בראשית לא ביקש נפתלי לראות איש. במצודד היה מתהלך בשבילי הגן, מקיף את עצי האזדרכת מצידם האפל, משחק מחבואים עם דמויות בלתי נראות. אך עם רדת החשכה היה מתכנס בחדרו, מיישר את הסדין הירוק, ולאחר שפושט את בגדיו מטפס בגניחת רווחה על מיטתו. מיד היה מפנה את גבו אל הדלת, מעלה את השמיכה מעל ראשו, מכווץ את ברכיו וממתין. נשימתו עצורה, ידיו חובקות את  ברכיו והוא ממתין. צעדי האחות חולפים רכים, ואחר כך נשמע שיעולו היבש של השומר הערבי, וטריקת שער הברזל, ושקשוק השלשלת, וקליק המנעול, ודממה. נשמע רק זמזום עמום של אור הניאון בפרוזדור כאזעקה חרישית ומתמדת.

בזכותם של חבריו בקיבוץ “שורשים” שבנגב אף שילמו לו את חדרו ששכרו למענו בנחלאות בירושלים, וגם בזכות האוויר הצלול. אף השיגו למענו את המשרה של מנהל חשבונות אצל רואי החשבון כהן את לוית. חבריו לא הקפידו על ההוצאות למען נפתלי אונהיים, לכן גם זכה בחדר משלו ב“סנאטוריום” אצל ד"ר רוזנטל. הרי נפתלי ידיד נעוריהם, עוד לפני הגטו, ואחר־כך בגטו, ובתעלות וביערות עד שהעלו אותו עימם ארצה. ועתה יעץ להם הרופא להביאו  לכאן, לבית שבו מתרפאים ממחלתו. מקום בטוח, הבטיחו. 

ואכן, תקרה גבוהה, מעוטרת בקישוטי ערבסקות של גבס – זכר לבעלים שברחו עם הצבא הירדני בששת ימי מלחמת הניצחון הגדול. סדינים ירוקים רקומים בקצותיהם מביאה לו הגברת אלדובי רעייתו. היא מחייכת אליו בביישנות לנוכח מבטיו הבוהים אל כריסה הצומחת. אחר־כך היא יוצאת מחדרו לאיטה, ורעידות בכי על שפתיה. אך נפתלי מקדים אותה, אורב לה ליד הדלת, מבקש לגונן עליה מפני הרופא הראשי ד"ר רוזנטל ומפני ידידיו בקיבוץ “שורשים”. הם  שהסגירו אותו למקום הזה. רק מפני שהיה ממשיך ומזהיר אותם שהאוייב ללא ספק ישוב. אבל הם לא רצו לשמוע.

ונפתלי סלח גם לרעייתו הגברת אלדובי. זכר שאישה במצבה הכול סולחים לה. הרי את בנם היא נושאת עימה. על כן בהגיעה לביקוריה, כמו צומחת גם קומתו. אצבעותיו נקמצות לאגרופים ועיניו משוטטות סביב להקדים את האוייב. מסביבו בתי האבן בעלי הקירות הגבוהים, גדרות הצברים, הבוסתנים הצפופים, האפלים. ומנגד המדבר המסנוור בצחיחותו. לפעמים מושך נפתלי בידה של רעייתו לעבר השער, לברוח מכאן, להסתלק. עד שמגיע ד"ר רוזנטל ועימו האחות, וכבר נכונים בידיה שני הכדורים האדומים המחליקים לגרונו של נפתלי יחד עם המים הצוננים. והגברת אלדובי מניחה יד קרירה על מצחו עד שנפתלי שוקע בערימת נוצות, ולחיו מחליקה על בטנה של רעייתו.

השינה משפיעה עליו תמיד לטובה. לולא האחיות הרחמניות יכול היה לישון ימים ולילות ללא הפסקה. ובכל זאת בבוקר מתלבש הוא בזריזות, מגלח את לחייו במכונה חשמלית, כי את התער שהביא עמו מן הבית נעלו בארונית ברזל למשמרת, ליד שעונו וחגורת מכנסיו. ללא מראה הוא מתגלח, מעביר אצבעו בעקבות המכונה, מקפיד בכרית אצבעו לא להותיר ראשיתם של זיפי זקן־שיבה, שהרי עתיד הוא להיות אב צעיר. ד"ר רוזנטל אף הבטיח להם את החדר, אם ירצו.

ונפתלי סומך על המקום הזה. בפרוזדור נעצר הוא לאחרונה שעה ארוכה מול המראה הגדולה. אכן, פניו השביחו. עצמות לחייו המשופות לבשו צבע ארגמן, זר. רק עיניו הכהות נשארו נוצצות בתוך הלובן המרושת נימין אדומות. ואף מקטורנו תלוי עליו זר, כמו פניו במראה. יום־יום מתבונן הוא במראה, ויום־יום נסוג בבהלה. רק המראה עומדת איתנה, נשענת אל הקיר הגבוה. בתוך מסגרת הפיתוחים המוזהבת – זכר לימים שאורחים רמי מעלה עצרו כאן בדרכם מביירות ומדמשק אל אבן הכעבה הקדושה, או אל האבן הקדושה על ההר שממנה עלה הנביא שלהם השמיימה. ד“ר רוזנטל אומר שאסור לאדם לברוח מפני עצמו. והאחות דבורה עומדת מאחוריו מול המראה, מתקנת את סרט האחות הלבן מעל מצחה ומברכת אותו בבוקר טוב נפתלי, תוך הצצה במראהו המדושן של ד”ר רוזנטל.

