לרעיתי מרים    🔗

 

הסופר וספרו    🔗

לכל קורא, כנער כזקן, כטירון כרגיל בקריאה, קוסם הזר, האֶכּסוֹטי, קסם רב; בפרט ובעיקר – עֵדותם של סיירים ותיירים על אזורים רחוקים, שאינם כתובים עדיין במפת הארץ, ועל שבטים פרימיטיביים והליכותיהם. הקורא האשכנזי, שנפגש בשעתו בפעם הראשונה עם סיפורי יהודה בורלא, התעניין אף הגיב בצורה כזאת. הנה נפגש בראשונה עם אחים רחוקים, עם בני עדוֹת־המזרח שלא ידע אלא שמם בלבד, וגילויי חייהם ומנהגיהם כבשו את לבו בעצם היותם בבחינת הגילוי, או התגלית. מן הסתם לא עמד עדיין על מידת ההתגלות שבהם.

אך תוך כדי קריאת סיפוּרי בורלא ורומניו הלך ונכבש הקורא של אז על־ידי נושאיהם ועלילותיהם. שוב התרשם, תחילה, בעיקר מן הפאבולה, מסיפוּר־המעשה שהוגש לו כמעט בלשון של מעשיות: מציאות מובהקת שהיא כוּלה דמיון. ואולם לאט־לאט באו האופי, הטיפוס, הדמוּת – הצטיירו על רקע העלילה והתעלו מתוכה. הגיבורים והגיבוֹרוֹת של סיפוּרי בורלא עמדוּ לפנינו: בני־אדם בלבטיהם, בנפתוליהם, מורדפים מגורלם־מזלם, אשמים־לא־אשמים, בלי כוכב לכאורה, אך נלחמים כל ימי חלדם בגזירה, והמערכות – מערכות אלוהים חיים.

הגילוי והתגלית, החידוש וההפתעה, היוּ לשניים במעלה. במקומם באה ההתגלות. נתגלה לנו האמן בורלא, האמן המקורי. אבן־בוחן למידת האמן: העלילה המיוחדת, הגיבור המתואר מתוך ההוי שלו, הבלתי־מוּכּר. – נעשים לסמל החיים, לסמל האדם. כסבור היית, שסיפוּרי בורלא לא הקנו לך אלא עדוּת הסופר על בני עדתו, ומניה־וביה נוכחת לדעת: חייך אתה, על נפתוליהם הם, מרומזים כאן אף מפורשים. אחד יודע־נפש גילה לפניך מנפשו של האדם. והיודע נפש אחת, על נבכיה וסתריה, קרע אשנב לעולם־נפש אשר אין לו לא שם, לא תחום ולא גבול.

יכולים היינו להסתפק בציוּני־דרך אלה, – דרכה של יצירה מקורית זו, שראשיתה כאילו פנים־עדתית ומהותה לחבוק זרועות עולם. אך חשוב עוד מן הכלל־אנושי, העולמי, הוא – – – הלאוּמי. בורלא, המסַפּר החילוני הראשון, שקם מתוך העֵדה הספרדית, הופיע בשעה שהעברית־האשכנזית נטלה תשעה מעשרה קבין של הספרות, הן בחומר והן ברוּח. בינתים התעצם הישוב והיה למדינה, הקוראת לקיבוץ הגלוּיות. והולכים ומתקבצים תחילה גולי המזרח. המציאות הבורלאית אינה עוד אָכּסוֹטית כל־עיקר, היא עמנו ההולך ומתקבץ מתוך נידחיו. גיבורי בורלא וטיפוסיו, על כל סימניהם השבטיים, הם אחיך ואחיותיך הרחוקים־הקרובים, שהנך נפגש אִתם ב“מעברות”, בישובי־עולים, בכל מקום. כלום סבור אתה כי אבד לנו המפתח ללבותיהם? האם גם כאן לא הקדימה הספרות העברית, החלוצה בגאולת העם, לזמן לנו רפואה ותרופה?

מן העֵדה, דרך העולם, אל העם. דרכו של המסַפּר יהודה בורלא בן השבעים: סופר־עֵד, מספר־אמן, ממלא שליחות שבקודש.

הרומן “עלילות עקביה”, מיצירות־המופת אשר ליהוּדה בורלא, ערוּך, לכאורה, חוליות־חוליות, אך מחולק, למעשה, לשלושה חלקים, כל אחד כדי שליש של הספר. החלק הראשון – פרשת הילדוּת והבחרוּת של הנער והעלם התם, בעל תכונות משיחיות בלתי־מפורשות; החלק השני – סיפור אהבתו הפלאית והאומללה אל בת שבט אחר; – החלק השלישי – נפתוליו את אלוהיו על אדמת־קודש. האופי והגורל אחדים הם בשלושת שלבי־חיים אלה, ורשאים אנו לפרש לנו אותם כחייו של אחד שנועד להיות מגיבורי האוּמה, אלא שנולד קודם זמנו: הגלוּת כמעט והכשילתוּ, והמולדת לא שיותה לו גאוּלה.

מן הבחינה השבטית־העדתית הרי זו בבואתו של יהוּדי אשר בגזעו נשמרו, דומה, על טהרתן מתכונותיו הקדומות־הקדמוניות, הנשכחות כמעט, של העם הנצחי. מן הבחינה האנושית־כללית – עלילות עקביה הן מזיגה מיוּחדת במינה של שלושה יסודות חיים וסיפוּר: אהבה, גבוּרה ואמונה, אשר גזירה ממעל הופכתן איבה, חולשה וכפירה. אמנותו של המסַפּר – שחדר לפני ולפנים של מסתרי נפש זו, הישרה עד להשחית, ונותן לנו להבין כי בחידת לב גיבוֹרוֹ צפוּנה אחת מששים מחידת האוּמה כוּלה.

עמנואל בּן־גריון

תל־אביב, תשרי תשי"ז

 

א. עקביה נפרד מן התורה    🔗

שלהי אייר.

ביום חמישי בין הערביים, כשחזר העירה טייו חסדאי קוֹרדוֹבירוֹ הפחח, יהודי כבן ארבעים ומעלה, משוט בכפרים בין ההרים בסביבות ברוסה אשר באנטוליה, היתה רוחו טובה עליו מאד. הוא היה מהלך ושר בלחש, כמנהגו, אחד הניגונים המעטים השגורים על פיו, ובין שפתיו תלויה כמו תמיד בת־צחוק קלה מוכנה ומזומנה, בצרוף דרישת־שלום נלבבה, לכל מי שיזדמן לו בדרכו.

על גבו תיבת־הפחחים, בידו האחת שלשה עופות, תרנגול ושתי תרנגולות, שלשתם בעלי משקל הגון, ובידו השניה סל כבד בקישואים, גזר, מלפפונים ושאר ירקות – הכל תלוש בעצם ידו מן הקרקע בו ביום לכבוד שבת. בפיו כבר טעמן של “חמין” לשבת – תרנגולת טמונה בתוך אטריות דקיקות כאלו, שידי סיניורו אשתו מומחות לגזרן כחוטי זהב רכים. כמה חשקה נפשו במאכלי שבת אלה בעוד לבו ריק בהרים אלו! זאת התרנגולת הגדולה תהיה “חמין” לשבת. ומכח מחשבתו על ה“חמין” עולה באפיו ריח מעודן של אטריות מטפטפות שומן מצוחצח וטוב. “טעם גן עדן” – הוא לוחש בין שפתיו ומלקקן בחמדה.

כשעבר ברחוב בין החנויות הרבות, מקום שיהודים מהפכים בערמות הירקות ועומדים על המקח, היו מכרים רבים מקדמים פניו בברכה ובחבה, והוא משיב שלום לכל ומחלק בת צחוקו לכל. מי שהוא אומר: הנה טייו חסדאי שבא מרחוק – השבת כולה כבר בידו, ואנו כאן בעיר, עוד לא כלינו את מלאכתנו. ושני מוסיף ואומר: והוא – השבת שלו מזומנה בידי עצמו כחפצו וכטעמו, ואנו השבת שלנו – מן המוכן והמצוי. הוא שותה מן המעין, ואנו – מן הבור.

וטייו חסדאי מחייך לזה וגם לזה ומודה לכל אחד: כן, בחיי אבא, נכון כדבריך!

משנכנס אל חצר ביתו, קמה אשתו סיניורו, אשה גבוהה, דקת־גו ועדינת־פנים, וצעדה לקראתו. “סייה ביין בינידו!” (יהי ברוך הבא!) היא אומרת בצניעות וּמסייעת לו לפרוק מעל גבו את משאו.

הוא יושב, משתטח למנוחות על הספה הרכה. ומיד נסבה השיחה על שבת. על העופות הטובים שהביא. מתוך שיחה מגישה לו אשתו ספל קהוה ושומעת מפיו אחת לאחת על כל הברכה, שהזמין לו אלהים לכבוד שבת.

בתוך כך נכנס בנו היחיד עקביה, נער אדמוני, אדמדם־שער וראש לו גדול, מוארך. הוא מנשק את ידי אביו, והלה מחזיר לו נשיקות אהבה. אחר רגע של מבוכה אומר הנער בלשונו הכבדה כפולט קליפות נוקשות מפיו:

– אמר לי ה“חכם”: תיכף לבואו של אבא, יסור אלי. כך תאמר לו,

אבל תיכף ומיד. – כך ציוַני ה“חכם”.

לבוש מחלצות קריה ומחרוזת אלמוגים אדמונים בידו פוסע טייו חסדאי לאטו לבית ה“חכם”, הלא הוא המלמד ח' אברמאג’י, יהודי נמוך, דק ויפה־זקן. הוא מוצא אותו בחצרו כשהוא יושב תחת עץ הערמון, שותה קהוה ומעשן נרגילה.

– חירוללה (טובה מהאל!), ח' אברמאג’י – אומר טייו חסדאי, – מה חפץ סיניור חכם ואעשנו.

– ישב טייו חסדאי. “יקח” מנוחתו. נדבר לאטנו.

– הרבה תודות. שיחיה לנו שנים רבות, סיניור חכם.

– קראתי לו בעסקי הבן. רצוני לשוחח עמו על עקביה. אבל שלא “יקח” צער. ענין זה ערוך מן השמים. “בני, חיי ומזוני” – מן השמים. ואני גמרתי אומר לבקשו שיקח את הבן מעמי. אין לו תקנה. ואין תועלת מישיבתו ב“כותב” (חדר). שתי שנים אחרונות לא ראה ברכה בלמודו כלל. ליותר מ“אסאקאר” (צירוף אותיות לקריאה אטית) לא הגיע. שם עמד. עשיתי כל מה שמצאה ידי – אינו תופס. ואין הנער אשם. כך בראו היוצר. כך עלה ברצונו. המוח אינו תופס. מה שאין כן לבו – לב טוב לו מאד. רחמן הוא, נאמן ומדותיו נאות. אבל – מה לעשות? הראש קשה. קשה מאד. סלע! איני רוצה עוד לקחת שכר לריק. לעוון יחשב לי. וכל מה שמעניק לי טייו חסדאי מטוב לבו – לחטא נחשב בעיני. איני רוצה עוד. ארבע שנים גלגלתי עמו – מה התועלת? לכך קראתי לו.

– יאמר עתה, סיניור חכם – איך יפול דבר? – אמר האב בקול דכא – היש חכם אחר טוב מח' אברמאג’י? הרי אנו יודעים: אין דומה לו בכל ברוסה. אני – נתח מלבי מוכן לתת לו; אבל שלא יעשה לי זאת. אל ישליכנו מפניו, אל מי אמסרהו עכשיו?

– אל ימסרהו לשום מקום. שום מלמד לא יועיל. תחת ידי עברו, ברוך השם, מאות וגם אלפים. ראיתי תלמידים, ראשים מראשים שונים. אבל כמוהו – לא נזדמן לי.

– ואני מה אעשה בו? האין זה “חטא אחד” – לבטל נער בן עשר מהתורה. אל יראהו שהוא בעל קומה, רק בן עשר הוא – הן כבודו יודע, יעכבהו אצלו עד שיגיע לבר־מצוה. לפחות, עד שילבש תפילין. יחיד הוא לי; שלם אשלם לו ברצון. בכל חפץ לבי. למה יתן לבו לשכר־הלמוד? אל ישית לבו לכך. התשלום – מתוק לי כדבש. יש הנער אצלו – מה הפסד יגיע לסיניור חכם?

– לא הבינני טייו חסדאי. לא לתשלום כוונתי. אם ישב עוד שלש שנים, הריהו כאילו לא ישב, מכיון שלא יתפוס דבר, ובכן – למה ישב, מכיון שלא יתפוס דבר, ובכן – למה ישב?

– שמא קמעא קמעא יתפוס משהו. במשך השנים יאסוף גרגיר לגרגיר. איך אומר המשל? – “תרנגולת גרגיר לגרגיר – והזפק מלא למכביר”. מה שנער אחד קולט בחודש אפשר יהא קולט הוא בשנה…

– לא, טייו: היפוכו של דבר – מוטב שיפסיק את הישיבה ב“כותב”. יפסיק חצי שנה, שנה. יגדל עוד. בלי “עול תורה”. יהא מהלך חפשי. יקחהו עמו למלאכה. יהיה לעזר לו. אז יעשה מה שרוצה. אפשר שעל ידי כך – תתישב עליו דעתו. אפשר יתפתח שכלו. אחר כך אקחנו לנסיון. הרי אמרתי לו: לבו – לב טהור. את כל הילדים הוא משמש. לכולם לבו טוב. מכל אשר לו הוא נותן לאחרים. אם מתבדחים הנערים על פניו – אינו מקפיד. מרגיש הוא בדבריהם, אבל – סלוח סלח להם. יודע וסולח. כל זאת אני אומר, דודי שלי, לא מ“השפה לחוץ” אלא באמת ובתמים. דברים כהויתם. כך טבעו של הנער, אבל יתכן שגם שכלו יתחדד לאחר זמן.

– ולא אמרתי לכב', שינסה ב“עצים”? יתן לו “עצים”, מהלומות יחלק לו – שמא יבקעו הם את ראשו.

– גם בזאת נסיתי. יש והכיתיו מכות קשות. איני יודע, אם כאבו לו. יודע אני, שלי כאבו מאד. ידי כאבה עלי וגם לבי. אבל הוא – אינו מוריד דמעה. אף טפה. ספג מכה הריהו מעביר ידו על מקום המכה אחת ושתים, כאילו מוחה מעליו את הכאב – ושותק. רק מבט־עין הוא נתן בי, ששובר את לבי. איני יכול להכותו. אינו ראוי למכות. אין הוא חוטא ואינו אשם.

– כך גזר סיניור חכם ואין להשיב?

– לא גזרתי היא, גזרת הבורא. אבל יראה טייו חסדאי. אל “יקחהו” עמוק בלבו. מי יודע דרכי הבורא? אפשר שעקביה זה יהיה לאחר שנים גדול בתורה. היה אצלנו חכם גדול, דומה לשמו של הבן, ר' עקיבא, עד ארבעים שנה היה עם הארץ גמור ורק בן ארבעים שנה החל ללמוד תורה – והיה ל“מאור אחד” גדול.

בעגמימות נפש נפרד טייו חסדאי מהמלמד והיה צועד בדרך אל ביתו צעדים מתונים וכבדים, כאחד שמהלך על רגליו לאחר קומו מרוסק־אברים ממפלה קשה. דרך הלוכו הרהר בעצב: מי יודע דעת עליון? כשחזר היום מדרכו בכפרים, הרי היה לבו עליז עליו כל כך, עד שחש כבר בשמחת השבת ומנוחת היום הקדוש; ועכשיו, לאחר שעה – נתרוקן לבו כליל, ואפילו שמחת השבת כמו התנדפה מקרבו. אפשר שמח בלבו יותר מדי היום הזה. אסוּר ליהודי לשמוח יותר מדי ביום חול. לשמחה מה זו עושה? אבל מי יכול לעצור בלב? ומי יוכל לשים לו גבול? והן משמחת מצוה הוא שמח – מי יודע רזי עליון?

אך אחת גמר בלבו: לאשתו, לסיניורו, לא יספר את הענין לאמתו. יכחש לה. למה יקלקל גם לה את שמחת השבת? ישא הוא לבדו את הצער בלבו. אשה טובה כמותה – אין היא ראויה לצער כזה. למה נגזרה עליו ועליה מן השמים גזרה זו? מה חטא חטאו? יקצר לב אדם מהבין. אם יוודע לה הדבר כמות שהוא, תמרר בבכי, תאנח ותאמר, כי עוונה הוא זה, כי נזופה היא משמים, אשר לא זכתה לפרי בנים, כי אם לזה האחד, ואף הוא פגום הוא לה. כך תגרור הרי יגון על לבה. על כן – יד לפה.

כשנכנס אל ביתו בקש מאשתו נרגילה לעשן והחל מספר בקול רם, בעוד אשתו מתהלכת כה וכה, מאשר אירע לו בימות השבוע בכפרים בזה ובזה – והיה מכוון לתבל אמריו בדברי בדיחה כאשר ידע.

ישבו ושתו קהוה. אז שאלה האשה:

– ולא סח מה חפץ ה“חכם”, כי קרא לו. או שמא לא הלך אליו?

– אה, בדבר החכם, הסחתי דעתי מזה. לא כלום. החכם אומר, שנראה לו, שעקביה קצת עיף מלמוד. דבר רגיל הוא, שלפעמים ילדים – מוחם מתעיף. וטוב להם שיפסיקו למודם לזמן מה. עצתו, כי אקחנו עמי לכמה זמן, עד שתתרחב דעתו. אחר כך יתפוס ביתר עוז את התורה. והחכם – יודע מה שהוא אומר.

– כל כך קטן וכבר עיף? לא שמעתי כדבר הזה על שום ילד.

– החכם אומר, שנזדמנו לו בימי עבודתו מקרים רבים כאלה. את ודאי לא שמעת, מפני שלא בניך היו אלה – מהיכן יכולת לדעת?

– וכבר יקחהו עמו לשוטט במדינה ולעסוק בעמל ובמלאכה?

– כן. לזמן מה. אחר כך ישוב אל ח' אברמאג’י. כן יעץ וכן עלינו לעשות.

זלגו עיני האם דמעות. קבלה עליה את הדין ואמרה:

– האל יערוך הטוב בעיניו. שיהיה הכל לטובה. אפשר יעשה לנו נס וישנה את טעמו לטובה.

והבעל הוסיף והמתיק לה מה שספר לו החכם על ר' עקיבא.

 

ב. עקביה בהרים    🔗

בשבוע הראשון היה הנער צועד ליד אביו – כנדהם. מראות ההרים השגיאים כמו שגבו ממנו, מראיתו, מבינתו. כארנבת חרדה היה מכווץ עצמו ופוסע דומם ליד אביו, כמבקש מחסה תחת כנפיו. כמו נבוך היה מהלך לאטו, צועד ומהסס, צועד וחושש. בין שהיו נוסעים בעגלות־אכרים שפגעוּ בדרכם ובין שהיו מהלכים הלוך ועלה ברגל – הנער היה שותק. נסה אביו למשכו בדברים – לא ענה אלא לפי הצורך ושוב שתק; כאחד המוציא ראשו מפתח הדלת בעת סערה לרגע קט ומיד יסגור הדלת עליו, כן פלט מענה קל לאזני אביו והחריש.

פעם, כשעלו בין משעולי הרים דוממים המוליכים אל הכפר שהיתה לו שם עבודה רבה, נסה אביו שוב לשדלו בדברים:

– למה תהלוך שותק, בני, בדרכים טוב לשיח. למה לא תפתח פיך עקביה, לדבר?

– מה אדבר? אין לי מה לדבר.

– הטוב כי לקחתיך עמי?

– טוב.

– לא היה טוב יותר, לוּ השארתיך בבית עם אמך?

– לא.

– למה?

שתיקה.

– למה תחריש? האין אני מדבר עמך?

– כן, הוא מדבר עמי.

– ענה איפוא, אמור דבר. מה דעתך? – האם אינך יודע לדבר? תינוק אתה?

שתיקה.

– למה תחריש? האין אני מדבר עמך?

– כן, הוא מדבר עמי.

– ענה איפוא, אמור דבר. מה דעתך? – האם אינך יודע לדבר? תינוק אתה?

שתיקה.

היה חושש אביו, שמא עוד תרע לו הליכה זו בלא אומר ודברים. אכן, לדאבת לבו “אבוב’אדו” (מטומטם) הנער הרבה. צדק החכם. גם הוא וגם אמו לא ידעו, עד כמה סתום ראשו. אכן, בבית לא ניכר טיבו של הנער כראוי. לפעמים שאל, דבר, בקש מה וגם השיב כהלכה. עכשיו רואה הוא: אם בדרך פשוטה זו כאילו נסתמה עליו דעתו, לא כל שכן אילו הוטל עליו לצעוד בשבילי תורה חדשים!

ומדי הגיעם יום יום למקום חדש – ובאו רבים ושאלו מבוקשם, הללו דליים והללו ספלים, הללו קיתונים לקפה והללו קופסאות, פומפיות או מנורות – היה האב יושב, גוזר פח במספרים, מקיש בפטיש ומכין את ההזמנות, והנער ישב דומם ובטל. רק בדרוש אביו מכשיר הדרוש למלאכתו או בצוותו עליו לעשות מה, מלא את דברו וישב שנית במקומו בלא הגה. כי בא איש או אשה ולקח דברים עם האב, נעץ הנער את עיניו במדבר (כי לא הבין דיו את הלשון התורכית) והיתה דמות פניו מביעה זרות ותמיהה רבה. ואף הכפריים היו משתאים לנער משונה זה, אדמדם שער ולבנבן פנים, היושב דומם ופיו פעור.

– מי הנער הזה, אבא כסדא? – היו שואלים.

– בני, בני הוא.

– יחיה! – ענו קצרות ולא יספו לשאול.

כשחזרו הביתה בסוף השבוע והנער נמצא שוב בתחום שהיה רגיל בו – דוקא אז נעורו בו כיסופים אל המרחב, אל ההרים. כל אותו יום הבחינו בו אביו ואמו (שכרגיל לא נתנו דעתם ביותר על בנם), שדעתו נתונה אל מסעות אותו השבוע. מדי זכרו דבר מאשר ראה בדרכים, היה מעתיר דברים לאביו וחוזר ושואל לפשר כל חזיון שלקח את לבו. פעמים היה נזכר ענין פעוט, חסר־טעם, ופעמים השמיע דבר־מחשבה, או השמיע שאלה, שהעידה על כוח התרשמות והבנה.

שלא בפני הנער השמיע הבעל את דעתו באזני אשתו:

– רואה את, סיניורו שלי, ה“אידיאה” של ח' אברמאג’י עמוקה ונכונה. הרי כל השבוע היה מהלך כגולם על ידי, לא דבר ולא שאל, לא הוציא הגה פיו ו“נתן” לי דאגה גדולה. ועכשיו הריהו שואל וחוזר ושואל. אכן מבין אני לרוחו: כל ימות השבוע היה כאדם שטועם בפעם הראשונה משקה חריף. מחוסר הרגל יעווה פניו ויכווץ שפתיו. אבל משהתרגל במשקה, לבו נמשך אחר הכוס והריהו מבקש עוד ועוד, ומי יוכל לעצור בו? כך גם הבן. כל השבוע היה כשכור, עכשיו ששב אל עצמו, דעתו נתונה לכל מה שראה והריהו נמשך אחריו בחזקה.

בשבועות הבאים עוד היתה תפיסתו של הנער תמוהה מאד בעיני אביו. כמה פעמים נסתם ממנו פשר לדברים אשר בפי הנער, עד שפעמים היה מתחלחל ושואל בדאגה: שמא נטרפה דעתו של הנער עליו?

פעם, בהיותם מחמרים אחר חמור ששכרו להטעין בו את משאם, פתח הנער ושאל: לאן נבוא היום?

– אל קוּג’וּק ג’ינדין (שם כפר: ג’ינדין הקטן. למולו, מרחק שלש שעות, נמצא הכפר בויוק ג’ינדין – ג’ינדין הגדול).

– ומתי נלך שנית אל בויוק ג’נדין?

– לא נלך לאותו כפר.

– למה?

– אין לנו ענין בו. עשינו שם שני ימים ומכרתי מה שיכלתי למכור.

– אבל שם בקשו ממנו להתקין צנורות באותו בית נאה, בבית בנו של השולטאן?

– בנו של השלטאן?

– כן, שם, בבּוּיוֹק ג’ינדין.

– מי בקש?

– ה“בין באשי” (שר האלף) בקש.

– מי אמר לך זאת?

– “הוא, סיניור” (אבא) אמר לי. וכי לא אמר לי, שבן המלך רוצה להתקין צנורות חדשים?

– האין אתה… חולה? אין שם צנורות ואין שם בין־באשי. ומי הביא את בן השולטאן שם – שמא ראית זאת בחלומך?

הביט הנער בפני אביו ולא ידע מה להשיב. ניכר היה, שאין הוא מבחין בדברים שראה אותם ממש ובין דברים שראה בחלום.

ויום אחר, כשישבו לפנות ערב לנוח אחר העבודה ממול המסגד שבכפר, שאל לפתע את אביו:

– ובאותו כפר שתלשנו גזר, “גזרזרים” קטנים, שהיינו רוחצים אותם בנהר ואוכלים, אותם הגזרזרים הרכים והמתוקים – מה שמו של אותו כפר?

– דיראמי. נעמו לך הגזרים? הן אתמול היינו שם.

– כן. דיראמי. ואיפה הניח הכיס הגדול מלא גזר, שקנה שם?

– האל ישמור לי את מוחך, בני, איזה כיס? אימתי קנינו גזר?

– כלום לא הטילו על גבי ואמר לי, שהוא כבד? אבל לא היה כבד. אני נשאתיו. והיכן… היכן הנחנו אותו… גם אני איני זוכר…

– עתה יודע אני, שאתה חולם, בן שלי. טוב, יהיו חלומותיך לטובה, אבל ידוע תדע, שאתה חולם. בלילה אתה חולם. ובבית, עקביה, לא חלמת אף פעם?

– איני יודע.

ושיחות כאלו נתגלגלו לפתע ביניהם בלכתם בדרכים פעמים רבות; פעם היו מבדחות את דעתו של האב והיה שוחק במלא פיו לשמע אזניו, ופעם היו מעוררות בו דאגה ופחד.

אבל ככל שהוסיפו לשוטט, הלכה דעתו של הבן ונצטללה עליו. וכאחד שמרגיש הנאה ותענוג בהניעו כל אבר וכל פרק מעצמותיו אחר היותו נתון ימים רבים בשלשלאות, כך היה הנער בחורגו ממסגרותיו שואל וחוקר ודורש אל כל מראה עיניו עת שוטטו בשבילי־הרים רמים ועצומים, בין בתרי־סלעים ומשקעי־גאיות אחוזי דממה גדולה.

פעם, כשהשכימו לעת הבוקר והכינו במקום מלונם את צרכי הדרך כדי לעלות אל כפר הנמצא בפסגת הר נישא, יצא הנער מן החצר ועמד תחתיו. דומם נצב והשקיף למולו נטוי־גרון ופעור־פה. שם, מול הכפר אשר נמצאו בו, פתוח עמק כביר, רחב־ידים, ומשני מורדותיו, מימין ומשמאל, ערוכות בהר דרגות־דרגות מעובדות והן כעטוּיות שטיחים ירקרקים, אפורים, צהובים, והערוגות ערוכות במדרונות מזה ומזה כמעלות הדורות, המובילות אל משכנות פלאים אשר באופק.

יצא האב מהחצר וזרז את הנער: איידי איז’ו, איידי עקביאג’י, תפוס את ה“חמוריקו” ונלכה.

– מהו אותו דבר שם? מהו זה?

– היכן בני?

– שם.

– נטיעות, ערוגות, נאות מאד.

– הערוגות, שם, כי מעבר להן רחוק מאד.

– שם הרים. הררי סלעים.

– לא. בין ההרים… מהו?

– בין ההרים? גיא שם. גיא.

– אבל לא, סיניור. זה אשר שם… שם…

– למה אתה מבלבל את דעתי, עקביה, לעת זו? עלינו ללכת.

– אבל מהו הדבר שם?

– מה בני?

– זה האפל… לא האפל… העשן, כמו עשן… הנה עולה, שם על אלה… מה שמם… על אלה הקליז’וניס (מבואות)… כמו פתחים אפלים.

– הערפל שם תלוי בגבעות, במדרונות ההרים.

– יובילנו שמה, סיניור… יובילני.

– אין דרכנו לשם, בן. אל נתעכב לעת זו…

– אבקשו הרבה. שיוליכני שמה… אבקשו…

– טוב, פעם אחרת.

– אם יוליכני שם, יעשה טוב מאד… אודה לו מאד…

ומחודש לחודש, כל אשר רחקו ורחבו גבולות מסעיהם, כן נגלתה תוספת־מה בטעמו ובשיחו של הנער, שהיתה מאירה את לבו של האב התמים והיתה לו לנחמה.

ובשלהי הקיץ נעשה אמנם גם עזר לאביו בעבודתו: התיך מפחים עתיקים בדיל להלחמה, גזר משיורי פחים – רקעים לטלאים, הרכיב ווים לדליים, והיה גם מסיים בעצמו סופי מלאכות בכמה כלים. במשך כל היום לא נחו ידי האב מהעבודה, כי היה עליו לספק צרכיהם של כמה כפריים לכל ימות הגשמים, עת יחדלו לשוטט בכפרים מפני המטר והשלג.

– בימות החורף עבד האב את עבודתו בעיר בחנות קטנה. עקביה ישב על ידו. עתים עזר לו במלאכתו, עתים ישב והקשיב לשיחת אביו עם אחד האורחים. ויש והתנמנם במנוחת השקט לקול הקשת הפטיש בסדן. ויש שגם אביו, אחר התימו את מכסת הכלים למיניהם השונים ואחר מלאו את דפי החנות בצפיפות עד אפס מקום, הרכין ראשו בימי סגריר אפורים והתנמנם. – יש ונעורו שניהם מקול אחד הקונים ונפגשו מבטיהם אחוזי תנומות וחייכו זה בפני זה כאומרים: מי יעמוד בימי חורף שוממים בפני הנמנום? ויש ופלט אביו באזני אחד הקונים את דברי חרוזיו:

       אין אינב’יירנו אינפריזאדוס,       הַחֹרֶף יַאַסְרֵנוּ,

       אין איל פ’רייוו דורמידאדוס,       הַקֹּר יַרְדִּימַנוּ;

       איל אינב’ראנו אספיראמוס,       אָבִיב כִּי יַגִּיעַ

       קון לוס פאשארוס בולאמוס.       עִם צִפּוֹר עָל נַרְקִיעַ.

כששמע עקביה פזמון זה בפעם הראשונה מפי אביו, עמד והקשיב רב קשב. החשה רגע קט ואמר: כן, אבא… כך הוא…

וכה נעמו הדברים לעקביה, עד שהיה חוזר עליהם בלחש בינו לבין עצמו בהיותו לבדו או בשבתו בין אנשים.

בימי החורף המשעממים הגיע עקביה להישג אחר. מצפותו מיום ליום לתקופת הקיץ הטריד את אביו בשאלותיו על זמנים וחגים, שהיו שרויים בערבוביה גדולה במוחו. מתוך כך ראה אביו הכרח להסביר לו, עד כמה שהיה כחו יפה מכח הבן, את שמות החדשים וסדר זמנים וחגים. וצעד צעד, כמי שמהלך בדרך מלאה חתחתים, הגיע עקביה לידי כך, שידע לקבוע מיום ליום את מועד חג הפסח. ואך תמו ימי הפסח, באה תקופת האביב, שנשאה שוב את האב ואת הבן אל גאון ההרים ואל מרחבי האפקים.

 

ג. כה דבר עקביה    🔗

שתי עונות־קיץ, שנה אחרי שנה, נלוה עקביה אל אביו בתיוריו־נדודיו. ובקרבי לשנת הארבע עשרה לחייו, גבה למדי ונראה כעלם לכל דבר. גם ברוחו ובשכלו ניכרה תמורה רבה. לא המלמד ח' אברמאג’י הידען בעיניו בכל והבוטח בעצמו בכל, ולא האב אשר לא ידע דבר חוץ מן המלאכה אשר הוא עושה, שניהם לא יכלו לשער כי רומי־הרים ודממת־גאיות, בטחון־עמקים ושלות־כפרים חבויים בצלעות הרים, ישכינו ברכה ושלום בנפש הנער הזה.

אכן נפש הנער עצמה דומה היה כאילו היא חלק־מה ממשי מעצם הבריאה, קרוב יותר לסלע ולהר, לנחל ולעץ, לזאב ולינשוף.

ואולי, כשם שקיימים יחסים קבועים בין שני יסודות בטבע, אשר, דרך משל, קרני השמש ימסו את הקרח, ונטפי המים ישחקו את הסלע, ומגע האויר בברזל יחלידנו – כן נראה יחס־מה בין עצמת מעוזני הבריאה ובין עצמתו של יצור־אדם זה, קרוב־משפחיה למעוזני הבריאה האלה. קמעא קמעא, צעד צעד, קירבו איתני הטבע אליהם את אחיהם. כהיניק אם את ילדה וכהצמיח קרן־שמש וטפת־מים את הצמח הטמון באדמה – כן גידלו איתני הבריאה את עקביה ויכוננוהו.

בימים הראשונים לצאתו עם אביו לא ידע הנער את נפשו. המראות והתמונות אשר במשכנות הטבע כמו הממו את נפשו ואת שכלו. כל כלי רוחו היו דרוכים לראות ולהביט, לשמוע ולהקשיב. אך לאט לאט למד את לשונו לבטא ולכנות, לשאול ולחקור, עד כי רבות הטריד והוגיע את האב בדברו. אכן כוח לא היה בפיו למצוא ניב לכל אשר פגע בנפשו. ל“שפת חלקות” לא הגיע עקביה במשך כל ימי חייו עלי אדמות. כל ימיו היה דבורו כבד, עמוס, כדבורו בימי נעוריו. הדבור יצא מפיו כולו מודגש ומותז – כמו היו המלים הדוקות בין שיניו ובדברו הוא עוקרן מלשונו במאמצים רבים. ובאשר לא מצא לו די ניבים ומלים לחפצו, היה חוזר וכופל פעמים שלש את מלתו בלשונו.

פעם, בסוף אלול היה הדבר, בהיותו עוד כבן שתים־עשרה, האריך שיחתו עם אביו לעת הבוקר:

– יאמר לי אבא, מאין באים המים שם, באשדות, ממולנו, שלשה אשדות שם, מאין באים המים?

– מן ההרים, עקביה.

– מן ההרים. ומי יביאם שמה אל ההרים?

אדון העולם. הבורא, ברוך הוא.

– הבורא ברוך הוא. כן. אבל נוזלים האשדות בכוח, נוזלים בכוח. תמיד… נוזלים… אבל איך? איך זה?

– מהו “איך”, בן שלי? מיכלתו, מיכולת הבורא.

– איך? הוא יושב תמיד, הבורא, ושולח הזרם באשדות… שולח הזרם… תמיד יושב שם?

– לא כך. לא שהוא יושב ושולח הזרם – כי אם כך ברא את עולמו, כי יזרמו אשדות, כי תזרח השמש, כי יצמח הנטע – כך הוא.

– כן. כך הוא. אבל… אבל בורא כל העולם איך הוא? מי הוא? למי הוא דומה?

– מי יודע זה, עקביה? מי יכול לדעת דבר כזה? אין אנו יכולים. כאמור המשל: “לא נראהו, מפעליו נכירהו”.

– ואיש לא ראה אותו? את בורא העולם? ח' אברמאג’י לא ראהו?

– לא, עקביאג’י דבר קטן הוא, לראות את הבורא? הצדיקים, אותם ה“גזעים”, כמו אל סיניור די משה רבנו, אל סיניור די דוד המלך – הם ראוהו.

– מדוע הם בלבד? מדוע לא יראוהו הכל?

– רק צדיקים גדולים בלבד יראוהו. שאהובים הם לשמים – הצדיקים הגדולים.

– מה זה צדיק?

– אלה שיודעים התורה הקדושה, שהיא מאד עמוקה –

– וח' אברמאג’י – יודע את התורה כולה, כל הספרים הקדושים ולמה לא ראהו אותו, את הבורא?

– הצדיקים, ה“גזעים”, יודעים את התורה ולא יחטאו, קדושים הם, טהורים.

– וח' אברמאג’י? הוא חוטא? חוטא? מה חטא?

– אין כוח בי להשיב על כל שאלותיך. עיפתי – אל תשאלני עוד. איני יודע.

– למה עיף? ולמה אינו יודע? והוא אומר לי, שהכל הכל – אלהים עשה… ההרים והגאיות, והערפל שנמתח בהר, והשלג שם. והאשד, והעצים. הערמון והאלה. גם את הזאבים והדובים – כך אמר לי. לא כן?

– כן. כן הוא.

– ואתמול… אתמול… לפנות ערב, הוא היה ישן כל העת, חשבתי אני אלהים בא לראות פה, את הגיא ואת ההר. באלהים קדושים! כן דומה לי. אני לא ראיתיו. ולא ראיתי דבר. אבל – עבר. ודאי הוא שעבר.

– משום מה נדמה לך?

– משהו קרה. לפתע פתאום ירד הערפל. הערפל מכל צד! יושב הייתי כפוף ונקיתי החלודה מהפחים – הרימותי ראשי – רואה אני כמו עשן. עשן בלי ריח, בלי ריח. ערפל מלא עולם. לא גיא, לא עמק, לא הר. ומלמטה עלו קולות. קול־מי קורא, פה ושם. קורא בקול, מן הערפל אל על. מה קורא? כמו כבד עליו הערפל… כמו מישהו אובד בערפל… זה אדם אחד ירא… מאד ירא… היה ודאי אומר: מהו זה?… מה יהיה?… מה יהיה “מזה”.

ובינתיים – נעלה הערפל מן הגיא. נפתח העמק. קמרון בערפל! קמרון גדול בתוך הערפל! ובראשי ההרים, שם בראשי ההרים, מעלה מעלה, כמו אש נדלקה… אש אחזה בראש ההר. אור השמש. בהיר בהיר היה. לא ראיתי אור כזה. אבל יפה היה. מאד יפה, אמרתי: אלהים עבר זה עתה בגיא.

ואחרי כן ישבתי לבדי. אכלתי. נרדמתי. עד הבוקר. הנה לפני שעה התעוררתי.

עמדו ידי האב מעסוק במלאכתו, השהה את עינו הטובה על הנער, ונחשפה בפיו בת צחוקו הקלה. חרש אמר לבנו, כמו דבר לעצמו:

– אפשר תעמוד לך זכות אבות… שתהיה יהודי כשר… הרי יש לך לב להבין…

ועקביה הוסיף: אני אוהב את ההרים. מאד אני אוהב. ואת האלהים אני אוהב, העובר באין רואה. תמיד אני אוהב.

כה דבר עקביה.

 

ד. דרוש לתפילין    🔗

משנכנס עקביה לשנת בר־מצוה סר טייו חסדאי אל המלמד ח' אברמאג’י לקחת דברים עמו בענין המצווה. בפעם הראשונה, לאחר ששהה עקביה עמו שתי עונות קיץ, הביאו אל המלמד להשיבו ל“כותב”, ללמוד תורה. אז אמר באזני המלמד כדברים האלה:

אהבה בלבי לקדוש ברוך הוא ולתורה לכל ימי חיי. וכך רוצה אני שילמד גם עקביה.

העיר הלה בלב המלמד תמיהה רבה ושאל אותו:

– האומנם דרש ממש טייו חסדאי? וכיצד היה אותו דרוש? בלשון הקדוש או ב“לאדינו” (איספניולית)?

– הנה אגיד לכבודו. כך היה הענין. כמה חדשים, יום יום, היה תוקע החכם לאזני דברים בלשון לאדינו והיה חוקק את הדברים בראשי, עד שקלטתים. ובשעת הדרוש היה הוא שואל אותי שאלה לפני כל ה“החכמנה” (החכמים המסובים) ואני הייתי עונה לו, שאלה ותשובה בצדה – והיה “דרוש הגון”. וכלום לא יוכל עקביה ללמוד כך?

נראו דברי היהודי בעיני ה“חכם” כדברים של טעם ונעור בו יצר המלמד. האם לא יעלה בידו מה שעלה בידי אותו מלמד? ואחר שהרבה האב להפציר בו, נעתר לו וקבל עליו את הדין.

שלשה חדשים שלמים נטה שכמו המלמד לסבול. כמי שנוקב בדקר של ברזל חור בסלע, כן כבד עמלו. וכך חרת המלמד קמעא קמעא סדקים סדקים בראשו של עקביה. אכן רבות נאנחו הרב והתלמיד מן העבודה וכמעט כרעו תחתיה. אך תחנוניו של האב ופקחותו של הרב וצוארי עקביה החזקים מצוארי השור לשאת בעול – עמדו להם להשיג את חפצם.

ברם, אחר ככלות הכל, עמד עקביה בעצם “יום התפילין” ואמר לבטל בבת אחת כל אותו העסק כדין מקח טעוּת. זכרון אותו יום שמוּר היה בלב רבים שהיו נוכחים באותו מעמד. וכך היה מעשה:

ביום החגיגה, שעתים לפני חצות יום, היה חדר משכנו של טייו חסדאי מלא מוזמנים: חכמים מכובדים, אנשי־מעשה חשובים, מקורבים ומקורבות, מיודעים ומיודעות לרוב. ואמנם רבים באו לחזות בפלא: לשמוע דרוש מפי עקביה!

עקביה היה מעתות הבוקר בבית המלמד ל“חזרה אחרונה”. הקהל ציפּה לעת הנכונה. כשנכנס המלמד ועמו עקביה, חבוּש תרבוש גבוה, חדש, חגור אבנט רחב על כפתן משי מבריק וקומה לו כקומת שכמו של ה“חכם” – היה כמוּכּה תמהון למראה עיניו: מה להם לבריות כי נזעקוּ אל ביתו? חשוֹב חשב בתוּמוֹ – כפי שהגידוּ לו האב והרב – שעליו להשמיע את הדרוש לפני אביו ואמו וכמה קרובי משפחה. והנה עיניו רואות המון בני אדם לא יספר מרוב.

ידו נתוּנה בידי ה“חכם”, נמשך עקביה כעגל לטבח יוּבל, עד שהבקיעו להם דרך בין הנאספים לפנים החדר, ועלוּ על האצטבה שהכינוּ על יד החלון הפתוח לדרשן ולחכם. פני עקביה היוּ חוורים מאד. עיניו תרוּ כה וכה אחר אביו, כשקרב הלה סמוּך לאצטבה – נעץ עקביה עינים זועמות בפניו, התריס ואמר:

– זאת עשה לי “סיניור” (אבא מרי)? כך רמה אותי?

אמר דברו – זנק לפתע כחיה דרך החלון וקפץ – החוּצה! תחב כנפי כפתנו באבנטו ואחז דרכו במרוצה.

כמעט נפל רוּח הנאספים למראה, והנה נשמע קולו של טייו חסדאי מתבדח מלב טוב לאזני כל: אַל ייראוּ הסיניורים! לא הפסידוּ כלוּם. גם הדרוש ישמעוּ וגם סעודה תהיה ויין ושכר לרוב. אלא מאי? פרח הזמיר דרך החלון? אין רע. שוב ישוּב דרך הפּתח. יאמינו לו סיניורים! לב טוב וישר לבן. חמתו – שלהבת קש, מהר תבער ומהר תכבה. אני והחכם נביאנוּ. בינתים ישירוּ הפּיטנים מזמורים.

יצאוּ האב והחכם במרכבה לרדוף אחריו והשיגוּהוּ במעלה ההר. שם, לרגלי ההר, תחת להט קרני השמש, עמדוּ שני הצדדים והתחיל המשא והמתן. אמר האב לשון חבּה והתרפּקוּת:

– עקביאג’י, בן אהוּב, מה זאת עשית לנוּ לבייש אותנוּ דוקא לפני הדרוּש? אם רצונך היה לברוח, היית בורח לאחר הדרוש. מה גבורה היא לברוח לפני המערכה?

ועקביה – שתי טענות חזקות בפיו:

ראשונה – למה רמוּ אותו? למה שקרוּ לו ואמרוּ, כי לא ידרוש אלא בפני מקורבים – “למה הביאו את כל העולם לבית? לשקר מוּתר”? חכם ואב כי ישקרוּ! וכלום רב הוא, כי ידרוש לפני כל העולם?

על טענה צודקת זו בקש האב מחילה וסליחה. את הסיניורים החכמים חייבים להזמין. בוּשה היא לא להזמינם. ויתר הקהל – בלא הזמנה באו. היאבה כי יגרשם? ולעצם הטענה הטיף החכם אמריו: מה הבדל לו אם יאמר דבריו לפני שלשה אנשי או שלשים? כלום הנאספים יתבעו ממנו דברים נוספים? הן את אשר למד מפּיו, אותו יאמר. השומע ישמע והחדל יחדל.

אף על פי כן עמד עקביה על דעתו: רמוּ אותו. הוא לא ישוב. ידרוש החכם במקומו.

אז השמיע האב את דברו האחרון: יעשה למען האם. אם לא ישוּב, תפול האם למשכב מרוב צער. כי ידוֹע ידע האב, מה גדולה אהבת עקביה לאמו. ואמנם נימוּק זה הכריע. עקביה שב למען האם.

בשעה מאוחרה נכנסו שלשתם לחדר. תוך כדי זמירות הפּיטנים התעטף עקביה בטלית גדולה ועזרוּ לו להניח את התפילין.

משעמד מוכן לדרוש ישב החכם לפניו על האצטבה, גבו לקהל ופניו לעקביה.

פתח החכם בלשון ספרדית. למשמע קולו התנודד עקביה והטה עצמו קצת כלפי החכם כמי שמתכונן למערכה. הקשיב רב קשב, כשמצחו קמוּט ועיניו מביטות נכחו, לחכם השואל:

– אמור לנו חייך, עקביה, תפילין אלו שאתה לובש היום, מה הם?

צרף מיד עקביה, מזורז ונחפּז, את תשוּבתו לאמור:

– התפילין הם – “דגל אחד”, דינם כדין דגל.

– דגל אתה אומר? והרי אין כאן לא מוט ולא חבל ולא בד – מה ענין דגל לכאן?

– על דגל של כל אומה רשום רצונה של אותה אומה. יש רושם צבע דם – סימן למלחמה. יש רושם דמות אריה – סימן לגבוּרה, וכדומה. ובתפילין שהוא הדגל שלנו, רשום רצונם של ישראל.

– איפה רשום? ומה רשום?

– הנה כאן: שדי – הורה עקביה בטוטפת.

– ומה פירוש שדי?

– שלום דגל ישראל.

– נאה ויאה, עקביה, כל אומה לכבוד מי נושאת את דגלה?

– לשם מלכה של אותה אומה.

– ואנו – מי מלכנו?

– מלך מלכי המלכים הקדוש ברוּך הוּא.

– ומה חשיבותו של הדגל שלנו, של התפילין?

– שהוא דגל קדוש לעם קדוש של אלהים קדוש.

– שפיר. ומה אנו למדים מזה?

– אנו למדים, שעם ישראל חייב להיות עם קדוש.

– ושמא אתה יודע, בתוך טוטפות אלה מה יש? הריקות הטוטפות או מלאות?

– ראיתי שצפונה שם פרשת “ואהבת את ה' אלהיך”.

– ולמה כותבים אותה פרשה ולא, למשל, עשרת הדבּרות?

– עשרת הדבּרות מצוות הן. מצוות הבורא לישראל. אבל בפרשת “ואהבת” כתוּבה אהבת הבורא לישראל ואהבת ישראל לבורא.

כך השׂכיל המלמד המובהק לטוות את “הדרוש” בשאלות ובמשלים; ועקביה דרש בדרך זו על אהבת הבורא “בכל נפשך – אפילו נוטל נפשך”, על “עשות משפט ואהבת חסד”, על “דבר אמת” ועל רדיפת שלום ועל התרחקוּת מרעה ועוולה, עד שקרנו פני האב והאם מאושר ועיניהם זלגוּ דמעות גיל, והנאספים מחאוּ כף והרימוּ קול שמחה.

אותה שעה ראוּ הכל את המלמד ח' אברמאג’י כאחד עושה פלא. ברם, אותה שעה ראוּ ונוכחוּ, שגם התלמיד, נושא הפלא, שוב אינו סלע קשה, כי אם לחלוחית בו וגם ריח וטעם.

 

ה. אהבה, מלאכה וגבוּרה    🔗

מי שעקב אחרי הליכות עקביה בכל תקוּפה ותקופה מחייו, הבחין בהבדל אחד, הבדל־יסוד, שהיה מצוּין בו משאר בני־אדם. הבדל־יסוד זה מהו? – הבדל בזמן, בשיעור הזמן שבכל תקופה מחייו. שכּן עקביה היה ילד בנערוּתו נער – בגיל הבחרוּת, בחוּר – בשנות העמידה. שמא יאמר אדם: דבר זה גנאי הוא לעקביה, שאין הוא אלא יצוּר מפגר, ברנש שהליכתו אטית ותפיסתו כבדה. ולא היא. כלומר, אין זו כל האמת, אלא מקצת מן האמת. משום שאפשר לומר: לא מפגר היה עקביה, אלא שוהה. אדם שהולך בדרך, יש שהוא שוהה ומסתכל, כאן שוהה ושואל, שם שוהה ומהרהר – ומתוך כך תארך עליו שעתו. גם על עקביה ניתן לומר כך: שוהה היה.

בנערוּתוֹ שוהה היה עדיין בנתיב הילדוּת. לא רק משוּם שבאותה תקוּפה לא ידע עקביה דאגה ועצבוּת לא הכיר וחשבונות לא ביקש, אלא בעיקר משוּם שאז היה רואה עקביה את הכל ומקבל את הכל בלב קל ובעין טובה. כל מה שראה בעולמו של הבורא היה טבוּע בעיניו בחותם־אהבה. ולבו עצמו היה כמעין מפכּה אהבה לכּל (חוץ לאשה, שלא היתה לה אז אחיזה בלבו של עקביה). כן ידע עקביה אהבה לשמים ולארץ, לאדם ולחיה, לצמח ולדומם, ומכל שכּן שאהב את הבורא אהבה רבה ועצומה. ואף על פי שעקביה היה מטבעו קל לכעוס וזרועו נודעה לכל בגבורה ועוז – בכל זאת לא התגרה מלחמה עם שום בריה ולא נגע לרעה בשום דבר – זולת שני בעלי־חיים שיצאו מן הכלל: הנחשים והתישים. את הנחשים למיניהם שנא עקביה תכלית שנאה ורדפם והשמידם עד חרמה; ובתישים, אלה העתודים הגדולים, עבי־הקרנים. ההולכים בראש העדר – בהם בקש תמיד להתגרות ואהב מאד לנגחם. פעמים בידיו ופעמים בראשו, עד שהיה מכניעם לפניו – כפי שיסוּפר בפרטות להלן.

בימים ההם קבע האב, על פי רצון הבן, את מקום עבודתם בכפר דיראמי, הוא הכפר שהיה לבו של עקביה כרוּך אחריו מיום שהכירוֹ. הכפר נמצא על פרשת דרכים והיו מרוּבים בו העוברים ושבים ולא היו צריכים לשוט בכפרים אלא לעתים רחוקות. עמדוּ ושכרוּ להם חדר תחתון בצדה של חצר אכרים, שהיתה משמשת להם גם חנוּת וגם מקום לינה, מקום זה בחרוּ להם בשביל מעלה גדולה שהיתה בו: הוא נשקף למול הגיא, אשר משני עבריו נישאו הרים על גבי הרים, מהם זקופים, מהם משוּפּעים ובשיפּוּליהם גבעות בגבעות נגעוּ ושדות בשדות גבלוּ.

מאנשי הכפר – תוּרכים וארמנים – היתה נודעת חבּה לטייו חסדאי, שהכירוהו מכבר וידעוּ שלבו טוב ודבּוּרוֹ ישר ועבודתו מתוּקנה. ומשראוּ את עקביה, שהיה אז עלם חסון, מסביר פּנים וטוב עין, שבּחוּהוּ באָזני האב: משאללה (כרצון האל) – כפרי כן הזרע, כאב כבנו.

ויותר מהאב ראה עקביה טובה ונחת בדיראמי הן מצד המקום, שהיה הדוּר ונאה מאד, והן מצד האנשים, היינו, חבריו, נערים תוּרכים וארמנים, שהיו כרוּכים כל הימים אחריו והוּא אחריהם כרועה עדרו.

וככוכבים אשר ינוּעוּ במסילותיהם ויחזרוּ חלילה כל הימים – כן היה נתיבם של האב והבן מדי שבוּע מדיראמי הכפר לברוסה העיר ומן העיר לכפר (בדיראמי שהו ועבדוּ גם בחורף). עם שיירות של אכרים, שיוצאות מן הכפר בערב יום חמישי ומובילות לערים פירות, ירקות וּתבוּאוֹת טעוּנים על פרדות ועל עגלות־משא רתוּמוֹת לשורים, היו נלוים ברעוּת ובשמחה וּמגיעים לעתות הבוקר לברוסה. וביום ראשון, או יום שני, בבוקר היו חוזרים עם שיירות של אכרים לדיראמי.

וכהליכתם כן חזירתם, בשמחה יצאוּ לעיר וּבשׂשׂוֹן חזרוּ לכפר. ועקביה – לבו היה נמשך כל אותם ימי העלומים, שלש־ארבע שנים, גם לכאן וגם לכאן. באותה תקופה היה רואה עקביה את עצמו כצנור נתון בידי שתי רשויות מרוחקות זו מזו, שמים רבים נכנסים בו מזה וזורמים מזה.

בכפר, בעתותי מנוחה, היה לבו של עקביה עלץ עליו בחברת רעיו הנערים בדלגם כאילים בין הרים וגבעות, בלכתם בשבילי שדות שקטים או בשבתם בנעימים ליד פלגי מים רנים. ועקביה – כל שהיה לבו מתפעם בקרבו, קולות גדולים היו פורצים מעומק חזהו, שהיו דומים באָזניו (לא כן באוזן חבריו) לקול רננות, או שגאוּ ועלוּ על לשונו דברי שבח והודיה לבורא, שהיה מסיחם באזני חבריו להנאתם ולהנאתו.

ובעיר – היה לבו של עקביה פתוּח לקראת קדושת השבּת, לדרשות הדרשן בבית הכנסת ול“מעדני מלכים” של שלש הסעודות.

בבית היה מתמלא אורה וגילה בשכבו למנוחות על מצע האשנב. שני חלונות בצוּרת אשנב רחב, שהיוּ מגיעים עד הרצפּה וּמצע רך פּרוּשׂ ביניהם, היוּ פּתוּחים אל בוסתן רחב ידים, מוקף בתים גבוהים מסביב, שהיה שייך לחלבן תורכי. בבוסתן פזוּרים כמה עצים עתיקים. וגם רפת לבקר ודיר היו מצוּיים אי שם בפנה נסתרה. מן הבוסתן היו עולים בערבוביה ריח גללים עם ריח שדה, שהיו מושכים את לבו של עקביה בימי ילדוּתוֹ והוא לא ידע מדוּע וכיצד. ימים רבים בימי ילדוּתו היה רובץ שעות על שעות בדומיה על האשנב, עיניו נעוצות בבוסתן ומוחו טרוד עליו מאד בחפשׂוֹ פּתרוֹנים לדברים כמוּסים ממנוּ. ימים רבים היה כל ענין הבוסתן תמוּה מאד בעיניו: נבצרה ממנוּ לדעת, מי הביא והטיל חומות הבתים. ולמה עלה לו לבוסתן זה להיות סגור ונתוּן בין חומות הבתים כיונה נאלמה בלוּל שתרנגולים סביב לו? והיכן תחלתו והיכן סופו של בוסתן זה? וכשפרות או עזים כפוּפות ראש ולוחכות עשב היו פוסעות לאטן ומתקרבות אל עבר האשנב, היה לבו מתמלא רחמים על הבהמות הללו, שאסירות וסגורות הן כל הימים בין החומות הללו.

ואולם עכשיו, כשהיה עקביה נשען בשלוה על מצע האשנב, היתה כל עצמוּתו משוּלה לעני שנתעשר והיה לבעל נכסים ונחלות למכביר. ומדי סור הגביר לעתים אל משכנו מימי עניו, חביב עליו זה המשכן הדל ולבו ירעד למראהו רעוֹד ורנן, רעוֹד והלל לבוראו על חסדו עמו.

ועוד שעה של קורת רוּח רבה היתה מוּכנה לו בכל שּבת בבית הכנסת בשעת ה“דרוש”.

האב והבן היו מן הראשונים, שמזדרזים לתפוס מקום קרוב לדרשן, כדי לקלוט את אמרי פיו יפה יפה. בישיבת ברכים שלוּבות ובצואר נטוּי היה עקביה מקשיב למוצא פי הדרשן בלא היסח הדעת. כאחד המטה כדו אל פי המעין, למען יתמלא מים לרוות בהם את נפשו הצמאה ונפשות אחרים המצפות למים – כן היה עקביה קולט וצופן בלבו דברי תורה ככל אשר תשיג ידו למענו ולמען חבריו בכפר, לכשיזדמן לו לשבת לשיח עמם בכה או בכה.

ואולם מכל הטובות, שהיו צפוּנוֹת לו בעיר בימי שבתות, שׂבע עקביה מברכת טוּבה של אמו.

כל הימים משחר ימי ילדוּתו היו עיניו של עקביה תלוּיות באמו באלם־לשון וברוב הגיון־לבב. ככלבלב זה, הנושא עיניו אל אדוניו לדעת חפצו ולשמור מוצא פיו, כן היו עיני עקביה צופות אל אמו ממקום שבתו, בצעדה על פני הבית מתוּנה הדוּרה – לשמור דברה ולעשות רצונה. ועת פגע בו מקרה רע, קטן או גדול, היתה יד האם המלטפת אותו ברחמים מוחה חיש מהר את צערו. בין ערפלי שנות ילדוּתו, בין כל המראות והענינים, שנראו לעיניו כעטויים דוק אפל, ובכל משאלות לבו, שהיו מפוקפקות ותמוהות בעיני עצמו – היתה רק האם, היפה והחסונה, הדמוּת האחת הבהירה, אשר מלאה את לב הילד אורה וטובה.

עודנו ילד כבן שתים עשרה, זמן מה טרם יעזוב את החדר, אמר עקביה פעם את אשר הגה לבו לאמו.

בפנת החדר ישב ושחק עם אחותו הקטנה בכרים המוטלים על הרצפה. אותה שעה היתה האם לובשת שמלותיה הטובות, שמלות המשי, ללכת לחתונה. כשנפל מבטו של עקביה על אמו הלבוּשה הדר, רפוּ ידיו ממשחקו ונשא עיניו בדומיה אל אמו כאל מראה־פלא, הקורן אור ושופע חסד. אחר רגע פתח ואמר לאמו: אַת… כל כך יפה… כמו מלכה… כן. כמו המלכה.

– מנין לך – אמרה האם רכות ונעימות – שאני יפה כמו המלכה?

– אני רואה. אַת כמו המלכּה.

– כלום ראית פעם את המלכה?

– לא. לא ראיתי.

– ולמה תאמר שאני יפה כמלכה?

– אבל אני יודע. לא ראיתי – אבל אני יודע.

– איכה תדע?

– מן הלב אני יודע. ודאי. אַת ודאי כמו מלכה.

ועתה, בימי עלומיו, כששמע פעם במוצאי שבת במושב קרובי משפחה דברי שיחה, שנתגלגלו בפי האם על עת נישואיה עם האב, נחה דעתו עליו מאד, כאדם השומע בבת אחת דבר חידה סתומה ופתרונה עמה. כי אכן חידה נתעוררה אז בלבו: איכה נישאה אמו “היפה כמלכה” לאביו שאינו לא גביר, לא חכם ולא סוחר כי אם איש עובד בפח ובבדיל? אך באותו מושב נתחוור לו זה הענין. אמו סחה, שאביה רוכל בבד היה בכפרים בסביבות איזמיר וגם מקום מגוריהם היה אחד הכפרים בהרים הגבוהים, הסמוך ליד העיר. אביה בחר בחסדאי, שמצא אותו “אמיץ לב וישר דרך”, והיא נקשרה אליו מראיה ראשונה.

אז כמו הוברר לעקביה, מדוע יאהב גם הוא כל כך את ההרים, ומדוע נדמה לו, כי נסוך מהוד ההרים ומשלוָתם על דמוּת אמו הטובה.

כך ראה עקביה טובה בביתו.

ובדיראמי, בימים הראשונים לשבתם שם, היה עקביה מתעצב אל לבו רק בענין המלאכה, זו מלאכת הפּחחים, שעלתה לו בקושי רב והיתה גורמת לו צער ורוגז.

יום יום בעלות עמוּד השחר היוּ מקיצים שניהם, האב והבן, נוטלים ידיהם ומתפללים תפלת שחרית, עד היתה זורחת החמה על פסגות ההרים, אלא שעקביה היה נוהג להאריך בתפלתו יותר מאביו. עטוף טלית ועטור תפילין היה נצב ליד החלון, משקיף לחללו של הגיא ומביט שבע למעלה ואחת למטה, ואחת למעלה ושבע למטה, ולא היה זז מן החלון כל אותה שעה, שהיו פסגות ההרים קורנות ומבהיקות מזיו החמה ושולי גבעות ושבילי עמקים נראו עוד מאפילים ושלוים וכמו מתלחשים ביניהם חרש חרש. ובחלצו את התפילין היה מקפּלן ומנשקן, קפּול אחר קפּוּל ונשיקה אחר נשיקה, והיה מגפפם ושואף ריחם באהבה רבה.

ישבוּ לסעוד פת שחרית – היו שולחים עוד עיניהם למראות אלהים, הנשקפים ממולם, והיו סחים ומספרים בשבח הבורא והבריאה. פעמים רבות היה עקביה חוזר ואומר לאביו: יראה… יראה אלו המראות!

ואביו היה משיב ואומר לו: כן, בחיי אביך – מראות אלו מאריכים חייו של אדם ונותנים בו נשמה עליזה.

פעם אמר עקביה לאביו: מה אומר לו, אדוני אבי, כל שרואה אני בבוקר בבוקר אלו המחזות, תשוּקה תוקפת לבי לקוּם ככה… “לתת עצמי” לריצה… לרוץ… ולוּ יכולתי לעוּף! לבוא לכל מקום ומקום… להניח היד… לגעת בזה ובזה…

– הריני מאמין לך, עקביה. אמת, הלב משתוקק. מי יתן לנו כנף – נשתתק עקביה ואחר אמר לאביו: יגיד נא לי אדוני אבי, לא ניתן לדעת – המשיח מתי יבוא? שהרי אמר ח' אברמאג’י, כשיבוא משיח, נסים גדולים יהיו, פלאות־אלהים יתרחשוּ, המתים יחיוּ, ומלחמות גדולות תקומנה – ואנו נהיה המנצחים. ואז יקח המשיח את כולנו לארץ הקדושה. האין אפשר, שאז נעוף לארץ הקדושה? ודאי עוף נעוּף, ובינתים… הייתי אני “משליך” תעופה אחת בין ההרים האלה… למעלה, למטה… אך תעופה אחת – והייתי חוזר מיד – כן אחיה!

נצטחק האב לדברי עקביה הטובים והנעימים. אבל עקביה לא צחק, אלא נשתקע שוּב בשתיקה רגעים ארוכים, ואחר אמר לאביו: מסתבר, שכך יהיה. כשיבוא המשיח, נהיה מעופפים… הרי בני אדם בימות המשיח יהיו טהורים כמו המלאכים… מדוע יעופו המלאכים? מחמת שטהורים הם. כדי לעוף נחוץ לב טהור… ולוּ הואיל כבר המשיח לבוא!

כן היו שניהם סחים והיה הבן שמח באביו והאב בבנו ושניהם רואים טובה בעולמם.

גמרו לסעוד פת שחרית, מיד לובש כל אחד סינר של עבודה ויושבים זה לעומת זה, איש איש בתוך מצעו הנמוך, אל המלאכה בחשק ובחבּה. ואז היה מגיע עקביה לרוב לידי דאבון־לב מחמת העבודה, שלא היתה עולה בידו. שעות רבות היה מתעסק ומתלבט בפח ובמספרים, בפטיש ובסדן. ויותר מכל נאבק עקביה הרבה עם מחוגת־הברזל, שמחשבים בה את השטח והיא המודדת והמסמנת והקולעת למטרה הצפוּנה בלב האומן. על מחוגה זו היה לבו של עקביה כבד מאד. לא פעם הטיל בה מבטי זעם ועברה. היא היתה בעיניו – אויבתו בנפש, משום שתדיר היא מתעללת בו וצוחקת לאידו. שני המחוגים של מכשיר זה, שהיה פותחם בין ידיו – כמה פעמים נראו לו כשתי אצבעות חדות ורעות, שכל כוָנתן אינה אלא לנקר את עיניו. והן אמנם היו מנקרות, כלומר, מחשיכות את עיניו, שהרי, בין שהוא מרחיב קצת את המחוגים ובין שהוא מיצר אותם קמעא, תמיד הם בוגדים בו ומקלקלים את הכלי שתחת ידו – ואז תחשכנה עיניו מכעס.

ופעם אחת, לאחר שעמל עקביה שעה ארוכה וצפה בכליון עינים למדה שתצא מדויקה, הכשילתהו זו המחוגה כשלון גדול ונפסד הכלי לגמרי. אז בערה חמתו של עקביה בקרבו. פניו אדמוּ כשׂער ראשו ועיניו הפכוּ כתמי דם – “איז’ו דון ממזר די פרייל” (מחוג בן הממזר) – רנן ברגזו, עקם את המחוגה ושברה בין ידיו.

נתן האב את עיניו במחוגה המושחתת והשבורה לשנים וקרא משתומם: מה עשית, עקביה? את מחוגת־הברזל שברת?

– כן – אמר ככפיר נוהם – ברזל אני משבר!

החריש אביו מחששו לזעמו של הבן, כי רב הוא. ואחר כך פתח ואמר בלשון רכה: אַל תעצב ככה, עקביג’י. כך דרכה של אומנוּת. בעקיפין תהלוך, כי יקרה היא האומנוּת. לחם היא נותנת, וכל חפץ יקר לא על נקלה יימצא לאדם. גם אני לא ביום אחד תפסתי את הענין. גם אני קלקלתי הרבה. אַל “תקחהוּ” בלב כבד. למוֹד תלמד את המלאכה.

ואמנם במאוחר מדי, בהגיע עקביה לגיל שמונה עשרה או תשע עשרה, נצחוּ סוף סוף שכלו ובינתו את המדות והממדים, את הצוּרות והחשבונות, ולמד את המלאכה. אז היה עקביה עושה במלאכה וגוזר בפח כאיש מלחמה, המניף חרבו על ימין ועל שמאל וקוצר בשוּרות האויב בלי הרף; וכאחד רעב מימים רבים, שמביא אל פיו כל דבר מזון אשר ימצא, כך היה עקביה נתון בתשוּקה עזה לעשית כל מיני כלים במלאכתו. בכּל שלח ידו. בכל הצוּרות ודרכי המלאכה נסה כחו. ומדי גמרוֹ כלי, שעשייתו קשה ומדוקדקת ונוכח שהמלאכה עלתה בידו כראוּי, היה לבו נתוּן לשמחה, פיו – לצחוק וגופו – לקפיצה. פשוּטו כמשמעו: אחרי חתימתו את הכלי היה טופח בראשונה בידיו על ירכיו והיה סח לאביו בקול גדול, עד מה התיגע באותו ענין ומה הוא אותו מעצור, שעמד לו לשׂטן, ואיך התגבר בסופו על הקושי ונצחוֹ. ואחר זה היה קם ממקומו, מתנער וקופץ כמה קפיצות הגוּנות לעיני אביו, ולבסוף היה מניח ראשו על הקרקע, מתהפך ומתגלגל אחת ושתים וחוזר ויושב כשפיו מלא צחוק וצהלה.

כן הגיע עקביה בימי בחרוּתו אל תכליתו. אולם במשך ימי עלומיו היתה דעתו נתונה בעיקר לשעשועים ולמשחקים עם נערי הכפר בכל עת פנאי שנזדמנה לידו.

באותם הימים היה עקביה נכסף מאד לשמוע ספּוּרים ודברי אגדה מפי כל אדם. כי נזדמן אל החנוּת איש רוכל או עובר אורח – יהודי, תורכי או ארמני – החזיק עקביה העלם בבגדו והתחנן לו:

– בבקשה ממך, ספּר נא ספּוּר! – ולא הרפּה מן האיש, עד אם נאות לחפצו.

ועקביה לא בלבד שהקשיב רב קשב לדברים המסוּפּרים ולא בלבד שקלטם וקבּלם באמוּנת־אומן על הרפתקאותיהם ופלאותיהם, אלא שתשוּקה רבה היתה בלבו להיות הוא עצמו המלך או הגבּור או העני שבספּור. וכמה פעמים שיצא אביו אחריו לדעת, אנה זה נעלם עקביה שעה ארוכה, יש וּמצאוֹ בחורשה שבכפר עם חבר מרעיו הנערים או באחת הפנות בין צלעות ההרים, והנה עקביה – מלך! “טורבאן” גדול על ראשו – מטלית צנופה כמצנפת שולטנים, מקושטה גזרי פחים מבריקים – היא העטרה, שעטרו לו חבריו בעת עלותו לשלטון עליהם, מקל עבה כשרביט־מלכים – והנערים משתחוים לו אפּים ארצה. או יש וּמצאוֹ והנה חתימת זקן ושׂפם עבה ומסוּלסל, מצבע שחור, לעקביה! “מיראללי” (גנראל) הוא, העושה מלחמות גדולות. ניצב הוא זקוּף וגא על שן סלע ושולח פקוּדותיו בתוּרכית אל שני מחנות הנערים, העורכים קרב כבד באבנים ובמקלות.

אז היה אביו מוכיחו על פניו: שכמותך, עקביה, כבר מחזרים אחרי כלות בשבילו – ואתה מהלך עדיין בין זאטוטים ונערים! אבל בלבו התנחם האב ואמר: הרי באשר לבו טוב וטהור כלב ילד עושה הוא מעשי־ילדים.

ונערי הכפר – במה קנה לבם, כי נגררו אחריו אל אשר הוליכם ואל אשר פקד עליהם?

בשלשה דברים קנה לבם. באהבתו אותם, במתנות ידיו ובמעשי גבוּרתו. מאהבתו הוא אותם אהבוּ גם הם את העלם הגדול הלז המעדיף את חברתם על חברת הבחוּרים ועורך לפניהם דברי שעשועים ומשחקים לשׂמח לבם ולבלות זמנם בנעימים.

ובאשר העניק להם מגדנות ומטעמים מכיסיו המלאים, היו כרוכים בחבּה אחריו. משכמו ומעלה גבוה מכל הנערים, חבוּש תרבוּש אדום לראשו, היה דומה עקביה לתרנגול אדום־כרבולת, שהאפרוחים נגררים אחריו ומצפים לטרף, אשר יטיל לפניהם.

ויותר נמשכוּ אחריו לאהבה אותו בגלל תפארת הגבוּרה, שראו בו בכל מקרה שנקרה להם בדרכם יום יום. לעיניהם ולחפץ לבם סילק כלאחר יד מדרכם בעת משחקם, או בהתהלכם כה וכה, כל מכשול ופגע. בידיו בקע גזרי עצים קשים או ניתק חבל עבה בתנודת־יד אחת או עקר שרשים עמוקים מן האדמה, כאילו היו ידיו מטילי ברזל. ואם ניסה פעם אחד הבחורים הגדולים להאבק עמו ולהתחרות אתו בגבוּרה וידע הבחוּר, כי אך חסד יעשה עמו עקביה, שלא יפרק את עצמותיו בלחצו אותו בין זרועותיו כבין חישוּקי ברזל. ולא נעלמה מרעיו, אף כי נערים היו, הסגוּלה המוּפלאה שבגבוּרתו. הכּר הכּירו, שמתכת־כוחותיו של זה צרופה היא. לא סיגי התפאורוּת וגאוָה בה ולא פסולת רשע וזדון. גבורתו עטופה ענוָה וחסד. ובכל אשר פעל ובכל אשר בצע הכירוּ הכל, שאין לבו שׂשׂ על פועל כפּיו אלא על אשר ימלא רצון חבריו; כשׂמוח אשה על ילדה היונק לשׂוֹבע מחלב־שדה, כן שׂמח עקביה בהשׂביעו רצון את חבריו.

ואולם ראש תהלת גבוּרתו הנחילוּ לך הנחשים הארסיים. תאוַת־נקם בערה תמיד בלבו של עקביה על “חמת זוחלי עפר” אלה. כצהול דייג חרוץ ומהיר יד לקראת דג־זהב מתלהלה בין גלי ים להעלותו בחכתו, כן צהל עקביה לקראת כל אפעה או צפעוני בהתפתלו באשר הוא שם. עינו הבחינה מרחוק, כאשר תבחין עין הנשר ממרום את טרפו, בהחליק נחש דרכו בחפזון או בנוחו לארכו כחום היום בין קוצים ודרדרים. בהתהלך עקביה בין־חבריו על פני שלף־שדה או בשבתו שלו מקשיב לשיחת מי, יש ולפתע פלטו שפתיו בלשון תורכית: יילאן! (נחש) הסוּ! איש על מקומו! והוא ניגש לפעלו. ולאחר רגעים מספר שב – ונחש רצוּץ גולגולת כרוּך בזרועו כרצוּעה של תפילין. ואם קרה, כי ראה מאוּרה ולפי דעתו מאוּרת נחשים היא, מיד שכב בהסתר, ממעל לה או בצדה, רואה ואינו נראה, וארב בדומיה ובאורך רוח של חיה, המצפּה לטרפּה. ואך שלח הנחש את ראשו בלאט ויד עקביה היתה על צוארו כמטיל מלכודת. מיד שבר את שניו והתעלל בו לחדוַת לבו וּלתאוַת נקמתו. ואחרי כל נחש, שרעץ בידיו וכרכו על זרועו, היו הנערים נכרכים יותר אחריו כמו בכח קסמים. ואף אנשי הכפר, אנשים ונשים, היו באים לראות ולחזות בעלם הלז, אשר כל הימים יראוהו במצעו הנמוך אשר בחנותו, מקיש בפטיש על הפּח כאחד האדם, ועכשיו נראה הוא לפניהם כאחד הגבּורים אשר בארץ.

כשהזהירוֹ אביו על הסכנה והתחנן לפניו כי יחדל ממשוּבתו, נשמע מפי עקביה דבר האדם, הספוּג איבת־קדוּמים לנחש: אין טוב מלהרוג נחשים! תמיד להרגם! כלום לא הוא, הנחש, שהביא את המות לעולם? אלמלא הוא היינו תמיד בגן עדן – כך הורני ח' אברמאג’י. איך לא להרגם? רק להרוג! תמיד להרוג!

והתישים – רוח אחרת היתה למלחמת עקביה בתישים. את הנחשים שׂנא עקביה עד מות, אבל את התישים אהוב אהב להרגיזם עד דכא. כוָנתו היתה רק להתחרות אתם וּלשׂימם ללעג. ומי שלא ראה מלחמת עקביה בתישים, לא ראה מחזה משעשע מימיו. מדי הזדמן לעקביה לעת ערבּים אחד העדרים, אשר תיש גדול עקום־קרנים הולך בראשו, היה עקביה שׂשׂ לקראתו ופוגשו בקול צהלה, כאילו פגש חבר פתי, המעורר צחוק וחדוָה בהופעתו.

וכך היה אומר עקביה:

– היידי (הבה), אחא, נרקודה. הבה נראה! “פולקה מזורקה טריס פאסיקוס סון” (רקוד הפּולקה – שלש פסיעות הן). ומיד היה מכבּדוֹ באגרופו בבעיטה חזקה בין קרניו והיה הודפו אחורנית כמה פסיעות. ואחר כך היה מתקרב אליו בזהירוּת, תולש שׂערות מזקנו וסוטר לו על אפו דרך קנטוּר, עד שהיה מרתיח את דמו וּמעלה את חמתו. אז יצעד התיש לאחוריו, כופף ראשו, מכונן צעדיו וזומם לתחוב קרניו בבטנו ולשסעו. אך עקביה מקדים ושוטח שתי ידיו, ידים אמוּנות וּזריזות, כשני מוטות ברזל – נחבט בהן התיש ונזרק אחורנית מכח אדיר. ושוּב חזר התיש לכסלו אחת ושתים, אחת ושלש, ובכל פעם נהדף אחורנית, כשעקביה שופך עליו דברי כלימות ובוּז, עד שהיה התיש סר הצדה נכנע ונבוך וּמבקש להתחמק – לקול צהלת עקביה וכל הצופים במחזה. ועתים עטף עקביה את ראשו מטלית גדולה ודחף בו את התיש דחיפות קשות ונאמנות. וכל כך הסתולל עקביה בתישים, עד שהללוּ הכירוּהוּ למדי. מדי נקרה לפני העדר והתישים ראוּ את היצור הלז, אשר כרבולת אדומה, זה התרבוש, על ראשו ורגליו עטוּפות שחורים, אלו המכנסים הרחבים והשחורים כמכנסי האכרים – היו נדחקים ונלחצים הצדה וּמבקשים להמלט מתגרת ידו של זה, המתעלל בהם תמיד ועומד לשׂטן בדרכם.

ואולם לא רק משחקים ושעשועי בטלה ידעו הנערים בחברתו של עקביה. כמה פעמים היה יושב בקרב חבריו ומטיף לאזנם דברים נאים וטובים. כמה פעמים זכו נערים תורכים וארמנים לשמוע דברי תורה, שלא שמעה אוזן תורכי או ארמני מעולם. דברי תורה אלו, שהגיעו ללבו של עקביה מפי המלמד ח' אברמאג’י או מפי דרשן אחר בבית־הכנסת ביום שבת ונתגלגלו מפיו של זה לאזניהם של נערים ארמנים ותורכים – היו מופלאים ומשובחים מאד. ולעתים משתלבים בדברים ששמעם מפי רבו דברים שעלו בלבו הוא, ואז היה גם עקביה שומע לדברי עצמו וּמשתאה, מקשיב לשיחו ושׂבע נחת יחד עם שומעיו.

ומי ימנה מספּר לכל הדברים הנאים שהיה עקביה מסיח לנערים בכפר דיראמי בכל עת מצוא, ברם, מן הראוי להזכיר לדוגמא שיחה אחת מני רבות:

באחד מימות האביב, בלכת עקביה עם חבורת הנערים לעת ערבּים דרך טיול, נזדמנוּ לבית הקברות של הכפר הנמצא על ראש ההר. למולם נשקף המישור הגדול ממזרחו של הכפר, שכוּלו שדמות זרוּעות בר מזה ומקשאות גדולות מזה, ורבבות פרחים בעתרת צבעיהם זקפוּ כותרתם מבין הגלים הירוקים, כאילו ענדה להם יד גדולה וטובה שפע חן זה כגמוּל לעמל האדם.

בצעדם כה וכה בין הקברים הגיעו לקברה של הילדה וירגין בת הספּר הארמני, שנפטרה באותו שבוע.

עמדוּ הנערים סביב הקבר וּפניהם עגומים, כי עלה זכר הילדה על לבם, והיו דוממים כאבלים. פתח תומה (תומאס) הנער הארמני, הפּקח שבחבוּרה, ואמר: האלהים, ישתבח, יש וירע לאדם מאד… כמו אחד… אכזר… כן, וללהי (באלהים)!

– אסתע’פר אלה (הסליחה מאלהים) – ענה אחמד נורי, הנער התורכי – הלא תחטא בשפתיך, מדוע תדבּר כך?

– משום שקטף אלהים לפתע את וירגין הילדה הטובה. מה טובה וחסודה היתה! ואתם יודעים: יחידה היתה להוריה. שלשה ימים חלתה – ואבדה. אני שואל בשם אהבת אללה: איכה יוכל הוא לעשות כזאת?

אמר נורי אחמד: זאת גזרה מאת האל. כשנולדה, כבר נגזר עליה למוּת בת חמש. גזרה היא – ואין מנוס.

נענה אחר ואמר: אבל הגזרה עצמה למה? גזרה על ילדה כזו!

השיב נורי אחמד: כך רצון אלהים. רז הוא לו. מי יודע רזיו?

נער ארמני אחר אמר דברו לאטו: זאת מאת האדון יסואה (ישוע) היא. הוא לוקח אליו את הטובים אשר בארץ, כדי לכפּר על עוונות בני האדם. כך אמר גירדאן הכומר.

תומה אמר רוגז: חדל ג’נום (“נפשי”), הן לחטא יחשב להמית את הילדה וירגין. חטא הוא. לא אבין, איך יכוּפּרוּ חטאים על ידי חטא?

אז יפנה תומה אל עקביה: הגד אתה, עקביה, תורת “מוסה” מה אומרת על כך?

עקביה היה יושב כל אותה העת למראשותי הקבר ופניו למישור הגדול. הוא היה מניד ראשו כאיש אשר לבו עליו דוי ורבות מחשבות בקרבו. אחר פתח ואמר:

– דבר זה, דבר המות, דבר קשה. ענין מר מאד. אבל על יהודי שמת אנו אומרים בלשון היהודים: “אללה נתן, אללה לקח”. תמיד אנו אומרים כך. מה לאדם כי ירגז? נתן לך אחד, דרך משל, בגד זה (פנה אל תומה ואחז בבגדו), במתנה נתן או בהשאלה, ובא אחר זמן ולקח ממך, התרגז? – את שלו לקח. מה רשות לך לצעוק ולכעוס? כלום שלך הם החיים? אין לך רשות לפצות פה. הוא נתנם. הוא לקחם. אבל ודאי כואב לב האדם, בפרט על ילדה כמו וירגין. אה, וירגין! (אמר עקביה באנחה נאמנה). אותו יום ששמעתי את הדבר חי אלהים, כמו נקרע לבי בקרבי. אללה אללה! – אמרתי – את וירגין לקחת? את הילדה הקטנה כמו יונה תמה? איך? איך? אבל מה אני אומר? אני אומר – בכל זאת מאת האלהים לא יצא רע. לא, הוא כולו טוב. תורת מוסה אומרת: לאהוב את האלהים בכל לב ובכל נפש. לאהוב! לא רק לשמוע דברו, אלא לאהוב! אין טוב מאלוהים, אין גדול מאלהים, ואיך יצא דבר רע מהטוב? אם ראית רעה לבני אדם – ודאי בני אדם אשמים. לא אלהים. מה אני אומר? כך אני אומר: עת ישׂמח אלהים יברא כל דבר טוב, ועת יזעם אלהים יבראו כל הדברים הרעים והמזיקים. ראו, ראו שם, למטה בעמק: בר בשדות, לחם לאדם. ירק רב. עצים אין מספר. פרחים לרוב. זה נותן אלהים. ככה הוא נותן. כי ישמח אלהים, יצמיחו השדות בר. והעצים ימלאו פרי. והפרחים – מצחוק אלהים נבראים. כי יצחק אלהים יתכסו השדות פרחים. אלו פרחים, שמושכים את הלב – מדוע מושכים ככה את הלב? כי צחוק אלוהים בהם. ומזעם אלהים יבראו הנחשים, העקרבים, כל דבר רע. וגם המות מזעם אלהים יבוא. ברגע זעם. לכן יבוא לפתע המות. כך אני חושב. האם לא כך?

החריש עקביה כמו הקשיב לדבר מי, ושב ואמר: ולמה ירגז אלהים? מי יוּכל הרגיזו? בניו, בניו מרגיזים אותו. כל האנשים – יהודים, תורכים, ארמנים, יוָנים – כולם בניו. הוא רוצה, שהכל יהיו טובים, חסודים, כפי שראוי לאב כמוהו, אב עליון. אבל אתם יודעים, יש אנשים רעים. הרבה רעים. בדיראמי, למשל, יש אנשים כך… לא טובים. אסוּר לדבּר, לא נאה לדבּר, לא נאה לדבּר. אבל יש… ובכל העולם – הרבה יש. ואלהים מתרגז. מתוך כך יצמח כל דבר רע.

תומה השיב לשון רכה: אתה, עקאב, אומר דברים טובים. אתה, שלבך טוב, מסיח דברים משקיטים. אבל אמור: למה תמוּת דוקא ילדה כמו וירגין? מה היא אשמה? ואביה ואמה, מה הם חטאו? כולנו יודעים, אביה, פולוס, איש טוב מאין כמוּהו.

נעץ עקביה עיניו בקרקע והיה מהרהר, ואחר אמר:

– שמעני, תומה: עכשיו זכור אני, מה ששמעתי מפי החוג’ה־החכם שלי בענין הזה, בענין צער המות. ואף אני אומר לך: לילדה עצמה, לוירגין, דוקא טוב. טוב מאד. הן בג’נה (בגן־עדן) מנוּחתה. נשמות המתים שוכנות תמיד תחת כסא אלהים. כסא גדול אלף פעמים גדול מכל העולם הזה. שם, בגן־עדן העצים עצי־זהב והפירות יהלומים. אין אוכלים שם. מרצון אללה בלבד חיים. ונהרות שם, נהרות בושׂם. ריח בושׂם משיב נפש ימלא הכל, ושירת מלאכים מנסרת, תדיר. שירה גדולה – לא שמעה אוזן אדם כמותה. משום שיוצאת מפי מלאכים, שלא ידעו מות מהו. ואין בה אף קורטוב של צער. שום צער. שום עצב. ולנשמות שמחה גדולה שם. משום שלא ידעוּ עוד מות לעולם. כך. שם נמצאת וירגין. ואביה ואמה? עכשו מר להם, אבל רק לזמן ידוּע. וירגין כמו נסעה מעמם. רק צער פרידה להם – כמו נסיעה למרחוק. בעולם הבא הן יפגשוּה. עליהם עתה להתאזר אורך רוּח.

– כך, כך – הסכים ואמר אחמד נורי – גם אצלנו אומרים כך על גן־עדן. אמת. דברים אלו ידועים אצלנו.

– אבל תומה, שהיה מקטרג כל אותה העת, חזר וטען דברי ספקות קשים, שהיו מצערים את לבו של עקביה. מתוך כך ראה עקביה הכרח להוסיף ולהסביר באריכות ענין “תחית המתים” וימוֹת המשיח וּגאוּלת ישראל, והשׂכּיל עקביה לפרושׂ סוּכת הגאוּלה על כל האדם. כי ביום ההוּא לא יהיו נפרדים העמים ללשונם ולדתם. הכל יהיו אחים בני גוי אחד.

וארכה להם השעה לנערים עד בוא השמש מאחרי ההר.

לאטם ירדו אל הכפר כאנשים מיוּשבים בדעתם לאחר שעסקוּ בדברים מאד חשוּבים.

כהנה וכהנה נקרה לעתים לבני החבורה לשמוע דברים טובים ונאים בחברתו של עקביה.

 

ו. כיסופים של עקביה    🔗

מי פלל ומי מלל, שעקביה, הבן היחיד, שהיה כרוך אחר אביו בחבּה ובריעוּת מימי ילדוּתו, יקום ביום מן הימים, יפרוש מאביו ויעזבהו לעת זקנה לבדו? ומי האמין, שעקביה יוכל לקרוע עצמו מאמו, שאהבה אהבה גדולה ואת מוצא פיה שמר כל הימים? איש לא שער כזאת. וגם עקביה עצמו לא העלה על לבו בימי עלומיו, בתקופת שבתו בדיראמי, כי תמורה כזו עלולה להתחולל בלבו.

ואולם היה היה הדבר. משהגיע עקביה לשנות בחרוּתו, בהיותו בן עשרים ומעלה, היתה רוח אחרת עמו. באחד הימים קם ועשה מעשה: הטיל ארגז־הפּחחים על גבו ויצא לדרכו. ימים רבים היה הולך ועובר בארץ באנטוליה לארכה ולרחבה והרחיק נדוד ימים על ימים ושנים על שנים ולא היה שב אל בית אביו בברוסה אלא בשלהי הקיץ “לימים נוראים” ובשלהי החורף לחג הפסח. וכל המסעות הרבים האלה, בהם הגיע עקביה עד איסקישהיר אשר על נהר סיקוריה ועד הנהר הגדול קיזיל אירמאק ועד אֶרזרום אשר בהרי אררט, כל המסעות האלה, רובם הלך ועבר ברגליו, מקלו בידיו וארגזו על שכמו, ומיעוטם הלך מחמר אחר חמורו. וגם שתי פעמים הפליג בספינת־מפרשׂים ופעם אחת בספינת־קיטור, שלקחה אותו מסינוב אשר בים השחור עד קושטא הבירה. בכל המסעות הללו היה עקביה משוטט ומסתכל בעולמו של הבורא, עושה במלאכתו ומשׂתכר די מחסורו, רואה מראות ומקומות חדשים ונכסף לראות עוד ולהכיר עוד ולא ידעה נפשו מנוח ולא מצא לעצמו מרגוע עד אשר נקלע פעם אחת אל הכפר הגדול גיוזיליק השוכן במרכזו של ההר הגדול בייאד־דאג (ההר הלבן), ושם קנה שביתה לעצמו בגלל בחוּרה ארמנית אחת – אנאהיט שמה – ועשה שם ימים רבים והגיע למעשים גדולים, עד שהוּכרח לברוח משם ולהציל את נפשו מרעה.

אולם איזו הרוח עברה על עקביה לטלטלו למרחקים? מה הכרח וסבּה דחפוהו לתת עצמו לנדודים? ומה היתה תכליתו בחפץ לבו? מעט ענינים מהרבה, דברים אחדים מתוך קורות רבות, כאחד הבורר קומץ גרגירי תבואה מתוך סאה גדולה, שרבוּ בה התבן והמוץ – כן יש לספּר מעט מזעיר מכל אשר קרה והגיע לעקביה עד צאתו מעם אביו ואמו.

כי אמנם אך לעין הבריות, שאינה רואה את הדברים אלא מקלפּתם ולחוץ, באה התהפוכה בלבו של עקביה לפתע פתאום. לאמתו של דבר, ימים רבים היו דברים ומחשבות, ענינים והרהורים, מחטטים בסתרי לבו והוא לא ידע טיבם ולא הבין פשרם. וכאשר יחדרו מתחת לסלע גדול ועז מים רבים בסתר ובין רואה, יחדרו ויחלחלו תחתיו, יחתרו ויפוררוּ אשיותיו, עד כי יפול לפתע באדיר – כך היה עקביה. תוך כדי שהותו בכפר דיראמי בטוב ובנעימים, עם חבר מרעיו הנערים והבחורים, או בהמצאו בימי שבת בביתו בחברת קרוביו, היו מתעוררים חרש בקרבו כיסופים והרהורים משוּנים, שהם הומים בקרוב ומפריעים מנוחתו, וכמה פעמים קרה לאביו, שנעור משום מה בחצות לילה ומצאוֹ לעקביה, יושב במטתו בחשכה בלא תנועה או יושב על מפתן פתח החנוּת וצופה אל האפלה הגדולה העוטה את ההרים, או נושא עיניו השמימה כאחד חוזה בכוכבים.

הפעם הראשונה, שמצאו אביו יושב ער על משכבו, היתה ימים מועטים לאחר שוּבו מנסיעתו לאיזמיר, שראה אותה בפעם הראשונה לחייו. נסיעה זו הכרח גדול היה בה, ואביו עצמו הטילה על עקביה, שהיה חסון וזריז ממנו: בראשית החורף, לאחר אשר הרכיב אביו שמשות־זכוכית בחלונות ביתו של אחד מזקני הכפר המכובדים, חיפּשׂ את היהלום (חוד של פנינת־יהלום קטנה, תקועה בקצה קת של עצם) לגזור בו זכוכית – ולא מצאו. חזר מהרה אל ביתו של הנכבד – חפּשו ולא מצאו. שאל ודרש מאיש ואיש בכפר – ואין יודע. והימים ימי ראשית החורף, ימי הכנסת פנסים ותיקון שמשות, ובלי היהלום כבוּלות הידים ואין לעשות דבר.

עגמוּ מאד האב והבן בדבר האבדה הגדולה, כי יקר היהלום מאד ותמיד נשמר בחיק האב מכל משמר. ויותר התעצב עקביה אל לבו שהיה נמשך מילדותו אחר סוד־פלאו של מכשיר־קסם זה, העובר פעם אחת על הזכוכית, סורט בה סריטה, שמביאה את הזכוכית לידי גניחה, ואחריה – שבירה. ימים רבים היתה גאוָתו של עקביה במלאכת הפּחחים בזכות כוחו וסגוּלתו של היהלום. הוא, היהלום – מלך המכשירים הוא! הרי שום כלי ושום מכשיר, שום עצה ושום תחבולה, לא יוכלו לזכוכית, על הכל מתמרדת, מכל מגע מתפוצצת, ורק לו, ליהלום, נכנעת, גונחת – ונסדקת. וכל שהזכיר עקביה את שם היהלום, כמו נמלא פיו גאון ותהלה.

יצא עקביה לאיזמיר בדבר האב (ולא לברוסה), משום ששני יהלומים קנה האב בחייו מאיזמיר, מאחד קרוב משפחה, סוחר באבנים טובות, שמכרם לו בזול. עתה הלך עקביה לקנות מאותו קרוב את היהלום.

בנסיעתו שהה עקביה – עם כל החפזון לשוב לדיראמי שעה אחת קודם – עשרה ימים. באיזמיר עצמה עשה חמשה ימים ובעל כרחו נעקר מן העיר הזו שדבק לבו בה.

מששב לכפר היה חוזר וסח לאזני אביו, תוך כדי הקישם בפח ועשיתם במלאכתם, כל הענינים הרבים, שחזו בכרך גדול זה. ברם, כל שראה באיזמיר לא היה בו הרבה מן החידוש (מכיון שגם בברוסה ראה כדוגמתו) זולת הים, זה הים בהדר גאונו, שראהו בפעם הראשונה בחייו, כבש את לבו ואת דעתו של עקביה לימים רבים.

