רקע
שמאי גולן
השיבה הביתה (עריכה מחודשת)

 

א.    🔗

הזרים באו בהמולה רועשת. ורדים היו שם ואיריסים וגלדיולות וציפורנים וחרציות־הבר, ואיתן מתמרן ביניהם בכיסא הגלגלים וכפות ידיו חיוורות כנגד האופנים. אורחים רבים באו להקביל את פניו כאת פני החתן ומבטיהם בזרים שבידיהם. אף הוא הביט לאה בפרחים. טוב שלא הביאו אותם קלועים ועטופים צלופן מבריק. שהרי את אלו מניחים על הקבר הרענן, אבל הוא הרי בריא לחלוטין.

מתוך פניו התפוחות ראה אותם נכנסים בשניים ובשלושה, כנושאי תוויות של משלחות. הנה אלכס וסימון קלמנוביץ' מטעם הבנק לסחר פנים, ענובים ומסוגרים בחולצות מעומלנות הצווארון. גם ועד דיירי הבית הופיע בהרכב מלא כמו לאספת דיירים, ועוגת־הקרם מהלכת לפניהם בידיה של הגברת תירוש. קצין הקישור של גדודו ומזכירתו הצטדקו שהמג"ד לא יכול היה לבוא, שהרי הגדוד השתחרר כבר, ורק הפצועים, כגון איתן, עדיין נשארו בשירות פעיל. נציגים באו אף מטעם מחלקת השיקום ומטעם חברי מועדון הטניס של יום שישי ומטעם בית הספר התיכון בו למד, וכן מטעם הדור הצעיר של סניף המפלגה. כשהביעו צערם על פציעתו הקשה היו פניהם רציניות כאילו אשמתם היתה זו, אף ניסו לעודדו בטפיחות כתף, שהנה הבריא ושב הביתה. הוא לא עודדם בחיוכי שפתיים ולא במילות נימוס. מבעד לריסי עיניו המוגפים שמע את פטפוטיהם ומצמוצי השתייה.

“מרגיש לא טוב?” שאלה נילי, ובטרם ישיב כבר הכריזה, “איתן שלי מרגיש בסדר גמור!” – שילבה ידיו על חזהו, “הנח לגלגלים האלה, איתן,” חזרה על שמו בחומרה, בהברה מלרעית. כך ודאי נוזפת בתלמידיה.

הם יצאו בחשאי. השיקו כף אל כף באיחולי הצלחה ונעלמו מאחרי הדלת. גם אבא ואימא איחלו הבראה שלמה ואינם רוצים להפריע לזוג ביום הראשון, והם גם ממהרים אל רוני וטלי שנשארו אצלם עד שאיתן ינוח.

הדממה קשתה מן ההמולה. אחר־כך נשמע שקשוק הכלים בכיור. הפתח, הצר ממידות האופנים, חסם בעדו את הדרך אל נילי. הוא אחז בקביו ודידה פנימה. רגליו הזרות גררו עצמן ביבבה דקה. עתה ביקש ללפות אותה כמו בליל חופשתו, אך ידע שאם ירפה מקביו יתמוטט תחתיו. שב והחייה בו מחדש אותו ערב גנוב.

הוא הופיע עם נשקו ומדיו המאובקים. שפתיו הצרובות כאבו כשחייך אל עיניה הצוחקות. לשעה קלה נכנס, הסביר, והוא בדרכו ממטה הפיקוד בירושלים לבקעה. היא באה אליו רכה, וידיו חסרות סבלנות. אתה מכאיב לי, ציחקקה. בלילות של מארבי קיץ ארוכים חלם על רגע זה. כל־כך פתאומי, לחשה, אוחזת את כפות ידיו כמתגוננת מפני אצבעותיו הטורפות. אולי תאכל משהו, הציעה, אולי נעיר את טלי ורוני ותגיד להם שלום. באצבעותיה תיקנה את שערה הסתור וחמקה למטבח. דבק בה שם. אולי תתקלח, ביקשה. לא התכוננתי… חפן שדיה בכפותיו. הסדינים נקיים, איתן, אולי נלך לשם… אך נשימתו כבדה, וגופו כבר חתר בגופה והוא זר לעצמו, לנילי.

