מה אנו רוצים?

כי שׂפת כנען תהיה לקניין כל ישראל וכל התבל

עשרות מיליונים יקראו גם ילמדו עברית במהירות

כאשר פרסם עורך שבועון זה את “AVI” – הספר העברי הראשון באותיות לטיניות – עורר הדבר התפעלות בקרב רבים והתנגדות בקרב אחרים; אף הדיבור “בגידה” נזרק אז במחנה – בגידה מצד בנו של מחייה שפתנו בעצם קדושתה ונשמתה מימים כה רבים.

וספרות השלמה, מלחמתית ברובה, נכתבה בקשר עם התיקון הנועז הזה.

לאט־לאט, אבל, הבינו המתפלאים גם המתנגדים, כי כוונת המחבר היתה לאומית ומעשית כאחת.

הוא רצה, אמנם שני דברים בעיקר:

א) להחזיר לאומה העברית את השייך לה בירושה מאבות קדמונים ביותר – לפי עדות חכמי הגויים עצמם – הלא הוא מכתב אלוהים, אשר ניתן למשה רבנו על הר סיני, ואשר ממנו יצאו כל אלפא־בטות העמים כולם.

ב) להפיץ, על ידי כך, את הלשון העברית בחוגים הרבה יותר רחבים מאשר עד כה.

הייפלא, אפוא, כי בהופיע בשנת 1928, עיתון עברי ראשון באותיות לטיניות בשם “השבוע הפלסטיני” – נמצאו לו מעריצים לרוב וכי גיליונותיו האחרונים נמכרו כבר ב־800 העתקות?

אות ומופת, כמדומנו, לצורך הגדול במהפכה כְּתָבית זו למדינת יהודה העברית.

* * *

פתאום פרצו מאורעות אב האדום. ארצנו היתה כמרקחה ובמעמד הסכנה מצד אויבי חוץ נשמענו לעצת ידידינו ונפסיק את הוצאת השבועון ההוא. אכן, בימים הרציניים ההם לאומתנו על אדמתה לא היה מקום למפעל, שרוב העם התייחס אליו עדיין בשלילה כמעט גמורה.

לא כן היום.

בארבע השנים אשר עברו עלינו מאז – התקדמה ארץ־ישראל, בחלקה העברי כמובן, קִדמה ענקית. ממטולה ועד רוחמה, מירושלים ועד תל־אביב, הכפילו העברים את מספרם הקודם והבית הלאומי אינו ניב ניירי בלבד. המצב הכלכלי איתן למאוד ואלמלא עננה עגומה, אשר הקדירה את אופקנו לפתע, כי עתה האמנו כולנו, לבלי כת וסיעה, בגאולה הקרובה והמלאה.

אפס, קדרות זו תעבור והגיע, לדעתנו, הרגע לפעולות כבירות ולמעשים אראליים במדינת עברנו גם עתידנו, בעבודה כבספרות, במסחר כבתעשייה – עלינו לצעוד כאיש אחד לעומת המטרה הקדושה, כל שעה יקרה לנו היום ואם לא נדע, חלילה, לייעלה לטובת התכלית הרצויה, תיפסד הקרקע מתחת רגלינו לעולמים.

* * *

וגם לשפה העברית הגיע התור.

מאות אלפי יהודים חוזרים ארצה בהתלהבות על שנייה ונדרם אתם להקריב על מזבח מולדתם הקדמונית את כל כוחם ואונם.

אולם, בניסיונם זה לשיפוץ הבניין הלאומי, נתקלים רובם במעצור גדול – הלא הוא הכתב האשורי־ארמי, אשר בו ניתנת להם לשוננו המחוּיה על כל מדרך כף רגל, ולמרות רצונם הטוב ללומדה אין הדבר עולה בידיהם תמיד.

מדוע, אם כן, לא תינתן להם האפשרות להיכנס להיכל שפתנו בלי מעצור זה? מדוע לא נתאים להם את אלף־בי“תנו הקדמון בצורתו הלטינית – המעשי כל־כך – להיותם רצים בו על נקלה, כרוץ האנגלי באלפא־בי”תו הוא והאיטלקי בשלו?

הן הזכרנו כבר, כי לדברי רוב המלומדים בעולם, – פרופ' אולמסטד האמריקני ואפילו פרופ' גרימה הגרמני – בן־עמרם הוא הוא אשר יצר את הכתב המקורי, שממנו יצאו אלפא־בי"תות האטרוסקים, היוונים והלטינים אף הם.

נחזיר נא, את העטרה ליושנה וניתננה בראש מורם, בלב גאווה ובזכות ראשון נביאינו – לעם אשר לו חייבים בני האדם את הגדולה ליצירות האנושות במלחמתה לאור ולדרור.

בן־יהודה יזם בירושלים, זה כבר יותר מיובל שנים, להדפיס את עיתונו הראשון לא בכתב המרובע לעזרא הסופר, בלתי אם בכתב הקדום, – כתבם של משה, הסופרים, המלכים, הנביאים, המכלים¹ וגיבורי בן־כסחב אף הוא. מה שלא עלה בידו של ענק שפתנו המחויה מרחיב בנו הקטן, זו כבר השנה השביעית, בניסיונו השלישי – היום.

בהתאם לאמירה בראש הגיליון – אין אנו מסתפקים ברבבות, במאות אלפים, במיליונים אחדים אפילו.

אנו לפתיחת השערים הננו, לשערי התבל כולה – בפני שפת כנען, כאשר היה הדבר לפנים, בדורות גדולתנו האמיתית, עם שפה זאת רודה אז בכל סביבות ים התיכון.

* * *

כן, צריך שהאות העברית תיקרא ותובן על ידי כל העם היהודי כולו.

צריך, אבל, שיקראוה להבא גם שאר הגויים בארץ־ישראל ועל פני כדור הארץ.

עשרות, מאות מיליוני אנשים דוברי עברית אנו רוצים, – ערבים, אנגלים, צרפתים, רוסים, יפנים ולא רק יהודים.

בל עוד חומה סינית מסביבנו להחניקנו חיים.

למבצע נאצל זה נגיע לא בעזרת האותיות האשוריות, בבדידותן ההכרחית, אלא בעזרת כתבנו העתיק בצורתו הלטינית החדישה והרעננה.

זו, ורק זו, היא מגמתנו בהופיענו היום לאור עולם בפעם השנייה בשם “דרור” (DEROR).

ולמגמה זו נקריב את כל מרצנו, כספנו, דמנו – עם נידרש לכך.

מי למכתב אלוהים באומתנו – אלינו!