ימים על ימים חזר וסח לאזני אביו, היאך עמד מהסס ורועד לפני זה הים הגדול הרועש ומכה גלים אדירים. מודה הוא בפה מלא: פחד תקפו. סמוך לחוף עמד פוחד ורועד, כמו שפחד בילדותו מפני חמתו של ח' אברמאג’י המלמד, כשהיה נועץ בו עיניו בזעם ושוטו מוּנף בידו. ולא סר פחד הים מעליו, עד שהובילו בחור מודע אחד אל שפת הים וירד עמו והתרחץ שעה קלה. אבל פלאותיו של זה הים לא יסורו מלבו.

וכל יום זכר ענין חדש וסח אותו לאביו ברוב דברים.

ושוב אמר לאביו באחד הימים ההם כדברים האלה:

יראה אדון אב, כשאני יושב כאן שותק ושקט, דומה אני, ששומעות אזני שאון גלי הים בהמיתם. וגם אני – הומה לי לבי, כן אחיה. יראה וידע אדון אב, חמשה ימים שהיתי באיזמיר ועשרים פעמים יצאתי לים והסתכלתי בו. זו הגדלוּת! זה ההדר, וזו העצמה! מה אדם לפני כוחו של הים! ומה אני חושב, אבא שלי? כך חושב אני: שני דברים גדולים עשה הבורא בעולמו: הרים וים. בים נשמע קול אלהים, שאון הים – האין זה קול אלהים? ובהרים – דממה. ההרים משכּן מנוחה הם לבורא יתברך, דומיה וכבוד לאלהים. כך נראה לי.

ענה אביו, דופק בפטיש על הסדן הקטן: אמת אמרת, עקביה, שתי מידות גדולות של הבורא הן. ואתה עכשיו, איזו משתיהן תאהב יותר, הרים אלו שלנו, או הים?

החשה עקביה והרהר. אחר אמר: שאלה גדולה שאלני, מה אומר לו? אמת, שניהם אני אוהב, אבל יותר אוהב את ההרים. אני – להרים. בהרים רק טובה ושלוָה. בים מרגיש אתה גם אימה, גם סכנה, אסון ומות. הרבה ספּרוּ לי באיזמיר על אסונות וטביעות, אָבדן אניות גדולות ומלאות אדם ובהמה וכל טוב. בים – כמו ניצב למשפט אלהים, אימת הדין בים. בית הדין לבורא העולם. אבל בהרים בטוח האדם, לא יארע רע. ההרים – רשות מנוחה של הבורא. שם לא ידע אדם רוגז. שם ישלו אלהים.

נעמוּ דברי עקביה לאביו ואמר לו: שפיר אתה אומר. שבח לאלהים יתברך, שנתן לך להבין פעליו ונפלאותיו. ברוּך תהיה.

ולאחר זמן, כחלוף חדשים אחדים, היתה רוח אחרת עם עקביה. בהרים עצמם לא ידע מנוחה וגם בשנתו בלילות רחקה מנוחה ממנו. ראה אביו כמה פעמים, שנדדה שנת עקביה – וקננה דאגה בלבו: מה קרה לעקביה, כי סרה שלוָתו מעמו?

מדי סורם בימים ההם בימי שבת לברוסה העיר והשמיע האב דאגתו לאזני האם ולאזני הקרובים – אמרו הכל מיד: מה דאגה כאן? פשוט הענין בתכלית הפשטות. עקביה כבר בחור גדול וצריך להכניסו לחוּפּה. ודאי.

אבל אביו ידע את אשר לא ידעוּ אחרים. מכבר, בעוד עקביה בן שבע עשרה – שמונה עשרה, ראה, שאין נפשו של העלם כנפש עלמים אחרים. אין הוא נושא עיניו אל בחוּרות או אל נשים, המזדמנות לחנוּת או עוברות ברחוב. פעמים רבות נוכח, שעיני עקביה סתוּמות ולבו אטוּם. עינים לו – ולא יראה, לב לו – ולא יחמוד. בריות אלו, היינו הנקבות למיניהן, תורכיות, ארמניות ויהודיות, כמו אינן קיימות לגבי עקביה. מתחמק הוא מפגישה או משיחה עמן, כאחד קדוש־חסיד או כומר־נזיר. כל שעמדה אשה בחנוּת לקנות מה או לשאול דבר, הגיש לה עקביה מבוקשה בשתיקה או ענה לדברה הן או לאו, בלי שישׂים עינו בּמדבּרת. ואם יקרה שאשה קונה, ארמנית או תורכית, תכביר מלים לאזניו, יקרא לאביו במפגיע, כאחד המבקש עזרה בצרה, כי יקח האב דברים עמה. “יראה אדון אב, מה זו רוצה – אומר הוא בלשון איספניולית – יקח אותה מעמי… יענה לה…” כך הוא אומר לאביו כאחד המכוון להשמיט משא מעל גבו ולהטילו על זולתו.

כשניסה האב בעת עשותם במלאכה לקחת דברים עמו על אירוסים ועל כלה, כדי לדעת מה בלבו של עקביה, היה הלה מגיע לידי רוגז ולידי דבּוּרים קשים והיה אומר:

– אני איני רוצה “לארוס עצמי”! איני רוצה. אַל ידבר אלי כדברים האלה. בקשתיו כמה פעמים. מדוע יקניטני בדברים?

ופעם אחת, כשעלה בפי אביו ענין הבחוּרה השכנה להם ברחוב, בברוסה, שהיא נאה והגונה, דבּר אליו תחנונים: למה, בן שלי, אינך רוצה לשמוע דברי? כמה בנים לנו? כל מה שיש לנו – אתה ואחותך הקטנה. זה הכל. אתה הבן הגדול, ורצוננוּ לשׂמוח בך.

– אבל אני איני רוצה בזו השמחה!

– אבל מדוע, בני? הבה נבין, מה טעמך? הרי עושים אנו מלאכתנו ומדברים – מה הפסד בדבּוּר? שמא חושב אתה, שעודך צעיר ואין רצונך למהר בזה הענין – אם כך, הרי הרבה צדק עמך. זאת נכונה. אלא מה אני אומר? לא חוּפּה. על חוּפּה אפשר להמתין. אפשר ואפשר לדחות. רק אירוסין. אירוסין יש להקדים. למה? שלא תלך הנערה מידנו. כבר הפסדנו שתים (זוכר אתה, כשסחתי עמך). בינתיים כבר נארסוּ הללוּ ונישאו, ועכשיו – חטא הוא לתת ליונה תמה זו – קלארוג’ה – לפרוח מידנו.

– מה הוא הולך ומדבר שם? – אמר עקביה לשון גסה ורוגזת – אני מה אומר לו והוא מה אומר לי? הן יכול אחד לצאת מדעתו! איני רוצה לשמוע דבר מזה הענין! די!

ושוב קרה פעם אחת שעקביה היה שׂשׂ ושׂמח. לפנות ערב, טרם יפסיקו מלאכתם בחנות, ישב עקביה ומנה לבדו, בלי עזרת אביו, את הכסף אשר להם בארגז הקטן והכבד. חשב ומצא, כי הגיע הרווח שלהם בשני שבועות לתשע מג’ידיות, למעלה משני נפוליון זהב – סכוּם גדול בימים ההם. מנה האב את הכסף ומצאו מדוּיק בתכלית. כי ימים רבים, בהיות עקביה נער, וגם עלם, לא היה מחשיב הרבה את הכסף. לא מתוך בזבוּז, חלילה, אלא משוּם שלא היה ברור בעיניו, איכה מצטרפות פרוטות לגרש, וגרשים למטבע כסף. בעיניו – כל דבר בעינו עומד. פרוטה היא פרוטה. וגרש הוא גרש. ומה ענין כאן לצירוף? ומה צורך בצירוף? ואיך, סוף־סוף, מאה פרוטות פחוּתות הן משלשה גרשים. הרי כאן מאה ושם – שלשה?!

ומשום כך לא היו קבועים בדעתו גם מחירי הכלים. וכי קרה שאביו נטרד בענין מה ואחד קונה בקש, למשל, דלי גדול ונאה או קומקום מפואר – דרש עקביה על דעת עצמו תמורת הכל מאה פרוטות, לא פחות (בשעה שמחירו היה חמשה – ששה גרשים, פי שנים ושלשה ממאה פרוטות). ואביו, משהשגיח בדבר, היה מתעצב אל לבו והיה פוקח תדיר את עיניו, שלא ימכור עקביה. ענין המכירה, מוטב שיניח לו לאב.

ולילות רבים רבים היה יושב האב ומסביר לו קמעא־קמעא ערכה של הפרוטה וסוד החשבון – עד שמרבית השנים “תפס” את הענין.

ועכשיו, כשמנה האב את הממון שבקוּפּה וראה שהחשבון עלה יפה ומדויק בידי עקביה, שׂמח שׂמחה כפוּלה על הרווח המנוי ועל המונה את הרווח.

ועקביה היה חוזר ומדבר בשׂמחה: יראה אבא, אנו מרויחים יפה. תשע מג’ידיות – רווח הגון הוא!

– ברוך אלהים וברוך שמו, הוא יתן לנו תמיד הצלחה במעשי ידינו.

– הרי הוא נותן. שבח והודיה לשמו. העושה טובה – ימצא טובה. אנוּ עמלים יומם ולילה בנקיון כפּים – וכן הוא נותן לנו ברכה מידו.

אז יאמר האב כמסיח דרך אגב: עכשיו שאתה “בן פורת יוסף” תודות לאל עליון, יודע אתה את המלאכה ומבין אתה ב“חשבון” ובעניני העולם – כמה היה טוב “אירוס אחד” (אירוסין), אירוס הגון ונאה לשׂמח לבּנוּ – כמה טוב היה! והרי – בן שמונה עשרה לחופּה. שמא עכשיו יש לך רצון?

– “אה דייו סיניור דיל מונדו”! (אלהים, רבון העולם) – אמר עקביה בדאבון – יראה, איך הוא יורה קוץ דוקר בלבי! אני פותח פּה לדבּר והוא מחניקני. טפּה מרה כלענה זורק אל תוך כוסי. לשׂמוח מעט מעט אינו נותן לי. אינו יכול לראותני שמח. מדוע יעשה כזאת תמיד עמדי? מדוע? דבר להפליא!

לא, אהוב, מדוע יחרה אפך? אל נא ברגזך, בני. כלום אני – לא יתן האל – להרעימך אני רוצה? האני אחפוץ להכעיסך? ישמרני אל. אבל האין אנו אב ובן? האסור לאב לדבּר עם בנו? עם מי אדבר, אם לא עם בני? ומה אני אומר אליך? כלום דברי כלמה, חס ושלום, אני מדבר? כדרך העולם אני מדבר. מאהבת לב אני מדבר על זאת. מה חטאי? איני יכול להבין. לוּ הבינותי – החרשתי. הייתי רוצה רק לדעת, מדוע תכעס עלי בדברי כדבר הזה? הסבר לי, מה ה“אידיאה” שלך – ואדעה.

– מה, מה אסביר לו? מה שאין אני מבין – יכול אני להסביר? הוא אומר אירוסין, חתונה, ואני איני מבין מה זה? איני יודע, למה לי זה? איך אסביר לו? והוא, שאב הוא ומבין בעניני עולם – כלום יכול להסביר לי מה שאינו יודע בעצמו? יסביר לי, למשל, איך הולך ה“שימין די־פיר” (הרכבת)? ואיך שטה ספינה גדולה בלב ים? ואיך עוברות המלים בחוט הטלגרף? ואיך מעט אבק שרפה יפוצץ סלעים כבירים! נראה, יסביר לי.

– אבל אירוסין וחתונה וכלה – כל אדם יודע. דרכו של עולם זה. כל בחור וכל גבר יודע זאת. וגם נפשו נכספת מאד. הכל מבינים – ואיך אתה לא תבין?

– הרי שאיני מבין, אין לבי לכך. איני יודע מה זאת – ואיני רוצה לדעת.

– שאינך רוצה, אפשר להבין. אבל שאינך יודע זה… צער… צער אחד, בשבילי ובשביל אמך – אמר האב קול דכא.

תמה עקביה לשמע דברי האב, שהיו נוגים מאד, ושאלו בסקרנות:

– למה? מה זה הצער? למה יתעצב כל כך?

הניח האב כלי העבודה שבידו ושאל כנכסף לדעת ענין מופלא ממנו:

– איך, למשל, אמור נא לי, כן יחיה אביך, אינך מרגיש דבר כשאתה רואה ככה… נערה אחת… בחורה… יפת־תואר – והרי אף אני מרגיש…

– יאמר לי, מה הוא מרגיש – ואדע.

– כך… שהלב נכסף… שהעינים נמשכות… הכל נמשך… כך… כדומה לזה…

– לא נמשך. לא נכסף. ולא כדומה לזה. איני יודע, מהו אומר.

– אשביעך, בחיי אביך, אינך מרגיש שום דבר? לא כלום?

– בחיי ראשי. לא כלום.

– אלהים ירחם עלינו – אמר האב באנחה כבדה – ויגזור עלינו טובה וישועה – ושקע בהרהוריו.

ומחמת כעסו ורוגזו של עקביה נשתתקו אביו ואמו וגם קרוביו ונמנעו מדבר אליו בעניני אירוסין. בסתר לבם היו דואבים ובפיהם היו מתנחמים ואומרים: ימים ידברו. נמתין ונראה, שמא לכשיגדל יותר, ישתנה טעמו ויחדל מסירובו. ואולם אמו היתה מחזרת בצנעה ובהסתר דבר אחר פותחי גורלות ועושי סגולות והתקינה לו כמה קמיעות וכמה “עשיות” והשקתה אותו, בלא שירגיש, מי־סממנים ובשמים וחכתה ימים על ימים וחדשים על חדשים כימי שנה תמימה לראות אות לטובה – אבל לשוא. כל עמלה היה כעמל איש השולח זרעו על פני צחיח סלע.

וכחלוף הימים – ועקביה אז כבן עשרים שנה – ראה אביו בעליל, שקמעה קמעה תקפה את עקביה רוח עכורה, זועפה ומרירה, שלא ניכרה בו קודם לכן. שהרי כל ימיו נוח וטוב היה לבריות ושום דבר לא הביאו לידי רוגז ורתיחה. אמת, שפעמים היה עקביה בוער בחמתו ומוכן “להפוך את העולם” – אבל זאת היתה עמו, כשעשו בו או באחרים, בעיקר באחרים, מעשה עוול ורעה. אבל על כבודו לא הקפיד מעולם, לא ידע להקפיד. שהרי מכיון שלא התל באחרים ולא חשב סרה על אחרים, לא הבחין, אם יהתלו בו אחרים או ימצאו דבר־דופי בו. ואכן רבות מלאו פיהם צחוק חבריו על מעשה מגוחך שעשה או על דברי תמימות שדבר – והוא לא ראה פגיעה לעצמו.

ועכשיו, בעת העבודה בחנות, היה מקמץ בדבור כמו נמשך ונתפס להרהורי לבו. וכמה פעמים, שהיה אביו פונה אליו בדברים, לא שמע ולא הבחין. וכשהעירו אביו על כך, נגלה לעקביה, שאכן תפוס הוא להרהוריו הכמוסים עמדו.

ולאחר העבודה לא היה להוט כמלפנים אחר חברת הבחורים (ומכל שכן שלא נמשך אחר רעיו הנערים) והיה כמתחמק מעיני הבריות ומהלך לרוב יחידי מחוץ לכפר בכה או בכה. ואם היה מדבר עם הבריות בנימוס ובפנים מסבירות, היו סתרי לבו עמוסים עגמימות מפני אותה הרוח הכבדה, שהיתה בו להדאיבו.

עתים היה האב מבקש לבדח את דעתו של עקביה והיה מספר לו ספורים ודברי שעשועים, בעוד שאביו עצמו היה נתון בסתר לבו בדאגה ובעצבות מחמת רוח־תהפוכות זו, שנשתלטה על בנו, והיה האב דומה לאחד שאוחז ביד סומא ומוליכו בדרך, בעוד הוא עצמו סומא בשתי עיניו.

ככה חלפו הימים והשבועות עד תום ימי החורף. לאחר ימי הפסח כשזרחו ימי האביב על הארץ ופני האדמה לבשו מעטה ירק ופרחים ובני האדם שאפו רוח בחדוה, חשב האב: עכשיו, בימי אורה, יאור גם לבו של הבן, שכן תמיד אהב עקביה את ימות האביב, את ירק השדות ואת האילנות המלבלבים.

ברם, שוב נוכח האב, שכל שיורדת אורה לעולם וחמימות־נועם שוכנת בבית ובחוץ, כן ישכנו בלבו של העלם קפאון ודומיה. דברו עם הבריות פשוט וקר. בחברת רעים לא חמד, ואדרבא: עוד יותר נעשה קפדן, חשדן ומהיר־חימה. בימות אביב אלה זכר האב את ימי האביב אשתקד, בימי החתונות בכפר, שהיה עקביה עליז ונוח וטוב לכל חבריו. זכור היה אותו משחק־מרמה, שעשו לעקביה באחת החתונות והוא לא הקפיד ולא כעס כל עיקר על חבריו. אותו מעשה קרה בחתונתו של אחמד חילמי, בחור תורכי, שהיה אהוב על עקביה בשל נדיבות לבו ועוצם ידו. ערב ערב, בימי החתונה, היו נקהלים בחורי הכפר ליד הרחבה שבבית החתן והיו מפליגים בקול רנה וזמרה ובגיל מחולות. ככל שמעגל העומדים סביב הבחורים היה מתוסף ומתרבה, כן רבה וגדלה השמחה. הבחורים מראים אחד אחד כוחם בזמרה, במחול ובמעשי שעשועים. והם, עם שהיו מכוונים לבם לשמח את החתן, היו מכוונים עיניהם אל הבחורות והנשים, שעמדו מן הצד מכוסות פנים למחצה ולשליש. ועקביה, שלא היה בקי בנענועי מחול ואל הצדדים לא שלח עיניו, היה משתתף בחבורה במחיאות כפים גדולות ורועשות עד תום הנשף.

אז נזדמן לכפר בחור עירוני, קרוב לחתן, שהיה עורך כמה משחקים ושעשועים לעיני הקהל. ערב אחד הפליא לשמח את הלבבות במשחקים נאים ומחוכמים. באותה שעה עמד הלז והכריז קול גדול: מי שיוכל לעשות מעשה אחד פשוט, כמותו – הריהו מתחייב לפרוע לו דינר זהב. ואם לאו – חייב המתחרה בו לפרוע שנים. שמעו כולם וחששו: מי ידע, מה זומם בחור עירוני זה, שערום הוא? פרשו ונשתמטו.

ברם, עקביה נתחמם מדברי הבחור וחשב בלבו: מה בחור זה יכול לעשות, שאני לא אוכל? ומה כוחו, כי אפחד ממנו? עמד וענה לאותו בחור: הריני מקבל עלי לעשות כל שאתה עושה. מיד הושיבו את עקביה על כסא והתנה עמו תנאי מפורש, שלא יביט לצדדין ולשום מקום, אלא ישר אל פניו בלא היסח הדעת אפילו רגע קט. ועם המסובים התנה, שלא יהא אדם פוצה פה כל עיקר בכל אשר יראה וישמע. מיד הוציא הבחור מאמתחתו שתי צלחות גדולות פשוטות, נתן אחת בידי עקביה ואחת לקח לו וישב על כסא מול עקביה, ואמר לו: כל שאני עושה אתה עושה כמוני בלא לגרוע עין מפני. שם אצבעו הבחור בתחתית הצלחת מבחוץ כמו שמורח תחתיה, ואחר העבירה על שפמו, כאילו מושח בה ועושה לו שפם. וכך עשה עקביה – ונמתח קו שחור כשפם (משום שתחתית צלחתו של עקביה היתה מפוחמה והוא לא ידע, כי לא ניתן לו להביט כי אם אל פני הבחור). הוסיף הבחור כמורח שנית ועשה שפמו מצד שני – וכן עשה עקביה. אחר העביר הבחור שלשה קוים שתי וערב במצחו, בלחייו, בסנטרו ובפניו, וכן עשה עקביה – עד שהיו פניו שחורים כשולי קדרה. וכל אותה העת היו המסובים בולעים צחוקם ומתאפקים. משגמר את מעשהו לקח הבחור שתי הצלחות, צוה כלאחר־יד לשטפן ולנקותן. ובינתים הביאו מראה ונתנוה לעקביה. ראה את פניו כמפלצת רעה, ובלשונו תמיהה רבה והיה חוזר וקורא: “היאך עשה לי זאת? היאך? פלאות!” וכשהסבירו לו פשר הדבר נתמלא פיו צחוק ושבח את הבחור הפקח.

הלך, רחץ ושטף פניו ושב וישב בין חבריו עליז וטוב לב ולא ראה עלבון ולא ידע רוגז.

ועשיו היה עקביה קפדן ורגזן כאיש בעל מרה שחורה.

ובאחד הימים באותו הקיץ יצא עקביה מן החנות בכפר לענין מה ושהה בחוץ שעה ארוכה. כשחזר וישב במושבו למול מושב אביו, נתן זה את עיניו בעיני עקביה והכיר בו, שמבטו מפוזר, רוחו נדודה וידיו עושות במלאכה ברשלנות.

רצה האב לשאלו לטעמו של דבר והיה חושש, שמא יפרוץ כעסו של עקביה עליו. התחכם האב ושם עצמו כמו אינו רואה ואינו מכיר דבר בפני בנו. התחיל מסיח עמו סתם דברים קלים ונעימים, והיה דומה לאחד, שמהלך סביב ארגז סגור ואטום כה וכה ומחפש מקום וסדק לפרוץ בו פרץ ולפתחו. עד שהסב דבריו בעקיפין על ענין המצוה של “כיבוד אב ואם” ואמר:

– הרי שאני אביך ובכל זאת מסתיר אתה סוד שבלבך ממני, כמו הייתי אחד זר, על זאת ידאב לבי בקרבי.

היה לבו של עקביה רך ונוח מדבריו הטובים, שסח לו אביו – ענה אף הוא בנחת ובמתינות:

– אמת, מסתיר אני דברים. אבל לא סודות עמדי. מה סודות עמדי? אלא – לא אדע, איך אסיח דברי ומה אסיח – על כן אדום. וכי יודע אני בעצמי, מה עמי?

– ועל זה דוה לבי. רואה אני, שמיום ליום מהלך אתה שקוע וטרוד בשתיקה, בדאגה, כאחד גביר, שספינותיו פזורות על פני ימים – רוצה הייתי לדעת, מה דאגה בלבך? מה יחסר לך, למשל?

– דאגות אין לי. וכי מה דאגות לי? אבל זה שאמר – “מה יחסר לך” – זה אמת. חש אני, שחסר אני דבר. חסר ממש. אין לי דבר. כמו ריק לבי מכל.

– מה פירוש הדברים? מה, למשל, חסר לך? הסבר לי מלה אחת, מעט מזעיר, ואני כל אשר לי אתן להשיג מבוקשך, רק גלה לי קצת.

– הנה, אומר לו בפירוש: ככה… יש ופתאום נעשה צר לבבי. כמו אומר לבי להתפלץ – צרות לב כזאת! עד שאני – איני יודע מה…

– כך… כך… אבל מה הסיבה? אין דבר בעולם בלא סיבה. כל דבר סיבתו עמו, לו אמרת לנו, מה זו הסיבה.

– סיבה? לא אדע. בעצמי לא אדע הסיבה. רק דבר אחד אני יודע… דבר אחד…

– מהו אותו דבר, למשל, מהו?

– שרוצה אני ללכת, “ללכת מאלה העולמות והלאה”. כך, ללכת… ללכת…

– כן, זאת אפשר להבין – אמר האב בנחת, כמו לא נפלאו דברי הבן בעיניו – אבל לאן? לאן רוצה אתה? ולשם מה? לוּ ידענו לשם מה, היינו נותנים דעתנו על כך – לאן אתה רוצה?

– אל אשר יבקשוני. אל אשר יקראוני.

מי יקראך? וכי יש מי, שקורא לך? מי הוא זה?

– הקולות. אלה הקולות שבלבי.

– קולות? אלו קולות, בני?

– כן, בחיי אבא, קולות. יש וקולות נעורים בקרבי. קולות ממש. הם קוראים לי, מדברים אלי: מה אתה עושה כאן, עקביה? קום עקביה, צא ולך בעולם… חפּשׂ בעולם… לך בשם אלהים. כך מדברים אלי הקולות. וזהו, רק זהו שאני מסתיר, משום שלא אדע בעצמי, איך ידברו אלה הקולות בקרבי.

– בקש האב לשוות לדבריו צחוק של קלות ואמר: “קולות”! הרי לך ענין להתבדח… “קולות מדברים מתוכו” – ברם, לפתע קפאה בת צחוקו על שפתיו ודברו נבלע בפיו בראותו את פני עקביה והם כמו אחוזים מחשבה ותמיהה.

אז יתמלא לב האב דאגה ואמר בקול חדור אהבה ורחמים: “אל יהיה” שאתה חולה, בני. ישמרך אל, עקביה – שמא אתה חולה?

– האני חולה? מה מחלה לי? בריא אני כארי. ברוך הבורא, כל מיחוש לא אדע.

– כלום יודע אני? איני מבין, מה אתה סח. אומר אתה “קולות”; חפץ אתה ללכת “מאלה העולמות והלאה”, מה עמך?

– וכי מי שרוצה ללכת לראות בזה העולם – חולה הוא?

– אבל, מה פירוש “ללכת”? לאן? ולשם מה?

– כך לבקש, לחפש.

– אבל מה תלך לחפש? מה אבד לך, כי תלך לחפש?

החריש עקביה ונעץ אי־שם את מבטו.

אחר אמר כמסביר צפוני לבו לאביו: יראה אדון אב, זהו, בחיי ראשי, מה שאני מייגע את מוחי. זהו הענין. תשוקה בלבי ללכת לחפש – ולא אדע מה לחפש? חסר לי מה – ולא אדע מהו? יש ופעמים אני חושב: לא, דבר לא חסר לי. מה חסר לי? ברוך ה', הכל יש לי. אבל שוב אומר: ומה אעשה עם עצמי? שואל אני: למה אני? מה אני בעולם הזה? לחנם אני בעולם? ואז מרגיש אני, שעלי ללכת. לחפש. לדעת.

– איני מבין. פליאה דעת ממני. מה מחשבות אלו בלבך? מאין באו לך? מי יבאר לי ענין זה מהו? אחד רופא נבון וטוב הייתי רוצה, או אחד חכם־קדוש, שיגיד לי, שיסביר לי – אמר האב כמדבר אל זולתו.

– לא אבין, בחיי אבא, מדוע יתעצב כה אל לבו, אם חשק בלבי לצאת לראות עולם – מה רע בכך? מה רע בכך?

נשתתק עקביה ואחר חזר ואמר כמסיח לעצמו: כלום ילד אנכי? בחור אני, אני – כפי שאומר המשל: “מלאכתי בידי – פתי בידי”. ברוך הבורא. מה אירא? ממי אירא? והוא, הבורא, נתן לי הרבה כוח וגבורה. ברצונו – הכל אני יכול. ברזל אני כופף. אבן אפוצץ. עץ אעקור מקרקע. והוא שנתן לי הכוח – הוא נתן בלבי החשק הזה ללכת, לחפש. ולמה נתנו לי מן השמים הרבה כוח? ודאי שאעשה איזו ענינים. רק לגזור בפח ולהלחים בבדיל אני עשוי? דומה אני, כי השמים אומרים לי: קום לך! עשה איזה דבר, חפש איזה ענין. כך.

תפס האב את זקנו בידו האחת וידו האחרת תחב בחיקו דרך תמיהה רבה ונעץ עיניו בפני בנו – ונשתתק. אחר אמר: לא אדע מה אגיד? או שנתרחבה דעתך עליך או שדבק בך משהו… אפשר דבק בך משהו… כשנבוא העירה, לברוסה – נקח דברים עם אמך ועם אנשי הבית ונראה איך יפול דבר.

כן חשב האב ושם בטחונו בשמים. ברם, דומה, לא כך רצו בשמים. עוד באותו שבוע, כשבאו לברוסה, נתגלגל לפתע מעשה־שטן, ענין ביש, שהביא את עקביה, לדאבון לב, עד שערי בור־כלא והיה חבוש שם חודש ימים. ומעשה שהיה כך היה:

ביום ששי, כשבאו לברוסה, היה עקביה מהלך לאטו בבוקר לענין־מה ברחוב אחד רחוק מרחוב היהודים. והימים ימי עונת אבטיחים. בחנות אחת עמדה בחוץ ערמת אבטיחים גדולה, מאלו המוארכים כצורת ביצה והם טובים ומתוקים. חשקה נפש עקביה לקנות מהם. נגש והחל לבדוק ולבחון באבטיחים על ידי לחיצה בין כפות ידיו לדעת, אם אדומים ובשלים הם כראוי. אמר לו החנוני התורכי: בלי לחיצה! אל תלחץ – שהאבטיח מתקלקל מלחיצה. וכן אמר ליהודי אחר, שהיה בוחר באבטיחים. עקביה נמנע מלחוץ ובקש להכיר באבטיחים על ידי נקישה קלה באצבע ועל ידי הרמה ואומדנה במשקל. אבל אותו יהודי לא שת לבו לאזהרתו של החנוני והוסיף ולחץ באבטיחים. שב החנוני והתרה בו: בלי לחיצה. אבל כשנטרד עם קונה אחר, חזר אותו יהודי למעשהו.

משראהו החנוני בכך, קפץ עליו פתאום בחמת זעם וקרא: יאהודי ג’יפוט (יהודי נבזה) ונעץ בבטנו של היהודי את סכינו הגדול שבידו. נפל היהודי מתבוסס בדמו. והתורכי נשא רגליו ורץ לברוח. רגע נדהם עקביה והיה כמשותק, אבל מיד נתעורר והחל לרדוף אחר התורכי. ודאי שהיה משיגו, משום שעקביה היה רץ כצבי בהרים ובגבעות. אבל משראו התורכים, שיהודי רודף אחר תורכי, עמד אחד ועצר בו. ענהו עקביה תשובה חטופה והמשיך לרוץ. שוב עכבו אחר. זעם עקביה. נשאו בידיו כנשוא אדם ילד – וזרקו לצד הרחוב. אז צווחו קולות ברחוב: “תפסו את היהודי! תפסוהו!” ורבים חסמו את דרכו. נמצא עקביה מוקף רבים. נתגלע ריב דברים בינו ובינם – ואחריו מהלומות ידים, חיבוט מקלות וזריקת אבנים. רבים הכה ורבים הכוהו, פעמים הפילוהו ופעמים הפילם – עד שבאו שוטרים במרוצה ולקחוהו לבית הכלא.

בחשכה ובדומיה שבצינוק נעתם עולמו של עקביה. לא על המכות ידאב ולא על הפסד ממון (שחטפו לו את כיס כספו שהיה תלוי על צוארו ותחוב בחיקו), אלא על רשעתם ושפלותם של בני אדם. כחלום־בלהות נפלה פורענות זו על ראשו. עוד אתמול היה לבו שלם וטוב עם אלהים ואנשים, עוד אתמול נשבו רוחות־ההרים הטובות והזכות ופרש שלומו לכל אדם וקבל שלום מכל אדם – והיום הפכו אנשים בעיניו לחיות טרף, לנחשים דורסים. מה עוולה בידו? מה חטאתו? ידוע לא ידע עד כה, כי אנשי רשע כאלה יהלכו על פני האדמה.

ברם, התנחם עקביה אל לבו: לאזני השופטים יספר מעללי האנשים האלה. יודיע להם דברים כהויתם – וישיבו להם כגמולם.

כשהובא לבית הדין, בו ישבו שרים תורכים על כסאות למשפט, ורבים תורכים וארמנים ויהודים ובני משפחתם עמם, היו כל העינים תלוּיות בבחוּר זה ששׂערותיו אדוּמות, תרבושו שמוט לו מאחור על פדחתו ועיניו – קטנות וחדות – מביטות ברוגזה סביבו. היו הללו מביטים עליו בפליאה, היאך בחוּר זה עמד בגבוּרה והגדיל מכותיו על רבים, על עשרות, והללו מביטים בו באיבה ובלעג על פצעיו וחבורותיו.

משפּתחו העדים והשוטרים לסיח דברם לפני השופטים, קפץ עקביה ממקומו, כנשוּך עקרב, על דברי השקר שטפלוּ עליו.

מכיון שאף הוא היה מוּכה ופצוּע, יכול היה, שבית הדין יפטרהו מעונש או יגזור עליו עונש קל כדין אחד, שהגן על עצמו מפני רבים. מה עשו הגויים, כדי להפּילו לבור־כלא? עמדו עדים והעידו, שעקביה הכה את השוטרים ועקר כפתוריהם וקרע כובעיהם (ודין הפוגע במדי המלך ענשו גדול).

שמע עקביה ונשתומם – קם וגער בהם!

הושיבוהו למקומו.

משגמרוּ עדוּתם, טען עקביה באזני השופטים כדבר איש אל רעהו:

– וכי, שרים נכבדים, אתם מאמינים להם?

צחקוּ השופטים ואמר היושב בראשם:

– כן. אנו מאמינים. שמא יש לך עדים אחרים?

– מאין לי עדים, אם כולם סביב שתוּ עלי?

– ובכן, הרי שנמצא אתה חייב.

– ומה תעשו לי? – שאל לתוּמוֹ לדעת, מה כוונתם של השופטים.

– תשב בבית הכלא ששה חדשים.

– כך? הביטו, שרים נכבדים, מה אתם עושים: רבים הכוּ אחד. אחד רדף אחר הרוצח. כל אלה עזרוּ לברוח. כל אלה משקרים – ועל כל זה תאסרו אותי לששה חדשים.

– אבל אנו אומרים כך: אחד הכה רבים. אחד רדף אחר אחד, כאילו הוא שוטר, ואחד משקר כנגד רבים.

בקשה גדולה לעקביה אל השופטים: יתנו לו לדבּר פנים אל פנים עם השוטרים. נתנו לו. נגש עקביה ואמר להם: שוטרים יקרים, הביטו אל פני, הביטו. התוכלו להגיד בפני, שאני שׂמתי ידי בכם, עקרתי כפתורים וקרעתי כובעים? התוכלו?

– ודאי. מה שעשית בנו אנו מספּרים.

– אלהים, אלהים! אין אלו בני אדם. וכי יש בני אדם כאלה? יביטו בפניך וישקרו!

השתיקוהו.

חזר עקביה והעתיר שוב בקשה אחת.

הסכימו לו.

עמד והסביר דברו לשופטים: אנא, שופטים נכבדים, ננסה דבר אחר, ראו: תנו לי שנים עשר חודש מאסר. כתּבוּ שנים עשר חודש. אני אשב. אבל בקשו אותם עכשיו שיגידו את האמת, ישובו מדבר כזב.

צחקו השופטים והקהל.

ושוב בקש עקביה לדבּר: חס הוא על כבוד השופטים, חשוב חשב, ששופטים מבחינים בין דובר שקר ודובר אמת. שהרי הם, המשקרים, יודעים, שמשקרים הם ולועגים למשפט. ולבו על לעג זה של הרשעים.

צחקוּ שוּב השומעים. נדברו השופטים ביניהם, ואחר הוציאו פסק דינו: מאסר לחודש אחד.

כשיצא עקביה מבור כלאו, דומה היה, כי כבדוּ עליו שמים וארץ, מה כי יצא גוּפו לחפשי, אם רוּחו ולבו טבועים בקדרוּת ובצער? אין תרופה ואין מזור לו, אלא לצאת מכאן ולהרחיק נדוד. מנוי וגמוּר עמו.

ובאותו שבוּע יצא עקביה למסעיו.

 

ז. משוט בארץ    🔗

לוּ היה אחד הובר בכוכבים או רואה עתידות שהגיד לעקביה בתחלת מסעיו, שכל נדודיו והרפתקאותיו לא נגזרו עליו אלא למען ימצא לאותה בחוּרה ארמנית אנהיט, היפה והמהוללה, ושיהא לבו כרוּך אחריה באהבה עצומה, עד כי ישים נפשו בכפו בגללה ויהא עתיד לפול לכמה וכמה ענינים קשים ועגומים – לא היה עקביה מאמין כלל לדבּוּרים אלו והיה מבטל תכלית בטוּל אותו “הנביא” ואומר, שחוזה תעתועים הוא; שהרי, ראשית מה ענין לו ולבחוּרה ארמנית? איזו עסקים לו עם בחוּרה? שנית, מה משמע שהוא יאהב בחורה, הוא שכל ימי בחרוּתו לא נתן דעתו כל עיקר על מין הנקבות בכלל, ולא ידע ולא רצה לדעת, מה טיבן ומה משפּטן – היאך יתכן, כי יהפך לבו עליו וימשך וילך כסומא אחרי בחוּרה? ושלישית – היאך יעלה על דעתו של אדם, שהוא, עקביה, בחוּר יהודי כשר, יהלוך אחרי בחוּרה גוֹיה ודוקא ארמנית ויבעיר בידיו אש־אהבה, אש זרה, בלבו?

אבל בסופם של הענינים והמעשים היה נראה לו לעקביה עצמו, כאילו כל מצעדיו ומסעיו נכונוּ ממקום למקום ונשתלבוּ מענין לענין, כדי שיזדמן עם אנהיט, שנגלתה לפניו יפה והדורה מכל העלמות שבעולם, ומשום כך נמצא באמת תפוּס ואסוּר כמו בחבלים עבותים, חבלי אהבה וחבלי דאבה, הן מחמת יפעת הודה של אנהיט והן מחמת שהכיר, שרע ומר גורלה וגדול יגונה כים – עד שלבסוף נפל אף הוא עצמו במעמקי יגון ודאבה.

ברם, דברים אלו נגלו לעקביה, כאמור, רק בסופם של הענינים, לאחר שנגלתה אנהיט לעיניו מקץ ארבע־חמש שנים לצאתו מעם פני הוריו. אבל ראוי מאד לדעת, מה פעל ומה עשה עקביה בתקופת השנים הללו עד שהופיעה אנהיט בדרכו? מה חיפּש כל אותן השנים ומה מצא? ובעיקר, מה עלה להם לאותם הכיסופים, שהיו הומים תדיר בלבו בדיראמי הכפר ואשר בגללם עמד ויצא לעולם הגדול?

אם נאמר להלוך אחר עקבות עקביה באשר הלך ובאשר בא, באשר נסע ובאשר חנה, או אם נאמר לספּר על כל אותם הנדודים והטלטולים, התלאות וההרפתקאות שמצאו אותו בכל אותם הימים הרבים – תכלינה יריעות רבות והדברים לא יכלו; ומה גם שלצד האמת כל אותם הענינים שנקרו לעקביה, אינם חשובים כשהם לעצמם. חשובים הם החפץ והכוונה, שקיננוּ בלבו ושלשמם עזב את עיר מולדתו, את בית הוריו ואת משפחתו. הם העיקר. ואנו את העיקר נתפוס ואת הטפל נעזוב, כדיג זה שעולים בחכתו, יחד עם הדגים הטובים, מיני עשבים שונים ובעלי חיים משונים, את העיקר, את הדגים הטובים, יקח לו, ואת הטפל יזרוק.

ומה כוָנה היתה לעקביה במסעותיו ומה היה אדיר חפצו בשוטו בארץ לאָרכה ולרחבה?

בנדון זה אין לנו להעלות על ספר, אלא מה שגלה עקביה לעת מצוא מסתרי לבו הכמוסים.

אכן בדרך כלל היה עקביה מקפיד במסעותיו הקפדה יתרה על לשונו והיה מבקש לקיים תדיר: “אם הדבּוּר שוה כסף, השתיקה שוה זהב”. משום כך היה נוהג בדבר שפתיו להיפך ממה שנהג בפועל ידיו. את מעשה־ידיו מכר הרבה בכל מקום שהגיע בלא לדקדק הרבה לרווח גדול. אבל בדברים שבפה היה קונה הרבה ומוכר מעט, שומע הרבה ומשמיע מעט. רואה הרבה ומראה מעט. תורה זו לא ביום אחד למד אותה. פעמים רבות נכשל ונפגע. עד שלמד, שאין דבר גורם רעה לאדם כלשונו. הלשון גורם ראשון הוא לפגיעות, שפוגעות באדם ביחוד בטלטולי דרכים. מבשׂרו חזה זאת. אלא שלעתים כשנמצא לעקביה איש־רעים לשיחה, בכפר או בדרך, בין סוחרים עוברי אורח או בין רועים וצידים המצוּיים בתועפות ההרים, וראה והכיר באיש שיחו שבעל דברים הוא – היה נמשך לשיחה כצמא אל מבוע מים, והיה מכוון לחקור ולגלות צפוּנות לבו של איש שיחו ותוך כדי כך היה משמיע פעמים יותר משהיה שומע, נותן יותר ממה שלוקח, מחמת שהיה לבו גדוּש דברים וענינים שראה חדשים לבקרים ומחמת שהיו צפונים בקרבו הרבה ספקות ותמיהות, והיה דומה אז בשיחתו לאחד, שנושא על גבו סל גדול מלא תפוחים ובראותו בדרכו תפוח אחד על האדמה הוא מתכופף להרימו ועל ידי כך תפוחים רבים מתגלגלים ונופלים מסלו. אבל גם בלא איש רעים היה עקביה סח לעתים עם עצמו. ואין פלא בזה. במסעות ובדרכים שוממות היו עוברים עליו פעמים כמה ימים, בלא דבּוּר או בדבּוּר כל שהוא, ומחמת שהיה דברו מעיק על לשונו בלכתו לבדו, בלא כוונה תחלה, היה חורג בפיו בקול מאליו, והכרח זה נעשה לו קמעא קמעא הרגל, וההרגל נעשה לו טבע לכל ימי חייו.

אבל, כאמור, בדרך כלל היה עקביה מקמץ בדבּוּר בין הבריות. אמרו: אין חכם כבעל נסיון, ועקביה החכים קמעא קמעא מרוב נסיונות שנתנסה במסעיו. מתוך שנפגש עם אנשים רבים ועתים פגעו בו ועתים פגע בהם ומתוך שראה ארצות ומנהגים שונים, נתעורר לבו להבין ולדעת הרבה ממדות בני אדם.

ויותר מכל נתחוורה לו במסעותיו מדה אחת של בני אדם, שדבקה בהם לדעתו של עקביה כנגע צרעת. מדה מגוּנה זו מהי? – מדת הליצנות. הרבה פעמים פגש בני אדם, בעיקר בראשית מסעיו, טרם יתרגל לבריות, שהיו מלעיגים עליו ומלגלגים לדבריו. ברור ראה, שבני אדם מתכוונים לנהוג בו צחוק וקלס. פעמים בקשוּ לשׂימוֹ שוטה ופעמים התנכלו לקלקל לו ולהכשילו בדרכו. מה הנאה לבריות לתלות מהתלות על זולתם? פליאה דעת ממנו.

בחדשים הראשונים למסעותיו נתקל פעם ביהודי הולך בטל בעיר קטנה אחת, יאניסי, במחוז אנקארה. אדם זה גבוה וצנום היה וכל חזותו רעה. עיניו היו מבריקות כעיני חתול ומתנועעות כעיני צפור. ומשנטפל אליו לא הרפּה ממנו, עד שהבעיר את חמתו של עקביה והיה צפוי שוב לסכנת מאסר. וכך היה אותו מעשה:

משהגיע עקביה לעיר הקטנה יאניסי, הלך וקנה מקום שביתה לו ולחמורו באכסניה פשוטה של אכרים וסוחרים עוברי דרכים. למחרת היום, יום ששי בבוקר היה, יצא לפנה שברחוב והעמיד לראוָה כמה כלים נאים שהיו עמו – והיו נמכרים ברווח טוב. האנשים טובים היו אליו והסבירו לו פנים. וגם יהודים קרבו אליו, ומפיהם שמע, כי יהודים מועטים, כמנין וחצי, בעיר זו. אחד מהם – חנוני היה – הפציר בו, שיתארח בביתו ולא הרפּה ממנו, עד כי נאות לו. וכן שבת את שבּתו בבית אותו יהודי, שהיה בעל עין יפה וכבדוֹ לעקביה בטוב ובנעימים.

אבל ביום ראשון, בשעה שעקביה היה יושב על שרפרף קטן ומוכר את כליו ברחובה של עיר, נטפל אליו אותו יהודי משוּנה, ועוד חבר עמו, ועמדוּ על גבו. פתח אותו הגבוה ואמר לו כך:

– אחא בחור, אמור בחיי אבא, איך “אתה נקרא”?

– עקביה, אחא, עקביה שמי.

– ושם המשפחה?

– קורדובירו.

– מאיזו עולמות באת לכאן – ומה הביאך למקומותינו?

– ככה, לעבור, לראות עולם.

– הרף מדברי הבל. אמור לנו באמת, מי אתה? ומאיזו ארץ באת?

– הרי אמרתי לך. אחד יהודי אני, יצאתי ככה לראות עולם. מברוסה העיר אנכי.

– חדל, בחור, למה תשמור דבריך בסוד? אין יהודי יוצא סתם לדרכים רחוקות לראות עולם. מכל שכּן בחור. איך יעזוב בחור אב ואם ויצא לו “כך”? דברים בגו. ושמא יתום אתה?

היה עקביה רוגז וזועם בקרבו משיחו של בר־נש זה. אבל התגבר. הבליג על כעסו ושתק.

– מדוּע לא תענה לנו, בחוּר? הכך הם הנימוסים בברוסה העיר, שאין עונים לאדם השואל דבר?

– למה תשאלני שאלות כאלה, שאין חפץ לאחד לענות?

– וכי מה אני שואלך, אחא? כדרך העולם אני שואל. מדוע תכעס עלי?

– איני כועס. אבל, מה לך ולי? לא נשיתי בך ולא נשית בי – למה אתה שואלני שאלות?

– צדקת, אחא. הרי אומר לך באמת. אנו משתוקקים לדעת מי אתה. נראה אתה, לא כשאר בני אדם. לא סתם בחוּר. דבר־פלא חרוּת בפניך. באמת. אמרנו שמא אתה מתחפּש, ואין אתה אלא אחד מן הקדושים, שבא לראות בעניניהם של ישראל. או שמא אליהו הנביא אתה?

כך אמר אותו בר־נש, כשעמד על גבי עקביה, ועקביה ישב על הארץ ועיניו מביטות אל כליו. אז זע מעט לבו של עקביה והיה כנתפס לדברי האיש הגבוה. הרים עיניו לחזות, מה ירמזו פניו של אותו אדם וראה, שהלה מביט אליו כמצפּה לדבר פיו.

ענה עקביה ואמר: לא אליהו הנביא אני ולא איש קדוש. אבל אמת, נכסף אני לראות עולם. כך. לתת דעתי בזה העולם, להכיר ולדעת דרכי הבורא, מתכסף אני לדעת, מה יתן האל בלבי בדרכים הללו – מתכסף אני.

משאמר עקביה דברו, ראה, שהגבוה והצנום, קורץ בעינו לחברו ושניהם מסתירים צחוקם בפיהם.

כשחזר הלה ואמר לו במתק לשון: רואה אתה? נחשתי. אחד הקדושים אשר בארץ אתה. תנה ואנשק ידך, תנה לי ברכה מברכות פּיך.

הבליג שוב עקביה ואמר: רואה אני, שרצונך לדבּר מהתלות. אין בכך כלום. יהי כך. הרי דבּרת את אשר בפיך – לך עתה לדרכך בשעה טובה.

– לא, חס ושלום, לא מהתלות עמדי. רואה אני, עכשיו, שאתה אחד מל"ו נסתרים. זה נראה לי ברוּר.

– טוב, יהי כן. לך לך בשעה טובה.

– ראה, אחא, לא אכביר עליך עוד מלים, רק הגד נא לנו דבר אחד, רק שאלה אחת.

– שאל ונראה.

– שמא אתה מן “אלו שלמטה” (כנוּי לשדים) – אמר לשון סתומה כמסתיר ערמומיות שבפיו.

שמע עקביה וענה לו קצרות וקשות:

– אתה ספק בעיניך, מי אני. אבל אני, ברור לי, ששד מתועב אתה. זה ברור בעיני.

– מניין ברור לך כל כך? – שאל האיש במתינות.

– מדמוּת פניך ומעיניך הכעוּרות נראה לי.

– אבל אני – חזר אותו איש ואמר בקול מתון – מסוּפּק אני בך, שכּן חזותך כחזות תיש ולשונך מדברת כלשון פתאים.

אז דחפו עקביה מעם פניו דחיפה הגונה, שהפילתּוּ מלוא קומתו ארצה, ואלמלא מהרו אנשים להרחיק את הפגע הרע הזה מביו ידיו, היה עלול עקביה להמיט על הרשע הזה רעה גדולה ובודאי היה גם מפיל עצמו בצרה גדולה.

מיד לאחר המעשה הזה אסף את כליו ויצא את העיר בחרי־אף.

פגעים ופורענויות כאלה מצאו את עקביה פעמים הרבה בטלטולי דרכים, מהם פעוטים וקלים, שהיה מנער עצמו מהם כאשר ינער אדם אבק דרכים מעל בגדיו, ומהם קשים וחמוּרים, שכמעט קט הביאוהו עד עברי פי פחת, ובין כך וכך הלך עקביה ולמד לפקוח עיניו לחקור ולדעת טיבם של הבריות. עתים הבליג על עצמו בכל כוחו ועתים כוונתם הרעה של הבריות הביאה אותו לידי מעשים קשים ונאלץ להראות לבני אדם את ידו כי רבה – עד שהיו נבהלים ומשתמטים מפניו.

בין אלה הפורענויות, שנמצאו לו בדרכים, שמוּר בלבו כסוד חתוּם אותו מעשה נורא בשלושת הציידים, שאחר כך נגלה לעקביה, שהיו שלשה שודדים מפורסמים.

אותו מעשה אירע לו כשלשה חדשים לאחר צאתו את ברוסה.

בשלהי אלול יצא מהעיר אקסיראי, שכוּלה גויים, והיה נחפז בדרכו להגיע לאחר ימים אחדים לקוניה העיר הגדולה, שאמרו לו, קהלה קטנה של יהודים יש בה. גמר בדעתו לשהות בה לימים נוראים ולחג הסוכות. מן העיר שיצא עד לקוניה דרך ארבעה ימים בין תועפות ההרים, המכוּנים חאסאן־דאג.

יצא עם חבורה של עשרה אנשים, מהם אכרים, מהם סוחרים בצרכי מכולת, שדרכם קרובה לקוניה. אבל ביום השלישי בבוקר נתפרדה החבורה. הללו פנו לדרכם והללו לכפרים שלהם. ולעקביה אמרו: סוב בדרך מזרחה־דרומה ותגיע בערב לקוניה. ואם חלילה יפגעו בך “אשקיה” (שודדים), אַל תרבה דברים עמם ואַל תתגר בהם מלחמה. תן להם את נשקך ואת חמורך – והמשך דרכך.

– תבוא צרה על ראשם טרם יקחו את נשקי ואת חמורי. אלהים עמי ולא אירא לא שודדים ולא שדים.

המשיך עקביה את דרכו בדומיה ובבטחון. שיירות קטנות היו עוברות בשבילי ההרים מכאן ומכאן, משום שבין ההרים האלה היתה פרשת דרכים ושבילים רבים. לאחר שעה ראה מנגד, מימין לדרכו, חבורת אנשים גדולה ועמם צאן ובקר הרבה.

בקש עקביה לקרוב אליהם ולשאלם לדרכם לקוניה, הטה את חמורו לאותו צד וזרזו, כדי להשיגם.

הקיף את עגוּלו של צלע ההר להגיע אליהם ופגש שלשה ציידים יורדים ממדרונו של ההר, ומראיתם כעין אלו ציידים, שראה כמה פעמים בהרים, שרודפים אחרי צבאים וחתולים ושועלים.

– “סבחלרניז כאיר אלסום” (ברכת בוקר). בבקשה, אחים, הגידו לי, הנכונה דרכי זו לקוניה? ומתי אגיע אליה?

– לקוניה שתי דרכים – ענה לו אחד מהם בהסברת פנים. זו שאתה הולך בה קצרה היא, אבל קשה. חתחתים בה וקשה לחמורך להלוך בה. וזו שבשביל הלז טובה וחלקה, אבל ארוכה היא, לא תגיע אליה היום ותהא חייב ללון באחת האכסניות בדרך. בחר, לפי עניניך, באחת מהן.

– מחויב אני להגיע לקוניה במוקדם שאפשר.

ועקביה לא ידע, כי מתחלה טעות היתה עמו. הדרך שהלך בה, מתוך תעיה הלך בה ודרך תוהו היא.

הציידים נחפזו ועברו לדרכם. ועקביה המשיך כמה שעות בדרכו ולא ראה סימן לישוב. הדרך נמשכה במעלה ההרים ושום עובר אורח לא נראה בה. נטה היום לערוב ועקביה – אובד עצות. שמא תעה בדרך? שמא הציידים התלו בו? ושמא תעו בעצמם בשעור הדרך ולא שערוּ במהלך החמור, כי מתוּן צעדו? הרי שוב קפצו עליו יסורי דרכים. אלמלא שאחר שלשה ימים יחול, לפי חשבונו, ראש־השנה, לא היה מרבה דאגות על עצמו. וכי מה בכך, אם תארך דרכו עוד יום? אלא חושש היה לחלוּל הימים הקדושים.

ובין כה וכה שקעה עליו השמש. פרק עקביה את המשא מעל חמורו ומצא בין בתרי הסלעים מקום גדוּר לחמור והוא עצמו ישב סמוך לו, נים ולא נים, כל אותו הלילה. רק מעת עלות השחר נרדם בלא חשש ונתעורר, כשעלה השמש הרבה בצד מזרח. וככל שהלך, היתה הדרך נמשכת במעלה ההרים ולא ראה לפניו אלא הרים קרחים מלמעלה והרים מכוסים אילנות חרובים וערמונים למטה.

משעלה היום וראה עצמו סגור בהרים, משמאלו צלעות הרים משוּפּעים ומימינו גאיות ועמקים, היה דמו רותח בקרבו וחמתו בערה בו: ברור לו, כי הציידים רמוהו. מי יתן לידו את שלשת הציידים הרשעים וישפוך עליהם זעמו.

לפני חצות יום הגיע לשביל ארוך וצר, שעובר במדרונו של הר תלול ומצדהו השני נמשכו גאיות עמוקים עד מאד וקולות רחוקים של זרמי מים רבים עולים מלמטה. הלך עם חמורו כמטחוי קשת בשביל וראה, כי קשה ההליכה לחמור. מצא מקום חלל כמערה במדרון ההר ועכב את חמורו שם, והוא אמר לעלות על פסגות ההר להביט סביבו ולראות, אם יש סימן לכפר או עיר מקרוב או מרחוק. הלך לארכו של אותו שביל שעה קלה. ואחר טפּס ועלה מעלה מעלה, הספיק לעלות כרבע שעה – והנה שלשה אנשים יורדים למולו מן ההרים ועל שכמם כלי זינם. למראה האנשים שמח וגם חשש, שמא לסטים הם. משקרבו יותר הסתכל בפניהם והכירם: הרי שלשת הציידים הם, אבל לבושים הם היום מלבושים אחרים. סימן רע הוא.

מיד כבש עקביה כעסו ושׂם עצמו שקט ובוטח וסח עמם בקול רם ובהסברת פנים: שלום עליכם, אחים, אין זאת כי לא היטבתי לשמוע דבריכם ודומה אני, שתעיתי בדרכי. מה תאמרו, אישים?

תחת להשיב לו דברים כוננוּ בין רגע רוביהם למולו. גער בו אחד קול גדול: הרם ידיך!

מיד הרים עקביה ידו ואמר: הריני עושה כמצותכם, אחים, “על ראשי”, למה הרוגז? שאלו כל אשר אתם רוצים ואתן לכם, מדוע לא?

נתקרב אחד והסיר את האקדח, שהיה תקוע באבנטו של עקביה ופקד דבר־זעם: תן כסף! מיד!

– גם כסף אתם רוצים? טוב. “על ראשי”. אבל הכסף שמוּר עם שותפי. כספי וכספו עמו. הוא מחכה לי עם החמורים למטה. ראיתם את חמורי אתמול? צער יש לי עליו. כשלוּ רגליו ונתרופפוּ ואין הוא הולך אלא מדדה. אבל חמורו של חברי – חזק יותר.

– איזה שותף? איהו?

– כאן למטה, מרחק רבע שעה, אני עליתי לראות, איזו הדרך נלך בה, רצונכם, נרד שמה וקחו את אשר תקחו ותשאירו לנו אשר תשאירו.

– מי הוא שותפך? והיכן היה אתמול? איך לא ראינוהו אתמול עמך?

– שותפי, יהודי כמוני הוא, אומן הגון במלאכתו. אתמול נתעכב מעט קט לקנות בדיל וסחורה למלאכתנו ויצא עם חבורה שניה. אבל גם הוא תעה באלה ההרים. הרים אלו מוציאים דעתו של אדם מראשו. שבע ביום תועים בהם.

– הראה לנו, איה שותפך.

– “בוירום” (בבקשה), בואוּ נא.

– “אילארי” (קדימה) – פקד עליו אחד מהם – לך לפנינו;

פסע עקביה בראש ושלשתם אחריו. הם כלי זינם עמם והוא ידיו ריקות מכל. הלכו הלוך וירוד ועקביה מסיח לפניהם כמו לא דבר בלבו ומשבח את הבורא, שזימן אותו עם בני אדם שכמותם, שודאי בקיאים הם בכל הדרכים. בחפץ לב יתן כל אשר לו ולחברו ובלבד שיראו לו את הדרך לקוניה.

הגיעו לתחלתו של השביל הצר, שבקצהו השני, כמרחק פרסה נמצא חמורו. נשתתק עקביה. השביל צר ואין לעבור בו כי אם איש אחרי רעהו. הגיע למרכזו של השביל, מקום שההר תלול כקיר ומשמאל בתרי גאיות עמוקים.

כשהיה עקביה מספר אחר שנים רבות פרשה זו של “שלשת הציידים” היה מסביר לשומעיו פרטי פרטים מטיבו של אותו נס גדול, שעשה לו הבורא שם. וכך היה מספר:

משהתחלנו לפסוע במעבר הצר, אני בראש ושלשת הרשעים אחרי, היה לבי דופק בחזי כפטיש על סדן. הדם מכה בראשי וחמתי בוערה בי. דממה גדולה בהרים. אין כול ואין נפש חיה, לא צפור במרום ולא רמשׂ באדמה. אז הייתי חוזר ואומר ביני לבין עצמי בלא הרף: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. לישועתך קויתי ה'.

וכשבאנו למקום צר מאד חלקלק ופתלתל, הפכתי פני פתע וזעקתי זעקה גדולה, מבהילה ומטריפה את הדעת כמו קול של אחד משוגע, נורא ואיום: ה – – – ה!! ומיד, אחד החליקה רגלו ונתגלגל מעצמו למטה; את השני – דחפתיו בכוח כביר ככל זעמי אשר בער בקרבי – והתהפך עמוק עמוק בגיא. השלישי, שהוריד מיד קנה־רובהו לפגוע בי, קפצתי עליו והפלתיו פרקדן וחטפתי הרובה מידו, הכיתיו בו מכה אחת על ראשו – ולא קם. אחר כך יריתי בחזהו. וכל הבהלה הזאת קמה ועברה בין רגע. אחד מן השנים, זה שהחליק ונתגלגל, החל עולה מלמטה מעוּפּר בעפר וּמקלל ומגדף וירה אלי כמה פעמים. אבל מלמטה למעלה לא יכול לפגוע בי. הסתתרתי מאחורי סלע ויריתי כמה פעמים, עד שנפל תחתיו. קרבתי ונתתי לו עוד כדור בלבו. חפשׂתי וחפשׂתי בכיסם של השלשה ומצאתי אצל אחד מהם ממון הגון, כדי עשרה זהובים. לקחתי את אקדוחי, ואת קנה הרובה שלהם השארתי שם. ומיד רצתי אל המקום שהחמור נמצא שם, לקחתי את המכשירים ומעט כלים על גבי ואת השאר זרקתי בגיא לתוך הנהר. אחזתי בראש החמור ואמרתי לו: חמור חמורי – מה אעשה לך? אין באפשרותי לקחתך עמי, הבורא יודע, כמה צער בלבי עליך. אבל מה אעשה? חייב אני לברוח מפה. אני משיב אותך בידי הבורא, הוא רבון כל היצורים, הוא יכין לך בעלים טובים.

רצתי ועליתי אל ההר, היה חצות יום והחמה מכה על ראשי. עד הערב סובבתי בהרים. לנתי בלילה במערה, ואף למחרת סובבתי כל היום בהרים.

בסופו של דבר, היה עקביה מספר, הגיע לאחר שלשה ימים עם שקיעת החמה לקוניה. נער אחד הראה לו רחובם של היהודים והובילו ישר לבית הכנסת, בשעה שעמדו וסיימו שם תפלת ערבית של ראש השנה. היה עקביה המום בראשו כאחד שלגם שיעור גדול של יין ואינו יודע טיבם של דברים כהלכתם; וגם בכוונה שם עצמו כאחד מטומטם, מפני שלא ידע, מה תשובה יענה לשאלות שישאלו אותו, משום כך לא היה עונה לשואליו אלא תשובה קצרה הן או לאו. אמרו עליו בחור הדיוט הוא. שמע עקביה חרפתו ושתק. ובלבו אמר: אצפה לדבר בוראי ואדע מה עמדי, ואשר יגזור עלי אקבל. הוא יודע נסתרות. הוא בוחן כליות ולב. אבל במעמקי לבו שכנוּ בסתר כעין שמחה ובטחון, משום שדמה, שכל אשר עבר עליו, מן השמים כתבוּ לו. ומה שעשה שפיר עשה. וסימן טוב היה בידו, כי בא לעיר זו ומצא מציאה גדולה, שאין דוגמתה בעולם: את חג ראש השנה מצא! מחמת טלטולי דרכים טעה בחשבונו וחשב, שעברו עליו שני ימי ראש השנה בהרים. והרי בא לכאן בערב ראש השנה ישר לבית הכנסת ואור החג נוגה עליו. עמד וגמר בלבו: סימן טוב הוא. מן השמים הטילו עליו אותו מעשה נורא. עכשו יצפה וימתין לאחר החג וידע, מה תהא עליו.

ולמחרת ראש השנה נראה לו בעליל שכל מה שעבר עליו גזוּר היה עליו מלמעלה, ואין זאת כי דבר בוראו היה עליו. אלא שהבין עקביה מעצמו, שמחוּיב הוא להרחיק עצמו מכאן תכף ומיד ולהגיע אל מקום רחוק, שכּן למחרת החג בכל מקום שהיה מהלך אם ברחובה של עיר או בבית הקהוה, בין יהודים או גויים – הכל היו מסיחין על שלשת הליסטים, שנמצאו הרוגים בהרים ואין איש יודע פשר דבר. אבל הכל היו שמחים ומשבחים את הבורא, שפטרם מרשעוּתם של אלה, שגם השלטונות לא יכלו להם ולא השיגה ידם לתפסם. עם כל זה יצאו שוטרים לחפש בהרים, שמא ימצאו עקבות אותו מעשה.

עבר עקביה ושאל מפי יהודים, כמסיח לפי תומו, לדרך הנסיעה במסלת הברזל, חקר ונודע לו דבר לאשורו וגמר בדעתו לצאת אל מחוז רחוק – אל אדאנה שבמזרח. יום ולילה וחצי יום רצופים נסע ברכבת – דרך ארוכה, שהנסיעה על בהמות נמשכת בה ששה־שבעה ימים.

ימי החגים שהה בעיר, שבה קהלת יהודים. ואחר החגים לקח כלי מלאכתו בידו והחל סובב בכפרים שבין אדאנה וקאראמרן, אלא שעכשו היה נוהג בזהירות רבה בדרכים.

והימים ימי ראשית החורף, שבהם רוחות צוננים הולכים וגוברים מיום ליום בין ההרים. השמים טעונים עצבוּת דמומה מחמת אלה העננים האפורים־אפורים שנודדים בהם מבוקר עד ערב, ולב האדם נתפס אף הוא לעגמימות ולהרהורים קשים, עד שהנשימה תכבד עליו.

וכשהיה עקביה הולך באותם הימים לבדו לבדו בין ההרים, היו הרהורים ומחשבות הרבה פורצים בלבו, עד שהיה לבו משוּל לחדר, שחלונותיו פתוחים לכל עבריו ורוחות רבות נושבות והומות בו תדיר. ימים היתה נפשו עגומה עליו כל כך, עד שצרו בעיניו אפילו האפקים הרחבים הללו, שהיה אוהבם כל הימים. וצללי ההרים הגדולים כמו באו באין רואים, חדרו ורבצוּ בין חדרי לבו – ואין לנשוא. וימים ירדה עליו לפתע שלוה גדולה. מנוחה ובטחון שכנוּ בלבו ושמחה מלאה כל קרביו והיה חש עצמו כאחד, שהולך ושׂשׂ לבי־הלולא. והוא בעצמו לא ידע, מה טעם לשמחה זו, שתוקפת פעמים את לבו, ומה סיבה לעגמומית גדולה, שנופלת פתאום עליו, שהרי הוא עצמו לא יקרא לא לעצבוּת ולא לעליצוּת, לא לצחוק ולא ליגון, ואיכה יבואוהו גם אלה וגם אלה?

וכשהיה עקביה תופס עצמו במדה זו שכובשת אותו בסתר, היה זה הענין תמוּה מאד בעיניו: הרי שאין הוא שליט בעצמו על עצמו. דומה הוא לשדה פתוּח בלא גדר וסיג, שכל הרוצה נכנס ויוצא בו באין מפריע. כן נכנסת בקרבו פעמים רוח עכורה והוא כאוב מגעגועים רבים, שמתחבטים בלבו על אמא ועל בית אבא; ופעמים אין בלבו שום ענין ושוב חפץ, אלא תשוקה עזה מתלהטת בו להיות מגמא מרחקי־ארץ ולהרחיק נדוד עוד ועוד… הלאה… הלאה…

וכשהיה הולך פעם לאורך שפתו של הנהר הגדול סאיהנרי, חמורו החדש לפניו והוא מתנהל לאטו אחריו ובשמים שטות עבים צחורות, גדולות, כפוּלות ומכוּפלות, כערמות שלג מרחפות במרומים, והשמש שולחת על פני האדמה אור־חמוּדות, אור שכוּלו רוך ונעימות, עד שדומה לאדם, שהוא טועם טעם טוב ומתוק של האור, – באותה שעה היה אומר כדרכו לעתים שהוא מסיח עם עצמו, כמו לאזני רע שהולך על ידו:

– כן, חייך, כן אעשה. כן גמרתי אומר.

– איך, למשל?

– בתכלית הפשטות: בזה השבוע אני שוכר לכל ימות החורף החנות הקטנה בכפר יאדישיר (זה המקום ערב לי הרבה); מה דעתך על אותו כפר? ואותו אגם קטן? ים, שהוא כמו צעצוע, אילנות וקני־סוּף סביב סביב לו, והכל נשקף מתוכו כמו ממראה. ושלוה אחת גדולה שוכנת עליו. אין קול ואין שאון. גל לא ינוע באגם. שמן זית. כשלוה שבתכלת השמים, כן השלוה בתכלת האגם. וכשעוברת סירת־מפרש לאטה לאור היום, עוברת לה ככה לאטה, האין דומה לך, כי מושכת היא עמה את הלב?… ככה חוטפת היא את הלב בעת שתחלוף ותחליק במים. ובאמת ידמה לך, שאין זאת סירת־מפרש, לא. “מלאך אחד” הוא, שירד משמים. והוא שט לו… שט לו לבדו… בדרך שצווּ אותו ממרומים – בחיי אביך, כך נדמה לך. והכפר יאדישיר סמוך לאגם. שם אשׂכור את החנות ואשב לי כל ימות החורף. אמצא אחד שיכתוב לי מכתב לאבא, שאבוא הביתה בסוף החורף – לפסח.

– כך… גמרת בדעתך… כך…

– אבל אתה ודאי רצונך לומר לי: לב קשה לך, עקביה, איך יעזוב אחד אב ואם, ו“אם אחת” כאמך, שהיא כל כך טובה כמלאך בשמים – לב קשה לך, עקביה, הן עד פסח יעברו תשעה חדשים מאז יצאת מהבית.

– אה! הרבה צדק עמך… ברם… מה בידי לעשות? מוכרח אני… יש ואדם אנוס… מוכרח…

– מוכרח! מה פּירוּש מוכרח? “הוא מוכרח!” מי מכריח אותך, עקביה? מי צוה עליך לטלטל עצמך בסכנת דרכים? מי שמך בצרה זו? אמור ונדע – לשם מה אתה משוטט בארץ? ומה יצא לך מכל אלו ההליכות? אה?

– זה ענין שבלב, חביבי, אי אתה יכול להסביר לאחד דברים שבלב… הלב אומר לי: לך… לך עוד… עליך לילך עוד… האמן לי – כך אשמע קולות מן הלב…

– הלב… הלב… דברים בטלים!…

– נשבעתי, אחא, לא דברים בטלים… בחיי אבא מרי, אומר אני לך: לא סתם אני נוסע… חש אני עכשו טעמו של דבר, כן אחיה. חש אני, ששולחים אותי… מרצון קוני אני הולך. דומה אני כך. הרי אותו ענין… (כאן אנחנו מדברים בינינו כאחים). אותו ענין עם שלשת הרשעים. כלום עלה על דעתי אותו מעשה, שאני אסלק את הרשעים ברגע אחד כמשמעו?!… אבל – הוכרחתי לעשות אותו מעשה… מן השמים הטילו עלי… הטילו – ואני עושה…

– כן, ענין השלשה, אמת. זהו דבר, שנראה לעין…

– ובכל זאת, בחיי אבא מרי, אין לבי שקט לגמרי. מי יודע? הגם שהענין פשוט וברור. איך אומרת תורתנו? “איל קי מאדרוגה אמטארטי, מאדרוגה אמאטרלו” (הבא להרגך השכּם להרגו). ברור, שהם היו רוצחים אותי כהרף עין. אלא שבכל זאת הייתי רוצה לדעת ביתר בירור… על כן רוצה אני לעבור עוד בארץ לראות, לנסות, להבין – מה רצון בוראי?

על יד עקביה עברו שלשה בחורים אכרים נוהגים צמד שוורים. עיני עקביה היו נטויות לקרקע בשעת דבּרו עם עצמו. האכרים עצרו בשוורים ועמדו תחתם משתאים. הרגיש עקביה, שנפסק מהלכם של השוורים – הפך פניו והסתכל בבחורים.

– צפרא טבא לכם, אחים. על שום מה עמדתם?

– על שום מה עמדנו? על שום שראינוך מדבר עמדנו. אל מי תדבר בחור?

נכלם עקביה ואמר להם מה שאמר והמשיך דרכו.

בצהרים הגיע לכפר גדול, שכבר היה בו פעם.

ישב בכפר שני ימים וגמר כמה כלים נאים. מצאו חן בעיני הבריות והיו קונים אותם בחשק רב. ואחר כך ישב שבוע תמים ליד חצר של אכרים והכין כלים מכלים שונים ואף הם היו נמכרים בקלוּת.

יום אחד לפנות ערב, לאחר שגמר את המלאכה, התפלל מנחה ומעריב מבעוד יום והרגיש משיכה גדולה את השדות ואל הגנים. גמר התפלה, אחז מחרוזת האלמוגים בידו, ויצא יחידי לאטו לרוח היום, כפי שהיה נוהג בכל עת בואו למקום חדש.

באחד הבתים שבקצוי הכפר שעמד על גבעה, ראה אדם יושב פתח ביתו ועל ידו כירים ומכשירים מעטים של פחח וכמה כלים ישנים ומתוקנים. מיד נתעכב עקביה והביט משתאה ואומר לעצמו: אכן יש פחח בכפר הזה ואנכי לא ידעתי!

משבא סמוך לאיש, עמד וברכו לשלום בהסברת פנים.

ענה לו הלז תשובה חטופה ויבשה.

– חייך – אומר לו עקביה בקושט לשון – לא ידעתי, כי יש פחח כאן. ולמה רחוק אתה מן השוק שבכפר? הרי משום כך לא ידעתי.

– ואני ידעתי. ראיתיך כשמכרת מהרה את הסחורה “כמים שוטפים”. מעט הלקוחות, שהיו באים אלי, חדלו. השבוע לא ראיתי כמעט פרוטה. ואני יגע ודווי. אשתי חולה זה כמה חדשים. ושבע נפשות על צוארי.

– אמאן, אמאן,¹ – קרא עקביה בהרבה צער– מה אתה סח, אחא? הרי שאני קפחתי פרנסתך?

– כן, קפּחת. באלהים. ישלם לך אלהים כפעלך…

– ראה, אחא, מיד אני נוסע מכאן. תמחל לי. הריני נותן לך כמה סחורה שבידי.

– איכה אקנה סחורה? מאין לי לשלם? פרוטה אין בידי. גם מכשירים כראוי אין לי. נתישנו.

– לאו, אחא. אין מדברים כאן על קניה. אני נותן לך. ופעם, כשאעבור שוב כאן, אם יהיה לך, תשיב לי. אין מדברים על מכירה כאן.

– מי אתה? מאין אתה? – שאלו הפחח בסקרנוּת.

סח לו עקביה מעט דברים על עצמו ושאלו: היאך יעזבו אנשי הכפר פחח שלהם וקנו הרבה מאיש זר? כלום אין הוא בן הכפר?

פרש לו הלז פרשת־דברים שלו: יוָני מאיזמיר הוא. בבחרוּתו נשא לו שם אשה תורכיה וקבּל דת מוחמד. אבל אחר כך נתחרט ושב לדת אבותיו. על ידי טלטולים רבים נתגלגל לכמה מקומות ונתיישב פה מכבר. וכאן גדלה משפחתו. בן בכור היה לו, שמת לפני שלש שנים והשאיר אשה ושלשה ילדים. עכשו שרוי הוא בדוחק ובצער מחמת האשה החולה. ואין איש נותן דעתו כאן לצרת ביתו. אין האנשים רעים ולא מגונים, אלא שאיש לדרכו הולך. איש איש לעצמו. אף אם ימותו אנשים מרעב, לא יוודע להם.

אמר עקביה דברי צער מלבו: ראה, אחא, דברים אלו שאתה מספר – כמו סכינים אתה נועץ בבשׂרי. לבי דוי עלי. ואיכה היתה זאת מידי, מידי אני? אבל – אין רע. אללה ירחם. אללה גדול שמע… – מה שמך, אחא? – ניקוֹדימוֹס. שמע, ניקודימוס – הכל יהיה טוב בעזרת אללה. עכשו, דומה לי, טוב יותר שלא אסע מכאן במהרה. אשב כאן עמך ונעבוד קצת יחדו. הרי אני, “צפור שמים” אני. לא אכפת לי כלום. לא נפשות לי לפרנס ולא דאגה עמדי. יחידי אני מהלך בארץ. אדם מהלך בארץ. אשב כמה ימים עמך – אם רצונך בכך. נעבוד לאטנוּ בשוּתפוּת בטובה ובנחת – אבל עכשו אין אני לוקח חלקי… אין הכרח בכך… יש לי הרבה – השבח לאל.

היה היוָני משתאה לדברי עקביה והיו פקפוּקים בלבו על טיבו של בחוּר זה. בין כך וכך אמר: התכבד, נכנס הביתה. הן קרוב היום להחשיך.

נכנסו לחצר, שהיתה ריקה וסימני דלוּת ושממון בה. ילדים וילדות ועמם נער ונערה ישבו ושחקוּ בקול נמוך. התקרב עקביה ונסתכל בהם: פניהם חוורים־רזים ומלבושם בלוי וקרוע.

נכנס האיש לחדר, העלה אור במנורה קטנה והזמינו לעקביה פנימה.

גם החדר גדול וריק מחפצים. תקרתו נמוכה וקרקעיתו טרופה מבליטת ושקערוריות. בזוית שכבה אשה, על מצחה כרוך סודר ופניה נפוּלים וחוורים. כשדברה אל עקביה היו דבריה יוצאים מפיה רפויים וקטועים. על ידה ישבה אשה צעירה – כלתה – ותמכה בה.

היה עקביה שואל את הבעל על מחלתה של האשה ובקש לדעת, מי יש מומחה לרפואה בכפר. שמע מה ששמע מפיהם ונסתכל בילדים, שישבו על מחצלת ברצפה והסתכלוּ בפניו בדומיה. נראו בעיניו כחתלתולים רעבים, שמצפים לפירורי מזון – והיה לבו חלל בקרבו.

ומשראה עקביה, שבעל הבית והאשה הצעירה מתלחשים בשיחה חטופה בקרן זוית, הבין עקביה, שמבקשים להכין לו “כיבוד” כמנהג – ושמא קצרה ידם ואין דבר בבית? מיד קם ואמר כמסיח לפי תומו: מין קהוה יש עמי באכסניתי, שהוא יפה לחולים וטוב לבריאות; אם תשתה החולה, מובטחני, שייטב לה. רצונך, בוא עמי לאכסניה שלי, נקחהו ונשוב מיד.

כשיצאו מן החצר עמד עקביה ועצר באיש ואמר לו לשון תחנונים והפצרה:

– ג’נום כרדשום (נשמתי – אחי), דבר אני מבקש ממך ואשביעך בשם האל – שלא תהא מסרב לי. מוטב, שתכּני בסנדל על ראשי ולא תשיב פני ריקם.

– מה רצונך, אחא? איך אשיב פניך ריקם – לוּ רק יהא ביכלתי לעשות רצונך.

– קח מידי לירה זהב זו. התחלת שותפות היא. עכשו אני נותן חלקי ואחר כך אתה נותן חלקך. ובינתים נצא ונקנה דברי מזון לחולה ולילדים וכל אשר חסר בבית. ראה, בקשתיך, ניקודימוס אחא!

הרי… הרי… גמגם האיש – איש אלהים אתה. מי אתה? שליח משמים? פלאות!

– אין מדברים כאן על פלאות. נלך לקנות דברים. דחוּקה השעה.

לאחר שעה קצרה נכנס לבית הפחח סבל נושא סל גדול על גבו ושני זוגות תרנגולים בידיו.

פרקו את הסל והוציאוּ מתוכו מכל טוב: לחם וירקות וקטניות וחריצי גבינה גדולים וכל צרכי אוכל.

היו אנשי הבית משתאים למראה עיניהם והיו מצפים לדעת, מה טיבו של בחור זה, שנראה בעיניהם כאחד פלאי, שלוּח ממרומים להושיע להם.

ברם, עקביה, משנכנס לחדר ומנורה גדולה בידו, הדליקה ונמלא הבית אורה. והיה מסיח דברים וּמכוון לבדח את הקטנים ואת הגדולים. ובין כך וכך הכין הוא בעצמו את הקהוה המשוּבח לחולה, ובשלו את אשר בשלו לילדים לאכול לשׂבעה – והוא ישב ואכל דברי “כשרות”: זיתים ומליחים ופירות. כן ישבו שעה ארוכה בטוב ובנעימים.

עשרה ימים שהה עקביה בקרבתו של ניקודימוס והיה עובד קצת ביום וקצת מטפל בצרכי האשה החולה וצרכי הילדים – עד שראה שנשתפר מצבה והיא יכולה לקום ולהלוך על רגליה.

בבוקר אחד בא ואמר דברי פרידה ושלום לכל בני הבית ושׂם עצמו כנחפז לצאת לדרכו ואמר להם, שעתיד הוא לשוב לאחר כמה שבועות (אבל לא שב לאותו כפר אלא לאחר שנה ומחצה) ולא היתה כוונתו לכחש להם אלא כדי להסיר דאגה מלבו של הפחח, שהוציא עקביה הרבה ממון לצרכי ביתו ולקנות צרכי סחורה למלאכתו.

ברם, משנסע למקומו, לכפר יאדישיר, שבחרה נפשו בו (רחוק שני ימים מזה הכפר), היה שואל מפעם לפעם לשלומו ולמעשיו של ניקודימוס כלאחר יד, ולכשנודע לו ששפרה עליו מנת חלקו והוא עוסק במלאכתו ובני ביתו בריאים, היה שׂשׂ ושׂמח הרבה, שמעשי ידיו מצליחים ופורחים והם רצויים בעיני הבורא.

ואמנם תדיר היה עקביה מבקש לכוון מעשיו לרצון הבורא וביחוד בימים ההם, משום שכל שנסע בדרכים וראה ערים, וכפרים, פגע באנשים ושמע דברים ו“חידושים”, יותר היו מחשבות וסרעפים ממלאים את לבו להבין ולדעת, מה נתיב שלו בנתיבות עולם? מה גזר עליו בוראו וכיצד ימלא גזרתו? מה יקום ויעשה ומה ישב ולא יעשה? באיזו דרך יוודע לו, מה תכלית מעשיו לתכלית רצון קונו?

ופעמים שהיה מצטער צער גדול, שאין בו לא תורה ולא בינה. ואז היה רואה עצמו כתולעת אדם, יצור דל, שעיניו סתומות, דעתו רפופה ומהלכו תפל. אבל פעמים היתה נעורה רוח טובה וטהורה בקרבו והיה שמח מאד בחלקו – באותם ימות החורף.

באותם ימות החורף ישב עקביה בכפר יאדישיר בלא לצאת ולבוא אלא לעתים רחוקות, משום שסגרוּ השלגים העצומים הדרך בעדו. אז היה נתון כל הימים בעבודתו לקבץ כסף לעת שוּבו הביתה לחג הפסח. ושבח לאל, הרבה כסף עשה. כיצד? מין כירים של אבץ גדולים ונאים עשה וכן מְחמים של אבץ, שהיו משובחים בעיני כל רואם – ולא היה בית שלא קנו מהם וגם עוברים ושבים מכפרים רחוקים קנו מהם. מבוקר עד ערב ישב ועבד בחשק רב. תמיד ראוהו הבריות בעבודתו מקיש בפטיש או גוזר במספרים – כאחד שטרוד בעבודות של השלטון. ועם הבריות היה ממעט בדבוּר. לא נתעכב ליד הבריות ולא בקש קרבתם. זהיר היה בלשונו מאד, כאחד שנכוה בחמין ונזהר בפושרין.

אבל בינו לבין עצמו היה עקביה, כאמור, נתון כל הימים בסרעפים ובעשתונות רבים, עד שהיה פעמים, בשעות עבודתו בחנוּת, נתפס לשיחה עם עצמו תוך כדי עבודתו – אלא שמיד היה מפסיק מחשש, שמא יגלו צפוּנותיו לאזני הבריות. ובסתר לבו היה שמח בחלקו. שכּן דומה לו, שחוּט של חסד והצלחה משוּך מרצון הבורא על חפץ לבו ועל מעשי ידיו. והוא הוא שנותן בלבו החפץ והתכלית למעשיו. הוא שגזר עליו: קום, עקביה, סוב בארץ. הסתכל והתבונן וראית ענינים ומעשים רבים ועשה תעשה ככל אשר בלבך. אם תראה “קוצים” ועקרתם. השמד תשמידם מן העולם (כעין שלשת השודדים). וכי תראה בני אדם בצרה ויגון – יתעוררו רחמיך ועשית עמם טובה וחסד (משל בית ניקודימוס). קח מאלה ותן לאלה. (ובאמת כך היה עמו: מה שלקח מן הרשעים השודדים – הכל נתן לאותם העניים). בכל מקום אשר תבוא – ראה ועשה טובה וחסד. יראו הבריות שאין טוב לאדם בעולם הזה מ“גמילות חסדים”. גמילות חסדים – זו הגדולה שבמצוות שיש לאדם לעשותה. נסה, בן־אדם ועשה חסד עם מי שהוא, יהא אשר יהא, יהודי, תורכי או יוָני, ותראה ותרגיש, שלבך מתמלא שמחה. ותענוג ממש תרגיש, שאין טוב ממנו. שכּן מיטיב אתה לעצמך ולאחרים, ודומה לך, שכל העולם מתמלא שמחה.

ויום אחד, בבוקר שבאותו חורף, לאחר שגמר עקביה תפלת שחרית וישב על המלאכה בחשק רב, היו הרהורים טובים עולים מלבו ומרפרפים כיונים צחורות, זוהרות מזיו החמה, שפורחות במרחב־שדה, יורדות ועולות, וחוזרות ועולות ויורדות בנחת ובשלוה. וכל שנמשך לבו למחשבותיו יותר גדלה שמחתו, עד שנדמה לו, כי האיר ה' פניו אליו להשיג תורה ודעת, שכּן לחש עקביה לעצמו תוך כדי מלאכתו: חייך, עקביה, עכשו – רק עכשו – מבין אני דברי ח' אברמאג’י. זכור אני עכשו, שדרש לפנינו בטוב טעמו על פסוק אחד, שנאמר: “עולם חסד יבנה”; רוצה לומר, אין העולם יכול להתקיים אלא בחסד. אפילו בצדק לא יוכל להתקיים. בצדק בלבד – לא. מדוע, עקביג’י? – כך היה שואלני, “שעות טובות תהיינה לו”, ח' אברמאג’י. והוא היה משיב בעצמו: משום שבלי חסד אין צדק. חסד הוא יסוד, וצדק – בנין. אם אין בלבו של אדם היסוד – חסד, הצדק נופל. שכּן בנין הוא בלא יסוד. הצדק – היה אומר ח' אברמאג’י – בא מן השכל, שהאדם מבין, שאין ראוי לעשות רע. אמת. אבל פעמים שהשכל אומר לאדם לעשות רע. היצר הרע מפתה אותו מכח השכל. אבל אם מלא לבו של אדם חסד, שוב אין שליטה ליצר הרע, כי כבר מלא לבו חסד. כך היה מסביר ח' אברמאג’י, זכוּר לטוב. ואני אומר עכשו: החסד דומה לבדיל, שמחזיק ומדבק את הכלי לחלקיו. והצדק – החומר. הבדיל הוא המלחים, הוא המחזיק. כך החסד. הוא המחזיק עולם. ולא בדידי הוה עובדא? כשקמו הרשעים בברוסה והטילוני למאסר – מי בעצם הטילני למאסר? – הצדק. אותם השופטים, “לא יאונה להם רעה”, שפטוּ משפט צדק, כביכול. זה היה הצדק שלהם. אבל אילו היה בלב האנשים הרשעים ההם חסד, לא היינו מגיעים כלל לאותו משפט צדק. ובאמת אילו היה האדם יודע, כי החסד הוא – נשמת האדם ונשמת העולם כולו, אז היו החיים בעולם זה דומים לחיי מלאכים.

וכך היה עקביה כל אותו היום מלא שמחה עצומה, משום שזכה ונתעוררו בזכרונו דברי תורה קדושים והבין יפה למשמעותם.

וכל אותם ימות החורף שהה באותו מחוז ולא הלך אלא בשנים־שלשה כפרים, שהיו סמוכים אחד לשני. וכל אותם הימים הרבים, כשהיו פוסקים מעט השלגים, והחמה היתה מאירה על ההרים ועל הגאיות הלבנים, היה עקביה סובב הולך מן הכפר האחד לשני, שוהה שבוע כאן ושבוע כאן – וחוזר למקומו.

וכשהיה מהלך לבדו בעולם המבהיק מלובן, שתלי תלים של שלג היו נוצצים ומבריקים על כל פסגה רמה ועל כל מדרון משופע, היה מאמין בלבו, שהבורא הכין צעדיו והוליכו אל מקומות אלו. הן לא לחינם איקלע למחוז זה. אין זאת כי חפץ הבורא היה בדרכו.

… איך תספר להם בבית – אמר עקביה לעצמו, כשהלך פעם בחצות יום בין ערמות־שלגים למכביר – איך תוכל לספּר להם על אלו המראות, אלו הפלאים, זה הטוהר וזו הקדושה – כן, הקדושה, שבזה הלובן – לא תוּכל… לא תוּכל…

– אמת, עקביה, צדקת. לא יוכלו הבין דבריך. הגד יגידו לך בלגלוג: “שלג”! רבות ראינו שלג, וכי מה?

– כן, שלג. אבל לך ואמור להם, בחיי אביך, מה שאתה חש בזה הלובן, מה שאתה מרגיש בלבך. ושוב יגידו לך: כלום כדי לראות שלגים ומראות נאים ראוי לעזוב את אביך ואת אמך, ביחוד את אמך, שהיא מאד נאהבה, שנפשה יוצאת אליך וגם נפשך אתה יוצאת אליה – הנכון זה הדבר? מה אתה אומר על כך, בן שלנו?

– מה אני אומר? הרי אומר לכם: לא המראות עיקר. לא רק שהמראות הדוּרים וחמוּדים להפליא – לא זה בלבד. פי אלף מיופי זה מרגיש האדם בפנים… בנפשו…

כעין מה למשל:

– איך אגיד לכם? ראי, סיניורה מאנה (גבירה אמא), פה, טבילה באויר! בני אדם טובלים במים. טוב. יפה אמנם טבילה במים. טבילה במים מטהרת הגוף. אבל טבילה באויר מטהרת הנפש. זהו: טהרת הנפש!

– כך?

– כך… כך… ויותר מכך…

ובסוף אותו חורף, כששב עקביה בערב פסח אל ביתו – תשעה חדשים לאחר צאתו– גדלה השמחה בבית! ואין מן הצורך לספּר כל אותה השמחה, שמלאה את הלבבות למן לב האם ועד לב האחרון במשפחה. מאליו יובן, כי לא פסקה רגל קרובים וידידים ומיודעים לסור אל בית טייו חסדאי והיו הכל שואלים את עקביה הרבה הרבה והוא היה משיב קמעא קמעא והיו הכל תמהים, שאף שלשונו עודה כבוּלה בפיו וּדברוֹ יוצא בכבדוּת, בכל זאת היה משמיע דבריו בנחת ובמתינות וגם תוי דיוקנו נתבגרו והוא עצמו גבה ורחב והיה בחור כהלכה.

אלא שבעצם ימות החג נפלה טפּה מרה בשמחה הגדולה. אביו ואמו – לבם היה סמוך ובטוח, כי תמו עכשו ימי מסעיו ושוב ישב לצד אביו להיות יד ימינו כקודם. ברם, משרמז לו פעם אביו, כי מעכשו לא יפּקד מושבו בבית, אמר ברור ומפורש: יסלח לי אדון אב. לא באתי אלא באופן ארעי, לראותכם ולהשקיט הגעגועים – אבל שוֹב אשוּב לדרכי.

אמר לו אביו: מה ענין זה, בני? ואנו אמרנו: הנה שבור שברת את הצמאון, שהיה לך, “לראות עולם” – והרי כבר שתית נאד מלא מימו של עולם. וכמה אדם זקוק ויכול לשתות?

אמר לו עקביה: הרבה נסעתי. אמת. אבל גם אמת מה שאמר: רק שברתי את הצמאון. ומימו של עולם רק מעט שתיתי ועוד עלי לשתות הרבה.

ולא הועילוּ דבריהם וסברותיהם של כל הקרובים להזיז את עקביה כל שהוא מדעתו. ואף כשקרא לו רבו, ח' אברמאג’י, על פי בקשת האב, וקבּלוֹ בחבּה ודבּר דברים הרבה על לבו, היה עקביה משיב לו ברוב כבוד ודרך ארץ אבל בלא הסוּס – אם כי היו דבריו סתומים ומפוקפקים בעיני המלמד.

לבסוף אמר לו הלז: הרי כל שאתה אומר אין לו תוקף לעומת “כיבוד אב ואם”. אם עומד אתה על דעתך, הרי עובר אתה על מדות כיבוּד אב ואם. כלום קלה בעיניך לעבור על מצוה שבעשרת הדבּרות?

ענה לו עקביה לשון למוּדים: כבוד אב וכבוד האב שבשמים – כבוד מי גדול? וכי אני בלא רצון הבורא אני הולך?

לגלג עליו רבו ואמר לו: גם דבר הקדוש ברוך הוא אליך מן ההרים והכפרים? הרי… שאתה מפריז, עקביה; מוטב שתחשׂוך מלים מפיך, שלא ילעיגו בך הבריות.

– אדון חכם – ענה עקביה ואמר – רגיל אני, שהבריות לועגים. וכי משום כך לא אעשה אני מה שנותן הבורא בלבי?

– מה פירוש? מה רצונך לומר?

– אין רצוני לומר דבר… מה אומר? עדין אין לי לומר דבר… אלא שאני איני עושה אלא מה שנותן הבורא בלבי…

סח עמו עוד רבו ותהה על קנקנו, עד שהבין, שענין מה צפוּן בלבו של הבחור, שהוא נזהר לגלותו.

וכשבא אביו, אמר לו המלמד: לא עלה בידי כלום. אין לשנות את דעתו של הבחוּר. ברם, אם כי עדיין תמים ולא יכלתי לתפוס מה בלבו, על כל פנים ירא שמים הוא ולבו חזק באמונתו. וכי מי יוכל לדעת, מה צפוּן בבחוּר להבא? הן הרבה הרבה נשתנה מילדותו! מי היה מעלה על דעתו, שאותו עקביה, שהיה מוחו סתום בילדותו, יגיע לידי כך, שידבר ויבין, ברוב או במעט, בעניני העולם ובדרכי הבורא. והרי שמעתי, שהביא מעט ממון – סימן, שמבין הוא גם במילי דעלמא, עובד ומשׂתכר יפה. אלא שעוד תשוקה בלבו לנסיעות – יסע לו. בעצם, נראה בעליל, הנסיעות שפרו עליו, והן שהועילו לו. שמא לבו ושׂכלו של זה עשויים להתחדד ולהתרחב במרחבו של עולם – ילך לו איפוא בשם אלהים. סוף סוף יקוּץ בזה הענין – וישוב לקנו.

וכן יצא עקביה לאחר הפסח שנית למסעיו.

 

ח. בחלום ובהקיץ    🔗

עד שלא נגלתה אנהיט היפה בדרכו של עקביה לא פסק מעבור בארץ, לתור ולראות מקומות חדשים ומחוזות רחוקים. כעין רוח חזקה היתה בקרבו, שהיתה דוחפתו ומושכתו לעולם, כאשר תמשך אבן שבכף הקלע החוּצה, למרחק, לחללו של עולם.

