רקע
יעקב יהושע
הבית והרחוב בירושלים הישנה: פרקי הווי מימים עברו

לרעיתי


 

הקדמה    🔗

ספר זה, שני הוא בסדרת ספרי, המגוללים את ארחות חייה של ירושלים, כפי שהיו לפני כמה דורות. קדם לו ספרי “ילדות בירושלים הישנה”, שיצא לאור לפני למעלה משנה וזכה לתשומת־לב ולהערכה חמה מאת מבקרים וקוראים. בספר האמור העליתי פרקי הווי־של שבתות וימים טובים, כפי שנחקקו בזכרוני בתוספת משהו מאהבתי וכמיהתי אליהם. בספר זה הנני עוסק בהליכות יום יום של פשוטי־עם, בחולין של חייהם, מאכלם, לבושם, שמחותיהם ויגונם, שיחם ושיגם ושאר עניינים כיוצא באלה. לא פסחתי גם על הקשרים והיחסים עם בני העדה המוסלמית אשר השפיעו רבות על ארחות החיים של היהודים הספרדים.

כל החומר הרב הזה נלקט בעמל ובאורך־רוח מפיהם של זקנים, מאלה המעטים ששרדו, ואף השתדלתי להביאם בספרי כנתינתם מפיהם. לא השתוקקתי ליפותם, מעשה סופרים. ניבי לשונם ודרך דיבורם הם שהנחוני בקביעת אפיו של הספר, הלשוני והסגנוני.

למגינת לבנו חרבה לעינינו ירושלים זו עליה מסופר בספר. חורבנה כפול ואין אני יודע על מה דוה לבנו ביותר, אם על חורבנה של ירושלים הגשמית ששרידיה מזדקרים לעינינו מעבר לחומות, או על ירושלים הרוחנית שגויעתה החלה לפני חורבנה הגשמי.

בניהם וצאצאיהם של אותם דורות אשר חוללו ועיצבו את ההווי הזה בין חומותיה של העיר העתיקה עומדים תמהים נוכח התמורה הגדולה הזאת בחיינו והתפרקותם של הערכים שהיו משגב לעם במשך דורות רבים. סבורני כי אלה בעיקר יגלו עניין בזכרונות הצרורים בספרי.

אשנב קטן פתחתי בפני הקורא הישראלי כדי שיסתכל דרכו על אותם חיים ששקקו בסמטאותיה של ירושלים הישנה. עששית קטנה הדלקתי לזכר אותו הווי, שרק לפני כמה עשרות בשנים עמד על תלו.

אמת שדלות ועוני היו מנת חלקם של תושבי העיר. אבל דלות זו לא טשטשה את דמותם וצלמם. להיפך, היא זקקה את נשמתם והשרתה עליהם שלוה ושמחת חיים.

שיבצתי בספרי זה כמה שירים עממיים שהיו בחינת מנגינות לווי לחיים אלה שכלו. צרפתי אליהם תרגום מלולי בלבד, שכן אין כמקור לחשיפת שרשיה של השירה העממית.

אני מבקש להביע את תודתי לחוקר הפולקלור הספרדי מר משה אטיאש אשר בדק את הביטויים והמשפטים הספרדיים בשפת לאדינו והעמידם על דיוקם. ואם בכל זאת חלו אי אלו שגיאות בתעתיק הרי עלי משוגתי.

שלמי תודה לרעייתי היקרה מרת מלכה מבית רוזיליו אשר לה הקדשתי את ספרי לאות הוקרה על השתתפותה עמי בסבל לקוטו של החומר האצור בספרי וכתיבתו. סבלנותה היא שעמדה לי לסיים את הספר בכי טוב.

תודה עמוקה לשכני הנכבד, מר ראובן מס שנטל על עצמו להוציא לאור גם את ספרי זה באותו הטעם וההידור שהוציא את ספרי הראשון.

י.י.

אסרו חג הסוכות תשכ"ז


1.jpg
2.jpg
3.jpg
4.jpg
5.jpg
6.jpg
7.jpg
8.jpg

 

הבית    🔗


הבית והליכותיו    🔗

חשוכות ועצובות היו סמטאותיה של ירושלים העתיקה. בתי וחצרותיה בנויים ללא תכנון, קמרוניה אפלים, פחד ורעדה תקפו כל העובר דרכם בשעות הלילה ורק בכוחו של פסוק הפותח במלים “שמע ישראל” יכול היה עובר אורח להגן על עצמו מפני פגיעתם של “השדים והרוחות” אשר ריחפו בחלל הסמטאות ולגרשם מעליו. אולם לא כן היה בחדרים פנימה, בעליות הגג שמעליהן אפשר היה להשקיף על סביבות העיר. כאן שררו שקט ושלוה, שמחה וחדוות־חיים. במשך שעות רבות ביום וכן בלילה עולים היו מתוך החצרות קולותיהם של גברים, נשים וילדים שבילו בחברותא ובשיחות רעים לבבית.

תושבי ירושלים והנשים במיוחד נהגו להשכים קום. אלה שהתגוררו סמוך להר הבית זכו להתרוממות הנפש שעה שישבו מבעוד בוקר בחצרותיהם משקיפים על “מדרש שלמה” והרי ירושלים וגומעים ספל קפה שרתח על גבי ה“תישלה”, כיריים של נחושת שהוסקו בפחמים. אשה הזמינה את שכנתה להסב עמה לשתיית קפה. בערבים ובלילות הלבנה עלה יופיו של נוף נהדר זה שמסביב לבתינו שבעתיים. פרשנו מחצלות על גגות בתינו ושוחחנו ושרנו. אלה היו בתי הקפה שלנו. כאן נפגשנו שכנים ושכנות וכאן נתרקמו אהבותינו.

כל אשה ידעה את הנעשה אצל שכנתה. הן נפגשו בכל שעות היום והלילה, בימי חול ובימי מועד, וכולן השתדלו לסייע זו לזו הן בעבודה והן בטיפול בילדים. לאשה שנהגה לבלות אצל שכנותיה, קראו ארודיאדירה די קורטיז’וס (סובבת חצרות). כשרצתה האם להיפטר לשעה קלה מטרחתו של בנה הקטן שלחו אותו אצל שכנתה לבקש ממנה כי תיתן לו “טינימי אקה” (השאירי אותי אצלך), והבן שלא ידע משמעותן של מלים אלו הולך אל השכנה לתומו וזו, כיוון שהבינה את הרמז, מחזיקה את הילד אצלה, משעשעת אותו שעה ארוכה, ופוטרת אותו לבסוף עם סוכריה או פרוסת עוגה. השכנה “הב’יזינה” הפכה להיות חלק בלתי נפרד מכל בית, שלוותה את חיינו, קטנים וגדולים.

החצר לא נחה ולו לשעה קלה. אורחים, קרובים ומכרים היו נכנסים ויוצאים בה כל העת. פעמים גם הסבו יחד לסעודה. ישובים על גבי שרפרפים, באנקיטאס, גמעו קפה בשעות הבוקר ובשעות הערב.

כל כלי או מצרך חדש שנרכש על ידי אחת השכנות קיבל תחילה את חוות דעתן ואת אישורן של השכנות סביב. אריג כלשהו או בד שנקנה להכנת שמלה נבדק תחילה בידיהן של השכנות הקרובות. שיר חדש שיצא לרחוב למדו אותו כולן. פקדו אותנו אסון או שמחה כל השכנות נטלו חלק בהם.

משכנה של האם הספה הקטנה שעמדה ליד החלון בה בילתה את שעות הערב בהיותה קאנסאד’ה, עייפה מעבודת היום. מכאן ניהלה שיחות ממושכות עם שכנתה שמעבר לחלון השני. ישובה על הספה, רגליה מקופלות תחתיה, צמותיה תלויות לה דרך חרות על גבה והיאזמה על שערותיה הסרוקות, חיכתה באורך רוח לשובו של הבעל מעבודתו. אטקאנאדה דהיינו מקושטת, “מסודרת”, רחוצה היטב במים וסבון, לבושה שמלה נקיה ופשוטה – באלה קיבלה פני בעלה. תמרוקים לא ידעה.

הספה, אל מינדיל, היה ראש וראשון לרהיטי הבית. בימי חול כסוהו בסדינים ישנים במקצת ואילו בשבתות הוסרו מעליה כיסויים אלה והיא נתגלתה בכל נקיונה וצחותה. סדין לבן היה פרוש על הספה והכרים הקטנים שעליה ונועם צחותו הביא שמחה בלבבות. הילדים לא העזו לטפס עליה כדי שלא לטנפה בנעליהם.

חיבה מיוחדת היתה נודעת מהורינו לפירות ולירקות שעתה זה הובאו לשוק, וזאת כדי להקדים ולברך עליהם שהחיינו. ובהמצאם בשוק היו הבריות שואלים זה את זה יא אזיטיס שהחיינו די פיפינו, לאמור, האם כבר עשית שהחיינו למלפפון, וכיוצא בזה.

את ביכורי הפירות והירקות קנו במיוחד בעלי האמצעים. ואף אלה שלא היו בעלי אמצעים עשו כל מאמץ כדי לקנותם בשביל הילדים.

מספרים כי השכנות המוסלמיות נהגו לקבל את פני בעליהן בשער הבית בשובם מהעבודה בשעות הערב כשהן מקושטות במיטב שמלותיהן ועדויות תכשיטים. בהופיע הבעל הרכינה האשה ראשה ונשקה את ידו.

אמותינו לא עשו כן. לא הרכינו ראשיהן ואף לא נשקו את ידי בעליהן. תחת זאת הן קיבלו את פניהם בברכת “ברוך הבא” צוהל, בלווית התואר, ג’יליבי, ופניהן שפעו חיוכים שהיה בהם כדי להסיר כל דאגה.

אנו הילדים התרפקנו על אבינו וחשנו אליו כדי לשמשו. הבנים הביאו לו את נעלי הבית, הסאפאטוס, והאחיות הבכירות, סרו למטבח להכין לו ספל קפה. האב יש לפוש ב“קייושי דיל מינדיל”, פינת הספה, גמע מן הקפה ופתח בשיחה רגועה על ענייני היום.

אמרתי פעם לדודתי: מסיפורייך למד אני שאהבתן לשבת יחדיו בחצרות ועל גבי המדרגות ולבלות את הזמן בשיחה. מתי איפוא עשיתן את עבודות הבית? דודתי השיבה לי: שקועות היינו בעבודות שעות רבות, למן הבוקר ועד מאוחר בלילה, אך עבדנו מתוך שמחה ובצוותא. שיחותינו התנהלו מחצר אל חצר ובו בזמן כבסנו, שטפנו רצפות, הדחנו כלים, וקיפלנו לבנים כיון שלא ידענו גיהוץ במכשיר מהו. ידינו המיובלות מחתו ויישרו את כל הקפלים. כך היינו מכינות את ארוחת הערב, זו הארוחה העיקרית ש“החזיקה אותנו” עד יום המחרת. במשך היום לא אכלנו אלא שאריות. אם ברשותה של שכנה נמצאה כמות קמח באותו יום היא מסרה אותו לשכנתה כדי שתכין פ’ידיאוס מאקארוניס (סוגי אטריות) ולבשלן בשביל השכנות כולן. ופעם אחרת כשהחזיקה שכנה ברשותה כמות של קטניות, אפונה או שעועית, עמדה היא או שכנה קובה לה והכינה תבשיל קל בשביל כמה משפחות שבחצר. אחת משכנותי היתה אם לשבע בנות שנקראו “לאס בוגאג’יראס” על שם הבוגאג’אס, מעשה מאפה, שהכינו ברוב כשרון וטעם. הן ידעו לשיר ושירתן הנעימה את כל תושבי החצר וביחוד היתה השירה נעימה בלילות הלבנה. חן מיוחד היה ללילות לבנה בעיר העתיקה בירושלים. לא קלה היתה העליה לגגות אולם משעלו לגגות דרך מעברים צרים, “מחילות”, בלשון זקנותינו, נגלה בפניהם נוף מלא הוד.

את עבודות הבית עשו מתוך שמחה, המשיכה דודתי. אף ימי הכביסה הקשים הפכו לידי בילוי “פאסאטיימפו”. חמתי דונה, אשתו של חכם יהודה קואינקה, ידועה היתה כרבת־פעלים. ביום הכביסה נתכנסו שכנותיה שהתישבו על יד גיגיותיהן לשם כביסה, סגרו את דלתות החצר ומבואותיו כדי שלא יפריעון שכנים טרדנים ובעיקר כדי להתרחק מעיניהם של כל מיני שכנים וכיבסו, כל שכנה כיבסה את בגדיה. הכביסה בצוותא התנהלה מתוך שירה ושמחה.

אחיותינו לא התהלכו באפס מעשה. כשאני מעלה בזכרוני את העבר, חולפו לפני עיני אחיותי הבכירות, צפופות בשעות הערב ובלילה על ה“באסטיד’ור” (כלי האריגה) ואורגות את ה“טאליגה” (תרמיל הטלית) שנועד לחתן בצירוף שמו. תרמיל זה השזור חוטי כסף וזהר נועד לקשט את ה“אשוגאר”, בגדי הכלה. בשעה שאחיותינו הבכירות שקועות היו בעבודה, עומדים היינו אנו הילדים ומסתכלים בידיהן בסקרנות רבה, בהערצה ובמקצת עצב, שכן ידענו כי קרב ובא היום בו תפרדנה מעלינו כדי ללכת אחר בעליהן.

חדרינו היו קטנים, מקומרים, קירותיהם עבים ומלאים ארונות ואצטבות. פשטות וצנע שררו בהם. אף על פי כן דומים היו למעין ארמונות קטנים וזאת בשל חריצותן שלא ידעה גבול של אמותינו ואחיותינו.

בעיית הדיור קשה היתה בירושלים, בעיקר לזוגות צעירים. אולם לכך נמצאה תחבולה. נמצאו הורים שפינו אחד מחדריהם ומסרוהו לזוג הצעיר. היו הורים שהקימו קומה שנייה בתוך החדר שלהם גופו והקצו אותו לזוג שזה מקרוב בא בברית הנשואים. זו היתה עלית עץ, מוסאנדארה, שאת פתחה כיסו בוילון. בנייתה של עלית־עץ זו היתה אפשרית כיוון שתקרות חדרינו היו גבוהות. באחת מפינות החדר העמידו, לפעמים, ספת עץ עליה היו פרושים מספר מזרנים זה על גב זה ומתחתה, בתוך הארגז, נשמרו כלי הבית השונים אשר שימשו הן את ההורים והן את בני הזוג הצעיר. בדרך זו פתרו הורינו את בעית הצפיפות.

נקיון הבית היה ראש דאגתן של אמותינו. “לימפייזה”, נקיון, שרר בכל פינה מפינותיו. האמצעים לכך היו דלים. מברשת, חול, סבון (פ’ורג’ה ארינה אי שאבון). באלה וכן בסיוע זרועותיהן של אמותינו ואחיותינו נשמר הנקיון של הבית על כליו ורהיטיו.

אמותינו אהבו את הבית. הוא היה מעשה ידיהן, משכן שהקימו באמצעים דלים ופשוטים, קישטוהו במחצלות, שטיחים ומעשה תחרה ורקמה, קון לוס דייס דיד’וס, בעשר אצבעות. עציץ אחד או שנים נמצאו בכל דירה ובו רודה (פיגם), צמח בעל תכונות רפואיות וסגולה מפני מרעין בישין. חתיכת הרודה בבית הרגיעה והשקיטה, הסירה פחד ודאגה.


ב    🔗

צער רב גרמו לכולנו, ולאמותינו במיוחד, החתולים הרבים שהתרוצצו בחצרות, אורבים לשיירי אוכל ומתנכלים לנתחי הבשר והדגים. אך הסיחה האם את דעתה לרגע אחד מן התבשילים שהיתה מכינה ונפנתה לשיחה קלה עם שכנתה מיד הופיע החתול אי־מזה וזלל או סחב בפיו את מנת הבשר שבקערת ההמלחה. התבשילים הוסתרו מתחת לגיגיות נחושת ובארגזי־עץ קטנים עם “טראנקיטה”, כפיס קטן לסגירה שנגרים פשוטים התקינום בפרוטות. את הארגזים תלו מחוץ לחלון כדי שרוחות הבוקר והערב תצננה את המאכלים שבתוכם. ארוך קט זה העשוי מקלות עץ דקיקים ורשת דקה מתוחה עליו לא יכול לשמש תמיד הגנה מספיקה מפני החתולים הרעבים. מגן בטוח יותר שימשו גיגיות הנחושה כבדות וסירי הנחושת שהחתולים לא הצליחו להזיזם חרף כל מאמציהם.

אגב: טינג’יריס די קוב’רי, סירי נחושת, וטאפסיניס די קוב’רי, מגשי נחושת היו מצויים בכל מטבח ואפילו של העני שבעניים. עוד היום אומר לי לפעמים אירגאס איל קוברירו, זה שהיה מכין כלי נחושת שונים, כי במטבחו מבשלים עדיין בטינג’יריס די קוב’רי שכן האוכל המתבשל בהם טעים יותר.

בשנות מלחמת העולם הראשונה נמכרו כלי הנחושת לבדווים של עבר הירדן תמורת חיטים.

עיקר התקפותיהם של החתולים כוונו אל המאכלים המבושלים. ריח הדגים המטוגנים במחבת או “לאס קיפ’טיקאס די קארני”, כופתאות הבשר, הוציא אותם מדעתם. זו היתה שעת הסכנה הגדולה ביותר. תכופות רדפו אחריהם אמותינו וקבקבים בידיהן בעוד הללו נמלטים ונתחי הבשר או דג בפיהם. אולם הן היו חסרות אונים כנגד זריזותם. כהרף עין והם כבר על הגג עומדים ומסתכלים בעיניים שקטות בבעלות הבית העומדות למטה מלאות חימה ורוגז, שער ראשן פרוע, ופיהן מטיח קללות נמרצות. קרה ואמותינו פרצו בבכי למראה ה“חלל” שהותירו החתולים אחריהם. העלבון היה רב הן על אבדן המיצרכים היקרים הן בשל החרפה שהבעל יחזור לביתו ואין אוכל לפיו. כיצד להסביר לאבי־המשפחה “קי איל גורסוס אי איל מאלוגרדו דיל גאטו סי לה ייב’ו לה קארני”, לאמור זה החתול המרושע והמקולל סחב את הבשר. את מיטב כשרונותיה גייסה האשה, את כל נועם דיבורה ולהטוטי חכמתה, כדי לפייס את בעלה ולהגיש לו תחליף לבשר שקנה דיל סוקו, מהשוק, אי פאסו אה לה בוקה דיל גאטו, היינו, ועבר דרך פיו של החתול. אותה שעה הסבו הילדים על השולחן מחשים ועיניהם תלויות באבי־המשפחה, מצפים למוצא פיו. וכמה רווח לבנים כאשר העלה האב חיוך על פניו בהבינו לקשייה של האם ולעגמת נפשה. פעמים קיבל בשמחה את ה“המצאות” של אשתו ומליה הרכות אף ריככו את לבו.

אולם אם הורינו קיבלו את החטיפה כגזרה מן השמים, אנו הילדים לא השלמנו עמה. רחמינו נכמרו על אמנו ודמעותיה המסו את לבנו. מחליטים היינו לקחת נקם מהחתולים האחרים, רדפנו אחריהם עד חרמה, ואף יסדנו אגודות להשמדת החתולים.

מצוקת המים היתה קשה ביותר. הבורות שבחצרות אמנם היו בהם מים, אולם הספיקו בקושי לצרכיהם של התושבים הרבים, בעיקר בימי הקיץ. ואם השנה היתה שחונה על אחת כמה וכמה. לפיכך נזקקו למים שהיו מצויים בשפע בבורות הרחבים והעמוקים שבחצר מסגד עומר, או מביר יוב. המים מבאר איוב היו “שאב’ידה מה סאלודוזה”, ללא טעם אך בריאים. תושבי שכונת אהל משה סבלו גם כן ממחסור במים בקיץ אף־על־פי שהיו להם בורות גדולים חצובים מתחת לחצרה של השכונה. הם קנו מים בכסף מאת הפלחיות שהביאום בפחים נשואים על ראשיהן מעין כרם ומליפתה עד לפתחה של השכונה. מחירו של פח מים היה שני מטליקים.

כדי לשאוב מים מהבור שבחצר הכרח היה להצטייד בדלי (קובו) מתאים שנקשר אל חבל. מומחיות רבה היתה דרושה כדי להוריד את הדלי לתוך הבור ולכוונו לאותה פינה שבו עדיין היו נמצאים מים. את המים ששאבו שפכו לתוך הפחים (טיניקייל). לא היה כמעט פח אשר לא דלף. טפות־מים “חרשו” את כל הדרך שהובילה מהבור עד ל“פתחו” של כד החרס (הטינאז’ה), שעמד בקרן זווית מאחורי הדלת. דאגו לסנן את המים בעזרת “איל קולאדור” יריעת בד מתוחה על פי ה“טינאז’ה” בתוכה פרפרו תולעים אדומות.

אולם אירע שהחבל ניתק והדלי צלל תהומה. אז החלה התרוצצות כדי לשאול מאת אחת השכנות “לה ג’נג’ירה”, מלכודת עשוייה ווים וזיזים ומיני עגנים שהיו משליכים לתוך הבור. חלף ה“גנג’ירה” היה צורך להפקיד בידי השכנה משכון, מגש של נחושת, און סיני די קוב’רי, שווה ערך למלכודת יקרת־המציאות. אז היתה השמחה במעוננו. הילדים רצו אל השכנה כדי להביא את הגאנג’ירה וסייענו לאמא להעלות את הדלי. פעמים עלה הדבר בידה בקלות יתרה. תכופות העלתה חרס על אף טרחתה הרבה. היה איפוא במעשה משום טרדה ושעשוע כאחד. אך בסתר לבנו ליווינו את מאמצי אמא בתפילה ובתחנונים שיצליח המעשה בידה.


ג    🔗

מכת הגנבים היתה החמורה במכות שירדו על ירושלים העתיקה בימי שלטונה של תורכיה. העתונות הערבית שלאחר ה“חוריית” (יולי 1908) טיפלה יום יום במכה זו ועורכי העתונים צועקים היו חמס על השלטונות שאין ביכולתם להתגבר על נחשולי הגנבים שהיו עולים לירושלים מכפרי הסביבה. נמצאו גם גנבים יהודים שעשו יד אחת עם גנבים ערבים. סיפרו על גנב יהודי שפרץ בלילה לחדרו של יהודי זקן שהתגורר בקרבת בית הכנסת “בית אל”. מה עשה הזקן? הוא הסתער על הגנב ונשכו באצבעו. למחרת ראו את הגנב היהודי מהלך ברחוב ואצבעו חבושה. האיש נעצר, שכן ידוע היה כמי שיש לו מהלכים בעולם התחתון, וכשהעמידוהו לפני היהודי הזקן זוהה מיד.

סבתי, לפני שעלתה ליצועה, היתה מעמידה מאחורי הדלת גיגיות של נחושת וכלים אחרים כדי שיעוררו את אנשי הבית שעה שהגנב ינסה לפרוץ לתוכו. סבי היה מתבדח על מעשה זה ואומר הנה ה“חאריס”, שומר הלילה, מתהלך בבית.

באחד הלילות – מספר רחמים נחמה – הלכתי כדרכי לעבודתי בתנור ופנס קטן בידי. בדרכי נתקלתי בכמה גנבים שעמדו לפרוץ לחנותו של חכם בכור ג’יניאו. אחד הגנבים שם על ראשו עבאייה, הרים אותה במקלו והפך להיות גנב גבוה, גבוה, “סי איזו אלטו אלטו”, וזאת כדי להפחידני ואסתלק מהמקום. ואילו אני צעקתי לעברו אני מכיר אותך אתה פלוני…

ביום המחרת, בלכתי ברחוב היהודים, עברתי על יד אחד מבתי הקפה, והנה יד הונחה על זרועי. הסבתי פני וראיתי את א. ג. אמר לי שב, רוצה אני לדבר אתך. אמר לי למה קראת בשמי כשעברת אמש בסמטא. פעם אחרת אל תעשה זאת. אם אתה פוגשני הסתלק ואל תקרא בשם.

בעקבות מעללי הגנבים אירעו גם כמה מעשי־לצים. תושבי העיר העתיקה נהגו לפרוש מצעיהם על הגגות בלילות הקיץ החמים כשלידם כדי מים להשקיט את צמאונם. גנבי ירושלים רצו להראות את כוחם לחבר העיריה חכם שלמה מזרחי שהיה גם ספק הצבא התורכי ולהוכיח לו שאין הם יראים ממנו. מה עשו? באחד הלילות כשנם את שינתו על הגג באו ונשאו אותו יחד עם המזרן ששכב עליו, העבירוהו לגגה של חצר אחרת והניחוהו שם. כשהתעורר בבוקר נוכח כי “גנבו” אותו מביתו.

בין חבורות הגנבים נמנו גם אנשי ה“סאקה” היינו, ערבים שעסקו בשאיבת מים מבורות מרוחקים והביאום בתוך נאדות עד לפתחי הבתים. אלה הכירו את כל הכניסות והיציאות של הדירות ונהגו לבקר בהן בשעות הלילה. בעיקר ערכו “ביקורים” מעין אלה בחדריהן של “עולות חדשות”, נשים זקנות מסלוניקי שלא ידעו את לשון הארץ. מעשים אלה עשו גם לאור היום.

מספרים על מרת רחל לוי, שהתגוררה ליד “ישיבת בעלי בתים” כי באחד בלילות, כשעמדה לעלות על יצועה שמעה רעש ב“סיטוח”, הגג של ביתה. בטוחה היתה כי גנבים מתהלכים שם שכן זו דרכם לעלות תחילה על הגגות ולרדת משם לתוך החצרות. משנוכחו הגנבים כי האשה גילתה אותם פנו אליה בדברים כדי להרגיעה ולבל תפחד. הם אף ירדו אליה ונכנסו לחדרה ומרת רחל לוי הגישה להם קפה. לאחר שתיית הקפה המשיכו הגנבים דרכם לחצר אחרת.

בין הגנבים נמצא גם מספר קטן של גנבים יהודים, ודודתי אשר סיפרה לי זאת לא ששה להזכיר את שמותיהם. ומשהזכירה כמה שמות בקשתני לבל אגלה את שמותיהם על הספר. ואני את מצוותה שומר.

מכת החתולים שטיילו להנאתם ביום מחצר לחצר וממטבח למחבט ומכת הגנבים אשר שוטטו באין מכלים על פני גגות הבתים בלילה כשם שמטייל אדם ברחוב – שתי אלו הטרידו והסעירו את אמותינו וגזלו את מנוחתן.


ד    🔗

אלחאד בארו אי איספונג’ו אסי ב’יבאש ב’וס

בחייכם, ביום הראשון אני מטאטא ושוטפת את הרצפה


לוניס לאב’ו אי פ’ריגו

ביום שני מכבסת ומדיחה כלים


מארטיס נו כ’ו לו דיגו

אולם לגבי יום שלישי לא אגיד לכם מה שאני עושה


מיירקוליס אדו לאס קאזאס פארה שבת

ביום רביעי מסדרת אני את הבית לכבוד שבת


ג’ואיביס אפרונטו פארה שבת

ביום חמישי מכינה אני לשבת


כששאלתי את דודתי מה פירוש המלים שנאמרו לגבי יום שלישי, השפילה הישישה את עיניה וחייכה.

מסתבר כי יום זה היה מיועד ומוקדש למאוויה הכמוסים של האשה. למילוי חובתה כאשה נאמנה וכשרה לבעלה. היא התכוננה ליום זה בחשאי והתאמצה לבל יתגלה שמץ דבר לאף אחד מבני המשפחה; גדולים וקטנים. הרמזים היו מכוונים לבעלה ורק שניהם עמדו על סודם. זו היתה מעין שיחה לבבית שופעת צנעה, רוממות נפש, שמטרתה קדושת המשפחה.

סיפרו על אשה אחת מנשי ימין משה אשר בימי חורף קשים וקרים היתה הולכת ושוברת את הקרח במקוה כדי לטבול.

בצדי דרכים, בסתר, כגנב במחתרת, בשעות חשיכה, כאילו מתביישת מפני שכנים לכו לבית־המרחץ כדי להיטהר.

מספר לי אחד מתושביה הותיקים של ירושלים אשר התגורר בילדותו בשכונת ימין משה:

ביום אחד מימות השבוע, היו אמותינו מבקשות מאת ילדיהן לשאת “בוגיטו”, חבילת בגדים קטנה עד “הצבראס”, כלומר, עד שדה הצברים שבכניסה לשכונה. עשינו כמצוותן. נטלנו את הבוגיטו וחיכינו להן שם. בבואן, נטלו מאתנו את החבילה, נתנו בידינו מטליק אחד וביקשו כי נשחק במקום עד שובן. פתחנו במשחקים ודעתנו הוסחה מהן עד שפתאום לפתע נשא אחד הילדים עיניו וראה אותן חוזרות, פניהן משולהבות, וכל אחת ואחת נושאת את הבוגיטו שלה תחת בית שחיה. אז קרבנו אליהן, נטלנו חבילותיהן והתחלנו חוזרים, אנו צועדים קדימה בעוד הן מתנהלות אחרינו לאטן. וכך שבו הביתה כאילו לא אירע דבר, ואילו השכנות סבורות היו שהן חוזרות משוק הבטראק שם קנו בגדים.

יום זה נקרא דיאה די באנייו, יום המרחץ. ההליכה לשם נעשתה בצוותא, דהיינו כמה נשים נדברו יחד בעוד מועד אך השתדלו להסתיר את הדבר ככל האפשר. אולם חרף הזהירות ומעשה ההסוואה נגלה שמץ מזה, אך לא נמצאה אשה שתדבר בעניין בגלוי. היה זה הסכם בלתי כתוב לפיו אשה אחת שמרה סודה של רעותה וחוזר חלילה.


ה    🔗

גדלנו וחונכנו על ברכי השירה, שירה רווית עצב ושירה של שמחה. שמענו שירי קודש ושירי חול. התעוררנו לקול ה“בקשות” של אבותינו, זו נעימת־היגון המתוקה, ונרדמנו למנגינת ה“רומנסות” בפי אמותינו שעה שנדנדו את עריסתם של אחינו ואחיותינו הקטנים. שרים היינו כולנו, קטנים וגדולים, במשך כל שעות היום, ורווח לנו. הבנים הביאו שיריהם מבתי הספר והחדרים, והבנות שירים ספרדיים ששמעו בשכונה או שירים צרפתיים ואיטלקיים שהיו שומעות מפי סבתותינו שבאו ארצה בצעירותן מארצות הבלקן.

הנה שני שירים מאלה, אשר הייתי שומע אותם מפי אמא והם רווים תוגה וצער.


א

מי איספארטו אי מי ב’ו סולה

נפרדת אני והולכת


פור און קאמינו

בדרך בדד


קידאב’וס אין בואינה אורה

השארו אתם בשעה טובה


כי ייה מי ב’ו איר

כי אני כבר הולכת


רוגה אל דיין כי נו טופי אינימיגוס

בקשו מאת האל כי לא אמצא אויבים.


ב

פור איסטוס קאמפוס ייו מי יירי

אתהלך לי בשדות


אמאן ייו מי יירי

אתהלך לי


אי און קאסטילייו יו פ’ראגוארי

וארמון אבנה


אמאן ייו פ’ראגוארי


טודו יי קי אה פור איי פאסארה

כל מלך שדרכו יעבור


אריב’ה ייו לו סוב’ירי

אעלה אותו לארמוני


קי מי קונטי לוס סוס מאליס

כדי שיתנה בפני את צרותיו


סי לוס סוייוס סון מאס גראנדיס

אם צרותיו גדולות מצרותי


קון פאסיינסאה לוס מיאוס לוס טומארי

את צרותי אקבל בסבלנות


מנגינתו של השיר השני (פור איסטוס קאמפוס) מלווה את המלים בפזמון “היום הרת עולם” המושר בחזרה של עמידה במוסף של ראש השנה.

להלן שניים משירי האהבה שהיו נפוצים בבתינו:


א

מונג’אס מורינאס ייו איי ב’יסטו

הרבה שחרחרות ראיתי


קומה טי נו איי טופאדו

כמוך לא מצאתי


אי נאונה טינגו אין איל מי סאראיי

ואחת יש לי בארמוני


קי אין לה אלמה מי אסטה אינטראנדו

אל תוך נשמתי היא חודרת.


ב

דורמי דורמי אירמוזה דונזיאה

שני שני נסיכה יפה


סין פאסייון אי סין דולור

ללא כל צער וכאב


טו איסקלאב’ו טאנטו די דיזאה

עבדך כה משתוקק אלייך


ב’יר טו סחואנייו

כדי לראותך בחלום


קון גראנדי ארדור

בלהט רב.


המנהג להצטלם לא היה נפוץ בירושלים, לוס ירושלמיס נו סי איסטמפאבאן לוס כריסטיאנוס אי איסטמאפאבאן, לוס ג’ידיוס נו סי איסטאבפאבאן. הנוצרים הצטלמו, יהודים לא נהגו להצטלם. אלו הן התשובות שקיבלתי מאת בניהם ובנותיהם של תושבי העיר העתיקה לפנים משביקשתי מהם תצלומים של הורים או בני משפחה אחרים. הרבנים עוד החמירו, אולם לפעמים צולמו בסתר. כך אירע לסבי שעה שבא לבקר בלווית רבנים אחרים באחד החגים הרשמיים את הפאשה שהתגורר בחווילתו של יוסף ביי נבון. הוא “נתפס” אז בהיסח הדעת, ותצלום יחיד זה שלו שמור על בידי משפחתנו. רק שרידי ביתו של יוסף ביי נבון עומדים עד היום בשדה שליד בנק ברקליס בירושלים.

מספרים שפעם כשישב נסים פרנס באחד מבתי הקפה בעיר העתיקה וכתפו נשענת על ראש המקל שבידו חלף על פניו תייר וצלמו. מה עשה נסים פרנס הרים את מקלו ושבר את המצלמה שבידי התייר.

עוד מספרים כי בביקורו של יורש העצר הבריטי אדוארד השביעי בירושלים הוזמן לסעודת ערב פסח בביתו של הראשון לציון הרב רפאל פאניז’יל. מצלמה קטנה היתה מונחת על כובעו של יורש העצר והוא צילם בה את הרב הישיש בלי שירגיש בכך.

העולים מהרי הבלקן הכניסו את המנהג להצטלם בחתונות. החתן עמד לפני המצלמה לבוש מעיל ארוך טריס קוארטוס, שלושה רבעים. מתחת למעיל לבש אנטרי, קפטן, ועל ראשו חבש תרבוש. הכלה, לבושה הינומה, ישבה על כסא לידו ופניה רציניות.

שנים אחדות לפני מלחמת העולם הראשונה נפתחו בירושלים שלוש “סטודיות” לצילום: זו של סאב’ידים היוני, קריקוריאן הארמני וראד הפרוטסטנטי. מאוחר יותר נפתח סטודיו של היהודי בסאן ברחוב החבשים.

אז החלו תושבי ירושלים להצטלם ואף שיגרו תצלומיהם לבני משפחה אשר נדדו למרחקים. וכדי לשעשע קרובים וידידים נהג הנוער להצטלם כשהוא מחופש בבגדי בדואים ובדואיות. ה“בדואיות” הנאות הצטלמו כשהן יושבות או עומדות וכדי מים על כתפיהן. ה“בדואים” היו לבושים חטה, עגאל וכומבאז, אקדח או פגיון בחגורתם ובידיהם רובה בדואי, כדוגמת השבאב הערבי.

את תמונות החתונה נתנו במסגרות על גבי בד של קטיפה לבנה רקומה פרחים. תצלומיהם של הורים וזקנים ניתנו במסגרת זגוגית שממנה נשקפה דמותם הפטריארכלית כשהם מחייכים חיוך של זקנה. תמונות מעין אלה תלויות בבתיהם של ותיקי ירושלים, ונכדים ונכדות לבושים לפי האפנה החדישה זורקים לפעמים מבט על פניהם של הורים ששלוה רבה נסוכה עליהם.


ו    🔗

בני העיר העתיקה גוייסו לצבא התורכי במלחמת העולם הראשונה ורבים מהם לא שבו לבתיהם. משפחותיהם נותרו ללא פת לחם ורבות מן האלמנות לא הורשו להינשא שנית וזאת כדי לשמור על כבוד המשפחה. אלמנות אלו שימשו כובסות אצל המשפחות האשכנזיות או שנעשו אריקוז’ידיראס די קרייאטוראס היינו אוספות תינוקות כדי לשמור עליהם. רבות לא הסירו מעליהן במשך כל ימי חייהן את בגדי אלמנותן. הן חיו בבדידות רבה והמשיכו, בחדריהן הקטנים, באורח החיים שהיה נהוג בעוד בעליהן בחיים. האלמנה השיאה את בניה ונכדים באו לעולם, אך עדיין היא חיתה בזכרונותיה על אלוף נעוריה שנקטף באבו. הבנים והנכדים באו לפרקים לבקרה ואז אורו פניה והיא נגשה אל ארון הקיר והוציאה משם את קדרת הריבה והגישה אונה קוג’אריקה די דולסי קון און ב’אזו די אגואה יילאדה, כפית עם ריבה וכוס מים קרים. תכופות השמיעה האלמנה דברי תרעומת עליהם ברוב עדינות על כי הם שוכחים אותה ודמעה נצנצה בעיניה אשר מחתה אותה מיד בשולי “הדיב’אנטאל”, הסינר. בלילות שבת הלכה האלמנה הבודדה לשמוע קידוש אצל שכניה אשר לא תמיד קיבלוה בסבר פנים יפות. במוצאי שבת ישבה ליד חלון חדרה, קירבה אליה תיבת קפה, והאזינה ממרחק לקולו של השכן האומר את ה“הבדלה”. כשהגיע המברך לפסוק “בורא מיני בשמים” פתחה את התיבה והריחה את ריחו את הקפה. נאחזה בחיים בכל כוחותיה למען לא תישכח. נמצאו הורים אשר נטשו את אחוזת הקבר שקנו להם בהר הזיתים כדי להיספח אל בניהם אשר נדדו לארצות שמעבר לים.

גם בשעות המדכאות ביותר השכילו אמותינו להתעלות ולהחדיר לתוך הצער אמרה כלשהי או בדיחה שהפיגה את היגון. וכשבאו לנחם אבלים והיו מספרות בשבחו של המת שילבו בתוך דבריהן גם מעשה־קונדס שלו והכל התחילו צוחקים ובוכים, בוכים, וצוחקים. לשעה קלה נדמה כי האבל נשכח, אולם מיד לאחר מכן שבו שנית לאבלם.

משנפטרה בוליסה פלומבה די רוסו מיהרו לקרוא לבנה אשר שהה באותו זמן בצפת. משאחר לבוא החליטו לערוך מיד את ההלויה ולקבור אותה. בשובם מבית הקברות הופיע הבן. מה עשתה אחותה של הנפטרת בוליסה רבקה די נחמיאס? הלכה והשתרעה על הרצפה וביקשה כי יכסו אותה בסדין לבן כדרך שמכסים מת. בא הבן, ראה את “אמו” מוטלת על הרצפה והתחיל לבכות וליילל. משהוקל לו לקחוהו לחדר אחר. בינתיים קמה הדודה וסיפרה לו את כל האמת לאמיתה. אמרה לו: אין דבר, בכית על אמך ועל דודתך כאחת.

הן חששו מפני גיל הזקנה ועליה אמרו “לה ב’יז’יס סי לה ב’יס אראסטאנדו אין באשו נו לה אליבאנטיס”.

שאם תראה את הזקנה נגררת על הרצפה אל תרים אותה, ועוד נהגו לאמור:

איל קי טייני פוקו נו לו בושקאן ני פרימוס ני פאריינטיס ני לוס איסטריאנוס די ב’יינטרי.

לאמור מי שיש לו מעט אין מחפשים אחריו לא קרובים, ולא ידידים ואף לא בני המיעיים.


ז    🔗

דלים ופשוטים היו רהיטי בתינו אך שופעים חום ולבביות. כל רהיט, אף החסר ערך ביותר הכרנוהו לפרטיו וכעין חיבה סמויה התקשרה בינינו. ליטפנו אותו בעינינו ובידנו. וכשבלה מזוקן לא נזדרזנו להיפטר ממנו. תיקנו אותו באותם מקומות שיד הזמן פגעה בו. ידיהן העגונות של אמותינו טיפלו בו באהבה, בתקווה להאריך את קיומו שכן לא בנקל זכו לרהיט אחר תמורתו. הרהיטים היו “סטנדרטיים”, כמותם ניתן היה למצוא בכל בית בירושלים ואפילו בחדריהם של זוגות שנישאו זה מקרוב. ראשון להם היה ה“מיגדיל” (ספה). היה מי שזכה לספה של ממש שטולטלה לפעמים מבית לבית, והיה מי שזכה לספת אבן “מסטבה”, בנויה ליד הכותל או סמוך לחלון עליה פרשו מזרוני קש. ספה מסוג אחר היתה זו שהורכבה מתיבות עץ שהגיעו אלינו מרוסיה ה“מוסקובית” ובתוכן פחי נפט. על תיבות אלו הניחו את ה“ג’ולטיס”, מזרנים שעטפום סדין לבן הדוק במחטים וסיכות. הסדינים היו מקושטים בתחרים, דאנטילאס, על הספה ערוכים היו כמה כרים קטנים, תוכם מלא קש, עטופים ציפות צחורות אף הן בדאנטילאס. קצות הכרים היו רקומים, מעשה ידיהן של אחיותינו בשעת הפנאי.

על הספות ההדורות הללו הסבו האורחים המכובדים ביותר. את הרבנים שבאו לבקרנו הושבנו ב“קייושיס”, קצות הספה, כדי שיוכלו להסב בנוחות בין הכרים. פאסי אה לה קייושי, יואיל נא לעבור ולשבת בפינת הספה – זו היתה ההזמנה הלבבית ביותר שבה כבדנו אורחים מכובדים.

באיזו זריזות הציעו אמותינו את הספות, אריסינטאר איל מינדיל, ביום השבת בבוקר, בטרם ישוב “בעל הבית” מבית הכנסת. הן הידקו את הסדינים (אורטיס) והכרים בסיכות שהחזיקו בפיהן. ובאיזו נימה סלחנית היה האורח שישב באותה ספה, חולץ סיכה שדקרה אותו במוסרה לידה של עקרת הבית שפניה הסמיקו בשל אי־הנעימות שהסבה לאורח הנכבד בלא יודעין.

רהיט שני שנתבלט בחדר היה ה“באאול” מין ארגז עץ גדול מהודק בקצותיו בחישוקי ברזל, בו נערכו ונטמנו חפצים שונים. מכסהו היה עגול משובץ אריגים צבעוניים וברצועות־פח נוצצות. כן גם הדפנות. הבאאוליס הללו שנקנו בחנותו של בן נאים החזיקו מעמד ימים רבים ועוד בימי המנדאט האחרונים אפשר היה למצאם בבתים שונים. גם ערביי הכפרים הסמוכים לירושלים השתמשו בבאאוליס, וכשראינו כפריות נושאות את התיבות הללו על ראשיהן ידענו כי בקרוב יעלו אל אזנינו מן הכפר ליפתה מצהלות חתונה. ואילו בתוך התיבות שהחזיקו את הספות נשמרו במיוחד כלי הפסח, כוסות, צלחות, ספלי קפה וכיוצא באלה. אך בטרם נערכו הכלים הללו בתוך התיבה היא שופשפה ומורקה היטב כדי להכשירה בפסח.

מצויות היו גם תיבות מסוג אחר, עשויות מעץ משובח, “די ג’יב’יס” בידי הנגר יהודה עמנואל שחנותו עמדה, אה לה סוב’ידה די לוס אינגליזיס, בעליה לבית החולים המיסיונרי האנגלי. יהודה עמנואל היגר לארצות הברית ערב מלחמת העולם הראשונה. תיבה מסוג זה נקראה קאשה וכמותה ראיתי בביתו של המנוח יוסף ברזאני אשר כפי שהוא עצמו העיד באזני עומדת בביתו למעלה משמונים שנה וליחה לא נס.

אלה אשר לא השיגה ידם לקנות ארגזי עץ קנו ארגזי־פח מבהיק שהיו מקושטים ב“דמויות” של צפור או כד עשויות מסמרים. מכסהו של ארגז מעין זה היה מצוייד במנעול גדול.

בתיבות הללו בבאאוליס ובקאשאס, הטמינו אמותינו את שמלותיהן הלבנות; במגרות שבצדן שמרו את התכשיטים כשהם עטופים במטפחות משי צבעוניות. ריח נעים של סבון עלה מתוכן שעה שהרימו אמותינו את המכסה שעליהן והשמלות והלבנים המגוהצים הבהיקו בברק נקיון.

שני סוגי התיבות הללו, ובתוכן שמלות, כלי מיטה וכדומה היוו חלק בלתי נפרד מהנדוניה שהביאה הכלה לבית חתנה.

כשהיה הבית מלא אורחים שימשו גם התיבות מקום־ישיבה נוח לאחר שפרשו עליהן מכסים שהוכנו משאריות של בדים.

אולם הן התבות הן הארגזים לא הספיקו כדי להכיל את בגדיהם וחפציהם של כל בני המשפחה. תוספת להם שימשו הארונות שהיו חצובים בקיר בהם נטמנו כלי הנחושת וקדרות הריבה העטופות שקי־בד לבנים מחשש נמלים ושרצים. בהם נשמרו גם הכוסות המוזהבות שבשוליהן מצוירות היו רקמות תחרה ואשר שימשו את האורחים כשהוגשה להם דולסורה, מתיקה. באחד הארונות הללו, או בחלק ממנו, החזיקו מזרנים וכלי־מיטה שנפרשו בלילה על גבי שטיח או מחצלת שעל הרצפה ועליהם ישנו בני המשפחה כולה. בדרך כלל לא היה חדר מיטות מיוחד להורים. הורים וילדים ישנו בכפיפה אחת. העריסה עמדה תמיד סמוך למיטת האם.

לאמיתו של דבר לא היה קיים חדר אורחים. פינת הספה היפה והנקיה שימשה מטרה זו על הצד הטוב ביותר. רק עם ייסודן של השכונות החדשות מחוץ לחומה הוקצה חדר מיוחד לאורחים. מקום זה הפך בלילה לחדר מיטות למשפחה מרובת נפשות.

חדר האוכל היה סמוך למטבח והיווה חלק ממנו. גם הו היתה מצויה ספה, אולם זו לא נועדה לאורחים אלא לבני הבית שעה שישבו לסעוד. על גבי ספה זו בילו אבי־המשפחה ועקרת הבית שעות ארוכות בבוקר ובערב משוחחים בענייני המשפחה. זו לא היתה מתוקנת ומסודרת כספה של חדר האורחים, אך סביבה נאספו בנים ובנות נשואים וגילגלו שיחה עם ההורים על הבעיות שהטרידו אותם.

אף את סעודתם אכלו אבותינו בישיבה על גבי מחצלות או שטיחים ועליהם “ג’ולטיס” כרים רכים. הסבו סביב ל“שולחן” נמוך כרעיים. “שולחן” זה לא היה אלא “פאנר” לוח עגול קלוע־קש, שעוּן על גבי דרגש, שלא היה יציב ביותר.

לאחר מכן התקינו את ה“טאב’לירו”, מעין טבלה עגולה עשויה עץ ובעלת רגלי־עץ. שולחן זה היה יציב יותר ולא היה חשש שהקדרה או הצלחת תתגלגל והתבשיל ישפך על ברכיהם של היושבים סביב. מחוסר מקום בבית תלו את ה“טאב’לירו” בוו על הקיר ורק לשעת הסעודה הורידוהו והעמידוהו על הרצפה.

מאוחר יותר הופיע שולחן של ממש וסביבו כסאות. כל אחד ואחד מהמסובים היה מצויד ב“טובאז’ה”, מגבת לניגוב הפה והידיים: מה שאין כן לפנים כאשר ישבו מסביב ל“טאב’לירו” שמטלית אחת ארוכה שימשה את כולם והיא היתה עוברת מיד ליד ומפה לפה.

בבתים החדשים שבשכונות החדשות של ירושלים כבר רואים היינו רהיטים אחרים שלא היו ידועים קודם לכן. ביניהם נזכיר את ה“בורון”, שידה בן ארבע מגרות, קאשוניס, שבהן הונחו בגדיהם של כל בני המשפחה כגון חליפות, גלימות וקפטנים. על הבורון היתה מונחת אבן שיש לבנה, ועל לו תלויה היתה מראה גבוהה. מול המראה הזאת התקינו עצמן אמותינו מאחיותינו הגדולות והטיבו פניהן בטרם צאתן מן הבית.

ליד השידה עמד הארון בן שתי דלתות, אלמארייו קון דוס פואירטאס. בצדה הפנימי של אחת הדלתות תקועה היתה מראה גדולה בה ניתן היה לבחון את מראה הגוף כולו.

הספות הגדולות והכבדות שהיו מקובלות בעבר הוחלפו בבתים חדשים אלה בספות קטנות יותר ובכורסאות מרופדות בקטיפה. ה“טאקום” כלומר הסדרה, היתה מורכבת משתי ספות למושב שלושה אנשים ושני כסאות בעלי משענות חטובים מעץ שמשני צדיהם הונחו כרים קטנים עטופים בד משי.

באמצע ה“סאלון” עמד שולחן עגול, לה מיזה רידונה, עליו היה פרוש מכסה קטיפה ובתווך מנורה, וזאת מלבד ה“לאמפה די נומירו קוארינטה”, מספר ארבעים, שהיתה משתלשלת מן התקרה קשורה בשרשרות שאפשר היה להעלותה ולהורידה לפי הצורך.

לפעמים מצוי היה בחדר האורחים גם כסא נדנדה, סיאה די קונאר, קלוע קש, שנועד בעיקר לאבי המשפחה, למען יוכל להינפש בו במיוחד בימי שבתות.

את הבורון והאלמארייו, ניקו לעתים קרובות במטלית טבולה בחומץ. ואילו את המנורה ושרשרותיה שעליהן דבקו ביצי זבובים ויתושים מירקו מפסח לפסח בעזרת מים מוזהבים ששאבו מתוך בקבוק נוזלים הקרוי “אבק זהב” ובסיועה של מברשת. הבקבוק והמברשת שמורים היו בתוך קופסת קרטון שבאה אלינו מחו"ל.

מיטות ברזל לא היו בנמצא. מדי לילה בלילה פרשנו מזרנים על הרצפה המכוסה שטיחים או מחצלות ועליהם שאר מצעים. המשפחה כולה שכבה על גבי מיטות אלו, ילדים מצד אחד וילדות מצד שני. רק כשהאשה עמדה ללדת היו מביאים לה מיטת ברזל חכורה שעליה שכבה במשך שבעה ימי לידה. ברשותו של חכם ברוך מצויים היו גם דוס קאלדיראס די פ’יירו, שני דליי נחושת, שהיו חוכרים ממנו לשם בישול האורז בחתונות. עברו שבעת ימי הלידה, החזירו את מיטת הברזל לבעליה והאשה שבה אל מצעה הפרוש על הרצפה יחד עם יתר בני המשפחה.

המיטות והמצעים היו שונים ואף נקראו בשמות שונים. היו מיטות שנועדו לאדם אחד ונקראו “פלאקה”. מיטות שנועדו לשניים נקראו “פלאקה אי מידייה”. המיטה היתה מקושטת ב“פייזיס די קאמה קון קלאב’ידון לאבראדו” כיסויים שהקיפו את צלעות המטה רקומים מעשי תחרה.

בימי הקיץ היו שפרשו מזרנים בחצר, התעטפו בשמיכות וישנו שינה ערבה.

הישיש רחמים נחמה מספר:

“התחתנתי בגיל עשרים ושתיים. את מיטתי הזמנתי אצל אחד מחרשי הברזל. מיטה זו שימשה אותי עד לפני כשנתיים, היינו שבעים וחמש שנה בערך, והיא נראתה כאילו רק היום קניתיה, נו סי טוקו, כמו לא נגעו בה. ארבעה רימונים של נחושת קלל היו לה בארבעת קצותיה “מאנסאנאס די טונג” (מר נחמה טרח והביא לי רימון אחד שנשאר לו לפליטה). בארבעת פינותיה התקנתי למיטה מוטות ברזל ועליהם פרשתי את ה”נאמוסיה", כילה, כדי להגן עלי מפני היתושים שנמצאו בשפע רב בעיר העתיקה.

כסאות קניתי אצל אביו של שלמה טאג’יר החלפן. כיסא אחד בלבד היה עלי לתקן, כלומר, להחליף את הקש (איסטירה) ולתת במקומו מושב אחר".

כסאות אלה קנה הישיש נחמה לפני שבעים וחמש שנה ומעלה. הם שמורים עדיין בביתו, במו עיני ראיתים.

האשכנזים היו הראשונים שהכניסו מיטות ברזל לבתיהם. הספרדים למדו מהם. מיטת הברזל היתה בעלת ארבעה עמודים, אליהם מחוברים מוטות ועל המוטות מתוחה “סוסטייה”, דהיינו מין רשת של קפיצים. רשת זו על כל חריציה שימשה קן לפשפשים שהיה הכרח לבער אותם לעתים קרובות בעזרת מים רותחים ומי סודה. ואם זה לא הספיק כדי לגרש את הפשפשים מן החורים והסדקים עמדו וניערוה והטיחוה ברצפה. נקיון זה נעשה בעיקר בחדשי הקיץ החמים. לפעמים נסתייעו במחט ארוכה כדי לחלץ את הפשפשים מקניהם.

על רשת קפיצים זו פרוש היה מזרן של צמר גפן, “ג’ולטי די אלגודון” שהיו נוהגים לנפצו פעם בשנה. הממונה על מלאכה זו נקרא “אליג’יאדור”. נעים היה לשכב על המזרנים הללו בשבועות הראשונים לאחר חידושם.

השמיכות היו אף הן מצמר גפן, נתונות בתוך ציפות לבנות שהוחלפו מזמן לזמן. יום החלפת הציפות היה יום של עבודה רבה וסבתי באה אלינו כדי להושיט יד עזרה. היא היתה כורעת על הרצפה, פורשת את השמיכה על השטיח, מרכיבה על אפה את משקפיה ומתחילה ב“קאפיאר לה קולג’ה”, עטיפת השמיכה תוך תפירת קצות הציפה.

על המזרן פרשו “סאבאנה קון דאנטילה” סדין שבקצותיו פס של תחרה.

האשכנזים – מספרת דודתי – הביאו אתם מחוץ לארץ מיטות של נוצות קאמאס די פלומה (כוונתה היתה לשמיכות של נוצות), ואילו אנו הספרדים הסתפקנו בכרים של פלומה (נוצות) בלבד. כל פינוקנו היה איפוא כר של נוצות שעליו הנחנו את ראשנו.

בלילות החורף הקרים נתעטפנו גם ב“חיראמיס” שמיכות בד עבות שהביאו עולי צפון אפריקה מארצותיהם.

המיטה היתה עטופה מכל צדדיה “נאמוסיה”, כילה, לשם קישוט ולפעמים יריעת בד דקה “טול” שהגנה על הישנים מפני היתושים. בטרם נכנסנו למיטה זו גירשנו במטלית את היתושים ששוטטו מעליה וסביבה. לאחר מכן הפשלנו את קצות ה“טול” והשתרענו על המיטה תוך ביטחון שהיתושים לא יטרידונו.


ח    🔗

את חדרינו האירו מנורות נפט. זגוגיותיהם של המנורות הללו נתנפצו בידינו תכופות והכרח היה לקנות חדשות כמעט מדי שבוע בשבוע. דבר זה אירע כשנאלצנו להעתיק את המנורה הדולקת ממקום למקום. ידינו היו רועדות ואז היתה הזגוגית נשמטת על הרצפה ומתנפצת לרסיסים. ומאחר שלא היה לנו מלאי של זגוגיות רצנו אל ה“באקאל”, החנוני, כדי לקנות זגוגית חדשה. זגוגית המנורה הדקה היתה מתנפצת גם כן מחמת החום. כדי להגן עליה היו תולים בשוליה “סיכת שערות” עשויה ברזל לספיגת החום. כשהיינו אנו הילדים מסובים לשולחן בלילות החורף ומכינים שעורינו ליד המנורה שהשפיעה עלינו אור וחום מעט, שומעים היינו לפרקים קול נפץ דק ומיד הבחנו כי הזגוגית נבקעה. סי ג’אטליאו איל ב’ידרו, היינו קוראים. אז היתה אמא חשה אלינו, מכבה את אור המנורה ומצווה עלינו לעלות על יציעינו כדי שנוכל להשכים קום למחרת ולהשלים את שעורינו.

הילדים פחדו לעלות על יצועיהם בלילה ללא אור. לפיכך דלקה מנורה קטנה מעל הארון שנקראה לאמפה די נומירו פיאולה לאורה של מנורה זו רקמנו את חלומותינו עד שבא מלאך השינה ועצם את עינינו. רק כשהאירה הלבנה את חדרנו ויתרנו על מנורת הנפט.

מנורות הנפט לא כולן היו שוות. היו מנורות ממספר שתיים, שלוש וארבע. כל מנורה היתה מיועדת לחדר מיוחד. למטבח נועדה מנורה שמספרה קטן. מנורה מספר שתיים נועדה לחדר האוכל, מספר ארבע לסלון או לישיבה של אבא שלאורה למד ובה מכינים היינו את שעורינו. והיתה מנורה מספר ארבעים בעלת אור חזק ביותר, די לה לוז פואירטי, שנועדה לערבי חגים ומועדים ומסיבות משפחתיות וכן בשעה שאורחים נכבדים הגיעו לבית.

בבית דודתי עדיין שמורה אותה מנורת נפט שהשתמשה בה כשהתגוררה בעיר העתיקה. היא מעלה אור במנורה זו כשנפסק החשמל, וקובלת על הנפט של זמננו שכוחו תש. באותם ימים – אומרת היא – היתה המנורה מאירה בכל עצמתה, הנפט חזק היה ובלתי מהול במים.

רצפת החדר היתה מכוסה על הרוב “איסטיראס די פלחים” מחצלות של פלחים. בבתיהן של משפחות אמידות ראינו שטיחים פרושים על גבי המחצלות. שטיחים אלה היו על הרוב מסוג זול אף שמראיהם היה יפה. בפרוס החגים הוצאו לחצר הן השטיחים הן המחצלות, פור אסיגודאר לוס טאפיטיס, כלומר כדי לנער את האבק מעליהם ולנקותם.

מטבחינו קטנים היו ודלים. תנורי הבישול – כיריים של פחמים, מאקיינקס די מיג’אס, פתיליות ולאחר מכן פרימוסים קטנים עם קאב’יסאס, ראשים שגרמו טרדה רבה לאימותינו ומפח נפש כאשר כבו לעתים קרובות והיה צורך לחפש את האלגוז’ה, המחט, פור דיסטאפאר איל בוראקו, כדי לנקות את החור הקטן דרכו עלה הנפש לראשו של הפרימוס.

הקדרות היו עשויות מחרס, אוייאס די בארו, או חמר. בעלי־היכולת השתמשו באוייאס די ג’יני צלחות מצופות אימאל או אוייאס די מיסינה.

את הילדים האכילו בצלחות של בדיל, ג’יניס די זינגו, שלא קל היה לשברן. ואם הפכו את הצלחת בידיהן הקטנות הרי לא נגרמה לה אלא עקימה קלה בתחתיתה, הכפות והכפיות שבידינו היו עשויות עץ.

הכשרות נשמרה בכל חומרתה. לא ערבבי כלי בשר ובלי חלב. את הכלים לשטיפת כלים הדיחו בלאב’אדור, שולחן־עץ מכוסה בדיל. ביוב לא היה. מתחת לשולחן זה ששימש לשטיפת כלים עמד כלי לתוכו נשפכו המים דרך צנור קטן. נתמלא הכלי שפכו את המים בבית השימוש, המשותף למספר דיירי החצר.

את הקארב’ונירה מילאו פחמים בעזרת פאלה, כף, מגרפה קטנה מיועדת לכך. את הפחמים סיפקו ה“באשיטים”, ערביים תושבי הכפר באשיט שהונו את הקונים. שקי הפחמים מלאים היו מחציתם פחמים ומחציתם אבק־פחם, פולב’ו די קארב’ון, שלא ניתן להשתמש בו. והפחמים עצמם לא תמיד הצליחו אמותינו להציתם. הכרח היה להוסיף להם סמרטוטים טבולים בנפט, להפיח בהם אש בעזרת מניפת קרטון או “אסןפלאד’ור”, מפוח עשוי מנוצות לבנות של תרנגולות, או בסיועו של פינור־פה שדרכו נשפו לתוך האש. וכדי לחסוך טרחה זו הותירו בכיריים למשך הלילה און קארבון גודרו, גחלת גדולה מוצתת, כיסוה באפר, ולמחרת השכם בבוקר די היה להוסיף עליה עוד כמה פחמים ולנשוף בהם רוח כדי שהאש תוצת.

יום שבו הובאו שקי הפחמים הביתה היה יום “שחור” מבחינות רבות. את הפחמים הריקו לתוך ה“קארב’ונירה”, מחסן פחמים שמתחת לדלפק. או אז עמדו אמותינו על ערמתם של המוכרים.

היו נשים שהכינו את כלי־הבישול שלהן בעצם ידיהן. לוקחות היו חמר, מערבבות אותו במים, ובעזרת כלי חרס ישנים ששימשו תבניות, יצקו כלים חדשים. נשים תימניות הכינו להן כיריים עשויים מגללי בקר.

מיטב שנות חייהן עברו על אמותינו במטבח. נו סאלי די לה קוזינה, עתותי לא היו בידי לצאת היום מהמטבח, היתה אומרת אשה לשכנתה. בעיקר ביום שישי היו פניהן של אמותינו “ג’אפיטאס”, אדומות כאש.


 

מלבושים ותכשיטים    🔗

ירושלים של אותם ימים סובלנית היתה ותושביה, בני עדות שונות, התהלכו ברחובותיה במלבושיהם המיוחדים לארצות מוצאם. הגדילו לעשות בני העדה הספרדית שבלטו במלבושיהם מארצות שמהן עלו. תורכיה שמרנית היתה והקפידה הקפדה יתרה על סוגי המלבושים של נתיניה. היא לא הביטה בעין יפה על אלה שפרצו גדר ולבשו בגדים אחרים.

אולם תושבי השכונות החדשות של ירושלים, יהודים ולא יהודים, היו בחינת “ארופים” והחדירו את הלבוש הארופי לתוך הרגליהם. המורים והמורות של בית הספר כי“ח ואולינה די רוטשילד, שבאו אלינו מפריז ומלונדון וכן ה”עליות" השונות שהתישבו בירושלים שימשו דוגמה וסמל. גם הזורנאלים שהגיעו באחור של כמה עונות שימשו מעי מדריכים לאפנת הלבוש של אמותינו ואחיותינו.

הנה ואעלה לפניכם כמה מאותם סוגי אפנותיהן של שמלות כפי שהנני זוכרם מימי ילדותי.

ה“ליזאר” דומה היה לסדין קטן וקצותיו היו מקושטים מעשה תחרה. בליזאר התעטפו נשים יהודיות ונוצריות וביחוד הארמניות. הנשים המוסלמיות לא השתמשו בליזאר. לובשות הליזאר התהלכו בפנים גלויות ולפעמים אף כיסו את פניהן בצעיף לבן דק. נשים זקנות וצעירות, יהודיות ומוסלמיות שחששו מפני פגיעתם של הולכי בטל עטפו את כל גופן ב“אימלאייה” או ב“חברה”, שמלה שחורה בעלת שני חלקים. חלקה העליון של שמלה זו תפור היה כעין שכמיה. ל“חברה” נוסף צעיף שחור ודק לכיסוי הפנים. חלקה התחתון של השמלה היה רחב והגיע עד קצות הרגלים. אמותינו לא התהלכו בשמלה זו בשכונותיה החדשות של ירושלים אלא רק בצאתן אל סמטאות העיר העתיקה. נשים מוסלמיות שנכנסו לחנויותיהם של סוחרים יהודים גילו את פניהן. מה שאין כן שעה שנכנסו לחנויות מוסלמיות. הן נתנו אמון רב יותר בסוחרים יהודים שהיו יראי־שמים ונמנעו מלהסתכל על אשה.

רואה אני את אמי זכרונה לברכה בשעה שהיתה מכינה עצמה “לרדת” לעיר העתיקה, היא שמה עליה את האימאליה, הורידה את הצעיף על פניה ועמדה והסתכלה בי. נדמה היה לי אותה שעה כי זו לא אמי היא, אשה אחרת עומדת לפני. מבוכה היתה תוקפת אותה בראותה אותי ואז היתה ממהרת לגלות פניה ולחייך לעברי כדי להרגיעני כי אכן אמא עומדת לפני.

“האימלאייה” או “החברות” הלכו ונעלמו בראשית תקופת המנדאט. הנשים המוסלמיות התחילו לחקות את נשי מצרים, והצעירות שביניהן התעטפו במעיל שחור ארוך ואת פניהן כיסו בצעיף שהיה בו מהגלוי יותר מהמכוסה.

נשים שעלו ארצה מהבלקן שמרו על לבושן עוד שנים רבות. בימי שבת ומועד או במסיבות משפחתיות הן התקשטו בשמלות שבמשך כל ימיות השנה טמונים היו ב“קאשאס”, ארגזי־עץ. כלי־גולה אלה הלכו ונעלמו במרוצת השנים. כמעטה לראש לאחיותינו הצעירות שימש ה“שארפה”, שביס דק שהשתמשו בו עד לנשואיהן. משנישאו שמו על ראשיהן את ה“יאזמה” שמתחתה בצבצו קצותיהן של הצמות. לפני היותן נשואות היו צמותיהן מקושטות סרטים צבעוניים שמשכו כל עין.

נשים לבשו מעילים ארוכים ושחורים ואת ראשיהן כיסו ב“פישו” – שביס שחור מעשה תחרה שהגיע עד כתפיהן. כשביקרו אמותינו אצל קרובים או מכרים היתה בעלת הבית נגשת אליה ומסירה במו ידיה מעל כתפיה של האורחת את ה“פישו” וטומנת אותו בקרן זוית. זה שימש בידה מעין ערבון. משביקשה האורחת לקום ולחזור לביתה היתה בעלת הבית אומרת דרך צחוק: לא אתן לך את ה“פישו” ואת תשובי לביתך בלעדיו. נשים מבוגרות יותר לבשו שאליס קון פונטיקאס די רוזאס, צעיפים שקצותיהם מצויירים בפרחים אשר הגיעו מארץ רוסיה.

אפנת המעילים היתה מגוונת. היו מעילי קטיפה מקושטים בחרוזים (פאלטו די ב’ילור קון אלחונדראס) שיובאו לארץ מוכנים. כן היו מעילים בני צבעים שונים.


ב    🔗

השער השחור והיפה שימש נזר תפארת לאחיותינו ולאמותינו שטיפחוהו בקפדנות וסרקוהו במים וחומץ. כשרצו להסתרק, מספר אחד מזקני ירושלים, סרו החדרה למען לא יסתכלו בהן זרים. גם לאחר שנישאו לא בנקל השלימו עם הצנעת הצמות כפי שמקובל היה. חוששות היו שמא יתן הבעל עינו באשה אחרת המגלה שערותיה. לפיכך נמצאו נשים שחשפו את קצות צמותיהן. למעשה, רק נשי רבנים ובעלי־בתים הקפידו על כיסוי השער גלוי בבית, בשעה שהיו שקועות בעבודה, הרי בהיכנס גבר זר מיד חיפשו את היאזמה ועטפו בה את ראשן.

פחד ורעדה אחזו את אמותינו ואת אחיותינו מפני סימן כל שהוא של כינה בראשיהן. הן סרקו את שערותיהן מדי יום ביומו במים מהול בחומץ, או במי עלים של אקליפטוס רתוחים על אש. אלה היו בחינת “הקדם תרופה למכה”. ואם בכל זאת נתגלו ביצי כנים, בעיקר בראשי הילדים הקטנים אשר ביקרו בחדרים, מיד מרחו את השערות ב“ספיטו”, כוהל עם שמן – תרופה בדיקה ביותר.

נשי חברון ידועות היו באדיקותן לעומת נשי ירושלים אשר, כדרך עיר גדולה, היו “מודרניות” יותר. מספרים כי פעם באו אל הרב סלימאן מאני, רבה החביב של חברון, ואמרו לו כי נשותיהן של בניו המתגוררות בירושלים נוהגות לגלות טפח יתר על המידה משערותיהן. השיב להם הרב אם “הסכם” ירושלים הוא זה מעדיף אני כי תגלינה עוד טפח וזאת כדי שלא יתנו בעליהן עינם בנשים אחרות.

ה“יאזמה” המצוירת בפרחים ומשובצת גדילים היתה סימן ההיכר של נשי ירושלים. נשים שמוצאן היה מבוסניה לבשו יאזמה שחורה מקושטת גדילים ירוקים קטנים וצמותיהן מכונסות בתוכה.

עם כל הצניעות שנהגו אמותינו באורח־חייהן יש והשתוקקו לפעמים לחשוף מעט מן היופי שנחנו בו. היו אלה גלויים תמימים לפי מושגינו היום. יפיה של האשה נתבטא באותם ימים במיוחד בשערה וכל דאגתה היתה נתונה “אה לוס קאב’יאוס”, לשערות. אשה ששערה יפה יכלה להתקינו לפי כל סוגי אפנות. קולאס, דהיינו צמות שירדו על הגב או על הכתפיים. רצו כרכו את הצמות מסביב לראש, קלעו ואספו אותן מעל העורף, קוקו בלע"ז. היו שפיזרו את השער תחילה ואחר כך אספוהו מעל הקודקוד והרי לכם שינייון. המדובר, כמובן, בנשים צעירות.

“אטאקאנאר” – מלה זו הגדירה את הרצון להתייפות, כלומר להופיע לפני הבריות בצורה נאה ולא פרועה. הקישוט הזול והטבעי ביותר היה פרח ה“קלאב’יאינה” – הצפרן הלבנה האדומה. על פרח זה אומרים הספרדים (“ספרד היא מולדת הצפורן, ופרחה הלאומי”). כן ענדו לראש לפעמים פרח כלשהו, כגון מנטור, מרתבאן, זתה קאדה פינוס, שהדיף ריח נעים טוב מכל בושם אחר. ואם השתמשו בבושם הרי זה מי־קולון שהובא בצנצנות מבירות – פריז של המזרח באותם ימים.

כל בית שהיו בו בנות מבוגרות שימש מעין מכון יופי. מלאכת הטיפול בעור הפנים, הרגלים והידים נעשתה בסתר ובהחבא למען לא תשורן עינו של הבעל או האח המבוגר.

פניהן של אמותינו ואחיותינו חשופות היו לשמש הלוהטת בקיץ ולרוחות הקרות בחורף. בימי חמישי ושישי היו שוהות שעות רבות במטבח ופיח הפחמים כיסה את פניהן ואת עיניהן. לחייהן היו “ג’אפיטאס”, אדומות מחומם של הכיריים והתנורים שהבעירו אותם בפחמים. בצאתן מ“הגליאה”, מעבדות זו, השתוקקה נפשן להסיר מעל פניהן, שלא עלה עליהן כל קישוט והידור, את סימני העייפות אשר השחיתו אותן.

אילו חומרי קוסמטיקה עמדו לשימושן של אמותינו? חלבון של ביצה, רטיות של חלב מהול במים וגזרי מלפפונים. לאלה האחרונים הועד תפקיד מיוחד. הם הודבקו לכפות הרגליים והידיים כדי שיספגו את ה“סופלאמאסיון”, החום אשר בהן מרוב עמל ויגיעה. גזרי המלפפונים לאחר שנדלקו הוחלפו בחדשים, צוננים, וכן הלאה עד שנשאב כל החום כולו. אמותינו נזהרו מאד מההפרזה בפרכוס הפנים. סורמה אי קולאראדו, פוך ואודם, היו בעיקר נחלתן של נשי סוריה, לבנון ומצרים.

היו גם מי שהשתמשו ב“משפחת־פנים”, “חג’ר פוטרה” (אבקת־אבן), שמו את האבן בתוך כוסית, יצקו עליה מים וכשהיתה האבן מתמוססת נטלו מן המים הלבנים ומרחו בהם את הלחיים.


ג    🔗

אמותינו תפרו את שמלותיהן במו ידיהן, ורק לפעמים נזקקו לעזרתן של שכנות ותופרות מקצועיות. נשותיהם של רבנים ידעו לתפור גם את ה“אנטרי” הקפטן לבעליהן. מומחות להחזיק חוט ומחט היו בעיקר נשים שהגיעו מחוץ לארץ. אמה של סבתי בוליסה יעל די אמזליג וכן סבתי שמוצאה ממרסיל מיניטין יצאו להן ורבות הנשים שפנו אליהן בבקשת “מודלים”.

גם נשים יוצאות מארוקו היו מומחות במלאכת התפירה. המפורסמות שביניהן היתה עישה תורג’מאן שהתגוררה ברחוב “אלטבונה” שכינוה “לה מוגרבייה”. זו תפרה “קומבאזים” לשכנינו הערבים וגם שמלות לכלות. שמלותיהן של אמותינו ואחיותינו היו אמנם פשוטות אולם רקמותיהן הדורות. את מלאכת הרקמה התחילו ללמוד עוד בהיותן בנות שש שבע. פתחו ברקמה הקלה (פונטו) עד שהגיעו לרקמה המסובכת ביותר.

אמתינו אהבו להדק את המתניים ולפיכך לובשות היו חולצה אשר הלכה והפכה להיות צרה. הן גם לבשו חצאיות בעלות קפלים, סאייולאס קון פליסי, קאסטריאס קון פליגאס.

אמותינו ואחיותינו כשם שהתהדרו בתכשיטיהן, כן אהבו, ובמידה שהשיגה יד בעליהן, להתהדר בלבושן.

מתחת לשמלה לבשו מינטניקו מעין כותנת ששימשה גם כחזיה סגורה בכפתורים. למטה מהחזיה לבשו “קורסי”, חגורת מתניים עשוייה מ“באלינאס” חישוקי ברזל דקים הדוקים היטב אל אגן הירכיים. כן לבשו מתחת לשמלה שתים או שלוש חצאיות זו על גבי זו מהן לבנות מהן משי צבעוני. מתחת לחצאיות לבשו שארב’אליס, מכנסיים של ימינו, קשורים אל המתניים בג’יקור (מיני שרוכים עבים) ואל כפות הרגליים ב“פירניליס”. שרוכים דקים וצבעוניים ומעוטרים קישוטים. מתחת למכנסיים לבשו תחתונים מקושטים בשוליהם במעשי־תחרה “פאנטאלוניס קון ריקאמוס”. אשה טרודה בעבודות־בית הרימה את שולי שמלתה והידקה אותם אל החגורה שבמתניה. לא ראתה כל פגם במעשה זה שכן מתחת לשמלתה העליונה נמצאו החצאיות.

מאחר שאחיותינו רזות ודקות היו הרי שאיפתן היתה להיראות שמנות כמנהג טעמו של בן המזרח. משום כך לבשו חצאיות “טוניקאס” ששוו להן שומן מדומה.

זקנות ירושלים מספרות על חצאית נפוחה שנקראה בשם “מלאקו”. לכבודה הן חיברו שיר. ואלה מלות השיר:

מלאקו סאלייו אל מונדו אל אומברי קיטו דיל מונדו

מלאקו מלאקו לאנדרה קיין לו קיטו

מלאקו באה לעולם והוציאה את הגבר מדעתו

תקולל המלאקו וזה אשר המציא אותה.

מצאית זו היתה נפוחה כיוון שמתחתה הניחו כרים של צמר גפן (קאב’יסאליס).

כיצד הצליחו אמותינו להנשא והן כה קטנות היו וצנומות? גם לכך נמצאה תרופה משיבה דודתי ואומרת. מתחת לחצאיות, פולאריס, כרים, כדריאס ובמקום השדיים צמר גפן כדי שייראו “טופ’יקיס”, היינו בולטים כקני רובים.

אחיותינו הן המבוגרת הן הקטנות לא ישבו באפס מעשה. הן בילו את ערבי הקיץ ואת לילות החורף בסריגה וברקמה. הן סרגו במו ידיהן את גרביהן הצבעוניים. שאלתי את דודתי גרביים צבעוניים כיצד? השיבה: הכל לפי צבע השמלה. אם כן, אמרתי לעצמי, הרי הקדימו אמותינו ואחיותינו את האפנה הנהוגה כיום. אולם לאחר מכן הביאו כמה מבני ארם צובא מכונות לסריגת גרביים וידיהן נשתחררו ממלאכה זו.


ד    🔗

רבנינו לבושם הדור היה על אף פשטותו. הם לבשו על גופם קפטן נקי ללא רבב וחגרו אבנט צבעוני רחב. פשוטי עם לבשו בגדים הדורים ונקיים רב בימי שבת ומועד. בימי חול לא הקפידו יתר על המידה על הופעתם ועל לבושם אולם בשבתות ובמועדים השתדלו להראות לפני הבריות כבני מלכים. בדרך כלל לא ערבבו קודש בחול ובגדים שנועדו לשבתות וחגים לא לבשו אותם בימי חול. לבגדים חדשים זכו רק פעמיים בשנה, בפסח ובראש השנה. במוצאי שבת הברישו את הבגדים, קיפלו אותם וטמנום ב“קאשאס”, ארגזי העץ, עד לשבת הבאה. כל בגד וכל שמלה נשמר בקפדנות. כל קרע וסדק נטלאו באמנות קי נו סי ב’יאה, שלא ייראו.

לפעמים התקינו לקטנים בגדים שהיו גדולים ממידתם, דוס נומירוס מאס גראנדיס, שני מספרים מעל למידה, כדי שיתאימו להם גם בשנה הבאה, כאשר “נזרוק קומה”, איג’אר בויי, ובינתיים התהלכנו עם שרוולים שירדו עד לאצבעותינו.

המבוגרים לבשו אנטיריקוס, קפטנים קטנים, ועליהם מעיל קצר. כן חגרו קושאקיס, אבנטים וחגורות סביב למתניהם. כשהלכו לארצות שמעבר לים פשטו מעליהם בהיותם ביפו את המלבושים הללו ולבשו תחתיהם בגדים אירופים.

כן לבשו ג’יטיריס די כיתאן קפטנים של כותנה עם פסים של משי, וגם אנטיריס די סידה קרודה, קפטנים ממשי מלאכותי, בעלי המלאכה לבשו שרב’אליס די קולוריס מכנסים צבעוניים. כל הבגדים הללו לסוגיהם השונים נתפרו בחוט ומחט. מכונות תפירה טרם הופיעו בעיר.

בעלי בתים מכובדים לבשו אנטארי די ג’יבאני די סירמה ב’ידרי, קפטן של משי ירוק מתוצרת דמשק. אלה היו הקפטנים המשובחים ביותר שיובאו לירושלים מדמשק אשר נתפרסמה בתעשיית הבד. לבטנם חגרו קושאק, אבנט, עג’מי (פרסי) אדום.

הורינו חיממו את גופם בסאמאראס (פרוות). לגברים היו סאמאראס של חול וסאמאראס של שבת. אמותינו לבשו סאמאראס קצרות עד למתניהן. הרבנים הסתירו את הסאמאראס מתחת לגלימות.

בימות חול לבשו הקטנים בלוזאס כעין כותנת ארוכה שירדה עד לכפות הרגליים, בלוזה מבד בקיץ ובלוזה של צמר, די פ’אנילה בחורף. הגברים לבשו בשבתות גלאבייה, מעין פיז’אמה של ימינו, עשויה כותנה שהתהלכו בה בבית. היו שהלכו לבית הכנסת בשבתות בלבוש זה. ה“גלאבייה” השרתה על לובשה הרגשה של שלוה וחרות.

רק כשהתחלנו לומדים בבתי הספר העבריים ובכי"ח החלפנו את הבלוזאס בלבוש מדורני, דהיינו מכנסים שירדו עד ברכינו מוחזקים בטיראנטיס, כתפיות. מכנסיים כדוגמת אלה לובשים היום ילדי התלמוד תורה “עץ חיים” שבמחנה יהודה.

לראשינו חבשנו תרבושים ולעתים קרובות תאקיאיקאס, מיני כיפות שהיו עשויות בד וקרטון אבל נתפרו בידיה של בוליסה רחל די בצלאל. מאוחר יותר הופיעו הקאסקיטים, כובע מבד עם מצחיה מקרטון. אני חבשתי תרבוש עד שנת 1919. אותה שנה עברתי מבית המדרש “דורש ציון” לבית הספר תחכמוני שברחוב הנביאים בקרבת הכנסייה החבשית. כמה מחברי בכיתתי ערכו לי אותו יום קבלת פנים יפה ותרבושי שימש כדור משחק בידיהם. למחרת הופעתי בכיתה חבוש קאסקיט וכך נפרדתי מהתרבוש עד שנת 1926, שבה למדתי באוניברסיטה המצרית “פואד אל אוול” שבקהיר.

ילדי האשכנזים לא לבשו בלוזאס אלא מכנסיים. המבוגרים שבהם, לבשו “חליתה” מעל למכנסיים. ה“חליתה” דמיונה היה כשל חלוק.

הן גדולים והן קטנים לבשו ארבע כנפות – ציצית. הציצית מקומה היה מתחת לבלוזה מוצנעת מעיני הבריות להבדיל מהנוהג הקיים כיום מצד חוגים שונים שציציותיהם נשתרבבו מעל למכנסיים החוצה. הציצית היתה לבוש שבצנעה, שבענווה, כדבר המובן מאליו, ולא ראינו צורך להציגה לעיני רבים.

הורינו אהבו להתלבש. אהבו את ההופעה הנאה. העסקנים שביניהם הופיעו לפני השלטונות בלבוש הדור. לכבוד הציבור שהם מייצגים ומשום כבודם של השליטים. לבושם של הורינו העיד על מעמדם בקרב העדה.

