פורסם ב“הפועל הצעיר” 1950

משהו לדימוגרפיה היהודית    🔗

ה“יידישער קעמפער” (ניו-יורק) מעיר באחד מגיליונותיו האחרונים לעניין הפרופורציה במספר בין יהודי הגולה וישראל, שהיא כתשעים אחוזים מחד גיסא ועשרה מאידך גיסא. אולם בחינת המצב בהתפתחותו הדינאמית, כושר גידולו ועתידו של כל אחד מישובי הפזורה וקשריהם ההדדיים, משנה את התמונה מיסודה. הרי, דרך דוגמה, אין כמעט לחלוטין קשרי חיים ורוח בין יהודי ארצות הברית ויהודי ארצות ערב, מה שאין כן בין האחרונים לבין היישוב במדינת ישראל. גם הקשרים האישיים, בין יהודי ארצות-ההגירה הותיקות לבין ארצות מוצאם, נתרופפו בעקבי השואה גם מחמת העובדה שרבים מבני משפחותיהם אבדו.

עוד לפני המלחמה עמדו א. רופין, ויבדל לחיים ארוכים י. לשצ’ינסקי ואף איש ה“בונד” ליבמן הירש, על ההפחתה המתקדמת בגידול הטבעי בתפוצות: ממאתים אלף לשנה, לערך, בראשית המאה ועד לפחות ממאה אלף בתחילת מלחמת העולם השניה. הפחתת הילודה הוא צד אחד של המטבע, עליה בגיל ממוצעת של האוכלוסייה וצמצום הגילים הצעירים – הצד השני.

המחקרים האחרונים שנערכו בארצות הברית בתחום זה מעידים, כי המשפחה היהודית מנינה, בדרך כלל, מועט ומתמעט בהשוואה למשפחה הלא-יהודית. אל החזיונות הביולוגיים האלה יש להוסיף את תהליכי ההתבוללות, נשואי-תערובת ושמד – תהליכים שעשו שמות במרכזים וחוגים שונים בעמנו עוד לפני 1939, בעיקר במערבה של אירופה.

את כל הנתונים האלה יש להביא במנין בחלוקה הדימוגראפית והמספרית בין היישוב בארץ והיהדות בתפוצות – חלוקה בלתי-יציבה ביסודה ואופייה דינאמי בכיוון של חיזוק צד המולדת במאזן הדימוגראפי הכולל של האומה.

הבשורה…    🔗

באמתחתו הקודרת של “הבוקר” מתגלגלת, לעתים, גם ידיעה מרנינה מעודדת. וכך מבשרנו העיתון – מפיו של מר מ. גרוסמן – על הקמתו מחדש של הצה"ר בארץ ובגולה וכינוס ועידה להנחת יסודותיה.

מאליו מובן, שהודעה זו רצופה טרוניות ליריבים-הידידים ממפלגת ה“חרות”, אשר הקשרים ביניהם נתערערו. ויתרה מזו: “הציבור כבר התאכזב למדי מתנועת ה”חרות“… שאין לה לא תכנית מסויימת ולא קו שאפשר לסמוך עליו ושאפשר לקבלו מבחינה ריאלית”. וגם זאת: נתברר, ש“חרות” לא תפסה את מקום תנועת הצה“ר. להלן נמסר באותה הודעה, כי התנועה “החדשה” תשקיע ממרצה לקימום “גוש לאומי-אזרחי, שיצא חוצץ נגד המשטר הקיים ונגד השלטון הנוכחי במדינה המזיק לנו במובן לאומי ומקטין בעולם את האהדה שהיתה קיימת למדינת ישראל” וכו‘, בנוסח שאנו מורגלים בו מצד אבירי המחנה הזה. הוא אף מתנבא, כי ממשלת ישראל לא תאריך ימים והוא קוצב לה כך וכך חודשים להמשך קיומה, אולם החוגר המתהלל כמפתח מעיר מיה וביה, כי לבחירות הממשמשות ובאות לעיריות תיחלץ התנועה שהוא מקים את הריסותיה, מה שאין כן לבחירות לקונגרס הציוני. "הוא חזר והדגיש – מסיים ה’בוקר’ – שהקמת כוח אזרחי-לאומי מגובש ומלוכד תשמש ערובה לבניין וביסוס מדינה דימוקרטית…”

אכן, אין עניין רב ואין ליחס חשיבות מרובה לריב האחים במשפחה רבת-התהילה-והזכויות הזאת. אך אין להתעלם מן החולניות הגלותית המובהקת אשר בחיזיון הנידון, של התגודדות גבאים יהודים להוטי-שלטון ורודפי-שררה. עוד יוכח בבחירות העתידות להתקיים – ובכללן הבחירות לקונגרס הציוני בתפוצות – מה מידת ערכה של תנופת “מנהיג היורש”… אשר נפשו יוצאת לשמש כמלט המאחד למחנה “האזרחי הלאומי”, שנועד, כאמור לעיל, לשמש “ערובה לבניין וביסוס מדינה דימוקרטית”. לא פחות ולא יותר.

התנועה “החדשה” המושיטה את ידה הרפויה לכתר ראשות המחנה האזרחי ואשר את הקמתה מבשר לנו “הבוקר” אינה, כמובן, פנים חדשות. מנהיגה שחלק לו בהשמצת עם ישראל בתפוצות מעז לזקוף לחשבונה של ממשלת ישראל… “הקטנת האהדה בעולם” וכו', כזבוב הטרדן, היושב על גבו של הפיל וכל כוחו בהצקתו. “אותה הגברת בשינוי אדרת”, – תוספת ברכה, התקדמות ויצירה ודאי שלא תצמח ממנה למפעלנו. מי יילכד בפח המוקשים שלה?

הסוציאליזם בהודו    🔗

לעינינו מצע המפלגה הסוציאליסטית בהודו, שעניין רב בו כתעודה המעידה על אופיה ודרכה העצמאית של מפלגת פועלים חשובה במדינה, אשר זה מקרוב ניתקה חרצוּבות ממשל האימפריאליזם הזר. המצע מאושש בהנחה, כי הדימוקרטיה היא היא, מכל מקום בתנאיה של הודו, המיתוד האחד והיחיד שיש בו כדי להבטיח את הגשמת הסוציאליזם בחייה של הארץ רחבת-הידיים. המצע מתפלמס עם דוגלי הדימוקרטיה, המהפכה בכוח ונישול חופש הפרט, הסומכים יתדותיהם, כנודע, במסכת מארכס להוכחת צדקתם. המצע של המפלגה הסוציאליסטית בהודו מבקש להזים הנחה זו, ומביא אף הוא מדברי מארכס את הציטטה מתוך נאום שנשא בכינוס האג של אינטרנציונאל הפועלים הראשון (1872) בשאלות הטקטיקה של הסוציאליזם, בו נאמר בין היתר:

“ביום מן הימים יכבוש הפועל את השלטון הפוליטי על מנת להקים אירגון חדש של עבודה… אולם אין אנו קובעים כלל ועיקר, כי הדרך להשגתה של מטרה זו אחת היא בכל אתר ואתר. אנו יודעים, שיש להביא במנין את המוסדות, התנאים והמנהגים הקיימים בארצות שונות; ואין אנו מכחישים, כי מצויות ארצות כאנגליה ואמריקה, – ואולי מותר לצרף אליהן גם את הולנד זו – אשר בידי הפועל להשיג בהן את מטרתו באמצעים של שלום”.

להלן מסביר המצע, בהרחבה, בהוכחות שאינן מוטלות בספק, כי הדרך הדימוקרטית לסוציאליזם הולמת לחלוטין את תנאי הודו ואין בלתה. אשר לשיטות בהן נוקטים הקומוניסטים בהודו – הרי אינן אלא צרור של מעשי אלימות. “מהו היבול שצברה המפלגה הקומוניסטית בהודו מן השימוש באלימות – זאת הוכיחו ברורות השנתיים שחלפו. לא רק קרנו של הקומוניזם בלבד הושפלה בארץ זו, אלא אף סיסמת האחדות, האחווה והסולידריות, שכה הרבתה להכריז עליה, נתגלתה כמקסם שוא; ורב הריפיון, הפיצול והמבוכה הרעיונית בשורותיה. המיתוד שלהם סופו לנחול כישלון”. שכן הודו הריפובליקאית שונה בעברה ובתנאיה כיום לא רק מרוסיה הצארית, אלא אף מסין, שבעת הקרבות מזה רבע מאה. נטולת צורות-חיים דימוקרטיות, חוקה ובחירות, היתה סין שסועה מבפנים למחוזות-שליטה רבים – ובכללם מחוז הקומוניסטים, שגבר בהמשך ההתפתחות על שאר המחוזות. ואילו בהודו – שלטון אחד, צבא מרכזי אחד, וחוקה דימוקרטית ומפלגות אופוזיציה, הרשאיות לפעול תוך חופש גמור במידה שאין הן משתמשות באלימות. בעוד שנה תיערכנה בחירות כלליות במדינה לאחר השגת העצמאות. אין שום סיכויים בהודו להתהוות של “מחוז” קומוניסטי במדינה שסופו לבלעה כליל, ולפיכך סופה של ההוראה האחרונה של הקומינפורם¹ לקומוניסטים בהודו, שעליהם ללכת בעקבי מאו-טסה-טונג – כשלון חרוץ.