רקע
שלום בן ברוך
הרצל באגרותיו: מסה בעשרה פרקים

לאחי יהודה הרופא

(ד"ר ל.ב. שווארץ בניו־יורק)

באהבה


הרצל - תמונה 1.png

הרצל הצעיר - תמונה 2.png

 

הקדמה    🔗


ספרי הקטן הזה מהווה כעין המשך לחוברת “הרצל בספרי־ימיו” שהוצאתי בירושלים בשנת תרצ"א. ברור כי היומנים והמכתבים חושפים לפנינו הרבה יותר את אישיותו של הרצל, את הרגשותיו והשקפותיו, משעושים זאת יצירותיו הספרותיות־האמנותיות, מאמריו ונאומיו, הטבועים בחותם הרשמיות והפומביות. כמה פרשיות סתומות שבדבריו ובמעשיו מתחוורות לנו וכמה עובדות בלתי־נודעות מתגלות לפנינו כשאנו מתוודעים לספרי־ימיו ולאגרותיו. עולם חדש קם כאן לפנינו, השופך אור גדול על הרצל האיש והמנהיג, וממילא גם על מאורעות הציונות, קשריה עם היהדות ויחסיה עם העמים.

הרצל מתנשא מעל לכל גדולי ישראל בזה שהוא עשה ועושה היסטוריה, בחייו ואחרי מותו. ובעתיד תכתב ההיסטוריה הישראלית מאחרי החורבן כך: התקופה שעד הרצל, התקופה שממנו ואילך. זהו קנה המדה האמתי להערכת גדולתו. יש אם כן להנהיג בבית הספר העברי את לימוד הציונות, תנועת התחיה הלאומית בהתפתחותה ובהישגיה, ולהעמיד במרכז התכנית את אישיותו של הרצל כדמות, אשר כל סבל־הדורות וכמיהתם לשחרור ולגאולה מוליכים אליה ואשר ממנה מסתעפות דרכי ההגשמה והביצוע בהווה ובעתיד. ויש להמשיך ללא־הפוגות את החקירות בחיי הרצל ובסביבותיו, בשיטות שנקט ובאנשים שאתם בא בקשר, כי ממנו פינה, ממנו יתד להבנת המתרחש בעולמנו. יותר מאשר תמיד שופעת אישיותו תקוה וברכה בימים אלה…

בתשרי תרצ“ו פניתי אל ההנהלה הציונית בהצעה להקים מכון־הרצל בירושלים. וזהו המכתב ששלחתי אז אליה: “הנני מתכבד בזה להציע לפני כ' להקים מוסד מיוחד לשם חקירת כל הקשור עם תיאודור הרצל – האיש, הסופר והמנהיג. ספרו של אלכסנדר ביין, המכיל ביוגרפיה מפורטת של הרצל בת 700 עמוד ויותר, מסב שוב את תשומת לבנו אל העובדה שלפנינו באמת רק ראשית דבר. יש המון עובדות ותעודות המפוזרות בכל קצוי תבל (אגרות מאת הרצל ואל הרצל, זכרונות, שיחות, נאומים, אפיגרפים, ציוּנים ורשימות בבתי ספר, בתיאטראות ובמוסדות אחרים) שטרם נתפרסמו מועטים הם האנשים מתקופת הרצל שעודם בחיים, ואם לא נמהר להשתמש בזכרונותיהם ובידיעותיהם בכלל – נאבד לעולם חומר חשוב. ביחוד נעשה אך מעט להארת התקופה שמלפני “הרצל הציוני”, כלומר זו שקדמה לשנת 1895, צריך לאסוף את כל החומר, עד הדבר הקטן ביותר, ולפרסמו לאט לאט. הדבר מצריך עמל רב והוצאות לא גדולות. דרוש אירגון, ובלי ספק תעזורנה לכך ההסתדרויות הציוניות בכל מקום. מן הראוי לפרסם בהקדם את כל דברי הרצל, שבכתב ושבעל פה, הוצאה מלאה שתכלול כמובן גם את כתבי הרצל הבלתי־ציוניים. מן הראוי להדפיס ביבליוגרפיה שלמה על הרצל, והיא גדולה בכל הלשונות. סבורני שיצירת מוסד לשם התעודה המתוארת כאן היא מחובתה של ההסתדרות הציונית ושרק לה יש היכולת הטכנית להוציאה לפועל כדבעי. ע”כ אני מפנה הצעה זו אליכם באופן פורמלי, ואודכם מאד אם תואילו להודיעני החלטתכם”.

קבלתי מאת ההנהלה הציונית תשובה זו: “אנו מאשרים את קבלת מכתבך מיום י”ד תשרי. השאלה, שאתה נוגע בה, נידונה אצלנו מספר פעמים בזמן האחרון, אולם מן הנמנע היה לחשוב על ביצועה כל זמן שהארכיון העיקרי של ת. הרצל נמצא בווינה בידי האפוטרופסים של צוואתו. לאחר מאמצים ממושכים עלה סוף סוף בידינו לגמור את המו“מ אתם שבתוצאותיו יועבר במשך החדשים הקרובים כל הארכיון הווינאי של תיאודור הרצל אל הארכיון של ההסתדרות הציונית העולמית, הנמצא בירושלים. לאחר שהחומר החשוב הזה יגיע עלינו, תועמד שאלת חקירת הרצל – בצורה אירגונית מתאימה – על הפרק. להערותיך החשובות יושם כמובן לב.”

בשנת תרצ“ז הגיע הארכיון של הרצל לירושלים והושם בארכיון הציוני המרכזי שליד ההנהלה הציונית. ראשי הארכיון נגשו בחריצות לקיבוץ מכתבי הרצל המפוזרים בכל העולם, וכיום מגיע כבר מספר האגרות הנמצאות בו לארבעת אלפים בערך. לפי בקשתי קיבל הארכיון מאת האפיטרופסים בווינה רשיון בשבילי להשתמש באגרות לשם כתיבת החיבור הנוכחי, בו עשיתי נסיון לשרטט קוים אחדים מדמותו הנצחית של המנהיג. רב תודות לד”ר ג. הרליץ, מנהל הארכיון המרכזי, ולד"ר א. ביין הממונה על ארכיון הרצל, וכן לשאר עובדי המוסד על עזרתם האדיבה.

עיינתי באלפי מכתבים, שטרם ראו אור, וסיכמתי מקצת מן הדברים, אשר למדתי מהם, בעשרת הפרקים המובאים בזה. הננו רואים כאן את הרצל המשפחתי, הליכותיו עם הוריו, אשתו וילדיו, את הרגע הגדול בחייו – מסעו לארץ ישראל, את יחסיו עם “אבי הישוב” ועם כמה מגדולי הציונות במערב ובמזרח – עם ציוני אנגליה, המדינה החשובה ביותר לציונות, עם נורדאו, השני לו במלכות הציונות המדינית; עם וולפסון, הקרוב ביותר אליו בעבודתו; עם מאנדלשטאם, ידיד נפשו ברוסיה, ועם אחד העם, נושא השיטה־היריבה בציונות. הננו מוציאים כאן את נסיונו המענין לכיבוש חברת כי“ח – אחד מעמודי התווך של היהדות העולמית בשטח ההתבוללות והאנטיציונות ואת העממיות המלבבת השכיחה בניביו המקסימים. אם עלה בידי להוסיף ע”י כך משהו על ידיעת־הרצל והשגת אישיותו ופעלו – והיה זה שכרי.

ירושלים, תמוז ת"ש.

ש. ש.


 

במשפחה    🔗

1    🔗

אם הרצל ידע להתהלך באדיבות לב ובעדינות יתירה את ידידיו, הרי יחסיו עם המשפחה – הוריו וילדיו בעיקר – היו שיא העדינות והרוך. מאות מכתבים ממנו אל המשפחה הגיעו לידינו, והם מעידים לא על אהבה סתם של בן ואב אלא על מין כשרון מיוחד בנדון זה. קשה למצוא עוד דוגמה אחת של קשר כה עמוק עם המשפחה, של התמזגות נפשית כה מלאה עם הורים וילדים.

למן המכתב הראשון, שכתב אל אביו בהיותו בן שש עשרה ועד המכתבים האחרונים, שכתב אל אמו בערוב ימיו, אנו רואים אותו עומד ומודיע את חויותיו להוריו, מספר להם את כל הקורות אותו, שואל לעצתם, מבקש עזרתם ונחמתם. תמיד פונה הוא אליהם במלים “הורי הטובים, האהובים” ותמיד מסיים בנשיקות וחיבוקים וחותם: “בנכם הנאמן”. אף בשנים האחרונות, בהיותו כבר שקוע בדאגות עמוקות ושבוי־ענינים העומדים ברומו של העולם היהודי־הציוני, אינו שוכח לפקוד את הוריו לשלום, אם הוא רחוק מביתם, ולמסור להם ידיעות על הנעשה אצלו ועל הענינים המעסיקים אותו. נוגעים עד הלב הדברים האלה של “בן נאמן” הבא בשנים, היכול לשמש סמל של כיבוד אב ואם ומופת לקטנים ולגדולים גם יחד. וכן מוצאים אנו אצלו אהבת ילדים והערצתם במידה עצומה, יוצאת מן הכלל באמת.

בשני המכתבים אל אביו, שכתב בהיותו תלמיד הגימנסיה בבודפשט (הם הראשונים בזמן), מתבלטות כבר כמה מן התכונות שאנו מוצאים אותן אחר כך בהרצל האיש המבוגר, הסופר, המנהיג. המכתבים הם משנת 7–1876 והוא אז בן 17־16. הוא מודיע לאביו על ביצוע פעולה כספית, שהלה הטיל עליו; על נשף של חג המולד הנוצרי, שבו השתתפו הוא ואחותו פאולינה; על נשף אחר, שבו ביקרו אמו ואחותו, ועל הכנותיהן הממושכות. אנו רואים כאן את הרצל בעל ההומור הדק, הסגנון הנאה, התפיסה החודרת, הנטיה לאפוריזמים ועם זה בעל החוש המעשי והדייקן. אפיינית העובדה שהנער בן שש עשרה השנים מוחה על הערת האב בדבר “שטחיותו” (זוהי תוכחה – מוסיף הוא באירוניה – “הפוגעת בסופר גרמני ביותר”).

חליפת־מכתבים גדושה בינו ובין הוריו מתחילה עם מסעיו־טיוליו אחרי גמרו את חוק לימודיו באוניברסיטה, בקיץ 1883. הוא כותב להם יום יום, מוסר את רשמיו מן הנראה והנשמע בכל מקום ואת דעותיו על ארצות ועמים, על ערים ואנשים. נסיעותיו הולכות וחוזרות מדי שנה בשנה, והוריו המעריצים אותו מספקים לו בשמחה את האמצעים הדרושים. כמוהו כמוהם רואים את המסעות הללו לא כעונג בלבד אלא גם – ובעיקר – כמקור ידיעות והשראה ליצירתו הספרותית המתפתחת ולקשירת הקשרים הנחוצים. מכתבים מלאים עליזות ושופעים אור של תענוג ותקוה, אם כי לא מועטים היו אז גם רגעי הספקות ואף היאוש בלבו. “תקופת אין אונים, אין מעש, אין אושר – רושם הוא ביומנו בספטמבר 1883 – ההצלחה אינה מאירה לי פנים. והרי אני זקוק להצלחה, הריני עולה כפורח רק על קרקע ההצלחה”. ברוח זה כתובות הרשימות ביומנו גם בשנים הבאות 5–1884, אבל מהוריו הרחיק כל רמז של ידיעה על הלך־נפשו הקודר. ברם אפשר שלא היתה כאן מלאכותיות במכתביו, ואמנם היתה שורה בעת תיוריו רוח טובה עליו. הוא מודיע להוריו לא רק שהוא “רענן ובריא”, הוא לא רק מפרט להם את סדר־יומו והליכותיו בכל מקום, אלא גם מגלה לפניהם מקצת מעבודתו הספרותית (פליטונים ומחזות) ומתוצאות המשא ומתן שלו עם מו"ל־העתונים ומנהלי התיאטראות.

אפיינית ליחסיו עם ההורים עובדה זו: בשום אופן לא יכול להפרד מהם לזמן רב. בשהותו בברלין בדצמבר 1885 בעניניו הספרותיים הוא כותב להם, שהיה יכול להתקדם הרבה ולזכות לכיבושים בעולם העתונות והתיאטרון, אילו נשאר שם לחצי שנה או לשנה, אבל אינו רוצה להטיל קרבן של פרידה כה ארוכה לא עליהם ולא על עצמו. ומיד הוא מנחם אותם: “אצליח גם בווינה. לשנות־הרזון יבוא הקץ עוד מעט”. כדבר הזה נשנה כמה פעמים בחייו. בתקופת עבודתו בתור הכתב של “נייה פרייה פריסה” בפאריז באו לגור שם גם הוריו כדי להמצא בקרבתו. והרבה שנים אחרי כן הסתלק ממחשבתו להשתקע בלונדון – מה שלדעתו היה מועיל מאד לציונות – משום שידע שהוריו לא יוכלו להחליף את וינה, מקום־שבתם הקבוע. אחרי סיום לימודיו באוניברסיטה החל מיד לעבוד בבתי המשפט בווינה לשם הכשרה מעשית ככל עורך דין מתחיל, אך מכיון שהוריו עברו למקום אחר בהיות האב זקוק לריפוי ממושך, עזב גם הוא את וינה הבירה והמשיך את ההכשרה בבתי המשפט בזאלצבורג, כדי להיות קרוב לאותו מקום. הרי שני מכתבים טיפוסיים מן התקופה ההיא.

זאלצבורג 2 ביולי 1885. בקבלו את תמונת הוריו. שהצטלמו למענו, כותב הוא להם:

“לחייך אבא מחמדי (במקור Mein goldener Papa) מוצאות חן בעיני. הידים נראות לי כבר חזקות. אך המעיל אינו כה מלא כמו קודם. ברם אהיה מרוצה הרבה יותר מאבא פחות שמן, הלואי רק שיהיה לי בריא, חזק ומאושר עד 120 שנה. אשרו של אחד הוא אושר כולנו. ומה אומר על אמא היפה, הנהדרה – על מומחית יקרה זו לאהבת אשה ואם? לא רק שהינך אשה ואם טובה, נאמנה, עדינה במידה שאין דוגמתה – לא רק זאת אומרת וחוזרת ואומרת לי התמונה. בת־צחוקכם, שבה אתם נראים על התמונה, בת־צחוק זו הטובה, הלבבית, היקרה שצילמתם למעני, היא חיממתני ושימחתני יותר מכפי שאוכל להביע במלים”.

ושבעה שבועות אחרי כן הוא כותב להוריו ממסעו בשוייץ:

(לוטיך, 20.8.85): “כבר מהיום מתחיל אני לברך אתכם ליום השנה של חתונתכם החָל מחרתים. אתכם ואותי! אלה הן 27 שנים טובות, אמיצות, יקרות ומלאות נאמנות. צער ושמחה, חושך ואור שימשו בערבוביה. בחלק הגון מזה הייתי שותף לכם מתוך הבנה מלאה. סבורני שעמידת כולנו לא היתה רעה. הלואי ונשאר כך יחדו בריאים ומרוצים לאורך ימים”. ולהלן, בהודיעו להוריו כי יש בדעתו להקים בית ומשפחה, הריהו מוסיף: “הנני מאחל לעצמי שבחירתי תהיה כה מוצלחת ושתהיינה לי כל כך הרבה סיבות להיות מאושר כמו שיש לך, אבי היקר והנאמן. אתה זכית בזכיה הגדולה”.

בהיותו כבר מנהיג הציונות, ביוני 1899, כותב הוא להוריו מחוץ לארץ: “הורי היקרים הטובים! זה לי כבר היום הרביעי בלי ידיעות מכם, לכן טלגרפתי לכם. הנני מקוה כי לחנם חששותי ואתם, יקירי וחביבי, נמצאים בקו הבריאות הגמורה. מיום א' ואילך הנני בלונדון במלון ססיל. אלף נשיקות עדינות. בנכם הנאמן תיאודור”. הריהו כבר כמעט בן ארבעים ובכל זאת מוסיף להתרפק על אבא ואמא כמו בהיותו בן עשרים ובן עשר.

יש ובמכתביו אליהם אינו מסתפק בידיעות על בריאותו, הצלחותיו בפעולות חשובות וכדומה, וקולמסו פולט משהו המעיד על תהייתו הנפשית, על התסיסה שבעולמו הפנימי. כן כותב הוא להם מניצה היפה שבצרפת: “כשאתה מטייל יחידי בפינה נפלאה זו של האדמה, פוקדים אותך רעיונות והלכי רוח. ואת אלה אני מבקש, הנני מבקש את עצמי”.

בקביעות היה מודיע להם על התפתחות עבודתו הספרותית ואחרי כן, בתקופת מנהיגותו הציונית על המאורעות בעולם הציונות. הם כאילו היו שותפים לו בכל פעולותיו, ומתוך אהבה וענוה היה זוקף את הישגיו על חשבונם במדה מסוימת.

בצאתו לארץ ישראל, בראש המשלחת הציונית, באוקטובר 1898, הוא שולח להוריו מן הדרך מכתבים וטלגרמות וזה למרות היותו עסוק למעלה ראש. בשלושים באוקטובר כותב הוא להם מירושלים: “הורי הטובים, היקרים! היום קבלתי כאן מכם שנים ממכתביכם, ברוך השם שהכל טוב. תקבלו ממני טלגרמה על חזירתי – קודם שגלויה זו תגיע אליכם. אלף נשיקות עדינות. בנכם הנאמן תיאודור”.

במכתב אליהם מאזמיר, בדרך לארץ ישראל, מיום 20.10.98 הוא מוסר את רשמיו מראיונו הראשון עם וילהלם קיסר בקושטא (יומים קודם לכן), ואפיינית כאן מזיגת כל היסודות של יחסו אליהם: הוא מוסר להם בסוד ידיעות חשובות, גם מדבר על עצמו, אך מרגיש ביחוד עניני בריאות – והכל בתיאור שצריך לגרום להם נחת רוח מרובה. “יום השמונה עשר באוקטובר – כותב הוא – היה יום היסטורי. (וילהלם) הגיע בבוקר, קיבל את מכתבי והזמינני לאחרי הצהרים. שיחה של שעה בערך. היה חביב במדה מקסימה ודיבר אתי על כל הענינים מתוך גילוי לב ואמון שאין דוגמתם. בחמשת הרגעים הראשונים הייתי נבוך, אך מיד שבתי למנוחתי הגמורה והריני מאמין שהתרוממתי לגובה של המצב. סבורני שעשיתי עליו רושם טוב. איזה אדם גדול, גאוני! זו הצלחה כבירה שאיש נהדר זה כה קרוב אלי ואמר לי כל אותם הדברים אשר אמר לי. למסור את הסוד הזה לנייר ולדואר אינני יכול. הנני בטוח, כי בשעה זו עוסקות כל ממשלות אירופה בענין (הציונות). אני בריא ורענן – דבר שהוא לכם, הורי האהובים, חשוב ביותר. הנסיעה הזאת איננה מיגעת כלל. נוסף על כל הגדולות שבה, הרי היא גם מסע־תענוגים נפלא. לו רק כולכם הייתם עכשו ותמיד, בעזרת השם, בריאים ובמצב טוב כמוני”! נקל להבין כמה גאים ומאושרים היו ההורים בקבלם ממנו מכתב זה.

בהיותו בלונדון בראשית יוני 1902 קיבל פתאום טלגרמה מאת אשתו: “אבא חולה קשה. סע מיד לווינה”. הבין תיכף, כי המדובר לא במחלה אלא במות. מחרתים עמדה להתקיים שיחתו עם הלורד רוטשילד, שאליה שאף זמן רב, וכן נקבעה לימים הקרובים הופעתו לפני הועדה המלכותית הבריטית בעניני הגירה. אולם דחה את הכל וחזר מיד לווינה. ביומן רושם הוא תיכף אחרי הטלגרמה שורות־הספד מועטות על אביו מתוך השתפכות־נפש רכה: “איזה משען היה לי מאז ומעולם, איזה יועץ נאמן. כאילן עמד לידי. עתה נעדר האילן”.

כעבור שנה כמעט, ביום 26.5.03 כותב הוא לדודתו, אחות אביו: “שנה עברה והיא לי כיום אחד. לא התרגלתי לאבדה ולעולם לא אתרגל. הוא חסר לי על כל צעד ושעל. קניתי בשבילנו אחוזת קבר בבית העלמין דבלינג. לפי שעה רק אבן זמנית מונחת על קברו. על האחוזה כתובת: “בית יעקב הרצל”. ושם ינוחו עצמותיו ואולי גם עצמותינו עד שכולם יועלו לארץ ישראל”.

אחרי מות האב נמשך אצלו הסדר הקודם: חליפת־מכתבים מרובה עם אמו, כשהוא שוהה מחוצה לווינה. הוא מספר לה בקיצור על ראיונותיו המדיניים, על תכניותיו בכלל, על ידידיו, אך בעיקר כמובן מודיע לה על מצב בריאותו. ביום 17.4.03 כותב הוא לה מפאריז: “אתמול היתה לי הפגישה הראשונה עם הלורד ר. שהשביעתני רצון למדי. הוא “מעבד” בשבילי את האנשים המקומיים ועושה בכל את רצוני” (הכוונה למשא ומתן עם י.ק.א). ולמחרת: “עד עתה אינני בלתי מרוצה מן התוצאות. בלורד ר. מצאתי עוזר אמתי וידיד אישי… ברוך השם, הנני מוקף ידידים ואת זאת רואה אני כברכת אלוהים”. אחרי יומים הוא מודיע לה כי הכל מתפתח באופן מזהיר, כי ניצח את מתנגדו הקיצוני (הכוונה לשלמה ריינאק מראשי י. ק. א). ביום 22.4.03 הוא כותב לה מלונדון: “באתי בשלום. העבודה מרובה במדה איומה. מחר אראה את המיניסטרים, ועוד קודם לכן רבים אחרים. הנני נשאר פה רק עד יום א'. בבקשה משום כך לשלוח תשובתך שוב לפאריז, למלון צ’אטהם”. אחרי ארבעה ימים הוא שוב בפאריז, וכשאין מכתב מאמו, הריהו כותב לה שהוא מלא דאגה ומחכה לטלגרמה ממנה; מוסיף גם משהו על עבודתו: “עכשיו הריני יוצא למלחמה עם הדראקון על המיליונים של י. ק. א.” גם בדרכו לרוסיה באבגוסט 1903 אינו שוכח לפקוד את אמו לשלום, ומוורשה הוא שולח לה מכתב קצר: “הנני בריא, נשיקות מאליפות, אמא יקירתי. בנך הנאמן”.

נקל להבין, כי הִרבה לכתוב לה בחדשי מחלתו הקשה (לפני מותו), מפראנציסבאד ומאדלך, כדי להרגיע את רוחה. מפראנציסבד, כשמצבו לא היה עוד כל־כך חמור, הריהו שולח לה מכתבים יום יום. בששה במאי 1904 הוא כותב: “הנני חפץ לנוח זמן־מה ממלכים, אפיפיורים, מיניסטרים, פוליטיקה ועתונים. אינני רוצה לדעת מאומה”. וכעבור חמשה ימים: “זוהי בעצם הפעם הראשונה במשך הרבה שנים, שאני למד לדעת מרגוע גמור, מוחלט, מהו”. ובשבעה עשר במאי: “הנני חי כצמח או כילד קטן. כל היום אני בגן העירוני, משוטט, אינני חושב על שום דבר – ונח”. מה מרובה הדרמטיות במכתבים מועטי־המלים והפשוטים האלה!

אף מאדלך, בימים שכבר חש במות המתקרב אליו בצעדי ענק, ממשיך הוא לכתוב לאמו, אם כי כל מכתב דורש ממנו מאמצים נוראים. הוא מרבה מכתבים, לבל תרגיש האם במצבו החמור, ומתאר לה את מחלתו וריפויו בדבריו העשויים להרגיעה. ביום 17 ביוני, שבועיים לפני מותו: “הנני רוצה לומר לך, כמה הואילה לי אדלך. השינה האבודה חזרה אלי, הנני שזוף מן השמש, ועצבי נרגעים”. שבוע קודם לכן – כנראה יום קשה ביותר היה לו – כותב הוא לה: “אינני כותב עכשיו מתוך פרינציפ. אפילו לך רק שורה אחת: לרגל יום הולדתו של ילדנו הנחמד, המוצלח בלי עין הרע, רוצה אני לאחל לך ולנו אושר ושמחות רבות בעתיד”.

גם המכתב האחרון שנכתב על ידו, שמונה ימים קודם מותו, מופנה אל אמו. הוא משתדל להרגיעה כמו תמיד: “עכשיו ברוך השם, הריני שוב בן־אדם עם שינה ותיאבון, ויש אומרים כי אין לראות עוד בפני את רשמי האפיזודה שעברה עלי”. במכתב זה מופיע – לא בראשונה אלא באחרונה – גם צלה של הדרמה המשפחתית שלו…


2    🔗

הדרמה החלה עם כניסתה של יוליה נאשאואר, אשתו של הרצל, לתוך המשפחה. הנישואים באו מאהבה. יוליה היתה בשמונה שנים צעירה ממנו. ביומן הנעורים שלו, ב־28 בפברואר 1886 הוא מזכיר לראשונה פגישת־אהבים ביניהם. החתונה נערכה כעבור שלש שנים ומחצה כמעט. ד“ר א. ביין, שחקר את חיי הרצל ויצירתו יותר מכל ביוגרף אחר של המנהיג, מציין בספרו המקיף “תיאודור הרצל”, כי מלכתחילה היו גרעינים של אי־הרמוניה ביחסי הזוג הצעיר: “קודם כל – האם. אשה בלתי רגילה, שהעריצה את בנה והוא היה לה כאליל, ושהיתה גם נערצת על ידו. התוכל אם זו, עם כל רצונה הטוב, לחלק את אהבת בנה עם אשה אחרת? האפשר יהיה לבן זה לספק באהבתו את שתיהן – אמו ואשתו? וכיצד תתיחס האשה הצעירה אל חמותה הרוצה תמיד להדריך ולהשגיח? כיצד תסתגל לאורח־החיים של הבן וההורים אשר עם כל אמידותו המתונה הרי היה צנוע בחיצוניותו?” המציאות נתנה במהרה תשובה על כל השאלות הללו – והתשובה היתה שלילית. אחרי האכזבות הספרותיות ואח”כ גם הציוניות, שנפלו בחלקו של הרצל לעתים לא רחוקות, לא מצא נחמה גם בביתו. “כי הגרעינים, שמבראשית סיכנו את שלום הבית, צמחו וגדלו. החמות וכלתה לא יכלו לחיות בשלום ונלחמו על האיש שעמד ביניהן. הלה נשאר בן ורכש גם רגשי אב, מבלי להיות לבעל אמיתי. התערבותם של הקרובים הגבירה את הניגודים”.

בקיצור: אשתו לא שימשה “עזר כנגדו” הראוי לו, חסרה שותפות רוחנית אמתית ביניהם. נתגלה אפילו, כי אשתו היא מעצור ליצירתו ולחופש פעולתו. אמנם ההתפייסות ביניהם לא אחרה לבוא, אך הדיסהרמוניה שבין אשתו ואמו בעינה עמדה והוא סבל ממנה כל ימיו.1 הדים קלים מזה שומעים אנו גם מן המכתבים שהגיעו לידינו.