עתה לא נותר אלא מעט מאותם בגדים ומלבושים. זעיר פה זעיר שם אנו פוגשים באנשים תושביה הישנים של העיר העתיקה הלובשים את ה“אנטארי הסכאני” וחגורה במתניהם. כן פוגשים אנו לפעמים ברבנים ואף אלה לאו ספרדים טהורים אלא מבני עדות המזרח, עולי צפון אפריקה סוריה ועיראק, השומרים אמונים, אולם ללא אותה תפארת והדר, לאותן איצטלות שפארו את משכונותינו לפנים.


ה    🔗

כבר מיד בצאת הבת מרחם אמה החלה הדאגה ליפותה ולהופעתה הנאה בעתיד. ואיזו בת לא היתה בלאנקה קומו לה נייב’י קון אוג’וס פריטוס, לבנה כשלג ועיניה שחורות? או מורינה אי גראסייוזה, שחורה וחיננית. חולשה היתה להורינו אל ה“בלאנקה אי קורילאדה”, לבנה ואדמדמת.

פעולת־היופי הראשונה של האם היתה נקיבת תנוכי אזנה של הבת והשחלת חוט לבן לתוך החורים הקטנים. דבר זה נעשה בידי המילדת עצמה. קרה לפעמים שמילדת שכחה לעשות זאת ומשגדלה הבת הזמינה שכנה טובה אחת וזו באה, מרחה את תנוכי האזניים בשעווה, “סיררה”, ובעזרת מחט מלובנת נקבה בהם חורים קטנים. תנוכי האזניים התנפחו, נתמלאו מוגלה, והילדה מיררה בבכי. אז באו השכנות והפליגו בשבחם של העגילים שיהיו תלויים באזניה.

תמה פרשת העגילים החלה פרשת האצעדות. תחילה קישטו זרועותיהן באצעדות זכוכית צבעוניות מתעשיית חברון, שרישרשו אחיותינו בעברן על פנינו וזאת כדי להסב את תשומת לבנו אליהן. משבגרו יותר שמו על זרועותיהן אצעדות של זהב או כסף ואליהן צמוד שדיאיקו (שדי) או ח’מסיקה (יד) סגולה מפני עין הרע.

משהתחילו הבנות לבקר בבית־הספר תלו אמותיהן על צווארן, מעל לפרוסטילה, (סינור שחור) שרשרת זהב קטנה שבאמצעיתה “שדי” או קוראסון (צורת לב שנפתח לשניים שבתוכו היתה לפעמים תמונתה של הילדה).

הורינו אהבו לקנות תכשיטים ולהתהדר בהם. משנתארסה הבת השפיע עליה ארוסה רוב טובה ובימי חג ומועד העתיר עליה תכשיטים. טבעת ארוסים נוצצה באצבעה, “ברוג’יס”, סיכות, תלויות היו לה בחזה, והאצעדות הבהיקו על פרקי ידיה. גילויי חיבה ואהבה אלה מצד ארוסה העלו את קרנה של הכלה בעיני חברותיה. אך בזה לא תמה פרשת הדורונות. לאחר שנישאה והביאה ילדים לעולם העתיר עליה בעלה בימי חג ומועד תכשיטים מסוג אחר, יקרים יותר, שענדה אותם כל שנות חייה.

מרבית התכשיטים התרכזו בחלקי הראש השונים, האזנים, המצח וכן בצוואר, החזה והידיים.

מעל ל“ייאזמה” (צעיף דק לכיסוי הראש) קון אוייאס, גדילים, היה בד לבן מעשה תחרה “טרח’ה די דאנטילה”, לאורך המצח מתוח היה סרט ולאורכו היו מושחלות מטבעות זהב קטנות, אחת מכסה את מחציתה של השנייה. סרט זה היה נקרא “צפה די אורו”. אמותינו נזהרו מלהשתמש במטבעות נוצריות מחשש הצלב. העדיפו עליהן מטבעות זהב וכסף תורכיות שלא היה בהן משום חשש של עבודה זרה.

אמותינו תלו באזניהן עגילים שנקראו איסקוראליג’אס די אורו או די ריבאני קשורים לסרט קטיפה. היו עגילים שדמו לעדשים קטנות, פיפיטיקאס די אורו. בצווארן נשאו מחזורות של ענבר, ריסטה די קאליבאריס ומתחתה היה הייארדאן או המאסו די פירלה שהיה עשוי שורות שורות של פנינים לבנות. על החזה לכל רחבו נשאו שרשרת זהב שבקצה שעון קטן, אורה אי קוסטיק. כן נהגו לתלות בחזיהן רוזיטאס די דיאמאנטי או ברוג’יס, דוגמאות פרחי זהב. את זרועותיהן קישטו אצעדות כסף או זהב עשויות עדשים קטנות מאנייאס די לאנטיז’ה. על אצבעותיהן ענדו טבעות אניאוס די ברילייאנטי או די דיאמאנטי, טבעות של יהלומים. סביב לאזניים השתלשלו שש שרשראות כסף או זהב שנתחברו מאחוריהם. אלה נקראו לילאל די פלאטה או לילאל די אורו.

מי ימנה מספרם של סוגי התכשיטים של אמותינו? צורפי ירושלים וביחוד האחים מזרחי, המציאו חדשים לבקרים סוגים שונים של תכשיטים אשר משכו את תשומת לבם של הורינו. הורינו אהבו לפנק את נשותיהם במתנות מעין אלו שהיו בבחינת פקדונות לעת צרה ומצוקה. את התכשיטים העבירו אמותינו סמוך לפטירתן לבנותיהן ולכלותיהן.

בימי מלחמת העולם הראשונה כשמשפחות רבות רעבו ללחם הוצאו למכירה רבים מהתכשיטים האלה שהיו עטופים במטפחות משי, טמונים ומוסתרים בתחתית תיבת העץ, אל דיפ די לה קאשה. צורפי הכסף והאמידים קנו להם תכשיטים אלה בחצי מחיר.

ילד הייתי ועודני זוכר אותו יום בשנות מלחמת העולם הראשונה כאשר ביקש אבי לקבל מאת אמי את ה“מאסו די פירלה” (ענק הפנינים הלבנות) ואת האצעדות שהיו עשויות רשת דקה של עדשים, מאניאס די לינטיז’ה, שציפוין זהב, ואשר היו נסגרות בשני שערים קטנים ובריח, כדי לקנות מספר שקי חיטה מאחד הסוחרים שהביאם בעמל רב מעבר הירדן. אותה שעה ראיתי את הורי בצערם. נו טי סיקליאיס, אל נא תצטערי, אמר אבא, טי בה מירקאר דיספואיס די לה גירה און מאסו מאס גראנדי, אקנה לך לאחר תום המלחמה ענק פנינים גדול יותר. אמא נענתה וניגשה ל“תיבה”, הביאה את המטפחת שבה היו צרורים תכשיטיה ומסרה אותה לידי אבא כדי שיביא פת לחם לבניה.

מאותו יום חדלתי לראות את הענק בצווארה היפה של אמי. ידיה וזרועותיה היו חשופות, טבעותיה ואצעדותיה לא היו עוד. ענק הפנינים נמכר לאחר מקרובי משפחתנו ומדי ראות אמי את צרורה שלה תלוי בצווארה של אשתו של זה נצבט לבה מכאב.

דודתי מספרת: הייתי מכוסה תכשיטים, קוב’רידה די אורו, אף־על־פי שעברו עלינו שנים קשות. מנהגו של בעלי, משה קואינקה, אה איג’אר ב’ינו דהיינו להזמין דמויות גדולות של ענבי יין. לצורך זה נאלץ מדי פעם בפעם ליטול ממני און פידאסו די ג’וייה, חתיכת תכשיט. ההצלחה לא האירה לו פנים וכך נמכרו על תכשיטי. בעלי במתק לשונו היה מנחמי ואומר: בוב’ה ב’אס אה מיראר קואנטאס ריסטאס טי ב’ה מירקאר, לאמור, טפשונת שכמותך, עוד תראי כמה ענקים אקנה לך.

דודתי מוסיפה ומספרת: היה לי ריבאן (סרט) ובו חתיכות “די אורו דיריטידו”, זהב מותך. כן היה לי סרט של דוקאדוס, מטבעות זהב, בעלי ערך שונה, דהיינו רבע נפוליון, חצי ואף שני נפוליונים. שמור היה עמי מכל משמר סרט ובו שלושים דוקאדוס בלי שני נפוליונים כל אחד, וכן ריסטה די מאג’ריס (שויו של כל אחד שני דוקאדוס) כל האוצר הזה ירד לטמיון.

התכשיטים הרבים הללו, על צורותיהם השורות, שהרנינו את לבותיהן של אמותינו היו מעשי ידיהם של האחים מזרחי, אמנים בעלי כשרון יוצא מן הכלל. הן התגאו בתכשיטיהן ושמרו עליהן מכל משמר. הם שימשו מעין קופת חסכון שממנה נטלו בשעת צרה ודחק. רק בימי שבת ומועד ובחגיגות משפחתיות ענדו אותם עליהן ואלה הוסיפו זוהר על יופיין.

אשה שתכשיטיה היו רבים אמרו עליה כי היא עמוסה כסף טחון קארגאדה די אורו מולידו.

לוס אקישיאב’ה – לאמור, התכשיטים הלמו אותן, את האמהות ואת האחיות – מסיימת דודתי את סיפורה.

התכשיטים שענדו אימותינו חלק מהם הובא מארצות הגולה. אך אלה שצויינו כאן גוון מיוחד היה להם. צורפי הכסף הירושלמיים הטביעו עליהם מרוחה של ירושלים. שמותיהם של התכשיטים ברובם היו ספרדים, בודדים נקראו בשמות לא ספרדים. אלה היו קרובים ברוחם ובשמותיהם לתכשיטי הארץ הערביים.


 

מאכלים ותבשילים    🔗

מיד לכניסתן לבתי בעליהן ידעו אמותינו לבשל. הן הוכשרו עוד בהיותן בבית הוריהן. שעות על שעות עמדו יום יום במטבח בצד אמותיהן רואות כיצד הן מבשלות. מעטות היו ה“מפונקות”. הללו לא ידעו אפילו כיצד מטגנים ביצה.

מאכלינו היו קבועים לכל ימות השבוע, יום ומאכלו, יום ותבשילו בכל משכנות היהודים בירושלים. דומה היה כמו ישבו כל עקרות הבית יחדו וטיכסו עצה מה להכין אותו יום לבני משפחותיהן. אלא שכל אשה וטעם תבשיליה עמה. אין דומה טעמה של קציצה שהתבשלה בקדרתה של אשה אלמונית לטעמה של אותה קציצה שהכינה שכנתה. משהו מנשמתה ורוחה של האשה היה טבוע בטעמם של תבשיליה.

את ארוחות היום פתח ספל קפה אשר נועד להפסיק את צום הלילה. על הקפה של שעות הבוקר אי אפשר היה לוותר בשום פנים ואופן. יום שאין שותים בו קפה בבוקר לא נמנה בין ימי חלדו של אדם.

ספלי קפה רבים שתינו במשך היום. קפה שלפני תפילת־השחר הזכרנוהו, קפה שלאחר הקימה משנת הצהרים בשבתות, שהוגש יחד עם כוס מים קרים מהכד או בלווית כפית קטנה של ריבה. קפה לשעת ערב של אמותינו לאחר עבודתן המפרכת כל היום. ספל קפה הוגש בכל שעות היום והלילה לשכנים ולשכנות או לסתם אורחים שנזדמנו אל הבית. אין להעלות על הדעת שייצא אדם מן הבית בלא שישתה ספל קפה קטן. גם אם עתותיו לא היו בידו לא הניחה לו בעלת הבית להיפרד מעליה אלא רק לאחר שגמע ספל קפה. בקיצור, קומקום הקפה לא ירד מעל הכיריים כל היום.

לדברי הורינו, ספל הקפה של בוקר היה מכניס סדר במחשבותיו של האדם למשך כל היום. אינג’אא לה קאב’יסה, ממלא את ראשו, מאלפו בינה. הילדים עודם ישנים במטותיהם והוריהם כבר ישובים בפינות הספה גומעים ספל קפה ומתבלים אותו בשיחה שקטה על ענייני הבית והמשפחה. והרי אין לך שעה נאה מזו לקירוב לבבות.

משקה הקפה שנתנו לילדים שונה היה. דליל, מעורב לפעמים בשעורים או אפונה. נטלה תערובת זו את טעמו המיוחד, את חריפותו, והמעיטה את השפעתו על העצבים. בתוך ספלי הקפה הללו טבלנו את הכעכים, ג’וריק או סיב’אדו ולפעמים גם פרוסות לחם יבשות.

קפה מעורב זה היה גם מנת חלקם של עניים שידם לא השיגה לקנות “קפה צאפי”, קפה טהור.

שתיית הקפה בצוותא עם שכנות הנאה מיוחדת היתה לה. אשה שהקדימה קום מיד הבעירה אש בכירה, הפיחה בו רוח בעזרת מניפת נוצות, או כלשון אמותינו קי סי קוזה לומברי, כדי שתבער האש, העמידה עליה קומקום והזמינה את שכנותיה אל חצרה לשתיית הקפה שעל בינתיים על גדותיו.

תכופות היה קפה הבוקר המשקה היחיד שטעמו אמותינו למשך כל היום. פעמים רבות שמענו אותן אומרות: קון און קאפ’י איסטו איל דיאה אינטירו, דהיינו עם ספל קפה אחד אני מחזיקה מעמד כל היום. לא היתה זו אמירה סתם בעלמא. שקועות היו כל היום בעבודה ולא נתפנו לאכילה.

תה לא שתינו אלא בשעת מחלה, כששכבנו קודחים.

תושבי העיר העתיקה בני העדה הספרדית לא ידעו טעמו של חלב. חולים ונשים הרות בלבד שתו הימנו. חלבן כי ידפוק בבוקר על פתחו של שכן מיד נזעקים דיירי החצר שואלים איש את רעהו מי הוא החולה הזקוק לחלב.

אמותינו שתו חלב בשעת לידה בלבד, ואף זאת בצמצום רב, כדי אוקיה. זה היה בבחינת “תפנוק”. ואילו הנשים האשכנזיות – אומרת דודתי – נו סי פאסאב’אן סין ליג’י, לא יכלו לותר על חלב. כשילדתי תאומים – מוסיפה דודתי ואומרת – הביא בעלי לביתנו אונה קוד’רירה, עז שמנה שמחלבה הנקתי את התאומים. נמצא גם תחליף לחלב – מים רותחים שבתוכם נתבשלו שקדים כתושים.

אחד מבני ירושלים סיפר לי כי פעם כשחלה בקדחת לקחו דודו לדיר של בעבע הרומנית וזו חלבה עז לעיניו שאת חלבה שתה בלי להרתיחו – תרופה בדוקה למחלת הקדחת.

מאיר מזרחי שמשפחתו התגוררה ברחוב אגריפס אינו נוהג עד היום לשתות חלב משום שכך הורגל בילדותו.

החלבנית בעבע המבורגר ואמה מיטע הרומנית החזיקו את העזים במרתף חשוך, דרכו – כך מספרים – אפשר היה להגיע עד לכותל המערבי וגם אל מחוץ לחומת העיר.

כשהיתה בעבע זו פונה לעקרות הבית הספרדיות בשאלה שהמבטא האשכנזי נשמע ממנה ואומרת “קירייז” אונה אונסה די ליג’י (הרוצה את אוקיה חלב) היתה הספרדיה עונה נו איי חאזינו אין קאזה, לאמור אין חולה בבית.

בין חלבני העיר העתיקה זכורים לי אברהם צרפתי שהיה אב לשישה עשר ילדים ואביו יצחק זכר שהיה גם בעל מאפיה. לאברהם צרפתי היו עשר עזים שהיה חולב אותן בבוקר ומוכר חלבן ואילו אחר הצהרים הולך היה לתפור מכנסים ו“קסקטים” אצל חיימתיק (חיים מתוק) במאה שערים. כן זכור לי החלבן חאלוונה שהחזיק את עזיו במרתף.

חלב לא שתינו אך מוצרי חלב אכלנו למכביר כמעט בכל ימות השבוע מעשה ידיהם של מאיר חפץ ואליהו אירמוזה. בעיקר היו הללו מומחים להכנת הגבינה הנקראת היום בולגרית. גבינה זו נשמרה בתוך פחים עם סאלאמורה היינו מים בתוספת מלח שהגנו עליה מפני קלקול כלשהו. עניים אכלו “ריקוטה” – שיירי גבינה. פתיתי גבינה מעורבים בביצים טרופות עם עגבניות קצוצות – היה מאכל תאווה שאהבנו מאד בילדותנו, ביחוד אם צורף אליו פלפל. וכל סוגי המאפה הטעימים לשבת כגון בוריקאס, בוגאג’אס, פאסטליקוס, שאמיס, אם אפשר היה להכינם בלא תוספת גבינה. כן הוסיפו גבינה לאטריות לסוגיהן, פ’ילאס קון קיזו, ועליהן רוטב עגבניות. מאכל טעים ביותר שהוכן מחלב ואורז טחון היה ה“סוטלאג'”, אשר הוגש לשולחן בבקרי שבתות הקיץ וביחוד בחג השבועות שבו היו מרבים באכילת חלב.

ביצים שלוקות “גואיב’וס רופ’ידאן” לא היו מקובלות באכילה. הן היו מנת חלקם של “ארופים, לוס פ’ראנקוס”, או חולים ותינוקות חלושים. אנו ביכרנו חביתה שבה אפשר היה לטבול פת לשובע.

ביצה שנתבשלה בחמין “גואיב’ו חאמינאד’ו”, היתה חביבה עלינו מאד. טעם מיוחד היה לה וצבעה חום. פעמים שחילקוה לארבעה חלקים ואף לשמונה. אולי לכך נתכוונה האימרה הערבית “עשרה יאהוד עלא ביצ’א”, דהיינו, עשרה יהודים מתפרנסים מביצה אחת.


ב    🔗

בשר עוף היה מיצרך יקר שאכלנוהו רק בערב יום כיפור ולמחרתו לאחר הפסקת הצום. מרק של בשר עוף ניתן רק לחולים וליולדות. בשר בקר אכלנו בשפע. כמעט כל אבר מאברי הבהמה נוצל בידי אמותינו להכנת דבר של טעם. רגליה של בהמה דקה היו למרק בשביל אלה שחשו בברכיהם. רגלה של בהמה גסה נשתבחה בטעם מיוחד. לפיכך הוטמנה בקדרת החמין של שבתות החורף בעיקר בשבת “בשלח” להוסיף עליו טעם לוואי. אך קודם לכן עברה רגל זו שבעה מדורי נקיון, הרתחה, שריפה על גבי גחלים וכיוצא בזה.

הכבד והריאות הושלכו לפעמים לכלבים ולחתולים. בני המיעים נוקו היטב במים רותחים ושופשפו בלימון ולאחר מכן נוצלו כדבעי. מילאום ארז, בשר טחון והוטמנו אף הם בקדרת החמין שנועדה לשבתות בחורף שעה שקור וגשמים ואף שלגים פקדו את ירושלים. כן אכלנו את הרומנה (הקיבה השניה) שדמתה בצורתה לכדור רגל, וכן את ה“ליב’רו די ג’וחא” (ספר של חושם) שהיה עשוי דפים דפים. כל החלקים הללו עלו על שולחננו לאחר שנוקו היטב.

העונה של בין פורים לפסח היתה משופעת בעזים וכבשים. הורינו עטו אז על ה“מוליז’אס די קודרירו”, בלוטות הרוק של כבש קטן וכן ה“חאלאוויקאס” (בלוטות הכבד) שיש לאכלם בו ביום, צלעות של כבש רך שהיו מיועדות לצלייה ולאכילה עם כוס יין אדום.

כל אלה היו בחינת שיירים שרבנינו אהבו לטעום מהם. על כך סיפר לי המנוח יוסף ברזאני.

ערב אחד פגשני הקצב חכם אברהם דאסה ואמר לי ח’אוג’ה יוסף יש לי תשע אוקיות “מוליז’אס” של כבש קטן במחיר של תשעה מטליקים. קניתי אותם מידו. והנה מה אתה סבור שאירע לי, “נו קיריס קי בי’נגה טו פאדרי”, אין אתה רוצה שיופיע אביך בבית ועמו חכם יוסף לוי, חכם אברהם ביג’אג’ו, אהרן בכר, הקוואס של החכם באשי, אשר הזמינו עצמם אלי, הסבו על שולחני ואכלו את כל תשע האוקיות של “מוליז’אס” יחד עם כמה כוסות יין. כיצד נודע להם הדבר? אני חושד בחכם אברהם דאסה שהוא אשר סיפר להם את דבר הקניה ב“כוונה פור טאקינארמי”כדי להרגיזני.

זה היה הבילוי, פאסה טיימפו של אבותינו. המנוח יוסף בראזני הוקיר תלמידי חכמים ובדרך זו היה גומל עמהם חסד מזמן לזמן למען יטעמו גם הם ממנעמי העולם הזה. רבנינו ברובם היו דלים ואביונים וידם לא השיגה להביא לביתם מטעמים כאלה.

השיירים הללו שהיו מצויים בשפע אצל הקצבים בתקופה שבין פורים לפסח נועדו במיוחד לאירועים ומסיבות משפחתיות והיה בהם כדי לגוון את התפריט. פרט לאלה אכלנו בשר מרק (קארני די קוזינאר) קארני די פולי (בשר זרוע) קארני די פיקאר (בשר קציצות) טבאן, אלדה (בשר בטן) ועוד.

הבשר נמכר יחד עם העצמות, וכמה התחננו הורינו לפני הקצבים שלא ירבו בעצמות. קיטאמי איסטי גואיסו (הסר נא עצם זאת) היו פונים אל הקצב בתחינה. והוא, הקצב, בטובו היה מנופף גרזנו וכורת גדם עצם ומטילו הצידה.

באטליזו של יהודה רפאלי שבמחנה יהודה (אביו בכור ששון אף הוא קצב היה ואטליזו עמד בשער שכם) ניתן עדיין למצוא את חלקי הבהמה הפנימיים שהזכרתי לעיל, אליו פונים בני העדה המרוקנית והפרסים המחבבים חלקים אלה. ואולם הספרדים עצמם אינם להוטים אחריהם היום ואף השמות הספרדיים כבר נשכחו.

מר יהודה רפאלי הוסיף לי את הפרטים הבאים: בני העדה הפרסית אוהבים את ה“מתנות”, אשכים, וכן את ה“נפל” (נינייאטו בספרדית טורוח בערבית). הנפל, ולבו ביחוד, סגולה מיוחדת לו להרחיק הפחד התוקף את האדם. ובדידי הווי עובדה. באחד הימים – ממשיך רפאלי ומספר – באה אלי אשה וסיפרה כי בנה מתעורר מדי לילה בלילה בחצות ומתייפח בבכי מר. יעצתי לה לקחת לו לב של נפל. ואכן, לאחר ימים ספורים רפא לו, סר פחדו וחלף, “הוא נחתך בסכין ממש”.

אבר המין של הפר (בערבית אל דכר או אל סוט) סגולה מיוחדת לו לכוח גברא. אנשים שכוח הגברא שלהם נחלש קנו מידי יהודה רפאלי את אבר המין של הפר, ייבשוהו, כתשוהו עד היותו אבק דק, ונטלו הימנו מדי בוקר חמישה גראם בצירוף כוסית קטנה של יין ישן. והתרופה הועילה.

מאכלי בשר כבדים נועדו במיוחד לימות החורף שכן הקור מסייע לעיכול. לימות הקיץ הוכנו מאכלי בשר ממין אחר. כופתאות מטוגנות היטב שנשמרו במקררים של אותם ימים, אלו גיגיות הנחושת הכבדות או שאוחסנו בארון אויר שדפנותיו רשת ברזל דקה שהיה תלוי על הקיר בחצר סמוך למטבח. כן הרבו באכילת כופתאות של מוח אשר זרו עליהן מיץ לימון.

אף מעוטי אמצעים, פועלים ובעלי מלאכה הרבו באכילת בשר, לפחות פעם אחת ביום. בשעות הערב לאחר שובם מהעבודה, סרו אל הקצבים וקנו במחיר זול ריאות, כבד וכן רגלי בהמה דקה וגסה.

רק באור ליום שישי לא עלה בשר על שולחננו, וזאת לשם עשיית אתנחתא בין מאכלי חול למאכלי שבת שהוכנו במיוחד וכדי לתת חשיבות יתר למאכלי השבת.

מספר השוחטים בירושלים לא היה רב. זכורים לי במיוחד חכם יוסף דאסה, חכם מרדכי מיוחס, חכם יהודה שאקו שהיה מורי בבית המדרש “דורש ציון”. את חכם שאקו רואה הייתי לפעמים שעה שחזר מבית המטבחיים רכוב על חמור. שכרם של השוחטים היה שבעה שמונה מטליקים לבהמה גסה וכתוספת היו מקבלים חתיכה מהכבד, הטחול והמעי הגס, על ידי כך הוכיחו את כשרותה של הבהמה ששחטו. בית המטבחיים נמצא בכפר אל עזרייה ואת הבשר נהגו להביא על גבי חמורים. ספקי הבהמות היו ערביי עבר הירדן.

את “ההרינג” המתובל בצל חריף וחומץ החביב על האשכנזים לא אכלנו ואמותינו לא ידעו אפילו את דרך הכנתו. לעומת זאת הרבינו באכילת הדג “גאראטו” מתובל בשמן וכן סרדינים “סארדיליקאס” קטנים שהובאו לארץ בחביות גדולות.

חיבה גדולה היתה נודעת מאבא ז“ל לסארדיליקאס עם שמן. מפי בוליסה דונה די ג’יניאו שכנתה של סבי שמעתי שעה שסיפרה כי “אביך משחזר מן הישיבה בשעות הצהרים ניקה שתים־שלוש סארדיליקאס, תיבל אותן בשמן ומיץ לימון וישב ואכל. ואילו אני הייתי אומרת לו חנניה אליב’אנטה לה פאיילה אי ב’אס אה טופאר טודו בואינו, היינו, הרם את הגיגית ותמצא כל טוב, מאכלי בשר ושאר תבשילים שסבתך הכינה. ואולם הוא, אביך ז”ל, העדיף סארדיליקאס עם סלט עגבניות ופלפל חריף”.

הדגים הטריים היו נדירים בירושלים ומחירם יקר מאד היה, ביחוד בחורף. לכן זימן לנו הקב"ה את הדג באקאלה שנמכר גם בחנויות המכולת אשר לאחר שהשרוהו אמותינו במים מערב יום ששי עד למחרתו בבוקר להפגת מליחותו, בישלוהו ברוטב עגבניות ותיבלוהו בפלפלים, הוא נאכל בתיאבון גובר והולך. דג הבאקאלה עלה על שולחננו הן בשבתות והן בימות החול.

גם הדג הידוע בשם בורי היה בנמצא אולם הגיע תמיד באיחור של שעות מרובות מחופה של יפו. בחורף הוכן דג זה עם רוטב שנקרא ג’ילאטינה שקפא מחמת הקור הטבעי ששרר בירושלים והכרח היה לבתרו בסכין. לפעמים ערבבו ברוטב זה פתיתי אגוזים ו“פינייונס”. בקיץ נאכל הבורי מתובל בשמן ומיץ לימון. בחנויותיהם של מוכרי הדגים סינור וארוטשאס נמצאו לפעמים דגים ששקלו כמה רוטלים. דגים אלה נמכרו בנתחים, “ריב’אנאד’אס”.

הדגים שימשו סגולה להרחקת דברים שהשתיקה היתה יפה להם, במיוחד כשנסבו על אסונות ומאורעות עצובים. רצה מישהו מהחבורה להפסיק שיחה מסוימת ולהטותה למסלול אחר היה פונה לחברו ואומר: אינטרי לוס בואינוס, הגד נא לי אחא, מירקאטיס פישקאדו, האם קנית כבר דגים. או בגירסה שונה: פישקאדו אי לימון, דגים ולימון, דהיינו רחמנא ליצלן, לא עליכם ולא עלינו.


ג    🔗

הלחם היה יקר ומכובד מכל. במו עינינו ראינו כיצד טרחו אמותינו בהכנתו עד שעלה על שולחננו. אור ליום שישי נועד לאפייתו. רכונה על פני גיגית שהונחה על כסא והסידאסו, הנפה, רוקדת בידיה עמדה לה אמא שעה ארוכה ולשה את הבצק באגרופיה. קודם לכן סיבנה היטב את ידיה וזרועותיה, כיסתה שער ראשה לבל תיפול חלילה, שערה אחת משערותיה על הבצק. היא לשה בכל כוחה, אגרופיה עולים ויורדים, העיסה משמיעה קולות רחש שנתמזגו בנשימותיה. עומד הייתי על ידה ומסתכל במעשיה ומזמן לזמן יוצק מים פושרים על הבצק. לפעמים היתה אמא מבקשת למחות במטפחת את אגלי הזיעה שביצבצו במצחה – דבר שהייתי עושה ברצון. אהבתי לשבת בשעה זו על יד אמי, ומשראתה שפני רציניים ושופעים רחמנות היתה מחייכת אלי וכאילו אומרת: ראה, בני מה קשה הכנתו של הלחם.

סיימה את לישת הבצק, כיסתה אותו בשמיכות עבות עד ליום המחרת. השכם בבוקר יום שישי, עוד לפני עלות החמה, כבר עמדה ליד הגיגית ומכינה את ככרות הלחם. תלשה חתיכת בצק, גלגלה אותה בכפות ידיה, פיזרה עליה קמח והניחה אותה על פני טבלת העץ שעמדה סמוך לה.

לפעמים הכינה גם כעכים שנועדו לאכילה עם הקפה והחלב “קאב’י קון ליג’י” משקה החביב עלינו עד היום הזה. לי עצמי עשתה דבר מיוחד: נטלה חתיכת בצק ועשתה ממנו צפור “פאשאריקו”, שחס הייתי לאכלו לאחר שהובא מהתנור חם ופריך.

בירושלים מצויות כמה מאפיות, אולם העדפנו תמיד איל פאן די אין קאזה, הלחם שנאפה בבית, בשל טעמו המיוחד שהיה ערב לחכנו. לחם הבית אכלנוהו יבש במקצת פאן באייאט משום שנאפה פעמיים בשבוע בלבד, ביום שני וביום חמישי בין השמשות. בילדותנו הופיעו הפ’ראנזילאס, כיכרות לחם ארוכות ועליהן פס של בצק מקצה אל קצה. רבי שליימה היה, לפי ההשערה, ראשון האופים שהכין את הפ’ראנזילה הטעימה. מידותיהן היו שונות, מהן גדולות מהן קטנות, ונועדו במיוחד לחולים ולתשושי־כח.

אנו אהבנו את ה“קאנטוניקו” או איל בודרי דיל פאן, לאמור את קצות הלחם וכן קליפתו. פורסות היו אמותינו קצהו של לחם, חותכות מתוכו בסכין משהו מחלקו הרך ויוצקות לתוך הגומה הקטנה שנתהוותה, איל פוזיקו, שמן, מלח או סוכר מכסות את הגומה בלחם שהוצא ממנו – והרי מאכל תאווה לילדים. ואם ניתנה לנו גם עגבניה שהחזקנוה בבית לא היה גבול לאשרנו. למנה זו זכינו בעיקר בשעות הערב לאחר שחזרנו מבית התלמוד תורה. מנת האוכל ביד מסתובבים היינו בחצר וכל אחד מאתנו נוגס הימנה בשניו בתיאבון.

פרוסת לחם לא נזרקה לאשפה ולו היבשה ביותר. הלחם יקר וקדוש היה כשם שקדושה ויקרה היתה כל טיפת מים. פרוסות הלחם נשמרו בטינג’ירי, סיר הנחושת, ואלו שנותרו בו יבשות היתה אמא מרטיבה, מוסיפה שמן, פלפל, גבינה והיתה הופכת אותו ל“בוייוס די פאן” דהיינו מין עוגות טעימות ביותר. וכך ניצלו פרוסות הלחם ולא הוטלו לתוך פח האשפה כפי שנוהגים היום.

הורינו הקפידו שנרבה באכילת לחם. כל תבשיל ותבשיל נאכל עם מנה הגונה של לחם. מנהג אכילה זה נקרא “קונדוג’ייאר”, היינו מנה קטנה של לפתן עם מנה גדולה של לחם.

בני בילדותם מלגלגים היו על אביהם שאכל אטריות עם לחם. נבצר מהם להבין זאת.

פרוסת לחם שראינוה מושלכת ברחוב הרימונו אותה, קרבנוה אל פינו, נשקנוה והסתרנוה בפינה כלשהי לבל תהיה למרמס לרגל אדם ובהמה.


ד    🔗

אילו מנות עלו על שולחננו בימות החול? מרק, שעועית, אפונה, עדשים, שאליהם צורפו “פ’ידיאוס”, “מנגיריס” פתיתי בצק פ’ילאס“, אטריות, ועוד. אלה היוו שקיקי ה”אוסם" הנהוגים היום שאמותינו טרחו בהכנתם בשעות הפנאי או לעת ערב כשבידיהן נפות. לשם מתן צורה לאטריות השונות טבלו אצבעותיהן בשמן וכך שמרו ידיהן המיובלות על רכותן ועדינותן. את המצרכים הללו הכינו בעיקר בימות הקיץ כשהביצים היו מצויות בשפע והשמש ייבשה אותם.

האורז היה לחם חוקינו. איזו אשה לא הכינה לבעלה ולילדיה “אונה קוג’ארה די ארוז” כפית־אורז אחת? וכלום ניתן לאכול את השעועית ושאר קטניות בלא צלחת אורז? שעות על שעות ישבו הנשים בחצר או בתוך הבית, מגש של נחושת לפניהן, בקצהו האחד ערמת אורז או עדשים והן בוררות גרגיר וגרגיר, מוציאות את החצץ ושאר מזיקים שהסתננו שם. מלאכה זו נעשתה בעיקר בידי סבתותינו. מונדאר איל ארוז לקלוף את האורז, כך נקראה מלאכה זו. בדרך זו השתדלו להקל על עבודתן של חמותיהן. משבאו לבקר בימות החול לא ישבו בחיבוק ידים אלא נרתמו מיד לעבודה ואגב כך תפרו ציפות, קיפלו שמיכות (קופילאר לאס קולג’אס), הטליאו בגדים ועוד.

הירקות היו לחם־חוקינו יום יום. אמותינו ניצלו אותם עד תומם בלא להטיל לפח האשפה אפילו שיירים כלשהם. ירקות החורף מנו את הפולים הירוקים אב’אס פ’ריסקאס, “ביזיליה” (אפונה) הפ’אסוליה – שעועית ירוקה החרשוף קאדרוס, התרד, פאזי “יעקוביס” שהיו מלאים קוצים, דלעות קטנות, קאלאב’אסיקאס, שהיו ממלאים אותן באורז ובשר והוטמנו אף הן בקדרת החמין. מידייאס די קאלאב’אסיקאס,שהיו ממלאים אותן באורז ובשר והוטמנו א הן בקדרת החמין. די קאלאב’אסיקאס דהיינו דלעות חתוכות לשניים שמילאום בשר, אינג’ינאראס (ארדישוך), טומאטיס אינריינדוס, היינו עגבניות חצאיות ממולאות בשר או אורז. מרבית הירקות לא עלו בדמותם ובצורתם על שולחננו אלא כשהם ממולאים בשר.

הירקות נקנו ביום חמישי. בני הבית נתגיסו כולם כדי לעזור לאם בהכנתם. הילדים הקטנים, בעזרת אבא, קלפו את הפולים ה“בייזילייה” האפונה היבשה. אפונה זו הכרח היה לכתשה כדי להוציא את הקליפה מעליה.

מיום חמישי בצהרים ועד ליל השבת נמנעו אמותינו מהגיש מאכלי בשר. באור ליום שישי אכלנו מאכלי חלב, וביום שישי גופו אכלנו צלחת שעועית עם אורז ועליה קציצה או, מוג’אדרה של עדשים.

אפילו מעדני מלכים מונחים היו על שולחננו הרי דלים ועלובים עמדו אם לא היתה בצדם צלחת של סלאט עגבניות חתוכות דק דק, מינוד’ה, בצירוף מלפפון, פטריזיליה ופלפל חריף קצוץ דק. הורינו לא ויתרו על סאלאט מרהיב עין המגרה תיאבון (אב’רי לה גאנה). כן חביב היה סאלאטה די ליג’וג’ה, סלט חסה.

אנו הקטנים ויתרנו על הפלפל החריף אשר היה אויבנו בנפש. פעמים רבות מרחו שפתותינו הרכות בפלפל חריף על שהוצאנו מפינו מלה לא הגונה או התחצפנו כלפי הורים וקרובים. כשעשינו כן מיד רצו אחרינו, תפסונו והחזיקונו בין הברכים ומרחו שפתינו בפלפל חריף (פימינטון קימאנדו). ואנו עם השפתים הצורבות והנפוחות ישבנו ובכינו עד אשר קינחו אותן לבסוף בפרוסת לחם.

הספרדים לא הרבו באכילת בצל ושום, בניגוד לבני העדה האשכנזית שהיו להוטים אחריהם. אמותינו אמנם הפצירו בנו לפרקים לאכול שום ובצל חי כדי שיעלה סומק בלחיינו. לדוגמא הביאו את נערי האשכנזים שלמדו בתלמודי תורה ובישיבות “עץ חיים” שלחייהם היו אדומות ובריאות על שום שהרבו באכילת בצל ושום.

לא בכל עונות השנה נמצאו עגבניות ומלפפונים בשוק וכך קופח הסלאט לפעמים. משום כך הקדימו אמותינו תרופה למכה והכינו מלאי של כבושים בעונת הקיץ ועונת החורף.

נקנו כמויות גדולות של זיתים ואנו הקטנים כיתשנו אותם בעזרת שתי אבנים תוך ישיבה על הרצפה בחצר. כן הכינו צנצנות מלאות כבושים בירינג’יניקאס, חצילים קטנים שחתכום לארבעה חלקים והטמינו בתוכם תבלינים חריפים, לימוניקוס אינג’אראדוס, לימונים קטנים שנהגו בהם כשם שנהגו בחצילים. כל אלה נשמרו בחומץ ושמן. ואין פלא שאנו הקטנים חשנו במעינו כל שני וחמישי שכן להוטים היינו אחרי מיני כבושים אלה. הן מבוגרים הן ילדים לא יכלו לטעום מאכל כלשהו שאין בצדו דבר חריף ומפולפל.

לפתן לאחר האוכל לא ידענו טיבו מהו. מרק פירות לא עלה על שולחננו. את הפירות אכלנו כמות שהם. לקינוח סעודה אכלנו ענבים, תאנים יבשות ותמרים. הכרנו את מרק־הפירות רק לאחר שנפתחו המטבחים העממיים שנועדו ל“חלוצים”, עם זאת לא תפסנו כיצד אפשר לבשל ולהרתיח משמשים ואפרסקים ולאכלם כאילו היו עדשים. הילדים תבעו מאמותיהם לאחר האוכל קוזה בואינה, לאמור דבר טוב ומתוק.

לא רק להכנת המאכלים הקדישו אמותינו את ימיהן ולילותיהן. בעונת הקיץ, כאשר היו השווקים מלאים פירות הכינו מהם ריבות ושאר מיני מתיקה, דולסוראס כגון דולסי די וישנה, ריבת דובדבנים, ריבות של תפוחי זהב וקליפותיהם (בעונת החורף בעיקר) ריבות חבושים, משמשים, לימונים ועוד. את הריבות שמרו בקדרות חרס שעטפו אותן בשקי־בד לבל יהיו למאכל לנמלים וטמנו אותן בארון החצוב בקיר. משבאו אורחים בשבתות ובחגים הגישו להם כפית דולסורה, מתיקה. בהכנת הריבות ושאר מיני המתיקה גילו אמותינו את מיטב כשרונותיהן ומומחיותן.


ה    🔗

סמטאות העיר העתיקה שימשו מרכז לאספקת מצרכי אוכל שונים. מכאן התפשט והמסחר לכל החנויות שהלכו וקמו ברחוב יפו ובשאר השכונות החדשות. אל המחסנים הגדולים והרחבים של העיר העתיקה זרמו כל המיצרכים לסוגיהם ומיניהם השונים. שוק הירקות אף הוא מקומו היה כאן. פה היתה תחנתם של הפלחים מכפרי ירושלים הסמוכים – ספקי הירקות. בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה עמדו מספר פחונים על הקרקע בו עומד היום שוק מחנה יהודה. בשדה הרחב ישבו בקיפול רגליים שורות שורות הפלחיות שהגיעו מכפרי מערב ירושלים. פלחי ליפתה ועין כרם העדיפו ללכת, סליהם על ראשם וחמוריהם עמהם, עד לשוק הירקות שבעיר העתיקה.

תושבי השכונות החדשות של ירושלים, אלו שהוקמו לאורך רחוב יפו וכן שכונת ימין משה, נאלצו לרדת לעיר העתיקה ולערוך את קניותיהם בה. בעונת החורף קשה היתה הירידה לשווקים הללו. לפיכך נהגו לאגור בתחילת העונה מיני מזונות שונים כגון עדשים, אורז, קמח, שעועית, זיתים, גבינה ועוד ובכך מנעו מעצמם טרחה גדולה. בכל בית בירושלים מצוי היה מעין מחסן קטן בו נשמרו המצרכים שנקנו בעוד מועד לעונת החורף.

את הקניות, איסמירסאר, ערכו הבעלים. זה היה בבחינת עיסוק מיוחד, מעשה של יום יום, מאחר שמשפחותינו היו מרובות ילדים. אולם הקניות הללו היו על הרוב מצומצמות לעומת אלו שנערכו ביום חמישי שהיו מייגעות ביותר. עמוסים סלים משא לעייפה פסעו והלכו עד שער יפו שם עמדו עגלות שנסעו לשני כיוונים למחנה יהודה ולמאה שערים. דחוקים וצפופים ישבו בעגלות הם וסליהם, בלהט השמש או תחת מטר גשמים, עד שהגיעו לבתיהם במצב של אפיסת כוחות. עקרת־הבית קידמה את פני בעלה בשפר אמרי פיה כדי להסיח דעתו מעייפותו. הבעל ישב לו על הספה ואותה שעה עמדה אשתו והוציאה את המצרכים מתוך הסלים, שואלת וחוקרת לטיבם ולמחירם. היא נמנעה מהשמיע הערות כלשהן שכן ידעה בתבונתה כי הערותיה בשעה זו עלולות לעורר את חמתו. רק לאחר עבור שעות מספר או לעת ערב השמיעה בעדינות ובזהירות את הערותיה לפני בעלה על המצרכים שקנה.

הגבירים שבאנשי העדה לא נשאו בעצמם את המצרכים לבתיהם. הם עברו בשוק לפנות בוקר והזמינו מצרכים אשר נשלחו לאחר מכן אל בתיהם.

אמותינו לא ירדו לשוק. טרודות היו מאד עם הילדים ושאר מלאכות הבית, וחששו מפני פגיעתם של יושבי קרנות, ונהגו כמנהג המקום. אף אשה מוסלמית או נוצרית לא ירדה לשוק לקנות את צרכי הבית.

הנשים האשכנזיות לא חששו מפני שום דבר. יצאו לשוק וידעו להסתדר היטב עם הפלחים והפלחיות אף־על־פי שאלה תבעו מהן מחירים מפולפלים ביותר. היהודים האשכנזים נחשבו לזרים בעיני הערביים ומשום כך לא חששו והתירו את הרצועה.


ו    🔗

אמותינו לא חיפשו תבשילים קלים ונוחים. באמצעי בישול דלים וקשים הכינו את התבשילים הקשים והמסובכים ביותר שגזלו מהן את רוב שעות היום. אולם טרחתן ועמלן נשכח משעה ששמעו ולוּ המחמאה הקלה ביותר מפי הבעל והבנים. מבשלות, גיזאנדיראס, מיוחדות הוזמנו רק למסיבות, חתונות ושמחות משפחתיות אחרות. בימי אבל סייעו בידי המשפחה קרוביה אשר נרתמו לעבודה והקלו עליה את סבלם של ימי השבעה.

עיקר דאגתן של אמותינו לילדיהן ואילו הן עצמן הסתפקו במועט, הסיחו את דעתן מעצמן ואכלו מכל הבא ליד כלומר “קוסוריס”, שיירים שנותרו מלפני כן. הן הסתפקו בכף אורז, סי פאסאבואן קין אונא קוג’ארה די ארוז, ובלבד שלא יחסר לילדיהן דבר.

אם בכל ימות השבוע אכלנו מכל הבא ליד הרי היו התבשילים שהוכנו ליום השבת מן המובחרים ביותר לפי הישג ידם של הורינו. ביחוד הגדילו לעשות בקשר לחמין בו שיקעו אמותינו את מיטב כשרונותיהן ומומחיותן. שני סוגי חמין היו, זה של קיץ וזה של חורף. והם היו מלווים דאגה וחרדה מחשש שייחרך ויקדיח משעה שהוטמן בתנור ועד שעלה על שולחננו בבוקר של יום השבת.

לשבת בראשית הוכן חמין בעל שבע שכבות כנגד שבעת ימי בריאת עולם ובין השכבות בולסה די ארוז, שקיק אורז. להלן מיני חמינים שונים: חמין דיכבאיס אי אישקימבי (אורז בצירוף קטעי בשר המצויים בתוך בטנה של הפרה), חמין די פאריח' (בני מעיים ממולאים אורז ובשר), חמין די קאלאב’אסיקאס, דלעות קטנות, חמין די אב’אס סיקאס קון פאג’ה (חמין של שעועית עם רגל בהמה) חמין די סיב’אדינה קון פאג’ה (חמין של גריסי פנינים עם רגל בהמה) שנועד לט"ו בשבט, חמין די טריגו, חמין של חיטה, חמין די יאפראקיס (עלי תרד או עלי גפנים).

יהודים פשוטים חיבבו גם את מאכלי הרחוב. הם עמדו ליד הדוכנים הנודדים של נסים אירמוזה ומרדכי מזרחי ואכלו בתיאבון ג’יפאלוס, נתחי בשר צלויים על גחלים. הדוכנים הללו ניצבו בפינות הרחוב או ליד בתי הקפה וגירו את תאבונם של העוברים ושבים. הם נחלקו לשני סוגים: של חלב ושל בשר. דוכני החלב זמנם היה בבוקר בו ניתן היה להשיג איסקולאג’ה די קיזו, אטריות עם גבינה, בוריקאס ממולאות גבינה מלוחה או תרד בצירוף ביצה קשה וחומה. כיצד יכול היה סתם בשר ודם לעבור על פני המסעדה הנודדת של בכורה די אירמוזה ודודו די חפיפי בלי לטעום מהרודאנג’אס די קיזו (מיני מאפה של גבינה). כן נודע לתהילה דוכנו של שמעון מיז’אן אשר מכר סוטלאג' (אורז טחון מעורב בחלב קרוש), באלוזה (עמילן מהול בחלב) שהיה מקושט בצבעי הקשת. דוכני הבשר זמנם היה בצהרים ובערב. אפשר היה לאכול פאג’אאיקאס קון אב’אס, רגלי בהמה דקה עם שעועית.

מסביב למאכלים התפתח פולקלור אשר שיעשע את המון העם. נהגו להגיד כי כל אבר שבגוף הבהמה נועד לחזק אבר מקביל לו בגוף האדם חוץ מ“מלך”, פירושו של דבר מוח(מ) לב(ל) כבד(כ), צירוף אותיות הללו “מלך”. האוכל את האברים האלה אינו מוסיף דעת, לבו אינו מתחזק וכן כבדו. מה שאין כן האוכל פאג’אס, רגלי בהמה, שהללו מחזקות רגליו של אדם.

אמותינו מומחות היו גם לאפיית עוגות. הן לא הזדקקו לעוגותיהם של סידיס וחביליו פרט ל“פאן איספונג’אדו” שהגישו לאורחים בחגיגת ברית מילה. במו ידיהן הכינו אמותינו את העוגות שנודעו בשם שאמיזיקוס די אלמינדרה (עוגות שקדים), קוראביאי, מעמוליס, טושפישטי ועוד. וזאת מלבד העוגות שהיו מיועדות אך ורק לטבילה בספל הקפה והחלב כגון ביסקוג’וס, סיב’אדו, ג’וריק ועוד.

שאלתי פעם את המנוח יוסף ברזאני דרך הלצה: זוללים וסובאים היו אבותינו. יום יום ירדו לשוק וקנו בלי הרף, והם תמיד סיפרת כי העניות היתה גדולה (עניות קון קולה) עניות ולה זנב. מנין לקחו כסף לקנייתם של מצרכים רבים כל כך?

שמע המנוח דברים אלה, זרק בי מבט אלכסוני, השפיל ראשו ושקע בהרהורים. ידעתי כי אלה סימנים של כעס הם ושמחתי שעלה בידי להביאו לדי רוגז, כביכול. הוא פנה לעברי עשה בידו תנועת ביטול ואמר: ייה באסטה אב’לאר ח’אנדראז’וס (חדל לך מדבר דברים בטלים) נו אי טאל אין איל עולם גוזמה בעלמה (אין שמץ של אמת בדבריך, סתם מגזים אתה) אדרבה ואדרבה. הכנסותינו היו אמנם מעטות, אבל התמורה שקיבלנו חלף כל מטליק גדולה היתה. אויה טי דירי (שמע ואגיד לך). סיין גואיב’וס און בישליק (מאה ביצים בבישליק אחד־עשרה מטליקים) און רוטול די קיזו (רוטל גבינה) ארבעה גרושים וחצי, רוטל יין חמישה גרוש, רוטל בשר כבש שלושה גרוש, סימולה (סולת) שלושה גרוש הרוטל, אונה ג’ארה די שיריס (כד של שמן) שלושים גרוש, און קינטאר די אוב’ה מידיו נאפוליון (קנטר ענבים חצי נפוליון).

הגיע עד כאן ושקט מרוגזו. הסתכל בי והוסיף: אונדי אקיאוס טיימפוס אי אונדי אגורה (היכן אותם ימים והיכן ימים אלה), וזכור כי בכל משפחה, אב’יאה קואנטאס בוקאס אה טאפאר (היה צורך לסתום כמה פיות).

משהשגתי מטרתי אמרתי לו: טייני ראזון ח’אווג’ה יוסף לוס טיימפוס סי טרוקארון, צדקת מר יוסף נשתנו הזמנים. אז נחה דעתו של ידידי.

אם אירע והופיעו אורחים בזמן הארוחה כגון קרובי משפחה ומכרים מיד הפצירה בהם בעלת הבית להסב עמהם לשולחן ולסעוד. ייה סי איזו לה פינה, הטרחה כבר נעשתה, לאמור, אין שום הכנות מיוחדות, קומי און בוקאדו קון מוזוטרוס, אכול פרוסת לחם עמנו.

שולחננו לא היה מקושט באגרטלי פרחים. מפה לבנה ונקיה היתה פרושה עליו או שעוונית בלבד. סיימו האורחים את אכילתם והודו לבעלת הבית אשר השיבה להם: לה ב’ידה קי נו טי מאנקי ברכה אי סאלוד, חייך שלא יחסר לך דבר משלך, ברכה ובריאות.

מטבחן של אמותינו נקי היה. את דברי האוכל שטפו בקפדנות. הבשר הוכשר תחילה. כל עלה של תרד או חרשוף נבדק בשבע עיניים מחשש תולעים. את הקמח ניפו, העדשים, השעועית והאורז נבדקו היטב. לא בנקל הסכימו אמותינו לטעום ממאכלן של נשים אחרות אלא אם כן בטוחות היו שמטבחן נקי ומסודר. מספרים על אשתו של הרב מרדכי מיוחס השוחט שמיום שמת בעלה חדלה לאכול בשר ועופות. לדבריה אין השחיטה כשרה עתה בירושלים. הרבנית מיוחס היא היום כבת תשעים שנה.

אמותינו העדיפו פרוסות לחם וספל קפה על פני מאכלים שלא היו בטוחות שהוכנו בצורה המניחה את הדעת.

דודתי מספרת:

בישלנו ביום חמישי לשלושה ימים. לא היה צורך לנו במקרר. בישלנו בערב יום הכיפורים והתבשילים החזיקו מעמד עד חג הסוכות. המאכלים נשמרו בחדרים, טודו טוראב’ה פ’ריסקו, הכל נשאר טרי, אל קריאדור מוס גואדראבה, הבורא שמר עלינו, וכל מה שאכלנו לשובע ולרוויה, ארטו אי דולסי, שבע ומתוק. טומאב’אמוס לה ב’ידה קון אליגריאה, לוקחים היינו את החיים בעליצות.


 

חתונות    🔗

אירע להן לאמותינו תכופות שהופרעו, עודן נערות, ממשחקיהן בחצר, הוזמנו אל הבית פנימה ונצטוו לעמוד לפני הרב ולהושיט ידיהן הקטנות והרזות כדי לאחוז ב“מטפחת הקנין”. במעמד הזה נכחו כמובן ההורים וכל שאר בני המשפחה, עומדים ומקשיבים לדברי הרב אשר הכריז כי נערה פלונית מיועדת לאלמוני, לאמור, זה הנער הקטן היושב סמוך לאביו, מבויש ונכלם, ואינו מרהיב עוז לשאת עיניו אל ארוסתו הקטנטנה. בדריכות, אולם בלא שתבין כלל מהנעשה עמדה ה“ארוסה” והקשיבה לדבריו המפולפלים של הרב, ואף נענעה לו בראשה לאות הסכמה, כביכול. ומשסיים הרב את דרשתו חזרה הנערה אל משחקיה ב“קורטיז’ו” (החצר) שם המתינו לה חברותיה והמעשה המכריע כמו הוסח מדעתה.

אמי זכרונה לברכה סיפרה לי: ישבתי בחצר ושחקתי עם חברותי ב“קוג’יס”, זה המשחק ב“חוליות של עצמות” שגלגלנו בין אצבעותינו. והנה קרבה אמא אלי והזמינתני להיכנס הביתה. מאחר שמעודי “עדינה הייתי” בעלת פנים חוורות, הושיטה אמי שתי ידיה וצבטה את לחיי כדי להעלות עליהן סומק ואשא חן בעיני אביך לעתיד וכן סבך ושאר בני המשפחה שהוזמנו לביתנו כדי “לקחת קנין”.

אין פלא איפוא אם ביום החתונה העמידו מתחת לרגליהן של הכלות הקטנטנות דרגשי־עץ (באנקיטאס) כדי להגביה קומתן עד לכתפי בעליהן לעתיד. כדבר הזה ממש אירע לאשתו של הרב בן ציון קואינקה שהיתה “מינוד’יקה” (דמות דקיקה) והיה צורך להעלותה על דרגש כשעמדה תחת ה“טאלמו”, תחת החופה.

“קנין” זה שדיברנו בו שימש “סינייאל די קאזאמיינטו” (אות הנשואין). בן לילה הפכו הנערות הקטנות למבוגרות, כביכול, אף על פי שעדיין המשיכו במשחקיהן בחצר, כגון הקוג’יס וכן ה“בונייקאס” (בובות) העשויות מסמרטוטים ישנים. שיתפו אתן פעולה הנערות המאורסות והבלתי מאורסות.

לאחר ה“קנין” כמו נשתכח הדבר לגמרי. ההורים משני הצדדים שוב לא חזרו לדבר בעניין, כביכול אין הדבר נוגע להם כלל ועיקר. אולם הם המשיכו בסתר מעשיהם, תיכננו כל פרט כדין וכדת, וכשהגיעה העת באו החתן והכלה “אל המוכן”…

בין הארוסין לחופה עמדה תקופת זמן ארוכה למדי בה לא נזדמנו החתן והכלה אלא לעתים רחוקות ביותר. הכלה פנתה למשחקיה והחתן חזר ל“ישיבה” או לחנותו של אביו לעזור לו בעסקיו. רק בחגים ראו זה את זו. אבי החתן תפס ביד בנו ומשכו אל בית הורי הכלה לביקור של חג. בזמן הביקור שוחחו ההורים ביניהם על דא ועל הא ואותה שעה ישבו בני הזוג מן הצד בנפרד וזרקו מבטים חטופים ומבוישים אחד לעבר רעותו.

דודתי ליוג’ה (לאה) די קואינקה מספרת:

התארסתי בהיותי בת שלוש עשרה. ארוסי בן שש עשרה. בכל ערב שבת נהג חתני לבקר את סבך, מאחר שלאחר מות אביו יהודה, שהיה בעל טחנת קמח ויהודי אמיד, שימש סבך האפוטרופוס על חתני. ואילו אני, הילדה, במקום להישאר בבית ולראות את פני חתני הייתי נמלטת אל החצרות, “הקורטיז’וס” של העיר העתיקה כדי שלא אאלץ להיפגש אתו. רק לעתים רחוקות הייתי רואה אותו, באקראי, בעברו בסמטאות הצרות. ראינו זה את זה אבל לא העזנו לדבר.

מובן מאליו כי היו אלה מעשי שידוכין, והשדכנים לא היו אלא הרבנים בכבודם ובעצמם אשר הכירו את המשפחות כולן והיו בני־בית בהם. הם באו בהצעות אל ההורים באמרם להם כביכול בדרך אגב: “קי דיזיס סי קאזאמוס את משה קום רבקה”, לאמור מה דעתך אילו היינו משיאים את משה לרבקה. פעמים שההורים של בחור פלוני או בחורה אלמונית היו באים אל רב ממיודעיהם ומבקשים ממנו כי “איג’י אונה פאלאב’רה”, לאמור, ש“ישליך מלה”, היינו שימשש את הדופק אצל פלוני ואצל אלמוני. הרבנים קיבלו עליהם מרצון את “המצווה” שהוטלה עליהם, ובביקורים שערכו בחנות או בבית העלו את ההצעה בלשון רמיזות ותוך כדי שיחה על עניין אחר או כמילי דבדיחותא. בדרך זו תהו על קנקנם של “הצד שכנגד”. האמת ניתנת להיאמר שחכמינו ורבנינו מילאו תפקיד זה על הצד הטוב ביותר ובדרך של תבונה ועדינות רבה. גם לאחר שנתקבלה ההצעה על דעת שני הצדדים עדיין לא נסתיים תפקידם של הרבנים־השדכנים. עוד נותר להם לסלק מכשולים שונים שנערמו בדרך. ומשהצליחו ליישר את כל ההדורים וזכו לראות את בני הזוג תחת החופה, היו הם ראשוני המוזמנים לשמחת חתן וכלה, ומקום מיוחד הועד להם בראש “המיזה די חכמים”, שולחן הסעודה שנערך באחד משבעת ימי המשתה לכבוד החכמים ואנשי התורה. לאחר החופה העניקו להם שני הצדדים שכר טרחתם כמה נפוליונים שהוטמנו בכיס החזיה שמתחת ל“אנטארי” (הקפטן).


ב    🔗

תקופת האירוסין היתה נמשכת לפרקים מספר שנים. רק לאחר האירוסין החלה הדאגה לכרסם את לב ההורים. מה יהיה על פרנסת הבית וכיצד יעמוד הזוג הצעיר בנסיון החיים. ועד שהיו העניינים מסתדרים שימשה תקופת הביניים מבחן לחבה ולאהבה שרחשו בני הזוג ומשפחותיהם אלה לאלה. מתנות, “בוג’אס”, הוחלפו בימי חג ומועד, מגשים מלאים “מארוג’ינוס” (עוגות שקדים) “פידאסוס די ג’וייה” (תכשיטים שונים) עברו מבית החתן לבית הכלה ולהיפך. מגילות עטורות זהב וכסף שימשו משלוח מנות בפורים, והכלה העניקה לחתנה מתנה רצופה כוונה מיוחדת, הלא הוא ה“ג’יטרי”, בד משובח להכנת גלימה הדורה ליום החופה. מתנות החתן לכלה כללו כל אותם תכשיטים שבאפנה שהיו מצויים בחנויות צורפי הכסף והזהב בעיר העתיקה, “מאניאס די פלאטה” (אצעדות כסף) עשויות רשתות דקות ובקצותיהן בריחים קטנים, אצעדות אלה רואה אני אותן בעיני רוחי בידיה היפות של אמי ז“ל כשם שהנני רואה את ה”מאסו די פירלאס" (ענק הפנינים הלבנות) בצוארה, העשוי כטיס כטיס – שורות שורות. רוסטיקה די כיירייאס (ענק מורכב ממטבעות זהב תורכיות ישנות) ב’יריליקו די פלאטה או ב’יריליקו די פירלה (מחרוזת של כסף או זהב) גאראנטירה די פירלה (ענק פנינים), “קוסטיק די אורו (שרשרת זהב שבקצה שעון) “קליבאריס” “דובלאס”, ייארדאן די פירלה (ענק של פנינים לבנות ודקות) לקישוט הצואר, “איסקוראליג’אס די אורו (נזמי כסף) שיקשטו את תנוכי האזניים: אניאוס די ברילייאנטי אי די דיאמנטי (טבעות יהלומים) ואחרון אחרון ה”איסקריב’אניאה”, עט עשוי כולו כסף או זהב שנועד לכתיבה – מתנת הכלה לחתנה. החתן החזיק את העט באבנטו, ראשו בולט החוצה בחינת פגיון.

בכמה עמל וטורח, זיעה ויסורים, עמדו ההורים בהתחיבויותיהם אלו שבהן תלוי היה כבודה של המשפחה. כל “פידאסו ופידאסו” (תכשיט ותכשיט) נבדקו בעינה הפקוחה של החותנת אשר ידעה ערכה של כל מתנה ומתנה. היא, החותנת, מלומדת נסיון ואי אפשר להוליכה שולל.

בביקורו של החתן בבית ארוסתו בימי חג ומועד התקשטה זו בכל עדייה שקיבלה מאתו דורון והדבר הסב קורת רוח רבה לחתן ולבני משפחתו הנלווים אליו. הארוסה כיבדה את אורחיה במיני מתיקה תוצרת בית ערוכים על גבי פנכה.

כמה רעדו ידיה בשעה זו. שכן באופן הגשתו של הכיבוד ניתן היה לעמוד על תכונותיה של הכלה, אם “אריסנטאדה” היא (מיושבת בדעתה) או “אלוקאדה” (מופרעת), “חינוזה (עדינה, מסודרת) או “ג’אפאג’ולה” (בלתי מסודרת), אם הליכותיה נימוסיות וחינניות או שהיא פיסגאדה” (מגושמת), שעה זו היתה חמורה וגורלית. עיני ארוסה ובני ביתו עוקבות היו אחר תנועותיה ודרך דיבורה, אם בכלל הוציאה הגה מפיה. הוריה עשו ככל יכלתם כדי לכוון צעדיה ומעשיה מבעוד מועד, והרבה טרחה הארוסה כדי שתוכל לעמוד במבחן.

מאידך גיסא לא הכל אמידים היו עד כדי יכולת לשגר לארוסותיהם דורונות יקרים כאלה שמנינו. יהודים פשוטים רבים נטלו בהשאלה מאצל הצורף חכם דוד אל עג’מי תכשיטים שונים כדי לקשט בהם את הכלה ביום חופתה. לאחר מכן חזרו התכשיטים לבעליהם בתוספת שכר, למגינת לבן של הכלות. לפעמים אף ארעו מעשי מרמה. היו נוטלים אצעדות וטבעות שלא “התאימו” כלל לידיהן או אצבעותיהן של הכלות תוך הבטחה להחליפם בתכשיטים אחרים לפי מידתן. אולם לאחר מכן לא קיימו החתנים את הבטחותיהם.

ספר לי המנוח חו’אג’ה יוסף ברזאני. פעם בא חתן דוד איל פלאטירו אילעג’מי ובקש “להשאיל” לו אצעדות צרות בתקוה כי הכלה תחזיר לו אותן לאחר יום החתונה. ואכן לאחר יום החתונה בקשה האשה מבעלה כי יחזיר את האצעדות מאחר שאין הן מתאימות. אולם החמות תבעה כי תשאיר הבת את האצעדות אצלה ולא תחזירן. האשה התעקשה והבעל החזיר את האצעדות ואילו חדשות אחרות לא הביא במקומן. לאחר מכן תבעה האשה את בעלה לדין כשהיתה, “חצי מעוברת”.

ואכן כמה ארוסין “נשברו” עקב שלא יכול היה החתן לעמוד בהתחיבויות המקובלות ובגינוני הנימוסין ההכרחיים וה“אונור”, הכבוד של המשפחה. אז היתה משפחת הכלה מחזירה את כל אשר קיבלה מידי החתן לאחד מבני משפחתו. ולפעמים מסרבת היתה הכלה להשיב, ומריבות וסכסוכים פרצו כתוצאה מכך.


ג    🔗

החזיקו הארוסין מעמד קרב עתה ובא המבחן השני, קשה וחמור מקודמו, הוא יום ה“אשוגאר”. ביום זה הציגו לראווה על גבי חבלים שנמתחו לאורך החדר ולרחבו את כל בגדיה החדשים של הכלה וכן שאר תשמישי ביתה לעתיד לשם הערכתם וכדי להוסיף תמורתם על סכום הכתובה שיפסוק לה חתנה עד שיגיע המספר לחמש כפול חמש מחשש עינה בישה.

הערכת בגדח הכלה היתה בחינת חזקה בידי כמה מיקירי העדה ואלה נקראו “פריסדיאדוריס די אשוגאר”. מומחים היו לדבר, תוספת נכבדה על עיסוקיהם הרגילים כסוחרי בגדים בלויים, סרסורי בתים או מוכרי ספרים בלים. בידיהם של אלה נתון היה הן גורל החתן והן גורלה של הכלה ועל פיהם יישק כל דבר. לשבחם ייאמר שהם כלכלו את מעשיהם בדעת ובתבונה, לשביעת רצונם של הצדדים.

זכורים לי שמותיהם של כמה מעריכים “מומחים” אלה כגון חכם חיים יעיש אבי הסוחר הנודע נסים יעיש, יוסף לוי, ספר במקצועו, אהרן נחמיאס בעל חנות לממכר בגדים ישנים “רופה וייז’ה” מול בית הקפה של “עפיפי” שבקורטיז’ו די חרבון (חצר חרבון) ובשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה הסוחרים בכור מאראש ודוד שאקו.

היה אבי הכלה הולך אל אחד מאלה ופותח ואומר: “נו מי קימיס לה קאזה מי סאלייו לה אלמה פארה אזיר איסטה אשוגאר”, לאמור, אל תשרוף את ביתי, נשמתי יצאה עד שעלה בידי להכין שמלות אלה לבתי. אבי החתן הולך אף הוא בסתר אל המעריך ופונה אליהם באותם הדברים. “נו מי קימיס וכו'” אחר כך מוסיף הוא ואומר בלחש ובדרך רמז: ייה ב’ו מיראר סו חאטיר, לאמור, אכבדך במתת הגונה. וה“פריסייאדור” היה מעניק הבטחות לשני הצדדים ביד רחבה ומסיים ואומר: לו קי דישו דייו, היינו, את אשר ישים אלהים בפי.

תליית ה“אשוגאר” על גבי חבלים ביום שהועד לכך מעשה נכבד היה שנטלו בו חלק הכלה, אמה וכן קרובותיה. לאחר שערכו הכל כיאות ולפי מיטב הטעם והמבינות, נעמדו להן לצדו של המעריך בתקווה ובכוונה להערים עליו. המעריך חכם נסים יעיש הסתובב כה וכה בחדר מחייך להנאתו והכרת חשיבות נסוכה על פניו. הוא לא נהג בחיפזון אלא במתינות רבה. עתותיו בידו. שלף מכיס האנטארי, הקפטן, את קופסת הטבק, נטל קמצוץ באצבעותיו והריחו, ותוך כדי כך העיף מבט לעבר אחד ופזל לעבר אחר כתוהה על ערכה של הסחורה. אותה שעה הקיפוהו קרובותיה של הכלה וכן אמה והעתירו עליו דברים שונים לשבח את הסחורה. חכם נסים יעיש מרגיש עתה בנוח, פושט מעליו את מעילו העליון ומתחיל רושם דבר דבר וערכו בספרות קטנות. מזמן לזמן היה ממשמש בסדין, שמלה, או בוחן בעיניו מעיל או זוג גרביים. יש והוא חוקר ושואל, פניו מרצינות, ושוב כותב ורושם. אם הכלה מגישה לו כוס שורביט או ספל קפה וסיגרה טובה ועבה שאבי הכלה טרח והכין למענו. לפעמים תארע “התנגשות” קלה בין הצדדים אך היא מחוסלת חיש מהר בחיוך קל ותוך ויתור הדדי.

ה“אשוגאר”, בגדי הכלה או כפי שקראו להם “רולו די אשוגאר” כללו גם לבנים שנקראו “מונטאנדיס” היינו 12 כותנות, חצאיות (סאייולאס) ושלושה תחתונים. “סמאראס די איסטנבול” (פרוות של קושטא) וכן פרוות של קטיפה.

התחתונים היו עם מעשי־תחרה – “ריקאמו”. הכותנות היו בעלות שרוולים ושוליהם לאורך כל היד. כן לבשו חזיות, ז’אקיטאס, וגם “קורסי”, מחוך, שקנוהו מוכן או שתפרו אותו בעזרת רצועות ברזל דקות “באלינאס”.

בגדים ומצעים אלה סיפקו כמובן רק העשירים. העניים נתנו אמנם אותם בגדים אולם בכמויות קטנות יותר. אותם לבשה האשה בכל ימי חייה ולפעמים אף העבירה חלק מהאשוגאר שלה לבנותיה שנישאו.

ההערכה נסתיימה, החשבון הוכן על גבי ניר מקופל, והבגדים והשמלות ושאר תשמישים עוד נשארים תלויים שעות מספר כדי שהשכנות והמכירות תעיפנה עין עליהם. לאחר מכן מורדים הבגדים מהחבלים אחד אחד ונטמנים בתוך “באוליס” ו“קאשאס” (תיבות עץ גדולות) מוכנות למשלוח אל בית החתן ועמהן עציץ של “רודה” (פיגם) מחשש עינה בישא.

בגדי הכלה היו מעשי ידיה שלה ושל אמה בימים ובלילות והוכנו בפרוטות הדלות שהאב צבר אחת לאחת ברוב עמל וטורח. לפעמים לא הספיקו הפרוטות האלה ואבי המשפחה נאלץ ללוות כסף מידידיו ומקורביו. אשתו וכן הכלה היו נוהגות עמו בחכמה ובתבונה, בחיוך ובדברי חונף כדי שיאות לתת להן כסף. החפצים היחידים שלא הוכנו בבית היו ה“ג’דיר (המטריה) ה”קארפיניס" (נעלים) וה“גאליג’אס” (קבקבים) שנועדו לכלה להתהלך בהם בבית בעלה ואשר גרמו לפעמים לשבירת רגליה.

החפץ היקר והחשוב ביותר שקישט את ה“אשוגאר” היה ה“קאביסירה”, מעטה בן שני חלקים עשוי משי ורקום ב“קלאבידון”, חוטי זהב, שהוזמן באיסטנבול. ה“קאביסירה” נועדה לשמש כיסוי למיטת היולדת בבוא העת, וכן יעטפו בו את הרך הנולד שעה שיובל, נישא בזרועותיה של אם הכלה, אל בית־הכנסת, להביאו בבריתו של אברהם אבינו.

ה“קאביסירה” היתה מורכבת מכיסוי רחב־מידות פרוש לארכו ולרחבו, ציפה לכר גדול ושתי ציפיות לשני כרים קטנים שהיו מונחים על גבי הכר הגדול. כל זה עשוי היה רקמה ותחרים והבהיק בלבנו.

עד כמה הקפידו אמותיהם של החתנים על ה“קאביסירה” יעידו דבריה של דודתי.

חותנתי דונה די קואינקה שהיתה ידועה כאשה תקיפה ולבשה על ראשה “האווארי” סוג של טרח’ה עם שרשרת של “דוקאדוס” (מטבעות זהב) אמרה: “קי נו אינטרי לה נובייה די לה פואירטה סי נו טראאי לה קאביסירה” במלים אחרות שאל תעיז לעבור את מפתן הבית בטרם תביא את “הקאביסירה”. ואבי, הוסיפה דודתי, התרגז על דרישה זו מאחר שידע שהחתן לא בקש זאת, מאחר שאביו יהודה קואינקה היה ידוע כאיש אמיד.

מה עשה סבך, סיימה דודתי, לקח אנטארי, קפטן, יפה שלבשה אמי הסלוניקאית ונתן לה במקום הקאביסירה. על מעשה זה לא סלחה לי חותנתי כל ימי חייה.

בבתי־הכנסת הישנים של הספרדים שמורות עד היום פרוכיות־משי יפות, רקומות חוטי־זהב עבים, מהם נוצצים ומהם שכבר דעך זהרם, ובאמצע הפרוכת דברים לעילוי נשמתם של יקירים שהלכו לעולמם בשיבה טובה או בדמי ימיהם. פרוכיות אלו הם הם אותם “קאביסיראס” מעטים הדורים שנפרשו על מיטותיהן של יולדות, שהועברו כדורון לבנותיהן אחריהן ואשר הוצאו לאחר שנים ממעמקי תיבות העץ ונתלו על פני היכלות הקודש, אותם קאביסידאס, הרוויים זכרונות וגעגועים על ימי נעורים. הנשים המנדבות את הפרוכיות נהגו לבוא, ביום השנה של פטירת יקיריהן שלזכרם הוקדשה הפרוכת, אל שמש בית הכנסת והתחננו לפניו לתלות ביום זה את הפרוכת היקרה לזכר יקיריהן.

יום “האינקולגאק דיל אשוגארי” (הצגת הבגדים) סימל סיומה של תקופת ההכנות לחופה ופתח לקראת החופה גופה.

הכלה לקחה עמה אל בית בעלה מלבד שמלותיה וחפציה שלה גם חליפות בגדים שנועדו לחלוקה בין בני משפחתו וקרוביו. ביום הראשון שלאחר יום השבת שחל בתוך ימי שבעת ימי החופה היתה אם הכלה עורכת “דיאה די דיזנאייונו”, יום סעודה. ביום זה היתה אוספת את כל שמלות בתה הישנות, כורכת אותן בחבילה (“בוגו”) ובהוסיפה עליהן עוד מספר שמלות חדשות העבירה גם “שארית פליטה” זו אל בית החתן. זה היה ה“בוגאג’ילי” (יום החבילה). החותנת שעינה היתה פקוחה על כל הנעשה בכל שלב ושלב, דאגה כי גם אותן שמלות שלבשה הכלה בבית אביה תובאנה לבית החתן.

ד    🔗

חמישה עשר יום לפני החתונה היו מתחילים בקליית זרעונים ובטנים בכמויות גדולות. כן התחילו, בעזרתם של קרובים, שכנים וידידים, באפיית “פאן איספונג’אדו”, מארוג’ינוס די אלמינדרה (עוגות שקדים) ורקחו ריבות וסוכריות שקדים מיוחדות שצבען לבן וורוד, וכן הכינו כל מיני כבושים, כדי שישמשו “מיזי” תוספת לקינוח שתיה, בסעודות הרבות שתערכנה בשבעת ימי המשתה. טבחיות (גיזאנדיראס) מומחות הוזמנו במיוחד לעזר לבעלת הבית להכנת התבשילים.

אילו מתנות שלחה הכלה לחתן?

היא שלחה לו “איל בוגו די נוב’ייו” (צרור החתן) היינו חליפה, כותנות, ציציות, טליגה לאב’ראדה, שקית טלית רקומה, מעשה ידיו של אשריקו מזרחי להתפאר, תרבוש ומראה. בתוך הצרור הזה הטמינה הכלה את “מתנות הפיוס” לאם החתן, ולמחותנת מטריה או כפפות.

את המיטה בלבד – מיטת הברזל – קנה החתן. את המזרן וכן את ארון הבגדים קנתה הכלה.

יום “ה”באנייו", המקווה, נמנה אף הוא עם הימים המפוארים ביותר של הכלה. עגלות מקושטות פרחים (לרבות צווארי הסוסים) עמדו בשער השכונה כדי להסיע את הכלה ואת בני משפחתה לאחד מבתי המרחץ שבעיר העתיקה. ואם היתה משפחת הכלה בעלת אמצעים הרי שנועד בית המרחץ ביום זה לה בלבד, “באנייו אה לה קלארה”, כפי שכונה. שירי חתונה עליזים ועצובים בשפה הספרדית הושרו במעמד זה באזני הכלה. בצאתה מבית המרחץ נהגו לשבור מעל לראשה עוגה שנקראה “רוסקה”. עוגה מעין זו שברו גם על ראש הזוג בהיכנסו לבית החתן.

הכלה ובני משפחתה הלכו לבית המרחץ ביום החמישי אחרי הצהרים ובצאתן מבית המרחץ ישבו לסעוד סעודה קלה בחצר החיצונית של בית המרחץ והטיבו את לבן בכל מיני עוגות ודברי מאכל אחרים שהביאו אתן.

לאחר הטבילה יצאה כל הכבודה מבית המרחץ לפידים (משעאלאס) ביד וצעדה כעין תהלוכה דרך סמטאות העיר העתיקה. תושביה הערבים של העיר שחלפו על פניהם או שעמדו בצידי הדרך ידעו כי כלה יהודיה עומדת להיכנס מחר לחופה.

הכלה עצמה פסעה לאיטה בתוך המון מלוויה והטלית הקטן של חתנה טמון בחזה כמנהג.

בליל שישי הלכו החתן עם שושביניו לבית המרחץ חמאם איל עין. לפני החתן וחבריו צעדו מנגנים. הללו ישבו באולם החיצון של בית המרחץ והנעימו במנגינתם את אלה שהיו בפנים. הרחיצה נמשכה עד חצות וגם בשובם לבתיהם הלכו המנגנים לפניהם. הערבים עמדו מן הצד מסתכלים ואומרים אל עורס מארק, החתונה עוברת.

החתן ובני משפחתו היו הולכים לביתה של הכלה כדי לקחת אותה אליהם. קרובים וידידים וסתם קוראים צעדו מתונות כשלפניהם הולכים המנגנים יצחק בכר שפרט על ה“עוד”, יעקב בכר אחיו שמשך בכינור ויהושע מורד המתופף ב“פאנדירו”.

שכנים עמדו על הגגות והחלונות ובפתחי הבתים כדי לחזות בתהלוכה. “יה איסטה פאסאנדו לה נוב’ייה”, הנה כבר עוברת הכלה היו קוראים בשמחה ילדים שהצטופפו לחזות בה. החתונה נערכה על הרוב ביום שישי אחר הצהרים, לכבוד שבת מלכתה. השכנים לא הסתפקו בראייה אלא מיהרו והגישו לכלה ולחתן וכן לשאר הקרואים כוסות “שורביט” (משקה טעים ומתוק) כמו כן פזרו לרגליהם אורז או המטירו עליהם סוכריות.

ביום החופה הופיע החתן חבוש תרבוש גבוה ומצוחצח ולבוש ג’יטרי (קפטן) מבריק במשיו.

באמירת שבע ברכות התכבד הרב הראשי, אם היתה זאת אחת המשפחות הנכבדות, ועל ידו עזר רב מקרובי המשפחה שחונן בקול נעים. ואם היתה זאת משפחה דלת אמצעים אמר את שבע הברכות רב מבני עמך.

את הכתובה קרא חכם אברהם (אבראמאג’י) עזריאל שהיה בעל כתב יד יפה ומסולסל. הכתובה היתה טמונה בחזהו מתחת לאנטארי והיה שולף אותה משם ממש ברגע האחרון כשנתבקש לקראה – דבר שהיה עושה בחן רב וברוב חשיבות והדר. קהל המוזמנים נטל חלק בקריאת הכתובה מאחר וכולם ידעו את תכנה בעל פה ופסוקיה היו שגורים בנגונם המיוחד בפיהם. את הסכום הנקוב בה הבליע חכם אבראמאג’י בחטיפה מחשש עינה בישה.

גם בקריאת “שבע הברכות” השתתף כל הקהל אשר זימר יחד עם הרב “שוש תשיש ותגל העקרה” וכן “שמח תשמח רעים אהובים” ועוד (היום כבר אין נוהגים כך, אלא עוזבים את הרב לנפשו והוא לבדו קורא את הברכות).

לפעמים נתכבד אבא ז"ל באמירת שבע הברכות. קולו הנעים והמושך עודנו מהדהד באזני. כשהגיע לפסוק “קול מצהלות חפות חתנים מחפתם ונערים ממשתה נגינתם”, הרים את קולו בהדגישו את המלה “קול” שהרעידה את לבות המוזמנים.

שבירת הכוס ברגלי החתן היתה כרוכה בבדיחות הדעת. בני הנוער שבין המוזמנים ציפה לראות את “כוחו וגברותו” של החתן. בחוגים שונים נהג החתן לדרוך על רגלה של הכלה להוכחת שלטונו עליה. אולם כשהכלה היתה “שאטרה” (פקחית וזריזה) הקדימה היא אותו ודרכה על רגל בעלה לאות כי היא תמשול בו. מעשים אלה נעשו כמובן מתוך בדיחות הדעת.

החופה נערכה בבית הכלה ואת הסעודה בבית החתן. בדרך זו חילקו שתי המשפחות את טרחת החופה ביניהן.

הכיבוד האופיני לחתונות היה “שורביט קולוראדו”, משקה שהכיל מים, מיץ לימון וסוכר צבעוני. כן מקובלים היו סוגי ריבה כגון “דולסי די פורטוקאל” (ריבת תפוחי זהב או של משמש שהוכן בעונת הקיץ) או “דולסי די אלמינדרה” (ריבה של שקדים טחונים עם סוכר) וכן נהוג היה להגיש “מארוג’ינוס” מיני עוגות עשויות משקדים, וסוכריות לבנות ארוכות ובתוכן שקדים.

תמה פרשת שבע ברכות קם החתן ונשא דרשה כשהוא עטוף טלית. חתנים מבני עם הארץ שלא ידעו פרק בהלכה טרחו הרבנים ללמדם בעוד מועד כמה מילי דאורייתא, אולם לא תמיד עלה הדבר בידם.


