פורסם ב“הפועל הצעיר”, 4.1.1966

אִוִּיתִי כָל שֵׁם פְּרָטִי בָּךְ,

פֵּרוּשׁוֹ קוֹצֵף וְּמְפַזֵּז עַל שִׁטְחוֹ,

עַמָּמַיִךְ וְהָרַיִךְ וְגֵיאָיוֹתַיִךְ, נַהֲרוֹתַיִךְ,

עִיר שֶׁלָּךְ וּכְפָר שֶׁלָּךְ עַל תּוֹשְׁבֵיהֶם:

הַיַּרְדֵּן, מָהִיר יֵרֵד, וְהַיַּרְקוֹן, גְּדוֹתָיו מוֹרִיקוֹת;

כַּרְמֶל בַּכְּרָמִים טוֹבֵל, חֶרְמוֹן מַחֲרִיד בְּשִׁמְּמוֹנוֹ,

צַלְמוֹן מְצַחֵק עִם צַלְמֵי-עָב;

הַשֶּׁפַע הַמִשְתַּפֵּךְ מִיִפְתַּח-אֵל וְיִזְרְעֶאל,

הַהַלֵּל וְהַהוֹדָיָה הַגְּלוּמִים

בְּעֻזִּיָה, הֲדוֹרָם, הוֹדַוְיָה וְרוֹמַמְתִּי-עֵזֶר,

הַתִּקְוָה הַמְשַׁוַּעַת מִתּוֹךְ אֶלְיָשִׁיב, יִבְנְיָה וָצֶמַח;

רוּת וְדָוִד, לְרֵעוּת וְאַהַב – –

מן ההמנון “חקוקות אותיותיך”

 

כי נער ישראל    🔗

אומתנו מקדמת-קדמתה היתה רגישה לטעמם וערכם של שמות פרטיים. עלילות ותולדות שבספר-הספרים שלה, לפרקים קרובים הן נענדות הסברים לשמות של איש ואשה, של מקום, אף של חפץ העשוּי:

חווה – “אם כל חי”; נוֹח – (על פי קירבת צליל ומובן) “זה ינחמנו”; יצחק – “כל השומע יצחק לי”; יעקב – “וידוֹ אוחזת בעקב עשו”…

באֵר-שבע נקראת כך על שום שבועת-ברית שכרת אברהם עם אבימלך ושבע כבשות-צאן שנתן לאבימלך, “למען תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת”. יצחק חפר שלוש באֵרות: לראשונה קרא עשׂק, “כי התעשׂקו עמו” רועי-גרר; לשניה – שׂטנה, כי “ויריבו גם עליה”; לשלישית – רחובות, “כי עתה הרחיב ד' לנו”. יעקב בנה מזבח וקרא לו אֵל בית-אֵל, “כי שם נגלו אליו האלהים”.

ומן המסעות במדבר: “ויקרא את שם המקום ההוא קברות-התאווה, כי שם קברו את העם המתאווים”; “למקום ההוא קרא נחל-אשכול על אודות האשכול אשר כרתו משם בני-ישראל”. בכיבּוּשי משה ויהושע, היו נקודות ששמותיהם הושארו כמטבּעם הקודם, אך היו גם “מוּסבּוֹת-שם” (במדבר ל"ב), כגון חווֹת-יאיר; ואם בנו בני-ישראל ערים חדשות – “ויקראו בשמות את הערים אשר בנו”.

 

שעשועי חז"ל    🔗

חכמי-התלמוד, שפסוקי תנ"ך ותיבותיהם ואותיותיהם שימשו להם בנייני-אָב למיצוי הילכות מיצווה ודרך-ארץ, הרבּוּ שעשועי-מדרש גם בשמות פרטיים שבאלה. תמהני אם יש במקרא אף שם פרטי אחד שלא נטפלו אליו להפיק ממנו איזה רמז או משל-חכמה או לשון נופל על לשון. אין לנו אלא לעלעל לרגעים בילקוט שמעוני, ויציצו לעינינו, לאחדים ולסיטונין, קישוטי מדרשי-שמות:

סתוּר בן מיכאל – שסתר דבריו של הקב"ה; מיכאל – שעשה עצמו מך. קורח – שעשה קרחה בישראל; בן קהת – שהקהה שיני מולידו. “וישלח מלאכים אל בלעם בן-בעוֹר פתוֹרה”:בלעם שבילה עם בן-בעוֹר (שבא על בעיר); פתוֹרה – בתחילה פותר חלומות היה, חזר (נהפּך) להיות קוסם. “וישב ישראל בשטים” – שנתעסקו בדברי-שטוּת. “ויקבור אותו (את משה) בגיא מול בית-פעוֹר” – כל זמן שהוא (בעל-פעור, עבודה זרה) פוער את פיו לנשוֹך ולהשמיד את ישראל, הוא רואה קברו של משה כנגדו, והוא מתפחד וחוזר לאחוריו.