בפעם השניה לצאתו מביתו, שב עקביה לאחר חמשה חדשים לימי הפסח. אבל בפעם השלישית הרחיק נדוד עד למזרח־צפונה של אנטוליה, בגלילות שמיושבים ברובם ארמנים ולא שב לביתו אלא לאחר שנה ומחצה. הפעם הזאת שהה בברוסה כמעט כל ימות החורף, והיה יושב שעות רבות סמוך לאמו וסח לה הרבה הרבה ענינים מופלאים, שמצאו אותו בדרכים ומעט מזעיר מאותן המחשבות, שהיו כמוּסות בלבו. ומאחר שהיו מפצירים בו שיתן ידו להתארס, עמד וגלה לאמו, בינו לבינה, שבפעם הבאה כשישוב, יתן דעתו לדבר הזה, משום שראה חלום, שפתרונו דומה לענין זה – ענין חתונה. וסח עקביה לאמו, שבשנה האחרונה, בשעה שהיה משוטט בין ההרים, חלומות רבים נראו לו בלילות, ואף עתה עדיין לא פסקו. לילה לילה חולם הוא איזה חלום, אלא שכאן החלומות אינם מובנים מחמת שאינם ברורים. אבל שם, בהרים הרמים, יש והחלומות נראים לו ברורים כמו דברים שבהקיץ, כאילו נראו לו לאור היום. ופעמים ראה חלום ולמחרתו, או לאחר ימים מועטים, נגלה לו פתרונו.

היאך?

הרי, למשל, חלם פעם, שלקחו אותו אנשים גדולים, בעלי קומה רמה, שזקנם יורד עד ברכיהם – כעין אנשים קדמונים – והרכיבו אותו על גבה של חיה אחת, ספק אריה ספק דוב או זאב גדול. והוא החזיק ברעמתה של אותה חיה ועלה יחד עם האנשים במעלות הרים, שמכוסים שלג גם בימות הקיץ; והללו אמרו לו, שהם מעלים אותו אל הרי אררט. שם, סחו לו, יראה את נח הצדיק; שכּן נח לא מת והוא מצוי שם עם בני אדם רבים, מבניהם של שם, חם ויפת. כל זה סחוּ לו האנשים הקדמונים – עד שהגיע לפסגת ההר. ברם, משהגיעו לשם – מישור קטן ראה לפניו והחיה, שרכב עליה, החלה מזנקת ומדלגת בהשתוללות רבה והיה חושש, שתפּילנוּ ותשבור כל עצמותיו – הרים ידו וחבט חביטה גדולה על ראשה – והמיתה. אז נתעורר. ובאמת, באותו שבוע, סח עקביה לאמו, נשתבשה דרכו בין ההרים, אף כי היה בקי בהם, מחמת שפגע בדרכו בריה אחת, שפני אשה לה ושערותיה יורדות על גבה, שנשאה אבן־מלח גדולה על גבה. בקש להסיח עמה ולשאלה, מאין באה ולאן תלך – ולא ענתה לו, אלא הניעה בראשה ונצטחקה. נמשך לבו לדעת – משום סוד שכמוס בלבו – לאן דרכה של זו הולך? הלך לאטו בצעדיה שעות מספר, עד שנתיגע החמור ונעץ רגליו בקרקע וסרב ללכת. ישב לפוש שם וראה במשך כמה שעות את הדרך, שהיתה עולה בו אותה בריה.

למחרת היום, בבוקר, קם והלך אחר צעדיה – עד שהגיע אחר עמל ויגיעה רבה, שלא ידע כמותם, לבקעה גדולה שבפסגות ההר. בצדה של הבקעה היו גבעות של סלעים זקופות כחומה, ולרגלן כוכים וסוכות רבים כמקום מגורי בני אדם.

משנראה הוא וחמורו על פסגת ההר, נראו לעיניו כמה בריות משוּנות קצת ולא יכול להבדיל, אם זכרים או נקבות הן, מחמת שכולם מלבושם שוה. דבּר עמם וענו לו לשון תורכית משוּנה ולא הבין אלא מקצת מדבריהם. כשבקש, שיתנוּ לו לאכול, הביאו לו סיר עץ מלא חלב ומצות שחורות. אכל והיטיב לבו ונתן להם כסף. לקחו המטבעות בידם ולא ידעו מהן. הוברר לו, שלא ראו כסף מימיהם ואין להם מטבעות כסף. נתפלא מאד מענין זה, והיה מסיח עמם ברמזים ובחצאי דבּוּרים.

לעת ערב באו הרבה רועים עם עדריהם. נתישבו כולם ואכלו ולא היו מרבים שיחה עמו. הוא ישב לבדו והם לבדם. אבל נתנו לו לאכול. וגם לחמור נתנו שעורים. הלילה, אם כי היה בעצם ימות סיון, היה קריר. ישבו עטופים בפרוות בחוץ לאור הירח. והוא היה מצפה לראות, אם יתנו לו מקום ללון. עודם יושבים וסחים לאטם – שמע קולות צעקה. עמד וראה, שרבים רצו ותפסו חנית בידם ועמדו להדוף פני זאב או דוב, שירד מאחת הגבעות. מפניהם ראה, שיראים הם מאד. עמד והוציא את אקדחו – ירה על החיה והפילה. נשתוממו כולם וקראו קריאות רבות. ואז קרבו אליו וטפחו על גבו. מיד לקחו אותו בכבוד והוליכוהו אל כוך אחד שבגבעות – שם ישבו שלשה זקנים מופלגים ודברו עמו הרבה דברים, שקצתם הבין. ואחר כך הביאו לפניו חמש בחורות (אותן הכיר, שנקבות הן מחמת שהיה חזיהן גלוי ברובו), הבין מדבריהם, שאומרים לו לבחור באחת מהן ושישב עמם תדיר.

ברם, הוא גמר בלבו, שימהר להסתלק מן המקום המשונה הזה. בבוקר השכם יצא לבדו לראות במקום. מהעבר השני של הבקעה ראה אגם קטן, נאה מאד, שסלעים רבים בולטים בשפתו עד אמצעיתו. הלך שעה ארוכה מסביב לראות, אם סימני ישוב מצויים במרחקים – ושב ונכנס לאגם, מדלג ומקפץ מסלע לסלע. ישב על סלע בתוכו של האגם והסתכל במרחבים הגדולים, מתפלא לטיבם של בני אדם אלה ומחשב דרכו, היאך יצא מכאן? פתאום צצו מתוך המים אותן החמש… חמש הבחורות… והן שוחות ומשתעשעות על פני המים והן – לא עליכם – ערומות. ממש. בקש מיד לשוב לצאת מתוך האגם – והן באו מצטחקות ושוחקות וסגרו עליו הדרך, רחמנא ליצלן. אין דרך. לצד החוף עומדות הן ומתרחצות ולצד השני – מי האגם. הפך פניו, שלא יראה אותן. אבל הן – שלש באו מצד זה ושתים מצד זה. יגער בך ה', השטן! – אמר וסגר את עיניו. ממש סגר. והן מתיזות מים עליו וצוחקות. והיו כל כך שמחות כילדות קטנות. מעשה שטן. אבל הן היו שוחות בין הסלעים להפליא! כמו דגים. דגים־נשים. איך היו מתהפכות, מזדקרות, קופצות! תאמר אמא – כמו נחשים. נחשים־נשים. רק שהיו לבנות. אחדות היו לבנות. לבנת בשרן כשיש. ולפתע חש אני, אמא, שכבד עלי ראשי. תפסתני סחרחורת. הכל נסתובב לעיני… האגם וההרים… נלחץ לבי כמו בצבת – ונחלשתי. ישבתי תחתי. באו הן והוציאוני – לא עליכם – על זרועותיהן. השקוני חלב ולטפו פני ודברו דברים רבים בשפתן.

מיד קמתי ולקחתי את החמור והחלותי לרדת ממקום שבאתי. באו אחרי כמה מן הגברים, דברו דברים רבים, ומשראו שאין אני עונה להם, עמדו תחתם והחרישו. אף הן, החמש, עמדו כמו עצובות והביטו עלי.

כך סח לאמו דברים אלה כהויתם ואמו היתה שומעת, פיה פעור ואזניה קשובות לכל דבר, שיוצא מפיו. ושוב סח לה: פעם ראה חלום, שבא אל כרך גדול, ומשנכנס לשם, לקחוהו האנשים והושיבוהו על סוס לבן והלבישוהו גלימה ומצנפת של רב ושמו אותו לרב עליהם. והמון גדול היה מלוה אותו בשירה ובזמרה ובמחולות. חלום מופלא היה זה.

שאלתהו אמו: ומה היה סופו של אותו חלום?

– בחלום נראה לי כל אותו ענין ארוך מאוד. ברם, סופו נשמט מדעתי.

– ומה היה פתרון זה החלום? שהרי אומר אתה, שהיית רואה פתרון לחלומות.

– באמונה, נראה לי פתרון לזה החלום.

וכך סח עקביה לאמו באותו ענין:

בכפר נייארס, שהיה מתגורר בו, קרה מקרה אסון. כפר גדול זה, הדור ונאה, שוכן בהר גדול ולמולו נישא הר כביר ועצום, שבחלקו העליון גדלים עצים רמים ואמצעו כולו סלעים ועפר. ושביל אחד עובר באמצעו של הר זה, שממנו מגיעים דרך גשר אל ההר השני, בו נמצא הכפר נייארס. פעם אחת, לעת הצהרים, ראה רוכב על חמורו איש ארמני אכר חשוב, טורוס קריבוריאן, בשביל ההר שממול נייארס. בסיבובו של ההר בא לפתע לקראתו סוס משתולל. החמור נבעת, נסוג לאחוריו ונפל הוא ורוכבו ונתגלגלו לגיא, שבו עובר נהר זורם. כל זאת ראו מרחוק כמה אנשים שבכפר נייארס. כדי לרדת לגיא צריך אדם לסובב שני ההרים. גם בדרך קצרה לא יגיע היורד אלא לאחר שעה בקירוב. והמורד שבהר נייארס תלול מאד וכולו טרשים וסלעים ואין אדם יכול לרדת משם. נתעוררה בהלה גדולה בכל הכפר. הכל היו אובדי עצות. עד שיגיעו בדרך הסובבת בהרים לגיא, מי יודע, אם יספיקו להושיע לאכר. ועד שכולם, גדולים וקטנים היו מדיינים לבקש סוס מהיר, החל הוא, עקביה, לרדת ממדרונו של הר נייארס עצמו. מעולם לא עלה על דעת אדם לרדת משם, שסכנה גדולה בזה המורד.

כל הרואים צעקו: עקאב, לאן אתה יורד? לאן? שאול מתחת! חזור בך! אבל הוא אטם אזניו והיה יורד לאטו. בדק כל זיז, בחן כל אבן, וירד לאטו, כמי שיורד מחומה זקופה כשפניו לחומה. אמת, פעמים ושלש היה תלוי כגדי בין שני סלעים וגאיות פעורים לפניו. אבל, בשם אל עליון, היה מאמץ לבו ויורד בזהירות קמעא קמעא, ואחר רבע שעה הגיע לגיא בשלום. מיד חבש פצעיו של הנופל, השקהו מים, הטילו על גבו – ועלה לאטו בהר שמנגד שהוא משופע ואפשר לעלות בו. עלה לשביל שבהר והיה מזדרז חיש קל לבוא עד לגשר. שם בגשר כבר עמדו רבים ועגלות עמם. לקחו את הפצוע לכפר, והוא, עקביה, חזר והתחיל לרדת לגיא. לאן? – צוחו כולם – מה רצונך עכשיו?

– הן החמור מוטל במים. דומה, שנפחה רוחו. התשאר הנבלה בתוך המים?

לאחר רבע שעה ראוהו הכל כשהוא גורר את החמור המת בזנבו למעלה, עד שהביאו למקום בטוח והניחו שם.

וכשהגיע לשביל למעלה, קבלו אותו הכל בשמחה וצהלה, הרכיבוהו על סוס לבן – כמו אותו הסוס שראה בחלום – ולווהו בכבוד לכפר. יצאו כל אנשי הכפר, ברכוהו ברכות רבות והללוהו, ורבים באו ונשקו לידיו ולפניו. ואף לאחר ימים היו באים ארמנים מכפרים אחרים לראותו ולשיח עמו.

היתה אמו שומעת שיחו ואומרת דברי שבח והודיה לקדוש ברוּך הוא, שצוה מלאכיו לשמור את בנה בכל דרכיו. אחר חזרה ושאלתהו:

– אבל לא ספרת לי מהו אותו חלום שראית, שפתרונו חתונה?

– כך, כך. טוב שאת זוכרת את כל הדברים. אני מרוב ענינים ומעשים שהיו עמי, נשמטים דברים מדעתי ואני רצוני לספר לך אותו חלום יפה.

אותו חלום, כמדומה לי, מתחיל כך: אני בא למישור גדול וכביר. אני מכירו, שעברתי בו פעמים כשירדתי בדרכי לים הגדול. המישור, חציו היה ירוק. קמה של חטה גבוהה, ירוקה, מין ירקרקות שחוטפת לב, נשתרעה שם. וחצי המישור אדמה שחומה, שכבר קצרו בה מכבר. ליד הקמה, לארכה, היו שתי שורות ארוכות ערמות ערמות של גדיש. על כל ערמה קטנה ישבו אנשים נכבדים מברוסה, רבנים וחכמים לרוב. אני פוסע ועובר בין היושבים ואומר להם: שלום, שלום רבותי! מה טוב, מה חדש, רבותי?

אומרים לי: באנו, כפי שהזמינו אותנו בשמך. לא אתה שהזמנת אותנו? ואני, זוכר אני שנתבישתי; בחלום נתבישתי. אמת: אני הזמנתים. אבל לשם מה, לא זכרתי. “ולא בא נאה לי” לומר, שאיני זוכר. שבתי ואמרתי להם: כך… כך… מחילה, צדקתם… צדקתם…

ואיני זוכר מי היה, ששאל: “ולמי אנו מחכים עכשיו”?

אמר אחד… זה היה ח' אברמאג’י המלמד, כן תחיה אמא, ח' אברמאג’י היה, שאמר: אנו ממתינים למלכה. מיד תבוא המלכה – ונתחיל.

ומן ההרים שבקצה המישור היו יורדות עגלות מקושטות ומפוארות, הן והסוסים בפרחים רבים ונאים – כמו שמקשטים לעגלות של חתונה. הרבה עגלות היו… עשר… שתים־עשרה… וכולן קרבו ובאו אלינו. והנה ירדה מאחת העגלות כלה לבושה שמלה לבנה ומסוה על פניה… ומיתר העגלות ירדו אנשים ונשים כבודות וכמה בחורות. והנה מעגלה אחת ירדו אותן החמש… חמש הבחורות של האגם… וגם להן מסוה דק. והן… הן… כמו שהיו… כמו שהיו אז.. ערומות… ולא נתפלאתי על כך. ושום אדם לא נתפלא. בחלום – משוּנה מאד – אין מתפלאים על שום דבר. והן הלכו והביטו עלי כמו אז… אבל בנימוס…

אז היו רבים אומרים: “עכשיו כבר הגיעה השעה… הכל מוכן… הגיעה השעה” – ונתעוררתי. כך ממש היה אותו חלום.

– הן. ברור נראה – אמרה האם – שזה רמז לחתונה… הרי אמרו: “הגיעה השעה”. ובאמת הגיעה השעה, שנשמח בך, בן יקיר.

אמר עקביה: עכשיו אך פעם אצא לנסיעה אחת – ולא אוסיף. אנוס אני לצאת. מחויב אני. אבל לא אתמהמה. במהרה אשוב.

אמרה לו אמו: ומהו אותו ענין, שכל כך דוחק עליך? שמא תספר לי ואדע.

– אחלה פניה, אמא, אל תשאל אותי בזה הענין. הרי בעצמי אני אומר: רק עוד פעם.

– כלום סוד הוא עמך?

– כן.

– ואין להגידו גם לאמא?

– לשום בריה שבעולם.

ובאמת לשום בריה שבעולם לא גלה עקביה את סודו. רק לעצמו היה מסיח מפעם לפעם באותו ענין, כשהיה מוצא עצמו יחידי בדרכים בודדות ודוממות.

ומה ענינו של אותו סוד?

כך נתגלגלו הדברים של עקביה, עד שהרגיש באותו סוד:

שלש שנים ומעלה, שהיה עקביה מהלך ממחוז למחוז ומכפר לכפר – בקלות ובשמחה היה הולך. מחפץ לבו לחפש ולדעת, מה דבר יגלה לו הבורא בדרכיו, ומרצונו להבין, מה חפץ לבוראו, שיעשה עקביה עבדו בעולם הזה, לא היה מרגיש הרבה יגיעה ולא נתעייף מטלטולי דרכים ומהרפתקאות שבנסיעות. ואדרבא, כל כמה שהרחיק להלוך בדרכים בעולם וכל כמה שראה במסעיו ענינים רבים ושונים, מהם מופלאים ומהם מוקשים וסתומים, גם רעים וגם טובים, וכל כמה שנפגע פעמים ממעלליהם של רשעים וזדים או שראה בטובה ובנחת במעשיהם של בני אדם ובזיו עולמו של הבורא – תמיד היה חש בלבו, שה' הוא בעוזריו, הוא שעומד על ידו בעתות סכנה וצרה והוא שמראה לו טיבו של עולם וטיבם של הבריות, גם את הרע וגם אל הטוב, בשביל שיהא לבו כשר ונכון לקבל רצון הבורא עליו בשעה שיעלה ברצון הבורא לגלותו לו. ותמיד היה מצפה עקביה, בכל ענין שנזדמן לידיו, אם גדול ואם קטן, אם קל ואם קשה, בדרכים או בכפרים – תמיד היה עומד ומצפה: שמא מזה עתיד רצון הבורא להגלות לו…שמא מכאן מתחיל הענין… וזהו שנתן לו כח ורצון, וזהו שדחף אותו לקום ולהלוך בארץ… ברם, אמונה גדולה היתה לעקביה בלבו – כענין ברור ופשוט – שנגזר עליו להלוך בדרכים שלש שנים. כעין בטחון שיש לאדם, שיקיץ משנתו בבוקר או שהשמש שוקעת בערב וכוכבים נראים בלילה בשמים – כך נראה לו, ששלש שנים קבועות לו מן השמים לתכלית נסיעותיו.

ברם, מקץ שלש שנים – והוא נמצא אז במזרחה צפונה של אנטוליה – כיון שחלפו עברו כמה שבועות וכמה חדשים ולא נראה לו דבר שבממש מרצון הבורא – התחילה פוקדת אותו עצבות רבה. פעמים היה נלחץ לבו בקרבו והיה בא לידי כעס בשיחו עם הבריות. ואז היה מוכן לתת כל מה שהיה לו ובלבד שידע, מה טעמם של מסעיו? ומה יהא בסופם? ומשום מה, משום מה באמת, לא שעה אליו הבורא לגלות לו כל שהוא מרצונו בדרך ברורה? והן הוא, הבורא, שנתן לו ללכת בעולם. מפני רצון הבורא, שחש בקרבו, קם לכתת רגליו בדרכים רחוקות, בסכנות ובתלאות. וכי לא “הוא” שנתן בראשו זאת המחשבה ואלו הכיסופים שבלבו?

אלא שעצבות זו סרה קמעא קמעא, פגה ממנו והוסחה מדעתו – מחמת החלומות המופלאים, שהיו מושכים את לבו ושהיה מרגיש בהם נחת רוח רבה. חלומות אלו – ככל שראם יותר, נראו לו כרמזים מהבורא. ותדיר היה מהרהר ואומר: שמא לפני שידע אחד ברור רצון הבורא, מראים לו רמזים בחלומות… שהרי אין לילה, שאין בו חלום. וכל חלום – כולו רצוף ענינים מאד נחמדים. אחד נאה מן השני. והוא עצמו – הוא חולמם והוא פותרם. ולרוב טוב ונכון פתר – כפי שנראה לו אחר כך. דומה, כמו ניצוץ מנשמת יוסף הצדיק בנשמתו. ובאמת, באותם הימים, מאד היה משתוקק לבחון ולדעת, אם יכול הוא לפתור גם חלומות של אחרים. וכשהיה יושב בחנותו ונכנס אליו אדם מודע, בחור או זקן, היה פותח לו בשאלה: “מה חלום חלמת? ספר לי ואפתרנו”. והיה חוזר ומפציר, שיספרו לו חלומות. אמת, לא תמיד נמצאו לו בני אדם, שרואים חלומות… ברם, כשנמצא לו אחד, היה מאריך שיחה עמו עד שהיה “מסדר” פתרון. וכמה שמח שמחה גדולה, כשבא אחד ובשר לו ש“טוב פתר”. פעמים נתן עקביה מרוב שמחתו כלי הגון שבחנותו דמי בשורה.

ובעיקר רבו כמו רבו אלו החלומות מזמן ששהה שני ימים שם… ב“אגם הקטן”… במקומן של חמש הבחורות… ופעמים רבות היו “באות” אלו החמש בחלומות… עד שהיה חוזר ואומר לעצמו: רואה אתה, עקביה, שכמעט בכל חלום, שאתה חולם, באות אלו החמש… בתחילתו של החלום, בסופו או באמצעו – פתאום הן נמצאות. כמו מבטן האדמה עולות… כמו מהשמים יורדות, מן הים צפות – “זה פלא אחד”! מה הן רוצות? מה טעם שהן באות? מן ההכרח שתעלה שנית ל“אגם הקטן”… שם, מסתבר, יגלה איזה דבר אליך. כך יש לחשוב. מחויב אתה ללכת ולידע…

וכן שב עקביה בשלהי הקיץ, ועבר דרך ארוכה ומיגעת, עד שהגיע לפסגות ההרים במקום אותו המחנה.

ברם, משהגיע לשם, נתמלא תמיהה גדולה ונצטער צער רב. באותו מקום ישבו עכשיו אנשים אחרים. גם הם משונים, גם שפתם משובשה ולבושים הם פרוות של חיות כמו אותם האנשים – אבל לא הם עצמם. לא הכיר בהם אותם האנשים. היו גם נקבות רבות ובחורות – אבל לא נראו לו אותן החמש…

אבל בעתות ערבים, כשבאו רבים עם העדרים, נהפך צערו לשמחה. שנים היו בין הגברים, שהכירו אותו והוא אותם. הם הראו לו סבר פנים יפות ושחו עמו הרבה. בהרבה טורח עלה לו לדבר עמם ולהסביר להם, ששואל הוא אותם: היכן אותם הזקנים והגברים והבחורות?… והבין מלשונם ש“ההם” הלכו מפה, הלכו אל הרי ארמניה (הם הרי אררט), אל הר אחר, ששמו “בּייאד־דאג” (הר לבן). ועוד אמרו לו, שאותם הזקנים בקשו, שכאשר ישוב הוא, עקביה, לכאן, יאמרו לו, שיבוא גם הוא לשם. שכן הם, הזקנים, חכו לו שבוא יבוא. והנה באמת בא. וכשילך לשם, לבייאד־דאג, יהיה לו טוב. טוב מאד. והבין מהם, שאותו הר – קדוש הוא להם. והם היו חוזרים ואומרים לו, שאף הזקנים והגברים והבחורות מחכים לו שם.

ענין זה נראה לעקביה מופלא מאד.

וטרם שישים פעמיו לדרך להרי אררט, שב אל ביתו לימים נוראים ושהה כל אותו החורף בביתו ובלבו היה שמור אותו סוד לעלות להרי אררט הרחוקים, אל בייאד־דאג, למצוא את אותם האנשים, לראותם ולדעת, מה רצונם…

ומיד לאחר הפסח יצא עקביה בפעם הרביעית לדרכיו והגיע לכפר נייארס, שעשה בו לפנים שנה תמימה. שאל וחקר לדרכים ולגלילות עד לאֶרזרום ונודע לו, שיש להלוך לשם שלשה ארבעה שבועות.

לאחר כמה ימים יצא עם שיירות, שדרכן לצפון, והיה הולך עמם הלוך ונסוע צפונה.

בסוף אותו שבוע, לאחר חצות היום, כשהוא רכוב על חמורו עם חבורת כפריים תורכים וארמנים – קרב אליהם מאחוריהם בחוּר נאה רכוּב על סוס הדור, ברך לשלום את ההולכים וענו לו שלום. ולעקביה אמר בפנים מסבירות שמחה: שמא אתה עקאב, הבחור מן הכפר נייארס?

– עקאב אני – ענה עקביה משתאה ולבו זע… – הרהר ואמר: שמא מכאן מתחיל הענין? שהרי מעולם לא ראה ולא ידע את הבחור המכובד הלז, ומניין יודע בחור זה בלב ההרים את שמו?

עודנו מחריש והלה אומר לו:

– מתפלא אתה, שאני קורא בשמך?

– כן, מתפלא אני, כפי שאתה אומר…

– ובכן שמע ואגיד לך. בא אני מן הכפר נייארס, ושם אמרו, שאתה נסעת לצפון בדרך זו ויצאתי אחריך לראותך ולהכירך. אני ווֹסקאן קריבוּראן, בן אחיו של טוֹרוֹס קריבוראן, שהצלת את חייו אשתקד. דודי ורבים מן הכפר ספרו לי דברים טובים עליך והשתוקקתי להכירך ולסיח עמך. אני שואל ועובר מכפר לכפר ומעיר לעיר, שאתה עברת בהם, עד שהשגתיך היום – שבח לאל.

– הרבה טובות עליך, שאתה טורח כל כך הרבה להכיר אותי. אבל מה כדאי ומה נחוץ כל כך להכיר אותי?

– רוצה אני להודות לך בשם אבי ובשמי על מעשה הגבורה והחסד, שעשׂית עם דודי. ואבי פקד עלי לתת לך מתנה קטנה למזכרת: חליפת אכרים – הריהי עמי. ובדברו התכופף והוציא מתוך השקים שעל סוסו אדרת ומכנסים ממין משובח מאוד, מסרה לו והוסיף שתי לירות זהב ואמר: וסך קטן זה – ממני הוא.

– מהו זה, אחא? כסף – לא. חלילה, את החליפה אנוס אני לקבל. מתנה – ענין אחר. אין להשיב ריקם מזכרת מתנה, אבל יותר – לא. אל תהא רוגז עלי, אפנדום (אדוני).

שמע האיש דבוריו של עקביה, שהיו מגומגמים, מוקשים, אבל תוכם היה מוחלט וחתוך – חזר בו והשיב כספו באמתחתו והיה מסתכל בפניו של עקביה, מעוררו לדברים ונהנה מדבורו הנאה מרובה.

אחר כך שאלו עקביה: וכבודך אתה – לאן דרכך הולכת?

סח לו אותו בחור, שאביו סוחר גדול בתבואות, מכולת ופירות, ושלוחותיו מגיעות עד לאיזמיר ולקושטא. הרבה אחוזות לו ולבני המשפחות במחוזות שונים באנטוליה, וכולם קשורים עמו בעסקי מסחר ומספיקים לו תבואות ופירות לרוב – והוא משגר הרבה סחורות למרחקי עולם. וגם בסחר הנפט ידיו רב לו. והוא, ווֹסקאן, הבן השני לאביו, ממונה על סחר נפט בטראביזונט ובבאטום. עכשיו הולך הוא למזרחה של אנטוליה בעסקי האב. בדרכו פנה בכוונה לנייארס לראות את שלום טורוס ואת שלום מושיעו־מצילו עקאב.

וכל אותן השעות, שהיו מהלכים בדרך, ספר הבחור לעקביה ממסעיו בעולם הגדול שעבר והגיע למדינות מערב כגון וינה, פריז ו“לונדרה”. וספר לעקביה, שהוא שומע לשון צרפת ואנגליה. ועוד כמה ענינים מופלאים מן הכרכים הגדולים, שראה במסעיו, ספר לו. והכיר עקביה, שהלה נבון ו“מושלם” הוא ויודע חכמה.

וכששאלו ווֹסקאן לעקביה אנה פניו מועדות ומה חפצו בנסיעתו, הסתיר עקביה סוד־חפצו בענין העליה לבייאד־דאג ואמר לו לשון סתם:

– אני בחור פחח. אחד, שאין בו לא חכמה ולא ידיעה. אלא שאני משתוקק לנסוע לראות עולם ולהכיר פעלי האל. ואיני חושק לשכון בכרכים. הישיבה בכרכים כבדה עלי. בכרכים – לא אבין דרכי. אני – להרים. לכפרים. לבי מושכני, ככה למרחקים, למקומות שפתוחים לרוחות, שמרחיבים את העין ושמושכים את הלב.

– שפיר, עקאב, שפיר. ועכשיו, לאיזה מחוז אתה פונה?

– להרי ארזרום. לכפרים ולעירות שם.

– אבל לאיזה עבר בהרים? הן רבים הכפרים והמקומות בהרים ויכול אדם להלוך גם שבועות וחדשים בהרי אֶרזרום.

– לא אדע דרכי, אפנדום. “אללה” ינחני באשר ינחני. אני, באשר אבוא, אתן דעתי למקום. אם ימצא חן בעיני כפר אחד, יושב אני בו ועובד עבודתי. ומאותו מקום יוצא אני ועובר סביב סביב, עד שמוצא אני מקום אחר, שיערב לי. כך אני עושה – עד שיאמר לי האל: די.

– והרי גם דרכי אני עוברת בין הרי אֶרזרום. רצונך, אנהגך, אביאך אל כפרים של ארמנים, שהם רבים באוכלוסים והם נאים והדורים. ביחוד כפר אחד מצוי שם, במרכזם של ההרים, גיוֹזיליק (יופי) שמו. וכשמו כן הוא. מכל הכפרים שבעולם – גם בהרי אברופה – לא ראיתי כפר יפה ממנו. הכפר גדול כעיירה ואוכלוסים רבים בו. גם בתים גבוהים, בני שתים ושלש דיוטות בו, לאכרים עשירים, שאחוזות גדולות להם סמוך לכפר. בכפר זה הרבה קרובים וידידים לנו. שם אני מודיעך לקרובים שלנו והם יחבבו אותך כאח להם. משם אני נפרד ממך לדרכי. ולגיוזיליק אנו מגיעים לאחר ששה־שבעה ימים.

– הא כיצד? אמרו לי, שהדרך עד לארזרום – נמשכת חמשה ששה שבועות.

– אבל לאחר שלשה ימים אנו מגיעים לעיר ק–ר, ושם מסילת ברזל יש עד למזרחה של אנטוליה. ובשלושה או ארבעה ימים – אנו חוסכים דרך של שני שבועות. רצונך בכך?

– טוב ויפה. אף אודה לך על עצה טובה שלך.

וכך נתחברו והלכו יחדיו יום אחר יום.

ברם, תמה היה ווֹסקאן על הבחור הלז, שספרו לו הרבה, שכוחו וגבורתו גדולים לאין שעור – והוא אינו רואה בו שום סימן של גבורה. אמת, כתפיו חסונות וידו בטוחה באשר יעשה, אבל אינו נראה גבור ורב־כח יותר מאחרים ואף אין הוא מעלה על לשונו מעשי גבורה שעשה. ואף שווסקאן היה מושכו בדברים, לא שמע מפיו דבר. אבל מדרך מסעם נזדמן לווסקאן לראות בעליל, עד היכן כוחו וטובו של זה מגיעים.

בלילה הראשון למסעם יחד, חנו באכסניה שבכפר גדול על אם הדרך על מנת לצאת עם שחר לדרכם.

השחר עלה. ערפלי עננים היו טסים וחולפים. אחרים היו שוהים ונתלים בצלעות ההרים. משפקח ווסקאן את עיניו ראה דרך החלון שנשקף לחצר, שעקביה יושב על אבן גדולה בזוית החצר ומעביר על זרועו רצועות־עור שחורות וכן הדק על ראשו רצועה אחרת, שקוביה שחורה קבועה במצחו.

קם ווסקאן, נתרחץ ונתלבש, יצא לחצר ונגש אל עקביה ושאלו:

מה דבר זה עקאב?

עקביה אף לא הפנה את פניו אליו. הבין ווסקאן, שעקביה מתפלל.

כשגמר תפלתו ביקש מחילה מווסקאן: אסור לו לאדם שעומד לפני הבורא לסיח עם מי שהוא או לשאול לשלום או לענות לשלום. רק המלך אם יעבור על פניו – יכול לדרוש שלומו, לא יותר.

– מובן, מובן, עקאב. אני רצוני היה רק לשאלך, מה אלו הרצועות, שקשרת עצמך בהן?

באר לו עקביה כפי שעלה בידו, שרצועות אלו, כשמהדקים אותן על הזרוע שכנגד הלב ועל הראש, הרי “רוצה לומר”: אני, לבי וראשי אליך, אלהים.

– ומה תפלה אתה מתפלל בשעה ארוכה?

נצטער עקביה, שאין הוא יכול להגיד לזה, מה הוא מתפלל, משום שהוא עצמו אינו מבין כל הדברים בלשון הקודש, ענה ואמר לו:

– ראה, ווסקאן אפנדי, תם אני ולא אבין הרבה בספרים שלנו. אך מעט מזער אני יודע. אבל אני מתפלל כך, כל יום אני מתפלל כך: אוהב אני אותך, בורא העולם, בכל לבי ובכל נפשי – עד שאני מוכן לתת נפשי בשבילך. ואני אומר עוד: לא אעשה רעה היום הזה ולא בשום יום לשום אדם. לא אשקר ולא ארמה. לא אגאל עצמי לא במעשה ולא בדבור – אפילו אם יתנו לי חללו של עולם. ושוב אני אומר: אני אוהב כל אדם כמו שאני אוהב את עצמי, שכן אם יעשה כל אדם טובה וחסד לאחרים כמו לעצמו – אז יהיה טוב לכל בני אדם. ואנו מאמינים, שיבוא אחד, שר גדול שלנו, מן השמים יבוא, ויהיה טוב ושלום ונחת־רוח לכל העולם. כדברים האלו אנו, היהודים, מתפללים.

ובעת הנסיעה בדרכים היו הולכים ומספרים זה לזה דברים רבים. כשהיה ווסקאן מסיח דבריו, היה עקביה עושה אזניו כאפרכסת ושומע ומקשיב לדברי חכמה של זה הבחור “המושלם”, וכשעקביה היה פותח בדבור, היה ווסקאן שמח ונהנה משיחו, שהיה רצוף דברים טובים, תמימים וישרים.

ביום השלישי, בעתות הבוקר, עברו וירדו בין שלשלות הרים, כדי להגיע לעיר אחת שבמישור. חברות אכרים היו עוברות על פניהם בעגלות רתומות לשורים עמוסות יבול־כפרים. הגיעו למורדו של הר תלול, שדרך צרה עוברת בה כפתולי נחש. משבאו אל לבו של ההר הגבוה, שממנו נשקפה כבר העיר שבמישור, פגעו בסיבוב צר של ההר עגלת־אכרים רתומה לסוס אחד, עומדת לרחבו של הדרך וחוסמת את המעבר. העגלה טעונה סלים גדולים וכבדים לרוב. האכר, שעמד על יד העגלה, מראהו עגום ופניו מכווצים מכאב.

התקרב ווסקאן אל סוסו ושאל אותו: מה, אחא, כי תחסום עגלתך את הדרך?

– ראה, אפנדום, כשל הסוס. מעדה רגלו ונפל ואני הוטלתי לארץ, נחבטה רגלי ולא אוכל לפסוע. אכן מרחמי האל לא נתגלגלה העגלה מן ההר. אבל הסוס אינו יכול לזוז מתחתיו. הנו עומד באשר עמד. דומה, לקה ברגלו זו או זו.

ובין כך וכך הגיעו לאותו מקום כמה עגלות אכרים עמוסות משא ועמדו. ירדו אכרים ובדקו את רגליו של הסוס. ראו שהרגל הקדמית מכאיבה עליו מאד ואינו נותן לגעת בה. מן ההכרח להתיר את הסוס מן העגלה. אבל העגלה מונחה באלכסון לרוחב השביל, ואף שיחזירוה לארכו, איך תמשיך דרכה? ואין דרך לעבור לעגלות ואין סוס פנוי, מלבד סוסו של ווסקאן, שאינו בר רתימה, ויש חשש שאם ירתמוהו, יהפוך את העגלה לעמק. כיצד יוצאים מזה המיצר?

שאל עקביה את הכפרי: כמה ארוכה הדרך לשיפולי ההר וכמה משם עד לעיר שבמישור.

– עד למטה להר כחצי שעה, ועד לעיר עוד כחצי שעה.

– אם כך, ארד אני, בשם אללה, עם העגלה. התירו, אחים, את הסוס. מיד התירוהו ולא ידעו, מה רצונו של עקביה.

יצא הסוס, צולע לאטו, ונכנס עקביה בין שני היצולים, התקין רצועות המוסרות על מתניו ועל אצילי ידיו וקשרן יפה יפה. הכל הביטו ותמהו למעשהו של הבחור הלז, הביעו דברי תמיהה והוא עשה מעשהו במתינות.

– עכשיו – אמר עקביה – תמכו בעגלה וסייעו להשיבה לאורך השביל.

משעמדה העגלה בשביל, עקר עקביה את עצמו מתוך משיכה הגונה ועקר את העגלה ממקומה. זזה העגלה – ואחריה כל הכבודה. והכל רואים ואינם מאמינים למראה עיניהם.

אחר כמה רגעים נעלם עקביה מעבר לסבוב. משהגיע לשביל רחב, שהנסיעה קלה בו, היתה העגלה עושה דרכה במהירות, כמו נמשכה מכוחו של סוס ותיק.

גדל המרחק בינם ובין עגלתו של עקביה. מרחוק ראו, שבהגיע העגלה אל מקום משופע בשביל, היה עקביה זוקף עצמו ומשעין גבו על העגלה, כדי לעצור בה, שלא תדחפו מחמת כבדה. ובמקום עליה בשביל היה מותח גבו מתוך כפיפה למשוך העגלה, והרואים מרחוק היו חוששים, שעכשיו ודאי לא יעמוד כוחו למשכה אחריו. אבל, קמעא קמעא היה מושך ועולה בשלום.

היה ווסקאן צופה אחר עקביה כאחד שצופה במעשה “אחיזת עינים”: הרי אדם, שכחו כח־סוס. אלמלא שמע מה ששמע מפי רבים ואלמלא הכירו זה ארבעה ימים בשכבו ובקומו, לא היה מאמין שהלה יצור אשה הוא, אלא אחד פלאי, לא יהודי ולא תורכי, שמתחפש בין הבריות.

בין כך ובין כך נמשך לבו של ווסקאן יותר אחר בחור זה וידע אליו חבה רבה.

לאחר שעה, כשהגיעו ווסקאן והאכרים לאכסניה ראשונה סמוך לעיר, ראו את העגלה עומדת בשלמות ליד הקיר ועקביה שוכב על האדמה בצלה וישן שנת מנוחות. עמד ווסקאן ונתן עיניו בעקביה והיה צופה ומביט עליו בדומיה ושומר עליו, עד שנתעורר.

לאחר שנסעו שלשה ימים, לילה ויום ברכבת, הגיעו ביום החמישי עם חצות היום לכפר גיוזיליק.

משראו רבים מאנשי הכפר את ווסקאן אפנדי מיודעם וקרובם ועמו בחור, שמראהו מראה תם, דבורו מתון וכבד וכל הליכותיו שלא מן הרגיל, היו מתלחשים אחרי גבו ושואלים: מה טיבו של בחור זה?

אמר להם ווסקאן לאנשי הכפר בלשון ארמנית: חייכם, כשתכירו את הבחור הזה, עתידים אתם לחבבו חבה רבה כמוני. אני בדרך בחנתיו. תכנתי לבו וידעתיו כמות שהוא. אכן נראה הוא לעינים כבחור תם וחסר דעה. אבל לב מבין לו. ויותר תתמהו על זכּות לבו. ראיתם השלג הלבן על פסגות ההרים – כן טהור לבו של זה. ונפשו ישרה וטובה, כאשר יהיו פני המים השלוים על פני האגם. תנו לבכם עליו ואל תגעו בו, חלילה, לרעה לא בדבור ולא בלגלוג, כי חזקה מאד ידו מכל ידיכם גם יחד. וגם ישב ווסקאן וסח להם כל אותו המעשה, היאך הציל זה את דודו ממות בגבורה עצומה, וגם אשר ראה בעיניו במעשה העגלה בדרך.

בגיוזיליק הכפר הרבה שבעה נפשו של עקביה נחת ושמחה. מן היום הראשון, שבא לזה הכפר, מצא המקום חן רב בעיניו. שנים־שלשה ימים ששהה ווסקאן בגיוזיליק, הלך הוא וחבר מרעיו עמו, בחורים ארמנים מהוגנים, להראות לעקביה מראות חמודים שבכפר. ועקביה, כל שהיה רואה אותם המראות ההדורים וכל שהיה מכיר אנשים בכפר, דעתו היתה מתישבת עליו יותר ולבו היה טוב עליו. שכן עקביה, מאחר שראה במסעותיו הרבה מראות והרבה כפרים ואנשים מאנשים שונים, שבעו עיניו מראות, וכשהיה מגיע למקום חדש, היה לבו כבד עליו ולא היה מתרצה לכל מקום שהוא. כאחד שהרווה עצמו בשתית מים רבים, שאינו יכול לשתות יותר וכל טפה נוספת קשה עליו. ומה גם שכל עצם בואו לגיוזיליק הכפר לא היה לשם הכפר עצמו, אלא לשם אותו סוד, שהיה שמור בלבו, שכפר זה יהיה לו מקום־חניה בלבד, עד שיראה, היאך ומתי יעלה להרי אררט לבקש ולידע פתרון חלומותיו ומחשבותיו. ברם, חן המקום ויושביו היה כל כך גדול בעיני עקביה, עד שאהב את הכפר הזה אהבה רבה.

ומהו שהכפר הזה מצוּין מכל הכפרים?

שכל שראה עקביה קטעים קטעים ופרטים פרטים בכפרים רבים נתחברו ונכללו בכפר הזה. הכפר עצמו עומד במרכזו של הר גבוה, ושלשה רחובות גדולים עוברים בו לרחבו של ההר ועושים אותו שלשה מדורות: תחתיים, שניים ושלישיים. ומעינות פורצים ונוזלים דרך שלשת הרחובות. הבתים בכפר חבויים ברובם בצל אילנות גבוהים: ערמונים ולוזים וחרובים. רחוק, ממולו, נישא הר גבוה ועצום שבפסגותיו שטוחים כל ימות השנה צבורי־שלג צחורים ומבהיקים. מלבו של אותו הר מקירים שני אשדות זרמי־מים צחורים. יום ולילה לא ישבותוּ. והם נראים לו כמו שולחים מימיהם בזריזוּת רבה מרגע לרגע, וכשאדם מסתכל בהם שעה ארוכה, נראה לו בעליל, שכל מציאותם של אלו האשדות לא באה אלא כדי לפאר ולהאדיר שם הבורא, כשם שנביעתם קיימת מן העולם ועד העולם כך גדולת בוראם קיימת מן העולם ועד העולם. ומשמאלו של אותו הר צמוד לו הר נמוך קצת ממנו, רובו קרח וחשוף ומראהו שחום וזעוף, והוא מבותר בתרים וצוקי סלעים, כצורות של חיות משונות, נראים בו בכמה מקומות.

כל הדברים האלה, על חן המקום ועל פלאות הבורא בעולמו, אמר עקביה פעם אחת לרעהו ווֹרטאן, בחור ארמני הגון, שדבורו ומהלכיו נאים, והוא שאר בשׂרו של ווסקאן. ויש לשער שאותו צוה ווסקאן, לפני נסעו מגיוזיליק, לעמוד תדיר לימינו של עקביה.

פעם אחת, בימים הראשונים לשבת עקביה בכפר, לאחר גמר תפלת מנחה, יצא ועלה על גג חנותו שברחוב השני, ישב על שרפרף וצפה בדומיה, עיניו פקוחות ופיו פתוח, למול שני ההרים. עבר וורטאן וראהו יושב. עלה לגג ופתח עמו בדברים. אמר לו עקביה כל שלבו מלא ממראה שני ההרים האלה. ועוד הוסיף ואמר לו: ראה, וורטאן, שאף ממראה הר שומם וחרב זה מתגלה כחו ושלטונו של הבורא, שנוהג הוא עולמו גם בחסד וגם בזעם, בדין וברחמים, בברכה ובקללה, ושניהם, הטוב והרע, יוצאים צמודים מרצונו, כמו שצמודים אלה שני ההרים זה ליד זה.

והיה וורטאן מחריש ושומע להבין תכנם של דברי עקביה, שהיו יוצאים מפיו מקוטעים מחמת התקשותו בדבור בכלל וכל שכן בלשון תורכית.

ועקביה היה נהנה עוד משמוע קול המית המים כשהם זורמים במשברים כבירים ומתרוצצים למטה, עמוק בגיא, שבכל מקום, שאדם נמצא בכפר, שומע שקשוקם ברב או במעט.

ומימין לכפר בקעה גדולה ורחבה שטוחה, שכל ימות הקיץ זורעים וקוצרים בה. והיא יורדת בשפוע, עד שמתחברת בשפולי ההרים הרחוקים – ועינו של עקביה לא שבעה מראות הודה והדרה.

וכחן המקום כן נראה לעקביה חן יושביו, שהיו רובם ככולם ארמנים, מעוטם תורכים ואחדים קורדים – ואוכלוסיו רבים. וגם ראה עקביה, ששני פחחים מצויים בכפר, אבל ידם רפויה במלאכתם ועבודתם פשוטה. הללו, משראו מעשי ידיו של עקביה, שהיו משוכללים ונאים, הכירו בו, שאמן הוא במלאכתו ולא היתה עינם רעה בו, מאחר שעזר להם והשאיל להם לפעמים כלים ומכשירים ונהג עמם בעין טובה וברחבות לב.

ולא עברו שבועות רבים והבריות הכירו אותו והוא אותם, והוא היה שמח באנשים והאנשים שמחים בו. שכן רבים ראו והתבוננו, שבחור יהודי זה – דרכו שונה מדרך בני אדם. הוא עוסק בחשק ובשקידה במלאכתו מבוקר עד ערב, אבל לא מחמת תשוקתו לממון, שכן נודע לבריות, שפעמים, כשנזדמן אחד “נצרך” לחנותו, שאין ידו משגת לשלם הרבה, היה עקביה תוחב לידו הכלי ולוקח ממנו סכום פעוט והיה מדבר עמו דברי בדיחה ולגלוג כגון: רואה אני באצטגנינות שלי, שמטבע זו שלך כחה גדול ללדת אצלי שבע מטבעות כמוה, משום כך אני מסתפק בה. ולעני אחר אמר פעם: אתה הקונה השביעי היום אצלי וצוואה יש לי מזקני, שלקונה שביעי יש למכור ב“חצי חנם” וזה סימן יפה לרווח הגון. ופעם אמר לאשה זקנה עניה: תני בעד כלי זה מטבע של עשר פרוטות (אף שהכלי היה שוה מאה פרוטות), אבל קודם שתתני המטבע, לחשי עליה שבע פעמים: “מטבע, מטבע, היי כשאור שבעיסה”, ובטוחני, שכך יגדל מספרה עמי פי מאה.

שמעו הבריות והיו שמחים לדבריו של הבחור היהודי התם והטוב.

ורבות היו יושבים אנשים, שהיו פנויים מעבודה, בפתח חנותו של עקביה והיו אוהבים לשמע שיחו בשעה שהיה עוסק במלאכתו.

אבל קרה שבאו לחנותו לקנות כלים גם בחורות מבנות הכפר ומסביב לו. ומשבאו פעם – היו חוזרות ובאות והיו מכוונות להרבות שיחה מאשר לקנות כלים. ועקביה ידע, שכמה בחורות בנות אנשים מכובדים בכפר הן. וכשהיו מזדמנות הללו לחנות, לא יכול עקביה משום מה לעשות עבודתו במנוחה. ואף זו טרדה רבה עליו, שתמיד באות בחבורה, שלש, ארבע, חמש בבת אחת.

וענין זה, היינו ענין משאן ומתנן של בחורות בחנויות, היה חדש בעיני עקביה. בכפרים אחרים, שתושביהם תורכים, אין נערות הכפר מרבות שיחה עם אנשים. ואף שמתראות לעיני גברים (שלא כבנות העיר), אין דרכן להיות מצויות בין גברים ואין קולן נשמע ברמה. אולם, בכפרים הללו של ארמנים – מנהגים מיוחדים להם. כאן הבנות הולכות בחבורה בשדה ובכפר, קונות ומוכרות, וקולן נשמע בין הבריות. ביחוד בעתות שמחה וימי חגים. בעתים אלו הן מצויות בכל מקום. והבחורים הארמנים אוהבים הם שמחה ורעות. תדיר נראים עליזים ופיהם מלא שירה. בכל עת האסף מושב־רעים יתנו קולם בשיר. אחדים מהם מנגנים בחליל, אחדים ב“מנדולין” ואחדים ב“הרמוניק”. והבנות – אף הן עונות בקול רנה.

ומשהיו באות בחבורה לחנותו של עקביה, היה עקביה מרגיש כאילו נטרד הוא ממקומו. דבוריהן ושיחותיהן היו נופלים אל אזניו כקול זמר, שמרנין את הלב, מעוררו ומסעירו. בלי כוונתו ובלי רצונו היה חזהו מתרחב וכמו גלים גלים בוקעים ועולים ממעמקים. ולבו הולם בחזהו בהולם פעם. גל חמימות יעבור בשׂרו ודומה לו, שפניו יאדמו מדם. וידיו שתמיד הן אמיצות ואיתנות – מה להן כי תרפינה ותכשלנה? הכלי, אשר יחזיק להגישו לעלמה, כמו ידחף מבין ידיו ויפול. אחת ירימנו – ושתים יפול. ומלתו אשר בפיו – מתנודדת ונשברת בין שניו. אחת חפצו לדבר – ואחרת ישמיע. אשר יאבה להגיד – נדחק ונתקע כעצם בגרונו, ואשר לא פלל לאמר – יפלוט פיו. וכאשר ישיח דבר, לא יכירנו בעצמו, לא יכיר קולו, ולא יבין טעמו. לא יאמן כי יסופר.

כדומה לכך קרה לו פעמים מספר. והיה עקביה תוהה על עצמו ונכלם מעצמו וחושש על עצמו.

בקש עקביה להתבודד לעצמו אחר סגרו את החנות, לאסוף את מחשבותיו, לצאת לכפרים אחרים, ולעלות שפי ובהסתר דבר אל הרי אררט, עד שיגיע לבייאד־דאג. אלא שרבים מכרים וידידים היו מסבירים לו פנים ומזמינים אותו לבתיהם לשתית קהוה במושב רעים בעתות ערבים. ויותר מכולם היה וורטאן הבחור מושכו תדיר בחבה אל חברת בחורים והיו יוצאים לעתים מחוץ לכפר, במקום שהיו הבחורים משחקים ומשתעשעים במעשי גבורה, בזריקת אבנים, בקפיצה ובהסעת משאות כבדים. ועקביה היה מציית לבחורים ומראה להם מעשי גבורה מופלאים, עד שהיו באים וממשמשים בזרועותיו וברגליו מרוב השתוממות לכוחותיו. וכשנזדמנו בחורות במקום משחקי הבחורים, היה עקביה עושה בזריזות מעשים כבירים, כאילו אחר נסתר היה מקימו ודוחפו לעשות עוד ועוד. והוא היה מצטער ונהנה, שהולך עם הבחורים. מבקש היה, שלא לילך עמם, והיה רוצה לילך עמם. מן השפה ולחוץ היה אומר “לאו” ובסתר לבו היה רוצה בכך. כאחד שאוהב לאכול פלפלין: יודע הוא, שחריפים וצורבים הם, אבל חושק הוא ואוהב לאכלם.

ומיום ליום היה מוצא עצמו נוח יותר בכפר והיה משתקע יותר בו, כאבן כבדה, המונחת באדמה רכה, ששוקעת ומתחברת לה.

ובין כך וכך חלה בכפר שמחת חג, כעין פורים של יהודים, שלא ראה כמותו בכפרים של תורכים. שבוע ימים לפני החג היו הכל מתכוננים בבתיהם בסתר והיו מתקינים מלבושים ומסכות, תכשיטין ועדיים, פרצופים וגלמים מבדחין. מתוך שהיה עקביה נכנס ויוצא בבתים ורואה כמה וכמה הכנות, חשקה נפשו לשתף עצמו אף הוא בסדור מסכה לעצמו. הרהר בדבר, שקל בדעתו וזכר מסכות של יהודים בפורים, צירף דברים על דברים – ולא גלה מעשהו לשום אדם.

ביום החגיגה לעת ערבים היו יוצאות ועוברות בסך בכפר מסכות רבות, מהן הולכות ברגל, מהן על בהמות ומהן על עגלות של אכרים.

ביניהן יצאה לפתע מחצרו של אכר, שעקביה גר שם, מסכה הדורה, שהיתה שונה וגדולה מכולן ונתפסת מיד לכל עין. ומיד נודע לכל: זאת מסכתו של הבחור הפחח היהודי. אמרו: נאה ויאה זו מכל המסכות.

מה חשיבותה של מסכת עקביה? שהיתה כפולה ומכופלת מארבע מסכות.

כיצד?

לקח לו עקביה שלשה נערים בני ארבע־עשרה שנה, עטף כל אחד ואחד סדין לבן, צבע פניהם באבק זהב וקשר להם כנפים ככנפי כרובים של פח חדש ומבריק. ועטרות של פח עטר לראשם ועל כל עטרה שבעה נרות מסביב לה דולקים. והוא עצמו נתעטף אדרת תכולה כעין השמים וגם על פניו שם מסוה תכלת. הושיט זרועותיו והחזיק בכל אחת מידיו מוט גבוה כמשענת־מקל. עמד על כל אחת מזרועותיו נער־מלאך ואחד בין כתפיו. שלשתם ידיהם משולבות אחד בידי השני וכנפיהם פרושות למעלה. ועקביה צועד בטוחות ומתונות. מרים קמעא מוטות שבידו ופוסע. כן הלך לאורך הכפר עד “גן השמחה” שבקצה הכפר, מקום האסף כל העם. והיו הכל תמהים ליפיה של המסכה ולכחו של עקביה שנושא על זרועותיו ועל כתפיו שלשה עלמים ומהלך, כאחד שהולך להנאתו לרוח היום. ומשהחשיך היום ועקביה בקש, שידליקו כל עשרים ואחד הנרות שבעטרות, היתה המסכה עם הנרות שבעטרות נראים ככוכבים נוצצים ממעל וכאילו ירדה ובאה ממרומים.

לאחר שעה היו הכל רוקדים, מפזזים ומכרכרים כאחד. ומכובדי הכפר פסקו וקבעו פרס ראשון לעקביה. והוא לא ידע, כי פרס צפוי לו.

ושלש בחורות הגישו לו הפרס: אחת נשאה על זרועה אפודה של קטיפה, כדרך שלובשים בני אכרים עשירים, ואבנט צמר אדום ורחב. השניה הגישה לו על טבלה קטנה פגיון, שנצבו חטוב כסף, והשלישית נתנה לו צנצנת של מי שושנים, שריחם נעים ומשיב נפש.

שמח עקביה הרבה לא רק על הפרס אלא על הדרך, שנתנו לו את הפרס בכבוד ובחבה. ברם, עיקר שמחתו היה מטעם אחר. אמת, שעקביה, בשעה שעשה והתקין את המסכה, לא נתכוון אלא לשמחת לבן של שלש הבחורות, בנות הנכבדים של הכפר, שהיו הנאות והחמודות שבכל בנות הכפר. הלא הן סאטיניק, גוֹהריק ונוואָט. ועקביה שהיה רואה בכל ענין שנזדמן לידו רמזים וסימנים מרצונו של הבורא עליו, נתרגש לבו הרבה בשעה שראה, שבלי שיצפה לכך, דוקא אלו הבנות הן הן שהביאו לו הפרס והיו מגישות לו משקה ופרות והיו מסיחות הרבה עמו. והוא אף שלא ידע איך לשיח עמן, היה לבו מלא ששון וגיל, שהן היו מסיחות וצוחקות הרבה והוא שומע וצוחק הרבה והיה טועם מין נחת־רוח, שלא ידע כמותה מימיו. ואלו שלש הבנות היו מזכירות לו יפיה של אמו ונערות קרובות שלו מברוסה. ואף שרבות בנות היו בחגיגה – אלו השלש היו העיקר. וכל אותו מראה של שמחה וצהלה ומחולות ברוב בחורים ובחורות – הכל נתפס בעיניו כמו שהיה נתפס בראיתו שדה־פרחים וצמחים רחב ידים, שצבעים רבים ושונים נראים בו. זו סאטיניק, הבחורה החסונה והגבוהה, שגווה מלא, חזה זקוף ופניה רחבים, עגולים ומאירים – נראית היא לעיני עקביה כחמניה שבשדה, שעולה ומגביהה מעל כל הפרחים ומביטה על כולם בשמחה. והשניה, נוואָט, שקומתה בינונית, שערותיה תלתלים סבוכים ועיניה שחורות ונוצצות ובת־צחוקה משמחת לב כל רואיה – כל דמותה כמראה ענף־מנטורים, שהם ממולאים, מפותלים, רעננים וריחניים. וגוהריק הדקה והזריזה, שהפליאה עשות ברקודיה וגלגלה שתי חרבות בידיה על ראשי האנשים – מראיה כמראה החבצלת הדקה והענוגה, שמתנודדת בלאט לרוח היום. ואילו הבנות האחרות, שגם הן נאות, ורגין וסונה ועוד רבות – כולן הן פרחי־שדה נאים וחמודים, שממלאים פני האדמה אורה ושמחה.

כך היה עקביה משוה לעיניו דמותן של אלו, כשהיו מהלכות כה וכה וסחות וצוחקות ומזמרות. ומשאכלו מגדנות ושתו יין ושכר וגם עקביה (שהיה נזהר תדיר מיין נסך ומאכלות אסורים) שתה מקצת מין משקה, שאינו בא מן היין – היו כולם כאחד יוצאים למחולות ואף הוא יצא עמהם, והיה מדלג ומקפץ, עד שנטשטשו חושיו, והיה מעורב עם הכל, עם הבחורים ועם הבחורות ומשתף עצמו ברוב עם וברוב גיל בחגיגה זו, שראה הפעם הראשונה בחייו.

אלא שאחר שעה ארוכה, בחצות לילה, כשהכל היו צוהלים ושמחים, נשתנה פתאום טעמו של עקביה והיה מרגיש בלבו כבדות רבה ועצבון גדול, עד שמצא הכרח להסתלק בסתר מבין הבריות ונזדרז והלך לחדרו. ישב בחושך, משתומם על עצמו ומצטער על עצמו… וכל שהיה יושב יותר, היה עצבונו גדול, עד שדמה שקירות לבו עומדים להבקע – ולא פגה מצוקתו מקרבו, עד שזלגו עיניו דמעות רבות. ומשבכה הרבה בחשכה, השתומם על עצמו, שמילדותו לא ירדה דמעה מעיניו. אבל משהכיר, שהדמעות מקילות ללבו ומרפאות כאבו – כנאד מלא, שנוקבים בו נקבים ומימיו נשפכים – שככה רוחו מעט ונרדם, לבוש בגדיו, עד אור היום.

לאחר הדברים האלה היה עקביה דומה לאחד שהולך באפלה, שצעדו רופף ולבו חרד עליו. על כן שם לבו להחיש צאתו מן הכפר ולעלות להרים. אלא שנדחתה יציאתו מחמת הכנותיו וצפיתו לבני לויה מיום ליום. ובינתים, לאחר ששהה בגיוזיליק כל אותו החורף, זרחה לפתע אורה של אנהיט לעיניו כזרוח אור ירח מלא באופק־ההרים, שמפציע ועולה ואורו מכסיף עולם ומלואו.

 

ט. אֲנָהיט    🔗

יום אחד, עם תחילת האביב, היה עקביה טרוד שעות רבות בדיוטה שניה של חצר אחת להרכיב רקועי פחים לקירות ותקרה שבצריף חדש ולהתקין צינורות של פח לבית. מאחרי חצות היום עסק במלאכתו תחת חומה של שמש ולעתות ערבים, כשרפה חום השמש ורוח קרה נשבה מפסגות ההרים, היה עושה עבודתו בזריזות כדרכו.

הוא נצב על קצהו של הגג ולמולו בבית הסמוך, בגזוזטרה שבקומה השלישית, ראה לפתע עלמה אחת נשענת על מעקה הגזוזטרה לרוח היום. הביט והתבונן בה – כראות אדם מראות־אלהים.

עמדה ידו ממלאכתו, נשימתו נעצרה ומפיו נמלטו מלים: יתברך הבורא ויתגדל, שכך ברא בעולמו.

נקלטו בעיניו של עקביה עתרת תלתלי זהב בהיר, תכלת עינים כתכלת שמים וזוך־פנים צחורים־חכלילים. ראשה, שהיה נטוי מעבר למעקה, נדמה כראשו של מלאך, שפתח חלון במרומים להשקיף לעולם.

נתמלא עקביה תמיהה גדולה: מי זאת הנשקפה? אי מזה באה?

ודאי אין זו בת המקום, הן מכיר הוא עכשיו את כל בנות הכפר. זה עשרה חדשים שיושב הוא כאן ולא ראה אותה ולא דומה לה.

עבר רגע ארוך ועקביה בקש לעקור עיניו מן המראה ולשוב אל עבודתו. מן ההכרח לגמור שארית המלאכה שבידו. אבל, ידיו רפויות ועיניו שבויות בידי אותה מלכה, לבו מכושף ורוחו מסוער, והוא מקיש בקורנס אחת ושתים ומביט לדמות שתים ואחת.

אזר חיליו ואמץ ידיו ודרך רצונו בעוז – עד שגמר מלאכתו, ושוב בקש להסיח דעתו מאשר ראה והביט ונתכוון ליחד עצמו בתפלת מנחה וערבית.

ברם, נכלם מעצמו, שפסל תפלתו בתערובת הרהורים על אותה דמות, והוכיח את עצמו, שמערב חולין בקדשים ועושה את לבו הפקר למחשבות פסולות. וכל אותו לילה ולמחרת יומו היה עומד ומקטרג על עצמו ומבריח מחשבותיו מלבו.

דומות היו מחשבותיו לפקעת חוטים סבוכה, שככל שמבקש להתירה ולסדרה יותר מסתבכים החוטים, מתקשרים ומתקלקלים.

כן חלפו עליו ימים מספר והוא מצא עצמו בכל רע. ראה וידע, שלא היתה כזאת עמדו מיום דעתו את עצמו. שכן הרגיש עצמו מפולג, ממש חצוי לשנים. שני עקביה בלבו. בזו השעה עומד הוא, עקביה, ומשדל עצמו בדברים, שלא נאה ולא יאה לו להלוך אחר מראה עיניו ותשוקת לבו כמעשה בחורים פוחזים – ובה בשעה עומדות רגליו והוא קם והולך ועובר סמוך לאותו בית לראות, שמא תזדמן היא בחוץ ויתן עיניו בה. נפשו יוצאת לתת עיניו בה. רגע אחד עולה מחשבה בלבו: ילך לשם. לאותה חצר, כשואל או מחפש אחר איזה ענין, ויראה וידע וינוח לבו. ורגע שני הוא אומר לעצמו: אוי לך, עקביה, נטרפה דעתך עליך. עקביה, עקביה! אחר אשה אתה חוזר? אחר גויה אתה כוסף? קום מהר, עקור עצמך מפה וצא לדרכך כרצון אלהיך. עלה את ההר, אל בייאד־דאג, וראית וידעת. מה היה לך, עקביה?

ותוך כדי תרעומת דברים על עצמו נדמה לו כמו יד אוחזת בציצית ראשו ומטלטלתו טלטלה חזקה ובת קול עולה מלבו: שמא זה דבר אלהים? שמא כאן תחלתו. זה שורש רצון אלהים. בייאד־דאג כאן הוא. זהו מראהו אל עליון. מה מראה כביר ועצום ממלאך אלהים זה? זה קול אלהים קורא לו. היא קוראת לו אליה. כל דמיו קוראים לו אליה. שמא זה קול אלהים? הזעו כל חושיו בקרבו ביום מן הימים, או לפני מראה מן המראות, או בפעלו אחד מפעליו הרבים, כמו שרעדו כל אבריו למראה הודה ותפארתה של זו?

אולם “תן דעתך בראשך”, עקביה, ואמור, ברור ומפורש אמור: מה חפץ אלהים בך ובגויה זו? מה לחטא ולעוון ולחפץ אלהים? שוטה אתה, עקביה, שוטה גמור.

כן. שוטה אני. אמת, שוטה אני. סרחה רוחי בקרבי. חטאתי. עויתי.

כך ובדומה לכך ובהרבה פנים ואופנים היה עושה עקביה במלאכתו בחנותו למראית עינים כל אותם הימים – כימי שבוע ימים. ואמנם רק למראית עין היה מקיש בפטיש וגוזר במספרים ומתיך את הבדיל – ובעצמו של דבר מקיש היה בדברים בראשו וגוזר גזרים בנפשו ומתיך את דמיו בכלימה ובעצבון.

ועל כל אלה המחשבות והעצבנות ועם כל אלה הדברים וההרהורים בקש ומצא עקביה באותו שבוע פעמים שעה קלה וראה אותה ראיה חטופה. ואותן ראיות חטופות חטפו יותר את נפשו והטרידו מנוחתו.

עד שהפך וחזר והפך בענין וגמר בלבו: שטות זו שתקפה אותו, לא תקפתו אלא מחמת שאינו יודע, מי ומה היא? ואפשר אם ידע דבר ברור, תשוך הסערה ותקום לדממה. ולא מצא דרך וסעד לעצמו אלא שיקח דברים בדרך שיחה, סתם שיחה, עם וורטאן, שמראה לו תדיר חבה יתרה והוא נבון ויודע דבר וגם הוא, עקביה יחבבנו באמת.

יום אחד לעת ערבים הלך עקביה לביתו של וורטאן, קבלו הלה בסבר פנים יפות ושמח לקראתו. ישבו ושתו קהוה. משגמרו, אמר עקביה: רצונך, שנצא לטיל לרוח היום?

– “על ראשי”, עקביה. מיד אני מתלבש ויוצא עמך.

פנו ועלו למערבו של הכפר אל הרחוב העליון, ששם סלע גדול וכביר חטוב ועשוי מדרגות מדרגות משם מראה נאה נשקף לאחורי הכפר, מקום שגנים ומקשות משתרעים בשפולי ההר.

ישבו להם להנאתם. והיה עקביה מעלה על לשונו כמה וכמה דברים ולא ידע, היאך יפתח באותו ענין – והיה משתתק ושוב פותח בדברים בעלמא.

וורטאן, שהכיר את עקביה וידע את רוחו, ראה, שעקביה חפץ כמוּס עמו והוא שמציק ללשונו. פתח ואמר לו:

מה חדשה עמך, עקאב? דומה אני, שענין מה כמוס בלבך?

גמגם עקביה ואמר: תבורך מפי עליון, וורטאן, יפה כוונת. הרי שאין אני יכול להסתיר דבר בלבי. אשר צפון בלבי – גלוי בפני. ואמנם אין זה ענין חשוב. אלא סתם “משיכות” שנתפסה בי.

– משיכות זו מהי?

– הנה. אגידנה לך. ראיתי זה עשרה ימים, בדיוק לפני עשרה ימים, נערה אחת בבית שסמוך לביתה של גוהריק נאדייאן – סתם ראיתיה. ותמהתי, שלא ראיתיה מעודי בכפר. שמא אתה מכירה? כלום בת הכפר היא?

נתמהמה וורטאן רגע ארוך והיה כמו נתפס להרהורים שבלבו – ועקביה ראה בפניו ונתחרט, שגלה רצונו לאחר.

הרגיש וורטאן שהשהה תשובתו, נזדרז ואמר:

– לאו, אין היא בת הכפר. נכון אמרת. ואני ודאי מכירה.

– כך – אמר עקביה בלא דעת מה יאמר עכשיו.

– כך – אמר גם וורטאן ולא יסף.

בקש עקביה להגיד משהו ואמר בלא רצונו:

– בת מי היא, מה שמה?

– אנהיט שמה. נערה טובה ויפה. האין זאת?

– אמת. יפה כמלאך משמים.

אמר וורטאן: רצונך, בוא ונלך אליה אל בית דודה. צריך אני ללכת לשם. דבר לי אל דודה.

זע לבו של עקביה משמחת־פתע. כבשורה משמים נפלו על ראשו דברים, ששמע מפי וורטאן. לחסד רב זה לא צפה.

לא ידע, היאות לדברו. שמא עלול הוא לצאת מדעתו, אם ימצא סמוך לזו.

ראה וורטאן ואמר לו: כן, עקאב. הלוך נלך. וכי מה ממך יהלוך אם נסור לשם? תראה ותכיר את אנשי הבית. טובים וחביבים הם.

– טוב, כחפץ לבך אעשה.

באו לשם. עלו לחדר ומצאו את בעלת הבית ובניה שלשה נערים סועדים פת ערבית. מיד נכנס גם בעל הבית, הוא טוֹמה הרידייאן. ישבו ושחו בלשון ארמנית.

לאחר רגע עמדה אנהיט על מפתן החדר – והראו לה סבר פנים יפות.

משצעדה לאטה לארכו של החדר, נתפס מהלכה בעיני עקביה כמו בחלום – כבאחד מאותם החלומות המופלאים שהיה רואה לעתים. נסתחרר העולם לעיניו ונדמה לו כמו רואה הוא עמוד־אור שגיא, שירד ממרום והוא פוסע והולך ומאיר היקום.

באה ופרשה שלום והושיטה ידה לוורטאן ולעקביה.

ישבה סמוך לעקביה למולו.

העתיר עקביה שיח לאלהיו בלבו, שיחון אותו מנוחה ושלוה ויחזק כחו לראות ולהבין אשר עיניו רואות ואזניו שומעות.

בקש וורטאן מחילה מעקביה, שידברו ארמנית כמה רגעים. נחפז עקביה ואמר: מה? כן. כן… ג’אנום, ג’אנום (נפשי, בבקשה), כחפץ לבכם!

הם מדברים ועקביה תלה עיניו בפני אנהיט, שהיתה יושבת ומקשיבה לדברי האנשים ומהוד פניה כמו היו נאצלים בדומיה שפע חמודות ושמחות.

ראה עקביה לאור תכלת עיניה מקרוב ואמר בלבו: אין זה כי אם אור גן עדן זרוע באלה העינים. כך ודאי מבקיע ועולה אורו של גן עדן. וכשנסתמנה בת־צחוק בשפתותיה, הרהר בלבו: זה הצחוק ירפא גם לב אדם פצוע־חרב.

ומשנשמע קולה בדברה עם האנשים, רעדו נימי לבו של עקביה והיה כמו הולך העולם ומתמלא קול רנה וישועה.

הביאו קהוה. ישבו לשיח בדברים שבימים. עקביה השיב מה שהשיב כשנדרש לדבר ולא ידע, אם נכונה השיב. וכשספר וורטאן בשבחו של עקביה בפניו (ועקביה מבויש כילד שהגדולים מדברים טובות בפניו) – היתה אנהיט משהה מבטה עליו, והוא דמה, כי ברכות שמים יורדות על ראשו.

לאחר שעה יצאו שניהם והלכו.

הטה עקביה במכוון את צעדיו ועלה ברחוב השלישי לעבר סלע המדרגות ואמר לוורטאן כעני שמתחנן לפני גביר: נשוח עוד קמעא לרוח הערב. יפה הרוח הקרירה ללב.

נאות לו וורטאן ובדרך אמר לו: ואיך אתה מוצא, עקאב, את אנהיט?

– בת אלהים שירדה משמים! – השיב עקביה לשון קצרה וחמה.

– אמת אמרת, עקאב – אמר וורטאן ונשתתק.

התאמץ עקביה ואמר: ולא אמרת לי, ידידי, מאין היא אנהיט ומי היא?

התמהמה וורטאן ואחר הנמיך קולו ואמר: ראה, עקאב, ענין זה לא ניתן לדבר עליו בפרהסיה. מן הנמנע לספר את הדברים בלא זהירות.

בינתים קרבו ובאו לסלע המדרגה וישבו.

פתח וורטאן בלחש ואמר: ענינה של אנהיט כמוס הוא עמנו. לא נגלנו לאיש זר. ברם אתה, עקאב, ידעתי כי לבך נכון וחזק לשמור סוד. וגם ידעתי, כי ידאב לבך כמו לבנו בדעתך פרשת הדברים. אם תזכור ותחתום הדברים בלבך, אשמיעם לפניך.

– כמטמון באדמה אשמרם בלבי.

– שפיר. זאת הפרשה – אמר וורטאן ביתר לחש –: אנהיט לא בת הכפר היא. עיר מולדתה סמסום הרחוקה במזרחה של אנטוליה אשר על גדות הים השחור. אביה שם סוחר פשוט, בעל חנות לממכר סיגריות. והוא בן משפחה קרוב לטוֹמה הרידייאן.

במקומות ההם מתגורר מחמוד קאזם האַגה, אחד מבית המלכות, בן דודו של השולטן עבדול חמיד, איש בשנותיו, כבן ארבעים או חמשים, איש נבל ורע מעללים. השולטן עבדול חמיד, אומרים, הפקיע בערמה את זכות אביו של מחמוד קאזם מכסא המלוכה והטרידו מן העולם ועל מחמוד קאזם ועל כל בית האב גזר גירוש עולמי מעיר הבירה, אבל הנחיל להם אחוזות ונכסים לרוב במזרחה של אנטוליה. והוא, האגה, כן ידוע שמו באותו מחוז – מכיון שממון רב בידיו נוהג הוא תדיר בשמחות והוללות. ואיש תקיף, אלים ובליעל הוא, כי מורא מלכות אין עליו, שכן השולטן ירא עכשיו מבני ביתו של זה – ואינו נוזף בו ואינו נוגע בו כלל. והאגה – הישר בעיניו יעשה. וכן ישוט תדיר בהרים במזרחה של אנטוליה, ומפעם לפעם ירד לערים ויקח לו אשה נאה. אומרים, שבע נשים לו, תורכיות, יווניות, ארמניות (וגם אחת יהודית מחלב יש לו), ומעניק להן תכשיטין ותמרוקין כידו הרחבה. והיה מעשה, שחשקה נפשו באשה יפה – והיא פילגש למושל תורכי מסינישרי – ובקש לקחתה אליו. רגז המושל וקראו למשפט. אבל האגה שלח בסתר משרתיו עושי רצונו והרגוהו וחסל. כן יפיל חתיתו בארץ.

והאגה הרשע ירד לפני שנתים ימים לעיר סמסוּם וראה את אנהיט כשטילה עם חברותיה בנמלה של העיר והיא אז בת חמש עשרה או שש עשרה – אבל כפי שראית – “מאשללה” – (בלא עין רעה) חסונה ומלאה היא; מיד, למחרתו, שלח לאביה שתי מאות לירות זהב, שיתן לו את בתו לאשה. ודאי, שהאב השיב פניו ריקם. אז צוה לשרי העיר להציק לאב ולגרום לו טרדות ונזקים. בימות החורף נוהג הנבל להרחיק למקום, שאוירו חם, ובאביב יעלה להרים וירד לערים, ומדי רדתו לסמסוּם, ישוב תדיר לבקש לתתה לו. ולפני כמה זמן שב ושלח להגיד לאב אם לא יאות לרצונו יקחנה בכח ממטתה.

גמרו אֹמר להבריח בסתר את אנהיט אל מקום רחוק, והיה היתה כבר מסותרה במקום אחר, ועכשיו שלחוה בסוד כמוס אלינו. כי רחוק כפרנו מסמסום מהלך שבועים ימים והאב – כפי שהודיעו לנו – אמר שם, שהסיעה לקושטא, במקום שאסורה שם דריסת רגל להאגה. והוא מוסיף לשלוח, מחמת כעסו ורוגזו, גזרות וענשים על האב.

אלו הם הענינים וזו רשעתו של אותו נבל. וכן אנו שומרים עליה ומצפים ומקוים לסעד האל, כי ישמרנה ויצילנה מצפרניו של זה הנבל.

בחשכה לא ראה וורטאן את פני עקביה, שעיניו פקוחות ופיו פעור והוא מקשיב קשב רב לכל הגה שיוצא מפי איש־שיחו. מקול־לחש דברו של וורטאן ומדברי החרפה והרשע שספר, נאחז לבו של עקביה כמו בצבת ודמיו רתחו בקרבו מחמת זעם.

רגעים אחדים ישב דומם, כי כבדו עליו הדברים, שלא שמע כמותם מעודו.

עצב גדול, קודר וקר אפף את עקביה, כמו בעת יגיח מאחרי האופק ענן גדול ושחור, אשר יאפיל ויבלע אל קרבו את הכפרים היפים וההרים הרבים.

חזר וורטאן ואמר: אני, עקאב, לבי נקרע לגזרים ודם שותת בלבי עת אראה לפני את הנערה כשתשב בחברתנו. אכן היא מדברת וצוחקת כאחד מאתנו, כמו לא ישכון דבר עצב בלבה. אבל יש ובעת השיחה תחריש, תביט למולה, ופניה כמו יהפכו לאבן. מעיניה נשקף יגון היגונות וכמו אימת־מות מרחפת על ראשה. כך הבחנתי כמה פעמים, שפניה יתרוקנו מדם וישובו ויאדימו מאד. אה, לצפור רכה וחמודה נרדפת מתאות נחש אפעה!

– צפור רכה וחמודה נרדפת מתאות נחש אפעה – חזר עקביה מלה במלה כמו היו דברים אלו מתלבטים בקרבו וחברו ידע לבטאם נכונה.

– יודע אתה, וורטאן, אני את נפשי הייתי נותן בשבילה. מבין אתה? שתהיה היא שלוה ושמחה, מוכן אני למסור נפשי. מה שאני אומר – אמת היא. לא דברים סתם אני אומר.

– ידעתי, עקאב, ידעתי. ידעתי. לב טוב וטהור לך. ואין אתה יכול לראות רעה ועוולה. אבל מה תוכל אתה ומה יוכלו אנשים כמונו לעשות ולהועיל בצרה זו? אנו כקש, כמוץ נדף לפני רוח משתולל. מה כחנו? מה כח אחד ושנים או מאה? אכן נגד חיה טורפת זו, נגד כל החיות הטורפות – התורכים האלה – אמר וורטאן חרש – חייבים אנו לצאת בהמון, כציידים מנוסים, להשמידן ולבערן.

החריש עקביה והרהר. חזר ושנן בינו לבין עצמו דברי איש שיחו, כדי להבינם כראוי.

אחר אמר: נכון אמרת: חיה טורפת. אכן זו היא חיה טורפת. אבל אני – שאלה גדולה לי: איכה ישלח אל שמים יגון כזה לאחת כמוה, כאנהיט? הן אלהים רואה הכל ויודע הכל. על זאת אתמהה.

– אתה אומר אלהים? הו, עקאב, אלהים חפץ, שלא יהיו בני אדם עבדים שפלים. אתה מבין עקאב? אלהים ידרוש כי ילחם האחד על עצמו. כי יציל עצמו בעצמו. זה רצון אלהים. אלא מהו ענין החיים? זהו: יתאבק אדם על חייו, תקום אומה למלחמה על חייה. אלהים שולח צרה וחרפה לבני אדם, יען לא יקומו להלחם ולמען יקומו להלחם על עצמם. אלהי השמים אוהב הטוב והישר. הוא לא יסבול עוולה וחרפה. ולא יאהב כל מי שסובל חרפה ועוולה.

– כך? מי אמר לך דברים כאלה? כלומר, שכך רצון הבורא.

– זה ידוע אצלנו. רבים יודעים זאת. אבל אסוננוּ, שאנו רק אומרים ואין אנו עושים. אין ראשים עלינו, שיקומו – ויעשו. כעדר אנחנו בלא רועים.

– הבט, וורטאן, אני לא אדע זאת. כשהייתי נער למדתי כמה דברים מפי החוֹג’ה (הרבי) שלי, אבל כזאת, שזה רצון אלהים – אף מלה לא שמעתי מפי איש.

– אתם היהודים, גם אתם נכנעים ושותקים. אתם גם לא תרגישו, שאתם כמו… כמו תולעים אתם… כמונו…, האין רומסים התורכים בכל אשר יוכלו גם את היהודים? וברוסיה – אין טובחים טבח ביהודים – והם לא שותקים?

– אמת, שמעתי. אמת אתה אומר. אני מבין. וצריך אני לחשוב הרבה על ענינים אלו. אבל תן לנו עתה לחשוב, מה יהיה בה, באנהיט? מה דעתך אתה? על זה ידאב לבי מאד.

– הימים ידברו. הם יראו לנו אשר יהיה עלינו לעשות.

– ואני אומר: הימים והלילות ידברוּ אצלי. יומם ולילה לא אשכח כל אלה. לא אשכח.

היתה דומיה.

פתח עקביה ואמר: אני – תחינה אחת לי אליך: אַל “תקח אותי” (אַל תכלים אותי) על הדבר הזה.

– מהו עקאב? “למה אקחך” – איש טוב לב אתה. אמור ואשמע.

– הנה אבקשך, אחלה פניך. כשתלך לעתים אל טומה הרידייאן – קחני עמך. זאת בקשתי.

– “על ראשי” עקאב. ומדוע לא? כאיש קרוב משלנו אתה, לא נשכח אשר ספר וצוה לנו עליך ווסקאן אפנדי. והן שמור תשמור הסוד – ובאת עמי אליהם וגם לבדך, לכשתרצה, תלך. אני דבּרתי עליך באזני האנשים. הם יקבלוּך בכל טוב.

ובאותו שבוע לקחוֹ וורטאן עמו פעם ופעמים. והיה עקביה יושב תחתיו כנער מיושב בדעתו בקרב מושב המשפחה. וכשהיו סחים ומספרים דברים וענינים, היה עושה אזניו כאפרכסת, מקשיב הרבה ומסיח מעט – ובעיניו שמר לכתה ובואה, שבתה וקוּמה של אנהיט. ומדי פּתחה את פּיה לסיח, היו דבריה לאזניו כזמרת־שיר והיה משבח ומפאר בלבו את בורא העולם, כי זכּהוּ לכך והביאוֹ לכאן.

אלא, משיצא מלפניה קמה בלבו הדממה לסערה. אף אל איש לא פנה ואל רע לא דבּר. רק בקרבו המוּ מחשבות – כגלים סוערים ורצונות – כרוחות עזות.

וכשישב בחנות ואמר לשלוח ידו אל המלאכה כדרכו, ראה שאין לבו נוטה לעבודה ואין ידו נמשכת לאחוז במכשירים. כרגיל, משהיה בא בבוקר לחנוּת ויושב על המצע הרך, מיד היה מביט לכלים העשויים למחצה והם מביטים בו. דומים היו כמו אומרים לו: צפרא טבא, עקביה, חכינו לך. הרי אנו מצפים לתיקוננו. קחנו בידיך וגמור אותנו. שכּן מוטלים אנו בפנה זו כעניים בעלי מום, קטעים וגדמים. ושם, למעלה ברפים, שוכנים אחינו המכובדים ערוכים וסדורים אחד אחד לפי טיבו ומעלתו – רחם עלינו, עקביה, ושים חלקנו עמהם.

וכך היה לבו מתמלא חפץ וידיו תושיה והיה מתחיל ועושה במלאכה בחשק ובחבּה, והיה מזדרז לגמור כלי אחר כלי והם יוצאים נאים ויפים, תאוה לעינים וחמדה ללקוחות.

ועכשו, בימים אלה, משפותח את חנוּתו – נסגר לבו. יושב הוא במקומו ורוחו קמה בו. עושה הוא במלאכה כמי שכפאו שד. לא שמחה לעבודה בלבו ולא זריזות בידיו. וכל החנות על כליה וחפציה, קירותיה ופנותיה, כמו נוצלה מעדיה. מלאה היא – וריקה. סר חומה, פג טעמה. לא ברק לפח, לא משקל לכלי ולא צליל להולם פטיש. הפיכה בסדרי העולם. הפיכה במערכי לבו. והמיה בלתי פוסקת מכרסמת בלבו.

באחד הימים ההם היתה רוחו של עקביה צרה עליו, קם סגר את חנותו אחר חצות, מבעוד יום, ויצא לשוח ברומי ההרים כדרכו בכל עת, שיצר עליו לבו. פנה ועלה לרחוב השלישי ואמר להרחיק עלות בפסגות ההרים. הגיע עד סלעי המדרגות ואחז דרכו הלאה לתומו. עיניו נטויות אל ההרים שממולו ואל אשדות המים הנוזלים חלקלקות וצחורות. נטה לעברו של סלע – ולא חש ולא ראה דבר.

והנה מקרן זוית שעל מדרגה שבסלע עלה קול קורא בשמו מאחריו:

– “עקאב, אקשמלרניז כייר אולסום (יהי ערבכם טוב לכם) – לאן תלך? בוא ונראך?”

זו גוהריק המדברת אליו, ועל ידה – אנהיט! נפקחו ונעצמו עיניו, אחת ושתים, כאחד שצופה מראה־פלאים. זו הפעם הראשונה שראה אותה בחוץ. כל הימים ראה אותה בבית תחת תקרה או צל הסוכה. עכשו בין רומי ההרים, למול האילנות, תחת תכלת השמים – היה זיוה מגביר ועולה ומכריע יפיו של עולם, עולה על לבנת האשדים ועל חמדת האודם שבעננים ועל תעצומות ההרים ועל תפארת האילנות.

מיד נתקרב למושבן. סמוך להן הבחין בפני אנהיט וראה: עיניה כשפרירי תכלת נמתחים בין עבי אש, עור פניה רענן, זוהר, כעין הורד, ועתרת תלתלי שערותיה, צהבהבים־בהירים, כגושי זהב נתכים. גוה מלא ושדיה הזקופים – חמדת פלאים, לא ידע עד היום משלם.

הביט עקביה ונדם. הצחוק הקל אשר נאחז בפיו, היה רוטט וזע. ולא ידע עקביה, כי עבר רגע ארוך והוא צופה ומביט.

אבל העלמות החביאו בת צחוקן בפיהן ואחר נתנה קולה גוהריק לאמר:

– אחא, עקאב, כועס אתה, שעכבנוך בדרכך? סלח נא!

– לאו, לאו. ישמור אלהים. למה אכעס? להפך…

הושיטה ידה אליו גוהריק ואחריה אנהיט וברכוהו לשלום.

אז תראינה הנערות כי פשט חורון קל בפני עקביה, ראשו הורכן בלאט והעביר ידו על פניו כמשיב רוחו אליו.

– מה לך עקאב? – שאלו שתיהן נפחדות.

– אין כלום – אמר חרש. אני מביט על החנום (הגברת), אני מביט עליכן – יטה האל שלומו… עליכן…

– היפה אנהיט בעיניך? האין כן?

– כן, מאד יפה. והיא… יותר מיפה. הרבה יותר – אמר – ועיניו צופיות בה ומביעות מחשבה וחפץ כמוּס.

איך יאָמר “יותר מיפה”? – תמהה גוהריק – לא אבין דברך… באר כוונתך…

– אין אני יודע, גוהריק, לבאר… אבל כך אני אומר… זהו.

– לא תדע אשר אמרת – ובכל זאת תאמר? הן האיש יאמר אשר ידע… אשר לא ידע לא יאמר.

– נכונה תדברי, וללהי (באלהים). אבל, אני איני יודע לאמר דבר נכונה. לסיח איני יודע. אבל כי ידרש ממני לעשות דבר, אעשנו. ככל אשר אוּכל אעשנו.

– תמהה אני לדבריך ולא אבין – השיבה גוהריק.

אז ירון קול זך ורך, קול אנהיט, בדברה: הניחי לעקאב, אחותי, אני מבינה לנפשו. יש ויקרה לאדם כזאת, כי לא יוכל דבּר אשר יאבה.

– כן, – השיב עקביה בקול שמחה – הנה אנהיט יודעת.

הפסיק דברו, החריש רגע כתוהה והביט כה וכה.

– מה חפצך, עקאב? – שאלה גוהריק בסקרנות

– הרי… ככה אני חושב… אני מרגיש… ככה – אמר וקולו נרגש – אם רצונה של אנהיט – פנה לגוהריק – אעשה דבר… דבר… אשר לא אדע לאמר…

– מה? כמו מה?

וטרם כלתה דבריה כרע אפים ארצה, נתן ראשי אצבעותיו, נוגע ולא נוגע, בכפות רגלי אנהיט ונשקן והיה לוחש ברעדה: בת מרומים… בת מרומים… אַת יותר מיפה… בת אלהים!

תמהה וצוחקת אספה אנהיט רגליה והחזיקה בו. נזדקף עקביה ואמר: מחילה… מחילה… אַל תשיתי עלי רעה… שלום… שלום – הפך פניו ונחפּז לדרכו.

העלמות נשארו במקומן – והעלו דבריהן קלות ועליזות אחת לאזני רעותה. ויהי להן כמו חטפתן תנומה קלה וחזו חלום קוסם וזר. היה עקאב לפניהן, סחו עמו באשר סחו, לגלגו אשר לגלגו, שמעו אשר שמעו מפי הבחור התם והטוב – ונמוג המראה וחלף. אך כאשר ידבק שמץ מרזי החלום וכיסופיו על החולם, כן דבק בהן מעט מזעיר מעזוז נפשו של עקאב. בסתרי נפשן נאחז ויפרפר חרש…

תוך צלילי הצחוק אשר בפי גוהריק סחה דבריה לאזני אנהיט:

– עקאב התם, הו, זה התם! השמעת, איך רעד דברו וראית, איך חורו פניו? אבל עיניו האירו מבטי־פלא. מעודי לא ראיתי כמראה עיניו של זה. כאם מביטה משמחת אושר על ילדה שמוטל בעריסה, כן הביט עליך. ואילו לא היה מראה פניו זר ככה – היה אפשר לאהוב אותו.

ואנהיט אמרה: אה! מדוע לא יתן אללה טובו מדה שלמה! בטוב טמון רע. והיגון בשמחה יארוב. ואיך יערוך האל פעלו תהפוכות וזרות, אשר לאיש הטוב והישר יפרוש רשת להכשיל דרכו, ורגל זדים ונבלים ישלח חפשי? למעוּנים מבקשי רחמיו יאטום אזניו ולמענים – יאיר פניו. לשופכי דמים יתן שלטון ומלוכה ואותנו, בני עם טורגאן², יתן לעבדים מושפלים. נבוכה נפשי בי. לא אדע דרך אלהים. ואף לזאת אתמה, כי יתן אלהים נפש־יהלום באדם אחד פשוט ותם – כבחור הזה.

ועקביה אחר התחמקו מלפני העלמות נטה בדרכו אל מעלה ההרים.

השמש נטתה לשקוע. חלל העמק הגדול בין שתי חומות ההרים היה מוצף גושי עבים צחורות ואפורות כעדרים עצומים, התלויים חרש בחלל הגדול. כדבר יום ביומו, בשלהי הקיץ, יעטה כל העמק לעת ערבים, למן הכפרים הגדולים והקטנים השוכנים במדרונות ההרים ועד צוקי הסלעים הרחוקים, צבא עננים למכביר. בדומיה יחנו כאן צבאות העננים הללו, ישהו תחתם, כמו נתונים המה לחפץ־מה גדול, רב ענין ורב־סוד. בערפל יעשו דברם, בעבי הענן יכסו נתיבם ובתימרות־אד ימתיקו סודם. ועם כלות חפצם לאטם יזועו, בדומיה יעברו, עבור ועלה, עבור והתחמק על פסגות הרים ושיאים שגיאים. ודמיון להם כגדודי צבא, עולים ומטפסים, עולים ונתלים אחר כלות סוד פעלם בשדה מערכה. ועם חלוף היום יחלפו, ימוגו והיו כלא היו.

רבות השקיף עקביה אל מסעות העננים בחללו של העמק ועל ראשי ההרים. בהרים אהב מעודו להלוך יחידי. שיח אמרים ודבר בדיחה אהב בחנותו, במושב רעים, בבית הקהוה. אולם להרים עלה לרוב יחידי. גלוי־עינים, תוהה והוזה ולבו הומה מכיסופים לא ידע פשרם – כך אהב לשבת על שן סלע בודד ומרוחק. כך מצאוהו לעתים מיודעיו בכל אשר היה שם.

ואולם היום, אחר התחמקו ממושב העלמות, רוח אחרת היתה עמו. עולה הוא ומרגיש, שכל חושיו ואבריו מזועזעים בו. וצוקי הסלעים הללו – כמו הוטלו ביד סתר עליו, על כתפיו, על ראשו, על חזהו. ומה זאת היתה לעיניו? לא יאומן כי יסופר. והוא עצמו לא יבין, מה היה לעיניו? ההרים הנישאים, מרחב העמק המשׂתרע ואף כפּת הרקיע ממעל לו, הכל – כמו רחק ממנו. גדל המרחק בינו ובינם. כמו נתקוּ ממקומם ונעתקו ממנו והלאה. צעדו אינו צעדו. רגלו כושלת ורוחו רופפת. ומבטיו אחוזים שבויים לה, לאנהיט. היא עולה בכל. היא מרחפת כה וכה. ואותו האור, שעלה עם בת צחוקה מבין שפתיה – אה, זה האור! – יטה מעיניו את מראה זו השמש, השוקעת וטובלת בפלגי אורות. גדל ועצם אור בת צחוקה משפעת אור החמה. לא יֵאָמֵן כי יסופר!

שלח רגלו עקביה באשר שלח והלך באשר הלך. הגיע למרומי ההרים, שהאופק מתרחב והולך שם אף באפלולית הערב. אבל לבו מתכווץ והולך, צר ללבו עד כאב. אה! מה זה היה ללבו? הרבה פעמים קרה שנלחץ לבו בקרבו, אבל ככה לא חש עצמו מעודו. עכשו נמשך לבו, נמתח, כמו חושב להעקר מחזהו. שוקק לבו עכשו לקרוא בקול ממעמקיו, לפרוץ בקול גדול, קול זעקה גדולה. כך יהמה לבו עתה. אכן מוכרח הוא לזעוק זעוק יזעק. התאפּק לא יוּכל. לא. לא יוּכל עוד –

א–נ–היט!