ה    🔗

ליל הנשואין היה ליל נדודים לאמה של הכלה אשר ציפתה בדפיקות־לב לשעת היקיצה “די אמאניסורה”, עלית השחר, בה יוכרז בחשאי, על בתולי בתה. רק כשהחזיקה האם בידה את מטפחת־דם הבתולים היא נשמה לרווחה. אבן כבדה נגולה מעל לבה. מטפחת בתולים זו לא היה בה משום נצחון לשעה בלבד. היא הגנה על כבוד המשפחה ונשמרה בקפידה בידי האם עד יום הלידה הראשונה כדי “לנקר” את עיני החמות. ולא זו בלבד, מטפחת זו שגם שכנים קרובים ראוה שימשה הוכחה חותכת מפני כל מיני שונאים ומקטרגים.

בשעת סעודת הבוקר עמד על השולחן בקבוק עראק צבוע בצבע אדום שהפיץ אור ושמחה בין המסובים. שמלת הכלה אותו יום אף היא אדומה היתה. המימרה השגורה בכל פה בבוקר זה “יה סי לי אמאניסייו אה לה נוב’ייה”, כבר האיר הבוקר לכלה, עשתה לה כנפים בכל חצרות העיר העתיקה.

בסוף החגיגה לאחר שהמנגנים הלכו, כטוב לב המסובין ביין, שרו שירים מעין אלו שנקראו ה“שאקאס”, הבדיחות שהתירו לעצמן משפחות הכלה והחתן להשמיע זו לזו. כמו כן יצאו שתי החמות בריקוד אחת לעבר רעותה.

אם הכלה שואלת את אם החתן.

איידי סי ביב’ה לה קוסחואיגרה

קי איס קי דייו אה סו נואירה

( בחיי החותנת מה נתנה לחותנה)

ייו לי מונידה פ’ראנקה קונטאדו

אי לה מיזה פ’ראנקה

(אני נתתי כסף צרפתי כנדוניה ושולחן ערוך)

על זה השיבה אם החתן:

ייו לי די און נוב’ייזיקו

סין בארב’ה אי סין מוסטאגוס

אל אנייו און בוכוריקו

(אני נתתי לך חתן בלי חתימת זקן ובלי שפם ולתקופת השנה בן בכור)

העדה הספרדית בירושלים לא היתה עשויה מעור אחד. כלולים היו בה ספרדים ילידי המקום, יוצאי סלוניקי, סרביה, בושנקים, מונאסטיר (מאנאסטירליס) ועוד. כל קיבוץ השתדל ככל האפשר לשמור על צביונו ועל מנהגיו שהיה רגיל בהם בארץ מוצאו.

כן גם המתנות שקיבלו בני הזוג לחתונתם. בני מונאסטיר, למשל, שהיו ידועים בחסכנותם, נהגו להביא לבני הזוג חפץ שהוא בר־שימוש כגון מכתש, נפה, קדרת חרס וכיוצא באלה. ואת המתנה לא הגישו בסתר אלא הכריזו עליה קבל עם ועדה בריקוד ובשיר.

ג’אן ג’יריבה לה נוב’ייה גאלאנה

אי ייו לי די און טינג’יריקו

פארה קי סי לו גוזי נובי’ייוס

(מי רוצה לראות את הכלה היפה, ואני נתתי לה סיר קטן כדי שהחתן והכלה יהנו ממנו)

(יוצאי מונאסטיר בטאו את הכ – ג' ואת הקמץ סגול).


ו    🔗

חתונה ללא רוגז לא היתה חתונה. תמיד נמצא מי שהתהלך עם פנים חמוצות “סי אפונטו” נפגע, או שהיה ברוגז “אנוז’אדו” כיון שנפגע ונעלב על שום שלא נהגו בו כבוד או כי קופח.

“ראשית מדון” היתה החותנת. זו נפגעה וחזרה ונפגעה על כל דבר של ממש או מדומה. לא דאגו לקנות לה “פוסטאן פור ביזאדורה די מאנו” שמלה מיוחדת שיש בה משום כבוד מיוחד, או צעיף ראש בעל גדילים ירוקים להגנה על הזקנה מפני עין הרע, ייאזמה קון אוייוס ב’ידריס פור קי נו לי טומי אה לה וייז’ה עין הרע. במקרים כאלה היה חש הצד השני לתקן את המעוות.

לא רק בימי החתונה חששו למריבות. מתיחות שררה למן שעת האירוסין ועד לחופה. כל פגיעה ולו הקלה שבקלות היתה עלולה להרוס כל מה שנבנה בעמל רב. אם לא בא החתן לבקר את כלתו בפורים הסיבה לכך שלא קיבל מבעוד מועד מאבי הכלה את המתנה המסורתית – מגילה עשויה קלף ומעוטרת כריכת כסף או זהב. משהרגישה בכך אם הכלה מיד נזדרזה והוציאה ממקום סתר את הפרוטות שחסכה ונתנה אותן בידי בעלה. זה רץ אל הצורף, קנה את המגילה ושלחה את החתן 'אנטיס קי סי בוזיאי איל איג’ו", לפני שיתקלקל העסק.

שאלתי פעם את יוסף בראזני המנוח כיצד אתה מסביר לי רגישות זו? השיב יוסף בראזאני ואמר: “הכבוד” היה עיקר גדול. עניים מרודים היינו, אבל ה“אונור”, הכבוד, היה מעל לכל.

לפי מיטב ידיעתי לא כן היה בקרב העדה האשכנזית בשום עסק ועניין. אם היו מריבות ביניהם הרי על דברים בעלי־ערך וחשיבות. ה“ברוגז” לא היה קיים כלל. אף על פי שרבו ביניהם תכופות בכל זאת הלכו לאחר מכן שלובי זרוע כמו לא אירע דבר. מה שאין כן אצל הספרדים. “דישו מי דישו” לאמור פלוני אמר לי ואלמוני אחרת וכבר קיימת פלוגתא.

שבעת ימי החופה היו שבעת ימי משתה. שעות רבות טרחו הנשים בהכנת מטעמים ותבשילים שונים למוזמנים הרבים, קרובי משפחה, סוחרים ונכבדי העיר, רבנים וחכמים. ערב ערב ומזומניו. בישלו אורז, תרנגולות ובשר בתוך סירים גדולים שאולים. כפות עץ, כוסות ושאר כלי זכוכית שאלו מבעלי חנויות. את שולחן העץ הגדול שאליו הסבו המוזמנים הרבים נטלו מאצל חכם שמואל ברוך שהועידו לחתונות ושאר שמחות. ערב ערב מימי המשתה לבשה הכלה שמלה חדשה.

לאחר שבעת ימי החופה ערכו לכלה “קומביטיס”, הזמנות אצל המשפחה וקרוביה. זה היה מעין המשך לימי החופה.

השמחות נמשכו עד לידת הבן הראשון. עם הלידה נכנסה האם הצעירה בעול רצוף טרדות ושמחות חדשות.

מספרים על אב שאמר לבתו כשזו עזבה את בית הוריה: יהי רצון שתלכי ולא תשובי וצעקות ישמעו בביתך. תמהה הבת ואמרה: אבא, למה תקללני? השיב האב: לא קללה היא זו, בתי, אלא ברכה אני מברך אותך. יהי רצון שתלכי ואל תשובי ופירוש הדבר שתחיי חיי אושר ושלוה עם בעלך בביתכם, לא תפרדו זה מעל זה ולא תשובי לעולם אל בית אביך. צעקות יישמעו בביתך, לאמור שילדייך הקטנים יקימו רעש ואת תגדלי אותם ותחנכי אותם בשעה טובה.

אירע שהאשה התענתה תחת שבט בעלה ובאה לשפוך את מרי־לבה לפני אמה. זו העתירה עליה דברי־עידוד ונחמה אך הוסיפה ואמרה: עלייך לסבול עד אשר תתרגלי למידותיו. הבת מוחה דמעותיה וחוזרת לבית בעלה כדי לשוב ולסבול ולהסתגל למידותיו, שכן פרידה מבעל בימי אבותינו כמוה כאסון לה ולבית הוריה. וכך “כתשו אמותינו אבנים” ובלבד שלא לחזור אל בית הוריהן ולצערם. ואם נאלצו שני בני הזוג להיפרד אומרים היו “נו סי טומארון לאס אגואס” כלומר, לא התאימו זה לזו.

לפעמים הגיעו הדברים לידי כך שאנוסה היתה האשה לחמוק מן הבית שעה שבעלה נמצא בשוק עסוק בעניניו ולתנות צרותיה לפני הוריה. יש ובילתה בבית הוריה ימים מספר, דבר שהיה בו משום עונש על בן זוגה שחייב לדאוג לצרכיו בעצמו. ואולם ההורים, במיוחד האם, אף שהיטו אוזן קשבת לדבריה הכואבים של הבת לא עודדוה להיפרד מעל בעלה והמריצוה לשוב אל ביתה ולנסות עוד. האשה הצעירה שנוכחה לדעת כי אין מקום ללכת לשם ואין מושיע לה חזרה אל בעלה, נשכה בשרה בשיניה והוסיפה לסבול. יש ועלו צעקות מן הבית שהגיעו גם על אזני השכנים, ואלם האשה, כשיצאה לחצר, נאלמה דומיה, העמידה פנים כאילו לא אירע דבר והתאמצה להעלות חיוך על שפתיה.

הזוגות הצעירים חיו מספר שנים בבתי ההורים. הם לא הרויחו דיים והיו תלויים בחסדם. הם עזבו את בית ההורים לאחר שנולד להם בן ראשון או שני. עשר שנים חיו הורי לאחר נשואיהם בבית סבי בעיר העתיקה. רק לאחר שעזב סבי את העיר העתיקה והלך לגור בימין משה מונטיפיורי עזבו הורי את הבית ושכרו להם דירה בקרבת בית סבי באותה שכונה.

קשים היו חיי הבעל הצעיר ש“יצא לחיים” כדי להשתכר לכלכלת בני ביתו. קשים שבעתיים היו חייה של האשה הצעירה. העבודה בבית, הטיפול בילדים המרובים, הלידות התכופות היו למעלה מכוחותיה. לא כל בעל ידע להטות שכם גם בעבודות הבית כדי להקל מעל אשתו את עומס העבודה. תכופות לא עמדו בני הזוג זה על מידותיה של זו ומריבות פרצו ביניהם. למעשה הכירו בני־הזוג זה את זו רק לאחר חתונתם. מספר רפאל טראבולוס שאביו חכם אליהו טראבולוס נשא לאשה את אחות סבי רבי גבריאל שבתי יהושע שהוא ראה אותה בפעם הראשונה רק בליל נשואיו. שום דין ודברים לא היה ביניהם לפני כן, שהרי הוריהם הם ששידכום.

דודתי היתה אומרת “קיין אירה די אונור סי מוריאה די סיטאפון” (שטפון). לאמור, שאם האשה ממשפחה טובה היא אזי אין לה אלא לגווע ביגונה. לפעמים היתה האשה פוצחת בשיר כדי להקל על לבה. יש והיתה משננת לעצמה את הפתגם הבא.

אין מוסה מי מאנטיניטיס קון בולסאס די בארגאמאן

אגורה ריזין קאזאדה קון פוניוס אין איל גארון.

(בנעורי כלכלתני בשקי סוכריות בארגאמאן (זוהי סוכריה לבנה עשויה מסוכר מבושל), עתה בראשית נשואי, אגרופים בגרון).

אירע שבני־הזוג נתגרשו ואז היו הבריות אומרים: “נו סי טומארון לאס מאנייאס” מידותיהם לא התאימו. מקרי הגירושים היו מעטים מאד. "נו אב’יאה קיטאר – לא היו גרושים – היתה אומרת דודתי, “איל מונדו סי דיסטרואיאה” שכן העולם היה נחרב.

אשה עקרה הסכימה, לפעמים, שהבעל ישא אשה שניה על פניה והשלימה עם כך שתגור עם צרתה תחת קורת גג אחד ובלבד שלא תיאלץ ליטול גט מבעלה ולחזור אל בית הוריה מגורשת ומנודה.

סיפרו על רפאלג’י אשכנזי, החובש שהיה חביב על הבריות בירושלים, אשר זכרו שמור בלב רבים, שהיו לו שתי אמהות דוס מאדריס, ושתיהן טיפלו בו. האשה השניה כונתה “קומבליסה”.

סיפורים רבים התהלכו בימי ילדותנו על סבלם של בעלים ונשים. לא כל הנשים היו “ניקוג’יראס” (עקרות בית טובות). מהן שלא ידעו סדרי־בית והפכו חיי בעליהן לגיהינום. על אחד מתושבי ירושלים סיפרו שאשתו לא זו בלבד שלא ידעה לכלכל את ביתה, אף הטיחה דברים בוטים באזני בעלה. ואילו הוא ידוע היה באורך־רוחו וסבלנותו, בעל “טריפאס אנג’אס” (בעל מעיים רחבות). לפעמים, לפני צאתו לעבודתו, שם ידו על מזוזת ביתו וביקש רחמים על אשתו בזה הלשון: “רפואה שלמה פארה איסתירולו איז’ה די רוזה” (רפואה שלמה לאסתר בת רוזה) ורק לאחר מכן המשיך בדרכו. ברכה זו היתה כמובן מעלה את חמתה של אשתו.

נמצאו אנשים שסייעו בהשכנת שלום בין בעל לאשתו. על יעקב מזרחי אל פלאטירו (הצורף) סיפרו שהיה נוקט שיטה מקורית משלו. באה אשה והתאוננה לפניו על בעלה, עמד ותאר לפניה את יגיעו של זה כדי להביא טרף לביתו ואילו היא אין רחמים בלבה עליו. וכשבא אליו הבעל להתלונן על אשתו נקט בשיטה זו גופה והפליג בשבחה של אשתו הכורעת תחת נטל היגיעה בבית כדי למלא את מחסורו ולגדל את ילדיו. ומשנפגשו השניים בערב בבית היה הבעל משתתף בצערה של אשתו והאשה מעתירה ניחומים על הבעל וכך חוזרים היו חייהם למסלולם התקין.

פעם פנה אל יעקב מזרחי אדם שעסק בצעירותו במכירת עופות “אין באשו”, דהיינו בצד הרחוב כיוון שהיה עני וידו לא השיגה לשכור לו חנות. ברבות הימים התעשר האיש, החליף משלח ידו ונעשה חלפן. אשתו לא הצטיינה ביופי רב. ומכיוון שהתעשר חשקה נפשו להחליפה באשה נאה הימנה. כששמע על כך יעקב מזרחי אמר לו בוא ואספר לך חלום שחלמתי. בחלומי ראיתיך יושב בצד הרחוב עם עופותיך עוסק באותה מלאכה שעסקת בימי נעוריך. שאלתי את העוברים והשבים לפשר הדבר והשיבו לי לאחר שגירש את אשתו הראשונה חזר לעיסוקו הקודם. מששמע האיש את החלום ביטל רצונו לגרשה.


ז    🔗

רעה חולה היתה ה“קוסחואיגרה”, החותנת, שתחת ידה התענו אמותינו שנים רבות. האשה ובעלה סמוכים על שולחנה, “מיזה פ’ראנקה”, מספר שנים לאחר חתונתם עד אשר הצליח הבעל להתבסס ולעמוד ברשות עצמו, אז שכר דירה ואסף אליה את אשתו.

סבתותינו החביבות מספרות היו וחוזרות על הסבל שנפל בחלקן באותן שנים של נעוריהן כאשר היו סמוכות על שולחנם של החותן והחותנת.

תקופת “המיזה פ’ראנקה” לא היתה נעימה גם להורים והם עשו כל שביכלתם כדי לקצרה. אולם היא היתה בחינת כורח או גזירה שכן סייעה לזוג הצעיר לעמוד לאחר מכן ברשות עצמן.

מעשה ביהודי אחד “קוסי”, לאמור אדם שזקנו לא צומח, ואדם כזה ידוע כרמאי ונוכל שהזהירוהו לבל ישא לו בת של “קוסי”. אולם זה לא שעה לעצות שהשיאו לו ונשא לו דוקא בתו של “קוסי” לאשה אך התנה עם חותנו כי יהיה סמוך על שלחנו עשר שנים. עברו שנתיים פנה אליו ואמר לו: הנה חלפו כבר עשר שנים, עברו שנתיים פנה אליו חותנו ואמר לו: הנה חלפו כבר עשר שנים, הואל נא לעזוב את ביתי. לא ידע בעל בתו מה להשיב הלך והתייעץ עם “קוסי” אחר. אמר לו חברו כשתקבל הודעה מבית דין כי עליך לעזוב את הבית תטען שהואיל וחלפו עשר שנים ואשתך לא ילדה אתה רוצה לגרשה. עשה הבעל בעצת חברו, וכשמוע החותן את הטענה חזר בו והסכים כי יהיה סמוך על שלחנו עשר שנים תמימות.

שמץ מרירות עולה עדיין מסיפוריהן על אף השנים הרבות שחלפו מאז. עם זאת היו מסיימות סבתותינו סיפוריהן באמירה: “אין גן עדן קי איסטי מי קוסחואיגרה”, לאמור, שתהא נשמתה של החותנת בגן עדן. אין לבן נוטר איבה ל“קוסחואיגרה” אף על פי שהתענו תחת ידה הקשה בכל תקופת נעוריהן.

הורי שהו כעשר שנים בבית סבי. עדינה היתה אמי וסרבה לפרקים לעשות כל העבודות שהטילה עליה סבתי שהיתה ידועה כקפדנית בעניני הליכות הבית. פעם שמע אביה כי החותנת שולחת אותה לפרקים לשאוב מים מהבור. בא אל סבתי ואמר לה “הרי לך כמה בישליקים בכל חודש שכר טרחתה של העוזרת למען תביא לך מים מהבור”. משנודע הדבר לאמי סרבה ללכת לבור לגמרי. לפעמים חסרו מים בבית ולא היתה עוזרת. מה היתה עושה סבתי כדי להפנות את תשומת לבה של אמי על כך. נגשת היתה לכד החרס “טינאז’ה” ומעבירה את הכלי בדפנותיו כדי שתשמע אמי שהטינאז’ה ריקה ואין בה מים, ואז אולי תאות ליטול את הדלי והפח וללכת אל הבור. אולם אמי עושה היתה עצמה כלא מבינה והמשיכה לרקום את ה“דאנטילה” והעמידה פנים כאילו כל הענין אינו נוגע לה.

רק כשעברה אמי לגור בשכונת מונטיפיורי ועמדה ברשות עצמה היתה יורדת בעצמה אל הבור כדי לשאוב מים. ודודתי תמר די ג’יניאו שהיתה שכנתה הוסיפה: אנו הנשים לא גרענו עין מאמך ברדתה לבור של השכונה כדי לשאוב מים. “תקנה” את עצמה ודומה היתה לנסיכה היורדת לשאוב מים מהמעין.

והסיפורים קולחים. פלונית החותנת “קונטאב’ה לוס בוקאדוס די פאן”. היתה מונה את פרוסות הלחם כדי להיוכח אם לא חטפה לה הכלה בשעות הערב, כשהרעב הציק לה, פרוסת לחם יתרה. השכם בבוקר, עוד נמה האשה הצעירה במיטתה, קמה החותנת והניחה ליד פתח חדרה את גיגית הכביסה, דחקה בה לקום בהעירה לה שלא זו השעה להתפנק שכן עליה להתחיל בכביסת הלבנים של כל בני הבית. אירע תכופות שהאשה הצעירה עייפה היתה מאחר שעמדה על רגליה שעות מרובות בליל אמש במטבח ושטפה כלים והדיחה סירים, אולם חזקה עליה פקודתה התקיפה של החותנת והיא נאלצה להינתק מיצועה החם.

מספרים כי החותנת וכן הבעל לא יכלו לראות את האשה אוכלת ומשום כך נהגה זו לאכול בסתר ובאין רואים. בדיחות לרוב התהלכו על כך ואחת מהן מספרת על בעל שנוהג היה לאמור לאשתו בטרם צאתו מן הבית כדברחם הבאים: “קידאטי אין בואינה אורה קירידה, די לו רוטו נו קומאס די לו סאנו נו פארטאס אי קומי פ’יסטה קואנדו טי ארטאס”. פירושם של דברים, אל תאכלי מן הלחם הפרוס ולחם שלם אל תבצעי ותאכלי עד אשר תשבעי. מובן שלא העזה האשה לנגוע בככר הלחם ואף מן הפרוסות לא שמה אל פיה כיוון שמספרן היה ידוע לבעלה. התוצאה היתה שחששה האשה לנגוע בכל דבר מאכל שמצוי בבית בעלה ואת רעבונה השקיטה במעט שהביאה לה אמה מביתה. וכל זאת מחמת עניות.

לבנותיהן הכינו החותנות מאכלים טעימים, ואילו לכלותיהן “בוקאדוס דה פאן קון קיז’ו”, לחם וגבינה. הכלות הצעירות היו אוכלות לחם צר זה בלי לקבול, ואז שיבחון החותנות באמרן: “בוקה דה אורו”, לאמור, פה של זהב להן.

סיפרו על חותנת אחת שהיתה עומדת ומלטפת כביכול את בנה שעה שזה שב מעבודתו הביתה ובו בזמן ממששת בבגדיו כדי לגלות שמא הביא דבר של מאכל, כגון כעך, לאשתו הצעירה. ואם אמנם עשה כן, מיד היתה נוטלת את ה“כעך” לעצמה בעוד כלתה עומדת לה מן הצד ועיניה כלות. ואין פלא אם כלה זו שהפכה בקרב הימים חותנת נהגה עם כלתה כפי שנהגה חותנתה עמה בשעתה.

החותנות קרויות היו “בוליסאס” (גברות, תאר כבוד) ונהגו לעשן נרגילות שכלותיהן הצעירות טרחו בהכנתן.

דודתי מספרת: מדי ערב בערב הייתי מגישה לחמותי בוליסה דונה די קואינקה את הנרגילה למיטתה שכן לא יכלה להרדם בטרם תעשן. בכלל, אומרת היא לאס קוסחואיגראס קומאנדאב’אן מונג’ו, החותנת שלטה שליטה מלאה.


ח    🔗

בתחילת מאה זו היתה תנועת הגירה ניכרת של צעירים מארץ ישראל לארצות חוץ. בעיקר לדרום אמריקה. הללו לאחר ששהו בארצות מגוריהם החדשות מספר שנים ועשו עושר נמלכו בדעתם יום אחד וחזרו לארץ ישראל כדי לקחת להם נשים ונתכוונו לאותן בנות של שכנים ומכרים שנשארו בעניים. צעירות רבות נתפתו להבטחותיהם של הצעירים על חיי עושר וגדולה, נפרדו ממשפחותיהן והלכו אחריהם לארצות נכר.

בנות העדה הספרדית בירושלים היו ידועות ביפיין אולם “מזלות” לא היו להן. ואף “המבחר” של הצעירים מתושבי העיר לא היה גדול ביותר. לפיכך הן נאותו להנשא גם לאלה מהגברים אשר בצאתם מן הארץ היו אמנם צעירים אך עתה מבוגרים היו מהן בהרבה. גרמה לכך העובדה שצעירות אלה הגיעו לפרקן אולם לא נמצא להן דורש עד עתה בירושלים. אולם לא כולם היו עשירים באמת. רבים מהם העמידו פנים של עשירים והוליכו את הבנות שולל בהתפאריות שווא. על דעתם של ההורים לא עלה כלל לחקור ולברר את אמיתות עשרם. כתוצאה מכך נדונו הבנות הללו לחיי סבל במרחקים באין יכולת לחזור לבית הוריהן.

מספרים על הצעירה היפה סולטאנה בתו של שמעיה ברוך אשר נישאה לבחור סודאני עשיר, כביכול, אולם לאחר שנים מצאוהו מוכר דברי סדקית ברחובות מרסיל.

ואילו על יוסף פרץ הסבל סיפרו כי צעיר יהודי שבא מפנמה חשקה נפשו בבתו היפה ורצה לקחתה עמו לשם. הוא העתיר על האב הבטחות שונות להיטיב עמו ולחלצו מעניותו כגון שיפתח לו חנות לעצמו כדי שיעסוק במסחר. אולם הסבל העני לא נתפתה ואת בתו השיא לאחר מכן לבחור צעיר ועני כמוהו בירושלים.

אמי, עליה השלום, מספר אברהם בצלאל, בוליסה פאלומבה היתה אוספת לביתה ילד או ילדה שמתו עליהם הוריהם ודואגת להשיאם. היא התייחסה ליתומים אלה כשם שהתייחסה אל בניה. ביתנו היה פתוח לפניהם לרווחה, קומו לה קאזה די אברהם אבינו, כביתו של אברהם אבינו.

כשהגיעה שעתם להינשא היתה אמי עורכת קוז’יטה, מגבית, וכן הולכת ממקום למקום ואוספת בגדים, סדינים ושאר חפצים מבעלי־יכולת וכן כלי־בית ומצעים שאינם חדשים מאלה שהיו מחוסרי־יכולת.

במות האב השתדלה האם להחזיק בילדיה ולגדלם בכוחות עצמה. סבל רב סבלה בראותה אותם מתענים תחת ידו הקשה של בעלה החדש, אשר בהיותו אלמן אף הוא, ביכר את ילדיו על פני בניה. תכופות דפקו אלמנות צעירות על פתחי מוסדות צדקה וחסד כדי שיקבלו את בניהן תחת חסותן. לפעמים לא נישאה האלמנה שנית והתפרנסה מעבודות בית, אם כעוזרת אצל גבירים אם כתופרת או טבחית במוסדות שונים וזאת כדי להחזיק את בניה עמה. קשה שבעתיים היה גורלם של ילדים שנפטרה עליהם אמם. אביהם הכניס לביתו אשה חדשה וזו התעמרה בילדיו ללא רחם. זקנות ירושלים אמרה שגורה בפיהן: סי מורייו טו מאדרי אסינטאטי אל קורטיז’ו, סי מורייו טו פאדרי אסינטאטי אל מינדיל (מתה אמך עליך התכבד ושב בחצר. אביך מת עליך התכבד ושב בספה).

אירע והחותנת נתאלמנה בעודה במיטב שנותיה ואז באה לגור עם הבן או הבת. מהן שביכרו להישאר בדירותיהן חרף בדידותן, מהן שאהבת הבנים והנכדים משכה אותם לבוא לעזרתם ולעסוק בכל מלאכה שתבעה אשת הבן, ובלבד להיות קרוב ליקיריה. נתהפך הגלגל וזו שהיתה לפנים שליטה ורודנית נעשתה עתה צייתנית ונכנעת. ולפעמים אף התאוננה בסתר לבה על אריכות ימיה ותבעה מאת האל כי יחיש את קצה.

“פאסאדו סיאה”, לאמור, הכל נחלת העבר – מסיימות סבתותינו סיפוריהן. חרף כל זאת היתה חדוה, שמחת חיים. והיכן אלו היום? דורנו פזיז ונחפז הוא ועליו אפשר לומר: “קורי מאטאדו פור אלקאנסאר און בוקאדו”, היינו, בהול אתה להשיג פת לחם.

בתקופת הלידה בלבד זכו אמותינו לקורטוב של נחת ופינוק מצד כל בני המשפחה כפי שלא זכו לו בכל זמן אחר של חייהן. איסטה פרינייאדה, היא בהריון די היה בשתי מלות־קסם אלו כדי להקל מעל האשה את כל טרחתה. אם תקפוה כאבים היו נותנים לה “מאנגה” (מן) או “אבוטארכו” (בני מעים מיובשים של דג) ולאחר שטעמה מאלה רווח לה מכאביה.

מנהג היה בחצרותינו לתת לאשה לטעום מכל אכל שבישלו, שאם תריח את ריחו בלבד ולא תטעם הימנו עלולה היא להפיל.

פעם תקפו כאבים עזים את דודתי בתקופת הריונה. נסתבר כי באותו ערב בישלה אחת השכנות עדשים עם בשר וריחו של נזיד טעים זה עלה באפה. כשעלתה על יצועה לא יכלה להירדם מחמת הכאבים. מה עשתה? ירדה בחשאי ממיטתה, חמקה למטבח של אותה שכנה וליקקה את השיירים שנותרו בקדרה.

בדירות בנות חדר אחד גדול או בשני חדרים קטנים וצפופים הביאו אותנו אמותינו לאויר העולם. הן חיתלו אותנו בחיתולים שתפרו במו ידיהן מכל מיני בגדים ישנים ובלויים. לפעמים עטפו אותנו בחיתוליו של אח שקדם לנו שהלך לעולמו או בבגדיו של התינוק שבבית שכבר זוחל בידיו וברגליו “אה גאטאס”, ואינו זקוק עוד לחיתולים.

בטרם בא התינוק לעולם, עוד כרסה של האשה בין שיניה, התחילה לתפור את בגדיו של זה שעתיד להיוולד. ולא היה כל הבדל בין ילד לילדה, שכן הלבוש אחד הוא לזכר ולנקבה. כותנות, מינטאניקוס, קולג’ינאדוס, שמיכות צמר, פאניוליס תחתונים, פ’אשאאיקאס ועוד.

כל אלה נתפרו מחתיכות בד ישנות ואילו החלק הנאה ביותר של הלבוש היה ה“קאראפוסה”, כובע התינוק, שקישטוהו בסרטים צבעוניים וענף קטן של “רודה” (פיגם) צמוד אליו בסיכת בטחון מפני עין הרע. לבוש זה נקרא לה אינפ’אשאדורה.

את התינוק נהגו להלביש בגדים רבים למורת רוחם של הרופאים. תחילה הלבישוהו “קמיקזה”, כתונת. על הכתונת מעיל קטן שנקרא “ג’אריטיקה”. לאחר מכן “מינטאניקו” היינו (מעיל קטן), את הבטן עטפו בחגורה קטנה שהידקה את ה“אומבליגו”, טבור הבטן, כדי שלא יקבל שבר. על ה“אומבליגו” באה ה“פאשה”, חגורת בד רחבה שהקיפה פעמים מספר את גוף הילד והפכה אותו ל“חנוט מצרי”, קטן. וכשהתחיל התינוק לשבת על כסא קטן ונמוך שבמושבו היה חור עגול שמו ברגליו גרביים או “טירליקיס” חצאי גרביים עבים עשויים מבד של מעיל ישן או סרוגים אשר כיסו היטב את כף הרגל מחשש של הצטננות. על קדקדו של התינוק “אל טיפי דיל מיאויו”, הניחו “קאראפוסה (כובע עשוי בד דק) ועל הקאראפוסה עוד אחת שנייה. לפעמים בארב’יקאג’ו”, כלומר מטפחת שעברה דרך הסנטר ונקשרה בראשו. כך הפך התינוק לזקן שחש בשיניו. משום כך לא לחינם צועק היה הרופא היווני ד“ר מאזאראקי ש”חיממו את דמו" של הילד. הוא תבע שראשו יהיה חפשי מכל כיסוי כדי “שדמו של תינוק לא ירתח”.

אבל סבלנו זה לא נמשך זמן רב. חדשים מספר לאחר הלידה שחררו את התינוק מאסוריו, תחילה את ידיו ולאחר מכן את רגליו. לא עברו ימים רבים והלבישוהו כעין שמלה והתחילו לקפץ אותו ולהשתעשע עמו.

מעט התה שהשקונו לא השקיט את רעבוננו. שכנות שנתברכו בשפע חלב ריחמו עלינו ואנו ינקנו משדיהן בתיאבון שלא ידע שבעה. ולאחר שגדלנו זכרו אותן שכנות בחסד שגמלו עמנו ואמרו: כמה פעמים חלצתי לך שדי להשקיט רעבונך. אולם לא תמיד נמצאו שכנות “מתנדבות”, ותכופות נאלצו הורינו לשלם למניקות עניות אשר שדיהן היו משופעים בחלב למען תבאנה שתיים שלוש פעמים ביום להשקיט את רעבוננו. יולדות נצרכות הביאו תעודה מועד העדה או מכל מוסד אחר ועל סמך אישור זה קיבלו מבית־החולים רוטשילד חמישה רוטל פחמים, חמשה רוטלים קמח, חמשה רוטלים חלב ונפוליון אחד. כן קיבלה היולדת תרופות חינם.

כשרצתה האם שנגמל מהיניקה היא מרחה את הפיטמה בקפה שחור, במשחה שחורה ומרירה, במרה (פ’ייל) או ב“אסיב’אר”, וזאת כדי להרתיע את התינוק. בכך הכינו אמותינו את עצמן לקראת הלידה החדשה. וכשלא רצו להתעבר הניקו את ילדיהן שנתיים.

אם היה בר מזל ואמו לא נתעברה בינתיים ינק התינוק משדי אמו שמונה עשר חדשים תמימים. אך אם כן נתעברה הפסיקו את היניקה והשקו את התינוק מים עם “אנאסון” שהוא משקה מרדים. בכה התינוק השקוהו חלב ו“אנאסון” מחצה על מחצה.

וכדי לשעשע אותנו לבל נרבה לבכות היו תוחבות לפינו “ג’ופון” (“מוצץ”) של פיגם או של חתיכות חלקום, “די רודה או די חאלקום”. וכך היינו מוצצים את מיצו של הצמח או את חתיכות ה“חאלקום” ונרדמים. היו לוקחים את “היאזמה” של האם או חתיכת בד דק כלשהוא ועוטפים בה את ה“רודה” רטובה ביין או את חתיכות ה“חאלקום” ונרדמים. ומשלא הועילו אמצעי שינה אלה היו לוקחים פרי שנקרא “לה דורמיד’ירה” (המרדים) שכלל מורפיום והיו מניחים אותו מתחת לכר. לפעמים כתשו את הגרעינים שבתוך הפרי הזה ונתנו אותם בתוך מטלית דקה כדי שנימצוץ.

כשהיינו בני שנה אך צמחה לנו שן ראשונה, הושיבו אותנו אמותינו על ברכיהן ליד השולחן והאכילו אותנו ממה שאכלו בני המשפחה. פרורי לחם טבולים במרק־עדשים ואפונה, כרסמנו פרוסות לחם ואף קציצות אכלנו. כשנתקעה פרוסת הלחם בגרוננו בלי יכולת לבלעה היו דופקים על גבנו “דאדיקאס אה לה איספאלדה”. הפרוסה היתה מתחלקת ואז שבנו לטעום מכל שאר המאכלים שהיו באותה שעה על השולחן כשאר בני הבית הגדולים. וכך חסכנו לאמותינו את הטרחה להכין עבורנו מאכלים מיוחדים כפי שנהוג היום. אכלנו מכל הבא ליד.

לא היה צורך בשכנוע רב כדי שנאכל שכן רעבים היינו תמיד. בכל זאת היו האמהות מנסות לשכנע אותנו במשחקים שונים. והרי דוגמה: לקחה האם את כף ידו הקטנה של התינוק, בחשה בה באצבעה ואמרה “אקי פארי לה גאאיניקה” כאן מטילה התרנגולת את ביצתה. לאחר מכן נוטלת את הזרת, כופפת אותה לתוך כף היד ואמרה " איסטי קירי פאן" לאמור, זה מתאווה ללחם. וכן על זה הדרך כל שאר האצבעות. כל אחת ומשאלתה, שהיו נסגרות לתוך כף היד. מכאן טיפסה ידה של האם לאורך זרוע התינוק עד שהגיעה לצווארו ופה התחילה לדגדגו עד שהביאה אותו לידי צחוק.

יצועיהן של אמותינו בכל ימות השנה היה מזרן של קש פרוש על הרצפה “אין באשו”. רק בשעה שעמדו ללדת טיפסו אחר כבוד על גבי מיטת ברזל גבוהה עם מצעים רבים “קאמה פ’ראנקה די פ’יירו”, מיטת ברזל ארופית ששאלו למטרה זו מאת חכם יהודה ברוך.


ב    🔗

משעת הלידה ועד אשר ירדה היולדת ממיטתה ביום הברית לא הניחוה לבדה רגע אחד.

חדר היולדות, על הרוב ללא חלונות פרט לאשנב קטן ועגול בתקרה היה גדוש אורחים יומם ולילה. עשן הנרגילות שעישנו השכנים מילא את חללו. דוד אפלאלו, מותיקי העגלונים בירושלים מספר: היינו מבלים את הלילות בשירה ובשיחת רעים בבית היולדת ובמקום לקום וללכת לביתנו שכבנו איש על גבי רעהו וחוטפים שינה עד אור הבוקר.

הן היולדת והן הרך הנולד ששכב על ידה שואפים היו אל קרבם את העשן הרב ואת הבל פיהם של המסובים, אולם איש לא חרד להם. כף יד עשויה כסף או מודפסת על גבי נייר באותיות זהב בצרוף מנורה בעל “שבעת־הקנים” מקושטת בפסוקי תהילים וגימטראות שונות שקראו לה “חאמסיקה” תלויה היתה על הוילון הדק, “נאמוסיאיה”, הפרוש מעל המיטה. “חאמסיקה” זו היא ששמרה על היולדת ותינוקה מפני עינה בישה ושאר מזיקין ובעיקר מפני “הברושה” ( השדה) החוטפת ילדים, “פארה קי לה ברושה נו סי לה ייב’י”.

אולם משנולדה “פ’יטיז’ה” (כינוי שיש בו קורטוב של לעג לבת) לא היה צורך בכל אמצעי שמירה והגנה כיון שלא חששו פן תבוא “הברושה” ותקח מהם את הבת. נדמה כי במקרים מסויימים, אילו היתה באה “הברושה”, חס וחלילה, וחוטפת את הבת לא היו מוחים בידה. המתח רפה ולא היה חשש מפני השדים והרוחות.

מספר נחום בלו:

סבי עליו השלום, אשר שמי נקרא עליו, נפטר בשיבה טובה. אולם כשנולד כפשע היה בינו לבין המות. וזה המעשה שאירע לו: בכור בלו, אבי סבי, היה קברן ורוב ימיו ולילותיו עברו עליו בהר הזיתים. אשתו אנוסה היתה להישאר בבית לבדה עם בנם הקטן, נחום, שאך זה נולד. פעם בשובו לביתו בשעה מאוחרת בלילה ראה שני שדים שמסתובבים בחצר, אחד למטה ושני ליד חדר מגוריו למעלה. הוא שמע את השדים מתלחשים. אומר השד העומד למעלה לחברו העומד למטה: לו איג’ו? היינו האזרוק אותו? (הכוונה לתינוק) למטה, וחברו משיב לו: איג’ה, לאצור זרוק. אותה שעה ניגש בכור בלו ובהדפו הצדה את השד שלמטה פרש את כנף האנטארי. הקפ’טן, שלו כדי לקבל את הילד לתוכה. השד שעמד למעלה זרק את הילד לתוך כנף האנטרי של האב. וכששאלתי אותו האם לא נפגע התינוק מחמת הנפילה ענה: החלון שדרכו זרק השד את התינוק נמוך היה.

על נחום בלו זה שאביו הצילו מידי השדים מספרים כי בהיותו בן שבעים נהג להצטייד בבוקר בפיתות, בצל, זיתים וגבינה ולצאת השכם מירושלים כדי להגיע בשעות הערב ליפו שם התגורר באותו זמן בנו מוסה בלו.

מפחד השדים שהיו מתנכלים לתינוקות כבר עם היוולדם לא הניחו ליולדת שתשאר לבדה ודרכי השמירה עליה היו חמורות. ה“סגולות” שהשתמשו בהן לשם הרחקת המזיקין היו רבות. למשל: תחת המיטות והספות הטמינו סוכריות כדי להעסיק את השדים באכילה ובמיוחד את ה“ברושה”, השדה. בליל ה“טארה”, היינו בלילה שלפני הברית, אמרו תהילים וקראו פרקי זוהר. כן ערכו, בלילות השמירה, משחקים שונים כדי להסיח את דעת השדים.

ה“טארה” פירושה כלי ובו עששיות קטנות רבות שהכניסו לחדר היולדת שהביאו אותה כשהיא דלוקה בבית הכנסת הסמוך.

טקס הברית נערך בבית הכנסת. אם ירדו אותו יום גשמים מלו את התינוק בבית. היילוד הראשון נקרא על שם הורי האב, השני נקרא על שם הורי האשה. שאר הילדים שנולדו לאחר מכן קראו להם בשמות שונים וללא הקפדה.

הסנדקות היתה מצווה גדולה שזכו בה בני המשפחה הקרובים ביותר, בעיקר ההורים משני הצדדים. אנשים חשוכי בנים “קנו” את הסנדקות, והיה בכך מקצת נחמה על עקרותם וסגולה לבאות.

מעין תחרות סמויה היתה קיימת בין המוהלים. כולם רצו לזכות במצוה זו ואחדים אף קנו בכספם את המצוות וכך נמצאו משפחות של נצרכים נשכרות. מוהלים אשכנזים מלו אותנו. אולם מעטים מאד היו האשכנזים אשר נמולו על ידי מוהלים ספרדים.

רבים מרבנינו היו גם מוהלים. מספרים כי הרב יש"א ברכה היה מוהל לפני עלותו על כסא הרבנות בירושלים. בין הרבנים המוהלים יש להזכיר את הרב אברהם ביג’אג’ו, חכם אלעזר מזרחי, חכם אליהו ברוך פרופיטה ועוד. הם נטלו את ידיהם לפני המילה, והקפידו כי הפריעה תעשה בצפרנים נקיות.

בין המוהלים הידועים נמנה גם רבי יהודה גבאי אשר בא לארץ מעיראק שם שימש שוחט ומוהל.

בין המוהלים האשכנזים נודע היה הרב נחום ברגמן והרופא ד"ר מ. וואלך.

בפנקסו הקטן של הרב אלעזר מזרחי מצאתי רשום שמותיהם של הילדים אשר מל אותם בחייו. אף את בנו אליהו מזרחי מל במו ידיו ואילו בן שקדם לו שגם אותו מל, הוסיף ליד שמו את המלה “נלבע”. ובסוף אותו עמוד רשם: “ששה עשר במספר סך כל הנמולים בעזרת השם אזכה למול עוד אלף אלפים”. נכדו אליהו מזרחי מספר שמוסלמים רבים היו משכימים לפתחו בבית אשר בחצר הג’אעונים ברחוב הבאשטים כדי שימול את בניהם.


ג    🔗

מלבד מיטה רכה זכתה היולדת גם במרק של פואיקו די אונה אונסה אי מידיה, דהיינו אפרוח קטן שמשקלו אוקיה וחצי. יתירה מזו. בימים אלה ביקר החלבן בבית היולדת תכופות ומזג חלב לתוך ה“טינג’ירי די ליג’י”, סיר החלב כדי אוקיה אחת או שתיים.

ה“קונה” העריסה, עמדה בבית הורינו למן הלידה הראשונה ועד אחרון הילדים שבא לעולם. לא הזיזוה ממקומה ואף לא החליפוה בחדשה ממנה. לפעמים לאחר שנסתיים תפקידה בבית ההורים עברה אל הבן או הבת, כך שמעולם לא שקטה העריסה.

קרוב או מודע שבא לביקור הראו לו את התינוק ששכב בעריסה.

בימי חג ומועד כיסו את העריסה ב“נאמוסיה” לבנה מקושטת בסרטים צבעוניים. הכל התקרבו אל העריסה אט אט, הרימו בלאט אחד משולי ה“נאמוסיה” ועמדו והסתכלו בפניו של התינוק המחותל שנשקפו מתוך ה“קאראפוסה” (הכובע) אשר ידי אמו תפרוה וענדה אותה סרטים ורודים או כחולים.

בביתנו עמדה עריסה עשויה ברזל בה שכבתי אני ובה שכבו לפני ואחרי אחי ואחיותי. אל קצה העריסה נקשר חבל וקצהו השני של החבל היה קשור לרגלה של אמי. ישבה אמא ליד העריסה או בסמוך לה ועשתה את עבודתה, תיקנה לבנים, קילפה אפונה או תפוחי אדמה ותוך כדי כך היתה מושכת בחבל ומנדנדת את העריסה בה שכב תינוק עצום־עינים ואינו ישן. לפעמים השתרעה האם על השטיח או על המחצלת כדי לנוח מעבודה ותוך כדי כך מנענעת את העריסה בחבל שהיה קשור לאצבע רגלה ושרה לתינוקה שירים ככל שידעה, שירי ערש, רומנסות על בנות מלכים ונסיכים שביקשו את אהבתן. אמי ששמעה ודברה קצת צרפתית שרה גם מספר שירים בצרפתית ובאיטלקית ששמעה מפי הסבתא שלה בוליסה יעל די אמזליג שהיתה ילידת ליוורנו אשר באיטליה.

המילדות היו שכנותינו, זקנות טובות־לב שעמדו ליד מיטתה של יולדת פעמים רבות וקנו נסיון רב. “רוביסות” קראו להן. אמותינו הזמינון אל הבית סמוך לזמן הלידה, המילדת באה לבית היולדת עם ה“בוגיטו” חבילת בגדיה תחת בית שחיה, בדקה את האשה ואם נוכחה ששעתה טרם באה נשארה לגור עמנו ונטלה חלק בעבודות הבית כגון לאב’אד’יקו" (כביסה קטנה) “פ’ריגאד’יקו” (הדחת כלים) ועוד. עברה הלידה בשלום ארזה המילדת חפציה, נטלה שוב את ה“בוגיטו” שלה ועמדה ללכת. אותה שעה היה נגש אליה אבי המשפחה ונותן בכפה שני בישליקים, בקבוק שמן וכן משחיל בידה מספר כעכים, ועם כל הכבודה הזאת חזרה המילדת אל ביתה. לפני הפרידה ביקשה אבי המשפחה לבוא במועד הנכון ללידה הבאה. לפעמים גם זכתה ב“ריגאלו”, למענק, מקרובים ובני־משפחה.

פרשה מיוחדת לעצמה קובעות המילדות היהודיות שטיפלו בכל היולדות שבירושלים בלא הבדל עדה. מילדות יהודיות פירסמו גם מודעות בעתונים ערבים בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. בעתון “פלסטין” האנטיציוני נתפרסמה מודעה בגליונו מספר 74־227 מיום 4 באוקטובר 1913 על המילדת ח’יה בער מוינה" שהציגה את תעודותיה לפני כל רופאי ירושלים והיא מקבלת בקורים בדירתה בביתו של עראף אפנדי איעווייצ’ה והיא מטפלת בעניים בחינם ועל האל היא סומכת",

על פייגה המילדת האשכנזיה יפת התואר שהיתה ממונה על מחלקת היולדות במשגב לדך סיפר לי המנוח יוסף ברזאני. פעם הזמינוה בלילה שני בריונים לבוא ולטפל ביולדת שלא היתה ולא נבראה. בבואה אל בתיהם אנסו אותה. בהיותה נתינה זרה, התערב בענין הקונסול שלה ושניהם באו על ענשם.

מאותו מקרה לא נענתה להזמנות בלילה אלא אם כן לוו אותה שני גברים כשפנסים בידיהם להאיר לה את הדרך ולשמור עליה.

בין המילדות הנודעות זכורה רחל די חרוש “בוסה בכורה די יכיאל” (בוליסה בכורה די יחיאל) בתו של יחיאל אבריבאיה שעלה לארץ מג’אנאק קלה אשר בתורכיה ואשר התפרסם כמומחה ל“בוגאג’אס” מעשי מאפה של גבינה שעד היום הם חביבים על אניני הטעם אשכנזים וספרדים כאחד.

על מילדת זו אמרו שהיא הביאה לעולם את בניהם של כל בני כפר השלוח (קומדארי קי אריסיב’ייו לוס סילוואנג’יס‎). מלבד תפקידה כמיילדת היא גם עסקה במצוות רחיצתן של נפטרות. כך החזיקה בשתי מצוות. את תורת המילדות למדה בבית החולים האנגלי המסיונרי אשר בעיר העתיקה שרבים מבני העניים מצאו בו, על אף הפחד שקונן בלבם, פן יפתו אותם לשמד, מזור ורפואה למחלותיהם. נשים שילדו בבית החולים המסיונרי הזה, לא רצה כי ידיהם של רופאים יטפלו בהן, ומשום כך קיבלו בחבה וברצון את העזרה והסיוע שהושיטה בשעה זו המילדת היהודיה, שקנתה ידיעה ונסיון מאת הרופאים האנגלים. בימי המנדאט זכתה לקבל תעודה של “מילדת מומחית”.

בכורה די חפץ המילדת לא לקחה שכר טרחה ממשפחות עניות. המילדות האשכנזיות היו פופולריות ביותר בקרב הספרדים. זכורות לטובה המילדות האשכנזיות הבאות: גולדה, שכינויה בפי הספרדים היה בוליסה גולדה פעשקה, פייגה החרשת, שכינויה היה סודרה מוראייה לאמור חרשת ככותל. פייגה התגוררה אה לה איסקאליריקאס די לה עארה, היינו, במדרגות שהובילו לרחוב היהודים. על פייגה החרשת סיפרו כי למיטתה קשור היה חבל ובקצהו פעמון. משבאו להזמינה אל יולדת משכו בחבל, וכשהשמיע הפעמון קולו אספה את כליה והלכה בעקבות המזמין.


ד    🔗

תינוק כי חלה מיד התכנסו שכנות וערכו מעין “התיעצות רפואית”. זו אומרת שהתינוק חש כאב באזניו ויש לשים בתוכן צמר גפן טבול בשמן (ומשום כך עדים אנו היום למספר רב של חרשים שסתמו אזניהם תכופות בצמר גפן), וזו אומרת כי התינוק בוכה מחמת שנתקף דולוריס די טריפה (כאבי בטן) ויש על כן למרוח בטנו בשמן חם. אם נתקף התינוק בחום גבוה חלבו כמות חלב משדי אמו ומרחו בו את גופו.

ואלה היו התרופות שנועדו, לתינוק “פ’לור די טילייו” כדי שיישן, פ’לור די בוראיה" (עשבי רפואה שונים). לשם נזלת, אנאסון לכאב בטן וכן, קואישקו די שופטילי קון רודה (חרצן של אפרסק עם פיגם). את החרצן עם הפיגם היו כותשים יחד ונותנים בפי התינוק “ג’ופוניקו”, מציצה להשקטת כאב הבטן.

שלשול כי תקף את הילד מלווה חום גבוה (וזאת במיוחד בעונת המלפפונים, שכן די היה בריחם של המלפפונים כדי שיקבל שלשול) היתה אמו לוקחתו אל הבור, ממלאת דלי מים, נותנת בו לימון ו“אניר” (אבקה כחולה לכביסת לבנים), מורחת את גופו במים אלה ופונה אל הבור ואומרת: טומה לה קאיינטורה דאמי לה פ’ריסקורה", היינו קח את החום ותן לי את הרעננות. לאחר מכן טופחים היו על פי החולה שלוש פעמים ארבע.


ה    🔗

מנהג היה אצל אמותינו לקחת את ילדיהן הקטנים עמהן לכל מסיבה, חגיגה, טקס נשואים וכו'. התינוקות בילו את זמנם בין המבוגרים באי מנוחה ועל הרוב חשו ברע. אמותינו לא הבינו משום מה הם חשים ברע. אז תלו את הקולר באויב הנצחי: עין הרע. כיוון שכך חשו מיד אל סיניורה וידוג’ה די מזרחי, אשתו של חכם שלמה מזרחי אשר השתדלה לרפא את התינוק בלחישות והשבעות, מורחת את גופו בשמן, פריגאנטאבה קון אזייתי, מלבישה אותו בגדים חדשים ומחזירה אותו לידי אמו. הסגולות הועילו והתינוק נרדם עד אור הבוקר ורפא לו.

כשהתינוק חלה בעקבות ביקור ממושך אצל כלה בימי חופתה היו אומרים עליו כי סי קאב’ייסיו קון לה נוב’ייה (קלקל את יחסיו עם הכלה). למקרה זה נמצאה תרופה בדוקה. רחצו את התינוק ואת מי הרחיצה שפכו בסירי המאכל של הכלה בלי שזו תדע על כך. דברים אלה שמעתי מפי בוליסה סולטאנה די פרנס אשר נישאה בהיותה בת שתים עשרה וילדה את בנה הראשון בהיותה בת חמש עשרה. כאשר סיפרה זאת הוסיפה בחיוך ואמרה: אמותינו טפשות היו איראן מאקידאס, אם האמינו בתרופות אלה.

סיפור מעין זה שמעתי גם מפי דודתי. אביך, עליו השלום, אמרה, בהיותו תינוק חש פעם ברע. אבינו שהה באותו זמן בסלוניקי ואמנו לא ידעה כיצד לטפל בו. באו שכנות ויעצו לה לרחוץ את הילד ולשפוך את מי הרחצה בחצר כדי שרגלו של פרידו (אב אשר זה עתה ילדה אשתו) תדרוך עליהם. גם סגולה זו הועילה והתינוק שב לאיתנו.

מספרים על תינוקת שנולדה ברגלים משותקות שלקחה אמה פעם אל בית הקברות והשאירה אותה על אחד הקברים לנפשה. בהתרחקה מן המקום התפללה האשה: טומה לה כאזינה אי דאמי לה בואינה, קח את הילדה החולה ותן לי את הטובה הבריאה. התינוקת שהיתה בת שלוש ארבע שנים התחילה להתייפח. חזרה אליה האם, לקחה ושבה עמה הביתה. ילדה זו האריכה ימים וכיום היא סבתא לנכדים ונכדות רבים.

שאלתי את דודתי: מתי פנו אמותינו לרופא? השיבה. כאשר סבל התינוק מ“פונטדה”, דלקת ריאות. מחלה זו הפילה חיתתה על כולם.

פאריגו קון פארידו, או פארידה קון פארידה (יולדת עם יולדת) אסור היה להם להיפגש זה עם זה במשך ארבעים יום אחרי הלידה. נסים חביליו – מספרת דודתי – אהב לבקר בביתנו תכופות ולבלות את הזמן בחברת בעלי משה קואינקה. אירע ששניהם היו פארידוס, היינו שאשתו וכן אני עצמי אך זה ילדנו. אומר חביליו דרך צחוק: נשב זה בגבו של זה וכך לא נראה איש את פני רעהו. (טי ב’ה דאר לה איספאלדה).

גם כלות היו נזהרות שלא להיפגש זו עם זו ארבעים יום שאם נפגשו היתה פוגעת “עין הרע” באחת מהן.


ו    🔗

המחלה הנפוצה ביותר שתקפה את אמותינו בחדשי ההנקה היתה התנפחות השדים ודלקת הפטמות, שכאילו החלב קפא בהם והפך לאבני חצץ (פיידר־ייאבה), היתה סברה כי מחלה זו הגורם לה אי־מילוי תאותה של מניקה לטעום ממאכל אשר ריחו בא לאפה. סברה אחרת אומרת כי התאווה למאכלים תוקפת את האשה רק בתקופת הריונה ושאין זו הסיבה למחלת השדים.

לריפויה של המחלה מצוי היה לחש אשר העתקתיו מפנקסו של המנוח הרב שמעון אליהו מזרחי שכבר הזכרתיו. והרי הנוסח במקורו הספרדי.

לחש פור פילו ויכתוב אותו על הניר ויתלה אותה האשה עליה.

בשם אל חי וקיים, פור אקיל מונטי און לונסו אנדאב’ה, און פאלמו אירה סו קאביסה, און פאלמו אירה סו פרינטי, און פאלמו אירה סו אוריזה, און פאלמו אירה סו אוזו, און פאלמו אירה סו קארה, און פאלמו אירה סו נאריז, און פאלמו אירה סו בוקה, און פאלמו אירה סו ברב’ה, און פאלמו אירה סו בראסו, און פאלמו אירה סו מאנו, און פאלמו אירה סו פיירנה, אַון פאלמו אירה סו פיי. טרים מאניסיבאס ביסטידאס די בידרי פור אאי פאסארון, די איל סי ריירון, אי בורלא לי אזיירון. לוס דישו די מי בוס רייטיש אי בורלא מי אזיטיש, פילו בוס אבשארה פארה קי נו פודאש אליג’אר אבואיסטרוס איזוס.

לי דישירון ני דיטי מוס ריימוס. ני דיטי בורלה אזימוס בוס רוגאמוס קי ג’וריש בשם אל חי וקים אלקי אברהם יצחק משה ואהרן דוד ושלמה. קי נו מוס אבאשי מאס פילו.

רוגו מאס פילו נו טיניש נונקה ני בוזוטרוס ני אלגונה פארה קי אליג’יש בואיסטרוס איזוס קון אליגרייה אמן כן יהי רצון".

תוכנו של לחש זה מוזר מאד והוא מובן רק ליודע ח"ן.

הלחש מדבר בגולם שכל אבר מאבריו גדלו ככף יד. בקרבתו עברו נערות לבושות ירוק. מסתבר שהן לגלגו על דמות גופו המוזר והוא ברוגזו עליהן קילל אותן כי “ירד עליכן הפילו” ולא תוכלו להניק את ילדיכן. נבהלו הנעריות והתחננו לפניו להסיר את קללתו מהן. לא לעגנו – הן טענו. בשמוע הגולם את תחינותיהן נעתר להן ואמר: אתפלל למענכן.

למחלה זו קראו “פילו” יש וקראו לה “פ’ריאו די פילו”.

לריפויה מלבד הלחש הנזכר, מכרו בסמטאות העיר העתיקה, “קאב’אייק סדי מאר” סוסי ים ששימשו קמיעות. ידועה היתה תרופה אחרת לריפויה של המחלה. נטלו סחבה, הרטיבוה בעראק והעבירוה על האבק שכיסה את הצד האחורי של המראה. לאחר מכן נגבו בסחבה זו את השד הנגוע.


ז    🔗

אמותינו לא ידעו לקבוע בדיוק את תאריך ההולדת והן נסתייעו בכל מיני מאורעות שקרו באותו פרק זמן. וכך היו יושבות ומונות את מספר השנים לפי החצר שגרו בה, לאמור, פלוני נולד בחצר פלונית בעונת “החסות”, אין איל טיימפו די לאס ליג’וגאס, כלומר בחג הפורים, או בעונת האבטיחים, כלומר בקיץ. שלוש שנים גרנו בחצר זו ועד מספר שנים בחצר אלמונית, וכן על זה הדרך עד שהגיעו לגילו המדוייק של הילד.

הורינו רשמו את ימי ההולדת של ילדיהם בשער ספרי התפילה. בסדור לימי חול “חקת עולם” שיצא לאור בהוצאות והשתדלות מו“ה שלמה מוסאיוב הי”ו ושנדפס פעה“ק ירושלים תובב”א בשנת תרנ“ג לפ”ק בדפוס ר' שמואל הלוי צוקערמאן ושותפו, מצאתי רשום בכתב ידו של סבי “בס”ט ואחים ולקימה יום כ“ח סיון התרס”ה יום ש“ק נולד לו בן לבני יצ”ו ונקרא שמו בישראל יעקב בן ציון חי יצ“ו ה' יגדלהו לתורה ולחופה ולמצוות בחיי אביו ואמו וכל קרוביו אמן”. רשום זה בא מתחת לרשומים אחרים של אחים שקדמו לו שהלכו לבית עולמם. כך נהגו אבותינו לצרף לכל ילד שהיה בבחינת “דיזיאדו” (דהיינו שהשתוקקו לבואו) את הכינוי חי או בן ציון חי כסימן לאריכות ימים ושנים.

יפים היו השירים בפיהן של אמותינו. הם הפיגו את צערן, ולקול נעימותיהם שקענו בתרדמה עמוקה בתוך ה“קונה”, ה“ג’ופון די רודה” עמוק בפינו, חרף הקדחת אשר פקדה אותנו תכופות.

אולם אירע שהשירים לא פעלו כל פעולה. הגיעה שעת הארוחה והתינוק טרם נרדם. אמא ממשיכה לשיר ומרמזת כי עלינו להתאזר בסבלנות. רמיזה זו נתבטאה בשיר דלהלן:

מאז’ו מאז’ו דאמה אגואה אין איל מורטירו נו איי קי סי אפיאד’י די איסטי פ’וראסטירו. טוחן אני, גברת, טוחן מים במכתש ואין מי שירחם על יערן זה. ואמנם הכל ציפו שהתינוק יעצום את עיניו. ומשנרדם סוף סוף, התרחקה אמא מעליו על בהונות רגליה, היאזמה שמוטה, צמותיה נופלות על כתפיה והיא רומזת לבני הבית כשאצבעה בפיה לבל יקימו רעש כי התינוק עלול להתעורר ו“הצרה” תתחיל מחדש.

בשובנו הביתה מהחדר ניגשנו מיד אל העריסה ליהנות מחיוכו המתוק של הנולד. לפעמים נשאנוהו בזרועותינו כדי לאפשר לאמא להיפנות לעבודות בית. האחיות הקטנות בנות השמונה והתשע טיפלו באחים הקטנים. נטלו אותם עמהן אל החצר והמשיכו במשחקי הקוג’יס, קפיצה בחבל ועוד.

לא תמיד זכו אמותינו לגדל את הילדים שהביאו לעולם. כמה מהם נחנקו בשוגג בעודם שוכבים בחיקן, אחרים מתו באבם ממחלות משונות חרף תרופותיהם של נשים זקנות ויועצות טובות. לא נמצא בית שבו לא הופיע הקברן ובידו קרש קטן עליו הניח את גופת הרך הנולד לשאתו לבדו לקבורה בהר הזיתים בעוד הוא קורא “כהנים כהנים”. עצבות שררה בבית, זמן מה נותרה העריסה בודדה וגלמודה עד שהיתה מתמלאת שנית ביצור רך שהשכיח את קודמו ושוב נתמלא הבית צחוק ועליזות.

כל אשה ואשה השתוקקה לבנים זכרים והרעישה עולמות בתפילות, ביקורים ליד קברות הצדיקים, נדבות, סגולות וכו' כדי לזכות לפחות בבן זכר.1

ודודתי מסיימת: –

התינוק בכה בצאתו מבטן אמו. אולם הקדוש ברוך הוא הכריחו לצאת וכדי שלא יבכה שם את אצבען על שפתו העליונה, וסימנה של אצבע זו נראה בשפתינו העליונה.

 

חדרים ומלמדים    🔗

דורמיטי מי אלמה דורמיטי מי ביין טי לאב’י לוס פאנייוליס לוס קירו איספאנדיר.

( נומה נשמתי, נומה אוצרי, כיבסתי חיתוליך ורוצה אני לתלותם – שיר עממי).

יום כביסה. האם הצעירה, כרסה בין שיניה, רכונה על גבי גיגית העומדת בחצר. טורחת היא טרחה יתרה לכבס, לשטוף ולסחוט את הלבנים הדלים והמטולאים שנתפרו במו ידיה. מתוך החדר עולה קולו של תינוק בן שנה המתיפח בעריסתו. סביבה מתרוצצים שאר ילדיה הקטנים, מושכים בסינרה ומיבבים אף הם. ועוד עליה להכין את “הסינה”, התבשיל, ל“באלאבאיי” (בעל הבית) אשר ישוב לפנות ערב עייף ויגע מעבודתו. בצר לה פותחת האם בשיר הנזכר ודמעות חשאיות מתקשרות בעיניה.

“נו בי’אמוס לוז די לוס ביב’וס” ( לא היינו רואות את אור החיים), אומרות זקנות טובות כשהן נזכרות באותם ימים רחוקים. ואולם, מוסיפות הן ואומרות ברוב חן, הקדוש ברוך הוא נתגלגלו רחמיו עלינו וזימן לנו מלמדים ומורות שאל חדריהן נשלחו ילדינו הקטנים כבר בהיותם בני שנה וחצי. לא יכולנו להחזיקם בבית ולפנקם “נו סי פודיאה נאב’יגאר” שכן ציפינו כבר לילדנו החדש. בנותינו בנות השבע והשמונה נשארו בבית עסוקות בעבודות שונות ובעיקר כדי לטפל בעוללים שנישאו בזרועותיהן הדלות שעות מרובות ביום. אין פלא – מספרת אחות אמי, דודתי לבית מזרחי – שבהיותי בת שש הייתי מרטיבה את מיטתי לפעמים. וכשהיו נוזפים בי היה סבי רבי יצחק פראג מגן עלי: למה תבואו בטענות אל הילדה – מחמת המשא הכבד שהיא נושאת בזרועותיה יום יום נחלשו כליותיה ( לאס רייניס).

הורינו לא בדקו את הכשרתם הפדגוגית של אלה שפתחו בבתיהם ובחצרותיהם “חדרים”, “גנים”. הם גם לא התעניינו במצב הסניטארי במקומות אלה שלתוכם לא חדרה קרן שמש ואשר בהם בילו הילדים את רוב שעות היום ישובים על מחצלות או ספסלי עץ ארוכים ונמוכים בלא צהלה ובלא שמחה. הפעוטות הללו “נגררו” עוד בשעות הבוקר המוקדמות בידי המלמדים ו“המאיסטראס”, מלמדות, ידיהם הקטנות נתונות בכפות מלמדיהם. לא לשם “לימוד” ו“השתלמות” דוקא נתקבצו הילדים כאן אלא ובעיקר כדי לתת מנוחה לאם הטרודה בביתה מבוקר עד ערב. ענשים שונים ומשונים, שהמלמדים ירשו מאבותיהם, היו צפויים להם פה. ואולם סלחנו להם מכל לב – אומרים היום הזקנים – חרף המכות והחבלות והבזיונות שהנחיתו עלינו. ממורמרים היו המלמדים והמלמדות הללו, עבודתם קשה ומפרכת ואך בקושי הביאו פת לחם לבתיהם.

דודתי שהיא היום בת למעלה מתשעים שנה, שילדותה עברה עליה אצל ה“מאיסטראס”, המורות. היא מספרת:

בימי הקיץ החמים היינו יושבות על מחצלות בלות, מרופטות ומטונפות, מוקפות זבובים ומלוכלכות, מושקיאדאס אי סוזייאס. ישבנו שם משעות הבוקר המוקדמות בקוצר רוח לשעה שלפני הצהרים כשתבוא אמא ובידה פרוסת לחם משוחה בשמן וסוכר או מלח. היא היתה רוחצת אותנו, מחליפה שמלתנו. שעה זו היתה המאושרת ביותר בין כל שעות היום. בשעת הצהרים יש והיתה המאיסטרה סובבת בבתים כדי לאסוף מנות אוכל בשביל אלה מהילדים שאמותיהם לא באו לבקרם. יראים היינו את המאיסטרה ועל כן ישבנו על מקומנו בשקט בלא שנפריעה בעיסוקיה הרבים והשונים. וכמה ציפינו לשעות הערב עת תבוא אמא שנית, או אחות בכירה, כדי להוציאנו לאור ולחופש.

כך עברה ילדותן של אמותינו וסבתותינו בחדרי המאיסטראס משחקים לא היו, שיר לא שרו.

בין המאיסטראס נמצאו כאלו שידעו קרוא וכתוב. הן לימדו את הילדות לקרוא בסידור ולכתוב כתב “קארטה”, דהיינו לכתוב מכתב בלאדינו. בנות אמידים למדו באופן פרטי אצל החכמים. בנות מפונקות, כלומר אלו שחלו או נתחלו לעתים קרובות, לקחו להן הוריהן, אם אמידים היו, מלמדים הביתה.

דודתי לבית מזרחי ( בעלה היה מראשוני תל אביב ) מספרת: אמך היתה רזה וחלשה וחלתה לעתים קרובות בקדחת (טיניאה פריאוס). משום כך שכרה לה אמי, היא סבתך, מורה ללמדה בבית. היא לא זכתה לטעום טעמה של מאיסטרה כמונו אנו.

משהנני פוגש היום בעזרת הנשים של בית־הכנסת אלמנותיהם של רבנים כשהן מתפללות מתוך הסידור שבידיהן הרי יודע אני שאלו למדו תורה בילדותן מפי מאיסטראס מלומדות או מפי חכמים שבאו לבתיהן.

ראוי שנזכיר בשמותיהן כמה מהמאיסטראס הללו שחיו בסוף המאה שעברה: אסתר די בגאס, אמו של יצחק סגאס שהיה בעל מסעדה ברחוב היהודים. יצחק ביגאס שימש גם מנגן עוד לפני שקם “עזרייהו איל טאניידור” אשר שימח את לבותיהם של יהודי העיר העתיקה בכל מסיבה משפחתית. בוליסה לונאג’י די גירון שחדרה היה מול התנור של “דאודי”, אסתר לה קאלופג’איה, שמחה די סידיס. על מאיסטרה זו מספרת דודתי שהחזיקה שתי כיתות של בנות והיא לימדה אותן קרוא וכתוב בלאדינו. פעם – מוסיפה דודתי ומספרת – ביקר בחדרה הרב הצעיר יעקב מאיר וביקש מהמאיסטרה כי תלמד את תלמידותיה לדבר עברית. מה עשתה “המורה”? הגיע סוף החודש היתה משננת בפינו בעברית את המשפט “אמרה לו הגברת שיתן לה כסף”. סבי היה נהנה מאד לשמוע משפט עברי זה מפי בתו. הדבר היה לפני תשעים שנה בערך. בחדרה של המורה שמחה לה מוגרבייה ישבו התלמידות על ספסלים. הלימודים היו קריאה וכתיבה בלאדינו, קריאה בספרים “פלא יועץ”, “מעם לועז” שאותיותיהם היו בכתב רש"י. שנים אחדות לאחר מכן התחילה שמחה לה מוגרבייה ללמד בעברית.

המאיסטראס עסקו במקצוע זה כדי להקל על עול המשפחה. שכרן היה רבע מיג’ידי או בישליק. להן וכן לחכמים שעסקו במלמדות העניקו ההורים בימי חג ומועד “ריגאלוס”, מתנות, שהיו מלוות בקשה לשים עין על הבת או על הבן.

המורות הללו לא חסכו את ענשיהן אף מהבנות. אולם הענשים שהטילו עליהן שונים היו מאותם ענשים שגזרו חכמים על הילדים. בגופותיהן לא חיבלו אך פגעו בנפשותיהן.

לבנות ה“סוררות” נגזר עונש מיוחד במינו – שתיית כוסות שתן. את השתן סיפקה ילדה שטרם הגיעה לפרקה. יש שגזרו עונש אחר, חמור אף הוא. לקחו את הצב שהיה מהלך כבן בית בחדר והניחוהו על בטנה של “הפושעת”. עונש זה הטיל מורא רב על הבנות. כן נהגו לחבוט בראשי הבנות בקנה (קאניה).

חדריהן של המורות מצויים היו לא רק ברחוב היהודים אלא גם בשכונות הערביות. חדרה של בוליסה די אנג’יל (אשה סלוניקאית למחצה) היה ברובע ה“גוזלאניס”, מקום מאוכלס ברובו ערבים ובמקצתו יהודים. בוליסה די אנג’יל היתה קרובתו של חכם וידאל אנג’יל ובעלה יוסף נגרין כונה “שמש די בודאס”, לאמור, שמש לחתונות. הוא היה סר אל הבתים לפי רשימה שבידו ומזמין את בני הבית להשתתף בחתונה של פלוני או אלמוני אשר תתקיים ביום פלוני ובשעה אלמונית בבית הכלה או החתן. הזמנה זו באה במקום ההזמנה לפי כרטיסים הנהוגה כיום.

הליכתם של הבנים והבנות אל החדרים השונים היתה מלווה טקס קצר. כל הבית השכים קום. לא בחשק רב נפרדנו בשעות הבוקר המוקדמות מצחוקה וחיוכה של האם, משעשועה ומבדיחותה, שבאו לעודדנו. משיריה היפים שיר אחד הזכור לרבים מאתנו אביא כאן.

אה לה תורה אה לה תורה / לתורה לתורה

ייאקוב’יקו לה דירה / יעקב הקטן ילמד אותה

קון איל פאן אי איל קיזו / עם הלחם והגבינה

איל ליב’רו די סירמה אל פיג’ו / והספר המקושט בחיקו

איל חכם טי אחארב’ארה / והחכם ירביץ בך

לה רוביסה טי איסקאפארה / הרבנית תציל אותך (מידו)

טו פאדרי טי איסקולארה / אביך יביא אותך מהחדר

אי לה מאדרי לי דירה / והאמא תגיד לו

סייטי מיל ברוך הבא / שבעת אלפים ברוך הבא


תכליתו של השיר לזרז את הילדים להצטרף לשורת הזאטוטים העוברת ליד הבית מחזיקים זה בידו של זה והחכם או הרוביסה צועדים בראשם.

ידעו אמותינו כי החכם מרביץ לפעמים בילדיהן הקטנים היקרים, אולם התנחמה בתקווה שהרוביסה, רעייתו של החכם, בעלת הלב הטוב, תציל אותם מידו. בשובנו הביתה לעת ערב קיבלו אותנו ב“שבעת אלפים ברוך הבא”. בחיק האם ישפכו הנער והנערה את דמעותיהם על כל החבלות והעלבונות שסבלו מידי מלמדיהם. לאחר שיירגעו יפרצו בקולות צחוק ושמחה. האם תכין לילדיה ארוחת ביניים פאן אי אזייטי, (לחם טבול בשמן), עד אשר תסיים את ה“סינה”, תבשיל שכל בני הבית יאכלוהו בצוותא לאחר שהאב ישוב מעבודתו.

אגב לכתם היו מזהירים את הילדים מפגיעתם של חמורים וגמלים שחלפו שיירות שיירות בסמטאותיה של העיר העתיקה ומנגיחתם של עדרי הצאן. צלצול פעמונים שבצווארי הבהמות שימש אות אזהרה.


ב    🔗

משפחתנו התגוררה בשכונת אבן ישראל והמאיסטרה של שכונה זו היתה טיה איסטריה שאליה הייתי מוביל מדי בוקר בבוקר את אחותי הקטנה. עזר כנגד המאיסטרה שימשה בתה העיוורת אשר על אף מומה הבחינה מיד בכל הטרדה ובכל הפרעה מצד הבנות. בשכונת “אהל משה” הסמוכה לשכונתנו מצוי היה חדר שבו למדו בנים ובנות יחדו. אחת מאלו התלמידות לשעבר בחדר זה מספרת: לפעמים היה החכם מתעצל לזוז ממושבו על הספה או על הספסל בפינת החדר כדי להעניש את אחד התלמידים והיה מבקשני לקום ממקומי ולמשוך לו באזנו. עשיתי כדבריו, במקצת גאווה וכמובן וביראה רבה. בצאתנו מן החדר בערב באתי על שכרי. הבנים היו נפרעים ממני ומשלמים לי מנה אחת אפיים.

אחת מדודותי שהתגוררה באבן ישראל מספרת כי היא וחברותיה מבקרות היו בחדר של אהל משה שהיה שייך לאמו של חיים יעיש. לפעמים – מספרת היא – היינו משתמטות ותחת לבקר בחדר היינו חברותי ואני מבלות את היום בשדות שהשתרעו מעבר לשכונות.

כשנוסדו בתי־הספר לבנות של כי"ח ואוילנה די רוטשילד התחילו ההורים לשלוח את בנותיהן לבתי הספר הללו בהם רכשו ידיעות אלמנטריות בלשון האנגלית והצרפתית. רובן לא הגיעו לגמר למודיהן כיוון שאנוסות היו לטפל באחים ובאחיות הקטנים שנותרו בבית.

דודתי אחות אמי מספרת: ערב פסח היה ואמי הלכה לבית המרחץ, כדרכה, ואת מי היא פוגשת שם, את המנהלת של ביה“ס כי”ח. אך ראתה אותה זו מיד פנתה אליה בשאלה: על שום מה הוצאת את בתך מבית הספר? השיבה אמי: ילדים קטנים לי בבית ומי ידאג להם? אמרה לה המנהלת הלא אשה אמידה את ויכולה להזמין עוזרת. מכרי את תכשיטי הזהב אשר לך. אם תחזירי את בתך לבית הספר נדאג לשלחה לצרפת כדי שתמשיך בלמודיה שם. זה היה אחד הפתויים שסייע להנהלת כי"ח במזרח, לגייס תלמידים מבני שכבות־העם להצטרף למוסדותיה החינוכיים.


ג    🔗

בצד המאיסטראס עמדו ה“כותפים”, החדרים שנועדו לילדים. כמה מבעלי החדרים הללו עדיין שמורים בזכרוני כגון חכם משה איל איזמירלי (מהעיר איזמיר), חכם נסים איל אלטו (הגבוה), חכם מירקאדו איל קוליראדו (האדמוני) איל חכם איל קושו ( החכם הצולע). בכל ראש חודש שוטטו אלה בבתים כדי לקבל את שכרם בישליק או רבע המג’ידי.

התלמידים ישבו שלובי ידים ורגלים על גבי דרגשים או מחצלות שהיו פרושות על הרצפה. למדו תפילות ופרשה עד שהיו כשרים “לעלות” לתלמוד תורה של הספרדים או אה לה אישקולה די ג’אחון, בית הספר של ג’אחון, פדגוג ידוע, או אה לה אישקולה די פראג, ביה"ס של פראג, הוא בית המדרש “דורש ציון”.

החדרים היו על הרוב חשוכים ומטילים אימה ואי־לכך פשטו בהם סיפורים על רוחות ושדים בעלי כנפים של תרנגולות, אלאס די גאינה, שהדירו שינה מעיני התלמידים.

מפי המנוח ח’אווג’ה יוסף ברזאני שמעתי לאמור:

פעם בהיותי בחדר חטפתי שינה. החכם שלי הוזמן כנראה לאיזו סעודת מצוה. הוא לא השגיח בי, נעל את הדלת אחרי ופנה אל אחת השכונות שמחוץ לחומה. אני נותרתי במקומי ישן עד שעה מאוחרת בלילה. אבי החל דואג ואז, כשחשכה רבה היתה בחוץ, הלך ומצא את החכם וזה ענה לו שלא ראני. אני התעוררתי משנתי ומצאתי עצמי בודד בחשכה. מראות ממראות שונים, על שדים וכנפי תרנגולות, שעליהם היינו משוחחים בשעות היום, התחילו מרחפים לעיני. פחד ואימה תקפו אותי, התחלתי בוכה וניגשתי לחלון. ראתה אותי השכנה אסתר די סינייורו והרגיעה אותי באמרה: יוסיפ’יקו, נו טי איספאנטיס, יוסף אל תפחד, עוד מעט יבואו לקחת אותך הביתה. לבסוף בא אבי והוציאני משם. לאחר מכן שכבתי שלושה חדשים חולה, כפי הנראה מחמת הפחד שבאותו לילה.

שונים היו המלמדים. קצתם ידעו פרק בתורה אך רובם נאחזו בעבודה זו מחמת עניותם. הצד השוה שבהם מסירותם לתפקידם. על חכם שמואל זמרו שבחדרו בשכונת מונטיפיורי למדו כל בני המקום היו מספרים היו שפעם הביאו לפניו נער אחד אשר לא חשקה נפשו ללמוד, אמר לו חכם זמרו אנו לא נלמד אלא נשחק. לקח קלפים וצייר עליהם אותיות אליף בית. “איג’ה לה אליף”. ( זרוק את האליף ) היה פונה החכם אל תלמידו. “טומה לה בית”, (קח את הבית ) היה חוזר ואומר, וכך עד שהרגילו ללמוד. דוד זמרו, בנו של החכם כתב לי על אביו לאמור : “הוא היה אוצר בלום של מעשיות. בסיפורו הקולח הקסים את לבות שומעיו וידע לבחור את סיפוריו ולתבלם בכל מיני סממנים. סגנון סיפורו קב ונקי. יש ולא יכולת להבחין קסמו של מי גדול יותר, קסמו של הגיבור נושא הסיפור או של הקוסם המספר. הוא היה מספר־משחק, ומשחק מחונן. בימים נוראים אף הטילו עליו שליחות של תוקע בבית הכנסת שבשכונה וכשהיה תוקע היה אוחז את כולם חיל ופחד. הוא היה תוקע בחסד עליון”.

פעם בא לשכונת מונטיפיורי – סיפר לי ח’וואג’ה יוסף ברזני ז"ל – אין חברוני באשיקו, יהודי חברוני קטן־קומה וביקש מאת ועד השכונה שירשה לו להשתמש בעזרת הנשים של בית הכנסת כדי לפתוח בה חדר. (נוהג זה, דהיינו לפתוח חדרים בעזרת נשים היה מקובל בשכונות החדשות בירושלים). בועד השכונה כיהנו בימים ההם בין השאר גם הרבנים בן ציון קואינקה, יצחק דאסה וחכם שמואל מיוחס ואלה התכנסו לישיבתם הרגילה ביום רביעי והחליטו להרשות לו את הדבר. עברו שבועות מספר חזר ובא החברוני הלז וביקש שיקציבו לו משכורת. שאלו אותו כמה תלמידים יש לך? השיב להם החברוני באספניולית מתובלת מלים ערביות (כמנהג יהודי חברון) בזה הלשון: בחיאת אבוך, דאמי אקודרראר, ( חי אביך תן לי להיזכר) “טינגו דוס בראגה, טריס דימאנדאן באסיניקו, אי טריס די בילי”, דהיינו, יש לי שלושה תלמידים שעושים צרכיהם במכנסיים, שלושה נזקקים לסיר, ועוד שלושה שעושים צרכיהם בבית השימוש. מאחר שההורים לא שילמו שכר ביד נדיבה החליט הועד להקציב לו “משכורת חדשית”, (מיזאדה).


ד    🔗

המלמדים נקטו בעונשי־גוף קשים כלפי תלמידיהם כפי שמקובל היה בכל מקום באותם הימים. הענשים השכיחים ביותר היו ה“פלקה”, הצלפות על כפות הרגליים לצליליו ולקצבו של הפסוק “והוא רחום יכפר עוון”; הצלפות על הגב “בקורבאג', רצועה, ה”סיפוס" דהיינו, כבילת הרגלים בכבלי הרגלים בכבלי ברזל כדוגמת כדוגמת אסירים, “שאמאריס, ג’אקיטוניס ופיליסיקוס”, סטירות לחי מצלצלות, צביתות וכיוצא באלה. את הקורבאג' סיפקו הקצבים היהודים מהעיר העתיקה שלא היה אלא זנב של פרה. שוט זה תלוי היה מאחורי מושבו של החכם והטיל מוראו על כל התלמידים.

מלבד ענשי־גוף ספגנו גם עלבונות גדושים חירופים וגידופים. המלמדים לא הבדילו בין דל ועשיר והכל קיבלו את מנתם. עניים, בני רבנים ובניהם של “גבירים” שווים היו בעיניהם. הקללות היו עסיסיות ביותר; איז’ו די און ממזר (בן ממזר) או איזו די און פירו (בן כלב) או אַזנו אל באדראד’ו (חמור עם אוכף ) ועוד. התלמידים נכוו קשות מקללות אלו ואילו המלמדים לא ראו בהן שום פגם ועלבון.

