הקדמה למהדורה הראשונה    🔗

הספר הניתן בזה לפני הקורא, כתיבתו נמשכה כמעט כימי היישוב החדש בארצנו; תחילתו בשנת 1891, עם עלייתו של ד"ר הלל יפה ארצה, וסיומו בשנים האחרונות לחייו.

זכות גדולה עמדה לו לד"ר יפה, שהיה בהיר עיניים וצופה למרחוק; אמונה גדולה באדם ורגש אחריות עצמית היו ממידותיו העיקריות, ומימי בחרותו היה נותן לעצמו חשבון הנפש מכל פעולותיו. חייו לא היו שרשרת של עובדות מקריות, אלא שורה של פעולות שמאחוריהן עמדו רצון ברור וכוונה מחושבת, שלא נתערפלו ולא נסתחפו על־ידי המקרה העיוור. מעולם לא הפכו האמצעים בידיו למטרה, כפי שיקרה לעיתים כל כך קרובות אצל “אנשי המעשה”, מתוך קוצר רוח להגשים חפצם. ואם קרה המקרה וסטה מן הקו שנטה לעצמו, מיד היה מתעורר מצפונו ולא נתן לו מנוח, עד שכיוון שוב לבו לאותה המטרה ששם לפניו.

הוא היה מרבה לכתוב מכתבים לבני משפחתו, לידידים וגם לאנשים זרים, ובמכתבים האלה נתן דין וחשבון מכל אשר עשה ומכל אשר ראה בסביבתו. ומתוך שהיה מכיר את ערכם של המכתבים האלה, סידר לו ספרי העתקה של נייר דק, והיה נוהג להעתיק מכתביו לתוכם בטרם הישלחם. כך נשתמרו חמישה־עשר כרכים של מכתבים, שנכתבו משנת 1894 עד שנת 1922. מכתבים בודדים מלפני תחילתם של ספרי ההעתקה ולאחריהם נאספו וכונסו גם הם.

ועוד זכות גדולה עמדה לו לד"ר יפה, שהיה עומד באמצע היישוב המתהווה, ונימים דקות יוצאות ממנו לכל המקומות שביישוב כי רופא היה האיש וידע נפש כל אדם שנפגש בו ולבו היה ער לכל הד קל שיש בו משום “פעמי המשיח”, ומגילות מכתביו הן כאותו גליון של הסייסמוגרף הרגיש, שכל רעידת אדמה קלה שבקלה אתה מוצא את רישומה בו.

כשעמדנו להוציא לאור את מכתביו וזכרונותיו, היתה דעתנו בראשיתה נתונה להעלות זכרונו בלב ידידיו ומכיריו ולשים לו יד בכל מקום בארץ, שבו השאיר את עקבותיו הברוכים: בהר, בגיא, בעמק ובביצה. עמדנו להיאבק עם שר השכחה, הנורא עוד יותר משר המוות, ולהאריך את זכרונו היקר לנו, כי לא נגררנו אחר תקוות שווא, להאמין כי מן הציבור יעמדו לגאול את זכרונו. עוד חי בלבנו מאמרו על “הגיבורים בצל”, העמלים וממלאים את יעודם רשמם אובד בנשיה. אולם עם המגע הראשון בכתביו נגולה לפנינו פרשת “גאולת עם” בכל יפעתה ובריבוי צבעיה, כאשר לא ידענוה.

ועל כן לא יהיה הספר הזה אך מצבת זכרון לאדם יקר שהלך לעולמו, כי אם מגילת חיים סוערת של אדם תוסס וחי, המעורה בדור גואל ונגאל על אורותיו וצלליו, על שעות עלייתו ועל שעות ירידתו.

בספר הזה פזורים פה ושם שמות בלתי ידועים של אנשים שהשעה העלתה אותם למדרגת גדלות, או שנפלו במערכה בלא יודעים ורק הרופא ידע בצאתם – גיבורים בצל, אשר זכרם נשכח; ויהיה הספר הזה מעלה זכרונם לפני היישוב שכך היה רצונו של המחבר.

הספר נערך בתקופה קשה. ימי עריכתו בימי “המאורעות”, וסיומו עם הופעת ספר הקלון של ממשלת המאנדאט. עריכת הספר היתה לנחמה גדולה למטפלים בו. ועם השדות הבוערים ונאקת גיבורינו הנופלים לילה לילה ויום יום, שטפו סיפורי הזכרונות, ונרשמו מעשים נועזים ותוכניות עוד יותר נועזות. עברו דמויות של אנשים נפלאים, אשר חיו על אמונתם ועל גבורתם הטהורה, ועל כן לא חתו מכול. ונפלא מכול הוא, שכל זה היה במציאות. ומאליו מתעורר הביטחון, כי אנשים כאלה עוד יקומו לנו.

דופק החיים של עם מתהווה פועם בכל המעשה הזה, והוא הולך וגובר הלוך ועלה, עד היותו להלמות פטישים אדירה, אשר רעש האויב המתנכל ולחש הפתנים של מיניסטרים נוטרי־קנאה כאין וכאפס בפניה.

בספר שלושה חלקים:

(א) פרקי זכרונות, והם נכתבו עברית על־ידי המחבר בשנים 1934/35 ונערכו בשעתם על־ידי מר א. דרויאנוב ז“ל ונדפסו ב”מימים ראשונים", כרך ב' (1935);

(ב) מכתבים שנבחרו מתוך מכתביו הרבים, רובם כתובים רוסית וצרפתית ומיעוטם עברית;

(ג) יומן, שהחל בכתיבתו במארס 1917. היומן נכתב צרפתית.

בתרגום ובבחירת החומר טיפלה ד"ר שרה בן־עמי־סולודר וגב' ה' יפה. בעריכת החומר טיפלו הסופרים א. ראובני, מ. אזרחי ומר רזיאל סולודר. הסופר י. ח. רבניצקי עבר על הספר והגיה אותו באחרונה. תודתנו נתונה לכל המשתתפים בעבודה זו, וביחוד לסופר י. ח. רבניצקי, שלא חסך עמל מנפשו בהגהת הכתיב והסגנון.

זכרון יעקב, סיון תרצ"ט

 

הקדמה למהדורה השניה    🔗

מאז יצאה המהדורה הראשונה של הספר לאור חלו שינויים כבירים בחיי עמנו ובחיי היישוב בארץ. חזותו הקשה של ד"ר הלל יפה במכתבו אלי מיום 12 בספטמבר 1935, זמן קצר לפני פטירתו, כי מלחמה איומה עומדת לפרוץ, נתקיימה. הוא פחד מהתעוררות החיה שבאדם. חרדתו לא היתה לשווא. מרחץ הדמים עלה על כל המשוער. ויותר מכול נפגע עמנו, שפריצי חיות השמידו חלק נכבד ממנו. היישוב היהודי בארץ נאבק ונחלץ לעזרת העם בתפוצות. רבים משרידי חרב וכבשן מצאו חוף מבטחים בארץ.

היישוב בארץ, שצמח וגדל תודות למאמצים של החלוצים הראשונים, אנשי דור המעפילים, קם והגשים את שאיפתם של דורות: מדינת ישראל קמה. היישוב בארץ, חלוץ העם כולו, קם ויישר את גבו, תפס את מקומו במשפחת העמים ונעשה אדון לגורלו במדינתו. לא עוד איסורים על עליית יהודים לארץ, לא עוד הגבלות ודיכוי על־ידי ממשלת הסולטן או ממשלת המאנדאט. הקמת המדינה, פיתוחה וההגנה עליה, הם המאורע ההיסטורי הגדול ביותר מיום חורבן הבית השני.

כאשר אנו עסוקים כעת במדינתנו בפיתוח החקלאות והתעשיה, בטיפוח התרבות העברית והמדע ובהרחבת מערכת ההגנה, עלינו לשים לב לדרך שבה הגענו עד הלום. ידעו נא חקלאים ותעשיינים, פועלים ומורים, רופאים ומהנדסים, צעירים וותיקים, בפני איזה קשיים עמדו סוללי הדרך ואיך התגברו על המכשולים.

הספר “דור מעפילים”, שכונסו בו פרקי זכרונות, יומנים, מאמרים אחדים ומכתבים של ד“ר הלל יפה ז”ל, שהיה לא רק רופא ומדען אלא גם פעיל בצורכי הציבור, משמש מקור נאמן לכל המתעניין בהתפתחותו של היישוב. המהדורה הראשונה של הספר אזלה מהר מהשוק. לבקשת מוקירי זכרו של המחבר החלטנו להוציא את המהדורה החדשה. מר אברהם הרצפלד נחלץ לעזור להוצאת מהדורה זו, ותודת בני המשפחה נתונה לו על כך. סייעו גם המוסדות של פיק“א, ועל כך אנו אסירי תודה להם. הספר מופיע בהוצאת “הספריה הציונית” של ההנהלה הציונית, ואנו מודים גם לה על השתתפותה ועל הצורה הנאה בה היא מוציאה. לארכיון הציוני המרכזי ולבית־הספרים הלאומי בירושלים אנו מביעים את תודתנו על שאפשרו לעורך להשתמש באוספיהם ועל־ידי כך להוסיף בספר תעודות חשובות. ואחרון אחרון יעמוד על הברכה הד”ר ישראל קלויזנר שערך את הספר מחדש, קיצר והוסיף, העיר והסביר.

ד"ר ירמיהו יפה

רחובות, חשון תשל"א

 

תולדות חייו מאת ד"ר נ. שימקין    🔗

הלל יפה נולד ביום שני של חול המועד סוכות תרכ"ה (1864) בכפר קטן, בריסטובקה, פלך יקאטרינוסלאב, לאביו ירמיהו ולאמו דובה. האב היה יהודי תורני, משכיל חופשי בדעותיו, מיוצאי ליטא, ועסק במסחר. הלל היה בן יחיד להוריו והיו לו ארבע אחיות. חינוכם של הילדים היה נתון בעיקר בידי האם, כי האב נמצא רוב זמנו בנסיעות, והיא ידעה לתת לילדיה בשחר ילדותם חינוך טוב ומושלם. ההורים היו רחוקים מעושר, אך לא חסכו עמל מנפשם, כדי לתת לילדיהם השכלה מקפת.

שנות הבחרות של הלל עברו בתקופת התנועה האידיאליסטית והמהפכנית ברוסיה, הידועה בשם “רצון העם”. תנועה זו, שסיסמתה היתה “חופש וקרקע לעם”, התבטאה בעזרה לאיכר הרוסי המשועבד.

לאחר זמן נשלח הלל עם אחיותיו להתחנך בגימנסיה בעיר ברדיאנסק, לחוף הים האזובי. שם נפגש עם חברו הגדול ממנו בשנים, מרדכי רבינוביץ, מי שהיה אחר כך הסופר הידוע “בן־עמי” ובעלה של אחותו הבכירה.

השיחות הנלהבות של “בן־עמי” על דבר התחיה הלאומית של העם העברי, שהוא יותר עני ומחוסר־הגנה מאשר האיכר הרוסי המשועבד, עשו רושם חזק על יפה, כפי עדות עצמו. בהשפעת בן־עמי התפתח בנשמתו הרומאנטית של יפה הצעיר האידיאל של עבודה לטובת עמו, קרקע וחופש לעם העברי. את האידיאל הזה נשא בקרבו כל חייו והשתדל להגשים אותו. בתור רופא קיבל על עצמו את כל ציווייו הטובים של המנהיג הרוחני של מעמד הרופאים ברוסיה באותו הזמן, פרופ' ו. ו. מנאסין, שלימד כי “הרופא הנהו עובד העם, המרפא לא רק את גופו כי אם גם את נשמתו”.

לאחר שגמר את לימודיו בגימנסיה, שבה הצטיין בעיקר במקצועות המאתמאטיים עבר לז’ניבה, מקום מושבו של בן־עמי, ונכנס ללמוד באוניברסיטה. בתחילה התמסר למדעי הטבע, ורק לאחר שנה החליט ללמוד את מקצוע הרפואה. כאן נפגש עם הגולים־הרבולוציונרים הרוסים פלכאנוב, אכסלרוד, וויירה זאסוליץ. חבר קרוב היה לו, חווקין, מי שרכש לו אחר כך שם עולם, בגלותו את הנסיוב נגד החולירע.עוד על ספסל הסטודנטים התכונן לפעולה רפואית בארץ־ישראל. לכשרו­נותיו המזהירים ולחריצותו שמו לב הפרופיסורים עוד בשנים הראשונות ללימודיו. הפיסיולוג הנודע בז’ניבה פרופ' שיף השתדל לפני הרקטור בדבר מינוי הסטודנט יפה כאסיסטנט בתשלום לפיסיולוגיה. אולם השאיפה לארץ־ישראל הכריחה אותו להסתלק מהקאריירה המדעית שנפתחה לפניו. הוא עזב את מקומו והתחיל ללמוד באופן מעשי ועיוני את תורת הרפואה. הוא שם לב במיוחד ללימוד מחלות העיניים, הנפוצות בארץ ישראל. בשנת 1889 הגיש בז’ניבה דיסרטאציה לתואר ד"ר לרפואה, והחיבור הזה (Action unipolaire des courants electriques) זכה לפרס אוניברסיטאי. באותה שנה מת עליו אביו ברוסיה.

אחרי זה נסע הדוקטור הצעיר לפריז לשם השתלמות במחלות עיניים ועבד בקליניקות של אבות האופתאלמולוגיה: פנס, גלינזובסקי ולנדולט. האחרון שם לב במיוחד לרופא־העיניים הצעיר ד"ר יפה ומינה אותו לעוזר לו. בעבודה זו עבד חצי שנה.

בחורף 1890 עמד ד"ר יפה בבחינות רופא בפאקולטה לרפואה במוסקבה. משם נסע הביתה לסימפרופול, לשבת זמן מה עם משפחתו לפני עלותו לארץ־ישראל. הוא עבד בבית־החולים הסימפרופולי והדפיס את עבודותיו הראשונות במחלות עיניים.

בימים ההם קיבל מרופא העיניים ברוסיה פרופ' הירשמן הזמנה לבוא אליו להמשיך בעבודותיו המדעיות. אבל ד"ר יפה עזב במאי 1891 את רוסיה ונסע לארץ־ישראל. בדרכו התעכב בקושטא ועמד בקלות בבחינות הממשל­תיות, לשם קבלת תואר רופא מטעם הממשלה התורכית. ביולי אותה שנה הגיע הרופא בן העשרים ושבע לחוף יפו, לחיות במולדתו ולעבוד לטובת עמו עד סוף חייו.

אם נרצה לתאר במפורט את ארבעים וחמש שנות פעולתו של ד"ר יפה בארץ־ישראל, נצטרך לתאר חמישים שנים של דברי־ימי ארץ־ישראל העברית, שבתחייתה לקח חלק פעיל. אנו נציין בקצרה את התקופות העיקריות שעברו על הרופא, שלא סר מן האידיאלים הנשגבים של בחרותו.

התקופה הראשונה מקיפה את השנים 1895–1891. לאחר חודשיים של עבודה בחיפה כרופא פרטי הזמינה הקהילה האשכנזית בטבריה את ד“ר יפה לעבודה. למרות המרחק שהיה, לפי חינוכו והשכלתו, בינו ובין האנשים שאתם צריך היה לעבוד, הוא נעשה לרופא המקובל והאהוב ביותר ביישוב העברי והערבי של כל מחוז טבריה. כאן הכיר ד”ר יפה לראשונה באופן מעשי את המחלות המקומיות של ארץ־ישראל, את הקדחת והגרענת. לאחר שנתיים הזמינה המושבה זכרון־יעקב את ד“ר יפה להיות רופא המושבה. בשמחה קיבל הוא את ההזמנה הזאת, הואיל והיא התאימה לשאיפתו לעבוד בקרב היישוב החקלאי. גם במושבה הזאת, כמו בטבריה, נפגש באותן המחלות, ובא לידי מסקנה, כי בלי הסתדרויות ציבוריות ואמצעים כספיים מספיקים אי־אפשר יהיה להילחם בקדחת ובגרענת. עבודתו בלי ליאות כרופא פנימי וכרופא עיניים רכשו את לב כל התושבים. תהילתו היתה הולכת לפניו, אולם העובד הציבורי שבו חיפש פעולה ציבורית יותר רחבה, ובשנת 1895 קיבל ד”ר יפה את הזמנת חובבי־ציון, להיות בא־כוחם בארץ־ישראל ועבר ליפו.

התקופה הזאת נמשכת מ־1895 עד 1905, והיא התקופה המפוארת ביותר בעבודת היצירה של רופא הגוף והנפש. הוא משיג אמצעים מאת הבארון רוטשילד לייבוש הביצות בחדרה, נוטע יערות עצי־אוקליפטוס, שרחש עליהם לוחש וילחש תמיד את זכרון תהילתו.

בשנת 1898 נשא ד"ר הלל יפה לאשה את רבקה גליקשטיין, והיא היתה לו חברה נאמנה ועזר כנגדו בחייו המלאים מאמצים בלתי־פוסקים.

תושבי חדרה, חסרי־האונים מחמת קדחת המאלאריה הבלתי־פוסקת וקדחת שחור־השתן, מתכוננים לברוח מהמוות האיום המקנן שם, אולם ד"ר יפה עובר לגור בחדרה עם אשתו הצעירה ובנם הקטן, כדי לעודד את התושבים. הוא מעודד את הנופלים ברוחם, מרפא את החולים ומתחיל באופן שיטתי ותכניתי בחיניזאציה של התושבים, מכניס אמצעים פרופילאקטיים פרטיים, לומד ואוסף חומר מדעי על קדחת שחור־השתן ומציל את חדרה מחורבן. ביום יובל השבעים שלו בא הדור השני של החדרתיים רחבי הכתפיים להודות למצילם ולומר לו, כי על חייהם ובריאותם הם חייבים תודה בראש ובראשונה לו.

בשנת 1900 מרצה ד“ר יפה בוועידה הבין־לאומית בפאריס על הנושא: לחקירת קדחת שחור־השתן. ההרצאה הזאת מעמידה מיד את המחבר בין האישים הראשיים החוקרים את המחלה הזאת. במשך התקופה השניה הזאת מגיעה לשיאה עבודתו הציבורית־הציונית של ד”ר יפה.

בשנת 1896 הוא מקים מחדש את המושבה קסטינה (באר־טוביה) שכמעט התפוררה. הוא אחד ממייסדי ההסתדרות הארץ־ישראלית הראשונה ונבחר ליושב־ראש הראשון שלה, משתתף ביסוד הגימנאסיה “הרצליה”, ובאותו זמן הוא גם מנהל את בית־החולים היהודי של יפו.

בשנת 1903 הוא משתתף כרופא במשלחת החקירה לוואדי אל־עריש, שנשלחה על־ידי הרצל. בתקופת אוגאנדה הוא עומד בראש ציוני־ציון ומשתתף בוועידה המוקדמת שלהם בפרייבורג. פעולותיו בהסתדרות הציונית קיבלו את הערכתן בקבלת הפנים הנלהבת, שנערכה לו כמארגנו ורופאו של היישוב היהודי בארץ־ישראל. ד"ר יפה, העניו תמיד, ענה למחיאות הכפיים הרועשות: “קבלת הפנים הסוערת הזאת איני מייחס לי, כי אם לאותה ארץ ששלחה אותי בתור ציר”. צירי ועידת פרייבורג ענו לו במחיאות כפיים ממושכות, כדי להדגיש שהברכות היו מכוונות גם אליו.

התקופה השלישית, משנת 1907 עד 1919, עוברת עליו בזכרון־יעקב. בתקציב קטן, שהוקצב על־ידי הבארון, פותח ד“ר יפה בזכרון־יעקב בית־חולים, הנעשה תיכף מרכז רפואי לצפון הארץ. הרופאים באים ללמוד תחת הנהלתו של ד”ר יפה. תלמידיו ותלמידותיו העובדים כיום בארץ נזכרים באהבה בשנות עבודתם עם הרופא אוהב־האדם. הוא מארגן קורסים לחובשים וחובשות, מארגן את קופת־החולים הראשונה בארץ, נלחם בקדחת ביסוד־המעלה ובמשמר־הירדן, מסדר שם שיטת כרטיסים בשביל כל היישוב במקומות ההם ועושה חיניזאציה מלאה.

למרות בריאותו שנתרופפה, רוכב הוא לעתים קרובות, בחורף ובקיץ, בגשם ובחום, על סוס או חמור או נוסע בדיליז’אנס, ונענה תמיד לקריאה הראשונה של פועל ואיכר, לעזור להם בצרתם ולתת להם את העזרה הרפואית ולנחמם בדברי־עידוד. באמצעי התחבורה של עכשיו נראה הדבר קל ביותר, אולם אז לא היה הדבר קל כלל, כשהיה צריך לנסוע שניים־שלושה ימים מזכרון ליבנאל או ליסוד־המעלה, ולפעמים היתה הדרך בחזקת סכנת נפשות. בתקופה זו הוא מפרסם עשר עבודות מדעיות על המלחמה במאלאריה, בגרענת ובעיקר בקדחת שחור־השתן.

התקופה של מלחמת העולם הראשונה היא פרק גבורה בחיי ד"ר יפה. הוא מטפל במהגרים של גירוש יפו ומושבות הדרום, הזורמים לזכרון־יעקב ולחדרה, ולא רק כרופא אלא גם כמארגן. עם התגלות קבוצת הריגול בזכרון־יעקב הוא נעשה, עקב תפקידו כרופא, עד־ראייה עיקרי לטראגדיה האיומה של מות שרה אהרונסון ועינוייה ועינויי אביה וחבריה; המאורעות האלה ומוראות הגירוש השאירו רושם בלתי־נמחה בלבו הרגיש, שגם שמחת הגאולה עם כיבוש הארץ בידי האנגלים לא יכלו להשכיחו כליל.

בשנת 1918 עובר ד"ר יפה יחד עם הוועדה הרפואית של ועד הצירים, בהתלהבות של צעיר, בכל הארץ ומסדר סטאטיסטיקה של חולי הגרענת והמאלאריה, ומכין תוכניות למלחמה באותן המחלות. הוא שמח להופעת אותם הכוחות הציבוריים הנכונים להמשיך את עבודת ההבראה של הארץ, עבודה שהוא מסר לה עשרים ושבע משנות חייו.

אולם למרות התחלתה של תקופה חדשה ופוריה בשביל היישוב, אינו יכול להסתגל לאותה פזיזות ושטחיות, שבה נעשית פעולת הבניין, ואינו תופש כל עמדה רשמית ביישוב הנבנה.

התקופה האחרונה בפעולות ד"ר יפה עוברת בחיפה ונמשכת משנת 1919 עד יום מותו. תקופה זאת מצטיינת בעבודה מדעית מאומצת. במשך הזמן הזה הוא מפרסם עשרים וחמש עבודות מדעיות, מהן אחת־עשרה המוקדשות לשאלת המלחמה במאלאריה וריפויה. עבודתו האחרונה על אותו הנושא נדפסה בספטמבר ב־1934 Revue de medecine et d’hygiene tropical. הוא השתתף כחבר בוועדה הרפואית הממשלתית במשך שנים אחדות.

מלבד עבודותיו המודפסות היה ד"ר יפה גם מרצה באסיפות של רופאי חיפה הרצאות מדעיות והיה מוריש לחברים את נסיונו הקליני המרובה. עבודתו הציבורית בחיפה התבטאה בהשתתפות פעילה בכל המוסדות התר­בותיים והציבוריים בחיפה, שעל־ פי רוב היה הוא אחד ממייסדיהם.

הוא מילא באמונה את כל היעודים של הרופא, וכשמו כן היה: חייו היו יפים וגם על קבלתו את המוות היה נסוך יופי מיוחד. בבת־צחוק טובה על שפתיו אמר: “אני רואה כי סופי הגיע, ואני מקבלו בלי מורא ופחד”. אלו היו דבריו האחרונים ששמעתי ממנו שלושה ימים לפני מותו.

הוא נפטר ביום כ“ג טבת התרצ”ו. בצוואתו ביקש לקברו בזכרון־יעקב. אחרי ארונו הלכו ידידיו. כל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה שלחו את באי־כוחם, לחלוק למנוח את הכבוד האחרון. על־יד הקבר הפתוח הספידוהו באותם הנאומים שנאמו לכבוד יובל השבעים… אולם הפעם היו הנאומים חדורים דמעות־צער ויגון־פרידה.

כאשר נתמלא הקבר עפר, ניגש איכר־זקן והניח על הקבר זר של פרחי־שדה. בזה הביע את תודתו לד"ר יפה, שהצילו מעיוורון.

ד"ר נ. י. שימקין

חיפה, סיון תרצ"ט

 

עבודותיו המדעיות של ד"ר הלל יפה    🔗

.Action unipolaire des courants électriques, these inaug. Genève 1889.1

.Echinococcus orbitae, Mediz. Obosrenje 1891.2

.Cas de conjonctivite croupeuse Mediz. Obosrenje 1891.3

Résultats d’une série d’inject. de suc. testic. d’après Brown Sequard Soc. de Méd. de Simferopol 1891.4

1. Палестина въ санитарно медиц. отнош. изд. “Палест.” Петербургь, 1902, пер. на немец. и польск. яз

. 6 השמירה מפני הקדחת, 1910, קונטרס.

1. שמירת הבריאות לפועלים בא"י, הוצאת ההנהלה הציונית 1911.

2. שמירת הבריאות בא"י, הוצאת לעם 1911.

.Essai de quinisat. préventive Rev. d’Hyg. et Méd. trop. 1912.9

.Traitem. prévent. des Fièvres hémoglobin. Ibid. 1913.10

A propos de la F. hémogl. en Palest. Bullet. de la Soc. de Pathol. Exot. 1914.11. Exot.

.Trait. de Cachexies pal. Ibid.12

.Campagne antipal. en Galilée, Revue de Mèd. et d’Hyg. trop. 1914.13

Quelques notices sur l’état sanit. en Palest. Revue d’Hyg. et de Med. trop. 1920, No. 3.14

.Inject, intravein, de collobiase de quinine, Ibid No. 4.15

Projet de Campagne antipal. en Palest. Revue Internat. d. hygièn. publ. (Soc. de la Croix Rouge 1921, No. 5).16

1. המלחמה נגד הגרענת בעזרת חובשים ממחלקת הגרענת ממשרד הבריאות של נתן שטראוס, תרע"ו.

Communic. au XI Congrès Intern. de médecine à Paris, 1900. Contribut. & l’étude des F. homoglobin.18

1. תוצאות הנסיון של ארגון הרפואה בארץ־ישראל במשך עשר השנים האחרונות (ועדת ההסתדרות הרפואית 1927– IV/ 11־12).

2. לשאלת החולים במאלאריה כרונית, “בריאות העובד”, ה’תרפ"ד חוברת א'.

3. לשאלת הפרופילאקסיה הכינית, “הרפואה”, חשון ה’תרפ"ז.

4. הצעה בדבר משלחת אנטימלרית בארץ־ישראל, “הרפואה”, חשון ה’תרפ"ז.

5. הר הכרמל וסביבותיו בתור מקום מרפא והבראה. קובץ “מקומות מרפא בארץ־ישראל”, ה’תרפ"ח.

Impress. du Congrès Intern. d’Hyg. Revue de Méd. et d’Hyg. trop. 1929 .24

.De la F. hemoglob. en Pales. Revue de Méd. et Hyg. trop. 1929 No. 4.25

1. חג היובל לשנת החמש־עשרה של מכון פסטיר בארץ־ישראל, גליון של מכון פסטיר, ניסן ה’תרפ"ט.

2. המגפה האחרונה של.Poliomyel ant. ac בחיפה, גליון של מכון פסטיר, ניסן ה’תרצ"ה.

.Amibiase en Palestine. Rev. de Méd. et d’Hyg. trop. 1930 No. 4.28

Le Paludisme en Palestine, Revue prat. des mal. des pays chauds, 1930. No. 4.29

Echinoc. du foie guéri après une ponction explor. Revue de Méd. et. d’Hyg. trop. 1931. No. 6 30

1. פרופ' דולז’נסקי, “הרפואה”, ה’תרפ"ח חוב' 1.

Le I^er Congres Internat. d’Hyg. de la Méditer. Folia Médic. Internat. 1933, etc..32

Contribution à l’étude de la fièvre exanthématique. Rev. de Méd. et d’Hyg. trop., 1933, No. 2.33

.Fièvre à Papataci Ibid.34

.Contribution à l’étude du traitement moderne du Paludisme. Ibid.35

1. חיפה, הר הכרמל וסביבותיהם בתור מקומות למרפא והבראה. “הרפואה”, תרצ"ו חוברת ב'.

2. המאלאריה והילד. “הרפואה”, תרצ"ז חוברת א'.

 

פרקי זכרונות    🔗

ימי הראשונים בארץ    🔗

א

יולי 1891

אוניה רוסית, מחלקה שלישית. כארבע מאות יהודים באוניה, כולם עולים לארץ־ישראל, וגם אני בתוכם.

בקושטא כבר שמעתי כמה קשה לעבור על גזירת הממשלה, שגזרה על כניסת יהודים לארץ. נתכבדתי בשיחה עם שר המשטרה, והוא אמר לי: “הוד מלכותו השולטן מסכים ברוב חסדו, שנרדפי ישראל יעלו מארצותיהם לאיזו מדינה שהיא בתורכיה, וממשלת הוד־מלכותו מוכנה גם לתת להם קרקעות חינם, אבל הממשלה אינה רוצה בעליית היהודים לפלשתינה. ושני טעמים בדבר: ראשית, היא חוששת פן תיווצר על־ידי עליה זו שאלה ארמנית חדשה; ושנית, כל־זמן שחוקי־הקפיטולציה קיימים בתורכיה והמהגרים הזרים נמצאים תחת חסות הקונסולים של ארצותיהם, אין תורכיה יכולה להתיר עליה גדולה למדינותיה, משום שהתערבותם של הקונסולים עלולה לגרום אי־נעימות וסכסוכים, ובפרט בפלשתינה, שעיני כל הממשלות אליה”.– הנה כי כן ידעתי, וגם כל חברי לאוניה ידעו, מה רבים וקשים הם המכשולים הנתונים לפני העולים היהודים; ידענו שקבלת ויזה לארץ היא מן הנמנעות, מלבד במקרים יוצאים מן הכלל, ובכל־זאת נסענו. מן השמים ירחמו!

הנסיעה באוניה היתה מעניינת. עם כל הצפיפות, אי־הנקיון וחוסר־הסדר, היתה רוח של אחווה וידידות שרויה על כל הנוסעים. היו חולים אחדים, לרבים מן הנוסעים שחסרו צורכי־אוכל במידה מספקת, ונעים היה לראות, כיצד נענה כל איש לצורכי חברו; ביחוד הגברת הצעירה מרת לוין־אפשטיין מווארשה, הנוסעת אל אחיה, המנהל של המושבה החדשה “מנוחה ונחלה” (רחובות). כל היום, מן הבוקר עד הערב, לא ינוחו רגליה וידיה עסוקות. פה היא מחלקת אוכל ושם היא מפייסת תינוק בוכה ומחליפה את כותנתו, פה היא קוראה לרופא ומשקה את החולה תרופה, ושם היא משקיטה את הילדים ומעודדת את האמהות, ואת הכול היא עושה בחיבה ובמסירות־לב.

עוד האנדרלמוסיה של נסיעה בעצם תוקפה, והאוניה כבר הגיעה לחוף יפו. לפנינו משתרעת העיר עם בתיה המרובעים, המתנשאים ועולים משפת־הים עד לראש־הגבעה. יפה היא יפו בשעת־בוקר זו. והים זועף וסוער. וסירות עולות ויורדות, שטות ומתקרבות אל אוניתנו, וצעקת החותרים ננערות לתוך המיית הים ושאון זעפו. עוד עלייה וירידה, ושוב עלייה וירידה – והסירות הגיעו עד לאוניה ומלחיהן התחילו מטפסים כשדים בחבלים, שנזרקו להם מעל האוניה, ובעוד אנו עומדים ומשתאים להם וכבר התנפלו עלינו ועל חפצינו כשודדים, ופיותיהם ממללים להרגיענו, ואוזננו אף מלה אחת לא תבחן ולא תבין, ועם כל זעקותינו ומחאותינו בידיהם אנו נתונים “ואין מציל”. בתחילה פשטה שמועה שלא נרד, עד שנקבל ידיעה מאת הוועד הפועל של חובבי־ציון, אבל לא היו רגעים מועטים ובאה פקודה, כי נרד מיד ודווקא על־ידי “שודדי־הים” הללו.

ירדנו. בחוץ פגש אותנו טיומקין, ראש הוועד הפועל. יפה־תואר, גבה־קומה, לבוש שחורים. בהתרגזות רבה פניתי אליו, והוא לא שם לב להתרגזותי ורק לחש: “עברו מהר, אל תעמודו!” – כעבור ימים מועטים הוברר לנו, בכמה קושי היתה כרוכה הורדתם של מאות העולים, שלפי הגזירה אסורה היתה להם הכניסה, ועד כמה לא היה שום ממש בטענותינו ובתלונותינו שלנו. ואומנם, במשך זמן־מה אחרי העלייה הגדולה של אותו יום לא יכול כמעט שום יהודי ממזרח־אירופה להיכנס לארץ.

כניסתנו השאירה בלבי מכווה צורבת, ועוד יותר צרבה המכווה למה שראו עיני במשרד הוועד הפועל. המון יהודים, רובם חברי לאוניה, ויהודים אחרים: פועלים מן המושבות, איכרים, קוני־קרקעות. וכולם צועקים וטענות ותביעות וגם איומים בפיהם, וחברי הוועד, יחיאל־מיכל פינס ויצחק־אייזיק בן־טובים, נענים לכל איש ואיש ומשתדלים בכל יכולתם להשקיט ולהרגיע – ושומע אין להם.

באהבה ובחיבה קבלו את פני יהושע אייזנשטאט, יהודה גרזובסקי וישראל בלקינד, ואהבתם וחיבתם היו רפאות לצרבת אשר בלבי…

ב

שלושה ימים עשיתי בירושלים, ואחרי שובי משם הלכתי לראות את המושבות. הלכתי ברגל יחד עם משפחת סאקהאנסקי מרוסיה – אב ושני בנים. בדרך פגשנו את הדיליז’אנס שבין יפו וראשון־לציון: עגלה ארוכה, ספסל לכל אורכה, ובשני צדדיו כשמונה־עשר יהודים, גב כנגד גב, רגל דבוקה ברגל, – ושני סוסים מסיעים את העגלה. תחילה תמהתי, ואחר־כך הבינותי, למה יטיל בעל העגלה משא רב כזה על שני סוסיו: כשהגיעו לאדמת־החול – וכמעט כל הדרך היתה חול – ירדו הנוסעים, וקצתם עזרו לסוסים להסיע את העגלה…

שמחים ועליזים הגענו לראשון, ופה נקשר ראשונה הקשר ביני ובין הארץ ותושביה. סרתי למלון היחיד והעלוב שהיה במושבה, אבל כעבור זמן־מה באו בני משפחת אמציסלבסקי, שמפי חברי נודע להם דבר בואי לכאן, והם לקחוני לביתם, ועד היום זכורה לי הכנסת־אורחים לבבית זו. – בבית אמציסלבסקי פגשתי צעירים אחדים, ובחברתם עבר עלי הלילה בשמירה בכרמים. אכלתי ענבים טובים – ואני, יליד־קרים, ידעתי להעריך ענבים כערכם – ובעיקר קשוב הייתי למה ששמעתי בלילה ההוא מפיהם של אותם הצעירים על חיי־האיכרים ועל היחסים שבין האיכרים והפקידות. ראש הפקידות היה אז בלוֹך, יהודי אלזאסי, מטיפוסם של נוגשי־העבודה באמריקה, קטן־קומה, שמנמן ועגול, חצוף וצעקן. ברוב חוצפתו התערב גם בחייהם הפרטיים של האיכרים, השגיח עליהם שלא יבערו אש בשבת בבתיהם, שיהיו זהירים בכשרות וכדומה, אף־על־פי שהוא עצמו לא היה משומרי מצווה כלל. וברוב עריצותו היה מטיל עונשים וקנסות, והכול שנאו אותו ותיעבוֹהו.

מראשון הלכתי לוואדי־חנין, היא נס־ציונה. שם ראו עיני מראה קשה. עשרות חולים מוטלים בחוץ בצל העצים, חומם גבוה מאוד (עכשיו אני סובר, שזו היתה אפידמיה של “פאפאטצ’י”, או קדחת משולשת) – ואין רופא, ואין אחות. כולם עניים מרודים, ומקום אין להם לא בבית־החולים החדש ביפו, שנוסד בגלל המחלות המרובות על־ידי “למען־ציון”, ולא בבית־החולים בראשון־לציון. אומנם, באו צעירות אחדות לטפל בהם, נתקבלו גם צרכי־אוכל מיפו ומן המושבות, אבל הרושם שהעלובים הללו עשו עלי היה נורא. הצרבת שבלבי חזרה ונעורה.

מנס־ציונה הלכתי לרחובות, ובמקצת שקט שם לבי בי. פגשתי שם את לוין־אפשטין, והוא אז צעיר לימים, מלא רוח ומרץ. פגשתי שם עוד אנשים מעניינים, כגון אהרן אייזנברג ואחרים. אבל יותר מכל הנאני מטבח־הפועלים. המון צעירים, רובם משכילים, קצתם מדברים עברית וכולם במצב־רוח של התלהבות, אף־על־פי שתנאי העבודה והחיים קשים, והקדחת ידה רב לה. מובן, כי גם פה עברו עלי הלילות בכרמים או על הגורן.

ברחובות היו אז כעשרה–שנים־עשר בתים, בנויים על שתי גבעות. הכול הראה עוני ופשטות, אבל על הכול היה שרוי רוח של מרץ יוצא מגדר הרגיל ואמונה גדולה בעתיד.

שני ימים עשיתי ברחובות והלכתי לעקרון ולגדרה. בגדרה מצאתי את גחלתה של הביל“ויות – את לייבוביץ, הורביץ, ליס, חזנוב, פוכס, צוקרמן וחנקין. כמה נעם לי לבקר אצלם גם בשדה וגם בבית ולשמוע סיפורם על כל מה שעבר עליהם במשך שמונה־עשרה השנים האחרונות. התעוררות־הרוח הראשונה, העלייה לארץ, תקווה ויאוש, יאוש ותקווה, ימי־הקומונה, התנפלות הערבים, הדם היהודי שנשפך על אדמת גדרה, ההגנה על הנשים והילדים ועוד ועוד. עוד לא מלאו עשר שנים שלימות לביל”ויות, וכבר דמו השנים הללו לשנות דור שלם.

שלושה ימים עשיתי בגדרה ושבתי לראשון־לציון. שם ביקשתי למצוא ידיעות על האפשרות לעבוד עבודת רופא בארץ ולהיאחז בעבודה זו. הידיעות שקיבלתי מאת רופא־המושבה היו מעציבות מאוד. “אי־אפשר לרופא להשתקע בארץ”, והוא השיא לי עצה ללכת לבירות. הודיתי לו על עצתו – ודחיתי אותה. אותה שעה כבר בשלה בי החלטה גמורה להשתקע בארץ.

בטבריה    🔗

א

סוף אוקטובר 1891

חמשתנו רוכבים על סוסים בדרך לטבריה. עד עכשיו עדיין לא באה הזדמנות לידי להיות בעיר זו, מרכזם של אדוקי־היהודים, ולראות את אורחות חייהם הפרימיטיביים. אומנם, בשלושת החודשים שעבדתי בחיפה ראיתי שם יהודים מטבריה. כולם פאותיהם ארוכות ולבושם – קפוטות ארוכות, גרביים לבנים ונעלי־בית שחורות ברגליהם וכובעים שחורים ונמוכים חבושים לראשם. אבל מראיהם החיצוני לא הספיק לי: את חייהם הפנימיים לא ראיתי ולא ידעתי. עכשיו הזמינה אותי קהילת היהודים האש­כנזים לבוא שמה לשם משא־ומתן על משרת רופא־הקהילה. נעניתי בחפץ־לב להזמנה זו, והרי אני רוכב לשם. ארבעת בני לוויתי הם: אלעזר רוקח, סופר ועסקן, פיקח שבפיקחים ובעל כשרונות נעלים, אבל אפיקורס גמור, דבק ביין ובמקצת גם במורפין; ישראל גולדנברג, אשר ציוויתיו להיות רוקח: לא לחינם שימש ברוסיה שנה שלימה תלמיד־עזר בבית־מרקחת; השליח מטבריה ומורה־דרך. עשר שעות הרכיבה עברו עלינו קל־מהרה בשיחות, בוויכוחים, ובעיקר בהנאת־עין מן המקומות שבהם עברנו. הנה הקישון, עמק־יזרעאל, שפרעם, טוריה, לוביה, ופתאום, כאילו בתיאטרון, כשעולה המסך– המראה הנהדר של הכינרת, של הרי־מואב… והנה טבריה עיר הקודש. בחומה היא יושבת, וסמוך לה – הבניין של רבי מאיר בעל־הנס וחמי טבריה בעמקי־מעמקים, מתחת להר שעליו עומדות רגלינו. דומה שאין זו מציאות ממשית, אלא תפאורה.

עם ערב באנו. איכסנו אותנו במלון היחידי שהיה אז בעיר זו. חדרים מרווחים עם תקרות של כיפות, להבדיל, כמו בכנסיה. מיטות סכוכות כילות מכל צדדיהן. ספסלים עשויים אבנים וחימר ומכוסים מזרנים, שולחן גדול, כיסאות מעטים – וזה הכול. לא, לא הכול. יש עוד: תמונות של השולטן, של קמיל־פחה ואחרים. באמצע האולם תלוי פנס בתקרה, וממנו האור. אכלנו, טיילנו קצת בלוויית הרבה אנשים וילדים, והלכנו לישון וישנו, אף כי גדולה ועשירה היתה ממלכת החי במיטותינו.

ב

למחרת התחילה עבודתנו: בדיקת חולים ומתן תרופות. בלילה באו חשובי העדה האשכנזית. הספרדים סירבו להשתתף בהוצאות של השירות הרפואי, הואיל וה“חלוקה” שלהם אינה משמשת אלא “לחכמים”, כלומר: ללומדי־תורה, ואילו ה“חלוקה” של האשכנזים משמשת לכול. חוץ מן ה“חלוקה” יש להם לאשכנזים גם קרנות שונות, ומאירופה הובטחו להם גם סכומים מיוחדים לצורכי רפואה.

אורחינו היו כארבעים איש. רובם ממוני־כוללים. ציוויתי לשפות מיחם־ענק, ועוד ציוויתי להביא צלחות, ספלים וכוסות, ביסקביטים ועוגות מתוצרת המקום, וגם הרבה קופסות סיגריות. המסיבה היתה יפה. לפני הדלת תלי־תלים של נעלי־בית. ומודה אני: אותו ערב וגם הרבה פעמים אחרי־כן תמהתי, כיצד מכיר כל אחד מהחשובים האלה את נעליו שלו, כשהוא עומד לצאת, ויישוב נכון לתמיהתי לא מצאתי. מסביב לקירות מסובים עשרות אורחי, לבושים בגדי־בד או בגדי־משי ארוכים ותחתונים לבנים, וכל לבושיהם נקיים עד להפליא. הפיאות ארוכות והזקנים פחות או יותר ארוכים גם הם. הפנים רובם נעימים, אף־על־פי שהם מוזרים לי, כי רק פעם אחת בימי חיי ראיתי יהודים כאלה, בעברי את גאליציה. רובם ישבו ישיבת ישמעאלים, כשרגליהם מקופלות תחתיהם, כותנותיהם פתוחות, חזיהם מגולים ועשן הסיגריות עולה מפיהם. זקן אחד, שמימיו לא עישן סיגריה עשויה בבית־חרושת, נכשל והצית אותה מצד הפייה, והכול צחקו על טעותו.

עוזרי ואני חילקנו עוגות לאיש ואיש, והתחילה שיחה בדברים של ממש. חושש הייתי, שמא יפלו ביני ובינם חיכוכים בענייני הדת, לפיכך ראיתי צורך להקדים ולאמר להם, שלא אעשה דבר נגד הדת בפרהסיה וגם לא בבית־החולים, אף לא אכריח לכך שום חולה, אם לא יהיה צורך בזה מצד המחלה. מיד קם אחד מן היותר חשובים שבהם, מוטל אשכנזי שמו, ואמר: “אדוני, רב תלמיד־חכם וירא־שמים כבר יש לנו בטבריה; עכשיו אנו זקוקים לרופא מומחה”. נהניתי מתשובה יפה זו ובאנו לידי הסכם, שכעבור שבועיים אודיע להם טלגרפית מחיפה, אם אני מקבל עלי להיות רופא־הקהילה בעירם. עברו שבועיים ושלחתי טלגרמה: Maultiere Einverstanden, Schickt¹, וכשבאה הטלגרמה לשם נתאספו הממונים ומסביב להם כל הקהל, וכולם יחדיו התחילו מפרשים את המלה הקשה “מוילטירע”. איש תמה אל חברו ושאל: “מה זאת מוילטירע*”*? – קפץ אחד, זה ששימש אותי והיה עוזרי במשך שני הימים שעשיתי בטבריה, ואמר: “אני הוא; אותי הוא מבקש”. וכשנתפרשה סוף־סוף המלה הקשה על־ידי מיסיונר אנגלי אחד, חפו פניו של אותו פרשן (משה מונשטר היה שמו), ומכאן ואילך היו מונים אותו ושואלים: “משה, שמא אתה הוא”?

וזה האיש משה בא עם פרדות לחיפה והרכיב עליהן אותי ואת הצעיר ההוא, שגזרתי עליו להיות רוקח, והסיע אותנו לטבריה. דרכים למסע־עגלות לא היו אז עדיין, ולנסיעות ולהובלת משאות השתמשו בגביהן החזקים של הפרדות.

ג

התחילו חיי ועבודתי בטבריה. חיים לפעמים קשים ועבודה כמעט תמיד קשה, אבל רבי־עניין גם זו וגם אלו. בעיקר קשה היה למצוא דירה. לסוף מצאתי: חורבה על החומה מצד הכינרת עם חצר קטנה, ובחצר בית קטן. תיקנו את החורבה שעל החומה. והיא קירותיה עבים כשיעור מטר שלם, וכיפות גבוהות וחלון ענקי לה; קניתי לי רהיטים פרימיטיביים – וחייתי ועבדתי.

החלו נטווים ביני ובין האנשים האדוקים־הפרימיטיביים האלה יחסי חיבה משני הצדדים. מצאתי בהם ניצנים של אידיאלים, של אנושיות יפה, של לאומיות יהודית וגם של סובלנות דתית. הם הבינו וכיבדו אותי, ומתגאה אני לומר שגם אהבו אותי, כשם שגם אני אהבתי אותם, אף כי לכאורה תהום הבדילה בינינו. כל מוצאי שבת היו מתאספים באולם הגדול שבביתי עשרות יהודים חבושי מצנפות ולבושים בגדי שבת – מעילים קלים מכל צבעי הקשת. על השולחן מיחם־ענק, סיגריות, עיתון עברי, אשקוקי ומשחק־הגברת. שאלות, ויכוחים וביאורים. האומנם אמת הדבר, שאפשר להכיר את הכולירה מרחוק לפי הריח? מדוע ולד שנולד לשמונה חדשים לאו בר־קיימא הוא, וּולד שנולד לשבעה חדשים בר־קיימא הוא? וכדומה מן השאלות התמימות. – בעשר וחצי היו אורחי קמים, מחלקים ביניהם את נעליהם, שעמדו ממתינות ליד הפתח, מברכים אותי בברכת שבוע טוב מתוך חיבוק־יד ויוצאים. מעולם לא דאגו ליחסים שביני ובין אלוהים ומעולם לא שאלני איש מהם, מדוע אין אני בא לבית־הכנסת. ומשבוע לשבוע נעשו היחסים שבינם לביני יותר אנושיים, ויותר ויותר הבנו איש את חברו והתקרבנו איש לחברו.

ומה מעניינים הטיפוסים, שזכרוני מעביר לפני בשעה זו. הנה אותו משה מונשטר, עוזרי הנאמן. בבוקר־בבוקר (בקיץ – בחמש) הוא מחלק מספרים לחולים המשכימים לפתחי. חסיד הוא, וכוללו – הכולל הקארליני– הוא האדוק שבאדוקים והעני שבעניים. בן שלושים וחמש, וכבר הוא בעל משפחה של שבע נפשות, ובכללן בת נשואה, וגם היא כבר אם לילד קטן. כולם יחדיו יושבים בחדר אחד. ממני הוא מקבל באופן רשמי עשרים וחמישה פראנקים לחודש, חוץ ממה שהוא מקבל מזמן לזמן בתורת מתנה. פעם אחת ראיתיו במדרגה של גדלות. היה יום־שבת וצריך היה לבשל תרופה בשביל ילדה חולה מסוכנת. ונפל סכסוך בין הרוקח הראשי שלי ובין עוזרו. הראשון טען, שלפי החוזה חייב העוזר להעלות אש, והלה השיב שחסיד הוא ואינו יכול לחלל שבת. ובינתיים עומדת האם האומללה וסופקת כפיה ובוכה. אותו רגע נכנסנו, אני ומשה, לבית־המרקחת, ושמענו את הסכסוך. מיד נטל משה גפרור, העלה אש ובשמחה אמר: “ברוך השם, זכיתי למצווה גדולה”… והנה עוד מעשה: תשעה־באב, ובעיר מהלכות אפידמיות שונות: מאלאריה, דיזנטריה, טיפוס־המעיים. הרבנים התירו לאכול, ובכוונה סידרתי לי את ארוחת־הצהרים ברחוב, למען יראה הקהל וידע, שתשעה־באב זה מותר באכילה. ועמי יחדיו מסב לשולחן ואוכל גם משה מונשטר, זה האיש שלשמה ולכבודה של הדת יכול היה לשאת ולסבול כל העינויים שבעולם.

והנה מתתיהו סנדר. אדם צנוע, אף כי אמיד דיו. אין חלקו לא עם חברי הוועדים ולא עם ממוני־הכוללים. הוא בחר לו מצווה אחרת – לאסוף כסף להוצאות בית־החולים אשר סידרתי, ובמשך שתי השנים שעבדתי בטבריה לא הניח ידו ממצווה זו. בשקט ובלב שלם קיים אותה, היה הולך מבית לבית, מאסף פרוטות ומביא לי חודש־חודש שלוש־ארבע לירות, ואני מוסיף עליהן חמש־שש לירות משלי. ויחד עם הכסף היה מביא לי גם את פנקסו עם חתימותיהם של התורמים. וכשהיה בית־החולים חסר סדין, שמיכה וכדומה, היתה אשתו מביאה מביתה.

הנה ישראל אהרן סליטינסקי, קאנטוניסט מימי הצאר הרוסי ניקולאי הראשון. יפה תואר, גבה־קומה וישר־קומה, זקנו ארוך ולבן. פאותיו תלתלים. מבטאו ואופן דיבורו כמו של “איספראבניק”² רוסי. לי הוא ידיד נאמן, ולממוני הכוללים – דחליל. הוא מדבר אליהם יהודית או רוסית טהורה ומקלל ומחרף ומגדף אותם בפניהם: “אוי ואבוי לכם גנבים, גזלנים, מוצצי דם עניים, אלמנות ויתומים; כיסיכם דמי־החלוקה מלאו”. וכמנהגו, נאמרים גם דבריו אלו תמיד בקול רם. כמה פעמים הייתי עד־ראייה: הממונה עולה במדרגות אלי, ופתאום הוא נבהל, הופך פניו וממהר לרדת מן המדרגות ולברוח, כי שמע את קולו הרם של סליטינסקי בביתי.

והנה לייבקה קונסטנטינובר. זקן רזה וגבה־קומה, וכנהוג פאותיו וזקנו לבנים וארוכים. עכשיו הוא ישיש חלש, אבל על כוחו וגבורתו לפני עשרות שנים מספרים נפלאות. הוא היה מעין מיניסטר־הפינאנסים לעקיל־אגה, שיך גדול ומפורסם בחורן שמעבר־לירדן. עקיל־אגה התנהג כמלך במחוזו, ולייבקה – יד ימינו. לבוש כבדווי ומזוין “עד לשיניו”, היה בא לכפרים לגבות מסים בשמו ולשמו של השיך, ואוי לו לכפר שלא נענה לו: שוד ומכות־רצח היה מנת גורלם של המסרבים, ובה בשעה היה לייבקה מגן על הכפרים שלא ישדדו אותם אחרים. משהזקין תש כוחו, ובטבריה עיר־הקודש דעכה שארית חייו.

ד

תנאי־האקלים היו קשים מאוד, בייחוד בקיץ. לא היה מנוס ומפלט מגבורת־השמש ביום, ובאוויר החם והמחניק לא היתה מנוחה גם בלילה. קרח לא היה, שום משקה קר לא היה, והרחיצה בכינרת לא השיבה גם היא את הנפש, כי פושרים היו המים. אפשר שלא הייתי יכול לעמוד בנסיון הקשה, לולא עזרתה המוסרית של אחותי המנוחה, שבאה אלי מרוסיה כחצי־שנה לאחר שקבעתי דירתי בטבריה, היא אחותי שושנה, שהיתה אחרי־כן המנהלת של בית־הספר לבנות ביפו מיסודם של חובבי־ציון. היא לא רק העמיסה על עצמה חלק מכל קשי־החיים שנתנסיתי בו, אלא גם נתנה את לבה לראות ולגלות את כל היפה והנעים, שהיה בחיינו ובעבודתנו. ואומנם, יש אשר לא רק בצחוק השפתיים, אלא גם בשמחה בלב העמדנו פנים כנגד הסבל שניטל עלינו. בבית אי־אפשר היה לישון, ישנו על הגג, וגם ה“אפתיקר” שלי עמנו. והיו לילותינו מעט שינה, מעט תנומה והרבה שיחות, ובלילות־ירח גם הרבה שימת־עין אל כל מה שמסביב לנו. ויש אשר בלילות טיילנו על פני הכינרת בסירת־דוגה של ערבים ונפשנו מלאה יופי וקסם, שקט ודממה ואור־מסתורין של הירח, הפורש חרמי־קסמיו על כל היאור כולו. שיחות־ערבים, אגדות וסיפורים במשך שעות שלימות, והשיחות והאגדות והסיפורים כמה תמימים הם וכמה הבהובי־מליצה וציורי־דמיון יש בהם. ואחרי הטיול – מדורה בפינה שקטה על שפת הימה, צלי דגים ותפוחי־אדמה וזמזום־מיחם ומאור־פניהם היקרים של אמי, של אחותי, של שני ידידים המסובים עמנו…

*

ורוצה אני להוסיף בסוף פרקי זה שורות אחדות על היחסים בין היהודים והערבים בימים ההם. אני מאמין, שניצני קנאה – קנאה דתית יותר מקנאה גזעית – היו גנוזים במעמקי לבם של הערבים, כשם שהיו גנוזים גם במעמקי לבם של היהודים. אבל לידי גילוי יכלו לבוא רק בכוח תעודה מיוחדת: תקווה לשוד, זלזול בכוחם של היהודים ופיתוי להאמין שחלשים וחסרי־אומץ הם היהודים כולם. לרופא חלקו כבוד גדול. שמעתי שאפילו שודדים ושופכי־דמים מובהקים לא יגעו לרעה בעובר אורח כשהם יודעים בו שרופא הוא (אולי מפני קרבת המקצוע…). הפליאני תמיד יחס־הכבוד מצד הערבים כלפי מראות גילוייה של דת היהודים: אפילו ריקודיהם הנלהבים וצווחותיהם המוזרות של חסידי טבריה בחוצות וברחובות לא היו מביאים את הערבים לידי לגלוג או לידי הערות רעות. בעסקי מסחר וקניין היו מצויים קשרי־שותפות ואמון בין יהודים וערבים. מובן, שלפעמים היו גם מקרי־רמאות, אם מצד אלו ואם מצד אלו, אבל בדרך כלל היו היחסים טובים למדי.

*

מקץ שנתיים לעבודתי בטבריה הגיעה שעתי לצאת משם, כי גבר בי הרצון להיות קרוב יותר להתיישבות היהודית ולחיים החדשים בארץ. דומני שלא אגזים אם ארשה לי לומר, כי אהבה וחיבה אלי וצער על עזבי את העיר ליווני מצד כל תושביה, ובפרט מאת תושביה היהודים.

בזכרון־יעקב    🔗

א

1893

לפני שנתיים ראיתי לראשונה את זכרון־יעקב. אחרי נועי ונודי חודש שלם ביפו, בירושלים ובמושבות־יהודה, באתי ביום שישי אחד לפנות ערב זכרונה וסרתי לאכסניה, שלא נשתבחה בנקיונה. מיד הלכתי לבקר את רופא־המושבה ד"ר קליין ולא מצאתיו בביתו. השארתי את כרטיסי ויצאתי לראות במושבה. תעיתי אנה ואנה, ועיני לא שבעו מהסתכל בהדר הסביבה ויופיה. הנה הים הגדול. מרחק שלושה־ארבעה קילומטרים בינו ובין המקום שאני עומד עליו, אבל דומה כי דיה קפיצה אחת גדולה ומימיו יחבקוני. הנה גבעות ועמקים עטופים קטיפת־ירק, והנה גם יער בצלו יחביאני…

עם ערב שבתי לאכסנייתי וסעדתי את לבי כהלכה. ופתאום, עוד הבשר והכרובית בפי, נכנסו לחדר־האוכל בבת־אחת שישה־שבעה צעירים, כולם שוטים קצרים בידיהם וכובעים טרופיים בראשיהם, ואחד מהם, קטן־קומה, בעל פנסנה ושפם צבאי, ובת־צחוק מתוקה וקול לבבי לו, והוא שואל:“מי כאן ד”ר יפה?" – קמתי ונודעתי לו, ושנינו חיבקנו איש יד חברו. ד"ר קליין היה זה, ומן הים, מטנטורה, בא יחד עם בני־לווייתו, ובלי שאול את פי ציווה למשרתו לקחת את חפצי ואיכסן אותי בביתו.

זו היתה ראייה ראשונה שראיתי את זכרון־יעקב לפני שנתיים. עכשיו הוזמנתי למלא את מקומו של ד"ר קליין ולהיות כאן רופא־המושבה. הוא הסתלק ממשרתו זו, והוא גם דיבר על לבי שאסכים לשרת במקומו – והסכמתי.

ב

ד“ר קליין היה רופא טוב מאוד, אדם נאור ממדרגה גבוהה, פיקח וחכם להפליא; אבל עצבני, בעל לשון חריפה קצת יותר מדי, ומחמת נטייתו לבקר הכול בסגנון מיוחד, שהיה בו קצת עלבון למבוקר, לא רכש לו חיבה לא מצד האיכרים ולא מצד הפקידים. היה בו גם ממידת הרשלנות בנוגע לעבודתו, ונתן לפקידיו עושי־דברו לעשות כרצונם שלהם. את בית־המרקחת מצאתי במצב פרימיטיבי כל־כך, עד שגם בית־המרקחת הטברייני שלנו היה מהודר לגביו. בית נמוך ומרופש, תרופות הרבה, גם שוקולדה יפה וגם יין טוב וקוניאק משובח, ורבי אלתר ה”אפּתיקר" הזקן פוקדם לפרקים עד כדי בלבול־הדעת, אבל שמותיהן של התרופות כתובים על גבי הכלים באופן כזה, שאי־אפשר לקרוא את הכתוב. לתושבי המושבה ניתנות תרופות חינם, אבל אין רושמים את אופן שימושן. ראיתי מה שיש לפני, ומיד סגרתי אותו מוסד חשוב, הנחתי את המפתח בכיסי והודעתי לפקידות, שלא אכתוב רצפט ולא ארשה ליתן תרופה עד שייעשה קצת סדר ב“אפּתיקה”, והפקידות הסכימה לי. ראשית־כול הדפסנו בהקטוגראף מאות פתקאות “אויסערליך”³ כדי להדביק על בקבוקי התרופות מסוג זה ולהישמר מאסון. ובזכרוני שמורה בדיחה מאותם הימים. עד שה“אפתיקר” השני עסק בהדפסת הפתקאות, נמלכנו להזמין מי־שהוא מן התושבים, כי יקרא את המלה “אויסערליך” ויפרש אותה לנו, למען נדע אם יש ממש בתקנתנו. על־פי מקרה נזדמן לנו איכר זקן, ליצן. הרכיב את משקפיו על חוטמו, קרא הברה־הברה ופירש: “הרי זה דבר פשוט. עד עכשיו היה ‘ערליך’, מעכשיו ואילך, – 'אויס ערליך”⁴.

הפליא אותי גם מספר הפקידים בבית־החולים. ארבע־עשרה מיטות – ותשעה פקידים, חוץ מן הרופא! במשך חצי שנה עלה בידי לסלק מחציתם. ומעניין הדבר: מלבד חובש, אדם ישר ונאמן, היה לו לבית־החולים גם שומר, גם גנן, גם מנהל, רק אחות לא היתה לו. כך גזרה “חוכמת־החיסכון” של הפקידות. לעומת זה התירה “חוכמת־החיסכון” של הפקידות, שיהיה בית־החולים קונה על חשבונו לחמניות וחלב לא רק בשביל החולים, אלא גם בשביל פקידי המושבה, וכל חודש היה המנהל מגיש חשבון לפקידות ומקבל את התמורה. וזוכרני: ערב שבּתי הראשונה בזכרון־יעקב הביאה המבשלת שלי לשחיטה תרנגול־ענק ועשתה אותו צלי מצוין לשבת. וכששאלה אותה אמי: היכן קנתה עוף יפה זה וכמה שילמה מחירו? צחקה ואמרה: מבית־החולים הוא. וכך היה נהוג גם בבית הרופא הקודם, שממנו נפלה המבשלת לי בירושה. מובן שקשה היה לי להעביר מנהגים אלו מן העולם, אבל עמדתי על דעתי ושמתי קץ להם, וגם פיטרתי את המנהל.

לא היו ימים מרובים והוצרכתי שוב לעמוד על דעתי. כל פקידי המושבה היו מקבלים חינם, על חשבון הבארון, מים ונפט, יין וירקות. שרברוב עדיין לא היה אז במושבה, ומים היו מביאים על־גבי חמורים. נמלך הערבי שואב־המים והתחיל מתרשל בהבאת מים לי, וכשנזפתי בו והוא ענני גסות – בא על שכרו ממני. ופעם אחת אמר לי בן־שימוֹל, מנהל המושבה, שהוא יודע דבר המקרה הזה; וגם הוסיף, שלפי החוזה שהיה עמי, אין מזכותי לקבל מים ונפט, יין וירקות, כי לא הרי רופא כהרי פקיד. לא ויתרתי, והודעתי לו, כי אם תיגרע זכותי, שעליה אמר לי בפירוש ד"ר קליין, אעזוב את המושבה בלי שום טענות ומענות ובלי שום בקשת פיצויים. “לא לכבוד הוא לי לוותר על שום זכות מזכויותי”, אמרתי לו, ודרשתי ממנו, כי יכתוב לפאריס ויבקש תשובה. והתשובה באה באופן ישר אלי מאת שייד בכבודו ובעצמו. בשם הבארון הודיע לי, שמכאן ואילך גם אני בכלל “מקבלי מים ונפט, יין וירקות”.

ג

החולים היו מרובים, בפרט חולי מאלאריה, ובעיקר מבני חדרה, ואין בפי די שבח ותהילה לאנשים האלה. בעיניהם ראו את אנשי־בתיהם ואת חבריהם ושכניהם מעונים עינויים נוראים ומתים בקדחת שחור־השתן (בימים ההם היו רגילים לקרוא לה “קדחת צהובה”), בידיהם חפרו קברים לכמה מבני ביתם, מחבריהם, משכניהם, והם, אמיצי־הלב, ממקומם לא משו ואת מושבתם לא עזבו. זה היה אומץ־לב על גבול השגעון.

רוב חולי־חדרה היו מובאים לבית־החולים הזכרוני, אבל לעיתים קרובות הייתי צריך ללכת לחדרה ולטפל בחולים בבתיהם, ביתר דיוק, ב“חאן” הידוע: חצר גדולה מוקפת חומה של אבני־גוויל, בנויה אורוות, ואותן האורוות עשו חלוצי־חדרה “בתים” למשפחותיהם. שתים־שלוש פעמים בשבוע – ועיתים גם יותר– הייתי הולך לשם. אף עלה בידי לחנך צעיר טוב, שפירא שמו, ד"ר לכימיה, ומידו היו החולים מקבלים עזרה ראשונה עד בואי לחדרה, או עד בואם הם לבית־החולים שלנו.

מקרה מיוחד במינו נשאר חרות בזכרוני. לוין, מורה בחדרה, גיסו של האיכר הידוע בן־יהודה, חלה והביאוהו אלינו. קדחת שחור־השתן ומלאך־המוות עמד לראשו של החולה. אין דופק כמעט, הקאה בלי הרף, גיהוק, ועוד ועוד. ובשעה נוראה זו היתה ראשית דאגתו לאשתו (הוא אמר: לאלמנתו), והואיל ולא היה להם ילד, מיהר וכתב לה גט, שלא תהא זקוקה לחליצה אחרי מותו. ודווקא הפעם עשה הקדוש ברוך־הוא נס, והחולה המסוכן הזה, שכבר הגיע עד שערי־מוות, הבריא, ולא היו ימים מועטים עד שחזר ונשא את גרושתו.

והימים ימי־הרקב של אפיטרופסות עד אין־קץ ואין גבול. הכול בידי שייד, הפקיד העליון, ושניים ושלישים לו – הפקידים המקומיים. כל איכר במושבה קיבל שנים־עשר פראנק תמיכה לחודש לכל נפש מבני־ביתו, חוץ מתינוקות: להם ניתנה תמיכה רק שישה פראנקים לחודש לכל נפש. עזרה רפואית – על חשבון הבארון. עלייה ללבנון לשם הבראה ודירה ומזון במלון יקר – על חשבון הבארון. כל העבודה בכרמי האיכרים נעשתה בידי ערבים – על חשבון הבארון, והאיכרים “משגיחים”. שני אגרונומים – על חשבון הבארון: אחד לגפנים, ואחד לירקות ולעצי פרי ונוי. וברשותם של שני האגרונומים עשרה צעירים מבני האיכרים, והם היו רוכבים כל היום על סוסיהם בשדות, ובהשגחתם רשמו האיכרים יום־יום את מספרם ועבודתם של הפועלים הערבים. וחוץ מאלו – המון־פקידים ביקב, ופקידים מנהלי־חשבונות, ולכל מנהל־עבודה פקיד־עוזר, ועוזר לעוזרים, ושומרים ומשרתים ושמשים – מחנה רב. ושייד, הפקיד העליון, היה בא לארץ פעמיים בכל שנה, לראות ולהיראות ולהכין דין־וחשבון בשביל הבארון. ופעם אחת, בשיחה עמו, כשהיתה דעתי בדוחה עלי ביותר– ואולי היה לבי כאוב בי ביותר – אמרתי לו: “דוק ותמצא, שכל איכר במושבתנו יש לו שני פקידים כנגדו”…

בבית־הספר שלטה הצרפתית: עברית למדו בקצה־המזלג – לתפילה. לאחר זמן התחילו מלמדים יותר עברית, וזו היתה השפעתו של גרזובסקי, ואחריו – של ציפרין. הבחורים דיברו ברחוב יידיש, או ערבית; הבחורות השתדלו לדבר צרפתית, ולאו דווקא קלאסית. ומבין האיכרים היו משפחות מיוחסות שבנות צעירות להן, בעלות כשרונות פחות או יותר, ובחסדה של הפקידות נשלחו הבנות הללו לפאריס להשתלם בלשון, בנימוס ובתלבושת, המה שלושת העיקרים הגדולים של פקידי הישוב המוזר הזה ומפקדיו העליונים. רבים רננו אחרי העליון שבעליונים, אחרי שייד (מי שהיה קודם מנהל משרד־הצדקה של הבארון, ומשם יצא למלוך על מושבותיו של הבארון בארץ) ואמרו עליו, שהוא לא רק בזבז כספים לשמו ולשם כל מי שמקובל עליו, אלא שהוא גם חשוד על יחסים מיוחדים בינו ובין אותן הצעירות, ובשביל כך היו זוכות, אחרי עלותן במעלות התרבות הפאריסית, להיות מנהלות בבתי־ספר של המושבות. אני איני מאמין בזה. ואולם אמת הדבר, שעל־ידי “יחסנות” זו נכנס רקב למושבה. ובדידי הווה עובדה. בדרך כלל נהגתי שלא לקבל חולים בשבת. אבל פעם אחת, זמן מועט אחרי בואי למושבה, הוצרכתי לטפל בשבת בעין חולה של ילד, שהיתה בה סכנה. והנה נכנס איכר זקן אחד, ואמר שגם הוא זקוק לריפוי. ידעתי שאין הוא טעון ריפוי מיד, וביקשתיו שיטרח לבוא מחר. נעלב הזקן והחזיר: “שמא אין אתה יודע, שאני אביה של פלונית?” מיד פשטתי לו את ידי ובירכתיו על זכות גדולה זו, “אבל – הוספתי ואמרתי לו – בתורת חולה תטרח לבוא אלי מחר”. וכשהתחיל הזקן צועק – תפסתיו בשכמו והשלכותיו מביתי החוצה. ותהום כל המושבה, ורבים לא יכלו להאמין, שככה יעשה הרופא לאביה של “היחסנית המפורסמת”, ולא יחוש לטפל בו כשם שחש לטפל בסתם ילד חולה, בנו של פועל…

כאמור, אין אני מאמין בחשד שחשדו בשייד. וכשאני לעצמי ברי לי, שהשיטה האמורה של פרוטקציה ויצירת “יחסנים ויחסניות” נבעה מתוך כוונה אחרת – להעמיד בכל מושבה אנשים, שבשכר טובת־הנאה של ממון ושל “כבוד” ישמשו לו לפקיד העליון בעלי־לשון, להודיעו על כל מה שנעשה ונשמע בין הבריות במושבות, ויגנו עליו ועל מעשיו.

ואין לתמוה שבהשפעתה של שיטה זו, וכל הכיעור הדומה לה, גדלה כל־כך הדימוראליזאציה. להפך: הרבה יותר יש לתמוה, שהדימוראליזאציה גדלה רק עד כדי כך, ולא יותר, ושלא פסו מן המושבה גם איכרים פשוטים, שעבדו את עבודתם באמונה ובה ראו ברכה לעצמם. אבל מובן מאליו, שהללו היו המעטים. על־פי רוב שלטה השאיפה למצוא חן בעיני הפקיד, כי על כן הוא השליט ובידו גם להגדיל את התמיכה וגם לפסוק תוספת־תמיכה לשם נסיעה ללבנון, לווינא, לפאריס ולכל מקום אחר, המצוין בארוכה וברפואה, והוא השליט, יכול גם למנות צעיר כלבבו להיות עוזר לו, או שהוא יכול לשלוח אותו לפאריס לשם לימוד ותרבות, וכדומה מן הדברים הטובים והחשובים התלויים ברצונו של הפקיד. להיבנות מן העבודה עצמה היתה שאיפתם של מעטים בלבד, שלא יכול להם הרקבון. ותמיהה גדולה היא, כיצד נשארו לפליטה אותם המעטים, וכמה הוצרך כוחם להיות גדול, שלא יוכל להם הרקבון. וזכורני: לפני עזבי את המושבה ראיתי מעשה ונזדעזעתי. פישל אהרנסון עיבד את כרמו בידיו ממש ואהב אותו כאהוב איש את בן־טיפוחיו. וכשהצליחו העבודה והאהבה והכרם התחיל נושא פירות באופן מצוין, החליטה הפקידות לזקוף את כל ההכנסה לתשלום חובו הפאנטאסטי של פישל, ולמסור לו רק סכום מועט, בשיעור התמיכה שקיבל קודם. באמת אפשר היה לחשוב, שהפקידות עוינת כל הצלחה אינדיבידואלית, שמקורה ביגיע־כפיים.

*

שנתיים עבדתי בזכרון־יעקב וחייתי באותה אווירה מחניקה. אף־על־פי־כן נקשר לבי במושבה זו לאהבה אותה אהבת־אמת. אהבתי את הדר יופיה הטבעי, אהבתי את אנשיה, שעם כל ההשפעה הנוראה של השיטה השיידית לא נכחדה פשטותם הטבעית ולא פסק מלבם גם הרגש הלאומי, ואהבתי את עבודתי – את המלחמה במאלאריה, שקיננה בזכרון ובחדרה. וכשחזרתי זכרונה בשנת 1907 תמהתי לראות שהיתה כאן רוח חדשה. האבות זקנו, ובניהם הצעירים פלטו מקרבם את הנטייה לחיים טובים וקלים בפאריס ובמצרים, ולא אל הפקיד, כי־אם אל כוחם ועוצם ידיהם ישאו עיניהם. יום־יום הם משכימים לעבודתם, מיום ליום הם מתערים יותר ויותר באדמתם ועליה הם חיים את חייהם בלב שלם. ראיתי, תמהתי – ושמחתי.

ביקורו של הרצל בארץ־ישראל בשנת 1898⁵    🔗

שמועות בלתי־ברורות, שנפוצו בזהירות רבה, התהלכו על בואו של ד"ר הרצל ארצה, בעת ובעונה אחת עם תיורו של הקיסר וילהלם בארץ. הכלר, מעריצו המסור והאמיץ של הרצל, אישר את השמועות הללו בחוגים מצומ­צמים.

עלה רעיון במוחי, לפנות אל כמה מפקידי הבארון וכי"ח⁶ בשאלה, מה הם חושבים לעשות כדי לקבל את פני המנהיג עז־הלב של הציונות העולה. התשובות לא השביעו רצון כלל. מהם שאמרו כי ישאלו “במקומות גבוהים”, ומהם לא שמו לב לדבר.

התרגשות רבה תקפתני להופעתה הפתאומית של האישיות התקיפה – סמל תקוותינו ביישוב ובמושבות. חפצתי כי הופעתו של הרצל תהיה מלאת הוד, משכנעת ומנצחת כמוהו עצמו.

הדבר אירע ביום הרביעי, שני ימים לפני בוא הקיסר וילהלם עם רעייתו ליפו. כמה ימים לפני כן בילה הכלר את אחד הערבים בביתי. דויד שוב בא לבשרני על בואו של הרצל; הוא רוצה לראותני. מיהרתי ללכת ומצאתיו במלון קאמיניץ בחברת ידידים. הם היו שרויים בפקפוקים רבים. ואומנם, רצונו לבקר בכמה ממושבותינו נתקל במעצורים: כל העגלות בארץ גויסו בשביל הקיסר. גם הפחה מירושלים לא יכול היה למצוא לעצמו מרכבה הגונה, עד שסוחר נוצרי מיפו הציע לו את עגלתו הפרטית. בקושי מצאנו אילו סוסים עלובים, שאוכפיהם בלים ומיושנים. לבי דאב למחשבה כי הרצל יופיע בצורה כזאת. לפתע נזכרתי, כי היום הוא יום ביקורי ב“מקוה ישראל”, הם היו שולחים לי תמיד את עגלת המוסד. צריך היה ליטול רשות ממנהל מקוה, להשתמש בעגלה לשם סיור במושבות. אמרתי להרצל את הדבר – הוא פקפק, כיוון שנאלץ היה לעזוב את חבריו מחוסר מקום לכולם בעגלה ולבסוף הסכים. חזרתי לביתי ומצאתי בו את גב' נייגו, אשת המנהל של מקוה. היא עדיין לא ידעה על בואו של הרצל, וכשהודעתיה על כך, התרגשה מאוד. כששאלתי: אם יש ברצונה שאציגנה לפני הרצל, צעקה בחדווה:– “מי? ד”ר הרצל? תנה לי אותו ואחבקנו!" – “לאט לך, גברתי – עניתי לה – קודם כל צריך לחוטפו בעגלתך, ואחר כך – תעמידי את העגלה לרשותו, כדי שיוכל לסייר במושבות!” הגב' נייגו הבטיחה בהן־צדקה שתעשה את הדבר למענו. וכך נסענו למקוה ישראל.

לנייגו הודעתי את הדבר רגעים אחדים לפני נסיעתנו, כדי שלא יהיה לו פנאי לפקפוקים. נייגו, שבדרך כלל ידע להכניס אורחים, קיבל את הרצל בכבוד רב ובסבר פנים יפות.

באולם הקריר במקוה ישראל ביום חם של קיץ התאספו כולם, ההנהלה, חבר־המורים והתלמידים, והנה הגיעו גם שלישיו של הרצל. ואז גדל הרצל – גדל בהוד, ודבריו השקולים והעזים שפעו על הנוכחים קסם. קשה לתאר את ההתלהבות. הוא ניצח.

אחרי זה נסענו לראשון לציון. הפקיד שישב בראשון, מי שהיה מנהל כי"ח, אדם פעוט הבז לציונות ולהרצל, – הופתע ולא הספיק להשתמט מקבלת הפנים להרצל ולסיעתו. כעבור רגעים מספר שוכנע ונסחף גם הוא בהתלהבות הכללית. כל “ראשון” געשה. קול ענות וקריאות הידד נסרו בחלל. זקנים, נערים וטף הצטופפו כדי להתקרב, לגשת ולראות את הרצל. ההתרגשות הגיעה לשיאה כשנסע הרצל במרכבה הנהדרת של פקידות ראשון־לציון דרך ואדי־אל־חנין לרחובות. כל צעירי ראשון ליווהו ברכיבה. לקראתו יצאו מרחובות מספר גדול של רוכבים עברים. להתלהבות לא היה גבול. קריאות הידד, תרועות, ויריות, שירי “התקווה”, “חושו אחים”, מקהלת ילדים, הדגל הציוני – –

למחרת, עם בואו של וילהלם קיסר ליפו, נסע לשם הרצל וסיעתו עם פקידות ראשון. כשירד הרצל מהמרכבה והציג את רגלו על המדרכה, נשמעה יריית התותח הראשונה המודיעה על בוא הקיסר למושבה הגרמנית. אנו חשנו אותה שעה דבר־מה יוצא מהכלל, עצום ומעודד. לאחר שיחות עם הכלר– מתוך הליכה על פני המדרכה – הוחלט כי הרצל וסיעתו יימצאו במקוה ישראל בעבור הקיסר ירושלימה.

המון רב של יהודים חנה ליד מקוה, כאילו נאספו כאן כקיבוץ מיוחד, כעם קטן הבא לברך בשלום את שליטה של אומה אחרת הבא לבקרם. כשנודע שגם הרצל נמצא בקהל, החלו לנהור למקום המון. הדבר לא נודע ברבים, וכמה אף הצטערו שלא נודע להם בעוד מועד כי הרצל יהיה כאן.

אם איני טועה, עבר הקיסר בשעה תשע וחצי לפני מקוה. השדרה הגדולה, הבניינים והסביבה, השחירו מרוב עם. וכשהתקרבה פמליית הקיסר אל השער, פצחה מקהלת התלמידים בשיר. אז יצא הרצל מבין המון האנשים, צעד לקראת הקיסר ובירכו. הקיסר לחץ את ידו. ברגע זה לא חשוב היה מה דובר ביניהם, אולם את ההמונים תקפה התרגשות גאווה, וסיפוק עצמי. הרצל גדל בעיניהם.

לאחר ששיכנע את עמו בכוחו המוסרי כמנהיג, הראה את כוחו גם מחוץ לעמו, בדברו עם השליט הזה בשם היהודים על ארץ אבותיהם.

בשעת מגיפה    🔗

א

ספטמבר 1902

בעירנו, ביפו, נפלה הברה, כי פרצה מגיפה של כולירה בארץ ורבים חלליה. אף ידענו, כי זמן מועט קודם לכן כבר פקדה המגיפה את מצרים.

ספטמבר ואוקטובר הם חודשי מסיקת־הזיתים. בחודשים אלו מרבים ערביי אל־עריש לבוא למרכזי השמן בארץ־ישראל, ומפי שוטרים רגילים ושוטרי־חרש באו ידיעות שהמגיפה החלה בלוד וסביבותיה – מרכזי הזיתים ותעשיית־השמן ביהודה.

חרדה אחזה את יפו. חברי המג’ליש־אל־בלדיה (מועצת העיריה) נכנסו לישיבה. מושל העיר ישב ראש. השתתפו באותה ישיבה גם רופאים אחדים, ואף אני בתוכם. במשך כל הישיבה לא נשא איש על שפתיו את המלה “כולירה”, כאילו היא עצמה יש בה סכנה; דיברו רק על “המחלה”. הכול ידעו פירושה; אלא מה? אל יפתח אדם פיו לשטן. לסוף הוחלט לשלוח ללוד לשם חקירה ודרישה שלושה רופאים: הרופא העירוני טדרוס, הרופא צזר גהוֹראבּ ואני.

נזדיינתי במיקרוסקופ ונסענו שלושתנו יחד. הצעתי לחברי, והם הסכימו, שלא ניכנס ללוד אלא אם כן נבקר תחילה בבית־הקברות, ולא בגלוי אלא בסתר, כדי שלא ירגישו בנו התושבים, היראים את תחבולותיה ההיגייניות של הרשות הרבה יותר משהם יראים את המגיפה עצמה. וכך עשינו. הלכנו חרש לבית־הקברות ומצאנו בין הקברים הישנים כשנים־עשר קברים חדשים. הכרנו אותם, משום שהיו מכוסים אדמה שחורה, סימן שנחפרו לפני ימים מועטים. ובו בזמן שעמדנו בבית־הקברות נתווספו עוד ארבעה קברים חדשים. יצאנו מבית־הקברות ונתקלנו שוב בלוויה של מת. לא הרחקנו ללכת, והנה עוד שני מתים מובלים לבית־הקברות. עוד פסיעות אחדות, וזעקות־שבר בוקעות ועולות מתוך רחובות העיר. נכנסנו לאחד הבתים, שמשם פרצו הזעקות ולעינינו נתגלו מחזות נוראים. גם הבריאים וגם החולים השתדלו בכל כוחם להסתיר את הכולירה מעיני הרשות ומעינינו שלנו, שליחיה של הרשות. מצאנו שלושה חולים במקום אחד, וכיוון שהרגישו בנו, מיד חגרו שארית כוחם לבלוע קצת לבּן, כדי שיהיו נראים לנו בריאים. חולה אחת התחזקה ואמרה לנו: “הנה אתם רואים, בריאה אני”, וכרגע עזבוה כוחותיה האחרונים, והמחלה לכל גילוייה הנוראים גברה עליה.

מלוד הלכנו לכפר הסמוך, לזרנוגה, ושם נגולו לעינינו מחזות מחרידים עוד יותר. תושבי הכפר כבר ידעו, כנראה, על בואנו והסתירו את חוליהם ב“מטמורות” – אלו הם הבורות היבשים שבהם התבואה משתמרת. בקברים הזמניים הללו טיפלו בחולים עד שהמוות חילצם מסבלם, ואז הביאום לקברות־עולם.

ביקשתי ומצאתי חומר לבדיקה. הלכתי לבית־החולים של המיסיון האנגלי, בדקתי שם את החומר בדיקה מיקרוסקופית, ולא היה עוד שום ספק, מה טיבה של המחלה: כולירה לכל דבריה.

שבנו ליפו, ובישיבה של מועצת־העיריה הרצינו על מה שראינו ומצאנו. אין צורך לומר, שפניהם של חברי־המועצה לבשו עצב. דומה היה כאילו שומעת אוזנם מרחוק את משק כנפיו של מלאך־המוות. אבל גם המלאך הממונה על המגוחך לא הסיר חסותו מעל אותה ישיבה. כל רגע הריחו כמעט כל חברי־המועצה קאמפור, שאין כמותו, כידוע, “סגולה בדוקה ומנוסה” לכולירה. קצתם היה להם פודה ומציל זה בידם ממש, וקצתם שמרו עליו בכיס קטן, שהיה תלוי להם בצווארם. ביחוד שאפו קאמפור לכל מלוא נחיריהם כשהיו שומעים את השם כולירה יוצא מפורש מפי מי־שהוא, אף־על־פי שגם הפעם הבליעו הרופאים הערבים את השם הנורא והאיום הזה בפיהם ולא הגו אותו באותיותיו.

למוחרת בא הפחה מירושלים – ושוב ישיבה. את שני חברי הרופאים האמורים ואותי מינה לוועדה סאניטרית. הרציתי באותו מעמד על אמצעי־זהירות, כדי לעצור ככל האפשר בעד המגיפה, על סידור משמרות לבתיהם של חולים, על בדיקת הבארות, וכדומה. חלק מבית־החולים היהודי הקצינו לחולים יהודים נגועי־המגיפה. הרציתי גם על אמצעי הזהירות האינדיבידו­אלית, והדברים נדפסו צרפתית, ערבית ועברית ונתפרסמו בכל העיר בצורת מודעות־קיר. נטלתי עלי לסדר ועדה סאניטרית מיוחדת מבין היהודים עם נקודות קבועות לחיטוי, שיהיו מזוינות סינרים וערדלים של גומי, סמי־חיטוי וכל צורכי זריקה.

רגש החובה והחשיבות של עבודתנו נטע בתוכנו מרץ ואומץ־לב. הרופא ד"ר לוי עזר לי בבית־החולים היהודי, עבדנו ברצון וכמעט במצב־רוח מרומם, אף־על־פי שמצב־הדברים כשהוא לעצמו היה קשה: כחמישים איש מישראל חלו וכשמונה מהם מתו. מספר החולים מבין הערבים היה גדול הרבה יותר, ומספר המתים – משלושים עד ארבעים וחמישה למאה.

ב

הודעה רשמית: כולירה בטבריה. וזמן־מה אחרי הודעה רשמית זו בא מנצרת רץ ובשורה רעה בפיו: משפחת קלוריסקי גיסי הספיקה לצאת מטבריה לפני ההסגר וקבעה לה דירה בנצרת, במלון הגרמני של פסטלשברט, אבל את קלוריסקי עצמו תקפה הכולירה שם, ומבקשים ממני, כי אבוא לרפא אותו. החלו טלגראמות עפות ממני לשם, ומשם אלי. הוברר, שרופא המיסיון הפרוטסטאנטי וגם רופא העיריה, שהוזמנו אל החולה, כיוון שניגשו לחדרו וראו את גילויי־המחלה, נבהלו ולא נכנסו. ועוד נודע מתוך הטלגראמות, כי ד"ר נפתלי וייץ, שישב אז בזכרון־יעקב ומעולם לא עצרו דבר מלהענות לדורשי עזרתו, נענה מיד גם לקול־קריאה של הגברת קלוריסקי והלך לנצרת לרפא את החולה.

נמצאתי במבוכה גדולה. אני פקיד הממשלה בשעה זו. הוטלה עלי אחריות גדולה. כיצד אוכל איפוא לעזוב הכול ולנסוע? פניתי אל הקאימאקאם וביקשתי ממנו רשות לנסוע, והוא גם לשמוע לא רצה, אף התרה בי, כי אם אעיז לעזוב את יפו ואת תפקידי שלא ברשות, יענישני בכל חומר־הדין. החלטנו, אני ואשתי, כי כל זמן שד“ר וייץ נמצא ליד החולה אין אני רשאי לעזוב את יפו, הזקוקה לי. אבל הטלגראמות מנצרת לא חדלו לבוא, וכל אחת קשה מחברתה: מצב החולה הולך ורע. ולא זו בלבד. ביפו היו בולטינים יוצאים כל יום על מצב המגיפה בארץ, ובאחד הבולטנים נדפסה ידיעה מנצרת, לאמור: “החולה היחיד שנאבק עם המחלה ימים אחדים מת; חולים חדשים אין”. אף מסרו לנו, כי בו־ביום באה טלגראמה: מה יש לעשות בגופתו של קלוריסקי, אם ימות?” – חזרנו, אני ואשתי, והחלטנו אחרת: אני חייב לנסוע לנצרת, ויהי מה. מיהרתי אל הקאימאקאם, והוא לא רצה לשמוע כבתחילה, ציווה עלי בכל תוקף, כי לא אניח את מקומי, ולא זז מדעתו גם לאחר שטענתי לפניו, כי יש לה ליפו רופאים דייה גם בלעדי, ובנצרת אין איש אשר יעזור למשפחה הקרובה אלי כל־כך.

בכל־זאת עמדתי על דעתי והחלטתי לנסוע. על גבול יפו עמד משמר חזק, ופקודה ניתנה לו למשמר, כי לא יתן לאיש לצאת ולבוא; בדרך לפתח־תקוה משמר, בדרך לנצרת משמר, ועל גבול נצרת משמר. אף־על־פי־כן אסע. ראשית־כול צריך אני להגיע לפתח־תקוה. עם ערב ניגשתי רכוב על סוס לגשר מוצררה, קרבתי לשוטרים השומרים על המעבר שאלתי לשלומם ואם הכול נמצא אצלם בסדר, אף הודיתי להם על נאמנותם לתפקידם – והמשכתי את דרכי על־פני הגשר. פתאום קפצו השוטרים ממקומם והתחילו צועקים: “לאן?” הרימותי את המגלב שבידי והצלפתי על הסוס. הוא נשמע לי, בדהרה אבירה העבירני את הגשר – ונעלמתי מעיני השומרים. לפתח־תקוה הגעתי בחשכת־לילה. משמר טוב של בני האיכרים ופועלי המושבה. להתחמק מידי אלו אי־אפשר. הם עיכבוני ושאלו: מה בקשתי? ביקשתי, כי יביאו אלי את מנהל המושבה מר בריל, פקידו של הבארון. עוד לפני צאתי מיפו החלטתי שלא אלך עד נצרת יחידי, אלא אעמיד לי שומר מורה־דרך, אשר ידע לעזרני בעת־צרה. ובימים ההם לא היו בארץ שומרים טובים ועוזרים נאמנים יותר מן השודדים המובהקים. בהם אפשר היה לבטוח ובידם אפשר היה להפקיד את הגוף ואת הנשמה. אחד מאלו שימש שומר בפתח־תקוה, אותו ביקשתי למצוא, וידעתי שעל־ידי בריל אוכל לסדר את הדבר. אף אמנם בא בריל ומיד שלח לקרוא לאותו בר־נש. ועד שהלז בא, האכילני בריל ארוחה טובה. עם חצות לילה בא האיש המבוקש. כושי גבה־קומה, עינו האחת סמויה וכל דמותו דמות שודד אמיץ־לב ורב־כוח. בקיצור: בן־אדם הגון כאשר איוותה נפשי. בשתים אחרי חצות יצאנו מפתח־תקוה. שנינו מזוינים ושנינו רכובים: אני על סוסי, אשר הביאני מיפו, והוא על סוסתו הערבית, הגזעית. הגענו עד למשמר הראשון. השומרים־החיילים סידרו להם מדורות וישבו והתחממו לאורן, כי לילה קר היה ליל־חושך זה. המרחק בין מדורה למדורה ובין קבוצת־שומרים אחת לשנייה היה גדול דיו, ועברנו בין זו לזו בשלום ואיש לא הרגיש בנו. אבל פתאום צהלה הסוסה האצילה, ולקול־צהלתה פתחו רוביהם של השומרים את פיהם. שומר־ראשי ומורה־דרכי אמר, שאזנו קלטה זמזום כדור, שעבר מעל לראשו, אבל אין אני אחראי לדבריו. על כל־פנים, מיהרנו להתרחק ממקום־סכנה זה והמשכנו לרכוב לנצרת. הבוקר אור. ואנחנו רוכבים על סוסינו לא בדרך־המלך, כי־אם מבקעה לגבעה, ומגבעה לבקעה, ואין אנו נכנסים לשום כפר, שלא יראנו איש. פעם בפעם אנו אוכלים כזית, מניחים לסוסינו לנוח קצת, ומוסיפים והולכים לדרכנו. עם לילה הגענו עד לפני נצרת. חיכיתי עד שכלתה רגל מן העיר, מסרתי את סוסי ואת כל כלי המיותרים לידי בן־לוויתי, על־פי הוראותיו צעדתי חרש דרך גנים וכרמים, עד שלסוף הגעתי לגדר של צבר וכביש, שחצצו ביני ובין המלון, אשר שם משפחת קלוריסקי. אני מאמץ כוח עיני לראות מה שהוא באפלת הלילה, ורואה: שלושה שוטרים שומרים על המלון, ועל הגזוזטרה מצטיירת קומתו של ד"ר וייץ. איני יכול לשלוט ברוחי וצועק אליו, והוא מחזיר לי בקול צעקה: “מצב־החולה הוטב קצת”. הגברת קלוריסקי, בשמעה את קולי, פורצת אל הגזוזטרה וקוראת לי: “הלל, בואה!” אין אני מפקפק ומשלשל לתוך ידו של השוטר מטבע של זהב; זה משמש הכשר מספיק, ואני נכנס למלון (ובאמת, מנקודת־המבט הסאניטרית מותר להיכנס אצל חולה, אלא שאסור לצאת מביתו).

ג

נכנסתי לחדרו של החולה. העלוב שכב חיוור, אין קול ואין דופק כמעט, והוא קטן מאוד, כאילו התכווץ כולו, עיניו עמקו בחוריהן ועל שפתיו בת־צחוק נוגה מאוד. מראהו היה נורא. כנגד רצונם של הניצבים עלי נשקתי לו, והוא לחש, רק שפתיו נעו: “למה, אילושה חביבי?” – ידיו ורגליו היו עטופות תחבושות. במשך שלושה ימים שיפשפו את אבריו עד כדי כך, שנעשו כולם חבורה אחת. מצבו היה עדיין קשה, ההקאה והשלשול עדיין לא פסקו, אבל כבר חדל מכיווץ־השרירים.

שלושה ימים שמרנו על החולה – ד"ר וייץ ואני. ועוד היו עמנו: נזיר אחד מן המנזר הנצרתי, והוא טיפל בחולה יומם ולילה, והגברת קלוריסקי, שלא הסתלקה ממיטת החולה אף לרגע אחד. הילדים ואוֹמנתם נמצאו גם הם במלון, אבל באגף מיוחד, מובדלים לגמרי מאמם ומאביהם החולה המסוכן. הגרמני בעל־המלון פעיל היה גם הוא בריפוי החולה: בשעות הקשות ביותר שיפשף לו את איבריו. מזכירו של קלוריסקי, שלא היה עמנו, שימש קשר חי בין עולמנו הקטן, שהתכנס כולו בתוך המלון, ובין העולם הגדול שמחוץ למלון: כמה פעמים ביום היה ניגש לגזוזטרה, מקבל מאתנו ומביא לנו ידיעות, מזמין צורכי־מזון בשבילנו, ממציא לנו עיתונים, שולח טלגראמות וכו'. והאיש הנחמד הזה, שהוא היה בחוץ ולבו ונפשו עמנו בפנים, עשה בשוגג דבר, שנתערבו בו עצב וצחוק יחדיו. ומעשה שהיה כך היה:

קודם צאתי מיפו הבטחתי לאשתי, כי בטלגראמה שאשלח לה מנצרת בבואי לשם אבליע בתוך שאר השמות של קלוריסקי וביתו גם את שמי שלי. הדואר לא ירגיש בדבר, ולאשתי יהיה זה סימן, שבאתי לנצרת בשלום. והנה עמדתי על הגזוזטרה והקראתי טלגרמה “למקשר” שלנו, שעמד מולי ברחוב: “מצב חיים טוב; אין סכנה, אסתר, וייץ, דבורה, הלל, ירדנה, ימימה”. הוא רשם לפניו את כל השמות הללו והלך לשלוח את הטלגראמה. וכשהגיע לדואר נמלך בדעתו, שיש חשש לכתוב את שמי, שמא ייוודע דבר היותי פה, עמד ומחק את שמי. ואפשר להבין, מה רושם עשתה על אשתי טלגראמה זו, שלא היה בה שמי. הימים רעים, הדרכים כולם בחזקת סכנה – ואני אינני. ברור היה הדבר בעיניה, כי לנצרת לא הגעתי. והיא שלחה טלגראמה לכל ארבע רוחות הארץ: “איה הלל?”. ורק למחרת, לאחר שהלבינו שערותיה, קיבלה תשובה טלגראפית מאת המנוח יוסף טריידל: “להלל שלום; אין דאגה”.

וסוף־סוף נתגלה לרשות בנצרת הסוד, שאני נמצא כאן, ורופא העיריה בא בכבודו ובעצמו לחפש במלון. מיד הסתירו אותי מתחת לקרשים וכלים שונים, שהוטלו בלי סדר, והכול עבר בשלום. הרופא בא, חיפש – ולא מצאני, ונפטרתי מעשרה ימי הסגר שהיו צפויים לי, ואני לא רציתי בהם כלל. בו ביום הודיע לנו “המקשר” שלנו, כי המשטרה תפסה ואסרה את הערבי השודד, מורה־דרכי ושומר־ראשי. אומנם, הוא ידע להכחיש הכול ויצא לחופשי, אבל נצטווה לצאת מנצרת ולשוב למקומו, או לכפר קטן סמוך לנצרת, שפועליו של סורסוק עובדים שם. ראינו ונוכחנו, כי ישיבתי פה יכולה לגרום רעה גם לי וגם לאחרים, והחלטנו שעלי לעזוב מיד את נצרת.

ד

ראשית כול צריך “לעוור” את עיני השומרים. תפקיד זה נטל על עצמו הצעיר א. מ., אחד מפקידי יק“א, שגם הוא נמצא עמנו במלון, ולאחר משא־ומתן עם השומרים הודיעני, שעלי למהר: הוא יתן שלושה נאפוליונים של זהב לאחד מן השומרים, הלז יערים וישלח את חברו לקנות טבק, ולשם סימן יצפצף. כשאשמע את צפצופו אעבור תיכף את הכביש ואת הצבּר, אשהה בגינה שממול המלון כחצי־שעה ואצפצף, ולקול צפצופי יבוא איש ויוליכני לכפר, שבו יחכה לי שומר־ראשי. אני עושה כמצווה עלי, ממהר ומכין את עצמי לבריחה, והנה בא א. מ. ומודיעני בשפה רפה, שהעניין נכשל: החליפו את השומרים באחרים. הדבר חזר ונשנה אותו יום כמה פעמים, ולפנות־ערב החלטתי: אקום ואברח על דעת עצמי. יהיה מה שיהיה. בחרתי לי קיר גבוה, שאין השומרים מצויים לידו תמיד, יצאתי דרך החלון וכיסא בידי, עמדתי על הכיסא, טיפסתי ועליתי על הקיר, פניתי כה וכה וראיתי שהשומרים הסתלקו לצד אחר, ומיד קפצתי לקרקע וברגלים ממהרות לרוץ עברתי את הכביש ואת הצבר. קוצי הצבר פגעו בי, אף נטלו לעצמם בתורת תשלום מקצת מבגדי, אבל סוף־סוף נמלטתי מן העיר הבצורה, חיכיתי כשעה וצפצפתי, בא האיש שעליו היתה שומה להורותני את הדרך והלכנו יחדיו. הלכנו דרך גנים וכרמים, דלגנו על גדרות, ירדנו תעלות ועלינו על ההר שממערב העיר: כאן צריך הייתי להתחבר אל הכושי שלי, – ואיננו. עליתי לכביש חיפה והמשכתי את דרכי לבדי. רגלי קלות ובידי אין מאומה. אני מטייל לאטי, והשמש עלה. התעוררה תנועה בכפרים. דומה שהאנשים מרגישים בי, באיש המטייל ממקום למקום, מכפר לכפר וכאלו מבקש דבר. והכושי איננו; האדמה בלעה אותו. ביקשתי ומצאתי סוס לשכור, עליתי עליו, בעליו עלה על סוס שני ורכבנו שנינו יחדיו דרך עמק־יזרעאל עד רוכסי הכרמל, ודרך הכרמל עד בת־שלמה. אף כאן היתה שמירה מעולה של איכרים ופועלים. השומרים עצרוני, וכשראו אותי ידידי הוותיקים, ובראשם האיכר אייזנשטין, אמרו לי: “אתה ד”ר יפה, צריך לפסוק בעצמך את דינך– אם מותר או אסור לך להיכנס למושבה”. פסקתי לחומרה ולא נכנסתי. ביקשתי רק שיודיעו על בואי לרופאה הגברת ד“ר וייץ, שמילאה את מקומו של בעלה בזכרון־יעקב. הספקתי לנוח על גבול המושבה, לשתות טה ולאכול את המטעמים הטובים, שהביאו לי לכאן בעין יפה וביד רחבה. ידידי ישבו הרחק ממני ובבת־צחוק על שפתותיהם הביטו אלי ונהנו לראות, כיצד אני בולע הכול. והנה באה תשובה מאת הגברת וייץ: עלי ללכת להסגר, אשר סודר בדרום זכרון־יעקב, ולחכות שם עד שהיא תבוא וניוועץ יחדיו על גורלי. וכך היה, ושם נפגשנו. אני יושב רצוץ ועייף על סלע אחד, היא יושבת על סלע שני במרחק מטר ממני ויחדיו אנו דנים עלי. החלטנו שאשהה בהסגר עשרים וארבע שעות, אחר־כך אפשוט כל בגדי, יחטאוני בזרם חזק של תמיסת סובלימאט ויתנו לי בגדים אחרים, טהורים, ואז אהיה רשאי להיכנס למושבה, ואגב אוכל גם להזדקק לכמה חולי שחור־השתן, שנמצאו אותה שעה במושבה במצב רע, וביניהם גם ידידי ד”ר סוסקין. אחרי ארוחה טובה וקריאה קצרה ירדה עלי שינה עמוקה במיטה המוצעת שבחדר־ההסגר וישנתי כעשר שעות רצופות. כשהקיצותי באו ידידים לראות אותי, ומרחוק דיברתי עמהם. לפנות ערב החלה פרשת החיטוי. עמדתי רגעים אחדים תחת הזרם החזק של הסובלימאט; דומה היה, שאני הנני צריף בוער באש ויצחק מונשטר המחטא הוא הכבאי. אבל הכול עבר ברוך־השם בשלום. לבשתי את בגדיו של ד"ר סוסקין (מעיד אני עלי, שלפני שלושים ושלוש שנים היה עדיין הדבר בגדר האפשרות…) ויצאתי לחופשי. שוחררתי קודם שעברו עלי עשרים וארבע שעות הסגר, כי חיכו לי החולים. ובאמת, כל עיקרו של ההסגר, שאני והגברת וייץ גזרנו עלי, לא היה אלא לשם דוגמה של משמעת סאניטרית. נכנסתי למושבה בשמחה רבה, כאדם השב משדה־המערכה שהנחיל לו נצחון גדול, ויחד עם הגברת וייץ טיפלנו בחולים. לנתי במושבה, עשיתי שם עוד חצי יום, מצב החולים הוטב, ביחוד הוטב מצבו של סוסקין, ואחרי הצוהריים נסעתי יחד עם הגברת וייץ לחדרה. שם מצאתי מורה־דרך חדש, אף הוא אדם הגון שיש לסמוך עליו: כושי שודד. רכובים על סוסים התחמקנו כפעם בפעם בחשכת־הלילה ועברנו בין קבוצות שוטרים, ששמרו על הדרך. את הירקון עברנו כשאנו שוחים על־גבי סוסינו במים, ובשבע בבוקר הגענו לגשר מוצררה שלפני יפו. מכאן שלחתי פתקות לאשתי, לרופא־העיריה ולרבי שמעון רוקח, ראש הקהילה, אבל לא כל הפתקות הגיעו אל מי ששלחתי אליהם. רק בתשע הגיעה פתקה אחת לאשתי, והיא מיהרה ובאה אלי, אף הביאה את בננו עמה. ישבנו ושוחחנו, ומרחק של מטרים אחדים הבדיל בינינו. והנה באו גם רופא־העיריה ומר רוקח. באו גם סאניטרים, הזו עלי טיפות מי־טהרה, כאלו מים קדושים היו והכריזו שמותר לי להיכנס העירה. נכנסתי שבור ורצוץ, אבל גם מאושר, עד כדי דמעות.

באכספדיציה לאל־עריש    🔗

א

יפו, כ"ב ינואר 1903.

באה טלגראמה מאת ד"ר מארמורק. הוא מציע לי שאשתתף במסע־של־חקירה לאל־עריש. החזרתי מיד טלגראמה להרצל בזו הלשון: “קיבלתי הצעתו של מארמורק. אני מבקש אלפיים פראנק. אם העניין הוא ציוני – אסתפק בפחות. יטלגרף לי הזמן והמקום של הפגישה – ואלך”. ועוד שתים־שלוש טלגרמות עברו ביני ובין הרצל. מחמת חשש קאראנטינה החלטתי לנסוע דרך המדבר. ושוב טלגרמות. שתים בבת־אחת: לישמעאליה, לקסלר, על שם חברת קוּק, ולווינא, להרצל. בשתיהן כתבתי, כי אבוא לעיר אל־עריש בשלושה בפברואר, אף ביקשתי, כי יחכו לי שם.

באחד בפברואר אחרי־הצוהרים יצאנו מיפו, אני ומשרתי מוחמד. ערבי ענק, שזוף־פנים, מיורדי־ים. הזדייננו בנשק, הצטיידנו בשימורים, תרופות, תחבשות, מכונת־בישול ועוד כמה דברים מצורכי־הדרך – ונסענו. תחילת נסיעתנו היתה בעגלה, דרך אשדוד ואשקלון. בלילה הגענו לעזה ולננו במנזר קאטולי. למחר ביקרתי אצל המושל הצבאי, והוא נתן לי שני פרשים, שילוונו עד גבול ארץ־ישראל – עד חאן־יוניס. קניתי לי אוהל קטן (לאחר־זמן הוברר, שהוא קשה לקיפול), וביום השלישי בבוקר השכם, בחמש וחצי, יצאנו לדרומית מערבית בדרך העולה לאל־עריש.

יום נפלא. אני רוכב על גמלי ורוחי טובה עלי. הדרך עוברת בין גבעות־חול. עולם שכולו חול. ומזמן לזמן – נאות־מדבר, דקלים מעטים, לפעמים גם עצי תפוחי־זהב ליד באר־מים.

בעשר וחצי הגענו לקצה גבולה של ארץ־ישראל. נכנסנו אצל קצין־המקום לברכו בשלום. בצאתנו מעם פניו נפרדנו ממלווינו הפרשים והלכנו לדרכנו הלאה. בדרך נחנו כשעה וחצי, סעדנו את לבנו ועם ערב הגענו לשיך זווייד (Zweyed). לא נכנסנו לכפר ובחרנו ללון בחוץ, ליד קברו של הקדוש, שעל שמו נקרא הכפר. והקבר – בניין קטן עם כיפה מלמעלה ורבים כמותו בארץ־ישראל. חושך ואפלה. אף־על־פי־כן תפסו עיני הרבה ערוגות מסביב לקבר, וכולן – קרחות: אין צמח, אין פרח, אין כול. קור נורא. העלינו מדורה, ובכל־זאת אי־אפשר היה להירדם. החלטנו להיכנס לתוך הקבר ולנוח שעות אחדות. אני מוכן ומזומן לבשל קפה – ובזכרוני עולה חברי החשוב, טארטארן מטאראסקון, עליו השלום, שכל מכשיריו הרבים מרדו דווקא בשעה שהיה בהם צורך גדול: גם מכונת־הבישול שלי מורדת. מורדת ואינה נשמעת לי.

עשינו כאן כשעתים וחצי, ובשעה הראשונה אחרי חצות־הלילה אנו חוזרים ועולים על דבשות גמלינו והולכים לדרכנו. הירח נוסך אור־יקרות עלינו, והקור שובר כל עצמותינו. אני שואל את הגמל: “הערוגות המרובות הללו, אשר מסביב לקבר הקדוש, מה הן ומה טיבן?” – והוא מחזיר לי תשובה: “לפני ארבעה חודשים, בשעת מגיפת הכולירה, היו הערבים מכניסים את מתיהם תחילה לקבר הקדוש, ואחר־כך היו חוזרים ומוציאים וקוברים אותם מסביב למקום הקדוש הזה. אלה הן הערוגות”.

רטט לא נעים ביותר. אבל אין דבר. אנו הולכים לדרכנו.

ב

בתשע וחצי בבוקר הגענו לאל־עריש. ראשית־כול אני ממהר ורץ לתחנת־הטלגראף, לקבל ידיעה כלשהי על האכספדיציה שלנו. אין איש יודע מאומה. להרבות שאלה אני מתיירא. כבוד מעשנו הסתר דבר. מצבי קצתו טראגי וקצתו קומי. עיר נוכריה. מכר ומודע אין לי, לא רב גם הכסף בכיסי, וכאן הטלגראמות “מלה בסלע”. מה לעשות, כדי להיחלץ מן המיצר? אני כועס על הרצל, ועוד יותר על קסלר. כאן, במדבר, לאן ואל מי אפנה? ופתאום עמדו לי רווח והצלה ממקום שלא ציפיתי ולא קיוויתי: ראני סלח אפנדי, מנהל הטלגראף, במצבי הקשה, ועל אחריותו שלה טלגראמות לקאהירו, לווינא ולסואץ, אף הקצה לי מקום ומיטה יפה באחד מחדרי התחנה, ועל שולחנו הייתי סמוך כל אותו היום וכל אותו הלילה שעשיתי באל־עריש.

לא היו שעות מועטות ובאה טלגרמה מקאהירו: במקום לחכות בסואץ לאוהלים ולאנשים של קוק, החליטו חברי האכספדיציה לשבת בקאהירו וליהנות מהדר העיר ויופיה. עכשיו הם מבקשים שאבוא לקנטרה בתשעה בפברואר, ושם תתחיל עבודתנו.

למחרת נפרדתי בברכה מרובה מאת סלח־אפנדי החביב וגם מאת מושל־המקום, עלינו על הגמלים אשר שכרתי, אני על גמל אחד, ומוחמד עם כל הכבודה שלנו על גמל שני, ופנינו לקנטרה. ואיברהים בעל־הגמלים, ערבי גוץ, חזק ונעים, הולך גם הוא עמנו להורותנו הדרך. הגמלים מרחיבים ומחישים צעדיהם, ואיברהים רץ אחרינו – כמעט תמיד – ברגל. ומפיו אין פוסקים שירי בדווים, והם נאים כל־כך לשממת־מדבר זו. מתחילה עוברת דרכנו לאורך שפת־הים. אחר כך היא נבלעת בתוך גבעות־חול. מילין־מילין חול צהוב, מוגיע, משעמם. מתחילה אנו נתקלים באגמי־מים קטנים ובנאות־מדבר מצערות, אבל ככל שאנו מוסיפים לרכוב הם פוחתים והולכים, עד שלסוף אינם עוד. שממה, יובש, ורק זעיר־שם יציצו מבין החולות ננסי־צמחים אכולי־רזון, שדופי־קדים. פתאום מתלווה אלינו הלך כושי, עיוור בעין אחת. אנו פוגשים עדרי צאן וגמלים צעירים. מתלווה אלינו עוד איש אחד – סוכן־נוסע. בשש בערב אנו עומדים לנוח. אני מכין קפה שחור. אנו אוכלים כזית, נחים שעה ומפליגים שוב עד חצות־הלילה. הקור נורא, ואני מחליט לנוח. אנו פורשים את האוהל, סועדים מקנחים בקפה שחור ומנמנמים. איברהים בעל־הגמלים סועד גם הוא: חופן מתוך קערת־פח קצת קמח־דורה, מערבב את הקמח במים ועושה אותו כביכול עוגה, מניחה על גחלים ורמץ, שהכין קודם, הופכה מצד לצד עד שהיא מקבלת צורת מאפה; כורך בה בצלים ועגבניות ואוכלם יחד.

בשתים אחרי חצות־הלילה אנו חוזרים ועולים על דבשות הגמלים, ובשבע וחצי בבוקר אנו מגיעים לבאר־עבד. בינתיים כבר הספיקה השמש לחמם את האוויר. אני יורד מעל גמלי ונרדם מיד, אף כי אור־השמש וחומה יורדים עלי בכל תקפם. כארבעים רגע אני ישן, מעירים אותי ואנו הולכים שוב לדרכנו. בדרך אנו אוכלים מה־שהוא, ובשלוש אחרי הצוהרים אנו מגיעים לבאר־אל־גוטה. חורשת־דקלים, וכל הסביבה כולה פנים מסבירות לה. בן־לוויתנו הכושי עיוור־העין נעלם, וכעבור זמן מועט מתלווה אלינו איש אחר. בארבע וחצי אחרי הצוהרים – גשם וקור חזק. אנו פורשים את האוהל. ארוחה קלה רגילה, קפה שחור בסופה, ואחרי־כן מנוחה עד שמונה בערב. הקור חזק ומציק מאוד. אף־על־פי־כן אנו ממשיכים את דרכנו. בינתיים נסתלק מעלינו בן־לוויתנו החדש. וסוף־סוף אנו מגיעים לקנטרה בשבעה בפברואר בשבע בבוקר. עייפים, רצוצים, מלוכלכים, אבל שמחים, ברוך־השם, באנו למחוז־חפצנו. עיני נתלו באיברהים. ארבעים וארבע שעות לכתו אחרינו שיוו לו צורה אחרת לגמרי. האדם הגוץ הזה כחש, יבש, השתרב מלהט־השמש וכולו דמות דג מעושן לו. קיבל את שכרו וגם תוספת בקשיש יפה, השפיע עלי שפע־ברכות, לקח את גמליו והלך לו.

אמרנו לסור העירה – ולא נתנונו עד שיבוא הרופא הסאניטרי, והוא לא איחר לבוא. וכשמעו כי גם אני כהן במקדשו של אסקולאפּיוס לא עיכבני ונכנסנו העירה. הלכתי לבקר אצל המושל, אכלתי מה שאכלתי ונמנמתי במיושב. בצוהרים נסענו ברכבת לישמעאליה, וכשבאנו לשם בשעה וחצי אחרי הצוהרים פרצתי לתוך מלון, וראשית דברי היתה: “אמבטיה!” – קראתי את המכתבים שבאו בינתים מאשתי, אכלתי לשובע וישנתי כהלכה עד הערב. סידרתי את ענייניו של מוחמד ידידי, שומר־ראשי, שילמתי לו את משכורתו, ובעין יפה נתתי לו במתנה את האקדח הגדול, ואני עצמי השארתי לי את האקדח הקטן, ונפרדנו בידידות מרובה.

יום המחר היה לי יום־מנוחה. קראתי על חצי־האי סיני, טיילתי ברחובות ישמעאליה, זו העיירה הקטנה, שנוצרה במדבר ליד התעלה הידועה של מי־נילוס המתוקים, היא התעלה המקבילה לתעלת סואץ. כאן הגבול בין המדבר הצהוב, העגום, ובין הדשא הירוק, הפורח, בין המוות והחיים. ויצירה זו מידי אדם היא.

ג

חברי האכספדיציה היו:

(א) ליאופולד קסלר, מהנדס למכרות, ראש האכספדיציה;

(ב) אלברט־אדוארד וויליאמסון־גולדסמית, קולונל של הצבא האנגלי. שימש קודם מנהל ראשי של מושבות הבארון הירש בארגנטינה;

(ג) ג’ורג' הנרי סטאפנס, מהנדס אזרחי;

(ד) אמיל לאורן (Laurent), פרופיסור באינסטיטוט לחקלאות בבלגיה, השתתף בשתי אכספדיציות לקונגו;

(ה) טומס הנרי איילמר הומפרי (Humpreys), מהנדס אזרחי, מנהל ראשי של העבודות הציבוריות במצרים. משתתף באכספדיציה כבא־כוחה של הממשלה המצרית;

(ו) אוסקר מארמורק, אדריכל בווינא, חבר הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית;

(ז) הלל יפה, רופא ראשי של בית־החולים היהודי ביפו ורופא המושבות;

(ח) זליג סוסקין, מהנדס חקלאי, מנהל משקים בארץ־ישראל. נצטרף לאכספדיציה בכ"ב בפברואר, במחנה האחד־עשר.

לאורן, הומפרי ומארמורק נסתלקו מן האכספדיציה במחנה החמשה־עשר בכ"ח בפברואר.

מספר אנשיה של האכספדיציה: שמונה אירופאיים ושלושים ושמונה ילידי־המקום; מספר הגמלים: ארבעים ושישה; מספר האוהלים: שישה.

נפגשתי עם חברי האכספדיציה בתשעה בפברואר בישמעאליה, ליד התחנה של מסילת־הברזל. בו־ביום אחרי חצות נשלחו לקנטרה הגמלים עם כל הכבודה שלנו, ולמחרת באנו גם אנחנו כולנו לשם. קסלר, גולדסמית ואני הלכנו שלושתנו לבקר את המושל אחמד אפנדי טופיק ואת מנהל־הדואר. שניהם הבטיחו לעזור לנו ככל שיוכלו. למחרת, באחד־עשר בפברואר, יצאנו מקנטרה צפונה. בדרך אספנו מדי פעם בפעם עפר מן האדמה לשם בדיקה. פגענו בגבעה, שעליה היתה כפי הנראה בנויה עיר, אולי עיר עשירה: העידו על כך שיירי לבינים, שברי קדירות וזכוכית, הרבה מטבעות־נחושת ומסמרי־נחושת ועוד כמה דברים שונים. הפליאנו מקסם־שרב (פאטה מורגאנה): ראינו בבהירות מופלאה את העצים ואת באר־המים, וכשהגענו למקום, שבו שיערנו את הנאה, לא היה ולא כלום. מפי הבדווים שפגשנו בדרך שמעתי, שאין כאן כמעט שום מחלות, אף לא מחלות־עיניים. פעמיים נתקלנו בנאות־מדבר. מים בעומק מטר וחצי או שני מטרים. מסביב למים – תמרים מרובים. הבדווים יושבים באוהלים. גשמים יורדים לעיתים רחוקות, אבל ברדתם הם משפיעים, כנראה, מים במידה לא־מועטת. אז זורעים הבדווים אבטיחים ודורה, אבל היבול דל הוא; התושבים אינם משלמים שום מסים ופטורים מעבודת הצבא.

הגענו למחנה השני ונחנו⁷.

למחרת, בשנים־עשר בפברואר, שוב אנו רכובים על הגמלים. פה ושם – שברי כלי־חרס. איילה בורחת מפנינו. עם צוהרים אנו מגיעים למקום רחב־ידיים, כולו זרוע לבינים, שברי כלי־חרס, מטבעות, גרוטאות־שיש, כלי זכוכית צבעוניים ויפים. אף כאן, בפנים המדבר, היתה בנויה עיר. לפי השטח – עיר גדולה. הערבים קוראים למקום הזה תל אל־אוֹר. כשישבנו לאכול התחיל גשם יורד, גשם שוטף. בארבע ורבע פרשנו את אוהלנו. בעומק של שלוש רגליים מצאנו מים. הערבים העלו מדורה ושרו ורקדו מסביב לה. כוננו את הגראמופון, שהיה עמנו. הערבים בני־לווייתנו, רובם בני־המדבר, הקשיבו, הסתכלו והתפלאו מאוד. הם ביקשו לדעת, מהיכן הקולות באים, אף בדקו את הגראמופון למצוא את האיש החבוי בתוכו.

פרופיסור לאורן בדק ומצא: עד תל־אור – האדמה טובה מאוד, אלא יש צורך לשטוף מעליה תחילה את המלח. מתל־אל־אור ואילך אין האדמה יפה לחקלאות. אין צמח ואין זרע, אלא זעיר־שם שיחים נמים על החולות.

בינתיים הגענו למחנה השלישי. בשלושה־עשר בפברואר אנו עוזבים את מקום־חנייתנו זה, הוא השלישי, וגם הוא זרוע שברי־זכוכית צבעוניים ויפים ועוד כמה דברים, המעידים שבימים קדומים היה קיים כאן ישוב. בדרך אנו מגיעים לגבעות־חול גבוהות. עם צוהרים אנו עולים עליהן, ובבת־אחת נפתחת לפנינו כל הסביבה כולה. אף הים נשקף מרחוק. הנה צב, הנה לטאה, והנה גם עדרים ובדווים נוהגים בהם. איילות, חתולי־בר, שועלים הילכו כאן ועקבותיהם נודעו בחול.

שלוש וחצי אחרי הצוהרים. הגענו למחמוּדיה. הים שטוח לפנינו. צבעו שחור, ושחור גם צבעו של החול בהרבה מקומות. אבן ענקית וצלב חרות בה. ודאי מעשה־ידיהם של הצלבנים. אל כל אשר תשא עין – קסם־יופי. ענקי־סלעים רוחצים בים. מלמעלה להם – שרידי בניינים עתיקים, ודאי של תקופות שונות. היסודות כנראה עתיקים מאוד; חלקי־הבניין העליונים “צעירים לימים”, אולי מתקופת הצלבנים. והמקום זרוע כולו שברי כלים, מטבעות, מנורות יווניות ועוד כמה וכמה מיני מכשירים, שהשתמשו בהם תושבי הארמונות והמבצרים הללו. עמוד־שיש חטוב חטיבה יפה. ביחוד נשתמרה קשת־הכניסה לעיר זו. ידעו בוניה סוד היופי.

לא שבעו עינינו מראות את יפי המקום, וקשה היתה עלינו פרידתנו ממנו. שבנו לדרכנו והלכנו עד אגם הסירבון (Sirbonic lac), הוא מקום־חנייתנו הרביעי.

אבל יש אשר נפרדנו לשתים וגם לשלוש חבורות, ובמקרים יוצאים מן הכלל הוצרכה כל חבורה למצוא לה מקום־לינה לחוד.

ד

ביום השבת, ארבעה־עשר בפברואר, נפרדנו לשתי חבורות.

החבורה האחת – קסלר, גולדסמית, מארמורק ואני – פנתה דרומה, לסייר את מקום שפך הנילוס. ומעניין הדבר: ביום הזה, בשבת, נמצאו כל ארבעת היהודים בחבורה אחת, וכל שלושת הלא־יהודים בחבורה שנייה. ומה יפה היה הקולונל גולדסמית! לבוש בגד־חאקי רגיל, חבוש “כפיה” לבנה של משי, עם “עגל”־משי כחול, חגור חגורת־כדורים, מבעד לחגורה אקדחים ופגיונים, רכוב על גמלו – ועטוף טלית מצוייצת. מראהו היה באמת נהדר, אף־על־פי שרגע אחד שוב נצנצה לפני דמותו של החבר מטאראסקון, אבל רק רגע אחד. תחילה היתה דעתו של גולדסמית לדרוש כי יום־השבת יהיה לנו יום־מנוחה, אלא שבאופן כזה היינו צריכים לעשות גם את יום הראשון יום־מנוחה לכבוד חברינו הנוצרים, ולשבות שני ימים בשבוע לא יכולנו בשום פנים. הקולונל גולדסמית הצטער מאוד על חילול־השבת, אף אנו, שאר חברי האכספדיציה היהודים, הצטערנו כמותו על הדבר הזה – ובעל־כורחנו הוצרכנו לעשות את שבתנו חול. אני מסתכל ומסתכל בקולונל הנחמד ועיני נהנות: הוא נע ונד לפי קצב פסיעותיו של גמלו, ובידו התנ"ך, המלווה אותו תדיר, ובדבקות עצומה הוא קורא בספר תהילים מזמור אחרי מזמור.

הגענו למסאיד ונכנסנו לבין תלוליות־החולות לפנים מקארסה. כאן נגול לפנינו מחזה רב־עניין: מצד הים תלולות החולות בהדרגה, ומן הצד השני, דרומה, הן זקופות יותר. הרחק מן החולות נושאים התמרים את ראשיהם בגאווה וגאון, כאילו החולות משחק להם. התמרים הסמוכים יותר קצתם גזעם קבור בחול, וקצתם כבר בלעום החולות עד חציים. והתמרים הקרובים כבר עלה החול גם על צמרותיהם, ולא נשאר להם אלא זכר– עלים ירוקים מעטים, הפורשים את כפיהם מתוך גלי־החול ומבקשים רחמים על עצמם. ברומנה ראינו אותו המחזה, ועוד טיפוסי יותר.

עמדנו לנוח. מצאנו בארות, וזו הפעם הראשונה מיום צאתנו מקנטרה הרוו הגמלים את צמאונם ומילאו כרסיהם מים. אשריהם וטוב להם!

החבורה השנייה שלנו בדקה ומצאה, כי החוף הקדום של הים היה מקביל לחוף של עכשיו, רק במרחק מיל אחד פנימה (דרומה). היא מצאה גם שתי חורבות, ובין זו לזו עוברת אחת מתעלות הדלתה. העומק – שלוש רגליים.

למחרת, בשישה־עשר, אנו ממשיכים את דרכנו על פני החוף מזרחה. עולם של צמחים עשיר למדי. עשב ריחני. קצת שיחים. קצת שדות זרועים שעורה. חורשת תמרים. הרבה גבס על החוף וברקקים של אגם הסירבון.

שבעה־עשר בפברואר. דרכנו מוסיפה ללכת מזרחה, אבל לא בקו ישר, אלא מעין שלשלת. לעתים קרובות אנו חוצים במי הסירבון. שדות־שעורה יפים למדי. מקום־חנייתנו – ליד האגם. בלילה אנו מעלים מדורה, כדי שתמצאנו הסירה שהזמנו, ואמנם היא מצאה אותנו, וטובה ויפה היא.

שמונה־עשר בפברואר. אנו שטים בסירה ועוסקים בחקירותינו. רגע רגע אנו מודדים את עומקו של האגם: משתי רגליים וחצי עד שבע רגליים. ושוב שתי רגליים וחצי. פנינו לעבר הר־קאסיוס. באחת־עשרה לפני הצוהריים אנו יורדים מתוך הסירה ועולים ליבשה. מקומות־מרעה יפים ועדרי־צאן רועים. אנו הולכים ברגל ומוצאים: גרוטאות של עמודי־שיש, הרבה שברי כלי־חרס וזכוכית. העמדנו לנו מורה־דרך בשביל למצוא בארות, אף מצאנו אותן. אחת – בין גבעות החולות הנעות. מים בעומק שני מטרים, והמים מתוקים. כפי הנראה מי גשמים הם, ואין הם נבלעים בקרקע, משום שפגעו בשכבת־אדמה דחוסה. באר שנייה ליד הר־קאסיוס; מימיה של זו מלוחים קצת.

תשעה־עשר בפברואר. שוב נפרדנו לשתי חבורות. יורד גשם, אבל אין הוא מכריחנו להפסיק את לכתנו. בדווים וחול וחול. ופתאום – חבורה של מולחי־דגים. בתקופת הדיוג שוכנים כאן כמה מאות דייגים־בדווים. עכשיו אין כאן אלא נשים וילדים נחמדים. הגברים הלכו לציד ולקאהירו. קור וקצת גשם. מה שקשה ביותר – רוח גדולה וחזקה. בלילה – סערה.

עשרים ואחד בפברואר. אנו עוברים על־פני מכרות גדולים של גבס וחוצים את דרך־השיירות קנטרה – אל־עריש. חבורת קסלר שוב מתלווה אלינו. להישאר במקום הזה ללינת־לילה אי־אפשר. הרוח סוערת בכל כוחה וגבורתה ואינה מניחה לפרוש את האוהלים. בעל־כורחנו אנו ממשיכים את דרכנו לאל־עריש.

יום קשה. חמסין נורא. המדבר נושם את נשימתו הלוהטת. היום בוער כתנור, ומחמת וילון־החול הפרוש באוויר דומה כאילו כבר הגיע ערב. החול הדק נכנס לתוך העיניים, לתוך האף, לתוך האוזניים, וכאילו חודר גם דרך הבגדים. וחמשתנו פוסעים זה אחרי זה ברגל, ועד שאחד נושא את רגליו כבר נעלמים בחול עקבות רגליו של חברו, הפוסע לפניו. נעלמים גם עקבות הגמלים. פעמים מתרחקים הגמלים מאתנו ופרגוד־החול מעלים גם אותם מעינינו. רגע אחד כובש אותנו פחד גדול: מה יהי גורלנו אם מורה־הדרך ההולך לפנינו יטעה ויאבד דרכו? רגש משונה מאוד וקשה מאוד.

האוויר מכביד משעה לשעה. אור־היום קלוש, כבשעת ליקוי־חמה. לפנות ערב אנו מגיעים לשפלה של ביצות וגבישים נוצצים.

עשרים ושניים בפברואר. מזג־האויר הוטב. עברנו על־פני אגם בראדוויל. אותו הטבע של אגם הסירבון. בעשר בבוקר נפתח לפנינו מראה: דרומה – גדאר, דרומית־מזרחית – ג’בל קמאי, מזרחה – ג’בל הילל אל־מרר. בלכתנו הלאה אנו באים עד אל שבט בדווים, שכל אכילתם חלב־גמלים. איש־איש מהם תלוי לו בחגורתו מן כד עשוי עץ, ולתוכו הוא חולב את הגמלות. פניהם טובים מאוד, אבל אין הם מוצאים חן בעיני חברינו הגרמנים. הבדווים מספרים לנו, כי הם בריאים וחזקים ומרגישים את עצמם בטוב.

בשתיים וחצי אחרי־הצוהריים מופיע ד"ר סוסקין. מורה־הדרך שהלך עמו הביא אותו אלינו בלי קושי רב, על־פי הביאורים והסימנים שנתנו לו במשרד של חברת קוק. אני הוא שהצעתי לראש האכספדיציה שלנו, קסלר, כי יזמין את סוסקין, והוא נענה לי והזמינו על־ידי טלגראמה. בשנים־עשר יצא סוסקין מיפו, עשה שלושה ימים בקאראנטינה באלכסנדריה, הגיע לישמעאליה בתשעה־עשר, ומשם בא אלינו דרך קנטרה, קטיה וביר־אל־עבד. נושא־המכתבים שלנו, שבא רכוב על גמלו, סיפר לנו: לפני כמה שעות פגש אירופי אחד רוכב על גמל – וזה היה סוסקין.

באו הרבה מכתבים וטלגראמות. שמחה וששון!

ה

אחרי רכיבה בדרך הגדולה של שיירות־הגמלים הגענו לעיר אל־עריש בעשרים וארבעה בפברואר, באחת־עשרה בבוקר. מזג־האוויר נחמד. עברנו את העיר לכל אורכה, וכל התושבים צהלו ושמחו לראות אורחה גדולה כזו ובראשה שמונה אירופאים, וגם הם רכובים על גמלים. הברכנו את הגמלים לא הרחק מתחנת־הטלגראף ושם אנו חונים. לא איחרתי להראות את פני סלח־אפנדי החביב, שלפני עשרים יום עזרני כל־כך הרבה. מסרתי לו את המתנות שהבאתי לו, בכללן גם שני בקבוקים ויסקי, והוא היה נרגש מאוד.

מספר תושביה של אל־עריש – 4000. הבתים בנויים לבני־חימר לא־שרופות. חלונות יש לבתים רק כלפי החצרות הפנימיות, המוקפות חומות; כלפי חוץ אין חלונות. הרחובות ישרים, אבל צרים. יש השגחה סאניטרית כלשהי, אבל רק כלשהי, מינימאלית.

המים מרובים כאן ומצויים בעומק של שלושה־ארבעה מטרים, אבל הם מלוחים קצת. מים טובים לשתיה מביאים ממסאַיד. דרומה ודרומית־מזרחית – יער־תמרים בן עשר שנים. מרובים גם עצי־התאנה. בסוף החומה של העיר – שדות מעובדים, זרועים עגבניות, קישואים, חצילים, שומים ובצלים. יש גם קצת שדות־שעורה. והנה גם קיקיונים לשמש חיץ בפני החול, המבקש לכבוש את הכול.

בארבע אחרי הצוהריים הלכנו לבקר את המודיר (המושל) של המקום. הוא קיבל אותנו בסבר פנים יפות במבצר. נפלאנו לראות כאן פסל־שחם בצורת מלאך, ניצב ליד אגם עמוק (28 מטרים עומק), ומתחתיו כתובת בכתב־היתדות. דומה, שהוא הובא מאסואן. בערב החזיר לנו המודיר ביקור. עמו באו גם ידידי חסן־אפנדי וגם המפקד של צבא־המקום. מפי המודיר שמענו, כי מספר התושבים של כל חצי־האי סיני הוא שישה־עשר אלף, והוא המושל על כל חצי־האי. לאורן וסוסקין קיבלו מפי אורחינו ידיעות על עולם־הצמחים במקום הזה. התמר מתחיל להיות נושא־פרי בהגיעו לגיל של חמש־שש שנים. בן עשרים וחמש שנים הוא עושה משישים עד מאה קילו פרי. באל־עריש נמכר רוטל (שלושה קילו) תמרים טריים בגרוש, ורוטל תמרים כבושים – בשלושה גרושים. קליפת התמר משמשת לעשיית חבלים, עליו – לעשיית סלים ומחצלות, העץ גופו משמש לבנייה; הוא קשה מאוד ועושים ממנו הרבה כלים וגם אוכפים לגמלים. באל־עריש עצמה אין שום תשלום מסים. בקטיה משלמים מס שניים וחצי גרוש בשנה מכל עץ תמר. נוספו לנו עוד ידיעות: מידת האדמה היא – “מענה”: דונם וחצי = 1350 מטרים מרובעים, ומחירה – חצי לירה שטרלינג. מחיר הגמל ממאה ושישים עד מאתים פראנק. פרה מחירה מארבעים וחמישה עד שישים פראנק. עז או כבש מחירם משישה וחצי עד שבעה וחצי פראנק.

בעשרים וחמישה בפברואר – בדיקת אפיקו של ואדי־אל־עריש עד הים. בתקופה זו אין בו מים, אף־על־פי־כן אנו מצווים על הזהירות: לפעמים הוואדי מתמלא פתאום מי־גשמים הבאים מרחוק, ממרומי הרי־טיה (Tih) שבדרום; ושעה כזאת היא שעת־סכנה, משום ששטף־המים בא ברוב כוח וגורף כל מה שנפגש לו על דרכו. יערות־התמרים נמשכים והולכים גם הם עד הים. בשדות מלבלבת שעורה יפה. באפיק היבש של הוואדי מצוי חמר: אף אותו מביאים המים בשטפם.

עשרים ושישה בפברואר. אנו פונים דרומה מן העיר אל־עריש, ממשיכים את דרכנו לאורך הוואדי ומגיעים לביר־אל־הפאין. הוא בנוי אבן, עומקו שלושים מטר, מימיו מתוקים וריח חזק של גופרית להם. לפי מסורתם של הערבים נבנתה באר זו בפקודת השולטן סולימן. מקומות־מקומות – חמר־יוצרים. נתקלנו גם בשברי לבינים. ואולם ככל שאנו מוסיפים ללכת מתגבר החול, ושוב אנו נמצאים במדבר. בלילה – קור גדול: 3,7 מעלות צלזיוס.

עשרים ושבעה בפברואר. חולות נעים. אין קץ ואין גבול להם. חלקים גדולים מהם מכוסים קטעי צוֹר.

בערב – ישיבה, כדי לשמוע חוות־דעתם של שלושת החברים לאורן, מארמורק והומפרי, העוזבים את האכספּדיציה. ביחוד חשובה חוות־דעתו של לאורן. והרי תמצית דבריו:

א) בנוגע לשפלת פילוסיון (Pelusium): בסכומי־כסף עצומים ובמים מתוקים רבים עד בלי גבול אפשר לשטוף את המלח מעל פני הקרקע ולהכשירו כעבור שלוש־ארבע שנים לכותנה, לסוכר, למספוא וכו';

(ב) בנוגע לחולות הנמשכים והולכים לאורך חוף הים: בהרבה מים אפשר להגיע לידי אותן התוצאות של עיבוד קרקעות מסוג זה בארץ־ישראל;

(ג) הוא מציע להרבות בנטיעת עצי תמר ובזריעת כל מיני עשבים, כדי לעצור את תנועת החולות.

הומפרי מסכים לדברי לאורן, ומוסיף כי באדמה הדומה לזו של הסוג השני מגדלים כבר בסמוך לאלכסנדריה דורה, עגבניות, אבטיחים ומיני ירקות אחרים לצרכי הבית.

מארמורק רואה צורך להזכיר כי בכמה מקומות, בייחוד בהר־קאסיוס, מצאנו עקבות ערים, שלא כבש אותן החול.

עשרים ושמונה בפברואר. חברינו לאורן, מארמורק והומפרי נפרדו מאתנו בתשע בבוקר והלכו להם, ואנחנו ממשיכים דרכנו דרומה כל אותו היום וגם למחרת, בראשון במארס, ומגיעים לגבעה ידועה ושמה ג’בל ליבני. בסלעיה אנו מוצאים שקערורות גדולות למדי ומלאות מי־גשמים. בראש הגבעה, וגם בכמה מקומות מצלעותיה, מוטלים בולי־אבן עגולים. אולי שמשו בליסטראות בזמן קדום מאוד. אחד מהם זקוף.

שניים במארס. מצאנו באפיק הוואדי אל־עריש בארות. המים מתוקים למדי. העמוקה שבבארות אלו – ארבעה מטרים. גובה מימיה – חצי מטר.

שלושה במארס. בדווים משבט טיָבה ובראשם שיך סולימן אבו־עמר מעכבים אותנו. לפי דבריהם, חלק זה של המדבר להם הוא ואין אנו רשאים להתהלך בו אלא בעזרת מורי־דרך מקרבם, ולא בעזרת מורי־דרך של קוק. אחרי ויכוח חריף אנו משתווים עמהם ומגיעים לשדות זרועים חיטה ושעורה. כאן היתה לנו הזדמנות לראות מחסני־בר במעמקי האדמה (מטמורות). סוסקין לקח קומצי אדמה של ואדי אל־עריש לשם בדיקה. הגשמים נדירים כאן מאוד (בחודשים דצמבר־יאנואר). ואולם, פעמים באות סערות חזקות ואחריהן מטרות־עוז הגורפים את הכול: בניינים, בהמות, בני־אדם.

ארבעה וחמישה במארס. אנו נמצאים בסביבת ג’בל איקרים. הקרקע מכוסה אבני צור. קצתן שחורות מאוד ומשנות את כיוונו של המצפן. גבעות וגבעות, וכולן זקופות.

שישה ושבעה במארס. קור גדול בלילות. גשם. בקצת מקומות מגיע רוחב הוואדי עד חצי־מיל, וברוחב הזה יש שדות־דשא ומקומות־מרעה. שיך סולימן הוא עכשיו ידידנו. ביקר במחננו וגם ליווה אותנו לאדמת שבטו. השנה, לפי דבריו, היא שנת בצורת, ולפיכך הוצרך לעבור לעזה ולהעביר לשם גם את גמליו. לאחר שקיבל מאתנו קצת מתנות – סיגריות, שמלות וכו' – נפרד מאתנו בחיבה מרובה.

גשם שוטף. אף־על־פי־כן אנו ממשיכים את דרכנו ומגיעים למקום רחב מאוד של הוואדי – רוחב של שני מילים. סוסקין ואני מטיילים בסביבה ובאים לשטח גדול מעובד: כארבעה קילומטרים זרועים שעורה, חיטה ודורה.

שמונה במארס. אנו הולכים בדרך לנוקהל (Nukhel). בקעות צרות וקירותיהן זקופים. הוואדי הולך ומתרחב, הולך ומתרחב, ולאחר שהוא מתאחד עם ואדי רוּאַג רוחבו מגיע עד לכמה מילים. עם צוהרים כבר היה נראה מבצר נוקהל, בנוי אבנים, ובפינות – צריחים. המסורת מספרת, שהוא נבנה לפני ארבע מאות שנה בפקודת השולטן גורי. אפיק הוואדי עובר במרחק שישים מטר מן המבצר. בתוך המבצר – באר גדולה, עמוקה שישה־עשר מטר וגובה מימיה – שלושה מטרים. חוץ מן הבאר יש במבצר גם שלושה בורות למי־גשמים. כאן מרכז המדבר, ועולי־הרגל, ההולכים למכה עיר־הקודש, היו נכנסים למבצר ומרווים את צמאונם. כוחו הצבאי של המבצר עכשיו: תותח אחד מוחלד ואחד־עשר חיילים, ואיש־איש מהם צורה מיוחדת לו וגם תלבושת מיוחדת לו.

לפנות ערב באו למחננו לשם ביקור מושל המבצר והמחוז עם מזכירו ועם השיך של המסגד. וכששמע השיך את קולו של קארוּזוֹ יוצא מן הגראמופון שלפנינו על השולחן, התחיל בודק מאחורי השולחן ומבקש את בעל־הקול. לסוף החליט, שאין זה אלא מעשה שטן. מפי אורחינו נודע לנו, כי מספר התושבים במחוז נוקהל– 4000 נפש, ומספר התושבים של הכפר נוקהל שלרגלי המבצר – מאה נפש, ורובן ממשפחות החיילים שבמבצר.

תשעה ועשרה במארס. קור נורא בלילות 0,5 מתחת לאפס. בבוקר אנו מוצאים גלידי־קרח. סוסקין ואני וארבעה ערבים קטנים עמנו יוצאים לסייר את הסביבה של הכפר, וביחוד לסיור הוואדי אל־עריש. גולדסמית וקסלר יוצאים גם הם לסיור בסביבה. אין כמעט שום ירק. קרקע הוואדי מכוסה אבני־צור קטנות. סוסקין מתעניין בקצת צמחים שמצא במקומות מעטים. שני נחלים מתאחדים בנקבת אבו טוראפה, ושם הם משתפכים לתוך הוואדי. השנה לא ירדו גשמים והנחלים יבשו.

אני בודק בדיקה קלה את כל התושבים, ביחוד את הילדים. האקלים, כפי הנראה, טוב ובריא. אין שום סימני מאלאריה. הבתים קטנים ודלים. חלונות אין. הרחובות צרים ומרופשים עוד יותר מרחובות אל־עריש. הטמפראטורה המינימאלית של האוויר היתה: 0,5C־; המכסימלית: 22C+; הבארומטר: 730־731. בערב שוב ביקור של פקידי הרשות. הם אכלו עמנו ונהנו הנאה גדולה כששמעו את הגראמופון.

אחד־עשר במארס. אנו מפליגים לצד דרומית־מערבית. המושל ואנשיו מלווים אותנו, ואחר־כך נפרדים מאתנו בחביבות גדולה. האוויר צח. אנו רוכבים בעמק נוקהל ורואים מרחוק את ג’בל הלאל, את יאלאק ואת איקרים.

ידיעות שאספנו: אחת לארבע שנים שנת בצורת מוחלטת, בלי גשמים כלל. שתי שנות בצורת זו אחרי זו יוצרות מצב של ייאוש. אם אין כבר מים כלל בוואדי אל־עריש, יש עדיין קצת מים בוואדי רואג הנשפך לתוכו. לקרקעות אין בעלים רשמיים, והבדווים מעבדים אותן לפי החוק של חזקה. יש אשר יגאה הוואדי ויישפך על כל גדותיו. אז נעשות החיטים והשעורים יפות מאוד. אבל יש גם ששיטפון יגרוף פתאום את כל התבואה בבת־אחת. שנה גשומה עושה על־פי רוב שלושה יבולים.

אנו עוברים דרך ואדי אבו־אדם וואדי טורפה ונתקלים בעולם הגון של צמחים. השפלה מסביב מכוסה כולה אבני צור.

שלושה עשר במארס. אנו מוסיפים לעלות לאורך הוואדי יולדז’ן (Uledjan). קירותיו הזקופים מגינים עלינו מפני קרני השמש. בלילה קר מאוד. למחרת מפסיק את דרכנו מורד זקוף של חמישים מטר, ואנו פוסעים והולכים בשבילים צרים ומעקמים את דרכנו. מסביב אין צמח ואין עשב, ורק לאחר שאנו חוזרים ומגיעים לוואדי אל־עריש נראים שוב קצת שדות מעובדים. לסוף הגענו לוואדי מלחה, ואחרי כמה תעיות מצאנו את הבאר שביקשנו כדי להשקות את גמלינו, שזה יומיים לא באה טיפת מים אל פיהם.

שלושה מאתנו – קסלר, סטפנס ואני – מתהלכים בסביבה. סטפנס, המומחה לסכרים, מציין את המקומות לסידור סכרים, כדי לגדור בפני מי־הגשמים. ואולם, אין הוא מוצא אלא אפשרויות של סכרים קטנים. המורדות הם כאן בצורת טראסות, ופתאום מורד זקוף של שישה־עשר מטר. לפנות ערב בא סוסקין והודיע, שבמקום הזה נמצא במספר רב האשל (Tamarix) והסָמָר (luneus) וגובהם מגיע עד שלושה וחצי מטר.

שישה־עשר במארס. הגענו לפרשת דרכי המים. מצפון – ואדי ירקה, השולח את מימיו לים התיכון דרך הוואדי אל־עריש והנחלים הנשפכים לתוכו. מדרום – ואדי אבו־ז’ואדה וּואדי גארנדל, השולחים את מימיהם למפרץ סואץ. הבדל הגובה בין שתי הנקודות האלה: 770־800 מטר. קירותיו של ואדי ירקה זקופים, וכולו מלא סלעים. קירותיו של ואדי־ז’ואדה אינם זקופים כל־כך ואדמתו מוכשרה יותר לחקלאות. זו לנו הפעם הראשונה, מיום צאתנו לאכספדיציה, שהגענו למים מהלכים. במרחק חמש מאות מטר מן המקום הזה מצאנו חורבות. עולם של צמחים עשיר יותר; קצת תמרים, שיטים ושיחים ריחנים. האדמה אדמת ביצה ומכוסה מלח. הוואדי מתרחב והולך בצורת בריכה גדולה, מוקפת סלעים זקופים. בזמן קדום ודאי היה כאן אגם. החום בוואדי נורא, עד כדי מחנק.

אני וקסלר עולים לראש אחד הצוקים, ולעינינו נפתח מראה נהדר של ים־סוף. בראשי הסלעים – אבן הדוֹלוֹמיט הכחולה והקשה והרבה יצורים מאובנים (Fossilis).

תשעה־עשר במארס. הובא לנו דואר רב. גם מכתב מאת הרצל. אנו עסוקים במסקנות היסודיות של חקירתנו.

עשרים במארס. לאחרי גשם מועט שירד בלילה נעשה האוויר קריר יותר. אנו עולים על ראשי הצוקים ומגיעים עד לשש מאות מטר מעל פני־הים. הרבה יצורים מאובנים. מראה יפה של מפרץ סואץ. ושוב אנו ממשיכים את דרכנו לאורך הוואדי גארנדל ובאים למעיין מים חיים, טובים מאוד לשתיה, “ביר ברזיל” שמו. רבות־עניין הן הבריכות, שנבנו כאן כדי לאסוף ולשמור את מי־הגשמים. סוסקין מצא את הצאל (Accacia seyal). הבדווים מאספים את השרף הנוטף מן העץ הזה.

עשרים ושניים במארס. אנו מוסיפים ללכת לצד דרומית־מערבית ומגיעים למעיין מים מרים. “עין־מרה” שמו. אחרי זמן־מה אנו יוצאים לדרך הגדולה של שיירות הגמלים, המוליכה אל הסואץ. יובש וחורב, ורק במקומות הנמוכים של הוואדי יש קצת לחות.

עשרים וארבעה במארס. לפנות ערב באנו לעין־מוסה. נווה־מדבר פורה ועשיר. סוסקין מצא כי האדמה היא אדמת חול. הרבה מעיינות ומימיהם דלוחים. בארות בעומק מטר ושני מטרים, עושר של צמחים. הרבה תמרים, חיטה וירקות. חמישה בעלים לאדמה, ושלושה מהם – קונסולים בסואץ.

עשרים וחמישה במארס. בשעה מאוחרת בלילה הגענו לסואץ. הכבודה שלנו, ההולכת אחרינו, תבוא בשתיים אחרי חצות־הלילה.

ו

עשרים ושישה במארס. ברכבת אנו כותבים וחותמים את הנוסח האחרון של הרצאתנו. בתחנה של מסילת־הברזל בקאהירו – הפתעה נעימה: הקביל את פנינו ד"ר הרצל ועמו אדולף פרידמן. הרצל תמה; דומה כאילו אין דעתו נוחה לראות אותנו לבושים כהלכה, שערותינו עשויות ונעלינו מצוחצחות.

אחרי מנוחה במלון שפרדס החלו ישיבותינו בנשיאותו של הרצל, ויש שהישיבות נעשו סוערות מאוד. היתה לנו פגישה גם עם לורד קרומר, נציב אנגליה במצרים בימים ההם. באחת מישיבותינו השתתף המהנדס האנגלי הידוע ווילקוקס. השיחות היו רבות־עניין, והתוצאות – שליליות, לשמחתנו או לצערנו. אין ברצוני לפרט כאן כל פרשת הוויכוחים. די אם אסתפק רק בתמצית המסקנות, שהגענו אליהן בנוגע לחבל־הארץ אל־טיה, הוא החלק הצפוני של חצי־האי סיני.

א. את חבל־הארץ האמור יש לחלק לארבעה חלקים. ואלו הם: החלק הראשון – הפילוסיון (Pelusium), היא הדלתה העתיקה של הנילוס. אדמה רבת חומרים אורגניים, אבל גם רוויה מלחים. אפשר יהיה לנצל אותה בזמן קרוב, לפי הערך, אבל בתנאי מפורש קודם למעשה שיינתנו מימי־הנילוס בשיעורים עצומים, כדי לשטוף את המלחים מעל הקרקעות. שטיפה זו תכשיר את האדמה לגידול אורז, כותנה, קני־סוכר וירקות.

ב. החלק השני – חוף הים התיכון עד אל־עריש. כאן יש לחפור בארות למים ולסלול דרכים טובות, בשביל לחבר חלק זה מצד אחד עם מצרים ומצד שני עם ארץ־ישראל. פה יהיה מקום לאותם הגידולים שכבר הם מצויים בשתי הארצות השכנות הללו, וגם לגידולים שיש לנו צורך בהם.

ג. החלק השלישי – אל־עריש וסביבותיה. פה ייבנה נמל קטן, תחילה כדי להכניס את הנחוץ לבניינה של המדינה החדשה, ואחר־כך כדי להוציא את תוצרתה למדינות השכנות. זה יהיה חלקה העירוני של המדינה, וקצתו יוקצה לגידול ירקות. פה יהיה גם מקום ההנהלה של המדינה.

ד. החלק הרביעי – לאורך הוואדי אל־עריש והנחלים הזורמים לתוכו. כאן יהיה צורך לבנות סכרים גדולים, ביחוד בדרומו של הוואדי, במקומות שם יורדים המים מהררי אל־טיה, וההרים גופם קירות גבוהים הם לשני צדי הוואדי. בבריכות הגדולות הללו יהיו המים שמורים להשקאת השפלות הסמוכות לוואדי. צפונה יסללו כבישים טובים לאורך כל הוואדי, כדי שאפשר יהיה לשלוח לערים שיבנו ולחוץ־לארץ את התוצרת של החקלאות האינ­טנסיבית, פירות ביכורים, הדרים וכו'.

ה. דעתם של חברי האכספדיציה נותנת, שלתוצאות קרובות ביותר, לפי הערך, אפשר יהיה להגיע רק בשפלת הפילוסיון, והיא השטח המתאים ביותר ליצירת הישוב המבוקש. לפיכך יש לדרוש, שיובטחו לנו מים מתוקים במידה מספקת על־ידי תעלת הנילוס. אף צריכה להיות הבטחה של אבטונומיה גמורה כתנאי של הטשארטר, שיהיה חלק מן החוזה, אשר תעשה הממשלה האנגלו־מצרית עם הסוכנות היהודית, העתידה להיווצר לשם כך, ומיד יהיה צורך להתחיל בייסוד תחנות־ניסיון לחקלאות ולמטראולוגיה.

*

בו ביום שבאנו לקאהירו קרא לנו הרצל ובקוצר־רוח ביקש לדעת מיד את התוצאות של חקירותינו. וכששמע מפינו, שלפי דעתנו נחוצות כמה הבטחות מפורשות וכמה הכנות גדולות במשך שנים, לפני שתגיע שעת התחלתו של הישוב עצמו, קפץ ממקומו וקרא: “אני רוצה, שבעוד שלושה־ארבעה חודשים יוכלו עשרים אלף יהודים אומללים למצוא להם כאן מקלט ואפשרות לפרנס את עצמם בעבודתם!”– זו היתה זעקת כאב, ואת כאבו כאבנו גם אנו. אבל מה היה בידינו לעשות? כלום יכולנו לומר אחרת ממה שציווה עלינו מצפוננו?

כאמור, היו לנו אחרי אותו יום כמה ישיבות, ועיתים הגענו לוויכוחים סוערים. ופתאום נפסק הכול מטעם הנציב הבריטי והממשלה המצרית. ווילקוקס הודיע, שאין יכולת ליתן את מי־הנילוס להכשרתה של שפלת הפילוסיון, – והודעה זו ביטלה את הכול. הרצל היה מדוכא מאוד, אבל לא להסכים למסקנותיה של האכספדיציה לא יכול. שתי שיחות היו לי עמו לפני צאתי מקאהירו. בשיחות הללו נגלו לפני כל עדינות־רוחו וכל רוחב־ לבו. הוא היה מדוכא, אבל שקט. לא רפה בטחונו ולא כשל מרצו, שלא ידע גבול ורסן.

בארבעה באפריל יצאתי מקאהירו ושבתי לביתי ולעבודתי ביפו. שאלת אל־עריש הטרידה אותי עוד זמן מה, הרבה מכתבים כתבתי והרבה מכתבים קיבלתי מהרצל, ממארמורק, מסוסקין ומגולדסמית. לשום איש שלא מחברי האכספדיציה לא סיפרתי דבר. לא סיפרתי אפילו לאוסישקין, שבא אותו קיץ לארץ־ישראל.

בספטמבר היה הקונגרס השישי, “האוגאנדאי”. היה בו הד האכזבה של אל־עריש,– וכעשרה חודשים אחרי־כן לא היה עוד הרצל בחיים…

 

מכתבים    🔗

עלייתו וימים ראשונים בארץ, 1891    🔗

הרופא הצעיר בן העשרים ושבע, העולה לארץ עם גל העלייה הגדולה מרוסיה בשנת תרנ“א, בא בזמן שממשלת תורכיה הטילה איסור על העלייה. ד”ר הלל יפה היה בין אלה שעוד ניתן להם לרדת ביפו בהשתדלותו של זאב טיומקין, בא־כוח הוועד האודיסאי של חובבי־ציון. אחר־כך הוחמר האיסור על כניסת יהודים לארץ.

מתקופת עלייתו לארץ וימיו הראשונים בה נשתמרו בידי בני המשפחה המכתבים המתפרסמים כאן. הם משקפים את רשמיו וחוויותיו מימי שהותו בקושטא, שבה עמד בבחינות ממשלתיות להשגת רשות לעבוד כרופא בתורכיה; מנסיעתו לארץ וירידתו בחוף יפו; מביקורו בירושלים, במושבות יהודה ובזכרון־יעקב; מעבודתו כרופא בחיפה ויציאתו כעבור חודשים אחדים לטבריה, שבה שימש במשך כשנתיים כרופא של הקהילה האשכנזית וכן כרופא עירוני.

יש להצטער על שלא נשתמרו מכתביו מתקופת שהותו בטבריה בשנים 1893–1892. את החסר מילא ד"ר יפה במידה רבה כעבור שנים בפרקי זכרונותיו.

בתקופה המדוברת, חצי שנה אחרי שקבע ד“ר יפה את מושבו בטבריה, באה אליו אחותו רוזה, אחרי שגמרה את חוק לימודיה במדעי הטבע בז’ניבה. היא נקראה בראשית שנת 1893 ליפו, לנהל את בית־הספר לבנות מיסודם של חובבי־ציון. לטבריה באה אז מרוסיה אמו, שהעריך ואהב אותה (עיין בדבריו עליה ביומנו, מיום 3 באפריל 1918). אם כי ד”ר הלל יפה קנה לו ידידים בטבריה, הכבידו עליו חוסר חברה מתאימה והחום הכבד השורר שם. הוא רצה להיות קרוב יותר להתיישבות החדשה. כשקיבל הזמנה מפקידות הבארון רוטשילד לבוא לזכרון־יעקב ולנהל שם את בית־החולים, נענה ברצון. את הישוב בטבריה לא שכח גם אחר־כך ופעל למענו.

קושטא, יוני 1891

אל בני משפחתו בסימפרופול, 1891

אני בקושטא. הנסיעה היתה נהדרת. כאשר נפגשתי על הסיפון עם הנוסעים של המחלקה השלישית, ידעו כבר רובם ככולם שאני רופא ונוסע לארץ־ישראל. בכל זאת לא ניגשו אלי אלא כעבור שעות אחדות. ואז החלו שיחות שוטפות על האקלים והקרקע של ארץ־ישראל, שאלות על סמי רפואה ומחלות שונות, ויכוחים בענייני דת ומדע. לליטאי תלמיד חכם, למשל, ביארתי בלי הצלחה רבה את תנועת הארץ והירח ואת ליקוי החמה. לא נעים היה לי הדבר, שכאילו אני תומך בזה ברוח החופשית של הצעירים, שהיו שם הרוב, והשתמשתי בהזדמנות אחרת להרים על נס את כבוד הדת. צריך להודות, שכמה פעמים הייתי במצב מגוחך– למשל, כשנסיתי לשאת נאום לפני הזקנים על ההשפעה המזיקה של הפירוד בין ה“ליטוואקים” וה“פּוילישע”, או להסביר לצעירים את ערכה הנצחי של תורת משה וחוקותיה. גם על חשיבות החקלאות ליהודים נאמתי, וכו' וכו'. שמעו את דברי ברצון, ובזמן השיחות היה מתאסף מסביב לי עם רב. תחת זאת למדתי לא מעט מהם, בייחוד מהיהודים הפשוטים. איזו מסקנות חריפות־השכל, איזו השקפת־עולם עמוקה, איזו שנינות המוח. וכל זה מעורב באמונות תפלות, בקנאות ופראות. ובכל זאת, נדמה לי, שהמידות האחרונות נגדעו כבר כמעט משורשן.

בערב, על הסיפּון, הסתכלתי בשקיעת החמה ובעלות הירח המלא בזמן אחד. נשבה רוח קלה, ואני נשמתי את אוויר הים הקריר והמעורר. נהדרת היתה התמונה: המים הרבים, המתמזגים באין סוף, עם השמים התכולים, הבהירים. לאט לאט, אחד אחד, וכשנדלקו המאורות הקטנים בכיפת הרקיע, הרגשתי איך הוקל ללבי, איך פגה תוגת נפשי ונשאר רק צליל קל עגום. רק לפני חצות ירדתי לישון. התא שלי טוב ונקי (לא היו בו רוסים, רק תורכים, שהם נקיים מאוד. אומנם, הילדים לא היו נקיים כל כך, אבל “הריח הרוסי” לא היה).

קושטא, מלון אימפּריאל, 24 ביוני 1891

ברגש קשה אני כותב לכם. אינני מדבר על האסונות המשפחתיים או עניינים פרטיים. חשבתי, כי עם נסיעתי אתחיל לחשוב על עניינים כלליים יותר. והנה ההגירה לארץ־ישראל נמצאת במצב כל־כך גרוע, שאני חושב לטוב להפסיק אותה לזמן מסוים. הודות לרופאים אחדים קיבלו אותי יפה מאוד אצל הקונסול הרוסי. אבל בשביל היהודים הרוסיים בכלל, העולים לארץ־ישראל, לא עשו שום דבר. כל הנוסע לארץ־ישראל צריך לקבל תזכּרה – כלומר, רשיון מהמשטרה המרכזית של תורכיה. על־סמך הפּספּורט מוציא הקונסול הרוסי תעודה מתאימה עם בקשה אל המשטרה לתת את הרשיון. עד היום נתנו לכולם, אבל לפני כעשרה ימים יצאה “אירדע” (פקודה) להפסיק את מתן הרשיונות (הקונסול חושב שהפקודה הזאת יש לה שייכות להצעת רוטשילד־סולסבורי וליחס הציר האנגלי ל“שער הגבוה”). בכל זאת באו עד היום כשתי אוניות לשבוע עם עולים והקונסול השיג להם רשיונות למרות ה“אירדע”, לנסיעה לירושלים לקבר אבות. אבל עכשיו קשה הדבר יותר. ביקרתי במיניסטריון הביטחון, ראיתי את המיניסטר ואמר לי באדיבות רבה שהעניין איננו בסמכותו שלו, אלא נוגע ישר ל“שער הגבוה”⁸. מחר אני הולך אל מיניסטר הפנים. מכרים בעלי השפעה אין לי כאן. במשרד הקונסול אמרו לי בגלוי, שהממשלה חוששת מפני העליה ההמונית של היהודים. אדם אחד, עורך־דין ועיתונאי, כנראה מומחה גדול בעניינים כאלה (יהודי מאודיסה) אמר לי, שהגזירה הזאת לא תאריך ימים, אבל לפי שעה מן ההכרח להפסיק את התנועה. צריך היה לשלוח טלגראמות לכל העיתונים הגדולים, אבל אני רוצה קודם לראות את המיניסטר, אף כי אין לי תקווה גדולה לקבל ממנו תשובה ברורה. נמצאות כאן משפחות, שחוץ מהוצאות הדרך אין להן יותר מרובל אחד או שניים. הקהילה המקומית איננה נותנת שום עזרה, מתוך אמתלה שמשפחות שלימות גוועות ברעב בארץ־ישראל. אינני מבין איך הוועד האודיסאי ⁹ איננו יודע שום דבר על זה, ואיננו מודיע מה לעשות. לשם מה הוא קיים בכלל? נורא הדבר.

25 ביוני 1891

מה שנוגע אלי, גם הקונסול וגם הרופאים יועצים אותי לקבל דיפּלום תורכי. ביקרתי כבר בבית־ספר לרפואה. באופן רשמי העניין יכול להמשך חודשים (ארץ נוראה היא זאת, מתן שוחד נפוץ בה הרבה יותר מאשר ברוסיה). במשרד הקונסול הבטיחו לי לעזור, אבל בכל זאת יהיה צורך לשלם משהו – 40 או 50 רובל. החלטתי להשיג את הדיפּלום אם ירשו לעלות לארץ־ישראל, אבל אם הדבר יימשך הרבה זמן אקח את ה“תזכרה” שלי ואסע בלי דיפּלום. – – –

25 ביוני 1891

אף כי רק עכשיו כתבתי אליכם, אני שולח לכם בכל זאת עוד מכתב, כי אוניה הולכת לאודיסה, ויעבור זמן רב עד שתפליג אוניה לסבאסטופול. העניינים רעים מאוד. אינני יודע מה לעשות ומה להחליט. ליהודים מרוסיה אין מניחים לנסוע לארץ־ישראל. חברי לנסיעה מבלים ימים שלימים במשרד הקונסול. מצבם נורא, אין להם כל אמצעים. הבטיחו לי להשיג בקרוב את הדיפּלום אבל כבר אינני מאמין להבטחותיהם. אין לי אפילו חשק לראות את העיר. את הרשיון לנסיעה אקבל בתור רופא. על כל פנים אסע לארץ לראות לפחות את הנעשה שם. אומרים שאנשים מתגלגלים שם בחוצות. אינני מבין, מפני מה שותק הוועד היפואי?¹⁰ ואולי כל השמועות האלו אינן נכונות? ב“עלון האודיסאי”¹¹ יפרסמו משהו בנוגע לאיסור הנסיעה לארץ־ישראל.

זה עתה הייתי אצל הקונסול. כבר נותנים רשיונות לנסיעה, אם גם יהיו קשיים. הידד!

קושטא, 27 ביוני 1891

יקירי, לו ידעתם מה מאוד אני מתגעגע עליכם! מה מאוד לא נוח לאדם לשבת לבדו בעיר הטיפשית הזאת! הבריות מסבירים לי פנים, עושים לי כל מיני טובות, עוזרים בכל דבר, אבל הם רחוקים ממני. החיים תפלים כל כך, נופלים הרבה אף מחיי עיר רוסית קרתנית. אנשים משכילים (היאומן?) מבלים כל ערב בגן עלוב, בתוך המון רב, אוכלים ארוחת־ערב בבית־אוכל, אחרי כן הולכים אל התיאטרון הקיצי, וכך כל יום – אותו חוג מכרים ואותן השיחות. ביקרתי בתיאטרון פעמיים: פעם באופרה האיטאלקית – גועל־נפש, ועוד פעם – בקומדיה צרפתית, דבר מוצלח מהראשון. צחקתי בכל לבי. פשוט, היה לי צורך לצחוק – כל כך נעכרה רוחי. ואומנם, מה תאמרו לזה? – אין תורכיה מתירה ליהודים מרוסיה לבוא לארץ־ישראל. ואדמה מוכרים שם רק לנתינים תורכים. מצד אחר, אין הגזירא הזאת יכולה להפסיק את ההתיישבות – רק לעצור בה קצת; וזה אולי טוב – תריס כנגד עליית מחירים מופרזת. ואני בכל זאת צריך לנסוע לארץ־ישראל, ואם כן עלי לעמוד בבחינות. הבטיחו לי להחיש אותן. היום אסע עם סגן הקונסול הרוסי אל בית הספר לרפואה. כבר הייתי שם פעם אחת. הבטיחו לי, כי לא יעכבוני הרבה. אבל זה יעלה בכסף. יש לי עוד די כסף, אבל הוא מתבזבז מהר מאוד. אני מנהל חשבון מדויק, וההוצאות אינן פוחתות כמעט. נפגשתי עם ד"ר בוזדזן. את, רוזה, בוודאי זוכרת אותו מז’ניבה? הלא הוא זה ששלחנו אותו, אני וחווקין, אל פיקטה־דה־רושמון. שמחתי מאוד לראותו. הוא היום רופאה הפרטי של אשה אנגליה עשירה, ויצא יחד עמה לתיור מסביב לכדור הארץ. מפה יסע להודו. היה בארץ־ישראל. אמר לי, כי היהודים שם עניים מרודים, אבל המושבות מתקדמות יפה. הוא בטוח, כי היהודים יתיישבו בארץ על אף כל הגזירות.

נסעתי אל תורגמנו של הקונסול הרוסי, כדי ללכת עמו אל בית־הספר לרפואה…

מזל־טוב! עמדתי בבחינות, וביום השני אקבל את הדיפלום. לא פיללתי. כל זה עשה הקונסול.

סדר אין פה. לו ידעתן – רוסיה היא סמל של דייקנות ויושר לעומת קושטא, מבחינה משרדית.

נכנסנו למשרד. המועצה קיבלה את בקשתי תיכף ומיד, מיד רשמו אותה בכל המשרדים, מיד נקראתי להיבחן. לו היו לי במקרה בכיסי כסף ופאספורט, הייתי מקבל את הדיפלום בו ברגע, ובכן, באוניה הראשונה – ליפו!

מרוב שמחה החלטתי לסייר קצת את הסביבה בלווית רופא אחד. ירדנו בספינה, אחרי־כן נסענו בעגלה, ולבסוף הלכנו ברגל ועלינו על הר – משם רואים את כל הסביבה, את הים השחור, את הבוספורס ואת ים השיש. הכול ירוק, וחורשות גדולות של ברושים מוסיפות חן רב למקומות האלה. אחר־כך הלכנו לשמוע נגינה תורכית בקפה תורכי. מנגינות מזרחיות, המעלות על הלב את הנגינה היהודית, רק חדגוניות הן מאוד. וסידור המקום מעניין: פלג מים, כיכר עצים, וממול – כעין אמפיתיאטרון בן שש או שבע דרגות – שתים העליונות מיוחדות לנשים התורכיות היושבות מאחורי שבכת ברזל. שתינו שם קפה ומי־סודה ואכלנו “רחת־לאקום”. יותר מזה לא מצאנו מאומה. היינו רעבים מאוד. כמה טוב עבר עלי כל היום הזה. במרחב, באוויר צח, נשכחו כל הדאגות, כל הצרות; אין אתה חושב כלום – רק חש וחי. אתה מרגיש בשפע הכוחות הצעירים אשר בקרבך, ברצון להעפיל גבוה גבוה, לגדול עוד, עוד.

כתבו לי על הכול. זה עתה שתיתי תה ואכלתי מעוגותיכן – כנראה, תספקנה לי עד ארץ־ישראל.

קושטא, יולי 1891

יקרים, קבלתי סוף סוף את הדיפלום והיום אני מקווה לקבל גם את ה“תזכרה” ולהפליג באוניה רוסית ההולכת לאלכסנדריה. לא הספקתי לכתוב אליכם קודם. הלכתי להיוודע על מהלך האוניות ולדואר, זה גזל המון זמן וכבר היה מאוחר. ברגע שכבר הלכתי אל האוניה הביאו לי מכתב מכם, והנני כותב לכם בחיפזון, בעיפרון. מי יודע אם תוכלו לקרוא אותו. נוסע אני במחלקה השלישית. הנסיעה עולה 30 פראנק. נוסעים אתי המון יהודים, וחוץ ממני עוד שניים שאין להם רשיונות. הם מקווים לעבור בעזרת “בקשיש”. מבטיח להם את הדבר אדם מעניין מאוד, הנמצא בתורכיה זה עשר שנים. קודם היה לו בית־אוכל ביפו, ועכשיו – בקושטא. יודע הוא הכול ואת כולם. עסק פעם גם בחקלאות. חיצוניותו – של איש המערב, יהודי טוב הוא, וענייני היהדות קרובים ללבו. לכולם הוא נותן עצות מעשיות והוראות. מספר המון דברים מעניינים ומרגיש אתה שתמיד אמת בפיו. שמו לאנדוי.

נוסעים יהודים עניים עם משפחותיהם, נוסעים זקנים – בשביל מה? הם עצמם אינם יודעים. נוסעים גם בעלי אמצעים וצעירים מוכשרים ומוכנים לעבודה, כמדומני. האוניה דומה לזו שנסעתי בה מסבאסטופול לקושטא, אבל כאן עוד צפוף יותר– אנשים, נשים וטף. נוסעים גם תורכים אחדים, אלבאנים, יוונים ושני רוסים; חוץ מהם כולם יהודים. האנשים משוחחים בקבוצות, ביחוד מסביב לאותו לאנדוי. האם קל הדבר בעיניהם? הלא את כל עתידם הפקידו בידי הגורל. צריך לראות איך הם מקשיבים לכל מלה, שואלים לכל דבר. רק אדם מחוסר כל רגש אנושי לא יסלח להם ברגעים כאלה את כל חסרונותיהם: המנהג המשונה לדבר כולם בבת אחת ולצעוק, אי־הנקיון הנורא, ההרגל להציק לבני אדם בלי לתת להם מנוחה – כל הדברים האלה, שעושים רושם דוחה כל־כך על כל מי שרחוק מחייהם. חושש אני מאוד לאכזבה שלהם ביפו. הביטחון בחסדי שמים, ברוטשילדים, במשיחים, ולעומת זאת – רגש של אין־אונים, חוסר ידיעה ביחס לעתידם, כל התסבוכת הזאת יכולה להזיק לא רק לאומללים האלה, אלא לכל העניין כולו.

כפי שכבר כתבתי אליכם, יש אומרים שהעליה הזאת לארץ־ישראל בהמונים היא דבר בלתי־אפשרי ואין לו שחר. אינני מייחס, אמנם, חשיבות רבה לדברים האלה, היוצאים מפי אנשים פקחיים ומעשיים (כמו, למשל, ד"ר ש. מקושטא), אבל אמון איני רוחש להם. אומרים עליו, על ד“ר ש., שאיננו רופא כלל. דברים כאלה קורים כאן יום יום, ובכן, אותו ד”ר ש. אומר, שלא יתנו ליהודים להיכנס. אבל מאמין אני יותר ללאנדוי. גם סגן רב־החובל אומר, כי ה“בקשיש” – הוא החוק. ובכל זאת רע הדבר.

אתונא, יולי 1891

הידד! אני באתונא. זה עכשיו ראיתי את האקרופּוליס, הפארתנון, הפרופילאים, היכלים ומקדשים, בתי־נכאת, חורבות של היכלים, עתיקות, מצבות. ואיזה מראה נפלא. ירדתי בספינה קטנה, כדי להספיק לראות את הכול. אבל, אהה, כמה חם פה.

בית אשל פּאלעסטינא, האטעל פּאלעסטינא, א. ל. קאמינץ, יפו, יולי 1891

יקירים, הנני ביפו, בארץ־ישראל. הנני בארץ, שאליה שאפתי בעקשנות גדולה במשך ימים רבים. הרשמים הראשונים והפגישות הראשונות נוראים כל־כך, ומוטב שלא לכתוב עליהם. קודם־כול העובדות. בחושבם שבלי “תזכרה” לא יתנו לרדת, והעיקר על סמך שמועה שהביא מי שהוא מן החוף, כי בא כוח הוועד יבוא אל האוניה, לא שמעו הנוסעים בתחילה להצעות הערבים והסרסורים. כך עברה שעה. פתאום שמענו צעקה נוראה. חשבנו, שקרה אסון. והנה אנחנו רואים: יהודיה צועקת ורצה אחרי ערבי שלקח את חפציה. וערבים רבים מתנפלים על המטלטלים, אוחזים בהם בכוח דוחפים ומפילים את היהודים שאינם רוצים לתת להם את החפצים. את החפצים לוקחים מבלי להתחשב מי בעליהם, ומשליכים אותם בערבוביה לתוך הסירות. ולמרות שאתי התנהגו בנימוס ומסרו את חפצי מיד ליד, בכל זאת נתגלגל סל אחד משלי לסירה אחרת. והנה נפל קומקום לתוך הים, שט לאט לאט וביגון ירד למצולות. פה ושם שטים על־פני המים כובע או אבטיח. הנה ערבי ענק, הרקולס ממש, לבוש רק חולצה כחולה ותחתונים, והוא מחזיק תחת זרועו ילד שחציו ערום, שמרוב פחד חדל לצעוק. באותה היד הוא מחזיק ארגז, על גבו חבילה גדולה, ויורד בזריזות במדרגות הסולם. הוא מוסר את הארגז לערבי אחר וקופץ לתוך הסירה – והאם, שנשארה עוד על הסיפון, קורעת את השמים בצעקותיה.

אם גם נניח, שהחפצים נמצאו אחר־כך בשלימותם, הרי הרגעים הראשונים היו נוראים. המחזה הזכיר לי את המערכה השלישית באופירה “האפריקאית”, ברגע כיבוש האוניה. בזריזות נפלאה מטפסים הערבים על הסולם העשוי חבלים, אחדים עולים על התורן, וכאשר מתקרבת הסירה, הם קופצים ישר לתוכה.

סוף סוף מביאים אותנו אל החוף. אבל אין מניחים לרדת במהרה. שוב צעקות, צריחות, חירופים וגידופים. אחרי זה אנחנו עוברים לבית־המכס. שם נוטלים מאתנו את הפאספורטים ואת ה“תזכרה” (ממי שיש לו!). בעוד שעתיים ממציאים לנו את החפצים. בעד הספרים תובעים ממני תשלום. אני נותן להם שני פראנק והולך לי בשלום. והנה עומד על חוף הים טיומקין בכל הודו והדרו, בפוזה של נאפוליאון. תלתליו תחת קובע אנגלי לבן, ורד בדש מעילו, והוא משיב בגאון על דברי ברכה: “עברו מהר, אסור לעמוד בקבוצות, עברו מהר”.

ירושלים, יולי 1891

יקרים, זה ארבעה ימים אני נמצא בירושלים. כל מי שאיננו רופא מנבא לי כאן עבודה רבה. הרופאים מצדם אומרים, שבלי משרה קבועה אגווע ברעב. אני מתחיל את מכתבי בענייני עסק, מפני שהאידיאלים מתרחקים והולכים לאין סוף. קרוב אני לאכזבה ולייאוש. כל רגשי ההערצה לפני המקום הקדוש מתנדפים למראה השוטר התורכי השחצני, ולמראה המוכתר היהודי וגובה המסים, שהוא האדם המשמש מתווך בעסקי מתן שוחד. וגרוע יותר, כשאני רואה את הפריצות – במובן שוד וגזל – בקרב היהודים תחת מסווה של חרדות. קשה להסתגל אל האנשים האלה עם פיאותיהם הארוכות, עם השטריימלך, המעילים הארוכים, השפתיים הממללות תמיד דברי תפילה, העיניים הפונות למרום – ומתפרנסים רק מנדבות.

יפו

הפסקתי את מכתבי, כי החלטתי פתאום לחזור ליפו עם הרופא של “למען ציון”. באתי בשתיים בלילה ומחכה שיכינו לי את מיטתי. נמצא אני במצב של ספיקות. מבטיחים לי הרבה, אבל אין לי אמון באנשים. מתברר כי בלי משרה, בעבודה פרטית בלבד, קשה להתקיים. דרוש עוז־רוח, קצת חוצפה ואוואנטוריזם. ההכרח להשתמש במתורגמן שיכול בכל פעם “למכור” אותך, מקשה מאוד על העבודה.

אתמול פגשתי את ישראל פיינברג וביליתי אצלו כחצי יום. הוא עבד כבר בשלוש מושבות ומתחיל שוב הכול מחדש, אבל הפעם – על אדמתו הפרטית. הוא סבל הרבה, הזדקן. התחתן ויש לו שני ילדים. הוא מבטיחני שעבודה תהיה לי, אבל צריך קודם לסבול. מבטיח כל מיני משרות – בעיר קטנה הנמצאת בקרבת מושבות רבות, או בטבריה המרוחקת ממקום ישוב, מיושבת חסידים וחום נורא שורר בה. הוא מדבר על לבי שאסתדר בחיפה, בעבודה פרטית.

נפגשתי גם עם יוסף פיינברג ועם משפחת חנקין, ועכשיו יש לי דריסת רגל לכל האריסטוקרטיה של יפו. היום טיפלתי בחמישה חולים. אני רוצה לשכור דירה ומחכה רק לכסף ששלחתם לי. מבזבז אני הרבה, בייחוד לבקשיש ועוד לבקשיש. ולמרות זאת, אני נשאר. ואני יודע, כי בסבלנות – אצליח להסתדר.

יפו, 23 ביולי 1891

… נסעתי לירושלים. קודם שנכנסנו העירה הביאונו אל המשטרה, לקחו מאתנו את הפאספורטים ואת ה“תזכרות”, ודרשו ערבות, לא ידוע למה. בקיצור העסק עלה לנו בשלושה פראנקים לגולגולת. נפטרנו והלכנו לבית־מלון. אחרי־כן יצאנו לסייר בעיר. הרחובות רובם צרים ועקלקלים, קמורים, מרוצפים בכמה מקומות, מרופשים, עושים רושם מדכא בשל חוסר אוויר ומרחב. על־פי־רוב פוגשים שם יהודים בעלי פיאות ארוכות, ועליהם חלוקים, גרביים וסנדלים. ביקרתי אצל ד"ר דה־ארבלה. יעץ לי שלא לשהות בעיר, כי אם לחפש לי משרה. למוחרת יצאתי, בלוויית מורה־דרך יהודי, לראות את העתיקות. אחרי־כן הלכתי אל הר הזיתים, ששם רבים כל־כך קברי קדושינו וקדושי הנוצרים. כשני צעדים מבית־הקברות היהודי עומדת כנסיה נוצרית, עליה מתנוסס צלב־זהב, ובשעת שקיעת החמה מתפללים לפניו עולי־רגל, המאמינים כי זוהי אש מן השמים. עלינו במגדל הכנסיה, כשלוש מאות מדרגות, והנה ירושלים לפנינו, כמו תמונה. עצבות תוקפת אותי וכאב פנימי, בהשקיפי על העיר הזאת, מרכזנו הקדמון, עיר בירתנו, המקשרת אותנו אל אחינו, סמל קיומנו ותרבותנו, והיום – עיירה אפורה, פראית למחצה, נתונה בידי התורכים, וליתר לעג – קדושה בעיני כול. במקום בית המקדש – מסגד עומר. העיר מלאה כנסיות של כל אומות העולם, ועל כל כנסיה כתובות מעין אלה: פה תפסו את האדון והביאוהו לפני פילאטוס, פה ראה את העיר ובכה, פה מסר פילאטוס את האדון בידי היהודים, וכו‘, וכו’. והנה Via Dolorosa, אפילו עולי־רגל מיוחסים זוחלים בה על ברכיהם (כך מספרים) ומכים בראשם ברצפה. והיהודים, אף־על־ פי שהם פה הרוב, אינם אלא נסבלים, ולא כלום – ליהודי רוסיה אסורה הכניסה לירושלים. מובן מאליו כי בעד שני פראנקים אפשר להערים על החוק. כן, אין שום רגש של התפעלות והערצה. אתה עומד עלוב ומדוכא, כאילו ירקו בפניך. בעיקר, אתה מוצא מומים ביהודים עצמם. יש פה כל־כך הרבה צביעות, ולא דווקא בין העניים, הבטלנים, האוכלים לחם־צדקה ועושים את שליחותם באמונה שלימה, אלא בין הגבאים. זאת היא חבורת גנבים מאוגדת כהלכה. משום כך, כפי שאומרים אין רופא יהודי ראשי בשני בתי־החולים היהודיים הציבוריים; כי רופא נוצרי אינו מתעניין בחשבונות ואינו מתערב בהם, ובפרט שהחשבונות מתנהלים באידיש או בעברית. מאוד לא נעים היה לראות רופא צעיר מגרמניה, שאינו מסיר את כובעו מעל ראשו, נוטל ידיו לפני האוכל ואינו טועם דבר בלי ברכה, אינו רושם תרופות בשבת, וכל זה, כמו שהודה לפני בעצמו, לא בלב שלם; ולאמיתו של דבר, אין בכך הכרח.

ערב שבת הלכתי אל הכותל המערבי. היהודים התפללו קבוצות־קבוצות, אלה מתחילים ואלה גומרים, רוח חול היתה שרויה על הכול – אין בכי מר, אין אנקות. הספרדים ביטאו ברור כל הברה והברה, אבל לא אערוב, כי לא התבוננו לצדדים בעת תפלתם. האשכנזים התנענעו, בלעו את המלים בחיפזון, ויש שנאנחו בלב דווי; נשים אחדות נשקו את הכותל, התייפחו מעט – לא נורא. לעיתים רחוקות אתה רואה זקן תפוס בהרהוריו, פניו מפיקים עצב וצער על כל העלבון הזה, על חורבן בית־המקדש. רוב היהודים לובשים חלוקי־קטיפה צבעוניים – כחול, ירוק, צהוב ואדום; לראשיהם “שטריימלך”, ומראיהם אינו אומר כולו כבוד. פניהם קצתם חולניים ויגעים, קצתם ערמומיים, ועל כולם אותו חותם של מצב לא־טבעי, לא־ברור.

אחרי ארבעה ימים שבתי ליפו. נפגשתי עם לוליק ויוסף פיינברג, שבאו הנה עם זיידנר. אנשי המקום דרכם לגלות טפח ולכסות טפח – אין אתה יכול לרדת לסוף דעתם. כששאלתי את זיידנר, אם עלה בידם לקנות אדמה לשולחיו, אנשי יקאטרינוסלאב, השיב לי בפירוש, כי הדבר בחזקת סוד. הם יעצו לי לנסוע לחיפה, כי זו עתידה להיות מרכז לכל המושבות החדשות.

חושש אני, כי לכן לא יהיה פה כל שדה פעולה, אם אמצא לי אחיזה, תעברו כולכן לארץ.

יפו, יולי 1891

– – – והנה, רואה אני בדמיוני את דירתנו, את חדר־האוכל שלנו וכל אחת ואחת מכן. כמה הייתי רוצה להיות עכשיו אתכן, כמה היה טוב לספר לכן על כל סבלותי, ספיקותי, לבכות לפניכן בגלוי. אף פעם לא חשבתי שאתן כל־כך דרושות לי, כל־כך קרובות ללבי. הרבה מכרים טובים יש לי כאן, המתייחסים אלי יפה מאוד, אבל אין זה אותו היחס שהיה אלי שם. אני מרגיש אמון חולני כלפי כולם. ייתכן שהאשמה היא בי: בכל אחד אני רואה צביעות, או עוד גרוע מזה – “עסק” תחת מסווה של מלים יפות. רבים כאן האנשים שהשכלתם פחותה, שטחית, ורוצים לעלות מעלה־מעלה, ובאמת מצליחים, כי אין צורך פה לשם כך ברוח ובהשכלה. אני רואה כאן את נצחון הקטנים, החושבים עצמם גדולים. כמה מלים יפות ונשגבות מביעים קטני־הרוח האלה, ובקלות כל־כך. כאן “מביאים תשועה לעמים”, “מצילים את המולדת”, “הופכים את אירופה על פיה”. כאן מתמרמרים נגד מעשה של יחידים נגד טובת הכלל, צמאים לאמצעים חמורים, אפילו על טירור מדברים – יאבדו נקיים עם הרשעים בשביל טובת הכלל, “קורבנות דרושים”, ועוד פראזות כאלה. רק פלא הוא, שכל המטיפים הגיבורים האלה עצמם – אין חלקם עם הקורבנות. להפך, מצבם טוב מאוד והם הולכים ומצליחים בענייני העולם הזה. כאן אין מתעניינים בגורל היהדות בכלל, אלא מסתגרים בעולם יהודי קטן, מקומי. אני מוצא שוויון־נפש גמור וגלוי למצב היהודים. כל המחשבות מכוונות לרכישת קרקעות, לייסוד מושבות וליצירת מפלגה לאומית. ייתכן שאני מגזים, כמנהגי, ותובע יותר מדי מאנשים שיש להם תפקיד ציבורי, ומרגיש את עצמי זר בחוגים האלה, זר בתוך המפעל שחפצתי להקדיש לו את כל כוחותי. בלי ספק יש בין אלה אנשים ישרים, מלאי התלהבות, אבל קשה להבחין בהם. וצריך לחכות.

מתעניין אני מאוד בעבודת הוועד היפואי – בשיטת עבודתו, בתועלת או בנזק שהוא מביא, אם החברים מתאימים לתפקידם וממלאים אותו באמונה, וכו'. שמעתי מהקנאים המקומיים, שהוועד האודיסאי שם מכשולים בדרך הוועד המקומי ומגביל את עבודתו. יש מקצת אמת בדבר. הוועד האודיסאי רואה את הוועד המקומי כמוסד התלוי בו, ושכל עבודתו צריכה להיות מצומצמת במתן עזרה לחקלאים ואומנים היושבים כאן. והוועד המקומי שואף לעסוק בענייני היהודים בארץ־ישראל בכלל, וביחוד בענייני ההתיישבות. את כל אלה אני חושב, כמובן, רק על סמך שיחות חטופות ורשמים.

בין יתר המפעלים יש לציין ספריה די טובה שסידרו טיומקין ואחרים. הודות לעזרת “למען ציון” מייסדים בית־חולים, המיועד ביחוד ליהודי רוסיה. גם אספו סכום כסף הגון בשביל בית־לינה ובו שתי מיטות מיוחדות לחולים.

חיפה, מלון כרמל, יולי 1891

הנני בחיפה. נפגשתי עם אנשים שאינם רק נותני עצות טובות, אלא גם עוזרים בפועל. שני אחים אוסובייצקי, אחד מנהל המושבה ראש־פינה, והשני – ראש הפקידות בזכרון־יעקב, לקחו את ענייני בידיהם. עם אחד מהם ביקרתי כבר אצל הקאימאקאם (מושל), והוא קיבל אותנו באדיבות רבה והבטיח לעזור. פנינו גם למקומות שונים, לדעת אם יעזרו לי לסדר בית־מרקחת. צריך להעיר, שכאן נאלץ כל רופא לסדר לו בית־מרקחת פרטי משלו. יש תוכנית לנסוע לצפת. שם יש בית־מרקחת מוכן, שאוכל לקבל אותו. אם אחליט בדבר, אסע לשם ברכיבה; ואם העסק יצליח, תוכלנה אתן לבוא אלי. האוויר שם מצוין, ולעלמות שלנו גם כן תימצא עבודה, נחיה כולנו ונמשוך אחרינו הנה את כל קרובינו. החוקים האוסרים את הכניסה לא יאריכו ימים, ואם יהיה צורך בדבר, נקבל את הנתינות התורכית. התורכים נעלבים, ברוסיה מכים אתכם – הם אומרים – ואצלנו אתם רוצים להישאר רוסים. יש אומנם מה לענות להם, אבל בכל זאת יש צדק בטענתם. בחיפה קיבלו אותי יפה מאוד, ביחוד משפחת חנקין. לחנקין יש השפעה רבה והוא מוכן לעשות בשבילי הכול. הוא רגיל אצל הערבים כמו בביתו. מחר אני עובר למלון יהודי – ראשית כול: מפני שהוא יהודי, ושנית: כדי להיות קרוב יותר לחנקין. אודה שמצטער אני להיפרד מן המושבה הגרמנית. היא מזכירה לי קצת את קרים. המון דקלים, ברושים, עצי־תות ותאנים, תפוחי זהב ולימונים, בננות ורימונים. לפני משתרע הים, שקט וחלק, ובו משתקפת החמה השוקעת. לשמאלי – הר הכרמל מכוסה כרמים ושיחים. בתיהם של הגרמנים בעלי שתי קומות הם, נקיים, מכוסים גגות רעפים וטובעים בירק, והם מגיעים כמעט עד הים. את העיר אינני רואה, לאושרי, ואף־על־פי שהיא יותר נקייה מיפו, בכל זאת עיר מזרחית היא, חום מחניק בה ואבק לרוב. כאן האוויר נפלא ורך. ד"ר קליין¹² מאודיסה, שגמר את חוק לימודיו בפאריס, רוצה מאוד שאשאר בחיפה, בקרבת מקום לזכרון־יעקב. הוא קיבל אותי יפה מאוד, הפציר בי ללון אצלו, הראה לי את המושבה וסיפר לי הרבה על האיכרים. ברובם הם בטלנים, המקבלים בכל חודש תמיכה בצורת משכורת (12 פראנק לגולגולת, החל מגיל שישה חודשים). אינם עובדים, מעבידים ערבים, אינם מתעניינים כלל במהלך העבודה ועוסקים בכל מיני עסקים צדדיים – כגון בית־מלון, חנות, הובלה וכו‘. הפקידות רושמת על חשבונם המון חובות, אבל הם בטוחים שלעולם לא יתבעו מהם דבר. מחנכים אותם ברוח זאת. את אדמת המושבה קנו בזול, אבל היא מכוסה אבנים ודרושה עבודת פרך כדי לסקל אותה. כשהחליטו להתחיל בעיבוד האדמה רצו קודם לעסוק בפלחה, אבל מצאו שהפלחה אינה מספיקה למחייתם והחליטו לנטוע כרמים. יש כאן הרבה עצי תות וחושבים לפתוח בית־ חרושת לתעשיית משי. חושבים גם לבנות בית־חרושת לכלי־זכוכית, בייחוד בקבוקים ליין. בונים גם יקב, שיהיה גדול מהיקב בראשון־לציון. כל זה בשביל היין – וענבים עוד אין. עשו שגיאות. התוכניות מרובות, ערוכות בקלות־דעת בידי אנשים בלתי־מומחים, אשר רק קילקלו את העניינים – התחילו בשתילת המינים המשובחים ביותר של גפנים, כגון מאלאגה וכו’. ובכל זאת, אולי יצא מזה דבר. לפי שעה זכרון־יעקב היא עיירה בת 1500 נפש – 500 מהם איכרים. יש בה בית־חולים, שוק, בית־כנסת.

הבארון רוטשילד ממשיך לקנות אדמה בכל רחבי ארץ־ישראל, בכל מקום שיש רק אפשרות לקנות שם. אבל הופיעו הרבה לא־יהודים המשתדלים גם הם לקנות קרקעות, כדי למכור אותם ברווחים. כנראה, התחילה עכשיו תקופה של ספסרות.

חיפה, מלון גולדנברג, יולי 1891

יקרים, כתבתי לכם, שכבר התחלתי לעבוד. והעבודה אינה פוחתת. היום הזמינו אותי אל הקאימאקאם וטיפלתי באשתו ובבניו. תקוותי שתהיה לי עבודה אצל ערבים עשירים. הזמנתי לי מכשירים בשביל בית־מרקחת, גם רוקח־עוזר יבוא. תקוותי, שאצליח. היה לי חולה מסוכן, שגזל ממני המון זמן – והוא הולך ומבריא. יש כאן תופעות מעציבות מאוד. שערו לכם, למשל, תמונה כזו: במין מאורה מלוכלכת שוכב קבצן חולה, בזוהמה נוראה. האיש איננו יכול לזוז ממשכבו זה שלושה ימים, ובין השכנים המרובים אין איש שיגיש לו כוס מים. החולה הזה הוא יהודי ספרדי, הגר במאורה הזאת עם עוד קבצנים כמוהו. באותו רחוב גרים יהודים ספרדים, שאינם עניים כלל. במקרה עבר ברחוב יהודי רוסי וראה את התמונה הזאת. הוא חשב את האיש למת, כי לא היתה בו רוח חיים. מצאתי אצלו דלקת המעיים. בקושי רב הכרחתי את הגבאים הספרדים להשיג בן־אדם שינקה אותו. היה צורך לשלם בעד מזונותיו. השגנו יין ורפואות. עכשיו הוא הולך ומבריא. בעניין הזה הראו היהודים כל־כך הרבה רחמנות, ערנות והשתתפות, שפשוט התביישתי בפניהם.

ובכן, נפל הגורל, אני מסתדר בחיפה. את הכסף תשלחו לי בהמחאות על פאריס או לונדון. דרוש לי כסף רב, בשביל סידור בית־המרקחת.

חיפה, יולי 1891

עסוק אני כל היום. רץ מחולה לחולה, מקבל או מכין תרופות בעזרת בנו של בעל־הבית, העוזר על ידי עד שיבוא הרוקח. התחלתי להשתכר, אבל זה מספיק רק בשביל מחצית ההוצאות.

אני שוב במצב רוח מדוכא, לרגל השמועות על איסור העלייה. אוניה באה ליפו ולא נתנו לרדת אף ליהודי אחד. מיפו באו יהודים לחיפה בעגלה. את העגלון אסרו. אומנם, שיחררו אותו כעבור שעתיים במחיר מג’ידה (4 פראנק). מספרים גם, כי בצפת אסרו יהודים מאוסטריה. אבל אל יאוש. בעוד כמה חודשים ישכחו את החוק הזה. לפי שעה רע ומר.

חם מאוד, המים לשתייה רעים, וקרח אין. כל המשקאות חמים, והצימאון נורא. ולמרות כל אלה אני מרגיש את עצמי טוב מאוד. קם אני בשעה חמש בבוקר, הולך לרחוץ בים, שב הביתה ועוסק בכתיבה, אוכל ארוחת הבוקר ומתחיל בקבלת חולים עד הצוהרים. אחרי שעה של מנוחה – שוב לעבודה, עד הערב. וגם בערב יש לפעמים חולים.

חיפה, ספטמבר 1891*

אני מקווה שתקבלו את המכתב הזה לימי החגים.

העבודה מתקדמת. יש שקוראים אותי אל ערבים והם מרוצים מאוד. אחד מהם, בשומעו כי יש ברצוני לנסוע לרוסיה, אמר שאסור לי לעשות זאת, והציע לתת לי אחד הבתים שלו, שאגור עם אמי ואחיותי, וגם לתשלום יחכה שתיים־שלוש שנים, עד שאסתדר. כל אלה הם, כמובן, דברי כזב ופטפוטים. בטבריה הציעו לי משרה במשכורת של 2000 פראנק לשנה. חוץ מזה, משלם כל חולה שלושה גרושים לביקור, מאלה אני מקבל גרוש אחד, ושניים – הקהילה. בעד ביקור בבית החולה, אני מקבל שני גרושים. שם נמצאים חמי טבריה המפורסמים, מעיינות חמים טבעיים. אבל אין חשק לנסוע למקום שומם כזה, שם ארץ־ישראל המתה.

אין לי צורך בכסף יותר – אני משתכר כבר די צורכי, אבל לא בזה אני מוצא סיפוק לנפשי.

מה שנוגע להצלחה החומרית שלי, אין לי שום ספיקות. היחס האישי אלי טוב מאוד, שמי ידוע בסביבה. עוד מעט גם תיבנה מסילת־הברזל, במושבות יתיישבו אנשים רבים. אבל זה צד אחד של המטבע. מצד שני – לחיות חיים בודדים כאלה, בעיר שוממה, עם הספיקות שבלבי לגבי המפעל והרעיון שבגללם באתי הנה; לראות את הגניבות הגדולות והקטנות וכל מעשי המרמה בקרב היהודים; לחיות בארץ פראית, שעיתון מגיע אליה בקושי – כל אלה אינם נותנים מנוחה. נדמה לי, שאצא מדעתי. כמה רע ומר לי.

חיפה, מלון גולדנברג, ט"ז בתשרי 1891

היום מלאו לי, כפי שאומרים, עשרים ושבע שנים. כרגיל לא שמתי לב לעובדה המעציבה הזאת, ולערוך חגיגה משום שאני הולך ומזדקן לא היה לי חשק. אבל רבות מחשבות בלב איש ודבר ה' הוא יקום. כנראה אמרתי פעם למישהו שנולדתי בחול המועד סוכות. ובכן, כשקמתי בבוקר מצאתי מתנה מהרוקח שלי – קופסה לגפרורים ופמוט מעבודת־עץ של ירושלים. לארוחת־הצוהרים הגישה לי בעלת־הבית עוגה, ואחר־הצוהרים התחילו להביא לי עוגות מכל העיר. באי־כוח כל הישוב היהודי באו לברך אותי. בערב התאספו כל המכרים והביעו בפשטות רבה את רגשי האהבה וההערצה שלהם (גם הגברות, כמובן). ומאמין אני, שכל הדברים יצאו מקרב לבם.

השתכרתי כבר 900 פראנק, מהם חייבים לי 420. גם ההוצאות היו מרובות, ומי יודע כמה יסלקו לי מחובי. על כל פנים, זה נותן לי סיפוק רב. בקרוב אני עובר לבית־המרקחת החדש שלי, שגמרו כבר לבנותו. גם תרופות חדשות הזמנתי. העבודה מתקדמת. נראה שבחורף הזה אשאר כאן, ובאביב צריכה אחת מכן לבוא אלי. לרוסיה אין לי חשק לשוב. אולי אסע פעם לטיול לרוסיה, או – כמו שאומרים כאן – אסע להתחתן. אגב, כבר דיברו בי נכבדות. בערב יום הכיפורים בא ספרדי אחד להציע לי את בתו, וכשאמרתי לו שאין לנו שפה משותפת, אמר שהיא מיטיבה לדבר צרפתית.

אני נוסע לימים אחדים לזכרון־יעקב, פרצה שם מחלוקת בין הרופא והמושבה.

חיפה, שמחת תורה

…שמעו־נא, אם יש ברוסיה עיתון יהודי, העתיקו ממכתבי את הקטע הבא ושלחוהו לפרסום:

במושבת הבארון זמרין¹³ יש רופא, ד"ר קליין, שלמד בפאריס ונשלח הנה מטעם הבארון לפני שמונה חודשים. בזמן הראשון נשאוהו האיכרים על כפיים ממש; ואומנם נוכחו לדעת כמה פעמים, כי הוא רופא משכיל ונאמן לתעודתו. הרבה חולים ריפא בהצלחה, וכמה משפחות תקנו את אורחות חייהם בהשפעתו. בזמן האחרון נראו אותות אי־רצון בקרב האיכרים. ראשית כול, הרופא בז להם בגלוי על כך שהסכימו לתמיכה, השתמטו מעבודה ולא ביקשו לשנות את מצבם ולחדול מלהיות תלויים באחרים; שנית, הוא מיאן לעזור להם לקבל תמיכה נוספת במקרה של מחלה במשפחה. לבסוף, האשימו אותו בהזנחת החולים. על כל האשמות היה עונה בלעג ומייעץ להתאונן עליו לפני הבארון. בו בזמן הגביר את עבודתו הרפואית, ויש שהיה מקבל 150–180 חולים ביום. כל אלה הרגיזו מאוד את האיכרים, שלא היו רגילים ליחס כזה (נכדי הבארון). אז התחילו להפיץ שמועות על רשלנותו, על עצלותו (הרופא היה עסוק מבוקר עד ערב, ולפעמים גם בלילה), סיפרו כי חולה אחד מת עקב רשלנותו, ודרשו להם רופא אחר.

ההנהלה מורכבת היום משני פקידים, הממלאים את מקומו של בן־שימול: האחד הוא מר גרוס, אדם חלוש־אופי ופחדן, והשני – בוריס אוסובייצקי, מי שהיה מנהל “ארקאדיה” ותיאטראות קרתניים, אדם צעיר, בלי מרץ, אבל רודף “קאריירה”.

ב־17 באוקטובר בא אל הרופא האיכר א. ש. והתאונן על כאב בגרון ותפיחות גדולה בצוואר, המכבידה על הנשימה. הרופא נתן לו תרופה וציווה לו לבוא בבוקר אל בית־החולים, כי לדעתו יהיה צורך בניתוח. החולה בא למוחרת, בלי עזרת איש. הוא נשם בקושי, התפיחות התקשתה מאוד. בשעה שנגמרו ההכנות לניתוח התחיל החולה להיחנק, תפס את הרופא בשתי ידיו וצעק: “למען ה', הצילו!” כולו הכחיל. הרופא דחה את הניתוח החיצוני והחליט לעשות לו מיד טראחיאוטומיה (פתיחת קנה־הנשימה). בתנאים לא־נוחים, בלי עזרה (החובש לא היה שם), עשה את הניתוח והכניס שפופרת אל קנה־נשימתו, אך החולה כבר חדל לנשום, וכל מאמציו להחיותו (נשימה מלאכותית, מים חמים) לא הועילו. הרופא עזב אותו בלי להוציא את השפופרת, ולאחר שעה קלה נסע למושבה סמוכה. בדרך התעכב ליד חתונה ערבית. שם השיגהו רוכב מן המושבה וביקש ממנו לשוב. תחילה חשב כי החולה קם לתחייה. בבואו מצא המון רב בבית־הקברות. למראה הרופא התחילו רוגזים. אחד ניגש אליו ושאל: אם התפיחות היתה מאחור – למה ניתח מפנים? הרופא ענה, כי אין כדאי לבאר לו – בין כך ובין כך לא יבין. הריטון גבר. אשת המנוח צווחה: אין זה רופא! הוא שחט אותו! אוי ואבוי לי, הוא שחט אותו! הפקיד ביקש להשקיט את הרוחות, אך לשווא. קמו צעקות: הם עשו יד אחת; הם מבלים יחד ושותים לשכרה לילות תמימים. הקהל דרש חקירה ועיכב את הקבורה, עד שהפקיד הבטיח להם, כי הרופא יעזוב את המושבה.

והנה קראו אותי לזמרין. ראיתי חובה לעצמי לבוא, אבל הודעתי להם, כי לא באתי אלא לדבר על לב הרופא, שיסכים לקבל את החולים הפונים אליו – ובאחרים לא אטפל גם אני.

נראה מה יהיה ההמשך.

חיפה

במכתבי הקודם סיפרתי לכם את המעשה בד“ר קליין. סופו של דבר, שהתושבים התחילו לפגוע בכבודו של הרופא, ורפיון הפקיד הגדיל את עזותם. בערב אחרי הקבורה, בשעה שהרופא ישב אצל הפקיד כמנהגו, התפרץ אל הבית אחד האיכרים וצווח: הנה צווארי – שחט אותי! הרופא הודיע, כי במצב כזה לא יוכל להמשיך בעבודתו, וכתב אל הבארון. הפקיד, אוסובייצקי, פנה אלי והזמין אותי לבוא, ובתוך כך רמז רמזים, שכוונתם להטיל חשד בפעולת ד”ר קליין. השגחתי בדבר והייתי זהיר. הודעתי מראש – כמו שכתבתי לכן – כי מטרת בואי היא לדבר על לב הרופא, שלא יעזוב את המקום עד שתגיע תשובת הבארון; האיכרים שאין חפצם לפנות אליו – הברירה בידם לקרוא רופא אחר על חשבונם, ואני מטפל רק באלה שהרופא יבקש ממני לטפל בהם, ולהבא לא אבוא לזכרון בלי הזמנתו.

בינתיים באה מפאריס אשתו של ד"ר קליין, והוא פנה אלי וביקש ממני למלא את מקומו ימים אחדים. מחר אסע, איפוא, לזכרון־יעקב.

היום יורד גשם – איזה תענוג! זה שלושה חודשים שלא ראיתי גשם, ויש שלא ראוהו שמונה חודשים. כמה יפה המחזה מבעד לחלוני: תמרים, ים והרים. המראה נהדר, אבל אינני שמח, אינני שוכח את עצמי, אינני מתמסר לרגשותי; החומר אוכל את הכול, ולא נשאר מקום לרוח. אתה עומד וחושב, כי אין כל תועלת להשתקע פה – הריווח מעט כל כך, ורב בזבוז הזמן.

אמש הוזמנתי לנשף שנערך לכבוד שמחת־תורה. באו גם “פרנקים” עם נשיהם – אות הזמן הוא, כי בדרך כלל אין הספרדיות באות בחברת גברים. שרו שירים ערביים, ספרדיים, עבריים ואפילו רוסיים. גם גברת ספרדית אחת שרה שיר. עד היכן הגיעה ההתפרקות! רקדו בנוסח ערבי. מראה מעניין – גברות ספרדיות, היושבות על ספות, רגליהן תחתיהן, מעשנות נרגילות, אוכלות באצבעות ונהנות בכל נפשן מהתנהגותן החופשית. לב הגברים היה טוב עליהם, מחמת החג והיין האדום. שוחחתי אתם קצת ערבית וקצת איטלקית. עשיתי חיל בערבית, וכבר אני יכול לדבר בלי תורגמן.

חיפה, ספטמבר 1891

חזרתי מזכרון־יעקב, מילאתי שם את מקומו של ד"ר קליין, שנסע לשבועיים. העבודה היתה רבה כל־כך, שלא היה זמן לכתוב. שערו לכן, שביום אחד קיבלתי כמאה ושמונים חולים. לפעמים הייתי נוסע לכפרים הקרובים, לרוב ברכיבה. הרבה דברים למדתי שם ונמצאתי פנים אל פנים עם המציאות. האקלים רע, יש הרבה קדחת. אנחנו, אנשי אירופה, החיים בתנאים טובים, כמעט שאיננו סובלים ממנה. חוץ מזה, לא פגעו עוד בנו הצורות הכרוניות. הצורות האלה מצויות מאוד אצל תושבי המקום. כמעט אצל כל הילדים הבטן נפוחה, כמו אצל אשה הרה, והטחול מגודל. איזה דור של פועלים ומתיישבים יגדל מאלה? חוץ מן הקדחת, ההורסת את גוף המתיישבים בשומרון, משחיתים באופן שיטתי את רוחם. רובם ככולם “פושטי יד”, כלומר מקבלים תמיכה מן הבארון. אינם עובדים ועוד תובעים שכר בשביל הפועלים העובדים בשבילם.

ומה לספר על הפרעות האחרונות? כלומר, גזרת הגירוש על המתיישבים של המושבה החדשה חדרה, יהודים שהם נתינים תורכיים וכבר קנו את האדמה! אין דין ואין חוק. כואב הלב. אינני רואה שום דבר שישמח את רוחי, הכול מכוער ואפל.

המכתבים מגיעים באיחור זמן רב. ביפו הם שוהים כמה ימים עד ששולחים אותם לחיפה. לפעמים עוברים 20 –25 יום עד שהם מגיעים אלי. במכתב האחרון שלכן התחננתן כל־כך לפני שאשוב, עד שקשה היה לי לעמוד בפני בקשה זו. אחכה עוד ואחליט. לולא המאורעות האחרונים, הייתי עוד מפקפק אם להישאר או לא. אבל רואה אני שאין מקום לעלייה. התנועה לארץ־ישראל היא עכשיו אסון, הליכה לקראת המוות.

הייתי יכול להסתדר פה באופן מצוין ולהתעשר, אבל לא לשם זה באתי ולא לשם זה אשאר. ורק המחשבה לראות שוב את המשפחה, לנוח מכל הסבלות, לשכוח את כל הצרות של היהדות ואסונותיה, להיות אתכן – רק המחשבה על אלה מזילה דמעות מעיני. כמה פעמים ביקשתי לבכות, אבל אבן כבדה רובצת על לבי ואינה נותנת. אי־אפשר כאן קצת לפזר את רוחי, לשכוח את עצמי. העתיד קודר ואפל, ללא קרן אור. איה הגיבורים, איה נציגי התנועה הגדולה? די לדבר על כל אלה. הייתי רוצה לדעת, אם באמת אני נחוץ כל־כך בבית, או אתן קוראות אותי לחזור בשביל עצמי. אם באמת אני נחוץ לכן, תשלחו לי טלגראמה – ואסע. אתמול בא חנקין, שמחתי לו כמו לאח. יש עם מי לדבר. הוא משיב את נפשי, צוחק לכל ספקותי, רואה הכל מואר ובהיר ואינו מניח לי לנסוע. מחדרה לא גירשו איש הודות להשתדלותו ול“באקשיש” עצום. אלה היו רק איומים, הוא אומר, שלא יגעו באיש, כי נתינים תורכיים הם.

מחיפה מגרשים לא רק את היהודים הרוסיים, אלא גם את האוסטריים. אם לא כתוב בפירוש ב“תזכרה”, שהם נוסעים לחיפה.

חיפה, 28 באוקטובר 1891

בזמן האחרון אני נפגש עם אנשים חדשים. התיידדתי עם מנהל בית־הספר של כי"ח (“כל ישראל חברים”) ועם משפחתו, המקבלים אותי בסבר פנים יפות. הוא מקבל עיתונים מצרפת. חוץ מזה נפגשתי עם אנשים מעניינים מאוד שבאו לקנות קרקעות בשם חברה אמריקאית. יש להם תוכניות נהדרות ממש. אין לי שום דבר נגד קניית קרקעות, אבל מתנגד אני בהחלט שבתנאים הנוכחים יעבדו אותם בידי יהודים. יותר מדי עצמות של בני אדם תובע בניין היישוב בשביל היסוד שלו. וכשאני נזכר בכל מיני דינים וחשבונות של צירים, באי־כוח הוועד או סתם כתבים בעיתונים – דמי רותחים בקרבי. האם עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו, או זוהי סתם התלהבות אנשים מלומדה? תחת להתמוגג מרוב נחת לפני כל ברוש או תאנה, לפני כל דקל או גפן – מוטב שישימו את לבם לראות איך עובד האיכר היהודי, כמה חולים יש בין הפועלים, כמה קשה עיבוד האדמה. תחת להתפעל למראה חולשת הממשלה – יתמרמרו עליה! כי לא חולשה היא, רק הפקרות נוראה שלטת בה, וההפקרות הרוסית נראית לגביה כסמל לחוקה מסודרת.

במצב הזה הלא אי־אפשר לעובד החקלאי, לפלח, להשתחרר ממצבו
ושיעבודו לעולם. הממשלה מקבלת עושר¹⁴ מן הפלח. את גביית העושר היא מוסרת לחוכר, הנוסע עם פקידים ממקום למקום להעריך את התבואה. לפקידים האלה משלם החוכר “באקשיש” הגון, כדי שיעריכו את התבואה כך שהוא לא יפסיד כלום. בשביל כל דבר דרוש רשיון, ובשביל כל רשיון – באקשיש, והפקידים הממשלתיים רק מחכים לכל הזדמנות למצוץ את הדם מהיהודים. אין כמעט יהודי היושב בארץ על יסוד חוקי. הוא כולו בידיהם של חיות ה“באקשיש”. בתורכיה הולכים כולם סחור־סחור מסביב לחוק, או – נכון יותר – הם רומסים אותו בעזרת הבאקשיש, לא־יהודים כיהודים. אבל היהודים עומדים תמיד על המשמר, כי לגביהם קל יותר למצוא כל מיני טענות, והפקיד התורכי משתמש כמובן בכל הזדמנות הבאה לידו. והמשפט! אם מישהו נפגע על־ידי אחר, אז הדבר הראשון שיש לעשותו הוא – להעלים מעיני המשטרה, כדי שהיא לא תתחיל “להגן” עליך. ישמרך השם מ“הגנה” כזו. ידרשו ממך ניירות ותעודות לעשרות, יסחבו אותך, ממקום למקום, ממשרד למשרד, ממשפט למשפט, ויהיה עליך לתת “באקשיש” ימינה ושמאלה, כדי להיפטר מן ה“הגנה” הזאת. אבל אם בעל השפעה אתה ויש כסף בידך – תוכל למסור את חברך לדין, לגזול ממנו כל מה שיש לו. הנה הגרמנים, סוף־סוף הסתדרו אחרי התאמצות רבה בעזרת תמיכות – אבל כחטיבה אחת עמדו. כמה אני מתמרמר על היהודים שלנו.

עברתי לבית־המרקחת החדש שלי. קניתי כל מיני רהיטים וכלים, בית־מרקחת ממש. עוד חם, אבל פחות מאשר קודם. כבר ירד גשם פעמיים, היו ברקים ורעמים, אבל העונה טרם התחילה. בלילה טוב מאוד. אני משאיר את החלונות פתוחים. לפעמים אני מתעורר לפני זריחת השמש, והנה השחר זורח מעל להרים היורדים אל שפת הים. האוויר שקוף – רואים במרחקים בבהירות נפלאה. רישומי ההרים נראים על השמים המגוונים בכל הגוונים – זהוב, ורוד, תכלת רכה וכהה. הים שקט וכחול; על החוף הרחב דקלים ובתים וחולות.

חיפה, 19 בנובמבר 1891

כתבתי לכם בחיפזון לפני נסיעתי לטבריה. שבתי משם ביום הראשון, בשעה עשר בערך, אחרי נסיעה ברכיבה בלי לעמוד. שכבתי בחצות, וכשקמתי בבוקר קיבלתי הזמנה לנסוע לזכרון־יעקב לניתוח. חוץ מזה חיכו לי המון חולים. ובכן, לא היה לי אף רגע פנוי. אחרי־הצוהרים נסעתי ברכיבה לזכרון, והייתי שם יום וחצי. והנה, לפני שעה שבתי לחיפה.

מזל טוב! חתמתי על חוזה עם קהילת טבריה, ובמהרה אעבור שמה. הייתי רוצה מאוד שאחת מכן תבוא אלי. אין כבר הסגר, כי חדלה הכולירה מן הארץ. אבל מה תעשי פה בטבריה, רוזה יקירתי? חוץ מפיאות ארוכות עד הכתפיים, שטריימליך, גרביים ארוכים ומכנסיים משונים, אין פה לראות דבר. להתחיל שם בפעולות השכלה – זאת היא מלחמה נגד טחנות רוח, כך נדמה לי. ואפשר תהיה המציאות אחרת. אם את רוצה לבלות פה שלושה־ארבעה חודשים, זה עניין אחר. בחורף האוויר מצוין. ביקרתי בחמי טבריה. המים יורדים ממעלה ההר. דרגת החום שלהם מגיעה עד 60 מעלות. ריחם כריח גפרית ומשקע ברזל. רק באתי לחיפה, והנה רץ בא מצפת עם הצעה; ועכשיו נודע לי כי גם בירושלים רצו להציע לי משרה בתנאים טובים יותר. אבל כבר הבטחתי ואני נשאר בטבריה.

חיפה, 22 בנובמבר 1891

ובכן, עוד מעט ואסע לטבריה. לו יכולתי לנוח ימים אחדים לפני נסיעתי, ולא לקבל חולים! אבל אי־אפשר להשיב את פניהם. רבים מאוד התחילו לבוא אלי. באים אפילו מכפרים, לתמהוני הגדול, כי אין זה מקובל פה, ואני רופא צעיר וזר. הרבה ערבים נזקקים לריפוי ונוהגים בי כבוד. אבל שכר אין לפעלי. הכול משתמטים מתשלומים, ואני עוד לא למדתי את מלאכת הגבייה, ולעיתים קרובות אני יוצא בפחי־נפש. אשר לעניים היהודים אין אני מצטער. כמה קורת־רוח גורמת לי המחשבה, שהקדשתי לאומללים האלה כמעט שלושת רבעי זמני, ונתתי להם תרופות חינם. ולפעמים, בשעה שאני יושב ליד מיטת חולה, ובפרט – מחלים, ירווח לי למראה פנים המביעים רחשי תודה מקרב לב; והנה אני יושב ומשוחח אתם על עסקיהם, רואה מחברות הילדים, הלומדים בבתי־הספר של כי"ח, ושוכח כל טרחותי, טרדותי ודאגותי.

אני בריא, אבל עייף קצת, מתעצל. אני ישן הרבה, אינני קורא כלום, עוד מעט ואשכח את תורת הרפואה. בטבריה אחתום על כל מיני עיתונים וספרים. לו היתה לי פה מכונת חשמל, הייתי עוסק בנסיונות, והייתי… כמעט מאושר. הבל הבלים– גם בטבריה לא אעשה מאומה, גם שם לא אמצא נחת, אדע שיעמום וגעגועים, אהיה בטלן, אעשה את חובתי, ותו לא. אכן, חסר־אופי אנוכי. לאושרי אני יודע את חסרוני ושומר את נפשי. לכן עוד לא נפלתי בפח – וגם לא התחתנתי. אומנם אין סכנת נישואי־אהבה נשקפת לי פה; ובלי אהבה לא אשא לי אשה לעולם.

חיפה, 1891

סוף כל סוף קיבלתי את מכתביכם מלפני חודשיים. שני מכתבים וה“ווסחוד” הלכו לאיבוד. אני נרגז מאוד. לשבת בארץ באקשישים, צביעות וקדחת, ונוסף על כך להתייסר בחוסר קשר מסודר עם העולם החיצוני ועם המשפחה – הדבר הזה מוציא אותי מכלי. שלשום שבתי מזכרון, אשר נקראתי שמה באופן תכוף. לדאבוני לא הועלתי כלום – לשווא הוציאו כסף. טיפלנו בחולה, ד"ר קליין ואני, יומם ולילה, ובכל זאת מת בקדחת מיוחדת במינה; צורה חדשה של קדחת, כלומר, לא חדשה, אבל אינה ידועה פה בארץ, והיא נוראה עד מאוד. הרי לכם משל חדש לפתגם הידוע: “קדחת אינה מחלה”. כבר נלאיתי לחרף את הארץ האומללה הזאת, ואת השליחים. לו חדל טיומקין מנסיעותיו ברוסיה ומפיטפוטים על הארץ, שאין הוא מכיר אותה, לו בא הנה וישב קיץ אחד בזכרון־יעקב, וטעם טעם קדחת לא קשה ביותר, שבועיים או שלושה שבועות, דבר שכיח במקומות האלה – והיתה התלהבותו מצטננת במקצת.

אני מתכונן לנסוע לטבריה. כבר כתבתי להם שישלחו פרדות וגמלים לקחת את רהיטי ואת בית־המרקחת – אורחה שלמה. בוודאי אהיה עסוק מאוד בזמן הראשון, כי אין שם רופא אחר חוץ מרופא המיסיון, הקורא באוזניהם פרק מהברית החדשה קודם לריפוי. העבודה תהיה מרובה, אבל השכר יינתן לי ביתר סדר. לו שילמו לי פה כל מה שמגיע לי, הייתי יכול לומר כי השתכרתי כ־2000 פראנק. אמנם הוצאתי לא מעט, וגם לאחרים נתתי.

לו בא מוטיה¹⁵ אלי וראה קצת את הארץ. אמנם, אין השעה יפה לכך. בזמן הזה לא יראה מחלות רבות בין הפועלים ואת חוסר־כשרונם לעבודה חקלאית. בכל זאת יוכל ללמוד פה הרבה דברים – יראה אנשים מומחים ורחוקים מפניות, יכיר לדעת את הפקידים התורכים ואת מנהגיהם; יראה גם יהודים טובים, אורך פיאותיהם – אמה, ולבושם – חלוקים, תחתונים וסנדלים; יתבונן אל החלוקה ומקבליה; ילמד לדעת את רוח חלוצינו – אמנם מעט מאוד נותרו כאלה שעוד הרוח מצויה בהם; וגם הרוחות שונות הן, ויש רוחות מבאישות.

שוב “השתפכתי”. לאמיתו של דבר, אין אני מאשים איש. אבל– לא טוב, ואין אני יכול לשקוט. לא אוכל לעזוב את הארץ, לא אוכל – עד כי אשתה עד תומה את כוס התרעלה.

עוד לא אבדה תקוותי. עתה אין לחשוב אלא על קניית אדמה ויצירת מעמד של עובדי אדמה. מקוה־ישראל רואה הצלחה, ומצבה מצוין. חוות כאלה דרושות לנו.

ואתן, מה אתן עושות? – קופאות בקור? ואני יושב לפני חלון פתוח וכותב לכן. תמרים, ים ושמש. אין די גשמים, חוששים לבצורת. עוד פרט אופייני לאווירת הארץ. רוחי הולכת ומצטמקת ואין לי מחשבות אחרות בלבי, מלבד המחשבה על ארץ־ישראל – הטובה היא אם רעה?

בשירות הנדיב הידוע, 1894 – 1895    🔗

בזכרון־יעקב מצא ד“ר הלל יפה שדה־פעולה רחב יותר. הוא ניגש קודם־כול להרחבת בית־החולים, שהועמד לרשותו, ולשיפור השירות הרפואי. הוא נתקל בזכרון־יעקב ובסביבותיה, בייחוד בחדרה, במחלת המאלאריה (קדחת). הוא התחיל לחקור את מקורות המחלה. בתוקף תפקידו בא במגע עם פקידות הבארון ועם הבארון בעצמו, ונחלץ לעזרת חדרה, שראה את קשיי מתנחליה וחוסר־הישע שלהם. היה מבקר ארבע־חמש פעמים בשבוע בחדרה, מטפל בחוליה, דן ומפשר בסכסוכיה ומשתתף בפועל בכל ענייניה. ראו אנשי חדרה כי הרופא מזכרון־יעקב מתמסר להצלת המושבה, והחליטו להקנות לו זכות להיות כאחד מהם; מכרו לו 50 דונם מאדמותיהם ובחרו בו כיושב־ראש הוועד. על־ידי קשריו עם הפקידים של הבארון השיג, שהם פעלו אצל השלטונות להגנת המושבה מפני הפרעות מצד השכנים ולהשגת רשיונות מהשל­טונות. ד”ר יפה השיג מהבארון הקצבה לנטיעת יער של עצי אֶקאליפטוס בביצות חדרה. מאז התעניין בכל פרטי פעולת הייעור, בהשגת רשיון מהשלטונות, בהשגת סכומים נוספים ובביצוע הייעור.

ד“ר הלל יפה התעניין במצבו של היישוב העברי בכללו, בייחוד במצב היישובים החדשים ובמצב הפועלים היהודים. הוא הוכנס בסוד האגודה החשאית “בני משה”, שהיתה לה השפעה רבה על תנועת חיבת־ציון. ידיד וחבר מצא במאיר דיזנגוף, חבר “בני משה”, שבא לארץ מטעם הבארון לייסד בית־חרושת לזכוכית בטנטורה. ד”ר יפה השגיח על מצב הבריאות של הפועלים בטנטורה והתעניין במצבם.

כמו כל אנשי היישוב החדש, ובמיוחד כחבר “בני משה”, התעניין ד“ר יפה בגורלו של אליעזר בן־יהודה, שהושם במאסר בגלל מאמר של חותנו בעיתון “הצבי”. לרגל המאסר הזה, שגרמו לו אנשים מהיישוב הישן בירושלים, הביע ד”ר יפה במכתביו הפרטיים את השקפותיו על יחס הדת ללאומיות. ד"ר יפה השתתף באיסוף כספים להגנה על בן־יהודה בבית־המשפט לערעורים בבירות.

ד“ר יפה יזם בראשית שנת 1894 כינוס ועידה ביפו של פעילי היישוב החדש, ועידה שבה ידונו בכל הבעיות הנוגעות ליישוב ולהתיישבות בארץ. דיזנגוף שיתף אתו פעולה, הצטרף גם יהושע אייזנשטט, שהיה מפעילי “בני משה”. הסכימו לכינוס הוועידה נציג הוועד האודיסאי של חובבי־ציון בארץ, ל. בינשטוק, והפקיד הראשי של הבארון לענייני ארץ־ישראל, אליהו שייד. הוועידה קיימה את ישיבותיה בחודש ניסן תרנ”ד (אפריל 1894) ודנה בבעיות ההתיישבות, הפועלים, החינוך, המסחר ועוד. הוועידה התקיימה בחשאי ולא ניתן לה פרסום בעיתונות, משום כך נשכחה ורווחה הדעה, כי רק לאחר כעשר שנים נעשה נסיון לארגן את היישוב. מכתביו של ד"ר יפה מכילים ידיעות רבות על הנסיון הראשון הזה להקים נציגות של היישוב החדש. הנסיון לא הצליח בגלל סירובו של הבארון רוטשילד לשתף פעולה.

ד“ר יפה ראה מקרוב את הרקב בחיי הפקידות של הבארון ואת חיי הניוון של האיכרים, המקבלים תמיכה מידי פקידות זו. הוא לא מצא סיפוק מחייו בזכרון־יעקב ושאף לשדה־פעולה רחב יותר. אחרי פטירתו של ל. בינשטוק, בראשית שנת תרנ”ה (סוף שנת 1894), הוצע לד“ר יפה התפקיד של ראש הוועד־הפועל ביפו של חברת חובבי־ציון. ד”ר יפה קיבל את התפקיד החשוב ברצון, כי ראה בו אתגר וייעוד. יחד אתו נבחרו לוועד־הפועל יהושע אייזנשטט והאגרונום נתן קייזרמן.

קשה היה לד"ר יפה לעזוב את זכרון־יעקב, לאחר שהתאהב בנוף המקסים שלה ונתערה בה ובסביבתה. הוא לא עזב את המושבה, עד שלא בא רופא שימלא את מקומו. עוד בשבתו בזכרון־יעקב התחיל לטפל בענייני הוועד הפועל של חובבי־ציון. רק בסוף שנת 1895 עבר ליפו, במקום שחיכה לו שדה־פעולה רחב יותר.

זכרון־יעקב, 2 בפברואר 1894

אל הבארון רוטשילד*

אדוני הבארון,

מצב הבריאות בחודש האחרון גרם לנו, בדרך כלל, הרבה נחת־רוח. ההטבה ניכרת הפעם לא רק במספר החולים, אלא גם באופי המחלות. אין כמעט מקרים קשים, ואין מקרי קדחת אנושים, שהיו שכיחים כל כך לפני־­כן. קרה רק מקרה אחד של מוות, אבל זו היתה אשה זקנה שחלתה כמה שנים.

בימים הקרובים אשלח לך, אדוני הבארון, את הדין־וחשבון החודשי, וגם רשימה של תרופות, קצת מכשירים וספרים. הנני מתכבד להפנות את תשומת־לבך לשני מכשירים שיש לנו צורך בהם:

1. דוּד לחיטוי;

2. מכונה להכנת קרח. זו האחרונה תועיל לנו הרבה פה בארץ, כי אחת התופעות הקשות ביותר בכל מיני קדחת היא ההקאה, המתישה את כוח החולה והמונעת את הרופא מלתת לו תרופות. במקרים כאלה מועילים מאוד משקאות המכילים גאזים, כמו יין שאמפאניה ומים מינראליים קרים מאוד, והקרח מציל ממש את החולה.

זכרון־יעקב, 2 בפברואר 1894

אל ולאדימיר רוזנשטין, מוֹנפּליה

אינך יכול לשער עד כמה שמחתי למכתבך. אני, שזקנתי קודם זמני, שנכזבו תקוותי לעתיד, שאינני מאמין בשאיפות יפות כי תארכנה ימים, ורואה בחשד כל הבעת רגשות נעלים, לא יכולתי לעמוד בפני קסם המלים המלוּות רגש חם ואהבה מקרב־לב לעמנו האומלל, הנרמס והטובע ברפש. גם אני יודע עד כמה אנו נוחים לשקוע בקטנות עד שבאה דחיפה חדשה, המעוררת אותנו לפעולה, הקוראת אותנו לעשות את חובתנו.

העניינים בארצנו יגעים מאוד. אין לנו לעת עתה לא מושבות ולא איכרים אף־על־פי שהשקיעו כל־כך הרבה הון וחיים ועבודה. גם מושבות הבארון עוד לא נשאו פרי בהשוואה למה שהושקע בהן. גדרה מתנהלת בקושי, רחובות אין בה לפי שעה אלא תקווֹת לעתיד, משמר־הירדן אינה קיימת למעשה, ועוד מעט ותיעלם גם להלכה, כי האדמה אף היא אינה שלה. בעל־הקרקע מאיים בביטול הקנייה אם לא יזדרזו חובבי־ציון לשלם לו את מחירה. חדרה רק מתענה. אני מתעניין בה מאוד ומשתתף בפועל בכל עסקיה – עד כי עשוני לאיכר ובחרו בי לראש הוועד. עד היום אין להם רשיון לבנות אפילו רפת. הכול גרים בבנין אחד ישן, הדומה למבצר קטן והמכיל חצר פנימית – שם הם שרויים בצפיפות ובזוהמה. לפנים היה זה “חאן”. המחלות עושות בהם שמות. השלטונות עושקים אותם כשודדים. לפני זמן־מה בא המושל המקומי עם חמישים פרשים, והודיעם כי האדמה שעיבדו – שלו היא. נתמנתה ועדת־בירור. הוועדה לא יכלה שלא להכיר בצדקת אנשי חדרה (אגב קיבלה 400 פראנק), אך בינתיים נרמסו שדות זרועים ונטיעות. אחרי החלטת הוועדה בא ממלא־מקומו של אותו קאימקאם בלוויית שבעים פרשים ותבע “מס”, כי האדמה היא בכל זאת שלו, לדבריו, ולא איכפת לו מה שפסקה הוועדה. צריכים אנו להגיש תלונה, לפעול – ואין לפעול בלי כסף. בעלי הקרקע והחברות שבחוץ־לארץ אוטמים אזניהם משמוע, ואלה שהם פה אין בכוחם לשאת בעול כל ההוצאות. החלטנו לפנות אל הנמצאים בחוץ־לארץ באופן רשמי, ולהודיעם שאם לא ישלמו את המגיע מהם, נחכיר את קרקעותיהם לערבים ונכסה את הגרעון בדמי החכירה. הוחלט שכל אחד ישלם את חלקו בהוצאות הציבוריות לפי שטח אדמתו.

על אף הקשיים נעשו השנה כמה עבודות. האיכרים נטעו עצי שקדים, גפנים ותות. גם החלו להרכיב הרכבות. אבל אין סדר ואין שיטה בעבודתם. רצוי מאוד שגנן־מומחה יערוך תוכנית עבודה בהתאם לאקלים, לסוגי הקרקע וליכולת האיכרים.

אשר לבן־יהודה – עוד אין התקדמות בעניינו. הוא בבירות. אני מקווה שנקבל עוד סכומים מרוסיה, מפאריס ומברלין (כבר נאספו כ־2000 פראנק), ונוכל לעשות דבר־מה. המעשה עורר התמרמרות גדולה על באי־כוח החרדים. לקח זה ילמדנו להבדיל בין הדתיות ובין הרעיון הלאומי. כל איש הגון יראה, כי אין לכבד את באי־כוח החרדים על היותם באי־כוח חרדים, ואין לחשוש תמיד לפגיעה ברגשותיהם, כי החשש הזה הוא מכשול על דרך התפתחותו של הרעיון הלאומי. אולי תצא מזה דחיפה לתיקונים בדת (מה שאינו רצוי לעת־עתה), או לכל הפחות לשינוי יחס: אפשר לקבל את עיקרי הדת ולדחות את הנוספות שנערמו במשך מאות שנים וכיסו את היסוד.

היש בלבך מחשבה לבוא גם אתה בזמן מן הזמנים אל הארץ הזאת – ארץ סתומות וסתירות, רגשות מתנגחים, שאתה מפקפק בין הערצה אליה ובין בוז מעורב בשנאה, בין תקווֹת נעלות ובין־ייאוש, בין רצון להנתק ממנה ובין כוח מסתורי הקושר את לבך אליה; ארץ מדכאה ומשפילה; ארץ הממלאה את לבך גאון והעושה אותך לבן־חורין. יש שאתה חושב כי אין אתה יכול לחיות בה; ויש שאתה רואה כי אין אתה יכול לחיות במקום אחר, מחוץ לארץ העלובה הזאת. מגוחך הדבר, אבל כך היא האמת. הצד השלילי מתגבר בעת האחרונה, אך זוהי התגברות זמנית. אין אתה צריך, כמובן, להשלות את נפשך בתקווֹת גדולות, אולם יש תקוות שאינן מופרכות. קצת מושבות תיבנינה ותצלחנה, דרכי השלטונות יוטבו, ההפקרות והשוחד יצומצמו – כל אלה יבואו בשעתם. על המחלות נוכל להתגבר בנקל, בפרט אם יתרחב המושג על ארץ־ישראל, אם תתפשט הארץ מעבר לגבולות המקובלים – אז יימצאו לנו די מקומות בריאים.

דרוש נא בשלום כל המשפחה וכתוב לי, איה הוא עתה ויקטור יעקבסון?

זכרון־יעקב, 2 בפברואר 1894

אל ו. רוזנשטיין, מונפליה

אני מבקש ממך, בשם כל ידידינו המשתתפים בגורל קורבן הקנאות והנרגנות השפלה, להביע את תודתנו העמוקה לאלה שנענו לנו¹⁶. אנו מעריכים את עזרתם ותמיכתם מאוד מאוד – לא רק מהצד החומרי אלא גם מהצד המוסרי.

זכרון־יעקב, 2 בפברואר 1894

אל יהודה גרזובסקי, יפו

ידידי היקר,

קיבלתי ידיעה ממונפליה על הכסף שאספו שם. יהודים נלהבים הם, חובבי־ ציון, ולא קלי־דעת. ויש שם אחד– איש מעשי ומוכשר מאוד. הם עומדים במגע עם ברלין ופאריס, ואני מקווה, כי יעזרו לנו הרבה במלחמה עם הקנאות והחלוקה בכלל, ובפרט בעניין בן־יהודה. מדוע אינך כותב מאומה על כך? הקבל פראנק¹⁷ הכול עליו?

מה בדבר משמר הירדן? היש החלטה לטובתה, קניית אדמה, וכו' ? ספק אם כדאי להוציא על זה את כל הכסף. ראשית, רוב אנשי משמר אינם איכרים (קצתם היו איכרים בשעתם, אבל התקלקלו), ושנית – יש עוד לשלם חובות. חבל להזניחם, כמובן, אבל מה נעשה אם הסכומים הדרושים כאן הם עצומים כל־כך. האנשים האלה אין להם מאומה, ואין הם מסוגלים לעבודה, אלא התרגלו לקבל נדבות. אין שם כלום – ויש הרבה מחלות. אם יקבל הבארון את המושבה עליו, אפשר יהיה לעשות דבר־מה לשעה, כמו ביסוד־המעלה. ומה יועילו הענבים, אם אמנם יש שם ענבים? הן בראש־פינה שינו את התוכנית, כי המקום אינו יפה לענבים – על־כן יעשו מהם צימוקים!

מה מהוועידה העולמית של חובבי־ציון בפאריס? שמעתי שהיתה או תהיה בקרוב. חפצתי מאוד לדעת מה החליטו שם¹⁸ . רצוי מאוד שיפורסם מאזן המפעל הארץ־ישראלי, למען נדע מה מידת ההשתתפות של ידידינו בו, מה הן המושבות הקיימות והעתידות להיבנות או להיהרס, על מי נוכל לסמוך, ומה הן הפעולות שנוכל להתחיל בהן?

זכרון־יעקב, 2 בפברואר 1894

אל ד"ר חיים חיסין, יפו

סלח־נא לי על שאחרתי להשיב על מכתבך. הייתי עסוק מאוד ולא יכולתי לתאר לך בפרוטרוט את המצב ההיגייני או, ביתר דיוק, את המצב המדיציני בארץ.

על סמך החומר שאספתי בשלוש שנות עבודתי כאן, ועל סמך הידיעות שקיבלתי מאחרים, אוכל להודיעך את הדברים האלה:

המחלה הנפוצה ביותר בארץ היא הקדחת בכל צורותיה: קדחת לסירוגין, קדחת בחום מתמיד, קדחת הירוקה (שחורת השתן), וכו'. אינני יודע מקום נקי מקדחת, בפרט באזורי השפלה, בקרבת הביצות המשתרעות מדאר (טנטורה) עד פתח־תקוה. זכרון יעקב, אף־על־פי שהיא יושבת על גבעות, שוררת בה הקדחת בתוקף ובכל צורותיה הקשות. יתכן שגורמים לכך תנאי העבודה החקלאית, מצב בית־הקברות וחוסר ביוב, אך אין להסיח את הדעת גם מקרבת ביצות גדולות בסביבה. טוב מזה מצב הבריאות בראש־פינה, ובפרט בעין־זיתים. פעולת הקדחת על הגוף היא מהרסת. אין הנפגע מסוגל לעבוד בזמן ההתקפה. קדחת ממושכת, ההולכת וחוזרת, גורמת לחוסר־דם, לחולשה, למחלות הכבד והטחול, והיא סוללת את הדרך לטוברקולוזה¹⁹. על מהלך הקדחת משפיעים כמה תנאים צדדיים, כמו ההזנה, טיב המוצרים, טיב המים, דרכי החיים, מצב הבתים. הערבים סובלים ממנה לא פחות מהאירופיים, אלא שיש להם כעין “ברירה טבעית” של הגזע: עקב התמותה הרבה בין התינוקות, נשארים בחיים החזקים ביותר– אך גם אלה אינם פטורים מקדחת. על חיסון נגד הקדחת אין לדבר. להפך, מי שחלה בה פעם עלול לשוב ולחלות, וכל פעם בצורה קשה מהקודמת.

בערים – בטבריה, בחיפה, ביפו, וקצת פחות בירושלים – מתים הילדים במספר רב בקדחת ובמחלות אחרות. במושבות פחתה התמותה במידה ניכרת, בפרט באלה שזכו להטבת התנאים הסאניטריים – הטיפול המסודר, האוויר הצח והריפוי השיטתי עשו את פעולתם. ובכל זאת תמצא גם בהן הרבה ילדים רפים, דלי־דם וטפוחי־טחול.

התרופה נגד הקדחת היא קודם לכל – יבוש הביצות, והוא מפעל הדורש הרבה קורבנות. שנית, סדרי נקיון (ביוב, אשפה) סאניטריים. שלישית, נטיעת אוקאליפטוסים – בכל זאת אין להפריז בחשיבותם. המין הנפוץ ביותר הוא Eucalypt us globulus, הצומח פה יפה. העצים האלה מייבשים את הקרקע. הם סופגים בזמן קצר את מי האדמה מסביב להם, וכן הם מפרישים אוזון. חשוב מאוד להנהיג סדרים היגייניים בבית, בענייני נקיון, הזנה וכו'.

מחלת הבורדם (דיזנטריה) שוררת פה ביתר עוז בסוף הקיץ, ובטבריה – בחורף, כי החום הגדול מעכב התפתחות מחלות מתדבקות בקיץ. הקדחת מכשירה את הקרקע לבורדם או מתחברת אליו. משפיעים גם השינויים במזג האוויר, ובפרט – ההזנה ומי השתיה. בדרך כלל אין לה לקדחת בארץ־ ישראל אותו אופי איום שבארצות הטרופיות, והתמותה אינה כל־כך גדולה.

אשר לטיפוס־הבטן – לא ראיתי פה את הצורות הקלאסיות. אני בטוח, כי מקרים רבים של טיפוס אינם אלא צורה מיוחדת של מאלאריה מלוּוה בחום בלתי־פוסק. במקרים המסופקים האלה השתמשתי בהצלחה רבה במנות גדולות של חינין, ובפרט בזריקות חינין מתחת לעור. שָנית ואסכרה אינן שכיחות פה, אבל האדמת באה לפעמים בצורה אֶפידמית ועושה שמות בין הילדים. פגיעת הקדחת רעה היא גם במחלות הקיבה והמעיים.

אשר למחלות הריאות, ובפרט לשחפת, טועים אלה החושבים כי אין שחפת בארץ. אולם נוכל לומר, כי בתנאים טובים – ובאזורים מסוימים – באה הטבה ניכרת במצב החולים. מחלות העצבים מרובות מאוד – מחלות אופייניות לגזע השמי. בין הערבים אתה מוצא הרבה היסטריה, חולי־נופלים ומחלות־הרוח. בין מחלות העיניים תופסת את המקום בראש הגרענת, בפרט באזורי השפלה, בטבריה, וכו'. גם כאן תלוי הדבר הרבה, כמובן מאליו, בתנאים הסאניטריים.

זכרון־יעקב, 8 בפברואר 1894

אל אחותו רשל במוֹנפּליה

מכתבך בא אלינו אחרי זמן ארוך ורב־דאגות כל־כך, וכל־כך שמחנו שסוף־סוף בא – עד כי צחקנו כולנו, תחת להשתתף בצערך. בערב ההוא ישבו אצלנו אורחים, חשבנו לשחק בקלפים. רוזה ודאי כבר בישרה לך במכתב, כי נתמנתה למנהלת בית־הספר, עתה תיפטר מבעלי־הדעה. פה הכול כמו שהיה. חולים קשים אין – הן זוהי הטובה בעונות השנה. את הקימוצים התחילו להגשים, וההגשמה גורמת לצרות ולהוצאות יתירות. מרחיקים מן המושבה את כל המשפחות שאינן נמנות עם האיכרים או עם עובדי ההנהלה. כמה עובדים פוטרו. הקיצוצים גוררים בזבוז נורא! ייתכן בכל זאת, כי השיטה הזאת תביא תועלת בעתיד, אם תגע גם בדברים אחרים… עתה דורשים מהאיכר שיעבוד בכרמו ולא יעסוק בעניינים צדדיים. הוחלט להגדיל את התמיכה לאלה שיוכיחו בעבודתם שהם ראויים לכך, ויצוינו (לא תמיד בצדק, כמובן) כאנשים בעלי אחריות. מחכים לבואם של שייד וארמנס (הגנן הראשי של הבארון). כל המושבה שרויה בהתרגשות רבה, חוץ ממני, המגלה קור־רוח שאינו הגון ממש. אותי מעניין רק יחסו של שייד אל דרישותי ותביעותי הרבות, ואל הפועלים. שאלת הפועלים עומדת על הפרק. נשקפת להם בטלה בזמן קרוב – או עבודה בתנאים רעים מאוד.

בחדרה העניינים יגעים. ערבים שכנים עלו על אדמתה בפקודת הקאימאקאם והתחילו לחרוש בה ולעקור גפנים. מעשי החבלה הופסקו לשעה, אבל יש לחשוש שיתחדשו, וביתר עוז. אני ראש הוועד בחדרה, מטפל בסידור הנהלתה וחושב על ייסוד קופה כללית. אילו עלה בידינו להשיג מלווה בסך חמשת או ששת אלפים פראנק, כי עתה יכולנו לבצר במקצת את המושבה ולהחיות את האמון בעתידה גם בלב בעלי־הקרקעות העשירים, המתגוררים ברוסיה ואינם שולחים הנה אף פרוטה – כי התייאשו ממנה. בזה הם גוזרים עליה כליה, כי אלה היושבים בה אין בכוחם לשאת, הם לבדם, את כל ההוצאות הציבוריות ולשלם את כל המסים.

זכרון־יעקב, פברואר 1894

אל מרדכי בן־עמי, אודיסה

אינך כותב כלום, ואני יש לי לדבר אליך. עתה דווקא. על ארץ־ישראל עובר משבר נורא. אינני יודע במה ייגמר כל זה, אבל המצב חמור. ידוע לי כי השפעתך גדולה מאוד, ובך תלוי להגדילה עוד, על כן מרגיזה אותי כל כך אהבתך האפלטונית לציון. אומנם אתה מתלהב הרבה, אתה נכון להקריב את בריאותך על מזבח הוויכוחים, אבל לעשות דבר של ממש אין אתה חפץ. בארץ־ישראל עומדות היום על הפרק שאלות חשובות ודחופות מאוד, התובעות את פתרונן. כל הנמצאים פה יצורים חיים הם, המצפים בכליון עיניים להחלטות הוועד האודיסאי, להחלטות פאריס וכל שאר נושאי דבר אלוהים, והם במצב של גסיסה ממש. אני הנני פסימיסט על־פי טבעי, אבל כנגד זה מתעוררת בי לעיתים נטיה הפוכה – להשלות את נפשי בתקוות טובות. מן ההכרח להחליט מה יהיה בסופן של חדרה ומשמר־הירדן, ובשאלת הפועלים.

גמרנו לכנס את הוועידה באופן צנוע, בלי הזמנות מיוחדות. אבל אם תוכל לבוא – טוב שתעשה זאת, ובמידת־מה – כשליח של ועד חובבי־ציון. יש בדעתנו להיוועד קודם לנסיעת בינשטוק.

את החומר כבר חילקנו בינינו ואת התוכנית ערכנו. מי הם העוסקים בזה? אייזנשטט, דיזנגוף ואנוכי.

זכרון־יעקב, 27 בפברואר 1894

אל אחותו ויטיה בקרים, רוסיה הימים ימי אביב. אצלכם כבר י סגליות. אלי שבשמים, איזו תקופה נפלאה היא זו אצלנו – ותה העונה המתוארת ברומאנים של ברתולד אויאֶרבּאך, ברומאנים גרמנים סטימנטאליים ארוכים, המדברים על האביב על גדות הריינוס. האוויר קריר. שמש מחממת ברוך, וגם לוהטת קצת; כל ההרים מסביב מכוסים ירק רענן. הצעי הירוק נקרע פתאום, והנה לפניך גלי אבנים וסלעים פראים – כאילו יד ענקם פיזרה אותם שם בכוח. הנה שטחי אדמה מעובדת, ריבועים שחורים או יוקים־בהירים ועינם כעין הקטיפה. נחלים קטנים יורדים אל הדרכים בקול שאון המולה. פה ושם כרם־שקדים פורח או כרם מישמשים. מרחוק – הים הכחול, האין־סופי, החולם; הוא מכה לאיטו בגליו ברצועת חולות החוף. ובקרבי אל ההרים והגבעות האלה, יתגלה לעיני שלל פרחים מכל הצבעים והגוונים, מרבדים מעשי מחשבת. אני שולח לכם קצת פרחים, אבל אלה הם רק צל חיוור של המציאות.

אכן הטבע פה הוא לי הנחמה היחידה. העניינים במושבה, אף כי הוטבו במקצת, עוד מרגיזים את רוחי. המחלות אינן מרובות בזמן הזה, אבל זוהי הטובה בעונות השנה. ובכל זאת כבר הקדחת נותנת אותותיה. קרה גם מקרה של קדחת שחורת־השתן, בצירוף צהבת – ילד בן שש. הזרקתי לו גרם וחצי חינין. ויש כארבעים מקרי אדמת, העוברים בשלום.

יגעים מאלה הם העניינים שאינם נכנסים בגדר הרפואה. אני רוצה להשתדל בעד מושבה אחת. אבל כמה מכשולים יש לפני! מה קשה להם, לבני אדם, להשיג רשות לגווע ברעב בעבודה הנעלה על הכול!

זכרון־יעקב, 5 במארס 1894

אל יוסף נייגו, מנהל “מקוה ישראל”

מר נייגו היקר,

אחותי כתבה לי על אודות נער שברח מן המיסיון הפרוטסטאנטי בירושלים. אני מתעניין בו מאוד, כי זה עתה קיבלתי מכתב מאחיו, שעבד אצלי כרוקח. הוא דואג מאוד לנער, משום שאין לו ידיעות עליו זה כמה זמן. נודע לי כי הורי הנער, שמסרוהו למיסיון מפני מצבם הרע (טעם שאין בו כדי להצדיקם), רוצים להוציאו משם, כי עתה רווח להם, והאב מתכונן לבוא הנה בעניין זה. אני מבקש ממך לעשות דבר־מה למען הנער. אם יש בידך להכניסו לפי שעה אל בית־הספר – מה טוב, ואם אין – אולי תוכל, בכוח השפעתך, להשיג לו תמיכה, עד שתבוא תשובה מהוריו?

זכרון־יעקב, 5 במארס 1894*

אל ישראל גולדנברג, רוסיה

קיבלתי את מכתבך, ובו ביום גם מכתב מאחותי. אחיך ברח מהמיסיון. לפי שעה מחביאים אותו ודואגים לו. דומני, כי לא קשה יהיה לשלחו הביתה – רק יש צורך בכסף. כתבתי לה' נייגו. אביך צריך לכתוב אל הקונסול שהוא דורש להשיב לו את בנו, הואיל והוא חפץ שבנו ילמד בבית־ספר רוסי. ושלחו כסף. אם לא נכניס אותו אל מקוה־ישראל, נשלחנו אליכם.

זכרון־יעקב, 8 במארס 1894

אל אחותו רשל במונפליה

נזדמנתי עם שייד. הרושם הוא כאילו אני מכיר את האיש זה־כבר – כל־כך נכונה התמונה שציירתי לי בלבי לפני שראיתיו. מדבר הרבה מאוד, במבטא גרמני, בהתעוררות ועליזות, אוהב להבטיח הרבה. לחדרה הבטיח עזרה “מוסרית”. תקוותי כי יצא מזה דבר מה, אם רק לא יקלקלו אנשי חדרה בעצמם. כמה רוצה אני לבצר את חדרה – ואחרי־כן אחפש לי מקום עבודה אחר. אומנם הפועלים והאיכרים אוהבים אותי, וגם הפקידים מחבבים אותי, אבל ההנהלה מביטה עלי בעין רעה. יותר מדי “ליבראלי” אני בעיניהם, יותר מדי בן־חורין, יותר מדי לדעתם אני דורש חופש־הפעולה ומכניס את ראשי בעניינים שאינם נוגעים לי. שייד כיבד אותי שלא כרגיל, ערך לי ביקור פרטי – ביקורו היחיד בכל המושבה. הוא ישב אצלי זמן רב, הסכים לרוב בקשותי הנוגעות לכל מיני תוכניות. אם יקיים את דבריו – זאת נראה בעתיד.

אל הבית החדש נעבור לפני חג הפסח, אבל רהיטים עוד אין לנו. אצלנו כבר קיץ. מזג־האוויר נפלא. עת יפה לסייר את המושבות ולהיות חובב־ציון.

לעניין בן־יהודה – שייד הראה לי מכתב מהבארון, ובו יפוי־כוח לדבר עם החכם־באשי בתקיפות, ולומר לו שהוא מחוייב לכפר על עוונו, פן יתחרט על מה שעשה. קיצור הדבר – את בן־יהודה ישחררו, אבל כל תעמולה לטובתו צריכה להיפסק. זהו תנאי בל־יעבור מצד הבארון. לעולם הוא רוצה להיות עושה יחידי. העסק יעלה בכסף לא מעט. לא נעים, כמובן, להיות תלוי תמיד בנדיבות לבו של אדם אחד, העושה ככל העולה על לבו; אבל כך הם המנהגים פה.

זכרון־יעקב, 11 במארס 1894

אל לייב בינשטוק, יפו

היום דיברנו, דיזנגוף ואני, עם שייד. אני יכול להודיעך כי את הפועלים לא יפטרו, אבל לא יקבלו חדשים. הבארון הסכים להצעת בריל שלא לפטר אותם, אולם מעתה ישלמו על חשבונם האיכרים רק 6 גרשים תחת 10. ובכלל חל כנראה מפנה לטובה בנוגע לאלה שאינם נמנים עם אנשי הבארון.

דיזנגוף בירך את שייד על היבחרו לחבר הוועד המרכזי בפאריס²⁰. שייד אמר לו, כי באי־כוח רוסיה בוועד יהיו מאירסון והלוי, ועוד שניים מאודיסה. דיברנו עם שייד על הוועידה הארץ־ישראלית והראנו לו את תוכניתנו, גם שאלנו לדעתו. שייד שמע בחיוך והבטיח לעמוד לימין כל מעשה מועיל. הוא מסכים שישתתפו בוועידה גם באי־כוח ההנהלה. מכאן שעלינו להזמין את כל פקידי הבארון. איננו מבינים למה לא הזמנת את חזן, מנהל מושבות יהודה. אנחנו מזמינים מן הגליל את בן־שימול, אוסובצקי, סלפיאן, ד"ר בלידן ואפשטיין מצפת. עליך להזמין את אנשי יהודה.

אשר ליום הוועידה, צריכים אנו לחכות לנסיעת שייד, כי לפני כן לא יוכלו אנשי הגליל לבוא. כמו כן אין לכנס את הוועידה סמוך מאוד לחג הפסח. נועיד אותה ל־8 באפריל, אם יום זה נוח לגליליים. עלינו להזמין גם את ברמן מחדרה.

זכרון־יעקב, 11 במארס 1894

אל אחותו רוזה, ביפו

… אצלנו פה מהומות. מצד אחד החליטו לגרש את כל הפועלים, ומהצד השני מבטיחים להשאירם. ומעשה בבוסקילה! שביתת פועלים! אחד־עשר פועלים דרשו להפחית את יום־העבודה בחצי שעה. כיוון שלא נענו, לא באו לעבודה, כי אם התאספו על המגרש, אצל ברז המים, וחיכו לתשובה מבוסקילה. והלז החליט כי זוהי שביתה, ונבהל מאד. מפני ששייד וארמנס היו אז במושבה – ומיד הודיע להם על המתרחש. מובן ש“המהפכנים” היהודים הללו גורשו, ולא במהרה תינתן להם עבודה, ולחמישה מהם לא תינתן כלל.

זכרון־יעקב, 13 במארס 1894

אל מ. בן־עמי

כתבתי לך על ההצעה לכנס ועידה ארץ־ישראלית. כבר הכול מוכן בערך, נשלחו הזמנות לכל המחוזות, ולאחר ששייד רואה את הוועידה בעין יפה – הוזמנו גם פקידי הבארון. עורכי התוכנית הם דיזנגוף ואני, וביפו הסכימו לה. בעיקר נעסוק במצב המושבות, ולשם השוואה – במצב מקוה־ישראל והמושבות הגרמניות.

אשר לפועלים, יש לי בשורה טובה. הבארון הסכים שלא לפטר את הפועלים היהודים העובדים מלפני־כן (אחדים פוטרו בכל זאת). הפועלים מדוכאים מאוד, כי אין להם ביטחון גמור ביציבות מצבם. אותי תקפו בגלל הפרוטוקול של ישיבת הוועד, שדנה בשאלת הפועלים. נוכחתי לדעת, כי גם את התוכנית ליישוב הפועלים ליד המושבות (בית קטן ו־40- 50 דונם אדמה) קשה יהיה להוציא לפועל, כי הבארון לא ימכור אדמה למתיישבים ממין זה, וברחובות אין די עבודה למספר גדול של פועלים. בכל זאת אני מקווה, שתנתן להם חלקת אדמה בין זכרון לאום־אלג’מאל²¹ וכן בין ראש־פינה ובין יסוד המעלה. אז נוכל להשלים את התוכנית. אינני מדבר על חדרה, כי האחריות גדולה (עד שלא ייבשו את הביצות). הפועלים אינם מרוצים. הם חלמו על מושבה, על הנהלה עצמית, וכו'. אני חושב כי בוועידה נוכל לדבר על זה, ולברר כמה שאלות הכרוכות בהתיישבות הפועלים.

חפצתי לדעת, מה הוא יחס הוועד האודיסאי לוועידה הזאת ולוועידות בכלל. אני רוצה שהוועידה תקבל צורה הראויה לענייניה – למען תיחשב גם בעיני אחרים. הרי יש ערך לזה שמשתתפיה יהיו אנשים כנים, בלי פניות, מסורים ובקיאים, היושבים בארץ ויודעים את תנאיה. הלא ועידה כזאת תוכל להיות מנגנון חשוב מאוד לחובבי־ציון! כן, הוועד המרכזי הפאריסאי (הוקם זה עתה על־ידי הוועידה האחרונה בפאריס) יבוא במגע עם ועידתנו. בוועד המרכזי ישבו שני באי־כוח רוסיה, מאירסון ופרופסור יוסף הלוי, ויצורפו עוד שניים מרוסיה. מי הם? אני מקווה כי תבוא לוועידתנו, כי זו תתכנס בזמן חופשתך.

בוודאי ידוע לך כי בן־יהודה כבר חופשי, ומן הסתם יחדש בקרוב את “הצבי”. מובן שכל אחד מתפאר, כי הוא הוא שסייע לשיחרורו. אולם את התפקיד הראשי שיחק כאן צלם השליט הנצחי, הטבוע על פני מתכת מצלצלת ומבריקה. ראוי לציין, שהבארון מילא את ידי שייד להגיד לחכם־באשי, שימהר לכפר על פשעו, פן תצמחנה תוצאות רעות, וקודם כל לרבנים; ועוד זאת: הבארון התמרמר מאוד על המעשה, והחליט כי בן־יהודה ישוחרר. והן ידוע, כי כאשר החליט הוא, כן יהיה. שייד בעצמו קרא לפני קטע זה ממכתבו של הבארון.

אשר לחדרה, הבטיח שייד להושיט לה עזרה “מוסרית”. דברים יבשים; בכל זאת נסחוט משהו גם כאן, אם יתן בן־שימול. יש בינינו יחסים טובים מאוד – לשם כך בעיקר אני מטפח אותם. שייד קיבל עליו לברר את ענייני חדרה, את המשא־ומתן עם השלטונות המקומיים, ועתה הבטיח להשיג בבירות רשיונות לבניינים, אבל את ביצות חדרה אין הבארון חפץ לייבש.

זכרון־יעקב, 15 במארס 1894

אל אחותו רשל במונפליה

את מכתבך קיבלנו דרך יפו וקראנו אותו בעניין רב. שמחתי לכך שמונפליה מוצאת חן בעיניך, ושוב אינני מצטער על שלא הלכת לז’נבה אשר אהבתי. אומנם, אני בטוח כי הלימודים והחיים בז’נבה היו גם הם מעוררים בך התפעלות.

לאחר שנסעו כל האורחים – עלי להודות, כי היו עלינו קצת לטורח – שבו החיים לאט־לאט אל מסלולם השקט. והעבודה רבתה. החום כמו בתמוז, כל החלונות פתוחים לרווחה. שייד וסיעתו נסעו, לאחר שסידרו טקס אירוסים לאחת מנערותיו, ובצאתו הבטיח להשיא גם את שאר הבתולות הפנויות.

נפרדנו בשלום, והיחסים בינינו מצויינים, אף כי אין לומר, כי דעתו נוחה ממני או דעתי ממנו. בכלל, אין לי כאן רגש של קרקע בטוחה. כל הזמן אני חושב על שינוי מקום. חושש אני, כי לא אאריך פה ימים. הסביבה הולכת ומתקלקלת, אין בה סימן להשבחה, וסוף סוף אין זו סביבה הוגנת לאדם בעל רגש־כבוד. הנה ספּורטה עושה מאמצים גדולים, הראויים לשאיפה נעלה מזו, להגיע אל מקומם של המאושרים, פקידי הוד מעלתו הבארון. שני האגרונומים שבאו לארץ על מנת להועיל לה, בראגין ובן־דנו, נאלצו לעזוב את שירות הבארון. שליט, שלא בא הנה מתוך חיבת־ציון ואין לו כל אידיאל שהוא, אף עליו מביטה ההנהלה בעין רעה, מפני שהוא מתנהג כאדם היודע את ערכו. לאושרו נוטה לו הבארון חסד – לולא זאת היה נאלץ לעזוב את שירותו גם הוא. הרופא, לפי טיב עבודתו, תלוי פחות בדעת ההנהלה; בכל זאת אי־אפשר לו שלא להיפגש עם באי־כוח הבארון ולא להסביר להם פנים. פעמים רבות עולה בלבי תשוקה עזה לירוק בפני כל החבורה הזאת.

וחדרה מה תהא עליה? היקיים שייד את הבטחותיו? התלך לאבדון או תתחזק? נחיה ונראה.

זכרון־יעקב, 22 במארס 1894

אל י. גרזובסקי ויהושע אייזנשטט

ידידי היקרים,

אדלמן, השוהה פה בדרכו, מתנגד לכינוס הוועידה ביפו בזמן הזה. הוא אומר, כי הפחה בירושלים משגיח בשבע עיניים על כל אות־חיים בין היהודים. הפחה בטוח, כי יש בתוכנו אגודת צעירים נסתרת, בעלת מגמה לאומית ומהפכנית, והוא רק מבקש תואנה להתחיל בפרשת רדיפות חדשות, וכבר השמיע דברי איומים באזני נסים בכר. לדעת אדלמן נוכל לכנס את הוועידה ביפו רק אם נייגו יעמוד בראשה, ולא בינשטוק, ואז עלינו להציגה כטקס מקרי וחגיגי, כמו, למשל, לכבוד יום השנה ליסוד מקוה־ישראל, או לכבוד חג הקציר או האסיף. הצענו להועיד את הוועידה בזכרון־יעקב, וזה טוב בעיניו. עלינו לדעת אם יסכימו לזאת אנשי יהודה, ואם יש צורך להביא את ההצעה גם לפני ההנהלה.

בן־שימול נמצא בחיפה, יתכן שדיזנגוף יראה אותו היום. שקלו היטב בדעתכם ודברו עם בינשטוק בזהירות, פן ייבהל ויפסיק את כל העניין. התראו עם ה' נייגו ועשו מה שאפשר, והודיעו לי תיכף ומיד. בכלל אנו מתפלאים על חוסר פעילות מצדכם – לאנשי יהודה, למשל, נודע על התוכנית מאתנו. שלמה החייל²² עוד לא שב, ואין לנו ידיעות מכם, ואין אנו יודעים מה לעשות. אנו מילאנו אחרי הוראותיכם והודענו לכם על כל פעולותינו, ואם לא תתקיים הוועידה – עליכם האחריות. אין אנו מתנגדים ליפו, אבל טוב, לדעתנו, שננהג בזהירות ככל האפשר.

(על החתום: ד"ר יפה, מ. דיזנגוף)

זכרון־יעקב, 29 במארס 1894

אל הבארון רוטשילד

אדוני הבארון,

מתוך השורות המעטות שקיבלתי על־ידי מר בן־שימול אני רואה, כי עלי לתת ביאורים בעניין רשימת התרופות שהיה לי הכבוד לשלוח לך, ובפרט בעניין המשלשלים, שפעלו פעולה כבירה כל־כך בפאריס. אני שמח לבאר כל דבר, ואהיה מאושר לשלוח לך ידיעות על כל הנכנס בגדר מקצועי, אם רק תמצא עניין בזה. אבל אינני יכול להסכים לזה, שרוקח מפאריס, ואפילו מפורסם, או כל איש אחר, יורני דעה בהלכות התרופות שעלי להשתמש בהן פה, וימחק מרשימתי דברים “שאין משתמשים בהם בפאריס”. אני מבין שרצוי להחליף תרופות יקרות בזולות מהן, אם הן טובות לתעודתן לפי הרכבן, או למחוק דברים, וגם מועילים, אם הם נחשבים למותרות. אבל הערות לתרופות, המסבירות לי כי אלה הן “חשובות” ואלה “אינן חשובות” – אני רואה בהן משום עלבון.

נשוב לשאלת המשלשלים. יש לי הכבוד, אדוני הבארון, לבקשך להעיר לאדם שעסק בהקפדה כזו בחשבון התרופות הנועדות לזכרון־יעקב, כי הערותיו אין להן יסוד. כל סם משלשל פעולתו שונה במקרים שונים, ואין לדעת מראש מהו הסם שיידרש. ואותו אדם בא ומלמדני ברוב חסדו פרק בחכמת התרופות! ובכן, עין תחת עין, אגמול לו טובה תחת טובה – הנני נוטל לי רשות להזכיר לו את הדברים הבאים מתורת התרופות:

(1) בשמן־קיק משתמשים במחלת הבורדם ושלשול תינוקות, וכן לריפוי חיצוני (משחות);

(2) מלח אנגלי פועל על הכבד;

(3) מלחי מאגנזיה משמשים לחוקן בשעה שהחולה אינו יכול לקבל את התרופה דרך הפה, וזה יקרה פה לעיתים קרובות;

(4) מַן נותנים בכמות גדולה נגד דלקת הסימפונות (Bronchitis);

(5) פה בארץ יש צורך לתת תרופות פעמים אחדות ביום עד שהן מתחילות לפעול;

(6) אותן התרופות משמשות גם לבהמות;

(7) אין הבדל גדול במחיר מלחי מאגנזיה או מלח אנגלי, בין שאדם קונה 100 קילו ובין שהוא קונה פחות מזה. אולם יש קימוצים באריזה, במשלוח, וכו'. מחיר קילו אחד הוא רק 17 סנטים.

לא, אדוני הבארון, ההערות אינן במקומן. ייתכן שברשימתי יש חסרונות אחרים, כי ערכתי אותה בחיפזון. סמכתי במקצת על דעת הרוקח ועל מה שהוצא בשלושה־ארבעה החודשים שאני עובד בזכרון־יעקב. אינני רוקח מנוסה. אולם בהזמנתי יש הרבה פחות דברים מיותרים משהיו בהזמנות קודמי – דברים הממלאים בלי תועלת את הבניין הקטן, המשמש לנו בית־מרקחת. נוסח הערתך פגע בי מאוד, ותקוותי כי תבין כמה נפגעתי. אני יודע כי עשיתי את חובתי, וגם גיליתי מסירות לעבודתי. אני בטוח כי דרכי נכונה, ובכוחה אצליח להביא סדר וקימוצים חשובים במחלקתי. אבל עלי להגיד בגלוי, כי מכתבים כאלה אינם עשויים לאמץ את מרצי.

זכרון־יעקב, מארס 1894

אל ל. בינשטוק, יפו

אני ממהר להודיעך, כי קיבלתי היום מכתב מדיזנגוף מראש־פינה. ה"ה בלידן, אפשטיין וברוצינר לא יבואו אל הוועידה. סלפיאן אין לו בטחון שיוכל לבוא, וגם אוסובצקי אינו יודע. דיזנגוף לא יבוא – הוא נוסע ישר לפאריס. בן־שימול ודאי שלא יבוא. ואין הוא יכול לתת לכנס את הוועידה בזכרון־יעקב בלי רשות מלמעלה. אני מבקש ממך להודיעני מאוד, מה אתה חושב לעשות, ואם כדאי להתכונן.

זכרון־יעקב, 5 באפריל 1894

אל אחותו ויטיה בקרים

יקרים,

הנה עברנו אל הדירה החדשה. האם נאריך ימים בה? מי יודע! אל תחשבי, כי אני כולי אכזבה. לפעמים מר לי, כמובן. חסר אני חיים אמיתיים והתלהבות בעבודה, אין לי כוכב מדריך ורעיון ברור. אבל רגשותי אינם עוד כמו שהיו. הסתגלתי לתנאי חיי הפעוטים, היום־יומיים, ולעיתים קרובות אני מוצא בהם קורת־רוח. בשעה שאני רואה את אמא ואת עצמי בריאים וחיים בשלום ובשלווה, ומקבל מכתבים טובים מבני משפחתי – הרי אני שמח. ובשעה שחולה קשה קם ממחלתו, על אף תרופותי, או ניתוח שלי עולה יפה, אני שמח מאוד.

אנו מתכוננים לחג הפסח. רצוננו לנהוג בתכלית הכשרות, למען יוכלו יהודים הגונים לסעוד עמנו. אבל לשווא כל עמלנו – בין כך ובין כך לא יאמינו לנו. חפצי, פשוט, לערוך את החג. ורוזה תבוא אלינו לשבועיים.

זכרון־יעקב, 7 באפריל 1894

אל ל. בינשטוק, יפו

לצערי הגדול לא אוכל לבוא אל הוועידה. החובש שלי חולה, במושבה יש הרבה חולים; אחד נוטה למות, ואי־אפשר לי לעזוב את זכרון. אני שולח לך את כל הידיעות הסטאטיסטיות, הנוגעות לחדרה ולפועלים המקומיים, וכן בקשות הפועלים. אני חושב כי הוועידה תעסוק בעיקר בעריכת תכנית לוועידות הבאות, ובהכנת החומר. אם תתנו גם לי עבודה, הנני מקבל עלי לעשותה. צר לי מאוד שלא אוכל לבוא.

זכרון־יעקב, 22 באפריל 1894

אל מאיר דיזנגוף, פאריס

גרזובסקי כבר כתב לך, ואין לי הרבה להוסיף. חובתנו לתמוך בכל תוקף בוועד הפאריסאי, ולאמץ את כוחותינו על־מנת לתקן את ענייני הארץ. חובתנו לחזק את כל ההתחלות, למען יהיו מוכנים היסודות – אז נוכל להסיק מסקנות ולמצוא זכות לפעולה בעתיד. אסור להתחיל דבר חדש בהתיישבות או בחקלאות. אשר למפעלים מסחריים גדולים, אפשר לעשות דבר־מה בזה גם עתה, ולו היה נעשה היה מועיל לעתיד, בתנאי שייעשה רק ביוזמה פרטית, בלי כל תמיכה חומרית מחובבי־ציון.

חשוב מאוד, כמדומני, שהבארון יווכח, כי יש צורך לבוא במגע עם הוועד הפאריסאי. הוועד חייב לגלות מרץ ופעילות, וגם לדעת לפעמים לצווֹת. אני בטוח כי פה ישמעו בקולו. מהצד השני, עליו להימלך בוועד המקומי.

זכרון־יעקב, 26 באפריל 1894

אל אחותו רשל במונפליה

זה כבר לא כתבתי לך. היו לנו עסקים רבים. ראשית־כול, קשרנו קשר וזממנו מזימות. התכוננתי לוועידה. אחרי־כן היה צורך לנסוע אליה. ומלבד זה – יש חדרה, שענייניה מסובכים כל־כך, עד שאין אדם מוצא בהם את ידיו ואת רגליו. המושבה הזאת תלויה באוויר ממש. אין לאבד אפילו רגע אחד. מן ההכרח להביא סדר בכל התעודות, ולא מעט מהן חסרות; מן ההכרח להגיש קובלנות לשלטונות, לשלם מסים לחתום, וכו'. לחג הפסח באה הנה רוזה ועוד אורחים עמה, ביניהם גם ספּוֹרטה – עושה רושם לא רע.

אשר לוועידה אפשר לומר שהצליחה. מובן מאליו כי אין לחכות לתוצאות ממשיות. הבארון וחובבי־ציון גילו יחס טוב אליה. ההחלטות והתוכניות לא סתרו את המציאות. אנו מקווים כי הוועידה, והוועדות שיצאו ממנה, תהיה להן השפעה עצומה על היישוב, ואולי גם על הבארון. ייתכן שנגיע לידי איחוד כל הכוחות, שפעלו עד עתה לחוד, ויש שפעלו בכיוונים הפוכים.

סוף סוף מתחזק הרעיון הלאומי, משתחרר משטחיות, מגוונים פרטיים, לובש צורה מגובשת יותר, מעשית יותר, מתחיל להתגשם ולבנות יסוד לעתיד. העיקר– שלא להקים רעש. החלטנו שלא לפרסם הודעות בעיתונים. נראה אם יתאפקו אדונים ידועים.

בן־שימול הבטיח לעשות למען חדרה ככל שיוכל. כסף אין לו. אבל להשתדל לפני השלטונות וליעץ עצות – ודאי שהוא יכול. יש תקווה לקבל סיוע מרוסיה.

זכרון־יעקב, אפריל 1894

אל אחותו קלארה בן־עמי, אודיסה

נדמה לי, כי לא הבנת את מכתבי כיאות. את חושבת, כי אין לי מה לעשות בארץ, כי אפסה מלבי כל האמונה במפעל הארץ־ישראלי, כי קשה לחיות פה, והנה את רוצה לנחמני בזה שעוד לא כלו כל הקצין, אין להתייאש בגלל מה שהיה, עוד אני יכול לשוב לרוסיה ולהתחיל חיים חדשים. אמנם כן, אין לי אמונה רבה בקיום כל התקוות שתלינו בארץ־ישראל, ואפילו בעתיד הרחוק. ודאי, לעיתים קרובות תוקפת אותי בחילה, רוגז, ואין נחת. אבל, ראשית־כול, אי האיש שדעתו נוחה עליו כל הימים? ושנית, על אף כל הרפש אשר סביבי, וכל הריקנות אשר בלבי – המחשבה בלבד על שיבה לרוסיה מפילה עלי אימה. אני שואל את נפשי: אנה אפנה? מה אבקש? מחוץ לשאיפותי, ומחוץ לארץ־ישראל – אין לי מקום בעולם. קשה להינתק מן הארץ הזאת, קשה מאוד. אם לא יכריעוני סיבות גשמיות או רגש תיעוב גמור, לא אוכל לעזוב אותה. ועל אף האותות הרבים והברורים, המוכיחים לי כי אין תקווה למושבות הבארון ולחלק גדול מהאיכרות, אני מוסיף לקווֹת ולנחם את עצמי שלא מרצוני, וייתכן שאני משלה את נפשי ונפש אחרים בתוחלת שווא. האמת היא, שדרוש לנו רק דבר אחד: ששתים־שלוש מושבות תתקיימנה בלי תמיכות, ושעשרות פועלים ימצאו בסיס לקיום הגון. והלא דבר אפשרי הוא; זה כבר היינו מגיעים לידי כך, אלמלא המחלוקת הפנימית וכל מיני מריבות ומדנים. אבל נניח לזה. בכל אשר אנו פונים איננו מצליחים, על כן אני מתמרמר. לעולם – מעצורים ומכשולים.

זכרון־יעקב, 3 במאי 1894

אל אחותו רשל במונפליה

הנה עברו החגים. רוזה שהתה פה כשלושה שבועות ונסעה. באו המון אורחים, הבית היה מלא כל הימים, ערכנו כמה טיולים, ולבנו היה טוב עלינו למדי. ועתה אנו שוב רק שנינו בבית. בקרוב יבוא החובש החדש – אז אוכל לעסוק בחדרה. זו היתה לי לfix ־Idee ממש. אבל כמה קשה לעשות דבר. מצאתי בה אי־סדר נורא: יושבים ומחליטים, רושמים, מבטלים את ההחלטות, רושמים את החלטות הביטול. סכסוכים פרטיים – ביניהם לבין עצמם, סכסוכים כלליים – בין חדרה לשכניה הערבים, תלונות. והשל­טונות מדכאים, חונקים, אינם נותנים לשאוף אוויר. אין תקווה לקבל רשיון לבנות. ובלי בתים נשקפת להם סכנת קדחת רעה. הערבים שהיכום הזדרזו וקבלו עליהם, ואנשי חדרה, שהערבית שגורה אך מעט בפיהם, רועדים למחשבה על החקירה המשפטית הערבית, הכרוכה בעינויים. רבים נפלו ברוחם. מהבארון אין עזרה. טוב שבן־שימול רשאי לחזק את לבם. הוא משתדל באמת. אבל עד שלא יבנו את הבתים, ועד שלא יזכו במשפט – אין הם יכולים לעבוד. והמשפט הוא בדבר 500 דונאם שהערבים רוצים לגזול מהם. והעיקר שהם חסרי־ישע, והערבים בזים להם ורואים אותם כאנשים העומדים מחוץ לחוק. בכל זאת פעלתי קצת, והשלטונות המקומיים שינו את יחסם אליהם לטובה.

אשר לבניינים, אין להשיג רשות אלא בבירות, וגם שם אין נותנים רשיונות ליהודים.

זכרון־יעקב, 15 במאי 1894

אל דוב סלפיאן, עין־זיתים

אני מודה לך על החומר ששלחת לוועידה, ועל השתתפותך ברעיון הוועידה. הצטערנו מאוד שלא באת בעצמך. עיקר פועלה של הוועידה – שהכשירה את הקרקע לוועידות הבאות. נתמנו ועדות שונות. אתה נבחרת לוועדה החקלאית. עליך להכין סקירה על עין־זיתים, בפרט מבחינה חקלאית, ולחווֹת את דעתך על ההתיישבות בכלל. ודאי כבר כתבו לך בעניין הזה מטעם הוועדה החקלאית. ואם לא, אשמה בזה הרשלנות, השוררת בכל הווייתנו הציבורית. את החומר שלך אתרגם לצרפתית ואשלח, ברשותך אל הוועדה העוסקת בדבר. ועוד אבקש ממך: רשימה קטנה על מצב הפועלים היהודים בעין־זיתים ובראש־פינה, ידיעות על מוצאם ועל זמן המצאם בארץ. היש להם חיים חברתיים? אחדות? האם הם בעלי משפחות? איה משפחותיהם? כמה זמן הם עובדים במקום עבודתם? האם קבועה עבודתם ומתמדת? מה טיבה? מה שכרם? הפועלים בעצמם יעזרו לך לאסוף את הידיעות. ואם לא יקשה ממך הדבר, ערוך־נא לנו – על סמך החומר הזה – רשימה סטאטיסטית.

ועדות אחדות כבר סיכמו את עבודתן והסיקו מסקנות. כשתיגמרנה כל העבודות נכנס עוד ועידה, וזו תהיה בוודאי יותר מעניינת מהראשונה, כי בה תישמענה דעות ומסקנות שתהיינה פרי חקירה ממושכה ושיטתית, ולא דברים הנאמרים על רגל אחת, ויש לקוות כי דעתה של הוועידה הבאה יהיה לה משקל לא רק בעיני חובבי־ציון ואחרים, אלא גם בעיני הבארון עצמו.

זכרון־יעקב, 15 במאי 1894

אל חברה משנות הלימודים

זמן רב כל־כך עבר מיום שחדלנו להחליף מכתבים, עד שאינני יודע עוד איך אפנה אליך. לפי שעה יהיה כמו לפנים, עד לפקודה חדשה.

עזבתי את טבריה והצטערתי הרבה על זה, אבל בלבי ידעתי, כי את חובתי עשיתי, ותושבי העיר הכירו לי טובה והצטערו אף הם בכל לבם על לכתי מהם. קשה היה לי לחיות שם ולהמשיך בלי טעם חשוב, אך את המוטל עלי מילאתי. הכרתי את הווי היהודים, השקפת עולמם, חייהם הפרטיים, צרותיהם, עוניים. חדרתי לעומקי הקבצנות, הבוּרות, הקנאות, ולמדתי לאהוב את האנשים האלה, וגם בהם עוררתי רגשי חיבה ושאיפות נעלות; ועוד, לימדתים מידה של סובלנות בעניינים דתיים. קוויתי לעבוד בשתי מושבות שכנות, שזה רק נוסדו, אך עוד לא הגיעה שעתן. בחיי הפרטיים לא מצאתי לי סיפוק בפינה הנדחת ההיא. חום נורא שורר שם שמונה חודשים בשנה, ויש שהוא עולה עד ל־47 מעלות בצל. ולא היתה לי חברה, מלבד קבצנים קנאים או פקידי הממשלה, האורבים לטרף. בקיצור, כשהוצעה לי על־ידי הנהלת הבארון רוטשילד משרת רופא בזכרון־יעקב – הסכמתי מיד. והנה אני בזכרון. העבודה רבה גם פה. יש מחלות, בית־חולים, בית־מרקחת, עניינים ציבוריים מקומיים. אני מבקר בשלוש מושבות אחרות, מלבד זכרון, ועוד קיבלתי עלי לעבוד בחדרה, שאינה נמנית בין מושבות הבארון. גם ענייני הפועלים מעסיקים אותי.

זכרון־יעקב, 15 במאי 1894

אל האגרונום אהרן בראגין, חו"ל

בראגין יקירי,

אכתוב לך רק על העיקר. בדרך כלל יגעים הדברים, כידוע לך. אבל יש נקודות־אור בודדות. אין לומר שאיכרי הבארון התחילו לעבוד באמת, או שהבארון חדל לבזבז כסף, בכל זאת יש מפנה לטובה. האיכר שוהה בכרמו, והבארון מביט בעיני ביקורת. במושבות שאינן תלויות בו אין כל דבר של ערך, חוץ מרחובות, והן היו תולות את עצמן בחסדיו בחפץ לב.

כינסנו ועידה ביפו. השתתפו בה גם הרבה פקידים מפקידי הבארון. בעצם היתה זו כעין מועצה. על מושבות הבארון לא דיברו. וגם בעיתונות לא הכרזנו על הוועידה, מפחד השלטונות. הן יש בהם כסילים, החושבים כי בין היהודים קיימת מפלגה, המתכוונת להרים דגל יהודי בירושלים – בפרט אחרי עניין בן־יהודה.

אני מקווה לתוצאות טובות מחלוקת העבודה בין ועדות שונות. אדיר חפצי לרכוש אמון מצד אגודות שונות באירופה, ובפרט מצד הבארון. על מסקנות הוועדות ידונו בוועידה השנייה. בדרך זו תתבררנה הדרישות, והן תהיינה בלי ספק מעשיות ורחוקות מכל פניות. ואם יושם לב להן, יחול מפנה לטובה במהלך העניינים. אז יתאחדו כל הכוחות. הדבר מורגש כבר עתה. יאמרו שאני מתפאר, אבל עובדה היא, כי גרמתי למפנה במקרה אחד. בן־שימול עוזר לחדרה בכל כוחו. ואמנם, אנשי חדרה עומדים על עברי פי־פחת, ואם לא תבוא להם עזרה יסודית – יאבדו. כתבנו לחובבי־ציון ולאחרים, ביקשנו גמילות־חסד למענם. ובן־שימול כתב אפילו אל הבארון. אם יתן – יהיה זה “שיק”, וטוב מזה – לו השגנו ממקום אחר.

זכרון־יעקב, 27 במאי 1894

אל ידידים ביפו

ידידים יקרים,

עוד לא הכינותי את החומר שביקשתם, הייתי טרוד מאוד. פתאום באה דרישה מהבארון להמציא לו ידיעות על מצב האיכרים ועל עבודתו של כל איכר ואיכר, וכיוון שהבטחתי להנהלה להשתתף בעבודה הזאת, ממילא תהיינה בידי כל הידיעות הדרושות, ואוכל לשלוח גם לכם.

ועתה על דבר חדרה. כבר כתבתי לכם כי בן־שימול עושה למענה כיכולתו, משתדל לפני השלטונות, וגם נוסע לחיפה בענייניה. לבסוף החליט לבקרה. הודענו על כך לאנשי חדרה מראש. רוכבים מחדרה פגשו אותנו בדרך וליוונו אל המושבה. בכניסה קיבלו את פנינו ברעם יריות. הוקם שער־כבוד, בנוי ממכוניות חקלאיות ומקושט ביבול השדה: בתפוחי־אדמה, צנון, סלק, שיבולים, אשכולות ענבים. מטעם הוועד נישא נאום קצר והגון, מקהלת־ילדים שרה שירים לאומיים, ולשמעם ירדו דמעות לא רק מעיני נשים (באמת!). בן־שימול שבע רצון, ולא רק מקבלת הפנים, שלא פילל לה, אלא מן המצב בכלל. הוא ביקר בכרמים, בחאן, בדירות ואצל החולים.

למוחרת נערכה בזכרון חגיגת ל"ג בעומר. מחדרה נשלחה ברכה לבארון. לפנות ערב התאספה אצלנו חברת אורחים, והנה מביאים טלגרמה מן הבארון: מסכים להלוות לחדרה 3000 פר^,. אני מבקש מכם שלא לפרסם את הדבר, כי הפרסום יכול להזיק. חובבי־ציון מחוייבים גם הם לתת כסף.

זכרון־יעקב, 29 במאי 1894

אל אחותו רשל במונפליה

אמש הייתי עייף כל־כך, ששכבתי בתשע בערב ומיד נרדמתי. בחצות הלילה הקיצותי, היה חם והשינה נדדה ממני. קמתי, התלבשתי ויצאתי לטייל עם שליט (הוא מתארח אצלנו) בשעה שתים אחרי חצות. עברנו את המושבה, ניגשנו אל בית־החולים ושבנו הביתה. הלילה הולך וחולף. דמדומי בוקר. עוד העולם מלא אפילה. רוח קלה התחילה נושבת – כמה טוב היה לנו אותה שעה. זהרורי השחר נאבקו עם חרמש הסהר, ואחר החווירו, נמסו ונעלמו מפני הנץ החמה. מצאנו בקבוק שיכר מימים עברו, יצאנו אל סף הבית ושתינו לחיי השמש הזורחת. שליט הלך לישון ואני ישבתי לכתוב דין־וחשבון לבארון, שהיה לי זה כבר כעצם בגרון (כלומר, הדין־וחשבון ולא הבארון). עד שגמרתי קמו כולם בבית, ואני הייתי שקוע כל־כך בכתיבתי ולא ראיתי. אמא גערה בי על שלא ישנתי, ובינתים התחילו באים חולים, קטנים וגדולים. והנה רצים מבית־החולים לקרוא לי – כבר יש שם מקרה־קדחת הגון. איזו ארץ ארורה! אתה רק מתחיל להתפעל מיופיה – מיד היא מעווה את פניה.

זכרון־יעקב, 30 במאי 1894

אל נשיא הוועד המרכזי של כי"ח, פאריס

א. נ.,

רוצה אני להפנות את תשומת־לב הוועד המרכזי אל קהילת טבריה, שאני בקי במצבה, כי שימשתי שם רופא שנתיים ימים. בעזרת הוועד “למען ציון” יכלה הקהילה להחזיק שירות רפואי צנוע. חברת כי"ח השתתפה בזה בקביעות. מיום שעזבתי את טבריה חיפשה הקהילה רופא אחר, ובינתים שילמה נאפוליונים²³ אחדים לרופא העירוני הערבי, רופא חדש, שהועיל מעט מאוד. זה לא כבר הוזמן רופא, ששמענו עליו הרבה טובות. ההזמנה עלתה לקהילה בדמים מרובים. אז פנתה אל כבודו וביקשה עזרה. ואני מצטרף אל בקשתה בכל לבי. הקהילה ענייה מאוד. בבוא הקיץ פושטות בעיר כל מיני מחלות קשות, והעוני מוסיף על קשיותן. מן ההכרח שיהיה שם רופא יהודי בעל־השכלה. אתם, באירופה, אינכם יכולים לשער כמה חשוב הדבר הזה. ערכו של רופא בעל־השכלה הוא לא רק ביכולתו לעמוד על טיב המחלות ותנאי האקלים, אלא גם בהשפעתו התרבותית הרבה בקן הזה של בערות, בורות וקנאות. ולא פחות חשובים השפעתו על השלטונות המקומיים והשתדלויותיו לטובת בני עמו, המושפלים והעשוקים. הרופא עשוי להיות (לא באופן רשמי) בא־כוח הקהילה לפני השלטונות. וחוץ מזה יש לבצר את השירות הרפואי היהודי בפני המיסיון הפרוטסטאנטי, שכוחו רב ומקורותיו עשירים מאוד.

זכרון־יעקב, 2 ביוני 1894

אל אחותו רוזה, יפו

הגידי, מה היה לכל הוועדות? מה פעלו? עם נחמד הננו. בשעה שאנו יושבים יחד – הננו נכונים לעשות הכול, ורק נפרדנו – שכחנו את הכול, כחיפושיות־לילה שהוכו בסנוורים. אני הכינותי, אם כי עוד לא גמרתי, עבודה קטנה על המצב הסאניטארי בזכרון־יעקב. כבר כתבתי שלושה גליונות. כמו־כן שלחתי דו"ח לבארון. בכל זאת, אל תסמכו עלי. אין לי הרבה עבודה, ויש לי פנאי, אבל רק לסירוגין – מפריעים אותי בכל רגע, ואין אני יכול לעבוד בקביעות. כל יום יש עסקים עם חדרה, עם הפועלים, עם החולים, עם בית־המרקחת החדש, עם התוכניות וכו'. כשאגמור את העבודה הזאת אפנה אל הסטאטיסטיקה של התמותה בזכרון. אחרי־כן אערוך את הרשימה שביקש אייזנשטט, אם לא יצא איסור רשמי מטעם ההנהלה.

רוצה אני שיכתוב חיסין על קבלת־הפנים שנערכה לבן־שימול בחדרה, ובלבד שלא “יחליף את היוצרות”. אל ישכח כי לא אני כאן העיקר – ויניח לי. אני רוצה שהתיאור ימצא חן בעיני בן־שימול. כתבתי לך כי הבארון הלווה 3000 פר' לחדרה. כבר שולם חלק מהמסים, ולפי שעה נפסק המשפט בטול־כרם, שהיה עלול לבלוע כסף רב ולהסתיים במאסרים. לו יכולתי לנסוע לחדרה לשבוע ולהביא קצת סדר בענייניה! פתאום בא לי רעיון – יסע אייזנשטט שמה, וגם אני אבוא להדריכו, שאם לא כן – ילך הכול לאיבוד.

קנו בהמות. אומנם נחפזו קצת, אבל טוב שיש התחלה. אולי תיבנה המושבה.

זכרון־יעקב, 19 ביוני 1894

אל מרדכי בן־עמי

טוב שתבוא הנה לחודש ימים, בלי המשפחה. סירקין ²⁴פה ועמו ד"ר בירקנהיים, שהרצה ברוסיה על היישוב החקלאי בארגנטינה. אומרים שהוא מלא התפעלות מארגנטינה. משונה הדבר, האם הפך פה בארץ־ישראל לחסיד של ארגנטינה? מובן מאליו, שאין אתה יכול להיות חובב־ארגנטינה, כמו חובב־ציון. ובכל זאת, יחס של חיוב אינו מן הנמנע. נדמה לי, כי שם יש יותר סדר ופחות כיעור מאשר בארץ הקדושה. לו יכולתי להעיף בה עין.

אצלנו אין חדש. הוועדות התפרקו. נדמה לי כי אין דעתו של הבארון נוחה מהוועידה. אשר לחדרה, אומרים, כי הוואלי מסכים להשיג לה רשיונות לבניינים. הוא מבקש 200 פראנק דמי טרחה. אולם יש שמועה שבקרוב יפוטר; אם כן – ילך הכסף לאיבוד. החלטנו איפוא לחכות לניירות, ולא לתת לו כסף, עד שנקבל ביד את כל התעודות.

זכרון־יעקב, 25 ביוני 1894

אל הבארון רוטשילד, פאריס

אדוני הבארון,

אני פונה אליך הפעם בבקשה לשים לב אל המצב בטנטורה. משם מביאים אלינו כל יום חולים קשים, וגם אנושים. אני והחובש נוסעים לטנטורה לכל הפחות שלוש פעמים בשבוע, וכל פעם אנו מוצאים שם הרבה חולים. שמעתי כי בקרוב תתחדשנה העבודות בבית־החרושת. אני חושש מאוד לתוצאות. לדעתי אסור להחזיק פועלים רבים במקום הזה, כי אין רע ממנו בכל הארץ, בפרט בקיץ, ובתנאים כאלה אין כל תקווה להביא סדר בעבודה. טנטורה היא המקלקלת את כל הסטאטיסטיקה שלנו, ובמידת־מה גם חדרה. המצב ביתר המושבות הוא טוב, בדרך כלל.

בן־שימול הודיעני, כי אין תקציב לקניית צנצנות הדרושות לבית־המרקחת החדש. על זה אני מצטער מאוד, כי קשה לנו לעבוד בכלים גרועים, שהפת­קאות המודבקות עליהם נופלות כל פעם שבאים לנקותם.

זכרון־יעקב, 6 ביולי 1894

אל אחותו

זה כבר לא כתבתי לכם. בכלל הייתי עסוק, וחוץ מזה הבהילוני לחדרה, כי ה' נייגו, מנהל מקוה־ישראל, בא לביקור וביקש שאבוא גם אני. נסעתי עם רוזה ועם שליט הצעיר (מומחה להכין תה) בעגלתי הקטנה. לפי שעה רועשים בחדרה הרבה ועושים מעט. ואין סדר. לפי פקודתי כתבו – והעתיקו במכונת־כתיבה – מכתב רשמי לכל בעלי הקרקעות שבחוץ־לארץ, בדרישה לבוא הנה לבחירות הוועד המקומי (שתיערכנה, בכל זאת, בהשגחת ההנהלה ובהשגחתי). לאסוף את החומש מהערבים, שזרעו על קרקע חדרה, נשלח יהודי מקומי, בדווי ממש, שכבר עסק פה בחתימת חוזים עמהם. אין לקווֹת, כמובן, כי החומש יוסיף השנה הרבה על הכנסות חדרה, כי על כן יש ריב בדבר הגבולות. אין סדר במושבה, והערבים מנצלים את המצב. בכל זאת נוכחנו לדעת, כי בהנהלה שיטתית אפשר לתקן הרבה חסרונות. איכר אחד, ס., זרע אבטיחים וראה ריווח גדול, שהספיק לו לכל הוצאות ביתו. נייגו אמר לי, כי חדרה עשתה עליו רושם משונה, ובכל זאת – רושם טוב מכל המושבות שאינן תלויות בבארון, מלבד רחובות. האדמה מצוינת, הגפנים כהלכה, וגם שאר הנטיעות עולות יפה. רק אין שיטה ותוכנית. הכרמים מפוזרים, מה שמחייב להחזיק הרבה שומרים. ויש עוד כמה שגיאות והוצאות מיותרות. מן הראוי להזמין אגרונום מומחה, שיערוך תוכנית עבודה. אני מקווה שנייגו וספורטה עוזרו, צעיר בעל מרץ, חובב־ציון בכל לבבו ובעל השכלה אירופית, והגנן של הבארון, יביאו סדר במשק של חדרה. אנו מחכים לכסף מחובבי־ציון. השנה הם מחוייבים לתת. וגם הבארון יעזור לכסות את ההוצאות הכלליות, כמו, למשל, הבקשישים. אם לא יתנו חובבי־ציון, ייעלב הבארון ולא יתן מאומה; ואולי, להפך: רחמיו ייכמרו ולבו ידבנו לפרוש את כנפי חסותו על המושבה כולה – ואת זאת אני ירא מאוד, כי ההוצאות תגדלנה שלא לפי ערך ההכנסות, כנהוג במושבות הבארון. נייגו וסירקין מאוכזבים אחרי מה שראו בארץ. משמר־הירדן ועין־זיתים – בדיה. הכול, בלי יוצא מן הכלל, הגיעו אל אותן המסקנות שהכרזתי עליהן לפני שנתיים, אלא שקולי היה אז כקול קורא במדבר. אין לדבר על פעולות חדשות בחמש־עשרה השנים הבאות. אין לפנינו אלא לבצר את המושבות הקיימות, לעקור את אלה שאין להן תקווה, ולחכות.

זכרון־יעקב, 27 ביולי 1894

אל ד"ר אלכסנדר קליין, פאריס

… לא כתבתי לך כי חליתי בקדחת אכזרית, הקרובה לסוג מסוכן. חמישה ימים רצופים שכבתי בחום, הקאתי והזעתי באופן איום. הייתי כמו שרוי במרחץ חם. לילה אחד החלפתי לבנים שבע פעמים. זו לי הפעם הראשונה לחלות בקדחת קשה. בכלל אין להתאונן על מחלות השנה. אף בטנטורה הוטב קצת מצב הבריאות. דיזנגוף שב מפאריס, שהה אצלי שעה קלה, ואין דעתו נוחה ממני. הלא אני, בתור רופא, גורם לסגירת בית־החרושת. כבר שלחתי מחצית אנשי טנטורה לשפיה. שם האקלים נחמד. בטנטורה נותרו מעטים, והעבודה מעטה, למראית־עין בלבד. בסוף ספטמבר, ואני מקווה כי בסוף נובמבר, עת תמעט הסכנה, תתחדש העבודה – אז אשלח לשם חובש צעיר; ובקיץ אנו נוסעים בין כך ובין כך ארבע־חמש פעמים בשבוע להתרחץ במי טנטורה. כבר יש לי חובש מומחה, שטרן, מראש־פינה. והזקן אדלר שבק חיים לכל חי.

על הפרק עולה – ודאי בפעם האחרונה – עניין חנקין: מעשה מסובך, מלא סתירות, מסעיר את הרוחות, דומה לרומאן. חנקין הוא היום האיש האומלל ביותר בכל העולם. אין לו מליץ. אין ספק שהוא אשם בהרבה, וכן אין לי ספק שהוא צדק בהרבה. ואין לו פרוטה לפורטה. אומרים, שימכרו את אדמתו בחדרה. הוא כולו שקוע בחובות. עתה הוא מבקש ממני שאתערב. אבל מי יוכל למצוא מוצא מהלאבירינט הזה? והעיקר, שחסרות תעודות. לו היה כאן טיומקין! הוא הוציא כספים ובלבל את החשבונות, והוא חייב לדעת.

סירקין בא ויצא מאוכזב. גם עין־זיתים מעשה־בדים. כשרונו של הוועד, היושב בפינסק או במינסק (היינו הך), לנהל את המשק לפי שיטתו החסכונית, הרוסית־הליטאית, וטביעות־עינו של האגרונום חפץ מיאחניפליסטרובקה, נשאו פרי: על אף אזהרותיו התכופות של סלפיאן והוראותיו של האגרונום בראגין, היודעים כמדומה פרק בחקלאות, נטעו את הכרמים בקרקע שכולו סיד, ומובן מאליו שהעלו חרס. הכול יעבור אל הבארון. וחבל מאוד, כי העבודה התנהלה יפה, בסדר ובחשבון, וכבר נבנו שלושה בתים וניטעו כל מיני עצים.

זכרון־יעקב, 3 באוגוסט 1894

אל אליהו שייד, בירות

בזמן האחרון קיבלתי אלו מכתבים מתושבי טבריה, השואפים לעזוב את העיר ולעסוק בעבודת אדמה. העוני הולך וכבד שם, אין פרנסה, וגם החלוקה הולכת ופוחתת מיום ליום. והנה עתה התחברו כעשר משפחות אשכנזיות – הכול נתינים תורכיים, היודעים יפה ערבית ואת דרכי הערבים, אנשים החיים בדרך כלל כמנהג הערבים – והביעו את חפצם לעבוד כפלחים, על־פי שיטת החומש. הנני פונה אליך בשמם ומבקש להרשות להם לעבד חלקות אדמה מסוימות, פנויות, מאדמת הבארון בסג’רה וביסוד־המעלה, בתנאים המקובלים בהחכרת אדמה לערבים.

זכרון־יעקב, 20 באוגוסט 1894

אל מרדכי בן־עמי

אולי יותן לי היום לכתוב לך בישוב־הדעת. כל רגע מפריעים לי וכבר הורגלתי לכתוב בחפזון ובהפסקות. בין כך ובין כך, עלי לדבר אתך על חדרה, התלויה עד עתה בין שמים וארץ, חיה ולא חיה, מתה ולא מתה.

מצד אחד הועילה לא מעט העזרה שניתנה לה השנה, ומהצד השני – גילתה את כל נגעיה, שלא נראו לעין בזמן שהיתה גוססת. כמה רגשו, דיברו, התווכחו, צעקו – והתוצאות רזות. הבארון נתן 3000 פר‘, חובבי־ציון 6000. בן־שימול ואני נסענו, כיתתנו את רגלינו, אספנו, התאספנו, בחרנו, נבחרנו, חסכנו שינה מעינינו ואוכל מפינו, וכל זה משום שקווינו להביא קצת סדר, אחדות, דרך־ארץ, נימוסים במנהגי בני המושבה – ולא ראינו ברכה רבה. סדר אין, על אחדות אין לדבר, לנימוסים ודרך־ארץ אין זכר. דבר־מה עשינו בכל זאת. ביררנו את החשבונות, שהיו נתונים בתוהו־ובוהו. קצת שאלות מצאו את פתרונן. אינני מתחרט ואינני חושב להסתלק. לו רק יכולנו לגמור מה שהתחלנו. חובה היא בעיני ושאלה של כבוד, להוסיף לעשות למען חדרה; אך אין חפצי להפריז בדבר ההישגים. עוד אני חושש לעתיד. מי יודע, אם לא היה כל העמל הזה לשווא. העיקר, מה יהיו היחסים בין הבארון ובין חדרה? התערבות ההנהלה גרמה לכך, שהערבים השכנים והשלטונות שינו את יחסם לטובה, ואנשי חדרה אינם מחוץ לחוק, כמו קודם־לכן. ניגבו דמי “החומש”, נמנעו מאסרים בגלל חובות וכו’. מהצד השני, רבו הבקשישים, הוצאה חדשה לחדרה. פקידי הממשלה בטוחים, כי הבארון משפיע לה כסף בלי חשבון, על כן אינם מחמיצים את ההזדמנות – לשווא הן כל טענותיו של בן־שימול. מעתה יוקצב בחדרה תקציב מיוחד לבקשישים, דבר הכרחי, בין אם יועילו ובין אם לא יועילו – זאת אין אתה יכול לדעת מראש. אומנם, על הרוב הם מועילים; ואם רימה אותך הפקיד שלקח שוחד, אין זה משנה מאומה – בלי שוחד אי־אפשר. מ־6000 הפראנקים נהיה אנוסים להפריש חלק הגון לצורך זה. הנותר לא יספיק להשיב לבארון את ההלוואה – ונהיה כרמאים בעיניו. כבר רמזתי על כך לבן־שימול. הוא מקווה שימצא מוצא, כי הבארון נוהג שלא לעזוב דבר שהתחיל לתת דעתו עליו. אכן, מי אינו יודע זאת, כי בלי הבארון אין דבר בארץ. הוואלי, למשל, “בידידות” עם הבארון. לפני כן היה רועם ושולח ברקים בחדרה; ופקודה יצאה ממנו לבל ייתקע בה מסמר, לבל יחובר בה קרש אל קרש. ועתה מילא פיו מים, הסיח את דעתו מכל הנעשה בחדרה. ובינתים בנו שם ארבעה צריפי־עץ, כי בשעה שהגישו לו “מנחה” ביקשו ממנו להביט בעין יפה גם אל חדרה.

זכרון־יעקב, 28 בספטמבר 1894

אל מרדכי בן־עמי, אודיסה

אני כותב בחפזון. העונה בעצם תוקפה, כלומר, הרבה רעש וערבוביה. בא בינשטוק בשתי פיאות זקנו, ועם שני האגרונומים שלו. את אייזנשטט נשאיר פה עד שישוב בינשטוק אחרי יום־הכיפורים. שהינו בחדרה, יישבנו סכסוכים, הבטחנו הבטחות רבות. ערכם של חובבי־ציון עלה בעיני השנה בעשרה אחוזים. אכן, אם יש עניין אמיתי, יש גם פעולות נכונות, וגם יחס הראוי לכבוד. בפרט ההחלטה לתת מיד 5000 פראנק לפדיון אדמת חנקין.

עם הבארון היחסים טובים. ואני זומם דבר. יש בלבי מחשבות על מלחמת־תנופה. רק תתבצר חדרה, אנסה לדבר עם הבארון ברצינות, או לכתוב לו. מובן שאהיה אנוס להתפטר, ואולי אין בזה רע. הגיעה השעה להשתחרר ולעבוד כבן־חורין. אולי אלך לבירות. אפשר לייסד שם מרכז. עד עתה לא ניסה איש להתקרב אל השלטונות ולקשור קשרים אמיצים עמהם. יש לי תקווה להצליח. ובו בזמן אני חושש לסכנות הכרוכות בצעד הזה.

אני מאחל לכם, לשנה החדשה, כוחות חדשים, תקוות, מרץ, שמחה ושלוות־נפש.

זכרון־יעקב, כ“ה תשרי, תרנ”ה

אל קהילת טבריה

א. נ.,

זה כבר לא כתבתי לכם, כי הייתי עסוק בחולים, וגם בבריאים, ואתכם הסליחה. אבל דעו לכם, כי אינני שוכח אתכם ואת מצבכם. בכל שעת־כושר אני מעלה אתכם על דעתי ומבקש לעזור לכם. מהבארון רוטשילד, ממר שייד ומהרב הראשי צדוק כהן, קיבלתי מכתבים על אודותיכם, וגם כתבתי אליהם. הגיע הזמן לחשוב על בית־חולים ועל רופא. היש לכם כסף? כמה? איהו? שמעתי שכבר קניתם מגרש לבית־החולים. לדעתי צריכים אתם קודם־כול להזמין רופא. הוא יעזור לכם בסידור בית־החולים, ואז יקל לכם להשיג את מבוקשכם; כי בלי רופא יהודי במקום לא ירחשו אליכם אמון עד כדי כך שימסרו בידיכם עניין בית־החולים. אני מייעץ לכם להזמין רופא שכבר הוצעה לו המשרה הזאת ולא קיבל אותה, ועתה הוא מסכים לבוא. זהו ד“ר רוטשטיין מירושלים. בוודאי שמעתם על אודותיו. האם נוחה דעתכם מרופא העירייה? ואולי יירש ד”ר רוטשטיין בהמשך הזמן את מקומו? יש לו דיפלום תורכי, והוא גם רופא־עיניים.

אני מאחל לעיר טבריה כולה שנה טובה ובריאה.

זכרון־יעקב, אוקטובר 1894

אל מרדכי בן־עמי

זה עתה שבה אמא מיפו ואני אינני בודד עוד. בהיותי ביפו כתבתי אליכם, ואחרי־כן מת בינשטוק, ומעת שובי אני טרוד. ועתה מה יהיה? זמן משונה, מעורפל, כאילו עייף הגורל עצמו, והכול נדם. אין חדש, אין רחש־חיים, רק ציפיה לאשר יבוא, וגם לא ציפיה, כי אם רגש עמום, המשלה את הנפש. אין מתרחש דבר. כל מעשה קטן היוצא מן השגרה והמעורר קצת תוחלת, מגזימים בו, מפרשים אותו, מפריזים בערכו – על־ידי כך מטפחים תקוות כוזבות ומתכנים תוכניות שאין להגשימן.

חדרה אוכלת את כספה ואינה מתקדמת הרבה. עוד מעט ויורידוני ממרומי־קרת. כבר נראו סימני אי־רצון כבוש. אבל אני חושש שלפני מפלתי עוד אהיה אנוס לעלות מדרגה אחת מעלה. הנה רוצים לבחור בי לבא־כוח הוועד (האודיסאי) ביפו. אני בעצמי אשם בדבר. פעם אחת, בשעת שיחה, הבעתי רצון לקבל את המשרה הזאת. כרופא, ורופא ממשלתי בעבר, יש לי מהלכים בקרב האספסוף הזה של פקידי הממשלה, וגם היחסים ביני ובין באי־כוח הבארון מצוינים הם; אבל לא התכוונתי לכך באמת, בלבי חשבתי עליך. כתבתי ליפו, כי הצעתם עלולה להזיק לעניין. היא תעורר מחלוקת, ובינתים יתמנה אחר, שיהיה למורת־רוח לכולנו. אומר בגלוי – הצעתם נעמה לי, אבל אינני חושב, כי אצלח לתפקיד הזה. על כל־פנים חפצתי לשמוע את דעתך; אם אין מועמד אחר מתאים, מוכן אני להסכים, אם כי אפסיד על־ידי כך את משרתי וכל אפשרות לעבוד בקביעות.

זכרון־יעקב, 7 בנובמבר 1894

אל אחותו רשל במונפליה

את מבקשת ממני לכתוב על ארץ־ישראל, אבל מה אכתוב? הכול מתנהל לאט, בעצלתים. אני כאסור בעבותים ואין בידי לקיים דבר מכל מה שחלמתי. כבר כתבתי לך, כי בינשטוק מת ימים מעטים לפני הצאר הרוסי. כולנו היינו כהלומי־רעם, ועוד אנו נרגשים בחושבנו על רוסיה ועל ארץ־ישראל. אנו משערים כי מצב היהודים ברוסיה יוקל, ומזה תוצאות לארץ־ישראל. בחוגים ידועים תבוא בוודאי התקררות לחיבת־ציון. ואם לא יתוקנו העניינים פה, אם יבוא הנה אדם שאינו מתאים ואינו מסור בכל לבו, עלולה כל העבודה לעמוד. כלומר, לא הכול יעמוד, אבל אין זה מן הנמנע כי שתים־שלוש מושבות המתחילות להתבצר, תלכנה לאיבוד. וחבל.

בינשטוק מת ביום שמחת־התורה. לפני החגים נסע למשמר־הירדן, שהה אצלנו כשלושה ימים, גם ביקר בחדרה. במשמר־הירדן אחזה אותו, בפעם הראשונה בחייו, קדחת קשה, אבל בחוזרו משם נח אצלנו והוטב לו. ביום הכיפורים שוב הורע לו. בשובו מבית־הכנסת (הוא צם) התאונן על רגש של התאבנות באצבעות ועל חולשה כללית. ולמחרת נסע ליפו, על אף כל הפצרותינו. בבואו שמה נפל מיד למשכב. הוא מת בלי יסורים קשים. חצי שעה לפגי מותו היתה דעתו צלולה, והוא סיפר דברים מבדחים; אחר־כך נרדם ולא הקיץ עוד. ערכו לו לוויה נהדרת, אבל לתחייה לא קם. לעת עתה אין לו ממלא מקום. באופן ארעי נתמנה קייזרמן, ועל־ידו אייזנשטט.

אלה הן כל חדשותינו. בחדרה אין דבר משמח. לפי שעה יש להם מגן – אין הערבים מעזים לגעת בהם, ואין השלטונות מענים אותם, והם קודחים, כרגיל.

בביתנו שקט. אין אנו מבקרים איש, ואין איש בא לבקרני. רק בערב־שבת ובשבת התאספו אצלנו. ביום א' נסענו לטנטורה, לבקר את משפחת דיזנגוף – המשפחה הרוסית האינטליגנטית היחידה.

זכרון־יעקב, 11 בנובמבר 1894

אל ועד חדרה

אני מודיע לכם בשמי ובשם ה' בן־שימול, כי הגיע הזמן לעבוד בכובד־ראש למען ביסוס המושבה. ראשית־כול עליכם לתת את דעתכם על כך, שאדמת הגבולות תעובד כהלכה, כדי שיהיה ברור כי היא אדמת חדרה. אנו משלמים לערבים מ־2000 עד 4000 פר' בעד עיבוד האדמה. אל תעבדו בכל מקום כראות עיניכם, אלא קחו תחילה עצה מיצחק פינג’י. אל תשכחו כי השנה יגבו את החומש לפני שיהיו מוכנים החשבונות, ולפני שתבוא תשובה מרוסיה בדבר כסף. הרבו לעבוד את האדמה, יש להגדיל ככל האפשר את השטח המעובד. הערבים שעיבדו חלקת אדמה בקביעות, לא ישלמו מאומה ויעזבו את חדרה.

דעו לכם, כי הזמן קשה. יש תקווה שהאנשים היושבים מחוץ למושבה ויש להם עניינים בה, יעשו את חובתם ויבואו לעזרתה. גם הבארון אולי לא יעזבנה. מר בן־שימול רוצה להשתדל לפניו ולבאר לו את המצב. אבל אתם מחויבים להיות מאוחדים ולהתאמץ בכל כוחכם כדי להתגבר על המכשולים, הערבים, המשפטים, וכו'. ועוד עליכם לשלם “טריקיה” (מס הדרכים). עצתנו היא, שבעלי היכולת ישלמו כל אחד את חלקו, ואנו נשתדל למצוא תקנה לאלה שאין ידם משגת לשלם. שקלו היטב את הדברים האלה, והודיעו לנו מה החלטתם.

זכרון־יעקב, נובמבר 1894

אל אחותו רוזה ביפו

הנה מתקרבת שנה חדשה, ואין אני יודע מה לעשות – להישאר פה או לא? יש בדעתי לבקש הוספה. אם לא יתנו אלך מזה. ואם יתנו, האם אשאר? מה מרוסיה? האומנם אין יודעים מאומה? אני מצפה לידיעות. מצב הבריאות טוב מאוד פה, אבל בטנטורה יש הרבה עבודה. קרו שם שני מקרי קדחת שחורת־השתן, אומנם בצורה קלה. שטארקמט בא בהחלטה גמורה לייבש את הביצות על אדמת הבארון, מסביב לטנטורה, אולם אין עוד רשיון לכך.

זכרון־יעקב, 29 בנובמבר 1894

אל ועד חובבי־ציון באודיסה

…ועד חדרה כולל שלושה חברים, גזבר ומזכיר. הוועד אינו מחליט דבר חשוב בלי הסכמתנו. בחדרה יש עתה למעלה ממאה נפש. מלבד ארבע משפחות, גרים הכול ב“חאן” המפורסם, שהוא מקור כל המחלות, ובפרט – של קדחת שחורת־השתן. אנחנו תולים תקווֹת בהשתדלות הבארון בדבר רשיונות לבנות. ה' שייד משתדל בקושטא, ה' פראנק בבירות, וה' בן־שימול פה בארץ.

מקום התורפה השני הוא חוסר־הבטחון – פגיעות מצד השלטונות ומצד הערבים. מזמן שההנהלה נותנת מחסה לחדרה הוטב המצב, כי נוהגים בתושביה מידה של כבוד; אך לעומת זאת מרבים להתערב בענייניהם, כדי לסחוט מהם כסף. קודם־לכן לא היה מה לקחת מהם.

חוץ מזה גברו הסכסוכים הפנימיים, שלא היו קשים כל־כך בראשונה. מעולם לא היתה האנדרלמוסיה גדולה כל־כך – אין אתה יכול לברר דבר לאמיתו. ויש הרבה משפטים בין האיכרים ובין הציבור. המדנים האלה מעכבים את התקדמות המושבה, ונוסף על כך – המחלות והמצב המעורפל. אפילה היא תמונת החיים הציבוריים בחדרה.

זכרון־יעקב, 4 בדצמבר 1894

אל אחותו רוזה, יפו

אני רואה כי המחשבה על מועמדותי נעשתה עניין לענות בו. ואני רק עתה התחלתי לחשוב על־כך בכובד־ראש; והנה אני רואה, כמה קשיים כרוכים בדבר. לא אדבר על ההכרח לעזוב עבודה רפואית קבועה – יש עוד כמה צדדים חומריים, ולא רק כספיים, שאינם נוחים כלל. יש צורך לגור ביפו, להיכנע לכל מיני דרישות. ובכלל: מכרים חדשים, פוליטיקה, בלבול־ראש בלי סוף, ביקורים, וכו'. חוץ מהקטנות האלה חושש אני, כי הבארון יכעס עלי על עוזבי אותו ולכתי אחרי חובבי־ציון. לי לא איכפת, אבל זה יכול לגרום לקלקול יחסים בינינו ובין פקידיו. מוטב, אולי, שאכתוב לו מבעוד זמן.

ומצד אחר, חושב אני כי חובתי לקבל עלי את התפקיד הזה, על אף הצרות הצפויות לי, ומשום הצרות דווקא, ויש צד טוב בדבר – שנהיה כולנו יחד ביפו. ועוד מחשבה יש לי: לנסוע לפאריס ולמרכזים אחרים וליצור שם “כוח” מוסרי וחומרי. אז יוכלו גם “בני משה” להשיג מעמד רשמי. ואולי נייסד בפאריס ועד מרכזי מתאים יותר לתעודתו – ועד מרכזי ראשי ביפו. הראשון יעסוק בעניינים חומריים, והשני בעניינים תרבותיים ורוחניים.

אנחנו בריאים, מטיילים בהרים ובעמקים. הלכנו לראות את תעלות־המים של הרומאים, שנתגלו זה עתה. חופרים ומנקים. המקום קרוב לבת־שלמה.

זכרון־יעקב, 4 בדצמבר 1894

אל רופא

חבר נכבד,

קבלתי את מכתבך. בחפץ־לב אשיב על שאלותיך, וגם עצות איעצך. בטבריה ביליתי כשנתיים, בשלום ובטוב. אומנם, בתחילה לא נזהרתי, פתחתי פתח להתקרבות יתירה, ואחרי כן הייתי אנוס להתרחק יתר על המידה. על כל פנים, אין זה קשה להתהלך בשלום עם בני־אדם יודעי־נימוס. בדרך כלל, אנשים נוחים הם, יושבי טבריה, בפרט האשכנזים. הספ­רדים, אף־על־פי שהם מצטיינים בנימוסים יותר מהאשכנזים, קמצנים הם, שקועים בקטנות וחסרי־לב –במידות האלה היו לי לזרא ממש. יש ביניהם חכם צעיר, שלמה סיתהון, מוכר ספרים, וקצב אחד, ידיד טוב לי, איש ישר. בין האשכנזים אתה יכול לבוא בחברת מוטל אשכנזי, האדם הנעים היחידי בין הממונים; ועוד יש שם זקן אחד, אהרן בר, איש מעניין, מרבה לחרף ולגדף את הממונים; ויש עוד אחרים.

ראשית־כול עליך לעשות חוזה. אין צורך להקפיד על הצד הרשמי – רק בולים להדביק, ותו לא. אין מקום לחשוש – ישלמו כשורה. שכור לך דירה לחוד ומקום לקבלת חולים לחוד; ראשית, כדי שלא יטרידוך חינם, ושנית – מפני מחלות מידבקות; כי על־כן בעל משפחה אתה. דרוש שימסרו לידיך את בית־המרקחת, הכנס זאת לחוזה. בכלל עליך לנהל את כל ענייני הבריאות – אתה בלבד אחראי לכל השירות הרפואי. את הכסף לתרופות מקבלת העיר, כלומר הקהילה. מעניים לא לקחתי דמי תרופות במקרים ידועים. הרוקח העובד שם עתה היה עוזר־לרוקח בזמני; ימשיך בעבודתו – הוא בחור הגון. בכל זאת שים עליו עין – לעולם דרושה השגחה.

אשר לאדיקות – נהגתי מנהג חופשי לגמרי, לבית־הכנסת הלכתי לעיתים רחוקות, אבל נזהרתי מאוד מעבור על המנהגים הדתיים בפרהסיה.

זכרון־יעקב, 8 בדצמבר 1894

אל מרדכי בן־עמי

הרבה דברים עומדים על הפרק – עלינו לדון בהם בכובד־ראש. ראשית־ כול, ההצעה שאבוא במקום בינשטוק המנוח. קצת אנשים, ביפו ובאודיסה, מתכוננים להציע זאת. קודם־כול עלי לדעת, מה חושבים בדבר אייזנשטט – מוטב, לדעתי, למנות אותו, אם אתה אינך מועמד. אינני מבין מדוע אין תומכים במועמדותך. הלא שמך בלבד מספיק לכך. אולי מעכב יחסך הספקני והלגלגני ל“בני־משה”? ויש כנראה שחוששים, כי תגרום לחיכוכים רבים. אני נכון להסכים, אם תינתן לי משכורת שתספיק לצורכי החיים ביפו. אשר להצעה שאמשיך לעבוד בשירות הבארון וגם אשתתף בוועד היפואי – אין לדבר עליה. אין זה בגדר האפשרות; אין לשער כי הבארון יסכים לכך, וגם אני לא אסכים. אחרי עיון רב באתי לכלל דעה, כי אין לקיים ועד בלי משכורת קבועה לחבריו, כי אנשים החייבים להרוויח את לחמם בדרך אחרת – אי־אפשר להם להתמסר לעבודה ציבורית. ועוד דבר. יש נטיה לנהוג בבחירות לוועד לפי הכלל: “שלא להרגיז את האווזים”. הכלל הזה מזיק מאוד בשעה שאתה בא לפעול. מן ההכרח שאחד יהיה מיופה־כוח ונושא באחריות. אייזנשטט היה טוב לתפקיד הזה, לוא היה איש תואר, ולוּ היו לו פחות שונאים. שמועות עוברות, כי רוצים לבחור בפינס, ואם אמת הדבר, דעו לכם, כי לא זו בלבד שאיש מידידינו ומחברינו לא יעבוד יחד עמו, אלא גם את המפעל יעזבו. כי הרבה נפשות אבדו בגללו, ואם אין חדרה יכולה לצאת מן הסבך עד היום, נופלת האשמה במקצת עליו, וגם על בן־טובים, שלא ידע לעמוד בפניו. הוא בעל השפעה גדולה בתור נשיא בני־ברית בירושלים, אך אין זו ראיה שהוא איש ישר. אם יוצג כמועמד, אציג אני את מועמדותי כנגדו ואילחם בו בגלוי. חושד אני בלבי, כי ידידי, המפצירים בי, כוונתם למנוע בחירתו של פ., בדעתם את הסכנה הכרוכה בה. על כל פנים, הזהרתיך, והנני מייפה את ידך להודיע את הדברים בדרך רשמי, אם תראה צורך בכך.

קיבלנו רשיון לבנות. אומנם, אין זו “רוחסה” מקושטא, כי אם פקודה מהוואלי. אבל כוחה יפה, למעשה, כל זמן שהוואלי יושב על כיסאו. לפיכך חייבים אנו להזדרז ולהתחיל בבניה. היש בידי הוועד לתת לנו סכום כסף לבניית כמה בתים, או שעלינו לפנות לבעלי הקרקעות בחדרה, היושבים ברוסיה? רק איכרים מעטים, לא יותר מחמישה, ידם משגת לבנות להם בתים; השאר לא יוכלו לבנות בלי עזרה. יש בדעתי לבקש מהבארון בניין לבית־חולים. לו היה לי כסף, הייתי בונה שם בית. חשוב מאוד שיהיו בחדרה קצת בתים אחרים, מלבד בתי האיכרים.

ועוד בשורה בפי. הרעיון שטיפחתי זה כשנתיים, שהבארון יקח על עצמו את ביצות חדרה על מנת לייבשן – עומד להתגשם. מובן מאליו, כי עוד רחוק היום שבו יתחילו בייבוש ממש, אבל סופו שיצא לפועל. כתבתי לבארון בעצמי בעניין הזה, ופניתי אליו, על־ידי אחרים, וכל פעם דחוני בזוועה ממש (יד שייד). והנה עתה הוכתרו מאמצינו בהצלחה. הדבר קרוב לגמר.

התוכל להיוודע, אם יתן לנו הוועד מלווה (בערבות טובה) למכשירי חקלאות? הגורן תוכל לשמש ערבות מספיקה. אין חפצי להיות “שנורר” יותר מדי, אבל אם אדע כי הדבר בגדר האפשרות, אפנה אל הוועד באורח רשמי.

זכרון־יעקב, 28 בדצמבר 1894

אל אליהו שייד, פאריס

החודש נובמבר עבר בשלום, אבל בדצמבר רבו המחלות, ואין אני יודע מדוע. היו הרבה גשמים וסערות, מה שמבשר, בדרך כלל, חורף טוב, מבחינת הבריאות (וקיץ רע). אולי גרם ריבוי הגשמים?

מקרי קדחת “צהובה” (שם לא־נכון בהחלט) היו רק שניים. גם בחדרה קרו רק שני מקרים. לעומת זאת היו הרבה מיני קדחת לא־שכיחים, הרבה מקרי שפעת, דלקת־הריאה, שגרון וכו'.

בית־המרקחת נשלם ומוכן לקבל את הכלים, שכבר הפליגו מהאמבורג. לאסוננו חודר הגשם פנימה, וגם אל המרתף, על־אף כל התיקונים. פלא הוא שכל עבודות הבניין הנעשות פה אינן מצליחות. גם גזוזטרתי “פושטת את הרגל”, כלומר, מגלה נטיה לנפול. רוב הבתים – אין חדלים לתקן אותם, ואין הגשם חדל מלבוא אל תוכם. והבית הידוע בזכרון העתיקה, שתוקן גם הוא, שמר את כל מגרעותיו, ויושביו חולים כל הימים.

מן ההכרח לשים לב לצריפי־העץ. קצתם רעועים מאוד – אין החלונות נסגרים כהלכה, הרצפות עשויות קרשים רקובים ונקובים, קור וטחב עולים מהקרקע, רפש ולכלוך יורדים למטה, והזוהמה המצטברת מסכנת את הבריאות, כי היא מקום נוח לגידול מיקרובים.

ומה בעניין בית־המרחץ? כל ידיעה לא הגיעתני. נקווה, כי בקרוב יהיה לנו חדש.

קרו כאן מקרי שנית ומחלת האבעבועות. אבל לא התפשטו כמו בערים, הצלחנו לעכב בעד התפשטותן. אומנם בערים אין להם אמצעים כמו אלה, הבאים אלינו מידי הבארון.

זכרון־יעקב, 1 ביאנואר 1895

אל מרדכי בן־עמי, אודיסה

…אם דרוש בהנהלה ביפו בא־כוח לחרדים – די באייזנשטט. הוא לובש טלית־קטן, מתפלל כל יום, מקפיד על כשרות, ובכלל הוא איש דתי, ואין צורך באדם חדש שאינו בקי בעניינים, ותעבור שנה עד שילמד דבר.

לי יש קשרים רבים עם החרדים, והם אינם רואים אותי כאדם רחוק מן היהדות להלכה ולמעשה. אם אקבל עלי את הנהלת הוועד, לא תצמח מזה טובה לקריירה שלי, אני יודע זאת, אבל כוחי ברפואה לא ייגרע.

צדקת בנוגע לנדודי. רוח היהודי, הנודד הנצחי, שוכנת בי – אבל אין בזה משום קלות־דעת. כמה רופאים באו והלכו, ואני פה, ועוד המעשה רחוק ממני, ולעזוב משרת רופא במושבת הבארון אינו אסון גדול. בשום מקום לא הסבירו לי פנים כמו בטבריה החרדית. עתה שלחתי להם רופא אדוק מאוד (וגם מלומד), אבל היה בטוח, כי לעולם לא ירחשו אליו את רגשי החיבה שרחשו אלי, החופשי בדעות.

אשר לדבריך על “הפקרות” האיכרים, עלי להעיר לך, כי במושבות הבארון דווקא, כמו זכרון וסביבותיה, מקום שם תובעים אדיקות מהאיכרים, אין הם אדוקים כלל וכלל. אדוקים וקנאים עד טמטום המוח הם איכרי פתח־תקוה, שאינה תלויה באיש. בחדרה הם חרדים כולם כאחד. היה מקרה, שהכריזו חרם על שוטה אחד שהעלה אש במיחם בשבת, ולא הרפו ממנו עד שבא ד"ר קליין והשמיעם דברי כיבושים. עתה למדו קצת סבלנות, ויחסם אלי טוב מאוד. חברי הוועד במשמר־הירדן הם אנשים אדוקים מאוד. הגדרתיים אינם אדוקים כלל, כמדומני. רחובות היא מושבה חרדה. אינני רואה, איך יוכל ראש הוועד להפיץ דתיות. לו יכול היה להביא קצת בינה ושכל, תחת קנאות וטימטום־מוח!

שאלות התרבות מתחילות לעלות על הפרק בארץ. אין מתעלמים עוד מרפואה ומהיגיינה, הכול מודים בערכן. לא כן בענייני החינוך, במושבות הבארון אין שום חינוך כלל. בבתי־הספר אין סדר, אין שיטה, אין כבוד לא לעצמם ולא לאחרים, אין דת ואין מדע, יש רק יחס של בוז לכל הדברים האלה. שאלת בית־הספר תובעת את פתרונה, ואתם, חובבי־ציון, חובתכם לתת את דעתכם עליה; חובתכם לערוך תוכנית קבועה ולהנהיגה בכל מושבותיכם, כמו שעשתה חברת כי"ח בבתי־הספר שלה. נכון אני להכין את הבארון לקראת התיקונים הדרושים בבתי־הספר שלו, ואתם מצדכם תתחילו במלחמה גלויה בשיטות הנהוגות בבתי־הספר של הבארון, עד שנעקור את הטומאה מן השורש. הרי אפשר לפחות במושבות של חובבי־ציון לגדל דור בריא ברוחו לקראת העתיד!

זכרון־יעקב, 10 ביאנואר 1895

אל משפחת בן־עמי, אודיסה

בחדרה העניינים משמחים יותר. 4000 הפראנקים שקיבלנו איחרו קצת לזריעת החורף, אולם עשינו התחלה טובה: חלק הגון מן הסכום שמרנו לעת־צורך, והשאר הוצאנו לזריעות־קיץ – הלווינו רק לאלה שיש בידם להשיב את הכסף ביבול. מבחינת צדקה מוטב היה לתת לזקוקים ביותר, כלומר, לאלה שאין בידם להשיב, אך הדבר הזה לא היה מועיל לא להם ולא למפעל, ולאחר חצי שנה היה מצבם רע מאשר עתה.

זריעות־הקיץ חשובות בזה, שהן מכשירות את הקרקע לזריעות־החורף. אנשים שאדמה יש להם דיים וכסף לעבודה אין, שבו ממש לתחייה בכוח התמיכה הזאת, שאינה גדולה בערך. הלוואות כאלה לאיכרים חרוצים נצרכים, שהם לוֹוים בטוחים, מוצדקות בהחלט. נוכחתי לדעת כי אייזנשטט, העושה בחדרה, נוהג ברכות יתירה ונענה לכל הבקשות. מובן מאליו שלא כל הבעיות מצאו את פתרונן. אבל דבר־מה נעשה ויש התעוררות רוח. רק המחלות הנוראות עומדות בתוקפן. הקדחת “הצהובה” המפורסמת מתהלכת כמגיפת־תמיד. לאושרנו פחתו מקרי המוות. אני חושב כי עבודתי ומאמצי הקטינו את אחוז התמותה במחלה האיומה הזאת, שקודם לכן לא היתה תקווה לחולים בה. מ־55 חולים מתו 4 (שניים – לא אני טפלתי בהם, ושניים האחרים – לפני שהנהגתי את שיטת הריפוי החדשה שלי).

אשר למועמדותי, ישמורך אלהים מלהעלותה על הפרק. אמרתי: רק אם יוצע איש מזיק לתנועה, אצא בגלוי. אשר למצבי אני, אומנם, מועמדותי עלולה להזיק לקריירה שלי, אך אין הדבר נורא. אני חושב, כי ביפו אוכל לגור יחד עם רוזה. וחוץ מזה, הלא פה אני שוקע בבוץ. מן ההכרח שאצא מזה. עלי לברוח מהארץ, או להגיע לידי כך שאוכל לעבוד למען הרעיון שבגללו באתי.

עוד בשורה: שייד הצליח לקבל רשיון־עלייה לאלף משפחות מרוסיה

זכרון־יעקב, 14 ביאנואר 1895

אל מר חיים כהן, משגיח בחורן

בקשה לי אליך. אתם עומדים להתחיל בעבודות גדולות בחורן, ובוודאי תהיו זקוקים לפועלים. והנה יש פה אחד בעל משפחה, פועל מצוין ואיש אמיץ: עבודה יש לו, אבל השכר אינו מספיק לצרכי משפחתו. אם יש לכם פועלים יהודים, טוב שתבוא משפחה ותפתח בית־אוכל לפועלים, והבעל יעבוד כפועל. אני מכיר אותם מיום בואי לארץ. הם היו אנשים אמידים, קנו אדמה (גם בחורן – חלקה), ויש להם קבלה על כך. המשפחה הזאת ראויה באמת לתשומת־לב.

אני מקווה כי תספר לי, בתשובתך, גם על אודותיך. איך אתה מרגיש את עצמך שם? האם מעניינת העבודה? מה היחסים עם הערבים השכנים?

זכרון־יעקב, 13 בפברואר 1895

אל אחותו רוֹזה, יפו

הגידי לאייזנשטאדט ולקייזרמן, כי בלי כסף לא נוכל לעשות כלום. אמש ביקרתי בחדרה, החליטו הרבה דברים – אבל בלי כסף? בסכום קטן אפשר לנטוע המון אוקליפּטוסים מסביב ל“חאן”, ולנקות אותו. ואם לא יטעו עתה, תלך לאיבוד שנה תמימה. אין תרוצים: ישיגו את הכסף מתחת לאדמה וישלחו! הבארון דחה את הבקשה לתת מכונות. יבקשו הם. ואל ישתדלו למען אדונים אחדים, כי אם למען חדרה כולה. דרושים גם רובים, ותיקונים ב“חאן”, והכול דחוף.

אמרי לאייזנשטט, כי הספרייה הולכת ומסתדרת. כבר יש הרבה חותמים. יהיו לנו עד 70 פר' לחודש. נפנה אל הבארון שיעזור. העיכוב בא מההנהלה, שחששה ל“פוליטיקה” ול“עיתונאות”. על כל פנים עליו לשלוח את הספרים, שהבטיח להמציא לנו מיפו.

זכרון־יעקב, 21 בפברואר 1895

אל משפחת בן־ עמי, אודיסה

אשר למועמדותי, נדמה לי כי מוטב לנו לשים קץ לכל העניין הזה. הבל הבלים, הכול הבל. אני רואה כמה קשה לבוא לידי הסכם עם ועדכם. הנה עתה – אין אנו יודעים מה לעשות. הוועד הבטיח לנו כסף להוצאות הציבוריות בחדרה, ואיננו מקיים את הבטחתו. עלינו לשלם מסים לממשלה. זה שלושה חדשים לא שילמו משכורות בחדרה – ועלי לדאוג לכל אלה.

זכרון־יעקב, 23 בפברואר 1895

אל שליט

שליט היקר,

ובכן, השתיקה הופרה ושליט דיבר. אני שמח מאוד לזה. ואשר לקינותיך על משמר־הירדן – מה אתה רוצה שיעשו? כך היה וכך יהיה לעולם ועד. קללה רובצת על מעשי־הצדקה של היהודים בכל זמן ובכל מקום. כל מפעל משובח יפוג טעמו, וכל רעיון נעלה יהיה לנבלה. הבארון לא זו בלבד שגילה נדיבות־לב, אלא, והעיקר, הביע רעיונות נבונים כל־כך, עד שאתה עומד ומשתאה: איך תפס את העניינים והישיר ראות בעיני רוחו! ועתה, מה סופם של כל הרעיונות היפים האלה? דומה, כי היד הנעלמה, המכוונת את “המפעל”, מתעה, משברת, מנוולת ומטמאה כל מה שהיא נוגעת בו. וכך גם חובבי־ציון, הן הם בוודאי רוצים בטובת הכלל ומסורים לרעיון יותר מכל פקידי הבארון, וכל מה שהם מתחילים נגמר ברע. אשר למשמר־הירדן, זאת היא “פאנאמה” בזעיר אנפין בנוסח יהודי. “וקודם־כול”,– כמו שאמר בומפר הנצחי, – “אין ארץ שווייץ בעולם, בדיה היא!” ואמנם, במשמר אין איכרים, אין מושבה, אין כרמים, אין עצים, אין בארות, ואפילו אדמה אין. הקרקע משתמטת מתחת הרגליים.

היה זמן שטיפלתי במשמר באופן רשמי. אז אמרתי, שכאן אפשר לייסד מושבה הגונה, שעתיד יפה צפוי לה – האדמה טובה, המקום מצוין, ורק דבר אחד יש לעשות: להביא איכרים ולהשקיע הרבה כסף בבת אחת. מובן מאליו ששומע לא היה לי. בינשטוק המנוח נתן עליה את דעתו במקצת, והתוצאות ידועות. ואין תקווה.

מה פירוש קדחת החוזרת פעמיים בשבוע? היודע הרופא על זה? עצתי לך: הרבה תנועה, לא לשתות מים בלתי־רתוחים, לקבל הרבה חינין, ואחרי־כן לשתות זרניק. אתה רואה שאני כותב לך בלשון רופאים, וכן תוכל להשיב לי באותה לשון.

שמעתי על ד"ר כהנסקו שהוא אדם הגון. מספרים עליו רק טובות. מאוד חפצתי להכירו.

כתוב־נא, העוד אתה מתקוטט עם הבריות? גם אצלכם עושים קימוצים? והבארון מרעים ושולח ברקים ממרומיו. לו ידע כמה פשטה פה דלקת הקימוצים, המעלה מוגלה רעה!

האין בדעתך לבוא הנה? הבה נשתעמם יחד.

זכרון־יעקב, 24 בפברואר 1895

אל ועד חובבי ציון, אודיסה

אף־על־פי שלא קיבלתי מכם תשובה על מכתבי הקודם, אני רואה הכרח לכתוב לכם עוד פעם. להוצאות הציבוריות של חדרה קיבלנו בשעתו מל' בינשטוק המנוח רק 2000 פר' ואנו זקוקים לעוד כסף, כמובן. הנהלת הבארון אינה נותנת אלא בשביל עניינים שבין המושבה ובין השלטונות, עסקיה הפנימיים של חדרה אינם נוגעים לה. והלא יש צורך לשלם למורים, לחובש, לשוחט, לפקידי הוועד וכו'. ומצד הבריאות חשוב מאוד לנטוע אוקליפטוסים, בפרט מסביב ל“חאן” הידוע. ניתנה לי רשות לקחת חינם כמה אלפים אוקליפטוסים ממשתלת זכרון־יעקב, וההנהלה הסכימה לשלוח גנן לחדרה, לפקח על הנטיעה. אבל חוץ ממנו דרוש פועל מומחה, שישב בקביעות במושבה וישגיח על העבודה, עד שהעצים יכו שורש ויתחזקו. כל איכר ישתול את חלקו ויטפל בו. כל זה לא יעלה ביוקר, והפועל המומחה יועיל גם לכמה עבודות אחרות. ויש הוצאות ההובלה. אבל כסף אין.

ועד־חדרה רוצה לפנות אליכם בבקשה, לשלוח מכונה קוצרת ומכבש לחציר. תחילה פנו אל הבארון, אבל הוא השיבם ריקם. אני תומך בבקשתם, ורק אוסיף: כדאי להתנות אתם מראש, שכל איכר המשתמש במכונות ישלם שכר־שימוש. ראשית, יוקדש הכסף לתשלום החוב, והשנית – נימנע מניצול, אולם את העניים שבאיכרים ראוי לפטור מן התשלומים האלה.

זכרון־יעקב, 25 בפברואר 1895

אל אחותו רשל במונפליה

הבארון רוצה בקימוצים, זה דבר ידוע. ופתאום נכנסה רוח חדשה בלב הפקידים. בשומעי את דבריהם ואת תוכניותיהם, ובראותי את התלהבותם, את רצונם הלוהט ללכת בדרך חדשה, נפתיתי וכמעט שנפלתי על צוואריהם לנשקם. או אולי ירד גם זה לטמיון, כמו כל התוכניות הטובות? אומרים, כי אני הוא שגרמתי להלך־הרוח הזה, בהנהיגי במחלקתי סדר וביקורת בענייני כספים. אבל כל זה שקר וכזב. גם בשנה שעברה תיכננו תוכנית קימוצים, ולא יצא מזה מאומה. הדבר פשוט, כל פעם שהבארון רואה את מאזן השנה, הריהו נדהם, צועק, בועט, ואחר כך נרגע…

המעשה באלף משפחות שהשיג להן שייד רשיון לעלות, נראה לי כבדיה; ואף־על־פי שהודיע על זה באופן רשמי, אין לי אמונה שלימה. הלא הוא ידוע כבדאי, והכול אפשר אצלו. אנחנו קוראים לו: “הדוכס ממונס” (“מפורט־טאראסקון” של אלפונס דוֹדה). אפילו הפקידים מתרעמים עליו, שהוא אדם קל־דעת, בלי כל יחס אל המפעל הגדול שנמסר כולו בידיו. ואין להבין איך נותנים לנהל את ענייני היהדות בארץ, לאיש שהוא אדיש לכל דבר בעולם – מלבד ליצר־הכבוד הקטנוני והשפל, לאהבת־בצע ולעגבים. לאמיתו של דבר הוא מצפצף על הכול. וכל רעיון נעלה כי יגע בו יטמאהו. נניח לו – ילך לכל השדים!

ענייני חדרה מתנהלים בכבדות. הכול היה מוכן להתחלת הבניין, נערכה תוכנית הכפר, והנה נעצר הכול. פיטרו את הפחה, ועתה עלינו לשוב אל פרשת בראשית – בקשות, בקשישים, השתדלויות וכו'. אומנם, הוואלי לא נתחלף, וזה יקל עלינו. אנשי חדרה עובדים במרץ רב. אלה אינם דומים לבטלני הבארון – רובם עובדים באמת. את האדמה הפנויה החכירו לערבים שכנים, אנשי־שלומם, בשכר חמישית הגורן, אם ירדו גשמים תהיה השנה טובה – החורף היה יבש מאוד, חששו לבצורת, קראו לצום ולתפילה.

כבר התחילו לעבוד בגן־שמואל, הוא הפרדס שנוטעים לכבוד הרב שמואל מוהליבר. ההשגחה על העבודה נמסרה לידי ד"ר ספיר, שהוא גם חובש וגם גזבר, אדם משכיל ונעים מאוד ובעל מרץ.

זכרון־יעקב, 26 בפברואר 1895

אל ד"ר אלכסנדר קליין, צרפת

ידידי היקר,

קיבלתי את מכתבך מ־27 ליאנואר, וגם עתה אינני יודע, מה מעשיך. ואשר להערתך על “תהפוכות הגורל”. רואה אני כי אין דעתך נוחה מענייני יום יום, שאתה אנוס לעסוק בהם, תחת אשר יותן לך לקבוע דרכי אירופה או אפילו דרכי האנושות כולה. החלומות כוזבים, אבל בזה כוחם למשוך את לבנו. ורע לנו בעולם הזה בלעדיהם. ומנין לך, כי תהיה כל ימיך רופא קרתני? אולי ישתנו הזמנים? רק אל תפול ברוחך, אל תשעה לקטנות ואל תיטמע בסביבה שאתה שרוי בה. עשה גם שטויות לפעמים, אבל ובעיקר גם מעשים אחרים. נדמה לי, כי קברת את רעיונותיך הקודמים – רק צללים נותרו מהם בנשמתך (רחמנות מעורבת בקצת בוז אל אחיך היהודים!). ועתה באו שערוריות, שעוררו פקפוקים בלב כמה צרפתים ורוסים אצילים, וקרה מה שלא יכול היה לקרות לכאורה לפני שנתיים, או אפילו לפני שמונה חודשים. בפארלאמנט הצרפתי דחו לחודש ימים (דחו ולא ביטלו!) את הדיון בהצעה של הגבלות זכויות היהודים בצרפת. בראותך כל אלה ימר לך מאוד, רגשותיך יתגברו עליך, ותשוקה תתקופך לירוק בפני הגזע המקולל הזה, בפני העם המנוּול והמתנבל הזה… ובכל זאת – השומע אתה? – אל תחדל להיות יהודי. אם אין נבלים כמוהם, הרי אין גם נדיבי־לב כמוהם, ואין עם מוכשר לקורבנות כעם הזה.

אצלי הכול כתקנו, לפי שעה. הבארון – ספק אוהב אותי וספק מתיירא ממני במקצת. שייד אינו מחבב אותי, וגם־כן מתיירא קצת מפני. היחסים בינינו טובים מאוד, כלומר, אין בינינו כל יחסים. לסוף השנה קיבלתי מהבארון דמי חנוכה רק 400 פראנק, כי־על־כן קפצה עלינו רוגזת קימוצים כלליים, מעין “דלקת של קיצוצים”.

בינתים הומצא משחק חדש – קופת־חיסכון. כל פקיד יפקיד סכום מסוים (10 פר') בידי ה' שייד. שייד יקנה בכסף הזה מניות של Ville de Paris, ולאחר ששלושה או ארבעה מספרים יזכו, כל אחד ב־000,200 פראנק, יצרפו את הכסף לסכום כללי ויקנו מניות חדשות – ככה יעשו חמש שנים. ואז, בהצטבר בקופה 50 מיליון פראנק, יחלקום שווה בשווה: לך אלף ולי אלף, לך אלף ולי אלף – כל־כך טוב יהיה אז! ורק חמש שנים. השנים תעבורנה מהר. חגיגות, חופשה, ראשי־השנה, דמי־חנוכה מידי האדון הנדיב – והנה עפו כל חמש השנים, ובכיסך 200,000 פראנק, שבאו לך בלי עמל ודאגה, רק בזכות תפילותיך בלבד. בכל זאת מטרידים אותך ספיקות כבדים. הן יתכן שמקבלי הסכומים העצומים האלה יימלכו בדעתם, ובבוקר לא־עבות אחד יודיעו, כי אין חפצם לעבוד עוד בשירות הבארון. מה יעשה אז, המסכן? ומה, אם ה' שייד חס וחלילה…

זכרון־יעקב, 8 במארס 1895

אל אברהם סולומיאק, ירושלים

אדוני הנכבד,

מכתבך נגע עד לבי, ואף־על־פי שידוע לי מן הנסיון כי הרושם הטוב שעשיתי עליך לא יאריך ימים, בכל זאת נעמו לי דבריך. אשר ליחסם של אנשי יפו אליך, לא אוכל להגיד כלום, כי מעולם לא הרביתי שיחה אתם לא עליך ולא על עניינים אחרים. בבואי ליפו אני רואה המון אנשים לשעה קלה, אבל לשוחח אין אני מספיק כמעט, כי עלי לשוב מיד הביתה. חוץ מזה אין אני מכיר את מר גינצברג²⁵ באופן פרטי, אף כי הרבה שמעתי עליו כעל אדם נאמן למפעל היהודי מבחינה לאומית ותרבותית. אין אני חושב שישים לב אלי יותר מששם לב אליך (כדברי מכתבך, שאינם מובנים לי די צרכם). נדבר בגילוי־לב. אינני מכיר אותך; שמעתי עליך טובות יותר מרעות; אבל גם טובות וגם רעות שמעתי די. אתה מוצא חן בעיני. אני מאמין ברגשותיך הטובים. חפצתי מאוד לראותך ולדבר אתך על כל הקרוב ללבנו. אתה, במצבך, יכול לעזור לנו הרבה. אבל המרחק מפריד­ בינינו. לו יכולת לבוא הנה. גם אני אשתדל לבקר אצלך. אולי ניפגש ביפו? בכלל אין אני יודע, מה נוכל לעשות. אני ביחסים טובים עם אנשי יפו, אבל אינני רואה מה נוכל לפעול יחד, בפרט מה אוכל אני? אין אני עושה פה מאומה. החלטתי לעסוק בחדרה בלבד, וגם זה למעלה מכוחותי. לו שררה אחדות בקרב היהודים הנאמנים לעמם, כמו בקרב כמה עמים אחרים, כי אז יכולנו לפעול ולהשיג דבר מה. אבל אנחנו, בני־ברית וגם בני… אחרים, איננו עושים שום דבר של ממש. כמה חברים מתאוננים על חוסר־אחדות, מכשולים, אי־הבנה. ומה שאיננו מחמירים בהכנסת חברים חדשים עלול להזיק לנו, כמו לכל אגודה סודית²⁶. גם “הבונים החפשים” ערכם ירד בימינו – עברו הזמנים שנהגו חומרה יתירה בענין קבלת חברים חדשים…

זכרון־יעקב, מארס 1895

אל אחותו רשל במונפליה

…בחדרה מצפים בכליון־עיניים לרשיון לבנות בתים. הנייר כתוב, ואפילו חתום בידי מי שצריכים לחתום עליו, ובכל זאת נוסעים מכאן לבירות, מבירות לחיפה, מחיפה לקיסריה, מקיסריה לעכו, מעכו לבירות, וחוזר חלילה. אף־על־פי כן, יש תקווה, כי בקרוב יגיע אלינו. בחדרה עובדים יפה. אבל הסכסוכים הפנימיים לא חדלו, והם מהרסים אותנו. בני חדרה מדוכאים, אוכלים איש את רעהו, צלם אלהים סר מהם, הכול נפלו ברוחם. אין נוקף אצבע למען הכלל, כל אחד עושה לעצמו בלבד. לפי שעה הם מקבלים תמיכה. מחובבי־ציון נתקבלו 5000 פר' מהסכום הזה הוצאו 2000 פר' על הרשיון לבנייה.

יש הצעה בדבר חילופים בין “דורשי־ציון” ובין חדרה, דהיינו ש“דורשי־ציון” יתנו לתושבי חדרה את עין־זיתים, הסמוכה לצפת, תמורת אדמה בחדרה, שתירכש על־ידי הבארון. לאנשי חדרה יהיה זה עסק מצוין, וגם ל“דורשי־ציון”, כי על־ידי כך יקבלו אדמה מן המשובחות ביותר בארץ־ישראל, ובמקום נוח מאוד. אבל תנאי מוקדם לזה הוא, שהבארון ייבש את הביצות.

זכרון־יעקב, 11 במארס 1895

אל מרדכי בן־עמי, אודיסה

שייד נמצא בארץ, יבלה פה את חג הפסח. היחסים בינינו הגיעו לנקודת קיפאון. יש לו חוש־ריח מצוין, הוא יודע כי אינני סובל אותו. שנינו נוהגים בנימוס חיצוני. אבל ההתנגשות הגלויה תבוא בהכרח. בלבי הצטברה מידה גדושה של מרירות, ועל אף סבלנותי ורצוני החזק והמגונה שלא לקלקל את היחסים במלה חריפה, פן יבולע לכלל, יודע אני כי סוף כל סוף לא אוכל להתאפק. נחיה ונראה. לפי שעה הוא נסע לחורן. יש שם לבארון כ־000,200 דונאם אדמה, ושמועות אומרות, כי חלק גדול מזה נועד ליהודים מרוסיה, בעיקר, מיקאטרינוסלאב. שייד ובן־שימול מחשים. אני מקווה, כי בעוד שבוע ייוודע לי שמץ דבר.

זכרון־יעקב, 12 במארס 1895

אל אחותו רוזה, יפו

רוזה יקרה,

…לא בגלל שייד נשארתי, אלא מפני שהיו לי שני חולים מסוכנים – אחד מהם מת ולשני הוטב קצת – על־כן ראיתי צורך להישאר. מאוד מאוד חפצתי להשתתף בחגיגת חצי־יובלו של המוסד²⁷ הנעלה, של המפעל הנצחי הזה, שאין לשער את ערכו. בבקשה ממך, הודיעי לנייגו, כמה קשה היה לי לוותר על השתתפותי בחגיגה, ורק מאונס לא באתי.

שייד לא עשה דבר מיוחד. ראיתיו בגן, שתינו תה יחד אצל בן־שימול. אחרי כן התחילה “תהלוכת הנערות”. למוחרת לא נזדמן לי לראותו כמעט, כי חצי היום אני ביליתי בטנטורה, ובחצי השני הוא התייחד עם… בשבת נח אחרי נצחונותיו. ביום א' נסע אל בן־שימול. לדבריו החליט הבארון “לשבור ולמגר ולהנהיג קימוצים נוראים”. אומרים, כי רבים יפוטרו. אשר לספריה, ביקש ממני בן־שימול להמתין בפתיחתה. חבל מאוד, כי רבים כבר נרשמו. עוד חדשה: נפתחו שיעורי־ערב לתולדות ישראל בעברית לבני כל גיל.

על דבר קסטינה כבר ידוע לכם. פקדתי להכין רשימת פועלים ולציין בה את הגיל, המצב המשפחתי וכו‘. אך זהו דבר מעניין! לו יכולתי להשתתף בו! כמה אני חושש שיקלקלו הכול מתוך רשלנות, חוסר מרץ, נשיאת פנים למקורבים וכו’.

בחדרה אין חדש. אומרים שהחדרתיים זוממים להורידני מכיסא מלכותי. מרמזים כי לא לחינם אני נוטה חסד לחנקין. מספרים עלי כי באתי לארץ ערום ויחף, והייתי אנוס ללכת ברגל מראשון־לציון אל וואדי־חנין (נכון כנכון היום – זה היה בשבת), וחנקין קיבל אותי בזרועות פתוחות, חמל עלי, נתן לי את צרכי. מאז ממלאים את לבי רגשי הכרת־טובה – על כן נושא אני לו פנים בכל דבר. מה תגידי לזה? תארי לך מה היו אומרים, אילו נבחרתי לראש הוועד! ונדמה לי שכל זה יוצא מפי ב., שהצלתיו ממוות וטיפלתי בו לא רק כרופא, אלא כאח, בעת שחלה בקדחת הצהובה. אגב, זה כמה זמן שלא נראתה “הצהובה”.

זכרון־יעקב, 16 במארס 1895

אל מרדכי בן־עמי, אודיסה

מה זוממים באודיסה? שמעתי, כי רוצים לבחור לראש הוועד באיש אדוק. זו היא הדרך הטובה ביותר לסבך את העניינים, ובפרט בזמן שעל הפרק עולה שאלת השמיטה. יש כאן שוב בוודאי מעשה נרגנות. מישהו שם עינו על המשרה הזאת, ועתה מחפשים “תירוץ” נאה. בכלל, אם יש רצון למנות איש, שגם אגרונום איננו וגם אינו יודע את תנאי־החיים בארץ, מוטב לזכות במשרה זו – מתוך “רחמנות” – יהודי סתם, בעל אשה ואב לבנים. זה יהיה מעשה צדקה יהודי באמת. ולידי איש כזה יימסר גורל הפועלים והוא ינהל את המושבות לפי ראות עיניו האדוקות? בחושבי על זאת הומה לבי מכעס וייאוש. כמה מרגיזה המחשבה, כי דברים רבים כל־כך שכבר נעשו, או שעומדים להיעשות, ילכו לאבדון או ייפסקו מי יודע לכמה זמן! אכן, עת קשה היא זו לחובבי־ציון. אפילו הבארון מתחיל להתעייף. ועתה דווקא נראות פה ושם קצת תוצאות. וברגע שאנו עומדים לעשות אולי את הנסיון האחרון (על־כל־פנים, במאה הזאת), והננו זקוקים למרץ, לתוקף בלי משוא־פנים, לידיעת תנאי המקום, לכבוד ולאמון מצד באי־כוח הבארון, כי בלעדי אלה לא ניוושע, ברגע זה אתם רוצים לזכותנו בבר־נש, שיטפח דת של ציציות, יבוא בסוד צבועי ירושלים ויתחיל את פעולתו בסגירת בית־הספר ביפו, ואם לא יפסיק את ההתיישבות – הרי זה רק משום שיודע הוא כי בזה יקפח את משכורתו. לאמיתו של דבר מרובות לדאבוננו במושבות חובבי־ציון ציציות יותר מידיים עובדות ומאנשים מוכשרים, ואין שום פריצות והפקרות. שלטון של צביעות וקנאות פראית עתיד לנו, אם יעמוד הוועד כנכנע לפני החרדים ויאמר: Battu et content ²⁸. ובכלל, הוועד האודיסאי אין לו כל רשות לעסוק בפוליטיקה במקום עבודה. זהו שימוש לרעה בסמכותו. כך הוא גורלם של מפעלי היהדות – מעשי־צדקה שקללה נצחית רובצת עליהם. כל פעולה סופה שהיא הופכת לסידור פקיד במוסדות־צדקה, והמפעל עצמו נדחה הצדה, נעזב ונעלם מעין־כול. ואשמים בזה במקצת “הליבראלים” שלנו. אני משער, כי זוהי תגובה לתנועה שכביכול נתגלתה בארץ – וחסידיה מעטים מאוד – להפריד בין הדת והמדינה. הצעירים הפריזו קצת על המידה והקימו רעש בחום נעוריהם, ואם השתמשו החרדים או המעמידים־פני־חרדים בהזדמנות זו לעורר מסע־צלב על כל התקדמות ביהדות – אסור לה לדעת־הקהל היהודית ברוסיה להקל בתופעה הזאת ולא להעריכה כערכה; אסור להקריב את ענייני היהדות החיוניים מתוך רוגז על הbees-blanc ²⁹ האלה. אנשי חדרה, פתח־תקוה ומשמר־הירדן אינם זקוקים למטיפי דת וקנאות.

מר ב., ראש הוועד בחדרה (מי שהיה סוחר בריגה ופשט את הרגל) הוא איש דתי, לובש טלית קטן, מתפלל בכל יום ושומר את כל המצוות. ובכל זאת גילה חשק רב לשלוח את בתו לפאריס, למען תקבל שם “השכלה” ידועה “כחניכה” של שייד. הוא חזר על פתחי כל הפקידים והתחנן, שישתדלו לפני שייד שיקח את בתו לפאריס, וגם לי בלבל את המוח. וכשרמזתי לו, כי אין אני רואה בזה אושר רב, התחיל לספר לי כל מיני מעשיות, ובתוך כך שאל: האם אמת היא מה שאומרים הבריות, כי בלי חופה וקידושין אין נולדים ילדים? בעיר מגוריו היה רב, שנתעלס באהבים שנים רבות עם אשה יפהפיה, והאשה לא הרתה; אבל כשנישאה לו כדת וכדין, מיד נולדו להם ילדים!!! ומחשבות כאלה לא עיכבוהו מלבקש לשלוח את בתו. יקחם השד! לא למען אנשים כאלה אנו עושים, אלא למען התמימים החרדים באמת, המוכשרים לעבוד – והם מעטים מאוד. גדולה היא קלות־דעתו של הוועד האודיסאי, כשהוא מוכן לקבל עליו אחריות לפתרון שאלות חשובות על סמך רשמים שטחיים. מה יהיה על הפועלים? מי יבחר אותם? וגם אתה מזניח – מחוסר מרץ, מרוב רשלנות – עניינים כל־כך חשובים, ועל דבר שאתה חושב אותו לכאורה למפעל נשגב מכול ולחובה קדושה לך, אתה נותן את דעתך רק בדרך־אגב.

זכרון־יעקב, 20 במארס 1895

אל אחותו

אצלנו מתהלכות שמועות שונות ומשונות על עלייה יהודית גדולה לסוריה ולארץ־ישראל. מפעלים גדולים כאלה מתנהלים, לצערי בלי כל ביקורת ציבורית, בלי סדר, והתוצאות – אנדרלמוסיה. יש כאן בלי ספק אנשים המעוניינים בתסבוכת, ואדם העומד מרחוק קשה לו לראות את הדברים כהוויתם: את הערבוביה, השפלות ואהבת־הבצע מזה, אפסות הציבור ושוויון־נפשו מזה. כל אלה יביאו שואה על המפעל עצמו. כל יום אני רואה ביתר בהירות, כי התיישבות חקלאית ראציונאלית אינה בגדר האפשרות בארץ הזאת בתנאים האלה. “חוק הברזל”, שקבע לאסאל לעבודת הפועל, מתקיים פה בחקלאות שבעתים, ביתר פשטות וביתר דיוק, כי השלטונות שוקדים עליו בלי לאות. כל עובד אדמה, אם אין לו הכנסה מן הצד, הריהו קורבן תמיד, וכל חייו גסיסה ממושכת. שיטת המסים מניחה מקום לעושק בלי קץ, חלק גדול מפרי יגיעת החקלאי נופל לידי פקידי הרשות, ולעובד עצמו לא נותר מיבולו אלא כדי לגווע ברעב. מס־העשור, מס־עבודת הצבא, מס־הדרכים (שאין סוללים אותם לעולם), מס ישר לממשלה, בקשישים, מזונות לכל מיני פקידים נבלים, העוברים בכפרים לפעמים בלי כל צורך – את כל אלה חייב לשאת עובד האדמה. התקווה היחידה היא בשינוי המצב, ועד שלא נשתנה אין להתחיל בהתיישבות חדשה. רק זאת יש לעשות – לחזק את הקיים על יסוד העבודה החקלאית הטהורה. בזמן האחרון ניכרת נטייה – במושבות הבארון – לעסוק בדברים צדדיים.

זכרון־יעקב, 31 במארס 1895

אל אחד העם

א. נ.,

ידידים מיפו כתבו לי, כי אחד המועמדים למשרת ראש הוועד ביפו הוא לבונטין. שמעתי שהוא אדם הגון, ואוסישקין תומך בו. בלי ספק עלינו לשמור בכל דבר את עיקרי האחדות, האיגוד הציבורי והמשמעת. בכל זאת לא ביטלתי עוד את מועמדותי, ואין אני חפץ לבטלה על דעת עצמי. החלטתי למסור את הדבר בידיך. אין אני יכול להיות שופט בעניין הזה. ובכן, אם דעתך היא, כי עלי להסתלק ממועמדותי לטובת הכלל, מוכן אני לעשות זאת.

זכרון־יעקב, 31 במארס 1895

אל אחותו רשל במונפליה

הודיעי נא לאגודתכם, כי לא אוכל להשיב להם במהרה. טרוד אני מאוד. הם דורשים ממני שאכתוב להם על תולדות תנועת חובבי־ציון מראשיתה ועד ימינו – לא פחות ולא יותר. אין לעשות זאת במכתב. חשבתי שהם רוצים בעיקר לקבל ידיעות וחדשות מהארץ.

שייד חזר היום מחורן, שם קנו לא 200,000 דונאם, כי אם 100,000 (האדמה נועדה לכמה אגודות), ובמקום מאה אלף מצאו רק 64,000. הרי זה איום ממש! האדמה איננה משובחת, והאקלים איננו בריא, לדברי שייד, המקום – שפלה. ועוד צרה יש שם: כל שנה, באביב, באים בדוים ממדבר ערב במאות אלפי גמלים, וספק גדול אם יתנו למעט יהודים לעבוד במנוחה בפינה כל־כך נדחת, הרחוקה מכל שלטון. שלטון, רחמנא ליצלן!

בזמן האחרון נתפרסמו מאמרים רבים ב“ווֹסחוֹד”, ב“המליץ”,.Israelite,Jewish Chr Union, המספרים על הברכה השורה בארץ־ישראל – דברי הבאי שיסודם בשקר. הם מתעים תמימים ומזיקים למפעל. אין לתת אמון בכל המתפרסם בעיתונים, אם לא בא בחתימת איש ידוע בשמו המלא.

אצלנו אביב, חם מאוד, יש חשק לרחוץ בים. טיילתי עם רוזה והגב' דיזנגוף, הלכנו לאום־אל־ג’מאל³⁰. הבאנו משם קינרסים, תות־הגינה וזר שושנים. איזה יופי!

זכרון־יעקב, אפריל 1895

אל אברהם סולומיאק, ירושלים

דומה, שנפלה אי־הבנה בינינו. לא דיברתי על “בני ברית”, כי אינני מכיר אותם. אשר לאדוני, שמעתי עליו טובות הרבה יותר מרעות.

חפצתי לדעת, האומנם אין בין יהודי ירושלים אנשים ראויים וקרובים לרוחך ולרעיונותיך? מה הוא שם החברה בכלל? היש תנועות וזרמים שונים? מה אתה חושב על המושבות, על עתידן? האם תגן הממשלה הרוסית על נתיניה, שהם איכרים במושבות? הלא אלה הם דברים הנהוגים בעולם. העדר כל הגנה מצד השלטון התורכי מרפה את הידים ומעכב כל פעולה. אי־אפשר להתגבר על כל המכשולים, ואלוהים יודע, מתי יוטב המצב. גם ברוסיה אין מצב היהודים מזהיר.

זכרון־יעקב, 30 באפריל 1895

אל יהושע סירקין, מינסק

רוצה אני להפנות את תשומת־לבך לעניינים אחדים בארץ. ודאי אתה יודע על דבר אגודת “בני משה” ומגמתה. כמו כן שמעת, כי האגודה הותקפה בזמן האחרון על־ידי נרגנים וצבועים מירושלים, ובראשם מר פינס. לשם כך הם מפרסמים מאמרים ומכתבים בעיתון הידוע “חבצלת”. עד עתה לא השגחנו בהם, אבל עתה נתפרסם ב“חבצלת” מאמר, המאשים אותנו בשאיפות מהפכניות, בהפקרות ובכפירה. לשמע האשמות כאלה, המסכנות את קיום האגודה ושלום חבריה, לא יכולנו להחשות. החלטנו להשיב עליהן במאמרים ולשלוח לידידים דברי הסברה. עיקרי אגודתנו הם, ראשית־כול, סובלנות לכל רגש דתי ולכל דעה חופשית. מגמתנו הראשית היא תחיית היהדות מבחינה מוסרית, רוחנית וגופנית, ומרכז פעולותינו ארץ־ישראל. האגודה נוסדה מתוך התנגדות לשיטת ההתיישבות הנהוגה בארץ, שיטה שאינה שמה לב לאיכות העולים והמתיישבים, כי אם לכמות בלבד. סודיות האגודה נובעת מתוך רצון להישמר מרדיפת־כבוד קטנונית, התחרות בין חברים, קנאה, וכו', שאין להימנע בהן בחברה גלויה ורשמית. נוסף לזה, קשה להשיג פה בארץ אישור רשמי לאגודה חדשה. מעתה, עקב ההתקפות הנזכרות, תחדל האגודה להיות סודית ותלבש צורה של מפלגה, בלי לשנות את מגמתה. אנחנו בטוחים, כי כל אדם נבון ונקי מדעות קדומות על אגודתנו יחזה בשאט־נפש את העלילות, הבאות מחוגים חשוכים וצבועים. דבריו המפורטים של דון באזיליו: “טפלו דיבה, טפלו דיבה – שמץ ממנה יישאר!” – נכונים גם בעניינינו.

התשובה על השאלות שהצגת לי היא:

1) אף־על־פי שחברתכם³¹ תוכל להביא תועלת רבה לחדרה, אין אנו מייעצים לכם להתחיל במשא־ומתן לפני התקבל רשיונות לבנייה.

חתומים: מ. דיזנגוף, ד"ר יפה

זכרון־יעקב, מאי 1895

אל אחותו רשל במונפליה

…כמעט ששכחתי לבשרך: נבחרתי לבא־כוח חובבי־ציון, ובעוד שלושה חודשים אני עובר ליפו. בעת שנסעתי ליפו לראות את שייד ולדבר אתו על כמה עניינים, נתקבלה טלגראמה בדבר מינויי. פה הכול נרגזים. ראשית, משום שאני עוזב את המושבה; ושנית, משום שאגי עוזב את שירות הבארון ואת העבודה הרפואית למען עבודה ציבורית. ייתכן שאתחרט, אך אין אני מאמין בזה, מרחם אני רק על חדרה אבל אותה לא אזניח. אולי עוד אועיל לה יותר. אני משער כי תפקידי החדש יביא לי הרבה צרות. בוודאי יקומו לי אויבים ושונאים, שיחתרו תחתי בכל הדרכים. אך אם רק יעלה בידי להוציא לפועל קצת מעשים חשובים – יהיה טוב.אשר לקשרים עם ה“פריינים”³², הודיעי נא לאגודת מונפליה, כי אני מקבל זאת עלי. אני רוצה, קודם כול, שידעו את הדברים האלה:

1) עלינו לחדול מהטפה להתיישבות, ולעכב בעד עלייה המונית לארץ־ישראל;

2) תעודתנו העיקרית היא לסדר ולבצר את העשוי והקיים, כי הוא רופף כל־כך;

3) יש לשים לב לעיתונות ולאינפורמאציה. שלושה רבעים מכל המתפרסם בעיתונים שקר הוא, בין שהמפרסמים מרמים את הקהל במזיד ובין בשוגג, מחוסר ידיעה. אם תשמעו שמועות או חדשות, ראשית דבר עליכם לפנות אל הוועד היפואי ולהיוודע;

4) עלינו להתאמץ לחבר יחד את כל הכוחות הפועלים היום בארץ: הבארון, חובבי־ציון וחברת כי"ח, המגלה בזמן האחרון, בהשפעת התנועה הכללית, נטייה אל הרעיון הלאומי;

5) כל ה“פריינים” חייבים להצטרף אל הוועד המרכזי שבפאריס. הוועד הזה כבר עשה הרבה שטויות מתוך חוסר אינפורמאציה, והיה לכלי־שרת בידי בעלי־קנוניות שונים, אנשים נטולי אחריות, והמעשה בחורן יוכיח.

זכרון־יעקב, 6 ביוני 1895

אל אליהו שייד, פאריס

זה עתה קיבלתי מכתב ממר גרינברג, יושב ראש ועד חובבי ציון באודיסה, המודיע לי באופן רשמי, כי נתמניתי לבא־כוח חובבי־ציון ביפו, והשואל אותי, מתי אתחיל בעבודתי. עניתיו כי לא אוכל להתחיל לפני שיימצא לי ממלא־מקום. פה ביקר ד“ר כהנסקו מראש־פינה ועשה עלי רושם נפלא ממש, אני מצטער מאוד שלא הכרתיו עד עתה, זה כבר לא פגשתי אדם רב־קסם כמוהו. כהנסקו אמר לי, כי לא יוכל לעבור לזכרון השנה, כי העבודה פה קשה ובריאותו רופפת. המושבה עשתה עליו רושם טוב. הוא מקווה כי בשנה הבאה יהיה מסוגל לעבוד בה. יש עוד שני מועמדים. האחד הוא ד”ר מיכלסון מאודיסה, אדם רציני מאוד, רופא בקי ובעל אחריות, ידוע באהבתו לעמו ולארץ־ישראל. השני הוא ד“ר נחומסון מבולגאריה, נושא שם משרת רופא גלילי. מצבו טוב מאוד, אבל נפשו חשקה מזה שנים לעלות לארץ ישראל. הוא היה חברי בגימנאסיה והצטיין בכשרונותיו, ביושר־לבו ובבקיאותו בשפת־עבר. אודה כי אינני מכיר אותו כרופא, אבל אני בטוח כי איש כמוהו יודע כראוי את תפקידו. גם ד”ר רוטשטין מטבריה הוא מועמד למשרה בזכרון. הוא מסכים גם לראש־פינה, אם יעבור ד"ר כהנסקו לזכרון־יעקב.

בענייני הבריאות אין דבר חשוב להודיע. בימים הקרובים אשלח לבארון את הדין והחשבון החודשי, בצירוף בקשה לחופשה לזמן בלתי־מוגבל. הבארון אינו מכיר אותי באופן פרטי, אבל אדוני יסביר לו, כי לא בקשת הנאה פרטית הביאה אותי להתפטר. צר לי מאוד לעזוב את זכרון־יעקב.

זכרון־יעקב, 12 ביוני 1895

אל הוועד של חברת התמיכה לעובדי אדמה ולבעלי־מלאכה בסוריה ובפלשתינה³³

א. נ.,

היה לי הכבוד לקבל את מכתבכם מ־24.5, מספר 102, דרך יפו.

אני מודה לוועד על האמון שנתן בי, אף כי אני יודע כי לא אוכל לקיים את כל התקוות, שתולים בהשתתפותי בעבודה הקדושה והגדולה, שכולם מסורים לה. רק זאת אני יכול להבטיח כי אאמץ את כל כוחותי לפעול פעולה רצינית ואחראית. אני מקווה שהעבודה תתקדם, כי אין אני להוט אחר הצלחה מהירה בהתיישבות, ומצד זה לא אבוא בתביעות יתירות לא אל עצמי ולא אל אחרים. אם יעלה בידי להביא סדר ושיטה בעזרה לחקלאים ולבעלי מלאכה, אם יעלה בידי לבצר, בשותפות עם שאר המוסדות הפועלים בארץ, את ההתחלות שנעשו, אם אוכל למנוע כשלונות קשים, הצפויים לנו, ולאחד יחד עם חברי לעבודה את כל הכוחות העובדים להרמת רוח היהדות ולתקנתם הגופנית של היהודים – אראה את עצמי מאושר ואומר: ליותר מזה לא קיוויתי.

אשר לזמן התחלת עבודתי, הנני מתכבד להודיעכם, כי לא אוכל לעזוב את זכרון־יעקב עד בוא ממלא־מקומי. לפי שעה אני מוכן להשתתף בישיבות הוועד בדעה מייעצת במידה שאוכל להיפנות מעבודתי, ולדון עם ה' אייזנשטאדט וקייזרמן בעניינים העומדים על הפרק. כתבתי על מינויי לכ' הבארון, וגם עם מר שייד דיברתי, אך עוד לא קיבלתי תשובה.

זכרון־יעקב, יוני 1895

אל מ. בן־עמי, אודיסה

לעת עתה לא אתווכח אתך על ההלניסמוס והתרבות האירופית של זמננו, שגם לי חלק בה, בלי ספק. רק זה חפצתי: להזהירך מפני טעויות ואשליות. במושבות ארץ־ישראל תמצא אך מעט מיהדות הנביאים הטהורה. קיימים פה שני מיני יהדות: של החרדים, המעמיסים על העם המון מנהגים, והם להם תחת התרבות הרוחנית; ושל הליבראלים, המבקשים למזג את היהדות הרוחנית, “המזוקקת” קצת יותר מדי, עם התרבות האירופית, בצירוף לא טבעי של מנהגי־אירופה נוחים. אתה שואף לצורה שלישית, והצדק אתך. אני מכבד את שאיפתך, ואף־על־פי שלא אני ולא אתה איננו מאמינים, הרי אתה כמעט שהוכחת לעצמך, כי הנך מוכשר להיות כיהודי המאמין בלב תמים. אני מוקיר מאוד את רעיונותיך, והנני מוכן לכל מיני ויתורים, אבל לא לשני סוגי היהדות שדיברתי עליהם, כי אם לצורה שלישית, אולי אפילו ליהדות שלך. אולם עליך לדעת, כי אין יהדות כזאת במציאות. יש לברוא אותה – לא בדור הזה, ולא רק בארץ ובמושבות, כי אם בארצות אחרות. בזמן הזה עלינו לעבוד בארץ עבודה מעשית, ולא – יאבד הכול. ויש אותות סכנה. הדבר הנחוץ הוא, שהמושבות והאיכרים הנבלים יצליחו, ותהי מידת דתיותם הטהורה או קנאותם הפראית, או אדישותם לדת, אשר תהיה. מן ההכרח שהאיכר יתמסר לעבודתו, שהעבודה בשדה תהיה עיקר חייו, מחוץ לכל הרעיונות. אחר־כך תחנכו את בניו בספרים ובבתי־ספר. מן ההכרח להתפשר עם הפקידים התורכים בשלום ובתנאים נוחים. מן ההכרח להתקרב אל הבארון, בלעדיו אין תשועה ברגע זה. מן ההכרח לשים לב אל הפועלים, כדי למצוא ביניהם את המוכשרים לעבודה וליישבם. הידוע לכם כי בריל, הגנן של הבארון – אף־על־פי שהוא “הלניסט” גמור ונמנה על הפקידות הבארונית – עשה לטובת חובבי־ציון, אולי בהשפעתי, יותר מאחרים, הקרובים ממנו אל השקפותינו? פה אפשר להשפיע על פקידי הבארון, ואני יכול להשפיע, כי מכבדים אותי וקצת יראים מפני. לעת עתה אני נמנע מפעולה רחבה. יפה צנעה לענייננו.

זכרון־יעקב, 22 ביוני 1895

אל אחותו קלרה בן־עמי, אודיסה

לו יכולת לבוא הנה – הנה, ולא ליפו. כי פה אני בביתי, בממלכה יהודית ממש, בביתי ובן־חורין. איזה טיולים יפים היינו עורכים – בעגלה, בין כפרים יהודיים! אז היית שוכחת בחיק הטבע, למראה הדר ההרים, הכרמים והים הגדול, את כל דאגותיך ואת חיי־החול של הכרך. לפנים היה לי קשה לעזוב את טבריה, הצטערתי מאוד, ועתה קשה לי שבעתים לעזוב את זכרון. הן היא לי כמולדת. הנה ביתי, הבית האחרון בקצה המושבה, בתוך כרם, חלונותיו פונים אל הים ואל השדה, החדרים גדולים, שקטים, מרוהטים בטעם משונה קצת, והם מלאים אור וחום בקיץ. והעיקר – שקט, שקט מסביב. המקום הזה – אני מכיר בו כל ילד ותולדותיו, כל יושביו, הנראים לי ברגע זה טובים וחביבים כל־כך. במקום הזה עשיתי מה שעשיתי בלי צדיות, רק לקול מצפוני שעיתי. אכן, קשה לי להיפרד ממנו. ומה צפוי לי ביפו, עיר המסחר, המלאה זוהמה, רפש וסרחון?

כעין הרגל הוא אתי, כי בשעה שאני כותב מכתבים נראה לי הכול עצוב וחשוך. ועל צד האמת צריך אני להיות מאושר. הרי עתה אוכל לנסות את כוחותי. אנוח קצת מן הריצה הבהולה מחולה אל חולה. ואם גדולה האח­ריות כדאית היא. ואחריות הרופא האם אינה גדולה? הלא עתה יקום חלום חיי – לעמוד בלב העבודה למען ארץ־ישראל, וחפצי אדיר להתגבר על כל המכשולים ולהצליח. עוד לא פעלתי בחיי. עתה אצליח, ואף אם נתפקע כולנו יחד – גם הם וגם אני!

זכרון־יעקב, 6 ביולי 1895

אל א. שייד, פאריס

על נטיעת האוקאליפטוסים – שמיטה! אני חושב כי שליחי חדרה בירושלים לא עשו כלום. דעתי היא כי לא ישיגו היתר. אני מציע לנטוע מיד, אף כי זה יעלה ביתר יוקר. נדרוש מהאיכרים שישתתפו בעבודות. כמו כן נפנה אל ועד חובבי־ציון.

זכרון־יעקב, 11 ביולי 1895

אל מ. בן־עמי, אודיסה

…יש חדשות בארץ. הבארון הגיע לפסגת האכזבה. הוא כותב מכתבים נוראים, מלאי תוכחות. מנהלי־העבודה האומללים מקבלים נזיפות על דברים שהתנהלו כסדרם זה יותר מעשר שנים, כאילו רק עתה נודעו לבארון. אפשר לחשוב, כי זה אך הקיץ מחלום רע, ובהרגישו בסכנה הוא קורא: היזהרו! הפקידים חוששים למשבר. הנה סגרו את בית־החרושת לזכוכית, וזאת דווקא בשעה שנראו אותות תקווה. והמוזר בכול הוא, כי שייד כאילו עומד מחוץ לחורבן. והלא הכול נעשה בהשגחתו ולפי הוראותיו, והוא הוא האחראי לשיטה ולמצב הקיים היום. והנה עתה מחרפים ומגדפים את הגננים על שעשו כמו שנצטוו. ופלא הוא, כי רק היום נפקחו עיני הבארון לראות שאין ללכת בדרך זו. אנו מחכים לשינויים יסודיים. לו ידעתי זאת מראש, ייתכן שהייתי נשאר פה. עוד אשוב אל המקום הזה בזמן מן הזמנים.

השמעתם על דבר הכרמים? הבארון פקד שלא לנטוע עוד; הוא ירא פן לא יצליח היין. אם לא ירחיקו הדברים ללכת, יש לקוות כי יחולו שינויים חשובים בפקידות הבארון ובשיטתו הכללית במושבות; ויש לקווֹת, כי השינויים יועילו להצלחת ההתיישבות.

זכרון־יעקב, 13 ביולי 1895

(מכתב או קול־קורא)

אחרי שישבתי ארבע שנים בארץ וחקרתי את מחלותיה באתי לכלל דעה, כמו הרופאים שקדמו לי, כי הסכנה העיקרית לבריאות צפונה במאלאריה, הלובשת לעיתים קרובות צורות חמורות ואנושות. והתרופה למכה זו, אחת התרופות הממשיות ביותר, היא לדעתי ייבוש הביצות. על־כן אני חוזר ואומר כל הימים, כי ייבוש הביצות הוא הצעד הראשון וההכרחי בהתיישבות. אני חושב, כי הכול מחויבים לעזור בכל כוחם למפעל החשוב הזה, שאם לא כן יהיה כל עתידן של המושבות נתון בסכנה. מתוך כך אני מצטרף לבקשת איכרי חדרה אל אחיהם ברוסיה; ואם יטה אוזן הבארון רוטשילד גם הוא אל בקשתם של כל בעלי הקרקע בחדרה, יגדל המרץ ותתחדש האמונה בעתיד המושבה.

זכרון־יעקב, 15 ביולי 1895

אל י. אייזנשטט ונתן קייזרמן, יפו

…קיבלנו את הרשיון לייבוש הביצות. אני שב ומבקש מכם לעורר את בעלי הקרקע בחדרה, שיערכו כולם בקשה אל הבארון בדבר ייבוש הביצות. בו בזמן יפנה ועד חדרה אל האגודות בקובנה, בריגה ובווילנא. אשר לאוקאליפטוסים, עוד לא עניתם לי על העיקר – האם יתירו לנטוע אחרי ראש־השנה? מוטב לדחות את הנטיעות, אחרת נהיה מוכרחים לחפור באר, וזה יעלה 500 פרנק. ולמה הוצאות מיותרות?

זכרון־יעקב, 25 ביולי 1895

אל ד"ר א. קליין, צרפת

… אינני מבין, למה אתה רוצה לשמש רופא במושבות חורן דוקא? הלא גם בדמשק תוכל למצוא לך אחיזה ולהיבנות יפה. אשר למושבות האלה, חושש אני להגיד את דעתי, אך אין לבי מנבא לי טובות. אין לי אמון רב בידידנו אוסובצקי, וירא אני כי מושבותיו תגרומנה לאסונות גדולים. ראיתי את האנגלים המינסקאים שבאו להתבונן, לבנות. מה עגום מראיהם בכל התהדרותם, בצווארוניהם הנוקשים ובשרשרות הזהב על הכרסות המעוגלות! ואני יש לי ספיקות בנוגע לתנאי המקום, מצד כמותם ואיכותם, כמו למשל בנוגע למים, וכו'. בעצם קיומה של חורן אין לי עוד ספיקות, וזאת רק משום ששם גר כהן, ואוסובצקי וסלומון נוסעים לשם.

לעיתים עולה בלבי מחשבה מוזרה: ייתכן שהרצון להכניסך בענייני חורן נובע מתוך צורך בתמיכה מוסרית. אשר לרשות שניתנה, כביכול, למאות יהודים לעלות לארץ – גם היא בדיה. כלומר, רשיונות ניתנו, אבל לא לארץ־ישראל, ולא לעלייה בהמון. לאמיתו של דבר, רשיונות כאלה ישנם בכל עת, לפחות כך שמעתי. בכל אופן מוטב שלא יבואו עתה עולים חדשים, עד שיתברר מצבם של הישנים.

סגרו את בית־החרושת של דיזנגוף, ודווקא עתה, בשעה שתעשיית הזכוכית התחילה לתת סימני הצלחה, העבודה התקדמה, ההוצאות פחתו בשישים אחוז, ונראו תקוות למפעל. בריל מקבל נזיפות בלי סוף, אף־על־פי שהוא אחד העובדים האחראים והמוכשרים ביותר. הבארון מתחיל לגלות סימני הבנה, אבל כל כוונותיו הטובות משתנות בהתגשמותן ומתקלקלות כל־כך, עד שהן נראות כמעשה תעתועים.

ביפו עתידות לי צרות ומריבות מכל המינים, אבל גם ידידים נאמנים יהיו לי.

זכרון־יעקב, 30 ביולי 1895

אל ועד חובבי ציון, אודיסה

…בזמן הקצר שאני בוועד עוד לא יכולתי ללמוד את המצב על בוריו. בכל זאת עלה בידי לעמוד כהלכה על הדברים הדחופים, בעזרת חברי להנהלה וידידים, כמו למשל לוין־אפשטיין. בסיורנו האחרון במושבות ביקרנו, בלוויית האיכרים, בכל הכרמים והשדות, נכנסנו לכל החצרות והרפתות, שאלנו כל איש על ענייניו. אין זה מספיק כמובן. מר קייזרמן אוסף בינתים חומר מפורט על המושבות גדרה, ואדי־אל־חנין וחלק מפתח־תקוה. גם אני עוסק פה באוסף חומר על חדרה. ויש בדעתי לבקר בעוד חודש במשמר־הירדן האומללה.

רצוי לי מאוד שתקדימו להודיעני, מהו הסכום שיהיה בידינו לשנה הבאה. דרישות האיכרים, הפועלים, וגם בעלי המלאכה גדולות כל־כך, והמקורות מוגבלים כל־כך, עד כי עלינו להצטמצם במילוי הדרישות החיוניות וההכ­רחיות ביותר. הנהלתנו תהיה אנוסה להילחם ברגשי צער וחמלה, המתעוררים למראה מצבם המעציב באמת של כמה אנשים; אבל יכולתנו המצומצמת מחייבת אותנו לעזור רק לאלה שאפשר לתקן את מצבם באופן יסודי. מוטב לבסס שתי משפחות מלהושיט עזרה ארעית לעשר. עלינו להקדיש זמן וללמוד היטב את מצב האנשים, כשרונם לעבודה ויכולתם. על סמך ידיעות כאלה נקבע את התמיכות.

דרישתי היא שהוועד ישלח לנו את הכסף כסדרו ובלי אחורים. מן הצורך שבידינו יהיה בכל עת סכום מסוים, שנוכל להשתמש בו לפי ראות עינינו, בלי לפנות אל הוועד האודיסאי בכל דבר דחוף.

זכרון־יעקב, 20 באוגוסט 1895

אל משפחת בן־עמי, אודיסה

יקירי,

אינני מבין, למה עשו עליכם מכתבי רושם של דיכאון. הן מובן מאליו כי קשה לי לעזוב את זכרון, שאהבתי כל־כך. וכן מובן, כי מורא תוקף אותי לפני תפקידי החדש, שעוד אינני מוכן אליו כראוי, והוא כל־כך נכבד בעיני. אין אני יכול לנהוג בו קלות־ראש. מובן מאליו, שאתאמץ ללמוד את העניינים על בוריים. סיירתי בכל המושבות, נכנסתי לכל חצר – אך האם זה מספיק? על חברי בעבודה לא אוכל לסמוך הרבה, יותר מדי הם “יהודים רחמנים”; זמן רב, וגם כסף, הם מבזבזים על כל מיני דברים טפלים, על קריאת כל מיני בקשות, על שיחות בטלות עם כל מיני אנשים, מהם אומללים באמת, מהם שנוֹררים ובטלנים, שעל הרוב אין ביניהם ובין מפעל חובבי־ציון ולא כלום. אנו עוסקים עתה בעריכת תקציב, שיהיה רחוק משלימות, כמובן. אני אומר זאת בגלוי, כי בעניין הזה איני סומך הרבה על עצמי. יש לי הרגשה שאני פה תקיף מאחרים ומיטיב לראות את הצרכים התכופים. אומנם, יש הרבה דברים שאינני יכול להכריע בהם, כי חדש אני בכל העסק הזה. אני עומד על דעתי רק בעניינים כלליים ויסודיים, כמו למשל הכנת תקציב מפורט לשנה הבאה. ברצוני להביאו במועדו לפני הוועד האודיסאי. כן גמור אתי לחדול מלעסוק בעזרה פעוטה לאנשים פרטיים, כמו בעלי־מלאכה וסתם שנוֹררים.

יש בדעתי לייסד פה לשכת־מודיעין רשמית, יחד עם הנהלת הבארון וחברת כי"ח. מטרת הלשכה לשים קץ לידיעות הכוזבות שמפיצים בחוץ־לארץ, ולספק לעיתונות ידיעות נכונות.

היחסים ביני ובין הבארון טובים מאוד; בפרט הוטבו מעת שלימדתיו קצת דרך־ארץ ושלחתי לו דין־וחשבון מעניין – על כך זכיתי להבעת תודה שלוש פעמים.

אני מבקש ממך לכתוב לי על באר־טוביה, וכן לזרז דבר משלוח הכסף לחדרה. אינני יכול להראות את פני שם – הם קורעים אותי לגזרים ממש…

זכרון־יעקב, 26 באוגוסט 1895

אל מ. בן־עמי, אודיסה

…בוודאי כבר ידוע לך, כי בית־החרושת לזכוכית נסגר פתאום, בשעה שנראו לו תקווֹת, וזאת מפני שדיזנגוף אינו מוצא חן בעיני שייד. הבארון צדק כמובן למראה הסכומים האגדתיים ממש היורדים לטמיון, וטובה בעיניו כל הצעת קימוצים. המעציב הוא שדיזנגוף נשאר בלי עבודה הראויה לו. עלינו לעשות כל מה שנוכל ולמצוא לו אפשרות לשבת בארץ, או לתת לו עבודה, הקשורה בענייני ארץ־ישראל. הן חסרים לנו אנשים, הרוצים והמוכשרים לעבוד למען הארץ. היושבים בחוץ־לארץ, ואפילו הם נאמנים ונלהבים מאוד, אין ביכולתם לעשות מה שיכול לעשות אדם הפועל בארץ גופה. והנה עוזב אותנו עוד אחד, איש שראה את הכול, בזמן האחרון, בעין מפוקחת כל־כך, שעמד מחוץ לכל חשד, שנודע ביושר־לבבו – איש שיכולנו לסמוך עליו.

אין תקווה להשפיע על הבארון בעניין בית־החרושת. אבל כדאי לפנות אל אנשים בעלי השפעה בפאריס, שישתדלו להשיג לו משרה חשובה הנו­געת לענייני ארץ־ישראל, למשל, מזכירות בוועד המרכזי הפאריסאי, שעשה הרבה שטויות מחוסר ידיעה ואנשים בקיאים. חבל מאוד שהבארון שונא אותו בכל לבו, והפקידים רודפים אותו. אילו יכולנו לשתפו בהנהלת הוועד ביפו, ובו בזמן למסור לידיו הנהלת ענייני חדרה! כל זה אני כותב לך בסוד…

זכרון־יעקב, 9 בספטמבר 1895

אל הבארון רוטשילד, פאריס

אדוני הבארון,

בפעם הראשונה מזמן שאני עובד בשרותך אני בא להתאונן לפניך, כי לא אוכל לסבול עוד. עד היום ביקשתי להימנע מחיכוכים, ושלא לסבך את העניינים, המסובכים למדי גם בלאו הכי. ועתה אני רואה, כי מאמצי להתהלך בשלום לא הועילו מאומה, ורק הרבו עזות־פנים. שפוט־נא, אדוני הבארון! ההנהלה מינתה על כל התיקונים בר־נש אחד בשם שלום, והוא גם המספק לנו את הסוסים. ב־27 ליולי נשברה עגלתי הקטנה – מאז מתקנים אותה ועוד לא גמרו. הערב נקראתי באופן דחוף לחדרה – מקרה של קדחת שחור־השתן. דרשתי את העגלה. אולם רק עליתי עליה – נקע הגלגל. הבדיקה העלתה, כי הציר הושם לא במקומו, והברגים הוברגו שלא כדרכם. והנה עברה שעה ומעלה, ואני עוד מחכה עד שישיגו לי עגלה אחרת. הסוסים שהובאו לי לרכיבה אינם רגילים לאוכף. אני שולח להביא סוס רכיבה. אבל הסוס לא יינתן בלי רשות ממר חזן, ומר חזן איננו. בינתים קוראים לי לטנטורה ולבת־שלמה. אני רוצה לשלוח לשם את שטרן, אך אין נותנים לנו סוס שני, ושוב מאותו הטעם. אני משתמש בשעה זו של מנוחה מאונס לכתוב אליך, אדוני, ולתאר לפניך את הדברים כהוויתם. והיום דווקא נודע לי כי הפחיתו, אגב הקימוצים, את משכורת השוחט בשפיה ב־7 פראנקים לחודש. השוחט הוא עוזרי הנאמן, וכבר כתבתי לך, אדוני, אודותיו כמה פעמים, והבוקר באה כל המושבה לבקש בעדו. כל הרואה את הכיוון, שבו נעשים הקימוצים, אי־אפשר לו שלא ייפגע ברגשותיו. אני מצטער שעזרתי לשיטת הקימוצים במחלקתי. באוגוסט שעבר פחתו ההוצאות בבית־החולים ב־45 אחוזים לעומת אוגוסט של השנה הקודמת, והחודש עוד הקטנתי את מספר העובדים.

זכרון־יעקב, 17 בספטמבר 1895

אל אחותו קלרה בן־עמי, אודיסה

צר לי מאוד לראות שאת חושבת כי אנו מצטערים על היציאה מזכרון יעקב. חבל, כמובן, לעזוב את הפינה הנחמדה הזאת (בפרט עתה, שהקדחת הצהובה הולכת ושוככת), את הבית, העומד מחוץ למושבה ועצים וכרמים סביב לו, אך אין לומר שאני מתחרט על החלטתי לעבור ליפו. לא באתי לארץ כדי להתכנס לתוך קטנות כאלה ולהסתפק בהן. כיוון שנבחרתי, חובתי ללכת; עודני רחוק מלהתייאש מעצמי ומעתידה של ארץ־ישראל. כיוון שניתן בי אמון, אאזור כל כוחי להגיע לידי תוצאות מסוימות, ולו גם לא גדולות. אינני יודע אם אאריך ימים בעבודתי – הדבר תלוי בבארון ובוועד האודיסאי. אם יתנני הוועד לעבוד, אם לא יסיר הבארון הכול־יכול את חסדו ממני, אם יראה בעין טובה את עבודת חובבי־ציון, נוכל לפעול הרבה. אז תהיה הפעולה הזאת מטרת כל חיי. אפשר שאני אדם קר מטבעי, אבל פעיל מאוד; אינני יכול לשבת בחיבוק־ידים אפילו רגע אחד. ואם אחדל מלהאמין בערך מעשי, אהיה אומלל מאוד, כי נפשי לא תמצא לה סיפוק בדברים אחרים.

לשנה טובה, יקירי! תביא שנת תרנ"ו כוחות מחודשים ורגשות אנושיים חדשים – באלה כרוך אושר חדש!

זכרון־יעקב, 17 בספטמבר 1895

אל אחותו רשל

…מחרתים ראש השנה, ובזמן שאתן, הנערות, שהשלכתן מעליכן כל צורה יהודית, ולשעה – גם כל רגש יהודי, תשבנה על ראש אחד ההרים, תתענגנה על הדרת הנוף ותלעסנה חתיכת נקניק, ישבו כל היהודים בלב כבד, מלא הכרת אחדות רוחנית, רגשות אנושיים ולאומיים, ובתקווה ובמורא יקדמו את פני שנת תרנ"ו. וכל אחד יתפלל לאלוהים אשר בלבו, כי אלים רבים בלב האדם, מלבד האל העליון, אל ההצלחה, העושר, הפרנסה וכו'.חשבתי לעלות על הר הכרמל לנוח שם. עייפתי מאוד. בפרט עייף אותי התקציב, שהכינותי יחד עם אייזנשטאדט וקייזרמן. הם באו לשם כך לזכרון ושהו פה עשרה ימים, שקועים בעבודה. וביום שנועד לנסיעה אל הכרמל נקראתי לחדרה לחולה בקדחת צהובה. נסעתי שמה גם למוחרת ולמוחרתים. לבסוף הובא החולה הנה, והוא היה כגוסס. איש לא קיווה שיחיה, גם אני לא קיוויתי. אבל התרופות הנמרצות והטיפול המיוחד הועילו, ועתה יצא מכלל סכנה. אך לעזוב אותו לא יכולתי. סופו של דבר – שלא נסעתי לנוח.

זכרון־יעקב, 25 בספטמבר 1895

אל מ. בן־עמי, אודיסה

עוד המצב לא ברור. הרופא שיבוא במקומי עדיין לא בא. לולא הייתי זקוק לבארון בעתיד, כלומר, לא באופן פרטי, אלא בענייני חובבי־ציון, כי עתה כבר עברתי ליפו, אל עבודתי. הן זוהי שערוריה ממש! אבל מה נעשה לבארון שלנו? אפילו אם הוא עושה שלא כהוגן – כוונתו רק לטובה.

בכל זאת אני מקווה, כי בקרוב אעבור, ואז אעשה כל מה שאוכל להצלחת המפעל. חבל שבאודיסה אין אנשים שנוכל לבוא במגע קרוב עמהם. מובן מאליו, כי עם הוועד אנו מוכרחים לשאת־ולתת רק בדרך רשמית, וגם אין הוא רואה עניין בכל הפרטים; אפילו בעניינים רשמיים אינו מתעמק, ואינו מעריך כראוי כמה שאלות חשובות. לו מצאנו שם שני אנשים, שנוכל לבוא בדברים אתם בכל עת, מתוך אמון והבנה הדדית, היינו שולחים להם בהקדם את כל הידיעות, כדי שיעיינו בחומר בביתם, וכשיבואו אל ישיבת הוועד יהיו בקיאים בכל דבר; ובשעה שתעלה על הפרק שאלת התקציב, למשל – והן הוויכוחים וההחלטות יש להם תמיד אופי כללי, וההלכה אינה מכוונת למעשה, כרגיל – יקום אחד שיש בידו עובדות וידיעות, ויאמר: רבותי, כל זה אינו מכוון ואינו נכון; הנה לפניכם העובדות וכל הפרטים! – איש כזה יוכל להקנות לוויכוחים כיוון אחר לגמרי, כיוון מעשי, מתאים למציאות, ולהביא תועלת רבה. ואפשר לקבל עצה ממנו. רצוי שהאיש יהיה בעל השפעה וקשרים לא רק עם חובבי־ציון, אלא גם עם חברות אחרות, למשל, בפאריס. הנה שמעתי, כי יש ביקאטרינוסלאב חברה שקנתה אדמה בחורן. מי הם? מה הם? היודעים הם מה יעשו שם, ומה זה בכלל חורן? ועתה, אם יבואו עליהם שם כל מיני פורענויות – האם לא יוכיחו אותנו ויאשימונו על כך שעמדנו מרחוק ולא הזהרנום בעוד מועד? שורש הרע הוא בהעדר מגע קרוב.

לך לא נוכל להציע תפקיד כזה. אינך מסוגל לבחון את הדברים בדרך מעשית ובקור־רוח. אתה עלול ללמד זכות על הצעות בהתלהבות גדולה, מתוך אמון ביושר לבב המציע, ומטעמים כלליים, אבל לא מתוך ידיעת־עובדות מעשית ויסודית.

גינצברג³⁴ מתאים יותר; אבל, ראשית, איני מכיר אותו אלא מעט; והשנית, יש לו דעות קבועות מראש בנוגע לארץ־ישראל. אומנם, בקי הוא מאוד בענייני הארץ. העובדה שאינני יכול לקווֹת לעזרה מוסרית כל שהיא מאודיסה, מרגיזתני מאוד.

זכרון־יעקב, 10 באוקטובר 1895

אל א. פראנק, בירות

כבר ידוע לך שאני מעורב קצת בענייני המושבה חדרה. אכיר לך טובה, אם תודיעיני על דבר “הרוכסות”³⁵ לבניינים, מה המצב? האנשים חולים כל יום ממש, חייהם בסכנה מחוסר בתים. אי־אפשר להם להמשיך כך. הם גרים ב“חאן” מזוהם, סמוך לרפתות מלוכלכות. במקום שוררות מחלות קשות. והחורף ממשמש לבוא. בימים האחרונים רמזו לנו השלטונות המקומיים, שאם נתחיל קצת לבנות (רפת – חצי בית) לפני בוא הרשיונות הרשמיים, לא יקפידו על כך. ובכן, אני סומך על נסיונך הרב ועל רצונך הטוב לעזור לאנשים המסכנים האלה בהשפעתך הכבירה. רצוי מאוד להתחיל בבניית שלושה או ארבעה בתים לפני הגשמים. כל החומרים מוכנים.

זכרון־יעקב, 11 באוקטובר 1895

אל מ. נוחומובסקי, חדרה

1) שמעתי שאחדים מאיכרי חדרה זרעו על אדמת “כרב”, דבר שנאסר בהחלט. אם זרעו על אדמת “דמאורה” – שיחדלו מיד. ואם האדמה אדמתם – שיתפשרו עם הערבים.

2) הרעיון הזה – לזרוע על אדמת דמאורה – מוצא מאוד חן בעיני! בפרט ישמחו השלטונות – ויערכו לכם שנים־שלושה משפטים בשבוע. במקום שערבים פוחדים לזרוע באים אתם, היהודים, לעשות זאת? או אולי רק תקראו בשם זורעים ויזרעו ערבים? הציבור ישלם לשומר והיהודים יקבלו את החומש?

3) אני נוסע ליומיים ליפו ובדרך שובי אסור לחדרה. שמעתי כי בעל־העשור קבל על היהודים שלא נתנו לו מעשר. אינני יודע מה יהיה, אבל את המעשר אתם מוכרחים לשלם.

4) בחשבונות אני רואה הרבה הוצאות על טבק לחיילים³⁶ ומזונות למנצור אפנדי. מה הדבר הזה? אין כל טעם שיהיה מנצור יושב במלון בחדרה ואוכל על חשבוננו.

5) מר בן־שימול הגיע לארץ והביא אתו בשורה טובה: הבארון מתחיל ביבוש הביצות.

זכרון־יעקב, 25 בנובמבר 1895

אל מ. בן־עמי, אודיסה

אם כי הזנחת קצת את ענייני ארץ־ישראל, לרגל האבל על אחותך, ואין ברצוני להטרידך עתה, בכל זאת אני מוכרח לכתוב לך. במכתבך האחרון אתה אומר, כי תקציבי אינו נבדל הרבה מתקציבי השנים הקודמות. במקצת צדקת. אבל לדאבוני אנשים כמוך, המתמרמרים על האחרים בשל יחסם הרשלני אל המפעל הקדוש, הם בעצמם אינם מסוגלים לקרוא בעיון את המעט שאנו שולחים להם. אני חוזר ואומר: עד שלא יימצאו לנו שני אנשים באודיסה, שיקדישו את כל תשומת־לבם לעניינינו ויעמדו במגע מתמיד עם הנהלתנו ועם כל המקומות שיש בהם אגודות חובבי־ציון, לא תיתכן עבודה מסודרת. כי בישיבות הוועד אי־אפשר לברר את כל השאלות. והן כתבתי לך על דבר התקציב – מדוע לא יוכל להיות מלא ומחודש כולו. יש דברים חשובים, כמו התמיכה בנטיעות הקיימות זה 5־8 שנים, או הוצאות ציבוריות, שלא יכולתי לשנות בהם מאומה. בכמה עניינים נאלצתי לסמוך על דעתם המאוחדת של אייזנשטאדט, קייזרמן ולוין־אפשטין. בינינו לבין עצמנו, קייזרמן מיושב בדעתו יותר מהשאר; אולי משום שהדברים אינם קרובים כל־כך אל לבו. האחרים מתלהבים יותר מדי.

נפנה אל העבודות הציבוריות במושבות. איך נטלתם לכם רשות לדון בשאלות מקומיות, כמו השמירה ושאיבת המים, בלי חקירה ודרישה מקיפה, ולפסוק: אין צורך בשומרים ובשואבי־מים? למה הדבר דומה? כאילו אמרתם: למה לתת בקשישים? אם צדק האיש, בין כך יזכה. ראשית כול, אין האיכר יכול לשמור. די לו שהוא שומר את הבתים (על־פי תור) ואת כרמו בעונתו. ואשר לשמירה הכללית, מן ההכרח שהתפקיד הזה יימסר בידי שודד נכבד, שכל הגנבים הקטנים יהיו יראים מפניו ויתרחקו ממחיצתו. שאיבת־המים תפריע את האיכר מעבודתו העיקרית שלשמה נאספים כל הכספים. וגם תבינו סוף סוף, כי איכרי רחובות או גדרה אינם “מוז’יקים”, אלא “אדונים נכבדים”, “בעלי־בתים”. אומנם, הם עובדים בעצמם (אם כי אינם עושים את כל העבודות), אבל מאוחר כבר לחנכם. רק במושבות החדשות, כמו חדרה או משמר, יש תקווה לחנך טיפוס של איכר או פרדסן פשוט. והללו כבר סבלו, התייעפו והתקלקלו. אך לעזוב אותם לנפשם פירושו להרוס את כל ההתיישבות. על כן הכרחי לגמור מה שהוחל, לעזור להם להגיע לידי עמידה ברשות עצמם (כמו גם במושבות הבארון), ולייסד מושבות חדשות. אני מכין תיאור של כל מושבה ומושבה ומהותה המוסרית, בלי “השקר היוצא מן הלב”, ששגו בו קודמי וחברי לעבודה.

הבארון יש לו נטייה לאחד את כל ההתיישבות. אנו חייבים להרים את כבודנו. עלינו לבוא בדברים עם “הוועד המרכזי”, אף־על־פי שהוא מדבר גבוהה־גבוהה וממש אין בו. כתוב לחווקין, ואני לדיזנגוף. דיזנגוף קיבל משרת מנהל בית־חרושת לזכוכית ברוסיה.

בראש הוועד־הפועל של חובבי־ציון, 1896–1905    🔗

בתפקידו כראש הוועד־הפועל ביפו נפתח לפני ד“ר הלל יפה שדה־פעולה רחב. הוא התמסר לתפקידו וטיפל בהתיישבות, השתדל לבסס מושבות קיימות, פעל למען הפועלים החקלאים וחידש את היישוב בבאר־טוביה (קסטינה) כמושבת פועלים לדוגמה. ד”ר ה. יפה התעניין בגורל המושבה “בני יהודה” ופעל למענה לפי בקשתה של אגודת חובבי־ציון באנגליה. קשריו הטובים עם הנדיב הידוע ועם פקידיו נתנו לו אפשרות לקשר ביניהם ובין הוועד האודיסאי של חובבי־ציון. ד“ר יפה הוסיף להתעניין בגורלה של חדרה, והשפיע על הוועד האודיסאי ועל הבארון שיתמכו בחדרה ויעזרו לה. ובשעה שהתמיכות האלה לא הספיקו והמצב נעשה חמור, שלחו איכרי חדרה מברק אל ד”ר יפה, שעשה בסוף שנת 1897 באודיסה, והוא נסע לפאריס והשיג מיק"א הקצבה בסך 140.000 פראנק. באותו זמן עבד גם כרופא בבית־החולים היהודי ביפו. בסוף שנת 1899 עבר עם בני משפחתו לארבעה חודשים לחדרה, עבד שם כרופא ופעל רבות למען הבראת המקום על־ידי ייבוש הביצות וייעור השטחים.

ד“ר יפה פעל מטעם הוועד האודיסאי למען בתי־הספר העבריים בארץ. הוא השתדל להפיץ את הדיבור העברי. בקיץ שנת תרנ”ו (1896) השתתף באודיסה באסיפה הכללית של החברה האודיסאית. שם נפגש בוודאי עם פרופ' צבי בלקובסקי, שהביא לאסיפה זו את בשורת הציונות המדינית של הרצל.

ממכתביו של ד“ר יפה אנו למדים, כי בראשונה הטיל ספק, כמו רבים מחובבי־ציון, בתועלת שבתנועה הציונית החדשה, אבל העריך את התסיסה שעורר הרצל במחנה הלאומיים. ד”ר יפה לא נמנע מלספק ידיעות לפרופ' בלקובסקי ולד“ר הרצל. אל הקונגרס הציוני הראשון לא היה יכול לנסוע. הוא עמד אז לבוא בברית הנישואין ונסע בחודש נובמבר 1897 לרוסיה. בזמן שהותו ברוסיה הוזמן לביאליסטוק, מקום מושבו של הרב שמואל מוהילבר, לכנס, שבו השתתפו ארבעת חברי הוועד־הפועל הציוני מרוסיה, שנבחרו בקונגרס, ונציגי אגודות ציו­ניות. ד”ר יפה שיתף פעולה יותר ויותר עם “הציונות החדשה”, עד שנעשה ציוני מדיני פעיל. בשעה שביקר בארץ ל. מוצקין, כדי לחקור את האפשרות לעבודה המעשית בארץ־ישראל ולמסור דו“ח בקונגרס הציוני השני, סיפק לו ד”ר יפה ידיעות רבות (1898).

בזמן ביקורו של ד“ר הרצל בארץ באותה שנה בא ד”ר יפה במגע אישי אתו ועם מלוויו. את רשמיו מהביקור מסר לאחד־העם במכתב, המתפרסם זו הפעם הראשונה בספר הזה. אחרי שנים אחדות העלה זכרונות מהביקור. ד“ר יפה השתתף בקונגרס הציוני הרביעי והיה חבר בוועדת ההתיישבות. בנאומו בקונגרס עמד על הצורך בתמיכה בפועלים בארץ. הצעתו בדבר המשך בעבודת ההתיישבות נתקבלה. ד”ר יפה לא נבחר לוועד־הפועל הציוני הגדול כנציג הארץ, מפני שנשיאות הקונגרס סברה, כי אין לבחור חבר מהארץ. הוא נבחר לוועדת ההתיישבות הקבועה.

ד“ר יפה רצה להתמחות במקצועו, ובמיוחד לחקור את בעיית המאלאריה. לשם כך נסע בקיץ של שנת 1900 לחוץ־לארץ ועבד במכון קוך בברלין. הוא עמד בקשרים עם מדענים רבים. כשפרצה בארץ בשנת 1902 מגיפת הכולירה התקשר עם ד”ר מרדכי־זאב (ולאדימיר) חווקין, ידיד נעוריו.

ד“ר הרצל הזמין את ד”ר יפה להשתתף במשלחת שיצאה לחקור את תנאי ההתיישבות באל־עריש. מפעולה זו נמצא בידינו יומנו של ד“ר יפה, אולם המכתבים מוסיפים פרטים חשובים. ד”ר יפה הגיש דין־וחשבון על התנאים הסאניטריים באל־עריש. הדו"ח שמור בתיקי הארכיון הציוני המרכזי בירושלים.

כשבאה משלחת מטעם משרד הוועד האודיסאי לארץ, בראשותו של מ' אוסישקין, כדי לארגן את היישוב, השתתף ד“ר הלל יפה בוועידה (“הכנסיה”) בזכרון־יעקב והרצה בה על מצב ההתיישבות בארץ (אלול תרס"ג, 1903). ד”ר יפה נבחר לנשיא המרכז של ההסתדרות הארץ־ישראלית, שהוקמה בוועידה.

הסתדרות זאת לא האריכה ימים. במכתבים מדובר לא מעט על הקשיים, שנתקלה בהם הנציגות של היישוב.

בבעיית אוגנדה תפס ד“ר ה. יפה מיד עמדה ברורה. הוא הבין, כי אין זו הצעה מעשית, ונלחם בה. בקיץ 1905 השתתף בוועידת “ציוני־ציון” בפרייבורג ונתקבל שם בהתלהבות כראש היישוב העברי בארץ. בנאומו הנרגש בוועידה זו השמיע פתגם אופייני לו: “הציונות היא ‘מחלה כרונית^’^ כל מי שדבק בו המיקרוב שלה, לא ייירפא עוד לעולמים” (מפי משה סמילנסקי, בזכרונותיו על ד“ר הלל יפה ז”ל; “בוסתנאי” תרצ"ו, גליון מא–מב). בקונגרס הציוני השביעי נבחר ד”ר הלל יפה לנשיאות, כמזכיר לשפה הצרפתית.

כשנגש ד“ר י.ל.מטמן־כהן לייסד גימנאסיה עברית ביפו, בשנת 1906, היה ד”ר הלל יפה מתומכיו הראשיים.

מצב בריאותו של ד"ר הלל יפה התרופף. החל משנת 1899 צימצם את עבודתו בוועד־הפועל ביפו, ואחר־כך התפטר מתפקידו זה. הוא החליט לחזור לזכרון־יעקב, שהיו לו בה ידידים רבים, ולהתמסר לעבודתו המקצועית.

יפו, יום ב' כ“ט שבט תרנ”ו, 20 בינואר 1896

אל ד"ר ש. א. הירש , מזכיר אגודת חובבי־ציון בלונדון

(עברית במקור)

אדון נכבד,

הנני מתכבד להודיע להדר כבודו, כי קיבלנו מכתבו מן 11 ביאנואר אודות משלוח הסך 12.000 פר' למר מאירסון; כן קיבלנו מכתב ממר אלטמן מפאריס, האומר כי הכסף מוכן לפקודתי. והנה כפי שנתאחר הדבר, ועת זריעת תבואות החורף עברה, אחשוב כי בשנה זו נצטרך רק לערך ארבעה אלפים על גמר עשיית שטרי־המקנה (קושאנים), ואולי עוד אפשר, כי דרושים יהיו עוד כאלף וחמש פר' לזריעת תבואות הקיץ, שאודות זה נתיעץ כראוי עם מומחים לדבר.

בנוגע לערובת התשלומים, הנה כפי שהקולוניסטים מקבלים סכום קטן, קשה להגיד, כי בטח יוכלו לשלם החוב הזה. הן בקסטינה אנו מקווים, כי הקולוניסטים ישלמו כל מה שיוציאו עליהם, בשביל שאנו משקיעים בפעם אחת סכום גדול (ערך עשרת אלפים פר' לכל משפחה) ומעמידים אותם בזמן קצר על בסיס קבוע וחזק. אבל לאנשי בני יהודה³⁷ הלא יינתן אך מעט: עזרה ארעית, והרבה הרבה יעמלו עד כי יוכלו לחיות חיי דוחק, ואיך זה יוכלו לשלם? אנו אומנם נקח מהם שטרי חובות, ונקיימם גם אצל בית־דין ישראלי, אבל יותר אי אפשר. כזאת כתבתי גם למר אלטמן, ואם כבוד מעלתו איננו מסכים לזה – יחיש נא להודיעני, ולא אוציא הכסף נגד חפצכם.

פה יש אגודת אנשים החפצים לבנות לעצמם בתים וחסר להם כסף, והנה הם רוצים להשיג הלוואה על בניין הבתים על־מנת לשלם הקרן עם 2% ריבית במשך 15 או 20 שנה; רוב האנשים האלה הנם סוחרים וחנוונים בינונים, אשר יוכלו לשלם כמה שיתחייבו, כי דמי הדירות פה ביוקר ואת דמי הדירה עם איזו הוספה לא יכבד עליהם לשלם. ולכן הנני מבקש מכת"ר לחקור, אולי אפשר להלוות איזה סכום מהקרן של “מזכרת משה”, או אולי יימצא נדיב אחד אשר למען טובת יישוב יפו יתרצה לעשות מעין הלוואה כזו, והכסף אפשר להבטיח באופן היותר טוב, כי אפשר לבנות הבתים על־שם אחד מגדולי אחינו בלונדון או בפאריס.

פ. ס. אם יעלה בידינו להשיג כסף בעד בני יהודה ולהעמיד את בני המושבה על בסיס חזק כקסטינה, אז בודאי יוכלו לשלם גם הסך 12.000 פר' שאתם נותנים להם עתה.

יפו, 26 ביאנואר 1896

אל נסים בכר, ירושלים

אדוני ואחי היקר³⁸

בוודאי ידוע לך עד כמה מתקדמת השפה העברית בחיים, ובפרט בבתי־הספר. יש הצעה מצד “בני משה” לכונן ועדה, שתעסוק בעיקר בהטפה לרעיון הפצת השפה, ובחיפוש דרכים ומקורות להקמת ספרות מדעית בלשוננו הקדושה לצורכי הלימוד בבתי־הספר. הואיל־נא להשמיענו, מה דעתך על הרעיון הזה, ואם נוכל לקווֹת לעזרה מוסרית מצדך. אנחנו פונים בהצעה הזאת אל ועד חובבי־ציון, לה' אנגל ולה' נייגו. אני חושב כי לוועדה יכנסו בראשונה: אתה, אנגל, נייגו, ד"ר קליין ואני. כשיתקדמו העניינים נוכל להרחיבה.

יפו, יאנואר 1896

אל וילי באמבוס, ברלין

בוודאי כבר קיבלת את החומר על משמר־הירדן, שהזמנת אצלנו. הזמנתך הפתיעה אותנו במקצת. חשבנו, כי הכינות לך לעצמך רשימות מדויקות על מצב המושבה. לפי שעה נתונים אנשי משמר במצב די קשה. אנו שולחים להם מזמן לזמן קצת כסף להוצאות ציבוריות, אף־על־פי שאין לנו הוראות לכך מוועד חובבי־ציון. אבל חוץ מההוצאות האלה יש עוד טיפול בכרמים ותשלומים לממשלה.

מה חדש אצלכם? השתדלו נא לפרסם, כי בחורן הדברים יגעים מאד, ובפרט משום שבאים אנשים שאין להם כל מושג מהנעשה בארץ, ואין אנו יודעים דבר עליהם. נורא פשוט לראות בני־אדם העושים כל מיני מעשי־שגעון ואינם שואלים עצה מפי הבקיאים מהם. ומצד שני, הנה באה פקודה טלגראפית ממר שייד להפסיק כל בנייה, לא להקים רפת ולא אורווה, לא לקנות בהמות וכלי־משק. מר סלומון נסע לחורן. נראה שאין שקט בסביבה ההיא. בכלל, אין לנו חדשות. יש תקווה, שהבארון יתן את דעתו על הפועלים. ל“בני משה” יש רעיון להכין ספרות עברית לבתי־הספר, כלומר, ספרי לימוד וקריאה בעברית (המתאימים לצרכי חצי בית־ספר תיכוני). הלא תעזור לנו בעצותיו, בעטך ובידידיך.

יפו, 31 בינואר 1896

אל מאיר דיזנגוף

…כל כך שמחתי למכתבך הידידותי. ובכל זאת איחרה תשובתי. נסעתי לחדרה. שם נשרף בית אחד (הן יש להם יותר מדי!), ונוסף על כן נפלה קטטה בין יהודים בעלי פיאות ובין אלה שאין להם פיאות. אחרי־כן חיכיתי לבן־שימול בדבר ה“רוחסות” וייבוש הביצות. לפי שעה מרטיבים מן השמים. החורף גשום.

נשוב אל מכתבך. אשר לשאלון, עוד מוקדם הדבר. והבארון – ניכרת בו נטיה למהפכה, או ביתר דיוק – למיפנה חדש. הוא רוצה כנראה לעסוק בפתרון כל השאלות שהגיעו לפרקן. מן הצורך, איפוא, לחכות עד שיעמיק חקר ומחשבה. יהיה זה ל“מוֹדה” – להתחקות על הנעשה בבית שכן, למצוא איך הצליח לגווֹע ברעב. כאשר ישתרש הרצון לדעת, איך חיים האיכרים והפועלים, הן אלה החוסים בצל הבארון והן אלה שאינם חוסים בו, אז יבוא זמנו של השאלון… יש סכנה בחפזון, כי רבים הם המעוניינים במצב הקיים והיכולים להטות את הבארון ולאלצו לסגת אחור. חפצנו להסתפק לפי שעה בפתיחת לשכת מודיעין. והנה באו משפחות מרומניה על מנת להתיישב בחורן, ואיש לא פנה אלינו. העולים ירדו בבירות, מה שעלה להם בהוצאות רבות ונשארו בחוסר־כול…

הבארון מתעניין באיכרים, הבארון מתעניין בפועלים. בן־שימול ופארב כותבים לו, כי טוב לתת לפועלים בעלי־משפחה חלקת אדמה, מאות אחדות של עצי תות, לבנות להם צריפים ולחלק להם נולים! נראה מה יצא מזה. הן לא אוכל לבוא אליהם וללמדם בינה.

מה בקסטינה? למה יארכו הדברים?

שמעתי כי מצבו של גינזבורג³⁹ נתערער לגמרי. כתוב־נא לי על כך. יש לי רעיון. לא אמרתי לאייזנשטט, פן יתנגד. אני מציע למנות את גינזבורג לראש הוועד. אל תמחה. לא מיד, אלא בעוד שנה בערך. לדעתי הוא מוכשר ממני הרבה – ברצון אתן לו את מקומי. לפי שעה יישמר הדבר בינינו.

יפו, פברואר 1896

אל ר' צדוק כהן, הרב הראשי בצרפת, פאריס

רב נכבד מאוד,

שמענו כי מר נסים בכר, מנהל בית־הספר של כי"ח בירושלים, נקרא פתאום לפאריס, ואנו חוששים שיהיה אנוס להתפטר. אנו חוששים באמת, כי התפטרותו תהיה אסון לכל היישוב היהודי בארץ, ומתוך הכרה גמורה, כי את הדבר הזה יש למנוע, הננו פונים אל כבודו. האיש הזה ידע לרכוש לו השפעה עצומה בכל חוגי היישוב ובכל השדרות הרשמיות. ובהיותו מכובד על הכול, מעולם לא מנע עזרה מאחיו היהודים, אלא עמד להם ונלחם בעלילות־שווא ובכל פגיעה שפלה, ביקש להרחיק אסון ולהעביר גזירה, אם בירושלים או במושבות. הוא עשה למען הצדק, ולא הפלה בין עדה לעדה, בין מפלגה למפלגה.

חלילה לנו להתערב בדברים שבינו לבין הממונים עליו. רק זאת חפצנו, להביע את רגשי הערצתנו אליו, ואת תקוותנו שישוב אלינו בקרוב וימשיך את עבודתו הפוריה. אנו בטוחים שכל הישוב הנאור מאוחד אתנו ברגשות האלה.

בתקוה שכב' יעזור לנו בעניין הזה לטובת הארץ וברגשי כבוד

(חתומים): חברי הוועד הפועל של חברת

חובבי־ ציון

יפו, 21 בפברואר 1896

אל מ. בן־עמי, אודיסה

הוועד האודיסאי מוכיח אותנו על שאיננו עושים את שליחותנו כראוי. מובן שיש הרבה אמת בתוכחות האלה, אך על־פי־רוב הן רק פרי דמיון, כי מרחוק משתנים פני הדברים ואי־אפשר לשפוט כהלכה. בכל אופן, אנחנו עומדים בתוך מערכת החיים, אנחנו פועלים, ותנאי החיים הממשיים פועלים עלינו, ואצלכם קיפאון. חודשים על חודשים אין אנו מקבלים תשובות על שאלות חשובות – רק בקשות פרטיות קטנות זוכות לתשובה. מה יהיה סוף סוף על פועלי ארץ־ישראל? הנוסיף לכלכלם ב“מחר”, ולפטור אותם בעצות ובתקווֹת? יש ואינכם מאמינים לזעקת האיכרים, המשוועים לעזרה, אבל מי יעז לפקפק בסבלות הפועלים? היש ספק בדבר, שפועל בעל־ משפחה, המשתכר פראנק וחצי ביום, חוץ משבתות, חגים, ימי מחלה, ימי גשם וסתם ימי־בטלה, המשלם 12 פראנק שכר־דירה, השקוע כולו בחובות, ותקוותו היחידה היא, כי בעתיד יוטב לו – שפועל כזה אינו יכול לחכות עוד? אם לא תחדל האדישות הזאת לעובדות פשוטות וגסות, שאינן מניחות מקום לוויכוחים פילוסופיים, אין זכות הקיום לא לנו ולא לכם. אמת הדבר שהנהלת הבארון היתה צריכה לדאוג לפועלים, אבל לדעתה זהו תפקידם של חובבי־ציון.

מן הראוי שאייזנשטט יסע לרוסיה לשם תעמולה והשגת אמצעים חדשים לחובבי־ציון. עתה איננו עוד בעל דמיון כמו שהיה, כי אם לאומי מסור ונלהב.

יפו, סוף פברואר 1896

אל זלמן אפשטיין, ועד חובבי־ציון, אודיסה

חבר נכבד,

כידוע לך, הגיעו הפועלים עד לידי ייאוש. גם קודם־לכן היה מצבם קשה, ועתה כלו כוחותיהם. השנה אין משלמים להם בעד ימי גשם, ושכר העבודות שהיו משתכרים בהן בעונתן 3־4 פראנקים ביום, כמו זמירה, הרכבה, ירד מאוד. ההנהלה חושבת לפטר כ־140 פועל בראשון־לציון ובזכרון־יעקב. כמה פעמים כתבנו לוועד, ותשובה אין. אני מבקש ממך להודיע את הדברים לוועד ולדרוש ממנו, שידון מיד בשאלת הפועלים. סידור קסטינה, אף אם אין בו פתרון גמור, נוגע קרוב לענייננו, ועלינו לדעת בהקדם, מה ייעשה בקסטינה. ואם תדחו עוד, יש חשש לאבד שנה.

יפו, פברואר 1896

אל מ. דיזנגוף, בלגיה

דיזנגוף יקירי,

שייד בא לארץ. כבר פגשתי אותו כמה פעמים, אבל הוא שותק בדבר קסטינה, רוצה שאשאל אותו; וגם אני שותק, מכמה טעמים. ומצב הפועלים נורא ממש; והנה מה שהמציאו כהצלה פורתא: האיכר ישלם לפועל 6 גרוש (כמו לערבי), והשאר, כלומר עוד 3 גר', תשלם ההנהלה. הדבר אינו טוב לשני הצדדים. שניהם, כלומר האיכר והפועל, יהיו רתוקים זה לזה. אם הפועל אינו טוב, או להפך האיכר רע, אין תקנה לדבר – הם אסורים בכבלים. יש עונות שהאיכר אינו זקוק לפועל, ולעומת אלה יש עונות שהפועל יכול להשיג שכר גדול הרבה מזה. הצעתי שהכסף הניתן מאת ההנהלה יחולק בין הפועלים הוותיקים והטובים, בתנאי שיעבדו רק בחק­לאות; אך אינני מקווה כי הצעתי תתקבל.

ועתה עוד עניין חשוב מאוד. “בני משה” יש להם רעיון לייסד כעין פיקוח על בתי־הספר של כי“ח, בארץ ובמזרח בכלל, ולהשפיע עליהם ברוח לאומית. מורגש מיפנה בכיוון הזה בהנהלה הראשית. בימים האלה יצא חוזר מהוועד המרכזי בפאריס, ובו הוראות להקדיש תשומת־לב יתירה לתולדות ישראל אחרי תקופת התנ”ך, ולא להסתפק בשפה הצרפתית ובדקדוקה. ו“בני משה” רוצים שהמפקח יהיה אחד־העם. מובן מאליו שאני כותב לך זאת בסוד גמור. דבר זה הוא לפי רוחו ולפי כוחו. ובכן, מה אתה חושב על כך, האם כדאי לנסות?

יפו, 29 בפברואר 1896

אל נרסיס לוון, פאריס

אני מרשה לעצמי לכתוב לך את השורות האלה, בהיותי בטוח כי אוזנך קשבת לכל הנוגע בארץ־ישראל.

מטרתי היא לקשור קשרים בין ארץ־ישראל ובין פאריס, ולהעמידכם על עובדות, על דברים כהוויתם ועל ידיעות הבאות במועדן, בלי איחורים – בדרך זו אפשר למנוע כמה מקרי אי־הבנה ודחיית פעולות חשובות.

העניינים העומדים על הפרק:

1) שאלת הפועלים. ידוע לך בלי ספק, כי לא מעט פועלים יהודים עובדים במושבות, בפרט במושבות הבארון, זה כמה שנים כשכירי־יום. שכרם די גבוה לעומת שכר הערבים. מצבו של פועל כזה, אם אינו חולה, די טוב. הוא גר בבית־הפועלים ונהנה מכמה דברים קטנים שההנהלה מוסרת לרשותו. שונה מזה מצבו של פועל בעל־משפחה. אין דירות מתאימות, עליו לשכור חדר ב־10־12 פראנק לחודש. נוסף על כך, הורע בכלל מצב הפועלים. השכר ירד, משלמים רק בעד ימי עבודה, והשנה דווקא רבו הגשמים, ורע מזה, קרוב היום שהפועל היהודי לא ימצא עוד כל עבודה במושבות הבארון. והנה הדבר היחיד שעורר את רוחו של הפועל, הסובל זה שנים, הוא התקווה להיאחז בארץ הקודש ולעבוד בקביעות, ותקווה זו פינתה מקום ליאוש. יש קרן לפועלים, שתעודתה לבצר את מצבם ולתת עזרה לנצרכים. יש רעיון לקנות אדמה וליישב את הפועלים המוכשרים ביותר לעבודה חקלאית. זה שנתיים מדברים על דבר קניית קסטינה למטרה זו, ועוד לא נעשה דבר. השאלה היא אם יישאר כסף – אחרי הקנייה – לעזור לאלה שלא זכו להתיישבות. מן הראוי לתת להם חלקת־אדמה לגן־ירקות, בית קטן, ומה שדרוש לחרושת ביתית (למשל, תחרים).

2) שאלה חשובה היא איחוד הפעולות של מוסדות שונים בארץ. מעציב מאוד לראות, למשל, שהנהלת הבארון אינה רוחשת אמון ואינה מגלה יחס של כבוד אל פעולות חובבי־ציון. לו נשתנו היחסים בין הנהלת הבארון ובין הנהלתנו, כי עתה יכולנו להיוועץ יחד בכמה מקרים, להחליף דעות וידיעות על כל המתרחש בשדות־פעולתנו, ולעקוב אחרי כל הנעשה בארץ. ואנו הן צריכים להודות, כי ענייני ארץ־ישראל ידועים מעט מאוד בפאריס ובאירופה.

נדמה לי כי מאמצי נשאו פרי והיחסים התחילו משתבחים בזמן האחרון. באי־כוח כי"ח נכונים להושיט לנו עזרה מוסרית בכל עת ולהקל את המשא מעלינו בכמה עניינים, אבל מן הראוי שגם בפאריס יבינו זאת. לא טוב הדבר, למשל, שבמקוה־ישראל עושים כל מיני נסיונות על דעת עצמם ומתכנים תכניות חדשות בחקלאות, בלי התייעצות עם אגרונומים מומחים ממוסדות אחרים.

3) קשרים עם אירופה. דומה הדבר, כי הציונות עושה חיל באירופה. יש חברות ואגודות שונות, המתכוננות לקנות קרקע בארץ ולשלוח הנה משפחות להתיישבות. והנה, לא די שאנו איננו יודעים עליהן מאומה, אף הן אינן מכירות זו את זו, וכל אחת עושה על דעת עצמה. מצב כזה מזיק לענייננו. כמה שאלות היינו יכולים לפתור, כמה דברים להגשים, לו נועדנו כולנו יחד להיוועץ ולעזור אלה לאלה.

זה עתה נודע לי, כי הנהלת ראשון־לציון מבקשת לעשות דבר־מה לטובת הפועלים המפוטרים. רצוי לה שהאיכרים ישכרום בשכר נמוך, והיא תוסיף עליו. הסידור הזה עלול לרתק את הפועל אל האיכר ולשלול ממנו את חופש התנועה בזמן שתהיינה עבודות ששכרן יפה מזה. מוטב לצרף את ההוספות לסכום אחד, לייסד קרן עזרה, ולתת תמיכה חודשית לפועלים ותיקים, בתנאי שיעבדו רק בחקלאות, אבל במקום שירצו וימצאו שם עבודה, למען לא יפלו למעמסה על האיכרים. בדרך זו ישיג הפועל המוכשר שכר טוב מהמוצע, והעבודה בכללה תתקדם.

יפו, מארס 1896

אל אמיל מאירסון, פאריס

אני שולח לך את הידיעות שביקשת; אספתי אותן בעצמי לפני שלוש שנים, כי בזמן שבתי בטבריה ביקרתי שלוש פעמים ב“בני יהודה”. שם הכפר הערבי, שחלק מאדמתו שייך ליהודים, הוא דישום. מקומו על חופו המזרחי של ים־כנרת, על גבעה, מעל לים, כמהלך חצי שעה ממנו. שטח הקרקע כולו כ־6000 דונם. חלקם של היהודים עוד לא נפרד. לפני שלוש שנים היו ליהודים קושאנים על 200 דונם, ועוד 1400 דונם, בלי קושאנים, היו שייכים להם. הקושאנים נכתבו על שמות שלושה אנשים: אחד אמריקני ושני עותומנים. בעת ההיא מנתה אגודת בני־יהודה כעשרים משפחה: רובן ישבו בצפת ועסקו במסחר זעיר, וקצתן ישבו בראש־פינה. המשפחות המעטות שגרו בדישום עזבו את המקום אחרי תלאות רבות.

אשר לטיב הקרקע – יש בה כמה סוגים. רובה חימר סידני. בכמה מקומות הסיד כמעט טהור. יש גם חולות. על הרמה המרכזית יש אדמה קלה, העשירה בחומר אורגני. הרמה יורדת בשיפוע לצד הכינרת ובין הגבעות יש חלקות טובות מאוד. מצפון יורדים שיפועי הרמה עד ואדי גדול המכונה ואדי אל סמק (ואדי הדגים), המלא מים בימות הגשמים. הצמחים גדלים כאן למכביר, הודות לקרקע הפוריה ושפע המעינות.

בכפר הסמוך יושבים פלחים הנראים טובי־לב. הם היו ביחסים טובים עם אנשי “בני יהודה”. היהודים ישבו בבתים שנבנו מאבנים עתיקות מסותתות, שלא הודבקו במלט ולא סוידו כלל. הבתים נמצאים במצב פרימיטיבי ביותר, אולם לא כ“חושות” הערביות. הגג עשוי חמר כדוגמת גג ערבי. המתיישבים – אנשים שצרכיהם מעטים, מדברים בלשון ערב כילידי הארץ, והאחרונים מתייחסים אליהם ללא הבדל ולא כאל חווג’ים.⁴⁰

אשר לשלטון המקומי – דישום שייך לקאימאקמה של קונייטרה הנמצאת בריחוק מקום, וזו כמובן מעלה נוספת. מצב הבטחון אינו מובטח לגמרי, אולם כל זמן שהמתיישבים ישמרו על אופיים כפלחים פשוטים – אין כל סכנה נשקפת להם.

מלבד תושבי הכפר הזה מתגוררים בסביבה כמה בדואים, שלפי האגדה הם מזרע המלכה… שהתגיירה, אולם אין בהם כל זכר ליהדות. מדרום נמצאת אדמה השייכת לכיתה פרסית, שמנהיגה שוכן בעכו (“המאור הקדוש”)⁴¹. יש אתם סכסוכים בענייני קרקעות.

יפו, מארס 1896

אל אגודת חובבי־ציון במונפליה

א. נ.

…השאלה, המסיבה היום תשומת־לב רבה, היא שאלת הפועלים.

עד הזמן האחרון עבדו הפועלים אצל הנהלת הבארון, ושכרם הי לא רע. בחודשי החורף, עונת עבודות חשובות, השיגו שכר גבוה, שהספיק לצרכיהם בשעת חוסר־עבודה, בימי גשמים ובקיץ. בפרט השתכרו יפה הפועלים המנוסים, הנמצאים בארץ שלוש־חמש שנים. ועתה חלו שינויים במצבם, לפי שעה בעיקר בראשון־לציון. ההנהלה לא תוסיף להעסיק את הפועלים, כי האדמה אינה שייכת לה עוד באופן ישיר. הפועלים יעבדו אצל האיכרים והאיכרים אין ביכולתם לשלם להם שכר מספיק. ההנהלה החליטה כך: האיכר יתן לפועל בעד יום עבודה 6 גרוש משלו ו־3 גרוש משלה – וגם את הכסף הזה יקבל הפועל מידי האיכר. הפועל יהיה איפוא כאסיר אצל האיכר. בתנאים כאלה יוכל להשתכר עד 40 פראנק לחודש, אם לא יחלה ולא יהיו ימים גשומים. פועל בעל־משפחה אינו יכול להתקיים בשכר כזה, כי הדירה בלבד עולה לו כ־12 פראנק לחודש. זה כבר אנו מתחבטים בשאלת הפועלים ומבקשים לה פתרון מוחלט. מן ההכרח שפועל המוכשר לעבודה, העובד בארץ זה שנים מספר, יגיע למצב קבוע – כאיכר או אפילו כפועל, אבל בתנאים המבטיחים את קיומו במידה מספקת. אפשר למשל, לבנות בתים לפועלים, להנהיג אצלם תעשייה ביתית.

יש בדעתנו לקנות כפר להתיישבות פועלים. לשם כך נוסדה קרן, וכספה עולה כבר עתה ל־100.000 פראנק. אבל עניין הקנייה הולך ונמשך עד בלי די, הפועלים סבלנותם פקעה, ואני חושש כי נהיה עדים לעובדה מעציבה – מיטב הכוחות יעזבו את הארץ. כבר כתבנו לרוסיה, ביקשנו כסף לשם תמיכה זמנית בפועלים, למען יוכלו לחכות עד בוא הפתרון.

מפתח ההתיישבות נמצא בידי הבארון רוטשילד, ולפי שעה אין אנו יכולים להזיזו. הכול סובב עתה על עסקי היין, והאיכרים עסוקים בעיקר בגפנים. היין טוב למדי, ויש תקווֹת לאכספורט, בפרט לרוסיה, ששם נוסדה, בעזרת הבארון חברת מניות גדולה למכירתו. השאיפה לעסוק בענפי חקלאות אחרים, למשל הפלחה, מתחילה לתת אותות, אבל התוצאות לא הובררו עוד. כן יש רצון לנטוע זיתים. ולעומת זאת צצו פקפוקים בנוגע לעצי תות, כי מחירי המשי ירדו, ויש חושבים כי העסק אינו כדאי.

אשר לעבר־הירדן, אין תנועה גדולה לשם. חברות אחדות מרומניה, רוסיה, אמריקה ואנגליה, קנו אדמה, אבל עבודה מסודרת אין שם. בזמן האחרון שמענו בשורות טובות מן הגולן, אך עוד אינן ברורות.

יפו, 21 באפריל 1896

אל ו. באמבוס, ברלין

אדוני היקר,

אשר לעבר־הירדן, סופו של הדבר יהיה נורא ממש, אם לא ייעשה מאומה לתקנתו. הוועד האודיסאי מאן לשים לב למצב העניינים שם. נא ענני.

יפו, 21 באפריל 1896

אל נ. קיזרמן, רוסיה

… אשר לפועלים, אני מבקש ממך: השתדל בכל כוחך שגורלם יוקל.

יש תקווה חדשה ליישב אותם. מייסדים מושבה חדשה, אם־טולי⁴², בקרבת ראש־פינה.

יפו, 21 באפריל 1896

אל מאיר דיזנגוף, בלגיה

דיזנגוף יקירי,

אם אומר לך, כי לא קראתי את מכתבך, הלא תכעס עלי; לכן, לא אומר לך זאת, אף כי כך היה באמת. נסעתי לזכרון ולחדרה. כבר ישנן “הרוכסות”. את הביצות מייבשים. עוסקים בזה שליט ושטארקמט. שקועים בעבודה לא רק עד הגרון, אלא עד האוזנים.

דבר לי אליך. כבר כתבתי לך על קלוריסקי, היושב בארץ זה שנה בלי־עבודה קבועה. יש לתמוה שאיש כזה, המלא מרץ ורצון טוב, המסור לארץ עוד מלפני בואו הנה, המוכן לתת לה את כל כוחותיו, המכיר היטב כבר עתה את כל תנאיה, אינו יכול למצוא לו פה מקום אחיזה. הדבר הזה פשוט לא יאה לנו. גרינברג יסע לפאריס בעניין קסטינה. ודאי תראה אותו. מן הראוי שכל ידידינו יעזרו לו. מדברים על בראגין. אני אוהב מאוד את בראגין ומכיר את ערכו, אבל קלוריסקי כבר פה, ולו לא כל־כך קל לעזוב את הארץ.

יפו, 11 במאי 1896

אל בריל

בריל היקר,

אצלנו אסון. הזחל על הגפנים. כבר נאכלו למחצה על עליהן ועל פרחיהן, וקצתן גם על אשכולותיהן. ראה־נא אם יש אצלכם מין כזה. בשעה שהוא צעיר עוד יש תקווה להצלה, אבל קשה מאוד לגלותו. מראהו כגליל קטן, עשוי טבעות שחורות, זנב בקצהו. זוללים נוראים. לדברי מומחים אין תרופות נגדם אלא אלה: את הגדולים מאספים; ואם הם קטנים – מזלפים עליהם תמיסת בורית גפריתית ונפט.

המכיר אתה את מתיישביך החדשים – שלך ושל בוסקלה? חושש אני לאי־צדק בבחירתם. עליך לדעת, כי באם־טולי יתיישבו חמישים פועלים ולא שלושים.

יפו, 19 במאי 1896

אל ו. באמבוס, ברלין

לא כתבתי עד עתה, כי הימים האלה היו לנו ימי עבודת פרך ממש. ועל הכול נוסף עוד פגע – זחל המשחית את הגפנים. העורבים שלנו כבר צורחים: אצבע אלוהים! הם ראו זאת מראש, עונש הוא על שלא הקפידו בשמירת השמיטה. עבדנו עבודה מאומצת, גם ילדי בתי־הספר השתתפו בה, ודומה הדבר כי הזחל פוחת. הבארון מייסד מושבה חדשה, מטולה, במרחק של חמש שעות רכיבה מיסוד־המעלה, על מנת לישב בה חמישים או שישים משפחות פועלים (לא בני איכרים).

אם תיווסד השנה גם קסטינה, תיפתר שאלת הפועלים בעלי־המשפחה במלואה, ומאמצינו לא היו לשווא. חוץ מזה הבטיח מר שייד למצוא עבודה לעשרה פועלים־איכרים.

יפו, 30 באוגוסט 1896

אל אברהם לודוויפול, פאריס

מר אייזנשטט יכתוב לך ביתר פרוטרוט, כי אני עסוק מאוד. הקבלת מאודיסה את הדין־וחשבון על משמר־הירדן? הידוע לך, מה רוצים לעשות בפאריס לטובת המושבות הקיימות? אגיד לך בסוד כי אנו, מר נייגו ואני, חפצים לבסס את ואדי־חנין. אני מכין דין וחשבון בעניין זה, ואנו עורכים שנינו את תוכנית המושבה. אם נצליח, יובטח לא רק עתיד המושבה הזאת – נוכל לעזור לנצרכים גם במושבות אחרות, כמו, למשל, בפתח־תקוה, שהבארון מיאן לתת דעתו עליה. סידור קסטינה גורם לנו טרדות רבות. פועלי הבארון, שעוד לא התיישבו, מפוטרים, והם כולם רוצים להתיישב. והצדק אתם. כבר נלאו מהיות תלויים באחרים, בלי עבודה קבועה ובטוחה. מה אומרים על הרצל בפאריס, בלונדון? אשר לדעתי, אין הם מסכימים עמו גם עתה. פה אין רואים את היהודים בעין טובה. בפרט שמים מכשולים על דרך המתיישבים החדשים. אין אני חושב כי אלה הן תוצאות התעמולה של הרצל, אבל רבים חושבים כך.

היחסים ביני ובין ההנהלה⁴³ אינם לבביים כל צורכם. דברים המרמזים שאני זוקף על חשבוני את סידור מטולה וקסטינה, נתפרסמו ב“המליץ” והעלו עלי חמת הפקידים. בכל זאת יש לי ידידים, ואני יודע להשיב למתקיפי.

השתדל להכיר את בן־שימול – אדם מעניין מאוד, עשה הרבה לטובת המושבות. הוא איש נבון, אבל אין לו די מרץ. בלי ספק ישאלו בעצתו מה לעשות בארץ־ישראל. רצוי שלא יחששו כל־כך לקנות את עמק־יזרעאל.

יפו, 6 בספטמבר 1896

אל בני משפחתו, אודיסה

אני כותב לכם בלילה, כי ביום אני טרוד. כל מותרותי הם – קצת מנוחה אחרי הצוהרים. יש לפני הרבה עבודה. קשיים ומכשולים מכל צד. יש מכשולים ששמים לי בכוונה. עוד מעט ורוגז כללי ישתרר מסביב לי. הנה, ביום בואי לארץ פיטרו פועלים מן העבודה, והם טוענים כי בגללי פיטרום. כבר הספקתי לבקר בקצת מושבות, ואחרי ראש־השנה אסע לעשרה ימים לחדרה ולזכרון, ואחרי־כן – לדרום. וככה, בלי סוף. את הרפואה הזנחתי לגמרי. אבל יש בדעתי לשוב אליה ולעסוק בה באופן יסודי. חרפה היא להזניחה, וגם יש סכנה בדבר.

אני זוכר בשמחה את הימים שביליתי אצלכם. כמה טוב להעלותם על הלב ולספר את כל הפרטים לרשל ולאמא בשעה שאנו יושבים על הגזוזטרה, בלילה הנפלא, החם, המואר כוכבים, מול הים המובלע באפילה – רק אורות קטנים, של אוניות או סירות, תועים על פניו. אמא שוכבת על ספה, ורשל יושבת קרוב אלי ומאיצה בי כמו בילדותה: “נו, נו, ספר!” – או מתפרצת בצחוק עליז… חדרינו נפלאים – קרירים, מרווחים וגבוהים מאוד. וכמה טוב ונעים, בשעה שאין צרות מבחוץ! העניינים מתחילים להסתדר, לאט לאט יבוא הכול על מקומו.

את המגרש לבית־הספר קנו ב־26.000 פראנק; הוא לא רחוק מתחנת הרכבת.

יפו, 20 באוקטובר 1896

אל מ. דיזנגוף, אודיסה

הגיע הזמן להראות את מרצנו. ואומנם, יש כל־כך הרבה תקוות והתחלות שונות, ותשומת לב אנשים רבים מופנית אל הארץ, ולעומת־זאת – כמה סכנות, כמה אויבים מבפנים ומבחוץ, כמה נגעים בתוך היהדות גופא. עתה יתגלה מהו כוחו החיוני של קומץ האנשים, הנושא בחובו את הרעיון היהודי הלאומי ואת השאיפה לתחייה רוחנית. כן, רבות הן הרוחות המנשבות מסביבנו. והנה התחוללה סערת הרצל. מי יודע לאן תתעה אותנו? לאיזו מערבולת תכניסנו? ואנחנו, בני־משה, נשארנו ביפו בלי קברניט. אויבים יש לנו די והותר, למשל, ידידי הטוב, ד"ר מזיא מראשון, ויש בירושלים ויש ברוסיה. רבים הם. ואתה תהיה לנו לעזר. מן הצורך לחזק את הקשרים בין החברים במרכזים שונים. ומרכזים יש לנו, לפי שעה, ארבעה: ברלין, אודיסה, וארשה, וילנא. כל מרכז חייב לעורר ולכוון את החברים במחוזו. הם יהיו לנו משען מוסרי, מגדלור שיאיר את דרכנו. חובת החברים להודיענו כל דבר חדש, ולהשיב על שאלותינו. עליהם לעשות בכל יכולתם למען עניינינו, בפרט ברוסיה. יהיה לנו הקשר הזה תחת הקברניט⁴⁴, הזקוק למנוחה זמנית.

הנה מייסדים במערב באנק ומחסן לאכספורט סחורות ארץ־ישראל; ואנו אין יודעים דבר על כך – גם יחס יהודי רוסיה אינו ידוע לנו. האם יקנו ברוסיה מניות הבאנק? הבאנק הזה מדריך קצת את מנוחתי⁴⁵.

ומה בעניין בית־הספר? הגיע הזמן לבנות. המגרש נקנה. ובתי־הספר במושבות? פנה אל בן־עמי והמרץ אותו שיכתוב לפאריס – אני בטוח כי זה יועיל הרבה. אחרי־כן תכתוב לכי"ח, ל־Jewish Association וכו' וכו'. וגם אתה בעצמך יכול לעשות משהו. יש לך חוג מכרים, וגם עט־סופרים, אחד או שנים, לכתיבה.

פינס התארח זמן רב בגדרה. אנשי גדרה כועסים מאוד עלינו. החלטת הוועד, לתת את בתי־הספר במושבות תחת השגחת ועדה מיפו, פשוט הדהימה אותם. הם יודעים יפה, כי אין אנחנו אפיקורסים גדולים מהם, אלא חפצנו לדעת, מה הם עושים בכספנו – מרגיז אותם.

יפו, 25 באוקטובר 1896

אל א. מאירסון, פאריס

עלי לספר לך את כל פרשת טרדותינו בקסטינה. ראשית־כול, המון אנשים משכימים לפתחנו ודורשים במפגיע שניישבם בקסטינה. הפועלים העובדים שם תובעים להם זכות־קדימה. חוץ מזה באו עשרים משפחות פועלים מפתח־תקוה בטענה, שהם יושבים בארץ זה 10־15 שנה ולהם זכות־קדימה. אחרי־כן נוכחנו לדעת, כי חסרים לנו 1000 דונאם אדמה. נאלצנו לפנות אל גרינברג ולשאול אותו, אם הוא מסכים לוותר על אדמתו הפרטית לטובת המושבה. לאושרנו קיבלנו תשובה חיובית בטלגרף. אחרי־כן קמו סכסוכים עם הערבים, ועוד לא נתיישבו. ונוסף על כל אלה, מוכיחים אותנו כל יום על כך שקיבלנו עלינו את קסטינה, כי הבארון היה בין כך ובין כך מיישב אותה.

ופתאום – יחס של אי־אמון מצד הנהלת הבארון. בינינו לבין עצמנו, אני חושד מאוד בד“ר מזיא מראשון, כי חלקו לא מועט בהתקפה על חובבי־ציון. המאמר ב”המליץ" היה להם מציאה ממש. בו אני מתואר כאיש ריק ופוחז, המתפאר במעשיו ובגבורותיו, כמו כיבוש קסטינה ומטולה. בקיצור, ד"ר מ. מסר את המאמר לה' חזן, והדבר הגיע עד הבארון. ועתה מאשימים אותנו, את חובבי־ציון, שאנו נוהגים לקפוץ בראש ולזלזל בפקידי הבארון; מאשימים אותנו בבזבוז, בחוסר־כשרון, וכו'. העיקר, הם טוענים, כי המאמר הארור הזה הוא רשמי בהחלט, ולא פרטי, ואף־על־פי שגרינברג הכחיש את הדבר, לא נמנע מלרמוז בתשובתו, כי הוועד היפואי הועיל בלי ספק – בתעמולתו ובדאגתו לפועל העברי – להתיישבות של כמה משפחות פועלים במטולה.

ועוד דבר, הבארון כתב למר שייד וביקש להודיעני, כי אין לו דבר נגדי או נגד מושבותינו, אבל הוא דורש מאתנו, כי בישיבות חובבי־ציון לא ייאמר מאומה על מושבותיו; כמו־כן העיר, שאני מתערב יותר מדי בענייני מושבותיו. רצונו שלא אדבר כלום על פקידיו ועל מושבותיו. על זה עניתי, כי הדברים האלה אינם מנומסים, ולאיש אחר, שאינו הבארון רוטשילד, לא הייתי מרשה לדבר אלי כך. בקיצור, אני חפץ לדעת, אם אומנם יאבה שלא נדבר על מושבותיו ולא נכתוב עליהן, ולא נזכיר את שמן במכתבינו ובשיחותינו, כאילו לא היו ולא נבראו? אין הדבר קל, אבל למענו נתאמץ לעשות כן.

27 באוקטובר

בשני הימים האלה עשתה ההנהלה בכל זאת פשרה אתי, והבטיחה לי עזרה ויחס טוב לכל פעולותינו, החלטנו לעבוד יד ביד למען ההתיישבות, שהיא מטרתנו הכללית; ויש היתר לביקורת ההדדית וכו'.

פאריס נותנת עזרה לוואדי־אל־חנין ולמשמר־הירדן. כתוב לי פרטים, למען השם.

יפו, 1 בנובמבר 1896

אל אברהם גרינברג, יו"ר הוועד האודיסאי

א. נ.

בזמן האחרון נצבר חומר רב, המחייב אותי לביאורים לא רשמיים. חוץ מהמאמר הידוע, שנתפרסם ב“המליץ” והטיל סערה בחוגי ההנהלה הבארונית, עלי לדבר על מאמר של חברי לעבודה מר אייזנשטאדט, שנדפס בקובץ “אחיאסף”⁴⁶. קיבלנו הערה מאת הוועד האודיסאי בעניין הזה, והנני להשיב עליה. קודם־כול, אייזנשטאדט, בכל חסרונותיו, הוא האיש הנאמן ביותר, המוכשר ביותר, הפעיל ביותר בתפקידו – הוועד היה חייב לזכור כל אלה, ולא לגנותו בצורה כל־כך חריפה. עלי לומר, כי יש הרבה אמת במאמרו. אומנם הרושם קשה, אבל כך היא המציאות. חוץ מזה מוטעית היא הדעה, שהוא התכוון רק למושבות חובבי־ציון – כוונתו לכל המושבות, כלומר, גם למושבות הבארון. לו שאל בעצתנו לפני ששלח את מאמרו, ודאי שלא היינו מסכימים שהמאמר יודפס בצורתו בקובץ גדול, היוצא לאור ברוסיה. אבל בשעה שדרשתם מאתנו לפרסם הודעה שאנו איננו מסכימים לדעתו, הוברר לנו, להפך, כי אנו מוכרחים להסכים עם כמה מדעותיו. השנוֹררות וכל הכרוך בה אופפים אותנו, מפריעים לכל פעולותינו – מלחמה גלויה בה רק תועיל. והן לא תמיד יכולים אנו להבליג על רגשותינו, יש צורך להביעם פעם אחת. לדעתי הביא המאמר אך תועלת, והתסיסה שעורר תהיה לברכה. הערתכם עשתה רושם מדכא מאוד.

ועתה – על חברי השני לעבודה, מר קייזרמן. בהיותי באודיסה בקיץ שעבר נשאלתי על אודות חברי לעבודה. אמרתי, כי לעת עתה אין לשנות את הרכב הנהלתנו ביפו. קייזרמן הוא אדם מועיל, בלי שום ספק. הוא בעל השכלה חקלאית יסודית ויודע לנהל את העניינים; הוא בקי במצב האיכרים; השתתפותו בעבודה חשובה מאוד. בפרט היינו זקוקים לו בקסטינה, לפני בוא בראגין. ובכלל, יש לנו הרבה עבודה במושבות המפוזרות בכל הארץ, עסקים כלליים ופרטיים, בקשות, תשובות, יחסים וקשרים עם המון אנשים בארץ ובחוץ־לארץ. אם נבוא עתה לעשות שינויים ונפטר אדם הבקי בעבודה, נגרום בהכרח להפרעות בהנהלת עניינינו.

נעבור לעניין חשוב מזה – לשאלת חדרה. חוץ מהדברים שמקומם בפרו­טוקול הרשמי, יש לי עוד מה להגיד לך, ואני פונה אליך עתה, אדוני היושב־ראש, באורח לא־רשמי. אני רוצה להסב את תשומת־לבך אל מצבה החומרי של חדרה. המושבה שקועה בחובות. הסיבה היא שרוב בעלי הקרקעות אינם במקום, ואין מי שיעבוד וינצל את אדמתם, דבר שהיה עשוי להקל מהמושבה את כובד חובותיה. קצת בעלי קרקעות כתבו לי על רצונם למכור את אדמתם. קונים יש, אבל קשה להעביר את הקושאנים, מפני שהבעלים יוש­בים ברוסיה. חוץ מזה, לקהילת חדרה יש כמה מאות דונאמים של אדמה ציבורית. הדבר מדאיב לב, ואף־על־פי כן אין להימנע ממכירת חלק של האדמה הזאת לשם כיסוי הגרעון. בכלל תגדלנה השנה ההוצאות הציבוריות. הבנייה דילדלה את האיכרים ואין בידם מאומה. ב־15,500 פראנק, שהוועד הקציב לחדרה לצורכי בנייה, הוקמו 30 בניינים, שעלו לכל הפחות 60,000 פר'. אם יש בידי הוועד לתת הלוואה לחדרה תמורת משכנתא על אדמתה הציבורית, יקל בזה את מצבה במידה רבה.

יפו, 3 בנובמבר 1896

אל ברמסון

ידידי היקר,

ובכן, פקע הקסם ופיך נפתח. אני מודה לך בכל לבי. שמחנו מאוד לשמוע את הבשורה הטובה⁴⁷. אני מקווה כי יק"א תגדיל לעשות, ואנו מוכנים לעזור לה ככל שנוכל.

ולי יש תוכנית. אם אומנם אנו רוצים להקים דבר של ערך, עלינו להתחיל בקושטא. לו יכולנו להשיג שהאדמה תהיה קניינם של יהודים באורח חוקי, ושהקונסולים יגנו עליהם, היו הרבה בעלי קרקעות באים לארץ לעבוד את אדמתם.

וכן עלינו להשתדל לפני הממשלה הרוסית בדבר הנתינים הרוסים שבארץ. מצבם לא ברור. הם אינם לא רוסים ולא עותומנים, כי אינם יכולים לשלם 50 פראנק לשנה בעד הפּאספּורט, וגם בצבא אינם יכולים לעבוד בהיותם איכרים. לדברי הקונסול יש תקווה להשיג משהו, אם תישלח מפה בקשה עם הסכמתו, ומן הצד השני דרוש אדם ברוסיה, שיתמוך בדבר.

ועתה על חדרה. המושבה הזאת, הגדולה בכל המושבות – יש לה כ־30,000 דונם – היא גם האומללה בכולן, כי נתייסרה במאלאריה וקורבנותיה רבים. עתה היא נכנסת לתקופה חדשה. 35 בניינים הוקמו בה בארבעה חודשים, כמו במטה קסמים. אבל הבתים אי־אפשר לגור בהם, כי נבנו בחפזון – האיכרים היו אנוסים לבנות בניינים רבים, כדי לנצל את הזמן, כי מועד הרשיונות מוגבל. יש צורך בעוד מאמץ אחד כדי לגמור את הבתים. אבל האיכרים כבר תשו כוחותיהם, והם זקוקים לעזרה. כאשר נסיים בחדרה, נעזור קצת לגדרה ולרחובות, ואחרי זה נוכל לעסוק במושבות חדשות. זאת תהיה תקופה שנייה בהתיישבות, כי הראשונה נגמרה. מן הצורך להתכונן כבר עתה אל התקופה השנייה. ראשית־כול, קרירות־רוח, הרבה זהירות, ברירה מעולה של האיכרים החדשים, וטוב מזה – הכשרת האיכרים החדשים. ערכתי תוכנית של מושבה בצורת חווה־אחוזה. בשנים הראשונות יעבדו האיכרים בהדרכת משגיחים, אחרי־כן יעמדו ברשות עצמם או ישולחו משם. נוסף על כך, קבוצת פועלים צעירים מבוגרי מקוה־ישראל, מצפת, מירושלים, קצת תימנים, שנים או שלושה צעירים מרוסיה, שלמדו בחווה חקלאית, כמו באודיסה. קבוצת צעירים כזו, שתעבוד בכל ענפי החקלאות, תשמש דוגמה של חיים חקלאיים שלמים; של משק הנותן את כל המוצרים הדרושים, משק שעובדים בו כל השנה ועוסקים בפלחה, בגפנים, בנטיעות, בירקות ובפרדסים. מבין הפועלים האלה נוכל לבור איכרים טובים למושבות חדשות, שתיווסדנה לא באופן מקרי אלא בשיטה ובמחשבה תחילה. את התוכנית הזאת עוד אפתח. ובינתיים אני עסוק וטרוד כל הימים. שלושת רבעי חיי אני מבלה במושבות, בפרט בחדרה. שם אני גם ראש הוועד וגם רופא.

יפו, נובמבר 1896

אל אמיל מאירסון, פאריס

מזל טוב. הלא תבין באיזו שמחה קיבלנו את החלטת מועצת יק"א, וגם ידוע לנו כמה עשית בעניין הזה.

ועתה נפנה אל עסקינו. נדבר על משמר־הירדן. מר נייגו מתעניין מאוד במשמר, והוא שהשתדל בעדה והשיג לה עזרה. בשנה שעברה ערכתי תוכנית, יחד עם באמבוס, לסידור המושבה הזאת. לדעתנו דרוש שם גם אגרונום. בלי הדרכה חקלאית לא תוכל המושבה להתקדם, משום שהיא פינה נדחת ובין מתיישביה יש כמה אנשים חדשים. לדעתנו כדאי להזמין את מר סוסקין, כי הוא אדם מתאים מאוד לפי ידיעותיו ומסירותו לעבודה. אמנם סוסקין מקרוב בא, אבל גם משמר לא במהרה תתוקן, ועוד תהיה השהות בידיו ללמוד את תנאי הארץ.

בקסטינה מסתדרים העניינים. בראגין כבר בא. הסכסוכים עם הערבים הולכים ומתיישבים, הבנייה מתקדמת. מחר אסע שמה, וגם אבקר בעזה, אצל פקיד המחוז ואצל המופתי, אדם בעל השפעה.

יפו, 13 בנובמבר 1896

אל א. גרינברג, יו"ר הוועד האודיסאי

את מכתבך קיבלתי בקסטינה – שהיתי שם שבוע ימים יחד עם בראגין. אני מודה לך מאוד על יחסך הטוב, על תמיכתך המוסרית ועל הבשורות המעודדות, בפרט מפאריס. לפי שעה אכתוב לך בקיצור על קסטינה. כיום יש בה שבע־עשרה משפחות של איכרים (באורח רשמי הם נחשבים לפו­עלים שנשכרו לשנה, וכך כתוב בחוזיהם). יותר מאלה לא נקבל השנה.

סמוך לבתים הישנים, הרעועים מאוד, נבנו בעזרת האיכרים שלושה אגפים גדולים ועליות. כל איכר מוסיף לביתו לול ומטבח קטן. אחדים בנו לעצמם רפתות ומחסנים קטנים מלבנים. לשם כך ניתנו להם קצת חומרים, כמו רעפים וקרשים. כבר יש להם 36 שוורים ו־22 סוסים – חסרים עוד 10 סוסים. מצד הפקידים המקומיים יש די צרות, אבל אנו מקווים שהיחסים יוטבו. העבודה עוד לא התחילה. הגשמים איחרו לבוא. מן השמים הוא, למען יספיקו להקים בתים וצריפים לבהמות. לא נותר אלא להקים עוד צריף־עץ אחד, לקנות פרות ולבנות שני אגפים נוספים. אשר לבית־כנסת, עוד לא נגמר המשפט עם הערבים, הנמשך זה כחמש שנים, ואם לא ייגמר בקרוב, יוכשר לכך לפי שעה בית־הפקידות, בית־עץ קטן של ארבעה חדרים.

את האדמה הגרילו, לאחר שמדדוה וחילקו לחלקות. האיכרים מוצאים מאוד חן בעינינו. בכלל, אנו בטוחים כי לא נתחרט על בחירת האנשים, ואתם לא תתחרטו על המפעל הזה.

יפו, נובמבר 1896

אל סולומיאק, ירושלים

נהניתי מאוד ממכתבך הארוך והמעניין. הוא עורר בי חשק להמשיך את חליפת־המכתבים.

…הקונסול דורש מאתנו רשימה מפורטת של כל נתיני רוסיה שבמו­שבות, “לטובתם”. הוא מבטיח אפילו להיות להם למחסה (אם הם “חוקיים”, כמובן) ולהשתדל להשיג להם זכויות יתרות; גם נשבע בהן־צדקו, כי לא ישתמש ברשימות – לא הוא ולא מי שיבוא אחריו – לשם תפיסת יהודוני מסכן ושליחתו לעבודת הצבא. ואין אנו יודעים מה לעשות. חוששים אנו לקבל עלינו את האחריות.

אולי תתן לנו עצה טובה בעניין הזה?⁴⁸

יפו, 13 בדצמבר 1896

אל א.גרינברג, יו"ר הוועד האודיסאי

עוד לא הספקנו לנוח קצת מהמשפטים עם הערבים, שכני קסטינה, והנה התרחש אסון חדש, אבל ממין אחר לגמרי. הערבים שתפסו לפני שנים מספר יותר מ־270 דונם מאדמת קסטינה, והוסיפו לכבוש דונם אחרי דונם, הסכימו סוף־סוף להציב גבולות בין אדמתם ובין גבולות היהודים. המופתי בעצמו (הוא המפקח על אדמת הוואקף) קבע את תנאי השלום ופקד עלינו לחפור תעלה לציון הגבול. אומנם, שייך הערבים לא הסכים, אבל המופתי אמר שלא נשים לב אליו. והנה למוחרת השכם בבוקר באו חמישים ערבים מזוינים והתחילו למלא את התעלה, עקרו את העצים ואת עמודי חוטי הברזל. כשהגיעו היהודים אל המקום התנפלו עליהם והיכום, בפרט את מר בראגין, שהשייך איים עליו זה כבר. בשעת הקטטה נפצע ערבי אחד ביריה ומת למוחרת במושבה. נפצעו בראגין ועוד ארבעה אנשים. בראגין יורק קצת דם, אך מצבו אינו מעורר דאגה. השאר לא נפצעו קשה, אבל העובדה שעל אדמת קסטינה נפצע ערבי ומת, אסון נורא הוא למושבה. בראגין הגיש מיד תלונה על המתנפלים לשלטונות עזה. באה ועדת חקירה. לאחר שלושה ימים ערכה דין־וחשבון מפורט, בצירוף עדויות הפצועים. הרופא בדק את היהודים ואת הערבי הפצוע, שמת במעמדו. הם בטוחים כי היהודים אינם אשמים, והערבי נהרג בשגגה על־ידי ערבי. כך הם אומרים, אבל מי יודע מה ילד יום. מר נסים בכר, שהודענו לו תיכף על המקרה, עובד במרץ ונותן לנו תקוות טובות.

האיכרים נפלו מאוד ברוחם. ישבתי בקסטינה כל הזמן, יחד עם השופט־החוקר והרופא. רק לשעה קלה נסעתי ליפו, וביום הראשון אשוב לעזה. המוכתר שלנו והעדים כבר שם. אני עייף מאוד, ואפשר שמכתבי אינו די ברור. העיקר, עליך לדעת, כי העניין הזה יעלה לנו בכסף רב, ואין לשער מראש בכמה, אבל בזה תלוי כל עתידה של המושבה, בטחונה וחיי האיכרים. דרשתי שוטר־חיל⁴⁹ לשמירת המושבה. הצלחתי להרגיע קצת את האיכרים, והם שבו אל עבודתם. חורשים וזורעים תפוחי־אדמה ותבואה. המשפט הראשון בעזה יעלה 2000 פראנק בערך.

יפו, 22 בדצמבר 1896

אל א. גרינברג, אודיסה

במכתבי הקודם כתבתי על המאורע המעציב שאירע בקסטינה, ועתה אמשיך בקיצור את תאור המקרה. הערבי שמת מפצעיו הודה לפני מותו, כי השייך הכריח אותו ואת חבריו באיומים להתנפל על באר־טוביה, והוא, פלח מסכן, לא יכול להמרות את פיו. לפי דבריו פצע אותו יהודי נמוך־קומה, חזק, בעל זקן צהבהב. נסעתי ליפו לרגל עניינים תכופים, ושבתי לעזה. שם ראיתי אותות התרגזות גדולה שהתעוררה והתפשטה בעיר, בהשפעת השייך השכן, וחדרה עד חוגי הפקידים – גם הם התחילו מאשימים את היהודים ברצח מושלמי. תחת לחץ המתנפלים נולד רצון, כפי שנודע לי ממקורות נאמנים, לשנות את הדין־וחשבון של ועדת־החקירה, ולכתוב בו כי היהודים פצעו את עצמם בידיהם כדי להאשים את הערבים. על אף ההבטחות, כי העדויות לטובת היהודים לא תעוקמנה, נסעתי למקוה־ישראל, לראשון־לציון ולירושלים. נסים בכר כבר עסק בעניין במרץ רב. הוא השיג לנו מכתבי המלצה לשלטונות עזה מאישים בעלי השפעה, יעץ עצות וכו'. גם מר חזן מראשון מטפל בדבר, לפי בקשתי. הוא נסע לעזה מצויד במכתבים מיפו, פתח במשא־ומתן עם זקני העיר והצליח לפי שעה להשקיט את הרוחות. אנו חוששים לראפורט של הרופא ולפיטורי התובע הכללי של עזה, שערך דין־וחשבון על המאורע בלי כל משוא־פנים.

בירושלים השתדלנו, בעזרת נסים בכר, שהתובע הכללי מירושלים יסע לעזה לנהל את החקירה, ולמנוע מאסר של כמה יהודים, ביניהם בראגין. לקסטינה נקרא הקאימאקאם, השופט מעזה והמזכירים. בראגין נסע לירו­שלים, לבית־החולים של רוטשילד. לפניו שכב שם פצוע אחר מקסטינה, שקיבל ראפורט מהרופא העירוני בירושלים. הרופא מצא אצלו פצעים רציניים למדי. בו בלילה נסעתי לקסטינה להודיע על בואו הקרוב של התובע הירושלמי. קייזרמן כבר היה שם, וכן מר חזן. אחר־כך בא התובע הכללי מירושלים והקאימאקאם מעזה עם סיעתו.

נערכה חקירה חדשה. לא הוברר שהערבי נהרג בשגגה בידי אחד מחבריו. כל עדויות הערבים, כמו עדותו של הנרצח, היו מכוונות לבראגין. מעשה ההתנפלות נחקר ונקבע ברור, כי ההתנפלות באה מצד הערבים. בכל זאת אין המצב משמח ביותר. לאחר שעזבו “האורחים היקרים” את קסטינה נסענו לירושלים, להיוועץ עם נסים בכר ועם סולומיאק (בן־יהודה וד"ר דה־ארבלה עזרו לנו הרבה). לבסוף הוחלט, כי בראגין צריך לעזוב את הארץ לכל הפחות לזמן המשפט, הואיל ויש חשש לפסק־דין קשה, והעיקר שהוא, הנאשם הראשי, אם יקבל עליו, בהיעדרו, את העוון החמור ביותר, ישחרר בזה את תושבי קסטינה מאשמה כבדה והמשפט יעסוק בדברים פחות חשובים, כמו התנפלויות ופציעות, וכל העניין יוקל. כן, הובטח לנו כי השייך ייענש, ומשפחת הנרצח תסתפק בפיצויים כנהוג, ולא תבקש לנקום מהיהודים.

יפו, דצמבר 1896

אל אמיל מאירסון, פאריס

מר מאירסון היקר,

בדבר הבאנק החקלאי עוד עלינו להיוועץ פה, בלי לפרסם פרטים. אמנם לשווא זהירותנו – העיתונות כבר הספיקה להכריז עליו במאמרים

ובפּרוספקטים.

ההנהלה שבראשון מביטה על רעיון הבאנק בעין יפה ומוכנה לעזור לנו כיכולתה.

1) אולם בתורכיה בכלל, ובארץ ישראל בפרט, אי־אפשר ליסד באנק בדרך חוקית. בתורכיה יש באנק חקלאי, אבל הוא כמו כל דבר בממלכה הזאת – אינו מקיים את תפקידו. ואף־על־פי כן לא יתירו פתיחת באנק שני. אפשר לייסדו בפאריס – ומשם יפעל בארץ על־ידי הנהלת הבארון או על־ידי ועד מיוחד לכך, או בשני הדרכים גם יחד. איכר ממושבות הבארון הזקוק להלוואה יפנה להנהלה, והיא תערוב לו, לפי התנאים שייקבעו. במקומות אחרים יטפל בדברים האלה הוועד המיוחד לכך. מובן מאליו שפעולות הבאנק תהיינה בתנאים האלה מצומצמות מאוד. לאסוננו אין פה עריבות רשמית, ומאוד לא־נוח להתעסק עם השלטונות.

2) המקום המתאים ביותר לייסד בו את הוועד לענייני הבאנק הוא העיר יפו. בימים הבאים, אם תתפתחנה מושבות הגליל והגולן, תהיה אולי בירות מקום מתאים.

3) המוצרים שיש להם עתיד בטוח הם (סדרם לפי ערכם): תפוחי־זהב, זיתים, אתרוגים, שקדים, רימונים, ענבים (יין ויין־שרף), תבואה, משי. אם נערוך את הרשימה לפי ההצלחה הנשקפת למוצרים האלה בזמן קרוב, נשנה את סדרם כך: תבואה, ענבים, משי, שקדים, רימונים, תפוחי־זהב, אתרוגים וזיתים.

4) מובן מאליו שאפשר לתת הלוואות על סמך האסיף. הדבר הזה הוא הגיוני, מעשי ובטוח. ההנהלה, השומרת תחת ידה את יבול האסיף, תוכל לעזור לבאנק.

5) אין פה תעשייה מסודרת. מה שנעשה ערכו כאין וכאפס. יש תעשיית סבון פרימיטיבית, תעשיית משי בלבנון, טחנות־קיטור מעטות, ובירושלים – עבודות עץ־זית, צדף, והכנת פרחים מיובשים; גם כמה משרפות־סיד, שאין כל חשיבות נודעת להן.

1897    🔗

יפו, 12 ביאנואר 1897

אל אחד־העם

על דבר “בני משה” לא אכתוב לך אף מלה. סלח לי על שלא עניתי לך. תוכל לשער לך, מה היו רגשותי. ימים כאלה זה כבר לא ידעתי. רק עתה נוכחתי לדעת, עד כמה אני ראש־ועד לא־יצלח. כשלונות, סכנות, אכזבות כבר סבלתי בחיי, ואני נכון לסבול בכל עת, אבל לסבול את הוועדות התורכיות, את ההצעות הנתעבות, לשאת־ולתת עם הפקידים כשווה בשווה, יתר על כן, להיות מושפל על־ידי נבל, ולא רק על־ידי נבל (את זאת עוד אפשר לסבול), אלא על־ידי גנב נקלה, בלי שתוכל לגלות את רגשותיך בזמן שאתה מתפקע ממש מעלבון – זה למעלה מכוחותי; הייתי אנוס לסגת אחור ולמסור את הנהלת העניין לנסים בכר ולחזן; רגע אחד חשבתי, כי אצא מדעתי.

ועוד נוספו לזה צרות וחוסר־הבנה מצד הוועד. אומנם, חטאנו לו, בפרט במה שנוגע לצורה. אכן, הצורה היא עניין חשוב, אבל אנו ראויים לסליחה, כי בעצם הדבר אנו עושים הרבה ובהצלחה. לו ידעת כמה יפה סידרנו את קסטינה, אף־על־פי שהעונה היתה מאוחרת, כי הקניות לא נעשו במועדן, וגם ההזמנות איחרו לבוא. לוין־אפשטיין נעדר מזה כל הזמן – היה חולה ונסע. לא התאכזבנו באיכרים ובשיטתנו – לתת להם את כל הדרוש ולסמוך על יוזמתם. ופתאום – האסון שהפך את הכול⁵⁰. בלי ספק, הכול יבוא על מקומו; אבל כמה זמן הלך לאיבוד גם לנו וגם לאיכרים. וכמה מזיק לעניין כשבאים כל רגע ומפריעים את העובד ממלאכתו, והאנשים רואים איך אבד ברגע אחד פרי עמלם, שעמלו עליו בעקשנות שנה תמימה, וכל זה כדי להשביע את תאבונם של התנים הללו.

נפנה לדברים יותר משמחים. הן ידוע לך כי ארץ־ישראל התחילה להיות עניין לרבים. אני מקווה, כי זו אינה התלהבות מלאכותית כמו ה“הרצליאדה” למשל, ושורשיה עמוקים יותר… ועתה אציג לפניך קצת שאלות:

1) היש אפשרות להשיג חסות מהממשלות, כלומר, שהקונסולים בארץ־ישראל – הרוסי והאחרים – יגנו על נתיניהם? האמת היא, כי מגמותינו הרגיזו כל־כך את “השער העליון”, עד שהחליט לשים קץ לכל התיישבות שהיא? כך מספרים שייד ואחרים. ואם שקר הדבר, האין דרך להשיג הנחות מהממשלה הרוסית, כמו בעניין ארגנטינה, כלומר, שתשחרר את האיכרים מעבודת הצבא ותתן להם חסות קונסולית?

2) האין אפשרות – ולו יעלה הדבר בדמים מרובים – להשיג בקושטא הגנה חוקית, כדי לבסס באופן רשמי ומוחלט את הזקוק לביסוס? הלא התואנות אינן פוסקות, וכל מושבה צפויים לה משפטים אין קץ.

3) האם לא טוב למסור את קניית האדמה וכל העניינים הכרוכים בזה לידי איש אחד או מוסד אחד בקבלנות, עד עבור תקופת אי־היציבות? מוסד קבלני כזה אומרים לו מראש: קח סכום כסף מסוים, קנה מספר דונמים מסוים, קבע את הגבולות בדיוק, השג קושאנים ערוכים כחוק, השג רשיונות לבנייה, מסור לנו את הקנייה וקבל את שאר הכסף המגיע לך.

4) כמו כן רצוי שיהיה לנו בפאריס אדם המכיר יפה את הארץ והמסוגל לתת ביאורים ולהשיב על השאלות המתעוררות שם, מתוך עיון בדינים־וחשבונות, הנשלחים מפה.

5) מה היא הדרך לשנות את יחסה המסורתי של כי"ח אל ארץ־ישראל, בפרט את שיטותיה בחינוך? כי אז היינו יכולים למסור לידיה את המפעל הגדול – לטפח ולפתח את השפה הלאומית על אדמת ישראל.

יפו, 17 ביאנואר 1897

אל א. מאירסון, פאריס

קבלתי את מכתבך והנני להשיב לך:

1) שלחתי דין־וחשבון מפורט על דבר קסטינה למר נרסיס לוון – ממנו אתה יכול להיוודע את כל הפרטים.

2) המצב עוד לא ברור, וכמו כל המשפטים בתורכיה יארך גם זה זמן רב. התיק עוד לא נשלח מעזה לירושלים. מירושלים יעבירוהו לבירות, ואחר־כך ישיבוהו לירושלים. עד היום לא נאסר איש. יש רק שתי האשמות כבדות, אחת נגד בראגין ואחת נגד השייך של חממה. מר נסים בכר עוסק בעניין בירושלים, ומר חזן נחשב לבא־כוחה הרשמי של קסטינה. הוא משתדל מאוד, כבר ביקר בעזה ובירושלים. נקווה כי יבוא קץ לזה ביום מן הימים. דבר אחד ברור – העסק יעלה לנו בהרבה כסף. כבר הוצאו כ־5000 פראנק. ומי יודע כמה עוד יידרש. אני עומד קצת מן הצד: ראשית, כדי להרחיק כל חשד מחובבי־ציון, הנתונים להשגחת מושל אודיסה – סגן־הקונסול כבר איים עלינו במשפט לרגל מעשה קסטינה; שנית, מפני שה' בכר וחזן בקיאים ממני, ובמקרים כאלה מוטב לצמצם את מספר המתעסקים. אנחנו רק מסייעים בידם.

3) לוועד האודיסאי כתבנו כמה פעמים וביקשנו עזרה גם ממנו. אבל דרוש לנו כסף רב, ויש צורך במקורות אחרים. מר נייגו יפנה ליק"א. מר חזן הבטיח לפנות אל הבארון.

4) כל ההוצאות על קסטינה עלו ל־60.000
פראנק ומעלה. החשבונות היו מוכנים וגמורים בשעה שקרה עסק־ביש זה. התכוננו לקנות בהמות וזרעים, לבנות ולהזמין מכונות. הוועד הפאריסאי יכול לשלוח לנו כבר עתה 5000 פרנק. מוטב שהכסף הזה ישמש לצורכי המשפט ולא ייכנס אל הדין־וחשבון הרשמי, הנתון לביקורת הממשלה הרוסית.

5) יש לנו עוד צרות. בקסטינה שוהה ועדה שבאה, לדבריה, להרוס את הבתים, שהוקמו ברשות שלטונות ירושלים, ועתה הלשינו לפניהם כי נבנו בתי־אבנים ובלי רשיון. לא יהרסו כמובן מאומה, אבל ינסו להרוס, ושוב נאבד זמן חינם.

6) מחוץ לזה, התקדמו העניינים יפה מאוד. עובדים, מזג־האוויר טוב, אפשר להספיק הרבה בשלושה שבועות.

7) מן הראוי שתתנו את דעתכם על בראגין. מצבו נורא. אין הוא יכול לשוב אל הארץ עד גמר המשפט, ואין לדעת, אם יוכל בכלל. לצערי יש אנשים המאשימים את בראגין שלא התנהג כיאות – לדעתם, לא היה הכרח שיקרה מה שקרה. יש בידי תעודה המוכיחה את ההפך מזה.

8) מר שייד כתב בדבר השטח של אדמת קסטינה, כי יש הבדל בין הערכת הנהלת הבארון להערכת הוועד הפאריסאי, ויש צורך במדידה חדשה של הקרקעות על־ידי מהנדס ממהנדסי הבארון. אנחנו ערכנו תרשים של כל אדמת קסטינה – אגב, אנו קוראים לה באר־טוביה, והוא שמה האמיתי. קסטינה הוא שם הכפר הערבי הקרוב.

9) את 100.000 הפראנק מ“עזרא” קיבלנו. חשבתי כי הדבר ידוע לך. הכסף לא נועד למושבה על־יד רחובות, כי אם לשיכון משפחות פועלים ברחובות על חלקות אדמה קטנות, כעשרה דונאמים למשפחה, לשם גידול ירקות ומשק חלב.

10) אגודת חובבי־ציון בלונדון שלחה 12.000 פראנק בשביל “בני יהודה”.

יפו, 17 ביאנואר 1897

אל אהרן אהרנסון

הבארון עלול לטעות, הוא עלול לקבל השפעה רעה, אבל אדם שבא אליו ומספר לו דברים כהווייתם, אינו מקטרג על אחרים אלא דורש צדק ומשפט (ואני מקווה כי כך הוא עניינך), הריהו מקשיב לו בכובד־ראש ובהבנה, ודן בדבר בלי שום משוא־פנים, אומנם, בעדינות יתירה. עליך להשתדל שלא לעזוב את השירות במושבות. אנו חייבים לסלוח לבארון הכול. לא מעט שבעתי רוגז מידו, ידעתי להבליג, ומחלתי לו מה שלא הייתי מוחל לכל בארון אחר. אין למוד לו במידת הדין. לפי דעתי, אתה צריך להתפשר עמו, כמובן, בתנאים שאינם פוגעים בכבודך. שאם לא כן – אם תלך ממנו, ובפרט אם תלך לא בשלום – חוששני, כי לא תמלט מצרות. שום מוסד לא יתן לך עבודה, וחוץ מזה אין בכלל משרות פנויות בזמן הזה. לו חפצת להמשיך בלימודים – מה טוב. אבל אינני חושד בך כי יש לך מטמון שמור.

רוצה אני לדעת, איך ובמה ייגמר עניין האיכרים והקרקעות? המתו האיכרים? הפחת מספרם⁵¹? והבארון – היש עוד בדעתו לבוא הנה? אני חושב כי יבוא ויבנה עוד מושבות – ואז יוטב המצב או יורע. ירא אני מפני מעשים הנעשים בחפזון.

בבחירת האיכרים בקסטינה הצלחנו (נכשלנו רק במשפחה אחת, שהמליץ עליה שייד). עובדה מעניינת: החלב בשפע – קסטינה מספקת הרבה חלב לגדרה.

יפו, 26 ביאנואר 1897

אל ועד חובבי־ציון, אודיסה

אדוני היושב ראש,

הנני ממהר לתת לך דין־וחשבון על מהלך העניינים בקסטינה. תיק המשפט כבר נשלח לירושלים. לדברי בא־כוחנו בעזה, מר ארווס, נערכו התעודות לטובתנו, אולם אחרים, בפרט המוכתר, אומרים, כי יש בהן הרבה דברים סתומים. בהשתדלות מר נסים בכר עלה בידנו להשיג העתקים של כל הניירות; תירגמנום לצרפתית. נדמה לי, כי בעזה לא פעלו כראוי, הרבה כסף הוציאו חינם. אני עמדתי מן הצד. אחריות זו היא למעלה מכוחי. תפקידי מצטמצם בזה שאני שוקד על קיום הקשרים בין האנשים העוסקים בדבר בפועל, ונותן להם לפעמים עצות לשמן. למר חזן יש עמדה רשמית, כי המושבה רשומה על שם הבארון, ואנו מוטב לנו שלא להתערב בעניין שאינו נוגע לנתיני רוסיה (חוץ מבראגין). ובכלל מוטב לנו להיזהר.

אני חושש מאוד למה שיוחלט בבירות. אינני בקי ואינני יכול לפעול, אף־על־פי שאין לפני עתה אלא הדבר הזה. אולי יתמה הוועד על כך שפנינו אל אנשים שהיו רחוקים כל־כך ממנו. אפילו השייך הידוע אבו־רבח עוזר לנו. כך הוא מנהג המקום. כל בעל־השפעה, אם אין פונים אליו, עלול להזיק.

אנחנו מקווים כי לא כל ההוצאות תפולנה על חברת חובבי־ציון. ייתכן שהבארון, יק"א ואחרים, לא יימנעו מלתת חלקם.

עלי להזכיר לכם, כי בהיותי באודיסה עמדתי על מצבן החוקי של המושבות ועל הצורך בסידור יסודי. לו עשינו זאת, כי עתה יכולתי לבקש עזרה מהקונסול בירושלים, וגם משמיעת נזיפותיו הייתי חוסך את אוזני. עתה הרפה ממני, רק דרש כי בראגין יעזוב את הארץ. כן אמר, כי לא יתערב בעניין, אם לא יצטווה מאת הממונים עליו.

אשר לבראגין, יש אומרים כי יפטרוהו בעונש מינימאלי (שנתים מאסר, לדברי הפחה) ויש אומרים, כי יזכוהו. אין אני יודע איהו. עלי לציין עובדה לא־נעימה, כי מיום שהתחיל בראגין לעבוד בקסטינה גילו רוב פקידי הבארון ואנשים אחרים, ואפילו נייגו, יחס רע מאוד אליו, ועקבו אחרי כל צעדיו. לדעתי הסיבה היא, שבראגין, שהוא אגרונום בעל ידיעות רחבות ויסודיות, עולה עליהם לאין ערוך; והוא לא נמנע מלהביע את דעותיו בגלוי. בזה פגע ברגשות כמה אנשים, מאלה שאינם מניחים כל הזדמנות לקלקל את היחסים בין חובבי־ציון ובין פקידי הבארון. מאשימים את בראגין באי־זהירות. גם זה לא נכון. הוא כתב לי, כי המופתי הרשה לחפור את תעלת הגבולות, אבל הוא, בראגין, אינו מאמין לו אלא חושד, כי בו בזמן לחש באזני השייך: “ראה, היהודים יתחילו לחפור ואתם תתנפלו עליהם ותודיעו לשלטונות, ואנחנו נבוא ונסבך את הדברים”. ובראגין הוסיף: “אולי אני טועה, אבל אני לא אתחיל לחפור בלי פקודה מכם”. כל זה מוכיח כי ראה את הנולד. בזמן האחרון היו לי הרבה ויכוחים עם מרשיעיו, וסוף כל סוף הבטיחו לי לשנות את יחסם אליו ולעשות לטובתו.

קיבלתי מכתב, כי לאחר כל הכסף שבוזבז שבו הערבים מחממה ועלו על אדמת קסטינה, חרשו ועברו את התעלה, וזאת בשעה שוועדת הבניינים הממשלתית ישבה במושבה. הם היו מזוינים, ורק לפי דרישת הוועדה עזבו את המקום. בלכתם לא פורק מהם נשקם, על אף דרישותיו של קייזרמן. נסים בכר קיבל עליו לטפל בחלקה זו. הוא הציע לקנות לערבים חלקה אחרת, מרוחקת ממנה, שתעלה בזול (שישה או שבעה פראנקים הדונם).

מר נייגו עשה שלום עם משפחת הנרצח, בעזרת שייך אבו־רבח. המשפחה מבטלת בכתב את כל תביעותיה מהיהודים ומבראגין. העניין הזה עלה ב־2500 פראנק. אני מקווה, כי המשפחה לא תכחיש את הודעתה, הכתובה והחתומה אצל נוטאריון. פה הכול בגדר האפשרות.

ועתה אסיים בדברים האלה:

1) ההשתדלתם בפאריס שיתנו עזרה כספית לצורכי המשפט וישיגו עבודה לבראגין?

2) ויש עוד צרות. כבר כתבתי לכם על ועדת הבניינים, שבאה להרוס בתים. היא חזרה סוף סוף לירושלים, בהשתדלות נסים בכר, וגם כתבה בדין־וחשבון שלה כי הבתים הם צריפי־עץ. מובן שהדבר עלה בכסף.

איכרי קסטינה עובדים כהלכה. רק הגשמים מפריעים מאוד השנה, בפרט במקום הזה – בשדות קסטינה אי־אפשר לעבוד גם כמה ימים אחרי הגשם. יש חשש, כי לא יוכלו לנטוע, אם לא יחדלו הגשמים.

ברגע זה קיבלתי ידיעה, כי המשפט הוחזר מבירות לעזה. נסים בכר משתדל לבטל אותו לגמרי, ובפרט עתה, שיש לנו הודעת משפחת הנרצח.

יפו, 7 בפברואר 1897

אל מ. אוסישקין

מר אוסישקין היקר,

אינני זוכר אם עניתי לך על מכתבך הקודם.

אשר לפתח־תקוה, לא צדקת כלל, או ביתר דיוק, לא הבינות את העניין. לא עלה על דעתנו להעמיס על חובבי־ציון את הדאגה לפתח־תקוה כולה. חשבנו רק על קרן הבארון הירש, אבל ביקשנו דרך לייחד לחברתנו את כבוד ההדרכה והיוזמה; וכמו תמיד נתקל רצוננו הטוב בספקנות שאינה במקומה, וביחס שטחי – הוועד שלנו עסוק, ואין לו פנאי לעיין בדבר בכובד־ראש.

אתם, האדונים חובבי־ציון (אוי־וי־וי־ציון, כמו שקוראים לכם פה פומפאדורי הבארון) רוצים לשחק תפקיד ראשי בהתיישבות, ואינכם נותנים לבאי־כוחכם, כלומר לנו המסכנים, שום אפשרות לפעול, לגלות יוזמה כל שהיא. אתם רוצים ליצור. וכל פעולתכם מצטמצמת במתן נדבות קטנות, הבאות באיחור זמן. אתם רוצים לשמש דוגמה, ובה בשעה אתם דוחים כל שיטה, כל תוכנית עבודה. אתם מדברים על ייסוד מושבות חדשות, ובשעה שאנו רוצים להוציא על הפועלים יותר מ־1800 פראנק בשנה, אתם צוֹוחים ככרוכיא. והרי סכום זה קטן מהסכום שמוציאים בשנה אחת על איכר בינוני אחד. ומהו החומר האנושי שתקרצו ממנו איכרים, אם לא יהיו לכם פועלים? אתם רוצים לעסוק בהתיישבות, ואיכר שכבר יש לו כרם בן עשרים דונם, וגפניו הן בנות שלוש שנים, אין אתם נותנים לו 300 פראנק כדי לטפל בכרמו עוד שנה.

מן ההכרח שלאיכר יינתן כל הדרוש לו. בקסטינה נתנו למתיישבים יותר פרות מכפי שקבעתם? נורא ואיום! אבל האיכרים יודעים, כי יש קרקע תחת רגליהם. אין הם אנוסים, כמו במושבות אחרות, לחפש הכנסות מן הצד או לעסוק בשנוררות – הם עובדים במרץ. כמה נעים לראות את חמישים העגלים שנוספו לעדר בשני חודשים! כמה נעים הדבר, שאנשי קסטינה מספקים חמאה וגבינה לגדרה, ולפעמים אף ליפו!

כל איכר ואיכר בנה לו בעצם ידיו מטבח מלבנים, לול, רפת קטנה, ואפילו אורווה. ואיך הם יוצאים לשדה! ראיתי אותם (אז לא חיכו לבואי) – נשים וטף בשדה, עוסקים בזריעת תפוחי־אדמה ופולים.

לולא האסון הארור, כי עתה כבר “ראינו נחת” מהם. אבל גם זה יעבור. ואנו לא נאבד. על כן אני אומר לכם: תמכו בפועלים, ואל תהפכו אותם לשנוֹררים. ואחרי כן תעזרו להם להתיישב ותתנו להם את כל הדרוש, ותהיינה מושבות; שאם לא כן, אין כל פעולתכם שווה פרוטה אחת.

יפו, פברואר 1897

אל מ. אוסישקין

מר אוסישקין היקר,

אומנם עלינו להתמיד בקשרים, אבל לא בכל עת יש זמן וחשק לכתוב. אף ברגעי ייאוש לא חדלנו מלעבוד, אולם לכתוב, ובפרט להשיב על מכתבים – שאני.

משמר־הירדן קרובה לחורבן גמור. נייגו הכין תוכנית, אך בפאריס דחוה. אתנו לא התייעץ. לי היתה תוכנית אחרת, שהכנתי יחד עם באמבוס, שטחית גם היא, אבל צנועה משלו – אפשר שהיו מקבלים אותה.

חדרה במצב של משבר – תפול או תעלה. גם בעניין הזה הבטיח נייגו להשתדל. בילינו יחד שם כעשרה ימים. שונאים שונים משפיעים עליו, ואנו חסרי־אונים, אין אנו יכולים להילחם עמהם בשיטותיהם.

אשר לקפריסין, האומנם חשבת כי האי הזה עומד בעינינו באותה מדרגה שארץ־ישראל עומדת? לא אמרתי אלא זאת: יש כספים שלא נועדו לארץ־ישראל, ולעת כזאת, שבארץ־ישראל אי־אפשר להתחיל בדבר חדש, טוב לבנות שם שלוש־ארבע מושבות.

יפו, 10 במארס 1897

אל אמיל מאירסון, פאריס

זה עתה שבתי מחדרה ומצאתי את כל מכתביך.

1) מר קלוריסקי אמר לי, כי שלח לך את כל הפרוטוקולים של הישיבות.

2) והנה החדשה האחרונה של משפט קסטינה בעזה. בראגין נאשם בעווֹן פלילי, והשייך, הערבים והיהודים – בקטטה בלבד. נוסח ירושלים טוב מזה (בהשפעת נ. בכר), שם הוטלה אשמה פלילית גם על בראגין וגם על השייך. עתה יעבור המשפט לבירות.

3) בבאר־טוביה עובדים. מכינים את תבואות הקיץ, תירס, שומשומים.

4) אנו נושאים־ונותנים (ונסים בכר, כרגיל, מנהל את המשא־ומתן) בדבר בנייני־אבן וחילופי קרקעות, הגורמות לסכסוכים. בדרך זו ניפטר מהשכנים המזיקים.

5) התחלנו בעבודת הבריכה אצל הבאר, ובבניית המקווה. את ריצוף הבתים דחינו לזמן אחר; אין זה דחוף, וגם אין לנו כסף.

6) בני יהודה. מן ההכרח לגמור את עניין הקושאנים. אשר לעריבות, אפשר לקבל מן האיכרים שטרות וחוזי־מכירה חתומים בידי הרב. אך העריבות הטובה ביותר היא שאנשי בני־יהודה אין ביכולתם לעשות דבר באדמתם עד שלא תינתן להם תמיכה.

7) ואדי אל־חנין. חמש משפחות לא הוכנסו אל רשימת המתישבים.

יפו, 10 במארס 1897

אל א. סולומיאק, ירושלים

…קרנות הבארון הירש עוד לא אבדו לארץ־ישראל, אבל במועצה יש זרם חזק של התנגדות. ועלינו להודות, כי לא מעט גרם לכך מטר הבקשות וההצעות, היורד עליהם מכאן. אני שמח לזה במקצת, כי יותר מדי סומכים אצלנו על הממון, וחושבים כי בלעדיו אין אנו מוכשרים לשום דבר.

ד“ר סוסקין הכין ושלח דין־וחשבון של גיבורי יריחו⁵². התשובה איננה משביעה רצון, אבל טוב מעט מלא כלום. בס”ה 350 פראנק: 100 לכלים, 30 לסידור גן־ירקות, ו־220 דמי חכירה. חוץ מזה השיג נ. בכר משייד 300 פראנק בשביל מכונות. ואנו משתדלים באודיסה. עליך לעבוד איפוא יד ביד עם נסים בכר. הבטחנו לו לשלם את הכסף, וכן כתבתי לו כי גם אתה תשתתף במפעל הזה. אם אפשר לך גש־נא לפעמים ליריחו, בזמן שאין מחכים לבואך, וראה איך עובדים שם היהודים שלנו.

יפו, מארס 1897

הוועד הפועל ביפו של חובבי־ציון אל נרסיס לוון

אדוני הנשיא,

אין אנו רוצים להיכנס לתחומי סמכותה של חברת כי"ח, רק נרשה לעצמנו להביא לפני ועד החברה אילו דעות על דבר השפה העברית בבתי־הספר ביפו. קראנו את דברי הנזיפה שכתבתם לגב' יפה, מנהלת בית־הספר ביפו, ואנו רואים חובה לעצמנו להודיעכם, כי הגב' יפה עשתה לפי הוראותינו, ומן ההכרח הוא שניתן לכם ביאורים.

אם העברית משמשת בארצות אחרות, בבתי־הספר של כי"ח וגם בבתי־ספר אחרים, רק לצורכי הדת, הרי פה, בארץ שאנו יושבים בה, מוטל עליה, כפי שאנו מאמינים בכל לבנו, להיות השפה המדוברת. חוץ מזה שהיא הלשון היחידה המשותפת ליהודים הבאים מארצות שונות, כבר היום היא נפוצה בארץ ומהווה קשר מוסרי אמיץ.

ואם שפת־הלימודים במקומות אחרים היא השפה המדוברת בארץ, אי־אפשר לנהוג כך פה ולהפיץ בבתי־הספר שלנו את שפת ערב. ראשית־כול, השפה הערבית המקומית איננה השפה הספרותית, אלא מין ז’ארגון, והשפה הערבית הספרותית קשה מאוד. נוסף על כך עומד היישוב הערבי במדרגה מוסרית ותרבותית נמוכה הרבה מזו של היהודים, ואנו מחויבים להתנגד בכל תוקף להתקרבות אל החברה הערבית, בפרט להתקרבותן של הבנות. נערות הלומדות בערבית תיראינה כנשי־מדע, העברית פשוטה הרבה מן הערבית וקלה ממנה. אנחנו מבינים, כי הצרפתית דרושה פה כלשון ספרותית. אבל עליכם להביא בחשבון גם את היישוב המקומי, שאיננו יציב לא במצבו ולא ברגשותיו ובשאיפותיו; אם תעשו כך תראו, כי אין הצרפתית יכולה להיות פה הלשון השלטת. מצד אחד היא מעוררת תשוקה לעזוב את הארץ וללכת לפאריס ולצרפת, ומהצד השני שוכחים אותה, מחוסר שימוש, זמן מועט אחרי גמר בית־הספר, ויחד עמה שוכחים את כל מה שלמדו בבית־הספר. והעברית אינה נשכחת, הודות להתפתחות הספרות העברית החדשה. הלשון העברית משמשת פה יסוד של התקדמות. היא מקיימת את הקשר בין בית־הספר ובין הילד גם אחרי גומרו חוק לימודיו, ובזכות זה לא ימהר להזניח גם את השפה הצרפתית.

יש להרים את כבוד השפה העברית בבית־הספר, כדי שתשתרש כיאות במשפחה, וזה מחייב שלפחות חלק מן הלימודים יהיה נלמד בעברית. הנסיון שעשינו בעניין הזה נתן תוצאות משביעות רצון.

ואין לשכוח את התומכים בבית־הספר מרוסיה, העומדים על כך שהלשון העברית תונהג בו ותשמש גם ללימודים כלליים.

יפו, 16 במארס 1897

אל יושב־ראש הוועד האודיסאי

ביליתי בחדרה יותר משבוע ימים יחד עם מר נייגו, שהוועד הפאריסאי מילא את ידיו לראות את מצב המושבה ולהכין הצעות לתקנתה.

עד עתה סמכנו על מר נייגו. בטחנו בו אולי יותר מדי. משום כך לא גילינו יזמה ולא עשינו דבר על דעתנו. והנה נכשלה הצעתו בדבר משמר, שהכין בלעדנו ולא התייעץ עמנו כלל. היום עומדת המושבה על עברי פי פחת. מצבה נורא. אך אם נתמסר לדבר במרץ עוד נוכל להצילה. וכן נוכל להציל את חדרה ואת ואדי אל־חנין. אנו חייבים לתכן תוכנית ברורה לכל מושבה ומושבה ולהביאה לפני אנשים בעלי השפעה, למען יפנו אל מוסדות ידועים ויפעלו כולם מתוך אחדות גמורה. במשמר זקוקות לסידור 25 משפחות – לשם כך דרושים 225,000 פראנק בשלוש שנים. אני מתכוון לסידור יסודי, ראציונלי. אחרי זה לא נשמע עוד על איכרים נצרכים, רופפים, שאינם בטוחים בעתידם. חלק מהאיכרים הקודמים נשאר שם – על אלה נוכל להוסיף בוגרים ממקוה־ישראל ופועלים מן הטובים.

חדרה היא המושבה המעניינת ביותר, אחרי קסטינה. כבר כתבתי הרבה עליה ועל מצבה היום. לצערי אינני מאמין כי יק“א תקבל עליה את הדאגה לחדרה כולה, כלומר, שתפדה את הקרקעות מידי אלה שאינם בארץ ותיישב עליהם איכרים חדשים. אך קודם לכול יש להושיע את היושבים בה בפועל. גם לזה דרושים כ־ 225,000 פראנק; וגם את הסכום הזה אפשר להשיג ממוסדות שונים, דהיינו מיק”א ומהוועד האודיסאי. אם יעלה בידנו לעזור באופן שיטתי למושבה הגדולה ביותר והחשובה כל־כך במעלותיה ובסיכוייה, כמה סיפוק־נפש יתן לנו הדבר! דרך זו מועילה יותר ויקרה פחות מנתינת עזרה לכל איכר לחוד.

אדוני היושב־ראש, אולי נהיה בעיניך גם הפעם כבעלי הזיות והשליות, מתכני תוכניות ועורכי־הצעות בעלמא, ואולי באמת לא תקויימנה תקוותינו, אך לעזוב את העניינים כמו שהם אי־אפשר; אם לא נעשה – נפסיד. השעה מחייבת עבודה נמרצת, בשיטה, ומתוך אחדות. הגיע הזמן לאיחוד כל החוגים בארץ, ולנו יאה להיות המתחילים בדבר. כבר פונים אלינו מכמה אגודות, שואלים עצות ודורשים ידיעות. אנחנו מתייעצים עם נייגו, לפעמים עם חזן ובן־שימול ונ. בכר, דנים בענייני הישוב, ויש שאנו רושמים את הדברים בפרוטוקול. זוהי רק התחלה להגשמת המחשבה בדבר איחוד כל המוסדות. תיקון מצבן של משמר־הירדן וחדרה בכוחות משותפים יועיל הרבה לרעיון ההתיישבות בכלל ולחברתנו בפרט.

יש לי שאלה לוועד בדבר ד“ר סוסקין, העובד אצלנו באופן זמני, במקום בראגין שנסע. מן הצורך לקבוע את מצבו, אם ימונה כאגרונום בקסטינה – עתה נמצא שם קייזרמן – או כאגרונום בוועד. ד”ר סוסקין גר בארץ די זמן והביא לנו תועלת רבה בידיעותיו, במרצו ובמסירותו, אין כדאי לשלוח הנה אגרונום חדש, שתנאי הארץ אינם נהירים לו.

יפו, 27 במארס 1897

אל בן־שימול

מר בן־שימול היקר,

זה עתה נודע לי, כי הבארון נותן 10,000 פראנק להעברת איכרי חדרה בזמן יבוש הביצות. אין צורך לומר כמה שמחתי לבשורה זו. איזה אושר! כמה יוקל הקיץ משא דאגותי! ובכן, את הביצות ייבשו השנה? כתבתי לאודיסה, והוספתי כי הבארון מביא את הקרבן הזה בתקווה כי גם ועד חובבי־ציון ישתתף בהוצאות למען חדרה. איך אודה לך, מר בן־שימול היקר? הן אתם מצילים ממש את חדרה! הייתי מוכן לנסוע לזכרון ולהודות למר שייד, שבוודאי עשה את כל התלוי בו לתמיכה בבקשה הזאת. אחר כך נמלכתי בדעתי ואמרתי, כי אין בזה צורך רב. ואף זאת – בשם מי אודה? ואני עסוק כל־כך, ויש לי צרות הרבה.

יפו, 24 במאי 1897

אל יושב־ראש הוועד האודיסאי

אדוני הנכבד,

אני רואה ממכתבי הוועד האחרונים, כי דעתו אינה נוחה מפעולות הנהלתנו ביפו. אני חושב כי הוועד אינו תופס את העניינים כהלכה. ההנהלה קיוותה, כי לאחר שהכירה בשגיאותיה והתחילה לתקן את הצד הפורמאלי ואת סדרי העבודה המשרדית ולנהוג זהירות בכל מיני בקשות והשתדלויות, יתן בה הוועד יותר אמון ויכיר גם בשגיאותיו שלו, כמו מידה של שטחיות בדיון בדין־וחשבון של ההנהלה, אי־ההשתמשות בחומר שהוכן בעמל רב, איחור בתשובות, במשלוח כסף וכו'. תחת זאת אין הוועד מגלה כל רצון להתחשב במצב ההנהלה ובעבודתה.

ההחלטה האחרונה, לבטל את משרת האגרונום בהנהלה, שהוועד החליט עליה בלי לשמוע את דעתנו, הדהימה אותנו ממש, ובפרט אחרי שכתבנו לכם כמה פעמים, כי עבודתנו הולכת ונעשית מורכבת, והיא מתרבה בזמן האחרון. אני מודיע לכם כי איש אחד, כלומר קייזרמן, אינו יכול בשום אופן לעשות את מלאכת האגרונום גם בהנהלה וגם בבאר־טוביה, הגוזלת את כל זמנו, ואי־אפשר לו להתרחק משם. שנית, אין ההנהלה יכולה לעשות את עבודתה בשלימות בלי אגרונום מומחה. שלישית, אין אני יכול לשאת באחריות בתנאים האלה, בפרט בארץ־ישראל. שלושתנו עובדים כל הימים בלי הפסק, ולעיתים קרובות גם בלילות. ואם נישאר רק שנים, מה נספיק?

אולי מתכוון הוועד לסדר־עבודה אחר, דהיינו, שנעשה את פקודותיו ונשלח לו ידיעות בלי לבדוק אותן. עד היום לא הסתפקנו בזה. כל הידיעות ששלחנו לוועד השגנו בעצמנו, והן פרי חקירה מדויקת בכל מושבה ובירור מצבו של כל איכר ופועל. הקדשנו את כל זמננו לענייני המושבות, תיווכנו בין האיכרים והפועלים ובין המוסדות השונים בארץ. קיבלנו עלינו לא רק סידור כל איכר ואיכר, אלא גם את סידורן הכללי של המושבות. הצלחנו לקרב את ענייני ארץ־ישראל ללבם של כמה אנשים ומוסדות שעמדו מרחוק עד אז. הוועד חושב כי ההנהלה חרגה ממסגרתה, ולכן החליט, כנראה, להשאיר בה רק שני חברים, למען יצטמצמו בעבודה משרדית בלבד.

אני מבקש מהוועד, שישוב וידון בכובד־ראש ביחסים שבינו ובין ההנהלה. אולי יש צורך למנות ועדת־ביקורת? אולי תשלחו הנה שליח, או להפך – אני אבוא לאודיסה לתת ביאורים? על־כל־פנים, אני מודיע כי לדעתי אין תועלת בהמשכת עבודתי בתנאים כאלה, ואם לא ירצה הוועד לשים לב למה שאני כותב לו עתה – הוא צריך לחפש אדם אחר במקומי.

אלך בכאב־לב, צר לי לעזוב ברגע זה ובגלל דברים כאלה, אבל אדע כי בזמני, וקצת בזכותי, נעשו צעדים הראויים לתשומת־לב. הנהלתנו יצרה משהו, אף אם גילתה לפעמים התלהבות יתירה. חדרה – הבניינים וההבראה, באר־טוביה – המושבה הראשונה שנבנתה לפי תוכנית מוכנה מראש, החזרת ההלוואות, סידור פועלים רבים (לעיתים – נגד רצון הוועד), סידור משפחות עובדי־אדמה באופן יסודי ובהצלחה, על אף מיעוט יכולתנו – כל הדברים האלה, ונוסף עליהם הקשרים עם מוסדות רבים באירופה, אם כי לא יצרנו אותם מעיקרם, התקיימו במידה ידועה בזכות עבודתנו הנמרצת.

יפו, 11 ביוני 1897

אל ועד חובבי־ציון, אודיסה

עלי להודיעכם על אסון חדש שפגע במושבות. בזכרון־יעקב הופיעה פילוקסרה⁵³. זה כבר חששו לדבר, ולפני שבועיים נתאמתו החששות. נזדמנתי אז לזכרון, עשיתי בדיקה מיקרוסקופית יחד עם אגרונומים שנמצאו שם, הראינו את התוצאות גם לאחרים, שלא היו באותו מעמד, והכול אומרים כי אומנם זוהי המגיפה. לפי שעה שומרים אנו את הדבר בסוד, למען לא יוודע לשלטונות, כי בעת שיוודע להם, מיד יתחילו לשלוח ועדות ולסחוט כסף. אם כי אני בטוח שהסוד כבר ידוע ברבים, בכל זאת אבקש מכם להיזהר מלפרסמו. מובן מאליו כי האגרונומים ערכו, בלי שהות, תוכנית לחקירת כל הגפנים, לשמירת אלה שעוד לא נוגעו, ולמלחמה באויב, אם כי לדאבוננו, אין תקווה להתגבר עליו.

במושבות יהודה אין עוד אותות המגפה. חדרה בסכנה גדולה, אך אין לה הרבה כרמים.

הדבר הנורא הוא, שרוב הגפנים במושבות הן צרפתיות, ועתה יהיה הכרח להחליף בהדרגה את הצרפתיות באמריקאניות. זה יהיה לנו לקח טוב להבא, עת נבוא לנטוע כרמים חדשים.

ההצעה למכור את אדמת חורן ליק"א עומדת להתגשם. התנאי הוא, שיישבו שם פועלים מן המושבות ויהודים מצפת ומטבריה. גם הדבר הזה הוא בבחינת סוד. כמו־כן תתחיל התיישבות בוואדי־אל־חנין.

כתבו־נא לנו, מה יהיה יחסנו אל הוועידה העתידה להתכנס בקרוב?⁵⁴

יפו, 11 ביוני 1897

אל פרופ' צבי בלקובסקי

בתשובה למכתבך:

1) אודה לך אם תשלח לנו הודעה על הוועידה העתידה. מסופקני אם נשתתף בה, אבל נשתדל לאסוף חומר על ארץ־ישראל. בעצם הוא מוכן. אך עוד יש צורך להביאו בסדר.

2) אמנם, בסעיף הנוגע למכירה פומבית של נכסי דלא ניידי יש הערה האומרת: יהודים, שבאו זה לא כבר לארץ והם אינם נתינים תורכיים, אינם רשאים לקנותם, אבל יהודים בכלל, ובפרט נתינים תורכיים, רשאים לקנות.

3) “המושבה גולן” פירושו, מושבות אחדות בגולן. הללו לא נהרסו כי אם בטלו. בזמן הראשון באו הרבה משפחות מרוסיה, מרומניה, מבולגאריה, והת­חילו להסתדר, אולם גורשו. עתה יושבות שם כשבע־עשרה משפחות מהארצות הנזכרות. יש בתים בנויים היטב, וגגות רעפים להם. מקווים לקבל רשיון לבנות עוד בניינים.

על “בור ישראל” לא שמעתי דבר. אכתוב לירושלים.

4) לעליית יהודי בולגאריה שמים מכשולים גדולים.

5) המכבים מאנגליה⁵⁵ יצאו מפה ברגשות לא־ברורים. הם לא היו מוכנים לנסיעה הזאת, ואת הארץ עברו במהירות הבזק. אך בדרך כלל היה הרושם יפה. בנטוויץ' בעצמו היה מוקסם ממש. אני מכין לו סקירה. עם זאנגביל שוחחתי הרבה, ויותר ממני ד“ר לווה. קודם לכן היה ספקן גמור. ד”ר פרנקל מן המכבים כבר יסד אגודה ציונית בקופנהאגן. ווֹלף התלהב לאין שיעור, אבל הוא קצת מטורף, נדמה לי. בימים האלה קיבלתי ממנו מכתב. כולו אש בוערת.

יפו, 16 ביוני 1897

אל אחד־העם

הרשני נא למחות בתוקף ובידידות על מאמרך בדבר בית־הספר ביפו, שנדפס ב“השילוֹח”, בחוברת מס' 7. אני דוחה בהחלט את דברי הגנאי למייסדי בית־הספר ולאנשי שלומם על כך שפנו אל מוסד בעל מגמה אחרת ובזה הזיקו, כביכול, לעניינו; וכן – שהמוסד ההוא שם לב אליהם בתחילה, בחושבו כי הם מביעים את דעת הקהל, ולאחר שראה כי אין הדבר כן – התחיל סותר את עיקרי בית־הספר.

ראשית־כול דעתי היא, כי אין כל אפשרות לפעול פעולה מעשית אם נצטמצם בד' אמותינו, כמו שאתה מציע; להיפך, הרעיון מתחזק וגדל בשעה שהוא פוגש בהגשמתו זרמים אחרים. רק אז הוא מתחסן, ואם יש בו כוח אמיתי – הריהו מתפתח, פועל על אחרים ומוכיח את זכותו לקיום. ואם הוא חלש מעיקרו, מובן מאליו, שלא יימלט מכליה. מה שדרוש הוא שנושאי הרעיון לא יעזבוהו מטעמים מקריים, טעמי שעה ומקום; שהוויתורים מחוייבי־המציאות לא יעברו גבול ידוע, כי מעבר לגבול הזה נשקפת לו סכנה אמיתית.

על בית־הספר היפואי עובר היום משבר רוחני וחומרי. המחלקה הרביעית על שם ויסוצקי סגורה. הוועד המרכזי⁵⁶ שלח הוראות (בפרט לבית־הספר לבנות) וגילה בהן את דעתו, כי השפה העברית תפסה מקום יותר מדי והסיגה גבול לימודים אחרים, כמו תפירה, וכו'. הגרעון גדל – אמת הדבר, אבל אין קשר בין המשא־ומתן, המתנהל בין שני הזרמים המתנגדים, ובין הגרעון.

חברת כי“ח עוד לא גילתה התנגדות מפורשת להתפתחות השפה העברית ולחינוך ברוח היהדות. יש לה נטייה להגביל את לימוד השפה. ויש לה ספיקות – כמו קודם־לכן – בתועלת שבהתפתחותה. על־ידי כך דווקא נתעוררה דרישה לביאורים, דבר שהיה בו צורך זה כבר. חברת כי”ח אינה מלגלגת עוד על השאלה הזאת, כמו לפנים (“כל יגיעתכם לשווא היא”), אלא דנה בה בכובד־ראש. המפקח השוהה בארץ, מר בנדיקט, הוטל עליו לחקור את שאלת השפה העברית. כל חפצו הוא, לדבריו, להיווכח, כי לימוד השפה העברית אינו גורע מאומה משאר הלימודים הנחוצים. אנו מקווים שגם הוא ייווכח בזה כמונו. ואם תחליט כי“ח שאין היא יכולה לתמוך בבית־ספר כזה – מה הפסדנו? כבר יש לנו נסיון, ניתנה דוגמה. הרעיון שהיה בעיני רבים קודם־לכן כפרי דמיון נועז, מוצא לו היום הסכמה גמורה כמעט בכל מקום. ומוסד נכבד כמו כי”ח לא יוכל שלא להתחשב, לפחות בעתיד, בדעת הקהל, לאור תוצאות הנסיון. בלי תמיכת כי"ח נהיה אנוסים להקטין את בית־הספר, כי מקורותיו דלים הם, ואולי לסגור אותו. אולם קיומו לא היה לשווא, ובעתיד ייפתחו עוד בתי־ספר כאלה. ואני אומר וחוזר: אין טעם להתייאש. הפקודה על סגירת המחלקה הרביעית באה מפה, ולא מפאריס.

יפו, יוני 1897

אל הרברט בנטוויץ'

אדוני היקר,

צר לי מאוד שלא קיימתי עד היום את הבטחתי ולא שלחתי לך המשך הרצאתי. היו כמה מניעות. עתה אשיב על שאלותיך.

בית־החולים ביפו קיים זה שש שנים, נוסד בעיקר בהשתדלות לשכת בני־ברית. היום הוא תלוי בתמיכות ותרומות מקריות, ומצבו עלוב מאוד. הצורך בו גדול. לא רק מיפו באים אליו חולים, גם מהמושבות הקרובות ומהכפרים, מרמלה, מלוד, ואין בו הסידורים הדרושים, מחמת חוסר כסף.

בינינו לבין עצמנו, יק“א, או ביתר דיוק – כי”ח, יש בדעתה לקנות מגרש ליד מקוה־ישראל ולהקים שם בית־חולים. זהו רעיון נהדר. אבל רצוי לדעת, אם לא ידחו את הגשמתו לזמן ארוך, ואם לא יידרש עוד כסף (דומני כי מר גולדסמית הוא התורם).

בית־החולים ביפו אין לו לא מגרש ולא בניין. הוא שוכן בבית שכור, קרוב לבית־הקברות.

איכר אחד מראשון לציון ציווה תרומה הגונה לבית־החולים, אבל אחיו עירער על הצוואה, אף־על־פי שלא היתה לו כל זכות לזה, וקיבל חלק לא קטן מן הרכוש. אומדים את התרומה ב־ 15–12 אלף פראנק.

ד"ר שטיין, רופא בית־החולים, עובד במסירות שאין כמוה. הוא ידוע כאדם ישר וטוב־לב, מתעניין בחולה ובמדע. הוא מקבל חולים עניים חינם גם מחוץ לבית־החולים ומבקר חולים בביתם בלי תשלום.

אני שולח לך תוכנית הבאנק שאנו חושבים לייסד. הפרטים עוד לא נקבעו. העיקר הוא – הלוואות לחקלאים בארץ בעריבות בטוחה. רצוי להתחיל בהיקף צנוע, בזהירות, ולהלוות רק לאלה שלא ישתמשו בכסף לרעה (למשל, יתנוהו בנשך), לנצרכים אמיתיים וללוֹוים בטוחים.

רצוי שעל־יד הנהלת הבאנק יהיה ועד מורכב מבאי־כוח מוסדות מקומיים שונים. אני משער כי הוועד הזה יהיה בעתיד הוועד הפועל המרכזי, שיפקח על כל הנעשה בארץ. עוד לפני ארבע שנים היה הדבר קרוב להגשמה, ולא התגשם בגלל התנגדות מצדדים שונים. היום קיים הוועד, אבל באי־כוח הבארון אינם משתתפים בו.

כתוב־נא לי, מה דעתך על הקונגרס במינכן? להלכה אני מתנגד לו, אך אין העניין נהיר לי.

יפו, 30 ביוני 1897

אל מ. ל. ליליינבלום

אני כותב לך ברגע של צער עמוק. עלי לבחור בין שתי רעות, ואיני יודע איזו היא הגדולה בהן: לא לשים לב לפקודות הוועד ולהציל את העניין, או להפקיר את הכול לאבדון ולקיים הוראות הוועד, המטושטשות והמקוטעות. נתחיל לפי הסדר:

1) יש משבר, נשקף לנו חורבן גמור. אם נצא בשלום – לא בזכות הוועד נצא. אם ההנהלה אשמה, אם הוועד צודק – אנשים המייסדים מושבה אינם עוזבים אותה פתאום בחוסר־כול. יהי מצב הקופה בכל רע – יש עניינים שאתם מחוייבים למצוא כסף לכלכלתם, ואם אינכם מחפשים, ואינכם מטרי­חים את עצמכם להשיגו, הרי אתם כמשחקים במפעל הזה, שלדבריכם הוא קדוש לכם. האם לא יהיה זה חורבן וסוף לכל הדבר, אם יתפזרו האיכרים לכל רוח בגלל קיצוץ האשראי, וזאת לאחר שקצרו את רוב החיטה ורק מעט חסר לביסוס המושבה? והנה עתה קרוב הדבר שימכרו את היבול בלי מחיר, ואולי רע מזה – יעזבוהו לשלטונות בעבור המסים ויברחו. והאם אין סוף לכול, אם תופסים עתה – עקב קיצוץ האשראי – 21 איכר ושמים בבית־הסוהר באמתלת המשפט? האומנם יוכל הוועד להסיר מעליו את האחריות לכל אלה?

2) אם אתה חושב אותי לצדיק תמים – טעות בידך. ייתכן שאינני בעל־חשבון גדול בעסקי הפרטיים, אבל האמן לי, אינני מקל כלל וכלל במספרים. ואף־על־פי כן, מה לעשות? כולנו יודעים כי ההוצאות עולות על ההכנסות. אולם אי־אפשר לעמוד באמצע. קיווינו שחברת חובבי־ציון תמצא מקורות נוספים.

בהיותי באודיסה אמרתי לכם לכולכם, כי יישוב משפחה אחת עולה 12־15 אלף פראנק. לא יישוב המון יהודים מרוסיה חשוב כיום, אלא – עד שישתנו קצת התנאים – רכישת נסיון וביסוס שלוש־ארבע מושבות, העמדתן על רגליהן. חברתנו אין לה כל מושג על ייסוד מושבות בארץ־ישראל, וזו לה הפעם הראשונה שהתחילה בדבר. נניח שהוועד צודק, שוועדת קסטינה טועה ומוציאה כסף רב – מה על הוועד לעשות? האם זוהי הדרך – להפסיק את האשראי אחרי שלושה חדשים, אחרי שהוצאו סכומים גדולים? אם אין הוועד משחק בציונות, עליו לעסוק בדבר בכובד־ראש, ולא לקצץ את התמיכה פתאום, בלי התראה מוקדמת. אם אין לו פנאי להיכנס בכל הפרטים, עליו לתת אמון באלה היושבים בארץ. אם יש לו ספקות – עליו לשלוח איש נאמן לשם חקירה וביקורת.

הלא זה נורא, הוועד מסתפק בוויכוחים עם ההנהלה, ואת המושבה הוא עוזב לגורלה, וערב הביסוס הוא מפקיר להרס את כל מה שנוצר. הגע בעצמך, מה היה המצב אילו הפסיקה ההנהלה באמת את האשראי בשעת הקציר, החלוקה והמשפט, משום שלא קיבלה כסף בשביל קסטינה?

3) אשר להוצאות המשפט, שהן מרובות יתר על המידה, אין לי מה לענות – אתם כתבתם בצורה כזו שאי־אפשר לענות.

4) ואם היה נוח כל־כך לשלוח סוסים ובהמות אחרות מאודיסה – למה שתקת עד עתה, מר ליליינבלום, אתה, האיש היחידי שידע זאת? למה לא הצעת את הדבר לפני הקנייה? אני מתאר לי את כניסתם החגיגית ליפו של הסוסים והבקר מאודיסה!

5) 1600 הפראנק הוצאו על רהיטים, כלים שונים, המיועדים בעיקר לקבלת פני הוועדות הממשלתיות המרובות, הבאות לפעמים בחבורות בנות 15 נפש, על כלי־שינה, לבנים, וכו'. את ההוצאות האלה יש לזקוף קצתן על חשבון בראגין וקצתן על חשבון הנהלת קסטינה. אייזנשטאדט וקייזרמן לא דייקו בפרטים האלה בערכם את הדין־וחשבון.

6) האגפים המפוארים לפועלים, המשתכרים פראנק אחד ליום, אגף בגודל 5X5 מטר, אינו בניין מפואר ואינו בבחינת מותרות למשפחה בעלת שש או עשר נפשות. רבותי, הרוצים אתם באמת לעשות דבר, או לשחק קומדיה? אם רצונכם שהאיכר יעבוד, מן הצורך שיראה עניין בכך, שידע למה הוא עובד, שיוכל לעבוד. אם הפועל גוֹוע ברעב “בתחום המושב”, אין זה טעם שהאיכר בארץ־ישראל יגווע ברעב. ואם טעם הוא –למה כל הרעש? למות ברעב הוא יכול גם ב“תחום המושב”. או אולי אתם רוצים שיגווע בקסטינה דווקא “ad maioren Dei gloriam” ⁵⁷להנאת האדונים היושבים בוועד?

עדיין הוועד לא הגיע להבנת יסודות ההתיישבות. אני בטוח שאיש מכם לא קרא דבר בעניין הזה. עבודת־האדמה נותנת, בתנאים טובים, 4־5 אחו­זים ריווח נקי בשנה, ובארץ־ישראל, שתנאיה קשים, המסים כבדים והפור­ענויות מכל המינים אינן פוסקות, פחות מזה.

מר ליליינבלום היקר, סלח לי על חריפות דברי, מכתבך ידידותי כל־כך ולבבי, ואני עונה לך בגסות. קבל־נא את דברי רק כלשון של גילוי־לב, כי אין לי כל רוגז עליך; פשוט, אינני יכול למשול עוד ברוחי.

הפועלים. רבונו של עולם, מה היה לכם? סידרנו 17 פועלים? לא 17 כי אם 43
בקסטינה ו־60 במטולה! באמת, אי־אפשר להתווכח אתכם.

מן ההכרח שהאגרונום בהנהלה יהיה אגרונום. יבוא יום ובראש הוועד יעמוד אגרונום.

לרסן את כוח־דמיונו של אייזנשטט ולהעיר את קייזרמן מאדישותו – תביעה צודקת; ונוגעת גם בי.

יפו, 18 ביולי 1897

אל הרצל

אדוני,

יש לי הכבוד לשלוח לך, בצירוף למכתבי, סקירה על מצב המושבות בזמן הזה, חוץ ממושבות הבארון רוטשילד, שאין אנו יכולים לעסוק בהן. אני מבקש לסלוח לי את ליקויי הצורה והסדר – עניינים דחופים מנעו אותי מלטפל בעבודה הזאת בזמנה, ומלבד זה קיוויתי שאוכל להשתתף בוועידה הגדולה, שאדוני עוסק בכינוסה. אני מצרף גם ארבעה תרשימי מושבות.

אומר לך בגילוי־לב, כי אינני תמים־דעים אתך בכול. להפך. אף־על־פי כן רוצה אני בכל לבי, שהוועידה הזאת תברר את השאלות העומדות על הפרק, תעורר בכל הלבבות רגש אחד של החלטה, ותראה מצד זה הצלחה שלימה. אני מצטער מאוד שאינני יכול לבוא אל הוועידה.

הנני דורש בשלומך ומברך אותך בברכת הציונים.

רצופה בזה הרצאת אייזנשטאדט. אתם רשאים לפרסמה, אם תראו צורך בדבר. עלי להוסיף, כי מר לודוויפול עזר לי הרבה בעבודתי.

אל ברמסון, פאריס

…שאלת בית־הספר במצב טוב. מר בנדיקט שבע־רצון. אין הוא מתנגד כלל לכך שהלימודים העיקריים יתנהלו בעברית, והצרפתית תהיה שפה נלמדת. המחלקה הרביעית תיפתח אחרי חג הסוכות.

בבית־הספר לבנים לומדים 150 תלמידים, ו־150 בבית־הספר לבנות. התקציב הוא 20.000 פראנק. יש לנו גרעון של 4770 פראנק.

כ' בתמוז התרנ"ז יפו

אל ד"ר ש. א. הירש, המזכיר של חברת חובבי־ציון באנגליה

(עברית במקור)

אדוני היקר,

איחרתי תשובתי על מכתבו מן י“ג סיון, כי חיכיתי לתשובת חברי בני־יהודה, ועתה אוכל להודיעו: כי אחד מהערבים המוכרים מת, ומסיבה זו יתמשך גמר עשות הקושנוֹת, והם מבקשים כי ירשו להם כבודם להתיישב בבני־יהודה על האדמה שיש להם כבר קושנות, וכי יתנו להם הסך 12,000 פר' ששלחתם על ההוצאות היותר נחוצות. אנוכי עניתי להם, כי על דעתי צריך לגמור הקושנות, וכי לתכלית זו שלחתי כבר למר אסווצקי בראש־פינה 5000 פר'. ואם הם רוצים להתיישב על האדמה שיש להם עליה קושנות מכבר, יעשו זאת על אחריותם ויתיישבו לעת־עתה בגפם. אילו היתה אדמת הקולוניסטים, שיש להם עליה קושנות מכבר, מצוינת בגבוליה ונעשה עליה “מפרוז” כחוק הממשלה יר”ה, אז אולי כדאי היה לתת להם הכסף שיתיישבו על אדמתם זאת; אבל אחרי שלא נחלקה ונצטיינה בגבוליה, והיא מעורבת עם אדמת הפלחים, אין דעתי נוטה כי נתחיל להוציא מכספכם על התיישבות הקולוניסטים, והנני מבקש מכבודם להודיעני דעתכם על זה, אולי הנכם חפצים להתחיל בהיישוב בטרם שיגמרו יתר הקושנות ובטרם שייעשה המפרוז.

בנוגע לעשיית הקושנות, הנה נסעו הקולוניסטים לדמשק אודות זה, ואנוכי הרשיתי למר אסווצקי לתת להם איזה סכום – עד אלף פראנק על ההוצאות, אבל בשובם קרה הסיבה כי מת הערבי, וגם בלעדי הסיבה הזאת אינני בטוח כי הם לבדם יצליחו להוציא הקושנות, וכתבתי אודות זה למר אסווצקי, והוא הבטיח לעסוק בדבר כשייפנה מעט מעבודתו.

נעים לי להודיע למר, כי הכסף הנחוץ לגמר הקושנות של משמר
כבר מוכן ובקרוב יתחילו לעסוק בדבר.

פ. ס. הקושנות ייעשו על שם ה' משה פעלקנסאהן, כי רק על שמו אפשר לעשות, מפני שעל שמו יש קושן מכבר. כי האדמה שיש עליה קושנות כתובה על שם ה' פעלקנסאהן ובערנשטיין, ויותר טוב על שם פעלקנסאהן, מפני שהוא נתין אמריקאני וממנו אפשר לקבל בטוחות אצל הקונסול האמרי­קאני, ובהמשך הזמן, כאשר ירחיב לנו ד' ויעשו קושנות על כל שם יהודי, אז אפשר יהיה לקבל ממנו קושנות על השמות שתרצו.

יפו, 15 בספטמבר 1897

אל הבארון מאקסים מ. מאנטויפל

אדוני הנכבד,

קיבלתי את מכתבך הנכבד, והנני ממהר להשיב לך, אם כי לא תשובה שלימה, כי לכך לא יספיק לי הזמן. יחסך החם אל עמנו, דעתך הטובה – המוגזמת אולי – עלינו, נגעו עד לבי, ואני רואה חובה לעצמי להמציא לך את החומר המבוקש. ברוסית יש חומר מודפס בדו"חותיה של “חברת התמיכה לעובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה ובארץ־ישראל”. ובירחון “ווֹסחוֹד”, במאמריהם של חיסין, אוסישקין וברקנהיים. עלי להעיר, כי לדעתי אינך מדייק בכול ואינך מאיר את הדברים במידה מספקת.

אני מבקש רשות להעיר לך קצת הערות למאמרך ולתקן אילו שגיאות, בפרט במה שנוגע ליחסים בין הבארון ובין האיכרים, שלא תיארת אותם נכון.

א) שגיאות בשמות המושבות.

ב) זוהי השנה הראשונה שעשו בראשון־לציון 95,000 הקטו־ליטר יין.

ג) אני חושב כי הסכום שישה מיליונים פראנק, שהיקב עלה כביכול לבארון, הוא מופרז קצת.

ד) מדבריך אפשר להסיק, כי מפעל הצדקה והעסק של הבארון יש בו עסק יותר מצדקה. לדאבוננו אין זה כך – צד הצדקה גובר בו. אני אומר לדאבוננו, כי אין כל ספק בדבר שלאיכרים היה טוב יותר, לו היה זה מפעל של עסק. הבארון לא זו בלבד שאינו רואה ריווח, אלא הוא מפסיד. היין זה עתה יצא לשוק, ועוד לא הוכיח את זכות קיומו. אמת הדבר, ההנהלה בולעת כסף רב, אבל בתנאים השוררים בארץ יש צורך במנגנון מורכב מאוד, עד שיתבררו כמה עניינים. אינני חושב, כי יש בין האיכרים אנשים, המתרעמים על הבארון; אולי בודדים.

המפעל הגדול והאידיאלי הזה יש לו חסרון גדול, דהיינו, שהוא מפעל של צדקה ומפעל פרטי, מכאן המון שגיאות ומעשי הונאה. אבל עניין של התחרות אין כאן. הבארון היה נותן בחפץ לב חצי־מיליון, לו יכול להשיג בזה שהאיכרים לא יהיו זקוקים לו.

אשר לציונות עלי להעיר, כי רבים מהציונים חושבים כמוך ואינם מאמינים ביישוב כל עם ישראל בארץ בעתיד הקרוב. ולא זאת היא המטרה העיקרית. הם מאמינים בתחייתו הגופנית והרוחנית של העם היהודי, שתלך יד ביד עם ההתקדמות הכללית; הם מאמינים כי ההתיישבות בארץ־ישראל, ואפילו בזעיר אנפין, תשפיע הרבה על תחיית השפה, ההכרה העצמית, השאיפות הרוחניות וכו'.

אם יראה הקוסמופוליטיזם הליבראלי את בגרותו, לא יפרוש העם היהודי מכלל האנושיות. אבל עד אז יתפתח כיחידה בפני עצמה, ויעשה את שליחותו, בתרבותו ובמסירותו הרוחנית, כאחד הכלים בין כלי התזמורת האנושית הכללית.

על שאלותיך אוכל להשיב:

א) ההתיישבות בארגנטינה לא הלכה לאיבוד; אולם עבר עליה משבר גדול, עקב החפזון וחוסר־השיטה הכרוכים בהת­יישבות של צדקה;

ב) אנחנו מאמינים, כי ההתיישבות בארץ־ישראל לא רק תתקיים, אלא גם תפרח; ג) אין מנוסת איכרים לאירופה – רק בין הפועלים מחוסרי־העבודה היו אחדים (לא רבים) שעזבו את הארץ.

אודיסה, נובמבר 1897

אל יהושע סירקין

… כתוב נא לי, מה דעתך על הקונגרס? מה פעולתו בסביבתך? האם גרם להתעוררות, לתסיסה, או לפירוד? האם מרובה התועלת שבדבר מהנזק שבו? לדעתי אני לא היה הקונגרס במקומו, בפרט בזמן כזה ובתוכנית כזאת. הציונות, או ביתר דיוק – הניאו־ציונות, יש בה סכנה. אבל אין ספק שהקונגרס הביא גם תועלת לא מעטה. ראשית־כול, כדוגמה של “שבת אחים גם יחד”; יהודים באו מכל רוחות העולם לדון רק בעניינים יהודיים. שנית, כמעורר תסיסה בלב רבים. שלישית, כנותן סיפוק לרגש הכבוד הלאומי.

רב אושר ושלום לך, שנה טובה, רעננה ומלאת מרץ לך ולקרובים לרוחך, ולרעיון אשר הקדשת לו את חייך. הלוואי ויעלה שחר חדש לאגודתך במקומה החדש, ותצעד קדימה, וההצלחה תאיר לך פנים בכל מעשיך, ואכזבות ירחקו מכם, וחדרה תלך ותעשה חיל!

אודיסה, 5 בנובמבר 1897

אל א. מאירסון, פאריס

הואל־נא לטלגרף לי, מה הן תוצאות ישיבת המועצה של יק"א, בפרט אם יש מה – לחדרה, לוואדי אל־חנין ולמשמר־הירדן? אשהה באודיסה עוד ימים מספר. אחרי־כן אסע לביאליסטוק, אל רבי שמואל מוהליבר. שם תתכנס ישיבת צירים מהקונגרס של באזל. הם יודעים את דעותי נגד הניאוֹ־ציונות. בכל זאת הזמינו אותי, ויש ברצוני ללכת שמה – אולי אוכל לעצור במידת־מה בעד הפירוד הנורא, המתחיל לתת את אותותיו. בינתים תשכל ארץ־ישראל את ידידיה. אני מקווה לקבל סיפוק מלא באודיסה. ואולי אמשיך את עבודתי ביפו. הם מפצירים בי, ואני עוד שוקל בדעתי.

הודיעני־נא, כמה כסף יינתן לנו השנה בשביל באר־טוביה?
אולי נוכל ליישב עוד שנים־שלושה איכרים, בלי הוצאות יתירות.

ועוד דבר חשוב. מר ויסוצקי רוצה לקנות אדמה בבאר־טוביה ב־10,000 פראנק. את הכסף יתן לנו.

יפו, 23 בנובמבר 1897

אל ברמסון, פאריס

הנסיעה מפאריס ארכה יותר משחשבתי. איחרנו את האונייה הנוסעת מאלכ­סנדריה ליפו ונסענו מקאהיר לפורט־סעיד. ביפו התחלתי לעבוד. ישיבות, חשבונות.

בבאר־טוביה עובדים במרץ רב. האיכרים לא הסתפקו בזריעות חלקותיהם בלבד, אלא עיבדו עוד כעשרה דונם (כל איכר) שחכרו מערבים וזרעו בה שעורה. הם לא נגעו גם בכסף מחודש ספטמבר. אומנם הדבר הקשה עליהם והם רעבו ממש, אולם הם מתרגלים להיות בלתי־תלויים. עכשיו הזמן המתאים ביותר לעזור להם בהלוואה עד תקופת הגורן, ואפילו לאו דווקא בהלוואה. נחוצים 3000 פר' לכולם. חבל שלא הוסיפו עוד משפחות. אני מקווה, כי יק"א תיישב עוד שתים, או שלוש משפחות. דרושים כספים לבניין רפתות – בזה תלוי עתידם של האיכרים. אין איכר בלי רפת. הבניינים יעלו כ־20.000 פר'. הוספת המשפחות במקום הכרחית, כיוון שאז יופחת חלקו של כל איכר בהוצאות הציבוריות, כי מחיר האדמה וההוצאות הכלליות הוא אותו המחיר ל־17 איכרים או ל־22 איכרים.

כתוב לי אם דרוש לך דין־וחשבון על מצבה הנוכחי של באר־טוביה בשביל הוועד המרכזי או למען “יישוב ארץ־ישראל”.

צריך שישתתף נייגו שוב בוועדה הפועלת של קסטינה, וכן נחוץ להזמין גם את מר חיים.

אודיסה, 26 בנובמבר 1897

אל הרב שמואל מוהליבר, ביאליסטוק

זה עתה קיבלתי מכתב בשמו, שנכתב בידי מר ניסנבוים. רגשי האמון וההש­תתפות בסבלותי, שמצאתי בו, נגעו עד עומק לבי.

אני מודה לו מאוד על הכבוד שנתן לי בהזמינו אותי להשתתף בוועידת ביאליסטוק. אשתדל לבוא. אז נוכל לדבר על עבודתנו ועל כל הפרטים הכרוכים בה, ובוודאי אשים לב לדעתו.

אני רואה חובה לעצמי להגיד לרב הנכבד, שאני מתנגד ל“ניאו־ציוניות”. כלומר, לעיקרים שד"ר הרצל מביע בחוברותיו. בפרט אני מתנגד להתלהבות היתירה, לרוח־הדמיון המופרז, לרעש שמקימים, בזמן שהעבודה הצנועה והאטית מוזנחת. אומנם הרעש יעורר הרבה לבבות, אבל הוא יביא לנו גם הרבה יסודות מפוקפקים ויטפח תקווֹת מוגזמות. בכל זאת אני מכבד כל מה שנושא בחובו שאיפה אמיתית לתחייה לאומית.

24 בנובמבר 6 בדצמבר 1897

אל אחד־העם

מר גינצברג היקר,

אני נוסע בלא שנפרדתי ממך. והדבר מצער אותי. אולם לא יכולתי להיכנס אליך. הייתי כבר פעם ברחוב שלך, לא הרחק מביתך, וחזרתי. לא רציתי במחזות, המדכאים את הרוח ואינם מביאים שום תועלת, ובלעדיהם היתה הפגישה עד כדי כך רשמית, שאנו יכולים לוותר עליה. מכאיב לי מאוד, כמובן, יחסך השלילי לגמרי לערכה של פעולתנו בכללה ולפעולתי בפרט, אולם אין בידי לעשות משהו. אני נרגע רק כאשר אני לוקח בחשבון, כי הדבר יחלוף בהדרגה, מפני שאין אתה יכול לשנות את דעתך, גם אם יש לפניך עובדה לאמיתה, או לשנות את יחסך. הדבר מעוגן בטבע שלך, אתה הולך שבי לעיתים קרובות יותר אחרי הצד הרטורי של הבעיה מאשר אחרי מהותה; והנה, אם כי אני מאמין מעט מאוד בהשפעת דברי, אני רואה חובה לעצמי להזהיר אותך מזה. לך חשוב להוכיח את התיאוריה, ואתה מאיר בלי משים את העובדה כך, שתוכיח במידה האפשרית כי אתה צדקת. לדאבוני, אתה צודק לעתים קרובות, אולם לדאבוני הגדול יותר, אתה משוכנע, כי אתה צודק תמיד, ובלי משים אין אתה אובייקטיבי. אתה ניתן להשפעת שמועות ואנשים, המהווים, אפשר לומר, צלילים הרמוניים בהתאם למצב רוחך ולהשערותיך. באופן כזה אתה מחזק את הטעות, ומתקבל מעגל קסמים.

יותר מכול הייתי רוצה, כי תגור זמן ממושך למדי בארץ־ישראל; מפני שאני משוכנע, כי גם אתה לא תעמוד נגד עובדות; אני אישית אשתדל להגשים שאיפה זו, אם כי לא ביקשתי עדיין רשות ממך לכך (מפני שההגשמה היא כל־כך מעורפלת ואינה ניתנת לביצוע, שאין לבקשך).

היה בריא, השתדל לקבל עובדות בלי למהר להכלילן, השתדל לבדוק ולהעריך אותן, ותהיה, בוודאי, העסקן המועיל ביותר למען העניין הארץ־ישראלי.

עוד מלה אחת. נעים יהיה לי יותר, אם לא תדבר על מכתבי זה בשעה שאתה מביא הוכחות או למטרות אחרות.

1898    🔗

יפו, 28 בפברואר 1898

אל חיים קלוריסקי

עדיין לא יכולתי לכתוב אליך מכתב כסדרו. הכול אצלי בערבוביה, ואיני מקבל לא בריאים ולא חולים. עסקנו בחשבונות, הכנסנו סדרים בהנהלת החשבונות, וישבנו בישיבות הוועד, שתים בענייני קסטינה ושתים בענייני ועד בית־הספר.

מצב רוחם של חובבי־ציון לא רע. התרומות נאספות בהתעוררות רבה ברוסיה ובמערב אירופה. רוב חברי יק"א מתייחסים טוב לארץ־ישראל ולחובבי־ציון, מכאן שיחסם להרצל הוא כאל שונא ואויב.

אם קסטינה תצליח, יהיה לנו נצחון גדול. לא רק ששיטת הבארון תיכשל, אלא שתקום תנועה שיטתית וראציונלית, ואפילו אידיאלית במקצת. אם בפאריס אין חיבה מלאה לציונות המעשית שלנו, הרי ארץ־ישראל כארץ הקדושה גם היא גורם למשיכה, וזה גורם חשוב להתיישבות היהודית; הודות לכך מעריכים בפאריס את העבודה בארץ־ישראל, אם רק אפשר יהיה לעבוד באופן חוקי וחופשי, והם יהיו מוכנים לעשות הרבה.

אבקשך לא לפרסם את העניין (ואפילו לא לאדון חיים), כי איני רוצה שידעו על הידיעות הסודיות הללו מפאריס.

אנו מרגישים את עצמנו בטוב. בימים אלו נסייר במושבות ובבאר־טוביה.

יפו, 31 במארס 1898

אל ד"ר הרצל

בתשובה לשאלתך, אגיד לך כי אין ביכולתי להקים את הוועדה לחקירת ה“חלוקה”. האנשים שפניתי אליהם אמרו לי, שמסוכן עתה לעורר את הבעיה הזאת. אשר לי עצמי, איני בקי כלל בעניין, כי מעודי לא עסקתי בו. דעתי שהדבר מזיק להתפתחות הנורמאלית של היישוב ולתחייתו. אשתדל לאסוף כמה פרטים ואשלחם לך.

יפו, אפריל 1898

אל א. בראגין

היה עליך לפנות בבקשה ליק"א, שתמציא לך עבודה בארגנטינה. כעבור שנתיים תחזור ארצה.

אם כי המשפט עצמו נגמר, הרי לא גמרו עוד עם משפחת הנרצח. נסים בכר לא מילא את תקווֹתינו. הוא קיבל פיטורין, יושב בירושלים ועוסק בעניינים יהודיים.

עם יק“א אפשר לעבוד. היא מתייחסת כראוי לחובבי־ציון ומתחשבת בהם. אצלה טוב יותר לעבוד מאשר אצל חו”צ, יש יותר אמצעים וחופש פעולה. בקסטינה עובדים. התבואה הכניסה בשנה שעברה 20.000 פר', אולם היה צריך להוציא עוד כסף על האיכרים. השנה מבטיחה התבואה רבות. העבודה לא נעשתה באופן אירופי. השתמשו לרוב במחרשה ערבית. אנו רוצים להוסיף עוד שני איכרים; אחד מהם הוא תלמיד בית־ספר חקלאי באודיסה.

קלוריסקי מסדר את משמר־הירדן. משפחתו נמצאת ביסוד־המעלה. החלו לטפל שוב בחדרה. יטעו כ־200.000 אוקאליפטוסים. עובד במקום מר חיים, בא־כוח יק“א. עבודתו איטית, אבל הוא מעשי ומסור. ד”ר סוסקין עובד בחדרה אצל “דורשי ציון”.

רחובות מקבלת תמיכה הגונה מיק"א. גדרה מבקשת אף היא תמיכה. בעיקר רצונה לפתור את בעיית הפילוקסירה. לו קיבלה את התמיכה קודם, כי אז היתה כיום בלתי־תלויה. הכנסותיהם היו מ־1500
עד 3000 פראנק לכל איכר.

סודרו הקושאנים להר טוב. עוד מעט וגם היא תדרוש תמיכה. אוסובצקי רוצה למכור את סג’רה ליק"א. מיישבים את ואדי אל־חנין.

אייזנשטט כרגיל, ישר לב, מקלקל דיו, לועס נייר, עפרון אדום־כחול תחוב לו מאחורי אוזניו, ומרבה לדבר על פרינציפים. גרזובסקי מורה במקוה־ישראל, ובלקינד בבתי־הספר שלנו.

יפו, 2 במאי 1898

אל ד"ר הרצל

אדון נכבד מאוד!

קיבלתי את מכתבך ואת הכסף שהואלת לשלוח למען יהודי יריחו. אני מודה לך על האמון בי. את שליחותי אשתדל למלא על הצד היותר טוב. בקרוב אהיה בירושלים ואשתמש בהזדמנות זו להיות גם ביריחו ולראות את יושביה המעניינים אותך, ואודיעך את מחשבותי אודותם.

הסטאטיסטיקות של המושבות מוכנות כמעט, ובקרוב אשלח לך את העבודה שהבטחתי לך.

נ. ב.

מצורפות בזה כל הידיעות שנמסרו לי על־ידי נסים בכר והרב יעקב מאיר על ה“חלוקה” הספרדית.

יפו, 27 במאי 1898

אל ד"ר הרצל

זה עתה שבתי מירושלים. הנני ממהר להודיעך על תוצאות ביקורי.

שלוש משפחות חכרו אדמה השייכת לממשלה בסביבות יריחו. שטח הקרקע – 600 דונאם. התנאים הם: נטיעת עצים לממשלה וטיפול בגן הנמצא שם, ומלבד זאת תשלום כ־300 פראנק לשנה, וחומש מהיבול. לאנשים האלה אין כסף, והם ייסדו חברה ועשו להם חותמת גדולה בחסותו של הרב דיסקין. הם קיבלו סכומי כסף מחובבי־ציון ומרוטשילד, בהשתדלות נסים בכר וסולומיאק.

האנשים האלה לא יכלו לחיות ביניהם בשלום, וממשחקי תפקיד החלוצים הללו לא נשאר אלא אחד, שמימיו לא ידע לעבוד.

אני מצטער מאוד שאיני יכול להסכים עם מחבר המאמר ב“ואֶלט”. אולם האמת קודמת לכול. ההתיישבות, כמו כל תנועה כללית גדולה, תגרום תמיד לאכזבות וענייני ספסרות. אנשי יריחו נסעו, כנראה, לסדר “פאנאמה” בזעיר־אנפין.

יפו, 29 במאי 1898

אל יושב ראש ועד חובבי־ציון, אודיסה

א. נ.

נתפרדה החבילה של פראנק, אוסובצקי ואפשטיין. בידי פראנק ואוסובצקי נשארו אדמות סג’רה וכפר־סבא. את סג’רה בוודאי תקנה יק"א. אוסובצקי פנה אלינו בהצעה, שנעזור לו במכירת כפר־סבא. רוצה הוא למכור אותה רק באמצעות ועד או מוסד, כיוון שאין כאן איש שיקנה קרקעות מאדם פרטי. לדעת האגרונומים מתאימה האדמה לנטיעות ולפרדסים. יש שם 1500 דונאם. התעלות המסמנות את הגבולות כבר נחפרו. גם התוכניות מאושרות על־ידי הממשלה.

… הנני מבקש איפוא מכבודו לדון בשאלה זו עם חברי הוועד, ולהודיע לנו את החלטתכם – אם להתערב בדבר או לחדול.

יפו, 9 ביוני 1898

אל חבר מימי נעוריו (ברדיצ’בסקי?)

מוניה הנכבד והיקר!

סלח נא על שתיקתי. לא שוויון־נפש ואי־רצון גרמו לה. זכור אתה לי לטובה, וקשור עם דמויות רבות מימי נעורי, אשר ביניהן נטלת אתה את המקום הראשון בעיני, היית לי למקור של עונג ונחמה, וכמה עוררת אז את כוחותיי!

זכורים לי לילות החורף בברדיאנסק, אותם הרמזים המסתוריים לימים הבאים, אותן התוכניות לעתיד… באין מנוחה לנפשנו חיפשנו דרכים להק­דיש את כוחותינו לדבר מה… ותקופה זו מימים עברו זכורה לי מתוך הכרת טובה עמוקה לך מאין כמוה, ורבות סיפרתי אודותיה לאשתי הצעירה, המוקירה אותך. ואני בבחינת יהודי, לכל פרטיו ודקדוקיו, הריני נע ונד… הרבה ראיתי, ניסיתי וסבלתי, אולם שום דבר לא ימחה את זכרונות הימים ההם, אותה תקופת ידידותנו, אשר הילדות והרצינות שימשו בה בערבוביה, אך נוגעת היתה ללב וספוגה אידיאלים. לא אשכח, כי אותם הימים אשר ביליתי בחברתך קבעו בהרבה את התפתחותם של כמה צדדים בנפשי. מודה אני לך על דבריך הטובים שכתבת לי, אני מאחל לך חיים מאושרים בקרב משפחתך ובציבור! (אם רק אפשר הדבר!)

יפו, יולי 1898

אל ד"ר ש. א. הירש, לונדון

(עברית במקור)

אדוני היקר,

איחרתי תשובתי על מכתבו מן י“ג העבר, כי נטרדתי מאוד מאוד בימים האחרונים האלו, ועתה הנני ממהר להשיב לו: כי בדבר עשיית הקושנות בעד המושבה “בני־יהודה” סמכתי בעיקר על מר אוסובצקי, שהיה פקיד הנדיב בראש־פינה, ולכן שלחתי אליו את הכסף שקיבלתי ממר אלטמן, היינו 4000 פר' שלחתי במארס, וסך 1000 (שנשלחו על־ידי מר נייגו, מנהל מקוה־ישראל) שלחתי לו באפריל; בס”ה שלחתי לו כל הסך 5000 פר‘, והוא הבטיח לי להשתדל לעשות הקושנות. אך אחרי־כן, כשיצא מראש־פינה לביירות, נטרד מאז ומסר את הכסף למר חזן, שהוא עתה פקיד בראש־פינה, והרשינו: כי מזה יתנו איזו מאות פר’ לאנשי בני־יהודה, שינסו בעצמם לעשות הקושנות, והם אמנם ניסו, ואולי עלה הדבר בידם, לולא האסון שקרה אחרי־כן, כי אחד מהשיכים המוכרים את האדמה מת. עתה עוד אמנם חושבים אנשי בני־יהודה, כי בהמשך הזמן יעלה בידם הדבר, והם רוצים להתיישב על אדמתם, אף כי עוד לא נגבלה; והנה לו עשו זאת על אחריותם היה טוב מאוד; אבל הם רוצים כי אתן להם על זה מהכסף ששלחתם על־ידי מר אלטמן ושמונח עתה בראש־פינה אצל מר חזן, וזאת לא אוכל לעשות בלעדיכם. והאמת אגיד, כי אני חושב שאין כדאי להתחיל בתמיכת הקולוניה, כל־זמן שלא נצטיינו לפחות הגבולים ולא נעשו עליהם “מפרוז” כחוק הממשלה יר"ה. ולעסוק בעצמי בזה גם־כן לא אוכל, כי רחוק אני משם ונסיעות לשם תגרומנה הרבה הוצאות. ועל־כן אינני יודע בעצמי איך להתנהג בזה, והנני מבקש מכבודם כי ייטיבו להודיעני, אם אכתוב למר חזן כי ישיב לכם הכסף – אחרי ניכוי ההוצאות שעשו הקולוניסטים על נסיונם להשיג הקושנות שעלו לאיזה מאות פר', כאמור למעלה – או למסור הכסף להקולוניסטים, או להניחם בידי מר אוסובצקי או מר חזן, עד כי יהיה לו פנאי לעסוק בדבר; ולכן יואיל נא הדר כבודו להודיעני חפצכם ברור, ואת פקודתכם אמלא בדיוק.

החותם בהגיגת כבוד ויקר וברכת ציון לכבודו ולכל העובדים בטובת היישוב.

יפו, 26 ביולי 1898

אל א. אהרונסון, אנאטוליה ליד איזמיר

כתוב לי מה אתך, כיצד אתה עובד? האם שבע־רצון אתה? כלום מכיר אתה כבר את היהודים שבסביבתך? הגם הם מעוררים בך גועל־נפש? העובדים הם בשדה? ועתה מה אתה חושב על ארץ־ישראל? איני סבור שתוכל לחזור אלינו במהרה, אבל אם תחליט להישאר כאן בקביעות, לא אעשה כל צעד נגד זאת…

שליט כתב לנו ממעמקי קאנאדה. הוא מביע בתוקף רב את רגשותיו הציוניים; אוהב הוא את הארץ, אבל מוצא כי גם שם יש לעשות הרבה. קסטינה מתקדמת לאיטה, באותה מידה ויכולת הניתנות להתקדמות בכלל תחת עול הקומיסיות, עול המעשר, הרשיונות לבנייה וכו'. היבול טרם ידוע. מעריכים את החיטה עד 7,000 כלי (9,000 רוֹטל). השנה יש כמות ירקות גדולה, מעט תירס, קצת דורה, אבל הרבה שומשומין… כאן, כמובן, שיטת העבודה המקובלת – חיטה ושומשומין, שומשומין וחיטה… מזבלים את האדמה וחורשים במחרשות אירופיות לרוב. יש מעט מחרשות ערביות.

יבול הענבים טוב בכל המקומות. פילוקסירה יש רק בזכרון. בראשון־לציון הוכנס חשמל לעבודות הבציר, במטולה – בית־חרושת, חדרה – בלי קדחת שחור־השתן… מכינים את 200,000 האוקוליפטוסים, אם רק ייקלטו בקרקע… יק"א נותנת 200,000 פר‘. מהם 90,000 פר’ לקניית אדמה נוספת לאלה שחלקותיהם אינן מספיקות.

אולי תשלח לבאזל הרצאה על ארץ־ישראל? רצוי משהו מעשי לשאלות היום שלנו, מודרני. אם הקונגרס מתקיים, צריך להגיד שם את כל האמת, כמו כן עוד כמה דברים מועילים…

יפו, יולי 1898

אל שליט

שליט היקר,

מכתבך הנחמד הסב לי שמחה רבה.

כאן בארץ מתנהל הכול בחפזון ובאותו זמן באיטיות. נחפזים, מדברים, מבזבזים, מתכנים תוכניות בלא עין־הרע, מתווכחים, מייסדים, קונים, מבז­בזים עוד, מוסיפים לבזבז – והמפעל זוחל לאט־לאט, כאותו הצב…

אנשינו בחוץ־לארץ אין להם כנראה כל סבלנות, מתרגשים, מתיימרים לאופטימיסטים, תובעים ריקלאמות וגוזמאות, ומשתוקקים להיות פתאים, המאמינים לכל דבר… בבאזל דורשים לפתע ידיעות מדויקות (!!). אותם ה“ציונים”, שבקעו זה־עתה מקליפת ביצתם, יציגו עתה ידיעות ודרישות, בתוספת נופך משלהם, כמובן… אני מצטער, אך אינני מאנשי הרצל או מהניאוֹ־ציונים, אם כי לדעתי הרצל אינו אותה הדמות המסוכנת ליהדות, שמתארים אותה האדונים הגינצבורגים מצד אחד ויק"א והבארון (שייד) מצד שני.

בקסטינה ממשיכים לעבוד; האיכרים אינם מקבלים שום תמיכה, לא למחייתם ולא לכלכלת הבהמות.

חדרה – כפר גדול: 44 בתים, 20 רפתים, וממשיכים לבנות. יבול הענבים טוב למדי, האיכרים שבעי־רצון, ומחכים לפילוקסירה…

יפו, 9 באוגוסט 1898

אל וילי באמבוס

אדון באמבוס היקר,

חשבתי כי מר לוין־אפשטין מסר את כל הפרטים על הרטוב; מכיוון שהוא לא עשה זאת, אמסור לך אני את הפרטים.

יש בה 5000 דונאם אדמה, שנקנתה על־ידי יהודים מבולגאריה. חברה זו צריכה היתה להקציב כל שנה סכום כסף ידוע, וחלק מחבריה צריך לעבוד כאן. במקום – 9 משפחות, המונות 28 נפשות, עובדות על אדמת סלעים. יש יתרון למקום, שהוא סמוך למסילת הברזל יפו־ירושלים, אבל הוא חסר אדמה. יש שני בניינים גדולים. אחד מהם נועד לשש־עשרה משפחות. בחצר יש רפתים. הבניין השני נועד לארבע משפחות. מתהלכות שמועות על חיסול החברה. יק"א היתה מסכימה לקנות את הרטוב, אבל בתנאי שלא יוקם רעש בבאזל…

לא נעשו כל הכנות לבואו של הקיסר ⁵⁸ , מלבד בזכרון־יעקב, שבה ילון, כנראה.

ברומברג לא יסע לבאזל ולא יכין הרצאה. אולי יכתוב כמה מלים לד"ר זאלץ. הוא מוצא חן בעיני מאוד, הוא בעל תבונה ומעמיק, מתנגד להרצליזם, אבל מאחל לו הצלחה במובן מסוים.

אומר אתה על מוצקין כי סטודנט נצחי הוא, אולם הוא עובד במסירות רבה. הוא חודר לכל מקום בתור רפורטר של “ניו־יורק הראלד”, אבל מביט על הכול מבעד המשקפיים של הדעות הרשמיות בחצר וינא. נוסף לזאת הוא מושפע בנקל. הקדחת האחרונה הגבירה את הפסימיות שלו לגבי הציונות המעשית וההתיישבות הנוכחית. אבל את מצב העניינים בארץ למד היטב, הרבה יותר טוב מהקודמים לו.

יפו, 14 באוגוסט 1898

אל אחד־העם

אדון גינצברג הנכבד,

וזאת הסיבה העיקרית לכתיבת המגילה הזאת: קיבלנו סוף סוף את הקו­שאנים להקמת בתי־הספר, ועתה דרוש הכסף לבנייה. חברת כי"ח הבטיחה לתת, אם רוסיה תתן 25,000 פר'. אם נחמיץ את השעה – לא יצא מזה כלום, צריך להתחיל תיכף ומיד בעבודה.

מנהל בית־הספר לבנים, ה' אנגל, נוסע לבקר אצל הוריו בבולגאריה. בדרכו יסור לאודיסה, ואתה הוא הראשון שאליך יפנה לעזרה. יודע אני עד כמה אינך מוכשר לטפל בענייני כספים ושנוֹררות, אך השתדל נא הפעם. הוועד צריך להקציב 10,000 פר'. כתבו נא לוורשה, לקיוב ולביאליסטוק. את היתר יתנו האדונים ויסוצקי וּויינשטין.

אפשר להשיג כסף באמצעות הקונגרס בבאזל. אך בזאת נשקפת סכנה לבית־הספר. החלטנו בינינו לא להעלות את הדבר בקונגרס.

דיברתי רבות עם ה' מוצקין. אותו לימדתי לאהוב את ארץ־ישראל. אנחנו (לא כולנו, כי אייזנשטט הרצלאי יותר מדי, ולוין־אפשטין – ספק ספינכס ספק יאנוס) רואים את הציונות החדשה כמזיקה למפעלנו. אולם לך אוסיף דבר, כי אני חושב את השפעת הציונות כמועילה בקהל שלנו, ואני שמח לתנועה זו, כי אף־על־פי שלא תתקיים זמן רב, תתן בוודאי את פירותיה.

יפו, 19 באוגוסט 1898

אל ועד חובבי־ ציון, אודיסה

החלטנו בהסכם עם מר חיים, כי נסיעתו של מר אייזנשטט לרוסיה היא הכרחית. הן נחוץ, סוף סוף, לאשר את הבעלות החוקית של תושבי חדרה, והוועד הפאריסאי אינו רוצה לעזור קודם שיסודרו העניינים האלה. ה' גולד­ברג עוסק אמנם בדבר, אבל הוא אינו בקי היטב, בהיותו רחוק מהמקום. אנו מקווים, כי מר אייזנשטאדט יצליח לסיים את כל העניינים. הדבר לא יעלה לוועד במאומה. אנו נשתדל לעבוד כאן בעצמנו, בלי מר אייזנשטאדט. מר חיים מקציב סכום ידוע לנסיעתו, ואם יצליח בשליחותו יהיה זה מעשה רב, כי בזאת נציל את חדרה ונעורר את האמון מצד יק"א. צריך שיבינו בפאריס, כי גם להם תצמח תועלת מעבודה משותפת אתנו.

יפו, 27 באוגוסט 1898

אל זלמן אפשטיין, אודיסה

חבר יקר,

אחרי מותו הטראגי של בוטקובסקי הצעיר השתדלנו בכל האמצעים להשקיט את אנשי חדרה אחוזי הפאניקה. והיום הובלנו לקבורות את גולדנברג, הנעים והנאהב ביותר מאנשי חדרה. אפשר לומר בבטחה, כי הוא לא יכול שאת את אובדן ידידו הקרוב לו ביותר, אשר עמו חי וסבל בימי חדרה הקשים ביותר. קשה לתאר את האימה שנפלה על חדרה לאחר שני המקרים הנוראים הללו. פשוט איום. בתוכניתי להעביר את אנשי חדרה לקרבת שפת־הים; לשם לא תגיע צחנת הביצות.

יפו, 17 באוקטובר 1898

אל הרצל

אדוני הנשיא,

הנני להודיעך, כי אני מוכן לקבל על עצמי את השליחות המוטלת עלי מידך. בעוד ארבעה ימים אסע ירושלימה ואשתדל לסדר בדייקנות האפשרית את הסטאטיסטיקות שאתה מבקש ממני. מצדי אבקש ממך, אם יש באפשרותך להודיעני כיצד אתה חושב לסדר את האנשים שעליהם מדובר, כי רבים הם עד מאוד.

יפו, 17 באוקטובר 1898

אל י. אייזנשטט, רוסיה

קיבלתי את שני מכתביך הארוכים וקראתי אותם בעניין רב. הם עשו עלי רושם מעודד מאוד.

אני דואג מאוד לבריאותך. מובטחני בך, שלא זו בלבד שאינך נזהר, אלא בוודאי אתה עושה כל מיני שטויות: יושב עד שעה מאוחרת בלילה, מתווכח, מתרגז, מגן על עצמך, בין שיש צורך בדבר ובין שאין בו צורך, מציל את המולדת ואת הוועד, ועל כל אלה עודך מעשן בוודאי. אם כל זה נכון, הרי מובטחני שתמות, אם לא עכשיו הרי כעבור 78 שנה…

מה לעשות בפילוסוף המאוכזב שלנו?⁵⁹ האדם הזה, שהתנהג אתנו באופן כל־כך בלתי־הגון, יודע למשוך אליו את כל הלבבות, וגם אני אוהבו, למרות תכונתו הגרועה להיות נוח להשפעת כל מיני שרצים, השרים לו תהילות… בהשפעת חבורה ידועה הבטיח שלא יפעל למען בית־הספר. לעזאזל, דרוש לנו עתה מורה. נורא הדבר, האומנם לא יימצא לנו מורה?

25 באוקטובר 1898

אל ועד חובבי־ציון, אודיסה

בקושי רב הצלחנו להשיג רשיון לחדרה לבניית 30 צריפי עץ קטנים בקרבת הים, “כדי להשגיח על השדות המרוחקים מהמושבה”… אלא שהרשיון הזה אין לו זכות־קיום ממושכת. צריך לבנות את הצריפים במשך זמן קצר מאוד. החליטו לגמור את הכול בזמן שהותו של הקיסר הגרמני בארץ, כלומר במשך 25 יום. כבר ערכנו את התוכנית. כל העבודות תיעשינה ביפו, שלא לעורר חשד. כשיוכן הכול, יעבירו במשך יום אחד את כל חלקי הצריפים למקום, ובשני ימים יקימו אותם. משום כך דורש אני תשובה מהירה וחיובית מהוועד בנוגע להלוואה של 4,000 פראנק, שיחזירוה לכם כעבור זמן קצר. ישתתף נא הוועד בעניין חשוב ויציב כנטיעות ובניינים, ולא יסתפק רק במתן נדבות לקבצנים בודדים. מי יודע אם מצריפים אלה לא תקום חדרה חדשה, חדרה ב', אדמה יש די והותר. אל נא תשיבו את פנינו ריקם! חשבו נא כמה אנו עובדים למען המושבה הזאת עם מר חיים. יש רופא טוב, יש באר נפלאה, יש אפשרות לסדר יפה את האיכרים. תנו להם אפשרות לעבור בשלום את הקיץ המסוכן הזה!

יפו, 27 באוקטובר 1897

אל ו. באמבוס

אדון באמבוס היקר!

אני מצטער כמוך על הרצאת מוצקין, כיוון שמסרתי לו חומר רב ביותר, דיברנו הרבה בעניין הזה, והוא הבטיח שלא ידבר שטויות. הלא אנחנו הראשונים לסובלים מדברי־הבאי כאלה⁶⁰. השלטונות המקומיים ופקידי הבארון מביטים עלינו בעין רעה, והצדק אתם! אחד הטובים מביניהם אמר: מוצקין אמר הרבה דברי אמת, אבל הוא הוסיף הרבה דברים אחרים, ועל־ידי כך החטיא את המטרה… בטוחני שבזאת הביא נזק רב, וכמה אנשים נתאכזבו מהאמיתות כביכול היוצאות מפיו. בטוח אני, כי הוא בא לראות מה שפקדו עליו לראות. אינני בטוח אם הירידה הפתאומית במחירי הענבים אינה תוצאה מהרצאתו של מוצקין, כי המחירים היו טובים למדי לפני שבוע, והשינוי בא לפתע והביא ייאוש בלב האיכרים.

מה שנוגע לבאנק, הרי אינני מומחה כדי לבקר את היסוד
שהוצע, אלא שאיני מאמין כי אפשר לאסוף 50 מיליון פראנק. נוסף לזאת חושש אני לסכומים כאלה. כמה תאוות־בצע תתעוררנה, ספקולאציות וכו'. אשר לבאנק קטן, הבאנק שלך, רוצה אני שתגדיר את מטרתו העיקרית, כדי למנוע אחר־כך אי־הבנה. אין צורך בבאנק שיעזור לאיכרים הנמצאים בארץ זמן רב, להפך, עזרה זו יכולה להזיק, בהביאה דמוראליזאציה, מפני רוב מקורות העזרה. גם עתה יש איכרים רבים העובדים בחריצות וביושר־לב בקסטינה ומסתפקים במועט, אבל הם ירבו למחות ולתבוע, אם יראו את שכניהם מקבלים מטר של זהב. ובכן, לשם מה הבאנק? לקניית קרקעות? אבל אין זה אפשרי עתה. כי ברגע שהשלטונות מרגישים בחברה, המתכוננת לקנות קרקעות, הם מזדרזים לתת פקודות נמרצות המעכבות את הדבר.

יש בידי תוכנית. אבקש ממך לפרסמה פעם בעיתונך. הדבר נוגע להתייש­בות אנשים פשוטים, עובדים, היודעים את הארץ או מהיושבים בה כבר, אשר יש בידם אילו אמצעים, אלא שאינם מספיקים לסידור חקלאי שלם, בלי עזרה מהחוץ. נסיון מעין זה נעשה בתחילת ההתיישבות, אלא שבמקום אותם האנשים הבלתי־מנוסים בחקלאות ובידיעת הארץ (סטודנטים ואקדמאים, כמו שאומר הליצן הזה, מוצקין), יהיו האנשים האלה מנוסים ומכירים מראש את כל התנאים, ויעשו את חשבונם שלהם. בתחילה לא היו מסקנות ונסיונות שעליהם אפשר לסמוך, אבל עתה יש מסקנות ברורות וקבועות, הודות לקסטינה. הפלחה, שנכשלה אצל הבארון ואצל אנשים חסרי הכנה ונסיון, הצליחה עתה ותוצאותיה טובות.

יש לי לכתוב הרבה, אך הנה שלח ד"ר הרצל להודיעני שכבר הגיע ליפו. אני רץ למלון קאמיניץ לראותו.

יפו, 4–16 בנובמבר 1898

אל אחד־העם

מר גינצברג הנכבד מאוד,

אם כי אני מכיר בצדקת הערתך, כי אל הוועד יש לכתוב מכתבים קצרים (ברורים?), ואילו אל חברי הוועד ולידידים – ארוכים, הרי עד עתה הכריח אותי המצב לנהוג להפך.

עכשיו אני משתמש ברגע הראשון של פנאי וממהר לכתוב לך על מצב הרוחות הכללי ועל המאורעות החשובים האחרונים, שאירעו בארץ־ישראל שלנו, שעליהם כבר אתה יודע אולי יותר ממני, ואולי יותר מאשר היו למעשה. אני כותב את המכתב בשביל כל אלה המתעניינים במתרחש בארץ־ישראל, בשביל חברי הוועד, אולם אני שולח אותו אליך, ראשית – מפני שהיושב־ראש שלנו נעדר לעיתים קרובות, ושנית – מפני שאתה כאנגלי מסודר יותר מאחרים ותמסור את המכתב.

1) כבר הודעתי פעמים אחדות, כי כוונות השער העליון כלפי היהודים מוגדרות למדי. אין הוא רוצה בהתחזקותם בארץ־ישראל, בכל החוזרים ובפקודות המיוחדות בולט הדבר. היחס הזה לגמרי לא נשתנה רשמית אחרי הקונגרס בבאזל, אם כי ציפו לשינוי; הגזירות רק הוזכרו לעיתים קרובות יותר והוצאו לפועל ביד חזקה יותר.

2) בואו של קיסר גרמניה אין לו בוודאי קשר ישיר להתיישבות היהודים בארץ־ישראל. בכל זאת, פרט לעובדות בעלות אופי מיוחד, שעליהן אעמוד למטה, אציין כאן בקצרה את הדברים הבאים:

א. הקיסר לן ביום הראשון לסיורו בקיסריה (במקום בזכרון, כפי שחשבו קודם).

ב. בדרכו חזרה, בהפליגו בים ליד החוף, התעכב בלילה במשך כמה שעות למראה קיסריה (שהאירו אותה בחשמל).

ג. בחוגים מוסמכים ביותר מדברים ברצינות, כי השולטן נתן את קיסריה במתנה לקיסר הגרמני.

ד. הוא צריך היה (לפי התוכנית הראשונה) לעבור דרך זכרון־יעקב. שם כבר נעשו הכנות רציניות. אולם שבוע או שבוע וחצי לפני־כן הודיעו לאדמיניסטראציה של זכרון, כי התוכנית שונתה. מניחים כי אנשי המושבה הגרמנית השתדלו להניא את האנשים, שטיפלו בתוכנית, מלסדר את הביקור שם.

ה. הקיסר התנהג כל הזמן בפשטות ובחביבות, קיבל אנשים רבים; בימים האחרונים לסיורו, בדמשק ובביירות, קיבל אפילו אנשים פרטיים, מכובדים; עם אחד סלים בק יצאה הקיסרית פשוט לטיול במרכבה בסביבה הקרובה.

ו. את היהודים קיבלו בשווה לאחרים. על־יד שער־הכבוד, שהקימו היהודים בירושלים, התעכבו הקיסר ופמלייתו לזמן קצר, שמעו את הברכות ואת התרגום, אבל את האדריסה הורו למסור באוהל. נציגי היהודים נתקבלו יפה. החכם באשי והרב שמואל סאלאנט נתקבלו בקונסוליה יחד עם באי־כוח דתות אחרות, או כמעט באופן שווה. שלושה יהודים קיבלו אותות הצטיינות: החכם באשי אלישר, ד"ר ואלאך והאוזדורף, נציגי העדה של עולי גרמניה.

ז. פרופ' אורט דיבר, בהציגו את ד"ר סוסקין (מי שהיה תלמידו) לפני שר־הדתות, על הישגי ההתיישבות של היהודים. המיניסטר העיר, כי יש בדעתו לעודד באופן רציני את התיישבות הגרמנים בארץ־ישראל.

ביום 6/18 ⁶¹ באוקטובר הודיע לי מר אמזלק, סוכן הקונסוליה האנגלית ביפו, כי הוא עומד לבוא אלי יחד עם איזה פרופיסור אנגלי מווינא. קיבלתי אותם. נתברר כי זהו הכומר ד“ר הכלר, הכומר של צירות אנגליה בווינא. הוא ישב אצלנו למעלה מארבע שעות, דיבר על הציונות, שהוא מסור לה בלב ונפש, הראה תצלומים מהקונגרס בבאזל, הראה את הרשימות שלו, את המפות הגיאוגראפיות־תיאולוגיות שלו, את חיבוריו, החוזים את שיבת ישראל לארץ האבות, ואת שיבת המשיח (בשביל היהודים בואו של המשיח, הרי בעצם (??) ההבדל אינו גדול); אמר, כי הוא ידיד גדול של הרצל והציונים ושל היהו­דים בכללם, וכי אם הוא מוכיח לנוצרים את הצורך בבואו של המשיח לפי עקרונות דתיים נוצריים, הרי אין זה מפריע אותו להבין ולכבד את הציונים היהודים, השוללים עקרונות אלה. הוא דיבר בהתלהבות רבה, המזכירה את ההתלהבות של המטיפים האנגלים, שבלי הכרה הם אמיתים למחצה. הוא אמר, כי יש לו נתונים בטוחים ביותר, שבקרוב־בקרוב יבוא הרגע המיוחל, וכי הדבר קשור בסיור של הקיסר, שהוא מכיר אותו זה עשרים וחמש שנה ודיבר אתו לא פעם. הוא אמר, כי בכיסו יש מיברק של 84 מלים, שבעד פירסומו היה העתון “Neue Freie Presse” מוכן לתת 10,000 זהובים. תערובת זו של התפעלות תמימה מצד הזקן הנכבד הזה, בעל הזקן הגדול והמסורק יפה מאוד, בעל עיני התכלת הילדותיות, המביעות חביבות, אם כי הן בולטות קצת – תערובת עם גינונים מעטים (או רבים) של שחקן, גרמו שאני ואחרים התייחסנו אליו בהתאפקות. הוא הודיע, בין השאר, כי החליט לנסוע למחרת לזכרון־יעקב עם ד”ר מלכין ועם סוסקין, ואחר־כך לפעול, כי הקיסר יעבור דרך זכרון־יעקב. בזכרון־יעקב (במקום שראיתיו למחרת) רצה לנאום בפומבי, אולם לא הרשו לו. הוא מסר לי אחר־כך, ביום השישי (9/21), מכתב בשביל הרוזן אוילנבורג; אולם התברר, כי היה בארץ־ישראל רוזן אוילנבורג, אבל אחר, לא השגריר הווינאי, שאליו היה מכוּון המכתב. את המכתב מסרתי לקונסול בחיפה. האדון הזה (הכלר) הודיע לנו הראשון, כי הרצל עומד לבוא בימים הקרובים. הוא הודיע זאת בסוד חמור, וזה גרם לכך שהטלנו ספק בידיעה. (אגב, הוא שאל, אם אין אנו מתכוננים לערוך לו קבלת פנים חגיגית…)

ביום השלישי (13/25) הודיעו בסוד ד“ר לווה, שנסע עם שישה תיירים יהודים, ושו”ב, שנצטרף אליהם בביירות (נקרא לשם כנראה על־ידי מיברק), כי למוחרת יבוא אורח חשוב. ביום ד' באו ד“ר הרצל, ווֹלפסון, ד”ר שנירר, ד“ר בודנהיימר וזיידנר. הודיעו לי על־ידי שו”ב; ביקרתי אצלם בבית־המלון ואכלתי אתם ארוחת הבוקר; אחרי הארוחה הרשתה לי הגברת נייגו, שבאה העירה וצריכה היתה לחזור אתי למקוה־ישראל, להציע מקום במרכבה לד"ר הרצל, שלא יכול היה למצוא עגלה (בגלל הביקור המצופה של הקיסר). במקוה־ישראל ענה לי הרצל על שאלתי, אם אפשר לצפות לביקורו של הקיסר, כי הדבר אינו בלתי־אפשרי, שהוא ישתדל לשוחח עם מישהו מאנשי החצר… וכי צריכים להיות מוכנים, אולם יתן תשובה בערב. לבסוף חיכה לחבריו, ואחר־כך נסע אתם לראשון־לציון, במקום שנשאר ללון, לוואדי־אל־חנין ולרחובות. קיבלו אותם יפה גם במקוה־ישראל, גם בראשון־לציון וגם ברחובות. ברחובות קיבלו את פניו צעירים רכובים על סוסים, בראשון־לציון הוזמן לבית־העם, ואחרי נאומו של פאפירמייסטר אמר שם כמה מלים, בין השאר על הצורך להיות אסירי־תודה לבארון, ועל התקווה כי העניין ילך בקרוב “אחרת”.

ביום החמישי, בדיוק ברגע שבו נשמעו יריות־תותחים מכל ספינות הקיטור (הן ירו, כנראה, לכבוד הקיסר הגרמני שנכנס למושבה הגרמנית שרונה), נצבו ד“ר הרצל וחבריו על־יד השער של בית־המלון. המקרה הזה, שהיה אולי לגמרי בלתי־צפוי, היה מעניין. עם היריה הראשונה עלה ד”ר הרצל על המדרגה של המרכבה.

אנשים רבים ראו את הרצל. הוא היה אצלי לבדו רגעים אחדים, ווֹלפסון בא והודיע לו כי מחכים לו, והוא הלך. האחרים⁶² באו זמן קצר לאחר־מכן ובילו אצלנו שעות אחדות ליד כוס תה ובשיחה נעימה. התווכחנו על עניינים מעניינים ובלתי־מעניינים. אני וד"ר שנירר התחלנו לדבר על “עסקים”, אבל לא גמרנו. (מושבה ואדי־אל־חנין רשמו את רצון הפועלים להתנחל, ואחר־כך ביקשו את הא' חיים לטפל בבעיה זו.)

ביום החמישי בערב ביקר ד“ר הרצל – לפי דרישת ד”ר מזיא שביקר אצלו – יחד עם חבריו אצל הא' פיינברג. בדרך נלווה אליהם (יש אומרים, כי נשלח על־ ידי המשטרה) אחד בשם מנדל קרמר מירושלים, סרסור ליד הרכבת, אדם חשוד שקנה לו שם רע. אצל פיינברג בילו 15 ־20 דקה. בערב היה אצל ד''ר הרצל ד"ר הכלר, היו גם אנשים אחרים (הא' נייגו עם אשתו).

ביום השישי בבוקר (16/28) היה ד“ר הרצל עם ווֹלפסון, שנירר וזיידנר במקוה־ישראל. בזמן שהקיסר עבר ברכיבה דרך שער־הכבוד והתלמידים שרו, צעד ד”ר הרצל קצת קדימה, הקיסר נעצר, הושיט לו את ידו, וכשתי דקות נעמד כל המסע. בהיפרדו מהרצל לחץ הקיסר עוד פעם את ידו של הרצל. אלה הן עובדות. ד"ר הרצל נתן לי אחר־כך בסוד להבין, כי יקרה עוד דבר־מה (ווֹלפסון צילם)⁶³ .

הם נסעו לירושלים בו ביום. בירושלים רצה ד“ר הרצל לפגוש את הקיסר מתחת לשער־הכבוד שהקימו היהודים, אולם נציגי הקהילה היהודית, בייחוד הרבנים, התנגדו ודחו את ההצעה. ד”ר הרצל שולל, אגב, את העובדה הזאת. הוא אומר, כי הציעו לו (גרוס) את הדבר, אבל הוא דחה את ההצעה. בנוגע לפגישה עם הקיסר בירושלים לא אחזור על מה שנכתב ונתפרסם בעיתונות. עד עתה מסרתי רק עובדות. עכשיו יש לנו עסק עם השערות נכונות פחות או יותר. יש אומרים, כי המשלחת כולה התייצבה באוהל הקיסר, אלא שהרצל לבדו נכנס פנימה ונשאר שם כרבע שעה עם הקיסר (שו“ב סיפר זאת בסוד חמור לי ולאשתי, לא' חיים, לד”ר מלכין ולסוסקין, דבר שנותן לי זכות למסור גם לך בסוד חמור). אחרים (ביחוד נסים בכר) מוסרים לי, כי ד"ר הרצל וחבריו נתקבלו על־ידי הקיסר בקונסוליה, אולם לא התנהלו שם שום שיחות מיוחדות, בזה גם לא שיחה ביחידות. אחדים (אנשי ראשון־לציון רצו בכלל להבאיש את ריחו של ד"ר הרצל) אומרים, כי הם נתקבלו, אבל לא על־ידי הקיסר בעצמו, אלא על־ידי השר פוֹן בּילוֹב.

ד"ר הרצל וחבריו חזרו ליפו ביום הרביעי בערב (21/2)⁶⁴. ביום החמישי אחרי ארוחת־הבוקר נכנסתי אליהם, ישבתי אתם כחצי שעה, ונודע לי כי הם מתכוננים לנסוע מהארץ למוחרת. אני הפצרתי מאוד, כי יסעו לפחות למושבות אחדות. הצעתי להם לנסוע אתם לזכרון־יעקב (אני והא' חיים צריכים היינו לנסוע שמה באותו ערב דרך חדרה), משם היו יכולים להגיע לחיפה ביום השישי ולהפליג בספינת־הקיטור ביום השבת. אולם הם מיהרו, הם אמרו כי את הדבר העיקרי עשו, וכי הם מרוצים מאוד, אבל אינם יכולים לספר לפי־שעה את הכול. הם הבטיחו להתראות אתי, אבל לדאבוני לא ראיתי אותם יותר.

אחרי ימים אחדים קיבלתי מקאהיר מכתב מאת ד"ר בודנהיימר, שביקש אותי בשם כל המשלחת להודיע לכל הידידים והמכרים, כי הופצה עליהם האשמה נבזית על שיתוף־פעולה עם המיסיונרים, וכי זוהי דיבה שפלה; הם אינם דוחים, כמובן, יד נוצרית, המושטת אליהם בידידות, ואינם משתדלים לראות בזה בהכרח מראש דעה קדומה, אבל להסיק מזה מסקנה על שיתוף־פעולה – זה בלתי־מוסרי. דיבה שפלה זו היא שגרמה בחלקה לנסיעה מהארץ בחפזון, בלי לבקר אפילו בכל המושבות; הם ביקשו למסור דרישת־שלום לאיכרים, והם מבטיחים, כי נביחת חורשי־הרע לא תפריע להם לפעול.

…על הרושם הכללי קשה לדון. ד“ר הרצל הצליח לעשות רושם בכל מקום. הפגישה עם הקיסר במקוה־ישראל גרמה להתרגשות והרעידה אפילו את לבות האנשים האדישים. כמה שלא השתדלו בראשון־לציון להפיץ שמועות, כי הקיסר נעצר מתוך אדיבות והושיט את ידו מתוך אדיבות לד”ר הרצל, שחשב אותו למנהל בית־הספר, הרי זה – שקר. אפשר להגיד כמעט בוודאות, כי הפגישה הוכנה מראש, ואפילו בהשתתפותו של פרופ' הכלר. אולי לא הקיסר בעצמו, אך בוודאי ראש־הטקס ושאר אנשי הפמליה צריכים היו לדעת זאת מראש. מצד שני, אני אישית אינני תולה ערך חיובי מיוחד בפגישה, אפילו לא בפגישה השנייה בירושלים. בכלל, העובדה נראית לי חשובה, אולם עוד רחוק מהתגשמות החלומות!

אגב, ד“ר הכלר אמר, כי הבאנק הקולוניאלי נפתח. על שאלתי אמר ד”ר הרצל, כי הוא מקווה לפתיחה בקרוב. ווֹלפסון התבטא לא ברור, אולם אפשר היה להבין מדבריו, כי ההפרעות לפתיחת הבאנק מקורן יותר בעניינים פור­מליים מאשר בחוסר כל ההון הדרוש.

כדי למנוע אי־הבנה, אני רואה צורך להגיד כמה מלים על יחסי שלי למאורעות שאירעו: הייתי מאושר לראות את האנשים האלה, ואמרתי אפילו: il fallait commencer par là! ⁶⁵ .
ראיתי כי רוחם סוערת במידה מסוימת, וה­דבר גרם להתרגשותי. ראיתי כי הרצל עבד הרבה בקשר לצעדים המדיניים וכי השיג משהו. אולם אני רואה בהישג הזה רק גילוי חיצוני של הבטחות דיפלומאטיות באהדה, שממנה לא יצא לדעתי כלום. קישוט במידה מסוימת, חצאי־מלים, רמזים אפילו במקום שאפשר היה להימנע מהם, אחרי הנאומים של ד"ר הרצל שנדפסו בלונדון, גרמו שאתייחס אליו בשלילה; אולם אני מתאפק, כי אני חושש שמא אני טועה, ואין לי רשות להפריע למפעלו על־ידי יחס ספקני מדי.

בדרך כלל, אין אני מאמין ב“הצלחה שלימה” שלו.

יפו, 20 בנובמבר 1898

אל י. אייזנשטט

ידידי, מתאונן אתה על שתיקתי – אכן צדקת. מבין אני לגעגועיך ולרוגזך, שכן בכל אי־הנעימות שבנסיעתך אין לך כל תמיכה מוסרית, ונדמה לך כי שכחנו אותך ואת ענייניך לגמרי. אולם אין זה נכון. אני חושב עליך לעיתים קרובות ודואג לך, לבריאותך, למצבך החומרי הקשה וליסוריך. גם את העסקים איני מזניח. האמינה לי, כי בלעדי לא היה מר חיים ממשיך. לכתוב לא יכולתי, כי הייתי כל־כך טרוד בעסקים ובוויכוחים עם הוועד, במריבות ומדנים עם האספסוף של יפו… אכן, קן זה של פשפשים בסרחונו ובעקיצותיו עלול להוציא משלוותו כל אדם, ואפילו אדם לא־עצבני…

מצד שני, הרי שמחתי גדולה בבן שנולד לי בארצי, בארץ־ישראל שלי. הוא המרכז, וסביב לו סובב לא רק כדור־הארץ, אלא גם השמים והעולם כולו… וכמה טוב שיש לך האדם הער הזה ירמיהו, שלמענו מוכן אתה לתת את כל חייך בלי מחשבות יתירות.

ובכן נגמר וחסל – אתה סולח לי! טוב שתחשוב על עצמך. נראה שכל ההנהלה עומדת להתפטר. בעזרת הקשרים שבידך יקל לך למצוא משרה הגונה.

ובכן, אתה כבר באודיסה. ידועים לך איפוא יחסי אל הוועד. יותר מכול מרגיזה אותי ההתרפסות למרגלית⁶⁶, המתעניין בארץ־ישראל ממש כחזיר של יום־המולד בפולטאבה בתשעה־באב… מדוע אתה מצטער על פיטוריו של קייזרמן? האומנם מקרב לבך? רואה אתה, ייתכן שאתפטר לרגל הפיטורין האלה, עוד אפשר שאני, המגן עליו, אלך לי, והוא יישאר…

יפו, 23 בנובמבר 1898

אל מ.מיידאנסקי

מיכאל בן ולאדימיר הנכבד והיקר!

נעלב אני מאוד, כי לא עניתני על ההודעה המבשרת את חתונתי, ואחרי זאת – את לידת בני ירמיהו; כלום שכחת את אליושה הצעיר מאלושטא, אותו האליושה שחיבקת אותו באהבה רבה באודיסה וקראת אליו: “בדיוק דמות אביך”, אותו האליושה שנתת לו למזכרת את קופסת־הסיגריות שלך, כשבאת ללוותו בדרכו לארץ־ישראל! ואולי לא שכחת, אלא נמצאת, כמו עוד רבים, מאוכזב ובלתי־מרוצה מפעולתי? אולם מוטב היה, אילו במקום שתיקה קרירה היית משתמש באמצעים אחרים, למשל, לו כתבת לי מכתב ערוך חירופים וגידופים, ובקיצור נמרץ – אך כנראה טרוד הנך. ייתכן כי גם אני הייתי עונה במכתב של גידופים וחירופים, אמנם לא אותך הייתי מחרף, כי אם את האחרים…

עתה אכתוב לך אודות משפחת גרים אומללה.

ברוסיה הדרומית חי לו בשלום אברהם אחד עם אשתו רחל, שקיבלו באחד הימים את עול התורה, סידרו פאספורט תורכי, שבו נרשמו כיהודים, נסעו לארגנטינה וראו נחת בחייהם. אלא שביום בהיר אחד נזכר בדבר הפקיד כהן, והחליט לשלחם משם, כיוון ש“אברהם זקן”… ככה מספרת האשה. הם אנשים פשוטים ותמימים. בזמן היותם בארגנטינה נישאה בתם, שנשארה ברוסיה, ליהודי לפי כל המנהגים. הזקנים באו מארגנטינה לארץ־ישראל, וחיים כאן חיי עוני. הזקנה, בת שישים וחמש, עוסקת בכל מלאכת הבית, מכבדת את הרצפה וכובסת לבנים, אבל הזקן כבר בן שבעים וחמש, ולא יכשר לעבודה. הצרה היא, שהרב ביקאטרינוסלאב אינו מכיר בכתובת הבת, ומסרב לתת תעודת־לידה לבנה. ברית־מילה עשו בסתר – אכן זאת טראגדיה קשה לאנשים המסורים ליהדות והסובלים כל־כך בגללה. עכשיו הבת הרה לילד שני, ואם בן ייוולד להם – תהיה זו צרה רבה. ובכן, צריך לגמור את העניין. אולי תוכל לעשות דבר־מה למענם, בהשפעתך ובקשריך הרבים. אם אפשר יהיה לסדר את הדבר, תשתדל לשלחם לארץ־ישראל, ואנו מצדנו נעזור להם.

10 בדצמבר 1898

אל הרצל

דוקטור יקר!

לא עניתי על המכתב, שנתכבדתי לקבל ממך לאחר נסיעתך, כיוון שבידי לא היתה כל כתובת. בחושבי על הדבר כעת, ובהיותי בהוּל לבשר לך על לידת בני ירמיהו, החלטתי למהר לכתוב לך לפי כתובת ה“ואלט”.

מתאונן אתה במכתבך על דברי־הלעז השפלים כאן. הלא הם חלק בלתי־נפרד מהחיים הפרובינציאליים שביישוב. דבריך לא הפתיעוני כלל וכלל. אומר לך בגלוי, שתמה אני על־כך שאתה מתיחס אליהם ברצינות כזאת! בארץ־ישראל נמצאים אנשים אחדים, הצדים דגים במים עכורים, היראים מכל דבר המעורר התפעלות, תשואות־חן ורגשי־כבוד. הם בהתמרמרותם עוסקים במלאכת דון באזיליו: מוציאים לעז ודיבות, ואוזנים קשובות תימ­צאנה להם אצל אנשים קטנים ופחותים, התומכים בהם על־ידי שתיקתם ומתמלאים נחת לשמע דברי־רכילות על אחרים. אל מעשיהם השפלים מתייחסים אנשינו הישרים בשלילה. זה טבעו של העניין, ודי בזאת. איש לא דיבר עוד ברצינות על הדברים האלה.

יודע אתה, כי עדיין אינני “הרצליסט” במלוא מובן המלה, וחסרה לי ה“אמונה” בציונות הפוליטית בעתיד הקרוב. אולם אומר אני לך, כי אוהב אני אותך על כי התמסרת לעמנו האומלל, וכי פועל טובות אתה, ואם גם לא תצליח בכל תוכניותיו, ייהנה העם מכמה צדדים שבהן.

יפו, 17 בדצמבר 1898

אל וילי באמבוס

אדון באמבוס היקר!

“רבות מחשבות בלב איש ודבר… הילד הוא יקום”… ותהיה זו התנצ­לותי שלא עניתי לך עד היום. הן בפעם הראשונה בחיי הנני אבא, והריני נפעם מאוד, עסוק רק בזה ואיני מתחרט, אף־על־פי שיש לי עניינים חשובים על הפרק.

איני שבע־רצון מחוברת התשובה שלך למוצקין⁶⁷. מתמרמר אני עליו, כיוון שהשתמש לרע בחומר שמסרתי לידו, ניצל כמה ממחשבותי ודעותי למטרותיו, וכתב דברים שהביאו ממש נזק לארץ. ואתה עוסק בעיקר בהגנת פקידי הבארון, הנפגעים על־ידי מוצקין. אולם נניח זאת.

ד"ר הרצל ראה את הקיסר. הקיסר בירך אותו לשלום ולחץ את ידו. זה הרבה, אבל לעת עתה אין תוצאות ממשיות. יותר נכון, יש תוצאות שליליות. עכשיו יקשה לנו להשיג משהו יותר מאשר לפני־כן. אומנם ההבדל אינו גדול, אין לנו הרבה להפסיד. נקווה כי ההצגה הזאת, שעשתה רושם כביר על היהודים, תתן את פירותיה באירופה, ואז נשיג כסף ואנשים למפעלנו. יש לעמוד על המשמר נגד כל מיני ספסרים באידיאות. לו אפשר היה לארגן ועד “לבטחון המוסר הציבורי”…

יפו, 29 בדצמבר 1898

אל ועד חובבי־ציון, אודיסה

אדוני היושב־ראש הנכבד,

אחרי התפטרותי הנני רואה חובה לעצמי לתת הסברות מפורטות על הסיבות שגרמו לדבר. אינני רוצה שיחשבו, כי התפטרתי רק בגלל מר קייזרמן. הסיבה האמיתית להתפטרותי היא, שהמשל של “הברבור, זאב־הים והסרטן” מתאים מאוד ליחסינו ההדדיים. אין אנו מבינים בהחלט איש את רעהו, לא מאמינים ומזיקים איש לרעהו בדעת הקהל, האיכרים ובאי־כוח מוסדות אחרים. מובן כי באומרי איש לרעהו, הריני מתכוון יותר ליחסים של הוועד אל ההנהלה, ולא להיפך. מימי לא חזרתי בי מדברי, אולם הייתי מוכן להביע את צערי על ביטויים אחדים שנפלטו מפי. גם אחרי התפטרותי יקבל הוועד סיפוק ידוע, אשר בלעדיו תסבול הפרסטיג’ה שלו מאוד.

ובכן, אני הולך, מפני שאין אנו מתאימים באופיינו זה לזה. האמת צריכה להיאמר, כי לו היה לפני שדה לפעולות חשובות, הייתי מפקפק במעשה, אבל הוועד אינו חושב על שום מפעלים בעתיד.

כשהצעתי כמה תוכניות, שעוד כיום הנני חולם עליהן ומאמין בהתגשמותן, לא מצאתי כל תמיכה מוסרית אצל הוועד. השאלות של חווה חקלאית, התיישבות התימנים, התיישבות בעלי הון זעיר, שאפשר לקנות על שמם אדמה לפי חוקי הארץ, התוכנית לסדר בעלי־מלאכה במושבות ולתת להם חלקת קרקע – כל אלה לא עוררו שום תשומת־לב בוועד.

הייתי רוצה לבקש מהוועד, שימנו אותי לחבר מועצת בית־הספר ביפו, כיוון שחוץ מהמעוניינים ישר בדבר, כמו המנהלים וחבר־המורים, אין איש שיעבוד בשבילם. לוין־אפשטיין עובד אומנם, אבל רק בתור חובב. ואני רוצה לעבוד למען הדבר הזה, כי יקר הוא לי מאוד.

יפו, 31 בדצמבר 1898

(אל חבר באודיסה)

(מטושטש ביותר. קטעים.)

חבר יקר!

קודם כל מודה אני לך על הכבוד שאתה רוחש לי בגלל החשבת רשימתי על ביקורו של הרצל בארץ־ישראל ופגישותיו עם וילהלם השני… כבר כתבתי באופן בלתי־רשמי לאחדים מחברי הוועד בעניין הזה. תמצית הערכתי היא:

1) השלטונות המקומיים בירושלים התעלמו מביקורו של ד"ר הרצל. אין זאת אומרת שהמשטרה לא עקבה אחר צעדיו, אולם מעשים לא היו, חוץ מהפגישות עם וילהלם;

2) הפגישה הראשונה הוכנה בלי שום ספק מראש, ולא בברלין, אלא לפני־כן, בקושטא. רק בארץ־ישראל הוצאה לפועל. חושב אני, כי הרצל השתדל זמן רב לקבל את הראיון הזה, וידידיו מהחצר השיגו את הרשיון בעקיפין ביום האחרון, כלומר ערב נסיעתו של הקיסר מיפו. את זאת הבינותי מדברי הרצל עצמו ומשיחותי עם בני לוויתו בביתי…

מההצגות האלה (כי שתי הפגישות האלה היו בבחינת הצגות) אינני מצפה לשום תוצאות דיפלומאטיות מיוחדות. אתה זוכר את דעתי שהבעתי בביאליסטוק, ואת דעתי לא שיניתי. רבים כבר שינו את עמדתם מאז, אבל אני בשלי; כלומר, הציונות היא דבר מועיל ומזיק. יש בה תועלת יותר מנזק.

אני חושש להרצל. נדמה לי שהוא יֵרד, או שלפני זה יתחולל דבר־מה. בכל אופן הוא מוכרח להיות אומלל. הוא קיבל בארץ מכות מוסריות לא מעטות. ד"ר מ. וסיעתו הפיצו האשמות ביד אחת עם המיסיון.

אני אוהב את הרצל ומעריך אותו כאדם בלתי־רגיל. אלא שיש לי טענות אליו, מפני שהוא עושה את עצמו יותר מדאי לדיפלומאט, ומפני שהוא מוקף אגשים בלתי־מתאימים. גם על ארץ־ישראל כתב לא טוב. הוא תיאר יהודי ירושלמי אחד, ב. שמו, שאיננו עובד מצוין אלא איש־מסחר, יש לו כרמים במוצא וערבים עובדים בהם, והרים אותו על נס. זהו מעשה שעשה רושם לא טוב על הקהל שלנו.

1899    🔗

יפו, 5 בפברואר 1899

אל מ. בן עמי, אודיסה

מכתב כמכתבך האחרון לא קיבלתי כבר זמן רב, ואני מודה לך בכל לבי, כי גדולה עגמת־נפשי מאוד, מחוץ לרגעים שבהם אני נמצא כולי בחוג המשפחה; ותמיכה מוסרית כזאת כל־כך דרושה לי! נעים היה לי לקרוא את דבריך, כי יכולתי להמשיך לעמוד בראש ההנהלה בתנאים מסוימים. אך אני חושב את עצמי לתקיף יותר, שלא כהשערתך. אומנם, מוצא אני, כי ביחס לאנשים הנני חלש במקצת, אולם הדבר העיקרי, המעמיד אותי במצב של אזלת־יד עד כדי בוז בעיני, הוא חוסר־ישע. והרי לך דוגמה: אתה יודע כמה פעמים דרשתי עזרה ממשית לפועלים החקלאים. אמרתי שכאן צריך להיות כסף המיועד לסידור הפועלים בזמנים קשים, למען אירגונן של קבוצות פועלים, לחזקם בעבודה ולהכינם לאיכרים טובים. לעומת זאת מנדב הוועד סכומים פעוטים, הגורמים לשנוררות בלבד.

יפו, 5 בפברואר 1899

אל חבר רופא באודיסה

חבר יקר!

…המשרה שדיבר אודותיה ה' פינס טובה למדי, אולם כמדומני כי רק יהודי אדוק יוכל לקבלה. אך אם אתה בטוח, כי משרה זו מובטחת – בוא! כמה אני משתוקק להגדיל כאן את מספר האנשים האינטליגנטים!

הבארון ביקר במושבות ביקור חטוף. ביום רביעי היה שעתיים בראשון־לציון, ורק ביקב. יום חמישי – בפתח־תקוה, יום שישי – בעקרון וברחובות, באחרונה רק חצי שעה, כאן הילל את חובבי־ציון. בשבת – שוב בראשון. ביום ראשון בירושלים (ביקור אצל הפחה וטיול), ביום שני היה שלוש שעות בזכרון, וחסל… בכל מקום חילק מחמאות ותוכחה לאיכרים, הזהיר אותם על הנחיצות לסמוך בעיקר על כוחותיהם, ולא לסמוך רק עליו, התעייף מלתת. הוא הביע רגשות ציוניים בצניעות. נראה טוב־לב, נרגש ביותר, במצב־רוח מרומם, אולם – שטחי־במקצת… היו לי עמו שני ראיונות קצרים ואדיבים.

אין לביקור הזה שייכות לאודיינציה⁶⁸ , כי כבר שנתיים מתכוננים לנסיעה הזאת, שלמענה נבנתה ספינת־פלאים, מרוהטת בפשטות ובחן רב.

הוא היה ביחד עם הבארונית והתנהג בפשטות נפלאה. ביקר אצל האיכרים והיה לבוש בפשטות יתירה. את התוצאות אפשר לשער, אבל אינן יוצאות מהכלל.

מקווה אני, כי הוא יגמור את נטיעות האוקליפטוסים ולא ישאיר את הפועלים בחוסר־עבודה.

האם קיבלת את מכתבי על ד"ר הרצל וחבריו?

יפו, אוגוסט 1899

אל־יושב ראש אגודה ציונית בטארנוב, גאליציה.

אדוני היושב־ראש היקר!

קיבלתי את מכתבך הנכבד. מקווה אני לשלוח לך טלגראמה בנוגע לחמישה או אולי לכל עשרת הפועלים שלך. יש בידי תוכנית למענם. כנראה אעבוד בחדרה כרופא בעונה הרעה, כיוון שהרופא שם עוזב את המקום בספטמבר. וייתכן שאוכל לסדר עבודה בשביל הגאליצאים הטובים שלך החל מהעונה הטובה, המתחילה בסוף נובמבר. אם יצליח ענין סג’רה, ישתדל גיסי, מר מרגלית־קלוריסקי, לסדר אחדים מפועליך.

התעסקתי בפועל אחד מגאליציה, שהיה שולח כסף למשפחתו למרות תנאי־חייו הקשים בחדרה. כשהייתי בוועד עזרתי לו, אבל עכשיו הזנחתיו.

קיבלנו את בקשת האיכרים ממחניים, הרצופה למכתב, הנותן הסברים וסטאטיסטיקות מסודרות יפה. את החומר שלחנו למר אייזנשטאדט, בא־כוח הוועד עתה.

כתוב לנו, מה נשמע בדבר הבאנק.

הקשיים להתיישבות בתוקפם עומדים. אומרים אומנם שירשו ליהודים נתיני תורכיה לקנות קרקעות, אבל איני יודע אם הפירמן הזה מסודר כחוק. לעת עתה קשה להשיג רשיונות, ואפילו לבניינים.

שנה טובה ומאושרת למפעלך.

יפו, 13 בספטמבר 1899

אל וילי באמבוס

מר באמבוס היקר!

לא הבינות כנראה את מכתבו של אייזנשטאדט, הנוגע ביחסנו לוועד של אודיסה. אומנם, האסיפה הכללית של חובבי־ציון הביעה את רגשות האמון אלי, ושלחה לי טלגראמה ברוח זו, אבל אין לדבר על חידוש היחסים הרשמיים. אם כי תהיה לי בלי ספק השפעה מסוימת על העניינים, אין לי לעת עתה רצון להתעסק באלה. בתוכניתי ללכת לכמה חודשים לחדרה; רצוני לנסות לסדר שירות סאניטארי, כדי להשביח עד כמה שאפשר את מצב הבריאות שם בשנה הבאה, ולעסוק בענייני חדרה בכלל.

פרטי תוכניתו של בלקינד אינם ידועים לי. מקום אדמותיו בריא יותר מחדרה, אבל אינו טוב ביותר. צריך לחשוב על העיקר, על מנהל־אגרונום. על כל פנים, 20 אלף פראנק הם סכום קטן בשביל מוסד. אל נשכח, כי ביק“א “מעכלים” תוכנית של הכנת מורים למושבות במקוה־ישראל. אומנם אני מתנגד לזאת, חוששני שהצעירים האלה יחונכו ברוח מקוה־ישראל, כלומר בקארייריזם וב”צפצוף" על הכול.

היבול בקסטינה בשנה זו עלה על זה של השנה שעברה. אומנם, הם קיבלו תמיכה הגונה. דרוש עתה:

(א) לבנות רפתים.

(ב) כסף להוצאות ציבוריות במשך שתיים־שלוש שנים.

(ג) להוסיף קרקע למתיישבים החדשים, או ליישב במקום אחר צעירים אחדים.

(ד) לשכך את נטייתם לשנוררות…

חדרה, 6 באוקטובר 1899

אל מר ד. חיים

עוסק אני בשאלות הבריאות ועבודות ההבראה. נרגשתי ביותר כשנודע לי, כי בלעדי לא היו נותנים רשיון לעבודות הללו, ורק משום שאני רופא ותיק ומנוסה הסכימו.

מצב הבריאות: חלתה אשה בקדחת שחור־השתן, אולם באדיבות רבה, בלי הקאה, בלי חום ובלי חינין, כמו בעלת־בית טובה… ביום שלישי שאפנו את אווירן הצח של כל ביצות חדרה, וביום חמישי חלה בוסקלה. שלחתי אותו לזכרון־יעקב. באותו ערב, לאחר יום של תופת נגוע רוח־קדים, בדיוק בגמר הישיבה של המועצה הכללית, נודע לי כי הצעיר ש' קיבל התקפה: הוא שתה כמות ענקית של מי־בור “כל־כך טהורים וכל־כך רעננים”, כפי שאמר בין שתי התקפות של הקאה. עבדתי אצלו כל הלילה. ביום השישי הוטב לו. עתה הוא מבריא. ביום השישי חלתה נערה שעדיין לא הבריאה, וכמובן שהיתה לי הזדמנות להיות ער כל הלילה. ביום אי אפשר לישון, אבל אני בריא מאוד. ציוויתי לנקות את הבאר, אם רק אתה לא תתנגד, “יה שיך”… זה יעלה 25 פראנק. שני ימים ושני לילות של עבודה.

עניין השמירה עדיין לא סודר. עלי אפנדי אינו מסכים לא ל־4,000 ולא ל־4,500 פראנק.

יפו, 8 בדצמבר 1899

אל יושב־ראש אגודה ציונית בטארנוב, גאליציה

יושב־ראש יקר ונכבד מאוד!

סלח נא על כי לא עניתי בעצמי על מכתבך, כיוון שנסיעתי עיכבה אותי מלכתוב; אבל מר אייזנשטאדט, שמילא את מקומי, כתב לך בעניין הזה. ואולי עדיין לא נודע לך, שהתפטרתי לחלוטין מהוועד הפועל?

אשר לשאלת הפועלים: קשה להטיל על עצמנו אחריות לכך, ביחוד ביחס לעולים מחדש, כיוון שהכניסה לארץ קשה. אבל מחמת חשיבותה של השאלה, נשתדל להסיר את המכשולים, אם בחירת הפועלים תיעשה בזהירות ויהיה אפשר לקווֹת מהם לדבר מה. ייתכן שנוכל לסדר כמה פועלים בכמה מושבות, שניים או שלושה בכל מקום, בגדרה, בזכרון ובחדרה.

כניסתם של רבים מיהודי גאליציה בבת־אחת ארצה עלולה לעורר גזירות קשות על העלייה. יש חשש לדברים בלתי־נעימים כלל, וכן להוצאות מרובות. בוודאי עוד לא שכחת את הקשיים שעברו על העולים הראשונים ששלחת ושהתיישבו במחניים. לו סידרו את עלייתם מראש ביפו, ייתכן שהיינו מונעים כמה קשיים, אולם למרות זאת, לא היה הדבר עולה פחות.

חדרה, 20 בדצמבר 1899

אל א. מאירסון

מר מאירסון היקר!

קיבלתי את המשרה בחדרה לארבעה חודשים, בתקווה שבמשך הזמן הזה יימצא רופא. האיכרים מבקשים אותי להישאר כל השנה. לא באתי לחדרה להקריב עצמי קורבן, ואם אני עוזב את חדרה, הרי לא משום סכנה לנפשי, כי בכלל איני חושש לסכנות, אבל איני רוצה להירקב כאן. זאת ועוד דבר. עלי ללכת לאירופה, לחדש בה את ידיעותי. ואם כי יש לי ניסיון רב במחלות הארץ, אבל כיוון שהחלטתי לעסוק ברפואה, יש ברצוני לראות את הקליניקות הגדולות ולשוחח עם כמה פרופיסורים בשאלות שונות, ולהתכונן לעבודתי בכובד־ראש.

מר טריידל עובד בדייקנות גדולה במדידת הקרקעות; עבודה זו תימשך עוד זמן רב.

חמש־עשרה משפחות מתכוננות לעזוב את המושבה לשנתיים. הם חושבים לעבוד ביהודיה כאריסים. הרבה, בכל זאת, נשארים במקום.

יתכן שאחזור לחדרה באוגוסט, לעונת הבריאות הרעה. והנני מברכך בשנה טובה ומאושרת.

חדרה, 21 בדצמבר 1899

אל ד. חיים

מר חיים היקר!

הלכתי שוב ליפו. סמולניק קראני להצלת בנו. אבל הוא כבר היה מת. זה היה מקרה פתאומי של קדחת שחור־השתן. הוא מת חמש־עשרה שעות לאחר שהעבירוהו לבית־החולים.

ביפו נפגשתי עם מר גינצברג והזמנתיו לשבת לחדרה…

חדרה, 25 בדצמבר 1899

אל אחד העם

כותב אני לך בענייניה של משפ' סמולניק האומללה. אני מזכיר לך כי שלושת הנשארים בחיים מבני המשפחה הזאת כבר חלו פעמיים לפחות בקדחת צהובה, ועתה הם צפויים לסכנה, כיוון שנחלשו ביותר. טוב היה לשלחם לגמרי מהארץ, אבל מי זה יכריחם לעזוב את הכול, למכור ולנסוע – ולאן? לאחר שעברו הימים הקשים ולאחר האסון, הביע אחד את רצונו לנסוע אל אחותו באמריקה. הוא אומר שיוכל להרוויח שם בנקל ולשלוח כסף למשפחתו. אולם אני חושש למשפחתו יותר מאשר לו. טוב היה שיסתדרו ביפו לשנתיים. יש לו רווחים מחכירת סוסים. נוסף לזאת היה יכול להרוויח ממקצועו הקודם – הוא כורך־ספרים מומחה. אפשר לסדר לו משק־חלב. ההצעה האחרונה מוצאת חן בעיניו יותר מכול. אשתו בעלת־בית מצוינת והמשפחה תוכל להרוויח די מחייתה ולהבריא.

1900    🔗

חדרה, 1 ביאנואר 1900

אל אהרן אהרנסון, איזמיר

איני יודע אם אוכל לעשות דבר בשבילך אצל חובבי־ציון. גינצברג נמצא בארץ ועוד מעט יבוא לבלות עשרה ימים בחדרה, ואז אדבר עמו⁶⁹. לא אסתיר ממך כי יש לך מתחרה, ד"ר סוסקין, שחלה זה עתה בקדחת צהובה “לפי כל החוקים” (הוא למעלה משנתיים בחדרה), הוא מחפש עכשיו מקום אחר לעבודה. אני תומך בו מאוד, כי מאמין אני שהוא מוכשר להביא תועלת לחובבי־ציון, אם יסכימו, כמובן, לעבוד באופן ראציונאלי יותר ובאמצעים גדולים יותר.

אומנם, יש תוכנית לייסד חווה, בית־ספר עברי שהעבודה החקלאית תהיה בו המקצוע העיקרי, אולם עד שיתגשם הדבר יעבור זמן רב.

בלקינד ביצע השנה סיור נפלא באירופה ורוסיה, כדי להשיג אמצעים ליסוד בית־ספר־חווה על אדמתו בחפצי־בה. אומנם, לעת־עתה לא הצליח ביותר, אבל את הרעיון הזה הפיץ בכל רחבי היהדות.

אם יתגשם רעיון בית־הספר, ואם תבוצענה פעולות חדשות, יהיה צורך בשני אגרונומים, ואתה בלי שום ספק המתאים ביותר לבית־הספר, בהתחשב בידיעותיך בעברית ובתנאי הארץ החקלאיים והאדמיניסטראטיביים.

כל אלה הצעות וחלומות. ביום מן הימים יתגשם הדבר, אבל מתי? את החדשות ממושבות הבארון אתה בוודאי, יודע, יש אי־שביעת־רצון כללית. שביתה בזכרון־יעקב ובפתח־תקוה, טלגראמה מהבארון, המצווה להם להיכנע. בסג’רה אין התקדמות. יש מלחמה חשאית בין חיים ונייגו, והתוצאה – אי־פעילות מצד יק"א.

בחדרה היו 11 מקרים של שחור־השתן. אחד נגמר במוות. אני ומשפחתי מרגישים את עצמנו בטוב.

והיום – ראשית המאה העשרים. אאחל לך שנה מאושרת – היה תמיד טוב, טוב־לב ואמיץ (וגם זהיר).

חדרה, יאנואר 1900

אל אביגדור יעקובסון

וממך אין קול ואין עונה! מה אתה חושב לעשות עתה? יש לקוות למפנה חדש בפעולות חובבי־ציון. גינצברג בארץ. ואם כי אין לי תקווה, שאני וידידי נוכל להשפיע על יחסו לנעשה בארץ, לאנשים ופעולותיהם, הרי בלי ספק אפשר להשפיע עליו בענייני האירגון של הוועד האודיסאי.

בחודש אפריל תמלאינה עשר שנים לאי־פעילות החברה, תתכנס אסיפה גדולה; גינצברג יבוא עם חומר מארץ־ישראל, והרבה יקבע הדין־וחשבון שלו. האם ידע האדם הפיקח, האציל והישר הזה להיות על הגובה, ולא להיות מושפע מאלה היודעים היטב את נקודות החולשה שבו? גם ההרגל להתייחס בביקורת לכל דבר, והשאיפה לחפש הוכחות לצדקת דעותיו, יקבעו את צורת הדין־וחשבון. יודעים אנו, כי מספיק לאיש הזה לעבד את החומר שבידו בכיווּן מוטעה, והדבר יגרום לנזק רב. אולם אדם אחד מאנשינו, שאפילו אינו בר־השפעה, אבל ניחן בחוש ראייה חודר ובמסירות, ובידו גם חומר מוכן – יוכל לתקן הרבה.

צריך לדחות את נסיעתך לארץ. מובטחני כי אם תופיע באסיפת היובל⁷⁰, ושם ישמעו אותך ויכירוך, תוכל בוודאות להציע את מועמדותך, ויימצא מי שיתמוך בך. כמה רוצה הייתי לעבוד בוועד, שבו יהיו ד"ר סוסקין, אתה ואני.

אל תשכח את הנקודות החשובות:

(1) חווה חקלאית. ד“ר סוסקין תיכן תוכנית התלויה בתקציב של 20 אלף פר' (עם הקרקע). חושבים כי יש צורך בשינויים בתוכנית ובתקציב. לאחר שלוש שנים החווה תתחיל להכניס. ד”ר סוסקין מציע שנתיים;

(2) התיישבות של אנשים מקומיים בעלי נתינות תורכית בלי הוצאות רבות בדרך פשוטה ביותר. אפשר ליישב עשרות אחדות של משפחות, שיבנו להן בתים בעצמן ויסתדרו כאיכרים פשוטים, בלי שאיפות מרחיקות־לכת לשכלול החקלאות של זמנו. מובן כי חשוב שיבקרום לסירוגים פקידים מומחים, שיורום עצות והוראות;

(3) תמיכה מסודרת ומאורגנת לעולים החדשים בעלי הון זעיר, שאינו מספיק להתיישבות מלאה;

(4) לימוד שיטתי של תנאי הארץ;

(5) נסיונות ליעור הארץ;

(6) קניית קרקעות.

חדרה, 2 ביאנואר 1900

אל מר בן־דנו, איזמיר

… את אהרנסון אהבתי בשל אופיו היקר, הנדיב, הנאמן והגלוי. הייתי רוצה מאוד שיבוא לארץ־ישראל, מפני שהוא יוכל להביא תועלת רבה לכל אלה החולמים על הבראת העם בעבודה בריאה וקדושה בארץ הקדושה…

חדרה, 5 ביאנואר 1900

אל דויד חיים

מר חיים היקר!

…עבודות ההבראה נמשכות באיטיות רבה. הביצות מכוסות מים בכמות כל־כך גדולה, עד שהאוקליפטוסים שקועים בתוכן. ולא רק החדשים, אלא גם הנטיעות הקודמות. וספיקות גדולים מנקרים במוחי, אם אפשר בכלל לייבש את הביצות בנטיעות בלבד.

מר טריידל אומר, שיש צורך לחפור תעלה לביצות הגדולות, והוא יוכל לסדר תוכנית מהירה וזולה, אם יינתן לו רשיון. את הדבר הזה יעשה בחפץ־לב.

מר טריידל מסכים סוף סוף לעשות את המדידות בלי דיוק רב (על הנייר).

חדרה, 20 ביאנואר 1900

אל אחד־העם

מר גינצברג הנכבד!

כבר התכבדתי לכתוב אליך בדבר משפחת סמולניק. והריני מציין חוסר־דייקנות מצדך. אני מודה שלא ציפיתי לזאת ממך, בייחוד במקרה הזה! מאז מכתבי אליך הספיק סמולניק לחלות בקדחת צהובה. חשב לעבור לעולם שכולו טוב, אבל התחרט והמשיך לסבול. מוכרחים לגמור את העניין. התוכל לעשות משהו למענו? הן יהיה מרגיז מאוד, ודבר שלא בעיתו, אם הוא, אשתו, או האחרון מארבעת בניו, ייספו במחלה. אני מבקש ממך לקרוא מחדש את מכתבי ולעיין בו!

עכשיו נוטעים אוקליפטוסים בתוך המושבה. מקיפים אותם בחוטי ברזל, לשמור עליהם, כהצעתי. ששת הרחובות יהפכו לשדרות. גם על המגרשים יטעו, אבל באופן חלקי.

חדרה, יאנואר 1900

אל ו. באמבוס

מר באמבוס היקר!

קיבלתי את מכתבך. מודה אני לך על ההודעה להצעת הוועידה. הייתי רוצה מאוד להשתתף בה.

באביב אסע לאירופה, לחדש את ידיעותי ברפואה ולעסוק בכמה שאלות מדע, על יסוד החומר העשיר שנצטבר אצלי. מובן שאעסוק גם בשאלות של התיישבות, אולם עיקר רצוני הוא לטבול בזרם המחייה של המדע. עכשיו הזמן המתאים להשתקע באופן יסודי בארץ, ולהכין את עצמי לכך. יש לי רצון להיות נוכח באסיפה הכללית של חובבי־ציון באודיסה, לרגל העשור לקיומה…

העברת המושבות של הבארון ליק“א באופן כל־כך מהיר היתה הפתעה גדולה בשבילי. מובן שידענו על כך מקודם, אבל חשבנו שהדבר יתגשם בהדרגה… אני שמח בשביל המושבות, אך חושש אני ליק”א. הנני רוחש אמון לכושר ההנהלה של יק“א, בייחוד מפני שמאירסון יהיה המנהל הראשי של המושבות. חושש אני בכל זאת להשפעתן של המושבות הקיימות כבר על פעולות יק”א בעתיד, השפעה שתחדור מאליה לתוך המפעל, ומתוך ריאקציה יפלו לתוך קיצוניות הפוכה, כפי שכבר קרה הדבר בתחילתה של מטולה, ולאחר זמן יתרגלו לאט לשיטה הידועה של הוצאות גדולות בשביל פקידי הממשלה ופקידי יק"א, וכן לפרוטקציוניזם ולצדקה…

טרם הספקתי לדבר עם גינצברג. הוא מתאונן על התוהו ובוהו והוא נתון בהרגשה קשה בהשפעת הבעיות הרבות. נקווה שידע לצאת מהסבך בכוח בהירות מחשבתו.

דע שכאן נמצא, על פי הזמנת הוועד של אודיסה, האגרונום זוסמן, מנהל בית־ספר־חווה בסביבות אודיסה. מעניין מאוד ששני האדונים האלה נוסעים לחוד, וזוסמן, שמימיו לא היה ציוני, מתפעל מארץ־ישראל ומחדרה בייחוד… הוא מדבר על יסוד חווה למשק חלב בפתח־תקוה. גינצברג טרם הגיע לתקופת היצירה. אפשר לומר, כי הוא נמצא בתקופת ההריסה…

עתה עלינו לצאת למערכה, לחשב את כוחנו, ולתת ביטוי לתוכנית פעולתם של חובבי־ציון. ואלו הן הצעותי:

א) שינויים יסודיים במושבות הקיימות, המכוונים להסדרת היחסים בין האיכרים ובין המוסדות שיש להם התחייבות כלפיהם, כך שהאיכר ישתכר את לחמו מעבודתו בלבד. צריך לבטל את האפוטרופסות, חוץ מבמקרים מיוחדים (הגנה בפני הממשלה, מקרה אסון וכו'). שינויים אלה יביאו למושבות חיים נורמאליים.

ב) לנסות ניסיון התיישבותי של ילידי הארץ בדרך פשוטה וזולה. יק"א צריכה לתת אדמה למספר תימנים, קורדים, ספרדים, אנשי טבריה וצפת, שיעבדו בהשגחת אגרונום, ויבנו להם בתים לעצמם, שיעלו מאות ולא אלפים. ההמשך צריך להיות פשוט, והם צריכים לדעת שאין על מי לסמוך, אלא על עבודתם.

ג) תמיכה לאלמנטים החדשים בעלי ההון הזעיר. קבוצת אנשים מהם מקבלת את האדמה מיק“א ומשקיעה שם את הונה. את האדמה קונה רק יק”א, מחשש ספסרות. המתיישבים מקבלים לפי צורכיהם סכומי כסף מההון שהכניסו ליק"א. לכשיתבסס מצבם, ירשמו את אדמתם לזכותם. בשנים הראשונות אפשר לקבל תמיכה בשביל ההוצאות הציבוריות מחובבי־ציון, בייחוד לבתי־ספר.

ד) בית־ספר־חווה עברי. לימודים יסודיים, אבל הכנה מעשית – עיקר! הכול נלמד בעברית, בלי יוצא מהכלל. התלמידים הגומרים – איכרים לדוגמה, פועלים מומחים ומורים במושבות. תקופת הלימודים – שלוש שנים.

ה) ארגון הקשרים עם חובבי־ציון בעולם כולו על־ידי מנגנון מרכזי בארץ־ישראל.

חדרה, 21 ביאנואר 1900

אל אגודת “אהבת ציון”, טארנוב

יושב־ראש נכבד מאוד!

הפועלים שלך מראים רצון טוב ולומדים לאט את העבודה. ד“ר סוסקין, האגרונום של “דורשי ציון” (אשר להם שייכים יותר מ־2000 דונאם, פרדס וכרם צעיר), הוא ידידי, וידיד ציון בייחוד. הוא הבטיח להעסיקם תיכף ומיד. עד היום שילם להם 7 גרושים תורכיים. אבל עתה הוא מוסיף להם עד 9 גר'. בעוד 2־3 חודשים תיפסק העבודה, מפני עונת המחלות. המשפחות בריאות. הנשים יודעות ורוצות לעבוד, אפילו הילד בן השלוש־עשרה עובד! איני יודע מה נעשה בהם בקיץ. לו לא היו בעלי משפחה, אפשר היה למצוא בשבילם עבודה בחדרה. עתה לומדים הם באופן שיטתי עבודות שונות בהשגחת ד”ר סוסקין.

בנוגע למחניים – דברתי עם מר גינצברג, אבל הוא אינו יכול לעשות דבר בטרם יראה בעצמו את המושבה. עוד מעט ישוב מר זוסמן מהגליל העליון ואדבר אתו. מובטחני שנשפיע עליו לטובת מחניים. האם קיבלת ידיעות ממאירסון בנידון זה? כתוב לו. אם עודו תומך כמקודם בעזרה למחניים, בוודאי שיעשה דבר.

אולי יש בדעתך לישב את פועליך במחניים? עתה שורר חוסר עבודה ואי־אפשר לשלוח פועלים חדשים. בעתיד הקרוב (אם עניין סג’רה יסודר ויתחילו ביסוד מושבות חדשות) יהיה מקום לפועלים חדשים.

האם תשתתף בוועידת חובבי־ציון בחודש מארס?

חדרה, 21 ביאנואר 1900

אל ד"ר א.קליין, צרפת

ידיד יקר!

מכתבך האחרון שימחני והעציבני כאחד. הוא אצל עלי עלומים, אידיאליזם ורגשות הבאים מעומק הלב, התומכים בך יום יום, אבל מצד שני – מאין לך הטון הזה? מדוע ההשפלה, הבוז הזה להתיישבות? לו ידעת שלא רק גינצברג, בעל המבט החודר והפסימיסט, אלא גם פקידים מכל הסוגים מתמרמרים, אז היית מדבר אחרת. האמינה לי, כי מתוך חיי הפרטיים, הפגיעות הקשות שנפגעתי בכבוד עצמי, ובמצב הרוח של מי שהיה ראש הוועד, הייתי עלול להגיע למסקנות ספקניות ביחס להתיישבות הקודמת. יחסך לאיכרים מרגיז אותי מאוד. גם דעתי אינה נוחה מהם, אבל לעולם לא יקום בי לבי להשפילם עד כדי כך. – – – אין זו חוכמה גדולה להתייחס בבוז לאחרים. הגד נא בבקשה, כלום לא ראית בשום מקום אחר יהודונים שיש להם נטיה לשנוררות? ומשום מה יהיו האיכרים שלנו יוצאים מהכלל, למרות כל השיטה המחפירה הזאת, הנוטלת מהם כל אופי אנושי? הצטערתי שמאמין אתה בשיטה החדשה, כלומר במהדורה השנייה. שום שיטה לא תועיל, עד שתיהפך ההתיישבות ליוזמה פרטית, עד שהיהודים עצמם יביאו את כספם הם ליק"א או למוסד אחר, במטרה להסתדר בכוחות עצמם…

איני מאמין שעכשיו יהיה טוב יותר, וכי האיכרים של יק“א ב”שיטה החדשה" יהיו פחות גרועים מה“שנוררים” של חדרה, אשר שישים מהם כבר מתו מקדחת, והמסכנים את חייהם יום יום, עד שהתרגלו לאט לקבל עזרה, אולם למרות מצבם הקשה עוד נשאר בהם זיק של רגש־כבוד, עד כדי שלא ל“שנורר” באופן אקטיבי ולא לבקש עזרה. יש להם די אומץ־לב לדחות בשאט נפש את הנדבות ולחזור למסירותם.

איני רוצה לומר בזאת, כי לא שמחתי לכניסת יק"א לארץ. להפך, מתגאה אני, שלי היה חלק לא קטן במאורע הזה. אבל חוששני שיזרמו כספים גדולים בשביל מפעלים גדולים לידי אנשים קטנים, אגרונומים שבקעו זה עתה מתוך ביצתם וגושפנקאות מקוה־ישראל עליהם. לו ראית איזה אספסוף הוא זה! אבל אין הללו העיקר, אלא השיטה היא העיקר. קיימת פה תעשייה לכל מיני גאונים. די שתלמיד ימצא חן בעיני אדוניו, מפני שהוא מלחך־פינכה או מסיבות אחרות, וכבר שולחים אותו למכון חקלאי בפאריס, במקום לשולחו למחלקה השלישית של בית־הספר העממי, שגם שם היו מקבלים אותו בקושי רב. במכון הזה הוא שוהה שנה או שנתיים לכל היותר, ובלי להיבחן הוא יוצא משם ובא הנה להציל את המולדת.

רואה אני שיש לך אילו ספקות ביחס אלי. הורגלתי לכך. אני הולך בדרכי ישר ובוטח. יודע אני מה שאני רוצה ומה עלי לעשות. איני מקווה לגדולות מפעולותי, לעיתים קרובות סובל אני באופן מוסרי, אבל בטוח הנני בעצמי, ומאושר לפעמים.

חדרה, 25 ביאנואר 1900

אל מרדכי בן עמי, אודיסה

אסע כנראה לאירופה. הדבר הכרחי, כיוון שידוע אני בכל הארץ כרופא, ובלי ספק אוכל להסתדר בעבודתי זו בהצלחה רבה. וזה מחייב אותי לנסוע ולחדש את ידיעותי, ולהיות ראוי לאמון שרוחשים לי. הן כבר עשר שנים מאז עזבתי את המדע, שהתקדם בזמן הזה, ואני פיגרתי. יש בידי חומר מדעי עשיר בלתי מעובד, שצריך לבררו בעזרת שיחות ושאלות אצל אנשי־מדע, ועכשיו הרגע הנכון לנסיעתי. אני גומר את עבודתי בחדרה, ואז הנני חופשי. החלטתי להשתקע ביפו, אולם לפני־כן אסע. אחר־כך – כבר יהיה מאוחר. כסף אמנם אין לי, אבל ייתכן שאשיג.

האמת הדבר, כי גרינברג שלח טלגראמה לבארון וביקש ממנו שלא יעביר את המושבות לידי יק"א? זהו חוסר טאקט, העובר כל גבול! איני מריע תרועת נצחון, אבל עתה יש לפחות תקווה כל־שהיא. במקרה הגרוע ביותר יישאר הכול כשהיה.

חובבי־ציון צריכים להתאחד ביניהם, כדי להשפיע השפעה מתמדת על ענייני ארץ־ישראל. מדוע אין רוסיה מתקשרת עם חובבי־ציון של אירופה?

חושש אני, שנסיעת גינצברג לארץ לא תשנה את מצבה הבלתי בטוח והבלתי יציב של החברה. הוא כל־כך מרבה לבקר את הכול, עד כי יקשה לברר דבר חיובי וחשוב מתוך הצעותיו, וזוסמן בטוח שהוא כבר יודע הכול. פשוט נפלא, כיצד הם בורחים זה מפני זה. אני מקווה, כי בכל זאת ייפגשו בחדרה…

אל תחשוב כי דברי נובעים מתוך נטייה לביקורת. אני מכבד מאוד את גיגצברג ומאושר שבא לזמן כל־כך ארוך. אך יחד עם זה אני מלא חששות, מפני שהוא כל־כך מוזר, ושאיפתו להיות צודק כל־כך חזקה היא, עד שבנקל הוא מאשים את הקרוב לו, ומקשיב לדברי זר והוא נתון תחת השפעתו. ביפו התקרב לאנשים בלתי־ראויים ומבלה הרבה זמן אתם.

אנו חיים בטוב בחדרה. התקופה הזאת תיזכר לטובה, ותשמש מקור לכל מיני סיפורים ונחמה בחוג המשפחה. לפעמים מרגישים אנו את עצמנו כל־כך טוב בסביבה האביבית המקסימה הזאת, בין מרבדי הפרחים והדשא, בין השדות והגבעות החרושות, המתמזגות בשלשלת ההרים הכחלחלים והמסתוריים במזרח, ובמערב – הים הנפלא, האין־סופי, וטוב לך פה, עד שיש בך רצון למות במקום הזה…

וירמיהו, המלאך הקטן הזה, צנום, מלא חיים, מסולסל שערות עם קווצות ארוכות, רץ ומפטפט בשפה בלתי־ידועה, מעורבת במלים ספורות. כל ערב הוא דורש שישירו לו שיר. יש לו כבר שבע שיניים!

חדרה, 30 ביאנואר 1900

אל אלברט ענתבי

…ובכן, יק"א נכנסה בחגיגיות לארץ־ישראל. יש כבר תיאבון ותשוקות… אוף, מה יהיה כאן? אני בורח לחודשים אחדים. יש לי חשק רב ללמוד רק רפואה, למרות הגירוי להתעסק בדברים שאינם נוגעים לי כלל, אבל מעניינים אותי אלף פעם יותר מאשר אתכם, האדונים הפקידים של המוסדות השונים, המוכרים לי ברובם. בלי לנטור, בבקשה…

ובכן להתראות – היש לך למסור מה לחדרה, זכרון או ברלין?

ברלין, 10 ביוני 1900

אל יושב־ראש הוועד המקומי של “עזרא” בהאנאו, גרמניה

אני מודה לכם על הכבוד שכיבדתם אותי במנותכם אותי לבא־כוחכם באסיפה הכללית השנתית של עזרא, והנני למסור לכם דין וחשבון:

1) תמכתי בבחירת מר דויד לנשיאה של האסיפה.

2) תמכתי בארבעת הקולות שניתנו לי בארבעת המועמדים האלה:
פרופ' לאנדוי, פרופ' בגינסקי וד"ר הירש הילדסהיימר.

הילדסהיימר ולאנדוי נבחרו ברוב־קולות עצום.

1. תמכתי בהצעה לתת 1000 מארק עזרת התעשייה בארץ־ישראל. העי­רותי שצריך להיזהר במתן כספים ולהשתדל התעשייה תועיל למושבות ולאיכרים.

ברלין, 21 ביוני 1900

אל ד"ר יצחק כהן, זכרון־יעקב

1) אני בריא, לומד, עובד, עף ורץ. חושב אתה שכל זה יביא תועלת? אני מקווה.

2) אני עוסק בעיקר במחלות עיניים ובמקצת בניתוחים, אבל אני חושב על המאלאריה. אני מתחיל לעבוד במכון של קוֹך, אולם חסר חומר לבדיקות דם של נגועי המאלאריה. ובכן, כמה טוב היה מצדך לו הואלת לעזור לי בזה ולשלוח לי מכשירי זכוכית עם טיפות דם של חולי מאלאריה. אם במקרה יש קדחת צהובה, שלח לי תכשיר עם הדם. כתגמול תקבל את כל המדע שארכוש לי. אבל הזדרז, כי אין להפסיד זמן.

ברלין, 21 ביוני 1900

אל אהרן אהרנסון

אהרנסון היקר!

אתה בוודאי כבר בוער מחימה. אבל אין הצדק אתך, מפני שעסוק אני מאוד, ובשעות הפנאי אני כותב לאשתי, לאמי ולאחותי. נוסף לזאת יש מכתבי עסק תכופים.

דבר נעים יש לי לבשרך: כידוע לך חושבים על התיישבות של 200 משפחות מרומניה על אדמה הניתנת מהשולטן באנאטוליה. אבל הן סובלות רעב. יק“א חושבת למסור את ההתיישבות הזאת לוועד, שחבריו העיקריים יהיו פרופ' וארבורג ובאמבוס. לפי שעה נותנת יק”א 35000 פר' בתור תמיכה עד גמר עיבוד התוכניות. יותר אין היא מבטיחה, אבל יש לקווֹת שהיא תקציב את כל הנחוץ. הודות לאהדתו של פרופ' וארבורג אליך, ולמרות התנגדותי – חושבים עליך. עוד אין שום דבר בטוח. העניין הוא שצריך להגיש הצעה כספית ראציונלית, להתיישבות לא־בארונית. העיקר שיהיה טוב. ובזהירות! ראיתי הצעה של טריטש וּוארבורג. תוכנית פאנטאסטית! אם יש לך אמון בי, שלח נא הצעה. אתה צריך לדעת כי:

1) האדמה ניתנת חינם.

2) האנשים רגילים לעוני.

3) השולטן נותן עצים.

בייחוד כתוב, מה מחירו של בית פשוט עם רפת הבנויה לבני־חומר, עצים, ומקורה בגג פשוט. ייתכן שהאי­כרים יעבדו בשוורים, המשפחות קטנות. אל תספר לאיש חוץ מאבא, אמא וד"ר סוסקין, ותזהיר את האחרון (הליטוואק מארץ הטאטארים…) שלא יגיד לאיש. עכשיו, תן בבקשה בקשיש:

1. מה עם אנשי חדרה היקרים שלי? מי מת, ומי חלה בקדחת צהובה?

2. תבקש את נ. שיכין לי סטאטיסטיקה על מספר תושבי חדרה, החל מהשנה הראשונה. אין צורך בשמות, גם לא בדיוק נמרץ.

20 בנובמבר 1900

אל ד. פוגלסון

מר פוגלסון הנכבד!

הנני להשיב לך על שאלותיך ששאלת אותי.

שאלת הפועלים בארץ־ישראל, המסובכת דיה, נסתבכה ביותר בזמן האחרון משתי סיבות: ראשית, מפאת העברת המושבות לידי יק"א. השינוי הזה שחייב אמצעים קיצוניים לא מתאימים, גרם למשבר בחיי המושבות והעמיד את האיכרים במצב קשה, עד כדי חוסר כל אפשרות להחזיק פועלים יהודים. שנית, הפועלים מאורגנים בציבור אחד, שלאמיתו של דבר יש לחשוב אותו כמורכב מיסודות שונים, אך הפועלים אינם רוצים להכיר בזאת, וכן גם כל אלה השואפים להקל את גורלם ולרכוש את חיבתם.

יק"א הקציבה 90,000 פר' ליציאת מחוסרי־עבודה מארץ־ישראל, ויש ציונים הרוצים בתקציב, שיתמוך באלה הנשארים ויעזור להם להסתדר באופן טוב יותר, בעזרת הכספים שהבטיחו לאסוף בקונגרס האחרון. והנה נמצא, כי אותם האנשים שצעקו בשצף קצף כי עוול הוא לתמוך בנסיעת הפועלים מהארץ, אותם האנשים בטוחים כעת שנחוץ לשלוח מהארץ חלק גדול מהפועלים.

אין לשכוח, כי מנקודת מבט של רעיוננו הרי חלק חשוב מהפועלים היו נוסעים מהארץ לולא הקרבנות שהקריבו והרעש הזה והתנועה שהתעוררה בעולם. אבל עלינו החובה לדאוג להם ולעזור להם. הדבר הראציונאלי ביותר עתה הוא ללמוד יפה את מצב הפועלים ומשפחותיהם, ולבחור מהם את כל המוכשרים להסתדר, שאין להם טענות מיותרות והמוכנים להמשיך בחיי עמל בארץ, בלי תקווֹת לסידור מלא. אנשים כאלה צריכים להסתדר בחבורות, שתייסדנה מפעלים חקלאיים במושבות ותקבלנה עבודות חקלאיות בקבלנות. אחרים יהיו עסוקים בתעשייה ביתית, כגון הכנת כפתורי צדף ועצם, לבינים, רעפים וכו‘. חלק מהם יוכל להסתדר במפעלים גדולים יותר בעלי אופי חרושתי, תעשיית סבון, סבון תמרוקים, שמן (ובעתיד גם סוכר…). חלק, כמובן, יישאר מחוסר עבודה קבועה. מובן שכל זה ארעי. העיקר הוא לדאוג לסידורם (או לפחות לחלק מהם!) כאיכרים. אומנם, כעת קשה הדבר, לרגל המשבר הכללי העובר על המושבות, חוסר אדמה וכו’.

התיישבותו של פועל צריכה להיעשות בעתיד כך, שראשית־כול תהיה האדמה רשומה על שמו, ושנית – יש לבחור באלמנטים כאלה, המסוגלים לעשות בעצמם את העבודות, לבנות את בתיהם ואת רפתותיהם וכו'. סידור מושבה כזאת יעלה הרבה פחות. עד היום חשבו כי איכר מוכרח להוציא כסף לפועלים בכרמים, ואילו עכשיו רבים האיכרים העובדים בעצמם!

אלה הן המסקנות שהסקתי לאחר נסיון של שנים, בלי סנטימנטאליות ובלי רצון למצוא חן בעיני “הדמוקראטים” שלנו, שבחוששם להעליב איכר או פועל מרמים הם את עצמם, ומתייחסים אליהם כאל משהו מיוחד ואידיאלי, הזקוק לטיפול מיוחד, ולא כאל בן־תמותה פשוט… היחס הזה הביא נזק רב דווקא לאלמנטים הטובים ביותר, מפני שסיבך מאוד את העסקים, והעלה את מחיר ההתיישבות.

נייאי על הנהר סיין, 22 ביולי 1900

אל אחד־העם

מר גינצברג הנכבד מאוד,

בגלל הקונגרסים לא יכולתי לכתוב אליך עד עתה. מובן הדבר, שאני מייעץ לך להתאונן קודם־כול על עצמך, מפני שלולא דחית אתה את משלוח מכתבך שלך, הייתי מוצא פנאי לענות לך בזמן. אך עם כל זה, האשימה גם אותי.

ובכן, ביק"א שוררת ההשפעה הפסימית, המקובלת רשמית, חושבים כי זהו bon ton לערבב את ארץ־ישראל ועניינים בארץ־ישראל עם בוץ, וכי מכל זה לא יצא כלום. מעניין, שכבר עשו חשבון משוער באיזו שנה תחול ההריסה הסופית. המערכה האחרונה בטראגי־קומדיה זו, שבה יתנו לפקידים הבכירים משרות טובות במקומות אחרים, לאיכרים “פיצויים”(!!), ולפועלים – פשוט בצוואר. זה יקרה בשנת 1906 . עד אז יוציאו כספים מתוך 15 המיליונים, לפי תקציבים ערוכים מראש וברצינות.

ידוע לך בוודאי, כי פראנק מכר את הקרקעות בחורן, שהיו רשומים על שמו, לערבי מביירות, ושהוא הסתבך בחובות וגם אוסוֹבצקי־יפה; כי ענייני סג’רה אינם לגמרי כשורה, וכי פראנק ואוסובצקי וידידנו העדין הרצנשטיין (קובה) נמצאים בפאריס. לא ראיתים עדיין, אם כי הם שלחו אלי בחשאי ידיד. רוצים למצוא נחמה בתעשיות. חוקרים אותן בשקידה בלתי־רגילה.

מאירסון לא סולק עדיין, והוא עומד כמעט ברום הזרם המזהיר שלו. במרץ, הראוי למטרה חשובה יותר, הוא נאחז בו ומפתח בכל הדרה את הגמישות של הלאום היהודי והעם הפולני. הוא כבר משוכנע, כי גידול דגנים אין ביכולתו לתת פרנסה בארץ־ישראל לעובד־האדמה, וכי חקלאות אינטנסיבית בארץ־ישראל אינה באה בחשבון בגלל העוֹשר⁷¹ וכו' וכו'. ייתכן כי גם אתה אינך בדעה אחרת, אולם זה דבר אחר לגמרי. ואני אומר, כי שניכם טועים, וכי שניכם, אם כי אתם יוצאים מגישות מנוגדות בהחלט, רחוקים מלדעת את האמת. באמבוס מטפס על הר, אבל לא יגיע הרחק מאוד. אני סובר שאיננו צריך לסמוך על תמיכה מסוימת מצד מאירסון, כי האיש הזה יסלק אותו אחרי שיסחט ממנו כל מה שיהיה נחוץ לו.

…על הקונגרס אינני כותב לך. אני מרוצה מאוד שהייתי שם ומרוצה מהתוצאות. כפי שאתה רואה, אני תמיד מרוצה; כלומר, היה לי עצוב ועגום, אולם ידעתי זאת מראש שלא יהיה אחרת, ציפיתי אפילו לפחות מזה. בכל זאת נתקבלו רשמית פה־אחד הצעותינו לעבור לפעולה מעשית בהקדם, מיד כשיהיה אפשר. החליטו אפילו על מתנה בסך 2000 פר' לבית־הספר; ולפועלים להושיט עזרה. כולם חושבים על התיישבות מעשית, למרות הידיעות המשונות מארץ־ישראל.

ועוד, לא היו מעשי־להטים בקונגרס. לא היו לחצים, לא ניתנו הבטחות, לא נרמזו רמזים דו־משמעיים מטעים. כמובן, היו הרבה דברים מעציבים. דיבורים ריקים רבים, בלי תוכן, משעממים, נועזים ורברבניים תפסו לעיתים את מחצית או שלושת־רבעי הזמן… חסר היה הסכם מאורגן…

למען מועמדותך ביפו היו רבים עושים בהתלהבות, לו רק לא סירבת. מה לעשות? הראה מוצא. אותי אין מביאים לידי יאוש לא יק"א ולא העניינים בארץ־ישראל, אלא חוסר־האפשרות שיהיה בארץ־ישראל בן־אדם, איש. חשוב על זה, הראה, יעץ, ואז נשחרר אותך. אני אינני רואה מוצא אחר.

1901    🔗

יפו, 22 ביאנואר 1901

אל ד"ר יחיאל צ’לנוב

חבר יקר!

בשעה של סכנה כל־שהיא, הנשקפת אומנם לא למפעל כולו, אלא רק לחלק ממנו, ולחלק זה יש חשיבות כל־שהיא – צריך לפנות אליך. שמע: רכושם של “דורשי־ציון” הולך ונחרב. הם הסתבכו פעם בעין־זיתים, כיוון שפקיד הבארון אוסובצקי נתן להם אדמה בלתי־מתאימה, שבה נובלות־הגפנים שלהם (האדמה מתאימה לנטיעות זיתים). לחברה הזאת יש כיום בחדרה 600 דונאם אדמה. מהם 50 דונאם פרדס של שלוש שנים עם 4500 עצי תפוחי־זהב מורכבים, ומשתלה עם שתילים שונים. כמו־כן 80 דונאם כרמים של גפנים אמריקאיות. באמצע הפרדס נמצאת באר ובריכה. לפי התוכנית צריכים להרחיב את הפרדס פי כמה. במרכז המושבה יש ברשותם חצר ענקית מוקפת גדר ובתוכה בנייני אבן, רפתים, מחסנים, ומשק חי ודומם במצב טוב מאוד.

אין כאן רק עניין של הצלחת חברה, שעבדה עד היום בלי כל עזרה לא מהבארון ולא מחובבי־ציון (עובדה הראויה לתשומת לב מיוחדת!), אלא חשוב גם למנוע מאבדון בניין בריא בארץ הזאת, היכול לשמש דוגמה של משק ראציונלי, והוא עלול ללכת לאיבוד. בארץ־ישראל אין עדיין דוגמה של משק היכול לשמש מופת לחווה. “דורשי־ציון” מעבדים רק חלק קטן מאדמתם בנטיעות – כל היתר לזריעות. והזריעה נותנת הכנסה הגונה, המכסה חלק מההוצאות על הנטיעות. חוץ מהפועלים השנתיים הקבועים באים בזמן העונה להשׂתכר כמה מבני האיכרים או סתם פועלים עברים. אי־אפשר שנניח למשק כזה שייהרס. דרושה תמיכה רק במשך שלוש שנים. לאחר הזמן הזה לא יזדקק המשק עוד לתמיכה. האומנם לא יעזרו? אפילו אם תתפרק כל החברה, יישאר נא לפחות המשק קיים! הוא יכול לפרנס עשרה איכרים!

יפו, יאנואר 1901

אל הרצל

אדוני הנכבד מאוד!

אני שולח היום למערכת “די ואֶלט” מאמר כתוב בידי ד"ר סוסקין ובידי. את המאמר הזה כתבנו לאחר התייעצות עם אנשים בקיאים ונאמנים. אני מבקש ממך לזרז את הדפסתו, אם רק תמצא לנכון להדפיסו⁷². המצב השורר כיום בארץ המריץ אותנו לכתוב את הדברים האלה. אצל המנהלים שׂוֹרר שוויון־נפש ויחס פורמאלי במקום תקיפות. יש חולשה וחששות במקום תיקון המצב, יישור המכשולים ופתרון השאלות הכלליות – – –

יפו, 22 בפברואר 1901

אל ד"ר אלכסנדר מארמורק, פאריס

חבר יקר ונכבד!

…בזמן נסיעתי האחרונה לברלין התמסרתי ללימוד המאלאריה, ועבדתי במכון קוֹך. לא אכחד כי למרות לימודי, למרות השיחות עם חוקרים ופרופיסורים שונים, דעותי מתנגדות במקצת לתורת היתושים של צ’לי, קוֹך, גרסי ולבירן. ראיתי את הפאראזיטים שמוצאם מהדם, ראיתי אותם בתוך גוף היתושים, אבל איני חושב שהיתוש הוא המפיץ היחידי של המחלה (הדבקות ממש). אין זאת אומרת, כי לא אילחם בעיקר נגד היתושים. תמים דעה אני אתך, שיש להתחיל את העבודה במושבות, ובייחוד בחדרה. עלי להעיר שתי הערות:

1) קשה מאוד להתקין רשתות אצל הערבים הגרים במושבות, בפרט אצל האריסים, צריך יהיה להרחיק אותם. לרוב הם גרים באוהלים. ועוד יותר קשה להכריחם להשתמש בכסיות לידים וברשת על פניהם.

2) נוסף לאמצעים שאתה מציע, הרי צריך לחשוב על ניקוז הביצות, בפרט במקומות של יישוב. ככה יועצים האיטאלקים, האנגלים והגרמנים. אם יש ברצונך, הרי טריידל, המהנדס ומודד הקרקעות שלנו, ישלח הרצאה ותוכנית מדויקת.

לפי שעה שלח לי מיקרוסקופ, או לפחות עדשה טובה משתקעת. יש לי מיקרוסקופ קטן, חסר עדשה משתקעת. גם חומרים לצבוע תשלח לי.

אשר לתקופת היתושים, קשה לומר מתי בעצם היא חלה, כל השנה יש יתושים. אבל ביפו ובירושלים ראיתי רק “Culex”. כעת אין קדחת בחדרה. היא מתחילה בסיוון־תמוז. צריך להכין רשתות־מתכת לבתי חדרה. כאלף מטר מרובעים.

יפו, מארס 1901

אל הרצל

נשיא נכבד מאוד!

המשבר העובר עכשיו על כל ההתיישבות בארץ־ישראל, חששותיהם ואכ­זבותיהם של ידידי הציונות הנאמנים מפעולותיה המוטעות של יק"א – כל אלה הכריחוני לחרוג משוויון נפשי. אנו לא נסתפק בביקורת, בהתמרמרות, או במחאות בעיתונים בלבד. אנו נפגין במעשים. רצוננו בהתעוררותה של הפעילות הלאומית נוכח מצבן המסוכן של המושבות, באשר עדים הננו להתעוררות הלאומית שגרמת לה וניצבת בראשה.

ברוסיה אספו סכומים הגונים לטובת הפועלים החקלאים, אך ללא כל שיטה ותוכנית. רצוננו באיניציאטיבה מקבילה לפעולות שברוסיה ובאירופה המערבית, איניציאטיבה המתאימה לידיעותינו, לנסיונותינו ולמצבנו.

החלטנו ליסד אגודה לקניית קרקעות. הסיבות הן:

1) אנו מיואשים מיק"א בנידון זה;

2) חוסר־אדמה מפריע להתפתחות המושבות;

3) חוסר־אדמה משמש אמתלה מצד יק"א, כדי להפחית את מספר האיכרים במקום להגדילו;

4) צריך להוכיח שיש יכולת לבצע קניות בתנאים ראציונאליים, בלי ספסרות בלתי־מרוסנת, בלי המחירים המוגזמים ובלי סתירות בשאלת הגבולות ובטיב הקרקעות. כל אלה הן הסיבות שגרמו לתסבוכת בקניות.

כבר אספנו 25 אלף פראנק בארץ עצמה. אולם אנו זקוקים לעוד 200 אלף פר' להתחלת הפעולה.

והנה יסודות אגודתנו: יש בידינו 500 מניות במחיר 500 פר' המניה. אנשים נאמנים חתמו בארץ על מאה מניות. את יתרן צריך להפיץ בחוץ־לארץ (בלי לפנות לאנשים פרטיים). כאן יהיה ועד מקומי מורכב מחמישה חברים אחראים. סוכן האגודה יהיה מר חיים, מי שהיה פקיד ביק"א. הוא אדם ישר ובקיא מאוד בענייני קרקעות.

כספה של האגודה יופקד ב־ J.C.T.B ⁷³. כיוון שפעולות אגודתנו הן ברוח הבאנק, הרי כל בעל 20 מניות הבאנק יהיה בעל מניה אחת של אגודתנו. אם הדבר יצליח, הרי רוכשים אתם באותו מעמד 20,000 מניות, ונהיה מאו­שרים אם בזאת נחיש את פתיחת הבאנק.

אינכם מסכנים דבר. הכספים יעברו דרך קופתכם. אנו שואלים מכם רק את הסכמתכם. אין ברצוננו להיעזר על־ידי העיתונות. להפך, אנו רוצים בפחות פומביות. אין גם צורך שתהיו אחראים לדבר. העניינים הללו יצליחו אם ירחשו אמון לוועד המקומי ולמוציאים לפועל.

אנו שולחים מכתב חוזר לאישים החשובים ביותר בתנועה הציונית. בשאלות הקשות ביותר במצב ההתיישבות מקווים אנו להיות למופת בעבודתנו. מובן שכל הצעה שתוצע על־ידך תתקבל ברצון.

הרכב הוועד המקומי הוא:

א) ראש הוועד־הפועל של חובבי־ציון;

ב) באי­־כוח כל המושבות;

ג) מר חיים;

ד) חבר שיוצע על־ידך;

ה) אני (אם אינך מתנגד לכך).

כל החברים הם מתנדבים ללא משכורת, חוץ ממר חיים, שיקבל אחוזים מכל קנייה. ההוצאות – מינימאליות. יהיה רק מנהל־חשבונות ומשרד צנוע.

יפו, מארס 1901

אל הרצל

הנני ממהר להודיעך על עניין יוצא מהכלל, שלמרות היותו בלתי־בטוח, ראוי והגון הוא לדיון מיוחד, או לפחות להחלטה פרינציפיונית.

עליך לדעת, נשיא נכבד מאוד, כי בזמן האחרון נוסדו שני גלילי־מחוז חדשים. האחד הוא מגבול מצרים והנגב, הוא מחוז באר־שבע, והשני הוא מחוז קיר־מואב, הוא בעבר־הירדן מזרחה. בשני המחוזות יש קרקעות פנויים בחלקם, שאפשר לרכוש אותם. אומנם תנאי הבטחון גרועים מאלה שבארץ, אולם כיוון שהממשלה מעוניינת להעלות את ערך הקרקעות שנותרו עד היום ללא עיבוד, אפשר לקוות לתמיכה ממשית מצדה בקניית הקרקעות הללו, בייחוד אם יהיה לה עסק עם הסתדרות יציבה. מציעים לנו 250 אלף דונאם אדמה, כולם במחוז “קיר־מואב”, בתנאים נוחים למדי. הכסף ישולם לאחר סידור הקושאנים. מחיר דונאם אחד עם כל ההוצאות הוא פראנק אחד!

מובן שצריך לראות את טיב האדמה. בהסכמתך אלך בלווית שני אנשים נאמנים לבדוק את הקרקעות. אם תסכים לכל התנאים, נחתום על החוזה (בלי שתהיה מעורב בעניין) ובבת אחת תקום לנו נקודת־משמר אמיתית בארץ. מובן שהדבר צריך להישאר בסוד, עד כמה שהדבר אפשרי בארץ הזאת.

יפו, 20 במארס 1901

אל הרצל

אדוני הנשיא!

1. תמיד הנני מוכן לשירותך. אני חי בארץ תוך רצון כביר לשתף את כוחותי במפעל הקדוש מזה עשרים שנה.

2. אשר למומחים בעלי השכלה גבוהה ואנשי־אמונים – נער יספרם! בצער רב אני נאלץ להודות, כי אין בידי להציג לפניך יותר משניים־שלושה. אקרא בשם ד"ר סוסקין – אגרונום, ומר טריידל – מהנדס, מודד־קרקעות מגרמניה. אוכל להמליץ גם על מר פאפירמייסטר, מהנדס מראשון־לציון, ומר מאירוביץ, שסיים בית־ספר חקלאי ברוסיה. שני האחרונים נוהגים לפעמים לתכן תוכניות דמיוניות במקצת. כאדם ישר, העובד והוא מסור בכל נפשו לארץ, אציין את אייזנשטט. אומנם, גם הוא בעל דמיון ותוכניות לרוב, מתלהב ולבו רך, אולם אפשר לסמוך על פעולתו הצנועה. הוא כותב עברית ומבין יפה את חשיבות צעדיך הראשונים בארץ.

אני מרבה להסתכל בנעשה, מבדיל בין היסודות הבריאים והמזיקים, ומשום כך אני זהיר ביחסי ובהמלצותי על אנשים. אל תקווה בדרך כלל למצוא כאן אלמנטים אידיאליים, בעלי אחריות, ישרים והגונים. עשרים שנה של דמוראליזאציה שיטתית, של פילאנטרופיה משחיתה, צרות ממושכות והשפעות מתחלפות ומתנודדות, השחיתו את האוכלוסין. העובדה כי ארץ־ישראל היא כעין מרכז ליהדות העולמית שינתה לרעה את האנשים הטובים והכניסה בם הרגשת יהירות; מרבים הם לנטור ולנשוא־פנים.

1. הא' ב. היה סגן־מנהל־עבודה בבית־החרושת לגפרורים בירושלים לפני עשר שנים. בית־חרושת זה לא התקיים זמן רב. לא עבדו שם לא חמישים ואפילו לא חמישה־עשר פועלים. הוא היה פועל טוב, אבל הוא אינו איש המתאים להנהלת בית־החרושת. האם אינו נמצא בקפריסין?

2. שיטת תעשיית הלבינים עודנה מפוקפקת. לעומת זאת מצליחה תעשיית הרעפים. אפשר לשלוח למעוניינים דוגמאות מאדמת־חימר מרמלה, מחיפה ומחדרה. שם מייצרים עציצים טובים לפרחים. בעיקר משתמשים לרוב ברעפים, מפני שאין עושים גגות של פח או של קש.

3. לחומרי הסקה משתמשים בשיחים הצומחים לרוב באזורי חוף־הים, אבל בגליל ובחדרה מסיקים בענפי אוקאליפטוסים. יק"א מבטיחה לנסות בסביבות רמלה, אבל כרגיל היא “מושכת” את העניין בלי סוף, כדרכה בכול.

4. אשר לתעשיית הפקקים – מפקפק אני בדבר, הואיל וחסר החומר הגולמי, ובכלל אין משתמשים בהם הרבה.

5. הא' שפס ידוע לי ולעוד כמה אנשים. הוא התדפק הרבה על דלתות יק"א וחובבי־ציון. הוא מוכר את פרי עבודתו. אולם בית־מלאכה לטוויה אינו בית־חרושת לאריג, כי בכלל אין לו חומר לטוויה. איני יודע אם לודז' זקוקה לו ביותר, על כל פנים אם הדבר הוא כך, הרי בוודאי שהעיר העשירה הזאת תוכל להביאו אליה על חשבונה…

6. ביפו יש בתי־מלאכה רבים לעיבוד עורות, אבל הם בידי נוצרים, המנהלים עסקים טובים. שמעתי שבידי יהודים נמצא רק בית־מלאכה אחד.

7. קיימת חברה “פעוּלה”, שפתחה מחסנים⁷⁴. הנסיון להתארגן על יסוד קואופראטיבי ייתכן שיצליח. אולם הם ראויים לתמיכה. יש ברשותם חנות מכולת, המצליחה ביותר.

27 במארס 1901

אל מר ד. חיים

מר חיים היקר!

לבי אומר לי, כי נמצא אתה עדיין בבירת העולם הגדולה והנהדרה ומטייל כתייר הגון בבולברים, ונהנה מחברותו של האיש המסתורי בעל היד החזקה… של קש, הלא הוא מאירסון.

והנה משלחת הגיעה מרוסיה “מן המזרח הרחוק, המסתורי והפראי, ובראשה טמור־לן, אטילה ובטהי” ועוד… ועד לפאריס תגיע⁷⁵ – – –

מדברים כבר על “אוֹטוֹ דא פֶא” של אחדים או של כל חברי מועצת יק“א, חוץ ממאירסון (הוא נמלט תמיד…). “באי־כוח האומה” (ביניהם גם חרלפ וסמילנסקי, לדאבוני הגדול…) מרבים להטיף מוסר ליק”א. אכן, לזאת ייקרא טראגיקומדיה – עירבוביה של “גבורה”, אפסות וספסרות, וכל הערב־רב הזה מתכונן לשים מצור על חברה מסוכנת ואומללה, שלאסונה יש לה כסף רב, ואין היא יודעת כיצד להשתמש בו…

המאמר שלנו הופיע ב“די ואֶלט” וגרם להתמרמרות רבה וצודקת ביישוב ובמושבות, קרא נא את הגליונות מס' 11 ־12 של “די ואֶלט”.

ד"ר הרצל כתב לי, שיציע את תוכנית אגודתנו בישיבת ועד־ההנהלה של הבאנק הקולוניאלי בלונדון. כתב שהתוכנית מעניינת אותו במאוד. אולי נסעת לישיבה זו ללונדון? כתבתי להרצל בדבר אדמות קיר־מואב. העניין ידוע לך. אבל שמור סוד, דיר באלעק⁷⁶! חכה לרוסיה בפאריס, והשתדל לדבר עם אוסישקין וגינצברג.

גם דיזנגוף צריך להיות בפאריס. דבר עמו על הכול, על התוכניות ובית־ ספר. (אף־על־פי שהוא “דבר־אחר” גדול, אוהב אני אותו יותר מאשר את האחרים. אמור לו זאת, אם אפשר מלה במלה…).

אזכירך בדבר העלמה בלקינד. מצבה עגום למדי. האין חכי"ח המקוללת מסוגלת לעשות דבר־מה למענה? הרי כל־כך חשוב לסייע לרופאה יהודית במזרח. הרי מזה תצמח השפעה לא מעטה על הסביבה.

השתדל לראות את מאכס נורדוי וד"ר מארמורק.

6 באפריל 1901

אל הרצל

דוקטור נכבד מאוד!

1. אני מודה לך מאוד על הדייקנות בתשובותיך למכתבי בדבר קניית אדמה חדשה, ועל התעניינותך בהערותי.

2. היה ברצוני לדעת, אם הצעת את תוכניתי בישיבת הבאנק בלונדון. כמו כן, האם תוכל להקציב סכום ידוע להוצאות הנסיעה לקיר־מואב ולתחילת המשא־ומתן? (בלי החלטה סופית עד אחד באוקטובר, כבקשתך!) אינני רוצה להכניס לעניין הזה אנשים נוספים, מחשש ספסרות.

3. הוועד־הפועל מבקש ממני פרטים על החכם־בשי מיפו, כמו שעשה זאת לפני זמן ביחס לס. אודה, כי לא ינעם לי לדבר על אנשים פרטיים. אשר לחכם־בשי: עד היום לא היה כלל רב ראשי ביפו. כשנפרדה העיר לשני מחנות: ד"ר שטיין וסוכובולסקי מצד אחד, הרב נפתלי הרץ ורוקח מצד שני, הביא בינתיים רוקח חכם רשמי בעל תואר, פיקח, מתעניין בשאלות העיר ומכובד על השלטונות המקומיים, שלא כדרכם של הרבנים האשכנזים שהיו לפניו, המלומדים והרשלנים שאינם יודעים לקנח את חוטמם כראוי… אבל הוא נוהג באורח־חיים ההולם בא־כוח של קהילה.

4. כבר הזכרתי את אירגון בעלי־מלאכה. עם כל חסרונותיו הוא אירגון, וזה לכשעצמו חשוב. יש לתמוך, לדעתי, באירגון הזה, שיש בו יסודות ההתאחדות הקואופראטיבית בעריבות הדדית עם מחסן חומרים שונים. הצעתי להם לייסד ועד מורכב מבאי־כוחם, ומבאי־כוח הוועד הפועל בווינא ובאודיסה. בדרך זו יכולה האגודה להביא תועלת רבה ליישוב כולו.

5. ברצון רב אכין הרצאה לקונגרס החמישי על מצב ההתיישבות, אולם לא אהיה נוכח. אבקר קשה את יק"א, ולא אחמול על חובבי־ציון, וגם לא איסחב אחרי ההתפעלות ללא־שחר מן האיכרים והפועלים, הרוצים על־ידי זה להטיל אימה על הקהל. צריך שיהיה אומץ־לב אזרחי לא רק כלפי גדולים וחזקים, הידועים מכבר ומסוכנים פחות, אלא גם כלפי הדימאגוגים המקו­מיים שלנו. העניינים יגעים בארץ. הטענות והחוצפה מפליגות ללא מעצור.

6. למען הצלת החורן עושה יק"א חוזה חדש עם ערבי, המוסר את שמו למר אוסובצקי. לקנוניות האלה אין להתייחס באמון רב. הדבר נעשה בשט­חיות, וכרגיל נגמרים העניינים בצרות ובאי־סדרים, העולים לנו בסכומים מבהילים ובדם יהודים.

יפו, 8 ביוני 1901

אל נרסיס לוון, פאריס

מקווה אני שלא שכחת את שמי, ותואיל נא להקשיב לדברי.

חובב־ציון ותיק הנני, ברגש ובמעשה. אני יושב בארץ וחי בה ונושא בעול כל הכרוך בחיים הללו, ואמנם מוצא אני גם סיפוק־נפש, אך לא לעיתים קרובות; משום כך מרשה אני לעצמי להביע את דעתי על הופעות שונות, בייחוד כשהדבר נוגע עד נפש. בזמן שכל רוסיה ניהלה את מלחמתה נגד יק"א, ומכתבים, כרוזים, מאמרים וקול־קורא ניתכו על ראשה, שמרתי את ראשי מלקחת חלק בתנועה זו, שלא קשה היה לרכוש בה זר־נצחון זול. אבל אני, הנמצא תמיד במקום, ראיתי דברים נוספים לטענותיהם הצודקות של האזרחים.

עוקב אני צעד־צעד אחר פעולותיו המוטעות והמעציבות של מר פאריינטה. הוא מרבה להבטיח לאיכרים בעומדו לפניהם, אבל משיב פניהם ריקם כשאינו נמצא במחיצתם, ובמכתביו הוא דוחה באופן מוחלט מה שהבטיח להם. חשבתי שהיה יסוד נעלם למעשיו של מר פאריינטה ולפעולות יק"א, המבאר את סיבות ההפכפכנות המוזרה הזאת. אולם לא אשתוק יותר, אם עתה מזניחים את ההזדמנות היחידה להציל את המושבה הגדולה ביהודה ואין קונים 17 אלף דונאם מסוג משובח. אם נותנים למאה משפחות ליהרס, בזמן שיש דרך לסדרן כראוי, הרי מהלך דברים כזה נעשה מסוכן מדי. להטיל על עצמו אחריות להזנחת ההזדמנויות ששוב לא תזדמנה, הרי כאן יש יותר משגיאה – חטא הוא שלא יכופר!

יפו, יוני 1901

אל ד"ר א.קליין, פאריס

ידיד יקר!

סוף־סוף גילית סימני חיים… עונה אתה על מכתב שכתבתי לפני זמן כה רב; אכן, חששותי נתאמתו. אודה, כי ידעתי שצדקתי אז בהשערותי.

כן, אחא, היו זמנים גרועים יותר, אבל עד ניוול כזה לא הגיעו הדברים. כל שנזרע על קרקע נדבות ו“כוונות טובות” מזויפות, נותן קציר של הפקרות, שימוש לרעה, סחיטה, וכו'.. מפליא כיצד התחברו הבורגנים המובהקים עם האלמנטים הקיצוניים בארץ־ישראל במלחמתם נגד יק“א. גינצברג עם חרל”פ יוצאים יחדיו למלחמה דרך דלגאציה אחת למען חופש המושבות! ⁷⁷ הללו מתארים לעצמם, כי יק“א או הבארון יתנו לחרל”פ ולשטאמפפר כסף רב, ואלה כמובן ידעו מה לעשות בו… אך למעשה, קשה להתגבר בארץ על שיטות ה“חלוקה” והממונים, המהוקצעות כראוי. אולם נניח זאת.

עם הרצל – מעשים רגילים… הראיון הראשון מרמז, כרגיל, לתקווֹת מסתוריות… ושוב פצח קולו בשירה הזמיר בקישינוב על “השחר הבוקע של אושר היהודים”, כלומר, לא רק כדי לקיים חובת נימוס בלבד דיבר ד"ר הרצל עם “בן־דודו” השולטן, והוא, כלומר הזמיר הזה, אינו יכול ואין בידו הרשות לגלות שמץ מתוכן השיחה המעניינת וכו'… בקיצור, לבאנק היו תוצאות טובות מהשיחות הללו. את פעולותיו יתחיל לפני סוף השנה.

יק“א הכניסה עם מינויו של פאריינטה אווירת רקבון ודכאון. פאריינטה הזה אינו אלא אפס גמור, משולל כל המעלות, שטחי ואינו מתעניין במפעל. נוסף לזאת הוא שקרן, פחדן, ישועי ואוואנטוריסט, (עדיין לא התברר לי אם הוא גם גנב, על כל פנים, אם אינו כזה, הרי זה מפני שהוא שוטה גמור…) אבל הוא כותב דין־וחשבון… דו”ח זה עלה מחדש על הפרק בפאריס, כאילו הכול קיים בארץ רק לשם חומר לדינים וחשבונות בלבד. הכול הפך כאן למכונת־כתיבה. המשרד ברחוב Pasquier ⁷⁸ כבר אינו יכול להכיל את כל החומר הכתוב הבא מן הארץ… יצטרכו לשכור עוד דירה. אומרים כי מעל לכנסיית “מאדלין” יבנו עוד שתי קומות, מיועדות לארכיון של יק"א…

אכן, רע ומר לנו! הן לא יעלה על הדעת כי נלך בצוותא עםהאיכרים בדרכם – הדרך החלקלקה של מחאות, טענות ודרישות!

חובבי־ציון נחלשו. דומים הם לחולי עצבים רוסיים מעורבים באנשי מזרח… והציונים הכניסו רוח דקוראטיבית ומזויפת. הכל מיוסד על “הפּראֶסה”, עד כדי גועל נפש. אין לי אמון בברנאר לאזר שלהם. מי יודע במה יפתיענו זה… בנורדוי ודאי שאיני מאמין… בכל זאת עובד אני לאט בסירוגין. מתכונן אני לשלוח קצת חומר לקונגרס החמישי – – –

יפו, דצמבר 1901

אל הרצל

אדוני הנשיא!

עלי לענות לך, כי הסיסמה “סבלנות ועבודה” לא זרה לי לגמרי, אבל מעיר אני את הערותי, משום שאני עובד וסובל בארץ למעלה מעשר שנים. האכזבות הרבות שנתאכזבתי לימדוני לחשוש, כי המרץ יתבזבז שוב לדברים של מה בכך, ולא למעשים. אני מקבל בברכה את החלטות הבאנק שלכם, לא להתחיל בימים אלו בשום מפעלים, שכן זהו האמצעי היחיד להבטיחו מהרס, כי לא יוכל הבאנק להתקיים במשבר הנוכחי. אני מקווה לפעולות השפעה נוספות מצדכם על מוסדות שונים (כמקרה בתי־הספר – לא פעולות ישירות, אלא שימוש בהשפעה בלבד). לו היו הכנסות הבאנק מרובות, היה חלק מהריבית משמש למפעלים שונים בארץ, בהסכמת המנויים.

אזכיר נא, כי מובן וטבעי אם נבקש לדעת, לשם מה משמשות הידיעות שאנו ממציאים לכם. אני מקווה כי לא לשם בילוי זמן בלבד. איני אומר, כי הוועד הפועל צריך לעבוד לפי הוראותינו, אבל הייתי רוצה לראות סימנים, המעידים כי אכן מנצלים אתם את החומר ששלחתי אליכם.

בעניין קניית הקרקעות, שהחל בה ועד הפועלים בארץ, יכול אני למסור את מצב הדברים, לאחר שקבלתי את הידיעות הדרושות ודברתי עם חברי הוועד הנ"ל. האדמה נמצאת בקרבת ואדי־אל־חנין, סמוך לדרך המובילה לרחובות. האדמה היא אדמת חול מעורב בחימר ומתאימה לנטיעות יותר מאשר לפלחה. השטח הוא כ־420 דונאם, וצריך ליישב בו קבוצת בעלי משקים זעירים. המים נמצאים בגיא קטן. הקונים מקווים לרכוש בעתיד עוד 1200 ד‘, אולם מחיר הקרקע יקר, למעלה מ - 30 פר’ הדונאם. בדרך כלל התנגדתי לתוכנית התיישבות זו, למרות שהיא יפה להלכה. צריך ליישב עשרים משפחות בצמצום רב, כי לכמה מהם אין בתים במקום, והם גרים בוואדי־אל־חנין או ברחובות. התיישבותה של כל משפחה תעלה 5000 פר‘. הם יעסקו בגידול ירקות וימכרום למושבות ולרמלה וכו’. בו בזמן יכשירו כרם או פרדס. קרבתם למושבות תקל עליהם למצוא עבודה לכמה חדשים. התוכנית היא זו שהצענו, אני ולוין־אפשטין, לפני שש שנים לאותם הפועלים, שהתנגדו לה אז בכל תוקף. תוכנית זו אינה מתאימה לאנשים שלא הסכינו לעבודה ושאינם אחראים לעתידם, או החושבים עצמם כזקוקים לטיפול מיוחד. אם תשאלני לדעתי על קניה זו, אענה כי מכיוון שאין בידנו דבר טוב מזה – קנה. מובן שטוב יותר לקנות בגליל 5000 דונאם אדמת־פלחה.

קיבלתי ממך את הדברים הבאים:

1. ארגז גדול שעוד לא פתחתיו, ובו נמצאים כנראה חלקיו השונים של מכשיר הקינמטוגראף;

2. רגלי המכשיר;

3. קופסה קטנה, המכילה 18 חבילות פוזיטיבים;

4. שש קערות שחורות, במצב לא טוב;

5. מסגרת בעלת שיניים;

6. ארגז אפל מעץ שחור, מקולקל במקצת.

נא לתת הוראות ביחס לחפצים הללו.

יפו, דצמבר 1901

(אל פקידות הבארון רוטשילד?)

א. נ.

טרוד הייתי ביותר אחרי שנסעתי הגלילה בענייני אומנותי, ואחרי שאירגנו נשף לטובת עניים ובית־החולים, שהכנסתו תקיים את המוסד הזה למשך חודש ימים.

להלכה יש 25 מיטות, אבל למעשה רק עשרים. בידנו יש רק סחבות! אין בידנו לבנים, לא למיטות ולא לחולים. המיטות במצב עלוב למדי. אין חלוקים חמים לימות החורף. זו רשימה הכוללת את הדברים ההכרחיים. אבל איני יודע מה יהא גורל הרשימה הזאת… חשבתי שהמתעניינים בבית־החולים יתנו את החפצים הללו בהדרגה ולסירוגין כיכולתם. הן רגילים אנו לעבוד בתנאים קשים ולהסתפק במועט. מלבד חולי בית־החולים השוכבים כבר, אנו עונים חינם לחולים מבקרים. כאלה באים מ־15 עד 50 איש ביום. מסוף מאי עד היום רשומים במרפאה יותר מ־1450 חולים (נרשמים המבקרים בפעם הראשונה).

1902    🔗

יפו, 1 ביאנואר 1902

אל הרצל

נשיא נכבד מאוד!

הנני מודה לך על אמונך בי. תוכל לסמוך על זהירותי ותקיפותי, אם רק יידרש הדבר, בלי לחשוש לאי-הפופולריות שלי בין חוגים מסוימים בציבור, שאינם סובלים את עמדתי הבלתי-תלויה כלפי זרמים שונים, ואפילו כלפי הדמוקראטיים ביותר, כביכול.

לפני ימים אחדים התקיימה אסיפת שוקלי השקל לבחירות חברי המשרד. לפני האסיפה שוחחתי עם המסדרים, כי עליהם להסביר כראוי לשוקלים את חובותיהם וזכויותיהם כציונים, שיצטרכו להשתתף בפעולות מעשיות מקומיות.

עדיין לא עשיתי דבר במכשיר הקינמאטוגראפי שקיבלתיו, כמו שכתבתי לך, במצב לא מזהיר. ואיני יודע מה לעשות בו, מחוסר הוראות. הואיל ולא למדתי את תורת הצילום, ואין זה ממנהגי לעסוק בדברים שאיני מומחה להם, החלטתי לחפש צלם, אולם אין למצוא כזה בארץ.

את פנקס השוקלים עדיין לא קיבלנו.

יפו, 1 ביאנואר 1902

אל ד"ר כהן, זכרון-יעקב

1) לא צדקת כלל בהלצותיך על השם “אגם”. יכול אתה להבין בנקל את ההבדל שבין אגם לביצה, ולא איכפת לי כלל שהסינאט הצרפתי הקציב 600.000 פר' ליבוש אגמים או ביצות. אגם הוא שקע מכוסה מים, העולים ממעיינות מים חיים, ואין גודלו משתנה. אם מקבל אתה את תורת המיאזמים או את תורת היתושים, הרי אתה מבחין בין ביצה, המתייבשת לאט-לאט עד סוף הקיץ, ובין אגם המוקף שדרות רבות של אוּקאליפטוסים. הבל הרקב, המעלה אדי קדחת כבדים, והיתושים העצלים, אינם מזיקים בתנאים כאלה, כי שטח פעולתם קטן למדי; אין מנהגם להתרחק ממקומם, אם אין הרוחות נושאות אותם, וכאן יעמדו האוקאליפטוסים על דרכם ויעצרום.

2) רצוי מאוד לייבש את כל הביצות; אבל הרשני לומר לך, כי מעת שתוכנו תוכניות להבראת חדרה דיברו על הביצות הרבות, חוץ מבריכת-“אטא”; ואם יש אפשרות להוציא את הדבר לפועל ב-20.000 פראנק, נשתדל להשיג את הסכום הזה.

ובכן, אתה אומר שאני עוסק ברפואה רומאנטית? למדת יפה את שיעורך בהיגיינה, ורבים יאמרו כי צדקת. אבל – “הן יודעים אנו שאין דופק”. אתה אומר כי מקור הסכנה הגדולה – אחרי הביצות – הוא בקרקע המושקה. אומנם כן, מבחינת הבריאות מוטב בלי השקאה, וכמו כן – בלי זבל. אבל מה תעשה לפרדסים? הרי לא תרצה להקריבם. אפילו באיטאליה, בזמן שהתקוממו על נטיעת כמה מטעים, הטעונים השקאה – לא דרשו המומחים, כמו בוסטנלי, צ’לי, בצ’לי, צרודלי, לחדול מלהשקות. אומנם, חרישה ראשונה של אדמת ביצה יש בה סכנה, אבל אחר-כך נעשית הקרקע המיובשת כמו כל הקרקעות. “היראים מפני מים אין להם ברירה אלא להחליף את המים בנפט”.

יפו, 9 באפריל 1902

אל הרצל, הוועד-הפועל הציוני

נשיא נכבד מאוד!

1. בימים הקרובים יקבל הוועד-הפועל הודעה על ועדה שנוסדה זה עתה ביוזמתם של פועלי ארץ-ישראל, לבירור שאלת הפועלים בתנאים הנוכחים. אף-על-פי שאין אני מייחס חשיבות רבה לוועדה זו, הנני מקווה שתועיל הרבה להתיישבות בכלל ולמצבם הבלתי-בטוח של הפועלים בפרט. היא תאיר כמה נקודות מעורפלות, ותבאר כמה דברים שיש עליהם דעות מוטעות אפילו אצל ידידי ההתיישבות והאיכרים. עזרתכם המוסרית, מלה מעודדת שתיאמר על-ידכם לטובת הדבר, ישפיעו על חובבי-ציון, וזה יעזור להתפת­חות הוועדה בעתיד. אני כחבר הוועדה משתדל לעשות בשבילה מה שביכולתי.

2. מחכה אני בכליון-עינים להוראות שימושיות בקינמאטוגראף, הנראה בעיני מקולקל במקצת, ואיני מעיז למוסרו למכונאי מקומי.

3. גיסי מר קלוריסקי, אגרונום ביק“א, הנוסע בימים האלה דרך וינא, יתכבד לבקרך, ואם זמנך ירשה לך תוכל לקבל ממנו פרטים על פעולות יק”א ומוסדות אחרים, ובכלל על הנעשה בארץ. קלוריסקי הוא האדם היחיד בארץ-ישראל שיצר והוציא לפועל את ההתיישבות המעשית. הוא אדם מתלהב ומיושב בדעתו, בעל פרינציפים, שמהם לא נטה מיום בואו ארצה. הוא הולך בנתיב ישר שסלל לעצמו, בלי לסור ממנו. ברצותו להקריב הכול למען ההתיישבות, אינו חומל גם על האיכר. הוא מתייחס אליו כאל שותף מעשי במפעל הכללי. הוא רוחש לו אמון, אבל גם משגיח עליו. הוא נותן לו חופש- פעולה גמור, אבל תובע ממנו אחריות ומילוי ההבטחות. וכך רכש לו האיש הזה כבוד ואהבה, כשהוכח כי האיכרים שעבדו עמו נעשים בלתי-תלויים ואדונים לעצמם. לאסונו, אין שיטתו נושאת חן בעיני הנהלת יק"א המקומית, ששמה מכשולים על דרכו, והוא נאלץ לעזוב את עבודתו.

11 באפריל

בינתיים קיבלתי ממך מכתב נוסף. כיוון שהצלם המקומי אינו יודע להש­תמש בקינמאטוגראף, רצוי שאותו צלם, הנשלח על-ידכם, יתמחה בווינא בשימוש במכשירים כאלה קודם שיבוא. אני מוכן לעזור לו כיכולתי בתיוריו בארץ ובמתן הוראות. טוב שיבוא לתקופת הקציר, בסוף מאי, ושיישאר עד ימי הבציר. גם בין שתי תקופות אלו יש מה לצלם. ושוב פעם אבקש לשלוח לי הוראות לשימוש בקינמאטוגראף, כתובות בידי מומחה. כבר קיבלתי מה ששלחתם בשביל המכשיר, אבל חסר עוד הנוזל לפיתוח. שום הוצאות לא נגרמו בגלל המכונה הזאת.

יפו, 13 במאי 1902

אל יוסף טריידל, חדרה

על ישראל פיינברג מחדרה שמעת רבות, בוודאי טובות וגם רעות, אולם חושבני שעדיין לא ראית אותו בעבודה. ועתה הגיע הרגע הנכון. תיטיב עמדי, אם תשתמש בו לעבודתך בהזדמנות הראשונה. אני ערב שתהיה שבע-רצון ממנו. הרי זה אדם נבון, בעל מרץ וכשרון, שאינו בוש לעשות את העבודות הגסות ביותר. נוסף לזאת הוא יודע פרק במכשירים ויקל לו ללמוד ולעבוד בשיטתך.

יפו, 27 באוגוסט 1902

אל אביגדור יעקובסון

שמחתי לשמוע על מועמדותך להנהלת סניף הבאנק הקולוניאלי, העומד להיפתח בימים הקרובים. מודה אני, שבתחילה תמכתי במועמדותו של מר חיים, המתאים במעלותיו למשרה זו, ועליו המלצתי לפני ד"ר הרצל, שענה לי באדיבות כי “יעיין בדבר”. אולם אז לא ידעתי שאתה מסכים להציג את מועמדותך. לו אפשר היה למנות שני מנהלים, הייתם משלימים זה את זה.

חולם אני שיבואו עוד שני אנשים הגונים ובעלי רצון, שידעו להעלות את הרמה המוסרית בביצות ארץ-ישראל. חשוב לדעת במי יבחרו כראש-ועד. מהמקומיים הנני מציע את קלוריסקי או את ד“ר סוסקין; מרוסיה את ד”ר אטינגר, אחד-העם או את בן-עמי.

הכניסה לארץ חופשית לכול, אבל רק לשלושה חודשים. ואם יקרה המקרה, ואינך נוסע כתום הזמן המיועד הזה, הרי אתה… נשאר… (לא להלכה אלא למעשה!),.נוטלים ממך את הפאספורט בכניסתך, ומחזירים לך אותו בצאתך, כחוק או שלא כחוק, כל זמן שתרצה, תמורת שכר מועט.

יפו, 6 בספטמבר 1902

אל הרצל

נשיא נכבד מאוד!

… לשאלת הפועלים החקלאים בזכרון-יעקב וביפו. מצבם אינו שונה לרעה ממצב יתר הפועלים בארץ. להפך, במושבות האחרות אין כל בטחון בעבודה תמידית ובשכר-עבודה קבוע. כתבתי לך כבר על אודות ייסוד ועדה לחקירת מצב הפועלים החקלאים בארץ, וגם שלחנו דו"ח על פעולותינו, אולם טרם קיבלנו תשובה.

באסיפה הכללית בזכרון-יעקב מחקנו מרשימת המועמדים להתיישבות 27 פועלים מתוך 53 . ביניהם יש שלא עבדו מימיהם בחקלאות, שומרים, משרתים, צעירים מדי, ורווקים שנרשמו זה עתה, היכולים להתקיים בשכר עבודתם, ולבסוף גם זקנים ונכים.

טוב תעשו אם תשלחו לנו את רשימת בעלי הבקשות שלכם, כדי שנוכל לעמוד על טיבם.

יפו, 14 באוקטובר 1902

אל ד"ר ו. חווקין

כשתראה את החתימה ודאי תזכור אותי ואת מוטיה⁷⁹ ולרגע יעלו לפניך זכרונות מימים עברו: ז’יניבה, שיף, טיולים בלילות בגילוי-ראש, הטיולים בסירות עם עלמות, אחותי ואחרות, סרנאדות וכו'. ובכן, בזכות הזכרונות האלה, ואפילו בלי זכות, אני מבקש ממך שתתן לי קצת הוראות, לרגל מגפת הכולירה, העוברת ומתקרבת. אצלנו בארץ-ישראל היא עוד בראשית מעשיה, אבל אותותיה כבר נראים לא רק על גבול מצרים, כי אם גם בעזה ובקרבת מושבותינו הדרומיות. יש לי חוברות בעניין זה, ואין אני רוצה לגרום לך טרדת תשובה ארוכה; אבל אם יש לך להודיעני דברים שאינם כתובים בספרים רגילים, דקים או עבים, כתוב נא ואודה לך מאוד. ואם לא, אבקש ממך להשיב לי על השאלות האלה: 1) האוכל לקבל את הנסיוב שלך, ואיך? או אולי יש הכרח להקים פה מכון לכך? 2) האם דבר מעשי הוא להשתמש בנסיוב הזה בארץ שאין בה כל תמיכה מצד השלטונות, או להשתמש בו רק במושבות? 3) החושב אתה, כי אין כל סכנה בהזרקת הנסיוב המלאכותי לתוך הווריד? המותר להזריק את הנסיוב, במקרים רגילים, מתחת לעור? 4) היש ערך בעיניך לריפוי רגיל: אופיום, ביסמוּת, קלומל? בקלומל משתמשים בעיקר במצרים. הצרפתים מתנגדים לזה. ומה דעתך אתה? 5) האם סבור אתה, כי יש תועלת בפורמול? הלא פה אין לדבר על חיטוי שיטתי או על מכשירים לחיטוי. התוכל להציע לי משהו יותר מעשי מזה? חושבני כי המגפה לא תתפשט הרבה לפני עונת הגשמים, אך הואיל ואין בידינו לקדם את פני הרעה, ודאי תפרוץ בתחילת הקיץ הבא.

יפו, 27 באוקטובר 1902

אל ד"ר ו. חווקין

אני מודה לך בכל לבי על ההוראות שנתת לי ברוח כל-כך נדיבה. עשיתי כל מה שהיה בכוחי לעשות בעניין השימוש במים רתוחים ובמאכלים מבו­שלים, חיטוי בגדים ולבנים ברותחים, שריפת מזרונים וכרים. אין לחשוב על הכנת הנסיוב פה. התמותה המאכסימלית ביפו – עד 30 ביום; והיא הולכת ופוחתת, כרגיל, עד 20 מקרי מוות ביום. גם באופי המחלה חל שינוי, ומספר המבריאים הולך ורב. אין אני רשאי לדחות בהחלט את השימוש בתרופות על סמך נסיוני המועט, וגם יש לי רושם, כי בקצת מקרים פעלו התרופות על מהלך המחלה. עוד דבר השפיע לטובה, לדעתי, על מהלכה הכללי של המגיפה: ביפו יש הרבה בארות בודדות, והאינפקציה לא פגעה בהן, כמובן, במידה שווה, וגם לא בכולן פגעה. ראיה לכך, הרובע שלקה ביותר – ולאמיתו של דבר שררה המגפה בתוקף רק בו – אין לו באר כי אם מעיין אחד לכל תושביו, שממנו שואבים מים ומחלקים אותם בנאדות. התנגדתי לכך מתחילה, אבל שומע לא היה לי. המחלה לא נגעה במושבות.

נכון אני לשלוח לך כל מיני ידיעות (האח, לא מדעיות!) על המושבות ועל יתר בעיות ארץ-ישראל.

יפו, 28 באוקטובר 1902

אל הרב צדוק הכהן, פאריס

הנני מאשר כי שלחנו את הטלגראמה כדלקמן: המגיפה מתקדמת במהירות. מבקשים תמיכה של 3000 פר' לסידור צריפים ושירות מובדל. ההנהלה ורופא בית-החולים.

אופיה של המגיפה מעורר דאגות. אם כי ההודעות הרשמיות מספרות לנו על 15–20 מקרי מוות ביום, יודעים אנו כי המספר האמיתי גדול יותר.

העוני, שהיה עד היום גדול, מתגבר יום יום. אפילו אצל המושׂלמים מחלקים מזונות חינם. היהודים נשארים מחוסרי אמצעים לחלוטין. אין עסקים, המסחר משותק והאוניות אינן באות. הסגר בעיר, אין יוצא ואין בא, וכמובן שאין עבודה. נוסדה ועדה לחלוקת מזונות ופחמים לבישול במחירים מוזלים. האמ­צעים מוגבלים מאוד ורבה הדאגה.

סידרתי שירות של שומרי-חולים, הנודדים לנקודות שונות בעיר. דרוש לנו אגף מובדל לטיפול, לטיהור ולבידוד של החולים, הכול באופן צנוע. כמובן שהשירות צריך שיהיה מיוחד לגמרי ומובדל לחלוטין מהעולם החיצוני. דרוש שירות-הובלה למכשירים הנחוצים: תלבושת, כלים ותרופות מיוחדות.

בניין האגף המיוחד ישמש גם לימים הבאים, מפני שאני חושש לקיץ הבא.

ממאה וחמישים מקרי מוות (ביפו ובפרדסי הסביבה) יש שישה יהודים. סך-הכול נרשמו שישה-עשר מקרי מחלה אצל היהודים.

יפו, 28 בנובמבר 1902

אל יהושע סירקין

זה כשבועים שהנני מתכונן לכתוב אליך, אלא שלא עלה הדבר בידי. לאחר שעזבתי את ד“ר סוסקין בזכרון-יעקב מוטל חולה בהתקפת קדחת שחור- השתן בצורה רצינית, ביקרתי את קלוריסקי, שחלה בכולירה בנצרת, ומיד מיהרתי לשוב ליפו בעצם התחולל המגפה. מבקש אני, שלא תעכב את משלוח הכספים לטובת “דורשי ציון” כיוון שבין כך שולחים אתם כספים לעין-זיתים, מוטב שתסייעו לדברים הכרחיים יותר בחדרה. סלח נא על התערבותי בעניין לא לי, אבל לא אוכל שלא להשתדל בכל הדרכים כדי לעשות דבר לאחוזת “דורשי ציון”, שיש לה חשיבות כללית לכל ההתיישבות, פי כמה יותר מכפי יכולתכם לדמות. והן לא יכולתי לראות את ד”ר סוסקין גוסס כמעט ומוקף מכל צד דורשים לכסף, ואין!

אסור לד"ר סוסקין להישאר כאן, כי בחייו הדבר! הוא חייב לעזוב את הארץ לפחות לזמן מסוים. במקומו מציע אני את אהרונסון, אדם בעל מרץ, מוכשר, ואגרונום בעל השכלה, שעבד רבות במקצועו.

המגיפה פוחתת. אבל זו קאטאסטרופה ממש! בדיוק בשנת שמיטה! למושבות היתה המגיפה הזאת מכה אנושה.

יפו, 30 בנובמבר 1902

אל וילי באמבוס

מר באמבוס היקר!

תודה על מכתבך ועל מאמרך המעניין ששלחת לי. הנני מרשה לעצמי להביע שנית את בטחוני התקיף, שהמוסד “כרמל מזרחי” יהיה מפעל ראציונלי מאוד, אם ינהלוהו כראוי, בלי התערבות יתירה מצד יק"א ובלי הנחות מיוחדות לבאי-כוח המפעל הזה. פשוט, קשרים מסחריים ותו לא. שים לב: בקרדיט של 15,000 עד 20,000 פר‘, ובלי רשות לחופש פעולה במזרח הקרוב, הכניסה אגודת הכורמים ליקב יותר מ-000,100 פר’. וכשאתה מוכר את היין, או פאריס בעצמה מוכרת, יש הפסד לעומת אגודת הכורמים, המכניסה ריווח נקי.

הכולירה עושה שמות ביפו ובכפרים. בעזה ובטבריה המגיפה פוחתת, אבל ביפו, הפתוחה לכל יוצא וכל בא, נמשכת המגיפה בעוז. זה כוחו של ההסגר התורכי, התלוי בחסדו של הבקשיש… על 15–20 אלף תושבי עזה מתו 3000 נפש.
על 4000 נפש בלוד מתו 700 נפש. בכמה כפרים אבדו מחצית תושביהם.
ביפו מתו מ-16 באוקטובר עד 5 בנובמבר 300 נפש. אצל היהודים היו 22 מקרי מחלה. מהם 8 מקרי מות, יתרם הבריאו; ובכן, לא נורא. לעומת זאת גובר העוני והמחסור. הפסקת הקשרים, הפחתת המסחר והבהלה הכללית, גרמו לכך שבעלי-מלאכה, פועלים, חנוונים, משרתים ואנשים שפרנסתם על עבודה יומית, נשארו ללא אמצעים. יסדנו ועד-עזרה באמצעים מוגבלים. אספנו קצת כסף במקום, וקיבלנו תמיכה מיק“א, חובבי-ציון וכי”ח. נוסד שירות עזרה מהירה למקרי כולירה. תרופות וכל הדרוש לתמיכת חולים ומבריאים ניתנים חינם. האמצעים, לדאבוני, הולכים וכלים. ורב המחסור! ומובן שיש רבים המשתמשים במצב הזה להנאתם. אנשים שאינם זקוקים באים ותובעים בחוצפה, בצעקות ואיומים, ובה בשעה יש גוֹועים ממש ברעב, מפני שלא מצאו עוז בנפשם לתבוע. במושבות לא היה כל מקרה.

אולי תוכל חברתך לעשות משהו? צריך לתמוך בעניים היהודים שבערים. נדרשת זהירות למניעת הדמוראליזציה הנגרמת על-ידי צדקה. לו היו בידכם אמצעים הגונים, היה צריך לתמוך רק באמצעות עבודה. תנו עבודה לנגר, לנפח, לחייט ולכל בעל-מלאכה. הזמינו הזמנות, יסדו מחסנים! מפעל כזה יוכל להביא תועלת חמרית חשובה מאוד!

1903    🔗

יאנואר 1903

מברקים אל הרצל בקשר עם המשלחת לאל-עריש

הרצלינגן⁸⁰ וינא. פורט סעיד לא בטוח⁸¹. בעוד שלושה ימים אצטרף באל-עריש.
מחכה להחלטה. יפה.

הרצלינגן, וינא. מקבל הצעת מארמורק⁸² 2000 פ' פחות אם מטרה ציונית. טלגרפו יום, מקום פגישה. אבוא.

הרצלינגן, וינא. אם יפסיקו הסגר אהיה בפורט סעיד בשלישי לפברואר. אם לא, אבוא ישר לאל-עריש. טלגרפו יום פגישה. לחכות לא נוח.

הרצלינגן, וינא. אפשר פורט סעיד 7 פברואר. נסיעה יפו–אל-עריש ביבשה 3 ימים. לחכות זמן רב לא נוח ויקר. טלגרפו.

קוק⁸³. בשביל קסלר.ישמעאליה⁸⁴. אבוא אל-עריש יום שלישי. אחכה. טלגרפו ליפה אל-עריש.

הרצלינגן, וינא. אהיה אל-עריש יום שלישי. סדרו שלא אחכה זמן רב.

הרצלינגן, וינא. דחוף. יצאתי לאל-עריש.

ישמעאליה, 10 בפברואר 1903

אל הרצל

נשיא נכבד מאוד,

יצאתי מאל-עריש לקראת הצוהריים ביום החמישי, 5 בפברואר, רכוב על גמל, והגעתי לקנטרה בשבת בבוקר. עברתי את המרחק הזה תוך 42 שעות, בהפסקות קצרות מאוד. נודע לי, כי חברי האכספדיציה נמצאים עדיין בקאהיר, וזה גרם לי הפעם שמחה רבה, כי זה איפשר לי לנוח.

הכרתי את האדונים, חברי המשלחת, היום אחר-הצוהריים בתחנת הרכבת. מר קסלר תיאר לפני את תוכנית התיור. חתמתי על “החוזה”, אם כי הייתי קצת מאוכזב מ“חופש הפעולה” שלי. אולם אני מכיר בצורך במשמעת ויש לי די אמון בך, שתתן לי חופש הדיבור, כאשר הדבר יהיה נחוץ באמת. חוץ מזה יהיה זה טיפשי עכשיו, אחרי טרחה רבה כל-כך, לחזור ולעזוב פעולה המעניינת אותי כל-כך. איני מבקש אלא לרכוש ידע בלתי אמצעי על אותו אזור. יחד עם זה, נשיא נכבד מאוד, ברצוני להודיעך כי לעולם לא אוכל לקרוא לאל-עריש או לסיני או לקפריסין בשם “ציון”. אם תנאי ההתיישבות באזורים האלה נוחים (נקווה כי כך הדבר, אם כי קשה לעת עתה להאמין), אהיה מאושר לראות התיישבות חלקית פונה לשם יותר מאשר לראותה פונה לאמריקה, אך לעולם לא אראה במקומות הללו את מרכזנו בעתיד, זה לא, ללא פשרות.

כעת הרשה נא לי להביע את תמהוני על כך שלא הזמנת אגרונום מדעי ומעשי, אשר על-יד פרופ' לאורנט היה יכול בביאוריו ובמחקריו להשפיע השפעה ברוכה על עבודות המשלחת. ד"ר סוסקין או מר אהרונסון או מר קלוריסקי, ובייחוד הראשון או השני (קלוריסקי הוא בשרות יק"א), היו באים ברצון, וההוצאות הנוספות לא היו מרובות ביחס להוצאות המשלחת בכללותה. שימת-עינו והסתכלותו של אגרונום, שכבר הקים וניהל מפעלים חקלאיים בהצלחה, יביאו תועלת רבה.

סלח לי על ה“טון” של מכתבי זה. אני מרשה לעצמי להביע את דעותי בגילוי-לב ועליך לקבל את ההחלטות.

ואדי אל-עריש, 19 במארס 1903

אל הרצל

נשיא מאוד נכבד,

שליחותנו מתקרבת לקצה, והנני מרשה לעצמי לכתוב לך מכאן, חושש אני כי בשובי ליפו אהיה טרוד מאוד בזמן הראשון, ולא אוכל להיפנות לדבר הזה במשך כמה ימים.

ראשית-כול עלי להביע לך את רגשי הכרתי על האמון שנתת בי ועל ההזדמנות שזימנת לי להשתתף במעשה הזה. שאף-על-פי שאינו שלם – חשוב הוא ויש בו אחריות. נקווה שההתחלה הזאת תהיה אבן-פינה לבניין מפואר, והמפעל יסתיים בהצלחה גמורה, כפי שמסירותך ומרצך ראויים לכך.

הנני עומד בייחוד על דבר אחד שמעולם לא חדלתי לדרוש אותו, והוא: להתחיל את העבודה בכל אמצעי-הזהירות האפשריים, למען יהיו כל הסיכויים להצלחת המפעל הקשה והנשגב הזה. התיישבות היהודים בארץ כל-כך מיוחדת במינה אינה מתאימה כלל להרגלים ולצרכים התורשתיים בעם היהודי, ועל-כן היא קשה ומסובכת.

אם לא נרכוש לעצמנו את האמצעים האפשריים להצלחת הדבר, מוטב לדחות את העניין מאשר להעמידו בסכנה. אי-הצלחת המפעל הזה תשפיע באופן נורא על כל רחבי התנועה הציונית.

כל-כך מושך המפעל הזה את לבותינו; בה במידה שאנו רואים יותר את הארץ הזאת, גדלה התקווה וגדל אומץ-הלב.

בתנאים מתאימים יש הרבה דרגות, בהן הכרחיות ועיקריות, שבלעדיהן לא יקום דבר, ואז עלינו לעזוב את העניין בלי פקפוקים. אני כותב לך את דעתי הפרטית; מובן מאליו, שיבוא גם דין וחשבון רשמי, שבו ינתן מושג ברור על דעותיו של כל אחד מחברי המשלחת.

והנה מה שאני רואה כתנאים Sine quibus non למפעל הגדול שאתה רוצה להקים: א) רשיון להשתמש במי היאור ככל הדרוש להשקאתה השיטתית של ערבת הפילוסיום והבטחת ההון הדרוש לכיסוי ההוצאות הכרוכות בסידור ההשקאה; ב) רכישת רמת טיה וההרים, שהם מקור כל הנחלים היורדים אל הים התיכון; ג) רשות כללית לסלול את כל הדרכים הדרושות לנו, שלא נהיה צריכים בעתיד להשיג רשיון מיוחד לכל דרך ודרך; ד) מן ההכרח כי שוקי מצרים יהיו פתוחים לתוצרתנו וכי זו תהיה פטורה ממכס מיוחד; מן ההכרח שתינתנה לנו כל הזכויות שכל שאר חלקי מצרים נהנים מהן; יש לקבל ערובות מספיקות לכך; ה) יש צורך להבטיח מראש את תמיכת הממשלה בשאלות הקרקע והסכסוכים עם הבדוים בענייני בעלות. דרושות ערובות מספיקות, וכן שמירת הביטחון, לפחות בזמן הראשון.

ולבסוף, רציתי מאוד שיתנו לנו מוצא אל הים התיכון, מלבד המוצא לים-סוף.

למרות שבתנאים האלה מובטחת לנו הצלחה, הרי אני בדעה אחת עם כל חברי הוועדה, שיש צורך לחקור את הארץ באופן כללי, אך ביתר דיוק, על-ידי הקמת תחנות מטאורולוגיות וחקלאיות, בעזרתם של מומחים חקלאיים, מהנדסים ומודדי-קרקעות.

הכינותי דין-וחשבון מוקדם וזמני בשאלות המתייחסות למקצועי. בשובי ליפו אשלח לך את הדו"ח השלם והמפורט, כי שם יקל לי להכינו.

ואדי גורונדל, וטה, הר טיה.

אל קסלר

מר קסלר היקר!

קיבלתי את מכתבך הידידותי והנני מודה לך מאוד. עסוק אני כל היום, הואיל והקהל “מתנקם” בי כראוי. אבל מוצא אני שעת-פנאי כדי לערוך את הדו"ח שלי. מעניין לציין, כי נזדמנו לידי דוקומנטים, המספרים על המצב הסאניטארי בסביבת תעלת סואץ בזמן העבודה הגדולה בשנת 1869 . העבודות הענקיות ההן לא גרמו לכל קדחת רצינית. אם באמת הדבר כך, יש לעמוד בתוקף בדבר ערבת הפלוסיום, זה היה הדבר המעשי ביותר.

היה שלום! והתאמץ לעבוד למען מפעלנו, שיגרום אולי למהפכה בתולדות עמנו.

כמה מצטער אני שלא היינו ברוכיבה. אומרים כי משם נשקף מראה על כל חצי-האי, מדבר טיה, הר-חורב ושני מפרציו של ים-סוף.

יפו, אפריל 1903

אל קולונל גולדסמית

קיבלתי את שני ההעתקים של הדו“ח הכללי של משלחתנו, בשבילי ובשביל ד”ר סוסקין. אין צורך להביע לך את שמחתי על כך שהכרתיך בזמן שהותנו במדבר. זה יהיה אחד הזכרונות הנעימים ביותר בחיי. היה שלום, נהל את המפעל באומץ-לב, בזהירות ובמסירות, ותגיע למטרה הגדולה!

יפו, 14 באפריל 1903

אל הרצל

בטרם אשלח לך את הרצאתי על נסיעתנו, ברצוני להעיר דבר בנוגע לסודיות, שאתה מייחס לה חשיבות רבה כל-כך. השתתפותו של המפקד גולדסמית היתה ידועה מכבר, לאחר חליפת המכתבים בינו ובין דוד ילין בענייני קרן מונטיפיורי. הופעתך בקאהיר עוררה השערות שונות; לערבים בעלי השפעה בעזה נודע מאל-עריש שקבוצת אנשים (בתוכם אני) מסיירת את הארץ הסמוכה במטרה של קניית קרקע והתיישבות יהודים. מכתבים רבים מקאהיר מספרים עליך ועל שיחותיך. מובן שגם אלי פנו כמה פעמים, אבל לאחר שהשיבותי לשואלים את התשובה המוסכמת הרפו ממני.

הכול חושבים כי ד"ר פרידמן וּוארבורג השתתפו במשלחת. נוסף לזאת כותב לי אוסישקין, שיש ברצונו לשמוע את הפרטים על שליחותנו.

והרי עניין שתשמח עליו: כשעסקתי בשאלת המצב הסאניטרי של ארץ סיורנו, נזדמן לידי דו"ח משנת 1869, מתקופת החפירה של תעלת סואץ. כל החפירות הענקיות הללו לא גרמו כל נזק לבריאות. לא היו מגיפות, והמאלאריה והתמותה לא גברו כלל.

יפו, אפריל 1903

אל פרופסור לורן, חבר המשלחת

שמחתי לקבל את מכתבך. ד"ר סוסקין יקבל לאחר שליחותו לאנאטוליה משרה צנועה וזמנית בברלין.

התעניינתי מאוד בפרטי בדיקות הקרקע שלך. בוודאי ידוע לך, כי האזור שסיירנוהו יחד לא היה המעניין ביותר.

ידוע לך כבר בוודאי הדו“ח הכללי של “הקומיסיה הממונה לחקור את האפשרויות לסידור התיישבות מארצות אירופה בארץ הנמצאת תחת חוקת מצרים ממזרח לתעלת סואץ ולמפרץ”. הדו”ח ערוך באופן מצויין על-ידי הקולונל שאינו יודע לאות, וחתום בשמותינו. הוא מתון מאוד, בוודאי שיש­ביעך רצון.

האם אתה חושב כי העבודות בפלוסיום תתנהלנה באותם התנאים שהיו בעבודות של תעלת סואץ? הענין הזה דורש זהירות רבה, וחברי המשלחת מסכימים עמי. חושבני כי את עבודות-ההכנה נצטרך למסור ללא-אירופאים.

ובנוגע לחרקים שלך, הרי מקווה אני לשלוח משהו חשוב מחיפושיות.

הה, ידידי! כמה נפלא כאן לאחר המדבר! השדות פורחים באלפי פרחים צבעוניים, הגבעות מוריקות, החרקים מזמזמים, והציפורים מרננות תהילות לאלוהים ולשמחת החיים!

מברק ללונדון

אל הרצל

בלי כל אחריות לדו"ח של הקומיסיה.

סוסקין מציע באופן כללי אדמה עם השקאה. להתיישבות – 7000 פר‘, מהם 4000 פר’ לבניינים.

אני חושב – 3 הקטאר בהשקאה, עם 40 רגילים⁸⁵, ההתיישבות 5000, בלא אחריות.

26 באפריל 1903

אל קולונל אלברט א. גולדסמית

קיבלתי את ההעתק של ה -“Log book”.

מאושר אני לשער כי ענייננו מתקדם בכיוון הרצוי. איני מעז לשאול הרבה. מקווה שתגמור מה שהתחלת באופן ראציונלי ויסודי.

כל כמה שלומד אני את הבעיה, נוטה אני יותר לערבת הפלוסיום (כמובן, עם מים).

קיבלתי מברק מד“ר הרצל, המבקש שאודיענו כמה אדמה נחוצה להת­יישבות משפחה בוואדי אל-עריש, וכמה כסף דרוש לכך. תמה אני מאוד על ד”ר הרצל, שכל כך דרש מאתנו שתיקה. הרי הוא עצמו משמש דוגמה לאי-זהירות, ועוד מבקש שאטלגרף לד"ר סוסקין. הרי הטלגראף בתורכיה הוא דבר פומבי. ואיך להשיב? האומנם חקרנו כראוי את השאלה? כלום לא החליטה הוועדה שלנו לא להתחיל בפעולות התיישבות לפני חקירה יסודית? לבסוף עניתי לו בכל זאת.

קיבלתי את התיק של קרן מונטיפיורי. אשתדל ללכת ירושלימה. אל תשלח לי כסף. אשלח לך חשבון, שלא יגיע גם לחציו של הקרדיט.

למרות עבודתי הרבה בעיר, בבית-החולים ובמושבות, הספקתי

יפו, מאי 1903

אל הרצל

דומני כי עבודות הוועדה שלנו אינן עוד סוד כמוס. אם גם דעתך כזאת, הרשני נא לכתוב לידידים ולעיתונות. קשה לי לשתוק, כשהנני קורא דברים נלעגים ומלא ערבוביה על משלחתנו. מגוחך הייתי לפני ה"ה לוי, ענתבי ונייגו, כשסיפרו הללו פרטים די חשובים על המשלחת, ואני ישבתי ושתקתי…

עדיין לא נתנה לי תשובה ממך בדבר ההסתדרות הציונית המקומית. בקאהיר ביקשת למסור להם שיתנהגו בשקט, שלא “יזוזו וינועו”. אבל בשובי הנה נודע לי, כי האגודות הציוניות קיבלו הוראות מהוועד-הפועל בווינא “לזוז”, להפגין ולשלוח ציר לווינא. דעתי היא, כי הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשותו כאן, הוא לא לעשות הרבה…

לו יכולת לכתוב לי חדשות על מהלך המשא והמתן בנוגע להתיישבות “סיני”, הייתי מאושר מאוד. תוכל לסמוך על שתיקתי.

יפו, יוני 1903

לקישינוב (אחר הפרעות)

א. נ.

מצורף למכתב צ’יק על 300 פר'. אבקש לאשר את קבלתו ולפרסם את רשימת התורמים הרצופה. הכסף הזה אינו אלא כטיפה בים, אבל עצם הדבר, שנשלח מארץ העבר והעתיד, תכפר אולי על כמותו הזעירה. מיותר להוסיף ולתאר כיצד זיעזע אותנו האסון הנורא…

יפו, 2 ביוני 1903

אל ד"ר א.יעקובסון

חושב אני כדבר אפשרי ומעניין בכל המובנים לבצע את ההתיישבות הקטנה של עשרות המשפחות מקישינוב. יש בידי תוכנית מוכנה על אדמת באר-שבע, דרומית-מזרחית לעזה, לא הרחק מגבול מצרים. שם יש 30,000 דונאם אדמה, שברצון השלטונות למסרם לנו. האדמה בקרבת עיר, ששופרה זה עתה על-ידי התורכים. הממשלה מבטיחה לנו הגנה. אני מציע לקנות את כל האדמה, הגורמת לסכסוכים בין שני שבטים אויבים, שקל יהיה לפצותם. זה יעלה בזול יותר מאשר במקום אחר. האדמה טובה, והאקלים נחמד. צריך לקנות אדמה בשביל מאה משפחות וליישב לעת עתה שלושים. התיישבות משפחה אחת עם קרקע וההוצאות הציבוריות תעלה 8000 פר'. אולם כתוב נא, כיצד אתה מקווה להשיג את הכסף? אני מקווה שלא מן הקרן הקיימת. לוא היה בידינו כסף באופן זמני, היתה יק"א תומכת בעניין. ככל שארבה לחשוב על התוכנית הזאת, מתבררים יותר הסיכויים והאפשרויות הגדולים לעבודה. לו ידעתי שהאנשים שליד ההגה רוחשים לי אמון, הייתי מתחיל בעבודה עם מר חיים. בטוח אני שאוכל להשיג “פירמן” מיוחד מקושטא לא רק לקנות אדמה, אלא גם לעלייתן של מאות משפחות. מתיירא אני שיתחילו להתווכח, לבקר, יכתבו על הדבר לכל מיני הרפתקנים או פרחחים, וכל העניין ירד לטמיון.

יפו, 5 ביוני 1903

אל אוסקר מארמורק, וינא

… בימים ההם בא אלי שכני, איש תורכי בעל חשיבות רבה, וסיפר לי שבלילה נגנבו ממנו שתי תרנגולות; לפי דעתו ייתכן מאוד, כי המעשה הזה הוא מעשה ידיו של משרתי. רבות הגניבות אצלנו, מפני שהקיר הפונה למסילת הברזל אינו גבוה ביותר, ואם שוכחים חפץ כלשהו בחצר או בגן, לא מוצאים אותו למחר…

וכמה נרגזתי כשנודע לי, כי לא די שגונבים משלנו, הרי עוד מאשימים אותנו בגניבת… תרנגולות!

מכתבך, ידידי, הזכירני את כל המעשה הזה.

…כנראה אין לך כל מושג, עד כמה רבה שתיקתי. אתם כולכם הרי פטפטנים אתם בהשוואה אלי! מה שמרגיזני ביותר הוא זה, שנוסף לחשדיך אתה מזכיר את שמות שני האדונים שנמנעתי להזכירם אבל כיוון שאתה התחלת בדבר, הרי עלי להודיעך כי תמסור למר פרידמן, כי הוא ולא אחר דיבר עם לוי, מנהל מושבות הבארון, ועם מאירוביץ, וכן עם איכרים שונים, וגם עם אחותי, בענייני אל-עריש, דברים שלא הייתי מעז לפתוח את פי אודותם!

עד אותו היום שחזר מר נייגו מקאהיר בטוחים היו כולם כי פרופ' וארבורג השתתף במשלחתנו; מעולם לא הכחשתי זאת. קיבלתי עשרות מכתבים מידידים, מקרובים, מחברות ומערכות, ולכולם עניתי שאני קשור בהבטחה. ועתה רוצים אתם להטיל עלי את האחריות על כך שלא יכולתם אתם או ידידיכם לשמור סוד! השמר נא, בבקשה ממך, מעשות כזאת! האם מפני שכתבתי להרצל, שירשה לי לכתוב לאנשים אחדים הראויים לאמון, כותב אתה לי את הדברים הללו? והלא בני-בריתה של יק"א שמעו מה ששמעו בקאהיר! ומפרידמן שמעו ביפו ובירושלים! כמה פעמים כתבתי אליכם, כי הטלגראף עומד לרשות כל הסקרנים. ואפילו הטלגראמה החתומה בשם “בנימין” נתפרסמה בקהל!

אל הרצל (מברק)

בנימין⁸⁶, וינה. אוסישקין נוסע למחוז עזה למען “גאולה”. אני מייחס חשיבות גדולה לביקור בדרום הארץ עד הואדי⁸⁷. נלך לשם בסודיות. תן תשובה.

יפו, 13 בספטמבר 1903

אל ד"ר יחיאל צ’לינוב

קיבלתי את מכתבך המעניין.

אוסישקין נמצא עוד בארץ; אני מקווה שלא יסע בקרוב. ואשר לדבר המעניין אותך⁸⁸, מחכה אני לבואו של אוסישקין ליפו ואז נכתוב לך יחד. הטוב מכול הוא לקבל “אירדה” (פירמן) מהשולטן. לפני חודשים אחדים כתבתי ליעקובסון בדבר באר-שבע. העניין הוא אחראי מאוד, ואם ניכשל בו, לא תישאר לנו כל דרך לעשות דבר מה – – –

עליך לדעת: 1) העניין יימשך זמן רב; 2) צריך לנהוג זהירות. רק מספר מצומצם של אנשים צריכים לדעת את הדבר, ולא – ירד הכול לטמיון.

ענין מזרח אפריקה⁸⁹ מדכאני מאוד. חבל על כסף יהודי, על הפרסטיג’ה של הרצל ושל הציונות!

יפו, 23 בספטמבר 1903

אל מ. דיזנגוף

אוסישקין נסע. בלי אבּד רגע, אשתמש ברגעי המנוחה, לאחר העבודה המפ­רכת בין חולים ובין בריאים, לכתוב לך את הדברים הבאים: אתה הוא המועמד היחיד לכהונת ראש-הוועד היפואי. אתה, כמובן, לא תדחה את ההצעה. המפעל דורש זאת.

בתנאים של עכשו אין כל סכנה ליפול קורבן לעלילות נבזות ולכל מיני מבקרים. העבודה עתה במסלול. אין ראש-הוועד צריך לעסוק תמיד עם הוועד האודסאי ועם דורשי תמיכות. הוא צריך להיות איש העסק, וכל עניינים לא יהיו לו עם אנשים פרטיים. השאלה היא, אם תוכל לנטוש את עסקיך באודיסה. על כך איני רשאי לשפוט.

יפו, 4 באוקטובר 1903

אל אוסישקין

למרות שאין חדשות בידי, טוב שתהיה בינינו חליפת מכתבים קבועה. אל תשכח שהכרנו בך כיוצרה ועושה-דברה של הסתדרותנו. אנו סומכים עליך בהסדרת היחסים בינינו ובין מוסדות אחרים שבחוץ-לארץ, ובעיקר עם הוועד האודיסאי, שיוכל לעמוד לנו למכשול בהחלטותיו ה“מקוריות”.

עבודתנו ב“מרחץ”⁹⁰ מתקדמת באטיות מרובה. העגלה חורקת והאופנים עוד אינם משוחים כראוי. ילין טרם בא, אייזנשטאדט חולה לעיתים קרובות ונתון לשאלת הפועלים. גם ענייניו הפרטיים אינם נותנים לו מנוח. אני מקדיש כל רגע מנוחה לעבודה ה“שחורה” במכונת הכתיבה, בכתיבת מכתבים חוזרים.

הקושן השני לאדמת פתח-תקוה מוכן. אנו משתדלים לקנות אדמה ליד לוד. ענתבי מפקפק במקצת. רוצים כנראה להשפיע עליו, אבל אני בטוח שלבסוף נגיע עמו להסכם.

חשובה מכול היא שאלת ראש-הוועד. טוב ביותר לשלוח את דיזנגוף, ולו רק באופן זמני, עד שיחליט לסדר את ענייניו שלו; בזמן היעדרו יש לשתף את יעקבסון.

ענייני קישינוב אינם כל-כך רעים. יק"א מסכימה כמעט למסור את בית הפקידות⁹¹ בזכרון-יעקב. אולם יש לברר כיצד לסדרם: האם נסדר פנימיה, ואולי גם מעורבת?

יפו, 23 באוקטובר 1903

אל ד"ר א.יעקבסון

בכל לבי אני מצטרף לדבריך, ומאמין באמונה שלימה שמטרתנו העיקרית היא להתאחד. אפילו אוגאנדה עלולה להועיל בנידון זה. כשיש בתנועתנו שאיפה ידועה לסטות מהדרך הישרה, הרי ההתנגדות החזקה לסטייה זו מאחדת בעם אלמנטים אקטיביים שונים, האינטליגנציה מתקרבת אל ההמונים, כדי לתמוך בשאיפות ובאידיאלים של העם; זה משפיע על המנהיגים, והם המוכרחים להתחשב בתנועה הזאת ולוותר.

אינני חושש כלל לאוגאנדה. לדעתי העניין הוא אבסורד כלכלי. יתכן מאוד שכמה מאות בעלי-אחוזה ותעשייה גדולים יוכלו להסתדר שם בהצלחה רבה, בהעסיקם עבדים כושיים, אבל לעולם לא יתפתח שם הפרולטריון היהודי.

1904    🔗

יפו, יאנואר 1904

אל ד" ר י. צ’לינוב

מצב בריאותי הוטב, אולם עלי להתנהג בזהירות; אני מקווה, בכל זאת, לחיות עד מאה ועשרים שנה, ואפילו פחות…

המאורעות האחרונים, הפירוד בציונות⁹² , והצורה הבלתי-הוגנת של ההפגנות הפומביות גם מצד ד"ר הרצל וחבריו וגם מצד אוסישקין, ואתה בתוכם – הרגיזוני כל-כך, עד כי פשוט חליתי על-ידי זה… ואשר לחוזר המודפס שלך (כן, שלך!), הרי בגלל הסעיף האחרון שבו ראוי הוא לאוטו-דא-פה פומבי!

אתה צריך לבוא הנה. אם יש, לדעתך, מועמד אחר – הישאר לך ברוסיה, אבל איני מכיר שום מועמד.

הבאנק קיבל מקושטא רשיון מוחלט לפעול. הסניף ייפתח בירושלים.

יפו, יאנואר 1904

אל א. דרוינוב

מכתבי הוועד⁹³ השפיעו כאן. לעת עתה מתכוננים הכוחות החשוכים להילחם בהסתדרותנו. הם מבינים את הסכנה שיש במוסד שמתפקידו לסדר את היחסים החברתיים, את הזכויות והחובות של כל אחד – ואלה הם, כמובן, דברים המפריעים לאלו הרוצים לחיות על חשבון אחרים וליהנות מההון הציבורי. אולם לא התנגדות זו מסוכנת לנו. הגרוע מכול הוא שחסרים לנו אנשים. העובדים הטובים בינינו מגלים חולשה רבה. סוחובולסקי רוצה להתפטר. קלוריסקי מוכרח להתפטר בפקודת יק"א, ומי יישאר? כל תקווֹתינו על מכתביכם ועל ראש-ועד בעל מרץ! ילין, לדאבוני, הוא מין דג קר-מזג. אייזנשטאדט עושה הרבה, הרבה מאוד, יותר מדי, ולפעמים לא מה שאנו רוצים.

יפו, 19 ביאנואר 1904

אל א. מאירסון

עלי להודות, כי המכתב הרשמי של הוועד-הפועל של יק“א הרגיזני פחות ממכתבך שלך. מעולם, שומע אתה, מעולם לא ראתה ההתיישבות היהודית בארץ יחס כל-כך נוח מצד השלטונות, כבימים האלה! למשל – קרקע הועבר באופן רשמי על שם אוסישקין במשך עשרים יום. אוסישקין הוא מייסד הסתדרות ארצית, אבל אין הוא קונה הרבה אדמה, ולא באשמת הממשלה הדבר. באנק אנגלו-פלשתינה קיבל עתה אישור רשמי מקושטא לפעול בארץ בחופש גמור. המוסד⁹⁴ שלנו פועל באופן רשמי. כנראה שלממשלה יש בזמן האחרון אומץ-לב יותר מאשר לכם; ויק”א פוחדת להסכים לתנאים טובים ביותר, בלי לסכן בהם אף פרוטה! איני רוצה לומר בזאת, שהמאורעות האחרונים בציונות גרמו למצב הזה. ברצוני להוכיח, שלא היו למאורעות הללו כל תוצאות מהרסות. מי שאמר כדבר הזה רוצה, כנראה, להסתיר את חוסר-בקיאותו…

הנני לענותך על ראשון – ראשון ועל אחרון – אחרון.

1. כותב אתה: כלום אפשר שמישהו בעל שכל יהיה סבור שיק“א תעבוד לפי פקודתם של נבחרים מערי ארץ-ישראל, כגון יפו, טבריה, חיפה וירושלים? היכן קראת כדבר הזה? ביקשנו, כי יק”א תבוא עמנו בקשרים מסוימים וכי בא-כוחה יבקר את פעולותינו והיא תבטיח לנו את תמיכתה המוסרית. האמן לי, שהדבר פחות מסוכן מלהעמיד בראש העבודה היישובית אדם מחוסר כל הבנה, השם מכשולים על דרך כל פעולה ומשפיל את עמדתכם.

2. לקונגרס בזכרון-יעקב לא היה אופי ציוני בהחלט. לא דנו בו לא על השקלים ולא על המנהיגים. זה היה נסיון לארגן את כוחות הארץ. האיניציאטיבה של הקונגרס⁹⁵ באה מהאנשים העובדים במפעל הציוני, כאוסישקין וחבריו, ואני הוא שיעצתי לפתוח אותו באותו יום שנפתח הקונגרס הציוני בבאזל. עשיתי זאת בכוונה, שארץ-ישראל תוכל להשפיע על ציוני חו"ל, ולא להפך. בייחוד נעשה הדבר לשם מלחמה נגד הנסיון ליישב את עם ישראל במקום אחר. אני מציע לשקול את הדבר בקור-רוח ובלי דעה קדומה, ולהודות כי אירגוננו יועיל לכם בפעולותיכם, בייחוד עתה, לאחר שנתתם עצמאות מסוימת לאיכרים בלי אחריות מעשית לענייניהם וסידוריהם. צריך לשאוף לכך, שהיישוב הארץ-ישראלי עצמו יהווה כוח סידורי. הרי הכו את ה' ספיר, התנפלו על ה' לוי, מאירוביץ קיבל מכות, בקסטינה היו תגרות, והעניינים שקרו לפאריינטה לפני זמן מה!

הארגון שלנו היה יכול למנוע מעשים כאלה, לו היו בו באי-כוח של כל המוסדות שבארץ! מלבד זה ישנן שיטות רבות, שכל מוסד דן עליהן לחוד לפי השקפתו, אבל בעיות כאלה צריך לברר באופן משותף, בצורת בירור הדדי, בלי שהחלטותיו של הוועד המשותף תחייבנה כל מוסד ומוסד.

יפו, 11 בפברואר 1904

אל הנהלת בית-החולים “שערי ציון” ביפו

בתשובה למכתבכם יש לי להעיר את הדברים הבאים: המצב הכספי של בית-החולים לא יוטב אם תחסירו מקצת ממשכורתו של הרופא הראשי. עובדה היא, כי לפני שלוש שנים, כשהתחלנו לעבוד בבית-החולים, היה הגירעון עצום, חוץ מחובות. אך מאוחדים ברצון לשנות את המצב לטובה, ניגשנו במרץ רב לפעולה. אני הוא, א. נ., שסידרתי את הנשף לטובת בית-החולים, שהצליח באופן מזהיר הודות למאמצי המשפחות נייגו ויפה, והכניס סכום הגון. לכבודי שולחים מדי פעם בפעם תרומות מהמושבות ומחו"ל. אני השגתי 2000 פראנק מהבארון רוטשילד בשביל תרופות ומכשירים ו-3000 פר' בשביל הצריף המובדל. אני אירגנתי את המלחמה בכולירה והשגתי לשם כך את האמצעים הדרושים; ואנו, הרופאים, לא חסנו את עמלנו בימים הקשים האלה.

מיום שנכנסתי לבית-החולים התחילו חולים בעלי אמצעים לשלם 3–4 פראנק ליום, דבר שלא קרה מעולם לפני בואי. הפסדתי, אומנם, על-ידי כך מעבודתי הפרטית, אולם חשתי סיפוק נפשי גדול..

יפו, מארס 1904

אל א. דרוינוב

– – – אשר להסתדרות הארץ-ישראלית, הרי כבר מתכוננים להתקיפה. מתארגנת כנופיית בני-בליעל, ובראשה שניים-שלושה “מנהיגים” מיפו, שחונכו פעם ב“בונים החופשים” וב“בני ברית”; ומעשיהם הם לא לשם מטרות ציבוריות, אלא בשביל ענייניהם הפרטיים. ידועים הללו לטמון פח, להלעיז ולהלשין. כל האספסוף החליט “לגמור אתנו”. היו רגעים שהם כאילו השלימו עם ההסתדרות, בתקווה שיחזיקו הכול בידיהם ויעשו אותה למכשיר בשביל עסקיהם הפרטיים. כשהדבר לא עלה בידיהם, עוררו את כל השרצים והרמשים מעומקי ביצות ארץ-ישראל והעלו משם צחנה, שהדהימה לא רק ועד אחד עם יושב-הראש שלו החלש.

אולם לא זה העיקר, העיקר הוא שאין כל תמיכה מוסרית מבחוץ. אומנם, אסירי תודה אנו לוועד חובבי-ציון על יחסו הטוב, אבל יחידי הוא, והודות לבא- כוחו הבלתי-פעיל לא הורם כבודו בארץ. מווינא לא קיבלנו כל תשובה. יק“א השיבה את פנינו ריקם, אבל למעשה, יחסה אלינו הגון מאוד, ולמרות התשובה הרשמית השלילית, הם תומכים בנו כשאנו פונים אליהם בשאלותינו הרבות. מכי”ח אין קול ואין עונה.

אני רואה כמה חסרונות בהסתדרות, וסבור שתקנותיה טעונות שינויים ידועים, אבל אני מבין את תועלתה וחשיבותה. אני מתמרמר ביחוד על חובבי-ציון שלנו ברוסיה, בפרט באודיסה, המתייחסים בלעג ל“רעיון האוסישקינאי” הזה.

הדבר מפליאני ביותר: הרי זה שתים-עשרה שנה מתכונן הוועד של חובבי-ציון לעשות דבר מה, הוא שולח ועדות, מפקחים, נותן לכל מיני “גאונים” כסף להוצאת ספרים על ארץ-ישראל, לדעת מה בתוכה ומה יש לעשות בה, ובכל זאת מעולם לא עשה הוועד פעולה מסויימת, ואף גם לא הגיע לכלל החלטות ברורות; וכשרוצה אוסישקין לנסות לעשות איזה מפעל, ונותן לו שם ומגמה – כולם נגדו, ורק משום שמצדדי הרצל תוקפים אותו והוא כבר אינו “פריץ” גדול. אני עצמי מתמרמר על דרכי מלחמתו של אוסישקין נגד אוגאנדה, אבל אין לשלול ממנו את ערך עבודתו בארץ-ישראל.

יפו, 23 במארס 1904

אל הרצל

נשיא נכבד ויקר מאוד!

תשובתך למכתב הרשמי של מרכז ההסתדרות הארץ-ישראלית גרמה לי צער עמוק. ובכן, אין לקוות לתמיכה מוסרית מצדך; כל רמאי, כל הרפתקן, שהמנהיגים המקומיים מעלים אותו מן הבוץ הארץ-ישראלי, יוכל לתקוף בגסות יתירה ובחסותו של הוועד-הפועל שלך את נסיוננו המאורגן, שאתה עצמך יודע (אל תכחיש זאת!) שהוא דבר צנוע ומועיל; והכול רק בגלל זה, שהמייסד העיקרי הוא מתנגדך אוסישקין! ובכן, אינך רוצה להתרומם מעל לרגשי שטנה ומפלגה, ואינך רוצה לעזוב את התנהגותך זו, ולהבחין בין אנשים ישרים, ציונים מסורים, ובין נוכלים והרפתקנים. ברצונך כנראה לראות רק את המגינים עליך מצדך, ואלה שאינם משתתפים בהתקפות הנלהבות ללא כל טעם על שונאיך – הם כבר במחנה מתנגדיך, וגם דרכי מלחמתם נגדך תפלים ומסוכנים הם!

הישמר, אדוני הנשיא, עצור בך מלרדת במדרון הזה ואל תיסחף אל התהום. אני חייל פשוט בצבא הציוני, שהיה יכול אף הוא להיות במטה הראשי, אבל בחר לעצמו את המעשה ולא את ההלכה; גם סבלתי שנים רבות בסביבה הנעדרת כוח, רגש מוסר וסדר; אני, שאיני שואף לא לתהילה ולא לנצחיות, פונה אליך באזהרה ובתחנונים: עצור בך! אל תרשה לחסידיך הקנאים, לעבדי-רגע אלה, להשפיל את כבודך, ואם מתנגדיך ממשיכים את מלחמתם בדרך גסה ומחוסרת בינה, לשם מטרה שהם חושבים אותה לקדושה – פרוק מהם את נשקם בעמדתך השקטה ומלאת הכבוד. יתביישו הם מפניך, ואל נא תבזבז את כוחותיך המוסריים, זמנך וכשרונותיו בוויכוחים ריקים שאינם שווים פרוטה. החזק נא בעוז את הדגל הרם, הכחול-לבן, אשר הכרחת את כל האנושות לכבדו, ושמרהו נא מכל כתם ומכל טומאה!

האמינה לי, כי רבים הם האנשים המסתכלים ברגש של מצוקה ופחד לעתידה של מלחמת-האחים הזאת. הם, שאינם רגילים להרים קול, ייענו לקריאה כשתידרש עזרתם והשתתפותם תהיה הכרחית. כוחם כביר, מספרם עצום, ומסירותם עומדת בפני כל מבחן, ומוטב שיהיו הם עמך ולא ידידיך הרועשים והרוגזים, השולחים רעמים ומראים את קנאתם לאדוניהם – ומוכנים לעוזבו לכשירד מגדולתו, ואפילו לזמן קצר. דבּר אל ההמונים האלה, השקט את רוחם, הוכח להם, כי קשור אתה קשר בל-ינתק ברעיון המרכזי של הציונות, ואל יהיה חלקך בנצחון, שיהיה אולי לא פחות מסוכן מתבוסה.

סלח נא לי, מנהיג נכבד, כי מכיר אני בך כמנהיג במלוא מובן המלה. זה זמן רב מרגיש אני צורך לומר לך את אשר בלבבי, וחושב זאת לזכותי ומחובתי לדבר עמך גלויות; ואם עודך שומר לי אמונים ומוקירני כמלפנים, הרי תבין לרוחי. ציוני אני, ציוני ותיק, וציוני הייתי לפני בואי ארצה וכזה הנני כיום, ולכן נוטל אני לי את הרשות להרים את קולי הפעם.

נשיא יקר ונכבד! אם יש את נפשך לעשות שלום (בלי שלום תיעצר הציונות במהלכה לשנים רבות), צריך שתצהיר על רצונך זה בשקט, ומבלי להיעתר לכל תביעותיהם של אנשים המוכים בסנוורים מיראה אינסטינק­טיבית. צריך לוותר רק על נקודה אחת ויחידה: למחוק את שאלת אוגאנדה מסדר-היום של הקונגרס לעולם ועד. אל תשאיר ספק כלשהו בכך שהקונגרס הציוני לא יעסוק בשום התיישבות של יהודים מחוץ לארץ-ישראל. מובן שהדבר לא יפריע לציונים להשתתף בכל מיני מפעלים של התיישבות בארצות אחרות, אבל זה לא יהיה עניינו של הקונגרס. מובן שלאחר הצהרה כזאת לא יעיז איש לדרוש ממך הבטחה בכתב, או התחייבות חתומה ועוד כמה דברים שאינם לפי כבודך, אבל בוויתור הזה תכבוש לך את לב כל הציונים המסורים בכל נפשם ותסיר מכשול מדרכך. לעומת זאת אם תקשה את לבך, תגרום למשבר ולחורבנן של כל המפלגות, ואת האחריות תשא אתה.

התחלתי בשאלות מקומיות וסיימתי בדברים העומדים ברומו של עולם. אל תתרעם עלי – עובד אני קשה, ואני גם חולה, והשאלה כל-כך בוערת, ולא יכולתי לעצור ברוחי מלומר לך את אשר עם לבי.

יפו, אפריל 1904

אל מ. דיזנגוף

– – – במקום הזה הפסקתי את מכתבי, ובינתיים קרה ה“מקרה”. לו ראית את חזות פני עתה – מלאי יופי!

במוצאי-שבת קיבלתי פתקה מסוכובולסקי: שיינברג ועמו חבורה של עשרה ספרדים הופיעו פתאום במרכז ההסתדרות, שבו נכנס סוכובולסקי כדי לקחת מנורה לישיבה בגן-הילדים, הנמצא בשכנות. שיינברג הכריז באיומים, שהוא בא לשים הסגר על המרכז, והוא, סוכובולסקי, מבקש ממני שאבוא תיכף. התרגשתי מאוד, ורצתי למרכז בלי להיענות לבקשות אשתי, אייזנשטאדט, גרזובסקי ולבונטין. חשבתי לי לחובה, שלא להשאיר את סוכובולסקי יחידי. באתי ושאלתי אותם: מה מעשיכם כאן בשעה כל-כך מאוחרת? שיינברג ענה, שהמקום שייך להם. דפקתי במקלי על השולחן וצעקתי עליהם שיצאו כרגע. אז התנפל עלי שיינברג והכה בכוח באגרופו המזויין⁹⁶ על עיני ועל פני, ומיד שתתו דם. בינתיים באו במרוצה אשתי וידידי ולקחוני הביתה. הם לא נתנוני להשיב לשיינברג כרצוני, וגם הם עצמם התאפקו ולא ענו.

שיינברג נטל את המפתחות, סגר את הבית והלך לביתו. סוכובולסקי הספיק לקחת אתו את ספר הפרוטוקולים וכמה תעודות חשובות.

איני יודע על מי לתמוה יותר. איני רוצה לטפול אשמה על שום איש ועל שום דבר – – –

יפו, 26 באפריל 1904

אל סגן הקונסול הרוסי

כיוון ששבה אלי רוחי לאחר העלבון המחפיר, ומכיוון שקיבלתי סיפוק נפש בהבעת השתתפותם של ידידים רבים, ונוסף לזאת הנני רואה מראש טרחות רבות ואיבוד זמן לריק לשם המשפט שיתנהל בירושלים, החלטתי לבטל את תביעתי נגד שיינברג.

רצוי היה בכל זאת, כי המקרה שגרם לתביעתי יהיה רשום לזיכרון וישמש תקדים, אם תהיה התנפלות נוספת מצד אותם האנשים.

הנני מודה לך על יחסך הטוב והשתתפותך הלבבית בצערי.

יפו, אפריל 1904

אל א. מאירסון

פיטרו אותי מבית-החולים של יפו. היה זה סילוק חשבון קטן ביני ובין רוקח וחבורתו. באותו זמן קיבלתי את בעיטת החמור משיינברג, (זו היתה החבורה הרודפת עד חרמה את כל מי שמפריע להם להיות “גבאים” או שנוררים או פשוט רמאים).

שמעתי כמה פעמים, כי משרת הרופא בבית-החולים רוטשילד בירושלים עומדת להתפנות. אם נכון הדבר, אבקשך מאוד לתמוך במועמדותי. אהיה מאושר לעזוב את יפו, שכבר בחלה בה נפשי עד לבלתי נשוא! אבל במקרה שירצה ד"ר וייץ לקבל את המשרה הזאת, אשמח לבטל את בקשתי זו בגללו. הוא יתאים מאוד למשרה זו, וגם לגב' וייץ תהיה אפשרות לעבוד, סוף סוף, כרופאה בעיר. יודע אני כמה היא סובלת מפני שאינה יכולה לעבוד במקצועה.

ובנוגע אלי – מאושר הייתי לחזור לזכרון־יעקב שאהבתיה, ושם עוד אוהבים אותי. גם כרם־הזיתים שלי יהיה על-ידי.

יפו, מאי 1904

אל הרצל

מכתבך מסוף אפריל גרם לי אושר רב. אני מקווה, כי אני ועוד אנשים אחדים בעלי שכל בריא ובעלי טאקט, נוכל לעבוד שכם אחד במרץ בארצנו למען המטרה היקרה לכולנו. אני מקווה כי סירתנו הקטנה תהין להפליג בים הסוער ביתר אומץ והתלהבות. אולם איני מבין כלל וכלל, מדוע אתה דורש מהסתדרותנו הבטחה לא להתקיף את התנועה הציונית ונציגיה. הרי תוכל להיווכח בקוראך את כל הפרוטוקולים וההרצאות שלנו, שלא פגענו בציונות, אלא הכרנוה כתנועתנו שלנו!

למרות הפירוד והפילוג שבמחנה הציוני החלטנו לא להביע את דעתנו באופן רשמי ובפומבי, ולמרות מאמרך נגד הסתדרותנו החלטנו לא לענות על העלבון שהעלבתנו, כי הבינונו למי היו מכוונים דבריך. מבקש אני ממך שתחדל להאמין לרמזים ולמלשינות. אתה מקבל בוודאי חבילות מלאות מסוג זה. והרי בהסתדרותנו יש בא־כוח שלכם, תפנה בבקשה אליו ותקבל ממנו ידיעות ברורות.

אתה דורש מאתנו שלא נעסוק בפוליטיקה חיצונית. שוב אי-הבנה! מעולם לא עסקנו בפוליטיקה ולא נעסוק בה! היא אינה שייכת לעבודתנו. לו הטרחת את עצמך והיית קורא את תוכניתנו ומגמתנו, היה מתברר לך, שכל תפקידנו הוא להיטיב את המצב הכלכלי והמוסרי שלנו בארץ.

בגלל אי-הרצון ביישוב, הפחדנות, חוסר התמיכה מצד יק"א ותמיכתכם שלכם, ביזבזנו את כוחותינו להגנת עצמנו בפני מתנפלים ממדרגה שפלה, במקום לעסוק בעבודה ויצירה. אולם יש לנו אמונה בכוחותינו, ונקווה להיות פעילים יותר. רוצים אנו בהתקדמות איטית ובחינוכו הפרוגרסיבי של החלק המושחת והמופקר שביישוב.

חושבני שאין צורך להדפיס את מכתבך. אשלח העתקים הקטוגרפיים לוועדים המחוזיים.

מלים אחדות ממך לחוגים הציוניים היו מביאות לנו תועלת רבה.

יפו, 13 במאי 1904

אל מ. אוסישקין

קיוויתי שההסתדרות תתחזק, אבל בסביבתנו הרקובה אין על מי לסמוך. יש חשבונות פרטיים ושפלים, אהבת-כבוד, פחדנות, עבדות או סתם אדישות. הדבר המזיק ביותר הוא השנאה המפעפעת סביבנו, וחוסר כל סובלנות ביחסים ההדדיים.

חושבני שיש לשנות הרבה בהסתדרות. טוב היה אילו קיבלנו אישור רשמי מהממשלה. כסף אין בקופה. ילין עוזב אותנו.

אנו מחכים לאנשים חדשים. הנה ב. גולדברג עשה עלי רושם טוב מאוד. משכיל, עדין ויודע מה ברצונו. האם יבוא? ויעקובסון? היש תקווה שיבוא?

יפו, 13 במאי 1904

אל מ. דיזנגוף

זה עתה קיבלתי את מכתבך. תודה לך מקרב לב. אני מבין היטב, כי חלק גדול ממחמאותיך המופרזות נכתב בשעת התרגשותך מחמת רושם המעשה המחפיר, החסר כל טעם, של אחד מ“הכנופיה השחורה”. ובכל זאת נעמו לי דבריך. מכתבך נגע מאוד ללבי, ובזה שתתמוך בי תמיכה ידידותית ומוסרית כל-כך תמה, ובלי שמץ גאווה, רואה אני הוקרה לעבודתי הציבורית.

שואל אתה, אם אעזוב את ההסתדרות. מובן שלא אגרום סיפוק כזה לאותם שחיכו לכך, ולמטרה זו הלא הכינו את כל השערוריה. הה, ידידי, לו השתמשנו במוסר-ההשכל היוצא מהעניין הזה והיינו מתאחדים יחד! אבל אני מטיל ספק גדול בדבר. קשה לסמוך על היישוב הארץ-ישראלי, ביחוד ביהודה. רק דבר אחד יכול לנצח את הכול: ללכת ישר, בלי לנטות ימינה או שמאלה, ללא ספיקות ופקפוקים.

אכן, זמנים מכוערים עתה, שאין חפץ בהם. מראהו המוסרי של יישובנו אינו מושך כלל, אולם אין לשכוח שתי עובדות: א) זה זמן רב שיש השפעות משחיתות ביישוב; ב) בהמון הזה יש הרבה יסודות בריאים, אבל הם נדחקים לצל ואינם נראים. ומכיוון שבחוצפה משיגים הכול, ופשיטת-יד באיזו צורה שהיא משיגה אף היא את מבוקשה, כל הצנוע והשומר על טוהרת-נפשו משתדל להסתתר ולא להבליט את עצמו.

יפו, 4 ביוני 1904

אל מ. אוסישקין

…הסתדרותנו אינה במשבר, אלא במצב של גסיסה. אפשר להצילה רק באמצעים יוצאים מן הכלל. אחת השאלות העיקריות היא, מי הם התומכים בה. צר לי מאוד לענות, כי בארץ-ישראל כמעט שאין לה תומך. הן ידוע לך, כי ארץ-ישראל היא ארץ הטענות. ובכן, יש לכל אחד טענות אל ההסתדרות. אחדים רוצים שההסתדרות תעסוק בהתיישבותם, האחרים דורשים שלא יהיה שום מגע בינה ובין הציונות, ויש טוענים כי זו צריכה להיות ציונית בלבד. ויש מי שאוסר עלינו את היחסים עם אוסישקין…

יש לה מתנגדים בוועד-הפועל הגדול, שהיו רוצים להחזיק בה בידיהם ולהפכה למוסד-צדקה או מוסד שיסייע לשאיפותיהם.

כאן יש חוצפה כלפי כל מוסד שאינו שנוררי, גם יחס אדישות מצד אנשים מעשיים כלבונטין וספיר, ופחדנות שפלה מצד חברינו הנמצאים עמנו יחד. וכי יש אפשרות לעשות מה בתוך יישוב כזה?

איני פורק את נשקי. להפך, במידה שהתקווה מתמעטת, מתבררת יותר המטרה שאני שואף אליה. ואז הנני נמצא ברוח שקטה ובבטחון גמור, ומוכן לעמוד במקומי ולמלא את חובתי, עד כמה שתהיה צנועה ביותר. אבל כדי שלא נהיה דון קישוטים ומגוחכים בלבד, צריך שיהיו למפעלנו כל המכשירים הנחוצים. נחוץ לנו כסף, לא הרבה, אבל שיהיה בידינו. ועד חובבי-ציון לא החזיר לנו את הכסף שהוצאנו למען גורג’י אחד, הנמק בבית האסורים. יש להשיג כסף לפני האסיפה הכללית. צריך להדפיס מודעות, למנות מזכיר, לשלם לצירים ולסייר את המושבות. הכול מדברים על אודותינו ואיש אינו יודע על פעולותינו. כאן מתחילים כל פעולה במהלומות ראש, מדהימים, מפליאים את הכול, אבל אין זו שיטה נכונה ואין היא במקומה. ברוסיה אמצ­עים כאלה פועלים היטב, אצלנו הסכינו הכול לפטפטנות מופרזת, להגזמות ולבדיות-מלים שאין לייחס להן כל חשיבות. אולם לפעמים ביאורים ושיחות מועילים מאוד.

ברור שצריך לנהל את העניינים באופן אחר. אנו נבקש את המושבות שתתקשרנה עמנו. עלינו למשוך את הציונים אלינו, ולהזכירם את הקשרים בינינו (למשל: לרגל מכתבו של הרצל). לא נכריח איש לבוא אלינו, גם בפני הפועלים ובעלי-המלאכה לא נתחנן. מטרתנו – אחדות הכוחות בארץ.

עלינו לעיין כראוי בכל השאלות “הבוערות”, האקטואליות. והעיקר, לא רק לדון, אלא גם להוציא אל הפועל. ובשביל להוציא אל הפועל נחוץ כי יק"א וחובבי-ציון יתחשבו עמנו. זאת היא חובתך וחובת כל הציונים, הרוצים לבטל את עניין אוגאנדה. אתם צריכים לתת לנו את האפשרות לפעול, ולא רק לכתוב פרוטוקולים.

האם אתה יודע, כי העבודה שניתנה לנו על-ידי “דורשי ציון” יש לה חשיבות מקומית גדולה? הרי באי-כוחנו ברוסיה יכולים למסור לנו עוד עבודות כאלה.

יפו, יולי 1904

אל בוריס גולדברג

מותו של ד"ר הרצל הדהימני כל כך, שעד היום לא הייתי מסוגל ליטול עט בידי. לידיעה, שלא תבוא אלינו – לא שמתי לב.

עתה, בשוב רוחי, אם כי לבי שבור בי מאסוננו, מצטער אני ומתרגז בייחוד על עסקנינו הגדולים באודיסה, מחוללי גורלו של מפעלנו. לו לפחות לא הביעו את רצונם לשולחך הנה, כי אז לא הייתי חש באכזבה זו. הן היה זה חלומי, שתבוא ותפעל עמנו יחד – – – בתקציבם המוגבל ובאמצעיהם הפעוטים לא היו יכולים ליצור מנגנון חדש, שישמור על הפרסטיג’ה שלהם, ויש להבין את חששותיהם בעניין הזה. אבל חשבונם אינו נכון. הללו דומים לחנוונים פעוטים. העיקר בעיניהם – ישיבות, ויכוחים, ועדות, דין וחשבון, ועדות-משנה ל“תפקידים חשובים”, למשל: בגלל 25 פראנק למורה בקסטינה, או 50 פראנק למחניים, או בגלל שאלה כגון זו: אם יכולים הילדים ללכת למושבה הקרובה בימות הגשמים או בתקופת החום… צערי לא ינחמך במצב רוחך, וגם תכעס על כך שאני מגדף אותם, אבל גם אני יודע שהללו מסורים וישרים. לא עליך אני מצטער, אלא על ענייננו המשותף, ומי יודע את מי ימנו לראש-הוועד.

אני מסכים לדעתך, שהקרן הקיימת צריכה לשלוח הנה את בא-כוחה.

יפו, יולי 1904

אל מ. אוסישקין

כתבתי לך מכתב, אבל איני בטוח אם שלחתיו. נעשיתי מפוזר ביותר בזמן האחרון. עוד לא שבה אלי רוחי אחרי אבידתנו הגדולה. אני מבין היטב, כי גורל עמנו והציונות אינם תלויים רק בהרצל, ואי-אפשר שתנועה גדולה תתקיים הודות לרצונו הטוב של אדם אחד, ויהיה זה אפילו גאון; אבל אני מכיר שאבידה זו שוב אינה חוזרת; איני רואה איש שיוכל למלא את מקומו, אין איש שידמה לו ברוחו, בגאוניותו ובמסירותו ללא גבול.

לו הפסיקו לפחות את ההתקפות והריב, והיתה זאת לנחמה! הייתי רוצה מאוד לבוא לקונגרס הבא, אבל איני יודע אם תהיה לי אפשרות לכך. מצבי אינו מזהיר, מחמת בריאותי הרופפת. נוסף לזאת השקעתי כסף בכרם-זיתים ליד חדרה.

אשר ל“גאולה” – ל. קיבל יפוי-כוח לקנות אדמה בסך 80,000 פר'. חבל על הנטייה הרבה לקנות אדמה דווקא ביהודה, במקומות הקלאסיים, בפתח- תקווה ורחובות… אני הייתי רוצה שיקנו אדמה בגליל. יש הזדמנות בקרבת מסילת הברזל. כאן יש אדמה ליד לוד וחולדה.

יפו, 28 בדצמבר 1904

אל ד"ר ז. סוסקין, ברלין

גם הצורה חשובה בשביל מפעל, וההוצאה לפועל צריכה להעשות באופן הנכון.

“וכה אמר הוא לתלמידיו: הנה כלי מלא שמן ניחוח, ומראהו יפה לעיניים; והאדון אמר לעבדו כי ישמרהו, אבל הוא לא אמר לו כיצד ישמרהו, והעבד שם את הכלי המפואר במקום שאינו יאה לו, והעכברים רבו. השמידו את השמן ושברו את הכלי… ועוד אמר הוא לתלמידו: זייט ניט קיין דייטשען (אל תהיו כבני אשכנז), אבל הם לא שמעו לדבריו ונעשו ‘דייטשים’…”.

תמצא, בבקשה ממך, את הדברים האלה בברית החדשה ותסמנם…

אתמול ראיתי את לבונטין, והוא סיפר כיצד נפלתם על האמצאה המצויינת להבדיל בין ענייני הבאנק ועסקי קניית אדמה, ולהקים משרד מיוחד (ליד הבאנק, כמובן). כמו כן סיפר לי, שהחלטתם להזמין את יעקובסון, שאין לו תביעות גדולות, והוא, כלומר לבונטין, כתב לוולפסון שיתמוך ביעקובסון. הוא אינו מכיר את תנאי הארץ, אבל פקידי הבאנק הבקיאים יעזרו על ידו, ואז יקל להחליף את לוי ביעקובסון, כלומר, לשלוח את יעקובסון לסניף ירושלים, ולוי יבוא במקומו למשרד קניית האדמות.

סוסקין! אל תהיה לדייטש!

מה נשמע עם הבלקינדים? ומה גורל היתומים?

פוגלסון תיכן תוכנית ענקית יחד עם האגרונום אייזנברג ולוי להפוך את האדמה הקנויה למרכזים תרבותיים, נטיעות ובתים. חוץ מעבודות חקלאיות יש בתוכנית פרטים מעניינים מאוד, כגון: סידור הגרלה (ב-14 מיליונים), בניין מטבחים ובתים לפועלים וכו' וכו'. אני לא הייתי נוכח באותה ישיבה, אבל שיניתי את התוכנית דוגמת תוכניתה של “אגודת-נטעים” שלנו.

חיים פחה “מתקהל”.

סוסקין, אל תהיה לדייטש! אל תשכח כי ה“הילפספעראיין” יעזור גם לסידור בית-ספר תיכוני לנערים ולבניינו. יש בידינו תוכנית ותקציב. הצעתי את הדבר למרכז.

אחרי שנסעת קיבל חיים טלגראמה מהזקנה שלך: “איפה סוסקין?” הוא ענה בקיצור: “נסע”. בלי להוסיף לאן ומתי. כנראה גם הוא מתלמד להיעשות לדייטש, מה לעשות?…

להתראות בארץ-ישראל.

1905    🔗

יפו, 15 באפריל 1905

אל חבר באודיסה

חבר יקר,

תודה על מכתבך, על השתתפותך והשתדלותך בעניינינו. בריאותי במצב מפוקפק, ולכן אצטרך לנסוע לאירופה ולשאול את הרופאים, אם מותר לי להמשיך בעבודה. לפני זמן מה סבלתי שוב מיריקת דם מהריאות; בחו"ל אשהה, כמובן, עד אחרי הקונגרס. נוסע אני לזמן קצר לפאריס ואחר כך אנוח בשווייץ. יתכן שצדקת בדבריך, כי אחרי הקונגרס אפשר יהיה לדבר על סידור דברים מועילים בארץ. אבל נדמה לי שבאסיפות הציונים האמי­תיים והנאמנים יהיה להצעות על ארץ-ישראל טעם אחר לגמרי.

בינינו לבין עצמנו, האוגאנדיזם היה מפסיד הרבה יותר לו קיבל כבר את האפשרות לעבוד. מובן שלנו באופן פרינציפיוני אסור להרשות נסיונות כאלה. יש צורך להיות במקום שבוע לפני הקונגרס ולהיות מוכנים כהוגן. לא עלי ללמד אותך, הלוחם הוותיק, אבל יודע אני שיש מקרים שבהם אפשר ללמוד גם מתלמידים ומשכנים. אני אומנם מסכים עמך שצריך לקבור את אוגאנדה, אבל לא משום שאינה מתאימה, אלא מפני שכל מה שאיננו בארץ-ישראל אינו מתאים לנו לעולם ועד. אולם כדי להצליח, צריך שיהיה בידינו דבר ממשי וחיובי. כלום אי-אפשר שבקונגרס תישמע הרצאה מקיפה על ארץ-ישראל שתוכיח לציונים וללא-ציונים רבים, כי בארץ אין מחסור באפשרויות של פעולה? ההרצאה הזאת צריכה להיות מכוונת גם לוויכוח הכללי בקונגרס נגד מתנגדי ארץ-ישראל. לא מפני אוגאנדה עלינו לפחד, אלא מפני הטריטוריאליסטים, המבקשים מולדת באוויר, בהשליכם את מולדתם הנמצאת על הקרקע. אל נא נפסיד מזמננו כדי לשנות את הפרוגרמה של הציונות. זכורים לי דברי האמלט: “עוד טרם בלו נעליה, בהן צעדה אחרי מיטת אבי” – וכבר לשנות? אין כאן אלא תקדים מסוכן. צריך להגן על רעיון ארץ-ישראל ולהבטיחו מפני הטריטוריאליסטים, בהוספת שניים-שלושה סעיפים, אשר את אחד מהם, הנוגע ישר לארץ-ישראל, אסור יהיה לשנות.

ומה בדבר הוועד-הפועל? על מי נשים יהבנו? הן וינא היא ארון שנתרוקן מן האוצר היקר ביותר! ברלין – עסק מסוכן מאוד; שם שלטת ההתרפסות לפני הקובע הפרוסי. ציוני מעומק הלב לא היה שם אף פעם. גם וארבורג וגם אופנהיימר אינם ציונים. יש סכנה שמשם יחדירו את התרבות הגרמנית לחיים, לבית-הספר ולמפעלים, כמו שכי"ח החדירה את התרבות הצרפתית.

עוד טרם הגיע הזמן להעביר את המרכז לארץ-ישראל. בצעד הזה יגבירו את צעדם של בני-הבליעל המובהקים ביותר (למען השלום), ואז ילך הכל לאבדון. לונדון מביאה אותי במבוכה. אני הייתי תומך רק בווילנא, מקלט הלילה היחידי שלנו, לו נתנו עד אז ברוסיה משהו הדומה לקונסטיטוציה. הייתי בוחר כמרכז את באזל, ושולח לשם שני יהודים מליטא עם בן אירופה אחד. האחד יעבוד ברוסיה והשני בארץ-ישראל. אולם אל נא נבחר במלמדים סתם, שאת חוטמם טרם למדו לקנח, משום שהם נכנעים לקול אדוניהם. שיטה זו של הרצל ואוסישקין הראתה כבר עד כמה היא מזיקה. בעצם, איני בקי היטב בעניינים הללו.

אשר למשמעת בימי הקונגרס – אתם צריכים למסור לכולנו את דבר הפקודה, ואנו נציית לכם בעניינים החשובים. דרוש לנו צבא אינטליגנטי, היודע להתבטא, המכיר את יעודו, אולם ממושמע.

היתה לי אפשרות לקבל מאנדאט מ… אוגנדיסטים! עניתי להם שלא אשים את שמי לחרפה.

בנוגע לכסף, הרי יש לי, אבל יחסרו לי 200 רובל. לו יכולת להשיג לי סכום זה, היה טוב מאוד.

אני מבטיחך, כי הייתי מביא תועלת רבה, ביחוד בוועידות המוקדמות. חבל שהכל נעשה כל-כך בחפזון. יש לי כבר חומר עשיר, אולם הייתי יכול להכין יותר, כדי להיות מוכן לצאת ולירות בתותחים בזמן.

ואכן אני, לאחר ארבע-עשרה שנים של ישיבה בארץ-ישראל, אשר בה ביליתי את השנים הטובות שבחיי, הרסתי את כוחותי ואת בריאותי למענה, אין אני רוצה להכיר ולהודות בשום דבר אחר מלבדה בציונות, הרי אני מהימן יותר מאחרים. ואם אחותי תשושת הכוחות לאחר עבודתה המפרכת במשך שנים, לאחר שהשליכוה מבית-הספר אשר לו הקדישה את מיטב מרצה, משקיעה את הפירורים האחרונים שנותרו לה מהון אבינו המנוח בהתיישבות, הרי עוד לא פסה אמונה בארץ-ישראל.

לוזאן, 7 ביוני 1905

אל מ. אוסישקין

סוף סוף עזבתי את פאריס. אתמול הגענו לפינה נחמדה שביער. כאן נח אני מרעשה והמולתה של פאריס, שנוסף לה בואו של מלך ספרד וגם מזג אוויר איום.

עתה הנני נתון באין מפריע למחשבותי על מולדתנו האומללה ותנועתנו הרצוצה והמדוכאה. אומנם אני, תושב ארץ-ישראל, נהניתי מאוד מאווירתה של פאריס. גם כאן אהבה עצמית, סכסוכים ונרגנות, השאיפה להיות כנר ראשון, אם לא המנצח… כן, זה “ניחם” אותי, אולם לא שימחני ביותר, מפני שאותם הדברים נעשים בוודאי גם בווינא, בברלין, בלונדון ו… ברוסיה.

מה אירע בווינא? האירגון הציוני בפאריס כל-כך מסודר, שלא יכולתי להשיג אפילו עיתון ציוני. הוחלט להציע לקונגרס שלישיה – טריומוויראט – נורדאו, וארבורג וווֹלפסון. אני מקווה שהצעה זו לא תתקבל בקונגרס. אי-אפשר שנציג היהדות יהיה אדם שאשתו מדגישה תמיד את צביעותה הנוצרית. נוסף לזאת, צריך להתחיל בעבודה מתמדת, ונורדאו אינו מוכשר לזה. אי-הבנתו את הציונות הרוחנית, יחס הבוז אלינו ולאנשינו המובחרים אינם לפי רוחנו. גם השקפותיו של יהודי בעל כשרון גדול, הנעלב על-ידי החברה הנוצרית שלא הכירה בו, אם כי הן מובנות לנו, הרי לא לנו הן. אני מסכים לדעתך, לבחור בנורדאו לנשיא הקונגרס.

לוזאן, 18 ביוני 1905

אל הבארון רוטשילד

בהיותי בטוח בהתעניינותך הבלתי-פוסקת בענייני ארץ-ישראל ובנדיבותך הגדולה, שלדאבוננו נכזבה כמה פעמים, אדיר רצוני לשוחח עמך על ההתיישבות הנוכחית בארץ. את הדבר הזה חשבתי לי לחובה, בראותי את כל המאמצים והקורבנות, האכזבות והמרירות, שנפלו בחלקך ללא סיפוק נפשי; אולם גם לזכות: הואיל והקדשתי למפעל הזה את נעורי ועתידי, עבדתי בכל חלקי הארץ ולמדתי ממומחים ומבעלי-מקצועות, מאיכרים, מפועלים ומפקידים את כל בעיות ההתיישבות במשך ארבע-עשרה שנה. בהיותי בפאריס רציתי לשוחח עמך, אולם במסיבת האבל בביתך לא יכולתי לראותך. אני כותב איפוא אליך, ומקווה שתקרא את מכתבי זה עד תומו.

אדוני הבארון!

אתחיל בשאלת היקב. לאחר חמש שנים של נסיונות רבים, ולאחר שהובלעו ביקב מיליונים, מספרים לך שאין ליין שווקים מספיקים. יש הצעה האומרת למסור את היקב לאיכרים, לבזבז עוד מאות אלפים פראנק ולהפסיק את העניין כולו. נוסף לזאת מציעים לאיכרים לעקור את גפניהם תמורת פיצויים, ולהיפטר בדרך זו מרוב הכרמים. אני מוחה נגד תוכנית זו שאינה מועילה ואינה מוסרית:

א. בטוח אני, כי ברוב המקרים לא תקום התוכנית. כמה פעמים איימו על האיכרים בכל מיני איומים, ואף פעם לא נתגלה יחס רציני אליהם. גם הפעם לא יתייחסו לדבר ברצינות, בייחוד כשאתה רואה את עצמך ערב (ובלא צדק) לשגיאות האיכרים. ואומנם, מדוע יחריבו האיכרים דבר שבזכותו יקבלו אולי בעתיד רווחים או פיצויים? ייתכן שמקצתם יישמעו לפקודה, אבל רובם לא יגעו בכרמיהם. ובכן מה טעם לשלם להם?

ב. התוכנית הזאת מזיקה, מפני שפירושה להוציא כסף חינם, מעשה שיש בו גופו משום נזק – לתת פרס בעד אי-הצלחה. חוץ מזה יחליש הדבר את המרץ. מוטב להגיד לאיכרים בגלוי, כי עניין היין לא הצליח ולסגור את היקב; וכדי להצילם מחורבן – לתת להם אדמה לעבודות אחרות; אבל אסור לדרוש מהם לעקור את כרמיהם, שעלו להם בעמל רב כל-כך. דרישה כזאת תעשה רושם רע מאוד על הטובים שבהם (ורושם טוב על הרעים…).

ג. אי-המוסריות שבדבר גלויה לעין. פגיעתו תהיה רעה למקבלי הפיצויים ולאחרים. כלום תוכל לתאר לעצמך את השפעת המעשה הזה על האיכרים הפלחים, העובדים פי כמה יותר מן הכורמים, וחייהם קשים מחיי הכורמים. אין הם ממלאים את מרכזי אירופה בבניהם ובנותיהם העתידים להיות מהנדסים, רופאים וכו'! מה יאמרו הללו, כשיראו כי ניתן שכר לאי-ההצלחה? משמע שמותר גם להם לא להצליח, ואם יווכחו כי כן הדבר, יגמרו בלבם להתרחק מן הצלחה לכל ימיהם!

הרעיון הנכון והצודק הוא למסור את היקב לאיכרים. אבל הדבר צריך עיון. אתה צריך להיות בטוח, כי הכסף שתוציא לשם זה במשך שנים לא יוצא לריק. לא כדאי לבזבז 5–6 מיליונים, רק כדי לתמוך ב-150 או
ב-200 משפחות סתם.

ראשית-כול יש לבקש פתרון יסודי לשאלה הזאת. אם אי-אפשר למכור את היין באופן מסחרי, מוטב לסגור את היקב ולא למסור אותו לאיכרים. אבל כדי להחליט בזה יש צורך לחקור את מסחר היין, ולא לסמוך על דעותיהם ורשמיהם של איכרים ופקידים, ואפילו של מוכרי-היין באירופה ובאמריקה.

אני מציע לכנס ועידה בארץ-ישראל, כדי לברר את כל החומר הנוגע בבעיה הזאת. לשם הכנתה ראוי למנות ועדה, שתאסוף את כל החומר הדרוש, תבוא בדברים עם כל המומחים הוותיקים בארץ, תבדוק את כל הארכיונים, ותגיש לוועידה חומר ערוך כהלכה. הוויכוחים יבררו כמה עניינים, יאירו נקודות בלתי ברורות, והעיקר – יציגו את הדברים כמות שהם. כמה איכרים, המשמיעים באוזני הפקיד והמפקח כל מיני דברי-הבאי, ייזהרו בלשונם מפני “אימת הציבור” של תושבי הארץ ואחרים. ייתכן שיוברר לך, כי האיכרים הם אנשים נבונים ומתונים, ותמצא גם בזה קורת-רוח מרובה.

אני עובר לשאלות כלליות יותר. הרשני נא להגיד לך, כי הספקנות לגבי ההתיישבות בארץ ישראל היא שטחית מאוד בעיני ואינה מבוססת כל-צורכה. מובן מאליו שאנשים מנותקים כל-כך מהאדמה, קצרי-רוח ונעדרי-משמעת כיהודים שלנו, קשה ובלתי-אפשרי כמעט ליישבם בשיטה פילאנטרופית. חושבני, כי המצב דומה לזה שבארגנטינה. מובן שבארץ-ישראל נתקלים אנו במכשולים יתרים מצד השלטונות, הגורמים מעצור גדול להצ­לחתנו, אבל סגולותיה הגיאוגראפיות והחקלאיות, לרבות ערכה המוסרי של ארץ-ישראל, הם יתרונותיה החשובים. מעשה גדול עשית שייסדת בה מרכזים, זרעת גרעינים, ניסית ניסיונות והיית מחסה למפעל ההתיישבות. לצערנו פעלו פקידיך בכמה עניינים בניגוד לרצונך ולרעיונותיך. גם חולשתך וקוצר-רוחך הפריעו במידה רבה להתיישבות השיטתית.

למרות כל המפריעים יש הישגים חיובים ומוצלחים; הרבה דברים הושגו בנסיון ההתיישבות. יתר-על-כן, אין ספק שהחקלאי המסור לעבודתו יוכל לפרנס את משפחתו. נוכחנו לדעת, כי הפלחה היא בסיס מספיק לקיום, וכל-שכן משק מעורב המיוסד על פלחה. כיום יש כבר מושבות המתקיימות בלי תמיכה. המושבות באזור טבריה תעמודנה בקרוב ברשות עצמן, למרות שנתיים של בצורת. יבול השנה יהיה טוב, כנראה; איכרי הגליל עובדים הרבה מאוד, (ותיתי לה להנהלה, שנתנה מידה של חופש-פעולה למר קלוריסקי, מנהל המושבות בגליל). האומללים שבאיכרי ארץ-ישראל חייהם טובים מחיי 9/10 של יהודי רומניה, גאליציה ורוסיה. אולם על אנשים, הרואים כי הטוענים והתובעים מקבלים תמיד, משפיע הדבר לרעה. וכאן התקלה. האסון הוא, כי בארץ-ישראל מטפלים יותר מדי בכל איש ואיש, כותבים עליו בעיתונות, ונכנסים לפרטי חייו וכו'.

איך להציל את הקיים ולפתח את ההתיישבות? אחרי שנים של עיון והתבוננות הגעתי למסקנות הללו: א. יש צורך לצמצם את פעולת המוסדות העוסקים בעזרה למושבות (כלומר – בהתערבותך); מוטב שיטפלו רק באינ­טרסים הכלליים – ישתתפו בהוצאות ציבוריות לבתי-ספר, שירות רפואי, מסים והגנה מפני פגעי השלטונות; ב. להבטיח באחריות את הבהמות מפני מגיפות, ואת היבול מפני בצורת ומזיקים, כגון עכברי שדה; ג. להכניס סדר בכל חשבונות האיכרים ולסיימם. צריך לברר סוף-סוף את חובותיהם בדיוק, לקבוע סכומי תשלומים וזמני פרעונות, ולגבות את החובות במועדם; ד. לאפשר הלוואות בערבות בטוחה. כדאי לשתף בזה את אפ“ק; ה. ליסד מועצה מקומית ולשתף בזה את מוסדות ההתיישבות האחרים הפועלים בארץ; ו. לסדר את כל העניינים הכספיים על-ידי אפ”ק. אני מבטיחך, כי הבאנק הזה ידע לנהל את העסקים כמו הבאנק הקאתולי הידוע, שאתם משתמשים בו לבושתו של העולם היהודי. והוא יעשה זאת בתנאים שאינם גרועים בנוחיותם מתנאיו של הבאנק הקאתולי.

לבסוף אבקשך למחול על שהרשיתי לעצמי לפנות אליך בגילוי-לב, אבל אתה מכיר אותי במקצת. על-כל-פנים, האמן לי, כי מקרב לבי דיברתי. כל דברי הם פרי מחשבותי על בעיות ארץ-ישראל, שהגיתי בהם שנים רבות; והבעיות האלה הן, בעצם, הרבה יותר פשוטות מכפי שרוצים להציגן.

בזכרון-יעקב, 1907–1914    🔗

עם שובו לזכרון-יעקב התמסר ד"ר הלל יפה לעבודתו כרופא והקדיש הרבה ממרצו לחקר מחלת הקדחת. הוא מצא לו פנאי גם לעבודה ציבורית במקום, כמו ייסוד קופת “מילווה וחסכון” ובית-עם. הוא תמך בפועלים החקלאים במקום ונתחבב עליהם.

ד“ר יפה היה שותף בחברת “יצהר”, שנוסדה בסוף שנת 1903 על-ידי שבעה שותפים מידידיו, בתוכם אהרן אהרנסון, ד”ר ז.סוסקין וד"ר נפתלי וייץ. חברה זו רכשה שטח אדמה (580 דונאם) בחדרה לגידול כרם-זיתים במשך שבע שנים.

ד“ר יפה ניהל מלחמה נמרצת במחלת הקדחת וחקר את סיבותיה. בעבודת-מחקר זו היתה לו לעזר רב בת אחותו, ד”ר שרה בן-עמי. ד“ר יפה פירסם חוברות-הסברה כמו “השמירה מפני הקדחת” (1910), שמירת הבריאות לפועלים (1911), ומאמרים על תפקיד הרופאים בארץ-ישראל ואירגונם (בשבועון “די ואֶלט”, 1910 - 1914) הוא לא יכול לסלוח לידידו ותלמידו (ותלמיד אחותו רשל בבוטאניקה) אהרן אהרנסון, שהשאיר אותו בחוץ בשעה שהשיג מהנדבן האמריקאי נתן שטראוס אמצעים להקמת מכון לחקר המאלאריה. ד”ר יפה השיג סיוע מהבארון רוטשילד וניהל פעולת מחקר חשובה למניעת המחלה; אף עמד בחליפת מכתבים עם גדולי החוקרים ונסע לחוץ-לארץ כדי להיפגש ולהרצות על בעיית המאלאריה.

זכרון-יעקב, 19 במאי 1907

אל הבארון רוטשילד

הנני נוטל לעצמי את הרשות לשוחח עמך בדבר בית-החולים. חשבתי לכתוב לך תיכף בבואי לזכרון-יעקב, אבל חששתי שמא יפרשו את מכתבי כהתחלה חדשה לתביעות חדשות, כמנהג הארץ. איני יכול להכריח את הכול להאמין לי, שאיני כמו כולם ושלא אבקש לעולם לא פיצויים ולא פרסים.

האדון שטארקמט מסר לי את החלטות פאריס בדבר בית-החולים. אני בא להתחנן לפניך, שתחזור בך. אם לדעתך התקציב למושבה גדול מדי – הפחיתו, אבל אל נא תסגור את בית-החולים. זכרון-יעקב אינה כמושבות יהודה: אקלימה גרוע יותר והיא מרוחקת מכל עיר. גם בחיפה אין בית-חולים מתאים, מפני שהכול בידי המסיתים. ומה יהיה גורלה של חדרה? בכל שנה ושנה יש מקרים רבים של קדחת בצורה קשה, וכמה חולים ניצלו ממש על-ידי הד"רים כהן ווייץ ועל-ידי רק הודות לבית-החולים. אני מסכים מאז לרעיון שצריך להרגיל את האנשים לשאת בהוצאות. והנני מציע שכל החולים ישלמו, חוץ מפועלים אומללים או איכרים מחוסרי-אמצעים.

אדוני הבארון! אם יקציבו 3000 פראנק בשנה והחולים ישלמו גם הם, אוכל לנהל את בית-החולים.

אתה שנתת פיצויים ביד כל-כך נדיבה לפקידים נמוכים אחרים בשירות המדיציני, תן נא פיצויים לבית-החולים, שעמד אף הוא לשירות הרפואה במשך עשרים שנה – תן לו פיצויים לשנתיים וחצי!

זכרון־יעקב, 9 בפברואר 1908

אל מאניה וילבושביץ

מאניה וילבושביץ היקרה!

סלחי נא לי, אבל עטי ממאן לכתוב לך “גברת” וילבושביץ. בקשה לי אליך. רצוני שתמסרי לי ידיעות על הפועלים בארץ. מה מספרם, עסקיהם, מקומותיהם ושכר-עבודתם.

הדבר שחלמתי עליו במשך שנים הולך ומתגשם, אומנם בצורה שונה במקצת, אבל הצעדים הראשונים כבר נעשים: הפעולה של “חברת הכשרת הישוב”. והחלטות הוועד-הפועל הגדול מזדהות עם שאיפותי אלו שנתיישנו.

תמיד ראיתי את הפועלים כמגשימים האמיתיים של העבודה הציונית המעשית. ייתכן שרחוק אני מדרך מחשבתו של הפועל המקומי, אולם חושב אני, כי מעמד הפועלים הוא היחידי, המסוגל והראוי להוציא לפועל את רעיון הציונות.

סמוך לקבלת הידיעות האחרונות מהוועד-הפועל הציוני כתבתי מאמר ב“הפועל הצעיר” על התיישבות הפועלים⁹⁷ נאלצתי לשנות את סוף המאמר, לרגל הידיעות הללו. כמו כן רוצה הייתי לדעת, מה את חושבת על התנאים הכלליים לאפשרות התיישבות הפועלים על הקרקע באופן שיטתי, בלי לפגוע בכבודם ובעצמיותם.

זכרון-יעקב, 28 בפברואר 1908

אל אחותו רוזה, יבנאל ⁹⁸

רק עתה קיבלנו את מכתבך מ-15 לחודש. הדואר שלנו עבר לידים אחרות והמכתבים לא הגיעו בזמנם. אני מתנגד בהחלט לקניית מכונת הקציר. ראשית, הרי אין כסף, והרי את מחכה לשינויים במהלך עבודתך. המכונה היתה פודה את עצמה כעבור שנים אחדות, אילו היתה בידי איכר אחר, שיעבוד בה וגם יחכיר אותה לאחרים בכסף מלא. אולם את הרי לא תוכלי לעשות זאת, ואין חשבון לעבוד במכונה זו בידים זרות, מפני שהיא תתקלקל מהר. יש לך חובות די והותר, ומי יודע מה יהיה פדיון הגורן. עוד מעט יתחילו התשלומים ליק"א. ואשר לקציר, הרי הפועל שלך עובד בלאו הכי, בימות הקציר יקח לו עוד פועלים אחדים, וזה יעלה לו 50 - 60 פר'. אם היבול יצליח וההוצאות תפחתנה, וסכום מה יישאר בידך לאחר הגורן ועתידך יהיה בטוח יותר, תוכלי להרחיב את עבודות הפלחה ולרכוש לך מכונת קציר. את תוכלי לסמוך על תמיכתי השנתית. אני מקווה שעכשיו יוטב מצבי ואוכל לעזור יותר לאמא.

זכרון-יעקב, מאי 1908

אל ד"ר א. קליין

…ואני, אדוני, הנני אב לשלושה ילדים, בעל אחוזה בחדרה ומגרש על הכרמל, וכמעט שאין חובות מעיקים עלי. שמח אני בזכרון זו, רחוק מכל הישיבות והאסיפות, הנאומים והפראזות, ונהנה אני מהחיים השקטים במושבה. היחסים טובים. כמה שמח אני על השינויים לטובה שחלו במושבה. הלא האיכרים והכורמים עובדים, הולכים לשדה, ולכרם, קוצרים ושומרים. גם ליבול יפה זכו! מובן שהללו משתדלים לסחוט משהו מהפקידות, אבל שוב אין סומכים על זה. הם חיים לא רע. ייסדנו קופת-מלווה, את האולם הגדול של שייד הפכנו לבית-עם עם הרצאות בלווית פנס קסם, ומה לנו עוד?

זכרון-יעקב, 16 באוגוסט 1908

[על המצב בזכרון-יעקב]

בעיית הפועלים היהודים בזכרון-יעקב היא שאלה מעציבה ביותר. יקרי-המציאות הם כאן. הודות להשפעות מסוימות, שיחות וויכוחים עם האיכרים, יש תקווה להביא למקום עוד מספר פועלים. יש איכרים בודדים המעסיקים פועלים עברים, אחדים התאוננו שחפצו בכל לבם בפועלים עברים, אבל לא מצאו…

יש בתוכניתי לסדר פועלים אחדים בעבודה שנתית, שיקבלו נוסף לשכרם הדל גם חלק מהיבול. פועלים אלו יכולים להסתדר בצורה הוגנת וזולה; התוכנית הזאת תמצא חן בעיני האיכרים והפקידות. המקום מתאים לגידול בהמות לסוגיהן, ואפשר יהיה לייסד קבוצה שתעסוק במשק חלב ותיהנה מהכנסותיו. אפשר בנקל לפתוח מטבח משותף. גם איכרים ובני איכרים יוכלו להשתתף במטבח הזה.

בימים האלה גדל מספר הפועלים בזכרון. יש דרישה מצד האיכרים.

בעטלית חושבים למסור חלק מן האדמה לתחנת הנסיונות. שם מתיישבים כ-13 אריסים. הם מקבלים 15 הקטארים (180 דונאם) אדמה, בית ורפת.

מספר האוכלוסין בזכרון אינו משתנה. שניים או שלושה בני איכרים נוסעים לאמריקה או למצרים לחפש את מזלם, ושניים או שלושה חוזרים ממצרים או מאמריקה, בתקווה לנסות כאן דבר-מה. אחוז הילודה הגבוה מכסה את הגרעון. תושבים זרים אינם באים להתיישב כאן.

בזכרון יש 400 תושבים ערבים תמידיים. כמספר הזה עוברים בענייני עסקיהם, קניות מכירות ועבודה. היחסים אומנם טובים, אבל אינם לבביים ביותר. אין ספק כי אצל הערבים הללו יש יחס של כבוד אל היהודים בשל מצבם החברתי וצורת חייהם, הם מעריכים את הנוחיות והניקיון בבתים, את חיי המשפחה, את אופן העבודה, ובעיקר הם מתפעלים מכוחו של היהודי להוציא כסף מכל דבר. אך מצד שני מתייחסים הם בבוז לאופיים החלש, לחוסר הגבורה האישית ולחוסר הסולידאריות. אומנם, בזכרון היחס הזה מתבלט פחות מאשר במושבות האחרות. חושבני שהסיבות הן בקרבת התו­שבים, ידיעת השפה משני הצדדים – הערבים כבר מדברים יידיש והיהודים יודעים יפה ערבית. נוסף לזה – פשטות החיים והעבודה המשותפת בשדה של רוב האיכרים עם ילדיהם המבוגרים.

זכרון-יעקב, ספטמבר 1908

[על המצב הסאניטארי בחדרה]

מצב הבריאות בחדרה הוטב בהרבה. התמותה פחתה במידה ניכרת, ומקרי מאלאריה קשה אינם תדירים. אותם אנשי חדרה, שהיו תשושי כוח ובלתי מסוגלים לעבודה בסוף העונה (סוף הקיץ וראשית הסתיו), מרגישים עצמם כעת חזקים למדי ובריאים. ואלו הן הסיבות להטבת המצב:

א. ייבוש הביצות: אומנם הדבר נעשה באופן חלקי. בביצה הגדולה צפונית-מזרחית למושבה, נחפרה תעלה וניתן מוצא למים. גם חרשו חריש עמוק. בביצות אחרות ניטעו אוקאליפטוסים כך שכל השטח ניטע חורשות לרוב, אם לא יערות. הקרקע מתייבש בחודש יוני, ואילו לפני נטיעת העצים עמדו מי הביצה בם עד חודש ספטמבר.

ב. בחירה טבעית: נשארו בחדרה תושבים שכוח התנגדותם למאלאריה יותר גדול. אלה שלא עמדו בפני המחלה, מהם שברחו ועזבו את המושבה, ומהם שמתו במחלתם.

ג. שינוי לטובה בתנאי החיים: החלוצים האומללים נטולי-ההון וחסרי-ההכנה נעשו עתה בעלי-אחוזות אמיצים, משתדלים להשתלם בחקלאות, משתמשים במכונות וכו'. יבולם טוב ותנאי חייהם טובים. הודות לחובבי-ציון ובייחוד הודות לבארון וליק"א, ובעיקר הודות להתמדתם הוטב מצבם והם קשורים לאדמתם הברוכה והמקוללה הזאת, הזרועה חלליהם המרובים. הם עתה איכרים למופת. וגדולה השפעת התנאים הללו על מצב הבריאות.

ד. הם למדו להישמר ולהיזהר מפני המחלה. היחסים הטובים עם הרופאים הביאו תועלת רבה.

זכרון-יעקב, אוקטובר 1908

אל מר יואל רוזנהק, פקיד יק"א

– – – 1. הגרים הם שהצילו את המצב⁹⁹. הודות לעבודתם, להתמדתם, למיעוט-צורכיהם ולכוח-סבלם הגיעו להצלחה. האיכרים האחרים נאלצו אף הם להפחית את דרישותיהם.

1. הגרים הם יהודים טובים מאוד, מסורים בכל לבם לדת, מוכנים להתבולל בין היהודים, לחיות ולמות בארץ זו. ואם יש מי שמספר לך כל מיני בדיות – אל תשים לב לזאת, שקר הדבר! אני הוא האומר זאת.

2. ראויים הם להיות למופת בהרחבת אחוזותיהם ומשקיהם באמצעים זעי­רים. אי-צדק מאין כמוהו יהיה להפריע להם בעבודתם. ואין זו הפרעה להם בלבד, כי אם לכל ההתיישבות העברית. אני מסכים, אומנם, שהגזימו במקצת בתיאור מצבם, אולם שתי עובדות שרירות וקיימות: (א) הם איכרים שעיבדו במשך שנים חלקות-אדמה טובות, שיכללון ושיפרון, ולפתע – מגרשים אותם בלי הודעה מוקדמת! אומנם מציעים לכמה מהם חלקות-אדמה אחרות, אך ערכן דל ואינן ראויות לניצול. וכל זה כדי למסור את אדמותיהם המעובדות במאמציהם לכמה צעירים בעלי קרדיטים, ילדי-טיפוחיה של הפקידות! (ב) אנשים שנטעו באמצעיהם ובידיהם שלהם נטיעות (אומנם צנועות למדי), עומדים לפתע במצב קשה, ואינם יכולים לגמור את עבודתם, להמשיך את נסיונותיהם וליהנות מפרי עבודתם הקשה והממושכת. ואתם – כמה כספים מבזבזים אתם למשתלות, לגדרות, להובלת עצים ולנסיונות שונים להמריץ את האיכרים לנטיעה. וכמה מהם נהנים, אם אין אתם משלמים תמורת עבודתם?

בכלל מביאים אמצעים מעין אלו לדמוראליזאציה, מפני שהאיכרים העובדים מתחילים לפקפק ביציבותם. התוצאות של אמצעים אלו, שיש בהם משום שרירות-לב וקאפריסה בלבד, הן אי-אמון גמור: אין אומץ ורצון להתמסר למפעל חקלאי. האנשים מוכנים כבר לסדר ספקולאציה על חשבון הנדבנות, הפילאנטרופיה והיחס הטוב, כל אותם הדברים שאתם, יק"א והבארון בייחוד, משתוקקים בכל לבבכם להעבירם מהעולם. הן הוא, הבארון, אינו חס על כספו ומרצו ורוצה להיראות כקשה-לב וכאיש-העסק אפילו בארץ-ישראל.

איני מצדד בעלייה המונית של גרים, אולם באלה שהסתדרו או שיסתדרו ברצונם הטוב צריך לתמוך. כמה מזיק הדבר להתייחס במיוחד לקבוצה מיוחדת של יהודים. אל לנו ליצור כיתות, קיבוצים. אומנם טוב לפזר את הגרים במקומות שונים, אבל יש להתייחס אליהם יחס של כבוד. הם יהיו לתועלת רבה בעבודתם המופתית ובאורח חייהם החסכוני. אנשים כאלה דרושים לנו.

זכרון-יעקב, 15 באוקטובר 1908

אל הנרי פראנק

המכתב הזה הוא המשך שיחתנו על הגרים. מבקש אני ממך שתדבר בעצמך עם אבי המשפחה דוברובין, שראיתיו בסוכתו בבית-גן, ומסביבו – בניו, שכניו ובני בניו. ראיתי את הגנים הצנועים והמעניינים. כתבתי אודות זאת לרוזנהק. אני ממלא את חובתי: הנני מתערב בעניינים שאינם שלי, אבל לי לא איכפת כלל. הגינותי עליהם למן הרגע הראשון מפני רדיפות האיכרים, שלא יכלו לסבול אותם בעיקר מפני שהם יודעים להסתפק במועט. ואחר הדברים הללו – עשו כרצונכם!

זכרון-יעקב, 23 באוקטובר 1908

אל ועדי המושבות בגליל טבריה

קיבלתי את מכתבכם והנני להשיבכם, כי אומנם איני מכיר את ד"ר טשרניחובסקי, אבל ידוע לי שהוא איש משכיל עד מאוד, ולמד את תורת הרפואה בהיידלברג ובלוזאנה. ידוע לי שהוא עמד בבחינות ממשלתיות ברוסיה – דבר המעיד על ידיעותיו. מלבד זאת שמעתי שבשלוש שנות עבודתו, לאחר שעזב את ספסל לימודיו, עורר אמון ומצא חן בעיני כל החולים המכירים אותו. מובטחני כי יספיקו לו שבועות מספר כדי להכיר את פרטי מחלות ארצנו; איש משכיל שכמותו, בהשכלתו הכללית וידיעותיו בטבע, ימלא בזמן קצר את החסר לו בפראקטיקה של המחלות המקומיות, ויביא תועלת רבה לתושבים.

איני מכיר את ד"ר שוב באופן פרטי ודבר לא שמעתי על עבודתו הרפואית, בו בזמן ששם טשרניחובסקי ידוע ברוסיה.

זכרון-יעקב, פברואר 1909

אל מ. בן-עמי, ז’ניבה

לך אין אני צריך להוכיח, כמה יכולת להועיל לציונות לו השתקעת בארץ – ואל תסתפק בנסיעה ביעף לפני הקונגרסים, כדרכם של עסקנינו היודעים מראש מה מוטל עליהם לראות, ומסכמים את מסקנותיהם בעודם בדרכים. למרות חוסר-סבלנותך המופרז ורצונך התקיף והעריץ שהכול יהיו מרגישים דווקא כמוך, יש לך יחס בריא למציאות, וחוננת בחוש-ריח מיוחד להבדיל בין הטוב והרע. לתועלת רבה תהיה לנו במכתביך, ברשימותיך ובהערותיך. עתה נשוחח קצת על הגימנסיה.

קצת כבר כנראה ב“אינטלגנציה הבורגנית הזעירה, גסת-הרוח, הממלאה את חובתה בפראזה ובז’סטה מלאת שקר ומרמה, המחנכת את ההמונים הפשו­טים למידות מושחתות” – את זאת שמענו מכבר, אלא שידוע תדע, כי גם ההמון הפשוט שלנו נגוע בכל נגעי ה“אינטלגנציה”, ורק האינטלגנציה עצמה חסרה לו, ובייחוד ביהודה. לנו דרוש חומר אנושי רענן ובריא. יש בין היהודים הבורגנים האלה משפחות, שבאו לארץ לא להתעשר, לא לחיות על חשבון אחרים ולא להנציח את שמם לעולם. היה ברצונם לעזוב את רוסיה השנואה עליהם ולחיות חיי יהודים. המשפחות האלה יש להן השפעה ניכרת על רגש ההכרה העצמית בישוב, וכן על התפתחותה של השפה העברית. ויתכן שבזכות השפעה זו תתעורר רוח חדשה אצל נוער המושבות – אהבה לארץ ולאדמה, לשפה ולתרבות העברית.

הגימנסיה היא מכשיר עצום לטיפוח התרבות היהודית בעיני היהודים עצמם. המוסד הזה נוצר מתוך הכרח טבעי ביישוב. איש אינו חושב את ד"ר מטמן-כהן לאדם יוצא מהכלל. זכותו היא, שהוא נושא את העול על שכמו מימיה הראשונים של הגימנסיה. הוא חונן בשכל בריא ואינו מערב את אישיותו עם ענייני המוסד. הוא בעל מרץ ועובד הרבה. בוגרשוב הוא אומנם בעל השכלה ואדם צנוע, אך מחוסר כל שיטה, ואופי של “מלמד” אופיו. בדרך כלל יש מורים טובים, יש רצון כן וישנה התלהבות. התלמידים מעריצים את הגימנסיה ומקבלים חינוך והשכלה שאינם גרועים כלל וכלל. והכול – בעברית. הגימנסיה מקשרת את הנערים אל היהדות, ומספרם מגיע לארבע מאות תלמידים. האיכרים אינם מרבים לשלוח את בניהם למוסד הזה. שולחים רק אלה שבלעדי הגימנסיה היו שולחים אותם לביירות, לפאריס או למיסיון.

אנו נשלח את ילדינו לגימנסיה, בהגיע זמנם. אני מאושר ומתגאה בזה, שירמיהו שלי יקבל את השכלתו התיכונית בעברית. ייתכן אומנם, שתרצה להוכיח לי, כי לילדי ארץ-ישראל אין צורך כלל בהשכלה; אך אם יש משפחות שהשכלת בניהם יקרה להם, ובמקום להופכם לקארייריסטים זריזים באוניברסיטאות אירופה המערביות, או לבורים מודרניים בפנסיונים הזולים של שווייץ, הם בוחרים לחנך את בניהם במוסד העברי הזה – הרי דבר גדול נעשה כאן!

ואתה תוקף את הגימנסיה הזאת בשצף קצף! הן חרפה היא! אתה וכרח לבוא ולראות הכול בעיניך, תיווכח – ותשפוט!

19 בפברואר 1909

אל מ. אוסישקין

זה זמן רב לא כתבתי אליך. ובאמת משום מה עלי להגדיל את הארכיון שלך או למלא את סל הניירות שלך, לתבוע ממך תשובות ולהזיק לברי­אותך?… אלא שהפעם אשאלך כמה שאלות. הואיל ומתכונן אני לנסוע לאירופה בשנה הבאה, והואיל ושמעתי על כינוס הקונגרס בקיץ הבא, החלטתי לנסוע לאירופה בזמן שיועד בו הכינוס ולהיות נוכח בקונגרס. ובכן, פונה אני אליך בשאלות דלקמן:

1. מתי והיכן יתכנס הקונגרס? 2. האם תשתתף בו באופן פעיל? 3. האם עוסק אתה בהכנות שיטתיות? 4. האם אינך סבור, שכדאי היה לכנס ועידה מוקדמת בארץ-ישראל? (בוועידה כזאת אני הוגה למעלה משש שנים, וזו תתקיים כנראה רק אחרי מותי.) 5. האינך סבור שתתעורר שאלה על הזרמים החדשים בתורכיה, וכלום לא טוב היה, שיכתוב ד"ר יעקובסון סקירה על כך ויקראנה בקונגרס? 6. האם תתקיים ועידת ציונים ברוסיה? 7. הייתי מקבל עלי להכין הרצאה על העבודה הנוכחית בארץ-ישראל ובעתיד הקרוב, אלא שיודע אני כמה קשה לעכל את דברי; אולי משום שאיני יכול להרצות באופן בהיר, ובייחוד שאין דעותי מתאימות להשקפות המקובלות, שאינן מכבידות ואינן “מקלקלות את התיאבון”.

אני עובד עד כדי עייפות המוח. אבל אני שבע-רצון מזכרון. מושבה זו, שרבים מאסו בה, ראויה לתשומת-לב. אין מקום בארץ, שבו מרבים כל-כך לעבוד. האיכרים, וביחוד הצעירים, אשר סמילנסקי והאחרים מעריכים אותם כבלתי-קיימים, דווקא הם עובדים במרץ, באהבה ואמונה. יש לנו בית-עם, פנס-קסם ושלושים ושלושה פועלים עברים. מתקיימים גם שעורי ערב. יש כאן חוג לבני האיכרים עם הפועלים. התחילו בתזמורת. מובן שאני איני משתתף באופן פעיל בזאת. אני רק הגורם לתסיסה. מה שמתמיה – חוסר פעולות מצד הציונים שלנו בארץ. הם אינם נענים לשום פעולה! יק"א הוא המוסד היחיד, הפועל עתה לפי תוכנית ציונית ראציונלית. הם קונים אדמה ומיישבים אריסים לרוב.

סידרנו בזכרון קופת הלוואה וחסכון. יק"א נתנה לנו 16 אלף פר' בלי ריבית.

[מתוך הדין-וחשבון השנתי של בית-החולים בזכרון-יעקב בעונת 1908–1909]

במשך עשרה חודשים שכבו בבית-החולים 138 חולים. חמישה מהם מתו. 56 פועלים שכירי-יום קיבלו טיפול חינם. בית-חולים צנוע זה, החסר כל נוחיות, הביא תועלת מרובה לפועלים העובדים קשה והמסתפקים במועט ואינם יכולים לעמוד בפני כל קדחת. הפועל העברי המודרני הזה גא מלבקש סיוע. הוא עובד אצל האיכרים או אצל הקבלנים, שאינם עושים בזאת מעשה צדקה גדול, והוא שמח בחלקו, עליז וחסר-דאגה. אולם אם הוא נופל למשכב – מאבד הוא מיד את שיווי המשקל, ותהיה זו מחלה קלה שבקלות – אין הוא עומד בפני חוסר-העבודה וחוסר-הטיפול, וסופו לעזוב את הארץ.

השנה נסתיימה בעודף הכנסה. אומנם, העודף הוא פיקטיבי, מפני שחסרים מכשירים רבים, וצריך בכלל לחדש את בית-החולים. קיבלתי עזרה רפואית חשובה מרופאים צעירים, הבאים מחוץ-לארץ ורוצים להשתלם בידיעותיהם במחלות הארץ ודרכי ריפוין. הם עבדו הרבה בבית-החולים לשם רכישת ניסיון, בהשגחתי, ובינתיים הם מועילים לעבודה מאוד.

זכרון-יעקב, 20 במארס 1909

אל מ. אוסישקין

כותב אני אליך בעניין חשוב ביותר. בחיפה נפתח בית-ספר עברי לאומי ביוזמה פרטית. בראשו עומד ש. לוי, פקיד יק“א. בית-הספר הזה התפתח יפה והגיע לרמה גבוהה. המורים כולם מסורים לעבודתם, בעלי השכלה ויודעים עברית. בית-הספר הזה הוא היחיד הנושא את דגלנו ונלחם יחד אתנו נגד השפעת המיסיון ובית-הספר של כי”ח החשוך, הנתמך, לדאבוני, על ידיכם, למען יוכלו אנשי כי"ח ללעוג לכם…

אני מוצא שמחובת ועד חובבי-ציון לתמוך במוסד הזה ולאפשר לו שיקבל מספר תלמידים בלא שכר-לימוד, ואחדים – בתשלום מועט.

המורים הצעירים הללו לא ידרשו מכם משכורת של 3000 פראנק, אולם ערכם הרי אינו נופל בשל כך.

בתמיכתכם תעשו דבר למען הגליל, שהוא כילד זר לכם, אבל כאן עיקר עבודתכם!

זכרון-יעקב, 11 במאי 1909

אל מ. אוסישקין

אוסישקין היקר!

ובכן, בעוד שבוע ימים אסע לשוויץ, ואחר-כך אבוא אל הקונגרס. אל תדאג, הקונגרס לא יהיה בקושטא אלא בבאזל, וזה יותר טוב.

כאן קשה מאוד. תנועת השיחרור התורכית, שעליה עוד ירבו לכתוב בספרי ההיסטוריה דברים כל-כך יפים, משמשת פה בארץ רק אמתלה לאיים ולהציק ליהודים. באזור טבריה עוררו פאניקה אמיתית. אל תשכח כי שם המקום, שבו נמצאים הכוחות המעולים של צבא אוסישקין – אנשי הפועל- הצעיר! מובן שהצעירים משתדלים להיראות כאמיצי-לב, אבל צמרמורת עוברת בעצמותיך כשרוצחים לעיניך שני חברים צעירים ואין כל תקוה להעניש את הרוצחים.

חושבני כי פקידי יק"א עודם תחת השפעת הנבלים הנוצרים, החודרים לכל מקום, לרבות תורכיה הצעירה, במטרה לעורר מהומות. הם עדיין מעוורים את עיני היהודונים שלנו מפאריס, מאלזאס ומאודיסה, בפרסטיז’ה “הנוצרית” שלהם.

הפקידים מפחדים ומפחידים את האיכרים. מתפעל אני מאומץ-לבם של האיכרים הוותיקים. כלום פאטאליזם כאן, או פשוט אין פנאי לחשוב מחש­בות? חוששני כי הדבר יעורר את חוצפת הערבים השכנים, שהחלו לשדוד ואולי עד פרעות יגיעו.

איני סומך ביותר על הגנתנו העצמית, הדרושה לנו בעיקר מבחינה מוסרית. רק קלוריסקי אינו מתפעל. הוא צוחק לכל דבר.

מתהלכות שמועות, שהתורכים הצעירים לא יתנו להתיישבות העברית להתרחב. אם נכון הדבר, או שאלו הן שמועות סתם שמפיצים אותן בכוונה, כדי שפאריס תפסיק את עבודתה פה בארץ, זאת לא אוכל לדעת.

אייזנשטט דיבר עמי על הסתדרות של איכרים. אני חושש לשנוררות, Timeo Danaos et dona ferentes ¹⁰⁰

במובן מסוים מתנהגת יק“א כראוי. עסקנינו הציונים צריכים ללמוד ממנה שיעור בפעילות ומרץ. מגוחך הדבר כשרואים מצד אחד את הביורוקראטיה מימות המבול השוררת בכל מפעלנו הציוני, ומצד שני פקידות הפועלת במלוא המרץ, קונה אדמה, מייסדת קופות הלוואה ותומכת בכל איניציאטיבה מועילה; ואצל הציונים שלנו מהומה רבה, בזבוז, ופקידים לאין-מספר הכותשים מים במכתש, המתייחסים באי-אמון אחד למשנהו, והעובדים יחד כ”הברבור, הסרטן וזאב-הים האסורים לעגלה אחת“¹⁰¹ . אצל יק”א יש עבודה תוכניתית, עבודה בטעם. הפקידים עצמם אינם טובים משלנו, אבל המכונה איתנה וגלגליה סובבים כראוי. ומתי יהא כך אצלנו?!

ומה בעניין הפועלים והקניות החדשות? איש אינו רוצה למסור לעצמו דין וחשבון בעניין החשוב הזה. איש אינו נותן דעתו לסלול את הדרך לפני צבא הפועלים, אשר מהם, מקווים אנו, תבוא הגאולה. דע כי אם כל עבודתכם תצטמצם בקול-קורא בלבד לכל חנווני ולכל בעל-הון לבוא ארצה, יהיה כאן “עניין משונה”, שיסתיים בהתעשרותם של הערבים, בהרמת תרבותם, ביוקר קרקעות ובפרעות.

אם תינתן האפשרות לאלמנטים פרולטאריים להסתדר כפועלים יומיים בעבודה חקלאית, והם יעברו אחר-כך לעבודת-האדמה, תחזקו בזאת את ההשפעה העברית, השפה העברית, והעבודה העברית.

זכרון-יעקב, מאי 1909

אל יצחק שטארקמט

הואיל ושאלת “חורבת חסן”¹⁰² עולה על הפרק, אציע הצעות, הנוגעות לדבר שנראה בעיני חשוב לבת-שלמה.

ראשית עלי להציג לפניך את ד"ר לויטה, אגרונום צעיר בעל אמצעים, שכל רצונו להסתדר בארץ, והוא נתן את דעתו על המקום הזה. הוא מוצא שהקרקע עני במקצת, אבל אפשר להשביחו.

למושבה הקטנה הזאת תועיל משפחת ד"ר לויטה בהרבה. היא תשתתף ביד רחבה בהוצאות הציבוריות, היא תתן עבודה לבני האיכרים ותשמש מופת במובנים רבים. אין צורך להוכיח את ההשפעה המוסרית של משפחה אינטליגנטית, המתמסרת לחקלאות בלא כל עזרה מבחוץ ובלא כל שאיפה פרטית. מר לויטה יעסוק בעיקר בגידול צאן ובקר ובתעשיית גבינה. אם יצליח, נזכה כולנו לראות פעם את מכוניתו עמוסת תוצרת החלב נוסעת לחיפה…

ל“חורבת חסן” יש מועמד נוסף – הוא מר בקר, קרוב רחוק של ידידנו גולדברג, שבא לארץ עם הון זעיר ורצון כביר להתיישב כאיכר. הוא כבר עבד כפועל חקלאי במטרה ללמוד את העבודה.

זכרון-יעקב, 4 באוקטובר 1909

אל יצחק שטארקמט

מצבה הסאניטארי של עטלית הוא נואש. מלבד הדנגה, שלא פסחה על שום בית, חדורים התושבים מאלאריה. ויש חששות רציניים לעתיד הקרוב. האקלים הרע, מצב הבתים, מצב באר-המים, סידור עבודת חריש עמוק ליד הבתים, העדר כל שירות רפואי, חוסר כל סולידאריות בין התושבים, הכול יוצר אווירה קשה, ומוטב היה שכולם ילכו מכאן. רק עתה חזרתי מאירופה, הנני חולה עדיין, אבל יש ברצוני לעשות דבר למען עטלית. בית-החולים מלא חולי עטלית – הוא פשוט מצילם ממוות.

דרוש לי אשראי של 500–600 פר' לשם עזרה רפואית. צריך שיהיה חובש עוזר בעטלית, מלבד זאת צריך החובש המומחה מזכרון לבקר אחת לשבוע בעטלית. הוא יבדוק את התושבים ויעשה זריקות חינין, למען הציל את התושבים ממגיפת שחור-השתן. מלבד זה דורש אני סכום קטן לבית-החולים, שיאפשר לקבל בכל זמן שהוא את חולי עטלית. אני אבקר במושבה כל שבועיים, ואם יהיה צורך – לעתים קרובות יותר.

אני מתנגד לקביעת חובש רשמי במקום, מפני שנחוץ כאן אדם אחראי בעל נסיון וידיעות, וכזה לא נוכל למצוא. חובש רגיל מזיק יותר ממה שהוא מועיל. מעדיף אני שלעת-עתה יבקר החובש של זכרון בעטלית.

חשוב היה לדאוג קצת למצב החומרי של התושבים ולתת להם הלוואות, כדי שיקבלו מזון מבריא – דבר שהוא חשוב מאוד לבריאותם. כמובן שאין זה מענייני להתערב בדברים האלה, אולם כרופא לא אוכל להתעלם מהמצב, ועלי להשתדל שיעשו את הנחוץ לבריאות גם מחוץ לעבודה הרפואית.

זכרון-יעקב, 24 בדצמבר 1909

אל חיים חיסין

איז צורך להוכיח לך, כמה חשוב להשריש באופן טבעי את הפועלים במקום ולהגדיל את מספרם. בוודאי ידוע לה כי לדעתי התפתחות המפעל ההתיישבותי במובנו הציוני תלויה באופן ישר במספר העובדים העברים.

בזכרון, בשפיה, בבת-שלמה, בעטלית ובחדרה יש יותר משמונים פועלים חקלאים. הם מקבלים שכר-עבודה זעום (אין עוד מעשה-צדקה!…). מעבידים אותם, מפני שהם “עסק טוב” לנותני-העבודה. אבל התוצאות קשות: בגלל השכר הירוד, חוסר הידיעות בתנאי החיים, האקלים המזיק בנקודות האלה, נעשה מצב הפועלים קשה ביותר. הצעתי לפועלי זכרון שיתארגנו, במטרה להיטיב את מצבם. בעניין הזה משתתפים כמה איכרים. אנו מציעים: 1. סידור תנור לאפיית לחם;

1. סידור מקומות לינה הגונים, מיטות זולות ומזרונים; 3. קופת-אחריות, למקרי מחלה. קופת הלוואה וחסכון המקומית כבר הקציבה למטרה זו 100 פר' אבל אין זה מספיק. את התנור כבר קנו, המטבח מסודר בבורז‘. את הדירה ללינה הוגנת מסרה הפקידות בהשתדלותי. הפועלים הסכימו למס בית-החולים. בחדרה יש מטבח מיוחד שלהם. דרושים לנו 300 פר’ למחוז שלנו. מקווה אני שהוועד האודסאי יסכים ויהיה שבע-רצון מתוצאות הדברים. מצדי הנני מבטיח את עזרתי גם בביקורת והשגחה, וגם בתעמולה בין הפועלים, למען הגשמת האמצעים הקולקטיביים להטבת מצבם וביטוח מפני מקרי-אסון. ברצוני להנהיג מזון מבריא במטבח-הפועלים. הם אינם יודעים כלל בדבר השיטות החדשות בהכנת מאכלים מבריאים וזולים באופן מהיר.

זכרון־יעקב, 24 במאי 1910

אל מר יצחק שטארקמט, מנהל מושבות יק"א בשומרון

הסיגנון הפקידותי שלך עולה על הסיגנון הציוני שלי. גדול תמהוני לראותך בתפקידו של טוֹרקוומאדה כלפי הציונות. לדאבוני הנני ציוני הרבה יותר בלבי מאשר במוחי, אלא שלאושרי גם במוחי יש עוד מידה מספקת של ציונות.

ובכן, אתם הבאים להציל את היהדות! למעלה מכל הערכה היא הפראזה שלך שבשבילנו Pereat iudaisme, fiat Sionisme¹⁰³ . כולנו עלולים לטעות, אבל ראשית־כול, לא צריך להיות מגוחך, ושנית, כדאי לך לשמור על כבודך האנושי.

מגוחך הוא לאסור את הדגל הציוני, ולא רק את הדגל, אלא גם את הצבעים היהודיים, ולא את מוט הדגל בלבד. והדגל הציוני הוא כחול לבן, באשר אלה הם הצבעים היהודיים, כמו שהעברית היא שפתנו. ועוד צעד דומה לזה, וכעוזרים נאמנים של מטומטמי־המוח של כי"ח (כמה לעג בשם הזה!…) אולי תאסרו גם את העברית בביתכם?¹⁰⁴.

לאסור את הסמל העברי בכוח הוא מעשה של חוסר כבוד אנושי, כי רק פחד מפני חזק יותר גרם למעשה הזה. כל פטפוטיך לא יוכיחו לשום איש, כי סמל דגלנו הציוני יחריב את היהדות. הוא גם לא יעלה אפילו בפרוטה את מחיר הקרקעות או את ערך הבקשישים. אכן, דברי הבאי ובדיה הם!

שערוריה היא! לא נשמע עוד כדבר הזה! אכן, נוח לכם לתקוף ולהתגרות בציונות, בלי לסכן את עצמכם! וראה זה פלא: מיום שחדלו הציונים לבקר את מעשיכם והושיטו לכם יד לשלום – התנהגותכם נעשית חצופה ביותר. זוכר אני מה היה אומר בוסקלה המנוח המסכן: אשתי דומה לחתיכת בשר; ככל שתרבה לחבוט אותה, מתרככת יותר. וכלום אין לייחס את המשל הזה לפקידי יק"א?

זכרון־יעקב, יולי 1910

אל ד"ר…

חבר יקר!

לא הספקתי לענות לך עד היום. טרוד הייתי. חליתי וקיבלתי חופשה. עתה מרגיש אני את עצמי בטוב, וברצון אעשה דבר למען הסתדרות הרופאים, אשר מיום בוא ד“ר ל. כהן המנוח היא חלום חיי. אכתוב לד”ר חיסין ולד"ר ברנשטיין־כהן, שעתה הגיע הרגע הנכון לארגן את הדבר. ברצונם לכנס את הוועידה בחורף, אבל אני מקווה לכנסה בעונה מוקדמת יותר, בחגים. חשוב להכין לפני הוועידה את תקנות ההסתדרות, להדפיסן בחוברת, ולשלחן בצירוף הזמנה להצטרף להסתדרות. בעתיד נשנה בוודאי את התקנות לצורך הזמן. הוועידה תתקיים כנראה ביפו. את התוכנית יש לעבד במדויק מראש. את ההרצאות צריך להכין כראוי. יש ברצוני לארגן נסיעת רופאים למקומות הנגועים במאלאריה, כדי שנדון יחד על האמצעים להבראת המקומות האלה.

כל רופאי הגליל יצטרפו להסתדרות. יש רבים ביהודה. מקווה אני כי ד"ר רטנר יבוא לוועידה. הוא נמצא בפאריס ולומד את טיב המחלות הקולוניאליות.

ואלה הנקודות העיקריות בעבודתה המעשית של הוועידה:

1. ייסוד תיקיה כללית קבועה, המשקפת סטאטיסטיקות של המחלות לסוגיהן, ואת התמותה והילודה;

2. התקנת שאלון לכל רופא ורופא על אופן ריפוי המאלאריה ומחלות העינים;

3. אמצעי שמירת הבריאות בארץ המכוּונים לאיכרים, לפועלים ולתיירים. אפשר להדפיס את הדבר בחוברת ולחלקה בין החברים.

בנוגע למכון מיקרוביולוגי – חשוב הדבר מאוד, אלא חוששני שנכשל. מה דעתך על בית־החולים בצפת? טוב היה שישמש מקום הכנה והשתלמות לעובדים ברפואה. הוא בנוי ומסודר כראוי. בסוד אגיד לך, כי ברצון הייתי מקבל את הנהלת בית־החולים הזה. אני מרגיש את עצמי מוכן לדבר. חובשים וחובשות, אחיות ורופאים צעירים, באים אלי לזכרון לשמוע תורה מפי, וזמן רב הנני מקדיש לכך.

זמרין (זכרון), 15 באוגוסט 1910

אל הוואלי, ביירות

הוד מעלתו!

ההתעניינות האדיבה שהואיל ה.מ. להראות ביחס לכל אמצעי העלול להיטיב את מצב האזורים שבהם ביקר ה. מ., מעוררת בי תקווה שהוא ישים לבו לשורות הבאות, הנוגעות למצב הסאניטארי של האזורים הללו.

אמנם, חיים אנו בארץ יפה שאקלימה מתון, אבל אנו סובלים נוראות מכל סוגי הקדחת, הנעשית מסוכנת ביותר באזורי החוף. כל אנשי המדע מאוחדים בדעתם על מקור הנגע הזה, שגורמו העיקרי הם היתושים המרובים בביצות. כרופא המקומות הללו למעלה מעשרים שנה, יכול אני להוכיח לה. מ., כי התמותה גדולה מאוד בקרבת הביצות. התושבים הם תשושי־כוח ובלתי־מסוגלים לעבוד עבודות קשות, וגדול ההבדל ביניהם ובין התושבים השוכנים במקומות מרוחקים מאזורי הביצות.

זה מכבר פניתי אל הפקידות בזמרין בדבר ייבוש הביצות בסביבת עטלית, טנטורה וקברה, המזיקות לכפרים שבסביבה. תשובת הפקידות היתה, שאין ברשותה לעשות את הדבר בטרם תרכוש את המקומות האלה ובלי רשיון מהשלטונות הגבוהים.

הוד מעלתו! ירשני נא לבקש ממנו, שיפנה בעצמו אל החוגים העליונים, כדי להשיג את הרשיון המבוקש. השפעת ייבוש הביצות תהא עצומה על התפתחות החקלאות בסביבה. הביצות שבין קיסריה וזרעניה, ליד חדרה וואדי אל־חורד דורשות אף הן פעולות ייבוש.

זכרון־יעקב, 11 בספטמבר 1910

אל ד"ר א.יעקובסון, קושטא

אני כותב אליך לא רק בתקווה לשמוע קול עונה במדבר הציונות שלנו, אלא גם להקשיב לדעת אדם בקי ללא משוא־פנים בשאלות חשובות מאוד.

כבר אתה יודע, כי פה בארץ אין הציונות עוד דבר שבאופנה. הפקידות אינה מרשה לתלות את הדגל הציוני בשום חגיגה ובשום נשף באולמיה, ואפילו אם פקידיה אינם משתתפים באלה. כמו כן ידוע לך, כי העיתונות הנוצרית המקומית האנטי־יהודית, והחוגים מאותו הסוג, מרמזים לשלטונות על שאיפות כיבוש של הציונות, על הכוונה לרכוש את כל הקרקעות על חשבון הפלחים.

ברצוני לדעת מה מהלך העניינים בקושטא. האם חושבים שם את הציונות למסוכנת? היש עוד תקווה ליהודים לרכוש קרקעות חדשים, ואפילו לא לנתיני תורכיה? מעניין אותי פרט קטן: האומנם אסרו לתלות את הדגל הציוני (שלאמיתו של דבר הוא הדגל היהודי הדתי!)? אם נכון הדבר (חוק חדש בפארלאמנט), האומנם סכנה תהיה גם בפינה נידחת במושבות העבריות לתלות בה חתיכות בד כחול לבן? לכאורה רק חתיכות בד עלוב הן, סמרטוטים, אבל בתקופה סמלית כשלנו זוהי בעיה לא קטנה בעניינים המקומיים. כמה עלבון יש בהסרת הדגלים ללא כל סיבות חשובות!

היש סיכויים להשיג ליהודים בארץ זכיונות, כגון סלילת כבישים (עם הפקעת רצועות־קרקע למטרה זו) או ניצול אדמות עבדול חמיד (ג’יפטליק) בהשתתפות מוסדות ציונים? האפשר לקוות לביטולה של הפיתקה האדומה לאלו הבאים ארצה?

האם כדאי לייעץ לציוני טוב לקבל את הנתינות העותומנית, למרות יחסם המחפיר של השלטונות המקומיים והרציחות ללא עונש בטבריה? מה דעתך על עמדתו והשפעתו של החכם בשי, בתור אדם פרטי וכן בכוח משרתו?

זכרון־יעקב, 18 בנובמבר 1910

אל מר אפשטיין

ידידי הנכבד מאוד!

את מכתבך קיבלתי בברומנה על הר הלבנון באיחור זמן. ורק עתה בשובי לביתי, אוכל לענות לך:

1. האקלים בעטלית רע, בייחוד במושבה. התחנה רחוקה מהמושבה כשני ק"מ.

2. האקלים במוסד החדש (תחנת הנסיונות) יהיה בלי ספק טוב יותר, מפני שא' אהרונסון מכיר היטב את עיקר הבעיה ולא יתחיל לעבוד בטרם יאחז בכל האמצעים הדרושים.

3. לדעתי טוב לגור בזכרון־יעקב.

4. אכן, יש גם קדחת הנקראת בטעות “צהובה”.

5. המושבה רחוקה מהים כשני ק"מ וחצי.

6. אמונתי רבה בעתיד התחנה ופעולותיה, גם אם תועלתה העיקרית גדולה יותר מהיכולת להגשימה; לנו התחנה חשובה ותועיל לעבודה, שבה אתה לוקח חלק גם בשדה הנסיונות. דברים אלה נחוצים לנו עתה.

אני מאמין כי אהרונסון כמנהל המוסד הוא בעל כשרונות יוצאים מהכלל. כיום אין כמוהו בינינו. אלא שאין לי אמונה בו כאיש מעשי. הוא אינו מסוגל להגשים מפעל בלי בזבוז כספים, הוא מוכשר לנהל רק מפעל מדעי טהור.

זכרון־יעקב, מארס 1911

אל יואל רוזנהק, חיפה

המצב בעטלית הוטב עד כדי כך, שחזקה בי התקווה, כי המקום הזה יצא בקרוב מכלל סכנת המאלאריה, הודות לאמצעים הנמרצים שנקטנו בהם:

ביקורי התכופים וביקוריו של החובש, סידור חובש מקומי, המחלק חינין לתושבים באופן שיטתי. השפעת אמצעי הזהירות גדולה לאין ערוך. כל זה, כמובן, אינו בניגוד לאמצעים גדולים, כמו ייבוש ביצות ותיעול נחלי המים ומקום המעיינות. מלבד זה מועילה למצב קרבתה של תחנת הנסיונות. מר אהרונסון, המומחה בשאלות הללו, הבטיח לעסוק בהבראת הקרקעות השייכות לתחנה ולייבש את הואדי וביצה קטנה. נותרו לנו עבודות קטנות – ייבוש שלוליות המים ליד הבתים, התקנת רשתות־מתכת, כילות, וחלוקת חינין לכל התושבים – יהודים וערבים, איכרים ופועלים.

אני מזכיר לך את תיקון בית־המרחץ והרשתות. נא לשים לב, כי אין להסתפק רק במילוי דרישות הרופא בלבד, אלא יש לעשות סידורים כלליים לפי הדרישות הסאניטריות. לא די לתת את הרשתות, צריך שהמתכת תהא ממין משובח, והרשתות מהודקות יפה למסגרות. לא די לבנות בית־מרחץ, צריך שיהיה מסודר באופן סאניטרי, שלא תיעשנה בו שלוליות מסביב, שבאר־המים תהיה סגורה ומכוסה וכו'. צריך לרצף את סביבת הבאר והשוקת ולכסות את פי־הבאר ברשת נחושת או ברונזה, ולא ברשת ירוקה רגילה.

זכרון־יעקב, 23 במארס 1911

אל ד"ר שרמן

ובכן, באת מאירופה (אם לדעתך רוסיה וקושטא שייכות לאירופה, לפי מה שלמדת בגיאוגראפיה משנת השישים וימי אוקטובר…).

אני מברך אותך לרגל קבלת הדיפלום.

אשר להסתדרות הרופאים, הרי זה עניין בעל חשיבות גדולה, וחובתנו המוסרית לעסוק בזה.

אשר לרופאים שאינם יהודים, הרי הערת ד“ר מזיא אינה נכונה, כי ד”ר לורך, פטרס ואברהים מחיפה וכו' הם רופאים קולוניאליים (לא מקומיים). איני מבין למה לנו להסתתר ולפחד תמיד. אין לי כלום נגד השתתפותם של רופאים לא־יהודיים בישיבותינו המדעיות, להפך, אני מוצא את הדבר לרצוי. אלא שההסתדרות היא דבר־מה מיוחד. אנו יהודים לאומיים; אנו, רופאי האומה העברית, מתארגנים לשם סידור עניינינו שלנו, לשם עבודה סולידארית, למען שרת את מפעל ההתיישבות העברית; אל תירא – מזיא ואחרים יצטרפו, נחוץ רק אומץ־לב. יש לי כבר עבודות מוכנות. בעוד כמה שבועות אוכל להרצות בלווית פנס־קסם מצוין, איעצך לכתוב את ההזמנות רק בעברית ולא לירוא מפני איש.

זכרון־יעקב, מאי 1911

אל ד"ר א. רופין

כידוע לך, חכרה חברת “יצהר”¹⁰⁵ את “גן־שמואל” למשך שש שנים נוספות, בתקופה שהכנסותיה מלאות. ידוע לך בוודאי כמה קורבנות הקריבה החברה הזאת וכמה עבודה השקיעה למען הצילו מחורבן גמור. כעת מתפרקת חברת “יצהר”, ורכושה מתחלק בין חבריה. חושבני שהקרן הקיימת צריכה לקבל בחזרה את “גן־שמואל”. קיבלנו אותו במצב של חורבן גמור, בלי באר, עם 2500 עצי תפוּ"זים, שיבולם עלה ל־800 פראנק. עתה אנו מוסרים לכם פרדס במצב מצוין, שיש בו 3500 עצים ובאר מים רבים, בריכה, מוטור חדש, בניינים מתוקנים והכנסה של 6000 פר' שמכניסים 2500 עצים, כי אלף עצים עוד טרם החלו לתת פריים.

זכרון־יעקב, 18 באוגוסט 1911

אל יואל רוזנהק, חיפה

המצב בעטלית משביע רצון. כמעט שאין קדחת. כל זה הודות לחלוקת החינין ולנפט, שיצקנו על מקורות האנופלס, ובייחוד בואדי דוסטרוס. מעניין שמר אהרונסון טיפל כראוי בואדי הזה, עקר את העשבים, השמיד את השלוליות, חפר תעלה ישרה במקום הואדי המתפתל, ואנו יוצקים נפט על התעלות האלה, שנועדו לייבש את הביצה הקטנה. מצאנו שם כמות מבהילה של תולעי האנופלס ויתושים לרוב. כנראה שאלה הן תוצאות זמניות של עבודות ההבראה בקרקע, שנעשו בעזרתו של מר אהרונסון.

עתה יש צורך לדאוג לבאר. יש מקרה נוסף של טיפוס הבטן. כל האיכרים עובדים, פניהם טובים והם מלאי מרץ. אני נזכר באותם הימים, שבהם התהלכו כשיכורים, חיוורים, ומילאו את בית־החולים בהמוניהם.

זכרון־יעקב, 22 באוקטובר 1911

אל אחד־העם

הנני חושב לחובתי לכתוב לך בדבר החוזים שעליהם שוחחנו פעם. אני מעריך את החוזים הללו כצעד ראשון לחיים בלתי־תלויים של מושבותינו. וכולנו צריכים לעזור להגשמת הדבר. נראה שגם האיכרים וגם הפקידים אינם מזדרזים לחתום על החוזים. שני הצדדים מתייראים עוד מהצעד הזה. האלמנטים בעלי־ההכרה שבגליל החליטו לחתום על החוזים האלה בשינויים קלים. האנשים המשקיפים מהצד סוברים שאבני הנגף המעוררות פקפוקים בענין החוזים הם התנאים האלה:

א) העבודה העצמית;

ב) זכותה של הפקידות למסור את המשק לידים אחרות, אם בעל המשק אינו מוכשר לעבודתו.

דומני שלא חדרת לעומקה הפסיכולוגי של הנקודה הראשונה. הבארון נתן לא רק את המיליונים שלו: הוא נתן למפעל גם חלק חשוב מנשמתו. מובן, שעתה הוא רוצה לסדר את ה“עסק” באופן מסחרי, אבל את מטרתו היסודית לא ישכח. הן אין הוא תובע, שיחזירו לו את הונו המושקע, הוא רוצה להבטיח את מטרתו העיקרית – אין הוא רוצה שבמקומות שונים ייעלמו היהודים ובמקומם יסודרו ערבים, תחת חסות שמו של הבארון; אין ברצונו שהאיכרים ירוויחו מהאדמה שלא ידיהם עיבדוה: לא לשם כך בזבז הבארון את הונו.

בנקודה השנייה מתעוררים פקפוקים בזכות קניינו הפרטי של האיכר. מדוע כשדיברנו על הקרן הקיימת ותנאיה, איש לא התנגד לתנאים הללו עקרונית? זוכר אני, שדיברתי על אי־הנוחיות שבתנאים הללו, אבל לא מצאתי שהם מפריעים לעצם המפעל היישובי! הבארון מאמין, ובצדק, כי הוא לא ישתמש לרעה בתנאי הזה. אבל בלי התנאי הזה עומדת התגשמות שאיפותינו בסכנה. אל נשכח את הראשונות: הן האיכרים לא הכניסו מאומה. הכול נתן להם הבארון! הבארון רוצה להבטיח, כי המפעל היקר לו יתקיים ולא ילד לאיבוד! הייתי רוצה שתסייע לעניין החוזים בהשפעתך על חובבי־ציון שלנו, הקופאים על שמריהם, ועל שטארקמט ומאירסון.

מקוה אני כי נחת לאחר הרפתקאותיך, ותבקר לפחות במושבות יהודה! אוכל לשמחך בבשורה טובה: לפי הסטאטיסטיקות האחרונות נמצאים בזכרון רק 288 תושבים ערביים. רק!

זכרון־יעקב, אוקטובר 1911

אל יואל רוזנהק, חיפה

באותו יום שסידרנו את חבל ההגנה סביב המושבה, הופיע קמל בק עם סיעתו בחיפה. כשעיכבוהו והורוהו דרך אחרת, שיעבור בה מחוץ למושבה, לא שם לב ועבר בחזקה, כינה את השומרים בשם כלבים וחזירים, ובמכות שוט חדר למושבה. הודיעו לי על המקרה. הייתי נרגז ביותר על התנהגותו של האדם הזה, הטוען תמיד שהוא “אינטליגנט”, וכשהעירותי לו על הדבר קיבלני בחוצפה יתירה. אז הבחנתי שהוא פשוט מבוסם. לא מנעתי איפוא ממנו את ההערה הזאת, ופקדתי עליו לעזוב את המושבה. הוא נשמע לבסוף, באיימו עלי.

הבוקר נסעתי לחדרה. בשובי משם התנפלה עלי חבורה של עשרים ערבים מזויינים באלות, בשוטים ובגרזנים. הם התירו את הסוסים והכו נמרצות את העגלון (ערבי), חירפו וגידפו, וכל זה בשמו של קמל בק. הם צעקו כי אף הם מסדרים “הסגר”, והדבר היה על אדמת כורי. כשאמרתי לחזור לחדרה, לא נתנו לי. לאחר משא־ומתן ארוך, כששחררתי מידיהם את אחמד המסכן שלי, ואמרתי שהם דומים לשודדים יותר מאשר ל“סאניטרים”, נתנו לי לחזור, אלא שכעבור רגעים מספר התחרטו והתירו שוב את הסוסים. כנראה שהרגישו בזכרון במאורע הזה ובאו לעזרתי. כשראו הבאנדיטים את הרוכבים מזכרון, עזבו אותי מתוך איומים.

זכרון־יעקב, אוקטובר 1911

אל יואל רוזנהק

מיום הכרזת ההסגר רבו צרותי עד אין סוף! מלבד ההפסד החומרי העצום שנגרם לי, כיוון שאין זרים רשאים לבוא לשם ריפוי, חליתי מרוב טרחה. אבל לא איזה קמל בק יפריעני במילוי חובתי – אלה הם נציגי הכוח והאלימות ואני בז להם. אולם אני דורש בכל תוקף את עזרתה המוסרית של הפקידות. לא השודדים הערבים הם שהעליבוני, אלא הפקידות – הכוח המגן היחידי בארץ הזאת, שלא ידע לתמוך בי. על עלבון כזה אין סולחים. כתבתי לקונסול, אומנם לא באופן רשמי. תפקידי הוא לפעול בכל הכיוונים, ובייחוד אצל השלטונות המקומיים.

זכרון־יעקב, 25 בדצמבר 1911

אל יק"א, פאריס

א. נ.

ברצוני להרצות לפניכם על תוצאות הנסיון הראשון שנעשה בעטלית בחלוקה יום־יומית של חינין כאמצעי מקדם נגד המאלאריה. בעטלית יש 60 תושבים, חוץ מפועלים חודשיים אחדים, העובדים בתחנת הנסיונות החקלאית. חמישה אנשים נסעו מכאן במשך השנה, אולם נוספו עשרה חדשים, שבאו עתה לארץ: משפחה אחת מרומניה, הנקיה מכל סימני קדחת, והאחרים – מאנאטוליה וקפריסין – שלושה מהם בעלי טחול מוגדל.

הסיכום של מקרי הקדחת הוא:

בשנת 1909: אוגוסט – 80; ספטמבר – 120; אוקטובר– 150; נובמבר – 150. בשנת 1910: אוגוסט – 80; ספטמבר – 20; אוקטובר – 100; נובמבר – 120.

בשנת 1911: אוגוסט – 6; ספטמבר – 7; אוקטובר – 8; נובמבר – 16.

את חלוקת החינין התחלנו בנובמבר 1910.

מספר מקרי שחור־השתן ב־1909 היה 7. מהם מתו 2.

ב־1910 היו 2 מקרים, אחד מת.

ב־ 1911 לא היה כל מקרה.

גידול הטחול הוא סימן למחלת הקדחת:

בסוף שנת 1910 היו 21 מקרים.

בסוף שנת 1911 – 0.

אצל הילדים:

בסוף שנת 1910 היו 9 מקרים.

בסוף שנת 1911 – 0.

הקדחת אצל הילדים:

מזמן שפירסם קוּק את עבודותיו, מקובל היה בעולם המדע שהקודחים נעשים מחוסנים במידה מסוימת, ומספר הילדים הקודחים במקום נגוע גדול באופן יחסי.

בעטלית היו 18 מקרי קדחת אצל הילדים על 39 מקרים בכלל מאוגוסט עד סוף נובמבר. מספר הילדים הוא 33 על 60 נפש. מסתבר איפוא שהילדים סבלו פחות מהבוגרים. הסיבה פשוטה: מחלקים חינין לכל הילדים, בלי יוצא מהכלל, דבר שאי־אפשר לעשותו אצל המבוגרים, בהיותם לעיתים קרובות מחוץ למושבה לרגל עבודתם.

המסקנות ברורות: מצב הבריאות הכללי, שהוטב במידה עצומה, מוכיח שלא יד המקרה בשינוי הזה. מובן שאין לשכוח את השפעת המצב החומרי, שהוטב לאין ערוך, אבל אין זה מספיק. יש להדגיש, כי דווקא השנה נעשו על־ידי תחנת הנסיונות עבודות ייבוש, המועילות אמנם לעתיד, אבל מגבירות את הקדחת בשעת עצם הנסיונות. ואז יתברר כי חלוקת החינין יום יום היא שהשפיעה על מצב הבריאות.

אולם אל נשלה את עצמנו לחשוב, כי החיניזאציה היא האמצעי העיקרי נגד המאלאריה. היא אמצעי זמני בלבד, ועלינו להתכונן כראוי לעתיד, כי לסוף נקבל על־ידי ברירה טבעית וירושה סוג טפילי מאלאריה, שהוא מחוסן בפני חינין. נשים לב כי התושבים מקבלים את החינין רק בשעת השגחה נמרצת. מצב המושבה בקרבת הביצות הגדולות אינו מנבא טובות. המקום הזה יהיה תמיד נגוע במאלאריה. יש איפוא לאחוז בכל האמצעים הקטנים כיום, ולחשוב על האמצעים הגדולים – ייבוש הביצות הגדולות.

אני חושב ליצור בעתיד הקרוב “ליגה למלחמה במאלאריה”, בעזרתו של מר אהרונסון.

זכרון־יעקב, 1 בפברואר 1912

אל הבארון רוטשילד

הצלחת נסיוני הצנוע במלחמה במאלאריה, הצלחה שיש לזקוף אותה על חשבון נדיבותך, ממריצתני להמשיך את נסיונותי בהיקף רחב יותר. העבודות החדשות ביותר במדע מוכיחות, שאין לפקפק באפשרות השמדתו של הנגע הזה. המאלאריה עושה שמות במרכזי ההתיישבות שלנו, מפריעה בעבודה ובבניין, הורסת את כוחות הפועל. ואסור לנו, לרופאים היהודים, ובייחוד לאיש צבא ותיק כמוני, לעמוד מנגד.

בהימצאי בין חדרה, עטלית, בת־שלמה וחורבת־מנשיה, בקרבת תחנת־הנסיונות, שמנהלה הראשי מר אהרונסון מתעניין במיוחד בשאלה זו ובקי בדבר, הנני רואה את התנאים מתאימים מאוד ליסוד ליגה אנטי־מאלארית ארץ־ישראלית.

צריך לרכז עבודות, לסדר הסתכלויות בכמה תופעות, ולמצוא את מקומות־הדגירה של האנופלס. לשם כך דרושה לנו עזרת חברים, מוסדות ואמצעים. צריך להסביר לקהל את האפשרויות להילחם במאלאריה, ולבצע את ההוראות הניתנות לנו על־ידי אנשי מדע כמו רוס, קוק, לבירן, צ’ללי, האחים סרז’נט ועוד, ולהוסיף עליהם פרטים ונסיונות מועילים. שדה־הפעולה רחב מאוד. את המפעל חושב אני להתחיל באזורנו בלבד, בתקווה להרחיבו בארץ כולה. לאחר התייעצות ממושכת הגענו לכלל החלטה, כי 20,000 פר' יספיקו, כדי לנהל באופן נורמאלי את המפעל הזה.

אדוני הבארון! אין זה רק ההרגל המסורתי לפנות לרצונו הטוב של הבארון די רוטשילד; זוהי חובה מוסרית לפנות אליך למען מפעל, שיש בו עניין מדעי, אנושי והתיישבותי. היש ברצונך ליטול את הדבר תחת חסותך?

זכרון־יעקב, 27 ביאנואר 1912

אל מר דורן, נשיא “עזרא”, ברלין

בתשובה לשאלותיכם הנני מוכרח, לדאבוני, לענות בשלילה.

א) אף־על־פי שאקלים חדרה הוטב בהרבה, חושבני שאין כאן מקום למוסד חינוכי לילדים;

ב) אינני מסכים לשיטת החינוך של “קרית ספר”;

ג) תקציב שנתי של 3,000 פר' אינו מספיק בהחלט;

ד) ב־3,000 פר' אי־אפשר לבנות בית־חינוך מסודר ומרוהט;

ה) הנני מעריך מאוד את מר בלקינד כמורה עברי, אולם לדעתי אין לו כשרונות של מנהל ואדמיניסטראטור למוסד.

זכרון־יעקב, אפריל 1912

אל ד"ר א.יעקובסון

אף־על־פי שאינך עונה על מכתבי האחרונים, רוצה אני בכל זאת להתייעץ עמך בעניין בלתי־נעים, שקרני בימים האחרונים. בזמן האחרון עוסק אני בשאלות ההיגיינה, ובייחוד במאלאריה. מזמן שחזר אהרונסון והסתדר בתחנת־הנסיונות שלו, יש בינינו קשרים תמידיים ושיחות קבועות. אני עומד על דעתי בדבר נחיצותו של מנגנון למלחמה במאלאריה, ובראותי את הסכמתו הגמורה, בקיאותו הגדולה וכשרונו לפתח כל דבר באופן מזהיר, הצעתי שמרכז הפעולה יהיה בתחנה. נושא שיחתנו היה תמיד הפעולה המשותפת שלנו. הוא הציע, שלא חברת רופאים תטול את העניין על עצמה, אלא רק אנו שנינו. ברור שיהיה לי תפקיד חשוב במפעל הזה, וכבר דיברנו על פרטי היחסים בינינו, כדי שבעתיד לא תהיה כל אי־הבנה בינינו. והוא, שהשפיע עלי לפנות אל הבארון רוטשילד.

ולפתע, ללא אזהרה והודעה, לפי נוסח אמריקאי, כשהקציב נתן שטראוס את האמצעים הדרושים, התברר באופן גס ביותר, כי אני נשארתי מחוץ למחנה! אמתלה לדבר נמצאה. הוחלט קודם, שיהיו שני רופאים, האחד ותיק (אני), שיתן את כל ההוראות הדרושות, והשני ישב בתחנה, יעסוק בנסיונות ובאיסוף החומר, יערוך נסיעות וכו'. הוא חשב על ד“ר ברין (מחדרה). כשרמז לי על הצעה זו, אמרתי כי רופא שני לרופא צעיר אינני מסכים להיות. המלים האלה שאמרתי משמשות אמתלה בפי אהרונסון, והיא הסיבה שבגללה הוציאני מהמפעל, שלמעשה עסקתי בו כל ימי בארץ, והייתי הרופא המנוסה ביותר במקצוע הזה. וחדרה ועטלית תעדנה! לבסוף התברר שיש רק רופא אחד בתחנה הזאת, והוא ד”ר ברין.

ועתה הבן נא את מצבי. אני רופא באזור הזה, הנגוע כולו במאלאריה, נלחם בה ומתאמץ להיטיב את המצב הסאניטרי, עוסק לרוב בנסיונות, דואג להבראת התושבים – והנה יקום באותו אזור רופא, שיעסוק אף הוא בנסיונות, ישתמש לשם כך במושבות הללו, בחולים שלי, וינצל את החומר שריכזתי.

לא יכולתי לבלי ספר זאת לד"ר צ’לינוב, הנמצא עתה בארץ. הוא קיבל על עצמו לשוחח עם אהרונסון, אם כי העניין היה מאוד לא נעים לו. אהרונסון ענה דברים בלתי ברורים ובלתי נכונים.

את כל זה הנני כותב לך, כדי שתדע את העניין לפרטיו ושתוכל, אם יהיה צורך בדבר, לתמוך בי.

זכרון־יעקב, אפריל 1912

אל ד"ר אלכסנדר מרמורק

… שמח אני לענות לך על שאלותיך בענייני העבודה המעשית בארץ. מובן שאייחד את הדיבור על היושבים בה, ולא על הבאים הנה כתיירים חשובים. וגם מתוך היושבים בארץ צריך להפריד את אלה המעוניינים להגזים בחשיבותה של העבודה המעשית, ואז יישארו לנו מתי מעט שיש להתחשב בדעתם. אני מקווה שאיכותם תמלא את חסרון הכמות. הן לא במשאל־עם מדובר כאן! ובכן, האנשים האלה סבורים, כי העבודה המעשית בארץ – ברכה בצדה, היא אפשרית ומועילה ליהודים בכלל, וכדאי לעשות למענה מאמצים גדולים. אולם לעבודה המעשית יש מובנים שונים. בה בשעה שהרוב חולם על משיכת בעלי־הון וקאפיטאלים גדולים, על קניות גדולות, באיזה מחיר שיהיה ובאלו תנאים שיהיו, הרי המיעוט, שאני שייך אליו, אינו רוצה לשכוח כלל את ראשית המפעל ומטרתו הסופית. המיעוט הזה הוגה בפעולה מעשית, שתוכל ליצור את התנאים הדרושים להתפתחות יישוב פרולטארי בארץ. ומובן, שהעניינים אינם משביעים רצון כלל וכלל. אנו שמחים לעסקיו הטובים של אפ“ק, לקניות של הקהק”ל, לקניות של יק"א, אבל אין זה מספיק. ייסוד הגימנסיה, התוכניות של התכניון בעתיד הקרוב, תחנת נסיונות, מכון לבריאות – כל זה טוב ויפה, אבל לא הכול. אני, שלאסוני הוגה אני רעיונות מיוחדים, חושב על עתיד רחוק יותר. אם כל מרצנו יוקדש אך ורק לקניות, ליצירת מוסדות ציבוריים גדולים – ואין אנו חושבים על התפתחות פרוגרסיבית של רוב יהודי בארץ – נביא את מפעלנו לידי משבר. אם לא נחזק ונבצר את כל מה שרכשנו, אם לא ניצור נקודות חדשות ולא נתקדם בכיבושים ממשיים – נכין רק קשיים לבאים אחרינו. מובן מאליו, כי לב רבים נמשך אחר דברים שיש להם ברק חיצוני, מרהיבי עין, שקל יותר לתארם מאשר להשיגם; אבל העבודה עצמה קשה יותר, ועלינו לעשותה. אומנם אין להכחיש המשרד הארץ־ישראלי התעניין מאוד במצב הפועלים, בחוות כינרת, מגדל ומרחביה, ואף השתדל להעסיק רק ידיים עבריות. אולם יש עוד מה לעשות. רבים סוברים, כי לשם העסקתם של פועלים יהודים מוציאים כסף רב. אין זה נכון. העבודה משתלמת לפי ערכה. צריך ליצור תנאים כאלה, שהפועל יוכל להתקיים ולהתקדם בארץ בשכר מתאים.

תמיד עושים אותה שגיאה: עוזרים לכל יחיד ויחיד, ואין משתמשים באמצעים כלליים. צריך לשים קץ לשאלת הביטחון ולעשות פעם את כל הדרוש. ושוב הנני חוזר על הדבר, שאני מטיף לשמו כבר שנתיים: נחוצה לנו ועידה ארץ־ישראלית.

ומה שלומך? נראה שאתה עובד יותר מדי, אבל יש סיפוק נפשי בדבר. האם אינך חושב לבקר בלוויית רעייתך את הארץ הזאת, שעליה שמעת רבות ולמענה הקדשת הרבה מנפשך וכוחותיו – ואינך מכירה כלל! אילו באת לטיול למשך שישה שבועות, היתה זו מנוחה שלימה בשבילך, ואולי יותר מזה – גילוי חדש וגורם להגברת פעולותיך! לו ידעת כיצד היו פוגשים אותך כאן ומטפלים בך – מסע־נצחון ממש!

זכרון־יעקב, אפריל 1912

אל ד"ר א. רופין

– – – דעתי היא, כי את גן־שמואל צריך להחזיר לקרן הקיימת, אלא שלא הכול מסכימים לכך, ואחדים כתבו, כי לעולם לא תסכים הקהק"ל לקחתו בחזרה.

חושב אני שהגן נמצא במצב מזהיר, ודעתי היא כי יפה היה ומן היושר הוא שגם הקהק"ל תיהנה ממנו. אומנם, אין כולם מסכימים לדעה זו, אבל לכם יש רשות לדרוש את הגן, אם הדבר מתאים לענייניכם!

זכרון־יעקב, אפריל 1912

אל ד"ר י.ל.מגנס

אדון יקר,

במפעל הזה של מר שטראוס¹⁰⁶ , אשר כבודו משתתף ביצירתו, נגרם לי אי־צדק קשה, במסיבות שאין להן כל קשר עם מדע או עם תועלת ציבורית. מר אהרונסון הוציא אותי מתוך הפעולה הזאת, לאחר שהכין את כל הפעולה על יסוד עבודתי ובעזרת מאמרי.

על־ידי מאמרים, קונטרסים ובעיקר על־ידי פעולה ישירה ומלחמה שיטתית במאלאריה, עשיתי הרבה יותר מכל רופא אחר בארץ־ישראל. אני חושב את עצמי ראוי לעמוד בראש מוסד כנ"ל, לאחר עבודה ממושכת של יותר מעשרים שנה בארץ, שמהן הקדשתי את השנים האחרונות לפעולה אנטי־מאלארית במקומות שונים של ארץ־ישראל; אני, המכיר כל־כך יפה את הארץ ואת השפות המתהלכות בה ואת תנאי העבודה שלה, ושיש לי שם בין כל תושבי הארץ, מכל גזע לשון ודת.

הנני מוחה נגד אי־הצדק שנעשה לי, עקב השפעתו של אדם חשוב אולי, אך בלתי־ישר.

זכרון־יעקב, 13 במאי 1912

אל אביגדור יעקובסון

… פעולות הציונים בארץ התקדמו כראוי. ביצעו קניות אדמה והקימו נקודות התיישבות, אולם בכל זאת יש פרצות גדולות, המהוות סכנה רצינית לעצם מפעלנו. נשארה אצלנו, כנראה, ירושתם של חובבי־ציון: להסתיר את השגיאות. אתה יודע, כי משוגע אני לדבר אחד – לוועידה כללית ארץ־ישראלית. לדעתי הגיע הזמן המתאים. העובדה שכל־כך רבים מתנגדיה מוכיחה את נחיצותה!

לא על כל השאלות צריך לדון בוועידה זו. אין הכינוס הזה צריך להיות דמוקראטי עד כדי־כך, שכל אחד יעשה בו הכול כרצונו. אם יכינו את הוועידה ויסדרוה מראש, תהיינה תוצאותיה חשובות.

אשר לחששות על הרעש המיותר שוועידה זו תעורר בחוגים הרשמיים, אין להם יסוד רציני, בין כך וכך יש להם דעות מוגזמות על פעולותינו בארץ. להפך, הוועידה תוכיח להם, שהעניינים הנעשים הם הרבה יותר צנועים ופשוטים.

טוב היה להזמין את אוסישקין כמנהל הוועידה. אם לא אותו – נזמין את שמריהו לוין.

להחלטות הוועידה לא יהיה כוח רשמי. אבל אין זה העיקר.
חשוב שהאמת תתגלה ברוב שאלותינו, וביחוד:

א) בשאלת הפועלים בארץ;

ב) בבעיות המשקיות ובצורות השונות של ההתיישבות;

ג) ליקווידציה של הצורות הישנות בהתיישבות;

ד) שאלת הנתינות;

ה) מלחמה בתנועה האנטי־יהודית בארץ;

ו) על עבודת־הצבא ובתי־ספר תורכיים לנוער היהודי;

ז) שאלת הביטחון;

ח) איחוד כל פעולותיהם של מוסדות ההתיישבות בארץ.

זכרון־יעקב, 15 במאי 1912

אל ד"ר אלכסנדר מארמורק

…כתבתי לך בדבר הסכסוך עם אהרנסון; פניתי אל הבארון רוטשילד בבקשה לקחת את עניין המלחמה במאלאריה תחת חסותו, והנה נענה לבקשתי. הוא דורש ממני תוכנית ופרטים. מובן ששלחתי לו תזכיר על האזור שאני עובד בו, ועל שתי מושבות הסובלות קשה ממאלאריה ונמצאות באזור מי־מרום. בהערה צדדית שהוספתי הסברתי לו, כי תוכנית זו אין לה כל קשר ושיתוף עם תחנת־הנסיונות של אהרונסון ועם משרד הבריאות העתיד להיפתח בחסותו של שטראוס. בטוח אני, שאצליח בעבודה הצנועה הזאת בלי הוצאות מרובות, בלי קול תרועה ופירסומת שאין להן מקום בעבודה מדעית ואנושית זו. אקווה שתוכל לעזור לי. אבקש ממך לקשרני עם מומחים, שיורוני בעצות על החומר הדרוש למפעל הזה ועל דרכי הגשמתן של עבודות הבראה שונות.

זכרון־יעקב, 27 במאי 1912

אל עורך “הצפירה”

בעיתונך הנכבד הופיע מאמרו של א.ל¹⁰⁷ על הפעולות האנטי־מאלאריות בסביבות זכרון־יעקב, שבוצעו על־ידי תחנת הנסיעות החקלאית שליד עטלית בהנהלת האגרונום א. אהרונסון. הואיל ואני הנני רופא האזור, העוסק גם במלחמה האנטימאלארית, מוצא הנני לנכון להעיר כמה דברים לבירור המצב האמיתי של הפעולות הללו.

עוד בתחילת 1910 העירה לי הנהלת יק“א, בתשובה לדו”ח ששלחתי על עטלית, כי מתוך שאין כל אפשרות לייבש את הביצות הגדולות, עלי לאחוז באמצעי־הבראה נוספים. ההנהלה תקבל את כל הצעותי בנוגע לאמצעים האלה. מאז התחלתי לעבוד בכיוון הזה. החלה פעולת חיניזאציה נמרצת בין תושבי עטלית ועובדי תחנת הנסיונות, הנמצאים בקרבת מקום. מובן שלפני הפעולה הזאת בדקתי את מצב הבריאות במקום, ערכתי רשימות וסטאטיסטיקות ואספתי חומר רב, המציין את ההבדל במצב הבריאות במשך שתי שנים. החומר הזה שימש להכנת דו"ח שנשלח לפאריס.

לבקשת מר אהרונסון, שאתו שוחחתי בהתלהבות על התוצאות המצויינות של עבודתי ועל הנסיון הראשון במלחמה האנטימאלארית בארץ־ישראל, מסרתי לידיו הרצאה כתובה על הפעולות הללו, וקשה להאמין כי טובה זו שעשיתי למענו היתה לו נימוק מספיק כדי ליחס לעצמו את כל הפעולות ב“הבראת־האקלים המצוינת”, כדברי המאמר, בלי להזכיר את שמי. אומנם, תחנת הנסיעות מייבשת עכשיו את הביצות הקטנות, דבר חשוב לעתיד אך מזיק בשעת העבודות. אולם מצב התושבים הוטב למרות העבודות האלה.

הנני מאושר לציין, כי הגעתי לתוצאות משביעות רצון, ויש להודות על כך להנהלת יק"א ולבארון רוטשילד.

כדאי לציין, כי מחלקים חינין גם לפועלים הערבים העובדים במקום.

זכרון־יעקב, 13 ביוני 1912

אל הנרי פראנק

אני נאלץ לכתוב על אהרונסון, אף־על־פי שבחלה נפשי בדבר. בוודאי קראת ב־ Echo sioniste-Aurore את המאמרים על הבראת ארץ־ישראל. עוד שני מאמרים כאלה נדפסו ב“הצפירה” וב“האור” – עיתונו של בן־יהודה. אשר למאמרים בעברית, הרי זה מעין דין־וחשבון של הרצאת אהרונסון על משרד הבריאות באגודת הרופאים העברים ביפו. מלבד פראזות אופייניות, ישנם במאמרים האלה עניינים חשובים מאוד הנוגעים למלחמה האנטי־מאלארית בעטלית. יש מספרים, עובדות, סטאטיסטיקות, מצב הטחול לפני השימוש באמצעי מלחמה במאלאריה בשנים 1910/11, ואחרי זה, על ייבוש הביצה שלו, על פטרוליזאציה – תוצאות נפלאות עקב כל האמצעים שהוא, אהרונסון, הראשון הנהיגם! רופא המושבות– אינו במציאות!

המרגיז בכל זה הוא שאני מסרתי לאהרונסון, כידוע לך, את כל העובדות והמספרים – תוצאות עבודתי שלי; זה היה בביתי בנוכחותו של מר ה. כהן. הוא (אהרונסון) התפעל מאוד בשמעו על התוצאות שמסרתי לה' כהן, שהיו כתובות על טיוטה, והתחנן לפני שאכין לצורך עבודתו רשימה למענו. אני נעניתי לו, ועתה מובן לי כל הזיוף – הוא שלח את המספרים והתוצאות שלי, ובמקום שמי שלי, חתם את שמו שלו. אני מקווה כי את רשימתי זו לא יקח אתו לגן־עדן, אבל לך, המכיר את עבודתי, מצאתי לנחוץ לכתוב. הנני מבקש ממך, שתראה את המאמרים הללו בגליון מה־28 במאי של Aurore וגליון 97 של “הצפירה” – החתומים על־ידי לודוויפול.

באמצעים מוקיוניים כאלה מצליח מר אהרונסון בחוגים מסוימים. אולם כעת נתערער בנו האמון בפעולותיו המדעיות; כל מרצו הולך לריק לשם “קומבינציות” בלבד. בטוח אני, שכל פעולותיו תהיינה רק חזית מפוארת של בניין, שמאחוריה אין ולא כלום.

זכרון־יעקב, 13 באוקטובר 1912

אל ד"ר א. רופין

הנני מצטער שאני מוכרח להתערב בענייני השירות הרפואי בחדרה. שם יש קרדיט לרופאים, לסידור העבודה האנטי־מאלארית. יש שני חדרים מרוהטים יפה לחולים, יש גם חדר לניתוחים עם כלי ניתוח חדישים. ובכל זאת אין חדלים לשלוח אלי חולים לניתוחים או חולים קשים לבית־החולים הדל שלי, שלא זכה מעולם ליהנות מנדבת הפילאנטרופיה הציונית הגבוהה. איני יודע מה הן הסיבות המסתוריות, שבגללן נשארה חדרה בלי עזרה רפואית. גמלו לי די והותר בעד 21 שנות עבודתי בשביל חדרה, ובפרט בשנים האחרונות שעבדתי למענה, בו בזמן שהרופא של חדרה היה מקבל את משכורתו בשלימות. ועתה, לאחר כל מה שעוללו לי האדונים ממשרד הבריאות – דיי!

חושבני, כי מחובתך לדאוג שהמושבה לא תישאר בלי רופא, ועליך לסדר זאת, אם לא למען האיכרים שיש ביכולתם לשלם, הרי למען הפועלים הזקוקים לכך. ולמען תדע שיש לעשות הכול במהירות, הנני מודיעך, כי מהיום והלאה לא אקבל לבית־החולים בזכרון אפילו חולה אחד מחדרה בלי תשלום, כל זמן שלא יהיה במושבה זו שירות רפואי מסודר!

זכרון־יעקב, 12 ביאנואר 1913

אל הנהלת יק"א, פאריס

…למרות רצוני העז לעסוק גם בצד המדעי במאלאריה, שבה יש מקום רב לחקירות חדשות, הנני נאלץ להסכים לעקרון שלכם, הדורש רק את העבודה המעשית. אולם עלי להוסיף, כי למעבדה צנועה ועבודה מיקרוסקופית יש ערך מעשי עצום, אף כי מודה אני, כי גם בלעדי זאת אפשר לפעול הרבה. אולם אבקשכם לעזור לי בשכלול מכשירי המיקרוסקופים במקום, שבלעדיהם אין לעשות כל פעולה מעשית וממשית.

אנו נעסוק גם ברשימת הערבים תושבי המושבות וגם להם נחלק חינין. צריך לעסוק גם בתימנים, אם כי מספרם הופחת בהרבה. חושבני כי 2,000 פר' יספיקו. בזאת ייכללו גם בת־שלמה ועטלית. יש בדעתי לשתף את האיכרים המעוניינים ביותר במלחמה זו. דרוש לי עוזר, כי אין לי פנאי לעסוק בעבודות מכינות.

הנני נוסע ליסוד־המעלה לארגן את השרות האנטימאלארי. הצעתי היא לפטר את שני החובשים הרוקחים, ולהכניס במקומם רוקח בעל השכלה, שיעסוק במסירות ובהבנה בכל העבודות הדרושות. התקציב של 4.000 פר' אינו קבוע לתמיד. צריך להקדיש סכומי כסף, כדי להווכח מהי פעולת האמצעים והשפעתם האמיתית. כשהעבודה תתנהל במסלול הדרוש, אפשר יהיה להסתפק בתקציב קטן יותר.

זכרון־יעקב, 12 ביאנואר 1913

אל ד"ר אהרן סנדלר, ברלין

בתשובה למכתבך הנני להביע את שמחתי להשתתף במפעל, שהיה חלומי מתמיד ולמענו הנני מקדיש במשך כמה שנים את שעות הפנאי שלי¹⁰⁸ . אשלח לך עבודות אחדות בהיגיינה ובמלחמה בקדחת, שכבר פורסמו.

בתל־אביב (יפו) קיימת כבר כשנה הסתדרות של רופאים יהודים, שתיטול חלק במפעלך.

בהאמבורג נמצא עתה ד"ר בעהם הבאקטריולוג, הלומד במכון למחלות טרופיות והמתעניין בשאלותיה הסאניטריות של ארץ־ישראל. אתו תוכל לעבוד יחד. בשבילך יתאים מאוד. אסיר תודה אהיה לך אם תודיעני תכופות על פעולותיך. מצדי אשלח לך את הידיעות על דבר נסיונותי בשדה העבודה הסאניטרית והאנטימאלארית.

זכרון־יעקב, 15 ביאנואר 1913

אל ד"ר אריה פוחובסקי

הנני מחזיר לך את שאלונך יחד עם תשובתי. האם קיבלת תשובות מחברים אחרים? הנני מתעניין מאוד בשאלת סידור התימנים, בייחוד במובן סאניטרי. אוכל להתפאר, כי עשינו מה שניתן היה להיעשות, ואולי גם למעלה מזה. הודות לפעולות הללו נתמעטה אצל התימנים התמותה. בזכרון מתו רק ארבע נפשות, בזמן שבחדרה מתו 22 נפשות במשך כל הפעולות.

האם קיבלתם מד"ר סנדלר מברלין הודעה על הסתדרות רופאים יהודים, שמטרתה להיטיב את מצב־הבריאות בארץ־ישראל? אני שולח לך טופס לסטאטיסטיקות על המאלאריה. אבקשך לחלקו בין כל רופאי המושבות. אני עוסק עתה במלחמה במאלאריה. דומני שבכינרת, במגדל, בעפולה ובדגניה נחוצים אמצעים נגד הקדחת. בהוצאות קטנות וברצונם הטוב של הפועלים ובמעט מרץ אפשר לארגן דבר מועיל ליישוב. תמסור נא את הדבר לאגודה; הצעתי היא, שיש לשתפה בכל מפעל סאניטרי.

יסוד המעלה, 25 ביאנואר 1913

לד"ר אריה בעהם, האמבורג

כבר התחלתי בעבודתי. ברצוני לשלוח לך דוגמאות אחדות של האנופלס, כדי למיין אותם למיניהם. נדמה לי שכולם ממין אחד בלבד, אבל רוצה אני לדעת זאת לבטח. מעניין להתחיל בקביעת ההבדלים, כדי לדעת את השפעת העונות והמקום.

האם קיבלת מכתב מד"ר סנדלר מברלין? כתוב מה חושבים אצלכם על פעולת הסלברסן במקרים מסוימים של המאלאריה.

אני מחפש את מקור תולעי האנופלס ואיני מוצאו, יש בידי רק קולקסים. בינתיים מרובים הם האנופלס בעלי הכנפיים. מה פשר חידה זו? יש לחשוב, כי תקופת הגשמים אינה מתאימה להתפתחות התולעים; בעלי־הכנפיים נשארו כנראה מימות החמה.

יסוד־המעלה, 30 ביאנואר 1913

אל הנהלת יק"א, פאריס

הנני נמצא כאן כעשרה ימים. מצב־הבריאות ביסודו משביע רצון, כמו במשמר. הבדיקה במשמר נתנה תוצאות שלא שיערנון מראש. אין כמעט מקרי קדחת, יש רק בודדים. אומנם, מתאוננים על כאבי־ראש וניווראלגיה; יש לשער, כי אלה הם סימנים של מאלאריה בלתי־נראית. אולם אין כל התקפות מלוות בחום גבוה, אין פנים שמראיהם כעין העפר נראים עוד. אומנם אין כאן מי שיחלק את החינין, אבל הם מקבלים אותו בעצמם מתוך אמון רב.

הפטרוליזאציה נעשית באופן בלתי־מספיק.

כלום נכריז על נצחוננו? לא ולא! אם העונה עתה נחשבת רעה ביותר, אין זה מפני שהמאלאריה מתגברת, אלא משום שהעונה היא עונת ריבוי מקרי שחור־השתן. איני מאמין בסברה, כי בחורף מתגברת המאלאריה. ישנם תנאים מיוחדים באזור הזה, המחלישים את הגוף העייף לאחר עונת־הקיץ הקשה, ואז עלול הגוף להינגף במחלה. עדיין לא מצאו סיבות ברורות למחלה. הרבה רופאים סבורים, כי ההצטננות משפיעה גם היא.

הסטאטיסטיקות של יסוד־המעלה טרם הוכנו. אשלחן עם הדין וחשבון הבא. אף־על־פי שחלוקת החינין מסודרת פחות, והתושבים אדישים יותר, בולט השינוי במצב־הבריאות לעין. יש לרשום שלושה מקרים של שחור־השתן מזמן תחילת מלחמתנו. מקרה אחד אצל פ. ק.,ילדה בת אחת־עשרה, לאחר זריקה של רבע גרם חינין נמשכה ההתקפה שעות אחדות. עתה היא בריאה לגמרי. יש לציין, כי במשפחה היו כמה מקרים של מחלה זו; המקרה השני – ה. פ., שסבל פעמיים מהמחלה, מקבל שוב התקפה לאחר זריקה של שלושת־רבעי גרם חינין. מתברר שהוא מסרב לקבל חינין בסדר. הבריא למוחרת. מקבל עתה חינין יום־יום; המקרה השלישי – אחותו, צ. פ., אינה מקבלת כלל חינין. בילתה כמה ימים בראש־פינה בלי קבלת חינין. בלעה חצי גרם חינין וקיבלה התקפת שחור־השתן בצורה קשה. מצאתיה חולה בראש־פינה, בבואי מזכרון. עתה היא מבריאה.

אומנם אין להסיק מכאן מסקנות מן המקרים האלה, אבל הן מתאימות לכללים הקבועים על־ידי:

1) תכונה משפחתית.

2) הזריקות מזיקות פחות מבליעת החינין.

3) החינין מעורר התקפה של שחור־השתן בגוף הנמצא במצב מיוחד, הנוח לקבל התקפות.

העירותי את תשומת לבכם על קשיים ידועים בחלוקת החינין הכללית בעונה זו ביסוד־המעלה, לרגל החשש מפני סכנת שחור־השתן. בהיותי כאן בנובמבר בדקתי עם ד“ר מלכין את כל החשודים בכך, וקבענו בינינו כיצד להתנהג עמם. ד”ר מלכין השגיח עליהם במיוחד במשך שלושה חודשים. מובטחני, כי בלעדי זאת היה עלינו לבכות כבכל שנה למתים… הוא הטיף במרץ על הנחיצות בבליעת החינין בכל יום ויום, כמגן בפני הקדחת.

צריך להשליט את השיטה הזאת לזמן ממושך, לחלק את החינין חינם כל יום ויום ולהכריח את התושבים לבלוע אותו. אשר לפטרוליזאציה – היא נעשית אומנם במרץ, אולם אין פעולתה מספיקה כל עוד לא גילינו את מקום התפתחות האנופלס. מטרתי היא למצוא את המקומות הללו ולאחוז באמצעים דחופים להשבית בהם את התפתחות האנופלס, כי זו היא הפעולה העיקרית. החינין הוא אומנם אמצעי נפלא הפועל אבל אין טעם להשתמש בו בלי לשנות את תנאי האקלים; כמו כן אין לסמוך על רצונם הטוב של התושבים, ואין לשכוח כי יש כאן המון תושבים ערבים – למעלה מ־250 נפש! מלבד זאת צריך להתכונן כראוי לעתיד, כשפעולת החינין תאבד את השפעתה, לכשיסתגלו אליה טפילי המאלאריה. הפעולות העיקריות הן להשמיד את מקורות האנופלס, וזו תעודתנו במקום הזה!

קשים הם החיפושים. הגשמים השוטפים, הקור והרפש, שאין דוגמתו בעולם כולו, מפריעים לנו בעבודתנו. יש לחשוב שאין למצוא אותם בחודשי החורף, מפני שאינם מתפשטים בימות הקור. עכשיו שופכים אנו נפט על הביצות הסמוכות, בחצרות, שהן בעצם ביצות, ובבארות אחדות.

אנו עוסקים כאן גם בתעמולה. אני קורא הרצאות קטנות בבית הספר: לתלמידים (בעברית!) על מחוללי המאלאריה, בלוויית דוגמאות וציורים.

אשתי, המראה פעילות החסרה לנשים שבמקום, אינה מסתפקת בחלוקת חינין בלבד. היא מטיפה להן מוסר על חוסר הניקיון השורר בחצרות. “לכבודה” החלו להכניס סדרים בחצר, לאוורר את החדרים ולשמור על הניקיון. הצעירים הבטיחו להביא בעגלות חול וחצץ ולזרותם על אדמת החצרות.

הרציתי הרצאה למבוגרים בלוויית פנס־קסם ודוגמאות חיות על מטרת עבודתנו. לנשף הזה היתה הצלחה רבה. גם במשמר דרשו נשף כזה. הבטחתי פרסים לתלמידים בעד גילוי מקורות התולעים. התעוררה התעניינות כללית, ואין צורך להזניחה. עזרת הנוער השובה ביותר. הם יכולים לחטט בכל פינות חצרותיהם המזוהמות, בבארות, בתעלות ובשלוליות.

בלתי־נעימה היא שאלת השירות. אם רוצים אנו להצליח, יש להחליף את “החובשים הרוקחים” המקומיים. במשמר־הירדן נמצא יהודי טוב המשמש כרוקח, אדוק מאוד ומאמין בסמי רפואות, אלא שחסרות לו ידיעות על טיב הסמים הללו, והוא משתמש בהם כיד הדמיון הטובה עליו. כל החוקים הסאניטאריים והאנטיספטיקה הם כספר חתום בשבילו. גם לו וגם לחובש של יסוד־המעלה אין ידיעות והבנה מספיקה כדי להתחיל בפעולות חדשות, כמו המלחמה השיטתית במאלאריה. יש לנו צורך באדם בקי, בעל־מרץ ובעל השכלה מודרנית, המסוגל לא רק לחלק חינין, אלא גם לעסוק בבדיקות וחקירות ולהפיח קצת רוח־חיים במושבות, שסבלו כל־כך קשה מהמאלאריה, שהתרשלו ונואשו, בייחוד ביסוד־המעלה.

בעיית הערבים: מיותר להדגיש, כי התושבים הערבים מוכרחים לקבל חינין. יש כחמש־עשרה משפחות הדרות ברפתים, וכשלושים הגרות באוהלים ליד הבתים, בס"ה כ־250 נפש, ומספר התושבים היהודים אינו אלא 206! אין כל ערך לחלוקת החינין בין היהודים, אם במושבה יש מספר עצום של ערבים, שכמעט כולם הם נושאים טפילי מאלאריה – ואינם מקבלים חינין. מובן שחלוקת החינין להם תכביד מאוד על התקציב.

יש בדעתי לדרוש מן הערבים תשלום מינימלי לכיסוי ההוצאות; מעניין לציין: האיכרים אמרו, כי הערבים לא יסכימו לעולם לשלם. אספתי את כל השייכים, ביארתי להם את השיטה, והם אמרו שמסכימים הם לשלם, הם מבקשים רק ריפוי חינם.

התחלתי את המכתב ב־20 ליאנואר וסיימתיו ב־12 לפברואר. עמוס עבודה הייתי, מפני שרציתי להספיק הרבה במשך החודש. אני עוזב את המקומות הללו ברגש חמלה, ונפשי קשורה מאוד בנפשם של התושבים. אני שמח שהצלחתי לרכוש את לב התושבים, שהתנגדו בראשונה לכמה תיקונים. אני מאמין בהצלחה.

עוזב אני את המקומות האלה במצב טוב ביחס למאלאריה. אבל אין להסיק מכאן דבר. ייתכן כי טעות היתה בידי התושבים, וכי התקופה הזאת אינה עונת מאלאריה. זאת נדע כעבור שנה שלימה.

זכרון־יעקב, 5 במארס 1913

אל ד"ר א. בעהם

בשובנו מיסוד־המעלה קיבלתי את מכתבך, והוא עורר בי שאלות לרוב. האומנם אין מספיקים הסכומים, שניתנו על־ידי נתן שטראוס למכון של אהרונסון? באיזה יחסים נמצא המכון הזה עם המכון הבין־לאומי, שהגרמנים אומרים להקימו בירושלים? מה דעתך על ההתעניינות שתקפה את הגרמנים “הגויים” למצבה הסאניטרי של ארץ ישראל ובמה יש לבארה? החושב אתה להשתתף במוסד הבין־לאומי הזה, אם המכון היהודי לא יקום?

מדוע כותב אתה את מאמריך ב“הזמן” דווקא, הרי אפילו רופא אחד אינו מעיין בו. כתוב ב“ואלט” או ב“ראזסבייט”. למה לך לכתוב מחאות בלבד, בלי עובדות? לפני שטראוס ווארבורג צריך למחות!

המתכוננים אתם לוועידת הרופאים, שתתכנס לפני הקונגרס? היה ברצוני לנסוע לוועידה זו ולהישאר בקונגרס על חשבוני הפרטי. יש בתוכניתי לנסוע לאיטליה ולאלג’יר ולראות את העבודות האנטימאלאריות.

אני מחשיב את המלחמה בתולעי האנופלס דווקא. יודע אני, שהגרמנים אינם מודים בזאת, אבל האיטלקים עשו הרבה בכיוון זה. שלח לי תכשירים, בצורות שונות, של טפילי המאלאריה לשם השוואה. אני שולח לך את מאמרי על קדחת שחור־השתן, שהופיע ב־ Revue d’hygiene et medecine tropicale

אני מארגן עתה פעולה אנטימאלארית באמצעים צנועים, אבל בטוחים. אם תקימו מכון הראוי לשמו, חושבני שהבארון יתמוך בדבר. הייתי מסכים להשתתף בחפץ לב במקצוע, אולם קודם כול היה ברצוני להשתלם בעבודות מיקרוסקופיות.

אולי תוכלו להשפיע על ארליך, שישתתף בהנהלה ובפיקוח?

הידוע לך, כי קיבלתי סיפוק נפשי מהבארון? לי מסרו את עבודות ההבראה ביסוד־המעלה ובמשמר־הירדן ואת הנהלת הפעולה האנטימאלארית בזכרון־יעקב וסביבותיה. אני משתמש בעבודתי לפי שיטתי שלי, ביחוד בריפוי ובשמירה מקדחת שחור־השתן. אני שבע רצון, אבל מצטער אני על שחסר לי תקציב מיוחד לעבודות מדעיות. בכל זאת מוצא אני פירורים לכך. אני עובד הרבה ומרגיש עצמי טוב.

זכרון־יעקב, 11 במארס 1913

אל ד"ר יעקובסון

…על מכתבך אוסיף עוד הערות:

על איחוד מכון ברין עם המכון הבין־לאומי עדיין לא הוחלט. אבקשך לדבר עם וארבורג וסנדלר על המאורע המוזר הזה. אם יצליח עניין סנדלר, הייתי מסכים להשתתף במחלקת המאלאריה ולעזור לאירגון הכללי של המכון הזה. יש ברצוני לנסוע לשם כך לוועידת הרופאים, שתתקיים לפני הקונגרס – הרי הללו יכלו לשגות שגיאות קשות בשל חוסר ידיעת העניינים בארץ! – – –

זכרון־יעקב, 14 במארס 1913

אל ד"ר אלכסנדר מארמורק

רבי וידידי היקר!

על שלושה דברים ברצוני לשוחח הפעם. הראשון – לעורר צחוק, השני – לעורר את המחשבה, והשלישי – להטרידך. ואתה מצדך תעשה את הדבר הרביעי, כלומר תענה לי במהרה… ובכן, נתחיל.

א) ידוע לך בוודאי כי לאחר התעניינות מיוחדת בפועלים, בעלי־מלאכה, מורים, תימנים וחיבת־ציון, החלה דעת הקהל של חובבי ארץ־ישראל (והריני מדגיש: לא ציונים בלבד!) לשים לב לדעת הקורפורציה הנכבדה שלנו על מכון הבריאות של נתן שטראוס, על “הסתדרות הרופאים העברים להרמת המצב הסאניטרי בארץ”, על האוניברסיטה (בפרט ע“ש ד”ר מאנדלשטאם, ומעל לזאת מרחף בעננים מכון מיקרוביולוגי על שם ד"ר נורדוי). וכמו תמיד נחפזים, נדחפים, אין מבינים איש את רעהו, ובונים שוב מגדל־בבל. אלא שמתעניינים בנו וכבר חושבים על שאלות סאניטאריות. ועכשיו באר נא, בבקשה ממך, כיצד נעדר שמך בכל אלו! הלא הדבר מצחיק!..

ב) ידוע לך מכבר על מכון שטראוס. צריך היה לקום בחדרה והוקם בירושלים. אסיר־תודה אני להם על עוזבם את האזור שעבדתי בו, אולם אין זה העיקר. היה דבר, שהוא צריך לעורר את תשומת־לבנו. פרופ' מיולנס מהאמבורג הגיע ירושלימה, הכין לרוב זכוכיות ותכשירי־דם של נגועי מאלאריה – ונסע. בתחילה היה היחס של מכון שטראוס יחס של מתחרה ומבטל, ועתה מתהלכות שמועות, כי המכון הזה מתאחד עם המשרד הבין־לאומי (בעצם גרמני), אשר מיולנס וכנוביץ עומדים בראשו. המשרד הזה לא היה מסרב לבלוע את המוסדות היהודיים, בפרט את כספם של היהודים. את החדשות האלה קיבלתי ממקורות רציניים. לדעתי, העניין מסוכן בשבילנו.

ברצוני שתבינני. אומנם המדע צריך שיהא בין־לאומי; כל החקירות צריכות להיעשות על־ידי כל העמים, ללא התחרות וביחסי־כבוד הדדיים. הייתי שמח מאוד, שיהודים יטלו חלק חשוב במוסד הבין־לאומי, אולם כשהדבר נוגע לארץ־ישראל ולאיניציאטיבה היהודית ולהון היהודי הנכנס ארצה, כואב לבי בראותי כי מאמצים יהודיים ייבלעו במפעל גרמני, שהוקם בעזרת כל העמים חוץ מן העם היהודי. וכשד"ר ארליך ופרופ' וארבורג משתתפים בוועד של המשרד הזה, הרי נופל עלי פחד…

ברצוני שתשים לב לדבר, ותעורר את תשומת־לבו של נורדוי הגדול שלנו. שמעתי כי כנוביץ מתכוון לכסף יהודי, ובא הנה במטרה למשכו לכאן. ובכן – היו ערים. היש לך קשרים עם ד"ר סנדלר?

זכרון־יעקב, 16 במארס 1913

אל ד"ר שרה בן־עמי, יסוד־המעלה

את מכתבך קיבלתי. ובכן, יש כבר תולעי אנופלס! צריך לשפוך נפט במפרץ הקטן שבו נמצאו. כן יש לשפוך נפט על החוף, שבו יש שלוליות לרוב וביצות קטנות, וכן גם על האגם במרחק מטר מהחוף. המשיכי לחפש. שלמי את הפרסים לנערים תיכף במזומנים, כדי לעוררם לפעולות, וכדי שלא יפקפקו במציאות הפרס.

בבית־החולים – מהפכה שלימה! משפצים אותו, מפרקים אתהקרשים, בונים רצפה ומסיידים.

אינני שבע־רצון מן ההנהלה החדשה. נכנסה מבשלת חדשה, נחמדה, אבל אינה יודעת לבשל ואינה מתאימה כלל.

זכרון־יעקב, 21 במארס 1913

אל ד"ר אריה פוחובסקי

אתה יודע כמה השתדלתי תמיד לשמור על כבודה של אגודת הרופאים ולהוסיף לה כוחות. חושבני שבעתיד היא צריכה להיות כלי־שרת חשוב בידי היהדות השואפת ארצה. ראשית־כול היא צריכה לעכב ולמנוע כל מיני פעולות הרפתקניות.

אנו נכנסים לתקופה חדשה. הרפואה נעשית דבר שבאופנה, ועלינו לעמוד על המשמר. אין חשיבות בכך שנטיל את הכול על עצמנו, אין גם צורך בזאת, אך חשוב שתהיה לנו זכות להביע את דעתנו בכל פעולה סאניטארית ורפואית, כדי שהפעולות האלה לא תהיינה בידי אנשים פרטיים המעוניינים בתועלתם הפרטית.

שמעתי שהצעת לד“ר ברין לארגן את מכון הבריאות ביפו. רציתי לדעת אם נכון הדבר. היש לכם קשרים עם הד”ר סנדלר? מה יחסכם לתוכניותיו?

האם קיבלתם את רשימתי על מקרה הבילהארציה? (המקרה הזה בפתח־תקוה הוא הראשון בארץ לאחר שתיית מים מן הירקון.) האם מעריכים אתם את חשיבות המקרים הללו ומסכימים לחששותי?

זכרון־יעקב, 30 במארס 1913

אל יואל רוזנהק

תן נשך את ד' מעטלית, וכן גם שתי עזים. יש חשד שהתן שוטה הוא, כי תן נורמלי אינו מתנפל על בני־אדם וחיות בית. הם מספרים, כי לא ניסה לברוח. הריפוי מכלבת – הכרחי; אני מבקש ממך לעזור לי בכל הנחוץ. ידוע לי כי שני נשוכים, בקמן ממתולה וטלר מרחובות, מתו לאחר ריפוי בקאהיר. ברצוני שישלחו את ד' לקושטא.

אני מצרף בזה מכתב אל המכון לריפוי מכלבת.

זכרון־יעקב, 29 במארס 1913

אל הנהלת יק"א, פאריס

הנני להודיעכם, כי הפעולות האנטימאלאריות בגליל העליון נמשכות כסדרן ובתנאים טובים. כל יום נכתבים ביוליטינים על המצב והעבודות השונות, הנשלחים אלי כל שמונה ימים. הנני שולח לכם ביוליטין לדוגמה, יתרם אני שומר בארכיוני.

מצב הבריאות הכללי טוב. אומנם, מספר הקודחים גדל בחודש מארס, אולם אין להשוותו עם מספרי השנים הקודמות. גם צורת הקדחת קלה ביותר. אין תשישות.

המצב היה יכול להיות הרבה יותר טוב, לולא המשפחות הערביות השוכנות במושבה (כ־250 נפש). יש רק שני אמצעים – להרחיקם או לחלק להם חינין. וכאן נפגשנו בהתנגדות… לא של הערבים, אלא של איכרינו העברים, שאינם רוצים לא להרחיקם ולא לערוב בעד התשלומים. על הפקידות החובה להתערב בדבר. אנו חושבים שהעניין יסתיים בכך שבמושבה יישארו כמה ערבים מן הוותיקים, לאלה יקל לחלק חינין. את יתרם אפשר להרחיק בקלות.

חלוקת החינין היא חובה, ונעשית יום יום בסדר, מבית לבית, על־ידי ד"ר ש. בן־עמי, ובעזרתם של המורים והרוקח הצעיר.

חיפושי מקורות האנופלס נמשכים במרץ רב. נגלו מקורות חדשים. ילדי בית־הספר משתתפים בחיפושים בעירנות, בהתעניינות ובהצלחה על־מנת לקבל פרס. לפי המצב כיום יש לחשוב, כי המקורות העיקריים מקומם בין חורשת האוקאליפטוסים והכפר אלמניה, בצפון־מערב למושבה. אם הדבר יתאמת, לא יקשה לאחוז באמצעים יסודיים יותר משפיכת נפט.

אפשר לטעת נטיעות, לחפור תעלות, ליישר את שפת הים. יש כאן מעין מפרץ, הנפרד בתקופה מסויימת בשנה מן האגם ונעשה ספק ביצה ספק אגם, ושפתו נאה להתפתחות האנופלס. המדרון אינו מורגש כמעט. הקרקע – חומר סידני, העומק – קטן מאוד. ומסביב הרבה ביצות קטנות רפודות עשבים. גם דגים אין שם.

מובן כי עד גמר שנת החקירות והחיפושים אין להתחיל בשום עבודות גדולות, אולם צריך כבר לחשוב עליהן. ואם יימצאו עכשיו מקורות מסוכנים, הרי פעולת הנפט חשובה ודחופה לפני כל עבודות יסודיות אחרות. חדול לא אחדל להכריז: אין להסתפק בחינין בלבד!

מצב־הבריאות במשמר – מצוין. שופכים נפט לבורות, המשמשים מקורות לקולקסים. עדיין לא נמצאו אנופלס. בסביבות משמר החיפושים קשים יותר, לרגל מצבה המיוחד מעל לירדן.

זכרון־יעקב, 3 באפריל 1913

אל ד"ר א. בעהם, האמבורג

אהיה גלוי־לב ואגיד לך, שתקפתני עגמת־נפש עמוקה בקוראי על ה“הסכם” ועל ה“החלטות”¹⁰⁹ לאחר מכתביך הקודמים. תמיד מקבל אני בשמחה כל דבר הנעשה למען ארץ־ישראל, אולם את כוחותי הנני מקדיש רק למפעל יהודי. אני כשלעצמי עובד במפעל מצומצם, אבל אני מאמין שיתרחב.

אני מהרהר בתופעה מוזרה: באירופה היהודים הם במקום הראשון במדיצינה. ובארץ־ישראל כובשים הנוצרים את העמדות הרפואיות ושולטים בהן, ואנו משתחווים להם ביראת הכבוד! מדוע הארליכים, הוואסרמנים, המארמורקים והחווקינים לא היו רוצים לעמוד בראש מוסדות חשובים בארץ־ישראל?

ותמיד כנראה יצדק האפס הזה, ברין… לעולם, כנראה, ישתמש בעבודתם של אחרים! מקווה אני, שלא תהיה האסיסטנט שלו!…

זכרון־יעקב, אפריל 1913

אל אגודת הרופאים, יפו

אף־על־פי שלדעתי הפעולה הרפואית העיקרית היא המלחמה במאלאריה, ובייחוד הפעולות המעשיות, הרי אני מסכים כי ג.י.א.נ.¹¹⁰ צריכה להגביל את פעולתה רק בשטח הזה. עוד דבר: לא רק מפני שאני יושב בזכרון הנני מנהל את הפעולה האנטימאלארית בשומרון ובגליל, הרי המרחק מהמושבה לגליל העליון רב יותר מאשר ליפו או למושבות יהודה, אלא משום שבמקומות האלה שוררת המאלאריה בצורותיה הקשות ביותר.

הצעתכם כי המשרד הסאניטארי יקום בחיפה היא מובנת ומתאימה ביותר, כי אם בירושלים יתקיים מכון־שטראוס, הרי אין מקום ביפו למוסד שני כזה. משרד כזה בחיפה יביא ברכה רבה ליישובי הגליל. ובכל זאת, לולא קם מכון־הבריאות בירושלים, דעתי היא כי המכון היחידי צריך שיוקם ביפו.

לפעולות האנטימאלאריות במושבות יהודה אינני מייחס ערך רב, משום שאין למאלאריה אופי רציני במקומות האלה, חוץ מפתח־תקוה. אפילו בתנאיה הסאניטאריים הגרועים של יפו אין בה מאלאריה, ואין כל צורך במרכז אנטימאלארי ביפו. הפעולה האנטימאלארית צריכה להיות מסונפת למכון המדעי.

לבסוף עלי להביע את תמהוני על הקטע שב“מכתב החוזר” שלכם: “אנו חושבים כי מושבות הגליל בטוחות ממאלאריה הודות לעבודתו של ד”ר יפה ותמיכתה של יק“א”. סבורני, כי לפני שנכתב הקטע הזה היה צריך לברר מה היתה עבודתו של ד“ר יפה ומה היא תמיכת יק”א. אומנם, מתגאה אני, אך גם מתמרמר על יחס החברים אלי. אני מודה לכם על אמונכם בי, אבל הנני מתמרמר על מנהגכם לסמוך אך ורק על כוחותי, בלי להתעניין אם האמצעים שבידי מספיקים הם או לא. אני עובד רק בגליל העליון ובשומרון, ולגמרי לא במלחמיה, בכינרת, בדגניה, במגדל ואפילו לא במרחביה ובמסחה, שהמאלאריה שוררת בהן פי כמה יותר מאשר ביהודה. האם אין הן ראויות לתשומת לבה של האגודה? כלום יודעת האגודה, כי התקציב להבראת יסוד־המעלה ומשמר־הירדן הוא 4.000 פר' בלבד רק למשך שנתיים?! והתקציב למושבות השומרון אינו עולה על 5.300 פר'? איני מתכונן לפנות בבקשת תמיכה לג.י.א.נ., אולם יחסכם הוא מוזר במקצת.

זכרון־יעקב, 29 באפריל 1913

אל פרופ' פ. ארליך, פראנקפורט

אני מתכבד לבקש ממך את הרשות המוסרית להשתמש בניאו־סאלוורסאן במקרי מאלאריה קשה, ובייחוד בקדחת שחור־השתן. מפני חוסר נסיוני איני מעז ליטול עלי את האחריות על השימוש באמצעי הזה.

זכרון־יעקב, מאי 1913

אל ד"ר שרה בן־עמי, יסוד המעלה

… עוזרת מסורה בכל לבה היא שרה שמוקלר. היא העושה באמונה את עבודות התחבושות ומכינה את כל החומר הסטרילי. עלי לעסוק בחשבונות, בהזמנות ובאסיפות. פתחנו כאן גן־ילדים נחמד.

השנה במזל רע. יבול גרוע, צרות עם “הבאנק” של זכרון, והאורחים… “המלון” שלנו עבד מפסח ללא מנוחה. עתה שקט גמור.

האם מצאת קני אנופלס חדשים? חפשי נא מצד “הנזירה”¹¹¹ ומעבר לירדן וגם על החוף המזרחי של מי־מרום; קחי סירה, אולם שיהיה מישהו עמך, מלבד שייט הסירה!

זכרון־יעקב, 2 ביוני 1913

אל ד"ר שרה בן־עמי, יסוד־המעלה

הנהלת יק"א קיבלה את הצעותי בנוגע לתקציב. צריך לבקר עוד פעמים מספר ברצועת האדמה הזרועה דורה, ולחפש בין השלוליות והביצות הזעירות את תולעי האנופלס. החיפוש צריך להיעשות בזהירות, שלא להבריחם ממקום מנוחתם. אפשר לשלוח לכמה מקומות נערים, ואפילו לפנות לערבים, שיעשו את העבודה בעד בקשיש. צריך לבקר את הנזירה, אולם בלווית חברה. אל תשכחי לצרף את מינה¹¹² שלך. חפשי את היתושים בעלי־הכנפיים. השתמשי בנערות וגם במינה, הבטיחי פרסים, נמצא כסף לשם כך. הכרח הוא למצוא את סיבות המאלאריה. אספי ורשמי את כל החומר על החיפושים הללו. הם יוכלו לסייע לא רק לריפוי הקדחת, אלא גם להבראת האקלים בכללו.

זכרון־יעקב, 3 ביוני 1913

אל ד"ר י. צ’לינוב, מוסקבה

הפרטים על המוסדות הסאניטאריים המוקמים בארץ ויחסיהם ההדדיים ידועים לי מפי ד“ר סנדלר וד”ר בעהם. הנני מקדם בשמחה כל מפעל בארץ, שכל־כך מרבים לדבר עליה (ואין זה כלל בהשוואה עם מה שעושים באמת…), אולם במקרה הזה לא אוכל להסתיר, כי הסידורים כאן נראים מעליבים ביותר: כלום אי־אפשר היה למצוא כוחות מדעיים יהודים להנהלת המכון? ארליך, ואסרמן או מארמורק ועוד? האנשים האלה אינם מחויבים להיות דווקא בארץ. הם יכולים לנהל את העניינים מרחוק, ולבוא לתקופות קצרות לשם פיקוח ומתן הוראות.

פרום' מיולנס יבליט תמיד את עבודתו האנטימאלארית, מפני שבאמת זהו המפעל הנחוץ והמתאים עתה. העיקר הוא, שהעשירים היהודים ממערב, בייחוד הגרמנים המתרפסים לפני כל יועץ־סתרים נוצרי, יפתחו את כיסיהם לרווחה לשם מוסד גרמני הנמצא בחסות הקיסרות, וזו תהיה אמתלה בפיהם, לומר כי זהו המוסד הקרוב לרוחם. הם לא יבדילו לאיזו מחלקה יינתנו הכספים, אלא ישתדלו להראות לנוצרים את השתתפותם ללא משוא־פנים.

אולם, אין זה הכול. למחלקה שנוסדה על־ידי הג.י.א.נ.– המחלקה הסימפאטית ביותר – מוסרים אמצעים מוגבלים ואת העבודה הקשה ביותר, שאינה נותנת תוצאות מיידיות. העבודה האנטימאלארית מראה תוצאות נפלאות במקום, ללא הוצאות מרובות. במשך שלושה חודשים אפשר להראות נסים ממש בעזרתם של עובדים מסורים!

וכאן המחלקה היהודית היא רק מכון לריפוי הכלבת… מקרי הנשיכה הם 3–4 בשנה, וישמרנו האלוהים, אם במקרה אחד לא הצליח הריפוי… האמון יתערער לחלוטין! וגם אם יצליח הריפוי, הרי לא ישימו לב לכך. הכנת הנסיוב היא אומנם דבר מעניין, אבל אינה עושה רושם רב.

החומר להרכבת אבעבועות גם הוא כל־כך זול, עד שלא כדאי להתחרות בו. הנסיוב האנטי־דיפטרי מעשי יותר, אולם רק במקומות של רבבות תושבים, כמו בכפרים הרוסים. וכמה דיפטריה יש אצלנו?… כל הנסיובים האנטי־סטרפטוקוקיים ואנטי־סטפילוקוקיים, ואפילו אנטימניניגוקוקיים יהיו עוד הרבה זמן בבחינת מותרות. נשארים דברים נחוצים יותר: בדיקות הטיפוס והשחפת. הנסיוב נגד נשיכת נחשים יועיל יותר, אבל רק בצורה פוליבַלנטית. והאם אפשר להתחשב בדרישות מינימליות כאלה? חשוב להקים מעבדה באקטריולוגית לבדיקת המחלות; כל רופא יוכל לשלוח אליה חומר לבדיקה במחיר פעוט. זוהי ממש הצלה לחבר־הרופאים בארץ. אומנם, יש מחלקה באקטריולוגית במכון שטראוס, אבל עדיין לא ידוע כיצד תתפתח.

זאת השקפתי על השגיאה הגדולה של ד"ר סנדלר, בעהם והוועד־הפועל. סבורני שהיו סיבות לפשרה זו, אשר נודף הימנה ריח דיפלומאטי דק מן הדקים, אשר וארבורג עוסק בו. אולם אני מתייחס בספקנות גדולה אל הדיפלומטיה הדקה בת שלוש הקומות, ואין הדבר עלול להרגיעני.

המפעל מעניין ביותר, ולא הייתי מסרב להשתתף בו. אולם ידוע לי, כי אותי ישתפו רק בגלל דבר אחד: למען אשפיע על הבארון שיתן תמיכה!… אך ברשותי – עבודתי שלי. בעזרת הבארון אנהל את מלחמתי במושבות הנגועות ביותר, מתוך אמון בכוחותי. המוסדות החדשים גזלו ממני את שטח פעולתי במלחמה בגרענת. סופו של דבר שאיהפך לבעל־בית’ל פשוט וחסל.

הנני מקווה שנתראה בסתיו, כשתבוא לפתיחת התכניון.

זכרון־יעקב, 20 ביוני 1913

אל הנהלת יק"א, פאריס

כארבעה ימים ביליתי ביסוד־המעלה ובמשמר־הירדן לביקורת המצב שם. אלה המסקנות שהסקתי מביקורי:

העבודה מתנהלת כסדרה, בייחוד ביסוד־המעלה. מצב הבריאות הולך ומשתפר. האיכרים מתאוששים, מאמינים בכוחותיהם וגם באמצעי הריפוי. הם עובדים באופן חופשי, בסבלנות ובמרץ. עתה, בעונת הקציר, עובדים הם יומם ולילה ללא תלונה; הם אינם הולכים עוד לבלות את חודשי־הקיץ בבתי־החולים של המיסיון בצפת, כמנהגם בכל שנה.

…הזמנתי נייר־כתיבה עם הכתובת “שרות אנטימאלארי בגליל”. כעת אבקש רשות להוסיף: “מפעל יק”א" או “מפעל הבארון רוטשילד”, שהולכים ונוסדים בארץ כל מיני מכונים סאניטאריים, וטוב שידעו להבדיל ביניהם.

זכרון־יעקב, 21 ביולי 1913

אל ד"ר י. צ’לינוב, מוסקבה

מצטער אני מאוד שמתוך כוונתך ללמד זכות על הכלל, עירבבת את דעתי עם דעת אחרים, וכנראה לא הבנת לרוחי. אומר אתה, כי אי־אפשר להפריע את הגרמנים מעבודתם להבראת הארץ, ומשום כך צריך המכון שלנו להצטרף אל הגרמנים. לא שמת לב שהדגשתי בכל לשון של הדגשה, כי דווקא העבודה הקשה ביותר נפלה בחלקנו. דעתי היא, כי אין כל התאמה בין פעולות ההבראה בארץ בצורתן הנוכחית ובין שאיפתנו העיקרית – הבראת מרכזי ההתיישבות בארץ, למען הסר כל מכשול מדרך ההתיישבות המסודרת. יודע אני היטב, כי גם אנשינו עלולים לשגות בהערכתם את פעולותיכם בגולה, ואפילו את פעולותינו בארץ, אבל במקרה הזה עומד אני על דעתי. צר לי שהמפעל הסאניטארי היהודי בארץ נמצא בתנאים כל־כך עלובים. אולם כל זה אינו מונע אותי מלהתעניין בעבודתם ומלבוא אתם בקשרים, מלהשתמש בפעולותיהם למען מושבותינו, או להיפך, למסור להם ידיעות וחומר.

אל הקונגרס לא אוכל לבוא. אין בידי כל אפשרות לכך. אולם
יש להעלות על הפרק כמה שאלות חשובות:

א) שאלת הבריאות;

ב) הפועלים העברים;

ג) הבטחת עבודה מסודרת (מלחמה באנארכיה ובהפקרות).

זכרון־יעקב, 23 ביולי 1913

אל מיכאל לאנגה

עבודת הבניין החלה במרץ. מר ד' היה כאן בשבוע שעבר. אולם התעוררה שאלה קטנה: כששאלתי את ד' אם עובדים פועלים יהודים, אמר לי שהתנאי עם הקבלנים היה, כי מחצית הפועלים יהיו יהודים. מחובתי למסור לך, כי בעבודות הללו אין לא חצי, לא רבע ואף לא שמינית של פועלים יהודים. אם ר' אינו חושב את עצמו ואת ד' כשקולים נגד כל הפועלים, הרי איני רואה, לדאבוני, אף פועל יהודי אחד!

סלח לי שאני מתערב בעסקיך. הן יודע אתה, כמה נזהרתי מלהשפיע על החלטותיך הנוגעות לפעולותיך בארץ; אולם את התערבותי זאת הנני עושה על סמך דברי ד' עצמו. להפך, חוששני שתתרעם שלא הודעתיך בהקדם על הנעשה בבניינך!

זכרון־יעקב, 23 ביולי 1913

אל ר', חיפה

במכתב הזה הנני מביע את רגשות התמרמרותה של כל המושבה וצערה, בראותנו כי העבודה בבניין לאנגה נעשית בלי השתתפות פועל יהודי אחד! מובטחני כי לו היה כאן מר לאנגה, לא היה מרשה זאת. אנו טרחנו הרבה כדי להביא את האישיות הזאת אל מושבתנו, ולא נסבול את הדבר. הנני מזהירך, כי הודעתי על כך ללאנגה. המבלי אין פועלים יהודים? וכלום חסרים פועלים תימנים, המסוגלים להשתתף בכל העבודות שאתה מעסיק בהן ערבים? אנו נפנה גם אל הוועד. ייתכן שאתה מסוגל להעביד את פועליך גם בשבת! רק זה אנו חסרים…

וכל המעשים הללו בגלל כמה פראנקים עלובים!

זכרון־יעקב, 23 ביולי 1913

אל ד', מהנדס בחיפה

הנני פונה אליך באופן ישיר, אם כי כתבתי גם לר‘. הנני מתרה בך, כי אעורר “סקאנדאל” גדול, אם לא תעשה מה שביכולתך כדי להעסיק גם פועלים יהודים בבניין לאנגה. אצל לאנגה התחילו לעבוד גם בשבת, ואין לראות אף פועל יהודי אחד. לאנגה עצמו אמר, כי הוא מוכן לעשות הכול ובלבד שיעבדו אצלו פועלים יהודים! הן בפיך אמרת, כי התנאי הוא שמחצית הפועלים יהיו יהודים. אנו ממש מתפקעים מצער! אם בבניין לאנגה מראים דוגמה כזאת, מה יאמרו האחרים? והן מובטחני כי האשם לא בלאנגה, אלא בר’ ובך! אבקשך לאחוז באמצעים נמרצים לתיקון המצב!

זכרון־יעקב, 23 ביולי 1913

אל נתן קייזרמן, חיפה

סלח על כי לא עניתי לך עד היום. מכתבך הגיעני לאחר הרפתקאות מסתוריות שאין כמותן… ארליך מסר את המכתב לעגלון, העגלון לנוסע, ולבסוף נפל המכתב בידי ד' בחדרה, וברוב עמל הגיע אלי…

אולם העניין הוא, כי אצל ד' עובדים באחוזת לאנגה פועלים זרים. אנו לא נעבור על כך בשתיקה. כתבתי ללאנגה, אבל יעבור כחודש עד שתתקבל התשובה. דבר אתה ועוד אחרים עם ד'. כולנו רצינו כי לאגנה יתיישב בזכרון, בתקווה שישפיע על המושבה. ועתה– אבוי להשפעה, שצעדיה הראשונים הם עבודה בידיים לא עבריות.

זכרון־יעקב, יולי 1913

אל ועד המושבה, זכרון־יעקב

עוד לפני כשבוע היה ברצוני לפנות אליכם, שתמנעו את עבודת השבת בבניין לאנגה, אלא הואיל ופניתי לד', לא כתבתי. ועתה, לא זו בלבד שהוסיפו לעבוד בשבת, אלא דווקא ביום הזה פוצצו אבנים וסלעים באבק שריפה. הדבר ממיט חרפה על המושבה. אין ספק, כי מר לאנגה לא היה מרשה את הדבר!

זכרון־יעקב, 28 באוגוסט 1913

אל י. שטארקמט

קיבלתי מכתב מד"ר מארמורק בנוגע לתוכנית של משלחת לאלג’יר ולסיציליה. תוכנית נעימה ומעניינת, בייחוד בחברתך. תודה לך שחשבת גם עלי. עניתי תיכף למארמורק. איני יודע אם אתה זוכר כמה נלחמתי בדעה המוטעית, המשווה את אקלימה של ארץ־ישראל לאקלימן של הארצות הטרופיות, בשעה שארץ־ישראל שייכת לחופי הים־התיכון ויש לה תכונות משותפות עם אלג’יר, דרום־איטליה ודרום־יוון. אין להתלהב מן האמצעים הזעירים כמו חלוקת חינין, ולהזניח את העבודות הגדולות, שהן האמצעים הנכונים נגד מאלאריה.

זכרון־יעקב, 31 באוגוסט 1913

אל מיכאל לאנגה

מצטער אני שהתרגשת כל־כך בגלל עבודה בשבת בבניינך ובעיית הפועלים היהודים. זה עתה קיבלתי את הטלגראמה שלך מ־25 ביולי, והנני לענות לך, ותקוותי כי תשובתי תשכך את סערת רוחך. אתמול, בשבת, כבר לא עבדו בבניינך. מר ד' היה כאן וסידר שכל עבודה לא תיעשה בשבת. חושבני כי אין צורך בבואך לפני הזמן המיועד, מקווה אני כי עתה ימלא ר' את התחייבותו. ואשר לבעיית הפועלים היהודים, הרי ביום שמר ד' היה עבדו ארבעה או חמישה יהודים.

מטולה, 23 בספטמבר 1913

אל הנהלת יק"א, פאריס

עתה חזרתי מביקורי ביסוד־המעלה ובמשמר־הירדן. אני רוצה להזכיר לכם, כי אף־על־פי שהמלחמה במאלאריה החלה עם ביקורי הראשון בנובמבר 1912, הרי בעבודה שיטתית מאורגנת החלו רק בסוף יאנואר השנה. תוצאות העבודה משביעות־רצון. בייחוד מעניינות החקירות המכינות, המגלות לנו אופקים חדשים, והם מעניינים אותנו לא רק מבחינה מדעית גרידא, אלא גם בערכם המעשי ובאמצעים המיוחדים שיש לנקוט בהם עתה.

פרופ' מיולנס הציע לי להילוות אלי בסיורי במושבות הנגועות במאלאריה. הוא נלווה איפוא אלי בביקורי ביסוד ובמשמר. הביקור היה מעניין לשנינו, כי מצאנו חומר־חקירה מוכן הודות לעבודת ד"ר ש. בן־עמי, שעסקה בעבודה זו מחודש פברואר. פרום' מיולנס הביע את התפעלותו מסידור העבודה והוצאתה לפועל, ומשפע החומר המעניין. הוא הציע את שירותו לבדיקת הדם אצל כל התושבים, כדי לקבוע לפי תוצאות הבדיקה את הריפוי המתאים לכל אחד. אם כי גם אני עוסק בבדיקות הדם בזכרון, אין כל אפשרות לעסוק בבדיקות אלו במצב שירותינו כיום מהעדר מכשירים משוכללים ומחוסר פנאי. פרופ' מיולנס הציע למסור למומחים את בדיקת האנופלס, היתושים והתולעים שנמצאו ביסוד ובמשמר. – – ־

ואלו תוצאות החקירות:

א) בתקופת הגשמים השוטפים עד חדשי האביב אין מוצאים כמעט תולעי אנופלס, בה בשעה שרב הוא מספר הקולקסים;

ב) באפריל־מאי מופיעים רבבות תולעי האנופלס על רצועה רחבה של קרקע שהיתה לפני כן מכוסה במים, הנמצאת בעיקר מצפון המושבה;

ג) הרצועה הזאת מתייבשת רק עם תחילת הקיץ, אז אין למצוא שם את התולעים; לפעמים צריך לחפשם עד הכפרים הערבים מלחה ואלמניה;

ד) באוגוסט מוצאים מספר עצום של אנופלס על שפת האגם שליד המושבה. תולעים אלו צבעם ירוק־בהיר, והם נמצאים לרוב לא בשלוליות ובביצות כרגיל, אלא בין רווחי החצץ, במרחק של 40־50 ס"מ מן המים. אם זה מין מיוחד של אנופלס, ייוודע לנו רק¹¹³ לאחר הבדיקה.

באותה תקופה מצויים רבבות תולעי האנופלס בחלק הצפוני של מי־מרום, במקום השתפכותו של הירדן במי האגם, למרות עומק המים במקום הזה. על קרקע המים צומחים יערות של צמחי אצה, ופני המים מכוסים בעליהן של שושנות־המים; בין העלים הרחבים הללו נמצאים לרוב המונים של קני האנופלס. למקומות האלה אפשר להגיע רק בסירה. המקרה הזה הוא יוצא מהכלל. פרום' מיולנס, שראה את המקום הזה, אמר כי זו לו הפעם הראשונה לראות את התופעה הזאת. בספרות המדעית אין מזכירים אפילו עובדות דומות לאלו. ישבנו בסירה ושאבנו מאות תולעים ברשתות ובסתם כפות. המקום הזה נמצא בריחוק רב מהמושבה, ואפשר לשער כי היתושים אינם מגיעים אליה, אולם ייתכן לשער כי הרוח הצפונית מסיעה חלק מהם עד למושבה.

מה יש לעשות נוכח עובדות אלו? אשר לרצועת האדמה הלחה, הנמצאת צפונית־מערבית ובתקופה מסוימת היא מכוסה במים, יש לחפור תעלה גדולה לצד הדרך, שתוביל את כל הנחלים ופלגי המים היורדים ממערב אל האגם. אחרי־כן יש לסדר חיבור רחב בין השכבות העמוקות יותר של רצועה זו עם מי־האגם, כדי שתהיה תמיד מכוסה במים. יש אפשרות אחרת: לחרוש את הקרקע חריש עמוק, להפוך את האדמה ולגדל בה צמחים מיוחדים.

על הקנים הקרובים למושבה צריך לשפוך נפט, כי במקומות האלה נמצאים התולעים רק זמן קצר, וייתכן שאפשר יהיה להשמידם כליל. בבארות נמצאים לרוב קולקסים; בבור החדש של בית־הספר מוצאים גם אנופלס. מובן כי בבארות אלו שופכים נפט.

זכרון־יעקב, ספטמבר 1913

אל י. שטארקמט

זה עתה שלחתי את הדין וחשבון על יסוד־המעלה ומשמר־הירדן לפאריס. עלי להוסיף כי פרופ' מיולנס שלח לי כבר תוצאות מבדיקות הדם. על 58 בדיקות במשמר, רק ב־5 נמצאו טפילי מאלאריה, והמנוגעים הם ילדים קטנים, שהתרשלו בוודאי לתת להם חינין. אני מחכה לתוצאות הבדיקות מיסוד־המעלה.

ומה גורל המשלחת? אני מעוניין בה ביותר. היא תועיל במאוד במלחמתנו נגד המאלאריה, ובזה תסייע, כמובן, להתיישבות שלנו.

יום נאה עתה של ראש־השנה. שמש חמימה, אוויר מתוק, רוח מרנינה משמיעה אוושה קלילה בין עלי האוקליפטוסים ובסבך הצמחים העבים, האופפים את המרפסת שלנו. הו, מרפסת נחמדה זו! אם יבוא יום ואעזוב את זכרון – כמה אתגעגע אליה! אוהב אני את זכרון עד לשגעון. לו רק תושביה היו יותר עדינים… איני מדבר על “עמך”. “עמך” הוא “עמך”, והוא הרבה יותר טוב והוגן משחושבים; אבל “המעמד הבינוני” שלנו, הוא “בינוני” מאוד, והחוגים הגבוהים שלנו מעוררים שאט־נפש.

ובכן, שנה טובה לך ולמשפחתך.

*זכרון־יעקב, ספטמבר 1913

אל מנהל באנק אנגלו־פלשתינה, חיפה

חובתי היא להודיעך, כי בבניין לאנגה עבדו גם בימי ראש־השנה וגם בשבת שלאחריהם. חושש אני שיעבדו גם ביום־הכיפורים. בהודעתי זו אני מטיל עליכם את כל האחריות.

כרון־יעקב, 3 באוקטובר 1913

אל פרופ' מיולנס

רב תודות לך על מכתבך היקר ועל הודעותיך הנשלחות אלי בדבר תוצאות בדיקת הדם ביסוד. כמה שמחתי עליהן! ואכן באמת, יש במה להתגאות. על 120 בדיקות ביסוד־המעלה, רק 3 הוכיחו את מציאותם של טפילי המאלאריה!

בדואר הבא אשלח לך חומר לבדיקת־דם מעטלית. אצל חולה אחד מצאתי טפילים מספר של מאלאריה טרופיקה. החולה הוא ילד בן שנתיים וחצי, שלא קיבל חינין למעלה מ־15 יום, מפני ששהה בימים האלה בזכרון־יעקב.

זכרון־יעקב, 18 בנובמבר 1913

אל סגן הקונסול הרוסי בחיפה

…אתמול בחמש לפנות ערב יצאתי מעטלית בעגלתי בדרכי חזרה לזכרון יעקב. כעשרים רגע אחרי צאתי פגשנו בארבעה שודדים – אחד מהם היה רכוב על סוס לבן. השודדים עצרו את סוסי, חטפו מידי את התיק, שבו היה אקדוחי, גזלו ממני ומבני לוויתי, צעירים מן המושבה, את כל הדברים שהיו אתנו, ועיכבו אותנו עד רדת הלילה. אז ישבו בעגלה ובאיימם עלינו באקדוחים דפקו בסוסים, כדי להובילנו למקום שמם, ששם לא פעם נמצאו גופותיהם של נוסעים שדודים. אז החלטתי לפעול, חטפתי אקדוח מידי אחד השודדים והתנפלתי עליו, ושנינו התגלגלנו מן העגלה. בזמן ההאבקות קיבלתי מכה חזקה בראשי והתעלפתי.

כאשר חזרה אלי הכרתי, מצאתי את עצמי בין שניים מן השודדים, שהחזיקו בי ובאחד מבני לוויתי. השני, נער צעיר, הצליח להתחמק וברח, שניים מן השודדים רדפו אחריו, תפשוהו, אך פתאום עזבוהו לנפשו. ברכו אותנו לשלום ופקדו עלינו למהר ולנסוע. לאחר שחזרנו למושבה נודע לנו, כי הם התנפלו על עגלה שניה ושדדו את כל נוסעיה.

אני מקווה שאדוני יאחז בכל האמצעים ויפעל במרץ, כי בזמן האחרון נפוץ השוד מאוד בסביבתנו, והשלטונות התורכים אינם עושים כלום.

יממה, 20.11.1913

אל מ. אוסישקין

(המקור בעברית)

שלום, שלום לך ידידי הנכבד מיממה¹¹⁴ .

אחרי חודש ימים שגרנו ביסוד־המעלה הננו שבים הביתה דרך יממה, ובהיות כי עד עתה עוד לא היה זמן להשיב לך על הכרטיס הנעים אשר שלחת לנו, אני מברך אותך בבואך לביתך.

קבלתי גם מה' רוגוף מכתב, אשר בו מוסר שלום ממך, ומעבודתי (ומעבודת אשתי, אשר לקחה חלק גדול בכל דבר, אשר חילקה חינין לתושבי המושבה, אשר ביקרה כל בית ובית ודרשה בעברית ובז’ארגונית על אודות הזהירות מקדחת, על אודות נקיון). שמח אני מאוד, ויש לי תקווה, כי יבוא יום ויהיה האקלים של יסוד ומשמר לא יותר רע מבמושבות אחרות, וכי יגדילו ויחזקו את היישוב האומלל הזה, ויבואו אנשים חדשים ויביאו רוח חדש, וזה יהיה שכר לי, לי ולא להרופאים או להאגרונומים אשר בראש מוסדות גדולים ועשירים של שטראוס.

והנני להודיעך, כי כבר קיבלתי חלק קטן של שכרי – טרם כל דבר ראיתי כבר תוצאות טובות מהסיסטם שסידרתי על־ידי ד"ר מלכין לפני שלושה חודשים – פני בני המושבות האלה יסוד ומשמר־הירדן, נשתנו לגמרי, הילדים יפים, שמנים וחזקים. הטחולים קטנים על־פי רוב. במשמר מ־14 טחולים נוראים נשארו שניים.

ומלבד זה עשו לי נשף־פרידה, בוודאי מעט קטן יותר משעשו לך. במקום 23 דרשנים היו רק שלושה, וכמובן ביניהם משרתך! אבל הדבר היה כל־כך פשוט, מלא רגשי תודה, רגשי תקווה, רגשי תחייה, כי לא רק הם בכו, כי אם גם אנכי הייתי בסכנה זו. המורה סולודר דרש אחרי ראש־ הוועד, מ. וארהאפטיג, שר עם צעירי המושבה. שתינו מעט יין, הרבה תה. הזקנים שרו שירים חסידיים וסיפרו מדברי ימי המושבה. אחרי חצי הלילה ליוו אותנו (את הגב' יפה, את הגב' ד"ר בן־עמי ואותי) בשירים אל ביתנו.

ובאמת החודש הזה של עבודה בהמושבה הקטנה הזאת, בחיים לא כל־כך מסודרים, הגם שחסרו לנו דברים רבים אשר רגילים אנחנו להם, הגם שהרפש נורא בחצרים, ברחובות וגם בבתים עשו כל פעם רושם רע עלינו, בכל זאת החודש הזה הוא יהיה אחד החודשים אשר אזכיר אותו בעונג וברגשי תודה. לא איבדתי את זמני, וגם הייתי באמת מאושר רוב הפעמים.

מי יתן ונראה עוד תחיית המתים האלה, המתים אפילו גופם עודנו בחיים אבל נשמתם איננה כמעט. ויש עוד מקומות אשר צריך לשים לב להם. ורק רגש כעס נגד העסקנים שלנו, רגש כמעט של שנאה להם, בחושבי כי גם עתה למען ריקלאמה קונים קרקעות, עושים פרויקטים מבלי לשאול את פי הרופאים על אודות האקלים. בקלות־דעת לוקחים עליהם האחריות הנוראה של חיי אחינו, ולא מבינים אפילו את חובתם הקדושה לסדר מקודם את העניין ההיגייני והכול רק בשם אהבת־ציון, ולא חושבים, כי מזיקים הם הרבה יותר מאשר מועילים להציונות בעבודה זו, מפני שבעוד איזה שנים מוכרחים האנשים לעזוב את המקום או לבקש עזרה מיוחדת – והנה הוצאות חדשות בלי גבול. ואיזה רושם הדבר יוכל לעשות על הציונים האמיתים, אשר מקריבים את כספיהם ואת כוחותיהם, או על נדיבים חדשים, אשר רק יפחדו מהדבר כזה. אבל למה לי לדבר? הלא תפקיד שלי תפקיד Cassadra? איש לא שומע לקולי, כי אם אחרי הדבר. מוכרים את הבכורה בעד נזיד עדשים, מוכרים את העתיד בעד ההווה.

שלום, שלום.

זכרון־יעקב, 3 בפברואר 1914

אל י. שטארקמט, בואנוס־איירס

מכתבך היה לי כטיפת נחמה בשעת האסונות הנוגעים בי, ואשר הקשה בהם הוא מות אחותי רוזה לפני שבועיים ביבנאל, ממחלת הגחלת. לי הודיעו במאוחר ולא מצאתיה כבר בין החיים. אולם החיים תובעים את שלהם.

אנו מחכים לבארון, ואיני רואה שום הכנות מצד האיכרים, חוץ מתיקון הרחובות. בעבודה זו עוסקים “בני גדעון”, הסתדרות סודית למחצה של צעירי זכרון. הסתדרות זו יכולה היתה להיות לתועלת רבה, לולא היתה מכשיר תמים ועיוור בידי האחים אהרונסון העושים הכול למען חיזוק תהילתו ושלטונו של אחיהם הגדול. כנראה יש ברצונם להיפטר ממני, אבל בראותם כי הרוב הגדול במושבה הוא אתי, החלו להראות לי סימני חיבה והערצה. אולם מרוב דאגתם למושבות, המציאו לי חוזה בתנאים שלא אוכל לקבלם. כיצד הם משפיעים על הקהל – איני יודע, אבל ברור כי הוועד וכמה מזקני המושבה נכנעים להם. הרי זה בנוסח אמריקה: הבחירות בקבלנות.

כאן מחכים לבארון. הזוכר אתה את תוכניתי לקבלת פניו? משמר־כבוד, חופש תנועה, והגנה בפני הטרדנים! – שלחתי מאמר ל“העולם” אבל במאוחר. יש כבר בידנו קושנים ל“אום אל עלק” – את החולה מחכירים ליק"א, ואת הביצה הגדולה של עטלית מוסרים למכירה פומבית. לפי בקשתו של הוואלי סידרתי למענו הצעת יבוש הביצה. מצאתי לאחר חיפושים רבים את תרשים הביצה, ואליו מצורפת טיוטה מעשה ידיך, ובה תוכנית התקציב ליבושה. תקציב צנוע במאוד.

קראוזה כבר במקוה.

קנו את תל־עדשים אצל פולי. 27,000 דונם. מתכוננים לקנות את תל־אל־שמם, ומנהלים משא ומתן על ואדי־אל־ורד.

מחצית כרכור כבר רשומה על שמו של שלזינגר.

המלחמה ביהודים הנאמנים, שהם פרוסים יותר מהפרוסים, הולכת ומתקרבת לקצה¹¹⁵.

זכרון־יעקב, 6 בפברואר 1914

אל לשכת “בני ברית” במצרים

אחינו במצרים עקבו בוודאי בהתעניינות רבה אחר המלחמה הפנימית, שנתגלעה באופן פתאומי בקרב היהדות בכלל ובארץ־ישראל בפרט. לא אתעכב על הפרטים הידועים, החלטות הקוראטוריום מברלין, התפטרותם של שלושת החברים היקרים ליהדות (אחד־העם, ד“ר צ’לינוב וד”ר שמריהו לוין) והחלטות המורים העברים בארץ־ישראל לסייע להקמת בתי־ספר עברים בכל מקום שבו גדלה השפעת השפה הגרמנית בבתי־הספר של “עזרה”¹¹⁶. ברצוני לעורר את תשומת לבכם לחשיבות הימים הללו.

הלא ידעתם, כי “עזרה” יסדה בתי־ספר וגני ילדים רבים במזרח ובארץ־ישראל, אשר בהם שררה רוח היהדות והשפה העברית, שהלכה והתפתחה והוכשרה ללימודים הכלליים.

הישוב בארץ מסמל ליהדות את הגשמת החלום ההיסטורי והדתי. משום כך מצליחה כאן ההתיישבות החקלאית יותר מאשר במקומות אחרים. משום כך באים נערים ונערות מארצות הגולה לסבול את התלאות, משום כך באים מהגולה תלמידים אל הגימנסיה העברית במספר רב, למרות שחסרות כמה זכויות למוסד הזה. התפתחות הישוב הקטן הזה יש לה השפעה עצומה על כל רחבי הגולה. לא חשוב אם נהיה כאן מדינה עברית או פרובינציה עברית, חשוב שלעבודתנו יהיה אופי, שישמור על יסודות תרבותנו ורוחה הלאומי. רק בתנאי הזה אנו יכולים לחיות ולהתקיים. ועל כן עלבון כבד ומכה גסה הם לנו, אם מכריחים אותנו להשתמש בשפה זרה ובתרבות נכריה. נציין בזה, כי לא כל התכניון שייך לחברה של ברלין. את המגרש נתנה הקרן־הקיימת. חלק גדול מהכספים נתנו יהודים מרוסיה (מעזבונו של ויסוצקי במוסקבה) ויהודים מאמריקה (יעקב שיף). ועתה, לאחר עמל ומאמצים במשך שלושים שנה למען חיי תרבות ולאומיות, בימים שהעמל הזה מתחיל לתת את פריו, יבואו זרים ויפרצו פרץ בעבודתנו!

כל היהודים, ו“בני ברית” בראשונה, חייבים להשמיע ברמה את קולם. “צדקה, אחווה, הרמוניה” הוא סמל אחינו, ושום דבר לא יוכל לסייע להגשמת הסמל הזה בלי השפה העברית, השפה שבה נאמרו בפעם הראשונה הדברים הקדושים לכל האנושות, ועתה חדרה גם לכל פינות החברה היהודית והיא הקשר החזק בתוכה.

אנו מבקשים ממך, אח יקר ונשיא נכבד, ומכם, אחים יקרים, בכל לשון של בקשה, כי תצטרפו אלינו ותכריזו באמצעי שלום ואחדות על נחיצות השפה העברית כשפה השלטת והעיקרית בכל בתי־הספר (בסיוע זמני כל שהוא של שפה אירופית מסוימת, במקרה שאין העברית מספקת).

אחינו! אין אנו חוששים לתוצאות המלחמה הזאת. אנו מקבלים יום יום אותות אהדה וסימני רצון, ותקוותנו לנצחון גדלה; אבל רצוננו הוא, שלשכותינו במזרח תטולנה אף הן את חלקן בנצחון השפה העברית.

זכרון־יעקב, 6 בפברואר 1914

אל יואל רוזנהק, חיפה

נודע לי במקרה, כי מספר גדול של פועלים יהודיים עובדים ב“שוני” וב“אום־אל־עלק”. כידוע לך, המקום הזה נגוע קשה במאלאריה, ויש לחשוש שמא יחלו הצעירים הללו והמאלאריה תתפשט הלאה והלאה. אני מסכים, כמובן, לתת להם את החינין הדרוש להם, ואבקשך לתת את הפקודה המתאימה. צריך שכל הצעירים יקבלו חינין באופן שיטתי. בימים הקרובים אבקר במקום ואבדוק את נחיצותם של אמצעים נוספים.

זכרון־יעקב, 8 בפברואר 1914

אל הנרי פראנק, פאריס

הרשני נא להתערב שלא בענייני. אולם נסיעת הבארון לארצנו נוגעת ללבי מאוד. הן זה היה חלומי, וברצוני להביע אלו דעות על הנסיעה הזאת. חושבני שיש לדאוג שתהיה נעימה. יש למנוע בכל מקום סקרנות סתם, בקשות מכל המינים וכל מה שעלול להפריע אותו מנסיעה חופשית ובלתי־ תלויה.

יש להקים ועד זמני, שיקבל את כל הבקשות בלי יוצא מהכלל, בהבטחה למוסרן לבארון בזמנו. צריך לקבוע משמר, לא רק למען הבטחון, אלא גם כדי למנוע צפיפות מסביב לו. כל קבלות־הפנים והבעות־התודה צריכות להיות מוכנות מראש.

לעולם לא אשכח את ביקורו של הבארון בזכרון־יעקב לפני חמש־עשרה שנה, באותה זכרון, שהשקיע בה לא רק מליונים, אלא גם חלק מנפשו. תמורת זאת נגרמו לו אי־נעימות, דאגות וצרות, ולבסוף, כשבא עם הבארונית לראות במושבה, נמצאו בצפיפות מאין כמוה. הכול רדפו אחריהם,

והם ביקשו מנוס, ואין. כל־כך עלובים היו, כאב הלב לראותם בכך. וכלום זה גמול למעשיו במשך שלושים שנה? מובטחני כי כמה אגודות ומוסדות יחשבו לחובתם להביע את רגשותיהם לבארון, ואין ספק כי הבארון יקבל סיפוק נפשי רב. נחוץ שהוועד המארגן יגיע לכלל הסכם, לסדר את הפגישות בצורה הנאותה.

זכרון־יעקב, ה' בשבט, תרע"ד

אל הרב א. י. הכהן קוק, יפו

רב נכבד מאוד!

הנני מתכבד להשיב לכב' כי מעולם לא התנגדתי לבניין מקווה לא בעטלית ולא במושבה אחרת. האמת היא, כי צריך להשגיח כראוי על מוסדות כאלה בכלל, ובייחוד במקומות של אקלים גרוע. צריך כי בית־המרחץ והמקווה יהיו במצב טוב ולא יזיקו לבריאות. דבר זה קל לסדר.

אין מצדי כל התנגדות שבעטלית תהיה מקווה חדשה. הן אני השתדלתי, כי יבנו בית־מרחץ גם בזכרון־יעקב! כאן יש מקווה טובה וכשרה, והיא נמצאה תמיד תחת השגחתי.

ברגשי כבוד ובברכת התחייה

זכרון־יעקב, 14 במארס 1914

אל ד"ר מלכין, ראש־פינה

רב תודות על המפות והמכתב.

אשר להודעתו של שטארקמט, הרי תמה אני על דבר אחד בלבד: אם באמת לדבריו נמוכה החולה ממי־האגם, מדוע אין מי־מרום יורדים לביצות החולה? כלום בגליל העליון אין מכירים כלל בחוק־הכובד? הרי גם בספר תהלים כתוב: “מה לך הים כי תנוס, הירדן תסוב לאחור?…” מפליא הדבר שאין יותר פרטים על מדידה זו.

מפת מי־מרום מצוינת. היא תהיה לי לעזר רב בעבודתי.

זכרון־יעקב, 14 במארס 1914

אל ד"ר נפתלי וייץ

תודה לך על תמונות הבארון: הן היפות מכל אלה שראיתי עד היום.

אם הבארון היה שבע־רצון מביקורו בירושלים, הרי בזכרון היה מאושר. צעירי המושבה, לבושי חולצות לבנות וענודי סרטים כחולים, רכבו לקראתו על סוסים אבירים. ילדי בית־הספר היו לבושים כחול־לבן. כשקראו בבית־הכנסת את ה“ברוך הבא”, היתה ההתרגשות גדולה, ואני מאמין בכל לבי, כי שרר רק רגש כבוד ותודה עמוקה לאיש הזקן הזה, שנעשה סמל לנדיבות נעלה ולרגש לאומי עמוק. כל הנערות התאהבו עד לשגעון בזקן הנפלא הזה. זרי פרחים הוגשו לו, דגלים התנוססו, ועל הכול– סדר מופתי!

אמי המסכנה שכחה לרגע את אסונה הגדול.

נסעתי במרכבת הבארון כחצי הדרך לחדרה. דיברנו על עבודות ההבראה, והוא רוצה שאמשיך בדבר. הוא התעניין בפעולותי בגליל העליון ובזכרון.

זכרון־יעקב, 14 במארס 1914

אל פרופ' צללי, רומא

הרשני נא לפנות אליך בבקשת תמיכה מוסרית.

הנני עובד כ־22 שנה ברפואה בארץ־ישראל ובשנים האחרונות מקדיש אני את כוחותי למלחמה במאלאריה. הגעתי לכלל תוצאות שפירסמתין בצרפת, אולם רוב עבודתי זקוקה עדיין לעיבוד רב.

במטרה לעבוד באופן יסודי, החלטתי לערוך נסיעת לימודים לאיטאליה, שבה נעשו העבודות האנטימאלאריות הגדולות, הודות לך ולעוזריך. אבקשך לערוך לי תוכנית לנסיעתי, כדי שאספיק לראות וללמוד בזמן שהותי באיטאליה. אקווה כי תתייחס אלי כאל רופא, השואף להביא גם הוא את חלקו הצנוע למפעל המדעי והאנושי, אשר השמות רוס, צללי ומנסון יהיו קשורים בו לנצח.

הן לא תחוס על רגעים מזמנך, כדי לכתוב לי שורות אחדות ולעזרני.

זכרון־יעקב, 3 באפריל 1914

אל אמו ואחיותיו ברוסיה

קשה לי לכתוב אליכן. כל־כך עצוב כאן לאחר נסיעת אמא. כל־כך כואב הלב.

אני שולח לכן כמה מכתבים, וביניהם את המכתב של פרופ' פרידנוואלד מבלטימור. אולי זוכרות אתן, לפני חמש־עשרה שנה היו הוריו בארץ־ ישראל וביקרו אצלנו, ולפני שנתיים היה הוא עצמו בארץ וביקר אצלכן, ביבנאל.

עצבי התרופפו לחלוטין. אני אומנם מבליג עליהם, אולם הם עלולים להתפרץ. אולי אמצא מנוחה בנסיעתי. חולם אני להסתדר באופן בלתי תלוי בזכרון־יעקב. בעיקר אהיה חופשי מהפקידים. הם הרבה יותר גרועים מן האיכרים.

היום הגיעו הנה תלמידי הגימנסיה “הרצליה” בדרכם הגלילה, כשמונים איש עם המנהל והמורים. כמה נעים היה לראות את הנוער, שפשט במושבה ומילאה בצחוק־נעורים, בשמחת־חיים ובקול־תרועה… בין המורים יש גרמנים רבים. הם צעירים, מגוחכים, מצוחצחים ודומים לגורי חזירים. בראשם המנהל בחליפת תיירים משונה, וכל מראהו אומר כבוד. ירמיהו היה מאושר. הוא יצא לקראתם רכוב על גבי סוס לבן והפתיעם….ושמחה חרישית מילאה את ליבי (במקום התוגה שבנפש) למראה הנוער הזה וילדי.

בימים האלה נסענו לבת־שלמה עם משפחת לאנגה, וגם אחות הגב' לאנגה, כנרית מצוינת¹¹⁷. היא נגנה לנו כל אותו ערב והביאה אותנו עד לידי דמעות.

שלושה חודשים עברו מיום מות רוזה¹¹⁸. החיים נכנסו למסלולם, העבודה והמנוחה, הדאגות והצחוק – הכול כסדרם, עד כי תמה אתה לדבר. כלום אפשר כך וכיצד לא נבוש? חש אני בדבר מה כבד, דכאון, לחץ, מעין משיכה נסתרת לאדמה; איני מאמין לנבואות הלב, אבל הייתי אומר כי עוד מעט ויבוא תורי…

עמוק הפצע ולא יירפא מהר, אולם החיים מכסים אותו מעין רואים, וגם מעיניך אתה…

זכרון־יעקב, 9 באפריל 1914

אל ד"ר א. יעקובסון

קיבלתי את מכתבך באחריות. מסתבר, כי גם מכתבי הגיעוך. אני מקווה להיפגש עם סוקולוב לפני נסיעתי.

ראיתי את ד"ר מינץ. הוא התעניין בבעיית הפועלים, ומסרתי לו את העתק תזכירי באותה שאלה, אולם איני יודע אם יצא דבר מכל זה. בשובי אתחיל בעניין מקצהו השני של החבל – כלומר, מהפועלים עצמם.

מטרת נסיעתי – למדע ולמנוחה. חש אני במשבר פנימי בי.

עשרים ושלוש שנים של עבודה מפרכת בארץ בתנאיה הקשים, ובייחוד בתנאיה המוסריים, שהחלו להראות את סימניהם, השפיעו את השפעתן. ומצד שני, נסיוני הרב ופעולותי בעבודות של היגיינה ציבורית, ובייחוד המלחמה במאלאריה, עוררו בי מחשבות על העתיד הקרוב. וטוב לי בכוחותי כיום לא לעסוק במדיצינה המעשית, אלא לנהל עבודה רבה נגד התנאים הבלתי סאניטריים בארץ, ובייחוד נגד המאלאריה והגרענת. זה יהיה לפי רוחי ונסיונותי ובהתאם לכוחותי. ולשם זה אני נוסע לחו"ל, למקומות מאלאריה כאיטליה, סיציליה ואלג’יר, ששם מתנהלת פעולה גדולה וענפה להבראת המקומות. ויש שם ללמוד היטב את הסדרים, את אופן הנהלת העבודה ולהוסיף ידיעות לנסיוני.

חושב אני, כי המוסדות היו צריכים להוציא כסף לדברים אלו, מפני שדבר זה היה מביא רווחים בלבד, כי כמה כסף מוציאים בארץ לחולים, למיטות בבתי־החולים, לריפוי, וכמה עובדים נעשים אינוואלידים! הרי הרבה יותר טוב ליצור תנאי־חיים בריאים, ובייחוד עתה, עם קניית הקרקעות.

זכרון־יעקב, 9 באפריל 1914

אל יצחק שטארקמט, בואנוס־איירס

ובכן – לנסיעה! קיבלתי מהבארון פרס של 2000 פר' לנסיעה הזאת, כדי שאקדיש את חלקה ללימודים. הסכום הצנוע הזה יהיה לי לעזר רב, כי אוכל לבקר בכמה מקומות שמתנהלת שם המלחמה במאלאריה. אני מקווה, כי בעתיד אוכל לעבוד במפעלים סאניטריים ואנטימאלאריים.

קונים הרבה אדמה, ודווקא באזורים נגועי קדחת. יש עתה משא ומתן על ביצותיה הגדולות של עטלית, ומי־מרום והחולה רומזים… כמה עבודות יפות אפשר לבצע! אכן, חלום נהדר – לא לרוץ אל חולים, לעבוד בלי חפזון והפרעה, לעזור להבראת הארץ ולמהלך ראציונלי של העבודה העברית, ללמוד ולחקור בכל שאלות המאלאריה ולחפש את אמצעי השמירה מפניה. כמה טוב הדבר לאחר עשרים ושלוש שנות עבודה!

אכן, חולם אני, כדי שארגיש כראוי את ביצת המציאות… אך האם באמת החלום הזה רחוק מן המציאות? הרי אין המפעלים דורשים כספים רבים, הרי אני אוכל לנהלם באמצעים מצומצמים.

נסיעת הבארון היתה כחלום נאה. זוכר אתה, כשנסענו שנינו ליפו, וסיפרתי לך כיצד אני מתאר לעצמי את נסיעת הבארון וסיוריו בארץ? וזה היה בהתאמה גמורה עם המציאות. צריך איפוא לחלום, יש תמיד משהו שמתגשם!…

הנזכה לראותך שוב בארץ? הן תשמח קצת על חיי הארץ, על העבודה העברית, על ההתקדמות הכללית! כי אומנם יש לנו קצת תנחומים… ראשית, יחסה של הממשלה הוא טוב מאוד; שנית, יש רגש חובה וכבוד עצמי מסוים של יהדותנו בארץ. אין זו אשליה, המלחמה לעברית היתה מלחמת־כבוד. הקהל למד לכבד את עצמו ולהבין את ההתחייבויות המוטלות עליו. זוכר אתה מה שאמרתי? יק"א היתה נאלצת להמציא את הציונות, לולא היתה קיימת כבר, כי בלי אידיאל אין מתקשרים למפעל.

הנוער במושבה נשאר בתוכה, הודות למועדון העברי, לשיעורי־הערב ולכל האמצעים, הנותנים להם סיפוק מוסרי מסוים. איני אומר, כי מצאנו את הסגולה הבדוקה לכולם.

בפוליטיקה הפנימית אין שום חדש.

יש חדשות בכרמים: נוטעים גפנים! לאחר שביזבזו כספים לעקירתן, החלו לבזבז כספים כדי לנטוע אותן מחדש! נראה שבעוד חמש שנים יבקשו שוב כסף, כדי לעקור שוב, והגלגל חוזר… זאת היא, כנראה כלכלה מדינית ממדרגה גבוהה…

באים הנה הרבה תיירים, וביניהם כמה אנשים חשובים. רבים קונים באופן רציני. מהם פותחים את הכיסים. קנו את תל־עדשים, קנו את שוני ובריקה עם קושנים, מדברים על תל־אל־שמם. גם ליד קיסריה קנו חלקת אדמה. הבארון רוצה לקנות, לקנות… בסג’רה פרצה שביתה נגד “אגודת נטעים”!

זכרון־יעקב, 13 באפריל 1914

אל פרופ' מיולנס, ירושלים

קבל את תודתי על מכתביך והמלצותיך. כמה מצטער אני על שאינך נוסע עמי, כמו שחשבנו פעם… הן אצלך למדתי כל־כך הרבה!

זה עתה קיבלתי אנופלס מיסוד־המעלה, אנופלס שהתפתחו מתולעים בצנצנת – זו הפעם הראשונה שהנסיון הצליח!

שווייץ, מאי 1914

אל הנהלת יק"א, פאריס

…ב־7 במאי, לאחר סעודת הבוקר אצל פרופ' צללי, הלכנו לבקר את הנקודות המעניינות אותי בקרמו. היינו ב־Pontana " , שבו יש אגם עתיק שיבשוהו, על־יד היכל האלילה יונו. שם בייחוד מחלקים חינין לתושבים.

ב־9 במאי נשארתי לעבוד ליד המיקרוסקופ במכון להיגיינה. שם יש תכשירים מעניינים ביותר של דם, המכיל את טפילי המאלאריה.

ב־10 במאי נסענו לביצות פונטיוס בלווית הגב' צללי שהקימה בתי־ספר בארץ השוממה והענייה הזאת, ושם היא עושה תעמולה רבה ומועילה למלחמה במאלאריה.

ב־16 במאי נסעתי לאוסטיה, ושם, בקרבת החורבות הנהדרות שבעיר העתיקה הזאת, עוסקים בעבודות־ייבוש חשובות. המפעל החל לפני עשרים וחמש שנה. כ־1900 הקטאר אדמה הכשירו לחקלאות, אולם התוצאות אינן ברורות. שם ראיתי נסיונות מלחמה בתולעים על־ידי גידול דגים.

ב־19 במאי נסעתי לדברלטו; שם נעשו לפני חמש־עשרה שנה מפעלי הבראה חשובים. עתה הרחיבו את העבודה, ביוזמתה של חברה פרטית תחת חסות הממשלה. זה אחד המקומות החשובים במובן תיעול ושאיבה, מבחינה סאניטרית וחקלאית. משפחה בעלת מרץ חכרה לפני עשרים שנה את הנקודה הזאת, המקיפה כ־250 הקטאר. וכיום במקום ביצות שוממות, שהפיצו מוות ובהלה, יש שדות, מקומות־מרעה ובניינים. החווה מכילה 200 ראשי בקר, מהם 160 פרות חולבות, והן נותנות כ־1000 ליטר חלב הנשלח לרומא. מחווה זו ניזון יישוב שלם. המקום מתעשר, והתושבים מתרבים פי עשרה. טיילתי בלווית רופאים במשך שלוש שעות לאורך התעלות המתוקנות יפה, המיועדות להשקאת השדות. הם אמרו לי, כי אף־על־פי שהתושבים מסרבים לקבל חינין, הרי מקרי הקדחת הם נדירים. על־כל־פנים, פניהם המלאות של הילדים ובדיקות הטחול הוכיחו לי את מצב הבריאות הטוב.

ועתה אעשה סיכום לכל הנעשה באיטליה מנקודת־מבט שלנו.

א) מעניין לציין, כי לדעת פרופ' צללי עשויה הקדחת להיעלם מאליה בצפון איטליה, במקום שהעבודה האנטימאלארית התנהלה במרץ רב, בו בזמן שבמרכז איטאליה ובדרומה, בסיציליה ובסארדיניה, צריך לעמוד על המשמר, ועוד לא הגיע הזמן להפסיק שם את המלחמה.

ב) תוצאות המלחמה האנטימאלארית ידועות לכול. אזורים שלימים מנוגעים חזרו לחיים נורמאליים, האוכלוסים התרבו, וכל הצורות הקשות של המאלאריה נעלמו.

ג) המלחמה הצליחה לא הודות לדייקנות המדעית המיוחדת, אלא הודות לעבודה רחבת־היקף באזורים גדולים מאוכלסי תושבים.

ד) החיניזציה הכללית עומדת בראש הפעולות. היא תופסת מקום נכבד מאוד בין כל הפעולות. לדעתי הם מגזימים במקצת. חושבני כי ייבוש האזורים הוא שהשפיע על מצב ההבראה. בטוח אני, כי “האגרו רומנו” הולך ומבריא, והפסקת החיניזציה לא היתה גורמת למאלאריה חזקה. ברור כי החינין הוא אמצעי הכרחי, שפעולותיו מספיקות, אולם חסרונו הוא, שבלי אמצעים נוספים צריך להשתמש בו לעולם ועד, דבר שאינו מתקבל על הדעת. אני מתנגד לדעה כי חלוקת החינין מעוררת בחילה ובהלה בין האוכלוסין.

ה) הודות לאקלים ולתקופות הארוכות שהאנופלס אינם קיימים בהם, נמשכת החיניזציה רק 5 או 7 חודשים, לפי האזורים. הממשלה מכינה את

החינין ומחלקת אותו חינם לכל התושבים באזורים המנוגעים, וגובה את התשלום מידי העיריות, הגובות את הכספים מבעלי הקרקעות. אירגון הדבר תלוי פשוט, בעיריית רומא, ב“אגרו רומנו”, בצלב האדום בסיציליה ובביצות פונטיוס, אולם כולם נמצאים תחת השפעת פרופ' צללי.

בכמה נקודות נעשית פעולת ריפוי חמורה לשמירה מצורותיה הקשות של המאלאריה, דבר שהתחלנו בו בראשית עבודתנו; אולם ההבדל הוא, כי אנו בעצמנו חיפשנו ובדקנו את נושאי הפאראזיטים המסוכנים. באיטאליה אין אפשרות לעשות זאת, מפאת היקף האזורים והשטחים העצומים. הם מרפאים את החולים בחדרי עבודתם.

ו) בפטרוליזציה אין משתמשים הרבה, כי קשה לעשות זאת באזורים הנרחבים הללו. דעתם היא, כי זהו אמצעי טוב ובדוק במקומות שבהם מוגבלים קני האנופלס.

ז) שמירה מיכנית – בכל התחנות הסאניטאריות, בדירות הרופאים והפקידים, יש רשתות־מתכת על החלונות והדלתות. לדעתם מועיל הדבר לאנשים תרבותיים, היודעים כיצד להשתמש בהן, אבל אצל העם הפשוט הדבר מזיק יותר מאשר מועיל.

ח) את עבודות הייבוש והתיעול אין מחשיבים באופן מספיק באיטליה. לדעתם בלי חיניזציה אין השפעתן רבה על ההבראה הכללית.

בשיחתי עם פרופ' צללי בעניין ייבוש ותיעול אמר לי את הדברים הבאים: ברור, כי ייבוש הקרקע משפיע לטובה על האקלים, אולם רק בתנאים מסוימים כגון אלו:

(1) צריך לעשותו במקום שיש בו נחיצות במובן חקלאי;

(2) עבודות אלו טעונות השגחה סאניטרית מעולה, בלעדיה – מזיקות הן יותר משהן מועילות;

(3) לפני כל הפעולות צריך לבצע חיניזציה;

(4) בגמר העבודות צריך להקפיד ולהשגיח כראוי על המפעלים.

את המסקנות הללו אנו יכולים לקבל בהחלט. ייבוש יסודי של אדמת הביצות מבטיח תוצאות ממשיות יותר משחושבים באמת באיטאליה. בדרך זו אפשר להבריא אזורים שלימים, עד שלא נצטרך כלל לחינין.

בימי מלחמת־העולם, 1914 – 1918    🔗

מלחמת־העולם הראשונה עברה על ד“ר הלל יפה בזכרון־יעקב. הוא דאג קודם־כול להחזקת בית־החולים שלו, ששימש את כל הסביבה והציל פועלים רבים, שעבדו בסביבה נגועה במחלת המאלאריה. חליפת המכתבים עם ארצות־החוץ נצטמצמה, גיסו הסופר מרדכי בן־עמי, שישב בז’ניבה, בארץ נייטרלית, היה לו לעזר רב בהעברת מכתבים. ד”ר יפה השיג עזרה וחינין והציל בזה נפשות רבות.

באביב של שנת תרע“ה (1915) לקתה הארץ במכת הארבה. ד”ר יפה פעל להשגת סיוע מהנדיב הידוע לשיקום החקלאות.

המכתבים מתקופת המלחמה משלימים במידה רבה מה שרשם ד“ר יפה ביומנו על פרשת המגורשים מיפו וממושבות הדרום, שבאו לזכרון־יעקב ולגליל, וכן על פרשת הריגול של חברי ניל”י.

זכרון־יעקב,אוגוסט 1914

אל מ. בן־עמי, ז’ניבה

כותב אני לך, כדי להסיר דאגות מלבכם. טוב לנו עתה בבית הנקי, לאחר נסיעה של שישה ימים ושישה לילות בספינת־משא ללא מקום לשכב או להתרחץ, בין 350 יהודים מאובקים הנוסעים מרוסיה, 100 עולי רגל מושלמים מבוכארה, חיילים תורכים ושודדים יוונים.

מה שמתרחש עתה – לא נשמע כמוהו. התקווה האחרונה היא, כי כוחות ההרס ישיבו את דעתם של הקיסרים המטורפים, שאבדה להם כל דמות אדם, וחיי מיליונים נתונים בידיהם.

כאן קפאו החיים. בערים, בייחוד בירושלים, המצב נורא. מגייסים אנשי צבא, נוטלים תבואות ובהמות. ייאוש תקף את כולם. ליד החופים עוגנות אוניות־מלחמה אנגליות, להגן על הנתינים הזרים במקרה של מלחמה בארץ. בטלגרמות – בלבול ומבוכה. כל צד מתריע על נצחונו שלו, אולם הרושם הוא, כי הגרמנים מתקדמים. בכל לבי הייתי מאחל להם מפלה, והנה ירמיהו שלי מגן עליהם ועל וילהלם, כיוון שהם נגד רוסיה. ובכן, אחרי מי להטות?

מכאן נסעו יהודים רבים לצבא. רובם גרמנים, ובכן בעד.

ומה אם ייפגשו עם כמה יהודים רוסיים מחבריהם? תאר לך, כי הנרי פראנק, קצין תותחן בצבא הצרפתי, ייפגש באלזס עם המהנדס שלו טריידל, הנמצא בצבא הגרמני, והללו יתחילו לירות אחד בשני! אלי – שטות נוראה כזאת!

זכרון־יעקב, 1 באוקטובר 1914

אל ד"ר טנון, פאריס

קיבלתי את גלויתך בזמנה, אולם פקפקתי להשיב לך בתקופת זוועה זו. נדמה לי, כי ממש חילול הקודש הוא לשוחח אתך על עניינים פעוטים, מיקרוסקופיים, לעומת הקרבות האגדתיים האלה. אולם איני רוצה שתחשבני לבלתי־מנומס, ואני שולח לך את השורות הללו, להביע לך את כאבי הגדול על צרפת, ואת רגשותי לארץ היפה והנדיבה הזאת, שאנו אוהבים אותה עוד מימי נעורינו.

מקווה אני, כי הדבר הנורא הזה לא יחזור לעולם, ותצליחו להתגבר על האויבים ולשלול מהם את האפשרות להמשיך בפעולות זוועה כאלה.

איזה סבל ואיזו מכה לקדמה ולאנושיות!…

זכרון־יעקב, נובמבר 1914

אל ד"ר א. רופין, המשרד הארץ־ישראלי

אני פונה אליך בבקשה, כי תסייע לבית־החולים של זכרון. יודע אתה, כי איני רגיל לפנות בבקשות־שנוררות למוסדות, אולם המצב יוצא מהכלל. מתחילת המלחמה אין לנו כל תמיכה חוץ מתמיכת הבארון, סך של 250 פראנק בחודש. פועלים רבים עובדים באזורי המאלאריה, באים גם מהגליל, ורבים ניצלו מכלל סכנה הודות לבית־החולים. בית־החולים הזה נועד לפועלים חסרי־אמצעים ולמקום מנוחה. פניתי אל ועד העזרה האמריקאי, בהכרה כי זו אחת מחובותיו הדחופות ליישוב, אבל הוועד כנראה אינו מזדרז לעזור.

עשיתי מה שהיה ביכולתי למען עזרה רפואית לפועלים, השתדלתי שהתרופות לא תעלינה במחיר יקר, או שיקבלון חינם. ריפאתי המוני פועלים בלי תשלום, או בתשלום זעיר. אולם את חובתי מילאתי. אם עתה לא אקבל עזרה למוסד הקטן הזה, אהיה נאלץ לסוגרו שלא מרצוני, ולא עלי האחריות. יודע אני כמה יסבלו הפועלים בסביבותינו, אבל מה אעשה?

זכרון־יעקב, 26 בנובמבר 1914

אל שרה שמוקלר, דגניה

כתבתי אל ד"ר ש. בן־עמי, כי אסגור את בית־החולים בזכרון מחוסר אמצעים לקיומו. בנוגע אליך, יעצתי לסדרך במשמר־הירדן.

וכלום צריך אני להגיד לך, כי השארת אחריך רושם בל־ימחה? עוד לא היו לי עוזרים כל־כך טובים לפניך ואחריך. הייתי מאושר אילו יכולתי לקבלך שוב.

חשבתי כי לך ייטב לעבוד במשמר־הירדן בעבודה מעניינת. כאן יש גרעון גדול, ורק משום ששוכבים פועלים רבים בבית־החולים אי־אפשר לסוגרו. מתחילת השנה שהו בו 268 חולים. מיק"א כתבו, שאין כסף לכך.

אם אין לך מקום להסתדר בו, תוכלי לבוא אלינו לעת עתה, אבל אין בידינו כל אמצעים.

זכרון־יעקב, 30 בנובמבר 1914

אל משפחת בן־עמי, ז’ניבה

כותב אני לכם בבוקר חורפי נאה. טוהרו השמים לאחר הגשם הראשון, עוד מעט ותזרח השמש. המזרח מוצף כולו זהב, והשחר מציץ לו בחשאי מבין האוקאליפטוסים, המניעים ענפיהם לרוח בוקר רעננה וקלילה, החודרת דרך החלון הפתוח לרווחה ומנשבת בקרירותה על ראשי הבוער ומוחו החרב…

כמה סובל אני ממצב המלחמה! שנתי נודדת, אפס המרץ. סובל אני במיוחד שאין לי ידיעות על אודות אמא. אכן, חלום זוועה. תמיד אראנה לעיני. פנים ספוגי דאגה ואימה, עיניה מעמיקות, חוורון צהבהב מכסה פניה, הנשימה קשה – מה אעשה להשקיטה?

אם נחשוב על רבבות בני־אדם אחרים, הרי לנו טוב, לא חסר דבר. דרושה סבלנות. הן יבוא סוף לתקופה זו. מי יודע, אולי לאחר הסערה הזאת, היחידה במינה, יבואו ימים יפים לעולם ועד – – – כלום בכלל יוכל לבוא השלום, כשהגורל כבמתכוון מסבך ומערבב את המצב הקשה ומטפח את הרגש האנושי היחידי – את השנאה!

נניח לה, לפילוסופיה טפלה זו. השתדלו להשקיט את אמא במהירות האפשרית, ולכתוב לאחיותינו מה שידוע לכם עלינו. משפחת לאנגה נסעה, ואנו נותרנו יחידים. משפחת לויטה גרה הרחק מכאן ויש להם דאגותיהם שלהם. כמה הרבו בני משפחת לאנגה להצטער על אחוזתם, שבה השקיעו כל־כך הרבה. כנראה יעברו דרך ז’ניבה. אבקשכם לקבלם יפה, אנשים יקרי־המציאות הם.

זכרון־יעקב, 6 ביאנואר 1915

אל הנהלת יק"א, פאריס

א.נ.

ברצוני לנסות ולהגן על ענייני השירות שהופקדתי עליהם – בית־החולים והמלחמה האנטימאלארית. הפקידות המקומית הודיעתני, כי לדברים אלו לא תיזקף “אף פרוטה”. ברצוני להסביר לכם את המצב לאמיתו, כדי להוכיח לכם כי אם לדברים אחרים יפסיקו להקציב סכומים, הרי לדבר הזה צריך להמשיך לתת!

מבין אני, כי במצב הכללי כיום אין קיומו של בית־חולים קטן בפינה נידחת בארץ קטנה ורחוקה חשוב כל־כך. אך כיוון שפינה נידחת זו בת־ טיפוחים היא לכם, הרי גם בית־החולים כדאי וראוי לתשומת־לב. כאן מרכז גדול לפועלים. שכר־העבודה נמוך, משלמים בקושי, אין קרדיטים, ושערו מה מצבו של הפועל בחלותו! בקושי משתכר הוא ללחמו, לן ברפת טחובה, ללא מצע ומכסה, טרף ליתושים, וכמה חשוב לתת לחולה כזה מיטה, מקום לנוח, מזון ותרופות! כמה פעמים סגרתי את בית־החולים, ונאלצתי לפותחו שוב, בראותי את החולים מבין הפועלים, חיוורים וכושלים, הבאים לבקש הצלה מידי. וישנם גם תושבי שפיה, בת־שלמה, עטלית, חדרה וכרכור!

קיבלתי תמיכה ממר לאנגה ומוועד העזרה האמריקאי. הודות לכך המשיך בית־החולים עד סוף השנה. מובן שיש גרעון – במקום 100 חולים בשנים הקודמות היו לנו 272 בשנה האחרונה. ואילו קיבלנו תמיכה זעירה, אולם תמידית, היינו יכולים להמשיך בזה.

אשר לשירות האנטימאלארי – מובן שהדבר פחות חשוב, אבל אני נלחם עד הרגע האחרון. היה ברצוני להכין כמויות חינין בזמן שהמחירים היו נוחים, אולם הפקידות לא נענתה לי. עתה אנו משלמים פי שניים. צמצמתי את כל הפעולות, אך אי־אפשר בלא חינין. אני מוכן להקדיש לשם כך חלק ממשכורתי.

בגליל העליון העניינים טובים יותר. שם קנו כמויות גדולות של נפט וחינין עוד “בימים הטובים”. מצב הבריאות משביע רצון, ואיני מבין מדוע עלינו להיות אחרונים? בטוח אני, כי לא יחשבו לנו לעוול, שחפצנו להקל את סבלותם של כמה נצרכים!

זכרון־יעקב, 4 בפברואר 1915

אל מ. בן־עמי, ז’ניבה

…צורכי החיים התייקרו, אבל אין רעבים. היבול מעורר תקוות טובות. הגשמים ירדו בסדר ולא בזעף. את הגלויה המצורפת כאן תמסרו למשפחת נרסיס לוון הנערץ. כשלחצתי את ידו בפעם האחרונה בפאריס, אמר לי בשקט ובזחיחות דעת, כי לא נתראה יותר… אהבתיו. הוא אהב את היהודים בהצלחתם ובצרותיהם, בייחוד בארץ־ישראל.

אולי תוכלו למסור מכתב למאירסון על העבודה הסאניטרית בארץ. בטוחני, כי גם א. די רוטשילד היה מתעניין בדבר, לו ידע את המצב לאמיתו. אנו חסרי כל אמצעים, אולם נמשיך בכל מה שנוכל. לא יחידי אני כאן. יש עוד מוסדות המתלבטים וסובלים, אבל עומדים הכן ללא עזרה מחוץ. אולם הרבה דברים הולכים ונחרבים, כי המלחמה פגעה בהם לפתע פתאום.

זכרון־יעקב, 3 במארס 1915

אל ד"ר א. רופין

הנני מעיר את תשומת לבך למצב המיוחד במושבות הגליל מיום שהפיצו את החוזרים האנטי־ציוניים, ובייחוד מאז המקרה במלחמיה. לדעתי יש לשלוח משלחת של איכרים ופועלים ממושבות אלו, שיתייצבו לפני ה. מ. ג’מל־פחה, יספרו לו את כל האמת ויבקשוהו לערוך חקירה ללא משוא־ פנים ולערוב לבטחון. השקצים הערביים כבר מפטפטים שהגיע קץ ליהודים, ושיקחו מהם את הרכוש ואת הנפש… לערבים ולפלחים מחלקים נשק, בו בזמן שנוטלים מהמושבות את הנשק שבידי התושבים. הערבים מבינים כי פירושו של דבר הוא – אם לא לרצוח את היהודים, הרי לפחות לאיים עליהם בלי יראת־עונש. השלטונות הנמוכים אינם מעזים להגן על היהודים, מפני שהמנהג הוא להאשימם כי הם מכורים ליהודים.

מוצא אני, כי משתדלים להאשים יותר מדי את השומרים שלנו, שאינם מזוינים כמעט. אבל עליהם מתנפלים לראשונה! הם אולי מגזימים במילוי חובתם, בחפצם להגן על הרכוש שנמסר להם לשמירה. יודע אתה כמה שונאים יש להם גם מבין היהודים, וכי יש אנשים המוכנים ומסוגלים לספסר באסונם של אחרים.

זכרון־יעקב, 27 במארס 1915

אל הבארון אדמונד רוטשילד

גם ברגעים הקשים שעברו על מושבותינו לא רציתי להטרידך, אבל על כל האסונות נוספה מכת הארבה, שהופיעה זה כשבועיים בארץ, לראשונה בעמק־הירדן בסביבות בית־שאן ואחר־כך ביהודה, ועכשיו הגיע אלינו. הארבה הפך את שדותינו למדבר שממה, וכל מאמצי התושבים נגד המכה הזאת נשארו בלי תוצאות.

בשאט־נפש שמעתי מפי אנשים מסוימים, כי אפשר לנצל את ההזדמנות לקורבנות גדולים מצדך. התמרמרתי על שיטת הספסרות באסונות. להיפך, קיוויתי, כי כל מה שיצרת יוכל להתקיים בימים הרעים האלה ללא תמיכה. אבל לנוכח המכה האחרונה איני יכול לשתוק. אני צועק לעזרה. הפעם יש דרך להציל. צריך כמובן לפעול בזהירות רבה ובלי חפזון. טוב היה לעורר איניציאטיבה קולקטיבית למען תושבי הארץ, בצורת הלוואות לזריעה. אין ספק כי השלטונות המקומיים יתמכו במפעל האנושי הזה.

זכרון־יעקב, 4 ביוני 1915

אל ד"ר א. רופין

תודתי לך על מכתבך ועל הבטחותיך להכין חינין בשביל מושבות השומרון והגליל.

אשר לעבודות ההבראה במרחביה, מוכן אני בחפץ־לב להשתתף בדבר. אבל כדאי, כמובן מאליו, למנוע מראש אכזבות. צריך אני להודיעכם, כי עבודה זו מורכבת ומסובכת, מפני שאין ביצות באדמת מרחביה, וצריך איפוא לחפש את מקומות קני האנופלס.

יוני 1915

אל הנהלת יק"א, פאריס

א.נ.

ביקרתי בסוף מארס ביסוד־המעלה ובמשמר־הירדן. המצב הכללי ביסוד – טוב. מקרי קדחת רגילה כמעט שלא אירעו, ובמשך שנה וחצי לא היה אף מקרה אחד של שחור־השתן. חלוקת החינין נעשית כל יומיים. הפסיקו את הפטרוליזציה. האנופלס בעלי־הכנפיים אינם נראים יותר.

מר קלוריסקי הכין משתלת אוקאליפטוסים. אנו מתכוננים לנטוע במקום הידוע על שפת האגם צפונה למושבה, שבו מתרבים המים בימות הקיץ. ביקרנו בשטח דרומה למושבה עד הכפר הערבי טלייל. שם יש נחלים זעירים לרוב. הכפר נמצא על רמה, בתוך ביצות מכוסות עשבים ושיחים; נטיעות האוקאליפטוסים מועילות מאוד. אם ניישר את שפת התעלות ונבער באש את העשבים והשיחים, נעשה דבר חשוב. התושבים מביעים לנו אמון רב ומבטיחים לעזור (אם לא בכסף – הרי בשמירה על כמה סידורים סאניטריים פשוטים) בהשגחה על הנטיעות ובעבודת ניקוי הביצות. את החינין הם מקבלים ברצון.

גם במשמר מצב הבריאות הוא טוב. אומנם יש ביניהם חלשים, וחלוקת החינין אינה כל־כך חמורה כמו ביסוד, כי יש כאן עקשנים המסרבים לקבל חינין, ובייחוד נשים אחדות, המתנגדות באופן שיטתי לחיניזציה; נדמה לי שהן חוששות להיות בריאות מדי…

היתושים והתולעים כמעט אפסו. גם קדחת קשה איננה. כבר שלוש שנים עברו ללא מקרה של שחור־השתן. היה מקרה של נערה מצפת שסירבה, כאורחת, לקבל חינין, וכשקיבלה התקפה של שחור־השתן לא הגידה לאיש, וכך איחרה את המועד. את הרופא קראו כאשר כבר היתה אנושה. לעומת זאת יש משפחות חדשות, שמצב בריאותן טוב למדי. כל העובדות הללו מוכיחות את נחיצותם ותועלתם של אמצעים נכונים ושיטתיים נגד המאלאריה.

זכרון־יעקב, יוני 1915

אל ש. פבזנר, שווייץ

אם יש השפעה באמריקה, השתדל שישלחו לנו חינין. הציעו לייסד קרן להלוואות לנוכח המצב. אולם רק לא נדבות, בשם ה'! וחשוב ביותר בשביל הפועלים. מעטים הם ומצבם נורא. צריך לסדר למענם עזרה רפואית. המחלות מרובות ומתרבות, ולמרות כל העבודה הסאניטרית יש מחסור בבתי־חולים, ואין כל שיטה בעבודה הסאניטרית.

זכרון־יעקב, 2 ביולי 1915

אל ד"ר א. רופין

זו לך הפעם הראשונה שכתבת לי תשובה ברורה ומדויקת, ואני מודה לך בכל לבי. ובכן, חינין יהיה לנו בכמות מספיקה! ביחוד מודה אני לך על דאגותיך לגליל, שאליו מתיחסים כאל ארץ־ישראל ממדרגה שנייה. ובייחוד שמח אני על דאגתך למצבם של פועלי הגליל, המתקשים בסידור חייהם וסובלים ביותר מהמאלאריה.

זכרון־יעקב, 29 ביולי 1915

אל הבארון אדמונד רוטשילד

לפני חמישה חודשים, כשעבר הארבה במסע־הנצחון שלו והחריב את הכול, חשבתי לחובתי לצעוק אליך לעזרה. עתה עברו שלושים יום להעלמו של הארבה, ושוב הנני פונה אליך.

עדים אנו היום להתחדשותו הנפלאה ומלאת ההוד של הטבע. הדבר מעורר בנו נחמה, הדרושה לנו כל־כך בחיינו העגומים. הכול שב לתחייה בדרך פלא. עצי הזיתים והשקדים, הגפנים ותפוחי־הזהב, שהושיטו את בדיהם הערומים לשמים, מתכסים ירק במהירות קדחתנית. כבר מבצבצים אשכולות־ענבים בכרמים. עצי התפוזים כבר קיבלו את צורתם הטבעית. אפילו במשתלות שבים השתילים הצעירים לתחייה. הנטיעות לא אבדו איפוא, ויבול שלוש השנים לא הלך לטמיון, כדעתם של כמה מומחים. אבל הקציר והקטיף אבודים בשנה זו. ייתכן כי גם בשנה הבאה לא יצליחו.

הפרדסים ביפו ובמקוה־ישראל לא סבלו. גם תבואות־החורף לא ניזוקו. רק תבואות־הקיץ ניזוקו כליל ונשמדו לחלוטין. יש הפסדים עצומים. מושבותינו סבלו הרבה. יש צורך בעזרה, אולם יש אפשרויות לתיקונים. באמצעים צנועים אפשר לעשות דבר־מה. בעיקר – בעזרת מרצו של כל אחד ואחד.

זכרון־יעקב, 3 באוגוסט 1915

אל משפחת ד"ר נ. וייץ

חברי הווייצים,

…סבלתי הרבה משיעול בחורף וחשבתי כי אני כמעט אבוד, אולם הבראתי לפתע פתאום (לעת עתה), אם כי אין לי אותו כוח ההתנגדות. אני עובד פחות, אבל קשה לעשות את זאת כעת. באים מכל הגליל, בייחוד הפועלים המסכנים, שאינם יודעים לשמור על עצמם. רופאים כמעט אין בסביבה ואין בתי־חולים. בית־החולים שלנו נסגר לפני ארבעה חודשים מחוסר אמצעים. השקעתי בו כ־1,500 פר' והפסקתי. כל המוסדות הקשורים באמריקה לא ענו על קריאתי, ואני מטיל עליהם את האחריות.

הארבה עזב את הארץ. להיות עד־ראייה למעשה השיחזור של הטבע הרי זה אושר עצום, היחידי הניתן לנו. עצי התפוזים שנתייבשו, הגפנים שעמדו כשלדים, עצי־הזית העירומים – כולם חזרו והתכסו במשך החודש יולי בעלווה נהדרת. הגפנים פורחות שוב, האשכולות חונטים פגיהם. ידידי, זה נותן אומץ, תקווה ונחמה. והמומחים שלנו לא הצליחו לשמור על שום מטע מן האסון, הם לא חיזקו את לב התושבים, שחשבו כי איבדו חמש שנים הקרובות, ואולי איבדו לגמרי את המטעים. יש כמובן נזקים, אך כמה זה רחוק ממה שיגורנו.

זכרון־יעקב, נובמבר 1915

אל ירמיהו בנו, תל־אביב

…אנו בריאים ומצפים לחדשות. כמה נעים היה לקרוא חדשות מווארשה¹¹⁹. אחד מקרובי לויטה נתמנה שם לשופט בממשלה. אין יותר גזירות. בבתי־הספר מקבלים ילדים בלי הבדל דת. סדר בכול! ומי יתן והגרמנים יקחו את כל רוסיה ויכניסו סדר לכל הפחות באותם המקומות שאחינו יושבים שם. רק שלא יחזירו את הארצות הללו ל“פוניה” – זה יהיה נורא!…

זכרון־יעקב, 28 ביאנואר 1916

אל מר ס. במושבה נ.

שמענו ממקור נאמן, כי בביתך מוכרים גרגרי חינין, שאנחנו חילקנו לפני חודשים אחדים לתושבים לשם שמירה מפני הקדחת. אני מבקש ממך להחזיר את החינין הנשאר, וכן את כל הכסף שקיבלת בעד “הסחורה” הזאת, לבית־המרקחת שלנו.

מלבד העוול שעשית באי־קבלת חינין בזמן שהדבר היה נחוץ, לא רק לך כי אם לכל המושבה, השתמשת בדבר שאינו שלך ושלא שילמת בעדו. להשתמש בזמן כזה בחינין, שהוא כל־כך נחוץ לנו, לשם עשיית עסק של רווחים, הרי זאת עבירה שאינה רחוקה כל־כך ממכירת חפצים גנובים.

אני בטוח שעשית את הדבר מבלי להרגיש את חומרתו, ושתעשה את חובתך לאחר שהוברר לך המעשה.

זכרון־יעקב, 17 בפברואר 1916

אל ש. פבזנר, שווייץ

קיבלתי את הטלגראמה המודיעה שאמי בריאה, ואכן ידעתי רגעים של אושר. כל הדאגות נמחו.

הארבה נראה שוב בארץ, והאגרונומים פעם אומרים שיחריב את כל הארץ, ופעם אומרים שהארבה הולך ומתנוון ואין מקום לחשוש. והרי זה אמצעי בדוק להוכיח את אמיתות השערותיהם…

חושב אני שהארבה יגרום נזקים, אך באופן חלקי ולא בצורת מגפה כללית. אם יגיע הנה, אנחנו אבודים. הממשלה אוחזת באמצעים חמורים.

זכרון־יעקב, 29 במארס 1916

אל ועד המושבה, זכרון יעקב

הנני להודיעכם, כי ידיעות רעות הגיעו ממקומות שונים בארץ על מחלות קשות. איעצכם לקבוע ישיבה עוד היום. יש טיפוס־בהרות ביפו, בצפת, בחיפה, בנצרת ובכפרים. אף־על־פי שמחלה זו היא מהמסוכנות ביותר, אפשר להילחם בה.

זכרון־יעקב, 18 במאי 1916

אל ועד המושבה מרח¹²⁰

אתמול ביקרתי במרח בכל הבתים והרפתים של היהודים והערבים. מצד אחד שמחתי על הסדר והנקיון השוררים אצל היהודים, ומצד שני מה נדהמתי מהתמותה אצל הערבים מטיפוס חוזר. ברור שסיבת המחלה היא חוסר־נקיון. צריך לאחוז באמצעים נמרצים ולנקות את החצרות והבתים, אולם הדבר יעלה בכסף רב. אני מייעצכם לקבוע מס על כל משפחה ערבית (נכון יהיה להטיל את המס על נותני־העבודה), ובכסף הזה אפשר יהיה לשלוח אדם המצויד בכל המכשירים, שיטהר את כל המושב. מלבד זאת נשלח איש אל הערבים, שיחלק להם את התרופות הנחוצות בתשלום זעיר.

זכרון־יעקב, 28 ביוני 1916

אל ד"ר יעקב טהון, יפו

המצב במרח הולך ורע, עוד מעט ונשמע על מקרי מוות. המושב הוא ללא אירגון, אמצעים ועזרה. האדונים המרוויחים בעסק הזה הרבה כסף אינם חפצים לעזור כלום ושולחים לי רק חולים. הם מבטיחים לפועלים האומללים שהכל יסודר, ואני הוא המוכרח לראות את כל הצרות הללו למרות רצוני. אמרתי להם שאסדר הכול, בתנאי שיעשו את המוטל עליהם. החכם באשי, האדונים לאפין ורוקח הבטיחו, אבל אינם עושים דבר, אפילו תרופות וחינין חסרים שם!

זכרון־יעקב, 29 ביוני 1916

אל יצחק רוקח

את בקשתך לבקר אצל החולה האומלל קיבלתי באיחור זמן. החולה מת מטיפוס הבהרות. עלי להזהירכם, כי אם לא תסדרו את העניינים הסאניטריים, לא אתעניין בשום דבר. האנשים העובדים בתנאים קשים מול סכנת טיפוס הבהרות, כולירה ומאלאריה – לא יוכלו להמשיך בעבודתם. לא אקח על עצמי את האחריות, אם לא תמלאו את חובתכם. אתם, כמובן, יגעים לעשות עסקים טובים ולהרוויח כסף רב במפעל הזה, אבל תפסידו הרבה אם לא תשמרו על מצב הבריאות. אני שולח לכם את דרישותי ומקווה שתענו לי. במקרה שלא תמלאו אחר דרישותי, תיפסק העבודה וירבו החולים. הסכנה היא לא רק למרח, אלא גם לזכרון ושכונותיה.

זכרון־יעקב, 5 באוגוסט 1916

אל הקאימאקאם בחיפה

ביקרתי השבוע, לפי בקשתך, בכפר קניר, שבו שוררת תמותה מבהילה. הכפר מונה כ־350 נפש, ואין יום שלא יהיו בו משניים עד ארבעה מקרי מוות.

ביקרתי בכל בית. התושבים, בראותם אותי, החלו לטאטא בחפזון את הבתים והחצרות, אולם זה לא מנע ממני לראות את העוני הגדול, הלכלוך ואדישות האנשים לרמשים השונים.

יש מקרים רבים של טיפוס חוזר, אבל כאן שורר טיפוס הבהרות. הוא שורר, כנראה, כבר זמן רב, מפני שיש בין אנשי הכפר כאלה שנשארו בחיים לאחר המחלה, והם סובלים מתסבוכת במעיים ובלב. נוסף לכך המקום הוא מקום של מאלאריה, והיא שהכשירה את הקרקע לטיפוס הבהרות, בזה שהחלישה את האדם.

מצאנו נגועי מאלאריה רבים ומקרי מאלאריה וטיפוס־הבהרות יחד, ולפעמים גם טיפוס חוזר – כלומר שלוש מחלות בבת־אחת!

לדברי התושבים החלו המחלות מזמן שבאו אנשי־הצבא מבאר־שבע לבלות את חופשתם בכפר. לטיפוס הבהרות היתה בכמה מקרים התפתחות מהירה, והחולה היה מת כעבור שלושה או ארבעה ימים.

אשר לאמצעים שיש לנקוט בהם, הרי צריך שיהיו יותר חמורים מאשר במקומות אחרים. צריך לגלח את כל התושבים, לטהר את הבתים והחפצים ולשרוף את כל הסחבות. בהשגחה סאניטרית תוכל להיעשות עבודה זו בשני ימים, ובזאת אפשר להפסיק את המגיפה.

זכרון־יעקב, 7 באוגוסט 1916

אל ד"ר י. טהון, יפו

חושבני כי מחובתי לפנות אליך.

במרח אין מחלקים חינין בין הפועלים, ויש כבר חולים במצב רציני. זו רק התחלה, ובקרוב נזכה גם לקורבנות. כולנו צריכים למחות נגד זה! הן הבטיחו לחלק את החינין בסדר! באותו זמן שמר רוקח מוכר חינין לבתי־מרקחת, אין חינין לפועלים!

יש תימנים רבים החסרים אמצעים לקניית תרופות וחינין, והם סובלים ממאלאריה יותר מאשר בשנה אחרת. העונה הרעה תתחיל רק כעבור חודשיים, ויש סכנה כי אז יחלו כולם עד אי־יכולת לעבוד. בפרדס נזלה שלטת המאלאריה בצורה קשה יותר מאשר בחדרה. אם תסכים לעזור לתימנים כמו שעשית כבר, אפנה אל הפקידות ואל ועד העזרה האמריקאי המקומי, ויחד אולי נוכל לעשות דבר ממשי למען התימנים, כדי שלא יגיעו למצב שממנו לא יוכלו קום.

זכרון־יעקב, 9 בספטמבר 1916

אל הקונסול הראשי של ארצות־הברית בירושלים

א.נ.

אתכבד להודיעו, כי קיבלתי את מכתבו מ־31 לאוגוסט רק אתמול. אני מאושר במתנתה של משפחת לאנגה לעניי המושבה. השימוש המועיל ביותר בכסף הזה הוא לדעתי לקנות חיטים ולמכור אותם במחיר רגיל בלא רווחים לעניים, ולחלקן חינם לנצרכים ביותר.

זכרון־יעקב, 27 בספטמבר 1916

אל הוועד הממונה על מחסן המזונות

בתשובה למכתבכם הנני מתכבד להצהיר, כי לפי כל החקירות המדעיות אין שום הבדל בין קיבת התימנים בפרט ומבנה גופם בכלל, ובין גופם וקיבתם של יתר היהודים. אין כל סיבה להבדיל בין חמרי המזון המיועדים להם מאלו המיועדים ליתר התושבים. עלי להוסיף, כי תצטרכו לתת להם יותר חיטים, כי הם בוודאי לא יקבלו חומרים אחרים, אשר יקבלו האשכנזים.

זכרון־יעקב, 14 בנובמבר 1916

אל מ. בן־עמי, ז’ניבה

קיבלתי את מכתבך הטוב. את 38 הפראנקים הנני שולח ירושלימה, אם כי מאיר בעל הנס נמצא בטבריה ויש לו שם ועד מיוחד משלו, העוסק פחות או יותר בקברו ומנצל את המאמינים בו. 

קיבלתי את 2,000 הפראנק דרך קופנהאגן למען בית־החולים. אכן, בסכום קטן כזה אפשר לעשות הרבה טובות. במחצית הכסף נקבל חולים עניים בלא תשלום. ב־200 פר' אשתמש לקניית לבנים, שאזלו מבית־החולים, ויישאר לנו כסף לתרופות.

למי מלבדך עלי להודות ולהביע את תודתי על התרומה הזאת?

זכרון־יעקב, 21 במארס 1917

אל ועד ההגירה ביפו

אחינו היקרים!

הנה באתי זה עתה מישיבת הוועד שלנו. הוא ישלח עגלות אחדות לפקודתכם. עגלות פרטיות נוסעות להביא את קרובי האיכרים או סתם אנשים תמורת שכר נסיעה. טוב היה לסדר, שלא ינצלו יותר מדי את האנשים. אני מצדי שולח עגלה ושני סוסים על חשבוני לשירותכם. עוד דבר: לדעתי טוב להוביל חיטים או קמח למטבח הגימנסיה, וצריך לשים לב לכך.

מקווה אני, כי איכרי זכרון יעזרו כיכולתם לאחיהם האומללים.

זכרון־יעקב, מארס 1917

אל ועד המושבה

אני מוחה נמרצות נגד מעשיכם ומעשי איכרי המושבה. לאחר כל ההסברות על המצב ביפו, יצאו עגלות רק לשם רווחים, ומלבד עגלת ד"ר לויטה ועגלתי שלי לא יצאה אף עגלה אחת, למרות הבטחתכם!

זכרון־יעקב, יוני 1917

אל ד"ר אריה גולדברג, ירושלים

חמש מאות הגולים שבאו לזכרון קיבלו פקודה מהממשלה לעזוב את מושבתנו. חלק נסע לגליל. נמצאים אצלנו, מלבד 230 תימנים מהמהגרים, עוד כ־180 תימנים הגרים כאן קרוב לארבע שנים. מן האשכנזים שבאו מיפו נשארו כ־15 משפחות. גם הפנסיון של הגימנסיה, הכולל 90 תלמידים ו־7 מורים עם משפחותיהם, נמצא כאן. העניות הנוראה שבין התימנים השפיעה על מצב הבריאות.

הכספים של ועד־ההגירה שימשו להסעת כמה משפחות, להכנת תבשילים חינם לנצרכים, וחלב לחולים.

עוד לפני ההגירה החלו בזכרון מחלות קשות. המאלאריה שלטה כאן מתמיד, בעיקר בין התימנים, ולמרות הפרופילאקטיקה יש טיפוס הנראה כמחלה מיוחדת – קדחת של שבועיים עם כתמים.

בקיצור – עזרה רפואית נחוצה כאן מאוד. הריפוי והתרופות ניתנים בחינם. חינין חילקנו בין כל התימנים (יותר מ־400 נפש) ולכמה משפחות ספרדיות ואשכנזיות עניות. אולם כיום אין כל אפשרות להמשיך בזה, והנני מבקש ממך להשיג לנו אמצעים.

זכרון־יעקב, יולי 1917

אל מ. לאנגה, אנגליה

קיבלנו מ“המכבים הקדמונים” כ־5,000 פראנק. בטוח אני, כי ידך בתרומה הזאת. קבל את תודת העניים, הבריאים והחולים (וביחוד מאלה האחרונים). הודות לכסף הזה נוכל לפתוח שוב את בית־החולים הדרוש לנו כל־כך.

זכרון־יעקב, 7 ביולי 1917

אל ה"ה וכסלר ולוי, חיפה

בשם ועד־ההגירה המקומי אני מבקש מכם את הרשות להשתמש בחלק מבניין בית־הספר למען בית־ספר למהגרים, בייחוד לתימנים. אנו מבקשים רשות להתחיל בדבר בימים אלו, בשעות אחרי־הצוהריים, כדי שלא נאבד זמן לריק.

אנו מקווים שהמורים יסייעו לנו גם בשאלות חינוכיות.

זכרון־יעקב, 27 ביולי 1917

אל ד"ר גולדברג, ירושלים

מצב המהגרים במושבה ובסביבותיה הוא בכל רע. הדבר השפיע על הבריאות – הם חדלו ללקט תבואות בשדה, ובכלל אינם מסוגלים לעבודה. המחלות החלישום מאוד ומספר המהגרים העניים מתרבה מיום ליום. חושבני כי נחוצה להם אחות מיוחדת שתטפל בהם – מספרם למעלה מ־4,000 נפש! האחות צריכה לבקר אצל החולים, לתאר לרופא את סימני המחלה, לחלק חינין, להשגיח שיחלקו להם חלב ומצרכים במחירים נוחים. ומה נעשה בלי חינין? שלחו לי כמות מועטה, שחלק ממנה היה מיועד לגימנסיה, ולבסוף הנני מקבל חשבון של אלף פראנק על חינין שלא קיבלתי… אולי צדקו האנשים – בכל מקום משלמים לרופא ולעוזרים ומקציבים סכומים לטיפול במהגרים, וכאן נמצא רופא שעדיין לא דרש כסף בעד טרדותיו המייגעות יותר מאשר בכל מקום אחר, ויצא כי עוד מוטל עליו לשלם מכיסו הוא את חשבון התרופות לחוליו…

וכן עדיין לא זכיתי לקבל לבנים לבית־החולים שלי, בו בזמן שמחלקים לבנים לבתי־חולים אחרים, אם כי אני הוא שהצעתי לפנות אל הקונסול הגרמני לקבל רשיון לחלק לבנים מבית־החולים בחיפה. אז לא הצלחתי בדבר, אולם עתה, כשניתן הרשיון, נשארתי היחידי שלא קיבל כלום!… אני כנראה הרופא היחיד שאינו נהנה מההגירה…

זכרון־יעקב, 24 בדצמבר 1917

אל ועד־ההגירה המקומי בחדרה

הננו מוסרים לכם את התקציב שערכנו בשביל מהגרי חדרה במספר 140 נפשות, הנמצאים שם חמישה שבועות – מיום 16 לדצמבר עד 23 לינואר 1918.

(1) קמח – 200 ר' קמח תירס, ו־500 ר' קמח חיטים;

(2) כסף מזומן – 2 בשליק (5 ג"מ) ליום לכל נפש;

(3) הוצאות שונות. סה"כ – 400 בשליק (100 לא"י).

הננו מבקשים מכם לתת את התמיכה למהגרים לפי העקרונות של ועד־ההגירה הכללי, היינו: אסור לתת תמיכה לאיש המסוגל לעבודה, הוא מוכרח לעבוד. הננו מבקשים איפוא שתערכו רשימה מפורטת של המהגרים הנמצאים אצלכם, ותציינו את המסוגלים לעבוד בכל משפחה.

אם לא יתמכו בעובדים, יישאר לכם עודף למספר מהגרים נוסף. יש קבוצת איכרים מפתח־תקוה הזקוקים לתמיכה.

אשר לעבודתו של המהגר – ברור כי שכר־עבודה יומי לא יפרנס את כל משפחתו. משפחה שיש בה עובד אחד צריכה לקבל תמיכה חלקית.

זכרון־יעקב, 25 בדצמבר 1917

אל ועד המושבה חדרה

ואל ועד ההגירה

קיבלנו את מכתבכם. עוד לפני־כן דאגנו לעגלה שתוביל קמח וצורכי־מזון לכפר־סבא, אולם קשה כאן להשיג עגלה. ויש שמועות, כי אי־אפשר לנסוע בעגלה בדרכים, וכי לעת־עתה אין מגרשים עוד מכפר־סבא, וכמובן שממאנים לנסוע. העגלות שבאו מהגליל שבו בלי נוסעים, הן היו צריכות לעבור דרך זכרון ולא באו.

אם אי־אפשר לכם להחזיק את כל המהגרים, צריך לשלוח חלק מהם הנה, ואנחנו נסדרם כיכולתנו, למרות ההתנגדות. מלבד זאת טוב כי מר ברץ יסע לתול־כרם, כדי להתראות עם כמה שרים גבוהים ולתהות על מצב העניינים. דרושות לנו ידיעות נכונות – והרי שלחתם שליח מיוחד לכפר־ סבא. ובכן, מה נשמע?

כמה אנשים צריכים להביא מתול־כרם וסביבותיה? גם בקלקיליה זקוקים לעזרה. צריך לקחתם משם.

זכרון־יעקב, 13 ביאנואר 1918

אל ועד ההגירה

שלשום שב מר אורלוב¹²¹ וסיפר לנו על פרטי המצב. אנו ממשיכים במרץ את עבודת העזרה. שלחנו שתי עגלות עם צורכי־אוכל, קצת תרופות ו־2,000 פר‘. חדרה שלחה עגלה לחם וקמח, תה וכו’. שלחנו רץ הגלילה לדרוש גם מהם עגלות ומזון לכפר־סבא.

בעגלה הבאה נשלח, לפי בקשת מר סלור, דוד גדול לצורכי חיטוי. הסכמנו לדרישתו להקציב סכום מסוים לחולים המבריאים ולצרכים סאניטריים.

אלה המקבלים צורכי־אוכל מאתנו, אינם צריכים לקבל אוכל מכם, אלא תמיכה כספית בלבד, ואסור לגרוע מהתמיכה הדלה הזאת, כי מטרתנו היא לא לקמץ בכספי הקופה, אלא להיטיב את מצבו של כל אחד.

מחובתנו להודיע, כי מר בריל, בא־כוח יק"א, משתתף הרבה בעזרה לכפר־סבא ומהגריו. מלבד כסף והלוואות שלח גם חבית ריבה, יין, קוניאק ושמן. כדאי שתשלחו לו מכתב תודה.

זכרון־יעקב, 30 ביאנואר 1918

אל ועד ההגירה בחיפה

…סכום הגון הוצא מחוץ לתקציב לעבודת המהגרים בחפירות שבדרום חדרה; בנוכחות מר דיזנגוף הסכמנו, כי ההוצאות הן על חשבוננו. קיווינו שהעבודה תסתיים בשבוע אחד והיא נמשכה יותר וההוצאות היו רבות. העדר כסף כבר גרם לנו הפסד רב בקניית החיטים. החיטים הולכות וכלות, וקשה לקנותן אפילו במזומנים. אולי אפשר להודיע לדיזנגוף, שישתדל להשיג מהשלטון רשיון לקניית חיטים בכפרי הסביבה; הרי הבטיחו לתת לנו ממחסני הצבא! יש חשש שלא יספיקו החיטים עם ההגירה החדשה. צריך להשיג רשיון לקנות חיטים גם בגליל.

אין חדש. אומרים שהדרך בינינו לכפר־סבא תיחסם מטעמים אסטרטגיים. קיבלתי תשובה מה' סלור: במשך חודשיים מתו 42 נפשות. יש כ־300 חולים, בעיקר חולי טיפוס־חוזר ובורדום!

זכרון־יעקב, 5 בפברואר 1918

אל ועד ההגירה, חיפה

את עגלות המזון שנשלחו לכפר־סבא עצרו חיילים במושבה ולא נתנון לנסוע בלי רשות מהמפקד המקומי. לאחר ששידלנו את המפקד, שאל את המפקדה בתול־כרם אם להרשות לעגלות לנסוע. הוא הבטיח לתת לשתי עגלות נוספות לנסוע ביום ו'. אולם לאחר שקיבל תשובה מתול־כרם, הודיע לנו כי לא יורשה להעביר תבואות דרומה. ועד־המהגרים בכפר־סבא ענה, כי נשלח להם כסף והם יקנו תבואה בסביבתם.

בטוחים אנו, שאין להשיג שם די מזון ל־1700 נפש, ואפילו בכסף מלא. אנו משתדלים בכל זאת להשיג את הרשיון לעגלות. שלחנו איש לתול־ כרם שיטפל בדבר וטילגרפנו לדיזנגוף. אולם מוכרחים להמציא תיכף ומיד סכום כסף לקניית מזון, לפי דברי העגלונים אין להם דבר מן המוכן. וכן שלחו איש מיוחד למרחביה וליתר מושבות הגליל, כדי לזרז את משלוח עגלות המזון לכפר־סבא, אחרת יהיו כולם צפויים לרעב.

זכרון־יעקב, 13 בפברואר 1918

אל קלוריסקי, ראש־פינה

מר לדרר נוסע הגלילה להשיג כסף. מצב המהגרים בחדרה וכאן עגום למדי, אולם מה הוא לעומת מצבם של מהגרי כפר־סבא! ברצונם ללכת משם, אולם אין עגלות והדרכים נוראות. אנו נוכל להביאם לשיעורין, אבל כך יימשך הדבר שנה! לדרר, שהיה שם, יספר לך אילו פרטים. הם תשושי־כוח, מכוסי כינים ומטורפים למחצה. אם לדרר לא ישיג כסף אצל דיזנגוף, תעזור אתה, זה האמצעי האחרון. בוא אתה בעצמך, אולי תמצא תחבולה. 1300 יהודים צפויים לאבדון, מבלי יכולת להצילם.

זכרון־יעקב, 10 במארס 1918

אל מ. דיזנגוף, חיפה

אנו מביעים את מחאתנו הנמרצת על יחסכם לעניי השומרון, ודורשים להעניש קשה וללא רחמים את האשמים ולהעמידם למשפט! נבלה נעשתה! התרופות היקרות והנחוצות יותר מכול לא הגיעו אלינו! הניאוסאלוורסאן, הדרוש כדי להציל את החולים מטיפוס חוזר, לא בא כלל. 5 ק"ג של חינין לזכרון, לחדרה ולכפר־סבא הגיע כולו פתוח, ואי־אפשר לדעת אם זה חינין טהור או מעורב עם חומר אחר! מלח קארלסבאד נשפך, ואלינו הגיע חציו בלבד – והכול למרות רשימת התרופות שהיתה הפעם כל־כך ראציונאלית וכל־כך מעשית! וזו היא התוצאה של ההתאמצות מצד עסקנינו, עד שעלה בידיהם הדבר להכין את התרופות ולשולחן.

אסור לעבור בשתיקה על מעשים כגון אלה!

זכרון־יעקב, 10 באפריל 1918

אל מאיר דיזנגוף, חיפה

1. בעיית היתומים. ועד המושבה קרא לאסיפות וישיבות, והיתומים נשארים ללא השגחה בעיית היתומים. ועד המושבה קרא לאסיפות וישיבות, והיתומים נשארים ללא השגחה ומקום. אוכל הם מקבלים ב“תבשיל”.

לאחר משא־ומתן ובכובד־ראש הצענו לגב' בר' לארגן את בית־היתומים. היא כבר הוכיחה את יכולתה בארגון בית־הספר לילדי המהגרים לפני שנה; אבל התקציב מעכב, אי־אפשר להסתפק בפחות מ־1000 פר' לחודש.

2. בעיית הביקורת. אבקשך להשפיע על גר' שיבוא הנה. צריך לערוך ביקורת כללית על כל סדרי העבודה, ובעיקר מבחינת הצד הכספי. אני כל־כך עסוק בעבודתי הרפואית, בגלל המהגרים, עד כי אין לי כל פנאי לעשות זאת. הקיץ מתקרב עם מחלותיו ומגיפותיו, ויש לי הזכות לקצת מנוחה. בדרך כלל, טוב שיבוא איש־אמונים ומומחה.

זכרון־יעקב, 15 באפריל 1918

אל מ. דיזנגוף, חיפה

מלבד 51 המהגרים, שבאו בערב הפסח, הגיעו עוד 126 בימים האחרונים. היקב מלא מפה לפה, ואין לנו יתדות כדי להקים אוהלים חדשים. מכפר־סבא באות ידיעות נוראות, 8–9 פצועים ובתים הרוסים עקב ההרעשה. הם דורשים כסף. גב' ברנר באה מחדרה והחלה לטפל ביתומים. הנני מודיע לך, שככה לא יוכלו העניינים להימשך יותר. עליך לבוא מיד, או שיחדלו לשלוח עוד אנשים מכפר־סבא הנה, כי צריך להכין קודם מקום ושירות סאניטרי בשבילם. בבית־החולים המסכן שלנו יש 18 חולים ב־11 מיטות וחולה אחד שוכב על הרצפה, וכל זה לאחר שהפצרנו לשלוח לנו שתי מיטות והן עדיין לא נתקבלו.

זכרון־יעקב, 17 באפריל 1918

אל מ. דיזנגוף, חיפה

חשבתי להיות השבוע בטבריה, והנה קפץ עלינו רוגזם של פליטי הגירוש מכפר־סבא. אתמול קיבלתי מכתב מאשכנזי – הם קיבלו פקודה לעזוב את המקום. יותר מ־500 פליטים יבואו לזכרון ולחדרה. אי־אפשר לנו לקבלם – הכינו מקום גם בגליל!

זכרון־יעקב, 12 במאי 1918

אל ד"ר משה קריגר

ידיד יקר! כמה משתוקק הייתי לידיעות ממך! קיוויתי שתחזור לאזורנו. חלמתי שיקחוך לטפל בפליטי זכרון וחדרה. עתה, לנוכח המצב הקשה, הרי בואך, כשרונך לפעול ומרצך יצילום ממש!

אולי אפשר להשתדל בחוגים הגבוהים, שתישאר אצלנו למען המהגרים! אנו בריאים. אני עמוס עבודה, אבל יש לי סיפוק רב שהמצב אינו רע. השלדים הללו, היצורים שאיבדו צורת־אדם, הנפוחים והנדהמים אכולי־הכינים – שבים לאט לתחייה. והכול – באמצעים מוגבלים מאוד.

זכרון־יעקב, 12 ביולי 1918

אל ד"ר אריה בעהם

… הנה גירשו בשעות מספר את הילדים מבית־היתומים בשפיה, בלי שיהא זמן להכין את הנסיעה, כדי לפנות מקום לאנשי־צבא מחדרה! והדבר נעשה בזמן שהבניין השני שנלקח מהם (משם גירשו 65 תימנים) נשאר לגמרי ריק! אבל מה נאמר ומה נדבר – טוב שעוד אנו בחיים ובמקום בטוח, הן ימי־מלחמה הימים האלה – – –

מצב הפליטים הולך ורע, מחמת הצפיפות האיומה. פה גנבו את קופת המחסן עם כספי הפליטים וגם את כספי לאנגה. כשפנינו אל הממשלה המקומית על־ידי המוכתר, תפשו הללו כמה תימנים והחלו להלקותם נמרצות, עד שמיהרתי ופקדתי עליהם להפסיק את “המשפט”…

זכרון־יעקב, 28 באוגוסט 1918

אל קבוצת דגניה

בשובי מחיפה מצאתי בביתי שק עדשים ששלחתם לי. ברגע הראשון שיערתי, כי רוצים אתם להענישני על שמתייחס אני אליכם כאל פרולטריים (כמוני),

אבל בהתחשבי בדבר, קיבלתי באמת ובתמים עונג רב מהשתתפותי בפרי עבודתכם. התשלום אינו מסחרי, אלא עולה על המגיע לי! ובכן, תודה רבה לכם מעומק לבי! חלק מהעדשים אתן למוסדות ולפרטים שמצבם קשה, וחלק אשאיר בשבילי, ותמיד אזכורכם לברכה.

זכרון־יעקב, אוגוסט 1918

אל בנו ירמיהו, בגדוד העברי במצרים

(נשלח דרך ארץ נייטרלית)

בני אהובי,

סוף־סוף קיבלנו את הגלויה שלך מ־13 במאי! איזו שמחה נתנה זו לנו במשך שעות אחדות. אבל אחר־כך החלה הדאגה: איך הנך מרגיש את עצמך? מה הם תנאי חייך? שמור על בריאותך…

לו ראית מה היה כשבאה הגלויה: אמא בוכה, שרה צועקת, קובה קופץ מסביב, ירדנה מנשקת את כולנו ושמעון מסתכל אלינו בהתרגשות. והזקן שמע את הבשורה בבית־הכנסת, וחש הביתה והוא מברך אותך, היה בריא וחזק¹²².

23 בספטמבר 1918

אל בנו ירמיהו, בגדוד העברי במצרים

ההיינו כחולמים? עוד איני מאמין לאשר עבר עלינו! השומרון התחבר ליהודה, הצבא התורכי והגרמני עזבו את המקום הזה לנצח, והכול בלי יריה אחת!

מקווים אנו לראותך וללחוץ אותך אל לבנו, השבור מדאגות וציפייה! תקוותינו מתחילות להתגשם, ורואים אנו כי מאמצינו לא היו לריק. להפך, עוד נקבל יותר ממה שפיללנו!

נשתדל איפוא להיות ראויים לאמונם של העמים האדירים. נשתדל לעורר אמון, בקבלנו את המתנה הגדולה ורבת־האחריות של חיים עצמאיים. מתגאים אנו בך שנכנסת לגדוד. כבר אין אנו חוששים לך, לאחר שנודעו לנו תנאי־חייך בצבא. ומתי נתראה? התוכל לקבל חופשה? אולי נסע אנו מצרימה?

האמת הדבר כי ג’ימס די רוטשילד עוסק בפרטי סידורכם והוא גם מפקדכם? אין אנו יודעים כלום!

בארץ־ישראל המשוחררת מעול תורכיה, 1918 – 1936    🔗

הצהרת באלפור ושיחרור הארץ משלטון תורכיה על־ידי הצבא הבריטי, שבו היו גם גדודים עבריים, עוררו בד“ר יפה תקוות רבות, אם כי ידע כי צפויים לנו גם קשיים. ד”ר יפה שיתף פעולה עם ועד הצירים. הוא מתח ביקורת על הפעולות של קבוצת הרופאים מאמריקה, שניגשה לאירגון העזרה הרפואית בארץ בלי להימלך ברופאים הוותיקים המקומיים. במחצית הראשונה של 1919 עבר ד“ר יפה לחיפה, ובה בילה את שנות־חייו האחרונות. גם בחיפה השתתף בעבודה ציבורית, אם כי מצומצמת, בעיקר בשטח אירגון הרופאים, כיושב־ראש אגודת הרופאים הארץ־ישראלית, בפעולה למען בית־הספר הריאלי ובהושטת עזרה למתיישבים בעמק. ד”ר יפה פרסם באותו זמן מאמרים על אירגון הרופאים והטיפול בחולי מאלאריה (“תוצאות הנסיון של אירגון הרפואה במשך עשר שנים”, יחד עם פרופ' דולז’אנסקי, 1927: מאמרים בכתב־העת “רפואה” ועוד). יומניו מתקופה זו מכילים תגובות על המאורעות יותר ממכתביו. באחד המכתבים האחרונים שלו אל בנו הביע את הרגשתו, כי העולם עומד לפני מלחמה, שתהיה עקובה מדם לא פחות ממלחמת העולם הראשונה.

זכרון־יעקב, 23 בספטמבר 1918

אל הוועדה הציונית (“ועד הצירים”)

לפני שנה נתגלה בזכרון־יעקב, בתחנת הניסיון החקלאית, שירות ריגול חשוב, שעורר משפט גדול. למעלה מחמש מאות יהודים נאסרו, יותר ממאה מהם מתו בבתי־הסוהר ובגולה. בעינינו ראינו את העינויים והמכות. אימה ופחד נפלו על כל מושבותינו, שהיו צפויות להרס ולחורבן. כספים עצומים הוצאו, מאמצים בלתי־רגילים נעשו כדי להציל את החפים מפשע; ובטרם נמחו כתמי הדם וטרם יבשו הדמעות – והנה האישיות הראשונה, הבאה לדבר בשם השלטונות האנגלים אל תושבי זכרון, הוא אחד מיוצרי הריגול. הבית היחידי, שהוועדה הציונית מבקרת במושבה, הוא הבית שבו נרקמו כל מזימות הריגול.

br />

יודע אני, שכל הממשלות מסתייעות בריגול. גם זה נשק. משלמים תמורתו בעין יפה, אבל אין מכבדים אותו.

לא על יסודות כאלה חלמנו לבנות את ביתנו הלאומי בעתיד. לא בדמוראליזאציה של צעירינו, בראותם את הכבוד הניתן לאלו שבגללם נשפכו נחלי הדמעות, לא בזאת נתבע את מקומנו עלי אדמות. היהודים סבלו דיים בגלל האשמה בריגול ובבגידה, ולא כדאי לקדש אצלנו את האמצעים הללו.

אני עובד כבר עשרים ושבע שנים בארץ. בני מתנדב בצבא. ולשם מה הכול? לשם מוסר הריגול?! אני מוחה נגד התנהגותם של הציונים שלנו, ואני מפנה את תשומת לבם, כי יסוד מדינת חלומותינו הוא מוסרי ואמצעיו טהורים. המרגלים קיבלו את תשלומיהם בכסף מלא. אל נחלוק להם את הכבוד הזה! הן יימצאו עוד מאות ואלפים ההולכים בעקבותיהם, אלה המוכים בסנוורים למראה הצלחתם!

לנו יש אידיאל אחר, ולא נשתמש בשום אמצעים שפלים. לא על־ידי ריגול יתבע העם היהודי את זכויותיו וידרוש את עזרת המעצמות הגדולות.

מובטחני כי אי־ידיעת עובדות רבות גרמה לחברים הציונים לעשות את הצעד המעליב הזה. אקווה כי לעתיד יתקנו את המעוות!

זכרון־יעקב, 2 באוקטובר 1918

אל יהודה גרזובסקי, תל־אביב

אכן, הגיע היום לו חיכינו שנים, הגיע הרגע הנכסף. ואם כי אני שומר תמיד את המצווה האומרת – אל תשמח מדי ברגע של ששון ואל תצטער מדי ביום צרה, הרי בעונג הנני מקבל את השינוי. יודע אני את הדאגות הקשות הצפויות לנו, אולם ערכו של הדבר הוא כל־כך חשוב, ההתקדמות הפתאומית שבאה אצלנו בשאיפותינו כל־כך חשובה, שכדאי לסבול. מי יתן ונחזיק את הדגל הטהור בידים טהורות.

זכרון־יעקב, 10 באוקטובר 1918

אל ועד המושבה, זכרון־יעקב

לאחר כל הנסיונות שלנו להשיג עגלות בשביל המהגרים האומללים, מוכרחים אנו סוף־סוף להתרות בכם בפעם האחרונה. המפקד דורש רשימת בעלי־העגלות, למען צוות עליהם להוביל את המהגרים. חושבני שיהיה זה הרבה יותר נאה, אם אתם בעצמכם תסדרו את העניין. אך אם אין לכם האפשרות או הרצון לעזור לנו, אנו נפנה בעצמנו. הנני מחכה עד 9 בבוקר, והיה אם לא נקבל את מבוקשנו, אלך אל המפקד הבריטי ואמסור לו את העניין.

זכרון־יעקב, 10 באוקטובר 1918

לכבוד הוועד הזמני לענייני המהגרים

הקומיסיה הציונית שעברה כאן עם דיזנגוף, ושהבטיחה לשלוח לנו את הכסף הנחוץ לטובת המהגרים, לא שלחה מאומה. גם חדרה זקוקה לכסף למען מהגריה. העגלונים – איכרים או בני איכרים, מעלים את המחירים, וספק אם ישמרו את פקודת ועד־המושבה, שכל בעל עגלה ובהמות יתן פעם אחת את עגלתו למהגרים הנתמכים. עתה – אולי נשתמש בסירות מטנטורה, והמחירים ירדו על־ידי כך.

נא להודיענו, אם אפשר לשלוח את המהגרים, וכמה? בעד העגלות תשלמו במקום, ואז נתחיל בהחזרת הפליטים, לפני שיתקבל הכסף.

צריך לשלוח רופא מומחה למרחביה בענייני מאלאריה. פרצה שם המאלאריה בצורה איומה פי כמה מאשר בחדרה ובעטלית בימיהן הקשים. חוששני שהחינין שלהם אינו טוב. צריך איפוא לשלוח להם חינין טוב.

זכרון־יעקב, 27 באוקטובר 1918

אל הנהלת יק"א, פאריס

א.נ.

לאחר ארבע השנים הקשות והאיומות הללו, לאחר החלום הרע של השנה האחרונה, שנת אפיסת כוח־הסבל הגופני והמוסרי, בא לנו המעבר הפתאומי לחרות ולתקוות נועזות ביותר. הדבר כל־כך מדהים, שקשה להתיישב בדעת. אומנם, לא אוכל להגיש דין וחשבון מפורט על עבודתנו במשך ארבע השנים, אולם מחובתי לסקור בסקירה קצרה את המצב במושבות הנמצאות בתחום עבודתי.

זכרון וסביבותיה:

1. תמותה:

בשנת 15–1914 – 18 מקרי מוות.

בשנת 16–1915 – 22 מקרי מוות.

בשנת 17–1916 – 24 מקרי מוות.

בשנת 18–1917 – 22 מקרי מוות.

לפני המלחמה היתה התמותה מ־8 עד 17 לשנה. התמותה היא מתוך מספר אוכלוסין של 1100 עד 1200 נפש. אפשר לומר כי למרות התנאים הקשים – תמותה זו אינה גדולה, באופן יחסי כמובן. נוסף לזאת באו אלינו בשנת 1917 600 גולים מיפו. בספטמבר נוספו לאלה עוד 150, ולבסוף הופיעו עוד 450 מגולי כפר־סבא. מהגולים מתו אצלנו 38 חולים במשך 19 חודשים.

2. ילודה:

בשנת 16 –1915 18 זכרים 19 נקבות

בשנת 17 –1916 18 זכרים 11 נקבות

בשנת 1917–18 22 זכרים 11 נקבות

3. מחלות:

א. המאלאריה לא התגברה בשנה הראשונה של המלחמה, מפני שעוד המשכנו באמצעים הרגילים נגדה. עם כל שנה ושנה התמעטה העבודה האנטי־מאלארית, מחוסר חינין ונפט, אולם סבלנו פחות מחדרה, תל־עדש ומרחביה.

ב. טיפוס־הבטן היה מצוי ביותר בשנת 1914/15. לאחר זאת הלך ופחת, עד שחזר והתגבר בקיץ 1918. יצויין גם הפאראטיפוס.

ג. טיפוס חוזר. מגיפה זו פרצה באביב 1916. מבאר־שבע באה, ותוצאותיה היו קשות לא רק בתשישות הכוחות, אלא גם בהופעות פסיכיות. יותר מ־300 נפש סבלו מהמחלה. בתקופה זו עוד לא היה לנו סאלוורסאן.

ד. טיפוס הבהרות. הופיעו מקרים בודדים באביב 1916. שני חולים מתו. באביב 1917, לפני בוא הגולים, היו 3 מקרים קשים, ואחריהם פרצה מגיפה ממש, אולם בצורה לא קשה, ביחוד במלון גרף וברובע התימני, סמוך לבית־המרחץ הישן, ששם חלו המהגרים בעיקר. בסך־הכול – 45 מקרים, מהם מתו שלושה. ולבסוף, בשנת 1918 פרצה המגיפה אצל הגולים האחרונים מכפר־סבא, שהשאירו בבית־הקברות שם כ־300 מאחיהם, וסיכנו את כל המושבה, כי באו בעצם המגיפה והביאו עמהם את החולים. הואיל וחודש לפני כן ביקרתי בכפר־סבא וראיתי את הנולד, והואיל והדבר אירע בקיץ, טיהרנו את הגולים הבאים באוויר החופשי. הטיהור היה יסודי. העבודה נמשכה גם בלילה, ללא הפסק. היו מקרים שהעבודה נמשכה כמה ימים. הודות לעבודתם המסורה של העוזרים (ביניהם הגב' הלפרין וקרפילוף), והודות לחברים מוועד העזרה, ובייחוד יצוין מר אורלוב, שלא ידע עייפות – לא היו אלא 56 מקרים בלבד. בעבודת יומם וליל זו הצלחנו למנוע מגיפה כללית, ואבידות היו לנו רק חמש. מספר זה אפסי הוא לעומת המצב שהיו בו הגולים.

כפרים ערבים שלימים נשמדו במגיפה הזאת בסביבותינו, בייחוד בשנים 1916–1918.

ה. דיזנטריה. לא היתה ניכרת במיוחד. לא היו כל מקרי מוות.

ו. מחלות עיניים. הגרענת גברה בשנים האחרונות, מחמת האבק הרב שהפיצו אנשי הצבא העוברים באלפיהם, בעיקר במכוניות המשא.

ז. היו שני מקרי כולירה. האחד מת. המגפה נעצרה.

ח. השפעת הספרדית עברה עלינו כמערבולת. אומנם, המחלה לא השאירה קרבנות, אבל גרמה לתשישות כוח. היה רק מקרה מוות בודד.

ט. מגיפה, שטיבה עוד לא הוברר, למרות חקירתם של שני מומחים שבאו מירושלים, פרצה בזכרון. סימניה – כאבים קשים בבטן, הקאה ועצירות. נמשכת 2 או 3 ימים, וכעבור 8 ימים מתחילה מחדש. נראה שהמחלה היא מעין הרעלה, בהשפעת המזון הרע. היה מקרה מוות אחד על 23 חולים.

המצב הסאניטארי הכללי – הרי זה פרק עגום ביותר בתולדות המושבה. בהתאמצות רבה הייתי מכריח את הוועד שיעזור במשהו. גם התושבים אדישים, ורק לעת־סכנה היו נכנעים. הצלחנו, כשעבדנו בגפנו, כמו במלחמה נגד המאלאריה או בטיפול במהגרים שהיו תלויים בנו. במושבה עצמה, בחוצותיה ובחצרותיה, לא היה הנקיון מופתי ביותר.

בית־החולים – בדיוק בזמן שהיה נחוץ ביותר, נפסקה התמיכה מפאריס. באותו זמן שהרופאים נלקחו לצבא והחולים היו נוהרים אלינו, כשגברו העוני והמחלות ולפועלים החולים לא היה מקום בו – נותרתי בלי אמצעים. ביקשתי עזרה מכל צד, ואומנם שלחו לי תמיכות לא גדולות. עזרו לי ד"ר רופין, ועד העזרה האמריקאי, אחר כך קיבלתי עזרה מקופנהאגן. מר מיכאל לאנגה, ששלח תמיכה לנצרכים, הפריש חלק למען בית־החולים. קופת העזרה ההדדית לפועלים שילמה אף היא בעד כל פועל חולה. היו פותחים וסוגרים את בית־החולים לסירוגין. מחודש מאי 1917 נפתח בית־החולים ללא הפסקה בשביל המהגרים, שבלעדיו היו מגיעים לתמותה גבוהה. היו לנו כעשרים מיטות, ובקושי רב קיימנוהו, אבל התועלת היתה עצומה גם באמצעים המוגבלים הללו. אולם מצב המשק היה כזה, שעם נסיעת אחרון המהגרים נאלצתי לסגרו.

זכרון־יעקב, 5 בנובמבר 1918

אל בנו ירמיהו, בגדוד העברי

אתמול קיבלנו שוב מכתב טוב ממך, ושמחנו על תוכנו. תקבל כנראה חופשה בקרוב. בינתיים מגיעות ידיעות טובות: תורכיה המסכנה חדלה ללחום, ובדרכה תלך בוודאי גם אוסטריה ויגיע אותו השלום, שדמיוני הגה בו כל הימים, השלום התמידי על יסוד של זכויות צודקות לכל עם ועם, כפי שראו אותו וניבאו עליו נביאינו. אני לא אראהו. אבל אתם, הדור החדש, תזכו בו.

עוד יהיו סכסוכים וריב בין עם לעם, ובקרב העמים תפרוצנה מהפכות פוליטיות וסוציאליות במספר לא קטן, עוד יישפך דם רב, ועוד זמן רב יהיה צורך להשתמש בכוח נגד כוח. אבל תקוותי היא, כי לא תשנינה מלחמות בין־לאומיות יותר.

זכרון־יעקב, 6 בנובמבר 1918

אל בצלאל יפה

הודות להצעתך קיבלתי עלי יחד עם חברי הנאמנים רמז ופייטלזון לסדר חגיגה ליום השני לנובמבר. עלה בידנו לעשות את הדבר באופן מוצלח, למרות אי־רצונם של אחדים, דהיינו – אלו העומדים תחת פקודת ש. אהרונסון.

כמעט כל אלה שהוזמנו נענו, חוץ מבא־כוח הוועד הזמני במושבה וועד הצעירים (היו"ר הוא ש. ס.). הוועד הזמני הודיע, כי הוא בעצמו עוסק בדבר, ומזמין את כולנו… הלכנו איפוא והתאספנו כולנו בבית־הכנסת. לאחר קריאת התורה ביארתי את ערכה של ההצהרה והקראתי אותה באנגלית, בעברית ובאידית. יפה היה כשהמושל, הקפיטן וולי, בא בכבודו ובעצמו לבית־הכנסת לקרוא את הדקלראציה. עשו “מי שברך” למלך, לבאלפור, לבארון ולוועד הצירים.

אחרי הצהריים הלכנו אל המושל בעשרות דגלים ובשירי ציון. הוא יצא ממשרדו והלך עמנו לביתו. שם בירכוהו אחד מחברי הוועד ברכה בעברית. הוא ענה באידית במלים חמות, ומשם הלכנו בסך ברחובות המושבה בשירה. התאספנו כולנו בגן הטיול. שם נאמו נאומים, הציעו הצעות לשלוח טלגראמות לבאלפור, לבארון ולווייצמן. בערב ביקר הקפיטן וולי בשני הנשפים, אצל הזקנים והצעירים.

זכרון־יעקב, 6 ביאנואר 1919

אל אליהו זאב הלוי לוין־אפשטיין

עד עתה לא היה לי פנאי לכתוב אליך. סבור הייתי שלא כדאי להטרידך לריק. עתה, כשעזבנו את הגליל העליון, ומאחר שהשקפותינו על עבודתנו שרירות וקיימות תוך ניסיון רב, חושב אני לנחוץ לשוחח אתך, ידידי הנכבד.

מצב הבריאות והעזרה הרפואית ירודים בגליל העליון בהשוואה ליהודה. במשמר־הירדן ובצפת המצב פשוט נורא. אולם אפשר בזמן קצר לשנותו לטובה, ודווקא באמצעים לא גדולים. הבינה נא, כי ההצעות האלה לא תזקנה לאמצעים ראדיקליים הדורשים הכנה, זמן והרבה כסף. להפך, יש בדעתי לבצע דברים גדולים בעתיד, פעולות שתסייענה להרבות את מספר היהודים במקומות הנהדרים האלה, אולם לעת עתה עלינו לעזור באמצעים פאליאטיביים, למען תת יכולת לתושבים האומללים לצפות לעבודה העיקרית בעתיד.

ביסוד־המעלה המצב טוב יותר, למרות התנאים הרעים הטבעיים, וזה הודות לעבודה של חובשת משכלת ומנוסה¹²³ בעבודה אנטי־מאלארית. במשמר אין כל עזרה רפואית והמצב תובע את תיקונו!

זכרון־יעקב, 16 בפברואר 1919

אל י. שטארקמט, בואנוס־איירס

שער נא את שמחתנו על מכתבך. אי אפשר בבת־אחת לספק את סקרנותך ולענות על כל שאלותיך, כי מזדרז אני להשיב לך.

בקיצור, הזמן הרע ביותר היה בשנה שעברה. חוץ מיסורי המלחמה ומגיפותיה, בתוספת יחסם ה“אדיב” של השלטונות התורכיים, נתברכנו גם במצב מיוחד מחמת הריגול המפורסם. גל של מאסרים ועינויים. מותה של שרה אהרונסון – מות גיבורים. אפשר לומר, כי קלוריסקי יוכל לברך ברכת־הגומל, הן ג’מל פחה איים עליו פעמיים, שיתלהו בראש חוצותיה של ראש־פינה, “למרות ידידותו”. האיכרים סבלו בעיקר מהארבה, אבל הפסדם יצא בשכרם, הודות למחירים המופרזים של התבואה. אולם רבים סבלו בפתח־תקוה.

כרגע המצב אחר. עיניך הרואות, כי עוסקים בנו יותר מדי, ומצד שני אין מתחשבים עמנו כלל. עלינו עוברת עתה תקופה של תוהו ובוהו. אחריה תבוא תקופה הירואית, ורק לבסוף – תחל התקופה ההיסטורית. האמון בחסות החדשה הוא גדול. הכול מלאים רגשי תודה וחמימות לממשלה, אשר בה שמנו את מבטחנו. אנו תקווה שהיא שבעת־רצון בכך, ושתעזור ליישוב העברי לקבל את צורתו המתוקנת.

בני ירמיהו מתנדב בגדוד הארץ־ישראלי.

אני עוזב את זכרון ומשתקע בימים האלה בחיפה. אעבוד באופן פרטי. חלקתנו על הכרמל – כולה אורנים ירוקים ונפלאים. הח' מכר לערבי את חלקתו, ורק לאחר קשיים רבים הצליח קלוריסקי לפדות את החלקה הזאת במחיר מופרז. אני משתוקק לבנות שם. אבל הדבר עולה בסכום רב. חיפה מתפתחת יפה, אולם היישוב העברי כמעט שאינו מתקדם.

האם נתראה בארץ־ישראל?

תל־אביב, 19 במארס 1919

אל פרופ' הרי פרידנוואלד, מנהל קבוצה מדיצינית של ציוני אמריקה¹²⁴

רצוני לגעת במכתב זה באילו נקודות.

א. השתתפות היישוב היהודי בהוצאות העבודה הסאניטארית והרפואית. אומנם, חלק מהתושבים (כבצפת, למשל) מחוסרים כל אמצעים, אך צריך להרגיל את התושבים לרעיון, כי העזרה המדיצינית היא חלק מהוצאות יום־יום כהוצאות הרגילות למחייתם. צריך כמובן לסדר, כי העזרה המדיצינית לא תכביד על תקציבם, ועל כן כדאי לייסד קופות־ביטוח, קופת־חולים ומס בתי־חולים וכו', אולם אל יקבלו נדבות. היישוב מקולקל כבר בלאו הכי על־ידי כל מיני שיטות של תמיכה, וכבר הגיע הזמן להפסיק את המנהג הזה.

ב. השתתפות באי־כוח היישוב בהנהלת העניינים הסאניטאריים והרפואיים בארץ. את השיטה הכופה על היישוב את הצדקה והתמיכה, בלי להתחשב בדעתו ובצרכיו, הנהיגו בארץ זה למעלה משלושים שנה, וצריך שהעבודה תהיה משותפת עם ייצוגם של חלקי היישוב. איני אומר, כי צריך למסור את הכספים לידי נציגינו, אך צריך שבאי־כוח היישוב ובאי־כוח ההסתדרות העולמית יגיעו ביניהם לכלל הסכם בעניינים המקומיים. לא נסכים בשום פנים, כי אדם אשר זה עתה בא מאמריקה, בלי לדעת את הנעשה בארץ, ינהל את העניינים על דעת עצמו, ללא יפוי כוח. ראינו את התוצאות העגומות שנגרמו על־ידי חוסר בקיאותם של כמה רופאים מהקמצ"א: חוסר־משמעת של האחיות, חוסר מסירות וקלות־דעת, בזבוז, הוצאות עצומות ללא שיטה וסדר, חוסר־אמון ואפילו איבה מצד התושבים. למרות השתפרותם של העניינים, אין הדבר מצדיק את אי־השתתפותם של הנציגים המקומיים. לא כל הרופאים המקומיים הם כמובן על הגובה הדרוש (בדיוק כמו רופאי הקמצ"א), אולם יש ביניהם מספר מספיק של רופאים, שהוכיחו את ידיעותיהם היסודיות, את מסירותם הבלתי־רגילה ואת נסיונם הרב בתנאי הארץ. עליכם להכיר, כי גם הרופאים האלה יש להם הזכות להשתתף במפעל הלאומי הזה.

ג. הלאמת הרפואה. הרעיון הזה נאה ונעלה, אולם לא צריך לסכנו על־ידי הגשמה שאינה בעיתה. דרישות־החיים בעתיד יתבעו זאת ממילא. אנו חיים עתה בתקופת המשבר והמעבר בין נוראות העבר ותקוות העתיד, ואין לסבך את המצב במוסדות מסופקים. חסרים לנו דברים רבים בעבודתנו, ולא זה העיקר. הקהל והציבור אינם מוכנים להלאמת הרפואה בימים האלה.

זכרון־יעקב, 25 במארס 1919

אל דוד סמילנסקי, תל־אביב

הגעתי לזכרון בשלום, ונזכרתי כי נותר עניין שלא דברנו עליו. מתקרב זמן הבחירות, אולם אינני רוצה להציע את מועמדותי. בתל־אביב הציעו לי את הדבר, בתנאי שאהיה חבר ל“האזרח”. הגם שמסכים אני לתוכנית “האזרח”, החלטתי להיות מחוץ למפלגות.

חושבני, כי כרופא אוכל להועיל יותר, ואיני מסוגל להיות במפלגה פוליטית.

זכרון יעקב, 27 במארס 1919

אל ד“ר בעהם וד”ר גולדברג, ירושלים

…דומני שלא הייתי צריך לעמוד על דעתי יותר משעשיתי. חושב אני שמילאתי את חובתי. מלבד שיחותי עם ועד הצירים מסרתי בשמי תזכיר, שבו נאמרה כל האמת על מצב הבריאות והעניינים הכלליים. אולם העיקר הוא, מה לעשות בעתיד. כתבתי מכתב רשמי בעברית לוועד־הצירים, על הצורך בישיבה משותפת בין ועד־הצירים, המשלחת ובאי־כוח אגודת הרופאים, לאחר שיעובד החומר. חושד אני, שאין בידם די כסף, והם רוצים לסדר את הכול במינימום של אמצעים. היתה לנו ישיבה מצומצמת, וייתכן שייעשה משהו. כמובן שנלחמתי ואילחם בחוצפתם לעבוד בלי להתחשב ביישוב, בעסקניו וברופאיו. הנני מקבל מכתבים מחו"ל, התמהים על “המחלה האמריקאית” – לעבוד כמו במדינת כושים…

חיפה, 15 באפריל 1919

אל קבוצת הפועלים, כנרת

על מות חברתכם שרה שמוקלר אני מצטער יחד אתכם. אם לכם היתה חברה נאמנה, הרי אני ראיתי בה כמה וכמה צדדים. עתה, כשרואים אנו את הנטייה לחיים פרטיים, נזכר אני בדמות האשה הזאת, שהקריבה את עצמה למען הארץ והעבודה.

בדברי־ימיהם של עמים יש תמיד מספר לא גדול של גיבורים נסתרים, גיבורים אמיתיים, בעלי כשרונות ומרץ, השכלה ומחשבה עמוקה, אולם צנועים וחסרי עזות; הם העובדים יותר מכפי כוחותיהם, הם המכינים את הקרקע לתנועות ויוצרים את האפשרויות והיכולת לעבודת אחרים ולהתקדמותם. ואומנם, מבין התנועות הללו קמים אנשים ומנהיגים הבולטים לעיני העם, אבל אותם גיבורי הסתר נשארים בצל, הם יישכחו לאחר מותם, ולהם לא איכפת הדבר. לא לכבוד ולא למעמד בהיסטוריה הם שואפים ועובדים. הם ממלאים את חובתם, וזו מטרת חייהם. אחד הגיבורים הצנועים הללו היא שרה שמוקלר. הכרתיה כעוזרת בעבודתי הרפואית, כאדם וכגיבור. לצערי רואה אני אותה גם כקורבן, ונודה בכאב – קורבן של הזנחת כולנו. כולנו לא דאגנו, לא שמנו לב לאנשים שלא דיברו בגלוי על עצמם, ונתנו להם ללכת לבדם, ללא עזרה וסעד.

ומנין נקח עוד דמויות כאלה, הרי אין ואין! ואכן, לא צריך שיהיו. אין לנו רשות לדרוש קורבנות כאלה, אין אנו ראויים להם, כי רק לבכות נוכל.

אבל לזכר שמה נציב זכרון עולם. אולי קרן למיטה בבית־החולים על שמה?

שלום בלי נחמה:

9 ביוני 1919

אל קבוצת כנרת

אתמול קיבלתי את מכתבכם. מסכים אני בכל לבי ליסוד בית־הבראה על שמה של שרה שמוקלר, אולם חוששני, שהדבר מורכב ביותר ולא יתגשם. אומנם, פעמים רבות דיברתי על נחיצות בית־הבראה, בעיקר לחולי מאלאריה, ובפרט בימים האלה של עלייה חדשה. אני סבור כי בלעדי מוסד כזה יקשה לנו להילחם במאלאריה. אולם איני חושב לנכון ליטול את היוזמה עלי: בעולם הארץ־ישראלי הקטנטן והרע יראו בזה עניין פרטי שלי, אך בכל לבי אעזור לכם!

חיפה, 12 באוגוסט 1919

אל חברי אגודת הרופאים, תל־אביב

אכן צדקתם בהערכתכם את פעולות “הדסה” והתנהגותם של “ועד־הצירים” בענייני בריאות. והרי שתי עובדות, המציינות את הלך רוחם:

א. למלחמה האנטימאלארית ביסוד־המעלה ובמשמר־הירדן למלחמה האנטימאלארית ביסוד־המעלה ובמשמר־הירדן נשלח רופא שהודה בעצמו, כי מימיו לא זכה לראות בעיניו מקרה רציני של מאלאריה או שחור־השתן. ומעשים אלו נעשים לאחר הצהרת משלחת הרופאים וחברי “הדסה”, כי אין דבר מסוכן יותר משליחת רופא בלתי־מנוסה, ומוטב שלא יהיו רופאים כלל מאשר רופאים חדשים, שאינם מכירים את טיב המחלה והעלולים לגרום למות החולה.

ב. הנה זה כחודשיים מתנהלת פעולת־הבראה במרחביה. כל העבודה נעשית על־ידי פועלים שרובם עולים חדשים. אני נטלתי על עצמי להשגיח על מהלך העבודה מבחינה סאניטארית. ביקרתי במקום, בדקתי את דם התושבים, והכנתי שתי הרצאות על מצב העבודה והבריאות. במקום נמצאת חובשת מנוסה, שעבדה שנים בחדרה, ושלחה לי את החולים ממרחביה לטיפול. העבודות התנהלו בשיטה, בסדר ובמרץ, ואכן בא שינוי לטובה במצב הבריאות, להתפעלותם של כל תושבי מרחביה. והנה נודע לי, כי ביום החמישי עבר שם ד“ר רובינוב במכוניתו עם “מכונת הירייה”, וגם הואיל להשתמש בה, אולם לא נגד היתושים. הוא שהה במקום כחמישה רגעים, והפליא לסדר את העניינים. והנה נודע לנו, כי למנהל ענייני הבריאות במרחביה נתמנה לפתע ד”ר שרייבמן מחיפה, ותחת פקודתו – איזו אחות רחמניה בלתי־מנוסה!

הדבר מזכיר לי את הפוליטיקה, שנקט בה לפני שלושים שנה שייד המפורסם, ששמו אינו נזכר לברכה. הוא היה מעורר את חמת היישוב, וכשתקפוהו בעיתונות, הראה כמיתמם את העיתונים לבארון, כדי להוכיח כי הוא קורבן לקנאתם ולשנאתם של “הרוצחים” הללו, כלומר, יהודי רוסיה…

ואכן, תם אני ולא אדע מה דרישות יש לדרוש מאנשים עזי־מצח אלו, שרק אמריקאי טהור מברדיצ’ב מסוגל לעזות זו, הממלאה את מקום השכלתו וידיעתו וחיבת־ציון שבו – בה בשעה שלימינם עומדים ציונים נאמנים וותיקים, המכירים אותנו שנים, ומתייראים מהם יראה גדולה, וחוששים להשמיע את קולם ולהתריע על כל הזיוף שבעבודת “הדסה” – למרות ידיעתם את האמת! אבל יבוא יום והם יתנו לנו דין וחשבון על המעשים הללו!

חיפה, 4 בדצמבר 1919

אל ד"ר נ. וייץ, ירושלים

עבודתי הפרטית מתקדמת כראוי. חלה אומנם הפסקה עם נסיעתי לוועידה, אבל הודות לאל הרחמים הכל־יכול (נגד הבריאות!) חזרו אלי החולים. אני עמוס עבודה, ובייחוד אצל הערבים. יש אילו ניתוחים.

את עבודתי במרחביה הפסקתי באוגוסט. בימם האלה הזמינו אותי לתל־עדשים, כדי לבדוק את המקום. ביליתי שם יום נחמד במרחבי השדות, בבדיקות הבאר והביצות. אכלתי לחם עם הפועלים. נפלא! כמה אני אוהבם, למרות השגיאות הקשות של מנהיגיהם. הרי זה גילוי־לב אמיתי. מה טוב היה לשבת עמם, לולא השפעת קברניטיהם. הם נוטים לקבל הכול, ובלבד שתהיה לדבר צורה חיצונית נאה, אולם הפועלים הללו יודעים למסור את נפשם ביום־מבחן.

8 בדצמבר 1919

אל מ. אוסישקין, ירושלים

ברצוני להביע במכתב הזה כמה מחשבות על בעיית העלייה, שהיא החשובה ביותר מכל האחרות. שנתי ממש נודדת מרוב הרהורים בדבר.

כאן נוסד ועד־העלייה, שאני חבר ויושב־ראש בו. עדיין לא נעשה הרבה. צריך לספח עוד אנשים.

ומה בדבר המועצה המדיקוסאניטארית? אני דורש לבקר את פעולותיה של מחלקת בריאות העם שלכם. אין בה רוח חיים, אין פעולות חשובות, למרות ההוצאות הרבות. אומנם בערים עושים הרבה, אולם במושבות, ובייחוד במקומות הנגועים במאלאריה, אין שום פעולה.

לפנינו איפוא בעייה גדולה, שערכה עולה על כל הבעיות והוויכוחים. ובין כל הבעיות בדבר הלאמת הקרקע, פעולות “הדסה”, זכויות האשה והרפואה, הרי מרכז הכובד הוא העלייה. פתרון כל הבעיות הללו תלוי במספר העולים החדשים, בתכונותיהם, ביכולתם, ובכלל, באופיה של העלייה. זרם חזק של עלייה יוכל לגרוף את הפעולות והתוכניות ללא סדר. וראשית דבר הוא לעשות את כל ההכנות הדרושות, כדי לקלוט את העלייה, ולא לחכות עד הרגע האחרון, כדי לפתור באופן בהול את השאלות הבוערות של סידור העולים בארץ. לשם כך צריך לסדר, לארגן ואפילו להגביל את העלייה, עד שנוכל לקלוט אותה כראוי. צריך איפוא לדאוג:

(א) למקום,

(ב) לקיום העולים,

(ג) לצרכי אוכל זולים,

(ד) לתנאי־חיים בריאים.

אולם הדבר הראשון הנחוץ הוא כסף… הרבה כסף. ולא רק כסף. גם תוכנית מחושבת תוכל להביא לתוצאות רצויות. כי אם יעלו העולים ואנו לא נדאג למקום, לעבודה ולשמירת בריאותם, יהיה מצבם נורא: הם יתחילו לחלות ולקדוח, ואז כמובן תבוא התרופה הבדוקה – נתחיל לצעוק, לכתוב ולשלוח משלחות. ייתכן שישלחו כסף מאמריקה ומארצות אחרות, והכול יפעל בחפזון, ואז נקנה חומרים ביוקר, נבנה בניינים גרועים, נחלק תמיכות בין העולים ונגרום לדימוראליזאציה, ועד משבר נגיע. אז יחדלו לבוא אלינו, וחלק מהעולים יעזבו את הארץ כלעומת שבאו, ויקללו את היום שהביאם אלינו…

חיפה, כ“ט כסלו תר”פ (1919)

אל ד"ר נ. וייץ, ירושלים

ידיד יקר! אין בפי מלים לומר יותר… לאן אנו הולכים? מה רצוננו? ואולי כדאי לנטוש את הכול וללכת אחרי גינת הירק ולשתול כרוב ועגבניות?

נודע לי כי מינו את שיינקין למנהל מחלקת העלייה. יודע אתה כמה אני אוהבו, ובוודאי שיטילו עליו להטיף דבר בפני העולים החדשים, אולם לדעתי לא יוכל לעשות את הדבר, הדורש מעשיות רבה. הרי עתה אורבים ומצפים לכל שגיאה מצד אוסישקין, כדי לדחותו ולהחזיר את שלטון “הבלוף”!

לעולם לא אסלח לפרחח הנשגב הזה, לז’בוטינסקי, על התנפלותו השפלה. הרי ידע להטיף למשמעת ולאחדות כל זמן שהיה חבר בוועד הצירים, ועתה כשעזב אותו, פורץ הוא כל גדר, ולדעתו אין צורך בוועד הזה כלל!

חיפה, 21 ביאנואר 1920

אל מ. לאנגה, לונדון

תודה על מכתבך הטוב! אצלנו הכול כשורה. ירמיהו יישאר בגדוד עוד שלושה חודשים – ככה דרשו “הגדולים”, כנראה שכך צריך.

היינו שקטים, אבל אנו מתרגזים על מהלך העניינים הציוניים כאן. אי־סדר מדהים! הדוגמה האפיינית היא “הדסה”. סכומים אגדתיים מתבזבזים ואין רואים כל תוצאות; אנשים אמידים מתרפאים חינם או כמעט חינם במוסדותיה, ומקבלים תרופות ביד רחבה. הם, בעלי “הדסה” מפרסמים דין וחשבון, בלי להתחשב עם המציאות. מזייפים עובדות. כמה רופאים ותיקים ביישוב, שהשכלתם ונסיונם גדול פי כמה מהשכלתם הבינונית של רופאי אמריקה, יושבים מחוסרי־עבודה ובאפס מעשה, מפני שכל התושבים הולכים ל“הדסה”. הדבר אינו פוגע בעבודתי. אולם בירושלים מצב הרופאים נורא. איני רוצה לומר ש“הדסה” אינה עושה כלום, היא סידרה כראוי את בית־החולים רוטשילד וקליניקות רבות, אולם בהוצאות עצומות! בדינים־וחשבונות שלהם הם מגזימים בכל פעולותיהם, כדי להצדיק את הוצאותיהם. כותבים שסידרו חמש מעבדות באקטריולוגיות, בשעה שיש רק מעבדה אחת מסודרת. אומנם לכמה רופאים יש מיקרוסקופ, אך מעולם לא חשבנו שיש לנו “מעבדות”. הם מדברים על עבודות סאניטאריות, ומלבד שפיכת נפט בבורות לא עשו מאומה.

ומה אצלכם? במה תבאר את הפסקת משלוח הכספים מאמריקה? האם אין זו תחבולה להכשיל את אוסישקין?

26 ביאנואר, 1920

אל מ. שיינקין, מנהל לשכת העלייה ליד ועד הצירים

מה לעשות, ושום כסף לא קיבלנו. בינתיים באו 79 עולים חדשים, שהיו שלושה ימים בהסגר. ירידתם מן האונייה, הובלת חפציהם וכלכלתם, עלו לנו כארבעים לא"י, והכסף איננו! וממך אין קול ואין עונה! אם לשם סדרים כאלה קיבלתי ממר אוסישקין את ייפוי־הכוח, הרי אני מוחל על הכבוד. בתנאים כאלה אי־אפשר לעבוד. הכול עולה כפליים, מאין מזומנים, פקידים וועד־עלייה. אומנם יש חבורת אנשים המוכנים לתפקידים, אך הואיל ואין כל הוראות, אין אנו יכולים לפעול על דעת עצמנו. אתה עסוק כנראה בעניינים חשובים יותר, ובכן תן לנו חופש פעולה ותקציב ידוע – הרי הכול כאן תוהו־ובוהו ממש.

אם יש ברצונך שאוסיף לעבוד, בוא נא הנה לשם סידור העניינים והחשבונות.

חיפה, פברואר 1920

אל מ. בן עמי, ז’ניבה

החורף קשה. שלגים ירדו בכל הארץ בכמות עצומה.

…כמה לא צדקת ביחסך לאוסישקין! תמיד מבקר אתה את הכול בקלות־דעת שאין כמוה, ואפילו לשם הלצה סתם מחריבים אתם את המאמצים הנעלים ביותר, הקשים ביותר, העולים לנו בדמים. אתם לועגים לו, ופה מחרפים אותו על שאינו דמוקראט, מפני שהוא בא להציל את שארית הפליטה לאחר הדמוראליזאציה השטחית. היחיד המסוגל להכניס סדרים באנדרלמוסיה הזאת הוא אוסישקין, מפני שהוא היחיד המכיר את היהודים ואוהב את היהדות. ייתכן ששגה בהתנגדותו לאסיפת הנבחרים, אך זה היה האמצעי היחיד להשליט קצת סדר. הוא הראשון שהחל בפעולה נגד מצב־הדברים המבולבל, אך בלי עזרה מבפנים ומבחוץ לא יצליח. אבל כאן גורמים לו צרות, ומתארים אותו לפני השלטונות כבולשביק!

ובכן, השתדל נא להכיר יפה את המצב בטרם תשפוט. חובתנו לתמוך באדם שאינו מושל מטעם הרשות, או פקיד שכיר, אלא עובד אמיץ המתכוון אך לתקן את המצב בלבד.

חיפה, 23 בפברואר 1920

אל י. שטארקמט, בואנוס איירס

כאן – מבזבזים כספים, מרעישים עולמות, רבים וניצים, ומאבדים מרץ לריק; אמריקה הצפונית הכניסה עם נדבנותה, העוברת כל גבול, גם ביורוקראטיה פילאנטרופית וערבוביה של “ליטאיות מבוסטון ושיקאגו”… הם מחקים במקצת את רוקפלר ומתייחסים אלינו כאל אזרחים ממדרגה שלישית. קרקעות אין קונים. אין גם בנייה, ובמידה שבונים, הרי בונים בלי פועלים עברים. המושבות, שמספר תושביהן הומעט בימי המלחמה, אינן מתפתחות. בערים התמעטו האוכלוסין. אך לעומת זאת נתברכנו בשני עיתונים יומיים בירושלים, שבועון בתל־אביב, וקונטרסים שונים של מפלגת־העבודה.

והבארון? הישיש הציוני הגדול חושב להמשיך בהתיישבות. הוא רוצה להקים מרכזים חדשים.

פראנק כרגיל טוב לב, אולם פסימיסט. הוא אומר שאינו ציוני, אולם למעשה הוא ציוני יותר מכמה אחרים. בינינו לבין עצמנו, הוא צודק לעתים בראייתו את המצב.

סיימתי את המכתב, אולם בינתיים אירעו כמה מאורעות. היו הפגנות, שאורגנו באופן מוצלח מאוד, והכתרתו של האמיר פייסל, שאינו חושד במאומה ומתייחס לעניין הכתרתו בכל הרצינות.

זוכר אתה את חפיף אפנדי מוואדי אל ערה, זה השיכור הגדול? הוא חובש מצנפת של חג' והראה לי מכתב־המלצה מן האמיר (הוא המלך) אל הגנרל סטורס!…

עבר כאן הרברט סמואל. הוא עושה רושם שאין לתארו. אכן, זהו אדם! כולו אומר צניעות וכבוד. הוא סעד אצלנו בשבת עם הקולונל ס' מושל חיפה.

חיפה, 29 בפברואר 1920

אל מ. אוסישקין, ירושלים

א' בינה יספר לך על הפרטים הנוגעים ביחסי הממשלה ליהודים. ייתכן שכך צריך, והמושל החליט להשפיע על היהודים שלא יגרמו לשנאת הערבים, ובכל זאת אין פוליטיקה זו טובה בעיני. יודע אני, כי לכל פעולה דרושה תוכנית אחידה לכל ערי הארץ. אנו צריכים לדעת מה עלינו לעשות ולמה יש לקוות.

כתבתי ולא אחדל מלכתוב, כי חיפה היא נקודה אסטרטגית חשובה עד מאוד, וצריך לרכז את המאמצים בעיר הזאת. צריך לסדר כאן את שאלות־ החיים, לרכוש השפעה, ובעיקר – לפתור את בעיית העולים. הרי אין מקום ללון! זוכר אני את עליית 1891, מאות אנשים באו מרוסיה – ואיזו תמונה היתה אז! שכבו בצל העצים משפחות חולות בטיפוס ובקדחת. רבים מתו, וחלק גדול עזב את הארץ, באותם הימים בא כל אחד על אחריותו שלו. אולם עתה המצב אחר. כבר פעמים רבות הזהרתיך. צריך להתכונן כראוי לקראת העלייה!

חיפה, 23 במארס 1920

אל מיכאל לאנגה, לונדון

בוודאי שמעת על ההפגנות האנטי־ציוניות, שפרצו בכל הארץ עם הקמת הממשלה בדמשק. הפגנות האלה החלו בצורה שקטה, אולם קיבלו בהמשכן אופי סוער ומאיים. הן הצטיינו בהשתתפותם של כל נציגי הדתות – הכמרים הקאתוליים, היוונים, המופתי, כמרים פרוטסטאנטים, ומיס ניוטון. אלה האחרונים הסיתו את ההמונים, כאילו לפי פקודה. ייתכן כי הביעו את רגשותיהם בגלוי, לאחר שהסתירום כל הזמן. וכיצד הלכו אנשים הגונים יחד עם כל מיני אנשים חשודים, שפלים ומכורים, כמו עורך “הכרמל”, המופתי המקומי ועוד איזה לבאנטינים רקובים מחיפה.

דומני כי הפקפוקים השוררים אצל הממשלות האדירות משפיעים על צמיחתן של כל מיני תנועות זעירות ומסוכנות. כמובן אין התושבים עצמם מסכימים לשאיפות הציונים, יש שרידי שנאה עתיקה לעם חדש וזר. רגש זה חבוי אומנם ואינו מפותח דיו, אולם אם מפתחים את הרגש הזה בבתי־הספר, בשווקים, בהפגנות ובנאומים מסיתים, יש לחשוש להתפרצויות מסוכנות. מעניינת דעתו של האפיפיור. הרי נציגי הדת הקאתולית השתתפו בפעילות ובשיטתיות גלויה מדי. מי יודע, אולי פקודה רשמית מגבוה השפיעה על כך?… צריך להפנות את תשומת לבנו לעובדה, כי הרפובליקה הצרפתית נוטה לקשור קשרים עם הוואתיקן. אולם אנו צריכים להילחם בנטיות הקיצונים במחננו, התובעים לתפוש את הכול בידיהם, ואפילו מסרבים לקשור יחסי נימוס עם השכנים.

מוזרה העובדה, כי דווקא בזמן האחרון מבליטים האוכלוסים הערבים אדיבות רבה, כאלו נדברו ביניהם.

ח. וייצמן, ד"ר רופין ורוזוב הגיעו לארץ. מה הביאו באמתחתם? שוב הבטחות?…

חיפה, 10 באפריל 1920

אל ח. קלוריסקי, ראש פינה

תקופה קשה עוברת עלינו. גדולה האחריות, וכל תנועה בלתי־זהירה עלולה לגרום צרות רבות. אולם לעומת זאת שתיקתנו ואי־התערבותנו אינן פחות מסוכנות. אך אם מלה תקיפה ואמיצה לשלטונות המקומיים היא תמיד במקומה, הרי התקפות נמרצות והאשמות כבדות עמוסות רמזים (ב“קונטרס”) מזיקות בלבד. הן בעתיד נצטרך לבריטניה האדירה באופן תמידי, ואל לנו לפנות אליהם בצורה מעליבה. דעות קיצוניות אלו עלולות לערער את יסוד הציונות ובניינה. ולא טוב שחלק מצעירינו מוכנים להקריב הכול בקלות דעת. צודקים יהיו דברי קצין הצבא האנגלי, כי בעוד שנה וחצי לא יישאר זכר לציונות, אם בדרך זו נלך…

חיפה, יוני 1920

אל זאב ז’בוטינסקי, עכו

לאחר עבודה של שנים רבות בארץ והשקעת הכוחות בבניין היסוד לבית הלאומי, לא נרשה לך להעמיד בסכנה בגלל קלות־ראש את כל מה שנעשה בהתאמצות קשה במשך שנים בתנאים קשים. אומנם מבינים אנו למצב רוחך, והרבה נמחל לך, אולם לא הכול.

לשם מה קיבלת על עצמך את התפקיד של Chanteclair ¹²⁵, כלומר, להעיר את השמש בקריאת התרנגול, כשאנו יודעים היטב, שהשמש תופיע גם בלעדי זאת… הפקידות הצבאית תלך מכאן גם בלי שתצעק. על המאורעות תהיה ביקורת ומשפט, ולחופש תצאו כולכם, בייחוד אם לא תקימו רעש גדול.

אין לך כל רשות להאשים את עסקנינו על יסוד שמועות ודיבות גרידא; אל לך ליצור אווירה מלאכותית של אי־משמעת, אי־אמון לאנשים המקדישים את כוחותיהם לענייני היישוב, ולהזמין בזה את כל המעוניינים לדוג במים עכורים, כדי שיעשו הכול באין מפריע. עתה, כשכולנו נקראים לפעולה, אתה מפריע ורוצה למלא את חלל־העולם בצלצול שמך ותעלוליך.

אתה תגרום למלחמת־אחים בארץ, שבלאו הכי אין בה אחדות. אתה מסכסך כל מיני מפלגות וחוגים, וכנראה אתה מתאמץ במאוד לשוות ליישוב תמונת חורבן מוסרי ורפיון כוחות.

את היקר לכולנו, את צעירינו אתה מעורר לשנאה במקום פעולה בריאה, להתנפלות במקום הגנה; והם, היקרים והיפים בעמנו, ייעשו קרבן לאמביציות שלך.

ולבסוף אומר גלויות: הנני מתרה בך – היזהר ואל תשאף לתפקיד של גיבור ראשי באופרה קומית. הנה טרומפלדור חי בלי רעש ובלי צלצול ובלי לדרוש מן העולם שיתחשב בו – וכך גם מת. גם אתה תוכל לעשות רבות, אם לא תיסחף אחר האמביציות בלבד.

חיפה, 15 במאי 1920

אל מיכאל לאנגה, לונדון

אתה שואל מדוע נמנעתי מלכתוב – אינני יודע. דווקא רצון טוב היה לי לכך. אבל מצב־הרוחות כיום השפיע עלי לרעה.

אין אנו יכולים להשתחרר מן ההשפעה של מאורעות יום־יום אלו. אני, החושב ושוקל את העניינים קרוב לשלושים שנה, מתרגש מאוד משלטון הפראזה ומזיופיהם של הצועקים בקול רם. מתמרמר אני על הסכמת היישוב, הנסחף אחר הרעש הזה. התנועה הזאת, הרוצה כביכול להציל את הארץ במחאות, הדורשת את שיחרורו של ז’בוטינסקי, את פיטורי האדמיניסטרציה המקומית, את ההגנה העצמית, רוצה בעיקר לדחות את אוסישקין ממקומו. אך לעומת זאת יש התלהבות אמיתית שלא היתה כמוה בארץ. ארץ זו, הרגילה לדרוש ולבקש – ההמונים שבה נותנים ותורמים. מובן שיש משהו מלאכותי מצד גבירותינו התורמות תכשיטים בלבד – הן יכולות לתת קצת יותר כסף… אולם הנשים הפשוטות נותנות את טבעותיהן, הנשים התימניות – את נזמיהן ושרשרותיהן, גלוי נפלא! מטר שוטף של לירות. אולם לשם מה הבזבוז, הנסיעות, הטלגראמות בנות אלפי המלים, שליחים וצירים? והכול בלא חשבון ובקלות־דעת! וצריך כוח עצום, כדי לעצור את כל אלו השואפים להיבנות מהציונות.

רק חלק אחד מקריב הכול בלא חשבונות רבים – אלה הם צעירינו תלמידי הגימנסיה שלנו, שעזבו שבועיים לפני הבחינות את תל־אביב והלכו לגליל, להגן על המושבות.

“חיילינו” בגדוד “הראשון ליהודה” רותחים ממש ומתחננים שישלחום לחזית, אבל שלחום ליריחו – ל“מעון הקיץ” היפה הזה… אולם הופעות אלו עברו מבלי שהרגישו בדבר. הכול מלא כבודו של ז’בוטינסקי…

אשר לבטחון במושבות, דומה שהשלטונות מתייחסים לדבר ביתר רצינות, למרות הצעקות של הדמאגוגים והטריבונים שלנו.

במסחה הרגו צעיר, ופצעו שניים, וגזלו את העדר. אומרים שהרבה ערבים נפצעו ואחדים נהרגו, אולם אין הדבר בטוח.

חושב אני, כי חטא היה גם מצד באי־כוח הפועלים להלהיב את ההמונים בהשפעת מאסרם של ז’בוטינסקי וחבריו. הן כל זה נעשה שבועיים לפני בואו ותחילת תפקידו של הרברט סמואל. טוענים הם, שבמחאות אלו יביאו תועלת לווייצמן ולסמואל!

השתדל נא לראות בלונדון את וייצמן, יעקובסון ואוסישקין. האחרון סבל בזמן האחרון ממשטמתו הפרועה של ז’בוטינסקי, שהוא אדם עצבני, נמהר ומסוכן כדימאגוג דוגמת ד’אנונציו!

חיפה, 10 ביוני 1920

אל נתן קייזרמן, יו"ר העדה, חיפה

הנני מוחה נמרצות על התנהגותך באסיפת־העם אתמול, על שלא נתת לי (לאחר שביקשתי שלוש פעמים את רשות־הדיבור) למסור לקהל שתי ידיעות חשובות, אשר אתה, כיושב ראש, חייב להודיע עליהן:

א) הוועד הזמני לא קיבל את ההצעות, ששמענו מפיהם של בן־צבי ויחיאל וייצמן בהסכמת ועד־הצירים.

ב) ד"ר וייצמן ביקש שלא יאחזו בשום צעדים נמרצים ומחאות עד בואו של הרברט סמואל.

ואתה, אדוני, יראת מהאנשים שהחליטו לכפות על הקהל, שיקבל את הצעותיהם שלהם ויהי מה.

הנני מגיש איפוא את התפטרותי כחבר בוועד־האסירים, כי קשה לי לעבוד בתנאים האלה. יחד עם זאת אני מתפטר מוועד העלייה.

הנני מתפטר מהמועצה שעל־יד ועד־הצירים בחיפה. אי־אפשר לי לעבוד בין חוצפה מצד אחד ופחדנות מצד שני.

חיפה, 15 ביולי 1920

אל מ. בן עמי, ז’ניבה

צריך להבין את שתיקתנו בימים האלה. למרות שנאתי לכל ההפגנות ו“המשחק לפני היציע”, נרגש אני ממהלך המאורעות האחרונים. מינויו של הרברט סמואל, הצהרתו הפומבית, ושיחה פרטית עמו לאחר זה ממלאים את נפשי סיפוק גמור.

אגב: אגודה של ה“מזרחי” מתכוננת לייסד שכונה בקרבת חיפה (“בית וגן”). אם כי איני מן המזרחופילים, הרי אני ידידם הטוב, כי אני מכבד את מסירותם. אולם להירשם בחברתם לא אוכל. אבל אתם? יהיו לכם שני דונאמים אדמה בפרברי חיפה ובית קטן על שפת הים. כל זה בתשלומים לשיעורין למשך שנים. ואתה היית יושב בארץ־ישראל שכולה יהודית. יש רגעים שגם אני מתגעגע להיות בחברתם, לחוש את השבת בשלימותה, לא לשמוע את הרוסית ולא לראות את ה“אינטליגנציה” שלנו ששוויה פרוטה, המעשנת ונוסעת בשבת… אולם יש גם צד שני למטבע – שנוררות וצביעות.

29 במארס 1921

אל בנו ירמיהו, בגדוד

…אורחים חשובים יש לנו בארץ – לורד צ’רצ’יל, בארון ג’יימס רוטשילד ונחום סוקולוב.

התכוננו אתמול להפגנות, אולם המושל סגר את מערכת “הכרמל” ואסר כל הפגנות. ובכל זאת התאספו הנוצרים והמוסלמים בבתי־התפילה ובמסגדים, על מנת להיוועד בשוק. אבל הממשלה אחזה בכל האמצעים ולא נשמעה לרצון המסיתים. צעיר נוצרי נהרג. אומרים שהוא ירה בחייל, אחרים אומרים שנהרג בטעות. הדבר מצער מאוד, כבר מדברים על פרעות, כמו בשנה שעברה. אולם למרות ההלוויה עבר הכול בשלום. ניתנה פקודת עוצר לאחר שבע בערב. כנראה היו מהומות ביפו ובירושלים. מלבד הצעיר הנוצרי נהרג עוד מוסלמי ושמונה יהודים נפצעו. נראה שלאחר פיזור המפגינים היו התנפלויות בשוק.

מתפלא אני שלא אסרו את בוסתני, שהלך בראש ההפגנה. לפני כן הבטיח שלא יתערב בפוליטיקה ולא יעסוק עוד בתעמולה אנטיציונית. הוא רצה פשוט להשיג את המשרה של מזכיר לשכת המסחר…

חיפה, 31 במארס 1921

אל בתו שרה, בקיבוץ זרעניה, שומרון

את נסעת וחזרת לעבודתך. כאן עברו עלינו ימי התרגשות. את הפרטים יודעת את ואין צורך לחזור על המעשים שהיו. הפעם ראינו, כי הממשלה המקומית החליטה שלא תפרוצנה פרעות ביהודים. מכאן יש להסיק, כי לו היתה הממשלה נוקטת באותה עמדה בשנה שעברה, היו הפרעות נמנעות בירושלים. מי יודע?

רוב ההמון מתחיל להסתגל לרעיון מציאותו של הבית הלאומי היהודי, לפי דברי צ’רצ’יל. אם הכתוב בעיתונים מתאמת, הרי מה שהתרחש על הר־הזיתים הוא כל־כך חשוב ומשמח, שכדאי לחיות ולחכות להגשמת חלומנו¹²⁶…

מד"ר רובינוב קיבלתי מכתב ובו הוא מתנצל, שאין בידם כסף (!!) לשלם לי בעד הימים שאעבוד בוועדה האנטימאלארית מחוץ לחיפה. את השתתפותי בעבודה זו הצעתי בלי תשלום, בתנאי שישלמו לי את דמי הנסיעה.

ומה בעבודתך? מה מצב הירקות? ומה החלטתם על החמאה? אני מפסיק את המכתב…

נשמעה עתה ירייה נוראה. עברה מכונית של הצלב האדום ובה מצרי פצוע. הוא החזיק פצצה והיא התפוצצה בידו וכולו מכוסה דם. מנין הפצצה? כנראה שמחלקים להם. היום מת הערבי השלישי מפצעיו.

8 באפריל 1921

אל בנו ירמיהו, ז’ניבה

האם קיבלת את כל העיתונים ששלחנום לך? שלחנו את כל היוצא בארץ. בעיתונו של בן־אבי לא רציתי לגעת, אולם החלטנו להקטין את מספר האקסמפלרים בארץ…

עסקי “הארץ” יגעים. “דאר היום” מקבל תמיכה מכל צד, ובייחוד מג’יימס רוטשילד. פקידי הבארון מנהלים תעמולה בעד “דאר היום” ונגד “הארץ”.

רוזנהק שאל את הלל הכהן (על־ידי רפאל כהן), מדוע אינו חותם על “דאר היום” אלא על “הארץ” דווקא. הלל ענהו כי מוטב לו לרוזנהק שיתעסק בעסקיו ואל יתערב בענייניהם של אחרים…

חיפה, 30 במאי 1921

אל בנו ירמיהו, ז’ניבה

שרויים אנו בין רגשות אין־אונים ובין תקוות מפוקפקות לעתיד. כששומעים את הקיצוניים שבנו, המאשימים את אלה אשר תקוותנו בהם, מאשימים, מתלוננים ומגזימים, הרי תוקפני רגש בחילה ממש. עגום הדבר, שאין איש מאתנו מכיר בחטאו שלו. כולנו חכמים, כולנו צדיקים ולעולם אין אנו שוגים ואין אנו מתנהגים שלא כשורה – ומצב זה לא ילמדנו לקח! כל אחד מסיק לעצמו מסקנות פאנטאסטיות לפי רוחו שלו.

אולי אתם, הדור הבא תצליחו יותר. אין לי תקווה לראות בימַי עבודה ראציונאלית, כי אין לנו זמן לכך. אנו מרבים להכין תוכניות ולהציע תקציבים, לקרוא לאסיפות ולערוך תעמולה. וכשאנו מגיעים כמעט לכלל הצלחה, והכסף זורם מאמריקה ו“מומחים” (כלומר – הרוצים להתמחות) נוהרים הנה, קופץ עלינו רוגזו של איזה פוגרום… ומיד מתבטלות התוכניות ומתחילות בעוז התקפות נמרצות על הנציב, על הממשלה, על ועד־הצירים, פקידי יק"א והמנהיגים, ואין זמן לעבוד. וכך חוזר הגלגל…

קיבלו כאן טלגרמה, כי הוקצבו לתכניון 10,000 לא"י. אם אמת הדבר, אפשר יהיה לפתחו במשך השנה. ייתכן שיש טעות במספר, אך העיקר שתהיה עבודה.

חושש אני למאלאריה שתפרוץ שוב בקרב מחנות הפועלים.

יחסינו עם השכנים הולכים ורעים, והלוואי שלא יקרה אותנו מה שקרה את נוסעי הצלב: נצחונות לסירוגין וגירוש מהמערכה – וזכר לא יישאר מעבודתנו. אינני רואה אלמנטים בריאים, המוכשרים להגשים את תעודתנו, והחיים עצמם לא יעזרונו כמו בתקופות אחרות.

חשוב היה להגביל את ההגירה לאמריקה. גזירה כזאת תכריח את יהודי אמריקה לסייע לעלייה ולהגביר את מספר העולים. אומנם לא כציונים יעלו, אך יבואו יהודים, יעשו מה שיעשו – ועבודה תהיה.

נכון, כי סיבת אסונותינו היא שלא מילאנו את הבטחותינו הרבות והאשמנו אחרים בכשלוננו. בינינו לבין עצמנו, לא הפסיקו את העלייה. עתידים לבוא 1,500 עולים, שצריך לחלקם במקומות שונים, אך שוב אותם הסדרים! בכל שיטה אנו בוררים את צדה השלילי בלבד! החלוצים יבואו, יחיו בתנאים גרועים, ללא עבודה, ויחלו. הייאוש גם הוא לא יאחר לתוקפם. וכל זה יעלה לנו בהוצאות עצומות. רק יוזמה פרטית יכולה לעמוד בסכנה כזאת. אולם הרוב מתנגד לזאת ורוצה ב“הלאמות” דווקא.

התוכנית להכניס לארץ באופן בלתי ליגאלי כמה אלפי צעירים תעלה לנו בהון. בימי התורכים שילמנו בעד כל עולה בלי רשיון כמה מאות פראנקים, ובשנה “מוצלחת” היינו מכניסים 150־170 עולים. למספר כזה ידעו למצוא עבודה, אך גם מאלה חלק עזבו את הארץ. ומה נעשה עם אלפי צעירים?

חיפה, 16 ביוני 1921

אל בנו ירמיהו, ז’ניבה

…לא בעזרת אנגליה ולאומים זרים נבנה את ביתנו. אנו בעצמנו נבנה. הם צריכים רק לתת לנו את היכולת לכך. אנו צריכים לעבוד עם הערבים תוך הסכם. לא לסמוך על רצונם וחסדם, אלא רק על־ידי הבנה הדדית בעבודתנו. לא לגרשם באנו. נוכיח זאת לאנגליה והיא תהיה עמנו, כשתראה כי דרכנו לשלום ולא למלחמה, לבנייה ולא להריסה. לרבים מאתנו אין אומץ־לב לומר את הדברים הללו גלויות.

…מצטער אני, כי שאיפות שליליות שולטות עתה. הנה ביום־האבל צריך היה לאסוף כסף למען משפחות ההרוגים, ולא אספו כלום. אבל אם ידרשו כסף למכשירי רצח והרג, יימצא די והותר.

אין ברצוננו לגרש את הנציב, ואפילו לא את בנטוויטש, (החותם בן־טוב־איש…) למרות כל התנהגותם “המזהירה”, הנובעת מתוך חולשה ופחד. אסור לנו לצעוק עתה, עלינו לעבוד, לעבוד. בכבישים עובדים צעירים רבים, מהם דוקטורים, סטודנטים, צעירות משכילות. בתל־אביב בונים הרבה. יש שם בית־חרושת של בוריס גולדברג, המעסיק מאה פועלים עברים. אך רבה ורעה היא השפעת הזרמים הקיצוניים. מחד גיסא מיליטאריזם השואף לדיקטאטורה ברוח צבאית ואנארכיה בצדה, ומאידך גיסא זרמים שמאליים קיצוניים, השואפים למהפכה, בהשפעת המפ“ס עליהם מקשים ה”גויים": מה להם ולארץ ישראל? ואף אנו שואלים כך…

חיפה, 12 ביולי 1921

אל בנו ירמיהו, ז’ניבה

התברר לי במחלקת הפאספורטים, כי אין עדיין כל נתינות פלשתינאית, ומי יודע אם תהיה.

מצב העבודה קשה וחמור. אומנם החלוצים, האלמנט הטוב שבינינו, עובדים בכבישים, אך מטפלים בהם יותר מדי. סידרו למענם שירות רפואי, רופאים, חובשות ואחיות, ואפילו בתי־חולים. אך המגוחך הוא, כי כמה חלוצים נוטשים את עבודתם בגלל פצעים קלים או מיחושים שונים ובאים להתרפא דווקא אצלי, או אצל רופאים פרטיים אחרים. וכי כיצד אפשר לכסות את כל ההוצאות הללו? וזה מלבד הוצאותיהם המשרדיות – משרד־ עבודות, משרד־לתרבות, השגחה על המטבחים, נסיעות וועדות…

המשבר הגיע לשיאו. אין הון ואין עבודה. האיכרים מודים, כי עוד מעט ולא יהיה כדאי לעבוד בחקלאות. הסוחרים פושטים את הרגל, אין כסף ומסחר, אין אכספורט ואימפורט – ולא אסיפה בפראג או קונגרס בקארלסבאד יושיעונו. לנו דרושים עובדים ממש, היודעים את העבודה. חלומי הוא להביא הנה אלף פועלים, המסוגלים לתנאי הארץ. מובטחני כי יש בגולה צעירים הרגילים לעבודה קשה ולחיי סבל, אלה ישמחו למצוא כאן עבודה פשוטה.

החלוצים הבאים הנה, הסטודנטים והעלמות העדינות, הם מלאי התלהבות ורצון טוב בשבועות הראשונים. אולם יש צורך לטפל בהם יומם ולילה ולעזור להם בכל רגע, וזה עולה בהוצאות יוצאות מן הכלל, שאינן עומדות בשום יחס עם ערך העבודה.

…היחסים עם השכנים הוטבו. הבהלה ביפו עברה, ויש סכסוכים בין נוצרים ומוסלמים.

מושבות יהודה מתחננות, שישלחו להן תלמידים מבתי־הספר לעבודת הבציר, אך לפועלים – אין עבודה! האיכרים מרחובות רוצים למסור את חצי היבול בעד הבציר לפועלים, אך הפועלים אינם מסכימים לכך.

חיפה, 8 באוגוסט 1921

אל הסתדרות הפועלים

נסעתי, לבקשתכם, ליגור ולקרקעות של סורסוק בעמק־יזרעאל, כדי לחוות את דעתי על האקלים, ולהציע את המקום המתאים לבניין מושב עובדים. ואם כי תפקידי הוא להביע את דעתי מבחינת המצב הסאניטארי, אתחשב בכל זאת גם ביתר דרישות ההתיישבות.

ליגור יש יתרון על הקרקעות בעמק. יש ביגור שתי ביצות בלבד, שאפשר לייבשן בקלות, אך יש להביא בחשבון גם את השפעת הקישון. אפשר לחפור תעלה אל הקישון, ולבנות רשת של תעלות, שתייבשנה את הביצות. הקישון אינו מזיק בסביבה זו.

הסכנה בעמק גדולה יותר. מלבד ביצות קטנות, יש ביצה גדולה בין שני מעיינות, אשר יקשה לטפל בה – היא עין אל בדי. זמן רב יעבור עד שנייבש אותה כליל, כי חלק ממנה אינו בידי יהודים, והעבודה לאחר הייבוש תימשך אף היא זמן רב. מלבד זאת סמוכות למקום הביצות הגדולות של תל־אל־שמם, המשפיעות על הסביבה, כי בכל הדרך מצויות ביצות קטנות.

האדמה ביגור נמצאת במרחק 3־4 קילומטרים מביצות גדולות. בעמק־יזרעאל אפשר להתיישב רק על אחת מהגבעות שבקרבת “עין סמון”. נקודה זו טובה מבחינה סאניטארית אפילו יותר מאדמת יגור, כי יש בה מדרון נוח לפעולות ייבוש ולתיעול הביצות הקטנות.

המסקנות:

א) אדמת יגור טובה בתנאיה הסאניטאריים מאדמת העמק.

ב) החלק הצפוני־מזרחי בעמק טוב גם הוא להתיישבות, אם יעסקו בהבראת המקום – עבודה לא רבה ביותר.

ג) לבניינים ביגור טוב לבחור את הגבעה הסמוכה לכרמל, צפונה לכפר.

ד) בעמק אסור להתיישב חוץ מהגבעות בצפון־מזרח.

ה) לא להתיישב בשום־פנים על הגבעה הקטנה הסמוכה לעין אל־בדה.

חיפה, 18 באוגוסט 1921

אל אליהו בלומנפלד, גרמניה

לא עניתי לך מיד, מפני שמצב הרוחות איננו מזהיר כלל, ולאו דווקא מחמת מצבה האנוש של הצהרת באלפור, אלא משום שאין רואים אתחלתא של עבודה. אין פנאי לכך! צריך לבוא לכלל הסכמים, צריך לברר את הפלאטפורמות, את היחסים ההדדיים בין המפלגות והמעמדות, צריך לתכן תוכניות, ולפתע – פרעות! ושוב הכול חוזר חלילה…

שישים אחוזים מיהודי רוסיה ימותו כנראה ברעב ובפרעות, ואנו נוציא מיליונים על נסיעות הצירים, שמטרתן להכשיר את הקרקע לא לזריעה, אלא “לבירור שאלת ההתעמלות כגורם להתפתחות ההכרה העצמית של הפרולטאריון”, או לחפש דרכים להשגת סכום של שני מיליון דולאר להקמת שיעורים משוכללים לילדים שלא הספיקו לגמור בית־ספר עממי. (“עובדות” אלה – על סמך מאמר סנסציוני בשאלות החינוך החדיש בפאטאגוניה הדרומית…).

ואתה אל נא תגע בדגניה. היא עלתה פחות מהמושבות שלכם וסדריה טובים משלכם! הנה זכרון־יעקב עלתה במיליונים, ועתה מיישבים מחדש את בני האיכרים בשוני ובמרח!…

חיפה, 28 בדצמבר 1921

אל בנו ירמיהו, ז’ניבה

ימי החנוכה מתקרבים, ורחוק אתה מאתנו בימי החופש האלה. ובכן, כנראה ילדיך ילמדו באוניברסיטה בירושלים! אין אנו בטוחים, שיהיו לנו יהודים המתפרנסים ממלאכתם או פועלים החיים מעבודתם, אך אוניברסיטה קום תקום… הרופאים באמריקה אוספים לשם כך כסף. אצלנו הרי דרושים לכל דבר כספים פי־עשרה מאשר אצל אחרים. בית־הספר הריאלי, המכיל 140 תלמיד, דורש תקציב של 6,000 לא"י, ואילו הסתדרות צופים מסודרת אין לנו. אצל הערבים יש כבר בתי־ספר עממיים המצויידים בידיעות מספיקות. הנה התוודעתי אל מפקד הצופים שליד אחד מבתי־הספר שלהם. מוסלמי, מוצאו מאורל, מדבר חמש שפות, מחבב את מקצועו ומשתדל לשכללו. הייתי רוצה להכירו יותר, אך אין פנאי – נעשות הכנות לפתיחת סניף אגודת הרופאים ביום פינסקר (אני אהיה יושב־ראש). יש נשף לטובת קופת־חולים של פועלי הרכבת, והכנות לבחירות ועדת־הבריאות, שתפעל (אולי) ליד ההנהלה הציונית, וכו'.

והנה תכפו עלינו כל מיני דאגות. נאסרו שני יהודים בגלל אקדחים. יש חמש מאות צעירים מחוסרי־עבודה, הנה הכריזו שביתה בחדרה. הפועלים דורשים הוספה, והחליטו למנוע בעד אלו המסתפקים בתנאים הנוכחים – שתי לירות ואוכל ויתר הצרכים. בעיקר מחלקים שבעה גא"י ביום למחוסרי־עבודה. מצב האיכרים בכל רע. המחירים ירודים, ויבול השנה שעברה טרם נמכר. מדברים על עלייה חמישית – מה יעשו החלוצים החדשים, אם לתושבים אין עבודה! יקחו את המושבות מידי האיכרים ויחלקו בין הפועלים – אכן, זהו פתרון! אך הדבר ידרוש קרבנות כספיים רבים, שיגרמו לחורבן גמור.

בינתיים הערבים מתארגנים, עובדים, לומדים ומשתלמים, ואצלנו – מדברים ומפטפטים!…

20 ביאנואר 1922

אל בנו ירמיהו, ז’ניבה

“אחד־העם” בא להתיישב בארץ. הוא כולו מיואש מן החורבן, אולם החליט להתיישב בתל־אביב, בסביבת ידידיו. הוא דורש עבודה, לא כדי להשתכר, אלא כדי שיהא עסוק.

…בארץ יש 24 חימאים, והרוב משתכרים ומרוויחים מ… עבודת הכבישים. גם מצב הרופאים בכל רע. באים רופאים חדשים ואינם מוצאים עבודה. ייתכן שתתפתח בזמן הקרוב תעשייה ויצטרכו לחימאים, אבל אימתי?!

האוניה “אספריה”, 15 באפריל 1922

אל ד“ר בעהם וד”ר שרמן

נבחרנו לוועד הבריאות ואני עזבתי את הארץ עוד טרם כינסנו את הישיבה הראשונה.

צריך שנתחיל את עבודתנו בשיטה ובאמצעים, ובהכרתה של ההנהלה הציונית בנו. חושבני כי בחו“ל יתייחסו אלינו טוב. רציתי שתשפיעו על ד”ר זלקינד, שישתתף אף הוא בעבודה.

מטרתנו היא:

א. סידור עבודה בשיתוף כל המוסדות הקיימים – “הדסה”, יק"א והממשלה;

ב. ריכוז הפעולה לכל הפחות בידי המוסדות היהודיים;

ג. ייסוד קרנות מיוחדות לחלקי עבודתנו. כל זמן שנמשך בזבוז הכספים מאמריקה על־ידי “הדסה”, אי־אפשר לדרוש קורבנות־כסף מהיהדות הענייה והרצוצה שלנו; אין אפשרות בתנאים האלה לעבודה מרוכזת, אלא לפדראטיבית בלבד. נתאמץ להשיג קרן למלחמה במאלאריה ובגרענת וקרן לטיפול סאניטארי בעולים החדשים, ואולי קרן למחלקה מדעית כללית;

ד. צריך שיכירו באופן רשמי במוסדנו זה. הדבר יסייע להצלחתנו בחו"ל;

ה. אני מתנגד לפתיחת המשרד קודם שיושגו האמצעים ובלי שנתחיל בפעולות ממש. לעומת זאת הנני מציע להקים מזכירות, שתרכז את החומר ותעבד תוכניות ותקנות, כדי לאפשר את הקשר השיטתי בין המוסדות והאנשים שיסייעו בידנו.

חיפה, 10 באוגוסט 1922

אל ההנהלה הציונית בחיפה

בישיבת אגודת הרופאים דנו במצב הנורא של הקואופראטיב השוכן בקרבת הטחנה סמוך ל“ארד אל־יהוד”. הקואופראטיב כולל 66 משפחות. המצב חמור. אגודתנו מוכנה לסייע בעזרה מדיצינית־סאניטרית וגם בתמיכה כיכולתה, אם תהיה פעולה משותפת של מוסדות ציבוריים נוספים.

הננו פונים אליכם, שתשלחו את באי־כוחכם לישיבתנו הקרובה. הזמנות כאלה נשלחו אל ועד העדה ואל פקידות יק"א.

חיפה, 10 באוגוסט 1922

אל בתו שרה, אנגליה

יש מחלות בארץ, ו“הדסה” עובדת במרץ. היא שלחה אלינו שמונה רופאים, המרפאים לא רק את העניים, אלא גם את המעמד הבינוני, היכולים לשלם. זוהי שיטה, כדי למשוך אליהם את לב הקהל ולהרחיקו מהרופאים המקומיים.

החיים פה נעשים בלתי־מעניינים כלל וכלל. החגיגה לכבוד חתימת המאנדאט עברה באופן עגום. בשתיקה גמורה שתו בירה בזריזות רבה, כאילו חששו שמא לא יזדמן להם לשתות עוד, ואני שאלתי בהלצה מרה את א', מתי יסדרו מיטינג־מחאה נגד המאנדאט…

לפני ימים אחדים אירע מקרה רצח. ערבי שיכור ירד מעגלתו, רדף אחרי יהודי שקט שעבר ברחוב, בעל־מלאכה פשוט – והרגו. יש תקווה כי יגלו את הרוצח. ההלוויה התנהלה בסדר גמור. המושל הבטיח למצוא את הרוצח.

בארץ – שקט גמור. הסכנות חלפו ואינן.

חיפה, 17 בדצמבר 1933

אל בנו ירמיהו

…אני בריא, אך מרגיש אני כי הנני הולך ומזקין מיום ליום. אין בי כוח ואין לי סבלנות, אין בי אותו המרץ והרצון להשתתף בעניינים ציבוריים, אין לי אמון לא בפעולות אחרים ואף לא בכוחותי. אך יש בי עוד קצת אמון בעם עצמו, למרות שטויותיו והקיצוניות שלו, למרות זה שהוא כעדר פרא. הרי סוף־סוף הוא הכוח.

חיפה, 5 בנובמבר 1934

אל בנו ירמיהו

את מכתבך המעניין קיבלנו; הנני לכתוב עוד כחמישים דף ממכתבי, וחושב אני לשולחם על־ידך למי שתחליטו, בהתייעצות עם רבניצקי.

יחד עם זה החלטתי לכתוב זכרונות בצורת התרחשויות שונות, לעיתים בצורה אנקדוטית ולעיתים בצורה היסטורית (כך למשל עניין אל־עריש).

שלחתי לך שני קטעים:

א) בואי לארץ־ישראל בראשית שנת 1891;

ב) טבריה.

ועתה ברצוני לכתוב על נסיעתי אל קלוריסקי בזמן שחלה בכולירה, על בואו של הרצל לארץ־ישראל ועל חיי זכרון־יעקב בתקופת שייד.

ואם אחיה, ואהיה פנוי חס ושלום, אכתוב “דמויות ארץ־ישראליות”. אכתוב על אישים שבאתי אתם במגע כמו: אוסישקין, דיזנגוף, ד"ר ל. כהן המנוח, גרזובסקי ועוד.

חיפה, 12 בספטמבר 1935

אל בנו ירמיהו

…והנה מתקרבת מלחמה, למרות תקוותיך. אני כמעט בטוח, כי בקרוב תהיה מלחמה. גרמניה תהיה על צד איטאליה, ותבערה עולמית מאיימת עלינו. דם וזעקות פצועים, עינויים וסבל, חיילים בחפירות, מעיים תלויים על תיל דוקרני. בבוץ ובקור תתעורר שוב החיה שבאדם מתרדמתה הקצרה, ותמלא שוב את העולם אכזריות, ולא יהיה כוח לעצור בה. ארורה, ארורה האנושיות והתרבות גם יחד!

חיפה, 1 ביאנואר 1936 (המכתב האחרון)

אל בנו ירמיהו

באתי בשלום, אף פעם לא מתי בדרך. תמר רצה עם המזוודה שלי, כדי להשיג מקום במחלקה השנייה, והכניסה אותי אל הרכבת. נשק אותה בשמי לכל הפחות חמישים פעם.

אנשים בלתי־מוכרים לי שירתו אותי, סידרו את המזוודה שלי, הלבישוני את מעילי והרגשתי עצמי לגמרי טוב. באתי הביתה בטקסי, ואמא כבר חיכתה לי.

למוחרת עבדתי בבית מעט מאוד. היום בא קובה עייף, כי לא ישן הלילה; הם סידרו לו נשף־פרידה. הוא עזר לי בעבודה. היו חולים רבים למדי, ובחלק טיפל הוא והיתר הכין בשבילי. אני הייתי רק משים אוזני על הלב ועל הריאות ומקריא לו רצפטים.

באה גב' פ' ועשתה כל מיני בדיקות, גם מחר יעשו בי בדיקות. נקווה שהכול יהיה בסדר, ויבוא יום שישחררו אותי מבית הסוהר. ובכן יהיה טוב, אם ירצה ה'.

היו בריאים וחזקים.

שלכם בכל לב

הלל

 

יומנים    🔗

יומן מתקופת המלחמה העולמית ולאחריה 1917 - 1934    🔗

ד"ר הלל יפה התחיל לרשום ביומנו בתקופת שלטון תורכיה, בזמן שהציונות היתה אסורה. אילו נפל היומן לידי השלטונות, היה גורם בוודאי לכותבו אי־נעימויות. בזמן חיפוש בביתו בחודש אוקטובר 1917 לא הרגישו השוטרים ביומן, שהיה מונח על שולחן העבודה של הרופא יחד עם פינקס־החולים, ולא נגעו בו (יומנו מיום 20 באוקטובר 1917). היומן מכיל פרטים חשובים של עד־ראייה.

א. פרשת הגירוש 1917

זכרון־יעקב, 28 במארס 1917. במושבה מהלכות שמועות על פקודת הגירוש שחלה על יהודי יפו. כמה איכרים מזכרון מקבלים טלגראמות ובקשות לשלוח למגורשים עגלות, אולם בעלי העגלות מתייראים לנסוע, מפחד הממשלה עליהם.

30 במארס. באים אנשים מיפו. המגורשים מספרים, כי בפתח־תקוה שוררת בהלה גדולה ומיפו מגרשים את כל התושבים הזרים, מלבד גרמנים, אוסטרים ובולגארים נוצרים. היהודים עוזבים בחפזון את העיר, נוטלים עמהם חלק מחפציהם וממהרים לפתח־תקוה, אולם שם ניתנה כבר הפקודה לעזוב את המושבה במשך חמישה ימים!

התרגשות ברחובות זכרון. בא מכתב דחוף מוועד ההגירה ביפו, הדורש עגלות רבות ומבטיח להחזיר את הוצאות הדרך. ישיבת הוועדה המתמדת (שסידרתי במושבה) מחליטה בפרינציפ לשלוח תיכף חמש עגלות, ולאחר זמן עוד עשרים, אולם… מחכים לרשיון מהממשלה… איש אינו זז. מגיעה ליפו רק עגלתו של ד"ר לויטה, נתקבל מכתב מדיזנגוף בשם ועד־ההגירה ביפו, המבקש להשתדל בפני ועד זכרון שיעשה את הדרוש…

אני רץ, צועק ומבקש מאנשי זכרון את העזרה. אולם אני שומע דיבורים על 200–300 פראנק לעגלה! אני מדבר על לב הנוער ומאשימם באדישות כלפי המצב. מבטיחים לשנות את היחס לטובה. שוכר אני סוס אצל האוזר, מתקין את הקרון של לאנגה, רותם את סוסי שלי ומציע לשלוח את הקרון אחרי עגלתו של ד"ר לויטה. בינתיים מחליט ועד־המושבה בשנייה לשלוח עגלות לשירות ועד־ההגירה. מתווכחים על העגלות שנשכרו בכסף, ומחליטים לתת להן לנסוע (מפני שאין אפשרות אחרת). אני שב לביתי תוך רגש נצחון… לפתע מופיע פרש מקיסריה ובידו פקודה מהממשלה – לבל יעזוב איש את זכרון בלי רשיון מיוחד לכך! בינתיים נסעו לדרכן ארבע עגלות שכירות של צעירי המושבה!… אני שולח את עגלתי לדרך, והאוזר מוסר את שכר הסוס לרשות ועד־ההגירה.

שוב באים מהגרים מיפו. עשרת אלפים מיהודי יפו נקבצו בפתח־תקוה. מועד היציאה האחרון הוא התשיעי באפריל. מדברים על גירוש כללי מכל מושבות יהודה… נתקבל מכתב מד"ר מטמן־כהן, מנהל הגימנסיה, המבקש עגלות למען מורי הגימנסיה ותלמידיה.

4 באפריל. ב־4 באפריל חוזרות העגלות הנושאות חלק מהחפצים, בלווית כמה מתלמידי הגימנסיה. מתקיימת ישיבת־הוועד עם מנהלי יק“א: לוי ווקסלר. האחרון דורש שלא נקבל פליטים נוספים, עד שנגמור את סידור פליטי ראשון־לציון. פורץ ריב־דברים ביני ובין וקסלר. מחליטים לתת זכות קדימה ל”ראשונים", אשר ראש משפחתם נשאר במקום.

5 באפריל. פורצת מגיפת טיפוס־הבהרות במושבה, מורי הגימנסיה ותלמידיה מגיעים לשפיה. אין לי זמן ללכת לראותם. אני שולח לחם, יין וסאלאט מגינתי.

6 באפריל. ערכנו אצלנו את ה“סדר”, נכחו שבעה־עשר איש ממורי הגימנסיה.

8 באפריל. נתקבל סכום של 50.000 פר' לגימנסיה ו־20 לירות תורכיות בשביל הפליטים. ידיעות מיפו ומפתח־תקוה. באים מרדכי בן־הלל הכהן ואשתו, יחד עם ה' יעקובסון. האחרון משער, כי הגרמנים יאבדו את הכול… כמעט כל יהודי יפו עזבו את העיר, לעומת מספר גדול של תושבים לא־יהודים שנשארו בתוכה. בפתח־תקוה – מגדל בבל!

נבחרת ועדה מתמדת לענייני הפליטים – ז. שפירא, אורלוב, רמז, פייטלזון, אלברט ואני.

10 באפריל. היום באה הקבוצה הראשונה של התימנים, בלי כל הודעה מוקדמת. קשה לסדרם.

11 באפריל. במושבה מתפשטת מחלת טיפוס הבהרות (בצורה קלה). טלגראמה מאיזט־פחה לקלוריסקי שיחכה לו בזכרון. חששנו שיאסרוהו.

22 באפריל. בשפיה מורדים תלמידי הגימנסיה בלדרר¹²⁷ . אני נוסע תיכף לשפיה. לדרר נעלב. גם התלמידים מתרגזים.

23 באפריל. אסיפת הוועד הפדגוגי של הגימנסיה.

א. תשובה על מכתב התלמידים – גינוי התנהגותם ודרישה שיקחו בחזרה את מכתבם הגס. לדרר נשאר לנהל את הפנסיון, והמורים ישגיחו על התנהגות התלמידים;

ב. מחלקה ח' לא תמשיך בלימודיה.

ג. ייערך דו"ח על לימודיהם (העתק יישאר למשמרת בבאנק);

ד. התברר כי דרושים 16,000 פר' בחודש כדי לעמוד בהוצאות הפנסיון ובתשלום שכר־המורים.

25 באפריל. המשטרה דורשת מהפליטים לעבור לצפת. מופיע גורביץ מיבנאל ומציע להעביר את הגימנסיה לביתניה.

27 באפריל. אורלוב בא הערב וסיפר כי “תנועת המרי” של התלמידים לא פסקה, הם דורשים את פיטוריו של לדרר.

4 במאי. המשטרה המקומית דורשת לגרש מזכרון את כל הפליטים. התרגשות. המשלחת לחיפה – ללא תוצאות.

7 במאי. בא “פוליס” למושבה לגרש את הפליטים. אולם לאחר דין ודברים בצירוף בקשיש הסכים לעכב את הדבר. שולחים את התימנים, בשלוש עגלות ליבנאל. המודיר מבטיח, עקב “ידידותו” אלי, לסדר את עניין הפליטים.

15 במאי. “הפוליס”, שקיבל 100 פר', עוזב את המושבה… ד“ר גולדברג, מ”מ המנהל במכון שטראוס, מבקש פרטים על המצב הסאניטארי של הפליטים.

16 במאי. דיזנגוף ובצלאל יפה באים. מתקיימת אסיפת ועד־ההגירה המקומי. דנים בענייני תקציב לתימנים. לאחר ביקור של שעות מספר עוזבים האורחים את המושבה.

30 ביולי. ג’מל פחה דורש להכחיש את השמועות הכוזבות (?) על מוראות הגירוש מיפו. מלבד זה הוא מקים רשמית את ועד־ההגירה וממנה את דיזנגוף ליושב־ראש בה, ואת פוחובסקי ושרמן בתור רופאים, ומבקש מהוועד שיערוך דין־וחשבון מלא.

חיפה, 22 באוגוסט. אנו נוסעים, אחרי מחלתי, לחיפה ולכרמל.

13 בספטמבר 1917. אני מקבל ידיעה על־ידי לאנגה על מות אמי בכפר רוסי, ב־13 באפריל. נקברה באיבגוליץ. אני נשאר בבית וקורא את מכתביה היקרים.

ב. פרשת הריגול בזכרון־יעקב

זכרון־יעקב, 6 באוקטובר 1917. זה זמן רב אשר נסיעותיהם של שרה ולישנסקי עוררו אילו חששות בלב. אולם מתוך חוסר דאגה וחשש להתערב בענייניהם של אחרים לא שמנו לב לכך. אלא פתאום אירע המעשה ביוני־הדואר שנלכדו בקיסריה. על המאורע שמענו ב“ועד”, בלי שעלה על דעתנו כי יש קשר לדבר עם תחנת הנסיונות. ועתה נזכרים בהיעלמם של אבשלום פיינברג ושרה, ובהופעתו הפתאומית של אבשלום במושבה. נזכרים כי אהרון א' עצמו מעולף היה בסודות, וכן מבינים את אורח חייו של אלכס¹²⁸
והרומאנים שלו – “ארבעים שנות ריגול”. אכן טראגדיה! שלושת האחים עזבו בזה אחר זה את הארץ, אחרי שסידרו והכינו את כל ענייני הריגול, והשאירו את שרה אחותם – זו שהיתה חסרת כל אמביציה, נשואה ועשירה. הוי לרוצחים קרי־הדם אלה, רוצחי אב בלי רחמים, שהעמידו את מושבתם ואת היישוב כולו בסכנה איומה – בגלל האמביציות שלהם. מכון שנועד למדע ולתועלת הציבור הפך לקן מזימות ולריגול. עתה אפשר להבין, מפני מה הרחיקו את כל אנשי־המדע מהמכון. וכי מי זה לישנסקי? וכיצד השפיע על שרה? בלי ספק היה הוא אהובה, ואין זה תירוץ בלבד.

ב־2 באוקטובר החלטתי לנסוע לבקר חולה במרחביה, אולם העגלון טרם בא. אור ליום זה הודיעני בראונר, כי הגיע הנה המושל מחיפה וחיילים תורכים הקיפו את המושבה. חשבנו שמחפשים “פררים”¹²⁹, אולם למוחרת בבוקר סיפרו לנו, כי מחפשים את ראובן שווארץ, פקיד בתחנת הנסיונות. המשטרה ביקרה בביתה של שרה א' וטובה גלבר. אצל זו האחרונה מצאו את חתנה נסים רוטמן והכריחוהו במכות נוראות לגלות את מקומם של שווארץ ולישנסקי. אותה שעה אסרו את הגב' פיינברג שבאה מחדרה. לפתע הבהילוני לבית אהרונסון הזקן. אותו היכו מכות רצח. רגליו נפוחות וכחולות, נשימתו קשה, אולם הוא מגלה אומץ־לב. שרה הראתה לי צלקות־שוט על גופה, כל הבית מלא אנשי משטרה וצבא. לאחר ביקורי אצל אהרונסון הלכתי לקאימאקם והתאוננתי לפניו קשות על תעלולי המשטרה בשרה. הוא הצטדק שכבר העניש קשה את הקצין שהיכה אותה, ושוב לא יחזור מקרה כזה, מפני “שהתורכים אינם מכים נשים בשום אופן”; אולם הבטיחני לייסר ב“פלקות”¹³⁰ את אביה הזקן, אם הבת תתעקש ותסרב לגלות את מחבואו של לישנסקי.

בערב בא ראובן שווארץ בלווית גרביבקר (לפי דרישת חותנו שהיה יושב־ראש ועד־המושבה והוכה מכות נוראות) ומסרו את עצמם למשטרה.

ביום ה', 4 באוקטובר, אסף המושל את הוועד ואת נכבדי המושבה ונאם לפניהם צרפתית. את דבריו תירגמו לאידיש. הוא אמר, כי יש בזכרון קשר ריגול נגד הממשלה, שבראשו עומד “טובין” (לישנסקי), ומן ההכרח לגלותו. ואם לא – יאחז בכל האמצעים, ומוכן הוא להעניש מאה אנשים חפים מפשע, כדי לגלות את האשם. בתור דוגמה סיפר על הפועל זלדין, שלמרות כל העינויים, הצהיר שתמיד היה נוסע עם שרה, בה בשעה שהוא, המושל, ראה את שרה בחברת לישנסקי. הוא יודע ממקור נאמן, כי שרה היתה נוסעת תמיד עם לישנסקי, ואל נא יכזבו לו. הוא הזכיר את פעולותיו בארמנים – בעצם ידו הרג כמה ארמנים, וחייליו הרגו אלפים מהם! הוא לא ישאיר בזכרון בית על תלו, אם התושבים יתעקשו. זכר לא יישאר מהמושבה, אם לא יגלו את מחבואו של לישנסקי. ולבסוף הודיע, כי ימסור את גורל המושבה בידי מפקד, שינהג לפי המשפט הצבאי. את העניינים במושבה נטל על עצמו המפקד הצבאי. המושל נסע בערב. כשחזרנו מן האסיפה פגשנו באנשי המשטרה, שהובילו את שרה אהרונסון. דרשתי בשלומה, והיא ענתה לי בבת־שחוק מרה על שפתיה. ידעה שהולכת היא לקראת חקירה ועינויים חדשים…

ביום ו', 5 באוקטובר, הבהילוני בבוקר, ונידרמן, המוכתר, זועק מרה: שרה איבדה את עצמה לדעת, מהר להצילה!…

נטלתי בחפזון כמה מכשירים ונסעתי בעגלה למקום האימה. את שרה מצאתי מוטלת בלי הכרה על הרצפה בחדר הרחצה, לידה מוטל אקדח קטן. הדופק עמום. הדם ניגר משפתיה. הכרתה שבה אליה רק לאחר זריקת קופאין. היא הכירתני והתחננה והתייפחה: “בשם אלוהים! גמור נא עם כל זה! אני מבקשת ממך, המיתני!… לא אוכל לחיות ולסבול, לא אוכל”… נשאתיה אל המיטה. בדקתי את גופה ונוכחתי כי שיתוק גמור תקף את ידיה ורגליה. הכדור חדר לפיה, עבר דרך הלשון ונתקע בחוט־השדרה. היא לא חדלה לבכות ולהתייפח, כי אתן לה סם־מוות. היא חרפה את המפקד הצבאי, את המודיר, ובייחוד את קצין־המשטרה עוסמן ביי, הממונה על העינויים. כשביקשתי ממנה לשטוף את פיה, סירבה ולא נשמעה. רק כשהבטחתיה לדבר עם המושל, נענתה לי. בערב עלה חומה.

אותו לילה שלחו לנצרת, מרכז החקירה והעינויים, את כל האסירים, ובתוכם את אהרונסון הזקן ושרינה העוזרת. חושדים בה בשרינה, כי היא שמסרה את כולם בידי המשטרה. בבית־הכנסת התכנסו באותו ערב מר תושבי המושבה, ולאור נרות שחורים וארון־הקודש הפתוח נשבעו למסור את לישנסקי… כל הנאספים ואפילו וקסלר, פקיד יק"א, בוכים מרה… יום נורא. בינתיים נודע כי המפקד מסכים לחכות עוד זמן־מה.

בשבת, שישה באוקטובר, התראיתי עם המושל הצבאי ומסרתי לו על מצבה של שרה אהרונסון. הודעתיו נמרצות, כי אני מסרב לרפאותה אם אין בטחון שלא יענוה שוב. המושל קם, לחץ את ידי ואמר: “בנוכחות פקידי הממשלה הניצבים כאן אני מבטיח לך בדברתו של איש־צבא, כי לא יגעו בה אם רק תרפא!”. מיהרתי להודיע זאת לשרה. היא הודתה לי, אך החלה לקלל את המודיר אחמד ביי קללות נמרצות. כולם נאלמו… דרשתי שיובילו את שרה לירושלים, כדי לנתחה. על כך ענו לי, כי גם להם יש מנתחים תורכיים, והם יזמינו את החירורג עדלי ביי. אז ביקשתי שיזמינו שתי אחיות לטפל בחולה.

באותו יום שישה באוקטובר הולכים צעירים וילדים מבית אל בית לחפש את לישנסקי. הדבר מצחיק ואיום.

הרופא התורכי החל להתנהג בחוצפה. הוא לא האמין בשיתוק שתקף את שרה, ורק כשהראיתי לו את מקום הכדור, הבין והתחיל להתייחס אלי בכבוד רב. החלטנו לא לנתח. החום עולה. שלחנו להביא קרח.

יום א', 7 באוקטובר. חומה של שרה החל לעלות מאוד, אולם כאביה רפו. הכרתה מלאה. המצב נורא. שרה אינה פוסקת מלהכחיש את אשמתה. “הם רוצים שאגיד דבר שקר, ולכן מענים אותי” – היא אומרת, ומבקשת בלי הרף שיתנו לה רעל, כדי להיפטר מהכול. דורשת מורפין. בערב הזרקתי לה זריקת מורפין.

במושבה פאניקה גמורה. תם המועד שניתן למושבה כדי לגלות את לישנסקי. חפצים להביא את קלוריסקי, סגל ובריל.

יום ב', 8 באוקטובר. מצבה של שרה קשה. ריח גאנגרינה¹³¹ בפה. חומה גבוה. ביקרתי אצלה בלילה שלוש פעמים. היא קוראת פעמים רבות למוות. הכרתה מוגבלת. ארבעים מעלות חום. בלילה מגיעות שתי האחיות הגרמניות מחיפה – אגנס ואסומפטה. הן מטפלות בחולה בחיבה, במרץ ובכשרון יוצא מן הכלל.

בשעה שלוש בלילה היא צועקת; ומתייראה שמא תשתגע.

יום ג', 9 באוקטובר. כל קרוביה באים להיפרד ממנה. היא מבקשת מכולם לשמור על אביה המסכן ולשחררו. החולה מתרוממת לרגע וצונחת על משכבה ללא הגה. כך שכבה עד שמונה בבוקר. בשמונה בבוקר יצאה נשמתה.

אני מכין תעודת־מוות, שאני ועדלי ביי חותמים עליה, וכן הנני מכין הצהרה חתומה בשמי ובשם שתי האחיות, שבה כתוב כי רצונה האחרון של החולה הוא שישחררו את אביה, מפני שהוא אינו יכול להיות חשוד באיזו אשמה שהיא. המושל הבטיח לעיין בדבר, ואולי גם לשחררו. הוא נתן ארכה לגילוי לישנסקי, לשלושה ימים.

לפנות־ערב תפסו כמה חיילים תורכים יהודי ספרדי שחזר מחיפה וקשרוהו אל פרד, הפרד החל להתרוצץ ולסחוב אחריו את האומלל, וכפשע היה בינו ובין המוות. לבסוף התגברו על הפרד ושיחררו את היהודי והובילוהו בלוויית משמר לבית־ההולים. מצבו מסוכן. אסרו עוד שני פועלים, אולם שיחררום מיד.

אותם הצעירים שיצאו לבקש את לישנסקי חזרו בידיים ריקות. אוסרים עוד כמה פועלים (ביניהם גם את רמז, שחזר ממקום עבודתו, אולם שיחררוהו מיד). מתנפלים על פיקהולץ וחברו ליד המושבה. פיקהולץ הולך עמי להתאונן, בינתיים הוא מחפש ומוצא את המתנפלים. מבטיחים להענישם. אסרו אותם, אולם למוחרת שחררום ובמקומם אסרו את פיקהולץ. בקושי עלה בידי לשחררו.

17 באוקטובר. הקאימאקאם חזר מירושלים ופתח־תקוה ענוד אות־הצטיינות. מדברים על בואם של 400 חיילים. המוכתר, ניידרמן, מצווה לפנות את בית־החולים, אולם אחה"צ מחליטים לא לנגוע בבית־החולים, אלא לקחת את משרדי תחנת־הנסיונות. אנשי־צבא שומרים על כל הרחובות והסימטאות. דחו שוב את ההוצאה לפועל של העונשין. הקאימאקאם והמודיר מבקרים בתחנה בעטלית!

תמה הארכה לעונשין. אומרים שישלחו 15 זקנים לאנאטוליה. כל אחד מבקש ממני תעודת־מחלה, אך אני מסרב לתת. רק האומלל והמסכן ריבניקר קיבל תעודה. פאניקה במושבה. כולה מוקפת צבא.

שולחים עשרה מנכבדי העיר לנצרת בתור בני תערובות עד שימצאו את לישנסקי. אומרים שראו אותו ליד מתולה וירו בו, אולם הוא נמלט.

שבת, 20 באוקטובר. עורכים חיפושים בבתים. גם בביתי, או יותר נכון, רק בביתי. לפתע נכנסו שוטרים, וקצינם נכנס ישר לחדר השינה. פתח את הארון, והוא מצא שם את הקופה של חצר־כרמל¹³² וכמה קבלות. כשראה את המספרים החל לשמוח כמוצא שלל רב, אולם הסברתי לו את כל העניין. הוא מצא גם את האקדח שלי ולקחו; פתחו את הארגזים, חיפשו בחדר־העבודה שלי; את היומן הזה שמתי על שולחן־העבודה שלי יחד עם פינקס־החולים, והם לא נגעו בו.

קיבלתי רשיון נסיעה בשביל ירמיהו, והוא נוסע למקוה־ישראל (העיקר שלא יהיה כאן).

יום א', 21 באוקטובר. ראובן שווארץ תלה את עצמו בנצרת. כנראה לא עמד ברוב יסוריו ועינויו.

מספרים שמצאו את לישנסקי ליד ראשון. המודיר של קיסריה מאשר את הידיעה.

22 באוקטובר. אומרים כי לישנסקי ברח. אוסרים את אביגדור ליכטר ומכים אותו. מעבירים מחדרה את מנדל שניאורסון בכבלים.

25 באוקטובר. אני נוסע לחיפה, לראות את קלוריסקי לפני נסיעתו לדמשק כדי לדבר עם ג’מל פחה, לבאר לו את המצב המיואש ולתאר את אווירת הטירור, שאינה מסייעת לגילוי האמת. תמיד יש לממשלה האמצעי הבדוק לאסור את כולם בזמן שאשמים רק בודדים. בערב – התייעצות בינינו. מציעים לטלגרף לקושטא, אך החלטנו לחכות לתוצאות שיחתו של קלוריסקי עם ג’מל פחה.

27 באוקטובר. שוחררו נכבדי המושבה, וכמעט כולם שבו. המודיר דורש שהתלמידים והמורים של הגימנסיה יעזבו את שפיה.

30 באוקטובר. שמועות על גירוש תושבי פתח־תקוה. אני מציע להביא עורך־דין שינהל משא־ומתן להגנת המושבה והפליטים.

31 באוקטובר. מפקד המשטרה בחיפה אוסר ארבעה צעירים, מאלה שהלכו לבקש את לישנסקי. אומרים שבינו ובין המפקד הצבאי נתגלעו אילו סכסוכים.

1 בנובמבר. ניתנה פקודה לפליטים שיעזבו את זכרון… מגיעות שמועות־איוב מפתח־תקוה– מגרשים את היהודים במכות ומשברים רהיטים.

מנהל הדואר בחיפה מספר, כי לישנסקי נתפס שוב והלשין באוזני השלטון על שמונים אגודות, העוסקות כביכול בענייני ריגול!

נאסרים רבים מיהודי טבריה. בנצרת הוקם מרכז לחקירות על־ידי עינויים בהנהלתו של שר־הטבחים, הרופא ד"ר חסן ביי¹³³. מספרים כי מנדל חנקין מת מרוב המכות שהוכה.

5 בנובמבר. התקיימה אסיפת הגימנסיה בשפיה. המצב נורא. מחכים לבואו של דיזנגוף. החולים עוזבים את המושבה. השמועה על מותו של מנדל חנקין נתבדתה, הוא חי.

9 בנובמבר. שפי שוחרר ממאסרו וחזר. הוא נחלש מאוד. גם גליקין היה אסור. אומרים שענה בחוצפה לחסן ביי. שוחררו כל אסירי הגליל. בירינג נמצא בדמשק, וכן כמה מן האנשים האשמים באמת. אולם ביניהם אסורים גם חברים מוועד “השומר”. אנשי חדרה מספרים, כי קומיסר גרמני מנהל את כל החקירות.

17 בנובמבר. קרניאל חולה במחלה המיסתורית: כאבי־בטן, עצירות, הקאה. החולים האחרים – מצבם הוקל.

דיזנגוף מסר לנו על פרטי שיחתו עם ג’מל פחה. ג’מל פחה קרא לו, אך לא הושיט לו את ידו. הוא הזכיר את יחסו הטוב לאהרונסון, סיפר על מכתבי־ההמלצה הרבים שנתן לו כרצונו, ואחרי הכול– בגד בו! הוא מאשים את יהודי ארץ־ישראל בבגידה הזאת.

לקלוריסקי אמר: אתה מרבה לצעוק, הדברים אינם צריכים להתפרסם, ואם תמשיכו בפירסום – אתלה אותך באמצע ראש־פינה! קלוריסקי הסביר לג’מל פחה באומץ־לב את כל פרטי המצב לאמיתו, וביאר לו כי “השומר” הביא תועלת עצומה להתיישבות היהודים, וכי אינו בניגוד לממשלה התורכית. בריל נשבע בהתלהבות והביע את נאמנותו. לבסוף מסר ג’מל פחה עשרת אלפים לירות תורכיות (בנייר) למען הפליטים וחתם על פקודה שלא יגרמו להם צרות. דיזנגוף נסע לכפר־סבא. אנו משיגים למענו פרש צבאי. הוא חוזר למוחרת ובפיו נוראות – מצב הפליטים קשה. לשמועות על כיבוש ירושלים וחברון אין כל יסוד.

29 בנובמבר. הביאו עתה פועל מכרכור שנפצע מפצצה שהושלכה מאווירון.

ג. פרשת הכיבוש

30 בנובמבר 1917. המפקד רנגה עובר בלווית אריסון. הוא מספר כי יפו, וילהלמה והשרון נכבשו על־ידי האנגלים. נראה שחברון נכבשה. לירושלים טרם הגיעו.

2 בדצמבר 1917. דיזנגוף וקלוריסקי קוראים לי ולבריל לחיפה. טלגרפו בעיתונות הכללית הכחשה על אכזריות התורכים. הוחלט לבקש מקלוריסקי שיגן על ענייני היהודים וימנע חששות מיותרים בממשלה.

בערב בא הקאימאקאם לקחת את כל הצאן שבמושבה ולגרש את הנתינים הרומנים והאמריקאים. אלא… שהם נשארו.

4 בדצמבר 1917. שלמה פרידמן בא מפתח־תקוה וסיפר: ב־20 בנובמבר ראו בקרבת המושבה צבא אנגלי. בו ביום ביקרו חיילים אחדים במושבה. לא היתה שום הפגנה, אולם החיילים אמרו שיכבשו בקרוב את פתח־תקוה. יפו כבר בידי האנגלים. אנשי פתח־תקוה עוזבים את המושבה וחוזרים ליפו. רבים נשארו.

ביום ג', 27 בנובמבר, עזבו החיילים האנגליים את המושבה. כעבור שעה הופיע צבא תורכי עצום של 4000 חיילים ונכנס למושבה. הוא החל לעשות שמות, אבל לא הזיק הרבה. גזלו רכוש והלקו במקצת. מי שהגן על רכושו לא איבדו כלל… המפקד הציב במושבה פלוגות משטרה למשך יומיים. יריות וכדורי תותחים רועמים בלי הפסק. כדור־תותח הרס בית, הרג אשה ופצע שני ילדים. בערב בא נג’מידין ביי בלווית קצין תורכי ובריל; הם פיטפטו ביניהם. גדולה שנאתם לגרמנים, כמעט יותר מאשר לאנגלים.

9 בדצמבר 1917. מקרים רבים של מאלאריה נפוצים במושבה. האנגלים הגיעו לירושלים ב־8 ו־9 בדצמבר.

1918 יומן    🔗

חיפה, 1 ביאנואר 1918. היתה ישיבה בחיפה. השתתפו בה: דיזנגוף, קייזרמן ואני. החלטנו על אירגון העבודה ועל תמיכה למוסדות. ועוד החלטנו: לקבוע את המרכז הפינאנסי בחיפה, את המרכז להנהלת־החשבונות בזכרון. היתה גם ישיבה עם ד"ר מטמון, גריהר וקייזרמן בענייני הגימנסיה “הרצליה”.

בערב נכנסתי אצל פרומה וייצמן, ושם נודע לי דבר מותו של אבשלום פיינברג במדבר (נהרג בידי בדווים או בידי לישנסקי?).

זכרון־יעקב, 2 ביאנואר 1918. שבתי לזכרון ביחד עם דיזנגוף. בלילה הגיע לידינו גליון של “יודישע רונדשוי”, ומצאנו בו את הצהרתו של באלפור על שם הלורד רוטשילד.

4 ביאנואר 1918. שוב ישיבה. השתתפו בה: דיזנגוף, אורלוב, רמז, פייטלסון, כהן, גיסין מפתח־תקוה ואני. הוחלט לשלוח עגלה אחת טעונה קמח לפתח־תקוה. באו בריל ושני קצינים גרמנים. אחד מהם – טייס. מספרים על פגישת באי־כוח המעצמות הלוחמות ב־9 ביאנואר בשווייץ.

5 ביאנואר. שוב פקודה חריפה להגלות מן המושבה את נתיני אמריקה ורומניה.

10 ביאנואר. ד“ר שרמן. מטלגרף מחיפה את ההצהרה המלאה של ממשלת גרמניה, המבטיחה ליהודים ביצור יישובם בארץ־ישראל, עלייה והתיישבות חופשית, עד כמה שיכולת־הקליטה של הארץ מגעת, והתפתחות חופשית ואבטונומית של חיי היהודים ותרבותם המיוחדת להם – בגבולות חוקי הארץ. ההצהרה נשלחה מטעם ממשלת גרמניה לפרופ' וארבורג, ד”ר האנטקה, פרופ' אופנהיימר, ד"ר פרידמן ופרופ' זוברנהיים. וזו לשונה:

Wir organisieren die auf Entwicklung ihrer Kultur und Eigenart gerichteten Wünsche die jüdische Minderheit in den anderen Ländern, in denen die Juden stark entwickeltes Eigenleben haben, bringen ihnen volles Verständnis entgegen und sind zu wohlwollender Unterstützung einer diesbezüglichen Bestrebung bereit. Hinsichtlich der von Judenheit, insbesondere von Zionisten verfolgten Bestrebungen in Palästina, begrüssen wir Erklärung, die Grosswizir Talat " ־Pacha kürzlich abgegeben hat. Insbesondere Absicht Kaiserlichen Osmanischen Regierung gemäss ihrer den Juden stets bewiesenen freundlichen Haltung die aufblühende jüdische Siedlung in Palästina durch Gewährung von freier Einwanderung und Niederlassung in Grenzen der Aufnahmefähigkeit des Landes von örtlicher Selbstverwaltung entsprechend den Landesgesetzen und von freier Entwicklung ihrer kulturellen Eigenart, zu fördern.

12 ביאנואר. בלילה יריות תותחים. מהיכן?

הרבה חולים.

בא מכתב מאת יצחק שכטר מכפר־סבא: כמעט כל היישוב שם חולה, מלוכלך, לקוי בכינים. אין תנור ואין לחם. מעט הלחם שישנו נאפה בסירים. נמצאים שם כאלף ומאתיים איש, וכולם אינם זזים ממקומם, כי בטוחים הם, שהאנגלים קרובים לבוא. מטעם ועד־ההגירה אנו שולחים להם שתי עגלות טעונות לחם וקמח, ריבה, קוניאק וכו'. אורלוב ילך עם העגלות ויביא לשם גם קצת כסף.

16 ביאנואר. פקודה רשמית, שלא לצאת מן הבתים הערב ולא להדליק אור בבתים, אלא אם כן ייסגרו התריסים תחילה.

אורלוב שב מכפר־סבא. לפי דבריו יש שם בערך 250 חולים. כעשרים וחמישה מתים כל שבוע.– אנו שולחים לשם עוד שתי עגלות מזון, ודורשים מחדרה שתחיש גם היא עזרה לשם.

25 ביאנואר. קרה אסון בנזלה, בפרדסו של הבארון. חייל תורכי נכנס לפרדס והתחיל קוטף תפוחי־זהב. כיהה בו פועל תימני והחייל ירה בו.

קסים־ביי¹³⁴ בא לבקרני והתאונן לפני, שהיהודים אינם נשמעים לפקודת הגירוש, ולפיכך תהיה הרשות מוכרחת להשתמש בכוח הזרוע. נכנסו גם שני הקצינים הגרמנים, ומעניין לעניין פרץ בינם ובין קסים־ביי ויכוח חריף בנוגע לאספקת מזון לצבא הגרמני. אבל שלושתם שווים בדעה אחת, שכל הזכרונים חשודים בריגול לטובת אנגליה.

29 ביאנואר. שלחנו לכפר־סבא שלוש עגלות טעונות קמח, יין, קוניאק, גבינה וגם בדים ישנים. אורלוב מלווה אותם.

30 ביאנואר. המחלה המשונה, שפרצה בזכרון, אינה פוסקת.

1 בפברואר. אורלוב שב מכפר־סבא ועמו שלוש משפחות, שבאו משם. המצב לא נשתנה: רעבים, סובלים מקור, חולים ומתים, ואין איש כמעט רוצה לצאת משם. מחכים לאנגלים. שלחנו עוד שלוש עגלות טעונות מזון. מלווה אותן הפועל ואגמן.

5 בפברואר. ואגמן והעגלות שבו מכפר־סבא. הוא הביא מכתב משם. המצב נורא, פצצות נזרקות שם. שלושה אנשים נהרגו. אין איש זז ממקומו. ד“ר ביהם וד”ר גולדברג באו זכרונה, לחקור את המחלה המשונה החדשה.

6 בפברואר. נאסרה הוצאת חיטים לכפר־סבא. אני ממהר אל המושל ומקבל ממנו רשיון למשלוח. יחד עם זה אנו שולחים 200 לירות נייר, ששלח דיזנגוף טלגרפית על־ידי שלוש.

9 בפברואר. גזירה חדשה: לא להוציא מן המושבה תבואה ושום צורכי מזון. מחכים לצבא רב.

15 בפברואר. אסיפת ועד־ההגירה. לעת ערב באים ד"ר שרמן ולדרר ומביאים אתם 2,000 פר' זהב.

16 בפברואר. נשף קטן בבית הקאימאקאם אוסמן־ביי. משתתף גם ד"ר שרמן.

18 בפברואר. בחמש בבוקר יצאנו, אני וד“ר שרמן, לכפר־סבא. הדרך משובשת בצבא רב. באחת אחרי־הצוהריים הגענו לכפר־סבא. יחד עם חברי הוועד אנו הולכים לראות את אחינו הגולים. רושם קשה מאוד. בתים מפוזרים לכאן ולכאן, אוהלים, שני צריפים ארוכים. בכל מקום כרים וכסתות. צפיפות נוראה. חלאה מבהילה, בייחוד במקום הנקרא “בית־חולים”. שני חולים, איש ואשה, גוססים. החובש אינו יודע כלום ברפואה. “שיטתו” – שיטת ה”סוגסטיה". הכינם נורא – בכרים ובכסתות, בבגדים, בקירות הבתים, האוהלים והצריפים וגם בחוץ. חללים רבים כבר הפילו אלה, ועוד חַרבן נטויה. מכשירים להשמיד אותן – אין. רוב הגולים גופם ממש זרוע כינים (כיני התלבושת), ובחוץ אפשר לראות זרמים של כינים, העוברות ממקום למקום.

כל הערב, עד אחרי חצות, נמשכה האסיפה. נבחרה ועדה סאניטארית. הרבה דיברתי והרבה התרגזתי וצעקתי על החלאה הנוראה ועל הרשלנות ועל חוסר כל זהירות. הסברתי מה שאפשר לעשות גם במצב של עכשיו. למוחרת השארנו בידי הוועד 5,000 פרנק ויצאנו משם. שבנו זכרונה בשש וחצי בערב. ובו בערב היתה ישיבה והחלטנו להזמין רופא לכפר־סבא.

19 בפברואר. ד“ר שרמן שב לביתו לחיפה. בא ד”ר פייגנבוים, שהזמנו אותו להיות רופא בכפר־סבא.

20 בפברואר. ד“ר פייגנבוים ומר לדרר הלכו לכפר־סבא. שלחנו לשם שתי עגלות מזון. אותו הדבר שלחה חדרה. לכפר־סבא בא ד”ר קריגר, רופא צבאי, והביא מכשירים להשמדת הכינים.

26 בפברואר. פורים. עצבת ולא חג. אשתי חולה. מחדרה באה פקודה רשמית חריפה, לפנות את כפר־סבא.

8 במארס. נתקבל מכתב מד"ר קריגר על־ידי רופא צבאי יווני. במכתב דברים נוראים על המצב בכפר־סבא – יש שם כעשרים מקרי טיפוס הבהרות.

12 במארס. שלושה מקרים של טיפוס־בהרות בזכרון. בראונר חזר מחיפה ומספר כי השריף של מכה¹³⁵ יוכתר בתואר כליף, וסוריה וארץ־ישראל יימסרו לרשותו של שולטן מצרים. האנגלים, לפי השמועה, הגיעו לשכם. התורכים כבשו חזרה את וילהלמה.

13 במארס. ידיעה מחרידה: מת ד"ר צ’לנוב, המשכיל בה' הידיעה, הג’נטלמן שבין מנהיגינו, הסבלן העדין, בעל המרץ והמסור־בלב עד בלי גבול. עתה, אולי ערב התגשמות חלומותיו, מת!

14 במארס. באו עוד אחדים מאנשי כפר־סבא. מכוסי־כינים, נפוחי־רעב, מחוסרי־דם. מחטאים אותם, גוזזים את שערותיהם, מוליכים אותם למרחץ, ומשם את חפציהם לדודי־קיטור מיוחדים. ארבעה מהם נכנסו לבית־החולים, והשאר – ליקב.

15 במארס. האנגלים נמצאים ב“ביר־עדש”. אנשים מכפר־סבא באים בלי הפסק. בחדרה חושבים, כי אף כפר־סבא נכבשה.

21 במארס. מכתב אחרי מכתב מכפר־סבא: אין אפשרות להשיג שם קמח. ניתנה פקודה לעזוב את קלקיליה ואת כפר־סבא. רעב שורר שם.

22 במארס. באו דיזנגוף וגרזובסקי. דיזנגוף עייף מאוד. משפחתי עומדת לנסוע לראש־פינה ומחכה לעגלה. מטר סוחף, מבול ממש. העגלה באה, אבל מפני הגשם אי־אפשר לנסוע. משפחתי נשארת בזכרון לפסח, ובחפזון אנו מכינים הכול לחג. דיזנגוף וגרזובסקי נוסעים לכפר־סבא.

25 במארס. דיזנגוף וגרזובסקי שבו מכפר־סבא ומספרים נוראות על הרעב השורר שם. אין קמח, ואי־אפשר לקנות. הם עומדים לנסוע לחיפה, והנה באה פקודה מאת מושל־חדרה לעכב את דיזנגוף: כאלף גולים עתידים לבוא זכרונה – ועליו לטפל בסידורם. אני רץ אל היקב. המנהל מבטיח לסדר מקום למאתיים איש. ובעוד אני עסוק בזה, והנה מבהילים אותי לחולה מסוכן, הזקוק לניתוח. אני מוכרח להכניס גם אותו לבית־החולים.

בלילה באו שש עגלות גולים מכפר־סבא.

26 במארס. באו עוד ארבע עגלות עם גולים מכפר־סבא. לא הוכן מקום בשבילם. עם ערב, לפני ה“סדר” של פסח, סידרו אותם באופן זמני בגן־ הילדים הריק, בלי כל חיטוי.

27 במארס. ניתחתי את החולה, הניתוח עלה יפה.

28 במארס. נוסעים לחדרה. שם בהלה: טייס בריטי שהוכרח לנחות מאחורי החזית הובא לעפולה. משם ברח ברגל, ובגן־שמואל התמסר לידי התורכים. המפקד מהלל את נאמנותם של התושבים היהודים. יחד עם דיזנגוף אני נוסע לחדרה. אנו הולכים אל המושל התורכי ומסדרים דבר העברתם של גולי כפר־סבא. המושל מבטיח שיתן רכבות. דיזנגוף נוסע לתול־כרם, ואני שב זכרונה, רכוב על סוס.

2 באפריל. נשף לטובת היתומים. דיזנגוף בא מתול־כרם, עייף עד מוות. יש הכרח להעביר את אנשי כפר־סבא. ד"ר פייגנבוים יצא משם ולא הודיע לאן הוא הולך¹³⁶.

3 באפריל. ערב אחרון של פסח תרע“ח. יום מלאות שנה לפטירת אמי ז”ל. צורך הוא לי להקדיש את היום הזה לנשמתה ולזכרה, שלא נמחה מלבי. צורך הוא לי להפשיט מעלי את החיים היום־יומיים הרגילים, להסתלק מן הדאגות הפעוטות, שבהן האדם שקוע כמו בביצה. רוצה אני לטהר קצת את נשמתי ולחשל את עצמי בכאב, שהוא נשגב ויפה פי כמה מן החיים. ובכן, אשוחח על אמי, זו האשה שבמשך ימי חייה הארוכים לא דאגה מעולם לעצמה וחייתה אך ורק בשביל ענייני ילדיה, שמחותיהם וצרותיהם. ועתה, לדאבון לבי, קבורה אמי הורתי שם באדמה נכרייה, שהתגוררה בה לאחר שעזבה את ארץ־ישראל ואת יבנאל המושבה, אחרי אשר שם מתה עליה בתה האהובה, זו שסבלה בימי חייה יותר מכול.

אף־על־פי שהייתי בן יחיד לאמי, השתדלה שלא להראות לי יחס מיוחד וחיבה יתרה מאשר לשאר ילדיה. בכל זאת הרגשתי, שהיא מבכרת אותי קצת, ואני לא רק שאהבתיה אהבה טבעית, כאהבת בן להוריו, אלא הערצתיה מתוך רגש כמעט דתי.

אבי המסכן היה נוסע תמיד למקומות רחוקים לרגל עסקיו, ובביתנו היה תמיד כאורח נוטה ללון, על כן חסיתי תמיד בצל אהבתה של אמי ונתון הייתי רק לטיפולה ולהשגחתה הנבונה. תמה אני, מאין באו לה כל הפרינציפים החינוכיים האלה? הן היא לא למדה בשום בית־ספר, והיתה כותבת רק רוסית ובשגיאות מרובות. מעולם לא הענישה ולא הרימה יד על הילדים. זוכר אני אותה והיא תמיד חיוורת, רזה וחולנית. ותמיד היא עובדת, מרוחקת מבעלה הטרוד והעסוק תמיד בנסיעותיו לרגל עסקיו, ורחוקה מכל חברה בפאבלובקה – זה הכפר האוקראיני הנידח. הזכרונות הראשונים שלי עולים מיום הולדתה של ויטיה. יושבים אנחנו שלושתנו, קלארה, רוזה ואני, על הדרגש הרחב שבאולם הגדול, שבו עומדים הרהיטים הצנועים שלנו: שולחן באמצע החדר, מתחת לנברשת מעוטרת גבישים התלויה בסיפון, על החלונות וילונות של מלמלה, שתי כורסאות – וזה הכול. היה בוקר חם של קיץ. פתאום מבשרים לנו את לידתה של אחות קטנה. באמא מטפלת ה“באבושקה” שלנו. אבל אמא אינה יכולה לנוח זמן רב. צריכה לטפל בילדים, במשק־הבית הגדול. יש בית וחצר, מרתף, עגלה וגם עגלון, ואנשי עסק באים תמיד לשאול לאבי, הנוסע תמיד לרגל עסקיו.

ועוד בהיותי בגיל רך, כבר התחלתי מבין לנפשה. בין הדאגות לאבי, החולני העובד למעלה מכוחותיו, ובין הטיפול בילדים, לא נשאר לה אף רגע שהות ליהנות מן העולם הזה. אומנם, היתה חברה בכפר שלנו, ואפילו חברה מעניינת. היו אז ימי ההתעוררות לרוסיה שלפני שנת השישים ושלאחר שנת השבעים; ימי מלחמת צרפת וגרמניה, ימי הקומונה. היו תמיד בכפרנו עיתונים וספרייה טובה “משותפת” עם ירחונים הגונים וחשובים כגון: “המבשר מאירופה”, “רשימות המולדת”, “המעשה” ועוד. מבין הספרים זוכר אני ספר של קידורוף “פחות אפוטרופסות”. היכן הם הספרים היקרים הללו, שמהם בלי ספק שאבה אמי מרץ מוסרי וכמה רעיונות נעלים, וגם השקפות חינוכיות, שהתפתחו בה לאהבתה בלי גבול את ילדיה ולהכרתה את חובה?

זוכר אני את שיחותיה אתנו בחדר־הילדים הקטן או בחדר־האוכל הגדול, כשהיא יושבת וסורגת. מעולם לא סיפרה לנו מעשיות על מכשפות, שודדים או שדים, אלא, קטעים מסיפורים ידועים של פושקין, גוגול ועוד. ותמיד היתה גומרת בדברים האלה: הנה, כאשר תגדלו – תקראו בעצמכם את הדברים האלה. היא בעצמה לימדה אותנו לקרוא, בעזרת משחקים בקוביות. העונשים שהיתה עונשת אותנו היו תמיד הגיוניים. פעם אחת נרדמתי, ובני הבית שתו תה בלעדי. כשהקיצותי, התחלתי לבכות ולדרוש את התה. הבטיחה לי אמי לתת לי למוחרת שתי כוסות תה, והכריחה אותי לשתות אותן נגד רצוני. בחינוך הילדים שלה לא ידעה את כל הפקפוקים המודרניים. כן קיבלה בלי כל היסוסים וברצינות גמורה את הרעיונות הליבראליים על הצדק, האחווה, והשוויון, ושיננה אותם לנו. האשה הזאת, שלא זכתה לקבל השכלה, נלחמה בכל אמונה טפלה במרץ ובבטחון יותר מכמה גבירות בעלות השכלה גבוהה. בכפר מגורנו האוקראיני הנידח, שהשנאה והבוז ליהודים היו שוררים בו, היתה אמי משתדלת לעקור כל רגש שנאה מלבנו, שכבר היה נוטה לנקום ולנטור.

בהכרת תודה קיבלה את התנועה הליבראלית הרוסית ואת היד שהושיטו הרוסים בתקופה הזאת ליהודים. והנה המעבר לברדיאנסק לשם לימוד בגימנסיה: כמה קרבנות הביאו ההורים לשם זה! אולם לא לשם השגת קאריירה יפה בשבילנו נעשה המעשה, אלא רק לשם חינוך ולימוד, לשם השכלה לשמה, כדי שנהנה ממאור ההשכלה והמדע. והנה אני כבר סטודנט בז’ניבה. זוכר אני את הפגישה הנוראה בסבאסטופול אחרי מות אבי, בחדרים הקטנים שבחצר הדוד דבורקין. אנחנו יושבים לבושי מעילים שחורים, והיא, החלשה, שכל הרופאים כבר דנו אותה למוות, נשארה בחיים לאחר מותו הפתאומי של בעלה האומלל. אני רואה אותה בעיני כשהיא יושבת חיוורת, חלשה, חסרת־אונים ובוכיה חרש מתוך ייאוש. וכשגדלנו, אחר גמר הגימנסיה, ובסימפורופול התחלנו להתעניין בשאלות סוציאליות, לאומיות ופוליטיות, עם כל דאגותיה לנו, כמה התייחסה בסבלנות אלינו ונתנה לנו חופש לעסוק בשלנו! וכשמצאה אצלי ספרות אי־לגלית, בכמה עדינות היתה מבקשת ממני להחזירה למי שנתן אותה לי, כדי שלא לסכן את כל המשפחה!

בשנת 1889 גמרתי את לימודי באוניברסיטה, ושבתי הביתה לסימפורופול. ביתנו נעשה בית־ועד ומרכז לצעירים נבחרים, ביניהם אביגדור יעקובסון, מלכין ועוד. ואמא שלי איננה האם הזקנה, היא בין הצעירים, מתעניינת בכל שאלותיהם, מתווכחת אתם, לפעמים שואלים הם עצה ממנה. מתפלאים על מבינותה הרבה. והנה נוסע אני לארץ־ישראל, בחודש יולי 1891, ואני עוזב אותן, היקרות, לנפשן – האם והאחיות.

כשנתיים אחר בואי לארץ־ישראל באה אמי אלי וישבה אצלי בטבריה ואחר־כך בזכרון־יעקב. כמו תמיד היתה מתעניינת בכל השאלות, בייחוד בחדרה, שלמענה השפיעה הרבה על בן־שימול ורעייתו. התנועה הציונית נתנה לה הרבה סיפוק־נפש נאה, למרות האכזבות והכשלונות שכל־כך הרבינו לסבול מהם, אני ואחותי רוזה.

בווילנא, בשבתה אצל בתה, התחילה לסבול ממחלת הקצרת. והנה פרצה מלחמת־העולם. המכתבים נעשו יותר ויותר נדירים, ואחריהם באה השתיקה הממושכת, המבשרת רעה.

ב־13 בספטמבר קיבלתי את הידיעה על מותה של אמי. היא מתה בשלושה־עשר לחודש אפריל שנת 1917, בליל האחרון של פסח.

7 באפריל. הרשות לקחה שלוש מאות רוטל תבואה מן המחסן של ועד־ההגירה. מאת דיזנגוף קיבלנו עשרים וחמישה אלפים פר' לקניית תבואה חדשה. המחירים גבוהים מאוד.

11 באפריל. באות עגלות ומביאות גולים. בא מכתב מאת בוטקובסקי מחדרה. הוא דורש עגלות בשביל הגולים. לשם באו כמאתיים איש. באו קלוריסקי ובתו. ופתאום טלגראמה מלוזאן: ירמיהו בני בריא ושלם.

12 באפריל. באו עוד שמונים ושמונה גולים. מזג־האוויר נחמד. אני מסדר מחנה ליד בית־המרחץ החדש. שני ספרים גוזזים את שערותיהם של הגולים ומגלחים את זקניהם. הם צועקים ומסרבים, ואנחנו צועקים ועומדים על דעתנו. ממש מלחמה. עבודת החיטוי נמשכת עד שבע בערב. הגולים שכבר חוטאו, הם וחפציהם, עוברים לבתים פרטיים או אל היקב. הללו שעדיין לא חוטאו נשארים במחנה. בקצה המחנה הותקנו פנסים. נקבעה גם שמירה, ואנו מפקחים על המחנה כל הלילה.

13 באפריל. החיטוי נמשך כל היום.

14 באפריל. גולים מוסיפים לבוא.

חיפה, 21 באפריל. אני ואשתי נוסעים לחיפה. אשתי חולה. באנו לשם בשבע בערב. לא מצאנו לא את קייזרמן ולא את דיזנגוף.

22 באפריל. קייזרמן בא. ישיבה בביתו. אני דורש שירות מדיציני מיוחד בשביל הגולים ותקציב מיוחד לתקופת המשבר.

זכרון־יעקב, 23 באפריל. מצב הבריאות בעטלית לא רע. עם צוהריים שבתי לביתי, לזכרון. זרם הגולים אינו פוסק.

25 באפריל. אני נוסע לחדרה. ישיבה של ועד־ההגירה. יש צורך בעשרת אלפים פר' לגמר הוצאות החודש. יש צורך ברופא מיוחד לחדרה. עם צוהריים אני שב לזכרון. אנו שולחים עוד שש עגלות לכפר־סבא. בערב שב משם ליברמן¹³⁷ וסיפר שנפצעו שם חמישה־עשר איש, ומהם נשלחו חמישה לדמשק. בכפר־סבא נשארו עוד כמאה וחמישים איש, ומהם שמונים וחמישה חולים.

28 באפריל. חג תורכי. הפקידים התורכים מקבלים אורחים. בא גם הזקן אהרונסון לבקר את המושל – באותו בית שבו עינו את שרה לפני שישה חודשים, ובעל־כורחו מוחא גם הזקן כף לשיר התורכי ששר אחד מן הקצינים.

24 במאי. מכתב מדיזנגוף, שבו הוא מודיע כי מזמינים אותו לבוא לקושטא, כדי להתראות עם ועדה ציונית גרמנית (ד“ר יעקובסון, ד”ר האנטקה ועוד) שבאה לשם.

26 במאי. בחיפה אצל דיזנגוף. מכתבים מעניינים מאוד מאת רופין, אוסישקין, בורים גולדברג. בכל מקום בגולה יש נטייה מרובה לארץ־ישראל, בכל מקום בבחירות יש רוב לציונים, אבל אין קשר לשם עזרה לארץ. אולי יעלה בידם לסדר את הדבר על־ידי הקונסוליה הספרדית.

3 ביוני. התחילה התקפה חדשה במערב מצד הגרמנים, הגרמנים במרחק 40 ק"מ מפאריס.

8 ביוני. ב“יודישע רודנשאו” כתוב לאמור: בשישה באפריל קבלת־פנים בתל־אביב, בשדרות רוטשילד, לוועד הצירים הציונים ובראשו ד"ר וייצמן. אחרי וייצמן נאם הבארון ג’יימס רוטשילד. קבלת־פנים אצל המושל האנגלי. אחרי תל־אביב – ירושלים. קבלת־הפנים על־ידי כל המוסדות הציוניים. שוב נאמו וייצמן וג’יימס רוטשילד. אשתי בוכה למקרא הדברים.

בהרצליה של חיפה מפנים את כל בתי היהודים לשם סידור חולים. מפנים גם את בית אפ"ק.

22 ביוני. ישיבה של ועד־ההגירה בזכרון. מתברר צורך מיוחד של עזרה ליתומים. האיכרים והקבוצות שבגליל הבטיחו 2% מיבולם לצורכי הגולים.

זכרון־יעקב, 24 ביוני. נשף לטובת היתומים. היחס אל היתומים מצד תושבי זכרון, בייחוד מצד האיכרים העשירים, אינו לבבי ביותר.

חיפה, 30 ביוני. הנני נוסע לחיפה, בערב מגיע לחיפה לימן פון סנדרס פחה¹³⁸, עורכים לכבודו באנקט גדול. היום יום־השנה למותו של הרצל. בבוקר נערכת הזכרה בבית־הספר.

מתקיימת אסיפת ועד־ההגירה. בוטקובסקי מגיע מחדרה ומספר בסוד גדול, כי כהן הידוע, שהגיע מיהודה ונתפש על־ידי התורכים ונשלח לנצרת, שוחרר וחזר לחדרה, והוא מסר פרישת־שלום מ“אגודת הצעירים” אשר חיים וייצמן עומד בראשה, והם מבקשים מאוד לשמור על שלומם של הפליטים ולבלי לקמץ בהוצאות, כי יש הרבה כסף ורק אין דרך לשולחו. אני מציע לעבור לסדר־היום מיד ולא להתעכב על הבלים אלה.

זכרון־יעקב, 13 ביולי. המפקד הצבאי קורא לי וקורא באוזני פקודות חריפות מאוד בעניין השירות הצבאי. גם הפליטים חייבים להתייצב לביקורת, ואם לא יתייצבו למוחרת, אומר הוא, יחפשו את כל הגברים שאין להם “וסיקה” וישלחום ישר לחזית.

אסיפת הפליטים. נשמעות יריות־תותחים חזקות.

4 באוגוסט. פקודה לפנות את בית־היתומים בשפיה, וגם את הבניינים שליד המעון. ההשתדלות אצל המושל אינה מצליחה. התימנים עוברים לבית־ הכנסת.

6 באוגוסט. את בית היתומים מעבירים לחיפה.

8 באוגוסט. נגנבה הקופה של המחסן (משל לאנגה היא), ונמצאה שבורה בשדה. המושל חושד בתימנים, וכדי למצוא את הגנב הוא מתחיל בעינויים. בקושי עלה בידי להשפיע עליו, שיפסיק את המכות.

19 באוגוסט. אורלוב בא מחיפה, ומספר שהוא נקרא אל המושל הצבאי והלה אסר אותו, ואחרי־כן שיחררו שוב. במשרד הצבאי המרכזי שבדמשק הגיעה בקשה אל הוואלי, שיתן פקודה למצוא את דיזנגוף, “המבקש הזדמנות לעבור אל האנגלים”, ולהביאו לדמשק. דיזנגוף נוסע בעצמו לדמשק.

16 בספטמבר. הוזמנתי אל חולה בחדרה ושבתי הביתה עייף ובמצב־רוח רע. על־פי טעות החלפתי את הבקבוקים שלפני ושתיתי עשרים טיפות של תמיסת אטרופין. עד מהרה נראו סימני הרעלה. לפי הוראותי עשו מה שהיה צריך לעשות: שטיפת הקיבה, זריקות של אוזרין, קופאין וכו‘. כל הלילה פרפרתי בין החיים והמוות. אשתי לא סרה מעלי אף לרגע, ואני חיבקתי את ידיה. עם בוקר באה תחילה הגב’ ד“ר רפופורט ואחרי־כן הגב' ד”ר בלקינד. למחרת הוטב לי והסכנה עברה.

19 בספטמבר. שתי אוניות־מלחמה אנגליות הטילו עוגן ליד טנטורה. מזמן לזמן הן פולטות פצצות. גם התורכים פותחים את לועם. מחזה מעניין! קרה רק אסון אחד: נפצע ערבי.

המושל מודיע לנו, כי חיל־פרשים אנגלי כבר נכנס לחדרה והוא קיבל פקודה לצאת מזכרון, אלא שהוא חייב לשרוף תחילה את מחסני התבואה. קלוריסקי ממהר לנסוע לראש־פינה, כדי להימצא בשעה זו יחד עם האיכרים. הוא ביקש לקבל הלוואה בשביל האיכרים, ולא הצליח. ביקב נמצא הרבה כסף, בה בשעה שאיכרי הגליל העליון זקוקים מאוד לכסף ואין להם כלום. בו בזמן שזכרון עומדת שוב ערב קשירת קשרים עם פאריס, מסרבים הם. כדאי לעמוד על עובדה מחפירה זו.

שמועות באות על כיבוש חדרה ושכם. אני רץ לבית־המרקחת שבו נמצאים מחסני־תבואה, שהותקנו על־ידי התורכים. השוטרים הצבאיים מתכוננים להציתם באש, דורשים בנזין, והודות ל“קסם הידוע” הם אוספים את ידיהם. נעלמים שקי־תבואה, פחי־חמאה. פקיד גבוה אומר לשלוח באש את התחנה, וגם שם שמורה תבואה הרבה. אנו מתערבים בדבר גם כאן, ושוב אותו ה“קסם”, ואנו מצילים גם את התחנה.

מישהו פותח את המחסן שבמרכז המושבה, ומיד מתחילים בוזזים אותו, יהודים וערבים. נזמי אפנדי מאיים על הקהל באקדח, הם נסוגים אחור, אולם חוזרים לסורם, פחים נמסרים דרך החלונות. ארבעה שקים נמצאים בבית־המרקחת. גועל נפש. אני עוזב את המקום וחוזר הביתה.

כל הצבא יצא מן המושבה. נשאר רק הרוקח הנוצרי, וגם עשרים חיילים; עשרה מהם חולים בטיפוס הבהרות. הזמנתי את הוועד לשם אירגון הגנה. הלילה עובר במנוחה. תיקנו שחוץ מן השומרים לא יצא איש מביתו כל הלילה. רשות שניתנה לשומרים, ניתנה גם לי. הלכתי אל בית־החולים התורכי ומצאתי שם חולים עזובים; קצתם אין להם לא מזון ולא מים לשתות, שניים מוטלים מתים, עוד שניים גוססים. מחזה נורא. יחד עם אורלוב סידרנו עזרה כלשהי.

20 בספטמבר. מוזר הדבר! אין ממשלה, אין צבא, אין שום משטרה – והחיים שוטפים לאט, בשקט ובמנוחה… בריל מספר: צבא אנגלי רב הולך לעפולה. את גורפינקל תפסו חיילים אנגלים בדרך למרח, ומיד שיחררוהו וציוו עליו, שיודיע בזכרון, כי מחר יבואו אלינו. מרוב התרגשות לא ישנתי כל הלילה. בחמש וחצי לפנות־בוקר יצאתי החוצה. פה ושם מטיילים אנשים ומחכים ומצפים… עוד מעט והקיצו הרחובות. יהודים וערבים יוצאים לפועלם ולעסקיהם כבכל יום. אף אני כועס על עצמי, שאין בי רגש של שמחה, של אושר. היכן הוא עכשיו ירמיהו בני? הרי גם הוא חייל. חרדה זו, שאני חרד לבני, היא שמשביתה מקרבי את רגש השמחה והאושר.

אני הולך לבקר חולים במושבה וגם את החולים העזובים שבבית־החולים התורכי. שני אוטומובילים ובהם קצינים אנגלים עוברים במושבה. התושבים מתמלאים שמחה. כמעט שהם מבקשים לנשק את האנגלים, והללו “שלום! שלום!” בפיהם. כבר למדו ברכה זו, וכנראה היא נעימה להם. מנדל חנקין ועמו עוד אנשים אחדים הולכים ברגל לחדרה. אחריהם הולכים לשם גם נשים אחדות וילדיהן עמהן. ופתאום נפתחות ארובות־השמים ומבול ניתך ארצה.

בערב– ישיבה לוועד המושבה. על סדר היום: שמירה, עזרה לחולים התורכים, שאלת המחסנים וקבלת־פנים לאנגלים העומדים לבוא.

בא שמעון כהן, בנו של מרדכי בן־הלל הכהן, וילקוטו על שכמו. גבה־קומה, חזק, אמיץ. הוא אומר ללכת ברגל לחדרה, ומשם ליפו. עמו הולך גם ירמיהו הלפרין, בנו של מיכאל הלפרין.

הרחובות מלאים אנשים. העיניים מבריקות משמחה, והלב עדיין מהסס ומתיירא לשמוח שמחה שלימה. ואין תימה. אחרי הסיוט של השלטון התורכי – משטר אנגלי!

רפאל כהן מספר: שני קצינים אנגלים עם אקדחים בידיהם כבשו את חדרה, שחנו בה יותר מאלף חיילים. המושל והמפקד התורכים הרימו את ידיהם על־פי מצוות שני הקצינים האנגלים, וכל החיילים הורידו את נשקם לקרקע.

בערב באו משפיה תלמידי הגימנסיה ובראשם ד"ר ברוך־רוזנשטיין. הם לנים בבית־הספר ובכליון עיניים הם מחכים, שתינתן להם היכולת לשוב לתל־אביב.

בא אלכסנדר אהרונסון לבוש בגדי־שרד יפים, ועמו עוד קצין אחד. הוא ניגש אלי. קשה עלי השיחה עמו. אני מקצר ופורש ממנו. אפשר שהוא האיש שאירגן את הריגול ומידו היתה כל הרעה אשר באה עלינו. עכשיו הוא בא גאה, שבע־רצון – ואין אני יכול שלא לפרוש ממנו.

הלכתי לבקר את החיילים התורכים. שניים גוססים. שניים אחרים חלשים מאוד.

21 בספטמבר. התרגשות גדולה, וגם עייפות רוחנית גדולה. אנו מתהלכים כמו נסוכי חלום. הכול נעשה לאט־לאט. גרזובסקי, בריל, מורי־הגימנסיה, באים ומספרים חדשות: האנגלים כבשו את טבריה, את נצרת, את דמשק. את חיפה עדיין לא כבשו. פחד נופל על תושבי המושבה שמא ישובו התורכים ויתנקמו בנו.

ליל־ירח נהדר. שקט ומנוחה. השומרים שומרים על הפקודה: אל יצא איש מביתו. ידיעות מחיפה: הממשלה התורכית עזבה את העיר, הגרמנים מכחישים את כיבוש נצרת.

22 בספטמבר. גניבה חצופה בבית־החולים התורכי, אין ספק שנעשתה על־ידי אותם הצעירים שציוו עלינו לשוב הביתה בלילה שעבר. אכן, מושבה זו אין לה תקנה. בערב קוראים לי פתאום בשם ועד־הצירים, שאבוא אל מלון גרף. ד"ר אידר, המפקד ביאנקיני, אהרן אהרונסון ול. שניאורסון. הם מדברים על קשיים שונים ומבקשים כי נזדיין בסבלנות.

את שיבת־הגולים הם מבטיחים לסדר כעבור שמונה ימים. לפי דבריהם כבר נמצא כל הצבא התורכי בידי האנגלים. פרישת־שלום מאת ירמיהו בני. הוא עובד בגדוד העברי במצרים, ובסוף אוקטובר יבוא יחד עם הגדוד לארץ.

חברי ועד־הצירים הולכים אל בית אהרונסון. הביקור הזה עושה עלי רושם קשה. כל עניין הריגול הוא מעשה לא־מוסרי. הגב' ד"ר רפופורט הולכת אליהם, על־מנת להגיד להם את הדבר בפניהם.

23 בספטמבר. מחיפה באו אנשים ברגל. הם מספרים: קלוריסקי רכב על סוס למושבות בלוויית המפקד התורכי. את משפחתו השאיר בחיפה. חוששים לחייו.

עם צוהריים באו אוטומובילים מלאים צרפתים ואנגלים. היום נכבשה חיפה. ביתנו מלא אורחים. הרחובות הומים מרוב תנועה. האנגלים יורים באוויר, שרים, מברכים את תושבי המושבה, והללו מחזירים להם ברכה “שלום, שלום!” מעברים…

יום ג', 24 בספטמבר. תנועה חיה ביותר. אוטומובילים רבים מכל המינים עוברים, אבל בלי הרעש הרגיל של הלורי הגרמנים, שהיו בלי צמיגים. בערב חגיגה בגימנסיה בלי הכנה מוקדמת. עוגות רבות עשויות בידי התלמידות. חמישה ליטרים יין מתוק. ריקודים. תהלוכה במושבה עם דגל הגימנסיה. צעירי המושבה מתלווים לתהלוכה. שירים, ריקודים, שמחה.

יום ד', 25 בספטמבר. מספרים כי הערים ליל ומץ (בצרפת) נכבשו… מעבר בלתי־פוסק של הצבא האנגלי דרך המושבה משלוש וחצי עד שש וחצי: אנגלים, הודים, סקוטים, מאלאיים וכו'. כל בני המושבה עומדים ומסתכלים בעוברים: מראה מעניין מאוד, אשר לא יישכח.

יום ה‘, 26, יום ו’, 27 בספטמבר. הצבא שוטף ועובר: חיילים מכל המינים ומכל הצבעים, מכוניות ענקיות, עגלות גדולות רתומות לפרדות ענקיות. נמצא כאן הצעיר יודלביץ (בנו של האיכר יודלביץ מראשון), והוא קצין בצבא הבריטי. הערב מספר הוא על חיי אחינו במושבות יהודה בימינו אלה: משטרה בריטית בראשון ובתל־אביב, בתוכה גם שוטרים יהודים, רבים ממכרינו בגדוד העברי (סמילנסקי, ויניק ועוד). הערב השתכרו חיילים וערכו “סקאנדאלים”, רדפו אחרי נשים. אנחנו אסרנו על הנשים לצאת לרחוב אחרי שש וחצי בערב. קיבלתי היום עיתון ארץ־ישראלי: The Palestine News. מעניין מאוד נאומו של חיים וייצמן בקאהיר. הוא מדבר יותר מדי על האוניברסיטה. אולי גם זו פוליטיקה. – לגברת הלפרין ובתה מיטה נודע סוף־סוף על מותו של בנה ליובה, אשר נהרג במלחמה בחזית עזה¹³⁹.

28 בספטמבר. החיילים עוברים ועוברים בזרם בלתי־פוסק. עוברות מכוניות ענקיות ואחריהן מכוניות קלות ויפות ומכוניות אופנוע. – בשפיה עשו חיילים אנגלים שערוריה. הם שתו הרבה יין אצל התימנים והשתכרו. כשכלה היין – הלכו לדרוש עוד, סובבו ברחובות, צווחו בקולי־קולות ושברו דלתות בבתים אחדים, עד שקנו יין והוסיפו לסבוא. לבסוף התחילו לרדוף אחרי נשים העוברות ברחוב. בקושי רב עלה בידי הצעירים לגרשם. במשך כל השנה הנוראה הזאת, בזמן שזכרון נמצאה רשמית מחוץ לחוק, לא אירעו לנו “סקאנדאלים” כאלה מצד החיילים התורכים, והנה אנגלים טהורים, לא הודים, מתנהגים כך! יש לחשוש להצטננות השמחה הגדולה… אולם סוף־סוף זוהי המלחמה: 30,000 אנשי צבא עברו במשך יומיים דרך המושבה!

יום ב', 30 בספטמבר. ה' גרף, בעל המלון, הביא אלי שני פקידי־צבא אנגליים. האחד מהםWelly המכיר היטב את משפחת לאנגה. הוא יהיה מושל בזכרון ויגור בבית לאנגה. הופיעו נורמן בנטביטש עם ה' קלרק. אחרי הארוחה ביקרנו ב“חצר־כרמל”. – הערב קיבלנו סוף־סוף מכתב מירמיהו. בשעה שקראנו את שורותיו היקרות, הכרנו את נשמתו העדינה, היפה והרכה. אושר ושמחה אצלנו. ומצד שני – דאגה איומה לשלומו, שהרי הוא מסכן את עצמו. אנו מאושרים ואומללים כאחד.

א' באוקטובר. חברי ועד הצירים, ד“ר אידר והמפקד ביאנקיני בלוויית דיזנגוף, באו הנה. הם סעדו אצלנו. בשעת הסעודה דיבר ד”ר אידר על אומץ־לבו של דיזנגוף, שהוא כאילו הסכים (מתי?) להפגנות פרו־אנגליות בתל־אביב, בזמן שהגליל היה עוד תחת עול תורכיה. הוא רמז לעתידנו הקרוב: אם יהיה לנו אומץ־לב ואמון בעצמנו. אין אנו מקבלים מתנה, נתנו די והותר בעד מה שנותנים לנו. אנו היהודים עזרנו הרבה מאוד לאנגליה. עלינו לתפוס מיד עמדות נכונות. – הזמנתי את ועד־ההגירה ואת ועד־המושבה. בירכתי את האורחים בשם הוועד. ד"ר אידר אמר לפני הנאספים, שאנו זקוקים לשלושה דברים:

(א) איחוד,

(ב) נאמנות ומלחמה באי־צדק מצד יחידים,

(ג) רצון טוב להקריב דבר־מה לטובת הכלל.

הוא דיבר עוד על התקוות, הפארלאמנט, על השפעת ההנהלה הציונית. הוא התעניין בתקציב, והבטיח לשלוח מחיפה 450 לירות מצריות. – הוא קרא אותי הצדה ושאל אותי בדבר המכתב, שכתבתי ביום שלאחר ביקורם הראשון בבית־אהרונסון. אני עמדתי על דעתי, והוא אומר כי הוא מכיר את העובדות יותר ממני, וכי הכינוי “מרגל” כלפי אהרונסון היא מלת חירוף ועלילה. אני עונה: חירוף – כן, אך לא עלילת־דברים. והנני מוחה בכל לבי: אני מכיר את אהרונסון עשרים וחמש שנים; אומנם, עדיין אין קוראים לו מרגל, אולם לאחיו קוראים כך. העניין נגמר בזה, שאידר אמר לי: “אבל הרשות בידי למסור פרישת־שלום לאביו של ידידי”. אנו מתחבקים מתוך התרגשות.

בערב קוראים אנו את מכתביו של ירמיהו. כמה התרגשנו למקרא שני מכתביו, שכתב לנו לפני נסיעתו. הוא מבקש סליחה שלא היה יכול לחכות לברכתנו. הוא בטוח שאנו מסכימים לדרך שהוא בחר בה. הוא מזכיר שאבא עזב הכול בשביל ארץ־ישראל, וכמה עבדו הוריו בשבילה. אחר־כך קראנו מכתביו שנכתבו אחרי כיבוש זכרון־יעקב.

נידרמן וגולדשטיין מספרים על פגישתם עם מושל חיפה, והשפעתו של אלכסנדר אהרונסון; נאסר, העגלון הנוצרי של אהרונסון, הוא המוציא והמביא. אותם לא קיבלו בחמימות יתירה. נידרמן מנסה להפחיד אותנו, ומספר כי ישנה רשימה שחורה של אויבי אהרונסון, וכי עלינו להתפטר – בגלל היחסים הגרועים שבינינו ובין האהרונסונים.

כמה מוזר מצבי בנוגע ליחסי אל אהרונסון. זה חמש־עשרה שנה נפסקו היחסים שבינינו – בכל זאת לא עשיתי כל מעשה להפריע לו לעלות לגדולה. כשבא מגנס בפעם הראשונה לארץ־ישראל ונסע אתי לחדרה, שאלני על אהרונסון. אמרתי לו, שאני חושב אותו לבעל־כשרון ומוכשר מאוד לנהל מוסד מדעי, אלא שהוא קצת גאוותן. משנעשה אדם חשוב נתקרר יחסי אליו, מפני סיבות שונות. הוא התנקם בי, בהיותו לשטן לי בעניין משרד־הבריאות ובעניין ד“ר ברין. כתבתי על זה לד”ר מגנס. אז ניסו להרגיע אותי בקצת אירוניה. אהרונסון התחיל מגלה את ציפורניו: הוא התחיל להתייחס בבוז ליק“א ולציונים, ולעג ל”בני־ברית", שנכנס ביניהם כדי לעלות. אני מתאמץ לשכוח זאת: אין הוא קיים עוד בשבילי. והנה התחיל עניין הריגול, שהוא ניהל אותו בעזות, בקלות־ראש ובאי־זהירות לעיני כל העולם. אז באו אלי אנשי הוועד עם אלברט, ומשכו לעניין גם את דיזנגוף, ודרשו ממני שאתערב בדבר ואשפיע להפסקת מעשיו של אהרונסון. אני סירבתי, מפני יחסי הפרטי אל משפחת אהרונסון, ועם זה גיליתי את דעתי נגד המעשים האלה. קלוריסקי, דיזנגוף ואף לוי עצמו, האשימו אותי שלא פעלתי במרץ. כשנפתחה הרעה וכל המושבה הייתה מקללת את המשפחה הזאת, נזכרו כי הייתי הראשון שעזר לאהרונסון לעלות. והנה כעת, לאחר שעבר הזעם ואיני יכול להתאפק מלמחות על הכבוד הגדול שחולקים הציונים לאהרונסונים שוב מוכיחים אותי אותם האנשים שהאשימוני שלא התערבתי בעניין הריגול, ועכשיו שותקים הם.

יום שישי, 4 באוקטובר. הדרך ליפו פתוחה לכל עובר, אבל העגלונים דורשים 140 פר' זהב או 7 לירות מצריות. טלגראמה: נכבשו דמשק וביירות.

היום באו בבוקר ויצאו מכאן בשירים דובקין ועוד שישה תלמידים, הנוסעים בחברת ד"ר ברגר, מורה בגימנסיה הרצליה.

תל־אביב, יום ה', 10 באוקטובר. שיחה עם גלוסקין על הריגול; הוא מספר: אהרונסון בא מצרימה בסתר־פנים וחי חיי־מותרות ותעלומה. פתאום הופיע בתלבושת צבאית, והנה הוא במפקדה הצבאית. עוד לפני זה נסע פסקל באונייה צרפתית כצופה. אהרונסון הציע ליהודים במצרים להעביר כסף לארץ־ישראל וליצור ועדה למען איסוף כספים. הוא תיאר בצבעים שחורים את המצב בארץ, סיפר על תליות בתל־אביב וכו'. גלוסקין דרש איזו ערבויות, אז כעס אהרונסון ועזב את האסיפה ויצר ועדה יהודית בקהיר בראשותו של י. מוצרי. באה טלגראמה משובשת מסוקולוב לגלוסקין וגורמת לאי־הבנה. גלוסקין מאשים את אהרונסון באי־יושר. כעת נפגש אהרונסון בקרירות בתל־אביב.

חיפה, יום ו', 11 באוקטובר. לפי בקשת לוין־אפשטיין נוסע אני עם רופאי “הדסה” לחיפה להיות להם למורה־דרך. יעקב אצל הגב' קלוריסקי. היא מספרת הרבה מעשיות על ג’יימס רוטשילד, על אלכס אהרונסון, על קפיטן וילי. היא מצטערת על מכתבי, ששלחתי לוועד הצירים.

יום א', 13 באוקטובר. נפגשתי עם הברון ג’יימס רוטשילד. הוא מנומס מאוד, אך קר־רוח.

תל־אביב, יום ד', 16 באוקטובר. נסעתי לתל־אביב, בתקווה שתינתן לירמיהו חופשה. – נפגשתי עם ד"ר אידר, והוא ביקשני להתערב בבחירות בזכרון־יעקב. אני סירבתי. ביקרתי בבית בצלאל יפה ובהנהלה הציונית. – ז’בוטינסקי הציג לפני את הקולונל סמואל, וזה הבטיח לתת חופשה לירמיהו ולעמיהוד. ביקרתי אצל דיזנגוף. רצתי לראות את שלושת המפקדים (הקולונלים): מרגולין, סמואל ופטרסון. שם ראיתי את ז’ק מוצרי ואת אטינגר.

יום ה', 17 באוקטובר. ביקרתי אצל דיזנגוף ואצל ב. יפה. מפיהם נודע לי, כי אמת הדבר שהציונים שלנו השתמשו במשלוחי הכסף שהועבר על־ ידי אהרונסון. הם אישרו את השמועה על החרם שהוטל על אהרונסון, ואת דבר הלחץ שהממשלה לוחצת לטובת משפחתו.

זכרון־יעקב, יום א', 20 באוקטובר. הא' הנרי פראנק בא. איזו שמחה! שוחחנו שיחה ארוכה. בערב נסעתי עם ג’יימס רוטשילד לזכרון. בדרך שוחחנו על עניינים שונים, ונתגלגלו הדברים על עניין הריגול. הבארון שיבח את גבורת בני זכרון, ובייחוד של משפחת אהרונסון. אני מחיתי נגד זה. הנהג היה יהודי ארץ־ישראלי, ולאחר שהאוטו נתקלקל חמש פעמים, אמרתי לבארון שאני מתפלא על סבלנותו. אז ענה הבארון: מה אתה רוצה, הרי זה היחידי המדבר עברית!

יום ה', 31 באוקטובר. היום היתה ישיבה להתייעצות בדבר התוכנית לחגיגת “השני בנובמבר”. השתתפו באי־כוח בית־הספר והפועלים. ועד המושבה, שלא נענה להזמנתנו, הזמין אותנו. הצעת ועד־המושבה: תפילה בבית־הכנסת, “מי שברך”, ואחרי התפילה קידוש וארוחה קלה במלון הירשקוביץ. הצעתנו היתה: ביקור אצל המושל קפיטן וילי (יהודי), תהלוכה בדגלים, נאומים אחדים, טלגראמות ותפילה בבית־הכנסת. הצעתנו נתקבלה.

2 בנובמבר. בבית הכנסת – תמשיס פותח ואומר אל הקהל: “אל תפחדו אם אדבר עברית. אני פותח את החגיגה הזאת לכבוד הצהרת באלפור”, ונתן לי את רשות הדיבור. אני מבאר את תוכן ההצהרה וחשיבותה. קפיטן וילי קורא את ההצהרה באנגלית. מר ציפרין מתרגם אותה לעברית, ותמשיס – לאידיש. החזן מברך ברכת “מי שברך” לכבוד אנגליה, הבארון רוטשילד, באלפור וועד הצירים. בשלוש אחר־הצוהריים מסתדרת תהלוכה. בראשה הולכים זקני המושבה, אחריהם תלמידי בית־הספר ובידיהם הרבה דגלים ציוניים קטנים, ולבסוף – שאר הקהל. קפיטן וילי פוגש את התהלוכה בהתלהבות והולך אתנו בין שני נושאי־דגלים עד חצר־כרמל. בחצר מברך גולדשטיין. משם פונה התהלוכה אל הגורן ואחר־כך אל גן המושבה. שם נואם המורה זכריה שפירא נאום יפה, ומציע לשלוח טלגראמות־ברכה אל באלפור, אל הבארון ואל ועד־הצירים. אחריו נואם רמז. כשהוא מדבר על זכויות הפועלים, מפסיקים אותו; קבוצתו של סם מקימה רעש. אני משתיק את המפריעים, ורמז גומר יפה את נאומו. אני נועל את החגיגה בהצעה לקרוא “הידד” לכבוד האשה והפועל.

יום ד', 6 בנובמבר. היום בחירות במושבה. שלחתי הודעה, כי לא אשתתף בפרינציפ בבחירות, מפני ששינו את שיטת הבחירות בלי הסכמה כללית.

יום ה', 7 בנובמבר. אשתי חזרה היום מירושלים. היא מספרת על חגיגת ב' בנובמבר בירושלים. בחוצות העיר עברה תהלוכה גדולה ונהדרת, שבה השתתפו כ־15,000 נפש. הלכו עם דגלים ציוניים ברינה ובשמחה, נאמו נאומים נלהבים, מושל ירושלים נאם בעברית. וגם אלנבי נאם. זה היה יפה מאוד. נערך נשף לכבוד הגדוד העברי. אבל השמחה הופרעה בגלל שני מקרים מרגיזים: מטעם הממשלה הורד הדגל הציוני מעל הקיוסק שעל־יד בית־העם, ונערים ערביים התנפלו על היהודים. אומנם הסדר הושב מיד על כנו, בכל זאת נשאר רושם עגום אצל החוגגים.

יום ו', 11 בנובמבר. היום בשעה 11 התחילה שביתת הנשק במלחמת־העולם – הסוף למלחמה! האם לא מוזר הדבר, כי גמירתה של מלחמה אפוקליפטית זו אינה מלהיבה אותנו, אינה מרוממת את רוחנו? כל־כך קטנים אנו, כל־כך קהו רגשותינו!

תחת משטר ממשלת המנדט    🔗

יום א', 13 בנובמבר. לפני כשלושה חודשים פרצה השפעת הספרדית אצלנו ובסביבתה. מקרי מוות מרובים אצל הערבים.

יום ד', 27 בנובמבר. קלוריסקי ובתו ירדנה באו הנה. הוא סיפר על הוויכוחים בין הוועד הזמני וועד־הצירים, שנגמרו בהסכם הודות להתערבותו של קלוריסקי.

יום ה', 28 בנובמבר. ש. בן־ציון בא הנה ובידו תוכנית "האזרח', וחתומים עליה חותמים רבים. תקפתני הרגשה לא נעימה, בראותי שיש פירוד במחנה. בצלאל יפה, ברלין, גרזובסקי ואחרים אינם בין החותמים…

30 בנובמבר. העניינים מתקדמים: העיתונים מלאים בשורות על מפלת גרמניה ודיכויה עד כדי אכזריות. האין המנצחים צריכים ללמוד מן העבר?הרי צרפת נפלה פעמיים, ב־1815 וב־1870, ובכל זאת קמה והתעודדה. האם לא תוסיף קום גרמניה על־ידי פוליטיקה של הפרדה בין אנגליה וצרפת? ובשעת אינטריגות וסכסוכים, ודאי שתנקום את נקמתה – נקמה איומה! ובכל התוהו־ובוהו הזה צריך עמנו הקטן והדל לדעת לשחות בין הזרמים השונים… כבר שומעים אנו מרחוק את תנועת הערבים המתעוררים… הצהרת באלפור לא תספיק להגן עלינו, כדי שנוכל לעמוד בפני הנחשולים שיתרגשו לבוא. עלינו להיכון לכך ולאמץ את כוחותינו, כדי שנוכל לעמוד ביום צרה.

יום ג', 3 בדצמבר. משפחת גליקשטיין שבה מארם־צובה. הם מספרים על הנוראות שעברו עליהם בזמן שהצבא התורכי עזב את העיר והצבא האנגלי עדיין לא נכנס. במשך 24 שעות נשמעות יריות תכופות, ירו גם בחלונות הבתים. ערביי המדבר התנפלו על עקיבא בעברו ברחוב, רדפו אחריו והתפרצו הביתה. סוף־סוף נפטרו מהם במתנות כסף. – ועד המושבה מסרב להוסיף על משכורתי ועל משכורת הפקידים של השירות הרפואי.

תל־אביב, יום שישי, 6 בדצמבר. אנו מצפים בכליון־עיניים לבוא הגדוד. בשבע בערב קיבלנו פיתקה מאת ז’בוטינסקי: “הגדוד בא. ירמיהו ועמיהוד ברפיח – All right”.

7 בדצמבר. משפחתנו ומשפחת גרזובסקי נוסעות יחד בעגלה ובאות לצריפין. במשך כל הנסיעה ירד גשם שוטף בלי הפסק. בעזרת חייל יהודי אמריקאני ובלוויית שני שבוייו הגרמנים הגענו למחנה. רבקה אשתי קיבלה רשיון בעל־פה מהמפקד. ירמיהו רץ לקראתנו, רגע נפלא! חיכינו שעות אחדות בגשם, בשבתנו בעגלה בין האוהלים. לבסוף נתקבל רשיון בכתב (חופשה) לשני החיילים שלנו. לקחנו אותם וגם את יחיאל וייצמן, שנזדמן לשם, בעגלתנו וחזרנו לתל־אביב. ירמיהו מספר ומספר, לשמחתנו הגדולה. שוחחנו עם החיילים שלנו על עניינים שונים, והתפלאנו לשמוע מפיהם דברים שאינם ברורים. הם הביאו רעיונות שאינם מוצאים חן בעיני. למשל, הם, הילדים האלה, חושבים לקחת את כל האדמות שבארץ ולהלאים אותן.

יום א', 8 בדצמבר. עדיין יושבים אנו יחד, ומה טוב ומה נעים לנו, אבל שמחתנו אינה שלימה, כי עוד מעט והחיילים שלנו יעזבו אותנו וישובו אל המחנה. – הערב ישיבה של “מגן־דוד אדום” יחד עם החכם באשי, ב. יפה, גלוסקין וברלין. מטרת הישיבה: התייעצות בדבר תוכנית של בית־ חולים צבאי יהודי לעשרים מיטות. דרושות 2,500 לי“מ לסידורו ותקציב של 2,500 לי”מ לשנה להחזקתו.

יום ב', 9 בדצמבר. נפגשתי עם ד"ר אידר. שוב הוא דורש ממני להעמיד את מועמדותי לוועדה המכוננת ולמשלחת. – נפגשתי עם הבארון ג’יימס רוטשילד, שוחחתי אתו במשך שעה ומחצה. הוא מביע את דעותיו בקווים עיקריים בהירים מאוד, אבל מתקבל הרושם כאילו אינו מגלה את כל מחשבותיו. נראה שהוא נעלב קצת על־ידי הציונים, שאינם מתייחסים אליו כהוגן. הוא מציע ליישוב העברי בארץ להציג שלוש דרישות לוועדת־ השלום הבין־לאומית:

(א) הכרת הלאום העברי;

(ב) הכרת השפה העברית בתור שפה רשמית;

(ג) הכרת העם העברי כחלק מן הפדראציה הארץ־ ישראלית (הפלשתינאית).

לדעתו, צריך לדרוש, כי בוועדת־השלום הבין־לאומית יתקבלו גם באי־כוח היישוב בארץ. הוא מוצא עוד, כי הנהלת היישוב צריכה לשבת בארץ, ולא אלפי קילומטרים הרחק מכאן. מפני טעמים שונים אינו רוצה להשתתף בתנועה באופן רשמי, אבל הוא מתעניין בכל הנעשה בתנועה ומוכן לסייע לה בעצותיו. כן אינו רוצה שאחד מפקידיו יהיה בא־כוחו במשלחת. לדעתו, צריך אני להשתתף במשלחת. וזאת היא רשימת חברי המשלחת, שהבארון ג’יימס רוטשילד מציע: דיזנגוף, ד. ילין, ד“ר הלל יפה, החכם באשי, א. ברלין ורחל לישנסקי. את החכם באשי הצעתי אני בסוף. במשך שיחתנו אמר לי הבארון: ד”ר וייצמן שלח את אהרונסון לפאריס בתור חלוץ. ואני הוספתי: בתור אינטליגנט¹⁴⁰. – “אח, אתה אדם רע, אדם רע”, אמר לי בצחוק.

בערב – ישיבה בהסתדרות הרפואית, בבית ד"ר גוטמן. יינתן דין־וחשבון על שמונת חודשי־העבודה האחרונים.

שוחחתי ארוכות עם ש. בן־ ציון על הבארון ג’יימס רוטשילד וקשריו לארץ ועל אודות הסתדרות “האזרח”. ש. בן־ציון טוען, שיש סכנה באוליגארכיה של הוועד הציוני, מפני שגם הפקידים שבו הם חברי המועצה.

ירושלים, יום ג', 10 בדצמבר 1918. אחרי־הצוהריים נסעתי עם חברי ועד־הצירים לירושלים. בחמש נפגשתי עם ד"ר וייץ. שנינו שמחנו מאוד זה על זה.

יומן 1919    🔗

זכרון־יעקב, יום ה', באפריל 1919. חזרתי היום מחיפה לזכרון. בחיפה נפוצה שמועה שהיתה התנפלות על זכרון. השמועה הוכחשה. היה רק חשש של אי־שקט בסביבה. בצוהריים באה לזכרון פלוגה מהגדוד העברי. אצלנו מתאכסנים הקצינים לוין וג’ייקובס. בערב באים לביתנו כעשרים חיילים מהפלוגה ומבלים שעות אחדות בשירה ובנגינה. אל נשכח, כי בפעם הראשונה, ביום 31 במארס, באה פלוגה מהגדוד העברי לחנות במושבה העברית זכרון־יעקב והדגל הציוני, תכלת־לבן, היה מתנפנף ברוח בין האוהלים. בחצר היתה “שמירה” של חייל עברי עם רובה על כתפו. זאת היתה שמירה צבאית רשמית עברית במושבה עברית! לפעמים היה ירמיהו ממלא תפקיד זה, ועם רובה ביד היה פוסע לפני המחנה בלילה. המשמר שלנו!

יום ו', 4 באפריל 1919. בדרך לבת־שלמה פגשתי את קבוצת החיילים עם הקפיטן ג’ייקובס. בערב ביקר אצלנו הקולונל סקוט. פלוגה ד' יצאה מהמושבה, אך ירמיהו נשאר עם הפלוגה שבאה במקומה.

יום א', 6 באפריל 1919. קיבלתי מכתב תודה מאת הקולונל סקוט על קבלת־הפנים שערכנו לחיילים, באו: עמיהוד, סאשה וילבושביץ, אולשנסקי ועוד, גם הלויטננט הומפריי.

יום ה', 10 באפריל. נפלה איזו אי־הבנה בין עמיהוד ובין המשטרה הצבאית. קפיטן רידינג, מושל זכרון, קרא ללויטננט הומפריי והתאונן לפניו.

יום ו' 11 באפריל. באה פקודה לפלוגה שתצא מהמושבה. אחר־הצוהריים יצאו לדרכם, ואנחנו היינו נוכחים בעוזבם אותנו. הדבר גרם לנו צער רב. קיווינו שהם יהיו אתנו בשעת ה“סדר”, ופתאום נגזר עליהם ללכת מכאן. לאן? כתבתי מכתב לקולונל סקוט, וביקשתיו לדחות את יציאת הפלוגה. שלחתי את המכתב על־ידי שליח.

יום א', 13 באפריל. קיבלתי תשובה מאת הקולונל סקוט, הוא מודה לי, אך מצטער שאינו יכול למלא את בקשתי. הפלוגה כבר נסעה לצמח.

יום ב', ערב־פסח, 14 באפריל. לצערנו הגדול נערוך הלילה את ה“סדר” בלי ירמיהו. מלבד משפחתנו יהיו אתנו: שמעון כהן, דובקין, ד"ר וייץ ועוד שני חיילים יהודים. – מושל חיפה הצהיר, כי ועדת־השלום הבין־לאומית שולחת הנה נציגים לחקור את המצב ולשמוע את טענותיהם של כל הלאומים בארץ.

15 באפריל. ב“ג’ואיש כרוניקל” נתפרסם ראיון עם וייצמן, שאינו מבשר טובות: התיישבות מוגבלת “בדרום ארץ־ישראל”. “אל־עריש”? – יש לדרוש השקאה. הוי, כמה הייתי רוצה להתבטא ולחוות את דעתי ברגע היסטורי זה, אך איך? ולמי? הנני חושש מפני הפירסום, ובייחוד כשיש צורך לבקר קשות.

אחרון של פסח, 21 באפריל. יום פטירת אמי. כמה רחוק היום ההוא! מה רב הבדל מאז! אני הולך לבית־הכנסת.

מוצ"ש, 26 באפריל. הלילה נערך בזכרון נשף־פרידה לכבודי. מלבד מלים לבביות אחדות מאת פייטלסון, היתה החגיגה כל־כך עלובה, כל־כך עצובה. מה רב ההבדל בין נשף־פרידה זה ובין הפגישה שערכו לי ב־15 בפברואר בשנת 1907, לאחר שנעתרתי לבקשת אנשי זכרון וקיבלתי עלי משרת רופא במושבתם! ביום ההוא יצאו לקראתי חברי ועד־המושבה בלוויית שלושים בחורים רכובים על סוסים לפגוש אותי בבורג' ולברכני בברכת ברוך־הבא; הם חיכו לי כשלוש שעות בגשם שוטף עד בואי וקידמו את פני ביריות של כבוד. – אני מתייחס לזה באורח פילוסופי. עניתי לנואמים בטון הומוריסטי. ה“לויטים” אתנו, והם מחממים את לבנו בידידותם הנאמנה.

יום ב', 28 באפריל 1919. האדון והגברת לאנגה חזרו. כשנפגשנו, נראו דמעות בעיניהם. כולנו היינו נרגשים מאוד. אנו מקיפים יחד את האחוזה, הם מנגבים וחוזרים ומנגבים את דמעותיהם. בעוד ימים אחדים ניפרד מהם ונעזוב אותם בזכרון. בחלל האוויר מורגש עכשיו דבר־מה מדאיג ומעציב, המתרחש לבוא עלינו: הקהל הערבי מתעורר ומבקש להפגין הפגנות… אנו כבר יודעים ומכירים למה מכוונות ההפגנות האלה. ואנגליה כאילו כבר נלאתה מלהגן עלינו באופן מיוחד. חושש אני, שהמנהיגים הפוליטיים שלנו, בהרצותם לפני שליטי אנגליה על מצבנו בארץ, הגזימו הרבה בדבר מידת כוחנו כאן. חושש אני שאמרו לאנגליה, כי בעצם כבר כבשנו את הארץ ואין אנו חסרים אלא אישור רשמי לכך מצד המעצמות הגדולות. ומתיירא אני שמא תענה לנו אנגליה: “ובכן, ילדים, רימיתם אותנו; שום דבר עדיין לא עשיתם, כל מה שאתם אומרים אינו אלא הצגה תיאטרלית… אם רצונכם לקנות אדמה, לשמור על תרבותכם, בבקשה… אבל זה הכול”.

חיפה, יום ה', 1 במאי 1919. אחרי שתים־עשרה שנות עבודה בזכרון, אני עוזב את המושבה הזאת. אינני עוד רופאה של זכרון. אני עובר לחיפה.

תל־אביב, יום ד', 7 במאי 1919. היום אסיפת הרופאים בוועד־הצירים. מתוך דבריהם של הרופאים האמריקאיים הרגשתי שכולם נגדנו, ובייחוד נגדי. הדין־וחשבון המחוצף והמלא גאווה של ד“ר הילקוביץ עורר אפילו את ד”ר אידר לצאת להגנת הרופאים הארץ־ישראליים.

יומן 1920    🔗

חיפה, 6 באפריל 1920. הנני שב וכותב ביומני. אני מרגיש כי ימים רעים מתרגשים לבוא עלינו, ואני חושב כי צריך לרשום את המאורעות וגם את הרשמים והמחשבות.

אתמול נודע לנו, כי בירושלים התנפלו ערבים על יהודים, פצעו רבים מהם והרגו שניים. אומרים שנהרגו חמישה־עשר ערבים וגם קצין אנגלי. מדברים על מאתיים או מאתיים וחמישים יהודים פצועים. לפי דברי לוין־אפשטיין לא עשו השלטונות כלום בתחילת המהומות כדי לעצור בעדן. יש אומרים, כי גם שוטרים ערביים השתתפו בהתנפלויות על יהודים. מספרים כי חיים וייצמן הלך אל הגנרל בולס ואיים עליו, כי אם לא יאחז באמצעים להשבית את המהומות, יפנה ישר אל הממשלה האנגלית. – ביום השני שוב היו מהומות, אבל לאחר שהתערבו השלטונות שקטה העיר.

חיפה הומה. בארבע וחצי אחר־הצוהריים היתה ישיבת ועד־הצירים. דנו בשאלת ההגנה העצמית. החליטו להקים הגנה בלתי מזוינת, בעיקר לשם קשרים ומסירת ידיעות. – קייזרמן ובינה הלכו אל המושל והוא הרגיע אותם.

7 באפריל 1920. על בינה הטילו להיוודע בדבר החוליגנים ולשוחח עם ראשי משפחות ערביות בעלות־השפעה. בערב הודיעו כי שני יהודים נהרגו על־ידי אנגלים (מצאו אצלם נשק?). – אי־אפשר להשיג קשר טלפוני. לוועד העיר הגיעו שמועות, שמתכוננת התנפלות על היהודים. קייזרמן ובוזגלו שוב הלכו אל המושל והוא שוב הרגיע אותם.

הצעירים מספרים על קטעי־שיחות ששמעו ברחוב: מדברים בגלוי על רציחת יהודים. – הבוקר נודע לנו, כי מתקשר קשר ממש בהנהלתו של השיך סעוד אל מהדי וכי מתכוננים להתנפלות למחר. – תושבי הכפרים שבסביבה מתעתדים לבוא בהמוניהם לחיפה. – באי־כוח ועד־הצירים, וגם אני בתוכם, הלכנו אל המייג’ור קינגסמן, ממלא־מקומו של המושל. הסברנו לו את המצב ומסרנו לו ידיעות. הוא קיבל אותנו בשתיקה ובאדיבות. אנחנו ציינו לו את המקומות המסוכנים ביותר, והוא הבטיח להגן עליהם, ולהביא לשם זה אוטומובילים מצוידים במכונות־ירייה; אבל הוא לא הסכים להצעתנו לאסור על הכפריים את הכניסה לעיר. מחכים לבואו של המפקד סטנטון.

אנו חושבים על ירמיהו בננו ולבנו מתחמץ. הן זה שנתיים הוא עובד בצבא, ועכשיו אולי יהיה מוכרח ללכת להרוג או להיהרג… מי יודע, אולי. בזה נפתחת תקופה של איבה, של דמים! זהו מה שרוצים באי־כוחם של ישו הנוצרי ומוחמד הנביא לראות בארץ־ישראל.

8 באפריל. הלילה עבר בשקט. אני מסתכל בפועלים העובדים בבניין שמול ביתי. תנועה, שיחות בלי סוף לפני התחלת העבודה. ושפיק¹⁴¹ כאילו משתמט מפני.

כשאני חושב על ירושלים, אי־אפשר שלא אתמה ולא אתמרמר על חוסר־הפעולה מצד השלטונות בימי הפרעות. הכול יודעים כי השלטונות, ובתוכם גם סטורס, התייחסו באדישות גמורה אל השתוללות הפורעים במשך שני הימים הראשונים, ורק אחרי התערבותם הנמרצת של וייצמן וז’בוטינסקי החליטו לאחוז באמצעים ולהשליט את הסדר בעיר. מספרים כי באותו זמן שלחו השלטונות טלגראמות לאלנבי (האמת הדבר?) והודיעו לו כי המהומות נגרמו על־ידי החיילים של הגדוד העברי!… כיצד תתבאר העמדה המשונה הזאת? האומנם יש על כך איזו פקודה מגבוה? האם אנגליה לועגת לנו? או הפקידים המקומיים נוטים אל הערבים הנוצרים והמוסלמים מהמין הגרוע ביותר, העובדים את האוואנגליום בדם ואש והחיים על חשבון אובדנם של אחרים בשם ה“אהבה”. על כל פנים – מאחורי הקלעים פועל פייסל¹⁴².

הבוקר הכול בסדר. היתה שמירה כללית. לפלחים הבאים מחוץ לעיר אין נותנים להיכנס העירה אלא בקושי גדול. אין איומים. החיים נורמאליים. בצוהריים הלכתי עם בינה אל המושל, אשר זה עתה קיבל את המופתי, את כורי ועוד. הם דרשו בשלומנו, כשנפגשנו אתם בצאתם מבית המושל, אבל נראו לנו כאילו אינם שבעי־רצון. המושל הבטיח לנו בשמם “גם כן” שקט, אם אך לא תהיה פרובוקאציה מצד היהודים. אני עניתי לו, ובתוך דברי הזכרתי את הפוגרומים ברוסיה, ואת עלילת־השקר שטפלו על הסוחרים היהודים, שהם כאילו מוכרים את סחורתם יותר ביוקר ללא־יהודים. הסברתי לו שהתעמולה נגד היהודים מלאה שקר וכזב בלי בושה, שנאת־חינם ליהודים, הסתה לחרם ולמעשי אלימות וכו'. – המושל ביקש שיסירו את המודעות בעברית שאינן חתומות בידי הממשלה.

9 באפריל. הכול שקט. בעיר מסתובבים אוטומובילים משורינים. ב“כרמל”¹⁴³ הופיע מאמר, שבו מסופר כי הפרעות בירושלים נגרמו על־ידי יהודים (זה דומה להודעה הרשמית). שם מסופר גם־כן, כי “לאלנבי נערכה קבלת־פנים נלהבת בעזה, וביקשו ממנו שיילחם בציונות”. – היתה שיחה בין בינה וסטיוארט¹⁴⁴. סטיוארט אמר, כי “הוא רוצה לדעת, אם אמת הדבר שהבולשביזם הוא חלק מן התוכנית הציונית”, ו“איך נבנה את מדינתנו” ועוד המון שטויות כאלה.

אחר־הצוהריים, כשעברנו ברחובות, ראינו בתים מסומנים מחדש בגיר. בערב בא זליג וייצמן. הוא מספר: חיים וייצמן נוסע מחר. בנוגע לפרעות: כל מה שמסופר בעיתונים העברים נכון הוא, אין שום צל של פרובוקאציה מצד היהודים. הפרעות נערכו לפי כל חוקי הפוגרומים, עם סימנים של הסכמה מצד השלטונות. ז’בוטינסקי נאסר, מפני שנטל על עצמו את האחריות לאירגון ההגנה. הוא טוען שעשה זאת ברשיון מצד השלטון הצבאי. ארבעת היוזמים של הפרעות (ראש־העיריה, עורך־עיתון וכו') שוחררו בלי עריבות ונתקבלו בתרועות על־ידי הערבים. הנאומים נגד היהודים נפסקו בפקודת סטורס. הרבה יהודים נאסרו ושוחררו. אבל כמה יהודים עודם אסורים, וביניהם חייל אחד מהגדוד העברי: מאשימים אותו שהוא התחיל…

ד"ר שימקין מספר עובדות מדכאות ומתמיהות. היו ממש “פוגרומים רוסיים”, בהשתתפות פאסיבית של הממשלה. המתמיה ביותר הוא, שאלנבי היה בירושלים ביום השישי וביום השבת, היה נוכח בחגיגת נבי מוסה, וביום א', שעה אחרי נסיעתו לשכם, התחילו הפרעות. אומרים שהוא עכשיו בחיפה.

היום יום פטירת אמי האהובה… כמה זה רחוק… כבר שלוש שנים!

ד"ר שימקין מספר עוד על ירושלים: ההגנה לא פעלה לגמרי, לא ידוע הדבר, אם יש פצועים גם בין הערבים. על־כל־פנים, מעטים הם מאוד. – חדשות מיפו: מצאו פועל יהודי מת (טבע?) על שפת הים. – במצפה נהרג שומר. מחכים להתקפה על מושבות הגליל.

12 באפריל. שקט גמור. האוטומובילים המשורינים חדלו לנסוע.

13 באפריל. פשטה שמועה על התנקשות במופתי. הוא הגיש תלונה רשמית, כאילו חמישה חיילים מהגדוד העברי קשרו עליו קשר. השלטונות פנו אל ועד־הצירים בבקשה לעזור להם למצוא את האשמים. מחפשים נשק בוועד־הצירים ואצל חיים וייצמן. הערבים הקיצוניים פנו אל הממשלה באולטימטום:

1) לסגור את ועד־הצירים;

2) לאסור כל עלייה;

3) להוציא את העברית מכל הניירות הרשמיים;

4) לפזר את הגדוד העברי.

באה ידיעה מיפו, כי המוסלמים עורכים הפגנה שתעבור דרך תל־אביב. פלוגה של חיילים יהודים, החונה בתל־אביב, הודיעה כי לא תתן לאיש מהם לעבור חי דרך תל־אביב. את ההפגנה דיכאו (?).

15 באפריל. נתקבל מכתב מירמיהו. הוא מודיע שיש תסיסה בגדוד. אלה הם הקורבנות של אנשי הפוליטיקה שלנו. בשעת הסכנה הראשונה הם יצאו, הם יילחמו, הם יהרגו ואהר־כך ייענשו.

17 באפריל. הפבזנרים שבו מירושלים. הם מספרים שכבר נגמר משפטו של ז’בוטינסקי, אבל פסק־הדין עדיין לא נודע. אומרים שהוא חמור מאוד. אבל יש תקווה שתהיה חנינה. חיים וייצמן שוב מקווה. הוא נתקבל שלוש פעמים אצל אלנבי בקאהיר. וייצמן נוסע לסאן־רימו.

18 באפריל. פורסמה הודעה רשמית על המאורעות. נשלח מכתב־חוזר לכל המוכתרים, כדי שלא תהיה אי־הבנה.

19 באפריל. היום היתה תנועה גדולה לרגל הבחירות. הקהל הראה התעניינות בבחירות הרבה יותר משחשבנו תחילה: מתוך 1,800 בעלי זכות־בחירה באו אל הקלפי 1,004 בוחרים.

בצוהריים באה השמועה על התנפלות בדווים מעבר־הירדן על עדסייה¹⁴⁵. שלושה ערבים נהרגו. הם שדדו הרבה בהמות. החיילים ההודים באו אל המקום, לא עשו כלום ושבו לצמח. הבדווים חזרו ושדדו את הכול. בערב נודע לנו דבר ההתנפלות על מלחמיה. סוס נהרג (?). המתנפלים נהדפו על־ידי ההודים. אחר־כך באו אנשי־צבא. חוץ מהמקרים הללו שקט בכל הארץ. קובה פגש היום פרחח ערבי אחד, שהתפאר כי במהרה ישחטו את כל היהודים. ירמיהו כותב שהכול שקט, אבל זאת היתה הפסקה לפני סערה.

20 באפריל. ז’בוטינסקי נידון לחמש־עשרה שנות מאסר. שבעה אחרים – לשלוש שנים. גם הערבים האונסים נידונו לחמש־עשרה שנה. חוצפה יוצאת מן הכלל. מרדכי בן־הלל הכהן מספר, כי הקצינים האנגלים יחסם רע אלינו, מפני שהם מאמינים להודעה הרשמית.

23 באפריל. קיבלנו מכתב מירמיהו, הוא כותב על הסבלנות, על הזהירות ועל ההבלגה השוררת בגדוד, למרות הפרובוקאציות. עוד דבר: הפקודה להפסיק את פירוק הגדוד עוכבה (בכוונה), כדי לתת לצעירים את האפשרות לעזוב את הגדוד. באותו זמן מוחה המועצה הלאומית בדמשק על התנפלותם של היהודים על הערבים והעלבת הדגל הקדוש… והרי זאת היא פרובוקאציה! אי־אפשר להניח שהממשלה האנגלית מאמינה, כי היהודים התנפלו על הערבים, כדי להקריב שישה הרוגים ו־150 פצועים, בזמן שמן הערבים לא נהרג כמעט איש. זהו פוגרום רוסי טיפוסי, שלאחריו מטילים עונשים קשים על היהודים. זוהי פרובוקאציה, שכוונתה להביא את היהודים, ובייחוד את הנוער, לידי התפרצות שתשמש אמתלא לחיסול הציונות.

24 באפריל. גלובצקי הלך ללוד לראות את ירמיהו. הוא ראה את ז’בוטינסקי עם התשעה־עשר, לבושים בגדים אזרחיים. הם נמצאים במצב־רוח טוב, בהיותם בטוחים באחרית טובה. ז’בוטינסקי אומר, כי יהיה גיוס חדש.

25 באפריל. הרבנות הראשית בירושלים גזרה תענית־ציבור בכל הארץ לרגל המאורעות. מטעם הוועד הזמני יצא צו: ביטול־מלאכה, הפסקת כל עבודה וסגירת החנויות ביום המוחרת. בישיבת ועד חיפה החליטו לסגור את החנויות ולהתכנס לאסיפת מחאה. אולם ההחלטה האחרונה נדחתה, מחמת מאורעות חדשים. על־יד מסחה היתה מלחמה אמיתית. נהרגו הרבה בדווים. אנשי דגניה ב' נמלטו לדגניה א', ותושבי מלחמיה עברו ליבנאל. חוששים שבין הערבים המקומיים יש תנועה לטובת המתנפלים. מצד אחר מודיעים, שניכר שינוי לטובה ביחסם של החוגים הגבוהים בלונדון אלינו. את ז’בוטינסקי לא קיבלו בקאנטרה בדרכו לקאהיר. נתקבלה פקודה לשלוח אותו לעכו, ואת התשעה־עשר לירושלים.

26 באפריל. כל החנויות סגורות, גם בתי־הספר סגורים. בצוהריים הגיעה הידיעה: ז’בוטינסקי והתשעה־עשר יועברו הערב לעכו. בשש בערב הלכתי אל תחנת־הרכבת. מופיע ז’בוטינסקי, ואחריו 150 צעירים מחיפה. הוא מחזיק בידו מזוודה. הקהל עומד לפני הקרון שבו נמצאים התשעה־עשר. אחד מהם לוקח את המזוודה, שאחד הקצינים מגיש לו. החיילים עומדים מזוינים ברובים. ז’בוטינסקי עומד בין שני קצינים אנגלים. צעיר אחד קורא בקול רם: “תהי ההגנה!” קצין מצרי קטן ועלוב מתפרץ אליו, אבל עוצרים בעדו.

התהלוכה זזה. מלווים את האסירים. הצעירים קוראים: “הידד!” ושרים “תחזקנה”. ליד הדלת מתפרץ ההמון, דוחפים זה את זה. סוגרים את הדלת, הצעירים רצים לאורך פסי־הברזל. התהלוכה מתרכזת ליד מלון “הרצליה”. קהל של 1,500 איש הולך בשקט. ליד בית־הסוהר התחילו משליכים כובעים למעלה, קוראים “הידד!”, “יחי ז’בוטינסקי!”, “תחי ההגנה!”, ופתאום פרצה שירה אדירה של “התקווה” מפי כל ההמון כאיש אחד. אחר־כך התפזרו בסדר ובשקט. אסרו שבעה צעירים, אבל לאחר חצי שעה שיחררו אותם.

בערב הגיעה הידיעה מסאן־רימו: אנגליה מקבלת את המאנדאט על יסוד הצהרת באלפור. האומנם? אף כי איננו משלים את נפשנו בפירוש המלים הללו, ואין אנחנו רואים עדיין בהן את בניין הרפובליקה שלנו, בכל זאת זהו צעד ענקי קדימה, ועלינו לעמוד על הגובה ולהיות ראויים לכך.

27 באפריל. מודיעים מצד אחד על מלחמות בגליל, ומצד שני – על שיחרור ז’בוטינסקי וחבריו. בגליל חוששים להתנפלות. בהלה במלחמיה, ביבנאל ובטבריה. הוא הדבר: אנחנו רועשים, מעמידים פנים כאילו יש לנו המון נשק ואלפי מגינים, וברגע הנכון נשארים רק גיבורים שוטים אחדים, שהם נהרגים והיתר בורחים… פריץ המסכן פצע בשגגה את מולדבסקי; הוא איבד את עצמו לדעת, וההוא נרפא וחי. איזו טראגדיה! ושולמי נרצח על־ידי ערבים שהתעללו בו. כץ נרצח. אין נשק, אין כדורים, אין אנשים.

29 באפריל. היינו אצל המושל. באתי ברגע שבו עבאס אפנדי¹⁴⁶ קיבל את אות־הכבוד. שמחתי מאוד על הדבר. הבעתי לו את רגשותינו לרגל נתינת אות־הכבוד לאיש המכובד, המסמל באישיותו סובלנות, אנושיות וחופש. הוא סיפר כי לפני ארבעים שנה ראה בהא־אללה מראש את החזרת ארץ־ישראל ליהודים. חברי הוועד, שאיחרו לבוא מפני ביקורם אצל המיטרופוליט, נתקבלו בסבר־פנים יפות. – מספרים שהמיטרופוליט הבטיח להשפיע נגד המסיתים.

מספרים על מה שהיה בירושלים ביום 26 באפריל ביום הצום. בבתי־הכנסת קראו תהילים – והנה אחר־הצוהריים נתקבלה הידיעה על החלטת סאן־רימו. אוסישקין הלך מבית־כנסת לבית־כנסת לבשר את הבשורה הזאת. אז התחילו לשיר את “התקווה”, חסידים ואפיקורסים, אשכנזים וספרדים ביחד. העיתונים מלאים תרועות שמחה. מדברים בהתלהבות על תקופה חדשה… כמה משונה הדבר! אחרי הייאוש וההתרגזות על אנגליה, אחרי־רגש־הנקמה וחוסר־האמון – הנה פתאום שמחה בלי גבול, אמונה שלימה. עצרו ברוחכם, מטורפים! למה תמיד הגזמה כזאת, השתפכות־רגשות בלי מעצור? למה החליפות הפתאומיות האלה? פעם תשקעו בתהום הייאוש ואחרי זה תתרוממו עד שיא התקוות? ובינתיים אינכם עושים כלום!…

1 במאי. מדברים שמחר תהיה הפגנה ענקית נגד הציונות. חתמנו על בקשה למושל, שימלא את רצוננו להיות הבעלים בתכניון ושיהיו לנו באר ומכונות שלנו. הלכנו לשם זה אל המושל, והוא הבטיחנו לעשות את הצעדים הדרושים לכך. באותו מעמד התחיל המושל מגמגם דברים אחדים על ההפגנה לכבוד ז’בוטינסקי, וטען שהכינו אותה מראש. אני ולוי ענינו לו, שלא הכנו מאומה, והסברנו לו מה הוא ז’בוטינסקי בשבילנו.

בלילה התנפלו שישים בדווים על מרח, ושם לא היה איש. רצחו את בנימין קרופיק ופצעו את ח. כהן. בעשר בבוקר נסעו שישים חיילים הודים מחיפה לזכרון. גם קופרמן הלך אתם. צעירי זכרון־יעקב הלכו מיד לחפש את הבדווים, אשר שדדו את כל העדר. בטבריה הבעירו בית, נמצאו שם חומרי הצתה. אתמול היתה אסיפה של כל נציגי המוסלמים והנוצרים. החליטו לפעול בכל הדרכים ולהשתמש בכל אמצעי האלימות.

פראנק ורוזנהק ביקרו אצל רידינג¹⁴⁷. הוא הבטיח לעזור לחפש את הבדווים שהתנפלו על מרח. עד היום לא מצאו כלום.

3 במאי. דבר מתמיה! הפועלים הערבים העובדים בבניין הבית שממולנו עזבו פתאום את מקום־העבודה והלכו להם. מה סיבת הדבר? הפגנה? פרעות? בני הקטן הלך לבית־הספר. לאחר שעה קלה נתברר סיבת הדבר: חוסר סיד לבנייה.

4 במאי. נתאשרה השמועה כי הוחלף פסק־הדין של ז’בוטינסקי וחבריו. ז’בוטינסקי נידון לשנה אחת מאסר, וחבריו לחצי שנה. אבל נראה, כי ועד הצירים דורש חידוש המשפט.

ליטנר בא מזכרון. אסרו הרבה ערבים, אבל לא את השודדים. אולם מצאו את עקבותיהם. המפקד רידינג מבטיח… לפי שעה חוששים שתהיינה הפגנות של ערבים ביום השישי וביום השבת. השלטונות הבטיחו לשלוח מכוניות משורינות לזכרון וסביבותיה. בחדרה המצב מסוכן במיוחד: הבתים מרוחקים כל־ כך זה מזה. – ירמיהו כותב שהכול טוב, רק אסור לצאת מן המחנה.

הגב' ז’בוטינסקי נסעה לעכו. – ד"ר לויטה בא מבת־שלמה, ואתו בא־כוח מושבות השומרון, לבקש הגנה מאת המושל. הקולונל סטנטון הבטיח לעשות כל מה שצריך. הוא הביע את רגשותיו הטובים ביחס ליהודים, והתאונן על יחס היהודים אליו. נתקבלה ידיעה בטלפון: משפטו של ז’בוטינסקי בוטל. יצאה פקודה לערוך משפט חדש. בינתיים כתב ז’בוטינסקי מכתב גלוי, שבו הוא דורש:

א) אהדה אליו ולחבריו מצד כל הישוב;

ב) מחאה ציבורית נגד המשפט והשונאים מירושלים; ועוד הוא דורש, שהכול ייעשה בלי השתתפות ועד־הצירים, שעליו הוא מטיל צל.

אין חולים. מה הסיבה? כל הזמן שוררת אטמוספירה של מתיחות ובהלה. הכול מדברים רק על הפגנות או פרעות. כל השמועות האלה באות ממקורות של “ההגנה” והפועלים. – והנה נשמעו חדשות אחרות: הבדווים התנפלו על שלושה כפרים נוצרים ליד צפת. הם הציתו כפר אחד ושדדו את יושביו. יש הרבה הרוגים. רוב הפליטים ברחו לחיפה. שמונה אנשים מלובשים בבגדי חיילים אנגלים, מדברים יפה ערבית, התנפלו על כפר ליד עכו, שדדו מאת האיכרים את כספם, לקחו את העדר ואת כל רכושם. הקולונל סטנטון והקפיטן סטיוארט עם חיילים אנגלים ומכונת־יריה רדפו אחריהם. אומרים שתפשו שודדים אחדים.

7 במאי. ל. יפה בא לעכו להרגיע את ז’בוטינסקי. אבל הוא התרגז עוד יותר. ז’בוטינסקי מאשים את אוסישקין ואחרים, הוא רוקע ברגליו, מחרף, מגדף ומאיים. בכלל מתנהג הוא ככובש־ארצות או דיקטאטור צבאי. אני חושב כי זרי־הדפנה של ד’אנונציו גוזלים את מנוחתו. הוא הפיל פחד על ל. יפה.

8 במאי. היום היתה ישיבה בביתי. דרשתי והתחננתי שלא יפחדו פחד. אבל אחדים מן הנאספים הפליגו בשבחו של ז’בוטינסקי, דיברו על השפעתו הנפלאה, ועל סקאנדלים נוראים שיש לחשוש מפניהם. אני חושד כי מישהו תומך בו. ובטוח אני שהוא מחפש את ההזדמנות והרגע הנאות לתת מכה ניצחת לאוסישקין. איזו אידיליה: ארדשטיין, ליפשיץ ויחיאל וייצמן.

9 במאי 1920. בערב אסיפה של הוועד. ארדשטיין תוקף את ועד־הצירים. מחליטים לאסוף חתימות־מחאה על מאסרו של ז’בוטינסקי ולשלוח לונדונה.

15 במאי 1920. הגיעו תלונות מעכו והאשמות שאין מתעניינים בגורלם של האסירים וז’בוטינסקי. בצלאל יפה בא לראות את ז’בוטינסקי. בצלאל יפה מדבר בנחת, אך הוא שומר טינא בלבו על אוסישקין. יפה אינו מסכים בכול לז’בוטינסקי, אבל הוא מוצא שכמה מדבריו צודקים.

17 במאי 1920. ד“ר אליאש בא לבקר את ז’בוטינסקי והביא אתו את התיק המשפטי שלו. ד”ר אליאש יסע למצרים בעוד יומיים, לעבוד ולהשתדל בשביל שיחרורו של ז’בוטינסקי, והוא מקווה שהדבר יתגשם בעוד עשרה ימים.

יומן 1921    🔗

1 במאי 1921. ביפו היו הפגנות של פועלים־מופ"סים עם דגלים אדומים. הם פנו אל השכונות הערביות ונאמו לפגי הערבים בערבית. הערבים התחילו לרגום אותם באבנים. העניין הפך להתנפלות כללית על היהודים בנוה־שלום. ערבים־סבלים ופועלי־הנמל הלכו לבית־העלייה, שיברו את הדלת, שחטו אשה ואחד־עשר עולים, וביניהם ילד קטן אחד. הפרעות נמשכו, שדדו חנויות של יהודים, פצעו והרגו כמה מהם. ירושלים לא קיבלה מתחילה ידיעות נכונות והרגיעו את דעת הקהל. ולבסוף נסע דידס ליפו. הוברר שהשוטרים הערבים ירו ביהודים.

2 במאי 1921. הפוגרום עדיין נמשך. מכל עבר מביאים פצועים והרוגים לתל־אביב.

3 במאי 1921. כבר נודע שישנם שלושים ושניים הרוגים.

4 במאי 1921. נתקבלה ידיעה שישנם עוד שבעה־עשר הרוגים ומאתיים פצועים, אחדים מהם מסוכנים מאוד. בוריס גולדברג ושיינקין בין הפצועים. התרגשות עצומה בכל מקום. יהודים מתאספים בכל הפינות, מחכים לעיתונים וחוטפים אותם. באה ידיעה בטלפון: נראו המונים ערבים רוכבים על גמלים בכיוון לפתח־תקוה. התנגשו עם יהודים. נהרגו כמה יהודים וערבים רבים. אווירונים מטילים חומר מפוצץ. באו חיילים עם תותחים להגן. המושבה כפר־סבא, שהיהודים ברחו ממנה, נשרפה.

מודיעים מחדרה, כי הערבים מתכוננים להתקיף הלילה את המושבה. פנו אל הקצין קופרמן, והוא ענה כי חיילים אנגלים יבואו לחדרה.

על דבר ההגנה. מ. ק. מוכיח, כי רוב הנשק של השנה שעברה עבר לידי הערבים. גל' מאשר עובדות בודדות מעין זה. אין לו כל אמון במנהלי ההגנה של עכשיו ושל השנה שעברה, לאחר מה שקרה לפני חודשיים. לא ההגנה שלנו הצילה אותנו.

טילפנתי לזכרון, ביקשתי שיביאו את שרה בתי לזכרון.

6 במאי. פרעות בחדרה. מספרים כי בבוקר זרקו מאווירונים פיתקאות, המזהירות את התושבים מפני התקפת הערבים. ואחר־כך הודיעו כי עוד

מעט יבואו אנשי־צבא. אספו את הנשים ואת הילדים לבית שניאורסון. הגברים עומדים מזוינים בקרבת הבית. הולכים ומתקרבים המוני ערבים. הם שודדים בבתים של פיינברג, וזלינסקי, סמסונוב, וילנסקי וחנקין. כרים נקרעים. שוחטים פרות.

הודיעוני בטלפון, כי שרה עברה מזרעניה לזכרון, והיא מתארחת אצל לאנגה. הנשים והילדים עזבו את זרעניה.

10 במאי. בערב באו חיים קלוריסקי ואשתו. היה בינינו ויכוח ארוך על המופ"סים, על סיבות הפרעות ביפו ובשאר המקומות, ועל היחסים עם הערבים. אני תמיד באופוזיציה ותמיד נלחמתי בנטייה התמידית בחוגי היהודים שלנו, להאשים תמיד את האחרים ולהגזים בכל פרט. אך אני נלחם באופורטוניזם של חיים, שעוד מעט ויאשים את היהודים בכל המאורעות ובכל האסונות הקורים אותנו.

בתור סיכום: ידוע שלאחר הפגנת המופ"סים ביפו פרצה מלחמה בין המפגינים ובין הערבים, שרובם היו סבלים וספנים העובדים בנמל. התנגשות זו הפכה מיד לפוגרום ושוד. ברור הדבר, כי קבוצת ערבים עם שוטרים ערבים בראשם התנפלו על בית־העלייה ביפו וערכו שם טבח נורא (הנכון הדבר, כי משם נזרקה קודם פצצה, כפי שמספר פראנק?). ברור הדבר, כי ההתנפלות על פתח־תקוה היתה מוכנה ומסודרת מראש, ומקרה יפו שימש רק אמתלה לתוקפים. ברור הדבר, כי ביפו נהרגו הרבה יהודים ונפצעו כמאתיים נפש. ידוע, כי להמון הערבי לא היה נשק חם, והיהודים שנהרגו ביריות נהרגו על־ידי השוטרים הערבים. ברור הדבר, כי אומץ־לבם של צעירי האיכרים בפתח־תקוה הציל את המושבה מאסון ומחורבן, וכי הצבא ההודי בא סוף־סוף והבריח את המתנפלים, שבלעדי זה היו אולי מתגברים ועורכים טבח במושבה. ברור עתה, כי הערבים באו לפתח־תקוה מזוינים ומוכנים לשדוד ולבוז. ידוע, כי הפרעות בחדרה היו מוכנות ומסודרות מראש, וכבר התחיל השוד, ונמשך עד שקרה נס והרכבת המובילה צבא נעצרה בדרכה ליד המושבה. ידוע, כי בחדרה נהרגו הרבה ערבים ובפתח־תקוה עוד יותר… מפני מה אין יודעים אל נכון את מספר ההרוגים והפצועים הערבים? מעבירים שמועות שונות. גם בין היהודים נפוצות שמועות שונות על־ידי הקיצוניים שלנו. עכשיו עובדים במושבות רק פועלים יהודים. ושרה בתי נמצאת שם בחווה קטנה, שבה אפשר לשחוט את כולם ברבע שעה…

סוף־סוף באה שרה הנה, ובכל יום ויום היא מדברת על שיבתה לזרעניה.

21 במאי. היום חזרה שרה לזרעניה עם גלובצקי.

7 ביוני. האין לראות את ההצהרה המפורסמת של הרברט סמואל שלנו כפוגרום שני? אין הדבר נוגע רק לקיבוץ יהודים בערים ובמושבות: יפו, חיפה, פתח־תקוה, רחובות, חדרה וכו'. העניין הוא בפירוש החדש להצהרת באלפור… בתשובה לפרעות ולאיומים מצהיר הנציב העליון, כי הארץ אינה יכולה לקלוט עליית יהודים בהמונים.

13 ביוני. ביפו נכנס ערבי לחנותו של סנדלר יהודי והרג את האב ואת הבן. קמה מהומה ברחוב. הוא פצע קשה עוד יהודי אחר, ועוד שבעה נפצעו פצעים קלים. כשנעצר, הכריז על עצמו שהוא משוגע. חששו לפרעות, אבל הצבא מיהר לפזר את ההמון ולהקים סדר.

15 ביוני 1921. פורסמה הכרזת צ’רצ’יל: הממשלה מבטיחה להקים את העם הערבי בארץ ערב ולהכיר בבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל, כפי שהבטיחה הממשלה בפני כל העולם.

17 ביוני 1921. אוסישקין טילגרף לגולדברג שימציא 10,000 לא"י לגמר בניין התכניון.

לנמלה של יפו נכנסה אונייה, שהביאה כמה משפחות עשירות מאמריקה. הקהל הערבי התחיל להפגין ולא נתן להן לעלות על החוף. הן הוכרחו לנסוע למקום אחר.

29 ביוני 1921. שבעה־עשר יהודים עלו, למרות התנגדותם המאורגנת של הערבים. הצבא הסקוטי התערב בדבר. נורו יריות: שלושה ערבים נהרגו ושבעה נפצעו.

1 ביולי 1921. מאה ועשרים עולים עלו בחיפה. לא היו הפגנות והתנגדות. חיים אומר, כי מחמד הראיס¹⁴⁸ מוכן להבטיח את עליית הבאים, אם יסדרו אתו את העניין (השאלה של סירת מוטור).

יומנים מהשנים 1934–1922    🔗

1922

ברלין, 26 באפריל 1922. מאזן השנה קלוש, אבל איננו מייאש. יותר מעשרת אלפים יהודים עלו לארץ וכולם מצאו עבודה. הרברט סמואל ונורמן בנטוויטש ועוד כמה יהודים חשובים מכהנים במשרותיהם ואינם נהרגים. נבי־מוסה עבר בשקט גמור. מצד שני איזו סטייה מהדרך הישרה, איזה ביזבוז של מרץ וכוחות לריק. בשביל להשיג כסף מועט – מוציאים פי־עשרה; בשביל להוציא לפועל איזו תוכנית – מפריזים ומגזימים. דבר אחד בולט ביותר: האמצעים הפכו למטרה, והמטרה שלנו הברורה, היחידה, הציונית – התפתחות של עבודה על אדמת יהודים – נעשתה לאמצעי למגמות שונות, המושכות לכל הצדדים, וכדי שלא לעורר שערוריות מתפשרים זה עם זה, והסוף – תוהו ובוהו.

1926

חיפה, 6 במרץ 1926. יורד גשם קר. מנשבת רוח מערבית איומה. זרמי־מים שוטפים מכל צד. אני לוקח שוב את המחברת בידי. האם לאורך ימים? אינני יודע. אני רוצה להעלות את זכרונם של המתים היקרים לי.

הראשון¹⁴⁹, היקר לי מכולם, נשכח באופן מוזר, לאחר שאיבד עצמו לדעת באופן כל־כך טראגי. ב־24 באוגוסט בתשע בבוקר ירה באוזנו הימנית כדור או שניים מתוך אקדח. הוא כרע בין האורנים של חורשתו, ליד המשעול ממערב לביתו. בשתיים אחר־הצוהריים מת. באותו בוקר שוחח עוד עם לויטה בבת־שלמה, אשר שם לן. באתי מחיפה עם ד"ר קסטרו בעשר וחצי. טיפלנו בו, אבל ללא הועיל. בשלוש הגיעה הגב' פרידלנדר.

ד"ר מלכין מת ממחלת השחפת בתל־אביב (תל־נורדאו) בביתו; הוא כמעט נשכח. הוא סבל הרבה. הניח אשה ושלושה ילדים. מה יהיה על מיכאל ואלישבע? הוא מת ב־23 בנובמבר 1925. כמה זכרונות: הוא, יעקובסון, לידיה¹⁵⁰.

1928

חיפה, 12 בפברואר 1928. חזרתי מנסיעת החתונה שלי עם רבקה הזקנה־הצעירה שלי.

נסענו מחיפה ב־22 ביאנואר. בתל־אביב השתתפנו בהקמת המצבה על קברו של אחד־העם. שמענו את נאומו של ביאליק. בערב נסענו יחד עם עקיבא לפתח־תקוה. ביקרנו בהרצליה, בבני־ברק, במגדיאל, בכפר־סבא, בגן־חיים, במקוה־ישראל. עם דיזגגוף חזרנו לתל־אביב. היום יום מלאות שלושים שנה לחתונתנו, ואנו עולים לרגל.

ב־24: בראשון־לציון, נחלת־יהודה (זוסמן), גדרה. ביקור אצל הזקנים.

ב־25 נסענו לקסטינה (באר־טוביה). אנו נוסעים בקרון: זה נהדר, אנו מאושרים. בקסטינה פגשנו דמויות עצובות, קורעות־לב. חזרנו דרך גדרה. בערב היינו ברחובות. ביקרנו אצל מרגולין.

ב־26: בעקרון, בחולדה, בגזר, ברחובות (סמילנסקי, אהרוני, אייזנברג).

ב־27: בבאר־יעקב, בנס ציונה: נפגשתי עם מילוסלבסקי מתוך התרגשות רבה. בערב: בראשון־לציון (שם לנו), בבית הירשפלד.

ב־28 ביקרנו אצל התימנים. באותו יום בערב באנו לירושלים. פגשונו רשל, עקיבא וכל החברים.

ב־29 ביקרנו בספרייה הלאומית, בבניין הסמינר, אצל סולודר, וייץ. בערב – ארוחה אצל אחותי רשל. באו לראותנו: דולז’נסקי, וייץ, הגליקשטיינים.

ב־30 אצל הקלוריסקים.

ב־ 31 נסעתי יחידי לתל־אביב ומשם לחיפה.

ב־2 בפברואר נסעתי לקחת את רבקה מזכרון. בשבת נחנו

בבת־שלמה. ב־8 בערב חזרנו לחיפה. בתחנת־הרכבת פגשו אותנו הילדים, בני־המשפחה. בבית מצאנו הרבה פרחים ועוגות לכבודנו. כמה כל זה טוב!

1934

חיפה, 16 בדצמבר 1934. היום מלאו לי שבעים שנה. עוד בהיותנו בדרך לפאריס, במארסייל, קיבלנו טלגראמות מן הילדים. בבואנו לביתנו מצאנו את דמותי, פסולה על־ידי שטריק. רבקה והילדים קנו את הפסל לכבודי ושמו אותו בחדר עבודתי. חג לכבוד יובלי.

בשלושה בנובמבר חגיגת יובלי בבית־הספר הריאלי. תמונתי נתלתה באולם. ד"ר בירם נאם וקרא לי: “סבא של בית־הספר”.

 

נספחים    🔗

קול־קורא לרגל פולמוס אוגאנדה    🔗

עד מתי?

אנו החתומים מטה מזועזעים עד עומק נפשנו למראה השטנה המתגברת בין שני המחנות בציונות, ומתמרמרים על כך שהוכו מנהיגי שתי המפלגות בסנוורים. לא נוכל להישאר במצב של מסתכלים בשוויון־נפש במחזה הזה. אנו לא נסבול שמנהיגינו יסכנו את המפעל הלאומי בגלל רגשותיהם הפרטיים, ולא נשתוק בזמן שנציגינו שכחו את מטרתם העיקרית בגלל האמצעים.

אנו מוחים בכל תוקף נגד הפירוד הזה, נגד ההתקפות של כל צד על הצד האחר, הגורמות לכך שכל אדם פחות־ערך נוטל לעצמו רשות להתקלס בכל עסקן חשוב ולחתום בשמו על כרוזים מחוסרי־טעם.

למרות שיש בינינו בעלי דעות שונות ביחס לשאלות הבוערות בציונות, אנו מאוחדים בדעה אחת, כי המפעל הציוני הוא הנשגב ביותר, ואסור לו להפסיק את מהלכו ואפילו לזמן מה, מפני שסטייה זו עלולה להרסו, וצריך לתקנה מיד. לא באנו להתריע לפני־כן, מפני שחששנו להגביר את המחלוקת. קיווינו להשקיט את הרוחות באופן פרטי. אולם עתה אפסה כל תקווה לכך.

החלטנו לא לדון בשאלה מי הוא האשם בפירוד. את השאלה הזאת נשאיר לימים הבאים, לכשישקטו הרוחות.

אנו פונים לכל אחינו, לאלה שנשארה להם מחשבתם הבהירה, לאלה שייקר להם המפעל הקדוש, בקריאה להתאחד עם המון הציונים הבלתי־ תלויים ולעשות הכול כדי לשים קץ לפירוד!

אנו מבקשים מהם לערוך מיד אסיפות בכל אתר ואתר, ולדון באשמתו של הוועד־הפועל או של אוסישקין וחבריו, שגרמו לפירוד. אין לדון בשאלות אוגאנדה, אלא רק באמצעים שיש לנקוט לקראת האיחוד.

צריך לארגן פעולת תיווך בין שני המחנות ולהשפיע על כל העיתונות הרשמית והבלתי־רשמית, שתבלום את שצף ההתקפות בכתב משני הצדדים.

אנו, יושבי הארץ, יודעים את ערכן של הכרזות כאלה החתומות בהמון; אין ברצוננו להפיץ את ה“קול קורא” כדי להחתים עליו. ברצוננו להביע את רגשותינו, בתקווה שנעורר הד בלבם של רוב הציונים המסורים למפעל.

קול־קורא 1908    🔗

(יולי 1908, אחרי מהפכת “התורכים הצעירים”)

[כתוב ברוסית, נשלח אל מ. אוסישקין]

אחים־חברים לדעה,

עם בוא התקופה הקונסטיטוציונית החדשה, מקבל מצב־העניינים בארץ־ישראל מיפנה כזה, שאנחנו, יהודי ארץ־ישראל, איננו יכולים לשתוק עוד, ואנו דורשים מחברינו־לדעה בגולה תשומת־לב מיוחדת.

בעולם הציוני כבר נשמעו לא פעם קולות: “אם לא עכשיו, אימתי?”, אולם קולות אלה לא הצדיקו את עצמם במציאות כמו בזו הקיימת עכשיו. אם לפני־כן היו קשיים בעבודה המעשית בארץ־ישראל, בגלל התנאים המדיניים, הרי עכשיו, עם סילוק הגבלות, איסורים וכו', נפתחה אפשרות רבה לפעולה משקית־תרבותית; כנגד זה קמה סכנה גדולה יותר מאשר אי־פעם, שעמים אחרים, הן מקומיים והן אירופיים (שכבר התחילו לפעול) ינצלו בשבילם את התנאים הנוחים שנוצרו. הרעיון בדבר הצורך בעבודה מעשית בארץ־ישראל גבר בשנים האחרונות על הציונות המדינית, אולם אם הצורה המצומצמת של ניהול העבודה היתה מוצדקת במצב־העניינים שהיה קיים, הרי עכשיו, כשמתחיל לזרום הון מארצות־חוץ, ובעקבותיו השפעות (גם הגירה של יסודות בלתי־יהודיים תבוא כמובן אחרי ההון), אין צורת־ניהול כזאת עומדת בפני הביקורת, נחוצה ואפשרית פעולה רחבה בכל ענפי המשק והתרבות. את השיטה של פעולה אטית, שנקטו בה עד עתה, אפשר היה להצדיק בזה, שהתחרות מצד אחרים לא היתה כל־כך מסוכנת: היהודים בארץ־ישראל היו פעילים יותר, מוכשרים יותר לתחרות, ערכם של הכמרים הצרפתיים, “אנשי ההיכל” הגרמנים ואנשים שכירים אחרים היה אפסי, הפחד מהאוכלוסיה המקומית היה קטן – רק בערי־החוף הם התקדמו יותר מהיהודים, הם הניחו שם יסוד למטעים נרחבים והצליחו לתפוס עמדות חזקות בשטח התעשייה. אולם במקומות אחרים, לאורכה של ארץ־ישראל ולרוחבה, היתה עבודתנו אינטנסיבית וגדולה יותר. שיטת המסים, ההתנהגות הזידונית של הפקידים וחוכרי ה“מעשר” וכל המשטר הישן שם כבלים על ידיהם ורגליהם של הפלחים ובעלי המשקים הקטנים; ואילו עכשיו נופלים הכבלים על־ידי מסע־הפלאים של החופש, בשיטת המסים יבוא בעתיד הקרוב שינוי, מנהיגים ריפורמות חדשות, שאחרי קבלתן לא יהיה הפלח מוכרח עוד לגדוע את עצי הזית שלו, לעזוב את השדות, למכור אותם כדי להיפטר מהגובים־השודדים, אלא להפך, ידרוש את אדמות האפנדים ואת הג’יפטליק של הסולטן. הבידואים־הנודדים, שהקרקעות לא היו חשובים בעיניהם, כי החזיקו אותם בעבדות, ייאחזו עכשיו בהם ויבואו לידי הסכם עם השייכים, שיהפכו אותם לצמיתים. ערבים, מצרים, סורים, יוונים וארמנים, הבאים מזמן לזמן לארץ־הקודש, ינהרו עכשיו הנה כאל ארץ תעשייתית נוחה, והם ייאחזו וישתלטו מהר על החלקים הטובים ביותר על־ידי ידיעתם את השפה ויכולתם להסתגל. אנשי אירופה המערבית, שהיו מופיעים כאן בעיקר כתיירים וכנציגי כיתות דתיות, לא יסתפקו עוד בתפקיד הצנוע הזה, הם ישקיעו הון, ישיגו ערבויות אישיות, למה לא ישתדלו להשיג זכיונות בארץ פוריה זו, אם אפשר לקבל הכנסה גבוהה.

כל האמור – לא דברי־נבואה הם לעתיד הרחוק. כבר עכשיו מתמלאות הלשכות של המושלים המקומיים בקשות שונות לקבלת זכיונות, לקבלת רשיונות למפעלים שונים וכדומה. לא קשה לתאר לעצמנו מה דל יהיה חלקנו אז, מה יהיה גם על ההישגים האחרונים של לשוננו, המתחרה עד עתה בהצלחה, תודות להתיישבות, עם הלשון הערבית, ואפילו עם שפות חוץ־לארץ, – מעכשיו תשותק על־ידי שטפון של שפות זרות. את העסקים ינהלו בשפות של ארצות־חוץ, שבלעדיהן ספק אם אפשר יהיה להסתדר בעולם המסחר והתעשייה; בכפרים תתחזק השפה הערבית, תודות לבתי־ספר עממיים טובים, ואילו השפה העברית תשוב למצב של לשון מתה “קדושה”. כל מה שיצרנו וכל תקוותינו ינופצו כך אל המציאות הנוראה! כך יקבל אל תוכו גם הפארלאמנט נבחרים מכל עמי תורכיה, אבל לא של היהודים. גם אם נניח, כי במשך שתים־עשרה שנה (הפארלאמנט נבחר לארבע שנים) תגדל האוכלוסיה היהודית, וכל היהודים יהיו נתינים עותומניים ובו בזמן ציונים טובים – גם אז יהיו מיוצגים רק במספר של 3–5 נציגים, ולא קשה לתאר לעצמנו מראש את כוחנו והשפעתנו.

הניתוח הזה של מצבנו אינו צריך בכל זאת להביאנו לידי ייאוש, כי יש מוצא ממנו: אם כדאי לאחרים לבוא הנה, מדוע לא כדאי לנו? אם כדאי לחברה אנגלית להשתדל להשיג זכיון לאספקת מים לירושלים, מדוע אין אנו עושים נסיונות כאלה? למה מקדימים בני עמים אחרים את היהודים כאן בהצעות שונות וביוזמה שלהם? נדמה היה, כי מסילות־ברזל, חשמליות וכדומה, צריכות היו להיות בידי היהודים; בזמן שיש אפשרות יותר מאשר אי־פעם, מדוע אין ההון היהודי מקדים את האחרים ואין העבודה העברית מוצאת כאן שדה־פעולה? הלא צריך עם בן שנים־עשר מיליונים, עם מפוזר, מדוכא ונרדף תמיד, להפנות את עיניו אל הארץ, שבה יוכל להשיג את המולדת שלו, והוא צריך להתחיל לפעול במרץ להשגת עצמאותו הלאומית־כלכלית. עם שאין לו מה לאבד, צריך להקדיש את כל כוחותיו ליצירת בסיס איתן לעצמו בארץ. מיטב הכוחות של העם צריכים להתחבר לשם גיבוש הגרעין, שמטרתו תהיה שחרור ארץ־ישראל.

לשם כך יש צורך:

(א) בתעמולה מוגברת למען פעולה לטובת ארץ־ישראל ומחוצה לה ובתוכה;

(ב) הון;

(ג) אנשים;

(ד) ריכוז הכוחות המעולים.

כל מי שפועם בקרבו לב יהודי ייענה־נא לקריאתנו! יש צורך בפעולה להרמת ההכרה העצמית המדינית ולהעלאת רמתם של ההמונים המפולגים בארץ־ישראל, דרושה קודם־כול ובעיקר פעולה ליצירת עמדות כלכליות בארץ, דרושה פעולה בשטח התרבות, ולשם עבודה זו צריכים להתאחד כל הכוחות הטובים ביותר ולגשת מיד לפעולה.

אנו, החיים בארץ־ישראל, מרגישים את הצורך הדחוף בזה. שמעו־נא איפוא לקולנו, אחים בכל מקומות פזוריכם, בואו אלינו, תמכו בנו ובשאיפתנו להרים את כל הכוחות החומריים הרוחניים של עמנו, עד שתתעורר בו גם רוח גבורה.

אנו קוראים לכם ומחכים לכם!

[שמור בארכיונו של מ. אוסישקין, שבארכיון הציוני המרכזי, ירושלים]

קול קורא אל העולים והתורמים    🔗

(מקוצר)

אוקטובר 1909

אחים יקרים!

אתם הבאים מתפוצות הגלות לאחד וללכד את מאמציכם וכוחותיכם להגשמת הרעיון הציוני, הרשו נא לעובד ולוחם ותיק להשמיע באזניכם דברים אחדים.

מיום קיומה של הציונות נעשה מעט מאוד בארץ. כל אותו זמן שרוחו הגדולה של הרצל ריחפה בחוגים הגבוהים של הציונות הפוליטית, כל זמן שאמרנו בגאווה “הכול או לא כלום” – חיכינו לעבודה מעשית בארץ מצד הציונים. אולם מרגע שהחלטנו שלא לאבד זמן לריק בציפייה לשינויים כבירים בפוליטיקה הבין־לאומית ולהתחיל בעבודה ההכרחית בארץ, לאסוף את תרומות העם, לקרוא לבני העם – מרגע זה קיבלנו עלינו אחריות כבדה.

בלי שים לב למצב בארץ לאמיתו אנו עושים תעמולה רבה, שישלחו לנו תרומות ונדבות, קוראים לאנשים שיבואו וישקיעו בארץ את הונם וכוחותיהם. אופייני הדבר, שלגבי בעלי־הון אנו נזהרים במקצת – להם אנו מציעים תוכניות מבוססות פחות או יותר, אבל לגבי ההמונים לא נעשה דבר. כלפיהם, כלפי המוני ישראל, מסתפקים בקריאה בלבד: תנו את פרוטותיכם, חנוונים זעירים, פועלים, בעלי־מלאכה מסכנים, אספו את פרוטותיכם למען הקרן הקיימת, הבאנק, מפעל עצי הזית, הבאנק החקלאי, הגימנסיה, התכניון! ואתם צעירי ישראל – בואו להשקות בזיעת אפיכם את הארץ הקדושה – עבדו בה עבודת צבא, סבלו, קדחו, רעבו ומותו לתהילת הציונות!…

ובכן, אחים – עלינו להיות זהירים יותר. אין אנו מפקדי צבא כובשים השולחים לאש הקרב את בשר־התותחים שלנו. אל נשכח את האחריות הכבדה כלפי האנשים התורמים את פרוטותיהם, כלפי הבאים למסור את חייהם ובריאותם – אחראים אנו בפני ההיסטוריה ועתידים ליתן לפניה אותנו. חוגים וזרמים רבים מחלישים את המפעל – – –

עבודתנו דומה להליכותיו של סהרורי. החלטותינו מקריות. הפירוד מכרסם דין־וחשבון על כל מעשינו.

תשובה למאמרו של ד"ר פראנץ אופנהיימר¹⁵¹    🔗

זכרון־יעקב, 7 במארס 1910

המאמר הזה מסוכן ביותר, דווקא מפני שבהסתכלות ראשונה נדמה שהוא כתוב בסדר הגיוני, פרי מחשבה בהירה; את משפטיו הוא מביע בפשטות ובבטחון המשכנעים את קוראיו. למשל: “אנו איננו יכולים להיות בני התרבות היהודית, מפני שמוצאה הוא מהגיטו המזרחי של ימי־הבינים, והיא בשפל המדרגה לעומת תרבותנו המודרנית, שנושאיה הם עמי אירופה שלנו. יהודי המזרח אינם יכולים להיות בני תרבות רוסיה, גאליציה או רומניה, מפני שהתרבות היהודית היא גבוהה יותר מהתרבות הברברית הרוסית והרומנית”.

מיותר להתווכח עם הד“ר הנכבד, מהי לפי הגדרתו התרבות בכלל. אם הוא קורא בשם תרבות לנוחיות, שמשפיעה הציביליזאציה על האנושות במדע, באומנות ובהרגלים משוכללים, הרי ברצוני לציין, כי גם ברוסיה וברומניה אפשר למצוא קיבוצים גדולים, שאופי חייהם אינו ירוד כלל בתרבותו מאשר בגרמניה, וגם שם, כדברי הצרפתים, “אין מקנחים את החוטם ברגל השמאלית”. אבל אם לפי הגדרת הד”ר הנכבד התרבות היא הישגי האתיקה הסוציאלית, הישגים אינטלקטואליים ומוסריים, הנוצרים במסגרת של כל אומה והאופיינים כמובן לאותה אומה, הרי אין בשום פנים לקבוע את שלוש הדרגות שקבע ד"ר אופנהיימר: תרבות רוסית, יהודית, וממעל לה – התרבות המערבית.

אינני היחידי להיות קודם־כול “קולטור־יודע”, למרות שמכיר אני תודה לתרבות המערבית, שבחיקה עברו עלי השנים הטובות בחיי, וכן לתרבות הרוסית הכללית, שממקורותיה ינקתי לא מעט.

בולטת ביותר ההערה הבאה: “הרגש הלאומי אצל היהודים הוא חזק יותר בארצות שמצבם והיחס אליהם הוא טוב יותר. המדובר הוא לא על הרגש הלאומי היהודי, אלא, הגרמני, הצרפתי או האמריקאי”. היוצא מדבריו, כי יהודי מערבי עושה בציונותו דבר שלמעלה מחובתו כלפי “בני גזעו”, באשר עליו להיות “לאומי” גרמני או צרפתי וכו', וכמובן שחוסר־טאקט מאין כמוהו הוא מצד הציונים המזרחיים לדרוש מאחיהם המערביים להיות “קולטור־יודען”– ואפילו אין לדרוש מהם שיאמינו כי אפשר לעשות יהודים לאיכרים וליישבם בארץ־ישראל!

אכן, עם אנשים בעלי תרבות כל־כך גבוהה צריך להתנהג בנימוס רב, עלינו להביע להם את תודתנו העמוקה על תשומת־לבם האדיבה המוקדשת לנו, ואפילו על עזרתם! אבל בשם אלוהים, הואיל והציונות היא בשבילנו שאלת־חיים, ובשבילם רק ז’סטה נאה – אל יקחו אלה את כל האחריות להנהלת העניינים, שכל מרכז־כובדו הוא בצד יהודי אירופה המזרחית.

אקווה שלא כל הציונים המערביים חושבים כד“ר אופנהיימר. אזכיר לבסוף, כי מי שיצר את הציונות בוודאי שלא חשב כמוהו. הוא יצר את הציונות העולמית למען אחד בקרבה את הכוחות להרמת האומה היהודית, בלי להתחשב עם הלאומים האחרים. עם כל זה הוא היה נאמן למדינתו, אלא שאיני חושב שהוא היה בן תרבות אוסטריה. ייתכן מאוד כי ד”ר אופנהיימר משייכו לקיבוץ ציוני מזרח אירופה – רוסיה, או גאליציה?…

העבודה הקרקעית של היהודים בארץ־ישראל    🔗

(המאמר פורסם ב“הפועל־הצעיר”, תרס"ח, חוב' שבט־אדר א')

זכרון־יעקב, 7 במארס 1908

אם נבוא לדון מהשקפה ציונית רחבה למדי על תנאי ההתקדמות של השפעת היהודים בארץ־ישראל, אז נמהר להיווכח כי בעיקרה תלויה היא בהתנחלות ממשית של כמות יהודים רבה עד כמה שאפשר בארץ הזאת, ובהכשרת הקרקע בשביל גידולו הטבעי של היישוב העברי.

בלי שום ספק נעים מאוד לקדם את הרכוש העברי ההולך ומתכנס אל הארץ וצמיחת מוסדות עבריים חדשים למסחר ולחרושת המעשה. אולם אם המחזות האלה משמחים אותנו יותר מקבלת פני כל פרוליטארי או בורגני חדש, הרי זה אינו אלא מפני שהם המחזות האלה, נותנים תקווה בלבנו, שעתידים הם לשמש בתור אמצעי ראציונאלי, שעל ידו ירבה מספר היהודים המתאחזים בארץ.

אנחנו תמיד חשבנו וחושבים, שאפילו מנקודת־הראות של הציונות הרגילה, הבינונית, אותה שנוהגים לקרוא לה הבורגנית, יש חשיבות יתירה להתאחזות מספר גדול של יהודים פועלים, חורשים. לאמיתו של דבר, לעולם איננו צריכים לשכוח את הצללים הנגררים אחרי עסקינו השכיחים האגרוקולטוריים והאינדוסטריאליים, שבכלל הם כל־כך חביבים עלינו הציונים. בעקב הראשונים ביחוד כרוכה גם סכנה. הם, ראשית־כול, גורמים להעלאת המחיר על הקרקע, הם מעשירים את הפועלים הערביים, שלפי התנאים הנוכחים מבכרים אותם כמעט תמיד על הפועלים העברים, הם מעשירים את הפקידים ומגדילים את תאבונם ל“טרף”; ולאחרונה, העסקים האלה, המתנהגים לצערנו על־פי רוב בלי שיטה קבועה, והטבועים בחותם המקריות, מולידים בקרב היהודים עצמם את הספקולאציה והסרסרות, שהפסדן כל־כך ידוע.

כשאנו רואים שיהודי עשיר אחד נוטע לו פרדס בפתח־תקוה או בחדרה, הרי אנו שבעים רצון. ואולם על־ידי זה לא נוספה משפחה עברית אחת בארץ־ישראל ולא נאחזה אפילו קבוצה קטנה של פועלים חדשים. להפך, הדבר הזה עזר רק לבסס את מצבו של הפועל הערבי, אותו הערבי, שבאמת הריהו מביט על האדמה כעל שלו…

לעומת זה התנחלותם של פרוליטאריים או חצאי־פרוליטאריים בארץ־ישראל חסרה כל אותן המגרעות שהזכרנו. זאת אחת. ושנית, כיוון שהתנחלות הפועלים על הקרקע אינה דורשת הוצאות מרובות כל־כך, הרי היא אפשרית במידה יותר מרובה.

אפילו בשביל המושבות הקיימות מכבר גם־כן חשובה מאוד השאלה איך למשוך אליהן פועלים עברים. כל עין בלתי־משוחדת תיווכח בזה כרגע, אף־על־פי שלא בכל מקום נותנים האיכרים לנפשם דין־וחשבון בדבר הזה, מושבה כזכרון־יעקב, שאצל איכריה מפותחת האהבה לאחוזת האדמה ולעבודתה יותר מאשר אצל האיכרים שבמושבות יהודה, למשל, מגיע בכל זאת מספר תושביה הערביים עד כדי שליש. מדבר אני ביישוב הערבי ה“מיושב”, התמידי. יש ערביים שנולדו ונתגדלו בזכרון, ועכשיו הם חושבים את עצמם לאזרחי המושבה. הם מרגישים את עצמם ממש “כמו בביתם”, וקימעה־קימעה מתחילים הם להרשות לעצמם התייחסות כזו בנוגע ליהודים, שלא נשמעה כמוה לפנים, בהיות קיומם תלוי ברצונה הכביר של הפקידות, שבימים האחרונים כמעט חדלה לגמרי מלהתערב בענייניה הפנימיים של המושבה. ואם נזכור שכל היישוב הערבי הזה הוא הוא כוח־העבודה של המושבה, המעבד באופן שיטתי חלק הגון של שדות זכרון; שהפועלים הללו מתגוררים עשרות בשנים באורווה אחת (שהיא אומנם טירת־מלכים לגבי אוהליהם בכפריהם), ועובדים על־פי רוב בשדה אחד; שעבודה זו במושבה העברית לא רק מעשירה אותם, כי אם גם מרבה את ידיעותיהם, מרחיבה את חוג־מבטם, מפתחת אותם ומלמדתם למעשה את הדרכים הראציונאליות של עבודת־האדמה – אם את כל אלה נזכור, הלא לבנו יפוג לגורלן העתיד של מושבות כאלה… על פי התנאים הנוכחים גידולו של היישוב הערבי על חשבונו של העברי מביא לנו סכנה רבה, בלי לדבר על המצב הנוכחי ה“בטוח” כביכול, לפי שעה…

ובכן, אחת מתעודותיה היותר נכבדות של הציונות, אף מנקודת־ראותה של הציונות הרגילה ביותר, צריכה להיות משיכת הפועלים העברים לארץ־ ישראל.

גלויות וידועות לנו כל הטענות של אותם האנשים המרבים כל־כך לצעוק על אי־אפשרותה של משיכה זו, והחפצים להעמיד את כל עבודת הציונות על כך, שנמשוך לנו כשתי עשרות משפחות עשירות להשתקע בארץ, יותר נכון: להשקיע פה את ממונן בלבד… דבר זה בעיקרו אינו אלא חיקוי למנהגי ארץ־ישראל הישנים. זוהי השנוררות העתיקה על־פי נוסח חדש. אותו הבארון, שהיה מפזר מיליונים סביבו, הרי הוא כלא היה – נצא איפוא ונבקש לנו במקום הלוויתן הגדול הזה מאות דגי־רקק…

מובן מאליו, כי למראה כל המכשולים המונחים על דרך עבודה קשה כמו אירגון העלייה של הפועלים והרחבת גבולותיה של קניית קרקעות באופן ראציונאלי, נוח לנו להחליט שהדבר הזה יוצא מגדר האפשרות ולעבור לעניינים אחרים. זה נוח יותר מלהודות שחסרי־אונים הננו וידנו קצרה מלעשות בזה דבר. אבל דיחוי כזה אינו ראוי לציונים אמיתים, שבראש וראשונה הם מתחשבים בדרישות הטבעיות הנובעות מהרעיון הציוני, ולא באהבת־הכבוד או בסיפוק רגש עצמם.

אני חושב שאחת התעודות היותר נכבדות של ציונים שכאלה צריכה להיות העבודה למשוך את הפועלים לארץ־ישראל ליישבם ולארגן אותם. אין אני מעלים עין אפילו לרגע מכל הקושי שיש בדבר. ואולם ככל שיקשה הדבר יותר, יותר מרץ צריכים אנו להקדיש להגשמתו ויותר צריכים אנו למהר בהתחלתו.

כי על אי־אפשרותה של עבודה זו יכולים לדבר רק האנשים הרוצים להסתפק בעבודה נוחה וקלה, שאומנם יש לה ברק ויש לה יופי, אבל אינה דורשת עמל יותר מדי. הלא אנחנו, תושבי ארץ־ישראל משנים קדמוניות, עדיין אנו זוכרים אותם הימים שהכול – מלבד אחדים יוצאים מן הכלל – היו אומרים, כי על־פי התנאים שאנו נתונים בהם אין פועל עברי יכול להתקיים בארץ־ישראל בלי תמיכה מתמדת מן הצד, והנה באו הפועלים הצעירים שלנו והוכיחו שכל הדברים הללו לא נאמרו אלא בנוגע לפועלים של “הנוסח הישן”.

אבל כיצד מגשימים בחיים את האידיאה הזאת, הצריכה להיות למניע חזק בעניין התיישבות היהודים בארץ־ישראל?

קודם־כול נכיר ונודה, כי הפועלים בכוח עצמם אינם יכולים להוציא את הדבר אל הפועל, ואפילו אם יהיו מוכנים ומזומנים בכל נפשם וכל מאודם ל“קורבנות” הגדולים ביותר ובנידון זה נכבד מאוד, שלא נצטרך לחכות ל“קורבנות” גדולים יותר מדי. ה“קורבנות” צריכים להיות רק דברים היוצאים מן הכלל, אבל אינם יכולים להישנות תדיר. נחוץ איפוא ליצור את התנאים המינימאליים, הנותנים אפשרות לפועל להתקיים, להתפתח ולהיות למופת למתיישבים חדשים.

ראשית־כול צריך ליצור מוסד מיוחד, שיהיה מספק קרקעות בחכירה באופן, בתנאי:

(א) שתהיה לחוכר הזכות לחדש את החכירה כפעם בפעם;

(ב) שתהיה לו היכולת קימעה־קימעה לרכוש לו את האדמה שהוא מעבד אותה ולעשותה לקניינו שלו; (ג) שתהיה לו היכולת לחיות במקום־מושבו – שיכינו דירות, ולו גם פשוטות מאוד, לאדם ולבהמה, שתהיה עזרה רפואית נמצאת לו בשעת מחלתו, שיחפרו בארות לספק לו מים ויסללו דרכים, לפחות, פרימיטיביים וכו'.

כל קבוצת פועלים, שעברה עליהם שנה או שנתיים לשבתם בארץ, עושה חוזה עם המוסד הזה, על יסודות עריבות הדדית בנוגע לחובות שהפועלים נוטלים עליהם, ובהתחייבות להגן בכוחות עצמם על מושבת הפועלים החדשה ולשמור על הגבולות (עד כמה שהדבר תלוי בחוכר) ועל שלימות הבניינים.

הפועלים צריכים להתארגן בעצמם דווקא קבוצות־קבוצות, לפחות בזמן הראשון. דבר זה יהיה לנו ערובה נכונה להפרחת המושב, שכל יושביו הם אנשים פחות או יותר קרובים זה לזה על־פי נטיותיהם והלך־רוחם; מלבד זה לא רצוי כלל שיד אדמיניסטראציה, איזו שהיא, תהיה באמצע ותשפיע על בחירת האיכרים למושבות החדשות.

המוסד הזה, שאני מדבר בו, צריך שייווסד באירופה על־ידי חברה קומנדיטית או אקציונרית; ושיהיה ביסודו רכוש הגון. מחשבה זו שנצנצה עוד לפני חמש שנים, כבר מצאה לה מסילות ועל־ידי תעמולה נמרצת יכולה היא להתגשם. כל קבוצת פועלים, שיש לה איזו קרן שהיא, יכולה גם היא להיכנס אל החברה בתור בעלת־מניות. ואולם אין כל ספק, כי גם חובבי־ציון, גם הבאנק שלנו, וגם, כמו שהנני מקווה, הבארון רוטשילד יקנו את מניותיה של חברה זו ויתנו לה את היכולת לגשת אל העבודה בהקדם.

קבוצות הפועלים, הצריכות להצטרף בעיקר מאנשים שכבר הורגלו אל תנאי־החיים בארץ־ישראל, שכבר ניסו את כוחותיהם בעבודת־האדמה והם כבר יודעים את טיב העבודה, יכולות להכניס אל תוכן גם חלק מסוים של אנשים חדשים לגמרי, שגם הם יביאו לנו את תועלתם וירבו את חיל צבאותינו, שיכבוש בשלום את ארץ־ישראל. אין ספק שחלק גדול למדי של הפועלים הללו ייגעו או ימאנו להילחם עם קשי תפקידם הגדול הזה, ובוודאי יעזבו את הארץ. אבל תחת זה יישארו אצלנו אנשים פחות או יותר מוצקים, אנשים שעברו בכור כל הנסיונות הקשים האלו. ו“הברירה הטבעית”, גורם כביר זה, תהיה לנו ערובה נכונה להתגשמות משאת נפשנו.

על־ידי הקשר התמידי בתוך קבוצות הפועלים בינן לבין עצמן ובין הפועלים הציוניים שבגולה יווצר זרם העלייה התמידית של פועלים חדשים, שבתחילתו ישטוף לאט־לאט ואחר־כך ילך ויתפשט, ילך ויתרחב. הפועלים ימוינו באופן טבעי: אחדים יעזבו את הארץ, משום שהיא לא תתאים גם לבריאותם או לנטיותיהם; רבים מהם יהיו לפועלי תעשייה; אחרים יתמחו בענייני הנטיעות; ולאחרונה, חלק מהם – ובטוחים אנו, שלא המועט – יהיה מתפתח והולך: החורש יהיה לחוכר, ויחד עם חבריו, שמתחילה היו לוקחים עליהם בקבלנות, בתור ארטיל של פועלים, עבודות קרקעיות שונות, יתיישבו על אדמה עברית פנויה ויחכרוה. ולאחר ימים כבר נפגוש את האיש הזה, כשהוא התנחל באחת מהמושבות החדשות ויושב בחצרו, שנמסרה לרשותו ביחד עם כל מכשירי העבודה השונים. האם יבכרו במושבות כאלה את השימוש האינדיבידואלי בקרקע או להפך, את השימוש הקולקטיבי? ימים יגידו.

*

אחרי שנכתבו הטורים האלה באו לידי ההחלטות האחרונות של הוועד־הפועל הגדול. אני לא פיללתי כלל, כי הצעד הראשון להתגשמות הרעיון הזה, היקר כפי הנראה לא לי לבדי, ייעשה כל־כך מהר.

ואולם דווקא עכשיו חייבים כולנו לגשת אל העבודה. דווקא עכשיו יש לנגד פרזלא כד רתיחא. כולנו, בלי הבדל מפלגה ומעמד ובלי שים לב לנטיות פרטיות, כל מי שמוקיר את העבודה האמיתית ואינו רוצה להסתפק במלים בלבד, שתנועתנו כל־כך עשירה בהן, כולנו מחויבים לאזור את כל כוחותינו בשביל השגת מטרתנו.

והפועלים צריכים להיות הראשונים בעבודה זו. הם צריכים לברר את השאלה לעצמם, לקבל ולאשר את הפתרון הזה ולעשות את כל ההכנות הדרושות מצדם. אם אי־אפשר לנו לגשת אל העבודה הזאת בלי רכוש מסוים, הנה עוד פחות מזה אנו יכולים לעשות אם ניגש אליה רק ברכוש בלבד, בלי שתהיינה נכונות לתפקידן קבוצות של פועלים, היודעים את אשר לפניהם והמסורים אל האידיאה המשותפת לכולנו בכל נפשם ובכל מאודם. בשביל ההתחלה קשה בייחוד לצפות לאנשים חדשים, שיבאו וילכו לשבת במקומות חדשים, לעבוד בשדות חדשים ולהתחיל חיים חדשים.

והנה אני פונה בזה אל הפועלים מצד אחד, ואל בעלי הרכוש, אל הגדולים ואל הפעוטים, מצד שני. לא מלחמת־המעמדות דרושה לנו עכשיו בארץ־ישראל. אם אותו הקומץ הקטן של היהודים העוסק בלב תמים ביישובה של ארץ־ישראל ייחצה לשתי מחנות אויבות זו לזו, העבודה הגדולה והקשה מה תהא עליה? שכם אחד צריכים אנו לעבוד, אנו צריכים לכבוש את ארצנו, ולכבוש אותה לא על הנייר אלא במעשה, בידינו אנחנו אנו צריכים לעבדה. זהו העיקר, וזה אפשר רק על־ידי אחדות הכוחות.

הערת המערכת: הכותב מתכוון כפי הנראה להחלטה בנוגע
ל“חברה להכשרת ישוב הארץ” (Land Development Company).
אבל באמת אין שום שייכות בין הפרויקט הנוכחי של ד“ר יפה ובין החברה הנ”ל, האומרת לייסד פירמה על חשבונה ולנהלה באופן אדמיניסטראטיבי. עד כמה אין חברה זו מתאימה לרעיונו של המחבר, נקל להיווכח מהתקנות שהונחו ביסוד הפירמה, שעל פיהן “היא צריכה להעביד בידי פועלים עברים עד כמה שאפשר”.

מאמר מיוחד על הצעד הראשון הזה יבוא באחד הגליונות הבאים.

אף־על־פי שאיננו מסכימים בכול לדעות המובעות במאמר הנוכחי, בכל זאת הדפסנוהו על־יסוד הוויכוח החופשי. המחבר הנכבד ידוע בחוגים הציונים, ודעתו יכולה להיחשב מטעם זה לדעה השוררת בחוגים ההם. חושבים אנו שחברינו ימצאו עניין לדעת, כיצד פותרים הציונים הכלליים את “שאלת הפועלים” האגררית. [ההערות הן של מערכת העיתון.]

מכתב אל הציונים הנאספים בקונגרס הציוני בשנת 1913    🔗

תרגום מצרפתית

אחי!

קידום מפעלנו ההתיישבותי מותנה בשלושה דברים: רכישת קרקעות מתוכננת, עבודה עברית ובטחון, או אף ביטוח נגד תאונות, שאינן תוצאות מהפעילות האישית בעבודה או בתהליך הייצור החקלאי, ונגד הפתעות. לרכישת קרקעות אין עלינו לדאוג בשעה זו, שכן היא נעשית במידת האפשר, בצורה סבירה, פחות או יותר. בנוגע לעבודה עברית (שהיא הדרך היחידה שבה נבטיח כי הקרקעות שנרכשו יישארו בידיים עבריות, והדרך היחידה להגדיל במידה ניכרת את האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל) הקדשתי לבעיה זו תזכיר מיוחד, שלא ניתן לי למוסרו להעתקה, ואני מבקש לקוראו לפני אסיפה של חובבי־ציון ותיקים. נשארת איפוא בעיית הבטחון, או המאבק נגד התקלות הבלתי צפויות בחיינו בארץ, המפריעות לעבודת התיישבות סדירה ופוגעת בהישגינו, ולפעמים אף מרפה את ידינו. לפני שנתיים ניסיתי להעלות בעיה זו, ורבים בירכוני על כך; אולם, כפי שציפיתי, הסתפקו בזה, ומאז לא נעשה דבר.

ובכל זאת אני מעלה אותה שוב, אינני מתייאש, והפעם יש לי נימוק נוסף, אומנם מדאיב: אנו עדיין תחת הרושם של אסון חדש – התנפלות ברחובות, שבה נהרג פועל צעיר בשם פרידמן. למותר הוא לחזור על כל פרטי הסיבות לאסונות הללו ולהצביע על האחראים. המקרים האלה חוזרים ונשנים לעיתים תכופות מדי אצלנו בארץ, ועולים לנו לא רק במחיר חיים טהורים, אלא יש בהם גם כדי להביא לידי ייאוש ודכאון; הם מכבידים על תקציב ההתיישבות, והעיקר – הם משקפים את המצב שבו אנו נתונים תמיד: אי־הענשת התוקפים האמיתיים, חוסר האירגון שלנו ואי־התיאום שבמאמצינו. ועל כל אלה, העיוותים של בתי־המשפט המקומיים; השלטונות בטוחים שהיהודים תמיד ובכל מקרה חייבים לשלם – וכתמורה ניתן להם המעט שבמעט מדרישותיהם הצודקות.

זאת ועוד: על התאונות הקטלניות, המסעירות, יש להוסיף את התלאות היומיומיות, את הקשיים הבלתי־פוסקים שנתקל בהם המתיישב בעבודתו החקלאית, אם אין לו הגנה שיטתית: גניבות ושוד מזוין, הטרדות בעניין מס המעשר (“העושר”) מטעם השמאי הרשמי, שהוא פקיד נמוך ממדרגה שלישית; המשפטים הנמשכים לאין־קץ – כל המכשולים האלה הופכים את עבודתו של האיכר למשא כבד. ואם אומנם עומדת יק"א לימינו ומצליחה לחלצו, הרי זה על חשבונו שלו, ולפעמים – המחיר גבוה מדי.

בשעה זו, כשמתחילים משקיעים פרטיים לבוא ולהתיישב בארץ על חשבונם הפרטי, מוכנים לתת את הונם, את מרצם, את זמנם ואף לסכן את חייהם, הרי לבעיית הבטחון נודעת חשיבות יתירה: כל הקורבנות האישיים רק יזיקו לענייננו אם לא יגיעו להישגים. ואל נא נשכח כי כולנו, ובעיקר האחראים לגורל מפעלנו, נישא באחריות המוסרית לכשלונות, אם לא נדע לעשות למניעתם. גם בעניין הזה מתבקש שיתוף־פעולה ותיאום בין המוסדות השונים. ושוב אני בא ודורש כינון ועידה כללית ארץ־ישראלית, מייעצת, מוכנה כהלכה ומיוצגת כהלכה. ויש לנסח את ההצעות המעשיות מעתה, וגם נצטרך להביא בהן שינויים בבוא העת. יש ליצור גוף מיוחד לטיפול במכלול התקלות הבלתי־צפויות, הגורמות מאמצים, בזבוז־זמן, וכספים – שהם מעל לכוחותיו של היחיד. הגוף הזה ינוהל בידי אדם נמרץ, המתמצא בבעיות האלה, יהיה משפטן הבקי בתנאי הארץ, בחוקים, במנהגים ובדרכים העקלקלות של המשפט המקומי. קבוצת נציגי המוסדות המיישבים תפקח על פעולותיו של המנהל המבצע ותכריע בעניינים בעלי חשיבות חיונית. לגוף הזה יוקצבו סכומים נכבדים. כל תושבי המושבות (ומאוחר יותר אף הערים) יחויבו בתשלום קבוע למטרה זו. המוסדות הציוניים הפועלים בארץ־ישראל ואחרים חייבים להקציב ביד נדיבה חלק מהכנסותיהם לעניין הזה. יש לנקוט בדרכי־פעולה שיותוו על־ידי הגוף הנ"ל, ובשיתוף עם נציגי המושבות וכל המוסדות המיישבים שבארץ־ישראל.

יש להשליט שקט בארץ זו. יש לתבוע לדין ללא־הרף את האשמים בהתנפלויות ובגניבות וכו', ואין להסתפק בהוצאת כספים לרוב, כדי לזכות בשקט. במידת האפשר יש להקדים ולראות מראש את ההסתבכויות העלולות לחול במקרים השונים, כגון: עלייה על הקרקע, ייסוד מושבה או פשוט הערכת המעש. יש להקדים רפואה למכה – לתבוע לדין במקרה של תאונה בלתי־צפויה, לנהוג בזהירות, בצדק ובתבונה. יש להראות לשכנים, כי אומנם חזקים אנו, אלא שאנו משתמשים בכוחנו כדי להבטיח את זכותנו האמיתית והבלתי־מעורערת. אולי יהיה צורך להעניק בקשישים כבדים, כדי להילחם במעשים נפשעים ולהוציא משפטנו לאור. יהיה צורך בקשרים קבועים עם אנשים שיש להם מהלכים בקושטא. במקרים חשובים יהיה צורך להפעיל לחץ לשם הדחת פקידים מושחתים, אויבי מפעלנו, ולשם הענשת שכנים מתנגדים – כל זאת על יסוד הוכחות איתנות לצדקת טענותינו. היישוב הערבי, היודע להבחין היכן הצדק, כשיראה שאנו חזקים וצודקים – ירחש אלינו כבוד אמת.

אלה הם הדברים שהיה ברצוני להביא לפניכם היום, ואם תואילו להקדיש להם תשומת־לב, ואם תצליחו להעביר בקונגרס כמה החלטות מעשיות בכיוון הזה – תגרמו סיפוק רב לאח ציוני, המסור בכל לב לענייננו ומזה עשרים ושתיים שנה הוא עושה כמיטב יכולתו ונותן חלקו למען ציון.

ד"ר הלל יפה

זכרון־יעקב, 1 באוגוסט 1913

 

תמונות    🔗