והד הרים, עז וצלול, ענה לקולו ברוב עזוז. וחרדו סנוניות מקנן וטסו טיסת־פתע, וינשופים חרגו מנקיקי סלעים ונעלמו באפלולית הערב.

עמד עקביה תחתיו – והקשיב.

שם אנהיט עלה וחרג מבין שפתיו והוא לא רצה ולא חשב לקרוא בשמה. רק לזעוק רצה. בגדוּ בו שפתיו. הרי אין הוא אדון לרצונו. הוא אשר יאמר: עקביה אינו עקביה. נשמט עקביה מידי עקביה. באמת.

למחרת היום בבוקר לא זכר עקביה, היאך הגיע ומתי הגיע למשכנו. אבל זכר יפה יפה, ששנתו היתה נדודה שעות רבות עליו ונעור משנתו מאוחר, שלא כדרכו, בשעה שהשמש עלה ועלה מכבר.

באותם הימים שני פנים היו לחיי עקביה: עם אנהיט ובלי אנהיט. שום הזדמנות לא הפסיד להיות מצוי סמוך לה.

בעתות ערבּים, יש והיה מהלך עם וורטאן בחברת הבחורים מבני המכובדים, בעלי אחוזות גדולות ואחיותיהן: גוהריק, סטיניק ונוואט, ואנהיט, שהיתה מחובבה על כולם, ביניהן.

עתים ישבו תחת צל אילנות וקראו בכתבי־עת. מבנות הכפר הללו היתה בקיאה בקריאה בתורכית רק גוהריק. יתרן ידעו קרוא מעט בארמנית. בכתב־העת בארמנית “חדשות תבל” היתה אנהיט קוראת כאחד הבחורים. ועקביה יותר מששמע לקולות העולם שמע לקולה של אנהיט.

ועתים אחזו במשחק ושעשועים, עקביה היה מוכן ומזומן לעשות נפלאות בכל עת לעיני אנהיט. מעולם לא הרגיש גמול של נחת רוח ממעשי גבורה שלו, כמו שהיה מרגיש בשעה שאנהיט טפחה על כתפו ואמרה: אפארום (יישר־כח!), עקאב, ישמרך אל, עקאב. ברם, כשפשטו הבחורים בחורשות וביערות שבהרים לצוד ציד צפרים וארנבות, פרש עקביה וישב לבדו. ומשהיו שבים ובידיהם צבורי צפּרים וחיות־בר טרופות וראשיהן מדולדלים למטה, היה מתמלא רחמים ומגנה בפירוש את זה “המעשה הנורא”: הרי זו רציחה. לבי לבי על יצורים חלושים אלו! לערוף נחשים אני מבין! לרוצץ גולגולת זאב – ודאי. אבל בריות חמוּדות אלו, מה חטאוּ? ובלבו היה אומר: הללו, אף על פי שבחורים הגוּנים הם, זרע עֵשׂו הם ומעשה עשׂו בידם!

והם היו מלגלגים עליו ואומרים: הרי זה גבּור ורך־לב כאשה!

ושלא בחברת אנהיט היה עקביה טרוד כל שעה ושעה ב“איסוף מחשבות”, רבות מחשבות, שהיו צצות בראשו בלא ראשית ובלא אחרית. עד שהרגיש עקביה, רק עכשיו הרגיש, שבודד הוא. מאד בודד. אחד בחור, רחוק מאם אהובה ומאב יקר. רחוק מאד. אין לו אדם, שיוכל לדבּר אתו על זו הרתיחה שבלבו. עם איש לא ידבר על כך. וכמה פעמים היו נפלטים דבוּרים מפי עקביה ולא הרגיש בכך.

פעם כשהיה מהלך ברחוב פתח ואמר: עקביה, עקביה, “מרק זה הרבה מים דורש”. מתכסף אתה ללבנה שבשמים. הולך אתה עיניך למעלה ורגליך בעברי פחתים. מה יהא בסופך?

כך היה מדבר, עד שהרגישו בו בני אדם ונתביש הרבה (ברוך ה', שמדבר הוא לעצמו ג’ודיזמו³ ונדר נדר שלא יהלוך אחר מחשבותיו, אלא כשיהא לבדו בדרך, בשדה או בהרים.

באותם הימים, בשבת אחר חצות, יצאו שוב הבחורים לצוד בהרים. ידעו נכונה, שאין עקביה מהלך רחוק ביום שבת. ביום שבת – היו אומרים – נהפך עקאב למין “דרויש”. צעדו מתון ולבו פנוי ואין לו חשק לשום ענין, חוץ מלמנות את האלמוגים שבמחרוזת; אין זאת כי ביום שבת יתגלה אללה לדרוישים יהודים.

לעת הערב יצא לבדו לרוח היום לחורשה קרובה שבהר. ישב לבדו למנוחת שבת. לאחר שעה קלה ראה את הבחורות ואנהיט עמן פוסעות ועולות אל החורשה. עלץ לבו בקרבו.

משבאו הבחורות ישבו ושוחחוּ וצחקוּ. ומכיון שידעו, שביום שבת לא ישלח עקאב ידו בשום משחק, שיש בו יגיעה, פרשו לו לשלום ועלו מעלה בדרכן.

רק אנהיט שהתה עוד, יושבת ממולו ומסיחה עמו.

היה לבו דופק בחזהו לכל מלה, ששמע מפי אנהיט.

אחר שאלתו: הגד, עקאב, היכן עיר מולדתך באמת?

– ברוסה, אחות, באמת. וכי מדוע לא ברוסה?

– היש לך אב ואם?

– יש, תודות לבורא. יחיוּ שנים רבות.

– יחיו. ואחים יש לך?

– שתי אחיות, אחת גדולה ממני, נשואה, ואחת צעירה.

– מה מעשה אביך?

– פחח כמוני.

– איש עני הוא. האין זאת?

– תשבחות לאללה. לא חסר לו דבר. גם חסך לו קצת ממון. ואני חסכתי קמעא. ברוך שם אללה.

– הם אוהבים אותך?

– ודאי. הרבה. שבן יחיד אני.

– אתה בשלום עמם?

– ודאי, כיצד לא בשלום, אנהיט?

– רצוני לאמר, מרצונם הלכת מעמם? הם נתנו לך ללכת לארצות כל כך רחוקות?

– לא מרצונם. אמת. אלא מפני שהיה רצוני בכך, הסכימו.

– כמה זמן שאתה רחוק מביתך?

– אני מהלך ושב לבית פעם או פעמים בשנה בימי חג גדולים.

– כמה זמן שאתה מהלך ככה?

– ארבע שנים בקרוב.

– ארבע שנים? פליאה! ואין לבך נכסף אל אביך, אל אמך?

– נכסף, נכסף הרבה פעמים. עכשו, דווקא עכשו, הייתי נותן מה שיש לי לראותם ולשיח עמם.

– ומי יכריחך לעזוב הורים וביתך?

– איש לא יכריחני. מחפץ לבי, מחפץ הבורא, אני הולך.

– לשם מה אתה מהלך? מה חפצך, שאתה מהלך בארץ?

– לחפש… ככה… לחפש…לידע, מה רצון אלהים עלי….לידע, מה יהא עלי?

– לא אבין, עקאב. מה למשל תחפש… כמו מה?

– יקשה להגיד, אנהיט. אבל דומה אני תדיר, כי אלהים יחפוץ דבר מעמי…

– ואין אתה יודע, מהו שהוא חפץ?

– לא ידעתי, אנהיט, ברור לא ידעתי… עכשו דומה לי דבר…

– מה דבר?

– דומני, שנראה לי דבר. אפשר זה הוא. אפשר. אמת גמורה איני יודע. אני מבולבל. נבוך אני.

– ואין אתה מגלה, מהו הדבר?

החריש עקביה ונעץ עינו בקרקע כמי שמצפה, שיעלה דבר מתוך האדמה… אחר אמר לאטו:

– לך… יכול אני… לך אומר… על כרחי אומר…

– יפה, עקאב. בכן, הגידה נא, מהו אותו דבר…

– אַת, אַת בעצמך, אנהיט.

– מה אני?

– זה שאני אומר. מסתבר לי… שכל המסעות שהלכתי, לא הלכתי אלא כדי… כדי לראות אותך… לראות אחת כמוך…

– זה נאה, עקאב. תודות לך על דבּוּר זה. אבל הן זה הרבה… לנדוד ארבע שנים, לראות נערה אחת…

הרבה אַת אומרת? אפשר שזה הרבה. ואפשר שזה מעט.

הפסיקה אנהיט דברה והחרישה. אחר שאלתהו לפתע: ואמך – איך היא? מה דמותה?

תמה עקביה לזו השאלה וגם שמח בלבו. מיד השיב:

– אמי? יקרה היא מאד. טובה. יפה. היא יפה כמלכה.

ונמשך לבו לדבים רבים. ועמד ונתן סימנים ותאורים לפניה של אמו ולקומתה ולמדותיה.

החרישה אנהיט כמו נתפסה להרהוריה. המתין לה עקביה, שתסיח עוד עמו. אבל היא שתקה.

פתח ואמר לה עקביה.

– התמחלי לי, אחות אנהיט, שאשאל אותך דבר?

– שאל נא, עקאב.

– אכסוף לדעת, משום מה תשאליני כל הדברים הללו?

– כך. לא דבר, עקאב. כשרואים פרי אחד… חדש… טוב… שואלים לדעת היכן גדל זה הפרי? וכך אני שואלת.

– כך? “כאמרך” שאני בעיניך פרי טוב?

– אמנם כן, עקאב. פרי טוב אתה…

– אגיש תודות… הרבה תודות… יהי שלום לך… לשפתיך…

בקש עקביה לסיח עוד, אבל אנהיט נזדרזה, שהסיחה דעתה מן החברות והערב קרב לבוא – ונטתה לשוב הביתה.

באותו לילה נדדה שנת עקביה מרוב מחשבות. שני ימים, לילה ויום, היה הופך במחשבותיו או שמחשבותיו הפכו בו. עולות ויורדות היו מחשבותיו כספינה בלב ים. מחשבה אחת נראית לו טובה ונכונה והיא מעלה אותו מעלה מעלה ותוך כדי עליה באה מחשבה אחרת ומפילתו למעמקים. רגע אחד נראה לו: הנה מושך ומעלה משם, ממעמקים, מחשבה גדולה, כבירה, כאשר ימשוך דייג רשת כבדה מתוך תהומות, עד כי ידמה: זאת היא המחשבה שנכסף לתפסה, להעלותה אל על, אך הנה נתקעה הרשת אי־שם במחשבים ואין להזיזה.

וכל כך הציקתהו רוחו, שסגר חנותו מבעוד יום והלך ועלה אל ההרים מדרומו של הכפר, שההרים תלולים וחשופים ואין מקום שם לא לטיול ולא לצורך אחר.

שעה ארוכה נמשכה העליה לפסגות ההרים, נשימתו קצרה ורוחו כבדה. משהגיע אל על, ישב לפוש. השתטח על שטחו של סלע, כדי לצנן דמיו.

כשפקח עיניו, ראה והנה החושך כסה ארץ. מרוב יגיעה נרדם שעה ארוכה. הביט לכוכבים והכיר, שעברו שעתים מעת שקיעת השמש.

נזדרז והתפלל “ערבית שתים”.

שב דומם וגלוי עינים. נאנח אנחה עמוקה ואמר:

– מה יהא על עקביה, אב שלי שבשמים? נתיגעתי. חי שמך, נתיגעתי. הרי יודע אתה, ברור יודע אתה, כל שאני חושב כאן באלה הימים, בידיעתך אני חושב. איני זז ואיני פורש ממך אף שעה. אתה יודע הכל. יחידי אני. רחוק מאב, מאם. אין איש עמי לקחת עצה, “לחלק מלה”. אבל – אתה עמי. עמך אסיח. והכל גלוי. אף שאתה יודע כל מחשבות שבלב – אבל שאהיה אני מודה לפניך בפי ובשפתי ממש.

ראה נא עתה ותן עצתך בלבי. ענני ככל שאתה רוצה.

(דומיה. כוכבים מתנוצצים. רוח קרירה תשוב בחשכה).

כן, היא נכנסה אל לבי. אין דבר בלבי עכשו: רק אתה ואנהיט. אתה והיא.

שהיא ארמנית? גוֹיה?

ודאי, ארמנית היא. אבל אתה יודע, שחשבתי הרבה, מאה פעמים חשבתי, שתהיה יהודיה… שתתן בלבה, אתה תתן בלבה, שתהיה יהודיה. ואני אעשנה יהודיה כראוי.

כלום יש לדבר על גוֹיה? מי מדבר על גוֹיה? אנו מדברים על תנאי… על תקוה, שתרצה להיות יהודיה.

היא לא תרצה? לא תסכים?

ידענו. זאת ידענו. אבל זה ענינך. תן בלבה, שתחפוץ. בידך לב אדם, כל לבבות האדם. לא אתה יוצר הלבבות? מה בשבילך לב אחד של אנהיט? עשה כגודל חסדך, שתחפוץ.

כיצד, רצוני? גם אתה, אב עליון, תאמר כזאת: “מי שׂם אותך להכניס ראשך בין גוֹיים, ערלים?” ואני חשבתי, שרק הם, אבא מרי ואמא שלי, הם יאמרו כך. אבל שגם אתה תאמר כך… שאתה תאמר לי? ומה אשם אני בזה הענין? ראה אתה, אבי, נביט לזה הענין כמוֹת שהוּא, מראשיתו. כלום אני הלכתי לחפּש אותה? או כלום עלתה כזאת על דעתי? מי הביאני לכאן, לזה הכפר גיוזיליק? אני מעצמי באתי? מי גלגל הדברים, שבאתי הנה? הרי אני הולך הייתי לבייאד־דאג. לבקש דבר ממך… לשמוע דבר… לדעת… באתי הנה והנה היא לפני…

למה נתתי, שימשך לבי כל כך? למה “לא שׂמתי מוחי בראשי?” אבל מה פירוש אלו הדברים? כלום חושב אתה, אבי, שבשעה שאחד רואה יצור כזה, “יופי אחד כזה”, מעשה ידיך, יכול הוא אז לחשוב? יכול שיהיה מוח בראשו? ואני אומרו לך בפירוש, אף שאתה יוֹדעוֹ, נשבע אני בחיים אלו, שנתתם לי: בעת שנשתחויתי שם… בסלע המדרגה… לפניה… באמנה, לפניך נשתחויתי – שכך בראת אתה! יופי זה! חן זה! ברוּך אתה היוצר! אין מלים להלל שמך! זה אני אומר, ואתה אומר לי דברים כאלה?

“ההשלכתי אני עיני” אחר עלמות? ההלכתי אחרי החטא? לא אדע מהו חטא. האהב לבי אחת מהן. לא, לא ידעתי מהי אהבה. אהבתי הרבה תינוקות שבזרועות אמן, ילדים קטנים שבחצר. אהבתי לחבקם ולנשקם. לבתוּלות לא נשאתי עיני. כלל וכלל. אבל היא, אנהיט – עקרה לבי. עקרה ושכנה תחתיו. עתה ידעתי. אותה אני אוהב. אוהבנה כאשר אוהב את אמי. כאשר אוהב אותך. ועוד יותר. אלף מונים יותר. אני מודה על האמת. אַל תשת עלי חטאת. אגיד בפי אשר עם לבי. וזו האהבה, אב שלי, כח זה שבאהבה – לא שלך הוא? לא אתה אלהי כל הרוחות והלבבות?

ואם זאת האהבה לא תהיה לי, אדע ואחוש – לא יהיו לי חיים. לא אחפוץ חיים. בידך אשיב רוחי. קח נפשי ממני – –

עכשו, אב שלי, מה פקודתך על עקביה? התעזור לי?

איני מבין… איני מרגיש… אינו שומע מלה ברורה. מה דברך?

כן? –

לא? –

אולי? אפשר שתעזור?

ודאי תעזור? לא אבין, לא אדע ברור. –

דממה. אפלה.

לאוּת אחזה את עקביה.

“אצפה עוד. אפשר אזכה הלילה לעת רחמים”.

נשען עקביה על שן הסלע והחריש.

שעה ארוכה ישב. קריאות שׂכוי הגיעו, אחת אחר אחת, מרחוק, ממעמקי הכפר. כוכבים החליפו מסלתם. כוכבים נתקים ממקומם, טסים חיש וחולפים, לשליחות בוראם הם אצים. מה שליחות עמם?

ומדי יטוס כוכב – מזדרז עקביה ושואל משאלות לבו. רוח קרה, מקפיאה, זולפת, כחותכת אברי הגוף.

עמד עקביה על רגליו ודובב חרש:

אני אצפה אליך, יום יום אצפה, עד שתמלא רחמים עלי. אם אוהב אתה את עבדך את עקביה – ענני. לא אעשה דבר, חלילה לי, דבר לא אעשה עד אשר אדע רצונך. עד שאדע ברור. אתה יודע, אבי שבשמים, כל ימי לא הסחתי דעתי ממך. בכל דרכי אחריך אלך. עמך אני כל הימים. לא סרתי ממצוותיך, לא גאלתי ידי ברע. לא חטאתי. לא הרעותי. רצונך אני רוצה כל הימים. רצה אתה זאת הפעם רצוני. אם לא למעני, עשה בזכות אבי – יחיה שנים רבות – שהוא יהודי כשר. עשה למען אמי, אשה שאין כמוה זכּה וטובה.

ענני, אבא שלי, עשה עמדי חסד – – בחשכת אישון לילה ירד עקביה מן ההרים.

ובאותם הימים היה עקביה פורש עצמו, ככל האפשר, ממגע עם הבריות. רק עם וורטאן היה מזדמן בכל יום והולך עמו, או לבדו, לעת ערבים אל בית טומה להיות סמוך לאנהיט ברוב או במעט. משהיה רואה בזיוָה של אנהיט ושומע שעה אחת או שתים לדברה, היה משקיט עצמו במקצת למשך היום. וכל יתר שעות היום היה מכוון לבו לאביו, שיושב רחוק בשמים ולאנהיט, שיושבת קרוב בביתה. והכל, בין הליכתו ובין חזרתו, בין שבתו ביום בחנות או בלילה על גג שבחדרו – הכל היה עושה בשתיקה… כלומר, היה מסתיר עצמו מבין הבריות, שלא יהיו מסיחים עמו ושלא יהיו מטרידים אותו. שכּן, אין גם אחד, שיכול לסייע לו. אין זה ענין שבידי אדם. כל זה הענין נתון בידי הבורא. רק בידו הישועה.

ברם, וורטאן ואיזו חברים וחברות קרובים, ידעו את לבו של עקביה. תם היה שחשב, שאין איש רואה ללבו. עינים לעקביה ועינים לבריות, וככל שהיה עקביה תולה את עיניו באנהיט בהיותו בבית במושב רעים או בטיול, היו עיני הכל תלויות בעיניו. כי לא ידע עקביה, שעיניו סחות כמאה לשונות. ומכל ישיבתו והקשבתו למוצא פי אנהיט, מכל זריזותו לעשות כל היוצא מפיה, גם טרם תוציא דבר מפּיה – מכל אלה ידעו היושבים את אשר עם לבו. וגם הם בפני עקביה לא דבּרוּ קטנה או גדולה. אבל שלא בפני עקביה היו מדברים וסחים עליו בכה או בכה. היו מלגלגים ואומרים: מה ראה על ככה, שמוסר עצמו על אנהיט? אמת, שעיניה יפות מאד. אבל כלום יפה היא מכל הבנות? הרי נוואט יפה ממנה. גוהריק – ודאי. וסאטיניק ברה היא כלבנה. אלא – שבחור תם הוא. ראיתו משונה מראית אחרים וטעמו זר ונפלה!

אחר אמר: אכן פליאה היא, שגם אנהיט נוטה אליו פנים.

ואחר אמר: הרי הוא יהודי. אמת, שטוב ורצוי הוא. אבל סוף סוף – יהודי.

אמר וורטאן: אנהיט מרוב יגונה תולה עצמה בכל ענף. מחמת פחד נבוכה היא ופונה לכאן ולכאן.

הפליט אחר ואמר: בין כך ובין כך – תם ומצחיק הוא באהבתו.

ובאחד הימים, בעתות בוקר ראשונות, עברו ליד חנותו של עקביה גוהריק ונוואט, ואנהיט עמן. נתעכבו ליד החנות וברכו אותו לשלום.

אורוּ עיניו של עקביה ושמחה השתפכה בכל אבריו. לא ידע, מה יגיד להן וכיצד יבאר להן גילה זו שבנפשו. סחו מה שסחו – ופנו לדרכן.

לאחר שעה קלה שבוּ מדרכן ועברוּ ליד החנוּת. שוּב ברכוּהוּ לשלום ועברו הלאה.

אחר כמה רגעים שבוּ שנית וגוהריק מדברת ברגש ומסבירה בחמימות דברים לאנהיט:

קרבה גוהריק ואמרה:

– שמע, אחא עקאב, זכרתי עתה חלום שראיתי, חייבת אני לספּרוֹ לך. הרי אתה תשמע חלום לפתור אותו. וזה החלום עליך הוא. כולו עליך. כן תחיינה עיני, שאיני משטה בך כל עיקר. באמת אני סחה עמך.

– טוב, טוב, אחות גוהריק. הכל לטובה. ספּרי ואשמע.

– בחלומי ואתה לבוּש בגדי שׂרד לבן כבן באשי, או מיראללי (גנרל). ויפה היית. בחיי ראשי, יפה. זקנך גזוז ושׂפמך עשוי ו“קלפאק” גדול בראשך וחרב למתניך. הרבה הרבה חיילים היו בכפר. ועוד אחד מיראללי היה. תורכי היה. וחבל היה מתוּח מן “הרחוב העליון” עד לאלה הגדולה מרחק עשרים אמה. אתה חרב שלוּפה בידך, עברת על החבל, פסוע ועבור לאט לאט. הלכת עד הקצה ושבת בשלום. והשני, המיראללי השני, עבר להראות גבוּרתו כמוך. בא עד חצי הדרך, יותר מחצי – נתהפך ונפל. לא אזכור מה היה עוד. אבל אזכור הרבה הרבה ערמות לחם, ככרות לחם, היו מונחות על הארץ ליד הטחנה הגדולה, שם למטה ב“רחוב התחתון”. החיילים היו באים ולוקחים ואוכלים בתאבון.

עוד כמה דברים בחלומי… אבל משתמטים הם מעיני. אמור עתה, מה זה? מה הפתרון?

עקביה שמע, עיניו פּקוּחות, פּיו פעוּר ובת צחוק קלה אחוּזה בשפתיו – כילד, שאחזתהו תמיהה גדולה.

החל מגמגם ואומר: כיירולה… כיירולה (טובה מן האל)… לחם… לחם בחלום… זה דבר טוב, טוב מאד. סימן לחיים, להרוחה. בגדי שרד.. בגדי שרד… זה סימן לכבוד, לגדולה… אף שבאמת לא קרה לי לשמוע כזאת. על כל פנים חלום עמוק הוא… נחוץ לחשוב… להתישב בענין… אבל, שמא תזכרי: מקנה היה בחלום? פרות או צאן?

– לא. זה לא.

– וירק? עצים או פרחים?

– ודאי. למול הטחנה הגדולה – ערוגות מקשות שטוחות… אני זוכרת, שאנשים רבים היו מצוּיים שם ליד הירק…

– הרי זה הכל כמעט לטובה. כמעט הכל.

– למי לטובה?

– לכולנו.

– מה הטובה?

– זאת לא אדע עדיין… זה נסתר ברשות הבורא. אבל דיו, שהחלום מבשׂר טובה.

– אבל שמע, עקאב, דבר אחד נראה ברור בחלום – שהיית נאה. מראה נאה היה לך… אם תגלח זקנך ותעשה שׂפמך ותחליף זה התרבוש – מראה אחר יהיה לך. בחיי ראשי!

– לגלח זקן – לא. אסוּר אצלנו.

– לא הכל לגלח. ככה לישר, קצת לגזוז. גם זה אסוּר?

– זה לא כל כך אסור. אבל יהודי הגון לא יעלה מספרים על זקנו. אבי לא העלה ולא סבי, אף אני לא.

צחקה גוהריק ואמרה:

– מה יקר כל כך זה הזקן? מה יופי בו, שהוא קלוש וכאן וגדוש מכאן?

– הניחי לו – אמרה אנהיט – כשתבוא כלה נאה לקחתו, גזוז יגזוז, מדרך הטבע שיגזוז.

צחק גם עקביה והלכו להן בשלום.

כל אותו היום, עוד כמה ימים, היה עקביה מהפך בחלומה של גוהריק להעלות לו פתרון ולא נמצא לו. מופלא זה החלום. דבריו ברורים וכוונתו סתומה. שרים ומדי־שרד והליכה על חבל – מה טעמם? וכל עצמו של החלום שחלם אחר עליו – לא נהירא. מה טיבו של חלום שאחד רואה על אחר?

ברם, אף הוא, כמו גוהריק, נתפס לענין פשוט שבחלום: לענין דיוקנו.

בכל אותם הימים שהיו מחשבות רבות צצות ומתעוררות בראשו, כבר חשב כמה פעמים בזה הענין: בדמות דיוקנו. כשעלתה מחשבה זו פעם ראשונה בדעתו – עגמימות גדולה ירדה עליו: אי לך טפש שכמותך – אמר לעצמו – שאתה עושה חשבונו של צד אחד – צד שלך. שמא אין היא רוצה בך? לא תוּכל לרצות בך? היא, שיפה היא כלבנה במילואה – ואתה אחד בחוּר פחח, פשוט ולא יפה! הבדל שבין שמים לארץ! שמא מאוס אתה בעיניה? או שמא דוקא יפה? והרי גם אביך, שפחח היה מנעוריו, לקח אשה יפה כמלכה. ברם, אפשר שבבחרותו יפה היה.

באותה שעה היה עקביה משתוקק הרבה לידע, אם נראה הוא יפה בעיני הבריות אם לאו. מי יאמר לו, כיצד הוא נראה בעיני הבריות? מעולם לא נתן דעתו על מראהו! תדיר היתה מחשבתו, שמעשיו יהיו יפים ושלבו יהיה טוב. ואל מראה פניו לא שעה ולא הביט. ולא היא. אשמתו בו. מה, אם תגיד לו, חלילה, אנהיט: אי אפשי בך. אי אפשי, שתגע בי. הן יחשך עליו עולמו!

ולאחר ששמע והבין מפי גוהריק, שעכשיו מראהו לא יפה, היה דן בינו לבין עצמו בהלכות נוי ובשעורי יפיפות. וקבּל על עצמו: יעברו שלשת השבועות של “בין המצרים” ומיד יתן דעתו על שׂערו ועל זקנו ועל טיב בגדיו.

וביום ששי בשבוע של “נחמוּ” הלך לספּר ולקח דברים ארוכים עמו והתנה עמו במפורש מדת הגזירה של זקנו, שלא תעלה אלא כך: כאורך פרק אחד שבאצבעו! ותו לו. אף לא כחודו של מחט. ידקדק בגזיזה. יזהר במספרים. שהרי לאחר גזיזה יתרה, חלילה, אין תקנה. והוא נתן זקנו בידי הספּר – ככבשׂ שפושט גרונו לשחיטה.

ובשבת של “נחמו” הלך כדרכו אל החורשה הקרובה שבהר. מדמה היה כי לא ימצא שם איש, שכּן הבחורים עודם בעבודתם. ברם, יום חג קטן שלהם היה אותו יום, ומרחוק שמע קולות שירה.

משהגיע אל מקום שבתם, ראה את בני החבורה, את וורטאן, טורוס, ווסקן ומדוראן וכמה מן הבחוּרות, ואנהיט עמם.

משראו הבחורים את עקביה שזקנו עשוי ופרקו נאה ותרבוש מגוהץ על ראשו ומלבוש חדש עליו, עמדו והריעו קול שמחה ושאלו אותו: שמא לקראת כלה הוא הולך או לבי הלולא הוזמן?

והיו שמחים בו והוא שמח בהם. ישבו ושרו בצבור שירים ארמנים, כאותם ששמע כמה פעמים בכנסיה שלהם, שהם דומים לפיוטים של יהודים. נהנה עקביה לשמעם, והיה מטה אזניו לשרים ועיניו לאנהיט.

אחר קמו לעלות לרוח היום בין ההרים. עקביה הלך לצד אנהיט, עד שרחקה החבורה מהם.

פתחה אנהיט בדברים עמו ושאלתהו על אותו יום, שצם כל היום באותו שבוע.

הסביר לה עקביה ענינו של תשעה באב ועשרה הרוגי מלכות, שעלה בזכרונו ושמע מפי דרשנים ביום תשעה באב. הקשיבה אנהיט הקשבה רבה וחזרה ואמרה:

– מנהגים חשובים לכם, מדות נאות. הרבה דומה גורלם של ארמנים לגורלם של יהודים.

אבל תמוה תמהה: היאך עקביה זוכר ויודע חגים ומועדים שלו? כיצד נשמרים עמו והוא רחוק מביתו ומולדתו?

באר לה עקביה, ש“לוח” יש עמו. וכל יום עושה הוא סימן בלוח. ואמת, בשנה ראשונה שהיה נודד, טעה לפעמים בחשבון. אבל מאז יש לוח עמו ברור לו הכל.

– אילו הם אותם חגים גדולים, שהוא שב אל ביתו?

– הנה – בעוד חודש ימים עליו לנסוע. חייב הוא לנסוע.

– והאומנם עד ברוסה יסע? עד שם?

– הפעם, כדומה לו, יסע לעיר קרובה, שיש בה יהודים מהלך שבוע מכאן.

– שבוע הליכה ושבוע חזרה. וכמה ישהה שם?

– שלשה שבועות.

– ברה![⁴] חמשה שבועות יעדר מכאן? חמשה שבועות?

– הכרח יש בדבר. ברם – שאל עקביה בנחת – מה טעם, שהיא מצרה על כך?

החרישה אנהיט. מבטה היה מורכן לקרקע והלכה פסוע ועלה לאטה. נתיגעה מן העליה וישבה על סלע בולט, שנוח לישיבה.

ישב עקביה על הקרקע סמוך לה. חזר ושאלה: לא אמרת לי, הטעם, שאת דואגת שאסע?

נתנה עיניה בו ואמרה: כמה הייתי רוצה שלא תסע מכאן עד החורף. כמה הייתי רוצה בכך!

– מדוע, אחות?

– אגיד לך. אם וורטאן לא הגיד לך, אני אגיד. הסח עמך וורטאן על מכתבים שקבלנו?

– לא.

– קבלנו מכתב לפני חודש, וגם השבוע קבלנו מכתב שני מאבי, שהוא, הכלב, האגה, רודף ומחפש אחרי. הנה זה המקום השלישי, שאני מחליפה. ואני יראה, “דעתי יוצאת מראשי”, שמא יוודע לו מקומי? מי יתן מותי קודם. אכן, אם אפול בידיו, סכין אנאץ בלבי. מיד.

– מה תכאיבי ללבי, אנהיט. אל תעלי דברים כאלה על שפתיך. שתחיי שנים רבות. ימותו מאה כלבים כמותו – ושערה לא תפול מראשך.

– “ימותו”. אבל הם לא ימותו! הם חיים. איש לא יוכל לו. אם אלהים לא יקחנו במהרה – אבדתי. כלו חיי.

– האין אחד בחור קרוב לך, שיקום… שישליך נפשו מנגד? אין בחורים ארמנים?

ודאי היו נכונים כמה בחורים לתת נפשם. אלא שאם יעשו זאת בגלוי, אז… אוי לארמנים!… עשרות ישמידו. מאות! הן הוא מבית המלכות – יאבד שמו! ואני בשביל ראשי איני רוצה לחייב מאה ראשים.

– אם כן… אם כן… יעשו בסתר! למה לא יעשו בסתר?

– גם אם יעשו בסתר בכפרים אלה, שארמנים בהם, יביאו כליה על כל הארמנים שבכפר. רק דרך אחת יש, אחת ויחידה, לו ניתן לאבד את הנבל הזה במקום שכולו תורכים! לו ניתן למשכו לשם ושיעשה הדבר, כאילו מקרה־פגע קרה לו להמיתו. זו ההצלה! אבל כיצד יעשה הדבר הקשה הזה? ומי יעשנו?

נשאה עיניה אנהיט והביטה אל פניו מבט של תהיה.

נאחז עקביה בסרעפיו כאיל שנאחז בסבך בקרניו – והחריש.

שבה אנהיט ואמרה: מה כי תחריש, עקאב? מה דעתך אתה?

– אחותי, אנהיט, שבועה, שנתהמם ראשי! ראשי עלי כגלגל. הרי מוכן אני לתת ראשי בשבילך. כן, באמונה. חיי אני – יכול אני שאפקירם בשבילך. אבל חיי אחר – אסור. לוּ היה מותר לי!

– לא אבין לדברך. מה מוּתר ומה אסוּר? ולא שאני אומרת, שאתה תעשה דבר, אלא שאיני תופסת דעתך.

– הרי כך אני חושב. נבל זה ראוי למיתה, אם יגע בך. אבל – לי אסור לשלוח ידי. שאסור לרצוח את הנפש. אני – רצוני לאמר לך עכשו: להוי ידוע לך, שאני אוהבך אהבה גדולה. שכל ימי אני חושב בך. ואין רגע שאני מסיח דעתי ממך. אבל אסוּר, איסוּר חמוּר לנוּ להרוג. אותך אני אוהב, ואת האלהים אני אוהב. ועוד אגיד: ירא אני עליך, וירא אני את האלהים. אני כזכוכית בין שתי אבנים, איכה אזוז?

– ולא אמרת זה עכשו, שראוי לאבדו מן העולם, שיקום אחד ויאבדו מן העולם? ולמה, לדעתך, לאחר מותר ולך אסור?

– מי שקרוב לך שאני. אחד, שהוא קרוב לך, שאת שייכה לו – חייב להציל. שכתוב אצלנו: הבא להרגך השכם להרגו. אבל לא לכל אחד לעשות דין מות.

– הצדק אתך. מבינה אני לדבריך. “הם” אומרים, הכל אומרים, שלב טוב לך כזהב, אלא שתם אתה. אבל לא תם אתה. בבינה תדבר. הצדק אתך. מחשבתך נכונה.

– אבל – חזרה ואמרה – עכשו אני אחשוב בזה הענין. אחשוב לכל פרט, לכל צד. אבל רק אל תסע מכאן. אל תעזבני. לא אדע מדוע: יחרד לבי בחשבי, שתסע מעמנו. חכה, עד שיגיע החורף זאת אתה יכול לעשות בשבילי?

הרהר עקביה בדומיה, ואחר אמר: כן. חגים אלו גדולים מאד אצלנו. אבל מהכרח יכול אדם, שיקיימם ביחידות. האלהים ימחל לי, שלא לרצוני ולטובתי אני מכוון, אלא לטובתך ולרצונך.

– ולא תסע אפוא?

– לא. אללה ימחל לי.

שלחה אנהיט ידה ולחצה ידו של עקביה בחבה. הביטה אל פניו ואמרה לו: לא נגע בי שום בחור… בושה אני… אבל… רצונך – יכול אתה לנשקני.

נשא עיניו עקביה אל אנהיט ורעד עבר בעצמותיו. חורון עלה בפניו.

– שאני… שאני אזכה… גמגם כמעתיר לפניה – שאזכה למלכה כמותך. אללה, אללה!

הטתה עצמה אנהיט אליו והגישה ראשה אל ראשו. שלח ידיו עקביה בחיל ורעדה, אחז בראשה ונשק לשערה. למצחה, ולפניה.

מיד קמה ואמרה לו: הוה שומר את דברנו בסוד.

– ודאי, ודאי – אמר עקביה – אל ירגיש אחד בשמחה שבלבנו – מפני עין רעה. והיו שניהם הולכים ולבם דופק בחזקה.

 

י. ישע ויגון    🔗

למחרת היום, משעה שפקח עקביה עיניו לאורו של יום, ירדה שמחת עולם על ראשו. משל למלך, שנתעורר למחרת היום שנכתר בכתר מלכות; או לאביון, שזכה בממון עצום; או לאחד, שהיה אסור בכבלים בבית־כלא שנים ארוכות, ונתעורר וזכר, שעכשו בן חורין הוא לנפשו. מעודו לא התפלל עקביה ברגש ובחשק כמו ביום זה.

כשיצא מביתו לילך לחנות היה מתדמה ומצטייר לעיניו, ששפע אהבה גדולה יורדת ממרומים, משפרת ומחדשת את העולם כבעת נתינתו מידי הבורא. והיתה הליכתו ברחוב מעט מרושלת, ממותנת, כבן־מלך שמהלך בפינוק בשבילי גנת הביתן לאביו. והקדים שלום לכל אדם ופרס ברכה ובת־צחוק לכל עובר ושב. והיה מרגיש, שרצונו רב להיטיב ולזכות לאחרים, לכל קשה־יום ומר־לב. חפץ גדול עמו לתת פיוס לאחרים ממעין הפיוס שבלבו.

כשישב במצעו בחנות והחל במלאכתו בחשק ובשמחה, היו ידיו נתונות לעבודתו ועשתונותיו – לשמחתו! עד שדובבו שפתיו ואמר לעצמו: כן תחיה, עקביה, אילו היה בית המקדש קיים, קרבן היית צריך להקריב לבוראך, קרבן תודה. היאך, אביך שבשמים מעניק לך אושר עצום מידו הגדולה, ואין אתה מקריב קרבן? סתם כך: אתה, אבי, נותן ואני מקבל ושותק. אילו היה בית המקדש קיים; ואילו, לפחות, היית בברוסה, היית “עולה לספר־תורה” ונותן נדבה מאה גרושים, שתי מאות גרושים ומתנות לאביונים. כן תחיה, עקביה.

נשתתק עקביה ונתמלא לבו געגועים גדולים לאמו ולאביו. מעולם לא הרגיש צער על שאין ידו מחזיקה בקולמוס כמו בשעה זו. בכל ימות מסעותיו נוהג היה לבקש אחד, שיכתוב לו כמה שורות אל אביו פעם בכמה חדשים. אבל עכשו, לו ידע לכתוב בקולמוס, היה יושב ומגלה לאמו ולאביו כל הששונות, שממלאים חדרי לבו. מגילה גדולה היה כותב. ואילו על ידי אחר אין הוא יכול לכתוב כלום. אין שליח־כתיבה, שיכול לגלות לו סודות גדולים, שבלבו. צער זה – טפה מרה בשמחתו הגדולה.

וכל אותם הימים, שהיה עקביה פוקד את ביתה של אנהיט או מהלך סמוך לה בטיולים שבחבורה, היה אוצר בחשאי מבטי עיניה ורמיזות חבה, שהיתה משגרת לו בכל אשר באה לידה, והיה מקבלם כאחד שמקבץ דינרי זהב ומגדיל עשרו בסוד ובהסתר דבר. והיה מודה לאנהיט בדומיה ולאלהיו שבשמים היה מרבה הלל והודיה והיה מאמן פיו ולשונו לפאר ולקלס את רבו בניבים ובדברי קלוס, בלשון שבפיו, ב“לאדינו”, והיה מברר מחשבותיו ואומר דבריו כגון:

… אתה, אבי שבשמים, לקחתני מבית אבי והלכת עמדי; ארבע שנים הכנת צעדי והבאתני והנחתני לרגלי אנהיט –

… איך גלגלת בענינים מופלא שבמופלא! היא שבמזרח ואני שבמערב – ואתה מקרבנו! אני יהודי והיא ארמנית – ואתה בינינו!

… יהא ברוך שמך, שנתת בלבי להבין רצונך ועשית רצוני כרצונך. אגדלך, אב שלי. תמיד אספר בין הבריות כל אשר עשית עמדי. אספר להם היאך אתה משלם לאיש כמעשהו. אהבה תשלם באהבה ונאמנות בנאמנות. מי כמוך נאמן!

לולא אתה שהיית לי – מה אני? אחד בער פחח, תועה בדרכים.

ועתה – מזל עליון מזלי. גדול חלקי מכל עמלי. ברוכה ידך המלאה והרחבה!

… זאת ידעתי, טוב מאד ידעתיה – לא בזכותי עשית. ודאי בזכות שפחתך הטובה, אמי האהובה, ובזכות אבי, יהודי כשר ואוהב תורתך. ומובטחני בך, שתיישר עוד מכשולים שבדרכנו עד תומם.

… אתה, אב שלי, תדיר קראני – ואשמע. צוה – ואלמלא. משכני – וארוץ.

וכל אותם הימים היו נגלים לעיני עקביה כימי חג, שאדם מסיח דעתו מדאגות־חול ומחשבונות הימים ומוסר עצמו לשמחה שבחג.

ואף משום שמחה אחרת נשתקעו בני החבורה ועקביה אתם, בהכנות ובתיקונים רבים. באותם הימים הגיע זמן חתונתה של נוואט אחות וורטאן, שגם היא וגם אחיה והחתן, ניקולא, הממונה בבית הדואר, היו חביבים הרבה על בני הכפר.

היו מכינים, כמנהגיהם, שדרות עצים זעירים, שהיו מגדעים מן היערות ומעמידים אותם ומחזיקים אותם שתי שורות לאורך הדרך שבין בית הכלה לבית החתן. והיו מקשטים את הרחוב ואת הבתים בקישוטים רבים, וכל שלשת ימי החתונה היה אותו רחוב מהודר במרבדים וביריעות משי ובתמונות נאות.

באמצעו של חודש אלול, לעת יזרח הירח במילואו, נקבעה החתונה והיתה השמחה גדולה ורבה.

מיד לאחר שלשת ימי החתונה הזמין, כמנהג, את החתן ואת הכלה קרוב־משפחה בעל אחוזה שבעמק לשמחה, ושנמשכת מעת־לעת. בבוקר הם באים, החתן והכלה, ולמחרת היום בבוקר הם שבים. וקרואים רבים באים לסעודת שמחה בערב. וכל אותו היום והלילה – מאכל ומשתה ושירה ומחולות.

באותו ערב, לאחר סעודת ערבית, ערכו מסיבת מושב השמחה בכרם־ענבים ותאנים, שסמוך לבית, לאור הירח. ברחבה פנויה העלו מדורה שהיתה בוערת כל העת. המדורה מאירה אור אדום וחם בפני המסובים והירח זולף אורה לבנה ונעימה על ראשם.

מפעם לפעם קמו בחורים ובחורות למחולות. הללו מנגנים בחליל וכנור והללו בתוף ומצלתים ורבים רבים מרקדים ומפזזים ומכרכרים.

עברו שעות ראשונות שבנשף בגיל ובשמחה. כשעתים לפני חצות הגיע קרוב־משפחה לבית ווסקאן, איש נכבד רכוב על סוס. ירד בחפזון, והתלחש עם אבי המשפחה. מיד לקח את אנהיט עמו, הרכיבה על סוסו מאחריו, ופרש מן החבורה בדהרות אבירות לעברו השני של הכפר.

מיד בא וורטאן ואמר: איש איש על מקומו! לא יחול שנוי במושב. השר ישיר והרוקד ירקוד והצוחק יצחק – כאילו לא היה כלום. הוא, הנבל, האגה, קרוב לכפר ועוד אנשים עמו. ודאי שיבואו הנה. יראו, שאין אנו יודעים ולא כלום. אין דבר בפינו. אין אנו מכירים את אנהיט.

היה השבר גדול וגדול מן השבר הסוד. בלב הכל קמה מהומה ואימה על פני כל – תעלומה וכלמה.

עקביה, מששמע לפתע קצור דברים, גל של זעם עלה בראשו. אגרופיו נתכווצו ודמיו רתחו. ברם, משהקשיב לדברו של וורטאן, הבינם לטיבם ולעומקם. מיד השכין בעוז רצונו שקט גדול בקרבו.

נתקרב לוורטאן ואמר לו: אַל תירא, וורטאן. בטח באלהים שבשמים. לא יגע בה. יבוא קצו במהרה. לא פה. רחוק מפה. סמוך על אללה ועלי.

– טוב, עקאב, יד לפה!

– אמר עקביה: אני מסתתר, שלא יראוני כאן, אם יבואו.

פרש לאטו וטפס ועלה בין ענפי תאנה עבותה, סמוכה למקום הרחבה, וישב והסתכל, רואה ואינו נראה, לכל הנעשה במקום.

לא עברה חצי שעה, עד שנראו ארבעה פרשים רכובים על סוסים ואחד איש־בשר, עטוי אדרת יקרה וקלפאק גבוה על ראשו, שפמו זקוף ומסומר ועיניו מזרות שררה רעה וכל מראהו כעור – הוא האגה.

באו. קרבו והגיעו סמוך למעגל מחולות. רכובים על סוסיהם, שלחו מבטיהם בבחורות ותרו בין הבנות.

ברכו לשלום רפה את המסובים. הללו רבים עשו עצמם כנתונים לרקוד ולצחוק, אחרים הביטו כמצפים לדעת רצונם.

נתקרב וורטאן ואמר להם: ערב טוב. במטותא, אורחים, רדו ושמחו בשמחתנו.

– תודות… רצוננו לעמוד קצת.

– עם כל זאת… תנו כבוד לנו… אך ספל קהוה תשתו ותנוחו.

פרשו מוורטאן ולא השיבו לו תשובה. קרבו אחד לשני ושוחחו ביניהם.

לאחר כמה רגעים יצא אחד רכוב על סוסו, קרב לוורטאן והזמינו לשיחה עמם.

משעמד לפני הנבל, פתח הלה ואמר לו:

– אבות החתן והכלה אים? בקשום, שנראם רגע אחד.

מיד הביאו את אבי וורטאן ואבי ניקולא.

אמר להם: לא נבטל שמחתכם. אך הגידו לנו: שמא טומא הרידייאן נמצא בכאן?

– טומא הרידייאן? לא. אינו כאן.

– שמא תתנו לנו אחד, שיראה לנו ביתו?

– “על ראשנו”, נתן, מדוע לא?

שלחו עמם שני בחורים.

דפקו על ביתו של טומא. פתח הלה את דלת החדר והזמינם דרך כבוד. מיד ירדו מן הסוסים ועלו אל הבית. נכנסו וחפשו כאנשי השלטון שבאים לחפש בבית פושע.

לאחר שחפשו מעלה ומטה, קראו לטומא לפני הרשע והלה אמר לו:

– שמע, “באשי בוזיק” (אזרח): ידענו, שהנערה אנהיט עמך היא, הסתרת אותה. התחפוץ לתתה מיד לנו ולא יאונה לך ולא לה שום רע? אם תחפוץ – מוטב, ואם לא – זמן נתן לך שלשה ימים. ואם לא תגיד מקומה איו, נדע את אשר עמנו.

– הנערה, אורחת היתה בבית, אמת, ולפני חודש ימים באו קרוביה ולקחוה אתם. את מקומה הסתירו מעמי. לא ידענו לכתה ובואה. אם תאמין תאמין. ולא – הטוב בעיניך עשה.

– אתה אמרת אשר אמרת. ואני אמרתי לך אשר אשר אמרתי. שלשת ימים אחכה לך.

מיד עלו על סוסיהם ופנו למזרחו של הכפר. עלו על גבעה ונטו שם שני אהלים, אחד גדול ורבוע למושבו של האגה ולשני מרעיו, ואחד קטן, למשרתו ולכלים אשר עמם.

למחרתו בבוקר עברו כמה בחורים בחשאי והגידו בכל בית ובית בכפר (גם בשנים שלשה בתים תורכים), שאיש ואשה, ילד וילדה, אם ישאלוהו משהו בדבר אנהיט, יגיד: נסעה מזה לפני ארבעה, חמשה שבועות.

ועקביה לא עלה לכפר. מאותה שעה, שבאו הרשעים למקום השמחה, נתן בלבו שלא יֵרָאה בכפר כל עיקר. אף שעדיין לא ידע מה ילד יום, אבל ברור היה בעיניו, שאין להם לראותו ולהכירו. באחוזה, בתוך חדר שבקצה הכרם, שמיבשים בו פירות, ישב. ונער שליח היה בא ומודיע לו בכל אשר ילכו ויבואו הרשעים. ומשעה שסח לו וורטאן עוד באותו לילה, שמועד קבע הנבל שלשה ימים, היה יושב ומהלך בחדר, מחשב חשבונות ומצרף צירופים ומעלה טכסיסים ועצות בנפשו.

בשעות הבוקר נכנס אליו וורטאן והיה עקביה שואל וחוקר אותו לכל מה שהיה ספק בלבו. תמה היה, איך ידעו הרשעים מקום שבתה של אנהיט ושם טומא הרידייאן?

הסביר לו וורטאן, שנודע להם, שאותו בחור בליעל, אנדרוס, שהיה שׂנוּא לכל אנשי הכפר (וגם עקביה ידעוֹ), שמעשיו רעים וכמה תועבות בלבו – הוא שהלך והלשין באזני הנבל על אנהיט.

– איכה? ארמני ויעשה כך?

– אנו יודעים לחרפה לנו, שבעד בצע כסף מוכן זה למכור גם את אביו ואת אמו. וסח לו וורטאן, שנודע להם שקבל סך גדול מידו של הנבל.

– והיכן הוא עכשיו אנדרוס?

– חושב הוא, שאין אנו יודעים על מעשה נבלה שלו, והוא מתהלך בכפר פ., כמו לא ידע דבר. היום בבוקר השכם קיבלתי ידיעה זו. שלשה מחברינו הלכו ולקחו אותו ואסרו אותו בחבלים במקום נסתר. וגם את אמו ואחותו הרחקנו מן הכפר.

לאחר שהלך וורטאן שב עקביה לפשפש בהרהוריו.

ובצהרים של אותו יום ראשון שלח את הנער לקרוא לוורטאן שיבוא אליו. עכשו, לאחר שעמד כל אותו לילה ער וחושב וגם בחצי יום שלאחריו לחם לא אכל ומים לא שתה והיה בודק ושוקל במחשבותיו – נחה דעתו וסמך בכל לבו ונפשו בבטחון גמור בבורא.

וגם כשבא וורטאן אליו, לא גלה לו הטכסיס, שעלה בדעתו, אלא בקש ממנו להזהיר את אנשי הכפר הגדולים והקטנים, שלא יגידו, שהוא יושב כאן כמה חדשים, אלא שמכירים אותו שהוא עובר אורח.

– מה עלה בדעתך, עקאב? כלום לא תסיח לי, מה תחבולה עלתה בראשך?

– תמחל לי, אחא וורטאן. יודע אתה, שחביב אתה לי כאח. מכל רעים שהיו לי לא ראיתי נאמן וטוב כמוך. ברם, סוד בין שנים, סופו שנפקע. וירא אני – שמא עוף השמים יוליך את הקול. וכל עניני יהא נפסד. משום כך, אחא, תמחל לי שאיני מגלה לך כל מה שעלה בדעתי. ברם אומר לך, שאללה יתברך נתן עצה בלבי, שאמשכם ואוציאם מן הכפר ככל המוקדם. למחר אני הולך ובא אליו, כאילו הגעתי זה עכשיו לכאן, ואגיד לו כמה דברים – ובטחון גדול לי באללה ישתבח – שאמשוך אותו מיד מכאן ואחר שנתרחק מכאן, הוּא הבורא יהיה עמדי. ורק בטרם שאבוא אליו, מחויב אני לראות את אנהיט איזה רגעים.

נשתתק וורטאן וישב והרהר בינו לבין עצמו. עמד והחליט: בחצות לילה אקחך בסתר ונלך למקומה.

משהלך וורטאן, עמד עקביה והעתיר כל אותו היום תפלה לבוראו.

וכל תפלתו, שבקש מהבורא – שיהא עם פיו ולשונו. שכּן בטחון גמור לו בבוראו, שידיו רב לו לעשות ולפעול. כוחותיו עמו וזרועו תעשה חיל. אבל זקוק הוא לסיוע משמים בדבר שפתים. לא איש דברים הוא. ועכשיו הרי הכרח לו לדבּר דברי מרמה ותחבולה, לשים על פניו מסוה ועל לשונו חנף ומרמה. זו דאגתו: פעם ראשונה זו בחייו, שמכוון הוא לדבּר אחת בפה ואחת בלב, היעלה חפצו בידו? היעמוד דברו בלשונו? ודאי שכּן. שהרי כל אלו הענינים סיבובים הם מהבורא. המשך הם לכל הגלגולים, שגלגל אותו הבורא עד כאן. כאן התחלת הצלחה של אנהיט ושם – סופם של הרשעים. כל תכלית חפצו למשוך את הרשעים אחריו לשם… לאותם הררים לארדוס־דאג… במקום שהבורא נתן בידו לעשות נקמה ברשעים… בשלשת השודדים… שם – “אל נקמות ה'!” שם מקום, שנעשה לו נס. שם מקום מוכן לו מהבורא לבער קוצים מן הארץ, לעקור רשעים מן העולם. ושם גליל שכולו תורכים, כמחשבת אנהיט. עכשו מצוה שנית מרצונו יתברך לקום ולעשות! עת לעשות. וודאי השם יתברך יהיה עם פיו. הוא ישׂים חן וחסד בלשונו. כן יהי רצון. הוא בורא עלילות והוא סולל מסלות. הוא מתחיל והוא מסיים. לבו סמוך ובטוח. סמוך על שני עמודי מעוז, על שתי אהבות: אהבת הבורא ואהבת אנהיט.

חמשים חרוזים למחרוזת־אלמוגים שבידי עקביה. מאה על מאה פעמים גלגל בהם בין אצבעותיו כל אותו היום ועד חצות לילה. וכמספר הגלגולים כן מספר מחשבותיו. אותם הגלגולים – אותן המחשבות. חוזרים חלילה סיבובים שבמחרוזת וחוזרים חלילה הרהורים שבנפשו – עד שהגיע חצות לילה.

בלאט בא וורטאן ולקחו עמו. בעמק, בגיא צר מדרום הכפר הלכו כברת ארץ שעה קלה. הגיעו לאחוזת־אכרים קטנה ונכנסו בקצה השדה, במחסן עצים ערוכים ערמות ערמות. בזוית שבחצר, מוקפת עצים, שכבה אנהיט על מטתה. רעדו מיתרי לבו של עקביה, וחרדו מוסדות נפשו. לא עצר עקביה הגבור בדמעותיו. לרגליה כרע והשתחוה. אחז בידיה וגמגם: לא יאונה רע. לא יאונה רע. הצלה וישועה. בעזרת הבורא.

נתרחקו וורטאן ומלוויו ונשארו שניהם לבדם.

עמד עקביה ואמר: בטחי בבורא. בקרוב יבוא קצו. אלהי אבי עמדי. הוא יושיע ויציל.

אמרה אנהיט: מה בדעתך?

– לבי לא יגלה לשפתי. אבל אאמין בבורא, שהנבל לא יגמור חדשו – ואבד שמו מן הארץ. וכמו שאַת חושבת – במחוז שכולו תורכים. רחוק מפה. בעזר אללה.

– הכך בטחונך שלם?

– שלם, ברצון אללה יתברך.

– יהא אללה עמך. אני בוטחת בו ובך. הדבר לך עוד לסיח עמי?

– לא, אחות, באתי לראותך. שמא לא אראך עוד? הן הכל בידי אלהים. מות וחיים בידו.

– איכה, עקאב? הן אמרת, שבטוח אתה.

– ואמנם, בעזר אללה בטוח אני, שהוא יאבד מן העולם! אבל אנכי – מי יודע? לקרב אני יוצא. רק הוא במרומיו יודע.

לחצה אנהיט ידו של עקביה ואמרה בלחש: ראה עקביה, אם יהא אלהים עמך והכל יעבור ויגמר בטובה – הלוך אלך אחריך, לך אהיה באשר תהיה ובאשר תלך.

רחב לבו של עקביה ומעינות שמחה בקעו מקרבו. חבק לאנהיט ונשק לה והיא נשקה לו – נזדרז ויצא.

למחרת היום, בשעות הבוקר, עלה עקביה לכפר, מעוּפּר בעפר כבא מדרך רחוקה, לבוּש “שרוואל” אכרים שבמערב אנטוליה ו“טאקה” על ראשו, ארגז הפּחחים על גבו ומקל נודדים בידו. והיה עובר ברחוב בשתיקה ורואה לכל מקום, שהולכים הרשעים.

משראה שהנבל ומרעיו עמו שבוּ ונכנסוּ לאוהל גדול שלהם, פסע לאטו והטה דרכו לשם ליד שני האהלים.

בא סמוך לאהלים, התכופף ואמר בלשון הכנעה:

“סבאחלרניז כייאר אולסום” (בוקר טוב לכבודכם); שמא דרוש קיתון לקאהוה, צלוחית לשמן, עטרת כסוּי לנרגילה – הכל אני עושה בהדור ובזול.

– דבר לא נחוץ – השיב לו אחד המלווים.

– “זראר יוק” (אין רע). סלאם עליכום. לא אכביד על איש. ואפשר – איזה שרות אתם רוצים? מכיר אני זה הכפר. הייתי כאן לפני שלשה חדשים. שמא אשאב מים לכם מן המעין התחתון? אפשר אטאטא באהלים?

– מי הוא הלז? – שאל האגה ממקום שבתו.

– טניקג’י (פּחח), בחוּר דל, עובר אורח.

– מכיר הוא את המקום, הוא אומר?

– כך הוא אומר.

– הכניסוהו.

עמד לפני האגה והשתחוה בהנפת יד מן הברכים אל החזה ואל הראש ואמר: לפקודתכם, “ביים” (אדוני, ביי שלי).

– מאין אתה?

– מרחוק, מן הדרום, מכפר סולטניה, קרוב לקוניה העיר.

– מה שמך?

– מוסטאפה, ביים.

– לא ארמני אתה?

– מוסלים חמדוללה (תודה לאל).

– מה הביאך עד כאן?

– המחסור. בעד לחם, ביים. לבקש ברכת אלהים.

– והוריך היכן?

– אין לי. עזוב אני. מילדותי יתום, הקרובים עניים. רק סבתא, אם אמי לי. כל ימי אני נודד.

– מתי היית בזה הכפר?

– לפני כשלשה חדשים.

– כמה זמן היית כאן?

– שלשה או ארבעה שבועות.

– אתה יודע את האנשים כאן?

– יודע. כפי שראיתי. ברחובות ראיתי. בבתים – מעט. ארמנים כאן, הכל ארמנים.

– אבל את בנות הכפר, ודאי את כולן אתה יודע, לא כן?

– בנות? אללה ישמור. אין עסקי עם אלו, ביי. מרחוק אני רואן. אין לי עסקים עם בנות.

– אבל לא “השלכת עין” פעמים בבנות הכפר.

– כן. פעמים ראיתי. ודאי ראיתי.

– מי היפה בכל בנות הכפר?

– אבקש מחילה, ביים. בחיי, איני מבין בזה הענין. בנות – “עזוב אותי מהן”. בפרט ארמניות. מה אני כי אדע? כל מלאכה וכל ענין, שהביי רוצה “על ראשי”. הכל אני עושה. ועוד אני יודע לבשל. סבתא שלי למדתני לבשל. הייתי עוזר ל“עאשי” (בעל מסעדה) בקוניה. ועוד אני יודע לפתור חלומות. חלומות אני יודע לפתור. ספּר לי חלום ואני, ברשות אללה, אפתור אותו. אמת ישרה.

– מאשללה, מאשללה – הכל אתה יודע, ומה חפצך עתה, מוסטפה?

– שום דבר, ביים. מה שאתה חפץ. ככל שאתה חפץ. רצונך – אבשל. רצונך – אכבס. הכל אעשה.

– תנו לו לחם וזיתים ומעט דבש – פקד למשרתו נסיף.

שב ושאלו: והיכן אתה לן בלילות?

באשר אמצא. ליד המעין. ליד החורשה, בחאן (אכסניה לעוברי אורח עם בהמותיהם).

– לון כאן על ידנו. השקה את הסוסים, שאב מים, ועזור לנסיף.

– תודות, ביים, הרבה תודות!

לפנות ערב יצאו לשוח האגה ושלשת מרעיו ואחריהם המשרת נסיף ועקביה.

היה עקביה מאמץ עצמו להראות כאחד שאינו מן המקום. והכל מסתירים תמהונם (שהזהירם וורטאן אזהרה חמוּרה, שלא יתחברו אליו) ורואים ושותקים, היאך עקביה מהלך עמם כאחד מהם.

פנו ועלו למעלה החורשה שבהר, מקום בית הקהוה, שבריכת מים שם מקפיצה מימיה על ערוגות פרחים ושושנים.

האגה ומרעיו הסבו אל שולחן גבוה, עשנו נרגילה ושתו ערק, ונסיף ומוסטאפה ישבו בקצה על שרפרפים קטנים וגמעו קהוה. שעה ארוכה ישבו ומוסטאפה הסיח הרבה עם נסיף דברים בעלמא, שמשכו לבו של זה ושמע דבריו בהנאה.

תוך כדי דבּוּרו אמר מוסטאפה: כשהייתי כאן לפני שלשה חדשים, חג היה להם לארמנים. חג נאה. כל הבחורים והבחורות היו כאן. וכולם היו פונים וקוראים לשתים שלש מהן, שהיו ממונות על משקאות: סרטיניק, גוהריק, אנהיט, נוואט. כך שמעתי.

– אנהיט? אנהיט אתה אומר?

– כן. דומה, כך היו קוראים.

– וזו אנהיט, מה קלסתר פניה?

– זו… צהובת שׂער. נאה. כך מלאה, שמנה כראוי. אותה ראיתי, חייך, לפני כמה שבועות ביאדישיר, שסמוך לקוניה.

– מה אתה סח, מוסטאפה?

מה? מה? שׂם עצמו עקביה תם ושאינו יודע דבר. עזבוֹ נסיף בלא תשובה, מהר והתקרב להאגה:

– אג’ם, אללה, אללה, מוסטאפה יודע את אנהיט. ראה אותה.

– מה? כיצד?

– מיד קראוֹ האגה. חזר וחקר ושאל מפיו פרט לפרט ודבר לדבר. והוא היה כמו מסיח לפי תומו, אבל נותן סימנים ברורים וגלויים. שראה את זו… את אנהיט… בדרום… סמוך לקוניה… ועמה שני בחורים ארמנים. אבל אמת, שבשעה שדבּר עמה ואמר לה: “זוכרני שראיתיך בגיוזיליק ביום החג” הכחישה ואמרה: “לא. לא הייתי בגיוזיליק”. אבל אני, ברי לי שראיתיה.

– אפארום, אפארום (יישר כח) – קרא האגה שמח וטוב לב – היא… היא… אמת, שהוציאוּה מכאן… וללהי… עינו של אללה שומרת עלינו, שהזמין לנו את מוסטאפה זה כלאחר־יד. מוסטאפה! מוסטאפה! הרי לך מג’ידה (מטבע כסף), דמי בשׂוֹרה!

– מה בשׂרתי? לא ידעתי מה בשׂרתי… אודה תודות, אודה תודות, אגאם.

שב האגה וחקר מפיו מהלך הדרך ועקביה מכוון לסמן את הדרך, שתהא עוברת דרך הרי ארדוס־דאג, ושיגיעו כביכול לכפר יאדישיר תוך עשרה ימים.

מיד סחוּ וגמרוּ: מחר בהשכמה יצאוּ מכאן. בחפזה יעברוּ הדרך ממחוז למחוז בלא שהייה.

בבוקר, כשקמו הבריות למלאכתם, ראו: אין אהלים בגבעה ואין סימן לאורחי חבּלה. נעקרו האהלים – כן יעקרו הארורים מן העולם! אבל עקביה סח לוורטאן, כשהלך לשכור סוס בשכר גדול לפי חפצו של האגה, כל שעשה וערך בעזר הבורא.

בדרך היה האגה נותן דעתו ודאגתו על מוסטאפה, שיהא אוכל ושותה כראוי, אלא שמוסטאפה – מיחוש יש לו במעיו, שאינו אוכל בשר והוא מבשל לו תבשיל קל לעצמו. ומכל מקום היה האגה מבקש בדרך, שירכב על ידו, מחבבו ומבטיח לו מתנות וממון לכשישיגו ויתפסו את אנהיט.

– מי יתן והיה! מי יתן והיה! – היה עקביה שולח עיניו לשמים.

חמשה ששה ימים עברו בדרכים, שקבע עקביה. ברם, ביום הששי – חשך לו עולמו לעקביה והיה שרוי בצער גדול, עד ששׂם עצמו חולה ויגע והיה מבקש להתעכב ולמצוא שהות לתקן קלקלה, שבאה עליו. מה קלקלה זו?

כשבאו לעיר קירשהיר בצהרים ונתאכסנו באכסניה נאה – ידיד ומודע נמצא לו שם להאגה בעירו באהה שבצפון. ישבו לסעודה והטיבו לבם בבשר וביין. מששמע הידיד איזו הדרך חושב הוא להלוך בה, התחיל חולק עליו, שהדרך קשה היא ומיגעת וכולה חתחתים. דרך אחרת יש, קצת ארוכה ואף היא קשה, אבל נוחה יותר. זו הדרך הרגילה. מה ראה על ככה ליגע עצמו בדרך לא־דרך? אבל האגה – ממוצא פי מוסטאפה לא יסור.

קראו למוסטאפה ושאלו את פיו ואמר: יודע הוא הדרך, שהאפנדי אומר. אלא שהיא ארוכה. שבוּ ונכנסוּ במחלוקת דברים ונמנוּ וגמרוּ, שהאפנדי עצמו ילך עמם בדרך הרגילה. הוא יורם הדרך ובלבד שלא ילכו בדרך, שפורענויות וסכנות בה.

הוכרח עקביה להשתתק ולמסור עצמו בידי שמים. וכמה שהיתה אש קודחת ומבוכה ובלבול בראשו, היה מחוּיב לשׂים עצמו כלא מקפיד ולא דואג.

כל אותו יום שלאחר הצהרים היה עקביה כאחד שיושב על עקרבים. אימה נופלת עליו, שכּל בנינוֹ יהרס ויפול. שהרי יבוא לשם, ליאדישיר, וישאל לאנהיט ואיש לא ידע דבר. אבל הכל יודעים אותו שם ויתגלה, שהוא יהודי וכל תרמיתו תגלה, וצפוי הוא למיתה מידו של זה הנבל.

– אב שלי, אב שלי, למה עזבתני? למה נתת לשטן זה, לאפנדי, שיבוא ויבלבל דרכי? על מטתו שבזוית החדר הטיל עצמו עקביה יגע ואין אונים ושפך שיחו והעתיר תפלה לאלהים. שפתיו סגורות אלמות, רק לבו ער ופתוח. אל אלהי הרחמים ישלח לו עזרוֹ משמים ויראה לו דרך ישועה. מן המיצר יקרא לאלהיו. אין פנאי ואין שהות להתמהמה. מחר בבוקר יצאו לדרך.

לפנות ערב עלתה לפתע בלבו של עקביה מחשבה אחת מאירה כאורו של כוכב, שמנצנץ באפלה.

מיד קפץ ויצא לרחוב הגדול. בא לחנותו של בשׂם מומחה ועמד והתאונן לפניו, שחולה הוא במחלה של נדודי שינה. לילותיו כימים. לא ינום ולא יישן. כמה סמים ותרופות שלקח – לא היה בם מועיל. שמא יש לו סם כזה, בדוק ומנוסה, שלא יהא טעמו רע ושלא יזיק חלילה לגוף, אבל שיטיל עליו תרדמה כבדה? מוכן הוא לתת לו מטבע כסף ואפילו שתים, שלש – ככל אשר ישאל. והיה מוסיף ומרבה דברים עמו כאחד תם ובער, שאינו יודע מעניני העולם.

אמר לו הלה: הריני נותן לך תערובת סמים, שאין בה שום טעם, לא רע ולא טוב. תשׂים כף קטנה בקהוה או באיזה משקה אחר ולאחר שעה שתשתה תהא מוטל ישן כאבן שמוטלת בשדה. ואיני לוקח ממך אלא מטבע־כסף אחת.

השיב לו עקביה: שמע, רחימאי, אם באמת ונכון תפּול עלי שינה – מחר בא אני ונותן לך עוד מטבּע אחת – כן תחיה.

נטל הסמים והטמינם בחיקו.

מיד בערב נסה את הסמים והטיל קמעא, רביעית שבכף, בכוסו של נסיף. לאחר שעה משכוּ את נסיף חבלי שינה קשים ולא היה עונה, אף שטלטלוֹ טלטוּלים רבים.

ידע עקביה את הדרך שיעברו בה. ושער וחשב מתי יגיעו לאכסניה של נוסעים, הנמצאת בודדה באמצע הדרך, על ראש הגבעה.

כשיצאו לדרך למחרתו היו עיני עקביה תלויות למרומים וכל מעיניו בסמים שעתיד להשקות מהם את האגה ואת רעיו בלילה.

בין הערבים, בשעה מוקדמת, הגיעו לאותה אכסניה. מיד פּינוּ להאגה ולאנשיו שני חדרים בקומה השניה, שהגג השטוח של הקומה התחתונה משמש לה מרפסת רחבה.

כל אותן השעות היה מסיח עקביה עם האגה וחבריו, דברי בדיחה וליצנות כל כמה שלשונו מגעת. ואף שׂם עצמו כשוטה ולץ. לבו בוכה במסתרים ורגלו שלוחה לריקודים והיה מפזז ומכרכר בשמחה וגיל.

לסעודת הערב הכינו כדרכם בשר צלי למכביר, נזיד ופרפראות ו“ערק” משובח וחריף.

אחר הסעודה, בשעה מאוחרת במקצת, בשלו קהוה. ועקביה, זריז וזהיר, מזג מן הסם מעט לכוסות הקהוה ולכוסו של האגה – כפית מלאה.

עד מהרה עלו על מטותיהם. האגה ורעיו בחדר הגדול ונסיף ועקביה בחדר בקצה המרפסת.

הכל שוכבים נרדמים ועקביה שיח ותפלה לו לרבון העולמים.

בחצות לילה יצא מחדרו. הקדים ואמר “שיר למעלות אשׂא עיני אל ההרים” ונכנס לאטו לחדר הרשע. מיד נשׂאו על זרועותיו כפגר מוּבס והובילו עד קצה המעקה, הרעוּע, סמוּך לחדרו של עקביה ונסיף. חבל בו, מתוך חנק, חבּלה חזקה ואחר דחפוֹ בכח מגובה שתי הקומות עד תחתית הגבעה בין הסלעים – רץ ונכנס לחדרו ושכב במטתו.

מקול החבטה הגדולה הקיצו בעלי האכסניה ויצאו למקום המעשה. רבה הזעקה וגדולה המהומה. מהרו, באו והעירו את האנשים הנרדמים ואת עקביה ונסיף. יצאו מבוהלים ונרעשים וראו את האגה שראשו רצוץ, מפרקתו שבורה – ורוח אין בו. התאבל עקביה עם כולם ובלבו אמר: “כן יאבדו כל אויביך”. החלו דנים ומתוכחים בענין האסון. הכל שערוּ שהאגה יצא שתוּי לצרכיו בחשכה ולא ידע דרכו. תעה ונתקל במעקה, שברו בכובד גופו ונפל למטה.

בבוקר, לאחר המהומה והתלאות מטעם הרשות, עמדו וגמרו שיובילוהו לעיר קיסאריס, שיש בה רופאים. יחנטו אותו ואחר כך יוליכו את ארונו לקבורה בעיר מושבו באהה. ולעקביה אמרו: אף אתה תבוא עמנו ותבוא על שׂכרך שכּן אהב אותך האגה והבטיח לך שׂכר גדול. נמצא עקביה מחויב להראות אהבתו להאגה, שלא להפּרד ממנו עד הקבורה.

שני שבועות ארכה להם הדרך במרכבה וברכבת, עד שהגיעו לבאהה שבצפון, שיושבת בשפתו של הים השחור. היה עקביה מצטער צער רב, שפגעו בו ימים נוראים בבאהה. אף שביום כפוּר, שחל לפי חשבונו, צם ולא העלה בפיו כלום והיה מתודה ומבקש מאלהים, שימחול לו על חילול הימים הקדושים. אלא שמשום פקוח־נפש עשה מה שעשה.

לאחר הקבורה נקרא עקביה אל אשתו של המת והיא נתנה לו סכום הגון – חמש לירות זהב. יצא עקביה מבאהה רכוב על סוסו ומחוז חפצו גיוזיליק.

נחפזות מחשבותיו ותשוקותיו של עקביה בדרך חזירתו עשרה ימים לילה ויום – כלהקות סנוניות שמרחפות וטסות אנה ואנה, חוזרות ושוקעות ושוב עולות. כיצד יקבלוהו אנשי הכפר בגיוזיליק? עד מה יריעו הלל ושמחה לבואו? עד מה ירבו שאלות ותמיהות, דברים ואמרים? ברם, מיד יעמד ויגיד להם: אַל תאמרו שבח לעקאב. הללו את ה' כולכם! לולא הוא, ישתבח, שהגביר עליו חסדו, היה אובד וכלה מן העולם, ועמו כמה וכמה ארמנים! היאך נפתל ונאבק במרעין בישין ויצא בשלום? מי נתן בינה בלבו להלוך בכחש, לשאת ערמה וחנופה בלשונו ולרמות את הנבל? איכה הכין בלבו, ישתבח, לכל פגע ישע, לכל מכשלה הצלה? ברוך הוא, ששלח מלאכו לפניו להיות לו עזרה בצרה. הן איש לא יוכל האמין, הוא עצמו לא היה מאמין, שיעמדו לו לשונו ושפתיו, לבו ושכלו לעשות גדולות ונצורות כאלה!

ומה מופלא ואדיר יהיה אותו רגע, כשיעמוד לפני אנהיט? התעצור ברוחה ולא תפּול על צואריו? ומה יתמהו וישתוממו הבריות? כך? הלה יזכה בזו? גבירה עם פשוט כזה? אבל מיד יודוּ ויאמרו: לו יאתה. את נקמתם נקם. נקמם כולנו נקם. גדולה העלילה וכמוה גמוּלה. זו גבורה – וזה שׂכרה.

ברם, כיצד יהיה כל זה הענין? יבוא לשם ויקח אותה עמו? ואביה ואמה? מי יודע מה טיבם? היתנוּ ידם לזה הענין? ואם תאמר: הם יתנו. הכל יסייעו וידברו על לבם שיתנו – איך יהיה עם אביו ואמו? יבוא ויכנס אל ביתו ונערה ארמנית כלה שלו? מה זה הענין? יצא מדעתו? והוא – יהא מוטל עליו לעמוד לשיח עמם הרבה, להסביר להם כל הפּרשות הרבות, כל שהיה ימים ושנים בלבו, עד שירכך את לבם. אבל אם הם יהיו רוצים – מה יאמרו הבריות? כל אנשי ברוסה? כלום יכול הוא לספּר ברבים דברים שהיו ומעשים שעשה? ושמא – דוקא יהלוך הכל למישרים. יאמרו: מכיון שנתיהדה – הרי היא יהודיה, ככל אחת מבנות ישראל. וכשיכירו באנהיט, שהיא כמלאך משמים – ודאי שיאמרו: אשרי עקביה, שכך עלתה לו.

וכהסוב גלגל חמה בשמים מן בוקר עד ערב ולילה לילה כוכבים במסלותם – כן היו מסובבים אלו המחשבות והדברים יום ולילה בדעתו של עקביה.

ביום העשירי, בשעת צהרים, הגיע ועלה לכפר. וכאשר דמה כן היה. הרחוב, שהיה מועט באנשים, נתמלא ברגעים מועטים. כמים ההולכים פלגים פלגים כן יצאו מן הבתים, מן החצרות, מן הרחובות איש ואשה, גדול וקטן. והיו לוחצים ידיו וטפחים על כתפיו (שהכל ידעו את המעשה משעה ששבו עם הארון של ה“פּגר” בדרך, שסמוכה לגיוזיליק).

לאחר רגעים קלים בא וורטאן, מהיר ומזורז, ויפול על צואריו ואמר לו: בוא הביתה, עקאב, אלינו תבוא!

היה עקביה משתומם, שאין אנהיט נראית כל עיקר, ואף לא אחת הנערות.

הם בדרך ועקביה שאל את וורטאן, כי לא יכול להטמין עוד דברו בלשונו: ואנהיט? איה?

– בבית נדבר, בבית, עקאב.

כמו שריטה נשרטה בלבו של עקביה. חרד לבו ויפול רוחו, מה קרה לה? חלילה, חולה היא? או, לא יבוא ולא יהיה, אסון קרה?

מיד, כשבאו הביתה ופרסו הכל בשלומו, הכניסו וורטאן לחדר אחד וסגר הדלת עליהם.

– מה חל, וורטאן? נפשי יוצאת. הגידה לי, מהו שקרה!

– סילאמיט (שלום). מיד אני מודיע לך הכל.

פתח וורטאן ואמר: אגרת יש לך פה מאנהיט. בידי מסרתה ואותי צותה לקראה לך. בארמנית כתבה. ואני אתרגמנה לך מלה במלה.

– אגרת? אבל היא, אנהיט, איה?

– הרי, אחא, ידענו, שמרה, מרה כזית, תהיה שעה זו לך ולנו. אבל, כשתשמע הדברים ותשים לבך לדעתם, אפשר תבין ותשפוט, כי גזרה מאלהים היא.

– מה? – נשמע קול שבור של עקביה.

– עשרה או שנים עשר יום לאחר שיצאתם מכאן בא לכאן אביה של אנהיט. הוא לא ידע דבר. ספרנו לו הכל. אבל, הוא בא עם בחור, קרובו בן דודו, שהוריו ומשפחתו יושבים בפריז מכבר, מהרבה שנים. אבי הבחור איש עשיר, עשיר גדול, סוחר בפנינים. אבי אנהיט, גאראביט סורוהיג, כתב להם כמה פעמים, שיבוא אחד לקחת את אנהיט אליהם לפריז. וסוף סוף בא הבחור, ראדין סורוהיג. ומשראה את אנהיט, כאן, הסכים מיד לקחתה אליהם ושתהיה לו לאשה.

ישבנו שעות רבות יום יום, האב ואנחנו, גם מכוּבדים מכפרנוּ ישבוּ עמנו לשקול בדבר, לשפוט משפט אמת. ואף אנהיט שמעה הכל ודברה ככל לבה. אלא שסברו וגמרו, שהיא תסע עמו. הרבה טעמים ונימוקים בענין. אבל דין שתי סברות, שהכריעו. שלא ידענו, מה יהיה עמו, עם האגה? שמא לא יעלה דבר בידך והוא ישוב בחמתו לטרוף את אנהיט ולהרע לנו ולרבים? וכיצד יעזבו הזדמנות זו, שבאה להציל את אנהיט? ושנית, אף אם יעלה דבר בידך – חשבו, שמא יקומו אנשיו לנקום דמו וכשיראו, שאנהיט הלכה אחריך, יבינו, שאתה שגרמת לאבודו, ויהיו חייה בסכנה וישובו להרע לנו ולשפוך דמנו. והם אמרו, שאם תשוב בשלום, ראוי לגמול לך מעט מן המעט, כטפה מן הים, בעד פעלך. והשאירו לי חמשים לירות זהב בשבילך. הנה הם.

דחף עקביה בלאט את ידו של וורטאן והחזירה לחיקו. עד שנתבייש הלה מעצמו ואמר לו: אנהיט – הרבה בכתה. על כרחה הסכימה. והיא מסרה לי בסוד זו האגרת. אקראנה לפניך:

עקאב חביב שלבו טהור.

אל תקלל אותי. אל תחשוב עלי רע. אמת, בוגדה אני. אבל לא ברשותי אני. אבי ואמי מכריחים אותי לבגוד. אין אני יודעת כעת, מה עמך היום ומה יהיה למחר? אבל לבי אומר לי, שאתה תעשה הכל טוב ונכון, כמו שלבך טוב ונכון. ורק אני אהיה הבוגדה והמשלמת רעה תחת טובה.

אני לא אתבייש ואגיד: אני אוהבת אותך. בגלל הלב הטהור שלך. לא העושר ולא המנוחה משכו אותי. אתה היית טוב לי מכל. לא אשכח אותך. תמיד אוהבך, כמו שאוהבים את שאבד ואיננו.

ואתה סלח לי, סלח, שלא חטאתי לך.

ואני – זאת נחמה אחת שלי: שאתה תסלח לי, שידעתי, שתאמין לי ולא יהיה לך לב כבד עלי.

אנהיט, שלא תשכח אותך לעד.

גמר וורטאן לקרוא את המכתב. תמך עקביה ראשו בידיו ונעץ מבטו בקרקע. גבו כפוף, צוארו מורד, כמי שנושא משא כבד ועצום על כתפיו. כל כמה שדבר וורטאן, לא הרים ראשו, לא זז מתחתיו. התבונן וורטאן וידע, שאין הוא שומע לקולו. כמו גופו מוטל פה ורוחו הרחק מכאן. רק שמרגע לרגע היו אזניו ופניו מתאדמים והולכים כסלק אדום. כך ישב דומם. יצא וורטאן וסגר הדלת בעדו. שב מפעם לפעם וראה, שיושב הוא כאשר ישב. דומיה נפלה בבית. איש לא הרים קולו. הס.

שעה ארוכה־ארוכה ישב. לבסוף נשא ראשו, הביט על וורטאן. נאנח ואמר:

אנהיט – נשמתי – טובה וצדיקה היא.

אתם כולכם – לא רעים ולא טובים.

אביה ואמה – מסכנים, נבוכים.

אבל זה החתן – איש רע הוא. מכוער הוא.

ואלהים שבשמים – לא אדע מה היה לו. לא אדע. לא אדע.

עכשו אני הולך מכאן.

מיד בקש לצאת מן החדר. החזיק בו וורטאן ושפך תחנונים לפניו. אנא, חכה. שב עמנו רק היום. רק היום. מחר תצא כרצונך, לכל אשר נפשך. רק היום, אל תשיב פנינוּ. השבענוך באביך ובאמך, באלהים.

לא הקשיב עקביה ולא השיב דבר.

באותו יום אסף כליו והטעינם על חמורו. לפנות ערב יצא מגיוזיליק. כמה בחורים הלכו דומם ולווהו.

המון רב מאנשי הכפר עמדו תחתם וראו בצאתו. רבים עיניהם זלגו דמעות.

 

יא. נסתרות    🔗

כשעמדו רגלי עקביה בברוסה בבית אביו לאחר חג הסוכות נתחלחלו אביו ואמו ולבם נבא להם רעה. שנוי זה במנהגו של עקביה, שהיה בא תדיר כמה ימים לפני החגים, נראה להם מיד כהפיכה בסדרו של עולם. משל לנהר, שהפכו מימיו מרוצתם, או לשמש שעלה ממערב.

וכל שבקשו לדעת מפיו מקורות מסעיו או טעם ופשר לענין פיגורו, העלו חרס בידם: עקביה – יגון ורוגז בפניו ולשונו כבולה בפיו. מקמץ הוא בדבור. כמו אזנו אטומה ולבו ערל. על כל שאלה תשובה אחת בפיו: “אין כלום, אין כלום. אל תשאלוני”.

– איכה, בן אהוב, – אומרת אמו – לא אמך יולדתך, אמך אוהבתך, ששואלת אותך? איכה תשימני כאשה נכריה, לא ידעתה?

– אל תרעמי, אמא, אל תשיתי עלי חטא. איני רוצה לדבר. איני יכול ואיני רוצה.

חשבו והתנחמו: יעברו ימים ראשונים, ינוח מטלטולי דרכים, יחוש עצמו בשלות ביתו, באהבתה של אמו ובדאגתה עליו וישיח מרצונו. מוטב שלא ידפקו על דלתות לבו; אפשר, מעצמו ידבר. ימתינו לו שבוע, שבועים. הו טבעו של אדם להסיח דאגתו.

ברם, לאחר שבועות רבים וגם חדשים תמימים, ראו ונוכחו, שאין עקביה ככל האדם. אין מדתו כמדת אחרים. ואילו היה ענין שתיקתו בלבד – החרישו, היו דואבים ומחרישים. אלא גם דאבה אחרת בלב אביו ואמו: עקביה נראה “תפוס”, רוחו בל עמו. ברור שפגע חמוּר פגע בו והממו. אין דעתו שפוּיה עליו לגמרי. שבוּי הוּא ל“רוּח רעה”; אפשר נחה עליו “עין רעה” או “דרי מטה” פגעו בו. שכן נוהג הוא עכשיו שלא כדרך בני אדם: משראה שקרובים וידידים באים בערב לקבל פניו כנהוג, התחיל מוקיר רגליו מביתו. חוזר הוא בשעה מאוחרת, כשהכל הולכים מן הבית. ובליל שבת, משגומרים הסעודה ומקורבים ושכנים סרים אליהם, קם הוא לאטו, בלא דבור ובלא הודעה, עוזב את האורחים – ומסתלק מהבית. וכך לא יעשה אדם מן הישוב.

עברו השבועות הראשונים ועקביה עודנו נוהג שלא כדרכו. כל ימיו, כששב ממסעו, היה יושב בית. התפלל ערבית – ובא מיד אל ביתו, עכשו שוהה הוא בחוץ ובשעה מאוחרת, קרוב לחצות או אחר חצות, נכנס הביתה עגום ודומם. מנהג זר זה היה מבעית את אביו ואת אמו: להיכן הוא הולך? מה ענין אחורו בנשף? שמא, חלילה, נמשך לבו לתרבות רעה? מה היה לעקביה, מה היה לו?

מצאו הכרח הוריו ומקורבי המשפחה להלוך חרש בעקבותיו וליתן דעתם, להיכן הוא נכנס ויוצא. בדקו ומצאו. הולך הוא לילה לילה, רחוק ממושב היהודים, אל בית־קהוה קטן שברחוב הקצבים. שם הוא יושב בקרן זוית לבדו, מעשן נרגילה גלמוד ומשמים כסוחר שטבעו ספינותיו בים, או כאחד, ששרוי באבל גדול ואין לבו כלל לבריות. משראוהו אנשי המשפחה בכך וגם אביו שהיה מקבל כל אשר בא עליו בלב קל והיה מתבל תדיר דבריו בבדיחה, ראהו באותו בית קהוה כמה פעמים – היו כולם מתנחמים ומרחמים עליו כאחד. ברוך ה' שאין חשש כיעוּר בהליכותיו. אבל רחמנות וצער גדול בלבם עליו: הר־יגון זה שנושא עליו, מה טיבו? מה עבר על ראשו ומה מצאו במסעו האחרון? ויותר שנתנו דעתם עליו, יותר היו מתעוררים רחמיהם עליו. רואים הם, שדעתו פזורה עליו, הילוכו מרושל וכל מראהו – חותם הזנחה טבוּע עליו. אף ברגע ראשון, שנכנס לביתו, תמהו הוריו, שראו שער ראשו וזקנו מלא ופרוע ודומה למי שנסתבכו בראשו ובפניו אלומות חוטי פשתן אדומים אדומים; בשר פניו כחוש, ועיניו, הקטנות והשחורות, היו כשקועות בין סבכי גבות עיניו. ואף שנראה בעיניהם חסון – נראו עכשו כתפיו רפויות כשל אדם שתשו כוחותיו מרוב יגיעה. לאחר שמשכו אביו אל הספּר והוא גזז שער ראשו, – לא נתן דעתו עוד על עצמו ולא עשה שערו. מהלך הוא כה וכה כמי שדעתו טרודה עליו והוא נבוך ואובד עצות.

אבל – מי יוציא מלה מפיו?

פעם, בשבוע שני לאחר שובו, דמתה אמו, שעוד מעט ויעלה בידה לפתוח סגור־לבו. מדבורים קטועים שדבר עמה, ראתה, שרק הליכותיו זרות ומנהגו משונה וגופו מעורטל, אבל נפשו זכה כשהיתה ולבו טוב ורחום כמו תמיד. וגדולה מזו: מדבר הוא דברי בינה בטעם טוב, כראוי.

יושב היה באשנב הרחב ביום ששי לעת ערבים והשעה מוקדמת. הביאה לו אמו קהוה וישבה סמוך לו. שתו בדומיה. נתן עיניו עקביה בפני אמו. אחר פתח מעצמו ואמר: לבי דוה עלי, אמא שלי, שרואה אני קמטים קמטים על מצחה ועל לחייה ושערות לבנות ברקתה… אה! פני־ורד שלה… שהיו זוהרים כלבנה במילואה… כיצד נפגמו? יכאב לבי… מאד יכאב…

– יכאב לבו למי שדורש לך רעה – אמרה לו אמו – למה יכאב לבך? הרי השנים עושות שלהן. כלום בחורה אנכי? הריני כבת חמשים וחמש.

– יודע אני. אבל כלום איני מבין, שאשמתי היא?… שאני גרמתי לה דאגה?.. אבל, מעכשו – די. לא אסור מצדה. תמיד אהיה עמה, שלא תדע דאגה…

ול“אדון האב” אומר… אומר לו… די לו לעבוד, לצאת לעמל. עכשו בימי זקנה אין עליו להתיגע. ישב בבית. אף הוא – כמה נזדקן! עכשו אני רואה אשמתי בי. מעכשו ינוח, יבוא וישב כך… מעט בחנות. די לו לעבוד כל ימיו.

– תחיה לנו שנים רבות השיבה לו אמו – יהי נועם הבורא עליך, כשם שאתה מנעים לבי בדבור מתוק שלך. ראה, בן אהוב, נשמה חדשה נתת בי… יהא מזלך עליון – כפי שאתה ראוי. וכי מה רצוני בחיי? שאראה אותך שלו ושמח. אם אתה שרוי בטובה – זו שמחתי, זו נחמתי.

עודם מדברים והאב בא, חבילת בגדים תחת בית־שחיו ובידו סל קטן, מלא וגדוש פירות. נכנס והחל מיד מתבדח כדרכו, כאילו אין דאגה בלבו:

– חבל, עקביאג’י, שלא באת עמי לבית המרחץ. לא כל שבוע טעמו של בית המרחץ שוה. הפעם היו המים מי־שושנים. אבל אתה – עקשנות עמך. אמור לנו, בחיי אביך, היכן קנית כמות גדולה של עקשנות, שמספיקה לך לסרב לכל דבר, שאומרים לך? כלום במקומות שהלכת סחורה זו זולה כל כך? ושמא תאמר לנו: כמה שמור עוד עמך מסחורה זו?

חייכו האב והבן. פתחה האם ואמרה: ירפה נא עכשיו מדבריו, עכשיו סחים אנו כאן “אין סיריוזו” (בכובד ראש).

בכובד ראש? אם ובן, שסחים בכובד־ראש מאחרי גבו של האב – סימן שמכוונים “למכור” אותו וליקח ירושתו בחייו. שפיר. הבה נשמע, מהו אותו ענין שבכובד ראש?

– עקביה אומר, שחש הוא צער בלבו, שאני מזדקנת והולכת… לבו דוה על קמטים שבפני… ועל שיבה שבשערותי…

– כך? ואת ודאי אמרת לו, שקמצנות שלי עשתה לך זאת… שאני מרעיבך כל הימים…

– ולא אמרנו לו, שירפה עכשיו מבדיחותיו? הרי עקביה מצטער ואומר, שמא הוא בעצמו, שהיה רחוק ממנו, גרם לכך… ומשום כך מבטיחנו, האהוב, שלא יסור עוד מצדנו… וגם אומר שלא יתן לו עוד לעבוד… די – אמר לי – די לו לאבא, שכל ימיו עמל ויגע. עכשיו – אמר – יצא הוא, עקביה, לחנות ואבא ינוח בימי זקנה.

– ואין אני אומר לך תדיר, ש“הדם לא יהפוך מים?”, ש“בני מלכים אינם אובדים”? על בשורה זו, שבשרת לי בערב שבת קודש, אגזור לך “סאייו” (חליפה יקרה). הרי כך אני אומר לך תדיר: עקביה, אשרי יולדתו. ומכיון שאתם סחים בכובד־ראש, הרי אף רצוני אני לסיח בכובד־ראש.

ותוך כדי דבורו קם ונגש לארגז גדול והוציא מתחתיתו, מתחת ערמת הבגדים, כיס של בד עבה, קשור בחוט שני. לקחו מחוט, שהוא קשור, והיה הולך ושוקלו ומתקרב אל עקביה ואומר לו: בן שכמותך, שלבו רחמן ומחשבתו טובה על אביו, ראוי למתנה זו מלב ונפש. שתי מאות זהובים כאן, שחשכתי כל ימי. זה חלקי מכל עמלי (חוץ משמונים ומעלה שלך, ששמורים בארגז שלך), אלו שלי – שלך הם. קחם והשם יתברך יתן הצלחה במעשי ידיך.

– ישמרם, ישמרם, אדון אב. הרבה תודות על רצונו. וכי למה אני צריך להם? מה חפץ לי בכל אלה?

– ככה – אמר אביו דרך ליצנות – לשרות אותם במים ומלח. וכי למה ראויים זהובים? או שקוֹלים אותם כזרעונים או שזורקים אותם בעד החלון מאכל לבהמות ולעוף השמים.

אבל עקביה החזירם לאביו מתוך חיוך ואמר לו: ודאי יודע אני, כמה שוים וכמה לבו טוב עלי, אבל… באמת… אין לי נחיצות בהם… מה צורך לי בהם?

אחז אביו ברמז קל בפיו, כמו שאוחז בידו כלי־זכוכית דקים, ואמר:

– מה צורך לך בהם? אמת. היום אין צורך לך בהם… מחר יהיה צורך… אפשר מחרתים. היום בגפך אתה… מחר… בית… מחר… רהיטים… וילדים. ולא יזיק, אם מצויים תחת ידך מן האדומים האדומים הללו.

ציפו האב והאם בקוצר רוח לתשובה, שתצא מפיו של עקביה. עיניהם תלויות בו לראות כל זיו ורמז שבפניו.

ברור נראה, שדברי האב פגעו בו, שכן ראו והתבוננו, שהסמיקו פניו הרבה, כמדתו בשעה שמתגבר כעסו. אבל זאת הפעם התגבר על כעסו, משום שצר היה לו להעכיר מעט קורת־רוח, שנזדמנה להוריו, ולחלל קדושה של שעת קבלת שבת. ברם, הם חשבוה לטובה. חתמו את שיחתם בדברי ברכה ושמרו את הדבר בלבם.