אבא ז"ל נוהג היה לספר באזני את הסיפור הבא:

ילד היית ומזמן לזמן היית בא אלי להתלונן על מוריך המשמיעים באזניך דברי גידופין. ואילו אני חוזר הייתי ואומר לך בני אל תתן דעתך עליהם. לא מרוע לב אומרים מה שאומרים אלא מחמת טבע והרגל. לפי תומם ואין כוונתם לפגוע בך.

פעם הזמין אליו ראש הרבנים ראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר את מלמד בניו וקבל על הכינויים שהוא מכנה אותם. החכם לא יכול היה לשלוט ברוחו וחזר על אותם הכינויים גם לפני הרב. “איז’יס די אונוס ממזרים” (בני ממזרים) “נו מי איסקוג’אן” (אינם שומעים בקולי ). הרב הבין לרוחו של המלמד ופטר אותו מלפניו בסבר פנים. הוא נוכח לדעת שהקללות יוצאות להן מפיו מאליהן ואין לו כל שליטה עליהן.

לזכותם של המלמדים חובה לומר כי היו מסורים לתפקידם. עד יומם האחרון ישבו ב“קייושי”, פינת הספה, ועמלו להדריך וללמד את הילדים כשידיהם רועדות מזוקן. בזכרוני עולה דמותו של חכם נסים וארון, מורה בתלמוד תורה “דורש ציון”, יהודי זקן ותשוש שלא החסיר אף יום אחד וגם גשמים ושלגים לא מנעו אותו מלעמוד על משמרתו. אפילו בשבתות ובמועדים טרודים ועסוקים היו עם תלמידיהם.

הורינו אמנם לא באו אליהם בטרוניה על מעשי־האכזריות שנקטו בבניהם אך גם לא הקלו את מלאכתם. המלמדים היו סובבים בבתים כדי לקבל את שכרם ולא נוקו “משפיכת דמים” עד שזכו לראות פרוטה. אחד הזקנים החביבים החיים עוד אתנו הגדיר את הורינו באמרו עליהם שהיתה להם “עצירות” ותשלום שכר למוד היה כרוך אצלם במאמץ רב.

גם אנו, הילדים, לא נקפנו אצבע כדי להקל את תפקידם של מלמדינו. נהפוך הוא, שילמנו להם מידה כנגד מידה ואף עלינו עליהם במעשי התעללות, בזיונות, עלבונות.

סיפרו על החכם בכור מלכה, מלמד בתלמוד תורה של הג’ורג’ים, שהיה מפליא מכותיו על התלמידים במקל קצר ועבה. תלמידיו קצה נפשם בו וזממו לקחת נקם ממנו. מה עשו? הביאו מהבית און סאפאטו ב’ייז’ו, נעל ישנה, וכשהיפנה המלמד את פניו לעבר הלוח התלוי על כנו, הטילו את הנעל בראשו. חכם בכור מלכה נבהל ממעשה תלמידיו, הוציא אותם החוצה ובדק את מנעליהם. אותה שעה הרגיש ביתר שאת בשנאתם של תלמידיו. ומאותו יום – אומר אחד מתלמידיו לפנים – פסק להכותנו אם כי היה רוגז עלינו לעתים קרובות.

עוד סיפר לי המנוח יוסף ברזני כי באחד הימים גמרו אומר כמה מתלמידי תלמוד תורה של הספרדים לקחת נקם מאחד המלמדים. מה עשו? כשאחד מתלמידיו הביא לו מהבית את ספל הקפה שם לתוכו שברי זכוכית. במקרה גילה מלמד את זממו של התלמיד וכך ניצל ממות.

לעתים קרובות “התחלינו” וביקשנו שישחררונו מלימודינו. מה עשינו? נוטלים היינו ספל ונותנים בו שיירי ירקות מעופשים מעורבבים במים ורוק. “מרקחת” זאת הלכנו והראינו אותה לחכם באמרנו כי קיאנו הוא זה. נכמרו רחמיו של החכם על “החולה” ושלחו לביתו.

על בערותם של המלמדים התהלכו מעשיות רבות ושונות. לשון הקודש שבפיהם דלה היתה, בקיאותם בביאורי הפרשה וההפטרה היתה כמעט אפסית. אף־על־פי־כן מתרגמים היו ללאדינו את דברי הכתוב לפי מסורת של דברים שעברה מדור לדור.

נמצאו מלמדים שנהגו עם הילדים בדרכי נועם. פינקו אותם ואף חילקו להם לפעמים מגדנות ופירות שהיו מסותרים מתחת לגלימותיהם. אל המתנות הללו צירפו “צביטה” בלחיינו החיוורות ובקשה כי נלמד בחשק ונלך בדרכי אבותינו הרבנים.

עוד היום פוגשים אנו אנשים שכבר זרקה שיבה בשערם המצביעים על מום או חבלה בגופם עקב הפגיעות שפגעו בהם מלמדים בילדותם. אולם אין לבם של אלה רע על מוריהם מלפנים. נהפוך הוא. אלמלא הם, מורינו עליהם השלום, אומרים הם, ספק אם היינו מגיעים למה שהגענו. תהא נפשם צרורה בצרור החיים.


ה    🔗

מסורת “המאיסטראס” עברה גם לשכונות חדשות שקמו מחוץ לכתלי הבית עברה גם לשכונות חדשות שקמו מחוץ לכתלי העיר העתיקה. בכל שכונה חדשה נוסד “כותיף”, חדר המלמד, ובצדו חדרה של המאיסטרה, לעתים קרובות זוגתו של המלמד2. לחדרים אלו הלכו בימי פגרת הפסח ופגרת הקיץ, אותם תלמידים שלמדו בבתי הספר העברים החדשים שנוסדו בשכונות החדשות, כדי לשנן את ההגדה, תפילות ראש־השנה ויום הכפורים, “מקצועות” אשר לא למדו בבתי הספר העברים “החדשים”.

כל שכונה משכונותיה החדשות של ירושלים ראתה חובה לעצמה לייסד בה חדרים לשם לימוד תורה. רבים מבין המלמדים היו חלבים, היינו יוצאי ארם צובא, שהיו ידועים כבעלי תורה. ואילו המלמדים ממוצא ספרדי היו מועטים. בין אלה יש להזכיר את חכם דוד כבאסו חכם עזרא שבושה, חכם חיים מהודר אביו של בכור מהודר הנגר, וחכם אברהם טראבולוס. חדרו של זה נמצא בשכונת אהל משה. בשכונה זו החזיק חדר חכם יהודה כהן אביהם של הסוחרים הנודעים יצחק, משה, ואלעזר כהן. בחדר זה קניתי דעת תורה תקופה קצרה לפני שנכנסתי ללמוד בבית המדרש “דורש ציון”. משפחת כהן באה מיוון ואחד האחים, יצחק, סייע ברכישת אדמות שכונת רחביה מהאפטריארך היווני. בשכונת מחנה יהודה נמצא חדרו של יעקב ג’מוס איש חלב בו למדו האחים רפול (רפאל) ומנשה סיטון, מסוחריה הגדולים של ירושלים. משנפתח בית הספר כי"ח לא בנקל נתפתו ההורים להוציא את בניהם מהחדרים כדי לשלחם ללמוד שפת צרפת ותרבותה שהיתה בעיניהם בחינת “סטרא אחרא”.

עם זאת היתה קיימת מעין תחרות בין שני סוגי בתי־אולפנה אלה שהיו שונים זה מזה בטיבם. אירע לעתים שתלמידים שלמדו באליאנס משכו את חבריהם והושיבום על ספסלי כי“ח בלי רשות הוריהם ובלי שיידעו דבר על כך. ישעיהו שומר, בעל חנות ב”כיכר הדגל" היום מספר: נכנסתי לכי“ח ועמדתי לפני אברהם אלמליח, ששימש מורה לעברית במוסד זה. שאלתו הראשונה של מר אלמאליח היתה אם אנו גרים בדירה שכורה. מששמע שאנו גרים בדירה משלנו תבע שאשלם שכר לימוד כדי חצי נפוליון לשנה. וכשנודע לאבי שהנני מבקר בבית ספר כי”ח אמר לי: האם רוצה אתה להיות נוצרי? מיד הוציאני משם והביאני לבית המדרש “דורש ציון” שבעיר העתיקה.

גם בית המדרש “דורש ציון” לא נוקה מחטא המכות שהרביץ בתלמידים. על כך מוסיף ישעיהו שומר ומספר:

באחד הימים הוכיתי קשות בחדר וגמרתי בנפשי שלא לחזור עוד למקום זה. מה עשיתי? קמתי בבוקר ממיטתי, התפללתי, לקחתי את מנת האוכל שלי והלכתי והסתתרתי אצל זקן עני אחד. שישה חדשים הסתתרתי אצל זקן זה בלי לעורר כל חשד בלב הורי. כשנודע הדבר לאבי לקחני ל“דורש ציון”. אך גם פה הכוני מכות נאמנות וברחתי שנית ולא נתפתיתי בשום פנים לחזור למוסד זה. לקחני אבי אל חנותו בה ביליתי שנה שלמה. לבסוף הכניסני אבי כשוליה אצל חייט ללא כל שכר. אולם את מלאכת החייטות לא למדתי שכן הפועלים סרבו להדריכני מחשש תחרות.

*

חגיגות ימי־הולדת לא ידענו. נשכח יום הלידה כאילו לא היה… שנה רדפה שנה ועינינו היו נשואות ליום הנחת התפילין אשר יסלול את הדרך לארוסין וליום החופה. כשעשינו מעשי־קונדס או כשנהגנו בשובבות יתרה היו הורינו גוערים בנו ואומרים: הרי עוד מעט ו“תלבש”, תפילין, או הרי עוד מעט חתן אתה.

כבר מגיל צעיר התעטפנו בשעות התפילה בטלית, שלא כמקובל אצל האשכנזים. בבגרותי תמה הייתי לראות בחורים אשכנזים מגודלים עם זקן בלחייהם והם מתפללים בתפילין בלבד וללא טלית. דומים היו בעיני כאילו היו ערומים משהו.

משפחות עניות חגגו את יום הנחת התפילין בלא טקס מיוחד. הלכו ביום שני או חמישי לבית הכנסת, הניחו תפילין ועלו שלישי לתורה. אמותיהם וקרובות־משפחה נטלו עמהן באותו יום לבית הכנסת “אונה פאפילירה די קונפיטיס”, שקיק ובה סוכריות שהגישו ליחידי הקהל וכן המטירו עליהם מעבר עזרת הנשים שעה שעלו לתורה. בשבת נערכה מסיבה בבית ונשאו דרוש קטן שהוכן בידי רבנים שמלאכתם בכך.

ערב לפני חגיגת הבר־מצווה סיפרו את שערותינו. הספר הוזמן לבוא הביתה וקיבל שכר טוב בתוספת דורון, “ריגאלו”.

בני המעמד הבינוני קיבלו בתקופה מאוחרת יותר חינוך מסורתי וחינוך חילוני כאחד שכן למדו בבית הספר למל וכי"ח. אלה נשאו דרשה בנוסח מודרני במקצת בפני מוזמנים שבאו במיוחד ביום השבת בשעת הצהרים.

במוצאי שבת נערכה נשפיה קטנה שנקראה “נוג’אדה” אליה הוזמנו גם נגנים אשר הנעימו את לבות המוזמנים בשיריהם.

מאורע זה ככל מאורעות השמחה והאבל שאירעו במשפחותינו באותם ימים היה מלווה בהגשת סעודה לעניים. רק לאחר שהעניים סעדו אל לבם וקיבלו מתנת כסף קטנה הגיע תורם של בני המשפחה לסעוד. נוהג זה היה בחינת תרומה קטנה לקהילה הענייה.

יהודים פשוטים השתוקקו אף הם שבניהם ישאו דרשה ביום הגיעם לבר מצוה. אולם בנים אלה, שלא למדו ולא שנו הרבה עקב דלותם של הוריהם, התקשו בלימוד הדרשה שהכין להם החכם והיו חוזרים עליה “מעשה תוכי” כלומר, בלא להבין דבר. על תלמידים אלה אמרו כי יש להם ראש “טרונג’ו”, כלומר קלח של כרוב, ואינו מסוגל לעכל את הדרשה.


 

מחלות ותרופות    🔗

מחלות ממחלות שונות פקדו אותנו בילדותנו, מהן מוזרות ומשונות, מהן קשות וממאירות, מולן עמדו אמותינו חסרות אונים. הן ניסו כוחן באשר יכלו, הלעיטו אותנו תרופות שקיבלו מדורות קדומים, הכבידו עלינו כל מיני לחישות להרחיק מרעין בישין, להדוף את מלאך המוות ולמנעו מלקצור את קצירו. עשבי בר, עופרת רתוחה, אבקת עצמותיו של מת, שמן, עורו של קיפוד, אברים פנימיים של פרה – הנה מעט מן המעט תרופות שידענו עליהן והרגשנו אותן על בשרנו. מקור אספקה לתרופות אלו שימש “סוק אל עטארין”, שוק הבשמים שבעיר העתיקה, וכן צמחים שגידלו אמותינו בעציצים שהיו ערוכים שורות שורות על גבי גדרות ובצדי חצרות.

תרופות אלו פעלו את פעולתן לפעמים, אך אליהן יש להוסיף את חום לבן ואהבתן של אמותינו אשר ישבו צמודות ליד מיטת ילדיהן לילות רצופים בלי תת שינה לעיניהן, כפיהן שטוחות כלפי שמים בתפילה ובתחנונים. חיוכיהן המלבבים והמקסימים עודדו את הילדים אשר התפתלו בכאבים או שנתעלפו מרוב חום.

מי לא חלה במחלת הקדחת. מפרק זמן לפרק זמן, אחת בשבועיים או אחת בחודש, חזרה מחלה זו ופקדה אותנו. לפעמים תקפה אותנו הקדחת כל שלושה ימים, לה “טירסייאנה”, כפי שכינוה, או אחת לארבעה ימים, “קוארטאנאס”. מראה פנינו לאחר המחלה היה כשל בר מינן, גופנו נצטמק ועינינו שקעו בחוריהן. בתי־הבראה לא ידענו ומאכלים מזינים לא באו אל פינו. מרק תרנגולת או מרק רגליה של בהמה דקה שבו טבלנו כמה פרוסות־לחם דקות – זה היה כל מאכלנו לאחר שקמנו מחלינו. ואף זאת לא תמיד ניתן לנו.

נתמלאו האזנים מוגלה עמדו והזריקו לתוכן מים רתוחים מופקים מצמח בעל עלים גדולים אשר נקרא “מאלב’ה”. צמח זה שימש גם למאכל, במיוחד תוספת תבלין לסלט.

אדם שסבל ממחלת לב, הכינו לו כופתאות מכבד של צב. נבלתו של עכבר שימשה תרופה לחרשות. השרו את העכבר בשמן עד שנצטמק והזריקו לאחר מכן לתוך האוזן הנגועה כמה טיפות שדבקה בהן נבלתו של העכבר. ידוע היה כי חוש השמיעה של של העכבר מפותח מאד, והאמן האמינו כי נבלתו עשויה לרפא כל אוזן חרשה.

ילד שמעד שפכו שמן או סוכר במקום שבו התחלק ונפל. לאחר מכן אספו את השמן או את הסוכר ונתנו לילד לטעום ממנו.

חלה הילד בצהבת “אמארייור”, עשתה לו אמו “אַראזה” כלומר, נטלה את הכדור הקטן שבתוך המרה של הפרה, הניחה אותו ב" סירינו" דהיינו תחת כיפת השמים כדי שירד עליו הטל. מן המשקה הזה טיפטפו לתוך גרונו של החולה שלוש פעמים ביום תוך הזכרת שמותיהם של האבות.

סגולה בדוקה לרפואה ממחלת השחפת “טיקיאה” שימש עורו של קיפוד, לאחר שייבשו את העור היטב הניחוהו למראשותיו של החולה, או שהעלוהו באש ונתנו לחולה לשאוף את הריח לתוך ריאותיו. לתקופה זו קראו “ריזו”.

הפחד, מוראו על אמותינו רב היה, שכן סברו כי הוא מקור כל פגע ומחלה. כאב קל שבקלים או מחוש בלתי־צפוי, סיבתם פחד פתאם. וכיצד מגרשים את הפחד מהגוף? תולשים מן העציץ שבחצר כמה עלי צמח הקרוי “מאייוראנה”, משרים אותה לילה שלם בתוך קנקן מים שמהם ישקו את החולה למחרת עם השכמה. תוך כדי כך, היינו הן בשעת תלישת הצמח מתוך קרקעו הן בשעת שתיית המים עומדים ועושים כל מיני השבעות, מפלבלים בעיניים ומזכירים שמותיהם של האבות. תרופה אחרת להרחקת הפחד מתוך הגוף היתה “לה מומייה”, כלומר, עצם של מת שנטחנה לאבק. עצם זו נקראת “פינזה” והיא הובאה מסלוניקי, ובוליסה רחל כהן, אחת מהזקנות של ירושלים, היתה מחלקת הימנה אברים קטנים לכל נצרך בחינת מצווה גדולה ופיקוח נפש. העצם נטחנה עד דק ואת האבקה נתנו לחולה לטעום למען יירפא מן הפחד. יש וערכו טקס זה ליד שפת הים לאחר שטבלו בו. לפעמים נערך הטקס באחד המקומות הקדושים בצפת או במערת אליהו הנביא שעל הר הכרמל.

תרופה אחרת, בדוקה ומפורסמת יותר, לכל מחלה, שגם הנשים האשכנזיות נתנו אימון בה והזמינוה אצל שכנותיהן הספרדיות היו “ליב’ייאנוס”. אלה היו נתחי עופרת רתוחה בתוך קדרה מלאה מים שהותכו וקיבלו צורות ודמויות שונות. לתוך קדרה מלאה מים רותחים הטילו כמה נתחי עופרת וכן עלי “מאייוראנה” ולאחר מכן שפכו הכל לתוך קערה גדולה. יציקת המים הבוערים והמיית העופרת הרותחת הבהילו והיממו את החולה. לפי הדמויות והצורות אשר לבשה העופרת אגב רתיחה עמדה ופירשה האשה הזקנה, המנצחת על המלאכה, את משמעות המחלה או המחלות שהחולה סובל מהן. אם נאחז צמח ה“מאייורנה” בעופרת אות היא שהחולה סובל ממיחושי רגל או זרוע. מי העופרת הרותחת שימשו לריפוי כל המחלות, אלו שנתגלו ושלא נתגלו. בתחילה יצקו כמה טיפות לתוך גרונו של החולה ואת המותר שפכו בכל פינות החדר. “תרופה” זו לא כל אשה היתה מסוגלת לעשותה זולת הזקנות המומחות לדבר.

אדם שבטנו צבתה אות הוא כי שתה מים של “תקופה”. ארבע פעמים בשנה אסור היה לשתות מים מתוך ה“טינאז’אס”, כדי־חמר גדולים שעמדו בפינת חדר־המגורים מאחורי הדלת. אדם מיוחד הופקד על הכרזת ה“תקופה” והוא כונה “שמש די לה תקופה”. אדם זה קם בבית הכנסת ביום השבת וקרא בזו הלשון: "אירמאנוס! קי סיפאש קי דיאה… די לה אורה… פאסטה לה אורה… נו סי פואידי ביב’יר אגואה, לאמור, אחים! דעו כי ביום פלוני משעה פלונית ועד אלמונית אסור לשתות מים. השמש סיים הכרזתו במלים: השם שומר ישראל. ביום שחל בו האיסור נזהרו איפוא הכל מלשתות מים ורק לאחר שהטילו לתוך הכד מסמר חלוד שסימל תחומו של האיסור הותרה השתייה.

אם אירע שמחלה אנושה תקפה איש יהודי בראש השנה מיד עמדו כמה נשים והתחילו אוספות מיני מאכלים “די סייטי קאליז’אס אי די סייטי מיזאס” (משבעת רחובות ושבעה שולחנות) מערבבות הכל יחד, ונותנות לחולה לטעום מכל שולחן כסגולה להבראתו.

התרופה הבדוקה ביותר היתה ה“אינדולקו” (הסגר) שהשתמשו בה כאשר כלו כל הקיצין. תרופה זו הצריכה הכנות רבות. את ה“אינדולקו” הכינה אשה זקנה באה בימים שרכשה לה מומחיות בדבר. ראשית לכל בודדו את החולה בחדר שלא בישלו בו מאכל במשך כל זמן המחלה. את דלתו של החדר משחו בסוכר, כיסו את סירי המים, אספו דברי מאכל משבעה שכנים ופיזרו אותם על פני שבעה חדרים. הזקנה שניצחה על המלאכה לא משה מהחולה במשך כל שעות היום והלילה. ואם לאחר שבעה עד תשעה ימים לא רפא לחולה השקוהו את מי ה“מומיה”, היינו, אבקת עצמותיו של מת.

במשך כל תקופת ה“אינדולקו” נמנעו השכנים מלבקר את החולה כיוון שחששו מפני השדים שהתהלכו בחדרו. תושבי החצר לא טעמו באותם שבעה, שמונה, או תשעת ימי המחלה, בשר דגים וביצים.

מספרים כי סבתו של מתכנן הרכבת שבין יפו וירושלים יוסף ביי נבון התמחתה בעשיית ה“אינדלוקו”.

כל אמצעי היה כשר כדי להסיר את הפחד. אחד מאלה עשיית צרכים בבית קברות לא יהודי, מעשה שהיה כרוך לפעמים בסכנת נפשות.

כשנפצענו פצעים קלים באברי גופנו כיסו את המקום הנגוע בנייר סיגריות או בקורי עכביש. אולי משום כך לא נחפזו אמותינו לסלק את קורי העכביש מן המרתפים והחצרות. כן כיסו את פצעינו בגלדי־בצל. את אצבעותינו הפצועות טבלנו בתוך כוסית עראק בחינת יוד שנתמהל במים. כן הדביקו לצדעיים חתיכות תפוחי־אדמה ופלחי־לימון להקלת כאב ראש. תרופה בדוקה כנגד מיחושי־ראש היתה הקזת דם מתוך הורידים של הזרועות (סנגריה) שרק מומחים ידעו איזה וריד לפתוח למען יקלח הדם מתוכו. היתה עוד תרופה שאפשר היה לראותה אצל הספר נתונה בתוך צנצנות ערוכות על המדפים של המספרה. אלה היו העלוקות “סאנג’ירבואילאס” שנהגו להניחן על הצואר של הסובל ממחושי ראש או מלחץ דם גבוה. העלוקה לאחר שמצצה את הדם התנפחה ונפלה. אז נטלו אותה וזרקוה לתוך האשפה.

ערך מיוחד נודע לטחול של כבש “מילסה די קודרירו” שהיו מבשלים ושותים את מימיו. הרופא היווני הנודע ד"ר מאזאראקי, היה אומר כי כל מי ששותה מי טחול כאילו שתה מנה של דם.

תרופה כנגד כאבי־בטן שימשו גלולות של פלפל שחור עטוף בנייר סיגריות שהיה מצוי לרוב בבית. אגב, הורינו עישנו סיגריות שונות מאלו הנהוגות היום. מה עשו? קופסת טבק היתה מצויה בכיס ובה פנקס קטן שהכיל עשרות דפים לבנים דקיקים. מי שחשקה נפשו בסיגריה תלש מן הפנקס עלה אחד תוך שנשב עליו מרוח אפו כדי להפרידו משאר העלים. את העלה החזיק בין שתי אצבעות יד אחת ובידו השניה דחס בו קומץ של טבק, לאחר מכן העביר את קצות העלה על קצה לשונו הרטיבם והדביקם. כך נולדה סיגריה.

כשביקשו לכבד אורח בסיגריה הגישו לו קופסת הטבק שבתוכה נמצא פנקס העלים והוא הכין אותה לפי טעמו דהיינו אם רזה או שמנה. אופן הכנת הסיגריה שקפה במידה מסוימת את אופיו של האדם. זכורני שאבא היה מחייך כשחברו הרב אברהם פילוסוף היה מכין לעצמו סיגריות עבות. לסבתי שנהגה לעשן, דבר שלא היה שכיח ביותר בין הנשים, היה אבא מכין לה בעצמו בבואה להתארח בביתנו, את הסיגריה אשר אהבה. היה זה אות של חיבה ודרך ארץ כלפי הישישה הכבודה. אף היום נוהגים הערבים להוציא את הסיגריה מהקופסה ולהגישה ביד לאורח, וזאת לאות הוקרה וכבוד.

עונת הקיץ בירושלים היתה ברוכה במיני פירות וירקות שונים שהביאו העירה הפלחים והפלחיות של הכפרים הסמוכים. השווקים שפעו מלפפונים, קוקומברוס (קשואים), משמשים, מיסקאוויס, שאת חרצניהם המתוקים אהבנו לפצח באבנים ולאכול, תאנים, וכן ענבים אבטיחים ומלונים. את אלה אכלנו עם פרוסת לחם וגבינה והיו “תוספת מאכל” לארוחת בוקר וערב. עד היום אני נוהג כך, מעשה שמשתוממים עליו בני ונכדי.

פירות אלה נהגנו לאכול בבית. והיה פרי אחר שאכילתו היתה על הרוב בחוץ, ליד הסלים וה“סאחארות” (תיבות הפרי) של הפלחים שנפש כל ילד יצאה אליו. זה היה הצבר העסיסי המתוק שידיהם של הפלחים קלפוהו במקצועיות ובזריזות רבה בעזרת סכיניהם העגולים והחלודים. גם הגדולים חשקה נפשם לאכול צבר ועמדו עוד בשעות הבוקר המוקדמות, ביחוד בחדש אלול לאחר הסליחות, וזללו עשרה או עשרים מהם ולא נודעו כי באו אל קרבם.

הצבר, אשר אכלוהו בכמויות גדולות, גרם למחושי קיבה חזקים ולחום גבוה. מיד מגייסים היו את השכנות הזקנות, לאמור “הרופאות” אשר עמדו לילה אחד לשרותנו, ואלו חשו מיד אל מיטת החולה והכינו לו “איסטומאגאל”. וזה מעשה ה“איסטומאגאל”, נוטלים מחבת שיצאה מכלל שימוש, שמים בה שמן, חתיכות סבון שגורדו מהסבון תוצרת שכם, “נבולסי” הידוע, מוסיפים אפר שהיה מצוי בכל בית וכן פלפל והופכים תערובת זו למין חביתה. חביתה זו מניחים על בטנו של החולה, אה לה בוקה דיל קוראסון, דהיינו בפתח הלב. הזיע החולה מיד מחליפים את בגדיו. לאחר שירד חומו מאכילים אותו אונה ג’ורבה די ארוז (מרק אורז) ושב ורפא לו.

כוסות רוח (ב’ינטוזאס) הועילו להרחקת הצטננות ושיעול קשה, אך אלה השאירו במשך ימים מספר סימנים שחורים עגולים על גבנו.

כוסות־רוח מצויות היו בכל בית והן נרכשו מערביי חברון, העיר שהיתה ידועה בימי התורכים כמרכז לתעשיות זכוכית. וכשם שהובאו מחברון כוסות רוח כן הובאו משם גם אצעדות הזכוכית הצבעוניות שלבשו אחיותינו על זרועות ידיהן הקטנות. המוכרים הערביים היו מכנים את כוסות הרוח בשם “כסאת הווא אחסן דווא”, לאמור, כוסות־רוח התרופה הבדוקה ביותר, וכך גם הכריזו עליהן בעברם בשכונותינו. כוסות־רוח שימשו תרופה גם כנגד “פונטא’דה”, דלקת ריאות. נטלו צמר גפן או פיסות נייר, הדליקו אותם ושמו לתוך הכוסות ואח"כ הפכון על הגב. לפעמים אף הוסיפו עמילן, “נישיסטי” המושך את הדם.

אולם כל התרופות הללו היו כאין וכאפס לעומת התרופה הבדוקה לכל מיני מחלות – הלא הוא שמן קיק. תרופה זו היתה מצויה בכל בית. ואם לא היתה מצויה, שולחים היו אחד הילדים אל בית המרקחת והרוקח היה נותן בידו תמורת פרוטות חצי כוס של שמן קיק.

חיל ורעדה אחזונו כששמענו שנגזר עלינו לשתות שמן קיק. למראה עין בלבד ובטרם טעמנו הימנו תקפה אותנו בחילה והתחלנו בוכים ומעתירים תחנונים לפני אמותינו לבל ישקונו שמן קיק. אולם כל תחינותינו היו לשווא והכוס כבר עמדה על השולחן חציה שמן קיק חציה מיץ לימון או יין. ברגע זה נתגלתה האם בכל כשרונות השכנוע שלה, ואם לא הצליחה קראה לעזרה את אבא והסבתא וכן דודות ושכנות. היא סיפרה סיפורים, הבטיחה הבטחות ואילו אנו הפחד לא סר מעלינו. סיפור אחד מאלה הנני זוכר עד היום: סבך עליו השלום – מספרת היתה אמי בחן המיוחד לה – לא זו בלבד ששתה את כוס שמן הקיק עד תומה אף היה מלקק את דפנותיה באצבעו. והיא ממחישה את המעשה לפני, מעבירה את האצבע באויר ומניחה אותה על שפתיה. הכיצד, שואל הייתי את עצמי תוך כדי הרהורים ומסתכל בתמיהה על אמי. ואכן לפרקים היה משפיע עלי המעשה שנהג סבי לעשותו. אהבתי את סבי שאת דמותו התמירה זכרתי ואשר נפטר בהיותי בן חמש.

כלו כל אמצעי השכנוע ואני במריי עומד. אז היתה אמי נוקטת אמצעי אחרון: היא היתה אומרת: הזדרז כי הקדחתי את התבשיל ולא יהיה לי מה לתת לכם לאכול לארוחת הצהרים. פניה של אמי הפכו להיות עצובים. אז נכמרו רחמי עליה ומסרתי את אפי לאצבעותיה ותוך כדי סתימת הנחיריים הערתי לתוך פי הקפוץ את שמן הקיק עד תומו.


ב    🔗

המחלה הרצינית ביותר שסבלנו בילדותנו היתה מחלת העיניים. רחובותיה של ירושלים היו מכוסים אבק בקיץ, טיט ורפש בימי החורף. המים היו מועטים. לא התרחצנו במידה מספקת. בימי קיץ היתה עוברת עגלת העיריה פעם ביום ברחוב יפו ו“מרטיבה” את האבק לשעות מספר. עודני רואה את העגלה המתנהלת לאטה כשאחריה רודפים נערים ומרטיבים ידיהם ורגליהם בקילוחי המים הדקים שהיו פורצים מהצנור שבאחורי העגלה. לפעמים כאשר לא היתה עגלה היו לוקחים נאדות מים ומוריקים אותם ברחובות. בסמטאות העיר העתיקה היתה הזוהמה גדולה יותר. כל פינת רחוב או סמטא שימשה מקום להטלת מי־רגלים ולעשיית צרכים. בעברנו דרך סמטאות אלו היו עולים באפנו ריחות מבחילים עד כי נאלצנו לסתום את נחירינו. בשנת 1910 פרצה מחלת החולירע בעיר, ובאוקטובר של אותה שנה החליטה העיריה לאסור על תושבי ירושלים להטיל מי רגלים בחוצות. לשם ביצועה של החלטה זו מינתה שישה מפקחים בשכר של מאה עשרים וחמישה גרוש לחודש.

רופאות העיניים המיוחסות היו “צפורה לה פוליבירה” (צפורה המאבקת) או כפי שקראו לה צפורה לה כורדייה. היא היתה חותנתו של חכם רחמים מזרחי והתגוררה בקרבת “לאס טריס קהילות” (שלושה בתי הכנסת), היינו בית הכנסת של האיסטאנבוליס, איל קהל ג’יקו (בית הכנסת הקטן) ואיל קהל די תלמוד תורה.

רופאה מיוחסת היתה בוליסה ריקה די פאניז’יל, אמו של הרב רבי אליהו פאניז’יל הראשון לציון. בוליסה ריקה טיפלה רק ב“קייבאר” היינו, רמי מעלה, משפחות מיוחסות ונכבדות וכן במקורביה. אף היא נעזרה באבקה שפיזרה לתוך העינים.

לא רק נשים ספרדיות בלבד עסקו ברפואת עיניים. רייזלה פיינשטיין האשכנזיה אף היא ידועה היתה כרופאה. כינויה היה “וסל המטפטפת” שכן היתה מזריקה לתוך העיניים טיפות אורגנתום בשעור של שני אחוזים ואף מחלקת תרופה זו בצלוחיות לשימוש בית. ריזלה זו חשוכת־בנים היתה וטיפלה בעיקר בעיניהם של תינוקות. בעלה רבי דוד פיינשטיין חבש שטריימל ולבש קפטן. הוא שימש מזכיר הקונסוליה האמריקאית בירושלים.

שיטות הטיפול של צפורה לה פולבירה היו שונות, הכל לפי מצב העיניים. גם השיטה להכנת האבקה שונה היתה. למשל: נטלה כיכר לחם, כעין פיתה, נתנה בתוכו “סוכר קאנדי” (גבישי סוכר) והכניסה לתנור. לאחר שהצטמק הסוכר הוציאה אותו וטחנה אותו עד דק וסיננה. את אבקת־הסוכר עירבבה ב“פולבו די מצרים” (אבקה ממצרים) שצבעה היה לבן.

מלבד ה“פולב’ו”, האבקה, היו רווחות גם תרופות אחרות. לדוגמה: ה“קטרה”. נטלו חלבון של ביצה ויצקו לתוך העיניים כדי לשאוב מהן את החום. ח’וואג’ה יוסף בראזני ז“ל סיפר לי שגם הוא פנה פעם לרופאת אליל מעין זו. הוא שכב שלושה ימים בעינים עצומות ומכוסות בחלבון וכמעט שנתעוור. כשנודע הדבר לראש העיריה חוסיין סלים אל חוסייני שלח לו את מרכבתו שהובילה אותו לרופא העיניים ד”ר קנט שבבית החולים הסקוטי. אותו יום היה בית החולים מלא מפה אל פה חולי עיניים שהגיעו מבית־לחם ומבית ג’אללה. ד"ר קנט טיפל בו מיד וכך ניצל מאור עיניו.

רופאות העיניים נהגו לחלק את האבקה בקופסאות “לשימוש בית”. בידי הרופאות הללו שמורה היתה אבן ארגנתום בצבע כחול שהיו מעבירות על גבות העיניים, ואף זאת תרופה אחת מהתרופות.

צפורה מזרחי היתה מקבלת חולים גם בביתה, מהם ערביים מכפרי הסביבה שהיו באים אליה הם ובהמותיהם ושוהים אצלה ימים אחדים בעינים עצומות עד שנתרפאו. ותיקי ירושלים היו מספרים כי היתה לה "יד טובה וקלה " מאנו בואינה אי ליב’ייאנה היינו שההצלחה האירה לה פנים.

פלחים אלה היו נוהגים לבוא אליה כשממצנפותיהם הגדולות ירד חוט ובקצה החוט אבן צבעונית מתנודדת שהיתה “מכסה” את העין החולה. אבן זו היתה מעין המשקפים הצבעוניים שמרכיבים היום חולי העיניים כדי להגן עליהן מאור השמש.

אבקה שחורה שימשה בידיה של צפורה לריפוי עפעפיים אדומים ולהשקטת כאב העיניים. חלבון של ביצה היה טוב גם כן. להרגעת רוחם של החולים הגישה להם צפורה כוס חלב עם קפה, בחינת נרקוזה. עזרת הנשים של בית הכנסת “תלמוד תורה” של הספרדים, “רישה דיל קאהל”, שימשה לחולים מקום מנוחה בזמן הטיפול כיוון שאוירה היה צח וקריר.

פעמים נהגה צפורה לבקר את חוליה בבתיהם בשכר מועט. אשה זו שהיתה גם מטופלת בילדים, עסקה גם בצרכי מצווה ושימשה טבחית בבית התמחוי בספרד.

מחוץ ל“מאבקות” ול“מטפטפות” נמצאו גם נשים אחרות שידעו להשיא עצות למכביר ושנעזרנו בהן בשעת הדחק.

גם בוליסה פלומבה בצלאל עסקה בריפוי עיניים, אלא שהיא השתמשה בעשבי־שושנים, יירבאס די קונג’ה, שמהם עשתה פאפאס, רטיות, והניחה על העיניים. כמו כן עסקה בהחזרת עצמות הגב של התינוק למקומן. האמהות הצעירות באותן שנים לא ידעו כיצד מחזיקים תינוק וגבו של התינוק היה מתקשה, סי איספאלדאב’ה. אז קראו לבוליסה פאלומבה וזו היתה לוקחת את התינוק מורחת גבו ומשפשפת אותו ומחזירה אותו בחיוך לידי האם הצעירה והמאושרת.

אולם תכופות לא הועילו התרופות ופתאום חשך עליהם עולמם של החולים. על כך היו אומרים “לי אבאשו אגואה אה לוס אוז’וס” דהיינו ירדו מים לעיניים. העיניים היו נראות כלפי חוץ בריאות ושלמות אולם לאמיתו של דבר הרשתית נקרעה והחולה איבד את ראייתו. הכרתי בילדותי אנשים רבים שעיניהם היו פתוחות לרווחה אולם ראייתם עיוורת.

הפחד מאבדן מאור העיניים לא סר מלבותיהם של הורינו. כל רצונם היה לשמור על הראייה, “סוסטיניר לה ב’יסטה”. תפילה שגורה בפיהם לבל יתן להם האל “אינקאטאמיינטו” (שלא תחשכנה עיניהם) ויזכו להחזיר נשמתם לבוראם בעינים פקוחות.

פרנסתה של צפורה מזרחי נפגעה כאשר הגיע לירושלים ד“ר וואלך הצעיר ופתח קליניקה בדיר איל ארמן (המנזר הארמני). ד”ר וולך קנה את אמונו של המון העם מעט מעט. היה צורך לעשות תעמולה והוא מינה את סבי הרב גבריאל שבתי יהושע לשמש מעין “וכיל”, בא כוחו של הרופא, כדי להשפיע על המון העם לבוא ולהתרפא אצלו. ואמנם קמעה קמעה התחילו באים אל הקליניקה שלו. אלא, אומרות הזקנות כיום, שהיה נותן לחולים לחכות זמן רב, והיה רוחץ את ידיו פעמים רבות עד שנגש לטפל בחולה, להבדיל מצפורה שהיתה נגשת למלאכתה בלי הקדמות יתירות ועם ידיה המלוכלכות.

מקרה מענין אירע פעם לח’אווג’ה יוסף בראזני שעה שהלך לחברון לחתונתו של מקורבו הרב חיים בג’איו והוא חולה בעיניו. כדרכם של יהודים המבקרים בחברון הוא סר אל מערת המכפלה. ראהו הממונה על המערה וחשבו למוסלמי. שאל למחלתו והלך וטבל נוצה בשמן של אחת העששיות שדלקו במערה ומרח בה את עיניו.

רבים עודם זוכרים את שתי הנשים הסיניות אשר הגיעו לירושלים לפני חמשים שנה והראו את להטוטיהן בהוציאן, בעזרת שני מקלוני זכוכית, מעיניהם של תושבי ירושלים תולעים קטנות לבנות. מספרים כי מששמע הרופא סגל, איש צפת, על “חכמת סין” זו הזמין אליו את שתי הנשים ואלו ניגשו ועשו את מלאכתן לעיניו. ואכן גדולה היתה התפעלותו. שתי הנשים ניסו את מעשה נפלאותיהן בעיניהן של תלמידות בית הספר כל ישראל חברים.

בין שאר המחלות שנתקפנו בילדותנו היתה ה“סיבאד’קה”, כלומר, שעורה בעין, אחת הנפוצות ביותר וזאת מחמת העדר טיפול היגייני בעיניים. ימים רבים התהלכנו עם הסיבאדקה, בבית, ברחוב, ובתלמוד תורה. תרופה בדוקה נגד השעורה מריחה ב“שן של שום” וכאבנו באותה שעה עלה למרום. לריפוי הסיבאדיקה הוקדש גם לחש מיוחד באיספניולית ומקום הלחש לא היה בתוך הבית ובחדרי חדרים אלא בחצר, ליד הבור שאת מימיו שתינו. עד מה סבלנים היו הבורות שלנו! לא זו בלבד שבראש השנה נטלו מאתנו את כל עוונותינו וחטאינו אשר עוינו ופשענו. הם גם סייעו לרפא את כל מחלותינו.

להלן הנוסח של הלחש האמור שהעתקתיו מפנקסו הקטן והשחור של הרב אלעזר אליהו מזרחי.

לחש לסיב’אדיקה.

ילחוש עם שלושה שעורים על הבור שלוש פעמים ובכל פעם ישליך אחד מהם.

בשם ה' אלוהי ישראל, איסטריאה מויי רילוזיינטה. אונה דיזי קי איסטה איסטריאה קי ארילומבראב’ה מאס די ב’וס. דאלה סו סיקורה קי נו טיינגה רילומבלור די אקי לוס סקאמאמוס אה איל פוזו לו איג’אמוס. דאמי טו פריסקורה טומה לה דולור אנסו.

והנה תרגומו של לחש זה:

כוכב מזהיר מאד. אחד אומר כי כוכב זה מזהיר יותר ממך. תן לו איפוא את יובשו כדי שלא יהיה בו זוהר. מכאן אנו מוצאים אותו וזורקים אותו לבור. תן לי את קרירותך וטול את הכאב הקשה.3

ג    🔗

תרופה מיוחדת כנגד כאבים כל שהם שימשה “הכוויה” שהיתה ה“פטנט” של התימנים. מה עשו? הפשיטו מעל החולה את בגדיו ושני גברים חזקים “רכבו” עליו, סי אינביניאב’אן אינריב’ה החזיקוהו היטב בידיו וברגליו והעבירו על המקום הכאוב מכשיר מלובן שהוכן קודם לכן. לאחר מכן כיסו את החולה בבגדים ושמיכות לרוב כדי שיזיע. לאחר שנרגע החולה מעט השקוהו קפה חם.

בשיטה זו נהגו גם לריפוי פצעים. אבי ז“ל מספר כי בצעירותו סבל מפתע בגבו שהעלה דם ומוגלה “פיסטולה”. השכיבו אותו ו”כיוו" את הפצע במסמר לוהט, והפצע נתרפא. את הסיפור הזה שיש בו משום מעשה גבורה נהג אבא ז"ל לספר לי בשעה שעמדתי לעבור ניתוח.

כדרכם של ילדים נחבלנו קשות בשעת משחקנו ואז היה הכרח להביאנו את ה“פ’ריגאדוריס” ו“הפריגאדיראס” (המורחים והמורחות) כדי להחזיר למקומן את עצמות הידים או הרגליים שנקעו. בתפקיד פריגאדוריס שמשו בעיקר הקצבים כיוון שהכירו את אברי הבהמה לפרטיהם. שאלתי את יששכר צרפתי שאטליזו עומד היום בשכונת מחנה יהודה מי היו אלה שעסקו במלאכת־רפואה זו, והוא השיב: יצחק שלום שהיה “פרימו פריגאדור” מומחה מעולה למריחה וכן הוא עצמו. וכיצד רכשת לך מקצוע זה? על כך השיב בפסוק מפורש מן התורה "אדם ובהמה תושיע ה' ", לאמור עצמות הבהמה ועצמותיו של אדם דומות הן ולאחר שהתמחנו בתורת “האנטומיה” של הבהמה הרי קל לנו להבין את תורת גוף האדם.

ה“פריגאדיראס” היו בעיקר נשים זקנות שאליהן שלחו אותנו כשחשנו כאבים בגרון. תחילה מתחו היטב את הורידים של ידינו וזרועותינו ולאחר מכן אחזו באצבעותיהן את השקדים שבגרוננו ומשכו אותן אחורה כשהן ממלמלות פסוקי תפילה ובקשות בספרדית שאת תוכנן לא הבנו פרט למלים העבריות “רפואה שלמה”.

פחד מוות פחדו הורינו מניתוחים. שמו בלבד עורר בהם חלחלה. כל הדרכים וכל התרופות היו כשרות ובלבד שלא להגיע לניתוח. קיבלו עליהם סבל ויסורים במשך שנים רבות כדי שלא לתת לסכין לעבור על גופם. אפילו ניתוחים שהיו ידועים בין הבריות כקלים וסכנתם מועטת, כגון ניתוח שבר או חלי המעי העיוור לא הסכימו שיעשו אותם בגופם.

אדם שסבל מ“שבר” התהלך כשהוא בולט חוצה, קוון לה פוטרה די אחואירה. אחרים קשרו אותם בחבלים וכשהגיעו לירושלים חגורות שבר התקינו אותן לקטנים ולגדולים ואלה נשאו אותן על גופם כל ימי חייהם.

חבר היה לי שבהיותו בן ארבע־עשרה קיבל שבר מחמת שנשא שני פחי מים מלאים ששאב מהבור. כששמע מפי ד"ר מאזאראקי שעליו להינתח סרבו הוריו, ורק בהיותו בן עשרים ושתיים, שנה לפני נשואיו הסכים לניתוח. וכל השנים הללו התהלך הצעיר עם חגורת שבר.

עד מלחמת העולם הראשונה כמעט ולא נעשו ניתוחים בבתי החולים שבירושלים. אלה שנזקקו לניתוחים הפליגו מעבר לים אל ערי ארופה הגדולות, פריז, וינה וכו', מובן שרק בעלי אמצעים מרובים יכלו להרשות לעצמם נסיעות כאלו. רק עם בואה של משלחת הרפואית של “הדסה”, בתחילת הכיבוש החלו לנתח.

רחמים נחמה שהוא כיום בן תשעים ותשע מספר: פעם תקפו את אשתי כאבים חזקים. לקחתי אותה לבית החולים רוטשילד. לאחר שבדקו אותה מצאו כי יש “אפינדיס” (מעי עיוור). מה עשו? הניחו על בטנה גבישי קרח עד שצבתה והפכה “אונה טרבוקה”, תוף. בא הרופא סגל ומרח את בטנה בקולודיום וסרה ההתנפחות. לאחר זמן מה שבה אשתי לאיתנה. הרופא סגל רפא בשעתו את בתו של מפקד הצבא התורכי רושאם ביי אשר נעתר לאחר מכן לבקשת מציל בתו ושיחרר אותו מחובת הצבא.

אדם שסבל משבר, ואלה היו רבים, היה רחמים נחמה מכניס לחדר ואומר לו: בחר לך חגורה שתתאים לך. אני עצמי נושא עד היום חגורת שבר.

בין שאר תרופות בית שכבר מנינו יש להוסיף גם את העראק ששימש צרי ומרפא למרי־נפש. בקבוק העראק לא מש מן הבית, עצם היותו היה בו מן המרגיע. חשנו בשינינו מיד היינו עושים לנו בוג’יג’אס די ראקי. בועות של עראק, כלומר מגרגרים עראק בצד השן הכואבת תוך זהירות שלא לבלוע, חס וחלילה, טיפה פן נשתכר. העראק הקל על מיחושי הבטן. ידה הענוגה והרכה של אמנו מחליקה על הבטן ומושחת אותה עראק מחומם בהבל פיה. נזלת כי תפקוד אותנו מיד היינו ממלאים את כף ידינו עראק, מקרבים אותה לאפנו ושואבים אותו לאפנו. כמובן שלא שבענו תענוג רב מכך שכן העראק צרב את נחירנו.

תחליף לצנצנת העראק משמשים היום כדורי האסלאגאן או הא. פ. ס. שמלעיטים רופאי קופת חולים אותנו, את נשינו ואת ילדינו. ואילו אני מתגעגע דוקא אל ה“שאקיקירה די ראקי”, קומפרס עראק שהייתי מניח על מצחי למען יוקל לי. הנה כי כן גם בענין זה קיימת רומנטיקה כלשהי.

העראק שימש בעיקר להרגעת “כאבי לב ונפש”. אדם שהצטער " סי טומו סיכורה" מיד היו מגישים לו כוסית עראק מהול במים, “אגואה קון ראקי” כדי להרגיע את סערת רוחו. אדם שרצה ל“הפגין” את מחושיו וכאביו היה קושר “אונה שאקיקירה” מטפחת לבנה טבולה בעראק מסביב למצחו, וזו שמשה “אות” למחלה, יהיה סוגה אשר יהיה, ועל ידי כך רככה את לבותיהם של אלו שקרבו אליו.


 

רוקחים, רופאים ו“רופאות”    🔗

ראויים הם רוקחינו מימים עברו כי נשיר להם שיר הלל על עמלם ומסירותם. הם עשו לילות כימים כדי להקל על סבלם של חוליהם. גדולים בתורת הרוקחות לא היו – פקחותם, מסירותם וזריזותם השלימו את שהיה חסר להם בידיעה. את תורתם למדו מהרופאים האשכנזים שקנו השכלה בבירות אירופה. בני העדה הספרדית אמונם בהם רב היה משל אמונם ברופאים. ראו בהם בני משפחה על שום שהתמזגו בקרב העם. הרוקחים דיברו יידיש, איספניולית וערבית ברהיטות. הם לא לבשו בגדים אירופיים מהודרים כלבושם של הרופאים. התהלכו לפעמים חבושי שטריימל ולבושים קפטן. היו שומרי שבת ומקיימי מצוות. שימשו בתפקידי אחיות. ליוו את הרופאים בביקוריהם אצל החולים וקיבלו מהם הוראות. למעשה אם הוזמן רופא הרי זה כדי לתת “גיבוי” לתרופות שהכין הרוקח. הרוקחים יועצים היו לפעמים לחולה שלא לתת את הדעת על דברי הרופא כיוון שזה לא עמד על שרשה של המחלה. הרוקחים הללו מיעוטם היו בעלי בתי־מרקחת פרטיים ורובם עבדו בבתי חולים ומשגב לדך.

הרוקחים רובם היו מבני העדה האשכנזית. עד היום הנני שומע מפי זקנינו שמות כגון יחזקאל האפוטקר, רבי שבת’ל, ר' זלמן סולובייצ’יק, ר' אברהם רוקח, ר' יעקב מלומד, רבי מרדכי לוי, ר' פיבל ומוטקה האפוטקר. נשי שכונת ימין משה זוכרות את גבריאל הרוקח האשכנזי שרשתו היתה פרושה משער יפו ועד השכונות שמסביב לתחנת הרכבת.

בין ה“רוקחים” מבני־עמך שהיה להם בית־מרקחת משלהם זכור לי חכם דוד פרופ’יטה בנו של חכם אהרן פרופ’יטה ש“בבית המרקחת” שלו ניתן היה למצוא בין השאר שמן קיק, ועוד. חכם אהרן פרופ’יטה עצמו היה מלמד תינוקות.

עוד מספרים כי לפני פתיחת ביה“ח “משגב לדך” היו בעלי המחושים והכאבים שבקרב העדה הספרדית הולכים אל “בית המרקחת” הקטן והאפל של חכם אברהם איל אב’יסטוזו הסגי נהור. בדל”ת אמות אלו עמדו ספסלים מספר. השאלה הראשונה שהיה “רוקח” זה שואל את לקוחותיו היתה אם הביאו אתם את שני ה“מטליקים”. רק לאחר שהיה כל אחד מוציא מתוך הקשר שבמטפחתו את שני ה“מטליקים” היה מקשיב למחושיהם. לאחר מכן היה פושט את ידיו וממשמש בקופסאות הפח והקרטון שהיו מונחות במדפים שעל ידו, מוציא את הקופסה שהכילה את התרופה המתאימה לוקח פיסת ניר, נותן לתוכה כמות קטנה של התרופה ומוסרה לחולה בצירוף “הוראותיו”.

אברהם ברזאני אביו של יוסף ברזאני נוהג לקנות בחג הסוכות כמות גדולה של רימונים חמוצים, כחמש מאות עד שש מאות במספר. את הרימונים הטמין בתנור לוהט עד שהפכו שחורים כפחם. לאחר מכן היה כותש אותם עד היותם לאבקה. את האבקה היה אורז בנייר דק ובחבילות זעירות (פולב’יקוס) ומחלק לנצרכים. אלה שסבלו משלשול היו נוהגים לבלוע “סין קורטאר לה סאפ’רה”, לפני ארוחת הבוקר, שש אבקות כאלה.

מירקאדו טרימי השמש נוהג היה לחלק משחה שחורה מרוחה על גבי יריעת־בד לסובלים כאבי גב או בטן. יריעת הבד הודבקה למקום הכאב ונשארה שם עד שנתייבשה המשחה. נפלה יריעת־הבד מעצמה אות הוא כי החולה נתרפא.

לאחר שקיבלו הוראות מסויימות מהרופאים המשיכו הרוקחים לטפל בחולה בכוחות עצמם ולפי ראות עיניהם. הרוקחים השכימו קום כדי לטפל בחוליהם. נשים חיכו להם מבעוד בוקר בשער שני בתי החולים שהזכרנו, ורק לאחר שהגישו את הטיפול הדרוש פנו לבית הכנסת לתפילת שחרית. על אברמקה האופטיקר היו מספרים שהיה משכים מוקדם בבוקר, מושח גרונו של זה, מטפל בעיניו של זה, מכין תרופות שונות, ורק בשעה אחת־עשרה הולך לבית הכנסת להתפלל עם החסידים. ועל הרוקח יעקב מלומד האפוטיקר סיפרו כי היה בעל־קורא ובעל־תפילה המדקדק בתפילתו. הרוקחים עסקו בין השאר בהוצאת “מג’ידים” ומטבעות אחרות שחדרו לקיבותיהם של ילדים. כן יישרו רגליים וידיים עקומות ואף חבשו ראשים שנבקעו.

בין הרוקחים שהכרתי מקרוב נמצא גבריאל “איל איספיסיירו” שבית המרקחת שלו בשכונת מונטיפיורי שימש מקום מרפא והחלמה לכל חולי שכונה זו והשכונות הסמוכות לה. גבריאל איל איספיסיירו היה בן בית בכל השכונה וסעד את החולים בלילות בשכר מג’ידי ללילה, במיוחד את אלה שקדחו מחמת המלריה שתקפה אותם. בכניסה לשכונת עזרת ישראל ליד מספרת בריסקר שברחוב יפו עמד בית־המרקחת של נייגר קצר־הקומה. ובמעלה הרחוב הלאה עמד בית המרקחת של דודי הרוקח אליעזר אופטלקה, שהתפאר לפרקים בדיפלומה שהיתה ברשותו מהפקולטה לרוקחות של האוניברסיטה הישועית בבירות. הוא היה גבר גבה־קומה ויפה־תואר. שערותיו מסולסלות ושפמו קצר, איש עליז ובעל הומור אשר יחד עם חברו לעבודה עזרא חיון התבדחו על חשבון לקוחות זקנים וזקנות תמימים. האשכנזים סמכו עליו מפאת היותו נכדו של הרב הגאון רבי יצחק מפראג. הוא עצמו התהלך ללא כיפה על ראשו ואף לא גידל זקן ופאות. הספרדים שהיו “ליברליים” יותר סמכו עליו מפאת היותו אחד “משלנו” “די לוס מואיסטריוס”. מהיותו “רוקח מדופלם” “פארמאסיין דיפלומי”, בצרפתית, הקפיד להדגיש עובדה זאת בשיחותיו עם הבריות. הוא לא חילק תרופות ללא “ריספטה דיל מידיקו” פתקה מהרופא. הוא לא נשא חוקן תחת בית שחיו כדרכם של שאר רוקחים ולא עסק בריפוי גרון ועיניים. הוא מילא אחרי הוראות הרופא בדייקנות רבה.

סמוך לשער יפו עמדו בתי המרקחת המבריקים בנקיונם של הרוקחים שחור ושטרן ושל היווני כריסטאקי. שעות רבות עמדנו בפתחיהם כדי להסתכל בשני הבקבוקים הגדולים שעל האצטבא המלאים נוזל צבעוני. חמדנו את המודעות הגדולות של חלב “נסטלה” מפוסטר שלא תמיד היה לפי הישגיהן של אמותינו לקנותו בשביל ילדיהן הכחושים. מסתכלים היינו בהתפעלות בתמונות כיצד ילדים בריאים עומדים ושותים בצמא שמן דגים מתוצרת “קפלר” ויותר מזה חמדנו את השוקולדה השוויצית, והשוקולדה הצרפתית “מנייה”, והסתכלנו בהתפעלות על שיניהן המבריקות והיפות של הילדים ששפשפו אותן בנוזל “אודול” שלא עמדנו על טיבו.

בין שעשועי בימי הילדות בשמן הפגרה אני מונה את הישיבה בבית־המרקחת של דודי אליעזר אופטלקה שכבר הזכרתיו. בית־המרקחת נמצא בכניסה לשכונת אבן ישראל בה עברו עלי מיטב שנות הילדות. שני ספסלי עץ ארוכים ניצבו שם עליהם יושב הייתי שעות מרובות ומסתכל במעשה ידיו של דודי שעה שהיה מכין את ה“פולב’וס” (אבקות). כותש במכתש קטן ולבן את ה“ריג’ינה טראבז’אדה” (שמן קיק מעובד) ואת ה“חאפיס”, מיני גלולות שקראו להן “גלולות ברזל” שהיו מיועדות ל“תוספת כח”. מחיצה עבה בנויה עץ, מזוגגת בחלקה העליון, הפרידה בין הלקוחות לבין המעבדה. מאחר שהייתי בן בית לא עצרוני מלהיכנס למעבדה וכך רואה הייתי כיצד באות תרופות לעולם. נוטל הרוקח מין עיסה, מגלגלה באצבעותיו ומותח אותה על גבי טבלת עץ שבאמצעה חריץ. בכפיס עץ שבידו מועך את העיסה השבויה בחריץ ומבתרה חלקים חלקים שוים. לאחר מכן היה מגלגל כל חלק וחלק בנפרד, מורח אותם במין קמח לבן ונותן להם צורות עגולות.

ראיתי עצמי שותף למעשי־יצירה אלה. במיוחד התפעלתי מה“קאשיטיס”, מיני גלולות לבנות בעלות גדלים שונים שדמו לצלחות מעופפות שבעמל רב בולעים היינו אותן תוך שתייה מרובה של מים. צלחות מעופפות אלו הכילו אבקה ולפעמים אירע שהן נתקעו בגרון והאבקה המרה נתפזרה לה בתוך הפה.

לפעמים יצאנו נשכרים בביקורינו בבית־המרקחת. לאחר שקיבלנו את התרופה הדרושה לנו הגשנו לרוקח כמה חתיכות סוכר שנטלנו עמנו מהבית והוא היה מזלף עליהן טיפות “מנתה” מתוך בקבוק כהה שבצוארו נעוץ היה משפך זכוכית זעיר. סוכר טבול המנתה היה תרופה בדוקה כנגד כאב בטן. ומאחר שאהבנו למצוץ ולגרוס בשינינו סוכר טבול במנתה “נתקפנו” כאב־בטן תכופות וכך זכינו בתרופה זאת שכה ערבה לחכנו.

הרפואות היו ערוכות בתוך ארונות זכוכית. בפינה עמד ארון קטן בעל דלתות עץ עליהן היתה מצויירת גולגולת ונחש כרוך סביבה. ידענו שבארון זה שמורות התרופות שהכילו רעל.

מבעד לדלתות הזכוכית ראינו את הבקבוקים המלאים מים מינרליים של וישי. אנו לא זכינו לשתות מהמים הללו, רק הגבירים שבשכונה נהגו לקנותם. עוד מצויים היו בארונות בית המרקחת של דודי עשבים ריחניים “פ’לוריס”, “קאמומין”, שחלטו מהם נוזלים טעימים ומרירים, להשקותנו במיוחד בחורף כשלקינו בנזלת.

בית־המרקחת והתרופות שבו משולבים ואחוזים היו בחיינו. אוירה של חסד וחמימות היתה שרויה בתוכו. אין הדבר כן היום בכניסתנו לבית־מרקחת בו כל התרופות מוכנות מראש וערוכות בידים נעלמות בבתי החרושת השונים. קרה נושבת ממנו ואמונך בתרופות מתערער הואיל ונבצר מכך להיות עד כאשר היית לפנים, בימי ילדותך, במעשה־התהוותן לעיניך.

בצי המרקחת הללו שאפיים היה משפחתי וציבורי כאחד לא הכריזו על סחורתם במודעות ובשלטים נוצצים כמקובל היום, פרט למקרים בודדים כשנתקבלה מחוץ לארץ תרופה חדשה ומיוחדת. אולם בתי־המרקחת האירופיים ששימשו את העדה הארופית שבירושלים, נהגו לפרסם מודעות בעתונות של הזמן ההוא. במודעה שנתפרסמה בעתון הערבי הירושלמי “אל קודס” שנה א' גליון 29 מיום 28 בדצמבר 1908, נאמר כי בבית המרקחת של העיריה אשר בשער יפו נמכרות תרופות צרפתיות, בריטיות וגרמניות וכן שמן דגים שבדי חדש, מים מנרליים וכדורים כנגד קדחת, שיעול, תרופות לטיהור הדם ולעצירות. כן נמכרים סוגי מלחים וכדורים, קוניאק, שמפניה, כפי מצבו של החולה ובמחירים נוחים.

הרופא – נאמר באותה מודעה – נמצא בבית המרקחת כדי לתת את ההוראות הדרושות לאופן השימוש בתרופות אלו. וכל מי שמבקר בבית־המרקחת ימצא בעזרת האל כל מה שימצא חן בעיניו.

ובאותו עתון, בגליון מס' 60 מיום 11 ביוני 1909 נתפרסמה מודעה כי קיימת מעבדה לבדיקה כימית ובקטריאולוגית המנוהלת על ידי דמיטרי ג’אביליאנוף ונמצאת ברובע הנוצרים מול המאפיה של אישתקליף האופה. “במעבדה זו בודקים את השתן כדי לעמוד על יסוד אחד או כל היסודות המצויים בשתן וכן הבדיקה הבקטריאולוגית לרוק וכן לבדיקות יסודות שונים”.


ב    🔗

בן בית הייתי אצל הרופאים וזאת בזכות “מאורע חשוב” שאירע לי. כשרק מלאו לי חדשים מספר השקוני בטעות תרופה שהיתה מיועדת לשימוש חיצוני. פרפרתי באותו יום בין החיים והמות. ניצלתי בדרך נס תודות למאמציו של סבי שהתגורר סמוך לנו בשכונת מונטיפיורי, אשר נשאני בזרועותיו עד לבית החולים ביקור חולים שבעיר העתיקה בו שטפו את קיבתי וכך יצאתי מכלל סכנה. אולם מאורע זה ושאר מחלות שפקדוני בילדותי גרמו שאשאר עוד שנים רבות רזה וחיוור פנים. לאחר שגדלתי ובגרתי ועקבותיו של אותו מאורע נמחו מזכרוני עדיין פוגש הייתי באותן שכנות, זקנות באות־בימים, שראו בצערו ובכאבו של סבי והן פונות אלי ושואלות: “טו נו סוס יעקב קי ביב’יטיס איל טוסיגו?”. (האם אין אתה אותו יעקב ששתה את הרעל?) אין גן עדן איסטי טו פאפו, קומו קורייו פארה סאלבארטי לה ב’ידה, (כמה טרח ורץ סבו נוחו עדן להציל את חייך).

ומאז נשארתי לדעת אמי, חסר דם, “אנימיק” בלעז תואר שדבק בי לימים רבים. בכל ביקור אצל הרופא היתה אמי פותחת בנימה של תחנונים ואומרת לו: הסתכל בעיניו, אין לו דם אנימיק. מיד היתה אצבעו של הרופא נוגעת בלחיי, פותחת את העין מצדה התחתון כדי לגלות את מקום משכנו של ה“אנימיק”. וכשהיה הרופא נע בראשו לאות ספק, היתה אמא מוסיפה ואומרת כי אני זקוק ל“כוחות”, וכוונתה היתה לתרופות חדישות וחזקות המצויות אצל שחור או שטרן ספקי התרופות לכל בתי המרקחת בירושלים, שהגיעו אלינו ישר מבתי החרושת הגדולים שבצרפת נתונות בקופסאות קרטון ועטופות נייר צבעוני ומלא־קישוטים. היא תיבלה את דבריה במלים צרפתיות Il est anemique, Il a besoin des forces ובכך כמו היתה רומזת כי היא ממשפחת רופאים ורוקחים ויודעת פרק בהלכות רפואה.

וכך בלעתי בימי ילדותי תרופות מתרופות שונות, תוצרת־בית ותוצרת חוץ לארץ.

הביקורים התכופים הללו אצל הרופאים הפכוני לחולה מדומה. כל מיחוש קל הסב דאגה לאמי שקמה מיד ובישלה תרנגולת קטנה כדי להשקותני מרק עוף שבאותם הימים היה בבחינת מותרות. לביקורים אלה היתה השפעה על דרכי משחקי. המשחק ברופא חביב היה עלי ביותר. הולך הייתי אצל סבי בודק לו את הדופק ורושם לו תרופות על פיסות ניר וסבי היה באותה שעה מתמוגג מנחת מנכדו “הרופא”.

הליכה לרופא היתה בחינת “עליה לרגל”. ידי הקטנה נתונה בידה החמה של אמי פוסע הייתי בשבילי “גן אפטימוס” בו שכן כבוד הרופא היווני ד“ר מאזאראקי שנקרא בפי האשכנזים “דער גרעק”. ד”ר מאזאראקי נזכר בלוחותיו של א. מ. לונץ שפירסם לפני שמונים שנה. הגן וכן ביתו המפואר של הרופא נמחקו בינתיים. עליהם עומדים היום בית המלון והקפה רימון שברחוב דורות ראשונים ולונץ.

זוכר אני את קומתו התמירה של רופא יווני זה שהתפרסם לא רק בגלל טיפולו המסור בחוליו אלא גם בזכות אשתו היפה ושתי בנותיו היפהפיות שכל בחורי ירושלים, יהודים ולא יהודים, ליוו אותן במבטיהם החומדים בצאתן לרחוב יפו.

ד"ר מאזאראקי, דיבר בקול צרוד, ידע איספניולית וקצת אידיש. היה רופאו הקבוע של בית החולים “משגב לדך”. הוא גילה התענינות בכל הישוב בירושלים, ספרדים ואשכנזים. את השכונה ימין משה אהב אהבה מיוחדת שכן מקום משכנה של השכונה מצא חן בעיניו. בהיכנסו לחדרו של חולה ביקש כי יפתחו את חלונותיו, “אב’רי ב’ינטאנאס” כדי לטהרו מריח צרכיהם של קטנים וסיריהם. ראש מאוויו היה כי אוירה הטוב של ירושלים יחדור לבתים מרובי הילדים.

מספרים שכשהיה ד“ר מאזאראקי פונה אל נשים זקנות ושואלן לשלומן היו עונות באנחה: “אה לוס קריסטייאנוס”, לאמור שכל מיחושינו וכאבינו יפלו על ראשיהם של הנוצרים. ד”ר מאזאראקי, היווני האורטודוקסי שהבין איספניולית, היה שומע, מחייך ומחשה.

ביתו של ד“ר מאזייה, הרופא והבלשן הנודע, עמד בשכונת “סוכת שלום” ועודנו עומד שם גם היום. “סוכת שלום” היתה שכונה תימנית נחמדה, שממנה יצאו כל ה”רומיות", אלו העוזרות החינניות, הנאמנות והמסורות, ששירתו שנים רבות בבתיהם של ילין4, מיוחס, טהון ושאר עסקני הישוב הותיק שבירושלים. משכונה זו יצאו כל אותם יוסף ויחיה שמשי בתי הספר העירוניים, בית המדרש למורים והגימנסיה העברית שהתיחסו אלינו התלמידים כאל בניהם, ולפעמים אף העלימו עין ממעשי הקונדס שעשינו באותם בתי ספר וביחוד בשעות בחינות.

ביתו של ד"ר מאזייה היה מפואר, שתי קומות גבוהות לו, ומעל גזוזטרתו אפשר היה להשקיף על ירושלים כולה וההרים שמסביבה. מאזייה היה תלמיד חכם יותר מאשר רופא אף־על־פי־כן נהג באמנותו ביד רמה. תבע מג’ידי שלם, תחת רבע או חצי מג’ידי שהיו אמותינו מוציאות בידיים רועדות מתוך הקשר שבמטפחת. את תרופתו רשם על פיסות־נייר קטנות וכשפנו אליו הנשים האשכנזיות בבקשה שירשום את תרופותיו על פיסת נייר גדולה יותר תבע להוסיף עוד “בישליק” אחד על שכר טרחתו.

ביקורי אצל ד“ר מאזייה לא היו מרובים. אולם אמא סיפרה כי הוא הוא שהצליח להרחיק את ה”אנימיק" מעלי בעזרת תרופה מיוחדת שהכין בעצם ידיו.

שני הרופאים האמורים לא החזיקו קליניקות עממיות מיוחדות אלא קיבלום בביתם. אך מצויים היו רופאים שקיבלו חולים במשך שעות אחדות במרפאה “למען ציון” אשר בשכונת אבן ישראל. בין הרופאים הללו נמנה ד“ר אברהם אבושדיד שהגיע כבר בשעות הבוקר רכוב על פרדתו לבית המרקחת של אופטלקה. ירד מעל הפרדה, העמידה ב”קנטרה" (קמרון) שבכניסה לשכונה וקשר את מושכותיה בסורג החלון של בית המרקחת. ראו הילדים את הפרדה התחילו כולם נפוצים לכל קצווי השכונה צועקים אל אמותיהם: “ייה ב’ינו איל מידיקו” (כבר בא הרופא). מיד היו אמותינו נוטשות את גיגיות הכביסה ואת הכירים שעליהם נתבשלו התבשילים, קושרות על ראשיהן את ה“יאזמה” מטפחת ראש דקה שכיסתה חלק ניכר משערן השחור והיפה, תולות על כתפיהן את “השאל” (צעיף) ומושכות אותנו בידינו אל הרופא.

ד“ר אבושדיד נישא על פרדתו בסערה בחוצות ירושלים. גבר יפה וחסון היה חרף קרחתו הגדולה וסיפרו עליו אגדות וסיפורים שונים. מוצאו היה ממארוקו ובצעירותו התרועע עם שאר נערי העיר העתיקה. הבארון רוטשילד שם עיניו עליו ולקחו מאחורי בתי המרזח כדי שיקנה תורה ודעת בפריז. כבן ירושלים הכיר וידע אילו מחלות נפוצות בה לרוב ועשה כמיטב יכלתו להעלות מרפא לחולים. הוא גם השתדל לעקור את האמונות הטפלות שדבקו בתושבי ירושלים ושם ללעג ולקלס את התרופות שהשתמשו בהן. אחותו, נישאה באהבה, על אף “ההצעות המכובדות” האחרות שהוצעו לה, לעתונאי הצעיר איתמר בן אב”י.

כשלא נזקקנו לביקור אצל הרופא בעל הקרחת הגדולה והמבהיקה היינו נטפלים לפרדתו. הרגזנו אותה בקריאות זערר זערר. ודיה היתה קריאה זו כדי להוציאה משלוותה. אז היתה מרביצה באויר “קוסים” (בעיטות) אשר מילאו את לבנו שמחה. זו היתה נקמתנו על התרופות המרות שהלעיט אותנו בעליה5.

הנאה הגדולה ביותר הסב לנו ד"ר ירמאנס, רופא בית החולים “שערי צדק”, שלפתחו היינו משכימים בימי מלחמת העולם הראשונה כדי לקבל מאתו מנות מי חינין שחילק ביד רחבה.

ד“ר ירמאנס רוכב היה על חמור. הוא התנהל על חמורו בשובה ונחת ושתי רגליו נוגעות כמעט באדמה. נהדר היה מראהו בהיכנסו בשער בית החולים. היה לו זקן שחור, פנים רחבים, משקפים על עיניו – דמות של רב וגדול בישראל. בדמותו של ד”ר ירמאנס תיארנו לנו את המלך המשיח שיבוא באחרית הימים.

מנהגו של ד“ר ירמאנס שונה היה משאר הרופאים. הוא לא דרש מאתנו להוציא את הלשון, לא רכן עלינו כדי לשמוע את דפיקות הלב בעזרת השפופרת שבידו – ובכלל כמעט שלא הסתכל על החולה. הוא הסתפק בכך ששמע מפי החולה שתקוף הוא “פ’ריאו”, צמרמורת, או שאמש היתה לו “קאיינטורה”, חום. באותה שעה עומד לו החולה לפניו ומרעיד בידיו כדי להדגיש את הצמרמורת או שמעמיד פני מסכן שעתה זה קם ממיטתו. אז היה נוטל ד”ר ירמאנס עטו ביד זריזה ורושם מנה הגונה של כינין או מי כינין שהספיקה גם לשאר בני הבית בשעה שנתקפו אף הם בקדחת.

הרופאים נשתלבו יפה בנופה של ירושלים למרות השוני שביניהם. ד“ר אבושדיד צמח בירושלים. ד”ר ירמאנס מוצאו היה מגרמניה. הרופא ד“ר סגל, שצלע במקצת, הורתו ולידתו בצפת שבה היה תלמיד ישיבה ובסוף ימיו שימש רופא פרטי לאחד מנשיאי צרפת. ד”ר וויץ מוצאו היה מרוסיה, למד בצרפת וממנה בא לארץ ישראל. סימן ההיכר שלהם, כאמור, פרדה, חמור לבן, שחור או, כמקרהו של ד"ר מאזייה, סוס אדום.

הרופאים, ברובם, היו אדוקים ושומרי מצוות. הם היו מאריכים בתפילת שחרית והתחילו בעבודתם בשעה אחת עשרה בבוקר. רופא כזה היה ד"ר פופלין שהתגורר ברחוב השרשרת בעיר העתיקה.

היו גם רופאים שלא מבני־ברית אשר כינום לפי נתינותם, הרופא הרוסי, הרופא הגרמני, ועוד. ד“ר אשלר היה רופא נוצרי טוב לב. הוא שימש בבית־החולים ביקור חולים ואשתו היתה גבאית המוסד. הוא התחלק במשכורתו עם החולים. כן היה מנהגו של ד”ר אבושדיד. יהודי ירושלים פנו גם אל הרופא הערבי־נוצרי תופיק כנעאן אשר זכור לרבים מימי המנדאט. חנו אבד בעיני היהודים משצירף שמו לדו“ח שנכתב על הפרעות בחברון בשנת תרפ”ט. בין שאר רופאים נוצרים נזכיר עוד את ד“ר נג’ריני וד”ר ניקולה.

על ד“ר וויץ סיפרו שלא זו בלבד שלא קיבל שכר מחולים עניים, בראותו את הדלות והעניות נהג לפעמים לשים על השולחן לפני לכתו חצי מג’ידי או מג’ידי – סעד לחולה ולמען יוכלו קרוביו לקנות את התרופות שרשם ב”ריסיפטה" (פתקה). עוד סיפרו עליו שהיה יורד לבדו בחשכת הלילה לעיר העתיקה כדי לתהות על מצבו של חולה זה או אחר. כן סיפרו שנהג לבקש שיזמינו לו כרכרה כשנקרא אל מיטתו של חולה בעל אמצעים.


ג    🔗

סוג אחר של “רופאים” מן הראוי להזכירם כאן על שום האמון הרב שנתנו בהם החולים. הם לא היו רופאי אליל אלא מגישי עזרה ראשונה. עם אלה נמנה מושון סידיס, בנו של חכם שבתי “שיקיירג’י” (בתורכית – עושה ממתקים) שהיה ידוע בתור “מידיקו די אנסייאס” רופא צרות. אדם שחש כאבי־בטן ביום הראשון בבוקר לאחר זלילת חמין בשבת היה מתיישב בחנותו של מושון סידיס ומעמיד פנים של אדם שסובל מיחושים רבים לאין נשוא. מיד היה פונה אליו מושון בקורטוב של לעג: “קומיטיס בוריקאס”… קומיטיס חאמין… יאללה אונה ג’לאפה" (אכלת בוריקאס, אכלת חמין, הרי לך מנה הגונה של שמן קיק). למושון סידיס היתה “ג’אנטה די מידיקוס” תרמיל של רופא ובתוכו תרופות שאין בהן סכנה כגון אספירין (סוחלפ’אטו) ומיני תבלין ועשבי רפואה. “רופא” זה הקים תלמידים, אחד מהם חכם בכור כהן שנקרא “איל מידיקו” הרופא.

מספרים כי פעם בהיות מושון סידיס בשער הגיא פגש שם בתייר אנגלי שחש כאבים. פנה מושון סידיס אל מתורגמנו של התייר ושאל לפשר כאביו. ענה לו, הבשר שמתחת לצפורן הרגל הוא הגורם לכאבו. אמר לו מושון אמור לאדונך שהנני מוכן לתת לו משחה שתרפא את פצעו. התייר הסכים ומושון שפך לו על אצבע רגלו ליזול מתוך צלוחית שהיתה ברשותו. הליזול הסב אמנם לתייר כאבים רבים אולם בשובו לירושלים נרפאה רגלו. חיפש התייר את מושון ב“נרות” וכשנמצא לו – כך מספרים תושבי העיר העתיקה – העניק לו מתנה מספר לירות זהב.

בכפרים הערבים קראו לו “מוסה אל חג’ים”. פעם הזמינו אותו להוציא עלוקה מבטנו של בן המוכתאר באחד הכפרים הסמוכים. ביקש מושון שיביאו לו קערה עם מים חמים. הוא הסתיר בכיסו עלוקה מתה שהביא עמו ומשהגישו את הקערה ציווה על הבחור לירוק ולהקיא לתוכה. בתוך כך הטיל את העלוקה המתה לתוך הקערה והכריז כי זו יצאה מבטנו של בן המוכתאר.

בן ציון דבש היה בעל שני בתי קפה. אחד שכן בדרך המובילה לקבר דוד המלך ונקרא “איל קפה דיל אורנו” (בית הקפה של התנור) לזכר התנור שהיה פה לפני כן. לאחר מכן עבר בית קפה זה למרקו פשריל. בית הקפה השני שכן כבוד מתחת לקנטרה של ג’יניאו.

בן ציון דבש היה ידוע כמרפא חולים “אירה פ’ריגאדור, איזיאה מאסאז’יס, אב’ריאה פ’יסטולאס אי גראנוס, דאב’ה קוראס פור דולור די איסטומאגו אי פור דולור די טריפה” כלומר היה עושה מסג’ים, פותח פצעים וחבורות, מספק תרופות נגד כאבי קיבה ובטן.

תרופותיו היו שמורות בצנצנות ובקופסאות שהחזיקן בבתי־הקפה שלו. נמצאו חולים שנסעו לחוץ לארץ ולדרוש ברופאים ומשלא יכלו אלה להעלות להם ארוכה חזרו ארצה ופנו אל בן ציון דבש אשר ריפאם, בעזרת השם, ובעזרת התרופות שלו שהוא בלבד ידע את סודן. הוא גם ידע לרפא מחלות מין. כיצד ובמה – סוד זה מסר לפני מותו לבנו אלברטו.

בין “הרופאות” הרבות של אותם ימים אשר, לדברי זקנים, “חוללו” נפלאות נמנתה גם פלומבה די רוסו, (בסגול תחת הבית כמנהג יוצאי מניסטיר, ולא בקמץ) שעלתה לארץ עם בני משפחתה מיוגוסלביה. מספרים כי משהגיעו לירושלים מצאו את שעריה סגורים כי השעה היתה לאחר שקיעת השמש ונאלצו איפוא ללון באותו לילה מחוץ לחומותיה של העיר.

בוליסה פלומבה די רוסו היתה מפורסמת בתרופותיה. אחת התרופות הבדוקות שלה היתה “יירב’ה בלאנקה” (עשב לבן) שערבבה עם רודה (פיגם) לריפוי פצעים. כרכה יחד סכין וחרוז של מחרוזת, העבירה אותם על הפצע, התיזה מים והניחה עליו רטיה שהוכנה מהצמחים הנזכרים. תוך כדי כך היו שפתיה לוחשות, פריגאנטאר פור אמאטאר איל גוזאנו, כדי להרוג את התולעת, שהסתתרה בתוך הפצע.

בחצרה של בוליסה פאלומבה צמח עץ שנקרא סמבוקו שפרחיו הלבנים שימשו לרפואה.

בזכות הצלחתה בריפוי פצעים וחבורות זכתה שיצלמה צלם רוסי נודע בירושלים. תמונה זו ראיתי אותה אצל אחד מקרוביה, שמורה בידי המשפחה. ומעשה שהיה כך היה.

מעשה בצלם רוסי שחנותו עמדה סמוך לכנסיית הקבר הקדוש (לה קימאדה) שסבל, לא עליכם, כל מיני פצעים שפשטו על כל גופו ועד אפו הגיעו. רופאי ירושלים נלאו לרפאותו ובאו למחשבה שיש לגדע את אפו. בצר לו שפך את מרי שיחו לפני אחד מקרוביה של בוליסה פלומבה, וזה יעץ לו לסור אל ביתה שממול לחצרו של סניור ישעיהג’י6. הצלם פנה אליה ברוסית ובוליסה פלומבה השיבה לו בסרבית, ואף על פי כן הבינו זה את זו. טיפלה בו בוליסה פלומבה בתרופותיה הידועות עד כי הפך עורו לבן כשלג וכל פצעיו נעלמו. לאות הוקרה הביא את מצלמתו לחצרה והנציח את זו שהביאה מזור לגופו.

אמותינו הסתייעו במתנות הטבע, מטר השמים וגלי הים, עשבים וצמחים, לריפוי מחלות. ילדים ותינוקות הותקפו תכופות בשיהוק, סנגלוטו, אשר נמשך, לפעמים כמה ימים. תרופה לריפוי סאנגלוטו מצאו אמותינו בברד, פידריסקו, אשר ירד בחודש ניסן דוקא. הן הניחו באמצע החצר כמה גיגיות בהן ניקווה הברד. לאחר שנמס יצקו את המים לתוך צנצנות למשמרת למשך השנה וכדי להשקות מהם את הסובלים מסנגלוטו. אין בפי מענה לשאלה על שום מה נזקקו אימותינו לברד דוקא בחודש ניסן.

