לאהרן מסקין

האדם והשחקן

בהוקרה

 

זרוק אותו לכלבים    🔗

הוצג על־ידי תיאטרון “הבימה”

תוכן המחזה    🔗

אבראשה קורן איש העליה השלישית, קבלן לבנין בכפר־סבא, הוא אזרח טהור כפיים השמח בחלקו, עד שמופיע חברו הוותיק גרישה פּוֹמרנץ¹, שנעשה איש־עסקים, וממליץ עליו בפני מנהלה האמריקני של חברה העומדת להקים עיר חדשה בדרום. אבראשה קורן מקבל על עצמו לנהל את עבודת הבנין בהיקף של מיליוני לירות. לאחר שנחתם החוזה, לוחץ גרישה פומרנץ על אבראשה להזמין את חומרי־הבנין אצל “כהן ובניו” ומבטיח לו עשרה אחוזים מסכום העיסקה. אבראשה דוחה בשאט־נפש את ההצעה המנוגדת לעקרונותיו המוסריים ומשיב ריקם את פניהם של כהן וגרישה (שנתגלה כשותף סמוי של כהן), למרות איומיהם לחסלו מבחינה ציבורית. ב“עידודם” של גרישה וכהן כותב העתונאי איתמר לוי, חבר מערכת שבועון מסוים, כתבת השמצה המלווה צילומים על אבראשה, וכל מאמציו של אבראשה לשכנע את לוי ואת עורך השבועון גחלת, כי הכתבה רצופה שקרים וסילופים, עולים בתוהו. אבראשה מגלה כי עורך השבועון מוכן לזרוק אותו לכלבים ולטפול עליו דברי דיבה ושקרים, ובלבד שהדבר ישרת את ה“אידיאל” הגדול של הפלת “משטר המפלגות הרקובות”.

הכתבה נדפסת, ופירסומה שובר את לב בני משפחת קורן – אבראשה, אשתו, בנו עמיהוד (חייל בצנחנים) וחברתו החיילת שולה.

ימים אחדים לאחר מכן נודע כי חמישה בחורים באו בג’יפּ, התנפלו בחשכת הערב על העורך גחלת, העתונאי לוי ואיש־העסקים גרישה פומרנץ ושברו את עצמותיהם.

החשד נופל על בנו של אבראשה, עמיהוד, וחבריו הצנחנים. מעשה זה מהווה מהלומה נוספת לאבראשה קורן לאחר פירסום כתבת־ההשמצה עליו בשבועון. גם המשטרה חושדת בעמיהוד, ובבואו הביתה לחופשה באה המשטרה לאסרו, אולם הוא מוכיח אליבי: בערב בו אירעה ההתקפה על אנשי השבועון בתל־אביב היה הוא בבאר־שבע.

הנפשות

אבּראַשה קוֹרן – קבלן בנין בכפר־סבא

רחל – אשתו

עמיהוּד – בנם, משרת בצנחנים בצה"ל

שוּלה – חיילת, ארוסתו של עמיהוד

גרישה פּוֹמרנץ – איש עסקים

מר כהן ² – איש עסקים

איסצ’קה פלדמן – פועל בנין בכפר־סבא, שכנו של קורן

מאירוביץ – קצין משטרה בכפר־סבא

איתמר לוי – עתונאי

מר גחלת – עורך שבועון

ברקוֹ צוּדיק – מנקה במערכת השבועון

שוטר

המשתתפים

אבּראַשה קוֹרן – א. מסקין

רחל – ניוּרה שיין

עמיהוּד – יוסף בּנאי

שוּלה – דליה פרידלנד

גרישה פּוֹמרנץ – שמואל רודנסקי

מר כהן³ – א. ניניו

איסצ’קה פלדמן – ארי קוטאי

איתמר לוי – מישה אשרוב

מר גחלת – שלמה ברטונוב

ברקוֹ צוּדיק – יצחק ברקת

מאירוביץ – יהודה אפרוני

שוטר

הבמאי: פיטר פריי תפאורות: פיטר פריי ואוריאל כהנא

הצגת בכורה: 18 בינואר 1958

מערכה ראשונה    🔗

       [דירת אַבראַשה קורן בכפר־סבא. לפנות ערב. רחל במטבח. גרישה מסתובב בחדר.]⁴

גרישה: אז זהו מה שאני אומר. אני מריח בנין גרוע מקילומטרים. אותי אי אפשר לרמות. ולא רק את היסודות בדקתי, אפילו את הטיח ואת ה“שָלֶבֲניֶיס”…

רחל: (נכנסת ובידה כוס תה) מה אמרת?

גרישה: שאלתי אם את שומעת אותי…

רחל: כן… כמה סוכר?

גרישה: שלוש. (רחל יוצאת למטבח) נשים אחרות דוחפות את הבעלים שלהן תמיד קדימה. כמו ג’ניה שלי, למשל. לא חשוב לאן – העיקר קדימה. אז מה אני אומר – אַבראַשה מוכרח לחתום על החוזה. זה מַשטַב. זה משהו שאפשר להחזיק ביד. אז אני שואל אותך, בחור כמו אבראשה שלך צריך להתעסק עם חמישה בנינים ורבע? אני אוציא אותו מכפר־סבא אפילו בבולדוזר… אחרת שמי הוא לא גרישה פומרנץ…

רחל: (נכנסת ובידה מגש ועליו מסכרת, תה ועוגיות) גרישה, אתה נואם ממש כמו באסיפה.

גרישה: רחל, את מוכרחה לדבר אתו.

רחל: אני מאושרת כאן… אבל אם אַבראַשה יחליט בעצמו לעבור לתל־אביב – אני לא אתנגד. יהיה לי טוב אתו גם שם.

גרישה: את עוד יותר גרועה ממנו, בחיי. אין לך שום אמביציה?

רחל: יש לי בן ובעל.

גרישה: ואין לך שום אמביציה?

רחל: אני מאושרת. זה לא מספיק?

גרישה: ואבראשה?

רחל: כל זמן שהוא יכול לשחק במלט ובטון – אני חושבת שגם הוא מאושר, והוא לא צריך הרבה.

גרישה: רחל – רחל, את, כנראה, לא מבינה מה כאן מתבשל. כאן מדובר על משטב. אם יחתום על החוזה – הוא מנהל חברה שבונה עשרת אלפים בנינים בבת־אחת. זה משטח אמריקואי, זה לא הצטעצעות בקוביות של ילדים – זה היקף… הממשלה בתוך הענין. אבראשה יבנה בתוך שנה מה שלקח שלושים שנה קודם לכן – זה אימפריה ולא איזה שלושת רבעי שיכון שלוקחים “פלייר” וקושרים בחוטי־ברזל, את מבינה? להיות מנהל של חברה כזאת זאת מישרה שלא כל יום מתגלגלת ברחובות. זהו, הוא צריך לחתום על החוזה עם סֶם, צריך לחטוף אותו בלי כל היסוסים. אבראשה צריך להיות מאושר שסם רובין בחר בו, כמובן, לפי בחירתי והמלצתי. ובסיועו של מר כהן… אבראשה צריך לחתום על החוזה עם סם בלי אף מלה מיותרת. הוא עבר בארץ והוא ראה את העבודה של אבראשה, והוא דיבר עם אבראשה, והוא אמר לי – זהו האיש, אני רוצה אותו! וזה לא ילך אחרת אם סם רוצה אותו. אני חושב שזה, אגב, גם קצת כבוד בשביל אבראשה – לא? מספיק להיות כאילו הוא מתחבא תמיד. מה יש? יכתבו עליו בעתונים והוא יהיה אישיות. ואיזה משכורת – הלוואי על ראש הממשלה משכורת כזו. את מבינה מה שאני אומר? זה משטב אמריקואי – לוחצים על כפתור – מתחילה התזמורת – המערבלים. אין כלום, זה רק גבעות. ואז באים ורואים עיר… רואים רחוב… רואים יש מה להחזיק ביד.

רחל: נו, זה לא נשמע כל כך רע.

גרישה: לא כל כך רע? – זה נשמע פנטסטי!

רחל: בעצם, אינני מוצאת כל סיבה שאבראשה יתנגד.

גרישה: לא?

רחל: לא.

גרישה: אז אינך מכירה אותו. אה, כן שכחתי – קראי את זה.

רחל: מה זה?

גרישה: קראי, קראי.

רחל: (קוראת) “…בקשר לתכניות הענק של הקמת ערים ושיכונים בן־לילה, על ידי חברת הבנין האמריקאית של סם רובין, יש שמועה, כי מר אברהם קורן, איש כפר־סבא, יהיה המנהל בפועל של מפעל ענק זה”.

גרישה: איך הסגנון?

רחל: גרוע מאד.

גרישה: אני כתבתי את זה – זה שלי.

רחל: מה שלך?

גרישה: את פשוט אינך יודעת איך מתנהלים ענינים בארץ הזו. זה לא הימים ההם… אני מטלפן לעתונאי – העתונאי כותב כאילו… ועוד משהו… כאן כותב “סופרנו המיוחד” – לא? בסך הכל זה איתמר לוי. הוא עובד בעתוני ערב ובעתוני בוקר – ובשבועונים – בכל עתון יש לו שם אחר. הוא חושב שהוא עושה כסף, הבחור… אילו היו יותר פקחים, יכלו לעשות יותר כסף.

רחל: מי?

גרישה: העתונאים. תארי לעצמך: יש לי מגרשים בבת־ים. אני מפריח ברוח שבונים שם ארבעה בתי־חרושת, ממש ליד המגרשים שלי – זה שווה זהב – לא? אבל בסך הכל זה איתמר לוי… חוסר מעוף… עצלנים. אם אתה שם לו ידיעה בכיס הוא שבע רצון – ומקבל קבלה על הוצאות טקסי… ישר לתוך הארנק שלו…

רחל: (ליד החלון) אבראשה הולך.

גרישה: שימי את העתון על השולחן. שיראה. שתהיה לו קצת נחת… נו, הוא ניגש לתרנגולות שלו למרות שהוא יודע שאני מחכה לו… מצחיק – שלושים תרנגולות! בזמן שהוא יכול שיהיו לו תרנגולות שמטילות ביצי זהב…

רחל: יש מי שמאושר עם קצת לבנות כאלו של לגהורן…

גרישה: (בביטול) הה! העיקר שתשפיעי עליו.

רחל: העיקר שהוא ישפיע על עצמו. לי לא איכפת אם הוא קבלן קטן ומאושר. אני לא צריכה יותר ממה שיש לי.

גרישה: (צוחק) שלושים לגהורן! אתם חיים על המרס, בחיי. נו, עכשיו הוא פותח את הממטרה בשביל הדשא – לא היה יכול לקחת איזה פועל בשביל כל הענינים האלה?!

רחל: הוא אומר שטוב לו ללכת יחף על הדשא, ולהיות רטוב עם הממטרות שלו. הוא אומר שזה יותר טוב מלפתוח כספת של בנק… תאר לך…

גרישה: (בביטול) הה! אצל שניכם ההברגה קצת לא בסדר…

       [אבראשה נכנס. הוא יחף. מכנסיו מקופלים עד מעל לברכיו.]

אבראשה: אתה עוד פה? (בחיוך) אי אפשר להפטר ממנו. נתת לו כוס תה?

רחל: הגיע לו. הוא נאם מספיק בשביל זה.

גרישה: דיברתי אתה על סם רובין.

אבראשה: (מנקה את רגליו בשטיח. קורץ לרחל. היא מחייכת) בלי בוץ, גברת. משהו מעמיהוד?

רחל: שום מכתב, אבל דני של השכנה אמר שהוא יבוא, או הערב או בסוף השבוע – אם לא יהיה מצב הכן…

אבראשה: נו, אז הוא לא יבוא. תמיד הם במצב הכן… (נכנס לחדר) אני מתכוון – הוא ושולה שלו… אז מה עם סם רובין? (טופח לגרישה על כתפו) שב! שב! אתה עם הגרנדיוזיות שלך – התכניות!… רוקפלר, מיליון פה – מיליון שם… מה שחסר לך רק אני יודע – איזו התקפת לב, גרישינקה! חבטיט⁵!

גרישה: נו, מה את אומרת עליו, ה“יוצלח”?!

אבראשה: ה“יולד”!

גרישה: ה“יוצלח” – ה“יולד”!

אבראשה: נו, מה סיפרת לה? הייתי בטוח שנסעת כבר. תני עגבניות. עד שהוא יגמור לדבר – אני גומר לעשות סלט.

       [רחל מחייכת. יוצאת למטבח ומביאה צלחת עגבניות, בצל ירוק, ממלחה ובקבוק שמן.]

אבראשה: מה אתה מסתכל ככה, זה התענוג שלי.

גרישה: (מסתכל ברחל בתמיהה. רחל מנענעת בראשה לאות כן) ואצלי עושה את התענוג הזה העוזרת… הקיצר… מה אתה אומר?

אבראשה: מה אני אומר? (מחזיק סכין ורוצה לתקוע בעגבניה) זה מה שהיתי עושה לך, גרישה.

גרישה: לפני זה – קרא והסתכל!

אבראשה: מה זה?

גרישה: מה זה? (במיבטא רוסי מובהק) פּבליסטי!

אבראשה: (קורא. ניכר שהוא כועס מאד) מי מסר זאת לפרסום?

גרישה: אני!

אבראשה: אתה גם כן חכם מה“מה נשתנה”! דיברת עם עתונאי או מה?

גרישה: עתונאי. אחד איתמר לוי… ותיק במקצוע… והוא עושה בשבילי הכל. מה אתה מחייך – ידיד עתונאי זה דבר גדול היום… אם יש לך ידיד כזה – אתה בסדר. ואיך אתה חושב התידדנו?… היה לי סיכסוך, משפט עם זיגוריצקי – גם כן קבלן! פשט את הרגל שנתיים לפני שהתחיל לפשוט את היד… איזה עתונאי חצי־מתחיל שכותב על כל מיני משפטים כאלה הסתובב שם – שומע שאני מכיר את זה ואת זה ושיש לי מהלכים כאן. שמו איתמר לוי. ובכן, אני פוגש אותו והוא מריח עם מי יש לו עסק. נראה בחור די פיקח ומסכים שאזמין אותו לארוחת צהרים – והוא כותב מה שאני רציתי. זה לא שוחד בכלל – זה סטֵייק ועוד סטֵייק – ואז קשה לעשות צרות לידיד ששמו סטייקוביצקי, חה־חה! זה היה כבר מזמן. היום איתמר לוי זה חתיכת שם – וכשהוא כותב מדפיסים, ולא בעמוד הפנימי.

אבראשה: בפעם הראשונה השם שלי בעתון. משונה. קורן מכפר־סבא. אתה יודע – אני לא בטוח אם יש בכפר־סבא מישהו שיודע כי יש לי שם משפחה בכלל.

גרישה: שמע, שמע – אל תתחיל מסביב. אתה יודע כמה אני מפסיד היום? טוב, אז אל תשאל. אתה חותם את החוזה עם סם רובין? ואל תגיד לי לא. אני רוצה לשלוח לו טלגרמה שהכל בסדר. הוא מאוהב בך, ה“אמריקואי” הזה – ובחיי שהוא צודק. עוד תיסע אצלנו בקאַדילק, תסע אצלנו.

אבראשה: התנאי הוא – ג’יפ. שום “שמונצֶס”. אני לא הופך את עורי רק מפני שיש עשרת אלפי בנינים… והג’יפּ שלי מספיק… יש לו אבק מוכן…

גרישה: (מחבק את אבראשה חזק־חזק) הה. אַ־נו – נו. גם כן מישהו. אַחולֶריֶע. דיוש! איך שהוא הוציא את הנשמה שלי עד שאמר “כן” – והוא יודע, “הז’לוב”, שאני מחכה לו – שיגיד כן – שיגיד לא. נו – אז מה? אבראשה קורן – שום דבר. הולך ללול. הולך לפתוח ממטרה באַרד. נכנס כמו מוז’יק לבית… איך! (מחבק את אבראשה) איזה נשמה יש לך – אַ נשוּמֶה. טוב. בכל זאת אתה שווה משהו. אני שולח טלגרמה לסם. זהו מה שאני הולך לעשות – לשלוח טלגרמה. החוזה מוכן. אתה בא אלי מחר – פומרנץ את פומרנץ – וחותם, ומתחילים לבנות… (במיבטא רוסי) “המולדת”. אך – טוב לי על הנשמה. בחיי שזה מצחיק כשאני חושב…

רחל: מה מצחיק? נו, נו, נשמע אותך.

גרישה: כמו ששמי גרישה הפסדתי חמישה בקבוק קַניאַק. אבל זה דווקא משמח. אמרתי לבא כוחו של סם, למיסטר הוסטון: “הז’לוב” לא יסכים – והוא הסכים. מתי אתה בא?

אבראשה: עשר.

גרישה: עשר זה ישיבה. יותר. בשתים־עשרה. נלך לאכול. נזמין גם סטייק בשביל העתונאי… נעשה ("במיבטא רוסי) “לאַנץ'”⁶ חגיגי.

אבראשה: שום עתונאי.

גרישה: אבל…

אבראשה: בלי אבל, גרישה, שום עתונאי!

גרישה: טוב. אתה עם השגעונות שלך. שום… יהיה שום. להתראות.

רחל: להתראות גרישה. מסור ד"ש בבית.

גרישה: בזֵידֶר גמור. (מנפנף ידיים. יוצא)

אבראשה: (דרך החלון) ואתה לא מתבייש שנהג מחכה לך חצי יום, גרישה?

       [נשמע קולו של גרישה כעין הד של צחוק.]

רחל: מה הוא אמר?

אבראשה: שהנהג קורא בינתיים שבועונים מצוירים… פּושקין…

רחל: לרמוֹנטוֹב…

אבראשה: הוא משוחח עם איסצ’קה. הרבה שנים לא נפגשו.