ובאותו שבוע נמצא מקורב משפחה, שבא לבית (מוזמן בחשאי על פי אביו) ופתח בשיחה מתובלה וממותקה במילי בדיחה על “מנה נאה” שבידו, "בתולה שפירתא:, טובת שכל ויעלת חן – וגם מעט ממון יש לה.

שמע עקביה ולא יכול עוד עצור במלים. קם ומסר מודעה: אני אחת אומר ולא אוסיף: אם שוב יבוא אחד וידבר עמי על כך – אָּקום ואלך. ולא אשוב. אחת דברתי ולא אוסיף. הסירו זאת המחשבה מלבכם. אני לא אקח אשה. לעולם. אם רוצים אתם בי בגפי – מוטב. ואם לא תוציאו זאת מראשיכם, אל תעצבו ואל תכעסו עלי – לא אשב עמכם.

נשבר לבם של הוריו בקרבם. יודעים הם מדת דבורו של עקביה, שלאו שלו לאו והן שלו הן.

מאותה שעה רפו ידיהם ושמו מחסום לפיהם. אבל עיניהם ראו, יום אחר יום ראו, שאכן תפוס הוא עקביה ל“סטרא אחרא”. לבו בל עמו ורוחו עכורה בקרבו. לא די שמהלך הוא ברשלנות ומאחר בנשף ומקמץ בדבוּר, אלא שאף יראת שמים כמו נפגמה במקצת. אין הוא אץ להשכים לבית הכנסת ואינו מקפיד על מנחה ומעריב בצבור. פעמים הרבה מתפלל הוא תפלה חטופה ביחיד. גם מלאכתו בחנות כהכרח הוא בידו. אין הוא עושה בה אלא לצאת ידי חובת פרנסה. ושמחת העבודה, שהיתה שורה תמיד במעשה ידיו, אינה נראית עכשו עמו.

כן חלפו עברו כל אותם ימות החורף. קור וסגריר בחוץ. וקר וסגור לבו של עקביה ולבם של הוריו. וכימי שמש מעטים, שמזדמנים בחורף, כן היו שעות מעטות של שיחה ושמחה, שחלו בקרב המשפחה.

וגם בהגיע ימות הקיץ לא נשתנה טעמו של עקביה ולא סר מדרכו. כל הלוכו של עקביה בימים ההם היה כהלוכו של אחד נזוף, מבויש, שנחרב עליו עולמו. משל לשר־מלכות, שהורד מכהונתו על לא עוול בכפו, שהוא עובר ומהלך בדרך כך הבריות, אלא שלבו בוכה תדיר בחשאי, משום שהוא נראה ככל הבריות.

אבל אביו ואמו ומקורבי המשפחה היו עמלים ויגעים לגאול את עקביה מרוחות רעות אלו, שכבשו אותו.

תחלה אמרו לבקש מרפא ומזור על ידי “חכמים” בעלי תורה, שיהיו מדברים עם עקביה דברי תורה ודברי כבושין להאיר עיניו ולפתוח לבו ויותר מכל – לפתוח את פיו. אלא שחששו, שמא יביאו את עקביה לידי כעס. הרבה פעמים היו מזכירים את שמו של ח' אברמאג’י, מלמדו של עקביה, שהיה יודע טיבו יפה יפה ואילו היה נמצא עכשו בברוסה, ודאי שהיה מועיל לו. אלא כדרכם של יהודים, טובים וכן שלמים, שנכספים לעלות בימי שיבה לארץ הקדושה, זכה אף הוא לעלות עם אשתו ולהשתקע שם שנה אחת לפני שחזר עקביה ממסעו. וחבל.

אבל פעם בשעת רצון, שדעתו של עקביה היתה נוחה עליו, דברה אמו תחנונים לפניו, שיסכים לילך אל חכם אחד שבעיר, ח' שלמה אלגאזי, שידוע שאיש אלהים קדוש הוא, ויסיח עמו; שמא ידבר עמו דברים, שמאירים דעתו של אדם או שיתן לו קמיע או יעשה לו “תיקון”.

– תאמין לי, אמא, שרוצה אני. הרבה רוצה אני, אלא שאין אני יכול. כיצד יכול אני לסיח עם אדם אחד אפילו הוא חכם?

– וכי מדוע לא?

– משום שעניני לא ניתן לספר. יש עמי ענינים, שאיני יכול לגלות לשום אדם. זו רעה שלי… שאיני יכול לסיח…

– ושמא לא תהא אתה מסיח… אלא אפשר הוא יסיח עמך ויהיה מועיל לך?

הסכים עקביה והלכו אל אותו חכם. שמע מה ששמע מפיהם ואמר: ברור שעין רעה פגעה בו ונתרצה החכם לכתוב לעקביה קמיע “בדוק ומנוסה” לאחר ש“יקח תענית” וגם הוא עקביה, יקח תענית. וכשבא אליו, קרא החכם באזני עקביה מתוך כמה ספרים ואחר כתב וקרא עמו את הקמיע מלה במלה.

אחר כך תחב את הקמיע בנרתיק של כסף וצוה על עקביה, שישאהו בחיקו חודש ימים ואחר כך – ברור לו, שיבקש בפה מלא “לארוש לו בתולה”.

ברם, כל אותו הענין היה מפוקפק בעיני עקביה. ובאמת לא הועיל לו דבר ולא החסיר מצרתו אף כחוט השערה.

מאותו זמן היו גם הוריו וגם עקביה משחרים ומשכימים לפתחיהם של פותחי גורלות ודופקים על דלתות של אנשים ידעונים, שיד להם ושם בנסתרות, בכישופים ובניחושים. אבל, לדאבון נפש, לא העלו ארוכה לעקביה, שמכיון שהוא לא היה מגלה להם שום דבר, אף הם לא גלו לו שום דבר.

אבל למזלם של עקביה והוריו איקלא לברוסה אדם אחד מופלא, כביר פעלים ומעללים, איש חכמה ואיש ערמה כאחד – הלא הוא ח' שמעון עקנין איש ירושלים. בידיו של זה נפל כרע עקביה והוא הפך בו והפך בו, עד שהשאיר סימנים חרותים בלבו של עקביה שלא נמחו כל ימיו.

שמעון עקנין, בנם של נכבדים ורבנים בירושלים – חותם של יחיד ומיוחד היה טבוע בו מעודו ומצוין היה בירושלים מימי נערותו ובחרותו. ובכל תקופה ותקופה מחייו, ובכל מקום ומקום שנדד והלך בימי חייו (והרבה ארצות עבר ובהרבה כהונות כהן בימי חלדו) תדיר היה מצוין שם, לשבח ולגנאי, לטובה ולרעה. ודאי שניצוצות של גאון שכנוּ בו, אלא שהגאונות – זכה אדם נעשית לו ולעולם סם חיים – לא זכה – נעשית לו ולאחרים סם מות.

שמו היה מעלה תדיר בלב בני־עירו דמות־חידה: אדם כפול. הטהור והטמא יחדיו. שכן אותו “חכם” שהיה מעיין חריף ולמדן מובהק, היה כרוך אחרי מושבי־נשים ונשפי־הלולים באשר הם שם. נצר מגזע משפחה כשרה וחשובה והוא מתארח ומתרועע עם מושלמים וערלים. ידיעה לו בכמה לשונות, מערביות ומזרחיות, ולו “מענה לשון” ו“כוח דבור” להפליא. ועל כל אלה הבטלה רודפתו כל ימיו וכאיש חסר־ישע יתהלך בלא הצלחה; הוצאותיו מרובות על הכנסותיו ונטל חובות ירבץ עליו ויגדל ויוסיף מיום ליום. אבל גם אורות וזכויות נודעות עמו: לאיש־מצוק יתן יד ולדורש עזר יעמוד לימינו ויתן לו מזמנו ומאונו להיטיב ולהועיל. איש תהפוכות ותמורות, כעשוי תערובות שונות ומשונות. אף בדמות דיוקנו שכנו אותות חן ודופי יחדיו: איש קומה היה, וכפוף גב במקצת, שער ראשו וזקנו צהוב בהיר, מצחו רחב וחלק. עיניו ירקרקות בהירות, מפיקות טוב־לב, אבל עתים חודרות ונוקבות במבט ערמה. ובת צחוק לו מפוקחת ושנונה, וקול דבורו צרוד מעט, כמיתר מתנגן ברפיון וברוך.

מכל מקום ראוי אדם זה, שנזדמן באותה שעה לברוסה, שיהיו רשומים כאן, אגב אורחא, ראשי פרקים מתולדותיו.

מימי נעוריו ובשנות בחרותו ועד הגיעו לסף הזקנה, לשנות הששים ומעלה, לא עיפה רגלו, לא רפתה ידו ולא שקטה רוחו. דרך חייו דמה למסלול, שמתפתל ונמשך בתעתועי נתיבות עקלקלות בין משעולים נלוזים וסבוכים – ועם כל זה לא אבד דרכו. בשגעון נהג – ותדיר על רגליו עמד.

כחליפות ותמורות שבחייו כן החליף אשה אחר אשה: עם הנערה בת הגביר איש־טוניס שבירושלים, לא הוציא שנתו. בפאר ובהדר, ברוב שמחה ועלילה נתקשר לבית הגביר שבירושלים והוא אז כבן עשרים וחמש. עושר רב היה צפון וגנוז לחתן ה“תלמיד חכם הרשום” ו“המשכיל המובהק”. ביום החופה, כשגמר החתן את ה“דרוש”, שהיה רצוף חדושי־תורה “נחמדים מפז” עם הלכות חיים צפונות תבונות, במסיבות רבניה וחכמיה של ירושלים וברוב עם, נתמלא הגביר רוח אהבה ונדבה וכתב על שמו באותו מעמד סכום כסף גדול – תוספת לנדן ולמתנות חתונה.

ועוד באותה שנה הגיעו הדברים לידי כך, שהכלה נקטה נפשה בחתן, וברחה ונפלה בין זרועות אביה, כאחד שבורח מפני חית טרף… ולא היתה לה תקנה אלא בגט פטורין.

עם האשה השניה – אלמנה אחת מאיטליה, שהיתה מתגוררת בירושלים ושלקח את לבה ושכלה ב“כח דבור” שלו – עשה שלש שנים עד ש“המס” את הקרן, שהיתה לה ויצאה מעמו כל עוד שריד מעט מכספה עמה וילדה בת שנתים בזרועותיה. השלישית – בת זקונים לאנשים מרודוס, שהביאה עמו לירושלים אחר שבתו שם שנה תמימה והורידה לקברות מקץ חמש שנים. והרביעית היא הבוכרית, בת עשיר זקן, שנמשך הוא ורבים מבני עדת הבוכרים בירושלים אחר חכמתו ובינתו וביחוד אחרי שלמד על בוריה בתקופת שנה אחת לשון בוכרית והיה דורש לפניהם בימי שבתות דברי תורה בלשונם כאחד שנולד וגדל בארץ בוכרה.

עם אשה זו, הבוכרית, שהה עד יומו האחרון והיא ילדה לו כמה בנים ובנות, “עקנינים” קטנים, שלקחו תשעה קבין מפסולת אביהם ואחת מבור רוחו.

מה בקש ומה חפש שמעון עקנין כל ימות חייו? מה היתה תכלית חפצו?

לא גדולות ולא נצורות, לא שררה ולא כבוד (את אלו מצא לו כלאחר־יד), לא עושר ולא נכסים (לא לשם עצמם נשא עינים אליהם). אלא בקש ורדף “קטנות” ויקרות: כוס יין צלול וטוב לשמח לבב ולהסעיר דמים, שיר־דודים צוהל מפי איש מנעים זמירות להחיות נפש – ועל כולם חיק נכריה להתעלס באהבים או, לפחות, ישיבה והנאה במושב נשים חמודות ונאות. ואת אלה רדף בכל גלגוליו, ושפיר יותר – למען אלה רדף אחר כל גלגוליו. ולא נתן דעתו לא לאחור ולא לפנים, לא לימין ולא לשמאל, אם רק רמזו לקראתו קסמי־אשה וחמודות־חיים. מי שהשקיף על מסלול־חייו ועל מסיבות־חייו של זה, ברור נראה לו: מהותו – אדם שעלה על עצמו. נהר שעלה על גדותיו. כוכב מתלקח מכח שקיעתו. וכמהלך־גלגל במדרון כך היה דולג ומנתר על פחתים וחתחתים, על דרדרים ועקרבים. אם יהדוף ואם יהדף, אם יכשל ואם יכשיל – הכל יתכן, כזו וכזה יקרה, אך אחת היא מן הנמנע: לחדול מרדת…

ועת ירט הדרך פעמים לנגדו והוא הגיע לבין מצרים, לא נפלה רוחו ולא אבד ישעו. כאחד קוסם אוחז־עינים, פקח וערום, גם חונף וכוזב, שמוציא מכליו לעת צורך לפני מבקשיו עשבי תרופות, אמרי סגולות, לחשי קמיעות (אף באלה ממש אחז פעמים), כן היה דולה מקרבו תרמית דברים, תכסיסי עלילות וחדושי “המצאות”, כדי לעמוד על נפשו.

בבחרותו, לאחר שהוצא בצנעא מן “הישיבה” בירושלים (מחמת רנונם של הבריות שנתן עינו וידו באשה כושית, אשת הכושי השוער של המוסד בימים ההם), היתה דרכו דרך חדשה, לא עברה מעודו יהודי איש ירושלים:

בעונת התיירים היה מורה דרך לתיירים וכל השנה היה כותב בקשות ליד פתחי בית־המשפט. בתקופת שנים זו למד שפות: תורכית, ערבית וצרפתית. מכאן עבר ונכנס כמתורגמן בבית לשכתו של קונסול צרפת ואחר שנה שמש בלשכת קונסול אנגליה. מכאן שב, משום מה, והיה ל“חכם” לתלמידים, נערים “מעיינים” בתלמוד ובפוסקים ויצא שמו כ“חכם” מצליח ומהולל להדריך גורים צעירים בשבילי התורה העמוקה.

כשנקעה נפשו באהלה של תורה, קפץ ועלה לכהונת שוטר לבוש־מדים וחרב על מתניו (תמונה בולטת אחת ויחידה, בימים ההם בירושלים). ולא עוד אלא שפסע ונדחק וסלל לו מהלכים, עד שהגיע לעמוד כשוטר־הסף בביתו של “המותצריף” (פחת) ירושלים. ברם, לאחר זמן קצר, או שדבקה ידו באבק שוחד או שהעלילו זאת עליו משנאיו, פוטר וירד מכהונתו.

אבל לא איש כמוהו יפול ברוחו. שבע יפול עקנין ויקום. אם נפגם שמו והובאש ריחו בירושלים, עוד העולם גדול ורחב ידים. אז גמר בנפשו לצאת לחוץ לארץ. ואם רבני ירושלים לא יסמכו עליו לתת לו “שליחות כולל” – הריהו “שליח עצמו”.⁴ וכן יצא וחזר כמה פעמים לערי תורכיה והבלקן וארם נהרים. ובאשר בא, הגדיל עשות. פעמים יצא בשלום ופעמים בקלון. ובארצות אחדות שמש כמה שנים כרב העדה.

ועל רוב הסגולות והמדות, הנגלות והנסתרות, שנודע בהן שמעון עקנין, היה כוח דמיונו גדול למכביר. ואשר לא השיג ולא זכה בממש, קנה לו בדמיון. הרבה אמנם ראה במסעיו ורבות עברו עליו פה ושם, אבל פי מאה גדלו ועצמו הדברים בפיו. “מקרים” וּ“מעשים”, שספר לרוב, הפכו ועלו בפיו כספורי בדיות ודברי אגדות. כמעין מתגבר נבע שיחו לאזני מרעים לתנות תוקף ידו ואשר פעל ואשר צלח ואשר השכיל. הרי כשעלה על כסא הרבנות בסמרקנד ועל כל ערי בוכרא (שם אמנם ארכה ישיבתו כעשרים שנה), נזדמן, כידוע, בעניני צאן מרעיתו למטרופולין פטרבורג. והיה הכרח להגיע לראיון פנים אל פנים לפני הצאר, כדי לבטל רוע גזרה אחת. ברם – ראיון לפני הצאר! מי יכול להעלות על לבו כזאת אף בחלום? וסוף סוף, בדבר־תבונה ובחכמת־מדינות שהראה בספירות עליונות הגיע למטרתו. נתקבל לפני הצאר. שעה תמימה נמשכה השיחה. השתומם הצאר לנועם שפת רוסיה אשר בפיו. וסופה של אותה שיחה – שהצאר הביע דברו: רצונו לראות וליהנות מנועם פניו ולשונו לעתים קרובות. אין עליו לפנות לשום רשות. בכל עת שיחפוץ – ישרה וחלקה תהא דרכו לפניו.

ובראיון השני הוזמן לסעודה על שולחנו של הצאר, במושב בית המלכות, עם הנסיכים והנסיכות. וכאן גופא דעובדא, הנסיכה אלכסנדרה – זו בת ידידתו של הצאר, כבת עשרים וחמש, בריה מהוללה ליופי, מלומדה ופקחה, נתאהבה בו. בצנעא ובהסתר דבר סללה הדרך, שיהא פוקד אגף ארמונה בכל ערב. ואז היו ימים נפלאים… בעיקר לילות… משחק קלפים… ושמפניה… ו… (ודי למבין).

שהה שם כשלשה חדשים אלא שבינתים פרצה המלחמה העולמית ונסתבכו הענינים… אבל אלו היו ימים…

ואחר המלחמה העולמית, אחרי העדרו מירושלים כעשרים וחמש שנה, חזר לעיר מולדתו, עטור מצנפת־רבנים וגלימת־כבוד וראשית שיבה בשערותיו.

מכיון שיצאה השמועה, שיש שרביט ושלטון לציונים בארץ־הקודש – הריהו מוכן ומזומן לעמוד ליד “ועד הצירים” הציוני ולשאת בעול השלטון כידו הטובה עליו.

וכאשר הושבו פניו ריקם ולא ניתנה לו דריסת רגל במוסדות ירושלים הפך פניו להיות צר ומשׂטין נגד הציונים.

אז פנה לאחת מערי סוריה ובקש כתר־רבנות. בימי משאו ומתנו עם פני העדה נזדמנה חגיגית זכרון לנצחון בימי המלחמה. בקש הרב האורח לערוך דברי נאום וברכה בשם העדה.

במעמד שרים ובאי־כוחם של ממשלות צרפת, אנגליה ואיטליה, נשא נאומו. פתח פתיחה בערבית צחה ומליצות והמשיך בצרפתית בלשון נאה ושוטפת, עבר לאנגלית ברוב סלסול ודקות וסיים בהדורי הלשון האיטלקית. וניב עברי לא השמיע – רמז לנעירת כפים מכל אשר ריח ציונות נודף הימנו.

ראו אותם היהודים הסוריים כל הזוהר הנאצל מהודו של הרב המופלא הזה ומהרו להרכיבו על ראשם. אשריהם, מה טוב חלקם ומה נעים גורלם, שדג זה עלה בחכתם.

כתום שנתים לחוזה ראתה עצמה העדה נתונה בכל רע ונאלצה להביא את משפטה על תעלולי הרב לפני ערכאות המדינה. ולאחר כמה שנים פוטר ממשרתו. אך השלטונות הצרפתים הספיקו לו מחיה כל ימיו.

בברוסה הגיע בזמנו בימי חרפו לאחר תקופת גרושי האשה השלישית, בת רודוס, והוא אז כבן שלשים וחמש.

בעת הופיעו בברוסה נמשכו עיני הבריות אליו. גבר זה, צעיר בשנים, שפניו מאירים מחכמה ועיניו זוהרות תדיר – והוא “שליח עצמו” – מה טיבו?

ביום שבת ב“בית הכנסת העליון” הראה לכל, מה טיבו. שבת “כלה” היתה אותה שבת סמוך לחג השבועות. ואחר דרשת רב העדה ניתנה לו רשות, ל“שליח עצמו” מירושלים לדרוש.

אשר דרש בשבח “מתן תורה” ו“קדושת ישראל” אוזן לא שבעה לשמוע. ונוסף על זאת דבר בספרדית ובתורכית, למען יובן דברו לנשים אשר בעזרה ולכל המון בית ישראל על גודל המצוה של “ישוב הארץ” – וחזוק תלמידי חכמים. והכל ענו ואמרו: "פה מפיק מרגליות!

מאז קנה שביתה לעצמו בעליה, ששכר לו ב“רחוב המגדל”. קמעא קמעא יצא שמו של החכם מירושלים, שיד לו בהלכות משפט ויכול לשמש עורך דין לפני ערכאות ונכון הוא לשרת כל איש וכל אשה במתן עצה, בכתיבת בקשות והוראות דברים. החלו אנשים להשכים לפתחו. גם נשים בקשו עזרתו בדין ובדת.

ואמנם ראו ונוכחו, שאמונה ידו ודרכו צלחה. כמה ענינים ערך וסדר כראוי. ביחוד נודע פעלו, אשר עלה בידו להציל אשה אחת, אמידה, בת ארבעים ומעלה, ששהתה בעגינותה עשר שנים – מעת שבעלה הסוחר נסע לאמריקה שבדרום ולא נודעו מאז עקבותיו.

כיצד? לפי שיחות וחקירות ודברים, שלקח עם האשה, נשא ונתן במשך שני חדשים על־ידי הדואר והטלגרף עם פטרוני העיר ריאו די ז’ינירו, עד שקבל מלשכת הרבנות ומפקידות העיר כתב חתום מפורש, שפלוני בן פלוני הובא לקברות ביום פלוני, והאשה העגונה נפטרה מכבלי שביתה.

אז עלה בדעתם של בני המשפחה להביא את עקביה לפני ה“חכם מירושלים”, שמא הלה, שכוחו גדול ושכלו רב, יפתח ויתיר כבלי לשונו של עקביה וישנה דעתו, שיאות לתת ידו לנערה אחת ויבנה ביתו בישראל.

בשעה שעלתה מחשבה זו בלבם היה החכם מירושלים גובר והולך מחיל אל חיל. וההורים וגם עקביה כבר נסו ולקחו דברים מפי כמה ידעונים ומנחשים – עד שיגעו ונלאו. הדאגה היתה אוכלת לבם של ההורים ובלבו של עקביה גדלה המבוכה. עבר חורף ועוד מעט יחלוף הקיץ ועקביה – שממון ועצבון עמו, עד שלא ראו יום אחד שמחה בפניו. אבל לילה לילה שמעו אנחותיו.

באחד לשבוע, בעתות הבוקר שלאחר שבת נחמו, שמו האב והבן פניהם ל“רחוב המגדל” ועלו לעליתו של ה“חכם”. קבלם הלה בסבר פנים יפות וכבדם באמרים טובים ונעימים.

– מה שאלתכם ומה בקשתכם, יהודים טובים?

אמר טייו חסדאי: שלומו דמר ישגה. באנו בענין הבן. ענין לנו עם בן יקיר שלנו, עקביה.

– מה ענין הבן? מה דברו ומה חפצו? יפתח הבן ויאירו דבריו.

– זו צרה, שאין דבר בפיו. אין יודע חפצו ואין הוא פותח פיו.

– כך? כך? הרי מסתבר… הצדק עם הבן… ענין שבסוד… מובן… מובן… ואם כך, נראה לי… מוטב, שיהא הבן מסיח לבדו עמי. אם רצונו בכך – ימחול לנו טייו חסדאי על כך ויעזוב אותנו לבדנו.

– מסתבר… מסתבר… הלוך אלך. ואתה, עקביג’י, תן ל“סיניור חכם” ויאיר עיניך בחכמתו, כן יהי רצון.

– עכשיו, שאנו לבדנו, “קח חופש” בלשונך, עקביה אחי, וספר כל שאתה רוצה.

– שימחול לי “אדון חכם”. אין עיקר רצוני, שאני אספר ולא שאני אדבר – אלא שהייתי רוצה לשאול דברים… לשאול… לדעת איזו ענינים… סתומים…

– טוב, אחא, אמור, שאַל כל שאתה חפץ… ואני בעזר הבורא אענה לך כפי יכלתי.

– מאד אכסוף לדעת, למשל, באָמרי: היתכן, שהוא, הבורא ברוך שמו, בוחר בדרך אחת ומתחרט? יתכן, שיתחרט?

הקשיב רב קשב החכם מירושלים. הרהר קמעא ונעץ עיניו בבחור. אחר ענה ואמר מתון מתון:

– שאלה גדולה שאלת, בני. משאלה זו רואה אני, שמחשבות רבות בלבך. ואלו המחשבות מכבידות כנטל כבד על לבך וגורמות לך הרבה צער. לא כך?

– כך. כך. הרבה צער.

– ועל עצם שאלתך, אם הבורא, ברוך שמו, יתכן שיתחרט מדרכו – הריני אומר לך בבירור גמור: לא יתכן. תורתנו הקדושה אומרת: לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם. ההוא אמר ולא יעשנה? ידבר ולא יקימנה? (ושב ובאר לו את הפסוק ב“לאדינו”) אלא מה? אתה ראית ברור, שהוא… כמו התחרט… ממש התחרט – טעות היא בידך. לא הוא התחרט, אלא יתכן מאד, שאתה התחרטת… ונדמה לך, שהוא התחרט.

– ימחול לי – אני לא התחרטתי… מה רוצה לאמר: אני התחרטתי? כיצד? האני נתחרטתי?

– לא הבינות לדעתי, אחא עקביה, אתה ודאי בדרך כלל לא נתחרטת, אבל באיזו פרטים או אפילו בפרט אחד, קל שבקלים, התחרטת ועל ידי כך קלקלת את כל הענין.

– איזה פרטים? איזה פרט? – אמר עקביה לשון תמיהה.

– זה לא אוכל להגיד לך. אתה שאלתני בכללות ואני עניתי לך בכללות. אבל אם אתה תאמר לי בפרטות, אני עונה לך בפרטות.

– מחילה, אדון חכם, אין ביכלתי לספר פרטים. פרטים לא. לעולם לא. אין צורך.

– טוב טוב, בני. אמת, אין צורך. איני מכריח אותך חלילה לספר. אל תספר. נעזוב את הענין. אפשר מחר או מחרתים יגלה לי הבורא ברוך שמו דבר מרצונו. עכשו נשיח בדברים סתם. דברי שיחה בעלמא.

היה החכם שואלו שאלות קלות על מלאכתו, אנשי ביתו, ועל מעשיו בשעבר. מששמע, שהיה מהלך הרבה שנים ממקום למקום, הקיפו בדברים מרפרפים ובבדיחות קלילות, שהיה עקביה עונה עליהן.

לאחר שהערים על עקביה המון דברים ושאלות שעה ארוכה – ועקביה היה נזהר ומספר דברים מלבר ולא מלגו – נשתתק רגעים ארוכים וקם ופסע לאורך החדר פסוע וחזור פעמים הרבה.

אחר כך עמד פתאום ואמר: שמע, עקביה. אתה רק אמור לי: זו שאהבת, האם שחרחורת היתה או צהובה, נמוכה או גבוהה – ולא יותר. זה די לי.

– מה? שאהבתי? כלום אני אמרתי, שאהבתי? האני הזכרתי דבר כגון זה?

– לא לא אמרת, ולא הזכרת. אבל אני אומר. ואם אתה תאמר לי כבקשתי – בזמן קצר אני מביאה לפניך.

– מביאה לפני? איך, סיניור חכם? הרי היא שם. רחוק. נשואה לבעלה.

– כן. כן. יודע… אני מכוון: תמונתה אביא לפניך. כלום אין אתה משתוקק לראותה? אני אביא לך תמונתה כמות שהיא – ותראינה עיניך. ויתנחם לבך. ואתה דע לך, אחא עקביה – כל מה שלבך רוצה יכול אני לעשות. ודאי, ברצון הבורא ובעזרתו של הבורא. בלא עזרתו – הכל שוא. הוא בראשונה ואני אחרי כן – הכל אפשר לערוך ולסדר. ואתה אל תראני, שאני “חכם” ונותן דעתי על ענין כזה. אני, מלבד התורה הקדושה, נותן אני דעתי לראות ולהכיר בלב אדם. כשרואה אני אדם בצערו, נקרע לבי. איני יכול שלא לרחם, שלא לעזור. עם זה – אומר אני לך: בטח בי, עקביה, ואעשה אשר אמרתי. אקל מעליך מעט אלו הגעגועים, שאוכלים את הלב – אה? לא כך?

– כך… כך… אוכלים… ועוד…

– ובכן אביא לך התמונה?

– אבל כיצד? כלום יודע הוא, איפה היא? מי יכול לדעת?

– אין דבר שלא אפשר. יודע אתה את שמה? יודע אתה שם העיר? יודע אתה שם בעלה? – בכן נגמר. מספיק לי.

חזר החכם ושאלו:

– מה שמה? רק שמה תגיד לי.

– שמה? הוא יתפלא… יתפלא מאד, אם אומר מה שמה.

– מה? אתפלא? אתה אומר, אתפלא? – ועיניו של החכם ברקו, זעו ונדו – לא, איני מתפלא. יודע אני… יודע אני, שאינה יהודיה.

– אלהים אדירים! מאין הוא יודע? כיצד הוא יודע? יחיה שנים רבות. הרי הוא נביא!

– לא… לא… נביא… אל תקרא לי נביא. אלא מרצונו יתברך. לפעמים, יש פעמים, שנגלים לי ענינים נסתרים… מופלאים…

שמע עקביה – ונתהמם. מבוכה גדולה בראשו. הרי רצונו היה לדעת מפי החכם בענין דרכי ה', כי נפלאו דרכיו מאד, שגלגל בו כמה גלגולים והטריד אותו כמה טרדות וגם הצליח בדרכו והגביר ידו על אויביו ונתן כח וערמה בידו לכלות אותו הרשע מן העולם – ולבסוף כמו… כמו… סטר לו הוא, יתברך, על פניו ושלחו מעמו, עזבו לנפשו וקרע קרע בלבו ולקח אותה, את אנהיט, מעמו והקדיר עליו עולמו. ולא רק זה, אלא נראה ממש, שהסיר האל חסדו מעמו. סר צלו מעליו. אף בחלום לא יראה לו דבר. לא מאומה. חלומותיו עכשו חשוכים, דברי־הבלים, לא אור ולא רמז בהם. כאילו הוא יתברך ברוגז…. על עקביה. כאילו טינה לו עליו. וזה אשר רצה לחקור ולדעת מפי החכם, שמא יאיר הלה את עיניו לדעת… להבין במדותיו של הבורא. אבל ממנה, מאנהיט, אף שאהבה גדולה שמורה לה בלבו, הרי התיאש מכבר. זה קרוב לשנה שאבד נתיב וקשר עמה. וכיצד היה יכול ליחל? ומה תכלית, כי ייחל?

אבל זה החכם המופלא – סערה גדולה הטיל בלבו. חכם זה, שהכל נהיר לו, והכל עולה בידו – שמא יחדש תקותו ויאיר אפלתו וירפא שברו?

כך היה עקביה יושב לפני החכם, מחשה וצופה בלבו ושוקע בינו לבין עצמו בהרהורים רבים. וחכם שמעון ישב סמוך לו ואף הוא החריש והיה מסתכל בכה ובכה למעלה ולמטה ולצדדים.

אחר כך קם החכם, יצא למסדרון שלו ושלח מעמו כמה אנשים, שהיו ממתינים – מחמת שהיום טרוד הוא. חזר אל עקביה, פתח ואמר לו בזה הלשון:

– עכשיו, אחא עקביה, רצונך, תאמר לי, מה שמה של אותה בחורה. ואם אין רצונך – אל תאמר. רצונך תסיח לי כל שעבר עליך. ואם אין רצונך – אל תסיח לי. אני יכול לדעת שמה בלא שתגיד לי ואני יכול לדעת כל שעבר עליך, מהחל ועד כלה, כמעט מהחל ועד כלה, בלא שתספר לי. אלא שאם אין אתה מוציא דברים מפיך, אין אני יכול להועיל לך ולרפא לך – וילך כל ענינך לבטלה ותצא מעמי כלעומת שבאת. וחבל. חמסי עליך.

– מה סבה לכך, רבי? – אמר עקביה כאחד מפוחד ונפחד – מה טעם לזה הענין?

אמר החכם בנחת ובהסברת פנים:

– אמשול לך משל, למה הדבר דומה: לאחד חולה שבא לפני רופא, ואומר לו: בדקני, אדון רופא, ותמצא מחלתי מהי, שאני – אין אני יכול או אין אני רוצה לסיח עמך על מחלתי ולומר לך, מה כואב עלי ומה מצער אותי.

מה יעשה אותו רופא? בודקו ודופקו וממששו לאותו חולה – ומוצא מום ופגע שבגופו. שהרי הגופים שוים והמחלות בגופים שוות. מחלה בריאה, מחלה במעים, מחלה בכבד וכל כגון אלה. אבל התרופות – לא שוות הן לכל הבריות. שכן התרופה לא רק לגוף צריכה, אלא לנפש. ונפשו של אחד אינה שווה לנפשו של זולתו. הגוף – חומר הוא, בשר ודם. ענין שבממש. והוא דומה בדומה. אבל הנשמה חצובה ממקור עליון ומקור הנשמות – בעולמות טמירים. כולן רזין דרזין. וכל אחת יניקה לה מצנור אחר.

הרי רואה אתה, שהרופא ימצא המחלה, אבל לא ימצא התרופה. כך גם בנידון דידן. יכול אני לראות באספקלריה שלי כל שעבר עליך וכל שעבר עליה, על אותה בחורה, אלא שמכיון שאין אתה אומר לי, נפשך מה רוצה ורוחך מה תכסוף – הרי אדע כל ענינך, אבל לא אדע תרופה לנפשך.

נתגלגל עליו ראשו של עקביה מטעם דבורו של החכם – ורפו ידיו ופקו ברכיו, והיתה ישיבתו לפני החכם כחיה, שמוצאת עצמה לכודה וסבוכה בחבלי רשתו של צייד ואין מנוס ואין מפלט מפניו.

פתח ואמר לשון מגומגמה: אבל, ימחול לי, אדון חכם, פרשה שלי… מין פרשה… מין פרשה קשה… שלא כרגיל… שלא כרגיל…

– שכן יש בה ענין שבסוד… – השיב החכם מפוקח וזריז – יודע אני. אלא יהא לבך סמוך ובטוח. אחד כמוני יודע, מהו סוד. יודע אני סודות של רבים. אבל – סודותיהם של הבריות צפונים עמי עד עת קבורתי. כל כוחי, שאני שומר סוד. בתכלית. לחלוטין. שאם אני מגלה סוד, הריני פוסל עצמי. סודות משולים לחרבות, לסכינים, לחצים שנונים. ואם אין אני שומרם בנרתיקם יפה יפה – הרי אני, שרבים רבים הסודות עמי, יכול אני להפגע ולהפצע מהם. לכן אני שומרם יפה יפה בנרתיקם. לעד. ואני שומעם רק לצורך תיקונם של הבריות. ומשאני שומעם, אני קוברם.

פתח פיו עקביה וסח באמת ובתמים כל שזכר מפרשת נסיעותיו והליכותיו וכל תלאות, שעברו על ראשו מעת שיצא מבית הוריו ועד עת חזירתו. והיה החכם שואלו שאלות ופותח לו נתיבות בדבור. רומז לו רמז קל, כאחד שתוחב מפתח קטן בחוֹר קטן, ועקביה פותח שערים רחבים לפניו. ולא רק גופי דברים ספר, אלא מכיון שהחכם היה מסייע לו בדברים, עוד גלה לו עקביה באמונה כונותיו שלו, שהיה תמיד צופה ומביט לרצונו של הבורא ברוך הוא ומכוון לבו ומעשיו לאביו שבשמים – עד שנצבה אנהיט לנגדו ונטרף עליו עולמו.

היה עקביה מסיח לתומו שעה ארוכה – והחכם היה עושה אזניו כאפרכסת ועיניו כנרות, שאחד בודק ופוסע לאטו וחודר בנרות שבידיו באפלה.

פעמים היו ידיו אוחזות בידי עקביה בחבה ופעמים היה מלטפו על פניו ברחמים והיה משבח ומפאר שמו ומהללו בדברים – עד שאמר לו תוך כדי שיחה: דע לך, עקביה אחי: שנשמתך רצופה מגלגול נשמות גדולות: צופה אני, שיש בנשמתך ניצוץ מנשמתם של גדעון בן יואש, הוא ירובעל, ושל שמשון הגבור ושל יואב בן צרויה. שלשתן כאחת. ועתיד אני לגלות לך אחר כך עוד כמה דברים מופלאים.

ומשפרש עקביה כל השמלה לפני החכם עד אותו מקום, שנשמטה אנהיט מבין ידיו ונעלמה מעיניו – היו פניו של החכם צוהלות ושוחקות ועיניו זוהרות ולשונו מגלגלת דברים רבים ונאים לאזני עקביה.

לאחר כך תמך ראשו החכם בשתי ידיו והיו נעוצות עיניו בשולחן, כאחד קוסם שצופה בתהומות למעמקים.

לבסוף נשא עיניו ואמר לו:

– שלש דרגות בענין שלך. וכל דרגה, עד שנגיע אליה, צריכה שהות שלה. ראשונה – מביא אני לך תמונה של אנהיט. תראינה בה עיניך ויגל לבך. תקופה זו – זמנה שנים או שלשה שבועות למרבה. ולאחר שאתה מקבל תמונתה, אחקור ואראה, אם יש אילו חוטים מקשרים במזלות שלך ושלה או לאו. אחר כך אבחן ואחקור פרשה שניה ושלישית.

אלא כל הענינים הללו וכל המעשים והתקונים – טיבם והצלחתם תלויים בך. רק בך.

– מה משמע בי? כיצד, למשל?

אמר לו ה“חכם”: מכיון שבענין זה הרבה סודות ומעשים נסתרים הן מצדו והן מצד עקביה – שתיקה גמורה חלה עליהם. אסור, בתכלית אסור לגלות לאיש אף רמיזה דרמיזה מה שדובר ביניהם. קונם קונם עליו לספר אפילו דבור אחד לאחר. ואפילו לאדון האב ולגברת אמא. רק שיאמר להם אלו הדברים, ספורים ומנויים: “בעזרת הבורא, החכם והוא מקוים שיהיה הכל טוב ונאה”. ולא דבור אחד יותר. אף לא דבור על ענין שכרו, על כסף וכדומה, כלל וכלל. הוא, הרב, יקרא לאב ויסיח עמו דברים, שמותר ואפשר לסיח עמו.

אחר הוסיף ואמר: מובן וברור, שצרכי הוצאות ל“עשיות וסגולות” ו“צרופי תקונים” רבות מאוד. אבל אין הוא לוקח ממנו שכר הכל אלא לאחר ארבעים יום. (עכשו רק שני זהובים צריך הוא להתחלת דברים). ואף לאחר ארבעים יום – אינו מבקש שכר, אלא הוא, עקביה, נותן לו כמה שלבו ורצונו אומרים לו.

– על ראשי ועל עיני. לענין שכר – אל יתן דעתו אדון חכם. כסף אינו חשוב בעיני וכל שארגיש בלבי אתן בשמחה.

הרבה דברי חביבות אמרו זה לזה בשעה שנפרדו והיו לבות שניהם מלאים תקוה ושמחה.

 

יב. מבוכה    🔗

אחר כמה ימים ראו טייו חסדאי ואשתו ובני המשפחה בעליל, מה רב כוחו ומה טוב פעלו של החכם מירושלים, שהסיר עקמימות שבלב עקביה בבת אחת. תמהו ואמרו: ראו ידו של זה, שבתוך שלש־ארבע שעות שישב עקביה אצלו, הפכו לאחר. נכנס אליו שחור ויצא לבן. השכיח צערו מלבו, כאחד שמוחה במטלית אבק שעל פני השולחן. עכשו פני הבן מאירים וצוהלים ודבריו טובים ונאים ובאמנה יש ושמעו קול ניגון חרש עולה מגרונו של עקביה בפסעו בבית, כה וכה, סימן לשמחה, ולטובה, שמקננות בקרבו.

אלא שטייו חסדאי ראה חובה לעצמו לילך וליתן תודה ושבח לחכם, וגם רצונו לדעת תוך כדי כך ולבין, מה יהא בתכליתו של דבר. שכן עקביה רומז ואומר: “לעתיד לבוא” הכל יהיה טוב ונאה. בעזרת הבורא הכל יערך לטובה. מהו הכל, שיערך לטובה? ומתי יהיה האות הזה?

התחמק טייו חסדאי והלך בחשאי לעת הבוקר אל עליתו של החכם. נכנס והעתיר עליו ברכות ותודות. אשרי תורתו. אשרי חכמתו. יבורך פעלו. ועכשו רצונו גדול לשלם לחכם כרוב טובתו. הבן – אכן שמח הוא ולבו טוב עליו, אלא שאין הוא מספר דברים כהויתם. כאילו שומר סוד. והרי רצונו של האב, לדעת “קודם לכל” שכר טרחתו של החכם. יקוב שכרו ויתן לו מלב טוב ונפש חפצה. וכן מאד ירצה לדעת באותו ענין שהוא עיקר, כלומר, אם באמת נאות הבן ממש לתת ידו לאחת… ואם אפשר לבוא בדברים בענין בתולה אחת… זהו, שרוצה לדעת.

אמר החכם:

– ישב נא, “יקח מנוחתו”, טייו חסדאי, ואשיב לו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

ישב והחכם כבד אותו בעישון נרגילה ובספל קהוה, אחר פתח ואמר: ראשית חכמה יראת ה', לאמר: אין לתת תודה והלל לו, לחכם, אלא ל“ישתבח שמו”. כי הוא הכל, ממנו הכל ולו הכל. והוא עצמו אינו אלא “שליח”, שליח מאתו יתברך, לעשות חפצו ולמלא דברו.

ואמת שענין הבן קשה, מסובך. אין כאן שום סודות. מה סודות כאן? אלא שהוא, החכם, העמיק והתבונן, ראה והכיר, שהבן, שלבו טהור ומדותיו טובות ונאות, דעתו רפּויה עליו במקצת. יש בלבו “מין מרירות”, הבריות נוהגים לאמר על כגון זה" בעל “מרה שחורה”.

אבל לא כל מרירות שבלב מרה שחורה היא. הרבה פנים למרירות שבלב. מדות וצורות שונות ומשונות ל“מרה שחורה”. ואני שבתי וראיתי ש“מרה שחורה” של הבן היא, שהוא שונא נשים. לא אשה פלונית או אלמונית – אלא כל מין אשה, מין נקבה, רע בעיניו. אין הוא סובל כלל ועיקר קרבתה של אשה. ויש לו “דמיון”, שאם תקרב אשה אליו, חלילה, יבוא קצו, ימות, חס ושלום. זהו ה“דמיון” שלו. שום כוח לא יוכל להעבירו על דעתו. אבל זו מחלה, מחלה שבנפש. הבחור, “בן פורת יוסף”, בריא וחזק בגופו. אבל מחלתו בנפשו. מחלה זו באה לאדם מ“רוח” רעה, שנכנסה בו, מחמת מקרה פחד גדול בילדותו, או מאיזו סבה נסתרה אחרת. ומחלה זו שום רופא פראנקו (אירופּי) ושום “ידען” לא יוכל לעקרה מן האדם. רבים חללים הפילה, לא עלינו, רבים נוגעו ולא נוקו.

אבל אני, בעזרת הבורא, אמצעים בדוקים ותרופות נמרצות ברשותי לרפּא מחלה זו. ונוסף לכל אלה יש לרפּא מחלה זו – בכח רוחני. מחלת רוח יש לרפא ברוח, בדבור, בהשפעה, בתוקף רוח. ואני, בחסד הבורא עלי, אוכל לעקור לגמרי שורש מחלה זו מן הלב. מבטחי בשמו יתברך, שאעקרנה ממנו. אלא שדרוש לשם כך מעט זמן. שלשים־ארבעים יום. זה תנאי ראשון. ותנאי שני: מי שנגוע במחלה זו אסור לו לדעת, שמרפאים אותו. חלילה שירגיש בדבר, שמטפלים בו ומרפּאים אותו. שאם ירגיש בדבר – בורח הוא מבין ידי המרפא ושוב אין לו תקנה.

ומכאן הסוד שבדבר. אין שום סוד אחר מלבד זה, שאין הוא צריך לדעת, שחולה הוא ומרפאים אותו. על כן לא דברתי עמו כלל על שכר ועל תשלומים. למה שכר ותשלומים? אין בו כל מחלה ואין לו צורך בשום רפואה! אבל לכבודו צריך אני לומר, שהרפוי דורש הוצאות וכוחות. שהרי אני עצמי מכניס ראשי בין “רוחות” ו“קליפות” ו“מרעין בישין”, ואני “לוקח סכנה” על עצמי אבל אין אני נוהג לקחת שכר לענין חמור כזה, אלא לאחר שאני עוקר הרעה מן השורש. וכן אני אומר לטייו חסדאי: ביום שיתארס עקביה בעזרת השם עם בת זוגו, אני מקבל שכרי שמונה עשר זהובים. והכל בסוד. בסוד כמוס.

נשתתק החכם והטיל עינו מן הצד על פני הזקן לראות בהם, מה סימנים חרתו דבריו בפניו?

אמר הזקן: אמת, שמונה עשר זהובים ממון גדול הוא. הרבה ממון. אבל אם זו הצלתו וזו רפואתו של הבן ונזכה ונגיע ליום אירוסין – נתון אתנם בהרבה מתיקות.

משיצא הזקן מלפניו, שפשף ה“שליח עצמו” את ידיו בשמחה, שהתקין לו שני צנורות למתן שכר. שתי פעמים ח"י זהובים יקח. גם מן האב וגם מן הבן. ואין שמאל יודעת מימין ולא כלום.

באותה שעה ישב לכתוב מכתב לארמני, לבעלה של אנהיט ולה עצמה. את מעונו של הארמני השיג על־ידי טלגרמה, שהריץ לפריז ללשכת פקידות העיר בחתימתו של ראש העיר ברוסה (לשם כך בקש קרבתו של הלה והזמינו לבתי קהוה ונעשה לו “ידיד נפש” – עד שבקש טובה קטנה מעמו, שיתן חתימתו לטלגרמה זו לפריז, יען וביען הארמני הלז, שהוא מירושלים, חייב לו סכום כסף גדול). על פי סימנים שנתן בטלגרמה – על מסחרו, זמן שובו לפריז, ומאשתו מסמוס, שכך וכך צורתה – קבל לאחר שבוע כתובת מפורטה של הארמני ראדין סורוהיג, ברחוב פלוני אלמוני.

וזה לשון המכתב שכתב בלשון צרפתית:

אל כבוד הסוחר הנכבד ראדין סורוהיג!

אני החתום מטה, דודו, אחי אמו, של עקאב, אותו בחור מגיוזיליק, ששם נפשו בכפו למען חיי הגברת אנהיט, בא אליכם בבקשה, שאין בה שום יגיעה ושום הוצאה ושום דררא. וזו הבקשה:

הבחור עקאב שוכב על ערש דוי, לא עליכם, זה חדשים רבים. מחלת לב דבקה בו ואין הוא מתרפא ממנה. ואף על פי שרופאים גדולים מטפלים בו, אינו רואה הטבה. פעמים הרבה סחתי עמו ושאלתיו לצער שבנפשו, ולא גלה לי דבר. עד שלבסוף, לאחר כמה הפצרות, אמר לי, שלו היה רואה פני אשה אחת ואפילו תמונה מדיוקנה, אפשר היה מתרפא. שבתי וסחתי עמו באותו ענין וספר לי בסתמות – בלא שאבין דבר לאמתו – שהוא, עקאב, שם נפשו תחת נפשה של הגברת אַנהיט והצילה מסכנה ומחרפה – ופתאם נתחמקה ונעלמה מעיניו. ומאז לבו דואב עליו.

בקשתי הרבה דרכים לדעת מעונכם ומציאותכם בפריז, עד שמצאתי. ועכשו, הרי אני מפיל תחנוני לפניכם: עשו חסד גדול עם הבחור ושלחו תמונה של הגב' אנהיט על שמי. ואני אמסרנה בסוד לו.

אם יראת אלהים בלבכם ושומרי חסד אתם, לא תמנעו טובה קטנה זו מעם איש חולה בחליו.

הן ודאי ידעתם את הבחור, שלבו טהור ואמת בפיו. וראוי הוא, שתמלאו בקשתו זו, שכאין וכאפס היא לעומת אשר עשה הוא, אשר השליך את נפשו מנגד למען הגברת. לא אוכל לשער, שתמצאו מנוחה ושלוה בחייכם, כשאחד, שהנחיל לכם חיים אלו, עומד בעברי פי שאול.

מובטחני ברגש אנושי שבלבכם וברגש רחמים של הגברת הנכבדה, שתגמול אחת מני אלף לאיש, אשר לו חייבת תודה כל חייה.

תקותי, שאקבל במהרה, בהקדם ככל האפשר, את התמונה – ולא אצטרך להלוך בדרכים אחרות.

ברוב כבוד וברכות

שמעון עקנין

וביום שבאה התמונה ועמה מכתב מאנהיט ובעלה (אבל על אותו מכתב לא הודיע כלום החכם, כי לא היתה תועלת ממנו), הכין את לבו של עקביה קמעא קמעא.

– עקביה, עקביה – פתח ואמר לו – ביום שאגלה לעיניך פני אנהיט, מה מתנה תתן לי?

– כל שלבו חפץ, אדון חכם, כל שישאל.

– אלו דברים שבעלמא. כלום אם אני שואל ממך מאה זהובים – כלום יתכן כך?

– מאה אין לי. רק שמונים יש לי משלי. זה כל הקבדאל (קפיטאל) שלי. מה שירצה מהם – ישאל ואתן.

– ובכן, עקביה אחא, מחר תביא עמך בהסתר דבר, כפי שגמור בינינו, עשרה זהובים, דים עשרה זהובים. מחמת שאור פני אנהיט כבר מנצנץ וקורן בעיני וחש אני בקרבי ורואה אני ברוחי, שמחר תגיע אלינו אורחת יקרה וחביבה זו.

וכך היה “החכם” כל אותה השעה מלהיב את לבו של עקביה ומעורר בו תשוקה וכסופים לראות את פני אנהיט.

ולמחרת היום לעת הצהרים, כשהיה החכם מסיר מכסים ועיטופים מעל התמונה היה עקביה עומד בסלודים, לבו רוטט, עינו כלה ונשימתו קצרה – עד שנגלתה תמונה גדולה במקצת, שאנהיט נצבה בה בכל קומתה.

דבקו עיניו של עקביה בתמונה. מביט הוא וצופה בה בלא חדל שעה ארוכה, כאחד שקורא מעשה רב מתוך ספר, וחורון הולך ונשפך על פניו.

מאותו יום, לאחר שבא החכם על שכרו, היה עקביה בא בכל יום ותולה עיניו בתמונה ששמורה בארון, כאחד שפוקד באהבה איקונין של קודש, ששמור בארון ומתפלל לפניו.

עד שעמד החכם יום אחד ואמר לו: הגיע ענינך לתקופה שניה. להוי ידוע לך עקביה, שפשפשתי הרבה והעמקתי וירדתי למעמקים טמירים ועליתי בעליונים שבעליונים ונתחוור לי – שאין זו בת מזל שלך ולא היתה ולא תהיה. חסל מעכשו פרשת אנהיט.

אמר עקביה גמגום שבתמיהה: ולא פלא הוא כל אותו הענין, שהבורא יתברך נתן בלבי לעשות כל אותם המעשים ונתמלא לבי תקוה ו… אהבה, ולבסוף… לבסוף עמד ועקר לבי מקרבי וכמו השליך אותי, השליך אותי ממש, מעל פניו… מה פשעי אני? מה חטאתי? ומה יהא עלי? עכשו מה יהא עלי?

ישב החכם ואמר לעקביה: שב ואסביר לך דברים שעומדים ברומו של עולם, ואתה עשה אזנך כאפרכסת, הקשב והסכת ותבין לטיבם ולמהותם של כל אלו הענינים והמעשים.

חזר ואמר לו החכם:

דע לך, עקביה אחא, שטעות היתה בידך. יש ואדם טועה בדעתו כאחד שתועה בדרכו. סובר אחד הֵלך, שהולך בדרך נכונה ופתאום נגלה לו, שאין זו הדרך וכל שהלך, בטעות הלך. לבטלה הלך. מה עושה אותו אדם? פונה וחוזר מכל אותה הדרך, שהלך לבטלה. כך גם אתה.

– אני – מה טעות היתה בידי? כלום לא שמרתי תדיר “היהדות”, לא עשיתי מצוה וטובה עם הבריות? מה טעות היתה עמדי?

– כן. כן. מעשיך היו טובים וכשרים. וכי מי אומר לך, שחטאת או שחללת תורה ומשפט? ברור לי, שיהודי כשר אתה וירא אלהים אתה, אבל אין אתה יודע אלהים. רצוני לומר יראת שמים חקוקה בלבך, אבל דרכי שמים נעלמים ממך.

– ודאי, יודע אני, ש“עם הארץ” אני. איני יודע תורה ובינה. ומשום כך, אדון חכם, באתי לכתחילה אל כבודו שיבאר לי…רק משום כך באתי. לא היה בדעתי עליה… על אנהיט… לראות פניה… אלא ש“חסדו” אמר: אראה אותה לך. אמרתי: טוב. הרבה תודות אני נותן לו, שהביאה… שראיתיה… אבל כל שבאתי אל חסדו – שיבאר לי, למה עשה לי הבורא כך? שהובילני ארבע־חמש שנים באלו הדרכים ואלו ההרים – ופתאום השליכני כחרס הנשבר.

– זה שאני אומר לך, שאינך יודע דרכי שמים. מכיון שלא הוא הבורא, הובילך, ולא הוא השליכך.

– מה פירוש? וכי מי מוליך אדם בדרכו? מי שומר צעדו? מי שומר נפשו? לא הוא, השם יתברך?

– ראה, אחא עקביה, וכי חושב אתה, שהקדוש ברוך הוא – שמש שלך הוא? לילך לפניך בדרך, ולשמור צעדך ולהכין לך כל שלבך חפץ?

– לא. לא. חס ושלום. אלא…

– מאי אלא?

– אלא… אין הוא אבינו?… אין הוא מלכנו?… אין אני יודע פסוק… אבל אנו אומרים “כרחם אב על בנים”. וכלום מה שעשה לי – כך עושה אב לבנו?

– וכי מה רעה עשה לך? לא הוא שנתן לך נשמה ונתן לך כח וחיים ופרנסה – ומה לך עוד?

– לא. חס ושלום איני תובע… אני רק מבקש… להבין אני מבקש…

– מה מבקש אתה להבין? הרי נתתי לך להבין…

– אבל הבורא, שנתן בלבי תמיד… שהיה אומר לי… “לך עקביה ועשה כל שאני אומר לך”… והיה נותן מחשבות בלבי…

– מתי נתן לך? מתי אמר לך? כלום שמעת, שדבר אלהים אליך? היכן דבר? ומה דבר? הן הבלים תדבר. מי אומר על עצמו, שאלהים מדבר אליו? כך יכול לאמר משה רבנו ואליהו הנביא או אחד שוטה, שדעתו רפויה עליו. ואתה לא משה רבנו אתה ולא שוטה אתה – וכיצד אתה מעלה דברים אלו בפיך? חדל מדבורים אלו. ישמעו הבריות ויאמרו עליך, שמשוגע אתה.

הרכין ראשו עקביה. נשתתק והיה שקוע בעצבות גדולה.

עזבו החכם שעה קלה בשתיקתו והיה מסתכל בו ורואה, שפניו אחוזים צער, כאחד שמת לבו בקרבו מבשורה רעה, שהגיעה לאזניו.

פתח ואמר לו: מה אתה יושב שותק ומשמים? שמא יש לך דבר לאמר – דבר ואשמע. שמא יש טענה בפיך – אדרבא, הגידנה ואשמע. מה מחשבה בלבך?

– שימחל לי הרבה סיניור חכם… אני כאין וכאפס… כקליפה אחת, שאין בה כלום… מה אני לפני תורה שלו וחכמה שלו? אבל – מה שאמר לי לא נכון בעיני… איני רואה אותו נכון… שימחל לי.

– כלומר, אני אין הצדק עמי?

– דומני… אין הצדק עמו.

– ואתה– הצדק עמך?

– אני – מה שייך לאמר הצדק עמי? לא שייך לאמר כן… שאני רק שואל… אין לי בינה להגיד סברה שלי – אני רק שאלה אני שואל.

– אבל השאלה שלך אינה שאלה. משום שאין בה ממש, אין לה יסוד. הרי זה בנין בלי יסוד. שאתה מניח יסוד רעוע, יסוד שבשוא, שאלהים דבּר לך ונתן בלבך – ואחר כך אתה שואל: למה נתחרט? למה עזב אותך? והרי אני אומר לך: הבל הבלים דבריך… לא נתן לך דבר הבורא ולא נתחרט. לא השמיע לך נבואה ולא דבּר אליך. ואתה טועה היית בדעתך ותועה הלכת כל הימים, ארבע חמש שנים. וראיה שכּן הוא, שדברי צודקים ונכונים – שהרי הלכת ונדדת, עבדת ונתיגעת (ובלחש: נלחמת ושקרת ורצחת), בקיצור: “מעשים בל ידעום” והכל – לשוא ולריק. טעות וסכלות. הזיה ותעיה. ועכשו אין בידך כלום, מה שהשתוקקת כל כך – אותה אנהיט – לא השגת ומה שיכולת להשיג, לא השתוקקת אליו. בחור אומלל היית. הרי עיניך רואות: זהו המצוי. זוהי האמת. וכל “מחשבות” ו“רצונות” שהיו לך – הבל וריק.

נתכרכמו פּניו של עקביה ונתכווצו, כאחד שאחזתהו עוית בפניו. לבו, לבו, הומה לו לבו! דומה לו, שהחכם אינו דובר בלשונו אלא מקיש בקורנס על ראשו, הלוך והכה, ועושה בו בקיעים בקיעים.

חזר החכם ואמר לו: ואני משום שאוהב אני אותך, אני מוכיחך ואני פוקח עיניך, שתראה דרכך בחיים ולא תהא כמגשש באפלה.

תפס עקביה דבוּרו בחפזון ואמר:

– לא… לא… אדון חכם. נהפוך הוא. עכשו עיני מסתתמות… עכשו חשכה נופלת עלי… חשכה…

– כיצד עקביה, מדוע?

– שעכשו… עכשו… יוצא אני מדעתי… ברור, יוצא אני מדעתי… אבדתי בדרכי…

– לא אבדת בדרכך, ולא תצא מדעתך אלא תכנס בדעתך. מה דבוּרים אלו שאתה מדבר? אם בחוּר אתה ויהודי כשר וירא שמים אתה “תן דעתך בראשך” ואמור לי: מה טעם לדבוּרים אלו? הסבר לי ואבין. רק תינוקות ושוטים מסיחים סתם דבוּרים. מדוּע מטיל אני חשכה עליך?

אמר עקביה רתת:

– שאם כל שהלכתי וחשבתי טעות היא בידי, שאם הוא הבורא אינו עמדי – מה אני עושה בזה העולם? רצוני לומר: מה לי בזה העולם? מה חפץ באלו החיים? ולמה… למה הייתי מהלך ותועה כל אלו השנים?

החכם, אף שלבו היה גס בעקביה והיה מתאכזר עליו לתועלתו והיה מכוון לעקור קמעא קמעא תמימות שבלבו, כדי לבוא על שכרו, בכל זאת כששמע את קולו של עקביה, שהוא רעוּד ושבוּר, וכשראה את פניו הקדורים, נתמלא רחמים עליו.

פתח ואמר לו: ראה, עקביה, עכשו אני מסביר לך מחשבות עמוקות בחכמה, כדי שישקוט בך רוחך ויתנחם לבך. תמה אתה הרבה, שהבורא, כביכול, הוליכך תועה כל אותם הימים וגמל לך רעה תחת טובה, חלילה. אבל לא כך היא האמת. לא הוא הוליכך ולא הוא שעזבך. טועים בני אדם שחושבים שהבורא יתברך נותן דעתו לכל צעד וצעד של כל אחד מרבוא רבבות יצוריו, שחיים בעולם. לא כך. חכמים גדולים ורבנים גדולים יודעים, שאין “סורב’יינסה פארטיקולארה” (השגחה פרטית) על כל בריה ובריה בכל רגע ורגע ובכל פסיעה ופסיעה של בני האדם. ומי שחושב כך מטיל פגם בבורא יתברך. כאילו זקוק הוא או מחויב הוא ליתן דעתו לכל שׂערה, שתצמח או שתפול מראשו של אדם. ולא משום שאינו יכול, חלילה, אלא משום שאינו צריך. הוא, שבורא גדולות ונפלאות אין חקר, לא יתכן, שיהיה תלוי ברצונו ובתשוקותיו ובהפיכותיו של כל אדם, שאומר לו: אם אתה עושה לי כך, אני עושה לך כך, ואם לא כך, אף אני, לא כך. וחלילה וחלילה לומר: שאם אדם יחטא ויעשה עוון, יכעיס ויצער חס ושלום את הבורא. שאם כן, הרי נתת כוחו של אדם גדול מכוחו של אלהים, שהאדם יכול להכעיסו ולצערו. וכן אם אדם עושה טובה ומצוה, חלילה וחלילה שתאמר, שהוא מרצה ומהנה את הבורא – שכאילו זקוק הוא לטובה מיד בשר ודם. אלא שכל שאדם עושה, לעצמו עושה. עושה טוב, ימצא טוב לעצמו. ועושה רעה, לנפשו הוא עושה.

היה עקביה יושב, ראשו נטוי וממושך כלפי החכם, פיו פעוּר ועיניו תוהות־בוהות, והיה מתנודד קמעא לפעמים, כמי שדוחפים אותו ממקומו בעל כרחו.

והחכם מושך דבוּרו בלא הפסק ומוסיף ואומר: והפילוסופים עוד מוסיפים ואומרים: חייב אדם לעמול ולהתיגע, כדי שיעשה בחייו כל שלבו חפץ. שבשביל כך ברא הבורא את העולם בטוב וברע, דבר והפוּכו, יגון ותענוג, יופי וכעוּר, עושר ועוני כדי שכּל אחד ישיג בעולמו לפי כוחו, לפי יכלתו, לפי הבנתו.

ואין הבורא, חלילה, אוהב את בני האדם ואינו שׂונאם. אין הוא מבקש רעתם ולא טובתם. שהרי אם היה אוהבם – היה בוראם בעולם שכוּלו טוב, ואם היה שׂונאם – בעולם שכוּלו רע. אלא ברא עולם וברא אדם, ברא רע וברא טוב. והחכם עיניו בראשו ולוקח לעצמו כמה שידו משגת והכסיל בכסלו הולך וגורם רעה לנפשו.

נשא ידו עקביה, כאחד שחוסם ומגן עצמו מפּגע שקרוב לו, ואמר לשון גמגוּם:

– פליאה! סיניור חכם, פליאה רבתי! ואני לא כך שמעתי. פעמים שדרש החכם, שמעתי – שהבורא יתברך נתן לנו יצר הרע ויצר הטוב, שאדם יהא מתאבק… תמיד מתאבק עמו… עם היצר הרע. יתאַבק עמו ויקבל שכר. וזהו שכר מלחמתו. יצר הטוב נברא למען יאמר לו לאדם בלבו מה טוב ויעשה. שלא יטען אדם: נתת לי יצר הרע, ומה יכול בשר ודם לעשות כנגד יצר הרע? בשביל כך ברא גם יצר הטוב.

כך זכורני, בחיי אבא, ששמעתי דרשות מפי החכם הדרשן.

– יישר כוחך, שאתה זוכר תורה. טוב ונאה, עקביה. אבל עכשו צא וראה: מי צדק באמת? איזו סברה נכונה וישרה. כלום לא ראית רשעים וחטאים, שהלכו אחר יצר הרע שלהם והם עשירים, עינם שבעה ולבם שׂשׂ ושׂמח עליהם (ותוך כדי דבּוּר הזכיר לעקביה איזו גבירים זדים שבעדה)? ולא ראית אנשים צדיקים וישרים והם כלים ואובדים בדלוּת וביגון? ואתה בעצמך, שכּל ימיך עשית טוב וחסד עם הבריות והיית מתאבק עם היצר הרע – מה עלתה לך עד עכשו? אה? ודע, עקביה, שלא רק בך נוגעת הרעה ולא רק בברוסה העיר הפוכים הדברים, אלא בכל הארצות ובכל המדינות שבעולם רבוא רבואות ישרים, תמימי דרך, שלבם טהור ונקי, רמוסים ומושפלים עד עפר; ואלפי רשעים וחוטאים, חייהם אורה ושמחה, טובה ותענוגים.

והיה דבוּרו של החכם נשא בקול, כאילו מדבר הוא ממעמקים שבתוכו:

על כן אומרים הפילוסופים: בן אדם, בן אדם, ימי שנותיך בהם שבעים שנה ואף לא שבעים שנה. פקח עיניך וראה. השג ותפוס, חטוף ואכול. דרך חיינו – מדרון. משובשה הדרך וטרופה. לסטים בה ושודדים. רבים הרוכבים על סוסים, דוהרים וטסים ועוברים, אבל רבוא רבבות מהלכים ברגל יגעים ונחשלים. היה אתה בין הרוכבים. צלח רכב. כי תשב על סוס ודהרת והלכת – אפשר ויתכן שתעבור הדרך בטובה. ואם בין הולכי רגל אתה – אוי לך! בניגפים חלקך. רמיסה ובעיטה, מהלומה וכלימה, מכאוב וחרפה – אלה חלקך בכל דרך חייך. כל דברים ודרשות ששמעת…

הפסיק פתאום דברו החכם, כאחד שדוהר בגדולות על סוסו ופתאום נעצר לפני גדר גבוהה.

הנמיך קולו וחזר ואמר: עכשו לך לשלום, עקביה, וחזור אלי לאחר שלושה ימים, ברם, יד לפה מכל אשר אנו סחים וחוקרים. אַל לגלות לאיש. אני לך ואתה לי, עד שיאיר הבורא פניו אליך. מבטחי בבורא, שתצא מעמי מרוצה וטוב לב. ודע, אם מגלה אתה דבר מן הדברים, אני מגלה דברים וענינים שלך, שאני עכשו באמצע “התקוּנים” שלך – וגדול צערי, אם תקלקל הענין באמצעו.

יצא עקביה מלפני ה“חכם מירושלים” וראה עצמו כאחד, שנפל לבוּש בגדיו בנהר שמימיו זורמים ואחד משהו מן המים והריהו מהלך כושל, כבד־אברים, ראשו מהומם ובלבו מבוכה.

 

יג. קרעים    🔗

לאחר יומים השכים האב לפתח עליתו של החכם. מבוהל ונסער נכנס ורוחו קצרה עליו. וטרם יפתח פיו לדבּר אל החכם, הקדימו הלה ואמר לו: אַל יספּר לי דבר. יודע אני את הכל. אין צורך לומר לי. יודע אני, שעקביה עגום ועצוב ורוחו עכורה בקרבו. זהו מתוקף “התקונים” שאני עושה – לאחר שבוע ישקוט ויבריא לגמרי. יהא לבו סמוך ובטוח.

– כן, סיניור חכם – אמר האב בקול נוגה – שני לילות לא עצם עין. מהלך הוא כצל ושותק. שותק ונאנח. אה! אה! אה! מה היה לו? ואינו אוכל ואינו שותה. רחמנוּת על הבן.

– אַל “יקח דאגה”, טייו חסדאי, הכל יבוא על מקומו בשלום. ישים מבטחו בבורא ובי. ועכשו שׂוּמה עלינוּ להלוך הלאה בדרכנוּ. עלינוּ למצוא נערה בת מזל שלו. ותקותי בבוראי, שבעוד שנים שלשה שבועות – נאכל ממתקים באירוסין שלו. יאמר לי עכשו, איזוהי הבתולה שבידכם? ואני אבדוק ואחפש לדעת, אם היא בת זוגו, כלומר, אם היא מזל שלו.

– יחיה לנו שנים רבות, סיניור חכם. כבר שׂם דעתו על כך? הרבה תודות לו. הלואי שנזכה בכך.

– כך כך, טייו חסדאי. נזכה בקרוב בעזרת ה'. איזוהי הבתולה?

– שלש יש לנו ביד. ריז’ינה בת יצחק הסנדלר, שהיא טובת מראה, גבוהה ונאה – אבל אין אביה בעל יכולת. יכולים לתת קונטאנטי (נדן לחתן) שלשים “טורקאס” (לירות תורכיות) – כבר דבּרוּ עמנו מכבר. ואחת וידוג’ה, שאינה כל כך הדורה, אבל שתקנית היא, חסודה ותמה, טובה ו“ניקוג’ירה” (בת־חיל). זו בתו של טייו מרדכי ג’יקרג’י (מוכר ממתקים) – אף הם שלחו “קאזאמינטירוס” (מנשאים, שדכנים) ומגישים חמשים טורקאס. והשלישית – קרובת משפחה היא, ג’ינטיל בת שלמה סמאקופלי (עושה מטאטים). היא כך… שחרחורת, בלא הרבה חן. אבל נותנים מאה טורקאס. ואנו – אין אנו יודעים, כיצד להביא את “בעל הדבר”, שיראה אותן… שיבחר… שיגיד, לאיזו לבו נוטה, שכּן – יראים לפתוח פה על זה הענין…

– שפיר, שפיר, טייו חסדאי. אני אבדוק בענין, אחקור, איזו מזל שלו. אפשר שתהיה אחת מהן ואפשר שאין אף אחת מאלה. במשך זה השבוע יקום הדבר. והוא יהא לנו סמוך ובטוח. רק שהכל יעשה בצנעא ובשתיקה – יפה שתיקה וצנעא לענין זווּגים.

באותם הימים בא החכם מירושלים בדברים עם כל אחד מאבות הנערות לחוד. הזמינם אחד אחד אליו וסח עמם דברים שונים שמושכים את הלב, כאדם שמגיש לפני חברו פרחים, שריחם מעודן ונחמד, שנמשך הלב אחריהם, עד שנגע בענין “סידורו” של עקביה, שהוא בחור טוב, ירא ה' ובעל מדות ובעל פרנסה, ושהוא החכם מירושלים, יודע הרבה חבּה אליו, משום שראה ללבו ויודע, שהלה יחיד הוא בבחורים, צדיק תמים־דרך ואיש מעשה. ומשום כך רוצה לבקש לו “מנה הגוּנה” כראוי לו.

שוב הזמין כל אב ובתו לחוד, תהה על קנקנן של הבנות, גלגל עמן בדברים, ועמד על טיבן ומהוּתן – ושלחן מעמו בשלום.

עשה חשבונו וגמר:

הראשונה, ריז’ינה, שמצאה ערה ופקחה כשם שהיא חסונה ונאה – פסוּלה לחלוטין, אין זאת נאה לעקביה ואין עקביה נאה לה ובעיקר אינה נאה לו ל“חכם”, שאין זו בתולה, שניתנת להלוש בידיו. לשונה ברורה, עינה גלויה ודעתה בהירה – ואינה ענין לכאן.

השלישית – צנומה היא ודלת־חן. ועקביה – שלבו נמשך אחר אותה ארמנית נאה – לא יתן עיניו בזו.

השניה וידוג’ה, זו שתקנית היא, תמה ופשוטה. עקביה טוב לה והיא טובה לעקביה, היינו, מחויב עקביה, שתהא טובה לו.

הזמין החכם פעם שלישית את הבתולה וידוג’ה לבדה. סח עמה ביחידות על חתן דידן עקביה והפריז והגדיל בשבחיו ומדותיו, אלא שכידוע מחזיק הוא בעקשנות. אין הוא רוצה בכלה. קשה הוא כסלע ואין לשנותו ואין לרצותו. אבל לכל זה אין חשיבות בעיני החכם. אין לו חשש מרצונו ומקשי ערפו של עקביה. הוא, החכם, בחר בה מבין רבות לעקביה. כך רצון שלו. אלא שעדיין אינו יודע, אם מן השמים רוצים, כלומר, אם היא בת זוגו. מוטל עליו עכשו לחפש ב“תקונים” וב“עשיות” לחקור ולדעת, אם היא מזל שלו. משום כך עליו לבחון “שלושה נסיונות”:

א) תקח אלו החוטים – קדושים הם, שנמתחו על קבר רחל אמנו – תקשרם בלילה סביב סביב למתניה ותישן. ומחר תשיבם לו.

ב) בלילה השני תקח מטפחת זו, שהוא התפלל ולחש לתוכה תפלות למלאכים טובים, שממונים על זיווּגים, ותשׂימנה בחזה מצד שמאל, מול הלב. והיה אם תחלום עם עקביה איזה חלום שהוא, אפילו כל שהוא, הרי נגמר הכל בכי טוב. בשבוע הבא יתקימו האירוסין.

ג) ואם לא תחלום – תשוב ותבוא אליו ביום השלישי לפנות ערב ואז ינסה ויראה בענין השלישי האחרון.

אלא שהכל יש לעשות בסוד, בהסתר דבר. גם לאב ולאם לא תספר דברים מיותרים, אלא ענין התיקון הראשון והשני ולא יותר. תיקון שלישי הוא סוד חמוּר.

שבה הבתולה ביום השלישי. עגמימות בפניה. גמגום בשפתיה. לא חלמה דבר. כמה שרצתה וכמה שנכספה לכך – לא חלמה. לא חלמה.

– אין חשש. אין לה, “לקחת דאגה”. הנסיון השלישי –בדוּק ומנוסה. הלילה הזה, אם תחלום “עמו”, עם החכם עצמו, אפילו עם חכם אחר, אפילו אם תחלום, שראתה ספר אחד – מספיק. עקביה הוא מזלה. אלא שלשם כך צריך הוא לשמוע לדופק לבה, להכיר ריח אפה ולמדוד הוא עצמו את חזה. לקח החכם ספל מים ונטל ידיו. פתח בספר וקרא כמה רגעים ושלח עיניו למרום. סגר הספר ולחש עוד. ואחר מדד בחוט השני את חזה ואחז במתניה והעביר ידים קדושות שלו עבור ולחוש, עבור והזכּר שמות מלאכים וּקדושים, בזה ובזה, והבתוּלה מחרישה וּמצפה לטיבה של הסגוּלה כל אותה שעה, החכם שולח בגוּפה ידים קלות, מנוּסות ואמוּנות –

ושוב נתן לה חוטי משי חדשים, שתקשרם בחזה, במתניה ובשוקיה.

למחרת היום שבה ובאה. עיניה זוהרות ובישניות כאחת, קולה נמוך וּצנוע: כן. חלמה. כל הלילה חלמה עם החכם.

באותה שעה יעץ לה החכם כמה עצות והורה לה כמה דברים, היאך תהא נוהגת והולכת עם עקביה, למען ימשך לבו אחריה.

יצאה הבתוּלה מעם פניו – ושלח וקרא בה בשעה לעקביה.

בא הלה מפוזר בנפשו מחמת פזוּר מחשבותיו ומיד שפך עליו החכם רבּוּי דברים כקילוּח מים קרים, שעושים בשׂרו של אדם חידוּדים חידוּדים: הרי רוַח והצלה עמו. הפלא ופלא. אות משמים. שהרי ענין זיווּג בידי שמים הוא. אילו היה יודע עקביה לקרוא בכתב חכמים, היה מראה זה הגורל, שפתח עליו ושיצא חתוּך וברוּר להפליא ולהשתומם.

הרי לשון הגורל אות באות, מלה במלה:

“מבחוּר, ששאלת עליו, עקביה בן סיניורו, ירא ה' הוא, רצוי לשמים. שנתנסה נסיונות קשים ועמד בהם. ותקנתו במזלו. בתוּלה בת עירו, שהיא שלישית לאחים וראשונה לאחיות, בת י”ט שנים, שנולדה במזל תאומים. (הוא ח' סיון). והיא מזלו. היא נחמתו. היא תקנתו!"

כך לשון הגורל. וחזר ובאר לו החכם טעמם ופירושם של דברי הגורל לכוונתם ולעמקם.

שמא יודע אתה בין בנות העיר אחת כזו, בת תשע עשרה, שהיא שלישית לאחים וראשונה לאחיות?

– לא. איני יודע. איך אדע?

– שמא מר אביך יודע? אקראהו ואשאל את פיו.

וראֵה גם ראֵה, עקביה אחא, אם תמצא בתוּלה לפי כל הסימנים בממש ובדיוק – הרי “מכאן ולהבא חושבנא טבא”. אם היא מזלך – תשכיח לך כל שעבר עליך כל ימיך ותהא רוכב צולח על דבר אמת ותהא שׂשׂ ושׁמח.

והחכם לא הרפה ידיו מטרף זה, שעלה בחרמו. כל תחבולות דבריו וכל גבוּרת פעליו וכל חריפוּת עצותיו גלגל והפך על ראשו של עקביה. כוח הגורל ופלא הפתרון (שהרי נמצאה וידוג’ה הבתולה מותאמת ומובחנה בכל הסימנים) ותוקף לשונו, שהניף על ראש עקביה כחרב המתהפכת, לחבב ולרצות את וידוג’ה על לבו – גברוּ עליו ויכלו לו.

טרוּף וּמהוּמם מתגרת ידו החזקה של החכם, שוּב אין עקביה רואה עולמו לא לפניו ולא לאחריו. מוחו ורוּחו אפלים ועכוּרים כיין בחבית, שטלטלוּה טלטלות חזקות. זה החכם עמד וחצץ בינו וּבין אלהיו. נפל צלו של החכם עליו והאפיל על אור יה שבלבו. ואלהים שלו, שבחיקו התרפק תדיר וסח לו סתרי לבו, כבן שמגלה לבו לאביו – מחריש ושותק. לא אות ממנו ולא חלום ולא רמז.

וזה החכם – לא יחדל דברו. אלהיו עזבו וזה החכם אספו. כקול הרעם יהממו דברו של החכם הזה וכברק יבריק שיחו לעיניו. נפלה ונפלא דבּוּרו. עז ורך כאחד. פעם יחמם וינחם ופעם יטיל עליו קרירוּת ואימה. ואיך יעמוד על דעתו ויפיל דברו של זה החכם? מה יהא עליו מחר ומחרתים? ומה תהא דרכו ומה פעלו? ושמא אמת וצדק עם החכם וזו הבחוּרה תרפא לבו ותשקיט רוּחו? אין זו כאנהיט. אף לא מקצת שבמקצת. אבל טובה היא ונעימה. דברה שדבּרה עמו (כשעלו לביתם לביקור ראשון) היה מרגיע ובא על לבו, כדבּר אמו דבריה לאזניו. שכּן הגידה לו, כשנשארו לבדם כמה רגעים:

– מכיון שהוא, החכם, אומר שענין זה מן השמים, אני אעשה אצבעותי עשרה נרות להאיר דרכך, ועל זרועותי תשכח כל יגון מלבך. כמלך במסבו תהיה בביתך. וכי דבר קטן בעיניך מזל משמים? מזל שמים, ברכת שמים!

כך אמרה ועוד דברים אמרה, טובים ויפים ופניה היו ורודים־מאירים וקולה רוגש.

אפשר זו המנוחה וזו ההצלה?

שני שבועות תמימים בחש החכם בקדרה זו – עד שכילה תבשילו: במוצאי שבת נחמו קמו והיו האירוסים.

השליח מירושלים אסף כל אשר זרע בתקופת שבתו בברוסה. מן האב קבּל חלקו וגם הבן ואבי הכלה העניקו לו טבין ותקילין. ובשלהי אלול יצא לדרכו ברוב נחת.

ועקביה, מכוח דחיפתו של החכם מירושלים, לוּקח והוּבא בברית הנישואין עם הנערה וידוג’ה בימי הסוּכות – ורבתה השמחה וגדל הגיל עד מאד.

ואולם לאחר שבועות וחדשים כל שחלפוּ הימים ועברו, היה עקביה כמתנער ומתפרק מכבלים, שנתן עליו זה החכם מירושלים, כאותו שכּור, שמתעורר ומתפכח משכרונו אחר תרדמה גדולה. וכאותו שכּור, שמרגיש מרירוּת בפיו ובלבו ריקנוּת, כן הרגיש עקביה מרירוּת וריקנוּת – וכל עצמו נראה לו קרעים קרעים.

כל אותם ימות החורף אחרי חתונתו היה עקביה כמהלך בכח לא לו, צעדיו מפוקפקים ורופפים והוא כמתנודד בין הליכתו בבוקר לחנוּת לעבודת יומו ובין שוּבו עם ערב לביתו, בית אביו. שלוה ושקט מחוּצה לו, קלות וחלקות הליכותיו, ואולם זעקת שבר חנוּקה בקרבו ובמסתרים תבכה נפשו.

בחנוּת עושה ידו במלאכה כאשר עשתה תמול ושלשום, אבל נאספה שמחת העבודה מעמו. נתחללה העבודה בידיו. דומה, אבד לעבודה עצם חיוּתה. מתה עליו העבודה. שכּן כל ימיו רגיל היה לעבוד, ואהב לעבוד, אבל לא לעצם העבודה. לתכלית אחרת עבד. המלאכה אמצעי היתה בידו, כדי להלוך בדרכו לקראת אותם הקולות, קולות־נפשו, קולות־אלהים, שפעמוּ בקרבו. בידו דפק בפטיש, במספרים גזר הפח, ובדמיו דפקוּ רננות נסתרות וּברוּחוּ צמחוּ תקוות ונצורות. זו המלאכה – כנפים היתה מצמיחה על כתפיו. שירה היתה נוסכת בקרבו. עמל היה מבוקר עד ערב, כי צפה לבוקר אחד, שיגיה עליו אור גדול. ופנת עבודתו בחנוּת כפנת מצפה היתה לו. צופה היה ומיחל. ימים רבים צפה ויחל. נכסף היה ליד אלהים, אשר תגע על ראשו, אשר תגלה לו דבר, דבר חפצו, חפץ האב על בנו עקביה – –

ועתה? מה לו עתה ולזו העבודה? מה טעמה וכוחה? אים אותם ימי זוהר, זוהר שבעולם־יה וזוהר שבנפשו? אים אותם ימי עליה, עליה ברומי הרים ועלי במרומי כסוּפים?

עתה נתון הוא בפנת חנוּתו – ריק ודל. עתה הוא בחוּר פחח, עקביה קורדובירו הפחח. כצפור־מרומים, שנצודה ומרטו כנפיה והיא זוחלת וכושלת בצדי דרכים, כן רואה הוא את עצמו בימים אפורים אלה בצעדו בוקר וערב מביתו לחנות ומן החנות לביתו.

בביתו שלוה ושקט. זו, וידוג’ה, באמונה ותום תקיים דברה. עשר אצבעותיה עושה היא נרות להאיר לפניו. אבל אהה! היא מדלקת נרותיה לשוא. עיניו רואות אור – ולא לבו. אל לבו לא יחדרו אורותיה. לב נגוּע ודואב לא יראה אור.

יום יום עת ישוּב מן החנוּת עם ערב – יראהָ נצבת על מפתן החדר. מצפה היא לו יום יום.

“בואך לשעה טובה” – אומרת היא מתוּנות לאזניו בהכנסו. מדי יום ביומו מקבילה פניו בברכת פיה. כאורח יקר הוא לה ערב ערב. ובאשר יפנה ובאשר יצעד שומרת היא צעדו, מטה אזנה לדבר פיו כי ישמע. והשלחן הנמוך ערוך ערב ערב כביום חג. טוהר ולובן. כוס שקוּפה, צלחת מבריקה, ומפה צחורה. ומה אמונה ידה להפליא במטעמים. נזיד וצלי, מאפה ומלוח, קלי ומעשה מרקחת תשיג ידה להעלות קמעא קמעא על שולחנו כאשר יעלו על שולחן גבירים.

עיניו רואות, פיו אומר תודה – ולבו בל עמו.

אכן לבו ישר עמה. מה חטא בידה? מה היא כי תאשם? אף שמץ פגם אין עמה. לבו נכון וישר עמה, אך לא דבק לבו בה. הוא – לב שבוּר לו. לא נרפא לבו מפצעו. בשבתה עמו לא יגיל, ולא יערוג ולא יכסוף אל קרבתה, ככל שהרגיש בקרבת אותה חמדת־לב – אנהיט. על כן יאבל עליו לבו. רואה הוא עצמו כיתום. נתיתם מאנהיט, וזו וידוג’ה, כאשה רחוקה היא לו. צעירה היא וטובה, תמה ונאמנה. אך רחוקה היא מלבו.

אולם עלה לא יעלה על פיו אף הגה קל. שמור ישמר מפגוע בה אף בדבּוּר פה. בזהירוּת יהלוך עמה. היא אשתו. אשתו – לא מזלו. שוא והבל – דברי “החכם”, לא נאמנו דבריו.

אליו – אל זה החכם – כל תרעומת לבו. כל חמסו עליו. עתה ראה יראה, כי תחבולות ותרמית היו עמו. (גם אחרים בעיר ירננו עכשו גם הם, כי בצע ומעל היו בכפיו של “שליח עצמו” זה). אך הוא, אותו חכם, יאשם ברעה אשר הביא על ראשו. כאחד קוסם ומכשף הכביד אכפו עליו. הוא שהממו, הוא שהכשילו, הוא שכבל ידיו ורגליו והטילו לקרן זוית והלך לו.

ולוּ היה לבו של עקביה שלם ותמים עם אביו שבשמים! לוּ אלהיו היה עמו כי עתה קבּל התהפוכות האלו שירדו על ראשו, באהבה, בשתיקה. לוּ ידע, כי כל אלו הוריד על ראשו אביו שבשמים, היה מחפּש וחוקר ולא היה נותן דמי לנפשו, עד אם ידע, על מה ולמה עשה עמו ככה אלהים? אבל מכל תעצומות “המחשבות” ורוב רבּוי דברים של אותו חכם – אחת (כן ידמה לו אל נכון), אחת נכונה בפיו:

אין עיני אלהים על דרכי בני אדם. אין לבו ליצירי כפיו. איש איש לדרכו ילך, אם רעה ואם טובה. יש רשע מת ברשעו ויש יחיה וישׂגה ויפרח. יש צדיק וטוב לו ויש כי יפּול וישפּל וירמס. כך. כך. נפקחוּ עיניו עתה וראה. דעתו בראשו עכשו והוא מבין ויודע. אבל אהה! כי לבו נקרע בקרבו קרעים קרעים. איכה יכּוֹן עולם זה בלא דין ומשפּט? בלא אמת וצדקה? למה, למה יעצום אֵל עיניו? איכה יושלך כחרס שבוּר איש ירא־אלהים, אוהב־אלהים וחפץ באלהים? למה הסיר אֵל עיניו מעמו? איכה יהלוך אדם גלמוד ואומלל על פני האדמה?

וכל שהיו מחשבות כאלו וכאלו כובשות וקורעות לבו של עקביה, היה מניח ידו ממלאכתו, נועץ עיניו בקרקע ושוכח עצמו וּסביבו.

יש ואביו, שישב לעתים על שרפרף קטן סמוּך לחנוּת לעזור עמו במעט בעבודה (כי מוצא פיו שמר עקביה ולא נתן לאביו להתיגע בעבודה) היה תולה עיניו בו ואומר כמתבדח: לאו, עקביה. אַל תשלך עצמך לשוּט בים. ספינותיך בשלום תגענה. חי אביך, לא יפּול מהן דבר. בשלמוּת תבאנה.

ועקביה היה מתעורר וּמנער עצמו ממחשבותיו.

כן חלפוּ ועברוּ ימות החורף.

ברם, בימות הקיץ התלבטה נפשו של עקביה בקרבו כצפור מתלבטת בכלוּב. לבו לבו להרים! מי יתננו בחוּר רווק, בלא אשה צופה ומיחלת לבואו בערב, בלא חרדת לב לאשר ידבּר ולאשר יענה ולאשר יחשוב.

ימים על ימים היה כובש רוחו וגובר על עצמו. כחתול שיושב כפוּף בפנתו היה יושב וּמכווץ עצמו בפנה שבחנוּת – ולפתע, בלא חשבון ולא צפּיה, יצא יום אחד מן החנות באמצעו של יום (יום שני לשבוע היה), כאריה שזנק מסוגרו, ומהר ועלה להרים. ברגל הלך. בלא מדי דרך ובלא מטה ביד. הליכה רצופה הלך חמש שעות בדרך העולה בהרים, עד שבאה עליו השמש באחד הכפרים הקטנים. שם לן באשר לן. ולמחרתו עם עלות השחר השכים מהיר ונחפז, כאחד שיוצא לחפש אחר אבדה גדולה, שאבדה לו. והוא בעת צאתו לא נתן דעתו לדרכו ולא ידע חפצו. לבו נשאהו ללכת באשר ילך. ואולם בבוקר, בעלות השמש הלוך ועלה, הלוך וגָבוֹר, ידע וידע חפצו. אכן מהלך הוא עכשו לחזר אחרי אבדה גדולה. בדאבה שבלבו וביגון שבנפשו מחזר הוא כאן אחר ילדותו. שם בינות ההרים טמונה וגנוזה חמדה יקרה זו, ילדוּת טהורה שלו, או מרחפת היא בין בתרי הרים אלה. ומחוז חפצו עתה – הכפר דיראמי.

שם בפסגות ההרים של הכפר, בין הררי מעוז זקופים ורמים, חלל כביר נפתח – שם ישכון למטה אותו עמק, ששופע תדיר שלוַת־עד ושלום־מנוחות. לשם ילך. לשם ילך לשם תכסוף נפשו. אותו מראה שָבה שבי בפעם ראשונה בילדוּתו את כל לבו. שם יראה ילד־נער מוטל על בטנו צופה ומביט דומם אל מראות אלהים. אולי ימצא שם את עצמו, את עקביה הנער.

במקומות, אשר עבר בדרכו, היה מהלך נחפז בלא שהיה, אבל היו כמה כפריים, שהכירוהו ועכבו אותו והושיטו ידם לו ברוב חבּה: הרי עקאב, חייכם, אותו עקאב. ראו גבר הוא, משאללה (כרצון האל, בלא עין רעה)! ראו זקן, ראו גבות עיניו ובלורית שלו. “אַסלאן גבּי” (כמו אריה), “הי וללה” (באלהים), פני אריה לעקאב. והיו שואלים וחוזרים ושואלים, היכן נעלם שנים רבות, ומה היתה עמדו. ועקביה עונה להם דברי נימוסין ונפרד מהם והולך.

עם ערבּים עמד בדיראמי למול חללו של העמק. דומם עמד. רחוק מאדם ומכפר. וזע לבו של עקביה בקרבו. כחופן צרורות עלה ונתחב בגרונו. הציפוּ עיניו. טוב לו פה. מי יתננו כירחי קדם. מי יפרק עתה רחמי־אשה ורוגז־אלהים מעליו. מי ישיבנו אל ימי שחרית, אל שלוַת־עולם, אל אהבת־אלהים!

ביום השלישי לצאתו מן העיר שב לפני חצות־יום הביתה. נזוּף ונכלם שב, ככלב שחוזר בחשאי מבית, שגורש ממנו בחוזק־יד. היה מראהו נכנע ודומם כשצעד על מפתן ביתו. נשאו עיניהם אליו אנשי הבית, התאפקוּ וכמו לא חרדוּ לראותו. חוורת־פנים עמדה אשתו ומבין שפתיה אמרה קול נמוך: כל טוב לך שבאת. שנות־חיים טובות יגמול לך אלהים. ואביו, כמכריח עצמו לשקוט ולהתבדח כדרכו, אמר: בפעם אחרת כשתצא קצת לטייל – הודעה קטנה תשלח לנו, שלא נהיה ממתינים לך ושנוּכל לישון על משכבנוּ בלילות. הודעה קטנה אינה עולה בכסף.

כשנכנס לחדר השני, ראה עקביה את אמו שוכבת באשנב. אף היא ברכתהו: “בואך בשעה טובה” – ולא יספה.

כבד מאד היה בעיניו שקט זה, שמצא בפני אנשי הבית. דומים הם בעיניו לאנשים, שאחד אלים השקם בעל כרחם מרורות־לענה וגם גזר עליהם לשים על פניהם מסוה שלוה, כמו לא בא דבר אל קרבם. האלים הזה הוא עצמו הנהו. קל היה לו יותר, לוּ התלוננוּ והתרעמוּ עליו.

ועקביה לא ידע, כי רבתה המהומה וגדלה הדאגה בבית ובמשפחה בעת העדרו. ואמו, הרכה והענוגה מעודה, שבץ־לב קשה אחזה בחצות הלילה השני, כשהיו כמה מבני המשפחה יושבים עמם.

וביום השלישי לעת הבוקר כבר שבוּ שליחים, שנשלחו מהבית לצאת אחר עקביה בחשאי בכמה דרכים ומהם ששבוּ מהרה והביאוּ בשׂורה, שראוהו בריא ושלם חוזר בדרך היורדת לברוסה.

ואנשי הבית גמרו אומר ביניהם לקבל פניו בלא תרעומת, לבלי הכביד על לבו ועל לב האם.

שב עקביה למסלול יומו, למלאכתו בחנוּת ולמושבו בבית. ברם, ימים על ימים היה תקוּף רוּח נכאה ופניו היו נפוּלים, ואיש איש בבית, ואשתו יותר מכולם, היו שומרים מוצא פיו ומקדמים פניו באותות חבּה ורצון.

לאחר כמה ימים, ביום צום שבעה עשר בתמוז, סגר את החנות בצהרים וישב בבית. לפנות ערבים יצאו האב והאם באשר יצאו וּוידוג’ה צופיה הליכות ביתה.

ממקום שבתו, במצע האשנב הנמוך, בקשה עקביה לבוא לשבת לידו.

ראי, וידוג’ה, – אמר לה מתוּנות – דבר חפץ אני לסיח עמך. מכבר אני חפץ… אלא חושש אני… שלא יהא לבך עלי רע…

– מדוּע, אהוּב, יהא לבי רע עליך? כל אשר תאמר אקבל מפּיך כדבר מלך אל שפחתו.