התרופות שהוכנו מעשבים שונים נקראו די מוז’יריס, תרופות נשים, או קוראס די קאמפו, תרופות שדה. אמותינו ביכרו את ד"ר פופלין על פני כל רופא אחר שכן רופא אשכנזי זה שמרפאתו עמדה ליד הכותל המערבי, היה רושם להן קוראס די מוז’יריס, או קוראס די און טיימפו, תרופות של נשים או תרופות ישנות, כפי שאומרת דודתי, דהיינו מיני עשבים.

מצויות היו גם תרופות מסוג אחר שלא זלזלו בהן אמותינו: “קוראס די לוס ימיניס” תרופותיהם של תימנים. הן רחשו כבוד רב לחכמי תימן שכן היו ידועים כבעלי תורה כלומר הבינו בספרים, סי אינטידיב’אן די לוס ליב’רוס. מארי יחיה התגורר בקרבת הכותל המערבי ואת מהותן של התרופות שחילק לדורשיו הסביר בסיועה של אשתו. מלבד תרופות הוא נתן גם קמיעות ויעץ לעשות כמה פעולות כגון שחיטת תרנגול לכפרה ועוד.

תימני שהביע עצה פתח דבריו במלים “החונן לאדם דעת” ושם אצבעות ידיו על ראשו כשקוע בהרהורים. לתמימות דתית זו היתה גם מנה גדושה של חכמת חיים, ופקחות מעשית.

הספרדים לא נתנו אימון רב בקמיעות לצורך מרפא. לא נשאנו עלינו קמיעות. בזמן מחלה שמו תחת הכר למראשותיו ספר תהלים או סידור ותו לא. אולם בשעת מחלה קשה משכלו כל הקיצין נתפתו לקבל קמיעות גם אנשים, שכל ימיהם דחו אותם ודפקו אף הם על דלתותיהם של מארי יחיה ודומיו. הקמיעות היו עשויות קלף ועליו רשומים בכתב זעיר כל מיני שמות של שדים ורוחות.

המלה “פריגונטאר” פירושה בספרדית – לשאול, לחקור. אך מצוי גם פירוש אחר למלה זו שמשמעותו לדרוש בעצתו של אדם, בקשת ריפוי נפשי מאת פסיכיאטר בלשון ימינו. סבל הילד מדכאון, עצבות, או מנוחה או רוגז, חוסר תאבון, לקחוהו אה לה פריגונטאדירה, אשה שהיא חוקרת, דורשת טוב, וראש מעלותיה שהיא צדקנית, אינג’דזמאדאס, עושה מעשי חסד וצדקה, משכימה ומעריבה לבית־הכנסת. זו היתה פותחת בלחשים ותפילות, נוזפת במלאכי החבלה וקוראת לעזרתה את המלאכים הטובים כדי לאלץ את המשחיתים להרפות מגופו של החולה. בשעת מעשה החזיקה הפריגונטאדירה בידה קומץ של מלח, סגולה לסלק מעל החולה את חלומותיו וביעותיו הרעים.

רבנינו לא נטו לעסוק בסוג זה של ריפוי. דודתי מספרת: נשים רבות נהגו לפנות אל אבי סבך, רבי יצחק פראג כדי שיעשה להן פריגונטאר. בתחילה היה נוזף וכועס בלקוחותיו אלו ורק לאחר ששככה חמתו נתפייס עמהם, נחמם ובירכם כשהוא מחזיק בידו קומץ של מלח (כך בדיוק נהג גם הרופא הנודע ד"ר משה וואלך). הוא לא נהג לקבל שכר חלף מעשה זה שכן היה עשיר. סיפרו עליו כי חביות קטנות, בארמיליקוס, מלאות נפוליונים היו מגיעות אליו מהגולה.

לא בנקל ויתרו הורינו על עצותיהן ותרופותיהן של נשים רופאות ואף על תרופות שרקחו הערביים7. אירע כי תרופות אלו המיטו אסונות, ואז פנו אל הרופאים אשר הביעו את מורת רוחם על התרופות ועל בעליהן. אולם לבם לא מלאם לדחות את התרופות המקוריות, עשבי־בר ושאר סמנים, מעשה־ידיהן של זקנות טובות שעסקו בכל שנים על שנים. הזקנות הללו חן מיוחד היה להן ונועם דיבור שהרגיעו את החולים. תרופותיהן חוללו לפעמים נפלאות עד כי הרופאים עצמם, מזראקי, אבושדיד, היו חוקרים ושואלים על דרך הריפוי של חולה שאמרו עליו נואש.

אמותינו לא נחפזו לפנות לרופאים. לא תמיד היתה הפרוטה מצויה בארנקיהם הדלים של הורינו. ביקור בקליניקה של רופא עלה רבע מג’ידה וביקורו של הרופא בבית חצי מג’ידה. לכן השתמשו בתחילה בתרופות שהיו מצויות תחת היד בבית. נתנו לנו גלולות עטופות נייר סיגריות שהיו נפלטות לאחר מכן מהמיעיים כשהן שלמות ולא נודע כי בא אל קרבנו.

בדרך כלל התגברנו על המחלות בכוחות עצמנו וברחמי שמים עלינו. אך אם נגזר שיבוא הרופא לבקרנו בבית היו השכנים “מבריחים” אליו לבדיקה גם חולים אחרים. “מירילו סינייור קי טייני” (יואיל אדוני לראות מה יש לו לזה) היתה פונה האם אל הרופא לאחר שבדק את החולה שלמענו בא. אמנם בדיקתו של החולה הנוסף היתה שטחית, בכל זאת היה בה כדי להניח את דעתם של אלה שהתהלכו בקרב החיים עם מיחושיהם הרבים עליהם.


 

כתפים וקברנים    🔗

החום והלבביות ששררו בחוג המשפחה ואשר נתבטאו במיוחד בשעות של שמחה כגון אירוסין, חתונה, ברית וכו'. מצאו להם פורקן גם בשעות של צער ואבל. המוות היווה חלק מהווי ילדותנו ונעורינו. לא ראינו בו זרות ואף לא פחדנו ממנו. מצויים היינו בסביבתו והתהלכנו עמו ובתוכו.

עמדנו בחצר הבית וחיכינו לכתפים שיבואו את “הפאלוס” או ה“מדרוס” (מוטות המיטה) הנשואים על כתפיהם בעוד ווי הברזל הצמודים להם מקישים־רועשים. הכרנו את הכתפיים הזועמים, הרוטנים תמיד כלפי מנהלי חברה קדישה ועסקניה. כתפים אלה גויסו מבתי הקפה בהם ישבו כגון בית הקפה של בן־ציון דבש, בכור ברכה המכונה חפיפי מ“הקאנטארה די ג’יניאו” ועוד. הכתפים ישבו אותה שעה שקועים במשחק ה“שש־בש”.

כשבאו לקרוא להם הפסיקו משחקם והלכו כדי להרויח כמה פרוטות בשכר “המצווה” (הטיפול במת קרוי היה מצווה). לאחר שעה לא ארוכה חזרו למקומם בבית־הקפה, רחצו ידיהם ולא נגבו אותן, כמנהג, וחזרו למשחקם.

עדים היינו לטכס שלאחר רחיצת המת. ראינו בצאת הרוחצים מהבית וביניהם הזקן שבחבורה שקצות ה“אנטרי” שלו צמודים לאבנטו ומכנסיו הלבנים גלויים. ראינו את טבלת הרחיצה, את המים בכדים ושפיכתם לעברי הרחוב כדין וכהלכה. ראינו כשהוצא המת מן הבית נישא על ידיים, ולאחר מכן כשהניחוהו בין שני המוטות המחוברים בווי־ברזל (שלא כדוגמת המיטה האשכנזית שהיתה קלועה בחבלים). ווי־הברזל הללו היו בעינינו התחלה של חיבוט הקבר. כך, מכל מקום, שמענו את המבוגרים מדברים ביניהם. הרב נשא הספד, בני המשפחה אמרו קדיש, ומיד לאחר־מכן פתח הקהל ואנו הילדים עמו באמירת “יושב בסתר עליון”. הילדים לא נמנו עם המלווים את המת למקום מנוחתו. אנו לווינו את המטה עד “באב אל עמוד”, שער שכם, או עד מקום אחר קרוב יותר. נכמרו רחמיהם של הגדולים עלינו לבל נתעייף בימי הקיץ הלוהטים או בימי החורף הקשים ושיחררו אותנו מהליכה עד הר הזיתים. אולם בדרכנו חזרנו פעמים רבות על פרק זה שבתהלים. אחד הנערים שמש מעין “שליח־צבור”, קרא פסוק ואנו קראנו את הפסוק השני. פרק זה נגינתו היתה עגומה וגם כשנקרא בפינו בהזדמנויות אחרות עורר בנו תחושת הלוויתו של מת. מציצים היינו לעבר המת ומסתכלים בכתפים ביראה שמא תישמט, חלילה, המיטה מעל כתפיהם. במיוחד חרדים היינו כשהגענו לפסוק “על כתפיים ישאנוך פן תגוף באבן רגלך. על שחל ופתן תדרך תרמס כפיר ותנין”.

הלוויתו של רב גדול שונה היתה. כן מגוונים היו פרקי התהלים שנאמרו. מלבד המזמור “יושב בסתר עליון” שכבר הזכרנו קראנו גם פרק ו' בישעיהו, הפותח במלים “בשנת מות המלך עוזיהו”. הנעימה היתה מלווה חרדת־קודש שכן מדובר היה בשרפים העומדים ממעל לה' שרפים בעלי שש כנפים לאחד. תחילתו של הפסוק “בשתיים” אמרנו בקול רם ומיד לאחר מכן נפלה הפסקה קצרה. המשכו של הפסוק נקרא אף הוא תוך הפסקות קצרות.

בהלוויות של נשים עמדנו מן הצד ובמרחק מה. אף על פי כן ראינו את הרוחצות נכנסות ויוצאות ואת הכתפים הממתינים בחוץ, ישובים על ברכיהם ושעונים אל הקיר. הלוויות של נשים זקנות ובודדות היו צנועות יותר. ההספד שנשא החכם היה קצר יותר. והמספידים על הרוב חכמי עמך פשוטים, “בנים” של “המדרינאס”, הללו שחובתם היתה לדאוג לנשים זקנות שעלו מהגולה והתגוללו בירושלים ערירות ובשכר טרחתם הן הורישו להם את כל מיטלטליהן הדלים. ידענו והכרנו את הזקנות הגלמודות האלו שהתגוררו בשכונה ונפטרו בחשאי ובאין רואה. הן הן אותן זקנות שהיו באות לביתנו כדי לעזור לאמותינו לטפל בתינוקות או להכין “פ’ילאס” (אטריות) “מנג’ריס” או “פ’ידיאיוס”, פתיתי בצק וכיוצא בזה או להטליא את בגדינו הבלים, “קפליאר לאס קולג’אס”, לתפור את הסדינים לשמיכות מטותינו או בהיותינו חולים בשקדי הגרון, מרחו את מקום הדופק בשמן. מתחו את הגידים ולאחר מכן משכו את השקדים עד שהתפתלנו מכאב. כשחלינו ב“חצבת” היו לוקחות אותנו אל החכם כדי שיצייר על הלחי הנפוחה “מגן דוד” גדול בדיו כחולה משובץ אותיות “שדי” כתרופה למחלה. מקנאים היינו באלה מחברינו שמגן דוד גדול התנוסס על לחיים הנפוחה. זכורני כי פעם ניגשתי אל חכם אלעזר לוי שמש בית היתומים הספרדי, נפחתי את לחיי כדי לזכות מידו במגן דוד של דיו. בהכנסי הביתה נבהלה אמי כמובן בראותה אותי בכך. אלו היו אותן זקנות שנענו ברצון להזמנתן של אמותינו להכין לנו “ליב’ייאנוס” סגולה להסרת פחד (כמסופר בפרק על המחלות). זכורני כי פעם קפצה לה מהמחבת חתיכת עופרת בוערת אשר גרמה לכתם הלבן שבצוארי עד היום.

המזמור שהיה שגור על פי המלווים בהלוויתה של אשה היה אשת חיל מי ימצא. מזמור זה הושר גם בליל שבת לפני הקידוש והוא מתאר את מעשיה ופעלה המבורכים של עקרת הבית. ואכן בדין זכו אמותינו וסבתותינו לכל השבחים שחלק להן המזמור הזה.

האבלים ישבו “שבעה” כמנהג. קרובים ומכרים נכנסו אל בית נפטר ויצאו ממנו שלא להניח את האבלים לנפשם וליגונם. לא נתבקשנו ל“המנע” מבקורים. ואף לא הסתפקנו בבקור אחד. בקרנו בכל יום מימי האבל. שחרית, מנחה ומעריב התפללנו בבית הנפטר יחד עם האבלים. הסבנו עם החכמים בשעות אחר הצהרים וקראנו משניות מזמורי תהלים ופרקים מתוך הזוהר. לאחר תפילת מעריב לא מהרנו הביתה אלא נשארנו יושבים עם החכמים. מקשיבים לשיחותיהם על עניינים שונים. בשיחות אלו נטלו חלק גם האבלים ברצותם להפיג את צערם. בשבת נשאו ילדי בית היתומים מספר ספסלים אל בית הנפטר ואמרו תהילים מתחילת הספר ועד תומו. סיימו כאן, פנו והלכו אל ביתו של נפטר אחר או שבו אל בית היתומים. אם הנפטר היה מנכבדי העדה נשא אחד הרבנים דרשה לזכרו. הרב הראשי הראשון לציון, חברי בית הדין וועד העדה ושאר נכבדים באו אף הם אל בית הנפטר לניחום אבלים.

פעמים, לאחר שעלינו על יצוענו בלילה (מאפס מעשה מקדימים היינו לישון) שמענו את קולו של חכם נתן זמרו, שמשו של בית הדין, הקורא את הקהל להשתתף בהלוויתו של רב גדול אשר נפטר בשבת או בחג ואי אפשר היה לדחות את קבורתו ליום המחרת. עוד מהדהד באזני קולו הגבוה והעצוב של השמש אליהו אירמוזה המצעק "אקומפנייה אה לה מצווה קי יא באן לה ייבאר (בואו ללוות את המצווה כי עוד מעט וישאו אותה). הקריאה העגומה חזרה ונשנתה פעמים אחדות בשכונה עד שנתרחקה לשכונה אחרת. אז היה אבי לובש את גלימתו ואומר לאמי, אני הולך ואשוב כעבור זמן קצר. יוצא היה את הבית בשקט, ורק את נקישות מקלו על הרצפה שמעתי ממיטתי. השתתפתי בלוויות רבות בילדותי, לבי נהה אחר נגינתו העגומה של הפרק יושב בסתר עליון, אולם בהלוויה שנתקיימה בלילה לא יכולתי כמובן להשתתף. בעיני רוחי ראיתי את הכתפים ההולכים לפני המת ופנסים עמומים בידיהם. בדמיוני ליויתי אותם לאורך כל הדרך הרגילה שהיתה כה מוכרת לי, עד להר הזיתים.

שמש בית הדין האשכנזי קרא אף הוא את קריאתו כדי להזעיק את הצבור להלוויה. אך קריאה זו שניגונה שונה היה לא הרעידה את לבי. את קריאתו קרא ביידיש, ומכל הדברים שאמר לא קלטתי אלא שתי מלים בלבד: “אה לוויה”.

ועוד טעם היה לי להצטרף אל הלוויתו של מת. בהזדמנות זו יוצא הייתי אל מחוץ לעיר ומשקיף על הר הבית, על הכנסיות ועל המסגדים שמסביב. ממרומי הר הזיתים נתגלה לעיני מראה מלא הוד. הורי לא זכו להיקבר בהר הזיתים. את שטר הקניין על הקברים מצאתי יום אחד במגרת שולחנו של אבא לאחר פטירתו והוא שמור עמי למזכרת יגון ואהבה.

לשונם של הקברנים והכתפים היתה מקובלת על הכל, ואף אנו הילדים סגלנו אותה לעצמנו. למשל: המלים אבאשאר אבאשו, כלומר, לרדת למטה, פירושן היה הליכה להר הזיתים; בית החיים – בית העלמין; נו לו אליב’אנטארון דאאינדה – טרם לקחו את המיטה, טרם הרימו את המת.

על סבה האשכנזי נוהגת היתה אמי לספר סיפורים מעניינים ביותר. בשנה הראשונה לנשואי אמי היה בא לעזור לה בהלכות משק הבית, ולאחר שנולדה אחותי הבכירה היה יושב לידה, עם גלימתו גלימת הרבנים הספרדים ומצנפתו, מנענע את העריסה ושר לה שירים בספרדית במבטא אשכנזי.

נטורי קרתא של אותם ימים בירושלים – מספרת אמי – רדפו אותו על שהלך ויסד “אישקולאס”, בית ספר מודרני, הלא הוא בית המדרש דורש ציון. אך הוא היה תקיף בדעתו ולא נתיירא מפני רודפיו. שמו נודע לתהילה בארץ ובחוץ לארץ ותרומות זרמו אליו מעברים שונים. עובדה זו עוררה את חמתם של שונאיו. מה עשו? נטלו אנשי חברה קדישה של האשכנזים שני מוטות של מיטת־מת, העמידום לפני שער ביתו של הרב בשכונת אבן ישראל והתחילו קוראים את הציבור לבוא להלוויתו של רבי יצחק מפראג. כשמוע הזקן את הקריאה יצא מביתו וראה לתמהונו, את שני “המקלות” מוצבים ליד שערו. חמתו בערה בו והוא קרא לעבר המעלילים בלשון ספרדית דווקא “גורסוזיס” (“ביש גדא”), “פירוס” (כלבים), (את הריש ביטא בהגוי אשכנזי) ועוד קללות כהנה וכהנה. הם רוצים לראותני מת, לקבור אותי – היה צועק – עוד אראה להם את נחת זרועי8.


ב    🔗

התקרבה המיטה להר הזיתים ניסרו בחלל פקודותיהם של בני משפחת פרנס, חכם מושון, בן ציון נסים ויוסף הממונים על הקבורה בתורת חזקה. אנו בילדותנו חשבנו תמיד כי פרנס ו“בית החיים” חד הוא, ואין להפריד ביניהם. הם נשאו ונתנו עם הפועלים הערבים מהכפרים הערביים שבסביבת ירושלים וביחוד עם ערביי כפר השילוח, לעשיית עבודות שונות הקשורות בקבורה, ואילו מלאכת חפירת הקבר, הנחת הבלטות מסביב, ועוד נעשתה על ידם.

משהתקרבה שעת הקבורה עמדו הפועלים הערבים מרחוק ובני משפחת פרנס טרחו בעצמם בהורדת המת לקבר. המונחים שהיו שגורים בפי בני משפחת פרנס היו בשפה הערבית וגם לבושם היה דומה ללבושם של תושבי העיר העתיקה הערבים. אף ה“אנטרי” שלהם שונה היה מהאנטרי שלבשו בעלי בתים רבנים וחכמים.

הם היו המושלים בכיפה במעמד זה ולהוראותיהם נשמעו גם רבנים גדולים שכן הם הם שביצעו את המלאכה כולה וידעו היכן מקומו של כל קבר הטמון באדמת הר הזיתים. הם הכירו את “מבואותיו ויציאותיו” של ההר כשם שהכירו את בתיהם. פניהם היו חמורות. בהיותי ילד שואל הייתי את עצמי על שום מה אין הם מזילים אפילו דמעה אחת.

משעמדנו על יד הקבר הפתוח פסקנו להגיד יושב בסתר עליון. בני משפחה קרובים וסתם זקנים הקיפו את המיטה שהונחה סמוך לקבר והחלו אומרים וחוזרים ואומרים את הפסוקים שאינם נאמרים בימינו אלה, “יבוא יבוא שלום ינוח על משכבו” ועורכים הקפות מסביב למיטה.

תוך כדי כך היו כמה מהם מרימים מפעם לפעם את זרועותיהם ונדמה היה כאילו הם זורקים דבר מה לארבע כנפות הארץ, לאחר מכן כשגדלתי הוסבר לי, כי אלה היו מטבעות זעירות מאד של כסף וזהב שנרכשו מאת “הפלאטירוס” (הצורפים) והן נזרקו באותו מעמד לארבע רוחות השמים כדי לפייס את “הבנים המשחיתים” כלומר אלה שלא זכו לבוא לעולם הזה9.

לא כל אלה שנכחו בהלווית המת הצטרפו להקפות סביב המת. גבר שהתייחד עם אשה בלילה שקדם ליום הקבורה לא הותר לו הדבר שעל כן פנו אליו תחילה בשאלה פואידיס אינטראר, כלומר, היכול אתה להצטרף? ותכופות השיב גלויות: נו פואידו, אין אני יכול להצטרף.

היתה שעת בין הערביים. השמש עמדה בקצה האופק, רק אנו המלווים נמצאנו בהר הזיתים. מסביב שרר שקט ונדמה היה כי נגונו העצוב של “יבוא יבוא שלום” הגיע עד למעמקי סימטאותיה של העיר העתיקה. ההרים שמסביב ענו בהד למלים הפשוטות והחביבות האלה אשר ליוו את המת עד אשר ירד אל מעמקי האדמה. נשען אל אחת המצבות שבקרבת מקום, כי לא הרהבתי עוז בנפשי להתקרב לקבר, מסתכל הייתי על השמים ממעל, על העיר העתיקה על בתי כנסיותיה, מגדליה וצריחיה. באותה שעה נדמה היה שאין מקום אחר בתבל כולה מתאים יותר ליציאתו של האדם מן העולם הזה לעולם הבא מהמקום שאנו עומדים עליו.


ג    🔗

הר הזיתים היווה חלק בלתי נפרד מהעיר העתיקה. הוא עמד מאחורי כתלנו, נשקף אלינו בכל שעות היום והלילה הן בבית והן בלמדנו בתלמוד תורה. בימי חול ומועד. הוא לא מש מלבנו. הוא השלים את חיי אבותינו בעולם הזה. הוא לא נח בכל שעות היום והלילה. אנשים הסתובבו בו. הוא לא היה בודד, אמהות תלו בו עיניהן שכן באחת מפינותיו טמונים, ללא ציון וללא מצבה, הילדים הרכים שחיוכם מילא לבותיהן אושר ושמחה ואשר מחלה שלא הכירו אותה ולא עמדו על סודה גזלה אותם ביד נעלמה מחיקיהן והטמינה אותם בעפרו. ההר ניצב שם גבוה גבוה, זרוע מצבות ואבנים לבנות, ללא פרח וללא עץ, קרוב ורחוק כאחד, הדרך אליו זרועה חתחתים ואבני־נגף לרוב שלא כל אדם יעצור כוח להגיע אליו.

הר הזיתים לא נתחלק לחלקות מסומנות במספרים כמקובל היום בבתי־העלמין. כל חלקה וחלקה נשאה שם מיוחד כגון זיתונת אל בוש, על שם משפחת אל בוש מכפר השילוח שמכרה את החלקה לועד העדה הספרדית. וכן ראס אל עמוד, לאס אטיאס, מג’אריס, סמקופליס, סמבוסקי ועוד. על פי שמות אלה מצאו לאחר שנים רבות את מקום קבורתו של אדם.

פנקס לציון מקומות הקבורה היה בידי משפחת פרנס. בני משפחת הפרנסים היו מורי הדרך אל הקברים. כדי לסמן את מקום קבורתו של אדם היו אומרים “איסטה אינטיראדו את לא קאב’יסה או אה לוס פייזיס די” (הוא קבור למראשותיו או לרגליו של פלוני).

אנשים שהגיעו לגיל מסוים דאגו לקנות להם אחוזת קבר על הר הזיתים. אך לא הסתפקו בכך אלא רצו לראות במו עיניהם אותה כברת קרקע שבתוכה ינוחו עצמותיהם. הם הלכו “לחנך” את הקבר כשם שנהגו לחנך בית חדש. נשים זקנות נהגו להזמין את חברותיהן לראות את קברן. הן היו נכנסות לתוכו ולאחר שנוכחו שהכל כשורה נרגעו. בני לוויתן הגברים לגמו עראק, אכלו מזונות וברכו עליהם. ואם אירע שהקבר לא היה לפי המידה בקשו מאת בני משפחת פרנס לבצע את התיקונים הדרושים כאילו היתה זו חליפה שאדם ביקש לתפור לו.

כך דאגו זקנינו למשכנות הנצח שלהם כדי למנוע מעתה כל תקלה שעלולה לקרות, חס ושלום, בשעת תחית המתים.

המנוח נפתלי ברוך ביקש בחייו כי יכרו לו קבר בעומק של שלושה מטר וחצי מתחת למכסה הפנימי שגובהו היה חמשים סנטימטרים. “בשעת תחיית המתים רוצה אני לקום על רגלי ללא תקלה ככתוב יקומון מתיך”. משמיע היה נפתלי ברוך באזני בני משפחת פרנס. אכן, מספר אליעזר פרנס, כרינו לו קבר בעומק כזה וכשנפטר הורדנוהו בעזרת סולם.

יום מיוחד הוקדש ל“גזירת” התכריכים אשר תפרו אותם “אה לה פונטה די מאנו”, היינו בחוט ומחט, מלאכת יד ולא במכונת תפירה. ביום זה נהגו שכנות וקרובות להתאסף ולחוג את המאורע.

כתום הקבורה חוזרים היינו בדרך שבאנו בה. הכתפים נשאו את ה“פאלוס והטפית” (המקלות והשטיח), מוט אחד על כתפו של זה ומוט אחד על כתפו של זה. ווי הברזל השמיעו קול נכאים ואילו הכתפים שקועים היו בשיחת בטלה.


ד    🔗

עוד האדם גוסס וכבר ישב ליד מיטתו חכם מאיר פטיטו שהיה חרש, רחמנא ליצלן וסופר גיטין. פעם אירע שטעה בשמותיהם של שני אנשים ותחת לילך אל הגוסס הלך אל ביתו של אדם שישב אותה שעה ליד חלון ביתו לרוח היום. חכם פטיטו הקיש על דלת ביתו של זה וכשראהו הלה הבין כי חלה טעות ואף על פי כן קרא בזעם לעבר החכם פטיטו, מה, באת כנראה לקרוא לי “שמה” (שמע). פטיטו נבהל וחזר על עקבותיו במלמלו בקולו הדק: “נו, חס ושלום, פאסי פור אקי” לא חס ושלום עברתי על ביתך דרך מקרה.

בהיוודע דבר המוות פנו הקרובים אל חכם מורנו נבון, מרכז חברה קדישה שישב באחת הפינות הנסתרות של בית הקפה של בכור ברכה המכונה חפיפי או לחכם אבראמאצ’י עזריאל והם היו מגייסים את הכתפים או שהכתפים פוגעים בהם ברחוב ושואלים “קי חידוש איי, קיין סי מורייו”, לאמור, מה חידוש יש, מי מת. התגייסותם היתה לפי תור ותכופות נפל דין ודברים ביניהם בדבר אי תשלום בעין יפה.

לפעמים פרצו מריבות בית הכתפים לבין המרכזים. הכתפים הטיחו האשמות במרכזים וטענו כי שילשלו לתוך כיסיהם את כל ההון שהותיר הנפטר או שגבו סכומים גדולים מקרובי המשפחה בשעה שהם, הכתפים, לא קיבלו בשכר־טרחתם אלא פרוטות בלבד.

מספרים כי במלחמת העולם הראשונה לא נמצאה בידי חברה קדישה מעות קטנות כדי לשלם לכתפים. מה עשו הגבאים? הלכו אצל פחח והזמינו עיגולים קטנים עשויים פח שעליהם הוטבעו האותיות ח. ק. במרוצת הזמן הפכו מטבעות אלו לכסף עובר לסוחר. הפלחיות הערביות קיבלו אותן כ“נוס קבק יהודי” לאמור חצי (קופיקה ) יהודי. כשנודע הדבר לשלטונות עצרו את חכם יצחק דסה וחבריו וכלאום ב“כאווס” (בית סוהר). השמועה הגיעה לאזניו של אלברט ענתבי, שכונה בפי יהודי ירושלים ה“פאשה הקטן”, וזה הזמין אליו כמה מעסקני חברה קדישה ושאלם לפשר המעשה. עסקני חברה קדישה הצהירו לפניו כי כוונתם היתה להועיל, היינו, כדי לשלם לכתפים ולשאר עובדים את שכרם, ופירושן של האותיות ח. ק. אינו חצי קבק אלא חברה קדישה. ענתבי שמע את ההסבר ונחה דעתו. מיד העתיר בקשה על השלטונות וחילץ את העסקנים מבית הסוהר.

בהעדר ארגון ופיקוח מטעם ועד העדה על מעשיהם של עסקני חברה קדישה עשו אלה מעשים ששפכו את דמם של בני משפחת הנפטר והקרובים. סיפרו על אחד העסקנים האלה שהיה מנהל את עסקיו בשעת ההלוויה תוך כדי אמירת תהלים. קורא פסוק ושואל את חבריו “איסקאפימוס”, דהיינו, גמרנו את העיסקה, ממשיך בפסוק אחר ומפסיק ושואל “קוואנטו ב’וס דייו” כלומר, כמה נתנו לכם. וכן על זה הדרך עד לסיומו של ענין.

ראש הרוחצים היו אברהם ומשה מזרחי ואחרים. מספרים כי שבוע לאחר חתונתו של משה מזרחי דפקו על דלתו בחצות הלילה וקראוהו לרחוץ מת. אשתו הצעירה נבהלה ולא יכלה להסתגל לתפקיד מוזר זה שעל בעלה למלא בשעות המאוחרות של הלילה. בעלה הסביר לה כי כך נהג לפני חתונתם. השלימה האשה עם “מקצוע” זה של בעלה ולא רטנה עוד. חוואג’ה יוסף ברזאני סיפר לי שהיו מוציאים אותו מעבודתו בעיריה כדי לבוא ולרחוץ מת. בין הרוחצים יש להזכיר גם את “צורפי הכסף” (לוס פלאטירוס) דוד מזרחי ובניו אליהו ומשה מזרחי.

ביזמתו של אחד מחברי ועד העדה התארגנה פעם קבוצת בחורים כדי להכשיר עצמם לתפקיד זה. עם קבוצה זו נמנו יצחק דסה, דודי משה קואינקה ועוד. קבוצה זו עבדה לשם שמיים.


ה    🔗

הקדיש הראשון נאמר ליד ביתו של הנפטר. יצאה ההלוויה מהמידאן היתה מתעכבת שעה קלה ליד בית הכנסת של איסטמבוליס. מפה המשיכה דרכה אל ישיבת בית אל, רחוב היהודים, עוברת מתחת לקנטרה של ג’יניאו ומגיעה עד לישיבת חברון. מכאן פנתה ההלוויה שמאלה אל תלמוד תורה של הספרדים. במקום זה נאמר הקדיש האחרון, וידידים ומכרים נפרדו ממנה. מכאן נישאה המיטה על הכתפיים ואחריה בני המשפחה ושאר קרובים.

לוויותיהם של רבנים עברו דרך הר ציון ונישאו עד מקום מנוחתם על כפיים ככתוב “על כפיים ישאנוך”. בכך נבדלו לוויותיהם של רבנים משאר לוויות של פשוטי־עם.

הקברן שעסק בקבורתו של רב היה טובל תחילה. ליד ביתו של שומר בית־הקברות מצוי היה בור. הקברן שאב מתוכו כמה דליי מים ושפך על גופו הן בקיץ והן בחורף. שם שתול היה אילן גדול ועתיק שפרש צלו עשרה מטרים על עשרה מטרים סביב ושמו היה אל ארב’ול די פינייונירה. העץ נשתל לפני שנים רבות בהשתדלותו הגבאי מאיר גאני.

לפעמים ציוו רבנים “לגרור” את מיטותיהם מספר אמות על הקרקע, כדי למעט צער חיבוט הקבר ורצון אחרון זה שלהם נתמלא.

בשעת פטירתו של רב גדול הכריז בית הדין על “ביטול מלאכה” וכל החנויות, בתי הקפה והסדנאות נסגרו. את מיטתו הוציאו דרך שער יפו, מכאן פסעו ועלו בהר ציון שנקרא “אל תלה”.

בראש השנה שלא חל בשבת או בחגים שלא חלו בשבת היו הפרנסים מורידים בעצמם את המת לקבר והפועלים הערבים כיסוהו בעפר.

בני משפחת פרנס עומדים היו על ה“מוראיקאס”, חומת העיר העתיקה, וקוראים מעליה לפועליהם הערביים שיגשו למקום מסוים ויתחילו בכריית קבר. פועליה של משפחת פרנס היו נמצאים שם יומם ולילה ושימשו שומרים בבית העלמין. עוד מהדהד באזניהם של תושבי העיר העתיקה קולותיהם של הפרנסים בשעות הלילה: יא איסמעיל… אבחש פי אל צח’ר.. פי מיית, לאמור איסמעיל חפור בחלקה פלונית שנקראת הסלע… יש מת…

בין הקברנים זכור לי גם נחום בלו, יהודי רם־קומה ובעל קול חזק. הוא חבש לראשו מצנפת של פשוטי־עם אשר שימשה לו גם כעין נרתיק להחסנת מיני חפצים קטנים לעת הצורך. מהלך היה תמיד ומקל בידו, מקל בלתי מהוקצע, ענף מענפי העצים שדמה יותר למטהו של נזיר או קדוש שהתהלך בימים קדמונים בירושלים. גופו היה חסון לא נזקק כלל למשענת כל שהיא, אלא שמקלו זה שימש לו למטרות שונות בשעת לוויה.

חברי חברה קדישא לא נחו בשבתות ולא במועדים, לא בימות הקיץ ולא בימות החורף הקשים.

רחמים נחמה בן התשעים ותשע מספר:

אבי שמואל נחמה היה חבר חברה קדישא יחד עם מורנו נבון “המרכז”. פעם בערב פסח קיבלנו ידיעה על פטירת שני אנשים. אותה שעה עומדים היינו, אבא וששת האחים, בתפילת מעריב בבית הכנסת. בהגיענו ל“השכיבנו אבינו לשלום” נתקבלה ידיעה ראשונה על פטירת אדם בתוך העיר העתיקה, וכשהגענו ל“יגדל אלהים חי” נתקבלה ידיעה על פטירה שנייה והפעם ברובע אבו אל בצל שמחוץ לעיר. טיכסנו עצה עם אבא מה לעשות. אם נזמין את ה“חברים” הרי נגרום להם מפח נפש שכן יהיו אנוסים לנטוש את משפחותיהם בליל החג, לכן נמנינו וגמרנו לוותר עליהם ולערוך את הקבורה בעצמנו. קברנו את הנפטרים עוד באותו לילה ולאחר מכן ישבנו בשעה מאוחרת לחוג את הסדר עם משפחותינו.

שכרם של חברי חברה קדישא היה שלושה גרושים תורכיים בעד לוויה מהעיר העתיקה וחמישה גרושים תורכיים ללוויה מחוץ לעיר.

אבא הקפיד ש“החברים” לא יפגרו אחרי המיטה מחשש שיסיחו דעתם ממנה.

הפרידה מן העולם הזה לא בחפזון היתה. בצאת המיטה מהבית הובילוה הכתפים תחילה דרך אותם רחובות וסמטאות שבהם עברו חייו של הנפטר וכן על־פני בתי הכנסיות שהוא התפלל בהם בימי חלדו.

סבל לא מועט סבלו הכתפים והמלווים כשעברו דרך השכונות הערביות. פרחחים ערבים ובמיוחד בני משפחת דג’אני, הדאודים, התגרו במלווים, יידו בהם אבנים ולא פסחו גם על מיטת המת. וכשהיו אנשי חברה קדישא קוראים “כהנים” להזהיר כהנים לבל יתקרבו מחשש טומאה היו פרחחים צועקים “קואנין פטאיס או פטיסה” לאמור כהנים נבלה.

מפיהם של בני משפחת פרנס שמעתי סיפורים שונים הרצופים אמת ודמיון על מקרים שאירעו להם בשעה שעסקו בכריית קברים בלילה בקיץ ובחורף.

אליעזר פרנס מספר: הערבים קראו לי עזר בורנאס, ואת אחי אליהו שהיה גיבור כינוהו ח’דר. המוסלמים לא נהגו לקבור את מתיהם בלילות. אני לא חששתי מהם כלל ואת דרכי להר הזיתים עושה הייתי בלילות בלי פנס. כשפגשוני ידעו כי הלוויה יהודית עומדת לצאת.

באחד הלילות הקדמתי בואי להר הזיתים. ישבתי בין שני קברים שעמדו ליד השער סמוך לכביש יריחו והמתנתי לבואה של ההלוויה. לפתע פגעה אבן קטנה בראשי. בתחילה לא נתתי דעתי על כך. כעבור רגעים אחדים שוב פגעה אבן בראשי. נחרדתי. ידעתי כי לא המתים הם שמתנכלים לי, אלא מעשהו של אדם חי. עודני מהרהר והנה אבן שלישית פוגעת בראשי. אז קמתי ממקומי והחלתי מחפש. עד מהרה גיליתי אדם שהסתתר מאחורי אחת המצבות ומשראני התרומם. הכרתיו מיד. היה זה ערבי מכפר השילוח ממשפחת “אל־קומברה” שחפץ להתנקם בי על שמסרתיו לידי השלטונות בשל חילול המצבות והיה חבוש זמן רב בבית הסוהר. מקרה זה אירע בראשית תקופת המנדט.

ועוד מספר אליעזר פרנס.

סייעתי בשעתו למנוח יצחק בן צבי בגילוי יד אבשלום מעשה שעורר רעש גדול בקרב נטורי קרתא בימים ההם. כשרצינו להזיז קיר אחד התמוטטה שורה ארוכה של קברים שעמדו מעל המצבה המפורסמת שהיום היא גלויה כולה. נזדרזתי והחזרתי את הקברים למקומם בעזרת קורות וכלונסאות. באחד הקברים האלה טמונה היתה גופת אדם שלמה חרף העובדה כי היא נקברה לפני שנים רבות. ניכר היה שרימה ותולעה לא פגעו בה. הדבר היה לפלא בעיני. קרבתי אל המצבה וקראתי עליה מנחם דוד לוי שטיפ (מהעיר שטיפ). נודע כי אדם זה היה עני מרוד בעל קומה נמוכה וצולע ברגלו. הוא עסק במכירת פחמים תחת ה“קנטרה” (קמרון) של ג’יניאו ובערבים היה טורח הרבה כדי לאסוף מנין לשם תפילת מנחה ומעריב ב“ישיבה די חרבון”. לאחר מכן היו יושבים המתפללים וקוראים בספר הזוהר. אם טעה מי במלה אחת מיד היה מנחם לוי מתקנו שכן ידע את הזוהר על פה. הוא שעמד לו שגופתו תישאר שלמה שנים רבות לאחר פטירתו.


 

הרחוב    🔗


בדחנים ויושבי קרנות    🔗

סמטאותיה של ירושלים, בתי־כנסיות ובתי־מדרשות שבה, בתי היראה הנוצרים, המסגדים הרבים עם השערים הגדולים והרחבה הגדולה שלפניהם, אנשי הדתות השונות על מלבושיהם הצבעוניים, המקובלים, החסידים, והדרווישים, להבדיל, – כל אלה השרו על העיר אוירה של מסתורין. אך לא רק אלה בלבד. משוטטים היינו בסמטאותיה, ובקמרוניה אם בשעות הערב המאוחרות ואם לעת חצות, ונתקלים לפתע בדמות מסתורית שעוברת על פנינו ביעף. רעד וחלחלה עברו בגופנו, ושפתותינו ידובבו מיד את הפסוק “שמע ישראל” או פרק מתהילים שנזכרים היינו בו באותה שעה. אולם מיד מסתבר כי לא היה זה אלא עטלף שנטש את קנו המסותר או חתול שנמלט ממחבואו. נכנס אתה לאחד המרתפים החשוכים והנך נבהל מסטירת־פתע על לחיך; אך מיד מתברר לך שצנור גומי שנשתלשל לו מאחת מחביות היין הוא שפגע בך. האמונה בשדים וברוחות קיננה לה עמוק בלבותיהם של תושבי ירושלים קטנים וגדולים כאחד. בטלנים ויושבי קרנות ניצלו אמונה זו לתעלוליהם ורבים נפגעו מהם.

רבי יצחק דאסה לא האמין בשדים ורוחות. אולם פעם אירע לו שכשיצא מביתו בלילה בדרכו לבית הכנסת לתיקון חצות ראה לנגד עיניו לתדהמתו גולם לבן, צח משלג, הולך לפניו ומלווה אותו בדרכו לכל מקום. נכנס רבי יצחק דאסה ל“קאנטרה” אחת (קמרון, סמטא מקורה), אף הגולם בעקבותיו. פחדו התחיל גואה והוא החליט לחזור. בהיכנסו אל ביתו נעצר מול הראי ואז נתגלה לו פשר החלום הלבן: גדיל צמר־גפן היה תלוי לו מעל לעינו שהפך לדמות גולם לבן, כביכול, ההולך לפניו.

מסעוד טופל, דוד בכר ומושון ודוד נחמיאס נמנו עם יושבי הקרנות הידועים ביותר. מה היו עושים? הולכים היו לשכונת הגוזלאניס, לוקחים משם מטאטאים ארוכים, עוטפים אותם בסדינים לבנים ויוצאים לרחוב. ראו נשים עוברות, הרימו את המטאטאים והחילו קוראים: ויהי נועם ה' אלקינו עלינו – פסוק מתהילים שאומרים בשעת הלויה. הנשים היו נבהלות שכן סבורות היו שאלה הם שדים. כיוון שחזרו על מעשה קונדס זה מספר פעמים הכריזו עליהם הרבנים חרם ורק אז חדלו מתעלוליהם.

משחקים בשדים ורוחות היו שעשועיהם של אלה שחלקם לא שפר עליהם, וביקשו בדרכים אלה פורקן לחייהם הדלים. פעמים הרחיקו לכת בתעלוליהם עד שהיו למשא על הבריות.

והיו מהם שגם בשעתם האחרונה, כשעמדו להסתלק מן העולם, לא חדלו מהתבדח. מספרים על מושון טבת, הפחח הסלוניקאי, שבשעת גסיסתו פנה לחכמים שישבו על יד מיטתו וביקשם לתת לו ליטול את ידיו לפני שיאמר קריאת שמע. כשנטל את ידיו בירך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תמהו החכמים למעשהו זה בשעת הגסיסה ומושון טבת ענה להם: רבותי החכמים, הן זו היא הפעם הראשונה שהנני מסתלק מן העולם, האם אינכם סבורים כי צריך אני לברך שהחיינו?

הסבלים והכתפים (נושאי מיטת המת) מנהגם היה לשבת ב“קאנטרה די לה עארה די לוס ג’ידייוס” (סמטת רחוב היהודים) ליד ה“אחג’י (מסעדה) של שלמה ודוד ג’יניאו. לא הרחק מהם ישבו מסעוד טופל הקורדי, דוד מושון נחמיאס ודוד בכר שכבר הזכרנום והשתעשעו במעשי־קונדס כמנהגם. באחד הימים נטפלו לחכם אברהם אל איסקאפ’י (מטליא הנעליים). סיפרו לו שאם עובר חתול על גופתו של מת, חזקה על המת שיקום לתחיה. למאורע זה קוראים “קארה גאנג’ו” (פנים מעוותים). חכם אברהם לא האמין להם ורצה לראות את המעשה בעיניו. באחד הלילות ביקשו ממנו לשבת ליד מיטתו של נפטר וקבעו לו בישליק אחד שכר טרחתו. חכם אברהם הסכים, אך מאחר שלא רצה לבלות את הלילה באפס מעשה לקח עמו את כלי עבודתו. הוא נטל לו גם בקבוק עראק וכוסית כדי לעודד את רוחו. והנה הגיח חתול מאחת הפינות, וחלף על גופת המת. חכם אברהם לא נתבהל והמשיך במלאכתו, מילא כוסית עראק והכינה על השולחן לפניו. והנה בהפנותו את פניו ראה כי הכוסית ריקה. אז השתומם והתחיל מפחד. לאחר שעה קלה קיבל חבטה בראשו. נסתבר כי ה”מת" תפס את הפטיש שהיה מונח על ידו בין שאר כלי המלאכה והוא שחבט בו. חיל ורעדה אחזו את חכם אברהם והתחיל בורח. למחרת נודע הדבר ברבים ועם שהמעשה בידח את הדעת קוצפים היו הכל על מידת ההתעללות שנהגו הקונדסים הללו ביהודי תמים כחכם אברהם אל איסקאפ’י.

יושבי קרנות הללו גייסו “שדים ורוחות” כדי להוליך שולל בני עמך ישראל הפשוטים, וזאת לשם בידוח הדעת וההנאה שבעשיית מעשה־קונדס. אך יש שנטפלו גם אל עוברי אורח זרים שאינם יהודים. עזר להם מצאו במורנו נבון ה“ביטרימי”, מרכז ענייני הקבורה בירושלים. פעם הלכו הללו וסיפרו למימון ה“קאלופג’י” (מגהץ התרבושים) כי אנגלי נודע בא לעיר שמתגורר ב“קזה נובה” והוא מחפש שדים ורוחות. הלך מימון הקאלופג’י אל אותו אנגלי והובילו אל ה“קאנטרה” (סמטא) של רבי אליהו נבון (אביו של יוסף ביי נבון מתכנן מסילת הברזל ירושלים־יפו) ושל המוכתר יהודה נבון. אבל האנגלי לא שוכנע כי אמנם ראה במקום הזה שדים ורוחות ומימון הקאלופג’י קיפח שכר טרחתו. רק מורנו נבון וחבר מרעיו באו על שכרם. הם נהנו הנאה מלאה מן המעשה.

חלקם של בני משפחת פרנס בהפצת סיפורים על מעשיות ומקרים שאירעו בהר הזיתים רב היה ביותר.

בני משפחת פרנס ידועים היו כאמיצי־לב והם שימשו “חיפוי” בשעת הלוויות המתים מפני התקפותיהם של ערביי כפר השילוח. (על מעשי הגבורה של בני משפחת פרנס עמדתי במאמרי שפרסמתי ב“ירושלים”, רבעון לחקר ירושלים ותולדותיה, שנה א' חוברת א־ב תש"ח, בשם “מסים וחבלי קבורה בירושלים”). בילדותי ירא הייתי אותם, כמוני גם שאר ילדים בני גילי. הם היו גיבורים וחסונים, לבשו קומבאזים כהים תמיד (שמא “לאות אבל”) וצואריהם היו עטופים מטפחות משי צבעוניות. כך בכל ימות השנה, קיץ וחורף. גם דיבורם הספרדי שונה היה. מונחים מיוחדים היו כלולים בו שאנו הילדים לא עמדנו על מובנם. חיוך לא הופיע על פניהם. ואין פלא בדבר. לשונם היתה נוקשה ועננת עצב היתה מרחפת תדיר על פניהם.

אולם כאמור בשעה שרוחם היתה בדוחה, סיפרו ספורים ומעשיות שאירעו להם ועל כל מיני תעלולים שעשו.

נסים פרנס היה מספר כי “בבית החיים”, (בית העלמין) מקום משכן השדים והרוחות מכין אחד המתים “בורמיאילוס” (לביבות), להוכחת דברין הביא את עדותם של שני אנשים שאחד מהם חכם בכור מסקינה או כפי שנקרא בפי הבריות חכם בכור איל גודרו (השמן). נסתבר כי אמנם הביא אדם אחד לביבות לבית החיים והיה מושיט ידו ואוכל מהן תוך ישיבה על אחד הקברים. ןמכאן יצאה איפוא השמועה כי נראה אדם מת מכין לעצמו בורמואילוס ואוכלם.

באחד הלילות,לאחר שסיים נחום בלו קבורתו של נפטר ראה חמור משוטט בין הקברים. הוא שמח על כך, שכן יוכל עתה לחזור לביתו ברכיבה. טיפס ועלה על החמור. והנה לתדהמתו הלך זה וגבה. נחום בלו התחיל פוחד. הוציא ממצנפתו את ה“מסלה”, מחט גדולה לתפירת שקים, ודקר בה את החמור. הבהמה התחילה יורדת. נחום בלו ירד אף הוא מעליה, והנה נעלם החמור משטח בית הקברות כלא היה.

תושבי העיר העתיקה, אפילו הלילות החשוכים ביותר לא מנעום מלמצוא את דרכם בסמטאותיה. הם חלפו בין חצרותיה ומבואותיה בקלות ובזריזות כאילו עשו את דרכם ביום. לדוגמה שוק הבשמים. מקום זה וכן סביביו היה חשוך גם בשעות היום. אשנבים קטנים שבתקרתו החדירו אור שמש עמום בלבד. מדי הכנסך אליו חש היית בצינה נעימה האופפת אותך ולאפך היו עולים ריחות בשמים שהרדימו גם את בעלי החנויות עצמם. הללו היו שרועים בפתחי חנויותיהם ומנהלים עסקיהם בשיבה ונחת וללא רוגז. גם בשוק זה, האפל והמפותל, מצאו את דרכם בקלות. אלא שלפעמים – כך מספרים הזקנים – כשהיו קמים לתיקון חצות, סי טאפאב’אן לאס פואירטאס, היו הפתחים, כלומר המבואות נסתמים, נעלמים לשניות מספר ולא יכולנו להמשיך בדרכנו.

ואין פלא איפוא שכל זקנה כפופת־גב שנזדמנה להם בשעות אלו דמתה לשדה שנמלטה ובאה בין הבריות להרבות פחד ואימה ביניהם. שדה זו כינויה היה “ברושה” אשר לשמעה בלבד נחרדו הילדים אשר לא אבו לעלות על משכבם.

מספרים כי באחד הלילות פגשו נסים יעיש ונסים פרנס בזקנה אחת אשר שוטטה בסמטאות, תפסוה והחלו גוערים בה. נסתבר כי זקנה זו התגוררה בחצר סמוכה ולא ביקשה אלא לסור אל ביתה של שכנה.

מצויים היו אנשים אשר בשעות הפנאי שלהם אהבו להתבדח על חשבונם של תמימים ופשוטי־עם אשר הלכו שולל אחר מעשיהם השובבים. קונדסים אלה נקראו דה לאס מאלאס איג’אס, בעלי מעשי־קונדס. בביתו של חכם יצחקוג’י גגין שבחצר ביהכ"ס “בית אל”, נפגשים היו לפעמים יוסף ברזאני אברהם אלבצראויי ועוד ומשתעשעים במעשי קונדס.

ידוע היה כי נשים מרוקניות וכן תימנים עסקו “בפתיחת גורלות”. אשה מרוקנית שעסקה במלאכה זו התארחה באחד הימים בביתו של נסים פרנס ורבים היו הפונים אליה עד שעוררה את חשד המשטרה שהיא גוזלת ממונם של הבריות. פעם חמדה לצון עם מארחה. כשישן באחד הלילות הקיץ בחצר יחד עם כל בני משפחתו מצא נסים פרנס את עצמו יושב בשער החצר. לא הבין כיצד הגיע ממיטתו עד שער החצר. חזר והשתרע על יצועו ונרדם. והנה נתעורר שנית ומצא את עצמו יושב באותו מקום בשער החצר. חזר אל יצועו, הצית סיגרה והתחיל תוהה ומהרהר כיצד אירע הדבר. האשה המרוקנית שישנה בסמוך לחצר שאלה אותו מה לך נסים. סיפר לה את אשר אירע לו. אמרה לו הדלק את המנורה והסתכל סביבך. הדליק את המנורה והנה ראה אפר ובאפר עקבות רגלי תרנגולת. נתברר כי השדים שהתחפשו לתרנגולות הם אשר הוציאוהו ממיטתו ומשכוהו עד שער החצר.

נחום בילו התגורר באחת החצרות שברחוב הבאשיטים. לחצר היו כניסות ומבואות שונים. באחד הימים נודע לו כי במרתף שבחצרו מתגוררת “עמורה” (שדה) ומי שיתפוס אותה יזכה בהון רב.

נחום בילו עקב אחרי “עמורה” זו לילה תמים. תר וחיפש במרתף זה ובמרתף אחר עד שהגיע אל אשה זקנה אחת, תפסה וקרא: עמורה עמורה. הזקנה נבהלה ופרצה בצעקות: "אני לא “ברושה” (שדה).

אבנים עפות מעל אחת החצרות בעיר העתיקה מיד היו מפנים את התושבים מתוכה, שכן, אמרו, שהשדים עורכים הילולת חתונה. אל החצר חזרו לאחר כמה ימים, משסיימו השדים את חופתם.

את הרב יעקב נחמה איש ירושלים הכרתי עוד בילדותי. הוא נמנה עם החניכים הראשונים של בית חינוך יתומים הספרדי. באחד הצילומים של המוסד, שכה אהבתי להסתכל עליהם, עומד יעקב נחמה ומחזיק שלט קטן שעליו היה כתוב: “יתומים היינו ואין אב”. יעקב נחמה כיהן שנים רבות בתפקיד רב באי קורפו והוא נשלח יחד עם בני עדתו על ידי קלגסי היטלר למחנה השמדה.

בבגרותי הייתי רואה אותו בחוצות ירושלים כשהוא לבוש גלימת רבנים ספרדית וחבוש מצנפת. ראשו היה נטוי על צדו וכתפו האחת גבוהה מחברתה. הליכתו זו וראשו הנטוי עוררו בי רגש של צער.

על כתפו “היורדת” מספרים בני משפחתו:

בהיותו נער קם באחד הלילות כדרכו לתקון חצות. לפתע בא שד והתיישב לו על אחת מכתפיו. נבהל הרב נחמה והפציר בשד פעמים מספר לרדת מכתפו. השד סרב. בתוך כך הגיע יעקב לבית הכנסת. בהכנסו רץ לעבר ארון הקודש ורק אז נבהל השד וירד מעל כתפו. מאז התהלך כתף אחת נמוכה מחברתה.

באחד הלילות עבר יעקב מימראן דרך ח’אן אל זית והנה ראה באחת הפינות נאד מים. הוא חשב לתומו כי אחד ה“סקאין” (מובילי המים) שכחו שם. לקח את הנאד והעמיסו על גבו ופנה ללכת לעבר ביתו. בתוך כך הרגיש כי מרגע לרגע הולך הנאד ומכביד על גבו. משנוכח כי לא יוכל עוד לשאתו זרק את הנאד מעל גבו.. לפתע שמע קול יוצא מתוכו ואומר לו בערבית: אילו עוד כשתי דקות נשאתני כי אז הייתי מטביע אותך. מאותו מקרה חדל יעקב מימראן לעבור דרך ח’אן איל זית בשעות הלילה.


ב    🔗

ואם לא די היה להם ליושבי קרנות בשדים ורוחות עמדו והטריחו את אליהו הנביא בכבודו ובעצמו כדי שיסייע להם בתעלוליהם. כידוע עלו יהודי בוכארה בסוף המאה הקודמת במספר רב לירושלים. מהם שהיו עשירים ותמימים ומאמינים בחלומות. ענין החלומות ופתרונותיהם תפס מקום נכבד אצל בני העדה הבוכארית וחוששים היו מפניהם.

בוכארי אחד חשקה נפשו לראות את אליהו הנביא והיה מוכן לשלם סכום כסף ניכר בשכר ראיה זו. שמעו זאת גבאי התלמוד תורה של הספרדים חכם יצחקוג’ו וחכם יצחק סוזין ואמרו לו שהם מוכנים להראות לו את אליהו הנביא. לאחר שהסכימו על השכר התנו שני הגבאים עם הבוכארי כי יצום ויטבול במקוה מים ביום שהועד לגילוי פני אליהו – והוא יום ששי בין השמשות.

בבית־הכנסת תלמוד תורה של הספרדים מצויה מערה קטנה שנקראה בפי הבריות מערת אליהו הנביא. הגבאים האמורים הושיבו בה קורדי ישיש שזקנו יורד על פי מידותיו, הלבישוהו גלימה לבנה, לראשו חבשו מצנפת לבנה ונתנו ספר תהילים בידו. זמן מה לפני השעה היעודה נעלו את דלת המערה, וכשהופיע הבוכארי חקרוהו “מיטיביו” אם אמנם צם וטבל כדין וכהלכה. הבוכארי השיב על שאלותיהם בהן מפורש וכל גופו רוטט מהתרגשות. אז התחילו מחפשים את מפתח הדלת שבמערה בעוד הם קוראים יחדו מזמורי תהילים. נמצא המפתח, פתחו את הדלת בלאט ולנגד עיני הבוכארי נתגלה אליהו הנביא היושב לו שקט בתוך המערה וספר תהילים בידו. שילם הבוכארי את השכר ויצא שמח וטוב לב בהכריזו שאמנם ראה את אליהו הנביא.

יושבי הקרנות נסתייעו באמונות תמימות שהיו רווחות בקרב תושבי ירושלים.

שכנים חדשים שבאו לגור בחצר גילו בה “מטמון” שהשאירו אחריהם הדיירים הקודמים. בחלום הלילה באו אלה אליהם ואמרו להם “חיפשו במקום פלוני ואלמוני ותמצאו מטמון”. בתחילה לא האמינו, אך משחזר החלום ושנה התחילו מאמינים ומחפשים אחר המטמון. מספרת זקנה אחת מזקנות ירושלים: השכנים החדשים אשר באו לגור בדירה שבה גרתי שנים רבות ב“עארה” (רחוב היהודים) אמנם מצאו בה מטמון.

חכם שמואל מזרחי גר ב“קורטיז’ו” (חצר) שהחזקה עליו היתה בידי יצחק ברוכיאל אל אחג’י, בעל המסעדה. חצר זה מקומה היה ליד בית החולים “משגב לדך” ושבילים עקלקלים וחשוכים הובילו אליה ממש כמו בקברות “כלבה שבוע”. פעם אירע לו לחכם שמואל שלא מצא בלילה את הכניסה לביתו. שער הבית נעלם מעיניו ובמקומו ראה קיר לבן. חכם שמואל נעצר על עמדו תוהה ונפחד. אז שמע קול הפונה אליו ושואל: האם כאן גר חכם שמואל? וכשענה הן נפתח השער לפניו.

סיפורים מעין אלה נפוצים היו לרוב ועברו מדור לדור עד שהפכו קניין, אמונה, שרק מעטים העזו לכפור בהם. ואין פלא בדבר. סמטאותיה ושביליה העקלקלים היו מקור־ברכה לאגדות מאגדות שונות שפרו ורבו בדמיונם של תושבי העיר.

המשחק בשדים ורוחות נפוץ היה גם בקרב האשכנזים שהתגוררו בין כתלי העיר העתיקה. רבי חיים ריישר, נכה בשתי רגליו מחמת תאונה, היה “ראש דגל”, כלומר, מרכז חברה קדישה של העדה. מספרים היו כי חרף נכותו יכול היה לעמוד בתפקידו הקשה. הוא התפלל ב“ישיבת חיי עולם”. פעם חמדו בריונים לצון, נטלו את ה“סטנדרים” (העמודים שעליהם נשענים המפללים בשעת תפילתם) והפכום, הלבישו עליהם טליתות והעמידום בשורה מול ארון הקודש. כשנכנס רבי חיים ריישר לבית הכנסת להתפלל השכם בבוקר בעוד חשכה מסביב וראה את אשר לפניו נתמלא חימת־זעם בחשבו שאלה בני אדם הם שמתכוונים להפחידו. מה עשה? נטל מקלו והחל לחבוט “במתפללים” עד שנשבר.

רבנינו היטלו אמנם כל מיני חרמות על “מזיקים” אלה, אולם בסתר לבם נהנו ממשובתם. הם, הרבנים עצמם, זקוקים היו לקצת משובה ולמילי דבדיחותא כדי להתפרק מעול הדאגות. לכן, ייזכרו לטובה כמה מאותם יושבי קרנות כגון חכם אהרן סלטיאל, בדחן הרב יש"א ברכה, מושון טבת ואחרים, שבמעשי־המשובה שלהם מלאי־החן סייעו להפיג את המתח ולהעלות חיוך על שפתיהם של רבנינו. קרה והרבנים עצמם “התגרו” בבדחנים וביושבי קרנות כדי להוציאם מכליהם ולהביאם שיספרו הלצות וסיפורים מרעישים.

לפעמים ניצלו את האמונה בשדים כדי לפנות דיירים שגרו בבתים מרווחים למען יוכלו השכנים שדרו בתנאים קשים לבוא ולרשת את דירותיהם. מספרים על דודתי תמר די ג’יניאו ש“עבר עליה” מעשה מעין זה. דודתי זו היתה דרה ברובע הגוזלאן בקומה שניה. בקומה התחתונה התגוררו נשים תימניות מעדן שכנראה קנאו בדירתה של דודתי ורצו “לאלצה” בכל מיני תחבולות לצאת מדירתה המרווחת. והנה באחד הימים החלו נופלות על דירתה אבנים “שעפו” ובאו ממרחקים. קערות במטבח נשברו וכלים שונים “נעלמו” באופן מסתורי. נעליהם של בני המשפחה נמצאו הפוכות על פניהן. האבנים שנפלו הבהילו את השכנות האשכנזיות. שכנותיה של דודתי ששמעו על מקרה מוזר זה אמרו לה כי מקור האסון הוא כי “השדים רוצים להתחתן”. ואכן באחד הימים סידרה דודתי את הבית, “איסקומברו לוס מינדליס”, דהיינו ערכה את הספות, נעלה את החדר ונתנה לשדים להתחתן. אולם תרופה זו לא הועילה “והמהפכות” בכלי הבית לא פסקו. החיים הלכו ונעשו קשים מיום ליום. בעלה חכם בכור ג’יניאו רצה לתהות על פשר “המהפכה” הזאת. מה עשה? לקח זוג מספרים והניחם על הגדר והוא עצמו ישב לו מנגד כדי לדעת מה יהיה גורלם. והנה ראה שהעוזרת ניגשת לגדר, תופסת בזוג המספרים ומטילה אותם מעבר לחומה. אז נגלה לו סוד הכשוף. כשחקר אותה התברר כי היא שימשה מעין “מדיום” לבעל־כשופים תימני אשר נשכר על ידי השכנות התימניות מעדן שחשקה נפשן בדירתה של דודתי.

מפי המנוח יוסף ברזאני שמעתי את הסיפור הבא.

אברהם אוואדיש היה בעל “מסטבה”, מעין מטבח נייד. הוא נשא עמו תנור קטן, אורניה, עשוי חמר, שהכיל פחמים. צלה כבד, בישל אפונה, גארב’אנסוס בואידוס, וכן תרמוסים. ועל סחורתו זאת הכריז כל היום בקולי קולות.

ממול המקום אשר ישב אברהם אוואדיש עמדה חנותו של נסים מזרחי שעסק ב“עבודות זרות”, היינו מיני איקונין וסמלים מקודשים לנוצרים העשויים עץ זית. נסים מזרחי ידע אנגלית ואת סחורתו זאת מכר לתיירים אנגלים.

פעם אמר נסים מזרחי לאברהם אוואריש אתן לך מג’ידה ושלוש אוקיות עראק בתנאי שתתחייב בפני עדים שלא תוציא הגה מפיך במשך יום שלם. אוואדיש הסכים. בערב משנוכח נסים מזרחי כי אוואדיש עתיד לזכות במקח הלך אל קצין המשטרה עלי ביי ואמר לו שיש אדם המקלל את היהודים, שלח עלי ביי שוטר מ“הדבטייה”, אחד מאלה שלבשו לפי תיאורו של ברזאני – בראגאס לארגאס (מכנסים רחבים) פ’ס קון טוליס (תרבוש עם גדלים) וקפיטאניקה (מעיל קצר) ועל ירכו חרב ארוכה (אלה היו השוטרים בירושלים בסוף המאה התשע עשרה).

ניגש השוטר אל אוואדיש ושאל האם נכון הדבר שאתה מחרף יהודים? אוואדיש לא השיב. נסים מזרחי עומד מן הצד מסתכל כיצד יפול דבר. משניגש השוטר להכות את אוואדיש חש אליו נסים מזרחי כדי להצילו. קרבה השעה שתים עשרה, היינו שש בערב. מששמע אוואדיש את קול המואזין מעל צריח המסגד התחיל צועק מכל לב: “איגאדו אסאדו” – (כבד צלוי). אוואדיש זכה ובא על שכרו מידי נסים מזרחי.

נמצא לפעמים בדחן שנטפל לגביר מסוים כדי להתל בו. מספרים על לתריקה הבדחן שהלך אל כמה גבירים בזה אחר זה והזמין כל אחד ואחד מהם בנפרד להיות סנדק לבנו שנולד לו. חלף מצוה זו העניק לו איש איש מהגבירים סכום כסף להוצאות הברית, כמקובל. והנה עבר המועד והברית לא התקיימה. כששאלוהו לפשר הדבר ענה כי בראות הילד סנדקים כה רבים עטים עליו נתבהל ו“ברח” והפך להיות בת.

חומדי ההלצות היו בעיקר סלוניקאים שאינם מתרגשים משום דבר ומוכנים לבדח עצמם ואחרים. אלה היו אנשים אשר השקיפו על החיים במבט של נחת ושלוה. בשעות צרה ומצוקה, הן של יחידים הן של הציבור, לא נתפסו לבהלה ועודדו את הלבבות. אף הרבנים הסלוניקאים לא יצאו מכלל זה ובכך נבדלו מהרבנים הירושלמים הקפדנים אשר כרעו תחת נטל דאגותיהם.


בתי קפה, מסעדות ובתי מרזח    🔗

בשוליהם של בתי־הכנסת, החדרים ותלמודי־תורה, מתחת ל“קנטרות” (קמרונות) של ג’ניאו ונבון, ברחוב שהוביל להר ציון או ברחוב השרשרת, ליד “החנויות החשוכות” שהאשכנזים קראו להן “פינסטערע קלעטין” שברחוב חב"ד, ליד בית־הכנסת “בית אל” של המקובלים – בצדם של הללו עמדו בתי־הקפה, בתי המרזח “בית אל” של המקובלים – בצדם של הללו עמדו בתי־הקפה, בתי המרזח והמסעדות שבעיר העתיקה של ירושלים.

מי היו בעליהם של הללו? בן ציון דבש, יצחק בגאס, בכור ברכה, נסים טוטונג’י ועוד. בית הקפה של ברכה כונה בשם עפיפי משום שבעליו לא ידע לבטא “קהוה ח’פיף”, לאמור, קפה דליל. בית־הקפה אלשיך, שותפו של אברהם מזרחי “איל בשיקו” (נמוך־הקומה); יצחק בגאס, שמקומו היה ליד “בית־אל”, דוד אלבאז ואברהם אל בכארי. בעלי המסעדות היו יצחק ברוכיאל, שלמה (סלאמון) ג’יניאו שהתמחה בהכנת “פאג’איקאס קון אבאס אי פיטה” (רגלי בהמה דקה, אפונה ופיתה). לדברי יצחק שלום אכלו מאכל זה גם בבוקר בשכר של שלשה מטליקים. מאכל מלכים! ואחרון אחרון המסעדה של סיקרון שהיה “אסאדור דה קרני” (צולה בשר).

זכורות לי שתי מסעדות שבעליהן היו נשים. האחת של בכורה די אירמוזה אשר עמדה “אה לה פונטה די לה עארה” בקצה רחוב היהודים ורחוב בתי־הכנסת. המסעדה השנייה היתה של דודו די אלחדיף והיא עמדה “אינפ’רינטי די לה נוקטה”, מול תחנת המשטרה. בכורה די ארמוזה נקראה גם זינבול וכינויה היה מואיסטרה מאדרי (אמנו) וכן אחג’יאה די לה עארה (בעלת המסעדה של רחוב היהודים).

מבין בעלי המרזח נזכיר את ג’יניאו, קואינקה, ומבין האשכנזים שמואל שנקר הקטן שברחוב חברון, פיינשטיין שמקומו היה סמוך לשער ציון (בנו של פיינשטיין משמש עתה מנהל בנק ארץ ישראל בריטניה), טפרברג והוזמן מרחוב חב"ד, משה אייזלר שקבע מקומו ברובע הספרדי, פרענקישע גאס (בנו של אייזלר ממשיך בעסק זה בשכונת מחנה יהודה עד היום) והאשה ח’נה ראנד שבית המרזח שלה נמצא סמוך לבית המרחץ “חמאם איל עין” שברובע הערבי.

צנועים ודלים היו בתי הקפה ובתי המרזח היהודיים, שלא כדוגמת בתי הקפה הערביים רחבי הידיים ההומים יומם ולילה ומהם עולה רעש והמולה, קטטות ומריבות ללא הפוגה. צעקות המלצרים “ואחד סאדה תנין חילו” (אחד מריר, שניים מתוק) נשמע בכל עבר ועד לרחובות הסמוכים הגיעו. לאורם של בתי הקפה והמרזח היהודים התחממו בני עמך הדלים השקועים בצרות, מחוסרי העבודה, מקופחי הפרנסה. כאן ישבו לפוש גם אלה שבארנקיהם מצויים היו כמה מטליקים, שכר עבודה קשה ומפרכת, ועסקו בשיחת־רעים ובמשחקי ה“טאולה”, “ששבש” ועוד. פעמים הזמינו מה“ח’מארה” הסמוכה כוסית עראק להטביע בה את דאגותיהם. ליצני הדור קראו להם בשם “יראי אלהים” שכן בהריקם את הכוסית אל פיהם רואים היו את האלקים, ומשום כך אין למנותם חלילה, בין העבריינים. בשקט ישבו, ללא הטלת דרגשים איש ברעהו. אולם פעם אירע שיצאו הללו מגדריהם. היה זה במאורעות 1920 כאשר ביקש המון ערבי פרוע לפרוץ לרחוב היהודים. בדרגשים שבידיהם יצאו יושבי בתי הקפה לקראת הפורעים והניסום.

גם בהיותם שקועים במשחקיהם, מחוץ לבתי הקפה, לא שכחו לקום מדרגשיהם הקטנים ו“לעשות טימינה”, דהיינו להרים את כף היד הימנית למצח, סימן לדרישת שלום, לתלמידי חכמים שעברו באותה שעה על פניהם. בזאת רצו הם להוכיח כי, חס וחלילה, אין הם פורקי עול תורה ומצוה, וכל מציאותם לכאן אינה אלא כדי לנוח מעט ולהתפרק מעמלם ויגיעם. לפעמים עשו הרבנים כאילו לא הבחינו בהם שלא לראות אותם “בקלקלתם” שכן הישיבה בבית־הקפה (אסינטאר אה לה קאב’אני) נחשבה לפחיתת כבוד. רבנינו הבינו לרוחם של אנשים עמלים אלה שכל מבוקשם מעט נוחם והתפרקות.

כשסיימו לשחק לא הלכו אלה אשר זכו בפרוטות לבתיהם בנטשם את חבריהם כועסים וממורמרים. לא נפרדו מהם אלא לאחר ש“פייסו” אותם. וכיצד פייסו אותם? הלכו והזמינו את חבריהם לסעודה קלה שאפשר היה להכינה במקום. קונים היו כמה אוקיות בשר, בצל, עגבניות ותפוחי אדמה ומבקשים מאת שליח בית הקפה לשים את כל הכבודה הזאת ב“סנייה” דהיינו מגש נחושת ולשלוח אותו לתנור הקרוב. עד שהיה חוזר המגש מהתנור היו מכינים סלאט עגבניות בצרוף בצלים ירוקים “נענע” שמן זית ופלפל חריף. זאת היתה סעודת חברים שסעדו אותה בצוותה על חשבונם של אלה אשר זכו במשחקם. ה“לחמה בסנייה” וה“סלאט” היו המאכלים המצויים בשוק שאותם הכינו סוחרים ובעלי מלאכה יהודים וכבדו בהם גם את חבריהם.

זה היה אופיו של הפרולטריון הספרדי בירושלים העתיקה שעמו נמנו הסבלים, מצחצחי הנעליים, שוליות של אופים, בעלי מלאכה, שליחים של בתי קפה, מריקי בורות השופכין, רוחצי מתים, מלווי־מיטות בהלוויות וכן בעלי עסקים לסוגיהם כגון מוכרי ה“סוס” (משקה עשוי מקנים מתוקים) ה“בלוזה” (ג’לה) וה“סחלב” (סוג של משקה חם).

בני הישוב האשכנזי הישן לא נמנו עם אלה. הללו לא עסקו בעבודת כפים. מסוגרים היו בדלית אמות. פרנסתם היתה מצויה. לחמם ניתן להם על ידי הכוללים. ואם שלחו ידם במעשה כלשהו הרי זה מכירת יין, משלח־יד של מוזג שהביאו עמהם מעיירות פולין ורוסיה.

יושבי הקרנות הללו כונו “מורישקוס”, “ערטילאין מועטרין”, והטילו מורא הן על פרנסי־העדה והן על אלה מבין השכנים אשר הרהיבו עוז בנפשם להתגרות בבני־הישוב הישן. דיבורם הספרדי מתובל היה מלים ערביות – דבר שהוסיף נופך של בריונות למעמדם. בילדותי פוגש הייתי בהם תכופות. הם לבשו “אנטריס סכאני” (קפטנים שצבעם צבע אפר) וראשיהם היו עטופים מטפחות צבעוניות. עיניהם יקדו, שפמם היה ארוך ומחודד ופורצים היו ברתחה על כל ענין קל שבקלים. אולם מלה אחת מתוקה, פלב’רה דולסי, מפיו של עסקן או רב מפרנסי העדה חוללה בהם תמורה לטובה, הפכה אותם ילדים נוחים. כעסם שכך מיד, נעשו צייתנים ונפטרו מהרבנים והעסקנים ב“עלה ראסי ועיני, נו איסטי די פינסאר ייה ב”אמוס דאביראר איל איג’ו" (על ראשי ועל עיני, אל ידאג מעלתו, אנו נסדיר את הענין). המלה “דבּר” ערבית היא ופירושה להסדיר ענין, דהיינו הכל על מקומו יבוא בשלום.

בעלי בתי הקפה והמרזח היו רעיהם וחבריהם. לפניהם שפכו את מרי שיחם, תינו צרותיהם. מספרים על בן ציון דבש, יהודי הדור פנים וכבד־ראש, שעסק גם בריפוי מיני מחלות.

בתי הקפה שימשו גם כלשכות עבודה. ידוע ידעו הכל כי פה ניתן למצוא שכירי־יום ושכירי־שעה לכל עבודה. שיכורים רבים לא נמצאו ביניהם. שיכור ידוע ומפורסם היה דוד ג’ונג’וס שבהיותו שיכור כלוט באים היו בני משפחתו ומריקים את כיסיו כדי לקנות לחם לבני ביתו.

על אף היותם יושבי קרנות לא הסיחו דעתם ממשפחותיהם. רצה הבן דבר מאבא הלך לחפשו בבית הקפה. רצתה האשה שבעלה יקנה לה דבר כלשהו שלחה את בנה הקטן אליו שעה שישב בבית־הקפה לבקשו כי בשובו הביתה יביא עמו את הדרוש לה. לא תמיד ראתה האשה בישיבתו של בעלה בבית הקפה משום עלבון או קיפוח. נשים לא ישבו בבית קפה וכן לא נחשד אדם על פגישה בסתר עם “חשוקתו”.

בית הקפה נטל חלק נכבד בהווי הרחוב היהודי והשתתף בצערו ובשמחתו. עברה לוויה על פניו מיד נטשו יושביו את שרפרפיהם ונצטרפו אל המלווים. ואם עברה ה“בודה”, חתונה, דהיינו תהלוכת כלה בדרכה אל בית בעלה ותזמרת לפניה מיד נצטרפו גם יושבי בית־הקפה לקריאות השמחה. בעל בית הקפה יצא לקראת התהלוכה ושפך ספל קפה לרגליהם של בני הזוג למזל טוב ולסימן טוב ושיעלה זיווגם יפה.

ריהוטם של בתי הקפה דל היה. שרפרפים זעירים, שולחנות קטנים, מספר נרגילות, כוסות למים קרים וספלי קפה קטנים. בחורף ישבו בפנים, בקיץ הוצאו השרפרפים ליד הפתח ובאי בית־הקפה הרטיבו גרונם ב“סוס” קר שגמעו מתוך כוסות נחושת אשר, דומה, כי הן שציננו את המשקה. את כוסות ה“סוס” הגישו נסים קטאריבאס וכן יוסף ואליהו החלבים. בחורף שתו “סחלב” מתוך קנקן פח גדול נישא על כפיהם של קטאריבאס ושמעון מיג’אן דוגמת אסל בעל שתי זרועות. מתחת לקנקן בערה אש רכה חבויה בתוך כירת גחלים קטנה. בקצהו השני של האסל תלוי היה כעין שולחן קטן ועליו ערוכים בתוך גומות ספלים וקופסאות קנמון. קטאריבאס ומיג’אן היו משכימים קום ומעתיקים את בית הקפה הנייד שלהם עד לרחוב הבשמים (שוק אל עטארין) ורחוב ה“שמטס” (חפצים בלויים) כדי לשמש את ערביי חברון שהקדימו לבוא לירושלים הם וחמוריהם העמוסים ירקות ופירות לרוב. פנקסי חשבונות לא נשאו אתם מוכרי ה“סוס” והסחלב", חתיכות גיר לבן היו טמונות בכיסם שבו רשמו את חשבונותיהם של הלקוחות על משקופה של חנות או בצדה האחורי של דלת. ומשנטלו חלק משכרם מחקו מספר מסויים של קווים, או סימנים אחרים שציינו את מספר כוסות המשקה שהוגשו.


ב    🔗

המסעדות, ה“אחג’יס”, מראיהן היה דל כמראה בתי־הקפה. האוכלים הסבו כולם אל שולחן אחד ויחיד, ארוך וצר. המאכלים עצמם לא היו שונים בטעמם ובטיבם מאלה שאכלו בבית. אורז ושעועית וכופתה של בשר, דג “באקאלה” ברוטב עגבניות, פאג’אס די קוד’רירו (רגלי כבש), “מוג’דרה” (מיני גרסין), בירנג’ינה פ’ריטה (חצילים מטוגנים) ועוד. סעדו בפשטות, ללא כל גינונים. מים שאבו מה“טינאז’ה” (כד החרס הגדול) שעמד בפינה או שתו מהג’רה (כד חרס) שעמד על השולחן או מהג’רו ספל יחיד שעבר מפה אל פה. הכפות היו מפח. קינוח סעודה, קומפוט בלע"ז, לא ידעו מה טיבו.

אלה שבאו לסעוד כאן לא תבעו מאכלים מיוחדים ועשירים. נפשם יצאה אל אותם מאכלים שרגילים היו לאכול בבתיהם. אלא שמפאת טרדות שונות לא הספיקה להם השעה לסור לבתיהם וחטפו איפוא סעודה אצל ה“אחג’י”.

למסעדות אלה שלחו אמותינו לפעמים את ילדיהן וביניהם סירים כדי למלא אותם אורז, או שעועית ומספר כופתאות. מחמת טרדות שונות כגון כביסה או כיבוד יסודי של הבית מחמת מחלת האם, לא הספיקו לבשל את הארוחות לבני הבית. כך סייעו המסעדות הללו לאמותינו לכלכל ענייניהן בשעת דחקן.

בוליסה די אלחאדיף או בכינויה דודו די אלחדיף ידועה היתה כמבשלת מומחית. היא נתפרסמה גם כ“קאנטאדירה” (זמרת) וערכה מדי פעם בפעם בביתה “נוג’אדאס” (נשפים) שבהם הטעימה את אורחיה ממאכליה הטובים.

אל בתי־מסעדה הללו היה נכנס אדם ותחת בית שחיו כחצי כיכר לחם שנטל לו מהבית, “מידיו פאן די אינקאזה”, עטוף במטפחת לבנה, שכן במסעדות לא סיפקו לחם. ורק לאחר שנאכלה פרוסת־לחם זו היה פונה אל בעל־המסעדה כאילו ניגש אל שכן או קרוב ומבקש שיירים של לחם, “און קאנטון די פאן”, כדי להשלים את הסעודה.

תפריט לא היה מונח על השולחן הארוך היחידי שעמד במסעדה. נכנס אדם למסעדה הוא ניגש תחילה אל המטבח כלומר אל אותה פינה בה עמדו שישה או שבעה כיריים קטנים של גחלים שעל כל אחד מהם קדרת חרס שבה נתבשל המאכל. לפני הכיריים עמדה בעלת המסעדה, מניפה קטנה או סתם חתיכת קרטון בידה והיא מפיחה אש בגחלים, מסירה מזמן לזמן את המכסה מעל קדרה זו או אחרת וכך מפקחת על התבשילים שלא יקדחו. הנכנס, לאחר שנמלך בדעתו, היה פונה אליה ואומר “דוס מטליקיס” היינו שני מטליקים ממאכל זה, מטליק אחד ממאכל אחר. ומסיים בבקשה “אליב’יאנה לה מאנו”, כלומר, אל תהיי קמצנית. ומאחר שאין סעודה בלא סלאט חריף היה מבקש סלאט קון פימינטון קימאנדו פארה אבריר לה גאנה, לאמור סלאט עם פלפל חריף הפותח את התיאבון. וכמובן, שמנת סלאט זו היתה תוספת שמחוץ לחשבון, דהיינו, בלא תשלום. הצלחת בידו הולך לו הלקוח אל מקומו ליד השולחן. אך בטרם יתיישב הוא נוטל את ידיו במי הכיור העומד בפינה, מברך, ורק לאחר מכן בוצע מן הפת ומתחיל לאכול. את סעודתו סיים בשתיית מים מתוך אותו ספל שממנו שתו חבריו לשולחן. סיים בכה ברך את ברכת המזון והלך. חסידי הטפה המרה היו טומנים בבית החזה בקבוק של עראק שממנו לגמו מזמן לזמן.

על נסים פרנס מספרים שהיה מבקש מבעלת המסעדה בוליסה יחיאל שתשמור בשבילו בכל בוקר את ה“מרק הראשון” (איל פרימיר קאלדו) של תבשיל הפולים עם רגל בהמה דקה.

בתי־הקפה והמסעדות בעליהם היו בני העדה הספרדית בלבד. עם הבאים למקומות אלה נמנו גם כמה מבני העדה האשכנזית שנפשם חשקה לטעום ממאכליהם של הספרדים. בעלי בתי המרזח, בעלי תעשיות היין והשכר היו ספרדים ואשכנזים. שתי העדות פיתחו את תעשיות היין והשכר במרתפים החשוכים שמתחת לפני הקרקע ובחנויות הקטנות שבסמטאות העיר העתיקה. בבתי המרזח נפגשו יהודים מוסלמים ונוצרים כאחד. המוסלמים לגמו מכוסיותיהם בסתר ובצנעה, ואילו הנוצרים בריש גלי.