אחר־כך התנצל. בבקעה הלוהטת הזאת אדם מאבד צלם אדם, לחש, הופך לחיה בתוך העדר. הלילות ארוכים, נילי, אפילו בקיץ, וחמים. ואנחנו שותקים. במארב מדברים רק בסימני רגליים. מזהירים מפני צעדים הנשמעים מרחוק. האינסטינקטים, נילי, החושים מתפתחים כמו אצל חיה. אדם־חיה. והרעב לגוף האישה. כשאתה שוכב על בטנך במארב, דבק באדמה החמה. שוכב ללא תנועה. מפני שאם הם יגלו אותך ראשונים… לא כדאי…

הוא דיבר בלהיטות, כמבקש לבדר אותה, להפסיק את שתיקתה. פעם הצליח להיכנס בינינו מסתנן ורימון בידו. היה רץ בתוך המעגל כחיה לכודה. אבל אנחנו נזהרנו שלא לפגוע בו מטווח כל־כך קרוב. הרימון, את מבינה, מסוכן. שידפוק את עצמו ולא אותנו. חיות, מה? מתרגלים. ואפילו נרדמים במארב. לנוכח המוות להירדם. ובבוקר, כשעולים בחזרה לזחל“ם, ממשיכים בשתיקה. מנומנמים. ורק לעת הצהריים בא הדיבור. פורץ בבת־אחת. עם צלחת המרק והזבובים והברחש והזיעה. מה את יודעת, נילי. אחז כתפיה וניסה להסב את פניה אל פניו. עד שפותחים במשחק ה”אילו", דיבר שוב. אילו הייתי בבית. אילו המקרר פה. אילו האישה. האישה. אפשר לחוש בתאווה הזורמת מבעד למילים. מלים מאוננות, נילי, שמעת על מילים שמאוננות? איתן, אמרה נילי. איתן, במלרע אמרה. דימה לשמוע את קולה שגוער בו, כמו בילדי הכתה, ודאי. עוד מעט תצווה, ידיים שלב. רגע ארוך עמד בפתח המטבח, ראשו מושפל וידיו צובטות את משענותיו עד כאב.

ובלילה היתה המיטה, רחבה, זרה. נילי שכבה לצידו דוממת. אפילו לא מביטה בי, לחש בייאוש.

“חשבתי שלא תרצה… כלומר… שאביט… אתה יודע, הפצעים האלה…”

“אני יודע,” נשך לשפתיו.

“שום דבר אתה לא יודע!” הטיחה בו.

הוא משך את השמיכה מעל ראשו וכיסה את עיניו. כמו בימים הרחוקים. אחרי שאימא היתה יוצאת וסוגרת מאחוריה את הדלת. והוא מתכווץ לא לשמוע את הרחשים הסמויים מפינות החדר.

הוא התהפך והניח בזהירות את בטנו על המזרן. העייפות גברה עליו. והוא חלם שאימו ציוותה עליו לרוץ ולהביא את החבילה. מוכרח לרוץ לרחוב כורש. אבל הקביים. התעורר בבהלה. הוא הציץ ברעייתו. פניה היו צהובים לאור נורת הלילה. שערה עיטר את פניה בהילה שחורה.

“שאלו מן המשרד מתי תשוב,” שמע פתאום את קולה. אור צהוב עמד בחדר. והיא כמשוחחת עם עצמה דיברה. “נישארו לך אז שישה ימים עד השחרור, אבל לא אמרתי להם, אולי נגד עין רעה,” המשיכה בלי להביט בו. “אמרתי, בקרוב ודאי ישוב. – ‘שלא תשמרי אותו רק לעצמך,’ ניסו להתבדח.”

השגיח בשפתיה המלאות המתפרדות לחיוך. אך עיניה נשארו סגורות. הרופא שציווה עליו לשתוק, חכם היה. נדמה לו שהבחין בקולה זיק של רחמים. הגיף את עפעפיו. אם תניח את אצבעות ידיה על שמורות עיניו, ינשקן בעפעפיו.

“לא סיפרת איך זה קרה,” היתה פותחת לפעמים, “כאב? עוד כואב?” נטיות הפועל כאב. מורה נשארת תמיד מורה. “הילדים שובבים כל כך. מאז שהלכת נעשו פראים. וכשלא שבת, המציאו שיר,” שכחה שכבר סיפרה לו בבית־החולים. “א־בא־בא־ב־הא־לי,” זימרה חרש, שפתיה נעו לאט. התרוממה על מרפקיה. “אני פוחדת ממבטיהם, איתן. עיניו של רוני כמו זוממות משהו,” דיברה במהירות. הבחין בשדיה מבעד לפתח חולצתה ושוב חש אין־אונים. “רוני במכנסי הג’ינס החדשים שקנית לו לפני המילואים, הוא נראה כמו גבר קטן. והוא חוזר ומבטיח, אני לא אשאיר אותך אף פעם לבד, אימא. אפילו לא במיטה החדשה הזאת.”