במכתבים אל הוריו מזכיר הרצל את יוליה בפעם הראשונה באבגוסט 1888, בהיותו באנגליה. אז היתה עדיין ארוסתו. בכתבו על התרחבות־מחשבתו והתעמקותה בשנים האחרונות הריהו מוסיף: “אך מחשבותי הידידותיות ביותר הן אלה העוסקות בכם, הורי הטובים והחביבים, ובפעוטה. כל אימת שאני מקבל וקורא את מכתביכם ומכתביה, מתמלא לבי חדוה”. בפעם השניה הריהו מזכירה במכתבו מיום 25.6.90: לפני שנה ביום זה טרם ידענו את האושר להיות הורי ילדה כזאת – הלואי ותהיה לנו בריאה לאורך ימים" (המדובר בבת הבכירה פאולינה שנולדה שלושה חדשים קודם לכן). אותה שנה מזכיר הוא עוד כמה פעמים את אשתו במכתביו אל ההורים, מדבר עליה בחבה רבה, מציין שהיא עקרת־בית מצוינת.

המכתבים אל יוליה עצמה, שבאו לידנו, הם מתקופת מחלתו האחרונה (פראנציסבאד, מאי 1904) שמת בה. הוא כותב אליה, כמו אל אמו, כמעט יום יום, מה שמעיד על התקרבות רבה. וכמו את אמו, כן גם אותה הוא משתדל להרגיע בנוגע למהלך־המחלה. הוא פונה אליה במכתביו תמיד במלות חבה: “אוצרי היקר, הטוב האהוב”. הוא קורא לה בלי הרף שתבוא אליו לפראנציסבאד יחד עם פאולינה. מצטער מאד שאין מכתבים ממנה, דורש שגם היא תיטיב את בריאותה ע"י מרגוע וריפוי בפראנציסבאד: “בכלל ההתרגשות היא רעל ללב אדם חולה – זאת צריכים אנו שנינו לזכור בעתיד”. כאן רמז למה שהיה בעבר. על אחת מסיבות ההתרגשות מרמז אולי הוא עצמו במכתבו מיום 4 במאי: “במכתבך הלבבי – כותב הוא – שגרם לי שמחה אמתית יש משהו מגוחך: שאני אראה כאן הרבה נשים יפות, מכוערות וכו'. מחמדי – אף לא אחת! מראה פראנציסבאד עכשיו כמראה אויסזהה בסוף נובמבר, כי אין עדיין אורחים ויחידי אני כאן. אך אילו היה אפילו אחרת, יכולה את לישון במנוחה על שתי אזניך, אוצרי היקר, הנוטה לקנאה! אני כבר יודע שלא אמצא טובה ממך – אם יקרה ונהדרה של ילדי האהובים. אני מאחל, מחמדי, ששנינו נהיה כה בריאים, כמו שאני מחבב אותך”.

כשמצב בריאותו הוחמר בראשית יוני והוא נסע לאדלאך, נסעה אשתו אתו וטיפלה בו שם במסירות יוצאת מן הכלל. במכתביו אל אמו מפראנציסבאד ומאדלאך הוא נוגע – בקיצור כמובן – גם ביחסים ההדדיים של חברי המשולש: הוא, היא ואשתו. בעשרים במאי הוא כותב לה מפראנציסבאד, כי לבו עייף ממלחמות ומהתרגשות בגלל ענינים פעוטים ומבקש ממנה לא לפגוע ביוליה – “אמם של ילדינו המוצלחים, בלי עין הרע”; מדגיש שיוליה היא הצד הסובל ומסיים בבקשה “לא להתערב בחיי אנשים מבוגרים”. כנראה היה כבר סבלו קשה מדי, אם הוציא מתחת עטו במכתב לאמו הנערצת דברים כאלה. מכתבו האחרון אליה הנזכר לעיל, מיום 25.6.04, מוקדש כמו כן ברובו הגדול לשאלה הכאובה – ליחסי המשולש. הוא מספר לאמו, כי יוליה שוב התנהגה באופן מצוין וטיפלה בו בלי ליאות. הוא אינו רוצה שיהיו כולם יחד, יען כי ישנה סכנה שכבר למחרת, אם עוד לא ביום הראשון, יבוא הדבר לידי מריבות: “אחרי חמש עשרה שנה עלינו סוף סוף לדעת זאת” – המכתב נכתב בדיוק חמש עשרה שנה אחרי החתונה! כעבור שמונה ימים נפגשו שתי היריבות ליד מיטת הגוסס…


3    🔗

היחידים שלא גרמו לשום עננים בשמי־חיו, היו הילדים. אהבתו לילדיו היתה לו בבחינת מעיין זך ומרענן, משיב נפש ברגעים המרים ביותר. וגם אותם, את הפעוטות, היה פוקד במכתבים. לא רק היה שואל לשלומם במכתביו אל ההורים ואל אשתו, אלא גם היה שולח להם אגרות קטנות מיוחדות.

ביוני 1890 – ולפאולינה בתו הבכירה מלאו אז אחד עשר שבועות – כותב הוא להוריו “פאולינונת שלי מלאה חן בלי עין הרע, ולמרות משקלה הפעוט – אין זה מעורר דאגה כלל – יש לה מראה נחמד בלי עין הרע. כשרואים איך הנחמודת הזאת צוחקת, הנשמה יוצאת”. סנטימנטליות של אב במדה לא כל כך שכיחה.

כשהפליג לארץ ישראל באוקטובר 1898 היתה פאולינה בת שמונה וחצי – והוא שולח לה מן הדרך חמשה מכתבים! הגלויה המצוירת הראשונה היא מקושטא מן 15 באוקטובר, יומים אחרי הפרידה: “נשיקות עדינות לבתי הענוגה פאולינה מאת אבא הנאמן”. ושוב מכתב כעבור חמשה ימים מאזמיר: “שפע נשיקות עדינות מאסיה הקטנה לבתי פאולינה מאת אבא”. ובסגנון זה גם הגלויות המצוירות מחברון, ירושלים ואתונה.

גם בהיותו רחוק מן הבית בשנות 1902, 1903, 1904, בנסיעותיו לקושטא לשם ראיון עם השולטן, לקהיר בענין הצארטר על סיני ואל־עריש, לרומא לשם הראיון עם המלך האיטלקי והאפיפיור, הריהו שולח לבתו הבכירה מכתבים השופעים אהבת־אב עמוקה. מִקומו, איטליה, כותב הוא לה באחד בינואר 1902: “את המקום היפה הזה הייתי רוצה פעם להראות לך, ילדתי הנאה פאולינה”.

ממין זה, אך מכוונת יותר, היתה אהבתו לבנו יחידו האנס, שהיה בשנה ורבע צעיר מפאולינה. בו תלה את התקוות היקרות לו ביותר, אותו ראה כיורש וממשיך מפעל־חייו. על כן הוא מדבר עמו, כבר בגילו הרך, כעם מבוגר, בו הוא משתדל לעורר רגשי־כבוד עצמי ושאיפות לגדולות.

להאנס בן העשר הוא כותב בחמשה עשר ביוני 1901 מלונדון (אחרי ברכה לרגל ההצלחה בבחינות): “תמשיך בדרך זו למען תהיה לאיש אמיץ ומוכשר ויתברכו הוריך בך תמיד”. לרוב הוא פונה אליו במלה “braver” המציינת גם אומץ גם יושר.

כעבור שנה הוא כותב לו שוב מלונדון, והפעם על… הופעתו לפני הועדה המלכותית הבריטית! ואלה דבריו: “בבחינתי לפני הועדה המלכותית הצלחתי במדה הגונה. רק באנגלית לא קבלתי “מספיק”. רגש זה ידוע לך מלאטינית. הדבר משמש לנו אזהרה למלאות ע”י לימוד את החסר. כי אתה ואנכי חייבים תמיד לעשות הכל באופן מצוין. שמח אני שאתה שוקד על לימוד תורקית". כאן כל פסוק אומר הרבה. הרצל לא היה כותב את הדברים הללו לנער בן אחת עשרה, לולא שאף לחנכו כיורשו האמתי.

אך בשכבו על ערש דוי בפראנציסבאד ובאדלאך, במאי – יוני 1904, הוא כותב להאנס, כמו לאמו ולאשתו. בשנים עשר במאי: “הנני קורא את הידיעות על המלחמה (הכוונה למלחמת רוסיה ויאפאן. – ש. ש.) מתוך התענינות השוה להתענינותך. הנני מקוה שאתה חרוץ בלימודיך ומנומס בהתנהגותך במידה מספקת עד כדי כך שאמא מרשה לך לקרוא את הידיעות על המלחמה; אל תצערו את אמכם הטובה”.

מאדלאך, ביום 9 ביוני, הוא שולח לבנו ברכה ליום הולדתו החָל למחרת. הריהו מאחל לו “בריאות אושר והצלחה בכל דרכיו, עתה ובכל הזמנים”. באותו המכתב הוא מוסיף: “נשק לי את טרודל מחמדי”. לטרודה בתו מלאו, עשרים יום קודם לכן, אחת עשרה שנה. היא והאנס הוכנסו לחדרו בצהרי השלושה ביולי, יום הגסיסה, וטל־אורות ירד בפעם האחרונה על נשמתו הדוויה, השבה אל על.

ברק־אורות, כן, אך לא אושר אמתי. כי ידוע ידע: עם הסתלקותו מן העולם לא רק נפסקת עבודתו הכבירה אלא גם נכרתת תקותו היקרה ביותר, תקות ההמשך – בלעדיו אין כל אפשרות שהאנס בנו יתפתח בכוון הרצוי לו וישגה עד כדי מדרגת יורש וממשיך. איש האכזבות נחל כאן את האכזבה המרה ביותר…


 

המסע לארץ־ישראל    🔗

1    🔗

לפני ארבעים ושתים שנים היה הרצל בארץ ישראל. הס ופינסקר, לילינבלום ונורדאו לא ראו את הארץ. הרצל זכה לכך. הוא חלם על המסע לארץ־הבחירה מראשית מנהיגותו הציונית. אך כמו הרבה דברים בחייו המופלאים, כן גם דבר זה היה כרוך במקרה, במאורע בלתי צפוי מראש: הקיסר הגרמני, שהרצל ביקש במשך זמן רב להרצות לפניו על הציונות, הביע רצונו לקבל משלחת ציונית דוקא בירושלים, שנסע שמה באוקטובר 1898. וילהלם השני שגה כל ימיו בדמיונות, וגם זה היה פרי־דמיונו הפתאומי, ודאי היתה מחשבתו כאן להשלים את מעשה־שעשועיו, שכן התכוון להכריז על עצמו במזרח כעל מגן כל שלוש הדתות הגדולות. ביום ב' נובמבר 1898 אמנם קיבל בירושלים משלחת ציונית עם הרצל בראש, אך ממעשה־דמיונו הספיק כבר להסתלק ואת ההצהרה המקווה – על אהדה לציונות ומתן חסות למפעל היהודי בארץ – לא הצהיר. כעבור תשע עשרה שנה נתפרסמה הצהרה כזאת ע“י יריב־גרמניה במזרח ובכל ירכתי תבל, ע”י העם הבריטי.

בן שלושים ושמונה וחצי היה הרצל בנסיעתו לארץ ישראל. רק כשלוש שנים ומחצה חלפו מיום שהחל לעבוד לטובת המפעל. רק ארבעה עשר חדשים – מן הכנסיה הציונית הראשונה, והוא היה כבר עייף ויגע. במכתביו אל ידידים וחברים לעבודה הוא קובל על חוסר עזרה מספקת, על התרשלות העוזרים במילוי תפקידיהם, על מכשולים והפרעות ללא הרף, אך לא הוא האיש שירתע מפני קשיים. וההזמנה אל קיסר גרמניה, שהיא בעיניו הצלחה יוצאת מן הכלל, מגבירה את מרצו ומרעננת את שאיפותיו הכבירות.

הלא גרמניה היתה המעצמה הראשונה, שאליה נשא עיניו בשוטטו ברחבי־המדבר של הדיפלומטיה הציונית. עוד בשיחתו עם הבארון הירש, בחודש מאי 1895 ז. א. קודם פרסום מחברתו “מדינת היהודים”, הוא אומר כי יש בדעתו לפנות אל קיסר־גרמניה, שודאי יבין לרעיון הציוני יען כי “חונך לשפוט על ענינים גדולים”. כעבור אחד עשר חדשים נוסע הכהן הנוצרי הֶכְלר לפי בקשתו לקארלסרוהי “כדי לרכוש לרעיון את הדוכס הגדול ועל ידו את הקיסר”. עוד לפני כן הוא כותב אל ביסמארק. אך הלה אינו שועה אל דבריו. באפריל 1896 – ראיונו הראשון עם הדוכס הגדול של באדן, דודו של הקיסר. הדוכס נרכש כליל בראיון זה לציונות ע"י הרצל, שעשה עליו רושם כביר. מאז התהוו ביניהם יחסים מצוינים, הם נפגשו עוד לא פעם וגם חליפת מכתבים היתה ביניהם. הדוכס אף שלח הרצאה על הציונות לקיסר.

בסוף נובמבר 1897 מודיע נורדאו להרצל, כי יש בדעתו לשלוח לווילהלם את הנאום שנשא בקונגרס וגם להשתדל שהקיסר יזמינהו להרצות לפניו על הציונות. הוא שואל איפוא את הרצל: האם יהיה הדבר הזה לתועלת ואם יושג – מה, איזו נקודות ציוניות עליו להטעים בהרצאתו? הרצל משיב לנורדאו מיד, שהרעיון להתקבל ע“י קיסר גרמניה הוא מצויין, ושלפי דעתו צריך להתרכז בהסברת שני העיקרים האלה: א) הציונות רוצה לשחרר את המדינות מהמוני־היהודים הנרדפים, המיואשים והמסוכנים, ב) הציונות תביא סדר ותרבות לפינה נדחת במזרח ותבנה מסלת־ברזל מן הים התיכון אל המפרץ הפרסי, הנחוצה ביחוד מפני שהמסילה הצפונית באסיה נמצאת ברשות רוסיה בלבד. ברם נורדאו לא נתקבל לראיון ע”י וילהלם.

בראיון שהיה להרצל עם הדוכס הגדול מיד אחרי הקונגרס השני, ביום 3.9.98, שמע מפי הדוכס שבקושטא מתיחסים באהדה אל הציונות, ושאחרי הרצאתו לפני הקיסר פקד האחרון על ציר גרמניה בווינה, האלוף פיליפ אוילנבורג, לחקור את הענין מקרוב ולהכין הרצאה מפורטת עליו. אז היה ברור שווילהלם מתעניין בציונות ברצינות, ודאי בקשר עם נסיעתו למזרח שנועדה לחודש הבא. הרצל פונה אל אוילנבורג בבקשה לסייע לו בקבלת ראיון אצל הקיסר לפני מסעו. הוא מתראה עם אוילנבורג ולפי הצעתו של זה גם עם פון־בילוב, שר־החיצון, שהיה בימים ההם עם הקיסר בוינה. אוילנבורג הבטיח לסייע לבקשתו. אך היא לא נתמלאה. הקיסר נסע מווינה בלי להזמין אליו את הרצל. על כל פנים – מתנחם המנהיג – יש בידי הבטחה של אוילנבורג ובילוב שהממשלה הגרמנית רוצה לסייע בקושטא.

עם הראשון מהם מוסיף הרצל לעמוד בקשר־מכתבים. בעשרים וארבעה בספטמבר הוא כותב שוב לאוילנבורג ומסביר – בהתכוונו לקיסר – את הערך המדיני של הציונות (על פי הקווים שציין לפני שנה לנורדאו, אך ביתר הרחבה). הוא מדגיש שהמסע הדתי של הקיסר, המהווה מאורע חשוב כשלעצמו, עוד יגדל ערכו אם “ישמש נקודת־מוצא לשיבת היהודים”, שפירושה חילוף משמרות במזרח. ומה עצומה היתה הפתעתו כשקיבל באחד באוקטובר, בשהותו אז בהולנד בדרכו לונדונה, תשובה מאת אוילנבורג המודיעו שהקיסר רוצה לראותו… בירושלים! ידיעה כזו קיבל גם מאת הדוכס הגדול, והוא הבין שהדוכס סייע לדבר. אוילנבורג סיפר לו בפגישה הקרובה ש“הקיסר תקע את עצמו לגמרי ברעיון החסות. הקיסר אינו מסופק שהשולטן יקבל את עצתו בעין יפה”. יתר על כן “הקיסר אמר גם זאת, שיכול הוא להיות ערב בפני עמו בעד עזרתו ליהודים”. להרצל היו חששות מפני ההפגנתיות המופרזת שבכל הסידור הזה: קבלת משלחת שלמה ולא יחיד, לראיון; המקום – ארץ ישראל ולא גרמניה; פומביות של הראיון תחת חשאיות. אוילנבורג העיר על כך: הרי להסתיר את הדבר אי־אפשר ממילא, מכיון שמדובר על חסות, על כן טוב שיפורסם הדבר תיכף, והעולם ישלים עמו בעל־כרחו. ברם בשים לב לחששותיו של איש־שיחו, הוסיף שהרצל צריך בכל אופן לנסוע לקושטא: אפשר שתספיק שיחה שם ולא יהיה צורך בנסיעה לארץ ישראל.

הרצל מתראה עוד עם הדוכס הגדול ועם בילוב. הדוכס מספר: “הקיסר חקר את הענין עד תכלית, והוא מלא התלהבות. ודאי היה כבר מקבל את פני כבודו כאן, כי יש אמון בו. אבל קיימת עתה דעה שמוטב לקבלו בקושטא ובירושלים”. לעומת זה היה בילוב קר ואף לגלגני במקצת. וכך היה גם היחס מצד הנסיך הוֹהֶנְלוֹהֶ שהיה נוכח בשעת השיחה. הדבר עורר חשד בלב הרצל. והוא רושם ביומנו: “אין לשכוח, כי הנפלאים שברעיונות הקיסר הגאוני הזה נתונים אחר כך להגהותיהם, להכחשותיהם ולשינוייהם של יועציו”. אך יהיה אשר יהיה – הרצל נגש להכנות לנסיעה במהירות קדחתנית.


2    🔗

האיש הקרוב והמסור לו ביותר היה דוד וולפסון. ולו הוא מודיע בקיצור על המתרחש, במכתבים ובטלגרמות. בשבעה באוקטובר הוא כותב לוולפסון שביקר אצל אוילנבורג וזה אישר הכל בנוגע ליחסו של הקיסר: האחרון מתיחס באהדה רבה אל הציונות ורוצה לקבל משלחת ציונית בארץ ישראל. “חלום מתגשם במציאות פתאום”.

הרצל מבקש מוולפסון לעזור בהכנות: לדבר עם יעקובוס קאן, שצריך גם הוא להשתתף במשלחת מפאת מקומו החשוב בהנהלת הבנק (העומד לשמש מכשיר עיקרי בהגשמת המפעל), לנסוע לבריסל – שהרצל מזמין שמה ע"י הטלגרף את נורדאו וגאסטר – ולהסביר לשני אלה את הענין הזה, שעליהם לקחת חלק בו. לכולם מקדים הרצל ואומר, שהוצאות הנסיעה לא על חשבונם.

יעקבס קאן מסרב; נורדאו וגאסטר, שאינם יודעים עדיין כלום על הענין, אינם יכולים לבוא לבריסל. אז מצרף הרצל את בודנהיימר. סוף סוף הורכבה המשלחת; היא היתה פחות רבגוונית ופחות מזהירה בהרכבה מכפי שהרצל רצה. חבריה היו הרצל, וולפסון, בודנהיימר, זיידנר ושנירר. עכשיו, שפתוחים לפנינו יומנים ואגרות, מותר לומר על הרכב המשלחת: גם זו לטובה! כי קרוב לוודאי שאילו השתתפו בה נורדאו, גאסטר וקאן, היו מתגלים בה קשיים פנימיים. הללו לא היו מקבלים בקלות את הוראות הרצל. את הכסף להוצאות הדרך שלחו ציוני רוסיה; גם בפרט זה אושרה העובדה שאלה היו החברים הנלהבים והכנים ביותר בכל ההסתדרות הציונית. הסכום הספיק לא לגמרי.


הרצל באוניה - תמונה 3.png

בשובו מארץ ישראל עוד היה עליו להתנצל לפני נורדאו על שהמשלחת נסעה בלעדיו: “אתה וגאסטר לא באתם, על כן מן ההכרח היה לקחת אחרים. כמה הצטערתי שלא היית יחד אתי במסע חשוב זה – אינני צריך להגיד לך” (המכתב מיום 29 בנובמבר).

חברי המלאכות יצאו לדרכם מווינה ביום 13 באוקטובר, שחל בחמישי בשבת, בשעה שבע בערב. קודם צאתו עוד שבע הרצל רוגז מבעלי “נייה פרייה פריסה”, שכעסו מאד על עזבו שוב את עבודתו בעתון, הפעם לחודש שלם, ובפרט שזה עתה חזר מחופשתו השנתית. קשה היתה עליו פרידתו ממשפחתו, הוריו בכו והדבר זעזע את לבו. גם קיבל אזהרה מאת אליעזר בן יהודה, שאפשר מאד כי בארץ ישראל יתנקשו בנפשו.

הצעדים הראשונים בקושטא לא בישרו טובות. הציר הגרמני הודיע שאינו מכיר את הרצל ואינו יכול לקבלו לראיון כי הוא עסוק מאד. הרצל מחכה יום־יומים ואחרי כן פונה במכתב אל הקיסר ע"י ראש החצר אבגוסט פון־אוילנבורג ומבקש ממנו לקבוע את הראיון לחלוטין. הוא כותב אליו, אגב הסבר קצר של ענין הציונות: “הרשיון לפעולתה של חברת־קרקעות יהודית לסוריה וארץ ישראל, בחסותה של גרמניה, יכול לפי שעה להספיק לדעתי. חברת־קרקעות זו תעמיד מתוכה לאט לאט את שאר מוסדות־ההגשמה”. הרצל שאף לדבר עם הקיסר בפרטות מיד, כדי להכינו לשיחה עם השולטן, לפיכך הוסיף במכתבו: “אם הוד מלכותו יתרצה בחסדו לשמוע בסתר את דברי עוד קודם ההפגנה (אכן תפס הרצל כראוי את האופי האמתי של “המחזה”, שווילהלם פקד להציג לכבודו בירושלים ע"י התיצבות משלחת יהודית־ציונית לפניו! – ש. ש.), יכול אני לבוא, בלא שידע איש את הדבר, לבית הצירות הגרמנית ולחכות שם לפקודות”. כמו כן הוא פונה אל בילוב: “חפצתי לבקש מאת הוד מעלתו להודיעני בטובו, מתי והיכן תתקבל המשלחת. יש גם לקבוע בהחלט את תוכן דברי אל הוד מלכותו”. בשמונה עשר באוקטובר נקרא אל הקיסר שהתאכסן בארמונו של השולטן. כך נתמלאה שאיפתו שהגה בה שלוש שנים ומחצה – במקום ובזמן בלתי נראים מראש, בלתי רגילים כל־כך!

הראיון נתקיים לפנות ערב בנוכחותו של פון־בילוב ונמשך שעה תמימה. תיאורו המפורט ניתן ע"י הרצל בספרי־ימיו. הקיסר אמר כי אינו מסופק, שהיהודים יצליחו להגשים את ישובה של ארץ ישראל בעזרת האמצעים הכספיים והחומר האנושי העומדים לרשותם, והוא מאמין שהיהודים יסכימו למפעל אם ידעו שהוא פורש חסותו עליהם. בסוף השיחה שאל הקיסר את הרצל:

– יגיד לי רק במילה אחת: מה עלי לדרוש מאת השולטן?

“חברה בעלת צ’ארטר בחסות גרמניה”, היתה התשובה.

“טוב! חברה בעלת צ’ארטר!” חזר הקיסר על הדברים ונפרד מהרצל ע"י לחיצת יד.

בילוב נהג גם כאן כמתנגד לראיון, וברוח זה היו הערותיו בשעת השיחה. אף בעובדה שהפנהו אל הציר בענין האינפורמציה הנוספת מצא הרצל סימן של חוסר־ידידות. עוד בו בערב ובמשך הלילה הכין את טופס הנאום, שעליו לשאת בשם המשלחת לפני הקיסר בירושלים. למחרת הפליגה המלאכות לארץ־ישראל. הרהורים קשים העיקו על לבו של המנהיג: כיצד תתיחס תורקיה אל כל הענין? “על כל פנים הריני נחשב כבר כיום לאישיות בלתי נוחה בעיני כמה חוגים המעונינים בארץ הקדושה. ואינני יודע, אם לא מכינים איזו התנקשות בנפשי בזמן שהותי בארץ. מאיזה צד? זאת לא אוכל לשער אף השערה רחוקה”.

מן הדרך, מאלכסנדריה, כותב הרצל לעורך ה“וולט” ד"ר וורנר ומודיעהו, כי יבוא אולי כתב־יד חשוב מארץ ישראל לשם פרסום בעתון. הוא מבקש ממנו לדאוג לכך, שאיש (מלבד שלושה מקורבים, בתוכם אביו של הרצל) לא ידע את תוכן כתב־היד קודם פרסומו. את כתב־היד יש להדפיס בראש העתון, גם לעכב את הופעת הגיליון אם קבלתו תתאחר או, להיפך, להקדים את מועד הופעתו אם קבלתו תהיה בהקדם.

בעשרים וששה באוקטובר, ברביעי בשבת בבוקר, בשעה שמונה בערך, עגנה הספינה הקטנה “רוסיה”, בה נסעה המשלחת מאלכסנדריה, בנמל יפו.

וולפסון סיפר אחר־כך: בהפליג האניה מפורט סעיד ליפו – היה זה בערב – הלכו הכל לישון בתאיהם. רק הרצל בלבד לא ביקש מנוחה, אלא נשאר על הסיפון. נרדמתי כבר, כי השעה היתה הרבה אחרי חצות בלילה. ופתאום הנני שומע מישהו קורא: דוד! הישן אתה, ידידי?" הרגשתי ביד העוברת בעדינות על פני והקול ממשיך: “כלום אינך רוצה לראות את אמנו ציון, דוד? קומה, השחר עולה כבר על מגדלי־יפו. אנו יכולים לראות כבר את נגהם”. בקומי ממטתי ראיתי בהשתוממות את הרצל לבוש כאילו הוא הולך לראיון עם קיסר. עיניו להטו, פניו הזהירו והוא קרא: “דוד, התלבש! נצא לראות את מולדתנו האהובה!” התלבשתי ועלינו על הסיפון. ממנו יכולנו לראות את צריחי־יפו המחודדים שרמזו אלינו. נפלנו איש בזרועות רעהו. דמעות נוצצו בעינינו ולחשנו זה לזה: ארצנו! אמנו ציון!


3    🔗

תשעה ימים עשו הרצל וחבריו בארץ, ושתי פעמים דיבר שם עם וילהלם, ובכן בסך הכל שלש פעמים (יחד עם הראיון הקושטאי) – במקום הפגישה האחת ששאף אליה. בכל פעם היתה הפגישה לכבוד לו ולתנועה המיוצגת על ידו. ודאי, במשך שלושים שנות שלטונו לא קיבל קיסר גרמניה שום נציג יהודי אחר לשלושה ראיונות – ועוד בחביבות כזאת ובכבוד כזה.

יומים אחרי הגיעו ארצה נפגש עם וילהלם ליד מקוה ישראל, בשעה שהקיסר ובני־לויתו עברו שם בדרכם ירושלימה. הקיסר הטה את סוסו לצד הרצל ויעמוד לפניו, ברכהו לשלום והושיט לו את ידו, השיחה ביניהם נמשכה רגעים אחדים. מדברי־וילהלם: “לארץ הזאת נצפנו עתידות. אך מים דרושים לה, מַים רבים. ארץ העתיד היא”. בלי ספק היה כאן משום תשומת־לב ואהדה במידה רבה, אם הקיסר בדרכו מצא לנכון לעכב את כל “הכבודה” שלו כדי להכנס בשיחה עם הרצל.