“בוקר טוב,” משיב נפתלי, אף־על־פי שהיא עוקבת אחריו, בפקודת הרופא. אחר־כך תציב נקודות שליליות בגיליון החלמתו, “בוקר טוב האחות דבורה,” שב הוא ומותח את צווארו, ושב וקורא “בוקר אור, האחות דבורה” אף כי לא ראה עדיין את אור היום. חדרו מוקף קירות אטומים, ואילו הצוהר מעל המשקוף מציץ אל הפרוזדור. אדם בחדרו כאביר במבצרו, הבטיח לו ד"ר רוזנטל.

 

ב    🔗

הרופא מעודד את הגברת אלדובי לבקר אצלו. ביקוריה מסייעים לריפוי בעלה, מסביר הוא. כריסה הצומחת תקשור מחדש את הקצוות שנותקו. אך נפתלי שותק בשעת ביקוריה. הוא משפיל את עיניו שלא לפגוש את עיניה. חוסר אונים שב ומשתלט עליו. הגברת אלדובי מזכירה לו את מכונת התפירה שקנה לה במלאת שנה לנישואיהם. היא מספרת לו שכבר למדה את הפעלת הגלגלים, והתפירה. וכבר אפילו למדה להצר את מכנסיו. אף לתקן את בטנת מקטורנו, את השרוולים הנפרמים משום־מה דווקא עכשיו. לפעמים מפרטת אילו גלגלות שימנה מחדש. אמנם ביקשה מכונה חשמלית, אך הוא התעקש על של־רגל. הגלגל הגדול במכונה מזכיר לו את ביתו לפני המלחמה, אמר. וגם את הנהר, הנארוו, שנשפך אל הנהר הגדול הוויסלה, ואפילו את סבתו הסורגת בחדרה. 

לאחר יום העבודה במשרד רואי־החשבון כהן־את־לוית, היה יושב על השרפרף ומשמן בקפידה את חלקי מכונת התפירה. בימינו משחיל את החוט בקוף המחט, ובשמאלו מתמרן בגלגל ומביא את המחט לגובה כף ידו. אחר־כך פותח את  תרמיל הדרכים שלו, מיישרו בשתי כפות ידיו על דף המכונה, ובכף רגלו לוחץ על הדוושה ושב ולוחץ ועולה ויורד, עד ששומע את המנגינה העתיקה מן הימים  ההם.

יום אחד ביקש מרעייתו להביא את המכונה לכאן, ל“סנטוריום”. אם שלושתם יתאחדו שוב בחדר זה עם בנם שייוולד, לא צריך יהיה לחפש מחבוא חדש. אך מיד ידע ששגה בדבריו, והאחות דבורה שוב תרשום נקודות רעות במחברת. אותו יום נתכנס מתחת למיטתו, וגופו מרעיד כמו בימים הראשונים. וכדי לתקן את דבריו ביקש למחרת בריח חדש ומיוחד לדלת חדרו. אך כשד"ר רוזנטל בירכו על יוזמתו ידע שאך לשווא ביקש. הרי גם השער פעור לרווחה ונקיקי הסלעים אורבים ליד השער. יום אחד הסתער באגרופים קפוצים אל הרופא: “גם אתה אחד משלהם,” הטיח ברופא. הסתער אל השער, “לסגור מיד, 'תה שומע, לסגור!” הוא חש דקירה בזרועו, והיתה דממה, ושוב לובן פריך ורך.

ביום שלאחריו זימן אליו ד“ר רוזנטל את נפתלי ואת האחות דבורה, וקרא לפניו מכתב שהוא מתכונן לשלוח אל חבריו ב”שורשים". עליהם לבוא לכאן לעתים מזומנות יותר, כתב, עליהם להוכיח לנפתלי שהם לצידו, כפי שהבטיחו, באש ובמים הם יגנו עליו. “אמנם אנחנו ב’סנטוריום' נוקטים בשיטות מודרניות,' כתב, ‘אך בכל זאת חברים יכולים להוסיף ביטחון.’”

נפתלי תלש את המכתב מידו של הרופא וקרע אותו לפיסות זעירות, הניחן במאפרה וחייך אותו חיוך נדיר של ראייה־שמעבר, ואמר לאיטו: “אדוני הרופא, האם משוגע אני להישאר במקום זה אפילו יום אחד, לולא בטחתי בך ובבית שבחרתם בשבילי?!”

הרופא נרתע בכיסאו, הסיר את משקפיו החומות, הביט בנפתלי  בעיניו הירוקות־צלולות, הרכיב את משקפיו מחדש, ולחש בחיוכו היודע־כל: “אתה מר אונהיים איש פיקח וגם ערמומי.”

אכן, נפתלי כבר חישב ומצא, שכאן הוא נמצא בקירבם ואין עוד צורך להימלט. ידידיו החדשים כבר מקיפים אותו: מלפניו הררי הגיר  החשופים, מאחוריו הגבעות הירוקות, מימינו גדר הצברים ולכן השער יכול להישאר פרוץ. וזה גם התנאי שהיתנו הפועלים הבאים כל בוקר מן הבקעה: השער יישאר פתוח. וד"ר רוזנטל נכנע. הרי אינו יכול להשאיר את האשפה המצטברת. ובבואם הם מגרשים את הדיירים לחדריהם, מפני שצריך לנקות ולסיים לפני החשכה. הם וריח גללי העזים שהם מביאים מן המדבר. ופעם הפתיע נפתלי את הרופא ואמר: “אנחנו, אדוני הרופא, כבר בחרנו את מקומנו על הסלעים האלה, וגם הבית שלנו עומד איתן, ועוד נסגור את השער בבוא היום. ואתה ודאי תתכחש לחברים ב’שורשים', הרי הזהרנו אותם, לא?”