המוּבאוֹת לעיל – עיקרן לחובה; אבל מכריעים במשקלם מדרשי-השמות לזכות. קומץ-מעט מאֵלה: און בן פלת – שנעשו בו פלאות; הושע בן בארי – באֵרה של תורה; “הנה דוד בניוֹת ברמה” – מה עניין ניוֹת אצל רמה? אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנוֹיוֹ של עולם (בית-המקדש שעתיד להיבּנות). “בניה בן יהוידע בן-איש-חיל רב-פעלים מן קבצאל” (דברי הימים א', י"א). בן איש חיל – בן איש חי; וכולי עלמא בני מתיא נינהו? אלא בן איש שאפילו במיתתו קרוי חי; רב פעלים מן קבצאל – שריבה וקבץ פעלים לתורה.

יש שם הנדרש לכמה פנים. מה קל מלמצוא ב“מחלוֹן” שורש-מחלה, שורש-מחילה ושורש-מחוֹל?… מעין הלצה תיאטרונית זולה היא: מאי עכסה? שכל מי שרואה אותה, כועס על אשתו…

עתים נדרשת שורה של שמות כסדרה: “וערשיה ואליה וזכרי בני-ירוחם” (דברי הימים א‘: ח’) – בשעה שמרעיש עולמו, אליהו זכור לטוב מזכיר זכות אבות… והקב"ה מתמלא רחמים על עולמו. “קינה ודימונה ועדעדה” (יהושע ט"ו) – כל מי שיש לו קנאה על חברו ודומם, שוכן עדי-עד עושה לו דין (רב את ריבו). “צקלג ומדמנה וסנסנה” (יהושע ט"ו) – כל מי שיש לו צעקת לגימא (שנתקפח בלחמו) על חברו ודומם, שוכן בסנה עושה לו דין. ומפרקי-אבות: וכל מי שעוסק בתורה, הרי זה מתעלה, שנאמר: “וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות” (מקומות שבמסעות בני-ישראל במדבר, והכוונה: ממתן-תורה בסיני, נעשתה התורה נחלה אלוהית לישראל, ועל ידי תלמוד-תורה הם מתעלים אל במתי-עולם). וכן דרשה מימרא עממית את סדר פרשיות-התורה, “אחרי-מוֹת קדושים אמוֹר” – נפטר אדם, מפליגים בשבחו…

 

עם רשב"ג    🔗

מסגולות שירת אבּן-גבּירוֹל שעתּים היא נוהגת בשם-עצם פרטי כאילו היה שם-עצם כללי.

מן השיר “עטה הוד”:

אֲנִי אֶחְקֹר צְפוּנֵי הַמְּלִצָה

– – – – – – – –

וְגַבְנֻנֵּי הֲרָרֶיהָ שְׁרוֹנִים

לְפָנַי וְאֳרָחֶיהָ נְכוֹנִים.

כאן “שרונים” – סתם עמקים או מישורים. ושוב מאותו השיר:

וְאִם הִתְפּוֹצְצוּ הָרֵי אֲמָנִים,

הֲלֹא טוֹב הַשְּׁאָר נִשְאָר וְזָרַח

כּמוֹ שֶׁמֶשׁ עֲלֵי יוֹם הָעֲנָנִים.

“אמנים” – על פי שיר-השירים, “מראש אמנה… מהררי נמרים”; והתפוצצות הרי-אמנים, פירושה: פסוּ אמוּנים מבני-אדם, וזאת מן “השבר הזמן קרני תיישיו?”

וּמַה-זֶּה נֶעְדְּרָה חָכְמָה בְּתֵבֵל –

הֲמֵת גַּלְגַּל וְתַמּוּ כֹל עֲיָשָׁיו?

שם של קבוצת-כוכבים אחת, עיש (או עש), פה מוּסב אל כל סגלי-הכוכבים הגדולים שבגלגל-הרקיע, והכוונה: קבוצות היוצרים הנדגלים, המופיעים בשמי השירה והחכמה בדורות הזוכים לכך.