ואולם העיקר להרצל היה כמובן הראיון הרשמי למשלחת בירושלים, שעלה במחשבתו של הקיסר עצמו. ביום ו' 28 באוקטובר, עם חשכה באו חברי המשלחת מיפו לירושלים, הרצל התחיל לדאוג לראיון. הריהו שולח אל שר־החצר את טופס הנאום, שעליו לשאת בשעת הראיון, לשם אישורו כמות שהוא או בשינויים ידועים, הכל לפי רצון הקיסר. עוברים יום, יומים, שלושה – ותשובה אין. הדבר גורם למשלחת התרגזות וצער. היא חוששת שמא כבר בוטל כל הענין. אך סוף סוף, באחד בנובמבר, הוזמן הרצל אל הקונסול הראשי שהפנהו אל יועץ־הצירות, וזה החזיר לו את הטופס המתוקן של הנאום, שנעשו בו קיצורים מועטים. הראיון נקבע לב' נובמבר בצהרים.

כשאנו מעיינים בטופס המקוצר, הרינו מגלים בו שלוש השמטות חשובות שאופי אחד לכולן – אופי ציוני, ציוֹני־מדיני. בזה לא רצו מקורבי הקיסר עם בילוב בראש וגם המדינאים התורכיים שגם הם כנראה השתתפו בהגהת הנאום. ואלה הן הפיסקאות שהושמטו:

1. “בהציק לנו אויבינו ע”י האשמות ורדיפות, בסרבם להכיר בזכותנו הפשוטה לחיות כבני אדם ובהוציאם אותנו מחיי הכלל שתמיד היינו מוכנים לחלק עמו את גורלו באמונה – עלה יעלה רעיון ציון ברוחנו הנכאה".

2. “קודם כל עוררנו את ההכרה הלאומית בקרב אחינו המפוזרים. בקונגרסים שנערכו בבאזל נוסחה התכנית של תנועתנו לעיני העולם כולו. היא אומרת: יצירת בית לאומי לעם היהודי, המובטח ע”י משפט פומבי".

3.  ….“ואנו מבקשים את חסותו של קיסר גרמניה לחברה הזאת” (כלומר לחברת הקרקעות, שהציונים רוצים לייסד לשם פעולה בארץ ישראל ובסוריה).

אם שתי ההשמטות הראשונות לא חיסרו מן הנאום דברים שביסוד, שהרי על הציונות מדובר גם במקומות אחרים, והן רק החלישו את הרושם מן ההסבר הציוני, הנה ההשמטה השלישית הוציאה מן הנאום את העיקר, אשר לשמו היתה כל הטרחה המרובה – הנסיעה, קבלת־המשלחת וכו'. מחיקת ענין החסות הגרמנית מן הנאום היתה אזהרה, הבאה לבשר שהענין נמחק גם מן המציאות.

והדבר אמנם נתברר בו במקום, בהערות הקיסר, אחרי קריאת הנאום ע“י הרצל, נאמרו הרבה דברים חביבים, כגון: “התנועה של כ', אשר ידעתיה היטב, מכילה רעיון בריא”; “המושבות שראיתי… יכולות לשמש מופת למה שאפשר לעשות מן הארץ הזאת”; “יש די מקום בארץ לכל… גם לילידי הארץ תשמשנה המושבות מופת מעורר”, ועוד. אבל העיקר חסר כאן. ההצהרה על הסכמתו לתת את חסותו למפעל הציוני לא הושמעה מפי הקיסר – למרות אהדתו לעצם הרעיון, שלא העלים אותה מאיש לא בברלין, לא בקושטא ואף לא בירושלים – בתשובה לנאום הרצל. ברור היה, כי התרחש משהו בימים האחרונים, שמנע מן הקיסר את האפשרות ללכת בדרך אשר רצה בה. הגורם הראשי היה סירובם של השולטן והקרובים אליו: פעמיים, כפי שסיפרו אחר־כך, ניסה וילהלם לנגוע בשאלת הציונות במשתה החגיגי בקושטא והשולטן לא נענה לו. עמדה זו חיזקה את ידי בילוב ומדינאים גרמניים אחרים, שעוד קודם לכן התנגדו ל”חלומו הציוני" של הקיסר בחששם לתסבוכת מדינית ולתוצאות קשות מן הדבר, ביחוד מבחינת היחסים עם רוסיה וצרפת. בילוב ועוזריו מנעו גם אחרי כן את הקיסר מלהתענין באופן ממשי במפעל הציוני, והרצל לא הצליח עוד לראות את וילהלם למרות כל מאמציו.

פיליפ אוילנבורג, הציר הגרמני בווינה – היחידי שהיה ידידותי עד הסוף – אמר להרצל בפגישה שהיתה להם אחרי שנתים: “אני יכול לומר לכב' בבטחה, כי התנהגותו אז ומאז ועד עתה לימדה אותנו להוקירו עד למאד… את הקשיים שנתגלו אז לא יכולנו למצוא עד היום הזה. השולטן דחה בתוקף כזה את הערת הקיסר בנוגע לציונים, שאי־אפשר היה להמשיך ולהתענין בדבר”. הרושם הוא שנעשה אז בקושטא מאמץ משותף מצד מדינאים תורכיים וגרמניים, והם שהשפיעו על השולטן. לולא זאת, היה השולטן ודאי עושה את רצונו של וילהלם והיה נותן את הסכמתו ליסוד החברה הקרקעית הציונית בחסות־ידידו הקיסר. דומה שקרה כאן אחד המעשים הפארדוכסאליים, הידועים לנו מתולדות ישראל בגולה: העריץ, המלך, השליט הגבוה נוטה חסד, ואילו משרתיו מתנגדים ומסכלים את עצתו…

“הוא לא אמר – לא הן ולא לאו” רשם הרצל ביומנו אחרי הראיון בירושלים. אך במקרה זה חוסר ה“הן” היה לאו מוחלט. והרצל נוכח בדבר עד מהרה, כשקרא בדרכוֹ חזרה הביתה את ההודעה הרשמית, שנתפרסמה ע“י מקורבי הקיסר בירושלים אחרי הראיון. וזו היתה לשונה: “ירושלים, 2 בנובמבר. הקיסר וילהלם קיבל משלחת יהודית, שהגישה לו אלבום של תמונות־נוף מן המושבות אשר נוסדו ע”י היהודים בארץ ישראל. על נאום ראש המשלחת השיב הקיסר, כי התענינותו האוהדת נתונה לכל אלה השאיפות שמטרתן להרים את חקלאותה של ארץ ישראל לתועלתה ולאשרה של הממלכה התורכית מתוך שׁמירה מעולה על שלטונו של השולטן”. ברם, לא נפל רוחו של הרצל. “גם זו לטובה” אמר לעצמו ולאחרים, כדרכו תמיד. ואנו קוראים את דבריו ביומן: “בני־לויתי היו מאוכזבים מאד, כי החסות היתה מהווה יתרון קרוב וברור. אך לא לעתיד! בעד חסות זו היינו אנוסים לשלם אחרי כן רבית דרבית…” כלומר למעשה היתה החסות גורמת קשיים לא רק לנותנה אלא גם למקבלה.

ובכן טוב שלא יצאה לפועל. אך שלושת הראיונות עם קיסר גרמניה היו כשלעצמם מאורע גדול בתולדות הציונות המדינית, שכן הוכיחו את האפשרויות הפתוחות לפניה, ולהרצל הם היו גם בבחינת חוויה אישית עמוקה. בכרטיס־גלויה, שמסר לוולפסון לזכרון בשני לנובמבר, כתוב לאמר: ירושלים, 2.11.38. לחביבי דאאדה וולפסון – לזכר 16 באוקטובר בקושטא, 26 באוקטובר במקוה, 2 בנובמבר בירושלים. ת. הרצל.

צער נגרם לו, לעומת זה, בשובו הביתה ע"י מאכס נורדאו שביקר את דבריו וכל עמדתו. הרצל נותן לו ביאורים בשני מכתבים שהריץ אליו בסוף נובמבר ובדצמבר: “התוצאות עלו על מה שאפשר היה לקוות… אך היתה יד ב. (כלומר בילוב) בדבר… לא נהגתי בקלות־ראש. ביושר ובכנות התהלכתי, כמו שהיתה זו חובתי, כנשיא הקונגרס הציוני נהלתי משא ומתן עם אישי־הממלכה, ולא אמרתי אף מילה אחת שלא אוכל להיות אחראי לה בכל זמן”.


4    🔗

עיקר מחשבותיו בימי ביקורו בארץ היו כמובן נתונות למטרה המדינית, אשר לשמה בא לכאן. אך היה לו גם קצת פנאי להפנות מבטו פנימה, להתבונן בארץ גופה ובישוב היהודי. הוא ראה את ירושלים ויפו, את מקוה ישראל ומוצא, את ראשון לציון, נס ציונה ורחובות.

בעיני נשר הוא מקיף את כל המתגלה לפניו וצופה למרחוק. עם מורים הוא משוחח על החנוך, עם רופאים על בריאות, עם אכרים על חקלאות, עם עסקנים על המוסדות. למרות הפחד מפני השלטונות העוינים את הציונות המדינית הרי כל העם נמשך אליו, והכל – לרבות נכרים – משתוקקים לחזות בזיו פניו. עד היום הזה כל איש בארץ, שזכה לראות את הרצל או לשוחח אתו, לא ניטשטשה בלבו הכרת המאורע המאושר בחייו.

יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד – בו, ולא בווילהלם קיסר, מצאו הדרת־מלך. יפיו, עדינותו וחכמתו לקחו כל לב בשבי. אוירה נעלה, של חג ושל אהבה, נוצרה מיד בכל מקום־הופעתו. הנה עומד הוא על במת בית־העם בראשון לציון ובתשובה לברכה מכריז, כי מאושר הוא לראות את חלוצי העם שמאסו חיי עבדות – ודמעות בעיניו. דמעות גיל גם בעיני השומעים. כפני נסיך עילאי היה מראהו, אך כאח התהלך בין אחים בדרכו על אדמת המושבות – “אלה הסנוניות המבשרות את אביב הגאולה”. כל הגה שיצא מפיו היה לעם כלטיפה וכנחמה.

רשמיו הממשיים לא היו חיוביים לרוב. כבר הרגע הראשון – העליה אל חוף ביפו – היה בלתי נוח. הרצל רושם: “עוני וסבל וחום בצבעים עליזים”. בדרך למקוה ישראל “אזור ערבי שומם ופרוע”. אף בראשון לציון הוא מציין “אבק רב בדרכים. ירק מועט”. מנהל המושבה מטעם הבארון מראה מורך לב: “על הכל מרחף הפחד מפני האדון הבארון בפאריס”. הנגינה בבית העם דלה. בבית אחד המתישבים – "חדרים יפים, אבל פני האנשים נובלים, בבית הפועלים דחקות.

בירושלים עוד פחות התענג ממה שמצא שם: “משקע מעופש של אלפי שנים המלא חדלון־אישים, קנאות אפלה ואי־נקיון”. חלומו: להרוס בעיר העתיקה כל מה שאינו קדוש, להעביר את החנויות משם “ולכונן מתוך שמירה על סגנון־הבנין העתיק, מסביב למקומות הקדושים, עיר חדשה מרווחת, רבת אויר ותעלות”. כלום אין זו תכנית נאותה גם כיום, כעבור ארבעים ושתים שנה?

אף מן הכותל המערבי אין לו נחת־רוח: “לא קם בי רגש עמוק מפני הקבצנות המכוערת, העלובה והערמומית השולטת כאן”. ובבית החולים שבעיר העתיקה – עניות וחוסר נקיון.

אך היו גם רשמים אחרים. דרך־ההרים היפה בקירבת ירושלים, המראה הנהדר מהר הזיתים: “רגעים גדולים. מה רב האושר אשר אפשר לעשות מן הנוף הזה! כרך כמו רומא, והר־הזיתים יכול לשמש יפי־מראה כמו הג’אניקולו”. והוא חוזר לרעיונו החביב: להשאיר בעיר העתיקה רק מוסדות־דת וחסד ולבנות על הגבעות מסביב לה עיר חדשה, שתהיה אבן חן, עיר כלילת־תפארת. נוף ירושלים עשה עליו את הרושם האדיר ביותר.

על מקוה ישראל הוא מעיר: “זהו בית ספר חקלאי מצוין”. כפי שסיפר מנהל בית הספר, ביקר הרצל שלש פעמים במוסד ובכל פעם נהנה ממנו מאד. כמו כן שמח והתפעל למראה “הרוכבים הזריזים והאמיצים” – צעירי המושבה רחובות שיצאו לקראתו על סוסיהם הדוהרים. עיניו מלאו דמעות בחושו את המהפכה, את התחיה של בריאות־הגוף ורעננות־הנשמה אשר הארץ הביאה לנוער היהודי הרחוק מן הטבע.

בירושלים ביקר בכמה מוסדות: בבית הספרים העברי, בבית הכנסת הגדול שב“חורבה”, בבית דפוס צוקרמן, ב“ביקור חולים”. הוא שמע בקשב רב את התיאורים מן הישוב החדש והישן בפי האורחים השונים שביקרו אצלו – הענינים והמצב בשני המחנות הללו נעשו במהרה מובנים וקרובים לו. וכרגיל מיד צמחה במוחו היוצר תרופה לכל תקלה. “לכשאקבל את הטשארטר – אמר בשיחה עם ד”ר מאזיה על הבריאות – אביא הנה פועלים למכביר, לייבש את הבצות ולהשמידן כליל“. הוא הוקיר כל פעולה חלוצית בארץ, שראה בעיניו, ונתן ביטוי ליחסו זה ע”י נטעו ארז במוצא על אדמתו של האכר ברוזה, גם השאיר זכר לו ביומנו. במרכז נאומו לפני הקיסר עומדת ההכרזה הנמרצת על הציונות בתור חלוציות יוצרת: “אדיר חפצנו הוא להפוך את המצוקות האלה – מצוקת הארץ והעם, בחברנו את שניהם, לברכה חדשה”.

בספינה רוסית קטנה הגיעה המשלחת הציונית בחפזון ארצה ובאנית־משא אנגלית, גם כן בחפזון, הפליגה מן הארץ. בני לויתו של הרצל רטנו בגלל אי־הנוחיות של הביקור והנסיעה ובגלל האכזבה מן התוצאות. רק הוא לבדו, אף כי סבל הרבה יותר מכולם, התהלך כל הזמן בקומה זקופה ובלב בוטח, כי על כן מנהיג בחסד־אל היה.

יש עתיד לארץ ולנו”, כתב ליורק־שטיינר בשובו הביתה לווינה. באמונה זו בא לארץ ובאמונה זו יצא את הארץ – לאחר שעשה את השליחות המדינית הגדולה אשר לשמה בא.


 

יחסיו עם ציוני אנגליה    🔗

1    🔗

ממכתביו של הרצל מתברר בין השאר דבר מענין זה: בכמה ארצות היה הרצל מאסף ומלכד את ידידיו ועוזריו חבורות חבורות, וכך היה מגעו ומשאו אתם על דרך קיבוצית. אם כתב לאחד, היה המכתב מכוון על פי רוב לכל הקבוצה כולה. דבר זה חסך לו זמן ועמל, אבל בעיקר הביא לידי הגברת התוצאות ושיפור איכותן, שכן היה כאן מאמץ קיבוצי ושכל קיבוצי.

בשום ארץ לא היתה להרצל חבורת־עוזרים כה גדולה כמו באנגליה. בצרפת היו לו נורדאו ואלכסנדר מארמורק, בגרמניה וולפסון ובודנהיימר, ברוסיה מאנדלשטאם ונ. כצנלסון וכו‘. ואילו באנגליה היו לו חצי תריסר אנשים ויותר שעמדו הכן לרשותו ולפקודתו. ברם שתי המלים האחרונות אינן חלות על כל האנשים הללו. היו בהם נציגים כיעקב די־האז למשל, ששימשו את הרצל בדחילו ורחימו, כתלמידים המשמשים את רבם הנערץ, והיו כאלה ששאפו לעצמאות בעבודתם ועם כל רצונם לעזור להרצל לא הלכו אחריו בלא כל תנאים ולא מלאו את הוראותיו במדה שלמה. אנו מוצאים ברשימה של ציוני אנגליה, שהרצל החליף מכתבים עמהם, את הקולונל גולדסמיד, זאנגויל, גרינברג, ג’וזף קואן, די האז, הרברט בנטביטש, סיר פראנסיס מונטיפיורי, ד"ר הירש (מנהל “אוצר התישבות היהודים” – הקולוניאלבנק) ועוד. כשם שהיו מקרים של קלקול יחסים בין הרצל וידידיו בארצות אחרות, כן גם קרה לא פעם שפרץ רוגז ואף קרע בינו ובין ידידו זה או אחר שבאנגליה. אינני חפץ לעמוד כאן על סיבת הפירודים האישיים האלה, אך זאת יש להגיד בלא כל היסוסים: המכתבים מעידים (אם עוד נחוצה עדות), שהרצל בדרישותיו המרובות מידידיו ועושי־דברו היה לא רק מנהיג התובע משמעת וציות להוראותיו אלא גם איש המרחיק ראות מאחרים והמיטיב לשפוט מעוזריו. ודאי עלול היה לטעות ככל אדם, אך בעניני הציונות היה לו חוש עמוק, יוצא מן הכלל באמת, וגם תפיסה מהירה במדה לא שכיחה. לא רק מפאת מעמדו הרשמי כמייסד התנועה ונשיאה היה זכאי איפוא להטיל רצונו על האחרים – גם זכות מוסרית היתה לו לכך בגלל כשרון חדירתו לתוך תוכם של הענינים ובקיאותו המקפת בכל מה שנוגע למצב הציונות. כלום לא מפליא הדבר: הוא איש וינה שמעולם לא דר באנגליה, מתבלט במכתביו כיודע את היחסים והנימוסים המדיניים באנגליה על בוריים, והוא נותן לגולדסמיד, זאנגויל וכו’ עצות בנוגע לאנשים שעליהם לראותם שם ולדרך, בה ילכו בהרצותם על הציונות לפניהם.

בחליפת המכתבים שבין הרצל וידידיו באנגליה אפשר לציין שתי תקופות עיקריות: ראשיתה של הציונות המדינית, שנות 7–1896, ופרק הזמן של המשא ומתן המדיני המוגבר עם ב"כ הממשלה הבריטית (אל עריש ואוגנדה), שנות 3–1902. בתקופה הראשונה נוגעים רוב הדברים בשאלות פנימיות של הציונות: תעמולה וארגון, היחסים עם חובבי ציון, הבנק וכיוצא בזה. בתקופה השניה מוסבים מכתבי הרצל כמובן אל הפוליטיקה החיצונית בעיקר. באגרותיו אל הידידים באנגליה אנו מוצאים כמה מן החשובים ביותר שברעיונותיו ובמימרותיו.


2    🔗

הוא כותב אל די האז באבגוסט 1896 על רצונו לבוא במגע עם הציונים באמריקה ומבקש ממנו הצעות בנדון זה. כאשר די האז מציע, שהרצל עצמו יסע לאמריקה לשם תעמולה, משיב לו הרצל שהרעיון הוא טוב אך מוקדם. הרצל חשב לא פעם על נסיעה לאמריקה בעניני הציונות, אבל מרוב טרדה דחה אותה בכל פעם לזמן אחר. בשנת 1901 הוא מקבל ע"י זאנגויל הזמנה מאת העסקן הידוע השופט זולצברגר לבוא לאמריקה. בתשובתו לזאנגויל הוא מודיע, כי הסכמתו נתונה אלא שעוד רחוק היום. ולא בא יום זה כלל כידוע…

במאי 1897 הוא מודיע לדי האז, כי יסד בווינה ועד לשם אוסף כספים לטובת החיילים הפצועים של תורקיה (שניהלה אז מלחמה עם יון), ומבקש ליסד ועד כזה גם בלונדון. בהזכירו את ההתנגדות לקריאת הקונגרס הציוני הראשון, שקמה מצדדים שונים, הוא מוסיף בבטחה: המפעל נמצא כבר במצב כזה שאפילו הסתלקותם של האנשים, אשר קודם הצהירו על הצטרפותם, אין לה שום ערך. הוא מספר לדי האז על “די וועלט” המתחיל לצאת בקרוב, מבקש ממנו להשתתף בעתון, לקבל תשובות למשאל בין גדולי אנגליה, יהודים ולא־יהודים, על הציונות וגם להשיג מאמר מאת הכומר איגנאציוס, ידיד הציונות.

כעבור חודש כותב הרצל שוב לדי האז ומבקש עזרתו נגד חובבי ציון שבאנגליה הפועלים נגד הציונות המדינית והקונגרס; ארגון הצהרות המוניות לטובת הקונגרס, סידור התיעצות מיוחדת של האנשים הנאמנים ביותר כדי להבטיח את הצלחת הציונות המדינית באנגליה. “מבעלי הצדקה – כותב הוא ברמזו על חובבי ציון – נשללת כל מידת שלטון בתנועה, והעם עצמו נוטל בהנהלתנו את גורלו בידו”. אותו הבטחון שבנפשו בא לידי ביטוי גם במכתבו שנשלח אל די האז אחרי שבוע: “בכל מקום הוכרחו האנשים, שקודם זלזלו בשאיפותינו ולגלגו עליהן, להתיחס עתה אליהן ברצינות הראויה”.

הרצל עבד כבר מלכתחילה בכוונים מדיניים שונים, ועוד באוקטובר 1896 הוא מודיע לדי האז, כי הוא מתאמץ להתקבל לראיון ע"י הצאר הרוסי. דבר זה, כידוע לנו, לא עלה בידו כשם שלא הצליח גם לבוא לפני המלך האנגלי. לעומת זה הצליח בשתי המדינות הללו להפגש עם מיניסטרים ראשיים – פליבה וויטה ברוסיה, ג’וזף צ’מברליין ולאנסדאון באנגליה.

במכתבו אל די האז מיום 15.3.97 מוצאים אנו ידיעה השופכת אור חדש על עמדתו של הרצל, שמעולם לא הראה קפדנות טכסיסית, ולהפך, היה מסוגל לגמישות מדינית רבה, אם תועלת הציונות תבעה זאת ממנו. הוא מודיע שכתב לגאסטר וביקש ממנו לדבר עם מנהלי י. ק. א. באנגליה על… קנית אדמה להתישבות בארץ־ישראל, כי ישנה עכשיו הזדמנות לכך: “אמנם זוהי חדירה שלא בדרך המדיני, שאני מתנגד לה התנגדות עקרונית, אך יש כאן תחנה בדרך למטרתנו הגדולה, יען כי התורקים יתרגלו ע”י כך לבקש הצלה בזהב יהודי בשעת הדחק“. המדובר היה ביישוב אלף או אלפיים משפחות אך י. ק. א. דחתה את ההצעה. הרצל רצה שחברה זו, הפועלת על בסיס של צדקה, תבצע את המפעל הקטן, בעוד שהוא עצמו חשב להמשיך במאמצים על בסיס מדיני טהור. באותו המכתב הוא מתאר את תכניותיו: השולטן מזמין את היהודים לעלות לארץ־ישראל ותמורת זה הוא מקבל תשלום שנתי ממאה אלף עד מיליון לירות (התשלומים הולכים וגדלים עם גידול העליה היהודית), ועל סמך התשלומים המובטחים ניתנת לו מיד הלואה בת שני מיליונים היכולה לגדול עד עשרים מיליון לירות. הרצל התרגז כשנודע לו אז, כי בעלי־הון יהודיים רוצים לעזור לרוסיה ולצרפת בסידור כספי־תורקיה, כלומר בהצלתה הכספית־כלכלית. הצלה זו, בלי הבטחת הפתרון היהודי־הארצישראלי, ראה כאסון לעם ישראל. הוא שאף מן היום הראשון עד אחרון־ימיו לכך, שהעזרה הכספית לתורקיה תבוא מידי יהודים דוקא – על מנת שתושג ע”י כך הסכמת השולטן למסירת ארץ־ישראל לעם ישראל.

עמדתם של אילי־הכספים היהודיים, שלא רצו לעזור לציונות ולתכניותיו, היתה מרגיזה אותו כל הימים ובעשרות, אם לא במאות, ממכתביו אל ידידים שבכל הארצות הוא שופך את לבו וכעסו בענין זה. כשהוא מבקש מדי האז בפברואר 1897 לרכוש לציונות את המיליונר בארנאטו מדרום אפריקה השוהה בלונדון, הוא מוסיף: “המיליונרים הישנים הם פחדנים גדולים מדי, שבעים מדי, שפלים מדי… מעולם לא היו כה טובים הסיכויים שלנו לקבל את ארץ־ישראל כמו עכשיו”. ואחרי חמשה שבועות הוא חוזר על אותו הענין, בגלל הזדמנות מסוימת, ומדבר במרירות על “הסנובים העשירים שלנו”. לדעתו זוהי אחת הסבות של יחס הבוז אל היהודים. ואולם הציונות המדינית תשנה את המצב. “העולם החיצוני יתרגל להבא לא לראות בורסאים רודפי בצע ומלוי בריבית כבאי־כח עמנו. גדולי־הממון האלה אינם מבחר אנשינו אלא החלאה”.

את די האז, כמו את שאר ידידיו ועוזריו, היה מעודד ע“י בטחונו בצדקת המפעל הציוני ובהתגשמותו הקרובה, מזה, וע”י הקריאה אל מצפונם הלאומי, מזה, ע"י הצהרותיו הבלתי פוסקות שבעבודתם לטובת הציונות הריהם רוכשים להם מקום חשוב בתולדות האומה. ארבעה חדשים קודם הקונגרס הראשון כותב הוא לו: “אם זהו רצונו של ה', הרי נשוב מיד הביתה. אנו קרובים לירושלים באותה המדה שאנו רוצים בה. זהו ענין לרצון שבתוכנו. לעורר את הרצון, לחזקו ואם נחוץ גם בשבט – זוהי עבודתנו”. הוא היה מזהיר מפני טביעת חותם אישי בציונות, ובמכתבו לדי האז בראשית 1901 הנהו דורש “לא להפוך את התנועה הלאומית לאישית. אין לך דבר מזיק יותר למפעלנו ומתנגד יותר לכוונותי. תנועתנו צריכה ומוכרחה להשאר אל־אישית. אין רעיוננו צריך לעמוד על שתי עינים, אין הוא צריך למות עם מותי”.


3    🔗

אם די האז שימש להרצל נציג באנגליה לעניני ארגון ותעמולה, הרי בעזרתו של ליאופולד גרינברג השתמש הרצל בעיקר לשם פוליטיקה חיצונית (עדות לפני הועדה המלכותית להגירת זרים לאנגליה, משא ומתן על אל־עריש ועל אוגנדה, יצירת קשרים עם הלורד רוטשילד –מה שגם כן היה חשוב במו"מ המדיני). גרינברג היה חרוץ ופקח והרצל הוקירו מאד, בכל זאת היו מקרים של אי־הבנה וחוסר הסכם ביניהם. ידוע כי היתה חליפת מכתבים רבה ביניהם, אך לא נשתמרו אלא מעט מכתבים מאת הרצל אל גרינברג, כי, כפי שמוסרים, שרף גרינברג כמעט את כולם.