ואכן, כאשר היו מגיעים חבריו מן הדרום: קלמן ימית ואברהם זלקינד – חברי המזכירות הוותיקים עוד מן היערות, היה נוהג בהם באדיבות, אך בהסתייגות. הם היו משבחים את תושייתו, ואת מצב רוחו האיתן, אף בדקו את הבריח החדש בחדרו, ואפילו טיפסו על הכיסא והציצו מבעד לצוהר אל הפרוזדור, וכשיצאו עימו לחצר אפילו הקישו בעקבי סנדליהם על פני הסלעים, ואישרו שהסלע איתן ואין עוד סיבה לפחד. 

נפתלי היה מזהיר אותם: הם כבר חצו את התעלה, מתקרבים ל“שורשים”. אני רואה שהשומרים שלכם ישנים, באמצע היום נרדמו, אולי מפני שלא רגילים לשמש של ארץ־ישראל. והאוייב כבר דופק בקתות הקלאשניקובים “ראוס!” היה מסיים בגרמנית חדה.

והחברים הודו לו על עמידתו על המשמר, “סמוך עלינו, נפתלי,” אמר קלמן, “אנחנו לא ישנים, כמו שכתוב, לא ינום ולא יישן שומר ישראל.”

והרופא הקיף את כתפו של נפתלי ואמר, “אנחנו סומכים על החברים ב”שורשים."

 

ג    🔗

נפתלי זכר היטב אותו בוקר חמסיני בביתם, כשהגברת אלדובי סיפרה לנפתלי על התינוק שלהם הצומח בבטנה. ונפתלי מיד ידע שהם יבואו. וכבר אסור להתמכר לעייפות המתוקה הבאה עם החמסין. ברכיו רעדו. אותו רעד שלאחר ליל כלולותיהם, בעוד הגברת אלדובי במיטה והוא ליד החלון, מביט החוצה ויודע שאי־כה רימו אותו, שאסור היה לו, שזה ייגמר לא טוב. וכשסיפרה לו על התינוק שב והציץ בפניה העצובות, ובבטנה הנושמת כיצור עצמאי, זו בטנה הלוהטת בלילותיהם, הקולטת אותו ותובעת עוד ועוד, והוא נענה בתאוות נזירותו, מיוסר ויודע עונשו שיבוא, וממשיך ומחבקה בחימה, משתוקק אל קימורי גופה, אל מעמקיו, והיענותה הנדיבה. כמו שמרה שפע זה למענו ארבעים שנות חייה.

ההתפרצות החדשה באה לו אותו ערב עת חגגו מלאת ירח לנישואיהם. הגברת אלדובי היא שהציעה. חגיגה בסיום ירח הדבש סימן לירחים רבים וטובים שיבואו. אף הזמינה שולחן לשניים במסעדה שליד הים. הם ישבו שם לקול המיית הגלים, מפה אדומה מכסה את שולחנם, ווילון אדום מחפה על החלון, ועל הגלים. אחר־כך הגיע המלצר בעניבת הפרפר השחורה והיין האדום, ושלהבת האש בפתיליה על השולחן לקראת ה“פונדו”, להבות הנרות, שהמלצר הדליק, הבהבו פתאום בעיניו כמו נרות נשמה. הוא הציץ בפחד אל הנורה האדומה מעל פתח היציאה לשעת חירום. עד כי התרומם ופרץ בזעקה. אחר־כך התנצל בפני הגברת אלדובי: “ודאי כבר הזהירו אותך מפני ההתפרצויות שלי, אולי מר לוית הזהיר, או מר כהן.” אבל הם גם הוסיפו: “מר נפתלי אונהיים עובד מסור וברוך השם אין לנו תלונות,” ובלחש הוסיף לגברת אלדובי, “לאישה בגילך לא הייתי מייעץ להמתין עוד.”

נפתלי אהב את ימי השבת בשעות הבוקר המוקדמות, בעוד דמדומי השחר נסוגים, והגברת אלדובי מותחת את אבריה מתחת לשמיכה הצבעונית הדקה, הוא מזדרז לשוב ולהתכרבל לידה, מריח את הבל גופה החמים, הבל המדיף ודאי ריח לבונה משומר ועתיק כריח העץ של מיטת הפליסנדר שלהם, ושפתיה הפשוקות מעט כמו מתפנקות בציפייה. ונפתלי מתיר לאצבעות כף ידו לחוש את גופה הרך, המבטיח, והוא שב ומתכרבל לידה, דבק בה מאחור, ושוקע בו עד־אין־קץ.

אבל בוקר שבת אחד, בעוד הוא מניח את קנקן הקפה על הכיריים ורעייתו מתפנקת עדיין במיטתם הרחבה, ידע פתאום  שהם באים. על כן מיד שב אל חדר השינה וקרא “צריך לברוח!” ובלשון ריחוק הוסיף, “קומי־קומי, גברת אלדובי!”

היא נשאה את פלג גופה העליון בתוך הכתונת לילה, בתנועת פינוקים הסיטה את שערה ופקחה את עיניה, “לאן אתה ממהר, נפתלי?”

“לאן?” חיקה את קולה בחוסר סבלנות, “מהר, אין זמן!” והוסיף כמסביר: “הם באים!”

היא הביטה בו רגע בשתיקת תדהמה, אחר־כך כמו הבינה וביקשה שימתין רגע. אכן, עדיין מתביישת בפניו.

“אנחנו בורחים!” קרא מעבר לדלת.

“כמובן, יקירי,” ענתה בשלווה כאילו לטיול הם יוצאים.

“שלא תפתחי את התריסים!” הזהיר אותה.