רחל: אומרים שהוא נתעשׁר מיום קום המדינה… (בוחנת את תגובת אבראשה, שאינו מוצא לו מקום) מה יש?

אבראשה: אני רוצה לגשת לראות אם לא שכחו לתת מים על גג הבטון… זה אחרי היציקה.

רחל: אולי תאכל קודם? התחלת להכין סלט…

אבראשה: לא. (מעביר ידו בבלוריתו בהירהור) הה, כן התחלתי… אבל מה הוא אמר שמו של העתונאי?

רחל: חושבת משהו עם לוי.

אבראשה: הה, כן… (סתום ולא ברור) איתמר לוי. (מעיין שוב בעתון) “סופרנו המיוחד”. נו, אני אגש… רק לכמה רגעים. קפיצה לשיכון – קפיצה בחזרה.

רחל: נשארים בבית הערב?

אבראשה: חושב כך. נראה יותר מאוחר. אני עוד לא יודע… ענין המשכנתאות עוד לא לגמרי בסדר… אולי אני אטלפן לשדמי ממשרד העבודה – בחיי הם התחילו לבנות בלי מיל על הנשמה, אבל תמיד זה כך. קודם בונים – ואחר כך שואלים מהיכן לוקחים גמילות־חסד. העיקר שהבנין עומד… זה דווקא טוב. איך שהוא הכל יסתדר. אז מה? אני הולך. אם אני לא חוזר תיכף – תסגרי את הממטרה…

רחל: כן, אבראשה.

אבראשה: (בדרך לדלת – חוזר ונושק לה על מיצחה. היא מחייכת) זה הכל? לא שכחתי שום דבר? כן – המפתחות של הג’יפ בכיס. תיכנס קצת לפלדמנים. איסצ’קה כבר חזר מהעבודה…

רחל: חשבתי על כך.

       [אבראשה רוצה לומר משהו ומהסס.]

אני יודעת: עמיהוד. יכול היה… בסיני, בדיוק כמו צביקה…

אבראשה: איסצ’קה בא בבוקר לבנין והתחיל לעבוד… הוא עבד ושתק. הוא הניח לבנה אחר לבנה – ושתק. אפילו היד לא רעדה אצלו… הלב שלי נשבר – עד שרציתי להכות אותו… מפני שהוא כמונו – לכל הרוחות – בן אחד במשפחה. ואז כאשר נשברים – מתכופפים לגמרי… נופלים כמו תקרה ביציקה – כשאין תמוכות… הכל נהרס. אל תשכחי את הממטרה – אחזור מיד.

       נכנס עמיהוד. נושא קיט־בג. עובר בחדר ונבלע פנימה, אחר חוזר שוב.]

עמיהוד: (לעצמו) אינם. (לעבר הפתח) נו, מה נתקעת שם?

שולה: (קולה בלבד) היה שם בוץ בשביל… עוד רגע.

עמיהוד: היא צודקת (נוטל סמרטוט מהמטבח ומנקה את הרצפה. כששולה נכנסת היא מסתכלת בו ולוחצת על ראשו לעומת הרצפה. הוא סוטר לה על כף ידה) תפסיקי – את גם כן… אל תשכחי שאת אורחת אצלי.

שולה: היכן ההורים שלך? מה זה, הם לא פוחדים שיגנבו את הבית?

עמיהוד: כאן זה לא חיפה. (נותן לה את הסמרטוט) שימי את זה במטבח. (היא לא לוקחת) או ש… או ש…

שולה: אתה כבר מתחיל להשתלט!

עמיהוד: אם תשימי את הסמרטוט במטבח – תהיה לך הרגשת בית בתוך הבית, תהיי שייכת.

שולה: כן, אדוני. (נוטלת את הסמרטוט והולכת למטבח. שומעים את קולה). עמיהוד – אתה רוצה מים?

עמיהוד: בטח. הג’יפ הקפיץ אותי כל הדרך. לא מסוגל לשבת על “התושבת” שלי… אני חושב שאמא אצל הפלדמנים, (מסתכל מבעד לחלון) כמובן.

שולה: (מביאה שתי כוסות מים – שניהם יושבים ומתחילים במשחק של נאהבים למזוג מכוס אל כוס כדי שהמידה תהיה שווה. שולה מניעה ראשה לעבר החלון) אולי תיגש אליהם?

עמיהוד: לא יכול.

שולה: בוא, ניגש יחד.

עמיהוד: לא יכול.

שולה: יכול או לא יכול – אתה חייב להם משהו.

עמיהוד: תפסיקי! לא מסוגל להביט להם בעיניים אחרי שצביקה נהרג.

שולה: אני מבינה אותך, אבל אתה יודע שאתה לא צודק. היינו צריכים להתגבר ולהכנס אל איסצ’קה.

עמיהוד: יבוא זמן. (נשמע צילצול הטלפון. נוטל את השפופרת) הלו. כן. כאן משפחת קורן. מי מדבר? מדבר. מדבר קורן. מי אתה? לוי? אני לא מכיר אותך. הה, עתונאי? אני לא מבין אותך. אם נפגשנו פעם? מה? אתה מותח אותי, או מה? אם ישבתי בבית־סוהר לפני עשרים ושתיים שנה? שמע, דֶג – אתה מהיחידה שלי? מי אתה? אני כולי אין לי עשרים ושתיים שנה, כן, אני הבן של קורן, של אבראשה. אז מה? הה, תדבר אתו בכבודו ובעצמו? טוב מאד. רעיון בריא – רק אַל תתחכם עם אבא… מה? סם רובין? עשרת אלפים בנינים? רק רגע (סותם את השפופרת בכף ידו ופונה לשולה בתנועות ידיים).

שולה: מי זה?

עמיהוד: איזה אידיוט שקורא לעצמו עתונאי. (בטלפון) אולי אתה רוצה לדבר עם שולה? (לשולה) הוא שואל מי זו שולה. (בטלפון) זו הקשרית שלנו. כשהיא אומרת תוריד את הידיים – שואלים עד איפה – הה, אתה לא מבין חכמות כאלו. זה טוב. שמע, אין סבלנות במיל בשבילך. מה? תדבר עם אבא כשאבא יבוא – אתה לא יכול לדבר אתו כשהוא איננו כאן. (לשולה) הוא לא מאמין. (בטלפון) שמע, שמע, שמע, אם זה כל כך חשוב אז תצלצל יותר מאוחר – או שתשאיר את המספר שלך. אתה התחלת בטון הזה. כל הענין עם בית־הסוהר לפני עשרים ושתיים שנה – די, נמאסת עלי. (טורק את השפופרת בחוזקה) סתם אידיוט!…

שולה: יא אללה – איזה דֶפֶק! מה הוא רצה?

עמיהוד: הוא מדבר מבית המרקחת של וישנבסקי – הוא יבוא עוד מעט לדבר עם אבא.

שולה: אני חושבת שהפרזת קצת.

עמיהוד: אם לא מפריזים אין מה לומר.

שולה: תאר לעצמך שאחרי מה שענית לו – הוא יבוא להנה…

עמיהוד: תארי לעצמך שאחרי מה שענית לו – הוא יבוא להנה… אז מה?

שולה: אז לא יהיה לך נעים.

עמיהוד: מילא, התגברנו על המצרים – נתגבר גם עליו. ואולי אני אהיה באמבטיה…

שולה: אני ראשונה.

עמיהוד: זה לא צודק. נעשה הגרלה. רגע… זוג או פרט? (מרים אצבעות) לא אל תגידי. בזה את תמיד מצליחה. נעשה אֶן–דֶן–דינוֹ סיפָלָה–קָטִינו סופָלָה–קָטִי–קָטו אֶליק–בֶּליק בּום! הבּום יצא עליך – זאת אומרת שאני עושה אמבטיה קודם.

שולה: “בזיונר”.

עמיהוד: לא אמרנו קודם. טוב. טוב. את תיכף תתחילי לבכות… אז אני פשוט מוותר לטובתך. זהו. חוץ מזה נודיע להם על ההתחתנות שלנו – וכל השאר. רגע, אני אביא לך מגבת נקיה. (יוצא. שולה מסתובבת בחדר, מנקשת בקצב מוֹרז' על השולחן. כאשר עמיהוד נכנס ובידו מגבת על פניה הבעת שאלה) כמו כלום. “החתונה בעוד חודש”… (היא מנענעת ראשה לשלילה) “נגור בכפר־סבא”… (מנענעת ראשה לשלילה) יהיו לנו⁷ שישה צנחנים קטנים…

שולה: טמבל.

עמיהוד: נו, אז מה היה?

שולה: לא אגיד לך. (נוטלת את המגבת ומקפצת לצד חדר האמבטיה. יוצאת)

עמיהוד: (ניגש לדלת) שולה…

שולה: (קולה בלבד) מה יש?

עמיהוד: תראי שהם יגידו שאנחנו צעירים מדי.

שולה: (ראשה בפתח) מה הם יגידו?

עמיהוד: שאנחנו צעירים מדי.

שולה: תגיד להם שאמא שלי וסבתא שלי וסבתא של הסבתא⁸ שלי – כולן התחתנו בגיל צעיר.

עמיהוד: המממ..

שולה: אתה עושה המממ – כאילו הבנת למה שאני מתכוונת. (סוגרת את הדלת)

עמיהוד: (לעצמו) לך דבר אתה!

       מופיע איתמר לוי. עמיהוד בגבו אליו, ולוי דופק על הדלת בצדה הפנימי.]

לוי: זה אני טילפנתי קודם.

עמיהוד: אתה העתונאי?

לוי: כן. איתמר לוי.

עמיהוד: אתה דיברת אתי?

לוי: היכן אביך?

עמיהוד: לא יודע. חושב שיבוא עוד מעט. אולי תשב?

לוי: תודה. (עובר ומציץ לעבר החדרים הסמוכים)

עמיהוד: אתה מתענין בארכיטקטורה?

לוי: ראה – לפני שאביך יבוא, אולי תמסור לי כמה פרטים? בן כמה אתה?

עמיהוד: תשע עשרה.

       [נשמעת שירתה של שולה מחדר האמבטיה.]

לוי: זו אחותך?

עמיהוד: לא, זו אשתי.

לוי: אתה כבר נשוי?

עמיהוד: “כבר” עוד לא – אבל בעוד חודש נתחתן. אתה האיש הראשון שאני מספר לו – אפילו הורי אינם יודעים.

לוי: הם גם לא מכירים אותה? (מצביע לעבר האמבטיה)

עמיהוד: איך זה – לא? כל חופשה אנחנו באים להנה…

לוי: אין לה הורים?

עמיהוד: אין לה – מה?

לוי: הורים.

עמיהוד: יש לה – לא יורדים אף פעם מהכרמל. גם כן עיר! מה אתה רושם?

לוי: שום דבר מיוחד. ציטטות.

       [נשמע קולה של שולה שרה בקול רם.]

עמיהוד: (ניגש לדלת) אולי תצעקי יותר בשקט? הוא עוד יצטט אותך. (חוזר לאמצע החדר) אגב, מה היתה ההלצה הזאת בקשר לבית־הסוהר?

       [נשמע רעש מנוע ג’יפ. עמיהוד ניגש לחלון.]

שולה: (ראשה בפתח) עמיהוד…

עמיהוד: מה יש?

שולה: שכחתי את הילקוט שלי.

עמיהוד: (נוטל ילקוט מעל הכיסא) טוב שלא את הראש… (נותן לשולה את הילקוט. אבראשה נכנס לחדר) אבא – יש פה עתונאי. זה אבא שלי וזה איתמר לוי.

אבראשה: (במבוכה) הה, כן. גרישה סיפר לי. אתה ידיד של גרישה?

לוי: אתה מתכוון למר פומרנץ?

אבראשה: רק רגע. עמיהוד, נו – איך? הבאת אותה? (שומעים את שירתה) נו, אז הכל בסדר. (הפסקה) עמיהוד – יש שם ספר על מערכת סיני – חשבתי שתהיה מעונין… זה על המדף מעל כתבי ברל…

עמיהוד: אתה מתכוון… כצנלסון?

אבראשה: בדיוק: כצנלסון מוחלט.

עמיהוד: (מחייך. טופח לאביו על הכתף) מה דעתך על ה“זקן” שלי? תמיד הוא כועס כשאני אומר לו “זקן” – אבל אני מתכונן, בקרוב, לעשות אותו גם לסבא… (עמיהוד יוצא. אבראשה מביט אחריו בתמהון ובאי־הבנה)

לוי: הוא מתחתן בעוד חודש.

אבראשה: עמיהוד? מאין לך?

לוי: אִתה. (מראה על חדר האמבטיה)

אבראשה: (בהירהור) עם שולה?

לוי: (כותב והוגה בחצי קול) שולה…

אבראשה: ובכן, מה מביא אותך אלי?

לוי: אינך זוכר אותי, מר קורן?

אבראשה: לא.

לוי: אינך חושב שפעם נפגשנו, ברחוב או בפרוזדור בית־המשפט, או בבית־המשפט עצמו?

אבראשה: לא. איני זוכר.

לוי: אם אינך זוכר אני אזכיר לך – פעם היו כאן אנגלים… והייתי העתונאי שכיסה את המשפט שלך – קיבלת אז שנה מאסר… אתה אברהם קורן – לא?

אבראשה: מה אתה רוצה?

לוי: שום דבר.

אבראשה: בכל זאת…

לוי: שום דבר.

אבראשה: ובכן, הטרחת את עצמך מתל־אביב כדי להגיד לי שאינך רוצה שום דבר?

לוי: בערך.

אבראשה: מענין…

לוי: רציתי רק כמה פרטים בקשר לתכניות של סם רובין. אתה תהיה המנהל בפועל?

אבראשה: כן.

לוי: ומה תהיה עמדתו של גרישה פומרנץ?

אבראשה: יועץ, אני חושב.

לוי: אבל מדוע לא ינהל בעצמו?

אבראשה: אינני יודע, מר לוי. תאמין לי שלא. גרישה פומרנץ ניסה לשכנע אותי שאסכים – והיום הסכמתי. אני חושב שאביא תועלת דווקא מפני שעסקתי בכל הפרטים הקטנים בבנין, החל מ“שנורגריסט” וגמור ב“שלבנייס” וזגוגיות.

לוי: מה זה “שנורגריסט”?

אבראשה: סימוּן השטח ליסודות. ואני לא אבזבז כסף ממשלתי. מנהלי העבודה יעבדו – לא יסעו בקאַדילקים. הבנין יהיה בדיוק כפי שהוא בתכנית. ואתה יודע כיצד אפשר לתת פחות מלט, פחות ברזל, פחות חומר… בקֶמפּים של הבריטים היו מכניסים ברזל – ואחרי היציקה, מיד, היו מוציאים את הברזל לגג אחר…

לוי: אותו ברזל עצמו? חה־חה־חה…

אבראשה: וכך בכבישים… בנייה כזאת ששום “חלמרס” לא היה מסכים להביט עליה. “חלמרס” זה כינוי לבנאים סוג א' א'.

לוי: אתה תקבל משכורת פנטסטית!

אבראשה: לא בזה הענין. אני מוכן בחצי המשכורת. מה שמלהיב אותי זה ההיקף. יכולתי להרויח כפליים אילו רציתי – אבל אלו שבונים אצלי יודעים שאבראשה יתן מה שצריך לתת. זה לא הכסף – זה המשטב. זה החלום שלי. עשרת אלפים בנינים, גשרים, בתי־ספר, מרפאות – אולי עיר שלמה ליד אשקלון ואשדוד… זה חלום. ותאר לך שנשים בהריון ילכו ברחובות של… אני חשבתי ששכחו את ענין בית־הסוהר.

לוי: לא אני. מה זה חשוב בית־סוהר? השאלה בשביל מה יושבים. כל אנשי ההגנה ידעו שישבת לא בגלל גניבת מלט – שהיו שם רובים. אם אני רואה מישהו – אז אני זוכר אותו. זה מודבק אצלי בזכרון. ויש לי הרבה מגרות. אני יודע על אנשים בארץ שהם יודעים שאני יודע – וזה הרגשה טובה.

אבראשה: (במבוכה) תסלח לי – אני לא גמרתי להכין את הסלט שלי. אגב, מה זה נותן לך?

לוי: שום דבר מלבד הנאה. אתה מבין! יושב לו מישהו בכינוסים חגיגיים, שרים מימין ומשמאל, קונסולים, תזמורת, בקיצור: בּנקט – ואני רק מסתכל בו – ואני רואה שהוא יודע שאני יודע – וקשה לו להביט לי בעיניים – ושנינו יודעים שזה שהוא יושב שם – זה זיוף. ואם אני שותק – זה מחמם אותי בלב, מפני שאולי אני הייתי צריך לשבת שם – ולא הוא… אתה יודע, מר קורן – אין צדק בעולם…

אבראשה: זו מין שליטה באנשים?

לוי: בערך. זה יותר נעים מאשר שליטה. תאר לך: אני בא ל“עתודות”, אז איזה רב־סרן מנוּפּח, איש לא עומד בפניו – אבל אני יודע משהו עליו – והוא יודע שאני יודע – אז אתי הוא מתנהג בכפפוֹת משי – לא כמו עם האחרים – וזה נותן לך הרגשת חום בגוף, כמו באמבטיה טובה, ואפילו שלא אומרים אף מלה. יש הבנה בינינו.

אבראשה: ובאת אלי בשביל מה?

לוי: העורך שלי שלח אותי לכסות אותך, כלומר, לשאוב ידיעות ממקור ראשון.

אבראשה: חשבתי שאתה ידידו של גרישה.

לוי: (בחצי אירוניה) חשבתי שהוא גם ידידך.

אבראשה: כן, כמובן, בזמנו אפילו חיזר אחרי אשתי. אבל הוא מצא לו את ג’ניה. ותמיד שמרנו על ידידותנו.

לוי: (בחצי אירוניה) אתה חושב כך?

אבראשה: כמובן. אני אומר רק מה שאני חושב.

לוי: במידה מסוימת אתה תמים, מר קורן.

