הי, לולו, הי, קוקו! הי, מיקי, מוקי – כל רעי וידידי! מה עלילות עוללתם, מה נצורות נצרתם מיום שכרסמתי את רתמותי ופרשתי־חזרתי לי, בכשכושי־זנב, למאורתי? מה דברים נתרחשו בעולמכם? כחודש ימים פיליתי את פרוותי, נמנמתי על יצועי־מימי, לקלקתי את כפותי… במה נעשו חייכם נאים יותר, בטוחים יותר, מהוגנים יותר? אף לא במקצת, כמדומים אנו; הכושי מליטל־רוק – לא הפך עורו ירוק ומיודענו וונייה – אינוֹ זולל שמפנייא! ואתם?
אח, אתם! מי עמד למענכם על כפות רגליו הקדמיות בשעה שנעדרתי אני? מי מרט, מי קרע למענכם בחטיו את מגבעות משיים של אצילי־הרוח יפי־הנפש? אף לא אחד, כמדומים אנו!
תנוח איפוא דעתכם, הריני כאן! הנה אקרע, הנה אמרוט, הנה אנבח ואקרטע! אל תזרקום, חלילה, לכלבים, אין צורך! בעצמי אמצאם, בעצמי ארחרחם, בעצמי אביא לכם, בלילי שבתות, חוגלות ופסיונים בין שיני!
שמעתי, שמעתי… מר חוורא, מר צוצא ומר אפסיים – מיודענו, אפסיאל אפסיים! – אינם גורסים את לשוני, אף כי אבינו שבשמים הוא היודע־ועד כי עברית כזו לא שמעו אזני אדם מיום שגנו לנו את הגנו וצלו לנו את הצלו… הנה, מתנשפים ומתנשמים: “גנו” מהו? “צלו” מהו? לא־כלום, דברי־הבל… אני סתם־כך, כמי שמשיח לפי תומו… ואלו הם – מכרסמים פניהם!
מגרעות רבות יש לה לעברית שלי, אני יודע! קטנה שבכולן – כי אדונים מסויימים אינם יכולים לעכלה. אך יתרונה מהו? מהו יתרונה המיוחד, החביב עלי כל־כך, יתרון שאני שש לציין כי עודנו יקר לי מנפשי? יפה דרשתם: סגולתה להמאס עליהם יום־יום מחדש! “נוונו המבולבל,” רטן בימים אלה מן צוצא, שלא כתב עדיין שוררה אחת מעניינת בימי חייו, “של אותו פילוסוף עמוק…” מילא, יהי־כך! רצונך עמוק יותר? כרה לך בור! אינני חולדה, לעזאזל, אף לא חפרפרת!
עד כאן – טליתות התכלת, פכי־השומשומין, נוצות־מצחר שלכל מוסף, פטרוני המוסר, הלשון, רמת־המקצוע… ואלו לאחרים – מלה אחת, או שתיים:
דיקנס שרטט לעצמו פעם דיוקן קורא, שלידיו היה רוצה למסור את פרקי מסעו באיטליה: “גון עור – צח. עיניים – מפיקות־עליצות. חוטם – לא מן הסולדים. שפתיים – חיכניות. קלסתר־פנים.– צחצחות־זיו. רושם כללי – נעים!” מהרהר אני עתה בכם – וצמרמורות חולפות בי." הא, אימה־חשכה! פרצופי־פנים שאני חייב לשוות יום־יום לנגד עיני! צללי־קש מרורים ומצומקים, ככל אשר כתב שם מה־שמו. כמין רצון מתעורר בך לחזור ולאמר… איך שר לו שם? “אבוא, אחי, בחברתכם! יחדיו נרקב, עד נבאשה…”
אך כיוון שניטל עלינו לרקב, לרקב יחדיו – נרקב מתוך שמחה! רוצה אני, איפוא, ליצני, כי תמלאו את כרטיס־הקורא שאני שולח לכם, בדיו ובכתב ברור: “מוסר – בינוני. צדקנות – מועטה. יפייפות־נפש – כחרצנו של זית. עין – פקוחה, ולו גם אדומה כשל קוף. ראש – פתוח. לשון, תימק נא בין שינייכם – נקייה!”
לא נותר לי עתה אלא לחלק את הפרוספקט שלי… “מבחר ספרי השנה”, כנהוג לאמר אצלנו. הריהו לפניכם:
על מאורעות העשור. על הארכיטקטורה בת־זמננו. על הספרות ועל הסופרים. על גילויינו הארכיאולוגיים. על במותינו ועל אמנותנו הזעירה. על פרנסים, שלוחי־צבור, עסקני כלל־ישראל. על חדושי־לשון שחדשנו, או קנינו במשיכה. על תוכיים, שלא ראינו מימינו. על פודינגים, אגוזי־מוסקאט ועלי־יחנון, לפרפר בהם פרפראות. על מאה ואחת סוגיות־עולם ופרשיות־מדינה. ולפי שאיני מכחד כי צפורן אצבעי הקטנה היא, לדעתי, עניין שראוי לכל קורא לענות בו בימות־החמה כבימות־הגשמים, לא תחסרו דברי־טעם שאשמיע לכם על כרכשתאותי וערמוני שלי. גמרתי, הריני מתחיל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.