היא יצאה אליו לבושה בחלוק הבית מעל כותונת הלילה הצרה, המתעגלת על בטנה.

“אנחנו מסתלקים!” אחז בידה המהססת, וכבר חש שנגזר עליו לאבדה כמו את האחרים. היא הביטה בו במבטה המיואש ולחשה: “מדוע זה צריך היה לקרות דווקא לי?” אך הוא לא הרפה מידה, “נרוץ לפני שאחרים יתפסו את סולם החירום!”

 

ד    🔗

אף עובדי המשרד יעצו לו לשאת לאישה את הגברת אלדובי. אולי כיוונו לתחושות ליבו. זכר את יומה הראשון במשרד. במקומו של פורמן הזקן שיצא לגמלאות הושיבוה. על הכיסא שלפני שולחנו. עיניו שוטטו על פני גבה הזקוף, הדק. פריפות חזייתה העלומה הדריכו את מנוחתו. בימי החורף התעגלו כתפיה מבעד לסוודר הירוק, והפריפות החבויות הגבירו את התרגשותו. עיניו היו מציצות מדי פעם אל זרועה הרושמת ספרות בטורים ארוכים, אל צדודית פניה המוארכים, השחומים, אל חצאיתה הארוכה הנושקת קרסוליה.

והרי ביקש שלא יפריעו את שלוות נפשו שמצא אצל רואי־החשבון כהן את לוית. אחרי שניצל מידי הגרמנים בגטו, ואחרי שנדד בתעלות הביוב, כשהוא מאבד שם את דרכו, את חבריו, את שפיות דעתו, עד שפגש שוב את ידידיו אברהם זלקינד ואת קלמן ווסר שכאן הפך לימית. הם גם שהביאו אותו ליער ועשו אותו צופה ומתריע מפני הגרמנים, המחפשים פרטיזנים. ואחרי המלחמה הגדולה הם הביאו אותו לארץ־ישראל ולקיבוצם “שורשים”.

אבל רק ב“סנטוריום”, במנזר לשעבר, בצל הסלעים והאורנים בירושלים מצא שלווה לנפשו. עתה היה מתבשם יום־יום מן האוויר הצלול כיין, כמו ששרים ברדיו.

אך בלילה־בלילה היה שב ורואה את חבריו מוורשה הנחנקים במי התעלה המצחינים. והוא עומד על קצות אצבעות רגליו, מותח את צווארו למעלה, מחפש סדק של פתח אל המדרכות למעלה, מבקש לזעוק לעזרה, אך יודע שאין עונה.

אך כשנרפא, לפי החלטת ד“ר רוזנטל, והחברים ביקשו להחזירו ל”שורשים“, ביקש נפתלי להישאר בירושלים לא הרחק מן ה”סנטוריום". וכך פסקו חבריו הוותיקים, שנפתלי יישאר בירושלים, בבחינת קמיע, והם ימשיכו וישמרו עליו כפי שהוא שמר עליהם ביערות. הם הוסיפו שהקמיע שלהם יישאר בבחינת פיקדון למשמרת בעירנו הקדושה.

הגברת אלדובי ידעה את סודות עברו כשהזמינה אותו לטעום לראשונה מן הסחוג החריף ומן הפיתה שהביאה מבית הוריה. וכשהעמידו את החופה נדמה היה לו שהוא שומע אזעקות חרישיות מתוך נורות הניאון. מי הביוב גאו פתאום ואיימו לפרוץ מלמטה, אך הוא נתץ את כוס־החורבן בביטחון. פעם ועוד פעם. דודותיה של הגברת אלדובי פרצו ביללות שמחה. ואפילו אברהם זלקינד, זה אברהם זלקינד שטרח ונסע מ“שורשים” בנגב גם להעיד בפני הרב על רווקותו של חברם – צירף אף הוא את קולו ליללת הדודות.

אולם חבריו ב“שורשים” לא ויתרו על מסיבת הכלולות גם בביתם שהקימו בנגב. לשווא ביקש נפתלי, לא הוא ולא רעייתו כבר אינם בגיל של חתן וכלה. אלא שחבריו התעקשו ואמרו כי “שורשים לא תעבור לסדר היום” בלי חתונה בביתם. וכהרגלם זימנו את ראשוני הוותיקים־המייסדים לחדרו של קלמן ימית, הרווק הנצחי. בקבוקי וודקה נשלפו, ודגים מלוחים, ומלפפונים חמוצים. ובעל המפתחות הביא נקניק מעושן מבית הקירור, וכולם הפצירו בגברת אלדובי שתטעם אף היא ממטעמיהם.

וכטוב ליבו של נפתלי בוודקה אמר פתאום: “היינו ארבעה כשירדנו לתעלה, ועליתי רק אני.” מישהו פתח ב’אל־נא תאמר הנה דרכי האחרונה.' אולם חבריו היסו אותו וצירפו קולותיהם השתויים אל זה של קלמן, שהיה מושך בקולו הרך והאיטי אודות הנווד התועה ביערות גבוהי צמרת מושלגים. ונפתלי אמר, “אבל הפולנים לא רצו אותנו על המדרכות. והזעיקו את הפטרול הגרמני שעמד בקרן הרחוב: ‘כאן הם העכברושים הארורים!’” נפתלי השתתק לרגע והוסיף, “זה היה כשניסינו בפעם הראשונה לעלות מתעלת הביוב. אז היינו עדיין ארבעה.”