אף משחק אבּן-גבּירוֹל בשמוֹת-אישים תנ"כיים לפי משמעותם, יש ברמזוֹ לשם מבלי הזכּירוֹ במפורש. כן ברצותו לדבר על ברק-אש, יאמר “בן-אבינועם”, ובאיגרת-תלונה אל ידידו, השר יקותיאל, על שזה שכח אותו לימים רבים, הוא כותב:

אָכֵן, מְיֻדָּעִי, זֶנַחְתַּנִי מְאֹד,

עַד כִּי קְרָאתִיךָ אֲבִי-זָנוֹחַ.

זאת – על פי השם יקותיאל אבי-זנוֹח במקרא (דברי הימים א‘, ד’). ו“אבי-זנוח” כאן יתפרש: מקור ושורש להזנחה.

מן הגבּירוֹלי למדתי, והתחלתי אף אני שת שמות פרטיים – לכלליים, ויש גם הפכתים לפעלים. נשענתי על בינת קוראַי, ולא טרחתי להסבירם; אבל כיוון דאתינא להכא, הרי אחדים מהם:

בְּשַׁחֲקֵי סְפָרַד עַשְׁתְּ וְכָסַלְתְּ וְכַמְתְּ –

זו שורה בתוך פרק המהדר את העברית בבחינת “לשון-אוֹרים”, והביאור מיוּתּר.

טוֹב אִם רָאִיתִי בְּאלְבּיּוֹן אוֹ קוֹלוֹמְבִּיָּה,

וְשֵׁערְתִּיו שְׁאֵר-נְצָרַיִּךְ וְקָלֵט בְּאַקְלִימֵךְ,

פְּדִיִתיו לְשָׁתְלוֹ בְּעֲדֻלָּמֵךְ.

“אלביון” הוא כינוי רגיל לבריטניה, ו“קולומביה” – לאמריקה. “עדולמך” מהו? זו הנצחיוּת הספרותית שבעברית. הגירסה היא: עדולם – עד-עולם. לגירסה זו כבר קדם ישעיהו הנביא, שהוא מנסח מערות-עדולם – “מערות עד-עולם” לפורענות, ומסיים ב“השקט ובטח עד-עולם” לנחמה (פרק ל"ב).

בהיות תקופת-המעפילים בעיצומה, ועל פני הים הילכו ספינות רעוּעוֹת, מלאות משפחות-פליטים, מתוך נסיון נוֹאָש להגיע אל חופי ארצנו, על אף גזירות אכזריות – כתבתי דרך-התנצלות:

אִם לֹא אֶזְדַּבְלֵן, אֶתְנַפְתֵּל –

כלומר: אם לא ארד אל הים, כמו זבולון, לעזרתכם – הנה, כמו נפתלי אתן אמרי-שפר לארוֹשׁ בטחונכם ותקוותכם.

אגב כותבי משפטי אלה, עלה בדעתי: שמא טעיתי בהניחי כי “שרונים” של רשב“ג היא מסוג שימת שם פרטי כשם כללי. אולי “שרון” מלכתחילה משמעות כללית יש לה? הצצתי בלכסיקון התנכי של גזניוס-רוברטסון וב”משפט האוּרים" לר' יהושע שטיינברג: ה“לכסיקון” אומר כי “שרון” היא “ישרוֹן” בהשמטת י' שוואית בראש-התיבה. “משפט האורים” אומר כי השורש הוא “שרה” – פּתּח ושלח למרחב – כמו “תחת כל-השמיים ישרהו” בספר איוב. זה וזה מסכימים כי ל“שרון” פירוש כללי יש. ועדיין אינני יודע אם לזאת נתכוון בעל ה“שרוֹנים”.

 

בסוד הגילגול    🔗

חכמי-הנסתר ניסו לעמוד על מהלך גילגול-נשמה מגוף אל גוף במשך הדורות על ידי הסתכלות בקווים מקבילים שבחיי-הנשמה בשני גילגולים שלה. לידע מה פגמה בראשון שהיא באה לתקן בשני, ועל ידי מדרש-שמותיה.

אומר האר“י ז”ל (על פי “תורת הקבלה של האר”י ורח"ו להודודצקי):

“משה היה הבל ושת, כי רוֹמז משה ראשי תיבות: מ’שה, ש’ת, ה’בל… ודע כי קין נתגלגל עיקר נשמתו ביתרו ורוחו בקרח ונפשו במצרי, וזה שאמר הכתוב: שבעתים יק”ם קין, ראשי תיבות י’תרו, ק’רח, מ’צרי. המצרי הרגוֹ משה, וקרח נתקנא עד שנבלע, ויתרו התקין עצמו ונתן למשה צפורה בתו לאשה… דע כי רבי עקיבא הוא דוגמת יעקב אבינו ע“ה, ולכן עקיבא אותיות יעקב א‘. וכשם שיעקב רועה צאן חמיו, כן ר’ עקיבא גם כן, כשם שליעקב היו ב' נשים, כן ר' עקיבא נשא בת כלבא שבוע (כנגד רחל) ואשת טורנוסרופוס (כנגד לאה)”…

