הפרוֹפסוֹר התיאוֹלוֹגי יוֹהאניס פרוֹמי הוּא כבן שבעים,

נמוּך ועגלגל. בשׂערוֹ הגזוּז, הבהיר והקלוּש, לא ניכּרת השׂיבה. עיניו הקטנוֹת, עיני דבר אחר חסיד, יוֹשבוֹת עמוֹק תחת המצח הבוֹלט, המסתיים בגבינים שוֹפעים. על קשי אוֹפיוֹ חוֹפף רוֹך של זקנה.

משעלה אוֹתוֹ האיש לשלטוֹן, היה פרוֹפיסוֹר פרוֹמי נוֹהג זהירוּת בדיבּוּרוֹ ולא גילה דעתוֹ על התוֹרה החדשה, שניתנה לעמוֹ בקוֹלוֹת וּברקים. חוֹשש היה לכמה מקוֹמוֹת ״יהדוּתיים״ בכתביו, אך הוֹדוֹת לפירוּשים הנאציים שנתנוּ חביריו ותלמידיו (ביניהם שהגיעוּ לפרוֹפיסוּרה גם הם) לספריו — נשאר על דוּכנוֹ ללא פגם. ולא עברוּ שנים מוּעטוֹת עד שהוּא גוּפוֹ התחיל מאמין, כי ספריו התיאוֹלוֹגיים, המגדירים את החוייה הדתית לגוֹניה הדקים מן הדקים, מַטיפים לכוֹח, לכיבּוּש וּלשלטוֹן של גזע נבחר, שהיה עד עתה מקוּפּח ומוּשפּל על ידי התקיפוּת הערמוּמית שאין עמה כוֹח אמיתי.

ממארבּוּרג גוֹרשוּ כל היהוּדים עוֹד לפני המלחמה, חוּץ מאלמנה זקינה אחת, שמצאה לה מקלט אצל ידידתה אלמנת גיניראל, וזוֹ לא נתנה להוֹציאה מביתה; שני ילדים יתוֹמים שאוּמצוּ בשני בתים הגוּנים; וגם שלמה ראבּינוֹב, העילוּי ממזרח אירוֹפּה, שיצק מים על ידי הרמאן כוֹהן, ואחרי מוֹתוֹ של הפילוֹסוֹף הגדוֹל היה שנים רבוֹת עוֹזרוֹ המדעי של פרוֹמי בענייני יהדוּת וגם בעניינים אחירים. חריף וּבקי היה האיש והכּוֹל ראוּהוּ פינוֹמין. לפני עליית השלטוֹן החדש הציעוּ לוֹ ידידיו (חוּץ מפרוֹמי איש הטאקט) לא פעם, שימיר וישב בקתדרה, והוּא השיב ברוֹב חכמתוֹ:

— בנים, ברוּך השם, אין לי, פת לחם יש לי מעבוֹדתי המדעית, ועוֹשר וכבוֹד אינם נחשבים בעינַי — למה אָמיר אסימוֹן באסימוֹן? בן חמישים אנוֹכי היוֹם, ואשתי קטנה ממני בשנה אחת — תנוּנוּ להוֹציא את ימינוּ כמוֹת שאנוּ במקוֹם שאנוּ יוֹשבים.

אחר כך, בהשתדלוּת הסינאט (אחדים התנגדוּ, אוּלם ויתרוּ לכבוֹדוֹ של פרוֹמי) ניתנה לוֹ הרשוּת לדוּר בקצה הרחוֹב, בבית מבוּדד בן שני חדרים, העוֹמד בתוֹך גינת עצים עזוּבה, מוּסתר בגדר גבוֹהה שלוֹש אַמוֹת. אף הוֹסיפוּ לשלם לוֹ את המשׂכּוֹרת הזעוּמה, שהספּיקה בצימצוּם לאשתוֹ לקנוֹת מעט מן המנוֹת הקצוּבוֹת להם לפי כרטיס הנפשוֹת.

אי אפשר היה לוֹ לפרוֹמי להעלוֹת על דעתוֹ, שיוּכל להמשיך לכתוֹב את ספריו העמוּקים, רבּי הציטאטוֹת, בלי סיוּעוֹ של ראבּינוֹב. לא פעם גילה דעתוֹ זוֹ לאשתוֹ, וזוֹ, מתוֹך החזקת טוֹבה לעוֹזר בעלה הנערץ, היתה שוֹלחת מזמן לזמן ״משהוּ״, ממה שיכלה לחסוֹך מן המטבח, בידי המשרתת אל אשת ראבּינוֹב, והפּרוֹפסוֹר שיבּח אוֹתה על כך.