– כן, אני יודע, שלבך טוב. אין לב טוב כלבך. יודע אני. אלא שחושש אני, שאצער אותך. ואין רצוני לצערך כל עיקר, כל עיקר. לוּ יכלתי לסיח בלא שתצטערי – כל אשר לי הייתי נותן.

– דבּר עמי כל אשר בלבך. מבטיחה אני לך, שכל שתדבר, כיון שפּיך מדבּר אלי, אקבל באהבה. אַל תחשוש, אהוּב.

– ראי, וידוג’ה, דברים שרוצה אני לדבּר, מאהבה רוצה אני לדבּר… משום שאני “רוצה” לך כך טוב…

– הרי זו נחמה אחת גדולה, נחמת עולם, בשבילי. מה רוצה אני עוד – אם אהבה בלבך עלי?

– אך!… אך! – נאנח עקביה כאובד עצות. איכה אסיח ויעלה דברי בפי כרצוני. מי יתן ויהא אלהים עם לשוני.

החשה רגע ושב ואמר:

– הרי זה שרצוני לדבּר: רוצה אני להסיר מעליך כל רע… רוצה אני להציל אותך… לתת לך חיים… שתראי חיים… כפי שאַת ראוּיה. שאַת כל כך טובה. הרי אין עוד דבר, רצוני לומר, אין ילד שמעכב. עודך צעירה… בת עשרים אַת… וראוּי לך שתראי חיים ושיהיה עתיד לך… מה דעתך – שאצא מעמך? שנפּרד?… אני נותן לך גט וכתוּבה. גט שהוא כמו נתוּח… שירפא אותך… לכל חייך.

– זה שרצית לומר? – בקשה לחזק עצמה ולשקוט, כמו לא עבר להב חרב בלבה. אבל… לא אבין, מה הכרח לך בזה הענין –

וּבדבּרה נגרוּ דמעות מעיניה מאין ביכלתה לעצור בהן. והיא שבה ואמרה: אַל תבט, אַל תשם לבך לדמעות… שהדמעות מאליהן יורדות… אין אני רוצה לבכות. שואלת אני, כדי להבין. מה הכרח לך? תנני להיות תמיד על ידך. כשפחה. לא כאשה… לא כאשה… אשרת אותך תמיד. כלום מאוסה אני כל כך בעיניך, שלא תוּכל אף לראותני על ידך?

– לאו… לאו… וידוג’ה… האמיני לי… לא כך… אני בשבילך אומר… למען ייטב לך…. יהיו לך חיים…

מוטב לי עמך. לאכול פת חרבה עמך, לשתות מים מכדך, – טוב לי מכל חיים. למה תחשוב מחשבות מרות כאלו?

זהו… זהו, משום שאני… רואה אני… שעתיד אני לצאת מדעתי… יצא אצא מדעתי. מחר או מחרתו – זה יהיה סופי…

– למה, למה עקביה? מה חסר לך בביתך? מה רעה ראית בי? מה לא יעשו אמך ואביך למענך? אם לא למעני – רחם עליהם. הגד לי… אמור לי… מה בלבך? מה טינה בלבך? על מי טינה בלבך – אמור ונדע. אמור – ונסיר כל מכשול מפּניך. ויהי מכשול כשׂערה. גלה לי לבך… על מי ועל מה לבך כבד?

– אין לבי כבד על איש. לא על איש. ואמי ואבי ואַת – איך יהיה דבר בלבי עליכם? הריני כפּרתכם. הריני כפּרתך. אני… אני עצמי איני יודע מה בלבי. רק יודע אני, שאין חפץ־חיים עמדי. איני בטוב. איני כשוּרה. איני בטוב עם אלהי. אין אלהים עמדי. גם איני מתפלל מלבי. כך סתם אני הולך לבית הכנסת. רואה אני עצמי… כך נעזב… מגורש… אלהים עזבני. אלהים הסיר פניו מעמי. כמו היה ברוגז עמי. הוא ודאי שלקח ממני כל חיי, כל תקוה. ודאי הוא שהפך עלי עולמי. שעקר הכל מלבי, שעקר כל לבי מקרבי…

ישבה האשה הצעירה והיתה שומעת ותוהה, מקשיבה ומהרהרת: מה בלבו שלו? מדוע עולות מחשבות אלו בלבו? מה צפוּן באלו המחשבות? חזרה ואמרה כאחת, שדופקת בחשאי על דלת סגורה:

– ממה באה עליך תמוּרה זו? כלום תמיד היה נטל כבד כזה בלבך? מה גרם לכך? מה סבּה? אין דבר בלא סבּה?

נשתתק עקביה. מכאן ואילך, משאלה זו של אשתו ואילך – אינו יכול ללכת… אינו יכול לסיח. סוד הוא עמו. סוד מדאיב, סתוּם ומעוּרפל. יש סבּה. ואין סבּה. הסבּה עצמה – מה סבּתה? נעקרה אנהיט מלבו. למה נעקרה? למה נטעה בלבו ולמה נעקרה? והן עכשו אין לבו לאנהיט. הסבּה חלפה. ואשר אחריה – נשאר. מה יגיד ומה יסביר? מה ישמיע ומה ירגיע?

שמע עקביה לקול אשתו כקול מאוֹב עולה מהאדמה:

– שמא אתה אוהב אחרת? אפשר זו הסבּה?

התנער עקביה כנדהם. כן. זוהי אשתו, ששאלה. מיד השמיע דברו:

– ראי, וידוג’ה, נשבּעתי באלהים, באמי, שאמת בלשוני. רק לך אגלה. למען תאמיני. למען תשקטי. אהבתי. כן. אהבתי פעם אחרת. אבל עתה… עתה אין זו הסבּה, כלל וכלל. היא איננה עוד. חסל. אַל תדמי, שחשבתי מחשבת גט בגללה. לא. על זה, על גט, חשבתי בשבילך… לטובתך… ואז… יקרה עמי אשר יקרה – לעצמי אהיה… בלא דאגת אשה.

היו דמעותיה יורדות בחשאי ובלי הפוּגות והיא מחרישה. עד שהורכן ראשה ונפל על חזה. כך התעטפה רוּחה בה ונתעלפה.

יצא עקביה לחצר וקרא לעזרה. באוּ שכנים. באו אביו ואמו.

כששבה רוּחה אליה, גחן עקביה אליה, אחז בידה ולחש באזניה: חטאתי. אַת עמי עד יום אחרון. אַת אשתי. אוהבתי. עמך אהיה תמיד.

ימים רבים הסתירה הכלה מחמוֹתה כל אותה שיחה. בדתה דברים וטחה אמרים. אבל כשהשבּיעה אותה חמותה להגיד לה האמת, הרגיעתה והשתיקתה, שהכל עבר וחלף.

ובכל זאת, כששמעה את אשר העלה הבן על דעתו, באו הדברים אל לבה כרעל ממאיר. מאותה שעה כמו נשבר לבה בקרבה. ואף שזכתה וראתה כחלוף השנה בהוולד בת ראשונה לעקביה, היתה דווּיה וּמעוּנה מכבר במחלתה – התמעטות דם מתמידה והולכת. חדשים על חדשים התגלגלה במטתה, עדי נפחה נשמתה בחמישים וחמש לשנות חייה.

*

עקביה, שהוא עצמו וכל בני המשפחה ידעוּ בסתר לבם, שהרבה מן הרעה מידו באה לאם – חשך עליו עולמו במותה. אין־אונים עמד לפני גזר־דין זה, שהיה נורא מכל אשר נגזר עליו עד כה – מות האם הנאהבה והיקרה! דומם נשך בשׂרו בין שניו. בחמת מרי ובדמי מרדות לא קבּל עליו גזר־דין זה של שופט נעלם ואכזר! שאם הוא עקביה חוטא, אם הוּא שׂנוּא אלהים – למה יוּכרתוּ חיי אמו? הלמען הכאיב לו וענות אותו יקחוּ אותה מחיים? אי דיין ואי שופט, אשר יגזור משפט תמרורים כזה? לא. הודה לא יודה בצדקת אלוה. צדק ממנו, משופט מרומים, אותו חכם מירושלים: אין עין אלהים על יצוריו. אין הוא אב לבניו. לא יוכל אב לראות במות כה מוקדם וכה מעוּות, שיבוא כחטף על בנו. אין הוא אב. אלהים הוא. אלהים רחוק ונעלם וזר לבני אדם. דרכו לא דרך האדם. ורחמיו לא רחמי אדם וטובו לא כטוב אדם. אדם, אנוש מבני אנוש, לא יעולל לאדם מכאוב כזה כמכאוב המות, אשר ישלח אלהים על בניו! סלוח לא יסלח הוא לאלהיו. בדין־אמת הוא רוצה, בדין־צדק, יענה לו אלהים ממרומיו! ישלח על ראשו זעם המות. יקראהו לדין! לא שם… בעולם הבא, הן עוולתו פה, בעולם זה. פה ישמיע דברו. פה עליו להצדיק דינו. מה לו ולעולם הבא? יקרא פה לדין אלהים. וכל עוד לא ישמע קולו ויראה אות גלוי מאתו – לא יודה בדינו.

וכל כגון זה נשא בדומיה בקרבו, הגה לא הוציא מפיו, מיראתו לחיי אביו. הוקר יוקיר עתה את חיי אביו מכל הון. אַל יהא הוא גורם גם לקץ חייו. כי הנה אף הוא, האב הבריא, שלא ידע מיחוש אחד בכל ששים שנות חייו, הורכן ראשו, נכפף גבו ושׂיבה עלתה בשׂערו.

לפני האב לא גלה דבר. למען אביו החשה. למען אביו התמיד ללכת לבית הכנסת. אבל לא התפלל, לא פנה לאלהים, לא נשא עינו למרום. שפתיו אלמות בבית הכנסת. לאיש לא גלה לבו. רק לאשתו אמר פעם, עת ראתהו יושב שקוּע בסרעפיו, עד בלי שמוע לקולה, רק את אזנה גלה להרגיעה. “אַל תחששי אַת, וידוג’ה – סח לה בקול מתוּן וטוב – כי אשב בודד במחשבותי. לא אחרוש רעה לאיש. לא אחפוץ הדאיב ללבך ומה גם לב אבי. אני עם אלהים אדבּר. רגוז ארגז על אלהים. חשבון לי עם אלהים”.

וּודאי שחשבונו עם אלהים הוא שהעלה קמט ראשון, חד וחריף בחלקת מצחו של עקביה מן הקצה אל הקצה.

ומאז עברו ונקפוּ ימים על ימים, אפורים, דוממים, ללא תמוּרה, ללא שׂשׂון חיים. לבית עקביה באה חותנתו וישבה עמם כל הימים, לאחר שנתאלמנה מבעלה ובניה היו נשואים. היא היתה לעזר לבתה ולנחמה מעט בבדידות הבית לאחר מות עקרת הבית.

באותה שנת־אבל אבלה נפשו של עקביה בקרבו. בכל אשר פנה ועשה, גם בבית וגם בחנות, ראה שחורות וטעם מרורות. אף הפסד ממון גדול היה לו, משוּם שהאמין בתוּמו והלווה כסף לשלשה בחורים, מיודעיו מימי נערוּתו בהיותו בחדר. הללו באו, כל אחד בשעתו, דבּרוּ עמו בסוד הרבה דברי ידידוּת ועוררוּ את רחמיו, שיציל אותם מדחקם. הלוה לכל אחד מהם בינו לבינם חמש לירות זהב למשך זמן ארוך. האחד שלם לו. ואילו השנים האחרים – רעה תבוא על ראשם! האחד הכחיש בבוא שעת הפרעון כל אותם הדברים ואמר: “לא היו דברים מעולם. לא ראיתיך. לא בקשתיך. לא לקחתי דבר ממך”. שומוּ שמים על זאת! והשני לקח בפיו דברי כזב לא שחר למו. אמת – אמר – שהלוית לי חמש לירות. אבל השב לי צמיד־זהב של אשתי, שנתתי לך במשכון – ואפרע לך. – על זאת תאבל ארץ!

לאביו לא ספר את הדבר, שלא לצערו, אבל לדודו ספּר. ומכיון שלא היו עדים ולא היה בידו של עקביה שום נייר, אף כדומה לשטר, אמר לו דודו: ברך “מי שברך” על הגזלות! אז הוכיחו על פניו ודבּר עמו הרבה ופתח עיניו, שלא יהא כסוּס, כפרד, הזורק מעל גבו כסף יקר ומורידו לטמיון.

ועוד כמה ענינים של מרמה ותרמית ולשון ערומים עברו עליו באותם הימים שהיה ראשו עליו כגלגל, לבו לחוּץ בקרבו כבצבת וכל הליכתו כושלה ורופפה.

רק כתום שנת־האבל של האם, לאחר שפשטוּ מדי האבל השחורים ירד לפתע יום־אור אחד בבית עקביה, כחדור קרן־אור תועה בבית אפל מסדק, שנפתח ממקום לא־צפוּי.

חול המועד של סוּכות שררה בבית דממה שלאחר חצות. עקביה קם זה עתה ממנוחתו ודבּר שעשועים עם הבת הקטנה. וידוג’ה ואמה ישבו ליד פתח הסוּכה. האב שכב והתנמנם במשכבו.

דפקו בפתח החצר. פתחו הנשים וראו אשה צעירה חסונה, נאה ולבושה פאר ועמה נער כשַמש על ידה.

שאלוּ לשמו של עקביה – עקאב.

יצא עקביה לחצר. משעמד לפני האשה קרא קול חרד ומתאפק: אנהיט! והתחיל מסיח דברים כאובד עצות. צוה להכין קהוה, להביא מגדנות. ולאשתו אמר, שתלבש מדי חג.

הוּשבה האורחת בקרן כבוד – בכסת הרכה.

כשנכנסה וידוג’ה עמדה אנהיט והושיטה ידה לה ואמרה לשון חביבוּת: לא תפריעו עצמכם בשום דבר. אך כוס קהוה אשתה עמכם. לא יותר. רק כשעתים עמדי. עוד הערב נצא לדרכנוּ.

ואל עקביה אמרה:

– ראה, אחי עקאב, לא מצאתי מנוח לי בעברנו דרך אנטוליה, אני ובעלי, עד שבאתי לראותך, רק למען אוּכל לסוּר אליך עשינו דרכנו דרך ברוסה.

– אתן תודות לך, מקרב לב תודות.

– אַל לך להודות, חובתי היא. לא אשכך פעלך ויושר לבך לעד.

בקש עקביה “להחליף דבר” ואמר: ובעלך איהו?

– בבית המלון, רצוני היה לבוא לבדי אליך.

ולוידוג’ה אמרה: ראי, אחות, יחיה לך עקאב לאורך ימים. אַל תתמהי, כי באתי אליו וכי אדבּר אליו כאל אח. הן אַת ודאי יודעת, שעקאב טוב הוא כמלאך משמים. והוא היה לי פעם כמלאך שמים. וכל השנים, זה חמש שנים ומעלה, הייתי מצפה ליום הזה – לבוא להודות לו בעצמי ולבקש מחילה מפיו.

– כן… מובן מאליו… – אמרה וידוג’ה – הלב הטוב יבקש את הלב הטוב. כל אשר יכיר את עקביה ידע לו ידידוּת.

כל אותה שעה ישב עקביה, עיניו נעוצות באנהיט והוא דומם ומהומם, כאחד שיושב נים ולא נים ורואה מראות שבערפל, ספק הזיה ספק חלום. אנהיט, שראתה למבוכה שבפני עקביה, היתה אנוסה לסיח דברים למכביר, חלקה וחלק עקביה, עד שנלאתה כמי שנושא משאו ומשא חבר על גבו.

וכששמעה על אמו של עקביה, שנכספה להכירה, שאשתקד נעדרה מחיים, נתמלאה עצבוּת והיתה אף היא כאובדת דרך בשיחה. אז שבה ועוררה דברים וזכרונות על הכפר גיוזיליק ועל בני החברה, עד שראתה, שהגיעה שעתה להפרד.

ובצאתה מעמם מסרה מעטפה סגורה לידי עקביה ובקשה בכל לשון בקשה לא לפתחה עד מחר.

למחרת היום פתחו וראו אגרת קטנה, שנייר אחד צמוד לו. הביאו לדודו של עקביה שהיה יודע בעניני העולם, וקרא את האגרת. אנהיט מבקשת לקבל תשורה קטנה זו ממנה: המחאת כסף בסך עשרים לירות תורכיות. בשם כל היקר לו – אַל ישיב פניה ריקם.

היוּ כל הדברים מופלאים וסתומים מעין כל. אבל ככל אשר בקשוּ להוציא דבר מפי עקביה, העלו חרס בידם.

לאזני האב נאלץ עקביה לערוך דברים כאשר עלה בפיו ולספר, מה הטובה וההצלה, שפעל לזו הארמנית.

ולאשתו, בינו לבינה, אמר: הרי זאת, שהיה לבו נתוּן לה. אינו יודע מה גלגולים גלגלו משמים עליו, שתבוא בעצמה אליו. לא פלל מעולם, שיראנה שנית. אבל – טוב שבאה. עתה, דומה לו, הוּקל ללבו.

– ואף לי טוב, שבאה לידך שמחה זו.

– אבל רואה אַת, מה יפה היא?

– יפה היא, כן. אבל לא במאד.

– לא במאד? לי נראה גם עכשו, שאין יפה כמוה.

– אתה עוד אוהבה?

– מה שייך? אפשר לאמר, שאני אוהבה – כאשר יאהב אחד כוכב משמים. ואחר הוסיף ואמר: אבל אותך אוהב עתה כאשה שלי וכאם לבתי.

אביו, בינו לבין עצמו, היה חוזר ומחטט מפעם לפעם בעלילות אלו, שעברו על עקביה. ומכל אשר שמע לחצאין ומכל אשר שער בינו לבין עצמו, היה חרד בנפשו וירא בסתר לבו. פעם, באותו חורף, אמר לעקביה:

– יגמרו ימי הריונה של וידוג’ה ותלד בשעה טובה, אחר שנה ללדתה, אם בן או בת, כל חפצו לעלות עם כל המשפחה ולהשתקע בארץ הקודש. לבו אומר לו, ששם, בזכות הישיבה בארץ הקודש, יתנחם לבו עליו על אשתו ויהיה שלום לו ולכל המשפחה.

ימים רבים היו מצפים ומחשבים את המועד. ברם, לאחר הולדת הילדה השניה, ירדה חולשה על האב והיה נופל למטתו ימים ושבועות.

כמו מכאוב סתר היה מכרסם בלבו. וכל שבקש להחלים ולצאת לדרך, לא עלתה בידו.

שני חדשים ארכו ימי חליו האחרון. כמה ימים לפני החלו לגסוס, קרא לעקביה וצוה לו צוואתו: יתמוּ ימי שנת אבלו – ומיד יעלה הוא ואשר עמו לירושלים. אם לא זכה הוא לעלות בעצמו, תהא נחמתו, שבנו יזכה ויעלה.

לאחר שנתים יצאה המשפחה לדרכה לירושלים ועקביה אז כבן שלשים וחמש.

 

יד. בירושלים    🔗

בכל ימות הנסיעה בלב־ים היה עקביה מצפה מיום ללילה ומלילה ליום לאותה שעה, שתעמודנה רגליו בשערי ירושלים. צפיתו של עקביה כפוּלה ומכוּפלת היתה מצפּיתם של יהודים אחרים: שכּן הללו לבם נכסף לעלות למרום־ציון ועקביה נכסף לעלות ולהתעלות, לראות ולהראות. הללו מבקשים שמחה ללבם והוא מבקש – נוסף על כך – מרפא ללבו. הללו רואים עצמם כבנים שגלוּ מעל שולחן אביהם, שעכשו הגיעה להם השעה שישובו בשמחה, ואילו הוא רואה עצמו – לב יודע מרת נפשו – כבן שנטרד מלפני אביו והוא זקוק לרחמים ולמחילה.

וכשם שהיתה האניה מפליגה בים הגדול, מתמידה והולכת, מפזרת בעוז וגבורה גלים רבים מכאן ומכאן וחוצה לה נתיבה במים רבים, כך היה עקביה יושב ונותן עיניו שעות רבות במים הרבים והיה מפזר מחשבות רבות, שהיו צפות ועולות על ראשו והיה מגביר עצמו ומכוון לבו למצוא נתיב ודרך שיהלוך בו, כשיעלה לארץ הקדושה, כדי להתרצות לאביו שבשמים, שיהא מתפייס עם עקביה ויקבל פניו ברצון.

מה טוב, שאביו – מנוחתו בגן עדן – חייב אותו והטיל עליו לעלות לארץ הקדושה. שלום לעפרו, שעלתה מחשבה זו על לבו. ברי לו, שבעת שגלה לו אביו רצונו שיעלו כולם לירושלים – כוונתו היתה בעיקר, למענו, למען הבן. רק לב־אב, שמלא רחמים ואהבה לבנו, נתעורר לתקון גדול זה. הוא שראה במופלא ללב בנו, שעגום וריק הוא, מצא מרפא מופלא לו. אותה שעה שקראוֹ אביו, עליו השלום, לפני שנתים ומעלה, וגלה לו רצונו לעלות בקרוב לירושלים – אותה שעה רגשה נפשו בקרבו, כשם שהיא רוגשת עכשו באניה זו שנישאת על גלים רבים. כאות לטובה, כבת־קול שנשמעת בלבו של אדם פנימה – בדומה לאותם הקולות⁵, שהיה שומעם לפנים בקרבו – כן פעם לבו לדברי אביו.

אף עכשו בזו האניה, השרויה בין שמים ומים, תגיל נפשו ותתרפק לפני אביו שבשמים, הרי באותם הימים המרים – אחרי פטירת אמו עליה השלום – היה לבו נובל בקרבו. הוא עצמו ראה עצמו כאילן, שאפסוּ מים משרשיו והוא נובל ומתכופף, עליו נושרים וענפיו מדלדלים. מי יודע, מה היה סופו, אלמלא תקוּן־נפש זה, שנתן אביו בלבו.

נשען על מעקה האניה, בפנה נבדלה, רחוק מאנשים, מאשתו ומחמותו ומשתי ילדותיו אשר עמו, היה מסיח דברים לעצמו:

אי לו, שהטיח דברים כלפי מעלה!… כלימה תכסה פניו, שנתחצף כלפי אביו שבשמים… חרפּה ולעג יבואוּ בו עתה על שמלא לבו רוגז ופיו קצף… אי, עקביה, עקביה! איכה נשאך לבך? ליוצר גדולות, לבורא שחקים, לעושה זה הים הגדול, לבורא נפלאות עד אין קץ – דבּרת עזות! אתה, עקביה! מי אתה, עקביה קורדובירו? תולעת זוחלת, גרגיר אבק. כסיל אחד, פתי אין שׂכל. לא תורה עמך ולא דעת. בחוּר, שראשו סתוּם, לבו ריק ורגלו כושלה.

… מה יודע לבך מדרכי אלהים? מה תדע, נמלה, מעצמו של עולם? מי אתה ומה אתה לעומת רבון העולם! מה דמיון לטפּת־מים ולזה הים הגדול לבל תכלה? מה הרחבת פּיך על מות האם? הרק לך מתה אם? הכי ראשון אתה באדם? כלום לא באוּ יסורים וענוּיים קשים אף לצדיקים גדולים?

אשמתו בו… הסכיל וחטא… תעה ואבד בדרכו, על כן אבד ישעו מאלהיו… אלא שפליאה דעת ממנו… מה פסוּל מצוּי בו, שהתעהוּ בדרכו והביאו לידי חרפּה? למה היה הבורא קרוב ללבו בימי חרפו ואחר כך נסתרה דרכו מעמו, למה נסתלקה אהבת הבורא מלבו? אין זאת כי בער הוא ולא יבין דרכי אלהים. שם, בירושלים, יתן כל לבו ללמוד תורה ודעת מפי חכמים.

מה טוב, לו היה מזדמן בירושלים עם חכם אברמאג’י. אלא שהלה, כפי שאמרו מקורביו, שׂם משכנו בחברון. אפשר ילך ב“קום עשה” לחברון להקביל פני רבו ולסיח עמו. הן הוא, מלמדו, יודע טיבו מעודו. או יבקש תורה ויראת שמים מפי חכמים אחרים. ודאי גדולים וטובים החכמים בירושלים. אבל אותו חכם מירושלים, ח' שמעון עקנין, אם יפגשהו – התרחק יתרחק ממנו כליל. חכם זה – זר ומוזר היה. הרי הוא שהטיל ערבוביה בראשו, הוא שהעכיר מימיו והחשיך עליו עולמו. גם בין חכמים ורבנים יש פסולת וגבבא. עתה נפשו יודעת להבחין. עיניו פקוחות. אין הוא עוד תם כבימי בחרוּתו, שמאמין היה לכל מראה עיניו. עכשו למד להבחין ולהבדיל בין תבן לבר, בין מים למים, בין אדם לאדם. לא כל שנוצץ זהב, ולא כל פרי יאכל. עכשו יודע הוא דיו. הרבה ערמה ותרמית בעולם. שקר ואמת נפגשו. חכמה וערמה בקנה אחד. לשון ערומים לאנשים. אחת ידברו בפה ואחת בלב. לשעבר היה חושב, שכל בני אדם כמוהו, שפיו ולבו שוים. ולא כן הוא. חמש שש שנים אלו, שהיה בברוסה, ראה הרבה עמל ואון, חונף וכזב. למה ברא הבורא כך את עולמו? סוד הוא עמו. מי יודע רזי אל? עכשו יודע הוא, שאין הוא יודע עד מה מדרכי אל. אין לאדם לשאול ולהתרעם. אין אדם שיוכל להבין מפעלי אל, לעושה נפלאות גדולות לבדו.

… וסהדו במרומים – בירושלים יתקדש ויתחדש. בודד בודד ידרוך בשבילו. הוא לאלהיו ומי יתן ואלהיו לו. שם לא יבקר דבר, לא ילך בגדולות. לא לבער לבקש נצורות. לא ישא עיניו לרזי אל. לוּא רק יאיר האל דרכו לפניו, שיוכל לעשות רצון בוראו ולשרת אותו באמונה, באהבה, בדבקות. כל כך תכסוף נפשו לדבוֹק באלהים! כל כך תבקש נפשו קרבת בוראו. לוּא רצה אלהים לכפּר פניו! לוּ השיב כעסו מעליו. לוּ מחה חטאתו מעל פניו. וּלואי ויזכה לכך!

… לבו יאמר לו, כי אור אלהים יזרח עליו מירושלים. שכּן שם מקור האורה. שם משכּן אלהים. אשרי עין, תראה את עיר הקודש בהדרה, ערשׂ האבות והאמות, נביאים ומלכים. שמואל ואליהו, דוד ושלמה. רחל אמנו וחוּלדה הנביאה. רבי שמעון ורבי מאיר.

כך היו עוברים ושוטפים לבו של עקביה פלגי טהרה וגלי תשובה למכביר, כמשברי־ים שבאים וטופחים על פני האניה ומתנפּצים גלים גלים.

וכל קהל המפליגים באניה, יהודים, נוצרים ומחמדים, היו נותנים עיניהם בכל עת מצוא ליהודי הלז בעל הזקן האדום, שדיוקנו מיוחד במינו וכל מראהו נפלה מאחרים, כשהוא פוסע על גבי האניה מתון מתון, דומם לנפשו, ואינו מתערב באחרים לא בישיבה ולא בעמידה, לא בדבּוּר פה ולא בענין שעשוע.

ואותו יום, שהגיע לעת בוקר לירושלים, חקקו בלבו לזכרון עולם:

י“ט אייר תרס”ב.

*

משהתהלך למחרת היום בחוצות ירושלים, העיר העתיקה, הולך סובב בשוקים וברחובות, נכנס ויוצא לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, היה הולך ולבו בוכה בקרבו. לא כך, דמה לעצמו מראה ציון עיר הקודש. בלב חשב כל הימים, מימי ילדותו ועד יום אחד לפני עמדו על אדמת ירושלים, שעתיד הוא לראות מראות גדולים ומופלאים בעיר זו, עיר הבחירה. אמת, ידוע ידע, כי ירושלים חרבה היא ועדיין השכינה בגלוּת, אלא שדמה, שהחרבות עצמן כבירות והדורות הן. שׂרידים שׂגיבים במקום נורא וקדוש. דומה היה, שיראה מכתות־שיש ושברי אבני־גזית מתגוללים תלים תלים ורחבוּת וגדלוּת חתוּמות בכל, בבתים וברחובות. בילדוּתו היה מדמה לעיניו, שירושלים גזוּרה רחובות רחובות, רחבי־ידים, פי כמה מאותם הרחובות הרחבים שבברוסה ואפילו שבאסטנבול (קושטא). ולא תהא ירושלים, קרית אלהי ישראל, כאסטנבול הבירה? ועל כל אלה – כך היה מדמה לעיניו בילדוּתו – שפוּכה אורה גדולה וקדושה עצומה, כראוי וכיאה לנחלת משכּן אלהי ישראל.

רק במקום אחד בירושלים נמלא לבו רגש כביר, אבל כבד, בדומה לרגש גאון, שרחש לבו תדיר לזכר חרבות ירושלים – ליד הכותל המערבי. ביום שבת בבוקר, ביום השלישי לבואו ירושלימה, הלך עם חבר יהודים, שיצאו באמצע התפלה מבית הכנסת שברחוב היהודים לילך להתפלל “מוסף” על יד הכותל המערבי. מיד נצטרף אליהם והלך עטוף בטליתו יחד עמהם. הגיעו לשם. עמד וראה. זה שׂריד גדול מקדושת קדומים. מזכרת יגון מן הגדוּלה והתפארה. מצבת־זכרון מיללת בדמי. סער לבו בקרבו למראה הכותל, שמתנשא אבל ודומם. כמו שוקע זה הכותל בבכי. בוכות אבניו. תוגת שנות־אלף יורדת ומשתפכת משיאו ועד תחתיתו. נעשה בשׂרו של עקביה חדודין חדודין. אֵבל־עולם ירד על ראשו. יגע ונבוך עמד, כמו הממו ראשו. וכשבקע קול שועה מפי החזן:

“שתשוב ותרחם עלינו ועל מקדשך ברחמיך הרבים” – הרגיש רגש עלבון וכלימה צורבים בקרבו ומעלים דמו אל פניו. עכשו, זו הפעם הראשונה, מרגיש הוא כל השפלוּת שבגלוּת. פה, בבית אבא ההרוס והשבוּר, נתעוררה בלבו דאבה של חרפּה גדולה. שם, בגלוּת, לא ידע מה זו גלוּת. כמו נרדם היה ועכשו – נעור לבו בקרבו. למה גלוּת ארוכה זו? מה חרי האף הגדול הזה? מה רעים ישראל כל כך? מה נשתנו מכל אומה ולשון? ובלבו יעלה כעת זכר תשעה באב דאשתקד בברוסה. הנרות כבוּיים, הקהלה יושבת על מחצלות ברצפה, רבים גועים בבכי, וקול יללה נישא מפי החזן:

" היום – מלאו – לחרבן בית מקדשנו – ועיר אלהינו – אלף שמונה מאות – עשרים ושבע שנים – רעות ומרות". ואז ישב, ולא דאב לבו בקרבו כל כך. נוספה שנה על מספר השנים הרבות. כשגמרו התפלה, אף לא העלה איש דבר על שפתיו. גם הוא לא סח דבר עם איש. התפללו כחוק – וחסל. ברם כאן, רואים בכותל את מספּר השנים, על הכותל מונח קודר ומעיק משא השנים, משא נורא מכל נורא.

היה אותו יום שבת יום אבל בלבו של עקביה ולבו נשא אבלו, שלא לחלל מנוחת השבת בביתו.

ובכל אותו שבוע, כשהלך ותר בכל אשר תר בעניני חנות ופרנסה, היה לבו כבד עליו ממראות עיניו, שראה בחוצות ירושלים העתיקה האפלים והכעורים.

כשישב בעת ערבים ליד מפתן ביתו, שני חדרים פשוטים בפנה של חצר עתיקה, והעלה עשן מצינור הנרגילה בפיו וראשו מורכן על חזהו, ראתהו אשתו בכך ודאגה לו. והיא, ששתקנית היא מטבעה ונזהרת תמיד במרוּתו של בעלה ואינה נוהגת להרבות שיחה לא עמו ולא עם סתם בני אדם, פתחה ואמרה לו:

– מחריש אתה עקביה – למה תחריש?

נשא עיניו ואמר לה: לא כלום, וידוג’ה. כך חושב אני סתם…

– שמא בענין החנוּת ששׂכרת? כלום לא טובה בעיניך?

– לא בענין החנוּת. טובה ונוחה החנות – אלא ירושלים… כל ירושלים – היא שמעיקה על לבי האמיני לי, וידוג’ה.

– כיצד? מה דבר למשל?

– ירושלים כמוֹת שהיא, צרות־לב גורמת לי….

– כיצד? העיר הקדושה, שזכינו, תהלות לבורא, לעלות בה –

– כך. העיר הקדושה, משכּן אלהינו… שהיא ככה… כולה אפלה, נרפשה, דלה, בזוּיה. זה הבזיון, הבזיון שלה, מכאיב לבי – זה הבזיון לא אוּכל לשׂאת.

– ודאי עכשו חרבה היא ירושלים, עד שירחם האב העליון ויביא המשיח הגדול. אבל מי שזוכה ורואה כל המקומות הקדושים נחמה מעט יש בלבו –

– כן. הכותל המערבי, אמת, קדוש ומופלא מאד. אבל צער גדול נתמלא לבי, שהוא עומד חרב הרבה שנים רעות ומרות – אלף שמונה מאות ועשרים ושבע שנה! ואילו בית המקדש שלהם על הר הבית, שנשקף מהגג שלנו – ראי, כמה הדור הוא, כמה מקושט ומפואר, ואיך הוא פתוח לרווחות! וטהרה, הרבה טהרה, והרבה זכּוּת שוכנות בו! וכשאני רואהו, שהוא נשא למעלה על הכותל והכותל למטה… למטה… הבזיון הזה – מר ללב. מאד מר.

– מה בידנו לעשות? מה נוּכל אנוּ?

– על זה אני מחריש… מה יאמר אחד ומה ידבּר, מה יגיד ומה יעשה? זהו שאני חושב ושותק…אלא שהוא, הקדוש ברוּך הוא בעצמו, כיצד ישא כל זה… כל זה… אלף ומאות שנים! יכול אחד לצאת מדעתו. מי ידע רזי עליון. פליאה שבפליאה.

וימים רבים היה עקביה מהלך בירושלים בודד בודד בשבילו והיה כובש בלבו צערה של ירושלים ומסתירו מעין זר. הרי שאין ביכלתו לא לעשות דבר ולא להבין דבר – ולמה יסיח עם אחרים? אין עקביה רוצה לפתוח דברים עם שום אדם. והרי אחרים מהלכים בדרכם ועושים מלאכתם וחיים חייהם – ולא כלום. שמחה ושלוה בלבם ודברים וצחוק בפיהם – עם מי יסיח ואיך יסיח?

רק בוחן לבבות יודע, עד מה עכור לבו בקרבו. הוא יודע, שאין שלותו שלוה ואין שמחתו שמחה. כאבל, ששומר אבלו בין זרים, שמדבר ועושה ככל בני אדם ואף על פי כן אינו מסיח דעתו מצערו ואבלו עמו, כן היה מהלך מחוּצות ירושלים. יהודי אחד מהלך בין הרבה אלפים. אלא שהוא חש עצמו כבן, שדוה לבו עליו, שראה את בית אביו בחורבנו ואת כבוד אביו נתון לבזיון.

על כך מהלך עקביה לעצמו בלא לתת דעתו על אחרים ובלא לראות ולהתבונן לצדדים – אלא שאחרים היו רואים אותו ומשגיחים בו. פעמים היו בני אדם עומדים, משהים מבט ארוך על יהודי זה ומסתכלים בו. ואמת, היה בדמוּתו של עקביה מה להסתכל. ראשון לסימני פניו היה צבע שׂערו. כל דיוקנו היה טבוע חותם אדום. זקן אדום, צפוף, רחב במקצת, שטפס ועלה עד סמוּך לעיניו ממש והיה דומה לאלומת חוטי־נחושת דקים, נוצצים. גבות עיניו, מאותו צבע, מלאות, סבוכות, שומרות על עינים קטנות לוהטות, שנראות תדיר כמביטות ברוגז. מצחו ישר, צר, כחשוק־נחושת מועמה, מתוח מן הפאה אל הפאה וחריץ אחד חקוק באמצעו. אפּו קטן, מרוחב, ושפתו התחתונה משורבבה קצת למטה. וכשגלה לעתים את ראשו, נראתה גולגולת לא גדולה, מוארכה במקצת, בלורית אדומה גדולה וצפופה מעטירה אותו והיא נתונה בצואר איתן רחב. והיה משער הרואה, כאילו חלה בגולגולת זו מעין טעוּת, כאילו לכתחילה היה עשוי ראש זה לתתו על כתפי חיה אחת מחיתו־יער – אלא משום מה, נמלך הבורא, שִפּרוֹ במקצת ונתנו על כתפיו של עקביה קורדובירו.

וגם דבּוּרו, כשהשמיע קולו, היה נותן טעם של תערובת. ניבים טובים של לשון בני אדם מובעים בקולות הברה של בעל חיים, והם יוצאים מפּיו מדוגשים דגשים חזקים, ולרוב חוזר וכופל דברים לשם הסבר. וכך היתה מורגשת במלתו גבוּרתו.

ואף במלבושו היה עקביה בולט לעיני הבריות. תרבוש קטן שמוּט לו תדיר מעל פדחתו ונמצאת בלוריתו מגולה. מכנסים רחבים כמכנסי אכרים של אנטוליה ילבש ואבנט אדום ורחב כרוך למתניו קיפּוּלים קיפּוּלים.

ואנשים שמשתוקקים לדעת דברים וענינים שׂמוּ עיניהם גם במהלכיו ובמנהגיו וראו, שאף אלו משוּנים הם ולא כדרך הבריות. את חנוּתו שׂכר במקום רחוק מאד מרחובות היהודים, בתוך רובע הנוצרים, סמוּך ממש ל“קימאדה” (השרופה – כנסית קבר ישו). וענין זה היה תמוּה מאד בעיני יהודים. איך אדם עוקר עצמו מבין יהודים וקונה לו מקום פרנסה דוקא “ביניהם”, ולא סתם “ביניהם”, אלא ממש באותו רחוב, שרגל יהודי לא תדרוך בו אלא “פעם בשמיטה” ואף אוזן יהודי נצרבת לשמע שמו.

בראשונה חשבוּ: מרה תהיה אחריתו, עתיד הוא לצאת ממאורת נחשים שלו בשן ועין. מי יחתה גחלים בידו ולא יכוה? אבל משראו יהודים, שעברו עליו כמה חדשים ולא אונה לו כל רע ואדרבא ניכר, שהוא משתכר יפה וחפצו מצליח בידו, אמרו לשון הצדקה לעצמם: שומר פתאים ה'!

בימים ראשונים, כשנשאל מפי אחד שכן סקרן: מה ראה על כך להרחיק כל כך ולתלות פרנסתו בין ערלים ואיך יתן אדם בעצמו מכשול לרגלי עצמו? ענה לו עקביה דברים ברורים ודגושים, לא, אחא, אני איני נוגע בפרנסה של אחרים… איני נוגע. כשבאתי לכאן, עברתי ברחובות היהודים ומניתי שמונה חנויות של פחחים – די והותר. ועתה אני אבוא ואוסיף עליהן עוד אחת? לא. זה אינו רצוי לא לאלהים ולא לבריות. “הבן־אדם” – אומר אני – צריך שיאכל לחם נקי… לחם נקי – אין טוב מלחם נקי.

– כך, שפיר, עקביה. הרבה צדק עמך, אלא – סכנה שם… גויים. נוצרים. ו“נשמרתם מאד לנפשותיכם” – אומרת תורתנו. פחד יש שם.

– שאני אפחד? לא, אחא. איני ירא אותם. ייראו הם אותי. אני “איני עושה חשבון אותם” (איני מחשיבם) מה אני ירא?

הרי לך יהודי, שמוחו עקום ודרכו משוּנה.

ועקביה לא סר מדרכו. ישר ישר הלך במסלולו. חששות אלו אינם תופסים מקום בלבו. דברים אחרים ומחשבות אחרות ממלאים לבו. עליהם דוה לבו. ונכון יותר: לבו דוה על שאין ממלאים לבו שום דברים וענינים. כך, סתם, הוא מהלך. בהשכמה הוא קם ל“תפלה ראשונה” ויוצא במוקדם לחנותו, ובערב הוא שב, מתפלל ערבית ונכנס לביתו. בבית קרנות לא ישב, במושב רעים לא יחפוץ ושמחה וגיל לא יבקש. אף בבית הכנסת אחר תפלה, כשנקהלים יהודים ומסיחים ב“חידושים” – רק לעתים עומד הוא מן הצד ומקשיב, דומם יקשיב כקטן בין גדולים, ואיש לא יתן דעתו עליו. מכיון שאין הוא משמיע דבר, אין שואלים אותו דבר. רק שמש בית הכנסת והגבאי מסבירים לו פנים וחולקים לו כבוד, דוקא משום מדת צניעות שלו. כשהעלוהו פעמים לתורה, נדב בשעת “מי שברך” “מתנת ידו” ולא נקב הנדבה. כך אומרים אנשים, שאין ידם משגת לתת נדבה הגונה, ו“נדבה קטנה” מתביישים לתת. ברם עקביה, כשבא השמש לקבל “מתנת ידו”, נתן לו סכום גדול – רבע מג’ידיה – כאחד הגבירים שבעדה.

וגם על כך מי ששמע, אמר: יהודי משוּנה במקצת.

כך, בהסתר ובצנעה ובעגמימות בלב, עבר עליו קיץ וחורף ומלאה שנה ויותר מעת בואו לירושלים ולא נגע באחרים ולא נגעו בו.

אלא שמקרה־פגע אחד פגע בו – ומאותו זמן, בלא רצונו של עקביה ובלא כוָנתו, היו משתלשלים ענין בענין ומקרה במקרה בדרכו, עד שקמעא קמעא נודע שמו ברבים ונתכנוּ לו עלילות רבות וגדולות.

אותו מעשה כך היה:

בעתות ערבים היה עובר ערבי בעל מקנה (שנים, שלשה היו נמצאים אז בקרבת רובע היהודים), הוא וחשיף־עזים וכבשות בן עשרים – שלשים ראש עובר ומכריז באשכנזית, ספרדית וערבית: מיליך… מיליך… ליג’י, חליב! ובאותה שעה נשי ישראל יורדות ויוצאות וכליהן בידן, מצפות לערבי, שיהא חולב לפניהם (משום חלב שחלבו גוי טרף, אלא אם כן חלבו בפני ישראל). והוא, הערבי, חולב מעטיני העזים, מודד ויוצק לכליהן. יש גוי, שנוהג עין יפה ומוסיף על המדה מפני הקצף שעולה בעת חליבה, ויש שעינם צרה. אז תעמודנה הנשים, ביחוד אלו האשכנזיות, שהלשון הערבית משובשת ונלעגת בפיהן, ותבקשנה: הב עוד, עוד מעט; הרי חצי המדה קצף.

בימים ההם היה ערבי אחד (חלים גנם שמו) עובר כרגיל עם עדר עזיו ומוכר חלב. ברם, יותר משכוון זה למכור חלב לנשים, היה מכוון לקנות הנאה לעצמו, להרבות שיחה ולהזין עיניו מפניהן של נשים יהודיות בעת שמתכופף בין רגלי הנשים לחלוב את העזים. וכן היה נוהג אותו חלבן קלוּת־ראש וקלוּת יד בלקוחותיו האשכנזיות, שאינן מבינות לשפתו ואינן מבינות לכוונתו.

גם סמוך לחצר מגוריו של עקביה היה עובר יום יום לעת ערבים הערבי החלבן עם חשיף עזיו. באחד הימים ישב עקביה למנוחות ליד חלון קטן שבחצרו ושתה קהוה של ערב. נפל מבטו באקראי על החלבן. הביט וראה בפנה שברחוב, שזה החלבן שלח ידו בירכה של נערה “אשכנזית”. היא נוזפת בו וגוערת בו והלה מוסיף להטרידה בדבוּר וביד – מחמת שלא עבר שום אדם ברחוב.

מיד זנק עקביה ממקומו, ירד מן המדרגות בקפיצה גדולה, נתקרב לערבי מאחריו וסחבו בצוארו בבזיון. ובלשון ערבית, שלא היתה שגורה בפיו, חרפו וגדפו על פניו. נפגע מאד המוסלמי הגֵא והרים ידו לסטור לעקביה בפניו. דחפו עקביה על פניו והפילו מלוא קומתו לארץ. נתמלא הערבי חמת זעם, פיו מלא קללות נמרצות וידו אוחזת אבן לרוצץ ראשו של עקביה. מיד ראה הערבי לעיניו מראה גדול ונורא: תפס עקביה עז בקרניה, הניפה בידיו וזרקה כנבלת תרנגולת בין רגליו של הערבי ואחז ידו בעז שניה ועשה בה כמעשהו בראשונה. עד שבאו יהודים, שנזדמנו בדרכם והפילוּ תחנתם לפניו: למען ה‘, למען ה’, מה אתה עושה, יהודי? עקביה… עקביה…

בינתים נתקהלו אנשים רבים, נשים וטף. מפה לפה ספּרוּ מעשה גבוּרה שביצע עקביה.

שמעו יהודים ותמהו. שמחו וגם חרדו. אותות פחד בפניהם ושמחה וגאוה בלבם –

– שמשון! שמשון הגבור!

– מי פלל ומי מלל, שכך הוא יהודי שתקן זה.

– אבל מה עולל לעצמו ולכל העדה! עכשו יפנה הלה לרשות, יתחילו ענינים ומשפטים. הוי, הערבים הללו!

– אבל הכולל של האשכנזים יגן עליו… לכבוד האשכנזית קנא… הם צריכים להצילו.

ובחוּרים מן העדה הספרדית, בעלי זרוע עם גבוּרה, שנזדמנו במקום והם יודעי דרכי ערבים ומדותיהם, עמדו בפרץ ובקשוּ לעשות “שלום”.

הערבי רוממוּת נקמה בגרונו וחרב פיפיות לשונו. הראה יראה לכלב הזה. ככבשׂ ישחטהו בראש חוצות. והיה נלעג בעיני כל, כאדם קטע ברגליו, שמתפאר ואומר: אקפוץ… ארדוף!

מששמע עקביה קולות נאצה של הערבי והסבירו לו דבריו, דחף מימין ומשמאל את דוחקיו, כאחד המנער מעליו קליפות, שנפלו עליו. זנק עד לפני הערבי והבחורים היהודים וטען:

– אמרו לו… אמרו לו כך. אם רוצה הוא להראות ידו, יצא וייאָבק עמי בלא ממשלה. בלא משפט. יצא תיכף. אני אכפות אותו כגדי כפוּת… הנה בחגורתי זו. ואם רוצה, ילך למשטרה. טוב. ילך. כמה אשב בכלא? חודש, שנים, שלשה. אבל אמרו לו: כשאצא, אשבר עצמותיו. עצמותיו אשבר – ויהי מה! אמרו לו!

ובחורי היהודים עמדו בתווך, כמתכוונים להמתיק דבריו של עקביה ומשמיעים לאזני הערבי “אחת רכה ואחת קשה”, לשון שמשתמעת לכאן ולכאן, אבל בסופו של דבר אמרו לו הדברים לתומם. ראה הערבי, שזאת הפעם נתקל ביהודי משוּנה, שהוא למעלה מכח תפיסתו, והיה כמחריש.

מיד עמדו היהודים והמתיקו את הדין וישרו הדורים, הכולל של האשכנזים שלם הנזקים ועקביה והערבי יצאו בשלום.

לאחר זה היו כמה יהודים בעלי שרירים מבקשים קרבתו של עקביה והיו רוצים לכבדו ולמשכו במושב קרנות וחברת רעים, אבל עקביה היה משתמט מפניהם ומתחבא מעיניהם, וחזר ונתכנס בביתו כחולד בחורו, עד שהקפידו הללו על כבודם והרפו מבר־נש זה, שנראה בעיניהם “לקוּי מעט בדעתו”.

אלא שסמוך לאותו זמן – בשלהי אותו קיץ – נזדמן לעקביה ענין אחר עם הרבנים שבעדה.

פעם עבר עקביה ברחוב קטן שבעיר העתיקה, סמוך לבתי הכולל, ושמע קול לחש, קול אנחה וגניחה, יוצא מתוך פתח קטן שבכותל הרחוב. נתקרב לדעת, מה טיבם של קולות אלו. ראה, שהדלת מוגפה, אבל אינה נעולה.

משפתח הדלת ראה חדר קטן ככוך ובפנה מוטל אדם כבן חמשים במטה. מראה דיוקנו גבירוּת ודלוּת כאחת. משל למלבוּש ממין משוּבח, שהוא מזוהם וקמוט. ולאיש זקן לבן, קצר, גזוּז במספרים, על ראשו תרבוש ישן מאובק ומלוכלך, שהיה בשעתו יקר ומשובח. וכך גם שאר בגדיו. החדר ריק מכל ומלא ריח עפוש וצחנה.

נתקרב עקביה ושאלו לרצונו. ענה הלה: לא כלום. לכלוך. לכלוך. תלך מפה, יהודי, למה תזדהם? והיה הזקן מגרד בשרו ונאנח, מגרד ונאנח.

בקש עקביה לשיח עמו ולא נענה לו. הפך פניו לקיר – ונשתתק.

יצא עקביה מאותה זוהמה ומאותו מחנק, שהיו קשים לנשימה, ושאל עובר אחד ושני ולא ידעוּ דבר על זה האיש, שאף הם לא היו ילידי העיר. עד שעבר אחד, תושב ירושלים, שנענה לו ברצון וסח לפניו דברים רבים:

אדם זה – הרבה יש לספּר עליו. “האיסטוריה” שלו – פרשה ארוכה היא. היה הלה עשיר, כשבא לפני עשרים שנה לירושלים. עשיר גדול. מי לא ידע את סיניור אליהו כלפון! עוד לפני עשר שנים היה טובל בשמן רגלו. עושר… משרתים… משרתות… משתאות ונשפי־חשק. על אדם זה אפשר לומר: כמשקל גופו כן משקל הזהב, שבזבז בחייו. אבל למעשי צדקה – בקמצנות, ויראת שמים – מעט שבמעט. הרבה היו מרננים הבריות. מעשים מגונים… ואף מעשה באשה כושית… כך היו אנשים מספּרים. מי יודע? הנסתרות לה'. אבל הנגלות – הכל ראו וידעו. שני בנים ובת היו לו. משגדלו הבנים – מעשה אבות בידיהם, טיולים, עגלות… נסיעות… משחקים בקלפים ועוד כגון אלה. והצרור אזל.

ואחר כך, לפתע, התחילו יורדים כמו ממדרון. משפטים, מאסרים, מכירת בתים. והבנים ברחו. האשה מתה. (הבת נישאה לאיש מחוץ לארץ) והוא כשיצא מבית הכלא, כבר היה ריק מכל. אז התחיל נותן בכוס עינו. פעמים מצאוהו מוטל ברחוב. אבל גם לשתיה לא היה בידו. עני גמור. אף לא צל קורה. מן הכולל נתנו לו זה החדר הקטן למשכן. לפנים היה יושב על שרפרף קטן ליד הפתח וקערה על ברכיו, מצפה לפרוטות צדקה. אבל עכשיו זקן האיש. גלמוד, חולני, בלא איש שיטפל בו. זה שנים שהכּנה והזוהמה אוכלות בשׂרו.

אני כשלעצמי איני מאמין בגיהנום שלאחר המות. אין לו צורך לקדוש ברוך־הוא להמתין עד לאחר מותו של אדם. יכול הוא להכין גיהנום לאדם בחייו. הרי כאן בזה הכוך.

היה היהודי סח ועקביה פניו מתקדרים ומתעקמים. לבו נתמלא רחמים על אותו זקן. "היאך, היאך? – חזר ואמר – אחד שהיה עשיר, שיגיע עד כך! ממרומים למעמקים! כלום השם יתברך, מדת נקמה יש בו? הרי זה דבר שבנקמה, יותר מנקמה! יום אחד שבגיהנום זה שקוּל כנגד שנה שבחיי עושר ורווחה שלו. לא, לא אדם הבורא, שינקום, אלא יהודים, שרואים כך ואינם מצילים, הם חוטאים.

בקש אותו יהודי לילך לדרכו. אחזו עקביה בזרועו ואמר לו: וכיצד? אין גם אחד שירחם? איש איש לדרכו הולך? כך?

– מה יכול אדם לעשות? מי יוכל להספיק לו צרכיו? והרי עניים הרבה יש בירושלים. – וה“כולל”? אין ממון לכולל להציל אדם מישראל?

בקש אותו יהודי לפטור עצמו מטרדתו של זה ואמר לו: רצונך, לך אל הכולל. נסה ודבּר עמם. אפשר תועיל.

– מיד אני הולך.

בפתח הכולל עומד שוער. עמד הלה ועצר בעקביה. “הרבנים יושבים למעלה באספה”.

אמר לו עקביה: במטותא ממך, עלה אמור לרבנים: יהודי אחד רוצה לדבּר עמם תיכף… בענין דחוּף. כך תאמר להם.

לך, לך, יהודי, הרי “סיניור רב” (ראש הרבנים) שם ומי אתה, שתבוא לדבּר…

אמר לו: אתה עלה ואמור להם – והם ודאי יהיו מסכימים.

בקש השוער לפטור עצמו מדבורים. קם, נכנס בפנים ונעל השער, דלת־עץ עבה, במפתח כבד וישב תחתיו.

המתין עקביה, שחשב, שהשוער עלה למעלה.

משעברו כמה רגעים שמע עקביה, שהשוער יושב בפנים, גער בו ואמר: וכי כך עושה שוער לבריות? חובתך לעלות ולאמר, שאחד ממתין לעלות.

לא ענה לו הלה כלום. נסתכל עקביה בחור המנעול וראה, שהשוער יושב על מקומו למנוחות.

נתמלא עקביה רוגז ואמר לו: דע, “נתח־חמור”, אם אינך עולה – אני משבר הדלת.

נראה לו לשוער דבּוּר זה כדבּוּר ריק, שיוצא מפי אחד פתי. הרי הדלת עבה וקשה ומנעול כבד בה. משום כך ענה לו לשון מתונה מלה אחת בלבד.

– שבּר.

בינתים נתקהלו אנשים.

– אני מתרה בך שנית: אם אינך עולה תיכף ומיד – אני משבּר.

–שבּר.

אדמו פניו של עקביה ועיניו נתמלאו זעם. פסע לאחוריו ובעט ברגלו בדלת פעם ושתים, ובשלישית נבקע בקיע גדול בדלת, נפלו קרשים, נשרו קיסמים, ומסמרים עקומים נגלו כתולעים שיוצאים מאדמה, שהפכו רגביה במעדר.

מהומה ושאון גדול.

השוער, מבוהל ורוגז, בקש לעמוד על כבודו וחסם דרכו במדרגות. באותו רגע יצאו רבנים מכובדים וישישים וראו, שעקביה עוקר מוטות ברזל ממעקה העץ, זה אחר זה, והוא כאריה משחית.

נתקרבו והרגיעוהו. מה רוגזו, מה חפצו?

שבוּ וישבוּ במסיבה כל הפמליה, אחד עשר רבנים ו“ראשון לציון”⁶ בראשם ועקביה עומד לפניהם.

היו הרבנים מסתכלים בפרצוּפו ובעיניו של עקביה, שהיו אדומים כגחלי אש, והוא נושם ונושף מרוּח קצרה, והיו מתמהים על יהודי זה. המתינו לו, עד שרפה כעסו. פתח עקביה בלשון־נימוסים ובקש מחילה מכבוד “האדונים הרבנים”, שהשוער הכסיל הביאו לידי כעס. ואחר ספּר להם כלשונו, דברים כבדים וּברוּרים, כל שראה באותו כוּך של הזקן “סיניור כלפון”, ובקש מהם, שיתנו לו ממון להצילו מ“קברו שקבור חי בו”.

שאלו ראש הרבנים שמו ומוצאו ומתי בואו לירושלים.

ענה לו עקביה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

אחר שאלו: ומה לך לזקן, שמא קרובך הוא?

– לא, סיניור רב. לא קרובי. איני יודעו. אתם ודאי יודעים אותו טוב ממני. פעם ראשונה שראיתיו.

– ומה לך כי חרדת החרדה הזאת, עד שבירת דלתות ועקירת ברזלים?

– הרבה מחילה, סיניור רב. אני צריך לשאול את כבודכם: איך כבודכם לא תחרדו חרדה גדולה? אין זאת כי לא ראיתם בעיניכם. אם בעיניכם תראו אף אתם תחרדו ותעשו כל שנחוץ להצילו מרעתו.

– ומה רצונו עכשו?

– שיתנו לו “נפוליון” אחד (לירה זהב) להוציאו משם, לשׂרוף כל מלבושיו ולקנות לו חדשים, לסייד ולנקות החדר הקטן ולהביא תרופות לעורו. ואחר כך, כל שבוע יתנו לו סכום לכלכלתו. הוא עקביה עצמו יתן מכיסו כל שבוע חצי סכום לכלכלתו.

– תמיכה מעטה יתנו לו. אבל נפוליון אחד – הרבה ממון הוא. אין אפשרות לכלול. אין יכולת בידם.

ענה עקביה מתוּנות וכבדות:

– הרבה מחילה אדונים חכמים, כיצד אין יכולת בידם? הרי רואה הוא שהם לבושים גלימות של בד, בד יקר מאד, והרי כמה מן האדונים החכמים טבעות זהב באצבעם. ראוי, שימכור האחד בגדו, ילבש בגד פשוט ויתיך טבעות זהב שלו – ויציל עניים וחולים בצרתם.

נסתמן בפיהם של האדונים החכמים חיוּך של לגלוּג, אבל לא השיבוּ לו דבר, אפשר מחשש כעסו של יהודי אלים זה ואפשר מפני שלא היו בפיהם דברי אמת פשוטים כדבריו של “עם הארץ” זה.

שב ה“ראשון לציון” ואמר לו לשון פיוס ותקיפות כאחת: עכשו, עקביה, לך לשלום ותן לנו לעסוק בעניננו וכל שבוע תבוא ותקח תמיכה. לך לשלום.

נשאר עקביה עומד במקומו ופניו מחוירים ומתעגמים.

– ילך.

– לא ילך מכאן, עד שיתנו לו נפוליון אחד.

גער בו המזכיר: ילך מיד ואם לאו – יביאוּ שוטרים ויוציאוּ אותו בבזיון וישׂימו אותו בבית הכלא.

– רצונם – יביאו שוטרים. אבל להזיזו מכאן לא יוכלו. ואם יבואו רבים – ישבר עצמותיהם של השוטרים והרי שיהיה הכולל חייב להוציא ממון הרבה לרפּא שברם של שוטרים גויים. מוטב שירפאו שברו של עני ואביון מישראל.

אמר ה“ראשון לציון” דברי בדיחה: תנו לו נפוליון אחד – שמא יתבע יותר. אם לא נתּן לו, חושש אני, ש“ישבר עצמותינו”.

– חס ושלום, לא יבוא ולא יהיה – אמר עקביה סלודין.

חזר הרב ושאל אותו לשון בדיחה: אמור, עקביה, באמנה, אם לא היינו נותנים לך – לא היית מלקה אותנו?

– חס ושלום, ישמרני האל… אם סיניור רב היה מסרב לי, הייתי… הייתי מלקה את עצמי.

– תנו לו, תנו לו. תזכה למצוות. אשריך, עקביה. אבל שוב אם תרצה לזכות במצוה, אַל תשבר דלתות ואַל תשחת ממונם של ישראל.

– וכבודכם אַל ישימוּ שוער שוטה, שאין לבו לב ישראל – תרץ עקביה בטוב טעם.

ועקביה עשה לאותו זקן ככל אשר אמר. הצילו מרעתו והביא תקוּן לחייו וכל רואיו היו משבחים ומברכים אותו ורואים נחת רוח הרבה במעשה ידיו.

אלה שעקביה בעצמו לא ראה נחת ולא שקטה רוחו בקרבו, משום שמשעה שראו יהודים את לבו של עקביה, שרחמן וחנון הוא, משכוהו פעם לבתי הכולל, במקום עוני ודלוּת, שאין דוגמתם בעולם. ואם אין אדם רואה המראות בעיניו, אין יכול לתאר לעצמו, שחיים בעולם בני אדם כדוגמת חייהם.

ליד ארבעת בתי הכנסיות של העדה הספרדית, שיורדים לשם עשר אמות מן הרחוב, מצוּיות חצרות, שאף אליהן יורדים כמה מדרגות. שם גרות משפחות משפחות של עניים, כל משפחה בחדר אחד. החדרים – מרתפים חפוּרים בתוך האדמה. תוכם – מחשכים גמורים. שום בקע חלון אין בהם. אפלה וטחב. הרצפה – אדמה לחה. הקירות – ללא טיח, נדבכי אבנים חשוּפות, עתיקות, נבובות, מכוּסות עפר. לשם נכנס עקביה, הוא ושני יהודים (אחד מהם אותו יהודי בן ירושלים, שסח לו הפרשה של סיניור אליהו כלפון), פנס גדול היה עמם להאיר להם המקום, מקום המרתפים – בחצות יום. גם לאור הפנס המתינו הרבה, עד שראו צורת חללו של המרתף. ראו על הרצפה מצעים בלויים, חלקלקים מרוב לכלוך, פרושים על מחצלות, הרימו לפני עקביה המחצלת מן האדמה ולעיניו זחלו ממש תולעים תולעים כמתוך קבר. פיח שחור בכתלים מפתילות של נפט, שדולקים בלילה. עברו ממרתף למרתף. באחד שכבה אשה חולה. באחר – תינוק יונק ליד יולדת. בכמה מהם – חמש שש נפשות, ילדים וילדות, גרים בו. ריח סחי וצוֹאה בחלל הבית. ולכל עשרה – חמשה־עשר בית־משפחה – “בית כבוד” אחד. ורע הריח ב“חדרים” מן הריח שבמחראות עצמן. אלה משכנות עשרות עשרות ממשפחות ישראל.

כשיצא עקביה משם לחללו של הרחוב, היו ידיו רפות ולבו נופל בקרבו. כך חיים יהודים, בניו של המקום, ובירושלים עירו? כך נוהג הבורא בעולמו? זו השגחת עין אלוה על יצוריו? התינח – סיניור אליהו כלפון, שחטא והעוה בראשיתו. אבל גם אלה, מאות התינוקות והנשים, אף הם חטאו? מה חטאו?

אי לה לזו החרפה הגדולה! פניו יאדמו מבוּשה וכלימה. באמנה. מתבייש הוא בירושלים, בעולמו של הבורא, בבורא עצמו. מראות כאלו לא ראה מעודו. עניים יש בעולם. גם הוא ראה. אבל עד כדי השפּלה זו, עד כדי זוָעה זו – לא דמה לעצמו. אין זו אלא התעללוּת, התעללוּת שמים באדם!

עכשו ראה בעליל – אבדו עשתונותיו מראשו. אין עשתונות עמו. חלל וריק ראשו. ואין מלה בפיו. נאלמה לשונו.

אל מי יפנה ואנה ישׂים פניו? מה בידו, אחד חדל־אונים וחסר־בינה, להושיע? הרי גם אם יתן כל כספו המעט, שלש מאות זהובים אשר עמו, מה יספיק ומה יועיל? אם זאת ראו עיניו בירושלים – מה שאַר לו בחייו. ואותה תוחלת כמוּסה, שהיתה בלבו שבירושלים, בבית אבא, יראה בנחמה, שהוא ינהה אחרי אלהיו ואלהיו יאיר פניו אליהם כבאותם הימים, ימי חרפו ושמחתו, שקול אלהים היה פועם בקרבו, כל כגון זה – פרח עכשו מלבו ואין תקוה ואין נחמה.

לא נשאר לו אלא לתת עליו “מחצלת בוערת” ולצאת לשווע בין הבריות: אובד אדם בעולם. אבד אלהים מאדם. אין עצה ואין תבונה. אין מוצא ואין מפלט.

ראשו מוּרכן ולבו כאוּב ולאוּת באבריו, כאחד שחוזר הביתה מבית הקברות אבל וחפוּי־ראש.

באותה שעה, בדרכו לביתו, עלו לפתע – כאחד שקרע פרגוד שפרוּשׂ לעיניו – מראות ההרים שבאנטוליה. ראה את העמקים והמראות של אותם הכפרים: דיראמי, סיאבד, ונייארס וגיוזיליק – ונזדעזעה נפשו. כמו יד אדירים נשאתו והטילתו לאותו עולם!

– אי… אי… – אמר חרש לעצמו – זה וזה יש בעולם. אורה וחשכה. שמחה ותוּגה. עשירוּת ודלוּת. יופי וכעוּר. טוב ורע. הרעות לישראל והטובות לגויים. למה נגזר עליו, שיראה בטובם של הגויים בעולם וּברעתם של ישראל בירוּשלים עיר־הקודש? למה מלא הבורא לבו בימי חרפו תקוות ואורות ועתה הוא מראה לו בזיון וכלימות? מה חטא חטא? מה עוול בידיו? ואם הוא חטא והבורא מאס בו – מה חטאם ועוונם של עניים אלה?

כשנכנס לביתו וישב ליד המצע הנמוך שליד החלון, היה שולחן נמוך ערוך לפת ערבית ושתי הילדות שלו באו והתרפקו עליו, אבל הוא שלחן מעמו וישב והתאנח בעגמימות.

וידוג’ה, שרואה תדיר לפניו ומבינה לרוחו ואיני משמיעה דברים, ראתה עכשו ברור, שהוא נתון בדאגה ודעתו טרודה עליו. פרשה וישבה ליד אמה ושתיהן היו משגיחות על הילדות, שלא תקימנה רעש.

ועקביה פתח בעצמו ואמר: אי… אי… מה שראו עיני היום – יכול אדם לצאת מדעתו. קריעת לבבות! קריעת לבבות! וידעה אשתו, שעכשו רשות בידה לשאול פשר דבריו.

סח להן לאשתו ולחמותו כל שראו עיניו בבתי הכולל. והיו מצטערות וכואבות עמו. ברם, משאמר להן בפירוש, שמעכשו אין לבו עוד לחיים, שניטל טעמם של אלו החיים ואינם שווים בעיניו אפילו כתבן שבשדה – חרד לב אשתו חרדה גדולה, שמכירה היא בו שאין מנהגו לדבּר דברים בעלמא. ודברים, שמוציא מפיו, תדיר מלבו הם יוצאים.

משום כך לקחה לרכך לבו בדברים מתונים:

– מה אדם, שידבר כנגד מעשי הבורא? כלום אין הכל מעשי ידיו? הוא יודע רזיו.

– אה! כך דרכה של אשה, שממלאת פיה מים. הרי דוקא על כך, משום שכך הם מעשי ידיו של הבורא, אין אדם יכול לראות בהם, לחלוטין לא יכול. הוא, הבורא, יכול. אבל אדם לא יכול. ומכיון שאחד אינו יכול להביט ואינו יכול לתקן, כלל אינו יכול – הרי שיוצא אחד מדעתו!

– עוני ועושר, עקביה אהוּב, מנהגו של עולם הוא. יש עושר גדול, עצוּם – וכן יש עוני גדול.

– אי לך, אשה! עושר גדול – מאי איכפת? יהא עושר גדול, אבל עוני גדול כזה – אין אדם יכול לראות ולהחשות.

– אמת, הרבה צדק עמו. כל הצדק עמו. אלא כלום הוא, עקביה אשם ברעה זו? וכי ממנו ידרש משפט ודין? כלום עליו האחריות? אלהים שברא יצוריו – הוא יתקן מחסורם.

שמע עקביה ונשתתק. נמשך לבו בהרהורים וישב וצפה לחוץ בעד החלון לחשכה. דבּוּר זה, שהשמיעה אשתו לאזניו, נפל ללבו כאבן כבדה, שנופלת לכף מאזנים ומכריעה את הכף. הרי אמת בפי אשתו. כלום עליו אחריות זה העולם? וכי ממנו ידרש דין ומשפט? האם הוא שקלקל לבני אדם וגרם להם אלו העלבונות והצערים? אדרבא: ראוי לו שיפקיע עצמו ממחשבה זו. מעכשו ראוי לו שיפרוק מעליו דאגות ומחשבות, הרהורים וכסופים. כל ימיו בקש למלא רצונו של מקום, לשמוע ולעשות, ליליך בדרכיו ולרוץ בארחותיו, לשתף עצמו במעשי הבורא ולילך לפניו כעבד שהולך אחר רבו. והוא, יושב מרומים, בעט בו. הפך פניו מעמו. ממש הפך פניו. ויותר מכך: ירוק ירק בפניו. ועכשו די לו לעקביה. הריהו נפטר מאלהיו ויוצא. בעל כרחו הוא יוצא. מכאן ואילך לא יטריד את בוראו ולא יטריד את עצמו. כך רצון בוראו. דומה, כך רצונו. יהא כך.

כל אותה שעה ישב עקביה דומם, לחם לא טעם ובמאכל לא שלח ידו. שותקת וזהירה פרשה אשתו מפה וכסתה כל אשר על השולחן והסתלקה עם אמה לקרן זוית. עוד שעה ארוכה ישב עקביה, ראשו על חזהו ופניו עטופים קדרות. דומה היה, כאילו הרהורים מכבידים על ראשו, משתקעים בו והופכים אותו לנטל כבד, שאין להזיזו ממקומו.

ברם, לאחר ימים נראה ברור, שזז עקביה מתחתיו, סטה מדרכו ופרש לצדי דרכים. כל עצמותיו וכל עשיתו היו דומות לאחד, שפשט בגדיו ולבש בגדים של אחר. וכשם שבגדים של זרים, שלובש אדם, משוּנים הם עליו, שפעמים צרים וקטנים עליו ואינם נוחים לו וגם נותנים אותו בעיני הבריות נלעג ומגוחך ופעמים ארוכים ורחבים הם עליו והם מסתחבים ומתלכלכים ונתקעים בפגעי דרכים, כך היו מהלכיו של עקביה בעיני אחרים ובעיני עצמו.

קמעא קמעא היה עקביה הולך ומתרחק מבוראו. התחיל בקלוֹת והגיע לחמוּרות. בתחילה מרצונו ובסוף בעל כרחו. פתח בגבורה וסיים בהכנעה. בקש להלוך בחירוּת ונמצא כפוּת לעבדוּת. אי לו לאדם, שנוהג מרדוּת עם קונו! על כך אנו מתפללים “ואַל תביאנוּ לידי נסיון ולא לידי בזיון”. ועקביה עד לשניהם בא, בנסיון ובבזיון, ובשניהם לקה.

באותם הימים היה נמשך והולך במושב קרנות עם גובראין יהודאין, עמי הארץ ופורקי עול, סבלים וחמרים והולכים בטלים והיה מתערב עמם ועושה כמותם ושותה עמם קהוה ו“ראקי” בבית קרנות. ואף מבית הכנסת היה מושך רגלו. עתים לא ירד לבית הכנסת אלא פעם או פעמים לשבוע. והגיחוך שבדבר, שפעמים, מתוך הרגל של שנים רבות, היה יורד בלא יודעים לבית הכנסת, כששב מן החנות לעת ערבים. ומשזכר שעכשו “מרדות” בלבו, היה עוקר עצמו מבית הכנסת (לא יאמן כי יסוּפּר) וחוזר ויוצא לרחוב.

וכמה היה מראהו לעוּג בעיני הבריות, כשהיוּ מבקשים אותו אנשים, שעמדו בין הערבים ליד בית המדרש הסמוּך לביתו, שיבוא וישלים מנין. הוא “העשירי”, יבוא ויזכה במצוה. ועקביה היה עונה לשון גסה: “אי אפשי להפסיד זמן”. אוי לאזנים, שכך שומעות. לא שאין לו פנאי, אלא שאין לו רצון. ומשום כך, יותר משהצטערו עליו אותם היהודים, יותר לעגוּ וצחקוּ עליו. וכמה פעמים דאבה נפשם של יהודים כשרים, כשראוהו סועד סעודתו בחנותו של טבּח, שחשוּד על טרפה. ודוקא משום שהזהירוהו על כך, אטם אזנו והצמיד עצמו יותר לאותה חנות חשודה. היו יהודים מצרים ואומרים: הגע בעצמך, יהודי בשנות בינה, בעל צורה ובעל זקן ואב למשפחה, ונוהג מנהג “להכעיס” עם בוראו.

ומה שהעוה וחטא עקביה בחלוּל שבתות – ודאי שראוּי היה “לקרוע” על מעשיו.

בימי שבתות, אחר חצות יום, מנהגם של יהודים עמי הארץ, בחורים וגברים, שרוממוּת דברים בפיהם וגבוּרת עוז בזרועם, – להתאסף חבורות חבורות ולהלך ברחובות קריה ולישב במקום טיולים: או ב“חקורה” של “האשכנזיס” (שנקרא בלשונם “דייטשע פלאטץ”) או ברחוב סמוך למנזר הארמנים, שאילנות וארזים של גן גדול ומפואר שלהם נוטים ענפיהם לצד הרחוב. אבל המקום, שחביב עליהם ביותר ושהוא לדאבת נפש, מקום מוּכן למעשים של חלוּל שבת, הרי הוא הרחבה שעל יד החומה, מעל לשער האשפות – מקום, שנקרא מימי קדם “בית־הכנסת של הרמב”ן.

בזה המקום חשקה נפשם של יהודים ערטילאין אלו. מצד אחד, מחוץ לחומה, ערמות גדולות של אשפה מצויות שם, שכל הימים מגלגלים לשם כל זבל ואשפה מהעיר העתיקה. ובפנים לחומה, תלי תלים של פחים מוחלדים ושברי כלים וצבוּרי אבנים נערמים שם עד למטה.

אלא שסמוך לחומה מצוּיה רחבה קטנה מוּקפה בליטות של שיני החומה, ומראות נאים והדוּרים נשקפים משם: כפר השלוח ועמק “באר איוב”, הר המשחית ו“הר העצה הרעה” והר הזיתים, ומתפשט המרחב והולך עד מרחקי הרי הגלעד ועד הרי מואב השאננים והזכים.

כאן מתכנסים הללו בכל ימי שבתות וחגים לעתות ערבים. כאן מקום לשיחה בטלה ולנבוּל פה, לזמרה ורקוּדים ודברי הלוּלים – וכאן מראים בחוּרים וגברים מעשי גבוּרתם ותוקף זרועם.

אמת, שעקביה – המקום הזה נתחבב עליו מצד עצמו. ויש להודות, שבתחלת בואו לירושלים, כשנגלו לו באקראי המקומות הללו, היה בא ויושב כאן ומצמיד עיניו לאותו מרחק ולאותם המראות שבהרים והיה חוזר ואומר בינו לבין עצמו: הרי אנטוליה עצומים פי כמה מאלו ההרים והדורים וחמודים שם ההרים לאין שעוּר. אבל הרים אלו, רוממוּת מרחפת עליהם. שם ההרים עצמם מלאים, שאילנות ושיחים וירק עוטפים אותם והם משמחים לבו של אדם, אבל כאן הרים ריקים אלו ממלאים לבו של אדם. שם ההרים לחוד ולבו של אדם לחוד. וכאן הלב מתמזג בהרים וההרים מתמזגים בו. שם, כל שאחד הולך בהרים, מתנשאים ההרים עליו, מתנשאים ומקטינים את ההולך, וכאן, משהולך אדם באלו ההרים, הוא מתנשא ומתרומם מעצמו. שם קרובים ההרים לעיניו של אדם וכאן קרובים ללבו. ואז נדר נדר בלבו, שהלוך ילך בארץ לארכה ולרחבה, ומי שענה למשה ואהרן, לאליהו ושלמה – מבּין ההרים הללו – אפשר יענה לו וירצה לו (ואכן לאחר זמן קיים עקביה מוצא פיו – והלך ונדד הרבה בארץ אלא שבינתים נסתמה דרכו מעמו והלך ותעה בשדות זרים ימים על ימים).

ועכשו, כשהיה בא בימי שבתות עם חבר מרעיו, היה נותן דעתו למעשי ידיו ורואה למעשה חבריו ואל מעשי הבורא לא הביט ואת פעלו לא ראה.

וכשהיוּ חבריו מראים גבוּרות בזריקת אבנים כבדות, הראה להם כוחו וגבוּרתו עד שהודוּ לפניו, שהם כגוּרים לפני אריה.

פעמים, שהיה משכיב את הזריזים שבגבורים, והיה מבקשם, שיתחזקו ישרים ומתוחים על האדמה, והוא נתן ידו והחזיק באבנט שבמתניהם ונשא כל אחד מהם בידו והרימם למעלה כאחד גדול וחזק, שנושא ומרים בידיו ילדים קטנים דרך שעשוע.

וביום שבת אחד נתלהב הרבה עקביה והגיע לפעולות־גבורה גדולות ולא שׂם לבו, שעל ידי כך עובר הוא על אבות מלאכה ומחלל שבת בפרהסיה.

ומדוע נתלהב כל כך?

משום שבחלונות שבבתים הסמוכים לאותה הרחבה שבחומה היו יושבות גבירות עם עלמות, יפות גם חמוּדות. משנשמע דבר גבורותיהם של הבחורים הללו וביחוד עלילותיו של עקביה, שעושים בימי שבתות, היו באים רבים לאותו מקום, ורבות היו באות ויושבות בחלונות שבאותם הבתים והיו יכולים לראות מחזות שעשוּעים, כדרך שעושות אוּמות העולם בקרקסים ובזירות. וכל פעם שהיו עקביה והבחורים עושים מעשי גבורה, היו הנשים משליכות להם פרחים, שנעוצים בפאתן ואחר אזנן, דרך כבוד ושבח כביכול. וכדי בזיון וקצף.

אותה שבת הראו כמה בחורים חסונים קלוּת גוּפם וחזוּק רגלם והיוּ מדלגים דלוּגים מוּפלאים וּמקפצים קפיצות גדולות.

עמד עקביה מן הצד ולחש לכמה נערים דבר לאזנם. מיד נסתלקו הנערים וירדוּ דרך שער האשפות אל מחוץ לחומה והגיעו עד לקיר החומה. שם סקלו את המקום מאבנים וישרו את הקרקע.

קפץ ועלה עקביה על שן החומה. וכשנצב כך, זקנו מגודל (משום מה לא שלח יד בזקנו להשחיתו), ראשו מגולה כמעשי גויים, גבות עיניו מקומטות ומבטי עיניו דרוכים כקשתות, ונשא ידיו למעלה להשתיק את הקהל – נדמה לנשר, שפרשׂ מוטות כנפיו מחודו של סלע. פתח ואמר לשון יוהרה: אתם “באראגניס די ישראל” (גבורי ישראל), כלום אתם יודעים – מהי קפיצה? אני אַראֶה לכם, מהי קפיצה, שראוּיה לשמה. הריני קופץ מכאן למטה! נתבהלו אנשים למשמע אזנם, קיר החומה גבוה שם כדי עשר, שתים־עשרה אמה! רבים, אפילו גברים אמיצי־לב, אמרו: אַל־נא! סכנה בדבר. אין צורך בכך. והנשים שמעוּ וחרדוּ והיו אומרות: לאו! לאו! אין אנו רוצות! אין אנו מסכימות! ועקביה היה מביט בהנאה כנער חופז, שמפחיד תינוקות שעל ידו. ועד שהם מדיינים ומדבּרים, הפנה ראשו, הביט לעמק, עקר רגלו – וקפץ!

מיד רצו כולם, נתכופפוּ לחומה לראות, מה נעשה בו. משראו, שקם על רגליו ומהלך ישר ושלם, פתחו כולם קול גדול וקראו: בראבו! בראבו!

נזדרזו הכל, ירדו לקראתו דרך השער והביאוהו נשׂוּא על כתפיהם וקול זמרה ורנה בפיהם. ויהודים בעלי־זקן ואנשי־צורה יצאו בחדוה גדולה והיו מרקדים לפניו, כמו שמרקדים לפני הכלה.

מאז הכירו בו הכל, שהוא אלוף לראשם וגדול מכל אחיו.

ואמת, שבאותם הימים, שהיו “גבורי הרחוב” נוהים אחריו והוא אחריהם, הגיע פעם עקביה למעשה־גבורה גדול ונכבד, שהיה בו משום “קדוּש השם” והסרת חרפּה מעדת ישראל בירושלים.

בבתי־קהוה קטנים וצרים, נמוכים ואפלים, שברחוב היהודים יושבים תדיר, ביחוד בעתות ערב, סבלים ועגלונים, חמרים ושכירי־יום. מחמת מרבית המעריבים לבתי־קרנות אלו ישבו רבים בשרפרפים נמוכים, כנופיות כנופיות, על פני הרחוב; שם יעשנו נרגילות, ילגמו קהוה וירחשו רחש־חיים, חיים דלי־מעש ותפלי טעם.

באחד בתי־הקהוה הקטנים שברחוב, על יד שולחן ארוך למשחק “דומינו”, ישב בראש המושב הערבי פייאד. כשליט במסיבו ישב ליד שולחנו. כתפיו רחבות, זקופות ובולטות דרך יוהרה והתרברבות, ראשו חבוּש תרבוּש רם ונשׂא, תוי פניו שחרחרים מגושמים, איתנים, וכל מראהו – אלים ועז. ישב ומפעם לפעם הריק אל קרבו, תוך כדי משחקו עם מרעיו, כוסות ערק למכביר.

בחנותו ברחוב היהודים, חנות למכירת פחמים בסיטונות ובקמעונות, נוהג הוא בין תושבי הרחוב ביד רמה ובלב זדון, כאילו היה שׂרו ופטרונו של רובע היהודים. מקצפו ירעד הרחוב ולא יכילו היהודים זעמו. ואך יהודים בודדים, אנשי הפסולת של הרחוב, רודפי מזמה ורשע, משחקים בקוביה ואוהבי בטלה, יקרבו לעתים למושבו, ילחכו סביבו מפינכתו, יחליקו לשונם ויאמרו שבח ותהלה לשמו, לדברי פיו הגבוהים ולאמרי העתק, שהוא פולט סביבו. ואולם כלל בני הרחוב, למקטן ועד גדול, ישאו את שם פייאד בפיהם ברטט־אימה ובקללות־לחש.

גם בשעות עסקו ומסחרו ינצח על מלאכתו ביד רמה. בפנת שררתו בפתח חנות הפחמים, מוקף הוא תמיד מספר בדואים, מוכרי פחם, הרובצים לרגליו והוא מחשב אתם חשבונות תרמית ועושק, שגוזלים לעין השמש ולאזני הבריות מחצית מחיר הסחורה. אז הולך ונשא קולו הגס בגערה, באָלה ונאצה וגם בחלוקת מהלומות, הכה ובעוט, על ראשי הבדואים, המתפלשים לרגליו כעבדים לפני מושלם, וכולו אומר אכזריות, רשע וזדון מתהולל.

בשעות הפנאי יושב הוא בין מרעיו ישיבה בטלה, פיו מלא צחוק ומהתלה וקרבו אכוּל תאוַת־זמה. מבטיו אורבים כמבטי חיה לטרפה אל כל אשה יהודית ואל כל נער יהודי, העוברים לתומם ברחוב, לשונו גורפת “נבלוּת פה” לבלי חדול ופיו – תעלת שופכין ברשות הרבים.

וכאשר היו, ברבות הימים, נערים ונשים מונעים רגלם מפּנתו של הבליעל, ועשו דרכם בהקפה מסביב לחנותו לבלי יפגשו בו – החל אף הוא אורב במסתרים, בסמטאות אפלות, במבואות עקומים, במקומות בודדים מאדם, ומצפה לקרבן תאוָתו, כי יעבור לפניו. ויהודים אומללים וחרדים, גדול וקטן, כל תושבי הרחוב נאנחו וכאבוּ, קוננוּ ונאקוּ – ולא זעקוּ. ירא יראוּ את נקמתו, אשר יכביד ידו שבעתיים על ה“רחוב”, ועל כן סתמוּ פיהם ונאלמו דומיה וקיימו על עצמם ימים על ימים גזרת “חרפּת גלוּת”.

ערב אחד, אחרי שעה ארוכה למשחקו בבית הקהוה, לאחר שהשׂבּיע נפשו בשתיה ולפני אשר תעבירנו השכרה על דעתו לגמרי, קם הרשע ממקומו ולפתע, התמודד, התמתח ונער אבריו; שלף מאכלתו הגדולה, החבויה באזור מתניו, ובקול מתריע גבוּרות, נאצות ואימות התחיל צועד פסיעה גסה על ראשי היושבים לפני בית הקהוה. העוברים לתומם אחזו דרכם במרוצה ויזדרזו להתחמק ולהמלט על נפשם. ואל כל עבר אשר פנה “המוסלמי המשתולל” – מצא לפניו דרך ריקה מאדם. שערי החצרות ננעלו בחפזה ובריחי־ברזל הונפו על דלתות הבתים מפני להט המאכלת המתהפכת בידי העריץ – –

שעה ארוכה נסרו נהימותיו וגערותיו בין סמטאות אפלות ברובע היהודים ולפתע – נדמו…

למחרת היום, עם בוקר, נודע דבר קרבן הלילה!

נער כבן חמש עשרה מעדת האשכנזים, שעבר באקראי במבוי אפל – היה ציד תאותו. משפחת הנער לא היתה נתינת חוץ ו“קונסול” לא היה לה לתבוע את חרפּת הנער. וכמו שפנים נבעתים, הרותתים ורועדים חרש במחבואיהם, כן לחשו והמוּ היהודים בסתר מושביהם, פלטו קריאות רוגז ונהי חנוּק, בלעוּ רוק פיהם בכלימות – ונאלמוּ.

אבל בחורים קנאים שברחוב, חמתם בערה בם למשמע הנבלה ולגודל החרפה. באו אל עקביה ושפכו לבם לפניו. אוי לזו החרפה, אבוי לזו הכלימה! ועקביה – דמיו מרתחים בקרבו. אלא ש“רשע” זה יש לו “גב” (נשען על קרוביו שהם שׂרים ושליטים ברשות). אין הוא ירא מאיש ואינו מחשיב איש. גם הועד וגם החכם באשי התרעמו באזני הרשוּת – ולא הועילוּ. הבחורים לא מכוחו יראים אלא מכוח הרשוּת. ודא עקא שהוא, הרשע, חושב, שגבור הוא ואין אדיר כמוהו.

ישבו עקביה ורעיו וטכּסוּ עצה וחפּשׂוּ תחבוּלה, עד שגמרוּ אומר: עקביה יתגרה בו. לא במכות ולא במריבות אלא בהשפּלת כבודו. יבוא עקביה ויקראהו להתאבקות שנים, ינצחו וישפּילנוּ ואז לא יחרף עוד מערכות ישראל, החרוּפות בלאו הכי.

אותו שבוּע הלכוּ עקביה וחבריו לעת ערב וקנוּ להם מקום ישיבה מוּל מקום ישיבתו של הרשע.

מיד קם עקביה, נתקרב ובא לפני הרשע ובלי הקדמות והכנות רמז לו בידו, שיקום ממקומו, ואמר לו בלשון ספרדית (שלא ידע כראוי לשון ערבית):

– קום ממזר “ברנידה” (בר־הנדה), כלב בן כלב, צא אלי!

אף הערבי הביט על עקביה בתמיהה גדולה ושאל את העומדים:

– מי זה? מה אומר שוטה זה?

אמר עקביה לאזני רעיו: הגידו לו, יהודים, שאני אומר לו… אם יש “יָשְבָן” במכנסיו יצא להאבק עמי, אם יפּילני ארצה – הריני נותן לירה זהב זו, תהא לו פרס ממני… ישתה בכספי, ישתה כל השבוע. ואם אפּילנוּ אני – איני מבקש דבר, רק שיגיש לי בידו ספל קהוה לעיני כל. היידי (הבה)! ועקביה הפשיל שרווליו, תלה כנפי קוֹנבּסו בחגורתו והיה מוכן ומזומן להאבק עמו.

תרגמו לו היהודים בענוה ובנימוס את דבריו לאמר: יהודי זה בן אנטוליה הוא… חדש הוא בעירנו. זה שנתים הוא עמנו. והוא מבקשך, אם גבור אתה – צא והאבק עמו. ואלו הם התנאים…

– עם עַיִר זה? עם נבלה זו? מה?

– מה הוא אומר? – שאל עקביה.

סחו לאזניו דבריו במלואם…

חזר עקביה ואמר במתינות: הגידו לו: הרי עוד תנאי: אם יפּילני ארצה, מוכן אני לצחצח נעליו יום יום… לעין כל… פה בשער החנות… כעבד לאדוניו. או… שאשׂים אני לעין כל את רגלי על צוארו… והוא יגיש לי קהוה מידו.

שמע הערבי ודמו להט. קם, חציו זועם וחציו צוחק, ואמר: יאללה!.. בוא ואמעך תולעת טמאה!

אמר עקביה: יהודים, אמרו לו: אין כאן מכות. מכות – יכול אני לתת לו ולרטש בטנו. אבל כאן – גבוּרה. להפּיל את האחד על האדמה. זה הכל.“משחק אחד”. ואם הוא מסכים – יוציא הנשק ממתניו.

שמע הערבי לדברו – והסכים. התפרק את מאכלתו הגדולה מאבנטו ושׂם אותה בחנוּתו.

ובינתים רבוּ העומדים ברחוב כלפני איצטדיון עת יאבקו גבורים.

צעד הערבי גבה־הקומה צעדים אחדים והוא כולו יוהרה ופיו מלא צחוק ולעג בלי הפוּגות.

משקרב אל עקביה הרים ידו לאחוז בצוארו ולהכריעו בבת אחת – מיד כפף עקביה עצמו בזריזות והשמיט עצמו מידו ובו ברגע תפס את ידו הימנית של הגוי בשמאלו הוא, עקמה והפכה על גבו של הערבי, והיתה פגיעתו מכאיבה, עד כי זעק הערבי בחמה ובקש לחבוט לו על ראשו בידו השמאלית. הקדים עקביה ואחז גם בידו השמאלית והפכה גם היא על גבו. שלבו מאחוריו והיה מושכו אל האדמה, עד שהתכופפה קומתו של זה לאט לאט ושחה לעפר.

חרה אפו של הערבי ובקש להתנער בתנודה אחת ולהנתק מידי עקביה – לשוא! נתּנוּ ידיו בתוך מזח־ברזל!

היה הערבי בועט ברגלו מאחוריו בעקביה. פעם פגע בו ופעם החטיא והיה שופך בוז ונאצה… על ראש יריבו…

ועקביה היה כפוף עליו מאחוריו ותוקע דברו לאזניו: אסור לחבוט, ממזר בן ממזר! אסור!

ותוך כדי כך היה חוזר ושר בקול רם בניגון של הפטרה (אפשר משום שאותם הדברים ידע בעל פה): ותשר דבורה וברק בן אבינועם ביום ההוא לאמר: בפרוע פרעות בישראל, בהתנדב עם, ברכו ה'.

משהוגיע אותו עקביה בכפיפה ואחרי שהוא עצמו נתעייף מבעיטות, שהיה בועט בו הלה ברגליו ובראשו, עלה בידי הערבי להזדקף מלוא קומתו והשמיט ידיו מידי עקביה.

בקש הערבי לאחוז במתניו של עקביה.

מיד קרא עקביה: יהודים! הרחיבו המעגל! נדחקו לאחוריהם ונתפנה המקום. חבקו עקביה לערבי ביד אחת במתניו והתחיל להסתובב עמו הלוך והסתובב בראשונה בכבדוּת ואחר כך בקלוּת ובמהרה. והערבי צועק בזעם: הרפּה! הרפּה! די!

והוא לא חדל מסובב, עד אשר ראו העומדים בעיניהם דבר־גבוּרות להשתומם! הערבי הענק הורם פתאום בידי עקביה אל על והיה מטלטל רגליו לכאן ולכאן – ופתאום הורידו עקביה על פניו ארצה ונתן רגלו על צוארו.

בקעו קולו אדירים: יחי עקביה! יחי!

אחר זה הקימו עקביה בידיו והושיבו על הכסא.

הערבי, פניו חורים ויגעים ופיו מלא צחוק… צחוק גדול היה בוקע מגרונו: אכן זהו “שיטן” (שטן), שיטן מקולל… אבל הוא אונטג’י (ערום), הוא זריז… כן… אבל אין זו גבורה… זוהי ערמה… דומה… שם בארצו… רגילים הם בכך… פה אין אנו רגילים בענינים כאלה…

שמע עקביה טענות תפלות אלו – חרה אפו למאד ובלי אומר ודברים נדחק בין האנשים, נגש ולקח מוט ברזל שטוּח מדלת חנוּת אחת כאמתים ארכו ושתי אצבעות רחבו ועוביו עובי אצבע. נשא אותו בידו לפני הערבי וטען: אמרו לו, יהודים: אם לגבוּרה – יכפוף את המוט הזה… נראה…

לקח הערבי, בדק את המוט ושקלו בידו – הביט כמשתומם בפני עקביה ואמר: מן הנמנע הוא… אי אפשר…

אז לקח עקביה את המוט, ישב והניחו על ירכו ולחץ בו בשתי ידיו רגע ארוך ארוך בדומיה ובשקט.

ואחר הניח קצהו על האדמה. ועל קצהו השני לחץ בשתי ידיו, עד כי נכפף מטיל הברזל כקשת עגולה.

הריעו היהודים קול גדול.

רבים קראו: שמשון! שמשון הגבור! תחיה לנו, עקביה! תחיה!

רבים כרעוּ ונשקוּ את ידו, את פניו…

אז נגדעה קרנו של הרשע. לבם של היהודים רחב הפעם משמחה ומגאון. מאותו זמן היה פייאד מוקיר רגליו מרחוב היהודים, אף היה מתחנף ליהודים. ברם – הרשע שמר את הדבר בלבו ליום נקמות ועברות.