 

בפי העם    🔗

“והיית לי לאחיעזר ואחיסמך” – שימוש זה בשני שמות תנ“כיים ראיתי לראשונה בפתשגן-איגרת ששיגר רב צעיר (פרופ' חיים טשרנוביץ ז"ל) אל נדיבים ואל ראשי-מוסדות, בבקשו מהם סיוּע לביצור ירחונו “בצרון”. הבנתי מיד כי זה נוסח-בקשה מסורתי של מחברים וראשי-ישיבות המצפים לתמיכת נגידים ואדירים. לאחרונה, כשהוחג יובל-החמישים של “השומר הצעיר”, נדפס בעתונוּת העתק מלוח-הדיברות של אותה תנועה בראשיתה – והיא אז מעין ה”בּוֹי-סקאוּטס" (ה“צופים”) האמריקניים – ושם כתוב בזו הלשון: “היה לאחיעזר ולאחיסמך לכל נדכא וחלש”…

שלומיאל – שם יפה זה היה בפי העם כינוי לביש-גדא, אולי על שם דמיון-צילצול ל“שלים-מזל” שבאידיש. אצל אחד-הסופרים (היינה?) ראיתי ניב זה מנוּמק כדלהלן: כששלח פינחס בן אלעזר את רומחו כלפי זמרי בן סלוא על חטאוֹ עם המדיינית – דווקא באותו רגע עבר ביניהם שלומיאל בן צורי-שדי, והוא נפגע במקום זמרי. ויהי לאבי כל השלומיאֵלים מאז ועד עתה.

וסח העם על “אוצרות-קורח”, “מעשיות דרבה בר בר-חנה”, “שיכור כלוט”, “גרוגרת דרבנו צדוק” ועוד (אלה ושכאלה, לרבות שלומיאל, ראיתי במילונים. אחיעזר ואחיסמך ביקשתי ולא מצאתי).

 

הצלת אבידות    🔗

עומדת ארצנו במזל-ארכיאולוגיה. בהתלהבות חופרים ותרים אחר מימצאים – מן שבר כד-חרס ועד קלף בכתב הגרגשי.

בשמות הפרטיים שבמקרא מקופלים ומשומרים מאורעות ותולדות, כיסופי יחיד וכיסופי אומה, תפילות ותשבחות, שמחות וייסורים. אף חמדות-לשון גנוזות בהם – שורשים יקרים שנכרתו מן הספרות ומן הדיבור, אך בשמות אישים ומקומות עודם לוחשים. כוח בהם לפרנס גיווּנים ודיוקים בשירה, במדע, בהגיון. מי יפיחם ללהבה ולאוֹר?

חמסי על בעלי מילונים, לכסיקונים, אוצרות-לשון (מהם יומרנים להציג שפת-עבר כולה לדורותיה), שהם מחתכים מאסוּפּוֹתיהם את יסוד-העברית האורגאני הזה, השמות הפרטיים, כאיבר אין חפץ בו. ואפילו הם מוסיפים רשימה של שמות עתיקים ומחודשים, אינם טורחים לבארם. העבודה, גם שעשועי-מדרש יש בהם גילויים של עומק בינה לשונית.

לא כל השמות “פירושם קוצף על שטחם”. זבניה אני מבין על פי “דזבין אבא” שבהגדה. אבל השורשים “שבן”, “עתל”, “עדל”, “רמל”, “עתן”, “קנז”, אשר בשבניה, עתליה, עדליה, רמליהו, עתניאל בן קנז – מה הם? האם קיש הוא ממקוֹששי-עצים או מן הלגינות הקוראות “קיש-קיש”? החכימוּני!

אֶדמוּנד קלאראֶנס סטאֶדמן (משורר ומבקר, ארה"ב, נ. 1833. מ. 1908) אמר: “כל מלה ומלה שבשפה העברית היא פּוֹאימה”. לא די לנו בתעתענים, המשתמשים במלים עבריות על דרך קלוֹקלה, ומתוך כך הם מנערים אותן מעוּמסן הפּיוּטי – באים אספני-מלים ומוֹרי הוראות-מלים, ודנים חלקת-לשון דשנה והרת-תנובות לשמיטה ושממה! אשר תפארת-העברית דובבת להם, ומטילה עליהם מצווֹת שמירה ונטיעה, גם על חלקה זו של שמות פרטיים לא יוותרו.