בנובמבר 1902 רושם הרצל ביומנו: “מכל העוזרים על ידי אין אף אחד אשר פעל אפילו בקירוב מה שפעל גרינברג מזמן הועדה המלכותית, רוטשילד וצ’מברליין. הוא עתה באמת יד ימיני”. גרינברג היה לפעמים מנסח את האגרות והתזכירים של הרצל אל באי כוח הממשלה הבריטית, גם מוסרם להם בתור שגריר דיפלומטי של הרצל ומבקר אצלם לפי הוראותיו, מכין את הראיונות של הרצל עצמו אצל המיניסטרים וגדולי־העמדה השונים. אך לעתים לא מצאו תכסיסיו חן בעיני הרצל, לפעמים היה להרצל הרושם שגרינברג מתכוון לקבל את הצ’ארטר על שמו. על כל פנים גם כאן, כמו בחליפת המכתבים עם ידידים ועוזרים אחרים, רואים אנו את הרצל עומד תמיד על המשמר, פן יכשלו במלוי הוראותיו מתוך פזיזות או אי־התעמקות בענין, מתקן את דבריהם ומעשיהם בעוד מועד, לבל יבולע למפעל הציוני חלילהֹ ולא פעם מבקש הוא תרופה למניעת כשלונות בדרך הקיבוצית, כלומר בדרישה מעוזריו – באנגליה ובכל ארץ אחרת – שיועדו יחד ויתיעצו על הצעד העומד להעשות.

כשהחל המשא ומתן הממשי בענין אל־עריש וסיני, מסר הרצל לגרינברג יפוי־כח רשמי בכתב לפעול בשמו ובשם הועד הפועל הציוני. הראיונות עם ב“כ הממשלה הבריטית נערכו לעתים קרובות, השיחות התנהלו בלונדון ובקהיר, והרצל ישב בקביעות בווינה, לפיכך נאלץ להטיל את הדבר על גרינברג הקרוב ביותר אל הענין, אם כי הוא נסע אחרי כן ללונדון ולקהיר. ברם הרצל התאכזב מאופן הנהלת המשא ומתן ע”י גרינברג ואי־ציות להוראותיו. בראשית מרס 1903, עם קבלת הדו“ח על המו”מ בקהיר ועל המשלחת לאל־עריש מאת גרינברג, הוא שולח לו מכתב, בו הוא מוכיחו על התנהגותו. בימים ההם נתמוטט בו לגמרי האמון כלפי גרינברג מבחינה זו. ואולם לא רצה לוותר על שרותו לתנועה, מכיון שהיו לו לגרינברג קשרים מדיניים אשר גברו והתרחבו בתקופת המו“מ על אל־עריש וסיני. וכך רואים אנו פרשת יחסים מחודשים וחליפת אגרות וטלגרמות מחודשות בין שניהם בתקופת המו”מ המדיני על אוגנדה. לאמיתו של דבר, עד ששקעה שמשו של מו“מ זה זרחה כבר שמשו של מו”מ זה, ואולם הרצל לא רצה להרפות מאל־עריש ומסיני – מפני קרבתם לארץ ישראל – אף בשעה שנתברר לו כשלונה של תכנית זו והוא עצמו עמד כבר בשתי רגליו בתוך תכנית אוגנדה (כשם שהמשיך אז לעבוד גם לטובת תכנית ארץ־ישראל).

כיצד התחיל ענין אוגנדה? בשבעה עשר במאי כותב הרצל אל גרינברג ומבקש ממנו בתור נציגו הדיפלומטי באנגליה לבקר אצל ג’וזף צ’מברליין ולמסור לו אגרת בתוכן כזה: מאחרי שממשלת מצרים ונציג אנגליה בקהיר הלורד קרומר מתנגדים לתכנית אל־עריש וסיני, הרי הענין אבוד. אך מצב עמנו, ביחוד אחרי הפרעות בקישינב, דורש מאתנו פעולת־עזרה גדולה ומהירה. והנה יש לקיסרות הבריטית מקומות בלתי מיושבים, שסידור התישבות יהודית בהם תלוי באנגליה בלבד. אם צ’מברליין מסכים לנהל משא ומתן על מסירת צ’ארטר לנו באחת המושבות האלה, אזי הוא – הרצל – יבוא ללונדון, כדי לגמור את הענין. את הטופס המדויק של האגרת הזאת, שגרינברג צריך היה לקרוא לפני צ’מברלין, ביקש הרצל לקבוע בהתיעצות של גרינברג, זאנגויל וג’וזף קואן.

גרינברג ביקר אצל צ’מברליין שהתיחס בחיוב אל ההצעה. בקבלו את הידיעה הזאת טילגרף הרצל אל גרינברג שימשיך במשא ומתן, גם כתב לו – במכתבו מיום 24.5.03 – שישאל את צ’מברליין, היכן נמצאת המושבה המוצעת על ידו לציונים. הרצל מדגיש, שאם אנו נכנס כבר לענין זה, הרי עלינו לדרוש לא רק שינתן לנו שלטון עצמי אלא גם שהשטח יהיה פורה וגדול למדי, עם רצועה של חוף הים. ובו במקום הוא מוסיף: אף אם נסכים תחת לחץ הנחיצות של עזרה מידית להצעה כזו, לא נוותר בכל זאת על תכנית סיני ונמשיך את המו"מ עליה. צ’מברלין הודיע לגרינברג, כי השטח המוצע נמצא בסביבות אוגנדה (לא באוגנדה גופה!).


הרצל -ממילא ירושלים - תמונה 4.png

את השם אוגנדה שמע הרצל מפי צ’מברליין ראשונה חודש לפני כן, בעשרים ושלושה באפריל 1903, בראיונו אתו בלונדון, אחרי שהלה חזר מסיורו במושבות הבריטיות. צ’מברליין אמר לו אז: “בנסיעתי ראיתי ארץ אשר תתאים לכ', זוהי אוגנדה”. בראיון ההוא דחה הרצל את רעיון אוגנדה, עכשיו – אחרי קישינוב – התחיל נוטה אחריו. בכל זאת הוא כותב שוב לגרינברג בחמישה ביוני: “שמא אפשר עוד להציל משהו בענין אל־עריש?” בו בזמן הוא חש בצורך עמוק לפעול במהירות, כדי להשיג משהו ממשי במקום אל־עריש שנשמטה מידו לגמרי. בשמונה ביוני הוא שולח לגרינברג הצעת צארטר על אוגנדה, טופס שחובר על ידו, בהוסיפו: “אנו מתיחסים אל הענין כאל זכיון כספי ולא כאל זכיון מדיני, ונקודת מבט זו עליך להדגיש במשא ומתן”. ובמכתב שנשלח לגרינברג כעבור שלושה ימים: “חשוב לנו לקבל מאת הממשלה האנגלית הכרה לאומית (כלומר הודאה ביהודים בתור לאום. – ש. ש.), על כן הדגשתי בהצעת הצ’ארטר את הצד המדיני. מן הראוי להכניס בה סעיף, שהצ’ארטר ניתן לי לשם יסוד חברה להתישבות בשביל האומה היהודית.”

בשלושים ביוני הוא נותן שוב הוראות לגרינברג לקרוא להתיעצות בענין סיני, בהשתמשו בהזדמנות שהותו של העו"ד קארטון די ויארט מקהיר (שטיפל בתכנית סיני בשם הציונים) בלונדון.

בתשעה ביולי, אחרי קבלו את הצעת הצ’ארטר המפורטת על אוגנדה, כפי שהוכנה ע“י העו”ד לויד ג’ורג' (ראש הממשלה הבריטית אחר־כך), הוא דורש להוסיף בה מיד סעיף המתיר העברת הזכיון לחברה מיוחדת. אחרת “יהיו לנו קשיים עם חובבי ציון ידועים”. עלה על דעתו לייסד חברה חדשה “חברה למזרח אפריקה” ולהעביר לידה את הצ’ארטר על אוגנדה. הוא שם לב מיד לכך, שבהצעת הצ’ארטר של לויד ג’ורג' (“אשר בודאי שאל קודם במיניסטריון החוץ”) אין הגבולות של השטח מסומנים. ואמנם בשלבים הבאים של המו"מ הוצע מטעם הממשלה הבריטית שטח הקטן בהרבה ממה שהרצל ועוזריו תיארו לעצמם בתחילת המשא ומתן. באותו המכתב, מתשעה ביולי, דן הרצל שוב על סיני, על קנית קרקעות שם, בזהירות רבה.

אחרי הקונגרס, בחמישה בספטמבר 1903, הוא כותב לגרינברג: “נגיד פרזלא כד רתיח. השתדל בחריצות ובמהירות לקבל את הצ’ארטר של מזרח אפריקה. יש לי נמוקים חשובים ביותר להחיש את השגת מזרח אפריקה”. זהו אחרון מכתביו אל גרינברג, שנשתמרו ונמצאים כיום בארכיון הציוני המרכזי.

בספרי ימיו של הרצל אנו מוצאים עוד טלגרמות אחדות ששלח לגרינברג בנדון המו“מ על תכנית אוגנדה. הטלגרמה האחרונה היא מן השלושה עשר בפברואר וזו לשונה: “אני מוכרח לבקש בכל תוקף לא לדבר על יחסו של מיניסטריון החוץ אל הויכוח שנרדם עכשיו. זה היה התנאי הקודם שלי בטרם הסכמתי”. הרצל לא רצה בויכוח פומבי על אוגנדה עד שיתברר לחלוטין גורלו של הענין. הוא היטיב לראות מאחרים, כאן כמו תמיד, וברור היה לו שלונדון עתידה להסתלק מתכנית זו, כמו שהסתלקה קודם לכן מתכנית־סיני. שאיפתו איפוא היתה לקבל ממנה פיצוי על התחרטותה. ע”כ כנראה התנגד לויכוח בקרב הציונים שעלול היה להחליש את תביעתו מן הממשלה הבריטית. ואמנם הכריזו אחר כך בלונדון, כי חילוקי הדעות בין הציונים לבין עצמם מחייבים הסתלקות מן התכנית…


4    🔗

את שמו של הקולונל גולדסמיד שמע הרצל עוד בשנת 1895 מפי נארסיס לוין, חבר הנהלת “כל ישראל חברים” הפאריזאית. לוין אמר על גולדסמיד, כי הוא ציוני נלהב וביקש אפילו “לשכור אניות כדי לכבוש את ארץ־ישראל”; גולדסמיד היה שר גדוד בצבא הבריטי. הרצל השתמש בהזדמנות ביקורו באנגליה, בנובמבר של אותה שנה, כדי להתודע אל גולדסמיד. את שרותו לציונות רצה לנצל בעיקר ע"י קבלת עזרה ממנו לרכישת אהדתם של חוגי הצבא, החברה הגבוהה ואף המשפחה המלכותית. אלא שגולדסמיד לא היה עקבי, פעמים היה מתקרב אל הציונות המדינית (היה חובב ציון קודם) ופעמים היה מתרחק. יש וטען כי כקצין הצבא אינו יכול להופיע בפומבי בפעולותיו למען ההסתדרות הציונית.

במכתבו הראשון אל גולדסמיד, מיום 27 בנובמבר 1896, כותב הרצל: “כמו שידוע לכ', אעדיף גם אני את ארץ־ישראל אם נוכל לקבל אותה מידי השולטן. ואולם נוכרח לקחת מה שיתנו לנו”. הוא מעיר, כי מן התועלת יהיה ליסד מיד בלונדון את “חברת היהודים” (לפי תכניתו בחוברת “מדינת היהודים”) מגדולי ישראל שם, והוא שואל את גולדסמיד אם ידוע לו, מה דעתו של אדמונד רוטשילד על תכניתו. אחרי חצי שנה, בהתקרב ימי הקונגרס הראשון, כותב הרצל לגולדסמיד, קובל על החתירות תחת רעיון־הקונגרס מצדדים שונים ומבקש ממנו להשתתף ב“כינוס נהדר” זה. הוא מבטיח שלא תהיינה בקונגרס שום הפגנות מדיניות נפסדות, וערובה לכך תהיה דוקא השתתפות אנשים זהירים – כמו גולדסמיד – בו.

אחרי הקונגרס השלישי כותב לו הרצל על תקותו החזקה לקבל את הצ’ארטר על ארץ־ישראל. אגב הוא מברכו להולדת נכדו ומסיים: “יזכה לגדול בארץ־שאיפתנו, שאנו מכינים בשביל ילדינו”.

כמו עם גרינברג, כן עם גולדסמיד היתה להרצל חליפת מכתבים מרובה בימי המו"מ על אל־עריש ואוגנדה. גולדסמיד אף היה אחד מחברי ועדת־החקירה לאל־עריש. כשם שהרצל חשד עתים בגרינברג, כן חשד גם בגולדסמיד שיש לו כוונות אישיות בענינים הללו.

במכתבו מיום 8.7.03 כותב לו הרצל בנוגע לביטול תכנית אל־עריש ע"י לונדון: “עובדה היא שהאנשים, אשר עמהם היה לנו עסק, לא הבינו הבנה מלאה את החשיבות המדינית של הענין. היה זה דבר גדול בשביל הקיסרות, אילו רכשה לה שם כוח כה חזק. התנגד לנו אותו הרוח עצמו, שלא פעם כבר גרם הפתעות ואסונות. זוהי המדינה הקלאסית של הפתעות בלתי נעימות. נמוקים פשוטים יכולים להוכיח את היתרונות שבהתישבותנו בימים קשים… לפיכך עצתי לך לבקש ידידים בחוגים הגבוהים של הצבא. עלינו לתקוף את העמדה מן הצד הצבאי. אין ספק שאנו מסוגלים ליצור כוח קולוניאלי חזק תחת הדגל הבריטי במקום הזה… עליך לבחור באנשים הנבונים, בהם כמובן המלך, אולי הלורד רוברט. אך הוֵה זהיר מאד! אין הדבר צריך להֵרָאות כערעור על החלטת החוגים המדיניים. אפילו צ’מברליין, ידידנו הגדול, שותפנו בעבודה, לא יופיע בדרך זו… אתה יכול בנקל לדבר עם המלך או הלורד רוברט ועם שנים שלושה מראשי הצבא האמתיים על המצב באל־עריש ועל ההזדמנות שישנה לאנגליה לקבל שם חומה חזקה של אנשים מסורים. קרוב לודאי שיענו לך: הדבר רצוי, אך כרוך בהוצאות גדולות מדי. ותשובתך צריכה להיות: הדבר לא יעלה לנו אף פרוטה אחת. נשלם רק במים, במים מחוסרי תועלת הזורמים לים. אבל המהנדסים והפקידות הנמוכה לא הבינו את הערך המדיני והצבאי של הענין. בהזדמנות זו תואיל לשאול את המלך, אם הוא מוכן לקבלני לראיון, ואז אבוא מיד. אין זה דבר קל־ערך להביא לו מאות אלפים נתינים אוהבי עבודה ורבבות חיילים”. חשיבותו הגדולה של מכתב מאלף זה ברורה לכל…

למחרת כותב הרצל עוד פעם לקולונל, ובמכתב זה מענינת חדירתו לפסיכולוגיה הטיפוסית של מיליונר יהודי מומר – המדובר בסיר ארנסט קאסל, ידידו של המלך אדוארד השביעי. וכה דברי הרצל עליו: “אחרי שתרכוש את אהדת המלך לתכנית אל־עריש, תשתדל לראות את סיר ארנסט קאסל ולבאר לו את הענין מנקודת מבט פאטריוטית בריטית, מה שעשוי למשוך את לבו של קאסל ביותר. לא כאיש שנולד יהודי ולא כנדיב אפשר שיהיה נוטה לדבר אלא כפאטריוט אנגלי. יש לו עסקים גדולים והשפעה במצרים, ויכול הוא לעזור לנו הרבה. אם תוכל להשפיע על המלך שיגיד לקאסל, כי הוא אוהד את תכנית אל־עריש מפני נמוקים צבאיים וקיסריים, הרי יעשה את כל מה שביכלתו בכל הכוונים”.

במכתבו מיום 15.9.03 שבועים אחרי הקונגרס האוגנדאי, נוגע הרצל שוב בשאלת אל־עריש ומודיע, כי היה רוצה מאד לחדש את המו"מ על תכנית זו: “סבורני שענין מזרח אפריקה אינו מונע כלל את שאיפתנו לאל־עריש. להפך, לדעתי היא תועיל למפעל מזרח אפריקה, אם בינתים תהיה עדות שאין אנו מזלזלים או שוכחים את הארצות הסמוכות לארץ־ישראל. לתכנית סיני ואל־עריש נתונה תמיד תשומת לבי וחבתי במדה הגדולה ביותר, וכל מה שתוכל לעשות בכוון זה יבורך”.

מכתבו האחרון אל גולדסמיד, מיום 12.1.04 חדור נימה אישית עמוקה. הוא מדבר על מתנגדיו, שמטרתם כבוד או אינטרסים אישיים ושראה אותם דיים עוד מראשית צעדיו בתנועה הציונית: “לי אין שאיפות כבוד ולא אינטרסים אישיים… והללו, אילו אפילו היה להם כסף, לא היו יכולים לבצע מאומה בלי רצונו של העם, והעם היהודי בלי ספק עומד לימיני. לא איכפת לי מה זוממת כנופית קורח, ומי שהוא ידידי – יעשה כמוני”.


5    🔗

את ישראל זאנגויל, כמו את שאר עוזריו באנגליה, הכיר הרצל ראשונה בעת ביקורו שם בנובמבר 1895. הוא הביא אל זאנגויל מכתב מאת נורדאו, שהמליץ על רעיון הציונות המדינית אחרי שבעצמו נתפס לו בהשפעתו של הרצל. גם זאנגויל הצטרף מיד אל המחנה והיה בין רבי־התועלת בביצוע תכניותיו של המנהיג. עזרתו היתה הן כלפי פנים: תעמולה ציונית פומבית ע"י נאומים ומאמרים, רכישת חשובי הצבור לתנועה, מלחמה בי. ק. א. והן כלפי חוץ: קשירת קשרים עם גדולי אנגליה, ביחוד עם חוגי הפארלמנט, עריכת תזכירים מדיניים וכו'. גם לו נאלץ הרצל לשלוח אזהרות, פן יכשל מבחינה טכסיסית, והערות־בקורת על מה שעשה.

המכתב הראשון של הרצל אל זאנגויל נוגע בענין פרטי. הוא מכיל המלצה על ציוני המבקש עזרה: “ודאי תיטיב לעשות אם תסייע לו למצוא עבודה, ותרע לעשות אם תהפוך אותו לשנורר”. במלים קצרות אלה מובע פתרון לבעיה, שחשיבותו גם לזמננו ולכל הזמנים.

בשנת 1901 מתנהלת ביניהם חליפת מכתבים על נסיעת הרצל לאמריקה, על רכישת הלורד סאפילד לציונות, על אפשרות להשיג ראיון להרצל עם המלך אדוארד ועם ססיל רודס, על בואו של הרצל ללונדון לשם הרצאה במועדון ספרותי־מדיני חשוב, ועוד.

ענין גדול היה אז, כמו בימינו אלה, שימוש ההון העצום של י. ק. א. שהרצל רצה להטותו אל התכניות של הציונות המדינית. בראשית 1903 נסע זאנגויל לפאריז כדי לדבר עם שלמה ריינאק, חבר הנהלת י. ק. א. הרצל מבקש ממנו להוועד קודם עם נורדאו ואלכסנדר מארמורק, כדי לקבל מהם את הפרטים הדרושים.

י. ק. א. הייתה “אגוז קשה” שזאנגויל רצה לפצחו בתוקפנות יתירה. הרצל התנגד לדבר, כי לא אבדה לו התקוה שיבוא יום וי. ק. א. תעזור בכספיה לתכניות הציונות. הרצל ביקש מזאנגויל להמנע מחריפות מופרזת בדרכי מלחמתו. הוא מנחם אותו אחרי הכשלון של תכנית סיני: “נשא את צרת הכשלון כגברים!” נותן לו עצה שבשיחה עם המאיור הבריטי איבנס גורדון יהא זהיר: “הרי הוא שונאנו, אם כי חביב מאד”. שולח לו הוראות בנוגע לנאומיו הפומביים השונים. מבקש ממנו שלא יבוא בקשר עם נשיא ארצות הברית (תיאודור רוזוולט) בלי לשאול את פיו.

מבחינה זו – של אזהרות והערות – מענין המכתב שכתב הרצל אל זאנגויל ביוני 1903: “ישראל הטוב שלי, אל נא תעשה צעדים חשובים לעולם בלי לבוא קודם לידי הסכם אתי. אין אתה סתם אוהד בלתי אחראי לתנועתנו, אם כי נראה לפעמים שאתה מדבר על אחריותך אתה. למשל, העובדה, שיצאת ברעיון ההתישבות באור כשדים, הרגיזה אותי. בשאלת ארם נהרים טיפלתי זמן רב, דיברתי עליה עם וילקוקס ועם צ’מברליין, ניהלתי משא ומתן עליה עם השולטן. ואולם הלא לא יעשה כן – להכריז בחוץ על רעיון באופן כה פשוט. אפשר לפעמים לעשות בפומבי משהו הנראה לבלתי מחושב, אך שום דבר אינו צריך להיות יותר מחושב מדבר בלתי מחושב”. כאן לפנינו שיעור בחכמת הדיפלומטיה שהרצל ידע אותה על בוריה, אם כי לא למד אותה בשום מקום, ושידידיו – אף הנעלים והמוכשרים ביותר כישראל זאנגויל, למשל, ואפילו מאכס נורדאו – זלזלו בה…


6    🔗

ג’וזף קואן, איש העסקים היה אחד מן החביבים ביותר על הרצל שבקבוצת ידידיו ועוזריו באנגליה. ביומניו (ברשימה מיום 14.11.1900) 2 הוא מכנהו “האיש המוכשר ביותר שיש לנו באנגליה”. הוא קרבהו ביחוד אל המוסדות והענינים הכספיים, ובתקופות שונות היה קואן אחד ממנהלי “אוצר התישבות היהודים” או חבר בועד המפקחים של “האוצר”, גם אחד המנהלים של הבנק אנגלו־פלשתינה. ברומן “אלטנוילנד”, בו מתאר הרצל בצורת ספור לעתיד לבוא כיצד תיוסד מדינת היהודים בארץ ישראל, הריהו מייחד לקואן תפקיד של מארגן יציאת ההמונים מן הגולה ואחר כך של מנהל מחלקת התעשיה בארץ. שלא כמו ביחסיו עם מקורבים אחרים, לא קרו כנראה מקרים שהרצל היה בלתי מרוצה מעמדתו של קואן; על כל פנים אין זכר לכך באגרותיו ובספרי3 ימיו של הרצל. בכלל היו שלושה אלה באנגליה קרובים לו ביותר: זאנגויל, גרינברג וקואן, ואותם השתדל ללכד יותר עד כמה שאפשר לשם פעולה משותפת. באפריל 1903 הוא כותב לקואן: “ג’ו חביבי! אתה חייב להראות את המכתבים שלי לזאנגויל ולגרינברג, והם חייבים להראות את מכתבַי לך. תמיד יש לי האפשרות לכתוב רק לאחד מכם”. הרצל היה מוסר לו תפקידים שונים בקשר עם חובבי ציון וי. ק. א., רוטשילד ובעלי הון אחרים. כמו עם שאר אנשי החבורה באנגליה, הרי המגע ומשא של הרצל עמו היה מרובה ביותר בתקופת המו"מ על סיני ואוגנדה. בפברואר 1902 ליוה קואן את הרצל בנסיעתו לקושטא.

בשנת 1903 פנה קואן אל הרצל בבקשה להקציב מכספי התעמולה הציונים 200 לירות הדרושות לו להוצאות בבחירות לפרלמנט הבריטי, כי רצונו להיות מועמד. הרצל השיב לו, כי הוא מחשיב את הדבר מבחינה ציונית ויתן לו את הסכום האמור, אם מצב הקופה הציונית ירשה זאת בעת מלחמת הבחירות.

בעשרים ביולי 1903, בעצם המו"מ על אוגנדה ובערב נסיעתו לרוסיה, כותב הרצל לקואן מכתב על ענין חדש ומפתיע, על… מרוקו. וכה דבריו: “ג’ו חביבי! התיעץ עם זאנגויל וגרינברג – אם כדאי לנו לעורר ברוסיה את ההצעה שיתנו לנו את מרוקו להתישבות? אפשר שהתנאים יביאו שם במוקדם או במאוחר לידי התערבות המעצמות. כיום אין הארץ שייכת עדיין לאיש, אם כי לכל הפחות ארבע מעצמות שואפות לרכשה. היא טובה כמובן בהרבה מאוגנדה”. אנו רואים כאן שוב עד כמה עבד מוחו של הרצל בכוונים שונים ועד כמה עמוק היה חושו המדיני. השנים הבאות אימתו את נבואתו שהמעצמות תתערבנה. ההשפעה במרוקו נתחלקה בין צרפת וספרד.

אחרי הקונגרס הששי מודיע הרצל לקואן, כמו לאחרים, שבחפץ לב היה חוזר לתכנית סיני ושכתב למיניסטר החוץ הבריטי בענין זה לאמר: “במזרח אפריקה ישנם קשיים (שם, כידוע, מחו המתישבים הבריטיים על ההצעה למסור את אוגנדה ליהודים. – ש. ש.) בעוד שבסיני אין מתישבים בריטיים ובכלל אין מתישבים. ושם קיימים רק אינטרסים אנגליים כאלה היכולים להתחזק ע”י התישבות יהודית (הגנה על סואץ). בסיני נחוץ רק לחץ על ממשלת מצרים ומסירת המים המיותרים לנו". לגבינו חזירה אל תכנית אל־עריש תהיה אושר: א) הארץ קרובה לארץ ישראל ותעורר התלהבות, ב) אפשר להתחיל בפעולה מיד, ג) י. ק. א. הודיעה על הסכמה עקרונית להשתתף בהונה במפעל זה.


7    🔗

רק מעט מן המכתבים שנכתבו ע"י הרצל לאישים ציוניים אחרים באנגליה, הגיעו לידינו. החשובים שבאישים הללו היו גאסטר ובנטביטש, שניהם חובבי ציון ותיקים. עם שניהם לא פעם נתקלקלו היחסים אצל הרצל, שלא גרס את הדרכים הנפתלות של הראשון ואת הקפדנות הקטנונית של השני. תכונותיהם אלה היו למכשול להרצל בעבודתו הבלתי נלאית, שדרשה קצב מהיר ביותר.

הרברט בנטביטש, מייסד “האורדן של המכבים הקדמונים”, אירגן “עליה לרגל” לארץ־ישראל בראשית שנת 1897. השיירה, המורכבת מאנשים חשובים, היתה הראשונה מסוג זה, והרצל יחס לה ערך רב. החשוב שבמכתביו אל בנטביטש נוגע בענין השיירה. “אתה חייב – כותב הוא לו – להקדיש תשומת־לב מרובה לתקנות של שמירת הבריאות. אילו חלו אחדים מאנשיך, היו הבריות אומרים שאקלימה של ארץ־ישראל הוא בלתי בריא, אף על פי שדעה זו אינה נכונה”. הוא מבקש מבנטביטש לחקור היטב את המצב בארץ מתוך סודיות גמורה ומעמיד לרשותו את עזרתם של הד“ר ד’ארבילה וידידים אחרים שם. הוא מבקש שבנטביטש יכין דו”ח מפורט בשביל הקונגרס הציוני הראשון, המתכנס בקרוב, ומסיים מלא תקוה: “אנו מוכרחים להוסיף לעבוד ללא רתיעה למען נזכה עוד להכנס באחד הימים לארץ ישראל, שעכשיו אתה דורך על אדמתה כאורח זר, כלמולדת שלנו. תקותי איתנה ללא זיע, אני רואה יום יום, כיצד הולכים ומתרבים המצדדים בזכות רעיוננו, כיצד מטפלים בו המדינאים והדיפלומטים”. בשוב בנטביטש מארץ ישראל הוא מבקש ממנו מאמר על רשמיו בשביל ה“וולט”. הרצל השתמש בעזרתו המקצועית (הוא היה עורך דין) לשם עריכת תקנות הבנק ובענינים ציונים אחרים.

