ערב פסח. כשעה העשירית בבקר. אנחנו כִלינו זה מעט לאכול את ארוחת־החמץ האחרונה, כלומר: פת־לחם טבול בצִיר¹ מלוח, שחתיכות רקובות של קשואים כבושים צָפות בו. ציר זה שכֵנה אחת היא שזִכתה אותנו בו; מתכַּוֶנת² היתה להריק חבית של קשואים, כדי שלא להשהות³ חמץ נותר בתוך ביתה. האמת נִתנה להאמר, שגם פת־הלחם שָאול היה אתנו מאחת השכנות. דבר שכִיחַ⁴ הוא בעֲיָרתנו⁵, שהלחם כלה אפילו מביתן של משפחת אמידות⁶, ולא בערבי־פסחים בלבד אלא גם בשנים־שלשת הימים שקודם השבת. ומֵאַחַר שבָּתֵּי־מַאֲפֶה אינם מצויים אצלנו שואל מי שאין לו משכֵנו או מחברו, ולא היה אדם מעולם מתבַיֵש בדבר זה.– פת־שחרית אכלנו בפרוזדור⁷, כשישבנו על גבי הקרקע לפני טַבְלָא⁸ רחבה, שבכל ימות־השנה מגלגלים עליה כל מיני בצק ועתה שִמשה לשֵם שֻלחן. משגמרו לאכול השקיעו אותה הטבלא עד חציה בעריבה, שבה מונחים עוד שני מערוכים⁹, ואחת מאחיותי עומדת ומְשַפְשֶפֶת¹⁰ אותה יפה יפה, בשעה שאחותי האחרת בוללת טיט בקדֵרה מנופצת וקשורה בחבל, לטוח בו את הקרקע¹¹ בחדר־מעוננו. שתיהן עושות את עבודתן, עבודת־הקדש, בחוץ, סמוך לפתח־הבית, מקום שבו נמצאים עכשו כל כלי־הבית, שהוציאו אותם כדי לנַעְרָם ולטהרם בכל מיני טהרה. מאחורי־הבית חופר אבא גומא¹² קטנה, לשרוף בה את החמץ, כלומר: פתותי־לחם אחדות, שהן מונחות לפניו על הקרקע בכף שבורה כרוכה במַטְלִית¹³ לבנה. לא רחוק ממנו מגעילים¹⁴ את החביונות¹⁵, השֻלחנות, הספסלים, הטבלאות, המשונות זו מזו במדתן ובצורתן, ושאר דברים. אמא וחינקה אשת־המלמד מנצחות על המלאכה: אמא מעברת על גבי הכלים מַכְבֵּש¹⁶ קלוי באש, שנשבר בית־ידו, והיא מעלה ומורידה אותו בשני קוסמין¹⁷ שֶבְּידיה, וחינקה יוצקת מקדרה חדשה, אדומה וגדולה, מים רותחים, שבשעת נפילתם על המכבש הם משמיעים קול רתיחה גדולה־תסס! תסס! – ומפיקים הבל¹⁸ כבד מתַמֵר ועולה מעלה מעלה.

אני ואחי הקטן נמצאים כאן. גזרה נגזרה עלינו, שנהיה שומרים את הכלים המוגעלים, שמתיַבְּשים בחַמָּה¹⁹, מנגיעתם של חזירים. מדרכם של חזירים, שכשהם רואים שלולית²⁰ של מים מתכנסת מיַּד הם מזדרזים²¹ להתקרב אליה, מריחים כל מה שהם מוצאים לפניהם ונועצים ראשי חוטמיהם המלוכלכים²² לרשות שאינה שלהם.

רוח מערבית חזקה, אבל לא קרה, מנשבת בחוץ. על פני השמים נִשאים עבים קלים לבנים והם מכסים לעתים את עֵין־השמש – אבל הנה עברה הרוח ותטהרם והשמש יצאה על הארץ והיא מאירה ומחממת, שולחת קרני־אביב אל מעמקי הנשמה. מה טוב ומה נעים! דומה שכָל היקום מסביב עומד ומצפה לשמחה גדולה ונשאה, שהיא מתרגשת לבוא לעולם. ומאחורי הבית משתרע כר נרחב וגָדוּר בפני הרוחות, השמש שופכת עליו שפעת נוגה ואורה ורוח החג הגדול, ההולך ובא, מרחפת על כל פנותיו. מסביב עומדת עוד הבִצה הגדולה, ששטחה העליון התחיל זה מעט להתיַבש, ופה מרחב גדול, יבש וחלק לפניך, ובקצת מקומות נראים כבר עשבים צומחים ועולים על פניו – אלו הם העשבים הירוקים הראשונים של חודש האביב, שבשעה שאתה מסתכל²³ בהם מנוחה באה אל נשמתך ולבך מתמוגג ומתרחב ומתמלא אורה ושמחה. אמת הדבר, נמצאים פה, ביחוד סמוך לכותל, גם מיני דברים, שאין עינו של אדם ומכל־שֶכֵן²⁴ חוטמו נהנים מהם הנאה יתרה, אבל הרי אין לך מקום, שבני־אדם שרויים בתוכו, שאין אתה מוצא בו דבר הפוגֵם²⁵ הרגשה זו או אחרת של אדם.

והשמחה הכפולה על ביאת החג החביב ועל נשיבת האביב הראשונה הולכת ומצודדת את נפשי כֻלה. האורה והטובה כל כך רבות, כל כך גדולות, עד שהן מסירות מלבבי לשעה קלה שמחה אחרת, גדולה אלי, שהיא עתידה לבוא לי ואשר לא משה מזכרוני כל הימים האחרונים. זמן רב אני יושב משומם, מחריש ומשתאה לכל הנעשה מסביב – והנה הלכה לה אמא, ומיד אני מתעורר ואץ לחזור אל אחד המשחקים, החביבים עלי ביותר. הריני עולה ויורד, כשאני מוטל על גבי כרסי²⁶, על אחד הכלונסאות²⁷, שעליהם כותל הבית החיצוני נשען. כותל זה כל־עיקרו לא היה מתכַוֵּן אלא להבדל מעל חבריו לגמרי. דומה, שהיה שרוי²⁸ במחלוקת עמהם, ועל כן היה הולך ומתרחק מהם עד שנעשה חלל גדול ריק בינתים, שהיו פוקקין²⁹ אותו בימות הגשמים והשלגים בסחבות ובבלויי־מלחים, שלא תבאנה הרוחות הרעות ותמלאנה את מעוננו הדל רוח, קרה, שלג, וכל שאר מיני לחלוחיות. כדי לקרב אותו הכותל לחבריו ולהטיל שלום ביניהם עמדו וקבעו את הכלונסאות. אבל צריך להודות, שהכלונסאות האלו לא מלאו את תעודתם על צד־היותר־טוב, אלא שהיתה להם עוד תעודה אחרת בשבילי. הנותנת עליהם פאר והדר מיוחד בעיני, עד שהייתי רואה בהם את החלק מן הבית החשוב ביותר. הגע בעצמך! כלונס גדול וחלקלק כעין ממורט עומד מוכן ומזומן לשַמש אותך בכל יום ובכל עת ובכל שעה, ואתה הולך ועולה ומחליק לך על גביו כאַוַּת־נפשך, אין שטן ואן פגע רע! ולא עוד, אלא שפעמים אתה משַנה את סדר־ההחלקה: הנך שוכב לך על מפרקתך, ראשך תלוי מלמטה, ואתה מחליק ויפה לך ועיניך רואות עולם הפוך: השמים מתחת והארץ ממעל!–מי ימלל את העונג הגדול והנפלא, הממלא את כל בתי־ נפשך, כשאתה רואה תחתונים עולים למעלה לפחות לרגע קל?! ואני הולך ומשתקע במשחק הנחמד והנעים – ומוסר את שמירת הכלים שהוגעלו לאחי הצעיר יונה’לה, נער בן שמנה שנים. יונה’לה שמח שמחה גדולה על מקום זה, שהנחתי לו להתגדר³⁰ בו, ועל־הכל נהנה הוא הנאה עצומה משרביט־המלכות שבידיו – זה מקלו העב של אבא, שבו הוא נלחם עם החזירים ומושל בהם, והוא הולך ויושב לו בגאוה ובגודל־לבב על בול־עץ רקוב שקוע במעבה־האדמה.

ואני מטַפֵּס³¹ בינתים על הכלונסאות, הולך ועולה על גבי הגג, ודרך אחד החורים הרבים הנמצאים באותו מקום הריני נדחק ונכנס אל העֲלִיָּה. לקול השאון נבהלות התרנגולות, המתחבאות שם בסתר־התבן, והן עפות ורצות הנה והנה ומקרקרות בקול גדול נִחר. החתול הלבן בעל הבהרות הצהובות הולך לו הלאה בזהירות על גבי הקורות, מיַלל בעַצְבוּת ומְכַשְכֵּש³² בעצלות את זנבו, – דומה, שנואש מדבר־מה. רגעים אחדים אני הולך ותועה באופל הטָמיר³³ והנעלם, השורר בעליה, בין דברים שונים משונים, מושלכים ופזורים בלי־סדרים. מה אינך מוצא כאן? מן כלי־הכריכה של אבא, שזה מעט הובאו הנה למשמרת במשך ימות־החג. ועד שקי־נוצות נקובים־נקובים, פשוטי כלי עץ, שרידי בגד של בַט, שברי־כלי־חרס. מיני שרוֵלים³⁴ קרועים וקומקם³⁵ ישן שבור־יד וחסר־חוטם. את כל הדברים הללו אני בוחן ובודק, מבקש וממַשֵש, אולי אמצא את הביצים, שנולדו באותו היום. ואחר־כך אני מתנשא על גבי הקורה הגבוהה ביותר, והנני מכניס ומוציא את ראשי דרך החורים וקורא בשמות, פעם אני קורא אחת מאחיותי ופעם אחי הקטן. הללו הופכים את ראשיהם אל כל צד, מבקשים ואינם מוצאים מהיכן הקול הקורא יוצא.

– אין זה כי־אם מעשה ליב’לה – נזכרת ואומרת אחותי הצעירה חַיָּה, זו שהיתה קודם־לכן משפשפת את הטבלא ועכשו היא רוחצת את המטה הרחבה והאדומה, היחידה שבבית, כשהיא מפֹרקת³⁶ לחלקיה.

– היכן הוא שם? – ממשכת חיה את דִבוּרה הלאה – נוח לו שיהיה עומד ועוזר על ידינו משיקרע שם את בגדיו כּ“תַּלְיָן”. וכאן היא מגביהה את קולה וצועקת: “אִמָּא, אמא! ליב’לה – הלוַאי שתבלע אותו האדמה – עלה כבר על העליה!” – צעקה חיה ולא נענית. לפי שלא היתה השעה ראויה לכך. כשהזמנים כתקונם היתה אמא עולה תיכף־ומִיַד וגוזרת עלי בכל תוקף למהר ולרדת, אבל עכשיו, כשענינים כל כך חשובים מעסיקים אותה, אין לבה פנוי אלי ואל המעשה שאני עושה.

ואני בתור רואה ואינו נראה זריז הנני להשתמש בכל אותן הזכיות, שמצבי המיוחד נותן לי. קודם כל אני מכַנֶה את אחותי בשמות, אשר לשמעם היא מתמלאת קצף גדול וחמה נוראה. דבר שאינו צריך להאמר הוא, כי בקֵרוּב־מקום לא הייתי ערב אל לבי לעשות כדבר הזה. גלוי וידוע לפני, שכל הנוגע בכבודה של אחותי עתיד הוא לקבל מיָדה הקטנה מנה אחת אפים. יפה היתה חיה אבל מלאה קנאה ורוע־לבב ומֶרִי. אחרי מלחמת־שפתים קצרה אני, שבטבעי אינני איש־ריב ומדון, משתתק והנני הולך ומתיַשב לי בהרחבה ומסתכל ממרום שבתי בעולם.

ממולי הולך ומשתטח מורד גדול כחצי־גורן עגולה ובקעות רחבות ונפתלות בו. בקרקעיתן של הבקעות מונח עדַיִן השלג, והוא מלוכלך ומפוחם. המורד כולו עשוי ערוגות־ערוגות ישרות, קצתן נחרשו זה עתה וקצתן נראות כבר ירוקות. בטבור־המורד, סמוך לעמק מלא שיחים נמוכים, מתרוממת כצפור עֲנָקִית שחורה טַחְנָה³⁷ בעלת־כנפים. ובשוּרה אחת עמה עומד לו בית קטן מאד, בית־הטוחן הזקן טרופיס, כֻלו כמעט חבוי במעבה־האדמה ולו חלון אחד קטן בעל זגוגית³⁸ אחת. תעלומות־סתרים ורזים עתיקים חופפים על המקום הזה. מימין לעמק ולטחנה מתפתלת דרך־המלך הרחבה, אשר שורה ארוכה של עגלות הולכת ונמשכת עליה עתה. ועל מרום המורד מתנוסס עמוד־המיל³⁹. בדד הוא עומד העמוד הגבוה והוא מביט עלי ומושך אותי אחריו בחבלי־קסם. נדמה לי, כי מן העמוד והלאה מתחיל עולם חדש, עולם נסתר ונעלם. נָדר נדרתי זה כמה פעמים לעלות ולבוא ולהגיע עד גבולו של העולם הנסתר ההוא, ומאֵין לי בני־לוָיָה עזי נפש לא קִיַמתי עד עתה את נדרי. עתה הנני גומר בלבי לבלי התעכב יותר ולקום ולעלות בחול־המועד אל מחוז־חפצי. הלאה מזה, בתוך הגן הגדול, עומד בית ה“פריץ”, בית בודד, ארוך ולבן, בעל גג ירוק וארובות־עשן לבנות, שאין כמוהו ליופי בעֲיָרָתֵנו. ומאחורי־הבית ההוא, בגיא, בסתר צללי עצי ערבה ועצי לִבְנָה, מפַכָּה מימיה ברֵכה קטנה, שבימות הקיץ אנו טובלים בה. במרחב הגדול, שהולך ויורד עד תחתית המורד, והוא קרוב אלי, פזורים בערבוביא בתי־העירה – בתים קטנים וקטני־קטנים, שרֻבָּם ככולם סחופים וקלופים⁴⁰.

מכל הבתים־החורבות האלה עיני בוררת ושוהה על בית־חומר קטן, הנסמך מחמת חולשה על כתלו החצוני של שכנו, בית גדול ממנו, שגם הוא עצמו טעון⁴¹ סמיכה. נעים עתה לי הבית הזה, נעים ונחמד! באותו הבית דר ר' שמואל הסַנְדְלָר⁴², ובאדם זה כל מחשבותי, כל רגשותי זה עשרה ימים תמימים. עליו, על ר' שמואל, חלומותי וחזיונותי. בין מתפלל ובין אוכל, בין עֵר ובין ישן אני רואה את ר' שמואל נצב לפני עיני והוא מאפיל בצורתו על כל עִנְיָנֵי־חיי, על כל משאות־נפשי. ר' שמואל, דעו לכם, תופר לי עתה מנעלים! כך, כך, מנעלים חדשים ממש מן האפנתא⁴³ ושפותיה האדומות ועד הגִלדא⁴⁴ והסכָתות⁴⁵ של עץ הקבועות בה, –בקצרה: ר' שמואל תופר לי מנעלים כמו שמנעלים כהֲלָכָה⁴⁶ צריכים להיות, ובעוד שעה או שעותַיִם⁴⁷ עתיד הוא להביאם אלי–מדי זכרי זאת כמעט שיצאה נפשי מרוב אושר ושמחה. הֲרֵי⁴⁸ המנעלים הללו הם זוג המנעלים החדשים – ולכשתמצא לומר, הדבר החדש בכלל – שעשו לי בימי־ חיי בפעם הראשונה, שהיו עושים לי לפעמים, היו כל־עיקרם ישָנים ומבְּלָאֵי־בגדי אבא היו חוזרים ותופרים אותם, ובנוגֵעַ לנעלים–היו קונים לי בשעות הטובות ביותר מיני נעלות של ניְָר, שיותר מחמשה או ששה שבועות אי־אפשר היה להן להתקַיֵם, ובשאר הימים הייתי הולך יחף. הריני כבן שלש־עשרה למצוה – ביום השבעה עשר לחודש אייר עתידות להמלא לי שלש־עשרה שנה – ולא זכיתי למנעלים עד ערב פסח זה. ונראה הדברים, שזכות זו שאני נעשה בר־מצוה, היא שעמדה לי, שסוף־סוף גמר אבא בדעתו לעשות את הצעד הגדול הזה ולהוציא סך גדול ונורא – לא יאֻמן כי יסֻפר! – על המנעלים שלי. הנקַלה היא בעיניכם – שני שקלים וחֵצי! חודש תמים היה אבא פוסח על שתי השעפים והיתה כף־המאזנים שקוּלה. כל אותו החודש היו השיחות והוִכּוּחים בין אבא ואמא בדבר זה תכופים וממושכים, בפרט בשעה שבני־הבית הלכו להם לישון. ואני, כשהייתי שומע את שיחות־הלילה החשאיות⁴⁹ הללו היה לבי רועד בקרבי ואזנַי נעשות כאֲפַרְכֶּסת⁵⁰ לקלוט כל דבור קל. רצונכם לשמוע, הרי לכם, לדוגמא⁵¹, השיחה הראשונה:

– רחל, ישֵנה את?

– אוי לשֵנה כזאת! אוי לצרותי הגדולות… – אנחה עמוקה וארוכה מתמלטת מפִתחי־פיה של אמא ושעול נחר ויבש מתפרץ מחזהו של אבא. רגעים אחדים נמשכת הדממה. בארובת־העשן מיַלֶלת הרוח בקול עצוב ועגום.

– ההוצֵאת כבר את כל הכסף? – שואל אבא שוּב.

– אפשר להִתפקע⁵² משאלותיך, בינוש! כמה נתת לי? ארבעים פרוטות ואחת. אימתי נתת אותן לי? ביום השני. מה היום? יום רביעי. ועתה צא וחשוב: שבע פרוטות הייתי חַיֶבֶת לאשת־המלמד, באחת־עשרה פרוטה קניתי שלשום אלומות־תבן – הרי שמונה־עשרה פרוטה. בשלש פרוטות קניתי קטניות מן השוק, בפרוטה וחצי – כרוב, בשתי פרוטות וחצי – גרש, בפרוטה – צנון, בשתי פרוטות – בצלים. כמה אתה מוצא?

– שמנה ועשרים פרוטה – מסַיֵעַ⁵³ לה אבא.

אמא מתכונת ללכת ולחשוב הלאה, אבל אבא מפסיק אותה מחשבונה ואומר:

– יודע אני בך, שלא הוצאת את הכסף לבטלה. מוטב שנדבר על ענין אחר. הנה ימות־החג הולכים וקרובים – הגיעה השעה לעַיֵן בדבר.

סבור⁵⁴ אתה, שנשכח הדבר מלבי? החג הזה הרי הוא מוצץ את שארית כחותי, את שנתי הוא גוזל מעיני. צרכי־החג כל כך מרובים, כל כך גדולים, וידינו ריקות, מאומה אין בהן. אוי לשנותי האפלות, שנותי השחורות!

– מי שענה לנו עד עתה הוא יעננו גם מהיום והלאה.

ושוב אמא נאנחת אנחה עמוקה וממושכה ואבא משתעל שעול נחר ויבש. והרוח נדחק ונכנס דרך כל החורים והסדקים⁵⁵ והוא בוכה ומיַלל ויללתו העגומה הולכת וחזקה.

– צריך להכין איזה בגד להילדים – חוזר אבא לענין הראשון.

– דומה שנטרפה דעתך⁵⁶ עליך. כיצד אדם שיש לו מח כל־שהוא בקדקדו יכול להוציא מפיו דברי־הבלים כאלה? קודם־כל הָבֵא מצה אל הבית ואחר־כך תתקין בגד להילדים. להילדים יכין בגד?! איני יודעת מה הוא סָח⁵⁷.

– כמדומני, שתהיה לי עבודה. משגיח הפוסטה והכומר עתידים לתת מיני־ספרים לכריכה. חוץ לזה שמעתי אומרים, שר' פנחס קנה ש“ס⁵⁸ גדול דפוס אמשטַרְדַם – מתנה הוא רוצה לשלוח לחתנו לחג הפסח. אפשר שיתן לי את הש”ס לכרכו.

– אפשר שיתן לך! ואם יתן לפַיְבִיל?

– פיביל הוא גם כן יהודי עני נצרך לא פחות⁵⁹ ממנו.

– לך לך לכל הרוחות ביחד עם הרחמנות שבך! – צועקת כמעט אמא, ומחריקת־המטה נִכָּר, שאמא התנשאה על משכבה מרב התרגשות. – ראיתם עשיר זה שהוא יושב ודואג לאחרים!? דאג ראשונה לך וילדיך! אלמלי הייתי במקומך הייתי הולכת זה כעשרים פעמים לר' פנחס.

– לכשיַזמין⁶⁰ אותי אלך אליו – משיב אבא בשובה ונחת.

קצף אמי הולך וגדל מרגע לרגע.

– מרכבה צריך לשלוח אליך! פְּ־שְׁ־שְׁ, אדם חשוב כזה, בינוש כורך־הספרים – אָטו מילתא זוטְרְתָא היא⁶¹? וכי נאה לו ללכת לאדם כר' פנחס לבקש עבודה? אוי, גאותך הנבערה תצעידך לבאר־שחת! סופך להביאנו לידי כך, שאני והילדים נחזור על הפתחים בתרמילנו⁶².

– הרי גלוי וידע לפניך, שאי־אפשר לך לשַנות את טבעי, כך חייתי וכך גם אמות; ולמה זה אַת צועקת בלילה ומעוררת את הילדים משנתם?

– הלא זו כל הצרה, שאי־אפשר לשנות אותך. גאותך יקרה בעיניך הרבה יותר מאשתך ומילדיך. ואף־על־פי־כן אני חוזרת ואומרת לך: שמע הפעם בקול אשתך, ומחר בבקר תשכים ותלך לחנות ר' פנחס לבקש ממנו את העבודה. חי נפשי, אם יפול משערת ראשך ארצה. עשה כדברי אך הפעם הזאת – מה אִכְפַּת לך?

– אם יהיה לר' פנחס צורך בי ישלח ויקרא אותי, ואם רוצה הוא לתת את העבודה לפיביל ילך ויתן. חלילה לי מעשות כדבר הזה, לרדת לאומנותו⁶³ של יהודי. אל נא נוסיף לדַבר בדבר הזה.

– לך לך, מטורף! חכם אתה בעיניך מכל העולם כֻלו! הנשמע כדבר הזה? אדם יש לו איזה “אפשר”, ועל חשבונו של “אפשר” זה הוא רוצה לקנות את כל צרכי החג, להלביש ולהנעיל את הילדים, ועוד כאלה! אדרבה, השמיעני נא, מה בדעתך לעשות להילדים ולמי מהם?

– קודם כל, כמדומני, צריך לעשות זוג מנעלים לליב’לה, הרי הוא הולך יחף.

– קוראין: משוגע – תאמין! ראיתם, מהיכן הוא מתחיל! המרה משתפכת. שתי נערות בוגרות⁶⁴ הולכות כמעט ערומות, שמלה אין לעורן – והוא אומר לעשות מנעלים לליב’לה! הפנים מתלהטים מבושה. מגיע יום השבת – אי אפשר להֵראות בחוץ. אפילו בתו של סנדלר פחות שבפחותים⁶⁵ יש לה במה לצאת ובנותי יושבות סגורות בבית, אינן רואות את עולמו של הקדוש־ברוך־הוא. הלב כואב, זב דם. מזל אין להן, אויה לי!… חיה למצער שופכת את לבה ורָוַח לה מעט – אבל הבכירה שותקת, כלום אינה אומרת, דומם היא נושאת, סובלת, רק יש שהיא מסתתרת באחת הפנות, שלא תראינה עין אדם, והיא בוכה, בוכה תמרורים.

יללה חרישית מפסקת את דבורה של אמא. אבא גונח⁶⁶ קשה מפרק לפרק⁶⁷. בארובת־העשן מילל הרוח בסערת־חמה ובשצף־קצף. כסויי־התנור עולים ויורדים וכל פעם הם דופקים בחזקה. אני רועד מקרה ומתרפק על אחי, שקִפֶּל⁶⁸ תחתיו את המקטורן⁶⁹ של אבא, שבה שנינו מתכסים. החתול, ששכב עד כה במנוחה שלמה על מקומו מתחת לתנור, נרגז פתאום, בלי ספק מריח טרף, והוא יוצא מסתר־מחבואו, הולך ועובר לו למחוז־חפצו ישר אל רגלַי. ועוד הפעם דממה בבית. אחת מאחיותי הקטנות, שהן ישנות עם אמי במטה, נעורה פתאום, נאנחה וישנה שוב שֵנה עמוקה. השיחה בין אבא ואמא אינה מתחדשת.

עברו שלשה או ארבעה ימים. אני חזרתי עם אבא מבית־המדרש אחרי תפלת־שחרית הביתה. בדרך פגע בנו ר' פנחס, כשהוא הולך לבית־המדרש ונושא תחת זרועו כיס של צמר מנמר⁷⁰, שבו מונחות הטלית והתפלין. ר' פנחס כבן ארבעים שנה, בעל קומה ובעל צורה, למדן קובע עתים לתורה ואחד מעשירי העירה וחשוביה.

– בקר טוב ר' בינוש – מברך ר' פנחס את אבא בקולו הרך והמפַיֵּס.

– בקר טוב, שנה טובה – משיב אבא בהפסקות כדרכו.

– מה מעשיך, ר' בינוש?

– ברוך־השם.

– עבודה יש?

– ברוך־השם.

– אכן ירא־אלהים אתה, ר' בינוש, מעולם אינך מתאונן על גורלך ויָפה אתה עושה, יפה מאד.

אבא אינו משיב ומתכַּוֵּן ללכת לדרכו הלאה.

– הלא תעמד מעט, מדוע אתה אָץ כל כך? סערה אין בחוץ. נִכָּר הדבר, שימי החג יהיו חמים וטובים. ראה נא, מה חם היום!

– כך, נִכָּר שכַך יהיה.

– יש לי איזו עבודה בשבילך, ר' בינוש, אבל נראה, שאין לך פְּנָאי⁷¹. חושש אני, שמא אי־אפשר לך לקחת את העבודה.

– יכול הייתי לקחת – משיב אבא בפַשְטוּת

– אם כן אעַיֵּן בדבר. אפשר שאתן לפיביל, אם אתה טרוד כל כך – הוא הביט בפניו של אבא.

אבא פגש את מבטי־עיניו במנוחה ובתום לב.

– יודע אתה, ר' בינוש, סורה אלי היום בערב ונדבר את דברינו.

הוא ברך את אבא בשלום והלך לו אל בית־המדרש.

תאב הייתי תאוה עזה לשאול את אבא: מה יהיה גורל מנעלי לכשיקבל את העבודה מר' פנחס, אבל לא קמה בי רוח לעשות כדבר הזה. נפלא הדבר! את אבא הייתי אוהב אהבה גדולה וחזקה. זוכר אני את התענוג הגדול, שהיה ממלא אותי כשהייתי מסתכל בשרטוטי־פניו⁷² החביבים – פנים חִוְרים ומארכים, סוּגים⁷³ בזקן קטון ודל, ועליהם שתי עיני־תכלת טובות ולא גדולות מתחת למצח גבוה וחוֵר. לבי הגיד לי, כי גם הוא אהב אותי מאד. פעמים שהיה מאיר את פניו אלי ואז היה לבי מתמלא נוגה ואורה. אף־על־פי־כן מיָמַי לא עצרתי כח לפנות אליו בבקשה כל־שהיא, ואפילו להִכָּנס עמו בשיחה ארוכה לא יכלתי. צנועה היתה אהבתנו ובורחת מן הפרסום⁷⁴. יש שהייתי חוזר באחד מלילות־החורף מן החדר בשעה מאוחרת, כשבני־הבית ישנו זה כבר את שנתם, ועומד לי אצל שלחנו של אבא, מסתכל בעבודתו שעות שלמות – ושנינו מחרישים כמעט תמיד. אבא היה בכלל שַתְקָן גדול, אפילו על מהלך־למודי, שהיה מעסיק אותו מאד, לא היה שואל אותי אלא לעתים רחוקות, ואני כשהייתי בא בקרבתו, היתה איזו פחדנות נופלת עלי. מן ההסתכלות⁷⁵ המרובה בעבודתו של אבא למדתי לדעת את מלאכת הכריכה על בּוּרְיָה⁷⁶, בעצמי כרכתי את החומש, שקנו לי, אבל אבא אסר עלי לעזור על ידו. “עוד יהיה לך פנאי לעבוד עבודת־אחרים” – היה אומר אלי בקול נמוך⁷⁷ ומביט בי בשעת אמירה במין עצבות מיוחדת. ולא היה אבא מתיר לי לתפור איזה ספר או להשוות ולהדביק בקולן⁷⁸־של־כורכים דפים קרועים ומלולים של “קרבן־מנחה”, אלא כשהיתה השעה דחוקה לו ביותר.

כשבאנו הביתה סִפר אבא לאמא, כי פגע בר' פנחס וזה הזמינו לבוא אל ביתו בערב לקבל את העבודה. אמא שָׂמחה שִׂמחה גדולה.

– הנך רואה: פעם אחת שמעת בקולי – ומה עלתה לך. אשריך ואשרי כולנו אלמלי היית תמיד הולך בעצתי.

בערב היום ההוא בשעה מאוחרת הביא אבא מביתו של ר' פנחס שנים עשר כרכים גדולים. מעל גבי השערים הבהיקו⁷⁹ האותיות הגדולות, האדומות והאפורות, ושאר מיני קישוט והידור שעליהם – ובביתנו צהלו כל הפנים, אורו כל העינים, ועל כולם שמחה היתה אמא וחוזרת בלא הַפְסֵק על מאמרה: הנך רואה, פעם פעם אחת שמעת בקולי וגו‘⁸⁰. באמת הדבר, לא נתן ר’ פנחס את העבודה לאבא, אלא לפי שעבודתו של אבא טובה היתה מזו של אחרים. חוץ לזה היה ר' פנחס על־כרחו⁸¹ מכבד בלבו את אבא, אף על פי ש“יהירותו”⁸² של אבא היתה לצנינים בעיניו. תמה היה ר' פנחס: וכי מי נתן לו רשות לעני זה לשמור כל־כך את ערכו האנושי בשעה שאפילו העשיר אינו מַתיר לעצמו מוֹתַר⁸³ זה אלא לעתים רחוקות מאד?

בלילה ההוא שמעתי עוד הפעם אבא מסַפר עם אמא על מנעלי. אמא לא רצתה אפילו לשמוע דבר זה. קודם כל – סבורה היתה–צריך לקנות שתי חליפות שמלות לאחיות הבכירות ואחר כך “אפשר לעַיֵּן בדבר”. אבא נֵאות לזה. כעבור שני ימים הזמינו את אבא למשגיח־הפוסטה וגם שם נתנו לו עבודה. בלילה חזרה השיחה על המנעלים. אבל לאחר גמר כל החשבונות המפורטים והמדויקים הוברר הדבר, כי המשכורת הנמצאה הלואי שתספיק אפילו לצרכי החג בלבד בלא השמלות. מי ימלל את היאוש הנורא שתְּקָפַנִי⁸⁴, כּשהגיעה לאזני בחשכת־הלילה הבשורה הרעה והמרה ההיא? היתה עוד תקוה קלה אל עבודת הכומר, אבל היא לא נִתנה.

פתאום נפל דבר, שלא חכה אליו איש מאתנו. זה כשנתים התגוללו בביתנו חמשה־עשר ספרים. מעשה היה והביא אותם צעיר אחד לאבא לכריכה, – לנכון אחד המורים במושבה האשכנזית, הרחוקה מהלך מיל מעירתנו. נִכָּר היה הדבר, שאותם הספרים היו מיני ספרי־תפלה, לפי שעל גבי השערים היו מצוירים הצליבה וצלב גדול, – שני דברים, שהביאו את כולנו במבוכה. וְכֵיוָן שאבדה כבר תקותו של אבא, שיבואו לדרוש את הספרים האלו בחזרה, נטלו⁸⁵ והניחו אותם בתיבה של עץ על גבי העליה. ופתאום, כשני שבועות קודם הפסח, עמדה לה לפני פתח ביתנו עגלה אשכנזית ירוקה ויפה, משתקעת עד הצירים בבצה. על העגלה על גבי מושב מיוחד, עשוי לכך, ישבה אשה אשכנזית בעלת־בשר, פניה מאירים וטובים שערותיה לבנות ומטפחת צבעונין קטנה נתונה על גביהן. לימינה ישב אשכנזי עב ממנה, פניו רחבים ומגולחים וסנטר⁸⁶ משולש בקציהם, לבושו בגד קצר, על ראשו מצנפת שטוחה ומצחון⁸⁷ גדול ורחב לה, ומקטרת כפופה תחובה לו בין שניו. כמעט עמדה לה העגלה אצו־רצו קטנים וגדולים, כתרוה, סבבוה, אף על פי שהבצה מסביב גדולה היתה ועמוקה וכל הנכנס לתוכה לא במהרה היה יוצא. בינתים מסר האשכנזי את המוסרות לאשתו, ירד לאטו מן העגלה והלך ישר לביתנו, כשהמקטרת נתונה לו בפיו, ומִנְיָן של נשים ונערות הולך אחריו. משנכנס אל הבית הסיר את מצנפתו, ברך את בני־הבית בקול רם: Guten tag (יום טוב!) ואחר כך התחיל מוציא מפיו מיני דבורים משונים ובלתי מובנים. כל העומדים מסביב זקפו⁸⁸ את עיניהם, משתאים ומשתוממים.

באותה שעה נצנצה באבא רוח־הקדש ואמר לו להאשכנזי בלשון זו:

(אַה, – אתה רוצה בוַדאי את הספרים, שהניח פלוני, האם לא כן?)

אירע⁸⁹ נס והבין האשכנזי את סוד שיח אבא וענה בחיוב. ומיד שֻלחתי אני, שבאתי באותה שעה מן החדר לאכול פת־צהרים, אל העלִיה, כדי לנער את האבק מעל גבי הספרים ולהורידם אל הבית. האשכנזי שלם את הכסף, נטל את הספרים, ברך אותנו בשלום ונסע לו לדרכו. ובביתנו היתה שמחה וששון, ארבעה שקלים וחצי כמו נפלו מן השמים! אפשר לו לאדם אחרי כל אלה שיאבד לו בטחונו בבורא העולם?!

– עכשו אני הולכת תיכף־ומיד לקנות שֵש לשתי חליפות שמלות–אומרת אמא.

– ומנעלים לליב’לה? – מֵעיר אבא.

– רבונו של עולם, מה הוא דורש ממני? נקנה נעלות בשלשים או ארבעים פרוטות, כמו שהיינו נוהגים עד עכשו. חדשה נהיתה עתה: מנעלים־מנעלים… הרי הם יוצאים מאפי המנעלים הללו!

– הנעלות יאריכו, כנהוג, שני שבועות ואחרי־כן ילך יחף כל השנה. אל תשכחי, כי בקרוב יהיה, אם־ירצה־השם, לבר־מצוה. צריך יהיה לעשות דבר־מה, להזמין אנשים אחדים, והעיקר, דרוש יהיה להוליך אותו ביום השבת לבית־המדרש, וכיצד יעלה לתורה כשהוא יחף?

לשמע תשובה נצחת כזאת נסתתמו טענותיה של אמא.

– אויה לשנותי האפלות! – קוראת אמא–הגיעו בעצמכם, אני שכחתי את הדבר. זכינו שהבן נעשה בר־מצוה, והדבר נשמט לגמרי מזכרוני. מה לא ישכח האדם כשצרות כאלו באות עליו?

אחרי משא־ומתן ארוך החליטו להוציא שלשה שקלים לשמלות אחיותי ואת השקל וחצי הנותרים למנעלי. אמת, שהסכומים⁹⁰ האלו גם לי גם לאחיותי לא יספיקו, אבל אפשר יהיה לִטּוֹל קצת בהקָפָה⁹¹. ר' פנחס החֶנְוָנִי וכמו כן ר' שמואל הסנדלר יֵאותוּ לחכות לשאר־הכסף עד אחרי הפסח. החלטה זו הניחה את דעת כולנו, – חוץ מחַיָה – היא לא רצתה כלל בשמלת שש. מה היתה רוצה? שמלת ברג’ה, מעין זו שקנו לאחת מחברותיה.

בערב בא לביתנו ר' מנדיל, מי שהיה מלמדו של אחי הצעיר.

– ערב טוב, ר' בינוש! ערב טוב, רחל! – אומר ר' מנדיל ובקולו נשמעת הכנעה מיוחדת. השמועה על בקורו של אותו “הדייטש” (האשכנזי) בביתנו הגיעה לאזניו בנוסחא מוגזמת⁹² הרבה–חשב ר' מנדיל שאבא כמעט שנתעשר.

– שנה טובה! – משיב אבא, כשהוא מחזיק בין ברכיו את המכבש וגוזר את הספרים, התחובים בו, בשכין עגול שבידו. אמא מבקשת את ר' מנדיל לשבת ואבא יושב כפוף על גבי עבודתו ומושך אותה הלאה. משֶגְמָרָה⁹³ פֶּרַק את המכבש, הרים את ראשו ופנה לר' מנדיל, שעמד כל אותה השעה מסתכל וממשמש בכל הדברים המונחים על גבי השלחן, ואמר לו:

– נו, מה תאמר, ר' מנדיל?

– אֶה, מה אומר, מה יכול לומר יהודי בערבי־פסחים? סבורים אתם איזה דבר טוב – כסף דרוש.

– באת אם כן לקבל כסף?

– אֶט, מה זה לקבל כסף? מובן מאליו, צורך יש בדבר. יש לך יהודי שאינו נצרך לכך? כל השנה כֻלה אין אנו מתלבשים בבגדי־זהב וכסף, עכשיו לא כל־שכן. חג כגון זה, חג כגון זה. רוצה הייתי לבקש סך קטן: שני שקלים, ואם אפשר את כל השלשה. שנים נתתם לי זה כבר. הלוַאי שיתן לכם הקדוש־ברוך־הוא אריכות־ימים. יהי רצון שיהיו כל בעלי־החובות משלמים כמוכם!

– אין בידי כעת אלא שקל וחצי, אותם אני נותן לך, ר' מנדיל. את הנותר אשלם, אם־ירצה־השם, אחר הפסח. עכשו השעה דחוקה לי מאד.

ר' מנדיל לקח את הכסף, פִּטְפֵּט⁹⁴ עוד איזה זמן על ענינים שונים ואחר־כך יצא את הבית. כמעט נסגרה הדלת אחריו התנפלה אמא על אבא בחרפות ובגדופים נוראים. חמתה בערה בה עד להשחית.

– כל חלומותי הרעים יחולו על ראשך, על גופך ועל נשמתך! הנראה טפש כזה בכל העולם כֻלו? אפילו לקשור זנבו של חתול לא יצלח. שקל וחצי הייתי נותנת לו בשעה כזאת?–מכות הייתי נותנת לו. חושש⁹⁵ היית, שמא יבוא השֵד ויטול אותו? אין זאת כי־אם רוח רעה נשאה אותו והביאַתּוּ הנה! באמת אמרו: “כשֵם שהרוח נושאה את המלמד”… כל המקנא בנו יהי חלקו עמנו! ושוטה זה הולך ונותן לו את הפרוטה האחרונה! בראש כל חוצות אצעק ואשַוֵּעַ. יש לך אדם בעולם אכזרי לבניו כמותו? חודש תמים איננו נותן לי מנוח: צריך לעשות מנעלים לליב’לה – ועתה הלך ומסר את הכל להשד!

– לפי דעתך לא צריך לשלם לו, עליו לעבוד אותנו חנם?

– ואם היית משלם לו אחר הפסח היה השד חוטפו?

– גם הוא יהודי הוא ולצרכי החג הוא צריך.

– יודעת אני את כל תשובותיך מראש, את כבֵדי פלחו זה כבר. ראיתם רחום וחנון כזה! קודם כל רַחֵם על אשתך, על ילדיך, גזלן, רוצח!

בפעם הזאת הודיתי בכל לבי לדברי אמא. גבר עלי היאוש וישבתי כל אותו הזמן ובכיתי מרה. אפילו פת־ערבית לא רציתי לאכול. כשתים־שלש שעות רצופות נשארתי על מקומי שקוע במחשבות נוגות ואפלות. בשעה מאוחרת בערב, כשֶבְנֵי־הבית ישנו כבר את שנתם, נגש אלי אבא, שם את ידו על ראשי ואמר אלי חרש:

– אל תתעצב, ליב’לה, מנעלים יהיו לך.

עיני הדומעות נהרו. הבטתי בפני אבא.

מה נפלאו הפנים האלה בערב ההוא, אבל מה עָיְפו, מה חמרמרו! עונג וכאב גם יחד מלאו את לבי כשהייתי מביט בהם.

ביום השני בבקר, כשגמרנו תפלת־שחרית, בבית המדרש, הלכנו שנינו, אני ואבא, לר' שמואל הסנדלר.

מעונו של ר' שמואל הסנדלר–חדר אחד מרֻוָח ונקי מאד עם פרוזדור אפל לפניו–נמצא לא רחוק מביתנו. הוא, ר' שמואל, יהודי פשוט, צנוע ועַנְוְתָן בעבודה ותמים־לב כילד עם זוגתו חינקה – אשה פקחית יפת־עינים וטובת־לב ומַקְפדת⁹⁶ על הנקיון–היו דרים שם שניהם כיונים בארובתן והשלום והאהבה במעונם. הם הלכו ערירים–וצער מסותר של חסרון בנים נבלע בחיים של עבודת־שלום שקטה ומתמדת מתוך אהבה ורחמים ועצב חרישי. ר' שמואל הוקיר וכבד מאד את אשתו יתרת־הרוח והיה נכנע לה תמיד כילד – ואני אהבתי מאד לשבת בביתם, בתוך אויר של שלום ואהבה…

כשנכנסנו לשם מצאנו את ר' שמואל ואשתו יושבים ואוכלים פת־שחרית. אַלוּנְטִית⁹⁷ עבה אפורה⁹⁸ כסתה את קצה השֻלחן ועליה פת קיבר⁹⁹ בצוע, בית־מלח, קערה ובתוכה בצלים חתוכים חתיכות קטנות טבולות בשמן שומשמין. בעלי־הבית קבלו אותנו בסבר פנים יפות, אף על פי שלא חכו כלל למַתַּן־“עבודה” מצדנו; להפך, הדבר עורר בלבם תמהון. חינקה בקשה ומצאה שִיוּר¹⁰⁰ של יין־שרף בקרקעה של צלוחית ישנה ופרוסה של עוגת־ביצים־משְׁיָרֵי סעודת השבת האחרונה – והגישה אותם לאבא לשם כִבּוּד. ומיד התחילו חינקה ואבא נכנסים בדברי שיחה, שואלים זה את זה על עסקי פרנסה ועל ההכנות אל החג העתיד לבוא וכיוצא בדברים הללו. ר' שמואל לא השתתף¹⁰¹ בשיחה, אלא היה מנענע בראשו מפרק לפרק ולעתים רחוקות נזרקה¹⁰² איזו מלה מפיו. כשהגיעו אל הענין העיקרי פסק ר' שמואל את השער¹⁰³ האחרון – שלשה שקלים. אבא נבהל לשמע השער הגבוה ואמר, כי באופן זה אין מה לדבר על ההזמנה–ואני שמעתי ולבי מת בקרבי. אז היתה עצת ר' שמואל, שאבא יתן לו זוג בתי־שוקים ישנים והוא יעשה את המנעלים בשכר שני שקלים. אבל אבא השיב, שזוג כזה אין בביתנו וכי יעַיֵן בדבר, והתנשא מעל הכסא כמי שמוכן לצאת. יאושי הלך הלוך וגָבור.

– עֲשֵׂה לו בשכר שני שקלים וחצי! – אמרה חינקה ובקולה נשמע רוך מיוחד. היא ראתה בלי ספק את יאושי כשהביטה בי בעיניה היפות, שנראו לי באותה שעה מאירות, ומבהיקות כעיני מלאכי־השלום.

– אם אַת מסכמת, אני לא כל־שכֵן – השיב ר' שמואל בנחת.

– אבל עליך לדעת, ר' שמואל, כי לא אתן לך קודם הפסח אלא שקל וחצי ואת השאר אסַלק¹⁰⁴, אם ירצה השם, לאחר החג.

– יהי כדבריך, אם אי אפשר באופן אחר – השיבה חינקה במקום אישה ואותו הרוך נשמע גם הפעם בקולה.

בינתַּיִם ברך ר' שמואל את ברכת־המזון בעינים מצומצמות ובכַוָנה. כשגמר ישבתי על פי דבורו על הספסל, חלצתי את נעלי הקרועים והמלוכלכים, שחלקם התחתון נשחת זה כבר, ופשטתי לו את רגלי הרטובות והקרושות שהיו תחובות בפוזמקאות טבולות ברפש.

– הוי, נער עני – דובבו שפתי חינקה ברחמים רבים ועיניה מֶשִי הביטו אלי והביעו צער גמור יוצא מן הלב.

– ביום ערב פסח תשלם מלאכת המנהלים – אמר ר' שמואל כשֶּׁכָּלָה למוד את רגלי והרים את ראשו.

אלה תולדות מנעלי – המנעלים הראשונים בימי חיי. היפלא הדבר כי מאֻשר הייתי בימים האלה. בבקר־בבקר הקיצותי ולבי טוב עלי ומתרונן מתקוה לאושר גדול ורב, ומדי חשבי במנעלי היה זרם געגועים נעימים שוטף אותי ולבי נמלא אהבה עזה ורכה אליהם עוד טרם ראיתי אותם בעיני. אבל מה אני סח¹⁰⁵ – טרם ראיתי אותם בעיני! רָאה ראיתי אותם מתחלת ברִיָתם, כשנטל ר' שמואל חתיכת־עור והלבישה על גבי האִמוּם¹⁰⁶ והשתדל לתת לה את הצורה הראשונה. ראיתי אותם כשחֶלקם הקדמוני קבל כבר את צורתו הראויה וחברו אליו את החלק החיצוני. ומשנגמרו שני החלקים ראיתי אותם כשנכפפו שוליהם על אחוריו של האמום כדי לקבוע עליהם את הגלדא, ואת הגלדא עצמה ראו עיני. ואחרי ככלות הכל ראיתי את ר' שמואל והמרצע בידו והוא רוצע את הגלדא בחריצות ובמהירות נפלאה נקבים־נקבים, מוציא מבין שניו סכתות קטנות של עץ וקובען באותם הנקבים ומכה עליהן בפטיש ומחליקן במעצד. כללו של דבר, לא הנחתי מקרה אחד חשוב במהלך־גידולם של המנעלים, שלא התבוננתי בו בשום־לב ובכונה גדולה. ובאותה שעה למדתי כמה הלכות במלאכת הסנדלרים, הכרתי לדעתי את כל סדר העבודה שהיא הולכת ונעשית במנעלים, נעשיתי בָקִי¹⁰⁷ בכל כליה של עבודה זו ומבין לשֵם מה הם משמשים. אמת, הרבה זמן הוצאתי על כך, זריז הייתי להשתמש בכל שעות־הכושר, שנזדמנו לי, לרוץ לביתו של ר' שמואל ולהסתכל במעשי־ידיו שעות שלמות, ובשבוע האחרון שלפני הפסח, כשיצאנו לחירות משעבוד החדר, התחלתי מבַלה שם כמעט את כל הימים. אבל מה גדול היה התענוג שהרגשתי, כשהייתי שוהה באותו הבית. חוץ מן הענין העיקרי, שכָל־כך היה מושך אותי שמה, היתה הישיבה כשהיא לעצמה, בנוה־שאנן זה נעימה וחביבה עלי ביותר. הכל היה שונה פה ממה שהייתי רגיל לראות בבית־אבא. ביתנו היה מלא קור וטַחַב¹⁰⁸ וערבוביה נוראה שלטה בו. פני הקרקע היו מכוסים גזרי דפים, אשר מלאו את כל הפנות, דבקו בכפות־הרגלים ועלו ובאו בכל אשר בבית; התגוללו ומלאו את כל החדר עד אפס־מקום כלי־כריכה שונים וכל מיני ספרים, שנתנו לכריכה, משונים בצורותיהם ובמדותיהם. ועל כל אלה גדול השאון ורבה המהומה, רעשו הילדים, צעקה האם, התקוטטו¹⁰⁹ האחיות… במעון ר' שמואל לא היה גם זֵכֶר לכל הדברים האלה. פה שררה כמעט דומיה שלמה, שלא היו מפריעים אותה אלא הכאות הפטיש או שיחות חשאיות בלתי תדירות¹¹⁰. ונקי וטהור, חם ומרֻוח היה הבית ומסביר פנים יפות לכל הבאים בו.

אתמול ישבתי בבית ר' שמואל עד שעה מאוחרת בלילה ובלא חמדה שַבתי לביתנו. בבואי קבלה אמא את פני לא בפת־ערבית, אלא בפרשה גדולה של תוכחות, והיום אסרה עלי לגמרי לעזוב את הבית. מנעלי היו חסרים עדַיִן עקבַיִם וספקות נוראים אכלו כעָש את לבי. אמת, אתמול בצאתי הבטיח לי ר' שמואל, כי יגמור את העבודה בלי שום עִכּוּב היום עד “שעת המרחץ”. אבל אני יצאתי את הבית ולבי היה מהַסֵּס¹¹¹ בדבר. כמה הרהורים רעים, כמה מחשבות אפלות התרוצצו במֹחי כל אותו הלילה! מי יודע, אולי – אַל אפתח פה לשטן! – חלה, חלילה, ר' שמואל ואי־אפשר לו לכלות את מלאכתו! זה כבר שמעתי אותו מתאונן על כאב־מתנים ועל חולי־מעים, ובימים האחרונים היה גם משתעל לעתים קרובות, וחינקה דרשה, שישתה פרחי־אוג¹¹² מבושלים במים וימהר לעלות על משכבו. מי יודע, אולי לא ירד, חלילה, היום ממטתו. תקף עלי צער הספק והחלטתי לעבור הפעם על האִסור, שאסרה עלי אמא, ולרוץ לשעה קלה לבית ר' שמואל, לדעת את אשר אתו.

– ליב’לה, ליב’לה! לאָן נשאוך הרוחות השחורות? – אני שומע פתאום אמא צוַחַת.

קפצתי כאיל מעל הקורה, שעליה ישבתי, בחפזי נתקלה¹¹³ אחת מרגלי היחפות בשבר־כלי־חרס ונפצעה פצע קשה. אינני משים את לבי לכך ואני רץ צולע אל הקול הקורא.

אמא עומדת על סף־הבית, לבושה שמלה מגואלה, שאי־אפשר לעמוד על צבעה, על ראשה שביס מזוהם¹¹⁴ מאד קשור בעניבה גדולה מלפניו. בידה האחת מחבת ובידה השנית קדֵרה, שבה נתון מלח שנרטב והעלה חֲלודָה¹¹⁵ משְיָרֵי המלח של חג הפסח של אֶשְׁתַּקַד¹¹⁶. לפניה מעבר לסף־הבית נצבת אשה אחת ומוט נתון לה על שכמה. זוהי האשה המפורסמת¹¹⁷ בעירתנו, יבדוכָה, שהיתה משַמשת בבתי היהודים בשבתות ובערבי ימים־טובים, מסירה את המנורות מעל השולחן, מַדלקת¹¹⁸ ומכבה את הנרות, מַסֶּקֶת את הכִירות, מחלבת את הפרות ואת העזים. היא גם שואבת מים, מושחת את הבתים, כובסת את הלבנים. כללו של דבר, היא חלק הֶכְרָחִי¹¹⁹ מן הקהלה הקדושה, כגון שמש בית־הכנסת, להבדיל, או כגון אַלֶכְּסֶה, המשיק את התנור בבית־המרחץ, שעליו עוד נדבר להלן¹²⁰. הכל יודעים אותה והיא יודעת את הכל. אל הגדולים היא מדברת כבן־בית ואל התינוקות¹²¹ בשוק היא אומרת דברי מוסר, גוערת בהם בנזיפה¹²² כשהיא רואה אותם עושים מעשים אשר לא יֵעָשו, ומאַיֶמֵת¹²³ עליהם בשעת־הצורך, שתביא את דבתם רעה לפני הוריהם או מוריהם. יבדוכה היא אשה בחצי־ימיה, גופה דק, פניה חִוְּרִים וחסרים מבטא מיוחד, עיניה קטנות ואפורות, והיא מלובשת כתונת־בד עבה, שמלה כחולה¹²⁴ שִאְצְטְלָא¹²⁵ ישָנה קרועה ובלויה מוטלת עליה, וראשה מעוטף מין עטיפה, ספק מטפחת ספק מטלית¹²⁶ ורגליה יחפות. אותה האצטלא היתה הירושה האחת, שנשארה לה מבעלה, אשר ימים רבים היה מוטל עליה כאבן מעמסה, שותה לשכרה בשכר הפרוטות המעטות שקבלה בעבודתה, ואחרי־כן נעלם לשמחתה הגדולה ולא נודע מקומו אַיֵהוּ. דרה היא בקצה העירה בבית־חומר קטן שאחורי הטחנה ומדי יום ביומו היא באה אל העירה לעשות את מלאכתה ובלכתה ילכו אחריה שנים שלשה ילדים, אשר שערותיהם סבוכות ומבולבלות זו בזו ועֵינן כעין הפשתן, גויותיהם מכוסות כתנות בד ורגליהם יחפות.

אמא רוצה, שיַבדוכה תמלא את החבית מים לחג הפסח והיא נותנת לה פרוטה וחצי בעבור זוג דליים של מים. אבל יבדוכה אינה מסכמת לזה והיא דורשת שתי פרוטות הזוג. המשא־ומתן הולך ונמשך ואי אפשר לו לבוא לידי גמר. יבדוכה עומדת על דעתה ואינה פותחת¹²⁷ את השער. מקום מצאה לה יבדוכה לגבות¹²⁸ את חובה מאמא, שאינה נזקקת¹²⁹ לעזרתה בכל ימות השנה. בבהמות ובעזים לא ברך אותנו ה', המנורות עומדות להן כל יום השבת על השֻלחן ואינן מפריעות אותנו כלל. בשבתות־החורף הקרות לא היינו נוהגים להסיק את הכירה, אלא מה היינו עושים? מסתתרים היינו על גבי התנור, שהסיקוהו מערב־שבת וכסוהו בכל מיני מטליות, כדי לשמר את חומו. את כל מלאכות־הבית היו עושות אחיותי בסִיוּעַ¹³⁰ אמא, אפילו מים היו נושאות בעצמן ואף בימות הסערה והקרח הנורא. מטעם זה יבדוכה מדברת אל אמא עזות ועל כל הוכחותיה של אמא היא משיבה תשובה אחת: “מהרי והגידי, רֻחְלָה, התתני אם לא, אין פנאי, הרי עלי לילך לחנצי, לדוד’יכי ולהרשל’יכי, והיא נותנת־ונותנת כאחת הצַיְקָניות”¹³¹.

אמי העלובה חוששת, שמא תשאר בלא מים לפסח, ובְעַל־כרחה היא עונה “הֵן” ושולחת אותי לאחת השכנות, לשאול מאתה דלי, לפי שאצלנו לא היה אלא דלי אחד. כשהבאתיו תלתה יבדוכה על המוט את שני הדליים הלבנים והמצוחצחים והלכה לה אל הבאר ואני הולך אחריה, כדרכי מדי פסח בפסח, ללַוות אותה ולהתבונן היטב־היטב, שֶׁמא יפול, חס ושלום, חמץ מַשֶהוּ¹³² אל תוך הדליים. בכל השנים הייתי עושה את חובתי זאת מתוך שמחה, ולא עוד אלא שהייתי מתגדר¹³³ בה קצת; אבל עכשו הלכתי כמי שכְּפָאוֹ¹³⁴ שד, לפי שהיה לבי נתון לענין אחר – מצפה הייתי מרגע לרגע לביאתו של ר' שמואל. הבאר היא בקצה העיָרה בתחתית המורד, מהלך עשרה רגעים מביתנו, ושני דרכים, שָוִים לרעה, מובילים אליה: או שאַתה מדלג על גבי גבשושיות¹³⁵ שנתיבשו מעט מלמעלה, או שאתה הולך ישר בבצה, כשרגליך היחפות משתקעות בה. באחד משני הדרכים האלה עלי לעבור הלוך ושוב לא פחות מעשר פעמים. הוסף על זה את הדפיקות החזקות, שהיה לבי דופק כל פעם כשהייתי מתקרב אל הבית ומקַוה שהמנעולים כבר מחכים לי, ואת היאוש הנורא, שהיה תוקף אותי כפעם בפעם כשהיו הנמצאים סמוך לבית משיבים על שאלתי בשלילה¹³⁶ – וידעת את כל הענויים, אשר עֻניתי באותה שעה כשהייתי מהלך אחרי יַבדוכה ומשמר עליה. לאחרונה מִלאו את החבית, כסוה בחתיכת בד עבה, שבעדה מסַננין¹³⁷ את המים, והוסיפו ונתנו עליה לשֵם שמירה מעולה¹³⁸ שני חצאי־קרקרות¹³⁹ שהיו שמורים לאותו דבר משנה לשנה.

השעה השניה אחרי הצהרים הגיעה. מעוננו הדל פשט את צורתו הרגילה ולבש צורה חדשה לגמרי, עד שקשה עליך להכיר אותו. פרוזדור אפל זה, שהוא תמיד כל כך שחור, כל כך נרפש, שכתליו קלופים ועשוים קרחות־קרחות והקרקע שלו חרושה בורות ושיחין – הרי הוא עתה זך ונקי, הכתלים נמשחו בטיט, הקרחות נמלאו, הגומות הושוו, על הקרקע נפזר חצץ. וכשאתה נכנס מן הפרוזדור דרך הפתח לימין אל חדר־מעוננו – חדר גדול לא גבוה ששני חלונות לו, שקופים אל המגרש הגדול, אשר עשבים גבוהים צומחים בו באביב ובקיץ–אינך מאמין למראה עיניך. חדר זה, שהוא תמיד מלא טחב ואויר סגור, מפוחם¹⁴⁰ ואפל, שהקרקע שבו עשויה תִּלִי־תִלִּים מן הרפש והטיט, שהכל מכניסים אל הבית במנעליהם, וכותליו מאוכמים¹⁴¹ ומכוסים אבק־נהפך פתאום והיה למעון נהדר ונפלא הכל מבהיק בו, מטוהר ומלובן, וחום ואורה של חג זרועים בכל פנה. מאין זה בא הקסם הנשגב, ההולך וממלא את כל הנשמה, היורד וחודר למעמקי הלב?… הביטו נא וראו! הלא אלה כלי־הבית הדלים: זאת המטה עם כריה וכסתותיה התדירים, זאת הסַפָּה, או יותר נכון, הדרגש¹⁴² בעל הגב העומד מולה, זוהי התיבה הגדולה והרחבה, שהיא משַמשת למשכב לאחיותי הבכירות, זה השלחן המתנודד, אלו הם שלשת הכסאות שלא נצבעו, שני הספסלים, שתי המנורות העשויות מנחשת קלל, זהו ארון־הקיר המלא עד התקרה ספריו של אבא – וכל הדברים הפשוטים והמדולדלים¹⁴³ האלה כמו שֻנו לפתע פתאום וכשהם מסתכלים בך אינך מוצא בהם לתמהונך הגדול את השפלות התמידית ואת העניות המנֻוֶלת¹⁴⁴. העלובים הללו, המלַוִּים אותנו בחיי־הבלנו, אשר בכל ימות השנה לא היה אדם דואג להם, זכו עתה לתשומת־ב מיוחדת. שני שבועות תמימים הקדישו להם: מרקו, שפשפו, רחצו, טהרו, הישירו, הלבינו, טחו אותם; לא הותירו אפילו נקודה אחת בהם, שלא צִחצחוה, לא השאירו אבק כל־שהוא על גבם, שלא הסירוהו. ולפיכך מסבירים הם לכל באי־הבית פנים חוגגים, מביעים שמחה וגדלות. שאין דוגמתן¹⁴⁵ בעולם. אצל השֻלחן, העומד בין שני החלונות, יושב אבא, כשהוא מפשט את בגדו העליון, וקורא כמנהגו בכל הימים־הטובים בספר החביב עליו ביותר, בזוהר הקדוש. והוא מתעמק בקריאתו בכל רגשותיו ובכל מחשבותיו. ואבא גם הוא לא זֶהו. דומה שהחג הגדול, חג־חירותנו, ההולך ובא, אָצַל מהודו עליו ונסך עליו מאורו. הפנים החִוְרים מביעים מנוחה שלמה ונוהרים בנהרה¹⁴⁶ עליונה, העינים הטובות מבריקות ומזהירות כזהר־הרקיע. גלוי הדבר, כי הנשמה שבקִרבו רחוקה היא עתה מרחק אין־סוף מעולם העֲשִׂיָה והיא שטה בעולמות אחרים, עליונים, נאצלים.