ואולם ככל שנתפרסם שמו של עקביה ברחובות ירושלים, עד שהיו רבים מחבבים אותו ומכבדים אותו ונערים היו נושאים עיניהם אליו בחדוה ובהערצה כאל שמשון, שקם להם להושיע ונלחם את מלחמות ישראל בעת ההיא, ונשים ועלמות היו צופות ומביטות אחריו מן החלונות מדי עברו ברחובות ירושלים – היה עקביה כנחבא אל הכלים, מתחמק מחבריו ומתרחק ממושב רעים. כמה פעמים היו בחורים וגברים בעלי־שם מבּין בעלי האגרופים משכימים ומעריבים לפתח ביתו לדרוש שלומו ולראות בטובו או להזמינו לשמחה לעת מצוא – ולא היו מוצאים אותו בביתו. ואשתו – שטובה ושתקנית היא – לא ידעה לאמר להם, איה מקום סתרו. ואמנם אף היא לא ידעה דבר לאמתו. יש ויבוא בשעות לילה מאוחרות ויש ויעדר מן הבית יומים ושלשה.

וכעבור ימות החורף, שאינם ראויים להליכה, והגיעו ימות האביב, היה עקביה סובב והולך בארץ והיה נעדר מביתו גם שבוע וגם שבועים. להיכן היה יוצא וחוזר ומה היה תכלית חפצו בכל אלו הסבובים לא ידעה גם אשתו. אך זאת ידעה, שמהלך הוא במקומות רחוקים עם כלי עבודתו על שכמו, ועם שוּבו יש ותכיר שמחה ושלוה עמו ויש כי יקדרו פניו מאד ולשונו תאלם בפיו. דברוֹ אל הילדות טוב ורך, אך אליה ידבּר כדבּר סתם איש אל רעהו. במסתרים תבכה נפשה, כי רחק ממנה בעלה והיא חדלה להיות לו אשת חיקו זה כבר.

כן חלפה שנה אחר שנה.

ועם ראשית השנה הששית – מעת בואם ירושלימה – נתחוללה שוב סערה גדולה על ראשה ועל ביתה. ביום חג השבועות באותה שנה נפתחה הרעה.

 

טו. עולי רגל    🔗

המו דרכי ציון מאדם. יחידים, חבורות, גברים ונשים – הללו הולכים והללו שבים – יעברו בסך ברחובות העולים אל “שער ציון”, אל “קבר דוד המלך” ביום שבועות אחר חצות יום.

שפעת צבעים וגונים למלבושים השונים. ירוקים כירק העשב או תכוּלים משמי תכלת יתבדרוּ שולי־גלימות קטיפה ואטלס של יהודי פולין ורוסיה, העוטרים על ראשם כובעי שׂער רך וטוב מזנבות שועל וזאב. ברק הקמה הבשלה־הצהובה לשמלות נערות תימן שזופות הפנים ודקות הגו. פה ושם תתנוססנה כנפות צעיף אדום משני, או ורוד כעין הורד החי, מעל כתפי בנות תוניסיה ואלג’יר. ומתונים מתונים יצעדו גברים בוכרים עטויים מדי־משי מבריקים ונשיהם, בריאות בשׂר, אחריהם עמוסות שמלות פסים וציורים עם עתרת גונים למכביר.

צוהלים פני ההולכים מחדוַת חג ואור קודש. בלב ההמון החוגג יהמוּ ירחשוּ רגשות גאון וגיל: איש איש מאלה העולים במעלה הר ציון יראה עצמו כחוטר רב־יחשׂ מגזע בית מלוכה. השׂם פעמיו לעת כזאת אל ארמון המלכות לחזות בתפארת אבותיו מלכי ארץ.

עם הִגָלוֹת לעיני ההולכים השער הגדול – “שער ציון” – אשר בחומה מנגב יתיצבו רבים תחתיהם, ירימו ראש ויביטו. דומם יעמדו כאחוזי יראת־הוד וישקיפו. כמו נפתח לעיניהם פתח רחב לחזות בתעלומות ימי־קדם וכמו נגולים עתה לפניהם נתיבות דורות עברו ומסלות־זמן עתיקות. תפארת־קדומים תנחת שפי על אבני המזוזות הגבוהות אשר ל“שער ציון” ועל המשקוף הרם. וכמו שבה ונתגלתה באבנים הכבירות, הדוממות, אותה הרוממות האבוּדה מאז והוד־מלכים כמו ירחף בלאט בחלל פתחו של שער־ציון. אכן דרוך תדרוך רגלם לעת כזאת במקום עברו יום יום דוד מלך ישראל ושלמה המלך ויואב ובניהו בן יהוידע ונתן הנביא – אשרי עין ראתה זאת!

בין הנוהרים לעבר קברי המלכים – ידודון ידודון בלאט שני אנשים מעולי סלוניקי, הדוד ישראל אלשיך כבן ששים ובנו חנניה בן שלושים ומעלה. על ידם צועדות הנשים, החמות וכלתה.

פני הזקן, קטן הקומה וכפוּף הגב במקצת, ייראוּ כפני ילד תמימים ונוהרים, קמטי־חיוך, קל ורך, שוכנים בין עיניו והן כמגלות טוב־לב לקראת כל.

ובנו גבה־הקומה ודל־הבשר יפסע לאטו ברגל ענוה. ראשו מורכן בין כתפיו כמכוֹבד עול ובפניו כמו קפואה דאגת־לב מסותרה.

היו רבים מן העוברים תולים מבטם בחבורה קטנה זו – בגלל זוך־פניה של האשה הצעירה, היא דיאמנטי אשת הבן. חמדת־יופי ושלות־אור חוּבּרוּ בחלקת פניה, ועיניה האחוּזות כמו בתנוּמת־רוך היו כאוצלות מטובן בכל אשר ינוח מבטן.

הגיעה החבורה הקטנה אל משכּן הקברות. במדרגות התלולות, הצרות, המובילות אל חדרי הקברים, נדחקו ונדחפו ארבעתם בין המצטופפים הרבים, עדי נעתקו בחזקת־היד וירדו מתונות לחדר הגדול אשר מעל לקברים.

משצעדו בפתח החדר היו כאחוזי סחרחורת־ראש ולא ידעו נפשם. לבם פעם מיראת קודש ועיניהם תרו כה וכה באפלולית השורה על כל. דרך אשנב, גדוּר שׂבכה עבה, הגיע אור רפה ואפף את העמודים המעטים ואת קשתותיהם ממעל ואת עשרות האנשים, השופכים שׂיחם בפנות החדר פה ושם. בלאט צעדוּ הארבעה צעדים קלים, רופפים, כחרדים על כל מדרך כף־רגלם. דומם נשאו עיניהם סביבם לבלי חלל את הקודש בדבר שפתים.

אז יעמדו ליד שׂבכת ברזל – כאשר הורה להם אחד הממונה על הקהל – וקראו מזמורי תהלים. לפתע נשמע קול שליח־צבור, האומר “קדיש” לתפלת מנחה. הביטו האב והבן איש אל פני רעהו ונראה להם, כמו יורדה שפעת קודש על ראשם.

כתום התפלה התחילו המבקרים מקיפים את פנות החדר ולוחשים מזמורי תהלים. והאב והבן נמשכים בין הקהל כמו לא צעדוּ ברגליהם, כי אם נשאו בכוח לא להם – עד נמצאו יחד עם נשיהם בין ההמונים היוצאים נדחפים ונדחקים. וכמו בעת כניסתם נעתקו עתה בחזקת־היד מבין הקהל – והוּצאו החוּצה.

בחוץ האירה השמש באור שבעתים, כמו צהלו פניה לקראת ההמון החוגג. היו האב והבן צועדים לאטם בין הרבים השבים ורגלם כבדה ונחשלה. לאוּת קלה וחמימוּת אחזוּם בכל אבריהם, אגלי זעה נראוּ בפניהם וכל עצמותם בקשוּ מנוּחה וּמרגוע.

ליד הדרך מימין, בשדה פּרוּץ־גדר וּבו עצי־זית רבים ישבוּ מספר אנשים ונשים, חבוּרות חבוּרות, לפוש.

נכנסה החבורה הקטנה אף היא וישענוּ למנוּחות תחת עץ זית אחד. מעבר השדה מימין נמשכה חלקת השדה כמורד־הר משוּפע אל הגיא השומם אשר בקרבת גיחון. לעיני היושבים נשקפו סביבות ירושלים ממזרח־דרום. למטה שוכן כפר השלוח על בתיו הקטנים הנערמים זה על זה כאבנים גדולות, מונחות צבוּרים צבוּרים, ושני החלונות הצרים הקטנים אשר בכותל כל בית ייראו מרחוק כעינים אפלות, טעוּנות מסתורין, והן משקיפות־תוהות כל הימים על פני ירושלים רבת־הדורות הנשׂאת על מרומי הר המוריה. ממול היושבים נגלה קצה הר־הזיתים. מדרום, הרחק הרחק, יראוּ הררי גלעד ומואב עטויים באדרת־ענקים שקוּפה, כחלחלה, מוּנחת על קפוּליה, קמטיה ובליטותיה הרבים, והיא כחופפת על סתרי־סוד רבי־עליליה מימות קדם ועד היום.

ובעוד היושבים משקיפים על מראות הדוּרים־מוּפלאים אלוּ, היו עוברים לידם אנשים ונשים בשוּבם מקברי המלכים. בין העוברים נראה איש לבוּש “אדרת־חכמים” ואתו שלש בנות־לויה: אשתו ואשת עקביה, וידוג’ה, ואמה – שכנות בחצר. (מכיון שעקביה לא חזר ממסעו לפני שבועים ליום החג, לקחן השכן ח"ר יצחק אלעזר עמו לבקוּר בקברי המלכים). נתן עיניו הדוד ישראל ב“חכם”, הפוסע לאטו, והשהה מבטו עליו. עמד גם הלה והביט בפני הדוד ישראל מחריש ומסתכל. ואז פתח החכם ושאל:

– יאמר נא, יהודי טוב, האין הוא “דוֹד” ישראל, ישראל אלשיך מסלוניק? או שמא טועה אני?

– הרי אני כולי – ענה הלה שמחה. ו“האדון החכם” אינו ח"ר יצחק אלעזר, האדון השכן שלנו בביתו בסלוניק?

– אני אני ולא אחר.

אז יקרב הדוד ישראל ונשק ידי החכם וכבּדוֹ לשבת בראש החבוּרה.

מיד זרז האב את בנו, שהיה שולח מבטיו כל עת כה וכה, משתאה ומחריש על מראות עיר הקודש, ואמר לו:

– בואה, בני, ונשק ידו של ה“אדון החכם”, השכן שלנוּ מאז. ולאזני החכם אמר: ודאי יזכור כבודו את “חננייקו” הבן – זהו. בימים ההם היה בן שמונה או תשע, ועכשיו – כמה שנים עברו מאז?

– אני עליתי בשנת תרמ“ז – ענה החכם, ועכשיו תרס”ח. הרי עשרים ואחת שנה, אם כן, חנניה בן שלושים כעת.

– כן הוא, אדוני חכם, בן שלושים הנהו. איכה חולפות השנים?

משישבו בני החבורה ספר הזקן את הקורות אותם בדרך: לירושלים הגיעו תמול שלשום בערבי החג, כי פגרה האניה שלושה ימים בדרך. ותוך כדי שיחה היה משיב לשואלו, לח"ר יצחק, מן הקורות בסלוניקי ומן הקרובים והמיודעים. והחכם השמיע לאזניהם משבתו בארץ הקדושה ומאשר חלף ועבר עליו מאז שׂם משכּנו בירושלים.

אז ישאלוהו החכם, אם חפצם להשתקע בירושלים או כי באו כעולי רגל.

– אלף תודות לאל עליון – ענה הזקן – להשתקע באנו. זכוּת העיר הקדושה תעמוד לנוּ, אמן. כי הנה – סח האב ביגון קול רפה, כלוחש דברו לאוזן איש שיחו – למען הבן והאשה, למען חנניה ודיאמנטי גמרנו אומר לעלות חיש לארץ הקודש… מחמת הגזרה… שבעשׂר שנות נשואיו לא יקום הריון של קימא לאשה. כך עלתה לו לבן. לא בעוונו ולא בעוון האשה. כשיכירנו – יראה וידע: נשמה טהורה. טוב הוא – כצמוק מתוק וטוב. קולו לא ישמע… הוא וספרו, ספרו והוא. אנוכי, חסדו הן יודע, בער אני ולא אדע ספר, אבל הוא – לא כן עמו. תדיר ה“תהלים” שלו ו“החוק לישראל” ושאר ספרים קדושים. כן יחיה מר. דבר אין לו וחצי דבר אף “עם כנף בגדו”. וגם מלאכתו בידו: פחח מומחה. ידים מבורכות לו. והפרנסה, ברוך ה‘, טובה ויאה. לספנות בים, כמוני, לא הלך לבו. אנוכי – הן הוא זוכר – על גלי הים גדלתי. בנמל עברו חיי. הסוּפות והרוּחות מנת חלקי. חסדו הן יודע כל אותם המעשים והענינים… אהבה לי לים. והים – לי. כידידים אהוּבים היינוּ הים ואני, כן יחיה מר. הנקל להגיד: חמשים שנים רצופות! ידידוּת נאמנה כזו אין בני אדם יודעים. אומר אני לו – כן יחיה מר – הייתי מבין לקול הים, תמיד הבנתי, מה סח קול הגלים… מה צפוי לאחר שעה… והנה דומה לי, שהים מבין ללשוני… כמה פעמים – הן אדון “חכם” ידוע – שמר הים סוד… קבּל ושתק… אבל… מה אני מאריך דבּוּר עכשיו… על הבן אנו מדברים… הוא – לא הלך לבו אחר הים. מילדותו אהב השקט ושלוה. בית הכנסת, “לימודיקו” אחד, החנות והמלאכה – זה כל חפצו. ואני כמו שאהבתי את הים, את הסערות והסוּפות, אהבתי אותו, את הבן, בשל השקט שלו, בשביל מתינות שלו ובשביל טוב לבו, שהוא נוח לאלהים ולאנשים… ואמרנו: בשבילו נעשה הכל… וגם בשביל דיאמנטי, שהיא אשת חיל, ואפשר בעוונותי אני עלתה לו ככה? הן איש עלילות הייתי…רבים פעלים היו עמי… שמא נשאר איזה עוון תלוי על צוארי?.. שמא בגללי היתה זאת עמו… ועכשיו באנו לשים תקותנו בארץ הקודש – יראה ה’ וירחם…

נחמו ח"ר יצחק אלעזר וענה בין אמריו: ולא היא… לא יוּמתו אבות על בנים – כתוב. אלא מי יעמוד בסוד ה'? אבל ארץ ישראל – כחה גדול. וודאי גדולה זכות הארץ הקדושה. הוא, יתברך, יעתר לכם וימלא משאלות לבכם.

ותוך כך בקש לסיח עם הבן. הלה עמד ושאל ודרש דברים וענינים ממראות הארץ הקדושה מפי האנשים, שעמדו בקרבתו.

– עוד רבות תראה, חנניה – אמר החכם אל הבן – מטוב ירושלים ומקדושת הארץ. עוד חברון לפניכם ורחל אמנו ושמעון הצדיק ור' מאיר ור' שמעון בר יוחאי – עוד רב לכם לראות, כן יזכרנו ה' לראות בבנין בית הבחירה.

– אפשר לשער… אפשר לשער, מה רבה הקדושה בארץ אבות – נחפז האב לאמר דברו.

– כך… כך… "אדון חכם – הוסיף הבן – זו הקדושה, כפי שאומר האב, דבר להפליא! הנה אצל דוד המלך היום – לא ידעתי נפשי… יאמר הוא: צר הלב מהכיל… לא ידעתי דבר… איך אגיד לכבודו? הנה – אין מלה בלשוני… לא אוכל…

– מאד מובן… מאד מובן… – השיב ח"ר יצחק – זהו משמחת המצוה. הכי דבר קטן הוא מות “ראיון”!

– כן אדון חכם, המצוה והזכות! זכות זו! כי יהיה אדם זוכה לעמוד שם… לעמוד ממש לפניהם… בביתם… בבית המלכים שלנו – ברוך אל עליון! וראיתי אני, שהקדושה כאן נראית גלויה… לעין כל… קדושה כזו אין “בחוצה לארץ”. איך אגיד לו, אבא שלי? הקדושה שם, בחוצה לארץ, אפילו בבית הכנסת, ואפילו ב“יום הקדוש של כפור” – אחרת היא… דומה, אדם עומד שם לפני קדושה רחוקה… נסתרה… עומד אתה לפני פרגוד…מחיצה… מבדילה מחיצה… אבל כאן הקדושה יורדת על “הבן אדם”… בקרבו… בדם… אתה מרגיש שהקדושה חובקת אותך… הלב מלא אותה… כמו… כמו טובל האדם בקדושה…

– מאד נכונים, מאד נכונים דברי הבן – אמר החכם דברי שבח לאזני השומעים – הקדושה כאן כפולה ומכופלת… קדושה דלעילא וקדושה דלתתא… וקודשא בריך הוא ואוריתא וישראל – פשיטא!..

– ואולם יראה “אדון חכם” – שב הבן לדברו בנחת – עם זאת השמחה הגדולה מרגיש “הבן אדם” עצבון אחד גדול… עצבון כזה! אני דומה הייתי שם… אצל דוד המלך… בכל רגע הייתי דומה כמו הנה, הנה… יישמע לפתע קול אחד מפי דוד המלך… קול מדבר: “בואו, בנים, קרבו, אחים יקירים… הנה התעוררנו… אל תעצבו.. למה העצבון? שומעים אנחנו… רואים אנו אל לבכם… אתכם אנחנו… הנה שעת הגאולה באה… הנה קרבה הגאולה… קרבו בנים חביבים”… כדברים האלה – כן אחיה – דמיתי לשמוע… צפיתי לשמוע, ואם לא נשמע הקול… אם לא בא הנס… – אשמים אנחנו… בנו האשמה… אין אנו ראויים עדיין לגאולה… וכי מוכנים ומקודשים אנחנו לגאולה? הן הגאולה צריכה לבבות טהורים… כשלג… בלא פגם… בלא פסול – כן דומה אני…

– אמאן⁷ רבון כל העולם! – פתח דברו האב לאזני כל – כן תחיה שיבתי אם לא כדברים האלה, ממש כפי שאומר הבן, חשתי גם אני כל אותה העת… הנה יישמע הקול… קול מבשר… והלב היה פועם… פועם בלי חדל… ואז הייתי חושב ואומר בלבי: טעות היא בידינו, בידי יהודים שבאים מחוץ לארץ להשתקע בארץ הקדושה – כך, פשוט וחלק… יוצאים משם ובאים כאן… ולא כלום. היתכן ככה? כלום אפשר לעמוד כך לפני אל עליון בארץ הקדושה? ואני, אדון חכם, גמרתי בלבי, ראשית לכל – טבילה אחת. צריכים אנו טבילה. ויום אחד תענית. ואחר כך לאמר וידוי אחד… כדי להתחדש… להיות נקיים בגוף ובנפש כך, בלי נדר, נעשה – מה דעתו, אדון חכם, בדבר?

– טוב מאד… כך נאה וכך יאה… והתקדשתם והייתם קדושים – כתיב.

בין כה וכה נטתה השמש לשקוע. לבשו פסגות־הרים אור אדמדם. שפולי־שמים היו כעדויים צבעי אורה מעין צבעי הקשת, ורד כחלחל וסגול, ונראה, כאילו יערפו השחקים עתרת־אורות נוגים אלו כפריסת שלום ליום החג הקדוש, החולף ושוקע מאחרי האופק.

רבים מן היושבים קמו לשוב העירה. קמה גם החבורה הקטנה. ותוך כדי הליכה סחו האורחים עם ח“ר יצחק על רצונם לשכור דירה, שני חדרים לאב ולבן. השמיע להם הלה, שעוד ימים מספר יתפנו שני חדרים בחצרו, ב”חזקה" שלו⁸. אם רצונם – ישובו להיות שכנים כמאז בסלוניקי.

וכן נמנו וגמרו לסור מחר אל חצרו של ח"ר יצחק אלעזר לראות אתה דירה.

וכל אותה העת, שהיו הגברים מדברים דברי קודש, היו שתי הנשים, וידוג’ה ואמה, מתלחשות ביניהן ותולות עיניהן באותה אשה צעירה דיאמאנטי אשת הבן.

איש מן היושבים לא הרגיש, שבאותו רגע שנפגשו ועמדו לפני המשפחה שישבה תחת העץ, עלתה תמיהה גדולה על פני וידוג’ה ואמה. רגע אחד אף התפשט על פניהן חורון קל. מיד אמרה הבת לאמה:

– תראה אמא, כן תחיה, האין זו דומה לאותה ארמנית אנהיט? ממש ממש דומה.

– אמת, בת. “ברוך הנותן דמיון ואין לו דמיון”. דומה היא לה מאד.

ומשקמו הנשים והושיטו ידיהן לשלום לחכם ולנשים, חזרה ולחשה הבת: רק נמוכה היא קצת מאותה אנהיט. אבל השערות והעינים וכל דיוקנה – כאילו היתה אחות תאומה לה.

ברם, מששמעו בסוף השיחה, שח"ר יצחק הציע להם שני החדרים, שעומדים להתפנות בחצרו, אלו החדרים הסמוכים ממש לשני חדרי מגוריהם – כמו ננעץ חרב בלבה של וידוג’ה וחזות קשה חזתה לעצמה ליום מחר, ואך מבטחונה בבוראה השליכה יהבה עליו ואמרה לאל: אתה מחסי, הטוב בעיניך עשה עם אמתך.

 

טז. מערכות    🔗

מעת שבאה המשפחה הסלוניקאית לגור בשני החדרים היתה וידוג’ה מחכה בחדרה ליום שובו של עקביה. נבוכה היא ואובדת עצות. מה דרך תבחר לפגוש פניו לעת בואו? איכה תערוך דברה עמו? מה תסיח עמו על אודות זו השכנה וייטב לה? או שמא לא תסיח עמו כלל? “תתן למים שיהלכו באפיקם”. והיה כי ידבר הוא עמה, תאמר היא את אשר ישים אלהים בפיה.

ושוב אמרה בלבה: מוטב שהיא תפתח עמו בדברים, כמסיחה לפי תומה, על השכנה החדשה ותכין אותו לעת שיראנה בעיניו. כן עליה לנהוג מחשש, שמא ירגז ויסער ויוכיחנה על פניה, אשר לא גלתה אזנו על זאת ולא חשכה ממנו מהומת־נפש והזדעזעות־פתע. היא עצמה וגם אמה היו כנדהמות למראה דמיונה של זו לארמנית, וכל שכן הוא. ברם, אולי טוב טוב לה כי תפתח פיה לדבר, פן ידמה בעיניו, כי נושאת היא בלבה שורש־קנאה ומחשבת־זדון על זו האשה. ולא היא. אין בלבה ולא כלום לאשה זו. טובת־לב ויקרת־נפש היא. מיום שבאו אלה לגור כאן, זה שבועים ימים, מכירה היא וגם אמה בטוב־טעמם ונעם מהלכם. והיא, דיאמנטי, כשמה (יהלום) כן היא; לב טהור לה כיהלום. רואה היא אשה זו באשר היא עושה ובאשר סחה, כי שפרו דרכיה מאד, מסתכלת היא מן הצד בצאתה ובבואה למטבח ולחצר, בשלחה ידה במלאכתה, בקדמה פני כל דורש אליה במענה רך ובאמרי־שפר. ואיש איש, עני או עניה, הדופקים על דלתיה, יוצאים מעם פניה ועטרת ברכות בפיהם. והוא, חנניה בעלה, איש צדיק תמים הוא. בזבוב אשר בקיר לא ישלח ידו. עינו לא ישא אל על, דרך מישרים דרכו, כמעט לא ישמע קולו, כצדיק יעשה דרכו, אשר אין לו דבר עם אדם, מלבד הספר אשר בידו, בו יהגה תמיד.

אהה לתהפוכות גורל חייה! הן אף הוא, עקביה, דומה היה לו, לחנניה. איש תמים ובר לבב. אכן בדברי ספר לא הגה, כי לא ידע ספר דיו. אך דבר אלהים שמר בפיו. לא רחוקות השנים, שם בברוסה ואף פה בתחלת בואם לירושלים, שהיה דבק עם אלהיו. ובאשר עשה ובאשר דבר אמונה ודבקות היו עמו. עוולה לא ידע, רעה לא פעל ודברי כזב רחקו ממנו. אף עמה במישרים הלך. דבר פיה שמר ושלום ואהבה שכנו בלבו. ועתה, בתקופת שלש השנים הללו, מה שונו דרכיו ומה זרו מהלכיו; מדי שובו מסתרי מסעיו ירחק יותר ממנה. לא ברכת־שלום ולא דבר אהבה בפיו. עטוי דומיה וטעון קדרות יהלוך בקרבתה. ספורים דבריו ומדודים אמריו, כמו יחשוש להרבות שיח עמה. לאשה זרה היתה לו. ולבה אומר לה, שעכשו אף מבורות עכורים ישתה מים, בחיק נכריה יתן ראשו. חזות פניו תעיד זאת, שברון־מבט עיניו יענה בו. איכה היתה זאת עמו? איכה יחליף גבר נפשו כהחליף נחש עורו? מי יגלה רז זה לה? מי שלח יד בנפש בעלה? מה הוא אשר הסב רעתו והתעהו בדרכו? ימים על ימים תשב תחתיה בשממונה ותעלה על זכרונה אחד לאחד קורות הימים, איך נתקשרו המקרים קשר על קשר, סבוך במסובך, עקום במעוקם, ואיך פגעה תקלה בתקלה ורעה רדפה רעה.

מי יאמין, כי יהפוך אדם עורף לאלהיו ויהלוך עמו ב“ברוגז”? והוא – ב“רוגז” ינהג עם בוראו כאשר ינהג איש עם רעהו. זה כשלש שנים שמרחיק עצמו מבוראו, מעצמו, מאשתו וילדותיו. “איני בטוב עם אלהי, הוא השליכני מפניו – ואני אלך מעמו”. כן אמר לאזניה פעם. ופעם שניה, כשעדיין היה מראה לה פנים טובים – לפני שנתים ימים – כששב אל ביתו אחר העלמו שנים שלשה שבועות, מיד כשנכנס והוריד משאו מעל שכמו, פתח ואמר לה לשון יבשה: אל תשאליני, היכן הייתי, אנה פניתי, שאלות אַל תשאליני.

ענתה לו נכנעה ומתונה: איני שואלתך, אהוב שלי, כלום רגילה אני לשאלך הרבה? גם עכשיו הרי לא פתחתי פי ולא חשבתי לשאלך דבר. רצונך אתה לספּר לי – ספּר. אין רצונך – איני מכבידה עליך. די לי שבאת בשלום אל ביתך ואל ילדיך.

וכשישב על מצעו והגישה לו קהוה ונרגילה, שב ואמר לה: אין אני לי כלום עליך, וידוג’ה. זאת רוצה אני, שתביני. נגדך אין לי כלום. אני – ביני לבוראי. אני – לב מר יש לי על בוראי. כל שהוא עושה עמי איני יכול לשאת. איני יכול. רואה אני ברור, שאינו… שאינו רוצה לדעת ממני. נשכחתי משמים. כליל. רואה אני עצמי אחד מושפל, אחד אבוד, ללא עול בידי. וללא דין. מבינה את? בלא דין! ואף אני איני רוצה לבקש פניו. טוב. הוא אלהים. הכל יכול. יכול לאבדני, להביא עלי כליה. טוב. יהא כך. בעצם – איני רואה טובה באלו החיים. כאחד שאוכל כל הימים מאכל דל ותפל. לא טעם ולא מלח. לא הנאה ולא מזון. וכמה יכול אדם לחיות בלא טעם? לגמרי בלא טעם?!

והיא שלחה דברה בלאט, כאחד ששולח ידו בין קוצים:

– מדוע, אבא שלי, יש לך “אידייאס” כאלו? “אם באת לראות” דומני, שתכיר בעצמך הפוכו של דבר: הוא, ברוך הוא, נותן לך הצלחה במלאכתך, יומך בטוח. ממונך צפון בארגזך. ברוך הוא. רבים מבקשים ידידות שלך ומחבבים אותך. ועמך שתי ילדותיך – יונים תמות. ואפשר גם אני – שפחה נאמנה שלך – נחשבת משהו. ומה החסיר הוא מעמנו? בן אחד… אולי רק זה… הבריות היו יכולים לקנא בנו. הו, כמה מרורות יש בעולם, כמה יסורים, צרות ומחלות. ואנו – שבח לו לבורא.

– אין את מבינה. סוף סוף אשה את. אין בינה לאשה בדברים שבלב. אני – אני דוקא על כך יש בלבי. על צרות, על השפלות ועלבונות של אחרים… של הכל… ושל עצמי… הרבה הרבה יש בלבי – והיא אומרת לי: “מה אתה חסר”? מה שאני חסר אני יודע.

ואולם בחלוף הימים, בתקופת שתים שלש השנים האחרונות, גברו משוגותיו! מעונה לעונה, מחודש לחודש ואף מיום ליום, הפכו פניו, סר רוחו מעמו ואבד טעמו מעצמו. הריהו כבגד, שדהה צבעו. אותו בגד, אותה צורה, אותה מדה – אבל צבעו חלף ואיננו.

מאז נתן ידו לחברת “בני הבחרות” וארח עמם במושב קרנות, בחלול שבתות ובמושב נשים נכריות, הלך והתרחק הלוך ושקוע במורד דרכו. החל בתפלה ב“יחיד” (כעין טינה היתה בלבו לבית הכנסת!) והגיע עד לתפלה חטופה, ואחר – עד עזיבת התפילין בבית בצאתו לדרכים. אהה ליגון נפשה של אשה, ששמעה דברי סרה על התפילין! פעם ראשונה שהרגישה בדבר, ששק הטלית והתפילין נשאר בבית, היתה דואבת כל הימים ובלילות לא מצאה מנוח על משכבר: איכה יעשה דרכו כמה ימים בלא תפילין? כששב, גלתה לתומה צערה ודאגתה: אשמתה בה, שלא נתנה דעתה על כך. הוא, “האב העליון”, יסלח לה.

– הניחי לי מהתפילין. אין זה עסקך. מה שאני רוצה – אני עושה. אי אפשי בעצות ובאנחות. עצות – יודע אני לנפשי. אין רצוני לקחת תפילין.

לוּ פתחה האדמה את פיה ונקברה חיה!

ימים על ימים, עת ישבה על מלאכת־ביתה בזה או בזה, היתה חוזרת והופכת, הופכת וחוזרת במר גורלה, בנפתולי דרכיו, בפרשת אלה “הימים הרעים והמרים”, אשר מנו לה משמים, שנמשכים והולכים זה שנה ומעלה.

בשבוע השלישי למגורי השכנים החדשים, בשלהי סיון, בא עקביה עם ערב, כשעה לאחר השקיעה. מיד עם שבתו, ראתה והכירה בפניו, שרוחו שקטה עליו הפעם. תשורות קטנות הביא לילדות ואף לה – לא האמינה למראה עיניה – הגיש בדומיה “יאזמה” (סודר ראש) ממין משובח. חרש שאפה רוח ונתנה תודה לבוראה. יהי רצון מלפניו, שישוב לבוראו, לביתו ולילדותיו. “יאיר ה' פניו אליו” ואליה וישיב שלום לאהלה. ויהי נא עתה אלהי הרחמים ועזרה ויעמוד לימינה. יתן דברי־שלום וטובה בלשונה, לרפא שברה. הן מות וחיים ביד הלשון.

משהתרחץ והחליף מדיו וישב למנוחות בכסת הרכה ליד שני החלונות, פתח מעצמו וספר מרצונו, זהיר פה זהיר שם, מקורות מסעו. שבוע ימים עבד בכנסיה עתיקה, שסמוכה ליריחו, צפה הגג רקועי אבץ, תקן צנורות והרכיב שמשות זכוכית. הכומר היוני של “הקימאדה”, שמכירו ויודע לו ידידות, שלחו לעבודה זו. שכר הגון קבל. לאחר כך עבר את “השריעה”, הוא הירדן – הירדן שכתוב בתהלים! – והגיע לצלט (רמות גלעד) ולכּרכּ (קיר מואב). ארץ הרים שם. מקומות חמודים. יש מן ההרים, שדומים להרים בדרום אנטוליה. גובה והדר להם. נחלים גדולים ומעינות בוקעים בגיא ובהר. מראות כבירים שם. הללו עולים ביפים על מראות, שראה אשתקד ב“זייאראס” (הבקורים, היינו: הגליל, מקום שמבקרים שם בקברי הצדיקים).

– תודות לאל, שהיתה לך הפעם שביעת רצון בנסיעה. אף אני ישמח לבי על כך.

– כך. ועוד עבר עלי. מכבר לא עבר – מכבר. הגיעי בעצמך, שחלמתי חלום. ונתלהב לבי הרבה מזה החלום.

– כירוללה (מטוב האל), “מה טוב חלמת”?

– הרי כך. ראיתי עצמי, ששבתי הביתה. ובחצר כאן ליד ביתנו היו העציצים שלנו, קטנים עם גדולים, מלאים פרחים. פרחים של חורף ושל קיץ. הכל פורחים ביחד. יסמין ומנטור, קרנפולים וורדים, חבצלת ועטרישן⁹. התפלאתי: הכל כאחד פורח, הכל כאחד! והייתי בו ברגע מהלך עם כמה ידידים ברחוב והיינו הולכים שם, אל “קהל די הרמב”ן“, ליד החומה, אלא שהיה זה פתאום… בברוסה… היינו מטיילים ב”רחוב החדש" בברוסה, יליד הגן. חבורת יהודים מקרובינו ישבו. אחד ספר להם משהו. נשאו עיניהם וראו אותי. אמרו כולם: הרי עקביה! הריהו עכשו, חג’י (עולה־רגל) קדוש. מה שלום ירושלים? ספר לנו, חייך, על ירושלים – אין טוב לשמוע דברים על ירושלים מאשר מפי חג’י קדוש.

ישבתי ביניהם והייתי חושב וחושב, מה אסיח להם. ומרוב צער, שלא היו בלבי דברים טובים לסיח להם – נתעוררתי. אבל דומה אני… שחלום טוב הוא… הרבה סימנים טובים בו…

– כן. כן. ברור – אמרה אשתו בחדוה – פרחים – טוב מאד והגן בברוסה – טוב מאד. ושאמרו שאתה חג’י קדוש – רמיזה מאד טובה.

– כן, אף אני חשבתי כך. וביותר שמחתי – שחלמתי. שוב חלמתי. זה מכבר, מכבר – שאיני חולם. אמת, שאני חולם לפעמים, אלא שבבוקר איני זוכר שום דברים של ממש. כאחד שמוחה הדברים מראשי, כמו שמוחים כתב מעל נייר. הכל נשאר מחוק ונכתם. אבל זאת הפעם – חלום ברור. כאותם הימים, ימי הבחרות בהרים, באנטוליה.

– יהי הכל לטובה. אמן – אמרה וידוג’ה. ואחר החלה לספר לו מתון מתון, ששכנים חדשים לקחו שני החדרים. משפחה סלוניקאית. זקן וזקנה ובנם ואשתו. וראה דבר־פלא – אמרה קול מתאפק ושוקט – דבר שיפלא ממך להאמין, אבל תראה בעיניך ותוכח. נפלאים פעלי אל. חושבת אני, שתשמח על זה. כך דומה אני.

– את מאריכה בדברים כ“דרוש” של חכם. נשמע, מהו אותו ענין שבנפלא.

– הנה, זהו, האשה, אשת הבן, דיאמנטי שמה, כשמה כן היא, חסודה ותמה. והיא דומה מאד לההיא… לארמנית… לאנהיט. הרבה דומה. דבר להפליא.

חשבה האשה, כי יתפעם בשמעו דברה. אבל הוא ישב שלו במקומו וחזר בקול מתון על דברי אשתו:

– “דומה לאנהיט”, ממש! איני מאמין לך. טעות היא עמך. דבר שלא יתכן.

– וכי מדוע לא?

– ההיא, אין דומה לה. אחת – ואין שניה. יתכן שיהיה דמיון מועט. זה אפשר.

ענתה האשה דבר מפוקפק: אפשר הטעתני עיני. כי נדמה לי.

– ובעלה מה מלאכתו?

– אף הוא פחח. חנותו ליד הקמרון הגדול ב“רחוב”.

נמלך עקביה בינו לבין עצמו ואמר לאשתו:

– שמא נכנס לברכם? הרי אני – היום בואי. מנהג הוא לברך שכנים בביתם החדש.

– רצונך, נכנס.

אחרי סעודת־ערבית סרו הבעל והאשה ואמה אל שכניהם.

האב והבן קבלום בהרבה חביבות (הנשים היו בבית התבשיל) “דוֹד ישראל” קם מלוא קומתו והיה מכביר מלים כלפי “האדון שכן”. ישמח לבו מאד לראותו. הרי הרבה שמעו מטוב שמו. הרבה ספרו “מעשיות” מעוצם ידו ו“מקנאת ה' שלו”. אשריו. אשריו. יגל לבו בשכן שכמותו.

והבן, חנניה, היה חוזר אחר דברי אביו ואומר: אמת, אמת, הרבה שמענו. אשריו. ה' ישמרהו, ה' ישמרהו.

תוך כדי דבורם עלה הבן על כסא והעלה אור במנורה גדולה, שתלויה בתקרה, והזקן אמר: אין שמחה אלא באורה.

עקביה, שבשעת כניסתו היתה כל כוונתו לענין האשה, נמשך לבו אחר הזקן הלז. קול משדל לזקן, חן וחביבות בדברו. דומה חתוך דבורו לחתוך דבורו של אביו, עליו השלום. דמותו שונה מדמות אביו ואף על פי כן יש דמיון ביניהם. אף הלה קומתו זקופה וגבו ישר, כמו שהיה אביו. אף עיניו של זה מגלות חיוך, שמתקבל ברצון על לבו של אדם. והבן – פניו חורים, זכים כפני אחד קדוש. אף הוא גבוה, אלא שגבו כפוף מעט. אפשר מחמת ענוה ואפשר מחמת יגיעה.

לקחו מנוחתם בישיבה מרווחה והתחילו מגלגלים ביניהם דברים שונים, עד שנכנסו הנשים, הזקנה ואחריה דיאמנטי.

עמד עקביה דרך כבוד לפני הזקנה ודרש שלום לה. משעמדה לפניו האשה הצעירה, שלח ידו בידה והדביק עיניו בפניה. בקש לאמר דברי נימוסין – ונתקע דברו בגרונו. טלטל עצמו בקידה שבשתיקה וישב תחתיו. בקש להרכין ראשו ולהסתיר פניו בכה או בכה והיה משנה ישיבתו ואוחז בזה וגם בזה.

באותה שעה בקשה וידוג’ה בכל רצון שבנפשה להפוך לב האנשים לענין אחר. מיד פתחה בדברי נפלאות, שהיו שומעים בימים ההם מהמלחמה של הז’אפון (יפן) והמוסקוף. והיא, שהיתה שתקנית וחלושה, קמה ועמדה כגבור שעומד בפרץ ואמרה פתאום ובתמיהה: שמעתם שמועה, מה סחים הבריות על הז’אפון הזה? אומרים, שעיניהם זקופות מלמעלה למטה והם נמוכים כננסים. אבל גבורות שלהם – לא היו בנשמע. שלשום, ביום שבת, סחו ה“סיניוראס” בעזרה, בבית הכנסת, שאחד חייל שלהם, אחד ויחידי, הרג רבבה. כיצד?

בקשו אחד, הגבוה שביניהם, והלבישוהו כחייל רוסי. הלך הלה בשעה שנתאספו כולם לעשות התפלה שלהם ונכנס ביניהם. והוא – תחת מדיו טעון כולו דינמיט. מכך רגל ועד ראש דינמיט. לקח הוא עצמו נר שבידו והבעיר עצמו. פשוטו כמשמעו. בידיו הבעיר עצמו לקרבן. מכיון שהבעיר עצמו, הבעיר את כולם. כך הם גבורות שלהם ותחבולות שלהם.

ממשמעו היושבים דברים אלו מפי וידוג’ה, היה כל אחד סח ענין שבגבורה אחרת וחריפות שבתחבולה אחרת והיה משתלב דבור של זה בדבור של זה כחוליות רבות, שנעוצות אחת בשניה שלשלת ארוכה.

ווידוג’ה – עיניה צופיות בפניהם של המדברים ולבה מכוון לבעלה. טוב לה שהוא יושב כמקשיב ואין הוא זקוק לדבור. אף על פי שלבה מיצר, שהוא מצמיד עיניו כל אותה שעה בדיאמנטי. וטוב לה שאין זו נותנת דעתה כל כך, מחמת שמקשיבה לספורי מלחמה – עד שארכה להם השעה.

משבאו לחדרם אמר עקביה מתוך החשיכה דבור שקט: טוב שספרת עמי עליה מקודם. לולא כך – היה נעקר לבי. מפתאומיות היה נעקר.

כל אותו הלילה היה עקביה מתגלגל מצד לצד במשכבו ואשתו רואה ושומעת ומחשה. עד שראתה, שקם וישב במטתו בחושך. שעה ארוכה ישב. שמה עצמה, שנתעוררה משנתה, התחזקה בלבה ושאלתהו:

עקביה, מה שאתה יושב במטה?

אמר לה: שאין שינה נופלת עלי.

אמרה לו: שמא אתן לך מעט ערקי?

אמר לה: אי אפשי שתטרחי. אני עצמי אקח לי.

לאחר ששתה, עדיין היה יושב שעה ארוכה.

חזרה ושאלתהו, כאילו נתעוררה שוב, עדיין לא חטפתך שינה?

אמר לה: לא אוכל עוד לישון כל הלילה.

אמרה לו: מה סבה על כך?

אמר לה: שמוחי נמס בראשי מרוב מחשבות ואינני יכול להפסיק המחשבות. דומה אני – מוחי נשפך מראשי.

אמרה לו: אפשר תדבר דברים עמי ותסיח דעתך ממחשבות – הרי אף אני עברה השינה מעיני.

אמר לה: מחשבות שלי – איני יכול לגלותן ואיני יכול לשאתן. איני יכול לעזבן ואיני יכול לקלטן.

אמרה לו: מעט קהוה אני עושה לך ומיד דעתך נחה עליך. קמה והלכה לעשות מלאכתה.

כששתה את הקהוה החם, שריחו חריף וטעמו מתוק ואף היא שתתה מעט, פתח מעצמו ואמר לה:

– דבר אחד בלבד רציתי לדעת: מה רדיפות, שהוא רודף אחרי? רדיפות למה? ולא בלבד רדיפות – אלא קנטורים. שעד כך ישים קנטורים הבורא על בן אדם?!

השיבה לו: חס ושלום. לא יאָמר כך עליו. שהוא “רחמיו על כל מעשיו”.

השיב לה מיד דברים שבגערה: אי אפשי לגלגל כך דברים. איני יכול לסלסל בדברים. אמת, שאיני יכול לגלות לך מרירות שבלבי ואש שבוערת בקרבי ו… וטומאה שבקרבי – אבל דבר זה בלבד אני מספר לך: איני רואה דרך לעצמי, אלא שאסע מכאן. תיכף ומיד אסע. אם לבדי ואם כל הבית. או שאפול בחטא. נפול אפול. עכשיו איני אותו עקביה. נפול אפול…

מיד הבינה אשתו, שטעות היתה בידה. היא חשבה לטובה. נדמה לה, ששעה זו שעת רצון היא לקחת דברים עמו. והרי רואה היא, ששעת רוגז היא, שעת דין חמורה. מיד פרשה לקרן זוית, נתכוצה במקומה ונשתתקה.

היתה וידוג’ה מצפה באימה ופחד לדבר, שיצא מפיו באלה הימים. לשבט או לחסד. לחרבן או לבנין. ואולם ארכו ימי צפיתה. משום שראתה, שעקביה משנה טעמו והופך צורתו מפעם לפעם, מזמן לזמן. דברו אינו קבוע ומעשהו אינו גמור. רואה היא בו אורה ואפלה כאחת. אמת וכזב נשקו בו. עליה וירידה עמו. בעוד שימין שלו גוברת, שמאל שלו כושלת. מלחמה בשלום ושלום במלחמה. קצורו של דבר: מגלגל הוא עצמו את עצמו בגלגולים.

בימים ראשונים לשובו היה נראה בעיניה כאחד, שנגזר עליו מפי שליט־אכזר, שיהא מקפץ על גחלים. כך הוא מדלג שבע ביום מן הבית לחנות ומן החנות לבית. הנה ושמה, הנה ושמה ובכל פעם מאריך שיחה עם הזקן, שיושב בבית, או עמה, עם דיאמנטי. עתים עומד הוא שעה ארוכה לפניהם או לפניה ומגלגל דברים. אי לו, כמה דברים הוא מגלגל ואיך הוא מגלגל! דבורו, שיוצא מלשון כבדה, נשמע כקול ריחים, שמגרס חצץ. מעולם לא שמעה מפיו מבול דברים, שקולח מפיו עכשו. כל שראה ושמע בימי מסעותיו וכל שעבר על ראשו ועל ראש אחרים, חוזר ופולט עתה לפני השכנים.

אלא שעקביה היה מהנה את השכנים בכל צורה שבא לידו, כשכן טוב מאח, ולא רק שכן טוב. לאמתו של דבר היה עקביה שמש טוב ונאמן לשכנים. כל דרכו ופעלו עם השכנים היה כשמש של בית־מלכות. בגלל המלכה דיאמנטי היה בית השכנים לבית מלכות. והוא – עבדה הנאמן של המלכה.

והשכנים עצמם – אלמלא חביבות ונדיבות גדולה שרואים בעקביה, אפשר שהיו מתעיפים ומתרעמים מרובי ספוריו ובפרט ממתיקות דבריו, שמשמיע מפעם לפעם בשעת כושר לאזני דיאמנטי, כבחור שמשמיע דברי קלוסין לאזני בתולה. ובאמת לא רק שמש היה אלא גבאי היה לשכנים, כעין מורשה, שנתמנה עליהם מעצמו; יורד הוא יום ליום לשוק לקנות צרכי ביתו והריהו מביא סל מלא וגדול מלא כל טוב לשכנים. בראשונה היו מסרבים מחמת טרחתו ודאגתו. אלא מה יעשו ועקביה מומחה גדול לקנות “בזיל הזול”. מה שהבן חנניה, היה רך ותמים במשא ומתן קונה במאה פרוטית, השכן עקביה מביא בחמשים פרוטות! קניות שהיה חנניה מביא מן השוק, היו עולות פי שנים ושלשה מקניותיו של “אחא עקביה” (כך היה קורא לו טייו ישראל בחבה).

אלא שוידוג’ה יודעת, מהיכן “זוֹלוּת” זו באה, היא – עיניה רואות כשהוא מוציא זהוב אחר זהוב מתחתית הארגז. בעצם הוא נושא על עצמו עכשיו שני בתים או בית וחצי. הוצאות ביתו וחצי הוצאות לבית השכנים. אבל חלילה לה, ולא יעלה ולא יבוא על דעתה, להוציא מלה מפיה לא לפניו ולא לפני אחר. שהרי כספו הוא. הטוב בעיניו יעשה בו. רע ומר לה על הליכות משונות אלו שלו, אבל מוטב לה שיהיה בבית ויוציא כאן מאשר ילך ימים ויוציא באותן הנסיעות שלו. ומה גם שמעת בוא השכנים הללו שב והולך לבית הכנסת עמם ובערבים יוצא לטייל עמם, עם האב והבן ועם ח"ר יצחק בעל הבית, מחוץ לשער יפו. מסתבר, משום שרוצה להיות בחביבות אתם, הולך הוא עמם. ופעמים הרבה יושבות ואוכלות שתי המשפחות סעודה של ערב וסעודות של שבת יחד בשמחה ובנעימות.

ועוד נחמה בלבה של האשה: טוב לבה ואמת דברה של דיאמנטי. בשלום ובחבה תהלוך עמה. יהודיה כשרה וצנועה היא. אין פגם בנפשה. הרי רואה היא, וידוג’ה, שבע ביום את הליכותיה עם עקביה. לכל דבריו ולכל מעשיו אינה מסבירה לו פנים כמלוא נימה וגם אינה דוחה אותו בפגיעה. אפשר משום דברי שבח מרובים, ששמעה עליו, ואפשר משום שאף היא מבינה, שעקביה בריה בפני עצמה הוא. דרכו לא דרך אחרים ודברו לא כדבר אחרים. ואמת, שמכל אנשי הבית לא ראו בגלוי שום פגם מצדו של עקביה. רק שתיהן בלבד ראו. זו בראיתה שלה וזו בראיתה שלה. הזקן – כל עצמו נתון בחבה לעקביה. דומה, שהלה, שהיה אף הוא בימי בחרותו חסון ואיש זרוע (כפי שנודעו דברי גבורות שלו מפי “החזקירו”¹⁰ ח"ר יצחק אלעזר ומפי אנשים אחרים), ראה בעקביה מין אדם כמינו בימי בחרותו. הבן, חנניה, לא ראה דבר, משום שלא היו בו “עינים רמות”. כל ששעתו פנויה שקועים מבטיו בספר. שכנים קרובים לא היו ב“חלק” שלהם, שהחצר של ח"ר יצחק אלעזר, אף שגדולה היא הרבה ודרים בה חמשה עשר שכנים ויותר, בכל זאת אין קירוב־דעת בקרב השכנים – מחמת הצורה המיוחדת של החצר.

חצרו של ח"ר יצחק אלעזר שתי כניסות לה משני רחובות. כניסה אחת דרך מבוא אפל, צר וגבוה. אפל – כאפלה שבתוך האדמה. צר – כצרות של תעלת שופכין, שכל רחבה אמה אחת, וגבהו בלתי מוכר, שאין העין מבחינה בתקרתו מחמת אפלתו. וכניסה שניה דרך מדרגות, שבאים ישר לדיוטה שניה שבחצר. אלא שבגלל קמרונים וקשתות וגזוזטראות שבחצר מתחלקת החצר מעצמה רשויות רשויות. דירה אחת מעל לקשת ושתים מלמטה. ארבע מתחת לקמרון ושלש למעלה. ואיצטבות, שיוצאות דופן ליד המדרגות, מובילות אף הן לחדרים אחרים.

חצר זו – כל שותפות שבין השכנים אינה אלא בשני בורות של מים ובשלשת בתי הכבוד. כל השכנים שואבים מים בששון משני בורות בראשית הקיץ ובעצבון – באמצע הקיץ, מחמת דלדול המים. וכאן, פעמים שמתקיים במלואו הפסוק “פוטר מים ראשית מדון”. שאם שכן אחד פוטר עצמו מאשם גנבה ושואב דלי מיותר – הוא שגורם לראשית מדון. אבל בשלשת בתי הכבוד שבקצוות החצר אין ריב ואין מדון. דומם הולכים השכנים מהלך ארוך לצרכיהם בתור, זה אחר זה, תחת חומה של שמש לוהטת בקיץ ובחורף תחת זרמי מטר ואין פרץ ואין צוחה.

זולת שותפות זו – איש איש בקרן זוית שלו. וכל שנים שלשה שכנים – בחלק שלהם. בחלק של עקביה שלשה שכנים היו – הוא והסלוניקאים ומשפחה אשכנזית.

משפחה אשכנזית זו, שכמה בנים ובנות לה, גרה בשני חדרים גדולים בקצה ה“חלק”. שכנים אלו היו ענין לשכנים הספרדים לענות בהם. כל ארחם ורבעם של אלו “האשכנזיס” לא היו נתפסים בעיני יהודים ספרדים מאנטוליה והבלקן כל עיקר. מהיכן יצאו יהודים כאלה בעולמו של הקדוש ברוך הוא? הבט לדמותם וראה, כמה הם מגוחכים! פאותיהם מתנודדות אילך ואילך כצוארים של תרנגולות שחוטות. פניהם מצומקים וקמוטים, זקנם סבוך וגבם כפוף וכל הליכתם בהלה. ושפתם – שונה ומשונה. וכשהם סחים בלשון הקודש כביכול או שמתפללים מן הספר, הרי אין זו לשון כלל אלא מין “שכשוך” ו“ביכבוך” של סתם הברות! אם לא ראית אותם בתפלתם בבית הכנסת שלהם, לא ראית בני אדם, ששמים עצמם שוטים כבני אדם אלו. לא סדר ולא קדושה, לא תואר ולא הדר; הללו מדברים והללו מסתובבים והללו מתנודדים בעת התפלה כאלו אחזתם רוח תזזית.

שירתם ושמחתם – אין זו אלא סתם: “לה… לה… לה…” ומהומה ומבוכה!

אבל כל כגון דא – יהיה להם אשר להם. ברם, בענין נקיות ונוי – רחמנא ליצלן! מי יוכל נשוא שכן אשכנזי וידום? כשהם מנקים – הם מלכלכים. כשהם יוצאים מהטבילה (“המקוה”) שלהם – גדול סרחונם יותר משלפני הטבילה. וריחות שומים ובצלים ודגים מלוחים מנשבים מבתיהם כל הימים – עד מחנק.

בקיצור, אין אלו בני אדם, שרואים ומבחינים בדברים. ואין לו לעקביה לחשוש מפניהם בשעה שהוא מסיח דבריו ונושא אמריו עם שכניו או עם דיאמנטי לבדה.

עקביה – כל עשתונותיו וחושיו נתונים לדיאמנטי. פעמים שהוא יושב שעה ארוכה דומם ומשמים, מביט ומחריש, כאחד שנתאבן ואין מלה בלשונו. ופעמים שיושב על שרפרף נמוך, צנור הנרגילה נעוץ בפיו ועיניו נעוצות בדיאמנטי בעשותה כה וכה במלאכתה ושולח דבריו אל אזניה.

דברים, ששולח אל אזניה, לא חדשים לבקרים יוצאים מפיו. אלא חוזר הוא פעמים הרבה על אותם הדברים ועל אותן הבדיחות, כבעל חי שמעלה גרה בפיו, פולט ובולע, בולע ופולט.

הרי שיצאה דיאמנטי לעבודתה לבושה, למשל, בשמלה מצבע תכלת, מיד אומר עקביה: “בואינוס דייאס” (ימים טובים, ברכת שלום) דיאמנטי, היום “זרחה שמש על שמי תכלת”. ברוך הבורא, שנוהג עולמו באורה ובמתיקות!

– תודות רבות על “הקומפלימנטו” – עונה היא לו ואינה מתעכבת בדברים, יושבת דיאמנטי ובוררת, למשל קטניות, עדשים או אורז, מיד מתקרב עקביה, יושב סמוך לה ואומר: מי יתן והייתי מתפורר כולי פרורים פרורים כאלו הקטניות, שתהיי מבררת הטוב שבי וזורקת הרע שבי.

כובסת דיאמנטי בגיגית שלפניה – כאוב מן האדמה עולה ונמצא עקביה על ידה ואומר לה: אני במקום חנניה לא הייתי נותן לך לשים ידיך במים קרים. היכן נראה מלָכות שכובסות? לא נבראו מלכות להיות כובסות. ודברים כאלו יאמר לה, בתוספת או במגרעת, כמה פעמים ולא יחדל.

ופעם, כששב עקביה לפתע בשעה מוקדמת לפנות ערב מן החנות, ישבו שתי הנשים דיאמנטי ווידוג’ה ושתו קהוה יחדו ליד גדר החצר, שנשקפת לרחוב. קמה מיד וידוג’ה לבשל קהוה בשבילו.

אמר לה פתאום עקביה לדיאמנטי: האין את חושבת עלי, שאני אדם בזוי? אמרי לי האמת.

– חלילה, עקביה, למה תאמר פתאום כך?

– למה? משום שאני – בזוי באמת ואיני ראוי לשבת על ידך.

– לא בזוי אתה, חלילה.

– אלא מה? מהו אדם רמוס שכמותי?

– אדם שכמותך אינו אלא גבר, שדעתו קלה עליו. גבר, שנוהג מעשה נערות. אדם, ששוכח שהוא בעל לאשה ואב לבנים ונוהג מעשה שובבות של בחור. משום כך אין אני “לוקחת” אותך ואיני מקפידה על דברים, שאתה מדבר – כשם שאין אדם מקפיד על דברי ילד, שלשונו רעה ולבו טוב.

– אך! אך! אך! – נאנח עקביה – מה שיש בלבי, כלום יודעת את אחת ממאה, אחת מאלף, ממש שיש בלב שרוף זה? הרי כל ימי אני נשרף, נשרף מן השמים ונשרף מן הארץ. נשרף בקדושה ונשרף בטומאה, נשרף מרעב ונשרף משׂובע. אף אַת לא באת עכשו אלא לשרוף מה ששאר בלבי אחרי שנשרף בידי אחת, שהיתה ממש כמותך.

תמהה דיאמנטי מאד לדבריו. מיד ספר לה קצרות וחטופות מאהבתו לאנהיט.

אמרה לו: אין דמיון, עקביה. ההיא בחורה היתה ואני אשה נשואה.

כן, זאת ידעתי. ובכל זאת – הלב נשרף. ועוד דבר ידעתי ואני רואהו כאור היום, ואני רוצה לאמרו לך. לאמרו לך ויהי מה: ברור לי, שמותי יהיה על ידך. בין רגליך אפח נשמתי.

הרעידה והחוירה דיאמנטי ונחפזה לקום.

למחרת אותו יום, כשבא עקביה מעבודתו, נכנסה אשתו וקראה לו לפנים החדר וסגרה הדלת. אמרה לו שישב, שרוצה היא לסיח עמו.

לשון תקיפה שלה היתה תמוהה באזני עקביה, אבל מרוב השתוממות שתק וישב.

פתחה ואמרה לו: עקביה, עשה עמי מה שאתה רוצה. הרגני, חנקני. קרעני כסחבה. אבל מחויבת אני לומר לך דברי. אני זרה בעיניך, ואיני כלום בעיניך. גולם אחד, בול עץ. אבל אתה בעיני – עקביה. עקביה, שהיית שלי. ומשום כך אני רוצה לדבר עמך. אתה, כביכול, אוהב אהבה עצומה את דיאמנטי, אהבה שאין כמותה, אבל באמת – שונא אתה אותה שנאה גדולה – עד שתביאה לסכנת מות.

– כיצד? מה את סחה?

– שמע. מה אתה סח לה דברי אהבה, “שהיא שורפת לבך”? אי לך, עקביה, שעיניך סתומות! אינך רואה ואינך יודע, כמה לבה שלה שרוף. כמה יגון וצער בלבה של זו על גורלה. אתה אינך יודע ואינך רואה דבר, כי אם תאותך. וזו – אשה עגומה ואומללה. וכי למה באה לירושלים? אפילו לא שאלת זאת. ולא עלה על לבך לשאול: מה לה שאין לה ילד? מה לה שהיא תמיד עגומה ונדכאה? ליהוי ידוע לך, שזו הרתה כבר מעת נשואיה ארבע פעמים ואינה מגיעה ללידה. במוקדם או במאוחר מפילה היא את פרי בטנה. כל בואם לירושלים אינו אלא בתקוה ובתפלה, שיקום פרי בטנה. הוא חנניה זה, שטוב וצדיק הוא, בן יחיד הוא למשפחה. הרי שמעת כמה פעמים, איך מדברים בביתם על “בן של קימא” שיבוא. ואתה אינך מבחין ואינך מבין. ועכשו היא הרה זה שני חדשים והיא – כל לבה לבוראה. שבע ביום תפלה ותחנה בפיה, ואתה בא עם “אהבות” שלך! מה אהבה, שאתה אוהב אשה טהורה וצדיקה כמוה? ואם כך תהא נוהג בה, דע לך, עקביה, שאתה מורידה לקבורה ואחריה ירדו כל בני המשפחה!

היה עקביה שומע לדבורי אשתו כאחד, שמגלים לו לפתע רזים טמירים, שמרעידים לבו של אדם. דומם ויגע ישב תחתיו מכח הדבורים של אשתו, שירדו כמהלומות על ראשו.

ראה עצמו נכלם ומבויש, כנער שתפסו אותו מעביר להבה להשתעשע בה ליד אנשים, שישנים על משכבם לבטח.

אחר פתח ואמר בלשון הכנעה: אמת, שוטה אני. לא ידעתי ולא ראיתי דבר. מוחי טרוף בראשי. לא אשוב עוד לכסלה. לא אסיח עוד דברים כאלו עמה. טוב עשית, שפקחת אַת את עיני. שוב רואה אני שאת טובה ולבך טהור. ואני – אחד אובד דרך. אני מבקש מחילה מעמה וגם מעמך אני מבקש מחילה.

מאותו יום היה עקביה מהפך ומקשה לבו בקרבו, כאחד שמחשל ברזל באש וכופף אותו, כדי להשתמש בו לרצונו. מאותו יום היה נותן דעתו ורצונו לשלומה ולטובתה של דיאמנטי. מסתבר, שרגשות אהבה עצומים, שהיו פרוצים בקרבו ולא יכלו להבטל, נהפכו קמעא קמעא לרגשות רחמים גדולים לדיאמנטי הנאהבה והמעונה.

מאז היה עקביה נוהג מעשהו כאחד שממונה להשגיח ולטפל בחולה, שמדוכא ביסורים וענויים, שאחריות החולה עליו. עליו דאגתו, עליו מנוחתו, עליו שלומו.

בדברים מחוכמים בטוב־טעם היה מסיח עם הזקן ועם בעלה עצמו, שראוי לעשות כך ולתקן כך ולסדר כך. והוא שהיה מביא רופאים מומחים לדיאמנטי והיה משלם ממון הרבה ומסתיר הדבר מהמשפחה ותובע מהם דבר מועט. הוא שהביא אשה משרתת ושלם שכרה, שתעשה כל מלאכה ודיאמנטי תהא שוכבת למנוחות בימי הריונה. ולבני הבית הגיד, שזו המשרתת קרובה היא לו ואינה דורשת שכר אלא לחם יומה.

ועקביה מרבה מעשים למען דיאמנטי וממעט דברים עמה. אף ליד מושב מנוחתה לא יתקרב אלא לעתים רחוקות. די לו שבזמן שהוא יושב עם הגברים “שבת־אחים גם יחד” ומסיח עמם דברים בחבה ובנחת רוח, די לו שמעיני דיאמנטי מרחפים לפעמים מבטים טובים, מופלאים, וחלים עליו וגומלים לו ברכת חסד כברכת מבועי מים על תלמי שדה. די לו עתה שותפות שבאויר עמה. שכן מאותו אויר, שהיא נושמת, נושם אף הוא. מה רב טובה של דיאמנטי, השוכבת בפנת החדר כמלכה באפריון שלה, שבכח מלכות שלה מעלה אותו, את עקביה, לגדולה ולכבוד, להיות שר, רואה פנים שלה כל הימים בלא מחיצה.

כך נמשכו ועברו מרבית ימות החורף מתוך תוחלת ממושכה לישועה ושמחה.

ואולם – אהה! – נכזבה התקוה. בחצות לילה, בשלהי החורף, נפל רעם אדיר סמוך לחצר והביא שואה על דיאמנטי, שהפילה בו בלילה פרי בטנה בחדש השמיני להריונה.

למרבה הדאגה וליגון אין קץ!

אז היו חוזרים ומפשפשים בני הבית בתרופות ובסגולות ובקמיעות בכל אשר שמעו וככל אשר יכלו.

ועקביה כשלעצמו היה מפשפש במעשיו ובצפונותיו. היה לבו נוקפו, שהוא אשם ברעה. לא רעם הרעם אלא להמם אותו, לעורר אותו ולזעזע לבו. דומה, שלא נמצא ראוי אחד כמוהו, שקופה של שרצים תלויה מאחריו באלו השנים האחרונות, להביא מידו, יד מגואלה, ישע ופדות לנפש טהורה. בעל מום הוא, שפסול לכהונה זו, לקרוע גזר דין מעל דיאמנטי.

והיתה נפשו משוועת מתוך רחמים על דיאמנטי וממכאובות על עצמו.

וכשבאו ימי אביב זוהרים וחמים, נתעורר רעיון בלב אנשי הבית לערוך “למוד־תקון” עם מנין יהודים כשרים והגונים על קבר רחל אמנו. ליד משכן “אמא רחל”, שאף היא נתענתה ב“חשיכת בנים”, יביאו תחנתם ואחר כך ימשיכו ויעלו לקברי האבות בחברון. ויהי רצון מלפניו, שיהיו הבקורים נותנים פרי הלולים.

הוגה זה הרעיון היה בעל חנניה עצמו. ועקביה הוא שהוציאו לפועל על כל פרטיו ועל הרבה מהוצאותיו, ממונו עצמו, כדרך שהיה נותן הרבה בסתר ומועט בגלוי.

ביום ראשון לשבוע, בשלהי אייר לאחר שרפה חום השמש, בעת ערבים, יצאו לקבר רחל לאטם עשרה אנשי תורה ויראה. אחריהם יצאו בני החבורה רכובים על חמורים: טייו ישראל ובנו חנניה, ח"ר יצחק אלעזר, שפוקד תדיר את שכניו אלה בחבה וברעות, ועקביה. ועמם שתי הנשים: דיאמנטי ווידוג’ה. כולם מתנהלים לאטם על חמוריהם בדרך העולה לקבר רחל אמנו בואכה אפרתה.

כל אותו הלילה של “התקון” נערכו לפני המצבה תפלות זכות כלהבות מתלהלהות, ומזמורי תהלים ודרכי “תקונים” צרופים ומזוקקים, ו“תחנות” ו“סליחות” בקעו ועלו עד ספירות עליונות. הגברים ליד המצבה מזה והנשים מזה. הללו עומדים כחבר מלומדי מלחמה, שעומדים בפרץ ונלחמים בגבורה על אלו הנשים, שמכווצות בקרן זוית, כמסתופפות וחוסות בצל קומתם וזרוע גבורתם של הגברים.

ועקביה – אף הוא יד אחת עם הגברים. כעני בפתח עמד כמעט כל אותו הלילה, כתפו וראשו דבוקים במצבה, וקרא מספר והעתיר שיח ושפך תחנה. דומה, שהוא כופל תפלתו “עליהם” ועל עצמו. מדרך עמידתו נראה, שהיתה כאן עמידה על הנפש, עמידה של תביעה, תביעה שבדין, דין שברחמים, מלפני “אל מלך יושב על כסא רחמים”.

הרבה בכי בכה עקביה בלבו. עיניו אינן יכולות להוריד דמעה, אבל כל עצמותיו בכו. ומי שראה אותו בעמידתו אמר: תפלה לעני כי יעטוף!

אחר תפלת שחרית, בהשכמה, טעמו פת שחרית ויצאו על חמוריהם הלאה לדרכם. המתפללים שבו לירושלים וארבעת הגברים ושלש הנשים עלו בדרך חברונה.

עפעפי שחר נבקעו. אורות חורורים־אדמדמים שלפני הזריחה פרושים על הר ובקעה. צלעות הרים זרועות עצי־זית דוממים זקופים, קפואים כיצורים מכושפים, שחולמים חלום עברם או שתוהים על מציאות מופרכה מתוך עצמה, מציאות שאינה מציאות לעצמה, סוד שמונח בתוך סוד, תעלומה בתוך תעלומה.

רוממות תכלת בשמים, חיות־נועם בנשיבות רוח והוד־שלוה בשדות. ועל אם הדרך נשאים שפי הרוכבים על חמוריהם.

הדרך ארוכה. שלש שעות רצופות נמשכת הנסיעה עד ברכת שלמה. עקביה נוסע דומם לאטו לאחר כולם, כמאסף למחנה.

פגר חמורו של ח"ר יצחק אלעזר והצטרף אל עקביה. הלכו רכובים סמוכים איש לרעהו.

ח"ר יצחק, שהיה מבקש מכבר עת כושר לקחת דברים עם עקביה (וידוג’ה גלתה אזנו של ח"ר יצחק כמה פעמים ממצוקות שבלבה על עקביה; והוא, עקביה היה משתמט בכוונה מקרבתו). עכשיו פתח ואמר:

– עקביה, עקביה, מה דבר בפיך על קדושה זו, שמרחפת בחללה של הארץ הקדושה?

אמר עקביה: אמת, קדושה מהלכת באוירה של הארץ – אלא לבי דוי עלי, שאני רואה את הארץ עלובה כאחת ששרויה בשבי ומחוללה בידי זרים. זו המחשבה נופלת ללבי כל עת שאני הולך בארץ, והרבה אני הולך בארץ. כבר הייתי בכל מקום בצפון ובדרום, במזרח ובמערב, עד ימה של יפו. גם בחברון הייתי פעם – לקבל פני רבי ח' אברמאג’י. ועתים דומה לי, כאילו אני שומע יללה ואנחה עולה משתיקה זו של הארץ. חיי, כך אני דומה.

– הרבה צדק עמך. הארץ הקדושה בוכה. ברור, שהיא בוכה. בכיה של ארץ ישראל כבכיו של עם ישראל. זה אומר: אַיֵך, אמי? וזו אומרת: איכם, בני?

– אלא שאני – אמר עקביה בלשון צער – פליאה גדולה בלבי: על מה ולמה אביהם של ישראל וארץ ישראל רואה בזה העלבון ומחריש. מה טעם שיהיו אלו הערביים משתלטים בנחלתו, נחלת אברהם יצחק ויעקב ודוד ושלמה ואנחנו משועבדים ומושפלים? ועד מתי?

– עד שתבוא שעת רצון – כי עת לחננה, כי בא מועד.

והאריך דברים ח"ר יצחק במדת ההבטחה בבורא. ומענין לענין משך הדברים לענין של עקביה עצמו. פתח ואמר לו: חייך, עקביאג’י, “הרבה נחת לקחתי” שראיתי אותך כל הלילה הזה בתפלה מתוך דבקות, בלב שלם, אשריך! ברור לי, שכל שהתפללת יקובל ברצון.

אמר עקביה: אי, אדון חכם, לבי נוקפני, הרבה נוקפני. ולואי שלא תהא תפלה שלי לבטלה.

– כיצד, בני? איתא בפירוש: רחמנא ליבא בעי, ואתה בלב שלם עמדת!

– אלא שלב זה הרבה קוצים בו… קוצים הרבה.

– מה טעם, חביבי, שתדיר נוהג אתה לדבר ברמיזות? מה רמיזות שלך? ממה נפשך: אם יש לך דאגה או צער שמכאיבים ללב – הרי שאדם מדבר, כדי לעקרם מן הלב. ואם אין לך כעין זה – רמיזות למה? כלום פחד יש בלבך לדבר לשון ברורה? הרי אין אני לא דיין ולא שליט ולא שר מלכות.

– פחד? לא שייך לאמר פחד. איני מפחד. לעולם איני מפחד. אלא שעכשו מונע אני עצמי מדבורים מחמת… צער… צער של בושה. אמת, שיש לי בושה… בפני עצמי יש לי בושה…

– מבין אני לדעתך, עקביה. יכולני לאמר לך, שיורד אני לסוף דעתך. ואלא שרוצה אני, מאד רוצה אני, שתהא אתה מבין לדעתי. הרי עכשיו מהלכים אנו לבדנו בדרך טובה לשם מעשה טוב, אין איש עמנו, ויכולני לאמר לך דברים שבלבי עליך. פעמים הרבה “לקחתי לחשוב” עליך, סתם כך. ביני לבין עצמי. ואומר אני תמיד אל לבי: שכני עקביה, למה הוא דומה בעיני? למטבע זהב. שנפל ונתגלגל ברפש – אומר אני. הבריות רואים רפש שבחוץ ואינם מכירים שויו. אבל מעט שפשוף, מעט שטיפה – ויבריק הזהב. אין חלודה שולטת בזהב. זהב – תדיר זהב הוא. חייך, עקביה, זהו המשל, שאני ממשיל עליך.

– הרבה תודות לאדון חכם על דברים טובים שלו. אלא שתמה עקביה, אם נכון, שמטבע זה זהב הוא. מה בטחון לאדם חכם, שהוא זהב?

– הריני אומר לך. בפירוש אומרהו לך, מי שהבורא ישתבח שמו, נותן לו בריאות וכח ועוז־לבב, כפי שנתן לך – חבה גדולה נודעת לו מהבורא. אלו מתנות מאהבה. ובפרט מי שבלבו רוח קנאות לכבודם של ישראל בכלל ולצערו של אדם מישראל בפרט, כפי שראינו, בלא עין רעה, כמה פעמים ממעשים שלך – הרי ניצוץ של אש קודש בו, ניצוץ מגבורת קדמונים. ואפשר גלגול־נשמה בו של צדיקים גדולים – מי יודע? אלא מה? שפעמים רואים בך, או בעצמך אתה רואה בך – כעין פסול בקודש, פגימה בשלמות – לא איריא! דכתיב: “כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”. מי לנו גדול מדוד, עליו השלום –דוד מלך ישראל, שחי וקיים?

שמע עקביה ולא הבין. אין הוא יודע דבר על דוד המלך שחטא.

– כיצד? לא שמע ממעשה דוד עם בת־שבע אשת אוריה?

– לא. מעולם לא שמע. אין הוא יודע ספר כראוי. על זה דוה לבו.

סח לו ח"ר יצחק אלעזר כל אותו מעשה מתחלתו ועד סופו דבר דבור על אפניו ופרט פרט לטעמיו.

– בחיי אדון חכם, יאמר לו האמת לאמתה, אם לשם נחומים ערך דברים אלו, כדי להרגיע לבו, או שיש שמץ אמת בדברים.

– חלילה. אמת לאמתה. דברים מפורשים בשמואל. בלא חסר ולא יתיר. רצונו – מוכן הוא לקרוא בבית לפניו מספר נביאים.

– דוד המלך? עד כך? עד מעשה שכזה? – היה עקביה חוזר ומשתומם, כאחד שרואה מעשי בראשית הפוכים לפניו.

– כך. כך. ומכאן, בני, ראיה נצחת: החטא – כתם הוא. אלא שהתשובה מטהרתו. כליל מטהרתו. העברה, אף החמורה ביותר, דומה לסריטה, סריטה שבנפש. אבל לא שבירה. אין שבירה בחטא. אין החטא “מעוות לא יוכל לתקון”, אלא מעוות שיש לו תיקון. תיקונו – שכחתו. שכחת החטא מביאה לידי התחדשות, ליד טהרה, כשם שאמר דוד המלך בעצמו: לב טהור ברא אלהים ורוח נכון חדש בקרבי – דברי אלהים חיים!

נשתתק ח"ר יצחק, שנתעיף במקצת מהתפעלות שבדבור.

אף עקביה נשתתק. והיו “נושאי אדם” שלהם מהלכים לאטם רגל ברגל ולא נשמע בדרך אלא קול שעטת פרסותם. ולא ראו אלא מפעם לפעם, ערביים שעוברים וחמוריהם וגמליהם עמהם.

הלכו כברת ארץ גדולה ועקביה יושב כשקוע בתוך עצמו עד כדי שכחה. ראיה, שלא הבחין בקולו של ח"ר יצחק, שדבר עליו וחזר ודבר אחר כמה רגעים – ולא שמע לו.

החזיק ח"ר יצחק בזרועותיו של עקביה ואמר לו לשון חבר: מה מחשבות אתה חושב? “רבות מחשבות בלב איש”!

– כך, כך – השיב לו עקביה דברים סתם כאחד שהתעורר משנתו.

– דומה אני, עקביה, שדברים שדברתי לך ברורים הם בתכלית. כלום ספקות יש בלבך?

– ספקות, אמת אמר, ח"ר יצחק, מלבי הוציא זו המלה. ספקות בלבי.

– מה ספקות למשל?

– על כל דברים, שצפונים בלבי. דברים, שצפונים עמי, קשים, קשים לדבור.

– כלום, חביבי, קשים הם, למשל, מאתנו מעשה של דוד המלך?

– על כך אני חושב, כן אחיה. דומה לי, שהם קשים ולא קשים. מעשים שלי לא קשים כל כך כאותו מעשה. אבל קשים הרהורים שלי. אלה ההרהורים! שכן דוד המלך – כפי שספר – נכשל. אמת. ומכשול קשה כזה! אבל הוא פעם אחת נכשל. ואני – כל הימים. הרהורים שלי – הם מכשולים שלי תמיד, תמיד.

– כעין מה, למשל?

– שדוד המלך ראה פעם אחת ונמשך לחטא. ואני – החטא בתוכי, בדם. בלב. ויותר מכל – בעינים. זה אני אומר בפירוש לכבודו. העינים שלי – טמאות!

– לא תבוא עליך רעה, עקביה. הרי שאתה מדבר שוב ברמזים.

– לא רמזים. דברים פשוטים. רואה אני תדיר רק מראות כאלה! מין מראות משונים! רוצה כבודו לדעת דברים מפורשים – טוב. אקרע לבי ואגיד לו. יאמין לי, שכמה פעמים, ביסורים רבים שלי, חשבתי בעצמי לבוא אל כבודו ולסיח עמו בפירוש, אלא שתדיר פקפוקים בלבי. עכשו, שנפתח דבור בינינו – אסיח לכבודו: זה שלש, ארבע שנים או יותר שמתלהטת אש בתוכי… אש אוכלת… מין צמאון שבחמימות… חמימות שבתשוקה. תשוקה למה? יאמר הוא לאשה… הריני מודה לפניו בגלוי… כל מין אשה… שחרחורת, צהובה או אדומה, בתולה או נערה – רעבון… רעבון של בלעם. הבו לי מלוא עולם של אלו – ולא די לי… כך נדמה לי… והעינים? דבר שבגוזמה. דבר שבכישוף. ממש לעג וקלס. בכל הן רואות כפי שרוצות. מהלך אני למשל ברחוב, הליכה סתם, והרי לפתחו של איזה בית או במדרגות שבחצר או בגזוזטרה אחת רואות העינים מרחוק. מה למשל? ירכים… ממש ירכים… מן השוק עד הירך – חשופות! כך! גילוי בשר! וכשאני מתקרב – לא דא ולא הא. אין אלו אלא שתי קורות, קורות עומדות פשוטות בשפוע.

ושם – למעלה, רואה אני מרחוק מתנים של אחת, בעלת גוף בשעור גדול, שהיא כפופה, גלויה, מלא רחבה – להפליא! לא יאָמן! אלא שמקרוב בא אני ומבחין: כאן פרושה מטלית צהובה על גבי חבית.

על מעקה של גזוזטרה, למשל, אני רואה ראשה של אחת, שנתמך על המעקה בערפה ופניה לשמים ושערות שבצמותיה יורדות על פי מדותיהן למטה והיא – דומה לי ממש – כאילו מתחננת כלפי שמים ורומזת לי, לוחשת ואומרת: בוא בוא, עקביה, שנפשי יוצאת אליך! אבל כשבא אני סמוך לגזוזטרה – ענין שבלעג! זו מברשת שחורה של סיידים ועל ידה תלויים פוזמקאות דקים שחורים!

ויאמר הוא אדון חכם: שוטה בער שכמותך, הרי שראית כמה פעמים גם אתמול וגם שלשום, שאחיזת עינים כאן, ענין שבגיחוך, וכיצד תחזור ותאמין, ככלב ששב על קיאו?

ועל כן אני אומר לו: זו רעה מגונה, שמדת בטחון, כביכול, לעינים שלי. אין יאוש להן. כל יום תקוה מחודשה בהן – וכדי בזיון ולעג! ומשום כך חושב אני, שרוח טומאה שוכנת בקרבי. ויאמין לי, ח"ר יצחק, שמגודל עצבון שבלבי, יש שאני רוצה לקום ולעזוב בית ואשה וילדים ולהלוך במדבריות, להיות כחית־השדה, לשכוח עצמי מעצמי, לשכוח הכל, להפריד עצמי מאדם, מישוב, מתורה ומתפלה – עד שתבוא שעת קצי ובאשר אפול – אפול.

– כולי האי למה, עקביה? אדרבא איפכא מסתברא, צער זה, שמתעורר בלבך, אינו אלא סימן, שנשמה כשרה בך, נשמה טהורה, ואיכה תוכל היות כחית השדה?

– נשמה טהורה? אתמהה! על כל פנים – גוף שלי ודאי גוף חיה הוא. ושמא טוב לי וטוב לבריות, שאהיה הולך בעולם כחית הארץ?

– בוא, עקביה, ואראה לך, שטעות גדולה עמך. מאד גדולה. שהרי היו ימים, כפי ששמעתי וידעתי, שהיית בעל אמונה גדולה והיית טוב לשמים וטוב לבריות. נקי כפים ובר לבב. אלא שאירע לך ודאי איזה ענין שבפגע או איזה ענינים (ואין כלל בחפצי לדעת ואין מעניני לדעת, מה וכיצד ולמה?) ואלו הענינים הם שמכשילים ומתעים. אבל הרי שרשך טוב וטהור. יסודך יסוד שבאמת. ואין לך אלא לשוב ליסוד שלך. לבנות בנינך מחדש. אמרו: שוב יום אחד לפני מותך! אפילו יום אחד מספיק. וכל שכן אתה, בן פורת יוסף, שכוחך עמך וחייך לפניך. ולא אפונה, שתחלתך תוכיח על סופך, וסופך ישגה מתחלתך.

– מה ששמע על עבר שלי – אמת. ואפשר לא שמע אלא אחד ממאה מאמונה שלמה, שהיתה בלבי ומאהבה גדולה שלי לבורא. אבל באלו השנים – ליגון לבב – איני יודע בעצמי, כיצד נהפכתי בעצמי! איני ידוע אם משום שנתרופפה אמונה שבלבי אסף הבורא חסדו מעמי, או להפך, מחמת שהבורא השליכני מפניו אבדה אמונה מלבי. בין כך ובין כך הולך אני ונופל. הולך ונופל. ואבוד אני בזה העולם.

– ראה, עקביה, והביטה. מדברים, שאני שומע, ומכל מעשים, שאני יודע ממך, ברור לי דבר אחד, שאני אומרו לך מיד: הלואי וכל תועי־דרך היו בעלי־לב כמותך. ואתה אינך זקוק לשם תקון עצמך אלא שתי מדות, האחת – תשובה והשניה – סגוף. זה הכל.

– תשובה, יודע אני מהי. שבעצמי עשיתי תשובה גדולה פעם ופעמים. אלא איני יודע, אם שוב תהיה מועילה ומרפאה חליי. אבל סגוף – איני יודעו מהו.

– שמע והקשב לדברי: דומה לי, בבירור דומה לי, שכל אותה תהפוכה וכל אותו קלקול שבאו עליך – אינן אלא מהתגברות היצר שלך במדה עצומה. מדה שאינה שכיחה. כאן שורש פורה ראש ולענה. ובכן מאי תקנתיה? הכנעת היצר! זה כלל: אתה מחיה את היצר – אתה ממית עצמך. ממית אתה את היצר – אתה מחיה עצמך. תשאל, מה טיבו של סגוף? אכילה פורתא ושתיה פורתא – רק לשם קיום. לא שתית יין ולא טעימת מטעמים. וטובות מאד –תעניות. מפעם לפעם – תענית. כל שני וחמישי – תענית. קיצורו של דבר: הליכה מקצה אחד אל קצה שני, ומתוך כך אתה בא לשביל הזהב. שכן אומר הרמב"ם: הליכה מן הקצה לקצה מביאתו לאדם בשביל הזהב.

– מבין אני, אדון חכם. רוצה לומר: נזיר, כמו נזיר. אפשר. איני רוצה לשאול שאלות ולחקור דברים. יהיה כן. אמת, ענין זה לא נסיתי. הרינו מוכן לנסות. בכל לבי אנסה.

ומששמע ח"ר יצחק קול הכנעה של עקביה, נתמלא לבו רחמים עליו והיה מאריך בדברים על טוהר נשמתו וספר לו מעשה נחמד בשבח בעלי תשובה – שבמקום שהללו עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

והיו מהלכים שניהם בקלות על גבי חמוריהם, עד שהגיעו לאכסניה שבדרך, במקום המכונה “ערוב”. ירדו כולם וישבו לסעוד סעודה קלה. ואחר חצות יום הגיעו לחברון ובקרו בקברי “האבות” – בשמחה שבלב ובקדושה שבנפש.

ועקביה – כדרכו כל הימים – אומר ועושה. משקבל עליו הלכות סגוף, היה נוהג חומרה על עצמו וקפדנות מדוקדקת בהליכתו. קמעא קמעא היה מוקיר רגלו ממושב לצים, מחברת רעים ומיציאה יתרה לרשות הרבים. והליכתו עם בוקר לחנותו ועם ערב ישר לביתו בלא אחור ובלא פגור.

מה היו באותם הימים עשתונות עקביה הצפונים בקרבו – אין איש יודע זולת בוחן כליות ולב. ברם, אין לו לאדם אלא מה שעיניו רואות. ועיני הבריות, ובפרט עיני מקורביו, ראו בעליל אורח מישרים שלו. בצנעא ובהסתר דבר שמר מצות־חוקו. מאכלו מדוד, משקהו שקול וחשקו עצור. אין טעימה אלא לברכה, ואין קיום לגוף אלא לעלוי נשמה. והתעניות – “שני וחמישי” – תמידות כסדרן ושמורות כהלכתן. והעולה על כולן התגברותו על ראיתו! עינו כנועה והבטתו צנועה. וגדולה שבגדולה מלחמת־תמיד שלו בביתו כלפי דיאמנטי שכנתו. אשרי עין ראתה (עין אשתו וחמותו ועין ח"ר יצחק, יגדל טובו!) גבורה שבעוז של עקביה, גבורה ללא הפסק. וללא מצרים. איך הלה כובל עצמו ואינו נושא עינו על שכנתו אלא בחטיפה שבחטיפה, ממש כהרף עין. והיה עקביה נראה בשבתו פעמים עם האב והבן – ופעמים ח"ר יצחק עמהם – כאחד גבור, שעמד וכפת יצר הרע בידיו והפילו לארץ ורגלו דורכת עליו – בחינת שחיטת היצר ברוב סימנים!

ולב אשתו וידוג’ה מלא שמחה כים. שבח לבורא יתברך ותשואות חן חן לח"ר יצחק אלעזר. ודיאמנטי – שותפה לשמחה עם וידוג’ה ושותפה לעקביה בידידות טהורה.

ומשנודע בלאט ובהסתר־שמחה שוב הריונה של דיאמנטי, נתגברו ונתעצמו יותר מדותיו של עקביה ונוסף להן כח ועצמה לשם שמירה מעולה על התקוה הנכספה. כאחד שזכה ממון בגורל, שחוזר ונותן ידו, כדי לזכות סכום גדול יותר.

כך נמשכו שבעה חדשים תמימים, ימי הריון ספורים, ימים מכל פגע שמורים.

אכן לשמע אוזן ידאב כל לב. אף הריון זה יצא לבטלה. נלאו המוחות להשיג והלבבות להכיל גזר דין קשה, שנמתח על אשת חיל זו יקירה וצדיקה. מה נסתרו דרכי אל ומה עמקו משפטיו!

 

יז. בקודש הקדשים    🔗

עגמימות וריקנות שבנפש שמו אותותם בפני אנשי הבית כעגמימות וריקנות, שפרושות בשדמות־שדה בשנת בצורת, שחלפה ללא תנובה וללא אסיף.

איש איש מהמשפחה נשא יגונו בדומיה, ללא נחמה וללא תקוה. כמו נאלמה כל לשון מאין חוסן אמונה. ואם יש והעלו על דל שפתותיהם דברי נחמה ועדוד, היו המדברים דומים לאנשים, השואבים מים משארית בורות בסוף הקיץ, שמהפכים ומגררים הדליים בבור ואין מעלים אלא כדי תחתית הדלי מים מעטים ועכורים.

בפני איש ואיש מהמשפחה נחרתו באותם הימים הרבים והמרים תוי קדרות ורפיון אונים. זקן המשפחה, טייו ישראל, שיבה מהירה באה עליו והכריעתו. שער זקנו הפך לבן כולו ועיניו קטנו והתכוצו הרבה. חנניה הבעל – גבו נכפף יותר וחורון שפוך בדיוקנו. ובשבתו במושב ביתו נראה מבטו לרוב תוהה ומשמים, כאדם יגע, שאפסו כוחותיו, והוא רובץ תחתיו וקפאון בעיניו. דיאמנטי עצמה – צירי לידה ממושכים וקשים ועגמת נפש מכרסמת בסתר כמו שרטת בזוך פניה. קמטים דקים נאחזו בקצות פיה מזה ומזה והליכתה בביתה כצל מוּנע בין שממון ויגון.

ועקביה – אוי לו מיצרו ואוי לו מיוצרו. אור וחושך משמשים בלבו בערבוביה. פעמים ימשכנו לבו לעקור כבלים אלו, ששם על עצמו, להפוך עורף, לפרוק עול – ויצא חפשי לנפשו. הרי דומה הוא לעשיר, שהיה מתאבק ומפרפר בין עליה וירידה ולבסוף פשט רגלו וירד מנכסיו ושוב אין חובות וחשבונות בדרכו. אלא שדיאמנטי עכבה. בלא אומר ודברים עקבה בו. שאם יפרוק עול ויסור מדרכו – מפקיע הוא עצמו מקרבתה של דיאמנטי ואף היא תהפוך אליו עורף. מוטב לו להחזיק באמונתו לשוב ולשים ישעו באלהים.

כך עברו ימים רבים, ימים לא תקוה בהם ולא יאוש, ימי אלם ללא חלום וללא פתרון.

ובאחד הימים לעת הבוקר בשלהי הקיץ ועקביה יושב בחנותו (שברחוב קבר הנוצרי) ונתון לעבודתו, הרים ראשו וראה, שמודעיו הכומר היוני נאסטאנס והערבי המואזין חג' נימר, המכריז על התפלות במגדל שליד הקבר, הם יחד עם שיך ערבי נכבד פורסים לו שלום ומברכים אותו ברכת בוקר.

חג' נימר המואזין מצוי לעתים בחנותו. פעמים אחר התפלה עובר הוא ויושב שעה ארוכה על שרפרף נמוך ליד מפתן חנותו של עקביה ומסיח דברים עמו בלשון תורכית, שהנאה גדולה לחג' הלז לדבר תורכית, ששומע בה מימי שמשו “אימאם” (חזן) בצבא התורכי בימי חרפו והכומר נאסטאנס יש שמתעכב ולוקח דברים בעמידה עם עקביה על דא ועל הא.

עכשו אמר לו הכומר נאסטאנס: עקאב אחא, באנו אליך לשם עסק. התפנה מעט ושמע טיבו של ענין.

ישבו. סח לו הלה, שכבוד השיך, שבא עמם, הוא אחד הגבאים הגדולים שממונה על “החרם” – (בית המקדש), ובא אליו, אל נאסטאנס, לשאלו, מי האמן, שתקן הכפה של הקבר הנוצרי הקדוש, שמצופה עופרת. ומשאמר לו, שהוא עקביה, משאללה (ברצון האל) אומן מומחה הוא, והוא שתקן אשתקד את הכפה שלנו – באו עכשו לשאלו, אם ברצונו של עקביה לתקן את הכפה של המסגד.

אמר עקביה: היה נכון לקבל על ראשו. מדוע לא? אלא שאסור ליהודים – לפי התורה –לדרוך על אדמת בית המקדש.

אמר לו חג' נימר: ידענו, שאסור לכם. אבל כבר היה מעשה לפני כמה שנים, שיהודי אחד פחח תקן הכפה (אברהם נאניוֹטי היה שמו. פעמַים בימי חייו תקן והלה נפטר לעולמו מכבר). ואמנם לא היו רגליו דורכות באדמת החרם. שנים נשאוהו על כסא עד מקום הכפה ושם עלה בסולם על הכפה ועבד בלילה לאור פנס גדול. שנים שלשה לילות עבד. וכן יכולים לנהוג גם עמו. על כסא ישאוהו שמה. בערב בחשכה יביאוהו ובשחר יוציאוהו.

שאל עקביה: אבל עבודה בלילה למה?

אמרו לו לשון רכה: כדי להסתיר בעיני הבריות. שלא יהיו אנשים מתרגזים על כך…

לא הבין עקביה ושאלם: על שום מה יהיו מתרגזים? מה ענין כאן להתרגזות?

גמגמו ואמרו: שאין רצוי, שיראו אחד יהודי עולה על הכפה של החרם לאור היום. אבל בלילה הכל נעשה בצנעא ובהסתר דבר.

מיד נתחמם עקביה ואמר בלשון חריפה: איני מקבל עלי לעבוד אלא ביום, אני איני מסתיר עצמי בשום מקום. מי שרוצה בעבודה, ירצה בעובד.

כן אמר דברים ברורים כמסמרות קבועים. אלא כמעט יצאו הדברים מפיו, מיד נשתתק ונאחז בהרהור שבלבו, כאילו אחז בו אחד וסתר פיו.

כצל חולף עבר הרהור טמיר בדעתו ובקש להתחרט. מיד הוסיף ואמר: אבל מכיון שבאו כבודם, האב נאסטאנס וחג' נימר, שהם ידידיו, מוכן הוא לקבל העבידה בלילה, אבל בתנאי, שיעבוד עמו עוד פחח עוזר לו.

שמע הערבי תנאי של עקביה והבין מיד, שדברים בגו. הריח ריח הנאת ממון. עמד ואמר: לא, רק יהודי אחד.

אמר עקביה: וכי מה איכפת, אם יהיו שנים עושים העבודה כראוי? הרי טובים השנים מן האחד.

עמד הערבי על דעתו כפוסק דברים לחלוטין: דיו ליהודי אחד. שנים – אין אנו יכולים. בשום פנים. אף עקביה הבין טעמו של סרוב ואמר לו, שרצונו להתחשב עוד בדבר, אם יקבל העבודה לבדו אם לאו. יגיד לו כבוד מעלת השיך, היכן מקומו והוא יבוא אליו ויתן לו תשובתו.

אמר השיך: אין צורך בכך שתטרח. בצהרים אני עובר כאן ואתה אומר לי לאו או הן.

בצהרים, כששב אליו השיך, הזמין עקביה קהוה ועשה לו כיבוד. וכשהגיש לו הקהוה, הניח בקערית הספל לידה זהב ואמר לו: זה שכר־טרחה בשביל השיך, שהביא לו עבודה גדולה זו. ועוד מבקשו, שישתדל כבוד שיך, שיהא מקבל העבודה עם עוזר שלו.