ד"ר משה גאסטר, חכם העדה הספרדית בלונדון, ישב ראש באספת העם שנערכה לכבוד הרצל בוייטשפל ביולי 1896. כשהתחילה התנועה של “רבני המחאה” נגד הציונות והקונגרס הראשון, היה לו להרצל סיפוק נפש שיכול להצביע על רבנים אחדים, מגדולי ישראל, שהנם בעד ציון, בהם הרב מוהליבר ברוסיה, הרב רילף בגרמניה, צדוק הכהן בצרפת וחכם גאסטר באנגליה. גאסטר עזר להרצל למשוך אל הציונות כמה אישים חשובים באנגליה ומילא תפקיד בולט בקונגרסים. הרצאתו המזהירה בקונגרס השני על התרבות היהודית עשתה רושם רב. בימי המו"מ על אוגנדה יצא נגד הרצל, כמו גם כמה פעמים קודם לכן. במכתבי הרצל וכן ביומניו יש הערות על גאסטר המלאות מרירות.

לסיר פראנסיס מונטיפורי כתב הרצל ביוני 1901, כי המשא ומתן המדיני החשוב של הציונות מחייב שיהא לה בנקאי. הבנקאי הזה לא יעבוד בהתנדבות, גם אין צורך שיופיע בפומבי. הוא נחוץ רק כדי לנהל את עניני הכספים של התנועה. “חשבתי עליך – ממשיך הרצל – מפני שאתה מייצג אחת ממשפחותינו הטובות ביותר. ע”י כך תעשה שרות עצום לעם היהודי". מונטיפיורי היה חביב על הרצל ונאמן לו, גם בימי אוגנדה.

סיר סמואל מונטגיו (שנקרא לורד סוייתלינג אחרי כן) היה מחובבי ציון הותיקים כמו בנטביטש וגאסטר, אך בניגוד להם לא הצטרף אל המחנה. הרצל כתב לו קודם הקונגרס הראשון וביקש ממנו לבוא לבאזל, אך הוא לא בא. לחנם השתדל הרצל להשפיע עליו בנימוק זה, שמעצמות אחדות כבר מתענינות בציונות המדינית ומתיחסות אליה ברצינות. מונטגיו עמד מרחוק כל הזמן, אם כי במקרים ידועים לא סרב לעזור להרצל.

לד"ר הירש, ממנהלי הקולוניאלבאנק כתב הרצל בשמונה ביוני 1897: “אלחם לאומתנו עד שאשבר – ובינתים אחנך דור חדש שימשיך את המלחמה אחרי מותי”. דבריו אלה נתקיימו במלואם – כרוחם וכלשונם.

מראשית צעדיו תלה הרצל תקוות גדולות בעזרתם של ציוני אנגליה הן כלפי פנים – בשים לב להשפעתם הגדולה בקרב היהדות העולמית ומוסדותיה – והן כלפי חוץ, במשא ומתן עם הממשלות וביחוד כמובן עם הממשלה הבריטית. בפברואר 1898 כתב באגרתו לועידה הציונית באנגליה: “ידידי באנגליה יודעים, כמה נמשך לבי אליהם וכמה אני מקוה מהם בעבודה המשותפת והיקרה לכולנו. מראשית כניסתי לתנועה היו עיני נשואות לאנגליה יען כי ראיתי, שבתוקף המצב הכללי של הענינים שם היא מהווה את המנוף של ארכימדוס לגבינו”.


 

הוא והבארון    🔗


1    🔗

עוד בעמודים הראשונים של ספרי־ימיו מספר הרצל, שעניין אותו תמיד הניגוד שבין ההמון היהודי הסובל והנרדף ובין העשירים היהודים ש“אינם מרגישים במאומה את האנטישמיות למרות היותם גורמיה העיקריים” (אכן היה הדבר לפני עשרות שנים!). אין תימה איפוא שבהתחילו להגות בפתרון לשאלת היהודים, באירגון “יציאת מצרים” חדשה, הפנה את מבטו לצד אילי־הממון היהודים. הוא החליט לתבוע מהם סילוק החוב, שהם חייבים להמוני־העם הזקוקים להצלה, ע"י הספקת הכספים הגדולים הדרושים לביצוע התכנית הציונית.

בראשית הוא פונה אל הבארון הירש: “אני אוציא לפועל הלואה לאומית של היהודים – כותב הוא אליו בשלשה ביוני 1895 – המוכן אדוני להשתתף בחמשים מיליון מארק אחרי שאשיג את 100 המיליונים הראשונים? את הכסף היהודי אפשר להשיג בשפע בשביל הלואה סינית, בשביל מסילות־ברזל לכושים באפריקה, בשביל כל מיני עסקי הרפתקאות – ובשביל הצורך העמוק, הפנימי והמכאיב ביותר של היהודים עצמם לא ימצא?”

אך כעבור ארבעה ימים אחרי כן מעלה הוא על ראש מחשבותיו את בית הרוטשילדים, וברשימותיו היומניות מן השבעה ביוני הננו קוראים: “אני מביא אל משפחת ר. ואל היהודים הגדולים את תפקידם ההיסטורי. אם בני ר. מסרבים, אזי הנני מוסר את הענין לכלל ישראל… אני מביא פתרון לשאלת היהודים ע”י הצלת רכוש בני ר.–וגם להיפך". ולהלן אותו יום: “בני ר. אינם משערים כלל, עד כמה הסכנה מרחפת כבר על רכושם”. הנבואה הזאת נאמרה בשנת 1895, כאשר כל חמשת בתי הרוטשילדים באירופה היו מזהירים עוד בעשרם העצום ובגדולתם!

בשנים עשר ביוני של אותה השנה הוא רושם: “הרוטשילדים מעסיקים אותי מאד, באשר תכניתי עומדת עליהם”, ומוסיף עוד באותו היום, שישתדל להשיג שיחה עם “רוטשילד הפלשתינאי – אדמונד כמדומני”. כל הצעת־התכנית המפורטת, שהונחה אחר־כך ביסודה של החוברת “מדינת היהודים”, נרשמה קודם לכן ביומנו, במשך חודש יוני, כמשא או אגרת אל “הפמליא”, כלומר אל משפחת־הרוטשילדים. בששה עשר ביוני הוא כותב אל הד"ר גידמן, הרב הראשי בווינה, ומבקש ממנו למסור את קיצור התכנית לבארון אלברט רוטשילד (הווינאי), גם להציע לבארון שיביא את הדבר לפני מועצת המשפחה, וזו תזמין את הרצל לבוא ולהרצות בפניה את כל הענין בפרטות. את אלברט רוטשילד ראה רק כחוט מקשר, העיקר היה לו בית־הרוטשילדים הפאריזאי, מרכז המשפחה כולה.

בעשרים ושמונה ביוני הריהו כותב בעצמו אל אלברט רוטשילד, מודיע לו, כי הכין אגרת אל קיסר גרמניה בשאלת היהודים, ומבקש ממנו להיות “אחד העדים”, כלומר לאשר שיש להרצל כוונה טובה בענין זה. לא באה שום תשובה על המכתב. מכל צד – מאת דוד גוטמן, בארון־הפח, העורך בלוך ועוד – שומע הוא את הדעה שהצלחת הענין תלויה בהשתתפותם של הרוטשילדים.

עברו חדשים אחדים. בפברואר 1896 נתפרסמה המחברת “מדינת היהודים”, ומתפוצות ישראל התחילו באות אל הרצל הבעות־אהדה והערצה, ואז הוא כותב אל נורדאו ביום 20.4.96, שאין עוד צורך בהירש או באחר, יען כי “האומה עצמה קמה עכשיו”, עד שלעתים מביאה אותו התלהבות הנוער ודלת־העם לידי שכרון ממש. לא היתה לו דעה טובה על אילי־הממון היהודיים, והוא חשש מאד לתוצאות, אם הנהלת המפעל הציוני תעבור לידיהם: הוא ראה אותם כרודפי־רווחים גרידא, וסבור היה שמסירת המפעל בידיהם פירושה אי־הצלחה מראש. מאידך גיסא הוכרח להביא בחשבון את גדולתם והשפעתם כלפי פנים וכלפי חוץ.

כך התרוצצו בו שתי המחשבות הסותרות זו את זו – ופתאום באה הידיעה שהבארון הירש מת. ביתר שאת מתעוררת אז אצלו שאלת הרוטשילדים, והוא מריץ מכתב אל נורדאו – בששה במאי 1896 – ושואל אותו, אם יוכל להפגש עם אדמונד רוטשילד ולברר בזהירות יתירה: הירצה ללכת עם הציונים? כשבועים לפני כן, בעשרים ושלשה באפריל, נתקיימה פגישתו הראשונה עם הדוכס הגדול מבאדן בקארלסרוהי, וצמחה בלבו התקוה שגרמניה תתמוך בציונות. אך אם הסיכויים המדיניים נעשים ממשיים, הלא אין אפשרות לנצלם בלי הנשק הכספי, ובפרט שוילהלם קיסר שאל כבר בהלצה את הכהן הפרוטסטאנטי (האנגלי) הֶכלר: האם אין רוטשילד עומד מאחורי הענין?

תחילה לא רצה הרצל ללכת בעצמו אל אדמונד רוטשילד, אם כי תארוהו לפניו “כאיש נבון ועניו”, על כן ביקש מנורדאו, האדם המתאים לכך ביותר (מכל אלה שיכול היה לפנות אליהם), לעשות זאת. הוא כותב לנורדאו כי מדובר כאן, בקיצור, בשתי הצעות שצריך להציע לפני השולטן בדבר רכישת ארץ־ישראל, דהיינו: א) בעד עצמאות גמורה – התחייבות מצדנו להסדיר את המצב הכספי של תורכיה, ב) בעד הקרקעות שהנן שם קנינו הפרטי של השולטן – תשלום במזומנים.

בתשובתו מיום 9 במאי מודיע נורדאו, כי הוא מסכים ללכת אל רוטשילד, וששה ימים אחרי כן הוא כבר מוסר להרצל את פרטי ביקורו ושיחתו עם הבארון. הוא בא בלוית הרב הראשי צדוק הכהן, השיחה נמשכה 63 רגעים, והרי התוצאות: “רוטשילד אינו רוצה כלל לדעת את הענין, להשתתף בו ולתת כסף לטובתו, אינו מאמין שהשולטן יכול לעשות משהו. הוא בטוח שהשולטן ירא את רוסיה, ורוסיה לא תרשה לעולם שהשפעה יהודית תהיה השולטת בארץ־ישראל”. ודאי זקוק השולטן לכסף ובגלל זה יתן אולי הבטחות בלתי ברורות, אך ההבטחות הללו אין להן כל ערך.

ואשר לתכניות הכספיות של הרצל, הרי מצא הבארון שהן מסוכנות ומזיקות. מסוכנות מפני שיתחילו מיד לטעון, כי היהודים אינם פאטריוטים, כי צבועים הם. מזיקות מפני שהן הורסות את המפעל ההתישבותי שלו, של רוטשילד, בארץ ישראל. כה קשה היה ליסד את המושבות היהודיות בארץ וכה קשה עוד לקיימן! “עליה יהודית המונית תעורר איבה מצד הבדואים, אי־אמון מצד השלטונות התורקיים, קנאה מצד האוכלוסין והתיירים הנוצרים ותביא – קרוב לודאי – לדכוי המושבות העבריות הקיימות”.

כמובן היה הרצל מאוכזב מתשובתו של רוטשילד והוא רושם אז ביומנו: “אנו עוברים איפא עליו לסדר היום”. לפני פרידתו מנורדאו ביקש הבארון להודיע לו על מהלך המשא ומתן הציוני בקושטא, והנה מוצאים אנו רשימה כזאת ביומנו של הרצל (מיום 17.6.96): “בירר אמר לי בסופיה שאדמונד רוטשילד שלח לפני ימים אחדים את בא־כחו לקושטא כדי להציע כספים לשולטן לשם שכלול ההתישבות החדשה. האם יש בזה מעין תחבולה נגדי?” הרצל עצמו היה אז בדרכו לקושטא לשם משא ומתן.

ברביעי ביולי מודיע נורדאו להרצל, כי צדוק הכהן ביקר אצלו, אך לא מצאהו, אז הלך נורדאו אליו, והוא הראה לו טלגרמה שקיבל הבארון מאת בא־כחו בארץ־ישראל. תוכן הטלגרמה: התורקים מגרשים את העולים שהגיעו עתה לארץ, מחריבים את המושבה שנוסדה זה לא כבר, בקיצור – אסון גדול. הבארון סבור שזהו פרי הביקור האחרון של הרצל בקושטא. צדוק הכהן ביקש שנורדאו יבקר אצל הבארון, אך נורדאו לא הסכים. הרב הראשי אמר לו: “קשה להרוס למען חלום דבר הקיים כבר במציאות”. במלים אלה נתפרשו יפה רגשי אדמונד רוטשילד ביחסו אל תכנית־הרצל.

מיד מטלגרף הרצל (והוא אז בלונדון) אל צדוק הכהן: “אני בא מקושטא. דאגותיכם מחוסרות יסוד. השולטן הראה לי יחס טוב מאד. אם שלטונות נמוכים עושים מעשים רעים, הריני יכול לפנות בקובלנה ישר אליו”. צדוק הכהן משיב במכתב תודה, והרצל מכין מצדו תשובה לו, אך מחליט לא לשלוח את המכתב, שם כתב, כי הצטרפותו של רוטשילד לתנועה הציונית דרושה לחלוטין. “למען השיג את השתתפותו נכון אני להסתלק לגמרי מהנהלת התנועה… ואתעסק בדבר זה רק כאחד החיילים בתוך השורות”.

בשבעה עשר ביולי נפגש הרצל בפאריז את אמיל מאירסון (ממנהלי י. ק. א., חובב ציון, עתונאי, חוקר ופילוסוף) ואחרים, מאירסון מודיע – אחרי שהרצל השפיע עליו בווכוח ממושך – שילך אל הבארון ויגיד לו, כי הרצל מוכן לבקר אצלו. “לא העלמתי מאת האדונים – קוראים אנו ביומן – כי זהו אחד הקרבנות הגדולים שאני מביא לענינם של היהודים, שכן התנהגותו של אדמונד רוטשילד כלפי נורדאו לא ישרה בעיני”. בשמונה עשר ביולי, בבוקר, היה הרצל אצל נארסיס לוין, נשיא י. ק. א. מאירסון בא שמה כדי להזמין את שניהם לשיחה עם הבארון. השיחה נערכה בו ביום בשעה אחת וחצי אחר הצהרים.


2    🔗

ברם, הפגישה הגדולה לא הביאה לידי תוצאות ממשיות. תיאורה המפורט ניתן ע"י הרצל ביומנו. רוטשילד חזר על נימוקי־הסירוב הידועים, שכבר באר אותם קודם כמה פעמים, בשיחות עם נורדאו ואחרים. יפה להפליא היתה התחלת ההסבר בפי הרצל: “מושבה זוהי מדינה קטנה, מדינה זוהי מושבה גדולה. אדוני רוצה להקים מדינה קטנה, ואני רוצה להקים מושבה גדולה”. אך ההסבר לא השפיע. בין שאר הנימוקים נגד התכנית הנועזה של הרצל הדגיש איש שיחתו: קשה יהיה להסדיר את תנועת־ההמונים. יבואו בראשונה 150,000 פושטי־יד וצריך יהיה לפרנסם, כחותיו אינם מספיקים לכך. הרצל השיב, כי הסדרת עליה המונית זוהי שאלת־שלטון ואירגון. הוא גם הצהיר, שהיה מוכן למסור את הנהלת כל הענין בידי הבארון ולהסתלק; מכיון שנתקל בסירוב, יוכרח להמשיך בדרכו, להתחיל בתעמולה גדולה. ביומן רשם הרצל למחרת: “אדמונד הוא אדם הגון, טוב־לב ומוג־לב, שאינו מבין לגמרי את כל הענין ושהיה רוצה לעכבו, כמו שמוגי־לב רוצים לעכב ניתוח הכרחי”.

הבארון רוטשילד, שכעבור כמה שנים התקרב אל הציונות והציונים, באר פעם בשיחה עם מאיר דיזנגוף את עמדתו כלפי הרצל כך: “מוכרח הייתי להיות נגד הרצל. המתארים אתם לעצמכם מה היו התוצאות, אילו היינו אני והרצל מושיטים יד איש לרעהו מלכתחילה? לי הממון ולהרצל הכוח האירגוני הרב, הקשרים הדיפלומטיים וההשפעה על המוני ישראל. כל המפעל היה נתון אז בסכנה גדולה, כי העולם כולו, וביחוד שונאינו, היו מיד מתריעים עליו. נאלצתי לכן לצאת בגלוי נגד “בעל החלומות הלזה”, כדי להחליש את הסכנה ולהוסיף בינתים לעבוד עבודה מעשית, ישובית שקטה”. לאביגדור יעקבסון אמר הבארון: “הציונים ואנכי לחופרי מנהרה דמינו, משני הקצוות התחלנו בעבודתנו, כל אחד עבד לעברו – ומן ההכרח היה שנפגש ברבות הימים בדרכנו”. אכן נפגשו: לא מעט עזר הבארון הזקן לעבודתם המדינית של הציונים בערב הצהרת־בלפור ואחריה, ועוד לפני המלחמה העולמית החלה למעשה ההתקרבות בינו ובין ראשי ההסתדרות הציונית. אך כל זה היה כבר שנים רבות אחרי פטירת המנהיג.

כיצד הגיב הרצל על סירובו של אדמונד רוטשילד? הוא היה מן האנשים שאומרים ועושים. מה שהודיע בשיחה הריהו מוציא מיד אל הפועל. הוא כותב לדי־האז ולעוזרים נאמנים אחרים שיגשו לתעמולה גדולה ולאירגון ההמונים. ברם בו בזמן אינו רוצה להרפות מן הקשרים שקשר עם הבארון, ביחוד מפני שגם מפי גדולי־היהודים בלונדון שמע (בהיותו שם בראשית יולי), כי נחוץ למשוך אל המפעל את רוטשילד הפאריזאי – זהו תנאי יסודי להצלחה.

כבר ביום הרביעי אחרי השיחה הוא מטלגרף אל הבארון ומודיעהו, שהציר התורקי בווינה מכחיש את הידיעה על יחס רע אל האכרים בארץ־ישראל. גם מבקש שב“כ הבארון בקושטא לא יחתור תחתיו. “עלינו לבוא לידי הסכם” כך מסיים הוא את הטלגרמה. ובעשרים וששה ביולי הוא עורך מכתב ארוך אל צדוק הכהן, המקורב אל הבארון ביותר. הוא קובל על כך שהבארון לא רצה להבינו, חוזר על נכונותו להסתלק מן ההנהלה אם הבארון יקח את הענין בידו, מציע שהבארון יבטיח לכל הפחות כי יעשה כן אחרי שיבוא ההישג המדיני. “אני מתנגד לבית רוטשילד מפני שהנני חושבו לאסון לאומי ליהודים. היחידי, שעורר רגשי אהדה ע”י התנהגותו עד כה, הוא אדמונד רוטשילד שחשבתיו וגם חושבו כעת ליהודי טוב וישר. האומנם יסרב לסייע לגאולתנו הלאומית? שום קרבן חמרי אינו נדרש ממנו. לא יתן פרוטה, לא יעשה צעד, לא יבליט במאומה את השתתפותו. הוא צריך רק לקבל את הענין בידו אחרי הגמרו”. צדוק הכהן עונה על המכתב, שהוא מוכן לדבר עם אדמונד רוטשילד, מציע התיעצות סודית של ב"כ הקהלות הגדולות, כי שום יחיד אינו רשאי לחולל תנועה בענין כה כביר. הרצל מודיעהו: הוא מסכים להצעה, אך דורש לא להתמהמה, בינתים לא יפסיק את פעולתו. במכתבו אל וולפסון מיום 1.8.96 הוא כותב: “אדמונד רוטשילד מעכב את כל הענין. הלונדונאים (מונטגיו, גולדסמיד ואחרים) מתנים את הצטרפותם בהצטרפותו של אדמונד רוטשילד – והוא אינו רוצה. הוא אומר שהענין אינו ניתן להגשמה, אף אם אפשר יהיה לנו לקבל את ארץ ישראל באיזו צורה שהיא, מפני שאי אפשר לארגן את המונינו”.

מזמן לזמן מוסיף עוד הרצל לנסות דברים אל אדמונד רוטשילד ע“י צדוק הכהן ואחרים, ביחוד באותם הרגעים שנדמה לו, כי אפשר לבצע מיד את ההישג המדיני בקושטא אם רק ימצאו הכספים הדרושים לכך. במכתבים האלה נעימה אחת חוזרת הרבה פעמים – קובלנה על חתירת ב”כ הבארון נגד עבודתו של הרצל בבירת תורקיה. בששה עשר בספטמבר כותב הוא אל צדוק הכהן: “הואיל ולאסונם של היהודים יש ערך רב להחלטותיו של האדון לבית רוטשילד, לפיכך מן ההכרח להקדיש תשומת לב לדבר… הציונות אינה לי בבחינת שעשועים או עסק. אין אני חי ממנה אלא בשבילה. אני מביא קרבנות באפנים שונים, אשר ביחס לרכושי ודאי אינם פחותים מאלה של האדון לבית רוטשילד. על כן הנני דורש שאם אין עוזרים לעבודתי – אל יפעלו לכל הפחות נגדה”. בעשרים וחמשה בספטמבר הוא מבקש מאת הרב הראשי לדבר עם הבארון: שמא יכול הוא למצוא דרך אל הצאר הרוסי, הנמצא עתה בפאריס, ולהשפיע שממשלת רוסיה תתחיל להתיחס יותר טוב אל ההתישבות בארץ ישראל? “הן שאיפותינו עולות בד בבד, אם גם נפרדים אנו בפרטים”.

כל המאמצים הללו אינם נושאים פרי. בהתאסף הקונגרס הראשון ובעלות שאלת הבנק על הפרק מתגבר שוב הצורך בעזרתו של אדמונד רוטשילד. בסוף דצמבר 1897 מודיע נורדאו להרצל, כי דיבר עם הבארון בענין הבנק, לא דרש ממנו כסף, רק ביקש הסכמתו לכך שתהיה לציונים הרשות להצהיר בחוגים הכספיים כי הוא, הבארון, מתיחס אל ענין־הבנק באהדה ומוכן לסייע לו. הבארון הבטיח את אהדתו, אך אמר שעליו להתיעץ עם אחיו־שותפו בעסקים. אף יעץ להשפיע על הלורד רוטשילד, יען כי מרכז בנק הרוטשילדים יהיה פעם בלונדון, ובארצות היבשת כמעט שתחדל פעולתו. הרצל כמובן שמח מאד במכתבו של נורדאו: “הרוטשילדים הפאריזאיים, אילו נרכשו לנו, היה להם ערך כביר בשבילנו, אפילו מאחורי הקלעים. הנני מבקש איפוא ממך: נגיד פרזלא כד רתיח. על צדוק הכהן לעזור… דברי־אדמונד עצמו, שהרוטשילדים לא יוסיפו לעבוד בארצות־היבשת, מסמנים את הדרך… יש להם האפשרות לעשות דבר גדול ביותר מן האשראי העולמי שלהם. אל ישקע מבחינה עסקית הבית הזה קודם שישתמש בהזדמנות הבלתי חוזרת לטובת גאולתם של היהודים האומללים (בלי כל קרבן חמרי מצדו)”.

עוברים חדשים, הבארון אינו משמיע קולו, ואז פונה הרצל שוב אל נורדאו: “סבורני שמוחו של אדמונד ר. עובד לאט לאט, אך אינני חושדו במזימות ובלעג. ולכן יכולה להיות תועלת בשיחה שניה שתביא את הענין לידי גמר באיזה אופן שהוא. אני מבקש איפוא לטרוח עוד פעם, ביחוד מפני שבלונדון מחכים ליזמה מפאריז”, נורדאו משיב, כי ביקר אצל צדוק הכהן שהודיע, כי הבארון עוד לא דיבר עם אחיו וביקש שהוא, צדוק הכהן, ידבר אתו; הבארון נרכש לציונות, אך אין לו האמון בכח־עצמו מבחינה זו, כדרוש לשיחה עם אחיו המתנגד לציונות; צדוק הכהן הבטיח לדבר עם אלפונס רוטשילד. הרצל כותב לו מיד ושם בפיו דברים בשביל איש־שיחו.

מאמצי המנהיג נמשכים. הוא מנסה דברים אל בנקאים יהודיים אחרים, אך שמם של הרוטשילדים נזכר בכל מקום. וולפסון מעבד הצעה, שלפיה צריך אדמונד רוטשילד למסור את מושבותיו לבנק ויקבל תמורתן מניות. את ההצעה הזאת מתבקש אלכסנדר מארמורק ע"י הרצל להביא לפני הבארון. התוצאות הן שליליות. והרצל כותב אל נורדאו על כך בשלושה במאי 1898: “האיש נתן תשובה סכלית מאד. אנו ממשיכים בדרכנו בלעדיו, והיא תהיה קלה יותר וחפשית יותר. החתימה העממית על מניות הבנק, לפי ידיעותי מכל קצוי תבל, תצליח”. אך למעשה לא היתה דרכו של המנהיג קלה, החתימה העממית לא הביאה כסף בהיקף הדרוש, ובדצמבר של אותה שנה משגר הרצל את וולפסון לפאריז שוב אל אדמונד רוטשילד. התוצאות הן שליליות.

אחרי תשעה חדשים הוא רושם ביומנו: “ברנשטיין כהן חושב, כי מזכיר י. ק. א. ואדמונד רוטשילד הם בקושטא. לשם מה? האם כדי לירוק במרק שלנו, או להוציא את הרוח ממפרשינו, או לנצל את רעיונותינו, או אולי כדי לעבוד נגדנו ולהפריענו?” באוקטובר 1900 יש לו הרושם שהמשא ומתן שלו בקושטא מתקרב להכרעה. מוחו עובד במהירות כדי למצוא את הכספים הנחוצים, ובין המקורות הכספיים הבאים בחשבון הוא, באין ברירה, מונה בכל זאת את אדמונד רוטשילד וי. ק. א. עוברים עוד חדשים אחדים, המשא ומתן בקושטא נמשך, והרצל רוצה להפגש עם הבארון, אך “צדוק כותב היום (3.6.01) כי אדמונד מסרב”. לעומת זאת יכול המנהיג לציין באפריל 1903, בימי התקוות הגדולות לתכנית אל־עריש (סיני), ש“אדמונד ר. מוקסם מן התכנית”. דומה כי זוהי הפעם האחרונה שהרצל הפנה מבטו לצד בית־הרוטשילדים הפאריזאי. הבית הלונדוני התיחס אל התכנית בחיוב, והבארון אדמונד החרה החזיק אחריו, אם כי אחיו גם אז סרב לעזור הואיל ו“זהו ענין מדיני”. ברם, רצה הגורל האכזרי שגם בפעם הזאת היחידה, שהברון והרצל עמדו לעבוד־יחד, לא יצא הדבר לפועל, כי תכנית סיני, כידוע, נתבטלה מפני סיבות שונות אחרי עמל מייגע ועצום מצד הרצל לטובתה במשך שנה תמימה כמעט.


3    🔗

וכך היה הרצל נתון בכף־הקלע במשך תשע שנים רצופות (מיום שהחל להתעסק בענינים של ישראל), יום יום ושעה אחר שעה בלי הרף. קל לשער מה עמוקה היתה מרירותו בראותו שאדירי־ההשפעה ביהדות אינם מבינים לו או מפני סיבות אחרות אינם רוצים לסייע לתכניתו – תכנית ההצלה של עם ישראל. עוד בשלושה ביוני 1898 רושם הוא ביומנו: “העשירים ו”גדולי ישראל" מטילים על עצמם באמת אחריות חמורה מאד, כשהם עוזבים אותי לנפשי. אני הנני מכשיר טוב מאד לשיבת היהודים לארצם והם נותנים לי לכלות את כוחי בהתאמצויות בלתי פוריות".