שתפסיק, התחנן בליבו, שתשוב הדממה. ושלא תתקרב אל גדמי רגליו. כל תנועה שלה מפחידה אותו. עוד מעט תעביר את כף ידה על קרסוליו שאינם, והוא שוב יבטיח “יהיה בסדר, נילי”.


 

ב.    🔗

בבוקר ראה אותה עם ספל קפה קרבה אל המיטה. אבל נסוגה מיד תחת מבטו. “אמרתי שאני יכול בעצמי,” זעם. היא נסוגה בפסיעות מהירות. “אני מפחיד אותך?” רדף אחריה בקולו. “מה פתאום,” שבה אליו מהססת.

“ברחת,” לא הרפה.

“העיניים שלך,” גמגמה, והניחה את הספל על השידה.

“לא ביקשתי להביא למיטה,” והגביה את קולו שוב, “הרופא הבטיח שאני בריא!” הוא אחז פתאום בכף־ידה, “שתשבי פה רגע,” ביקש־ציווה. “את יודעת,” דיבר אל כף ידה מבלי לשאת את עיניו, “אחרי שהמוקש התפוצץ, הייתי בהכרה מלאה. וחשבתי, זה בכל זאת קרה לי. אחר־כך, אחרי שהשכיבו אותי על האלונקה, חשבתי איך אחיה בלי רגליים. ואחר־כך רציתי למות. ואת?” שאל במפתיע.

“א–ני?” היססה, “אני אלמד,” הבטיחה, עדיין לא בטוחה. אני אלמד." משכה את כף ידה והרחיקה אותה מירכו.

“איך?” שאל בקול נעלב והצביע בסנטרו על אצבעותיה שהתרחקו.

“כמו שתאמר לי,” ענתה ברכות.

“בואי,” משך פתאום את מתניה.

“מוכרחה לרוץ לבית־הספר,” התנצלה, “מורה, אתה יודע… הילדים…”

“בואי,” לא הִרפה.

“הרופא אמר שאסור לך…” התחילה.

“אני בעצמי יודע מה מותר ומה אסור!”

“כמובן, איתן. ממתי מציית איתני שלי להוראות הרופאים?” שאלה בצחוק. היא ישבה על קצה המיטה ודיקלמה את דבריו כתלמידה חרוצה: “החוקים נוצרו על ידי החלשים למען החלשים, זוכר?”

“אבל אנחנו מצפצפים עליהם ועל חוקותיהם,” השלים את המשפט בלגלוג.

“בדיוק כך אמרת,” כמו אישרה, והוסיפה, “ואת כל המשפט הארוך הזה אמרת רק כדי לנשק אותי בבית הקפה, נגד כל העיניים המתבוננות בנו. ככה, שיראו, סגן מנהל המחלקה בבנק לסחר־פנים והמורה בבית הספר הממלכתי,” צחקה, והוסיפה, “אבא ואימא לשני ילדים, אכן, דוגמה למופת!” היא קמה והזדרזה להתלבש, ובפתח איחלה לו יום נעים. ובערב, הציעה, ניסע לקולנוע. שניהם יישבו להם בחשכה כמו בימים שלפני. מיד דחה: “כדי שהצופים ירחמו עליי…”

“מפחד?” התגרתה בו.

“אולי להתחיל לחזר אחרייך בקולנוע?” הציע בלגלוג.

“אולי,” אישרה בקול רציני.

“כמו בימים ההם?” המשיך ללגלג.

“כמו בימים ההם,” אישרה בניע ראש.

“לחזר אחרייך?”

“לחזר,” ענתה כמו הד רחוק.

“בלי רגליים?” אמר במרירות והצביע על גדמיו.

“בשביל לחזר לא צריך רגליים,” פניה היו רציניים.

“אין לך רחמים,” פלט במפתיע.

“לרחם אפשר שבוע־שבועיים, איתני, ואחר־כך… מי יודע…”

“תתחילי ברחמים,” הציע בחיוך. הוא אחז את ראשה בין שתי כפות ידיו, רכן אליה ונשק את שערה ועפעפיה, ונשק לה על שפתיה.

“איתן,” לחשה בקול נוקשה.

“את אשתי…” השיב לה בהתגרות.