והנה, אחרי איוּמים וּמעשי התגָרוּת וּפלישוֹת בכוֹח, באה המלחמה. בתחילה נבהלה רוּחוֹ של הפּרוֹפסוֹר. ברוּר היה לוֹ, שהרע, דוּגמת חיה מן הסוּגר, פּרץ לתוֹך יישוּבוֹ של עוֹלם. אף גיוּסם של בני בניו, אחד בברלין ואחד בהאמבּוּרג, הטיל עליו אֵימה. אבל עם נצחוֹנוֹת בני עמוֹ המפליאים במזרח ובמערב ועם הצלחתם של הבנים, שהיוּ להם מהלכים בצמרת המפלגה, להרחיק עצמם מן החזית, נוֹכח סוֹף סוֹף, כי ״אלוֹהים חשבה לטוֹבה״, כדבר כתבי הקוֹדש. הוּא מביא את הטוֹבה לעוֹלם על ידי אֵימיו, שאין לתוֹפסם תפיסה ראציוֹנאלית.

ואז ניעוֹר בוֹ הרצון להוֹציא מהדוּרה חדשה, מוּרחבת וּמתוּקנת של ספרוֹ ״אָרחוֹת האמוּנה״, ספר כתוּב בסגנוֹן מזוּקק, כוּלוֹ הגדרוֹת מוּשׂגים דקים כשׂערה, השוֹלל את הנצרוּת בת היהדוּת, כדי לחייבה בצוּרה אחרת, צרוּפה־קדוּמה, מתוֹך אַספּקט הזמן החדש.

והגיסטאפּוֹ שבמקוֹם לא שקטה. סוֹף סוֹף ניתנה פקוּדה לגרש את האלמנה הזקינה. התנגדוּתה הנמרצת של הגיניראלית לא הוֹעילה הפעם. לאוֹר היוֹם הוֹציאוּ את האשה התשוּשה בכוֹח, הרימוּה וזרקוּה לתוֹך ״לוֹרי״ גבוֹה, וּמאז נעלמוּ עקבוֹתיה. את שני היתוֹמים ניצרוּ מאַספיהם ונשארוּ במקוֹם, למוֹרת רוּחה של הגיסטאפּוֹ.

וּבראבּינוֹב עדיין לא נגעוּ­­ לרעה, אף כי פריץ, בן אחוֹתה של אשת הפּרוֹפיסוֹר, העוֹבד בגיסטאפּוֹ, רמז לדוֹדתוֹ, כי זמן רב לא יוּכל עוֹד היהוּדי להישאר. מקוֹמוֹ במקוֹם כל היהוּדים — במחנה ריכּוּז. אף הוּא גילה לבעלה מה יהיה סוֹפם באוֹתוֹ מחנה ריכּוּז, אבל הפּרוֹפיסוֹר אמר לוֹ בתוֹקף: ״אַל תדבּר על כך!״

ויוֹם אחד ניתנה הפּקוּדה לשלחוֹ.

הצו ניתן ביוֹם, בוֹ קם ראבּינוֹב משפּעת קשה. זה עשׂרה ימים שפּרוֹפיסוֹר פרוֹמי לא ראה אוֹתוֹ. הוּא נתגעגע עליו קצת וּביקש ללכת לבקרוֹ, אבל אשתוֹ אִיימה עליו, שתנעל את הדלת במַפתח. בגיל שלוֹ חסירה לוֹ עוֹד ״גריפּה״!

בשבוּעוֹת האחרוֹנים בשנה השלישית למלחמה, ירדה על פרוֹמי מין אתערוּתא דלעילא (כל ניצחוֹן נוֹסף בשדה המלחמה, כל כיבוּש חדש, מרים את רוּחוֹ וּמביא בוֹ עירוּת, שלא ידע כמוֹתה אפילוּ בשנוֹת עלוּמיו) והיה כוֹתב שעוֹת על שעוֹת בלי מעצוֹר וּבלי ליאוּת.