הגברת אלדובי ניסתה לקום. ביקשה לצאת. לשאוף אוויר טרי. עשן הסיגריות שרף את עיניה. חנק את גרונה. אני מוכרחה, לחשה. אולם נפתלי אחז ידה בכוח. מישהו הרים כוסית לחיי היער. זלקינד תיקן, לחיי החיים ביער. נפתלי התעקש: “לחיי תעלות הביוב.” זלקינד פרץ בצחוק שיכורים. נפתלי סיפר  בקולו העיקש, מנסה לגבור על רעש החוגגים: “הגרמנים פתחו את הסכרים, הטביעו אותנו כמו עכברים.” זלקינד פתח בשיר זימה פולני בקצב המאזורקה. האחרים
צירפו מחיאות כפיים קצובות. נפתלי קם, אחז מותניה של רעייתו: “נרקוד לחיי המתים,” לחש על אוזנה. היא חמקה מידיו ושבה וישבה על הרצפה. קצב מחיאות הכפיים גבר, רקיעות הרגליים, קריאות הו־הא! נפתלי עמד ותופף ברגליו כנגד רעייתו, גופו מסורבל, שערו הפשתני הדליל, הזרוע שיבה, דבק אל מצחו הנוטף זיעה. “'ני לא רוצה!” התחננה עת לכד אותה בין זרועותיו. “מוכרחים לרקוד,” ציווה. היא התחילה למלמל נפחדת, “אני לא משלכם, 'תה שומע, נפתלי?! תחזיר אותי הביתה תיכף ומיד!”

נפתלי עמד שם מתנודד, ובקול שיכורים קרא, “יש לה בית לגברת אלדובי, מיטת פליסנדר של סבתא, שומעים?! של עץ משובח! אנחנו שוכבים במיטת פא־לי־סנ־דר! חברים!”

 

ה    🔗

חשב שתבקש ממנו גט. בסתר ליבו אף קיווה. אלא שהיא לא הזכירה את ביקורם בשורשים. אחר כך בא ההיריון ולא היה עוד מנוס. ההיריון באשמתה, הטיח בה, שלה ושלה בלבד! והיא ניענעה ראשה בהסכמה אילמת. “לא ממני,” שב וקרא בעקשנות. “לא־לא,” אמרה, והעבירה את כף ידה על פניו המאומצות, “אולי אני מרוח הקודש שלכם משם, מוורשה,” חייכה במרירות.

הגברת אלדובי כבר לא צעירה, אבל נוהגת כנערה פתייה. “אני בחודש הרביעי,” לחשה והשפילה את עיניה, “לכן אני מקיאה, נפתלי, והראש כואב, אבל אני לא חולה, נפתלי.”

“כהן את לוית הבטיחו שאת כבר אישה בוגרת, ועוד אמרו שאת תביאי אותי לחוף מבטחים.” עוד הציעו שבינתיים הם יעברו להתגורר בבית הוריה. אפילו עץ תאנה יש להם בחצר, הזכירו כהן את לוית, מימי הסבתא־רבא של הגברת אלדובי.

נפתלי שתק. רק סנטרו נע בעצבנות. אך בכייה גבר. והוא חשב בליבו שאישה בגילה של הגברת אלדובי חייבת לשלוט בדמעותיה. כי מה היינו עושים אנחנו בשעה הקשה, איך היינו נשארים בחיים. הגרמנים ציוו עלינו פתאום לעקור אל הגטו. לנטוש הכול ולעבור. או כשהפרידו בינינו באומשלאגפלאץ, או כשהזרימו גז לתעלות הביוב. בכל זאת ניצלנו, ואנחנו חיים, לא?

הגברת אלדובי נתכנסה בהריונה. אינה מתלוננת ואינה מתווכחת עוד עם נפתלי. וכשהיא רוכנת אל שולחן פנקסי החשבונות היא מיישרת את גבה ,שומרת לא לפגוע בעובר. ונפתלי מאחורי גבה ספק שומר על רעייתו, ספק ממשיך ומחשב את טורי הספרות האינסופיות. היו אלה חישובים כפולים. אחד לשימושם של כהן את לוית, ועוד חשבון בינו לבינו. אף חישב ומצא אחרית גורלנו בארץ־ישראל. הסוף הבלתי נמנע. כמו שם. ואך לשווא נדדו החברים לדרום והקימו את שורשים. וכשסיפר לחברים את חישוביו, הם ענו לו: “אנחנו פה, נפתלי. שכחת את שירנו, נפתלי: אנחנו פה, בשורשים, כמו ששרנו ביידיש: מיר זיינען דא.”

לשכניו בעבודה לא סיפר חישוביו. ביקש לעבור את היום בשקט. לא להקים עליו שאלות. זה התנאי שהתנה עמו ד"ר רוזנטל. זלקינד חתם על ערבות בשם החברה־להתיישבות־עובדת־שורשים. ואכן, נפתלי עמד בדיבורו.

לעבודה היה מגיע לפני האדון כהן, או לוית. יוצא עם שחר מביתו. כך אהב, להתהלך ברחובות העיר הרדומה עדיין, והוא נינוח, מפזם אפילו שיר נוגה מאלה של היערות, על חסר־הבית הנודד בין העצים המושלגים. היה ממשיך ומטפס במדרגות עד שמתרחק ממכוניות האשפה בכיכר ציון. מהומת הכיכר המתעוררת אינה מגיעה אליו. ואף לא קריאת הכותרות המאיימות של מוכרי העיתונים. עד שהגיעה הגברת אלדובי במקומו של פורמן הזקן. היא ועגיליה, היא ופריפותיה העלומות, שמלותיה הארוכות.