המוסלמים והנוצרים העדיפו את בתי המרזח של ג’יניאו וקואינקה, הכמרים ושאר זרים סרו לבתי המרזח של האשכנזים. היהודים האשכנזים הרבו בשתיית יין הספרדים שתו שיכר לרוב.

באחת מפינותיו של בית המרזח, ליד החביות הגדולות, עמד שולחן קטן ועליו בקבוקי יין, שיכר, קוניאק ובצדם כוסיות בעלות גודל שונה.

כן היו שם צנצנות קטנות ובתוכן “מיזיטיס” (מיני קינוח) כגון תרמוסים, מלפפונים כבושים וחריפים וכן זיתים שבהם תיבלו הבאים את השתייה. מי היו מבקרי בתי המרזח? ה“אורנירוס” (אופים ושוליות של אופים) שוליות של בעלי־מלאכה ה“עטאלים” (סבלים) ועוד, שבכיסיהם מצויים היו כמה מטליקים. אלה שתו כוסית אחת עד תומה וקינחו במיזי. מהם ששתו בשתיקה והלכו להם ומהם שחשקה נפשם לגלגל שיחה עם בעל־הבית. אולם שעתם של בעלי בתי המרזח לא היתה פנויה לשיחה עם יושבי קרנות. היו כאלה אשר “נו אמוסטראב’אן קארה” (לא הסבירו פנים) שחששו פן ישתוללו לקוחותיהם תוך כדי שתיה ויעברו את הגבול.

אולם רוב רובם של “ביב’ידוריס די ראקי אי ב’ינו”, שותי יין ושכר לא היה מנהגם להשתכר. מבחינה זו היו צנועים וענווים. לא כן השתיינים הנוצרים ששעתם היתה פנויה והמטליקים מצויים בכיסיהם. הם אהבו לשהות בבתי המרזח זמן רב, לשתות הרבה ולשוחח ארוכות בעניני דיומא. הביקורים הללו היו על הרוב בערב, שעה שיצאו מעבודתם. אלה מהם שהרבו לשתות ביקשו כי תנתן להם הקפה. ולפעמים אירעו גם מריבות וקטטות שנפשם של בעלי־המרזח סלדה מהם.

מספרים כי יצחק ג’יניאו מצא לו אמתלא כדי שלא למכור בהקפה לשיכורים שאינם בני ברית. מה עשה? תלה בבית המרזח שלו שתי תמונות בהן היו מצוירים שני אנשים. אחד, בעל בשר ולבוש הדר, שרשרת זהב של שעונו תלויה לו לרוחב חזייתו, אצבעותיו ענודות טבעות יקרות, ועל שולחנו “קוניס” ערימות של מטבעות זהב. בתמונה השניה היה מצוייר אדם כחוש והוא יושב ומעיין בפנקסי החשבונות הפזורים לפניו. לידו קופת ברזל שדלתותיה פתוחות לרווחה ובתוכה שורצים עכברים לרוב.

משהגיעו השותים לדרגת שיכרות והתחילו מבקשים הקפה הראה להם את התמונות שעל הקיר והסביר כי זה השמן הטובל במטבעות זהב מוכר ללקוחותיו וגובה מהם טבין ותקילין, בלא שום הקפה. מראהו של השני, שפנקסיו מלאים מספרים, קופתו ריקה ושורצת עכברים, סימלה את האדם המוכר בהקפה. תמונה זו השנייה עשתה רושם רב על השיכורים המושבעים, שכן לאחר שהסתכלו בה בעד לעיניהם האדומות והדומעות “הבינו” כי ח’אווג’ה ג’יניאו לא יאבה לעולם להידמות לאיש כחוש ורזה זה שקופתו ריקה ושורצת עכברים.


ג    🔗

שיכורים יהודים שגררום בחוצות היו מעטים. שותים יהודים הסתפקו ב“און ב’אזיקו די ראקי”, כוסית אחת של יי"ש בלבד, וזאת רק כדי לרומם מעט את מצב הרוח ולהשכיח את העניות. העראק היה משקה של חול, ואילו ליין היתה קדושה מיוחדת שכן טעמו ממנו רק בשבת. רבנים שהוזמנו למסיבות טעמו רק יין מעט. ח’אווג’ה יוסף ברזאני היה לו תמיד בביתו “און בוקאל די ב’ינו קי קוסטאב’ה טריס גרושיס”, לאמור בקבוק יין גדול שמחירו שלשה גרושים בלבד. הרבנים בביקוריהם לרגל מסיבה כלשהי או חג התירו לעצמם לשתות כמה כוסות יין תוך כדי סעודה.

האשכנזים הרבו לשתות יין, כוס אחר כוס בכל הזדמנות שבאה לידם. גם ילדים נתנו עינם בכוס והוריהם לא מנעום. ואילו ילדי הספרדים לא טעמו יין אלא משבת לשבת ורק טיפות מספר. התימנים הרבו לשתות עראק. מפיו של יוסף ברזאני שמעתי דברים ששמע מפי חכם דוד ג’יניאו. אם עתותיך בידיך – אמר לו ג’יניאו לברזאני – חכה מעט ותראה בעיניך כיצד תימני שותה. עברו דקות מספר ונכנס לחנותו של דוד ג’יניאו יהודי תימני “אינטירו גואיסוס”, כולו עצמות. ג’יניאו ניגש לחבית השכר, ומזג לו מלוא הבקבוק כדי שלוש אוקיות וזה שתה אותו עד תומו כמי ששותה מים. לקינוח נטל פרוסת לחם ותאנים אחדות ותחבן לתוך פיו. כך נוהג היה התימני הלז שלוש פעמים ביום. ומחיר כל אלה חצי בישליק.

המוסלמים שתו בסתר. רק מידידיהם הקרובים ביותר העזו לבקש “אישווויה אינדיביאדיאת ועראק” דהיינו מעט יין ושכר.

מספרים על שופט מוסלמי מכובד, חבר בית המשפע המחוזי בתקופת המנדאט, אשר ביקש מאת עורך דין יהודי מידידיו כי בשובו מביקורו בלבנון יביא לו בקבוק עראק “זחלאויי” לאמור מהעיירה זחלה שמפורסמת היא עד היום הזה בעראק המשובח שלה. עורך הדין היהודי עשה את רצון ידידו השופט והביא לו בקבוק עראק. תקע השופט את הבקבוק בכיס האחורי של מכנסיו והתחיל פוסע אט ברחובות העיר העתיקה. לפתע התחלק הבקבוק מכיסו של השופט, נפל ארצה, וריח השכר המשתפך מילא את כל חללו של הרחוב לתמהונם של המוסלמים שעמדו בקרבת מקום. כדי להרחיק מלבם את החשד שהבקבוק שייך לו, המשיך השופט בדרכו כאילו אין הדבר נוגע לו כלל ועיקר.

במלחמת העולם הראשונה יישבו בקבוקי השכר שהועברו בחשאי לבתיהם של קצינים תורכים וערבים כמה וכמה הדורים. מר יוסף ברזאני גזבר העיריה, שלח מספר “בוקאליס” (קנקנים גדולים) של שכר אל ראש העיר חסיין סלים אל חוסייני. ביום המחרת סיפר לו חסיין על האורחים הנכבדים ששהו אצלו הלילה וטעמו אף הם מהמשקה הלבן והחריף.

לפעמים “כטוב לבם ביין” הרהיבו עוז שיכורים שאינן מבני ברית והתחילו לחרף מערכות אלהים חיים. הקללה השגורה בפיהם היתה "אינעל דינך ודין ח’ח’אמך (דתך וחכמיך קללה עליהם). דוד בן דוד, יהודי מרוקני בעל בית מרזח שנקרא גם “בידאוי” היה גיבור שידע גם לשחות. הוא עסק בין השאר בחילוץ אנשים שטבעו בתוך בורות מים ביחוד ילדים שנפלו לתוכם תוך כדי משחק. פעם התנפל בידואי זה על ערבי שחירף את הדת היהודית, דקרו בסכין עד שכרע תחתיו ומת. בידואי היה נתין צרפתי והקונסול הצרפתי בירושלים הבריחו לחוץ לארץ.

ביקוריהם של מוסלמים ונוצרים בבתי מרזח של יהודים היו מלווים תכופות אינצידנטים שונים. כן חששו היהודים מפני נגיעתם ביין והפיכתו יין נסך. לכך נמצאה אמנם תחבולה. היו מקדימים את פניהם של כל הבאים בפתח החנות ומגישים להם את מבוקשם מאחורי שולחן המוזגים שחצץ ביניהם.

הנוצרים אף כי היו להם בתי מרזח משלהם ביכרו את בתי־המרזח היהודים. הם קנו “אלפיות”, לאמור, בקבוקים גדולים. הכמרים הכינו יין במנזריהם, אך קנו גם אצל היהודים אם כי נמנעו משתייה במקום.

וכמה רעדנו – מספרת דודתי – כשנכנס נוצרי לחנותנו וכמה שמחנו שעה שיצא והלך לו. אירע ולקוח נוצרי אחד השתכר כדי כך שלא חפץ ללכת. אז נמלך בדעתו וקנה בקבוק עראק כדי לקחתו עמו לביתו. בצאתו מהחנות מעד, הבקבוק נפל ונשבר וידו נפצעה. בעלי המנוח חש אליו, חבש את פצעיו במטפחת רטובה מעראק וליווהו עד ביתו.

בתי המרזח פתוחים היו לפעמים עד שעה מאוחרת כיוון שעדיין נמצאו בהם לקוחות שטרם סיימו ללגום מכוסיותיהם וטרם הריקו את צלחת “המיזיתה” עד תום.

המוסלמים הביטו בקנאה על ידידיהם היהודים שהיו שותים בלא שיהיה הדבר אסור עליהם. לעתים שתו יהודים ומוסלמים בצוותא. בפגישות אלו נרקמו יחסי ידידות ואחוה בין בני הנוער של שתי העדות.

בבתי הקפה הערביים הופיעו לפעמים רקדניות בטן מבנות דמשק שהיו מפורסמות בקלות דעתן וכונו “ג’ינג’יקאס”. הן נהגו לזמר ולרקוד ויהודים בני עמך עומדים וצופים בהן בין שאר אורחים מוסלמים ונוצרים שהיו אף הם שם.

בבתי הקפה הערביים המרווחים שיחקו במשחק ה“טבאן”, כלומר היאבקות בין שני גברים חסונים לבושים מכנסי עור דקים, שהיה מוסכם ביניהם מראש מי יגבר על מי. לאחר ההתנגשות וה“נצחון” היו עוברים בין הקהל ואוספים תרומות. בלילות חודש רמאדאן היו בתי הקפה מלאים ובעלי בתי הקפה הגישו לאורחיהם תכניות בידור מיוחדות.

מכל בתי הקפה שזכרם לא מש ממני נמנה בית הקפה “אלבאשורה” בעל שני השערים שפנו לשתי סימטאות, אותו הייתי חוצה כשחפצתי לעבור מסמטא אחת לשניה. לבי הלם בקרבי כאשר עברתי על פני היושבים בו שהיו שקועים תמיד במשחקם ופעמים מריבים ביניהם. בית קפה ערבי אחר שהיה אריסטוקרטי יותר ומבקריו נכבדים ועסקנים ערבים היה “קהות אל מעארף” ששכן בקומה שניה בבנין שעמד על יד גשר שער יפו. מעל גזוזטרתו נשאו אמין אל חוסייני וח’ליל ביידס את נאומיהם המסיתים לחוגגים שבאו מחברון בפסח תר"ף. אל בית־קפה זה הייתי סר לפעמים כשרציתי לפגוש את מזכיר ועד הפועל הערבי ח’ליל אל סכאכיני בשנים 1924־1923.

שני דודים היו לי שעסקו בתעשיות היין והחזיקו בתי מרזח, האחד היה אדם מכונס בתוך עצמו, כלכל את מעשיו בשכל ובתבונה וזכה שתעשייתו תהיה גדולה ותשתבח בעיני ערבים ויהודים עד קום המדינה. דודי השני ביש גדא היה ולא הצליח במעשיו. "אונדי מיטיאה לה מאנו נו ריאושיאה (כל מקום ששם ידו עליו לא האירה לו ההצלחה פנים). אף־על־פי־כן, הוא היה יהודי שמח וטוב לב ואת צרותיו קיבל מתוך שמחה וחדוות חיים. הוא לא מאס בשום עבודה שבאה לידו ובלבד שיוכל להביא טרף לבני ביתו וכששאלוהו “קומו איסטה סינייור טיאו” (מה שלומך דודי אלופי) היה משיב בחיוכו: “ברוך השם, דיזירמוס בואינו”, הבה ונאמר כי הכל טוב.

שוממים ודוממים היום בתי הקפה המסעדות ובתי המרזח בירושלים העתיקה כשם שדוממים וחרבים עומדים בתי כנסיותיה, בתי מדרשיה, חדריה ותלמודי התורה שהיו בה.

על דרגשים נמוכים בבתי הקפה שבמחנה יהודה יושבים היום כמה מבניהם ונכדיהם של הללו שהיו בשעתם יושבי קרנות ונמנו עם האורחים הקבועים של בתי הקפה של אותם זמנים רחוקים. אולם בתי קפה אלה של ימינו אין בהם אותה אוירה חמה ששררה לפנים כאשר דבש, ביגאס, ברכה, הקאפיג’יס, האחג’יס, והמוזגים עדיין היו בחיים. בין השאר רואים אנו בבתי הקפה של מחנה יהודה יהודים מארצות המזרח שנהגו בטרם עלותם לארץ לשבת בבתי הקפה של בגדאד, מוצול ודמשק. כן מוצאים אנו תימנים תושבי הפרוזדור השותים עראק מעל המידה ו“דנים” בהיותם “שיכורים” בבעיות העומדות ברומו של עולם. לקוחות אלה אין כל דמיון ביניהם ובין בני העיר העתיקה ששתייתם היתה במידה ורק לצורך פורקן מעט. הללו, בזכרם ימים רחוקים מוחים דמעת־סתר מעיניהם ונפטרים בירחם השם סי ב’ה אזיר בואינו, נו לו טומיס אל קוראסון, נו טי סיקליאיס, יהיה טוב אל תקח ללב ואל תצטער.


 

עניים וקבצנים    🔗

אין לתאר את נופה של ירושלים העתיקה בלי שפעת קבצניה. עודני רואה אותם בעיני רוחי בבגדיהם הישנים והמטולאים, במקלות העץ שניטלו ממטאטאים ישנים, נכנסים לחצרות ויוצאים מחצרות, יחידים או קבוצות, פניהם חיוורים, מהם סומים מובלים על ידי נשותיהם. קריאותיהם: “מצוה, צדקה, השם ישמרך, רפואה שלמה!” “כו’דה ברכה”, יתן לך האל ברכה, שלום! פרוסות לחם יבשות, שאריות, הוגשו להם לאכול על מפתן הבית או על המדרגות. לפעמים קיבלו גם בגדים ישנים, סחטוטים ומטליקים, קבקים וחצאי קבקים. הטרדנים שחזרו על הפתחים כמה פעמים בשבוע היו מקבלים את התשובה: “אללה יעטיך מה פיש”. מלים ערביות אלה שגורות היו היטב גם בפיהן של סבתותינו האשכנזיות. אליהן הוסיפו את המלה “בוכרה” (מחר) דהיינו בפעם אחרת, ביום שישי.

הקבצנים הסתובבו בשכונה לפי זמנים קבועים – בהתאם ללוח השנה שידעוהו בעל פה. בימי שישי וערבי ראש חדש היה מספרם גדל והולך שכן ביום שישי מכינה בעלת הבית מאכלים לשבת ויכולה היא להפריש שיירים בשביל העניים. כשהשיבו את פניהם ריקם היו מקללים אותנו בפרסית “אינשאללה בין ברי” (מי יתן ותמות). לא ידענו פירושן של קללות אלו. ואף־על־פי־כן לא נרתעו מלבוא שנית למקום המקולל ולפשוט יד. אלה היו מכריזים: רופה ב’ייז’ה די וינדיר" או “אלטי זאכען”! רוב העניים היו בני העלייה הפרסית שבאו לירושלים בראשית המאה הנוכחית. מר יהודה כהן, ממשכילי הצעירים הפרסים הראשונים, שסיים את לימודיו בבית המדרש למורים של “עזרה” (כיום הוא מתגורר באחת מארצות אמריקה הלטינית) היה מספר לחבריו כיצד עלו יהודי פרס לירושלים. ישבו יהודי פרס לילות וימים ודנו על עלייתם לירושלים ולכלל החלטה לא הגיעו. קם אחד מהם ואמר: רבותי, מה כל הדיונים והמחשבות הללו, כל התכנית נראית לי בתכלית הפשטות: נצא מפרס ברגל ונגיע לאחת מערי החוף. נתגנב לאחת האניות וכשניתפס יעסיקו אותנו כמסיקי תנורים. כשנגיע ליפו נלך ברגל לירושלים. כשנגיע לירושלים יארחו אותנו בבתי הכולל של העדה הספרדית ושם נמצא מקום לגור, נקבל צדקה מהכולל ונסתובב שנה אחת בעיר. יחלה מישהו, יאושפז בבית החולים “משגב לדך”, ואם חס וחלילה ילך לעולמו הרי ייקבר בהר הזיתים, ואין לכם זכות גדולה מזו מאשר להיקבר בהר הזיתים. משנוכחו העולים שההצעה טובה והנימוקים משכנעים – ארזו את חפציהם ועלו לארץ.

מועטים היו העניים מבני העדה התימנית. הנשים התימניות עבדו כעוזרות בבתיהם של נכבדי העדה הדרוזית בירושלים. הן היו מפורסמות בנקיון עבודתן ובמסירותן, ואילו הגברים עסקו במלאכות הבנין. רבים מהם עבדו בסתתות, בסבלות ועוד. בודדים בלבד, זקנים ועיוורים, פשטו יד. הם לא קיבלו עליהם את האפוטרופסות של העדה הספרדית כשם שקיבלו אותה הפרסים. הם העדיפו לעמוד ברשות עצמם. עד היום מצוי בירושלים ועד כללי לקהילת התימנים, השוכן ברחוב יפו מס' 78.

העניים מבני מארוקו קנו להם שביתה במדריגות שהובילו ל“כותל המערבי”. אלה סימלו במיוחד את עניותה של ירושלים והיו למשל: “עני די כותל מערבי”. עניי הכותל היו הירודים ביותר והם התרכזו בבית הכולל של בני העדה המארוקנית בדרך ל“ח’אן אל זית”, בקרבת הכולל האשכנזי. בכל חדר גרו שתים או שלוש זקנות שבאו באחרית ימיהן להיטמן באדמת ירושלים. זקנה אחת עזרה לשניה וסעדה אותה בנפלה על ערש דווי. הכולל המארוקני חילק להם מדי פעם בפעם תמיכות דלות. הזקנות, בחלקן, סירבו לקבל לחם חסד. הן עבדו בבתיהם של בני העדה המארוקנית האמידים, גידלו ילדיהם, עזרו להם במשק בית, בהכנת “כוסכוסו” וכיו“ב. לא היה בית מארוקני אמיד אשר לא “אימץ” לו זקנה כזו – שהיתה מעין בת קשישה במשפחה והתפרנסה מחסדיה. והיו גם “עצמאיות”: זקנות מארוקניות שהתקיימו מיגיע כפיים. הן הסתובבו בשכונותיה החדשות של ירושלים ובידיהם שתים שלוש נפות, וקראו “סווי כוסכוסו”! (עושות כוסכוסו). זוכר אני את הסדינים הלבנים המלאים “כוסכוסו”, מעשה ידיהן של הזקנות, שהיו פרושים בימי הקיץ בחצר הבית שלנו. לאחר שה”כוסכוסו" התייבש מילאו בו שקים לבנים לעונת החורף. אנו הקטנים יושבים היינו ברגליים מקופלות ליד הזקנות, מסתכלים על הנפות שריקדו בחן בין ידיהן ועל כדורי הכוסכוסו הקטנים שהיו נושרים מבין אצבעותיהן.


ב    🔗

מי היו ה“סידיאקירוס” ענייה של ירושלים? ותיקי ירושלים השיבו על שאלה זו בפסקנות: ספרדים לא נמצאו ביניהם. הספרדים נשכו בשרם בשיניהם ולא גילו עניותם ברבים. ואפילו סבלו חרפת רעב וכיסיהם ריקים היו, לא ידעו על כך שכניהם ומכריהם ולא כלום. האצילות הספרדית היא שעמדה להם. הם לא יכלו לפשוט יד. הם ראו בכך השפלת כבוד. עסקו בכל מיני מלאכות ובלבד שלא לאכול לחם חסד. בדומיה ובסבלנות נשאו את ענים ומרודם.

בני העליות השונות מארצות הקדם וצפון אפריקה, שאת תושבי העיר לא ידעו ולא הכירו, סבורים היו כי אין בירושלים משלח־יד אחר זולת הקבצנות, קבצנות מקצועית.

דוגמה לקבצנות נטלו היהודים משכניהם המוסלמים עולי צפון אפריקה שהתגוררו בהקדש “אבו מדיין” בעיר העתיקה. בני מרוקו, אלג’יר וטוניס המוסלמים ידועים היו כעזי־פנים ותוקפניים. מהם שימשו בתפקידי שומרים בשכונות יהודיות ובפרדסיהם של יהודים וערבים כאחד. אחרים עסקו במעשי־נסים, הכנת קמיעות וכיוצא באלה. רבים מאלה היו “חאג’ים” היינו עולי רגל למכה שביקרו בדרכם גם במסגד עומר הנחשב למסגד השלישי בחשיבותו בעולם המוסלמי לאחר מכה ומדינה. כיוון שלא יכלו לחזור למולדתם מחוסר אמצעים הפכו למקבצי נדבות והתגוררו בהקדש שהיה נחלתם של בני העדה הצפון אפריקנית. אלה ואלה, קבצנים יהודים ופושטי יד ערביים, “בני מערב החיצון והפנימי” התגוררו בשכנות ליד הכותל המערבי וכבשו את כל המדרגות שהובילו לכותל וכן את הרחבה שלו והסמטאות הסמוכות.

בקרב המשפחות הספרדיות מצויים היו אנשי־זרוע שהאמינו כי חברי ועד העדה משלשלים לקופתם הפרטית מטמוני זהב שהזרימו אליהם שליחי ארץ ישראל בחוץ לארץ. “סי איסטאן קומיינדו איסטי מונדו אי איל אוטרו” (הם אוכלים את טוב העולם הזה והעולם הבא), גוזלים את לחמם של עניי העדה הגוועים ברעב לעיניהם. לפעמים נסתייעו הללו גם בנשותיהם שנודעו כבעלות־לשון.

מרדנים אלה כונו “מורישקוס”, “באשיטיס” ועוד. בשמות גנאי אלה כונה כל אדם נחות־דרגה ובעל תכונות רעות. הללו בילו את ימיהם ושנותיהם בבתי הקפה וערכו מזמן לזמן התקפות על חברי הועד שעה שישבו ודנו במצבה של העדה כדי לסחוט מהם הבטחות לתשלומים והטבות כל שהן. לפעמים נצטרפה לאלה גם האופוזיציה, בעיקר בימי בחירות, כדי להפיל את הועד.

מספרים כי פעם רצה ועד העדה להפטר מטרדתם של בעלי זרוע אלה שהיו משכימים ומעריבים לפתחו ותובעים את צרכיהם ביד חזקה וזאת בשעה שהפרוטות שהיו מצויות בקופת העדה היו מיועדות לשם תמיכה ביתומים ואלמנות או ב“סידאקירוס” (עניים) מבני העליות השונות, פרס, תימן ומונאסטיר. מה עשו? הלכו והעמידו בראש ועד העדה את השופט משה ואלירו, חבר בית הדין המחוזי בתקופת המנדאט. בימי כהונתו כראש הועד של העדה הספרדית חששו בעלי הזרוע להתקרב לועד העדה בשעת ישיבותיו. הם חיכו לצאתו של השופט מבית המשפט בשעת הצהרים. ומשיצא ליוו אותו ממגרש הרוסים, מקום משכנם של בתי המשפט בימי המנדאט, ועד ביתו כשהם שרים בנגון מגילת רות את הפסוק הראשון “ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ”. במשפט זה רצו לציין כי בימי שלטונו של שופט כראש ועד העדה שורר רעב בקרב עניי העדה הספרדית.

עזות פניהם של בעלי־הזרוע לא ידעה גבול. סיפר לי הנגר ריקאנאטי כי ראה פעם כיצד הורידו את ה“פוש” (המצנפת) מעל ראשו של הרב וידאל סוראנגה, שהיה ידוע בנקיון גלימותיו ההדורות, ורמסו אותו ברגליהם. כשביקש הקצין מזרחי שהיה ממונה על תחנת המשטרה במחנה יהודה לאסור את האנשים שחיללו את כבוד הרב ואת כבוד התורה מנעו הרב מכך.

המנוח יוסף בראזני הישיש סיפר:

“נו סאלימוס אבאש קון לוס עניים”. לא יכולנו להם לבריונים הללו. הם שפכו את דמם של הרבנים ושל נבחרי העדה. פעם ביקר רונלד סטורס, מושלה הבריטי של ירושלים לפנים, בבית העיריה והתאונן באזני ראגב אל נשאשיבי על מספרם הרב של העניים היהודים. הוא שאל על שום מה אי־אפשר לתת להם קצבה אישית. הזמין ראגב את ברזאני כדי לשמוע את דעתו. באותו מעמד נמצא גם איתמר בן אב“י. פנה ברזאני אל בן אב”י ואמר לו: תשיב לו באנגלית שאם ינהיגו קצבה יהפכו כל יהודי ירושלים לעניים.

פעם, בהיותי חבר ועד העדה, המשיך ברזאני וסיפר, השיגו אותי העניים בעלי הזרוע בעיריה. כמאתיים איש הצטופפו על מדרגות הבנין הישן של העיריה שממול שער יפו. בראשם עמד פרחיה סארגוסטי, “קי לי טומאב’ה חולי”, שהיו לו התקפות של חולי נפל. אותה שעה הגיע ראגב לעיריה ומשראה את ההתקהלות של העניים פנה אלי ואמר: “בידך תיח’מח’ם”, אם רצונך לעסוק בעניני רבנים, היינו בעסקי ציבור, עליך להתפטר מתפקידך בעיריה מיד.

יצחק שלום מספר:

אבי מת עלי בילדותי. אמי נישאה שנית ורעבתי ללחם, פשוטו כמשמעו. הלכתי אל קופת התמחוי שמנהליה היו חיים קאסוטו ונסים מזרחי בנה של צפורה לה פולב’ירה (אשה שריפאה את מחלות העיניים בעזרת אבקה – ראה הפרק “מחלות”) וקיללתי את הקופה במלים “אינעל דינקום” (תקולל דתכם). קללה זו, בני העדות השונות בירושלים נזהרו מלהעלותה על דל שפתם מחמת חומרותה ותוצאותיה המשפטיות. הדבר נודע בבית הדין ומיד הטילו עלי “ארבע מיתות בית דין”. העלו אותי על סולם, פשטו מעלי את כותנתי, קשרו את ידי והתחילו מכים אותי לקול צלילי “הוא רחום יכפר עוון” וכו'. לאחר מכן השכיבוני על הרצפה “יידו” בי אבנים בחינת סקילה. סיימו בכה והדליקו נר חלב והתיזו עלי כמה טיפות בחינת שריפה. על ארבע מיתות בית דין אלו ניצח שמש בית הדין יעקב ג’יראסי אביו של יצחק ג’יראסי. לאחר מכן ביקשתי “מחילה” ו“הכניסו” אותי לרשימת מקבלי הנדבות.

ימי ראש חודש היו ימים בהם נהגו עשירים ובעלי יכולת וכן נציגי מוסדות שונים לחלק ביד נדיבה תמיכות לעניים. מספרים כי הרב יוסף פראג, אחי סבי ששימש לאחר מות אביו רבי יצחק פראג כמנהל בית המדרש “דורש ציון”, נהג לחלק מדי חודש בחודשו מתוך מטפחת אדומה מלאה מטבעות שונות, נדבה מיוחדת לכל עני ועני לפי מצבו.

ביום זה זכו גם בני עניים למעט רווחה. מספרים כי חכם בכור פאפולה, מלמד בתלמוד תורה של הספרדים, נהג ללכת לשוק ולמלא שקים ב“דברים טובים” כגון פירות ועורך עם תלמידיו מסיבת ראש חודש. כך השתדלו להקל על עניים ומרודים של בני העניים.


ג    🔗

היו גם עניים נחמדים, שעוררו תשומת לב, ביחוד זקנים. ברצון היינו נותנים להם את “הסחטוטים” או את “הקבקים” שהיו בכיסינו, כדי שיניחו ידיהם על ראשינו ויברכונו. וכך עמדנו, אנו הקטנים, תחת כפות ידיהם כששפתותיהם לוחשות את הברכה המסורתית: “יברכך השם וישמרך, יאר וכו'” ומסיימים: “ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם” ומוסיפים “בן פורת יוסף” ! לפעמים חדרו העניים אל הבית בשעת ארוחת צהרים, שכן הדלתות היו פתוחות לרווחה וללא פעמונים. בהיותך שקוע בארוחה עלה קול חרישי מעבר המדריגות: צדקה, נדבה, מצווה, עני, ה' ישמרך! אז היתה קמה אמא ממקומה, גודשת מכל מנות האוכל לתוך צלחת עמוקה, פורסת פרוסות לחם עבה ומגישה לעני.

היו עניים אשר לא הסתפקו בנדבה שהוגשה להם. על סוג עניים כזה הייתי לפעמים רוגז בקטנותי. וכשהיה אבי תופסני בשעת רוגזי היה נוהג לאמר לי. לא כך בני ידוע כי כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך “באחת עשרה ברכות”. (ב“ב דף ט ע”ב). לא חשובה הפרוטה שאתה נותן לעני אלא האופן שאתה נותן את הפרוטה. תן את נדבתך בני, אף הקטנה ביותר, בנפש חפצה ובחיוך על פניך.

בעארה שבעיר העתיקה, בחנותו של חכם ניסים יעיש, ישבו גבאי הצדקה של הכולל הספרדי וחילקו צדקה לעניים. היו עניים שהיו ראשי כנופיות שידעו כיצד לתבוע את חלקם מאת הגבאי יוסף בראזני שהיה חבר ועד העדה. סיפר יוסף ברזאני: פעם בא אליו בערב שבת יהודי עני בשם ס. ואיים עליו שיחתוך את ראשו (“לי ב’ה קורטאר לה קאב’יסה”) אם לא יתן לו חצי נפוליון, סכום די נכבד באותם ימים. כיוון שערב שבת היה נתן לו גבאי הצדקה שלוש כיכרות לחם, בקבוק יין לקידוש ודג מטוגן. לאחר זמן־מה חזר אליו שנית בלווית שני בניו כשבאבנטו “ח’נג’ר” (פגיון ) ואיים עליו. ברזאני, שהיה גר באותו זמן במונטיפיורי קרא לעזרה את בנו של חכם יצחק דאסה. לבסוף נתנו לו ביום הראשון נפוליון שלם ושלחו אותו מירושלים.

לפעמים היו באים לביתו של ברזאני עניים שהיו קונים במשיכה חפצים שונים.

הבריונים הללו היו בעיקר אנשים שהתאכסנו בחצרות “הקדש אלמנה” שבעיר העתיקה, רובם יוצאי ארצות הבלקן, ממונאסטיר ועוד שהטילו את מוראם וחיתיתם על גבאי הצדקה.

בעיר העתיקה היו מצויים עניים גם שלא מבני עמנו. עניי ישראל עומדים היו על פתחי חנויותיהם של חנוונים וסוחרים יהודים בשקט ובהכנעה. ואילו המוסלמים לבושים היו בלויי סחבות, ביניהם סומים רבים, אשר שרו פסוקי קוראן מלווים ברכות ותחינות קורעות לב. אל העניים המוסלמים נלוו לפעמים נשים רעולות שלבשו “חברות” בלות ודהויות. בפני תחינותיהן של אלה לא יכולת לעמוד. המוסלמים נטפלו בעיקר לתיירים שהיו מבקרים במקומות המקודשים בעיר העתיקה. העתון “פלסטין” בגליונו מיום 19 במארס 1913 כתב: עונת התיירים בירושלים היא עונת העניים והקבצנים ומספרם אינו קטן ממספר התיירים. פוגש אתה אותם ברחובות ובפתחי החנויות ובתי המלון קבוצות קבוצות. מהם מחקים חולה ניכפה ומהם פושטים בגדיהם כאדם בגן העדן וחוה על ידו. מהם מקיפים את התיירים, וביחוד את התיירים הרוסים, אוחזים בשולי בגדיהם ומצטלבים, אף כי פלחים מוסלמים הם מכפרי הסביבה. אינם מרפים מהתייר עד אשר מתקומם ומקלל את השעה שבא לבקר בירושלים.

מעטים היו העניים האשכנזים בירושלים. בקשת־הנדבות שלהם היתה “בהדרת מלך”: שנים שלושה רבנים חבושי שטריימלאך שוטטו יחדיו עם מטפחות אדומות וגדולות בידיהם. הם לא חזרו על בתי הספרדים, כי אלה בני עניים היו ברובם. העשירים הספרדים המעטים שבירושלים יצא שמעם בין האשכנזים כקמצנים. ואולם עניים ספרדים ביקשו נדבות גם אצל אשכנזים. העניים האשכנזים לא הסתפקו במועט כאחיהם למעמד הספרדים. “ח’לבי” שימש בפי האשכנזים שם נרדף לעני. כשהיו אומרים למישהו: “דו ביסט א ח’לבי”? כוונתם היתה האם קבצן אתה? לא ידוע מניין בא להם המושג ח’לבי, שכן אנשי חלב (ארם צובא) לא נמנו באופן מיוחד על מעמד העניים. הם היו דווקא הנדיבים ביותר מבין העדות המזרחיות. לעומתם נהגו האשכנזים לתת לעניים חתיכות סוכר ולפעמים גם “פתקאות” שהוכנו על ידי ועד כל הכוללים ובית התבשיל. ערכן של פתקאות אלה היה מועט. מטבעות נחושת לא היו בנמצא. בימי מלחמת העולם הראשונה הוציאום התורכים מכלל שימוש, כדי להכין מהם כדורים. המטבעות הקטנים שהיו עוברים אז לסוחר היו: הקבק (קופיק עם הצלב שנקרא בשם “קרוצר”) מחצית הקבק ששוויו היה “הלר”. אלה היו מטבעות אוסטריים. שני פתקים היו שווים ל“הלר”. מי שנתן לעני “הלר” קיבל חזרה פתק אחד מידי העני. לפעמים הופיעו גם נשים כבודות, ספרדיות, שעשו “קוז’יטה” – אוסף נדבות למקרים מיוחדים, כגון ריפוי חולה או הכנסת כלה ענייה לחופה.

כיום השתנה הנוף הירושלמי. עניים אינם מסתובבים בסמטאותיה ובשכונותיה של העיר עם תרמילים גדולים לאיסוף פרוסות לחם, שאריות של ירקות ופירות. קם דור חדש. את הנדבות אוספים לתוך קופות וצלחות. אולם עוד ישנם עניים הרובצים ברחובותיה המרכזיים של העיר. לפרקים נדמה לך כי מהלך אתה בסמטה הצרה, שהובילה לכותל המערבי, ששמשה בעבר מקום משכנם של עניי ירושלים.


 

בעלי מלאכה ועיסוקים    🔗

בעלי המלאכה והאומנים בני העדה הספרדית בירושלים העתיקה היו אנשי עמל פשוטים, שבזיעת אפם אכלו לחמם. הם קמו משנתם עם עלות השחר, ולאחר שהתפללו מנין ראשון בבתי־הכנסת המרובים פנו לעבודתם הקשה שנמשכה ללא הפוגה עד צאת הכוכבים. בשעות הערב, בהגיע זמן מנחה ומעריב, עמדו ופשטו מעליהם את בגדי־העבודה, אלה ה“דיב’אנטאליס”, הסינרים המטולאים, וסרו שנית לבתי־הכנסת. רובם לא היו מומחים גדולים במלאכתם. ידעו את אשר ידעו תוך לימוד ממושך ו“הסתגלות” לעבודה עד שנמצאו מתאימים לה. פועלים עבדו בחנם שתים שלוש שנים ולאחר מכן קבלו בישליק אחד בשבוע. לבתיהם חזרו לאחר שקיעת החמה עייפים ורצוצים וישבו לסעוד סעודה דלה עם בני המשפחה. בשעות היום הסתפקו בספל “סחלב” חם, ביצה קשה עם כעכים שסיפקו להם הרוכלים מיג’אן ושבתאיקו.

נמצאו בעלי מלאכה צנועים שלא הסתפקו בחיי העולם הזה אלא נרתמו גם למעשי חסד עם המתים וכי יש לך מצווה גדולה ממצוות רחיצת מתים והלוויתם לבית עולמם? זהו חסד של אמת. מסירותם של אנשים אלה נתגלתה במיוחד בשעותיהן הקשות בחייה של ירושלים, בימי מלחמת העולם הראשונה, כשמחלת החולירע הפילה חללים שכוסו בשכבה של סיד מחשש של התפשטות המחלה. המתים נערמו ערימות ערימות בהר הזיתים, מחכים לקבורתם, ופשוטי־עם אלה שומרים עליהם מפני חיות טרף. הם עשו מעשיהם מתוך חרוף נפש ממש. מהם נזכיר את נחום ומוסה בלו, שמעון מיז’אן מוכר ה“בלוזה”, הסוטלאג' והסחלב.

שוליות של בתי־מלאכה סייעו לפרנסת משפחות הוריהם. שני האחים בצלאל עבדו זה אצל סנדלר וזה בבית החרושת לאיטריות של מנדלבאום. אברהם בצלאל מספר כי אביו היה נוהג לסור ביום שישי אל נותני העבודה של בניו כדי לקבל מהם את ה“סימאנדה”, שכרם השבועי. משכר זה הפריש כמה מטליקים לבניו. מי מאתנו העז להתקומם נגדו? אביאה כבוד די פאדרי אי מאדרי, כיבדנו את אבינו ואת אמנו. יצאנו לעבודה עם שחר לאחר שהתפללנו וכי מי יצא לעבודתו בלא שיתפלל תפילת בוקר או לפני שאמר כמה פרקי תהלים? בחורף קמנו לתיקון חצות.

בנים לאחר שנשאו להם נשים נשארו לגור עם הוריהם וסעדו על שולחנם. הם השתתפו בכלכלת הבית ונשותיהם עזרו לחותנת.

סדנאותיהם היו מפוזרות ב“עארה” (רחוב היהודים) וכן ברובעים המוסלמים והנוצרים ועד שערי ה“קימאד’ה” (הקבר הקדוש) הגיעו. במקום זה לא דרכה רגל יהודי מאז ומעולם והוא שימש, לפרקים, מקום סתר לסחורות שנגנבו מתוך חנויותיהם של היהודים – מעשי ידיהם של פרחחי השכנים אשר ידעו שיד היהודי לא תשיגם כאן. אולם בניהם של אותם סוחרים אשר נולדו בראשית תקופת התחיה הלאומית, השיגו את עושי־העושק גם בתוך הכנסיה והחזירו את הגזילה.

בין בעלי־המלאכה הידועים נזכיר את שבתי פנסו הפחח שסדנתו עמדה ליד הקימאדה, כנסיית הקבר הקדוש, ואת יוחנן עזרא שעסק בהתקנת משאבות לפתחי הבורות.

דלות וחשוכות היו הסדנאות ברחוב היהודי. בעלי־המלאכה עשו את עבודתם לאור אשנב קטן שבתקרה במשך היום ולאורן של מנורות נפט בשעות הערב. האויר בהן היה דחוס. מתוכן יכלו לעקוב אחר כל המתרחש ברחוב שהחנויות היו חלק ממנו. בעלי־המלאכה לא הרגישו עצמם בודדים בעשותם עבודתם. משעות הבוקר ועד הערב היו יוצאים ובאים חברים וידידים, יושבים על דרגש קטן בפתח החנות, ומנהלים עמהם שיחות מענייני היום. גם הרבנים נהגו לצאת ולבקר בחנויות כדי לחטוף שיחה עם בעליהן, אך הם העדיפו לשבת בחנויותיהם של סוחרים נכבדים. נוהג זה קיים היה גם בקרב הסוחרים המוסלמים שבפתח חנויותיהם ישבו שיח’ים מוסלמים ביחוד בשעות של אחרי הצהרים וגלגלו שיחה עם בעלי החנויות על ענייני היום.

בסדנאות עבדו פועלים ובעלים ללא כל חציצה וחילקו ביניהם את פתם. עבדו ושוחחו ושרו יחדיו. הם היו משפחה אחת שהעבודה איחדה אותם ולא נזקקו לכללים ולחוקי־עבודה כפי שמקובל הדבר בימינו.

בקרב המוסלמים לא היו בעלי מלאכה מרובים. מעמד בעלי המלאכה היה מושפל בעיניהם. הם ביכרו את ה“סראייה”, משרדי הממשלה, על סדן העבודה. עם זאת מצויים היו ספרים ששימשו גם כמוהלים להם. פרט לאלה לא עסקו המוסלמים בעבודת כפים, להוציא מן הכלל את הבנאים אשר הקימו בירושלים את המנזרים הנוצרים ובתי־המחסה היהודיים. אך אלה היו כולם מבני הכפרים שבסביבת ירושלים.

לפיכך היו המוסלמים וחלק גדול מבני העדה הנוצרית בין מספקי העבודה לבעלי־המלאכה היהודיים. “מומחיותם” בהתקנת חלונות, במלאכת פחחות ונגרות, הביאה אותם גם למקומות שרגל יהודי לא דרכה בהם. הם גם הוזמנו לבצע מלאכות שונות בבית לחם וברמאללה.

מרבית המלאכות שעסקו בהן רוב ימות השנה היו הטלאות ותיקונים לסוגיהם השונים, כך הפחחים, החייטים, הסנדלרים, הזגגים וכו‘. החייטים עסקו בהפיכתו של מעיל ישן ובלוי לצידו השני, אותו מעיל שכבר לבשו הסבא ואחר כך בנו ועתה נמצא ראוי לנכד. הסנדלרים הרכיבו סוליה על גבי סוליה והדביקו לנעליים טלאי עור משומש מפנים ומאחור כדי שיחזיקו מעמד לפחות עד לחג הפסח או סוכות. הפחחים הדביקו תחתית לדלי מים או לפח, החליפו תחתיתו של כד (ג’ארו), הלחימו את קומקום הקפה או את צלחות ה“זינגו” (הבדיל), תיקנו את המרזבים הישנים והחלודים הצמודים לדפני הבתים מזה דורות שבימי הגשמים מלאו מים והציפו את החדרים. משום כך לא נקראו הללו סנדלרים, חייטים וכו’, אלא כונו “ארימינדאד’ירוס” “סאפאטירוס” (מטלאי בגדים ונעליים). לתואר “שאסטרי” (חייט) “קונדוריירו” (סנדלר) זכו רק מעטים.

כגברים כן הנשים. ה“שאסטראס”, היינו התופרות, עסקו בהתקנת שמלותיה של הסבתא לבתה ואת שמלת הבת הנשואה לבנותיה שלה. “קיצרו” שמלה ו“האריכו” שמלה, כי פ’וסטאן מואיבו" (שמלה חדשה) היתה מיועדת לחגים בלבד.

המכנסים הראשונים הארוכים שלבשתי בחיי, היו מכנסיו של דודי הרוקח, אחי אמי, שנתנם במתנה לאחר שלבשם זמן רב. אברהם איל שאסטרי אברהם החייט, החברוני בעל היד העקומה, התקינם למידת גופי, המכנסים הארוכים הראשונים שלי לא היו איפוא חדשים ולא זכיתי לשמוע מפי חברי את הברכה “תתחדש”. בן שש עשרה הייתי אז וטעמו של הדבר עודו טמון בלבי.

בעלי־המלאכה השלימו עם גורלם וכיבדו אנשי תורה, אלה שחנן אותם האל בדעת ובתבונה. ביקשו קירבתם ובכל עת מצוא ישבו ושמעו לדרשותיהם ולהטפתם של חכמים נבוני־דעת. ידעו החכמים נפשם של בני העדה העמלים והם תיבלו דרשותיהם במיני אגדות וסיפורים, דברים שיש בהם נחמה ועדוד, הכל בלשון עממית פשוטה ועסיסית. המקובלים ביותר מבין החכמים הדרשנים היו שמואל פדרו ובן ציון פרידיס. אולם בעלי־מלאכה פשוטים אלה לא יכלו לרדת לעומקן של הדרשות שהשמיעו רבנים “בשבת הגדול” “בשבת זכור” או “שבת תשובה”. בשבתות אלה נטלו להם מושב בבית הכנסת של רבי יוחנן בן זכאי בו נשאו הרבנים את דרשותיהם, במקומות מרוחקים, סירקה די לה פואירטה, קרוב לדלת (האחורית), קיפלו רגליהם תחתם והקשיבו תוך נמנום לדברי הפלפול של הרבנים הנודעים. רק בסיום הדרשה נתעוררו משנתם החטופה כדי לענות אמן אחר הקדיש בסיומה של הדרשה. מבוישים ונכלמים עמדו בפני חבריהם והיו מתנצלים ואומרים: כפרת עונות, עוד לא סרה ממני עייפותי, יסלח לי האל.

הם לא נקראו בשמות משפחה אלא לפי משלח־ידם. יאקוב’יקו איל טיניקיג’י (יעקב הפחח), מושון נחמן איל ארימינדאד’ור (משה נחמן המטליא) וכיוצא באלה, כל מי שנקרא בשם מנחם הוסיפו לו את הכינוי “חכם מנחם טליגה”, היינו חכם מנחם בעל נרתיק הטלית, והוסיפו מיד לה מוז’יר סייגה איל מארידו קושו לה ב’אב’ה ביסקוג’ו" (האשה עוורת, הבעל חיגר והסבתה היא צנומה).

הם עצמם בדו מלבם אגדות שבאו לאשר ולאמת את מצבם הדל. ביום הכיפורים – היו בעלי המלאכה מספרים – עומד הקדוש־ברוך־הוא כבר בשעות הבוקר המוקדמות ומצווה על מלאכיו ומשרתיו עושה רצונו כי יוסיפו בשנה הבאה לכל גביר וגביר שבעיר העוברים לפניו כ“בני מרון” עושר על גבי עושר. כך עומד הוא ומגלגל בעשירים ובגבירים עד שמגיעה שעת־נעילה, ומי נותר בשעה זו אם לא אנו, בעלי־המלאכה האביונים? אך הזמן דוחק ולכן פונה הקב"ה למשרתיו ואומר: פלוני הפחח ימשיך גם בשנה הבאה להיות עני כפי שהיה ויוציא את לחמו בזיעת אפיו. וכן פלוני החייט והסנדלר. מה פלא – מסיימים היו בעלי־המלאכה את סיפורם – אם העוני והדלות מחזיקים בנו שנה אחר שנה ללא הרפות.

ועוד היו מספרים כי פעם רצה סנדלר עני לראות במו עיניו את מזלו. הלך למקום שממנו קולחים מים. ראה שדרך צינורותיהם של העשירים קולחים מים בשפע, ואילו מצינורו הוא יורדות טיפות טיפות בלבד. משראה את מזלו חזר לעבודתו ובהכותו בפטישו על סוליית הנעל היה אומר וחוזר ואומר: שופטו בעיני (בערבית: ראיתי את מזלי במו עיני) ועלי להשלים עמו כי כך נגזר עלי.

מלאכה אחת בלבד לא הספיקה כדי מחייתם וסיפחו אליה עבודות אחרות קלות יותר. נסים יעיש למשל היו לו שני עיסוקים בעת ובעונה אחת. היה “דלאל”, היינו כרוז לבגדים ורהיטים ישנים שהיה רוכש מאת יורשיהם של אלמנות וזקנים שנפטרו. בו בזמן שימש “אפריסיאדור”, היינו מעריך ערכם ושווים של בגדי הכלה.

והיו בעלי־מלאכה שהביאו תשועה לרבים מבני עדתם אשר סבלו תחת תגרת־ידם הקשה של פקידי הרשות בימי שלטונה של תורכיה, וזאת עקב הקשרים הטובים שקיימו עמהם והשירותים הנאמנים אשר הגישו לבעלי השררה בממשלה ובצבא.

סיפר לי מר יעקב אלעזר: בדרך לכותל המערבי עמדה חנותו של הסנדלר דוד כאליו שהיה תופר למפקד הצבא שבעיר מגפים משובחים (ג’יזמיזיס). ב“חג אל פיטר” שלאחר צום רמדאן וכן בחג הקרבן “עיד אל אדחה” היה מפקד זה יורד כמנהגו למסגד עומר הוא וחייליו ותזמורת צבאית עמהם. בדרכו עובר היה על פני חנותו של הסנדלר היהודי. משראה את הסנדלר עצר מיד, העמיד את התזמורת לפני החנות ופקד עליה “לתת מארש” צבאי לכבוד הסנדלר היהודי שבזכותו נועל הוא מגפים יפים וחזקים.

יעקב אלעזר מספר עוד על יצחק בנו של יעקב מזרחי, רפד מהטובים בעיר, שלו נמסרה מלאכת הריפוד של ה“חנטורים” (העגלות הפרטיות) ואת ה“טקים” (עגלה בעלת מושב אחד וסוס אחד של בעלי השררה). קשריו של זה עם האפנדים ואנשי הרשות סייעו בידו להסתיר מעיני השלטון מספר “פרארים”, משתמטים מחובת הצבא התורכי במלחמת העולם הראשונה.

כן ידועה היתה האשה ממשפחת ריקאנאטי אשר הכירה את כל הדיפלומטים שהיו באותם הימים בירושלים שכן היא גיהצה ועימלנה להם את צווארוניהם הלבנים.


ב    🔗

“החייטים” התרכזו בעיקר מסביב לבית הקפה “אל בשורה” שהיו לו שני פתחים וששמש מעין שוק הפשפשים. בחנויותיהם של יעקב קלדרון, יעקב קמחי, מאיר לוי, נמכרו בגדים ישנים ובעלי־מלאכה “תיקנו” בו במקום כל בגד ישן שנמכר ושטעון היה תיקון. הסוחרים ובעלי־המלאכה במקום זה היו בעיקר “מניסטירליס” היינו יוצרי העיר מוניסטיר שעיקר עיסוקם בבגדים בלויים.

מצויים היו כמובן גם חייטים שלא עסקו במכירת בגדים ישנים וטליאתם. מומחיותם נתבטאה בכך שידעו להפוך בגדים ישנים לחדשים. והיו גם כאלה שתפרו מעיל חדש מאריגים אשר המזמינים קנו בחנות.

את הרבנים הלבישו שני סוגי חייטים. נשותיהם המומחות לדבר או תופרות אחרות תפרו לה את ה“אנטיריס” (קפטנים). את הגלימות הזמינו בעיקר אצל החייטים הארמנים, אותם חייטים מומחים שתפרו את גלימותיהם של אנשי הכמורה הנוצרים.

גלימותיהם של אנשי הכמורה כגון יוונים, ארמנים יוונים אורטודוקסים, קופטים ועוד היו עשויות בפאר רב. השרוולים ארוכים ומרופדים מבפנים בד של משי צבעוני, הכנפות יורדות עד ברכיהם ומשוות להן תואר והדר. ואילו גלימותיהם של הרבנים הספרדים היו עשויות בחסכון ולפי מידת לובשיהן. מראה צנוע היה להן ושוליהן לא טאטאו את סמטאות העיר העתיקה. רק גלימותיו של הרב יוסף מרדכי שהיה בעל קומה היו עשויות ברחבות ושרווליהן ארוכים. משום כך נהגו להגיד שהוא לבש “ג’ובים די פאפאזים” (גלימות של אנשי כמורה).

את “האנטריס” הצבעוניים שעליהם התנוצצו כפתורים לבנים משובצים חוטי משי תפר חכם יעקב פילוסוף, אביו של הרב אברהם פילוסוף שהתמחה גם בהכנת פריכיות רקומות להיכלות בתי כנסת. כן תפרה אנטריס בוליסה (מרת) דונה חיון, זו האשה שהכינה את ה“אשוגאר” (בגדי הכלות). אמותינו נהגו לתת את הכנת ה“אשוגאר” לידי תופרות אלמנות ובקבלנות. תופרות אלו היו על פי רוב מהעדה המארוקנית.

מלבד הגלימות לבשו רבנינו וכן המון העם “סאמאראס”, פרוות משובחות ושאינן משובחות. הפרוונים הידועים ביותר היו היוונים אשר למדו את המלאכה בארץ מוצאם.

החייטים העסיקו פועלים ופועלות שעבדו בצוותא משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הערב עם הפסקה בת חצי שעה לארוחת הבוקר ושעה לארוחת צהרים. ימי חופשתם היו בחול המועד פסח וסוכות.

שכרם היה שבועי או בקבלנות. שיטת הקבלנות שהיתה נהוגה נקראה “טאריחה”. פועלים שידם “ליב’ייאנה”, לאמור קלה, סיימו תפירת מעיל או מכנסים תוך שעות ספורות והלכו להם. אלה שידם היתה “פיסגאדה”, היינו כבדה, עבודתם התנהלה בעצלתיים ונמצאו כמובן מפסידים. הפועלים השבועיים קיבלו את שכרם ביום שישי כדי שיוכלו לקנות צרכי שבת.

ראשוני החייטים המודרניים הופיעו בירושלים סמוך למלחמת העולם הראשונה. אלה היו האחים יצחק ומשה כהן וכן אלעזר. הידוע ביותר היה יצחק כהן אשר עזב לאחר מכן את החייטות ופתח חנות בגדים מפוארת סמוך לשער יפו. מוצאו של יצחק כהן היה מיוון ויחסיו עם אנשי הפאטריארכיה היוונית האורתודוקסית הביאו לידי רכישת המגרשים שעליהם עומדת כיום שכונת רחביה מאת המנזר היווני. עם החייטים המודרניים נמנו גם שמואל אמזלג ומשה ישעיה.

תעשייה מיוחדת במינה שהיתה נפוצה ומכניסה רוחים היתה תעשיית ה“טאקאיקאס”, כיפות, שלבשו אותם קטנים וגדולים כאחד. וזה מעשה הטאקאיקה. אם נותרה חתיכת בד מהמעיל או מהחליפה או כל שאריות כל שהן של בדים, התקינו מהן טאקאיקה, כלומר נטלו חתיכת קרטון עגולה ועטפוה בבד. טאקאיקה מעין זו שימשה לכיסוי הראש בכל עונות השנה וכך היו הפנים גלויים לשמש בקיץ ולגשם בחורף. רק לאחר מכן התחילו תופרים “קאסקיט” שהיתה לו מצחיה שכיסתה על הפנים.

בתעשיית הטאקאיקאס עסקו יעקב קמחי לוי ובכור בצלאל. תעשיית ה“קסקטים” הובאה על ידי האשכנזים. ראשון להם חיימתיק (חיים מתוק) שחנותו עמדה במאה שערים.

על בכור בצלאל מספרים כי נהג לרקום על גבי הטאקאאיקאס את המקומות המקודשים כגון כותל המערבי, מערת המכפלה, קבר רחל אמנו בית המקדש ועוד.

בעל המלאכה שהיה מקובל עלינו ביותר בימי ילדותנו היה הטיניקיג’י (הפחח). תכופות בקרנוהו בחנותו הקטנה ושהינו בה שעות ארוכות. הטינקיג’י הוא אשר היה בודק את הגגות ואת המרזבים ומתקן את הטעון תיקון כדי למנוע דליפת מים אל הרחוב. כל טיפת מים שלא פלסה לה דרך אל הבורות הלכה לאיבוד, הפסד שאין להשיבו שהרגשנו בו היטב בעונת הקיץ.

הטיניקיג’י הוא שתיקן את פחי המים ואת הדליים (אל קוב’ו) שהיינו משלשלים לתוך הבורות כדי לשאוב מים. כמה כאב הלב כאשר לאחר שמלאנו את הפח מים גילינו כי קולחים החוצה סילונים סילונים דקים. עד שהגענו הביתה נמצאה מחצית־הפח ריקה. הפחח הוא שהחליף תחתית פגומה של פח או של דלי והדביק במקומה תחתיה אחרת חדשה נוצצת. הפחח הוא שסתם את החורים והסדקים בכל אותם כלי־בית שהיו עשויים פח או בדיל (ואלה היו הרוב) ועשאם חדשים עד כדי כך שהחזיקו מעמד חדשים ושנים.

הנגרים הפשוטים, אלה שעשו לנו עבודות קטנות, כביכול, רב היה ערכם ברחוב ובבית. הם אשר הכינו את דרגשי־העץ (באנקיטאס) ששימשו מושב לקטנים ועליהם נחו רגליהן העייפות והתפוחות של אמותינו. הם שפינקו את אמותינו בהתקינם להן “מקררים”, מיני ארגזים קטנים עליהם מתחו רשת דקה כדי לשמור בתוכם את מצרכי האוכל בעונת הקיץ. ארגזי־עץ אלה תלויים היו על וו שבקיר החצר סמוך למטבח.

נגרים פשוטים אלה סרו אל הבתים כדי לתקן כסאות רעועים וספות ישנות. שמור בזכרוני מראהו של משה נבון “איל אלטו” (רם־הקומה) שעל מצחו התנוססה בליטה גדולה בצורת כדור. עינים היו לו גדולות ונוצצות. הוא נהג לבוא אל ביתנו תכופות כדי לתקן רהיטי בית ישנים ושאר אביזרים עשויים עץ. ביקוריו אצלנו היו לו גם בחינת התפרקות שכן לפעמים היה מפסיק את עבודתו, יושב לנוח ובה בשעה גומע מכוס הקפה ומכרסם את העוגות ש“בוליסה רחל” זו אמי היתה מגישה לו. הוא היה איש שיחה ואמי היתה יושבת על ידו ומקשיבה בהתענינות רבה לסיפוריו המלבבים.

נגרים פשוטים וחביבים אלה הלכו ונעלמו ברבות הימים. הופיעו נגרים חדשים, מודרניים, והם אשר הכינו לנו “בורוניס” (שידות), “אלמארייוס קון דוס פואירטאס”, או, קון טריס פואירטיאס או איספיז’וס (ארונות בעלי שתים ושלוש דלתות עם מראות). בין הנגרים המודרניים הללו זכור לנו בכור מהודר, איש יפה תואר ואוהב חיים אשר השכיל “להלביש” רהיטיו בדברי נועם וחיבה שהעלו לפעמים סומק קל על לחייהן של אחיותינו הבכירות.

הסנדלרים אף הם היו בעלי מעמד מיוחד בחיינו. הנעליים שנעלנו בילדותנו כבדות היו תמיד, עשויות טלאי על גבי טלאי וסוליה על גבי סוליה שהתקינו להן הרימינדאד’ור או איל סאפאטירו (מטליאי הנעליים) מספרים על משה אל חי שעלה לארץ מכרתים שידע להתקין טלאים בצורה אמנתית “כי נו סי ב’יאה איל רימינדו” שלא היו משגיחים בטלאי. על משה אל חי זה מספרים כי בבואו לירושלים לבש עוד את התלבושת המיוחדת לבני כרתים ובחגורתו היה תקוע פגיון כדרכם של תושבי אותה ארץ. פעם נבהלו באי בית הכנסת מהפגיון שהיה תקוע בחגורתו ובקשוהו להסירו במקום הקדוש הזה.

אך מה גדולה היתה שמחתנו כאשר סרו אל בתינו, שבועיים־שלושה לפני חג הפסח, הסנדלרים חיים נחמיאס, מאיסי, ואלעזר יושע שחנויותיהם עמדו ב“באב איל סילסילה”, ולקחו “מיזוראס” לבני הבית לשם הכנת נעליים חדשות. גאים היינו בנעלינו אלה שנעלנו בימי חג ומועד בלבד. תכופות הן השמיעו קולות חריקה בלכתנו – דבר שהוסיף להן ולנו הדר ויופי שכן הכל היו מסתכלים אחרינו. חרף הזהירות ותשומת הלב שהקדישו למדידות לא תמיד התאימו הנעליים לרגלינו. לפעמים לוחצות היו עד לכאב ומשביתות את חגינו. יסלח להם האל. מספרים כי סנדלר היה בירושלים ושמו קדוש כשהיו מזמינים אצלו זוג נעליים, קשה היה להבדיל בין נעל ימנית לנעל שמאלית.

הסנדלרים היוונים והארמנים היו בני־תחרות רציניים אפילו לסנדלרים המעולים שלנו האחים סטרומזה וקמחי. נעלי הנשים של קריקוריאן ומיטרי כבשו ביפין את לב אחיותינו הבכירות ואמותינו.


ג    🔗

בצדם של בעלי מלאכה אלה לצרכי יום־יום מצויים היו אמנים מיוחסים שמלאכת־כפיהם נועדה להזדמנויות מיוחדות אם כי לא כל כך נדירות. בני משפחת “מזרחי לוס פלאטירוס” (צורפי הכסף) הכינו עדיי־כסף־וזהב ושאר תכשיטים לאמהות וכלות. חנויותיהם האפלות של חכם יעקב, משה,יוסף, שלמה ורפאל מזרחי עמדו זו ליד זו בשוק הצורפים ההומה ובעליהן עסקו בתשוקה ובלהיטות במלאכה עדינה זו שעברה בירושה מאב לבן מזה שלוש מאות שנה.

אלה הם שהכינו את כריכותיהן המוזהבות של מגילות פורים, מתנת הכלה לחתנה. הם שקישטו את זרועותיהן של אמותינו במאניאס (צמידים), תלו על אזניהן את ה“איסקוראליג’אס” (הנזמים). הם הם שהכינו את הצפויים לספרי התורה העשויים כסף וזהב. הרימונים הקטנים והיפים, דמויי־פעמונים, בעלי הענבלים הנוצצים שכה אהבנו להחזיק בידינו ולעטר בהם את ספרי התורה היו אף הם מלאכת אומנותם של אותם צורפים. הם שהתקינו את ה“פונטירוס”, האצבעות, שהחזיקו בידיהם הקוראים בספר התורה. כל מה שנשתייר היום בהיכלי בתי הכנסת של הספרדים בארץ ובגולה בכסף ובזהב – הצורפים בני משפחת מזרחי לדורותיהם הם שהכינום. אכן, ספרי התורה הללו, די אורו אי די פלאטה, של זהב וכסף, שהיו נישאים בזרועותינו בימי שבת ומועד ובשמחת תורה, עשאונו, אנו הדלים והאביונים, ולו לשעה קלה, לעשירים מופלגים.

בהמשך לשוק צורפי־הכסף (סוק אל סייאגין) שבו עמדו חנויותיהם של האחים מזרחי ושל צורפי כסף תימנים ופרסים, נמצא שוק הגבירים (סוק אל ח’ואג’את). שוק זה נקרא בשם זה משום שרק ח’ואג’את, דהיינו תיירים ארופים ביקרו בו לשם קנית דברי־מזכרת שהיו מיצרים בשוק זה.

בני משפחת מזרחי מכרו מתוצרתם גם לשאינם בני ברית. הם שהתקינו לפלחיות הערביות את השרשראות שבחוליותיהן נשחלו מטבעות כסף וזהב – נזר על הראש.

ישרים ונאמנים היו במלאכתם ותכופות היו בצרה עקב עריצותם וחמסנותם של שליטים בימי תורכיה.

צורף אחד היה בירושלים, דוד ששון שמו, שנכשל במעשה זיוף ועל כך בא על עונשו. האשימוהו שהפך מג’ידים לנפוליונים, הוגלה לדמשק (אף־על־פי שנתינותו היתה אוסטרית) ושם מצא את מותו. מעשה זה אירע בימי מלחמת העולם הראשונה.

הספרים, ידיהם לא היו מלאות עבודה תמיד. יהודים הסתפרו על הרוב בימי שישי בשבוע ובימי ראש חודש. בימים אלה היו המספרות מלאות אדם. לאחר שעשו את תספורת־הראש שכל עיקרה גזיזת השער במכונה עד שרשיו, “נומרו אונו”, מספר אחד כפי שכינו לתספורת זו, הם נהגו לחפוף את ראשו של הלקוח אם זה רצה בכך. כיון שכיור וברזים לא היו בנמצא נטלו גיגית נחושת ששוליה קרועים מצדה האחד ותחבו את הצואר לתוך פתחה העמוק. מתוך קנקן עשוי נחושת אף הוא שעמד על הדלפק יצקו מים על הראש ומרחוהו בסבון נטול כל ריח. בדרך זו שטפו גם את הפנים לאחר תגלחת, אך זו לא היתה שכיחה ביותר.

נוסף על מלאכת־הספרות היה לספרים מקצוע שני: הם עסקו ברפואה שבה החזיקו עצמם מומחים. על מדפים שבחנויותיהם עמדו צנצנות ובתוכן עלוקות. אלה הורכבו על אצבעות הידיים והרגליים כדי שיקיזו את עודף הדם. סבורים היו כי זו הסיבה לכאבי־הראש הממושכים שמהם סבלו הורינו תכופות.

בין הספרים זכורים לי שמותיהם של יעקב סידיס, בכור יעיש, נסים יעיש, ויוסף לוי איל בושנאק (מבוסניה).

מול חנויותיהם של הספרים (המושג “מספרה” עדיין לא היה קיים) ב“פונטה די לא עארה” (בפינת רחוב היהודים) ישבו בימי שישי בשבוע מצחצחי הנעליים, הנוייאג’יס, שנערכו בשורה ליד מפתני החנויות. איש איש מאלה הבוייאג’יס ישב על מקומו הקבוע בחינת חזקה ושימש את לקוחותיו שהיו שלו בלבד. מצחצחי הנעליים היו בעלי דרגות, משובחים יותר ומשובחים פחות. אבותינו היו איסטניסים בכגון זה והקפידו על הברק “לוסטרו” וההידור של נעליהם.

מקום אחר שהועד למצחצחי נעלים נמצא ליד הכניסה לטבילה סמוך לתלמוד תורה. בערבי שבתות, לפני שנכנסו לטבילה, היו מוסרים את הנעליים לבוייאג’יס וקיבלון מידיהם מצוחצחות כדבעי לאחר צאתם משם. מנהג זה היה בעיקר נחלתם של גבירים ונכבדים כגון ח’אוואג’ה רחמים מזרחי שנמנה עם ספקי הצבא.

עיקר עבודתם של מצחצחי הנעליים היה ביום שישי, כי מי ציחצח נעליו בימי חול? כמה מהם שוטטו במשך השבוע ליד ה“סאראייה” בתקווה לזכות בעבודה מעטה. עניים מרודים היו הבויאג’יס – סח לי המנוח ברזאני. אחד המצחצחים ירד עד יפו ברגל כדי לקנות קופסה של משחת נעליים במחיר זול יותר מזה שבירושלים.

גם הם, כשאר בעלי המלאכה, החזיקו במקצוע שני. היו ביניהם מתקני מטריות ושמשיות. כי זה מנהגם של נכבדים בעדת ירושלים להחזיק מטריות שחורות בחורף ושמשיות בהירות בקיץ. מהם ששימשו עוזרים לקצבים, לסנדלרים ולחייטים. אם בחייטות השתכרו ארבעים גרושים הרי ביום שישי בלבד הרויחו שישים גרוש.

מרבית היהודים הספרדים, צעירים וקשישים, ואף מספר אשכנזים קשישים שהיו “עותמנים” ל“שעת חירום”, חבשו תרבושים שנתמעכו בגשם החורף ונצטמקו בשמש הקיץ וטעונים היו, איפוא, ניקוי וגיהוץ מזמן לזמן. העושה מלאכה זו נקרא “קאלופג’י” והידועים ביותר היו מימון, פריסיאדו ולוי שבשוק הבשמים. נטילת התרבוש אל הקאלופג’י היתה כעין “זכיון” שניתן לילדים והם עשו זאת ברוב הנאה וגאוה בכל יום שישי. הקאלופג’י היה מניח את התרבוש בין שני קונוסים של נחושת, מסובב בשתי ידיו את הידיות שהיו מחוברות לקונוס העליון ולאחר “סבובים” מספר מוציאו משם כשהוא כולו אדום וחם ופולט אדים. בדרך זו קבל התרבוש את קשיותו הקודמת. במרוצת השנים חבשו תרבושים שבתוכם היה ריפוד של קש. ריפוד זה החזיק את צורתו של התרבוש ולא היה צורך להחליף את ה“פישקול”, גדיל שחור שהיה תלוי לו מאחוריו, אשר כה אהבנו וטלטלו מצד אל צד.

היו בעלי־מקצועות שעשו את מלאכתם בביתו של המזמין כגון הרפד. המזרנים ששוטחו על הרצפה ושמשו מצעי־מיטה הפכו במרוצת הזמן קשים כאבן והכרח היה “לרוממם”, דהיינו לחדש את פניהם. ה“קוליג’ירו” הוזמן ביום שכולו שמש כדי שיוכל לעשות את עבודתו בחצר. הוא הופיע בשעת בוקר מוקדמת ו“כינור” גדול בידו, ישב על הרצפה שלוב־ברכיים, חלץ את צמר הגפן הקשוי והיבש מתוך המזרנים והערימו באחת הפינות. בפטיש עץ בעל ראש גדול מכה היה על מיתר הברזל הצמוד לקשתו של “הכנור”. המיתר חוטף את חתיכות צמר הגפן הקשות ומנפצן עד שהן הופכות נוצות קלות הדומות לפתיתי־שלג. הצליל שהיה יוצא מהמיתר היה ערב מאד לאזנינו ועצם המלאכה שהיו בה תנועה רבה ותנופת־ידים משכו את תשומת־לבנו עד כדי כך שיושבים היינו שעות ארוכות ומסתכלים בהתפעלות והערצה על האומן שהפיק צלילים ערבים מקשתו.

שמשה כי נשברה בחלון או בדלת לא מיהרו לתקנה או לשים חדשה תחתיה. על הפרצה שבדלת פרשו יריעת בד ובחור גדול שבחלון תקעו כר. וזאת עד שיישמע קולו של ה“ג’אמג’י” (הזגג) שהולך מסוף הרחוב ועד סופו. בעל־המלאכה הוזמן אל הבית ואנו הקטנים עמדנו סביבו עוקבים אחר עבודתו ושמים לבנו במיוחד לסכין המיוחדת שהעבירה בהינף־יד על פני הזגוגית וחיתך בה לפי הצורך.

בפרוס הפסח הופיעו בחצרותינו ה“סטאנייאד’וריס”, אלה שעסקו במירוקם וליבונם של כלי־הנחושת לכבוד החג, יהודים ומוסלמים. סדנאותיהם האפלות נמצאו בשוק הערבי ובתוכן עמדו פועלים, רגליהם בתוך סירי הנחושת המונחים על גבי ערמות חול מיוחד ומסובבות אותם.


ד    🔗

צלצולי הפעמונים שבצווארי הגמלים והחמורים בשעות הבוקר המוקדמות של הקיץ בסמטאות העיר העתיקה בישרו את בואם של ה“ח’לאילה”, אנשי חברון הערביים, שהתמקמו בשוקי העיר העתיקה ובמקום שבו נמצא היום המרכז המסחרי, הם ובהמותיהם העמוסות משא לעייפה, תבת ענבים (צחאררה), סלי ענבים, תאנים וצמוקים שנקנו במחיר זול. אותה שעה כבר חיכו להם המתווכים והסרסורים הלא הם אהרן בכר, מוסה חפץ ומרדכי “בוליס” שהיה חצי ספרדי חצי אשכנזי. הוא כונה “בוליס”, שוטר, משום שהיה הכרוז של העיריה ונותן פומבי לפקודותיה ביידיש בחרוזים “מיאז מודיע פין דיר בלאדיה”. הוא לבש מעיל שדמה למעילו של שוטר. אליהם התלווה גם זיידל מקלר (סרסור). לאחר דין ודברים קצר עברו סלי הענבים, התאנים והצמוקים לרשות המתווכים ואלה הטעינו אותם על חמורים או על גביהם של סבלים והעבירום אל המרתפים לתעשיית יין שהיו פזורים בכל סמטאות העיר העתיקה ועד פתחו של מקום בית המקדש הגיעו. הענבים נשמרו בגיגית גדולה של עץ ושם השאירום שבוע ימים עד שהחלו לתסוס. אז היו עולים על שפת החבית ובוחשים בענבים ברגליים. לפני כן רחצו כמובן את הרגליים היטב. עוד שבוע חלף ואז נפתח הברז שהיה קבוע בתחתית החבית והיין התחיל זורם.. יין זה חמוץ היה והשאירוהו בחבית עד שהיה מתמתק. וכל כמה שהיה שוהה יותר הפך סמיך ומתוק וטעמו כדבש. את החרצנים והקליפות כתשו ב“פרנסה”, מין מכבש המיועד לסחוט את הענבים והזנים עד תומם והפסולת שמשה מאכל לעזים. העבודה ב“פרנסה” היתה קשה ביותר – מספר אחד מבניהם של בעלי תעשיית היין בעיר העתיקה – קשה עד ליציאת נשמה. הפסולת נמכרה לפלחי כפר השילוח ולשאר כפרי הסביבה ואלה השתמשו בה למאכל לעזים ולכבשים.

אם קשה היתה תעשיית היין, שבעתיים קשה היתה תעשיית השכר. דודתי מספרת: לוקחים היינו “קלדירה”, סיר נחושת גדול, ממלאים אותו תאנים או צימוקים ומבעירים תחתיו אש. כמה לילות ביליתי במרתף, שם מונחת היתה ה“קלדירה”, והשגחתי על האש שבערה מתחתיו. בעלי שכב בקרבת מקום וחטף כמה שעות של מנוחה, ואנו הן היינו “ריזין קאזאדוס”, כלומר, אך עתה זה התחתנו. ה“קלדירה” היתה מכוסה ומעל המכסה מחובר ה“ספירל” עשוי אף הוא צנורות דקים־עגולים. ה“ספירל” היה נתון בתוך ברכת מים ובקצהו נמצא ברז שדרכו היה השכר מטפטף. האדים שעלו מה“קלדירה” הפכו להיות עראק. עראק מענבים היה המשובח ביותר. עראק של תאנים וצמוקים משובח פחות.

השיטות הפרימיטיביות שהשתמשו בהן בעלי תעשיות היין הלכו ונשתכללו במרוצת הזמן. ה“מאקינאס” (מכונות) קטנות וגדולות שהובאו מחוץ לארץ גרמו לשיפור השיטות לתעשיית היין שממנה התפרנסו משפחות רבות של ספרדים ואשכנזים בעיר העתיקה.

בני הישיבות האשכנזים שחיפשו להם פרנסה עטו על מלאכת תעשיית היין. רכשו להם “כלי עבודה” והתחרו בבעלי המקצוע הוותיקים. שיטותיהם היו מסחריות מובהקות. מצד אחד שילמו מחיר יקר עבור הענבים והצימוקים שקנו מהערבים, ומצד שני מכרו את היינות במחירים מוזלים. לקוחותיהם היו בעלי בתי הקפה הנוצריים. תחרות זו הסבה הפסד רב לתעשיינים. הרווח המקובל לכל רוטל יין היה חמישה גרושים, ואילו בעלי בתי הקפה הרוויחו מספר גרושים לרוטל. מספרים כי בני הישיבות היו מסתובבים בקרבת בתי־המסחר של ג’יניאו וקואינקה ורומזים לקונים בידיהם מרחוק, מושכים אותם משם ומציעים להם את סחורתם במחיר זול יותר.

אבות הסתירו את סוד תעשיית היין מבניהם. מספרים על בנו של אחד ממייסדי תעשיית היין בירושלים לפני מאה שנה ומעלה שערך “נסיונותיו” מתחת למדרגות שבחצר עזובה ונידחת בעיר העתיקה. במרוצת הזמן הקים לו הבן תעשיית יין לעצמו שעלתה על זו של אביו. כשגילה האב את הדבר תמה על כך שכן שמר על סודותיו מכל משמר.

ערביי העיר העתיקה וכן בני העדה הספרדית הכירו בחכם דוד ג’יניאו ובניו אחריו בכור יצחק ואליהו כמייסדים של תעשיית היין. אלה הפיצו את תוצרתם וביחוד את העראק שהיה ידוע בשם “עראק גזאל” (עראק האילה) גם בבית לחם, ברמאללה ואף בעבר הירדן. בני קואינקה קדמו להם בתעשיית היין, ודוד ג’יניאו למד מיהודה קואינקה. לאחר מותו נטל דוד ג’יניאו את בית המרזח של קואינקה לידיו. לאחר מכן התחיל הבן, משה קואינקה, לעסוק אף הוא בכך אבל ההצלחה לא האירה לו פנים כשם שהאירה לדוד ג’יניאו ובניו.

תעשיית המשקאות הקרים תפסה גם היא מקום נכבד. בחדשי הקיץ הרוו תושבי ירושלים וערבים כאחד את צמאונם במשקה ה“סוס” שהיה נמכר בלווי מצלתיים ובשיר ערב.

את בקבוקי הגאזוז עם הכדורים הצבעוניים בצואריהם מלאו בעלי “בית החרושת” טיטרו וספיא מבני העדה הג’ורג’ית. זה היה עיסוק מיוחד במינו שכן בני העדה הזאת עסקו בעיקר במסחר בדים.

“יצרן” המשקאות הקרים הידוע ביותר היה חכם נסים קאטאריבאס, שנפטר בירושלים בגיל מאה וארבע עשרה שנה. על קאטאריבאס זה מספרים כי בימי מלחמת העולם הראשונה באו שליחיה של המפקדה הצבאית התורכית לגייסו לצבא. אולם כשראו את ה“נפוס” שלו (תעודת הלידה) נוכחו שהוא בן שבעים שנה והרפו ממנו.

קאטאריבאס היה מסתובב עם ה“טינאז’ה אה לה טריפה אי איל בוז אינסימה” (סיר חרס תלוי לו על בטנו וגוש הקרח עליו) ומוכר את המשקה הקר שהיה ידוע בשם “סוס”. הוא מכר גם לימונדה. וכדי למשוך את לב קוניו נהג למכור את המשקה הזה בצירוף כפית של “סודה”.

לאחר מכן פתח לו חנות למכירת משקאות מול “לוס קהליס די לאס קהילות” (בתי הכנסת של הקהילות). בימות הצום היו באים השכנים עם סירים וכלים כדי שימלא אותם ב“פיפיטאדה” (משקה שהוכן מגרעיני מילון יבשים) ו“סוס” כדי להרוות צמאונם לאחר הצום.

אמותינו ביכרו את סירי הנחושת על פני קדרות החרס, שבסירי הנחושת טעמו של האוכל המתבשל טוב יותר וערב לחיך. יצחק ארגס, ה“קוב’רירו”, יצרן כלי הנחושת, סדנתו עמדה בשוק אל נחאסין (שוק שבו מייצרי כלי־נחושת). את החומר הגלמי וכן את הבדיל קיבל מדמשק. בסדנתו, אומר ארגס, עבדו שישה פועלים.

בתי־החרושת למיני מתיקה היו אף הם מהנפוצים ביותר. הנודעים לשם, היו, סידיס, חביליו, בראדון, אליהו אירמוזה וחכם שבתאי שקרג’י. אלה הכינו בין השאר “פאן איספונג’אדו” (עוגה פריכה ורכה כספוג) שהיתה בת־בית בכל השמחות כגון ברית־מילה, אירוסין וחתונות בצד ה“דולסוראס” (מיני מתיקה). בשבוע הפורים הציפו את השוק בכל מיני קבקבים, מספריים, בובות, מגילות – הכל עשוי סוכר. לחג הפסח הכינו עוגות עשויות ביצים ויין.

בתעשית הגבינה עסקו שמואל ארוטשאס, בכור אשכנזי, אליהו אירמוזה, מאיר חפץ ועוד. הם ריכזו בידיהם את כל החלב של כפרי הסביבה. יום יום היו באים ערבים כשחמוריהם וגמליהם טעונים חלב לעייפה.

בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה הובאו מכונות לסריגת גרביים שעמדו בחנויותיהם של הסוחרים מבני ארם צובא, סלים טוויל מרדכי ואברהם טוויל “שבסוק אל עטארין” (שוק הבשמים).

מלאכת הדפוס אף היא היתה נפוצה אם כי לא בממדים גדולים. העתון “חרות” סודר ונדפס בבית הדפוס שייסד משה עזריאל ורבים הצעירים שלמדו בו את מקצועם. כמה מאלה עומדים היום בראש בתי־דפוס גדולים בירושלים. יהודה בדאב היה בצעירותו פועל דפוס. לימים זנח משלח־יד זה ופתח חנות מכולת בשכונת מונטיפיורי הישנה. אצבעות ידיו היו מרעידות תדיר בעצבנות וכששאלוהו על כך ענה כי הרגל זה שהפך לו בינתיים לטבע נותר לו מאותם הימים שהיה סדר אותיות.

בבתי־הדפוס הנוצרים של ג’ורג' חביב חנניה, בעל העתון הירושלמי בשפה הערבית “אל קודס”, עבדו פועלים יהודים. כן יש להזכיר את בעליה של הוצאת הספרים שי“ש (שלמה ישראל שיריזלי) אשר הדפיס בבית־דפוסו את “ההשקפה” של אליעזר בן יהודה וכן ספרי רומאנים בלאדינו באותיות רש”י.

בית־הספר למלאכה של כל ישראל חברים תרם רבות להכשרת בעלי־מקצוע מומחים, שלא כבעלי המלאכה הפשוטים, החובבנים, שהיו לפנים בירושלים העתיקה. חברת כי“ח פתחה גם פנימיה ליד בית־הספר. עוד היום אפשר לפגוש נגרים או פחחים זקנים אשר למדו בנעוריהם בבית המלאכה של כי”ח.

אלברט ענתבי, אשר שימש בשעתו נציג כי“ח בירושלים, פעל רבות כדי להכשיר בנאים יהודים ביחוד מבני העדה הספרדית והתימנית. אלה בנו לאחר מכן את השכונות והשיכונים בנוסח הימים ההם אשר הקימה חכי”ח. ידוע הדבר כי מוסדות רבים של יהודים נבנו בידי פועלים ערבים מבני הכפרים בסביבות ירושלים, וזאת בגלל המחסור בבנאים יהודים.