בהיסטוריה, בניגוד למתימטיקה, קשה לקבוע מסמרות ולהביע השערות מדויקות בדרך ההגיונית של “אילו ואילו”. אף על פי כן מותר לנו לומר, שאילו התחברו שני האיתנים אלה, הרצל ורוטשילד, והלכו יד ביד במפעל ההצלה, היתה מדינת ישראל בארץ ישראל עומדת כבר על תלה כיום הזה, כי אז היה עוד גדול מאד כוחם של הרוטשילדים, לא רק הכספי אלא גם המדיני, בעולם כולו. הצטרפותו של אדמונד היתה גוררת אחריה הצטרפותם של כל משפחת הרוטשילדים ושל אילי הממון־היהודיים ברוסיה ובשאר הארצות. י.ק.א גם היא היתה נותנת אז את ידה למפעל. אם לא בצורת מדינה עצמאית, הרי ודאי בצורת אבטונומיה – דוגמת הלבנון – אפשר היה להשיג את זכויותינו מאת השולטן. הלחץ הלאומי־המדיני של ההמונים המונהגים ע“י הרצל והלחץ הכספי־המדיני של אדירי ישראל עם הרוטשילדים בראש – הלחץ הכפול הזה היה מביא את המעצמות האירופיות לידי המעשה הממשי של פתרון שאלת היהודים ע”י הטלת רצונן הכללי על השולטן, ובפרט שכמה מחסידי אומות העולם היו בין התומכים בפתרון הארצישראלי דוקא.

אך לא איסתייעא מילתא.


 

בינו לבין נורדאו    🔗


“מה אוילי ואומלל כל המון, אך ביחוד עמנו ההיסטרי” מלים אלה מוצאים אנו במכתבו של הרצל אל נורדאו מיום 23.12.03. אכן גלוי־לב היה הרצל עם נורדאו יותר מאשר עם מי שהוא אחר בתנועה הציונית. צריך לזכור, כי נורדאו היה בין ראשוני הראשונים שאליהם פנה מייסד התנועה – שנתיים קודם הקמת ההסתדרות הציונית.

נורדאו הספקן המושבע, אחרי שאש־האמונה הציונית הלהיבתהו, ודאי מוכן היה לעשות הרבה למען התנועה ולעזור למנהיגה ככל האפשר, אך לא הלך בעינים עצומות אחריו. הפכח והספקן שבו תובע את שלו מזמן לזמן.

בחליפת המכתבים שבין הרצל ונורדאו עדים אנו לתהליך כפול: שיתוף מזה והתרוצצות מזה.

הרצל העריץ את הסופר הגדול אשר בהתקרבו כבר לגיל של חמשים שנה הצטרף אליו, הצעיר ממנו, ואשר אחרי תקופה ממושכת של יצירה רוחנית בכוון של בקורת קיצונית ושלילה זועפת היה עתה כאילו לאיש אחר, השואף לחיוב, לאמונה ולמעשים. בתוך התנועה הציונית היה נורדאו בימים ההם כמעט היחידי, שהיו לו פירסום רב וקשרים עם חוגים בעלי השפעה הן בעולם היהודי והן מחוצה לו. מובן שהרצל התאמץ להשתמש בכוח בולט זה לטובת הציונות.

הרצל מודיע במכתביו לנורדאו כסדרו את המתרחש בתנועה, מהלך המשא ומתן בקושטא ובמרכזים אחרים, הקשיים המתגלים על דרכו וכו'. בכל דבר חשוב הוא נועץ עמו, ולעתים גם משנה דעתו בהשפעתו של נורדאו. הוא משתדל להתראות אתו פנים אל פנים ימים אחדים קודם פתיחת הקונגרסים כדי לשמוע עצה מפיו. הוא מבקש מנורדאו לדבר עם אדמונד רוטשילד ולדרוש ממנו תמיכה כספית לתכניות הציונות המדינית. הוא מציע שנורדאו יפרסם מאמר בעתונות הצרפתית, בו יוכיח כי אין משום סכנה פוליטית בציונות וכי, להיפך, תועלת תצמח מהתגשמותה לכל המעצמות גם יחד. לפי בקשתו ממליץ עליו נורדאו לפני גדולי אנגליה, מבני ברית ומשאינם ברי ברית, מבטיח לדבר עם מדינאי צרפת על הציונות, מרצה באספות ובמסיבות שונות. הרצל מבקש מנורדאו לפנות אל טולסטוי ולעורר בו אהדה לציונות; להשפיע על סופרים מפורסמים מאומות העולם שישתתפו בקובץ בינלאומי על הציונות; לצאת ב“קונגרס־האנושות”, העומד להתכנס בפריז, בנאום על שאיפות הציונות. כשעולה בדעתו להתחיל במלחמה לשם כיבוש חברת “כל ישראל חברים”, הריהו פונה אל נורדאו. ולו הוא מודיע בגילוי־לב את דעתו על האנשים החדשים שרכש לציונות. דבריו על וולפסון במכתבו מיום 29.11.98: “וולפסון הוא בחור טוב, נבון, מעשי ואפשר לסמוך עליו. צריך רק להדריכו יפה בתחילה – את השאר יעשה הוא בעצמו”. הדברים הללו נכתבו בשעה שהרצל שלח את וולפסון לפאריז לשם משא ומתן עם ב"כ י. ק. א. הרצל כתב אז לנורדאו, שהוא מוכן להתפטר מהנהלת התנועה, אם מנהיגותו מפריעה לעשיית הסכם בין ההסתדרות הציונות ובין י. ק. א.

מתוך הכרת חשיבותו הכבירה של נורדאו לציונות מציע הרצל אחרי הקונגרס הראשון, שנורדאו יהיה למנהיג ושהמרכז הציוני יועבר לפאריס. בפעם אחרת מציע הרצל שנורדאו יהיה נשיא ההסתדרות הציונית, והוא – הרצל – יו“ר הועד הפועל, כלומר ראש ההנהלה המעשית של התנועה. מן ההצעות הללו לא יצא כלום. נורדאו נועץ עם הרב הראשי צדוק הכהן ואחרים, מחשובי היהדות בצרפת, וכולם חיוו את דעתם פה אחד, כי לא יתכן מפני סיבות חיצוניות ופנימיות שמרכז ההסתדרות הציונית יהא בפאריס; היו גם נימוקים אחרים לסירובו. אך הרצל לא חדל לראות את נורדאו כאישיות החשובה ביותר בתנועה הציונית, אף אם הלה לא השתמש בתגא דנשיאות, ובכל ענין גדול היה פונה אליו. בשנת 1901 הוא מבקש מנורדאו להשפיע שבבתי־הנבחרים האיטלקי והצרפתי תוכנס “שאלה” בדבר איסור העליה היהודית לארץ ישראל. שנתיים אחרי כן, בגשתו לענין־אוגנדה, הוא מפנה מבטיו קודם כל לצד נורדאו ובחליפת־מכתבים ארוכה משתדל להוכיח לו, כי אוגנדה היא לא רק הכרח לעם היהודי, באין לו ארץ ישראל לעת עתה, אלא גם צעד מועיל בדרך לארץ ישראל. הוא מביע שם את הדעה הפארדוכסאלית, שאם הדרך הישרה לארץ ישראל היא לנו בלתי אפשרית (מפני התנגדותה של תורקיה), מוטב שנצעד בעקיפין, בנוסח האנגלים ההפוך: הללו היתה להם קודם אנגליה ואח”כ הם השיגו מושבות; אנו נרכוש לנו קודם מושבות – אוגנדה ואולי עוד שטחים ברבות הימים – ואח"כ נשיג את ארצנו־מולדתנו. ברם, נורדאו, בעל־הפארדוכסים המובהק, לא שוכנע, אלא שברגע האחרון, כבר בפתיחת הקונגרס ממש, נכנע לפני רצונו של הרצל וסייע לו במערכה כבדה זו בלי חמדה.

לא תמיד חלקים היו היחסים בין הרצל ונורדאו, למרות שיתוף הפעולה שביניהם ורגשי ההערצה ההדדית. יש ובעיני נורדאו לא מצא חן צעד זה או אחר של הרצל, יש ונדמה לו כי מטרידים אותו יותר מדי ללא־הכרח אמתי. גם היה לו לעתים רושם שלא נהגו כבוד בפרי עטו או במוצא שפתיו במדה מספקת. הרצל ראה חובה לעצמו במקרים כאלה לחוש ולא להתמהמה בהסברה, בשידול ובפיוס. הנה מביע נורדאו ספקות בנוגע לערך המו"מ המתנהל בקושטא ולאפיו4 הלאומי־המדיני, והרצל ממהר להרגיע את רוחו: “השיחות עמי בקושטא – כותב הוא לנורדאו בסוף שנת 1898 – מתנהלות לא כמו עם אדם פרטי, ולא כמו על הצגה תיאטרונית חדשה או מרוץ־דרבי האחרון. כנשיא הקונגרס מנהל אני משא ומתן עם אישי המדינה. בכנות ובישרנות נהגתי ולא הגדתי אף מלה אחת אשר לא אוכל להיות אחראי לה בכל עת”. והרי ענין אחר, ציוני־פנימי. נורדאו מתיחס באי־אמון אל הבנק והפעולות סביבו, גם מסרב משום כך לחתום כאחד היוזמים (על טופס־הבקשה האנגלי). הרצל מוכרח לדבר על לבו, להבטיחו פעם ופעמיים כי באמונה יֵעָשה הכל בבנק. הוא טוען שראשי הציונות מחוייבים לטפל אף בעניינים כספיים אם כי נפשם סולדת בהם: מפני שכל הרוצה במטרה חייב לדאוג גם לאמצעים. הוא מוסיף ואומר, שנורדאו לא יהיה אחראי לעסקי הבנק, הואיל ואיננו משמש חבר לא בהנהלה ולא בועד המפקח של הבנק. והוא מביא למופת את עצמו, שחתם על אלפיים מניות ונכנס לפני ולפנים – כמובן לא לשם ריווח כספי אלא למען ישמע הקהל ויאמין בבנק, ויתן יד למוסד זה שהוקם לשם הגשמת הציונות.

אך היו גם מקרים אחרים, אי־נעימים באמת. הנה, למשל, הופיעה “שיחה” של נורדאו עם כתב־עיתונים, או נתפרסם מאמרו בכתב־עת חשוב ושם היו דברים אשר הרצל ראה אותם כמזיקים לתנועה הציונית. עם כל הערצתו והכרת־הטובה לנורדאו לא יכול הרצל להשלים עם מעשים בלתי נכונים לדעתו והיה מעיר את הערותיו. המנהיג והאחראי לתנועה דיבר מתוך גרונו, שומר־הציונות החדור כאב ופחד. לדבריו של מי שהוא אחר, פחות חשוב ובולט בציונות, לא היה שם לב. אך מאכס נורדאו, המפורסם כל כך בעולם היהודי והנכרי! הלא דוקא הוא חייב לשקול כל דבריו בפלס – גזירה שמא תצא מהם תקלה. והרצל לא פעם מבקש מנורדאו להיות זהיר בנאומיו ובמאמריו הציוניים, או גם הכלליים, אם יש לחשוב שתהיה להם השפעה על ענייני הציונות בעקיפין. ואילו עמדתו של נורדאו שונה היתה לגמרי בשאלה זו. הוא לא היה רגיל ב“דיפלומטיה” ובדבריו הציוניים עתה, כמו בכתביו המפורסמים לפנים, לא העלים כלום ולא כיסה אף במשהו על רגשותיו הסוערים ומחשבותיו הנמרצות. נורדאו היה טיפוס של נביא ומוכיח בעיקר – ולא יכול לפעול אחרת.

ההתנגשות הזאת בין שתי הנשמות הגדולות של הציונות נוקבת ויורדת עד לתוך תוכה של הטאקטיקה הלאומית, (שתמיד מרובות בה שאלות השנויות במחלוקת). והרי עובדה אחת בולטת מפרשת הימים ההם. בפברואר 1898 נתפרסמה בעתוני אנגליה ואמריקה “שיחה” עם נורדאו, בה נאמר בין השאר שהוואטיקן מסית לרציחת יהודים בצרפת. הרצל כותב לו מיד ומעיר: ראשית, אין העובדה נכונה; ושנית – זהו העיקר – הודעתו של נורדאו מזיקה לתנועה הציונית, כי הנאמר ע"י נורדאו מחייב את ציונות כולה, והאם באמת סבור הוא שהציונים יכולים להרשות לעצמם מחלוקת עם רומא? והרי עובדה אחרת, מעולמנו הפנימי: באוקטובר שנת 1900 כותב הרצל לנורדאו כי מרומניה קובלים החברים. על מה? על “שיחה” של נורדאו שהופיעה בעתונים ושבה נאמר, כי הציונים אין להם כל ענין לבעית ההגירה של יהודי רומניה (שהחמירה אז מאד בעקב הפרעות והתגברות הרדיפות); הציונים עוסקים בארץ ישראל ורק בארץ ישראל, שאותה יש לראות כפתרון מוחלט של שאלת היהודים, ובהגירה סתם, כבצדקה ובהקלה זמנית, יעסקו נא אחרים. הכרזה זו ־ מדגיש הרצל במכתבו – אף כי היא נכונה מאד להלכה, מזיקה לציונות למעשה, מפני שהמתנגדים, ולא הם בלבד, עומדים וצועקים: הנה, בהזדמנות הראשונה, בעת צרה, עוזבים הציונים את יהודי רומניה לאנחתם.

כל חילוקי־הדעות הללו לא קלקלו את היחסים בין הרצל ונורדאו, וכל־שכן שלא הביאו לידי הפסקת היחסים, כמו שקרה לא פעם בין אישים אחרים. עמוקים למדי היו רגשותיהם, רגשי אהבה והוקרת־גומלין. עשרות פעמים של השתפכות הנפש מונים אנו במכתביהם זה אל זה. הקשרים התהדקו הודות לעובדה ששניהם עבדו בעתון אחד, ב“נייה פרייה פריסה”, וחליפת המכתבים ביניהם נוגעת לא פעם בעניני העתון והשתתפותם בו. יש והם מחליפים מחמאות בנוגע לפרי־עטם. באחד בינואר 1901 כותב הרצל לנורדאו: “כל יום מתגאה אני בנורדאו, אך ביחוד היום: סקירה שנתית גראנדיוזית כזאת יכול לכתוב רק איש אחד – נורדאו. הלואי שהשנה הבאה תקרב אותנו אל חלומנו וש”נייה פרייה פריסה" יהא נאלץ בסקירה הבאה להזכיר את הציונות“. הם כותבים זה לזה לעתים קרובות וכשהרצל אינו כותב לפעמים זמן ממושך, הריהו מתנצל אחר כך לפני נורדאו ומבאר את הסיבה. הם שואלים זה את זה למצב הבריאות, וכן לשלום המשפחה. לירי ביותר הוא כמובן הרצל, והוא אינו חדל להתאונן על עייפותו, על הקשיים העצומים בעבודתו, על מירור חייו ע”י כמה גורמים. “מדכאני המצב הבלתי טבעי – לעבוד בעתון המתנגד לדעותי”, קובל הוא מרה במכתבו אל נורדאו בספטמבר 1900. וגם במכתבים אחרים מדגיש הוא בכאב, שהנהו “עבד” ל“נייה פרייה פריסה” בגלל פרנסה ושעניני הציונות היו מתקדמים הרבה יותר, אילו היה הוא חפשי לחלוטין ומוסר להם את כל זמנו, עד הרגע האחרון.


 

נסיונו לכבוש את האליאנס    🔗


מלאו שמונים שנה ליסוד חברת “כל ישראל חברים” ושבעים שנה לקיום מפעלה החשוב, בית הספר החקלאי “מקוה ישראל”. הרצל נולד בשנה אחת עם יסודה של האליאנס. בשעת ביקורו בארץ ישראל, לשם הראיון הרשמי עם ווילהלם קיסר, היתה לו פגישה קלה עם הקיסר – הפגישה הראשונה – ליד מקוה ישראל.

הרצל ניסה לרכוש לציונות את ראשי האליאנס בפאריס, אך לא הצליח. כשם שלא הצליח בזה גם פינסקר בשעתו. נארסיס לוין, מנהיג כי“ח, שנפגש אתו, אמנם עמד בראש ועד חו”צ בפאריס בו בזמן שהיה נשיא אליאנס וי.ק.א. ואולם כרבים מן האוהדים את רעיון ישוב ארץ ישראל פחד מפני כל שמץ מדיניות לאומית גלויה במפעל זה. הרצל ניסה גם להתקרב אל ה“אליאנץ” הווינאית, שנוסדה בשנת 1873 והיתה בעלת השפעה בקרב יהודי אוסטריה והונגריה, אך ללא־תוצאות. ברם, לא הסיח דעתו משתי ההסתדרויות הללו והשתמש בכל הזדמנות, שבאה לידו, כדי לעשות משהו בנידון זה; את עיקר החשיבות ראה כמובן באליאנס הפאריזאית. לא היה לו פנאי לעסוק בדבר באופן מיוחד, בהיותו עמוס תרפ“ט ענינים וטרדות גדולות; על כן שמח כשנמצא האיש שהטיל על עצמו את המלחמה לשם הבקעת חומתה האנטיציונית של כי”ח. בווינה ניהל הוא עצמו את הפעולה.

בראשית ינואר 1902 פנה אל הרצל הד“ר אלפרד עליאס, עסקן ציוני במילהויזן, והציע לארגן את כוחות־הציונים לקראת האספה השנתית של האליאנס הפאריזאית. מאז החלה חליפת מכתבים ממושכת בין שניהם, והרצל לא חדל לסייע לעליאס בעצות, בפירסום ב”די וולט" ובהשפעה בקרב ראשי הציונות בצרפת, באיטליה ובגרמניה, למען יעזרו גם הם. לפי התקנות של כי“ח הרי כל המשלמים דמי חבר רשאים להשתתף בבחירות ההנהלה המרכזית ע”י הצבעה בעד רשימת־מועמדים במקומות־מגוריהם. ד“ר עליאס רצה איפוא להעמיד רשימה ציונית ולעורר את הציונים, חברי כי”ח, להצביע בעדה.

במכתבו מיום 7 בינואר כותב הרצל לעליאס, כי שאלת האליאנס העסיקה אותו כבר כמה פעמים. מנהלי החברה בעצם הפסידו את זכותם להוסיף לשלוט מפני שזה זמן רב לא היו בחירות להנהלה, אך הוא, הרצל, היסס בשאלה, אם צריך להתחיל במלחמה מתוך חרדתו לכבוד ישראל. הוא מבקש מעליאס הצעות ממשיות בדבר המלחמה באליאנס.

במכתב שני אל עליאס, שנשלח אחרי שבוע, מספר לו הרצל, כי כמה פעמים באו כבר אליו חברים בהצעה להתחיל בפעולה זו, אך היה כאן רק רעיון בלבד. לא היה האיש שיכנס לענין בראשו ורובו ו“רעיון בלא הגשמה הוא אפס”. הרצל מציע לעליאס לנהל את כל הפעולה על אחריותו שלו בלבד, אם כי בעזרתה של ההסתדרות הציונות: “לפי נסיוני הרי תמיד יותר טוב כשאיש אחד, ולא ועדה שלמה, מקבל עליו הוצאת דבר לפועל. אם תצליח, תשרת את התנועה שירות גדול מאד לדעתי”.

יש וד“ר עליאס היה שרוי במצב רוח פסימי מפני שלא נענו לו החברים או מפני קשיים טכניים. אז היה הרצל במכתביו חש לעודדהו ולתבוע ממנו את המשך הפעולה. כתב לו שאסור להרשות פקפוקים ונדנודים והפעולה, מכיוון שהחלה, אסור להפסיקה. הרצל היה נגד קריאת ועידה פומבית של ציונים חברי כי”ח, כפי שהציע עליאס, בחששו שמא יעורר הדבר את ראשי כי“ח להגברת כוחם הם. הוא הציע, שעליאס יבוא בקשר עם החברים ע”י מכתבים, ופירסם ב“וולט” כמה הודעות צנועות לשם כך. עצתו העיקרית היתה לחבר רשימת מועמדים המכילה שמות של ציונים מפורסמים: נורדאו, מארמורק, בודנהיימר, קליי וכדומה, ולהשפיע על נורדאו שיבוא לאספה השנתית של אליאנס וישא שם נאום בשם האופוזיציה5 הציונית. במכתביו אל נורדאו מדבר הרצל לא פעם על ענין־אליאנס ומבקש ממנו להסכים לתכנית זו.

נקודה אחת היה הרצל מדגיש וחוזר ומדגיש: מפני סבות חשובות אי־אפשר לנהל את הפעולה בשם ההסתדרות הציונית. הועד הפועל המצומצם בנשיאותו דן בענין זה בח' מארס 1902 וקיבל החלטה מפורשת נגד רשמיות־המלחמה בכי“ח. היחסים בין הרצל ובין אליאנס־י.ק.א. היו משתנים: יש וניהל אתן משא ומתן בדבר הצטרפותן לתכנית הציונית הגדולה (ע"י השתתפות כספית), ויש, להיפך, שהיה רוצה במלחמה עמהן. בין כך ובין כך לא מצא לנכון לטשטש את העיקר בגלל הפעולה לשם הכנסת 2–3 ציונים לתוך הנהלת כי”ח. מלבד זה פחד שמא יזיק כשלון הציונים בבחירות לשמה ולכבודה של ההסתדרות הציונית כלפי פנים וכלפי חוץ.

הרצל פירסם ב“וולט” שני מאמרים מאת ד“ר עליאס נגד הנהלת כי”ח, שלח לו 5000 העתקות ממאמרו הראשון כפי בקשתו, הדפיס הודעות שונות השייכות לאירגון הפעולה, הביא את עליאס במגע ומשא עם חברים בעלי השפעה בגרמניה ובארצות אחרות. הוא לא האמין באפשרות תוצאות מעשיות של הפעולה; לעומת זאת – בהסתמכו על נסיונו שלו ב“אליאנץ” הוינאית – בטוח היה בהצלחה מוסרית ע“י הוקעת המשטר הרקוב השורר בכי”ח. הרצל הבטיח לצאת לקרב בווינה בזמן אחד עם נורדאו, שינאום באספת כי“ח בפאריס. הוא משרטט במכתב אל עליאס את תוכן הנאומים שבווינה ובפאריס, שצריך להיות מופנה אל דעת הקהל: היהודים האמידים, חברי כי”ח ו“אליאנץ”, משלמים ששה פראנקים לשנה ובזה הם יוצאים ידי חובתם כלפי אחיהם הזקוקים לעזרה ולהצלה, ולמעשה אין שום עזרה. על כן אין קיומה של אליאנס מספק עוד את הצורך. כמובן אם בו במקום יתברר, שבמקרה יש באספה הכללית של אליאנס רוב או מיעוט ניכר לאופוזיציה הציונית, אפשר גם להעמיד שם רשימה ציונית בבחירות. על כל פנים יעץ הרצל לד“ר עליאס לבקש בני־ברית במלחמת הבחירות. סבור היה שצריך להרוס בכל הכחות את קן ההתנגדות לציונות שחברת כי”ח מהווה, בעיקר ע“י פקידותה. כיצד להרוס? ע”י החדרת ציונים לתוך הנהלתה או ע"י חיסולה (כי אפשר מאד שראשי אליאנס היו מסתלקים ממנה, עם נצחונם של הציונים, ולא היו עוצרים כוח להקים להם אליאנס חדשה).

מכיון שהרצל ראה כעבור חדשים אחדים, כי הד“ר עליאס התעייף ורוחו נופל עליו, שוב מיהר לאמץ את ידיו בהודיעו כי מאושר יהיה בהצלחתו עד בלי די, “ואני מבקש ממך לא להתעייף כשם שגם אני בעצמי אינני מתעייף בפעולות אשר לכאורה אין להן סיכויים להצלחה”. הוא דרש ממנו התמדה וסבלנות. כמובן השתדלו ראשי האליאנס להפריע ולמנוע נצחון ציוני בכל האמצעים אשר בידם. הם קבעו לבחירות לא יום אחד אלא ימים שונים באזורים שונים, לא הודיעו בעוד מועד את יום הבחירות, לא הראו לאופוזיציה את רשימות החברים למקומותיהם. אף על פי כן קיבלה רשימת המועמדים הציונית הרבה קולות בכמה מקומות. ברם, זה לא הספיק כדי בחירת ציונים להנהלה. ומנהיגי אליאנס יתירה עשו: החליטו לקרוא לאספה כללית בבריסל, שתשנה את תקנות החברה, ומעתה יכנסו חברים לועד המרכזי לא ע”י בחירות אלא ע"י סיפוח. בזה רצו להפטר לתמיד מן “הסכנה” הציונית.

ניכרת יותר היתה הפעולה הציונית נגד “אליאנץ” הווינאית,. במכתבו מיום 14.1.02 מספר הרצל לד“ר עליאס, כי בהיות שציונים אחרים רק דיברו ולא עשו, החל הוא עצמו לפעול נגד “אליאנץ”, ביחוד אחרי התנהגותה הנפסדת של החברה כלפי הפליטים היהודים ברומניה: תחת לעזור לאומללים ע”י הגירה מסודרת לאמריקה ולארצות אחרות, דאגו ראשי החברה לסגירת השערים בהונגריה ובאוסטריה בפני האומללים הנמלטים על נפשם – מתוך חשש שמא תביא ה“הצפה” לידי התגברות האנטישמיות6. היה זמן שמנהיגי “אליאנץ” נרתעו לאחור והסכימו להכניס שני באי־כוח הציונים להנהלה (באפריל 1901). אך דוקא בשעת האספה הכללית של החברה, שבה עמד הענין להגמר ולצאת לפועל בדרך רשמית, נעדר הרצל מווינה – נסע לקושטא – וגם אחרי כן לא היה בעיר במשך חדשים, וכך הוזנח הענין. הרצל השתתף פעמים אחדות באספות השנתיות של אליאנץ, ואתו גם מספר עסקנים ציוניים בווינה. הודות לבקורת מצדם הפכו האספות הללו, שהיו תמיד יבשות וחסרות־ערך, לפגישות מענינות ולחילוף־דעות חשוב בשאלת היהודים.

בשנת 1902, כשהרצל החליט על פעולה באליאנץ הווינאית בזמן אחד עם הפעולה – ע“י הד”ר עליאס – נגד האליאנס הפאריזאית, היה עמוס עניינים מדיניים גדולים: נסע לקושטא על פי הזמנת השולטן, עסק בקשירת קשרים עם גדולי אנגליה (ע"י זאנגויל) ובחידוש הקשרים עם גרמניה וממשלתה (ע"י בודנהיימר ואחרים). אף על פי כן מצא לו זמן גם ללכת לאספה השנתית של אליאנץ, כמו שהבטיח לד"ר עליאס. האספה נתקיימה ביום 27 באפריל, הרצל ועוד שנים־שלושה ציונים השתתפו בוויכוחים. כמחצית הנאספים היו ציונים.