ראה הערבי, עד היכן הדברים מגיעים, מלא פיו דברי ידידות ומתיקות ואמר: בחיי אדוננו מוסה ובחיי אללה, שהוא רוצה בכל לבו למלא חפצו של עקביה, אלא שגבאים אחרים אפשר יהיו מסרבים. אבל הוא יעמוד בכל כחו, שיקבל העבודה עם שותפו. ואפשר שיעלה הדבר בידו. אלא שראוי לדעת, כמה יעלה שכר העבודה. יראה עקביה בראשונה, מה תקונים יש לעשות ומה הוצאות יש לו – אם לא יעלה הרבה ממון – אפשר יעלה בידו לתת לו העבודה, שיעשה עם עוזרו.

אמר לו עקביה לשון פשוטה וברורה: שכר העבודה אינו מעכב. אין הוא מדקדק בממון. יעריך אחר כך השיך העבודה, וכמה שיפסוק כבוד השיך – הוא מקבל.

אם כך אתה נוהג דרך נדיבות, אף אני נוהג עמך מדה כנגד מדה. אני מקבל עלי לתת לך העבודה עם עוזר שלך.

באותו ערב בחשכה בא עקביה בצנעא לשער המקדש. הביאו לו כסא ונשאוהו עליו עד מקום הכפה ומן הכסא לסולם, שעמד נשען על הקיר, לאורו של פנס גדול עבר עקביה ובדק יפה יפה כל מקום, שטעון בדק, תקון והתוך.

אמר עקביה: דיו לילה אחד עם שותפו ולילה אחד לבדו לגמור העבודה.

קבעו הזמן לאחר כמה ימים – בשלהי החודש, כשהחשכה רבה ויפה להסתר דבר.

למחרת היום בקש עקביה שעה טובה לסיח עם חנניה. לפני חצות יום סגר החנות והלך לחנותו של חנניה שברחוב היהודים.

בקשו חנניה לסגור חנותו בארעי ושרצונו לדבר עמו בענין אחד ביחידות ובמתינות.

פרשו לרחובות מבודדים וישבו באצטבה שברחוב.

פתח עקביה ואמר לו: אחא חנניה, מה דעתך, למשל, אם היית יכול לבוא אל בית המקדש, אתה בעצמך, להגיע לתוך קודש הקדשים, ממש מעל אבן השתיה, והיית יושב וקורא כל ספר תהלים ותקונים ותפלות למען… למען דיאומנטי… כדי לבטל הגזרה שיהיה בעזר הבורא הריון של קימא… ולידה של קימא – מה דעתך?

היה חנניה ממצמץ בעיניו מתמיהה ומהשתוממוּת. גמגם משהו ואמר: הא כיצד, עקביה? מי יכול דבר זה? הרי אין נותנים ליהודים דריסת רגל בבית המקדש. ואף אם היו נותנים, הרי אסור לנו לדרוך ב“הר הבית” מחמת שקבורים שם לוחות ושברי לוחות ועוד כמה וכמה כלי־קודש מבית שני?

אמר לו עקביה: אף אני יודע זאת. הכל אני יודע. אלא שהבורא הזמין לידי ענין, שיש יכולת ביד להביאך לשם בלא שתדרוך על האדמה. כלל לא תדרוך. על כפּים ישׂאוֹך. על כסא תשב וכך יובילוּך מעל לכפּה ממש. ותהא יכול לשבת לאור מנורה ולהתפלל בכוונה ובקדושה מאשמורה ראשונה עד אשמורה אחרונה. בכל המקומות הקדושים כבר היינו. היינו אצל דוד המלך ואצל רחל אמנו ואצל “האבות” ובכותל המערבי כמה פעמים ולא נענינו. אבל שם, בקודש הקדשים – שאני. שם – היתכן שלא תקובל תפלה משם? מקום שהיה כהן גדול מתפלל ביום כפּוּר? היתכן?

– פלא שבפלא? כל שאתה סח לי – ראשי סובב עלי יותר. מי ישׂאני על כפים? מי יכול לצוות כך?

חזר עכביה וסח לו כל אותו ענין מתחלתו ועד סופו. כל שאמר לו השיך וכל שאמר הוא לשיך (אבל בענין ממון לא ספר לו דבר) ובמיוחד ספר לו, שמתחלה עמד ברגזו לסרב להם לגויים ולשלחם מעם פניו מחמת פגיעה שראה בדבר, שאף בשעה שזקוקים לתקוּן מידו של יהודי נוהגים בו השפלה, אלא שמיד נצנצה מחשבה במוחו: דיאמנטי! חנניה! ובו ברגע חזר בו והתנה עמם על תנאי, שיהיה עוד אחד עמו. ומכאן – אמר עקביה בבטחון – רואה אני, שכל זה הענין מן השמים. אות גלוי מן השמים! הגע בעצמך, חנניה, שיבואו הגויים, הם, מעצמם, בלי שידע ובלי שיבקש כלל, ויבקשו אותו ויפצירו בו, שיקח זו העבודה ושיהא כל זה עכשו, בחודש רחמים, ושיאיר ה' לבו, שלא יסרב להם. הרי מכל זה נראה ברור, שכל הענין ערוך משמים.

אמר חנניה ברטט שבלב: זכות כזו! נס כזה! באותו מקום עצמו… במקום כהן גדול… שמזמן שבית המקדש חרב לא זכה אחד לעמוד שם… לבוא אל הקודש בלא חלול הקודש. להגיע לשם בלא לדרוך בקברים, כעל כנפי נשרים… על כנפי נשרים… נשגב! הוד שבהוד! תפארת שבתפארת!

היה לבו של חנניה מתלהב מהתפעלות, עד שאחז בידיו של עקביה ולחצן בחבּה והיה חוזר ואמר: יש רֵע דבק מאח… דבק מאח…

ותוך כדי דבּּורם שקלוּ ונתנוּ וסברוּ: ראוּי לילך וליטול עצה מפי ח"ר יצחק אלעזר – כיצד ינהגו בענין זה מצד הטהרה והקדושה…

כשבאו הביתה שניהם כאחד והם מסיחים וחוזרים ומסיחים באותו ענין, ראו אנשי הבית, ובמיוחד וידוג’ה ודיאמנטי, שעיני שניהם מאירות ופניהם מזהירות, כפני יהודים בימות חג. נמשך לבן לדעת, מה פשר לשמחה גדולה זו ביום חול?

ברם, הם עברו ופסחו על הנשים בלא להתעכב עמן בדבּוּר, כדרך יהודים מהוגנים, שאין מגלים לנשים דברים חשוּבים וחדשים אלא לאחר שנתקבלו על דעת הגברים לחלוטין.

באו לפני ח"ר יצחר ופרשו לו כל הדברים כשׂמלה. ואף הוא נתפס מיד לדבריהם ונאחז בדקוּת הענין מכל בחינותיו.

עמד ויעץ להם עצות נכבדות. ראשית: פּרישה. שניהם ינהגו שלשת ימים פרישה. מקרא מפורש: “היו נכונים לשלושת ימים, אַל תגשו אל אשה”. שנית: טבילה. שניהם יטבלו בוקר וערב שני ימים. בחינת “וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם” – וכל שכּן בשרם. ובאותו לילה יקרא חנניה כל מזמורי תהלים, עטוף טלית ובכוונה גדולה ישר והפוך, רמז להפיכת גזר הדין. והוסיף ח"ר יצחק על כל אלה תפלות ותקונים – בדברים בדוקים ומנוסים – על שם חנניה בן אסתר ודיאמנטי בת מלכה – שיאמרם חנניה באשמורה אחרונה.

לאחר זה ספרוּ לנשים כל הענין לפרטים – ונזדעזע לבן של הנשים מעוצם קדושת המעשה ומטוהר התגלוּת הרעיון בלב עקביה.

ובערב העליה, עם חשכה, יצאו חנניה ועקביה לבושים לבנים כיהודים בערב יום כפּוּרים. והלכו דוממים לאטם בדרך העולה לשער האריות (דרך שאין מצויים בה עוברים ושבים). כשהגיעו ליד השער הגדול, מיד הוציאו ארבעה ערביים שני כסאות עמם. ישבו חנניה ועקביה איש על כסאו. נשׂאוּם בידיהם בדומיה, ואיש אחד נושא מאחוריהם כל כלי עבודה וכירים עם גחלים ופחמים, והובילום בחצר הר הבית עד מקום המקדש. פסעו מן הכסא אל הסולם ועלו לעגול הצר שבשיפולי הכפּה. הדליקו אור בשני פנסים והעלום.

קבעו שעת ירידה לעת עלות השחר. ברכוּם הערביים לשלום ונפטרו למקומם.

משנפטרו הערביים, הוציא עקביה מכשירי עבודתו וחנניה – טליתו וספרו. אלא שעקביה לא יכול להתחיל מלאכתו, עד שסייע בידי חנניה להתעטף בטלית, שמחמת גודל הזכות וקדושת המעמד אחזתו לחנניה תשישות כח ולבו היה מתפעם בקרבו. שדלוֹ עקביה בדברים ואמץ ידיו ותמך זרועותיו והובילו מתוּן מתוּן במעגל הכפה והושיבו מזרחית־דרומית, ששם מקום אבן השתיה, והניח הפנס הגדול לידו. ישב חנניה ופתח ב“יהי רצון” שלפני התהלים ולא עזבו עקביה, עד ששמע קולו, שמזמר בלחש והולך לבטח ממזמור למזמור.

אז הפשיל עקביה שרווליו והחל מתגבר בעבודתו. בראשונה החל במקומות מקולקלים, שסמוכים לחנניה, ואחר כך היה מתרחק והולך מעבר השני של הכפה ומזדרז בעבודתו.

זמירות של תהלים, שהיו יוצאים מפי חנניה בקול נמוך נמוך, אבל בהתלהבות ובחשק גדול, פסוּק אחר פסוּק בלא הפסק ומזמור אחר מזמור בלי שהייה, היו דומות להמיות יונה, שיוצאות בלי הפוֹגות מגרונה. אף דמותו, בשבתו כפוף ועטוף טלית לבנה, היתה כדמות יונה צחורה, שירדה ממרומים והיא נוהמת ומתלבטת במקומה בגעגועים גדולים.

אבל כרון יחד כוכבי לילה במסלותם וכזהרם ונצנוצם של הכוכבים כך היו לבותיהם של שני השכנים, החונים בחוג כפת המקדש שופעים רנה ופניהם קורנים משמחה.

אורות רבים, שהיו מנצנצים בחלונות הבתים בתחלת הלילה, הלכו ודעכו זה אחר זה. דומיה וחשכה בחללו של הר הבית ובחללו של עולם.

ועקביה – ידו אמונה במלאכתו. שמחה שבקדושה בלבו וכפולה ומכופלה שמחתו. מה רב טוּבו של לילה זה ומה גדול חלקו שלו, של עקביה, בזה המעשה המופלא! הוא שהגה אותו והוא שכונן אותו. זאת הפעם דומה לו ברור: בו בחרוּ להיות שליח מצוּה. פיוס הוא, שבקשוּ לפייסו משמים. לתקן שלחוּהו. תקוּן כפוּל ומכוּפל. תקוּן ראשון - בדק הבית, תקוּן ממש, במו ידיו. שני – תקוּן פגם של דיאמנטי. מה תגדל שמחתו לעת יבוא תקוּן והצלה לאשה טהורה זו. ותקוּן שלישי – תקוּן עצמו. אם תעלה ותצלח פעוּלתו ותתן פרי ממש – הריהו מפוּיס ונכנע לבוראו הכנעה גמורה. אם לא זכה הוא בשמחה שלמה שבאהבה ולא נמצא ראוי בעיני בוראו – דיו שיראה בשמחת אחרים. דיו שהוא הביא תקנה זו בידו. אפשר ששמחה של אדם בטובם של אחרים זוהי שמחה אמתית, שמחה לשמה.

אחר חצות לילה וחנניה גמר סדר תפלותיו חלפו ועברו נשיבות רוח קלילות, רעננות, משיבות נפש, וכאילו לוחשות אחת לרעותה דבר־רז. מה שפרה עליו מנת חלקו עת יאזין רוחות מספרות אלו! הן רומזות, הן לוחשות: תקוה, ישועה, נחמה. דומה לו, מכאן, מלבו של עולם, ממשכן הדום כסאו, יוצאות תדיר בשעה זו רוחות אלו ופורשות והולכות אל מרחבי עולם מקצה ועד קצה. כאן המבוּע. מכאן מוצא הרוחות וכאן מקור הקורות והעלילות של עולם ומלואו.

אז יקום חנניה והתקרב לעבר השני, אל מקום שבתו של עקביה על מלאכתו.

אשרי עקביה, כי אמוּנות ידיו לתקן את בדק הבית. הוא יתיך את הבדיל והעופרת, יצוק וילחים, יקיש בפטיש ויתקן, ישפר ויחליק.

עמד חנניה ושלח גם הוא ידו לסייע לעקביה. ותוך כדי עבודתו פתח ואמר לו:

– אחא עקביה, מי יתן לאדם לשון לשיר על זו הקדושה וזו הרוממות. כי גאה גאוּ והקדושה והרוממוּת, עברו הלב על גדותיו. גדול זה הלילה ונישׂא זה המעמד מכל ימות חיי ולא יסוּפוּ מלבי עד קץ ימות חיי.

אמר עקביה: אשריך, אחא, שבזכותך עמדה גם לי זכות זו.

אמר חנניה: אתה הסבּה ואתה הגורם.

נשתתק חנניה. אחר פתח ואמר:

– ראה עקביה, בלא נדר, בלא התקשרות, אם תעלה תפלתי לרצון לפני כסא הכבוד ואזכה לבן זכר – אתה תהיה סנדק. ולא אקרא שמו, לא על שם אבא ולא על שם אבי דיאמנטי, אלא עקביה אקרא שמו. כי לך יאתה.

נתרגש עקביה הרבה מדברי שכנו, פסק מלאכתו, נתן עליו עיניו ואמר: די לי גמול זה. גדול גמול זה לי.

שבו ונתנו ידם לעבודה בחשק ובדוּמיה ולא העלו על לשונם שום דברי חולין בעבודתם בקודש הקדשים. בין כך שמעוּ ל“מואזינים” מכל המגדלים, ששפכו שיח לבורא עולם. והיתה תפלתם וזמרתם של אלה מוסיפה הודיה על הודיתם.

משהחוירוּ פאתי מזרח ועמוּד השחר עלה באוּ הערביים. ירדוּ מהסוּלם וישבוּ על כסאותם והוציאוּם בשלום.

*

מאז היוּ בני שתי המשפחות מחכים וּמצפים לאות לטובה, להריון של קימא, מחודש לחודש ומיום ליום, יותר משמחכים ומצפים עמים גדולים לבן יורש־עצר לבית מלכות. והיו בני המשפחות חזקים באמונתם ומאמינים בתקוָתם.

אלא מחודש לחודש, שחלף ועבר לשוא, היו לבותיהם מתרוקנים טפּות טפּות מתקוה ונחמה, כנשוֹר עלים מעצים בימי סתו, עד התרוקנם כליל.

ויותר מכולם היה עקביה שרוי בסתר לבו במרירות וכלימה. יש וחשב, שמא בגללו באה כל הרעה הגדולה. אפשר מחמת שהוא, עקביה, היה מצורף בתפלה ובמעשה באותו לילה במשכן קודש הקדשים, נדחתה תפלתו של זה האיש הטוב חנניה. שמא הוא היה הפוסל בקדשים – ומחמת ששׂנוּא הוּא לשמים, תחת לתקן – קלקל.

משהתחילו הרהורים אלו מכרסמים בלבו של עקביה, היה מרגיש עצמו מוּשפל עד עפר. אלא שרווח והצלה עמדוּ לו מרשות אחרת – מרשוּתה של דיאמנטי עצמה. היא דיאמנטי, שפעה עליו רוב חסדה. בלא אומר ובלא דברים שׂמה שלום מנוּחות בנפשו. מאותו ליל שמוּרים בקודש הקדשים, שרצון עקביה חוללהוּ וידיו כוננוּהוּ, נמתח חוט של חסד וחבּה בחשאי מלבה של דיאמנטי על עקביה. לא בדבר שפתים ולא במועל כפים – רק בחסד אור־עיניה. דיאמנטי, שהיתה פוסעת תדיר לידו מתוּנה וחסוּדה, צנוּעה ודוממה, היתה כמתחמקת ונזהרת מהרבות דברים עמו. ואף מבטי עיניה חשׂכה ממנו, באשר רבות ראתה והתבוננה: עת תשׂים עיניה בו, באקראי לרגעים, יהפך לפתע עין פניו ומראה זר יהיה לעיניו. פעם יהא מבטו כמבט כבשׂה לטבח מובלה, ופעם יוּצתו אישוני עיניו כשביבי אש לוהטים. יש ושלוַת ילדים שוכנת בפניו, ויש וכל תוי פניו כמו יזוּעוּ בפרכוּס. על כן שמרה עיניה מהביט עליו. גם בשוֹחחה עמו לעת מצוא היו עיניה לרוב מוּשפלות לארץ.

ברם, מאותו ליל עלילות בכפת המקדש גדל שמו של עקביה בעיני כל בני המשפחה. הכל הכירו פעלו והוקירו דברו. תדיר קדמוּ פניו ברצון וידעוּ אליו חבּה. מן הטוב, אשר עלה על שולחנם, פרי מגדים ומעדנים או מטעמים מעשה ידי דיאמנטי, תדיר הגישו לשכן עקביה דרך כבוד והוקרה.

ודיאמנטי – אף היא ידעה, מה יקרה נפשו של עקביה ומה נאמנה רוחו לה ומה דרוּך חפצו להושיע לה. וחלף כל עתרת טובותיו גמלה לו מרצונה ומצדקתה בחסד מבטי עיניה. אז נשאה עיניה אליו. בנדבה האריכה מבטה אליו. כמו גם היא בקשה לבחון ולהכיר, מאין יבעו חסדיו ומה מקור הברכה הצפוּנה בנפשו.

ברם, משתמה תקופת השנה וישועה לא נגלתה, היתה רוח אחרת עם עקביה. ככל שנתמלא לבו מרירוּת, כך נתמלא מרדוּת. פסוּ אמוּנים מלבו. אין עוד לבו לשמים. שמים, שכך מודדים לבריות – אינם שמים. אין דין ואין דיין ואין שופט ואין משפט. צדק, צדק חכם ועקנין. דברו אמת ומשפטו אמת. אין עין צופיה לאדם. צדיק ורשע יחדו יכלוּ. לא חטא פוגם ולא תשוּבה מועילה. הבל הבלים. הכל הבל.

אלא שעכשו למד עקביה לשמור דברו בחוּבו. אין ראוּי אף להשחית מלים לשוא. גם מעשים לא יועילו לאדם – ואף כי דברים!

לא יעלה דברים בפיו. לא ישוּב לכסלה. טעמו עמו. כמוּס הוּא עמו. לא ישׂא דברים לשוא. במושב השכנים, או בצאתם לשוח מחוץ לעיר עם ח"ר יצחק אלעזר, הוא מחריש ועוצר במלים. הוא שומע. שומע. יסיחוּ הם כאוַת נפשם. הוא מדעתו לא יזוז.

אך עמה, עם דיאמנטי, נכסף מאד לסיח. רבות בפיו לסיח עמה. ימים על ימים גמל רעיון אחד בלבו והיה הופך בו והופך בו מיום ליום. אף מצא כמה פעמים הזדמנות שברגע קל, שדיאמנטי היתה פנוּיה לעצמה, ואמר לה כך: דיאמנטי אהוּבה, חכי לשעה אחת, שאגלה לך דבר שכמוס עמדי, אלא לשם כך ביחידוּת אני צריך לדבּר. ביני לבינך. ולא כל שעה טובה לכך. אבל חכי לשעה. בוא תבוא. כך אמר לה. ודיאמנטי אף היא היתה נכספת לדעת, מהוּ דבר שכמוּס עמו. והיתה מצפּה ימים רבים לאותה שעה וּמבקשת דרכים לקרבה.

אותה שעה, שנדחתה ימים רבים, באה והגיעה לפתע ביום שבת הגדול שלפני הפסח.

הכל ירדו אחר חצות יום ל“בית הכנסת הגדול” לשמוע דרוש של הרב “ראשון לציון”. דיאמנטי נשארה בבית, שלא היתה בקו הבריאות. על המצע שבכסת נשענה מתוך נמנום. כשפקחה עיניה, ראתה את עקביה שעומד בפתח וחושש להכנס, שלא יעירנה.

מיד אמרה לו: האתה זה, עקביה? הכנס.

נכנס וישב על כסא סמוּך לה.

– מה שלא הלכת לדרוש? שבת הגדול היום!

– אין נפשי לדרושים, דיאמנטי.

– הא כיצד, עקביה?

– מלחץ שבלב.

– אדרבה, לחץ בלב – הדרוש יקילנו.

– לא לי. לא לי.

– אכן, עקביה, מכבר רואה אני, ששומר אתה דברים בפיך. מחריש תשב תדיר ולא תדבר. כמו נאלמת דומיה. מה טעם, כי תחריש?

– אבד למלים טעמן. לא אעלה עוד מלים על לשוני.

– אבל דברי התורה הקדושה – סם מרפא בהם. בהם נבקש מחסה לנו –

– סם מרפא… סם מרפא… – אמר עקביה קול לגלוג ודאבה ותקע מבטו בקרקע.

– אלא מה, עקביה, אם לא נבקש מחסה מעמו, מהבורא, ולא נשען עליו – מה יהא עלינו? הוא, ברוך הוא, שנותן לנו כוח ויכולת לחיות ולקווֹת, כל קוֹויו לא יבוֹשוּ.

– כך… כך… – אמר עקביה אנחות – גם אַת אומרת מלים… אַת בעצמך… האַת מקוָה דיאמנטי? מה אַת מקוה? ממי אַת מקוה, אהובה שלי? מה היה לנו לעשות ולא עשינו? מה לפייס ולא פייסנו? מה להתחנן ולא התחננוּ? אבל אפשר, שאַת אמונתך עמך. אַת – מצוּקה אחת לך, יגון אחד בלבך, אבל לב זה, דיאמנטי, לא צרה אחת ולא יגון אחד השיגוּהו. לא מכלימה ולא מבזיון אחד נשפך דמו. אלמלא היה זה “לב עקביה”, ודאי שהיה נקרע מכבר. מכבר.

– אתה כלימות עמך? האותך העליב מי שהוא? הן אתה גבוּרה לך ועוז לב לך. הכל מהללים שמך. הכל מחבבים אותך.

– כן. אמת. אבל זהו המכאוב שלי – אץ עקביה להשיב דברו – אדם לא הרע לי כמו אלהים. לא ראיתי רעה מאדם כפי שראיתי מאלהים, אבל עכשו, דיאמנטי, יודע אני, ברור לי מאד… נוכחתי דיי.

– מה אשר נוכחת ומהו שידוּע לך?

– ידוּע לי. ידוּע לי. שלא ידוּע דבר. בשמים לא ידוּע דבר. אין רוצים לדעת. ברוּר ומפורש. אין רוצים לדעת. אילוּ היוּ יודעים – לא היו בני אדם מתבזים כל כך… כל כך… לא יתכן, כי מהשמים ישפילו ככה… יכאיבו ככה… יעוותוּ דין. עווּת דין! דיאמנטי, עווּת דין כזה! אין דין ואין דיין! – אמר והניד ידו תנודה של יאוש.

– אבל, עקביה, עקביה, מה אתה סח? האינך ירא אלהים? – אמרה דיאמנטי בצער – היאך אתה מסיח דברים כאלה? לא ידעתי כל עיקר, שדברים כאלו בפיך. הידבּר אדם כזאת? היש אדם, שיוציא דברים כאלו מפיו?

– גם זאת חשבתי וראיתי: בני אדם פחדנים הם. הם מוּכים ונאלמים – אמר עקביה כבדות וקשות – יורקים על פניהם, והם מוחים בידם רוֹק מפניהם – וּמחרישים. ואני – עקביה אני! אם חוטא אני, ישלח אלהים ידו בי ויהרגני. ואם טועה אני – יבינני. הנני! ואם אמת בפי – למה אחריש? אבל ראה תראי, דיאמנטי, אין השמים עונים, אין שומעים, אין דבר.

– אֹויה לי. אתה מחרף אלהים, עקביה, כיצד? מי עשׂך ומי נתן לך חיים ומי נתן לך כח שתהיה, עקביה? לא אלהים? איכה תדבר ריקות? מה האדם, כי ידבר בעזוּת פנים?

– אני תולעה. תולעת אחת לפני הבורא. ידעתי. הבורא – אל אדיר. אדיר מאד, נשׂגב, לאין תכלה נשׂגב. מה רבוּ מעשיו בשמים ובשמי השמים. אני כל חיי אהבתי את בוראי. אפשר לא היה איש, שאהב אלהים כמוני. אלא שעכשיו ברוּר לי זה הענין: אלהים בשמים ואדם בארץ. לא יחפוץ אלהים באדם. דבר לא יחפוץ. דרכי אלהים נסתרות. לא יראה את האדם ולא ידעהו. משנברא אדם בעולם, נשכח מאל־עולם. נברא והולך לעצמו. בארץ ילך – ילך. כך אני מבין. כך אני יודע.

– אה, לגלגה דיאמנטי עליו בצער – עקביה, כמה אתה מבין וכמה אתה יודע!

– אפשר שאני מצער אותך. אפשר. אבל יכולה את להוכיח לי, שטועה אני!

– ואלו הם הדברים, שאמרת כמה פעמים, שרצונך לדבר עמי? לא. לא. כלל לא אלה.

– ומה הם? נעזוב עכשו אלו הדברים. הרי עכשו – יש פנאי עמנו. אין איש בבית.

– אותם הדברים ירא אני, מאד ירא אני, לאמרם –

– כלום קשים הם מאלו הדברים, שאתה מדבר? היש קשים מאלו הדבורים?

– למענך, דומה אני, קשים הם, קשים מאלה.

– מה יכול אדם ויאמר יותר מזה? נכספת אני לדעת.

– ירא אני, שתכעסי עלי ואפשר שתכלימיני ושתבזיני.

– הן עקביה אתה. מאלהים אינך ירא, ממני תירא?

נשתתק עקביה. נתן עיניו בקרקע והאריך בשתיקתו. ודיאמנטי ראתה, שפניו אחוזים עצבות, מכין הוא עצמו לפתוח פיו ונמלך בו, מרים ראשו – ושוב משתתק.

חזרה ואמרה לו: אחר שדברת כל שדברת, מתקשה אתה בדבור? אַל תחשוש. כשם ששמעתי מה שדבּרת, אשמע עוד. משתוקקת אני לשמוע.

– אני אדבר. אַתּ – לב יש לך להבין. את תביני, שאני למענך אני מדבר. למענך אני חושב. זה כשלש שנים מיום שידעתי חייך אני חושב עליך. ורק בקשה אבקש ממך. אל תביישיני. אל תחשביני לאחד בזוי.

– בזוי? חלילה לי. כלום תדמה, שאיני רואה ואיני יודעת כל שעשית בנאמנות בשביל תקוני, בשביל המזל העגום שלי?

– יבוא עליך כל טוב… על דבור טוב שלך – אמר עקביה קול עצור מרגש – בדבּור אחד החייתיני. וכך יכול אני לדבּר. הרי… הזכרתי כל שעשינו… וכל שנאבקנו על מזלך. ואחרי הכל – ידנו ריקה ולבנו כאוב. ואני איני יכול עוד לראותך בכך. קרעים נקרע לבי. מאהבה נקרע, מרחמים, מנאמנות. וחשבתי בלבי: שלש שנים ומעלה – אני, ראשי ודעתי וכל עצמי עליך! מה היית את אומרת – שאני, למשל, אתקן? אני בעצמי. מאוני. מדמי. ממני – ודאי תחבקי בן. מכוחות אדירים שלי יקום דבר. זה נתנו לי משמים. זה כל מה שנתנו לי. אפשר – –

רגע נעצר דבורו של עקביה בפיו – מחמת שראה, שדיאמנטי הביטה נבוכה כה וכה, כמו נתהמם ראשה ונתפזר מבטה.

אבל עקביה שב ואמר דברים בחפזה. כאדם שעומד ומבקש על נפשו מלפני שליט, שקודם שיצא מלפניו מתחזק ומשמיע כל דברים שבלבו:

– אפשר שכל אלו הגלגולים שנתגלגלתי בהם וכל אלו התלאות שעברו עלי בכל ימות חיי לא היו אלא בשבילך… הכנות בשבילך… אפשר שעשרים שנה, עשרים וחמש שנה נתנסיתי בנסיונות, כדי… להגיע אליך… כדי שאתקן מזלך… שאציל אותך ואציל עצמי… שאעשה תקון גדול זה…תקון כזה!..

– עקביה, עקביה ישמרנו אלהים! – לא יהא שאתה שתוי? שמא נשתכרת מיין? מה דבורים אלו? כיצד אבדה בושה ממך?

– לא שכור אני. לא שפלות עמי. אהבה, רחמים בלבי. ואני אומר לך: לא יהא זה עוון. אין זה עוון. זה תקון אחד. מהשמים קלקלו בסתר ומהשמים יתקנו בסתר. אפשר שליח שמים אני. שליח מצוה. שליח קודש. קודש קדשים! כי למה, אחת כמוך, יונה תמה, זכה כשלג, יאבדו חייה לריק? מדוע פרח־עולם כמוך יבול באחריתו בלא פרי, בלא נחמה, בלא משען? איכה יבואו עליך ימי זקנה שוממים… מכלימים? באמונה זה עוון, זה חטא!

נזדקפה האשה בבת אחת ואמרה לו קול מתון ותקיף: סור ממני, עקביה, אתה… לא בן אדם אתה… לא אדע, מה אתה. לב־אדם ולב־שטן לך. “דראגו” (דרקון) אתה. תערובת אדם ושד. רחמן ואכזר אתה. טהור וטמא כאחד. אחלה פניך – לך מעמי. השאירני לבדי. לך לשלום.

– אלך, אלך – אמר עקביה כילד שנכלם.

– ואם אל רחום בשמים – הוא יאיר לבך… הוא הוא יורה לך הטוב והאמת.

קם עקביה ויצא כנזוף ונכלם פני דיאמנטי.

 

יח. בלבולים    🔗

לא פלל ולא שער עקביה, שמכוח אותם הדבורים שדבר עם דיאמנטי ביום שבת הגדול יתרחשו כמה שנויים וחלופים ושמכוח כוחם יתחוללו בלבולים וענינים חמורים, שיחולו על ראשו ועל ראש אחרים, עד שאזני הבריות תצלינה לשמעם.

ראשית – לא שער עקביה, שדיאמנטי תנהג עמו במדת דין קשה, שתשפילהו עד עפר. וכי משום שמדבר אדם דברי אמת שבלבו ראוי הוא לנזיפה ולהשפלה? הרי מאהבה דבר. מרחמים דבר. אמת, שדברים שדבר קשים הם לאוזן אדם וכל שכן לאזנה של דיאמנטי, שהיא ענוגה ורכה. אלא שיכלה לגזור עליו ולהשתיקו. הרי דבור שלה כצו מלך הוא לו. האין הוא מציית ועושה כל שלבה חפץ על פי רמז אחד, שיוצא מפיה? ואמת, שדיאמנטי לא העליבה בו כלל ולא גלתה שמץ דבר לשום אדם ולא השמיעה לאזניו שום דבור קשה ואפילו לא הראתה לו “פנים חמוצים”; אלא דוקא משום שעשתה מה שעשתה בנחת ובמתינות בדברי שלום ובמתינות־לשון, הכניעתהו והשפילתהו עד עפר.

ומהו המעשה, שעשתה לו?

כל אותם ימי חול המועד של פסח לא הרגיש עקביה שום סימן של רוגז בפני דיאמנטי. ואם כי היתה משתמטת משיחה ומישיבה עמו, בכל זאת היתה מסבירה לו פנים בגלוי ונוהגת עמו כמנהגה כל הימים והיא עם אשתו, עם וידוג’ה, היו מהלכות יחד בשמחה ובאחוה לבקר בקורים אל ידידות ומיודעות. כל אותם ימי חול המועד היו טרודות בבקורים. ועקביה היה בודק ובוחן בדברים את אשתו לידע, שמא גלתה לה דיאמנטי דברים שדבר עמה – ולא העלה דבר בידו.

אלא שמיד לאחר חג הפסח שמע מפי השכנים, שמנוי וגמור עמם, שיעקרו דירתם מזו החצר, מחמת שדיאמנטי חשש קשה נתעורר בלבה פתאום שסף־הבית הזה הוא בעוכריה. סף חשוד הוא, קללה בו ולא ברכה, ובעטיו מתקלקל ונפסד כל הריון שלה. ומכיון שיקרה וחביבה דיאמנטי לכל המשפחה, מיד קבלו דברה ומלאו רצונה בלא שהות ובלא דחוי. וכבר שכרו בית רחוק מכאן ליד בית הכנסת של איסטמבוליס – אף ש“מוחרם” (זמן החלפת דירות) יגיע רק לאחר חודש וחצי.

שני ימים לאחר אסרו־חג היו השכנים מטלטלים ומעבירים חפציהם לבית החדש.

תהפוכה זו נפלה על ראשו של עקביה כסערה, שמתחוללת על ראש אדם שמהלך לבטח דרכו. ורע לו לעקביה, מחמת שהוא חושד, שבשלו כל הרעה הזאת. ועוד מר לו מר, שאין בידו לבטל גזרה זו. כלום יעמוד הוא ויזלזל בחששה של דיאמנטי בשעה שכולם חרדים אף לספק־ספקא שבחשש זה?

והרי משול הוא לאחד, שהלמו ראשו מהלומה עזה וגזרו עליו לשתוק. חס לו לפתוח פה! גם עם אשתו לא מצא אפשרות לגלות לבו.

מעת שנודעה לו בשורה רעה זו היו הרהורי־רוגז מחלחלים ותוססים בו בחניקה. חנותו לא פתח, בבית לא ישב, וברחוב לא מצא מנוחה. ועתים נשתלהב כעסו עליו וחשב, שיקום וילך ויגער בשכניו ויאמר להם: אי לכם, אנשים כפויי טובה! יהא כפי שאתם אומרים, שסף זה הבית חשוד בעיניכם – האם לא היה לכם לשאול את שכנכם עקביה, שכל כך נתן דעתו ומחשבתו וממונו עליכם, שמא רצונו להיות שכן עמכם בבית החדש? הכך נאה לכם לנער כפיכם ממנו ולעשות ענינכם מאחר גבו? ואף חשב, שיעמוד וידבר הכל בגלוי, שכל אותו חשד על סף הבית אינו אלא תחבולה של דיאמנטי, כדי להשליכו מעם פניה.

אלא משהיה זוכר, שהיא, דיאמנטי, נהגה בו בחסד ולא גלתה חרפתו ולא הודיעה דבר מכל שדבר עמה, היה נמלך בו ומשתתק. ושוב היה משתוקק לקום ולהפוך הקערה על פיה, מחמת שמטבעו לא יכול להסתיר דברים בלבו ולהיות נכנע לרצונם של אחרים, וכל ימיו מה שהיה בלבו על הבריות היה משמיעו בגלוי.

אלא שבעודו שרוי בצער וברוגז – באה דיאמנטי וכבשה כעסו בבת אחת, כאחד ששופך קיתון של מים על שלהבת ומכבה אותה בבת אחת.

באותו יום, שהיו מעבירים את החפצים, כשבא עקביה בצהרים לביתו, בקשה דיאמנטי, שיסייע לה לקחת סל של כלי־זכוכית לבית החדש.

הלכו יחד נושאים איש סלו בידו. בדרך פתחה דיאמנטי ואמרה לו:

– דע, עקביה, שרואה אני רוגזך וצערך ולבי דואב בקרבי. אבל חייב אתה למחול לי. שלא מזלזול בך אני נפרדת משכנות שלנו, אלא מפחד על עצמי. דברים שדברת עמי – רעה גדולה עשו לי. נקבת לבי בדברים שלך. שוב איני ישנה בלילות. נדודים ופחדים אוחזים בי בלילה בלילה. ואם אין אני נפרדת משכנות שלנו – סופי שאפול למשכב, שלא אקום ממנו, וכלום רוצה אתה במותי? על כך אמרתי, תהא פרידתי מעמך כפרה על מיתתי. ואני מודה לך תודה גדולה על כל הטובות שעשית בשבילי ואני מוחלת לך פגם זה, שעשית בלבי. ואף אתה תמחול לי מכל לבך על מה שאני עושה לך.

פתח עקביה ואמר לה דברים, שהיו רוטטים ומשתברים בפיו: אני מה אדבר ומה אענה לדברי־דבש, שיוצאים מפיך? אני – כלום ראוי אני לדבר עמך או להלוך על ידך? היש לפחם, שיימצא יחד עם יהלום? לא, אין מקום. וכלום יכול אני, שאהיה גורם רעה לך? לא, מוטב מותי מחיי. אני – אהיה כפרה בשבילך. תחיי את בשלום ואני – כאשר אבדתי אבדתי.

כשנתקרבו לביתם החדש, פייסה אותו עוד בדברים והוא שב לבדו, והיה פוסע והולך כפוף־ראש, כחמור ששב בערב למקומו רצוץ ויגע מעמל יומו.

באותו לילה, שנעדרו השכנים מביתם וחדריהם היו שרויים בחשכה, חש עקביה מרירות וצער שבחורבן פי אלף משחש בחורבן בית המקדש בליל תשעה באב. עוד באותו לילה ראה בבירור, שאין ביכלתו בשום פנים שישאר לגור באותה חצר.

ולמחרת היום עמד אף הוא ושכר בית אחר בקצה שני שברחוב היהודים.

וטרם יספיק לסדר עצמו בביתו החדש – שנים או שלשה ימים לאחר שעקר דירתו מחצרו של ח"ר יצחק אלעזר – אירע אותו מעשה־זועה בו בבית עצמו שגר בו עקביה. ובא זה האסון כחתף על אנשי העדה בירושלים:

בו ביום, בבוקר השכם, נזדעזעו יהודי ירושלים לשמועה מחרידה, שגנבים באו לאותו בית, שהיה גר עקביה, ושחטו על מטותיהם אב ואם ושני נערים ונערה נפצעו בדקירות חרב. גם שכנים שבחצר, ששמעו זעקות ויללות בלילה ויצאו לעזרה, נפגעו מחרבם של הגנבים. הגנבים באו דרך הגגות. מגג לגג דלגו, נכנסו לחדר דרך חלון קטן ממקום גבוה ועשו את מעשה התועבה. האיש, שגר בבית, איש פשוט היה: סייד עני (יוסף נחמן שמו), שרוב ימות השנה היה מהלך בטל מחסרון עבודה.

חצרו הגדולה של ח"ר יצחק היתה הומיה מהמון אנשים, שהיו באים ועומדים צפופים ושואלים וחוקרים: מה פשר למעשה־תועבה זה? מה טעם לגנבים, שיבואו לביתו של עני כזה? אם לבצע כסף, מה להם ולבית עניים? ואם מעשה־נקמה הוא, הרי הסייד הזה שום נגיעה לא היתה לו עם ערבים ואפילו לא עם יהודים. מה פתרון לחידה זו?

כששמע עקביה בבוקר אותה בשורה רעה, נזדרז והלך ככל הבריות לביתו (שלן בו לפני שלשה ימים). כשראה לעיניו אותו מחזה נורא, יהודי ואשתו שחוטים במטות ספוגות־דם וילדיהם פצועים על ידיהם, נקרע לבו בקרבו ועמד תוהה והמום ממעשה זה.

מי יגלה ויוציא לאור תעלומה משונה זו?

באו אנשי הרשות, כתבו ורשמו וחתמו, ואחר קראו יום אחר יום שכנים ושכנות וחקרו פיהם בשאלות שונות וכלאוּ אותם כמה ימים בבית הכלא. ואף את בעל החצר ח"ר יצחק ואת עקביה ואת השומר הערבי המרוקני שברחוב היהודים ואת כל אשר עלה בדעתם לקרוא – קראו ושאלום שאלות רבות ועכבום כמה ימים ואחר פטרום, מאחר שהעלו חרס בחקירתם.

לאחר שבוע ימים, כשנשתתק הענין והיה משתכח והולך מלבם של הבריות, עדיין לא נשתכח בלבו של עקביה. דוקא אפלה זו, שהיתה שרויה על כל אותו מעשה, היתה מכבידה כנטל על לבו בלי הפוגות. אפלה זו היתה נוגעת באפלה שבנפשו. רמזים ונחושים היו מתרוצצים במעמקים שבנפשו, כעכברים שמכרסמים בפנתם באפלת לילה. מה חטאו אלה הנפשות השחוטות? למה נגזרה כליה זו על אנשים אומללים אלה? ולמה הגיע להם קץ מר זה דוקא בחדר מגוריו? כמעט באותה פנה, שהיה מקום משכבו? לבו נבא לו, שבשלוֹ הרעה הזאת ואינו יודע, מה לו כאן? הריהו כאחד חרש, שמביט לפיהם של בני אדם שמדברים אליו – ואינו שומע, מה מדברים לו.

ויותר היה עקביה זועם משראה, שאנשי השלטונות עשו מה שעשו רק לצאת ידי חובה ולא בקשו כלל למצוא עושי הנבלה. ניחא להם שלא יגלה הסתום. יהא קבור הענין וישכח. אבל לעקביה לא ניחא כלל. בקומו ובשכבו, בצאתו ובבואו, מראה התועבה לא יזוז מעיניו. לבו לאלו הנפשות התמות. כלימה תכסה פניו על הדם השפוּך. למה? למה יהא דם יהודי הפקר כדם כלבים? אין שלום בנפשו ואין מנוח בלבו. על משכבו בלילות לא ינום ולא יישן.

ומחמת שהיה נתון בימים ההם, אחר פרידתה של דיאמנטי ביגון ובבדידות ורחוק מחברת רעים ונפשו משתוחחת והומיה עליו ביותר – נשתקע בהרהורים עמוקים ובקש לגלות ענין זה, שהחריד כל לב מזעם ומעלבון ולבו שלו יותר מכולם.

מתוך השתקעותו בכל רצונו באותו ענין היו מתעוררים סימנים ומתגלים לעיניו חששות וחשדות שונים. והיה עקביה מצרף הסימנים אחד לאחד ודורשם אחד לאחד והיה מתברר לו, שהרוצחים הללו נתכוונו לעשות משפטי־נקמה בו בעצמו. הם באו כגנבים לרצוח אותו ואת בני ביתו, ובטעות, שלא נודע להם שבין־לילה עקר דירתו מאותו בית, הרגו בחושך אותם שהרגו. ושליחי חבלה אלו לא היו אלא רוצחים, ששכר לו אותו מוסלמי פייאד הרשע, שלפני שלש ארבע שנים השפילו עקביה עד עפר ושבר גאונו לעין כל, והוא שמר ונטר נקמתו ימים על ימים. וכשנשתכח מלב כל אותו מעשה השפלה, שעשה בו עקביה, מצא, שעכשיו הגיע זמנו ובא הוא עצמו וחבר מרעיו לנקום נקמתו מאיש יריבו.

ומה היו אותם סימנים, שנתגלו לו?

סימן ראשון: שבוע ימים לפני אותו מעשה־זועה וכמה ימים לאחר המעשה הוקיר אותו רשע רגלו מרחוב היהודים. לא נראה ולא נגלה לא בחנותו ולא בעיר כל אותם הימים. לאמר: הוא לא היה כלל בעיר. ובאמת, כמה ימים לפני המעשה היה בכפרים רחוקים, ורק כמה ימים לאחר אותו מעשה נראה שוב ברחוב היהודים.

סימן שני: ביום הראשון, שבא לרחוב היהודים לאחר אותו מעשה לעת הבוקר, ישב עם חבר יהודים ערטילאים בבית הקהוה והיו סחים בענינים שאירעו באותם הימים – וכשספר לו איש שיחו, שגנבי ליל רצחו אחד סייד עני, יוסף נחמן שמו, אותו ואת אשתו, ואת ילדיהם דקרו בחרב – היה כמשתומם ושאל: איכה? איכה? איפה ביתו של יהודי זה? וכשאמרו לו מקום שנמצא הבית, אמר: וכי לא זה ביתו של עקביה?

אמרו לו: כן. בית זה שכור היה עמו. יצא עקביה וזה נכנס. ובלילה השני למגוריו של זה – באו והרגוהו.

מששמע זאת נשתתק והיו רואים בו, שהוא נבוך ותפוס בהרהורים.

סימנים קלושים אלו נתחזקו על ידי סימן שלישי: שכן, שגר בחצר סמוכה למקום המעשה, מצא בגג, לאחר שבוע ימים על פי מקרה, בין שברי חפצים, שהיו מוטלים ליד גדר – מאכלת גדולה, מגואלה בדם מיובש. הביאו את המאכלת לפני פרנסי העדה לבית הועד. היו אנשים שאמרו, שמאכלת זו של פייאד היא, שהיה מניפה בידו, כשהיה משתולל לפנים ברחוב היהודים.

עמד עקביה ודרש מפרנסי העדה, שיגישו עצומותיהם לפני הרשות על אותו רשע. ברם, הללו לא ראו דבריו, משום שלדעתם שרים גדולים שברשות, שהם קרוביו של פייאד, לא יתנו להוציא משפט לאור וכל העמל לשוא יהיה. ואם תקון לא יצמח מכאן, נזק ודאי יצמח. ולעקביה יעצו עצה טובה, שיחסוך דברים בפיו ולא יעורר בלבולים.

שמע עקביה דברים משונים אלו וחמתו בערה בו. אוי לעדה, שאלו פרנסיה, ואוי לפרנסים, שכך נוהגים בעדתם. עלובים ישראל, שככה מתים וככה חיים! ומה היה לאביהם שבשמים, שאינו רואה ואינו חס על דמם?!

שבוע אחר שבוע היה עקביה מהלך כאוב ועגום, מהרהר הרהורים וזומם מזמות בסתרי לבו.

יום אחד עבר עקביה בעצמו מבית לבית של אחד עשר אישים ידועים בגבורה ובקנאות, סבלים וחמרים, והזמינם ל“התיעצות” מחוץ לעיר, בהר הזיתים, מאחורי הגדר של “בית העלמין”. ועצם הענין סירב לגלות להם, עד שיתאספו במקום המיועד.

בחשכה, לאור קלוש של ירח בתחלת החודש, ישב עקביה יחידי במקום המסותר והמתין למוזמנים.

אחד אחד, או שנים שלשה בחבורה, וביניהם מסעוּד טוּפל, ראש הסבלים, איש בעל קומה רמה, שלבו חם ודברו חזק, ושני לו בעל כח, ולו שם בגבורים, הוא אליעזר גאלאנטי, שחביב מאוד על חבריו, מחמת פקחות שכלו וחן דבורו. ויתר החברים איש איש מהם מצוין בגבורות, מהולל בעלילות, וידוע בשער בת רבים.

משנתכנסו כולם, שנים עשר איש יחד עם עקביה, הפתיעם הלה בכיבוד: הוציא ממקום מסותר סל גדול מלא עוגות־מאפה משובחות וביצים מוקשות חומות, שטעמן יפה, וחלק להם לסעוד מעט לבם. ואחר הוציא צנצנת של ערק ריחני וטוב וחלק לכל אחד לגימה קטנה, שכוחה יפה להבליע בקלות מעשה־מאפה.

היו לועסים ואוכלים, סחים ומתלוצצים, צוחקים ומנחשים מתוך התבדחות, מה כונתו ומה רצונו של עקביה, שהזמינם לכאן סמוך לבית הקברות ומאכילם ומשקם כבסעודת מצוה.

גמרו לסעוד לבם – מיד פתח עקביה ושאל מחילה מעמם, שהטריח אותם לבוא לכאן. משום שדברים, שיש בלבו לסיח עמם, סוד גדול הם. וכשילכו מכאן, לא ילכו אלא לאחר שכל אחד ישבע שבועה חמורה, שלא יגלה שום דבור שידובר כאן.

– אחים אהובים, כולכם מכירים את עקביה, שהוא יהודי פשוט, אחד פחח. “עם כך” ידוע לכם, שאין עולה בידי אני לדבר דברים סדורים. אין אני חכם, שיודע “דרוש” ואין אני אחד “מושלם”. אבל לבי נשרף והולך מחרפה, מבזיון. ו“עם כך” אמרתי לעצמי: חייב אתה, עקביה, להתיעץ עם אנשים שלב יהודי להם, עם אנשים, שכואבים על כבודם של יהודים.

ואתם, אחים, יודעים, שזה הבליעל פייאד, אותי רצה להרוג ואת אשתי ואת ילדי. זה ברור לכולנו. ואותם היהודים המסכנים בטעות נהרגו, ללא חטא וללא סבה. כזבובים מקיר נפלו.

ואני – מרגע שנתברר לי זה הענין דעתי יוצאת מראשי. בלילות נדודה שינה מעיני. שעות על שעות מתהפך אני על מטתי. שבועה אני נשבע לכם בכל הקודש, שכמה פעמים קופץ אני פתאום ממטתי, כאחד שנושכים אותו עקרבים. עיני, שראו את אלו שנפלו קרבן בגללי, אינן נסגרות בלילות. אין ביכלתי לשתוק. לא אוּכל עוד לשאת ולשתוק.

ואני – יכולתי לנקום דמם של אלו מיד, כשתית כוס מים. יכול אני להרגו לכלב הזה בראש חוצות. אלא – זה הענין, שאני רוצה להתיעץ עמכם. עלי – איני חושש ואיני דואג. או שאהרג או שאפול במאסר עולם. ומנוי וגמור עמי, שאני אשמידו מן העולם. אלא שמא אחרי כן ינקמו הרשעים ביהודים אחרים במקומי. אפשר יהרוג רבים תחתי. רק זה שנותן דאגה גדולה בלבי. ולשם זה קראתי לכם. מה עצה עמכם? אתם, שבעלי לב אתם – הגידו, מה אעשה אני ואיך אעשה?

וזאת אני מודיע לכם, אחים. הרבה מחשבות חשבתי והרבה דרכים בקשתי. שכן כמה שבועות, שאני טובע במחשבות. אלא שאני רוצה תחלה לשמוע דעתכם ועצתכם.

השיב אחד ואמר: אמת אמרת, עקביה. אם תעשה כך, ינקמו הרשעים נקמה גדולה ויהרגו רבים תחתיך. זה ברור. ולא יתכן לעשות כך.

– ידענו זאת – אמר אחר – וגם עקביה בעצמו יודע כך. אלא שהוא מבקש עצה. מה לעשות? כלום יתכן, שהרשע ישפוך דם יהודים כמים ולא תגע רעה בו?

אמר אחר: ראוי להשמידו מן העולם בסתר, בערמה.

אמר עקביה: לא, אחים. זאת לא. רק בגלוי למען ידעו, שאין דם יהודים הפקר. בסתר – אין שום תכלית.

מכיון שנתעורר לבם של הנאספים לדבר, היו הכל מדברים. ואם שכולם היו מדברים בחשק ובחמימות והיו משבחים את עקביה על קנאות שלו ועל מחשבות שבלבו, היו הללו חוזרים על דברי חבריהם וחבריהם מסתבכים בדבריהם, עד שפתח אליעזר גאלאנטי והסביר להם דברים ברורים, כאחד שפורש שמלה לבנה וחלקה, שמשקיטה את עינו של הרואה ומניחה את דעתו. וכך אמר להם:

– דומים אתם בכל אלו הדברים, שאתם מדברים, לצפרים שנתונות בכלוב סגור לאין מוצא, שהן מדלגות מכאן לכאן ושוב מכאן לכאן ואין מנוס. שהרי אם יעשה עקביה מעשהו בגלוי, הרי אנו מבעירים בידינו תבערה גדולה וברור, שהרשעים יפילו קרבנות רבים מעמנו. ואם יעשה בסתר גמור – מה נועיל ומה נרויח? הרי שנפסיד ונזיק לעצמנו. לא תהא שום תועלת ולא יעשה שום תקון, שהרי לא ידעו, כי נקמה נקמנו ושוב יהיו גויים מתעללים ביהודים. הרי שאין מוצא.

ואל עקביה פנה אליעזר ואמר: דומה אני, אחא, שאתה, דבר שמור בלבך, שלא אמרת לנו. שהרי כל שאמרנו כאן כולנו, אתה אמרת מתחלה. ואנחנו חשבנו בזה הענין רק שעה קלה ואתה חשבת הרבה ימים – אמור לנו, מהו שיש בלבך. למה נלך מכאן בידים ריקות ובלב כבד?

עקביה, שהיה שותק ומביט לפניו של כל חבר ומקשיב כל מלה ומלה שיוצאת מפיו, נתרגש לדברים, ששמע מפי אליעזר גאלאנטי. מיד קם ואמר: שמעו, “בחרוּת!” אומר אני לכם: אליעזר אחינו – הריני עבדו, הריני כפרתו, הוא הפרח של הבחרות שלנו. הוא – נשמה גדולה לו. האמינו לי, אחים. אני איני מדבר בפי אלא מה שלבי מרגיש. הוא ראה ללבי. הוא ידע סוד שבלבי. הוא מבין לב אדם. עכשיו, שהוא ראה מה שצפון בלבי – אגלה לכם הכל.

התחיל עקביה מדבר דבורים רבים בהתלהבות וברגש. ומחמת שהיה מדבר בכבדות, פעמים שלא ירדו לדעתו והיו מבקשים אותו לחזור על דבריו. והוא היה חוזר ומסביר דבריו במתינות.

אבל כולם היו מקשיבים בדומיה וברצון לשיחו, משום החדוש והרגש שבדבריו. שעה ארוכה דבר, ולבסוף השמיע להם עיקר דבריו ואמר:

– הרי כפי שאמרתי מתחלה לכם, ימים על ימים, זה כעשרים יום שאני חושב בענין זה שלנו. השמעתי לכם מעט מן המעט מאלף המחשבות שחשבתי ומאלף דרכים שבקשתי – עד שסדרתי הכל בראשי. ואמרתי: אני בוחר שנים עשר איש כמספר שבטי ישראל. והנכם אתם, אחים, היושבים פה. אמרתי בלבי כך: אני קורא לכם ומדבר עמכם ורואה, מה יש בלבכם. אם אני רואה חום בלבכם, כלהבה בוערת, קנאות גדולה לאהבת ישראל, לכבוד ישראל – אני מגלה לכם מה שבלבי, ואם לאו – דברנו מה שדברנו, שמענו מה ששמענו – וחסל. איש איש הולך לביתו, איש איש שב למקומו.

ועתה שנגע אליעזר בפנימיות שבלבי – אני אומר לכם: תשוקה יש בלבי לעשות חברה אחת. חברה של שנים עשר איש. כולם אחים. כולם – לב אחד. ותכלית החברה – לנקום נקמת יהודים מידי גויים. ערבי או תורכי, יהיה מי שיהיה, איש פשוט או נכבד, שר בממשלה או בצבא, אם הוא מזיק ליהודי, עושק או משפיל, ומכל שכן אם הוא הורג – מידנו יפול! לא יגמור חדשו. לעשות נקמה בגויים. דין! משפט! וראש אחד יהיה לנו. מה שמצוה הראש – יקום! חבר, שיפול במאסר או במות – כל החברים דואגים למשפחתו. כולנו – כיס אחד לכולנו. כל שיש לנו וכל שאנו מרויחים – בכיס החברה יבוא. איש איש מקבל בשבוע מעט שבמעט. בצמצום. וכל זה – בסוד גמור. סתום וחתום. עד שלא יהא ידוע כלל, שקיימת חברתנו. זו ההתחלה. ואחר כך – כל שנמצא חברים טובים, גבורים, נאמנים, אנשים שידם נקיה ולבם טהור – נקבלם. תגדל החברה לאט¹¹ לאט פסיעה פסיעה. נהיה אגודה כבירה, גדול אדיר. עד שנשיב לישראל כבוד, ככל הגויים. אם תקבלו מחשבתי – אני מכניס מיד לכיס החברה כל כספי אשר עמי, מאה וחמשים לירות זהב. והראש יהיה – אליעזר גאלאנטי. לו יאתה. אין חביב כמוהו בינינו ואין נבון כמוהו. אני – שַמש שלו. יד ימינו. לאשר ישלחני אלך, אשר יצוה עלי – אעשה.

ובענין שלנו, עם הרשע פייאד, אם תסכימו, שאהרגנו בגלוי – החברה תדאג לאשתי וילדותי. בין שאמות אני, בין שאלך לעכו (למאסר). אם יקום אחר וירע ליהודי, יצא אחד מאתנו ויפיל אותו. ככה. פעם, פעמים, שלש, ארבע – עד שתפול עליהם אימתה ופחד.

כשגמר עקביה את דבריו היו חברים, שבאו וטפחו לו בחבה על שכמו ואמרו: פה מבורך! הרי כמה שהכרנו את עקביה, שהוא אדיר בגבורה וקנאי לשם ישראל, לא הכרנו אותו כבלילה הזה.

והאיש מסעוד טופל, שהיה משכמו ומעלה גבוה מכולם, אמר לשון אמת וחביבות: החיים והשלום לעקביה! אש גבורה של אבות קדמונים בלבו. ומן האש שלו הבעיר לבנו. אני, כשלעצמי, אש אחזה בלבי. חייכם, נראה בעליל, שיש גלגול נשמות. עקביה גלגול של שמשון הוא. אש נקמות של שמשון!

אחר כך שבו ודברו בענין החברה. אמר אחד: מה שם יהא לחברה? צריך שם לחברה. אף עקביה לא חשב על כך. אמר אליעזר גאלאנטי, שהיה יודע מעט תורה: ראוי לקרוא לחברה – “מגן דוד”.

ענו כולם ואמרו: שפתים ישק! אין טוב משם זה. נועם ועוז לחברת “מגן דוד”!

וכשהסכימו הכל, שאליעזר גאלאנטי יהא ראש עליהם, קם הלה והוסיף כמה דברי חן ואמרי־שפר. ולבסוף אמר: היום חברה גדולה נתווסדה בישראל! ויהי נועם ה' עלינו, עזרנו מאת ה' עושה שמים וארץ. אבל דברים אלו – כובד ראש ומתינות יפים להם. דיו הלילה הזה בפתיחה. מכאן ואילך נתאסף ונחזור ונסיח בדברים וענינים.

מיד הוציא עקביה כיס של תפילין ושלחו ידם כולם ונשבעו לשמור הדברים האלה בסוד כמוס וחתום.

שבו כולם ועלו בחשכה במעלה הר הבית דרך “שער האריות”, בלב קל ובנפש שמחה, וכשהיו מהלכים ועולים לאטם, היו דומים לאישים מופלאים שעלו עם לילה מבין חרבות ירושלים.

למחרת בבוקר, כשיצא עקביה מפתח ביתו לילך לחנותו, בא לקראתו שמשו של הרב “ראשון לציון”, נתקרב אליו והודיעו לשון חשיבות: מוזמן אתה לבוא אל “הסיניור רב”.

תמה עקביה ושאל: מה ענין לכך? לא נשיתי ולא נשו בי.

אמר לו: אין כלום. רק דבר לרב אליך.

– שפיר. אחר שעה קלה אבוא.

– ברם “הסיניור רב” רוצה בך מיד, שתבוא יחד עמי מיד.

– מה משמע מיד? אקנה דברים מהשוק ואחר אני הולך.

– בכן עלי להודיעך, שהרב מטיל עליך ב“כח התורה”, שתבוא מיד. שמע עקביה, שהדברים אמורים ב“כח התורה” – ונשתתק. נתרוקן פיו מדברים ולבו נתמלא הרהורים תמוהים.

משנכנס עקביה ל“ישיבה”, מצאו לרב “ראשון לציון”, הישיש וגבה הקומה, שהיה צועד בחדר מתונות. פניו זכים־ענוגים, זקנו, שמלבין כחוטי משי צחורים, מכסה חזהו לרוחב, והוא לבוש מצנפת־המשי הגדולה וגלימת–השרד שלו.

משנכנס עקביה עמד הרב תחתיו. צעד עקביה לקראתו בהכנעה כפוף־ראש וידיו מושטות לנשק את ידו.

ישב הרב בזוית בכסת הרחבה ואמר לעקביה: שב, “בן”.

ישב הלה על הכסא לפניו. פתח הרב ואמר:

– קראתי לך עקביה, בהסתר דבר. רואה אתה, שלא מסרתי את דברי לועד ולא לאיש אחר, אלא אני בעצמי לקחתי עלי לדבר עמך פנים אל פנים.

– חיירולה (לטובה מן האל) רבנו, מה הדבר?

– אתה יודע, מה הדבר? ודאי שאתה יודע…

– לא, אדון רב. איני יודע. כיצד אדע?

– אמר לו הרב דברים בחביבות: מכיר אני בך, שיהודי כשר אתה. הרי מכבר ידעתי, שאיש טוב אתה ולב טוב מאד לך. ואמת: כוונתך טובה. אבל מעשיך אינם רצויים. בעיני ה' – אינם רצויים. כלל אינם רצויים. הרי ידענו, שכל אותו אסון, שבא על יוסף נחמן, בגלל… קלות דעת שלך בא עלינו… אבל – על כל זה אנו מחשים ומעלימים עין. אלא האחרונות שלך – נוראות מן הראשונות… על אלה לא נחשה.

– מה הן אחרונות, רבנו… איני תופס…

– אין צורך שתשים עצמך תם… “תופס” אתה הכל כראוי. כוונתי למעשיך אמש. על הקשר. על האגודה. על כל הדברים והמעשים, העלולים להביא כליה על העדה… כלום רצונך להביא כליה על עדת ירושלים?

על כך גוזרני עליך – שתחזור בך. הסר ידך מכל הענינים המשונים הללו. נער כפיך מכל וכל… ולא תזכור ולא תפקוד ולא תעלה דבר על דעתך… הזהר, הזהר, ואל תחתה גחלים!…

היה עקביה המום ודהום… עגמו פניו וקדרו מאד… גמגם ואמר:

– אבל… כיצד… רצוני לומר – איך נודע לכבוד חסדו… מאין ידע? אימתי?

– מה תכלית, שתשאל כיצד ומתי. די לנו שמודה אתה, שנכונים הדברים – ואני מטיל עליך שבועה חמורה לפני ספר תורה פתוח שבהיכל, שאתה עוזב ומתחרט על הכל חרטה גמורה…

ישב עקביה ישיבה כפופה, ראשו מורד על חזהו, כאחד שמרכין ראשו לפני תלין, שעומד להתיז ראשו מעליו, והיה כמו ניטל הדבּר ממנו.

והרב מוסיף ומדבר לאזניו דברים רבים, דברי־כבושין רכים כשמן ודברים קשים כמדקרות חרב.

ברם, ראה הרב, שעקביה – עיניו נעוצות בקרקע וכולו אבן דוממת… התבונן בפניו והכיר, שאין הוא שומע דבר וחצי דבר.

נתן קולו הרב ואמר: למה תדום, ח' עקביה? רבות מחשבות בלב איש. מה מחשבות רבות בלבך? השב לי.

הניע עקביה בידו רמז לבקשת תחנונים, שימתין לו הרב מעט.

תמה הרב – והמתין לו. ועקביה יושב על מקומו כצופה עמוקות ונסתרות… ואחר כך קם ואמר, והיו דברים ברורים מהחלטה גמורה:

– יראה אדון רב… אני עפר תחת רגלו… ממש עפר… מה אני? אפס ואין… ישים רגלו על צוארי וירמסני… אני – פקודתו תשמור רוחי… לא אטה ימין או שמאל… רק אם יאמר לי שורש דבר. והיה אם יגיד לי, שמהשמים גלו לחסדו, או שבאה לו ידיעה בחלום – איני מאמין בכך. איני מאמין. ולא אצית לכבודו. יעשה חסדו כפי רצונו ואני אעשה מה שאעשה. אבל אם יאמר לי, שאחד מן החברים גלה את הסוד, מיד אפסיק ואתחרט… כל החברה בטלה… אם אין אמונה בבני אדם מה שווים כל אלו הדברים ומה שווים אלו החיים? כל הבנין נהרס. הכל חורבן.

היה הרב כאחד שנדחף לפתע בין מצרים: תהום מזה והר זקוף מזה… ויהי כנבוך.

נעץ עקביה מבטי עיניו בפני הרב, כאחד שמציג שני שביבי אש באפלה להאיר דרכו לפניו, והיה בודק ובוחן לסתרי לבו, היבטא את האמת לאמתה אם לא?

עכשיו שהה הרב דומם רגע ארוך, תוהה וחושב, ועקביה המתין לו ולא גרע עיניו מעל פניו.

לאחר שהייה גדולה העביר הרב ידו על פניו כמנער הרהוריו ואמר: ובכן אגיד לך האמת, ח' עקביה:

– לא בחלום בא אלי הדבר ולא מן השמים גלו לי… נודע לי הדבר – ודי.

– די לי… “אדון רב”… יחיה לנו שנים רבות בכל טוב… די. נגמר… עתה אלך – והוא הושיט ידיו לנשק ידי הרב.

חכה בני… השבע… עליך להשבע… גוזרני עליך, שתשבע.

– מה צורך בשבועה, רבנו? דבור שלי אני נותן. יאמין לי רבנו, לא אחליף דברי.

– אף על פי כן רצוני, ש“תקח שבועה” על כל דבר ודבר, שאפרוט לפניך.

– איזו דברים, רבנו?

– שתבטל זו האגודה ושלא תעסוק לעולם באגודה אחרת כדומה לה ושתמנע עצמך מהתגרות עם גויים ושלא תגע כלל ועיקר בזה הרשע פייאד, פן תמיט שואה על עדת ה'. על כל אלה תשבע לפני ספר תורה שבהיכל.

ענה ואמר עקביה:

– שלומו דמר ישגה לעד. על הכל אני נשבע. אבל אין אני נשבע על הרשע פייאד. זה הרשע חייב מיתה. ואני בידי אמיתנו. בדין אמיתנו.

– הס, עם הארץ! דום, “עזפן” (עז־פנים)!

– אלף מחילות אני מבקש, רבנו. כל שאמר לי – על ראשי ועל עיני. לא אסור מדבריו. אבל אותו רוצח, שהרג אב ואם על בנים ושזמם להרוג אותי ואת אשתי, כיצד יהלוך חי בארץ? כיצד יבוא ויהלוך ברחוב היהודים? מי יוכל לראות ולהחריש? למה נביט ונחריש? למה? יכני בסנדל על ראשי ובלבד שיסביר לי, למה נחריש? למה תחרישו כולכם? כיצד תעמדו אתם על דם יהודים? הכך התורה נותנת? לא יתכן! לא יתכן! ויודע אני: חסדו חושש לעדה. הרבה צדק עמו. אבל אני בנפשי אנקום נקמת הדם השפוך. ואני לבדי אשא. אם שיאסרוני ואם שיהרגוני. אני נותן נפשי קרבן דמם של ישראל. בנפשי שלי – יכול אני לעשות כרצוני.

נתאפק הרב וחזר ודבר עמו דברי כבושין והסביר לו מתון מתון, שאין רשות לאחד לעשות דין לעצמו. שכן דיני נפשות חמורים וסבוכים מאד. וכל אימת שאין עדות ברורה בתכלית, אפילו סנהדרין בזמן בית המקדש היו נזהרים וחרדים שלא להוציא להורג. והוא, הדיוט שבישראל, היאך יעלה על דעתו מחשבת־פגוּל זו?

ברם, עקביה – אחד דברו בפיו: או שיעוררו משפט ויקראו את הרשע לדין או, אם חוששים שיהיה העמל לשוא, יגאל הוא דמם של ישראל ודמו שלו. כל עצמותיו תאמרנה, שהדין עמו. ומדברו לא יחזור.

משנתעיף הרב להפוך דעתו של עקביה, התקצף קצף גדול עליו והטיל עליו לבוא ולעמוד לפני בית הדין.

*

הרבה יגיעות נתיגעו הרבנים עם עקביה והרבה דרכים ואופנים בקשו לעקור דעתו מראשו – ולא הועילו. שלשה ימים חזרו וישבו בבית דין והיו הופכים והופכים עמו. פעמים דברו עמו בחביבות במתינות, כדרך שמדברים עם קטן עקש, שדעתו עקומה עליו ורצונו חשול כברזל. פעמים משלו משלים לפניו וספרו מעשיות ובדיחות לאזניו והיו סוברים, שנתרככה דעתו עליו. ברם, אחר כל הדברים היה חוזר ועומד על דעתו, כאילו לא עמו דברו ולא אזניו שמעו.

הרבנים, שחכמה ותורה עמם, היו שופעים על עקביה דברים מדברים שונים בהרבה חריפות וחדודים, והוא היה שומע ומקשיב להבין דבריהם. אבל בפיו לא תורה ולא מענה לשון, אלא תשובה אחת: אם שאתם תעשו משפט או שאני אעשנו. פעם אחר פעם חזר על דברים אלו. לא הוסיף ולא גרע. היו הרבנים דומים בעיני עקביה, שעמד סמוך לידם, לגלים שבים, שזעים וסוערים, קפצים ומתרוצצים על צור סלע, וכל שהם עולים עליו וחובטים בו, הסלע במקומו עומד והם שבים כלעומת שבאו ובאים כלעומת ששבו.

אחר כך איימו עליו הרבנים איומים רבים: ימסרוהו לרשות כדין אזרח, שמסוכן לצבור. יטילו עליו חרם ונדוי. יורו לשלטונות, שיגרשוהו מירושלים.

ועקביה מענה בפיו לכל איום: אם רבנים יהיו “מוסרים” – אוי לנו שהגענו עד כך. והרי באמת אין כדאי עוד ליהודי, שיחיה. ולא דים לרבנים, שיושבים תחתיהם ואינם תובעים לדין על דמי ישראל, יקומו הם בעצמם ויתירו דם יהודי? ואם חרם יטילו עליו – לבטלה יהיה. אין הוא מבקש דבר מן הבריות. ובעצם אין לו עוד דבר עם הבריות. ומוטב שלא יקרב אליו שום בן אדם. הרי בעצם אין אדם בארץ. (ובשעה שטען דברים אלו לפני הרבנים, נשתהה רגע אחד וחשב: וביתה של דיאמנטי? הרי אף הם יבדלו ממנו! עמד וגמר בלבו: בין כך ובין כך אבד ישעו מאדם ואל!).

ואם יגזרו עליו גרוש, סופו שישוב אפילו לאחר כמה שנים – ויעשה דין, שמוטל עליו.

פרשה זו – חזרו והפכו בה שלשה ימים. ובסופו של דבר ישבו הרבנים שלא בפניו ונמנו וגמרו לדונו בחרם! סברו: אין הלה יודע, מה טיבו של חרם. ברם, כשיהיה נתון בו בחומר הדין, ודאי ישוב מדעתו.

בשבת של אותו שבוע עבר השמש המכריז של בית הדין, שקולו חזק ועז בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות, והכריז אחר קריאת התורה ובנוסח הקבוע לכל הכרזות בזה הלשון:

הי סיניור חכם!

די נומבראדו (מטעם) די עטרת ראשנו מורנו ורבנו ראשון לציון, ה' ישמרהו ויחיהו, אי די נומבראדו (ומטעם) די לוס סיניורוס חכמים של בית דין הצדק –

יאָמר לכל העדה, שהאיש המכונה עקביה קורדובירו, שמלאכתו פחחות, שרוי בחרם ובנדוי בגזרת התורה ואסור חמור לאדם מישראל לעמוד בד' אמותיו – עד שיחזור למוטב.

ושומר נפשו ירחק ממנו.

גם בבית הכנסת שבו התפלל עקביה באותו יום שבת ראו האנשים את “המכריז” וצפו לשמוע, מה חדש אירע בעיר, שיכריזו עליו בפומבי.

משקלטה אזנם הכרזת החרם על עקביה, נתנו רבים עינם עליו בדומיה גדולה והיו מתלחשים ותמהים, כאילו שמעו דבר שבטעות או ראו דבר שבאחיזת עינים.

ועקביה עצמו – מיד הסיר טליתו מעליו, קפלה לאט לאט ופנה לצאת מבית הכנסת. כשעבר מתון מתון לדרכו, כבר נזהרו ונתרחקו קמעא כמה יהודים, שלא יהיו נמצאים בד' אמותיו.

הוא יצא מבית הכנסת בלי להשתחוות כלפי ההיכל, כאחד שיוצא בדימוס ממקומו קבל עם.

 

יט. “אמו של המשיח”    🔗

מן הנמנע שנבוא לכתוב במפורט דברים וענינים, שנתרחשו ונתהוו באותם הימים, שגזר־דין החרם היה תלוי על ראשו של עקביה. על כגון זה נאמר: “כבוד ה' הסתר דבר”. שהרי עקביה ודאי שדבר באותם הימים דברים הרבה בתוקף ובעזות וגם (נאמר ברמיזה) עשה מעשים אשר לא יעזו. אבל כבר אמרו: אין אדם נתפס על צערו. וגם אנשים רבים בעדה כגון אותו עני אליהו כלפון ואליעזר גאלאנטי ומסעוד טופל ועוד הרבה הרבה, בעלי זרוע עם גבורה, באו לידי רתיחה והיו מטרידים את הרבנים בכל יום והיו מטיחים דברי בזיון בפניהם ושלא בפניהם – ולא נשתתקו הבריות ולא נסתמו הפיות, עד שבטלו גזר הדין של החרם לאחר עשרים ושנים יום, מאחר שאותו רשע פייאד נסתלק מן העיר. יש שאמרו, שעלה לחג' למקומות קדושים שלהם בערים מכה ומדינה. ויש שאמרו, שרחוק רחוק מירושלים נסתלק באיזה אופן שהוא מן העולם. ומכיון שבטלה סבת החרם, עמדו הרבנים ובטלו את החרם. ואין מן הצורך להתעכב באלו הענינים.

ברם, אף שעברו אותם ימי רוגז ומהומה מקרב העדה, עוד היה עקביה מהלך בלב כבד ובנפש מרה והיה דש בעקביו קלות כחמורות והיה נראה ברור, שהוא מכוון לבוא בקנטורין כביכול עם בוראו.

ביחוד נראתה בעליל סוררות זו במנהגו עם אותה אשה כשרה דיאמנטי.

שהרי אחר שנפרדו השכנים ואחר שהתחוללו כל אותם הענינים, שהטרידו את עקביה וסחפו עמם גם כמה מאנשי הדעה כסחוף זרם־מים אבנים למכביר – לאחר ששקטה הסערה, שכך לבו של עקביה והיה שוב נמשך ומשתוקק לחברתה של דיאמנטי. אלא שהשכנים מבית אלשיך נתרחקו הרבה מעקביה; בתחלה מחמת בלבולים וטרדות של עקביה, ואחר כך מחמת חומרת החרם. ואף שרעים וידידים של עקביה, יהודים טובים וכשרים, מיד אחר שבטלו החרם באו אל ביתו ושמחו עמו וחדשו ידידותם עמו – השכנים לבית אלשיך לא באו ולא נראו כל עיקר.

ומדה מגונה זו שלהם היתה מחלחלת ותוססת בקרבו של עקביה, כסם שצורב קרביו של אדם ומבעיר דמו בעורקיו. שכן אין דבר, שגורם יסורים רבים לאדם כרגשות של נגוד שבקרבו. כלומר, כשאוחז בו רגש אחד והפוכו. כגון: אהבה ורוגז או קדושה וטומאה וכדומה.

וכן היה לבו של עקביה נשרף בלהבה מרוגז על השכנים ומאהבה אותה, את דיאמנטי, וכן היה מצטער צער של רחמים וזועם מרגש אכזריות.

וכל יום ויום היה מתאבק עם עצמו ומתגבר על עצמו, שלא להכנע ושלא ללכת לראות פני השכנים ואף לא פני דיאמנטי. ואמת ניתנה להאמר, שיותר שמר עצמו שלא לראות פני האשה מאהבתו אותה, כדי שלא יבוא להרעימה ולא יהא גורם לה צער ומרירות.

כך נמשכו ימי מלחמתו כשלשה חדשים.

יום אחד, ביום משמרת ח' אלול, שנוהגים ללכת לבקר בבית העלמין שבהר הזיתים – משיצא עקביה לעת הבוקר מפתח ביתו, חש עצמו כעמוס משא כבד ולבו לחוץ כבצבת. הלך והרהר וחשב בנפשו חשבון אלו הימים הטרופים, שעברו עליו, ומצא, כי עברו ותמו מאה ועשרים יום מאז נפרדו השכנים אלשיך ממנו, והתגאה בלבו שעלה בידו לשבור את יצרו עד כך, ובדיעבד היה שמח, שיכול לשמור את דברה של דיאמנטי באמונה, כרצונה וכחפץ לבה. כל הימים האלה עמד בגבורות ונתאבק עם יצרו ולא סר כל עיקר אף בקרבת מקום לחצר מגוריה מחשש פגישה עמה. בכל עוז עקשנות, שטבועה בו מתמיד, עקר ממש את זכרה מלבו. וגם למעלה מזה דומה לו: לא רק זכרה עקר מלבו, אלא לבו עצמו עוקר הוא בידיו יום יום קמעא קמעא.

ושום אדם לא ידע, לא ראה ולא הרגיש בזו המערכה, שעמד בה דרוך וחמוש בכל חושיו וחושי חושיו. רק אל אלהי הרוחות – אם רואה הוא ללב אדם – הוא היודע, שמלחמה זו היתה הקשה מכל המלחמות, שלחם מעודו ועד היום. שכן מלחמה זו מסותרה וחתומה היתה בין בתרי לבו ללא מלה וללא ניב, בלא שאון ובלא סער, אלא מלחמה שבחנק, חנק דבור וחנק כסופים. מי באדם ידע מלחמה שכמותה?

ובאותו בוקר לא מצא עקביה חפץ ורצון גם לפתוח את חנותו. רוח בטלה ושממון אחזו בו. ברחוב ניכרת ריקנות ועצבות: משפחות משפחות הלכו, או היו מכינות עצמן ללכת לבית העלמין, ואוירא של עגמימות ויתמות תלויה ברחובות ובחצרות.

עקביה שב וישב בביתו ליד המצע שבחלונות, לגם קהוה ועשן נרגילה. פתאום נעקר ממקומו, כאחד שנאחזה בו שלהבת דלקה, ויצא מהלך ונחפז ומהיר ברחובות קריה. שעה ארוכה ארוכה היה מהלך סובב בשווקים וברחובות, עד שנמשך אחר קַדָר אחד, שנשא על גבו חבילה של כדי־חרס, שמצננים את המים.

עקביה, שהיה זקוק לכד אחד, הלך אחריו לקנות ממנו בשעה שיעמוד באשר יעמוד. והלה הלך לאורך הרחוב וירד במדרגות הרחבות של בית הכנסת הגדול. ירד אף הוא אחריו. בהיסח הדעת ובלא כוונה ירד אחריו.

והשעה מאוחרת – אחר שליש היום – כשעתיים לפני חצות יום.

משירדו במדרגות הריקות והדוממות מאדם, המשיך הקדר דרכו ונכנס לחצר שבצד – ועקביה ירד אחריו. ליד פתח בית הכנסת, למטה, עמדה דיאמנטי, דָליָה בידה האחת וכדה בידה השנית, מוכנה להכנס לשאוב מים מן הבור הגדול שבתוך בית הכנסת, שמימיו קרים ומשובחים.

משנפגשו מבטיהם בבת אחת, נצב עקביה תחתיו, כמו נדבקו רגליו בקרקע, עיניו פקוחות־בוהות, לבו מקיש בחזהו כלב נער, שנבעת מפחד גדול. ודיאמנטי תלתה עיניה מלמטה למעלה ונראה מבטה טעון כל אורות העולם וכל מחמדי־תבל. ודאי כך מביט אדם ממטה למעלה, מבט הודיה ותפלה, בעת שנגלים לו לפתע מראות פלא ממרומים. אף היא נכבלה לשונה בפיה לא ידעה דבּר.

אחר הורידה ראשה בלאט ואדמומית נשתפכה בפניה.

אזר עקביה חייליו ואמר: בוקר טוב, מלכה שלי!

– בוקר – טוב, אחא. מה לעקביה כאן בשעה זו?

– לא ידעתי דרכי, האמיני. לא ידעתי נפשי. בלא דעת הגעתי הלום.

– אף אני. לפני רגעים שנים לא ידעתי, כי אבוא לשאוב מים מבית הכנסת. אפשר מהיותי לבדי נתעורר בי רצון לשאוב מים קרים. הכל, כל השכנים יצאו והלכו לבית העלמין; גם הם, בני הבית, הלכו ואני נשארתי לבדי. מפתחות בית הכנסת והבור מצויים עמנו. שכננו הוא שמש בית הכנסת. אמרתי, אשאב מעט מים.

– הבי ואשא דליך.

נכנסו לבית הכנסת. השתחווּ כלפּי ההיכל – והלכוּ עד הקצה מאחורי העמודים הגדולים, מקום שהאפלולית היתה חתוכה בסילון של אור, שירד באלכסון מארובה שבגג. דלת־הברזל בפי הבור שעל הרצפה היתה נעוּלה. פתח עקביה את דלת הבור ושאב לאטו מן הבור העמוק מים צוננים ויצקם לתוך הפח. היו סילוני המים נוזלים ויורדים ככסף מוּתך. והיו גם סילוני אור מופלאים נתזים מתכלת עיניה¹² של דיאמנטי. מחלל אמצעו של בית הכנסת שפעוּ נגוהות גדולים, כמו הגיחו מעולמות טמירים והם מתכוונים להציף ולהרבות עולם ומלואו אור… אור…

הלכו ונשזרו מסביב לעיני עקביה קרני־אור וחוטי־זוהר, כהשזר סביב פקעת הפרפר חוטי־משי לאין קץ.

חדלו ידיו מדלות המים ועמד הפח מלא על גדותיו כלבו של עקביה שהיה מלא דברים דברים למכביר. עמד וחצב מחדרי לבו לאזני דיאמנטי דברי זוהר ושיח־לשון נוצץ כברק קלוחי האור שסביב לו.

אז סמך ידו על כתפה של דיאמנטי, כאחד שמבקש לאחוז בקרני אור, שמרחפות בחללו של עולם.

אמרה דיאמנטי רתת: עקביה, ראה, אתה דובר כאחד הוזה בחלום. תן לבך, עקביה…

והוא דלה דברו עוד ולא חדל: קדושה ממלאת לבי. הוא, הקדוש ברוּך הוא, דובר לנו מן האור. קול ה' באור. אור. אור…

– עקביה, אתה מנשק לי. אויה לי… עקביה.

– אַת הבת היקרה, הבת האהובה לבוראה, אחת אַת לו. עוד לא היה בברוּאי ידיו פנינה כמוך. הירע לב אב על בתו האהוּבה?

– עקביה, עקביה, הריני שפחתך, כפּות רגלך אנשק. חזקני נא. קחני החוּצה. רפו ידי. רגלי כושלות. חוּסה, אהוּב…

– מלאכים קדושים ילווּך – נשבעתי, אם לא יגלוּ עתה מלאכים מן ההיכל! לא אמלא את שנתי, אם לא יראו מלאכים מן ההיכל –

– עקביה, הן טוב אתה. טהור לבך… אנא, אַל תחריב עולמות. עולמות יחרבו. אויה לי. התאושש, עקביה, דרוך על צואר השטן!

– הוא, הקדוש ברוּך הוא, רואה ללב. הוא יודע נסתרות, הוא צוה. הוא אשר צוה: ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך… ואני – את אלהי אני אוהב. בכל נפשי, ואת בתו, בתו היחידה אני אוהב.

– אתה גבור, עקביה. לא גבור אתה? איכה תפול ותפילני – אל שאוֹל? אני אוהבת אותך, עקביה, ואתה תשׂנאני כל כך? זכור, עקביה – כרצוח נפש תרצחני…

– רעה על ראש כל אויב וצר! לא תגיע עדיך צרה. טהורה כמלאך אַת. קדושה כאחת אמותינו. אני יודע זאת, והוא הבורא יודע זאת. הוא היודע.

– אובדת אני, עקביה. אני אבוּדה… אבודה…

– לא אבוּדה, חלילה. איכה תדברי דבר־שוא? עת למצוא עתה. את עצמך תמצאי. ואני את עצמי אמצא. והבורא יהא נמצא בינינו.

– הרף, עקביה! דע, אם תעשה לי רעה – פה בזה הבור אפיל עצמי. ואם תעצרני אתה, אשוב מחר ואפיל עצמי בזה הבור. נשבעתי בשם אלהי! נשבעתי!

שמע דברה עקביה ונזדעזע מפני תוקף דברה – והסיר ידיו מעליה. ראה לחורון פניה – ונתחלחל. נסוג לאחוריו מבויש ונכלם.

– עכשו, עכשו, – אמר עקביה – אני אבוד. לא נשאר לי עוד דבר בזה העולם. בא קצי. הנה בא.

– לא, עקביה. ישמרך אלהים. אתה התגברת ונצחת את השטן. הצלת עצמך והצלת אותי. משאול נצלנו. אלהי השמים יראה בעינינו. לך בשעה טובה.

– דיאמנטי, קדושה, מלאך משמים! אמת, שאין לבך כבד עלי? ולא תשׂנאיני עכשו?

– יאהבך הבורא, כשם שאני אוהבת אותך. לך בשעה טובה. לך מהר, עקביה.

הקשיב עקביה לשיחה והיה דומה לו, כמו ירדו אליו אלו הדיבורים מחללו של בית הכנסת. האין קול אלהים דובר אליו מהיכל הקודש?

הוא נעקר ממקומו, פנה ופסע כאחד סהרורי לאטו לאטו – כמו דחפוהו ידים נסתרות לחוץ.

*

לאחר ימים מועטים הגיעה שמועה לעקביה, שדיאמנטי נתכנסה בקרן זוית ביתה והיא מכוּוצת כחיה בפנתה ואינה זזה ממקומה ואינה מוציאה דבוּר מלשונה. שגר עקביה מיד את אשתו ובשוּבה שמע מפיה דברים כמשמעותם, ככל שסחו הבריות.

לא עברו ימים רבים והבריות ספּרו, שראו את דיאמנטי אלשיך הולכת ברחוב ודעתה טרופה עליה.

מהו, שטרוּפה דעתה עליה?

– שלוקחת סחבות ומלבושים או כרים קטנים ומניחה אותם תחת שמלתה על כרסה ויוצאת לחוץ ואומרת, שהיא מעוּברת… הרי שהיא מעוּברת. עתידה היא ללדת את המשיח. היא שתלד את המשיח. היא אמו של המשיח…

שמועות אלו הממו ראשו של עקביה. כמו סקלוּ ראשו באבנים. וקשה סקילה של דבוּרים מסקילה באבנים, שסקילת דבוּרים אינה נפסקת. אף שהמדבר מפסיק וגומר שיחו, עוד הדבוּרים נופלים כאבנים על ראש האדם.

ועקביה אין הוא מעז לילך בעצמו לבית דיאמנטי. יראה ופחד עמו. לב יודע מרת נפשו. אוי לו, שכך עולל לה. אבוי לו, שידיו עשו אלה.

ניטל לגמרי טעמם של חיים מעקביה. אין דעתו לא למלאכה ולא לפרנסה, לא לאכילה ולא לשתיה, יומו בטלטולים ולילו בנדודים. דומה אף דעתו קרובה להטרף עליו. אף הוא אין מלה בלשונו. אנחה בלבו וּמהוּמה בנפשו.

וגדולה מזו – מרירוּת שבנפשו! מרירוּת שבארס. זהו שמגיע לה ולו על שלא חטאוּ? כך גומלים משמים? אי… אי… כמה צפוּן בידי רבון העולם! מה רב טוּבו, שצפן לעקביה! באמנה, כזאת לא פלל. זאת המארה לא שער. כמה שלח כביכול על ראשו מהומות חרדות גדולות. אבל זו האחרונה עולה על כולנה, על כולנה.

ואת דיאמנטי לקחוּ רחוק מחוץ לעיר – לבית חולי רוּח.

תשוקה אחת עכשיו בלבו של עקביה, אחת ויחידה: שיראה אותה בעיניו. אחר יבוא עליו אשר יבוא. מהו שיבוא עליו ומהו שמצפה לו – לא ידע. ולא ברור לו, מה טיבה של תשוקה זו, שבוערת כלהבה בלבו. אבל ברי לו: לא תכבה להבה זו, עד שיראה אותה.

כיצד יעשה, שיראה אותה?

גדר גבוהה כחומה סביב לבית החולים. שם לפני ולפנים כלוּאה דיאמנטי כמלכה בשביה. ואין יוצא ואין בא בבית הזה אלא ברשות הרופא.

כמה ימים בא עקביה והיה סובב והולך מכאן ומכאן, עד שראה את השוער, בן לעדה מזרחית, ולקח דברים עמו. זה מבפנים וזה מבחוץ לשער הברזל היו לוקחים דברים בסוד ובהסתר דבר. ולאחר שקבּל השוער כמה דינרים בשביל כל הסדוּרים, נתרצה שיהא עקביה נכנס לראות שעה קלה את שכנתו לשעבר.

יום אחד, אחר חצות היום, יצא עקביה מן העיר העתיקה והלך, יחידי ונחפז, בדרך העולה לבית החולים בקצות העיר החדשה.

תקע ראשו בשבכה שבשער הברזל והמתין לשוער, שיראה לעיניו.

כשבא השוער, פתח השער ולקחו לעקביה דרך הגן הגדול. ואחד משרת, שהשוער לקח עמו דברים, הובילו והלך עמו בגלוּי ובלא חשש – שאין רופא ואין גבאי ואין משגיח בבית בשעה זו.

אמר לו עקביה למשרת: שמע, חביבי, איש חסדי, בתחלה תן אותי לראות אותה בהסתר, שהיא לא תראני. חושש אני, שמא תכירני ואפשר אגרום לה רעה.

אמר לו איש חסדו: אַל תהי חושש, כבר שמעתי ושׂמתי לב לכל שסחו הרופאים על אודותיה. אמרו: לקוּיה היא לקוּי קשה בזכרונה ואין היא מכירה כלל בכל שעבר עליה, לא באנשים, ולא בדברים. שכּן יש אצלנו מינים של שוטים. הו… הו… מינים שונים! יש שוטים טובים ויש רשעים. יש דבּרנים ויש שתקנים. יש שוטים לשעות ויש לימים – ושעות יש שהשוטים הללו מדברים בשׂכל טוב וברוב טעם. ויש מתרפאים בזמן קצר ויש – בזמן ארוך. שכּן יש “זעזוע” ויש “טרוף”. זעזוע – פגיעתו לזמן רב או מעט. ו“טרוף” – אין לו תרופה. וזאת האשה – חבל על האי שופרא – אין לה תרופה. כביום לקוּיה הראשון, כך תהיה עד יום מותה. כל לקוּיה של זו, שקורעת כל דבר שבין ידיה ומניחה על בטנה. ויש שיושבת שעות ארוכות ארוכות שקטה ושוממה.

עקביה הקשיב לאיש המדבר ורגליו כמעט כושלות בלכתו.

– כך אמר? הרופא הגדול אמר כך?

– גם הרופא הגדול וגם השני.

– כך? כלה ונחרצה! כלה ונחרצה! אבל מה סבּה לאסון שלה? האין הרופא יודע, מה טעם לכך?

– ודאי. הרופא יודע. הוא שאמר: טרוּף כזה בא לה מחמת תשוּקה גדולה משנים רבות. תשוּקה, שנחנקה שנים רבות, פורצת פרצה במוחו של אדם על ידי איזה גורם חזק ומביאתו לידי טרוּף. וזו חשּוּכת בנים היתה. זאת תשוּקה. אבל שהגורם לפרצה נעלם הפעם מעיני הרופא. ודאי היה איזה גורם חזק.

– כאן החדר שלה.

נפתחה הדלת.

החדר הריק מואר נגוהות בין ערבים, ברגע הראשון לא נראתה דיאמנטי. בדופן שמאחורי המטה ישבה חבוּיה, רגליה מקוּפלות תחתיה.

– כך אוהבת היא להסתתר – אמר המשרת – חבוּיה מאחורי משהו יושבת תדיר דוממה.

עמדוּ שלשת האנשים לצדה. היא הביטה למוּלה ולא הסבה ראשה. עמדו מחרישים.

קראה המשרת בשמה, שמעה והרימה ראשה. פגעו עיניה בפני עקביה.

לא ראה עקביה דבר – חוץ ממבטה, שלא ראה כמוהוּ מימיו.

עיניה פקוּחות בולטות. וכמו עובר מבטה וחוצה בגוּפו של עקביה ומשקיף ממנו והלאה. ודומה מבטה למבטו של אדם שמשווע וזועק ואין קולו יוצא. כאילו חונקים גרונו ורק מבטו משווע.

היא האריכה מבטה. ואחר השמיעה תנודת קול־לחש. קטע שבהמיה. המיה שבכאב. וחדלה.

כך שהה מבטה רגע ארוך.

ועקביה הגבור – חלחלה עברה במתניו וחורון עלה בפניו.

הפך פניו עקביה ואמר: די, עכשו אני הולך.

יצא בחפזון מן החדר והלך. בלא שיח ובלא דברי שלום הלך. השוער מהר אחריו ופתח לו את הדלת.

נטה מדרך המלך ופנה למורד ההר הגדול שממולו. בחפזה עשה דרכו, כמי שרודפים אחריו.

מששקעה עליו השמש בגיא, עמד ודבּר דברים במפורש:

– לאו, לאו. אני מדעתי לא אצא. גם מחיי לא אצא. לא אאבד עצמי. לא אשַמח אויבים… לא! אבל יוצא אני מרשוּתך, יושב שמים, מרשותך ומרשוּת בריות¹³ שלך אני יוצא. לא מכם ולא מתורתכם, לא מטובתכם ולא מרעתכם.

עקביה אני! חי אני! אדם בן־חורין!

מאז הלך עקביה לבית החולים – לשוא ממתינה לו אשתו יום אחר יום. שבוע אחר שבוע. הלך עקביה ולא חזר.

ועד היום הזה לא חזר.