והאורה הגדולה, היוצאת מן המאורע¹⁴⁷ הכביר, אשר זה כבר חלף לו, זכר יציאת מצרים, הולכת הלוך וגָבור והיא משתפכת על כל הנמצא בבית, על כל דבר, שיש בו ושאין בו רוח־חיים. הכל, הכל פשט את צורתו והוא נראה אחר, משֻנה מאשר בשאר הימים ואפילו מאשר בשאר הימים־הטובים. אפילו על העבודות הפשוטות והרגילות, שכל בני־הבית עסוקים בהן, טבוע חותם אחר. הכל, הכל, כמו נטהר ונפרש מן היסוד החמרי שבו והיה לרוחָני¹⁴⁸ שלם, וגמור. חזיונות קוסמים מעולם עתיק, מהגדות־הקדם, מרחפים בכל עברים, ממלאים את כל האויר.

בתנור בוער אש ומאות לשונות של אש ארוכות לוהטות לוחכות בצמאון את היורות¹⁴⁹, הקדרות והסירות, שהובאו אל התנור ללַבנן ולטהרן. נשען אל הכותל, אשר ממול ללוע־התנור, עומד דרגש מכוסה חציר, ואמא מנקה על גבו שתי תרנגולות כשהן תלויות בצואריהן המטַפטפים¹⁵⁰ דם למטה. אחותי הקטנה, טֵיבֶ’לה, בת־שלש־שנה, עומדת נלחצת אל רגליה של אמא ונהנית הנאה יתרה ממראה הבֵצים הקטנות והצהובות, שאמא מוציאה מתוך בני־מעיהן של התרנגולות. כאן נמצא גם החתול, זנבו מורם לו למעלה, לועו פתוח והוא מתבונן בתאוה עצומה אל כל תנועותיה של אמא. בקצה השני של הדרגש עומדת חַיָה ומדיקָה הדק היטב את המלֻאות של הדגים ומחמת הרעש מקפצים פעם בפעם הכלים אשר בחדר־הבשול ממקומם. על המשכבה, הקבועה אצל התנור, יושבת אחותי הבכירה בְּרַיְנָה וגומרת את שמלתה של טַיְבֶּ’לה, העשויה מבלָאֵי־שמלת־אמא, שנִטַּל צבעה. לרגליה על גבי הקרקע מתגוללת האחות הצעירה, רֵיזֶ’לה, כתנתה מופשלת¹⁵¹ לה מאחוריה עד הצואר ובפיה כרוב¹⁵² חי, שהיא מכרסמת אותו לתיאַבון¹⁵³. אחי הֵרְשֶ’לה איננו בבית, הוא שֻלח במלַאכות אמא לגבות¹⁵⁴ חובות־ישנים, חמשים פרוטות מר' ליזר, דמי¹⁵⁵ כריכת ה“קרבן־מנחה” של כלתו הצעירה ושלשים וחמש פרוטות מר' מאיר, דמי כריכה של מחזור. אַחָא הרי הוא רץ אליהם זה חמש או שש פעמים ואינו נענה, אף על פי ששני האנשים האלה אֲמִידים¹⁵⁶ הם.

כששבתי הביתה אחרי כלות שאיבת־המים ולא מצאתי עדַיִן את המנעלים, עמדתי אצל חלון־הבית ונעצתי¹⁵⁷ את עיני במרחק אשר לפני ולבי בקרבי מיַבֵּב: מדוע בושש ר' שמואל לבוא? מתוך עגמת־נפש התחילו הדמעות נוטפות מעיני… הנה ר' נחום המלמד חוזר לו מבית־המרחץ, תחת זרועו הוא נושא את הלבָנים הצואים ובידו הוא מנַהל את בנו יוס’לה. הנה ר' פַיְבִיל החַיָּט ושכנו ר' וֶלְוֶל עוברים על פני המגרש ובידיהם קנקנים של יין לפסח. הנה גם חברי גדליה. כולו מלֻבש בגדי־יום־טוב ובידיו איזה דבר צרור במטפחת–בוַדאי מצה שמורה הוא נושא מן הרב בשביל אביו. לאחרונה נראית לי תמונת בן־אדם כאִלו היא מגיחה מאותו מקום, ששם עומד בית־החומר של ר' שמואל. לבי דופק בקרבי.. אבל השד יודע מה זה! גויָה¹⁵⁸ שמכנסת חזיר לדיר. היאוש תקף עלי ולא יכלתי להתאפק יותר.

– אבא, רוצה אני לרוץ לבית ר' שמואל – מוכרח אני לחזור על מאמרי זה שתי פעמים עד שאָבא, המתעמק בקריאה, שמע את קולי.

– אם אתה רוצה לֵך־לך.

כמעט שאמרתי לצאת את הבית והנה הרש’לה נכנס דחוף ומבוהל והוא שואף רוח בכבדות ואומר בנשימה אחת:

– ליב, ר' שמואל נושא את מנעליך.

אנכי כֻלי רועד ורוחי סוער בקרבי.

– וכסף הבאת? – שואלת אמא.

– לא, אמרו שיתנו לאחר הפסח.

– גורלי הרע יחול על ראשם! – קוראת אמא – הראיתם מימיכם כלבים כאלה? לאחר הפסח! הכסף אין להם לשלם עתה? במה נשלם בעבור המנעלים?

היא עודה מדברת ור' שמואל פתח את הדלת ובא אל הבית. לאחר שברך אותנו בשלום התחיל מוצא לאִטו מתחת לכנפות מקטורן אפור וחם את המנעלים. לא עצרתי כח לחכות, קפצתי וחטפתי אותם מתוך ידיו. מן השמחה הגדולה התבוללו כל מחשבותי ואני לא ידעתי ולא הבינותי את הנעשה מסביב לי. נותן אני את שתי עיני בהמנעלים, הופך והופך אותם–ואיני מאמין למראה עיני. אמת, מה נהדרים היו פני המנעלים! עין לא ראתה כמוהם מעולם! מה מבריקים הם! מה נפלא הוא הריח הניחוח, המתַמר¹⁵⁹ ועולה מן העור הרענן! ואלו השפות האדמוניות והעקבים המבהיקים–ועל כולם הגלדאות! יש לך בעולם דבר יפה משתי השורות הללו של סַבכות־עץ, שהן מכוסות לַכָּא¹⁶⁰ ומוקפות חריץ ישר צבוע שחור! והגלדא כולה ממורטת וחלקה היא צהובה ומתקמטת יפה באותו מקום, ששם היא מתחלת נעשית צרה, והאזנים – אלו האזנים המנומרות ומרֻבות־הגְוָנִים¹⁶¹, שהן עומדות בקומה זקופה כשתי אזניו של סוס ערבי! – לא שבעה עיני מראות את כל היופי הגדול ולא מלא שכלי מהשיג את כל השלמות האמתית, שנתגלה לי בבַת־אחת. תמה אני, אם היה בעולם לבוש־מלכות, אשר הביא לבעליו אושר גדול כל כך כעֵין זה שהביאו המנעלים לי.

לאחרונה הושיבו אותי על גבי הדרגש, אמא קנחה¹⁶² במטלית את רגלי המלוכלכות ואחר־כך כרכה אותן בסחָבות נקיות, ואני התחלתי מכניס את רגלי לתוך המנעלים. בעמל רב עלתה לי ההנעלה, המנעל השמאלי דחק והסב לי כאב נורא, אבל על שאֵלתו של ר' שמואל, אם המנעלים דוחקים אותי, השיבותי בשלילה גמורה. הרש’לה עמד עלי והביט בי ביראת־הכבוד ובקנאה, ואני ראיתי את עצמי באותה שעה כאלו גדלתי לפתע־פתאום והייתי לאיש אחר, שונה לגמרי מזה שהייתי רגעים אחדים קודם־לכן. אבא לא נטל חלק בשמחתי. הוא הצטער משום מה ונראה כמו זר בבית. ואמא משמשה במנעלים מכל הצדדים.

סוף סוף נגמרה הבדיקה.

– ר' שמואל – אומר אבא נבוך–לדאבוני אי־אפשר לי בשום אופן לקַיֵם מה שאמרתי לך. גלוי וידוע לפני רבון־העולמים, שלא בי האשם תלוי. אין לי כעת אלא כשבעים פרוטות, אותן אני נותן לך ואם־ירצה־השם, אחר הפסח אסַלֵק לך עד פרוטה אחרונה.

– אין בכך כלום, ר' בינוש, יודע אני אותך, ברוך־השם, זה כבר. תתן אחר־כך! הלוַאי שחינקה לא תאמר כלום – משיב ר' שמואל בנחת ובקצת פחדנות.

אבא השח את גוו על גבי תיבה גדולה, פתח אותה והתחיל מוציא מאחד הארגזים שבָּה פרוטות של נחשת גדולות. במקום שבעים הפרוטות לא נמצאו אלא חמשים, אבל ר' שמואל קבל גם את הסך הזה בשתיקה, צרר אותו במטפחתו האדומה, ברך אותנו ביום־טוב כָּשֵר ויצא את הבית.

– עתה, רחל, תני לנו כתנות. הגיעה השעה ללכת אל המרחץ. עוד מעט יעבור המועד–אומר אבא לאמא.

אמא כפפה עתה את גוה על גבי אותה התיבה, הוציאה ממנה שתי כתנות נקיות. מטולאות טלאים אין מספר, ונתנה את האחת לאבא ואת השניה לי. אנחנו היינו מוכנים לצאת, אלא שעדַיִן היינו מסֻפָּקים בדבר המנעלים, אימתי אנעול אותם, עכשיו בשעת ההליכה לבית־המרחץ, או אחר־כך כשאחזור משם. אחרי משא־ומתן ארוך החליטו, כי לבית־המרחץ אשא את המנעלים בידי ואחר הרחיצה אנעול אותם תיכף ומיד. נטלנו¹⁶³ את המנעלים ואת הכלים, שהן צריכות טבילה במקוה, ויצאנו.

כדי שלא לעבור בבצה הגדולה, העומדת במֶרְכָּזָהּ¹⁶⁴ של העירה, אני ואבא סובבים והולכים דרך הסִמְטָאות¹⁶⁵ שמאחורי הבתים. פה חרבו כמעט פני־האדמה, בקצת מקומות צומחים עשבים ירוקים, פורחים הפרחים הראשונים של חודש־האביב. אחרי מהלך שבעה או שמנה רגעים הננו יוצאים אל המגרש הגדול, אשר בקצהו אצל הגבעה הנמוכה עומד בית־המרחץ, המגרש השומם הזה מתעטף בימות־הקיץ בכל מיני הקוצים והדרדרים שבממלכת־הצמחים, שהם פָּרִים־וְרָבִים ביחוד בבורות ובפחתים הרבים, אשר על פני כל המגרש. הבורות הללו הם זכר לחורבן הבתים ובתי־החומר, שהיו בנוים במקום זה קודם־לכן. עירתנו היתה הולכת ומתקצרת מיום ליום, לפי שדָרֵי הקצָות היו נשמטים והולכים להם אחד אחד. מעון, שזה אתמול היה נושב, היו רואים אותו היום ריק ועזוב מאדם, מָשל למאוּרה, שחַיה דרה בה, ולמלונה במקשה, שנאספה תבואתו. עברו שבועים ימים והנה נעלמו החלונות והדלתות – קרוב וגואל, או אוהב־עתיקות, נמצא להם, שנָטל אותם למזכרת. לא ארכו הימים והנה נִטל גם הגג ונשאר גולם ערום של עץ, אשר בקרוב לא נותר ממנו מאומה מלבד ארובת־העשן המפוחמת והמדולדלת. בקרוב אתה רואה בעד לועות החלונות הפעורים את התקרה המעוקמת ואת הסחבות התלויות ממנה למטה, ובעוד יום וגם היא נהרסה. אז מגעת שעתם של התנור והכתלים, ומעט מעט כל הבניה מתערערת והיתה מְעִי־מפלה–מצבת־זכרון לדָרים ולדירותיהם.

עתה הכל מסביב עירום ועריה ומראה המגרש כמראה בית־קברות נעזב. בקצת מקומות אתה פוגש עדרים־עדרים קטנים של חזירים מלוכלכים מתנועעים לאטם, ראשי חוטמיהם תלויים סמוך לארץ והם חורקים בקול עגום. כמה מהם שוכבים על צדיהם בעמקי האשפה, רגליהם מפֻשקות והם מחממים את כרסיהם הרטובים לנוכח השמש. במקומות אחרים מקבלים את פניך עגלים שבגרו¹⁶⁶ וקרניהם התחילו זה מעט לצמוח, תָּקַף¹⁶⁷ עליהם השעמום והם מַסִּיעים את רגליהם בכבדות, או עומדים במקומם בלי־נוע כשמצחותיהם כבושים בקרקע, וכשהם רואים איש עובר הם מרימים את ראשיהם בעצלתים ונעצים בו את עיניהם הגדולות והאויליות.

הנה בית־המרחץ – בנין גדול בערך, בנוי אבנים קטנים צמודים בטיט וחלונות קטנים אחדים פתוחים לו מלמעלה. מראהו החיצוני כמראה בית־תפיסה¹⁶⁸ עירונית. תיכף לפתיחת הדלת אתה נכנס לפרוזדור צר וארוך, שבו מסיקים את התנור ויורדים לטבול במקוה, וממנו אתה הולך ובא לחדר גדול ואפל, אשר בו חלונות קטנים–זהו חדר־הרחצה. הכותל האחד עשוי אִצְּטַבָּא¹⁶⁹ על גבי אצטבא, שהן משַמשות בין לפִשוּט־בגדים ובין לרחיצת־הגוף. ממולו בקרן־זוית קבוע דוד גדול, מכוסה בדפים של עץ, שממנו שואבים בעֲבִיטים¹⁷⁰ מים חמים ושופכים לתוך חמש האמבטיות, העומדות על רצפת־העץ, שבהן רוחצים כל היהודים הדרים בעיָרה את בשרם וטהרו.

כשנכנסנו אל הפרוזדור היה מלא בחציו מיני קוצים מכאיבים שבהם מסיקים את תנור בית־המרחץ. ממול הלוע הגדול והשחור של התנור יושב לו אַלֶכְּסה, כשרגליו נתונות לו מתחתיו. אלכסה זה הכל יודעים אותו בעירתנו, מגדול ועד קטן. מדרכו שהוא ממלא את כל אותם התפקידים¹⁷¹ השונים, שיַבדוכה ממלא אותם, חוץ מכִבּוּס בגדים. גוץ¹⁷² ודק הוא ואי אפשר לצַמצם¹⁷³ את מספר שנות־חייו. בקדקדו שופעת ויורדת קרחת גדולה ועגולה, מעוטרת שערות סבוכות וזקופות, דמיונה לשלולית־של־מים מוקפת שיחים נמוכים. פניו נפוחים, מחוסרי־צבע, וחוטם־בשר גדול, מכוסה נקודות־נקודות שחורות ודומה לדלעת נובלת, מהדר אותם. עיניו ירוקות־דלוחות ואינן מביעות כלום. אבל הסַנְטֵר המסומר¹⁷⁴ ופאות־הלחיים הפרועות נותנים אל פניו צורה של זעם. מלובש הוא בקיץ ובחורף איצטלא קצרה מטולאת טלאים מרובי־הגוָנים ומקושרת ברצועה של עור. דומה, שבאותה האיצטלא נולד. לא היה אדם בעירה, שראה אותו מעולם מלובש בגד אחר, אף על פי שקצת מבני־העירה היו מכירים אותו זה כעשרים שנה ויותר. ואִלֵּם היה אלכסה כדג, לא היו שומעים דברה שלמה יוצאה מפיו אלא לעתים רחוקות מאד, ועל כל השאלות, שהיו שואלים אותו, לא היה משיב אלא מיני הברות קטועות מעין “אוּבזֶ”, “אָצ מַבּוּט”, “חַבַּ שטשָא” וכיוצא בזה. ערירי הלך כל ימיו, חברים ורֵעים לא היו לו, ואפילו בבית־המרזח, שבו היה מבַלה את כל שעותיו הפנויות, לא ראוהו מעולם מתרועע לאיש. כששתה לשָכְרָה היה מתישב לו בקרן־זוית על גבי הקרקע ומזמר במין נגון פשוט ובאופן אחר התחלת איזה זמר כגון:

  יַק אוֹ מֶנֶה אִינָלְקָה דַ נִיטְקַה,   (הָיֹה הָיוּ לִי חוּט גַּם מַחַט,

  יַק או מֶנֶה שַפְּקַה דַ סְבִיטְקַה.   וְכּוֹבָע עִם גְלִימָא יַחַד).

או:

  אוי בּוּב טַ נֶמַה,     (אוי, הָיָה כַּאן וְעַתָּה אַיִן

  טַ פָאִיחַב דָ מְלִינַה.   הָלֹך הַָלך אֶל בִּית הָרֵחַיִם).

וכשהיה פוסק מזמורו היו נופלים מתוך פיו בלי־חָשָך מיני מלים או פסוקים כגון: “פָּבֵי טֶבֶּה לִיחַה גָדִינַה”, “חַי טֶבֶּה מַמַה מָרדוּיַה” וכיוצא בדברים הללו.

משכורתו היתה קטנה ודלה. לא היו נוהגים לשלם לו בכסף אלא במקרים יוצאים מן הכלל. במה היו משלמים לו? בשְיָרֵי־מיני־מזונות. “פרוסת לחם” ו“חצי־הלוג יין־שרף” – אלו הן המטבעות שלו. בכלל היה אלכסה אדם נכנע ושפל־ברך ולא הכלים איש מעודו. לא היה לו אלא חסרון אחד, שכשהיה רואה דבר מוצנע¹⁷⁵ שלא כהוגן¹⁷⁶ מיד היה נוטלו והולך לו. הזמין לו הקדוש־ברוך־הוא דבר הגון, כגון: אֻכָּף¹⁷⁷, מוסרות, עול־של־סוסים, שק חטים או דגן, צרור של לבָנים, מנורות טובות וכדומה–היה נעלם תיכף־ומיד ואיש לא יכל לגַלות את עקבותיו. לא הועילו כל היגיעות שבעולם למצוא אותו, כאלו פצתה האדמה את פיה ובלָעַתּוּ. כעבור שלשה או ארבעה שבועות היו מוצאים אותו פתאום בפרוזדור בית־המרחץ, אשר שם ביתו, יָשֵן שנת־צדיק. על כל השאלות שהציעו לפניו היה משיב בשתיקה גמורה, כמו לא הבין כלל במה מדברים. אבל כשנזדמן לו דבר קטן לא היה מטריח את עצמו כל כך, אלא היה מוכרו בקצה העירה במחיר כוס אחת או שתים של יין־שרף. ונפלא הדבר, שאפילו כאן לא היה נתפש אלא לעתים רחוקות מאד. מן הגנבות בבתי היהודים היה יוצא בשלום, אבל האכרים היו עונשים אותו באכזריות נוראה. פעמים שהיו מכים אותו מכות רצח עד שְפָך־דם. מכוסה חבורות־חבורות שכב ימים אחדים ולא יכול לקום. אבל כיון שעמד והתהלך בחוץ חזר מיד למעשיו הראשונים.

זאת תמונת אלכסה, שישב אצל התנור ומלא אותו בקוצים וברקנים, ואלה סדרי־חייו.

חדר־הרחצה מלא אנשים מפה־לפה. מחוסר מקום פושטים רבים את בגדיהם בפרוזדור–אלו הם העניים ביותר, שאינם משלמים כלום. המרחץ היה אמנם קנין־הצבור ועל הכניסה אליו לא היו משלמים שכר קבוע. אבל כל מי שרצה לקבל חבילי־זרָדין¹⁷⁸ שלא נחבטו עדַיִן לגמרי, מקום פחות או יותר מרֻוַח לפישוט־בגדים, מעט יותר הבל, מעט יותר חמים־מוכרח היה לתת לר' ליזר הבַּלָּן¹⁷⁹ פרוטה או שתים כל פעם, או סך יותר חשוב בערבי הימים־הטובים הגדולים, ומי שלא נתן כלום תלוי היה בחסדו של ר' ליזר. מובן מאליו, שחלקנו אנו היה עם האחרונים. ומטעם זה לא נמצא בשבילנו מקום פנוי בחדר־הרחצה ובעל־כרחנו פשטנו את בגדינו בפרוזדור.

קשה היתה עלי העמידה בפרוזדור ויסורים גדולים גרמה¹⁸⁰ לי. סמוכה היתה עמדתי למקוה־המים ובור עמוק זה, שמין קלחת גדולה או תיבה של עץ קבועה בו הפיל עלי אימה חשכה וגדולה. כל פעם כשהיו עיני מציצות מן החרכים שבין קרשי־הרצפה ורואות את התהום, אשר מתחת, היה רטט¹⁸¹ אוחזני וכל קרבי התחלחלו. וכשהיו הקרשים מתרגשים ומזדעזעים לרגלי כל תנועה קלה נדמה לי, כי עף אני כחץ מקשת אל התהום, שראיתיו אז בדמיוני קר, נורא ואיום…

והמון אנשים רבים אצו־רצו ישר מן הרחצה החמה לרדת אל התהום הנורא במעלות של עץ צרות, חלקלקות ותלולות מאד. הללו יורדים והללו עולים ואלו ואלו עוברים סמוך לרגלינו, ומדי פעם בפעם טִפות של מים קרות וחַמות מתגלגלות ונופלות עלינו מן הגוִיוֹת, שהן פעמים אדומות מן החום ופעמים כחולות מן הצנה.

ומה מוזרה ומה משונה היא ההמיה החרישית, העולה מן המעמקים,– המית האנשים המדברים שם איש את רעהו בקול גדול! אין זה כי־אם שאול־תחתיה – ואלו הן הנשמות החוטאות המִטַּהרות מטומאתן!

לאחרונה כלינו לפשט את בגדינו. עשינו אותם חבילה אחת והנחנום על גבי הקרקע בין חבילות אחרות שכמותן ונכנסנו לחדר־הרחצה.

פה שוררת אפלה גמורה והבל¹⁸² כבד עולה ומכסה את כולנו. מעט מעט מתרגלות העינים אל החשכה הגדולה והרוָיָה והנן רואות ערבוביה נוראה, וממנה מבַצבצות¹⁸³ ועולות גויות רבות, שהן נראות אחוזות ודבוקות זו בזו, מהן נדחקות ונתונות באֶמְבָּטִיוֹת של מים, מהן עומדות צפופות¹⁸⁴ מסביב להאמבטיות, מהן נלחצות על גבי הספסלים ומהן רבוצות על גבי הקרקע. הללו מהבילים היטב היטב את גויותיהם, שרובן דקות וצנומות, כחושות וכמושות¹⁸⁵, והללו תועים בעצבות, כובשים להם דרך ביגיעה רבה בין השורות של הגויות הסבוכות זו בזו ומהלכים ובאים עד האמבטיות המלאות, מתכַוְנים להכניס בהן את הרגל כמעט יאמר איש לצאת מהן. יש גם כאלו שנואשו לתפוס¹⁸⁶ מקום באמבטי והם מסתפקים¹⁸⁷ לפי־שעה במוּעָט, תוחבים – כשהשעה מוכשרת לכך – מטפחות־צבעונין מזוהמות אל המים ומתרחצים בהן. וכל ההמון הרב והעצום הזה סואן ברעש גדול ובהמולה נוראה, כלם כאחד ממַללים בצעקה מחרשת אזנים, לפי שאין קולו הרגיל של בן־אדם נשמע במהומה ומבוכה כזאת. ועל כולם גועשים רועשים השוכבים על גבי האִצטבאות העליונות, בין כשהם מביעים בקולי־קולות את התענוג הגדול שהם מרגישים בשעה שהם מתחבלים ומזיעים ובין כשהם מדברים בקול גדול אדיר וחזק אל יושבי־האמבטיות.

– ר' ליב–צוח אחד מדרי מעלה – שמעת מה שָקרה לו לאברהם־יוסל?

– לא, לא שמעתי כלום. מה זה קרה לו?

– לא שמעת? כיצד זה אפשר? הלא כל העיר היתה כמרקחה לרגלי הדבר הזה!

– ואני לא שמעתי, כלום לא שמעתי – משיב ר' ליב כמצטדק.

– הרי לך בן־אדם! וכי מאיזה עולם באת?

– מוטב שתספר לנו דברים כהֲוַיָתָם¹⁸⁸

– גם אנו לא שמענו כלום – קורא שכנו של ליב באמבטי.

– ר' ליזר – מחריש אותו קול אחר – ר' ליזר, שומע אתה, כל העיר היתה כמרקחה ובאמבטי המים קרים כקרח.

– ר' ישראל, תן לי, במחילת כבודך, את העביט. הרי זו שעה שלמה שאני עומד וממתין¹⁸⁹ – נשמע קול מתחנן.

– ומה עלתה לו לתרנגול־הודו שלך, ר' ליזר?

– תהלה לאל! הדבר נגמר בטוב. הֻברר¹⁹⁰, שרגלו נשברה לאחר השחיטה.

– ואצל יענקל תהיה ברית־מילה של פסח. תשעה חדשים אחר החתונה, לא יותר. והרי הוא כבן שבע עשרה שנה..

– הוי, רַבּותַי, מי לקח כאן את ה“טלית־קטן” שלי? נאבדה ואיננה כאלו אטרה האדמה את פיה עליה.

– איזה דבר מתגולל כאן תחת הרגלים – קול ברמה נשמע מן הקצה השני, ובאותה שעה מעופפת על גבי כל הראשים ה“טלית־קטן” שנתבקשה ודמות לה כמטלית רטובה ונרפשת.

– וחתנו של ר' נחום בא לחג־הפסח – קול מבשר ואומר.

– כיצד? בא? אימתי בא? – שואלים בתשוקה מכל עברים.

– בא בשעה שהלכתי לבית־המרחץ. ישמח ר' נחום באורחו!

– הרי נואשו כבר מביאתו. בטוחים היו, שיבוא בשבוע העבר.

– בעצמך ראית אותו?

– ראיתיו בעצמי.

– ומה מראהו?

– שאלה גדולה שאלת: מה מראהו? “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו” – אמרו חכמים. תסתכל בתו של ר' נחום בצוּרַת חוטמו – ואני מה כי אשים את לבי לזה?

– ר' דוד, יין ל“סדרים” יש לך?

– יש ויש. מן המשֻבח! “מִקְפֶּה” ממש…אמת, שלמתי בעבורו מחיר הגון. אבל היין הוא חִדוש, חדוש נפלא.

אבא אין מדרכו להדחק ולהכנס וגם להרבות בשיחה איננו אוהב, ועל כן הננו נשארים עומדים זמן רב אצל הפתח בתור עדים אלמים של כל המעשה הנעשה מסביב.

מעט־מעט מתרבה הרוָחה בחדר־הרחצה. קודם כל מתרוקנות האצטבאות העליונות, שהן מופנות ל“פנֵי־העיר”. משיָרדו אלו התחילו עולים, מתחלה בקצת פחדנות ואחר כך ביתר אומץ, בני־אדם פשוטים, משתוקקים לשהות לכל הפחות זמן־מה במקום חשוב ולערבב את זעתם הדלוחה והשחורה בזעה הצלולה¹⁹¹ של הגבירים הראשונים שבעירה.

גם אנחנו מוצאים לנו מקום על אחת האצטבאות הנמוכות¹⁹². אל המקום הזה אנו מביאים את בגדינו, שמצאנו אותם מושלכים ומפוזרים, אבל בחפזנו לא שמנו לב לזה. אחרי כן עלתה בידינו למצוא אמבטי ריקה. אבא יצק לתוכה דליים אחדים של מים מן הדוד. המים אמנם לא חמים ביותר ולא טהורים ביותר; אף־על־פי־כן אנו משתקעים בהם עד האזנים בתענוג גדול.

רוך נעים משתפך בכל יצורו גֵוי ואני עיף ונרדם. השאון משתתק מעט מעט. העניים, שהם מרבית הנשארים, ממעטים בשיחה ומתרחצים במין כֹבֶד־ראש מיוחד.

החשכה בחדר־הרחצה הולכת וגדולה.

השמש ירדה וקרני אורה בוקעות ונכנסות באֲלַכְסוֹן¹⁹³ דרך החלונות שהשחירו והן חודרות אל האויר המלא הבל על כל גדותיו וגוזרות אותו רצועות־רצועות רחבות עשירות־הגוָנים והיו כיריעת אורה נפלאה, שתלו אותה לאורך חדר־הרחצה.

הקהל הולך ופוחת.¹⁹⁴

ר' ליזר הבַּלָּן צובר את חבילי־הזרדין החבוטים, המתגוללים על פני הרצפה ועל גבי הספסלים. והנה נפתחה הדלת ובסַקְרָנוּת¹⁹⁵ פחדנית נכנס בן־אדם רם־הקומה, מעוטף אצטלא גדולה של צבע קנמון, קצת סומָא¹⁹⁶ בעינו האחת, והוא מדַדה את בנו אחריו, נער בן שש שנים בעל פנים קטנים מחוסרי־דמים. זהו בֶּרְצִי בעל־העגלה, שנוהגין לקרוא אותו פידור’ל, לפי שבמקום “סידור’ל” היה אומר “פידורל”.

– הקדמת לבוא–מַשטה¹⁹⁷ בו ר' ליזר.

הוא לא השיב מאומה, ישב לו באחת הפנות על גבי הקרקע ובפחדנות גדולה התחיל פושט את בגדיו ואת בגדי ילדו חור־הפנים.

– יהודים, הגיעה השעה ללכת לבית־המדרש–מכריז ומודיע בעוד רגעים אחדים ר' זליג הזקן, כשהוא מטיל את כתנתו על גבי גופו הכחוש והרטוב וגונח¹⁹⁸ בשעת־מעשה גניחה¹⁹⁹ קשה מלבו.

כולם חרדו ומהרו לגמור²⁰⁰ את הרחיצה.

נעור גם אבא, אשר העֶדְנָה המתוקה הסיחה²⁰¹ את דעתו לשעה קלה מן הנעשה סביבו.

– אתה תשב פה עוד רגעים אחדים – הוא אומר אלי – ואני אלך ואטבול במקוה.

וברגלים ממהרות הוא הולך אל התהום המבעית אותי.

אנכי לא חכיתי לחזירתו של אבא, יצאתי את האמבטי ומהרתי ללבוש את בגדי.

בבית־המרחץ נותרו חמשה או ששה אנשים והם לובשים את בגדיהם דומם. אני מצאתי אחרי עמל רב את כתנתי וכמעט שהטלתי אותה על גופי חזר אבא.

הוא התחיל לחפש במהירות בחפצים המפוזרים ופתאום עמד.

– אתה הוצאת את מנעליך? – שאל אותי נדהם.

–לא – השיבותי ובמנוחה שלמה הושטתי את ידי אל החבילה לקחת אותם.

– איה הם? פה אינם – אמר אבא ויאוש מר נשמע בקולו.

כמו חץ שנון מחץ וחלף לבי–ואני טרם הבינותי מה נהיתה. אובדי־עצות חפשנו ומששנו בכל החדר. וכל הנמצאים פה כתרו אותנו ועזרו על ידינו.

– מהרו נא וראו, היכן הוא אלֶכסה–נשמע קול אומר.

– אלכסה–אמר ר' ליזר שנכנס באותה שעה מן הפרוזדור – אלכסה נעלם זה כחצי־שעה ואיננו, פשוט מתחת חוטמי נעלם. עתה נודע הדבר. הנראה כלב נבזה כזה, רשע מרושע כמוהו?… עד עתה לא נגעו ידיו, לפחות, בכל הנמצא כאן.

– אם כן הדבר, כל החפושים המה למותר–החליטו כֻלם.

עתה נפקחו עיני ואדע את כל אשר נעשה. נזדעזעו כל אֵברי ואזעק זעקות גדולות ומרות. ספדתי כמספד על היחיד.

– הנני וארוץ, אולי אמצאנו–אמר פידור’ל ושתי דמעות גדולות ירדו על פניו הקמוטים–אתה הואילה נא הביטה למשה’לה שלי עד בואי–הוסיף לאבא ויצא בחפזון.

אף־על־פי־כן חפשו עוד כמה פעמים בכל פנות בית־המרחץ, חפשו בדוד, בתנורים ובקוצים, ירדו פעמים אל המקוה, בקשו, מששו ולא מצאו מאומה. חזר גם פידור’ל כשהוא כלו רטוב מזעה ונושם בכבדות, בידים ריקניות. ואני עודני תועה מפנה לפנה וגועה כעגל.

אבא עומד על מקומו מבלי נוע, פניו חִוְרים כפני מת ועיניו מביטות בי ומביעות כאב… בית־המרחץ התרוקן מאדם וחשכה נוראה הלכה ומלאה אותו. בנפש מרה יצאנו לרחובה של עיר.

על פני הרחוב שפוך קסם נפלא. האויר רענן, שלו ושאנן – ובקרבי יליל־ישימון, נהי בכי־תמרורים. הלב מתכוֵּץ, מתרחץ בדם והרגשה חריפה, קודחת ותוססת²⁰² כארס²⁰³, מפעפעת²⁰⁴ בתוכו. דומה שבמחשבה תחלה הרימו אותי אל עָל לשעה מועטת כדי לעשות אותי אחרי־כן לשחוק וללעג. העינים מטפטפות דמעות לוהטות, הרגלים היחפות שנכמרו צועדות בכבדות רבה על הקרקע הלחה והקרה וכל הגוף כֻלו רועד ורוחף מקרה. אבא אוחז בידי, לוחץ אותי בחזקה אל גופו ומדבר אלי רכות:

– אל תבכה, ליב’לה, אל תבכה, בני. כך צריך להיות.. יותר מדי שמח היית. אסור לו לעני לשמוח יותר מדי…

אבא החריש ולא יסף לדבר עוד ואנחנו עברנו עוד כברת־ארץ קטנה ביגיעה רבה. אחר־כך עמד אבא, העמיס אותי על כתפיו והלך הלאה.

מכל חלונות הבתים יורדת ומשתפכת אורה גדולה–אור הנרות שהדליקו לכבוד החג.

דממה, דממת החג־מסביב…

על תכלת־השמים הבהירה יצאה הלבנה ככדור של אש גדול ואדום.

אבא פוסע חרש בסמטאות הריקניות שמאחורי הבתים. פניו עצבים ושוקטים ומחשבה גודלה שרויה²⁰⁵ עליהם.

ואני מחבק את צוארו בשתי ידי ובוכה מרה….