בשעוֹת אוֹתוֹ בוֹקר ישב וכתב על גבּי הגליוֹנוֹת הלבנים בכתב היד הגדוֹל, הגס שלוֹ, בניגוּד לדקוּת העניינים:

״גם התשוּקוֹת שוֹנוֹת זוֹ מזוֹ כדרגוֹת של מתח. ניתן להבדיל ביניהן הבדלה לפי חילוּקים של שוֹני הסוּג. שהרי אלה מעמדי רוּח שוֹנים בסוּגם, אם הנפש שרוּיה בחשיקה אוֹ בתענוּג, בשׂמחה אוֹ בהנאה של נוֹי, בהתעלוּת מוּסרית אוֹ באוֹשר החוָייה הדתית, זוֹ הקרוּיה בלשוֹננוּ

המבוֹרכת ״אַנדאַכט״. לא חשוּב כלל מה נוֹשׂא ה״אַנדאכט״ — הפּחד נה0פּך בה לגבוּרה עליוֹנה.״

ואחרי הפסקה קצרה לשם התרכזוּת נוֹספת:

״במוּבן מסוּים הרי דוקא אנוּ האחרוֹנים מסוּגלים הרבה יוֹתר מן הראשוֹנים לתפוֹס תוֹפעה זוֹ בשוֹרשה. שהרי תפיסתה מוּתנית בעיקר גדוֹל אחד: בסקירה על הקשר הכוֹלל שבין תוֹלדוֹת הרוּח המוּפלאוֹת (השב רגע — וּמחק את התוֹאר הזה) של ישׂראל הקדוּם, נבוּאתוֹ ודתוֹ עד גילוּי ישוּ, מצד אחד, ובין אוֹרח חייו וּפוֹעלוֹ של ישוּ גוּפוֹ, מצד שני ־ סקירה זוֹ נתוּנה בידנוּ ביתרוֹן שלימוּת מן הדוֹר ההוּא, הוֹאיל וּמרחק הזמן מעניק לנוּ מבט היסטוֹרי חד יוֹתר״.

הוּא חש גירוּי מתוֹק בראשי אצבעוֹתיו וּמוֹחוֹ היה כמנַגן.

והנה נכנסה אשתוֹ בלי דפיקה על הדלת, שלא כמנהגה.

— האנס, הנה מגרשים שם את הראבּינוֹבים! שלוֹשה אנשי גיסטאפּוֹ מזוּינים, וּבתוֹכם פריץ שלנוּ, מוֹליכים אוֹתם אל הרכבת. מה יהיה? מה יהיה?

והיא שלחה ידיה לפניה כמיוֹאשת.

פרוֹמי נשא אליה עיניו המעוּרפּלוֹת מן הכתיבה, אחר קם, ניגש אליה והחליק על ראשה:

— הישקטי, אינגריד. לא יהיה מאוּמה. רצוֹן עליוֹן הוּא. כן, רצוֹן עליוֹן. עכשיו יכוֹל אני לכתוֹב בלי עזרתוֹ. עוּבדה היא. רוּח הוֹערה עלי ממרוֹמים. מימי לא פיעמה אוֹתי רוּח כזאת.

— אבל עלינוּ לנסוֹת להציל אוֹתם…

— יפה, יפה. בוֹאי. נצא, אנסה דבר אל הנערים. אם לא יוֹעיל, לא יזיק.

כשיצאוּ מתוֹך מרפּסת העץ הקטנה, המשׂוֹרגת שפע פרחים, ראוּ את שלוֹשת אנשי הגיסטאפּוֹ עם זוּג הראבּינוֹבים עוֹמדים על המדרכה לפני הפּשפּש שבגדר ביתם. האוּמללים ביקשוּ מאת נוֹגשׂיהם, שיניחוּ להם להיפּרד מאת ידידיהם־מיטיביהם, הפּרוֹפיסוֹר ואשתוֹ. אלה עמדוּ והתיעצוּ ביניהם אם למלא את הבקשה. עוֹברים ושבים שׂיקרוּ עין אל החבוּרה, אך לא נעצרוּ בהליכתם. ילדים לא נראוּ ברחוֹב, שהיוּ כוּלם בבתי הלימוּד. הראבּינוֹבים חיכוּ להחלטה. והנה, אצבע אלוֹהים, הזקינים יצאוּ אליהם.

— קמצי במלים, אינגריד, — לחש הפּרוֹפיסוֹר על אוֹזן אשתוֹ הנרגשת. היא הבינה מיד, חרזה את שׂפתיה ברוֹב חסידוּת ושתקה, רק ניענעה בראשה ברוֹב חמלה.

אף שבוֹקר קיץ חם היה, עמדוּ שני הראבּינוֹבים כפוּפים, צפוּדים וּמוּכּי יגוֹן קוֹדר, כמוֹ בצינה של סתיו מַגשים. שניהם נשׂאוּ בידיהם הכחוּלוֹת חבילוֹת לא גדוֹלוֹת, צרוּרוֹת במפּוֹת לבנוֹת. כל כך דוֹמים היוּ בבגדיהם הכּהים והארוּכּים (שלבשוּ למען מַלט), לרב ורבּנית מגוֹרשים מקינם! עיניה של האשה הביטוּ נבהלוֹת, והוּא, ראבּינוֹב איש המדע, הסטוֹאיקן, חיור וכחוּש מן המחלה, פניו היוּ שליוים מאוֹד, שלוַת מות, וגם החיוּך שעל שׂפתיו הנוֹבלוֹת היה זה המצוּי לפעמים על שׂפתי בר מינן.

פרוֹמי, לבוּש חלוּק בית רחב, כוּלוֹ ציצים וּפרחים, ירד במעלוֹת העץ המעטוֹת, עבר את השביל המרוּצף ועמד ליד הפּשפּש הסגוּר, מבפנים, ואשתוֹ הגיעה אף היא ועמדה סמוּך לימינוֹ, שניהם כזוּג נאהבים ליד בית אוֹשרם.

— כך, — אמר — זוֹ תוֹרה וזוֹ שׂכרה.

פרוֹמי קימט את מצחוֹ בדאגה רבה, וּבהחזיקו את כף יד ידידוֹ, אמר בקוֹל עצוּר, רווּי צער ככל שיכוֹֹל:

— הרצוֹן האלוֹהי הוּא שמתגלה במעשׂיהם של בני האדם החטאים. מי כמוֹנוּ, שנינוּ, יוֹדע זאת…

ראבּינוֹב נרעד רגע, אך מיד נזדקף ואמר:

— רעיוֹן עמוֹק הוּא, שהביע אדוֹני הפּרוֹפיסוֹר. עמוֹק מאוד. מן הראוּי שיכניס אוֹתוֹ למהדוּרה החדשה של ספרוֹ החשוּב.

בזה תמה השׂיחה. אנשי הגיסטאפּוֹ רמזוּ בעיניהם, שיש לסיים. כי בינתיים עמדוּ סקרנים אחדים ברחוֹב והסתכלוּ במחזה.

אשת ראבּינוֹב לחצה את ידי שני הידידים בלי יכוֹלת להשמיע מלה, ועיניה זלגוּ דמעוֹת. גם בעיני אשת הפּרוֹפיסוֹר ניצנץ משהוּ לח.

כשהתרחקו אנשי הגיסטאפּוֹ עם צידם, ניגפה רגלוֹ של אחד מהם באבן ונפל, ולא קם מיד, עד שחביריו מיהרוּ אליו והקימוּהוּ. גם בעמידה גחן והחזיק את בּרכּוֹ.

אשת הפּרוֹפיסוֹר, ששתקה כל הזמן, תפסה את ראשה וּביקשה לרוּץ שמה:

— הרי זה פריץ, בן אחוֹתי. מי יוֹדע מה אוּנה לוֹ, לילד!

— לא אוּנה לוֹ כל רע, שטיה שלי, — הרגיעה הפּרוֹפיסוֹר — הנה הם פוֹסעים כבר הלאה. בוֹאי, ניכּנס. אחזוֹר לעבוֹדתי. מימַי לא עבדתי מתוֹך התעוֹררוּת כמוֹ הבוֹקר…

אבל כשעמדוּ לעלוֹת במעלוֹת המרפּסת, נשתהה הפּרוֹפיסוֹר וּפנה לאשתוֹ:

— הרי שמעת מה שאמר ראבּינוֹב — לא מתוֹך ליגלוּג אמר לי כך?

אך היא, כנעלבת, נזפה בוֹ:

— הנח, האנס! בשעה כזוֹ לא יתלוֹצץ היהוּדי.

תש״ה.