אבראשה: אני מקבל זאת כמחמאה, אם לא איכפת לך.

לוי: הייתם אז שותפים – לא?

אבראשה: מה כוונתך, כשאתה אומר “אז”?

לוי: בזמן שנאסרת.

אבראשה: כן.

לוי: אז איך זה שהוא היה חפשי ואתה “ישבת”?

אבראשה: ג’ניה היתה בהריון – לפני הלידה. מדוע אתה מחייך?

לוי: כל־כך פשוט? הלכת לבית־הסוהר על אשמתו של מישהו אחר רק מפני שאשתו היתה בהריון? פנטסטי (לועס קצה מלפפון מהסלט שמכין אבראשה)

אבראשה: שמע, מר לוי: יכול להיות שאנחנו מדברים בשתי שפות…

לוי: נו?

אבראשה: לכן אנחנו לא מבינים זה את זה. אתה רואה את הבית ממול?

לוי: ובכן?

אבראשה: בבית ממול גרים הפלדמנים. איסצ’קה הוא בנאי. מה שהוא יודע לעשות זה להניח לבנים, יום אחר יום, שנה אחר שנה, ויש לו ידיים שעירות והוא מדביק פיסת נייר לבן של סיגריה על השפתיים שלו שהן תמיד חרוכות מהשמש.

לוי: אבל מה כל זה שייך לגרישה פומרנץ?

אבראשה: אם לא הבנת… אתה אולי עתונאי, אבל לא בן־אדם – תסלח לי שאני אומר זאת. צביקה שלו היה עם בני במיתלה – והבן שלי נפצע קל מאד, ממש סריטה – אז צביקה סיכן את עצמו בשביל עמיהוד ונהרג. אז אתה יודע מה אמר לי פלדמן? הוא אמר לי: “אני גאה בבן שלי”. ואני גאה בבן שלי, מפני שאני בטוח שהוא היה עושה אותו דבר, הוא ועוד אלפי צביקה ועמיהוד. מפני שבחיים, אם אין יסוד – זה כמו בבנין… אם לא שמים ברזל בגג… אז… טוב, אז מה אתה רוצה לשמוע ממני?

לוי: זה מספיק לי להיום.

אבראשה: (בתמיהה) אתה רוצה לומר שתבוא עוד פעם?!

לוי: לא. אולם מחר אתה הולך לחתום על החוזה – במשרד של פומרנץ – אני חושב שאהיה שם בסביבה, או של המשרד או של הרסטוֹרנט… (מחייך בציניות) אני חושב שעכשיו אפשר ללכת… בעצם, רציתי לדעת אם אתה הוא האיש…

       [ יוצאת מהאמבטיה, מגבת על ראשה כטורבן הודי. היא מרגישה בשניים. צורחת וחוזרת לאמבטיה]

הפחדתי אותה… להתראות, מר קורן.

אבראשה: (בהירהור) להתראות. (חוזר לאמצע החדר ומתהלך אנה ואנה ולא מוצא לו מקום. לבסוף דופק על דלת חדר־האמבטיה) את יכולה לצאת – הוא הלך.

שולה: (יוצאת ומסתכלת ברצפה) שלום אבראַשה. חשבתי שעמיהוד כאן ורציתי להפתיע אותו. היכן הוא?

אבראשה: מי?

שולה: עמיהוד.

אבראשה: שלחתי אותו לקרוא את כתבי ברל כצנלסון… (בחיוך) נו, איך החיים?

שולה: עייפים מהדרך. הוא דיבר אתך?

אבראשה: מי?

שולה: אתה איום, בחיי. “היכן הוא”? אתה שואל “מי”. אני שואלת אם דיבר אתך ושוב אתה שואל “מי”? מי זה היה!

אבראשה: מי? הה, האיש ההוא? זה היה עתונואי.

שולה: סתם? חכם בלילה. הוא צילצל קודם לכן – והתחיל עם הלצות – אבל עמיהוד “טישטש” אותו וסתם לו את הפה. גם כן חומץ!

אבראשה: גמרת באמבטיה?

שולה: עכשיו התור של עמיהוד.

אבראשה: מה זה – נרשמים אצלך לתור באמבטיה?

שולה: לא, לא. רק שאני זכיתי באֶן־דֶן־דִינוֹ – אבל אם אתה רוצה להתגלח…

אבראשה: (פורע שער ראשה) תודה. תגידי לו שיבוא. בזמן הגילוח הוא אוהב לשוחח אתי. זה עוד מאז שהיה ילד קטן…

שולה: אם אתה חושב שהוא התבגר מאז – אתה טועה…

אבראשה: כלומר, איננו רשאי עוד לשאת אשה?…

שולה: מה? מה? מה? מי אמר שלא?

אבראשה: (צוחק) אז תגידי לו שיניח לברל ויבוא לאבא.

עמיהוד: בחיי שזה נכון… אם אני אוהב אותה? בטח… לא, לא, חשבתי על זה הרבה זמן… לא, זה לא מוקדם מדי… אני חושב כך… לא אמרתי שזה בוער. שמע, אבא, לא אמרתי שזה בוער… בטח שזה ברור לנו. נשכור יופי של חדר על־יד הטכניון… ונגור יחד…

רחל: מה יש?

עמיהוד: שבי. יש לי ידיעה טובה בשבילך. סיפרתי לאבא שאנחנו מתחתנים – שוּלה ואני.

רחל: האמת היא שאמרתי לאבראשה עוד לפני חודש בביקור האחרון שלכם… ו…

עמיהוד: (מפסיק את רחל, לעבר חדר האמבטיה) אתה שומע אותה?

רחל: הוא מתנגד?

עמיהוד: לא לגמרי. הוא רק שאל מה בוער אצלי.

רחל: זה לא עוול.

עמיהוד: אתה שומע? היא אומרת שזה לא עוול שזה בוֹער. אבא פשוט לא מבין בענינים כאלו.

       [שולה נכנסת.]

רחל: (מחבקת את שולה. משתדלת לכסות על רגשנותה ואומרת) תשאל את אבא איך הוא היה בגילך… מה יש לומר – שוכחים…

שולה: (צוחקת) חשבתי שזה יהיה יותר מסובך. (באנחה) עכשיו צריך להודיע גם להורים שלי…

עמיהוד: ואתם יהיו לנו צרות…

שולה: עוד איך… הם רוצים איזה עורך־דין שיש לו ידיים לבנות ושפמפם ושגר על הכרמל… עם רהיטים מודרניים… פיקאסו… בעל עמדה – ולא איזה צוּציק מכפר סבא – סתם צנחן – כמו עמיהוד. גם כן מישהו!

       [נכנס איסצ’קה פלדמן.]

איסצ’קה: זה אני… נסעתי עם גרישה – קאַדילאַק. משוחחים. עשינו קצת סיבוב בכפר־סבא… כולם מסתכלים מי זה נוסע בקאַדילאַק… אפילו על־ידי קופת־חולים… כולם מביטים… לא יודעים שגרנו פעם במרתף, אבראשה, גרישה ואיסצ’קה – עובדים בוַגונֶטקות, לעשות כבישים, “זמשקוֹת”, בונים מלון פלטין וגרים במרתף… אז אני יורד… ועל־ידי קאַדילאַק… יהודי ביישן, יושב על־יד נהג שלו כמו גראַף… גרישה אומר לי – תראה לו איפה גר אַבראַשקה… זהו. יש לכם יום הולדת או משהו כזה? הוא מסתובב שם, אבל מתבייש להכנס. הוא הביא פרחים…

רחל: הוא אמר לך מה שמו?

שולה: (על יד החלון) אולי זה זר פרחים לחתונה שלנו?

איסצ’קה: שמו מר כהן…

עמיהוד: הו, זה ידיד ישן שלי (ניגש לחלון) מר כהן! מר כהן! בבקשה להכנס!

רחל: לא מכירה אותו… אבראשה!

אבראשה: (קולו בלבד) כן! אני בא מיד!

רחל: מישהו שואל עליך.

אבראשה: (נכנס מחדר־האמבטיה ומנקה את סבון הגילוח מעל פניו) כן? הו, שלום איסצ’קה. כן, מי רוצה אותי?

עמיהוד: ידיד שלי.

אבראשה: איזה ידיד?

עמיהוד: העתונאי שאל אותי בטלפון אם מר כהן, חומרי־בנין – היה כבר כאן… עכשיו אתה מבין? מאז אנחנו ידידים ותיקים… בבקשה, מר כהן… בבקשה…

       [נכנס מר כהן, בידו זר פרחים ובקבוק יין.]

כהן: מוּתר?

אבראשה: בבקשה.

כהן: תרשו לי… (מניח את הפרחים ואת הבקבוק על השולחן) מַרטֶל. לא סתם מרטל – צרפתי.

איסצ’קה: הו, איזה מרטל…

כהן: 1784. עתיק מאד. ידידי גרישה סיפר לי שאתה חותם על החוזה – אז ניגשתי לחנות פרחים. הוא אמר לי לברך אותך עכשיו… אני מברך אותך, מר קורן. (ניגש ולוחץ ידו של אבראשה. אבראשה נבוך) אין דבר. אתה אינך חייב להכיר אותי, אולם אני הנני מר “כהן ובניו”… הפירמה… באתי משום שבודאי נעבוד יחד וחפצתי שנכיר זה את זה מקרוב… ובכן, רבותי, תודה רבה על הכנסת־האורחים… (פונה כאילו ללכת).

רחל: (במבוכה) אולי תשתה משהו?

כהן: תודה. לא הפעם. כאשר פגשתי בידידי, מר פומרנץ – הוא סיפר לי… בשורה יפה! גדולה! סם רובין – חכם. איש גדול! עשרת אלפים בנינים – וזוהי רק התחלה… שמעתי עליך ממר פומרנץ – וגם אני, בשיחה עם סם רובין – איש גדול – אמרתי, כנראה, כן כך אמרתי, כנראה שמר קורן מכפר־סבא… הוא האדם… כמובן, עם עזרה של כמה יועצים… סוף כל סוף שום איש לא בונה את המולדת לבדו… אני אהיה מוּכן להעמיד לרשותך לפחות כמה בוּלדוֹזרים… ואחר־כך, אם ירצה השם, נעשה גם עסקים… “כהן ובניו”… קרדיט בלתי מוגבל… כמעט…

רחל: (חוזרת ואומרת במבוכה) אולי תשתה משהו?

עמיהוד: קודם תציעי לו לשבת. את חושבת שמר כהן שותה תמיד בעמידה?

רחל: הו, נכון. אולי…

כהן: לא – לא – לא. זה לא. אין אורח מזמין עצמו. (יושב) טוב, מכיון שאני יושב, מר קורן – זה כרטיס־הביקור שלי. יש כאן כל הטלפונים – המשרדים, המחסנים, חומרי בנין… הכל. אולם אני אוסיף רק בשבילך את הטלפון הפרטי שלי… יש למישהו עפרון? הו, לא צריך – יש לי… (רושם את מספר הטלפון) אני מקווה שעוד לא התקשרת עם שום חברה להספקת חומרים – או שיש לך התחייבויות קודמות…

אבראשה: עוד לא חתמתי על החוזה…

כהן: זה בסדר. מר פומרנץ נסע לפוסטה לשלוח טלגרמה…

אבראשה: ולאחר מכן – הצעות רשמיות בלבד – דרך המשרד…

כהן: ההצעה הטובה ביותר והזולה ביותר – מר קורן?

אבראשה: בדיוק כך.

כהן: ובכן, זהו מה שאני מציע – בדיוק זה. הטובה ביותר והזולה ביותר. יש לנו מלט, חרסינה, בלטות, קרשים, ברזל – בקיצור – כל מה שצריך… אני יכול לדבר כאן? אולי נשב רגע לבדנו…

אבראשה: (בבחילה) לא – אתה – כן – אתה יכול לדבר כאן – אין כל סודות במשפחה שלי.

כהן: (מראה על הבקבוק) 1784. מרטל אקסטרא דשוּפרא. אני אתן לך עשרה אחוז מכל הזמנה שאקבל… אל תסתכל בי כך, אדוני, זהו המחיר שלי – אני רק פעם אחת נתתי שנים־עשר אחוז – ואין כל בהכרח בקבלות. “כהן ובניו” זו פירמה ישרה. קרדיט פתוח בכל הבנקים… תקיעת־כף? מר קורן, אני לא נותן יותר מעשרה אחוז… ותקיעת־כף שלך תספיק לי בהחלט – אני יודע עם מי יש לי עסק…

אבראשה: אדוני – אולי… איך לומר לך – אני לא רגיל לעבוד בצורה כזאת…

כהן: אין דבר – תתרגל. כולם עושים זאת. ואני בוטח בך… מלה זו מלה!

אבראשה: מה עושים?

כהן: מי שיכול להרויח – מרויח. אל תאמין בכל מיני מיכרזים שמיכרזים – זה “קלאַם פאַדי”⁹… והיות ומר פומרנץ חושב שאתה אדם ישר והגון – אין צורך בקבלות…

אבראשה: אתה יודע מה שאתה מציע לי, אדוני?

עמיהוד: שוחד. אולי אני זורק אותו החוצה יחד עם ה־1784 והפרחים שלו?

כהן: מי זה הזאטוט שמרשה לעצמו לדבר כך אל מר כהן? (קם ממקומו)

אבראשה: זה בני. (עייף מאד) עמיהוד!

כהן: היכן זה למד נימוסים כאלה?

עמיהוד: בשיעורי־ערב בצנחנים, אם לא איכפת לך, ועכשיו הסתלק מכאן – ומה שיותר מהר!

רחל: עמיהוד!

אבראשה: הוא אורח אצלנו.

עמיהוד: (לשולה) נו, ואת?

שולה: עמיהוד…

עמיהוד: אתה רואה, מר כהן, זה דור שנולד טוב ומנומס… ועכשיו הסתלק מכאן… (שם בידיו של כהן את הבקבוק)

כהן: מר קורן…

אבראשה: אני מצטער, אולם, באמת, מוטב היה…

כהן: אתם חיים על המרס, בחיי. כולם עושים זאת…

       [אבראשה מוביל את כהן לדלת וסוגרה אחריו. חוזר ונוטל את הפרחים. אך זורק אותם בחזרה על הכיסא.]

רחל: (לעמיהוד) איך אתה יכול להתנהג כך? איפה גדלת? ביער?

עמיהוד: אבא…

אבראשה:…בלי אבא.

עמיהוד: כך אתה מגן על איש שמציע לך שוחד?

אבראשה: לא מענין אותי מר כהן – אבל אתה… אתה יכול לחשוב שמישהו לא צודק – אבל אל תנסה לשכנע אותו בסיוע אגרופים.

עמיהוד: אל תתרגז, אבא. יכול להיות שבאמת… אבל… נדמה לי שאיזה “בלגן” מתבשל כאן, עם הכהן הזה… עם… החוצפה שלו… זה מריח לא טוב – כל העשרה אחוז…

אבראשה: (לעבר הדלת) מר כהן – הביישן של איסצ’קה…

איסצ’קה: אני… הוא באמת קצת מתבייש… מה אני יודע?

אבראשה: עוד לא חתמתי – וכבר הם כאן, הזאבים הללו… והוא עוד מעיז לומר לי שכולם עושים זאת…

איסצ’קה: עושים מה?

אבראשה: ובאיזו קלות הוא מדבר, כאילו זה מובן מאליו… ובלי קבלות… הוא אומר שהוא בוטח בי, הנבל הזה. הוא בוטח – בי! הם בונים בנינים של קרטון… הגשם דולף פנימה, הטיח מתפקע… כסף, כסף, כסף – זה מה שהם מבינים… זה שבני־אדם צריכים לגור באורוות הללו… שילדים משתעלים… רֶמטיזם… שישתעלו… מר “כהן ובניו”¹⁰ – כסף…

עמיהוד: היו הזמנות לנעליים בצבא – שהסוליות היו עשויות קרטון… היה צריך לתת כדור למי שאחראי ל…

אבראשה: לא כולם כאלו. אני מכיר אנשים גם מסוג אחר… יש יושר ויש הגינות… ואל תעשה לנו הכללוֹת, עמיהוד.

עמיהוד: לא אני עשיתי הכללוֹת.

אבראשה: אם אני אמרתי כך – הרי אמרתי שטות, זה הכל. ולא היית צריך לנהוג בו בגסות…

עמיהוד: במר כהן? הוא לבטח חושב שהוא סמל היושר וההגינות אחרי שהציע לך שוחד…

אבראשה: אולי זה יפליא אותך – אבל הוא באמת חושב כך… שהוא לגמרי בסדר…

רחל: איך זה שהוא כבר ידע על כך?

אבראשה: מי?

רחל: הכהן הזה?

אבראשה: גרישה סיפר לו.

רחל: מדוע?

אבראשה: את מוזרה מאד. מדוע לא? זה לא סוד. זה אפילו היה כתוב בעתון.

רחל: גרישה עובד אתו יחד – לא?

אבראשה: את חושבת כך? (בחשד) עכשיו אני מבין. אבל… את חושבת שזה מתוּכנן? לא. אני לא מאמין בזה!…

רחל: שמע, אבראשה: אני במקומך לא הייתי בוטחת בו.

אבראשה: אני אמרתי בדיוק כך.

רחל: אתה מתכוון לכהן?

אבראשה: כמובן.

רחל: אבל אני מתכוונת לגרישה.

אבראשה: לא. הוא ידידי הטוב ביותר. איך אַת…

רחל: שמע לי, אבראשה. הוא ידידך כאשר הוא זקוק לך. כאשר היית במצב קשה – ולא פעם – גרישה לא היה מופיע בבית הזה…

אבראשה: זה לא נכון. הוא אדם עסוק מאד.

רחל: הוא ניסה לעזור לך פעם אחת בימי חייך?

אבראשה: אף פעם לא ביקשתי ממנו לעזור לי.

רחל: אבראשה, הקשב לי: אתה זוכר את גרישה שעבד בכבישים, שהיה גפיר – את גרישה מחברת החשמל, מנהריים – אבל גרישה של היום – זה אדם אחר. יש לו טבעות על האצבעות… והוא ימכור אותך ואת כל היקר לך – אם יוכל להרויח פרוטה… והפסק פעם לחיות בעולם של חלומות.

אבראשה: רצונך שלא אחתום על החוזה?!

רחל: רצוני שתחתום על החוזה – אבל תדע מה שמחכה לך אחר־כך!

אבראשה: מה מחכה לי?

עמיהוד: אתה לא קורא עתונים, אבא? כל אנשי העשרה אחוז – אתה שומע אותי? או שיקבלו כסף או שיזרקו אותך לכלבים, אבא!

מסך

 

מערכה שניה    🔗

תמונה א    🔗

       [שלד בנין. מעבר למסך נשמעים קטעי נאום ומחיאות כפיים. נכנסים גרישה ומר כהן.]

כהן: עכשיו הזמן!

גרישה: אל תלחץ עלי, מר כהן… אמרתי לך שאדבר עם אבראשה, וזה בדיוק מה שאני אעשה…

כהן: אני לא רוצה לראות ידיד שלי משלם לי ארבעים אחוז ריבית לזמן קצר… עם אבראשה נעשה את העסק… אז תוכל להרויח ולשלם לי את השטרות…

גרישה: כן, מר כהן.

כהן: למה לך לגור בווילה כל כך גדולה? אתה מוכר אותה וגר בתל־אביב כמו כולם…

גרישה: אל תזרה לי מלח על הפצעים, מר כהן. אמרתי לך – זה ג’ניה. היא דוחפת אותי – לא חשוב לאן. פעם הסתפקה באוהל מברזנט – אבל עכשיו…

כהן: תדבר עם מר קורן.

       [אבראשה נכנס בלווית איסצ’קה.]

איסצ’קה: (מזמר) “שחקי שחקי על החלומות, זה אני החולם סח…”

       [כהן לוחש משהו לגרישה ויוצא.]

“שחקי, כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך…” גרישה… טבריש גרישה… זוכר איך היינו שרים במרתף של גברת סליסרבסקי… א–נו ביחד: “שחקי שחקי על החלוימֶס…” לא רוצים לשיר, מה? זוכר, גרישה, איך נתת לי את הנעליים ללכת לועידה בגליל ואתה עבדת יחף במלט, בבטון, וגברת סליסרבסקי שמה לך בנדז’ים?… היית פצוע ברגליים… היה לנו זוג נעליים אחד… אני לא אשכח איך היית עם הרבה נשמה…

גרישה: אני צריך לדבר ביזנֶס עם אבראשה.

איסצ’קה: תפסיק – ביזנס… כאן בונים – לא ביזנס. חברים שלך שרים… איך “יד ענוגה היתה לה…” לא רוצים לשיר?… אנו, ביחד!

אבראשה: איך “יד ענוגה היתה לה…”

גרישה: השתגעתם? אתה המנהל הכללי של החברה… מתחיל אין מיטן דרינן לשיר?

אבראשה: חלום! זה אדיר! בוּלדוזרים. ראית כמה בולדוזרים? מערבלי־בטון…

איסצ’קה: זה לא הדליים שהיינו מעבירים מיד אל יד על הפיגומים של מלון פלטין – זוכר, גרישנקה? תמיד היית עומד למעלה על הגג ואנחנו עומדים למטה ואתה צועק “בטון!”… תמיד היית בעלבּוֹס… זוג נעליים לחמישה רווקים… אבל היו חלומות… איך! “יד ענוגה היתה לה…” עכשיו טמפו – שני מיליון יהודים – ומי חלם שפעם זה יתגשם וכל כך מהר?… בואו נשיר יחד, כמו בימים ההם: “שחקי שחקי…”

       [כולם שרים.]

גרישה: הימים ההם עברו – ועכשיו אני רוצה לדבר עם אבראשקה…

איסצ’קה: לא רוצים לשיר? טוב – אני הולך לקחת בקבוק בירה… חבל שאין “מרנצס”. (יוצא)

אבראשה: מי הזמין את כולם?

גרישה: סמוך על ג’ניה.

אבראשה: (תוך כדי הסרת העניבה) אני מרגיש את עצמי¹¹ כמו דוב קשור בשלשלאות… אולי זה לא נימוסי שעזבנו אותם… הם עוד יישברו רגליים על הפיגומים… הזהר – יש כאן מריצה…

גרישה: זה בסדר. עכשיו החוזה חתום – ואנחנו יכולים לדבר כדבר איש אל רעהו, או כמו שאומר סם – הקלפים על השולחן. אני מקווה שקראת את החוזה.

אבראשה: למה לקרוא? אני בוטח בך ואני בוטח בסם. ריפרפתי פה ושם… אגב, מה פירוש המלה “רקורד”?

גרישה: “רקורד” פירושו עבר. טוב, זה לא חשוב. העיקר, אבראשה, אני באמת שמח שזכית לעמוד במקום הראוי לך. אגב, עמיהוד לא הגיע?

אבראשה: הוא נסע אתמול לחיפה בג’יפּ שלי, להורים של שוּלה. ל“מחוּתנים” שלנו. הוא יבוא עוד מעט ויקח אותנו לכפר־סבא. אולי נחזור למסיבה?

גרישה: לא, חכה מעט. רציתי לשוחח אתך כמה רגעים. ובכן, אבראשה, איך להתחיל… אתה יודע שמיליונים יעברו תחת ידך…

אבראשה: בשביל זה יש גזבר. אני בונה – זהו. בנינים. לא כסף.

גרישה: אבל אתה תיתן הוראות לגזבר – לא? העיקר, שמע אבראשקה, תצטרך להזמין מלט, חרסינה, ברזל, עצים… וחשוב מאד שתתקשר עם האנשים המתאימים, שתבחר אותם אחד אחד… כאן זה בית לדוגמה… אבל כל הבתים האחרים… טוב שיש לך ידיד שזוכר אותך ודואג לך…

אבראשה: טוב, טוב, בסדר, גרישה. עכשיו אני תולה את עצמי בעניבה וחוזרים. היידה טראבייש, גרישה. אני צריך להחזיר את המיסטרינה¹².

גרישה: אני אתן לך רשימה.

אבראשה: רשימה? איזו רשימה?

גרישה: של הסוכנים להספקה. אגב, שכחתי לומר לך שאני שותף סמוּי של מר כהן… הוא סיפר לי שלא התנהגת אתו יפה.

אבראשה: לא התנהגתי אתו יפה? (הפסקה) שלחתי אותו כצ’ורטו – לשד. הוא הציע לי עשרה אחוזים – ובלי קבלות. מה אמרת קודם – הוא שותף שלך? סמוי, אמרת?

גרישה: אמרתי שנניח את כל הקלפים על השולחן – לא? ואתה כל כך תמים שאינך מבין על מה אני מדבר. ובכן שמע, אבראשה: אתה מזמין חרסינה במיליון לירות. אתה יכול להזמין אצל איקס ואתה יכול להזמין אצל אִיגְרֶק – בשני המקרים מיליון הוא מיליון שהחרסינה עולה לסם. אבל אצל איקס איש לא מקבל טובת הנאה, ואילו אצל איגרק – אנחנו מקבלים עשרה אחוז…

אבראשה: רגע. רגע. מי זה אנחנו?

גרישה: אתה ואני.

אבראשה: גרישה, אתה יודע מה שאתה מציע לי?

גרישה: אני לא מציע להוריד מיל מהמיליון של סם – זהו מה שאני מציע. אבל אם הוא לא יפסיד ואתה תרויח – כלומר אנחנו – מדוע זה גרוע כל־כך?

אבראשה: (יושב על שולחן עשוי קורות בנין. עליו בקבוקי בירה. משחק בסרגל עד שהוא שובר אותו) כך.

גרישה: כך.

אבראשה: אלו הם הקלפים?

גרישה: אלו הם הקלפים.

אבראשה: מדוע לא אמרת לי את הדברים האלה לפני שחתמתי על החוזה, גרישה?

גרישה: קודם עושים יסוד ואחר־כך שמים גג… לא? אני אוהב ללכת בטוח.

אבראשה: ואם אני אגיד – לא?

גרישה: למה אתה מתרגז, אבראשה? אני מכבד את היושר שלך – אבל לא צריך לשבור סרגלים… אתה חייב לשמור על רכושו של ה“בוס” – אבל אם הרכוש שלם – והחברים הטובים שלך – וגם אתה – גם מרוויחים – אז מה כל הרעש…?! תראה, אתה מתעצבן… תביט עלי – שום דבר. כמו קרח. מדוע? מפני שאלוּ הם החיים. אם אתה לא תקבל אחוזים – יקבל אותם מישהו אחר. זהו, אתה מבין, אבראשה, הנוהג, כפי שאומרים – המנהג… ואינני חושב שאני גורם לך רעה, אבראשקה. מגיע לך פעם לחיות כמו כולם, ולא עם שלושים תרנגולת לגהורן, כמו קבצן…

אבראשה: אתה לא ענית על השאלה שלי.

גרישה: לא שמעתי כל שאלה.

אבראשה: אני שאלתי: מה יהיה אם אני אגיד לא – לך, ולכהן, ולכל “הסמוּיים” שלכם. מה יהיה אז?

גרישה: שום דבר, אבראשקה, שום דבר. מפני שאתה לא תעשה לי את זה.

אבראשה: לא ראיתי שיש לך טבעות על האצבעות…

גרישה: מה אמרת?

אבראשה: מה ששמעת.

גרישה: לא.

אבראשה: אמרתי שלא ראיתי קודם לכן שיש לך טבעות על האצבעות…

גרישה: אתה רוצה להעליב אותי – או מה?

אבראשה: לא. לא. באמת לא. משהו איננו כפי שהיה פעם. אני רק נשארתי אחורנית, כמו שבאים לבנין לפנות ערב והטייחים אינם, הצבעים הלכו, ורק באיזו קומה עובד איזה נגר, לבדו. כמעט חושך… זהו, כמעט חושך. האם אתה אותו גרישה שאני אהבתי, במחצבה, בעתלית? לא, זה אחרת. זה לא כמו אז – שהייתי בטוח כשיצאו הגפירים לפרדסים המרוחקים של אבן־יהודה. זוכר? אז אתה לא תשאיר אותי פצוע… אבל היום אני לא בטוח. מה קרה, גרישה? מה קרה לך? אתה רצית שאני אהיה מנהל העבודה של סם… עכשיו אני מבין. אני מאמין לבני אדם. אבל עכשיו אני מבין… עשרה אחוז… ואתה חושב שאני בתוך ה“פלייר”, כמו חוט ברזל – רוצה מסובב להנה – רוצה מסובב לשם… אז איך זה קרה שלא ראיתי את הטבעות על האצבעות שלך… (תופש בידו של גרישה) שאינך אותו גרישה, כמו פעם, בימים הרחוקים ההם… שהלכתי לשבת בשבילך בבית־הסוהר רק מפני שג’ניה היתה בהריון… אמרת לי וגם העורך־דין, שזה בסך־הכל שלושה שבועות – קיבלתי שנה וישבתי שבעה חדשים שלמים… אל תחשוב שאני מצטער. בגלל גרישה של אז מותר היה גם ללכת לבית־הסוהר… אבל בשביל גרישה של היום… מה אתה מסתכל בי כאילו יצאתי מדעתי? אני בסדר. אתה אינך יודע כמה בסדר. (בחצי איוּם) רק לא הייתי רוצה לחשוב שנתתי את החופש שלי בשביל אדם מושחת… זה מכאיב לחשוב כך. לא רק בשבילי ובשביל רחל, גם בשביל ג’ניה והילדים שלך…

גרישה: אל תדאג לג’ניה.

אבראשה: אני בכל זאת דואג. היא יודעת מה שאתה עושה, או שזה הכל חד וחלק, כמו הסעיף בחוזה שלי? הייתי רוצה לדבר אתה עכשיו. (קם ופוסע באיטיות לקראת היציאה)

גרישה: היא לא מתערבת בביזנס שלי.

אבראשה: אבל היא ילדה לך ילדים… והיא צריכה לדעת מהיכן בא הכסף…

גרישה: היא יודעת.

אבראשה: ומה היא אומרת?

גרישה: שהרבה שנים חיינו חיי כלב – וזה מספיק.

אבראשה: זאת אומרת שהיא יודעת?

גרישה: זאת אומרת שהיא יודעת הכל.

אבראשה: גם שרימית אותי? זה לא מסתדר לי בראש. גם היא?

גרישה: כולם.

אבראשה: אני לא מאמין.

גרישה: מפני שאתה “צודק”. מהיכן דירות הפאר, הרהיטים, הנסיעות לחו“ל – ממשכורת? מהיכן הפריז’ידרים, העוזרות בבית, הנסיעות לחו”ל – ממשכורת? כולם. זו מחלה מדבקת. ואני לא רוצה להיות הטיפש, איזה מגיש־טיט, עם הבגדים המלוכלכים, עם הפצעים בידיים מהסיד, עם פטיש־אויר שמרעיד אותך… כשראיתי שהכל מסביב… וג’ניה פקחה לי את העיניים. אז אם זה כך – אז גרישה יודע להסתדר לא פחות מכולם, ותפסיק להסתכל לי על הידיים… לא שפכתי דם. טבעות? יהיה טבעות – מה איכפת לך? זה סגנון חיים. זה טוב למשא ומתן עם בעלי־תעשיה, עם בנקים. זה סולידי. זה לא סנדלרים עם מרק־פירות. אתה מבין? אני צריך קרדיט… ועכשיו נחזור לענין.

אבראשה: לא נחזור לשום דבר, אני אנהל את החברה כפי שאני מבין. שום אחוזים, שום מונקי־ביזנס… בשביל זה סם לקח אותי – וזה מה שהוא יקבל – מלט וחצץ וברזל – ולא בלופים, האם זה מוּבן לך? מדוע אתה מחייך?

גרישה: אינך יודע לאיזה בוץ אתה נכנס. יהיה לך עסק עם העתונות.

אבראשה: טוב. יהיה לי זמן להווכח. עכשיו נחזור למסיבה, ואינני חושב שאחרי השיחה הזאת יהיה טעם שניפגש…

       [נכנס מר כהן.]

גרישה: תאמר את זה גם לשותף שלי…

כהן: מה קרה? אתם נראים מתוחים מאד.

גרישה: ראינו את הבית לדוגמה. חגיגה יפה. מוזמנים… טוב מאד. עכשיו צריך לדבר ביזנס. ובכן… הצעתי למר קורן שהוא ימסור את ההזמנות לחברה שלנו – והוא סירב.

כהן: הוא גם העליב אותי בביתו. אבל זה לא חשוב. לכסף אין רגש. ובכן?

גרישה: סירוב מוחלט.

כהן: אמרת לו שהוא משחק באש?

גרישה: לא. אמרתי לו שהוא ידידי הטוב ביותר – ואני רוצה שגם הוא ירויח קצת כסף…

כהן: הה, טוב. שמע, מר קורן: אתה יודע שאפשר להרים איש, למנות אותו למנהל – ואפשר גם לדרוס אותו. “יום עסל – יום בסל”¹³ – ולי אין כל סנטימנטים אליך… אף פעם לא עבדתי אתך ברוּטנברג, ולא הייתי בכבישים. אני “ביזנסמאן” ותו־לא. אבל תדע לך שמאחורי גרישה אנוכי עומד – כמו שאתה רואה אותי. שום רושם מיוחד – ואני חפץ לומר לך שאתה משחק באש – מפני שאנחנו יכולים להרוס את חייך… נוסף לכך אני עיכבתי את מאמרו של איתמר לוי.

אבראשה: איזה מאמר?

גרישה: לא רציתי שידיד ותיק שלי יטבע בתוך בוץ… אבל עכשיו…

אבראשה: אתם יכולים לכתוב כל מה שאתם רוצים. החיים שלי בארץ פתוחים לפני כל אחד.

כהן: כבודו, כנראה, לא קורא שבועונים ועתונים. אנחנו יכולים להשחיר אפילו חרסינה לבנה מיפן. תלוי מי כותב ואיך כותבים. ואפשר להשתעשע כיצד זורקים אדם לעמודי העתונים…

גרישה: נוסף לכך יש לשער שסם יבטל את החוזה אתך – איך תביט בפני האנשים בכפר־סבא אם יכתבו בעתון שהיו אי־אלו בעיות כספיות עדינות… “פגמים אסטטיים”… והוא יפטר אותך בבזיון…

אבראשה: ואז תמציא לו מנהל אחר – מה?

כהן: יתכן מאד. אני לא אוהב להשקיע מאמצים בלי לקבל רווחים. מה אתה אומר לכך, ידידי? (אבראשה מחריש) איתמר לוי נמצא כאן – ואני חושב שניתן לו אור ירוק… הוא יכול להדפיס… אני הזהרתי אותך. (לגרישה) אמרתי לך… לא יכולת לברר קודם לפני שחתם על החוזה? אמרתי לך… הזהרתי אותך. זה עוד יעלה לך ביוקר, מר פומרנץ!

גרישה: לא עכשיו. בוא ניתן לו עוד “שאַנס”.

כהן: אתה שומע, מר קורן? החבר שלך רוצה לתת לך עוד הזדמנות. אנחנו לא רוצים ענינים עם עתונאים והשמצות. מה שאנחנו מעונינים זה רק בהזמנות למלט, לעצים, לברזל, לחרסינה – וכל השאר… ואתה לא עושה שום פשע – בדיוק מה שעולה בשוק… ועכשיו תקרא באוזניו את החוזה. תסביר למר קורן ש“רקורד” פירושו עבר… הייתי אומר עבר פלילי במקצת… הייתי חפץ לשמוע את דעתו של ידידך על החוזה… האמריקאי… נו, קרא!

גרישה: כן. כמובן… (מהסס)

כהן: למה אתה מחכה?!

גרישה: (קורא) “במידה שיש משהו ברקורד של חותם החוזה… בעברוֹ או תוך כדי עבודתו, שיש בו משהו פלילי, כגון ישיבה בבית־הכלא, או עוון, או עבירה שיש בה משום גרימת נזק לחברה, הרי התחייבות החברה לגבי האדם החותם, בעל הרקורד הנ”ל, בטלה ומבוטלת, ואין החותם זכאי לכל פיצויים שהם". למה לך להתעקש, אבראשקה?

אבראשה: תפסיק לקרוא לי אבראשקה!

גרישה: אתה עוד תתחרט, אבראשה!

       [נכנסת שולה.]

שולה: הוּף! עמיהוד מחפש אותך. בחיי, איך הספיקו לשים גג על בנין כל כך גדול? וכל הנשים השמנות של תל־אביב באו להנה.

כהן: אנחנו עוד נתראה, מר קורן. (יוצא בלווית גרישה)

גרישה: (בדרך ליציאה) תמצא מיד את לוי.

שולה: מדוע הם יצאו כאילו בלעו בקבוק מיץ לימון?

אבראשה: לא חשוב. נו, מה אמרו ההורים שלך?

שולה: עוד לא נתנו תשובה סופית… הם לא יודעים בדיוק מי זו משפחת אבראשקה מכפר סבא.

אבראשה: אבל, שולה, זה לא עוול שהם רוצים להכיר… אותנו.

שולה: להכיר? פוּי, איך אתה מדבר? הם רוצים לבדוק… הייתי בטוחה שתהיה לצדנו…

אבראשה: מובן שאני לצדכם – אבל… זה לא עוול… מגדלים בת ורוצים באושרה… רוצים לדעת אם יש יסוד מוצק לנישואים…

שולה: מה יש לדבר – קבלן בנין נשאר קבלן בנין. אתה צודק, בעצם. טוב, אם אתה רוצה פגישה – אני אסדר לך פגישה. זה יהיה ערב “מטוּשטש” לגמרי. יש לך מצב רוח. מה קרה?

אבראשה: שום דבר. שתית משהו?

שולה: אני? לא. אבל העתונאי ההוא “התלבש” על עמיהוד…

אבראשה: בואי נחפש אותו.

שולה: (בדרך) שלא ישתכר לי כאן.

אבראשה: מה? הוא שותה?

שולה: סוֹדה. אבל העתונאי הגיש לו כוסית… ראיתי. (יוצאים)

             [איסצ’קה ועמיהוד נכנסים. בידי איסצ’קה בקבוק בירה, והוא שתוי במקצת.]

איסצ’קה: למה אני צריך מתבייש? הם לא עשו טבּרות ולא עשו יציקה בבטון. אף גג לא בנוּ. אז למה הם מדברים נאומים?… ואני מתבייש לגשת, לקחת רק בקבוק בירה אחד מהלטוֹת, כאילו אני גונב משהו שלא מגיע לאחד איסצ’קה כמוני, בנאי סוג א' א'…

מאירוביץ': (תוך כדי כניסה) ראיתי שלקחת מלפפון חמוץ…

איסצ’קה: אבראשה להזמין כל כפר־סבא… גם את המשטרה. (למאירוביץ') קח ושתה. זה כאילו לא חתונה שלי. כשכולם יסעו נתחיל לעבוד – אז זה יהיה באמת חתונה שלי. (מעבר למסך נשמעים קטעי נאומים) איך לא כואב להם הפה? אני לא מדבר במשך שלושה חודשים מה שהם מדברים במשך חצי שעה…

       [נשמעות מחיאות כפיים. איסצ’קה מוחא כף גם הוא. עמיהוד יושב בתוך המריצה.]

מאירוביץ': זה מתחיל להסתיים. בואו ניגש.

איסצ’קה: (בגניחה) אַ בּרירה הוֹבּ איך? חבל שאין מַרַנְצֶס…

       [מאירוביץ' ואיסצ’קה יוצאים. עמיהוד מנסה לצאת מתוך המריצה. מופיע איתמר לוי.]

לוי: זקוק לעזרה?

עמיהוד: אבל לא ממך.

לוי: נימוסי מאד, מר קורן ג’וּניוֹר!

עמיהוד: מה אתה מעמיד פרצוף כל כך חשוב?

לוי: אני? חשוב? חה־חה־חה… אתה מדבר על האיש הכי צנוע במדינה. חה־חה־חה… חשוב, אבל לא כמו אביך… איך שהוא התחיל לעלות בסולם החברתי והשאיר אותנו מאחור… חברה אמריקאית… דולרים… אתה מכיר את ההלצה על התוכי שידע שבע שפות – עד שאכלו אותו בתור תרנגולת פשוטה?

עמיהוד: תספר לי את זה בהזדמנות אחרת.

לוי: יש לי כתבה מפוצצת על אביך. (פונה ללכת)

עמיהוד: יופי! העיקר שתחיה עד מאה עשרים ושתיים שנה. עכשיו אני יכול ללכת?

לוי: בטח. אבל אולי תהיה מעונין לקרוא?… זה יודפס אצלנו בשבועון.

עמיהוד: עם צילומים?

לוי: יתכן אפילו תמונת שער. ליד הבנין הראשון עומד מר קורן, טועם את הבטון הראשון… חשוב שכולם יזהו את אביך.

עמיהוד: תאר לך שאני מזהה אותו גם בלעדיך.

לוי: סיגריה?

עמיהוד: לא, תודה. מה אתה מסתכל בי כאילו אכלתי לך את כל החוּמוּס?

לוי: אתה זוכר כאשר נפגשנו בפעם הראשונה? היית קצת חצוף – בטלפון… אני לא נוקם ונוטר – אבל אני זוכר. יש לי הרבה מגירות… חה־חה־חה…

עמיהוד: כן. היתה זו הלצה חסרת טעם בקשר לבית־הסוהר…

לוי: תאר לך שאת ההלצה הזאת נדפיס בלווית תצלומים שלך ושל אביך, ואולי גם של ארוסתך… מה שמה? שולה – לא?

עמיהוד: אני לא מבין אותך.

לוי: חבל לי עליך. אתה בעצם בחור טוב. אבל, מילא. תקרא את הסיפור האמיתי אודות מר קורן בשבועון… אז לא תדבר אלי בטלפון באופן כל־כך אלגנטי… חה־חה־חה…

עמיהוד: שמע, אל תלך. איזו דייסה אתה מבשל?

לוי: שום דבר מיוחד. כאשר הכתבה שלי תתפרסם – יזרקו אותו מהחברה – זה הכל בסך הכל.

עמיהוד: יזרקו את מי?

לוי: את מר קורן. (מוסר לידי עמיהוד דפים במכונת־כתיבה)

       [עמיהוד קורא בעיניו. לוי ממלמל מאחוריו: והוא נאסר על גניבת מלט…]

עמיהוד: אתה רוצה לומר לי שאבראשקה הוא גנב?

לוי: אני לא אומר שום דבר – השופט אמר. אני לא למדתי משפטים – פשוט עצלנות…

עמיהוד: וזה יודפס בעתון?

לוי: וגם תמונה גדולה.

עמיהוד: שמע! (תופש את לוי בדש חולצתו) אם אתה תעיז…

לוי: תוריד את הידיים ממני!

עמיהוד: זה שקר מתועב! (קורע את הדפים)

לוי: תשאל את אביך אם הוא ישב בבית־הסוהר או לא. אגב, יש לי העתקה במערכת… (יוצא, נפגש באבראשה הנכנס)

עמיהוד: (אוסף את גזרי הנייר ומגישם לאביו. מרטיט כולו) קרא!

אבראשה: מה אירע לך, עמיהוד?

עמיהוד: קרא!

אבראשה: איך אתה מדבר אלי!

עמיהוד: (פורץ כמעט בבכי) אבא, קרא מה שכתוב כאן…

אבראשה: מה זה?

עמיהוד: זה מאמר לשבועון…

אבראשה: איתמר לוי… (נוטל את הגליון וקורא לאט־לאט. הפסקה גדולה. האב מסתכל בבן. הבן משפיל עיניים) ואתה מאמין?

עמיהוד: אני לא יודע…

אבראשה: אינך מכיר אותי?

עמיהוד: הייתי תינוק באותה תקופה. יש דברים שנתרחשו לפני שנולדתי…

אבראשה: זהו שקר מההתחלה ועד הסוף.

עמיהוד: גם הישיבה בכלא?

אבראשה: לא. זה נכון. עניני הגנה. ויש לי עשרות עדים…

עמיהוד: אבל עד שנמצא אותם זה יודפס בינתיים בשבועון! כל הארץ תקרא את זה… אני צריך לחזור למחנה – לא? אתה חושב שאני יכול לחזור לחברים שלי אם מה שכתוב כאן יודפס?

אבראשה: זו דיבה, עמיהוד.

עמיהוד: אבל אתה אומר שזו אמת.

אבראשה: הישיבה בכלא.

עמיהוד: אבא, מדוע לא סיפרת לי?

אבראשה: הקשב, עמיהוד. אתה בני ואתה רשאי לשאול שאלות – אני חייב להסביר, ואם אני אומר לך שכל הסיפור הוא בדוי מההתחלה ועד הסוף…

עמיהוד: אבל זה יודפס בשבוע הבא. אני לא יכול לעבור בכל הארץ ולומר לכל החברים שלי, שהכל שקר… אם הסיפור יודפס…

אבראשה: הם כבר השיגו משהו. בפעם הראשונה בחיינו אתה אינך מסוגל להביט ישר אל תוך עיני.

עמיהוד: טוב, נניח שלא יכול – אז אולי תסביר לי מה מכריח את איתמר לוי לכתוב שקרים?

אבראשה: אני יכול להסביר רק מחצית הנימוקים. ובכן, שמע, עמיהוד: אני קראתי עתונים. תמיד האמנתי למה שכתוב בעתונים. חשבתי שעתונאים הם משרתי הציבור. אבל…

עמיהוד: זה בדיוק מה שיחשבו כולם.

אבראשה: אל תפסיק אותי! (טופח על השולחן בכעס רב) אני מצטער. ובכן, תמיד החשבתי את מה שמודפס, איזו יראת כבוד בפני המלה המודפסת, לדברים הנכתבים בעתון – אבל צריך להבין שמה שכותבים בעתון יש חלק גם לאיתמר לוי, ולאנשים דומים לו…

עמיהוד: אינך מבין אותי.

אבראשה: אני מבין אותך משום שאני מבין מה מתרחש אצלי בנשמה – ואל תגיד לי שלא. יש מרעילי בארות – ויש מרעילי נשמות, וזהו מה שהם מנסים לעשות הפעם.

עמיהוד: הם כבר עשו את שלהם… השאלה היא, אבא, מה אתה מתכוון לעשות עם… (מראה על המאמר)

אבראשה: אינני יודע. תן לי לחשוב.

עמיהוד: זה יודפס בעוד כמה ימים – והכל יהיה מאוחר מדי. דבר עם איתמר לוי.

אבראשה: (בתמהון ובחילה) מה?

עמיהוד: דבר עם איתמר לוי.

אבראשה: הוא מזוהם.

עמיהוד: הוא ישפוך עליך זוהמה. אני לא יכול להתחבא ולהגיד זה לא על אבא שלי כתבו את כל זה… דבר עם העתונאי.

אבראשה: ואם הוא יגיד לי – לא?

עמיהוד: אתה צריך להוכיח לו שזה שקר.

אבראשה: הוא יודע בעצמו שהכל הוא שקר. הוא יודע שיש אמת אחת, והיא שישבתי בבית־הכלא בגלל חביות המלט, ובאותו זמן, של מלחמה באנגלים, אסור היה לגלות שבתוך חביות המלט הלבן היה נשק.

עמיהוד: הוא כותב שנאסרת בגלל גניבה, שאתה גנב, והוא מצטט את פסק־הדין של השופט… וזה לא היינו הך – אם זו גניבת מלט או מטען של רובים!

אבראשה: אז לא היתה ברירה אחרת. הייתי מוכרח להודות בגניבה. אסור היה לגלות לשופט האנגלי שאותו מטען במחסני נמל יפו מכיל נשק. אתה מבין? הצלחנו לסלק אותן… וכאשר מכונית־המשא התרחקה… תפשו את גרישה ואותי…

עמיהוד: ספר לעתונאי את האמת.

אבראשה: הוא יודע בעצמו את האמת. מה אתה רוצה – שאתחנן לפניו?

עמיהוד: אולי זה פחות גרוע מאשר… ואם אתה לא תדבר אתו, אני אלך אליו.

אבראשה: לא!

עמיהוד: אל תגיד לי לא. זה לא רק אתה מעורב בפרשה, זה המשפחה שלנו, זו אמא, זו שולה, זה אני. ועד שתגלה את האמת – זה יודפס בינתיים.

אבראשה: ומה אם יסרבו?!

עמיהוד: אז אדע מה לעשות.

אבראשה: אני לא מבין.

עמיהוד: אלביש לו שק על הראש. אני אקח כמה חברה מהצנחנים – ואני אדפוק בו כמה שרק יכנס.

אבראשה: זו לא דרך.

עמיהוד: ולזרוק בוץ זו כן דרך?!

אבראשה: אפשר לתבוע אותו לדין…

עמיהוד: אתה מצחיק אותי, אבא. מה זה לתבוע לדין? לתבוע לדין… היו חכמים כאלו. מה יצא מזה? יותר ליכלוך ויותר בוץ. מין משחק לאומי חדש. ואז ישאלו: אתה רמאי? אתה נואף? אתה מקבל שוחד? אחותך פרוצה? ואתה תענה: לא, לא, לא. אבל מה שנשאר – זה לא התשובה, אבא – אלא השאלה. אתה בחיי, לא קורא עתונים, הפכו את הארץ הזו למין משפט פומבי מצחין אחד גדול. כבר לא חורשים ולא זורעים, ולא עושים שום דבר – לפי העתונים – רק מרמה ושקר, ואז לך ספר שאין לך אחות בכלל! ואתה יודע שלעורכי־הדין מותר לומר הכל בבית המשפט ומותר אחר־כך לצטט אותם, ואם הם אומרים בבית־המשפט שאתה בוגד או נבל וחדל־אישים ואדם מושחת – מדפיסים את זה בתיאבון, ובכל העתונים – ואפילו בעתונים ההגונים – ואיזה ערך יש לכך שלאחר שנה השופט מזכה אותך?

אבראשה: אם תרים עליו יד, לא תוכיח מאומה.

עמיהוד: אני לא ארים, אבא, אני אוריד. ולא רק אני. אשבור לו את כל העצמות. לא הלכנו לההרג בסיני בשביל שישמיץ אותנו כל מי שיש לו פה ועט.

אבראשה: אין כל קשר בין שני הדברים. אבל נניח לזאת. אני מבקש שתבטיח לי ששום מכות לא יהיו, לא מכות ולא איומים.

עמיהוד: אני לא מבטיח שום דבר.

אבראשה: טוב, אני אדבר אתו. ואני אומר לך, עמיהוד, שאינני יודע מה יותר גרוע – השפעה בסיוע האגרופים או השמצה בעתונות… טוב, אל תענה לי עכשיו. אנשים הולכים למלחמה לא בשביל לקבל זכויות מיוחדות… טוב. טוב. אל תביט עלי כך. אינני נכנס עכשיו לויכוח. וחוץ מזה – כל המאמר הוא נסיון להפחיד אותי שאמסור את ההזמנות לגרישה ולכהן.

עמיהוד: וחוץ מזה, אתה יכול לומר להם שאני מביא עשרה חברה שירסקו אותם.

אבראשה: אתה לא תעשה זאת!

עמיהוד: אתה לא מכיר אותי, אבא… בבית תמיד הייתי הילד המתוק של אמא… אבל אני כבר גמרתי עם הלבניה של “תנובה” – אתה שומע? אני כבר גמרתי עם “שחקי־שחקי” כמוך וכמו איסצ’קה.

אבראשה: אתה לא תעשה זאת!

עמיהוד: אנחנו למדנו לרצוח – שומע? ואני לא אשתוק כאשר משמיצים את המשפחה שלנו.

אבראשה: אתה תבטיח לי שלא תעשה זאת – ועכשיו!

עמיהוד: אתה מגוחך. איש נאיבי של העליה השלישית. מר כהן… היית סמל הנימוס וההגינות! אל תפסיק אותי… ועכשיו, גרישה, גרישה החבר שלך – מנסה לרמות אותך, לסחוט ממך – ואתה שוב בעולם של אידיאלים וחלומות. ואם אתה חושב שאני אשתוק, אתה טועה טעות מרה, אבא… אני למדתי לצנוח בשביל להשמיד ולהרוג. אנחנו למדנו לרצוח, אבא… ואני לא אשתוק על זה… (אבראשה מפסיק את התפרצותו של עמיהוד על ידי סטירת לחי) כך!… (מרים את ידו ומורידה לאט־לאט. הפסקה ארוכה) כך! זו הפעם הראשונה שאתה סוטר לי. אבא! אבא! אבא! (מחבק את אבראשה)

אבראשה: (ניצב כגוש סלע) אתה לא תלך בדרך שלהם אפילו אם ידפיסו, אפילו אם ישמיצו, אפילו אם יעפרו אותנו בעפר… אפילו אם ילכלכו את פנינו ברבים… אתה מבין, עמיהוד? אני שאלתי אם אתה מבין, שאנחנו לא נלך בדרך שלהם? (מטלטל את עמיהוד. עמיהוד מניד ראשו אט־אט).

מסך

תמונה ב    🔗

       [מערכת השבועון. איתמר לוי ליד הטלפון.]

לוי: (בטלפון) תגידו לו שיכנס אלי. מה? לא, העורך בחדר. אין לי הרבה זמן – יש ישיבה! הכל יהיה בסדר. היית בדפוס? טוב. (מניח את הטלפון. מתחיל לכתוב. מדליק סיגריה. מהרהר. שוב צילצול הטלפון) הלו… לוי. כן. תרחיב את מעשה האונס. יותר פרטים. יש לי ישיבה. אנחנו מדפיסים הלילה. כן, זה חשוב מאד. תוסיף ורוּדים. ורוּדים של משי. מה איכפת לך אם זה לא נכון? אבל בשביל זה משלמים. נכון, זה נוגד לטעם הטוב, אבל העתונים שיש להם טעם טוב ורמה – או שנסגרים או שלא נמכרים. לנו אין מפלגה שתכסה את ההפסדים. כל הסנובים מדברים נגד – אבל דוקא הם קונים את השבועון שלנו. כולם אוהבים רכילות. שמע, אין רכילות לא שפלה. תוציא את זה מהראש הקטן שלך. אין אשה שהיא קצת בהריון, ואין אונס קל – יש אונס ויש הריון ויש רכילות שפלה – ובעד זה משלמים לך. אז תוסיף ורוּדים. זהו. זהו. עכשיו תפשת סוף סוף. בני־האדם אוהבים להיות נבלים רק בחדרי־חדרים, בחוץ הם רוצים להיות “בסדר” מה? אמרתי בסדר. עכשיו תפשת. אנחנו מוכרים מה שהקהל רוצה לקנות. לחנך? את מי לחנך? שמע, אתה עוד עתונאי צעיר. כשהייתי בגילך גם כן האמנתי בזה, אבל בשביל חינוך יש גננות ומורים ואבא’לה ואמא’לה. אנחנו לא מייפים את החיים. מה? זהו בדיוק – אנחנו צינורות־הביוב… די. אני חייב לסיים את המאמר על אברהם קורן. כן, עוד כמה צימוקים. שלום – ואל תשכח – משי, ורודים… או־קיי! קראתי פעם שהדבר הכי טוב בשביל שושנים – זה זבל… סגור כבר! שלום… צוּדיק!… ברקוֹ!

צודיק: (נכנס) כן, אדוני.

לוי: שׂרפת?

צודיק: שרפתי בחצר.

לוי: שמת לב שהניירות לא יעופו?

צודיק: כן, אדוני. שמתי.

לוי: צריך להשמיד הכל. טוב, אני נכנס לישיבה. אם יצלצלו אלי – תגיד שאני אינני. איך תגיד?

צודיק: “לוי בישיבה”.

לוי: כך יפה. (יוצא)

צודיק: (מזמר תוך ניקוי האבק) “רחם נא, אדוני אלוהינו, על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל מלכות בית דוד, משיחך”. (הטלפון מצלצל. נוטל את השפופרת) הלו… מי? זה אני. ברקוֹ צוּדיק. מר גחלת? עסוק בישיבה של מעלה. צלצל בעוד שעה – יגמרו את כל התה. שלום, שלום, ואין שלום. (מניח את הטלפון)

אבראשה: (נכנס, חוזר ויוצא ומסתכל בשלט שעל הדלת. נכנס) זה כאן… כלומר… כאן חדר המערכת… השבועון…

צודיק: כן, אדוני?

אבראשה: אני לא הוזמנתי.

צודיק: אני יודע. (אבראשה מסתכל בו בתמיהה) אל תשאל איך אני יודע – לפי העיניים אני יודע…

אבראשה: ההה, אולי אוכל לראות את מר גחלת? אני בא מחוץ לעיר…

צודיק: באים מהעיר, באים מחוץ לעיר… אני רק מנקה כאן. יש הרבה ליכלוך. גם מחניק מאד. מאיפה אתה?

אבראשה: כפר־סבא.

צודיק: בחייך?

אבראשה: בחיי.

צודיק: מה שלום שמיל טאַלר? מכיר?

אבראשה: אני חושש…

צודיק: יש לו שבעה ילדים… שמיל טאַלר… גר ליד ועד המושבה, ליד הבית של זיגרוצקי… קצת לא רחוק… אשתו שמה היה צילה… יש שם שלושה אקליפטוסים… הרבה תרנגולות צהובות בחצר… לא מכיר? אם תכיר תגיד דרישת־שלום שולח ברקו צוּדיק, זה שעבד בטוריה אצל שטמפר… ב“בּיאַרות”… כפר־סבא. כבר שלושים לא הייתי שמה… איך מתפתחים?

אבראשה: תודה.

צודיק: אתה רוצה לשמוע לי – אַלע זענן רשעים שברשעים.

אבראשה: למה הם עושים זאת?

צודיק: איך וועיס? לא יודע, אדון. אני ראיתי פעם חתול וילד לוקח סיכה ושם בתוך העין של החתול… שאלתי אותו למה? אמר לי – הסתלק, “יה־נחס”¹⁴. אני לא יודע מה זה “נחס”…

אבראשה: אני בכל זאת אנסה.

לוי: (בפתח כשגבו לקהל) טוב. זה בסדר, מר גחלת. סמוך עלי.

לוי: (בפתח) טוב. זה בסדר, מר גחלת. סמוך עלי. (מסתובב ורואה את אבראשה) הלוֹ, הלוֹ, הלו! מה מביא אותך אלי?

אבראשה: לא באתי אליך. אני רוצה לדבר עם העורך.

לוי: מר גחלת עסוק. אין לו זמן בשבילך…

אבראשה: מתי אתם מדפיסים?

לוי: הלילה, אבל זה לא בוער. אפשר להדפיס גם בשבוע הבא. אתה מבין, זה חומר שהוא טוב תמיד. זה, הייתי אומר, סנסציה לא מרעישה ביותר.

אבראשה: כמה משלם לך גרישה בעד המאמר?

לוי: (נעלב) אדוני!

אבראשה: אל תעמיד פני נעלב. אני שואל כמה כסף אתה מקבל בעד השקרים הללו?

לוי: אני לא חושב שתהיה לנו אפשרות לשוחח, מר קורן, אם תמשיך בטון הזה. אני אבקש אותך בפשטות לעזוב את המערכת… תתפלא לשמוע שאתה אינך הראשון שסבור, כי אנחנו מקבלים כסף או שוחד, בשביל להדפיס – ולעתים קרובות מאד – בשביל לא להדפיס… לא, אנחנו לא מקבלים שוחד או כסף. אילו ראית כיצד גר העורך הראשי שלנו – בשני חדרים קטנים, כמעט בלי כל ריהוט – היית מבין מיד.

אבראשה: הרי אתה בעצמך יודע שבחביות היו רובים.

לוי: אם יש כמה טעויות במאמר – אתה פשוט יושב וכותב מכתב למערכת – ו… אנחנו היינו תמיד הוגנים עד כדי כך שהדפסנו את המכתבים – בינינו לבין עצמנו זה חומר פיקנטי, כל אלו שמפרפרים כמו דגים ברשת…

אבראשה: אתה מתכוון לבני־אדם?

לוי: כן – כמו דגים ברשת…

אבראשה: אבל אתה מתכוון לבני־אדם?

לוי: הרי אמרתי לך – אבל הם כמו דגים ברשת. וזה משעשע לראות… איך הם מפרפרים… אפילו הדגים הגדולים והחשובים… שלא אומרים שלום ברחוב… איך הם מחייכים, הצבועים הגדולים הללו – ובלבד שלא תכתוב עליהם רעות…

אבראשה: והם – כלומר הדגים ברשת שלך… ולא איכפת לך את מי אתה מעלה ואת מי אתה מוריד? טוב, טוב ויפה. אני לא באתי לשמוע הרצאות – אני רוצה לראות את העורך!…

לוי: לענין שבשבילו באת נתתי כבר תשובה ברורה.

אבראשה: שתדפיס שקרים?

לוי: שאדפיס מה שימצא חן בעיני, כאן יש חופש לכל אדם לומר מה שיש לו לומר…

לך את מי אתה מעלה ואת מי אתה מוריד? טוב, טוב ויפה.

אבראשה: (בצעקה) חופש למה – להרוס אותי? להשמיץ כל אדם? להוציא עליו לעז? לשקר בידיעה שזה שקר?

לוי: תפסיק לצעוק!

גחלת: (נכנס לחדר) מה הצעקות?

לוי: זה האיש שסיפרתי לך עליו – אבראשה קורן.

גחלת: אדוני, האם אין אפשרות לדבר בטון יותר שקט?

אבראשה: אתה מר גחלת?

גחלת: כן, אני העורך.

אבראשה: וידוע לך לשם מה באתי לכאן?

גחלת: כן.

אבראשה: האם אין אפשרות לעשות משהו?

גחלת: יש אפשרות אחת – להדפיס.

אבראשה: אפילו אם ידוע לך שאלו הם שקרים והוצאת דיבה?

גחלת: (מחייך) צר לי שאין לי פנאי להסביר לך כמה דברים. אני עסוק עכשיו… (פונה ללכת)

אבראשה: ראה, מר גחלת, בשבילך זה לא ענין חשוב, אינך יכול להקדיש לי חמש דקות… אבל בשבילי… בני חזר מהקרבות בסיני… מר לוי הראה לו את המאמר… אני חושש שהדבר יגמר בכי־רע… הוא חמום מוח, והוא אמר… הוא איננו מחוּסן כמוני – זה דור אחר… והוא אמר…

גחלת: הוא אמר… שישים קצת טִי־אֶן־טִי במערכת שלנו או שיאסוף כמה בחורים שירביצו בנו מכות רצח?… אתה שותק, מר קורן! אין דבר. תמיד אנחנו עומדים תחת לחץ… אבל לא נכנעתי מעולם לאיומים… מה שחשוב – זה אם אתה נקי לפני מצפונך… אני נלחם על משהו – אני, אני, אני רוצה לטהר את האווירה… ואני אעשה הכל.

אבראשה: מה כל זה שייך לי?

גחלת: אתה משמש, במקרה בלבד, חומר כדי לנגח את מה שאנחנו מכנים שלטון ושחיתות… יש יותר מדי שחיתות בארץ הזו – תסכים אתי. ויש לנו, כעתונאים, חובה מקצועית…

אבראשה: באמצעים מושחתים.

גחלת: אני מציע לך לקרוא את “הנסיך” של מקיאַבלי, אדוני. המלחמה איננה רק נגד אויבים חיצוניים… וכל הדרכים כשרות כדי לקעקע את השלטון… וזהו מה שאנו עושים מדי שבוע בשבוע… אנחנו נלחמים בריקבון בכל האמצעים העומדים לרשותנו… אין לצפות לשלימות מוחלטת – אבל יש גבול גם למה שמתהווה כאן… אינך רואה כיצד הארץ הזאת מתדרדרת… כיצד…

אבראשה: תסלח לי, אדוני, אבל אני לא מבין אותך.

גחלת: העם הזה לא הלך לההרג בעיראק־סוּאידן בשביל כל הנוכלים החיים על הדם שנשפך… באלף צורות של מירמה ו“שנור”. חכה, חכה, מר קורן. בדרך כלל אין לי זמן… אבל אתה עושה רושם סימפטי…

אבראשה: תודה.

גחלת: ובכן, אתה עובד בשביל סם?

אבראשה: כן.

גחלת: וסם קשור עם הממשלה. עשרת אלפים בתים – פירושו שלפחות עשרת אלפים בתי־אב מעונינים בכל ידיעה הקשורה בכך, נוסף על ידידיהם, וקרוביהם, וחבריהם למשחק הפוקר, או העובדים אתם בגרז', או הנוסעים אתם ב“אשד” או ב“דן”… אתה מבין, או שקונים יחד אצל אותו החנווני או בצרכניה – זה מעמיד אותך פתאום במרכז ההתענינות, לצערי, ואם יש לנו אפשרות לנגח את הממשלה דרכך – זה טוב. אין בזה כל ענין אישי, אתה מבין? שום יחס אישי, לא טוב ולא רע…

אבראשה: רציתי רק לומר…

גחלת: רק רגע… (נכנס לאקסטזה) רק רגע. אומרים שמשהו רקוב בשורש המדינה שלנו. משטר החלוקה בין המפלגות, וגם האופוזיציה משתתפת בזה, כן, גם האופוזיציה. זהו מה שאני אומר – ובכן, משהו רקוב בשורש. זה ציורי מאד, אולם התכלית שלנו היא לא מלחמה בשחיתות, אלא מלחמה במשטר המוליד את השחיתות.

אבראשה: רציתי לומר – אני לא פוליטיקאי… אני…

גחלת: רגע. העם היהודי הוכיח שהכשרון שלו לממלכתיות הוא אפס… זהו, בדיוק אפס. והבעיה היא אם המדינה תתקיים או לא… אם לא יעלה גל צעיר של אנשים צעירים – ישרים – ויזרקו את כל המפלגות הרקובות… שמור לי ואשמור לך… חלוקת תקציבים… חלוקת תקציבים… אינני נוהג לדבר על כך… אולם אתה, מר…

לוי: מר קורן…

גחלת: מר קורן, זהו מה שיש לך לומר? אני מקוה שאתה מבין… המשטר הזה חולה… יתכן שמישהו צריך לשלם… כך שזה לא ענין אישי. לא טוב ולא רע… מר… קורן.

אבראשה: ואתה יודע שאילו הייתי מספק הזמנות לכהן, ומקבל עשרה אחוז – לא היתה הידיעה מתפרסמת? כל הענין אינו אלא קנוניה בין מר לוי, כהן וגרישה.

גחלת: אל תמהר! (ללוי) רשום את ענין העשרה אחוז.

לוי: זה כבר רשום כאן… (מצביע על מצחו)

גחלת: האם עלי להבין מכך שביקשת אחוזים גבוהים ממה שאתה נוהג, בדרך כלל, לקבל?…

אבראשה: מה?

גחלת: אני שואל אם אינך מסתפק בעשרה אחוז.

אבראשה: אתה רוצה לעשות ממני צחוק, או מה?

גחלת: לא, זה יותר מדי רציני כדי שלא נעסוק בכך בכובד ראש. אילו היית איש פרטי – מילא. אבל אנשי ציבור מענינים אותנו. הם לא מייצגים רק את עצמם בלבד – הם מייצגים את המשטר, את הריקבון – את כל מה שאנחנו נלחמים נגדו… ותמיד תהיה שחיתות במקום בו מצויים אנשים ויצרים בתוך חברה מסובכת כמו שלנו… ובעיקר כאשר הפוליטיקאים… וכאשר אני אומר פוליטיקאים – אני נוקט לשון נקיה. זה לא ענין אישי ביני לבינך. בהחלט לא. הנה, דרך משל, אירלנד. מורדים באירלנד. הם שולחים מכתב לנציב העליון הבריטי. אירלנד. בריטי. זהו. כותבים שמוציאים אותו להורג, אך שלא יקבל את זה כענין אישי וחותמים: עבדך הנאמן… יוצא מן הכלל. איזו הגינות…

אבראשה: ראה, מר גחלת – אני אינני פוליטיקאי. יתכן שאני אדם שאיננו מבין הרבה – אני בניתי בנינים בארץ הזו כדי שאנשים יגורו בהם. זה אולי לא הרבה – אבל זה משהו. באים אתם ומכניסים אוירה של רעל בתוך הבתים הללו… לא התענינתי במה שאתם כותבים – עד שנפגשתי עם מר לוי… ואני רואה שאינני, כפי הנראה, הקרבן היחידי. לאן אתם רוצים להוביל את הארץ הזו – זהו מה שאני שואל. טוב, זה לא חשוב. אני פונה אל מצפונך, מר גחלת. אתה יודע שלא גנבתי מלט… שזו לא היתה גניבה… שזה היה משהו אחר… ועכשיו… יש לי הרגשה של אסון… בגלל בני… הוא לא ישלים…

לוי: הוא גם הבטיח לי לשבור את כל עצמותי…

גחלת: טוב, מר קורן. אני חושב שאנחנו סיימנו את השיחה…

אבראשה: כן.

גחלת: זו ארץ דמוקראטית שכל אחד יכול לומר מה שיש לו לומר בגבולות החוק… אני מקוה שמר לוי כבר הסביר לך זאת…

לוי: כמובן.

אבראשה: כן, הוא הסביר לי. אם זהו החוק – הוא חוק אווילי ומרושע… כן, הוא הסביר לי, וגם אתה, אדוני… שניכם… שכאן אפשר לזרוק בוץ ולהכנס במגפיים לתוך הנשמה!… עכשיו אני יודע…

גחלת: תפסיק לצעוק, אדוני! אין זו דרך תרבותית…

אבראשה: כן, אתה והתרבות שלך!…

גחלת: אמרתי לך שאפשר לתבוע אותנו לדין על הוצאת דיבה. אפילו פיצויים אפשר לקבל…

אבראשה: פיצויים!… כסף!… זה שאתם הורסים את הנשמה – זה לא כלום, הה? אתה תירק לנו בפנים – ואנחנו נשכור עורכי־דין… אתה תהפוך את כולנו לעדה של צבועים מחייכים… אנחנו לא נקום לעבודה בבוקר, לא נבנה בתים, לא נעשה שום דבר – רק נלך לבתי־המשפט, כמו לקרקס, מפני שאתם הפכתם את הארץ הזאת לקרקס אחד גדול…

גחלת: אבקשך ללכת מכאן, אדוני!

אבראשה: אתה רואה את האגרופים הללו? אינני יודע, לכל הרוחות, מדוע אינני תוקע אותם ישר לתוך הפרצוף שלך, כמו שרוצה הבן שלי!… (מרים כיסא)

       [נכנס עמיהוד.]

עמיהוד: אבא!

אבראשה: מה אתה עושה כאן?

עמיהוד: באתי לבקש שלא ידפיסו…

אבראשה: יחידי?…

עמיהוד: כן, אבא (בסרקזם) – יחידי…

אבראשה: התחננתי לפניהם… (מחפש את מבטוֹ של עמיהוד)

עמיהוד: והשגת משהו?

אבראשה: לא. הם ידפיסו. שום דבר לא יעזור כאן – אפילו לא האמת…

       [עמיהוד יוצא.]

עמיהוד!…

מסך

 

מערכה שלישית    🔗

       [דירת אבראשה קורן. לפנות ערב.]

שולה: (בטלפון) מה? הוא יצא לחופשה לפני יומיים? טיול בנגב? זה מוזר… טוב, אַת רוצה לעשות לי טובה? כן. תודיעי לו ששולה טילפנה מכפר־סבא. זה חשוב מאד. כן. שאני מחכה לו בבית הוריו. רשמת? תודה רבה. שלום

       (מניחה את הטלפון)

רחל: (נכנסת) נו?

שולה: הבן שלך מתחיל “לכּייף” עוד לפני החתונה. תארי לך – הוא קיבל חופשה לפני יומיים…

רחל: (בהירהור) ולא בא הביתה?

שולה: יצא לטיול בנגב…

רחל: לבדו?

שולה: אני לא יודעת. מה עושים עכשיו? אני לא אלך לחפש אותו בכל הנגב – אפילו אם הוא הבן שלך… סתם “בזיוֹנר”! יוצא לטיול ואפילו לא כותב שורה אחת… הולך לו… (הפסקה) ג’וּק על הגב… מסתתר כמו אינני יודעת מה…

רחל: הפרסום בשבועון… את יודעת…

שולה: כן, זה הרס אותו לגמרי. גם אותי…

       [נשמעת דפיקה בדלת.]

רחל: כן. יבוא…

איסצ’קה: (נכנס) אבראשה איננו בבית?

שולה: קודם אומרים שלום, חבר פלדמן. מה שלומך היום?

איסצ’קה: שלום. אז מה?

רחל: שב. אבראשה יבוא מיד.

איסצ’קה: הוא חזר מתל־אביב?

רחל: הוא ניגש ל“שיכון” שלו…

איסצ’קה: ההה. (יושב) קניתי עתון ערב… כדאי לכם לקרוא… (נותן את העתון לרחל)

שולה: (מציצה בעתון מאחורי גבה של רחל) היכו אותם!

איסצ’קה: לעורך שברו העצמות במקל…

שולה: חמישה בחורים בג’יפּ… היכו את העתונאי לוי…

רחל: גרישה פומרנץ'…

איסצ’קה: זוהי חתיכה עבודה עמיהוד עשה…

רחל: מה אתה סח?

איסצ’קה: זה עבודה עמיהוד… והחברים שלו… צנחנים…

רחל: ש…ש..ש…

איסצ’קה: אין כאן משטרה… הוא אמר לי שיעשה זה…

שולה: כך? והוא יצא “לטייל בנגב”!

איסצ’קה: ואני חושב באמת היה מגיע להם, בגלל מה שעשו לאבראשקה… איך שהעליבו אותו… וזו חתיכה עבודה טובה. נתנו מכה – ונכנסו לחושך… אילו היה הבן שלי עוד חי, הייתי אומר לו ללכת יחד עם הבן שלכם…

שולה: עכשיו יאסרו אותם.

איסצ’קה: לא יאסרו אפילו בן־אדם אחד. המשטרה לא יודעת מי עשה זה – חושב אפילו אם יודעים, היו מסתכלים דרך האצבעות מפני שכולם רוצים לשבור אותם העצמות. מה עם אבראשקה – הוא מתפטר מסם רובין?

רחל: לא בינתיים. סם יבוא בעוד כמה ימים.

איסצ’קה: צריך לַגיד (להגיד) אבראשקה – ילכו כולם כצ’וֹרטוּ – למה לו כאב־הראש? ישאר פה, בכפר־סבא, בבית שלו… מה הוא לעשות עם החוּליגנים? יש לו בית. יגור. יחיה. יקבל עוד אוּלקוּס. זה הגרישה – סויניָיה… הנכל¹⁵… איך פעם באנו כל ה“קרימצ’קים” – לא היה עתונים – והיה חם בלב – כולם חברים. אפילו גרישה היה בן־אדם… קצת זיתים, כיסא מפח נפט ומחצוֹלת באוהל…

שולה: מחצלת. בעברית אומרים מחצלת…

איסצ’קה: מחצלת. (הפסקה) ויש כמה רקפות בצנצנת של לבן על מפה רקומה… כבר הרבה שנים לא ראיתי רקפות – כל הבתים כמו חנות רהיטים… אין אויר… רק רהיטים יש… אין גלבוע… אבל עמיהוד עושה עבודה סוג א'.

רחל: אַל תספר זאת לאבראשה.

איסצ’קה: אבראשה? בעצמו אמר: פלדמן, אני פוחד – הבן שלי יכנס לצרות.

שולה: רק זה חסר לנו – שעמיהוד ישב בבית־הסוהר. ואם יוודע להורים שלי… זה הסוף שלי!…

רחל: שני אנשים שוכבים בבית־חולים, שוּלה…

שולה: אל תנסי לעורר בי רחמים – הם לא ריחמו על אף אחד!… ובגלל מה שעשו לאבראשה – זה מגיע להם! (צילצול הטלפון שולה ניגשת) הלוֹ… עמיהוד? מותק! היכן היית? מה? בנגב? כמו כלום! שמע, ספר את הצ’יזבאַטים האלה לסבתא שלך. היכן אתה עכשיו? מה? כאן בגרז‘? טוב, אני באה מיד. זה לא המכונית – אני לא מחכה. מקולקלת? טוב. טוב. אני אדבר אתך בגרז’. לא. אני אפגוש אותך בחצי הדרך… (מניחה את השפופרת) הוא בגרז'. משהו עם הסופּפּים… לך דע מה זה “סוּפּפּים” – אבל הוא יקבל אצלי סוּפּפּים כאלו שעוד לא סוּפּפּוּ אצלו אף פעם. (יוצאת לחדר־האמבטיה. חוזרת וסיכת־ראש בפיה) אני בסדר? טוב. אני אביא אותו להנה… את התכשיט שלך. “טיולים בנגב!”… (יוצאת)

איסצ’קה: אל תצטערי הרבה, רחל. לכל היותר ישב כמה חדשים… הוא לא נהרג בסיני – והוא עשה הגנה על אבא שלו… סוף כל סוף… אני לא יודע מה רציתי אומר…

רחל: אין דבר, פלדמן. יהיה טוב.

איסצ’קה: אילו צביקה שלי חי – אני אומר לו לך ועשה חתיכת עבודה – רק בשביל אבראשקה, השכן שלנו. אבל עכשיו אין צביקה… בחדרים הכל ריק… יותר ריק מה שיש אור – בחושך, יוֹתר טוב… בחושך אני נדמה צביקה עוד קטן, ישן במיטה שלו בחדר היה פעם מרפסת וסגרנוּ בבלוקים – ואני חושב צריך לכסוֹת אותו בשמיכה… כל החיים עובדים בשביל שיהיה את מי לכסוֹת בשמיכה… אין צביקה – אין כלום… ובלילה – כל הזמן העיניים פתוחות – לא יכולים לישון…

       [רחל מתיפחת בחשאי.]

עכשיו עובדים – שום דבר אין מחמם בלב. (מרגיש בבכי של רחל) לא צריך, רחל, לא צריך בוֹכה. הכל יהיה טוב, אמרנו. אולי המשטרה לא תדע… איך אני דוּרק¹⁶… את בוכה לא בשביל עמיהוד… כזה דוּרק אני… טיפש… טוב. אני לא מדבר יותר. לפעמים יש כמו אבן על הנשמה – מדברים נהיה יותר קל… כמו אוטו עם חצץ ודֶבֶּש – מורידים – הכל הלך… יותר קל בשביל האוטו… אל תבכי, רחל. לא צריך.

רחל: טוב. (מוחה את דמעותיה) עכשיו אני בסדר.

איסצ’קה: תגידי לאבראשה לחזור הביתה, להיות כאן – ואז הכל יהיה טוב… יסדר עוד ערוגה של חסה וצנונית… אני לוקח מעדר יחד אתו… הולכים לעדוֹר… איסצ’קה ואבראשה, כמו בימים הטובים ההם…

רחל: חוץ מזה שעמיהוד בבית־הסוהר… אני יודעת.

איסצ’קה: אם המשטרה תבוא – תגידו עמיהוד היה בנגב.

רחל: גרישה היה שם – וגרישה מכיר את עמיהוד.

איסצ’קה: (מגרד בראשו) בחיי, לא טוב… אבראשה הולך.

רחל: אל תאמר לו שום דבר.

איסצ’קה: כמובן, רחל, כמובן. אני שותק כמו בטוֹן. אני לא מגיד שום דבר.

אבראשה: (נכנס) עמיהוד בבית? מה את שותקת?

רחל: לא. איננו.

אבראשה: אמרו לי שראו אותו במושבה.

רחל: הוא בגרז'. יבוא עוד מעט.

אבראשה:…גם המשטרה תבוא עוד מעט. אני מניח שאת כבר יודעת… לוי וגרישה כאן בתחנת המשטרה.

רחל: כן. פלדמן הביא עתון.

איסצ’קה: אבראשה… מוּתר אני מגיד משהו?

אבראשה: בסדר, פלדמן. נו?

איסצ’קה: עזוב כל העיסוּקים בתל־אביב. וכצ’וֹרטוּ גרישה וכל הדברים. אתה מבין?

אבראשה: אני מבין.

איסצ’קה: רק נותנים צרוֹת.

אבראשה: עכשיו מאוחר מדי. סם רובין בא מחרתיים לארץ. זאת אומרת שיפטרו אותי – ואז אני חוזר בין כה וכה…

רחל: מה זאת אומרת יפטרו אותך?

אבראשה: זאת אומרת שבגלל כל השערוריה הזאת – החוזה חסר תוקף.

רחל: אתה מגזים, אבראשה. תדבר אתו. תספר לו. יש עוד אנשים שיודעים את האמת. אתה בעצמך אמרת שסם הוא אדם הגון…

אבראשה: אני חוזר הביתה. זה הכל. החלום על גשרים, בתים, בתי־ספר… משטב – עף לו… כמו חול בין האצבעות… נדמה לי שהזדקנתי בשבועות האחרונים… למה הוא עשה זאת?

רחל: גרישה?

אבראשה: לא – עמיהוד. הוא הבטיח לי! הוא הבטיח לי! הוא הבטיח לי – ואני האמנתי לעמיהוד…

       [נשמע צילצול בפעמון הכניסה.]

יבוא!

איסצ’קה: המשטרה!

גרישה: (נכנס) תסלח לי, אבראשה, אבל אני מוכרח לדבר אתך לפני שיהיה מאוחר מדי.

אבראשה: (מראה לו על הדלת) החוצה!

גרישה: זה לא בגלל עמיהוד…

אבראשה: החוצה!

רחל: (בצעקה) אבראשה!

גרישה: זה עוד לא מאוחר מדי… אני רוצה להציל מה שאפשר להציל. אולי תציע לי לשבת?

אבראשה: שב. זה בדיוק מה שמגיע לך בבית הזה!

רחל: אני הולכת לפלדמנים. (רומזת לאיסצ’קה ויוצאת אתו)

       [אבראשה מסתובב סביב לשולחן.]

גרישה: אתה מעצבן אותי. אל תביט בי כך. נכנסת לבוץ – ואני רוצה לעזור לך גם עכשיו… אני התנגדתי שהם יפרסמו את המאמר עד שלא אתן להם אור ירוק…

אבראשה: איזה אור?

גרישה: אור ירוק – שהדרך פנויה. אבל העורך השפיע על לוי לתת את המאמר… אז שלחת את עמיהוד לפוצץ ראשים…

אבראשה: אני לא שלחתי אף אחד.

גרישה: אל תפסיק אותי. אם העורך ימות – זה מריח מאסר־עולם לעמיהוד…

אבראשה: אני חשבתי שזה רק היד שלו… שהוא נפצע קל…

גרישה: היד שלו – ומכה במשהו קשה על הראש – ועמיהוד היה שם.

אבראשה: אתה בטוח?

גרישה: לא רק אני – גם מר לוי… ועוד משהו… כל אלו שיודעים…

אבראשה: מי?

גרישה: אתה! אל תתעצבן. זה לא משחק ילדים עכשיו. זה ענין של חיים ומוות – ועוד יותר גרוע – להרקב בבית־הסוהר אם העורך… והמשטרה תהיה כאן עוד מעט…

אבראשה: מה אתה רוצה?

גרישה: אם אני אגיד ללוי, לפני מיסדר־הזהוי, שלא יזהה את עמיהוד – הכל יהיה בסדר. אתה שומע – הכל יהיה בסדר.

אבראשה: שאלתי – מה אתה רוצה?

גרישה:…ובכן בינינו לבין עצמנו הוא ראוי, עורך השבועון, למה שקיבל… הוא כבר לא ידע גבול…

אבראשה: הלאה!

גרישה: אתה יודע מה הלאה…

אבראשה: אני רוצה לשמוע זאת ישר מפיך.

גרישה: ובכן, ההזמנוֹת… כל ההזמנות. ההזמנות – כנגד שחרורו של עמיהוד. אני חנוק – כהן יושב לי על הגב. אתה אינך רוצה שהוא ישב בבית־הסוהר?

אבראשה: לא.

גרישה: ובכן?

אבראשה: ובכן – לא!

גרישה: שמע, אבראשה: אני לא רציתי להיות כאן. זו ג’ניה, אשתי. היא זוכרת את עמיהוד כשהיה עוד תינוק. והיא אמרה לי שאם לא אעזור לך… היא תעשה לי גיהינום בבית – ואני מאמין לה. ועכשיו אין לנו הרבה זמן. אם לוי יזהה את עמיהוד, ואני אגיד שהוא היה שם – אז זהו הסוף שלו…

אבראשה: אתה ראית את עמיהוד?

       [נכנסת רחל.]

גרישה: הוא היכה במוט על ראשו של העורך… הם היו חמישה… בזמן שהעורך עם לוי ואני, כולנו, יצאנו מהמערכת, הם חיכו בפינה – והתנפלו… אבל עכשיו אין זמן… אני מוכן לעזור לך. אני מוכן להציל את עמיהוד – אבל לא בחינם. לא עכשיו… אינני יכול בחינם… אתה תחתום על המסמכים של ההזמנות קודם כל…

אבראשה: סם בא לארץ – והוא יפטר אותי.

גרישה: סם בא לארץ ויתכן שיפטר אותך – אבל הוא לא יפטר את ההזמנות. הוא יכול לפטר מנהל טיפש – אבל לא יכול לבטל צ’קים והזמנות… מה אתה מתהלך כמו בקדחת? אבראשה, אין לנו זמן. אני צריך לדבר עם לוי לפני שהמשטרה תבוא לכאן. איזה בריונים מושחתים!

אבראשה: כנראה ששחיתות מולידה שחיתות גם בצד שכנגד. מה רצית, שישמיצו את משפחתו – והוא ישתוק?!

גרישה: הם התרגלו במלחמה שהכל מותר…

אבראשה: (בלעג) כן… גם לכתוב שקרים בעתונים…

גרישה: עוד רגע עבר.

אבראשה: אתה יכול להכניס את הניירות בחזרה לכיס…

גרישה: אתה לא תחתום?

אבראשה: לא!

רחל: אבראשה!

גרישה: אפילו כשאתה יודע שאתה מפקיר את בנך למאסר?

רחל: אבראשה…

אבראשה: לא עכשיו…

רחל: הוא לא ילך לשבת בבית־הסוהר… אני לא אתן… אני בצפורניים…

אבראשה: על מה את מדברת?

רחל: אתה חייב להציל את בנך.

אבראשה: תמורת מה? לחיות בבזיון? למכור את עמיהוד? את יודעת מה את דורשת ממני – כל החיים שלנו עד היום אינם שווים פרוטה – אם…

רחל: אבראשה, אני מתחננת לפניך… אבראשה… (תופסת בחולצתו)

אבראשה: החיים אינם שווים. אין להם ערך אם זהו המחיר.

רחל: זה לא איכפת לי – תהיה כמו מר כהן, תהיה כמו גרישה, תהיה נבל… אני לא רוצה בן בבית־הכלא… תהיה כמו כולם… כמו כל האחרים… שום דבר לא איכפת לי. איזה מין אבא אתה! אני הלכתי אחריך תמיד ולא דרשתי יותר מדי מן החיים… אבל זה – לא! אינני רוצה לראות את עמיהוד בבית־הכלא. אם אתה לא תחתום, אין לי מה לעשות בבית הזה – אין לי מה לעשות יותר בבית הזה. אתה שומע, אבראשה? אין לי יותר מה לעשות בבית הזה!

אבראשה: אני לא יכול לעשות זאת… (כמעט נשבר) אני פשוט לא יכול… אני לא יכול להאמין שעמיהוד שיקר לי… הוא הבטיח שלא יתערב בענין… ואני מאמין לו…

גרישה: אבראשה, המשטרה תבוא – טוב, ילכו כצ’ורטו כל הביזנס! אל תחתום – דוּרק היית ודוּרק תשאר – אני אדבר עם לוי… (הולך לדלת) עמיהוד לא היה שם… והכל יהיה בסדר…

אבראשה: אל תאמר ללוי שום דבר – אם עמיהוד עשה זאת – ילך למשפט.

גרישה: לבית־הסוהר!

אבראשה: לבית־הסוהר!

גרישה: אתה מטורף!

       [רחל יוצאת.]

אבראשה: יתכן. אין חצי יושר, וחצי נאמנות, וחצי שקר… אם הוא עשה את זה – יקבל את התוצאות… זו לא דרך… לא שוברים את העצמות למישהו…

גרישה: אפילו אם הוא שקרן ונבל?! אפילו אם זרק אותך לכלבים, אבראשקה?

אבראשה: אפילו כך. מפליא איך אתה מגדיר את החבורה שלך… טוב. מילא. כנראה שהזדעזעת מאד – אם הסכמת לוותר על הרווחים… אבל אני לא מאמין לך שעמיהוד היה שם. אתה יכול ללכת ולהביא את המשטרה…

       [שולה ועמיהוד נכנסים.]

עמיהוד: שלום, אבא, מה הנבל הזה עושה כאן?

גרישה: הנבל הזה רצה להציל אותך מבית הסוהר.

עמיהוד: תמורת כמה כסף?

גרישה: תמורת שום דבר – תאר לעצמך!…

עמיהוד: מפליא מאד. ועכשיו – הסתלק מכאן לפני שאני מרסק לך את כל העצמות! (פונה לעבר גרישה באיום)

גרישה: אל תתחיל שוב… (יוצא)

       [אבראשה נותן לעמיהוד את העתון.]

שולה: אני סיפרתי לו הכל.

אבראשה: ואינני יודע איך זה ישפיע על אמא…

עמיהוד: מה ישפיע על אמא?

אבראשה: שישלחו אותך לבית־הסוהר.

עמיהוד: עליך זה לא ישפיע, מה? רק אמא באה בחשבון… אתה עשוי מברזל, הה?

       [רחל נכנסת.]

רחל: עמיהוד!

עמיהוד: אמא, בלי דמעות, בחייך. מה רצה כאן גרישה?

רחל: שאבראשה יחתום על ההזמנות תמורת שחרורך מבית־הסוהר.

עמיהוד: ואבא חתם?

רחל: לא, הוא לא חתם.

עמיהוד: כן, זה בדיוק מתאים לו. בשבילו הפרינציפים יותר יקרים מהבן שלו, אפילו אם ירקב בבית־הסוהר.

שולה: דחילק, עמיהוד – תפסיק כבר!

עמיהוד: אַת גם כן…

רחל: איך אתם יכולים לקבל את זה כך?

עמיהוד: איך כך?

רחל: בקלות כזאת… שום מצפוּן. שום לבטים. בן־אדם שוכב בבית־חולים. מישהו פצע אותו… יש לו אולי אשה בבית, יש לו ילדים… הוא אדם!

עמיהוד: למה לא אמרת לי זאת כאשר הלכתי לקרבות? גם שם הרגו בני אדם…

אבראשה: איזו השוואה אוילית!…

עמיהוד: אתה חושב כך – הה? “איזו השוואה אוילית!” אם מישהו תוקע לך סכין בגב, אם מישהו מרעיל לך את החיים – זה גרוע מאויב – הוא יושב לך בתוך הבית, בתוך הנשמה. משחק בבוץ, משחק ברפש – אז בשביל מה כדאי להלחם – אם כל המדינה הזאת היא בוץ ורפש ושחיתות? נו, תגיד לי! יש לך תשובה בשביל הבן שלך?

אבראשה: כל זה לא חשוב כרגע. אני רוצה לשמוע מה קרה.

עמיהוד: בכל זאת?

אבראשה: כן.

עמיהוד: בחיי שאני אוהב אותך. (בסרקזם) זה באמת איכפת לך?

אבראשה: גרישה בטוח שזיהה אותך.

עמיהוד: המשטרה תבוא ואז אספר אם גרישה בטוח לגמרי – או לא כל כך…

רחל: מדוע אתם מענים אותי? הם יאסרו אותך…

עמיהוד: ואז יהיה משפט, ואני אגלה להם את פרצופם האמיתי של גרישה וחבריו.

אבראשה: (בטפיחה על השולחן) תפסיק להתלוצץ! אני רוצה תשובה!

עמיהוד: לא תשמע אותה ממני.

אבראשה: היית שם או לא? אַל תשתוק. אני רוצה תשובה!

עמיהוד: לא ממני. עברו הימים ההם.

רחל: אתה השתגעת? איך אתה מדבר, עמיהוד, איך אתה מדבר!

עמיהוד: אבא – אתה מפריע לי! כל החברים שלי בגדוד – הם תלו את השבועון על לוח־המודעות. הם יכולים ללכת לההרג בשביל חבר, להציל אותך בקרב – אבל אם יש להם הזדמנות למרר לך את החיים בסיכות קטנות, השמצות – הם עושים את זה בתיאבון. כן, זה מה שעשו החברים שלי. ומה אתה עשית? להתחנן הלכת לפניהם… עמדת על הברכיים שלך לפני מר גחלת – זוהי הדרך, הה? העולם שלך נהרס ואתה רוצה שאני אחיה בעולם שצוחקים ממנו. אידיאליסטים מגוחכים מימי העליה השלישית…

אבראשה: האידיאליסטים המגוחכים בנו את הארץ שאתה חי בה.

עמיהוד: (בסרקזם) כן – ואת הפירות אוכלים אחרים. אתה מצחיק אותי.

אבראשה: אתה לא תעיז לדבר כך בבית הזה.

עמיהוד: לא, אני לא אעיז. אתה לא מבין שאתה מפריע לי. כשאני אעזוב את הצבא אני הולך לעשות בדיוק מה שעושים כל הפוֹמרנצים… אני לא רוצה לחיות כמוך בעולם שכבר לא קיים, שמחקו אותו…

       [נשמעת דפיקה בדלת.]

שולה: (ליד החלון) זה מפקח המשטרה!

עמיהוד: (ספק בלצון ספק ברצינות) אולי אני קופץ מבעד לחלון – ומסתלק?

רחל: מישהו צריך לפתוח את הדלת.

אבראשה: היא לא נעולה. (שוב נשמעת דפיקה) יבוא!

       [נכנס מפקח־המשטרה מאירוביץ'.]

מאירוביץ': ערב־טוב. (ניגש לאבראשה ולוחץ את ידו) אני מצטער, אבראשה.

עמיהוד: למה לך להצטער, מאירוביץ'? אתה רק עושה את עבודתך…

מאירוביץ': בכל זאת… הייתי בוחר לא להיות כאן עכשיו. אני זוכר כשהיית הולך לכיתה א' בבית־הספר העממי, עם נירה שלי… אגב, אני מתפלא שלא הסתלקת…

עמיהוד: יש פקודת־מאסר?

מאירוביץ': אני מחכה לה כאן. נסעו להביא את פקודת־המעצר.

עמיהוד: אם כך, שולה – תגישי כוס תה למר מאירוביץ'.

שולה: מה דעתכם עליו? (יוצאת למטבח) אני חושבת שיש רק לימון בשביל המשטרה…

עמיהוד: זה טוב. מאירוביץ' לא אוהב סוכר – זה משמין.

מאירוביץ': נכון. אפשר לשבת?

רחל: בבקשה. בבקשה.

       [אבראשה מגיש למאירוביץ' כיסא.]

מאירוביץ': (יושב) אתה יודע, עמיהוד, שזה מריח עם הרבה שנים בבית־הסוהר? למה עשית זאת?

עמיהוד: כשמישהו מכה אותך – מה עושים? אל תשתוק! אתה חצי אורח עכשיו. אתה חייב להיות מנומס. אז אל תשתוק – תענה!

מאירוביץ': נותנים בחזרה.

עמיהוד: וכשמישהו יורק על כל הפרצופים בארץ – איך קוראים לזה?

שולה: (בפתח המטבח) אני אגיד!

עמיהוד: נו?

שולה: שיורד גשם!

עמיהוד: אז שמע, מאירוביץ'. אני שואל – איפוא הגבול? נכון שלא צריך להסתיר דברים, אבל אי־אפשר שעתונים, מתוך כל מיני חשבונות, ימלאו את מקום החוקרים, בית־המשפט והמשטרה. לאחר שבית־המשפט יחליט – יכול כל עתון לכתוב את הפרשה. אבל בכל מיני טריקים ערמומיים מעצבים דעת־קהל – וכבר לא חשוב אם השופט מזכה אותך או לא – אתה אשם! ואתה יודע מה הציע גרישה לאבא… אתה מכיר את גרישה…

אבראשה: תפסיק, עמיהוד!

מאירוביץ': מה הציע גרישה?

עמיהוד: הוא בא להנה ואמר לאבא שאם הוא יחתום על מסמכים להזמנות…

מאירוביץ': איזה הזמנות?

עמיהוד: לחברה של סם רובין.

מאירוביץ': ההה.

עמיהוד: אז הוא ישכח שראה אותי בהתנפלות – ויעזור גם ללוי לשכוח. נכון, אבא? מה אתה שותק? גם אתה רוצה לחפות על גרישה?! תגיד אם זה נכון מה שאני אומר או שזה שקר!

אבראשה: לא, זה לא שקר.

מאירוביץ': שקר או לא שקר – לא לשם כך באתי עכשיו. מותר לי לדבר אתכם כמה רגעים בתור ידיד ולא קצין־משטרה? (שתיקה) טוב. הודיעו לי שהמטה הארצי בתל־אביב רוצה לאסור אותך. הם טוענים, לוי ופומרנץ, שאתה היית שם, בקרן הרחוב. ובכן, לומר את האמת – נזדעזעתי. אני מבין שזה לא פשוט לראות כיצד משמיצים את אבא שלך – ולנו לא צריך לספר מי הוא אבראשה – אבל להרחיק לכת עד כדי כך… ובכן, צילצלתי לבית־החולים… העורך עדיין בלי הכרה… ואם מצבו יסתבך… אני מחכה כאן לטלפון מבית־החולים… ביקשתי שיטלפנו אלי לכאן.

שולה: אני חושבת שעוד מעט נשכח מה שהוא עשה…

מאירוביץ': מי?

שולה: העורך. ונשלח לו זר־פרחים…

מאירוביץ':…ואם מצבו יסתבך – פירושו של דבר עסק־ביש, ובעיקר ששני אנשים זיהו אותך.

עמיהוד: אתה כל־כך בטוח, מאירוביץ', שהם זיהו אותי, בינינו לבין עצמנו?

מאירוביץ': היה די אור ואפשר היה לזהות.

עמיהוד: ובכן, שמע. גרישה מעונין בדבר אחד בעולם – בכסף. כסף, כסף – זה הדבר היחידי שמדבר אל לבו. אז הוא אמר לעצמו: אבראשה מתעקש. אבראשה לא מוכן לחתום על חוזים. אם אני אסבך מישהו מבני־משפחתו – אני אסבך אותו בצורה כזאת שהוא יחתום על כל מה שאומר לו… ומשום כך הוא ראה דווקא אותי! הוא זיהה גם את החברים שלי?

מאירוביץ': לא.

שולה: (לעמיהוד) תפסיק לשחק, אַתה גם־כן… אתה לא רואה איך הם מתוחים כולם? (על אבראשה ורחל)

מאירוביץ': אבל אתה איימת על גרישה ולוי שתשבור להם את העצמות – לא?

עמיהוד: זה נכון. ואלמלא אבראשה הייתי הולך לעשות את המלאכה…

מאירוביץ': מה פירוש: אלמלא?

עמיהוד: אני אגיד לך. אני קיבלתי שלושה ימי חופשה. ואתה יודע מה עשיתי? שתיתי והרגשתי רע. אני רגיל לשתות רק חלב. כל־כך שפוף היה לי על הנשמה – הכל נראה לי שחור… כל החיים קטנוּניים כל כך… נמאסתי על עצמי, בחיי! אתה לא מתאר לך איזו הרגשה היא זו… חונק לך בגרון…

מאירוביץ': העיקר, היכן היית אתמול בשעה שמונה בערב?

עמיהוד: כמו שאתה רואה אותי – בבאר־שבע.

שולה: תראה להם את הכרטיס.

עמיהוד: אולי לא תתערבי? את הכנסת את הכרטיס לארנק שלך.

שולה: לא. זה אצלך בכיס.

עמיהוד: נכון. רגע. הייתי בסרט בבאר־שבע, “אנקת־גבהים”. יופי של סרט – אבל נקרע כל רגע… (נותן את הכרטיס למאירוביץ') קח!

מאירוביץ': אז איך זה שהם ראו אותך?

עמיהוד: אולי עם משקפת – עד באר־שבע.

מאירוביץ': יש לך עדים?

עמיהוד: ראשית היינו ארבעה חֶבֶרה מהצנחנים ביחד. שנית, הסדרן בקולנוע התרגז כשגילגלנו בקבוקי מיץ־פז על הרצפה, וכמעט מעכנו לו את הפרצוף – לסדרן כלומר. הם לא יכלו לראות אותי – מפני שפשוט לא הייתי שם… ולומר לך את האמת – שנורא חבל לי… אבל חברה טובים אחרים עשו מה שאני רציתי לעשות – ואילו לא היה לי אבא כמו הידיד שלך, אבראשקה – אני בטח הייתי שם, בסימטה.

רחל: אני באמת שמחה, עמיהוד.

       [נכנס איסצ’קה.]

מאירוביץ': אתה טוען שגרישה פשוט טעה?

עמיהוד: אני טוען שאם הטעות עלוּלה להכניס כסף – אז גרישה אוהב לפעמים לטעות. אלא שהיה לו עסק עם אבראשקה – ואבראשקה היה מוכן לשלוח את הבן “יוּחיד” שלו לבית־הסוהר בגלל כמה וכמה פרינציפים מימי העליה השלישית. אתה עוד לא מכיר את כל “הקרימצ’קים”, מאירוביץ'!

שולה: בפעם הבאה תבחר לך אבא אחר.

עמיהוד: זהו בדיוק מה שחשבתי.

       [נכנס שוטר בלווית גרישה ולוי. לוי חבוש בזרועו.]

שוטר: אדוני, הנה פקודת המעצר. הבאתי את העדים.

עמיהוד: אל תתפרץ, אבא. תציע להם לשבת. לפני שאלך לבית־הסוהר אני מוכרח להסביר לאדונים הללו כמה דברים ראשוניים…

מאירוביץ': בבקשה לשבת, מר…

לוי: תודה.

       [גרישה נשען לקיר.]

מאירוביץ': מר פומרנץ, אתה בטוח שראית את עמיהוד קוֹרן בסימטה ליד המערכת? (שתיקה) אני מזהיר אותך, מר פומרנץ – אני רשמתי עדוּת מפיך! בעדוּת טענת שראית את עמיהוד בחברת עוד שלושה או ארבעה אנשים יורדים מג’יפ ומתנפלים על עורך השבועון ומר לוי…

עמיהוד: הבט אלי. אני הייתי שם?

אבראשה: גרישה, אל תשפיל עיניים עכשיו. כשמתחילים לשקר – אין כל גבול לשקר! אמת יש רק אחת, גרישה – אם עמיהוד היה שם, תגיד את האמת. אם עמיהוד לא עשה מעשה שפלוּת זה – אז תפתח את פיך ותאמר, תאמר בקול רם… לא בלחישה… שישמעו… לא בחושך…

עמיהוד: נו, נשמע אותך!

גרישה: אני לא זוכר. ברגע הראשון היה נדמה לי… אבל, עכשיו, כנראה שטעיתי… הבחור ההוא היה דומה לך… אבל קצת יותר נמוך… זה היה בחושך…

מאירוביץ': מר לוי!

לוי: אני לא יודע.

מאירוביץ': מה זאת אומרת אתה לא יודע? העדת שראית בבירור את עמיהוד קורן מנחית מהלוּמה במוט או במקל על ראשו של העורך – לא?

לוי: תשאלו את מר פומרנץ!

מאירוביץ': זה יעלה לך ביוקר, מר לוי.

לוי: מה אתה רוצה ממני? הייתי המוּם… הם התנפלו פתאום. יצאנו מאור לחושך, לרחוב – ופה מכוֹת. לא ידעתי אפילו מאיפוא הופיעו – ואז גרישה אמר לי: “אני חושב שזה היה עמיהוד וה’בָנדָה' שלו”… אז כשגרישה אמר את זה – היה נדמה לי כאילו באמת ראיתי אותו… ועכשיו הוא אומר…

עמיהוד: מה הוא אומר?

לוי: אני לא בטוח, אני לא מוכן להשבע… בן־אדם יכול גם לטעות. בן־אדם הוא בסך הכל…

מאירוביץ': (לשוטר) אתה יכול לבטל את פקודת־המעצר.

שוטר: כן, אדוני. (יוצא)

מאירוביץ': הענין עוד לא נסתיים, אבראַשקה. נצטרך לחקור בקשר לאַליבּי של עמיהוד – אבל נראה לי שהוא בסדר…

שולה: תמיד.

לוי: אני יכול ללכת עכשיו?

מאירוביץ': תחכה לי בתחנת־המשטרה, מר לוי. יתכן שכמה עתונאים יהיו מעונינים לשמוע את הסיפור שלך… (בלעג סמוי) פומרנץ!

       [גרישה נשען אל הקיר בגבו לקהל. לוי נשאר קופא על עמדו.]

איסצ’קה: אך, דוּרק, דוּרק… בשביל מה אתה עושה כל־כך הרבה כסף – אם שכחת איך שרים “שחקי שחקי”? אך… פעם היו לך פנים צוחקים… ועכשיו אתה הולך לרמוֹת אבראשקה… החבר הכי טוב שלך… אבראשקה שאוהב אותך, שיושב בבית־האסורים בשבילך ובשביל ג’ניה…

       [גרישה ניתן מן הקיר, יושב אל השולחן ומיבב. אבראשה ניגש אליו.]

אבראשה: איזה חלומות היו לי… נסעתי בג’יפ שלי, שטחים עצומים – כל הנגב – אנשים יבואו באניות – ואני אבנה להם גג על הראש. לי, אבראשה, לא הכינו אפילו אוהל… ואני בונה להם בתים… עשרת אלפים בנינים… זה הרגשה… כמו תינוק שנולד… כמו… אבל משהו הלך לאיבוד בתוך הלב שלי, שאני רואה פתאום את הארץ הזאת לא דרך העיניים והלב אלא דרך נייר עתונים…

גרישה: (בבכי) אני אספר לסם את האמת, אבראשה… אינני יודע… אתה מוכרח… (לסלוח…)

אבראשה: די, די, גרישה, אין צורך לבכות. אף אחד מאתנו איננו מלאך. די גרישה! (מלטף את שער ראשו של גרישה).

מסך