“אז מה, בעלי,” עוקצי רוע הבליחו רגע בעיניה וכבו.

“ני־לי,” האריך בהיגוי שמה כמפרש – “נצח ישראל לא ישקר,” לחש, “יודעת כמה רציתי לשוב הביתה? אפילו הרופאים בבית לוינשטין אמרו לי שהרצון הכביר הזה, כך אמרו, הכביר הזה הוא שהבריא אותי. את הלא מכירה את הרצון הזה,” ניסה לגחך, “לרווקים, אמר ד”ר לנדאו, קשה יותר להבריא, מפני שאין להם בית משלהם ולא אישה מטפלת ולא ילדים שובבים. ואימא היא רק אימא … "

“והם צדקו,” נכנסה לדבריו, “הנה הבית מוכן,” העבירה את זרועה סביב. “אפילו את ילדינו שלחתי להורים…”

“אני יודע, נילי, יודע,” דחק את גופו עמוק מתחת לשמיכה, עד צווארו משך את השמיכה, ועדיין לא הגיע אל סופה. “לאימא,” המשיך, “לא צריך להוכיח שום דבר. היא תמיד תספר איזה תלמיד טוב הייתי, ועוד כשהייתי תינוק זוחל־על־ארבע כבר לא הרטבתי במיטה, ואיך הייתי חזק במתמטיקה פותר בעיות עם נעלמים…”

בבית־החולים תיכנן את שובו. והמשיך ותיכנן במחלקת השיקום. רק ישוב הביתה יוכיח לה. חשוב היה לו להוכיח. וכשנילי הגיעה לקחת אותו הביתה הבטיחו הרופאים שהוא בריא. לולא היה בריא כמובן שלא היו משחררים אותו. הם הושיבו אותו בכיסא הגלגלים והניחו את הקביים לצידו.

“תעודת השחרור שלך מבית החולים אומרת שאתה בריא מאה אחוז,” הזכירה לו נילי.

“כמובן,” הזדרז לאשר דבריה, “אני בריא מאה אחוז.”

לפי חיוכה המריר על שפתיה, ידע מחשבותיה. עיניה התלחלחו. רוצה היה לחוש את לחיה על חזהו. ושתלחש חרישית, תמלמל לא חשוב מה.

כמו צעדיה החרישיים בכניסתה לחדרו הלבן בבית החולים. אולי אפילו באה פעמים רבות, והוא לא ידע. מבעד לתחבושות שהותירו סדקים צרים לעיניו ראה אותה בכניסתה. חובקת אגד פרחים כמו בלווייה. תחילה סידרה את הפרחים באגרטל. הוורדים בתווך, הנותרים פיזרה למראשותיו, כדי שינסה להריח בהם בכל עת שירצה. ידידיהם לא רצו להטרידו, על כן שלחו אותם בידיה של נילי, סיפרה. הבטיחו שיבואו כשישוב הביתה. אחר־כך ישבה נילי למרגלותיו. והוא חש את עצמו קטן ללא כפות רגליו. תינוק מחותל ומעונב. מרגע בואה לא חדל לשנן לעצמו אותן שתי מילים: היא שלי היא שלי. כתפילה נקבעו המלים בליבו. הרופא ציוה עליו אותו יום לשתוק, והוא שמח בשתיקתו. הרופא ואיסוריו. יכול היה לצוות לא ללכת. אבל כשחתם על תעודת השחרור ציוה עליו להתהלך ולדבר ואפילו לספר בדיחות. הרופא השמנמן בעל השפתיים העבות והמבטא האנגלו־סקסי: או־קיי־בחור־אתה־בסדר גמור־מאה־אחוז.

ונילי סיפרה על ההליקופטר. ההליקופטר הטס ישר ל“הדסה”. קשה לחיות את זה, איתני. כבר ידענו את המסלול. האורות האדומים המזהירים מבטנו. שלושה חיילים נפצעו, הודיע דובר צה"ל. ידעתי שאתה ביניהם. הרגשתי, כאן, הצביעה על חזה. לא אמרו אם נפצע קל או בינוני או קשה.