הרצל הציע קודם כל שההנהלה תשלח לכל החברים דו“ח מעשי, מפורט ואמתי על פעולותיה. ההצעה נתקבלה. אחר־כך שאל שאלות שונות, ביחוד בנוגע לצעדים שעשתה החברה בענין יהודי רומניה. היו ויכוחים חריפים במקצת, בין נואמים ציונים ובין באי כח ההנהלה, ולסוף נשא הרצל נאום, בו אמר בערך את הדברים האלה: במשך שנים נוכחו הציונים לדעת, כי באליאנץ אין שומעים לקולם ואין הבנה כלפי דבריהם. ראשי אליאנץ אינם רוצים להבין שהפתרון הציוני הוא היחידי המבטיח עזרה ממשית. הדו”ח שלהם הפעם מכיל כבר דברים, אשר הציונים אמרום קודם לכן. הם מודים, כי היהודים סובלים ונרדפים יותר מאחרים מפני שבניגוד ל“זרים” אחרים אין להם ארץ, מדינה משלהם ועל כן אינם יכולים לאיים בתגובה על הרדיפות, בגמול בארצם מדינתם הם. ברם, אף כי ראשי אליאנץ מודים בהנחה היסודית, אין הם רוצים במסקנות ממנה. עליהם סוף סוף לברר לעצמם את המצב ולהצטרף אל השאיפות הציוניות. העשירים אינם נותנים הרבה, ומהם לא תבנה החברה. חובתם לפנות אל ההמונים, ולא ל“הסגר” בפניהם. ברור כי אליאנץ כיום אינה יכולה לספק את הצרכים הגדולים, ועליה להודיע זאת לכל החברים. כולם צריכים לדעת, כי שאלת העזרה לנרדפים לא נפתרה. ואם הפתרון הציוני אינו נראה להם, יבקשו נא דרכים אחרות.

אחרי הנאום הזה הודיעו הציונים שלא ישתתפו בבחירות ההנהלה, והחברים הישנים נבחרו שוב. כך נגמרה גם בווינה הפעולה בלא תוצאות ממשיות. אחרי זה לא יכול כבר הרצל לחסוך אף רגע אחד בשביל הענינים הללו. העבודה הציונית הגדולה “בלעה” את אישיותו לגמרי. הלא היו אלה שנות אל־עריש, אוגנדה, נסיעות לרוסיה, לאנגליה, למצרים, לאיטליה ועוד. האליאנס חשובה היתה להרצל בעיקר מפני קשריה עם מנהלי י.ק.א. בעלת האמצעים הכבירים. אך בשנים האחרונות מצא דרכים אחרות למשא־ומתן עם ראשי י.ק.א. ע"י לורד רוטשילד ועוד – וזו אף הודיעה על נכונותה לעזור לו… אחרי שיביא את הצ’ארטר על ארץ ישראל או על ארץ אחרת.


 

בינו לבין וולפסון    🔗


וולפסון כתב פעם, שבקראו את החוברת “מדינת היהודים” היה לאיש אחר. הוא, ה“חובב ציון” מכבר, מצא כאן – לפי דבריו – אופקים רחוקים, אמונה וחזון, ובבקרו אצל בעל החוברת, זמן קצר אחרי כן, לא רק שלא נתאכזב אלא עוד נתחזק ביחסו הנלהב אל החוברת ואל הקריאה המדינית הלאומית הכלולה בה. נוסף על כך חזר מווינה כמעריצו של המחבר עצמו, ורגש זה נשא בלבו עד יומו האחרון. לוולפסון, כמו לעם ישראל, נעשה הרצל האחד והמיוחד בתנועת השחרור הלאומי. עד מהרה נתקשרו בעבותות ידידות ואהבה איש לרעהו. מספר המכתבים והפגישות פנים אל פנים שביניהם עולה בהרבה על זה שבין המנהיג ובין מי שהוא מאישי התנועה הציונית.

בכל דבר קשה היה הרצל פונה לעזרתו של וולפסון בסמכו על נאמנותו ומסירותו היוצאות מן הכלל. וגדולה מאד, מקיפה ורבת־צדדים היתה העזרה שקיבל ממנו במשך שמונה שנות מנהיגותו הציונית ומגעו ומשאו אתו. ודאי, שרותו העיקרי של וולפסון לתנועה בימי הרצל היה בעניני הבנק; אך הוא פעל גם בכמה ענינים חשובים אחרים: ליווה את הרצל בנסיעות לקושטא, ניהל משא ומתן עם ראשי י.ק.א., מילא כמה פעמים שליחות דיפלומטית־כספית בבירות אירופה, סייע לעבודתו של המנהיג בקונגרסים. ביחוד מתבלט תפקידו זה – של משען איתן ביותר להרצל – במשלחת ההיסטורית אל וילהלם קיסר, קודם צאתה לדרך, בדרכה לארץ ישראל ובארץ גופה. בלעדיו ספק הוא, אם אפשר היה להתגבר על כל הקשיים שהמשלחת נתקלה בהם. לא לחנם הביאה אז עבודתם המשותפת לידי שיא ההתקרבות ביניהם. במכתבים ששלח הרצל לוולפסון אחרי שובם מן הארץ הוא קורא לו בפעם הראשונה Mein gutter Daade, ומאז הוא פנה אליו תמיד בכינוי רב־חבה זה.

ברם הרצל היה איש האכזבות, והוא לא נמלט מיד האכזבה אפילו ביחסיו עם “דאאדה הטוב”. ראשית, לא היה מרוצה מדרכי עבודתו של וולפסון בבנק. שנית, נדמה לו פעם־פעמיים, שוולפסון אינו הולך אחריו “עד־הסוף”. הדבר הגיע לידי קרע זמני בשנת 1900, כשהרצל קרא לישיבת מנהלי הבנק בלונדון בלי הסכמת ועד המנהלים ונשיאם וולפסון. הוא ראה הכרח לעשות כן מתוך חרדתו העמוקה לגורלו של הבנק; לפי הידיעות שהגיעו אליו, לא התנהלו שם הענינים כך שהבנק יהא מסוגל למלא את תפקידו המכריע בכל רגע שידרש ע"י ראשי ההסתדרות הציונית. הקרע היה כמובן קצר מאד והביא במהרה לידי התגברות הידידות ביניהם. בטלגרמה מלונדון מיום 24.6.1900 7 פונה הרצל בפעם הראשונה אל וולפסון בלשון “אתה” (Erwarte dich). נימה של אי־רצון היתה פורצת בדבריו גם אחרי כן, כי גדולות היו תביעותיו בעבודה מאחרים, כמו מעצמו, וביחוד הרבה לתבוע מוולפסון שהעמידו בראש המוסד האחראי ביותר של התנועה.

במכתבו המפורט אל וולפסון מיום 26.2.02 מבאר הרצל בגלוי־לב את יחסו אליו: “כל היחסים בעולם הזה עומדים על הדדיות. כל זמן שהיית לי ידיד מסור ללא־תנאי, הייתי מוסר לך את כל הידיעות ראשונה. קירבתי אותך יותר מכל איש אחר מפני שהיית איש־ציוּת למופת. הנני צריך להיות המנהיג באמת, ולא רק בהכרזות שבאספות שאינני מבקר בהן, כי אני לא טפש ולא מוקיון. כל זמן שהלכתם והנכם הולכים אחרי, העליתי והנני מעלה את התנועה למדרגה גבוהה – היום כה התקדמנו כבר שהשולטן נושא ונותן עמי כעם מעצמה. מה ומי מוטט את נאמנותך, אינני יודע. רק זאת אני יודע שבגדת בי פעמים מספר; יצאת נגדי בצוותא עם אנשים אחרים”.

וולפסון, יעקובוס קאן ואחרים טענו שהרצל מתערב יותר מדי בעניני הבנק, אם כי אינו מומחה כלל בעסקי־בנקאות. על כך משיב המנהיג באותו המכתב: “אינני מקבל את האמתלא, שיש דברים אשר אין אני מבין אותם. עובדה היא שרכשתי לי במשך השנים הללו את הידיעות הכלליות הנחוצות בתורת הכספים, ומכל מקום מבין אני בזה כמו קאן או המנהלים שבועד”. כאן חוזר הרצל אל השאלה האישית: “הייתי בלתי אדיב כלפיך ודרשתי ממך יותר מאשר ממי שהוא אחר. לא הבינות את הסיבה או לא הבינוה אלה, שעוררוך נגדי. הסיבה היתה: אמוני בך. רכשת אותו באמרך לי: אחרים הלכו אחריך כשהאמינו שהצדק אתך, ואילו אני הולך אחריך אף כשאני מאמין שאין הצדק אתך. אז היית האיש שלי, וכמה פעמים השפעת עלי ושינית את דעתי. עכשיו מספיק שאני אחפוץ או אצוה משהו כדי שאתה תתנגד – כאשה זו המתנגדת בכל לדברי בעלה. בקיצור, נגמלתי על ידך מלסמוך עליך לחלוטין, והתוצאות באו מאליהן”.

בכל זאת מתפייס הרצל ובו במקום מודיע לוולפסון את החדשות האחרונות, דהיינו שהשולטן מוכן לתת לציונים בארם־נהרים את אשר הם רוצים לקבל בארץ ישראל; המשא ומתן אתו נמשך ונחוץ להפקיד סכומים גדולים בשלושה בנקים. הרצל מבקש מוולפסון לארגן את הדבר ומוסיף: “אין זו הלצה וגם לא אסכים להלצות בענין זה. יצרתי את הבנק לא לשם שעשועים ומשחקים אלא לשם הארץ, הצ’ארטר ורק מה שמוליך לכך”. והוא מסיים: “דיברתי אתך קצת קשות במכתב זה. עליך לראות את הדבר כסימן, שעוד לא ויתרתי עליך. אם אתה רוצה להיות האיש הקודם, אשוב גם אני להיות כלפיך מה שהייתי קודם”, ואמנם נתחדשה הידידות ביתר שאת, אם כי היו גם אחרי כן מקרים שהרצל לא שבע רצון מהתנהגותו של וולפסון.

יותר מכל מתאונן הוא במכתביו אל וולפסון על האטיות שבפעולות הפקידות וההנהלה של הבנק. נוסף על כך הריהו מגלה אי־סדרים, בזבוז כסף, חוסר מומחיות, אי־זהירות מזיקה. בשלושים בינואר 1902 הוא כותב לוולפסון: “שאתה וחבריך בועד המנהלים אינכם אנשי־הבנק האמתיים, זאת יודע אתה בעצמך ואמרת לי לא פעם. ברם מעציב, שלמרות זה הנכם מתהלכים זקופי־ראש”.

הוא מתרעם על ההתנגדות, שבה הנהו נתקל תדיר, על שפע העצות הנשלחות אליו מכל צד במקום עזרה ממשית. במכתב אל וולפסון מיום 24 בספטמבר 1901 הוא מודיע לו במר־לבו: “אין הבנקים מעוררים בי יחס של כבוד כלל. מה שהם יכולים לעשות, יכול גם אנכי, אך על עצמי יכול אני לסמוך. האמון במומחים אבד לי לגמרי. הם עלו לנו בסכומי־כסף שגעוניים והיו מחריבים אותנו כליל, אלמלא הייתי לאשרו של מפעלנו עריץ כזה”.

בפעם אחרת הוא מתאונן על שמנהלי הבנק מסרבים להשתמש בשרותו של האדם המוצע על ידו: “זוהי התופעה הידועה היטב: כל אימת שאני רוצה להכניס לתוכנו כוח מעשי ומועיל, מתחילה ההתנגדות לכך מכל הצדדים”. הוא מחוה דעה על העובדים במוסדות התנועה הציונית המתנגדת לזו של וולפסון שסבור היה, כי ממקבלי משכורת צריך לדרוש יותר עבודה. הוא כותב לו: “אם האיש מקבל משכורת או לא – אין בזה משום הבדל במלוי החובה. אני מתיחס אל תפקידי ברצינות כזאת, ברצינות אפילו יותר גדולה מזו שהייתי מתיחס בה אילו הייתי מקבל משכורת. וזאת הנני דורש מכל איש, אחרת אין הוא שייך אלינו”.

ודאי קרה שהרצל שגה, אך בדרך כלל חדר כראוי בחושו הגאוני גם לתוך עניני הבנק. מסירותו וחרדתו העמוקה ליצורי־כפיו והשקפתו הלאומית־המדינית המקפת פקחו את עיניו לראות נכונה אף במקום שעין המומחה המקצועי טעתה. כלום לא צדק בשעה שדרש לא להשקיע מכספי הבנק בשום עסקים ברוסיה? וכי לא השכיל לראות את המצב, כשהתנגד לקשירת קשר בתנאים בלתי־נוחים עם “הבנק הגרמני־הארצישראלי” מתוך נמוק, שאין להסגיר את עצמנו בידי בנק זר זה? ובודאי צדק בהתקוממו להחלטת המנהלים לפתוח חתימה על הבנק ב… משרדי־קוק (החברה לתיירות!): “להשפיל את עצמנו עד כדי כך אסור לנו. החתימה צריכה להיות או בבנקים או באגודה הציונית8”. רגש הכבוד של התנועה והחוש המעשי כאחד דיברו כאן מתוך גרונו.

הרצל דרש שישררו יחסי־הגינות ויושר בהסתדרות הציונית. “הבטחות צריך לקיים”, מדגיש הוא במכתב אחד. ובמכתב אחר הוא דורש, שלא תהיה כפית טובה כלפי עובדי התנועה – ושבו בזמן ימנעו את חדירתה של שיטת־הפרוטקציות.

בכמה ממכתביו אל וולפסון באה לידי בטוי השקפתו על מצבו החמרי והתוצאות הנגרמות ע"י כך לתנועה וליחסיו עם אנשי־התנועה. עוד במארס 1899 הוא כותב אליו, שאינו יכול לנסוע אותה שעה ללונדון: “אינני חפשי; ופשוט – הייתי מאבד את משרתי. מה עלי לעשות אז? לחיות מן הציונות? אתה ויעקבוס קאן הנכם אנשים בלתי תלויים. אם אתם רואים צורך, אתם יכולים לנסוע לשמונה ימים. ואילו אני מסכן בכל פעם את קיומי. הנני עושה זאת בכל מקרה של נחיצות, אבל רק של נחיצות”.

כעבור חמש שנים, כשידידיו הקרובים ביותר החלו לדרוש ממנו במפגיע שיסכים סוף סוף לעזוב את מקומו ב“נויה פרייה פריסה”, למען תפסק תלותו החמרית במקור חיצוני, ושיקבל שכר עבודתו מאת ההסתדרות הציונית, לא היסס ודחה בתוקף את הדרישה: “ישמרני אלהי ישראל – כתב לוולפסון בתשעה בינואר 1904 – מכך שאהיה תלוי בתנועה הציונית. כלפי דבר זה אני מרגיש בחילה שלא אוכל להתגבר עליה. אך אילו אפילו לא היתה לי בחילה זו קודם, הרי מבט אחד על המשלחת החארקובית פקח את עיני לראות, עם מי יש לי עסק כאן”.

וחמשה ימים אחרי כן, כשוולפסון שינה את ההצעה (לא התנועה תשלם, אלא כמה מן הידידים): “אתה מציע שאסכים לקבל תשלום שנתי מידי כמה אנשים שבתנועתנו, למען אוכל לגור בלונדון. טוב, והכבוד העצמי שלי? החושב אתה שהייתי יכול לשאת מצב מבייש כזה? בעד מה אקבל כסף מכם? בעד זה שאני פועל בהתאם להשקפותי? הלא הייתי ראוי לבוז אילו פעלתי אחרת. ומה יש לכם מזה? כלום לעסק שלכם, למפעל שלכם, לאינטרס שלכם נותן אני את שרותי? לא, דאאדה הטוב שלי, תוציא דבר זה מראשך. ודאי אין זו בושה לקבל תשלום בעד שרות מאת עסק חמרי ישר, אך מאת עסק אידיאלי זהו לדעתי בלתי הוגן… כמובן יש להצטער שבגלל שאלת המקום הכל סובל. מה אתה רוצה? אם אִוָלד עוד פעם ואהיה שוב חמור כזה, ליגע ולטרוח למען היהודים, אזי אכנס מלכתחילה לענין כמיליונר”.

עם כל הקירבה ביחסים האישיים שבינו ובין וולפסון (אפילו סיגריות החביבות עליו הוא מבקש מוולפסון מזמן לזמן לקנות בקלן ולשלחן9 לו) שמר תמיד בהקפדה על החשבונות הכספיים שביניהם. “מתוך חפזון הפרידה – כותב הוא לו ביולי 1899 – שכחת להגיד לי, כמה אני חייב לך. בבקשה להודיעני מיד מהו החוב שלי”. וכך תמיד, אפילו מוולפסון נזהר הוא מלקבל מתנות כספיות. זהו קו אפייני מאד לאצילות־רוחו.

במכתב אל וולפסון נמצאת אימרתו־צוואתו המפורסמת אל התנועה (שבועות מועטים לפני מותו):

– אל תעשו שטויות אחרי מותי!


 

בינו לבין אחד העם    🔗


הם נפגשו בדרך־התחיה הלאומית. זה היה טבעי, שהרי שניהם הלכו בה. ולא פחות טבעית היתה ההתנגשות העצומה ביניהם, כי הלא בכוונים שונים הלכו. אפיינית להרצל היתה יצירת ההסתדרות הציונית העולמית והקונגרס הפומבי; אפייני לאחד העם היה יסוד חבורת “בני משה”, הקטנה והסודית. הראשון העמיד את הדגש החזק על המדיניות והשני – על הרוחניות, ומכאן הסתעפו כל הניגודים שבמגמה ובטכסיסים.

ואין לומר שלא הכירו איש איש בערכו של רעהו. אחד העם יכול היה יותר לשפוט את הרצל משיכול היה הרצל לשפוט את דבריו של אחד העם, שכן לאחד העם היתה האפשרות לקרוא את דבריו של הרצל ולעקוב אחרי מעשיו. מה שאין כן הרצל, שעברית לא ידע, ומיהדות מזרח אירופה רחוק היה, וגם לא היה לו זמן כלל לעקוב אחרי פעולתו של אחד העם כעורך וסופר, כמורה־הוראה ציוני ולוחם־דעות. התוצאות היו, שאם כי – כאמור – הרצל ואחד העם העריכו זה את זה, הרי לא היתה ההערכה מלאה ושלֵמה בשום פנים. הרצל לא ידע, אחד העם לא רצה. פשוטו כמשמעו! הרצל לא ידע מהו אחד העם לספרות העברית ולתנועה הלאומית. ואחד העם – בניגוד לאוסישקין10, למשל, או לליֶלנבלום – לא רצה להודות באופי המכריע של החידושים הגדולים שהביא עמו הרצל: איחוד המערב עם המזרח בציונות, הכרזה על רעיון התחיה היהודית כלפי אומות העולם, אירגון המוני העם, יצירת המכשירים הממלכתיים של התנועה הציונית וכו'.

ד"ר אהרנפרייז, מזכיר לעברית בועד המכין את הקונגרס הציוני הראשון, הוא שהפנה, כנראה, את תשומת לבו של הרצל לאחד העם, וביולי 1897 כותב הרצל לראש “הציונים הרוחניים” ומזמינו לבוא אל הקונגרס: “עשה כל מה שבכוחך כדי שירבה בקונגרס, החשוב כל־כך לרעיון הציוני, מספר צירי רוסיה”. הניגודים טרם התבלטו, במכתב זה אל אחד העם מזכיר הרצל בנשימה אחת: “ידידיך – ידידינו”. גם להתיעצות, המוקדשת להכנת הקונגרס השני, מזמין הרצל את אחד העם, ואותה שנה (1898) מעיר הוא בשיחה עם מר גראזובסקי בארץ־ישראל: “אילו היו לנו עשרה כאחד העם, היינו קרובים יותר למטרתנו”. גם אינו מתנגד לבחירת אחד העם לועד התרבותי בקונגרס החמישי (1901), אם כי ידע כבר, בקוים כלליים, שאחד העם מנהל מלחמה שיטתית בציונות המדינית ובטכסיסיה ואף אינו שוקל את השקל הציוני.

לא כן אחד העם, שתופס עמדה שלילית ובלתי משלימה עם הציונות המדינית ועם מנהיגה מתחילה ועד הסוף. על הקונגרס הראשון ויוצרו הוא מחווה דעה שלילית (לא מבחינה אישית כמובן) הן במאמריו ב“השלוח” והן באגרותיו. “רק אחת רואה אני ברור – כותב הוא לי. ח. רבניצקי למחרת הקונגרס מבאזל – הרסנו הרבה יותר ממה שבנינו. הועד המרכזי, אשר נבחר בווינה, חסר כוח הוא בכל הפרטים, ולא זה יושיענו”. הוא מודיע כאן על שיחתו עם הרצל ומוסיף" “באתי לידי החלטה, כי כל רמזיו ע”ד מעשיו בקונסטאנטינופול אינם שווים כלום. שום הבטחה לא ניתנה לו ואין ספק, כי מעתה תכביד ממשלת תוגרמה את ידה עלינו הרבה יותר מבראשונה“. ולסוף פסגת ההבעה של רואה־שחורות: “מי יודע אם לא זאת היא האנחה האחרונה של האומה הגוססת? הרעיון הזה לא יעזבני”. המשורר יל”ג שאל בעים רוחו שאלה כזו ביחס לספרות העברית, ואחד העם השמיע זעקת־יאוש על כל התנועה הלאומית ועל האומה כולה. בפרטים ידועים צדק אחד העם בבקרתו על הציונות ההרצלית; כלפי התנועה בכללה וכלפי מנהיגה ודאי החטיאה בקרתו את המטרה.

בניגוד להרצל, היה אחד העם מטבעו ספקן ורואה שחורות. בניגוד להרצל, היה כוחו יותר בניתוח עובדות מאשר בצירופן והתאמתן, בראיית הפרטים יותר מאשר בעשיית “סך הכל”, על כן שגה לא פעם. את טעותו היסודית אחרי הקונגרס הראשון ראינו לעיל (במכתבו הנזכר אל רבניצקי). לא פחותה מזו היתה טעותו בנוגע לרגע חשוב אחר בתולדות הציונות ההרצלית, בנוגע לקונגרס הששי, האוגנדאי. “הציונות הבזילית? – כתב ב”השלח" במאמרו המפורסם “הבוכים” אחרי הקונגרס הזה – היא איננה עוד במציאות. בבזיליא, בר“ח אלול תרנ”ז, נולדה הציונות הזאת, ובבזיליא, בר“ח אלול תרס”ג, פרחה “נשמתה” ולא נשאר ממנה אלא “שם שנתרוקן מתכנו” ופרוגרמה עם פירוש חדש על דרך הדרש"…

והנה הגענו לרגע הדרמתי ביחסים שבין השנים, לפרשת “אלטנוילאנד”. הרצל תלה תקוות גדולות בספרו זה. הדבר מוכח כבר מן העובדה, שהקדיש זמן לכתיבתו למרות היותו שקוע רובו ככולו בעבודתו הכבירה כמנהיג התנועה; הוא ראה גם את “אלטנוילאנד” כחלק מעבודה זו. בראשית אוקטובר 1902, אך יצאו מן הדפוס הטפסים הראשונים של הרומן, ואח“כ בנובמבר הריהו שולחם על פי כתובות מדיניות חשובות – לדוכס הגדול של באדן, לשולטן, לראש הממשלה האוסטרית, לשר־החצר של קיסר וילהלם, לציר גרמניה בווינה; גם ללורד רוטשילד ולנסיך בילוב, שר־החיצון הגרמני, שיחסם אל הציונות היה אז שלילי. אל הדוכס הגדול הוא כותב: “הרי זו מעשיה, שאני כאילו מספר אותה ליד מדורות המחנה, כדי לאמץ את רוחם של אנשַי המסכנים בעת הנדידה”. משר־החצר של וילהלם הוא מבקש לשים את הספר לפני הקיסר. לשולטן הוא מודיע: “הרי זה רומן דמיוני המצייר בימים יבואו את כל הטובות שתצמחנה מהתיישבות היהודים בארץ־ישראל”. בו בזמן הוא משתדל בדבר תרגום הספר לעברית, אידית ורוסית והפצתו בקרב יהודי רוסיה – משענתה העיקרית של הציונות. זה היה בעיניו חיבור של תעמולה הנועד כלפי חוץ וכלפי פנים כאחד. הנעימה היסודית שבו היתה: אם תרצו – אין זו אגדה. לעם ישראל ולאומות העולם רצה הרצל להוכיח ע”י הסברה לוקחת את הלב, שאין בציונות משום הזיה, שאפשר ואפשר להגשימה, אף במשך תקופה קצרה של עשרים שנה, אם יגשו לפעולה מתוך רצון טוב וניצול כל האמצעים הכספיים והטכניים.

בקרתו של אחד העם, שהיתה – כמו תמיד – צודקת בפרטים אבל בשום אופן לא בנוגע לתכנית “אלטנוילאנד” בכללה, הרגיזה מאד את המנהיג. היא הופיעה בשעה שהרצל עמד בעצם המשא ומתן עם הממשלה הבריטים ע"ד הצ’ארטר בחצי האי סיני, אשר היה בעיניו כמבוא לצ’ארטר על ארץ־ישראל. הוא האמין שההצלחה קרובה. מאמציו היו כמעט מעל לכוחות אנוש; עצביו היו מתוחים מאד. כנהוג במקרה של הכרעה, עלה על זכרו של הרצל ברגע זה גם מה שאחד־העם עשה עד כה, כלומר: בקרתו העקצנית בעבר על כל המתרחש בציונות המדינית.

“היה קשה ללא־גבול ־ כותב הוא לפרופ. מאנדלשטאם בקיוב במכתבו מיום 22 בפברואר 1903 – להגיע עד הלום (הכוונה למשא ומתן עם המניסטרים הבריטיים על אל־עריש. – ש. ש.). תוכל לשער מה אני חש, כאשר… כזה כמו אחד העם מרשה לעצמו לכתוב בקורת גדולת־לבב ולגלגנית על ספרי המכיל תכנית שלמה ולתת לי שיעורים ביהדות ובמנהיגות”. בו ביום הוא שולח למאכס נורדאו העתקה ממאמרו של אחד העם “הגדול” (את המלה “הגדול” הוא שם במרכאות) ומציע לפניו לפרסם תשובה על הבקורת ב“די וולט”, והתשובה תשלח גם לשאר העתונים הציונים הרשמיים. הוא תופס שלא בצדק את הבקורת על “אלטנוילאנד” כהתנפלות חדשה מאחורי גבו – הרי לא מעט סבל כבר מהתנפלויות ממין זה מצד כמה ציונים שפרשו מן ההסתדרות. הוא מודיע לנורדאו שמחשבתו הראשונה היתה לתת לאחד העם תשובה חריפה כהלכה, אך הסתלק מזה, יען כי תשובתו היתה נראית כתגובה מצד מחבר שנעלב. לפיכך שומר הוא את תשובתו – מבחינה מדינית – עד הקונגרס הבא. בכל זאת הריהו סבור שדרושה גם תשובה מיד, כדי לפזר את אי־ההבנה שבבקורת, לגלות את הגישה הבלתי נכונה אל הספר מצד המבקר. במלים מעטות הוא מבאר כאן את רעיון הספר: “החשבון ברור. במשך עשרים שנה למן ההתחלה הממשית אפשר להקים את הדברים הללו; ע”י כך ירָכש לב הספקנים. ועל כן שום דבר בלתי נודע לא צריך להעשות לשם הקמת התרבות הזאת. סבורני שאחד העם מבין זאת, ואך כותב הוא אחרת".

למחרת מזכיר הרצל במכתבו אל נורדאו שוב את ענין אחד־העם, שלפי דעתו לא על הפרט אלא על הכלל יצא ללמד: “מודה אני שהנני כועס על האנשים האלה”. הוא מדבר על כפיית־טובה מצד המבקרים (אחד העם לא היה יחידי בבקרתו על “אלטנוילאנד”) ומוציא משפט, שכאילו יש כאן מצדם הסתגלות לטעמם של הקוראים. כמובן לא ידע הרצל את המצב: דוקא הקוראים, המוני הציונים, לא היו מרוצים מן הבקורת החריפה על ספרו של המנהיג הנערץ. ועל כל פנים לא אחד העם היה סופר המסתגל לטעם־הקוראים.