אף־על־פי־כן נתאמתו חישוביו ופחדיו. מרחוק ראה את הטנקים הצהובים העולים מן המזרח. אף חישב ומצא שבעוד שעה־שעתיים יגיעו החיילים בקסדותיהם הגדולות. הם יקפצו מן הזחל"מים ובקתות הקלשניקובים יפרצו את דלתותינו: “יאללה!” יקראו, “ראוס!”

ונפתלי קרא אל הגברת אלדובי: “נברח לפני שיגיעו!”

“אבל ארוחת הבוקר, יקירי”, מנסה היא להוציאו מן ההזיות שלו, “אסור לי לצאת על בטן ריקה. התינוק, אתה יודע,” היא פרשה את ידיה לצדדים כמצטדקת. “אישה במצבי מוכרחה לחשוב בשביל שניים, ולאכול אולי בשביל שלושה,” ניסתה להעלות חיוך על שפתיו.

 

ו    🔗

הסבתא שלה יודעת־כל. זוכרת את התורכים, הבריטים. אלא  שהפעם לא תעמוד להם חוכמתה של הסבתא. לא כאשר יגיחו מן המדבר החיילים בנעליהם המסומרות, בקלשניקובים, בקריאות: “אטבאח־אל־יאהוד.”

רק נפתלי יודע לשלוט במצבים כאלה. קור רוחו עמד לו כבר אז כנגד גאות מי הביוב בתעלה. והוא שעמד לו לצאת בשלום מבית המרפא של ד"ר רוזנטל. ואם לא יעמוד לו אף עתה קור רוחו, לא יצילנו צבאנו העוסק בלחימה בצפון הרחוק, ובדרום. ידע שכך יתפתחו העניינים, על כן תיכנן בריחתם כל אותה שנה. מאז נישואיהם. וזירז את מעשיו כשרעייתו בישרה לו שעוד מעט יהפוך לאבא. על כן רץ מיד והציב את סולם החירום. ותרמיל החירום בידו.

“נסתלק!” שב וקרא לעבר המטבח.

“עוד מעט, יקירי,” שמע את קולה מעבר לרחש הטיגון. ודאי מקווה שהם יפסחו עלינו. גדולי הסנהדרין הקבורים בין הסלעים יגנו עלינו. אולי תגן עלינו סבתהּ המספרת כיצד נס התורכי על נפשו כן יאבדו כל אויביך ישראל. וכיצד נכנס הגנרל אלנבי על סוסתו היפה בין שערי חומות העיר העתיקה.

“גברת אלדובי!” פרץ אל המטבח, ועיניו מתחננות. עתה חלפה לידו אל חדר השינה, ושבה לבושה בשמלת הדרכים שלה, האפורה, ושאלה “לאן נברח?” ושבה ושאלה, “לאן נברח, מר אונהיים?”

פתאום לא ידע מה ישיב לה. כי מי שלא עבר בין קתות הרובים ופקודות “ראוס”, ובין המצטופפים ב“אומשלגפלאץ” – אפילו אם למד מניסיונם של כל דורות ירושלים, עדיין איננו יודע מה להשיב.

הוא כיתף את תרמילו וחבש את מגבעתו השחורה, וחזר לחדר והגיש לגברת אלדובי את כובעה הפרחוני, הרחב. אצבעותיה אחזו בשוליים הרחבים, ספק מסירות את אבק הקיץ האחרון. הוא שקנה לה במיוחד את הכובע לקראת דרכם הארוכה. אותה עת בישרו העיתונים שמלחמה לא תפרוץ לנו בעשר השנים הקרובות. ואם תפרוץ, ידועות אצלנו התוצאות מראש. כי לא כמות הפלדה תכריע את הקרב אלא איכות האדם. אז ביקש נפתלי סליחת רעייתו ונכנס לחנות וכעבור רגע יצא ובידו קופסת כובע הדרכים. הוא פתח את הקופסה והצביע על הביטנה הלבנה:  נגד שרב ונגד גשם. וכשהעיתונים כותבים, איכות מול כמות, צריך להתכונן.

אך היא השיבה שבני משפחת אלדובי מעולם לא ברחו מכאן.

“ככה,” סינן בלעג. 

סדרן המוניות היה מכריז “תל־אביב תל־אביב,” ומוכר העיתונים קורא בקול מתוך הכותרת: “קו מאז’ינו שלנו עובר על גדות התעלה.”

“לאבי היה אקדח,” לחשה הגברת אלדובי. “ואנחנו מילאנו שקי חול בחלונות.”

“היה לכם מזל,” אמר נפתלי, נשק לה על לחיה והניח את הכובע בחיקה. הוא אחז בזרועה ומשך את רעייתו אחריו. אך היא התעקשה לסגור את ברז הגז, שילשלה את התריסים למטה ויצאה. אך מיד נזכרה שהדלת נשארה פתוחה.

“לעזאזל המפתח!” קרא. אך היא לא ויתרה. היא שלפה את המפתח מארנקה וסובבה פעמיים בתוך המנעול. אחר־כך סירבה ללכת אל סולם החירום. העובר בבטנה עלול להיפגע, הסבירה. והוסיפה שהיא יודעת שהאוייב עדיין רחוק וכוחותינו איתנים.

“לשורשים ניסע!” פקד־שאל נפתלי.

“לשורשים!” נענתה לו במפתיע.

וכשנכנסו למונית ציוותה על הנהג לנסוע לתחנת הרכבת. אך נפתלי נזעק: “לא לתחנות רכבת.”

הנהג פנה מערבה, לתחנת האוטובוסים המרכזית. בדרכם חלפו ליד המחנה הצבאי. שי“ן גימ”ל נימנם בשער. עתה ידע נפתלי שלא מאמינים לו. כמו שם. הוא ביקש מן הנהג לעצור, פתח את הדלת ודחף לפניו את הגברת אלדובי.