היא היתה נילי שלו. נילי בה רצה אף בהתפתלו במכאוביו: זה קולה הלוחש, הצרוד מעט. כל פעם, סיפרה נילי, שהמסוק היה עובר מעל ביתנו, היתה רצה אל המרפסת. אפילו בשנתה היתה רואה את סכיני הלהבים. ידעתי, המשיכה, שמסוק המגיע בלילה מן הבקעה מביא פצועים ל“הדסה”. היא הפסיקה לדבר והביטה ברגליו, אל אותו מקום שהיו רגליו. והוא חש שם כאב חריף. הזיות, הרגיע את עצמו. עיניה של נילי שוטטו על המחיצה המתקפלת הלבנה שהאחות העמידה להם למסתור, כדורשת שיתייחדו, מיד, כדין בעל ואישה. ונילי אמרה, כשהמסוק עובר מעל ביתנו שרים הילדים הלי־הלי־קופטר. במנגינה של עוגה־עוגה־עוווגה, חיקתה את קולם שוב. אומרים מסוק, אני גוערת בהם, אבל הם ממשיכים: הבטן כמו צפר־ד־ע. טיפשי להתייחס כך אל דומם. לא מבחינים בין דומם לחי, התנצלה נילי. ואני תמיד מחכה לצלצול הטלפון. אפילו הילדים מרגישים. והם קוראים לי אימא, הליקופטר בשמיים. שקט ילדים, אני גוערת בהם, אומרים מסוק. אבל הליקופטר יפה יותר, הם מבקשים, האלי־האלי־האלי. הלי־הלי־האאלי…

“האחות,” אמר איתן יום אחד, “רקדה לפני מיטתו של נחשון. היו לה שערות בהירות, והיא רקדה עד שנחשון התחיל למחוא כפיים בקצב רקיעות רגליה,” הפסיק לרגע והמשיך בקול נמוך, “אבל נחשון היה עיוור, עיוור.” עיניו חיפשו לשווא מבטי עיניה של רעייתו.

“על הפצועים,” אמרה נילי יום אחד, “לא מודיעים לא שם, לא גיל, לא…” הפסיקה לרגע כבוחנת אם איתן מאזין לה, “מודיעים רק שרכבם עלה על מוקש דרומית ל… או מזרחית ל… או מערבית ל… רוחות השמיים הן החשובות. אבל עכשיו נגמר הסיוט, נכון?” היא העמידה קול עליז, “רואה?” הניעה את עגילי אוזניה, “התקשטתי לכבודך,” וחיקתה את קולה הדק והנוזף של טלי, “מה פתאום אימא, עגילים!” היא קירבה את גופה אל פניו, “אפילו בושם זילפתי,” לחשה, “וטלי אמרה, גם אני רוצה… אתה יודע, הקטנים, הכול הם רוצים.”

“הילדים!” קרא בשמחה. היא נשתתקה, והוא חזר בעקשנות, “הילדים. אני רוצה אותם.”

“הם אצל ההורים,” כמו התנצלה, “כבר אמרתי לך.”


 

ג.    🔗

למחרת הם הגיעו. טלי ורוני, ונילי אוחזת בהם לשני צידיה כמגוננים עליה. הם נכנסו בשקט, על קצות אצבעותיהם. אבל איתן הפתיע אותם. הוא כבר ישב לבוש, דומה שלא ניכר בו שינוי מבעד לנעליו המצוחצחות. אף־על־פי־כן יראו להתקרב אליו. רוני העז ונשק לו על לחיו המגולחת וניגב שפתיו בשרוול חולצתו ושאל אם אבא הביא סוכריות מן השק"ם. כמדקלם משפט שלמד בעל־פה, שאל.

אחר־כך עשה את הקביים סולמות לרגליו והיה עולה ויורד וקורא: אני יותר גבוה.

טלי אף לא נשקה לו. היא התבוננה ברגליו מקרוב, מבעד לשערה הבהיר שגלש על מצחה. הוא רמז לה באצבעו שתבוא אליו. אבל היא התכנסה בין אופני העגלה והניעה את ראשה בעקשנות משמאל לימין. הוא ניסה להתקרב אליה. הסביר לה כיצד לשחרר את מעצור היד, ואיך להניע את הגלגלים קדימה. אף נילי עודדה אותה: “לכי, טלי, תיסעי אל אבא, בואי, בת, זוכרת איך שרת אבא בא בהאאלי…” ודחפה קלילות את האופנים. אך טלי נפלה ואפה שתת דם, ואיתן חש שאינו יכול לעזור לה.

בימים שבאו אחר־כך היה איתן מתעטף איתן בשעות הבוקר בשתיקה, ועוקב בדממה אחרי נילי הממהרת להכין את הילדים ליציאה. כבורחים, ורוני וטלי לשני צידיה, מתוחים כשני שומרי ראש. ועוד לפני שעוברים את הסף משלב רוני את זרועו בזרוע אימו כמבטיח לה.

אחר־כך שבה הדממה, ולקום כבר לא היה כדאי. אף הפעם מתח איתן את ידיו לצדדים במיטה הרחבה, כביכול מאמן את ידיו במשחק הכדורסל. אבל ניחוחה של נילי עדיין נשמר. הוא נשם עמוקות, השליך מעליו את השמיכה, אחז בקביו ויצא למסע בדירתו. חבל שנילי לא יכולה להסביר לו את הפסלונים החדשים. בחדר הילדים הוא יושב ומנסה להרים את רגליו. לו מרבד הפסים היה הופך למרבד קסמים. היה שוב בונה גשר גבוה מרגליו. “יו־הו!” נזכר בסיסמת האינדיאנים של רוני הגולש מגשר־ברכיו.

אף בארוחת הצהריים הוא שותק. בימים הראשונים ניסה לבדר אותם. היה צר מן הלחם כנפי ציפורים ורגלי אדם. אחר־כך חדל. נילי אמרה, אסור לחנך כך את הילדים, והוסיפה, אסור לקלקל לחם. אחר־כך שוכבים הם לנוח. מנהג חדש הביאה נילי, לאחר שלמדה מפי סגן המנהל את המילה “סייסטה”, והוסיפה: איתן צריך להבין שהמנוחה היא חובה. מפני שמחכה לה עוד עבודה: תיקוני מחברות התלמידים, הכנת שיעורים. וגם רוני וטלי נעשו פרועים. סגן המנהל מזמין מדי פעם את רוני לחדרו, ואף את אימו הוא מזמין, דרושה יד תקיפה של גבר.

ושוב נותר איתן לבדו בכורסה, מעיין בשקט בעיתון הצהריים. הוא קורא בקפידה את מודעות האבל. מנסה לפענח, מי מת מות גיבורים ומי רק נפל בעת מילוי תפקידו. הבחנה ברורה. והפצועים לא באים במניין השמות. אולי לכבוד נילי ואיתן היו כותבים, משפחת עובדי הבנק לסחר־פנים משתתפת בצערם של נילי וילדיה בהילקח בטרם עת רגליו של יקירכם איתן קרן (קרסנילסקי), או, מבכים מרה על פציעת חברנו סמל איתן קרן על שרגליו נקטפו בדמי ימיהם, ומשתתפים בצער המשפחה חבריו במועדון הטניס.

הזבוב המכה על זגוגית החלון קוטע את מחשבותיו, מערפל את חושיו, והוא שוקע בנמנום. כמו בזחל"ם, כשהוא שב מן המארב, ואורות המחנה כבר קורצים מרחוק. עתה נשמע צליל השעון המעורר של נילי. ואיתן מקפל את העיתון ברשרוש רם. שנילי תיגש גם אליו. אך היא ממהרת אל הילדים שיספיקו לשחק עם החברים בחצר לפני שרובין הוד יופיע בדיוק בשעה שש בטלוויזיה. להיות חזקים כמו רובין הוד, קוראת נילי. אבא שלי גם אמר, כאלה צריכים אנחנו להיות.

עדיין שומעת נילי בקול אביה. אולי עדיין כועסת על איתן שסירב ללכת עם אביה לכותל בשבת ההיא, אחרי המלחמה הגדולה. ימינו חודשו כקדם, הכריז אביה, ואתם הצעירים לא תופסים את השעה העמוקה הזאת.

שעה מוקדמת של בוקר שבת היתה זו, ולמחרת עמד לצאת לשירות המילואים. הוא ידע את מחשבותיה ואמר מצטחק, שלוש מלחמות, נילי, בלי שריטה אחת. שיילכו להם הזקן שלך ושעתו העמוקה, קרץ אליה והסיר מעליו את הפיז’מה. אף התמתח כמבקש להוכיח לפניה את גבריותו. הילדים, לחשה נילי בקול מבוהל, עלולים להיכנס פתאום. משך אותה אליו וציחקק אל אוזנה: אסור להתבייש באמת העירומה. ניסתה לחמוק מחיבוקו, הילדים, לחשה. ברגליו העירומות הצמית תחתיו את גופה. אז הבחין על שפתיה חיוך קל של לגלוג, לא הכול אפשר להוכיח ברגליים, חמקה. הוא חייך אליה, ושב וסקר את גופו, מרקיד שרירי בטנו וחזהו, מניע את כפות רגליו. ידעת שהפכתי לאלוף מועדון הטניס שלנו? ואני יכול להבטיח לך, הוסיף בקול חגיגי ומלגלג, מעביר אצבעות ידיו על גבה העירום, כשאהיה בגיל של אביך, אלך גם אני לכותל בשבת. אתה בלתי נסבל, נענתה למסע אצבעותיו, מחבקת אף אותו. שניהם צחקו.

עתה חותכת ודאי מלפפון לארבע רצועות ומקצצת אותו על הדף. הוא שונא את קול הסכין על העץ. איתן חייב לשמור על דיאטה. ושיפסיק לשבת ולקרוא בעיתונים. אתה מתמסר לעיתונים כמו לסמים, מזהירה אותו. מה יש שם חדש שלא קראת אתמול. רק מפחלצים את המוח. מוטב שיקרא משהו רציני. איזה ירחון, רבעון. אם ירצה היא תביא לו מחדר המורים.

יום אחד סיפר לנילי, שמצא על המדף “ספר רציני”, כפי שהיא מבקשת. בדף ההקדשה היה רשום, לחניך המצטיין איתן קרן ממפקד קורס הצלפים.

“ספר אמיתי!” קרא. הוא חש את הווריד המאומץ בצווארו. גם בטנו כואבת כשהוא צועק. אף־על־פי־כן לא הירפה, “רוצה לשמוע מה כתוב?” וכבר לא המתין לתשובה. פתח והתחיל לקרוא:

“עד לפני זמן קצר יחסית (ראשית שנות ה־60) נהוג היה להגדיר רסיס קטלני (המסוגל להרוג אדם) כרסיס אשר בפגיעתו הוא מפיק אנרגיה של כ־8 ק”ג/מטר, התברר עתה שקריטריון זה אינו מתאים למציאות, שכן קיימים גורמים נוספים אשר להם חשיבות מכרעת באשר ליכולתו של רסיס (או קליע) להרוג או לפצוע. שני קליעים או שני רסיסים, בעלי תכולת אנרגיה שווה אך בעלי צורה שונה – האחד שטוח והאחר בצורת חץ דק – יחדור החץ הדק לתוך הגוף, ויגרום לנזק פנימי חמור או אף למוות, בקלות רבה יותר מן הרסיס השטוח. למה הדבר דומה? כאילו לקחנו שתי משקולות של 1 ק“ג, אחת משוננת וחדה בצורת יתד ושנייה צורתה כמשטח רחב, העלינו אותן לגובה של 8 מטר והיפלנו אותן על 2 אנשים העומדים למטה. ברור שרבים סיכוייו של אותו מסכן עליו נפלה המשקולת הצרה והחדה ל”היבקע" לשני חצאים, בו בזמן שרבים הם סיכוייו של השני לצאת בשלום או בשברים וחבלות שטחיות בלבד."

כשהרים את עיניו מספרו, ראה את נילי נשענת אל משקוף החדר, בידיה צלחת הסלט, “גמרת?” שאלה בבוז.

“רצית שאקרא בספר רציני,” הביט בה בלגלוג.

“שאלתי רק אם גמרת,” שיניה נשארו הדוקות, ולחייה מתוחות וחיוורות. יפה היתה בחיוורונה.

“עוד לא גמרתי,” שוב השקיע את ראשו בספר, ליחלח את אצבעו ודפדף אל העמוד הבא. אך לרגע שוב הרים את עיניו, וגילה כי שלושתם מתבוננים בו בדממה. דומה שיכול היה לשמוע את מבטיהם. ילדיו כבר ישבו סביב השולחן, הצלחות לפניהם ועיניהם בו. טלי כינסה את אגודלה לתוך פיה ואצבעה מרטה את הגבה, רוני טלטל את רגליו בחוסר סבלנות, ונילי המשיכה להתבונן בו מסף המטבח.

“הטלוויזיה,” טפח בכף ידו על מצחו, “רובין הוד!” קרא וסגר את ספרו. הוא גילגל את כסאו אל השולחן. היתה דממה. אך רוני התפרץ: “רובין הוד כל חץ שלו – בול!”

“פוגע, מה?” לחש איתן.

“פוגע ועוד איך, אבא!”

הוא הניח את הספר בלאט. ידע שנותר לבדו ליד השולחן. נילי כבר עוסקת בסידור הבית לקראת מחר. על איתן לשבת מול החלון, הציעה, בגלל האבק. ומדוע אינו יוצא קצת החוצה לשאוף אוויר צח. איש לא ישגיח בו ובקביו. עיני הילדים בעלילות הגבורה על המסך. “החץ אף פעם לא מחטיא,” חוזר רוני בקול נלהב.

ונילי אמרה שחייבים למהר מפני שהערב חייבת היא לצאת. ולא תאחר לשוב, הבטיחה. ישיבות המורים בבית־הספר נקבעו כבר בראשית השנה. שעת ההתחלה ושעת הסיום. והילדים, מבטיחה נילי, לא יטרידו אותו. הם יודעים שאסור להפריע לאבא. אפילו אם טלי תרטיב במיטה, הוסיפה נילי בהתנצלות, פתאום שוב התחילה להרטיב, אבל היא תירדם שוב. ואיתן פטור מכל דאגה.

והוא לא הזכיר לה שהשינה לא באה אליו בלילות הארוכים, הנמשכים.


 

ד    🔗

עתה הוא צלע לחדר האמבטיה. עוד עליו להתרחץ לפני שנילי תיסע לישיבה שלה. הוא לא יוותר על קצות אצבעותיה הרכות, המלטפות את פצעיו. הוא פשט את בגדיו וציפה. קירות החרסינה הלבנים בחדר האמבטיה דמו פתאום לכותלי בית־החולים. הוא השפיל את עיניו למים. שערות ערוותו נדמו לו כזרועות של מדוזה. מדוזה, שב וכינה את עצמו בשבתו כך בתוך מי הסבון השמנוניים הפושרים. מדוזה, לחש בשיניים הדוקות, ושב והציץ בקיפולי בטנו המצולקים. אתה בריא, איתן, דימה לשמוע את קולו של הרופא, בריא, הוסיף בליבו בהתמרמרות, בריא כמו מדוזה ירוקה שמנונית!

“נילי!” קרא פתאום, והייאוש נשמע בקולו.

היא נכנסה וכרעה ליד האמבטיה. “בואי,” לחש אליה.

“הישיבה,” אמרה אף היא בקול רך, כלוחשת סוד שביניהם.

הוא הניח בדממה את הספוג הרך בכף ידה, הרכין את פלג גופו לפנים, ידיו על ירכיו, וציפה בעיניים סגורות.

אחר־כך פתח את ברז המים ובפנים מחייכות כיוון אליה, אך היא לא נרתעה, רק שאלה באותו קול של לחש־סוד, איך היא תיסע ככה לישיבה. והוסיפה, “יכולת להכין אותי, להזהיר.”

“מדוזה לא מדברת,” לחש וסגר את הברז.

“אל תהיה ילד רע, איתני,” עדיין עמדה מעט מרוחקת.

מבלי לשאת את עיניו ראה את רגליה העירומות, השזופות, המפליגות למעלה. גל של תשוקה הציף את חלציו. הוא זינק מן האמבטיה ולפת את קרסוליה. מבעד לאצבעותיו המגששות במעלה ירכיה חש את חמימות גופה. “אני מאחרת,” עדיין היססה, אך ככל שהתפתלה בין זרועותיו גברה תאוותו.

“הילדים ישמעו,” הרכינה את שפתיה אל שפתיו והוא השקיע בהן את לשונו. היא סגרה את הדלת ועזרה לו להתירה מבגדיה. “מדוזה שלי,” לחשה על אוזנו והעבירה את אצבעותיה לאורך גופו עד קצות גדמיו. והוא חדר לתוכה לאט, בהיסוס, עד הסוף.

אחר־כך שכב לצידה לאה, הרצפה בגבו, וחיוך מנצח על שפתיו.

“כסה אותי,” ביקשה.

“מדוע?” התגרה בה.

“אני בוודאי מכוערת.”

“אסור להתבייש באמת העירומה,” חייך, “זוכרת איך היינו מדברים?”

“שתי לידות לא מוסיפות חן,” התעקשה בחיוך.

הוא התרומם וישב והתבונן בה אף הוא בחיוך, והציץ ברגליו.

“הצלקות על הבטן, הניתוח הקיסרי, זה מטלי, זוכר?” דיברה בלחש, " גדולה היתה," היא משכה בעדינות את כף ידו וכיסתה בה את בטנה.

“לכל אדם צלקות משלו,” לחש בקול מבודח.

הם פרצו בצחוק, חרישי, שלא ישמעו אותם הילדים.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48169 יצירות מאת 2683 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20558 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!