נורדאו הסכים להצעתו של הרצל שהוצעה בזהירות, בצורת שאלה, וכתב מאמר שעורר רעש גדול בחריפותו. הוא הכיל גם התקפה אישית־ספרותית על אחד העם והביא לידי פרסום מחאה מצד כמה מגדולי הסופרים העבריים והעסקנים הציוניים, בתוכם וייצמן, בובר ופייבל – ראשי “הסיעה הדמוקרטית”, שהיו תמיד קרובים לאחד־העם ע“י הדגשת הפעולה התרבותית והרוחנית בציונות. ואולם הרצל היה מרוצה מן המאמר. רק שינוי קל הרשה לעצמו לעשות בו. בששה במארס 1903 כותב הוא לנורדאו: “מפליא שכה מוקדם מוכרחים אנו לצאת לקרבות אלה. אפשר לבאר זאת רק כך: הננו עומדים כבר בתוך מדינת היהודים, אף כי רבים עדיין אינם רואים זאת”. לעצם הענין שמח הוא, שנורדאו “הכה על ראשו” של אחד העם הרואה את עצמו כעין אפיפיור. המכה של נורדוי ניתנה, לפי ביטויו של הרצל, ב”גסות אלוהית". האין לפרש את שתי המלים האחרונות כך, שלהרצל היו בכל זאת ספקות בנוגע להגינות הצורה של המאמר, ולבו היה נוקפו שתגובתו של נורדאו היא כה חריפה?

במכתביו של הרצל נזכר אחד העם מעט מאד. אחד העם, להפך, מקדיש להרצל הרבה מקום בכתביו ובמכתביו. ואיש לא היטיב ממנו להגדיר בקצרה את ערכו של הרצל בכתבו אחרי מותו (בהקדמה ל“על פרשת דרכים”, חלק שלישי): “עתיד המנהיג המת להיות לכוח גדול, אולי יותר ממה שהיה המנהיג החי”. וזה לא רק מפני שהעם נאחז בדמותו כמו בגבור, שבו מתגשמות השאיפות הלאומיות, כפי שמודה אחד העם, אלא גם משום שהוא באמת הורה את הדרך. וכאן לא ציור אידיאלי ע"י דמיונו של העם בלבד; כאן גם מציאות חיה המתבלטת לנגד עינינו יותר ויותר. ולא לחנם ראתה את עצמה יהדות גרמניה חייבת – בגילוי דעת שפירסמה עוד לפני הזוועה האחרונה – להכות על לבה “על חטא” שלא הבינה להרצל בשעתו, והיא מכריזה שעתה היא מודה ומכירה, כי דרכו היא דרך־הגאולה האחת ואין שנית לה.


 

ידיד נפשו ברוסיה    🔗


מבין עשרות עסקני הציונות ברוסיה היה הד“ר מאכס מאנדלשטאם היחידי, שהרצל היה קשור אליו קשר של ידידות נפשית, של ידידות אישית עמוקה. רק אתו בלבד החליף מכתבים לעתים קרובות, ורק לו לבדו – מכל ראשי הציונים הרוסיים – היה מודיע באופן פרטי את מהלך עבודתו המדינית. אפשר כי הדבר מתבאר בזה שמכל ה”רוסים" היה מאנדלשטאם המערבי, האירופי ביותר. בעשרות אגרות אליו שופך הרצל את לבו לפניו, נועץ אתו בעניני־התנועה החשובים, פונה אליו בדרישות הסתדרותיות שונות. מצד מאנדלשטאם הישיש היתה הערצה אמתית להרצל הצעיר בהרבה ממנו. והוא – הציוני הרוסי, מזקני חובבי ציון וידידיו של פינסקר, מצירי ועידת קאטוביץ בשעתה – ניער חצנו מכל שיטתם של הללו מיד עם הופעתו של הרצל. אנו מוצאים אותו בין ארבעת ה“רוסים” שנבחרו לועד הפועל הגדול בקונגרס הציוני הראשון. ובקונגרס השני הוא יושב בנשיאות וגם מרצה על תכנית־הציונות. ב“אלטנוילאנד” מתארו הרצל בחבה בדמות רופא העינים אייכנשטאם, ובשיחה עם פליבה הוא מזכיר את שמו בתור החשוב שבין ציוני רוסיה.

כבר במכתבו הראשון, מן האחד־עשר באוקטובר 1897, כותב הרצל אל מאנדלשטאם: “במשך הרגעים המועטים שבבאזל נעשה כב' קרוב ללבי מאד”. כעבור שלש שנים הוא קורא לו “אחד ממנהיגינו היקרים”, וכעבור עוד שנה הוא מסיים את מכתבו אליו בזו הלשון: “כל זה – בינינו לבין עצמנו! זכות יתירה זו, שאני מתַנה את צרותי לפניך, נודעת ל משום שאני אוהב אותך כל כך מקרב לבי”. אם במכתב הראשון הפנייה של הרצל אל מאנדלשטאם היא “אדוני הד”ר הנכבד מאד", הרי במהרה באות במקומה, בראש מכתביו, המלים: “ידידי האהוב”, “ידידי הנערץ” וכדומה.

הרצל ידע מלכתחילה, כי הוא יכול לסמוך עליו במדה שלמה, כי ידידו הישיש ילך אחריו בכל עד הסוף ובשום תנאים לא יפר את האמון. לפיכך הוא מטיל עליו שליחויות שונות, גם מגלה לו במכתבים סודות מעבודתו הדיפלומטית. נראה שהמנהיג ראהו כצנור הטוב ביותר להעברת דעות והוראות אל חוגי הציונים ברוסיה ולהשפעה על היהדות הרוסית בכלל. הרצל, כמובן, לא הכיר מקרוב את יהדות רוסיה, אך הוקיר מאד את השתתפותה בתנועה הציונית, ובמכתבו הראשון אל מאנדלשטאם כתב: “מכיון שהדבר בכללו מביא תועלת לרוסים בשורה הראשונה, הרי מן ההכרח שגם העזרה תצא קודם כל משם”. במכתב זה ביקש הרצל את עזרתו לביסוסו של העתון הציוני הרשמי “די וולט” ע"י השגת תרומות כספיות מאת עשירי היהודים ברוסיה. הוא גם שלח לקיוב, עיר מגוריו של מאנדלשטאם, את יורק־שטיינר, עוזרו ויד־ימינו, למען ירצה על הענין מכל צדדיו לפני התורמים; אז היתה תכנית בדבר יצירת עתון יומי כבמה לציונות. במכתבים אחרים מבקש הרצל מאת מאנדלשטאם המרצת הפעולות למען הבנק, השקלים וכו'. ואגב – כמו תמיד במכתביו – הוא מביע השקפות כלליות ועקרוניות. במכתב מששה ביוני 1898 הוא כותב על הבנק כי בקרוב יווסדו סניפים למוסד בערים החשובות, גם ברוסיה, “ואז יוכל כל איש לבחור לו את נקודת עמדתו: אם לעמוד לצד הבנק העממי או נגדו. הצבור הוא תמיד חזק יותר מן היחיד”. זאת היתה תגובתו על יהירותו והתנכרותו של המליונר הקיובי ל. ברודסקי. הרצל הוכרח כל הזמן להתלבט על דרך זו – בין רוגז על עשירי־ישראל, העומדים מרחוק ומנגד למפעל הציוני, ובין הנחיצות לשוב ולהתאמץ עוד פעם ועוד פעם לקרבם אל התנועה, למרות הכל. הד חזק להתלבטותו מוצאים אנו בספרי־ימיו ובאגרותיו. באפריל 1899 כותב הוא אל מאנדלשטאם: “ידידי, הכל עומד על הבנק. יחסי עם השליטים בתורקיה לא היו מעולם טובים יותר משהם כעת. הכל מחכים לבנק. אם זה לא יצא לפועל, הרי כל מה שרכשנו ילך לאיבוד לזמן רב, ואולי לעולמים”.

בסוף 1899 מודיע הרצל למאנדלשטאם, כי בקרוב יצא “די וולט” גם באידית, ומבקש ממנו מאמר בשביל עתון זה. בשנת 1901, בסיימו את כתיבת הרומן “אלטנוילאנד”, הוא פונה אליו בבקשה לדאוג לתרגום הספר לעברית, אידית ורוסית: מחצית ההכנסה ממכירת הספר ברוסיה רצה להקדיש לצרכי התעמולה הציונית שם. בתקופת המשא ומתן על אל־עריש הוא כותב לו על הענין הזה ופעם אחת, במארס 1903, הוא גם מבקש לסייע לו במניעת הפצתן של שיחות על המו“מ: “בגלל השטויות, שנעשו ע”י כמה פטפטנים־טפשים, נודע משהו בעתונים, ודבר זה עלול להזיק… אני מבקש ממך, ידידי היקר, שאם בזמן העדרי מאירופה (הרצל11 נסע אז לקהיר לשם המו"מ עם השלטונות. – ש.ש.) יבוא הדבר לידי פטפוט מרובה או התרגשות, אבל רק במקרה כזה בלבד, תוציא חוזר אל כל אלה שהדבר נוגע להם וכה תאמר: “בנימין יתן בודאי באורים נכונים ברגע הנכון. הוא ביקש ממני להודיע זאת לכל מי שראוי לכך, והוא מבקש מכם לחכות בסבלנות ובאמון עד שתגיע התפתחות עבודתו למדרגה כזו שיוכל לדבר”. בימי פולמוס אוגנדה היתה חליפת מכתבים מרובה בין שני הידידים, ואחרי הודעתה של ממשלת לונדון שהיא מבטלת את התכנית בצורתה הראשונה כתב הישיש: “את בשורת־איוב ע”ד אונגדה12 הביאו עתונינו כאן זה כבר. לפי דעתי התנהגה הממשלה האנגלית עמנו מאד־מאד שלא ביושר. רק לגבי יהודים יכולים להרשות לעצמם לא לעמד בדיבור באופן כזה”. יש לשער שכזו היתה גם דעתו של הרצל, אך הוא לא הצטער על ביטול תכנית אוגנדה שגרמה לקרע בתנועה הציונית. וכמדינאי אמתי התחיל חושב מיד על קבלת פיצוי מאת אנגליה ונתן הוראות לגרינברג בלונדון לחדש את המו"מ עם הממשלה הבריטית על אל־עריש.

כאמור לעיל, ראה הרצל את מאנדלשטאם כבא כוחו ברוסיה לכל דבר ציוני, לפיכך היה פונה לעזרתו אפילו בענינים הקשורים לציונות בעקיפין בלבד. כן מוצאים אנו, שבמכתבו מיום 5.4.02 הוא מבקש את עזרת ידידו בענין אלכסנדר מארמורק שזקוק היה לכסף לשם נסיונותיו המדעיים (א. מ. המציא, כפי שהאמין, תרופה למחלת השחפת). ודאי היתה השתדלותו של הרצל מתוך מסירותו ל“אלכס”, שאהבו אהבת נפש, אך גם מתוך חשבון ציוני, כי ההנחה היתה שאם מארמורק יתעשר מהמצאתו הרפואית, תיהנה הציונות מן הרווחים האלה במידה מסויימת. מאנדלשטאם אף הוא הרשה לעצמו להטריד את הרצל פעם־פעמיים בענינים פרטיים: ביקש לפרסם ב“נויה פרייה פרסה” את סיפורי קרובתו ואת מאמרי בתו.

מועטים הם האנשים שהרצל גילה לפניהם את לבו במידה כה גדולה כמו לפני ידידו שברוסיה. למאנדלשטאם הוא מודיע את הסודות החשובים ביותר מעבודתו המדינית, והלה משיב לו אהבה ואמון כפולים ומכופלים, מעודדו ברגעי־עיפותו13 הנפשית ועומד לימינו בכל עת. ביחוד ניכר הדבר בפולמוס סביב “אלטנוילאנד” ובתקופת אוגנדה, כשמאנדלשטאם שופך את כל חמתו על המתנגדים לשיטת הרצל ונלחם בהם בפועל. באזני מאנדלשטאם היה הרצל מתאונן תמיד על הקשיים הנפגשים על דרכו, ביחוד על חוסר האמצעים הכספיים המעכב את העבודה, והיה מרמז לעתים קרובות על רצונו להתפטר מהנהגת התנועה. במארס 1901 כותב לו מאנדלשטאם: “ידידי היקר! להתפטר אסור לך: לא יתכן! מנהיג טוב ממך ובעל מרץ רב ממך אין לנו. קרבנות כספיים נוספים מצדך איננו דורשים. אנו דורשים רק סבלנות ויחס לפנים משורת הדין אל אותו הענק כבד־התנועה המכונה בשם עם, שנראה בעיניך כעומד בלי לנוע משום שאתה רץ קל־רגלים בחסד עליון”. על זה השיב לו הרצל במכתב מיום 19.3.01: “מכתבך, חביבי, שוב החיה את נפשי. אכן יודע אני שעלי לשאת בעול עד הסוף. ביסמארק אמר: “סוס טוב טבעו למות במוסרותיו”. אני אמות במוסרות. הצרה היא רק זאת, שאנו מקפחים את מיטב חיינו וכוחותינו במכשולים נִקלים”.

הודות לאָפיים המיוחד של מכתבי־הרצל למאנדלשטאם, המלאים ידיעות והשקפות, דרישות והשתפכות לב, הריהם מכילים חומר רב בין לתולדות התנועה וההסתדרות הציונית ובין לתיאור אישיותו של המנהיג. באים כאן לידי ביטוי סבלו העמוק, בינתו הגאונית, אהבתו ללא־גבול לעמו והקרבתו העצמית למען הציונות. במכתבו מיום 18.8.01 הוא כותב: “עד כדי עיפות כתתי את רגלי – ואותו האספסוף שהכסף בידו לא רצה אפילו לשמוע את דברי. אש וגפרית צריך שירדו מן השמים כדי לרכך את האבנים האלה”. כלום אין כאן גם משהו ממציאות זמננו? ולהלן באותו המכתב: “לא יאמן כי יסופר – ואחרי חמשים שנה יהיו יורקים על קברם של בני אדם אלה כשיוודע שכמעט היה הדבר מוגמר ביני ובין השולטן ורק את הכסף המאוס לא יכולתי להשיג”. האם לא הפסדנו כמה הזדמנויות מצוינות למפעלנו בארץ (לקנית קרקעות ועוד) גם בדורנו זה? “הן נוח היה לי יותר – ממשיך הרצל – לסיים עכשיו את הענין ולהוציא גילוי דעת לאמר: כך, יהודים! אני, העתונאי הדל, הבאתי במשך חמש שנים לידי כך שיכולתי לנהל משא ומתן עם השולטן עצמו, אני עשיתי מה שהוטל עלי ואף למעלה מזה, ואילו אתם עוזבים אותי באמצע. חבר־נבזים אתם. לכו לעזאזל! לא אדאג עוד לשום דבר. ברם, ז’סטה נאה זו, שהיתה גם נעימה ונוחה כל־כך, נבצרה ממני. עלי להוסיף למשוך בעול”. אך הרע ביותר היה שגם בפנים, מצד אנ"ש, היו גורמים קשיים למנהיג: “בבנק אי־אפשר להביא לידי החלטה, יש חיכוכים, ניגודים אישיים בין המנהלים. מה שמציע אחד, אין השני רוצה וכו'… גם בועד הפועל, כנראה, תוסס דבר־מה. לברנשטיין־כהן יש חשק לעשות סיעות. מדברים על “ציונות צעירה”. באמת מוקדם שיהיו לנו “תורקים צעירים” משלנו”. וכי אין גם כאן מתמונות־זמננו בשינויים ידועים?

הרצל היה סובל עינויים נפשיים ללא־קץ, היה מתלבט ומתחבט ביסוריו. היה מהרהר ומהסס ו… נשאר על משמרתו. רוח ההקרבה העצמית גברה במנהיג והתגברה על הכל.


 

ניביו העממיים    🔗


אחת התופעות המענינות – והמפתיעות – באגרותיו של הרצל: הניבים העממיים שבהם הוא משתמש לעתים קרובות. כבר ביומניו מוצאים אנו תופעה זו. אך במכתביו היא בולטת יותר. והביטויים העממיים היהודיים פירושם לרוב גם דברי אמונה ודת, מסורת והווי דתי.

מניין ברק־עממיות זה אצל הרצל, שהיה כל ימיו יוצא ונכנס בחוגי־החברה הגבוהה והיה רחוק מהמוני־העם? ומניין ביטויים מסורתיים בכתיבתו, המרחפת תמיד בעולמות אחרים לגמרי? אין זאת כי אם רשמי־הילדות לא נמחו מנשמתו, ואוירת הסביבה היהודית שבבודפשט, בה נתחנך עד שנת־חייו השמונה־עשרה, נתנה אותותיה בנפשו הערה גם לאחר זמן רב. וכך מתאר את הדבר הפרופ' פטאי, מחבר הביוגרפיה האמנותית של המנהיג: “הרצל ראה בילדותו טיפוסים מן הדור הישן – יהודים בעלי צורה וצלם אלהים, “חולמים נעלמים, ממעטי דברים ומרבי תפארת” (לפי תיאורו של ביאליק), שנגלו לפעמים גם בחזיונותיו וחלומותיו של הנער הרצל בדמות משה רבנו ומלך המשיח. כשעבר הרצל הילד ברחובות ובסימטאות הללו, צלצלו באזניו זמירות התלמוד מן ה”חדר" שעוד לא דעך נרו אז בהונגריה; וכששיחקו הילדים בחצר בית־הכנסת שבשכנותו נולד הרצל, שמע מזמירות השבת והתפילות, שנשארו חקוקות על לבו לעתיד לבוא".

למרות המודרניות של בית אביו ואמו, הרי לא נעלם ממנו לחלוטין ההווי המסורתי, ובודאי היו נראים בו גם יהודים פשוטים מן העם. לבית־הכנסת היה הנער תיאודור הולך עם אביו מדי שבת בשבתו. אין ספק שלא פעם שמע סביבו שיחות ביהודית־אשכנזית המתובלת, כנהוג, במלים עבריות. משהו מכל זה צף אצלו על פני המציאות – בדיבורו ובכתיבתו – אחר כך, כשהקדיש את עצמו לגאולת ישראל. גם מבחינה זו נתקיימו דברי עצמו, שהציונות היא שיבה אל היהדות עוד קודם השיבה אל ארץ ישראל, ובכלל שיבתו שלו אל היהדות יש למנות גם את ההשתמשות בניבים יהודיים עממיים. הדבר היה טבעי אצלו, בלא כל שמץ מלאכותיות.

הוא מרבה לדבר על “יציאת מצרים” במובן יציאה מן הגלות, שהציונות צריכה להביא בכנפיה. הוא אוהב את הביטוי “שנים עשר השבטים” כציוּן לכללויות של עם ישראל והתנועה הציונית העולמית. והוא מכנה שבת־בטלנים כישיבה בבית המדרש. “אם אתה רוצה להמשיך בפעולות לפי שיטה זו – כותב הוא ליעקב די־האז ביוני 1897 – תוכל לשבת עוד מאה שנה בבית המדרש שבבוויס־מארקס (כלומר, בבית הועד של חובבי ציון בלונדון) ולשלוח אחת לששה חודשים חצי שור לארץ־ישראל”.

הוא כותב גרמנית וחן מיוחד משַׁוים על אגרותיו הגרמניות אותן המלים העבריות שהוא משלב בהן, המלים השגורות בפי העם. במכתבו אל נורדאו מיום 17.2.98 הוא מערער על “שיחתו” של זה שנתפרסמה בעתונים ושהיו בה דברי־גינוי כלפי הוואטיקן. והריהו מסיים: “כלום סבור מר, שאנו יכולים להתחיל במחלוקת עם רומא”? המלה “מחלוקת” כתובה באותיות אשכנזיות לפי המבטא של יהודי פולין ואשכנז: מאכלויקעס. לוולפסון הוא מודיע ביום 25.12.1900, 14 שאחדים מעוזרי הציונות בקושטא אינם רוצים לעבוד חנם בחוגי השולטן, אלא כוונתם “לקבל מאתנו מכתבי־מתנה”. במאי 1898 הוא כותב אל נורדאו על הנחיצות שמפעל הבנק וכן הקונגרס הבא יצליחו במדה שלמה, ובין שאר נמוקיו גם זה: “והלא הנקמה Die Nekome בשוחרי טובתנו גדולי־הלבב ג”כ שוה דבר־מה".

בין הביטויים השכיחים אצלו ביותר: “בלי עין הרע”, “למען השם”, “גם זו לטובה”. יש והוא כותב את הניבים העממיים אפילו באותיות עבריות בתוך מכתביו הלועזיים. אל קולונל גולדסמיד, אחד מחובבי ציון באנגליה, הוא פונה בדברי־שידול על הציונות המדינית, על הקונגרס הראשון (“האספה היהודית הלאומית”) העומד להתכנס וקורא בהמית־לבו: “האם לא נשגב הדבר, עד שכל לב יהודי צריך להתרגש ע”י המחשבה הזאת? השתא הכא, בנכר, “לשנה הבאה” אולי ב“מולדת הישנה”. המלים “לשנה הבאה” כתובות עברית.

בביטויי־ההעלמה שלו, כשהוא מודיע למקורביו בסוד על משא ומתן מדיני, הוא מכנה את השולטן בשם כהן, את הצד השני בכלל – “בעל דבר”, את ההלוואה לשולטן “לוי”.

כמובן הוא משתמש במלים “רשע”, “משוגע”, ואנו פוגשים במכתביו גם “קמיע”, “מזוזה” (“לא נשקתי את המזוזה”, כותב הוא אל מאכס מאנדלשטאם, אחד ממנהיגי הציונות ברוסיה), “שגץ” (“לא אסלח לך לעולם אם יוודע משהו לקאן על ביקורך אצל השגץ”, כותב הוא אל וולפסון: הכוונה היא לאישיות נוצרית), והמלה החביבה כל־כך על ההמונים היהודיים “שמועסן” במובן שיחה־פטפוט, “להישבע בקיטל וטלית” ואפיל “פארח” (כלומר “נבל”)! כמו כן הוא משתמש בביטויים “קורבה למלכות”, “מזל־טוב” ולעתים קרובות: – “אם ירצה השם”, גם “מארבע כנפות הארץ”. הוא מדבר על “הצימוקים בעוגה”, על החשק “להרביץ” במתנגדים, על האיום “לשבר את המפרק” לאשמים, מודיע שהוא “מצפצף” על דברי־שבח וגנאי גם יחד. ולוולפסון כותב הוא פעם בתרעומת: “עכשיו מספיק שאני רוצה או מצווה משהו כדי שאתה תהיה נגד – כמו אותה האשה שמתנגדת תמיד לדברי בעלה”. במשפט האחרון הציור הוא עממי, כמו שעממיות גם מימרותיו: “גדולי ישראל”, “תוציא לך זאת מראשך”, “אמנים” כאלה יש לי די (במובן אנשים חשודים), “ערב קונגרס”, “כל היהודים ביחד עשירים מרוטשילד”, “אם רצונך להיות ביחס אלי האיש הקודם, אהיה גם אני לך האיש הקודם” (במכתבו אל וולפסון).

“דרושה לנו הצלחה מדינית כפרוסת־לחם”, כותב הוא לנורדאו במארס 1900. ולוולפסון: “הנני רואה אותך עד לבטן פנימה, כמו שאני רואה גם אחרים עד לפנים בטנם”. אחרי הקונגרס השני הוא מחלק את התפקידים ברכישת מתנגדי הציונות מן “הגדולים” בינו ובין נורדאו: “אתה – כותב הוא אל נורדאו – תהיה השוט ואני התופינים”. את אוגנדה הוא15 מכנה “ראשון לציון” מבחינה מדינית“. דוגמה מענינת מביטוייו התנ”כיים – במכתבו לנורדאו מיום 2.4.04, שלשה חדשים לפני מותו: “מהצעת אפריקה המזרחית עוד אוציא דבש כמה שיש בה, קודם שנתננה להאסף אל אבותיה”.

כל הניבים העממיים הללו, העבריים והאידיים, שחן המסורת שפוך עליהם, אינם מן השפה ולחוץ. הם משמשים עדות להלך־רוח ידוע, שודאי התחיל אצל הרצל עם ראשית התמסרותו לרעיון הציונות. הרגשותיו נעשו לאומיות וגם עממיות, ויסוד בולט באלה ובאלה – מסורת ודתיות. לא מקרה הוא, שהרצל בתקופתו הציונית מרבה כל־כך להשתמש בביטויים “בעזרת השם”, “אלהי ישראל”, “גלוי וידוע לפני אל”, ברם כמה תכונות עממיות יפות היו בנפשו תמיד, והנעלה שבהן הערצת האם, כחלק מהערצתו את המשפחה בכלל. אהבתו לילדיו בקיצוניותה מזכירה לנו את היחס של ההמונים היהודיים אל הילדים, אל המשפחה.

נוגעים עד הלב הדברים, שכתב אל נורדאו אחרי מות אמו של זה. הרצל מדגיש, כי אין בפיו מלים לנחם את ידידו מפני שבחייו הוא עצמו האם היא האוצר היקר שבכל העולם. בעדינות רעיון וסגנון, המיוחדת לו, הוא אומר לנורדאו: “הדבר היחידי, שבו אנו יכולים להכתיר את קברותינו הקדושים, הלא הוא “מאוננו להתנחם”. אף על פי כן הוא מנחם את ידידו ברוח יהודי־עממי אמתי לאמור: “יומתק צערך ע”י ההכרה, שהיית בן טוב וגדול לאמך וגרמת לה נחת־רוח הרבה”.




  1. דעה שונה מזו מוצאים אנו בזכרונותיו של המנוח מוריץ רייכנפלד, קרובו של הרצל ע“י אשתו, המקורב ביותר להרצל ואחד מן האפוטרופסים לצוואתו. בקטעים מן הזכרונות שנתפרסמו ע”י ד“ר א. ביין ב”העולם“ מיום טו' באייר ש.ז. כותב רייכנפלד בין השאר: ”חסד נעוריו של הרצל לאשתו לא פסק לעולם, אף בימי המריבות. ע“י רכילות והוצאת דיבה נתפשטו ברבים שמועות בלתי נכונות, אבל חליפת המכתבים שבין הרצל ואשתו, הנמצאים עתה ברשותה של טרודה בתם, נותנת באורים נכונים. וביחוד יוצא משם, שיוליה הרצל היתה בקיאה בכל עניני הציונות והרצל היה מודיע לה את כל הסודות”.  ↩

  2. במקור המודפס “14.11.900” – הערת פב"י.  ↩

  3. במקור המודפס “ובבספרי” – הערת פב"י.  ↩

  4. במקור המודפס “ולאפייו” – הערת פב"י.  ↩

  5. במקור המודפס “האופיזיציה” – הערת פב"י.  ↩

  6. במקןר המודפס “האינטישמיות” – הערת פב"י.  ↩

  7. במקור המודפס “24.6.900” – הערת פב"י.  ↩

  8. במקור המודפס “באגודות” – הערת פב"י.  ↩

  9. במקור המודפס “ולשלחו” – הערת פב"י.  ↩

  10. במקור המודפס: “לאושיסקין” – הערת פב"י.  ↩

  11. במקור המודפס “הרצה” – הערת פב"י.  ↩

  12. במקור המודפס “אונגדה” – הערת פב"י.  ↩

  13. במקור המודפס “עיפתו” – הערת פב"י.  ↩

  14. במקור המודפס “25.12.900” – הערת פב"י.  ↩

  15. במקור המודפס “אוגנדההוא” – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות