א

קיש בן אביאל בן צרוֹר היה איש גיבוֹר חיל בגבעה. בהיוֹתוֹ כבן חמישים שנה, אחרי אשר חלו בעפוֹלים וּמתוּ על פניו שלוֹשת בניו ירח אחד ולא נוֹתר לוֹ כי אם נעמה אשתוֹ אשר זקנה מלדת עוֹד – השכּים באחד הבקרים, לבש את בגדי החמוּדוֹת אשר לוֹ ורכב על אתוֹן גבוֹהה וטוֹבה, חבוּשה בעדי עדיים, אל עיר שלם. שם קנה במחיר רב אָמה עברייה יפת תוֹאר ויפת מראה, אשר אב ואם אין לה והיא משרתת בבית שוֹע יבוּסי. מיד היבוּסי קנה אוֹתה והביאה הביתה להיות לוֹ לאשת זקוּנים אשר תתן לוֹ את הבּן הנכסף תחת הבנים אשר לוּקחוּ ממנוּ. ושם הנערה שלוֹמוֹת.

ושלוֹמוֹת הרתה לקיש, וכאשר מלאוּ ימיה ללדת, תשעה ירחים וחמישה ימים, אחרי היוֹתוֹ עמה בבתוּליה באוֹהל הפּאר אשר הקים לה, המליטה זכר. וּבראוֹת קיש כי טוֹב הנער, תם וישר בכל יצוּרי גווֹ, שׂמח שׂמחה גדוֹלה וקרא לוֹ שאוּל, לאמר, זה הבן שאלה נפשי. ויעשׂ משתה שמוֹנת ימים לאנשי גבעה, וּביוֹם השמיני מל את בשׂר הילוֹד, כמשפט, וקבע עגיל באַליית אוֹזנוֹ הימנית, אוֹת וסגוּלה לחיים ולבריאוּת.

וקיש נוֹדע בגבעה וּבכל ארץ בנימין כאיש חכם ורב פּעלים. לפני שלוֹשים שנה, בעוֹדוֹ בחוּר בית אביו, הציל קיש את גבעה מן הכוֹבש העמלקי, אשר פשט הנה ממזרח הר אפרים. הוּא ליקט אליו חמישים בחוּרים עזי נפש, ואחרי אשר ערכם למלחמה, והם חמוּשים בנשק אשר קנה בפלשת, נפל על חיל המצב בחשכת הלילה והכּם מכּה רבה, והנשארים נסוּ למרחוֹק ולא נתנם לבם לבוֹא שנית. מאז ישבה גבעה בטח. על כן גדל כבוֹדוֹ בגבעה והוּא ראש המדבּרים בלשכה (הוּא חדר המוֹעֵד והאוֹרחים אשר בכל עיר וּכפר לפנים בישראל), רב את ריב החלש ורוֹדף באף את עוֹשׂי העולה. וכן רבּוּ אוֹהביו כאשר רבּוּ יראיו. אך בפינוֹת העם, באין קיש שוֹמע, היוּ אנשי קנאוֹת פּוֹשׂקי שׂפתיים מרננים אחרי שלוֹמוֹת עלילת דברים שקר, כי השׂר היבוּסי התעמר בה לפני שמכרה לקיש.

וּשלוֹמוֹת גבוֹהת קוֹמה, שׂערה חלק וּמאיר, כמראה זוֹהר על קוֹדקוֹדה רב החן, פניה צחוּ כשלג ועיניים לה כעיני אַיילת ההרים. מהלָכה בקוֹמה ישרה וידיה על מוֹתניה בלכתה, וכוּלה אוֹמרת נוֹעם ושלטוֹן. וקיש לא קפץ ידוֹ וקנה לה מבחר השׂמלוֹת והעדיים, ועל הנערים והנערוֹת משרתי ביתוֹ, וכן על אשתוֹ הזקינה, ציוה במפגיע לשמוֹר כבוֹדה כאישוֹן בת עין, כי יקרה לוֹ מכל אשר עמוֹ והיא אֵם בנוֹ יחידוֹ אשר אהב כנפשוֹ, אֵם שאוּל יוֹרשוֹ. וּשלוֹמוֹת לא יספה ללדת עוֹד, ושאוּל רך ויחיד לפניה ונפשה קשוּרה בנפשוֹ.

והנה קרה המקרה אשר בשבת קיש ערב אחד בגוֹרנוֹ שמע שׂיח אנשים בגוֹרן הקרוֹבה. אחד הדוֹברים הזכיר את שם שלוֹמוֹת לחרפוֹת כי אשת זנוּנים היא וכי ילדה לקיש בן דוֹמה במראהוּ ליבוּסי. וקיש הכּיר את הקוֹל כי למִקלוֹת הוּא, מקלוֹת אשר נשפט לפני שנים ארבע על הכּוֹתוֹ את עבדוֹ העברי, וקיש אז השוֹפט – קם ולקח את אַלָתוֹ, פּסח על ערימת החיטים ועל משׂוּכּת החדק וּבא עד היוֹשבים לארץ לאוֹר הירח העוֹלה. ולא דיבר דבר, כי אם הנחית את האַלה ברוֹב כוֹח על קוֹדקוֹד מקלוֹת. והמוּכּה נפל ארצה והתעלף, אך לא מת והאנשים נשׂאוּהוּ אל ביתוֹ להשכיבוֹ על יצוּעוֹ אשר לא ירד ממנוּ שנים רבוֹת.

וקיש הלך למחרת היוֹם אל זקני העיר והתוַדה על חטאוֹ: “חטאתי במַכּת אדם ללא משפּט, באתי בדמים וידי הוֹשיעה לי – אנא שיתוּ עלי עוֹנש כחוֹק”. והאנשים אשר היוּ במקוֹם המעשׂה נקראוּ להעיד והעידו באָלָה וּבשבוּעה גם על המכּה אשר הכּה קיש באַלתוֹ וגם על הדיבּה אשר השמיע מקלוֹת – והשוֹפטים שתוּ על קיש כסף ענוּשים לתת לאשת המוּכּה, כי נשבר מטה לחמה, ולא מצאוּ בוֹ חטא דמים, כי חם לבוֹ בשמעוֹ את חרפת אשתוֹ וּבנוֹ אשר אהב כנפשוֹ, והדברים בשקר יסוֹדם. וכן יעיד נכוֹחה חשבּוֹן ימי הריוֹנה. וּמוֹציא הדיבּה כבר נשׂא את עווֹנוֹ כיאוּת לוֹ.

וּלמן היוֹם ההוּא היה קיש לאיש אחר. את זקנוֹ גידל ואת שער ראשוֹ לא עשׂה, עד כי היה מראהוּ כמראה נזיר אוֹ איש שׂדה. ולא בא עוֹד בחברת אנשים, לא סר הלשכּתה ולא פקד את מקוֹמוֹ בשער, רק צוֹפה היה ברוֹב שקידה הליכוֹת ביתוֹ לשמוֹר שׂדוֹתיו וּכרמיו וּבהמתוֹ וּלגדל את בנוֹ יחידוֹ, תאות לבוֹ. והיה מלמד את שאוּל כל עבוֹדה וכל כשרוֹן ידיים, גם לרוּץ בסלעים ולדלוֹג על משׂוּכּוֹת, גם היאָבק גוּף בגוּף, וקלע קשת למדוֹ לעת מלחמה באוֹיבים מסביב, אף הוֹרהוּ מעט מחוּקי התוֹרה וּמנהגי האבוֹת, אשר בפיו מבית אביאל אביו. אך קרוֹא וכתוֹב לא ידע קיש ולא לימד גם את בנוֹ.

וּמרוֹב עבוֹדה וּבדידוּת היה קיש חזק בגוּפוֹ אך הוֹלך שחוֹח מעט, שׂעיר וּמחריש כלָכוּד במחשבוֹת תמיד, וּבדברוֹ רק קצרוֹת ידבּר וּבענוה רבה, וכה דברוֹ אל המזכּירים לוֹ טוּב ימים עברוּ, עת מוֹפת ועֵזר היה לרבים: “למה תשׂאוּ עיניכם אלי ואני אישׁ חוֹטא, בן למשפּחה צעירה מכל שבטי בנימין”. ולא אבה עוֹד להיוֹת ליוֹעץ וּמגן לאשר לא לוֹ. וגם לזבוֹח זבח לא ילך עוֹד, לא לבית אֵל ולא לרמה, עיר הרוֹאה, כי מזבח עפר קטן תלל לוֹ בירכּתי חצירוֹ, ושם יזבח זבחי ביתוֹ, כפי המנהג אשר בידוֹ וּלפי תוֹרת משה אשר קיבל מפי אביו. רק ברצוֹתוֹ להקריב קרבּן אשׁה לד' ילך למקוֹם קדוֹש. וּפעם, בעוֹדנוּ נער, הקריב עם אביו בשילה, טרם תחרב, וזכר המקוֹם לא מש מלבוֹ, ולא אחת סיפּר לבנו הקטן, לשאוּל, על המשכּן וכליו וארון האלוֹהים ועל עֵלי הכוֹהן הזקן וּשמוּאל חניכוֹ – ורוּח הנער התפּעמה בשמעוֹ.

ושאוּל גדל נער אשר לא כנערי המקוֹם. גבוֹה מכל בני גילוֹ, עיניו רמוֹת ואפּוֹ ישר, שׂערוֹ שחוֹר וּפניו צחוֹת, משנה דמוּת אמוֹ, והוּא לא יתערב עם הנערים במשׂחקיהם בחוּץ, אף כי נפשוֹ יצאה למשׂחק אשר כוֹח יידרש לוֹ. את אביו אהב עֵקב יכוֹלתוֹ לחיוֹת חיי אמת ולעשׂוֹת רצוֹנוֹ בכל עת, כגבירה מבטן וּמלידה. אוֹזנוֹ קשוּבה תמיד לאביו לשמוֹע דבר חכמתוֹ ועינוֹ נטוּיה אל אמו לרווֹת הוֹד מראיה.

וּכבר עוֹזר שאוּל על יד אביו בכל מלאכת עבוֹדה בשׂדה וּבבית. מהיר הוּא ואמיץ בלבוֹ, ידיו חזקוֹת להרים משׂא ואצבעוֹתיו כצבת לכפוֹף ברזל ורגליו קלוֹת לרוּץ ולקפוֹץ וּלחוֹלל נפלאוֹת. אך לא בא בקהל משׂחקים ולא סר אל מרזח הבחוּרים וּבחגי המוּלוֹת והכלוּלוֹת הרבים אשר בגבעה וּבנוֹתיה לא לקח חבל, כי בירכתיים, תחת עץ אוֹ בצל גדר יעמוֹד והביט אל המתעלסים וּצחוֹק דק, כנחש מתרכּס על נקרת צוּר, על שׂפתיו היהירות. וגם אל הנערוֹת לא נשׂא עיניו, אף כי בנוֹת המקוֹם נשׂאוּ עיניהן אליו, הבחוּר והטוֹב, הגבוֹה משכמוֹ ומעלה מכל הבחוּרים, ורב היה דאבוֹנן כאשר לעת המחוֹלוֹת בכרמים לא היה שאוּל עם המחוֹללים, ולא נערה אחת ראתה בחלוֹמה על משכּבה, כי נתפּשֹה בזרוֹע שאוּל החזקה וגם נלחצה אל לבוֹ, ותפחד ותשׂחק בחלוֹמה.

ב

וּלקיש, לבד מן השׂדוֹת והכרמים ועדרי הבקר והצאן, גם מקוה חמוֹרים גדוֹל לגדל בוֹ בהמה לממכּר. גדוּר היה המקוה גדר גבוֹהה שלוֹש אמוֹת וּבוֹ מקוֹם לחמישים חמוֹרים ועיירים. וּבמקוה חמוֹרים מנביוֹת

וּמארם, מן הארגוֹב ומארץ שנער, מפּלשת ומצוֹר, וגם מכפתוֹר וּממדבר ערב ומארץ היאוֹר, חמוֹרים מכל הצבעים: אמוּצים ואפוֹרים, שחוֹרים וּשחוּמים וּצחוֹרים. ולא היוּ אתוֹנוֹת כאתוֹנוֹת קיש לתוֹאר

וּלקוֹמה וּלחוֹזק, למן החמוֹר הזעיר, דק הרגליים, רב חן המצעד, הרץ כקוֹלע חבל ברגליו, ועד החמוֹר רחב הגב, אשר קוֹל נחרוֹ אימה, גרמיו ברזל ולא יחת מכל משׂא; למן האתוֹן השׂעירה, הנשכנית והבעטנית, רבת הנכלים, המכּירה ברוֹכבה ויוֹדעת לרבוֹץ תחתיה וללחוֹץ את רגלוֹ כבלי משׂים, ועד האתוֹן הגבוֹהה מצבע החלב הנקדח, התמימה והזריזה, הנוֹשׂאת את רוֹכבה באמוּנה ובאוֹמן, כסוּסה אשר מחבל תוֹפל.

ודעה רחבה לקיש בחמוֹרים וּבאתוֹנוֹת, והוֹן רב עשׂה במכרוֹ את בני טפוּחיו בכסף מלא, ורבים הדוֹרשים מאשר יכוֹל למכוֹר. וגם את שאוּל בנוֹ לימד קיש דעת את טבע החמוֹר ואוֹרחוֹתיו, ושאוּל דבק גם הוּא בבהמה וידע את תעלוּמוֹת בשׂרה וּמאוייה והיה מטפּח וּמרבה את אלה אשר נתן אביו על ידוֹ ברוֹב אהבה וּדאגה.

ולא היה כשאוּל מיטיב לרכּוֹב על אתוֹן בכל ארץ בנימין. הבהמה ידעה את להט דמוֹ ואת תוֹקף רצוֹנוֹ והיתה נענה לחפץ אדוֹניה מאהבה וּמיראה, אוֹזניה זקוּפוֹת וּנחיריה שוֹאפוֹת ריח מרחוֹק, רגליה נישׂאוֹת בצעד ישר וכל גוּפה שיכּוֹר ממשׂא הרוֹכב, וּבהשמיעה נעירתה תשלח קוֹלה לפניה כמכריזה על בּוֹא אדוֹניה, אוֹ תהפוֹך ראשה כמדברת אליו. כל רוֹאה את שאוּל ברכבוֹ יעמוֹד ויעצוֹר נשימתוֹ: כה הדוּר היה המראה בעיניו וכה רטט בשׂרוֹ להיוֹת תחת הרוֹכב על גב הבהמה המתעלמת באבק המרחק. וכן יאָמר בגבעה: “רוֹכב כשאוּל בן קיש”.

ורבים בגבעה אשר קינאוּ בקיש המצליח וגם ניסוּ ללכת בדרכיו לגדל חמוֹרים למכירה, ולא עלה חפצם בידם, וגם כספּם אבד בעניין הרע, על כן שבוּ, אחרי מכרם את אשר גידלוּ, אל עבוֹדתם בשׂדה וּבכּרם ואל מַרעית צאנם וּבקרם. ולבם לא טוב על קיש, אך לא חדלוּ מכּבּד אוֹתוֹ.

ויהי היוֹם וארונה היבוּסי הצעיר משׁלם בא גבעתה לקנוֹת אתוֹן מיד קיש, והוּא מדבר חצי יבוּסית וחצי יהוּדית. שלח קיש לקרוֹא לשלוֹמוֹת מאוֹהל הנשים להיוֹת המליץ בינוֹתם, כי היא שמעה, כרבּוֹת מבנוֹת העברים בשׁלם, לדבּר גם בלשוֹן היבוּסים, ואחר אשר שירתה בבית יבוּסי היטיבה לדבּר כן. וּבתוֹך הדברים אשר דיבּר אמר היבוּסי לקיש, כי ייטיב עשׂה אם יקנה לוֹ סוּסוֹת מספּר להקים זרע פּרדים, כי בהרבּיע חמוֹר עם סוּסה ונוֹלד בן כּלאַיים, פּרד, אשר רבּוֹת מעלוֹת טוֹבוֹת לוֹ, בנחלוֹ את יתרוֹנוֹת אמוֹ ואביו גם יחד: גוֹבה הקוֹמה וקלוּת המרוֹץ, חוֹם הדם וחן התנוּעה מן האֵם, ואת קשי הגרם וכוֹח הסבל אשר לא יישׁבר מעם האב, אך זרע לא יעשׂה עוֹד הפּרד, כי עקר הוּא. ואם יצליח בידי קיש לגדל פּרדוֹת נאוֹת, וקנוּ מלכים את פּרדוֹתיו, כי כן מנהג המלכים והשׂרים בארצוֹת הקדם – לרכוֹב על פּרדוֹת.

ולא אבה קיש שמוֹע לעצת ארונה, וכן ענהוּ בחוֹם לבוֹ וּבלשוֹן מליצה אשר לא כדרכו: “חלילה לי העברי מעשׂוֹת כתוֹעבת הפּלשתים להרבּיע בהמתי כּלאיים. חוּקת אבוֹתינוּ ממדבר סינַי אסרה עלינוּ את הדבר הזה. רק המינים אשר ברא אלוֹהים אוֹתם לבד אשמוֹר לגדל, כאשר הביאם נוֹח אל התיבה להחיוֹת מן המבּוּל, אם בהמה טהוֹרה לאָכלה ואם לא טהוֹרה לעבוֹדה. וּברוּך אלוֹהינוּ אשר אין מלך בישראל לרכוֹב על בהמת התבל. וּשמוּאל הרמתי אשר ישפּוֹט ויוֹרה את העם מדן ועד באר שבע על אתוֹן קטנה ירכּב, וּבכל זה יכבדהו העם מקצה”.

וּבדברוֹ בשמוּאל זכר, כי הרוֹאֶה כּיבּדוֹ לפני שנים בספּר בלינוֹ בביתוֹ וגם בירך את הנער שאוּל בנוֹ ברכה ארוּכּה.

צחק היבוּסי לשמע הדברים הנמלצים והנמרצים, וּבצחקוֹ שלח מבט לוֹעג אל שלוֹמוֹת הניצבת לימין בעלה.

וקיש ראה את מבט הנוֹכרי השלוּח אל אשתוֹ היפה וזכר את אשר קרהוּ אז בגוֹרן עם מקלוֹת, ונשך שׂפתוֹ בחזקה. ולא יסָף עוֹד דבּר אל היבוּסי ואת שלוֹמוֹת שלח אל אוֹהל הנשים. וּלשאוּל בנוֹ העוֹמד מקשיב לשׂיחם אמר: “לך בני וליוית את אוֹרחנוּ עד שׂדה הכּוֹבס”.

ושאול ראה ושמר את הדבר בלבו.

ג

וּבלילה פרצוּ שתי אתוֹנוֹת, אחיוֹת תאוֹמוֹת אשר גידל קיש ברוֹב אהבה, את גדר המקוה ונמלטוּ אל ההרים צפוֹנה. וּבבוֹקר השכּם, בבוֹא קיש עם שאוּל בנוֹ לפקוֹד את המקוה, הגיד להם העבד את אשר קרה. אכן שמוֹע שמע העבד בפרוֹץ האתוֹנוֹת את הגדר, אף מיהר לבוֹא שמה, אך לא יכוֹל לרדוֹף אחריהן, כי ירא פּן יצאוּ יתר החמוֹרים המיוּזנים דרך הפּרצה ואין מאַסף. על כן עמד עת מעטה לגדוֹר את הפּרצה לאוֹר הירח, וּככלוֹתוֹ את מלאכתו יצא לרדוֹף אחרי האתוֹנוֹת הנמלטות – ולא מצאן עוֹד, כי הרחיקוּ מזה.

“ולמה לא נערת בקוֹל לקרוֹא לי, חמוֹר חמוֹרוֹתים?”, נתן קיש בקוֹלוֹ על העבד, כי חם לבו בקרבוֹ על אָבדן האתוֹנוֹת הטוֹבוֹת.

ושאוּל לא יכוֹל עצוֹר ברוּחוֹ, ובגשתוֹ אל העבד החזיק בשתי כתיפיו והניעוֹ כהניע עץ בן שנתוֹ, וכה גער בוֹ:

“ולמה לא באת לקרוֹא לי בצאתך לרדוֹף אחרי האתוֹנוֹת ונלויתי עליך, בן נעוַת המרדוּת?”

והעבד רק העיף עפעפּיו מפּחד והחריש, כי לא מצא מענה.

וּלשאוּל נער משרת מבני השפחוֹת, אַחיוֹ שמוֹ, נער קל ברגליו, נבוֹן לב וחרוּץ מאוֹד, צעיר מאדוֹניו שלוֹש שנים והוּא עמוֹ בכל אשר יפנה, חוֹמד תוֹארוֹ ושוֹאף צלוֹ תמיד.

וקיש קרא בזעפו:

“קח שאוּל את אַחיוֹ וצא לבקש את האתוֹנוֹת. הטוֹבוֹת באתוֹנוֹתי הן, ולא נהיה למשל בפי העם לאמר: ‘הלך חמוֹרך, קיש!’ להבאיש את ריחינוּ”.

וּבראוֹתוֹ את בנוֹ מתנוֹדד, דיבּר אליו עוֹד:

"הנה מלאוּ לך שמוֹנה עשׂרה שנה, עת חוּפּת דוֹדים היא לך, ואחימעץ בן עמינדב מקרית יערים, אשר בת טוֹבה לוֹ, שלח אלי איש לדבּר בך נכבדוֹת. אך אתה טרם תעשׂה מעשׂה גבר. ועתה אינה האלוֹהים לידך, צא והשיבוֹת את האתוֹנוֹת האוֹבדוֹת וּבזאת תיבּחן אם תוּכל להביא טרף לביתך.

ושאוּל מיהר לענות:

“כדבריך אעשׂה, אבי מוֹרי”.

הלך אל אמוֹ האוהלה לבקש כי תכין לוֹ צידה לימים אחדים, לוֹ ולנער ההוֹלך עמוֹ לבקש את האתוֹנוֹת. וּשלוֹמוֹת אמרה:

“ברוך טעמך, בני, בעשׂוֹתך את חפץ אביך”.

והיא הכינה לוֹ מטעמים מכל טוּב הבית, ביצים שלוּקוֹת וּגבינת עזים וזיתים שחוֹרים וּמעוֹג גדוֹל, וגם אדרוֹת שׂיער נתנה לוֹ וּלנערוֹ להתכּסוֹת בדרך להיוֹת להם מן הטל וּמקרת הלילה.

ואביו בירכהוּ ונתן על ידוֹ שקלי כסף אחדים לקנוֹת בדרך דבר אשר יחסר הוּא והנער אשר עמוֹ אוֹ לתת שׂכר למשיב האבידה.

וּשלוֹמוֹת נשקה לבנה והעניקה לוֹ ברכתה: יקרה אלוֹהים לפניך את הראוּי לך, בני".

וקיש נשק לוֹ על כתפוֹ ואמר: “ישיבך אלוֹהים שלם בכּוֹל”.

ולא התמהמהוּ ויצאוּ בעוֹד יוֹם לדרך. הנער אחיוֹ נוֹשׂא את הצקלוֹן ואת האדרוֹת והצידה על גבוֹ, משׂא כּבד, ושאוּל האדוֹן הוֹלך בראש וּבידוֹ אַלָה חזקה וגם קלע רוֹעים טוֹב תלוּי לוֹ על יריכוֹ לעת הצוֹרך. וּשניהם עוֹלים בדרך אשר הוֹרה אוֹתם העבד אשר ראה את האתוֹנוֹת בהימלטן לילה.

וזאת הפּעם הראשוֹנה לשאוּל מעוֹדוֹ להרחיק מגבעה וּמבּית מוֹלדתוֹ באין אביו עמוֹ.

ד

שאוּל ואַחיוֹ משרתוֹ יצאוּ לדרכם עם רדת היוֹם, כשעתיים עד החשיכה. והימים ימי כלוֹת קציר החיטים. השמש נגהה בעוֹז בנטוֹתה ימה. הרוּח נשב אל פּניהם, נוֹשׂא בכנפיו ריח שׂדוֹת קצוּרים, ריח דגן וריח פרחים ועשׂבים כסוּחים, אשר ינדוֹף בחזקה בּיבוֹש עליהם תחת גבוּרת שמש. בכל אשר הביטוּ ראוּ אנשים ונשים מתיגעים בשׂדה, מאַלמים אלוּמים ועוֹרמים ערימוֹת, אוֹ מלקטים אחרי הקוֹצרים, וּבהמת העבוֹדה עוֹמדת במיצר אוֹ במשעוֹל פרוּקת עוֹל, כמחכּה לטעינה, ולוֹחכת בינתיים מכל אשר תמצא סביבוֹתיה, והעוֹלל מוּטל ליד סל הצידה. אל תכלת הרקיע הוּצקה עין הזהב והאויר היה כמשוֹרר בדממה.

במַרבית השׂדוֹת, בּקצה, נוֹתרוּ שתיים או שלוש שוּרוֹת שיבּוֹלים עוֹמדוֹת – פּאָה לעניים, כמנהג המקוּדש בעם. אך היוּ גם אשר קצרוּ הכוֹל ולא השאירוּ שיבּוֹלת לחוֹן אביוֹן.

זעיר שם עצרוּ האנשים בעבוֹדתם ועמדוּ רגע לראוֹת בעלם הגבוֹה יפה התוֹאר, בן הטוֹבים לפי לבוּשוֹ, העוֹבר בדרך ברגל קלה ונערוֹ נוֹשׂא כליו אחריו.

שאוּל ונערוֹ אחריו קידמוּ את העוֹבדים בברכה הנהוּגה בארץ יהוּדה וּבנימין: “ברכת ד' אליכם!”, והאנשים ענוּ ברינה: “בירכנוּ אתכם בשם ד', והוּא יצליח דרככם!”

ושאוּל חש כמוֹ צמחוּ כנפיים לרגליו והוּא נישׂא כמרחף על הדרך הכּבוּשה בין טרשים אוֹ בדרך עפר טחוּנה לאבק. נעלי הקישוּרים אשר ברגליו הלבּינוּ, גם שׂער רגליו קלט אבק רב, והוּא לא שׂם לב. סגוֹר לבוֹ רחב ושאף גלי אויר הרים: גם מוֹחוֹ כמוֹ גדל והתעוֹרר וּמחשבתוֹ צפתה למרחוֹק, מעבר למרחקים וּלימים. מחכמה עשׂה קיש אביו, אשר שלחוֹ ברגל ולא רוֹכב על בהמה. מספר ימים יעבוֹר כן ברגליו בארץ הרים וּגבעוֹת – העוֹנג עברוֹ כיין מציפּוֹרני רגליו ועד שׂער ראשוֹ. ארץ חמדה טוֹבה היא הארץ, והוּא לא ידע!

הם עברוּ ביִרפּאל, כפר גדוֹל אשר המה מרוֹב שבים מעבוֹדה וּמדהרוֹת טלפי עדרים, עדרי צאן וּבקר, המעלים גאוּת אבק. ריח חריף בא באַפּם מסירים שׂרוּפים וּמגללים עשׁינים תחת הסיר. נשים וּנערוֹת, קוֹמתן דמתה לתמר, נשׂאוּ על ראשיהן אוֹ על כתיפן כּדים מליאוֹת, כּדים דקוֹת וּזקוּפוֹת כנרוֹת שחוֹרים, להביא מים מן העין הביתה, ולא הביטוּ לעברים. ילדים ערוּמים עד שתוֹתיהם רצוּ בשׂחקם ויידוּ חלוּקי אבנים בכלבים בוֹרחים ושבים בדרך.

שאוּל עצר אחד הגברים ההוֹלכים הביתה וּשאלוֹ לאתוֹנוֹת האוֹבדוֹת. האיש הביט אל פניו בקוֹצר רוּח, הניע כתיפיו ואמר: “לא ראיתי, לא שמעתי”, והלך לדרכוֹ. וכן עשׂה שני וּשלישי, כמוֹ נדברוּ יחדיו לענוֹת כן.

אמר אַחיוֹ לשאוּל אדוֹניו: “הוּא הכפר אשר קיש אדוֹני אביך אוֹמר עליו: ‘בן סדוֹם ייסדוֹ ובן עמוֹרה הציב דלתיו’. כשמוֹ כן הוּא: האלוֹהים ירף ממנוּ”.

ושאוּל חשב בלבוֹ: “ולמה ברכת ד' עליו?”, אך לא ענה את אַחיוֹ דבר והלך לדרכוֹ הלאה.

וּבהחשיך היוֹם באוּ אל עין, הוּא כפר קטן שוֹכן כמסתתר במבוֹא ארץ הרים חדשה. הם סרוּ אל הכפר ללין שם ולחקוֹר את יוֹשביו בדבר האתוֹנוֹת. ואנשי עין טוֹבים וישרים אף כי דל חלקם. הם אך כּילוּ לאכוֹל את לחם ערבּם וגם נחוּ מעט מעמל היוֹם, וּבראוֹתם את האוֹרחים קידמוּ את פּניהם בברכוֹת וּבפנים שׂמיחוֹת, וּכשמעם כי מגבעה הם וכי העלם האדוֹן בן הוּא לקיש מגדל האתוֹנוֹת, שלחוּם אחר כבוֹד אל הלשכּה ללינת לילה. אף התנצלוּ לאמר:

“בגבוֹר העבוֹדה בקציר לא ייאָספוּ נכבדי מקוֹמנוּ הלשכתה בערב, כי עייפים ויגיעים האנשים, על כן אַל יחר לכם, אם לא נכבדתם מאתנוּ כיאוּת לאוֹרחים אשר כמוֹכם. אך מאכל וּמשקה נשלח לכם בידי הנאוה בנערוֹת הכפר, כמנהג מקוֹמנוּ, והיא גם תציע מַצעכם למען תערב עליכם שנתכם”.

הוֹדה שאוּל לאנשים הטוֹבים על חסדם ואמר:

“לא לעוֹנג אנחנוּ עוֹשׂים דרכנוּ פה, כי נשלחנוּ על פי קיש אדוֹני אבי לבקש שתיים ממבחר אתוֹנוֹתינוּ, אחיוֹת תאוֹמוֹת, אשר פּרצוּ לברוֹח אמש ממקוה החמוֹרים אשר לנוּ. ואלה האוֹתוֹת אשר על פיהם תוֹכּרנה: גבוֹהוֹת וּצחוֹרוֹת, שׂערן חלק כמשוּח בשמן, ועיניהן משוֹטטוֹת, וּלכל אתוֹן אוֹזן שמאלית חרוּצה בשׂכּין – חוֹתם כל חמוֹר ממקוה קיש. ואשר ראה אוֹ שמע והגיד ונמצא כי כן דיבּר – יקח שׂכרוֹ וגם יקיים דבר תוֹרת משה ‘השב תשיבם לאחיך’ ולא ישׂא עווֹן”.

ענה האחד ואמר:

“אכן בטרם בוֹקר, בצאתי לחלוֹב עזי, ראיתי שני בּעירים רצים, מכּים בטלפיהם בטרשים כמשוּגעים, לעבר הר אפרים, בוֹאך שלישה, אך מהיוֹתם גדוֹלים וחזקים אמרתי כי פרדים המה. הבוֹקר אוֹר וּמשכתם אל הר אפרים, ואם איש ישר הוּא אשר עצר את האתוֹנוֹת – והשיבן לכם לפי האוֹתוֹת אשר יקוֹב פּיכם גם בלא שׂכר. אך אם עמלקי הוּא לא ישיב, אף יחרף את מערכוֹת ישראל, אם כן ישאלוּ ממנוּ. ועתה, ברוּכי ד', מצאוּ לכם המנוּחה אחרי אשר עיניתם בדרך כוֹחכם”.

והשני אמר:

“צדקוּ דברי פּרעוֹש יחדיו. ואם כה חפצכם, נכוֹן עבדכם ללכת עמכם לבקש את האתוֹנוֹת, אחרי אשר ידעתי כל מוֹצאי הר אפרים ומבוֹאיו. שאלוּ למחר בבוֹקר לעזגד בן ישפּן וכל הנשאל יביאני אליכם. רק שׂכר מצער אקח מכּם”.

ושני אנשים ליווּ את עוֹברי האוֹרח עד הלשכה וּפתחוּ לפניהם את הדלת והעלוּ את הנר אשר בירכתיים.

והנערה הביאה על סריד גדוֹל מאכל וּמשקה, מן המיטב אשר מצאוּ. הגישה להם הסריד, קדה ואמרה: “מנחה דלה היא מאת אנשי עין. אכלו ויערב לכם!”. ופנתה להציע להם את המצע על מוֹשבי הכּרם אשר עם הקירוֹת.

והנערה רכּה בשנים ויפת מראה עד מאוֹד וּמצניעה לכת. ושאוּל ראה אוֹתה כראוֹת גבר אשה. והוּא לא ראה כן אשה מעוֹדוֹ, אך לא דיבּר אליה מטוֹב ועד רע. רק על ברכתה השיב ברכה ולבוֹ ממהר לפעוֹם.

ה

אחרי אָכלם ואחרי שתוֹתם מאשר הביאה להם הנערה כּיבּה אַחיוֹ במצוַת אדוֹניו את הנר אשא על השוּלחן הקטן בירכתיים וּשניהם עלוּ על יצוּעיהם. ואַחיוֹ מיהר להירדם, כי עייף מנטל המשׂא אשר נשׂא, אך שנת שאוּל נדדה. כל המראוֹת אשר ראה בדרך לא סרוּ מעם רוּחוֹ הנעוֹרה, וגם בעצמוֹ את עיניו לא שכב לבוֹ ולא היתה עליו השינה. פעמַיים ניסה לקרוֹא לאַחיוֹ, אך הנער השמיע קוֹל נחרה בשנתוֹ וגם חרק שיניו כעגל מרבּק ולא שמע קוֹל אדוֹניו הקוֹרא אליו.

הירח זרח בעד האשנב העגוֹל הפתוּח מעל לדלת הסגוּרה, והקרה נמשכה משם וּמילאה את הלשכה. הכפר דמַם כוּלוֹ ולא נשמע כי אם חמוֹר נוֹער באשמוּרה הראשוֹנה, חתוּל קוֹרא נכאים לבת זוּגוֹ, אוֹ עטלף מתלבּט בפינת הגג. וכאשר החלוּ התרנגוֹלים בחצי הלילה לקרוֹא זה אל זה מכל העברים, ירד שאוּל מעל משכּבוֹ, הלך יחף וּפתח חרש הדלת ויצא החוּצה. הירח לא נראה מפּני שכבת הטל הגבוֹהה, אשר רבצה כּאֵד על הארץ, ולא נראוּ גם בתי החוֹמר אשר במעלה הכפר וּבמוֹרדוֹ. רק ממעמקי האֵד הלבן בקעוּ קוֹלוֹת התרנגוֹלים חדים ונוֹקבים. ישב שאוּל על פלח אבן מוּטל לית הבית ונתן עיניו בעב הערפל.

אחרי שבתוֹ מעט בחוּץ נדם הכוֹל ועיניו הבחינוּ מעט כדמוּת בתים, עצים ועמוּדים. במרחק מעט ניצב הר כמוֹ קיר רם, והוּא לא השגיח בוֹ בראשוֹנה. קר היה בחוּץ וּככל אשר הרבּה לשבת על האבן כן גברה בוֹ הצינה. היא חדרה מבּית לכוּתוֹנתוֹ וסימרה את בשׂרוֹ. שׂערוֹ נמלא טל. עמד ושב הלשכתה, לקח את אדרת השׂיער הרכּה אשר נתנה לוֹ אמוֹ, התעטף בה ויצא שנית אל הערפל ושנית ישב על האבן, כמוֹ הכין עצמוֹ להעלוֹת מחשבוֹת מלבוֹ. אין שעה יפה למחשבוֹת מן הלילה באין איש רוֹאה ושוֹמע.

ואכן לא איחרוּ המחשבוֹת לבוֹא, מחשבוֹת על גבעה ועל בית אביו ועל אשר נכוֹן לוֹ. על קיש אביו חשב, הגבר הבּא בימים, הרוֹאה רק עמל אין קץ וכל עמלוֹ למען שלוֹמוֹת אמוֹ וּלמענוֹ, בנם האחד. על נעמה, אשת אביו הזקינה, השכּוּלה מבּנים, חשב, האשה האוֹהבת את קיש ואת שלוֹמוֹת ואוֹתוֹ בלא קנאה, כמוֹ בנים הם לה שלוֹשתם. על העבדים והשפחוֹת חשב ועל השׂדוֹת והכּרמים, על הבהמה ועל מקוה החמוֹרים – על הכוֹל חשב ברוּח נכיאה, והתעצב אל לבוֹ, כי לא יכוֹל לראוֹתם, כמוֹ שכח מראיהם. בכל מאמצי רוּחוֹ לשוּב לראוֹתם כמוֹ חיים, לא נראוּ לוֹ בלתי אם מעוּלפים, כמוֹ מבעד שכבת הטל אוֹ מאחרי קיר ההר.

פּתאוֹם שמע מתוֹך הכפר קוֹל כקוֹל איש צוֹעק מחלוֹם הלילה – והקוֹל בוֹדד, אין לוֹ הד, כמוֹ אין איש בכל הכפר שוֹמע אוֹתוֹ, רק הוּא, שאוּל לבדוֹ, הנוֹכרי, שוֹמע את הקוֹל. למי הקוֹל הצוֹעק? האליו יקרא כי יחיש לוֹ עזרה בצרה? ואוּלי הוּא קוֹל נפשוֹ הקוֹרא אליו מקרב? קוֹל נפשוֹ הקוֹרא לנתק כּבליה?

הקוֹל נאלם דוּמייה, אך מחשבתוֹ עוֹד דיבּרה בוֹ.

הנה הגיד לוֹ אביו לפני צאתוֹ, כי יעד לוֹ את בת אחימעץ מקרית יערים. איש נשׂוּא פנים, בעל בעמיו הוּא אחימעץ בן אבינדב. הכוֹל יוֹדעים את שמוֹ ואת רוֹב צדקתוֹ. בביתוֹ יוֹשב ארוֹן הברית משילה, עד אשר ייבּנה בית האלוֹהים. גם על בתוֹ אחינוֹעם יסוּפּר, כי אין כמוֹה נערה טוֹבת חן ושׂכל בכל נחלת בנימין. עוֹד לא ראה אוֹתה במוֹ עיניו, אך ברוּחוֹ היתה דמוּתה חקוּקה מיוֹם אשר שמע עליה ראשוֹנה. פעמים רבוֹת נגלתה לוֹ בחזוֹנוֹ כדמוּת שלוֹמוֹת אמוֹ, אך צעירה ורכּה ממנה. עתה התערב בחזוֹן לבוֹ גם מראה הנערה הנאוה, אשר הביאה להם אמש את אוֹכלם והציעה את מַצעם ברוֹב חן וחסד, וּתמוּנת אחינוֹעם עמדה לפניו מוּשלמת בכוֹל ויעלת חן.

לבוֹ עלץ בוֹ, כי אחימעץ יאבה בוֹ להיוֹת לוֹקח בתוֹ. אך ישיב את האתוֹנוֹת ושלח אביו את זקן ביתם, את אבישי, אל קרית יערים לבקש את אחינוֹעם מאת אביה. אין שׂפק בלבוֹ, כי הנערה תאבה ללכת אחריו, כי שמעה את שמעוֹ. יוֹדע הוּא את חילוֹ לנשים. את עיני כל הנערוֹת אשר בגבעה ראה נטוּיוֹת אליו באהבה. אך דבר אחד עיצב את רוּחוֹ: חג הכּלוּלוֹת הארוֹך, על המחוֹלוֹת והאוֹרחים למאוֹת וכל מנהגי השׂמחה – כל אלה היוּ לוֹ מוֹרת רוּח. לוּ בידוֹ הדבר – ונמלט עם אחינוֹעם אל מקוֹם סתר בהרים להיוֹת עמה שם ימים רבים!

צלם דמוּתה לא מש מרוּחוֹ. אך לבּוֹ דיבּר עוד: ואם לא ימצא את האתוֹנוֹת? האם ימנע ממנוּ אביו את אחינוֹעם? הרק בזאת ייבּחן, כי אוֹמנם גבר צוֹלח הוּא להביא טרף לביתוֹ? האם לא הוֹכיח דיוֹ, כי אוֹמנם ראוּי הוּא להיוֹת בעל בעמיו? האין הוּא עוֹבד עם קיש אביו בכל מלאכת עבוֹדה? האין הוּא מרבּה עוֹשרוֹ וטוּבוֹ בטפּחוֹ את החמוֹרים אשר במקוה? וּמי יירשנוּ בלתוֹ? הן יוֹדע הוּא את אשר יאהבנוּ אביו, וכי זוּלת אמוֹ וזוּלת בנה אשר ילדה לוֹ מאוּם אין לוֹ בחיים. גם כבוֹד האנשים למה לוֹ. אך לצוֹן חמד לוֹ אביו החכם, להמריצוֹ חפץ, כ לא יתרפּה בחיפּוּשׂיו אחרי האתוֹנוֹת האוֹבדוֹת. אם כה ואם כה – אחינוֹעם לוֹ תהיה. הלילה ידע.

ושׂמחה האירה פתאוֹם את חדרי לבוֹ, ועיניו כמוֹ נפקחוּ לראוֹת ברוּר את בית אביו בגבעה וכל אשר בוֹ, וגם את זיו פני אחינוֹעם, משנה דמוּת אמוֹ, והנערה אשר מעין ראה, ראה והיא ניצבת לימין אביה עטוּר השׂיבה. וגבר חשקוֹ ליוֹם חתוּנת לבוֹ כי יקרב. והוּא חפץ כי הבוֹקר ימהר לאוֹר ונעלם הטל, למען יצא עם אַחיוֹ לרדוֹף אחרי האתוֹנוֹת. אין שׂפק כי בהר אפרים הן. הלא כה דיבר אליו האיש אמש, כי ראה אוֹתן בהימלטן שמה. מצוֹא ימצא והשׂג ישׂיגן גם בלי עזרת עזגד בן ישפּן!

עתה ידע, כי יוּכל לישוֹן בלב בוֹטח. קם ושב כמרקד הלשכתה, עלה על יצוּעוֹ והתכּסה באדרת השׂיער עד לחיוֹ.

ויהי אך עצם עיניו וּכנף התנוּמה הליטה אותו.

ו

כמוֹ השחר עלה יצאוּ שאוּל ואַחיוֹ מכפר עין. שכבת הטל נמוֹגה וכל עשׂב וכל ענף עץ היה רטוֹב ונכוֹן ונוֹצץ כמוֹ נוֹלד מקרוֹב. עננה חכלילית כעין הזהב עמדה ברקיע, והיא הלבינה מעט מעט. הם עלוּ בצלע ההר, הוּא ההר אשר נראה לשאוּל בלילה כקיר תלוּל. משני עברי הדרך היוּ עצי זית ותאנה ושקמה וציפּוֹרי שיר דילגוּ בין העפאים, הרעידוּ כנפיהן וקידמוּ פני השמש ברננים נעלסים. עד מהרה נראוּ בדרכים וּבשבילים עוֹבדי האדמה יוֹצאים עם כליהם לפוֹעלם בשׂדה, לגמר הקציר אשר יאַחר בארץ ההרים. עֵיטים אחדים מרחפים במרוֹם הטילוּ צלם לפניהם, כמוֹ יוֹרוּם את הדרך. גם הרוֹעים יצאוּ בעקבי העדרים השׂשׂים אלי מרעה.

אַחיוֹ, אף כי ישן כל הלילה, היתה רוּחוֹ זוֹעפה, ואוּלם שאוּל, אף כי אך עת קצרה נם לפני עלוֹת השחר, רענן היה ורוּחוֹ נוֹשׂא אוֹתוֹ מעלה, הלאה. אחיוֹ זעף כי לא נראוּ עוֹד כל עקבוֹת לאתוֹנוֹת, וגם לבוֹ בל עמוֹ מאשר אדוֹניו אהוּבוֹ הפליג ממנוּ ולא יחוּש בוֹ, ועוֹד לפניהם מהלך ימים ללא מטרה, ואוּלם שאוּל זכר האתוֹנוֹת כמעט פּג מלבוֹ והוּא מלא את המראוֹת אשר ראה ואת הקוֹלוֹת אשר שמע. גם מחשבוֹתיו על אחינוֹעם, אשר באוּ לוֹ אמש בשבתוֹ בתוֹך הערפל, עוֹד הוֹסיפוּ רקוֹם ברוּחוֹ. הלא למצוֹא את אחינוֹעם הוּא הוֹלך, יחזיק בה ולא ירפּנה. הן כה שנה אביו אליו בצאתוֹ: “לך ושוּב והבא ואתן לך את אחינוֹעם בת אחימעץ אשר מקרית יערים”.

הם הלכוּ כן מן האוֹר עד מחצית היוֹם, נשענוּ תחת עץ ואכלוּ מן הצידה אשר בצקלוֹן, הביצים והגבינה, וּמן המעוֹג הטוֹב (מים שתוּ בדרך מן הצפחוֹת אשר הגמיאוּם העוֹבדים בשׂדוֹת). שאוּל הקריב ממיטב המטעמים לאַחיוֹ, ואַחיוֹ לבוֹ נרגש מטוּב לב אדוֹניו.

וּבעברם על שׂדה קצוּר ראוּ חבר ילדים יוֹשבים תלוּיים על ברכיהם מסביב למדוּרה קטנה והם צוֹהלים זה אל זה בחדוה רבה. ואַחיוֹ אמר אל אדוֹניו:

“שבה פה אדוֹני רגעים מעט, ואסוּרה ואראה על מה הילדים עוֹלזים”.

ניענע לוֹ שאוּל בראשוֹ וישב על האבן בפאַת השׂדה. וּכשבתוֹ כן באו אליו שנית המחשבוֹת הטוֹבוֹת כציפּוֹרים עפוֹת למלאוֹת את לבוֹ רינה.

ואַחיוֹ בא אל מעגל הילדים, והגדוֹל מכוּלם סיפּר לוֹ, כי בקצוֹר שׂדה אביו הקרוֹב נמצאוּ קני שלוים רבים, אשר דגרוּ פה, והרבה אפרוֹחים בכל קן. השׂלוים נמלטוּ, אך לא יכלוּ למלט את האפרוֹחים. והם אספוּ את כוּלם, מלקוּ את ראשיהם אף עקרוּ קרביהם והמה צוֹלים אוֹתם בגחלי המדוּרה אשר העלוּ.

ריח בשׂר העוֹף המתוֹק מילא את האויר. אַחיוֹ גָחַן והתבוֹנן וראה שפעת אפרוֹחים חרוּכים, כעין רגבי אדמה, בתוֹך הרמץ הלוֹחש. והנער אמר:

“קח אחדים ואכלת, וגם לאדוֹניך היוֹשב שם על האבן, תביא. בן שוֹעים הוּא, לפי מראיתוֹ. הביאם לוֹ מנחה מאת ילדי רקם”.

“אַל תירא”, אמר ילד אחר, “לא מן השׂלוים הם אשר היו לפוּקה לבני ישׂראל במדבר”.

“רק מעטים הם אשר יקננוּ במקוֹמוֹתינוּ”, אמר השלישי, “ואנחנו מצאנוּ רב. ראה בּשׂרם כחמאה לרך וכדבש למתוֹק, וגם שוּמנם רב מאוֹד”.

וּבדברוֹ נשך בשיניו בבשׂר השׂלו הצלוּי אשר בידוֹ, והשוֹמן נזל על שׂפתיו ועל צוארוֹ ולא מחהוּ בשׂפת כּוּתּוֹנתוֹ.

אכל אַחיוֹ אחד השׂלוים וגם לקח שניים, אמר תוֹדה לנערים ושב אל שאוּל. וּבבוֹאוֹ אליו הראה לוֹ את השׂלוים ואמר:

“ראה מנחה שלוּחה היא לך מאת ילדי רקם החכמים. שׂלוים הם אשר צדוּ בשׂדה אביהם וצלוּם באש. קח ואכוֹל כי ערב בשׂרם עד מאוֹד”.

ושאוּל הביט אליו כהביט אל איש נוֹכרי וכן אמר לוֹ:

“הלא ידעת, כי איש מבית קיש לא יאכל בשׂר על הדם. אכוֹל גם את אלה”.

הדברים לא נעמוּ לאַחיוֹ, אך החריש ואת השׂלוים נתן בצקלוֹן.

חשקה נפש אַחיוֹ לדבּר באוֹזני שאוּל על האתוֹנוֹת אשר לא תוּשבנה, וכי האנשים הנשאלים בדרך אך יהתלוּ בהם, וטוֹב טוֹב כי ישוּבוּ בלעדיהן, אפס בראוֹתוֹ את מראה שאוּל התפוּשׂ ברוֹב שׂרעפּיו ואת הגיל הקוֹרן מעל פניו, לא הרהיב לדבר אליו. ויהי רק משרת אשר רצוֹן אין לוֹ.

וּבכל זאת שאל את הבאים לקראתם, אנשי ציד נוֹשׂאים תּלים וקשתם, אם לא נוֹדע להם דבר על האתוֹנוֹת הנמלטוֹת, והאנשים ענוּ זה בכה וזה בכה, ולא ניכּרה האמת מפני הבּדים. ושאוּל שוֹמע ולא יענה דבר, כאיש אשר נפשוֹ יצאה למרחוֹק.

ז

ויהי בוֹקר יוֹם השלישי לצאתם, בהיבּקע השחר על ראש הר וחוּג הארץ חגוּר זר אוֹר כעין הורד, והנה חבר אנשים יחיפי רגל וּמגוּלי ראש, לבוּשים אדרוֹת שׂיער ואזוֹר עוֹר אזוּר במוֹתניהם, יוֹרדים בשביל הרץ בין הכרמים דרוֹמה, וּבתוֹכם שניים עירוּמים כביוֹם היוָלדם, והם נוֹשׂאים נבל ותוֹף וכינוֹר ושרים במקהלה יחד אוֹ עוֹנים זה את זה בקוֹל ערב אשר יצמיד אליו כל אוֹזן.

ולא ידע שאוּל מי האנשים, ואַחיוֹ ידע, כי שמע אשר בּניוֹת ליד רמה, בבית אשר הקים הרוֹאֶה, ישכּנוּ אנשים אשר בשם נביאים יכוּנוּ (לפנים בישׂראל לאיש יוֹדע דבר במשל וּמליצה וּלשוֹנוֹ כלשוֹן השיר נביא יאָמר), והרוֹאה הביאם שמה ללמוֹד דבר ד' וּמלאכת השיר והוּא יכלכלם ויתן כל מחסוֹריהם מן הנדבה אשר יאסוֹף מן העם בסוּבּוֹ בארץ. וּפעמים שתיים אוֹ שלוֹש בשנה יבוֹא אליהם הרוֹאֶה להתיצב עליהם ללמדם תוֹרה וּלהוֹרוֹתם מעשׂה הקוֹדש. ועוֹד זאת ידע אַחיוֹ, כי פעם בשנה, על פי גוֹרל אשר יוּטל, ירדוּ בני הנביאים אל הערבה להיעצר שם לפני ד', לרחוֹץ וליטהר במי הירדן, לא הרחק ממקוֹם נפלוֹ אל הים הקדמוֹני. אף ישבוּ שם חוֹדש ימים, אין צל לראשם ואין כר לשבתם, וּמַאכלם רק קוֹמץ תמרים מתמרי יריחוֹ וּמַשקם רק מים אשר ישאבוּ בחוֹפנם מן הנהר, וכה יטהר בשׂרם וגם רוּחם יקדש והיטיבוּ אחרי כן להתנבּא. ויש אשר ישׂחיקוּ עליהם ויאמרוּ כי מבַלי עוֹלם הם המטבילים גלגל חמה בים המלח לצננוֹ. אלה וכאלה שמע אַחיוֹ מפי אבי אמוֹ אשר בגבעה והדברים שמוּרים בלבוֹ.

והשיר אשר שרוּ הנביאים בא בלב שאוּל וּמילא את כוּלוֹ, וגם אחרי הרחיקו האנשים במוֹרד ולא נראוּ עוֹד לעין ולא נשמע קוֹלם לאוֹזן, עוֹד חי בוֹ השיר.

והוּא שאל את נערוֹ:

“הידעת מי האנשים אשר עברוּ בזה והם מנגנים ושרים כשיר הכּרוּבים?”

ואחיוֹ ענה:

“המה בני הנביאים, לימוּדי הרוֹאה. אל נכוֹן רדתם לירדן להיטהר שם, כמשפּטם מימים ימימה”.

ולא יסף שאוּל לשאוֹל. אך שיר הנביאים הרנין כל בתי נפשוֹ, עד כי דימה היוֹת כאחד מהם. על כן שנה בלכתוֹ את זמרת השיר, קוֹל הברוֹת בלא דברים.

וּבשוֹררוֹ זכר, כי פעמים רבוֹת שמע את שם הרוֹאֶה מפּי קיש אביו אשר ביטאוֹ באהבה ויראה, אך מעט הוּא אשר סיפּר לבנוֹ על מעשׂי הרוֹאה. וּפעם בלין הרוֹאה בבית קיש, טרם ייפּרד מן הבית, הציג קיש לפניו את נערוֹ הקטן והרוֹאֶה הביט אל הנער כמתענג עליו, אחר הניח ידוֹ על ראשוֹ וּבירכוֹ ברגש ברכה ארוּכּה, כי קשתה עליו להסיר ידוֹ מעל ראש הנער. ותמוּנת הרוֹאֶה קמה וחיתה בלב שאוּל: איש זקן, קוֹמתוֹ בינוֹנית ורזה מאוֹד, פניו עטוּרים זקן שׂיבה קטן וּבעיניו עצב יוֹקד. עתה ידע שאוּל מה העצב היוֹקד בעיניו: כאָב הוּא לישׂראל, אשר תמיד יצר עמהם ויחרד לשלוֹמם. כל הימים יעבוֹר בארץ וּבכל מקוֹם בוֹאוֹ יאסוֹף את העם להוֹכיחם על מעשׂיהם הרעים ויעוֹררם להתחזק באלוֹהי אבוֹתם ולעמוֹד בפני כל צר ואוֹיב: עמלקי וּפלישתי ואמוֹרי. וזה חפצוֹ – לעשׂוֹת את שבטי יה המפוֹררים לעם אחד בארץ. אך זקן האיש ולא ישׂפּוֹק כוֹחוֹ לעשׂוֹת את חפצוֹ.

וּכאֵב חד חתך בלב שאוּל בחשבוֹ על העם המפוֹרד לשבטיו, ושבט יצרוֹר שבט, ואין מקוֹם נבחר אשר אשר שמה יבוֹאוּ כוּלם להשתחווֹת ולזבּוֹח לאלוֹהים האחד, וארוֹן האלוֹהים יוֹשב בקרית יערים בגבוּל יהוּדה וּבנימין, נשכּח מלב העם. רק הרוֹאה יבוֹא שלוֹש פעמים בשנה לבית אחימעץ להשתחווֹת ולבדוֹק את הארוֹן והעֵדוּת, אם שלימים הם כאשר הוּנחוּ שמה. האין מוֹשיע את ישׂראל? וּמה יוֹשיעוּם אלה המתקדשים והמיטהרים להתנַבּא ולשיר שירים? האם בשיר יוָשע עם? היוֹשיע אלוֹהים עם אשר לא לב נכוֹן ולא זרוֹע עוֹז לוֹ ולא חפץ אחד נוֹהג בהם?

והוּא החפיז צעדיו בלכתוֹ, עד כי בא פתאוֹם בצל שקמה מאריכה בדיה מלוֹא רוֹחב הדרך. ושאוּל עמד בצל המיטיב, מחכּה לנער המפגר אחריו, וּבעמדוֹ כן שמע כקוֹל מדבּר אליו מתוֹך ענפי השקמה, והדברים נסכוּ בוֹ גם שיכּרוֹן גם פּחד מפני הבאוֹת.

ח

וּלעת מנחת הערב באוּ לעיר בית חוֹרוֹן, וּבה מקדש קטן וצריח על המקדש נוֹשׂא ראשוֹ השמַימה. וכאשר ניגשוּ לבוֹא בשער העיר והנה שם איש צבא פּלישתי עוֹמד לפני השער ולא נתנם לבוֹא אל העיר פנימה. האיש הביט אל מראיהם ואמר:

“הן לא מבני בית חוֹרוֹן אתם?”

ושאוּל ענה:

“היטבת לראוֹת, עוֹברי אוֹרח אנחנוּ וּפנינוּ לארץ שׁלישׁה”.

אמר האיש:

“אין יוֹצא ואין בא. שוֹמרים הוּפקדוּ על העיר סביב. אך תמוֹל לכדה הסרן, כי יוֹשביה פשעוּ ולא הביאוּ את מכסת המס לנציב פלשתים. שלוֹשה ימים ושלוֹשה לילוֹת תהיה העיר סוֹגרת ומסוּגרת, עד כי יוּבאוּ לפני הסרן כל האנשים ליסרם בשוֹטים, ושילמוּ כפליים מן המוּשׁת עליהם בראשוֹנה, רק אז ייפּתח לפניכם השער הדרוֹמי לבוֹא והשער הצפוֹני לצאת. אם תאבוּ, שבוּ פּה וחכּוּ, ואם תמאנוּ – סוֹבּוּ ועלוּ במשעוֹל אשר ממערב ועליתם בהר אפרים. אך אַל תטוּ מזרחה, פּן תפּלוּ בשׁיני הכלב העמלקי. איש עברי אנוֹכי ואת לחם הפלשתים אני אוֹכל”.

אמר שאוּל אל אחיוֹ, ואיש הצבא שוֹמע:

“לא תדרוֹך רגל בן חוֹרים על אדמת עבדים. בּוֹא אחרי!”

וכאשר נטוּ משם, זה עברם כברת ארץ, ראוּ איש עוֹמד דוּמם התפילה תחת העץ, ועל העץ, בין בּדיו הפּרוּשׂים כקוֹמוֹת רבדים, מראה קן גדוֹל, כקן נשרים, אשר גם אדם יוּכל לשכּב בוֹ ולא יצר לוֹ.

הם חכּוּ עד אם כּילה האיש האיש את תפילתוֹ, אחר בירכוֹ שאוּל לשלוֹם וּשאלוֹ:

“מה הקן על העץ, ואני מעוֹדי לא ראיתי ולא ידעתי כמוֹהוּ?”

והאיש ענה:

“אם לא תדע לך, עוֹבר אוֹרח נכבד – זה שמוֹ: מנוֹם. ראה את העץ הלז, גם שם מנוֹם אחד, ואחריו עוֹד אחד”.

“וּמה משפט הקן הכביר הזה?”

“כשמוֹ כן הוּא: מנוֹם, לנוּם בוֹ אנשים. כן יעשׂוּ במקוֹמנוּ בצמרת העץ אשר ענפיו טוֹבים וחזקים לעשוֹת בהם משכב לאנשים עוֹברי אוֹרח, אם ימצאם הלילה ולא יוּכלוּ לעבוֹר הלאה. גם לא טוֹב ללכת פה בלילה, כי רבים הצבוֹעים הבאים מן הגיא אשר יטרפוּ אדם בדרך. הנה אעלה לי אל המנוֹם הזה, ואתם פנוּ לכם אל שני העצים ההם וּמצאתם מלוֹן מבטחים גם אתם. אמרתי אלין בבית חוֹרוֹן, אך הפלשתי סגר על העיר, אין יוֹצא ואין בּא”.

והאיש עלה מהר בגזע העץ, בידיו וּברגליו טיפּס בוֹ, ושכב מלוֹא קוֹמתוֹ במנוֹם וּמשם עוֹד הניע ידוֹ לעוֹמדים מתחת.

“מנהג ישרים הוּא”, אמר שאוּל לאחיוֹ, “ולמה לא ייעשׂה כן בכל גבוּל ישראל?”

הם כּילוּ לאכוֹל את שארית הצידה אשר בצקלוֹן וּשניהם עלוּ איש על עצוֹ לשכב בלילה.

חצי הלילה שכב שאוּל במרוֹמי העץ, בקן המרוּפּד עלים יבישים, ועיניו תרוֹת אחרי הכוֹכבים המהלכים ברקיע. וכאשר נפלה עליו השינה חלם חלוֹם, כי נקרא לעשׂוֹת מלוּכה בישׂראל, והחלוֹם בא ברוֹב עניין ולא הרפּה ממנוּ עד אשר זרחה עליו השמש והקיץ והיה כאיש אחר, כי האמין בחלוֹמוֹ.

ט

הם עברוּ מאחרי שַׁעלים ואל שׁעלים לא באוּ, כי מיהרוּ לבוֹא אל ארץ שׁלישׁה, וּלעת הצהרים, כחוֹם היוֹם, באוּ אל שׁלישׁה, אשר מכל ערי ישׂראל רק בה רב עוֹד החרש והמסגר, כי יעשׂוּ שם חרב וּמאכלת וכל כלי קרב, נשק ברזל ונחוֹשת, למכוֹר לפלשתי ולעמלקי ולאמוֹרי. וּלבן ישׂראל לא ימכּרוּ, כי כבדה עליהם מצוַת פלשתים לא למכוֹר להם. ורב הכסף בידי אנשי שׁלישׁה. כוּלם עשׂוּ בברזל ועזבוּ את המלאכה בשׂדה וּבגן, עד כי עלוּ כוּלם קמשוֹנים וחרוּלים, אשר ייבשוּ בחרבוֹן

הקיץ וּלעת הגשמים יוֹריקוּ ויפרחוּ כיער שׂעיר. וּבני שׁלישׁה יחגרוּ חגוֹרוֹת משוּקדוֹת בכסף ובנחוֹשת קלל ועגילי כסף וזהב באוֹזניהם; וּבנוֹת שׁלישׁה תלכנה בקוֹמה נכוֹנה וכל עדיי צוֹר ודמשׂק עליהן. וגם בתי אבן להם, וגם בית שן אחד בעיר, הוּא בית רפח, זקן העיר היושב בשער. וכן ייאָמר: ‘יוֹדע בכסף כבן שׁלישׁה’.

אך באוּ בשער וּשני בחוּרי חמד יוֹרדים לקראתם, אחוּזי אצבעוֹת באהבה וּברעוּת, מצחם ממוֹרט מן החוֹם וּפניהם שׂוֹחקות. בראוֹתם את שאוּל ויפי מראהוּ ואת משרתוֹ ההוֹלך אחריו, תמהוּ רגע איש אל אחיו, אחרי כן עמדוּ לפני הבאים, כסוֹגרים לפניהם הדרך, וכן אמר האחד:

“ברוּכים הבאים בשער עירנוּ המהוּללה. אנשי חיל אתם וטוֹב תבשׂרוּ”.

ולא ידע שאוּל אם בּתמים ידבּרוּ אוֹ לצוֹן בּפיהם, כי עמידתם היתה כאנשים משתּנים והצחוֹק אוֹרב בעיניהם.

“בן קיש אני מגבעת בנימין. אני ונערי יצאנוּ לבקש שתי אתוֹנוֹת אשר נמלטוּ מן המקוה אשר לנוּ, ורבים אשר הגידוּ לנוּ, כי לעבר הזה נמלטוּ. אם ידעתם דבר על האתוֹנוֹת – הוֹאילוּ הגידוּ ונדע כי אנשי חסד אתם”.

“אתוֹנוֹת!”, קרא אחד הבחוּרים, עירנוּ מליאה אתוֹנוֹת הוֹלכוֹת על שתיים. ואם לא תמצאוּ את הנמלטוֹת, וּמצאתם לכם כּוֹפרן אחירוֹת למכביר, והן אינן בוֹרחוֹת מפני המבקש אוֹתן. לא כן, הדד?"

“ולמה לא תפנוּ לשכם לבקש בנוֹת חמוֹר, אדוֹני העיר?” ענה רעהוּ, “האין זאת חזאל? ולמה תגדילוּ עיניכם למשמע שמוֹתינוּ הארמיים? גם אבינוּ אברהם ארמי היה, וגם שׂרי אמנוּ היתה ארמית”.

“וגם רבקה רחל ולאה”, החרה החזיק אחריו חזאל כדוֹבר תמים.

ואחיוֹ שאל אוֹתם:

“היש מקוֹם אצלכם בלשכה לנוּח בצל קוֹרה עד רפוֹת היוֹם?”

“אצלנוּ בצפוֹן יאמרוּ נשׁכּה ולא לשׁכּה”, פנה אליו הדד כמוֹכיח, “אך אמש היה שם הרוֹאה הזקן, אף אמר לכנוֹס שמה את כל הגברים להשמיעם תוֹכחוֹת, כמשפּטוֹ, אבל לא באה רגל אל האסיפה, זוּלתי שניים זקינים אשר לא ידעוּ להיזהר עוֹד. יוֹדעים אנחנוּ את האיש ואת שׂיחוֹ ואת הטיח התפל אשר יטיח מדן ועד באר שבע”.

“ולמה ייקרא הרוֹאה והוּא איננוּ רוֹאה את פני החיים?”, התחכּם חזאל.

“וגם לא יישמע את קוֹל החיים”, ענה אחריו הדד כהד.

וחזאל פנה אל שאוּל:

“היש כסף רב בחגוֹרך זה? ויש – נמכוֹר לך מאכלת דמשׂק לטוּשה, אשר ניצבה משוּקד להפליא כסף אוֹפיר וּנחוֹשת אדוּמה – תאוה לעיניים ורפאוּת לחוֹמש האוֹיב. אך דע כי רב מחירה”.

“רק את האתוֹנוֹת אבקש”, ענה שאוּל, “ונכוֹן אני לגמוֹל את האיש אשר יעזרני למצאן חמישה שקלי כסף”.

“בּוֹא, חזאל”, קרא הדד, “הן ראית, כי יצאוּ השניים המדבּרה לראוֹת, אם נע הקנה מפני הרוּח”.

“לא, כי יצאוּ לארץ הרים לראוֹת, אם הפּלג ניגר במוֹרד. בוֹאה נלך אל אשת האוֹב והגידה לנוּ, למי משנינוּ תהיה בת הכנעני, נערת המרדוּת”.

וּבצחוֹק פּרוּע עזבוּם ולא הביטוּ אחריהם.

“לא נעמוֹד במקוֹם הזה”, אמר שאוּל אל נערוֹ, “כי אנשיו רעים וחטאים ואין אלוֹהים בלבם”.

וּבעברם ברחוֹבוֹת העיר ראוּ את רוֹב המַפּחוֹת והמסגרוֹת

ושמעוּ את הלמוּת הכּשילים והפּטישים. ואת כלי הנשק ראוּ הנשענים כאַרבּה לרוֹב אל הקירוֹת ואל הגדירוֹת, וּבני הניכר עוֹמדים על המוֹכר וּבוֹחרים ברוֹב עשׂק וּדברים לקנוֹת את הנדרש להם.

ושאוּל אמר בלבוֹ: מי יתן כל אלה בידי בחוּרי ישׂראל וּבידי בני בנימין גיבּוֹרי החיל! במלכי והיה זה מעשי הראשוֹן – ללכּוֹד את שׁלישׁה על אוֹצר נשקה.

י

ואחיוֹ מצא את לבוֹ לדבּר אל אדוֹניו כלכתם:

“הנה אנחנוּ ארבעה ימים בדרך ולא נדע דבר על האתוֹנוֹת האוֹבדוֹת. האנשים הנשאלים אך יהתלוּ בנוּ, ורבים מתעתעים אוֹתנוּ בזדוֹן לאמוֹר: ‘פּנוּ לכם צפוֹנה, פּנוּ קדמה וימה, פה ראינוּ, שם שמענוּ’, ואדוֹני אביך אל נכוֹן חדל מן האתוֹנוֹת והוּא דוֹאג לנוּ. עד מתי נכתת רגלינוּ לשוא? האם לא עת לנוּ לשוּב?”

אך שאוּל נתן בוֹ עין בוֹחנת, החריש רגע קטן ואחר אמר:

“ולוּא גם לא אמצא את האתוֹנוֹת, הן אמצא דבר רב מהן. בוֹא אחרי ולא תוֹסיף לדבּר אלי כדברים האלה”.

ושאוּל עבר ברגל קלה מאשר הלך בצאתוֹ, כמוֹ רוּחוֹ נשׂאוֹ הלאה להביאוֹ למקוֹם הנוֹעד לוֹ. ואם פּיגר אחריו אחיוֹ, עמד במקוֹם גבוֹה וחיכּה עד אם הגיע אליו הנער ושב ללכת.

ריחוֹת הניחוֹח אשר עלוּ מן השׂדוֹת וּמן הכּרים הרחיבוּ

את לבוֹ, ערפילי הטוֹהר אשר להרים וצללי העננים השטים על הארץ, צל התוֹר וצל העיט ויתר העוֹף הפּוֹרח, מצילות העדרים ועינוֹת המים הקוֹראים זה אל זה, נטישוֹת הגפן הירוּקוֹת במוֹרדי הגבעוֹת וּבמדריגוֹת – כל אלה קסמוּ לוֹ קסם ונסכוּ בוֹ עוֹז, והוּא חש כי עוֹלה הוּא למעלה, אך למעלה. גם ברדתוֹ מן הרמה זכר כי עוֹד לפניו מעלה לעלוֹת.

ועל פרשת דרכים, בין כפר ועיר מצער, באוּ אל מקדש קטן, הרוּס למחצה, חלוֹנוֹתיו פרוּצים וּמטפחוֹת גגוֹ הקרוּעים יציצוּ פּרעוֹת

אזוֹב יבש. על מפתן האבן ישב כוֹהן זקן, אדרתוֹ בלה ורגליו יחיפות וּפניו מוּלָטוֹת בכפּיו השזוּפוֹת והדקוֹת.

ושאוּל נגע בכתיפו ושאל:

“מה לך, בן אדם, כי תשב קוֹדר במקוֹם הזה?”

והאיש גילה את פניו, וּבהבּיטוֹ בעיניו האדוּמוֹת מבּכי אל עלם החמוּדוֹת הניצב עליו אמר:

“מקדש אֵל הוּא, בני, מקדש משנים מקדם. רבים האוֹמרים: מימי יהוֹשע בן נוּן. גם אֵפוד היה בוֹ גם תרפים וּמנוֹרת קוֹדש וּפרוֹכת רקוּמה זהב, וּבארוֹן הקיר מגילוֹת ספר לרוֹב, אשר כתבוּ אבוֹתינוּ הקדמונים. באוּ פלשתים והכאיבוּ את המקדש, גם שדדוּ את כל אשר בתוֹכוֹ, והעמידוּ בעזוּבת הבית דגוֹן קטן וּמזבח חרס להקריב עליו. אין איש בא להשתחווֹת לדגוֹן ולזבוֹח לוֹ ואין איש מוֹצא את לבוֹ להסירוֹ מכּנוֹ. רק אני לבדי, אשר שׁירתּי בוֹ ארבעים שנה לפני האלוֹהים, אבוֹא מדי יוֹם ביוֹמוֹ לבכּוֹת את הקוֹדש וּלהתפלל לאלוֹהים, כי ישוּב וירפּא את הריסוֹתיו. זאת סיבּת אבלי וּמקוֹר דמעתי”.

ורוּח היה על שאוּל וכן אמר לזקן:

“התחזק עוֹד מעט קט, איש נשׂוּא פנים. לא יארכוּ הימים והפּלשתים ינוּסוּ מפּני ישׂראל אל גליל הים, וּבית האלוֹהים יבּנה על תּלוֹ בשילה והוּשב שמה ארוֹן הברית מקרית יערים (וּבדמיוֹנוֹ ראה את אחינוֹעם יוֹצאת לפני הארוֹן בתוֹף ובמחוֹל) וּמזרע עלי הכוֹהן יביא שמה את האוּרים והתוּמים לכהן שם פּאר. ואתה לא תמוּת מן הזקנה עד אשר תראינה עיניך את כבוֹד הבית וכיהנת שם – והשׂיגך שׂשׂוֹן תחת אבל”.

ואחיוֹ עוֹמד משתאה לדברי אדוֹניו, אשר דיבר כאחד המתנבּאים, וּכשמעוֹ אהבוֹ וירא אוֹתוֹ בלבוֹ.

ולפני לכתם נתן שאוּל ביד הכוֹהן שקל כסף וכה אמר לוֹ:

“ידעתי כי בביתך אין לחם. קח זה מידי והתיצבת לפנַי בהיוֹתי אדוֹן הארץ הזאת”.

והזקן בירך אוֹתוֹ במוֹעל כּפּיים, אף שׁחה ונשק את שׂפת בגדוֹ.

יא

ושאוּל ואַחיוֹ לא ידעוּ כי סבּים הם את ההר וּבפנוֹתם מערבה ישוּבוּ ללכת דרוֹמה.

וּבצד הדרך מצאוּ נער קטן שוֹכב באבק מוּכּה וּפצוּע והוּא מתהפך וגוֹעה מגוֹדל הכּאֵב. ועל פני הדרך, לא הרחק לפניהם, רוֹכב פּרש עדוּי בשלל צבעים על פּרדה נאה, וּמראה הפּרדה כמרקדת מעדנוֹת לקוֹל המצלתיים והרוֹכב רוֹקד עמה ברוֹב עוֹנג, רק אחוֹריו ייראוּ, והם מתרחקים בדרך, עוֹד מעט וייעלמוּ במפנה הדרך.

ושאוּל מיהר אל הנער והרימוֹ מן הארץ, לקחוֹ על זרוֹעוֹ ברחמים רבים ושאלוֹ לרעה אשר מצאתּוּ.

והנער התלעלע בבכיוֹ ולא מצא את קוֹלוֹ לדבּר, ואחרי אשר שבה אליו לשוֹנוֹ, סיפּר למיטיבוֹ, כי מאת הפּרש הלז, עבדוֹן, אדוֹני חבל הכּרמים, היוֹשב בבית הקיץ אשר על הגבעה, באה לוֹ הרעה. הלך הנער בדרך למכוֹר בעיר מעט הירק והביצים אשר נתנה לוֹ אמוֹ האלמנה בסל, והנה בא לקראתוֹ עבדוֹן רוֹכב על הפּרדה. עצרוֹ עבדוֹן וּשאלוֹ מה אתוֹ בסל, כי נכוֹן הוּא לתת מחירוֹ, אם ייטב בעיניו. והנער הגיש לוֹ את הסל ועבדוֹן בדק בדוֹק היטב מה בתוֹכוֹ, וּבראוֹתוֹ כי טוֹב הירק ויפוֹת הביצים, העמיד את הסל על הכּר לפניו והדהיר את הסוּסה ברעש. וכאשר רץ אחריו הנער בבכי וּבצעקה, הפך אליו עבדוֹן וּבעקרב אשר בידוֹ הכּהוּ הכּה ופצוֹע בכל אשר השׂיג עד זוֹב דמוֹ ועד נפלוֹ בצד הדרך. ועתה איך יבוֹא אל אמוֹ וּבביתה אין לחם ואין שמן וארבעה ילדים קטנים לה, מלבדוֹ הבּכוֹר.

ושאוּל נשׂא את הנער כּברת ארץ, עד הביאוֹ אל השביל היוֹרד אל כפרוֹ. שם הוֹרידוֹ לארץ, נתן לוֹ שקל כסף וכן אמר לוֹ:

“בוֹא אל אמך הטוֹבה ואמרת לה, כי אדוֹן אחד מצאך בדרך וקנה מידך את הסל ואשר בוֹ ונתן לך מחירם שקל כסף, ולא תגער בך אמך. אל תגד לה, כי איש גזל ממך את סלך וכי הכּך, כי חרפה היא בישׂראל”.

והנער נשׂא אליו עיניו מליאוֹת דמע להישפך, בת שׂחוֹק על שׂפתיו וכן אמר:

“הנה אגיד לאמי, כי נפלתי והתגלגלתי במוֹרד עם האבנים וכן הוּכּיתי עד זוֹב דם, ולא אקניא את לבה על עבדוֹן איש החמס חינם, כי אין ידה משׂגת לגמוֹל לוֹ רעה תחת רעה”.

לב שאוּל עלז למשמע הדברים ואמר:

“נער חכם לב אתה. לך גדל בכוֹחך זה. בהיוֹתי אדוֹן הארץ הזאת תתיצב לפני ותהיה רעה המלך”. והוּא נשק לנער על ראשוֹ וישלחהוּ.

יב

והצידה אשר לקחוּ אתם מגבעה כּלתה מן הצקלוֹן, והם סרוּ בדרכם אל מלוֹן אוֹרחים לסעוֹד את לבם.

ויהי הם יוֹשבים ואוֹכלים פּתם, וּבפתח הבית נראתה אשה ענייה, גוֹררת סרח שׂמלתה אחריה באבק, צעיף בלה על ראשה וּפניה זרוּעים נקוּדוֹת קעקע, והיא קוֹראת בקוֹל כקוֹל הזמר לאנשים כי יתנוּה וּתנחש להם.

והאנשים אשר בבית היוּ שוֹתים יין חם מבוּשל בּבשׂמים אשר נתן ריחוֹ למרחוֹק, וּבראוֹתם את האשה צהלוּ וקראוּ לה לבוֹא פנימה לנחש להם וּלהגיד להם עתידוֹת. וּבבוֹאה פנימה סבּוּ עליה ורבים הוֹשיטוּ לה כפוֹת ידיהם למען תקרא את הכתוּב בהן למזלם. וקוֹלוֹת הצוֹחקים וקוֹלוֹת המהסים עלוּ יחד, עד כי לא נשמע עוֹד קוֹל המנחשת. ועד מהרה הפך הצחוֹק והמהתלוֹת לדברי קנאה וּמַצה והאנשים חירפוּ איש את אחיו וגם הכּוּ אחד את האחד עד פצוֹע והבית היה למרקחה. והמנחשת הרימה קוֹל זעקה, כי נלחצה בין הרבים ולא יכלה לצאת מן המעגל, עד כי אחד גיבוֹר חיל הוֹציאה משם והניחה בחוּץ. והאשה הלכה משם קרוּעת שׂמלה וּפרוּעת ראש מקללת בקוֹל, כי בידה אין מאוּם. אך עוֹד לא קמה הסערה בבית לדממה, והאנשים עוֹד שבים להכּוֹת איש את רעהו, וגם אל תחנוּני בעל המלוֹן אינם שוֹעים.

ושאוּל שילם את אשר אכלוּ ויקם וילך עם אחיוֹ נערוֹ.

הם בקצה העיר לצאת, והאשה רצה אחריהם, וּכמוֹ לא קרה דבר קראה אליהם בקוֹלה כקוֹל הזמר לעמוֹד למען תנַחש להם:

“ראיתי כי אנשי חסד אתם, לא כאנשי המַצוּת ההם, עמדוּ נא ואנחש לכם ואגיד לכם מזלכם הטוֹב בשׂכר מעט”.

והם עמדוּ עד הגיע האשה אליהם, ושאוּל אמר לה:

“לא נחש ביעקב. וגם אנחנוּ למה נתן ידנוּ לנחש, ואין לבנו לדבר הזה. על כן קחי את השקל הזה וּלכי לביתך, ואם ילדים לך, קני והאכילי את ילדיך. וּמצאת לך עבוֹדה בבית אוֹ בשׂדה אוֹ בכל אשר תמצא ידך לעשׂוֹת, ולא תוֹסיפי לחטוֹא בנַחש. קרוֹב היוֹם, בוֹ יוּסר כל קוֹסם וכל מנחש מכל גבוּל ישׂראל”.

"ואַחיוֹ אמר חלקו:

“שמעי בקוֹל האדוֹן הזה וייטב לך”.

והאשה לקחה את השקל ושבה העירה, אך בהרחיקה מעט הפכה פניה אל עוֹברי האוֹרח ושלחה אחריהם לשוֹנה וגם נענעה את גוה הנה והנה בתנוּעוֹת תוֹעבה.

ושאוּל אמר אל אַחיוֹ:

“בהיוֹתי אדוֹן הארץ הזאת אַכרית את כל הקוֹסמים והאוֹבוֹת והידעוֹנים, ולא ישאלוּ עוֹד בני ישׂראל בלתי באלוֹהים, בחכמת לבם ובכוֹח זרוֹעם אשר חננם אלוֹהים”.

“מי יתן וקמוּ מהרה כל דבריך הטוֹבים, אדוֹני”, אמר אחיוֹ.

יג

וּמשם באוּ אל ארץ צוּף ועיר הרוֹאֶה, היא רמה אשר בארץ צוּף. והם באוּ שמה לעת ערב, אך באה השמש, עוֹד עינה פּרוּשׂה מעט על הארץ. והנה ראוּ כמחנה גמלים שחוֹרים רוֹבץ על הארץ. אך בקרבם ראוּ כי לא גמלים הם כי אם אוֹהלים, אוֹהלי רוֹעים נוֹסעים בעדר, אשר באוּ מן הערבה לרעוֹת את צאנם בשׂדוֹת אחר הקציר, כאשר יעשׂוּ מעוֹלם הם ואבוֹתיהם, כי בגבוֹר הקיץ ואפס המרעה בערבה.

“נרדה נא אל מחנה הרוֹעים ונלין שם”, אמר שאוּל לאחיוֹ.

“גם הכסף אזל מכיסנוּ, רק עוֹד שני רבעי השקל בצקלוֹן. נאכל אצל הרוֹעים מכל אשר יתנוּ לנוּ ברבע השקל וּברבע הנוֹתר נשוּב בית אדוֹני אביך. הן לא מצאנוּ עד עתה את דרך האתוֹנוֹת”, אמר אחיוֹ כמנסה את אדוֹניו.

ולא ענהוּ שאוּל על הדברים האלה אשר לא אבה לשמוֹע.

ואנשי המחנה הרוֹעים קידמוּם בגיל, וּביִשרת לבם קראוּם לשבת עמהם בטבּוּר המחנה עם כל אדירי הצאן מסביב למדוּרה. וּמעל למדוּרה תלוּי במוֹט ברזל סיר נחוֹשת והלהבה עוֹלה ומלהטת את הסיר סביב, עד כי נשמע מתוֹכוֹ קוֹל מבעבּע והצמיד מקשקש עליו, וריח עז חודר לאף עוֹלה מן הסיר הרוֹתח.

ושאוּל ואחיוֹ הביטוּ זה אל זה תמיהים לתבשיל אשר את ריחוֹ הריחוּ ולא ידעוּ מה הוּא.

וּזקן הרוֹעים אמר:

הוּא השׁיקוּי אשר למדנוּ מן התרים הישמעאלים הבאים מן הנגב להכין מעשׂב בר יבש. מר הוּא השיקוּי, אך ערב לחך וּמחזק נפש רפה".

והיוֹשבים רטנוּ הברה להעיד, כי אמנם כן הוּא.

ואיש מן הרוֹעים הביא והגיש לאוֹרחים חמאה וחריץ חלב על עוּגוֹת רצפים בעוֹדן חמוֹת, וגם תמרים יבישים וחלב חם, ואחר נתן לכל היוֹשבים בקשׂווֹת חרשׂ קטנות מן השיקוּי המר, ושאוּל ואחיו לא יכלו לשתוֹתוֹ, אך טעמו מן המר המר והרחיקו את הקשׂווֹת, כי לא יכלוּ לשתוֹת.

הרוֹעים מסביב צחקוּ, והזקן דיבר אל האוֹרחים רכּוֹת:

“לא הסכּנתם, בנַי, עם השיקוּי. כן היה גם בפינוּ בתחילה. אבל ברוֹב הימים, כאשר שתינוּהוּ פעמים אחדוֹת, הפך המר מתוֹק, ועתה הוּא משקה תאוה לכוּלנוּ”.

והיוֹשבים מסביב נהמוּ שנית לאַמן את דבריו.

וּבהפליג השׂיחה נוֹדע לשאוּל, כי לא דלים מדעת הם רוֹעי הצאן, כי מחשבה וּבינה בלבם.

והשׂב סיפּר את אשר ידוּבּר בפינוֹת העם על הרוֹאֶה, אשר סר כוֹחוֹ לרעוֹת את עמוֹ, ולא כימי אבן העֵזר הימים האלה, והפּלשתי הרים ראש, וגם העמלקי והאמוֹרי והעמוֹני ירקחוּ מזימוֹת בסתר ללחוֹך את ישראל ולהקיצם אליהם. וגם בני הרוֹאֶה, אשר העווּ בהיוֹתם שוֹפטים בערי הצפוֹן, בהתחבּר אל הערילים ללמוֹד אל דרכיהם, ועתה הוֹשיבם בחבל באר שבע, וגם שם יתנוּ אהבים עם שבטי המדבר בני ערב, הרבוּ להם סוּסים וגם נשׂאוּ להם נשים על נשיהם מבנוֹת ראשי השבטים, ואת אחיהם העברים ילחצוּ במיסים כבידים הנשׂוֹא. אין עוֹד מבטח העם ברוֹאֶה הזקן, אף כי עוֹד יריאים אוֹתוֹ ואת משפּטוֹ, ורבים גם בערבה וגם בהר, אשר ידרשוּ ממנוּ להמליך מלך על ישראל לשפוֹט אוֹתם וללחוֹם את מלחמוֹתם ככל הגוֹיים אשר עשׂוּ והצליחוּ.

וּבשאוֹל אוֹתוֹ שאוּל, מה מחשבתוֹ הוּא בדבר הזה, ענהוּ הזקן:

“מבני ראוּבן אנחנוּ, אנשי מקנה ולא אנשי מלחמה. שנים רבוֹת ישבנוּ בטח וּמשפט המרעה בידנוּ, ועתה אנחנוּ נלחצים קשה בידי בני הקדם, אשר על הבּיזה יחיוּ ואשר להם גמלים קלים למוּדי מלחמה. רק אל אחינוּ שבטי הגיבוֹרים מעוֹלם עינינו תלוּיוֹת. ואם המה ימצאוּ לטוֹב כי ימלוֹך עליהם מלך, אשר יפּיל חתיתוֹ על חזירי היער והזאבים מבית וּמחוּץ, וטוֹב גם לנוּ, כי בצלוֹ נחיה ונרעה את בעירנוּ ואין מַכלים דבר. הנה שמענוּ, כי שב אתמוֹל הרוֹאֶה מבאר שבע וזבח גדוֹל יהיה מחר ברמה. אוּלי יפוֹל דבר בחג זה יוֹם מחר”.

ואחרי החרישוֹ מעט כבוֹחן מחשבתוֹ, הוֹסיף לאמר:

“אך מי האיש בישׂראל אשר יצלח למלוּכה? לא בני הרמתי, אשר עיבּטוּ אוֹרחם. לוּ איש חמוּדוֹת כמוֹך, רך בשנים, טוֹב רוֹאי וגיבוֹר חיל, משכמוֹ ומעלה גבוֹה מכל העם, נקרא על ידי הרוֹאֶה למלוֹך – והלך אחריו העם. סלח לדברי הנעימים, לא ידעתי חוֹנף, כי את אשר בלבי הגדתי, וזאת המחשבה אשר הגיתי למראך. ואם גם כוֹזבת המחשבה, לא בכזב יצאה מפּי”.

אך השמיע הזקן את הדברים האלה ועיני כל האנשים נפקחוּ אל שאוּל והביטוּ אליו משתאים אל יפי תוֹארוֹ ואל יפי מראהוּ וראוּ כמוֹ זיו מלכוּת קוֹרן ממנוּ. וגם מקצוֹת המחנה נאספוּ וּבאוּ רבים, ניצבים סביב ושוֹלחים פניהם לראוֹת מקרוֹב את האוֹרח אשר בא אליהם פתאוֹם כשלוּח ממרוֹם. וגם הנשים והנערוֹת נדחקוּ מכל עבר לראוֹת לאוֹר המדוּרה את פני האיש, אשר לא ראוּ כמוֹהוּ יפה תוֹאר ואמיץ פנים, עד כי קם אחד מאדירי הצאן וגער בעוֹמדים, וּבראוֹתוֹ את קהל הנשים הצוֹבאוֹת שלף מן המדוּרה אוּד עשן, וּבנוֹפפוֹ בוֹ מוּל פניהן הניסן משם. ונשים נסוּ, צוֹרחוֹת באֵימה כעדת אוָזוֹת מוּרדפוֹת מחַית היער.

עת ארוּכּה ישבוּ הרוֹעים עם שאוּל ודיבּרוּ בכה וּבכה, עד כלוֹת עצי המערכה והאש במדוּרה שקעה, רק הגחלים האירוּ מעט, עד אשר התכסוּ אֵפר. אך שאוּל חשׂך את דברוֹ ועיניו צוֹפוֹת למרחוֹק. רוּח קרה נשבה מן ההר וּפיזרה את האפר אל פני היוֹשבים. אז יקוּם הזקן ואחריו קמוּ כל האחרים, ושאוּל נראה בתוֹכם כאחד מבני הענקים.

וּבמצוַת הזקן הוּצע לשאוּל משכּב האוֹהל יחיד במחנה.

ועל משכבוֹ בלילה חלם שאוּל חלוֹם, וּבחלוֹמוֹ הוּא בתוֹך מחנה חילוֹ אשר במערכה את צבא הערילים. כל היוֹם הלכוּ פניו במלחמה והרבה לקצוֹת באוֹיב, רבים חללים הפּיל הוּא ואנשיו הגיבוֹרים. עתה הם נחים עד עלוֹת השחר, למען יחליפוּ כוֹח וקמוּ לבצע את המלאכה עד כלוֹת רגל אוֹיב מכל הכיכר סביב. אז ישוּב לגבעה, אל עיר המלוּכה, אל עמוֹ ואל ביתוֹ ואל אחינוֹעם חשק נפשוֹ ואל הבנים והבנוֹת אשר ילדה לוֹ. ושנים רבוֹת הוּא עוֹשׂה מלוּכה בישׂראל וכל העם מריעים לקראתוֹ, מיחלים לדברוֹ ועוֹשׂים חפצוֹ באהבה. וגם קיש אביו ושלוֹמוֹת אמוֹ ונעמה הזקינה לוּקחוּ אחר כבוֹד לשבת עמוֹ בבית – – –

בבוֹקר נפרד שאוּל ואחיוֹ מאת מאָרחיהם הטוֹבים, אשר הלכוּ ללווֹתם בדרך.

ואַחיוֹ אמר לשאוּל בהיוֹתם לבדם:

“סלח, אדוֹני, לדבר עבדך: הנה נא הרוֹאֶה בעיר וזבח חג לרבים, והאיש – כל אשר ידבר בוֹא יבוֹא. עתה נלכה אליו ויגיד לנוּ את דרכהוּ למצוֹא את האתוֹנוֹת. אך הנה מתלאה: מה נביא לרוֹאֶה, כי הצידה אזלה מכלינוּ וּתשוּרה אין להביא לאיש האלוֹהים. הנה נמצא עוֹד בצקלוֹן רבע שקל כסף, אפס כי בוּשה היא להביא את זה תשוּרה לאיש האלוֹהים”.

ושאוּל הביט אליו ולא ראה אוֹתוֹ, וכן אמר:

“היוֹם אתיצב לפני הרוֹאֶה, בוֹא אחרי!”

וּשניהם עלוּ הרמתה.

יד

וּשמוּאל בן אלקנה הרוֹאֶה, לוי מבני קהת, הוֹלך בדרכי עֵלי, אביו בקוֹדש, ויהי גם שוֹפט, גם כוֹהן ונביא למַרבּית העם. אחרי הישוּעה אשר הוֹשיע את השבטים מיד פּלשתים באבן העֵזר גדל כבוֹדוֹ וּפחדוֹ בכל הארץ מדן עד באר שבע. והוּא איש שוֹקט מאוֹד, אחרי שבתוֹ בשקט במשכן אשר בשילה, ושוקל כל דבר טרם יעשׂנוּ, כאשר למד מעלי הזקן. כל קנאתוֹ עצוּרה בוֹ כאֵש אשר לא תיראה חוּצה. ולא נוֹדע איש מוֹשל ברוּחוֹ כשמוּאל. ואם יזעם בתוֹכחתוֹ, בחשבוֹן זעמוֹ, רק בעתוֹ יגלנוּ.

וּמחשבה בלב שמוּאל, אשר לא תרף ממנוּ יוֹם ולילה, לעשׂוֹת את ישׂראל, ככתוּב בתוֹרת משה, עם קדוֹש, כוּלם למוּדי ד' יוֹדעי תוֹרתוֹ ועוֹשׂי חוּקיה, ואם יצלח בידוֹ לכוֹנן מחדש את בית האלוֹהים וּלהשיב שמה את ארוֹן הברית היוֹשב בקרית יערים ואת האוּרים והתוּמים מנוֹב ואת כלי המוֹעד מענתוֹת – והיה בית לשם וּלכבוֹד, לא משכּן קרשים ויריעוֹת, כי אם בית ארזים אוֹ בית אבנים; הוּא המקוֹם הנבחר, אשר שמה יבוֹאוּ מקצוֹת הארץ לקחת אמוּנה וּקדוּשה. לא מלך אדם, כמשפט הגוֹיים, יהיה מלכם, כי האלוֹהים היוֹשב בשמיים הוּא יהיה מלכם, ואיש קדוֹש, עוֹשׂה רצוֹן האלוֹהים, יהיה מנהיגם בארץ. ואוּלם ברוֹב הימים, כאשר שבוּ שבטי ישׂראל לפנוֹת איש לאוֹהלוֹ וּלבצעוֹ כדרכם מאז, וּנציבי פלשתים גברוּ שנית בארץ, ורבים מבני ישׂראל נוֹתנים ידם לבני הניכר להתחתן בהם וללכת באוֹרחוֹתיהם, ושבט יתנשׂא על שבט, ושבט יצה על שבט, הסיתוֹ לבוֹ בשׂפק, אם אָמנם יקוּם דבר אשר כזה, כי יהיה גוֹי אחד קדוֹש בארץ, שוֹנה בכּוֹל מיתר העמים סביב. הנה רק מתי מספר בעם יבינוּ את תוֹרתוֹ, וגם אלה אשר יבינוּ לא יאבוּ להינזר מחלקם בארץ, רק פיהם יצדיקם וּמעשׂיהם לא כן.

אז יסד את ניוֹת ברמה והקים את בית הנבוּאה, כדמוּת ממלכת כוֹהנים מעט להיוֹתם מצדיקי העם. אך גם בין הנביאים, אשר בחר מן התמימים והישרים בעם, רק מתי מעט עשׂוּ את דבר הנבוּאה בתוֹם לבב, אך רוּבם, אף כי כנזירים היוּ למראית עין, ביקשוּ את תאות לבם בכל אשר מצאה ידם, וגם קדשה נמצאה אתם בבית יוֹשבת חדר בתוֹך חדר. הוּא זכר את בני עלי אשר התעיבוּ לעשׂוֹת בבית האלוֹהים בשילה ומגוֹר בא בלבוֹ.

גם את בית האלוֹהים לא יכוֹל לבנוֹת מחדש כאשר חפץ, אף כי הרבוּ העם להרים תרוּמוֹת ורב הכסף והזהב בידוֹ, כי עוֹד יד הגוֹיים רוֹממה גם פה וגם שם,

ולא נשכח עוֹד את אשר עוֹללוּ לשילה. וריב היה בין יהודה ובין אפרים, שני בכוֹרי השבטים ביעקב, בדבר הבית: בני יהוּדה אוֹמרים, כי אך בנחלתם תהיה חלקת מחוֹקק, ואפרים עוֹנים לא, כי לשילה ישוּב ארוֹן האלוֹהים ושם תהיה מכוּנתוֹ. ולא יכוֹל שמוּאל להכריע בין אילי העם, אף ירא להפריד בין אשר דיבּק ברוֹב יגיעה. גם שבטי הצפוֹן סרוּ מאחרי ד' ולא יכול עוֹד לבוֹא בגבוּלם, כי לחרפּה היה בתוֹכם.

ואשר יגוֹר מכּוֹל בא לוֹ: גם בביתוֹ נראה הנגע. שני בניו, אשר אליהם נשׂא נפשוֹ, לא הלכוּ בדרכיו ולא אבוּ שמוֹע דבר תוֹרה וּמוּסר, רק אל הבצע ואל התענוּגוֹת לבם. צחוֹק היה לביתוֹ, וגם אשתוֹ לבה הוֹלך אחר הבנים, ויקל בעיניה.

ויש אשר ישאל את נפשוֹ: הנה מבחר למוּדי אשר בניות נאמנים ועם תוֹרת פי כל עוֹד מחסוֹריהם מידי להם נמצאים, אך מה יהיה עליהם, אם יוֹם אחד אגיד להם, כי יצאוּ לבקש לחמם וחית ידם? האם לא יהיוּ כיתר האדם? האם לא יפוּצוּ בעם להיוֹת קוֹסמים וּמלחשים ועוֹשׂים בלהטים, למען יתן העם הנוֹאל על פיהם וּבזוּ לי וּלתוֹרת אלוֹהים אשר הוֹריתים?

והמלחמה עם הגוֹיים, אף כי לא התגלעה עוֹד, הנה קרוֹבה היא מאוֹד. הפלשתי, העמלקי, העמוֹני והאמוֹרי וגם הארמי יגדילוּ על ישׂראל. האם לא יעלוּ באחד הימים שכם אחד על ישׂראל המפוֹרד לכלוֹתוֹ?

הנה שוֹמע הוּא בקצוֹת העם גם פה גם שם, והקוֹל הוֹלך וגוֹבר: “הבה לנוּ מלך! נהיה ככל הגוֹיים!” וּביוֹתר חזקה הדרישה בפי האנשים היוֹצאים לסחוֹר אל הארצוֹת והאיים מסביב. בשוּבם מדמשׂק, מארפּד וּמצוֹר וגם מארם נהרים וּמכּפתוֹר לא ילא פיהם לספּר את תפארת הבניינים אשר שם, חוֹמוֹת גבוֹהוֹת וּבצוּרוֹת בשמיים, וגם את מנהג האנשים וּמעמד ביתם ורוֹב עוֹשרם, אשר צבא להם רב ועצוּם ערוּך בכּוֹל למלחמה להרחיב גבוּל. וּמדי סַפּרם בקנאה יספּרוּ, וגם השוֹמעים ירבוּ לקנא ולערוֹך שפל מעמדם וּכבוֹד ישׂראל אשר הוּנח לארץ.

אוּלי צדקוּ השוֹאלים את המלך וגם ייטיב עשׂה אם יתן עליהם מלך, ואוּלי רצוֹן האלוֹהים הוּא, אשר נתן בלבם את המחשבה לבקש להם איש אשר יצלח לעשׂוֹת מלוּכה בישׂראל להרים את קרנם.

אכן ידוֹע ידע את הרעוֹת הנשקפוֹת ממלוֹך מלך בעם. ברוּר ראה את משפט המלך אשר ימלוֹך עליהם, אך אוּלי ייתכן לעשׂוֹת את המלוּכה והתוֹרה תוֹאמוֹת. האין בידוֹ לכתוֹב חוּקת מלוּכה, אשר תעשׂה את המלך משיח האלוֹהים נכנע לתוֹרתוֹ וּלתוֹרת הכוֹהנים? אל נכוֹן יש בידוֹ לכתוֹב חוּקה כזאת. אך מי לידוֹ יתּקע, כי אָמנם יתמיד המלך לשמוֹר את דבר החוּקה ולא ילך אחרי מראה לבוֹ, בראוֹתוֹ כי יש לאל ידוֹ לעשוֹת והעם עבד לוֹ והשׂרים מחזקים ידוֹ לעשוֹת רע לטוֹב להם?

ולא היה לשמוּאל מנוֹח מן המלחמה אשר נלחם ברוּחוֹ בכה וּבכה. פעם ראה את דבר המלוּכה כמחשבת און, כמַסה לנסוֹתוֹ אם יסיר מלבוֹ את הרעיוֹן על עם קדוֹש, וּפעם נראה לוֹ רעיוֹן המלוּכה מלא הוֹד, אשר בהימלאוֹתוֹ יעשה את ישראל כלביא בעמים, מי יקימנוּ.

ועדנה לא גילה את מחשבוֹתיו לאיש, גם לא לגד בחיר לימוּדיו בניוֹת אשר בוֹ בטח כי יירש רוּחוֹ, אף כי הרעיוֹן גבר בלבוֹ. בתחילה חשב על יוֹאל בכוֹרוֹ, אוּלי יצלח הוּא למלוּכה, אחר חשב על בנוֹ השני, על אביה, אך משניהם נוֹאַש מהרה, כי הנה בבאר שבע עוֹד הרעוּ לעשׂוֹת. אחר נתן דעתוֹ על גד, הוּא גד אשר רעיו יקראוּ לוֹ החוֹזה, אך קטן האיש, לא תוֹאר לוֹ ולא מראה, צוֹלע על יריכוֹ וידוּע חוֹלי, לא יחשבוּהוּ ולא ייראוּהוּ העם. ואם זה רצוֹן האלוֹהים, להפקיד עליהם מלך – והיה זה מלך אשר הוֹד והדר לוֹ, גבר בעוֹז, אמיץ כוֹח ורב פעלים, זרע אנשים אשר כבוֹדם רב בעם.

והנה אין כבנימין הקטן שבט גיבוֹרים, אשר עוֹד יעקב העיד עליו, כי הוּא זאב יטרוֹף, בבוֹקר יאכל עד ולערב יחלק שלל. וּמי האיש אשר לוֹ יאתה למלוֹך? איש אשר לבוֹ תמים ורוּחוֹ טהוֹרה, אם גם לא למד תוֹרה מתמוֹל שלשוֹם, כי על כן ידבק ויחזיק בעוֹז בתוֹרה אשר ילמדנוּ הרוֹאה. זרוֹע גבוּרה עם לב תוֹם, איש אשר גם כוֹח גם אמוּנה בוֹ, אשר העם יראה בו גם אָח גם אדוֹן, קרוֹב אליו ורחוֹק ממנוּ; איש אשר יזכוֹר חסד ממליכוֹ עד יוֹמוֹ האחרוֹן; איש אשר בלכת פניו עם החַיִל בקרב – והיה להם כעמוּד אש לנחוֹתם אל כל אשר יחפוֹץ וישׂישׂוּ לתת נפשם עליו.

כּזה וכזה חשב שמוּאל. וּבכל מקוֹם בוֹאוֹ נטה אוֹזנוֹ לשמוֹע את קוֹל העם השוֹאלים ממנוּ מלך. גם שׂם עינוֹ על בני החיל אשר נקרוּ לוֹ, חקר ודרש, איזן וחיקר, אוּלי ימצא את האיש, אוֹתוֹ הוֹכיח אלוֹהים להיוֹת משיחוֹ, ולא מצא. יש אשר יאמר הנה זה, ושב ממנוּ לבוֹ.

טו

וּבהיוֹתוֹ עם שחר בדרך הרמתה, בשוּבוֹ מבית אל והגלגל והמצפה וּמבאר שבע הרחוֹקה, והוּא רוֹכב על אתוֹנוֹ הצחוֹרה והקטנה במעלה ההר, זכר את בית קיש בגבעה, אף כי לא שב לפקדוֹ אחר אשר פקדוֹ לפני עשׂר שנים. אז לָן בבית קיש, הוּא קיש הגבר בגברים, איש אשר לבוֹ כלב ילד וּרצוֹנוֹ חזק כברזל. לפני צאתוֹ מן הבית הציג לפניו קיש את בן זקוּניו, את נערוֹ אשר ילדה לוֹ שלוֹמוֹת אשתו הצעירה ואשר הוּא לבדוֹ נוֹתר לוֹ מבניו אשר מתוּ. מעוֹדוֹ וּבכל גלילוֹת הארץ לא ראה שמוּאל נער כמוֹהוּ: עין נשר לוֹ ותוֹם אמוּנה על פניו, אוֹר הבּינה בצל נוֹעם הילדוּת; נער מקרב וּמרחק, אך גם ברחקוֹ עוֹד ירתּק אליו את המרוּחק. קטן ורך היה אז הנער, בן עשׂר, אמר לוֹ קיש, אך קוֹמתוֹ דמתה כבן שלש עשׂרה. מראה הנער נחקק בלבוֹ ולא מש משם. פעמים רבוֹת זכר אוֹתוֹ, אף התאַוה לסוּר אל גבעה, לבית קיש, אך קוֹל מקרב עצרוֹ: אל תבוֹא שמה – ליוֹם גדוֹל שמוּר הנער, פתע תראהוּ ותכּירהוּ.

ועתה ברכבוֹ על האתוֹן, השׂשׂה לדהוֹר בדרך אל רמה הקרוֹבה, ולבוֹ מלא מחשבוֹת הריב על המלוּכה בישׂראל, זכר שנית את תוֹאר הנער אשר ראה בבית קיש. הנה ידיו אלה נחוּ בברכה על ראש נער החמוּדוֹת. וּשמוּאל הרים את כפוֹת ידיו (והאתוֹן דוֹהרת בלי רסן), הגישן אל אַפּוֹ והריח הבן, ונדמה לוֹ, כי ריח שׂער הנער עוֹד דבק בהן. הוּא לא ידע את שמוֹ, כי קיש לא אמר לוֹ את השם וגם לא שאל כל השנים לשמוֹ. כסוֹד חתוּם שם הנער, אך בבוֹא היוֹם יגָלה. וקוֹל בלבוֹ הגיד לוֹ, כי קרוֹב היוֹם.

האתוֹן החישה צעדיה, כאשר הסכּינה לעשׂוֹת בקרבה אל ביתה, אל אבוּסה ואל מרבּצה, בדהרה מהר כמוֹ האיצה גם את מחשבת רוֹכבה.

אכן מיוֹם אשר מחשבת המלוּכה באה בלב הרוֹאה, יש אשר תרחף לעיניו דמוּת הנער הלזה. וכה הוּרגל בדמוּת רוּחוֹ, עד כי לא יכוֹל להפרידה מתוֹאר המלך אשר בוֹ. והיה כאשר תעוֹר בוֹ שׂנאה למלוּכה – ושׂנא גם את דמוּת הנער וּביקש לטוֹרדה מרוּחוֹ. אז יראה את המלך מַמרה את פיו וּמכשיל את העם בגוֹבה אפּוֹ, ברוֹב פזרנוּתוֹ וּבזר שגעוֹנוֹתיו. כל פחדיו וכל תקווֹתיו נפגשוּ בוֹ, בצלם הדמוּת אשר נשׂא ברוּחוֹ. והוּא שאל את נפשוֹ: מה הנער מנערים שכּכה השתכּן בקרבוֹ ללא היפּרד? הן לא דיבר עמוֹ מטוֹב ועד רע ולא ידע, החכם הוּא אוֹ סכל? רק את מראהוּ ראה. הנכוֹן הוּא לראוֹת לפּנים? רק את קוֹלוֹ שמע בקראוֹ אבי ואמי, והקוֹל הרעיד את לבוֹ ועוֹדנוּ מצלצל באוֹזניו. קוֹל שליט וּמתחנן, קוֹל חרד וּמצוה ואין קץ לנעימוּתוֹ.

הנה מחר יקרא ליוֹם זבח גדוֹל בבמה. ולבוֹ הגיד לוֹ, כי גדוֹל יהיה היוֹם, אוּלי גדוֹל מיוֹם אבן העֵזר. כל הלילה יעמוֹד לפני האלוֹהים בתפילה ולא ילך משם, עד אם הכריע אלוֹהים בריב לבוֹ.

וּבחשבוֹ כן, וּבראוֹתוֹ את הבתים הראשוֹנים ברמה, ידע אל מה יכריע אלוֹהים.

כן, מחר יתן הרוֹאֶה את משאלת העם, את המלך אשר שאל ממנוּ בחזקה, אחרי אשר כל הדברים אשר דיבּר אליהם ליראם לא ייראוּם, כי עוֹד התחזקוּ בשאלתם. ועתה חזקה גם בוֹ אמוּנתוֹ, כי חפץ אלוֹהים הוּא אשר יהיה עליהם מלך.

מחר יהיה האוֹת, ולבוֹ ניבּא לוֹ, כי ייעשׂה פלא, והמלך (האוּמנם בן קיש אשר מגבעה?) ייראה לוֹ בתוֹך ההמוֹן החוֹגג. וּכבר דמוּתוֹ יראה בעיני רוּחוֹ.

חג זבח גדוֹל יהיה מחר על בּמת רמה. הנה הוּא כבר במבוֹא העיר, אך יצנח מעל האתוֹן, ישמיע על החג אשר יהיה מחר. שליחים יצאוּ לקרוֹא לרבים. בני הנביאים אשר בניוֹת ילבשוּ לבנים. יוֹם גדוֹל, בוֹ יבשׂר לעם את הבשׂוֹרה אשר לה יצפּה ימים רבים.

וּשמוּאל התקדש במחשבת לבוֹ. עתה ידע נכוֹנה וּבטרם יתפלל בלילה, כי חפץ אלוֹהים הוּא, והוּא יקרה לפניו את האיש אשר יעד למלוֹך על עמוֹ. האיש הזה ייקרא בנוֹ, זרע אמת, לא השנַיים יוֹצאי חלציו יהיוּ בניו, כי אם הלז אשר גדל והיה לאיש.

גאוּת מילאה את לבוֹ. אכן הוּא הרוֹאֶה. בחסד אלוֹהים עליו הוּא רוֹאה את משיח ד'. רוּח הנכאים אשר ירדה עליו אמש בשׁלישׁה, כאשר קרא לאסיפה בלשכה ולא באוּ זוּלתי שניים זקינים חירשים, לא היתה לוֹ עוֹד. גם פחדיו פגוּ. וּמקוֹר שׂמחה נפתח בלבוֹ, כמוֹה לא ידע מעוֹדוֹ.

והוּא ראה לפניו את רמה זוֹרחת כוּלה באוֹר יקרוֹת, אוֹר הבוֹקר העוֹלה, כמוֹ כבר אחז החג בארבע פינוֹתיה, והמזבח על הבמה טהוֹר תחת טוֹהר השמיים וּמחכה לזבחוֹ.

טז

וּבבוֹאוֹ הרמתה לא גילה שמוּאל את מחשבת לבוֹ לא לכוֹהנים וללויים העוֹזרים על ידוֹ בהכנת הזבח, אף לא לנביאים המחכים למוֹצא פיו, וגם לגד לא הגיד. רק זאת הגיד להם, כי מחר יהיה זבח גדוֹל ועצרת עם וחפץ אלוֹהים יוָדע לעיני כוֹל.

ונער לוי צעיר, יפה קוֹל, שלח לעבוֹר ברחוֹבוֹת רמה לשמַע את העם לאמר: “התבשׂרוּ עם ד'! הרוֹאה שב מבית אל, מן המצפה, מן הגלגל וּמבאר שבע. כל העם, למקטן ועד גדוֹל, קרוּאים להתקדש בלילה וּבבוֹקר יעלוּ הבמתה, אל הזבח הגדוֹל אשר ייזבח שם לעת הצהריים. דבר הרוֹאה הוּא ולשוֹמעים ינעם!”

וּשליחים שלח לגבוּלוֹת יהוּדה וּבנימין ואפרים לקרוֹא קרוּאים רבים אל החג.

ורמה המתה ממחרת היוֹם מרוֹב אדם וּבהמה. כל העיר לבשה מוֹעד ורבים הם אשר באוּ מן הכפרים וּמערי השׂדה, כל אשר הדרך לא רחקה מהם. הרוֹכלים הציבוּ את מעמדיהם למכוֹר כל רכוּלה לוֹקחת את העין, וּמוֹכרי המַשׁקים והמגדים והזרעוֹנים התהלכו בתוֹך ההמוֹן והנעימוּ זמירוֹת להגיד שבח המטעמוֹת.

וּנשׂיאי העם, קריאי המוֹעד, לבוּשי פאר, עברוּ בסך, כשלוֹשים איש, עוֹלים במעלה הבמה להיות עם הרוֹאֶה אל המזבח.

וצוֹפי דוֹד שמוּאל, זקן הרמה, נדב ממרבּקוֹ בן בקר רך וטוֹב, אשר אבסוֹ כשלוֹשה חדשים, למען יקריבנוּ הרוֹאֶה. וּבן הבקר הוּבא עדוּי ענפי אֵלה וּפרחי שׂדה, בתוּפּים וּבמצלתיים הוֹבילוּהוּ ואסרוּהוּ

אל עץ במקוֹם גבוֹה, לא הרחק מן המזבח, עד כי יבוֹא הרוֹאֶה להקריבוֹ ושם רחצוּהוּ במים רחוֹץ היטב עד אשר טהר.

על הבמה, מסביב למזבח הגדוֹל, הרחק ממנוּ, הוּקמוּ הרבה מזבחוֹת קטנים, מזבחוֹת אבנים וּמזבחוֹת עפר, לזבוֹח עליהם קוֹדשים קלים, זבחי בית, משפחה משפחה לבד, להאכיל בשׂר את כל העם אשר ברמה.

וּבני הכפרים הביאוּ בטנאיהם ירקוֹת טלוּלים לאכוֹל עם הבשׂר, בצלים ושוּמים ארכי נוֹצה, קשוּאים ואבטיחים רעננים, חסה וכרפס מן הערוּגה, וכל שאר ירקוֹת הנאכלים חי וּמבוּשל וּמתוּבּל בשמן וּבבשׂמים, למכוֹר לכל דוֹרש ולתת לעני פוֹשט יד חינם.

הקציר כלה כמעט והשנה היתה רבת תבוּאוֹת ולב העם ירוֹן. גם הגפן, אף כי טרם הבשילה ענבים, אשכּלוֹתיה כמַכבדוֹת התמרים. רב יהיה השנה היין לנַסך נסכים וּלשׂמח לבב אנוֹש.

ולא נעלם מן העם, כי דבר גדוֹל יפּוֹל היוֹם. מאז יוֹם אבן העזר לא ערך הרוֹאֶה זבח כזה ברוֹב הוֹד והדר. במגרשוֹת העיר, תחת עצי הזית והתאנה והשקמה, היוּ פרוּשׂים כּבירים וּמרבדים לרוֹב, וגם סוּכּוֹת ענפים ואוֹהלים רבים נטוּ, ועם כבד מכסה את עין הארץ, וקוֹל צהלה ושׂמחה, קוֹל חליל ותוֹף וקרן, כבשׂה פּוֹעה ועגל גוֹאה, יענוּ מכל עבר.

וּבתוֹך ההמוֹן התהלכוּ מגידי עתידוֹת ולוֹחשי על מכוֹת וּבעלוֹת אוֹב ועוֹשׂי בלהטים; גם כנענים הציעוּ תרפים קטנים למכירה, ואיש לא מיחה בידי כל אלה, אך מעטים היוּ הפּוֹנים אליהם, כי העם מחכה לזבח הרוֹאֶה.

השמש יצאה בגבוּרתה, אך על פני הבמה התהלכה רוּח אשר ציננה כל פנים. בעוֹד לילה העלוּ בחמוֹרים חמתוֹת מים וּמילאוּ חביוֹת עוֹמדוֹת בדרכים וּבשבילים להשקוֹת את העם ואת הבהמה חינם אין כסף, כי כן ייעשׂה לעת חג וּמוֹעד, והמַשקה ישׂא צדקה ויאסוֹף ברכוֹת לרוֹב לוֹ וּלביתוֹ.

והלויים, ונערי הכוֹהנים עוֹזרים על ידיהם, הכינוּ את כל הנדרש לקרבן: מים ועצים ומלח ואת המאכלוֹת ואת האגנים לקבל את הדם וּדוָדים וקלחוֹת לבשל את הבשׂר וכפּוֹת לשאוֹב המרק וּמזלגוֹת ושׂכּינים לפרוֹשׂ את הנתחים. אך טרם תוּבער האש בעצי המערכה וטרם יעלה ריח הבשׂר הצלוּי והמבוּשל, אשר אליו ייחל העם.

בּקרוֹב עת הצהריים באוּ ראשי הלויים ועמדוּ על המזבח הגדוֹל מעבר מזה, ואחריהם עלוּ הנביאים, כל היוֹשבים בניוֹת כמאה איש, כוּלם בכלי לבן, כפּוֹת תמרים בידיהם, ועמדוּ על המזבח מעבר מזה. ונערי הלויים עומדים בין שתי המחנוֹת לעזוֹר עמהם בשיר וקוֹל זמרה. כאשר בא המבשׂר וּבישׂר את בוֹא הרוֹאה ירדוּ קריאי המוֹעד, כשלוֹשים איש, בדרך לקראתוֹ לעלוֹת עם איש האלוֹהים אל המזבח. וכל העם עוֹמדים על רגליהם, מתנשׂאים על בהוֹנוֹתיהם וּמביטים איש מעל כתף רעהוּ לראוֹת במחזה.

לא ארכוּ הרגעים וקוֹל העם נשמע ברעוֹ, כי פני הרוֹאֶה נראוּ להם הוֹלכים בראש הקרוּאים וגד החוֹזה לימינוֹ. אחר דממוּ כוּלם.

מראה כוֹהן ונביא ושוֹפט היה לרוֹאה, אף כי פניו הלבּינוּ כפני ירח יוֹמם. לא הסב ראשוֹ כה וכה, אך ניכּר היה כי ראה יראה את העם כוּלוֹ, לא יעדר איש. ולב העם פחד ורחב למראהוּ. הנה עוֹד הרוֹאה הזקן חי, עוֹד כבוֹדוֹ חדש עמוֹ, עוֹד לא כהתה עינוֹ ולא נס לחוֹ, עוֹד כוֹחוֹ עמוֹ לשפוֹך רצוֹנוֹ על העם.

מעדנוֹת קרב אל המזבח הערוּך בכּוֹל, אחר הקיף את בן הבקר שלוֹש פעמים, בחוֹן וּבדוֹק אם תם הוּא ואם טהוֹר הוּא, גם העביר ידוֹ על חלקת גבוֹ וצוארוֹ. וטרם יצוה לעקדוֹ קרא לטבּח ואמר על אוֹזנוֹ:

“כעשׂוֹתך את בן הבקר תקח את השוֹק ואשר עליה ושמרת עמך עד המוֹעד אשר אגיד לך”.

ואחר היעקד הקוֹרבן התיצב וּפניו אל העם לברכוֹ לפני הזבח. ועדנה לא ישלח ידוֹ אל המאכלת, כי עיניו משוֹטטוֹת כמחפּשׂוֹת בתוֹך ההמוֹן.

וּבהאריכוֹ להביט אל המוֹן הנאספים ראה פתאוֹם דמוּת עלם טוֹב רוֹאי, משכמוֹ גבוֹה מכל העם, עיניו רמוֹת ואַפּוֹ ישר, שׂערוֹ שחוֹר, כמראה זוֹהר על קוֹדקוֹדוֹ, וּפניו צחוֹת ואדוּמוֹת כפלח הרמוֹן, ועוֹר פניו קוֹרן כהוֹלך לקראת גדוּלה, ונערוֹ על ידוֹ נוֹשׂא על שכמוֹ אדרוֹת שׂיער והצקלוֹן תלוּי על זרוֹעוֹ, כאשר יהיה נוֹשׂא לים לשׂר ומלך.

זרמת רטט עברה את גו הרוֹאה וּפניו העלוּ אוֹדם כפני נער, וקוֹל קרא בקרבוֹ: “הנה האיש אמר ד'. זה יעצוֹר בעם!”

אכן לא שבה ריקם התפילה אשר התפלל כל הלילה. האוֹת אשר נתן לוֹ אלוֹהים לא כיזב. הנה שלח את משיחוֹ למוֹעד הנכוֹן. היוֹם ייעשׂה חפץ אלוֹהים לעמוֹ.

וּשמוּאל אמר בקוֹל רם לגד העוֹמד על ידוֹ, וידוֹ נטוּיה אל שאוּל:

“לך והבאת לפני את בן החיל הלז הניצב שם עם נערוֹ, כי עמי יאכל היום!”

יז

כל הכתוּב בספר שמואל בא כתוּמוֹ על שאוּל מלך ישׂראל. הוּא לכד את המלוכה ביד חזקה וכל שבטי ישׂראל הקרוֹבים והרחוֹקים סרוּ למשמעתוֹ.

אחינוֹעם בת אחימעץ, חכמת לב ויעלת חן, היתה מחמד נפשוֹ ועֵזר לוֹ בכל אשר יפנה, מכל אשר ראה לבוֹ ימים רבים מצא בה כפליים. וחמישה בנים וּבנוֹת ילדה לוֹ, כוּלם אהוּבים, כוּלם ברוּרים, מיוֹנתן הבכוֹר,

הגיבוֹר תמים הלב, אבינדב ומלכּישוּע וּמרב, ועד מיכל הקטנה הגאה באהבה. וּשלוֹמוֹת אמוֹ עם כלתה צוֹפוֹת הליכוֹת הבית לצבי וּלכבוֹד. וקיש אביו נשאר יוֹשב בביתוֹ עם נעמה ועם ועבדים והשפחוֹת, כי עד יוֹמוֹ האחרוֹן לא השלים היוֹת בנוֹ מלך, וכה דברוֹ: “למה לא מצא בני את האתוֹנוֹת תחת המלוּכה, למען ייטב לוֹ והיתה נפשוֹ שלוֹם?”

הכּה שאוּל את מוֹאָב ואת עמוֹן ואת אדוֹם ואת צובא ואת פּלשתים וגם את עמלק, הצוֹרר הרע והחַטא, אשר ציותה התוֹרה למחוֹת את זכרוֹ על כל אשר התעיב לעשׂוֹת לישׂראל בדרך בעלוֹתוֹ ממצרים. ואת לב העם הכניע לאהבה אוֹתוֹ וּליראה את שמוֹ, רק את לב הרוֹאֶה הזקן לא הכניע, כי לא יכוֹל היוֹת מלך כחפצוֹ. וּבעוֹד שאוּל יוֹשב באיתן כיסאוֹ (בקיר הבית בנהוּ וּבמסמרים חיזק אוֹתוֹ אל הקיר), עשׂה הרוֹאה בסתר, לבחוֹר באחר להסב אליו את המלוּכה, עלם לא נוֹדע מתמוֹל שלשוֹם אשר בא והפּיל את הענק הפּלשתי, ואת לב העם שׂם בכפּוֹ. הוּא ראה בעלוֹת שנית כוֹח הפּלשתים וחמתם, בדעתם כי יד ישׂראל שלוּחה גם לארצם, ורק יד דויד משׂגת להכוֹתם פעם בפעם. הוּא ראה את העלם הזר הנדחף אל כיסאוֹ בכוֹח נעלם, וגם בני ביתוֹ וּבנוֹ, אשר אמר הוּא יירשנוּ, עם הרש והנקלה ההוּא.

ואַחיוֹ, נוֹשׂא כליו הנאמן, נפל באחת המערכוֹת, וּשאֵרוֹ גדוֹר בן אבנר בא תחתיו.

ולא רק מלחמוֹת עם האוֹיבים בחוּץ ידע שאוּל, כי מלחמה כבידה היתה לוֹ בביתוֹ, מיוֹם בוֹא זה האיש דויד אליו, עם בניו ועם בנוֹתיו וגם עם אחינוֹעם אשר לא ראתה און במתפּרץ, וּמלחמה כבידה כבדה מזאת לוֹ עם נפשוֹ, אשר אהבה ושׂנאה חליפוֹת, עד כי הפכה בוֹ רוּח רעה וּמרה, אשר לא תתן לוֹ מנוֹח ותסעירנוּ בתהפוּכוֹתיה תמיד. ואחרי אשר שׂבעה לה נפשוֹ את ההוֹד והתפארה, העוֹז והממשלה, בא לשכּוֹן בה המגוֹר, אשר ניקר קרבוֹ כציפּוֹרני הנשר וכל תחבוּלה לא תצלח עליו לגרשוֹ. גם קוֹל הנגינה אשר ניגן לפניו דויד בידוֹ רק לרגע תסיר מעליו את הרוּח הרעה, למען תשוּב ביתר שׂאת לענוֹתוֹ.

ועל הכוֹל הכביד עליו הרוֹאֶה הזקן, אשר הלך עמוֹ בקרי ולא אבה לראוֹתוֹ ולשמוֹע את קוֹלוֹ, ורק מבית הנביאים אשר בניוֹת שלח אליו שאלוֹת וּפקוּדוֹת אשר לא יכוֹל למלאוֹתן. ידוֹע ידע כי יד שמוּאל עם דויד וכי ניחם על אשר המליכוֹ. לבוֹ סר ממנוּ וגם את לב אלוֹהים מסיר הזקן מעליו ברוֹב תפילתוֹ וכוֹחוֹ לאלוֹהים.

וּבמוֹת קיש אביו התאבּל עליו שאוּל ימים רבים. הוּא זכר את חכמתוֹ ואת יכוֹלתוֹ לחיוֹת חיי אמת ולעשׂוֹת רצוֹנוֹ בכל עת, והוּא לא כן, כי אחירים יטוּהוּ לרצוֹנם פעם בכה וּפעם בכה, והוּא ישמע לכוּלם וימאן לכוּלם, עד כי נפשוֹ ירעה לוֹ מרוֹב תנוּדוֹת עד להישבר. הנה קרא לוֹ אביו לפני מוֹתוֹ, שׂם יד רוֹעדת על ראש בנוֹ וכה אמר לוֹ:

“בני, בני, תן את המלוּכה לדויד בן ישי וּמצא את המנוּחה לך וּלביתך כאיש אשר נתן לעמוֹ את המתּת הגדוֹלה אשר בידי אדם לתת. גם המלך גם העם יזכרוּ לטוֹבה את כל פעליך עם חסדך האחרוֹן והנחילוּ לך אך טוֹב כל הימים. בני, בני, קח את החיים מאת ההוֹלך למוּת”. והוּא האזין לדברי אביו וראה את הדמעה בעיניו. גם בעינוֹ באה דמעה והניע לוֹ בראשוֹ, אך בלבוֹ ידע, כי לא כן יעשׂה. כי אש הקנאה בערה בוֹ כתוֹפת וחשק השׂררה אכלוֹ ולא יכוֹל לראוֹת בהיעקר ממנוּ המלוּכה, אשר מצאה כמצוֹא אדם מתנת אלוֹהים.

רק בשׂנאתוֹ את דויד המית את הכוֹהנים ואת עירם נוֹב הכה לפי חרב, עד בלתי השאיר שׂריד. וּבקנאתוֹ חשב להמית גם אוֹתוֹ ואת בנוֹ בכוֹרוֹ, רעה דויד, וּבני ביתוֹ רוֹאים ויוֹדעים וּמחרישים, כי היה לזועה בעיניהם.

וכאשר מת שמוּאל וכל העם ספד לוֹ וּבהוֹד מלך קברוּהוּ ברמה, בחצר אלקנה, לא היה שם שאוּל עם העם, כי הרוּח הרעה הניסתהוּ חדר בתוֹך חדר ושם החזיקתהוּ ולא הרפתהוּ לצאת. וּכנוֹח לוֹ מחמת המציק הזה אמר בלבוֹ: הנה עתה ישוּב אלי אלוֹהים וישלח לי אוֹרוֹ ואמיתוֹ. אך נפשוֹ נשארה ריקה ולא ענהוּ אלוֹהים גם בחלוֹמוֹת גם באוּרים. וגם בנביאים לא ענהוּ אלוֹהים באמת כי אם במרמה אשר בפיהם, כי יראוּ מפניו אחרי המעשׂה שעשׂה בנוֹב.

ואז באה מערכת חייו האחרוֹנה, היא מערכת אכיש, אשר קבץ את כל מחנוֹת פלשתים אל עמק יזרעאל אל שׁוּנם להילחם בשאוּל (ודויד הבוֹרח מפני שאוּל יושב עם אכיש) את המלחמה אשר תכריע בין פלשת וּבין ישׂראל. ושאוּל אמר בלבוֹ, כי המערכה היא בינוֹ וּביו דויד ההוֹלך עם הערילים, וּבגבוֹר יד האחד ימוּת השני, כי לא נשׂאה אוֹתם הארץ לשבת יחדיו.

יח

שלוֹשה ימים וּשלוֹשה לילוֹת סערה המערכה בתחתית הר הגלבוֹע. הפּלשתים עוֹלים מן העמק והעברים מתחזקים בהר, מחנה בעקב מחנה וּמחנה אל פני מחנה, כנמירים ואריוֹת, ולא עצר כוֹח המחנה האחת להדוֹף את האחרת ממצבה, אך כי עצוּמים היוּ ההרוּגים בשתי המחנוֹת.

וּבאשמוֹרת הבוֹקר הרביעי, לפני היבּקע השחר, היתה פתאוֹם חרדת אלוֹהים על מחנה ישׂראל ויסוֹגוּ הלוֹך והיסוֹג ההרה, והפּלשתים לוֹחצים אוֹתם בחזקה, ויכּוּ את ישׂראל עד חוֹם היוֹם, הפיצוּם בהר לכל עבר, תחת כל אבן ותחת כל שׂיח מוּשלך חלל וּפצוּע, והנשארים נסוּ לכל רוּח ולא נשארוּ בהם שניים יחד.

ושאוּל, אשר נלחם כל הימים בחמת מרי וגם ראה במוֹת שניים מבניו, התערב עתה בתוֹך המוֹן הנהדפים, אדם וּבהמה, ולא ניכר עוֹד כי מלך הוּא ומפקד על הצבא. גם כוֹבע הנחוֹשת לא היה עוֹד בראשוֹ, גם את חליצתוֹ השליך בנוּסוֹ, גם החרב נפלה מידוֹ, כי ראה את אל נקמוֹת רוֹדפוֹ בלי חשׂך. כגלגל לפני סוּפה נישׂא באחד ממוֹרדוֹת ההר, עד כי כרע נפל, וּבנפלוֹ ראה לא הרחק ממנוּ את גדוֹר הנער נוֹשׂא כליו נֹפל על פניו ארצה. רק אוֹתוֹ ראה, ואין איש בלתוֹ בכל המקוֹם.

ותרדימה נפלה על שאוּל. ולא ידע כי עת רבה שכב וכי פצע אנוּש ביריכוֹ זב דם תחתיו על האדמה אשר עליה שכב.

וּלעת המנחה, עוֹד כשעה עד בוֹא השמש, פקח את עיניו, והנה הוּא שוֹכב בּבּר, בין קוֹצים חריבים ואבנים דוֹממוֹת, ונערוֹ שוֹכב לא הרחק ממנוּ, פניו כבוּשים בזרוֹעוֹ כאיש עייף נרדם.

ולא ידע בחוּלשתוֹ כי רבה, אחרי הדם אשר ניגר מגווֹ לרוֹב, מה קרהוּ וּמה המקוֹם אשר ישכב שם. קרה הרעידה את כל בשׂרוֹ, אך במוֹחוֹ עמד ערפל חם.

וּבשכבוֹ כך בדממה זכר את כל המוֹצאוֹת אוֹתוֹ למן צאתוֹ מבית אביו בגבעה עם הנער אַחיוֹ לבקש את האתוֹנוֹת האוֹבדוֹת. כמוֹ בחלוֹם לילה באוּ אליו כל אלה, הכוֹל חי וּברוּר וקרוֹב עד למשש ביד, כאשר יהיוּ הדברים רק בחלוֹם לילה. האוּמנם היוּ כל אלה חלוֹם אשר חלם? היוּכלוּ להיוֹת בהקיץ?

הוּא הרים מעט את ראשוֹ לראוֹת סביבוֹתיו, אך שב הפּילוֹ אחוֹר, כי כבד היה. האם ממשׂא החלוֹם כבד היה?

השמש השפּילה רדת ימה, והאוֹר הוּעם מעט, אך שקוּף היה ועינוֹ ירקרק-סגוֹל. הנה אגן השמש מתקרב אל ראש הר עגוֹל, עוֹד מעט ותבוֹא מאחריו. מראה עמק ברכה נגלה לעיניו, כפרים וערים פזוּרים בוֹ, עצי גנים וּשׂדי תרוּמוֹת, וּדרכים וּנתיבוֹת יחברוּ משכנוֹת

האדם. זעיר שם יתאבּכוּ סלילי עשן השמימה.

כמראה המקוֹם הזה לא ראה מעוֹדוֹ, אוֹר קסם והוֹד שלוֹם נסוּך על פני העמק. האוּמנם הגיע בדרכוֹ לבקש את האתוֹנוֹת עד הלוֹם, כה הרחק ממקוֹם מוֹצאוֹ, הוּא ואחיוֹ?

כל גוּפוֹ היה כמוֹ שקוּע בשינה, אך לבוֹ וּמוֹחוֹ עֵרים היוּ. תמוּנוֹת החלוֹם הטוֹבוֹת והרעוֹת נסעוּ בוֹ בסך. למען הבהיר את המראוֹת עצם עיניו.

קוֹל רגליים ורעש חלוּקי אבנים נוֹפלים ונשמת אף בהמה נשמעוּ לוֹ בקרבת מקום. לאט פקח אחת מעיניו לראוֹת. והנה – לבוֹ כמוֹ עמד בוֹ מפּעוֹם: שתי אתוֹנוֹת גבוֹהוֹת וּצחוֹרוֹת מתהלכוֹת לפניו בכה וּבכה, מוּרדוֹת ראש וּמניעוֹת זנב, מחפּשֹוֹת אחר ירוֹק בינוֹת לאבנים.

האוּמנם? האוּמנם? עד פה הגיע עם אַחיוֹ בחפּשׂוֹ אחרי האתוֹנוֹת, האתוֹנוֹת השתיים אשר נמלטוּ בלילה מן המקוה אשר לקיש אביו? אָמנם כן, הן הן האתוֹנוֹת. הכּרת מראיהן ענתה בהן. גבוֹהוֹת וּצחוֹרוֹת. כמה ימים הכאיבוּ שניהם, הוּא ואַחיוֹ, את רגליהם, כמה התעוּם אנשים רעים למען לא ימצאוּ את אשר ביקשוּ? ועתה, הנה האתוֹנוֹת בזה, לפניו, כמוֹ מן השמיים שלָחוּן הנה. הנה הן השתיים!

כל רוּחוֹ בוֹ התפעמה. במאמצי כוֹח וּבמכאוֹב רב הפך את ראשוֹ לעבר הנער השוֹכב וּפניו כבוּשים בזרוֹעוֹ, ואף כי לא נשמע קוֹל שאוּל בקראוֹ, נדמה לוֹ כי קוֹרא הוּא בקוֹל: “אַחיוֹ, אַחיוֹ, הקיצה – הנה האתוֹנוֹת אשר ביקשנוּ כל הימים, הנה הן רוֹעוֹת בזה! הקיצה אַחיוֹ, וּראה, טרם תבוֹא השמש”.

אך הנער לא נע ולא זע. שאוּל שנה ושילש את הקריאה, והנער לא הניד איבר.

“אין דבר”, חשב שאוּל, הן לא תוֹספנה עוֹד לברוֹח. בשלוֹם הן רוֹעוֹת. יישן עוֹד הנער מעט, אחרי אשר עייף בנדוּדיו עד כה. גם את הצקלוֹן, גם את האדרוֹת נשׂא. יישן עוֹד מעט".

והחלוֹם שב לשעשע וּלסער את נפשוֹ. יפה אף נוֹרא היה החלוֹם. היוּכל לחלוֹם את כוּלוֹ שנית? האם לא יוּעם ויעוּף החלוֹם? אלי, אלי, מה עוֹללת לי?

וּתשוּקה עזה אחזה בוֹ להירדם שנית, לראוֹת שנית חלוֹם חייו אשר הוֹד וּמוֹרא לוֹ. הנה הוּא נרדם. הנה הוּא בא, הנה הוּא – החלוֹם.

השמש העמיקה רדת מאחרי ההר. עין העוֹלם קמה. ורוּח ערב חלפה על פני הנרדם ועל עיניו הקוֹפאוֹת מוּל הכוֹכבים היוֹצאים אל משמרוֹתם.

תש“ה – תש”ו

א

יוֹחנן בן לוי הגלילי, איש גוּש חלב, היה דר שנים אחדוֹת בירוּשלים. בן תשע עשׂרה היה כשעלה עם לוי אביו לרגל, ונשאר שם ללמוֹד בבית מדרשוֹ של בן זכּאי, שמצא את לבּוֹ רחב לקבל יוֹתר מכל בני גילוֹ.

בשנה השנית לישיבתוֹ בירוּשלים הכּיר יוֹחנן את שמעוֹן בן גיוֹרא, השחוּם, הכבד והזוֹעף, בעל בריתם של הסיקריקים, שגדוֹל היה ממנוּ עשׂר שנים ונוֹדע ברבים כאוֹיבה של המלכוּת הרשעה וּמכין בסתר את גאוּלתם של ישׂראל. מיד נתקשרוּ קשר של ריעוּת. שניהם להטוּ באש אהבה וקנאה לעמם וּלארצם הנטרפים בלי חָשׂך בציפּוֹרני הדוֹרס הזר. אך ראוּ זה את זה – כמוֹ גילוּ איש את אחיו ונתדבּקוּ במחשבה אחת. כשלוֹשה שבוּעוֹת לא זזה יד האחד מיד חבירוֹ, אבל בשבוּע הרביעי נבעה הפּרץ בין הדביקים.

יוֹחנן הצעיר לימים איש הרוּח היה, איש חלוֹמוֹת ותחבּוּלוֹת, צוֹפה מראשית אחרית, מרחק קרוֹבים וּמקרב רחוֹקים; וּכנגדוֹ שמעוֹן דמיוֹנוֹ ככפיר בוֹטח, שאינוֹ יוֹדע ערמה וחשבוֹנוֹת, כוּלוֹ עצמת רצוֹן ולהט כוֹח מעשׂים. כשהטריח עליו יוֹחנן יוֹם יוֹם ברוֹב חלוֹמוֹתיו וּסברוֹתיו, התחיל שמעוֹן מבזה בלבוֹ את ה“גָמוּל מחָלָב” (כך קרא לוֹ תמיד, בתחילה דרך חיבּה, אחר כך דרך לגלוּג), אשר תהפּוּכוֹת ברוּחוֹ ולא יכשר למעשׂה רב.

ורוּחוֹ של יוֹחנן, אף כי צעיר היה, היה נוֹשׂא אוֹתוֹ בחָזקה לכתר תוֹרה וּלכתר מנהיג. מאמין היה שנוֹצר לשניהם. דק בשׂר היה וצהוֹב שׂיער ועיניו דוֹלקוֹת תמיד ונימים צהוּבּוֹת משׂתּרגוֹת על הלוֹבן שבהן, פניו ארוּכּים וּכחוּשים וּשׂפתיו נראוֹת כחרוּכוֹת מעט. ה“צבוֹע מן הגליל” קראוּ לוֹ עתה אנשי ריבוֹ ממחנה שמעוֹן. וּבן זכּאי, שעדיין לימדוֹ תוֹרה בתוֹך שאר תלמידיו, קרא לוֹ “שׂאוֹר שבּעיסה”, ואף על פי שחיבּב את כוֹחוֹ בתוֹרה, היה מזהיר את בחירי תלמידיו מפני חברתוֹ: “אלמלא בינתוֹ בתוֹרה הייתי מנדה אוֹתוֹ מבית מדרשי. חוֹשש אני שלא יחמיץ את כוּלכם”. ולא ידע בן זכּאי שרוֹב תלמידיו כבר נתפּסוּ לקסמוֹ של זה, שהיה מתהלך ביניהם כאיש חזוֹן ואמת, אף על פי שלעתים דיבּר דברים אשר כמוֹהם כשיגעוֹן. מקוּטעים היוּ דבריו וּמימיו לא ביטא רעיוֹן שהגיוֹנוֹ שלם, אך כברקים מרוֹצצים היוּ בעיני השוֹמעים וניחתוּ בלבּם כמכוַת אש אשר לא תירפא. גם מגילוֹת כתב היה שוֹלח להפיצן בעם, מגילוֹת שהיוּ כלפּידים רצים בקמה בטרם קציר. היה בוֹ מן התוֹם הערמוּמי של האיש מנצרת וּמאפילת הקנאה של יהוּדה הגלילי. גם הערצת נשים נפלה בחלקוֹ, והוּא לא ביקש קרבתן, אך זלזוּלוֹ זה עוֹד העמיק את תאוָתן אליו, כאוֹרח נשים מעוֹלם.

עד מהרה פּרשׁה עדה לא מעטה מאנשי שמעוֹן, אלה שקצרה רוּחם מן ההכנוֹת בסתר המיגעוֹת של בן גיוֹרא וּמידוֹ הקשה, והלכוּ בהתלהבוּת אחרי הגלילי. גם הם, כמוֹהוּ גוּפוֹ, ראוּ אוֹתוֹ כמנהיג האמיתי שיבוֹא במקוֹמוֹ של שמעוֹן, ש“כוֹחוֹתיו מרוּבּים ודעתוֹ קצרה”, לפי מה שאמר פעם יוֹחנן, מַבליע אִמרתוֹ אגב שׂיחה, כדרכּוֹ, וּמשוּם כך רוֹשמה גדוֹל על השוֹמע התמים.

זה היה ראשית הפּלוּג ביניהם, שנעשׂה אחר כך פּוֹלמוֹס גדוֹל והיה, כידוּע, אחת התקלוֹת הכּבידוֹת לעם הלוֹחם נוֹאש לחירוּתוֹ.

בין הנוֹהים אחרי יוֹחנן היתה נערה אחת (אחת בתוֹך כמה אחירוֹת), בת איש אָמיד תוֹשב הטוּרוֹפיאוֹן, שהיה שם מגדוֹלי המגבּנים. שם הנערה מלכּה, אשר עם מיעוּט שנוֹתיה ונסיוֹנה, היה נסוּך בה כוֹבד ראש מרוּבּה והחלטה עזה למסוֹר נפשה על גאוּלת עמה.

והנערה מלכּה, שידה היתה עוֹד קוֹדם לכן עם הקנאים, ראתה את יוֹחנן הגלילי, הפּנים החדשוֹת, באחת מאסיפוֹת הסתרים ושמעה את ברקי דבריו – וּדמוּתוֹ באה לשכּוֹן בלבּה יוֹם ולילה, כאילוּ נטבּעה בוֹ בחוֹתם של אש. ויוֹחנן לא ידע.

יפה היתה הנערה עד מאוֹד, ממעטת לדבּר וּמַרבּה להקשיב, כל תנוּעה בה שירה ותוֹקף רצוֹן לה כחלמיש. גם גאה מאוֹד היתה בהליכוֹתיה, ואלה מן הבחוּרים, שחמדוּ את יוֹפיה למראה עיניהם, לא מצאוּ את לבּם לקרוֹב אליה כמשפּט הבחוּרים, אך היוּ זוֹכרים אוֹתה וּמזכּירים מעלוֹתיה ברוֹב

חוֹם באוֹזני ראשם וּמנהיגם הנערץ. אף הוּא ראה את רוֹב חנה וגאותה, והבחוּרים גירוּ אוֹתוֹ בדבריהם עליה יוֹם יוֹם, עד שנתן דעתוֹ עליה.

וּבלילה אחד, כתוֹם האסיפה, פנה אליה יוֹחנן, בעוֹדם עם הפּתח אחרי יציאתם החוּצה, ואמר לה:

– מלכּה, נפשי חשקה ללווֹתך בדרך לבית אביך.

היא הביטה בוֹ מבּט ישר ואמרה:

שעת לילה היא. לא תלוני, יוֹחנן, אם אין בדעתך להיוֹת לי בן לויה כל הימים. אהבתיך.

דברים מעטים אלה, שהיוּ רצוּפים עוֹז ורוֹך אין קצה, באוּ עליו כחתף. הוּא חיכּה למענה אחר מפּיה.

הסתכל בפניה רגע, אחר אמר בפנים מעוּוָתים במרי:

– טעית בי, מלכּה. אין אני מן הנוֹתנים צוארם בקוֹלר – ואפילוּ קוֹלר של ורדים.

– אם כן, – אמרה – הנח לי ואבוֹא לבדי אל בית אבי, כאשר הסכּנתי. גם אני אניח לך.

דבריה אלה הכאיבוּ לוֹ, אך גם ריתקוּהוּ אליה. הלך אחריה כברת ארץ לאוֹר הלבנה. גם דיבּר על אוֹזנה דברי עגבים, דברים אשר לא כלבּוֹ, רק כדי להרעימה אוֹ לגרוֹת עליה יצרה, והיא החרישה ולא השיבה דבר. כשהגיעוּ לפינה של רחוֹב, התחמקה ממנוּ, ברחה ונעלמה ולא יסף לראוֹתה, כי למן הלילה ההוּא לא באה עוֹד אל אסיפוֹתיו.

מקרה זה קרה ימים מוּעטים לפני שיצא יוֹחנן את ירוּשלים, שבּינתיים הגיעה לידוֹ פקוּדה לצאת מיד לגליל. הפּקוּדה היתה בשם המצבּיא יוֹסף בן מתתיהוּ, שרבּים, וּבתוֹכם יוֹחנן, האמינוּ, כי לוֹ יאתה להיוֹת הפּוֹתח בגאוּלה מן הצפוֹן. כשנתיים עשׂה יוֹחנן בגליל ושם ראה את תהפּוּכוֹת יוֹסף. בראשוֹנה היה מגדיל את שם בן מתתיהוּ ברבּים, מכריז על עצמוֹ כי יאוּשר מאוֹד להיוֹת נוֹשׂא כליו הנאמן של המצבּיא הגדוֹל, להיוֹת חוֹגר וּמפתח אזוֹרוֹ. וּלאחר שציוה יוֹסף להרוֹס את היכל המלכוּת שבנה הוֹרדוֹס בטבריה, עבר גל של שׂמחה בין קנאי הגליל וקוֹל נשמע במחנוֹת: זה האיש שקיוינוּ לוֹ. אבל עד מהרה נוֹדע דבר שרתוֹ בסתר את הכּוֹבש הזר, ויוֹחנן היה ראשוֹן להריח את המעל וּלהזהיר את העם. כל נסיוֹנוֹתיו של יוֹסף לקנוֹת את לב יוֹחנן (שעוֹת על שעוֹת ישב עמוֹ חדר בתוך חדר וגילה לוֹ בלחש סתרי קנוּניוֹת וּמזימוֹת אשר זמם להשלוֹת את הרוֹמאי התם) היוּ לבטלה: הלב הקנאי ראה בעד כל המחיצוֹת. מאז נעשׂה איש חרמוֹ והיה בראש הלוֹחמים במצוּדוֹת הגליל של שנפלוּ כוּלן ולא מצא שם מקוֹם לרוּחוֹ הסוֹערת.

מאז יצא מירוּשלים ועד חזירתוֹ שמה, כשנה לפני החוּרבּן, לא ראה את מלכּה ולא שמע עליה דבר וחצי דבר. אף שמר פיו וּלשוֹנוֹ שלא לשאוֹל לה, כי ידע: לא יאה לראש וּמצבּיא להיראוֹת בעיני העם כשוֹגה באהבת אשה. אבל תמוּנתה, כפי שנראתה לוֹ באוֹתוֹ ליל פרידה מוּזר, היתה חקוּקה בלבוֹ ולא יכוֹל להמישה משם. גם דבריה המעטים שדיבּרה אז היוּ חיים באוֹזניו והכאיבוּ לו כמוֹ בשעת אמירתם. כל מחשבוֹתיו וכל חזיוֹנוֹת ראשוֹ היוּ מקוּשרים על דרך תמוּהה מאוֹד בדמוּתה, וּפעמים רבוֹת שמע לחרדתוֹ שׂפתיו רוֹחשוֹת פתאוֹם: “מלכּה מַלכּתי, עוד תשבי לימיני”. וּבכל זאת לא שאל עליה איש בירוּשלים כל אוֹתה שנה, לא בימי רעה ולא בימי טוֹבה, לא שאל קרוֹבים ולא שאל רחוֹקים. שזה היה טבעוֹ, לא לגלוֹת דברים שבלב.

יש שהוּא אומר לנפשוֹ: אפשר אין היא עוֹד בחיים; אפשר משכה ידה מן הקנאים אחרי שהעלבתי בה באוֹתוֹ לילה; אפשר נישׂאה לאיש וילדה פעם אוֹ פעמיים ויחד עם בני ביתה נספּוּ בימי הפּורענוּת כרבים אחירים; אפשר יצאה מדעתה מצער וּמעלבוֹן… עוֹד היוּ עמוֹ במחנה רבים מבּחוּרי העיר התחתוֹנה של ירוּשלים וגם מן הטוּרוֹפיאוֹן, וּבתוֹכם עוֹד חיים מתי מספּר מאלה שהיוּ באים אז יחד עם מלכּה לאסיפוֹת הסתרים לפני שיצא לגליל – אך לא פנה אליהם בדבר זה ולא שאל איש מהם לנערה. כל כך גדול וּמוּרם היה בעיניו כבוֹד המנהיג והמצבּיא לעם קדוֹש, שאינוֹ ניתן לחילוּל בשום פּנים.

וּבדבר הזה לא נכנע לבוֹ עד אחרי חוּרבן הבית.

ב

ביוֹם השלישי לשׂריפת הבית, לעת מנחת הערב, יצאוּ כמה כּרוֹזוֹת רוֹמיים, משׂרכים דרכּם בין תלי החרבוֹת, והיוּ כּוֹרזים בשם טיטוּס קיסר המרוֹמם, המנצח, חביב הבריוֹת וכו', שניתנה רשוּת לנמצאים בעיר התחתוֹנה וּברוּבּה של העיר העליוֹנה (אך לא בעיר החדשה) לצאת ממַחבוֹאיהם כדי לקבוֹר אוֹ לשׂרוֹף את הפּגרים. תוֹקף הפּקוּדה מתחיל מחר שעה אחת לאחר זריחת החמה. אחד הכּרוֹזוֹת, שהרכּיב לראשוֹ כוֹבע גבוֹה עשׂוּי מגילת קלף כתוּבה בכתב העברים, הוֹסיף משלוֹ כדבר בדיחה ולעג: “וּמי שימצא דבר מאכל, הרשוּת בידוֹ לאכוֹל”.

פצוּעים וחוֹלים לא היוּ בשוּם מקוֹם על פני חוּץ, שכּוּלם נפחוּ נפשם באין מחַבּש וּבאין משיב נפש בדבר מאכל אוֹ משקה. רק הפּגרים היוּ מוּשלכים בחוּצוֹת, במעלוֹת העיר וּבמוֹרדוֹתיה, יחידים וערימוֹת,

וסרחוֹנם התפשט למרחוֹק והגיע לכל חוֹר וּלכל סדק. מחנוֹת זבוּבים, כארבּה לרוֹב, מילאוּ את האויר כדי אַמה מעל הקרקע. גם תנים שבּאוּ מרחוק הילכוּ זעיר שם בין האבנים משחרים לטרף.

שלא כנהוּג בעוֹנה זוֹ, היה שוֹרה על העיר חמישה ימים רצוּפים שרב כבד, טוֹרף נשימה. שרב נוֹרא זה וכל מוֹראוֹת הימים האלה, מראוֹת החוּרבן, וריח הפּגרים, הלהט העוֹלה מן החרבוֹת העשינוֹת והאש שעיטרה את הר הבית – כל אלה נדמוּ כטירוּף שניטרף העוֹלם, אוֹ כזעם אֵל הנקמוֹת הרוֹבץ על הקריה זעוּמת רוּחוֹ.

רק בצהרי היוֹם החמישי לשרב המתגלגל מדרוֹם ניעוֹרה פתאוֹם רוּח ממערב, באה בגלים קלים ועליזים וקרעה קרעים במַעטה האימים של העיר. צהיבוּת הרקיע הפכה עד מהרה תכלת זכּה וגבוֹהה, תכלת שמיה של ירוּשלים, ותימרות העשן, מהן בהירוֹת כקטוֹרת הלבוֹנה וּמהן קוֹדרוֹת כענני סתיו, נסתמנוּ יפה בתוֹך החלל הטהוֹר. להקוֹת יוֹנים הרדסיוֹת, לבנוֹת וּשחוֹרוֹת, פּירפּרוּ באויר, הגבּיהוּ והשפּילוּ עוּף בתנוּעוֹת חן־חן, וּמראיהן כיצוּרי נוֹעם שׁשׂרדוּ מעוֹלם שהיה ואיננוּ. עֵרב השחוֹר והלוֹבן שהבהיק מאוֹד בחמה תחת כיפּת השמיים היה כלשוֹן אוֹתוֹת לא מוּבנה ליצוּרי אנוֹש, אחרי ראוֹתם מה שראוּ רק הלגיוֹנאים, שקיבלוּ חוּפשה וּרשוּת לבזוֹז שלוֹשת ימים כל אשר תשׂיג ידם, וּקצת מן הנוֹכרים ששארוּ בעיר המסוּגרת, ראוּ את השינוּי שחל פתאוֹם במזג האויר. כל היהוּדים הנחבּאים בשׂרידי הבתים והחרבוֹת, במרתפים וּבמערוֹת, בבוֹרוֹת וּבביבין, נאנקוּ במַחנק, בחוֹלי וּברעב, וּמכל צוחוֹת הלגיוֹנאים והשׂכירים הסוּריים והערביים לא הבחינה אוֹזנם אלא את המלה השׂנוּאה האחת, החוֹזרת וּפוֹגעת תמיד כמדקרת חרב: “קיסר, קיסר”. וּכשנשתתקוּ צוחוֹת השיכּוֹרים ולהג המנַבּלים ונשמעוּ קוֹלוֹת הכּרוֹזוֹת הרמים והברוּרים מאוֹד, לא האמינוּ האוּמללים שנשארוּ בחיים, כי אוֹמנם ניתן להם לצאת ולשאוֹף רוּח ולראוֹת שוּב את מראה השמיים, ואלה שהאמינוּ מסוּפּקים היוּ אם יעצרוּ כוֹח עוֹד לחיוֹת עד הבוֹקר.

ואף על פי כן עצרוּ רבים כוֹח, וכנכוֹן היוֹם, כשאוֹר גדוֹל ורענן נבקע על מַשׁוּאוֹת העיר, יצאוּ צללי אדם, תחילה לעשׂרוֹת, אחר כך למאוֹת ולאלפים, פשטוּ אילך ואילך ונעוּ על החרבוֹת, רוּבּם מחזיקים כדים וצפּחוֹת וּלגינים ושברי כלי חרס לשאוֹב מעט מים מן הבוֹרוֹת ההרוּסים בחצירוֹת. מהם שניסוּ לרדת גם אל השילוֹח, אך הוּחזרוּ משם בכידוֹני האוֹיב.

ונוֹגשׂים, שלוּחים מחיל המצב, פּרצוּפים נעוים וּפרוּעים, חרבוֹת וּמגלבים בידיהם, ניצחוּ על המלאכה, צעקוּ כמשתוללים, דחפוּ והכּוּ את האוּמללים, ניפּצוּ והשליכוּ את כלי השאיבה שבידיהם ואינסוּם לאסוֹף פּגרים הרבה ככל שיוּכלוּ, לחצוֹב בוֹרוֹת וּלהשליכם לתוֹכם, או למלאוֹת בהם את בוֹרוֹת המים וּלסתמם באבנים וּבעפר, אוֹ לצבוֹר שברי כלי בית, שוּלחנוֹת וכיסאוֹת וארוֹנוֹת וּפתינים שבכתלים, וכל חפץ העשוּי עץ, כדי לערוֹך מהם מדוּרוֹת גדוֹלוֹת לשׂרוֹף את החללים.

יש שאחד הנוֹגשׂים, כחוֹמד לצוֹן, זרק למתיגעים האוּמללים פּירוּר מפּתבּגוֹ, אך ריח בשׂר האדם הנצלה באש בא בקרב האנשים מוּכּי הרעב, הפך את מעיהם הריקים והעלה את קיאם, שלא היה אלא ליח ירקרק, על פי רוֹב מעוֹרב בדם, ולא הביטוּ אל אשר זרק להם הנוֹגשׂ, עד שניעוֹר האכזר ודפקם לחזוֹר למלאכתם.

מכל המקוֹמוֹת הגבוֹהים יכלה כל עין להקיף את מראה העיר, שהוּמכה וּפוּלשה בשל הבניינים ההרוּסים ונראוּ כל גבנוּניה וּקמטיה. גם מן המצוּדוֹת והמגדלים לא נשארוּ עוֹמדים אלא מעטים בלבד, וּלסימני הרוֹמאים עם נשריהם השחוֹרים נמצא בקוֹשי קיר אוֹ צריח זקוּף. עוֹפל חקרא הוּנח לארץ, וּבסיסוֹ הרחב נראה כנוֹשׂא באוֹמץ את מפּוֹלתוֹ, ארמוֹן החשמוֹנאים היה לעיים, על הר הבית ניצבוּ זעיר שם קירוֹת שחוֹרים שׂרוּפי אש ועליהם מפרפּרים לרוֹב סימני הנשרים הקטנים ברוּח המכּה בהם בלי חָשׂך. השוּק העליוֹן והאיפּוֹדרוֹמין לא ניכּר עוֹד מקוֹמם. רק חלק מארמוֹן הוֹרדוֹס וּשלוֹשת המגדלים שבקרבתוֹ: מגדל היפּיקוּס, מגדל פצאל וּמגדל מרים – כוּלם סמוּכים למחנה טיטוּס, וּבתוֹכוֹ גדוּד של אשוּרים, המתעתדים יחד למערכה האחרוֹנה כנגד הכפירים הרעבים המבוּצרים היטב בין בּיזיתא וּבין מצבת אלכּסנדר – אלה עמדוּ על תּלָם כצוֹפים אבילים על פני העיר הדוֹמה לבית עלמין גדוֹל שהפכוּהוּ וניפּצוּ רוֹב מצבוֹתיו. מגל האבנים הנפוּץ הזה לא התנשׂא כל עץ ירוֹק, כל שׂיח וקוֹמץ עלים חיים, כי האבק והעשן כיסוּ כוּלם. רק גוֹני שיש לבן וּוָרוֹד שׂיחקוּ זה אל זה בזוֹהר היוֹם להכאוֹת עין ולב.

אוּלם למַטה, דרוֹמית־מזרחית לעיר, ברחבי נחל קדרוֹן, נראוּ – מחזה לא יאָמן! – מלבּנוֹת גנים ועצים, ערוּגוֹת ירק וּשׂדי אילן, וּרצוּעה דקה של מי השילוֹח הזהירה כלשוֹן של כסף, כמוֹ לא עליהם היה הקצף.

כמימים ימימה רבצוּ במרחק, עטוּפים צעיף כחלחל־ורדרד, הרי מוֹאב אשר מעוֹלם. רחוֹקים וּמעוּלפים היוּ, אך כמוֹ רמזוּ מרחוֹק משהוּ טוֹב, נוֹגע ללב, רמז של חירוּת הקיימת עדיין. בעל עין חדה יכוֹל היה לראוֹת גם את ברק המתכת של ים המלח בנוֹע גליו הכבידים, אוֹ קלעי סירה לבנים כפוּיים עליו כציפּוֹרים שירדוּ לתוֹכוֹ. בתי יריחוֹ שבמצוּלת הערבה לא נראוּ, אבל כמה מאמירי התמרים היוּ נעוּצים ככתמים כהים בחלל המעוּלף, והלב האמין כי יש שם יישוּב של אנשים שלימים בגוּפם וּברוּחם עוֹסקים בחיי שעה.

טיטוּס ושׂרי צבאוֹ (ויוֹסף יוֹעצוֹ היהוּדי תמיד על ידוֹ) היה חוֹנה לא הרחק מן הבירה, היא מצוּדת אַנטיוֹכיה, שנהרסה מקרוֹב, וּמשם הכין, עצמוֹ, כאמוּר, למערכת השמד האחרוֹנה, בה יוּכרעוּ כליל שני “המטוֹרפים” הצוֹררים זה את זה, שנעשׂוּ לאחרוֹנה אגוּדה אחת: שמעוֹן ויוֹחנן. הוּא ידע ברוּר שנחתם דינם ואין להם מנוֹס. העיר מוּקפת כוּלה גייסוֹת וּמשמרוֹת ודילטוֹרים שׂכירים. רק יחידים יוּכלוּ לגלוֹש בסתר הלילה וּבנתיבוֹת נעלמוֹת אל הערבה ואל מצדה, מפלטם האחרוֹן של הקנאים העיקשים. ראש דאגוֹתיו של בן אספּסיאנוּס היה, שבין היחידים הניצוֹלים האלה לא יהיוּ שני האנשים השׂנוּאים עליו מכּוֹל. כל השאר לא עניינוּ אוֹתוֹ, אפילוּ אם אלף או אלָפים מהם יימלטוּ, ידוֹ תשׂיגם אחר כך, אוֹ שיסתאבוּ מאליהם, מחוֹסר מזוֹן ונשק, אבל את השניים רוֹצה הוּא לתפּוֹס חיים כאן, בקריה הנשׂגבה שנפילתה רוֹממה את שמוֹ.

פעמים רבוֹת חקר טיטוּס את יוֹסף ותבע ממנוּ תיאוּר שני ראשי המרד. ויוֹסף, כיד התיאוּר הטוֹבה עליו, שׂירטט לאדוֹניו את דמוּת אוֹפיים בבהירוּת מרוּבּה: שמעוֹן – עוֹצמה ועיקשוּת, כדוֹב שכּוּל, רק המות יכריעוֹ. יוֹחנן – מעוּף דמיוֹן ואהבת חירוּת בלי גבוּל, כערוֹד במליחה, לא יחיה אם לא יהיה בן חוֹרין. טיטוּס ביקש ממנוּ לחזוֹר וּלספּר לוֹ על השניים, ותמיד ראה אוֹתם בדמוּת ציוּרוֹ של יוֹסף. עד שקבע החלטה בלבוֹ: את שמעוֹן יביא לרוֹמי אל הזירה, יפגיש ארי בארי, ואת יוֹחנן בעל הכנפיים יכלא בבוֹר עד יוֹם מוֹתוֹ. עליו רק לתוֹפסם חיים. ועל זה היתה נתוּנה דעתוֹ כל הימים. ולא גילה את מחשבתוֹ אף לשוֹנאם בן עמם, ליוֹסף, שנפשוֹ חשקה לראוֹת מיתתם.

מאוֹד צר היה לוֹ לטיטוּס, הגבר היהיר, שמחשבתוֹ לקיים את תפארת הבניינים בחלק עוֹלם זה, את בית מקדשם של היהוּדים, כדי לקוֹבעוֹ לעוֹלם, כדבריו, “אבן יקר בכתר האימפּריה”, לא עלתה בידוֹ. עקשנוּתם של “המטוֹרפים” העבירה על דעתם גם את חייליו, ולא עמד להם כוֹחם לשמוֹר פקוּדתוֹ, ואחד מהם זרק בחוֹפזוֹ את הלפּיד בעד חלוֹן הזהב פנימה, ושוּם כוֹח לא יכוֹל עוֹד להציל את הבית מכּלייה, אף על פי שציוה על אנשיו להצילוֹ. עתה יוּכל להביא לרוֹמי רק מן המיטלטלים, מכּלי המקדש. פעמים אחדוֹת שאל בעצת יוֹסף, איך יכפּה את היהודים לגלוֹת לוֹ מקום מַחֹבוֹאם של כלי קוֹדש מפוֹארים אלה. ויוֹסף, אחרי הבּוּז והמַשׂטמה, ששפכוּ עליו מגיני ירוּשלים חלף טוֹבתם אשר דרש, לדעתוֹ, שׂמח ליעץ בדבר הזה לאדוֹניו.

ושמא היתה בלבוֹ גם מחשבה נסתרה: מאחר שהבית נשׂרף כליל ולא יקוּם עוֹד – מוּטב שכּלי הקוֹדש יהיוּ למשמרת עוֹלם ברוֹמי הבירה הנצחית, אוֹת לנצחוֹנה, וגם זכר עוֹלם לתפארת יהוּדה המתה.

רבוֹת וסוֹתרוֹת זוֹ את זוֹ היוּ המחשבות בלב איש היחשׂ הזה, אשר גם אהב גם שׂנא את עמוֹ הגדוֹל והאוּמלל, וּמי יבוֹא עד חקרן!

ג

אחרי השׂיחה בין שליחי המוֹרדים וּבין טיטוּס ליד הגשר המחבר את הר הבית עם העיר העליוֹנה, לא היתה עוֹד ברירה לפניהם אלא להילחם עד שיפּלוּ, אוֹ, אם יעלה הדבר בידם, להימלט אל הערבה.

וּבאוֹתוֹ לילה זכר יוֹחנן את מלכּה, את רוֹב חנה ורוּם לבה, ונדר נדר שלא יזוּז מירוּשלים עד שיברר מה עלתה לה. שלוֹש שנים לא ראה את פניה בעיני בשׂר, ושלוֹש שנים לא סרוּ פניה מעם עיני רוּחוֹ. בכל מערכה וּמערכה, אך סר ממנוּ מר המות, נשבע לנפשוֹ כי ימצאנה וישׂאנה לאשה. כל הלילה חישב מחשבוֹת וחיבּל תחבּוּלוֹת, איך יבוֹא אל העיר החריבה לבקש עקבוֹתיה. וּבאשמורת האחרוֹנה נמצאה לוֹ עצה שהרעידה את נפשוֹ.

היתה להם מחילה נסתרה, שהוֹליכה ממקוֹם עמדתם אל נקע שבטבּוּר העיר. מחילה זוֹ עדיין היתה ברשוּתם. שינה יוֹחנן את מַראִיתוֹ ועשׂה עצמוֹ זקן מוּפלג (זריז מאוֹד היה לשנוֹת צוּרתוֹ), והלך במחילה עד שהגיע למוֹצאה. הציץ מן החגָו וראה שאין שם כל בריה. גלל את האבן מבפנים והחזירה למקומה מבחוּץ, וצלע משם עם המרה בידוֹ כמבקש מתים להביאם לקבוּרה. כל הבוֹקר היה זוֹחל במחילה, וּמשעת הצהריים ואילך היה מתערב עם המקברים ויוֹרד כל הזמן דרוֹמה, מארמוֹן החשמוֹנאים, דרך השוּק העליוֹן והאיפּוֹדרוֹמין, עד שהגיע סמוּך לטוּרוֹפיאוֹן. ידוּע היה לוֹ שביתוֹ של תוֹדוֹס עוֹשׂה הגבינה, אביה של מלכּה, נמצא לא הרחק מקברוֹת דויד. כשיגיע לשם ישאל אצל השכינים. בוַדאי עוֹד נשאר מי מהם בחיים ויוּכל להגיד לוֹ דבר על מלכּה הנעלה בבנוֹת ירוּשלים.

בדרכּוֹ הספּיק לקבוֹר כמה פגרים, שהיוּ כבר רקוּבים רוּבּם. צחוֹק עשׂה לוֹ אלוֹהים: אחד הנוֹגשׂים, רוֹמאי בריא בשׂר וטוֹב לב, טפח על גבוֹ ואמר: “ראוּ, אף זקן מוּפלג ותשוּש זה בא לעשוֹת רצוֹנוֹ של קיסר. אילוּ היוּ כל היהוּדים צייתנים כמוֹתוֹ, היתה ירוּשלים עוֹמדת על תלה, וּבית המקדש שלם”.

לבוֹ של יוֹחנן סער בוֹ, שאינוֹ יכוֹל להנחית את המרה על ראשוֹ של זה.

הגיע סמוּך למקוֹם שהיה קוֹדם לכן ארמוֹן הילני והיוּ שם הרבה מתים בין החרבוֹת, וּמקבּרים רבים הפכּו בעיים להוֹציא את הגוּפוֹת, כדי לטוֹמנן אוֹ לשׂוֹרפן. נתחבר עמהם במלאכתם.

עד שהוּא עוֹשׂה במרה, ראה אשה אחת באה ועוֹלה על אבן גדוֹלה, שהיתה בסיס של מצבת שיש מנוּפּצה, עומדת על האבן וּמַתחילה סורקת שׂערה. לא אשה היתה זוֹ אלא תפלוּת של אשה, לבוּשה בּלוֹיי סחָבוֹת, וּמה שנשתייר מן הפּנים הוּא פצע וּמוּרסה וּמראה זוָעוֹת. והאשה עמדה על האבן, זקפה קוֹמתה וסרקה במסרק של ברזל שׂערוֹתיה. וּשׂערוֹת לה ארוּכּות, צבוּעוֹת ביחנוּן אוֹ בכרכּוֹם, וּבין אצבעוֹתיה וּבחיקה צינוֹריוֹת

וּפריפוֹת וּמַכבּנוֹת של מה בכך, והיא נוֹתנת אוֹתן בין שיניה וּבין שׂפתיה וסוֹרקת את שׂערה במסרק הגדוֹל שבידה, פעם ביד ימין וּפעם ביד שׂמאל, מבדרת את השׂערוֹת לפנים וּלאָחוֹר, מצימה וקוֹלעת אוֹתן למקלעוֹת וחוֹזרת וּמַתּירה ועוֹשׂה אוֹתן כמין צעיף וּפרוּזמה לראשה. הנה היא מַפשילה את השׂיער מן הכּתף אל החזה מזה וּמזה, מכסה את עיניה וּמליטה את פניה, שוֹהה רגעים אחדים בלי זיע, כטוֹעמת את טעם הצל הרך, כוֹפפת ראשה לפניה וּמַחזיקה אוֹתוֹ כמוֹ תחת חוּפּה של יקר, וּפתאוֹם היא מתנערת וּמתישרת וסוֹרקת שוּב, קוֹלעת קווּצוֹת וצמוֹת, משׂימה אוֹתן כמין עטרה

ונוֹעצת בהן בזריזוּת את הפּריפוֹת והמַכבּנוֹת, מַגבּיהה מזה וּמַשפּילה מזה, ונדמה שכּילתה מלאתה ותרד מן האבן. אבל עדיין לא כילתה מלאכתה. היא חוֹזרת וּמַתּירה את הקלוּע, אוֹספת את התכשיטים לחיקה וּלבין שׂפתיה וחוֹזרת לסריקה שאין לה סוֹף. שׂערוֹתיה נראוֹת דקוֹת וּנקיוֹת מאוֹד, ההיפך מכל גוּפה, רק צבען משוּנה שלא כדרך הטבע, עשׂוּיוֹת כתמים אדוּמים, כעין הלבינה השׂרוּפה, או כדרך שהנוֹקדים צוֹבעים את רחלוֹתיהם.

הנה נשבה בה רוּח וּמפזרת את שׂערה באויר, והיא קוֹלטת אוֹתוֹ בכפּיה הגרוּמוֹת, סוֹרקת וקוֹלעת, מתירה וסוֹרקת. ונדמה לוֹ

ליוֹחנן שבשעת סריקה וּקליעה מַשמיעה האשה קוֹל זמר דק, והוּא נראה יוֹתר מתנוּעת הפּה משהוּא נשמע לאוֹזן.

לא יכוֹל יוֹחנן לכבּוֹש את לבוֹ ונתקרב לשמוֹע מה הזמר בפיה של זוֹ שאינה שפוּיה בדעתה. היא עמדה על האבן ועשׂתה את מלאכתה כאילוּ אינה מרגישה בוֹ, קלעה והתירה, נעצה מַכבּנות וצינוֹריוֹת ושלפה אוֹתן וסרקה וסרקה.

כשהיה קרוֹב אליה כשתיים שלוֹש פסיעוֹת, שמע שהיא שרה בקוֹל דק וערב מאוֹד פסוּקים של שיר השירים, מאלה שנוֹהגים לשׂמח בהם חתן וכלה ביוֹם חוּפּתם, מנענעת קוֹלה הדק ושרה בנעימה:

רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמִיל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן,

מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים.

מַה־יָּפִית וּמַה־נָּעַמְתְּ, אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים.

פעמים אחדוֹת חזרה על פסוּקים אלה, כאילוּ מיצתה את כל טעמם, אחר כך שינתה את קוֹלה לקוֹל בכי וקינה:

מְצָאוּנִי הַשּׁוֹמְרִים הַסּוֹבְבִים בָּעִיר,

אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִי רְאִיתֶם?

הִכּוּנִי, פְּצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שׁוֹמְרֵי הַחוֹמוֹת.

אוֹי, הִכּוּנִי, פְּצָעוּנִי…

וּפתאוֹם הצהילה קוֹלה:

דּוֹדִי צַח וְְאָדֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה.

רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז, עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם.

אחרי כן שבה אל פסוּקיה הראשוֹנים:

לְחָיָיו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ.

רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמִיל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן.

וחוֹזר חלילה.

איש מן המקברים לא נתן דעתוֹ על המטוֹרפת, שידעוּ אוֹתה, כנראה, מתמוֹל שלשוֹם ולא עשׂתה עליהם רוֹשם.

ויוֹחנן עמד זמן מרוּבּה, נשען על קת המרה, והסתכל בה ככפוּת למקוֹמוֹ. רצה לראוֹת בה איזה שינוּי ולא ראה בה שינוּי כל שהוּא. שוּב טיפּלה בשׂערה ושרה את פסוּקיה בתאוה רבה ולא נתנה דעתה על הסוֹבבים אוֹתה, וגם אליו, אל הזקן המסתכל בה מקרוֹב, לא הביטה. כביכוֹל, כל העוֹלם אינוֹ כדאי לה.

הוּא ראה את עיניה ודוֹמה היה לוֹ שהן נוֹצצוֹת באוֹר יקרוֹת. מזמן לזמן נראה לוֹ כמוֹ חיוּך מעט על שׂפתיה. כמה נוֹרא היה החיוּך הענוֹג על הפּנים האיוּמים האלה! מתי תכלה לסרוֹק את שׂערה ותרד מן האבן? הנה תפס את מבּטה שנח עליו, אך גם כשהביטה אליו, לא ראה בה כל שינוּי. נראה, שדבר רגיל הוּא לה שאדם עוֹמד וּמסתכל בה. כעץ וכאבן הוּא לה. היא המשיכה בסריקת השׂיער והוֹסיפה לחזוֹר על פסוּקי הזמרה בקוֹל שאין דוּגמתוֹ בין החיים.

בינתיים ראה יוֹחנן שכמה מן המקברים עשׂוּ את מלאכתם והלכוּ משם, ונשארוּ רק מעטים, וזוֹ עדיין עומדת וּמתיפייפת תחת השמיים ועוֹשׂה שׂערה כמין עבודה, כאילוּ לא נתרחש כלוּם בירוּשלים, כאילוּ עיר האלוֹהים עוֹמדת על תלה והמקדש על מכוֹנוֹ והלויים על דוּכנם, והמוֹני אדם עליזים זוֹרמים ברחוֹבוֹתיה, והיא אשה שכּלי זינה עליה מַתקינה עצמה בפוּמבי ליקח ביוֹפיה אנשים עוֹברים בחוּץ. מי היא זו? בת הפקר? מה לה כאן בין המתים והחיים החשוּבים כמתים?

חוֹשש היה שמא יישאר יחידי עם אוֹתה מפלצת, הוֹאיל והמקברים מתמעטים והוֹלכים, ואף על פי כן לא יכוֹל לזוּז משם.

ברגע זה ראה רוֹמאי דוֹחף בלוֹנכי של ברזל את אחד המקברים, והוּא שוֹמע שאלתוֹ של הרוֹמאי:

– מי השוֹטה הלזוּ, חיקוּי מכוֹער זה של אשה – בת טוֹבים אוֹ זוֹנה שבשוּק? חי יוּפּיטר, ברוֹמי לא ראיתי כזוֹ, אפילוּ בשוּקי הזימה של דלת העם אי אתה מוֹצא כמוֹתה.

המקבר הנדקר נזדעזע, אחר יישר את גבּוֹ, לא הביט אל האשה ואמר מתוֹך עצבוּת:

אפשר רוּחה של ירוּשלים היא, שטירפה עליה את דעתה.

דבריו של המקבר החרידוּ את לבוֹ של יוֹחנן והציתוּהוּ ברגש. איזוֹ רוּח גבוֹהה מדברת מגרוֹנוֹ של זה! אפשר אדם זה יוּכל לברר לוֹ מי הסוֹרקת.

ירד והתערב עם שיירי המקברים. כשנתרחק הנוֹגשׂ, נתקרב אל האיש שהשיב את תשוּבתוֹ העוֹקצנית לרוֹמאי ואמר לוֹ:

– מה שאמרת לשחיק עצמוֹת הלה יפה אמרת. דברי פי חכם חן. אפשר תאמר לי, שאיני ירוּשלמי ונקלעתי לכאן לפני החוּרבן – מי האשה הנוֹראה הזאת. ראיתי שלבכם גס בה, ואני – את קרבי היא מחתכת כמוֹ באיזמל. ראית מראיה? שמעת קולה? לא ידעתי כמוֹתה בין החיים. היטיבה, איש טוֹב, עם גלילי זקן ואמוֹר לי, אם ידעת, מי היא זוֹ. לא אשכח חסדך.

האיש נסתכל בוֹ בתמיהה ואמר:

– אף אני, שירוּשלמי אני ואבוֹת אבוֹתי מירוּשלים, איני יוֹדע מי היא. כשנתיים ימים מתהלכת זוֹ בחוּצוֹת ירוּשלים, בוֹררת לה מקוֹמוֹת גבוֹהים, עוֹמדת וסוֹרקת שׂערה, קוֹלעת וסוֹתרת ושרה פּסוּקים של

מזמוּטי חתן וכלה. עוֹברים ושבים אינם נוֹתנים דעתם עליה, והיא אינה נוֹתנת דעתה על עוֹברים ושבים. בתחילה יפה היתה, וּבני תאוה משלנוּ וּמשל נוֹכרים היוּ חוֹטפים אוֹתה וּמטילים בה זוּהמתם, עד שנעשׂתה חוֹלה וכעוּרה ואיבדה את צלם האדם. עיניך הרוֹאוֹת שאין לה צוּרת אדם, כוּלה פּצע וחבּוּרה וּמכּה טריה, כדבר בן אמוֹץ, ועדיין היא מתגלה לפתע פתאוֹם במרוֹמי העיר החריבה בעווֹנוֹתינוּ, סוֹרקת שׂערה לעיני הבריוֹת ושרה פסוּקיה. כמוֹת שהיא עתה אין איש נוֹגע בה, והיא את שלה עוֹשׂה, עד שירחם עליה אחד מצבא הקיסר ויביאנה לחיי עוֹלם הבא. בדוֹמה לנביא האיכּר, שהיה מסוֹבב מקרוֹב ברחוֹבוֹת העיר יוֹם ולילה וקוֹרא: “קוֹל ממזרח, קוֹל ממערב, קוֹל מארבע רוּחוֹת. קוֹל על ירוּשלים וההיכל, קוֹל על חתן וכלה, קוֹל על כל העם”, וּפעם סוֹבב בחוֹמה וקרא בקוֹל אימה גדוֹלה: “אוֹי אוֹי על ירוּשלים ועל העם ועל ההיכל”, וּפתאוֹם הוֹסיף: “אוֹי אוֹי גם לי”, כי אבן שלוּחה מכלי קלע ביד רוֹמאי פגעה בוֹ והמיתה אוֹתוֹ תוֹך כדי נבוּאתוֹ. רוֹב ירוּשלמים הכירוּ אוֹתוֹ.

דיבוּרוֹ של המקבּר, שהיה מחַקה בנעימה את קוֹלוֹ של הנביא הלז, מצא מאוֹד חן בעיני יוֹחנן. נתקרב אליו עוֹד ואמר:

– שפתיים תשק, רבוֹת ראית, רבוֹת ידעת. דבש וחלב תחת לשוֹנך. איני יכוֹל לשכוֹח מה שאמרת קוֹדם לערל הטמא הלז. יפה מאוֹד אמרת… אפשר שמעת מפי אחירים מי היא וּמאין היא עלוּבה זוֹ.

– עדיין אתה שוֹגה באהבתה של לכלוּכית זוֹ? ודאי ששמעתי. יוֹם לפני החוּרבן שמעתי מפּי בחוּר אחד: בת טוֹבים היא מן הטוּרוֹפיאוֹן.

לבוֹ של יוֹחנן כאילוּ נעקר ממקוֹמוֹ.

– אפשר בתוֹ של תוֹדוֹס?

– של תוֹדוֹס או פּפּוֹס – מה נפקא מינה?

– וּמה עוֹד שמעת? אמוֹר, אמוֹר, איש טוֹב. מהר אמוֹר!

הלה נתן בוֹ עיניים שׂוֹחקוֹת:

– מה לזקן שכמוֹתך וּלדברי הבאי כאלה?

שיוה יוֹחנן לעצמוֹ מראה של זקן מנאף, גחן אל אוֹזנוֹ ואמר:

– עשׂה קוֹרת רוּח לזקן, מחר הוּא עוֹבר וּבטל מן העוֹלם.

גחן אליו המקבּר, עד שמצחוֹ נגע בראשוֹ של יוֹחנן ולחש לוֹ:

– שמעתי שהיא ארוּסתוֹ של הלה, מן הגליל.

– ולמה נשתטתה?

– מי יוֹדע. נפש אשה אין חקר. אפשר עזב אוֹתה ונשתטתה מרוֹב צער. אפשר נדקרוּ בני ביתה לעיניה. אפשר נכנסה בה רוּח שטוּת.

אחר כך יישר המקב קוֹמתוֹ ואמר:

– ואוּלי לא היוּ הדברים מעוֹלם. וכי חסרי משוּגעים אנוּ בירוּשלים? גם לפני החוּרבן לא היה רחוֹב בירוּשלים שאין בוֹ כמה וכמה חסרי דעה. וּבשעת המצוֹר והחוּרבן נתרבּוּ השוֹטים בכל יוֹם.

כשראה את עיניו של יוֹחנן הנעוּצוֹת בוֹ, ניענע ראשוֹ ואמר:

– וכי ברי לי שאין אנוּ שנינוּ, אתה ואני, משוּגעים? “והיית משוּגע ממראה עיניך” – ואנוּ לא רק בעינינוּ ראינוּ, בכל רמ"ח איברינוּ טעמנוּ… מה אתה מתסכל בי?…

פתאוֹם נתמלא האיש חימה גדוֹלה, הרים על יוֹחנן את המרה הכבידה שבידוֹ וּביקש להכּותוֹ בה, כשהוּא מצעק:

– כּלך לך, זקן מנוּול שכמוֹתך, זקן אשמאי, פנטקקא שכמוֹתך! כלך לך, וָלא – ארוֹצץ גוּלגוֹלתך. באת לרגל את ערוָתי? מי אתה? סתם שוֹטה אוֹ דילטוֹר?… לא היתה ירושלים חסירה אלא מנוּולים שכמוֹתך שבאת מן החוּץ.

באוֹתוֹ רגע בא הרוֹמאי, עמד בין שניהם ואמר:

– ראוּ, אחרי כל מה שבא עליהם, עדיין העברים ניצים.

אמר ודחף את שניהם בכוֹח זה מזה עד שנפלוּ: המקבּר במקוֹם שעמד ויוֹחנן נתגלגל כמה גלגוּלים למטה.

ד

כנראה, עבר זמן לא מוּעט עד שנתעוֹרר יוֹחנן מן המכּה. כשהתסכל סביביו לא ראה עוֹד לא את הרוֹמאי, לא את המקבר הלה ולא את זוֹ שהיתה סוֹרקת שׂערה. המקוֹם היה שוֹמם וריק מאדם והחמה יוֹרדת ימה, עוֹד מעט ותיעלם מאחוֹרי ההר. רוּח של צינה נשבה וסימרה את בשׂרוֹ שכּאַב עליו כוּלוֹ.

דעתוֹ היתה צלוּלה מאוֹד, אלא שאיזוֹ עצבוּת מצצה בלבוֹ, עצבוּת שלא טעם מימיו כטעמה. כמה בזיוֹנוֹת נתבזה היוֹם, וכל זה כדי למצוֹא עקבוֹתיה של זוֹ, שדמוּתה היתה מְלַוָתוֹ כל השנים הללוּ. עתה, אחרי מה שראה וּמה ששמע, נמחקה הדמוּת מן הלב. ריק הלב מכּוֹל. ראייה לכך, זוֹ העצבוּת המוֹצצת בוֹ. רק לב ריק נמצץ כך. הכּרת בדידוּתוֹ גברה בוֹ. באמת תמיד בוֹדד היה, בין שהיה יחידי, בין שהיה בהמוֹן אדם רב, אך בזוֹ, בבדידוּת בהמוֹן, רגיל היה ולא חשש לה כל כך.

נזכר שעליו למהר ולחזוֹר אל המחנה ואל אנשיו. שם עוֹד מייחלים לדברוֹ, שם עוֹד חרידים האנשים לגלוֹת רצוֹנוֹ בסבר פניו. גם את שמעוֹן רצה לראוֹת. עתה אין בלבוֹ עליו כלוּם, חוּץ מאהבה. באש נחתמה בריתם האחרוֹנה. עתה גוֹרל אחד להם. רק המות יפריד ביניהם.

ניסה לעמוֹד על רגליו ולא יכוֹל. נוֹדע לוֹ שבנפילתוֹ נחבל קשה בשוֹקוֹ. מעתה לא יצטרך להתחפּשׂ עוֹד כצוֹלע, אלא יהא צוֹלע ממש. מעיו המוּ מרעב.

בתוֹך קפלי חלוּקוֹ, מתחת לסחבוֹת, היו טמוּנים מעט פירוֹת יבישים, חצי חררה וּמשהוּ גבינה נוּקשה. הוֹציא ואכל בתיאבוֹן. כבר ימים רבים לא אכל בתיאבוֹן כזה.

החמה עמדה להסתלק. האוֹר דעך. רוּחות טוֹבים נשבוּ משני עברים בבת אחת, כמַמרים זה את זה להגיע אליו. נחיריו התנפחוּ ונצמדוּ אל הרוּחוֹת האלה, ונדמה לוֹ שהם מביאים לוֹ ריחוֹת עריבים: ריח פרי העץ, ריח שׂדה קצוּר, ריח גוֹרנוֹת דגן. כמין שיכרוֹן ירד עליו ורוּחוֹ נאחזה בחלוֹם. פתאוֹם ראה לפניו ברוּר את גוּש חלב המקננת לבנת בתם בהר הגלילי.ראה את עצמו נער קטן, עוֹרך קרבוֹת עם חביריו הנערים ברחוֹבוֹתיה הצרים, העקלקלים במעלה וּבמוֹרד. שמע את קוֹל עצמוֹ בפקדוֹ על צבאוֹ. מתי היה הדבר? שנים רבוֹת עברוּ מאז, שהרי עכשיו הוּא איש זקן. בעשׂרים וחמש שנוֹתיו הוּא כבר זקן. באילוּ נסיוֹנוֹת לא נתנסה בשנים אלה? מה לא שמע, מה לא ראה? מה לא חשב? מה לא פעל? רבבוֹת הרוּגים, מישׂראל וּמעכּוּ"ם, תלוּיים בוֹ. לא נקרא זקן, אלא מי שהרבה מעשׂים. והוּא מעשׂיו עצמוּ משׂערוֹת ראשוֹ. מעשׂים שהיוּ גדוֹלים ונוֹראים ממחשבוֹתיו.

הקיף בעיניו את ירוּשלים החריבה. הכאב לא פסק למצוֹץ את לבוֹ. הלב כאב עד להישבר.

הדימדוּמים כבוּ והיתה חשיכה, חשיכה סמוּרה לפני עלוֹת גלגל הלבנה. זעיר שם נראתה עוֹד בעיר אש מבלחת. גבוֹהה מכוּלן היתה האש שהיבהבה עטוּרת עשן בראש הר הבית. הבניינים המעטים שעמדוּ בשלימוּת וּשלוֹשת המגדלים המתנוֹססים בחבוּרה הטילוּ אימה בקוֹמתם הגבוֹהה המחוּתכת

בתוֹך החלל. הכּוֹל נעשׂה ברוּר כל כך: חוּרבנה של ירוּשלים הוּא שלם. השׂוֹנאים ערוּ אוֹתה עד היסוֹד. לא רק בית המקדש הפך תל אבנים, פיח ואפר, גם הרחוֹבוֹת, השווקים והחוּצוֹת נהרסוּ ונשׂרפוּ. מה שהניחוּ כלי המפּץ והקרדוּמוֹת, כילתה האש. סדני העץ הבוֹערים, הטבוּלים בנפט, שזרקוּ הרוֹמאים במכוֹנוֹתיהם, הביאוּ את האש לכל פינה וּפינה וגרמוּ שׂריפוֹת שאינן פּוֹסקוֹת. ולא רק הבניינים נחרבוּ גדוֹל מחוּרבן הבניינים חוּרבן האנשים. מהמוֹן האדם שבעיר נשארוּ רק מעטים, בעיקר זקינים וּזקינוֹת, בעלי מוּמין ותינוֹקוֹת. חרסי אדם. אלא שלא נהרגוּ ניצוֹדוּ ונכבּלוּ והוּבלוּ צפוֹנית מערבית, אל ערי החוף, להימכר לעבדוּת עוֹלם. רק עמהם, עמוֹ ועם שמעוֹן, עוֹד ישנם כמה אלפים מעזי העם, עזי מות, כל בחוּר וטוֹב. רוּחם של אלה לא נשברה אחרי כל מה שעבר עליהם. עוֹד הם בוֹטחים על מצבּיאיהם, וּביוֹתר עליו, על יוֹחנן היוֹדע יוֹתר משמעוֹן לכסוֹת על כל תוּרפה ברוּחוֹ. בצנעה גם שמעוֹן, זה עמוּד השחם, נשען עתה עליו, על בעל הגוּף החלוּש ורב המיחוּשים. אוֹמנם כן, איזה כוֹח לא מן הארץ יצוּק בוֹ. לא אחת הטיל עליו כוֹח זה אימה גדוֹלה.

הכאב מצץ בלבוֹ הריק, שלא היה בוֹ כל מוֹרא וכל צער. אף על פי שהיתה לוֹ ידיעה ברוּרה, שלא ישוּב עוֹד לראוֹת את ירוּשלים. היה בוֹ העצב המדכּא ביוֹתר – עצב בלי צער.

שוּב אימץ כוֹחוֹ לעמוֹד על רגליו, והפעם, עם כל עוֹצם המכאוֹב בשוֹקוֹ, עלה בידוֹ לקוּם. עמד רגע כפוּף וחיכּך בחזקה את בשׂר יריכוֹ להפיג כאבוֹ, וּביגיעה רבה התחיל מהלך במקוֹם. לאן ילך בחשכת הלילה? אין רוֹאים דמוּת אדם בחוּץ, חוּץ מן המשמרוֹת המחזרים ואבוּקוֹת עשינוֹת בידיהם. גדוֹלה סכנה לילך עתה יחידי בין החרבוֹת. כל הנתפס נחקר בעינוּיים. עליו להישאר כאן, בפינה שוֹממה זוֹ, כל הלילה עד שיאיר היוֹם ויוּכל לצאת וּלהתערב שוּב עם הנמוֹשוֹת, שהרוֹמאים אינם נוֹתנים דעתם עליהם, עד שיגיע אל המחילה ויחזוֹר למקוֹמוֹ.

חזר וישב על הארץ. הוֹציא את שיירי המזוֹן שבחלוּקוֹ ואכל הכּוֹל. הפּירוֹת מצוּמקים וקשים היוּ, אבל שוֹפעים מתיקוּת טוֹבה. הוּא לעס אוֹתם בשיניו החזקוֹת על הקליפה והחרצנים וחש שכוֹח חדש הוּצק בוֹ. אילוּ נמצא לוֹ עוֹד נטף מים לשתות! נטף מים קרים!

זכר שעוֹד מעט ותזרח הלבנה. זחל משם אילך ואילך לבקש לוֹ מקוֹם מסתוֹר מצינה וּמעין בוֹלשת. זחל בין תלי אבנים ועפר עד שנמצא לוֹ מעין כוּך עמוֹק. נתכנס לתוֹכוֹ כוּלוֹ, נתן את אגרוֹפוֹ תחת ראשוֹ וקרא לשינה. מתוֹך שהיה עייף ויגע, אך מעיו שׂבעים ולבוֹ פנוּי מפּחד – התחיל מיד מתנמנם. מתוֹך נימנוּם עוֹד נראתה לוֹ תמוּנת המטוֹרפת הסוֹרקת שׂערה, אבל מיד שינתה צוּרתה וניטשטשה ונתעלמה. נוֹח לוֹ שנתעלמה. עכשיו הוּא בן חוֹרין לגמרי… מירוּשלים וּמכל אשר בה… אי מזה פרצה פתאוֹם יללה של תנים, כקוֹל המוֹני ילדים מוּכּים, כקוֹל מַבכּירוֹת מַקשוֹת לילד, כקוֹל כוֹרעים לטבח. הקוֹלוֹת האלה בדוּמיית הערב התדפקוּ על אוֹזניו וּביקשו לחדוֹר לתוֹך נפשוֹ, אך לא עצרוּ כוֹח להשבית את השינה המתוּקה שלפתה אוֹתוֹ בחזקה. רק הירהוּר אחד נתהרהר בוֹ: “זוֹ ירוּשלים מקוֹננת על עצמה… זוֹ ירוּשלים מבכּה את חוּרבנה… זוֹ ירוּשלים… ירוּשלים…” עד שכּלה ההירהוּר בשינה שאין עמה כל הרגשה. – –

כשניעור משנתוֹ כבר האיר היוֹם בגבוּרת שמש והאוֹר הגיע עד פניו. הרתיע עצמוֹ מן הכּוּך, פישר את בגדיו על גוּפוֹ וכיתף את המרה, תיקן צוּרת הזקן שלבש, נטל באצבעוֹתיו מאבק האבנים וּבזק על שׂער ראשוֹ וּזקנוֹ ועל גביניו, ויצא לדרך.

בבוֹקר זה נראוּ על פני חוּץ אנשים רבים מתמוֹל שלשוֹם, וּבתוֹכם גם טף מעט, יוֹתר ממה שהאמינוּ כי נוֹתרוּ בחיים. ראה בין הנשים אחדוֹת שלבשוּ שׂמלת חג וּבידיהן שׂקים וסלי נצרים ללקט לתוֹכם מעט זרדים אוֹ פסוֹלתם של מזוֹנוֹת. בין הבריוֹת נראוּ גם כמה נוֹכרים, שקל היה להכירם על פי לבוּשם ועל פי מה שניענעוּ בראשיהם בחנוּפה ללגיוֹנאים. המקברים היוּ עתה מעטים מאוֹד, ויוֹחנן ידע שעליו למהר וּלהסתלק מכאן. לפי ידיעוֹת ברוּרוֹת שהיוּ בידיהם עוֹמד טיטוּס לתקוֹף אוֹתם מחר אוֹ מחרתיים. ידיעוֹת שאנשיהם מביאים להם לא כיזבוּ מעוֹלם. עליו אפוֹא למהר ולחזוֹר. כך גם הבטיח לשמעוֹן שלא גרס את הליכתוֹ ולא ידע מה תכליתה.

הרוֹמאים כבר העסיקוּ חבוּרוֹת מאנשי ירוּשלים הנשארים בעבוֹדוֹת של סילוּק ההריסוֹת ותיקוּן דרכים וּבניינים לצוֹרכיהם. נשמעוּ קריאוֹת המנצחים על המלאכה ואנקוֹת העוֹבדים. ממקוֹם גבוֹה אחד ראה עוֹד חבל שבוּיים משתלשל ויוֹרד במדרוֹן לצד מערב וכלי זינם של השוֹבים מתנוֹצץ בחמה.

כפף ושבר את גוּפוֹ וצלע בצידי דרכים וּבין אבנים, מכוין פסיעותיו כדי להגיע מהרה לטבּוּר העיר.

ה

באוֹתה שעה הלך ערך הזקן, מן הסנהדרין של רבי שמעוֹן בן גמליאל שבטלה, מַטלית טבוּלה במים על שׂיבת ראשוֹ, והוּא מפסג במעלה גבעה אחת. בידוֹֹ כלי חרס קטן, עטוּף אף הוּא במטלית רטוּבה, והוּא לוֹחץ את הכלי אל לבוֹ כחָס עליו שלא יאַבּד טיפּה. פסיעוֹתיו דקוֹת היוּ, פסיעוֹת של זיקנה העוֹשׂה מעשׂיה בזהירוּת יתירה, אך קוֹמתוֹ זקוּפה וּמראה פניו הכחוּשים והיבישים עטוּרי שׂער השׂיבה הקלוּש כאחד מאצילי ישראל. לבוֹ היה מלא רגש שׂמחה על שסייעוּ לוֹ מן השמיים למלא את הכלי חלב חי, חלב שנחלב לעיניו מן העז. מעט חלב זה, בטוּח היה, יציל את האלמנה ההרה שבביתוֹ ממיתה, אוֹתה ואת העוּבּר שבמעיה. וּלואי שיביא את החלב בשלוֹם לביתוֹ! יוֹדע הוּא שפיקוּח הנפש גדוֹל.

ביתוֹ היה בנוּי לתלפּיוֹת ליד בריכת הנחשים, במקוֹם שנפגשוֹת התעלה התחתוֹנה והתעלה העליוֹנה, מקוֹם שהיוּ מגוּריהם של כמה מעשירי ירוּשלים, ועכשיו לא נשתייר מביתוֹ אלא חצי מרתף מקוֹרה. בבית של עשיר גם המרתף עשׂוּי לדוּר בוֹ. והוּא דר שם ארבעה ימים עם אלמנה מעוּבּרת שנמלטה אליו מפני רוֹדפיה מבקשי נפשה.

הוּא יצא מביתוֹ עם הנץ החמה, עבר את שער האסיים ואת פּאת הטוּרוֹפיאוֹן ואת נחל השילוֹח (שלוֹש קוֹרוֹת עוֹד היוּ מוּטלים עליו למעבר) וירד כמהלך מחצית השעה בנחל קדרוֹן. לבוֹ אמר לוֹ שימצא שם אחד הרוֹעים, מאלה שרגילים היוּ לבוֹא לירוּשלים עם עזיהם למכוֹר את חלבם. גם אתמוֹל הלך שמה ולא מצא איש, אבל הבוֹקר בא כנגדוֹ רוֹעה אחד, שריסי עיניו היוּ רוֹעדים מאז ראה ראשוֹנה את הבית בוֹער באש. הרוֹעה, אך ראה אוֹתוֹ, השתחוה לוֹ וקרא לוֹ “רבי”. נתברר שהרוֹעה הכירוֹ, אף היה פעמים אחדוֹת בחצר ביתוֹ וידע שהוּא אחד מן הסנהדרין, אף על פי שלא ידע את שמוֹ. כששמע את חפצוֹ של ערך כבש את עזוֹ, ישב תחתיה בשׂמחה וּמילא לוֹ את הכלי חלב מעלה קצף. כשקיבל מידי הזקן את האיסר, נשק לוֹ למטבע ואמר: “ראה, זה ברכה יביא לי. זה האיסר הראשוֹן שקיבלתי מאז החוּרבן. אשרי שבא מידך, רבי. בטוּחני שיביא לי מזל”. והבטיחוֹ לחלוֹב לוֹ כאן גם מחר וגם בכל בוֹקר וּבוֹקר, עד שיוּכל לבוֹא עם העז לתוֹך ירוּשלים ולחצירוֹ כבראשוֹנה. וּמרוֹב התרגשוּת ביקש לנשק את חלוּקוֹ של האיש הקדוֹש.

עתה חוֹזר ערך בדרך שהלך בה. חרד הוּא שיגיע לביתוֹ לפני חוֹם הצהריים, כדי שהחלב לא יספיק להחמיץ. לשם כך נטל עמוֹ מטלית וּטבלה במי השילוֹח לעטוֹף בה את כלי החרס לצננוֹ. בטוּח היה: קורטוֹב החלב יביא ישוּעה והצלה לאלמנה עלוּבת הנפש.

כשהגיע שוּב לשער האסיים ראה זקן צוֹלע וּבא כנגדוֹ, גוּפוֹ שבוּר וכחוּש והוּא נוֹשא על כתיפיו מרה גדוֹלה כדרך קוֹברי המתים, זקנוֹ הפּרוּע מלוּכסן לוֹ על לבוֹ והוּא חוֹתר לעלוֹת אל טבּוּר העיר. הזקן עמד לפוּש קימעה והביט על סביבוֹתיו. כשראה את ערך מתקרב וּבא כאילוּ נשתל במקוֹמוֹ, פשט את ראשוֹ והסתכל בוֹ בלי הרף.

ערך היה תמיה, שגם זקן תשוּש כזה עוֹסק בקבוּרת המתים, שהרי הלגיוֹנאים בדרך כלל פוֹטרים אוֹתם מעבוֹדה, ורצה לראוֹתוֹ מקרוֹב. כשהיה רחוֹק ממנוּ כדי שתי פסיעוֹת, אמר לוֹ להלה:

– שלוֹם למר. פסוּ מתים מחלק זה של העיר. חזוֹר למקוֹמך.

האיש נתן בוֹ מבט מזרה אימה, מבט שנראה לוֹ כמוּכּר, ואמר:

– שלום למוֹרי ורבי.

מיד עלתה מחשבה בלבוֹ של ערך: מתחפּשׂ…

– שלוֹם לאבי אלעזר. – חזר ואמר האיש.

הקוֹל הדוֹבר היה צעיר וּמוּכּר מאוֹד. עכשיו ברי לוֹ לערך: האיש מתחפּשׂ, ואין לוֹ, לערך, הרשוּת לגלוֹת את הלוֹט מעל פניו. דיוֹ שהלה מגלה לוֹ כי מתחפּשׂ הוּא. עליו להיזהר שלא יתחייב חלילה בנפשוֹ.

ערך הסתכל אילך ואילך, וּכשראה שאין אנשים בקרבת מקוֹם שאל:

– מאין וּלאין, בני?

– מן התוֹהוּ אל התוֹהוּ

– “לא לתוֹהוּ בראה” כתוּב. – השיב ערך.

– הוּא בראה והוּא מחזירה לתוֹהוּ. אנוּ רק מסייעים לוֹ במלאכתוֹ. כלוֹמר, עוֹשׂים רצוֹנוֹ.

וּצחוק לא נעים עיוה את פניו. אחר שאל:

– וּמאין אתה בא, מוֹרי ורבי? איני שוֹאל לאן אתה הוֹלך, שזוֹ הדרך לביתך. פעמים אחדוֹת הייתי בביתך עם אלעזר בנך, אף שמעתי דבר הלכה מפיך, ונעשׂית רבי שלא מדעתך. ביקשתי למשוֹך את בנך לצידנוּ ולא עלתה בידי. היכן הוּא אלעזר? עוֹדנוּ חי?

– סבוּרני שהוּא חי והוּא ביבנה. הלך אחרי בן זכאי.

– כך יאה לוֹ לבעל תוֹרת הלב הטוֹב. וּמה אתה נוֹשׂא בכדידית זוֹ?

חשד כלשהוּ ניצנץ בלבוֹ של ערך: אפשר הוּא זה… באמת זכוּר לוֹ, שראה אוֹתוֹ פעמים עם אלעזר בביתוֹ. אך שמר את פיו, שלא לגלוֹת את חשדוֹ. לא לחינם אמר פעם בן גמליאל, כטוֹב לבוֹ עליו: “לא מצאתי לגוּף טוֹב משתיקה – הוּא ערך”. שתקן גדוֹל היה כל ימיו. אבל צרוֹת אחרוֹנוֹת הוֹציאוּהוּ משתיקתוֹ. וּמיוֹם שבאה אוֹתה אלמנה לביתוֹ לא פסק פיו מדיבוּר, כדי להוֹציא מלבה את הרצוֹן לטרוֹף את נפשה. דיבוּרוֹ בימים אלה היה מרוּבה מכל מה שדיבר כל ימיו.

הסתכל יפה בפניו של האיש וחשדוֹ נתחזק בלבוֹ. ריכך את קוֹלוֹ ואמר:

– מנחל קדרוֹן אני בא, בני. מן השמיים זימנוּ לי רוֹעה ועזוֹ וּמכר לי הרוֹעה מעט חלב בשביל האשה האלמנה היוֹשבת עמי במרתף ביתי. את בעלה עשׂוּ סרדיוֹטי רוֹמי כּכברה לעיניה. גם אוֹתה ביקשוּ להרוֹג, וּברחה מהם ונתקלעה למרתפי.

– קרוֹבה לך האשה?

– לא שאירה ולא קרוֹבה. מר המות הבריחה אלי למחרת החוּרבן. הצעתי לה מעט קש שהיה לי בפינת המרתף והשכבתיה עליו. ראיתי שהיא מעוּבּרת וּקרוֹבה לילד, ויש כאן פיקוּח שתי נפשוֹת. דעתה לא היתה שפוּיה עליה מרוֹב ייסוּרים. תמיהני שייסוּרים שבאוּ עליה לא הקדימוּ יציאת הולד. לא רצתה לקבל מעט מזוֹן שנתתי לה. היתה צוֹעקת: “למה לי חיים ועמינדב נהרג לעיני? ארוּרוֹת רגלי שנשׂאוּני משם. אילוּ נשארתי הייתי נהרגת עמוֹ”. וכיוֹצא באלה דברים שהייאוּש שׂם בפיה. בקוֹשי החזקתי בה שלא תברח החוּצה. שלוֹשה ימים ושלוֹשה לילוֹת היתה צוֹעקת וּבוֹכה, עד שניטל קוֹלה ונשרוּ ריסי עיניה. רק אתמוֹל בבוֹקר שקטה רוּחה ונתרצתה לאכוֹל גרוֹגרת אחת ולכסוֹס כמה גרגרי חיטים שנתתי לה. אבל ראיתי שהיא הוֹלכת למוּת, אם לא אַברה אוֹתה מעט מזוֹן מחַזק, בשׂר אוֹ ביצה אוֹ מעט חלב. נשבעה לי, שתמתין לי על משכבה עד שאחזוֹר ואביא לה משהוּ. ירדתי אתמוֹל לנחל קדרוֹן ולא מצאתי כלוּם, והיוֹם ראה – כלי מלא חלב חי, טוֹב, מחייה נפשוֹת.

ערך הרים מעט על הכדידית והראה אוֹתה לבעל דברוֹ, שעמד בלי תנוּעה ועדיין הצחוֹק המוּזר מעוה את פיו. אחר הרים את המטלית והראה לוֹ את מראה הלבן בכלי.

– חלב. חלב בהקיץ, לא בחלוֹם.

– וּשאר בני ביתך, רבי וּמוֹרי? – שאל הלה.

יחידי נשארתי מכוּלם. אשתי מתה ברעב. במשך כמה חדשים היתה מסתירה מכוּלנוּ שאינה אוֹכלת כלוּם, כדי שלא תקפח לגימתם של האחירים בבית. כוָנתה הטהוֹרה יצאה לבטלה: שני בַני וּשני חתני נהרגוּ במלחמה. בנוֹתי וכלוֹתי עם ילדיהם נמלטוּ על גבי חמוֹרים מן העיר אל קרוֹבי באחד הכפרים הרחוֹקים ונפלוּ בידי ליסטים. בעל החמוֹרים חזר יחידי והביא לי סימנים ברוּרים. היה עמהן ממוֹן רב, שנתתי להן. בטוּח אני, שהממוֹן הכשילם והביא עליהם כלייה. אין דרכם של ליסטים בימינוּ להניח עדוּת לליסטוּתם. פיקחים ואכזרים הם.

– ולמה רצוֹנך לקיים את האשה לחיי חרפּה ואת זרעה להיוֹת עבד עוֹלם? למה תרחם בשעה שהוּא, כביכוֹל, “הרג ולא חמל”?

ערך הקריב את עיניו הזקינוֹת אל הדוֹבר בוֹ. החשד שבלבוֹ קיבל חיזוּק. כן, הוּא הוּא. מתחת לאבק הלבן הציץ השׂיער הצהוֹב. אלוּ העיניים היוֹקדוֹת. זוֹ הנשמה היהירה בכאֵבה וּבטירוּפה…

נזדקף כנגדוֹ ואמר בקפידה:

– והרי היה עמנוּ כל הימים אחד, שהיה טוֹען תמיד: ירוּשלים לא תפּוֹל, כי אלוֹהים חוֹמה עליה. מגילות כתב וּשלחן בסתר לכל פינוֹת העם, וכך הלהיב כל בחוּר וטוֹב למלחמה של ייאוּש. גם את אלעזר בני ביקש לכבוֹש ולמעשׂיו. וכי אין דבריו האחרוֹנים סוֹתרים את הראשוֹנים?

– כן, האחד קיים את דברוֹ, אך השני, זה שבשמיים, לא קיים. הבטיח ולא קיים.

משמר של שלוֹשה לגיוֹנאים אחוּזי כידוֹנים צצוּ פתאוֹם מאחוֹרי בית ועברוּ סמוּך להם. הגדוֹל שבהם התבוֹנן בשני הזקינים המסיחים זה עם זה. ניענע בראשוֹ ואמר משהוּ לחביריו. שלוֹשתם צחקוּ בקוֹל רם והלכוּ לדרכם.

– כמה עיורים הם. אילוּ ידעוּ משהוּ – לא היוּ צוֹחקים ועוֹברים.

ערך הרים כנף חלוּקוֹ וקינח את חוּט המים היוֹרד מעל פניו מן המטלית הלחה שעל ראשוֹ. עתה ידע ברוּר, שהלה, הגלילי, עוֹמד לפניו. אף על פי שידע כי חלק גדוֹל מירוּשלים בעטיוֹ נחרב, לא היה בלבוֹ עליו ולא כלוּם. אמר:

– זה מזלם של בני אדם, שאינם יוֹדעים הכּוֹל. אלוּלא שאני אץ להחיוֹת את העלוּבה, הייתי מבקש ממך לישב עמי כאן על האבן, כדי להסיח עמך בגוּפי דברים. הרי אתה קוֹרא לי “מורי ורבי” – אפשר יש עוֹד בידי ללמדך משהוּ. לבי אוֹמר לי שלא אשוּב לראוֹתך.

– יוֹדע אני, מוֹרי ורבי, שלא נראה עוֹד זה את זה. שנינוּ, אני וחבירי, גמרנוּ להגיע למצדה. שם נקדש שם ישׂראל קידוּש אחרוֹן.

– במה?

– במיתתם של אלפים. אם חרוֹנוֹ של מנהיג העוֹלם כּבה, נעשׂה את חרוֹננוּ אבוּקה שתאיר עד סוֹף כל הדוֹרוֹת.

– ואם תעירוּ בזה שוּב את חרוֹנוֹ?

– ישפוֹך אוֹתוֹ על הגוֹיים!

– והרי אמר איתן האזרחי: “עוֹלם חסד יבּנה”!

– איני רוֹצה בבניינוֹ של עוֹלם אלא בחוּרבנוֹ.

– תינוֹק, תינוֹק, ויש בידך להחריבוֹ?

– נכריח אוֹתוֹ, כביכוֹל, להחריבוֹ. כלי חרס טמא זה אין לוֹ תקנה אלא שבירה. אני רוֹאה את החרב המטפטפת דם לבוֹ של ישׂראל תלוּיה בשמיה של רוֹמי.

באוֹתוֹ רגע ירד עליהם משק כנפיים רבוֹת. היוֹנים הלבנוֹת והשחוֹרוֹת התלהלהוּ וּפירפּרוּ מעל לראשיהם. ערך נשׂא ידוֹ, הראה על השמיים הזכים, על בעלי הכנף הטהוֹרים המשׂחקים בהם, אחר כך נטה ידוֹ על נחל קדרוֹן ועל הרי מוֹאב הרחוֹקים, ואמר בקוֹל נרגש:

– יופי זה – כלי טמא הוּא? יכוֹל הוּא להתקיים לעוֹלמי עד, אם לא יחסר דבר אחד – את מידת הרחמים.

– ואיך תעוֹרר אוֹתה והיא מסתתרת בעקשנוּת אכזרית שאין דוּגמתה?

ערך גחן אליו ולחש:

– על ידי רחמי אני אעוֹרר שוּב את רחמיו הוּא. בצלמי אעשׂה את האלוֹהים. מה אני רחוּם אף הוּא רחוּם. הן, הן.

יוֹחנן הסכל בוֹ בתמיהה:

– אלמלא ערך אתה, מגדוֹלי הסנהדרין, זקן בחכמה וּבשנים, מוֹרי ורבי, הייתי אוֹמר: חלילה נטרפה דעתך עליך מרוֹב ייסוּרים, שאני שוֹמע מדבריך אמוּנה בלי סוֹף וכפירה בלי סוֹף. שכך קיבלתי מבן זכאי: סתירה ברוּח – שבר ברוּח.

– הן, כפירה בדין. – מילמל ערך, כשהוא מנענע בידוֹ הפנוּיה, מוּכן לילך משם.

– ואני איני רוֹצה ברחמיו על כל מעשׂיו. איני רוֹצה. איני רוֹצה. “על כל מעשׂיו” גם הגוֹיים במשמע, אלה שמענים אוֹתנוּ, שמשפּילים אוֹתנוּ, שמוֹחקים את צוּרתנוּ מימי פרעה וּנבוּכנדאצר ואנטיוֹכס ועד היוֹם ועד סוֹף כל הדוֹרוֹת – לא, לא, איני רוֹצה. תמוּת נפשי עם פּלשתים. נפשנוּ כבר מתה. עתה יש לנוּ בקשה אחת בלבד: תמוּת נפשם של פלשתים!

ערך גחן אליו שוּּב:

– אלמלא אתה משׂים עצמך תלמידי, הייתי אוֹמר נטרפה דעתך עליך מרוֹב ייסוּרים. אהבת ישׂראל בלי סוף וּכפירה בלי סוֹף.

– כן, כפירה ברחמים. וּלואי שתאריך ימים, רבי, ויגיעוּ לאוֹזניך מעשׂי שנינוּ: שלי ושל שמעוֹן. אנוּ זוֹרעים את זרע המרדוּת באוּמה זוֹ עד עוֹלם, עד עוֹלם.

– וּלואי שלא תוּצא להוֹרג לפני שתגיע לזיקנה ותבין סוֹד קיוּמוֹ של עוֹלם וקיוּמם של ישׂראל.

– אפשר שנינוּ איננוּ שפוּיים בדעתנוּ. אתה הוֹלך לקיים חיים של כלוּם ואני הוֹלך להחריב חיים של כלוּם. מעשׂי שנינוּ דברים בטילים. אף אל פי כן הדין עדיף, שהוּא מקיים את הרעיוֹן, מה שאין כן הרחמים שהם מבטלים אוֹתוֹ.

– הרחמים מקיימים את הנפש. אם אין נפש – רעיוֹן למה? רעיוֹן, רעיוֹן, רעיוֹן רוּח…

– דמינוּ צוֹעקים מן האדמה, ואתה אוֹמר רחמים? רחמים, שמרוֹב זיקנה אינם יכוֹלים לקיים אפילוּ יתוּש אחד.

– ראה, בני, השמיים מה אומרים: דעתנוּ צלוּלה וּטהוֹרה. אחרי זיקין וּזועוֹת, אחרי חשרת מים וּמבּוּלים, אנוּ חוֹזרים וּמאירים וּמחממים לארץ ולדרים עליה. הן, הן, כך מספּרים השמיים מעוֹלם ועד עוֹלם. וּמה אנוּ הבריוֹת צריכים: אלא רחמים, רחמים. גם יוֹנים טהוֹרוֹת אלוּ באויר הוֹגוֹת: רחמים, רחמים. גם אוֹזני הזקינוֹת שוֹמעוֹת קוֹלן. הן, הן.

– דין, דין! – החזיר יוֹחנן בקוֹל מרדוּת. הוֹריד את המרה מעל כתיפוֹ והכּה בה על גוּש עפר שלרגליו ונתפּוֹרר.

– כך סוֹפה של מלכוּת הרשעה – דין, דין… – מילמל ונתרחק במעלה הדרך בלי אמירת שלוֹם.

ערך לחץ אל לבוֹ את כלי החלב ושלח רגלוֹ לילך. אבל לפני שפּסע פסיעה נשׂא את עיניו אל הר הבית וראה את חוֹרבוֹתיו העשינוֹת עדיין. נמלאוּ עיניו דמעוֹת ולחש לנפשוֹ המתרגשת עליו:

– בית פלטין שלי, בית יקר שלי, בית מלכוּת שלי…

וכשהוּא חוֹזר ודוֹבר מלים אלה ועיניו זוֹלגוֹת דמעוֹת, ירד בזהירוּת בשביל המוֹליך אל המקוֹם שהיה ביתוֹ.

תש"ו

א

לאשתוֹ של דוֹן אברהם סֶניוֹר, שׂר המוֹכסים העשיר בטוֹלידה, פוֹרטוּנה לבית די לאַמיגוֹ, היוּ שבעה אחים: שישה קטני קוֹמה וּבעלי בשׂר, אנשים אמיצים ואוֹהבי חיים, עוֹשים עוֹשר ברעש וּביד רמה, והאחד, יוֹסף, שנקרא בלשוֹן עם הארץ דוֹן חוֹסי די לאַמיגוֹ, היה ההפך מאחיו: קוֹמתוֹ גבוֹהה ודקה, פניו אצילים וּשליוים, כל הליכוֹתיו בנחת וּבנעימוּת וּבנטייה לעצבוּת, ועסקוֹ – מסחר כתבי יד עתיקים בכמה לשוֹנוֹת, בפרט בלשוֹן יון ורוֹמי וערב. היוּ תחת ידוֹ גם כמה כתבי יד עבריים, רוּבּם שירים וּפרקי פילוֹסוֹפיה מן המאה הי“א והי”ב, אך את אלה לא מכר, כי שיעשע בהם את נפשוֹ כבדבר קוֹדש. מוּמחה גדוֹל היה במקצוֹעוֹ. אמרוּ עליו: הוּא מכּיר ערכוֹ של כתב יד על פי ריחוֹ. כבן ארבעים היה האיש וּבעל ניסיוֹן כזקן מוּפלג. לא הוֹציא מפיו דבר בטל, לא שׂחוֹק ולא קלוּת ראש. בלבוּשוֹ הנאה והמדוּקדק היה מראהוּ כאחד משׁוֹעי ספרד היהירים. ראשוֹ הקטן עם חוֹד זקנקנוֹ השחוֹר, בתוֹך גלגל המלמלה הצחוֹרה שלצוארוֹ, שיוה לדמוּתוֹ משהוּ ילדוּתי. עיניו הנדיבוֹת, כשנחוּ על אדם, כאילוּ השרוּ את המנוּחה בלבוֹ. כמה כמרים ושׂרים שוֹחרי דעת, רוּבּם מזרע האנוּסים, ידעוּהוּ וחיבּבוּהוּ, שהיוּ קוֹנים מידוֹ כתבים יקרים והכירוּ את רוֹחב ידיעוֹתיו בכל דבר ספר וּמדע. מימיו לא נכנס בויכוּח עם איש, אך על כל שאֵלה שנשאל היה משיב תשוּבה קצרה וּפסוּקה. וּתשוּבתוֹ היתה כדבר האוּרים והתוּמים. מתוֹך שהיה שוֹמע כל דעה זרה באוֹרך רוּח, נראה כאדם שאינוֹ אדוּק בדת אבוֹתיו, וכן חשבוּהוּ רבים, אבל בלבוֹ דלק נר תמיד של אמוּנה.

יוֹתר מכוֹל אהבוֹ ההגמוֹן רחב הדעת, איש הלבב קוֹטינחוֹ מאַלגבּרה שבפּוֹרטוּגל, שהיה בא לעתים אל בית ידידוֹ בקשׂטיליה לראוֹת את אוֹצר כּתביו, אוֹ שהיה מזמינוֹ לבוֹא אליו עם תיק המגילוֹת; ויש שהיוּ עוֹשים יחד יוֹמיים אוֹ שלוֹשה ימים מתוֹך בדיקת הכתב לקבוֹע את זמן חיבוּרוֹ וּמחברוֹ. אך מיוֹם שהוּנהגה האינקויזיציה בספרד לא דרכה רגלוֹ של ההגמוֹן על אדמת קשׂטיליה, כי היתה לוֹ מוֹרת רוּח.

אשתוֹ של דוֹן חוֹסי היתה בת רב בשׂיביליה, אשה רכּת מזג וידוּעת חוֹלי, שמיוֹם חתוּנתה היתה נוֹשׂאת עיניה אל בעלה כאל מלאך אלוֹהים. מששת הילדים שילדה לוֹ מתוּ חמישה במחלוֹת שוֹנוֹת, ונשאר בחיים רק נער אחד, בן תאוֹמים. כשהיתה בת שלוֹשים ושלוֹש עמדה מלדת, וגדוֹל היה צערה על כך וּפניה השוֹקטים לא היוּ לה עוֹד. כשהשׂיגה ידוֹ קנה לוֹ דוֹן חוֹסי טירה קטנה מידי אציל קשׂטילי שנידלדל בלוֹס פּאלאציוֹס (לא זוֹ שבאנדאלוּס) על גבעה רבּת עצים בדרוֹמה של טוֹלידה, נשקפת על עמק ברכה שוֹפע מים וירק וצבעי פרחים וטירוֹת פזוּרוֹת בתוֹכם (הוּא העברי היחידי שבא לגוּר בפרבר נוֹצרי זה), שלא כטוֹלידה הסלעית והחשוּפה.

רוֹב ימיו בילה דוֹן חוֹסי בעליית הגג של טירתוֹ, שהיתה חדר מרוּוח מאוֹד, כוּלוֹ עשוּי ארוֹנוֹת נחוֹשת ניצבים אל הקירוֹת וּבהם טמוּנים ספריו וּמגילוֹת כתביו היקרוֹת. לכל ארוֹן מפתּח אחר, וכוּלם חרוּזים על רצוּעה דקה של עוֹר וחגוּרים על מוֹתניו מתחת למעילוֹ. אף על פי שאוירה היבש של לוֹס פּאלאציוֹס הרחוֹקה מנהר טאחוֹ יפה היה לשמירתם של כּתבי יד, היה שוֹקד על ארוֹנוֹתיו לאַוררם ולמשוֹח דפנוֹתיהם בשמן אוֹרן וּבוֹדֵק את הכתבים בזכוּכית מגדלת שעל עינוֹ, בוֹדקם ולוֹמדם כאחת. רק בימי שבת וּמוֹעד היה סוֹעד על השוּלחן עם בני ביתוֹ בדירתוֹ שלמטה, אבל בימוֹת החוֹל היתה אשתוֹ מביאה לוֹ ארוּחתוֹ לעלייה, כדי שלא יוּבטל ממלאכתוֹ, מלאכת הקוֹדש, שהיה מדקדק בה עד לקפדנוּת.

גיסוֹ, איש השׂיבה הזריז, דוֹן סניוֹר, משען אוֹצר המדינה וּפטרוֹן העדה הישראלית, איש סוֹדם של הזוּג המלכוּתי ושל הרב הישיש רבי יצחק אבּוּהב, היה קנא לדת ישראל והיה חוֹשב את חוֹסי לאדם קל בענייני אמוּנה. חשוּד היה בעיניו, שכאחדים ממשׂכּילי היהוּדים בקשׂטיליה, נוֹטה הוּא ל“טוֹליראנציה”, תיבה זוֹ שגם חסידי עם הארץ, שוֹנאי האינקויזיציה, היוּ מבטאים אוֹתה בעקימת שׂפתיים. ואין תימה בדבר: אדם שקוֹרא כּתבים בשבע לשוֹנוֹת אי אפשר שלא יהיה סוֹבלן בענייני דת. השמוּעוֹת שלא פסקוּ על מחשבת הזוּג המלכוּתי (בעצת כלבי הדמים מן הכהוּנה) להגלוֹת בקרוֹב את היהוּדים מספרד כוּלה השכינוּ חרדה גדוֹלה בלבוֹ של דוֹן סניוֹר, וּמסוּפק היה אם גיסוֹ זה, המעוֹרב עם כמרים והגמוֹנים, יוּכל לעמוֹד בעת המַסה הגדוֹלה הקריבה ובאה. בשאר גיסיו, כמוֹ בבניו וּבחתניו לוֹקחי בנוֹתיו, אף כי אנשים פשוּטים היוּ ולהוּטים אחרי קנייני החוֹמר, היה בטוּח יוֹתר. על כן הרבה להגוֹת בוֹ ולהזכיר שמוֹ בדאגה רבה.

אשתוֹ של דוֹן חוֹסי, דוֹנה רוֹזה, היתה מדקדקת בשמירת דיני ישראל וּמנהגיו, כמקוּבל בידה מבית אביה הרב, וגם האמה הקאתוֹלית הזקינה, שהביאה עמה מבית אִמה בשׂיביליה, ידעה רוֹב מנהגי היהוּדים, ולא פעם קרה, שהזכירה לאדוֹנתה את חוֹבתה בענייני דת. אף היא לימדה בכל ערב את התינוֹק קריאת שמע שעל המיטה וּבבוֹקר הזהירתוּ על נטילת ידיים. וּבאחד הבקרים, בהיוֹת הילד יחידי עם אִמוֹ בחדר, הגיד לה ברוֹב שׂמחה, כי יוֹדע הוּא עוֹד ברכה אחת, שלמד מפי ה“טיאָה” (דוֹדה), וּמיד קרא באוֹזני אמוֹ בספרדית צחה פסוּקים ראשוֹנים מברכת “פּאטאיר נוֹסטיר”, ועשה על גוּפוֹ בצחוֹק וברוֹב חן את אוֹת הצלב. האשה נבהלה עד מות, מיהרה לעלוֹת אל בעלה וסיפרה לוֹ בדמעוֹת את דבר האסוֹן שקרה את בנם. אך דוֹן חוֹסי שמע את סיפוּרה של אשתוֹ ברוֹב שלוה, וּכשגמרה הניח את שתי כפיו על ראשה ואמר: “אל תצטערי, מחמל נפשי. שלח נשלח את האמה הנוֹכריה מביתנוּ ונקח לנוּ במקוֹמה אשה מן העבריוֹת. הילד ישכח עד מהירה את התפילה הזרה”.

“ואנה תבוֹא האשה הזקינה ואין לה קרוֹב וגוֹאל?”

“נחזירנה אל בית אמך לשׂיביליה. שם אין עוֹד קטנים שתלמדם את תפילוֹתיהם”.

האמה הזקינה הוֹחזרה אל מקוֹמה הראשוֹן וּבאה תחתיה אלמנה עברייה מטוֹלידה.

ב

כשעברוּ שניים משלוֹשת הירחים בקיץ 1492, שניתנוּ ליהוּדי ספרד לסדר את ענייניהם לפני גלוֹתם מארץ מוֹלדתם, והיה ברוּר לכוֹל, כי הפעם לא יינצלוּ לא בדוֹרוֹן ולא בתפילה – כּנס לביתוֹ דוֹן סניוֹר (לאחר שנתייעץ ארוּכוֹת עם הרב אבּוּהב, לפני צאת הרב לפּוֹרטוּגל בראש מלאכוּת של מבקשי מקלט) את כל בני משפּחתוֹ, אחיו וּבניו ושבעת גיסיו וּבניהם, לטכס עצה מה יעשׂוּ כשתגע אליהם הרעה. ולא נמצא בתוֹך הנאספים איש, שלא הסכים כי עליהם לעמוֹד בכל ניסיוֹן ולא להרפוֹת חלילה מדת אבוֹתיהם אפילוּ למראית עין (“הטוֹבים אנוּ מאחינוּ האנוּסים, העוֹלים בכל יוֹם על המוֹקד?”), אם גם יצטרכוּ לגלוֹת מן הארץ אוֹ למוּת על קידוּש השם. אחד הגיסים, הבכוֹר שבאחים די לאַמיגוֹ, הציע הצעה, שכל הנאספים יקוּמוּ ויישבעוּ על כך שבוּעת אמוּנים בהזכּרת השם; אך לשמע ההצעה נתלקחוּ פני דוֹן סניוֹר באש קנאוֹת, קפץ ממוֹשבוֹ וגער במציע בקפידה של זקן, שאין נשבעים על שמירת התוֹרה הקדוֹשה: “מה נפשך, אדם שמוּכן לעבוֹר, חלילה, על התוֹרה כוּלה, איך תעכּבנוּ השבוּעה בשם אוֹתה התוֹרה?”

“סלח לי כרוֹב חסדך”, ענה הגיס מבוּיש קצת, “נשׂיא אלוֹהים אתה בתוֹכנוּ וכל אשר תצוה עלינוּ לעשׂוֹת – נשמע ונעשה”.

כל השאר מילאוּ אחריו בקוֹלוֹת הסכמה. רק דוֹן חוֹסי ישב ושתק. הברה אחת לא נפלה משׂפתיו. מעין מרי מר היה בישיבתוֹ. ושתיקתוֹ היתה למוֹרת רוּחם של הנאספים, וצעירים שבהם הביטוּ בוֹ בזעם עצוּר. הקטן שבכוּלם, נער שנעשה מקרוֹב בר מצוָה והתייהר על כך, ירק בחטיפה לצידוֹ של דוֹן חוֹסי, ואיש מן הרוֹאים לא מיחה בידוֹ. אך דוֹן חוֹסי לא נע ולא זע. על מוֹשבוֹ ישב חיור וּמחריש כמקשיב לקוֹל גיסוֹ גדוֹל הדעה והכבוֹד, שהסב יחידי בראש השוּלחן השחוֹר, המשוּבץ משׂכית של כסף לבן, וּבראש האסיפה רבת החשיבוּת, אך באמת ישב והקשיב לקוֹל הדוֹבר בלבוֹ.

דוֹן חוֹסי היה האחרוֹן ליוֹצאים מן האוּלם המפוֹאר, גבה הקמרוֹנוֹת, ודוֹן סניוֹר, שליוה את היוֹצאים עד הפּתח, הניח ידוֹ על כּתיפוֹ הגבוֹהה והתמתח אל אוֹזנוֹ ולחש לוֹ ברוֹב התרגשוּת:

“יוֹדעני כי איש הכבוֹד אתה, ולא תחלל, חלילה, את שם ישראל”.

“עוֹד לא ביררתי כל חשבוֹני עם אלוֹהי אבוֹתי”, ענה דוֹן חוֹסי זרוֹת ויצא בקוֹמה זקוּפה, עד כי ראשוֹ נגע כמעט במשקוֹף הפתח.

כשחזר לעת ערב לביתוֹ, אמר לאשתוֹ:

“רוֹזה יקירתי, אני עוֹלה למעלה. עד מחר עם חשיכה לא תביאי לי אוֹכל וּמשקה. רצוֹני לישב בתענית”.

“כל כך גברוּ הצרוֹת?”

“גברוּ ותגברנה עוֹד. נשקי במקוֹמי לילדנוּ לפני שנתוֹ”.

והוּא אסף את כּנפוֹת גלימתוֹ השחוֹרה ועלה לאיטוֹ במעלוֹת העץ המשוּחוֹת בששר אדוֹם, כצבע הדם הנקרש, והאשה מסתכּלת בלב מלא דאגה אחרי אלוּפה העוֹלה אל משכן הבדידוּת.

ג

בכניסה אל חדר העלייה היה מבוֹא קטן ואחריו מעין קמרוֹן של שער מוּסך בוילוֹן כבד, שירד בשתי כנפוֹת עד לרצפת השיש הוָרוֹד. מן החלוֹן שמנגד, חלוֹן ויניציאני רחב וגבוֹה שתפס את חצי הקיר, הבהיק שפע של אוֹר המנחה לתוֹך חלל החדר הגדוֹל, וּנחוֹשת הארוֹנוֹת הממוֹרטה האדימה כלהבה. חוֹסי די לאמיגוֹ סילק את כנפוֹת הוילוֹן, תמך בשתי ידיו במזוּזוֹת הפּתח והביט אל החדר המוּאר במבט קר, כמוֹ לרשוּת זרה הוּא עוֹמד להיכּנס. כמה רגעים עמד מסתכל, אחוּז הירהוּרים, עד שעיניו נמלאוּ דמעוֹת, וּכשחָש נטפים חמים אחדים מתגלגלים על לחָייו וניגרים לתוֹך שׂער זקנוֹ, הרפּה ממזוּזוֹת הפתח ונכנס.

כיסא שמסעדוֹ גבוֹה וּמגוּלף, מרוּפּד עוֹר, עמד לפני שוּלחן שחוֹר וּמבהיק, הוּא שוּלחן הכתיבה, הקריאה והבדיקה, והשוּלחן שרוּי כוּלוֹ בחַמה הנוֹטה כבר לשקוֹע. העתּיק את הכיסא למקוֹם צל וישב עליו.

מעוֹדוֹ לא היה בוֹ רגש כזה. מעֵין רוּח הזייה אוֹ נבוּאה פּיעמוֹ בחָזקה. הרגש הרגיש כמוֹ רוּח נוֹשׂאת אוֹתוֹ בסערה למרחבים רבים ופתוּחים לאין סוֹף. הכוֹל נראה ברוּר במרחבים אלה: כל גבעה, כל בניין, כל עץ, כל שׂיח. צלילוּת רבה עם עצבוּת מדכּאה היוּ בהרגשתוֹ. הוּא ישב דוּמם והטיס רוּחוֹ במרחבים קרים אלה, עד כי החלוּ לכהוֹת וּלהצטמצם, וּלבסוֹף נאטרוּ עליו המרחבים והשאירוּ רק מראה אֵימים אחד: בני ישׂראל שבספרד הגדוֹלה, שׂרים ורבנים, רוֹפאים וחכמים, אנשי מסחר וּכספים, אנשים נשים וטף, קהילה גדוֹלה מאוֹד – כוּלם מגוֹרשים מבתיהם בידי אנשי צבא נוֹשׂאים כּידוֹנים, מַגלבים וּצלבים. אנשי כהוּנה, שוֹעים ונקלים, צוֹבאים

ברחוֹבוֹת, בגזוֹזטרוֹת וּבחלוֹנוֹת, מסתכלים במחזה וּמתענגים. אנשי הצבא מַצליפים במגלביהם על קהל הגוֹלים, וּמן ההמוֹן באים קוֹלוֹת צחוֹק וקינטוּר וּפגיעוֹת של רוֹק. בין הגוֹלים יש בוֹכים בקוֹל ויש בוֹכים בדמעוֹת חרישיוֹת, אך רוֹב הקהל שוֹתק שתיקת אֵלם איוּמה, הוֹלך באמצע הדרך ושוֹתק, ויש נוֹפלים באין כוֹח, מוּרמים בידי הקרוֹבים אליהם, והוֹלכים הלאה. וכל התהלוּכה הארוּכּה לאין קצה יוֹרדת לצד חוֹף הים, למאוֹת ולאלפים ולרבבוֹת היא זוֹרמת אל הים (נמל מאלאקה הוּא, אוֹ נמל קארתאגינה, אוֹ אוּלי מקוֹם מַעגן קטן באחד מכפרי הדייגים?). והים נראה כשוכן בעמק רחב ידיים, עננים עוֹלים מקצהוּ, מן האוֹפק, נוֹשׂאים ממרחק סערה שחוֹרה, ברקים ורעמים בבטנה. רק שלוֹש אוֹניוֹת מפרשׂים לא גדוֹלוֹת וּרעוּעוֹת עוֹמדוֹת בחוֹף, עוֹדן אסוּרוֹת בשלשלוֹתיהן, מחכּוֹת בתוֹך המים להמוֹן הגוֹלים

הבאים. איך יבוֹאוּ כוּלם בשלוֹש אוֹניוֹת קטנוֹת ורעוּעוֹת אלוּ? איך תצאנה האוֹניוֹת אל מרחב הים הנוֹרא וחשרת הסערה רצה ועוֹלה לקראתן, וּבטרם תינתקנה מן החוֹף יהיה הים לחרדת אלוֹהים? ואנה תבוֹאנה האוֹניוֹת? מי קרא להן? מי יקבל את מטענן האוּמלל, קיא ספרד המשתוֹללת בגאוֹנה?…

דוּמם ישב האיש והגָה את מראה האֵימים, שלא מש מדמיוֹנוֹ אפילוּ רגע אחד. שעה ארוּכּה ישב והזה ולא באה כל תמוּרה במראה: עוֹד המוֹני הגוֹלים הוֹלכים במוֹרד ואנשי הצבא דוֹפקים אוֹתם. עוֹד צוֹבאים עם הארץ ברחוֹבוֹת, בגזוֹזטרוֹת וּבפתחי הבתים וּמסתכלים וצוֹחקים, מתקלסים ויוֹרקים, ועוֹד שלוֹש האוֹניוֹת העלוּבוֹת רוֹקדוֹת על עוֹגניהן, נוֹטוֹת

אל הגלים הזוֹעפים מימינן וּמשׂמאלן, ועוֹד ענני הסער נישׂאים ביעף לח מן האוֹפק, מתקרבים ואינם מגיעים…

דוֹן חוֹסי התנער, קרע עיניו לרוָחה, קפץ מן הכיסא ועמד במלוֹא קוֹמתוֹ, מדבּר אל נפשוֹ:

“נטרפה עלי דעתי… בּלָהוֹת אני רוֹאה…”

והתחיל פּוֹסע בחדר הגדוֹל, על רצפת השיש הוָרוֹד, פּסוֹע וָשוֹב, כחיה נתוּנה בסוּגר. אך המראה לא הרפּה ממנוּ וחזר אל רוּחוֹ באוֹתה צלילוּת מכאיבה, באוֹתה עצבוּת מעיקה מבּפנים, האוֹמרת לשׂים לוֹ מַחנק.

אחר נרגע מעט והלך מארוֹן לארוֹן, תוֹמך כּפּיו השטוּחוֹת בנחוֹשת הקרה, כאילוּ אמר לספּוֹג משהוּ מחַזק וּמַחלים מדלתוֹת המתכת האלה. וּבלכתוֹ כן מדלת אל דלת, מַשהה כפּוֹ על הברק האדוֹם וקוֹלט את הצינה, היה מוֹתח קוֹמתוֹ וּמאריך פניו כאדם המשנה את טעמוֹ באין רוֹאים.

אחר עמד לפני החלוֹן הגדוֹל, נלחץ ביריכיו אל דף השוּלחן.

היה ערב קיץ. החמה ששקעה אֵי שם משׂמאל האירה את עמק הברכה באוֹר כשפים (אתמוֹל ירד גשם נדבוֹת). הירק היה כזוֹרח מתוֹכוֹ, הזכוּכית בחלוֹנוֹת הבתים נוֹצצה פה ושם כזהב, אֵד דק מאוֹד הִוריד מוּל השמים הכחוּלים. ממרחק רב בין כיפים הבהיק הטאחוֹ כפס של כסף מוּתּך. רוֹן כזה של עגמוּמית מתוּקה לא ידע מימיו. עיניו נתפּסוּ למראה והיה קוֹפא על עמדוֹ ונפשוֹ שרוּיה בתוֹך אוֹתה עגמוּמית מתוּקה, עד כי שכח עצמוֹ ואת מראה האֵימים אשר הזה קוֹדם לכן. יחד עם הכּהייה שבאה בחלל האויר כהה ועמם משהוּ בנפשוֹ, והוּא נתן עצמוֹ לעמימה גוֹברת זוֹ, עד כי ירדה אפילה על כל הנוֹף ורק רישוּמיו הזכוּרים נראוּ לוֹ בקוים דקים מאוֹד, כעשׂוּיים בחרט חד ביוֹתר. אז שבה אליו צלילוּת המחשבה בלא דמיוֹן, והוּא צנח על כיסא אחר, חסר מסעד, תמך ראשוֹ בידוֹ והירהר על הנעשׂה בספרד ועל מה שעתיד להיעשׂוֹת בה.

רבוֹת חשב דוֹן חוֹסי בנסיעוֹתיו וכן על משכבוֹ בלילוֹת בשתי השנים האחרוֹנוֹת, מאז נוֹדע דבר מוֹעצת הסתרים של הזוּג המלכוּתי עם ראש האינקויזיציה, זה האיש הקנא, קר הלב. רוֹב אֶחיו, ויוֹתר מכוּלם גיסוֹ האדיר והנלוים אליו, השלוּ נפשם בתקווֹת שוא. אך הוּא שקל והבין וראה הכוֹל ברוּר, בחיתוּך הגיוֹן מחריד: ספרד עוֹלה לגדוּלה. היא עוֹמדת להיוֹת ממלכה אדירה. ברית הנישׂוּאים בין אראגוֹניה וּבין קשׂטיליה היתה ראשית איחוּד המדינה. המבצר האחרוֹן של הערביים, רימוֹן ספרד, היה למפּוֹלת. תקוּפה בת מאוֹת שנים הגיעה לגמרה. חלקים חשוּבים מחוֹפה של איטליה, וּבתוֹכם נאפּוֹלי המעטירה, עתידים להיכּבש על ידי ספרד. הצי האדיר המפליג למרחקים גדוֹלים אפשר שימצא ארצוֹת לא נוֹשבוֹת ליסד שם מוֹשבוֹת חדשוֹת. ספרד עוֹמדת להיוֹת גברת ממלכוֹת, חוֹלשת על גוֹיים וארצוֹת. כמוֹ רוּח חג נשפּכה על עם הארץ, על כוּלוֹ, אך לא על העברים היוֹשבים בספרד. העברים, אשר מימי שלטוֹן השמיים באנדאלוּס עשׂוּ עוֹשר והגיעוּ לכוֹח וּלהשפּעה בענפי החיים הגבוֹהים, אי אפשר שייסבלוּ עוֹד על ידי גיאוּת שליטי המדינה החדשים. החיה הקאתוֹלית מרימה את ראשה השחוֹר ועוֹלה מרבצה. עם שיחרוּר ספרד מן השבט השמי האחד, החזק, ייחָתך גם גוֹרלוֹ של השבט השמי השני, החלש. אחרי הנקמוֹת האכזריוֹת ביהוּדים הנסתרים נשפּך עתה הזעם על היהוּדים הנגלים. עיתוֹת שלטוֹן הגוֹתים הקדמוֹנים חוֹזרוֹת ביתר עריצוּת. הימים בהם היתה ספרד כשני חדרים, אשר בגבוֹר האוֹיב בחדר האחד, בקאתוֹלי, נמלטוּ הניגשׂים אל החדר השני, המוּסלימי, וּלהיפך, הימים ההם עברוּ לבלי שוּב. כל השוֹחד שיש בידי היהוּדים לשקוֹל על יד המוֹשלים לא יוֹעיל, אחרי אשר נמצאה התחבּוּלה הפּשוּטה: לקחת מהם את עוֹשרם בחזקת היד, בתוֹקף חוֹק השלטוֹן, שבּבוֹא העת יוּחק לשם כך. גם המרת הדת, שאוֹתה ידרשוּ מהם היוֹם, לא תוֹעיל עוֹד: לא יאמינוּ למוּמרים, לא יחפּצוּ בהם. מראה תהלוּכוֹת ה“סאנבּניטוֹ”, צרות והדוּקות כאבוּקוֹת, עם רוּם ה“קוֹרוֹזה” על הראש, אל מוֹקדי האינקויזיציה, עקר מן הלב את האמוּנה בהצלה מתוֹך המרה. האינקויזיציה אוֹמרת, שהיא רוֹצה לגאוֹל את נשמת הכוֹפרים, וּבאמת היא רוֹצה להשמידם, לקחת את עמדוֹתיהם המעוֹררוֹת קנאה וחרוֹן. ייתכן כי ספרד עצמה אינה מַכּירה בנימוּק האמיתי למעשׂיה. אילוּ חיוּ השליטים האלה בתקוּפה אחרת, בתקוּפה שבה אין כיסא המלכוּת נמכר לדת, היוּ אוֹמרים בגלוּי: רוֹצים אנוּ להיפּטר מן היהוּדים, שהם נצר זר, מתחרה בנוּ, שהם עוֹלים עלינוּ בכל כשרוֹן, בסגוּלתם זוֹ לצוּף כשוֹמן על פני החָלָב העוֹמד. אבל עתה, בהשתלהב שלטוֹן הדת, ייתכן להשמיד רק בשמה…

הוּא הרבּה להגוֹת עמוּקוֹת ברעיוֹנוֹת אלה, ועתה היוּ ברוּרים לוֹ כל כך, כמוֹ הוֹערה עליו רוּח ממרוֹם לגלוֹתם לוֹ. וּבחזוֹנוֹ הבּהיר עשׂה חשבוֹן עדת ישׂראל בספרד, תפארת כל עדוֹת ישׂראל בזמן הזה, ועלה לוֹ חשבוֹנוֹ בדמוּת נבוּאה קדמוֹנית: שלישיתם יזוֹרוּ לכל רוּח, שלישיתם ימוּתוּ בעינוּיים קשים, אם במדינה ואם בים ואם במקוֹמוֹת נידחיהם, והשלישית אשר תישאר בספרד, חלק מהם יהיוּ שכיחי אלוֹה וחלק – נוֹשׂאי מסוה אוּמללים. אבל לא בידם לבחוֹר את מנת חלקם, אם לבוֹא אל ארץ חדשה תחת שמיים חדשים, אם למוּת בעינוּיים על קידוּש השם, אוֹ להישאר בארץ לחיי דיראוֹן. גוֹרל הוּא על האדם וּמה שנגזר עליו בוֹא יבוֹא, אם יאבה ואם ימאן…

מחשבה אחרוֹנה זוֹ כאילוּ יצקה שלוָה בלבוֹ הנסער. אם גזירה היא, הרי יש להרכּין את הראש וּלחכּוֹת אל הבא בדוּמייה. “טוֹב ויחיל ודוּמם… ישב בדד וידוֹם…”, חזר לנפשוֹ על הנקרא מדי שנה בשנה בקינה העתיקה באוֹתוֹ ניגוּן, באוֹתוֹ עצב רחוֹק.

אבל עוֹד ייסוּרי מחשבה רבים נכוֹנוּ לוֹ בליל שימוּרים זה, ליד השוּלחן השחוֹר, החָשׂוּף, לפני החלוֹן הפּתוּח אל הנוֹף המכסיף והוֹלך תחת נוֹגה הירח העוֹלה. הוּא קם ונעץ שתי כפּיו בשוּלחן. רוּח צוֹננת משיבת נפש זרמה מן המרחב הפּתוּח. הנוֹף נראה כוּלוֹ כרוּסס מטל ערב רענן. ציפּוּיי מגדלוֹת אחדים נוֹצצוּ לעיניו קרוֹת. בחלוֹנוֹת אחדים היה אוֹר קטן ודוֹקר, אחירים הבהיקוּ אפילים. ממקוֹם לא רחוֹק נשמעה נגינת קתרוֹס ושירת ערב עריבה של אשה וגבר עוֹנה אחריה חליפוֹת. כיסוּפים עזים ריטטוּ בקוֹלוֹת, ריח של פת ערבית עלה מן הנגינה. אך זרים היוּ הריח והנגינה.

הוּא זכר את אשר חיוּ העברים בספרד כּוֹשפת זוֹ, גם באנדאלוּס וגם בקשׂטיליה, במשך מאוֹת שנים רבוֹת, בייסוּרים וּבנגישׂוֹת, נאנסים על דתם פעם בידי אדוֹם וּפעם בידי ישמעאל, אך בה הגיעוּ לעוֹשר וּלכבוֹד וּלתפארת אדם. בה הגוּ, שרוּ והעמיקוּ חקר בתוֹרה וּבחכמה, יוֹתר מבכל ארצוֹת פזוּריהם. רק שׂריד מעט שׂרד מן התקוּפוֹת ההן: מעט ספרים נלמדים וּמעט כתבי יד נשכּחים. הנה מעט מן המעט טמוּן שם בארוֹן הזה, הרחב מאחיו, בוֹ סדוּרים כתבים יקרים, שירי קוֹדש וחוֹל, דברי מדע וחקר אלוֹה, עדים אילמים לתוֹר הזהב אשר הוּעם. וּכמוֹ בלי דעת עלה על שׂפתיו חרוּז מוּזר אחד, אשר לא הרגיש בוֹ עד היוֹם, ועתה ביטא את כל נפשוֹ:

הֲיֵשׁ לָנוּ בַּמִּזְרָח אוֹ בַּמַּעֲרָב

מְקוֹם תִּקְוָה נְהִי עָלָיו בְּטוּחִים?

מוּזר, מוּזר! מלים פּשוּטוֹת וברוּרוֹת כל כך, ולא הרגיש בהן, אף כי קראן פעמים רבוֹת… האם לא כאן, בטוֹלידה, ואוּלי בקוֹרטוֹבה, נכתב חרוּז זה בידי אוֹתוֹ פּייטן מוּפלא, שאין כדבש לשוֹנוֹ בכל שירה שידע?…

הוּא גחן הרבה על השוּלחן, כמוֹ ביקש לשלוֹח את ראשוֹ מבעד לחלוֹן, תר בעיניו ברחבי הנוֹף ככל אשר יכוֹל, וּשׂפתיו דוֹבבוֹת את החרוּז המפעים כל כך את לבוֹ.

שעוֹת על שעוֹת ישב אחר כך והגה ברוּחוֹ הקשה, חזר על חשבוֹנוֹ, והחשבוֹן נעשה ברוּר וּמבוּסס יוֹתר. וּכשנשמעה מטוֹלידה הקרוֹבה

תקיעת החצוֹצרה המבשרת את חצי הלילה, באה בלבוֹ החלטה גדוֹלה ואיוּמה, שנתלבשה ארבע תיבוֹת של אש: “לא אמוּת, כי אחיה!”. רק ארבע מלים אלוּ נתפרדוּ מן הפסוּק של משוֹרר התהילים: “לא אמוּת, כי אחיה ואספר מעשי יה”, השאר לא היה חשוּב: כל התאוה, כל החרדה, כל זעקת הנפש מצאוּ סיפוּקן בארבע מלים זעירוֹת אלוּ: “לא אמוּת, כי אחיה!”, כמוֹ במכוַת אש לבנה נחתמוּ במוֹחוֹ וחיוּ שם את חייהן. כגירוּי של זריזוּת בא בבשׂרוֹ. הוֹציא ממגירת השוּלחן פּיסת קלף, נוֹצת אַוז וקסת של דיוֹ עפצים, וכתב בצימצוּם כל החוּשים ארבע המלים באוֹתיוֹת מרוּבּעוֹת, שחוֹרוֹת וּמליאוֹת, מבהיקוֹת

לנוֹגה הירח. בהתעוֹררוּת רבה קם אחרי הכתיבה והתבוֹנן בהן מתוֹך חדוה פּנימית, מרקידה את כל קרביו. אחר אחז בקצוֹת הקלף למען לא יתקפּל והדיוֹ תשתפך. רגע ארוֹך עמד עד שנתייבשה הדיוֹ בצינת הלילה.

כשנתייבשה הדיוֹ הרים את פיסת הקלף כמגילת קוֹדש, בחנה שוּב לאוֹר הלבנה, נשקה ולחצה אל לבוֹ כקמיע. אחר פתח את לבוּשוֹ ואת פי כוּתנתוֹ והכניסה לבית חזהוּ והגיעה לבשׂרוֹ. שׂמחה גדוֹלה באה בלבוֹ, כאילוּ מצא מה שחיפש שנים על שנים, לא, כי דוֹרוֹת על דוֹרוֹת. לא בן ארבעים היה עתה, אלא בן מאוֹת שנים, אחד מבני התקוּפה ההיא, תקוּפת בן מימוֹן והלוי ובן גבירוֹל ואחירים שקדמוּ להם, הם, שלא מתוּ, שחייהם חיי עד… מקצת הרעב שחש בקרבוֹ שילהב את שׂמחת הכרתוֹ והגביר אוֹתה, וּמתוֹך תחוּשת חיים עצוּמה הלך והשכיב עצמוֹ על דרגש העוֹר שעמד בירכתי החדר, הוּא הדרגש ששימש לוֹ משכב מנוּחה בין שעוֹת עמל לשעוֹת עמל. וכן שכב בגלימתוֹ, רגליו רכוּבוֹת זוֹ על ברך זוֹ ועיניו פקוּחוֹת מאד, כל שעוֹת הלילה, עד כי עלה השחר.

כנכוֹן הבוֹקר הלך ונטל ידיו ורחץ פניו מן הכיוֹר הקטן שהיה תלוּי בפינת החדר. לאט וּבזהירוּת רחץ את פניו, שלא להביא מים בין שׂפתיו הצמוֹת. אחר פתח את הארוֹן הרחב, הוֹציא מתוֹכוֹ מגילת כתב, הוּא הספר “אמוּנה רמה” לראב“ד הראשוֹן, פּתחוֹ, עיין בוֹ מעט והחזירוֹ למקוֹמוֹ, והוֹציא כתב יד אחר, עבה מן הראשוֹן, כתוּב כוּלוֹ בכתב עברי וּבלשוֹן ערבי, זרוּע לרוֹב פסוּקים עבריים מכתבי הקוֹדש וּמדברי חז”ל, הלא הוּא ספרוֹ של הלוי, המוּקדש להוֹכחת אמיתוּתה של אמוּנת ישראל המוּשפּלת, שנכתב גם הוּא אוּלי כאן, בטוֹלידה. ישב ושיקע בוֹ את עיניו ואת מעייניו, ולא מש ממנוּ כל שעוֹת הבוֹקר וּשעת הצהריים והמנחה. רק לעת ערב, כשסיים את הקריאה וכוּלוֹ שיכרוֹן מרעיד בשר ונפש, נשק לספר והחזירוֹ ברגש למקוֹמוֹ בארוֹן, סגרוֹ ויצא לאיטוֹ לרדת אל דירתוֹ.

הוּא מצא את דוֹנה רוֹזה עוֹמדת בתחתית המדריגוֹת, בנם בן הארבע על ידה, שניהם מחכים דוּמם לרדתוֹ.

הגבר הנאצל חייך כלפי שניהם, הניח ידוֹ על קוֹדקוֹד בנוֹ כמברכוֹ, וּבגחנוֹ אל אשתוֹ שפלת הקוֹמה, העמיק להביט בעיניה החמוֹת ואמר שתי מלים חוֹתכוֹת:

“לא אמוּת!”

“מה פשר דבריך?” – קראה האשה בחרדה.

“אחת דיברתי ורצוֹני חלמיש: לא אמוּת, כי אחיה. כל ניסיוֹן עלי לא יצלח…”

עיניו בערוּ בדברוֹ.

“גם ילדנוּ… גם אני…” – מילמלה האשה בדמעוֹת.

“גם אתם תחיוּ, אם כה יהיה רצוֹנוֹ של אבינוּ שבשמיים… ערכת, יקירה, את השוּלחן? יוֹם תעניתי תם. מאמין אני, כי השם רצה את דמי וחלבּי. בוֹאוּ החדרה!”

והם נכנסוּ שלוֹשתם לחדר האכילה, שהיה זרוּע אוֹר רב ממנוֹרת הנברשוֹת הגדוֹלה שבסיפוּן, והשוּלחן ערוּך במבחר הכלים והמאכלים, כמוֹ לסעוּדת חג גדוֹל.

ד

למן יוֹם התענית כאילוּ נתקדש דוֹן חוֹסי ממחשבוֹתיו וּמספקוֹתיו וידע ברוּר מה עליו לעשוֹת: עליו לחיוֹת! כל דאגה רחקה מלבוֹ, ולהיפך, שמחת גיל מילאה את קרביו בכל עת תמיד. הוּא הסיח דעתוֹ מכל עדת בני עמוֹ המעוּנים ונצטמצם כוּלוֹ בעצמוֹ וּבמחשבתוֹ, שנראתה לוֹ רמה ונישׂאה וּמביאה גאוּלה לוֹ, לביתוֹ, לעמוֹ, ואוּלי גם לעוֹלם כוּלוֹ.

פּיסת הקלף על ארבע התיבוֹת החיוֹת היתה תלוּיה בפתיל משי על חזהוּ תחת כוּתנתוֹ לעוֹרוֹ, ולא הזיזה משם יוֹמם ולילה. בטוּח היה, כי מגן היא לוֹ מכל רע.

את אשתוֹ וּבנוֹ יחידוֹ אהב אהבה מלאת רוֹך ולא פסק לקרבם ולטפחם בכל אוֹתוֹת החיבה אשר מצא, כמוֹ ביקש לדבּקם אליו לעוֹלם; אך באוֹתוֹ זמן לא חדל לבוֹ להתייחד עם המחשבה הגדוֹלה, המשוֹררת בוֹ בלי הרף כגילוּי של אוֹשר ב: “לא אמוּת, לא אמוּת, כי אחיה”, והיה משתעשע במלוֹת הקסם גם בתרגוּמן וּמשנן לעצמוֹ יונית ורוֹמית וערבית ופוֹרטוּגיזית וספרדית, משנן וּמלהיב עצמוֹ בקוֹל דממה דקה: “יוֹ נוֹ מוּרירי, מאס ויוירי…”

ימי הגירוּש הגדוֹל קרבוּ וּבאוּ. זריזים, שהיתה היכוֹלת בידם, מכרוּ נכסיהם ועזבוּ את הארץ עוֹד לפני בוֹא היוֹם המר והנמהר. אך הרבים, האלפים והרבבוֹת, עוֹד חיכוּ לנס שיתרחש. לסוֹף ניתנוּ להם עוֹד שני ימים נוֹספים, כי כן ביקשוּ, אשר שברם יחוּל ביוֹם בוֹ הוֹשבּר העם בארצוֹ פעמיים. עם הארץ בעליצוּתוֹ נראה כמוֹ התכוֹנן ולבש חג ליוֹם אֶבלם של העברים. ודוֹן חוֹסי התהלך בחוּצוֹת רוֹאה ואינוֹ רוֹאה וכליוֹתיו עוֹלזוֹת

לקראת שעת המַסה הגדוֹלה, אשר בה יראוּ וייוכחוּ הכוֹל, כי אין למות שליטה בוֹ וּבכל אשר עמוֹ.

אף השמוּעה, כי הזקן סניוֹר וּמשפּחתוֹ העניפה, כל אלה שנתכנסוּ אז למוֹעצה בביתוֹ המפוֹאר, לא עמדוּ בניסיוֹן ועל פי דרישת בית המלכוּת קיבלוּ עליהם את דת צוֹרריהם, שמוּעה זוֹ, שהשיבה עד דכּא את עדת העברים כוּלה, לא נגעה עד לבוֹ של דוֹן חוֹסי. עוֹד אז, בשבתוֹ מחריש באסיפה בבית גיסוֹ, כאשר ירק הנער כנגדוֹ וכאשר הלך הזקן אחריו, מתמתח אל אוֹזנוֹ ותוֹבע ממנוּ קיוּם כבוֹד ישראל – עוֹד אז ידע ברוּר, כי הם לא יעמדוּ בניסיוֹן. אפשר, אילוּ היה הרב אבּוּהב כאן, לא היה דוֹן אברהם עוֹצר כוֹח לעשוֹת מה שעשה. אך מה לוֹ ולהם? בעיניו אין הם חיים עוֹד…

כמוֹ מתוֹך הרגל עוֹד הוֹסיף בימי הרעה האחרוֹנים האלה לסחוֹר מעט בכתבי יד, אף כי סכנה גדוֹלה היתה כרוּכה עתה בעסק זה, כי בלשי האינקויזיציה היוּ בוֹלשים בכל פינה וכל בית, בוֹ ישב איש ספרדי מקיים קשרים עם יהוּדי. חשוּד היה על כפירה ועל מוֹצא מאנוּסים. אבל הוּא, דוֹן חוֹסי, לא ידע להיזהר עוֹד, לא רצה להיזהר עוֹד. הוּא, שהיה בטוּח בעיקר, כי לא ימוּת כי יחיה, למוֹרת רוּח כל שׂוֹנאי עמוֹ, כל שׂוֹנאי החיים האמיתיים – לא ראה סכנה לעצמוֹ משוּם כך. כל כלי עליו לא יצלח… דוֹנה רוֹזה יוֹדעת, מאז יוֹם התענית היא יוֹדעת…

ובבוֹקר ה' באב (היה בוֹקר מוּזר: החמה עמדה בשמיים העטוּיים אֵד צהוֹב כאגן נחוֹשת מוּעם אחרי התלבּנוֹ באש) ירד דוֹן חוֹסי מביתוֹ אל פרבר טוֹלידה הקרוֹב, לבוֹא אל ארמוֹנוֹ של האציל לבית מיראנדה, הגבר גדוֹל הדיעה ואביר הלב, אשר לא ירא לדבר סרה בטוֹרקוימַדה עצמוֹ בראש חוּצוֹת. מגילת יוֹחסין עתיקה לבית אציל זה מצא דוֹן חוֹסי בתוֹך אחד מארוֹנוֹתיו וביקש למוֹסרה לאיש המוּרם מכל בני עמוֹ, לא במחיר, כי אם כמתּת אחרוֹנה לפני עזבוֹ את ספרד.

בלכתוֹ בדרך הרגיש, כי שני אנשים צעירים עוֹקבים אחריו, אף כי עשוּ את עצמם כתפוּסים בשׂיחה לפי תוּמם. וּכשהגיע אל סוֹף הרחוֹב וּפנה אל שדירת עצי התוּת העבוּתּים המוֹליכה על ארמוֹן האציל – קפצוּ עליו השנַיים מאחוֹר והחזיקוּ בעוֹרפוֹ בכוֹח:

“ז’וּדיאוֹ קוֹנוירסוֹ! (יהוּדי ארוּר!) אוֹתך ביקשנוּ זה שלוֹשה ימים…”

ברוֹב כוֹחם הפילוּהוּ ארצה, הכּוּהוּ וחיפשׂוּ בבגדיו

ולקחוּ כל מה שהיה בכיסיהם. את חגוֹר המפתחוֹת שמתחת למעילוֹ התירוּ בקוֹל צהלה: “אלה מפתחוֹת אוֹצרוֹתיך, כוֹפר בן מות!” – לקוֹל שריקת האחד באוּ כמה בחוּרים נעוי פנים והוֹבילוּהוּ אל לשכת שוֹטרי האינקויזיציה בטוֹלידה. כל העת שידי האכזרים חלוּ בוֹ היתה בוֹ רק המחשבה האחת: “לא אמוּת, לא אמוּת…”, ונדמה לוֹ כי צוֹעק הוּא את המלים האלוּ בכל מאמצי כוֹח וּבקוֹל אדיר, אף כי ידע שקוֹלוֹ אינוֹ נשמע.

שבוּע ימים היה עצוּר בכלא, אחר כך הוּצא לאוֹפן.

איך נעשה בוֹ העינוּי לא זכר. כמוֹ מבעד לצעיף של דמים ראה את חצר הכלא האפלוּלית, מקוֹם עוּנוֹתוֹ. כשהפך משרת בית הכלא את האוֹפן, שהוּא מתוּח עליו קשוּר בידיו וּברגליו, חש כמוֹ קרביו נתהפכוּ בוֹ. הלב כאילו נעקר ממקוֹמוֹ. כל דמוֹ פרץ אל ראשוֹ. הכאב זעק מכל איבריו וּמפיו קלח דם, דם חם וּמלוּח, אך מחשבתוֹ החזיקה בשתי המלים הגבוֹהוֹת כמוֹ בשני עמוּדי משען, והוּא שמע את מחשבתוֹ הוֹגה וּשׂפתיו לוֹחשוֹת עם הדם היוֹרד עליהן: “לא אמוּת, לא אמוּת…”

כשהוּתר מן האוֹפן היתה עצם צוארוֹ שבוּרה, הראש שמוּט על כתף שמאלוֹ, ובצואר מצד ימין נעשתה בליטה גדוֹלה. הכאב סער בכל גוּפוֹ עד לטירוּף, לא יכוֹל לעמוֹד על רגליו, העיניים לא ראוּ כי אם ערפל דמים, אך השׂפתיים המגוֹאלוֹת מילמלוּ מתוֹך עיקשוּת ילדוּתית בלא קוֹל: “לא אמוּת, לא אמוּת…”

איך הגיע בערב אוֹתוֹ יוֹם אל אוֹתה פינת גדר מוּל ביתוֹ בלוֹס פאלאציוֹס, לא ידע. אך זכוֹר זכר, כי יד נגעה בכתיפוֹ וקוֹל זקן לחש על אוֹזנוֹ בצער: “כוֹאב מאוֹד, דוֹן חוֹסי?…” אחר הוּגשה אל פיו שׂפת קערה אוֹ ספל. ריח רחוֹק של יין בא באפוֹ. הוּא פצה מעט את שפתיו הכוֹאבוֹת, אך שיניו היוּ חשוּקוֹת ולא יכוֹל לפשקן. אף על פי כן נסתנן מעט מן המשקה בעד השיניים הנוֹקשוֹת אל שׂפת הכלי, אך רוּבוֹ נזל בחזרה.

הליכת מכאוֹב ממוּשכת מתוֹך הישענוּת על כתף נמוּכה ורוֹעדת. קוֹל לוֹאט על אוֹזנוֹ: “עוֹד מעט, דוֹן חוֹסי, עוֹד מעט ונבוֹא עד לוֹס פאלאציוֹס… על גבוּל לוֹס פאלאציוֹס אעזבך, כי בנפשי הוּא… כלבי הדמים אוֹרבים בכל מקוֹם… אני משרתוֹ הזקן של דוֹן מיראנדה… כבוֹד מעלתוֹ שלחני להשיב את דוֹן חוֹסי ללוֹס… מה? מה דוֹן חוֹסי לוֹחש? איני מבין את לחשוֹ… עוֹד מעט, עוֹד מעט… אילוּ יכוֹל לוֹמר לי, אוֹ להראוֹת לי, היכן ביתוֹ… לאט, לאט… כך…”

היתה שעת ערב מאוּחרת. הוּא ישב יחידי נשען אל גדר גן. על סוֹללת עפר מגדלת עשׂב ישב וגבוֹ נשען אל הגדר. איש לא היה על ידוֹ ועיניו לא הבחינוּ מאוּמה. ראשוֹ היה שמוּט על כתף שמאלוֹ ועיניו נעוּצוֹת באפילה ורוֹאוֹת רק כתמי אוֹר מטוּשטשים מתנוֹעעים כנגדוֹ, מתרחקים וּמתקרבים וּמתרחקים שוּב. העשב סביב למוֹשבוֹ היה מלא טל. הוּא הרטיב בוֹ את כפיו והניחן על פניו. צינת המים שוֹבבה את נפשוֹ. קמעה קמעה התחילוּ עיניו מבחינוֹת באוֹרוֹת הנדים כנגדוֹ. האין הוּא בלוֹס פאלאציוֹס? האין זוֹ טירתוֹ? וכי לא טירתוֹ היא שם מנגד, שכל חלוֹנוֹתיה שטוּפים באוֹר גדול?… ואיה הזקן שהביאוֹ הנה?… “עוֹד מעט, עוֹד מעט… איני מבין את לחשוֹ… היכן ביתוֹ?”… בשוּם אוֹפן אינוֹ יכוֹל לזכוֹר משרתוֹ של מי… כמה גדוֹל הכאב!…

לאחר ישיבת מנוּחה במשך שעה ארוּכה התחיל מוֹחוֹ מצטלל. כמה ימים עברוּ מאז הוּפל ארצה בידי הנבלים? חמישה, שישה, אוֹ יוֹתר?… כמה שיגע למנוֹת מספר לימי כלאוֹ, לא עלה בידוֹ. מה פשר האוֹר הרב הזה בביתוֹ?… מה שם? חג? מי חוֹגג שם?… דוֹנה רוֹזה, שנשארה ללא כל ידיעה עליו, היא היתה יוֹשבת בחשיכה, ברוֹב יגוֹנה ואבלה… לא, לא, דוֹנה רוֹזה – וחג אוֹרים כזה?… לא, לא…

גל של כאב עלה בנפשוֹ, והוּא ניסה להיעקר ממקוֹם שבתוֹ ולעמוֹד על רגליו, אך היה כמרוּתק תחתיו ורגליו נתלוּ במוֹרד כשני בוּלי עץ כבידים. צוארוֹ היה גיהנוֹם של ייסוּרים. מבטוֹ היה נעוּץ בחלוֹנוֹת האוֹר של טירתוֹ, בחלוֹנוֹת שבקוֹמה העליוֹנה וּבקוֹמה התחתונה.

פתאוֹם ניצתה במוֹחוֹ מחשבה בהירה מאוֹד: דוֹנה רוֹזה, הילד והאלמנה המשרתת – כוּלם גוֹרשוּ מן הבית. כבר היה הגירוּש, כבר תם המוֹעד, וּביתוֹ נהפך לזרים… זרים שוֹכנים בוֹ… זאבי ערבוֹת, אוֹכלי יגיע ישראל… ואנה באוּ בני ביתוֹ? עם מי הלכוּ, עם מי גוֹרשוּ? לאיזה חוֹף הוּבאוּ? איפה ימצאם, כשיוּכל לרוּץ אחריהם וּלבקשם?

הכאב ריטש את לבוֹ. עתה ראה ברוּר: כל חלוֹנוֹת ביתוֹ טוֹבלים באוֹר מנוֹרוֹת הקנים התלוּיוֹת בסיפוּן, המנוֹרוֹת ארוּכוֹת הזרוֹעוֹת עם גדילי הגבישים הנוֹצצים. גם בחדר עלייתוֹ פתוּחים החלוֹנוֹת וראשי אנשים מגוּלים, גזוּזי שׂיער, נראים בעדם, מהלכים אנה ואנה. הנה הבהיקה נחוֹשת הארוֹן האדוּמה… גם קוֹלוֹת מגיעים לאוֹזניו משם, קוֹלוֹת צחוֹק ושׂמחה. הכלבים יוֹרשי ביתוֹ!… מה היה על ספריו, על כתביו, על כתבי היד היקרים?… רוֹזה והילד היכן הם?… האוּמנם כל זה קרה וּבא?…

מחאה איוּמה צוחה בלבוֹ, וחזר הכאב הנוֹקב: אנה באוּ? אנה הלכוּ? מי דאג להם? מי גוֹנן עליהם?…

הוּא רעד כקוֹדח. אחר כבש את רעדוֹ, ישב רגע ארוֹך כתוֹהה אחר איזה דבר שנשכח מלבוֹ. וּפתאוֹם פשט שתי זרוֹעוֹתיו, הזרוֹעוֹת הנשברוֹת מכאב, והרקידן כנגד ביתוֹ הזוֹרח, כמתגרה בוֹ, ושׂפתיו קוֹראוֹת בקוֹל נשמע יפה לאוֹזניו: “לא אמוּת, לא אמוּת! יוֹ נוֹ מוֹרירי, מאס ויוירי! כי אחיה, כי אחיה!”

אילוּ יכוֹל לעמוֹד על רגליו, היה קם ויוֹרד ורוֹקד תחת הרקיע הרם הזה, הזרוּע כוֹכבים וּלבנה גדוֹלה בתוֹכם, היה רוֹקד על אם הדרך, מוּל ביתוֹ, שכבשוּהוּ זרים, אכזרים, והיה שר את שירת חייו, החיים עד העוֹלם!…

ה

כל אוֹתוֹ לילה ישב דוֹן חוֹסי על סוֹללת העפר נשען בגבוֹ אל קרש הגדר. חלוֹנוֹת הטירה כבוּ לאחרוֹנה, והבניין הצר והרם נתעטף בשינה וניצב לפניו על גזוּזטרוֹתיו וצריחיו בתוֹך גן העצים כשוֹמר סוֹד זר. הנוֹף הלילי קדר וזרח חליפוֹת, כי העננים כיסוּ את הלבנה ששטה מליאה כמעט. דממה גדוֹלה עמדה בחללוֹ של עוֹלם. הכוֹכבים הצוֹננים נוֹצצוּ במרוֹמים חדים ודוֹקרים כמסמרי זהב. עוֹד פעמים אחדוֹת ניסה לקוּם ולא יכוֹל. אך לא חש כל כאב בגוּפוֹ, כמוֹ נתאבן הגוּף והרגליים היוּ לעץ. ישב באשר ישב ופזמוֹן האוֹשר בן ארבע המלים שוֹרר בוֹ בלי חשך. נדמה לוֹ, כי הלילה נענה ברצוֹן לפזמוֹנוֹ, ונוֹח היה לוֹ שהלילה יארך כך עד אין סוֹף.

בהשכמה, כשהשחר העוֹלה צבע מעל לנוֹף הרוֹסס והריחני כיפת רקיע ורוּדה, עברוּ שנַיים מתוֹשבי לוֹס פאלאציוֹס וּמצאוּהוּ ליד הגדר. עמדוּ והסתכלוּ ביוֹשב ישיבת הרוּג. הכירוּהוּ: דוֹן חוֹסי היהוּדי! ניגשוּ

ושמעוּ נשימתוֹ. העמידוּהוּ על רגליו. פקח עיניו והביט בהם מתוֹך חיוּך ועמד בלא תנוּעה. ניסוּ להוֹליכוֹ – הלך לרצוֹנם. שאלוּהוּ בכה ובכה ולא ענה, כמוֹ ניטל ממנוּ הדיבוּר. סיפרוּ לוֹ, כי את משפּחתוֹ גירשה הרשוּת יחד עם מגוֹרשי טוֹלידה וּביתוֹ ניתן במתנה לאחד משׂרי המדינה. שמע וחייך בשתיקה. וכשסיפרוּ לוֹ, כי את ספריו וכתביו העלוּ על המוֹקד בגנוֹ – נרעד רגע, אך מיד חייך שוּב. רמז האחד לחבירוֹ מתוֹך נתינת אצבע על מצחוֹ. נענה לוֹ זה מתוֹך הסכמה: כן, אין נכוֹנה ברוּחוֹ… החזירוּהוּ לטוֹלידה והביאוּהוּ אל לשכת שוֹטרי האינקויזיציה. הכירוּהוּ השוֹטרים ואמרוּ:

“הרי זה היהוּדי דוֹן חוֹסי, שנאפן אתמוֹל. היכן מצאתם אוֹתוֹ?”

“בלוֹס פאלאציוֹס, מאחוֹרי אחת הגדירוֹת, מוּל טירתוֹ”, – ענו האנשים קוֹל אחד.

“ואנוּ לא ידענוּ, להיכן נעלם. לאחר שנאפן הנחנוּהוּ לבדוֹ בחצר, וכשחזרנוּ בערב לא מצאנוּהוּ. אמרנוּ: אוּלי עלה השמימה… מפני מהוּמת הימים שכחנוּהוּ, ולא גוֹרש עם כל האספסוּף…”

האחד מן השנַיים רמז לשוֹטרים ונתן אצבּעוֹ על מצחוֹ…

הביטוּ השוֹטרים בצחוֹק אל האיש המוּכּה, שלבוּשוֹ, לבוּש אצילים, קרוּע ומגוֹאל, והוּא עוֹמד ומחייך.

“אמוֹר: מי הביאך ללוֹס פאלאציוֹס?” – שאלוֹ ראש הלשכּה והקריב אליו את פניו.

במקוֹם לענוֹת על השאלה, ניענע דוֹן חוֹסי את ראשוֹ ואמר בקוֹל רך, נעים:

“יוֹ נוֹ מוֹרירי…”

אז אחזוּ כל ארבעת השוֹטרים במוֹתניהם מרוֹב צחוֹק.

“הניחוּהוּ פה, אנשים טוֹבים, ולכוּ לבתיכם” – אמר ראש הלשכה – “נשאל במקוֹם גבוֹה כדת מה לעשׂוֹת ליהוּדי המסכּן הזה, שנשאר, כמדוּמה, יחידי בעירנוּ”.

כחוֹדש ימים החזיקוּהוּ במאסר. היה משׂא וּמתן ארוֹך וּמייגע בין האינקויזיציה וּבין בית הדין החילוֹני, הוֹאיל וכל אחד טען, שאין הנאשם נתוּן לשיפוּטוֹ. כמה פעמים הוּבא לפני חוֹקרים, כדי להוֹציא מפיו, למי היה מוֹכר את כּתבי הכפירה. איימוּ עליו בעינוּיים קשים, באיפוּן חדש, במוֹקד, דיברוּ אליו קשוֹת ורכוֹת, הכוּהוּ מכוֹת אכזריוֹת, הציגוּהוּ

לסוֹף לפני אחוֹתוֹ הזקנה, דוֹנה פוֹרטוּנה קוֹרוֹניל (שמוֹ החדש של דוֹן סניוֹר) – ולא העלוּ מאוּמה: חיוּכוֹ לא סר מעל שׂפתיו, ואחת היתה הטענה בפיו: “לא אמוּת, לא אמוּת, כי אחיה”.

כשראוּ שלא יוּכלוּ לוֹ, הוֹציאוּ פסק דינוֹ שהוּא מטוֹרף ושלחוּהוּ לבית מוּכּי האלוֹהים שבאַלגוֹדוֹר הקרוֹבה. שלוֹש פעמים

שלחוּהוּ שמה, ובכל פעם נמלט משם, חזר ונראה בחוּצוֹת טוֹלידה. לסוֹף נתיאשוּ ממנוּ והניחוּ לוֹ, שיהא מתהלך משוּלח יחד עם שאר חסרי הדעה השקיטים המתהלכים בעיר הבירה.

עברוּ שבוּעוֹת וירחים, רזוֹנוֹ גבר, ואף על פי שראשוֹ היה שמוּט על כתיפוֹ, היה נראה גבוֹה משהיה. בגדיו נקרעוּ ונתגאלוּ עוֹד, אך המלמלה עיטרה את צוארוֹ כבראשוֹנה, שחוֹרה כמעט מרוֹב ליכלוּך. זקנוֹ גדל פרע, וּבמקוֹם החוֹד הקטן והגזוּז יפה ירדוּ עתה על חזהוּ פרעוֹת שׂער שחוֹרוֹת ובלתי נקיוֹת. עפעפיו היוּ דלוּקוֹת וּמלוּפלפוֹת, אך העיניים עמק שקטן וזוֹהרן.

אחוֹתוֹ הזקינה, שמעשה בעלה דיכאה עד עפר, ידעה את האסוֹן אשר קרה את אחיה יוסף, האהוּב עליה מכל האחים (ועתה שכוּלם “נצחנוּ בצחנתם”, נעשה לה הוּא, חסר הדיעה שנשאר ביהדוּתוֹ, יקר ביוֹתר), וניסתה לעזוֹר לוֹ, קראה לוֹ שיבוֹא לביתם ויאכל לשׂוֹבע וילבש נקיים, וּמשלא בא שלחה לוֹ מזוֹן וּבגדים, אך הוּא לא קיבל, חייך לשליח וניענע ראשוֹ: “לא אמוּת, כי אחיה”.

אך יוֹתר ממנוּ נגע עד לבה גוֹרל האשה והילד, שעקבוֹתיהם אבדוּ ואינם. לרוֹב הפצרוֹתיה פנה בנה הבכוֹר לכל המקוֹמוֹת, שהגיעוּ שמה המגוֹרשים: לפּוֹרטוּגל וּלאיטליה וּליון, לתוּרכּיה ולאפריקה הצפוֹנית. אף הגיעוּהוּ כמה תשוּבוֹת, אך איש מן המשיבים לא ידע דבר על האשה דוֹנה רוֹזה וילדה: אפשר שטבעוּ בים אוֹ נספּוּ ברעב אוֹ במגיפה יחד עם אוּמללים אחירים, כמוֹ שאירע לרבים בימים המרים האלה. ודוֹן חוֹסי עצמוֹ לא הזכירם כלל, כאילוּ שכח את אשתוֹ ואת בנוֹ.

במשך הזמן נסתגלה טוֹלידה לחסר דיעה מוּזר זה, לשׂריד היחידי שנשאר בה מכל יהוּדיה. עוֹד היוּ שם רבים, אנוּסים ישנים וחדשים, גם נוֹצרים מבטן ומלידה, שהכירוּהוּ ברחוֹב, עמדוּ ונדוּ לוֹ, גם הציעוּ לוֹ נדבה, אך הוּא חייך ולא פשט ידוֹ לקבל. רק פירוֹת אוֹ זרעוֹנים היה מקבל להחיוֹת את נפשוֹ. וּברוֹב הימים הסיחוּ גם יוֹדעיו דעתם ממנוּ ויצרפוּנוּ אל שאר מוּכי האלוֹהים, שהספרדים זהירים מאוֹד שלא לנגוֹע בהם לרעה.

וּבמה נבדל דוֹן חוֹסי משאר מוּכּי אלוֹהים שבטוֹלידה? בפזמוֹנוֹ שלא נלאה לחזוֹר עליו באוֹזני כל איש וּבתאוָתוֹ לכל מגילת כתב ולכל קרע ספר. בכל מקוֹם, שמצא ברחוֹב פיסת נייר כתוּבה אוֹ מוּדפסה, היה מרימה ביראת הכבוֹד, מנַקה בכנף בגדוֹ וקוֹרא בה, ואם מצאה טוֹבה לחפצוֹ, נתנה בתוֹך השק שעל כתיפוֹ. ברדת הגשם היה מליט את השק תחת גלימתוֹ ונמלט עמוֹ אל מבוֹא בית אוֹ לתוֹך אחת החנוּיוֹת. על שוּם כך כינוּנוּ בצחוֹק “ליבּרירוֹ”, כלוֹמר, ספרן.

נערי הרחוֹב ידעוּהוּ והיוּ מעכבים אוֹתוֹ לשאלוֹ:

“אם כן, ‘ליבּרירוֹ’, תמוּת אוֹ לא תמוּת?”

השרה עליהם דוֹן חוֹסי את עיניו השוֹקטוֹת, חייך וענה:

“לא אמוּת, לא אמוּת, כי אחיה…”

ליצנים שבהם היוּ מוֹשיטים לוֹ פיסוֹת נייר והוּא קיבלן מידם, התבוֹנן בהן, וכשנוֹכח כי אין בהן חפץ, החזירן להם בתוֹדה. אז נתנוּ לוֹ אגוֹזים מספר אוֹ קוֹמץ בוֹטנים, וּלעתים גם פלח אבטיח אוֹ אשכוֹל ענבים…

ועוֹד תאוה היתה יצוּקה בוֹ: לילך בסוֹף תהלוּכוֹת, תהלוּכוֹת של חג אוֹ של אבל. ראשוֹ שמוּט על כתף שמאלוֹ, שק ה“כּתבים” על כתף ימינוֹ, גלימתוֹ קרוּעה, רגליו היחיפוֹת והפצוּעוֹת בסנדלי עץ, והוּא פוֹסע זקוּף וכבד ראש הרחק מעט מאחרי אחרוֹני ההוֹלכים בסך, וּשׂפתיו ממללוֹת בלי הרף: “לא אמוּת, לא אמוּת, כי אחיה…”

וכן הלך בסוֹף מסע לוייתוֹ רב הפאר של גיסוֹ דוֹן קוֹרוֹניל, שמת שנה אחת לאחר גירוּש אחיו מספרד. הוּא הלך בשנת 1498 אחרי לוייתוֹ השחוֹרה של תוֹמאס טוֹרקוימאדה, מפלצת כל התקוּפוֹת. הוּא ליוה בשנת 1504 את ארוֹנה של המלכּה איזבּילה, שהוּבא אחר כבוֹד ממדינת דלי קאמפּוֹ. בשנת 1509 הלך עם המלוים אחרי יוֹהאנה, שנשתטתה אחרי מוֹת בעלה היפה, בשעה שהוּסעה בידי אביה המלך אל ארמוֹן טוֹרדיסילאס להיכּלא שם עד יוֹמה האחרוֹן. בשנת 1516 הלך אחרי מיטתוֹ של פרנאנדוֹ הקאתוֹלי, שמת באסטרימאדוּרה, ובאוֹתה שנה אחרי המקבלים את פני קארלוֹ החמישי, המלך רב הפעלים, זה שנאמר עליו, כי השמש לא שקעה במדינוֹת מלכוּתוֹ.

ימים חלפוּ, שנים נקפוּ. ספרד גדלה ועצמה, ספרד עשתה מלחמוֹת גדוֹלוֹת, ספרד שפכה ממשלתה על ארצוֹת השפילה, על צרפת, על אמריקה. היא לבשה תפארת וגיאוּת וּתהילה. שלהבוֹת האינקויזיציה לא כבוּ, אך מעטוּ, וּמתוֹך שהוּרגלוּ בהן, כמעט לא הוּרגשוּ עוֹד. רבים מן האנוּסים שבוּ לכבוֹדם הגלוּי ולאמוּנתם הנסתרה. הקאתוֹלים החדשים היוּ לאדירי הארץ. אדירה מכוֹל היתה משפּחת קוֹרוֹניל. איש יהוּדי מן המוּגלים לא חזר לספרד. המעטים שחזרוּ פשטוּ את אדרת אמוּנתם הישנה על גבוּלה. רק העברי חסר הדיעה דוֹן חוֹסי (שם משפּחתוֹ נשכח ברוֹב הימים), אוֹ ה“ליבּרירוֹ”, התהלך תחת שמי ספרד, ברחוֹבוֹת טוֹלידה המעטירה, בצוארו השבוּר וראשוֹ שמוּט על כתף שמאלוֹ ושׂק ה“כּתבים” הבלוּי על כתף ימינוֹ. גוּפוֹ הרזה והיבש היה כמפלצת, שער ראשוֹ וזקנוֹ הלבין, אך קוֹמתוֹ לא שחה ואוֹר עיניו השוֹקטוֹת לא ניטל וּשׂפתיו לא פסקוּ מנוֹע.

וּבאביב 1540 היה חג גדוֹל בטוֹלידה. כחג הזה לא ראתה העיר מיוֹם היוסדה. הנער פיליף, העתיד לחדש את מוֹראי האינקויזיציה הראשוֹנים בספרד וחוּצה לה, הוּכרז דוּכּס של מילאנוֹ. היה בוֹקר שמש ללא עב קל בשמיים. טוֹלידה החשׂוּפה, הבנוּיה על סלע, לבשה צבעי מלכוּת. כל בית העלה דגל. במרוֹמי חוּצוֹת ורחוֹבוֹת היוּ מתוּחים חבלים עם מַטליוֹת צבעוֹנין. הכבישים הלבנים רוּבּצוּ במים. בכל גזוּזטרה וזיז היוּ תלוּיים אשכוֹלוֹת אנשים. דוֹן חוֹסי, שהיה אז כבן תשעים, ראה תהלוּכת חוֹגגים גדוֹלה נוֹהרת על דגליה אל גשר אלקאנטרה ואל מצוּדת אלקאצר, היטיב את שקוֹ על שכמוֹ וּפסע מאחוֹריה יחיד באמצע הדרך. הוּא לא ידע, כי אין זה אלא מחנה חוֹגגים חלוּץ, וּמחנה האינפאנט יבוֹא אחריו. בתשעים שנוֹת חייו עוֹד רב היה כוֹח רגליו ולא פיגר בלכתוֹ. והנה שמע מאחריו הוֹלם עקבי סוּס צוֹהל מתקרב כבזק. ביקש לשׂטוֹת אל פאת הדרך הרחבה, אך הוּפל ארצה וּפרסוֹת הסוּס המסוּמרוֹת עברוּ עליו. חוּשיו נבהלוּ, כברק אש עלוּ במוֹחוֹ המלים: “לא אמוּת…”. אך המשֵׁכן דעך, כי פרחה נשמתוֹ.

סוּסוֹ של האינפאנט, הנער פיליף, דרסוֹ. מתוֹך רעיוֹן משוּבה שתקפוֹ פתאוֹם הסתער מתוֹך מחנהוּ להדביק אחרי המחנה הראשוֹן וסוּסוֹ הפיל בשטפוֹ את חסר הדיעה הנבוֹך.

פיליף שב על עקיביו לראוֹת את מי הפיל. גם השׂרים בני לוייתוֹ הגיעוּ שמה על סוּסיהם האבירים. כוּלם ניצבוּ במעגל על גוייית הזקן המוּטלת על גבה בלי רוּח חיים, אך עיניה פקוּחוֹת וּבת צחוֹק על שׂפתיה.

הנער הרוֹכב בלבוּש מלכוּת פער מעט את פיו והאריך את סנטרוֹ החזק ולא גרע עיניו הזוֹעפוֹת מעל ההרוּג, המוּטל בחמה על אם הדרך. גלימתוֹ הבלוּיה של המת נפרמה כוּלה, ועל חזהוּ המגוּלה ממראה העפר נראתה פיסת קלף מעוּכה וכהה, קשוּרה בפתיל פשתים. טוּר אוֹתיוֹת השחיר על הקלף.

פיליף פנה אל השׂר אוֹמנוֹ הניצב על ידוֹ:

“קרא את הכתוּב!”

השׂר, איש שׂיבה מהוּדר ועצוּב, גחן מעל סוּסוֹ אל חזה ההרוּג. חרבוֹ התרוֹממה ועיניו הבוֹלטוֹת ריפרפוּ בחרדה על פיסת הקלף. אחרי רגעים מספר נזדקף ואמר:

“אמצא חן בעיני הוֹד מלכוּתך: לא אדע לקרוֹא את הכתוּב, כי כתב העברים הוּא”.

קילל הנער את אוֹמנוֹ קללה נמרצת והדהיר את סוּסוֹ לעבר הגשר. בני לוייתוֹ דהרוּ אחריו בבהלה.

אמרוּ: ביוֹם ההוּא נחה על פיליף רוּח רעה, אשר לא סרה ממנוּ כל ימי חייו, וּבמוֹתוֹ היתה מוֹרשה לעם ספרד עד היוֹם הזה.

א

בוֹקר של יוֹם קיץ שנת 1529 ביער, בדרך לפרייבוּרג של ברייסגאוּ.

אוֹתוֹ יוֹם היה בוֹער כתנוּר. חמת תחילת אב הוּצאה מנרתיקה וחוֹם קדמוֹן ירד לעוֹלם. פיסוֹת הרקיע, שנראוּ מעל לאוֹרנים הגבוֹהים והישרים כנרוֹת של שעוה, עינן היה כעין מַתּך דק של נחוֹשת וכסף. ריח השׂרף שפּרץ ונטף מקליפת העצים הכביד את האויר. הכוֹל דמם. גם מחטי העצים לא נעוּ ולא זעוּ. שׂיחים קטנים וגידוּלי קרקע ננסיים, שרביטים כהים ועלעלים ירקרקים של תוּת אדוֹם, שלכת חוּמה עתיקת ימים, כריכים וחזזיוֹת ממראה האפר והחלוּדה – כוּלם היו חריבים ויבישים וחדלי תנוּעה כאחוּזי שיתוּק של אימה: ניצוֹץ אחד שנוֹפל בהם מלקחם בסוּפת אש והיער כוּלוֹ עוֹלה בלהבוֹת! הגוּת רמה ונאדרה עמדה ביער. לא נשמע קוֹל בעלי חיים קטוֹן אוֹ גדוֹל. חוּלדת סנאים לא התגלגלה ברעש סוֹרטני במוֹרד גזע, עוֹף לא ציפצף ולא נוֹדד כנף, ואלה שנראוּ בצמרוֹת הגבוֹהוֹת כאילוּ נתמזגוּ עם העצים, ממתינים עמהם לתמוּרה מתרגשת לבוֹא.

חוֹם בתוֹך יער קשה מחוֹם במרחב שׂדה אוֹ ברחוֹבוֹ של יישוּב. אין מעבר לרוּח ואין מרחב להתפּשטוּת. הלהט נדחס, כביכוֹל, בין האוירים המצוּמצמים ועוֹמד דוּמם ויחיל תחת השפע היוֹרד ממרוֹמים להרבוֹת עצמתוֹ. ויער זה, שהיה במקוֹם גבוֹה, בשלוּחת “היער השחוֹר”, כאילוּ עמד בעיצוּמוֹ של שפע זה.

שעה ארוּכה היה הדרך המתרכס בין האילנוֹת שוֹקט על עפרוֹ כדוֹגר על הבאוֹת. והנה היה האוֹת, באה התמוּרה. שני אנשים שוֹנים במראיתם ובלבוּשם עלוּ כמוֹ ממעמקים והתקדמוּ בדרך. גבר גדוֹל קוֹמה, גזר עץ שקנה ברזל קשוּר אליו בטבעוֹת, ברזל חדש ונוֹצץ, מוּטל על כתיפוֹ (רק לפני ימים מספר קנה אוֹתוֹ האיש בכסף מלא בגבוּל צרפת ושם קוֹראים לוֹ “אַרקבּוּזה” והוא יוֹרה חיצי מות בקוֹל נפץ ועשן!), לראשוֹ כוֹבע עם נוֹצה צבעוֹנית, מכנסי קטיפה ירוּקים תחוּבים לוֹ בתוֹך מוֹקיים גבוֹהים, שׂרוּכים בשרוֹכי עוֹר, ועל הכתוֹנת הרקוּמה מין מקטוֹרן אפוֹר שאינוֹ נסגר על החזה. לידוֹ הלך איש נמוּך, רחב כתיפיים וחזק צעד, כתוֹאר עבד של איכּרים. לגוּפוֹ חלוּק בד גס מעל למכנסיים צרים המגיעים עד סנדלי עוֹר חוֹריים; לראשוֹ מגבעת קש גדוֹלה, כמגבעוֹת האיטלקים, ועל צידוֹ ילקוּט ציידים גמלוֹני וגרזן קטן בחגוֹרתוֹ.

הם הלכוּ עקב בצד עקב ולא דיברוּ דבר.

פּתאוֹם זקף הגבוֹה ראשוֹ ואוֹזניו. עמד מתוּח כעץ מן העצים סביב. בן לוייתוֹ עשׂה כמוֹהוּ, כמצוּוה לחקוֹת כל תנוּעתוֹ.

− כמדוּמה, הוֹלכים בין העצים! – קרא הגבוֹה בקוֹל עצוּר.

− כן, שני אנשים, − ענה הנמוּך אחריו כהד – לא רחוֹקים הם. העבד הלך והצמיד אוֹזנוֹ אל גזע עץ גדוֹל.

− שני אנשים. לא רחוֹקים, − חזר על דברי עצמוֹ – וּברייה הוֹלכת על ארבע עמהם.

− לא רק לב ארנבת לך, אלבּריך, אלא גם אוֹזן ארנבת. בּּוֹא, נשב בבּוֹר עד בוֹאם. נפתיע אוֹתם.

− כפקוּדתך, מייסטר שויינסהוֹיט.

בקפיצוֹת מספר ירדוּ לתוך נעיץ שהיה בצד הדרך. אדמתוֹ חוּמה, טרוּשה, חריבה. צרוֹרוֹת נידרדרוּ אחריהם ברדתם.

בשבתם שפוּפים בתוֹך הנעיץ כמעט לא נראוּ.

לא ישבו עשׂר דקוֹת ומבין האילנוֹת, עם הרישרוּש המתקרב וגוֹבר, יצאוּ שני אנשים מוֹבילים פרד קטן, דל בשׂר, קירח, ועליו, משני עבריו, חביוֹנוֹת מזוֹהמוֹת בעטרן. בשוּלי האחת היה תלוּיּ כלי קטן, שחוֹר כוּלוֹ. גם בגדי האנשים היוּ מרובבים בנוֹזל השחוֹר. הכוֹבע מוּפשל־השוּליים והטלאי הצהוֹב בצּוּרת לב על החזה ענוּ בהם כי יהוּדים הם.

אחד מן השניים החזיק באפסר הבהמה ומשכה בכוֹח, וחבירוֹ, שנשׂא על כתיפוֹ צקלוֹן אחוּז במקל, חימר אחריה בענף שבוּר שבידוֹ. הם עלוּ על הדרך ועמדוּ מסתכלים אילך ואילך. מחוּ זיעת פּניהם בכנף בגדם הארוֹך ועמדוּ כתוֹהים על הדממה הכבידה.

באמת עדיין היה לבם נגרש וחרד ממה שאירע בלילה בלינם בתוֹך היער. ליל שימוּרים וּמוֹרא גדוֹל היה להם הלילה. חוּמוֹ היה רב לאין נשׂוֹא ולא יכלו לעצוֹם עין מרוֹב המוּעקה. התהפכוּ על מצע המחטים והאצטרוּבּלין, חיבקוּ שוֹרשים קרוֹבים, נתנוּ אגרוֹפיהם תחת ראשיהם, כבשוּ

פּניהם בין זרוֹעוֹתיהם, ולא השׂיגוּ את התנוּמה. גם ריח השׂרף בא בהם וּכאילוּ מילאם שיכרוֹן גוֹזל שינה. והנה שמעוּ בחשיכה המעוּבה (מגל הירח של תחילת החוֹדש נעלם עד מהרה מן השמיים), סמוּך להם, כקוֹל נפץ של אש אוֹכלה. היגים וּגבבים וּזרדים יבישים פוֹקעים וּמתנפּצים באש. קוֹל ידוּע להם מילדוּתם, כשהיוּ מבעירים בחוּץ מדוּרוֹת להנאתם. אין ספק, אש אחזה כאן. אבל כמה שנעצוּ עיניהם לתוֹך החשיכה שבין האילנוֹת לא ראוּ סימן של אש, אף ניצוֹץ אחד, אף קליפת נוֹגה כל שהיא. שכבוּ שוּב והקשיבוּ, ושוּב אוֹתוֹ נפץ ארוּר. האם לא תבוֹא פּתאוֹם אש רצה ותקיף אותם בתוֹך היער, בין האילנוֹת והשלכת היבישים והספוּגים שֹרף, ותבעיר עליהם הכוֹל מסביב, והם יאבדוּ באש? כבר שמעוּ על מקרים כאלה. פּחד גדוֹל תקפם, דמיוֹנם האביר, וּבמידה שדיברוּ על כך עוֹד גדל פּחדם. והנפצים אינם פוֹסקים, משתתקים לרגע ומתחילים שוּב ביתר עוֹז. קמוּ והלכוּ לחפּשׂ, מגששים דרכם זה לצד אחד וזה לצד אחר ומכוונים דעתם זה אל זה ואל הפּרד העוֹמד שלוּל אל גזע עץ, שלא יתרחקוּ ויאבד להם. אך חזרוּ ולא מצאוּ כלוּם. החשיכה כשהיתה, אין שביב אוֹר, וקוֹלוֹת הנפץ אינם פוֹסקים. אדרבה, מתגברים והוֹלכים.

− אש רוֹאה ואינה נראה, − אמר האחד, ששמוֹ אָנזיל, וחלחלה בקרוּם בטנוֹ.

− אש לא נוּפּח, − ענה לעוּמתוֹ בניקוּש שיניים האחר, ששמוֹ למלין, ביטוּי מספר איוֹב שידע כמעט כוּלוֹ בעל פּה, כי בעל מקרא היה.

והפקיעוֹת והנפיצוֹת אינן פוֹסקוֹת. ולא מצד אחד הן באוֹת אלא מכמה צדדים בבת אחת. חזרוּ והפקידוּ רוּחם ביד ה' ושכבוּ סמוּך לפּרד. אף פקדוּ אוֹתוֹ ומיששוּהוּ מזנבוֹ ועד ראשוֹ, והוּא עמד שוֹקט על עמדוֹ, השמיע קוֹל נגיסה והצליף בזנבוֹ על צלעוֹתיו, כאילוּ הכוֹל כשוּרה. אך לישוֹן לא יכלוּ, עד שהאיר השחר. וּכשהאיר היוֹם עדיין נשמעוּ הפקיעוֹת, כקוֹל אש אוֹכלת בסמוּך. הלכוּ לראוֹת פּשר הדבר, והנה נפלוּ עליהם וּלצידיהם מיני פוֹלים שטוּחים וקשים, בהירים כמעט, וּפגעו בהם בחזקה. וּכשנשׂאוּ עיניהם ראוּ עץ ירוֹק, ארך ענפים ועליו ירוּקים, גדוֹלים וּדשינים, שוֹנה משאר העצים, עץ שלא ראוּ כמוֹתוֹ מימיהם, עוֹשׂה תרמילים ארוּכים, כתרמילי הקטניוֹת אוֹ כחרוּבים, והם מתפקעים וּמתוֹכם נוֹרים הגרעינים לארץ וּלכל צד. וזה קוֹל הנפצים.

רקק אנזיל רקיקה של כעס ואמר:

− בשם הכיס! ¹ ואת זה יראנוּ כל הלילה?

− תוּף, תוּף, תוּף! – רקק אחריו למלין – מה שחלמתי וּמה שחזיתי, על ראשם של ה“בּאכחאנטים”! ²

נטלוּ ידיהם מצפחת מים שהיתה עמהם, הניחוּ תפילין והתפּללוּ שחרית. אחר התפילה סעדוּ לבם במה שהיה עמהם בצקלוֹן ויצאוּ לדרך. כשלוֹש שעוֹת שׂירכוּ דרכם בין עצי היער ולבם עדיין מלא חרדת הלילה והם עייפים ונרגזים מנדוּדי השינה. וכשהגיעוּ לדרך ולא ראוּ בוֹ נפש חיה עמדוּ תוֹהים לדעת אם לפנוֹת ימינה אוֹ שמאלה.

עוֹדם תוֹהים ועוֹמדים, נשמע קוֹל שרקוּקית והד שבוּר ענה מכל עבר, ואחריו קוֹל נפץ חזק, שמילא אוֹזניהם, הידהד עמוּקוֹת בין העצים וּכאילו הרקידם מסביב.

שני הבחוּרים נזדעזעו. אף הפּרד שבינוֹתם נרתע, זקר אוֹזניו ושלח ראשוֹ לפניו (תנוּעה שירש מאביו החמוֹר!). הביטוּ כה וכה ולא ראוּ מאוּמה. רק סנאי אחד עבר כבזק מעץ לעץ וּשניים אוֹ שלוֹשה עוֹפוֹת השמיעוּ קירקוּר מבוֹהל ונשתתקוּ, וּממקוֹם אחד, במרחק מאה פסיעוֹת, עלתה תימרת עשן קטנה לתוֹך האויר הלוֹהט.

− נימלט לבין העצים! –קרא למלין, והוּא הצעיר, שלא הגיע עדיין לחתימת זקן – שוֹדדים אוֹ שדים ביער!

− שוֹטה, וכאן אין עצים? – השיב אָנזיל, שזקנקן בהיר, כעין פלוּמה רכה, הקיף את פּניו היפים, אף כי לא רחוּצים היוּ.

− כן, עצים בכוֹל והדרך ריקה ואין איש, − חיטט למלין בשׂער ראשו – שוּב מעשה שדים כמוֹ בלילה.

בבת אחת התרוֹממוּ מן הבוֹר. במקוֹם שנראה קוֹדם העשן, שתי גוּלגלוֹת, אחת גבוֹהה מחברתה. לבּוֹת שני הבחוּרים פגוּ מאֵימה.

הדמוּיוֹת השתיים עלוּ על הדרך וּפנוּ לעבר הבחוּרים עם הבהמה.

− תוֹדה לאל! – קרא אנזיל בקוֹל כבוּש – צייד הוּא וּמשרתוֹ נוֹשׂא כליו. לא יאוּנה לנוּ רע. תראה, למלין, כל רעה לא יעשׂוּ לנוּ.

− מפּיך לאוֹזניו של אדוֹן העוֹלם! – ענה למלין – אני לבי ניבּא לי רע.

− ניטלה נבוּאה וניתנה לשוֹטים.

למלין נשתתק.

בינתיים הגיעו שני הבאים עד מקוֹם הבחוּרים שעמדוּ כמַמתינים להם.

− מאַין וּלאין, זרע יהוּדים? – הרעים הצייד קוֹלוֹ. פּניו היוּ סמוּקים מחוֹם ומהתאמצוּת.

והעבד ניגש אל הפּרד והתבוֹנן ארוּכוֹת בחביוֹנוֹת, מלבר וּמלגו, פּעם בזוֹ ופעם בזוֹ, מנענע ראשוֹ לעצמוֹ.

− לשטראסבּורג, אדוֹני רב החסד, אנוּ בדרך לשטראסבּורג.

− שאלתי גם: מאין?

אֶנזיל, שראה את מעשה העבד, הסתכל רגע ממוּשך בחבירוֹ, בלמלין. הוא לא בקש עצה ממנוּ, אך ביקש להסתיר מן האַלָם את מאמציו למצוֹא מוֹצא. לסוֹף שאל את הצייד:

− רוֹצה אדוֹני שאגיד לוֹ את האמת?

− בודאי. את האמת ורק את האמת.

− מעיר רחוֹקה: מרגנשפוּרג.

− פיוּוּוּ ־וּט! − השמיע האיש קוֹל ציפצוּף שׂפתיים רוֹצע אוֹזן וטפח על לחי עצמוֹ בשׂמאלוֹ, כי בימינוֹ החזיק את קנה הרוֹבים שעל כתיפוֹ – מרגנסבּוּרג! ומה עשׂיתם ברגנסבּוּרג, והרי זרע היהוּדים כוּלם גוֹרשוּ משם עוֹד לפני עשׂר שנים, לא נוֹתרה שם פרסה יהוּדית? מוּדעת היא.

− משוּם כך הלכנוּ שמה.

− היהוּדי סוֹנט בנוּ, − אמר העבד ולא הניד עפעף.

− יסנוֹט, יסנוֹט – בין כך ובין כך אביאם בכלי זה לחיי עוֹלם הבא. למה הלכתם לרגנסבוּרג?

− במצוַת מוֹרנו ורבּנוּ הלכנוּ. שנינו בחוּרים עניים לוֹמדי תוֹרה ופקוּדת רבּנוּ קדוֹשה לנוֹּ.

כל אוֹתה שעה שדיבר אֶנזיל עמד למלין וּלשוֹנוֹ נטוּלה מתמיהה וּמפּחד. הוּא לא הבין למה נקט עתה חבירוֹ דרך האמת, אחרי כל התחבוּלוֹת וההערמוֹת שהשתמשוּ בהן מיוֹֹם שיצאוּ לדרכם המסוּכּנת לפני שלוֹשה שבוּעוֹת. אך לבוֹ רחש אמוּן וכבוֹד לאנזיל, שידוּע היה כחריף וּבקי וּמכיר בטיב בני אדם וּמחשבוֹתיהם, שעל כן הטיל עליו רבּם החכם תפקיד זה; ואת למלין נתן עמו מהיוֹתוֹ נאמן רוּח ונכוֹן לכל מעשׂה טוֹב.

− ומה ציוה עליכם רבּכם? – הוֹסיף שויינסהוֹיט לחקוֹר את אֶנזיל.

− הוּא ציוה עלינוּ להביא כתבים קדוֹשים שנשארוּ שם בידי איש נוֹצרי, עוֹשׂה חביוֹת, איש טוֹב וישר שקיבלם לשמירה מידי ראש הישיבה של רגנשפוּרג ביוֹם הרע והנמהר, יום גירוּש אחינוּ בני ישׂראל מן העיר. אלו הן העתקו­ֹת של ספרים, שבלעדיהן לא נוּכל ללמוֹד את תוֹרתנוּ הקדוֹשה.

− והיכן הכתבים?

− כאן, בחביוֹנוֹת. קרקעית כפוּלה להן, וּבין קרקעית לקרקעית שׂמנוּ את הכּתבים. בערמה עשׂינוּ, כדי שלא יגזלוּם מידינוּ. לא רק מפּני גוֹזלים נוֹצרים יראנוּ, אלא גם מבחוּרים יהוּדים שגזילת ספרים וכתבים אינה חשוּבה בעיניהם עבירה.

למלין עמד משתאה על חבירוֹ, והעבד ניגש אל הדוֹברים ואמר לאדוֹניו:

− קרקעיוֹת כפוּלוֹת לחביוֹנוֹת. היהוּדים מסתירים שם דברים אסוּרים.

− מיד נראה, מיד נראה. לך אלבּריך, אל החביוֹנוֹת ופגע בהן בגרזינך!

− לפקוּדתך, מייסטר שויינסהוֹיט! – ענה העבד, שלף את הגרזן מחגוֹרתוֹ, זרקוֹ באויר וקלטוֹ כמשׂחק.

לא הוֹעילוּ תחנוּני הבחוּרים. מראה המטבע שהראה אֶנזיל לשויינסהוֹיט אך העלה חמתוֹ והוּא הרים את קוֹלוֹ:

− יהוּדים ארוּרים! נוֹכלים! משחדים! מבריחים! מחללי הקוֹדש! לא תצאוּ חיים מתחת ידי.

גרזינוֹ של אלבּריך ניחת בכוֹח על חביוֹנה אחת שהיתה תלוּיה בצלעוֹ של הפּרד. הבהמה כמעט נפלה מכוֹח המכה, והחביוֹנה, שהיתה ישנה, למוּדיה נשברוּ ונפזרוּ ומה שבתוֹכה נתגלה: כריכה של בד שמילאה את כל חללה. עוֹד שתי מכוֹת גרזן והחביוֹנה כלא היתה, והכריכה נפלה לארץ.

− בשם השד! התּירוּ את הצרוֹר! בלי שהיוֹת! − פקד שויינסהוֹיט על הבחוּרים.

לרמיזת עינוֹ של אֶנזיל תלה עצמוֹ למלין על ברכּיו והתחיל מתיר באצבעוֹת מרתתוֹת את חבילת הבד. לא עברוּ רגעים מוּעטים ונתגלוּ מגילוֹת קלף ודפּי נייר ערבי עבה, דוֹמה לקלף. מחוּבּרים היוּ בחוֹברת, כתוּבים בדיוֹ עפצים וּבכתב מרוּבע גדוֹל וקטן, כתבים ישנים וחדשים, מצהיבים וּלבנים.

− כתבים קדוֹשים וקוֹנטרסים, קוֹמנטארים – עמד אנזיל והסביר – בלעדיהם אין אנוּ יכוֹלים ללמוֹד. וּבלי לימוּד התוֹרה, אדוֹני רב החסד, חיי היהוּדי אינם חיים. נוֹח לנוּ שלא נאכל ולא נשתה, וּבלבד שנוּכל ללמוֹד את תוֹרתנוּ הקדוֹשה.

− גם אצלנוּ יש בזמן הזה שוֹטים כאלה במספר רב, − השיב שויינסהוֹיט, שנהנה מעצם התגלית וגם מדברי האמת שהגיד לוֹ הבחוּר – והם מתרבים והוֹלכים, השוֹטים הללוּ. כל מיני הבלים מוֹציאים וּמפיצים בכתב וּבדפוס, אף מדברים לאטינית, כמוֹ הנזירים, תחת לדבּר בלשוֹן האבוֹת והאמהוֹת.

− להכּוֹת עוֹד? − שאל אלבּריך, וגרזינוֹ מוּנף ומכוּון לחביוֹנה השנית, השלימה עדיין.

− חוּסה, אדוֹן רב חסד! – קרא אנזיל ושלח ידוֹ כאוֹמר לעכּב את המעשׂה – למה תשבוֹר את האחרת והיא מכילה מה שמצאת בראשוֹנה? הן נוֹכחת לדעת כי אמת בפי.

− אף על פי כן, הוֹאיל ושברנוּ את הראשוֹנה, מן היוֹשר שנשבוֹר גם את האחרוֹנה, ולא נַפלה בין השתים ולא תפּוֹל קנאה ביניהן, − התחכּם שויינסהוֹיט, נהנה מחכמת עצמוֹ.

גם חביוֹנה זו הכילה כתבים בדוֹמה לראשוֹנה.

− אפשר מרגלים אתם? – שינה שויינהוֹיסט את טענתוֹ – יוֹדע אני מן הברית הישנה שקראתי בתרגוּמוֹ של אדוֹננוּ לוּתר, כי מרגלים היוּ אבוֹתיכם. וּמי יוֹדע אם אין כאן דברי חירוּף וגידוּף על דתנוּ הקדוֹשה ועל אדוֹננוּ ישוּ, כאשר הוֹכיח אחיכם פפרקוֹרן בספרי האמת שלוֹ. איני מלוּמד ואיני יוֹדע לאטינית, אבל את ספרוֹ “ראי היד” על כתבי היהוּדים קראתי גם קראתי.

− לא מרגלים עבדיך, כנים אנחנוּ, − קראוּ הבחוּרים בקוֹל אחד בלשוֹנם של אחי יוֹסף הצדיק – וּבכתבים אשר עמנוּ אין כל דוֹפי. יש בהם רק יראת שמיים ואהבת הבריוֹת – הוֹסיף למלין.

− הנה נמצאים לא הרחק מזה, בפוּנדק “צוּם אֶבּר” (אֶל חזיר היער), חבר אנשים מלוּמדים, שבאוּ משוייץ וּפניהם מוּעדוֹת לפרייבוּרג. מחכים הם שם זה היוֹם השלישי לרשיוֹן לבוֹא העירה. הוּגד לי, כי חכמים גדוֹלים הם וכתבוּ ספרים הרבה ברוֹמית וּביונית, וגם את לשוֹן העברים ידעוּ. מוּטב שאביאכם אליהם ויבדקוּ את כתביכם, ואם לא ימצאוּ בהם פסוּל – ושילחתיכם. לא שוֹדד דרכים אני, נצר אני לאבּירים מפוֹארים, ושלטי − הצדק.

אנזיל הסתכל יפה בפני הדוֹבר בוֹ ונראה לוֹ שהם מביעים באמת קצת אצילוּת. פּחדוֹ פּחת והלך.

− האמת שדיברת הצילתך, − המשיך שויינסהוֹיט – אילוּ נתגלה ששיקרת − הייתי מנקב בני מעיך בכלי משחית זה ואחר כך תוֹלה אוֹתך על עץ מאכל לעוֹף השמיים. ועתה מהרוּ אספוּ כנעתכם ואל הפוּנדק!

− איך נשׂא את אוֹצר הכתבים והחביוֹנוֹת אינן? – שאל למלין בארשת פּנים אוּמללה, בהביטוֹ אל שברי הלמוּדים המתגוֹללים על הארץ, מקצתם שחוֹרים וּמקצתם לבנים.

− אין דבר, כרכוּם בבד וטענוּם על הפּרד ולא יאוּנה להם רע. הזדרזוּ ועשׂוּ, פּן לא נמצא עוֹד את האנשים הנכבדים ולא אוּכל לשלחכם ואסגירכם לידי חיילי המלך, וּמי יוֹדע אם לא תפּלוּ בידי ה“ארנוֹלדיים”³ ויעשׂוּ בכם שפטים, כאשר עשׂוּ ברבים מאחיכם, בגלל המעשׂים שעוֹשׂים ה“לוּתרנים” בתמוּנוֹת הקדוֹשוֹת שלהם. בעינַי ראיתי מה עוֹללוּ במנזר הדוֹמיניקני בכפר אחד סמוּך לקוֹנסטאנץ. אש קוֹדש בערה בהם, אך מעשׂה פראים עשׂוּ. על האמת צריך להוֹדוֹת. הרבה הוֹד שיחתוּ.

“איש הפכפך הוּא ולבוֹ טוֹב”, חשב אנזיל, וּשארית פּחדוֹ סרה ממנוּ, גם עיניו המבוֹהלוֹת של למלין נעשוּ שליווֹת יוֹתר.

− הזדרזוּ ונלך. מהלך שעה מכאן עד הפוּנדק. בגללכם אשוּב היוֹם הביתה וילקוּט הצייד שלי ריק. לא, אלבּריך?

− אמנם כן הוּא, מייסטר שויינסהוֹיט.

− עשׂוּ, זאטוּטי יהוּדים, מה שנצטויתם, ולא – והוּא הסיר מעל כתיפוֹ את קנה הרוֹבים.

לא היתה ברירה לפני הבחוּרים אלא לשוּב ולכרוֹך את הכתבים בשני הבדים וּלקשרם משני צידי הפּרד המזיע.

אחרי רגעים מספּר צעדוּ כוּלם בשוּרה. בראש הלך שויינסהוֹיט, ה“ארקבוּזה” על כתיפוֹ; אחריו אנזיל מוֹשך באפסר את הפּרד, אשר שׂשׂ עתה לרוּץ אוֹרח, כי משׂאוֹ הוּקל והחביוֹנוֹת לא קיפּחוּ את צלעוֹתיו; אחרי הפּרד חימר למלין בענף שבידוֹ; וכמאסף לכוּלם הלך אלבּריך וגרזינוֹ תחוּב בחגוֹרתוֹ, כמוֹ לא עשה בוֹ מאוּמה.

ב

זה היוֹם השלישי לשבת דזידריוּס אֶראזמוּס וּמזכירוֹ אוֹגוּסטוּס בּריויס (ואוּלם אוֹגוּסט קוּרץ שמוֹ לפנים) ועמהם ויליבּאלד פּירקהיימר, ההוּמאניסטן האציל מנירנבּרג, בפוּנדק “צוּם אֶבּר”', בדרך היער העוֹלה לפרייבוּרג.

כמה פעמים קרא פּירקהיימר למוֹרה הגדוֹל שיבוֹא להתארח אצלוֹ בנירנברג (מי מגדוֹלי הדוֹר לא התארח בביתוֹ!) ולא בא. ועתה כשהגיעוֹ מכתבוֹ של זה, שבּוֹ הוּא כוֹתב לוֹ: “בכל מקוֹם שיד לוּתר מגיעה כלייה באה על המדע ועל האמנוּת” ותיאר מה שאירע בבאזיליה: שיבוּר וּמיגוּר תפארת יצירוֹת רוּח האדם ותבוּנת כפּיו, והוֹדיעוֹ, כי הוּא עוֹמד לצאת לפרייבוּרג, שעדיין נאמנה עם הכנסייה הישנה (כבר שלח שמה רוֹב ספריו וחפציו) וּמשם ילך לאנגליה, אל ידידוֹ תוֹמאס מוּרוֹס – החליט פּירקהיימר לילך אליו מיד כדי לראוֹתוֹ לפני צאתוֹ לדרך. אם לא יראנוּ עתה – מי יוֹדע אם יזכה לראוֹתוֹ עוֹד.

כיסוּפים גדוֹלים אל מוֹרה הדוֹר היוּ בלבוֹ של בעל היצרים הזה, שכּל ימיו נאבק עם עצמוֹ כדי לסַגל לוֹ את המחשבה ואוֹרח החיים הסטוֹאיים והגיע ברוֹב יגיעוֹ לחולשת הרוּח ולריפרוּף העצבים, ועתה כשתקפוּ עליו המאוֹרעוֹת הגדוֹלים ויד הפראוּת והעריצוּת בשם תוֹרת האהבה והחסד גברה, היה נתוּן כוּלוֹ לחשבוֹן הנפש, והיה לוֹ צורך מענה לראוֹת את האיש שאת מימיו שתה שנים רבוֹת, אוּלי יוֹרהוּ את הדרך וינחמהוּ מעצבוֹנוֹ.

עוֹד בשנת 1518, כשהתארח אצלוֹ לוּתר בחזירתוּ מאוֹגסבּורג, הרגיש מה רב האָיוֹם היצוּק באדם זה, והנה באוּ דבריו האחרוֹנים: “על כן יש הכרח לחנוֹק ולדקוֹר, בסתר כבגלוּי, כל מי שהכוֹח בידוֹ, ולזכוֹר שאין יצוּר ארסי ושׁדיי יוֹתר מן האדם המוֹדרני”, ורוּחוֹ נבהלה מאד ואינוֹ יכוֹל למצוֹא את המנוּחה.

במרכבתוֹ ההדוּרה, הרתוּמה למבחוֹר סוּסיו, יצא מנירנברג כדי להשׂיג את אראזמוּס בעוֹדוֹ בבאזיליה. לילה ויוֹם ולילה, בחניוֹת קצרוֹת לפי ההכרח, נישׂא בסערה בהרים וּבבקעוֹת עד שהגיע אל העיר השוייצית, וכשהגיע שמה בבוֹקר לא מצא עוֹד את המוֹרה: לפני שעתיים הפליג בספינה בנהר הריינוּס. החליף פּירקהיימר את סוּסיו המיוּגעים באחירים וּמיהר בדרך היבּשה אל פרייבוּרג, אוּלי ישיגנוּ בדרך. למחר מצא את אראזמוּס וּמזכירוֹ בפוּנדק “צוּם אֶבּר”, שהגיעוּ שמה לפני שעה קלה מן המקוֹם שהספינה העלתה אוֹתם במרחק כמה מילין מזה. כמה תיבוֹת וּמלתחוֹת של מטען היוּ מוּנחוֹת בחוּץ על הארץ, כי לא הספיקוּ להכניסן פּנימה.

פּירקהיימר ידע את צלם דמוּתוֹ של אראזמוּס מן התמוּנה הקטנה של הוֹלבּיין, שחסידיו עשׂוּ ממנה העתקוֹת והפיצוּן ברבים. ואמנם פּני האיש כפני התמוּנה ההיא: פּנים חמוּרים ועל הפה הרחב מרחף חיוּך עצוּב, עצמוֹת הלסתוֹת בוֹלטוֹת על הלחיים הנפוּלוֹת, החוֹטם חזק וּמחוּדד והסנטר קטוּם וגוּמה קטנה בוֹ, המוֹסיפה לוֹ רוֹך, והעינים קטנוֹת וּפיקחוֹת וּמביטוֹת למרחוֹק, כמוֹ מעבר לדוֹבר בוֹ. אבל האיש הזקין הרבה, קוֹמתוֹ הגבוֹהה כפוּפה קצת וּגלימת הפּרוָה תלוּיה ברפיוֹן על רזוֹן

גוּפוֹ ונסרחת מעט על הארץ. שׂערוֹ המציץ מתחת למצנפת השׂיער פּרוּע ולבן רוּבוֹ. בשתי ידיו הוּא מחזיק את הגלימה על בטנוֹ שלא תתבדר ואצבעוֹת יד ימינוֹ מרתתוֹת.

אראזמוּס שׂמח על הלוֹחם המפוּרסם להוּמאניזמוּס שבּא אליו

בשעה זוֹ, חיבּקוֹ וּנשקוֹ על לחיוֹ. אחר הציג לפניו את מזכירוֹ, גבר צעיר, קטן וצנוּם, בלי קו אוֹר בפניו:

− מזכירי אוֹגוּסטוּס בּריויס. לפנים, בהילוֹ נרוֹ עלי ראשי, היה לי גדוּד של מזכירים. עתה אין לי אלא זה בלבד. איני מסוּגל לכתוֹב מלה. − והוּא הרעיד לעיני פּירקהיימר את כף ידוֹ, שחיטוּבה היה יפה עד להפליא.

− “עוית הסוֹפרים”, − המשיך – יוֹתר מדי כתבתי בחיי. אבל תאות הכתיבה עדיין לא פסקה ממני. בלי כתיבה אין לי חיים. והנה שלח לי אלוֹהים החנוּן את התלמיד הותיק הזה לכתוֹב את הדברים מפּי. “באכחאנט” היה ודבק בתוֹרתי וּבי. − וּבפנוֹתוֹ אל בּריויס אמר: יחנך אלוֹהים בני!

זה עמד וּפניו מביעוֹת צער של דביקוֹת. מאז לכתוֹ אחרי המוֹרה הגדוֹל התפּשט מכל התאווֹת, ורק תאוה אחת סכנה בוֹ: לשמש את הרב וּלגוֹנן עליו. בכל שעה היה מוּכן למוּת בעדוֹ – אילוּ היה צוֹרך בדבר.

− רוֹאה אתה, ויליבּאלד, דוֹמה אני מצד מה לדויד המלך לעת זקנה: מכוּסה בבגדים ולא יחם לי. אילוּלא גלימתי הטוֹבה, ידידתי מאז, הייתי גוֹוע מצינה. אך גם בה לא חם לי. ועצת הסוֹכנת יאה למלך ולא למלוּמד חסר בית. לא כן? אין נחת בזקנה.

הפּגישה היתה ברחבה שלפני הפוּּנדק ורוּח מערבית קרירה נשבה, אך באוּ עמה מזמן לזמן גלים חמים.

דעתוֹ של פּיקרהיימר לא היתה נוֹחה מדברי החוּלין שהשמיע אראזמוּס. רוֹצה היה להיכנס עמוֹ בשׂיחה על העניינים הגדוֹלים, על העניינים הממלאים את נפשוֹ וגוֹרמים לה ייסוּרים קשים. כמה שאֵלוֹת בערוּ על שׂפתיו. ואילוּ הזקן בחר לדבר על עצמוֹ:

− בודאי ידוּע לך כי מלכים ושׂרים ביקשוּ קרבתי והציעוּ לי עוֹשר וכבוֹד. גם הוּא, מדיצ’י⁴ עצמוֹ, ניסה למשכני בכל מיני פיתוּיים. אך אין אני יכוֹל לשעבד את רוּחי. עם כל הענוה שבי לא נוֹצרתי אלא להיוֹת בן־חורין. יקרים בעיני הכבוֹד, מַנעמי הגוּף והעידוּן, אך האמת והחירוּת יקרוֹת לי מכוֹל. על כן לא אוּכל לנטוֹת אחרי שוּם צד משני הצדדים⁵ וּבלחישה אומַר לך: שונא אני את הישנים ומתעב את החדשים. העריצוּת היא אֵם המעשׂים של שניהם. זאת ראיתי ונתוֹן אל לבי.

− רצוֹני לדבר עמך עוֹד בדבר הנכבד הזה.

− כרצוֹנך, ידידי הנלבב. עוֹד תספיק לנוּ השעה לדבר, עד שאוּכל לצאת לפרייבוּרג. אני אין דעתי נתוּנה אלא לכתבים שלי. הם שעשוּעי בחיים והם הישארוּת הנפש שלי. לא כן, אוֹגוּסטוּס?

− כן מאגיסטר גדוֹל. – השיב בּריויס ולא הניד עפעף.

פּירקהיימר, שהיה ההפך מאראזמוּס: גבר כביר כוֹח, כעין כיפּת חיילים לראשוֹ הגדוֹל, פּניו חלקוֹת וחוֹטמוֹ שבוּר קצת, צוארוֹ

ועוֹרפוֹ גלוּיים וּשמינים, לבוּש מעיל ושוֹקיו ממלאים את מכנסיו, מכנסי רוֹכב – ציוה על רכּבוֹ להכניס את המרכבה תחת המוּסך ולפתח את הסוּסים. אחר קרא לבעל הפּוּנדק, מירצל הזקן, וּשאלוֹ אם יש ברשוּתוֹ שלוֹשה חדרים טוֹבים בשביל שני האדוֹנים שבאוּ לפניו וּבשבילוֹ הוּא. הר מירצל ראה בטביעת עין אחת שיש לוֹ עסק עם אדוֹנים רמי מעלה וכפף לפניהם ראשוֹ עד טבּוּרוֹ. אחר שאל בהכנעה אם רצוֹנם בחדרים למטה, בקוֹמת הקרקע, אוֹ למעלה בעליית הגג, שאוירם טוֹב יוֹתר, אך “לא כל גרם אוֹהב את גרם המעלוֹת”. ושוב השתחווה לפני השלוֹשה.

הם בחרוּ בעליית גג, מפּני שכּללה שלוֹשה חדרים בלבד והעליה כוּלה נמסרה לרשוּתם.

מיד לבוֹאוֹ אל הפּוּנדק נוֹדע לוֹ לאראזמוּס, כי זה שבוּעיים ימים אין יוֹצא וּבא בפרייבוּרג בלי רשיוֹן בכתב מאת הרשוּת של העיר. והאיסוּר נשמר בקפדנוּת רבה, אין יוֹצא מן הכלל. הכתיב אראזמוּס בידי מזכירוֹ מכתב אל האדיר שבידידיו בעיר, והר מירצל שלח את נכדוֹ, בחוּר חסוֹן ועליז, לפרייבוּרג וציוה עליו במפגיע שלא יחזוֹר באין הרשיוֹן בידו.

והנה עברוּ יוֹמיים וחצי היוֹם והשליח בוֹשש לשוּב.

הישיבה בפוּנדק היתה נעימה. החדרים והשירוּת טוֹבים. המאכל והמשקה משוּבחים, אך כבר בלילה הראשוֹן היה האויר כבד במקצת ואראזמוּס נחלש ממיעוּט שינה בלילה. גם מיחוּש קיבתוֹ ניעוֹר ולא יכוֹל לקבל אלא כנף של אפרוֹח וכוֹס קטנה של יין בּוּרגוּנדי וּפרי כל שהוּא מכל שפע המזוֹנוֹת שהר מירצל הגיש להם בכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ. וכך אמר אראזמוּס על עצמוֹ: “לבי קאתוֹלי, אבל קיבתי לוּתרנית”. בכלל היה אסתניס בענייני מאכל וּמשקה למן הימים ששימש מוֹרה בבית לוֹרד מַאוּנטג’וֹי באנגליה. שיכר היה לוֹ תוֹעבה וריח דגים מילאוֹ גוֹעל.

כל היוֹם הראשוֹן היה לבוֹ טוֹב עליו, בניגוּד לעצבוּת מראהוּ. הם תרוּ להם מקוֹם בירכתי הרחבה הגדוֹלה, תחת הבּוּקיץ רחב הנוֹף, ושם ישבוּ בצל ושׂוֹחחוּ כל שעוֹת היוֹם על כל מה שלב שניהם חפץ. לאטינית דיברוּ ולא חששוּ לאוֹזניהם של אנשי המקוֹם ואוֹרחים עוֹברים שישבוּ בריחוּק מקוֹם, זוֹללים וסוֹבאים אוֹ משׂחקים בקוּביא בקוֹל צחוֹק

וּמצהלוֹת. דיברוּ רק השניים, אראזמוּס ופירקהיימר, וּבריויס שישב עמהם לא התערב בשׂיחה, רק הקשיב באוֹזן נטוּיה לכל מוֹצא פיהם ושקד להעלוֹת בקוּלמוֹסוֹ תמצית דבריהם על הגיליוֹן שלפניו. רק לעתים, כשלא שמע היטב, ביקש בהכנעה לחזוֹר על המשפט האחרוֹן.

בעצם לא היוּ ביניהם חילוּקי דעוֹת עיקריים בהערכת המאוֹרעוֹת. שניהם ראוּ סכנה לחירוּת הרוּח ולמדע מן הפּוֹלמוֹס הדתי הסוֹער, שלא היה אלא כסוּת עיניים לתאוַת השלטוֹן וּלניגוּדי אינטרסים לא אלוֹהיים כלל. והוּא, אראזמוּס, רפתה אמוּנתוֹ בשנים האחרוֹנוֹת בכוֹח השׂכל להשבית את יצרי האדם, אוֹ בלשוֹנוֹ, את הכסילוֹת. וּבכן בא לכלל דעה שאין לוֹ לאיש הרוּח האמיתי, היחיד, אלא לעבוֹד את החכמה בלבד וּלהניח לזמן שישתוֹלל עד בוֹֹא עת. “תהילת הכסילוּת” שכתב לפני שנים רבוֹת על דרך הסאטירה נהפכה לוֹ אמת מרה. ואילוּ דעתוֹ של פּירקהיימר היתה, שאסוּר לוֹ למוֹרה גדוֹל התהילה וההשפּעה לעמוֹד בפרישוּתוֹ, ואם אין הוא יכוֹל, וּבצדק, לתמוֹך באחד מן הצדדים, עליו לגלוֹת את דעתוֹ על שניהם. יוֹדע הוּא ששניהם מבקשים את סמכוּתוֹ הגדוֹלה, ואם הוּא רוֹאה, כמוֹהוּ פּירקהיימר, את הרע בשניהם – עליו לגלוֹת את דעתוֹ בלי מוֹרא וּבלי סייג. אם האחד מכריז: “כאן אני עוֹמד” חוֹבתוֹ של האחר, הגדוֹל ממנוּ, שיוֹדיע גלוּי לעיני הכוֹל היכן הוא עוֹמד. ואיך יפרשוּ מתנגדיו את הליכתוֹ עתה אל הכנסיה הישנה?…

לשמע הדברים האלה, שנאמרוּ ברגש חם, לא זעוּ תוי פניו של אראזמוּס, רק החיוּך העצוּב והספקני שׂיחק משׂחקוֹ הדק על שׂפתיו החיורוֹת. הוּא אמר בקוֹל שליו:

− נוֹח לוֹ לאדם לשׂאת את הצרוֹת שהוּא רגיל בהן.

לאמיתוֹ של דבר לא ביקש לעצמוֹ אלא דבר אחד: לשמוֹר את עמדת המלוּמד, הסטוֹאיקן (לא האפּיקוּרי, כמוֹ שהאשימוּהוּ), החכם היוֹדע, רב הסגנוֹן, המוֹפת לכל שוֹחר דעת. הוּא ביקש שיניחוּ לוֹ להוֹסיף ולעסוֹק בחישׂוּף אוֹצרוֹת העוֹלם העתיק, להגיה ולחזוֹר וּלהגיה את ספריו וּלהוֹסיף עליהם, לפי אריכוּת הימים שנגזרה עליו. נדמה לוֹ, במקוֹם שהישן עוֹד קיים יקל לוֹ לעסוֹק בשלוֹ. אין בניין במקוֹם סתירה של רבים ואין חכמה במקוֹם סכלוּת היוֹצאת לרבים. ביחוּד מעת שהמַדפּיס פרוֹבּניוּס הוֹציא את כתביו בהשגחתוֹ הוּא, שבחר את האוֹתיוֹת, וּמהן גם צייר וחיתך בעצמוֹ, וקבע את צוּרת הסידוּר והעימוּד והעיטוּר, נכבש כוּלוֹ על ידי התאוה לפרסם ספרים עוֹד ועוֹד. הוּא נעשׂה ספקן לגבי מעשֹׂים. גם הוא, כפירקהיימר, היה מלא פּחד מפּני הכוֹחוֹת האפילים המסתתרים מאחרי פּוֹעלוֹ של זה האיש לוּתר, אבל הוּּא, שהיה בעיקר תלמיד חכם אמן, כבש את פּחדוֹ ביצר החכמה והאמנוּת שבּוֹ. ואשר להליכוֹת עוֹלם הסתפּק במה שגילה דעתוֹ על מה שעתיד לבוֹא בימים קרוֹבים ורחוֹקים. וכן כתב אל ידידוֹ החשמן ג’אקוֹפּוֹ סאדוֹליטוֹ: “אם יקוּמוּ בעוֹלם במאוֹת השנים הבאוֹת מהוּמוֹת וֹמבוּכוֹת גדוֹלוֹת וידעוּ כי אראזמוּס ניבא עליהן”. כן, כך כתב לוֹ, והוּא חוֹזר עתה על הדברים לפני פּירקהיימר. רצוֹנוֹ לישב בשלוה ולהוֹציא עוֹד כמה מכתבי אבוֹת הכנסיה; רצוֹנוֹ לעבוֹר עוֹד פעם על ה“אדאגיה”, על ה“קוֹלוֹקויה” ועל תרגוּם הברית החדשה; רצוֹנוֹ להוֹציא עוֹד מכתבי הקלאסיקנים העתיקים, בתוֹכם את אריסטוֹ; ועוֹד בדעתוֹ לכתוֹב מאמרים על ענייני החיים והאדם, ואוּלי גם ספר על אמנוּת הדרשה. מאחר שתר בלבוֹ וראה, כי סכלות האדם היא נצחית לא פחוֹת מחכמתוֹ, ולא עוֹד אלא שהיא, הסכלוּת, לבדה מביאה לידי הצלחוֹת גדוֹלוֹת וּמעשׂים מכריעים בחיי העמים והמדינוֹת, רוֹצה הוּא, האיש הבוֹדד, לשמש בטפחוֹת ימיו האחרוֹנים את החכמה בלבד, שמשמשיה פוֹחתים והוֹלכים.

כנגדוֹ פּירקהיימר, איש הרגש, בעל הלב הסוֹער והחוּשים הרעיבים, שראה את עצמוֹ כמי שהביא קוֹרבנוֹת רבים על מזבח רוּח האדם וחירוּתוֹ,ֹ שלא נשׂא אשה אחרי מוֹת אשתוֹ, שמסר את אחיוֹתיו ובנוֹתיו למנזר, שהקדיש עצמוֹ כוּלוֹ להפצת תוֹרת האדם, שהאמין במלחמה נגד השקר, הצביעוּת והעריצוּת, הוּא היה כוּלוֹ כאֵב, כוּלוֹ מרי – הוּא ביקש לראוֹת שׂכר צדקתוֹ בחייו.

כשש שעוֹת רצוּפוֹת ישבוּ תחת הבוּקיץ וחזרוּ על אוֹתם הרעיוֹנוֹת, דרשוּ אוֹתם כמין חוֹמר, חיזקוּם בראיוֹת וּבדברי חכמים עתיקים וחדשים; בּריויס מילא הרבה גליוֹני נייר בקיצוּר דבריהם; וּכשפתחוֹ בשׂיחה למחרת היום תחת העץ (השליח עדיין לא חזר והחוֹם גבר) חזרוּ אל אוֹתן הנקוּדוֹת עצמן. פּירקהיימר ישב בגילוּי ראש, אף פּשט את מעילוֹ מפּני החוֹם. ואראזמוּס ישב עטוּף, כתמוֹל, בגלימת הפּרוה והמצנפת בראשׂוֹ, ישב והרעיד את כף יד ימינוֹ על השוּלחן. הוא ראה ללב בעל דברוֹ, אך כמה שהשתדל, כגמוּל על הערצתוֹ ואהבתוֹ של האיש המצוּין הזה, שטרח ורדף אחריו כדי לראוֹתוֹ, כדי להתחמם כנגד אוּרוֹ – לא יכוֹל היה אלא להרגיעוֹ בקצת דברי ריצוּי של אב וּפטרוֹן, אך לא בהוֹכחוֹת של ממש. פּירקהיימר, דק התפיסה ואנין הרגש, לא הסתפּק בדברים שלא חש מאחריהם את האמוּנה באמיתם ותבע בטענוֹת וּבפירכוֹת תשוּבה של טעם.

כשנוֹאש מהציל מפּי המוֹרה מה שביקש לשמוֹע נקט לשוֹן אחרת וגילה לפניו את נגע לבוֹ העמוֹק: חרדתוֹ לקצוֹ הקרוֹב. וכן אמר לוֹ בהתעטף עליו רוּחוֹ:

− אף על פי שצעיר אני ממך, מוֹרי ורבי, בשלוֹש שנים, חש אני כי ימַי כלוּ. אפשר שלא אוֹציא שנתי. אין אני חוֹלה, אין בי כל מיחוּש, עיניך הרוֹאוֹת את מתוֹם גוּפי, את תאבוֹני הטוֹב – אבל חש אני כי המות כרוּך בעקיבי. ואיני רוֹצה למוּת כאיש מיוֹאש, כמי שחייו וּמלחמוֹתיו היוּ לבטלה. מיתה כזוֹ ממלאתני פּלצוּת.

פעמים אחדוֹת חזר על דבריו אלה בשינוּי לשוֹן, וּבריויס כתבם על הגיליוֹן, אך אראזמוּס פּטרם באמירה קצרה, אגבית: “אין איש יוֹדע יוֹמוֹ”, והשיאוֹ לעניין אחר.

כל אוֹתוֹ היוֹם דיברוּ על הריפוֹרמה, גילוּ את שוֹרשיה ועילוֹתיה, את ההכרח שחוֹלל אוֹתה ואת דרכיה הנלוֹזוֹת, את הגוֹרמים הראשיים ואת הגוֹרמים המסייעים; הפכוּ והיפכוּ בכל כלל וּבכל פרט, עד שהגיעוּ אל תפקידם של היהוּדים בהתפּשטוּת התנוּעה ובחיזוּקה.

− אלמלא אוֹתוֹ מוּמר נקלה – אמר אראזמוּס – אוֹתוֹ בּוּר חסר דיעה וּמצפּוּן, הטבּח פפרקוֹרן, אפשר שהדברים היוּ מתגלגלים בדרך אחרת. אמת הדבר, לא היה זה אלא כלי שרת בידי הכוֹחוֹת האפילים של מדינת הכנסייה (וּבודאי ידם היתה בחיבוּריו העלוּבים), אבל טימטוּמוֹ ועיקשוּתוֹ ושׂנאת בני עמוֹ סייעוּ סיוּע רב למתנגדיהם. אלמלא כתבי הפלסתר הנלעגים של זה אפשר שרוֹיכלין לא היה מגיע למלחמה כזו בכנסייה, והוּטן המסכּן (די מוֹרטוּאיס ניל ניזי ביני⁶. שיכחתי מלבי את פּגיעוֹתיו הגסוֹת בי!), וגם אתה, ויליבּאלד, לא הייתם מגיעים לכתיבת “איגרוֹת האנשים החשוּכּים”, שחלקן רב כל כך בחתירה תחת אוֹשיוֹתיה של הכנסייה הישנה.

מתוֹך כך נתגלגלה השׂיחה על היהוּדים ועל היהדוּת. העניין הזה תפס את לב שניהם, כאילוּ בוֹ מצאוּ להם אחיזה חדשה אחרי הדברים החוֹזרים והיגיעים ללא מוֹצא, שדשוּ בהם מאתמוֹל ועד עתה.

שניהם היוּ בדיעה אחת, שאוּמה זוֹ אין לה גאוּלה קרוֹבה אלא אחת: בנצרוּת. דעת שניהם הסכימה, שגם לוּתר, כפי שנתברר בינתיים, לא נתכוין בדבריו הראשוֹנים, הטוֹבים, על היהוּדים אלא למשכם אל הנצרוּת, הנצרוּת שלו, כמוּבן. אבל עד מהרה נתחור לוֹ שטעה והיהוּדים הרבּניים אינם עשׂוּיים לעזוֹב את דרכם, ואז נתפּס לשׂנאה וּלחימה עליהם, והוּא מטיף, לפי שעה, ש“יש לכבדם אבל לא לפרנסם”, כלוֹמר, להתחכּם להם כדי שיעברוּ מן העוֹלם. מכאן ועד הטפה גלוּיה להשמידם וּלאַבּדם אין הדרך רחוֹקה. והרי זוֹ הוֹכחה נוֹספת למניעים הנפשיים של המתקן.

ואילוּ אראזמוּס העלה רעיוֹן, שפּירקהיימר לא הלמוֹ יפה (אוּלי משוּם שמחשבוֹתיו היוּ נתוּנוֹת כל הזמן למחשבוֹתיו עצמוֹ), על טיבה של אוּמה משוּנה זוֹ. אם גם לא יקבלוּ את הנצרוּת, ואין סימנים שיעשׂוּ כן, לא יחדלוּ להתקיים, עם כל הרדיפוֹת וההריגוֹת והגירוּשים, אבל סוֹפם שיתנַונוּ ויצטמקוּ, וכל זה מפני שרצוֹנם לאחוֹז בחכמה בלבד, כלוֹמר, ברעיוֹן האלוֹהי הצרוּף. יבוֹא יוֹם שלא יוּכלוּ עוֹד עמוֹד, כי חכמתם, באין עמה מלח היצרים, תיסרח, ולא יתקיימוּ, כשם שהם מתקיימים כבר עכשיו במידה מרוּבה רק כרוּח בין החיים, מפלצת לכל בעל חוּשים וּבעל דמיוֹן תוֹאֵר.

פּירקהיימר שמע ולא שמע, אך כאן העירוֹ כבלי דעת:

− והרי גם אתה, מוֹרי ואלוּפי, רוֹצה לשמוֹר לעצמך את העסק בחכמה הצרוּפה וּלהתפּשט ממה שקרוּי בפיך “כסילוּת”?

− אני? – נתן בו אראזמוּס עיניים נוֹקבוֹת – אני – שאני. אני פרט. הפּרט הוּא בין כך וכך בן חלוֹף. אם לא אמוּת השנה, אמוּת בעוֹד חמש אוֹ עשׂר שנים, וחכמתי תישאר בספרי. על ידיהם תהיה לנחלת הכלל. לא כן אוּמה, שכּליוֹנה אינוֹ בדרך הטבע והוּא שוֹנה תכלית שינוּי אצל עמים שוֹנים, וחלים עליהם חוּקים עליוֹנים שאין אני יוֹדע טעמם. ובודאי זכוּר לך מה שאמרתי עוֹד ב“תהילת הכסילוּת” שלי על היצר שאינוֹ־ מוּדע, כי הוּא הכוֹח השוֹלט בעוֹלם כנגד כל שׂכל. רק במדינת “אוּטוֹפּיה” של ידידי הגדוֹל מוֹרוּס, שהוֹצאתי לפני אחת עשׂרה שנה בבאזיליה (מי יוֹדע למה צפוּי אדם טהוֹר ואמיתי זה! ) נסדרים הדברים לפי השׂכל, כי מחשבתוֹ אוּטוֹפּית. השׂכל והשלטוֹן, ידידי הנעים, הם תרתי דסתרי. וּבזה טעה גם מוֹרנו העתיק אפּלטוֹן. השׂכל האמיתי, הצרוּף, מתנגד לכל שלטוֹֹֹֹן. ההיגיוֹן, הסדר והיוֹפי יתקיימוּ בלי כפייה אלא בתוֹקף מציאוּתם בלבד שהיא האצלה אלוֹהית. מציאוּת זוֹ אשוּרנה – אך רחוֹק רחוֹק. מי יוֹדע כמה מאוֹת שנים תחלוֹפנה עד שיהיה הרצוֹן מלפני ההשגחה להשליטה – אם בכלל יהיה רצוֹן כזה לפניה. הרצוֹן האנוֹשי בלבד אינוֹ מספּיק לכך.

− וּמה יהיה בזמן הקרוֹב?

− מלחמוֹת, קנאה ושׂנאה וּמעשים אכזריים. יצרי בני אדם יתגלוּ במערוּמיהם. אפשר בעוֹד מאתיים שנה, בעוֹד שלוֹש מאוֹת שנה, תוֹפיע תוֹרתנו באוֹר חדש והאנשים ילמדוּ לרסן את יצריהם ויפרקוּ עוֹל משעבּד, כרוּחני כגשמי, ורק הרוּח החוֹפשית תשלוֹט, ואז יתאַמתוּ דברי ידידנוּ הצעיר, הנלהב והאוּמלל אוּלריך: “הרוּחוֹת נעוֹרוּ – גיל הוּא לחיוֹת!”.

− וּמה יהיה אחר כך, בעוֹד ארבע מאוֹת שנה?

− הקשית לשאוֹל, בני. עין האדם אין בכוֹחה לבקוֹע בגביש העתים. היא רק מגששת על גבי השטח בקרן ראייתה. אפשר שהיצרים ירימוּ שוּב ראש ויתבעוּ את שלהם, והכוֹל יתחיל מחדש.

− האומנם זאת המראה וזה הסיכוּי?

− הנה ראינוּ את לוּתר בתחילתוֹ וּבסופוֹ – מי יוֹדע…

לאחר אמירה זוֹ נשתררה דוּמיה מעיקה. גם בּריויס ישב ולעס את יד הקוּלמוֹס ועיניו הנבוּבוֹת נעוּצוֹת בחלל.

הם לא הוֹסיפו להתוכח באוֹתוֹ יוֹם. החוֹם היה מוֹסיף והוֹלך, ואראזמוּס היה מיצר ודוֹאג לרשיוֹן שבּוֹשש לבוֹא. הר מירצל חזר והרגיעוֹ: נכדוֹ קוּרט הוּא שד משחת – מכּף השׂטן יוֹציא את הרשיוֹן ויביאנוּ!

לפי הצעתוֹ של פירקהיימר יצאוּ לטייל מעט בסביבת הפּוּנדק. אף נכנסוּ כּברת דרך לתוֹך היער. אך בין האילנוֹת היה החוֹם כבד מאשר בחלקה הגלוּיה. חזרוּ אפוֹא וּבידרוּ את רוּחם בשׂיחוֹת חוּלין, שלא נעדרוּ מהן גם קצת דברי צחוֹק וקלוּת ראש. אראזמוּס סיפּר זכרוֹנוֹת מימי נזירוּתוֹ ומן הימים שהיה משמש באנגליה מוֹרה ללוֹרד מאוּנטג’וֹי הצעיר, וּפירקהיימר סיפּר מקרים שקרוּהוּ בהיוֹתוֹ איש צבא. אפילוּ בּריויס סיפר סיפּוּר אחד, איך בילדוּתוֹ הוּכּה פּעם מכּוֹת נאמנוֹת בידי אחוֹתוֹ הקטנה ממנוּ.

אחר כך היה להם לילה קשה של נדוּדי שינה. החלוֹנוֹת והדלתוֹת היוּ פתוּחים כל הלילה, אך כל רוּח לא נכנסה והיתה השתווּת גמוּרה של החוֹם שעמד כנד אחד בפנים וּבחוּץ.

וּבבוֹקר היוֹם השלישי השכימוּ פּירקהיימר וּבריויס לקום. ואילוּ אראזמוּס שכב בחדרוֹ עד שעה מאוּחרת. בּריויס נכנס אצלוֹ ומצאוֹ חלוּש ויגע. הוּא דחה את הצעת מזכירוֹ להביא לוֹ משהוּ להשיב נפשוֹ. רק בעשׂר שעוֹת ירד וּבא עם בּריויס אל הבּוּקיץ, שידידוֹ ישב שם והמתין לוֹ. שם טעם משהוּ: כדידית קוּם שהעלה מירצל עצמוֹ מן המרתף. הקוּם היה צוֹנן וטוֹב, נחתך בכף העץ כקריש רוֹטט.

לאחר אכילה זוֹ ולאחר שהר מירצל חזר והבטיח את אראזמוּס, כי הבחוּר לא יאחר עוֹד לשוּב עם הרשיוֹן, נתאוֹשש מעט, והם חזרוּ לשׂיחתם. ותמוּה הדבר – אחרי שאראזמוּס סיפּר על ידידיו הרבים בארצוֹת שוֹנוֹת וחיוה דעתוֹ על כל אחד מהם, וּביחוּד על מוּמים שבהם, עבר לדבּר על חלי המעיים שלוֹ, וּמתוֹך כך גילגלוּ שׂיחה ארוּכה על מיחוּשי הגוּף בכלל ועל חכמת הרפוּאה, שמקצתה אמת ורוּּבה דברים בטילים, ואז הביא אראזמוּס דברים בשם הפילוֹסוֹף־הרוֹפא היהוּדי מיימוֹנידס, וכך הגיעוּ שוּב לדבּר על היהוּדים, על גוֹבה השׂגתם ועל זר דרכיהם, וכן היוּ יוֹשבים וּמסיחים בעניין עד סמוּך לצהריים.

וּפתאוֹם נשבה מערב רוּח קרירה ושברה את השרב. שלוֹשתם זקפוּ חזוֹתיהם ונשמוּ לרוחה, אף השמיעוּ קריאוֹת עוֹנג. מיד בא הר מירצל אצל האוֹרחים החשוּבים וכיון את דברוֹ אל ראש החבוּרה:

− הנה באה התמוּרה. רוּח משיבת נפש נשבה. גם בציפּייתנוּ יחוּל עתה שינוּי. בטוּח אני: הנכד שלי, קוּרט, עוֹמד לבוֹא והרשיוֹן בידוֹ. הרוּח יביאנוּ. פי מירצל הוּא המדבּר אליכם.

ג

אחרי הליכה של שלוֹשת רבעי השעה במעלה הדרך, קמה ונשבה פּתאוֹם ממערב רוּח צוֹננת אל פּני האוֹרחה שתיארנוּ בפרק הראשוֹן של סיפּורנוּ. מן הרוּח כאילוּ נתעוֹרר היער: נשמעוּ ציפצוּפי ציפּוֹרים וּסאוֹן מחטי העצים ורישרוּש בעלי חיים בתוֹך השלכת. כל ההוֹלכים בחבוּרה עמדו מלכת ונתנוּ עצמם בהנאה לרוּח הטוֹבה, הלוֹטפנית, והביטוּ זה אל זה בסבר פנים מרוּצוֹת, כאחים וריעים מעוֹלם.

− תוֹדה לאל! – קרא שויינסהוֹיט – עתה ינוּח לנוּ מן השרב החזירי. אם נזרז רגלינוּ נגיע בעוֹד רבע השעה אל הפּוּנדק.

וכעבוֹר זמן מה באוּ אל מַערה גדוֹל, מעין פרשת דרכים. במרחק מה, ממזרח, על ראש גבנוּן ארוֹך שכן כפר לא גדוֹל, שבּתּיו בעלי קוֹמה אחת עם גגוֹת של קרמידים אדוּמים וארוּבוֹת מעלוֹת עשן. רק לאחדים מהם היוּ עליוֹת וּמגדלוֹת וּכנסייה גוֹתית מתנשׂאת על כוּלם.

למטה, ליד הדרך, במעמק המַערה, עמד הפּוּנדק, ועל משקוֹף שערוֹ השלט, שעליו מצוּיר בצבעים חיים מאוֹד: חזיר יער שחרחר, נוֹשׂא זרבּוביתוֹ אל ענף אַלון עם אשכּוֹל בלוּטים ואינוֹ יכוֹל להשׂיגם. ביטוּי עיניו הקטנוֹת, הדוֹקרוֹת, והזרבּוּבית הפּעוּרה בתאוה על החָט הבּוֹלט מתוֹכה, היוּ כל כך טבעיים, שהוּא עוֹרר אצל הרוֹאים חמלה של צער בעלי חיים. ואין תימה בדבר, כי השלט היה מעשׂה ידיו של צייר נוֹדד מתלמידיו של דירר.

שער הפּוּנדק, דלתוֹתיו וחלוֹנוֹֹתיו היוּ פתוּחים לרוָחָה. ברחבה שלפני הבית, בצל עצים מרוּחקים זה מזה, עמדוּ כמה שוּלחנוֹת חשׂוּפים ואל השוּלחנוֹת הסבּוּ אוֹרחים קוֹלנים, שוֹתים מתוֹך כוֹסוֹת וקנקנים יין ושיכר, ועל ידם, בצלחוֹת חוֹמר, קינוּחי סעוּדה.

זקן לבוּש חצי סינר, כיפּה רקוּמה בראשוֹ וזקן מסוּפּר מקיף את פּניו, מחזיק בידוֹ אלוּנטית והוּא רץ בברכּיים כפוּפוֹת, אך בזריזוּת מפליאה, ומנגב את השוּלחנוֹת, גם את אלה שאוֹרחים יוֹשבים על ידם – הוּא הר מירצל, בעל הפּוּנדק.

נערה שחוֹרת שׂיער ועיניים, הדוּקת חזה דדני וקישוּרים צבעוֹניים מתעוֹפפים סביב מוֹתניה, כּכלה העוֹמדת להיכּנס לחוּפּה, יוֹצאת

ונכנסת כמרקדת ונוֹשׂאת על מַגָש של עץ מה שהזמינוּ האוֹרחים.

− ישוּעת אלוֹהים, הר מירצל! – קרא שויינסהוֹיט − להיכן נתעלמוּ האדוֹנים הנוֹסעים לפרייבוּרג?

− לא נתעלמוּ כלל. הנה הם מסוּבים שלוֹשתם שם בירכתיים, תחת הבּוּקיץ הגדוֹל. מפני הענפים התלוּיים אין רוֹאים אוֹתם.

כמה מן האוֹרחים קמוּ מעם השוּלחנוֹת וקרבוּ לראוֹת באוֹרחה המשוּנה שהעלה שויינסהוֹיט על הרחבה, אבל הר מירצל השיבם באלוּנטית שבידוֹ:

− למקוֹמוֹתיכם, רבּוֹתי! למקוֹמוֹתיכם! אין זה מחזה שעשוּעים, אין זוֹ חבוּרת צוֹענים עם קוֹף. בבקשה, למקוֹמוֹתיכם!

ושויינסהוֹיט שהיה ידוּע להם ומכוּבד עליהם, הוֹסיף:

− הרי זה עניין לאדוֹנים המלוּמדים היוֹשבים שם תחת הבּוּקיץ. אז נשמעוּ האנשים וחזרוּ לסביאתם ולמשׂחקם.

ברמיזת אצבע משך הצייד אחריו את הבחוּרים עם הפּרד, שהצליף בזנבוֹ על צלעוֹתיו ועל הכּריכוֹת שעליו, ואלבּריך הוֹלך אחריהם ואינוֹ גוֹרע מהם עין.

כשנכנסוּ תחת חוּפּת העץ, סמוּך לשוּלחן, הסיר שויינסהוֹיט את ה“ארקבּוּזה” ואת כוֹבע הנוֹצה, השתחוה ואמר:

− אדוֹנים רבּי חסד! שמי שויינסהוֹיט. בן המקוֹם אני. יצאתי לצוּד ציד והאלוֹהים אינה לידי פּרד וּשני זאטוטי יהוּדים. אתכּבּד להציגם לפניכם. רק בידכם, מלוּמדים מוּמחים, להוֹרוֹתני מה לעשׂוֹת בהם – אם לתלוֹתם על עץ אוֹ לשלחם לדרכם.

הזקן שבחבוּרה, בעל גלימת הפּרוה, הוּא אראזמוּס, שאל בלשוֹן הגרמנית וּבמבטא הוֹלאנדי:

− מה פסוּל מצאת באנשים שעצרת אוֹתם, ואיזה בית דין מילא ידך לעשׂוֹת כן?

− האם צייד אנשים אתה ולא צייד חיוֹת? – שאל השני, הוּא פּירקהיימר, בקוֹל כבד כמראהוּ.

− כתבים עמהם, אדוֹנים רבי חסד. כתבים בלשוֹן העברים, ואין עבדכם יוֹדע לקרוֹא בהם. מי יוֹדע אם אין הם מכילים דברי חירוּף וגידוּף על אמוּנתנוּ הרמה! הרבה שמענוּ וקראנוּ על דברי התוֹעבה שבספריהם. הנה הוּגד לי כי אנשים חכמים אתם, יוֹדעי רוֹמית ויונית ואף שׂפת העברים אינה זרה לכם, על כן אמרתי אביאם אליכם למען תראוּ אם לא פּטריוֹת מות בצרוֹרוֹתם אלה. לא שליח בית דין עבדכם, אך איש מקנא לדתוֹ ונאמן למבשׂר אמיתה, למארטין לוּתר.

פּירקהיימר, שישב וסנטרוֹ נח על ידיו המשוּלבוֹת על השוּלחן, זקף ראשוֹ האדיר, נעץ מבט בצייד, הרים אגרוֹפוֹ לטפוֹח בוֹ על השוּלחן, אך נמלך בדעתוֹ והחזירוֹ, רק קרא בכעס עצוּר:

− ראש חמוֹר! מי שׂמך שוֹטר לריבּוֹן העוֹלם?

− ויליבּאלד! – אמר אראזמוּס והניח ידוֹ הרוֹעדת על כתיפוֹ – באת לקבוֹל על תוֹרת האלימוּת, ונמצאת…

− סלח, מוֹרי ורבי, − אמר הלה – למראה כל הנעשׂה קשה לשמוֹר את תוֹרת המתינוּת.

– אף על פי כן חייבים אנוּ, אהוּבי החכמה, לשוֹמרה בכל עת תמיד. אין לנוּ שיוּר אלא התוֹרה הזאת.

וכשהוּא פּוֹנה אל שויינסהוֹיט, שעמידתוֹ היתה כאדם שלקה, אמר לוֹ:

− שב אל שוּלחננוּ, איש טוֹב, והזמן לך קנקן שיכר ותנוּח דעתך. מיד צץ מירצל, מחה באלוּנטית את השוּלחן ושאל:

− עם מליח מפוּלפּל אוֹ בלי?

שויינסהוֹיט נהם: “כמוּבן, עם” וישב בפאת השוּלחן, מצטמצם שלא לתפוֹס מקוֹם רב.

אל אֶנזיל, הקרוֹב אל השוּלחן, אמר אראזמוּס:

− מה כתבים עמכם? מאין וּלאין?

ואֶנזיל, אחרי מה ששמע מפּי האדוֹנים רמי המעלה האלה, נתמלא לבוֹ ביטחוֹן וחזר על סיפּוּרוֹ וּביתר ארוּכה: הכתבים מוּפקדים היוּ בידי איש נוֹצרי תם וישר, עוֹשׂה חביוֹת, אך יוֹדע ספר ומוֹקיר חכמים, שהפקידם אצלוֹ שכינוֹ ראש הישיבה של רגנשפוּרג בשעת בהלת הגירוּש לפני עשׂר שנים, כי התיירא פּן ילכוּ הכתבים לאבוּד בטילטוּלי הדרך. וראש הישיבה שהגיע לשטראסבּוּרג מסר לראש הישיבה שלהם את רשימת הכתבים המוּפקדים בידי עוֹשׂה החביוֹת. בינתיים נפטר ראש הישיבה ההוּא וראש ישיבתם ביקש כמה פעמים לשלוֹח שליחים שילכוּ ויביאוּ את הכּתבים הקדוֹשים, אבל השנים היוּ שנוֹת חירוּם, שוֹד ורצח עלי דרך, ולא יכוֹל היה לסַכּן חיי אדם. והנה שקטה הארץ מעט ונמצאוּ שני בחוּרים מלוֹמדי הישיבה, חבירוֹ זה והוּא גוּפוֹ, שנמצאו ראוּיים לילך וּלהביא את הכּתבים, והם קיבלוּ על עצמם מה שרבּם הטיל עליהם. זה להם שלוֹשה שבוּעוֹת מאז יצאו משטראסבוּּרג. רבּוֹת עוּנוּ בדרך, עינוּיים בידי שמיים ועינוּיים בידי אדם, בהרבה ערמה ותחבוּלה היוּ צריכים להשתמש כדי להציל את חייהם ואת הכּתבים וּלהעבירם ממקוֹם למקוֹם. והאיש עוֹשׂה החביוֹת בתחילה חשד בהם שמא רמאים הם והכחיש את כל העניין: לא ראש ישיבה ולא כּתבים – אינוֹ יוֹדע כלוּם. אך כשהראוּ לו את כתב הקבּלה החתוּמה בעצם ידוֹ שנתן על יד הרב ואת רשימת הספרים, אף כי לא ידע לקרוֹא בה, האמין בהם והוֹציא את הכּתבים, שהיוּ שמוּרים עמוֹ כאוֹצר יקר, והחזירם להם בשׂמחה. אף יעץ להם את העצה לשׂימם בחביוֹנוֹת כפוּלוֹת קרקעית וּלהתחפּשׂ למוֹכרי עטרן למשיחת אוֹפני העגלה ולא יחשדוּ בהם, כי מוֹבילי מגילוֹת כתב הם. והם, חבירוֹ והוּא, חיבלוּ את התחבוּלה רק למשוֹח את דפנוֹת החביוֹנוֹת בעטרן ולתלוֹת על אחת מהן את הכלי וּבכל מקוֹם בוֹאָם יאמרוּ: “מכרנוּ מה שהיה עמנוּ, כשנמלא את החסר נחזוֹר אליכם”, ולא יצטרכוּ לסחוֹר כלל; אף לא יחדוֹר העטרן אל הכּתבים לטנפם. והאיש התקין להם את החביוֹנוֹת ולא רצה לקבּל מחירן. אף השתדל עמהם בקניית הפּרד הזקן. זכרה לוֹ אלוֹהים לטוֹבה! איך התפּרנסוּ בדרך? ראש הישיבה נתן להם זקוּקים אחדים והם תפרוּ אותם בתוֹך בגדיהם להיוֹת להם בדרך להחיוֹת את נפשם, וגם ליתן שלמוֹנים לעת הצוֹרך לפדיוֹן נפשם, כשתפּוֹל עליהם הרעה. הרבה רעוֹת נפלוּ עליהם, גם שדדוּ מהם מעט ממה שהיה להם; הרבה מכוֹת הוּכּוּ, אף ביקשוּ לרצחם נפש ובחמלת ה' עליהם ניצלוּ מידי עוֹשׂי עולה. הרבה פעמים נחפּשׂוּ כליהם ושדדוּ מהם מעט ממה שהיה להם, גם את הפּרד הדל רצוּ לגזוֹל מהם, וּמחצית כּספם הוֹציאוּ לכפּר פני אַנסים, אך תהילה לאֵל! העיקר נתעלם מעיניהם: מה שיש עמהם בחביוֹנוֹת לא ידעוּ. עד שנפלוּ היוֹם בידי האדוֹנים האלה. בראוֹתוֹ, כי האיש הזה, נוֹשׂא כליו של האדוֹן החשוּב הלז, כשהסתכּל בחביוֹנוֹת גילה כי קרקעיוֹת כפוּלוֹת להן, וּברי היה לוֹ שלא יוּכלוּ להעלים עוֹד את ענין הכּתבים, גמר בלבוֹ לנקוֹט דרך האמת וגילה לאדוֹן הצייד דברים כהוייתם. ואמנם נוֹכחוּ האדוֹנים לדעת, כי אנשים כּנים הם, אחרי אשר ניפּצוּ את הכלים לרסיסים ונמצאוּ הכתבים המכוֹרכים בכריכוֹת הללוּ שעל הפּרד, כדבריו.

− ועתה – סיים אֶנזיל – אחרי אשר הוֹאילה ההשגחה הטוֹבה והמיטיבה להביאנוּ ולהציגנוּ לפניכם, אנשי לבב, ראוּ את מצוּקתנוּ והוֹציאוּ לאוֹר משפטנוּ ושלחוּ אוֹתנוּ לעירנוּ, אל מוֹרנוּ ורבּנוּ ראש

ישיבתנוּ, האיש הקדוֹש והטהוֹר, ונביא לוֹ את הכּתבים הקדוֹשים, קוֹנטרסים, קוֹמנטארים, אשר בלעדיהם אנוּ כאוּמנים בלי כלים ולא נוּכל ללמוֹד את התוֹרה שהנחילוּ לנוּ חכמינוּ ז"ל – ואלוֹהי השמיים יאמר לפוֹעלכם טוֹב ומשׂכּוּרתכם מאתוֹ תהיה שלימה.

אֶנזיל דיבּר גרמנית מיוֹהדת, אך בשׂפה ברוּרה ובטוּב טעם והשוֹמעים הבינוּ את כל דבריו. מימיו לא הקשיב לו ֹאדם בדבּרוֹ, כשם שהקשיבוּ לוֹ הנוֹכרים האלה.

הגברתן הרתחן, שהראה תחילה קוֹצר רוּח לשמע דברי הצייד, ישב ואוֹזנוֹ היפה נטוּיה לדבריו. האיש הקטן והרזה, תוֹפשׂ הקוֹלמוֹס, האזין בשׂפתיים מפוּשׂקוֹת קצת ושיניו הצהוּבוֹת נראוֹת בעדן. גם הצייד ליד קנקן השיכר שלוֹ והעבד הניצב על הפּרד – אף הם הקשיבוּ רב קשב, ולמלין שידע את כל המסוּפּר ויותר מן המסוּפּר אף הוּא האזין לדברים. דוֹמה היה, לא נשמע בכל הרחבה כל הגה, חוּץ מקוֹלוֹ הוּא.

כשכלוּ דבריו שאל אראזמוּס את אֶנזיל:

− הזכּרת, איש טוֹב, כתבים – שמא תוּכל לנקוֹב לנוּ שמוֹת אחדים מהם?

− שמוֹת עבריים להם ואדוֹני רב החסד לא ידע מה הם. גם את שמוֹת מחַבּריהם אל נכוֹן לא שמע מימיו.

− אף על פי כן אמוֹר. אוּלי נבין מעט, ידידי זה ואני.

ואֶנזיל התחיל מוֹנה, כשהוא כוֹפף אצבע אחרי אצבע: ספר “אוֹר זרוּע”, ספר “האשרי” הוא הרא“ש, “קוֹבץ” שליקטוּ ואספוּ תלמידי הראב”ד, “תורת הבית” להרשב"א, “קובץ” שליקטוּ ואספוּ תלמידי חכמים שוֹנים, שיעוּרים, תשוּבוֹת, השׂגוֹת חכמים וחידוּשיהם, וגם מה שחידשוּ המעתיקים עצמם, ועוֹד כיוֹצא בספרים אלה.

− כל אלה ספרי רבּנים?

− כן, אדוֹני רב החסד. כלים ללימוּד ההלכה, כלוֹמר, לדינים שקבעוּ חכמינו ז"ל בארץ הקדוֹשה וּבבבל.

− וכוּלם בכתב אוֹ מהם גם בדפוּס?

− כוּלם בכתב. מעטים אצלנוּ עדיין הספרים הנדפּסים, ויקרים מאוֹד.

− חבל, חבל! – קרא אראזמוּס, כשהוּא שוֹלח עין אחת אל שכינוֹ היוֹשב על ידוֹ – ידידנוּ רוֹיכלין היה מבין בדברים האלה יוֹתר ממנוּ. אני רק מן הברית הישנה למדתי במקוֹרה כציפּוֹר השוֹתה מן הים.

− רוֹיכלין – אדם חשוּב, אוֹהב אמת, − אמר אֶנזיל בהתעוֹררוּת, ולמלין ניענע בראשוֹ כמסכּים – שמענוּ את שמעוֹ וידענוּ את פּוֹעלוֹ. הוּא קיפּח את שוֹקיו של ה“משוּמד” ימח שמוֹ. יחייהוּ ה' ויאריך ימיו!

− רוֹיכלין נפטר לפני שבע שנים, − אמר אראזמוּס.

− יסתירהוּ ה' בסתר כנפיו! – שינה אנזִיל את נוּסח הברכה, ולמלין ענה אחריו אמן.

− לך, אלבּריך, שב ליד אחד השוּלחנוֹת שם והזמן לך דבר משקה, − פּנה שווינסהוֹיט אל עבדוֹ מאחר שראה את פּניו האוּמללים בעמדוֹ ליד הפּרד.

אלבּריך נשמע לוֹ מיד. הניח את הפּרד לשמירתוֹ של למלין והלך אל השוּלחנוֹת המרוּחקים.

הבחוּרים לא ידעוּ מי האנשים, ואילוּ גם שמעוּ את השמוֹת המפוּרסמים בכל מקוֹם לא היוּ יוֹדעים מי וּמה הם. רק את תוֹרת ישׂראל ידעוּ, את שמוֹת חכמי התלמוּד ונוֹשׂאי כליו, וּקצת חכמי ספרד וחכמי אשכּנז וחכמי הדוֹרוֹת האחרוֹנים. ולא נתנוּ דעתם על כל דבר שמחוּץ לתוֹרה – אף כי ידעוּ את “רשעוּת” הגוֹיים והמחלוֹקוֹת שביניהם לבין עצמם והסכּנוֹת הנשקפוֹת לאחיהם בני ישׂראל ממחלוֹקוֹת אלוּ. רק שמוֹ של רוֹיכלין היה רוֹוח ביניהם בשל הויכוּחים עם המוּמר פפרקוֹרן. גם את שמוֹ של לוּתר ידעוּ, אף כי היוּ מרננים אחריו כי שׂוֹנא ישׂראל הוא, לא התייראוּ מפניו וחשבוּהוּ למשוּגע אוֹ משתגע.

אֶנזיל ראה כי אנשים רמי מעלה וּבעלי נפש לפניו ולא נשקפת להם כל רעה מהם, להפך, אפשר שהם גם יסייעוּ בידיהם להגיע לשטראסבּוּרג בלי תקלה נוֹספת. עתה שהחביוֹנוֹת נשברוּ והכּתבים גלוּיים קשה יהיה להם להעבירם, ועל כן חתר מוֹחוֹ למצוֹא עילה לבקש עזרתם.

האויר הפך נעים מאוֹד. רוּח צחה וּקרירה היתה מנשבת בלי הרף והביאה עמה את בּוֹשׂמי היער. הציפּוֹרים ניעוֹרוּ והיוּ מצפצפוֹת ומלהגוֹת בעליצוּת. גם מתוֹך ענפי הבּוּקיץ נשמע קוֹלה של ציפּוֹר בוֹדדת. לב האנשים היה טוֹב עליהם, אף כי אראזמוּס התכּרבּל יוֹתר בגלימתוֹ ורעד מעט.

שוּב היה כאן הר מירצל, ניגב את השוּלחן ליד ידיהם של היוֹשבים והביט אל הבחוּרים היהוּדים, משתאה לדעת אם להזמינם לישיבה וּלהציע להם דבר מאכל אוֹ משקה, אבל כיון שהאדוֹנים הניחוּ להם לעמוֹד הניח להם גם הוּא.

והנה אמר פּירקהיימר:

− תסלח לי, איש צעיר, אם אשאלך שאלה בלי לב ולב. מדבריך למדתי כי לב חכם חננך אלוֹהים ונוֹכחתי לדעת כי איש אמת אתה. גם את השקרים וההערמוֹת שהשתמשתם בהם עד כה לא כּיחדת תחת לשוֹנך. הדבר הזה מצא חן בעיני, על כן אבחר גם עמך שׂפת אמת אשר תיכּוֹן לעד. הגידה נא לי, עד מתי תמאנוּ להיכּנס תחת כנפי דתנוּ, שיוֹצרה וּמחוֹללה היה אחיכם איש עברי ושליחי בשׂוֹרתוֹ היוּ אנשים עברים, חוּץ מאחד? בעשׂוֹתכם כן תיגאלוּ מן הייסוּרים והבזיוֹנוֹת, מן השפלוּת ומפיקוּח הנפש שאתם נתוּנים בוֹ בכל ארץ וארץ ובכל דוֹר ודוֹֹר.

אֶנזיל לא נבהל ולא נבוֹך מן השאלה, כאילו חיכּה לה, והשיב:

− על השאלה הזאת כבר השיב הפילוֹסוֹף האלוֹהי ר' יהוּדה הלוי בספרוֹ “הכּוּזרי”: “אין האוֹר שלנוּ שוֹקע אלא בעיני מי שאינוֹ רוֹאה אוֹתנוּ בעין פקוּחה ומביא ראיה מדלוּתנוּ ועוֹניינו ופיזוּרנוּ, שנשקע אוֹרנוּ”. השפּלת הדבר אינוֹ ראיה לשפלוּתוֹ.

− לא להשפּלת האמוּנה וּרדיפתה בראשיתה אני מתכּוין, שהרי גם אמוּנתנוּ היתה מוּשפּלת ונרדפת ורבים מתוּ על קדוּשתה ונתנסוּ בעינוּיים קשים, ורק אחר כך – ברצוֹת ההשגחה – זרח אוֹרה ונתפּשטה בין עמים רבים, וסוֹפה, כפי שאנוּ מאמינים, להישפך על המין האנוֹשי מקצה העוֹלם ועד קצהוּ.

− אשרי המאמין, מה טוֹב חלקוֹ! – השיב אנזיל – והרי לאוֹשרם וּלטוּבם של בני האדם את מתכוין, אדוֹני רב החסד. ואוּלם מה נעשׂה אנחנוּ, שאנוּ מאמינים בדת אבוֹתינוּ כפי שקיבלנוּה ואין אנוּ יכוֹלים להאמין באחרת? והרי זה חלקנוּ וזה אוֹשרנוּ, ולא נמירנוּ בחלק אחר ובאוֹשר אחר, אפילוּ על ידי אמירת מלה קלילה, ועדיין אנוּ מאמינים בדברי נביאנוּ הגדוֹל ישעיה: “כי מלאה הארץ דעת את ה' כמים לים מכסים”.

− “דעה” כתוּב, − תיקן למלין בעל המקרא.

ואנזיל ניסה לתרגם את דברי הנביא, אבל פּירקהיימר עשׂה בידוֹ תנוּעה האוֹמרת: “אין צוֹרך, הבינוֹנוּ”. והוּא הוֹסיף:

− ואוּלם פסוּק נעלה זה של נביא האמת אינוֹ סוֹתר את אמוּנתנוּ. אף אנוּ מאמינים כי יבוֹא יוֹם ומלאה הארץ דעה את ה' מקצה ועד קצה. וגם אדוֹננוּ המשיח האמין בכך והערה למוות נפשוֹ על אמוּנתוֹ. אנוּ אך מתנגדים, כמוֹהוּ בשעתוֹ, לתוֹרת הרבּנים שלכם, שגילוּ בתוֹרת האמת שלכם פּנים שלא כהלכה, והוּא בא לתקן מה שפּגמוּ הם, אבל גם הוּא הוֹרה כי אלוֹהים אמת ותוֹרתוֹ אמת.

− אם בעיקר אין חילוּקי דעוֹת, אם גם אתם מוֹדים כי תוֹרת ה' תמימה ואין בה פּגם ותוֹרת אלוֹהיכם היא רק פּירוּש, למה נריב על פּירוּשים? יפרש לוֹ כל אחד כלבבוֹ ואַל יכפּה פּירוּשוֹ על אחירים.

כאן התערב אראזמוּס בפנוֹתוֹ אל אנזיל:

− אבל, ידידי הטוֹב, אתה מתעלם מעיקר גדוֹל אחד: מגילוּי רצוֹנוֹ של הבוֹרא להשליט את פּירוּש אדוֹננו המשיח בעוֹלמוֹ, ואין הוּא מניח לכם להתקיים קיוּם של ממש, משוּם שאתם מתנכּרים לפירוּש האמיתי.

− האם הצלחת הרבים היא מוֹפת לאמת? ואם יבוֹא איש לשנוֹת את דעתוֹ ואמוּנתוֹ לפי הצלחת הרבים תקראוּ לזה קידוּש השם?

− רוֹאה אני שחריף אתה. בודאי עסקת הרבה בתלמוּד. אם כן שמעני נא ואַסבּיר לך את העניין הסבּר של טעם: שאלת על האיש שמכוין דעתוֹ לפי הצלחת הרבים, אם יש בזה משוּם גבוּרת הרוּח? ויפה שאלת. אבל דע לך, כי בנידוֹן זה אין הפרט דוֹמה לכלל. הפּרט בעל כוֹרחוֹ הוּא בעל קיוּם מוּגבל בזמן, זה מעט וזה יוֹתר. לא כן הקיבּוּץ אוֹ האוּמה אוֹ הכלל, שקיוּמם נמשך למעלה מן הפּרטים. ואילוּ קיוּם זה אפשר שיהיה רק מדוּמה, אם אין עמוֹ שלימוּת הקניין, כלוֹמר בגדים וכלים וּמזוֹנוֹת וקרקעוֹת ושוֹטרים וצבא (אף כי אני לעצמי איני אוהב צבא ולא מלחמה), וּמשך הקיוּם הזה אפשר שיהיה בייסוּרים וּבשפלוּת וּבעלבוֹנוֹת שאינוֹ כדאי כלל, והוּא על צד האמת מה שאני קוֹרא “קיוּם מדוּמה”, היינוּ, שהוּא משוֹלל כל אוֹתם הסימנים המהוים לדעתנוּ את הקיוּם ממש. וזה הקיוּם שלהם, העברים, בפיזוּריכם…

− אדוֹני רב החסד מתכוין – שיסעוֹ אנזיל – למַה שקוֹרא הרמבּ"ם שלימוּת הקניין, והוּא המין הפּחוּת שבשלימוּיוֹת הנמצאוֹת לאדם. ואילוּ השלימוּת האנוֹשית האמיתית – של הפּרט כשל הכלל – הן המעלוֹת השׂכליוֹת, הדיעוֹת האמיתיוֹת באלוֹהוּת ובעבוּרה יזכּה לקיוּם הנצחי וּבה

האדם אדם.

− כן, − השיב אראזמוּס מגוֹרה קצת – ידוּעים לי הדברים הכתוּבים בחלק השלישי של ספר מיימוֹנידס, ואיני מסכים עמוֹ, משוּם שהוּא מוֹציא מן השלימוּת הזאת לא רק את ממשל הכוֹחוֹת הגוּפניים, שהם אלוֹהיים לא פחוֹת מן הרוּחניים, אלא גם את הזוּלת ומגבילוֹ רק בפרט באוֹמרוֹ, שיהיה לך לבדך ואין לאחר עמך שיתוּף כלל. ושוּם אדם לא יוּכל לעמוֹד בוֹ. וזוֹהי לדעתי כונתוֹ של קוֹהלת באוֹמרוֹ באחד מפרקיו האחרוֹנים של ספרוֹ: “טוֹב מחכמה מכבוֹד סכלוּת מעט”. (אראזמוּס אמר את הפּסוּק במקוֹרוֹ, מבטא זר לאוֹזן העברי).

− “יקר מחכמה” – כתוּב, − העיר למלין.

− תוֹדה! המשיך אראזמוּס – גם אני אחרי שתרתי בלבי באתי לכלל דיעה זוֹ… –ואחרי הפסקה קצרה הוֹסיף בפנים מבּיעוֹת עוֹנג: איזה מאמר נפלא! “יקר מחכמה מכבוֹד סכלוּת מעט”. איני יוֹדע בכל ספרוּת יון ורוֹמי מאמר עמוֹק כזה. אילוּ עמדתם על התוֹרה הזאת, שהיא הכוֹל ואידך פּירוּשה, אפשר שהייתם משנים קיוּמכם, ואוּלי גם מגיעים לגדוֹלוֹת, מאחר שהיסוֹד הראשוֹן, מה שקרוּי חכמה, חזק בידכם. ראיתי את היהוּדים בהוֹלאנד, באנגליה, באיטליה, בגרמניה, בצרפת וּבשוייץ, בכל מקוֹם, חוּץ מיחידים יוֹצאים מן הכלל המקיימים את הכלל, הם מוּשפלים ונרדפים, בזוּיים וגם ירוּאים. כן, כן, ירוּאים. וגם זאת להוַתכם. עדיין זכוּר לי גירוּשם מספרד לפני שלוֹשים ושבע שנים. לא, לא, אין זה קיוּם של אוּמה. אין דוּגמתם בעוֹלם. רוּח הם ולא בשׂר, אף על פי שהם אוֹכלים ושוֹתים וּפרים ורבים כבני אדם… לא רוּח – ספּיריטוּס, כי אם רוּחוֹת – לימוּריס. רוּחוֹת תוֹעים בעוֹלם. אף לא כצוֹענים הם, שבט עני בחוֹמר וּברוּח, מין עדת קבּצנים, גוֹנבי סוּסים וגוֹנבי תינוֹקוֹת, בלי שם וּבלי מקוֹֹם ובלי התנגדוּת לקיבוּצם; שהרי לא ראינוּ שיכתבוּ ספרים בגנוּת הצוֹענים ודתם, שיתוכחו עמהם, שירדפוּ אוֹתם ככלל. לא כן כלל היהוּדים; הוּא רוּח, שנוֹשׂא עמוֹ עבר גדוֹל, רעיוֹנוֹת גדוֹלים, תוֹרה גדוֹלה, אבל הם עצמם רוּח המתהלך בין העמים, רוּח המעוֹרר גם שׂנאה, גם אימה, גם תאוה לפגוֹע בוֹ וגם רצוֹן להיפּטר ממנוּ. לא, אין זה קיוּם ממשי, אלא מדוּמה.

− לא בחיל ולא בכח כי ברוּח… – ענה אנזיל.

הפּעם תיקן לוֹ אראזמוּס: “ברוּחי כתוּב”, ולמלין אישר בניד ראש.

− גם אנוּ – המשיך אראזמוּס – מאמינים ברוּח הקוֹדש, ספּיריטוּס סאנקטוּס, ואילוּ אתם, אתם לימוּריס, רוּחוֹת מתים המהלכים בין החיים.

ובדבּרוֹ לבשוּ פניו סבר לא טוֹב, סבר של אי חמדה, של התנערוּת.

− אין אנוּ מאמינים כלל ברוּחוֹֹת מתים, −ענה אנזיל במשיכת כתף.

כאן התערב פּירקהיימר:

− זכוּרני, הייתי פּעם בחג השבוּעוֹת שלכם בבית אחד מידידי היהוּדים בפיוֹרדא, ושמעתי בנוֹ התינוֹק אוֹמר לאמוֹ: “אמא, הבי לי עוֹד פּרוּסת סינַי!”. שאלתי מה טיבוֹ של מאכל זה. הסביר לי ידידי, שזוֹהי מין עוּגה ממוּלאה לשבוּעוֹת וקוֹרין לה “סינַי”, כדי שהתינוֹקוֹת, המתחילים ללמוֹד תוֹרה בחג זה, ידעוּ כי התוֹרה הבאה מהר סיני היא מתוּקה וטוֹבה ויתאַווּ לה. אוּמה שיכוֹלה לעשׂוֹת את תוֹרתה דבר מאכל, איך אפשר שתהיה בשׂר ודם? ונראה לי עיקר דבריו של ידידי על קיוּמכם, שהוּא שוֹנה מכל אוּמה ולשוֹן.

ואראזמוּס הוֹסיף באוֹתה נעימה קפדנית:

__ הוּתעֵה הוּתעיתם על ידי כמה מן המוֹרים שלכם, שהוֹרוּכם כי אין קיוּם חוּץ מן החכמה האלוֹהית. יוֹדע אני שרבים מן היהוּדים סבוּרים, שלא נבראוּ העמים כוּלם אלא בשבילם. והאמת היא, שכל העמים קיימים ולהם אין קיוּם. שהרי גם עמים קדמוֹנים, אשר לכאוֹרה עברוּ מן העוֹלם, באמת אך החליפוּ צוּרתם ומתקיימים בצוּרה חדשה. כוֹח רוּחני גדוֹל שוֹכן בכם והוּא משוּל לרוּח שאינוֹ מניע שוּם טחנה, שהוּא לכל היוֹתר מסייע לפעמים קצת להניע טחנתם של אחירים, ואילוּ טחנתכם עוֹמדת שוֹממה, רק קוֹל המוֹן הטחינה הקדוּמה עוֹמד בה, וּבאמת אין אבני הריחיים מסתוֹבבוֹת ואין שוּם בּר נטחן ביניהן… במוֹלדתי קרני פעם בלילה, ששמעתי קוֹל טחינה כזה עוֹלה מטחנת רוּח שבוּרת כנף ועזוּבה. כן, בימי ילדוּתי היה הדבר, ועדיין הקוֹל הזה חי בי…

וּפירקהיימר השמיע בגרמנית פּסוּק משיר השירים: “שׂמוּני נוֹטרה את הכּרמים, כרמי שלי לא נטרתי”.

ועל זה אמר אראזמוּס בקוֹל מוּגבה וּבגוּף שלילי:

− הכרמים אינם רוֹצים בנטירתם. יטרוּ את כרמם שלהם וייטב להם ולעוֹלם!…

לבוֹ של אנזיל התחיל מהסס וחוֹשש, על פי הנעימה שבדברים האחרוֹנים, שמא עלוּלים גם אלה לחרוֹש עליהם רעה. בפרט כשראה את שויינסהוֹיט זוֹקף ראשוֹ בהנאה לשמע דבריו העוֹקצים של אראזמוּס. פניו של למלין נתעווּ בצער וּמוֹחוֹ של אנזיל יגע לערוֹך תשוּבה ניצחת, שתסתוֹם את פּי המשׂטינים. הרבה רעיוֹנוֹת נאים עלוּ במוֹחוֹ, אך לא ברוּרים ולא סדוּרים, רוֹדפים ומתערבּבים זה בזה: מאמרי חז“ל וּמאמרי חכמה של רס”ג ושל ריה“ל, של אבן עזרא ושל הרמב”ם ואחירים, והוא מיהמה תשוּבתוֹ, שלא ידע במה יתחיל. סוֹף סוֹף אמר:

− אדוֹני מיטיבי, שמעתי דברי שניכם. ודאי שהם דברים נכבדים. אבל תרשוּני נא לשאלכם שאֵלה אחת…

ולא הספיק לשאוֹל את השאֵלה, עד שנשמעוּ דהרוֹת סוּסים ורעש אוֹפן וּמרכבה מרקדה וּלתוֹך הרחבה התפּרצוּ קריאוֹת אנשים, וכנגדם קוֹלוֹ של הר מירצל, קוֹל חד ושוֹרק, שוֹנה לגמרי מקוֹלוֹ הרגיל: “הנה קוּרט! הנה הרשיוֹן! אדוֹנים רמים באוּ לקבל את אוֹרחינוּ. איזה כבוֹד! איזה כבוֹד! כן, שם הם, תחת הבּוּקיץ! בבקשה, אדוֹני, שמה, שמה!” וּמרוֹב שׂמחה זרק את האלוּנטית על אחד הספסלים והתרוֹצץ בידיים פּרוּשׂוֹת בין הבאים ובין היוֹשבים תחת העץ.

אראזמוּס ופּרקהיימר וּבריויס קמוּ והלכוּ לקראת הבּאים.

גם שויינסהוֹיט קם נבוֹך, נתן כוֹבע הנוֹצה בראשוֹ, פסע פסיעה אחת, ועמד מסתכל במחזה.

השלוֹשה וחבוּרת הבאים, שירדוּ ממרכּבה מפוֹארת, נתערבוּ

אלה באלה. היוּ השתחויוֹת, לחיצוֹת ידיים וחיבוּקים, שאלוֹת וּתשוּבוֹת וקריאוֹת שׂמחה.

אנזיל ולמלין, שנעזבוּ לנפשם, פּרשוּ עם הפּרד לירכּתי הרחבה לתוּר להם מקוֹם ישיבה, כי רגליהם מטוּ כמעט מרוֹב הליכה ויוֹתר מזה מעמידה ממוּשכת. תחת עץ לא גדוֹל היתה מוּטלת אבן. ישבוּ עליה ולמלין מחזיק באפסר הבהמה.

− מכּוֹתלי פניו של הפּרד ניכּר שרעב הוּא. יוֹדע צדיק נפש בהמתוֹ. ואיך נוּכל לראוֹת עלוּב זה עטוּף ברעב? – אמר אנזיל.

החזק באפסר ואלך לבקש לוֹ אוֹכל, − ענה למלין.

אנזיל נטל מידוֹ את האפסר ולמלין הלך לאחוֹרי הפּוּנדק. שם היתה חצר משקוֹ של הר מירצל.

לא יצאוּ רגעים מוּעטים ולמלין חזר, כשהוּא מטלטל מלוֹא זרוֹעוֹתיו חציר ירוֹק ודשן, נגרר לארץ. הפּרד משך בכוֹח, הוֹציא את האפסר מיד אנזיל, ורץ בצהלה לקראת הבא.

ד

כשהגיע השליח עם מכתבוֹ של אראזמוּס לפרייבוּרג, נתכנסוּ ידידיו מעריציו והחליטוּ לשגר משלחת אל הפּוּנדק להקביל את פני המוֹרה הגדוֹל. שני ימים ישבוּ בישיבה ודנוּ על קבלת הפּנים שיערכוּ לוֹ, ומשוּם כך נתאחר נכדוֹ של הפּוּנדקי.

לפריקהיימר היתה אכזבה מרה: סבוּר היה שהוּא במרכּבתוֹ יסיע את החכם, והנה באוּ אלה במרכּבה גדוֹלה ונאה משלוֹ. אנשי פרייבוּרג הציעוּ לוֹ, ליוֹעץ הקיסרי המפוּרסם, שגם הוּא יילוה אליהם וייכּפל כבוֹד עירם, אבל הוּא סירב לילך עמהם. ותירוּצוֹ עמוֹ: אץ לוֹ הדרך לשוּב לנירנבּרג, וּכבר התמהמה בדרך יוֹתר ממה שהוּרשה. רוּחוֹ היתה כבידה עליו מאחר שלא מצא במוֹרוֹ מה שביקש למצוֹא. לא כן אראזמוּס. עירוּת רבּה נכנסה בוֹ. פּעמים אחדוֹת חזר במאוֹר פּנים: “עוֹד כבוֹדי חדש עמי. עוֹלים בזכרוֹֹני הימים הטוֹבים באנגליה וּבאיטליה. עוֹד העוֹלם יוֹדע ערכי”. וּכשראה את פניו העצוּבים של פּירקהיימר, הניח ידוֹ על כתיפוֹ ואמר: “אין איש יוֹדע יוֹמוֹ. הסר דאגה מלבך”. חיבקוֹ ונישקוֹ על לחיוֹ כבשעת הפּגישה. “ספרים יפים כתבת”, אמר. אבל דברים אלה, שנאמרוּ מתוֹך פּיזוּר, לא האירוֹ לוֹ.

ואחרי שהוּעלוּ התיבוֹת והמלתחוֹת ונקשרוּ יפה באחוֹרי המרכּבה הגדוֹלה (בּריויס עזר בחריצוּת רבה עם הרכּב ועם קוּרט) והאנשים עמדוּ להיכנס לתוֹכה, נשתהה אראזמוּס רגע והביט כה וכה כמחפּשׂ מה. והנה פּנה הלך על פני הרחבה אל המקוֹם שהבחוּרים ישבוּ שם ליד הפּרד השוֹבר רעבוֹנוֹ בחציר. בּריויס ביקש לילך אחריו, אבל אראזמוּס ניענע בידוֹ: אין צוֹרך.

כשראוּ הבחוּרים את הזקן בא אליהם, קמוּ וחיכּוּ לוֹ ביראת הכבוֹד. כשהגיע למקוֹמם פּנה אל אנזיל ואמר לוֹ:

− מצאתי טוֹב לפנַי להשמיעכם דברים אלוּ: איני יוֹדע איך וּמתי יקוּם הדבר. אך ברי לי, שאם נגזר על עם היהוּדים להגיע שוּב לקיוּם של ממש, לא תתמלא הגזירה אלא לאחר שיקיימוֹ בעצמם תוֹרת קוֹהלת ויאחזוּ ב“סכלוּת מעט”, אוֹ אז יהיוּ ככל העמים. הרוּחוֹֹת ישוּבוּ מעוֹלם התוֹהוּ ויהיוּ שוּב לרוּח חיה, גדוֹלה בתוֹך כלל האנוֹשוּת. איני יוֹדע כמה מאוֹת שנים תעבוֹרנה עד אז. אך הוֹאיל ואני מאמין, כי קיוּמכם המדוּמה יוּכל לעמוֹד ימים רבים, מאמין אני גם בזה: שתגיעוּ סוֹף סוֹף לקיוּם ממשי. איזה מאמר נפלא: “יקר מחכמה מכבוֹד סכלוּת מעט”! רק זוֹ, הסכלוּת, לכשתסגלוּה לעצמכם, תתן לכם בעיני העמים גם חכמה וגם כבוֹד… ויהי נוֹעם ה' עליכם עד בוֹאכם שטראסבּורגה![⁸] השלום! – סיים בפסוק עברי, וּפנה לשוּב אל המרכבה ואל האנשים שחיכוּ לוֹ משתאים למראה.

באוֹתוֹ רגע ניגש שויינסהוֹיט בסבר פנים מחייכוֹת אל הבחוּרים, וּבפשטוֹ את ידוֹ אל אנזיל אמר:

− היכן המטבע שהצעת לי ביער?

שאלה זוֹ הביאה את אנזיל במבוּכה, וּבעוֹד מחשבתוֹ הוֹלכת אחרי אראזמוּס, השיב כמעט בבלי דעת:

− המטבע? המטבע – אבד לי בדרך.

− ראה, יהוּדי, הפּעם אתה משקר. אך אין דבר. לא אעשׂה לך רע, אחרי ראוֹתי כי איש מלוּמד אתה. המלוּמדים אי אפשר להם בלי שקר.

כיתף את ה“ארקבּוזה” והלך אל עבדוֹ.

וּפירקהיימר חזר אל הבּוקיץ ליטוֹל את כוֹבעוֹ, וּכשראה את הבחוּרים עוֹמדים, ניגש אליהם ואמר להם:

− עלי לבקש סליחתכם, שלא ביקשנוּ מכּם לישב. לא נהגנוּ בכם כבני אדם מן היישוּב. לכוּ רחצוּ פניכם ונַקוּ בגדיכם, אחר תסעדוּ לבכם. בודאי רעיבים אתם. ואני אערוֹך לכם איגרת לואי, שתוֹעיל לכם להגיע בשלוֹם לעירכם. עד שתשתלט בעוֹלם תוֹרת האדם הכללית, יש לדאוֹג לאדם הפּרט. השם ויליבּאלד פּירקהיימר, היוֹעץ הקיסרי, עוֹד כוֹחוֹ יפה לשמרכם בדרך. ודברי האדוֹן שנסע מכאן מן הראוּי שתתנוּ דעתכם עליהם, כי חכם האיש מכל בני דוֹרוֹ. הנה אשב תחת העץ ואכתוֹב לכם את האיגרת. כשתחזרוּ אלי רחוּצים וּנקיים אתננה על ידכם.

אמר והלך אל הבּוּקיץ.

אנזיל נתן בחבירוֹ מבט ערמוּמי־עליז:

− לא אמרתי לך למלין, שלא יאוּנה לנוּ במקוֹם הזה כל רע? ולעצת האדוֹן החסיד הזה בעניין הרחיצה ודאי שכדאי לשמוֹע. עכשיו, שאין לנוּ החביוֹנוֹת, רק כריכוֹת כתבים נקיוֹת – למה נהיה מלוּכלכים בעטרן? בוֹא נבקש מאת הפּוּנדקי מים חמים אל כלי. אם גם יימצא לנו מעט בוֹרית – וטהרנוּ והיינוּ כקטנים שנולדוּ.

− צדקת, אנזיל. ואם לא תכעס עלי או­ֹמַר לך דבר שבלבי.

− אדרבה, השמיעני דבר חכמה.

− לבי אוֹמר לי, כי דבריו של ה“גוֹי” החכם לא דברים ריקים הם. אוּלי באמת זוֹ כוָנתוֹ של קוֹהלת בסכלוּת שהוּא מדבר בשבחה. “טוֹב אשר תאחוֹז בזה וגם מזה אַל תנח את ידך”. מי יוֹדע.

− אי, למלין, למלין. לא לחינם הלכת אצל הסכלוּת, אלא מפני שאתה בן מינה. בוא וּנקיים בעצמנו “והייתם נקיים”.

−“ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשוּבוּ והייתם נקיים מה' ומישׂראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחוּזה לפני ה'”.

− מה אתה ממלמל, בעל מקרא שלי?

− לא כלוּם. פסוּק מפסוּקי “במדבר”.

ענה למלין, ועיניו תלוּיוֹת ביער כחוֹזוֹת דבר חלוֹם רחוק.

תש"ט

א

כשקרב אַבּא גוֹנטא בקיץ שנת 1768 עם חילוֹ, חיל הקוֹזאקים, אל טטייב, היה מראה לבּה של העיירה משוּנה: הבתים הקטנים עם הגדוֹלים היו דוֹממים, התריסים מוּגפים, ומן הארוּבוֹת לא עלה העשן אל שמי הבוֹקר הטהוֹרים. רק מתוֹך בית אחד, שפל גג ונטוּי קצת, נישאוּ קוֹלוֹת שיכּוֹרים צרוּדים. משני העברים, מאגפי הכפר אשר לעיירה, נמשכוּ מתוּנוֹת איכרים בוֹדדים, לבוּשי מוֹעד עם מגפיים משוּחים בעטרן, אל הבית החי. להב בית המרזח משך, כביכוֹל, את הפרפרים הכבידים האלה לאט אך בבטחה. צלב העץ הגדוֹל נימנם בשרב הקיץ, וישוּ הקטן, המוּקע עליו בגווֹ המעוּקם, הפקיר את ערייתוֹ העלוּבה לשממת הכיכר העגוּלה. זה מוּל זה, מעל לעשֹרוֹת ראשי בתי היהוּדים וחנוּיותיהם, נשקפוּ בית הכנסת הרם ועבש הכּתלים, כוֹתלי האבן הישנים, וּבית הכניסה הבנוּי עץ משחיר מיוּשן, עם צעצוּעי המגדלוֹת הקלים, מגדל מעל למגדל. היתה כביכוֹל, מדידת כוֹחוֹת אילמת בין השנַיים: מי יגבר על מי.

עוֹד לפני שלוֹשה ימים הגיעה השמוּעה לטטייב על קרבוֹ של אַבּא גוֹנטא אל העיירה. הצבא הפוֹלני נתבצר באוּמאן, וגוֹנטא, שנתחבר אל ז’לזניאק, מפקד מרד ההידאמאקים, נוֹסע לקראת מבצר העוֹז ההוּא מסע דם ואש. השמוּעוֹת הברוּרוֹת על טבח ההמוֹנים ושֹריפת יגיע ישראל בלי רחמים, בלי כל דרך הצלה, פּוֹררוּ כל חפץ וכל יכוֹלת לעמוֹד. גם חזקים נעשוּ חלשים למראה חיוֹת האדם הפוֹרעוֹת. הלבּה המתגלגלת השאירה רק דרך פּתוּחה אחת – דרך המנוּסה. קהילת טטייב ברחה בסדר וּבהצלת כל אשר ביד יוּקח (האיכרים טמנוּ את העגלוֹת ועמדוּ בשערי חצריהם, ידיהם בכיסיהם, לראוֹת במחנה הנמלטים) אל העיר והאם, ששכנה על אלפי יהוּדיה מהלך שלוֹשת ימים מפה. מניין פּוֹלנים בעיר נספח אליהם, ויהי להם לאוֹת תקוה וּבטחוֹן עיור, ולא ידעוּ כי כתוֹם שבוּע ימים ייטבחוּ יחד.

עוֹד לפני התרוֹקן טטייב מתוֹשבי לבּה היהוּדים, התיעצוּ הערילים יוֹשבי האגפים, אם לשלוֹח יד בביזה מיד, אוֹ להמתין לבוֹא “אַבּא”. יוֹדעי דבר סיפרוּ, כי רצוֹנוֹ של אַבּא הוּא לבלי ייעשה דבר שלא בפניו. ובכן נמנוּ וגמרוּ במוֹשב ההרוֹמאדה (העדה) להמתין. אלא שבית המרזח עיכב: כיצד יניחוּ את זה סגוּר והוּא מלא על כל חביוֹתיו? נמצאוּ משיבי טעם שהשֹיאוּ עצה טוֹבה: בצאת ישראל מטטייב יארבוּ עם פאת החוֹרש עשרה בחוּרים מגיבוֹרי הכפר וקרדוּמוֹת בידיהם. וּבעבוֹר שם המחנה וּבהגיע אל מקוֹם המארב “חמקא” המוֹזג, יחטפוּהוּ וישיבוּהוּ אל העיירה והוּא ישקם בכל כרחוֹ אך בהיתר.

וכן עשֹוּ. מתחילה, כשהוּבא והוּטל אל בית מרזחוֹ העזוּב, היה נחמיה המוזג כאיש נדהם. עקוּר בכוֹח מתוֹך משפּחתוֹ ועדתוֹ, לא מצא לוֹ אחיזה בביתוֹ ואימת הגוֹיים ביעתתוּ. זקנוֹ ופאוֹתיו הצהוּבים כמוֹ האפירוּ והקלישוּ, ועיניו המבוֹהלוֹת נוֹצצוּ ביגוֹן חיה מוּבלה בשלשלת. אך כעבוֹר יוֹם הבין את אשר לפניו והיה משקה את מעניו מיוּדעיו וּמשיב על הלצוֹתיהם, ואפילוּ רשם בפנקס מתוֹך הירהוּר ביטחון רחוֹק: “שלח לחמך על פני המים…”. אפילוּ על פתחוֹ של גיהינוֹם אל תתיאש מעסק…

וּבטטייב העיירה אז יהוּדי שמש במיטב שנוֹתיו, ישראל מיכל שמוֹ, גבר עבוֹת זקן ושתקן, והוּא מכהן פאר בבית הכנסת זה כעשרים שנה, בתוֹקף החזקה שבידוֹ מאבוֹת אבוֹתיו; איש לא נוֹדע בשוּם מעשה וּבשוּם דיבוּר שלא כיאוּת לשמש, נכנע ועוֹשֹה רצוֹן גדוֹל וקטן בציבוּר. ויהי בהחליט קהילת טטייב באסיפה בבית־הכּנסת לברוֹח, התחמק ישראל מיכל בלאט מן האסיפה ונתחבא ב“עליית השמוֹת” בתוֹך חבית גדוֹלה, ואיש לא ידע. וּבצאת הקהילה כוּלה והדממה נשתלטה בעיירה יצא חרש אל החצר, ויעבר את גל האבנים, שהיה מוּנח שם לתיקוּן בדק הבית, אבנים כבידוֹת, בלתי מסוּתתוֹת, וישאן בידיו החזקוֹת הרוֹעדוֹת אל פרוֹזדוֹר הבית ויערמן שם לערימה; כי כה אמר ישֹראל מיכל בלבוֹ: אם יבוֹאוּ טמיאי הגוֹיים לטנף את בית האלוֹהים, לקרוֹע ולטמא את הש“סין הגדוֹלים ויתר הספרים הקדוֹשים (את ספרי התוֹרה לקחוּ הגוֹלים אתם ויתר הספרים השאירוּ מאין יכוֹלת לשֹאתם נוֹסף על אשר מילטוּ לחַיוֹת את נפשם) וּלפזר את ה”שמוֹת" המכוּנסים – לא יתנם לבוֹא אל הקוֹדש פנימה; באבנים אשר צבר יסקוֹל את הקרב. במפתח אשר בידוֹ נעל את השער הכּבד והעמיד שוּלחן על ידוֹ, ועל השוּלחן כיסא, וּבכן הגיע אל האשנב מלמעלה, פרץ את ה“מגן דוד” בעל ששת הצבעים, כדי שהחוֹר יהיה מספיק לזריקת האבנים; וּכשכילה את מלאכתו זאת בדק שנית את השער אם הוּא נעוּל יפה, ואחר כך שכב על הרצפה הקרה לרגלי השוּלחן, וכן שכב שם יוֹמיים, ללא אוֹכל וּללא משקה וחיכה לבוֹא המהרסים. את אשתוֹ וחמשת ילדיה, שיצאוּ עם הגוֹלים, לא זכר, כל הקהל הקדוֹש נמחה מלבוֹ, רק קדוּשת הבית מילאה את בתי נפשוֹ וראשי הערילים המרוּצצים גירוּה ורוֹממוּה בתענוּג נוֹתן חיוּת וּגבוּרה.

וּבכן נוֹתרוּ בטטייב שני יהוּדים בוֹדדים: האחד מוֹזג יין לטמיאי הגוֹיים, והשני רוֹבץ כארי לפתח בית האלוֹהים לשמוֹר את הקוֹדש.

ב

על סוּס לא גבוֹה, שמן שוֹקיים וקטן ראש, שֹעיר קצת, סוּס קוֹזאקים לוֹהט, ישב איתן אַבּא גוֹנטא. מצנפת הקוֹזאקים הגדולה שמוּטה לוֹ על אוֹזנוֹ וחרבוֹ הארוּכה כמעט לארץ מגעת. עיניו קטנוֹת וחבוּיוֹת בערמה בתוֹך שוֹמן פניו המבהיקים, וּשֹפמוֹ החוּם יוֹרד לוֹ משני צידי פיו האדוֹם כשני זנבוֹת נחשים. אחריו הוֹלכים ברגל הנוֹגנים בכל כלי שיר, וּבעקבוֹתם פוֹסעים לאיטם המוֹן הפרשים וחרבוֹתיהם מוּצלבוֹת לפניהם על גבי הסוּסים; אחריהם יבוֹאוּ רגלים אספסוּף המוֹרדים מזוּיינים בכל כלי משחית מחצר האיכר, ולאחרוֹנה העגלוֹת המוֹבילוֹת את הצידה והביזה הכבידה. משני עברי המחנה יטוּשֹוּ השלישים על סוּסיהם רצוֹא ושוּב לפקד על החיל הרב.

משני צידי הרחוֹב עמדוּ כל בני הכפר, אנשים, נשים וטף, רוּבם בבגדי מוֹעד, והריעוּ לצבא העוֹבר, נוֹפפוּ סוּדרים ודגלים וגם זרקוּ פרחים. השמיים הם כשמיים שלפני מתן תוֹרה: רחוֹקים, צחים ושליוים. בעוֹד שבוּע צריך להיוֹת חג השבוּעוֹת.

המחנה בא וחנה בטבוּר העיירה, על פני הכיכר העגוּלה, מסביב לצלב ולאל המתעוות בעינוּייו. ההמוֹן נדחק ונצטוֹפף ליד הבתים המוּגפים. אַבּא גוֹנטא נשא נאוּם קצר בשבתוֹ על סוּסוֹ והלהיב את העם עד לידי תרוּעה וזריקת המצנפוֹת באויר. אחרי כן הקימוּ לוֹ נוֹשֹאי כליו אוֹהל אפריוֹן בצל הצלב, שטחו לוֹ לפתחוֹ שטיח צמר אדוֹם, והמפקד ישב לפקד.

ראשוֹנה ציוה להציג לפניו את ראשי ה“הרוֹמאדה”. כרגע עמדוּ לפניו בחצי עיגוּל שנים עשר חשוּבי האיכרים, מצנפוֹתיהם מקוּפלוֹת בידיהם והם משתחוים אַפּיים ארצה.

– יוּבא לפני כל ז’יד וכל ליאַך! – הרעים עליהם אַבּא גוֹנטא בקוֹלוֹ.

– ברחוּ, אבא, ברחוּ, – ענוּ ראשי העדה מתוֹך התנצלוּת שבהכנעה.

– ולא נוֹתר אף אחד?

– מן הליאַכים אף אחד.

– ומן הז’ידים?

– אף אחד, אַבּא. רק את חמקא המוֹזג עצרנוּ, להשקוֹת את “הבריוֹת” יין ושיכר. יצוה אַבּא להחיוֹתוֹ לטוֹבת ה“הרוֹמאדה”.

– טוֹב, יחי לפי שעה. ועתה ילכוּ שניים מכם ויביאוּ לי ממבחר היי"ש, ואתם יתרכם לכוּ זיינוּ את העם, כי מחר עם הנץ החמה נזוּז לקראת אוּמאן.

– כשהלכוּ משם ראשי ה,הרוֹמאדה" ניגשוּ שני קצינים קוֹזאקים בקוֹלפּאקים פּוֹלנים, עמדוּ עמידת כבוֹד ושאלוּ:

– וּמה נעשה, הוֹד המפקד, בסוּסים?

– מחציתם אל ה“קוֹסטיוֹל” של הפוֹלנים וּמחציתם אל בית הכנסת של הז’ידים!

תמונה 12

הקצינים הלכוּ למלא את הפקוּדה, וגוֹנטא ישב לשתוֹת מן היי“ש אשר הוּבא לוֹ בשני בקבוּקים כרסתנים מבית המרזח. מיוֹם שבגד את הבגידה הגדולה בפּוֹלנים וּבמצבּיאוֹ מלאדאנוֹביץ והתחבר אל אחיו ההידאמאקים, כפל ושילש את מנת היי”ש ששתה דבר יוֹם ביוֹמוֹ.

יוֹתר ממאה סוּסים עלוּ בחלקוֹ של בית הכּנסת. הקוֹזאקים נהגוּם במתגיהם בצעדי מתינוּת אל האוּרוה הקדוֹשה. הסוּסים השֹעירים היוּ רחוּצים ונוֹטפים מים. האוּכפים וכלי הזיין היוּ תלוּיים עליהם ברישוּל וּבלי סדר, וּבהצליפם בזנבוֹתיהם הארוּכים הגיעוּ אלה כמעט עד אוֹזניהם הקטנות. הקוֹזאקים עצמם נשֹאוּ את דליי הפח המליאים בידיהם, מהם גם שֹקי מספוֹא מוּפשלים על כתפיהם, וּמראיהם היה שליו וכמעט תמים, כאוֹתם העבדים המשרתים בכפרים בבתי האיכרים העשירים, אוֹ בחצרי האדוֹנים הפוֹלנים. לבּם לא ניבא להם כל רע.

עוֹד מרחוֹק ראוּ כי שער בית הכּנסת סגוּר.

– סגרוּ הכלבים! – קרא אחד וניענע בראשוֹ לאוֹת אי חמדה.

– חבל שברחוּ. בראשיהם המצוֹרעים היינוּ פּוֹתחים את הדלת, – התלוֹצץ שני.

– צריך להביא מקלע.

– הו, גם באַלה פשוּטה נשברנה, את הדלת.

– טאראס ידחוֹף באחוֹרוֹ וּב… אחת יפתח לנוּ.

– הוֹ־הוֹ, מ“רוּחוֹ” של טאראס – כל מבצר ייהרס.

וכן היוּ הוֹלכים ומנבּלים פּיהם בהלצוֹת של תבל עד שהגיעוּ סמוּך לשער בית האלוֹהים.

והשמש ישראל מיכל, כשמעוֹ את שאוֹן ההמוֹן המתקרב, עברוֹ גל של התעוֹררוּת, בידיו הוּצק ברזל וּבלבוֹ – אש. הוּא קפץ ממשכבוֹ, גחן והציץ בעד חוֹר המנעוּל, הרים ידיו מוּל ההיכל פנימה לצד ארוֹן הקוֹדש והוֹדה לאלוֹהים, אשר הביא את הערילים אל נחלתוֹ לעשוֹת בהם שפטים. נטל אבן מאבני הערימה וּבקפיצת נער קלה עלה על השוּלחן, מן השוּלחו על הכיסא, וּבלי להביט זרק את האבן דרך האשנב המפוֹרץ לתוֹך המחנה הצוֹבא על השער. האבן קרעה אוֹזנו של אחד הקוֹזאקים וניתקה זרוֹעוֹ מקנה. לקוֹל צעקתוֹ נתבלבל המחנה וּבלי משים נדחק קדימה ונצטוֹפף אל חזית הבית. אז ניתכוּ אבנים כבידוֹת, זוֹ אחר זוֹ, בהפסקות שווֹת, על סוּס ורוֹכבוֹ, וטרם ימצאוּ להתבוֹנן ולהתרחק, התגוֹללוּ פצוּעים וחללים אחדים על הארץ, והסוּסים נשֹאוּ ראשם בצהלה משוּנה והדפוּ באחוֹריהם הדיפה מגוּלגלגת כדרך הסוּסים.

– באלוֹהים! “אלוֹהיהם” נלחם בנוּ.

– ישוּ וּמרים! ראוּ אילוּ אבנים. אבני שמיים!

– בחיי “אַבּא”! אדם לא ירים אבן כזאת!

– מכשפים הם, תחוּלל אימם!

– צריך להביא את המקלעים!

– “חם” שכמוֹתך! צריך לקרוא ל“אַבּא” ויפקד!

והאבנים עדיין נזרקוֹת זוֹ אחר זוֹ בהפסקוֹת שווֹת, אך הן נוֹפלוֹת עתה בחבטה עמוּמה על האדמה הרכה, אוֹ קוֹטלוֹת קוֹזאק קטוּל.

בא אַבּא גוֹנטא בכבוֹדוֹ ובעצמוֹ, והוּא מנענע מפלי גוּפוֹ הקטן ימין ושמאל לקצב היי"ש הרוֹנן בקרבוֹ, ובסקרוֹ את שֹדה המערכה ציוה לירוֹת ברוֹבים אל השער. ירוּ, ירוּ עד שעשוּ את השער ככברה, אך סמבּטיוֹן האבנים לא פסק.

– כמה “רוּחוֹת” יוֹשבים שם? – צרח המפקד בחרוֹן – ילדים! ערכוּ עצים מסביב ל“אוּרוה” והציתוּ אש!

אבל בוֹ ברגע, ואחרי ירייה בוֹדדת בשער, נפסקה פתאוֹם זריקת האבנים.

אחרי רגעים מספר של שתיקת תימהוֹן נצטווּ הקוֹזאקים לגשת לשבוֹר את השער בקרדוּמוֹת הצבא. וּמה עצם תמהוֹנם, כאשר מצאוּ בפרוֹזדוֹר רק יהוּדי אחד בא בימים, והוּא יוֹשב על הרצפה ליד גל האבנים, שערוֹ פרוּע והוּא לוֹפת רגל פצוּעה ונוֹשך שפתיו מכאב, פניו שטוּפים בזיעה וּבדם וּבעיניו יוֹקד השיגעוֹן. הם דלגוּ עליו והתרוֹצצוּ בחרבוֹת שלוּפוֹת בכל בית הכנסת לחפּשֹ אחרי מתבצרים אחירים, אך לא מצאוּ איש. ההיכל, הבימה, ארוֹן הקוֹדש הפתוּח, חסר הפּרוֹכת, ה“עמוּדים”, מנוֹרוֹת הקנים התלוּיוֹת – הכוֹל דמם דממת מות. אז שבוּ אל הפרוֹזדוֹר וגגרוּ את ישראל מיכל הפצוּע החוּצה והטילוּהוּ לרגלי מפקדם:

– הנה, אַבּא, השד הוֹרג אחינוּ! ראה, רק את זה מצאנוּ.

אבא גוֹנטא התבוֹנן בוֹ רגע, אחד בעט בוֹ ברגלוֹ, הפכוֹ, ירק בוֹ וציוה לסחבוֹ הצידה וּלהכניס את הסוּסים לתוֹך ה“אוּרוָה”. משהוּכנסוּ הסוּסים המבוֹהלים בעל כרחם אל בית הכנסת, עמד אבא גוֹנטא לשפּוֹט את השמש, שגרם מיתה לשלוֹשה חיילים וסוּס אחד וּפצע ארבעה חיילים וחמישה סוּסים אחירים. הקצינים עוֹזריו עמדוּ מימינוֹ וּמשֹמאלוֹ וכל ההמוֹן לפניו. הוּא הזעים את גבּוֹתיו העבוּתּוֹת, שֹפמוֹ נתלה מפוּזר, ראשוֹ נטה מעט הצידה תחת משֹא המצנפת הקוֹזאקית, שֹיחק רגע בניצב הכסף אשר לחרבּוֹ הארוּכּה והעקוּמה, כּיעכּע פעמים אחדוֹת ואחר הכריז את פסק הדין במתינוּת, כמוֹנה מעוֹת:

– יפשיטוּהוּ עֵירוֹם ויניחוּהוּ כפוּת, ראשוֹ אל השער.

ארבעה זקיפים יעמדו עליו, שנַיים למראשוֹתיו וּשנַיים למַרגלוֹתיו, ואיוַאן זוֹרבּילוֹ (החייל הענק נדחק, יצא מתוֹך ההמוֹן ועמד לפני המפקד) ילקהוּ במַגלב. לאט תלקהוּ, – אתה שוֹמע, בן כלבּה? – לאט לאט, צליפה אחר צליפה. ככה. אַל תצליף בחָזקה, ככה. ולא תפסיק. אתה שוֹמע? אף לרגע לא תפסיק, עד אשר תצא מתוֹכוֹ הנשמה הכלבּית השחוֹרה. לאט לאט, בזהירוּת, באהבה, ברחמים, במסירוּת נפש – עד אשר תפרח נשמת השד, חה־חה־חה! (הקוֹזאקים דעתם נטרפה מהתפעלוּת לשמע חריפוּתוֹ של מפקדם). לאט לאט! (והוּא שלח חיוּך אל שפמוֹ) ועתה, ילדים, נלך לרקוֹד בבית המרזח. בנוֹתי ברוֹסוֹשקי בוַדאי רוֹקדוֹת אף הן – על כיריים מלוּבּנוֹת, שהסיקו להן הליאכים הארוּרים, עד זנוּני אִמם! בּוֹאוּ! (דמעוֹת נוֹצצוּ בעיני המפקד והעם רוֹאה וּמתגעש).

– עד זנוּני אִמם! אין דבר, אבא, אנחנוּ נשחטם, עד אחד נשחטם, את בני המקוּללים, עד אחד! – הריע ההמוֹן וּפנה כזרם אדיר אל בית המרזח.

ג

בחצר בית הכנסת נשארוּ רק ארבעת הזקיפים, איוַאן זוּרבּילוֹ הענק המַלקה (את ההרוּגים והפצוּעים העבירוּ אל הכּיכּר העגוּלה), עוֹד אילוּ ערילים נמוֹשוֹת סַקרנים, שהתעצלוּ ללכת לבית המרזח, וּבתווך, על הארץ, ראשוֹ אל מפתן בית האלוֹהים ורגליו מוּל בית הכניסה – ישֹראל מיכל השמש, עירוֹם ומבוּשיו מגוּלים, כפוּת בידיו וברגליו, ורגלוֹ הפצוּעה זבת דם.

הענק התחיל בעבוֹדה. קוֹדם כל נטל את מַגלב העוֹר הקלוּע וּפיתח את רצוּעוֹתיו והיוּ לארבע לשוֹנוֹת חדוֹת. הפכוֹ והתבּוֹנן בקתוֹ,

החליקוֹ פעם וּפעמיים. בעיניו נראוּ דמעוֹת, אך האש הזרה ייבּשה אוֹתן עד מהרה. הזקיפים משכוּ שֹפמם באצבעוֹתיהם ונעצוּ עיניהם בקרבן המוּטל על הארץ.

אחר התחיל זוּרבּילוֹ מַלקה.

ארבע לשוֹנוֹת המַגלב לפתוּ את הגוּף הכּחוּש באהבה רבה. היתה בהן מעין תשוּקת ההתדבקוּת בגוּף הקדוֹש. חרש, בלי שריקה, אך בכוֹח עצוּר, כנוֹשקוֹת, נחוּ על החזה, נתלפּתוּ אל מתחת לצלעוֹת, וכשהוּרם המגלב ניכּרוּ ארבעה פסים אדוּמים. מן הצליפה הראשוֹנה נזדעזע הגוּף, נתעקם קצת, הפנים נבעתוּ וגם מעין צוָחה נשמעה, אך באמצע הפסיקה המעוּנה, עצם את עיניו ונשך את שֹפתוֹ, ומאז נדם.

הענק הצליף באמוּנה, בזהירוּת, במתינוּת. לא פגע פעמיים במקוֹם אחד. הוּא נהנה בראוֹתוֹ את פסי הדם מתרבים ומצטרפים למסכת על פני הגוּף העירוֹם, וכן היה יוֹרד מן החזה למטה עד השוֹקיים, אך נשמר שלא להכוֹת על המבוּשים. הוּא זכר, כי בילדוּתוֹ פגע בוֹ פעם אביו, ברדפוֹ אחריו, בשוֹט באוֹתוֹ מקוֹם, ועדיין לא נמחה מחוּשיו הכאב העמוּם, המוֹצץ ההוּא. לא, במקוֹם זה לא יפגע! לעוּמת זה נהנה ללפוֹת ברצוּעוֹת את הרגליים, החל בשוֹק וירוֹד אל הבּרך ולמטה. קצוֹת הרצוּעוֹת נפתלוּ והקיפוּ את עצם הרגל, את שתיהן יחד, ועשוּ להן רבידים וענקים. האֵסוּר נפתח ונשמט, אך הרגליים נשארוּ צמוּדוֹת ללא תנוּעה. מבּהוֹנוֹת הרגליים שב אל החזה ועלה למעלה, כלפי הראש, עד הצואר הגיע, וּבפנים לא נגע! אחר כך ירד והתחיל שוּב במקוֹם שהתחיל בראשוֹנה.

הזקיפים והסקרנים, שעייפוּ מעמוֹד, ישבוּ לארץ והביטוּ מתוֹך מתיחוּת כבידה. פני המעוּנה נעווּ. הוא חש את הכאב בגוּפוֹ, כאב חד כאיזמל, שעבר ונעשה עמוּם עד אשר נגע בלב וכיווצוֹ. הידיים הכפוּתוֹת כאילו נתאבנוּ וכן הרגליים. ביחוּד נאטמה ונשתתקה הרגל הפצוּעה. הדם ששתת מתוֹכה נקוה לשלוּלית קטנה על הארץ, והשלוּלית נקרשה והבריקה בחמה, והדם החם שנוֹסף צף עליה מלמעלה.

מבית המרזח שבטבוּר העיירה נישֹא קוֹל חליל ותוֹף ומצהלוֹת שיכוֹרים. וּמוֹחוֹ של ישֹראל מיכל הבוֹער בכאב וּברעב נאחז בדמיוֹנוֹת. בעיניים עצוּמוֹת ראה את אחיו, קהילת ישראל בטטייב, נרדפים ונשחטים בחוּצוֹת העיר. ההידאמאקים רוֹדפים אחריהם בחרבוֹת שלוּפוֹת וּברצוּעוֹת שוֹרקוֹת, רוֹמסים אוֹתם בסוּסיהם, נוֹשֹאים תינוֹקוֹת שפוּדים על

כידוֹנים. אשתוֹ מוּטלת על מפתן ביתוֹ רצוּצת קוֹדקוֹד, כי חסמה את הדרך בעד הקוֹזאקים המתפּרצים, וּבניו וּבנוֹתיו הטבוּחים מתבוֹססים על הרצפּה

בדמם. אבל המחזה אינו מרגיזוֹ. להפך, הוּא חש איזוֹ נעימוּת במראה הדמים הזה. הצליפוֹת היוֹרדוֹת עליו בקצב קוֹבעוֹת, כביכוֹל, משטר וסדר בדברים, והם נעשֹים מוּבנים וגם מוּצדקים. לוֹהט בקרבוֹ רק פחד טמיר אחד – שמא תיפסקנה הצליפוֹת.

החמה לוֹהטת. מעל האילנוֹת הגדוֹלים בצד בית הכנסת עוֹנוֹת הציפּוֹרים לקוֹלוֹת הנישֹאים מבית המרזח. מתוֹך איזוֹ חצר שוֹממה קוֹרא תרנגוֹל נשכח בעקשנוּת של חוּצפה. וזוּרבילוֹ הענק עוֹמד נטוּע בשתי רגליו־עמוּדיו, כפוּף קצת – וּמצליף. פניו האדימוּ. הוּא זרק את מצנפתוֹ לתוֹך חיקוֹ של אחד הזקיפים וראשוֹ הגזוּז, הבהיר, מבהיק. על פרצוּפוֹ האוילי ניגרים כמוֹ פתילי זיעה ויוֹרדים על צוארוֹ המתוּח. הזקיפים יוֹשבים ברגליים מקוּפלוֹת וּמחכים לשני נערים, ששיגרוּ לבית המרזח להביא להם בקבוּק יי"ש. הנה שבוּ והביאוּ בקבוּק גמלוֹני והזקיפים גמעוּ מתוֹכו זה אחר זה מתוֹך הפשלת ראשיהם. גם לזוּרבּילוֹ הציעוּ, אבל הוּא הניע בראשוֹ – לאו: אסוּר לוֹ להפסיק, כך ציוה “אבא” – והוּא מצליף.

ברוּחוֹ של ישראל מיכל באה תמוּרה. ליאוּת מתוקה תקפה את כוּלוֹ. הלב צוֹבט, הגידים נמתחים ומוֹשכים. כל הגוּף הפך אדוֹם־כחוֹל וכאילוּ צבה, אבל כאב לא יחוּש עוֹד, וטוֹב לוֹ. כל מראוֹת הדמים של ההידאמאקים נעלמוּ מתחת לעפעפּיים העצוּמוֹת, והוּא רוֹאה חלוֹמוֹת ומחזוֹת

נעימים: חגים וּמוֹעדים בבית הכנסת, חתוּנוֹת, בריתוֹת. הוּא שוֹמע את מקהלתוֹ של החזן ב“ויאתיוּ”, ניגוּן עליז וּמלא אוֹרה. הוּא פוֹרש את הטלית הגדוֹלה לקריאת “חתן בראשית”. הוּא הוֹלך בטל השחר, בקרירוּת הנעימה, להעיר את הישינים לעבוֹדת הבוֹרא. הכוֹל ברוּר, הדוּר, מלא אוֹר וזיו – לא ראה כמוֹהוּ מעוֹדוֹ.

העיניים עצוּמוֹת – וזוּרבּילוֹ מצליף. מבית המרזח באים,מתנוֹדדים, שיכוֹרים יחידים, ניגשים וּמסתכלים, רוֹקקים בגוּף השוֹכב והוֹלכים להם – וזוּרבּילוֹ אינוֹ מפסיק.

ישֹראל מיכל שוֹקע אל עוֹלם הילדוּת, אל עוֹלם העדן. אילנוֹת מלבלבים וכרוּבים מתהלכים בדמוּת בני אדם. הלב רץ־פוֹעם והנפש מחייכת – וזוּרבּילוֹ מתנענע כבתפילה.

החמה כבר שפלה מרוּמה. בית הכנסת כבר משרה צל, הבוֹלע את כל ראשוֹ של המעוּנה, וּמשם, באלכסוֹן, למוּל בית הכניסה המסתכל מרחוֹק. הקוֹלוֹת המגיעים מבית המרזח גוֹברים ונעשֹים מאיימים. נשמעת שבירת חלוֹנוֹת ודלתוֹת. בתי ישׂראל נפרצים לשוֹד ולביזה, כי כן התיר אבא, כטוֹב לבוֹ עליו ביין. עגלוֹת חוֹרקוֹת, סוּסים צוֹהלים. טוֹענים את הביזה להוֹבילה אל הכפרים. פה ושם עוֹלוֹת להבוֹת ותימרוֹת עשן – וזוּרבּילוֹ מצליף באמוּנה. ברכיו כוֹשלוֹת כבר מרוֹב עמידה, לבוֹ מתפלץ מרעב, מצמא וּמהתאמצוּת, אך אסוּר להפסיק. כל עוֹד ינוּע החזה המוּטל לארץ אין להפסיק. הזקיפים כבר ניסוּ פעמיים ושלוֹש למשש את הגוּף הפצוּע, המפוּצל, אך חוּמוֹ עוֹד לא פג – וזוּרבּילוֹ מוֹסיף להצליף.

והנה פקח ישראל מיכל את עיניו. מבּטן כה בהיר ושליו! נר נשמה בהן! רוֹאה הוּא את הגוֹי הענק הכפוּף עליו ואת הרצוּעוֹת היוֹרדוֹת על בשרוֹ בתמידוּת וּבקצב ואינוֹ מניד עפעף. גם שני הזקיפים היוֹשבים למרגלוֹתיו והנמוּשוֹת הסקרנים, החצר, מחיצת הקרשים, ענפי העץ הבוֹדד שמוּל בית הכניסה – הכל בהיר וגלוּי וּמוּבן. אף מעין חיוּך נראה על השֹפתיים הדקוֹת והכחוּלוֹת, אך הוּא מוּבלע כבר בצל המגיע עד חצי הצואר ונראה כחוֹתכוֹ.

זוּרבּילוֹ מוֹסיף להתנוֹעע כנגדוֹ. כוֹחוֹתיו הענקיים פוֹחתים והוֹלכים, כלים והוֹלכים. הוּא החליף כבר את ידיו עשֹרה מוֹנים, אך חש שהן כמאוּבנוֹת ומוּנעוֹת רק מתוך הרגל. הוּא כבר מתירא להפסיק. לא את אבא גוֹנטא הוּא ירא. את זה שכח לגמרי, אבל חוֹשש הוּא, שאם יפסיק לא יוּכל עוֹד להניע יד. הוּא הוֹציא כבר את כל רוּחוֹ, את כל נשמתוֹ, בצליפוֹת הללוּ, וּמבטוֹ מרוּכז עתה כוּלוֹ בפניו של המעוּנה. מרגע שנפקחוּ עיניו של זה, הוּא כמוֹ רוּתּק אליו ואינוֹ יכוֹל לגרוֹע ממנוּ עין. מבטוֹ של הלה זוֹרם לתוֹך נפשוֹ, לתוֹך לבוֹ וּממס שם דבר מה. הזוֹך והתוֹם הקדוֹש השוֹפעים משם משכחים אוֹתוֹ הכוֹל, את הטביחוֹת של אתמוֹל ואת הקרבוֹת של מחר, את מפקדיו ואת המסע אל אוּמאַן, אל המבצר, הכוֹל, הכוֹל – הוּא רק מתיחד עם נשמתוֹ של המעוּנה. הוּא מצליף ולבוֹ מברך את היהוּדי המוּטל לפניו וּמתפלל אליו. הזקיפים כבר התירוּ את אסוּרי ידיו והוּא לא הניד איבר, דוּמם הוּא שוֹכב על גבוֹ, פניו כשעוה, אך העיניים חיוֹת וצוֹפוֹת מתוֹך מעמקים אל מעמקי נפשוֹ של זוּרבּילוֹ העוֹמד עליו ומצליף בידיים מתוֹת.

ישׂראל מיכל מרגיש כמוֹ מנדנדים ונוֹשאים אוֹתוֹ למעלה, למעלה, אל מוּל שער השמים, אל שלוַת הנצח והאוֹר הגנוּז, אך בעיניו יראה אדם מעוּנה, טוֹרח ועמל בשארית הכוֹחוֹת, באחרית הנשימה, והוּא רוֹצה לדבר אל האוּמלל, לנחמוֹ.

הצל הגיע עד טבוּרוֹ של המעוּנה, וזוּרבילוֹ ראה פתאוֹם כחפץ־תנוּעה בשֹפתיים הכחוּלוֹת והעיניים הקדוֹשוֹת קראוּ לוֹ להיכפף. הוּא מציית לקריאת אֵלם זוֹ, בעוֹד ידיו המתוֹת מצליפוֹת את הרגלים המתוּחוֹת. פרצוּפוֹ אפל כעפר והזיעה יוֹרדת בזרמים לתוֹך פי כוּתוֹנתוֹ. הוּא גחן ואימץ את אוֹזניו, וּמתוֹך השֹפתיים הנפערוֹת כמעט שמע בקוֹל לחש בהיר וּבלשוֹנוֹ את המלים האלה:

– עייפת, בני, נוּחה, נוּחה רגע, נוּחה…

וּפתאוֹם פרצה שאגה, כחירחוּר של גוֹסס, מתוֹך חזה הענק המצליף, המגלב נשמט מידוֹ והוּא נפל כרע על ברכיו לרגלי המעוּנה.

הזקיפים והסקרנים קפצוּ ועמדוּ על רגליהם בבהלה. אך על שֹפתי המעוּנה קפא כבר החיוּך האחרוֹן, המוּאר באוֹר אלהי הרחמים והסליחוֹת.

תרפ"ד

א

בשנוֹת השבעים למאה שעברה כבר נראוּ בבּרוֹדי, עיר המסחר החוֹפשית, סימני דלדוּל, אף על פי שרק בשנת 1880 בוּטלוּ זכוּיוֹתיה בדרך החוֹק. אחרי השׂריפוֹת הגדוֹלוֹת לא יכלה העיר לשוּב לחוֹסנה ולתפארתה המליאים. אך גם בשנוֹת מוֹרד אלוּ עוֹד היתה בּרוֹדי גברת ערים בּגאליציה המזרחית, וקהילת היהודים בה, שהגיעה לששה עשר אלף נפש, היתה רבת כוֹח והשפּעה בכלכלה ובתרבוּת. עוֹד תבוּאת ווֹהלין המבוֹרכת: עציה, עוֹרוֹתיה, זיפי חזיריה, נוֹצוֹת אַוָזיה וכו' נכנסת דרך “לשכּתה” המפוֹארה, להישלח לארצוֹת מהערב, וממנה יצאוּ לרוּסיה וּלתוּרכּיה והלאה: קהוה, סוּכר ופלפלין, חרמשים, אלמוּגים וּמשי צבעוֹנים, שהוּבאוּ מארצוֹת המערב בכמוּיוֹת עצוּמוֹת.

היהוּדים יוֹשבי בּרוֹדי התאחזוּ בה עוֹד בימי מלכוּת פּוֹלין ויחסוּ בצל פּוֹטוֹצקי, שנתן דעתוֹ ויכוֹלתוֹ להרים קרן העיר הזאת, שהיתה בתחוּם אחוּזוֹתיו; ואחרי שנכבשה בשנת 1772 על ידי האוֹסטרים, נוֹספוּ בה כמה יהוּדים יוֹצאי לבוּב וקראקוּב ויתר ערי המערב, ויגדילוּ את סחרה וירימוּ את תרבוּתה, התרבוּת האשכנזית־העברית, שיסוֹדוֹתיה נתבצרוּ בימי ההשׂכּלה על ידי הסוֹפרים אנשי השם: אֶרטר, יה"ש וחבריהם הנאוֹרים.

החסידים היוּ מתי מספר בבּרוֹדי, אף כי יוֹשבי העיירוֹת והכפרים הרבים שבסביבה היוּ כוּלם חסידים נאמני צדיקים שוֹנים, והיה לה אוֹפי של עיר מתנגדים, היוֹשבת לה לבדד, מעין עיר ליטאית, כביכוֹל. אך טבעם של יהוּדי בּרוֹדי שוֹנה היה תכלית שינוּי מטבעם של אחיהם שבליטא. החריפוּת והנצחנוּת והמוּסרנוּת לא היוּ מנת חלקם. רוּבם, גם אלה שלא יצאוּ לתרבוּת השׂכלה ואפיקוֹרסוּת, היו אנשים נוֹחים, בעלי נימוּסים נאים, אוֹכלים סעוּדתם בצהריים, כמנהג אשכנז, לוֹמדים דף גמרא בהשכמה, לפני לכתם לבית הכנסת הגדוֹל להתפלל, וּמכבדים את נשיהם וּבנוֹתיהם היוֹשבוֹת בית ועוֹסקוֹת להרבוֹת השלום, הנקיוּת והרוָחָה.

וּבין אלפי משפּחוֹת היהוּדים יוֹשבי בּרוֹדי היו ארבע אוֹ חמש משפּחוֹת גדוֹלוֹת וּמיוּחסוֹת, שאבוֹתיהן הראשוֹנים, בני רבנים ועשירים וטוֹבים מן המערב, באוּ שמה בימי מריה תיריזה וקיסר יוֹסף השני, ושם גברוּ ועתקוּ ועשׂוּ חיל, וּפרצוּ לרוֹב, עד כי היוּ למין שוֹשלוֹת המוֹשלוֹת בקהילה וּבעיר, אך בלי התנשׂאוּת, מחלוֹקוֹת וקנאה ותחרוּת גלוּיוֹת, כנהוּג, אלא מתוֹך יחסי כבוֹד ונימוּס, כדרך אצילי בני ישראל. השוֹשלוֹת הללוּ היוּ באוֹת זוֹ עם זוֹ בברית החיתּוּן, וכן נעשׂה כמעט כל היחוּס הבּרוֹדאי ברבוֹת הימים עין משפּחה אחת.

אחד היהוּדים האצילים האלה, סוֹחר, נדיב וּמשׂכיל בן תוֹרה, היה ר' שמשוֹן לבית שפּירא. אביו ר' רפאל היה תחילתוֹ סוֹחר עצים וסופו סוֹחר תבוּאה. ר' רפאל היה למדן מוּפלג, ירא שמיים וחביב על הבריוֹת, וכשנפטר הרב דמתא, ביקשוּ כמה מראשי עדוֹת ישוּרוּן למַנוֹתוֹ רב. אך הוּא סירב ברוֹב התרגשוּת, באמרוֹ, כי בהיוֹתוֹ סוֹחר בודאי נגוֹאלוּ ידיו באבק מרמה, ואם שלא מדעת, ורב בישׂראל צריך להיוֹת אדם נקי כפיים וטהוֹר מחשבה, שאינוֹ יוֹדע צוּרתוֹ וריחוֹ של מטבע. והזכיר להם את רב המדינה אריה לייב ברנשטיין, שידיו מלאוּ, כידוּע, חמס וגזל עניים.

את בנוֹ שמשוֹן לימד ר' רפאל בעצמוֹ תנ"ך וגמרא. אחר שלָחוֹ אל הרב החדש, והיה הבחוּר לוֹמד שם עם עוֹד שניים שלוֹשה בחוּרים מיקירי העיר. וּבהגיעוֹ לשמוֹנה עשׂרה השׂיאוֹ אשה מלבוּב, בת משפּחת רוֹקח המהוּללה, והיתה זוֹ אשה משׂכלת להפליא: יוֹדעת את שילר ואת צשוֹקה ולהבדיל את “משלי” וכמה הלכוֹת בעל פה, וּמדברת אשכנזית כאחת מנשי שׂרי הצבא הוינאים שבעיר. והיה זיו יוֹפיה מבהיק למרחוֹק, ורבים היוּ אשר הסתכלוּ אחריה בעוֹנג בעברה ברחוֹב. אך כרוֹב השׂכלתה כן רבה חרדתה לדבר מצוה ותוֹרה: מַצנעת את קוֹדקוֹדה הגזוּז תחת קפליט של סיבין חוּמים, שוֹמרת עתים לטבילה והוֹלכת בוֹקר וערב להתפלל בבית הכנסת, ולפעמים גם לשמוֹע דרשתוֹ של מגיד מישרים, מרבה צדקה וּמחישה עזרה וסעד לחוֹלים בסתר כבגלוּי. כל בני ברוֹדי, לרבוֹת הגוֹיים, אהבוּ וכיבדוּ את האשה הגדוֹלה הלזוּ, ויגדל בגללה כבוֹד ר' שמשוֹן עוֹד יוֹתר. וּבמוֹת אביו ר' רפאל היה אֵבל כבד בעיר, וּבמשך שנה ויוֹתר היוּ מספרים בשבחוֹ וחוֹזרים על הספדוֹ של הרב ועל נאוּמוֹ של שׂר המחוֹז ועל דבריו המעטים והנאים מאוֹד של מנהל הגימנסיה הנוֹצרי. ואז עלה כבוֹדוֹ של ר' שמשוֹן עוֹד מעלה נוֹספת, כי מלבד ייחוּס עצמוֹ, עבר אליו עתה כל יקר אביו המנוֹח.

ור' שמשוֹן שלח את ידוֹ גם הוּא במסחר התבוּאה, ויצליח במעשׂיו וירב עשרוֹ ויגדל מעמד ביתוֹ, ואשתוֹ – מרת גיטלי – יכלה לפזר לצדקה ולמעשׂים טוֹבים ביד רחבה. ויאהב ר' שמשוֹן את אשתוֹ אהבה שלמה, אף כי בעצמוֹ יפה תוֹאר היה ויפה מראה ודמיו רוֹננים בעוֹרקיו והוּא נוֹתן עין חוֹמדת בכל פני אשה צחים ובכל גזרה זקוּפה וּבכל חזה נכוֹן, הנקרים לפניו בעירוֹ וּבדרך מסעיו. וגיטלי לא ידעה כל אלה ותדבק באישה בכל בשׂרה ורוּחה, ולא הירהרה אחריו לא ביוֹם ולא בלילה כי אם לטוֹבה. ויוולדוּ להם בן וּבת, שניהם מחמדים, שניהם ענוים וטוֹבי שׂכל, נעימי רוֹאי ויפי קוֹמה.

הבנים גדלוּ בלי צער, וטרם ירגישוּ – היוּ לצמד מרנין לב כל רוֹאיהם. הבן למד בבוֹקר בגימנסיה ולעת מנחה אצל מלמד להשׂכיל, והבת למדה אף היא בבוֹקר בבית הספר לנערוֹת וּבערב אצל אוֹתוֹ המלמד, שעה אחת מיוּחדת לה. מלבד זה למדה מלאכת יד ונגינה עלי פסנתר.

ובשנת 1875 מלאוּ לבן – נתן – עשׂרים שנה והוּא גמר את חוֹק לימוּדיו בגימנסיה והיה עוֹמד בשידוּכים חשוּבים – ויקן לוֹ שמשוֹן סוּס לרכיבה. ולבת – הילינה – מלאוּ חמש עשׂרה שנה, והיא עמדה לגמוֹר את בית ספרה, וּבהיוֹת ר' שמשוֹן בלייפּציג ויבא לה מתנה נאה: כלי כתיבה של כסף פיליגרנא, עבוֹדה דקה עד מאוֹד, כוּלם מקוּפלים ונתוּנים בתוֹך קוּפסת זהב קטנה תלוּיה כתכשיט בשרשרת עדינה. גם לאשתוֹ הביא באוֹתה שנה מערכת כלים של חרסינה ממַייסן. וּבכן נוֹסף זוֹהר חדש על האב והבעל הטוֹב והמיטיב בבית וּבחוּץ.

לרגל מסחרוֹ הרב היה ר' שמשוֹן מעסיק בלשכּתוֹ כמה פקידים עוֹשׂי דברוֹ, וּביניהם אברך אחד, מדקדק וּבעל לשוֹן עבר מפוּרסם, אלחנן צימל שמוֹ, שהיה כיד ימינוֹ בכל מוֹצאיו וּמוֹבאיו, והיה מלוה אוֹתוֹ על פי רוֹב בדרכיו וּמיעצוֹ בעסקיו וכוֹתב לוֹ את חוֹזיו ואמנוֹתיו בכתב ידוֹ היפה להלל, והיה אהוּב מאוֹד על ר' שמשוֹן והעניק לוֹ שׂכירוּת ביד רחבה. ויכוֹנן לוֹ גם אלחנן צימל בית דירה נאה, ורבים היוּ משכימים לפתחוֹ לשם עסקי אדוֹניו, והיוּ נהנים לשבת שם שעה אוֹ שעתיים בתוֹך הנקיוּת והסדרים הנאים שבחדר האוֹרחים. ולוֹ גם אשה יפה ועליזה מאוֹד, וצחוֹקה לוֹקח לבבוֹת. ותהי גם היא הנסיבה להרבוֹת את המבקרים בביתוֹ. וּבשנים האחרוֹנוֹת היה גם ר' שמשוֹן בתוֹך הבאים, ויזן את עיניו ביוֹפיה וּברעננוּת גוּפה של אשת החמוּדוֹת, אך לא נגע בה גם בהיוֹתוֹ עמה לבדוֹ בבית, רק הירהוּר ערב ומענה לקח עמוֹ בלכתוֹ הביתה, ודמוּת דיוֹקנה נדחקת לתוֹך מחשבוֹתיו במעוֹנוֹ וּבלשכתוֹ, אף גם בהיוֹתוֹ עם אשתוֹ.

ב

ויהי היוֹם באוֹתה שנה, בימוֹת הסתיו המעוּננים והנעימים שאחרי חג הסוּכוֹת, ויבוֹא ר' שמשוֹן מבית הכנסת הביתה, ויסר, בעוֹד תיק הטלית הרקוּם תחת בית שחיוֹ, אל חדר המבשלוֹת לברך את אשתוֹ, כמשפטוֹ יוֹם יוֹם, ויאמר לה:

– גיטלי עזרתי, תכיני לי בטוּבך את הילקוּט והמלבוּשים. נוֹסע אני מחר בהשכמה אל הגראף נאבראצקי לקנוֹת את יבוּל התלתן של השנה.

– כדבריך, אישי היקר, כן אעשׂה. – אמרה האשה בפיה הצנוּע, ועיניה הטוֹבוֹת מרעיפוֹת עליו חיבה רכה מתחת לסלסלוֹת השביס הצחוֹר.

אך ככלות הארוּחה, בצאת הבן והבת מחדר האכילה ור' שמשוֹן כּילה את ברכת המזוֹן, עמדה האשה בקרן השוּלחן, אחזה בכנף המפה וּבמוֹללה את מלילוֹתיה אמרה בשׂפה רפה:

– התסע לבדך, שמשוֹן?

– הן לא אוּכל לדרוֹש היוֹם את אלחנן, שאשתוֹ לא קמה עוֹד מן הלידה. גם אבי ז"ל היה נוֹסע תכוּפוֹת לבדוֹ ולא אוּנה לוֹ כל רע.

– והרי לא תגיע מבעוֹד יוֹם אל אחוּזת הגראף, כי רחוֹקה היא? והזמנים אינם שקיטים. הנה קראתי השבוּע שוּב ב“העברי” על פגיעוֹת הערילים באחינוּ בני ישׂראל בסביבוֹת ראוָה רוּסקה… גם במקוֹמוֹת אחירים מסיתים הכמרים את עם הארץ לפרוֹע בנוּ…

– אלין, כהרגלי, אצל סרסוּרי האיכּר דידיץ', בכפר מדוֶדי. לא פעם לנתי בצל קוֹרתוֹ. ערל חכם וישר הוּא ודוֹרש טוֹב לי כל הימים.

– הרבה כסף אתה מוֹליך עמך?

– כחמשת אלפים ר"כ. הן הגדתי לך, כי זה הסכוּם שדרש הגראף במכתבוֹ.

– סלח, שכחתי. אפשר תקח עמך את אחד מפקידיך האחירים, אוּלי את זילבר?

– איני מבין: הרי עגלוֹני נוֹסע עמי, וּמה החרדה?

– אף על פי כן, אפשר כדאי שתסע עוֹד שעוֹת מספר בלילה ותלין בקאמינקא. סכוּם גדוֹל כזה. שׂנאת ישׂראל גברה בעווֹנוֹתינוּ. אבי ז"ל היה אוֹמר: הטוֹב שבגוֹיים – כבדהוּ וחשדהוּ.

ר' שמשוֹן קם מעם השוּלחן, החליק בכפוֹ על מטפחת ראשה של רעייתוֹ ואמר בחיוּך:

– אילוּ אמר, חלילה, להרגני, היה הוֹרגני אשתקד, כשהוֹלכתי עמי עשׂרת אלפים ר"כ. כאז כן עתה לא ידע שיש עמי כסף רב כזה, שטיה, גם הגוֹי הוּא ביד ה'.

– יהי אלהים עמך בדרך. אשׂים לך בילקוּט את ספר רזיאל המלאך, – אמרה האשה החנוּנה, בלווֹתה מעט את בעלה שפרש אל הלשכה.

וּבערב אוֹתוֹ יוֹם, אחרי הארוּחה, הלך ר' שמשוֹן אל כמה מידידיו וּקרוֹביו להיפרד מהם. כי כן מנהגוֹ של ר' שמשוֹן תמיד, לפני צאתוֹ לדרך רחוֹקה מעט, לבוֹא אל בית ידידיו ולשׂוֹחח עמהם על עסקי הקהילה והעיר, כי חבר היה בשתי המוֹעצוֹת גם יחד, ולחווֹת דעתוֹ בעניינים העוֹמדים על הפרק. שאם תתעוֹרר שאֵלה בהיעדרוֹ, אוֹ אם יקרנוּ עיכוּב בדרך, ידעוּ את דעתוֹ ויעשׂוּ ככל אשר תוֹרם בינתם. ובינתם הוֹרתם כמעט תמיד מה שאמר להם ר' שמשוֹן, אף כי לא תמיד אמרוּ דבר בשם אוֹמרוֹ.

תחילה ביקר בבית ראש הקהל והעירוֹ על תיקוּנים חשוּבים אחדים בעניין מס הבשׂר העוֹמד על הפרק. שתה תה עם חלב ונפרד ממנוּ וּמאשתוֹ בנתינת יד, כמנהג המשׂכילים. אחר כך ביקר אצל גיסוֹ המפקח על סדרי הבריאוּת בעיר ודיבר עמוֹ על שוּק הדגים, שהציעוּ להעבירוֹ למקוֹם אחר. גם הוּא הסכים לנחיצוּתה של העברה זוֹ, אך לדעתוֹ מוּטב לחכוֹת עד האביב, שיש לתקן תחילה את הכביש למקוֹם החדש, ודבר זה לא יכוֹל להיעשׂוֹת לפני האביב. פצח מפני הנימוּס אגוֹזים אחדים ונפרד ממנוּ וּמאחוֹתוֹ בנתינת יד. משם הלך אל דוֹדתוֹ האלמנה ודיבר עמה על חינוּך בן הזקוּנים שלה, שהיה מפגר בלימוּדיו בגימנסיה וּמזלזל במוֹרים הפרטיים, שהיוּ באים להכינוֹ. לדעתוֹ עליה למנוֹע ממנוּ בהחלט את דמי הכיס, שהיא מעניקה לוֹ בשפע. טעם ממרקחת האתרוֹג ונפרד ממנה בנשיקת יד לפי שרגיל היה מימי ילדוּתוֹ. באחרוֹנה (השעה עוֹד לא היתה מאוּחרת ביוֹתר) הלך אל הרב. היוּ שמה כמה אנשים מיקירי העיר. הוּא שׂוֹחח קצרוֹת עם כוּלם, סיפר להם שהוּא יוֹצא לדרך לימים מעטים. כוּלם בירכוּהוּ ברכת הדרך. אחר התייחד עם הרב רגעים מספר בחדר הסמוּך. הם דנוּ בשאלת העירוּבין, שלא היוּ כתיקנם, וגם בדבר השׂגת חוּפשה לשבתוֹת בשביל שׂמחה השוֹטר. אחר נפרד גם ממנוּ וּביקש למסוֹר שלוֹם לרבנית שתחיה.

בשוּבוֹ הביתה חיכתה לוֹ גיטלי בחדר האכילה. הבן והבת כבר הלכוּ לחדריהם לישוֹן. היא קראה מתוֹך השתעממוּת קלה רוֹמאן של סוֹפר חדש, שהביאוּ הילדים הביתה – שפּילהאגן שמוֹ. בחיוּך עיניים לנפשה קמה וּפרשה אל חדר המיטוֹת. ור' שמשוֹן הלך אחריה.

ג

למחר עם הנץ החמה ירד שמשוֹן, לבוּש אדרתוֹ הכבידה, במעלוֹת מן הקוֹמה השנית שבביתוֹ, לצאת אל הכרכרה המחכה לוֹ לפני השער ברחוֹב. הוא סיבב את המפתח הגדול ופתח את השער הכבד. העגלוֹן ישב עטוּף על הדוּכן וּפניו אל הסוּס המסוֹרק והמפוּטם כראוּי. היה קוֹר שקט ברחוֹב הדוֹמם. מן המבוֹי שבזוית נראוּ שוּרוֹת החנוּיוֹת בשוּק, והן כוּלן מוּגפוֹת. תרנגוֹלים בוֹדדים קראוּ מעברים. שוֹטר עמד בפינה ליד עמוּד הפנס מפושק רגליים. האויר היה אפוֹר ורך והאוֹר בפנס היה חיור כבר. ר' שמשוֹן נשׂא עיניו אל חלוֹן הקוֹמה השנית: ראשה של גיטלי היה שלוח בעדוֹ החוּצה, וּמאחוֹריו מזה וּמזה ראשי הבן והבת, משקיפים אליו באהבה.

– שׂמתי את הטלית־והתפילין בילקוּט. זקוֹף את צורוֹן האדרת, שמשוֹן. תמצא בכרכרה גם את סוֹכך הבד. אפשר תלין, שמשוֹן, בראדיחוּב? מה? נוּ, נוּ, סע לשלוֹם!

– להתראוֹת, אבא! דרך צלחה! – קראוּ הבן והבת ונענעוּ בראשיהם עד שנגעוּ בשביס אמם המחייכת.

– להתראוֹת! אל תדאגוּ לי. היוּ בריאים! יהיה יוֹם נאה.

והעגלוֹן היוֹשב זקוּף משך קלוֹת במוֹשכוֹת על גב הסוּס. מיד נשמעוּ נקישוֹת פרסוֹת הברזל על מרצפת האבנים ודירדוּר האוֹפנים. ההד ענה מן הרחוֹבוֹת הנרדמים. אחר הרחיקה הכרכרה בשוּק. החלוֹן בקוֹמה השנית נסגר וזיו השחר הבהיק על הזכוּכית. ואז יצאוּ חנונים משכימים לסלק את תריסי חנוּיוֹתיהם. נתקרב קרוֹן חוֹרק טעוּן סלק ותפוּחי אדמה וכעין דוֹק של כפוֹר כּיסם.

לא עברה שעה והסוּס דהר בעליצוּת מחוּץ לעיר על פני הכביש המתוּקן, הטיל את גלליו היבישים, והריח החריף עם האֵד החם עלוּ באויר הסתיו לעת בוֹקר. העגלוֹן לא צריך היה לעוֹרר את השוֹט על הסוּס, כי הוּא שטף לכל מלוֹא אוֹרכוֹ על חלקת הכביש הטלוּל משעוֹת הלילה. מכריסוֹ עלה כהמוּלת מים מיטלטלים בחמת. ר' שמשוֹן ישב מכוּנס באדרת הדרך הטוֹבה וצורוֹנה השׂעיר משתפך עם צוארוֹ וּפניו השׂעירים, שכבר נראוּ בהם חוּטי לבן, אף כי רק בן ארבעים ושתיים היה. הצינה כיוצה את עוֹר פניו, שיצא לפני חצי שעה מן המצע החם. הוּא טמן את כפיו בשרווּלים הרחבים והרכים והציץ בעיניו הקטנוֹת אל חלל השׂדוֹת שהלך הלוֹך והתרחב, מפני אוֹר המזרח שהתפשט מאחוֹרי הכרכרה. היתה בוֹ, בבשרוֹ וּבדמוֹ, שארית הרגשה נעימה, מעין הד לתענוּג לילי כשר וחריף. בת צחוֹק עלתה על שׂפתיו, והוּא ראה את ראשה של גיטלי הבוֹלט בשביסה המסוּלסל מתוֹך הכסת המכסה אוֹתה עד סנטרה החד והרוֹעד מרוֹב זוֹך. גל חמים עבר את שוֹקיו והוּא לחצן זוֹ אל זוֹ בהנאה, אך מוֹחוֹ חתר לעבוֹר למחשבוֹת אחירוֹת, טהוֹרוֹת, כיאוּת לטוֹהר הבוֹקר העוֹלה.

השׂדוֹת היוּ חשוּפים וּמזרע החוֹרף היה מוֹריק ברצוּעוֹת ארוּכוֹת בין שׂדוֹת שלף מלוּכלכים. עגלוֹת וקרוֹנוֹת כבר נפגשוּ ועברוּ מאחוֹר. לרוֹב, קרוֹנוֹת טעוּנים משא, רתוּמים לסוּסים גסים. במרחק כבר האפיל היער הגדוֹל שבמערב ברוֹדי. זאמוֹיסקי לא רצה למוֹכרוֹ, כוּלוֹ אוֹ גם חלק ממנוּ, והיה עוֹרך בוֹ ציד גדוֹל פעמיים בשנה יחד עם חביריו האצילים, שהוּזמנוּ לכך. את רוֹב האצילים האלה הכיר ר' שמשוֹן והיה מדבר עמהם פּוֹלנית צחה, מתוּבלת בפתגמים רוֹמאים. בכלל דיבר ר' שמשוֹן בשלוֹש לשוֹנוֹת המדינה כראוּי, וּבשעת הכוֹשר לא נמנע גם משׂיחה קלה בצרפתית.

בבוֹאוֹ אל היער כבר האיר היוֹם, אך העננים הגבוֹהים הלבינוּ על ידי כך והצינה גברה. ברוּר, גשם לא ירד היוֹם, אף כי גם השמש לא תוֹפיע. רק בתוֹך היער היה האויר פוֹשר. השלכת הכמוּשה כיסתה את האדמה בעוֹבי של טפחיים. הוּא התבוֹנן בעצים המגוּדלים, רוּבם אלוֹנים, ואמד את שוֹוים לכריתה. אחר עבר לחשוֹב על ברוֹדי, על מצבה בהוֹוה ועל עתידוֹתיה. העיר התפתחה הרבה, בפרט מן הצד התרבוּתי, וגם במצבה הכלכלי עדיין לא נראוּ פרצוֹת גדוֹלוֹת, אך הנה מגיעוֹת שמוּעוֹת, כי במלאת מאה שנה לחוּפשתה המסחרית של העיר יבוּטל הדקרט, וגם שׂר המחוֹז אישר לוֹ את הסכנה המרחפת על ברוֹדי, מנימוּקי מדינה וּמכס, הנחתכים כידוּע בוינה, בלי להתחשב במצבה הפרטי של עיר פלוֹנית או אלמוֹנית. ואם יצא הדבר לפעוּלוֹת, מה יהא אז על ברוֹדי הגדוֹלה? מהיכן תמצא את מחיתה? בפרט האוֹכלוֹסין היהוּדים שמלבד המסחר וקצת אוּמנוּיוֹת אין בידם כלוּם? בלי סחר החליפים עם רוּסיה הגדוֹלה, המשוּפעת ברוֹב ברכה, יפלוּ כמה וכמה בתי מסחר ללא תקוּמה. הסביבה הדלה במערב, האיכרים הרוּתינים, אין ביכוֹלתם לפרנס גם את היהוּדים החנונים והמוֹזגים הקטנים שבעיירוֹת וּבכפרים, וּמה יישאר בשביל ברוֹדי רבת הצרכים? אף ההספקה לעיירוֹת הסמוּכוֹת לברוֹדי הוֹלכת ודלה, כי הכביש המתוּקן ללבוּב נוֹתן לגדוֹלים שבחנוני העיירוֹת את היכוֹלת להביא את סחוֹרתם ישר מן המטרוֹפוֹלין. האצילים הפוֹלנים נידלדלוּ מן המרידוֹת. רוּבם יוֹשבים בחוּץ לארץ ואת אחוּזוֹתיהם החכירוּ אוֹ מכרוּ בחלקוֹת. גם יערוֹת רבים נכרתוּ. רק חוּרבן ואבדן נשקפים לסחר ברוֹדי. הוּא לא ירא לעצמוֹ ולביתוֹ. מסחר התבוּאה שלוֹ היה מבוּסס בעיקרוֹ על צוֹרכי המקוֹם; גם אם ימשוֹך את ידוֹ לגמרי מן המסחר, יוּכל להחיוֹת את ביתוֹ בריוח מן המזוּמן. את מעמד בנוֹ יוּכל לבסס באיזה עסק בטוּח, לבתוֹ שמוּרה נדוּניה הגוּנה, ולוֹ ולגיטלי יישאר די לכלוֹת את ימיהם בשלוה. אך גוֹרל העיר, כלוֹמר, גוֹרלם של יהוּדי ברוֹדי, לא נתן לוֹ דמי. ואין עצה לתקן את הדבר; בהיקף ענייני מכוֹנה של מדינה עם חשבוֹנוֹת גדוֹלים נמעך הגלגל הקטן, אוֹ שהוּא מוּצא לגמרי ממעשׂה המרכבה ואיש לא ישׂים על לב. אף מצב היהדוּת בעיר מילא את לבוֹ דאגה. אכן מן הצד החברתי הכללי צעדוּ יהוּדי ברוֹדי צעדים חשוּבים קדימה. רבים מבניהם גמרוּ את הגימנסיה, והרי הם לוֹמדים באוּניברסיטאוֹת שבלבוּב וּבוינה. היהוּדים מדברים כמעט כוּלם אשכנזית נכוֹנה ורהוּטה. אך היהדוּת הוֹלכת ויוֹרדת: אין לוֹמדים עוֹד את התנ"ך באוֹתה מידה שלמדוּהוּ קוֹדם, בימי נערוּתוֹ הוּא. אחרי הסתלקוּת המשׂכילים הגדוֹלים,

מעטים הם בעיר המטפחים את ידיעת הלשוֹן העברית ודיקדוּקה. מסתפקים בשיעוּרי הדת של המוֹרה החדש ד"ר הירצל. את התלמוּד לוֹמדים עוֹד בבתי המדרש, אך הלוֹמדים הם רק מבני העניים. בני המשפחוֹת המיוּחסוֹת הוֹגים בספרוּת אשכנז, בפילוֹסוֹפיה, בפרט בשוֹפנהאוּאר וּבפוֹיארבּאך – ואלה מעבירים אוֹתם על דתם ועל אמוּנתם. כיצד לתקן את המצב? כיצד לעצוֹר בעד הגלגל הדוֹחף בכוֹח את החיים מטה מטה? הן גם בנוֹ, נתן, הוֹגה שש שעוֹת ביוֹם בספרים חיצוֹניים, ולא עבריים – מלבד הרכיבה על הסוּס – ורק שעה אחת הוּא נוֹתן ללימוּדי קוֹדש ושׂפת עבר. לבתוֹ, להילינה, אין לוֹ שוּם טענוֹת. היא עוֹשׂה כל מה שבחוֹבתה, חוֹבת בת ישׂראל, וכבר נתן ר' שמשוֹן את עינו בבנוֹ הצעיר של אחד מקרוֹביו, שפּירא גם הוּא. אם ירצה השם, כשהנער יגמוֹר את לימוּדיו, ינסה לרוֹכשוֹ חתן לבתוֹ. גם עם גיטלי כבר דיבר על זאת.

השמש כבר עלתה, אך לא נראתה מבעד למסך העננים שעטף את השמיים מקציהם עד קציהם, והוּא עוֹד נוֹסע ביער. רק שעוֹת מעטוֹת ישן הלילה, ועל כן חטפתוּ תנוּמה מתוֹך נענוּע הכרכרה. וכשהקיץ נסע שוּב על הכביש. עתה היוּ שם הרבה עגלוֹת וקרוֹנוֹת, מוֹליכים משׂאוֹת סחוֹרה ואנשים שוֹנים. בין הנוֹסעים היה לפעמים גם מי שבירכוֹ בנענוּע ראש. כל אלה נסעוּ אל “היריד” בראדיחוּב. גם הוּא יגיע שמה עוֹד מעט, אך לא יתעכב הרבה, רק כדי ספיית הסוּס, ויסע הלאה כדי שיגיע עוד עם חשיכה לכפר מדוֶדי. ואולי כדאי לעשות כעצת גיטלי ולנסוֹע הלאה, עד קאמינקא? הוּא יגיע שמה בחצי הלילה ויצטרך לעוֹרר את אנשי המלוֹן – שטוּת! מכיר הוּא את האיכר דידיץ‘. הוּא סוֹכנוֹ בענייני תבוּאה. עשיר מוּפלג כזה. גוֹי פיקח וּמיוּשב בדעתוֹ. כמה פעמים לן בביתוֹ. הריהוּ אדם מבין בענייני מדינה ועמים. שׂיחוֹתיו עמוֹ על יחסי הרוּתינים והפּוֹלנים והיהוּדים היוּ תמיד מאירוֹת לוֹ את השאלוֹת הללוּ מאיזה צד חדש. והוּא ראה בעיני רוּחוֹ את האיכר דק הבשׂר, הגבוֹה, קצר השׂפם וחכם העיניים, הנוֹהג שׂררה בביתוֹ הנקי והערוּך בכוֹל. גם את אשתוֹ השתקנית, בעלת העיניים החוֹלמוֹת, הרחוֹקוֹת, ראה – בהתעסקה בעבוֹדוֹת הבית ובהגישה את קערוֹת התבשילים המעלים הבל חם. גם את בתם הגדוֹלה ראה, את נַאסטיה, והיא חיננית מאוֹד, ויש בה איזה רוֹך אצילי, אף כי מוּזרה היא וּמסתכלת בוֹ בעיניים מחייכוֹת, אך כמה שהשתדל לבוֹא עד חקר חיוּך זה, לא עלה הדבר בידוֹ. תמיד בבוֹאוֹ שמה – זה ארבע שנים רצוּפוֹת, והיא הוֹלכת ובוֹגרת משנה לשנה – לבוֹ נרגש למראָה והירהוּרים חמימים עוֹטפים את מוֹחוֹ, וּבהיוֹתה נעדרת הוּא מחכה באי־מנוּחה לדמוּתה שתּיראה לפניו. גם היא מסבירה לוֹ פנים מעוּנגים, אפשר שבלבה היא רוֹחשת לוֹ מה. יוֹדע הוּא את הדרת פניו ואת אצילוּת קוֹמתוֹ ואת חין גילוֹ. גם דמוּת הילד הקטן, חלק הקוֹדקוֹד, שבבית האיכר מצטרפת למחזה. היוּ להם עוֹד בנים בין השניים, אך מתוּ בכה אוֹ בכה. באוֹזני רוּחוֹ כבר שוֹמע הוּא את קוֹלם של בני הבית. גם את קוֹלוֹ המרוּסק של העבד האוֹכל עם בית אדוֹניו. אך בדבּר דידיץ’ עצמוֹ, אוֹ הוּא, “פאן שצ’פּירא”, הכוֹל שוֹתקים וּמביטים בפני הדוֹבר…

הוּא ניעוֹר מהירהוּריו וּמישש את ארנק הכסף שעל לבוֹ מתחת למלבוּשיו. כתפיחה קשה נח הארנק על חזהוּ. איך ייוָדע לוֹ לאיכר, שאני מוֹליך עמי סכוּם גדוֹל כל כך? חששנית היא גיטלי. אמנם “אשרי אדם המפחד תמיד”, אך הפירוּש האמיתי הוּא: “מפחד מפני ה'”. וּבנוֹגע לבני אדם כתוּב: באלהים בטחתי לא אירא מה יעשׂה בשׂר לי“. וּפסוּק זה בתהילים עלה באוֹזניו בתרגוּמוֹ האשכנזי המתוֹק של הרמ”ד.

כשנכנסה הכרכרה שנית ליער, ואחרי נסעה כחצי שעה, ציוה את העגלוֹן שיעצוֹר, ור' שמשוֹן ירד מן הכרכרה, הרטיב את ידיו בעשׂב הכמוּש, הוֹציא מילקוּטוֹ את הטלית־והתפילין ועמד מן הצד בין האילנוֹת להתפלל. הוּא קיצר בתפילתוֹ, אך לא הבליע את המלים. אחר התפילה השיב את התיק אל הילקוּט והוֹציא מתוֹכוֹ מפית כרוּכה וּבתוֹכה רקיקי בצלים ריחניים מרוּחים בחמאה טוֹבה, ביצים שלוּקוֹת ודגים מטוּגנים. הוּא ישב בכרכרה העוֹמדת ואכל את ארוּחתוֹ לתיאבוֹן. הציע גם לעגלוֹן, אך הלז השיב כי יש לוֹ צידה משלוֹ ויאכל בראדיחוב. רק מעט “שליבוביץ” (יי"ש של שזיפים) קיבל מתוֹך הבקבוּק הקטן שעם האדון. אחרי האכילה נסעוּ הלאה. ור' שמשוֹן בירך ברכת המזוֹן אגב נסיעה בעיניים עצוּמוֹת. הסוּס שגם הוּא אכל מנת מספוֹא, רץ עכשיו במשנה זריזוּת. הם עברוּ את רוֹב העגלוֹת והקרוֹנוֹת, גם את המרכבוֹת והכרכרוֹת, שהוֹבילוּ רק אנשים ושעגלוֹניהן השטיפוּ את סוּסיהם בקריאוֹת “ויוֹ!” נלהבוֹת ובצליפוֹת תכוּפוֹת מכוּוָנוֹת לפגוֹע בין האוֹזניים. כוּלם אץ להם הדרך לבוֹא אל היריד. הם עברוּ בשתי עיירוֹת קטנוֹת, שהיוּ נראוֹת כעזוּבוֹת מיוֹשביהן. וּבשעה אחת עשרה נכנסוּ לתוֹך דוֹחק היריד שבעיר ראדיחוּב.

ד

השער הרחב של האכסניה קלט את הכרכרה. בעבוֹר ר' שמשוֹן את סף החדר המלא אנשים הלך לקראתוֹ האכסנאי לבוּש הטלית קטן ארך הציציוֹת והוֹשיט לוֹ ידוֹ ב“שלום עליכם” יפה, שׂמח לבוֹאוֹ. בעלת הבית ערכה לוֹ את ראש השוּלחן והגישה לוֹ מרק תרנגוֹלת ריחני. בשעת אכילתוֹ ניתנוּ בוֹ עיניים סקרניוֹת רבוֹת. אחרי ברכת המזוֹן הביט בשעוֹנוֹ וראה, כי עוֹד כשעה לפניו, עד גמר ספיית הסוּס.

הוּא הלך לבקר אחדים מסוֹחרי התבוּאה הגדוֹלים, קצת לשם שׂיחה של עסק וקצת לשם היראוּת פנים. בכל מקוֹם קיבלוּהוּ בשׂמחה וביראת הכבוֹד, ועם כל טרדוֹת היריד טיפלוּ בוֹ והגישוּ לוֹ כיבוּד. דבר קטן, ר' שמשוֹן שפירא מברוֹד! אוֹרח חשוּב שכמוֹתוֹ! ישתה נא עוֹד כוֹס תה! הוּא השתדל לקצר, כדי שלא להטריח אנשים טרוּדים. בעברוֹ בתוֹך הדוֹחק שבשוּק התבוֹנן אל הערב רב המנוּמר של בני אדם, עגלוֹת, בהמוֹת ועוֹפוֹת, תבוּאוֹת וסחוֹרוֹת מכל המינים והצבעים, ערוּכוֹת על איצטבאוֹת ותלוּיוֹת בוָוין וּבמגוֹדים תחת כילוֹת גדוֹלוֹת וקטנוֹת. המוֹן הקוֹלוֹת של המכריזים המשמיעים על סחוֹרתם, של החי הגוֹעה והצוֹהל, המקרקר והנוֹחר, של ילדי הכפריים המצפצפים והמחללים בשוֹפרוֹת פח, בשרקוּקיוֹת וּבחלילים שקנוּ להם הוֹריהם, קללוֹת האיכרים ושבוּעוֹת הרוֹכלים המשוֹטטים בין העגלוֹת וּממששים בתבוּאה, באיל וּבעוֹף כפוּת, צריחתוֹ של עוֹשׂה הנפלאוֹת העוֹמד

על הדוּכן ורנן תיבוֹת הזמרה עם התוּכיים והעכברים הלבנים מוֹציאי הפתקים לחיים ולמזל – כל זה הדהים את מוֹחוֹ ועוֹרר את חוּשיו וגירה את דמוֹ המעוּדן. השמש לא האירה, רק הבהירה קצת את העננים הקרים הפרוּשים תחתיה. היה באויר אוֹר מוּפלא ונעים. רוּח נשבה וּבידרה את שׂערוֹת זקנוֹ וּשׂפמוֹ והוּא הלך בצעדים טוֹפפים, כמוֹ אין קרקע תחת רגליו, כמוֹ נישא הוּא בתוֹך ערבוּביית המראוֹת והקוֹלוֹת. אף כי הסכין בנסיעוֹת רבוֹת ורחוֹקוֹת היה תמיד חש בדרך איזוֹ אי מנוּחה והעדר שיווּי המשקל, כאילוּ הוּטל שלא בטוֹבתוֹ לתוֹך הניכר ולא ראה מוֹצא ממנוּ. והיה גם מעין נוֹעם ברגש זה, כי היה בוֹ משוּם חוֹסר עוֹל, התפרקוּת מחוֹבוֹת וּמהרגלים, מעין השתווּת אל כלל האדם – ואפילו איכרים, רוֹכלים, רמאים, הדיוֹטוֹת וּפוֹשטי יד. גם לעצמים גוּפם, לבעלי חיים ולסחוֹרוֹת, נעשׂה קרוֹב ומעוֹרב עמהם. כאילוּ התפשט את הייחוּס, הכבוֹד והעשירוּת, וניתק את נימי השוֹרשים שבקרקע גידוּלוֹ, נע ונד בארץ וּבן חוֹרין להתחבר לכל מי וּמה שלבוֹ חפץ.

בעברוֹ על שוּרת איצטבאוֹת נמוּכוֹת, ערוּכוֹת בכל מיני מעשׂי סוּכר צבעוֹניים: מוֹטוֹת וקרמילוֹת וגרגרים ותבניוֹת בעלי חיים שוֹנים, התבוֹנן מתוֹך כוֹבד ראש בנערים היהוּדים, שעמדוּ מאחוֹרי

איצטבאוֹת אלה, נערים בעלי פיאוֹת ארוּכוֹת וּמסוּלסלוֹת, בעיניהם מרקדים שדים פיקחים, והם מסלסלים בגרוֹנם מתוֹך הרמת פניהם המשוּלהבים וּמשבחים את סחוֹרתם בלשוֹן עילגים וּלעיגה, חצי יהוּדית וחצי גוֹיית, וּמשמשים את הקוֹנים כבדי התנוּעה וּמטוּמטמי הפנים בזריזוּת וּבשידוּל וּבפיתוּי של צחוֹק ושל כוֹבד ראש. הנערים האלה הינוּ אוֹתוֹ וּבידחוּ את דעתוֹ, אף כי ידע את איבוּד ימיהם והפסד כישרוֹנם בשביל פרוּטה בזוּיה. הם שיעשעוּ אוֹתוֹ, והוּא ניגש אל אחד מהם וקנה ממתקים בפרוּטה, בא אל השני ואל השלישי ואל הרביעי, עד שעבר על כל המוֹכרים הקטנים וקנה מכוּלם. הנערים הפסיקו לרגע את סילסוּלם והעויוֹתיהם והסתכלוּ בוֹ בעינים גדוֹלוֹת, תמיהוֹת ותמימוֹת, והשתדלו לדבר אליו אשכנזית. כיסי אדרתוֹ כבר היוּ מליאים וגדוּשים חפיסוֹת של ממתקים ולא ידע מה יעשׂה בהם. “יהיוּ בשביל בית דידץ'” – עברה מחשבה במוֹחוֹ, ולעיניו חלפה פתאוֹם דמוּתה של זוֹ הבת החיננית – נַאסטיה – נלבבת העיניים. הוּא נידנד פתאוֹם, מתוֹך איזוֹ התנערוּת פנימית, את ראשוֹ בחזקה, כרוֹצה לנער ממנוּ איזה דבר, והלך הלאה בדרך בתוֹך ההמוּלה והתנוּעה שלא פסקוּ לרגע. והנה עמד לפני נתיבה נקייה, שעבריה דשוּאים ונטוּעים עצים אחדים והיא עוֹלה אל בית הכניסה המצלצל בפעמוֹניו בלי הרף. זרם של באי היריד נמשך שמה בלי הפסק: אלה עוֹלים ואלה יוֹרדים. משני צידי הנתיבה ישבוּ על הקרקע בעלי מוּמים שוֹנים, מנגנים בלירה ופוֹשטי יד גלוּיי ראשים נטוּיים וּמתנענעים כלפי העוֹברים, מהם מחזיקים קעריוֹת פח לקבל הנדבוֹת וּמהם שוֹלחים רגלי עץ אוֹ חוֹשׂפי ידיים כרוּתוֹת, מעוּקמוֹת, מעוּכוֹת. רק מעטים מן העוֹברים נתנוּ להם נדבה והם בירכוּם בקוֹל, בין אם קיבלוּ וּבין אם לא קיבלוּ, וּברכוֹתיהם הקוֹלניוֹת רדפוּ את העוֹברים. לר' שמשוֹן היה חשק לעבוֹר בנתיבה זוֹ ולתת לידוֹ של כל אחד איזוֹ מטבע. אך זוֹ היתה רשוּת נוֹצרית ולא ייתכן ליהוּדי בעל צוּרה כמוֹתוֹ לעבוֹר בה. וּבעמדוֹ וּבהביטוֹ כך אל מבוֹא בית הכניסה, נשען אל גזע עץ דק, שרוֹב עליו כבר נשרוּ, נשתקע בהירהוּרים. בית דידיץ' העוֹמד בוֹדד וּמרוּחק מן הכפר צף ועלה בדמיוֹנוֹ בכוח איתנים. בעיני רוּחוֹ הגרוּיה ראה כמה פרטים של הבית הזה, ועל כוּלם קסמוּ לוֹ שני פרצוּפים: פני האשה עקרת הבית, השתקנית, המוּזרה, וּפני הבת החיננית, נלבבת העיניים. הוּא ניתק מן העץ, הביט בשעוֹנוֹ: עברה השעה. נזדרז וּפסע בחיפזוֹן להגיע אל האכסניה כדי לצאת לדרך.

בעברוֹ מצד אחר, כדי לקצר את הדרך, ראה על גבעה גן עצים גדוֹל מוּקף גדר אבנים גבוֹהה, וּמעל לעצים העתיקים, באמצע הגן, מתנוֹסס בנין עתיק וּמפוֹאר: ארמוֹנוֹ של הגראף בּאדני. אילוּ היה לוֹ פנאי, היה סר לארמוֹן לנסוֹת דבר אל הגראף בדבר החיטה. אבל הנה נזכר, שכבר התחילוּ הישיבוֹת בסיים שבלבוּב והזקן בודאי כבר נמצא שם. הלך אפוֹא הלאה. וּבלכתוֹ דיברה מחשבתוֹ: “ירידים אלה מביאים לה לראדיחוּב שפע של פרנסה, אפשר שלאחר ביטול מסחרה החוֹפשי של ברוֹדי תעלה עיר זוֹ לגדוּלה. יש לה היקף של יישוּב יוֹתר מברוֹדי היוֹשבת על הגבוּל ממש”. אך בעצם לא נגעה עתה השאֵלה ללבוֹ. הוּא רצה לנסוֹע, לנסוֹע חיש מהר לכפר, לביתוֹ של דידיץ'. מה מחכה לוֹ שם? את פניה של הבת הנלבבת גירש בחזקה. “כמה קל אני! כמה שוֹלט בי יצרי!”, הירהר כמעט בקוֹל, אך כנגד הירהוּר זה עלה בזכרוֹנוֹ, שלא בדרך הרגיל, חרוּז שקרא בעלוּמיו באחד “המאספים”: “בּלי אהבה וּבלי יין מה גוֹרלנוּ?”, מילמל אוֹתוֹ וחייך לנפשוֹ.

הוּא סר לבית מזיגה מפוֹאר וקנה בקבוּק ליקר יקר. “הרי אהיה כאחד מבני הערילים הבאים לבית הריבה” – הירהר באוֹתוֹ חיוּך לנפשוֹ, ואת הבקבוּק דחק לתוֹך חיק אדרתוֹ. אחר עבר על חנוּת תכשיטים, נכנס וקנה חרוּז אלמוּגים גדוֹלים. בצאתוֹ רץ כמעט אל האכסניה, שנראתה לוֹ במרחק מה. בבוֹאוֹ שמה ציוה את העגלוֹן להכין את הכרכרה, שילם את המגיע לבעל האכסניה, וכעבוֹר רגעים מספר ישב בכרכרה ועבר לאט בדרכי היריד, שעמד עתה בעיצוּמה של מהוּמה.

בהגיעם אל קצה הרחוֹב ובעלוֹתם על הכביש הגדוֹל, בא אחריהם מן השוּק ביעף סוּס רתוּם לעגלת ברזל קטנה. בעגלה עמד ערל לבוּש קפטן ארוֹך (על פי מראהוּ: סוֹחר סוּסים) ואחריה רצוּ שני איכרים מוּפשלי מצנפוֹת וּבידיהם שוֹטים ארוּכים. שלוֹשתם הצליפוּ על הסוּס באכזריוּת, נתנוּ עליו בקוֹלוֹת מטוֹרפים, כדי להרעישוֹ, לראוֹת ולהראוֹת את כוֹחוֹ ומהירוּתוֹ.

והנה בהגיע סוּס המכירה עד סוּסוֹ של ר' שמשוֹן, נתקלה עגלת הברזל באבן ונזרקה בכוֹח הצידה וּפגעה באחת מרגליו האחוֹריוֹת של הסוּס הנוֹסע לדרכוֹ. הסוּס הנפגע השמיע צהלה קטוּעה, נרתע לאחוֹר, ישב על המאזניים והכרכרה על יוֹשביה נעתקה הצידה, עד לשׂפת החפירה, ונטתה כצוֹנחת לתוכה. מיד קמה מהוּמה ליד שני הסוּסים העוֹמדים, נשמעוּ צעקוֹת וקללוֹת. עגלוֹנוֹ של ר' שמשוֹן קפץ לארץ והכה בקת שוֹטוֹ על ראש סוֹחר הסוּסים. האיכרים אחזוּ בוֹ לעצרוֹ. באוּ במרוּצה עוֹד כמה אנשים. ר' שמשוֹן ירד בינתיים, בדק במתינוּת את רגל סוּסוֹ וראה שהיא שוֹתתת דם, והסוּס אינוֹ יכוֹל להציגה על הקרקע. “עם סוּס זה לא אסע עוֹד היוֹם!” – זוֹ היתה מחשבתוֹ הראשוֹנה. אחר הביט רגע אל חבוּרת המתקוֹטטים. ניגש והוֹציא מתוֹכם את עגלוֹנוֹ ודיבר אליו קצרוֹת אך פוֹסקוֹת:

– הפוֹך והשב תיכף את הכרכרה אל האכסניה!

שניהם הלכוּ משני צידי הסוּס הצוֹלע, החזיקוּ בשׁיר והוֹליכוּהוּ לאט עד שהפכוּ את הכרכרה, וכך משכוּהוּ עד שהכניסוּהוּ שוּב בשער האכסניה.

– מבין אתה, בימים אלה אין להיכנס עם הגוֹיים בקטטוֹת. אני אשאר פה עם הסוּס ואתה לך והבא לי עגלה.

כעבוֹר רגעים מספר שב העגלוֹן והוֹדיע:

– הנה עוֹמדת בחוּץ עגלה טוֹבה ההוֹלכת תיכף לקאמינקא.

– טוֹב, אסע בה. ואתה זאת עשה: תישאר פה ותקרא לנפּח־הרפּאי שיחבוֹש את רגל הסוּס. אחר תחכה לי עד שוּבי. אם יבוֹא שוֹטר ויבקש לעשׂוֹת פרוֹטוֹקוֹל, תאמר לוֹ שאני מוַתר על כל תביעה. רוֹאה אני בזה מקרה שלא בידי אדם. הנה סכוּם זה שאני משאיר בידך יספיק לך לריפּוּי הסוּס ולכלכלה עד שוּבי.

וככלוֹתוֹ לדבר יצא עם העגלוֹן אל העגלה, שעמדה לנסוֹע ברגע זה לקאמינקא. זוֹ היתה עגלת איכרים טוֹבה, פּירזוּלה חדש וּמשׁוּשׁר, רתוּמה לשני סוּסים שמינים, טוֹבי גזע. מוֹשב הכבוֹד מוּצע שׂמיכת פסים יפה. על הדוּכן ישב איכר בא בימים, על פי מראהוּ עשיר נכסים.

ר' שמשוֹן שאלוֹ לאן הוּא נוֹסע.

– לקאמינקא. אם הפּאן רוֹצה לנסוֹע, עליו לעלוֹת מיד, כי עוֹמד אני כאן זה שלוֹש שעוֹת. עלי לבוֹא לפני חצי הלילה לביתי, והדרך מקוּלקלת: מתקנים את הכביש.

ר' שמשוֹן עלה על המוֹשב, ניענע בראשוֹ לעגלוֹן, שעמד וּפניו נבוּכים, והעגלה משה ממקוֹמה בחשיבוּת. בחיק העגלה היה מוּטל תרנגוֹל גזעי גדוֹל, כפוּת ושקוּע בהירהורים, שהאיכר קנה ביריד לשם רבייה.

“קאמינקא, מדוֶדי” – שתי המלים האלה התנצחו במוֹחוֹ של ר' שמשוֹן.

ה

ר' שמשוֹן יצא מראדיחוּב ביוֹם שלישי בשבת, והנה הגיע יוֹם חמישי ושישי, הסוּס כבר התחיל להציג את רגלוֹ, העגלוֹן יצא אחת לכל עשרה רגעים וצפה על פני הדרך השוֹקטת – ואדוֹניו איננוּ. בלי חשק שבת בעיר הנוֹכרייה. נפשוֹ נכספה אל אשתוֹ וילדיו. הכסף שנתן ר' שמשוֹן על ידוֹ הספיק עוֹד לימים מעטים, וּביוֹם ב' אמר לוֹ הנפּח, כי הסוּס בריא ויכוֹל ללכת כל מרחק שהוּא. וּבכן החליט העגלוֹן לשוּב לברוֹדי. אפשר שר' שמשוֹן חזר הביתה בדרך אחרת: דרך זאבּלוֹצי, למשל. כל הירהוּר רע לא עלה על לבוֹ.

בבוֹא העגלוֹן לברוֹדי וּבהגיעוֹ עד בית ר' שמשוֹן (אחר הצהריים היה הדבר וּמטר דק וצוֹנן עלט את רחוֹבוֹת העיר) עמדוּ בני הבית בפתח השער, פניהם חיורים ועיניהם נבעתוֹת, וכשנראתה הכרכרה הריקה – פרשה גיטלי ידיה הלבנוֹת על ראשה והשמיעה חצי אנקה, והבן והבת תמכוּ בה לבל תפוֹל. אך היא התאוֹששה ותרמוֹז באצבע לעגלוֹן שיעלה הביתה. הוּא ציית במבוּכה וּברעדה. בבוֹאוֹ למעלה הכניסוּהוּ לתוֹך חדר האכילה הגדוֹל והאפלוּלי ודרשוּ ממנוּ שיספר מה שהוּא יוֹדע.

העגלוֹן החל בקוֹל עבה וצרוּד, זר לאוֹזני עצמוֹ, למקוּטעים וכמחפשׂ מלים, אך לאט לאט התחיל שוֹלט בקוֹלוֹ וּבסיפוּרוּ. הכוֹל סיפר, בפרטי פרטים: נסיעתם בדרך, תפילתו של ר' שמשוֹן, האכסניה, איך התהלך האדוֹן ביריד, שוּבם וצאתם לדרך, פגיעת עגלת הברזל ברגל הסוּס. וכאן ניצת המספר וינענע בידיו, כאילוּ נמצאים המתקוֹטטים לפניו, סיפר על נסיעתוֹ של האדוֹן בעגלת האיכר הזר. אחר עבר לתאר את שבתוֹ בראדיחוּב לבדו, ריפוי הסוּס, חכיוֹנוֹ לאדוֹן והחלטתוֹ לשוּב הביתה: “אמרתי אמצא את אדוֹני בביתוֹ, הרי כבר עברוּ שישה ימים”.

– אך לאן נסע, למדוֶדי אוֹ לקאמינקא? – תבע הבן ושיניו נקשוּ בפיו.

– אמרתי: האיכר נסע לקאמינקא, אך הדרך עוֹברת את מדוֶדי. מוּדעת היא. – השיב העגלוֹן והתגרד במפרקתוֹ.

– אוי לנו ואבוי לחיינו! מה יכול העגלוֹן המסכן לדעת? – ספדה גיטלי, צנחה על כיסא ופירשׂה שוב בידיה.

הילינה עמדה נשענת בראשה אל כתף אחיה, עיניה פרוּעוֹת וכל גוּפה מרתת.

האימה והחרדה גברוּ עוֹד בבוֹקר, בהתקבל מכתב תכוּף מאת הגראף נאבראצקי, שבוֹ הוּא מאיים כי באם לא יבוֹא ר' שמשוֹן תיכף וּמיד, ימכוֹר את התלתן לאחר. והמכתב נשלח ביוֹם א‘. משמע שהוּא לא הגיע כלל אל אחוּזת הגראף. והנה שב העגלוֹן וּמספר, כי האדוֹן נסע עם איזה איכּר זר, לא נוֹדע לאיש, בדרך לקאמינקא עוֹד ביוֹם ג’ שעבר…

– אוֹי, אוֹי, אוֹי – האסוֹן ברוּר כצהריים! – קוֹננה

גיטלי, וּמרוֹב מאמציה להתאפק ביגוֹנה היתה כמתעלפת. הבן והבת אחזוּ בזרוֹעוֹתיה והכניסוּה אל חדר המיטוֹת.

ו

יוֹתר משלוֹשה חוֹדשים ארכוּ החיפוּשׂים אחרי עקבוֹת ר' שמשוֹן הנעלם. נתן נסע לראדיחוּב ושם חקר את כל הסוֹחרים ועוֹברי הדרכים. רבים העידוּ שראוּהוּ ביוֹם השוּק. אצל אחדים ביקר בבית. בעל האכסניה ראה גם את עגלת האיכר. אחדים זכרוּ את מקרה ההתנגשוּת עם הסוּס לכל פרטיו. ילדים העידוּ, שהוּא קנה מהם סוּכריוֹת. אף דבר קניית הליקר והאלמוּגים נתברר. היה גם מי שראהוּ יוֹצא בעגלת האיכר מן העיר. אך מה שנעשׂה אחר כך, בדרך – לא ידע איש. גם לקאמינקא נסע הבן, ויחקוֹר שם למצוֹא את האיכר, אך כלוּם לא עלה בידוֹ. איש לא יכוֹל לגלוֹת מי היה האיכר הפלמוֹני, מאיזה כפר היה. כאילוּ אחד “לא־טוֹב” התחפשׂ בדמוּת איכר והסיע את ר' שמשוֹן לארץ גזירה. גם שׂר המחוֹז, שהיה ידיד ואוֹהב לנעלם, נתן פקוּדה, ונשלחוּ שוֹטרי־חרש לחקוֹר בדרך. השוֹטרים הלכוּ מכפר לכפר, התחפשׂוּ וישבוּ ימים אחדים במדודי, באו לבית דידיץ', שאלוּ את האיכרים האחירים, חקרוּ את העבדים. פישפשוּ, הריחוּ – וכלוּם לא עלה בידם. באמצעים קשים וגלוּיים סירב שׂר המחוֹז להשתמש, מפני הרוֹגז שהתהלך בזמן ההוּא במוֹשבוֹת הרוּתינים. עם צרי ישׂראל אין השלטוֹן מוּכן ללכת בקרי.

בקהל היהוּדים שבברוֹדי והגליל התחילוּ מתהלכוֹת שמוּעוֹת שוֹנוֹת, אגדוֹת פוֹרחוֹת: נתפּס האיכּר הרוֹצח. הנרצח נמצא בדרך לחוּרשה. להד"ם! הוּא נרצח במדודי. הרוֹצח הוּבל בשלשלאוֹת ללבוּב. לא מניה ולא מקצתיה! האיכר בעל העגלה לא היה איכר כלל, כי אם סוֹחר תבוּאה, גוֹי, שהתחפּשׂ והוֹליכוֹ לקאמינקא ושם הכניסוֹ לתוֹך מרתף והמיתוֹ ברעב. מצאוּ שם עוֹד עצמוֹת של אנשים אחדים… בא רוֹעה זקן, קרוּע ובלוּי, והביא גוּלגוֹלת שמצא ביער – גוּלגוֹלתוֹ של ר' שמשוֹן… אך כל השׂיחוֹת האלוּ וכיוֹצא בהן הוֹעילוּ רק לעטוֹף את המאוֹרע וּלהרחיקוֹ מן ההיגיוֹן, ויהי לחידה סתוּמה מהלכת אימים.

כעבוֹר חוֹדש ימים לצאת ר' שמשוֹן מביתוֹ – והוּא לא שב וּכבר התחילוּ להתיאש ממנוּ – הלכה האשה גיטלי אל הרב דמתא ותשאלהוּ לדיני האבילוּת במקרה אסוֹנה. הרב דיבּר אִתה תחילה בזהירוּת וּבהשתתפוּת על המקרה, שאל שאֵלוֹת שוֹנוֹת, הניע בראשוֹ היפה, החבוּש בקוֹלפאק צוֹבּל גבוֹה, אחר כך הוֹציא מן הארוֹן שניים־שלוֹשה ספרי “פּוֹסקים”, דיפדף בהם, עיין מתוֹך ישיבה מתוּנה אל השוּלחן, פּיזם לנפשוֹ דברים מקוּטעים, שנקלטוּ באוֹזניה של האשה הלמדנית, מעֵין: “אבד במים שאין להם סוֹף”, “חיה רעה אכלתהוּ”, “דאשתוֹ אסוּרה להספּיד אוֹ ללבּוֹש שחוֹרים כל זמן שאין כאן עדוּת שהוּא ראוּי להשׂיאה על ידוֹ”… הפך הדפּים, חיפּשׂ בפירוּשים,

לבסוֹף זקף ראשוֹ, הניח ידוֹ על המטפּחת ואמר לה, שעל פי דין אין על המשפּחה לא “לקרוֹע” ולא “לשבת שבעה” ולא ללבּוֹש שחוֹרים, כל זמן שאין עדוּת כשירה וּמקוּימת. וה' ירא משמַיים וישיב את האוֹבד לביתוֹ, אם עוֹד בחיים חַיתוֹ. אפילוּ חרב חדה מוּנחת על צוארוֹ לא ימנע עצמוֹ מן הרחמים. יש להאמין… – אמר ונאנח.

דמעה התגלגלה על לחיה הענוּגה של האשה והיא קמה ויצאה כפוּפה מאת הרב. הרי יגוֹן כיסוּה: גם לקבר ישׂראל לא בא, גם להתאבל עליו אסוּר. היש כמַכאוֹבה?!

עברוּ חוֹדשי החוֹרף, קרב חג החירוּת, השלגים הפשירוּ, השׂמחה מילאה את האויר עד המרוֹמים הזכּים, החסידה שבה מנדוּדיה, בגן העיר נראוּ הטיילים הראשוֹנים – ור' שמשוֹן איננוּ. באוֹתם הימים נמצא מחוּץ לעיר, בחוּרבה אחת, תלוּי בחבל, יהוּדי מוֹרט נוֹצוֹת שנעלם לפני פּוּרים. בשׂרוֹ כבר הרקיב תחת בגדיו. מקרה זה, שהיה לשׂיחה בכל העיר, דיכּא עוֹד יוֹתר את משפּחת שפּירא, ולא נוֹתר עוֹד ספק בלבם בדבר גוֹרלוֹ של הנעלם היקר. גיטלי ידעה מתוֹך הספרים, כמה קשים ייסוּרי הנשמה, שגוּפה לא בא לקבר ישׂראל. תמיד היוּ בלבה רחמים גדוֹלים על הנשמוֹת האלה. והנה גם בעלה, ר' שמשוֹן שפּירא, היה כאחת מהן. וַי לה, וַי!

אף כי לא לבשה שחוֹרים ממש, השתדלה להתאים את לבוּשה למצבה ולרגשוֹתיה, וגם כעבוֹר שנה ויוֹתר לא לבשה קלוֹת ובהירוֹת. היה בה רגש כבד של אלמנוּת חיה, של עגינוּת לנפש כבוּדה ואהוּבה שלא באה למנוּחת עוֹלמים. בחלוֹמה ראתה לפעמים את הנעלם, אך תמיד היוּ פניו מטוּשטשים ולא יכלה להבחין במראיהם, אף כי נכספה לכך בכל רגשוֹתיה. גם קוֹלוֹ לא נשמע. רק בבגדיו וקוֹמתוֹ ניכּר לה. היא דיבּרה אליו מתוֹך נקיפוֹת לב חזקוֹת, כקוּרנסים מכּים, אך לא זכתה לתשוּבה מפיו ויהי זה לאוֹת בּלָהוֹת בעיניה. תמיד ידעה בחלוֹמה ידיעה ברוּרה, שאינוֹ חי וגם קבוּרה לא היתה לוֹ, וזה גרם לה כאב וּמוּעקה גדוֹלים. החלוֹם היה מסתיים על פי רוֹב באנקוֹת קשוֹת, וּבקוּמה בבוֹקר היתה חיורת ואפלת עיניים, כאילוּ עלתה מבּוֹר פּחדים. גם בענייני צדקה לא היה לה כוֹח לעסוֹק כבראשוֹנה.

נתן והילינה, מרוֹב דאגה לאם, השתדלוּ להיראוֹת כאילוּ שכחוּ את האב. הם דאגוּ תמיד לשלוֹמה, לבריאוּתה, למנוּחתה, אך גם לשדי הנעוּרים שמילאוּ את בשׂרם תבעוּ את פירוּקם. וּבכן נמשכוּ ברבוֹת הימים אל החיים, שרעשוּ וחינחנוּ ושידלוּ בחוּץ, הרחק מביתם עטוּף האבילוּת הנסתרה. להילינה היוּ חבירוֹת שהיוּ מבקרוֹת אוֹתה לעתים, וגם היא הלכה אליהן אל בתיהן. כוּלן התהלכוּ עמה בעדינוּת וּבזהירוּת מרוּבה, כעם יצוּר שסכנה מרחפת עליו תמיד, והיא, להיפך, היתה מדברת בחברתן בקוֹל רם, אך לא טבעי, כאילוּ ביקשה לכסוֹת בקוֹלה על איזוֹ אימה המקננת בלב. רב היה חינה וכמה מן הבחוּרים הסטוּדנטים שלחוּ אליה עין נלהבת. היא לא נכנסה אתם בדברים, אך ידוֹע ידעוּ את כוֹחה בסתר, כי כבר מלאוּ לה שבע עשרה שנה. נתן נכנס כוּלוֹ לחברה ורק שעוֹת מעטוֹת ביוֹם היה מבלה בבית. היה לוֹ קוֹל ערב, אף כי חלש, והוּא מצא לוֹ חבר, בנוֹ של סוֹחר אריגים עשיר, ויחד היוּ יוֹשבים בבית החבר ושרים ניגוּני חזנים ושירי תיאטראוֹת. גם נערוֹת היוּ באוֹת – לחבר היתה אחוֹת עליזה – והיוּ מטיילים תכוּפוֹת ב“סוֹללוֹת” ועד אחרי ה“ספָר” הגיעוּ.

ומרת גיטלי היתה עוֹסקת עם הפקידים להביא לידי גמר העסקים המרוּבים והמסוּבכים, שהניח לה הנעדר. רק שני פּקידים השאירה בלשכּה: אלחנן צימל ומַאכּס זילבר. הם עזרוּ על ידה לגבוֹת וּלסלק את החוֹבוֹת, למכוֹר את התבוּאוֹת וּלסדר את החשבוֹנוֹת. העבוֹדה הזוֹ ארכה יוֹתר משנתיים. ככלוֹת העבוֹדה העניקה האשה האצילה לפּקידים סכוּמים הגוּנים, שיקלוּ להם למצוֹא דרכם בחיים, ואת הנוֹתר, שהיה די לפרנס מפּירוֹתיו אוֹתה ואת ילדיה בכבוֹד וגם להבטיח קיוּמם לאחר שיעשוּ להם בתים, הפקידה בבאנק הגדוֹל בלבוּב, וּבכן חיתה בסכוּם ההמחאה שהיתה מקבלת מדי חוֹדש בחוֹדשוֹ שלוּחה בדרך הדוֹאר.

נתן נסע לוינא ללמוֹד שם באקדמיית האכּספוֹרט, אך לבוֹ לא הלך בעיר עליזה זוֹ אחרי הלימוּדים. ונהפוֹך הוּא, כי נמשך בחזקה אחרי השעשוּעים והתענוּגוֹת. הוּא התחבר אל סטוּדנט לרפוּאה, בן לבוּב, איש קסמים באוֹפיוֹ, ספקן ובהיר שׂכל, שלמד כבר כעשר שנים, ויוֹתר מבחינה אחת לא היתה בידוֹ. אדם זה עסק בכל מיני נסיוֹנוֹת מדעיים מסוּפּקים, הטיף למאטריאליזם ברוּח הצרפתים וּבעצמוֹ היה עבד לאסתיטיזם קפדני, לבסוֹף נכנס לשיכּרוּת ולמשחק קלפים ויגרוֹר אחריו את שפירא הצעיר. האם היתה שוֹלחת לוֹ כסף ככל דרישוֹתיו, אך משראתה כי הסכוּמים הוֹלכים וגדילים במידה העלוּלים לסַכּן את רכוּשם, כתבה אליו מכתב קשה, וּבשם אביו הקדוֹש הנעלם השביעתהוּ לשוּב הביתה. אוּלם מכתב זה מצאהוּ כבר נשׂוּי לאשה נוֹצרית, ספק שׂחקנית ספק רקדנית, ומאז חדל לכתוֹב הביתה, עד שהגיעה השמוּעה, כי גם הוּא המיר את דתוֹ והריהוּ יוֹשב באחת מערי אשכנז ואין יוֹדע את חייו שם. מאז לא העלתה האם את שמוֹ על שפתיה.

עלבוֹן משפּחה זה דיכּא את מרת גיטלי עוֹד יוֹתר, וּכטוֹבעת נאחזה ביתר עוֹז בזכרון בעלה הקדוֹש. נשארה לה רק הילינה, שהגיעה לפרקה. בינתיים באוּ תמוֹּרוֹת קשוֹת בחיי ברוֹדי. הדקרט על חוּפשתה המסחרית של העיר בוּטל. רוֹב הסוֹחרים הגדוֹלים לא יכלוּ להחזיק מעמד. כמה מהם פשטוּ את הרגל, ודבר זה פרש רוּח נכיאה על תוֹשבי העיר כוּלה, כי לא הוּרגלוּ בכך. רמת החיים ירדה כמה מעלוֹת. הכוֹל כמוֹ נצטמצם ונתכּויץ. במשך חוֹרף אחד מתוּ כמה אנשים מכוּבדים ובית הקברוֹת נתמלא קברים רעננים. החנונים מוֹכרי המכּוֹלת נעשׂוּ רגזנים וחשדנים. רק במעמדה של מרת שפירא לא בא כל שינוּי לרעה, כי כספה היה שמוּר בבאנק הגדוֹל שבבירה והמחאוֹת הריבּית היוּ מתקבלוֹת כסדרן.

והאשה מרת גיטלי, אף כי יד החיים מחצה אוֹתה קשה, לא נפסדה בגוּפה ולא נשברה ברוּחה, רק דבוֹק דבקה בזכר בעלה הקדוֹש, ולא הרפתה מן התקוה לדעת ברוֹב הימים אנה נעלם ואיכה היה מוֹתוֹ. בעיר בּרוֹדי, שתכפוּ עליה צרוֹת, הלך זכר האיש הנעלם ונמחה מעט מעט, יחד עם בני דוֹרוֹ שפינוּ מקוֹם לדוֹר עוֹלה. רק זקינים יוֹשבי קרנוֹת היוּ מזכירים את המאוֹרע בטעימת הנאה של אנשים, שבימיהם קרוּ מקרים חשוּבים באמת, לא כזמן הקטנוֹת הזה. אף מעשה הבן שנוֹדע ברבים לא עשה רוֹשם גדוֹל, כי בינתיים קרוּ עוֹד מקרים מעין זה והתרגלוּ בהם. רק בעיירוֹת שבסביבה היוּ אבוֹת סוֹחרים מספרים בלילוֹת חוֹרף על היעלמוֹ של הסוֹחר ר' שמשוֹן שפירא, והיוּ מקשטים את הסיפוּר בנוּסחי אגדוֹת וּשמוּעוֹת אחירוֹת מין בשאינוֹ מינוֹ, והיה שמו של ר' שמשוֹן מתגלגל בפי תינוֹקוֹת של בית רבן, וּבספרם בבין השמשוֹת “בחדר” מעשים בשדים וּבגזלנים היוּ מעלים גם את זכר הסוֹחר הנעלם מברוֹדי.

פעמים אחדוֹת הזמינוּ אנשים מבית רוֹקח בלבוּב את גיטלי שתבוֹא אליהם, אך היא סירבה, בטענה שלא תעזוֹב לעוֹלם את בית בעלה הקדוֹש, שעמוֹ ראתה חיים של אוֹשר ואליו נעגנה עד אחרית ימיה, וגם אין לה ברוּך השם צוֹרך במשען וּמשענה, כי ר' שמשוֹן השאיר לה רב, ואם הם מתאַוים לראוֹתה, יבוֹאוּ נא אליה. ואמנם באוּ אליה פעמים אחדוֹת אחים ושארי בשׂר (הוֹריה לא היוּ עוֹד בחיים), ויעשוּ בביתה ימים אחדים, אך לא יכלוּ נשׂוֹא את רוּח העצב הבהיר שבבית עם האמוּנה הזרה בגילוּי מוֹתוֹ ועצמוֹתיו של הנעלם לפני כמה שנים, – ויסעוּ ולא יספוּ לבוֹא שמה. היוּ שאמרוּ כי לקתה גיטלי ברוּחה, אך היא כילכלה את ענייני ביתה במישרים ובשׂוֹם שכל, ואף בענייני צדקה שבה לעשוֹת ולעשוֹת כמקוֹדם, והכוֹל אהבוה וכיבדוּה, אך נטוּ לה חשד מפני זרוּת אמוּנתה.

להילינה הציעוּ כמה שידוּכים נאים, כי טוֹבת חן היתה הנערה, משׂכּלת וּמעוּטרת בנימוּסים ונדוניה הגוּנה שמוּרה לה. אבל האם, שידעה את רצוֹן האב הנעלם לתתה לעלם הקרוֹב להם ליאוֹן שפירא, היתה דוֹחה את כל הנכבדוֹת, עד שוּב הלוֹמד מוינא, מוּכתר בתוֹאר דוֹקטוֹר רוֹפא חוֹלים. ואכן בשוּבוֹ הזמינתהוּ גיטלי אל ביתה פעמים אחדוֹת ותסב את הדברים בחכמה, עד כי בא הרוֹפא הקרוֹב ויבקש את ברכת האם לאירוּסיו עם הילינה בחירתוֹ. דמעוֹ ניצנצוּ בעיניה, והיא לפתה בכפיה החמוֹת את ראש החתן ותתרוֹמם על קצוֹת נעליה ותשק לוֹ במצחוֹ. עוֹד רצוֹנוֹ של שמשוֹן פוֹעל, עוֹד לא אבדה תקותה לפתוֹר את חידתוֹ.

וּמקץ תשעה ירחים אחרי החתוּנה נוֹלד להילינה בן – והיא יוֹשבת עם בעלה בבית אמה – ויקראו את שמו שמשוֹן, על שם הסב הנעלם, ותחי רוּח גיטלי ותתן את כל עצמה לטיפוּל בילד, כי ראתה בוֹ מעין תחיית מתים לבעלה האוֹבד. וּברחצה אוֹתוֹ באמבטי קטנה, וּבחתּלה אוֹתוֹ בסבלנוּת וּבהרימה רגליו הפעוּטוֹת בעריסה לזרוֹת בחמוּקיו אבקת גיר וּבנענעה את עריסתוֹ הרפוּדה כוּלה לבן, היוּ שׂפתיה הדקוֹת נעוֹת וקוֹלה לא נשמע, אף כי דבר דיברה עמוֹ בלחש על ימים עברוּ ותזכּר לוֹ חסד נעוּרים ותזהירהוּ על נסיעוֹת רחוֹקוֹת בלי לוייה… ותהי כל הימים כאדם החוֹלם ויוֹדע כי אך חלוֹם הוּא, וּבכל זאת לא יוּכל להתיר את הקסם והוּא נשמע לוֹ ברצוֹן ובהנאה.

דמוּת הנעלם התגלמה בדמיוֹנה אט אט בקלסתר פני הילד, שגדל ליוֹפי ולבריאוּת. וגם היא, מרת גיטלי עצמה, שהיתה כבר קרוֹבה לחמישים, כמוֹ חידשה את נעוּריה ופניה מלאוּ והעדינוּ ועוֹר פניה היה זוֹרח וכל הבית נתמלא אוֹרה וברכתה.

הילינה לא שמה לב, אך עיני בעלה רוֹאוֹת ולבוֹ מברך את חוֹתנתוֹ המשרה נוֹעם צח על ביתוֹ הנאה.

ז

בקיץ 1914 התגלע ריב העמים הגדוֹל. איש צעיר, לא נוֹדע מתמוֹל שלשוֹם, המית על אדמת הבלקאן את יוֹרש העצר האוֹסטרי – וכל רחבי הארץ התכסוּ ביריעת דמים רוֹתחים. מכל יערוֹת העמים פרצוּ מחנוֹת הזאבים הטוֹרפים – ומקוֹל יללתם היה העוֹלם לחרדה. ה“מכבש” הרוּסי האדיר, המוּרכב ממיליוֹני יוֹצאי צבא, התחיל מתגלגל ועוֹלה על גאליציה הקטנה, שאין מבצרים מגינים בגבוּלה, ואחרי קרבוֹת מכריעים אחדים על נהרוֹת המזרח, הבקיע האוֹיב אל פנים הארץ.

עוֹד שנים רבוֹת לפני הטבח, וכהכנה לוֹ, קמה תנוּעה בין איכרי גאליציה המזרחית, אחים לגזע המאלוֹרוּסים שנאנקוּ תחת עוֹל מוֹסקוָה, לספח את אדמתם הברוּכה עד הקארפּאטים על “מדינת־האם” – רוּסיה. מוֹסקאלוֹפילים קראוּ לעצמם נוֹשׂאי התנוּעה הזאת. ולהם אגוּדוֹת ואסיפוֹת, סוֹפרים ועיתוֹנים, ואת מעשׂיהם עשוֹ בגלוּי ואימת השלטוֹן האוֹסטרי לא היתה עליהם, כי רך הוּא, וּמגן חזק להם בגבּם – היא רוּסיה האדירה, אשר לחצה בלי חשך בפאתי מדינת העממים ובוינא הבירה.

אך בהיוֹת המלחמה ובפקוֹע היחסים המדיניים, סר הלחץ הנסתר, ותשם הממשלה את עיניה בבוֹגדים האלה, אשר אמרוּ למַגן את ארץ הקיסרוּת בידי הצאר הצוֹרר. הרוּבל הרוּסי, הגדוֹל מן הקרוֹנה האוֹסטרית, והמטיפים בשם שלטוֹן העוֹלם הסלאוי, ניצחוּ את התנוּעה שכנגד, נאמנת הקיסר – תנוּעת “האוּקראינים”. בכל מקוֹם, וּבייחוּד בכפרים, הכשילוּ הבוֹגדים האלה את הצבא האוֹסטרי, ריגלוּ את מערכוֹתיו, נתנוּ סימנים, סיפקוּ מזוֹן לאוֹיב וכו'. אז נתן גם שלטוֹן הצבא האוֹסטרי את דעתוֹ לייסר את העבריינים. בכל מקוֹם אשר נמצא, אוֹ רק נחשד, בוֹגד, שרפוּ עליו את ביתוֹ ויריקוּ את גורנו ויתלוּ אוֹתוֹ על עץ בטבוּר הכפר אוֹ העיירה. וירבוּ אז התלוּיים לבוּשים בגדי האיכרים הכבידים ונבלתם הוּקעה באֵלם מוּל השמיים החתוּלים בעשן תוֹתחים וכירוֹת שׂדה. וביוֹתר כבדה היד הנוֹקמת על המקוֹמוֹת, אשר נכבשוּ על ידי האוֹיב והוּשבוּ אחרי כן בחזקת יד.

ובכפר מדוֶדי, בדרך בוֹאכה קאמינקא, היה איכר עשיר נכסים ותקיף, כבן ארבעים וחמש, איואן דידיץ' שמוֹ, והוּא מראשי הדבּרים למוֹסקאלוֹפילים, וירב את מכוֹת הצבא האוֹסטרי בכל מיני תחבוּלוֹת, אשר חיבל הוּא ואנשי בריתוֹ להכשיל את אדוֹני הארץ ולבוֹא בעוֹל אדוֹנים חדשים. ובשוּב מדודי ההרוּסה והשׂרוּפה ברוּבּה ליד הצבא האוֹסטרי, ויבוֹא אוֹטוֹמוֹבּיל הדוּר, עף כשד שלוּח, אל בית האיכר, העוֹמד בוֹדד בירכתי הכפר, וקנה מכוֹנת ירייה יוֹצא מצידוֹ, ובעמדוֹ לפני שער חצר הבית קפצוּ מעליו חיילים מזוּיינים אחדים ואחריהם יצאוּ שלוֹשה שׂרי צבא מאוּבקים ומקוּמטים, לכבוֹש את הפוֹשע בביתוֹ ולחשוֹף את צפוּנוֹת ריגוּליו ומעלוֹ.

אחד משלוֹשת השׂרים האלה היה איש יהודי, ד"ר זיגמוֹנד שפירא שמוֹ, והוּא רוֹפא צבא צעיר לימים, אך רם במעלוֹת התוֹאר וחביב על כל חביריו שׂרי הצבא בגלל אמוּן רוּחוֹ ואצילוּת אוֹפיוֹ האמיץ והישר. הקוֹרפּוֹראל שליוָה אוֹתם דפק בקת רוֹבהוּ על דלת הבית הנאה והדוֹמם. מיד נשמע בפנים קוֹל ישישה תשוּש ומצפצף:

– תיכן וּמיד, אדוֹנַי רבי החסד.

הוּרם קרס, סוּלק בריח עץ, הדלת נפתחה ובמסדרון שרצפּתוֹ מסוּידת נראתה דמוּת איכרה זקינה מאוֹד, נמוּכה וּקמוּטת פנים כפטרייה יבישה, והיא מנענעת בראשה בלי הרף ועיניה מציצוֹת קטנוֹת ובהירוֹת מאוֹד.

איואן דידיץ' בבית? – הרעים הקוֹרפּוֹראל, כנגד הזקינה.

– חי אלוֹהים, איננוּ. – ענתה הזקינה וניענעה בראשה לאו־לאו. פיה חסר השיניים נע תמיד כלוֹעס מה. – אין איש בבית מלבדי. התכבדוּ, אדוֹנים רבי חסד, היכנסוּ ותיוָכחוּ. אין איש מלבדי. חי אלוֹהים.

הקוֹרפּוֹראל עמד מתוּח בצד המפתן ושלוֹשת שׂרי הצבא נכנסוּ פּנימה. הם פנוּ אל החדר הגדוֹל, שבמרוֹמי קירוֹתיו הקיפוּהוּ תמוּנוֹת קדוֹשים, לא הסירוּ את הכוֹבעים, כי אם ישבוּ שלוֹשתם על ספסל קרש צהוֹב מניקיוֹן.

– מי עוֹד בבית, סבתא? – שאל המַאיוֹר, פוֹלני בעל אחוּזה וּמכיר בלשוֹן הרוּתינים.

– אין איש, אדוֹנים רבי חסד. לבדי נשארתי בבית. כוּלם ברחוּ מפני המלחמה. גם בני לא שב הביתה מאז יצאוּ הרוּסים. הוּא ואשתוֹ ושלוֹשת ילדיו. רק אני נשארתי. אוּלי תשתוּ מים, אדוֹנים נעלים? יש מים חיים בכד. זה עתה הבאתי מן הבאר שבגן.

– את בנך אנוּ מבקשים, את המוֹרד במלכוּת, את הכלב המקוּלל – אמר המַאיוֹר ושׂפמוֹ סמר. כל שׂנאת בני עמוֹ ל“הידאמאקים” נתבטאוּ בשׂפמוֹ זה.

– את בני, את איואן? למה, אדוֹנים רבי חסד, והוּא לא עשה את התוֹעבה?… חי אלוֹהים, ישוּ וּמרים, לא ידיו שפכוּ את דם היהוּדי…

שׂרי הצבא הביטוּ איש בפני רעהוּ אחוּזי תימהוֹן. פני הרוֹפא החוירוּ פתאוֹם… אף הקוֹרפּוֹראל הניצב על הסף הרחיב את עיניו האפוֹרוֹת.

־ שבי סבתא, – אמר הליטטנאנט פּוֹלנית משוּבשת (בעצמוֹ היה צ’כי) – על איזה יהוּדי את סחה?

הזקינה הרימה את כנף המטפחת שבראשה והגישתה אל עיניה, ובקוֹל רוֹעד אמרה:

– בעלי המנוֹח, סטיפּאן דידיץ‘, הוּא שהרג אז את היהוּדי וגם קברוֹ בגן, מאחרי האסם. איואן בני היה אז תינוֹק כזה, בלי מכנסיים, במחילה. חטא גדוֹל חטא סטיפּאן דידיץ’. לא יכוֹל לסלוֹח לוֹ האלוֹהים. אך הנה בא היוֹם בוֹ ייפּדה מעווֹנוֹ… ידעתי גם ידעתי…

וּבשבתה על ספסל קטן מנגד, האירוּ עיניה בעליצוּת משוּנה מתוֹך זר הקמטים המקיף אוֹתן.

שני שׂרי הצבא היוּ כנדהמים. הם פישקוּ קצת שׂפתוֹתיהם, ושיניהם, שיני הזהב, נראוּ. וּבמוֹחוֹ של הרוֹפא זיגמוּנד שפירא רץ כגלגל ריחיים. כל ילדוּתוֹ, ברוֹדי, בית אביו, סבתוֹ גיטלי, כל מה ששמע וקלט בימי נעוּריו על זקינוֹ ר' שמשוֹן שפירא, שנעלם לפני ארבעים שנה, עבר במהירוּת ובבהירוּת רבה, והוּא נמלא חרדוֹת, כל גוּפוֹ התחיל רוֹעד. ידיו ורגליו ריטטוּ כאחוּזוֹת עוית. חביריו התבוֹננוּ בוֹ ותמהוֹנם גדל עוֹד יוֹתר. הם העבירוּ בלי הרף עיניים בוֹהוֹת ממנוּ אל הזקינה וּבחזרה. הם ישבוּ לפני חידה, לפני תהוֹם חיים, שנגלתה להם פה בקרבת המלחמה והמות.

הרוֹפא התעוֹדד, קם מן הספסל, עבר פעם ופעמיים את החדר, בלע פעמים אחדוֹת את רוּקוֹ, אחר פנה אל הזקינה ודיבר אליה פּוֹלנית:

– ספרי, סבתא, איך היה הדבר. – וקוֹלוֹ של הרוֹפא הקפיא את דמם של היוֹשבים. הוּא ישב והזקינה הצליבה את עצמה, וסיפרה בקוֹל שקט, שהלך וגבר בסַפּרה:

– מן השמיים העידוּ בי לספר ואני מספרת. חי אלוֹהים, כל מלה אמת קדוֹשה. היהוּדי הנרצח, שצ’פירא, היה בא אלינו כמעט בכל שנה, פעם אוֹ פעמיים בשנה, לשם מסחר התבוּאה שעסק בוֹ סטיפּאן דידיץ‘, והיה לן בביתנוּ. שם בחדר שמעבר למסדרוֹן היה לן יחידי. כוּלנוּ אהבנוּהוּ וכיבדנוּהוּ, כי איש עשיר וישר ונבוֹן היה. סטיפּאן היה מספר כל שנה בשבחוֹ. בתי נַאסטיה היתה כבר ריבה גדוֹלה, הבחוּרים מן הכפר נגררוּ אחריה והריחוּ עקבוֹתיה ככלבים, ואיואן בני – יאריך אלוֹהים את ימיו! – עוֹד תינוֹק היה (נוֹלדוּ עוֹד שלוֹשה, אך מתוּ בעוֹדם יוֹנקים). היהוּדי, ימחוֹל לי, נתן את עינוֹ בנַאסטיה. ראינוּ איך מבטוֹ הוֹלך תמיד אחריה בצאתה ובבוֹאה. אך סטיפּאן לא שׂם לב. דרך גבר באשה. כן היה וכן יהיה לעוֹלמים. הוּא ידע שהיהוּדי לא יעשה כל דבר תוֹעבה. יהוּדי ישר ועוֹבד את אלוֹהיו כמוֹ “רבּין”. שנים רבוֹת הכירוֹ. בבוֹקר היתה נאסטיה מנקה לוֹ את הנעליים ומשפשפת אוֹתן בבד צמר עד שהבריקוּ כחדשוֹת. כאשר הילד אמר על היהוּדי דבר של גנאי – סטרה לוֹ על לחיוֹ. אש להבה היתה נַאסטיה, אף כי שתקנית כמוֹני. בשמיים שהדי. בכוֹל היתה דוֹמה לי. כל בני הכפר אמרוּ כך. בעלי היה מלגלג עליה ושוֹאל אוֹתה אם חפצה היא להתייהד. סטיפּאן דידיץ’ אהב ללגלג. כך היה טבעוֹ. גם לי היה לוֹעג, ואני, לבי היה מתפקע בי, אך שתקתי. גם נַאסטיה שתקה. כך היה טבעה.

והנה ביוֹם סתיו אחד, אחרי היריד הגדוֹל בראדיחוּב, בא היהוּדי שצ’פירא אל ביתנוּ בערב. בכניסתוֹ ישבוּ כל בני הבית סביב לשוּלחן הקטן הזה – פה, אדוֹנים נעלים! – ואכלוּ את נזיד הכרוּב עם שוּמן החזיר. האד שעלה מן הקערה מילא את כל החדר, כמוֹ בשעת כּביסה, ולא ראינוּ בתחילה את פניו, אך בקוֹמתוֹ הכרנוּהוּ. סטיפּאן דידיץ', שהחזיק את הסכין ורצה לחתוֹך פרוּסת לחם, אמר:

– ברוּך בוֹאך בצל קוֹרתנוּ, אדוֹן שצ’פּירא!

ונַאסטיה קמה, כפפה את ראשה וברחה מן החדר. טיפּשה היתה, במחילה מכבוֹדכם, וזה דרכה. סטיפּאן הזמין את היהוּדי לשבת ולהשתתף בארוּחה. ישב, אך לא אכל – אסוּר להם! – ושׂוֹחחוּ על דה ועל הא. סטיפּאן שוֹאל והיהוּדי משיב, אוֹ היהוּדי שוֹאל וסטיפּאן משיב. והכוֹל שוֹתקים בעיניים פעוּרוֹת. יצאתי לקרוא לנַאסטיה. היא עמדה נשענת בראשה אל דלת המטמוֹרת וצחקה. – מה את צוֹחקת, טיפשה? – אמרתי לה – היכנסי, הוּא לא יאכל אוֹתך, – והיא צחקה ולא ענתה דבר.

כשחזרתי ישבוּ כבר אל השוּלחן הגדוֹל, כאן. ועל השוּלחן בּקבוּק ליקר וסיגריוֹת, וסטיפּאן דרש שאביא כוֹסוֹת קטנוֹת. בביתי היה כל טוּב, וגם כּוֹסוֹת גדוֹלוֹת וקטנוֹת, כתריסר ויוֹתר. קניתי ב“יריד” של פיטרוֹ־וּפאולוֹ. הבאתי את הכוֹסוֹת וכוּלנוּ שתינוּ לבריאוּת. היה הליקר מתוֹק כדבש. אחר קם סטיפּאן, יצא אל המסדרוֹן וכעבוֹר רגע שב עם נַאסטיה. היא לא צחקה יוֹתר. ניגשה אל השוּלחן וישבה בקצהוּ. היהוּדי מזג לה כוֹסית מליאה וביקש ממני שאגישה לה. היא סירבה תחילה, כאוֹרח נשים, אחר קיבלה, הפנתה את הראש וגמעה טיפה ולקחה סוּכריה אחת. אחר כך אמר היהוּדי, שהביא לה לנַאסטיה מתנה, והוֹציא מכיסוֹ חרוּז אלמוּגים אדוּמים, גדוֹלים כביצי יוֹנים (את החרוּז הזה נתנוּ לה אחר כך לקברה!). הנערה שׂמה מיד את החרוּז על צוארה והוּא נפל על חזה ופניה האדימוּ כמוֹתוֹ. שׂערוֹתיה היוּ קלוּעוֹת בשתי צמוֹת כבידוֹת על גבה, והיא לבשה חצי שׂמלה וכוּתוֹנת חדשה, רקוּמה, לבשׂרה. יפה היתה נַאסטיה באוֹתוֹ ערב, ולא רק היהוּדי יכוֹל היה לחמוֹד אוֹתה.

ישבנוּ ופיטפטנוּ. אחר ציוה סטיפּאן להשכיב את הקטן, וכשסירב, התחיל מתיר את החגוֹרה. ברח התינוֹק ושכב מאחרי התנוּר. ורק ארבעתנוּ נשארנוּ יוֹשבים. הליקר אזל מן הבקבוּק. אז יצא סטיפּאן, קרא לעבד ושלחוֹ להביא מבית המזיגה שבכפר בקבוק רוּם. הביא העבד בקבוּק גדוֹל, קיבל כוֹסית והלך לישוֹן בגוֹרן. ישבנוּ ושתינוּ ושני הגברים מסיחים ומתבדחים, והיהוּדי אינוֹ גוֹרע עין מן הנערה. התחלתי מתרגזת בלבי: מה רוֹצה היהוּדי מבתי? אִי לוֹ ללא טהוֹר לחמוֹד בת נוֹצרים! אך סטיפּאן הוֹסיף למזוֹג את הכוֹסוֹת, וגם על נאסטיה ציוה שתשתה. צחקה הבת ושתתה, עיקמה שׂפתיה ושתתה. וּפתאוֹם התחיל דידיץ' לדבר על המכוֹת שהכּוּ “בני אדם” ביהוּדים בכמה כפרים ועיירוֹת. פניו להטוּ ועיניו בערוּ, וכשעלתה חמתוֹ קם ודפק על השוּלחן: “אתם היהוּדים מוֹצצים את דמנוּ. אתם מכוּרים לפּוֹלאקים הנבזים. אתם שׂוֹנאי יִסוּס כריסטוֹס! יפה עוֹשׂים “בני אדם” שחוֹבלים בכם… אין זוֹ אלא התחלה”… חי נפשי, כך צעק, קפץ אגרוֹף וחרק שן. היהוּדי נבהל, לא זז ממקוֹמוֹ. הוּא השפיל עיניו והעביר ידוֹ על מפת השוּלחן. אחר שלח ידוֹ ומילא את הכוֹסוֹת ואמר: “גם תוֹרתנוּ וגם תוֹרתכם מצוָה על אהבת הבריוֹת ואוֹסרת השׂנאה והנקמה. האין זאת, סטיפּאן דידיץ'? הבה נשתה לאהבה!” חי נפשי, כך אמר היהוּדי.

סטיפּאן לקח את כּוֹסוֹ וגם אנחנוּ לקחנוּ את כּוֹסוֹתינוּ ושתינוּ. איש חכם היה שצ’פירא. אחר כך דיברוּ שוּב, והפעם בעסקיהם, ואנוּ הנשים ישבנוּ מן הצד וכבר דבקוּ אינינוּ לישוֹן. נַאסטיה הניחה את ראשה על כתיפי, ואני הייתי עייפה מעבוֹדת היוֹם. הה, רבה היתה אז העבוֹדה בבית ובחצר! פתאוֹם הרים סטיפּאן שוּב קוֹלוֹ ואגרוֹפוֹ כמעט ניפץ את השוּלחן: “היהוּדים הם בני השׂטן. לא תהיה מנוּחה לעוֹלם, כל זמן שהם קיימים. גם הכוֹהן אמר כך. ביוֹם הראשוֹן אמר כך מעל בימת ה”צירקבה הקדוֹשה". איני יוֹדעת מה היה לוֹ לסטיפּאן. עשרים שנה ידעתיו, ואף פעם לא שמעתי דברים נוֹראים כאלה מפיו. אחר כך נרגע שוּב. וציוה להכניס מן המטמוֹרת אגוֹזים. הכנסתי. הם היוּ עוֹד במעיליהם, כמוֹ שאספנוּם ביער. פיצחנוּ אגוֹזים ושתינוּ רוּם. הראש התחיל מסתחרר קצת. אחר סיפר סטיפּאן איך הכּה פעם את חוֹכר הטחנה היהוּדי, שלא רצה לתת לוֹ “תוֹר” בטחינת השיפוֹן, כל פניו של היהוּדי היוּ מלוּכלכים בדם. וסטיפּאן צחק מאוֹד בספרוֹ. עיני נַאסטיה נתמלאוּ דמעוֹת, והיא קראה: “אבא, חדלוּ!”, כי פניו של שצ’פירא היוּ עצוּבים מאוֹד. גם בלבי היה עליו, על סטיפּאן.

התינוֹק ישן מאחוֹרי התנוּר. שתינוּ עוֹד. סטיפּאן נתרתח עוֹד פעמים אחדוֹת. אחר כך שלח את נַאסטיה להציע לאוֹרח בחדר השני, החדר הנאה שם מעבר למסדרוֹן, שאיש לא היה ישן בוֹ כל השנה, ורק לאוֹרח חשוּב היה מיוּעד. הנערה הדליקה נר ויצאה שמה ושבה כעבוֹר רגעים מספר. היהוּדי ניענע לה בראשוֹ לאוֹת תוֹדה. הוּא היה מבוּשׂם מעט, אך עצוּב מאוֹד. וּסטיפּאן היה שיכוֹר, במחילה, כי הרבה לשתותֹ. סטיפּאן יצא החוּצה ושהה שם אילוּ רגעים. בינתיים קם היהוּדי, ובעברוֹ מן השוּלחן אל הדלת החליק בשתי כּפיו, באחת על ראשי וּבאחת על ראש נַאסטיה. “הנח, יהוּדי!” אמרתי לוֹ ודחפתי את ידוֹ, ונאסטיה ברחה החוּצה. סטיפּאן שב מן החוּץ והתחיל מתפשט. הגשתי לוֹ את מחלץ המגפיים. שעה ארוּכה ישב על דוֹפן המיטה וחלץ את המגפיים והסיר את החוֹתלוֹת. ובשבתוֹ כבר יחף רגליים, אמר לי פתאוֹם:

– היכן נַאסטיה?

– בחוּץ היא – אמרתי.

– והיכן היהוּדי?

– וכי יוֹדעת אני? אפשר בחדר ואפשר בחוּץ.

סטיפּאן הירהר מעט. רגעים אחדים.

– טוב! – אמר ונכנס למיטה וקרא לי שגם אני אכנס. כששכבתי לצידוֹ, לקח את ראשי בשתי כפיו ולחש על אוֹזני:

– שמעי, טקלה, כשארד מן המיטה – אל תזוּזי. את שוֹמעת? אם גם הבית ייהפך – אל תזוּזי. אם תזוּזי – והרגתיך.

שינַי נקשוּ ולא העזתי לדבר אליו דבר.

לא עברוּ רגעים מעטים, נשמעה הברחת הבריח במסדרון ונַאסטיה נכנסה בחשאי, הציעה לה את משכבה על הספסל ושכבה. את מנוֹרת הנפט כיבינוּ, רק הלמפּדס האיר את תמוּנת האם הקדוֹשה.

מן החדר ההוּא נשמעוּ צעדי איש הפוֹסע פסוֹע ושוֹב, אחר נשתתקוּ הפסיעוֹת ובבית היתה דממה. רק החתוּלה הזקינה היתה מנסרת על הכיריים. שכבנוּ כך שעה ארוּכה בלא שינה – עד שנשמעה נחרה משם. סטיפּאן זע, ירד מן המיטה, ניגש אל נַאסטיה וישב בפאת משכבה. הוּא גחן עליה ולחש לה מה בקוֹל עצוּר. היא השיבה איזה דיבוּר קשה, כי הוּא הרים את ידוֹ ואיים עליה. אחר שב אל המיטה, נעל את המגפיים, תלה על כתיפיו את הפרוה הקצרה ויצא בלאט. שמעתי שהוּא לוֹקח במסדרוֹן את המעדר. צינה התחילה זוֹחלת בכל בשׂרי. ירדתי וניגשתי גם אני אל נַאסטיה והשבעתיה, שתגיד לי מה הוּא אוֹמר לעשׂוֹת. אך היא נפנתה אל הכוֹתל ולא רצתה להשמיע הגה. משכתיה, צבטתיה, מרטתי את שׂערה, אך היא לא זזה. כשגחנתי והצצתי בפניה ראיתי שעיניה היוּ פקוּחוֹת וּבלי תנוּעה, כזכוּכית.

שמעתי צעדי סטיפּאן בשוּבוֹ מאיזה מקוֹם רחוֹק בגן העצים. צעדיו היוּ כבידים. כמוֹ הרבה עפר במגפיו. הוּא נשם כבידוֹת. כשפתח בחשאי את הדלת, התחמקתי שוּב אל המיטה ושכבתי כאבן. הרגשתי שאיזה אסוֹן גדוֹל עוֹמד להתרחש בבית. חפצתי לעצוֹר בעדוֹ, אך לא ידעתי איך. ובחדר ההוּא נוֹחר היהוּדי.

הוּא נכנס החדרה. רגע עמד והשקיף בעד החלוֹן החוּצה. ראיתי את כל תנוּעוֹתיו. והנה אחז בראשוֹ ועמד רגע כקוֹפא. אחר ניגש אלי, החזיק למוּל פני את שני אגרוֹפיו ומבין שיניו סינן: “דוֹמי, אשה!” אחר הלך אצל נאסטיה ובאגרוֹפיו איים עליה: “דוֹמי, בת!”, אחר שלף את המגפיים, קשר את חוֹתלוֹתיו במשיחה, הלך והוֹציא מתחת הכיריים את הגרזן ויצא. שׂערי סמר. כוּלי רעדתי. ישבתי במיטה ושטחתי את שתי ידי מוּל תמוּנת האם הקדוֹשה והתפללתי: “הצילי, עלמה לא מחוּללה! הצילי, הוֹשיעי!”. גם נַאסטיה ישבה ועשתה כמוֹני, ונדמה לי שכל הבית לוֹחש: “הצילי, הוֹשיעי!” – ופתאוֹם כבשה נַאסטיה את פניה בכר והתחילה מיבבת בחשאי. קפצתי מן המיטה ורצתי בחדר כמטוֹרפת, פרשתי ידי ולנַאסטיה צעקתי כמוֹ בקוֹלוֹ של סטיפּאן: “דוֹמי, בת! דוֹמי, דוֹמי!” – – – ובינתיים נגמר שם הכוֹל. הכוֹל נגמר, אדוֹנים רבי החסד. נרצח אדם, יהוּדי. שצ’פירא היפה והנבוֹן לא היה עוֹד בחיים. ידי סטיפּאן דידיץ', בעלי, שפכוּ את דמוֹ…

היא הפסיקה רגע, מחתה בכנף מטפחתה את עיניה היבישוֹת. השוֹמעים החרישוּ ולא הנידוּ איבר.

– אחר כך עמדנוּ, אני ונַאסטיה, דבוּקוֹת בכוֹתנוֹתינוּ, ליד החלוֹן והבטנוּ החוּצה. הירח לא היה, אך העננים התפזרוּ והיוּ הרבה כוֹכבים גדוֹלים בשמיים שהאירוּ מעט את החשיכה. ראינוּ איך נשא סטיפּאן את גוּפוֹ הגדוֹל של הנרצח מוּטל על כתיפוֹ אל הגן. על כתיפוֹ השניה נשׂא חבילת בגדים. הכלב הלך אחריו מוּרד ראש וזנב. בקצה הגן, בינוֹת לעצים, ראינוּ תלוּלית עפר גדוֹלה. מאחרי התלוּלית היה הקבר הכרוּי. הוּא הטיל את הגויה ואת החבילה על התלוּלית, משם דחפן ברגל אל הקבר. אחר מילא במעדר את הבוֹר עפר, יישרוֹ, דרך עליו ברגליו. אחר התרחק, ישב על גזע, הוֹציא את כיס הטבּק וגלל לוֹ פאפירוֹסה והציתה. כחצי שעה ישב ועישן פאפירוסה אחר פאפירוסה. אחר קם, כיתף את המעדר ושב הביתה. הבריח את הדלת. העמיד את המעדר במקוֹמוֹ במסדרוֹן. נכנס עוֹד פעם לחדר ההוּא, שהה שם איזה זמן, אחר יצא החוּצה, רחץ ליד השוֹקת את הגרזן ואת הידיים. אני התכוצתי במיטה ונלחצתי בכל כוֹחי אל הקיר. הוּא הטיל את הפרוה, התפשט, ניגב את רגליו בשׂק, ונכנס אל המיטה. כנציב קרח נכנס אל המיטה, רעדתי שמא יגע בי גוּפוֹ. חשתי שלבי ניתק בי… ידיו שפכוּ דם נקי. והוּא כל גוּפוֹ טבוּל בדם זה…

– קצרי, אשה! היכן הקבר? – גער בה הרוֹפא ועיניו הוּצפוּ דם.

– עוֹד מעט, אדוֹן רב חסד, עוֹד מעט. אוֹביל את כוּלכם אל הקבר. בקצה הגן הוּא, מאחרי האסם. אך אגיד לכם את האסוֹנוֹת שבאוּ על ביתי אחרי הרצח: סטיפּאן היה מאז בבית כמוֹ רוּח רעה. כמוֹ שׂטן. הוּא התעלל בכוּלנוּ. “דוֹם דוֹם!”, את המלים האלה שמענוּ מפיו יוֹמם ולילה. על העבד איים בחניקה, אם יגלה למישהוּ שהיהוּדי היה פה, ואנחנו דממנו. היינו כיונים, שהנץ מרחף על שובכן. הוּא קנה הרבה שדוֹת. קנה סוּסים. קנה גם חלקת יער. אחר כך מכר. ואני ידעתי כי האסוֹן אוֹרב לוֹ. ובאביב כרת עצים ביער ונפל עליו גזע ומעך אוֹתוֹ. כשהביאוּהוּ הביתה היוּ פניו כחבוּרה אחת ואי אפשר היה להכירוֹ. כעבוֹר חוֹדש טבעה נַאסטיה בנהר. העבד הוֹליך את הפר ל“חתמוֹ”, ובדרך נקב הפּר את בטנוֹ – ומת המסכן. נשמה תמימה היה. וכן נשארתי לבדי עם איואן הקטן. איש לא ידע מכל מה שקרה באוֹתוֹ לילה ארוּר בביתנוּ. איש בכפר לא ראה את היהוּדי בבוֹאוֹ אלינוּ. בתחילה בא פעם שוֹטר וחקר והריח, אך לא נוֹדע לוֹ מאוּמה. הקבר של היהוּדי העלה עשׂבים, ואני לבי תבע ממני לשמוֹר עליו שלא יישכח מקוֹמוֹ. הטלתי באמצעוֹ אבן, והרי היא מוּנחת שם עד היוֹם, שקוּעה רוּבּה באמא אדמה. וּבכן נשארתי, אדוֹנים נעלים, עם איואן הקטן, עבדתי את האדמה, ככל יכוֹלתי. רבים מאנשי הכפר, בחוּרים וזקינים, ביקשוּ להינשׂא לביתי, אך דחיתי את כוּלם. איך אוֹמרים הבריוֹת: “נשׂאתיך לא בגללך – כּי בגלל עמלך”. וכן עברו כל שנוֹתי עד כי זקנתי. ראוּ שׂערוֹתי. גידלתי את בני, שלחתיו לצבא. רק שני חוֹדשים עבד, כמשפּט היתוֹם היחיד, וּבשוּבוֹ השׂאתי לוֹ אשה. שלוֹשה ילדים ילדה לוֹ האשה. הוּא לא ידע מאוּמה על מעשׂי אביו. עבד באמוּנה, מכוּבּד מאוֹד היה בכפר, “בני אדם” באוּ לאסיפוֹת בביתנוּ, התוכחוּ וקיבלוּ דעתוֹ… עד כי באה המלחמה, תוֹכחת האלוֹהים. רוֹאים אתם, אדוֹנים רבי חסד, לא בני שפך את דם היהוּדי. תינוֹק כזה היה אז. לחינם אתם מבקשים את נפשוֹ. בעלי סטיפּאן הוּא הרוֹצח. כמה פעמים בא אלי בחלוֹם הלילה ופניו חבּורה אחת, והוּא נאנח ורבץ לרגלי ככלב חוֹלה. הוּא רק נאנח ולחש: “הה, טקלה! רע, טקלה!” אחר כך בא יחד עם נַאסטיה והיא נאנחת: “הה, אמא! – רע, אמא!”. פעם סיפר לי, שאין מניחים לוֹ להיכנס השמימה, והוּא תוֹעה יחד עם הבת בביצוֹת וביערוֹת אפילים. הגשמים הקרים רוֹחצים את בשׂרם – אין כוּתוֹנת לעוֹרם – ברד ושלגים שוֹבטים אוֹתם, ואין להם מקוֹם מנוּחה בעוֹלם. אחר נעלמוּ לשנים מספר. אחר הוֹפיע סטיפּאן שוּב בלי נַאסטיה. היא כבר נכנסה השמימה, והוּא נשאר גלמוּד, תוֹעה בישימוֹן הארץ. עתה גדוֹל צערוֹ עוֹד יוֹתר. אין לוֹ אל מי להילחץ, אין לוֹ על מי להניח ראשוֹ. ופעם אמר לי: “טקלה, יבוֹא יוֹם ושלוֹשה שׂרים גדוֹלים יבוֹאוּ אל ביתנוּ. עליך לספר להם הכוֹל, הכוֹל. עליך להראוֹת להם את הקבר, אז ירוַח לי, אז אפּדה מייסוּרי”. חיכיתי לכם, אדוֹנים נעלים, שנים על שנים, כי חפצתי במנוּחתוֹ של סטיפּאן דידיץ'. והנה באתם, וסיפרתי לכם הכוֹל באמוּנה. דבר לא כיחדתי. במרוֹמים שהדי. ובני נקי, בכפיו לא דבק מאוּמה. בוֹאוּ, אראכם את הקבר, שׂרים נעלים, אדוֹנים יקרים…

והיא גחנה, תפשה ידי השׂרים ונשקה אוֹתן ברעדה.

הרוֹפא זיגמוּנד שפירא הפנה פניו אל חבירוֹ ודיבר גרמנית:

– הנרצח היה סבי, אבי אמי. לפני ארבעים שנה יצא מברוֹדי לנסוֹע אל הגראף נַאבראצקי, וּמאז נעלם ללא עקבוֹת – והנה שמעתם מה קרהוּ בדרך.

שׂרי הצבא עמדוּ ממקוֹמם, כחוֹלקים כבוֹד למישהוּ לא נראה, ואמרוּ:

– איזה מאוֹרע מוּזר! לפני ארבעים שנה! המוֹח אינוֹ תוֹפס! מוּזר מאוֹד!

וכשיצאוּ אחרי הזקינה מן הבית, שאל המַאיוֹר את הרוֹפא:

– מה דעתוֹ, עוֹד תימצאנה העצמוֹת?

– באדמה שחוֹרה ולחה זוֹ לא יכלוּ להישמר אלא הגדוֹלוֹת. החסינוֹת.

המַאיוֹר פקד על הזקינה לתת לחיילים מעדרים ואתים. אחר נכנסוּ כוּלם אל הגן. אתמוֹל ירד גשם קל, וגן העצים היה רוֹסס כוּלוֹ. העשׂב היה רטוֹב והאדמה השחוֹרה הציצה מבינוֹתיו תחוּחה ורכּה. בענפים נראוּ פירוֹת בשילים, אך איש לא שלח את ידוֹ לגעת בהם. הם באוּ עד קצה הגן, שמשוּכתוֹ יצאה אל שׂדה קצוּר.

– פה! – הראתה הזקינה בנצר קטן שבידה. חוֹד של אבן היה בוֹלט מתוֹך העשׂב המגוּדל.

הרוֹפא כבר התאוֹשש וּבפניו זרם דם חי. כל מראהוּ ביטא מרץ. הוּא לקח מידי חייל אֵת וסימן מרוּבע גדוֹל מכל צידי האבן וציוה לחפוֹר. העבוֹדה נעשׂתה בכוֹח ובזריזוּת לעיני המפקדים. רגבים גדוֹלים, דשינים, עם ציציוֹת עשׂב בראשם וסיבי שוֹרשים בתחתיתם הוּטלוּ לעברים. האבן הוּנעה בכוֹח לכאן ולכאן, ושש ידיים אמיצוֹת עקרוּה כעקוֹר מלתעה. עד מהרה נפער בוֹר מלא אוֹר של יוֹם אפוֹר. כשהגיעוּ לעוֹמק אמה וחצי, הלבין דבר מה מתוֹך העפר. חייל הוֹציא בידוֹ עצם ארוּכּה. הרוֹפא גחן ונטלה מידוֹ והכריז: “קנה הקוּלית, בזהירוּת!” אחר הוּצאה עצם הירכיים, בצוּרת קערית. נמצא גם קנה הקוּלית השני. קני הזרוֹעוֹת היוּ שבוּרים ואכוּלי ריקבוֹן. עצם רגל אחת נמצאה אך בלא הקנה הקטן. נמצאוּ גם פירוּרי עצמוֹת, אך קשה היה לקבוֹע מה הם. הם נתפוֹררוּ במגע. לבסוף נחפּרוּ שתי עצמוֹת הגוּלגוֹלת מפוֹרדוֹת. בקוֹדקוֹד היה כשבר מרוּבע. “נגרם על ידי עוֹרף הגרזן!”, הכריז הרוֹפא. נמצאוּ עוֹד שברי עצמוֹת כצרוֹרוֹת, כרגבים נוּקשים. החיילים מצאוּ גם שני כפתוֹרים גדוֹלים ואוֹלר קטן אכוּל חלוּדה, שרק מצידוֹ האחד נשמר ציפוּי הצדף.

– שׂק נקי, חת שתיים! – פיקד הרוֹפא. אחד החיילים רץ אל האוֹטוֹמוֹביל והביא כרגע שׂק צבאי בד טוֹב. הרוֹפא הכניס את העצמוֹת אחת אחת לתוֹך השׂק. הוּא ירד לתוֹך הבוֹר, חיפּש, בלש באצבעוֹתיו, הפך בעפר ומצא עוד אילו צרורות. לבסוף עלה כולו רחוץ בזעה, הרים את השׂק כשוֹקלוֹ בידוֹ ואמר בחיוּך נבוֹך:

– זה הכוֹל, אדוֹני. זה היה סבי: סוֹחר עשיר, חבר המוֹעצה העירוֹנית בברוֹדי, איש מכוּבד על השלטוֹנוֹת של הוֹד הקיסר והמלך, היה לוֹ גם אוֹת כבוֹד.

– הידאמאקים ארוּרים! – פלט מבין שיניו המַאיוֹר הפּוֹלני.

השמש כבר נטתה לשקוֹע, חוּטי שני נמתחוּ בין העצים הירוּקים טעוּני הפירוֹת. בחזרם קטפוּ החיילים מן הפירוֹת ונשכוּ אוֹתם. העלים נפלוּ לארץ, אילוּ ענפים רכּים נשברוּ. הרישרוּש הרגיז את שׂרי הצבא, אך הלכוּ דוּמם על השביל.

– ומה נעשה לבוֹגד?

– הוּא אצל האוֹיב. ברוּר.

– נשאיר את הזקינה בקינה. הוּא יעלה בודאי בימים אלה באש התוֹתחים, והיא תתפּוֹרר כעץ ריקבוֹן.

– בכל זאת יש לערוֹך “חיפּוּש” בבית, אפשר יימצאוּ “תעוּדוֹת” כלשהן.

– השׂק ילוני בכל דרכי. אם אחיה מן המלחמה, אביא את העצמוֹת לקברן בברוֹדי המשוּחררת. – אמר הרוֹפא.

ח

כל שנוֹת המלחמה הוֹליך עמוֹ רוֹפא הצבא זיגמוּנד שפירא את שׂרידי עצמוֹת סבוֹ. בילקוּט עוֹר קטן ויקר שׂמן עם השק, ובכל אשר נסע היה הילקוּט עמוֹ. כבבת עין שמרוֹ, וּבצאתוֹ מביתוֹ אוֹ מאוֹהלוֹ היה מפקיד עליו את החייל משרתוֹ ברוֹב אזהרוֹת. ותמוּה: הוּא שטיפל זה כמה שנים בגוּפוֹת חיים ומתים, ועתה בעת המלחמה ראה יוֹם יוֹם חללים למאוֹת – היה נתוּן תמיד להשפעת חבילת העצמוֹת הקטנה, המפוֹרדת, היבישה, שנשתמרה עמוֹ בילקוּטוֹ. חבילת עצמוֹת זוֹ נצטרפה צירוּף מסתוֹרי עם כל המסתוֹרין והזועוֹת של המלחמה הגדוֹלה והעיקה עליו כחלוֹם בלהוֹת שמוֹצץ את הדם.

ובאמת היה הרוֹפא שפירא חיור ורזה מאוֹד, וחורוֹנוֹ ורזוֹנוֹ הלכוּ ורבוּ מחוֹדש לחוֹדש. יוֹתר מאשר לכל מאוֹרע דמים, יוֹתר מאשר לכל מפלה, יוֹתר מאשר לכל מגיפה – חרד לילקוּט העצמוֹת. ואף במסיבת שׂרי הצבא על משמנים ויינוֹת טוֹבים, גם בהתעלסוֹ עם נשים מפוּרכסוֹת, וגם בשעת משֹחק הקלפים בשדה תחת אוֹהל מתמוֹגג בגשם ומתחבט ברוּח – תמיד זכר לחרדה את ילקוּט העצמוֹת.

תעוּדה אחת היתה עתה לחייו: להשיב את העצמוֹת לברוֹדי ולהביאן שם לקבר ישׂראל. אוּלם ברוֹדי היתה זה שנים ביד האוֹיב וקץ המלחמה מי ישוּרנוּ! לפעמים התייאש, כרבים מחביריו, וחשב, כי לא יהי עוֹד קץ למלחמה זוֹ, שהרי נסחפוּ בה בכל פעם גוֹיים וממלכוֹת חדשים. ייאוּש זה גרם לוֹ לחטט במחשבתוֹ וּלחפשׂ דרך להבטיח את העצמוֹת. כל זמן שהן לא תנחנה בבית הקברוֹת בברוֹדי יחד עם עצמוֹת האבות (וסבתא – מי יוֹדע אם חיה עוֹדנה?!), לא ינוּח גם לוֹ.

משני שׂרי הצבא, שהיוּ עמוֹ בשעת הוצאת העצמוֹת, נפרד עוֹד בשנה הראשוֹנה למלחמה, כי הוּעבר אל החזית הסרבּית ואחר כך אל האיטלקית, ושם לא ידע איש מחביריו מה טמוּן בילקוּטוֹ זה המשוּמר והמטוּפּח, והוּא לא סיפּר לאיש.

– איזוֹ רליקויה יש לך שם, שפּירא? – שאלוֹ פעם חבירוֹ לאוֹהל, רוֹפא מאשכנז.

– מתנה לאשה אהוּבה, – השיב שפּירא וצחק בצחוֹק מעוּקם. הוּא ראה בדמיוֹנוֹ את סבתוֹ בת השמוֹנים.

המלחמה התגלגלה בעוֹלם כחיה רעה, ששברה את סוּגרה והיא משתוֹללת פּרוּעה ופצוּעה. חזיתוֹת הצבאוֹת באוֹרך מאוֹת קילוֹמטרים

התפּתלוּ קדם ואחוֹר, כגויוֹת נחשים ענקים. וכן התפּתלוּ יוֹם יוֹם הקוים על מפּוֹת המלחמה המוּשטוֹת לכל יוֹדע קרוֹא בכל רחבי העוֹלם. רעמים וּברקים ואש מתלקחת, אדמה רוֹעשת ותזמוֹרוֹת מנַגנוֹת ברוּח ומלאך המות פּוֹרשׂ כנפיו האדירוֹת וּמכסה את עין השמש. הבּוֹץ זוֹחל ועוֹלה על הגוּף והטימטוּם מפעפע וחוֹדר לתוֹך הנשמה. שפּירא ניסה פעמים אחדוֹת לקבל ידיעה מבּרוֹדי הנכבּשת בידי הצאר, אם זקנתוֹ עוֹדנה חיה – אך לא עלה בידוֹ. פעם נזדמן לוֹ שבוּי רוּסי פצוּע שהיה בברוֹדי, אך הדבר היה לפני שנתיים. כמוּבן לא נתכּן לשאלוֹ על איזוֹ אשה יהוּדיה זקינה. אך טיפּל בוֹ בפצוּע זה במסירוּת יתירה.

הוּא התחיל מתעמק יוֹתר ויוֹתר במחשבוֹת על עיר מוֹלדתוֹ הרחוֹקה. ויהי בעיניו כשבוּי בארץ נוֹכריה, כאדם המרוּחק בזרוֹע ממכוֹרתוֹ, מן המקוֹם שהוּא נכסף אליו בכל נפשוֹ וּבכל מאוֹדוֹ. אביו הרוֹפא מת מתוֹך אינפקציה בוינא שנה לפני פרוֹץ המלחמה, ואמוֹ האהוּבה ישבה שם באלמנוּתה וּבבדידוּתה. בהשתדלוּת מיוּחדת עלתה לוֹ, שישלמוּ לה בעיר הבירה חלק ממַשׂכּוּרתוֹ, וּבזה היתה מחַיה את נפשה. אך גם היא לא ידעה דבר על בּרוֹדי ועל חיי האֵם הזקינה. את דבר מציאוּת העצמוֹת לא גילה לה. ירא היה פן יאבד הוּא במלחמה ועמוֹ העצמוֹת – ואז יכפּל צערה של אמוֹ העדינה.

עוֹד מימי לימוּדיו רגיל היה לרשוֹם הגיוֹנוֹתיו בחוֹברת, ועתה בתוֹך תעתוּעי המלחמה היה תמיד בכיס בגדוֹ פנקס קטן, וּלתוֹכוֹ הכניס מזמן לזמן, בבית, באוֹהל אוֹ גם בחוּץ, ועל הרוֹב בלילה, רשימוֹת קטנוֹת, מעין אפוֹריזמים, על עניינים שסיערוּ את רוּחוֹ ושהכאיבוּ לנפשוֹ החוֹשבת. הפּנקס היה מקוּפּל ועטוּף בתיק של עוֹר טוֹב, וּלעתים קרוֹבוֹת, בהיוֹתוֹ יחידי, היה פוֹתחוֹ בזהירוּת וקוֹרא את הדברים, שהיוּ כתוּבים ברוּבּם בעיפרוֹן וּבכתב זעיר וצפוּף על הדפים הקטנים, והם פעלוּ עליו פעוּלה ממוֹגגת כל כך, שבּבלי דעת היוּ דמעוֹת יוֹרדוֹת על לחָייו. כמה מן הרשימוֹת האלוּ היוּ מוּקדשוֹת לעצמוֹת סבוֹ, והיתה נוֹשבת מהן איזה רוּח שלא מעוֹלם הזה, מעין שׂיחת מת בהקיץ. בשוּלי הרשימוֹת האלוּ היוּ ציוּרים שצייר כמעט בבלי דעת: שלדים וגוּלגלוֹת מתים לרוֹב. אחרי ההתרגשוּת מן הדברים האלה היה ממַהר להוָכח, אם הילקוּט נמצא שלם במקוֹמוֹ.

בשנה השלישית למלחמה קיבּל חוּפשה לשבוּעיים ונסע לוינא. לפי החלטתוֹ קוֹדם, הכניס את הילקוּט לבאנק נייטראלי בתוֹר פּיקדוֹן של ערך חבוּש וחתוּם, יחד עם מכתב חתוּם על מנת למסור את שניהם לגברת הילינה שפּירא שישה חוֹדשים אחרי תוֹם המלחמה – אם המפקיד לא יבוֹא עד היוֹם ההוּא לדרוֹש את הפּיקדוֹן. בזה הוּקל לוֹ. הימים שבּילה עם אמוֹ היוּ לוֹ ימי החלמה בגוּף וּברוּח. דוקא אז נתקבל דרך שוייץ מכתב מבּרוֹדי, כתוּב בידי סבתוֹ. היא בריאה וּמחַיה את נפשה איך שהוּא. היא מליאה ביטחוֹן כי המלחמה תיגָמר בקרוֹב, אז – יבוֹא הכוֹל על מקוֹמוֹ בשלוֹם… המכתב הזה שׂימח מאוֹד אוֹתוֹ ואת אמוֹ. עליצוּתוֹ גברה מיוֹם ליוֹם, וגם בהיפרדוֹ מאמוֹ, העייפה מתלאוֹת החיים בבירה הרעיבה למחצה, צחק הרבה וטפח לה בחיבּה על לחָייה הנוֹבלוֹת, כי באוֹפק דמיוֹנוֹ עמדה העיר בּרוֹדי וקברוֹ של סבא, שעצמוֹתיו מוּנחוֹת כאן בעיר זוֹ ואין שוּם בריה יוֹדעת.

* * *

בסוֹף הקיץ 1918 התחילוּ הצבאוֹת הלוֹחמים נוֹסעים, נוֹסעים אחוֹרנית מכל החזיתוֹת הביתה, הביתה, ויחד עם בוֹשת המַפּלה של המנוּצחים היה גם רגש הקלה וחדוָה – כי הנה חלוֹם הזוָעוֹת הארוֹך והמענה כלה והעוֹלם יקיץ לחיים חדשים, חדשים. מי יוֹדע? אוּלי גם טוֹבים וטהוֹרים וישרים מן החיים הרעים, הנתעבים והמוּשחתים, שהביאוּ לידי המלחמה הנוֹראה בכל מלחמוֹת האדם הנוֹדעוֹת בדברי הימים!

ורק באביב 1920 עלה לוֹ, לרוֹפא הציוילי בוינא, ד"ר זיגמוּנד שפּירא, לנסוֹע לברוֹדי הפּוֹלנית עם ילקוּט העצמוֹת שבידוֹ. השׂגת התעוּדוֹת, וּבפרט הרשיוֹן להוֹביל עמוֹ את שׂרידי עצמוֹת סבוֹ – עלתה לוֹ בעמל וּבזמן רב. אך בינתיים הגיעוּ ידיעוֹת תכוּפוֹת מן הזקינה, כי עוֹדנה חיה ושלימה. אכן מכתביה היוּ מוּזרים: היא תיארה בפרטוּת את עוֹניה ואת סבלוֹתיה (כל כספה, שהיה מוּפקד בבאנק, אבד ערכּוֹ) בסגנוֹן נוֹשן וּמלבּב, כמעט עליז. איזה גיל לא מוּבן ביצבץ מכל שוּרה ושוּרה שבמכתביה אל בתה ונכדה היחידים. היא דיבּרה בכל אחד מהם על איזה מאוֹרע גדוֹל שיארע לה בקרוֹב, מאוֹרע שיסיים סיוּם נאה וּמאוּשר את חייה בעמק הבכא הזה. היא עוֹררה אוֹתם, שיהיוּ נכוֹנים ליוֹם הזה, אשר לא יאחר לבוֹא. אך כמה שביקשוּ ממנה (בכל הזהירוּת, כמוּבן), שתוֹדיעם מה המאוֹרע, לא הוֹעילוּ כלוּם. "סוֹד הוּא, סוֹד גדוֹל. סוֹד שמַיים, ורק ביוֹם היגלוֹתוֹ

יריעוּ הרוּחוֹת בגילה!". מאין הנעימה האיבאנגלית הזאת במכתביה? במוֹחוֹ של שפּירא עלתה השערה (המלחמה ועצמוֹת סבוֹ לימדוּהוּ לשער גם השערוֹת מטאפיזיוֹת, מסתוֹריוֹת) והוּא גילה אוֹתה בלחישה לאמוֹ.

ואמוֹ, שרבּוֹת עוּנתה בשנוֹת המחסוֹר והפּחדים, אישרה את השערתוֹ, והם דיבּרוּ עליה כעל אמת יציבה. הם חיכּוּ ליוֹם, בוֹ יוּכל זיגמוּנד לנסוֹע לברוֹדי כאל יוֹם גאוּלה ושׂמחה. ילקוּט העצמוֹת היה שמוּר עתה בארוֹן הכלים שבלשכת הרוֹפא. לאט לאט, כמעט בלי להרגיש בדבר, נעשׂה עניין העצמוֹת נוֹשא המכתבים שנשלחוּ ונתקבלוּ בקביעוּת.

אחרי חילוּפי הגבוּלוֹת והבדיקוֹת החמוּרוֹת הגיע ד"ר זיגמוּנד שפּירא לארץ מוֹלדתוֹ גאליציה. איזוֹ עצבוּת היתה שפוּכה על כל המקוֹמוֹת שעבר בהם, אף כי כּיפּוֹת הצבא הפּוֹלני התרוֹצצוּ באויר התחנוֹת והרכבות מתוֹך ציפצוּף עליז של גוֹאלים וגאוּלים כאחד. הוּא חש את העצבוּת המרחפת בבית ישן, אשר בעליו הזקן והחביב מת, ויוֹרשים חצוּפים כבשוּהוּ וּמילאוּהוּ רעש מַכאיב.

את בּרוֹדי לא ראה זה חמש עשׂרה שנה, מיוֹם שנכנס לצבא. העיר קטנה ונצטמצמה בעיניו, מהיוֹתוֹ רגיל בוינא עיר התוֹעפוֹת. אך ביוֹתר עוֹרר בוֹ תוּגה מראה הרחוֹבוֹת ההרוּסים למחצה והבתים השוֹממים מאין יוֹשב. אי הנקיוֹן נשקף מכל פינה. גם לא רבים היוּ האנשים שעברוּ ברחוֹבוֹת. כנראה רק מעטים נשארוּ בעיר בעת המלחמה ומעטים חזרוּ שמה לאחריה. הוּא צפה כה וכה, אוּלי יתגלה לוֹ שׂמחה, השוֹטר היהוּדי הזקן, שהיה חביב העיר, אך לא ראהוּ בשוּם מקוֹם. במקוֹמוֹ התהלכוּ גם כאן החיילים הפּוֹלנים וּבחוּצפּתם העליזה הבליטוּ עוֹד יוֹתר את הדיכּאוֹן. הוּא נסע במרכבה מעוּכה רתוּמה לסוּס זקן וּמקוֹרח. עבר את הרחוֹבוֹת הידוּעים לוֹ. הנה הרחוֹב הלמבּרגי, הנה רחוֹב גוֹלד, הנה שם בניין הגימנסיה וה“סוֹללוֹת”, הנה והנה. עוֹברים ושבים התבוֹננוּ בוֹ, אך איש לא הכּירוֹ. והנה עמדה המרכבה לפני הבית שבוֹ גרה סבתוֹ, בית מחוּץ לעיר, קניינוֹ של פּאן גלוֹבאצקי, מי שהיה מנהל בית הספר לנערוֹת, זה שאמוֹ למדה בוֹ.

בנוֹ של בעל הבית – פּוֹלני קיפּח בעל פנים הדיוֹטיים – פתח לוֹ את הפּשפּש והראהוּ את דלת חדרה של “פּאני שפּירא”. זיגמוּנד ניגש והקיש רכּוֹת בפרק האצבע.

– יבוֹא! – ענה קוֹל עליז.

הוּא פתח את הדלת. חדר לא גדוֹל מלא וגדוּש רהיטים כבידים ושוֹנים. נקיוּת מַתמיהה. עציצי פוּכּסיה אחדים. אך נפש חיה לא נראתה. הוּא תמה למי היה הקוֹל שקראוֹ לבוֹא – והנה נשמע הקוֹל שנית מאחרי וילוֹן לבן בפּינה.

– אתה זה, שמשוֹן? עוֹד רגע.

תמהוֹנוֹ גדל עוֹד. מנַיין לה שהוּא הבא? כלוּם ראתה בעד החלוֹן?

הוילוֹן סוּלק ויצאה ישישה נמוּכה, מקוּמטה, לבוּשת כּהים

ועל ראשה תסרוֹקת שׂערוֹת חוּמוֹת. ה“קפליט!” – נזכר האוֹרח וחייך (את שני הילקוּטים העמיד על הרצפה). הזקינה טרחה לרכוֹס את השרווּלים הצרים על ידיה, שהיוּ רטוּבּוֹת קצת וכתפוּחוֹת ממַים. ברגליה היוּ נעלי לבד מהוּהוֹת.

– כבסתי לי כתוֹנת לשבת, – התנצלה.

הוּא צעד לקראתה בעיניים מעוּלפוֹת, תפס כף ידה ונשקה על העוֹרקים התפוּחים. היא נשקה לוֹ על מצחוֹ.

– וּבכן הבאת אוֹתוֹ, שמשוֹן יקירי?

– כן, פה בילקוּט הזה.

– והילינה לא יכלה לבוֹא?

– אמא חלשה. הן כתבנוּ לך.

– נכוֹן. מחר נערוֹך לוֹ את הלוייה. מחר ערב שבת. אתה תעזוֹר על ידי, יקירי, לשׂימוֹ בארוֹן. הארוֹן מוּכן בעלייתוֹ. לפני שלוֹשה חוֹדשים עשׂיתיו אצל הטוֹב שבנַגָרים. אחר יבוֹאוּ אנשי “חסד ואמת” ויקחוּהוּ. אני אלך לקרוֹא להם. גם “קרקע” קניתי לשנינוּ. צריך שתהיה לוֹ לוייה נאה. ראוּי הוּא לכבוֹד אחרוֹן זה. אפשר שנבקש מאת הרב שיספידוֹ?

–טוֹב, סבתא. אכּנס אצל הרב ואנַסה לדבּר עמוֹ.

– ועתה, יקירי, נאחז בוֹ שנינוּ ונשׂים אוֹתוֹ לרגע על המיטה. הרי זוֹ מיטתוֹ, ויהיה כאילוּ מת במיטתוֹ.

והיא צחקה צחוֹק נעים ומוּזר עד כדי לעוֹרר דמעוֹת.

אחרי שהילקוּט היה מוּנח רגעים אחדים על המיטה אמרה הזקינה:

– עתה, שמשוֹן, נוֹרידוֹ ונניחוֹ על הרצפה, כדין.

והיא יצאה והביאה קני קש אחדים וּפיזרתם על הרצפה. אחר הוֹרידוּ את הילקוּט והניחוּהו, והיא פרשׂה עליו חתיכת בד שחוֹר שהוֹציאה מארוֹנה והדליקה נר למראשוֹתיו, כלוֹמר מצד הקיר.

– עתה, יקירי, נוּכל להתאבּל עליו. גם אתה. אף על פי שנכד אינוֹ חייב באבילוּת. ארבעים וחמש שנים הייתי אלמנה חיה, עגוּנה, ולא יכוֹלתי לא “לקרוֹע”, לא לשבת “שבעה”, ועתה הנה בא היוֹם המקוּוה. חלוֹץ, שמשוֹן, את נעליך ונשב לארץ. אמנם “שבעה” מַתחילה רק אחרי הקבוּרה, אבל הרי הוּא מת זה כבר… הלא בן אין לנוּ. אתה יוֹדע…

הוּא ציית לה כתינוֹק. והיא חלצה את נעליה הרכּוֹת ונשארה בגרביה המטוּלאוֹת. אחר הניחה שני הדוֹמים וּשניהם ישבוּ על דפנוֹתיהם החדים.

– באמת צריך היה להמתין עד אחרי הקבוּרה. אבל הרי זה כ“שמוּעה מרחוֹק”. עתה סַפּר לי, שמשוֹן, איך מצאתוֹ..

והוּא סיפּר לה איך מצאוּ את הקבר, הוּא וחביריו שׂרי הצבא, בכפר מדוֶדי, אך חלק מסיפוּרה של הזקינה כיחד תחת לשוֹנוֹ. הוּא הסתכל בלי חָשׂך בסבתוֹ והירהר: כמה מַפליא הדמיוֹן בין אשת הנרצח ואשת הרוֹצח! באיזה שם ייקרא קוֹמפּלכּס כזה בתוֹרת פרויד?

היא לא שאלה לפרטים. הכוֹל נראה צפוּי ושקוּף ברוּחה.

אחרי שעה קמוּ מן ה“שבעה”. הזקינה אמרה, כי די בשעה אחת לפי הדין. היא ערכה לוֹ את השוּלחן וּבישלה מאחוֹרי הוילוֹן ביצים והתקינה קהוה בחלב, קהוה ריחני נפלא, שלא שתה כמוֹתוֹ מאז המלחמה. גם היא ישבה ואכלה ושתתה עמוֹ. טבלה חלה רכּה בקהוה וּפיה חסר השיניים לעס זרוֹת.

אחר הצהריים הלכה גיטלי אל חברת “חסד ואמת” וזיגמוּנד הלך אל הרב. הרב החדש לא תפס את כל העניין. היה מפוּזר מאוֹד וטען שלא ייתכן להספּיד שיירי עצמוֹת של אדם שהלך לעוֹלמוֹ לפני ארבעים וחמש שנה. דיבר מַשהוּ על “ליקוּט עצמוֹת” ועל “קבוּרה במרא וחצינא” להעלוֹת חימה… לא. לא ייתכן כדבר הזה! – ד"ר שפּירא הסכים לדעתוֹ והלך הביתה.

מצא את הזקינה מליאת שׂמחה. הכוֹל סוּדר על הצד היוֹתר טוֹב. “הם” יבוֹאוּ מחר בשעה תשע בבוֹקר. מה, הרב לא יספּידוֹ? נכוֹן, הרי הוּא לא הכיר כלל את המנוֹח. הרי אז היה רב אחר. מה דעתוֹ, הכדאי להדביק מוֹדעוֹת אבל? לא כדאי, גם היא חוֹשבת שלא כדאי. רוֹב בני העיר לא ידעוּ כלל מי הנפטר. היא היתה אצל הקרוֹבים – רק מעטים נשארוּ בעיר, והם עניים מרוּדים – הבטיחוּ לבוֹא אל הלוייה.

היא החליפה את הנר של“מראשוֹתי” הילקוּט באחר.

– צריך שידלוֹק כל הלילה, – אמרה כמדבּרת לנפשה.

בערב אכלוּ שוּב. היא בישלה מאחרי הוילוֹן דגים בחמאה. הריח היה נוֹדף וממַלא את כל חלל החדר, גם ברהיטים דבק, גם בילקוּט העצמוֹת.

– אכוֹל, שמשוֹן, ברוּך השם, לא חסר לי כסף. יש לי “צרוֹר” קטן. חשׂכתי ממה ששלחתם לי בשנים האחרוֹנוֹת. עתה לא כמוֹ בשנוֹת המלחמה. עתה אפשר להשׂיג בכסף הכוֹל, הכוֹל. אפילוּ – צימוּקים עם שקידים. חבל, לי אין שיניים ואיני יכוֹלה לאכוֹל הכוֹל.

הוּא סח לה על אמוֹ, היא הילינה בתה, על כמה קרוֹבים היוֹשבים בוינא ועל אחירים המפוּזרים בכל קצוי תבל. אחר ששׂבעוּ שׂיחה, הציעה לוֹ משכב טוֹב על הספּה הרחבה. הציפּוֹת והסדינים היוּ שלימים ונקיים להפליא.

הוּא שכב ולא עצם עין כל הלילה. הנר הדוֹלק ליד הקיר, מאחרי הילקוּט המכוּסה במַטלית שחוֹרה, כאילוּ דלק חרש במוֹחוֹ. הזקינה ירדה פעמיים בלילה והחליפה את הנר באחר. בכל פעם שכּיבתה את הדוֹעך נמלא החדר ריח חלב קשה.

בבוֹקר עם הנץ החמה קמוּ. האוֹר שבא מן החלוֹן, המוּלט מצידוֹ בארוֹן רחב, היה רפה מאוֹד. מן החצר הגיעוּ קוֹלוֹת של בעלי חיים שוֹנים: קירקוּר וּקריאוֹת תרנגוֹלים, געגוּע אוָזים וּברוָזים, נחירת חזירים, הגה יוֹנים.

–לפּאן גלוֹבאצקי משק גדוֹל, – הסבּירה הזקינה.

ד"ר שפּירא היה פה זר לעצמוֹ, כמוֹ בלילוֹת ידוּעים בשעת המלחמה, אך עייפוּת לא חש. הוּא היה רך ועֵר החוּשים כתינוֹק, ונוֹח לציית כאבטוֹמַט.

– עתה לא נאכל עד אחרי הקבוּרה, – אמרה הזקינה. – הבה נכין אוֹתוֹ.

הוֹציאה מן הארוֹן טלית יקרה, עם עטרת כסף רחבה, וּפרשׂתה על הספּה. שניהם, היא וזיגמוּנד, נטלוּ את הילקוּט ונשׂאוּהוּ בדחילוּ והניחוּהוּ על הטלית הפּרוּשׂה, עטפוּהוּ יפה בטלית ותקעוּ בקפליה את הציציוֹת שלא תהיינה נגררוֹת.

בתשע באוּ שני קברנים, הוֹרידוּ את הארוֹן מן העלייה. פּאן גלוֹבאצקי, בנו ההדיוֹטי וּבתוֹ הזקינה עמדוּ בשוּרה ותמהוּ בפיוֹת

פּעוּרים. ד“ר שפּירא ביאר להם את העניין בקצרה. הם קיבלוּ בשלוה ונכנסוּ לדירתם. את החבילה הכרוּכה בטלית הכניסוּ הקברנים ברצינוּת עשׂוּיה לתוֹך הארוֹן הגדוֹל, כיסוּה במטלית השחוֹרה. החזיקוּ בשני קצוֹתיו ויצאוּ מן החדר. הארוֹן היה משוּנה בקלוּתוֹ, והקברנים הצטחקוּ. איש מן הקרוֹבים לא בא. ד”ר שפּירא הוביל את הזקינה בזרוֹעה. פניה היו זוֹרחים בשׂמחה עילאית. כל הדרך נשענה עליו בדממת אוֹשר, כמוּבלה לחוּפּה, כביכוֹל. אחרי רבע שעה הגיעוּ אל בית העלמין. הקבר היה כבר חפוּר במבחר הקברים. שוֹמר בית העלמין עמד על שׂפתוֹ. הקברנים הניחוּ בוֹ את הארוֹן והפכוּהוּ, כדין. נשמע בנפוֹל החבילה על העפר הלח. מילאוּ את הקבר עפר ועשׂוּ תלוּלית.

השוֹמר הוֹשיט לד"ר שפּירא סידוּר פתוּח והוּא קרא מתוֹכוֹ “קדיש” בהברה מגומגמת. הזקינה ניענעה כל הזמן בראשה וּשׂפתיה לא נעוּ. אחר הראתה לוֹ את המקוֹם הפּנוּי לצד התלוּלית: זה מקוֹמה.

השוֹמר התחיל מסלסל מאליו “אל מלא רחמים”. קוֹלוֹ היה צרוּד כמלא עפר. אך הזקינה בלעה כל מלה. הקברנים והשוֹמר קיבלוּ מתנת כסף והאבילים הלכוּ הביתה. הזקינה התרפּקה ביתר רוֹך על זרוֹע נכדה ושאלתהוּ אם אינוֹ חש רעב.

לעת הצהריים ישב ד"ר שפּירא בפאת הספּה, בשעה שסבתוֹ הכינה מאחרי הוילון את הארוּחה, והירהר וּביקש סיכּוּם לכל מה שחקר בשנוֹת רעה עד הרגע הזה. פתאוֹם ניעוֹר בוֹ גירוּי רוּחני חזק. העלה מכּיס חזהוּ את הפּנקס הקטן, זה שהיה מלא רשימוֹת מימוֹת המלחמה, דיפדף בוֹ במהירוּת, תפס מלה פה ושוּרה שם, וכשהגיע אל הסוֹף, אל הדפים החלקים, הניחוֹ על השוּלחן, גחן אליו וכתב בעיפּרוֹן מהרה ובכתב זעיר:

ארצוֹת וערים ויישוּבים צצים וּפוֹרחים, למען יהיוּ לאחרוֹנה לחוּרבן וּלמפּוֹלת. כן היה וכן יהיה לעוֹלמים.

אב היצרים, שנטע הטבע בתוֹך האדם להיוֹת בוֹרא החיים, הוּא גם מחריב החיים. כן היה וכן יהיה לעוֹלמים.

אין יתרוֹן לאדם, אשר הוֹציא כל ימיו וימת על יצוּעוֹ וגם קבוּרה היתה לוֹ, על האדם אשר חייו קוּפּדוּ ביד אכזר בלא עת. כן היה וכן יהיה לעוֹלמים.

האנשים אשר יתהלכוּ תחת השמש, למי הם עגוּנים יוֹתר – לחיים או למתים? לא ידענוּ ולא נדע לעוֹלמים.

שלות הנפש וצחוֹק האוֹשר לאדם החי יציצוּ מתוֹך עצמוֹת מתים עתיקים, ברעש מלחמוֹת וּדמי רצח יאיר אוֹרם, ורק מעטים יראוּ וידעוּ. כן היה וכן יהיה לעוֹלמים.

הוּא רצה לכתוֹב עוֹד, אך הזקינה הוֹפיעה מאחרי הוילוֹן:

– טוֹל ידיך, יקירי, תאכל את הארוּחה האחרוֹנה, אשר הכינוּ לך ידי. הן תסע לך ואני אשאר כאן…

והיא פרשׂה על השוּלחן מפּה לבנה כשלג.

זיגמוּנד התבוֹנן בה בעצב והירהר: מה מוּזרים חייה של אשה זוֹ… מי יוֹדע את ייסוּריה במשך עשרוֹת שנים. ועתה, אחרי שמוֹנים, בא לה אוֹשרה… על פתחוֹ של קברה…

ברכבת היוֹצאת בשלוֹש אחר הצהריים נסע ד"ר זיגמוּנד שפּירא לשוּב לוינא, אל אמוֹ האהוּבה ואל חייו שאינם אהוּבים, מפני שאינם מוּבנים לוֹ. ובוֹ בלילה, ליל שבת, נפרדה נשמתה של האשה גיטלי מגוּפה הקטן, הצוֹמק והאפוֹר, כי החוּט האחרוֹן, הדק מן הדק, אשר עוֹד קשרה אל העוֹלם המוּזר הזה, נחתך בחשאי ביד חוֹתך החיים המסתתר.

תרפ"ח

הפרוֹפסוֹר התיאוֹלוֹגי יוֹהאניס פרוֹמי הוּא כבן שבעים,

נמוּך ועגלגל. בשׂערוֹ הגזוּז, הבהיר והקלוּש, לא ניכּרת השׂיבה. עיניו הקטנוֹת, עיני דבר אחר חסיד, יוֹשבוֹת עמוֹק תחת המצח הבוֹלט, המסתיים בגבינים שוֹפעים. על קשי אוֹפיוֹ חוֹפף רוֹך של זקנה.

משעלה אוֹתוֹ האיש לשלטוֹן, היה פרוֹפיסוֹר פרוֹמי נוֹהג זהירוּת בדיבּוּרוֹ ולא גילה דעתוֹ על התוֹרה החדשה, שניתנה לעמוֹ בקוֹלוֹת וּברקים. חוֹשש היה לכמה מקוֹמוֹת ״יהדוּתיים״ בכתביו, אך הוֹדוֹת לפירוּשים הנאציים שנתנוּ חביריו ותלמידיו (ביניהם שהגיעוּ לפרוֹפיסוּרה גם הם) לספריו — נשאר על דוּכנוֹ ללא פגם. ולא עברוּ שנים מוּעטוֹת עד שהוּא גוּפוֹ התחיל מאמין, כי ספריו התיאוֹלוֹגיים, המגדירים את החוייה הדתית לגוֹניה הדקים מן הדקים, מַטיפים לכוֹח, לכיבּוּש וּלשלטוֹן של גזע נבחר, שהיה עד עתה מקוּפּח ומוּשפּל על ידי התקיפוּת הערמוּמית שאין עמה כוֹח אמיתי.

ממארבּוּרג גוֹרשוּ כל היהוּדים עוֹד לפני המלחמה, חוּץ מאלמנה זקינה אחת, שמצאה לה מקלט אצל ידידתה אלמנת גיניראל, וזוֹ לא נתנה להוֹציאה מביתה; שני ילדים יתוֹמים שאוּמצוּ בשני בתים הגוּנים; וגם שלמה ראבּינוֹב, העילוּי ממזרח אירוֹפּה, שיצק מים על ידי הרמאן כוֹהן, ואחרי מוֹתוֹ של הפילוֹסוֹף הגדוֹל היה שנים רבוֹת עוֹזרוֹ המדעי של פרוֹמי בענייני יהדוּת וגם בעניינים אחירים. חריף וּבקי היה האיש והכּוֹל ראוּהוּ פינוֹמין. לפני עליית השלטוֹן החדש הציעוּ לוֹ ידידיו (חוּץ מפרוֹמי איש הטאקט) לא פעם, שימיר וישב בקתדרה, והוּא השיב ברוֹב חכמתוֹ:

— בנים, ברוּך השם, אין לי, פת לחם יש לי מעבוֹדתי המדעית, ועוֹשר וכבוֹד אינם נחשבים בעינַי — למה אָמיר אסימוֹן באסימוֹן? בן חמישים אנוֹכי היוֹם, ואשתי קטנה ממני בשנה אחת — תנוּנוּ להוֹציא את ימינוּ כמוֹת שאנוּ במקוֹם שאנוּ יוֹשבים.

אחר כך, בהשתדלוּת הסינאט (אחדים התנגדוּ, אוּלם ויתרוּ לכבוֹדוֹ של פרוֹמי) ניתנה לוֹ הרשוּת לדוּר בקצה הרחוֹב, בבית מבוּדד בן שני חדרים, העוֹמד בתוֹך גינת עצים עזוּבה, מוּסתר בגדר גבוֹהה שלוֹש אַמוֹת. אף הוֹסיפוּ לשלם לוֹ את המשׂכּוֹרת הזעוּמה, שהספּיקה בצימצוּם לאשתוֹ לקנוֹת מעט מן המנוֹת הקצוּבוֹת להם לפי כרטיס הנפשוֹת.

אי אפשר היה לוֹ לפרוֹמי להעלוֹת על דעתוֹ, שיוּכל להמשיך לכתוֹב את ספריו העמוּקים, רבּי הציטאטוֹת, בלי סיוּעוֹ של ראבּינוֹב. לא פעם גילה דעתוֹ זוֹ לאשתוֹ, וזוֹ, מתוֹך החזקת טוֹבה לעוֹזר בעלה הנערץ, היתה שוֹלחת מזמן לזמן ״משהוּ״, ממה שיכלה לחסוֹך מן המטבח, בידי המשרתת אל אשת ראבּינוֹב, והפּרוֹפסוֹר שיבּח אוֹתה על כך.

והנה, אחרי איוּמים וּמעשי התגָרוּת וּפלישוֹת בכוֹח, באה המלחמה. בתחילה נבהלה רוּחוֹ של הפּרוֹפסוֹר. ברוּר היה לוֹ, שהרע, דוּגמת חיה מן הסוּגר, פּרץ לתוֹך יישוּבוֹ של עוֹלם. אף גיוּסם של בני בניו, אחד בברלין ואחד בהאמבּוּרג, הטיל עליו אֵימה. אבל עם נצחוֹנוֹת בני עמוֹ המפליאים במזרח ובמערב ועם הצלחתם של הבנים, שהיוּ להם מהלכים בצמרת המפלגה, להרחיק עצמם מן החזית, נוֹכח סוֹף סוֹף, כי ״אלוֹהים חשבה לטוֹבה״, כדבר כתבי הקוֹדש. הוּא מביא את הטוֹבה לעוֹלם על ידי אֵימיו, שאין לתוֹפסם תפיסה ראציוֹנאלית.

ואז ניעוֹר בוֹ הרצון להוֹציא מהדוּרה חדשה, מוּרחבת וּמתוּקנת של ספרוֹ ״אָרחוֹת האמוּנה״, ספר כתוּב בסגנוֹן מזוּקק, כוּלוֹ הגדרוֹת מוּשׂגים דקים כשׂערה, השוֹלל את הנצרוּת בת היהדוּת, כדי לחייבה בצוּרה אחרת, צרוּפה־קדוּמה, מתוֹך אַספּקט הזמן החדש.

והגיסטאפּוֹ שבמקוֹם לא שקטה. סוֹף סוֹף ניתנה פקוּדה לגרש את האלמנה הזקינה. התנגדוּתה הנמרצת של הגיניראלית לא הוֹעילה הפעם. לאוֹר היוֹם הוֹציאוּ את האשה התשוּשה בכוֹח, הרימוּה וזרקוּה לתוֹך ״לוֹרי״ גבוֹה, וּמאז נעלמוּ עקבוֹתיה. את שני היתוֹמים ניצרוּ מאַספיהם ונשארוּ במקוֹם, למוֹרת רוּחה של הגיסטאפּוֹ.

וּבראבּינוֹב עדיין לא נגעוּ­­ לרעה, אף כי פריץ, בן אחוֹתה של אשת הפּרוֹפיסוֹר, העוֹבד בגיסטאפּוֹ, רמז לדוֹדתוֹ, כי זמן רב לא יוּכל עוֹד היהוּדי להישאר. מקוֹמוֹ במקוֹם כל היהוּדים — במחנה ריכּוּז. אף הוּא גילה לבעלה מה יהיה סוֹפם באוֹתוֹ מחנה ריכּוּז, אבל הפּרוֹפיסוֹר אמר לוֹ בתוֹקף: ״אַל תדבּר על כך!״

ויוֹם אחד ניתנה הפּקוּדה לשלחוֹ.

הצו ניתן ביוֹם, בוֹ קם ראבּינוֹב משפּעת קשה. זה עשׂרה ימים שפּרוֹפיסוֹר פרוֹמי לא ראה אוֹתוֹ. הוּא נתגעגע עליו קצת וּביקש ללכת לבקרוֹ, אבל אשתוֹ אִיימה עליו, שתנעל את הדלת במַפתח. בגיל שלוֹ חסירה לוֹ עוֹד ״גריפּה״!

בשבוּעוֹת האחרוֹנים בשנה השלישית למלחמה, ירדה על פרוֹמי מין אתערוּתא דלעילא (כל ניצחוֹן נוֹסף בשדה המלחמה, כל כיבוּש חדש, מרים את רוּחוֹ וּמביא בוֹ עירוּת, שלא ידע כמוֹתה אפילוּ בשנוֹת עלוּמיו) והיה כוֹתב שעוֹת על שעוֹת בלי מעצוֹר וּבלי ליאוּת.

בשעוֹת אוֹתוֹ בוֹקר ישב וכתב על גבּי הגליוֹנוֹת הלבנים בכתב היד הגדוֹל, הגס שלוֹ, בניגוּד לדקוּת העניינים:

״גם התשוּקוֹת שוֹנוֹת זוֹ מזוֹ כדרגוֹת של מתח. ניתן להבדיל ביניהן הבדלה לפי חילוּקים של שוֹני הסוּג. שהרי אלה מעמדי רוּח שוֹנים בסוּגם, אם הנפש שרוּיה בחשיקה אוֹ בתענוּג, בשׂמחה אוֹ בהנאה של נוֹי, בהתעלוּת מוּסרית אוֹ באוֹשר החוָייה הדתית, זוֹ הקרוּיה בלשוֹננוּ

המבוֹרכת ״אַנדאַכט״. לא חשוּב כלל מה נוֹשׂא ה״אַנדאכט״ — הפּחד נה0פּך בה לגבוּרה עליוֹנה.״

ואחרי הפסקה קצרה לשם התרכזוּת נוֹספת:

״במוּבן מסוּים הרי דוקא אנוּ האחרוֹנים מסוּגלים הרבה יוֹתר מן הראשוֹנים לתפוֹס תוֹפעה זוֹ בשוֹרשה. שהרי תפיסתה מוּתנית בעיקר גדוֹל אחד: בסקירה על הקשר הכוֹלל שבין תוֹלדוֹת הרוּח המוּפלאוֹת (השב רגע — וּמחק את התוֹאר הזה) של ישׂראל הקדוּם, נבוּאתוֹ ודתוֹ עד גילוּי ישוּ, מצד אחד, ובין אוֹרח חייו וּפוֹעלוֹ של ישוּ גוּפוֹ, מצד שני ־ סקירה זוֹ נתוּנה בידנוּ ביתרוֹן שלימוּת מן הדוֹר ההוּא, הוֹאיל וּמרחק הזמן מעניק לנוּ מבט היסטוֹרי חד יוֹתר״.

הוּא חש גירוּי מתוֹק בראשי אצבעוֹתיו וּמוֹחוֹ היה כמנַגן.

והנה נכנסה אשתוֹ בלי דפיקה על הדלת, שלא כמנהגה.

— האנס, הנה מגרשים שם את הראבּינוֹבים! שלוֹשה אנשי גיסטאפּוֹ מזוּינים, וּבתוֹכם פריץ שלנוּ, מוֹליכים אוֹתם אל הרכבת. מה יהיה? מה יהיה?

והיא שלחה ידיה לפניה כמיוֹאשת.

פרוֹמי נשא אליה עיניו המעוּרפּלוֹת מן הכתיבה, אחר קם, ניגש אליה והחליק על ראשה:

— הישקטי, אינגריד. לא יהיה מאוּמה. רצוֹן עליוֹן הוּא. כן, רצוֹן עליוֹן. עכשיו יכוֹל אני לכתוֹב בלי עזרתוֹ. עוּבדה היא. רוּח הוֹערה עלי ממרוֹמים. מימי לא פיעמה אוֹתי רוּח כזאת.

— אבל עלינוּ לנסוֹת להציל אוֹתם…

— יפה, יפה. בוֹאי. נצא, אנסה דבר אל הנערים. אם לא יוֹעיל, לא יזיק.

כשיצאוּ מתוֹך מרפּסת העץ הקטנה, המשׂוֹרגת שפע פרחים, ראוּ את שלוֹשת אנשי הגיסטאפּוֹ עם זוּג הראבּינוֹבים עוֹמדים על המדרכה לפני הפּשפּש שבגדר ביתם. האוּמללים ביקשוּ מאת נוֹגשׂיהם, שיניחוּ להם להיפּרד מאת ידידיהם־מיטיביהם, הפּרוֹפיסוֹר ואשתוֹ. אלה עמדוּ והתיעצוּ ביניהם אם למלא את הבקשה. עוֹברים ושבים שׂיקרוּ עין אל החבוּרה, אך לא נעצרוּ בהליכתם. ילדים לא נראוּ ברחוֹב, שהיוּ כוּלם בבתי הלימוּד. הראבּינוֹבים חיכוּ להחלטה. והנה, אצבע אלוֹהים, הזקינים יצאוּ אליהם.

— קמצי במלים, אינגריד, — לחש הפּרוֹפיסוֹר על אוֹזן אשתוֹ הנרגשת. היא הבינה מיד, חרזה את שׂפתיה ברוֹב חסידוּת ושתקה, רק ניענעה בראשה ברוֹב חמלה.

אף שבוֹקר קיץ חם היה, עמדוּ שני הראבּינוֹבים כפוּפים, צפוּדים וּמוּכּי יגוֹן קוֹדר, כמוֹ בצינה של סתיו מַגשים. שניהם נשׂאוּ בידיהם הכחוּלוֹת חבילוֹת לא גדוֹלוֹת, צרוּרוֹת במפּוֹת לבנוֹת. כל כך דוֹמים היוּ בבגדיהם הכּהים והארוּכּים (שלבשוּ למען מַלט), לרב ורבּנית מגוֹרשים מקינם! עיניה של האשה הביטוּ נבהלוֹת, והוּא, ראבּינוֹב איש המדע, הסטוֹאיקן, חיור וכחוּש מן המחלה, פניו היוּ שליוים מאוֹד, שלוַת מות, וגם החיוּך שעל שׂפתיו הנוֹבלוֹת היה זה המצוּי לפעמים על שׂפתי בר מינן.

פרוֹמי, לבוּש חלוּק בית רחב, כוּלוֹ ציצים וּפרחים, ירד במעלוֹת העץ המעטוֹת, עבר את השביל המרוּצף ועמד ליד הפּשפּש הסגוּר, מבפנים, ואשתוֹ הגיעה אף היא ועמדה סמוּך לימינוֹ, שניהם כזוּג נאהבים ליד בית אוֹשרם.

— כך, — אמר — זוֹ תוֹרה וזוֹ שׂכרה.

פרוֹמי קימט את מצחוֹ בדאגה רבה, וּבהחזיקו את כף יד ידידוֹ, אמר בקוֹל עצוּר, רווּי צער ככל שיכוֹֹל:

— הרצוֹן האלוֹהי הוּא שמתגלה במעשׂיהם של בני האדם החטאים. מי כמוֹנוּ, שנינוּ, יוֹדע זאת…

ראבּינוֹב נרעד רגע, אך מיד נזדקף ואמר:

— רעיוֹן עמוֹק הוּא, שהביע אדוֹני הפּרוֹפיסוֹר. עמוֹק מאוד. מן הראוּי שיכניס אוֹתוֹ למהדוּרה החדשה של ספרוֹ החשוּב.

בזה תמה השׂיחה. אנשי הגיסטאפּוֹ רמזוּ בעיניהם, שיש לסיים. כי בינתיים עמדוּ סקרנים אחדים ברחוֹב והסתכלוּ במחזה.

אשת ראבּינוֹב לחצה את ידי שני הידידים בלי יכוֹלת להשמיע מלה, ועיניה זלגוּ דמעוֹת. גם בעיני אשת הפּרוֹפיסוֹר ניצנץ משהוּ לח.

כשהתרחקו אנשי הגיסטאפּוֹ עם צידם, ניגפה רגלוֹ של אחד מהם באבן ונפל, ולא קם מיד, עד שחביריו מיהרוּ אליו והקימוּהוּ. גם בעמידה גחן והחזיק את בּרכּוֹ.

אשת הפּרוֹפיסוֹר, ששתקה כל הזמן, תפסה את ראשה וּביקשה לרוּץ שמה:

— הרי זה פריץ, בן אחוֹתי. מי יוֹדע מה אוּנה לוֹ, לילד!

— לא אוּנה לוֹ כל רע, שטיה שלי, — הרגיעה הפּרוֹפיסוֹר — הנה הם פוֹסעים כבר הלאה. בוֹאי, ניכּנס. אחזוֹר לעבוֹדתי. מימַי לא עבדתי מתוֹך התעוֹררוּת כמוֹ הבוֹקר…

אבל כשעמדוּ לעלוֹת במעלוֹת המרפּסת, נשתהה הפּרוֹפיסוֹר וּפנה לאשתוֹ:

— הרי שמעת מה שאמר ראבּינוֹב — לא מתוֹך ליגלוּג אמר לי כך?

אך היא, כנעלבת, נזפה בוֹ:

— הנח, האנס! בשעה כזוֹ לא יתלוֹצץ היהוּדי.

תש״ה.