 

ז    🔗

נפתלי הצביע על התורים הארוכים, ועל התינוקות הבוכים, ועל האימהות הצווחות, ועל האבות המנסים לפרוץ ללא סדר את התורים. “רואה!” זקף את קומתו. הוא הניח את תרמילו על חזהו, ובמרפקיו היה חותר ומתקדם ומפלס דרך לרעייתו הסמוכה אל גבו. וכשישבו באוטובוס הוא הושיבה ליד החלון. שתשאף אוויר צח ותאמין לו. אך במורד שער הגיא החליף עימה מקום. 

“משם יפתחו עלינו באש,” הזהיר.

עשן באופק הרחוק הזכיר לו את הבתים שהגרמנים הציתו בלהביורים שם בגיטו. תחמושתם של הלוחמים כבר אזלה, אבל מנות הציאנקלי שחילקו להם הבטיחו שלא יסבלו לפני מותם. אבל נפתלי הוליך אותם בלילה עד שמצאו את הפתח לתעלת הביוב.

הגברת אלדובי אמרה פתאום: “'ני נורא אוהבת את המישורים האלה”. בקול של נערה מתפנקת דיברה. “שדות ירוקים, ושדות צהובים אחרי הקציר. ריח העשן מזכיר לי את הטאבון שלנו בחצר, אפילו ריח הפיתה שאימא אפתה.”

נפתלי הביט בה בכעס. הרי מכל המקומות בארץ בחר לגור בירושלים דווקא בזכות ההרים, מערות הסתר, הערוצים. לשווא ניסה זלקינד לשכנעו ביום צאתו מן ה“סנטוריום” לבוא ולחיות ביניהם. והלא הם כבר הבטיחו נאמנותם לו, אף אספו אותו עימם ברחוב שמעל תעלת הביוב שם. ולא זנחו אותו אף ביער כאשר חלה. והוא אפילו לא ידע את חוליו. רק חולשת רגליו ועיניו שפתאום לא הכירו את המקומות. וידיו רעדו. עד שחפרו ביער שוחה גם למענו, והעמיקו אותה שהגרמנים לא ימצאוהו. והוא היה עומד שם במרחק שמיעה מן המחנה העיקרי. ועליו הטילו משימה של מתריע אם ישמע צעדי האוייב הסורק את היער. הוא היה משמיע אותו אות מוסכם של חבריו בימי התעייה בתעלה מתחת לרחובות וורשה.

ובארץ, לפני שעלו על הקרקע בנגב לבנות ולהיבנות בה, שיכנעו אותו להתרפא במוסד שבשרון, אבל אחרי מלחמת ששת הימים הביאו אותו לקליניקה של ד"ר רוזנטל בירושלים. שם היה יוצא ובא לעבודתו אצל כהן את לוית.

נפתלי הציץ בבהלה ברעייתו שהתנמנמה שעונה על כתפו. הוא הביט סביבו וראה אנשים שעיינו בשלווה בעיתונים, שוחחו ביניהם בשקט. ודאי חרשים, קבע נפתלי, אולי אף עיוורים. הוא חייב להזהירם. על כן התרומם מלוא קומתו הגבוהה, בשתי ידיו לפת את המוטות שליד התקרה, פתח את פיו ומילט זעקה מגרונו.

האוטובוס עצר בחריקת בלמים. ומיד נשמע קולה של הגברת אלדובי: “זה שום דבר,” ניסתה להרגיע את הנהג, את הנוסעים. “סתם צעקה,” שבה ואמרה בקול מתנצל, “נרדם וחלם,” ליטפה בעיניה את הנוסעים. אך כיוון שהאוטובוס עדיין עמד הוסיפה, “זה מפני שהוא בא משם ובא לו פתאום לצעוק, גם בבית הוא ככה,” התנצלה, “בלילה פתאום צועק.”

היא הביטה סביבה, וכיוון שעמדה באוטובוס דממה של ציפייה,  הרימה את פניה אל בעלה שעדיין אחז במוטות כבעווית, “שב נפתלי, שב,” התחננה, “זה שום דבר. לא צריך לעמוד עוד.”

האוטובוס זז. מישהו העיר “מסכן זה.”

נפתלי הרכין את ראשו וישב. הוא ראה שדות בוערים וראה שמיים אדומים וראה את האוטובוס דוהר פנימה אל תוך החשיכה. אך חש את עצמו חסר אונים כנגד כף ידה של רעייתו המחליקה בזהירות על עורפו ולוחשת “בוא נפתלי, בוא יקירי,” וגופו מתמלא נועם אל קולה.

אחר־כך המשיכו בדממה עד שהנהג הכריז: “שורשים.”

קולו הסגיר את שמחתו. הוא עצר ופתח את הדלת. נפתלי הביט סביבו בעיניו האדומות והפסיע בעקבות רעייתו. פתאום עצר באמצע הכביש, כמבקש להזהיר את הנוסעים השאננים, אך האוטובוס כבר עקף אותם ונסע, ורק הגברת אלדובי עמדה ומשכה בשרוול מעילו.

 

ח    🔗

קלמן ימית פגש בהם בכניסה לקיבוץ. בדיוק הלך מן המטע לארוחת הצהריים, ואת מי עיניו רואות, את הזוג הצעיר אונהיים. הושיט אליהם את שתי ידיו ושב ובירכם. אחר־כך הניח את זרועותיו על כתפיהם מזה ומזה וביקש להוליכם עימו לחדר האוכל. אך נפתלי שמט את כתפו ולחש: “הם באים. עולים מן המדבר, כבר הגיעו לירושלים.”