הורינו לא ראו במלאכה מקצוע של כבוד וטעמם ונימוקם עמם. ראשית לא שפרה נחלתם של מטליאי הבגדים והנעליים, של הפקחים והזגגים, ומעמדם בעדה היה נחות. שנית, הם נשאו עיניהם אל מעמד הרבנות והשתוקקו שבניהם ילמדו תורה. מעמד הרבנות סיפק הן פרנסה הן כבוד. במלאכות עסקו אלה שלא הצליחו בלימודיהם. “אתה צריך להיות סנדלר, אופה, פחח” – במלים אלו פונים היו המלמדים באירוניה ובבוז אל תלמידיהם הלא־יוצלחים, ובכך גילו את יחסם למלאכות בכלל ולעוסקים בהן בפרט.

בעלי המלאכה לא בנקל עלה להם להתקבל לחברתן של המשפחות הנכבדות. תשוקתו של כל אב היתה שבתו תינשא לסוחר או רב אבל לא לבעל מלאכה חס ושלום. מאידך גיסא השתדלו בעלי־מלאכה שבניהם יתחנכו בבתי הספר החדשים שהתחילו קמים בירושלים, ואף היו מהם ששלחו את בניהם לחוץ לארץ חרף דלותם ועניים, כגון לביירות, לקושטא, וכן עד פאריס. היום פוגשים אנו עורכי דין, רופאים, שופטים, שאבותיהם היו ספרים, כרוזים, חנוונים וכו'. דוקא בניהם של בעלי המלאכה ולא בניהם של הרבנים זכו לעמדות מכובדות במוסדות היישוב החדש של ירושלים.

רבים מבעלי המלאכה ושאר פרנסות תלויות על בלי־מה נאלצו לנדוד אל מעבר לים ועד אמריקה הגיעו. הם עשו עושר ובניהן ונכדיהן של משפחות, בלו, יפה, ועוד חיים חיי רוחה ומתגוררים היום בחוילות בארצות דרום אמריקה במיוחד. אחדים מהיורדים הללו חזרו באחרית ימיהם אל ארץ מוצאם כדי לחונן עפרה שלך ירושלים, למות ולהיקבר בה.

בעלי המלאכה הספרדים עליזים ושמחים היו מטבעם חרף עניים ועמלם. מספרים על שבתאי פנסו איל טנקיג’י (הפחח) כי נוהג היה להביע משאלתו שהחגים פסח וסוכות יימשכו שישה חדשים ולא שבעה ימים בלבד כדי שאפשר יהיה לשמוח ולהתענג כל ימות השנה. ואכן צודק המאמר שבגמרא (שבת דף קמ“ה ע”ב) “מפני מה מועדים שבבבל שמחים מפני שהם עניים”.


 

עגלות ועגלונים    🔗

בין המשחקים ששיעשעו אותנו בילדותנו, משחק העגלה היה אחד החביבים ביותר, מה עשינו? נטלנו חבל וקשרנוהו סביב כתפיו של חבר, משכנו בחבל וזה התחיל צוהל ורוקע ברגליו כסוס לכל דבר. דהרנו זה אחרי זה עד שה“סוס” נמלט כשהוא סוחב את המושכות" אחריו.

לעתים רחוקות ביותר זכינו לנסוע בעגלה, ומטעם זה נגררנו אחר משחק ה“קארוסה”. שעה שעגלה כלשהי עברה ברחוב יפו רצו הילדים מהשכונות הסמוכות ונתלו בגאוה במוט הברזל שהיה מחבר את שני הגלגלים האחוריים. אותה שעה עומדים היו חבריהם, אלה שלא הצליחו לתפוס מקום על גבי המוט, וצועקים בקולי קולות לעבר העגלון שישב מהורהר על דוכנו: “אודרוב יא ערבאנגי’י”, היינו, הצלף בשוטך העגלון, והעגלון מתעורר מהרהוריו מצליף בשוטו אחורה, פוגע ואינו פוגע בילדים ואלה קופצים מהעגלה ובורחים. פעמים שהיו מתקלסים בעגלון וקוראים לעברו “אודרוב” לשם הקנטה בלבד וזה מצליף על ילדים שלא היו ולא נבראו. ביחוד נהגו להתלות באחורי העגלה כשזו עמדה בנחלת שבעה ועלתה למחנה יהודה או להיפך כשהיתה במחנה יהודה וירדה לנחלת שבעה. כשהופיעו האפנים נאחזו רוכביהם ביד אחת בצדה של העגלה וכך עלו את העליה מנחלת שבעה ועד מחנה יהודה ללא טרחה רבה.

חן מיוחד היה נסוך על הנסיעה בעגלה. העגלון ישב כפוף־גב על דוכנו הגבוה, רגל אחת מונחת על גבי שניה, המושכות רפויים והוא מכין לו סיגריה מתוך קופסת הטבק שבידו. בימי גשמים או בערבי שבתות ומועדים שאז היתה העבודה רבה, ישב העגלון על דוכנו זקוף־גב, דרוך, ומראה אדנות לו. בשוט בידו היה מצליף תוך רעש רב על גבי הסוסים ומזרזם. צלצוליהם של פעמונים קטנים שבצווארי הסוסים מהדהדים היו במרחק בקצב שעטות רגליהם. שני פנסים תלויים היו משני צדי העגלה שאורותיהם הבהבו בשעות הערב והשרו אוירה של עגמה ברחוב.

העגלה היוותה חלק בלתי נפרד מהוויתנו הילדותית. היא שימשה פתיון שבאמצעותו ביקשה האם לשדל את בניה. “טי ב’ו פומאר קון מי אה לא קארוסה”, כלומר, אקח אותך עמי בעגלה – אמירה זו בחינת הבטחה שכוח משיכתה רב. פעמים זכינו לשבת בצידו של העגלון ואז היתה שמחתנו שלמה. ואם נעתר לנו העגלון, שעה שרוחו היתה טובה עליו, והתיר לנו להחזיק במושכות ובשוט ולהצליף בסוסים – הרי היתה הנאתנו שלמה.

ה“קארוסה” ליוותה את הורינו בשמחתם וביגונם. היא הובילה את הכלה ובני משפחתה ושאר מלוויה אל בתי המרחץ שבעיר העתיקה. נהדר היה המראה שעה שהעגלות עמדו בשער השכונות שמחוץ לעיר העתיקה מקושטות הן וסוסיהן בירק ובפרחים ומצפות לבואה של הכלה, בני משפחתה וידידותיה.

אבא היה נוטל אותי תכופות לנסוע עמו בעגלה אם לתחנת הרכבת, אם למוצא, כדי להקביל פניו של אורח נכבד או קרוב שהגיע מחוץ לארץ. וכשם שנהגו ללכת למוצא לקבל פני אורחים נכבדים כן נהגו לנסוע ברכבת עד תחנתה הראשונה, דהיינו עד בתיר היא ביתר, שם היו שוהים שעות מספר על יד המעין שנבע מנקיקי סלע ומחכים לרכבת הבאה מיפו. בבואה היו עולים בה ומלווים את האורח הנכבד עד ירושלים.

זכורני כי פעם נלויתי אל אבא בנסיעתו לביתר כדי לקבל את פניו של אחי־אביו, הרב חזקיה שבתי יהושע, ששימש רב ראשי בקהילת ארם צובא היא חלב. עומדים היינו ליד המעיין של ביתר ומשראינו מרחוק את הרכבת התחלנו רצים לעבר התחנה. זכורני כי הקרון האחרון של הרכבת שחמש מחלקה ראשונה והיה מיועד לאורחים נכבדים. בקצהו של אותו קרון תלויה היתה כעין גזוזטרא קטנה ממנה אפשר היה לצפות על הנוף שעה שהרכבת התפתלה ועלתה לירושלים.

בערבי ראש חודש, אלול וניסן, הסיעו העגלות את תושבי השכונות שמחוץ לחומת ירושלים ל“בית החיים” דהיינו ל“הר הזיתים” שם השתטחו על קברי מתיהם. אל עגלות אלו לא יכולתי לשאת עיני. דומה היה עלי כי הסוסים עומדים חפויי ראש ואינם צוהלים כדרכם. לנסיעה זו לא לקחו אותנו הורינו עמם שכן הלכו,אה זייאריאר לוס מואירטוס", לבקר את המתים.

העגלות נוצלו גם כדי לחוג את שמחתם של זוגות מאורסים. זוגות אלה בילו ערב אחד מערבי השבוע בבתי הקפה היווניים שבירושלים, אם בבית הקפה שבשכונת קטאמון ואם אצל אבו־כריסטו אשרה בקולוניה, היא מוצא.

ליד העגלון ישב אחי הכלה, בחינת מלווה לזוג המאורסים היושבים בתוך העגלה. פעמים רבות נסעתי בדרך הזאת, יושב לצדו של העגלון וזן עיני מן המראה שמסביב, נוף השדות וההרים וברק הלבנה הנשפך עליהם. זכורני כי פעם חזרתי משם בשעה מאוחרת בלילה, והתחלתי מתנמנם על מקומי וכמעט שנפלתי ממושבי ליד העגלון.

מדי עברי היום במכונית ליד מוצא הנני זורק מבט של געגועים על חורבת בית הקפה של “אבו כריסטו”. מעין מים זכים זרם באותם ימים לרגלי בית־הקפה שהרווה את צמאונם של המבקרים בו. העגלונים חיכו בצד הדרך, ובינתיים שתו המבקרים להנאתם מהעארק המפורסם תוצרת “אבו כריסטו” וטעמו מ“המיזי”, היינו מלפפונים, חצילים, פלפלים וזיתים כבושים שהוגשו בצלחות קטנות. כך מסתכל הנני בגעגועים גם על ה“מלון” שחורבתו עומדת בשער הגיא שהיה בהנהלתו של תודרוס ורשבסקי, בו סעדו הורינו סעודה קלה ובילו את הלילות בנסעם בעגלה ליפו.

חודש אלול היה במיוחד זמן מועד לנסיעות בעגלה, אם לקבר רחל אמנו והרחק יותר אל מערת המכפלה אשר בחברון. לעיני רוחי חולפות עדיין אותן עגלות שהתנהלו לאטן בשעות אחרי־הצהרים לעבר קבר רחל אמנו. בחדש זה נהגו הרב הראשי וחבריו הרבנים לבקר ליד הקבר כדי להתפלל לשלומו של אחד הגבירים שבחוץ לארץ. העגלה האחרונה בשורה היתה זו של משפחת הרב הראשי, בה נסעה ה“רוביסה” רעייתו של הרב ונשותיהם של כמה מהרבנים. תחילה נכנסו הרבנים למערת הקבר, אמרו תהילים והדליקו נרות. לאחר מכן נכנסו הנשים והתפללו אף הן.

העגלה שהובילה אותנו לחברון היתה רתומה לשלושה סוסים. מירושלים יצאנו לפני עלות השחר. ישבתי אני כדרכי בצד העגלון, גלוי לשמש ולאור. בדרך היו לנו כמה תחנות ביניים. ראשונה להן, שער המנזר היווני “מאר אליאס”. הדרך עד למנזר היתה קשה, כולה עלייה, והסוסים נשמו והתנשפו. משהגענו עד לשער התיז העגלון שריקה לעבר סוסיו לאות כי רשאים הם להטיל את מימיהם ליד המנזר. מכאן היתה מתגלגלת לה העגלה והולכת במורד הדרך, חולפת על פני קבר רחל ומגיעה ל“ברכות שלמה”. בבית הקפה של “ערוב” היינו יורדים מהעגלה, מתישבים על הכסאות הנמוכים ולוגמים ספל קפה. זו היתה התחנה האחרונה לפני חברון.

בבואנו לחברון ביקרנו תחילה במערת המכפלה ולאחר מכן פנינו אל ביתו של רבי סלימאן מאני, הרב החביב ויפה התואר שהקסימנו בדיבורו הספרדי בהברה חברונית. בחברון שוהים היינו כמה שעות, סועדים את ארוחת הצהרים על שולחנו של הרב. לעת ערב חזרנו באותה הדרך לירושלים עייפים ורצוצים. עייפותי אני רבה היתה במיוחד בגלל ישיבתי הבלתי נוחה, אם כי מהנה, ליד מושב העגלון.

תושבי ירושלים נהגו לבלות שבועות מספר בעונת הקיץ בעיר חברון שאוירה צח, פירותיה משובחים ומעיינותיה רבים. למעשה שימשה חברון בית־הבראה לירושלמים. אך הם כרכו הנאות העולם הזה בחיי עולם הבא. התפללו ליד מערת המכפלה והשתטחו על קברו של עתניאל בן קנז. יהודים שעלו לירושלים להשתטח על קברות צדיקים לא פסחו על חברון עיר האבות שנמנית עם אחת מארבע ארצות. ירושלים וחברון היו בחינת עיר אחת. ראיתי את רבני חברון מהלכים לעתים מזומנות בחוצות ירושלים הדורים בגלימותיהם היפות, חגורים אבנטי משי ולבושים קפטני משי. את כתפיהם עטפו מיני צעיפים, “שאלים” לבנים, שהיו בין השאר סימן היכר להם. ראיתים גם בבית אבא ששימש לאחר מות סבי מעין “קונסול כבוד” של חברון בירושלים ודאגו להפנות אליה את העשירים והגבירים היהודים שבאו מהגולה. הם גם הקפידו שחלקה בכספים שהגיעו מהגולה לא יקופח.

והקשר עם חברון היה כידוע בעגלות הרתומות לשלושה סוסים. ליתר זהירות רתמו גם סוס רביעי מאחורי העגלה בדומה למכוניות בזמננו הנושאות גלגל חמישי (ספייר) למקרה תקלה.

העגלות של חברון היו מסוגים שונים. למכובדים ורמי־המעלה ייחדו עגלות שאשנביהן היו עשויים שמשות של זכוכית “לנדונה” או חנטור. לפשוטי־עם ייחדו דיליז’נסים ובתוכם ספסלים. בעלי העגלות וכן העגלונים היו יהודים וערבים כאחד שהחזיקו גם ח’אנים בחברון. בין בעלי העגלות היהודים נזכיר את בני משפחת גוזלאן, יוסף אבו גאנם, יעקב ואברהם מזרחי ועוד אשר ייסדו חברה בעלת שם עברי המתאים לתושבי חברון שהיו ידועים כבני תורה: “מרכבות עמי נדיב”. השם יאה היה לחברון הסמוכה לכרמי עין גדי בהם התהלך שלמה עם השונמית. ליוסף אבו גאנם היו בחברון אורווה וח’אן, דהיינו, כעין אכסניה בקומה השנייה שמעל לאורווה.


ב    🔗

שלושה מקומות חנייה היו לעגלות בירושלים: שער יפו, “מישורים” (מאה שערים) ומחנה יהודה. היהודים האשכנזים, בעלי הקפוטות, נסעו ל“מישורים” ואילו ה“סיניוריס”, “בעלי בתים” הספרדים, וכן הרבנים נסעו למחנה יהודה. “בעלי העגלות” היו בחלקם יהודים ובחלקם ערבים. הצד השווה שביניהם דמיונם איש לרעהו, לבושם, סגנון דיבורם, וכן קריאותיהם הרועשות לעבר הנוסעים והסוסים כאחד.

עירית ירושלים גבתה מהתושבים מס דרכים מיוחד שנקרא “אל שוסה”. גבייתו נמסרה במכרז לאחד התושבים. הכנסותיו שימשו לתיקון הדרכים בירושלים וכן מחצית הדרך ליפו. אולם תיקונים אלה בוצעו לעתים רחוקות ביותר.

הדרכים היו מלאות שוחות ומהמורות והעגלה “רקדה והרקידה” את נוסעיה וטלטלה אותם טלטלה חזקה. עוד שמורה בזכרוני נסיעה שנסעתי בהיותי בן חמש בלווית סבי. העגלה עשתה דרכה ברחוב יפו, עולה ויורדת ויחד עימה מיטלטלים אנו היושבים בה. שאלתי את סבי לסיבת הדבר והוא השיבני בחוש ההומור המיוחד ליוצאי סלוניק: לא העגלה רוקדת, נכדי, הסוסים הם שרוקדים ומטלטלים את העגלה. אכן תשובה משכנעת.

העגלות אשר נסעו משער יפו ועד בית לחם ובית ג’אלה היו עמוסות לעייפה. שבעה שמונה נוסעים במקום שישה. קרה שהן התהפכו, והנוסעים נחבלו, והגלגלים ניתקו ונשברו. פעמים ארעו גם תאונות קשות. העתונות הערבית של אותן השנים היתה נותנת פרסום למקרים מעין אלה, ואילו המשטרה התורכית והעיריה החשו ולא נקפו אצבע.

לא כל העגלות שהיו בירושלים שימשו להסעת הנוסעים משער יפו למחנה יהודה ולמאה שערים. רווחות היו גם עגלות פרטיות, הדורות, שנקראו “לנדון” ו“קלאג”. עגלה פרטית היתה לפטריארך היוני האורטודוכסי בה טייל בערבי יום ראשון בדרכו אל המנזרים היונים שבסביבות ירושלים.

העשיר היהודי מעדן מר בנין היתה ברשותו עגלה מיוחדת, צבעה שחור וחלונותיה מכוסים וילאות. חוילתו היפה עמדה ברחוב יפו במקום שמתנשא היום בית העם הישן. מר בנין נשא לאשה את בתו של פנחס טוקאטלי שנודעה בתוארה היפה. ערב ערב יצאה העגלה מהסימטה הסמוכה לחוילה, על דוכנה יושב לו בגאווה בכור כהן עגלונו הפרטי של מר בנין, ובתוכה אשתו ושני ילדיה. פניהם היו עטופים אריג לבן שקוף מגן מאבק הדרך.

מצויה היתה גם עגלה מסוג אחר “ספורטיבית”, בעלת ספסל אחד ורתומה לסוס אחד, שנקראה “טאק”. עגלה זו שימשה את הנוער המוסלמי מבני המשפחות המיוחסות חוסייני וכאלידי. היהודי המארוקני העשיר אברהם עמיאל החזיק אף הוא “טאק”. ביתו של זה עמד ליד בית היתומים דיסקין הסמוך למגרש הרוסים, אשר נהרס כיום ועליו מוקם בנין רב קומות.

בודדים מבני הישוב היהודי בירושלים נסעו בעגלה “איסקארסה” דהיינו “ספשיאל” ללא נוסעים אחרים. היה זה חזיון בלתי רגיל בירושלים באותם הימים. אפילו העשיר שבעשירים לא נלאה לעמוד בשער יפו כשהוא מעלה ומוריד את אצבעו על אפו כדי לסמן לעגלון שאין הוא מוכן לשלם יותר מאשר משלמים שאר הנוסעים, היינו מטליק אחד. שאלתי את אחד העגלונים של אותם ימים מה הטעם לגבות דמי־נסיעה גבוהים מן העשיר, והרי אין דבר זה מקובל בעולמנו. הוא השיבני: אמנם נכון הדבר, אולם חרה לנו בראותנו עשיר כמוהו נדחק לנסוע עם יהודים פשוטים ומשלם שכר שווה. לימים הבין העשיר כי עליו לנסוע “איסקארסה” היינו לשכור עגלה מיוחדת כדי לנסוע משער יפו עד ביתו ולשלם רבע מג’ידי טבין ותקילין.

רבנינו לא נהגו לנסוע בעגלה “איסקארסה”. רק הרב הצעיר יעקב מאיר נהג לנסוע בעגלה באין איש עמו. אכן ידע הרב הצעיר, עוד לפני שנתמנה רב ראשי, לנהוג את רבנותו ביד רמה. בימי התורכים נוסעים היו החכם באשי ומלוויו הרבנים במרכבה לסאראיה", בית הממשלה, כדי להגיש למותצרף (המושל), וכן לקאדי ולמופתי את ברכתה של העדה היהודית לרגל חגיהם של המוסלמים.

אל נכון זוכרים עדיין ותיקים שבינינו יום שישי אחד כאשר יצאה כל ירושלים לתחנת הרכבת כדי לקבל את פניו של הרב הצעיר חיים נחום. ראש רבני תוגרמה שהגיע מקושטא לירושלים בשליחות מיוחדת. מטרתו היתה להשכין שלום בין שתי הסיעות שהיו חלוקות ביניהן בדבר מינויו של החכם באשי. רב צעיר זה מהלכים היו לו בקרב מנהיגיה של הממשלה התורכית ואף הכיר מדינאים רבים של כמה מארצות אירופה. נצבתי עם אמי על הגבעה שממול תחנת הרכבת והשקפנו על שיירת העגלות שבראשה נסעה עגלתו של הרב חיים נחום. בתוכה ישב גם אבי, אשר חמש עשרה שנה לאחר מכן שימש במשך ארבע שנים סגנו של הרב חיים נחום כשישב על כסא הרבנות בקהיר. אחרי עגלתו של הרב התנהלו שאר העגלות ובהן הרבנים הספרדים משתי הסיעות היריבות.


ג    🔗

העגלה הירושלמית נקראה בערבית “חנטור” והיתה בעלת ספסל אחד רחב ובו מקום ישיבה לשלושה נוסעים. ממולו עמד ספסל שני, צר ולא נוח, מושב דחוק לשני אנשים בלבד. ספסל קטן זה אפשר היה לקפלו ולהכניסו מתחת למושבו של העגלון. מכסה מתקפל ועשוי עור כיסה בימי גשם ובימי קיץ לוהטים את יושבי הספסל הגדול והרחב ואילו הנוסעים שישבו בספסל הקטן והצר היו גלויים לגשם ולשמש.

שעות רבות עמדו העגלונים תחת מטר הגשם ולהט השמש בצפייה לנוסעים שהגיעו מהעיר העתיקה וסלים גדושים בידיהם. אלה עמדו על המקח, כדרכם, ולאחר שהתפשרו על המחיר נדחקו כולם בפנים העגלה, נשים וגברים וילדים, לחוצים אלה ברגליהם של אלה. העגלות היו על הרוב פתוחות והגשם יורד על הנוסעים ומטלטליהם ומרטיבם. ליד מושבו של העגלון תפסו את מקומם שמשי בית היתומים ובית הזקנים ולצדם סלי ירקות ופירות שקנו בשוקי העיר העתיקה בשביל היתומים והזקנים שבמוסדות אלה.

עגלונים יהודים וערבים עמדו בצוותא במקומות שנועדו להם בשער יפו, במאה שערים ובמחנה יהודה ועגלותיהם חנו זו אחר זו בשורה ארוכה. הנוסעים מתמהמהים ובינתיים הם מוציאים את המתג מפיות הסוסים ותולים בצוואריהם שקי שעורה. שפה מיוחדת היתה להם לעגלונים. ערבים ידעו לדבר ספרדים ואידיש וצעקו “אריב’ה” בספרדית, היינו למעלה, למחנה יהודה וכן באידיש “ארוף ארוף”. שתי עליות קטנות היו לעגלות שנסעו למחנה יהודה. אחת משער יפו ועד לדואר הישן, שנייה משכונת עזרת ישראל ועד מחנה יהודה. עגלונים וסוסים נאבקו קשות בשתי עליות אלו, ורחמינו נכמרו עליהם.

אחד מבעלי העגלות הנודעים היה וילהלם הגרמני. אורוותו עמדה סמוך לבית הספר הגרמני שברחוב הנביאים. וילהלם זה היה נתין גרמני והחזיק בסוסיו ובעגלותיו גם בתקופת מלחמת העולם הראשונה, אף־על־פי ששאר כל העגלות והבהמות הוחרמו על־ידי שלטונות הצבא.

אבו יוסף עויידה החזיק מספר עגלות שהיה משכיר לעגלונים תמורת שכר של 7־8 גרושים תורכים ליום. אורוותו עמדה בשכונת מוסררה. ואילו אבו שאכר החזיק מוסך עגלות במקום שעליו עומד כיום “פאלאס הוטל” שנבנה על ידי המועצה המוסלמית העליונה, והמשמש משרד המסחר והתעשיה.

אורוותו של שולם רוזנצוויג עמדה בנחלת שבעה.

מספר העגלות בתקופה התורכית בירושלים הגיע לשלוש מאות בערך. דוד אפלאלו, מותיקי העגלונים בירושלים, היה נתין ספרדי שלא גויס לצבא התורכי וכך יכול להמשיך בעיסוקו גם בימי מלחמת העולם הראשונה. הוא מספר: העונה הטובה ביותר לבעלי העגלות היתה התקופה שבין פורים לשבועות. בעונה זו הגיע לארץ מספר גדול של תיירים רוסים כדי לבקר במקומות המקודשים לנוצרים.

שודדים וגנבים לא חסרו בדרכים. ביחוד הגדילו לעשות תושבי הכפרים הערבים חרובה וענבה אשר התנפלו על הנתינים הזרים שעזבו את ירושלים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

נמצאו עגלונים שידעו לעמוד גם בפני איומיהם של שודדים וגנבים. מספרים על העגלון יוסף מלול כי פעם, בדרכו מירושלים ליפו, ניצב מולו לפתע שודד מזוין ורובהו מכוון אליו. יוסף מלול עצר את העגלה בכל הכוח, פנה אל השודד ואמר אני נכנע. משהתקרב השודד אל העגלה דפק יוסף מלול בסוסיו ואלה שעטו לפתע ורמסו את השודד ברגליהם. המוט המפריד בין שני הסוסים (נקרא בערבית אל עריש) נתקע לו בחזהו והמיתו.

היחסים בין העגלונים היהודים לבין עמיתיהם הערביים היו תקינים וידידותיים למדי. כל עגלון ידע את דרכו המיוחדת לו ואין איש משיג את גבול רעהו. העגלונים האשכנזים גרף ורבי שליימלה הובילו נוסעים למאה שערים. העגלונים הספרדים יוסף ענתבי, יוסף מלול, חיים לוי המרוקני, אליעזר גלאנטי, דנון, מהלל, אבו בוכור אל אשכנזי, נחמיאס – מסלולם היה משער יפו למחנה יהודה. על מהלל העגלון סיפרו כי היה גומע כוסית עראק עם כל נסיעה ונסיעה.

הנוסע ליפו חייב היה להזמין לו מקום מבעוד יום. לשם כך פנה אל קפה קטן מול שער יפו במורד הדרך ל“ברכת אל סולטאן”. הנוסע היה לוקח מהעגלון מג’ידי אחד דמי ערבון כדי להבטיח שעגלה רתומה לשלושה סוסים תעמוד בפתח ביתו ביום שנקבע.

כל עגלון חייב היה ברשיון (רוח’סה) שערכו שבעים וחמשה גרושים לשנה. העגלות נעצרו בכל מקום ופקידי העיריה לא מיחו. זבלי העיריה אספו ערב ובוקר את הגללים שנערמו ברחובות הראשיים מתחת לרגלי הסוסים.

העגלה סייעה גם לקרוב לבבות. עמדה העגלה ליד הבית מיד הקיפוה קרובים ושכנים והעתירו על הנוסע דברי חיבה. הם גם השמיעו באזניו אזהרות לבל יצטנן בדרך ויעצוהו להשעין עצמו בפינת העגלה, מחסה מפני הקור. העגלה זזה והכל היו עומדים ומנגבים דמעותיהם. חרדה זו שהקיפה את הנוסע היה על מה שתסמוך. הדרך ליפו היתה הרת־סכנות, גנבים ושודדים שרצו בה. תכופות נתקלו בהם הנוסעים ואף אירעו מעשי־רצח. חזר הנוסע מיפו בשלום הגישו לו קרובים וידידים מתנות, "פלאטו די “מאריג’ינוס”, עוגות שקדים מכוסות נייר־כסף דקיק.

הטיפול בבהמות היה דרך חיבה. מספרים על גנון שנהג לשפוך את מרי שיחו לפני סוסיו ואלה היו מניעים לו בראשם בהבנה ובהסכמה. פעמים התקצף עליהם כדרכם של עגלונים ואך הצליף בהם בשוטו, אולם מיד לאחר מכן ניחם על מעשיו וביקש סליחתם.

העגלון מלל שנאלץ להצליף בסוסיו היה מלווה צליפותיו בפסוק “ישב רוחו יזלו מים”.

עגלונינו היו צנועים. כן גם לבושם. עתותיהם היו בידיהם ולא נחפזו בדרכם. היתה להם שהות ליהנות מן הנוף סביבם. כמוהם גם הנוסעים שבקשו להפיק הנאה רוחנית מהנסיעה חרף כל סכנותיה.

רבים זכרונותיו של דוד אפללו העגלון על אותם ימים, ימי מלחמת העולם הראשונה, ביחוד מעשה שאירע באחת השבתות.

לאחר סעודת הבוקר דפקה על דלת ביתו פלוגת חיילים תורכים וקצין בראשה. הם ציוו עליו ללכת עמהם אל וילהלם הגרמני, לרתום עגלה וסוסים ולהסיע בה את שני הרבנים הראשיים נסים דנון ובן ציון מאיר חי עוזיאל אל המנזר הצרפתי אשר בדרך שער שכם. הרבנים האמורים כמו גם ראשי הדת הנוצרית נגזר עליהם לגלות לדמשק והם הצטוו להתאסף במקום הזה כדי להישלח למקום גלותם.

דינא דמלכותה דינא – אומר דוד אפללו. הלכתי עמהם, רתמתי עגלה בעצם יום השבת ופניתי אל בתיהם של הרבנים. מצאתים נעולים “סאפאטוס”, נעלי־בית, ולבושים קפטני בית, וכך נלקחו אל העגלות. לא התירו להם לקחת עמהם דבר פרט לספר תהילים קטן שהיה בידיהם.

שבע עגלות עמדו בשער המנזר. אני הייתי העגלון היהודי היחידי. בין העגלונים האחרים הכרתי את מחמד ג’רה מאג’רה, מחמד מוצטפה, שלושה עגלונים ארמנים ויווני אחד.

בהגיעי למנזר הפרידו בין שני רבנים וכל אחד נסע בעגלה אחרת. בעגלתי נסע באטרק אל פרנג', הפטריארך הלטיני, איש קטן קומה ורזה לבוש בגדי כהונה אדומים. בעגלה העמיסו הנזירות הצרפתיות מיצרכי אוכל למכביר. שיירת העגלות יצאה לדרך מוקפת עשרים וחמישה פרשים. קצין המשמר נסע בעגלה האחרונה.

בהגיע העגלות לבירה על יד ראמאללה, השיג את השיירה קצין אוסטרי שהחזיר את בטראק אל פרנג' לירושלים בפקודת המפקד הגרמני פון גראס פאשה.

בעפולה הועלו הגולים לרכבת שהובילה אותם לדמשק.

הרבנים ישבו שקטים ושלווים בכל עת המסע בעגלות וקראו בספרי התהילים שבידיהם. למרבה המזל הספיק להגיע אל המנזר חכם בכור דנון, השוחט, אחי הרב נסים דנון, ועמו כמה חפצים ובגדים בשביל אחיו הרב.

ועוד מספר דוד אפללו.

אלברט ענתבי נציג כל ישראל חברים בא אלי באחד הימים ואמר לי קח את עגלתך ונסע לקסטינה. אמרתי לו מהיכן אקח סוסים. ענה לי אביא לך שתי פרדות. ואכן רתמתי את שתי הפרדות לעגלה ונסענו לקסטינה. באחת העליות שבדרך ירדנו מהעגלה, אני אחזתי במושכות ואלברט ענתבי דחף את העגלה. בשובי לירושלים נתן לי שכר טרחתי נפוליון זהב – סכום רב באותן השנים.

שאלתי את אפללו באילו מונחים “מקצועיים” הייתם משתמשים והוא השיב: המונחים היו מעטים. המוט המפריד בין הסוסים עריש, המושכות דורוע שקי התבן שמתוכם האכלנו את הסוסים – מיכאל. פרזול הסוסים נקרא איחד חדואת.

הפרזול נעשה ב“מוסך” של יוסלה קטינסקי שעמד מול החומה.

העגלות נראו בחוצות ירושלים עד ראשית מלחמת העולם השניה. מאורעות 1936 גרמו לדלדולו של מקצוע שפירנס בימי התורכים ובשנים הראשונות לתקופת המנדאט משפחות רבות. אותה תחנה ששימשה במשך עשרות בשנים את עגלוניה של ירושלים, תחנת שער יפו, שממול החומה עומדת היום שוממה. עגלות מספר עוד עמדו עד 1940 במגרש שעליו עומד היום בנין העמודים ותחנת אגד.

ה“קארוסה” שהיתה בת בית ברחובותינו נעלמה מנופה של ירושלים. רק פה ושם היא מתגלה לעינינו לפרקים, בנהריה למשל, ולא נועדה אלא לשעשע טיילים ונופשים.

דמיון מה לעגלה הזכורה לי מימי ילדותי ראיתי בבקורי לפני שנתיים בערי ספרד גרנדה וקורדובה. חזות פניהם ולבושם של העגלונים הזכירו לי את אלה שבעיר מולדתי ירושלים. אותם סוסים כחושים ואותן קריאות. אותם אורות עמומים משני צדי העגלה ואותה הליכה רפויה ומתעצלת של הסוסים. ולא היה כל קושי למצוא דמיון בין הנוסעים בעגלות בירושלים בדרכים המאובקות שמלפני שנים לבין הנוסעים היום בדרכי ספרד.


 

מנגנים ומלחינים    🔗

אשירה נא למנגנינו הזקנים והצעירים, אוחזי ה“קיימאני” (כינור) ה“סנטור” (כלי מיתרים) שהמנגן בו החזיקו על ברכיו ופרט עליו באצבעות מזויינות בצפרני ברזל, פורטי ה“עוד” בעל הכרס הגדולה והנפוחה, המבריק המצוחצח והמקושט בגדילים צבעוניים שהיו תלויים לו בקצה הידית, מחזיקי ה“פאנדירו” (בתוף הקטן אשר רקד בין אצבעות ידיהם של המנגנים ואשר השרה הוא ובעליו יחדיו רוח של שובבות קלה), ה“נאקאראס” אלה התופים הקטנים אשר דמו ל“טראבוקטס” שהקישו עליהם נשים וגברים במקלות קלים.

אנשים אלה, בני עמך פשוטים, הם היו נושאי השמחה במעונותינו. ובלעדיהם לא היה טעם לשום מסיבה משפחתית או אירוע. הם לא בלטו במלבושיהם ואף לא במראיהם. לא הושיבו אותם בראש המסובים. בפינה ישבו, סמוך לדלת כדי שיוכלו לראות את הנכנסים והיוצאים ולשיר לכבודם את השיר “בדר למא זאראנא זאר יא עיני”. הפרוטות שהקרואים נתנו להם בכניסתם הלהיבו ועוררו אותם ואת כליהם כאחד.

הם לא הסבו לשולחנות הסעודה. על שולחן קטן שעמד לידם הגישה בעלת הבית את ה“כיבוד” שנועד להם – כוסיות עראק ומיני תרגימא (“מיזי” שהיה בו כדי לרענן גופם ואת נשמתם ולזרזם לזמר ולנגן את השירים החביבים על המסובים.

המנגנים הללו ברובם לא ידעו תו. כליהם לא היו חדשים, מהם שבלו מזוקן. אולם בסלסוליהם העמוקים ובחיוכיהם התמימים שנבעו ממעמקי הלב השכילו להשכיח דאגות וסבלות מלב הורינו.

המנגנים היו בני עדות שונות. במשך היום עסקו במלאכות ועיסוקים שונים, וכשהזמינו אותם נטלו כליהם מתחת לבית שחים והלכו להרויח את “השעות הנוספות” של ימינו אלה, לתוספת מזון לטפם. על אחד המנגנים שאת שמו לא זכרה דודתי, אמרה “אירה בשיקו מינודיקו” (נמוך ורזה) בחנותו הקטנה מכר תרופות לתינוקות כגון “פלוריס”, בוראכה" “טיליין” ועוד. אולם היו גם מנגנים אשר כל פרנסתם היתה תלויה בכלי הקטן אשר נשאו אותו עטוף בשק שצבעו הלבן דהה מיושן.

מרבית שיריהם היו שירי קודש, פיוטים אשר למדו מפי חזנינו ופיטנינו.. את השירים הללו השמיעו במסיבות שונות כגון ברית מילה, בר מצוה, פדיון הבן ועוד. אך מאחר שידעו את נפש קהל עדתם אשר תאב היה גם לשירי חול, רומנסות ושירי ערב, ניגנו למענם גם את השירים הללו. לפרקים היטו אוזן ללחנו של שיר או ניגון אשר נתגלגל מקהיר, דמשק או בירות (מרכזי השירה והבימה הערבית בימים ההם) שיננוהו היטב ולפעמים אף עיבדו את הלחן ו“הרכיבוהו” על פיוט, תחינה או בקשה.

הם לא היו מלחינים. אחד ויחיד שיצא מכלל זה, אשר חיבר שירים רוויים געגועים לציון, הוא אשר מזרחי עליו עוד נייחד את הדיבור.

המנגנים אף שלא היו הדורים בלבושם, צעדו בראש תהלוכות של שמחות משפחתיות. ליוו את החתן לבית המרחץ, את הרך הנולד ואת הבר מצווה לבית־הכנסת. נטלו חלק במסיבות ארוסין ובחתונות ובסתם נוג’דאס (נשפיות) במוצאי שבת לרגל כל אירוע משפחתי. במסיבות אלה, השתתפה לפעמים גם “זמרת” דהיינו “ג’ינגייה” אשר הרנינה את לבות המשתתפים. שיריה ורקודיה היו מלווים הקשות מצלתים שהחזיקה בקצות אצבעותיה.

לבושן של הרקדניות הללו דמה כמעט ללבושן של רקדניות ספרדיות. שער ראשן בנוי היה לתלפיות ובו תקוע היה מסרק גדול מקושט ב“פנינים” מבריקות. משני צדי ראשה פרחי יאסמין או צפורן שירדו עד תנוכי אזנה. אם כי לא היו מפורסמות לטובה הרי במסיבות אלו נתקבלו בלבביות ובפשטות שכן בזה הן מצאו את לחמן.


ב    🔗

על המנגנים מלפני יובל שנים מספרת אחותי אסתר:

קולות הנגינה שבקעו בשעות הערב או אחרי הצהרים מאחד הבתים הזעיקו את הילדים מכל החצרות והבתים סביב. כמהים היינו אנו הילדים לניגון, לשירה, שכן לא טעמנו טעמה של שירה לא בחדרים ולא בבתי הספר. הורינו שרו שירי קודש ופיוטים, שיר השירים, פרקי אבות ושירי חג ומועד, ואילו אנו, בני הדור הצעיר, השתוקקנו לשירים מסוג אחר, שירים שנתגלגלו ובאו מפריז, רומאנסות שאמותינו ואחיותינו הגדולות זימרו בחשאי.

לא תמיד נלווינו אל אמותינו למסיבות המשפחתיות. רק אחיותינו הגדולות שהגיעו לפרקן זכו להילוות אל אמותינו וזאת מתוך כוונה תחילה שיראו וייראו למען ידברו בהן נכבדות.

הצטופפנו ליד הדלת או נצמדנו אל החלונות כדי לראות את הנכנסים. לבושות היינו שמלותינו הפשוטות, שמלות של חול, ושערותינו הפרועות גולשות על כתפינו. רק עינינו נוצצו וחלמו על הבית שהפך אותה שעה בעינינו ארמון קסמים.

הנה הופיע עזריה לוי עם ה“סנטור” שלו. בחשיבות רבה ובהכרת ערך הכלי שלו היה מסיר אט אט את מכסה העור מצבע אדום שעטף אותו. הוא הניח את הסנטור על ברכיו כאילו היה זה תינוק, מעביר עליו אצבעות יד אחת בעוד ידו השניה מהפכת ב“מפתחות” שבצדו וזאת כדי להגדיל רושם הכלי על כל רואיו ולהאדירו. בכוונה תחילה היה מאריך בכיוונו של הכלי, “אקורדיאר איל סנטור”, בעוד כל המסובים מסתכלים עליו ביראת כבוד ומצפים בקוצר רוח לצליליו. עזריה עצמו לא תואר ולא הדר לו. קטן קומה וכרסו גדולה. סוף סוף נאות להתחיל ושירו הראשון “דאמי לה מאנו פאלומבה” (הושיטי לי ידך יונתי) או הפיוט “אגילה אגילה”.

בין המנגנים של אותם ימים זכורים לי עוד זאכי בן־יקר המרוקני שכונה “אל שאשוטו” (הפוזל), יעקב בכר, גדול הכנרים של ירושלים, אחיו יצחק בכר שהיה פורט על “עוד”, חי שליש “איל ביסטוזו” הסגי נהור, מלכה סעדייה המרוקני וחיים ברכה, שניהם פורטים על “פאנדירו”.

יצחק שלום מספר:

מצויות היו כמה להקות של מנגנים בהרכבים שונים (אלאתייה). אחד “אכרבאבא כימאני” (מכה בכינור), שני ג’ויואבה סנטור" (היה משחק בסנטור) והשלישי מכה בפאנדירו. אבו עיאש החלבי קדם לעזריה כפורט בסנטור, והיינישירליס, (יהודים מהעיר ינישיר אשר ביון) הם שהכניסו את ה“קיימאני”, הכינור, לירושלים. אחיו של אליהו שרייזלי שמכר קמח תופף ב“נקארה”. האחים יצחק ויעקב בכר, שמכרו סוכריות, ניגנו בכלים שונים. סעדייה המוגרבי ניגן ב“עוד”, וחי שליש, חותנו של משה גאב’יזון הסנדלר, נמנה אף הוא בין המנגנים. אנשים אלה עסקו במשך היום בכל מיני מלאכות, ומזמן לזמן התפרנסו גם מ“סהרות”, נשפים, שהיו עורכים אצל הערבים, והפלחים שבכפרי הסביבה. בשכר “סהרה” אחת אצל הפלחים “סי מאנטיניב’אן און מיס אינטירו” היו מתקיימים חודש ימים.

יצחק שלום מסיים ואומר:

במיוחד זכור לי יוסף כליפה ש“הפאנדירו” היה תלוי לו על גבו. הוא לבש עבאייה ודומה היה כי אך זה עלה מן המדבר כדי להשתתף בשמחה של מצווה. ואכן הופיע בכל שמחה של מצוה והשתתף בה יחד עם “הפאנדירו” אף אם לא קראוהו.

למנגנים היה תפקיד נוסף בחתונות ובנשפים. הם שימשו מעין “חלפנים” ו“בנקאים”. אלה אשר רצו להביע את הערצתם והתפעלותם מריקודיה של הכלה שיצאה במחול בליל חופתה, ניגשו אל הכלה והדביקו אל מצחה תוך כדי ריקודה מטבע של נפוליון או חצי נפוליון. מעשה זה נקרא בשם “פינטאר”, דהיינו לקשט את פני הכלה. והיא, המטבע על מצחה היתה סובבת וסובבת במחול. לאחר סיומו של כל מחול היתה הכלה מורידה את המטבע מעל מצחה ומוסרת אותה לידי המנגן הראשי, שעינו היתה פקוחה בשעת ריקודה כדי לדעת מי הוא אשר הדביק על מצחה את המטבע (קיין פינטו). לאחר מכן היה נגש בעל המטבע אל המנגן ו“פודה” את המטבע שלו בשכר של מספר מטליקים או רבע מג’ידי. כך נהגו גם בנשפים. לפעמים “עכרו” מסיבות אלו, טעויות שאירעו שלא במתכוין.

המנגנים עצמם לא כולם חוננו בקול נעים והם הסתייעו בפייטנים אשר ליוו את נגינתם כמר בכור מהודר אשר חיבר שירים ןמנגינות. מספרים על בכור מהודר שהוא הוא שחיבר את השיר “סיש די לה נוג’י” (שעה שש בלילה) וכן את השיר “די קואנדו ב’ינו לה חברוניקה” (מזמן שבאה הנערה החברונית).

הנני מביא להלן מספר “בתים” שלקטתי משני השירים האלה שהיו כנראה “מפורסמים” באותם ימים בירושלים.

די קואנדו ב’ינו לה חברוניקה

פ’יב’ריטה מוג’אג’יקה / נערה אומללה

דימי קי טי אקונטיסיו / הגידי מה קרה לך

פורקי סופ’ריס קון קאדיג’אס / למה סובלת את בשרשראות

און איסטה איסקורה פריזיון / בבית־כלא חשוך זה.


וינגו קונטאר מי איסטורייה / באה אני לספר

קי ייו ב’ינגו אה סופ’ריר / את אשר אירע לי

פור און מאנסיב’יקו אירמוזו / סובלת אני בגלל עלם יפה

קי מי איזו טריסאליר / שהקסימני


אל טייני קאב’ילייוס פריטוס / שערותיו שחורות

אי אוז’יקוס מאב’יס / ועיניו ירוקות

סו פואירפו פאריסי און קואדרו / קומתו דומה לתמונה

לאב’ראדו אין איל ייאלדיז / שנרקמה בארמון ייאלדיז.


אנטיס די טריס קואטרו מיזיס / לפני שלושה ארבעה חדשים

נו סי איספארטיאה די מי, / לא נפרד ממני, אולם

די קואנדו ב’ינו לה חברוניקה / משעה שבאה החברונית

נו סי מאניאה די אאי. / אין הוא זז משם.


מאמה מיאה מי קירידה / אמי יקירתי

קואלו קי ריז’נה ייו? / מה עלי לעשות?

ב’יסטיטי די און מאנסיב’יקו / התחפשי לעלם

ב’אטי אל באלו די טו אמור. / ולכי לנשף אהובך.


מי ב’יסטי די פריטו / לבשתי שמלה שחורה.

און מאנסיב’ו מי איזי ייו / הפכתי להיות עלם

מי ארמי און קוג’יליו אל ביל / שמתי פגיון בחגורתי

מי פ’ואי אל באלו די מי אמור. / ואלך לנשף אהובי.


אה לה אינטראדה די לה פואירטה / בעמדי על יד הדלת

אה מי אמור ב’ידי יו / את אהובי ראיתי

קין איס איסטי מאנסיב’יקו / מי הוא העלם הזה

טראיילדו אין מי לאדו / הביאוהו לצדי


אין מידיו די לה נוג’אדה / באמצע הנשף

אסו איספוזה אנגאזי יו / את ארוסתו חבקתי

לי איפינקי אל קוג’יליו / תקעתי בה את הסכין

אל פונטו סי מוריו / ומיד מתה.


אה קוריאיל מאנסיב’ו חואיטיס / עלם אכזר הנך

נו טוב’איטיס פייאדאד / לא היתה בלבך רחמנות

ייו טי מיטרי אין קאדינאס / אשים אותך באזיקים

קינזי אניוס די פריזיון / לחמש עשרה שנות מאסר


מי טופי אין אוראס פורטיס / נמצאתי בשעה קשה

מי קיטי אל ג’אפיליו / הורדתי את כובעי

מי דיסטריסי לוס מיסטרינסאדוס / פזרתי את שערותי

אמוסטרי קין אירה ייו / ואתודע.


ב סיש דה לה נוג’י

סיש די לה נוג’י ב’ה פאסאר / בשש בערב אעבור

קון טודוס מיס אמינוס, / בלווית כל חברי

אין טו ב’ינטאנה ב’ה פוזאר / בחלונך אעמוד

טאניינדו איל מאנדולינו. / כשאני מנגן במאנדולינה


מי קיטארון קי מי מואירי / הוציאו עלי דיבה כי מתי

לוס סירייוס מי אסינדיירון, / את הנרות הדליקו.

מי ייב’ארון אלה חאנום / לקחו ממני את יפתי

אין מיס בראסוס דורמיינדו. / בעודה ישנה בזרועותי.


אמי היתה מספרת על פייטן סאלוניקאי אחד, יהודה שלם שמו, בדחן ואוהב חיים, שמצא לו דרך מקורית כדי להנות משתים שלוש מסיבות שהיה מוזמן אליהן, לרוע מזלו כביכול, בערב אחד. לאחר שמילא כרסו במקום אחד מה עשה? יצא מהמסיבה ובדרכו אל השנייה היה תוקע שתי אצבעותיו לתוך פיו ומקיא את כל אשר אכל עד כה. בדרך זו פינה מקום בכרסו לסעודה שנייה. והרי לכל מאכל טעמו שלו – הוא אומר – ולמה אחמיץ טעמה של סעודה שנייה?

מספרים על מנגנים כי נגזר עליהם פעם לשמח לבו של מושל תורכי בירושלים בליל תשעה באב. הלכו המנגנים וביקשו היתר מהרב. ההיתר ניתן. בבואם אל המושל ניגנו ושרו לפניו מקינות תשעה באב. המושל התורכי הזיל דמעה. וכשהוזמנו אליו בפעם אחרת שאל: למה אינכם שרים אותם שירים, הם חדרו אל מעמקי לבי…


ג    🔗

עוד בהיותן על סף הבית הוציאו אמותינו מחיקן את ה“ג’וזטאן” הארנק וחילצו מתוכו כמה מטבעות לשימן בידי המנגנים ששרו לכבודן את שיר ה“איסתיקבאל” ה“באדרי לאמה”, הוא השיר שבו קידמו את פניהן. את ה“בקשיש” הזה נהגו להעניקו למנגן ה“פאנדירו”, שאסף את הפרוטות בשק שבו עטף את התוף.

מנגנינו החביבים הכירו את כל תושבי ירושלים העשירים והעניים כאחד וידעו ממי לתבוע “דמי איסתיקבאל” ועל מי לפסוח. היו נשים שהחזיקו את המטבעות ב“איניודו” קשר, בקצה המטפחת.

נכנס אורח למסיבה, בין שהוא קרוב משפחה בין ידיד או שכן, בין אם כבר היה בפנים ויצא לרגע קל לחוץ, מיד פתחו המנגנים בשיר ה“איסתיקבאל”. נכנס אורח חדש שוב חזרו אל תחילתו של השיר, וכן על זה הדרך פעם אחרי פעם. דודתי מספרת: יראנו לצאת החוצה כדי לשתות כוס מים שכן חששנו כי בשובינו ינגנו המנגנים את ה“איסתיקבאל” ושוב נאלץ “אונטאר לה מאנו”, למשוח את היד. אבל לא כן הבחורים העליזים וכל אלה אשר חפצו לעשות רושם. הם נהגו לצאת מהחדר לרגעים מספר, להכנס שנית ולחלק למנגנים את דמי ה“איסתיקבאל” ובלבד שישירו את השיר לכבודם. אולם אנו משנכנסנו לא העזנו לצאת, שכן מתן “דמי איסתיקבאל” פעמיים שלוש היה למעלה מיכולתנו.

וככל שהמענק גדול היה כן גדולה היתה עצמת השיר בכליהם ובפיהם של המנגנים. אם המענק דל היה גם השיר היה רפוי וחלוש.

הרבנים היו פטורים ממתן מענק כשם שהיו פטורים בימי תורכיה משרות חובה בצבא וממסים אחרים. סיפרו על עשיר אחד שנהג לחבוש מעין מצנפת כדרכם של רבנים, וכשנכנס “רב” זה פעם למסיבה של חתונה, אמר עזריה לחבריו המנגנים: “איסטי איס חכם פ’אלסו”, זהו חכם מזוייף, כלומר שאין לנגן את השיר “האיסתיקבאל” בקול רפוי וחלוש כפי שנהוג לגבי רבנים אלא יש לנגנו בעצמה גדולה כיאה לעשיר.


ד    🔗

אשר מזרחי היה המפורסם ביותר מבין כל המנגנים והפייטנים שהופיעו בשמיה של ירושלים. שמו נודע לתהילה גם בקרב הישוב הערבי בערים ובכפרים.

הוא חי כיום בגלות טוניס ומקורב לחביב בורגיבה מנהיגה של מדינה זו. אשר מזרחי נולד בשכונת מונטיפיורי שבירושלים לאביו רבי יצחק סחוקה, בעל ה“תנור” הראשון שהוקם בשכונת ג’ורת איל עינב הסמוכה. הוא ספג בבית אביו אוירה של תורה ויראת שמים, שכן אביו ידוע היה כמקרב תלמידי חכמים ותומך בהם והוא עצמו הקדיש שעות רבות בכל יום ללימוד תורה.

ובנו זה שנודע לאחר מכן בשם החיבה “אשריקו” עסק במשך היום ברקמתן של אותיות זהב על גבי פרוכיות, “טאליגאס” (נרתיקים לטליתות) אצל חכם יעקב פילוסוף אביו של הרב אברהם פילוסוף. ואילו בשעות הערב והלילה נטל את הכלי שלו, ה“עוד” והלך לשמח לבם של בחורים ובתולות.

אברהם סאראגוסטי מספר לי עוד, שיש בידו פרוכת מעשה ידיו של אשריקו. כן סיפר לי שכנו יהודה ברוך כי ה“טאליגה” שלו נרקמה בידי אשריקו. כן שומר עוד המון העם בירושלים רגשי אהבה לצעיר אשר מילא את חייו שמחה.

ובחורות ירושלים אשר בינתיים הזקינו ושערן הכסיף מספרות:

בין המנגנים נתבלט במיוחד אשריקו מזרחי. כולנו, בחורים ובחורות היינו כרוכים אחריו בשל מראהו היפה. שחרחר היה, עיניו ירוקות וקולו נעים ושובה לב. שלא כשאר המנגנים שלבושם היה מרושל, הקפיד אשריקו בלבושו. צוארו היה תמיד עטוף במטפחת משי לבנה או צבעונית, תרופה בדוקה לשמירת גרונו מהצטננות חלילה. בהכנסו יחד עם חבריו המנגנים היו בני הבית קמים לכבודו. את ה“עוד” נשא תחת בית שחיו, נתון בתוך נרתיק של משי לבן. הוא היה צועד מתונות, בחשיבות ובהכרת ערך עצמו.

זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה עזב את ירושלים והתיישב בטוניס. בשנת 1927 חזר אליה כדי להתיישב בה. באו מאורעות 1929 והרסו את תקוותיו וחזר לטוניס שבה הוא משמש בחזנות. מספרים כי היה בין באי ביתו של הביי הטוניסי.

במשך תקופת גלותו הראשונה בטוניס שלח אשר מזרחי לירושלים מספר רב של שירים רוויי געגועים אשר כתב בגלותו. את המנגינות לשירים חבר רחמים עמאר וכיום שומעים הננו מפי החזנים יוחנן מיז’אן ואברהם אבו גאנים בלילות הבקשות ובהפסקות שבין מנחה למעריב, בלילות שבת בתקופה שבין פסח לשבועות, פיוטים שונים מפרי רוחו של אשר מזרחי.

מתוך הקובץ “ספר נגינות רחמים” מאת רחמים עמאר שיצא לאור בירושלים בשנת “קול רנה וישועה באהלי צדיקים”, ליקטתי כמה שירים שחוברו בידי אשר מזרחי.

בדברי ההקדמה הקצרים מציין ע. צ. מלמד כי מר רחמים עמאר הוא מיחידי הסגולה למלאכת הקודש בדבקות חסידית. הוא מנהל מקהלה ויוצר מנגינות. לחייהם הקודרים והדחוקים של בני עדות המזרח מכניס הוא שעות של נעימות וענג.

מי יתן

מי יתן לי כנפי יונה

אעוף באמץ כח

אגיע הר ציונה

ושמה אמצא מנוח

הללו אל יה עם נאמן


גדלו אל יה עם לא אלמן.

רוץ ארוצה כצבי

אתגבר כמו לביא

אשוב מולדת אבי

אבנה לאל מזבח.


יה סלח

יה אל סלח על העבר

והצילנו כי אויב גבר

אין בלעדיך להשמידו.

אם שנא שנאתנו

קצפת עלינו מאד

בין העמים פזרתנו

זה אלפים שנות נדוד

שבעתים יסרתנו


די הצילנו כי אויב גבר

אין בלעדיך להשמידו.

רודפים ונוגשים אותנו

בוערים בנו גפרית ואש

בחשבם כי עזבתנו

ואין לדמנו דורש

הלעולמים זנחתנו

די הצילנו כי אויב גבר

אין בלעדיך להשמידו.


בשנים הראשונות בטרם הרחיק נדוד לטוניס חיבר אשר מזרחי כמה שירים בספרדית. אביא כאן את אחד השירים שנושאו סובב כנושאם של שאר השירים שנהגו לשיר אותו בימים ההם, על בגידתה של האשה בסתר.

השיר פותח במלים הבאות:

“און דיאה די לה מאניאנה איל מארידו סי חואי אל קהל”.

מעשה בבעל אשר לאחר לכתו בבוקר לבית הכנסת בא אל אשתו אהובה לבקרה10. בשוב הבעל לא ידעה האשה היכן להסתיר את אהובה. הלכה והטמינה אותו ב“קאשה”, ארגז העץ, ומאחר שנהגו לשים בארגזים אלה פלפל כדי לשמור על הבגדים מפני העש (במקום נפתלין) התחיל האהוב להתעטש. שאל הבעל מי זה המתעטש? השיבה לו האשה: אור עיני, הרי זה החתול של השכנה. קילל הבעל את החתול קללות נמרצות וניגש לפתוח את התיבה. משראה את אהובה של אשתו קרא לכל השכנות מסביב, אלו שלמעלה ואלו שלמטה, ואמר: צאינה וראינה חתול עם זקן ושפם מפותל, ובלאדינו “ב’יני מירה לאס מיס ב’יזינאס לאס די אבאשו אי לאס די אריב’ה, ביני מירה גאטו קון בארב’ה אי מוסטאג’יקוס אריטורסידוס”.

תושבי ירושלים כמעט שאין הם זוכרים עוד את שמותיהם של המנגנים שהכירו בילדותם, קשה להם היום לקבוע בדיוק מי היה המתופף ומי פרט על “עוד” או כינור, או מי מלווה את המנגנים בשיריהם בקולם הערב.

אברהם סראגוסטי מספר: בשבעה עשר בשבט היינו נאספים בביתו של יעקוב פאראג’י שגר במידאן כדי לקרוא את “מגילת סארגוסה” על הנס שקרה לתושבי עיר זו; לאחר קריאת המגילה הכתובה על קלף והשמורה עדיין אצלי פתחו חי שליש וחבריו במנגינות כשהמסובים טועמים מהחלבה אשר הוגשה להם.

המנגנים של ימי ההולדת הלכו לעולמם. אך יש ובמסיבות חג או הילולא של מצווה עוד תשמענה אזנינו קולות של נגינה בוקעים מאחת משכונותיה של ירושלים לפי הנוסח והמנהג של הימים ההם. המנגנים הללו הם שרידים שנותרו, יורשים מעטים ודלים.

אחד המעטים הללו הוא רחמים עמאר אשר ליווה בכינורו את המנגנים הותיקים חי שליש, עזריה, האחים יצחק ויעקב בכר. לאחר מכן הצטרף רחמים עמאר ללהקה שניגנה בבתי הקפה ביפו. כן היה חבר התזמורת אשר ליוותה את הסרטים האילמים שהוצגו בראינוע “ציון”.

בימי המנדאט צורף ללהקת התזמורת בשירות השידור הערבי בהמלצתו של המנהל עג’אג' נוייהד.(סופר ערבי). בימי תורכיה ובתחילת שנות המנדאט ניגן רחמים עמאר בלילות רמדאן בבתי הקפה בבאב איל סבאט, שער השבטים, והגיע עד בית לחם ובית ג’אללה. על ידו התחנכו רבים מהמנגנים הערבים המחזיקים כיום בעמדות חשובות בשירות השידור הערביים בארצות השכנות כגון ראמיז איל זגא העובד כיום בשירות השידור הירדני ורוחי אל ח’מאש העובד בשירות השידור בסוריה.


 

יחסים בין העדה הספרדית לעדה המוסלמית    🔗


א    🔗

חצרות מגוריהם של יהודים ומוסלמים משותפות היו. למשפחה אחת דמינו. יחדיו התרועענו. אמותינו שפכו את מרי־שיחן לפני הנשים המוסלמיות, ואלו פתחו לבן לפני אמותינו. הנשים המוסלמיות לימדו לשונן לדבר בשפת לאדינו. פתגמים ואמרות של לשון זו שגורים היו על פיהן.11 אנו לא גרנו ב“בתי־מחסה”, כשם שגרו האשכנזים, ובתי מידות לא חצצו בינינו לבין המוסלמים. דרך גגות ירדו אלינו הנשים המוסלמיות כדי לבלות את שעות הערב בשיחה עם אמותינו. ילדינו שיחקו עם ילדיהם אף בחצר “החרם” וכשפגעו בנו ילדי השכונה באו חברינו המוסלמים שגרו בחצרנו להגן עלינו. בני בריתם היינו.

אמותינו הניקו את ילדי המוסלמים כשאמותיהם מתו עליהם או כשלא יכלו להניקם. אמותינו השגיחו על ילדי המוסלמים כשאמותיהם היו עסוקות או טרודות בעניניהן. וכן להיפך. צד אחד שימש “בבי סיטר” לצד שני. ילדים שנולדו למוסלמים לאחר צפיה וסבל ממושכים פנו הוריהם אל ידידיהם היהודים וביקשום כי מוהלים יהודים ימולו אותם ביום השמיני.

מספר מר שמואל סידיס.

בחצרנו גר מוסלמי שנשא אשה לעת זקנתו וזו ילדה לו בן כמה שנים לאחר מכן. פנה אל ידידו יצחק שיריזלי, בעל חנות הקמח, וביקשו כי הרב אברהם ביג’אג’ו ימול את בנו ביום השמיני. וכן היה. נעתר הרב לבקשתו של המוסלמי ומל את בנו לסימן ברכה ואריכות ימים.

מוסלמים שלא זכו בבנים ברי־קיימה פנו למוהלים יהודים. ולא זו בלבד שהזמינו מוהלים יהודים אלא גם קראו להם בשמות עברים, דיב נמאר, קרא את בנו סעיף־אל־דין גם בשם בן־ציון.12

ומר נסים פראנקו בנו של חכם יעקב פראנקו מספר:

פעם לוינו אני ואחי את אבינו לתחנת הרכבת בדרכו לחיפה שכן רצה להשתטח על קברי צדיקים במירון. ישבנו בקרון הרכבת והנה נכנס שיח' מוסלמי הדור פנים ובראותו את אבי קרא לפתע יא אח’י (אחי) ושניהם נפלו זה על צווארו של זה ועמדו רגעים מספר חבוקים ושלובים. אבא ביקש כי ננשק את ידו של השיח' המוסלמי. קמנו ונשקנו את ידו והוא העתיר עלינו ברכות. אבי שראה את השתוממותנו פנה אלינו ואמר: בני בנערותי גרנו עם הורי השיח' הזה בחצר אחת. אמו מתה עליו לפתע ואמי הניקה אותו עד הגמלו. מכאן שאחי הוא.13

רבנינו זכו להוקרה, לכבוד ואימון הן מצד ראשי המשפחות המוסלמיות המיוחסות והנכבדות ביותר מצד המון העם. ואפילו הגרועים שבשכנים רחשו להם כבוד ודרך־ארץ. גנבי כפר סילואן, הוא כפר השילוח, שהטרידו את המשטרה התורכית בפריצותיהם התכופות לתוך שכונות היהודים והערבים שבעיר העתיקה, היו פוסחים על בתיהם של רבנים, שכן ידעו, כי אצל אלה אין למצוא דבר זולתי ספרי קודש.

מוסלמים מבני העם שהיו טרודים באמצע רחוב היהודים בהעמסת משאות על חמורים נהגו לאחוז בצווארי הבהמות ולהפנותן לצידי הרחוב כדי לתת מעבר לרב הספרדי שהופיע בכל הודו והדרו ולאפשר לו להמשיך בדרכו.

דוגמה בולטת ליחסים הטובים וההדדיים של שתי העדות נתגלתה בשנים שחונות (ואיזו שנה לא היתה שחונה? ) ידעו ראשי הדת המוסלמית כי בתפילותיהם בלבד “צלאת אל איסתיסקא”, תפילה על הגשם, לא סגי. בני ישמעאל צריכים לבני יצחק שישתטחו על קבריהם של צדיקים וקדושים שעל אף היותם היום נחלת זרים קשורים היהודים אליהם בכל נפשם. יתירה מזו: כל העדות התפללו לגשם. וכשכלו כל הקיצין פנו ראשי העדה המוסלמית אל היהודים והפצירו בהם להתפלל באותם מקומות קדושים שהכניסה לשם היתה אסורה על היהודים.

התייר האנגלי־נוצרי גודריש פרייר מספר בספרו “בתוככי ירושלים” שיצא לאור בלונדון בראשית המאה הנוכחית כי המוסלמים אשר התיחסו אל האמונה היהודית בזלזול מה, ביקשו מהם, בשנת 1904, כאחים לסבל, להתפלל לגשם בחצרות בית המקדש. היהודים דחו את הבקשה כי לא רצו לחלל את הקודש, אולם ביקשו כי יותן להם להתפלל בקבר דוד המלך, מקום קדוש שהמוסלמים שמרו עליו בקנאות רבה. ואכן התכנסו היהודים בקבר דוד המלך ביום 17 בדצמבר 1904, ולאחר התפילה התחילו לרדת מטרות עוז.

לעומת זאת לא פנו מעולם ראשי הדת המוסלמית אל ראשי הדת הנוצרית להתפלל לגשם. המוסלמים ידעו כי היהודים מאמינים הם ומתפללים לאל אחד “שאין לו שותף” (לא שריכה להו), וכשהחלו יורדים גשמים לאחר שנערכו תפילות היו אומרים המוסלמים ’אל יהוד ג’בוהא’, היהודים הם שהביאו את הגשמים.

אף בחברון, העיר המוסלמית שהיתה ידועה בקנאותה, קנאות אשר הרחיקה ממנה בימי תורכיה את התיירים והצליינים הנוצרים, אירע כי באחת השנים של עצירת גשמים פנו ראשי העדה המוסלמית לרב אליהו מאני וביקשוהו להתפלל לגשם. בתחילה ניסה הרב אליהו מאני להתחמק בדברים: מה אני ומה כוחי, הלא יש אלהים בשמים, התפללו אליו. אולם לאחר שהפצירו בו מאד עלה בחצות הלילה על גג ביתו וערך את תפילתו בלשון זו: אלהי אל נא תבייש אותנו. מים אין והצאן צמאה. רוצים מים, רוצים גשם! (לא תח’ג’לנאש. אל גנם עטשאנה. מוייה מה פיש. בדנא מוייה. בדנא מטר). לאחר תפילה קצרה ופשוטה זו התחיל לרדת גשם עז מלווה ברד כבד.

יצחק שלום, יהודי ששיבה זרקה בשערו והוא נשען על מקלו, היה מתרועע בימי עלומיו עם נערי הערביים וסיפורים רבים בפיו על אותה תקופה. לעתים בעונת הקיץ – מספר הוא – ישבנו לילות שלמים בפתח מסגד עומר, כלים שונים בידינו ממתינים לרגע בו נוכל לשאוב מים מהבורות העמוקים שמתחת לחצרו. לפעמים היה חולף על פנינו המופתי של ירושלים, שהיה סומא בעין אחת, ומשראה אותנו פנה אל שמש ה“חרם אל שריף” בזו הלשון: יא אחמד, אפתח לום יעבו מוייה (אחמד, פתח להם וישאבו מים). אנו שלרגע זה ציפינו בקוצר רוח עטנו אל הבור והתחלנו שואבים מלוא כלינו, מובילים הביתה וחוזרים ושואבים.

יצחק שלום מוסיף ומספר כי זכורים לו עדיין שמותיהם של מספר משפחות מוסלמיות שעמהן קיימנו יחסים הדוקים. בני משפחת אל עצלי, ג’מיל, איצחאק, ומחיי אל דין. כן זכורה לו משפחת נמאר. בני משפחה זו היו להוטים אחרי הטיפה המרה (ליס אגראד’אב’ה ביב’ר). בת משפחה זו חסיבה נמאר נקראה בפינו “לה בכורה” (בכרייה), היא דיברה ספרדית כאחד מאתנו.

קציני משטרה גבוהים כעלי ביי אל ג’ודזאר יצחאק אל עצלי ואחיו ג’מיל ואברהים היו מבאי ביתו של בן ציון דבש. פעם אמר לו אל עסלי הלא דבש בערבית פירושו עצל, יוצא איפוא שאנו קרובי משפחה ומשום כך בקש יצחאק אל עצלי את בנו של בן ציון דבש אלברטו שיקרא לו תמיד עמי או ח’לי כחפצו (דוד מצד האגב או מצד האם) ותוספת לכך היה גם זוכה “הדוד” הזה בנשיקת ידו מצד אלברטו.

קציני משטרה אלה ידעו לכוון את השעה ביום השבת בבוקר ולהופיע בביתו של בן ציון דבש בשעה תשע בבוקר בצאתו מבית הכנסת כדי לסעוד על שולחנו את החמין שהובא רגעים ספורים לפני כן מהתנור בצירוף ביצים קשות וכמה כוסיות עראק.


ב    🔗

בסבך היחסים בין העדה המוסלמית והיהודית מזה והשלטונות מזה נהגו הנתינים הזרים מחסינות רבה. השלטונות וכן בני העדה הערבית נמנעו מלפגוע בהם. אולם מספר המשפחות הספרדיות שהחזיקו נתינות זרה היה מועט. זכורות לי משפחות אלישר וטראבולוס שנתינותן היתה איטלקית, אברהם ששון היה נתין אוסטרי. (במעשה זיוף המטבעות בימי תורכיה שבו היה מעורב צורף הכסף דוד ששון, מעשה שזעזע בשנות מלחמת העולם הראשונה את הישוב היהודי בירושלים, הלך אברהם ששון, קרובו לבקש רחמים עליו אצל הקונסול הכללי האוסטרי בבירות). סינור מוכר הדגים היה נתין צרפתי, יחיאל חפץ נתין איטלקי היה.

רפאל טראבולוס מספר: בימי ה“חיריית” התורכי הכנתי במו ידי שני דגלים איטלקים ותליתי אותם בצד שני דגלים תורכים בפתח חנותו של אבי ברחוב היהודים בעיר העתיקה. בשובי לאחר שעב קלה לחנות ראיתי כי הדגלים הורדו ומהדגלים האיטלקים הוסר הצלב. המעשה הרגיזני ואמרתי לרוץ ולקבול על כך לפני הקונסול האיטלקי. אבי וכן השכנים המוסלמים מנעוני מעשות זאת ופייסו אותי, מאחר שעדיין נער הייתי, בחאלקום (מין מתיקה).

מסתבר שרק נתינים זרים ידעו לעמוד בפני השתוללותם של פרחחים מבני השכנים. פעם – מספר רפאל טראבולוס – לבש אבי מכנסים רחבים שצבעם ירוק. בישבו בחנותו בשוק העיר העתיקה ניגש אליו צעיר מוסלמי וסטר לו על לחיו משום שהעז ללבוש מכנסים בצבע ירוק שהוא קדוש בעיני המוסלמים. אבי לא גילה כל התנגדות למכהו. שמע על כך רופא־נשים יהודי (קראו לו “איל פראנקו” הארופי) שהיה מקובל על יהודים וערבים כאחד ובערה חמתו. מה עשה? תפר לו באחורי מכנסיו שלו חתיכת אריג בצבע ירוק וכך היה מתהלך ברחוב בלי שיעזו לבוא אליו בטרוניה ומכל שכן לפגוע בו.

רפאל טראבולוס מוסיף ומספר: מאחר שהיינו נתינים איטלקים נהגו בעלי חנויות שכנים להטמין בחנותו של אבא סחורות אסורות. מבין הסחורות הללו זוכר אני את הסחורה שנקראה בשם “ספיטו”, מין תרופה שצבעה אדום שהשתמשו בה לביעור כנים. לא היה בית שלא היתה מצויה בו רפואה זו ששימשה לביעור הכנים מעל ראשי הבנות והבנים כאחד. כמו כן נהגו להטמין בחנות בקבוקי כספית שהיו משתמשים בהם לשם חפירת בורות.

שאלתי את מאיר חפץ הלא אתה עסקת כל ימיך בתעשית החלב. באת במגע עם המון העם הערבי. מה דעתך על היחסים שהיו קיימים בימיכם?

מאיר חפץ השיב:

לצערנו היתה כל המשפחה מהמשפחות הספרדיות הנכבדות נתונה להגנתה של משפחה ערבית. על משפחת יעיש הגנה משפחת ריצאץ. על משפחת סוראנגה הגנה משפחת הדאודים שבהר־ציון, על משפחת מיוחס הגנה משפחת בדר. וכן על זה הדרך. תודות למענקים שהיו מגישים למשפחות הערביות זכו לשבת בשלוה ובאין מחריד. “אפודיר די ריגאלוס אי די ביסקוג’וס” (תודות למענקים וכעכים). מי עבר ברחוב הבטראק, בלי שיקבל על ראשו כמה עגבניות רקובות שנזרקו עליו על ידי הירקנים.

מאיר חפץ ובני משפחתו נתינים איטלקים היו. מוצאה של המשפחה מחלב שבסוריה. כיצד הגעת לנתינות זו? שאלתיו פעם. ועל כך השיב. אחד מאבות המשפחה היה קצב בעיר חלב. באחד הימים פרץ לפני חנותו של סבי ריב בין יהודי לערבי. הוא יצא מחנותו כשהסכין חדה בידו. בלי משים פגעה הסכין בערבי ופצעו קשה. המקרה זעזע את הקהילה היהודית בחלב שהסתירה אותו. ימים מספר לאחר מכן לקח אותו הקונסול האוסטרי תחת חסותו, הלבישו בגדים ארופים ויצא אתו את הארץ לאיטליה. אבי־סבי התגורר בליבורנו ובטוסקה. קיבל את הנתינות האיטלקית ואף שירת בצבא האיטלקי ונלחם במלחמות לוב. במלחמה העולמית הראשונה סבלו בני משפחת חפץ כשם שסבלו כל הנתינים הזרים אשר גורשו מן הארץ.

בימי תורכיה התגוררו הוריו של מאיר חפץ מחמת יוקר הדירות תחילה בעיר העתיקה ולאחר מכן “אה לוס דייס נומירוס” (בעשרת הדירות) שנבנו בכפר השלוח. פעם באו שוטרים רוכבים למקום זה וביקשו מהתושבים לבוא למשטרה, על סירובם לשלם את המסים. הם סרבו לעזוב את הדירה ואמו של מאיר חפץ אמרה לקצין המשטרה “אנו לא נזוז עד שיבוא הקוואס של הקונסול”. משהתעקש הקצין חלצה את נעלה וחבטה בראשו של הקצין התורכי.

זו היתה דרכן של המשפחות הספרדיות הבודדות שנשאו דרכונים של ממשלות זרות.

הנתינים הזרים חסותם על כל אלה שנרדפו על־ידי המשטרה התורכית על לא און בכפם. אם קנה פעם חלפן יהודי ספרדי מטבע של חמישה נאפוליונים מאת ערביה אשר גנבה אותה ובאה המשטרה לאסור את החלפן, קם זה והכריז כי שמו חפץ וכי הוא נתין רוסי, ואז היתה המשטרה מרפה ממנו. בזכותם של אלה ניצלו סוחרים יהודים רבים מידי המשטרה וממאסר ב“קישלה”.

אולם כשבא יהודי ומחה נגד אזלת ידה של המשטרה התורכית וסבלם של בני העדה היהודית בירושלים מצא זה את מותו בצורה טראגית.

זקני ירושלים מספרים כי בימיו של ראוף פאשה, שישב בירושלים במחצית השנייה של המאה שעברה, גר בעיר העתיקה יהודי מבוסניה בשם סיניור טוסקה. זה היה יהודי גבה־קומה שחבש לראשו תרבוש אדום. הוא היה חבר נעוריו של הפאשה, מבוסניה גם הוא, ויחדיו ישבו על ספסל הלמודים בבית הספר. ובהיותו ידידו של הפאשה היה נכנס ויוצא אצלו כבן בית, משוחח עמו על ענייני דיומא ומביא לפניו את סבלותיהם של בני עדתו.

סינייור טוסקה זה נהג להתפלל בכל בוקר בבית הכנסת של “בעלי הבתים”. לאחר התפילה עשה לו מנהג להיכנס לחנותו של מוכר היינות אליהו אריאל ולהריק את גרונו חצי אוקיה עראק. ומאחר שידעו בני העדה הספרדית כי יש לו מהלכים אצל הפאשה, היו באים אליו לתנות לפניו את צרותיהם. באותם ימים סבלה ירושלים העתיקה ממכת הגנבים שפשטו עליה מהכפרים הערביים הסמוכים. גניבות אלו רוששו משפחות רבות והיו שנשארו בעירום ובחוסר כל. לנוכח מעשי־פשע אלה היה לבו, לב יהודי חם, מתמלא חימה והיה נכנס ישר לפאשה ומתאונן לפניו.

בוקר אחד באו אל סינייור טוסקה יהודים שנפגעו מגניבות. השיב להם: ייה ב’ה מיראר, דהיינו, הוא (הפאשה) יראה את נחת זרועו. נכנס אל מעוזו של השליט, וכדרכו, בלי רשות, כשהזקיפים מפנים לפניו את הדרך.

באותו בוקר ביקר אצל הפאשה הקונסול הצרפתי. סינייור טוסקה התפרץ לתוך החדר ובשפה התורכית שבפיו פנה אל השליט בזעם: מה יהיה הסוף? עד מתי לא תרחם על היהודים?!. הפאשה, אשר התפרצות זעם זו בפני נציגה של ממשלה זרה, לא נעמה לו השתדל להרגיע אותו וענה לו כי יחקור בדבר והפושעים יבואו על ענשם.

ימים אחדים לאחר מכן באו חייליו של הפאשה לביתו של סינייור טוסקה והזמינוהו לבוא אליו. בהיותם בדרך תפסוהו החיילים וזרקו אותו מעל ה“מוראאיקאס”, החומה, למטה וכך מצא את מותו.14

תלמידי תלמוד תורה של הספרדים שיצאו אותה שעה החוצה ראוהו מוטל מת ומרוסק איברים בתחתית החומה.


ג    🔗

ה“שבאב” הערבי ידו היתה גם בספרדים וגם באשכנזים. גא ומתרברב הוא פגע גם ברבנים של שתי העדות. ומאחר שלא היה ביכלתם להשיב מנה אחת אפיים, אומרים זקני ירושלים, קיבלו השבאב את ענשם מן השמים. סביב עונש זה נרקמו אגדות מאגדות שונות. מספרים, למשל, על ירקן ערבי שזרק עגבניה רקובה על גלימתו של רב מרבני האשכנזים שעה שזה הלך עם חסידיו לכותל המערבי. לאחר שהתוודה וביקש רחמים ומחילה מאת הרב שבכבודו פגע. ועל החסיד והמקובל אבי סבי הרב שבתי גבריאל יהושע היו מספרים כי נהג להגיד פסוקי דזמרה בעת לכתו בבוקר לבית־הכנסת. בוקר אחד בהיותו שקוע באמירת פסוקי דזמרה פגעו שולי גלימתו בסל הביצים של פלאח ערבי שישב באחת הפינות שב“קאנטראבאס” (הקמרונים) של העיר העתיקה ושבר כמה מהן. הרב לא השגיח בדבר ופסע הלאה לדרכו בעוד הערבי קורא אחריו ברוגזה: יא אעמה, הוי עיוור. לאחר שעה קלה, בעמדו בתפילה, באו אליו אנשים וסיפרו לו כי אותו ערבי אשר קיללו בעיוורון, הוא עצמו התעוור לפתע ועתה הוא מבקש תחנונים כי יסולח לו. הרב תמה לאשר מה קרה וסלח לו. והמספרים מוסיפים כי אור עיניו של הערבי שב אליו.

באגדות הללו מצא לו הישוב הקטן בעיר העתיקה פורקן כלשהו ופיצוי על התעללויותיהם ופגיעותיהם של כמה משכניהם המוסלמים.

כל ראש משפחה מוסלמי אימץ לו, כביכול, רב ספרדי לניהול עסקי החצרות שהיו בבעלותו ושדייריהן יהודים מאחר שקשה היה לכל דייר יהודי לבוא במגע עם בעל־הבית הערבי נשכרה החצר כולה בדרך “חזקה” על ידי רב אחד וזה השכיר את חדריה ליהודים שונים. וכדי למנוע הסגת גבול קיבל “בעל החזקה” כתב חתום מבית הדין המוסלמי כי לו החזקה על חצר פלונית אלמונית. החצרות נקראו על שם בעלי החזקה. “חזקה” זו הכניסה לבעליה רווח מועט שהיה עם זאת עיקר פרנסתו בשל היותו דבר של קבע. אפיינית האמרה שהיתה שגורה בפי בני העדה הספרדית בירושלים: לי ב’ו קימאר לה חזקה, לאמור, אשרוף עליו את החזקה, וכוונת האומר היתה להכרית לחמו של בעל דבבו.

בענין החזקות נמצאו שני הצדדים נשכרים, המוסלמים וכן היהודים. אלה שקיבלו את החצרות של המוסלמים הרויחו מספר נפוליונים מ“הקבלנות” הזאת ואילו המוסלמים שלא יכלו למצוא דיירים לחצרותיהם קבלו את דמי השכירות למפרע אף כי בסתר לבם ידעו שהם מרומים במקצת על ידי החוכרים המשכירים. אולם לא היתה להם ברירה שכן בית הדין היהודי והכרזת החרם הרתיעו אותם במידה רבה.

מכל מקום אף כי בכמה חצרות יצאו הדיירים היהודים ובאו במקומם דיירים שאינם בני ברית הם לא הסירו את המזוזות מהחדרים וכבדו את “עשרת כלימאת” (עשרת הדברות).

אירע פעם שבעל בית מוסלמי לא הפיק רצון מבעל החזקה שלו בשל שכר־הדירה המועט שהיה מקבל מהיהודי. מה עשה הערבי? עמד והודיע שבדעתו להפקיע את היהודי מחזקתו. משנודע הדבר ברבים קמו גבאי בתי הכנסת והכריזו חרם על מי שיבוא ליטול את החזקה שהופקעה מידי בעליה הקודמים. הערבי חשש שמא יישאר הבית ריק או שייכנסו לגור בו עניי המוסלמים שאין משלמים שכר דירה, חזר והלך אל היהודי והתחנן לפניו כי ישוב ויקח את הבית וינהלהו כרצונו.