קלמן עצר ושאל, “מי בא?” 

אך הגברת אלדובי רמזה לו, והוא הבין, והשיב בניע־ראש ואמר, “כן־כן. הם באים.”

בהיכנסם לדירתו של קלמן משך נפתלי בווילונות וכיסה על האור בחדר. אחר־כך ישב בכורסה הירוקה הרכה, פשט את רגליו והפשיל את ראשו אחורנית אל משענת הכורסה, ואף נאנח כאילו סיים משימתו. אולי בכל זאת, חשב, הם לא יעזו להגיע לשורשים. נזכר לרגע בחגיגת מחצית היובל לעלייתם על הקרקע. אף חנכו אותו יום את מוזיאון העבר. “מוזלמאן” לבוש כתונת איש המחנות הציבו, ואת נפתלי הושיבו על בימת הכבוד, בין קלמן לבין אברהם זלקינד, למען יראה נפתלי ויתפעל מן הקיבוץ המפואר שהקימו המייסדים, ואף למען החברים שיראו את נפתלי – ויידעו כי הקמיע שלהם בירושלים חי וקיים.

אחר־כך פתחו בנאומים, ושיבחו את בניהם שנולדו מעפרה של ארץ־ישראל ומן האפר משם, וגדלו כאן בין בוסתני הצברים והכרמים, ובין גלי הים והחולות, והם־הם השורשים שלנו המעמיקים לחדור לאדמה. ובכל זאת, היסס נפתלי, אם ההם יעלו גם כאן מן המדבר… רק אם נפתלי יישב בקרבם ויהיה המתריע, כמו שם, אולי יינצלו.

“הכותנה הזאת שאתם מגדלים,” לחש פתאום על אוזנו של אברהם, “ותכריכים…”

אבל אברהם נכנס לדבריו ואמר בחיוך מבטיח, שכל עוד הקמיע  שלנו יושב בירושלים, יוסיפו פקעות הכותנה לצמוח בשדותינו, גדולות ויפות.

עתה פרש קלמן סדינים על הספה הכפולה והזמין את נפתלי לשכב ולנוח. “החמסינים האלה…” המשיך ואמר, “לא החמסינים!” לחש נפתלי, וציווה על קלמן שייצא תיכף ומיד, יכה בפעמון, יזעיק את החברים, יחלק להם נשק לפני שיאחרו.

 הגברת אלדובי לחשה על אוזנו של קלמן, שייצא ויביא לכאן רופא או אחות. נפתלי קם וסגר אחריו את הדלת. אחר־כך ציווה על רעייתו לשכב ולנוח מפני שאישה במצבה מוכרחה לנוח. הוא שב ובדק את הדלת ואת תריסי החלונות העשויים ברזל, לבסוף שכב אף הוא לצד רעייתו, מקפיד לכסות את שניהם.

ולעת ערב הוליכו אותם בחזרה לירושלים. המושב האחורי של הפולקסוואגן נפרש בפני האלונקה, ונפתלי שכב בה רדום־מורפיום. רעייתו ישבה לימינו, וזלאטה האחות, בחלוק לבן ישבה לשמאלו, וקלמן מוליך את המכונית. הוא כבר דיבר עם ד"ר רוזנטל בטלפון לפני שנסעו, והרופא אמר שישמח לקבל את הפאציינט שלו בחזרה, כי לא רבים נותרו עם מחלות כגון אלו, ורופא צעיר כמוהו במקום אחר לא היה זוכה לחסד כזה. אמנם בית המרפא נמצא במזרח, אך הצוות הרפואי מיומן ויעיל, והפועלים המקומיים מקפידים על הניקיון. אכן, מי היה מאמין שהרחבת גבולותינו תביא ישועה דווקא למר אונהיים שלנו.

 

ט    🔗

 ויום אחד הזמין ד“ר רוזנטל את נפתלי אל משרדו, הושיבו על הכיסא שמולו, ולאחר שתיקה מתוחה סיפר לו על הולדת בנו. נפתלי קם מיד, ורץ לאורך הפרוזדור אל חדרו, ואף סגר אחריו את הבריח. כל אותו יום וכל אותו לילה לא זז מחדרו. ולמחרת התקלח, גילח את פניו, לבש את חליפת השבת שלו השחורה, נכנס למשרדו של ד”ר רוזנטל, ובקול נרגש ביקש את הכתובת של בית היולדות. הרופא חיבק את כתפיו, השהה שוב את מבטו על פניו, ואמר שאכן נפתולי נכון לקבל את בנו. הוא הזמין מונית, ומסר לנהג את הכתובת של בית היולדות.

נפתלי הכיר מרחוק את רעייתו על פי החלוק שלה, הפרחוני. היא ישבה בכורסה ליד המיטה, זרועותיה פרושות כמצפות. נפתלי התקרב אליה ונשק לה על מצחה. שורשי שערותיה הלבנים העלו דמעות בעיניו. הוא ישב לידה על המיטה. אצבעותיו מוללו את שולי מגבעתו האפורה, עד שפקחה את עיניה וחייכה אליו. עדיין ישב זקוף ללא מילים, וכשהאחות הביאה את בנו ביקש לקום ולברוח, אך אצבעותיה של רעייתו אחזו בחוזקה את כף ידו. ידו נעה לאיטה יחד עם כף ידה אל פלומת שיערו המשיי של בנו. דמעות שוב באו אל גרונו, וכבר התרומם להשמיע את אותה זעקה מתריעה, אך הגברת אלדובי הקדימה אותו, והניחה את אצבעו הרכה של בנם על פיו. נפתלי התחייך כשומר את סודם.