שכרם של בעלי החזקה היה שזכו בדירת חינם לעצמם. על בעלי הבתים הערביים היה מוטל לתקן בדירות את כל הטעון תיקון, כגון שמשות וכיוצא בזה. הדיירים היהודים תיקנו את ה“בלטות”, אריחי הרצפה בלבד.

הרב יוסף עוזיאל, אביו של רבי בן ציון עוזיאל היה בעל החזקה של עבדאללה נמאר.

חכם וידאל אנג’יל, אב בית דין בירושלים, היה בעל החזקה די לוס חוסיניס, של החוסינים. יוסף ברזאני נהג להלוות לרב וידאל אנג’יל חמישים נפוליונים זהב מדי שנה בשנה וזה הביאם אל חסן סלים אל חוסייני כדמי שכירות עבור החצר שהוא היה בעל החזקה (“חזקרו”). חצר זו עמדה ברובע הקראים.15 הרב וידאל החזיר לאחר מכן את הכסף לברזאני בשעורין חדשיים של חמישה נפוליונים בחודש.

אבי ז"ל היה בעל החזקה של משפחת ג’אעוני.


ד    🔗

אף סוגי עסקים אחרים היוו גורם לשיתוף פעולה בין יהודים למוסלמים.

אחד מבני משפחת חוסייני שימש מזכיר בבית החרושת לסבון שבעליו היה הרב שמואל ברוך מירושלים. יהודים שימשו מזכירים ופקידים בחנויות ובבתי מסחר שבעליהם היו מוסלמים. אחד ממשפחת אלישר סחר בחטים עם משפחת עמאר, בעל ה“מעצרה” (בית הבד). נמצאו יהודים ששלטו בלשון הערבית, ביניהם אחיו של הרב יצחק בנבנישתי אשר היה מזכירה של משפחת הדג’אנים (הדאודים).

איסמעיל אל חוסייני ששימש מפקח על החינוך נסע לפני מלחמת העולם הראשונה בשליחות לארצות־הברית כדי לנהל משא ומתן עם חברת הנפט “ווקום אויל” לשם קידוחי נפט בסביבות ים המלח. לתקופת העדרו מהארץ מינה את הרב נפתלי ברוך כבא כוחו ונתן לו יפוי כח “בלתי חוזר” למכירת קרקעותיו למר ליבונטין מנהל האפ"ק ביפו. כתב זה כוחו יפה היה גם לגבי הנהלת שאר עסקיו של איסמעיל אל חוסיני.

הרב בנימין אלקוציר, חבר הרבנות בימי המנדאט, אדם חכם ונבון ובעל מעשים מעטים, הרב רחמים מיוחס, מקרובי משפחת אלישר, וכן הרב יעקב לוי קיבלו זכיון מהשלטונות התורכים לגבות את ה“עושר” (המעשר) מכמה כפרים ערבים שבסביבת שער הגיא. הם נהגו לצאת אל אותם הכפרים בלווית שוטר רוכב (ח’יאל). פעם אחת בהיותם סמוך לבית סוסין התנפלו עליהם כלבי הכפר והבהילום. הרב רחמים מיוחס והרב יעקב לוי נפלו למשכב ונאלצו לנטוש מקצוע זה. הרב יעקב לוי נתקבל לאחר מכן לועד העדה הספרדית בו שימש כמזכיר בלשכתו של הרב נסים דנון, החכם באשי של ירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה.

הרב וידאל רחמים המכונה פריסיאדו סורנאגה, היה ידוע ומפורסם בעסקי קרקעות שניהל עם ערביי הכפרים שבסביבות ירושלים וביחוד עם ערביי הכפר שעפאט. מטעם זה כונה בשם “הרב השעפאטי”. תכופות אירע כי הכפרים לא יכלו לסלק את חובם והיו מעבירים לו את קרקעותיהם בדרך “בייע אבאדה”, היינו מכירה לצמיתות. אומדים את שטח האדמות השייכות ליורשי הרב בכפר הנ"ל למאות דונמים. וכמובן שכל השטח הזה, שעליו מצויים בידי היורשים שטרי קנין כדין הוא בבחינת “מרחוק תראה את הארץ”.

הרב סורנאגה היה בקי מאד בהלכות המשפט המוסלמי. ידיעה זו רכש לו עקב עסקיו הרבים בעניני קרקעות. מספרים כי מזכיר בית הדין השרעי חאג' ח’ורשיד היה מתייעץ עמו בענייני ירושה ועזבון, סוגיות קשות ומסובכות בהלכה המוסלמית. ובעלי הדין שמשפטיהם התנהלו בפני בית הדין השרעי ידעו כי היועץ בענייני חלוקת עזבונות וירושות (חצר ארת') הוא הרב סורנאגה ולכן היו באים אליו ומבקשים כי לא יעשוק אותם. הוא נקרא בפיהם “אבו ח’דר” והיו פונים אליו בזו הלשון: “נחנא מותווכלין עלא אללה ועליך” (אנו סומכים על האלהים ועליך).

אם אכלו בני העדה הספרדית בירושלים מצה שמורה בפסח כדין וכהלכה הרי היה זה הודות לפעולתו השקדנית של מר יוסף ברזאני. בחודש טבת היו באים אליו המוכתארים של הכפרים שבקרבת שער הגיא ואומרים לו: יא ח’אוג’ה יוסף בדנא אישוויית מצארי מין שאן נזרע, היינו, רוצים אנו מעט כסף כדי לזרוע. ח’אוג’ה יוסף היה כותב להם “סנד”, שטר התחייבות בערבות (כפאלה) שיח' אל בלד והמופתי הירושלמי. העסקה היתה נעשית במעמד המופתי שאליו פונה מר בראזני לאחר ששם בידיו חמשה נפוליונים. המופתי ציווה על נציגי הכפרים להודיע לח’אוג’ה ברזאני את מועד קציר התבואה, ובו בזמן קצב לכל אחד את מספר ה“טובה” (כל טובה שמונה רוטלים) שעליו לתת. שליחיו של מר ברזאני היו שוהים בכפרים ומשגיחים על קציר התבואה והחסנתה במחסן מיוחד. לפעמים היו שוהים שם שליחיו של ברזאני גם בשבתות ולפיכך היה שולח להם בעוד מועד תרנגולות שחוטות לאכילה. את התבואה העמיסו על גבי גמלים, ובהגיעה לירושלים טחנוה ואת הקמח השמורה חילק לספרדים ולאשכנזים. עיסקה זו כעדותו של מר ברזאני עצמו – הכניסה רווחים הגונים.

יחסי ידידות, אמון ואחווה בין יהודים לבין מוסלמים קיימים היו גם בין בני המשפחות שגרו בשכנות אלו לאלו. סבי וכן הורי גרו בעיר העתיקה בשכנותן של המשפחות המוסלמיות דרווייש, גנאם ג’אעוני. דודתי מספרת כי הבנים והבנות התגלגלו יחד על השלג ועצבו דמויות משלג וכן שחקו משחקי ילדים שונים.

הנשים המוסלמיות מפצירות היו באמותינו לבקר בבתיהן מזמן לזמן. ומשלא נענו להן אמותינו, מחמת טרדה בעניני הבית, וכיוצא בזה, עמדו ואיימו כי יגעו בבקבוק היין או השכר שעמד על השולחן. נגיעתן בבקבוק הופך את תוכו נסך שהוא אסור בשתיה ויש לשפכו. והיה בו באיום זה, שנאמר דרך שחוק, כדי להשפיע על אמותינו וללכת אחרי שכנותיהן המוסלמיות ולבלות בבתיהן כמה שעות בשיחה.

הנשים המוסלמיות נהגו כבוד במנהגי הדת היהודית. שכנותיהן היהודיות מבקשות היו מהן לבלי שאוב מים מהבור המשותף שבחצר ביום השבת, וזאת כדי שלא לטנף את החצר שכה עמלו לנקותה מבעוד יום. השכנות המוסלמיות נענו לבקשת שכנותיהן היהודיות, ואת המים הדרושים לצרכי בתיהן שאבו לפני כניסת השבת.

מר אברהם בצלאל מספר:

באותם ימים גרנו בחצרו של חכם ראובן פינטו. בחצר זו התגוררו גם כמה משפחות מוסלמיות. נזהרו הללו שלא לעשן ולא להבעיר אש ביום השבת. ולא זו בלבד, בהגיע ימי החגים, ימים בהם ההוצאות מרובות, היה פונה בעל־הבית הערבי ממשפחת חוסייני ואומר לאבי: אל תחפז לשלם את שכר־הדירה. תן לחג שיעבור ואחר־כך ירחם ה', ח’ללי יומרוק איל עיד ובעדין אללה כרים.

בשובנו מתפילותינו ליד הכותל המערבי – מספר אליעזר פרנס – ביקשונו השכנים הערביים שהתגוררו בסמוך לו להיכנס ולשתות כוס קפה. בשמחת תורה התיזו מי בושם ויחדו שרנו “יא חלילי יא מליל”.

מפי סבתי שמעתי כמה וכמה סיפורים על השכנה המוסלמית מחבובה שדיברה עמה ספרדית, הואיל והיא, סבתי הסאלוניקאית, לא שמעה שפה אחרת זולתי הספרדית. משפחתנו גרה בין משפחות ג’אעיני ודאר גנאם. מחבובה זו צעירה נאה היתה ושירי אהבה רבים נשפכו עליה מפי צעירים מוסלמים. אביה מצטפה אל גאעוני מת עליה בילדותה ודודה דרויש אל ג’אעיני שהיה אחד מהמשרתים בקודש במסגד עומר אספה לביתו. לימים ביקש להשיאה לבנו אחמד אל ג’אעיני. מחבובה לא הלך לבה אחר בנו של מיטיבה שלא הצטיין ביופיו. בצר לה היתה באה אל סבתי לשפוך לפניה את מרי שיחה. “נו לו קירו ביין, רוביסה”, כלומר איני אוהבת אותו, רבנית, היתה אומרת בספרדית צחה. ומוסיפה, “קי סי מורייארה מחבובה אי קי נו טו פארה אין אסטה אורה”, מי יתן והיתה מתה מחבובה ולא היתה נמצאת בשעה קשה מעין זו. וכששאלתי את סבתי מה אירע למחבובה והאם נישאה לבן דודה, השיבה: כן. לא הועילה לה התנגדותה. והעלם שהיה חברו של אביך, בהיותו בעל כשרונות הגיע למעלת שופט שלום בראשית ימי המנדאט, אולם הוא נפטר בדמי ימיו.

לאחר שנים רבות פגשה מחבובה את סבתי ודודתי בין המון תושבי ירושלים שיצאו לראות את העגלה הראשונה שהביא אתו מונטיפיורי לירושלים. ביושבן על גבעות הר ציון העתירה עליהן נשיקות לרוב.

מספרים כי אירוסיו של ראשד אל ח’אלידי, מי ששימש לאחר מכן שופט בבית המשפט המחוזי ביפו בימי המנדאט, נערכו בביתו של הרב שמואל ברוך. על מהימנותו של זה סמכו, והוא אשר קבע את המוהר בסך חמש מאות נפוליונים, סכום נכבד ביותר בימים ההם. את המוהר שילם הרב ברוך והסכום הוחזר לאחר שמשפחת אל ח’אלידי מכרה את הבנין הגדול ישיבת “עץ חיים” שממול שעון השמש במחנה יהודה. מעשהו הטוב והמיטיב של הרב שמואל ברוך לא שכחו בני משפחת ח’אלידי. מוצטפה ביי אל ח’אלידי, מי ששימש ראש עירית ירושלים בימי המנדאט, גומל היה חסד, לעתים קרובות, עם בני משפחת הברוכים.

דוגמאות נוספות ליחסי שכנות טובים מביאה דודתי: בוליסה דונה קי קואינקה (היא חמותי) מתייראת היתה לישון לבדה בחדרה לאחר פטירת בעלה. שכנתה המוסלמית ממשפחת דרויש חמלה עליה ונכנסה אל חדרה ללון עמה. בלילות רמדאן היתה זו מקיצה משנתה ויושבת לסעוד את הסעודה המפסקת. לאחר מכן היתה חוזרת אל יצועה לצדה של מרת קואינקה שכנתה.

דודתי מספרת עוד: בשנה הראשונה לנשואיהם גרו הוריך בחדר קטן בביתנו בעיר העתיקה. באחד הלילות ישב אביך ללמוד תורה, שם את המנורה על כסא ובסמוך לה הגמרא. עייף היה אביך ונרדם. המנורה נפלה והבית התחיל בוער באש. באותה שעה חזר לביתו אחד המואזינים (הקוראים לתפילה) שבמסגד עומר, ובראותו את השריפה, פשט את הגלימה, חדר לתוך הבית הבוער, חלץ את הוריך וכיבה את השריפה.

בני המשפחות הספרדיות בירושלים היו חובבים נלהבים של הזמרה הערבית. בעירנות רבה היו עוקבים אחרי השירים שחוברו בירושלים וכן אלה שהובאו ממצרים. הכל נהנו משיריהם של המשוררים הערבים סלאמה חג’אזי מחמד אל עאשק ועוד שביקרו בירושלים וערכו “נשפי שירה וזמרה” בבתי הקפה הערביים בעוד הקהל יושב על כסאות קש נמוכים ומעשן נרגילות. הכל הלכו לשמוע את הלהקה המצרית של ג’ורג' אל אבייד שבאה לירושלים לפני מלחמת העולם הראשונה. אכן בתי הקפה של העיר העתיקה ושער שכם שימשו מרכזי תרבות ובידור לערבים ויהודים כאחד.

נעלה מכל ספק כי נגונים שונים מהשירה הערבית חדרו לפיוטים ולזמירות ששרו הרבנים והחזנים בלילות שבת, בבית ובבית הכנסת בשעת אמירת הבקשות ובמסיבות משפחתיות.

הרב סלימאן מאני, ראש רבני חברון, הוגלה מחברון לדמשק בימי מלחמת העולם הראשונה וחיבר בגלותו את השיר “יא גזאלי כייף ענני אבעדוך, סכר אלחאריס אלבאב עליי וראח” (הוי צביה כיצד הרחיקו אותך ממני נעל השומר עלי את השער והלך). שיר רווי געגועים לציון אשר שרו לאחר מכן בירושלים ובחברון. מקורה של הנעימה לפיוט זה, נדמה לי, ערבי היה. אמי ז"ל נהגה לשיר כמה בתים משיר זה שהשרה עצבות מתוקה.

הערבים נטלו חלק בחגינו. בפסח שלחנו להם מצות וקיבלנו מהם במוצאי שביעי של פסח אוכל חמץ. אכן ה“פטיר” (המצות) שלנו סייעו הרבה לקרוב לבבות בין יהודים למוסלמים.

תושביה הנוצרים של ירושלים העתיקה לא טעמו מהמצות שלנו. זוכרני כי לפני שנים, בימים שעבדתי במחלקת החינוך המנדאטורית, נוהג הייתי להביא עמי בחול המועד פסח מקצת מצות לארוחת הבוקר. בעוד חברי הפקידים המוסלמים טועמים מהן ומשבחים את טעמן, נמנעו מכך הפקידים הנוצרים, במיוחד הפקיד הקופטי טדרוס. כנראה שבלבם עדיין קיננה האמונה הטפלה כי מצות היהודים מעורבות בדם ילד נוצרי.

ידידות נקשרת בין הנשים משתי העדות אגב תליית כבסים על הגגות של ירושלים העתיקה וכן ליד הבורות שבעמקי החצרות שם נזדמנו יחדיו לשאוב מים.

מלאכת הרקמה היתה אמנות של נשים מוסלמיות ויהודיות כאחד. בתי הספר של הנזירות הצרפתיות הקדישו תשומת לב רבה לפיתוח הרקמה. בבתי ספר אלה ביקרו מוסלמיות נוצריות וגם מספר תלמידות יהודיות אשר תרמו רבות לפיתוחה של מלאכה יפה ועדינה זו.

בשני אופנים נעשתה המלאכה. עיגול דמוי־תוף שקראו לו “פנדרו” (תןף) שימש לרקימת דברים קלי־ערך כגון מטפחות וכו'. ואילו הרקמות הכבדות באריגי משי משובחים נעשו בעזרת “אבסטידור”. הבד נמתח ונקשר בחבלים מארבעה קצותיו לארבעה מוטות עץ. מרובע זה דמוי־לוח עמד על כלונסאות והרוקמת יכלה להעביר את המחט מעל לאריג ומתחתיו. על אריגי המשי הללו רקמו ציורים שונים, עופות ובעלי חיים אחרים, פרחים ושושנים. האריגים הללו קישטו בעיקר את חדר האורחים. רקמות אלו היו נתונות בתוך מסגרות של זכוכית ובאמצע בלטה תמונת הזוג או תמונתו של הילד הראשון. לפעמים רקמה עליהם הבת שהגיעה לפרקה את שם בעלה. ומאריגים רקומים אלה נתפר התיק (טליגה) שנועד לטליתו של החתן.

כשהיו השכנים המוסלמים חוזרים מעלותם לרגל למכה, קיבלו את פניהם ידידיהם היהודים בברכות על שובם בשלום ממסעם הקשה והממושך. פעם כשחזר ממסעו דרויש אל ג’אעוני, אחד מנכבדי ה“חרם”, באו לברכו סבי הרב גבריאל שבתי, ודוד אמי הרב יוסף פראג. בהזדמנות זאת כיבד ה“חאג” את ידידיו היהודים בכוסות לימונאדה “בראחאת לקום” (מין מתיקה חביב ביותר על יוצאי תורכיה). בימי המנדאט כשעבדתי בלשכת התרגומים שעל ידי המזכירות הראשית נתן לי אחד הפקידים המוסלמים סלים רצאץ מספר תמרים שהביא אחד מקרוביו שעלה לרגל למכה. תמרים אלו מעצי הדקלים שבערים הקדושות מכה ומדינה היה בהם לפי האמונה המוסלמית משום קדושת המקום.

בשבעה באדר היה עורך בביתו הרב יעקב חי בורלא הילולה לזכר משה רבנו שאליה הזמין גם כמה נכבדים מבני העדה המוסלמית. בחגיגה זו נהגו להדליק “קראיות”, עששיות, שבתוכן צפו פתילות טבולות בשמן זית. במצוות ההדלקה נתכבדו עולי רגל מבני העדה הבוכרית תמורת תרומה למוסדות העדה. גם המוסלמים נהגו “לקנות” זכות זו, אלא שהבוכרים עשירים היו ומחשש שיקפחו את השכנים המוסלמים פונה היה הרב אליהם בעברית ואומר: למען קידוש השם, אל תפקיעו את השערים.

המוסלמים היו בעלי אמונה בצידקותם של רבנינו וביכלתם לעשות מופתים. עבד אל רזאק אל ג’אעוני היה חשוך בנים. מספרים שאבי־סבי הרב יצחק פראג אופלטקא, שבא לגור “בחזקה” שלו, בירכו שהקדוש ברוך הוא יתן לו בן במהרה. ואכן באותה שנה נולד לו בן זכר ועבד אל רזאק נהג לומר כי בנו זה הוא גם בנו של רבי יצחק מפראג.

המוסלמים דאגו לשלומם של שכניהם היהודים והשתדלו להגן עליהם מפני הגנבים. פעם ראה שכנו המוסלמי של רבי יצחק פראג את ה“אנטרי”, הקפטן של הרב תלוי על חבל בגג. סבור היה כי אין זה אלא גנב שחדר לביתו של הרב, נטל את האנטרי והלבישו על גופו. מה עשה? נכנס לביתו, לקח את רובהו וכיוונו לעבר האנטרי. אותה שעה יצאה הרבנית מהחדר ועלתה על הגג כדי להוריד את האנטרי של בעלה מעל החבל ורק אז נוכח השכן המוסלמי בטעותו.

בית הדין השרעי התערב לעתים קרובות בענייניו של בית הדין הרבני, שכן מי שלא רצה לקבל את מרות בית הדין הרבני פנה אליו. אולם מקרים אלה היו מיוחדים לבעלי הקשרים עם ה“באש כאתיב” של המחכמה אל שרעייה. מאידך גיסא היו מקרים שיהודים וערבים באו להתדיין גם לפני בתי הדין שלנו וקיבלו את פסקי דינם ברצון.

מר חיים באש, בעל חנות לממכר חמרי בנין מספר את המעשה הבא שאירע לו בימי המנדאט עם הסוחר המוסלמי הירושלמי הידוע ג’בשה.

ג’בשה זה עיסוקו היה בסוכר. פעם ביקש לנסות את מזלו בסחורה אחרת והחליט להביא מלט ממצרים, אך לא נמצאה חברת ביטוח שתסכים לבטח את הסחורה המועברת בסירות על פני הנילוס. בא ג’בשה אל ידידו באש ותינה לפניו את צרתו. אמר לו באש: מכיר אני חברת ביטוח שתאות לבטח סחורתך. לקח אותו לטבריה. בבואם לעיר אמר לו ג’בשה בוא ונלך לחברת הביטוח. אמר לו באש מה החפזון נטבול תחילה במעיינות החמים ולבוקר נגמור עניינינו. ביום המחרת השכימו קום ובאש לקח את ג’בשה אל קברו של ר' מאיר בעל הנס. אמר לו כאן חברת הביטוח תנדב נדבה כלשהי. ג’בשה נדב סכום ניכר ולאחר ימים מספר הגיעה סחורתו בשלום והסוחר הרויח ועשה חיל.

אביו של חיים באש היה אף הוא סוחר בחמרי בניין. חנותו עמדה בשכונת מאה שערים ומעליה התנוסס שלט: “דוב בער באש”. הספרדים קוראים היו את דברי הכתוב: “דוב בוער באש”.

הנשים המוסלמיות, היו נוהגות לקנות מאת הצורפים האחים מזרחי “כמסיקה”, יד של כסף או זהב ועליה חקוק שם שדי.

בשוק עללון עמדה חנות ירקות שבעליה היו יהודי ומוסלמי. החנות היתה סגורה ביום השבת. כשנפטר השותף היהודי הביע המוסלמי את משאלתו ללכת לגן העדן היהודי כדי להמצא במחיצת שותפו.

בני העדה המוסלמית לא דאגו לעשות נפשות לדתם, כשם שעשו זאת האגודות המסיונריות הנוצריות. בכל זאת נמצאו כמה בנות יהודיות שנהו אחר קסמם של צעירים מוסלמיים ועושרן של משפחותיהם, נטשו את בתיהן, התאסלמו והתחתנו עמהם לדאבון לבם של ההורים. בנות אלו היו בעיקר ממשפחות עניות או נשים גרושות. אולם בחגים ובמיוחד בפסח הן חזרו הביתה כדי לאכול מצות ולהמצא בקרב המשפחה. האיסלאם הוא ליבראלי במובן זה ויהודיה שנישאה למוסלמי יכולה להחזיק בדתה ולא לעבור לאיסלאם. וכמובן שלא עלה על דעתו של שום יהודי לייהד מוסלמים.

צעירי היהודים לא העזו לשאת עיניהן אל השכנות המוסלמיות שכן ידעו כי מרה תהיה אחריתם. ואילו הנערות המוסלמיות שהיו על פי הרוב סגורות וכלואות בבתיהן ושקועות בדברי רכילות ללא כל תוכן וענין בחייהן, לא נעלמו מעיניהן מעלותיהם של הצעירים היהודים, והתנהגותם הטובה בבית ובחוץ, וביחוד אלה אשר ביקרו במוסדות החינוך החדשים, וכמהו להם בסתר לבן.

עוזרת ערביה קטנה מהכפר שעפאט היתה בביתו של הרב חיים דוד המכונה פריסייאדו סורנאגה. בביתו גדלה, דיברה ספרדית והיתה בקיאה בכל המנהגים היהודים. וכשהיתה הרבנית מטילה עליה עבודה כלשהי האסורה בשבת היתהה ערביה הצעירה משיבה לה בספרדית דוקא: למה את מאלצת אותי לעשות עבירה בשבת? היא ליוותה לפעמים את הרבנית ל“עזרת נשים” וכשהוציאו את ספר התורה מההיכל, נשקה לספר התורה מרחוק וכיסתה את פניה בכפות ידיה. היא רצתה להתייהד והביעה רצונה זה בגלוי. אך הרב אמר לה: ח’לליכי עלא אצלך, לאמור, השארי כפי שהינך. לאחר מכן השיאו אותה לאחד מבני משפחתה ה“דאודים”, שגרו בהר ציון בשכנותו של הרב. ובת שעפאט זו אשר בביתו של הרב למדה להיות עקרת בית למופת לא שכחה את מיטיביה. גם לאחר נשואיה היתה מבקרת לפרקים בבית הרב כשפניה מכוסים ב“רעלה” כמנהג הנשים הערביות העירוניות, מבלה עמהם זמן מה ומלווה לפעמים את הרבנית לשוק בצאתה לקנות צרכי בית.

ראגב נשאשיבי, ששמש שנים רבות כראש עירית ירושלים ונמנה בין מתנגדיה החריפים ביותר של המועצה המוסלמית העליונה, נשא לו את היהודיה פלומבה מרודס לאשה. לפני כן היתה נשואה לאדם שהתעלל בה. הלכה אצל אלברט ענתבי כדי שיושיע אותה מבעלה. כנראה שהאשה היתה יפת תואר כי המנוח יוסף ברזאני שסיפר לי את הסיפור ציין שהיתה יפה “אירה פורמה”.

פעם הזדמן אצלו ראגב ונשאה חן לפניו. בשמעו את הקורות אותה נשאה לו לאשה ובניה נימולו כדת וכדין. מאחר שראגב היה נשוי באותו זמן לאשה ארמנית התגוררה האשה היהודיה בדירה נפרדת. בשבת ישב עם אשתו היהודיה והיה אוכל בביתה חמין. לאחר מות אשתו הארמנית הכניס ראגב את היהודיה לביתו.

מספרים כי לחכם צדיק טרבולוס שהיה ידוע בבקיאותו הרבה בדקדוק היתה בת שנתנה עינה בח’ליל נמאר, חלבן ערבי יפה תואר. מספרים כי גם לאחר שנישאה לו היתה נוהגת לבוא בחג הפסח אל משפחתה כדי לחוג את החג בכשרות.

ועוד מספרים כי פייה חג’י בתו של הרב מושון חג’י, התחתנה עם דרויש אל ח’אלידי.

יצחק שלום מספר:

בכור ג’ונג’וס היה יהודי שמח וטוב לב ושיתף בשמחתו גם את המדוכאים. כן היה עושה לפעמים מעשי־קונדס, מסתתר ב“קנטרות” החשוכות כדי “למשוך” עופות וביצים מהפלחים שהגיעו העירה מן הכפרים ומחלקם בין העניים. אולם רוחו של יהודי טוב־לב ועליז זה נתעכרה כשנישאה בתו למוסלמי.

בתו של היהודי הכורדי מוסה מוראד נישאה לפואד אל ח’אלידי המוסלמי. אחיו של פואד נשא את ח’נוליקה שכבר היתה מאורשת ליהושע גנון. כיום – מוסיף ומספר יצחק שלום – מתגוררת אשה זו במצרים. פעם נזדמנה במעבר מנדלבוים ובני משפחתה הציעו לה לשוב לארץ אולם סירבה.

מעטים היו היהודים בירושלים שעברו לדת האיסלאם. מספרם קטן היה ממספרם של אלה שהתנצרו. משפחת מוהתדי, אחת המשפחות המוסלמיות המיוחסות והמכובדות, מוצאה היה יהודי. הכרתי אחד מבני משפחה זו אישית כשעבדנו במחלקת החינוך של ממשלת המנדאט בשנים 1936־1929. משרד זה שכן בתקופה האמורה במנזר היווני שבהר ציון. משנרצח, בימי מאורעות 1939־1936 מר אבינעם ילין ששמש כמפקח ראשי ירדה המחלקה מהר־ציון לרחוב הנסיכה מרי.

“כתבן” המחלקה בשפה הערבית היה מוסה אפנדי אל מוהתדי (השם מוהתדי מציין אדם שעבר לדת האיסלאם; היינו שבחר בדרך הישר). איש זה שימש כבאש כאתיב (מזכיר ראשי) במחלקת החינוך התורכית. משנכבשה הארץ על ־ידי הבריטים למד מוסה אל מוהתדי, שהיה אז בגיל חמשים, לכתוב במכונת כתיבה ערבית. תכופות הייתי נכנס לחדרו הקטן ורואהו יושב ליד המכונה, משקפיו על עיניו, ודופק עליה בשתי אצבעותיו, ממש כילד הלומד קרוא וכתוב. הוא אהב את השלוה. היה סועד את לבו בנחת ומאריך בתפילתו. בשעה אחת בדיוק היה מפסיק את עבודתו, נוטל את קומקום המים והכין עצמו לתפילה. לאחר מכן היה פורש מרבד קטן על הרצפה ומתפלל בדבקות. מוסה אפנדי היה גבר נאה, נקי ומסודר, איש שיחה נעים שאהב גם להתבדח. עד מהרה הפכנו ידידים. שעות רבות ביליתי בחברתו ומפיו שמעתי סיפורים ומעשיות רבים מתקופת שרותו במשרות רמות בימי התורכים.

מוסלמי ירושלים מספרים כי לפני מאתים שנה בערך התאסלם איש יהודי מדמשק ממשפחת נתאח. אחד מצאצאיו, חוסיין אל מוהתדי, היה סוחר בירושלים ולו שלושה בנים. מוסה אל מוהתדי הנזכר, עבד אל־קאדר, שהיו לו שני בנים, שוכרי שנשא את בתו היחידה של מוסה, ופאיז, לאח השלישי פואד היתה בת אחת. שוכרי אל מוהתדי היה צעיר משכיל ושימש שופט בשנים האחרונות של תקופת המנדט. שוכרי היה נעים־הליכות וכשהייתי פוגשהו באוטובוס שנסע מהדואר הישן אל האוניברסיטה העברית לא היה שוכח, ברדתו ללכת לביתו בשכונת שיח' ג’ראח שהיה סמוך לבית המופתי, לומר לי תפצ’ל, דהיינו התכבד וסעד עמי. מעולם לא שוחח עמי שיחות מדיניות קיצוניות כשאר חברי המוסלמים. אחיו פאיז אל מוהתדי היה בעל חנות לגלנטריה בשער יפו.16

פאיז אל מוהתדי התענה יחד עם הסוחרים היהודים שחנויותיהם שכנו בבנין ג’נרלי, אשר נקרא בימי המאורעות שקדמו להקמת המדינה “בווין גראד”. הוא הוצא לאחר מכן ממקום זה והועבר לחנות אחרת ברחוב הנסיכה מרי. אחד מחברי המוסלמים שהכיר את בני משפחת מוהתדי סיפר לי בשעתו כי העורך־דין רושדי אל מוהתדי וכן הוא עצמו עבדו בשרות חברת הכשרת הישוב ונמנו בין ה“מועארדין”, המתנגדים למופתי. עוד סיפר חברי, בחיוך על שפתיו, כי השמועה שמשפחת מוהתדי מוצאה יהודי נכונה היא שכן בניה היו ידועים כקמצנים גדולים.


ה    🔗

המוסלמים נתנו בנו אמון. אנו רכשנו את אמונם על־ידי התנהגותנו ההוגנת כלפיהם. לא הונינו ולא רימינו אותם. ידענו את חולשותיהם. ליס אגראדה קומר, אומרים היו בספרדית, לאמור הם אוהבים לאכול, היינו לקבל מתנות ותשורות. תכונה זו לא היתה מיוחדת להם בלבד. מכת מדינה היתה. הקטן האכיל את הגדול ממנו והגדול “מרח” את ידיו של מי שהיה עוד יותר גדול ממנו. זו היתה שרשרת ארוכה שהגיעה עד לפתחו של המושל. קטנים למדו מגדולים. אף אנו ידענו את המלאכה וכך חיינו אתם בשלום. אמנם לא “המריחה” היתה עיקר, ולא היא בלבד סללה דרכים. קיימת היתה שפה משותפת וגם קירבה נפשית. הכרנו מנהגיהם וכיבדנום. והם אף כיבדו את מנהגינו. קנאה דתית לא היתה מצויה ולא השמיצו בהטפותיהם במסגדים את הדת היהודית. ידעו כי קיים דמיון רב בין דתנו לדתם. הם לקחו חלק במסיבותינו המשפחתיות, ב“סהראת” ו“בנוג’ידאס” החילוניות והדתיות. הנשים מצאו ביניהן שפה משותפת. סחרנו אתם והם סחרו אתנו. לא ניסו להשפיל ולדכא אותנו. ואם נמצאו כאלה אשר ניסו להשפילנו הרי נמצא בקרבנו “שבאב” אשר ידעו להשיב מנה אחת אפיים, ולאחר שקיבלו את המנה שבו היחסים לתיקנם. את “החזקות” על החצרות שלהם ניהלנו באמונה. הרבנים בעלי “החזקות” הביאו אליהם את הנפוליונים הנוצצים בראשית כל “מוחרם”.

הם השתתפו בשמחת התורה שלנו, אכלו ממצותינו, ואנו אכלנו אתם מאכלים שלהם שהיו מותרים לנו כגון הכעכה, הביצ’ה והזעתר (הכעכים הביצים הקשות והזעתר) שעלו על שולחננו בבוקר במקומות העבודה. שתינו את ה“סוס” שלהם, זה המשקה הקר והטעים אשר נמזג, בחן רב, מתוך כדי חרס גדולים שהיו תלויים על בטניהם של המוכרים, מקושטים בכל מיני עשבים ריחניים לתוך כוסות־נחושת מבהיקות. ובימי הקיץ הלוהטים רצים היינו בעקבותיהם של מוכרי ה“בוזה” (גלידה) שהיו פוצחים בשיר פיהם. בימי הפגרה הארוכים בחדשי אלול ותשרי צובאים היינו על ה“ראינוע הנודד” (תפרג' יא סלאם), יושבים על הספסל לידו ועינינו נעוצות בזכוכית מגדלת שבעדה ניתן לראות את כל פלאי העולם, מעשי גבורתם של מלכים וסולטנים וגלגוליה של בת המלכה אשר נוכלים ורמאים חטפוה עד שבא אהובה ומצילה מידם. וכל אותה שעה עומד לו בעליה של אותה תיבת קסמים דמוית מגדל המעוטרת פעמונים ובובות מצחקות ושר ומזמר ומלווה את מעשי הגבורה בסיפורים מחורזים בשפה ערבית נמלצת שרק קצתה נקלטה במוחנו.

בבתי הקפה נזדמנו יחד בני־נוער יהודים ומוסלמים. ישבו על כסאות קש נמוכים, גמעו קפה תורכי מתוך ספלים קטנים ושתו מים מהולים בקרח. יהודים עישנו נרגילות ושיחקו “טאולה” ו“שש ביש”. מלבושינו היו כשל הערבים, “בלוזה” ארוכה ועליה מעיל קצר. לראשינו חבשנו תרבושים שהבאנום לפעמים אל ה“קלופג’י” כדי לגהצם ולנקותם.

בין הערבים שנהגו לשבת בבתי־הקפה של בן ציון דבש ובכור חפיפי (ברכה) נמנו גם רשיד אל אנדח ופואד אל עלמי שיצרם השיאם לפעמים להראות לפני באי־בית הקפה את כוחם וגבורתם. מה היו עושים? היו עומדים ושולפים את האקדחים ואת הפגיונות מנרתיקיהם הצמודים לאבנטים ומניחים אותם לראווה על השולחן לעיני כל היושבים באותה שעה בבתי־הקפה למען ידעו ויראו.

נחום בלו מספר שכאשר נכנס אביו, מוסה בלו, לאותו בית קפה בחברתו של אחד מבני משפחת פרנס, היו הערביים הללו ממהרים לסלק את כלי הזין מעל השולחן ומשיבים אותם לנדנם. לאחר מכן היו פונים אל מוסה בלו ולחברו ואומרים: יא מוסה, מא ניח’פש מינך, ולאכין היך איל אוצול עינדנא איל אבדיאת אין אנו יראים אותך, אלא כך מקובל אצלנו בעלי הזרוע.

נחום בלו ובן־ציון פרנס נזדמנו פעם באחת ה“סהרות” (נשפיות) שאליהן נהגו להזמינם ידידיהם ומכריהם הערביים. פתאום פרץ ריב בין המשתתפים ב“סהרה”, מקרה די שכיח באותם הימים, שעבר לתגרות ידים שגם שניהם נטלו חלק בהן.

כשהוזעקו שוטרים נמלטו השניים מהמסיבה, עברו דרך באב איל סיבאט (שער השבטים), משם דרך באב איל זהרה (שער הפרחים) ומשם עד לבית הקברות המוסלמי שבקרבת מקום והסתתרו באחד הכוכים שבו. השוטרים רצו כל הזמן בעקבותיהם ומשעייפו ישבו לנוח בפתחו של אותו כוך. משהרגישו הנמלטים בכך התחילו דואגים. אם לא יתעטש אחד מהם או ישתעל הרי יתגלה מקום מחבואם. אז קם נחום בלו שהיה בעל קול חזק וצעק בכל כוחו מתוך הכוך: יא מייתין קומו עלא אל טייבין" הוי אתם השוכנים בקברים קומו על אלה שבחיים. שמעו השוטרים את הזעקה ורעדה אחזתם, קמו ונמלטו על נפשם.

למחרת היום ישבו נחום בלו ובן ציון פרנס בבית הקפה נחים ומעשנים נרגילה. ובבית הקפה נודע כבר סיפור המעשה. אותה שעה עברה ה“דוורייה” (משמר השוטרים) ורשיד אל אנדח, ערבי מיושבי בית הקפה פנה אל השוטרים לאמור: מה אירע לכם, “שקפת יהודי ח’וואפכם”, האם לא תבושו, מחתיכת יהודי פחדתם.

לאליעזר פרנס היו שני אחים, יצחק ואליהו, שמתו בשרות הצבא התורכי. על אליהו פרנס, שהערבים כינוהו ח’דר בורנאס, התהלכו סיפורים על מעשי־גבורה ושובבות שעשה בחייו הקצרים. הוא התהלך תמיד מזוין בפגיון, מקל קטן ואקדח. נלחם באמץ־לב בכל הזדמנות שבאה לידו כדי להגן על כבוד ישראל.

ערבים ונוצרים היו מזדמנים לפרקים ב“נוג’אדאס” נשפיות, של יהודים וזורקים מבטים בבנות ישראל. כשהיה אליהו פרנס מבקר בנוג’אדאס מעין אלו נתייראו הכל מפניו. אירע פעם שצעיר נוצרי התחצף ואליהו פרנס חלק לו מכות הגונות. הצעיר חלה ומשפחתו הגישה קובלנה למשטרה. אליהו פרנס הסתתר זמן מה אבל לבסוף נאסר ונדון למאסר. גם בבית־הסוהר לא טמן ידו בחיקו והשיב מנה אחת אפים לכל מי שפגע בו.

מנהג היה אצל היהודים לסור אל בית המרחץ בפרוס החגים. בתי המרחץ הללו היו של ערביים ומקומם היה בשכונותיהם. עד שעה מאוחרת בלילה בילינו להנאתנו בבתי המרחץ “חמאם איל עין”, חמאם איל שיפא, חמאם סיתנא מרים" כשגופנו, מסור לחסדו של הבלן “המוכיסיאן” אשר שיפשף את עורנו וקילף מעליו רוטלים של “איטריות”. מלאכה זו נקראה בערבית “תכייס”. לאחר שיצאנו מבתי המרחץ, השתרענו על הספות שבאולם הגדול גמענו קפה ושתינו בראד – מי לימון צוננים עם קרח.

יששכר צרפתי הקצב מספר:

הלכנו לשחוט בחצות הלילה, בית המטבחיים נמצא בכפר “אל עזרייה”, וכשפגש ערבי בקצב יהודי הולך יחיד בלילה לא הניחו לנפשו אלא ליווהו בדרכו עד שהגיע לבית המטבחיים.

משפחת ג’יניאו, בעלי תעשיות היין והשכר, סחרו גם עם הערבים ואת תוצרתם, בעיקר עראק, שכינויו היה “גזאל”, צבי, שלחו לעבר הירדן. מודעה על העראק המשובח הזה נתפרסמה כמה פעמים במשך שנים בעתון “מראת אל שרק” הנוצרי.

כאלה היו דרכינו ומנהגינו עם המון העם הערבי. אולם בעלי השררה הגבוהה התעלמו לפעמים מאתנו, אם בגלל תפקידם ואם מתוך קנאה ושנאה. אלה רצו לראות בנו אנשי חסות. כמה מהם כינו את מתינו בשם “פטיסה” (נבלה) ואת בית הקברות שלנו בהר הזיתים “מזבלה” וגבו “זלטה” (מטבע) בעד כל מת. וזו היתה כמובן יהירות שוא והתפארות מופרזת. סיפרו על השיח' יוסף אל עלמי שלא היה נותן ידו ליהודי לאחר שרחץ והכין עצמו לתפילה. אבל כמוהו לא היו רבים.

מוסדות חינוך מוסמכים שבהם יכלו יהודים ללמוד את השפה הערבית לא היו בנמצא בירושלים, וכל החפץ לדעת את הלשון הערבית חייב היה לרכשה בכוחות עצמו. ואמנם נמצאו צעירים יהודים רבים ששקדו עליה בעצמם ואף עשו חיל. בעיר חברון לא נמצא יהודי אחד שלא שלט בשפה הערבית. עד היכן הגיעה ידיעתם תעיד העובדה שמלים ערביות רבות חדרו לשפת הדיבור הספרדית ומלים ספרדיות נתערבבו בלשון הדיבור הערבי.

זקני העדה הספרדית מספרים שערביי ירושלים לא היו רעים מטבעם. תכונתם הבולטת היתה גאוותנותם. סבורים היו שכל העולם לא נברא אלא למענם. אך תודות לפעולות “המריחה” ויחסי הידידות הצלחנו ליצור עובדות ולחזק עמדות. הודות לחכם שלמה מזרחי שהיה חבר העיריה נרצפה הרחבה שלפני הכותל המערבי. הדבר נעשה באישון לילה. ויוסף ברזאני הוא שטרח לרצף את קבר רחל אמנו. בפנקסי ועד העדה הספרדית מצאנו רשום שנים אחדות זו אחר זו סכום של שני מג’ידים על שם מוסלמי שהיה מביא כסאות וספסלים לאלה שביקרו ליד הכותל המערבי.

מספר המנוח יוסף ברזאני כי בהיותו גזבר העיר היה סר אליו לפרקים אחד מבני משפחת אל עלמי כדי לפרוט כסף. את הכסף לא נתן בידו מחשש טומאה, ניג’אסה, אלא הניחו על השולחן. ברזאני השיב לו כגמולו. גם הוא לא שם את הכסף בידו אלא הניחו על השולחן. אל עלמי שנעלב כנראה מיחסו של ברזאני פנה אליו בדברי תרעומת ואמר: שו אל דעווה אנא ניג’יס. לאמור, מה העניין, האם אני טמא? ענה לו ברזאני: ואנא ניג’יס, היינו, וכי אני טמא.

פעם תקפו ערבים יהודי אשכנזי, פתחו את פיו בכוח וירקו לתוכו. ומשנודע המעשה לראש העיר חוסיין סלים נזף בהם קשות. ישעיה שוער מספר: כל נחות־דרגה התחצף נגדנו וחרף מערכות אלהים חיים ואנו יראנו אותם ודברנו אתם רכות. אלמלא נזיפותיהם וגערותיהם של נכבדים ערבים ושיח’ים מוסלמים שעברו באקראי וראו התנהגותם של פרחחי רחוב אלה, כי אז מי יודע מה היו עוללים לנו.

בני משפחת פרנס היו מעורבים עם הערבים ומגע ומשא הדוק קיים היה ביניהם. ביקשתי איפוא מאת מר אליעזר פרנס להגדיר לי את היחסים ששררו באותם ימים בין שתי העדות. אלעזר פרנס השיב: קאז’י טודוס, איראן בואינוס – כמעט כולם טובים היו. אולם זכורים לי כמה מקרים טרגיים, כוונתי למעשי החטיפה של נשים יהודיות מבתי בעליהן. קצין תורכי חטף את אשתו היפה של אליהו מזרחי, שהוא חזן וקורא בתורה. דעתו של זה נטרפה עליו ועד לפני שנים אחדות היינו רואים אותו משוטט ברחובות מחנה יהודה ומתלוצץ עם עוברים ושבים. והיו מקרים שמוסלמים השפיעו רוב טובה על אזניהן של עלמות עניות עד שאלו נתפתו ונישאו להם.

כן נוהגים היו הבריונים ליידות אבנים על מלווי־מתים. לפיכך נקבע שה“קוואס”, שומר ראש של הרב, יצטרף ללוויה.

בשעת ההלוויה מקובל היה לקרוא בקול רם “כהנים” כדי להרחיק את אלה ממנה, כמנהג. בני הנוער המוסלמי היו צועקים אחריה “קואנין פטאיס”, כהנים נבלות.

ילדי המוסלמים היו מבהילים את ילדי הת"ת של האשכנזים שעה שאלה חזרו לבתיהם בשעת לילה מאוחרת ופנסים בידיהם.

על אשתו היפה של יוסף אלישר, בתו של חכם שמואל ברוך, סיפרו כי פעם בשעת לכתה אל הטבילה שהיתה שייכת לחכם יהושע בורלא התנפל עליה ערבי והבהילה. לאחר מכן חלתה האשה ומתה.

מוכר דגים ערבי היה בירושלים, חמודה שמו, שותפו של היהודי שמואל אוואדיש, שנהג לחרף ולגדף את לקוחותיו היהודים. הלכו להתאונן עליו אצל הרב יעקב אלישר המכונה יש“א ברכה, ענה להם הרב הישיש: אנו בגלות בני ישמעאל וידינו אסורות. הלכו אל רבי ביניש סלנט, בנו של הרב שמואל סלנט זצ”ל, וזה הרהיב עוז בנפשו והכריז בשמו של אביו חרם על מוכר הדגים הערבי. אותו יום יום חמישי היה והחום בירושלים גדול והדגים התחילו מעלים סרחון. ראה המוסלמי שסחורתו עומדת לרדת לטמיון ופנה בתלונה אל המותצרף ראוף פאשה. חמודה לא תפס את פשר החרם. הדגים שהוא מוכר, ככל שידע, כשרים לפני דיני ישראל. בשארה, המתורגמן הנוצרי, שהיה מיישר הדורים ועושה שלום בין העדות השונות שהיו רבות ביניהן לעתים קרובות בירושלים, פנה אל הרב אלישר ושאל לפשר החרם. ענה לו הרב: לא אני גזרתי חרם אלא הרב סלנט. נקרא הרב סלנט ל“סראייה” והוא הופיע שם מלווה כמה רבנים בני עדתו. רבי בניש סלנט שדיבר ערבית נלווה אף הוא אל אביו ושימש לו מתורגמן. ב“סראייה” פסקו שיש לכלוא את הרב סלנט בבית הסוהר. אז התערב בשארה המתורגמן, נכנס אל חדרו של הפחה והכריז כי הרב סלנט הוא נתין אוסטרי ואסור לנגוע בו לרעה. הזמינו את הרב אליהו נבון, חבר ה“מג’ליס אידארה” (מועצת המחוז) כדי לשאול את פיו אם אמנם מצוי דג שהוא כשר ודג שהוא טרף. הרב נבוך ולא ידע מה להשיב. פסקו על הרב סלנט לשלם לערבי פיצויים על הנזקים שנגרמו לו ואף הטילו עליו קנס. הרב סירב ועמדו לשימו במאסר. אז הכריז הרב סלנט באזני הבין באשי, שר האלף ומפקד הצבא: לא אזוז מכאן עד שלא יבוא הנה מרתין, נציגו של הקונסול האוסטרי. בקיצור הזמינו את מוכר הדגים הערבי וזה התחייב לסור מדרכו ולא לחרף עוד. בכך נסתיימה אותה פרשה.

הערבים הבדילו הבדל ניכר בין ספרדים לבין אשכנזים. הספרדים כונו בפיהם יהודים ואילו אשכנזים – שיכנאז. דבר זה נתן את אותותיו גם ביחסם אל האשכנזים. השפה הערבית שבפי האשכנזים היתה משובשת ושימשה עילה לצחוק וללעג. בשיחם ושיגם עם הערבים לא הבדילו האשכנזים בין זכר לנקבה והדבר עורר צחוק.

להלן מספר ביטויים ערביים שהשתמשו בהם האשכנזים בדרך משובשת. הם הרבו להשתמש במלים “מין שאני”. “מין שאנך” (למעני למענך).

במקום שו ביח’וסך מיני, מה איכפת לך ממני, אמרו: שו ביח’וסתאך מין שאני, מה איכפת לך. אללה יעזבך. האל יענה אותך. אללה ביעזיב מין שאנך. האשכנזים הרבו להשתמש במילה “ח’נזירה” (חזירה) במקום ח’נזיר. כשנכנסו למשרד או לחנות ערבית במקום הברכה הרגילה “נהארך סעיד” יומך מבורך, אמרו "ח’אטרך (ברכה שאומרים בשעה שנפרדים) והערבים היו עונים להם "מע איל סלאמה) לך לשלום.

השפה הנלעגת שבפי האשכנזים לא היתה מכשול בדרך מסחרם עם הערבים. במיוחד סחרו עמהם חלבנים אשכנזים שעמדו בקשר מתמיד עם ערביי הכפרים שבסביבה אשר היו בין המספקים את תצרוכת החלב ליהודים.

כשפנו אל ערבי בשאלה אצל מי אתה שוחט את בהמתך היתה השאלה מנוסחת כדלהלן:

“עינדי אל יהוד אוי עינד אל שכנאזי” לאמור, אצל היהודי או אצל האשכנזי.

בשטרי ההקדשות (וקפיות) שנערכו בירושלים במאות השנים האחרונות, בפי בית־הדין השרעי בירושלים אנו מוצאים את המונחים הבאים: אל סיכנאג’יו אל מוסאווין; “טאיפת אל סיכנאג' אל מוסוויה”. (האשכנזים בני דת משה, עדת האשכנזים בני דת־משה). ואילו את הספרדים כינו בשם “אל מילה אל מוסאוויה” (בני עדת משה).

מלבושיהם של בני העדה האשכנזית נראו זרים ויוצאי דופן בשלל מלבושיהם של המוסלמים, הנוצרים והיהודים. דמיון רב היה קיים בין לבושם של בני העדות הללו. כל הנשים נהגו ללבוש את ה“חברה” או “האימלאייה”. ואילו הגברים חבשו תרבושים ולבשו קומבזים. רק מלבושיהם של אנשי הדת היו שונים. מצנפתו של הרב הספרדי היתה שחורה, אות לאבל וחורבן. מצנפתו של איש הדת המוסלמי היתה לבנה. בגלימותיהם לא נבדלו אנשי הכמורה הנותרים משאר אנשי הדת.

רבנים אשכנזים לא נבדלו במלבושיהם משאר בני העדה. הכל לבשו אותם מלבושים בימי חול כבימי חג. הערבים לא יכלו להבחין בין רב אשכנזי לבין מי שאינו רב. משום כך היינו מתמוגגים מצחוק.

הן יודע אתה, היה פותח ואומר, שכל האשכנזים נתינותם היתה זרה. כשהיתה פורצת התנגשות מקרית ורגילה ביותר בין מוסלמי ליהודי אשכנזי היה זה האחרון מתקומם נגדו ומכריז: “אנא פי מין שאנך קונסול”, לאמור הזהר והשמר ואל תפגע בי כי לי יש קונסול שיכול להעניש אותך. ומשלא ירד הערבי לסוף דעתו, היה האשכנזי מוסיף לו הסבר: “אנא פי מין שאנך קונסול, אינתי פי מין שאני פאשה” (לי יש קונסול עבורך ולך יש עבורי פאשה) כלומר שנינו נתונים תחת חסותו של מושל. אבל מוסיף היהודי האשכנזי ואומר: “מקונסול מפאשה בודרוב מית טיז פי ואחד עצייה” (מקלו האחד של הקונסול שלי יכול להרביץ במאה אחוריים).

כיוון שלא עלה בידי המוסלמים לפגוע ביהודים אשכנזים בגלל היותם מוגנים על ידי הקונסולים נקטו כנגדם בשיטות אחרות, קלות ונוחות יותר, שלא היה חשש שיבואו בקובלנה עליהם. בפיהם היו שגורים כל מיני שירי לעג כגון “סכנאג’י ביך ביך חוט ראסך פי אל טביח'” לאמור, “אשכנזי ביך ביך שים את ראשך בקדרה של מאכל”.

עם כל יחסי הידידות ששררו בין משפחות יהודיות למוסלמיות מרובים היו שונאי ישראל ומשמיצי דתו.

משום מה בחרו המוסלמים להטיל מימיהם דוקא בקירות בתי־כנסיות ובתי מדרשות וכן בכניסה לבתיהם של יהודים. סמטאותיה וקמרוניה של העיר העתיקה שימשו בדרך כלל מעין חדרי־שירות ציבוריים. הגיעו הדברים לידי כך שכשפרצה מחלת החלירע סמוך למלחמת העולם הראשונה אסרה מועצת העיר על התושבים להטיל מים ברשות הרבים ואותם מקומות ששימשו עד כה למטרה זו סוידו בסיד לבן.

אגדות שונות נפוצו בקרב התושבים, יהודים וערבים כאחד, על מעשיהם של חסידים וצדיקים אשר לפניהם היו מתאוננים על חילול קודש מעין זה. החסידים והצדיקים קיללו את העבריינים ועד שלא באו אלה לבקש מחילה ולהביע חרטה על מעשיהם לא סרה הקללה מעליהם.

מעשה שהיה ברב שראה ערבי מטיל מימיו ליד קיר של בית־כנסת. אמר לו הרב לערבי: תשתין תשתין. המשיך הערבי להטיל מימיו ולא פסק, המשיך ולא פסק עד שביקש מחילה בו במקום ונשבע שלא יחזור עוד לסורו.

מעשים מעין אלה עוררו חרדה ושאט נפש במיוחד בקרב הנשים הן צעירות הן קשישות, אשר עמדו בחלונות ובגגות במרפסות או אשר עברו לתומן ברחוב ונתקלו בערבי העומד ומטיל את מימיו.

דיירי חצרו של בעל החזקה ששון רצו להתנקם באלה המטילים מימיהם בקיר חצרם. מה עשו? סיידו את הפינה הנגועה בסיד ומרחו עליה פלפל חריף. הערבים באו, הטילו מימיהם וניגבו את האבר בקיר כמנהגם. הפלפל צרב את אברם עד להכאיב והם פרצו ביללות מחרידות. מאז נזהרו מלהתקרב אל המקום הזה.

גם מושיקו איל טנקג’י (משה הפחח) שחנותו עמדה מול בית הכנסת “אל קהל די לאס קהילות” (קהילת הקהילות) עשה מעשה דומה משראה ערבי מטיל מימיו בקיר בית הכנסת. הערבי17 נכווה באברו ולא יסף עוד לבוא.

מעשים הללו, מסופקני אם העזו המוסלמים לעשות סמוך לבתי קדשיהם. ואילו לגבי היהודים הותרה הרצועה שכן ידעו שאיש לא ירהיב עוז בנפשו למחות.

ואולם ידועים מעשי־נקם של יהודים כנגד ערביים על מעשי־התגרות מעין אלה.

פעם ניגשה אשה יהודיה אל פלאח ערבי שהחזיק שני נאדות שמן למכירה וביקשה ממנו לתת לה לטעום מן השמן בטרם תקנה. התיר הפלאח את הקשר שבפי אחד הנאדות ויצק על כף האשה מספר טיפות. לקקה האשה בלשונה ואמרה כי השמן אינו לפי טעמה. הערבי נתכעס והתחיל מחרף ומגדף.

יהודי שהיה בקרבת מקום ושמע את הקללות ניגש אליו וביקש לטעום משני הנאדות. התיר הפלאח את פי הנאד השני. אמר לו היהודי החזק בשתי ידיך את פתחיהם של שני הנאדות עד אשר אטעם משניהם. עשה הפלאח כן. שעה שידיו היו עסוקות בהחזקת בנאדות סטר לו היהודי שתי סטירות. הערבי לא יכול להשיב למכהן כיוון שחשש שהשמן יישפך.

מעשי־תגובה של אלה בודדים עזי רוח עודדו כמובן את הרוחות.


ו    🔗

כשהזדמנו רבנינו בשוק אם בשעות הבקר או בשעות הערב, סרו אל חנויותיהם של ידידים וחטפו שיחה עם בעליהן ועם שאר מכרים שנכנסו אותה שעה לחנות.

מנהג זה היה רווח גם בקרב השיח’ים המוסלמים. זה היה למעשה המגע שקיימו חכמי הדת עם אנשי העסקים שמפיהם שמעו חדשות על המתרחש בשוק. בחנותו של בעל אחותי מר חיים הדאיה, החנות היחידה בשוק בזאר ששותפיה היו יהודי ומוסלמי כאחד. נהגו לשבת בשעות של אחרי הצהרים שיח’ים מבני משפחת אל ח’טיב המטיפים שבמסגד עומר, ממקורביו של השותף עבדאללה אל ח’טיב. מזמן לזמן היה מזדמן גם אבא בחנותו של חתנו ופותח אתם בשיחה על ענייני דיומא.

ומאחר שאני הייתי באותה תקופה דהיינו בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם הראשונה שוחר שפת ערב הייתי נכנס לחנותו של גיסי כדי לקרוא את העתונים הערבים שיצאו לאור באותה תקופה בירושלים. את “סוריה אל ג’נובייה” שיצא לאור על ידי עארף אל עארף, “אל קודס אל שריף” שיצא לאור על ידי חסן צדקי אל דג’אני והעתון “מראת אל שרק” שיצא לאור על ידי בולוס שחאדה. היתה לי הזדמנות לעמוד מקרוב על הקנוניות שהתרחשו מסביב למשרה אחת שהתפנתה במסגד עומר. אחד מבני משפחת אל ח’טיב, גבר יפה תואר בעל קומה תמירה, ששימש כמטיף במסגד עומר נפטר באותו זמן באופן פתאומי בדמי ימיו, לאחר דרשה במסגד באחד מימי שישי. על משרתו זו של המנוח נמצאו כמה קופצים מבני המשפחה שתפקיד הדרשה עובר להם בירושה. אחד מאלה שהשתוקקו למשרה זו היה אחמד אל כנאני אל ח’טיב, שגר יחד עם אביו ואחיו בבית בודד בשכונת מאה שערים. הוא עצמו שימש מורה באחד מבתי הספר היסודיים הממשלתיים בירושלים והוא גם היה המורה המוסלמי לערבית הראשון שלי שמפיו למדתי תורה חדש אחד בלבד. לאחר מכן מסרני לידיו של מורה אחר השיח' צאלח אל ליפתאווי, האימאם של הכפר ליפתה שעל יד רוממה שאצלו למדתי שנים רבות.

מאחר שנתפנתה משרה זו פשט אחמד אל כנאני אל ח’טיב את בגדיו הארופיים, לבש גלימה, גידל זקן וחבש מצנפת לראשו והפך להיות שומר דת ומקיים את כל מצוותיה. כך הכשיר את עצמו למטרה זו. וכאן בחנותו של גיסי התנהל כל המאבק סביב עניין זה, וכולנו היינו שותפים לו ועוקבים אחריו בסקרנות רבה, ונדמה היה לי כי הענין הפך להיות “משפחתי” אחמד אל כנאני עצמו היה שופך לפעמים לפני תלמידו הקטן את מרי שיחו. אבא וגיסי היו משיאים לו עצות כיצד לנהל את מאבקו עם אלה אשר התעקשו וסרבו להטיל על שכמו את המשרה הזו (אף כי לאמיתו של דבר צדקו אנשי המועצה המוסלמית העליונה כיוון שרחוק היה מהשכלה דתית ומאורח חיים הולם).

נזכר אני ב“מאבק” דתי זה היום כיוון שלרגל תפקידי מאז קום המדינה אני בא במגע קרוב עם כלי הקודש המוסלמים בבתי הדין השרעיים, עם שליחי צבור, אימאמים, מטיפים, קוראים לתפילה, מואזינים, במסגדי הערים והכפרים בישראל ותמה אני על “תהפוכות הגורל”.

מאבקו של אחמד אל כנאני נסתיים בכשלון והוא חזר ולבש את בגדיו הארופיים, גלח את זקנו והסיר מעליו את הגלימה ואת ה“לפה” (מצנפת) וחזר לחייו החילוניים הרגילים שהיה בן בית בהם.

כאן בחנותו של גיסי המנוח חיים הדאיה נהג לשבת גם חאג' בכר אל נשאשיבי. את חמורו הקטן שעליו רכב היה קושר בפתח החנות ולאחר מכן מיסב לו בניחותה ליד שולחנו של גיסי. שיח' בכר בעל הגוף הקטן והפנים הצמוקים התגורר מחוץ לעיר העתיקה, בקרבת מנזר החבשים. בניו למדו באוניברסיטאות צרפת ואנגליה. ידו היתה קפוצה והוא לא שלח דמי כלכלתם ברווח. הבנים היו פונים אל מר הדאיה כי ירכך את לב אביהם. מה היה עושה גיסי? כשהיה שיח' בכר בא אליו בשעות הבוקר היה מזמין לו “כעכה ובידה”, היינו, כעך וביצה, על חשבונו. שיח' בכר העשיר המופלג שהיה ידוע בקמצנותו היה אוכל מהכעך ובאותה שעה היה חיים הדאיה מדבר על לבו כי יפתח את ידו לחינוכם וללימודיהם של בניו. ואכן בן אחד סיים את לימודיו באנגליה ושימש לאחר מכן מהנדס בעירית ירושלים. בן שני, עזמי אל נשאשיבי, שהועסק על ידי ממשלת המנדאט בלשכת העתונות הביא, כך מספרים, ממונטפלייה, אשר בצרפת גם תעודה של מורה לריקודים.

כאן בחנותו של גיסי פגשתי את הצעיר ד’יאה אל דין אל ח’טיב קרובו של שותף גיסי שסיים את למודיו באוקספורד, בסיועה של מחלקת החינוך הממשלתית. במרוצת השנים לבש הצעיר גלימה, חבש מצנפת ונתמנה מפקח על בתי הדין השרעיים. אף הוא ארח לחברתנו. אולם לאחר מכן כשלבש את הגלימה ושימש במשרה דתית היו היחסים בינינו קרירים במקצת.

חרף העובדה שבימים ההם כבר שימש חאג' אמין אל חוסייני נשיא המועצה המוסלמית ומופתי ירושלים ופעולותיו היו מפורסמות בקרב הישוב היהודי, נפגשו בחנות זו שיח’ים נכבדים מחברי המועצה המוסלמית העליונה ויהודים וניהלו שיחות על ענייני העולם בלי לנגוע בעניינים פוליטיים. ואם קרה שהשיחה נטתה למסלול פוליטי די היה במבט אחד של המנוח חיים הדאיה כדי להטות את הנושא לעניין אחר.

חנותו של יוסי גדולה היתה וכללה מחסן גדול, בו היו מוכרים בסיטונות אורז, סוכר וקטניות. סבלי חברון הגבוהים והחסונים היו נכנסים ויוצאים בחנות יחפים ונושאים על גבם שקים כבדים של סחורה.

עם פרוץ מאורעות 1929 נעלמה חנותם של עבדאללה אל ח’טיב וחיים הדאיה. במרוצת השנים נעלמו גם שאר חנויותיהם של השכנים היהודים שעמדו עשרות בשנים בשוק אל בזאר ואת מקומם תפסו סוחרי חברון.


ז    🔗

מר אליעזר טוקטלי מספר כי בילדותו גרה משפחתו בחצרו של הגביר סיניור ישעיהג’י. בקרבת אותה חצר גרה גם משפחת אנצארי שבניה שימשו כמשגיחים וממונים על מסגד עומר. תפקיד זה עבר אליהם בירושה מדורי דורות. פעמים רבות מספר מר טוקטלי ינק בנו של אנצארי משדי אמי וכשגדל היה אומר לו, אנו אחים שכן ינקנו מאם אחת.

סיפור זה העלה בזכרוני את המקרה שאירע לי עם אחד מבני משפחת אל אנצארי. במלחמת העולם השניה, בשנת 1942 הזמין אותי עאדל תורג’מאן, חברי לעבודה במזכירות הראשית של ממשלת המנדאט שגר בקרבת מעבר מנדלבאום, לבוא ולבקר בלוית רעיתי במגד עומר. באחד הימים סרנו אל ביתו ומשם המשכנו דרך שער שכם למסגד עומר. כמדריך ומסביר במקום שימש שיח' אחד ממשפחת אנצארי שאף הצטלם אתנו לאחר שסיימנו את סיורנו שנמשך שעות מספר.

לאחר עבור שבוע מאותו ביקור סר אלי השיח' אל אנצארי למחלקה וקבל באזני על המשכורת הדלה שהוא מקבל מהנהלת הווקף. באותו זמן היתה הנהלת הווקף נתונה לפיקוח ממשלתי וזאת לאחר בריחתו של המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני מהארץ.

בקשתו זו של שיח' המשמש במסגד עומר הביאה אותי במבוכה. נבצר ממני להבין משום מה פנה אלי דוקה. ידעתי שמשפחת אל־אנצארי נמנתה בין המשפחות המתנגדות למופתי. הבטחתי לו שאדבר על כך עם ידידי הסופר וההיסטוריון עבדאללה מוכליס, איש חיפה, אשר באותה תקופה שמש כמנהל הנהלת הווקף. סרתי אל משרדו ששכן ברחוב ממילא, ודיברתי אתו על הענין.

לא הייתי מזכיר מעשה זה אלמלא “יד הזמן” שחלה בדבר לאחר מכן. עם קום המדינה עסקתי בין יתר עסוקי במחלקה המוסלמית והדרוזית במשרד הדתות, גם בענין משכורותיהם של אנשי הדת המוסלמית, המשמשים במסגדי הארץ. ובהפגשי עתה עם חברי הועד של ארגון אנשי הדת המוסלמים בישראל המשמשים כאימאמים, (שליחי צבור). מואזינים (קוראים לתפילה) וכו' כדי לדון בעניניהם, הנני נזכר באותו שיח' קטן קומה, פיקח וממולח, אשר בא למקום עבודתי בממשלת המנדאט שש שנים לפני קום המדינה ותינה בפני צרותיו וביקש את המלצתי להעלאת משכורתו מהנהלת הווקף המוסלמי.


ח    🔗

בבתי הדפוס הערביים שבבירות היו נדפסים מזמן לזמן ספרי השמצה על היהודים פרי עטם של סופרים נוצרים שקבלו השראתם מהספרות הצרפתית שפרחה בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים וביניהם “הפרוטוקולים של זקני ציון”. אולם מחברים מוסלמים לא פירסמו מעולם דבר שהיה בו משום הטלת דופי בדת היהודית. רק לאחר הקמת מדינת ישראל הדפיסה ממשלת מצרים ספר לשימושם של המטיפים והדרשנים במסגדים. שם הספר “בחרנו למענך (חומר) על אודות בני ישראל מתוך ספריהם”.

ההתרחקות החלה עם התעוררות התנועה הלאומית הערבית בסוריה, בלבנון ובשאר הארצות הערביות. צירי בית הנבחרים התורכי מסוריה וארץ ישראל היו הראשונים אשר העלו על במת בית הנבחרים התורכי את הבעיה הציונית. צעירי הערבים שלמדו באוניברסיטאות של בירות האמריקאית והצרפתית בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה הם שהיו אבות התחיה הלאומית שהלכה והתפתחה מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה והמנדאט הבריטי על א"י. אנשי השלטון הבריטי בארץ עשו כל אשר לאל ידם כדי לסייע לתנועה הלאומנית הערבית ובכך הקימו חיץ בינינו לבין העדה המוסלמית. אולם אנו, בני בניהן של אותן משפחות שהתגוררו לפנים בקרב המוסלמים בירושלים העתיקה, עדיין המשכנו בקשרינו עם הנוער הערבי במשרדי הממשלה המנדטורית ובעיריות המעורבות. לעתים אף סרנו לבתיהם והם ביקרו בביתנו.

פעולות החתירה וההסתה של הממשלה המנדטורית נשאה פרי. המון העם פירק כל עול, והטיח חירופים וגידופים ביהודים בצורה שלא נשמעה כמותה בימי השלטון התורכי. עודני זוכר את קללותיו והשמצותיו של אבו עיד, בעל חנות לכלים וחפצים ישנים, שעמדה בשוק הבזאר סמוך לשוק הבשמים. זה היה אדם בגיל העמידה, קצר קומה ובעל קול צעקני, שהיה מתמלא חימה שעה שהיה רואה צעירים וצעירות יהודים עוברים על פני חנותו בדרכם אל הכותל המערבי.

כשנתקבלתי לראיון מטעם הסוכנות הטלגרפית הא"י (סט"א) ביום 6 באוגוסט, 1929, שבועיים ימים לפני מאורעות הדמים של שנת 1929, אצל ג’מאל אל חוסייני, ששמש באותה תקופה כמזכיר המועצה המוסלמית העליונה, ולפני כן כמזכיר הועד הפועל הערבי, בלשכתו, במועצה המוסלמית העליונה שבקרבת מסגד עומר, התאונן בפני על “בגידתם” של בני עדות המזרח בידידות הערבית המסורתית. רצונו היה שנמשיך להישאר “בני חסות” ואנו שבענו חסד זה.

תפקידי מאז הקמת המדינה ועד היום הזה כעוסק בעניינים הדתיים של העדה המוסלמית מעודדני לצפות לימים טובים, ימים בהם ישררו בינינו לבין שכנינו יחסי כבוד ואמון הדדי. ותפלה בלבי כי אותם יחסי הקרבה וההוקרה שהיו קיימים בעבר בין הישוב היהודי לשכניו הערביים בירושלים ובשאר ערי הארץ יחודשו ושני העמים יחיו חיי אושר, שלוה ובטחון.



  1. פעם הלכה אמי, זכרונה לברכה, “ביום משמרה”, שחל כידוע בראש חודש ניסן ובראש חודש אלול, להשתטח על קברי הוריה וקרובי משפחתה. בהתהלכה בין המצבות פנתה וניגשה לקברו של רבי יעקב עייאש, והיא אז הרה. עמדה ליד הקבר מדוכדכת ועצובה. משראה אותה בכך דודה רבי יוסף רחמים פראג, ניגש אליה ואמר לה. הנה את מתפללת על קברו של צדיק מקרובי משפחתנו, “טומה נדר”, קבלי נדר, שאם יוולד לך בן קראי אותו על שמו של יעקב. אמי אשר שכלה שלושה בנים זכרים, נדרה את נדרה ועם צאתי מרחמה נקרא שמי יעקב.

    ( רבי יצחק פראג, אבי סבי, נשא לאשה את וידה חנה בת רבי ברוך עייאש, תלמיד חכם מפורסם, נכדו של רבי יעקב עייאש ששימש ראשון לציון בירושלים. הוא עצמו היה נכדו של הצדיק המקובל רבי יהודה עייאש ממרוקו).  ↩

  2. במקור נכתב “שלה מלמד”, צ“ל ”של המלמד“ – הערת פב”י.  ↩

  3. יהודי מרוקו נוהגים לקחת שבעה גרעיני שעורה, מורחים כל שעורה ב“שעורה” שבעין, לאחר מכן לוקחים את שבעת הגרגירים וקוברים אותם במקום שרגל אדם לא דרכה בו, ואומרים בשעת הקבורה “עומרך מא תרא הדא” (בחייך לא תראה זאת שנית)  ↩

  4. במקור כתוב זלין, צ“ל ילין – הערת פב”י.  ↩

  5. העתון האנטי יהודי “פלסטין” שיצא לאור ביפו פרסם בגליונו מספר 123־124 שנה ב' מיום 30 במארס 1912 דברי שבח מאת צעיר ערבי מיפו, יוסף אפנדי זכריה שמו. על ד"ר אבו־שדיד שהצילו ממות לאחר שתרופותיהם של כל שאר הרופאים לא העלו לו ארוכה.  ↩

  6. חצרו של מר ישעיה בכר שמואל היסטוריה מיוחדת לה. הוא רכשה בשעתו מאת אחד הכוללים האשכנזים שמחמת מצבו נקשה נאלצו הגבאים למכרה.

    סיניור ישעיהג‘י עלה לארץ מבולגריה עם סכום כסף ניכר והשתוקק לרכוש אחוזת נחלה בירושלים. באו תגרים והביאו לפניו שתי “מציאות” חמישים “נומירוס” (דירות בלשון ימינו) בשכונת אבו אל בצל וכן חצר זו של הכולל. סיניור ישעיהג’י בחר בחצר שכן מעליה אפשר היה להשקיף על הכותל המערבי והר הבית משאת נפשו. (ואכן בימי שבת ומועד כשהכותל המערבי היה מלא מתפללים נהגו תושבי ירושלים לעלות על גגה של חצר זו ולהתפלל מוסף).

    בשנים שלאחר מאורעות 1929 כשהעיר העתיקה החלה להתדלדל מתושביה היהודים נאלצו יורשי המנוח למכור את החצר. החצר נמכרה אמנם ליהודי אלא שזה הערים על היורשים והעבירה בו ביום שקנה אותה, לידיו של ערבי מוסלמי לאחר שהרויח עליה סכום כסף הגון.

    החצר עמדה באמצע העליה של הסמטא שהובילה מבאב איל סילסילה שער השרשרת, למידאן.

    זכתה החצר שרבנים גדולים גרו בה. היא שימשה מעין “ציון דרך” לשאר חצרותיה של ירושלים העתיקה. עד היום כשמזכירים ותיקיה של ירושלים שמות של חצרות הם אומרים: סירקה דיל קורטיז‘ו די סיניור ישעיהג’יי. דיטראס או אנטיס די אל קורטיז‘ו וכו’ לאמור סמוך לחצרו של מר ישעיה מאחורי חצרו או לפני חצרו של מר ישעיה.  ↩

  7. מספרים על בני משפחת פרנס שעסקו גם בגידול צאן, כי כשנכנס בן ציון פרנס ועמו רועים מבני משפחת עסלייה לתוך “העוזוב” מערות בקרבת יריחו, נשך אותו עקרב. בשובו הביתה קיבל חום גבוה והרופאים נואשו מחייו. בלכתו באחד הימים כשהוא מלא דאגה בסמטאותיה של העיר העתיקה פגש אביו של החולה בכמה ממכריו הערביים אשר שאלו אותו לפשר דאגתו. סיפר להם האב את אשר אירע לבנו יחידו. אמרו לו אין מקום לדאגה, תן לנו לראות אותו ולטפל בו. באו אל בית החולה, ניגש אליו אחד הערביים, בדק את זרועו וביקש שיכינו לו קדרה מלאה מים רותחים. קשר את זרועו ונטל סכין והתחיל מחתך בבשר שבין שתי אצבעות ידו של החולה. הכניס הערבי את ידו לתוך הקדרה וזו התחילה מקלחת דם שחור. לאחר שניות אחדות פסק הדם השחור והתחיל מקלח דם אדום. אז משך הערבי את ידו של החולה מתוך המים חבש את מקום הפצע והחולה נתרפא. הרופאים מזראקי ואבושדיד. מששמעו זאת, ביקשו לדעת את פרטי הריפוי.  ↩

  8. בשנת 1963 נתפרסמו בחוצות ירושלים “מודעות אבל” מחוגי מתנגדיו של מנהיג פא“י הרב בנימין מינץ, בשעה שהיה בחיים, שהודיעו על ”פטירתו".  ↩

  9. בזרקם את המטבעות לארבע רוחות השמים אומרים המקיפים את הפסוק “ולבני הפלגשים אשר לאברהם וכו'” (בראשית כ"ה ו). מנהג זה שנוהגים בו הספרדים התקבל גם על ידי אחינו האשכנזים בני ירושלים, מהעדה החרדית.  ↩

  10. שעה זו היתה כנראה השעה הנוחה ביותר לפגישתם של אהובים. בעיר העתיקה אירעו בימי תורכיה מקרים בודדים של בגידה. מה עשה בית הדין? הושיב את החוטא על גבי חמור כשגבו מופנה לעבר ראשו והוא אוחז בידו את זנבו של החמור. לאחר מכן ציוו עליו לסובב בסמטאותיה של העיר הישנה למען ייראו וישמעו ודי ביזיון וקצף.  ↩

  11. אבאסטה (במקום ייה אבאסטה די מספיק). בואינה (דבר טוב) ברה בונקו (אספירה און פוקו כתיר לי זעיר) דובלדס (די באלדיס) (בחינם, זכיה מן ההפקר) דונסי (דולסי, מיני מתיקה) – קומיר (פירושה גם אכילה גסה ומובנה גם שוחד) מיניטרה (מינטיראס) (בצחוק, שקר). “אלה קאב‘יסה אחארב’ה” (על הראש הכה). כשפורצת מריבה בין המשפחה בחברון שואל איש את רעהו שו סאר, מה קרה, עונים לו: “אלה קאב‘יסה אחארב’ה” דהיינו חלקו שם מכות כהוגן.

    “מונזיר גראנדי” פירושו שד משחת ערום ונוכל (ממזר).  ↩

  12. בדרך כלל שמשו הספרים הערבים כמוהלים (מוטהרים) וגם כג‘ראחים, רופאים, עסקו בעקירת שינים, בהנחת כוסות רוח וכו’. בין הספרים המוהלים מזכירים את שיח‘ מחמוד אל חלאק, שחנותו עמדה על יד הכותל המערבי ושיח’ חאפז אבו עז'רלי.  ↩

  13. לפי דיני האסלאם תינוק שינק משדי אם אחרת נחשב כ“אח־ליניקה”.  ↩

  14. המלה “מוראאיקאס” היא הקטנה של “מוראייה” חומה קטנה, והכוונה לחלק של חומת העיר העתיקה שמאחורי תלמוד תורה של הספרדים שהתנשאה כדי כמה מטרים מעל לתהום.

    בימי חול המועד סוכות ופסח שמש מקום זה גם למקום טיול. בני המשפחות היו נאספים במקום ועורכים את סעודתם.

    מקום זה שבחומה בחרו אלה שרצו לאבד עצמם לדעת. “סי איג'ו די לאס מוראאיקאס אבאשו”, כלומר הטיל עצמו מעל החומה למטה.

    במאורעות שנת 1920 כשרדפו הערבים אחרי גיבור העיר העתיקה יצחק דסה קפץ זה מעל המוראיקאס, ושבר את זרועו.

    המלה “מוראייה” משמשת לציון אדם חרש או קשי־הבנה. המלים “איס מוראייה” כוונתן לומר על אדם פלוני שאינו מבין דבר או שמעמיד פנים שאינו מבין.  ↩

  15. בכל שיחותי עם תושבי העיר העתיקה צף ועלה מדי פעם בפעם השם “חצר הקראים”, איל קורטיז'ו די לוס קראים. חצר זו נתפרסמה יותר מכל שאר חצרותיה של ירושלים הישנה. רבנים וכן פשוטי־עם התגוררו בסמוך לה, בשכנות למספר משפחות קראיות שדיברו עם השכנים בשפה הספרדית. הקראים עלו ארצה מתורכיה והלשון הספרדית היתה שגורה בפיהם.

    קיבוצי הקראים ברוסיה ובמצרים תמכו בעדה הקראית הקטנה שבירושלים ועולי רגל מארצות אלו הגיעו לירושלים מזמן לזמן. בני הקראים למדו במיסיון ובפסח אף אכלו מצות. הקראי רפאל אל אלטו (הגבוה) למד בבית הספר המסיונרי עברית וכן פרשת השבוע.

    קראי שמת בני משפחתו לא עסקו בקבורתו. הם לא נגעו גם בבגדיו. חילקו אותם בין חברי חברה קדישה הספרדים שטיפלו בקבורתו. בית הקברות הקראי נמצא בקרבת בית החולים לעינים של המיסיון הסקוטי ושימש מקום טיול לתלמידי תלמוד תורה שנהגו לבוא שם בימי ראש חודש אחרי־הצהרים כדי להנות מהנוף של ירושלים וסביבתה הנשקפת ממנו.

    שכרם של חברי קדישה בקבורת הקראי היה בישליק אחד. הקראים עצמם לא נשאו את המת ועמדו במרחק מקום בשעת קבורתו. על מצבות קבריהם כתבו ברוך גוזר האמת.

    הקראים אכלו בשר מכל שחיטה שכן כתוב וזבחת ואכלת, כשהיינו שוחטים – מספר מאיר חפץ – מוסרים היינו את רגלי הבהמה לרפאל הקראי שכן הם לא הקפידו בגיד הנשה. הם נהגו לאכול תרנגולים בלבד. ביקרו בהר המוריה בלא חשש של איסור.

    בסמוך לחצרם נמצאה החצר של יוצאי מונסטיר. הם הקפידו על שמירת השבת יותר מאתנו – אומרת דודתי. נשיהם לא התרועעו עמנו. בנותיהן היפות נישאו בימי המנדט לשוטרים בריטיים.

    עוד היום מתהלך בחוצות ירושלים שריד משרידי הקראים הותיקים, משה בו מיכאל יפת שמו. אמו, אסתר בת שבע לוי, היתה ילידת ירושלים, ואילו סבתה שלה עלתה לארץ מרוסיה ושמה היה לבנה. משה בן מיכאל יפת נולד בחצר הקראים בשנת תרנ“ט ולמד בבית־הספר של כי”ח. הוא סיפר כי סגל המשומד רצה להעבירו על דתו והוא סרב. משהערתי לו כי לא נמצא מנין לקראים בירושלים התרתח ואמר כי זוהי עלילה של הרבנים. אין אנו זקוקים בכלל למנין – אמר – כיוון שאין אנו אומרים קדיש. עדתנו מנתה למעלה מעשרה מבוגרים.

    זקנות ירושלים מספרות כי האשה הקראית היתה מתבודדת בימי נידתה בחדר מיוחד ואת האוכל הגישו לה דרך החלון. את צלחותיה הדיחו כתום ימי הנידה.  ↩

  16. בממשלת ירדן מילא שוכרי אל מוהתדי תפקידים חשובים בשטח המשפט.  ↩

  17. במקור המודפס “העברי” – הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!