בשחר ילדותי קרה הדבר, ואני עודני ילד בן חמש שנים.

הבית שאמא ואבא דרים בו, נמצא בעיר העתיקה, ברחוב המלך דוד, בחדר של ר' בן ציון ליאון, הנקרא בפי כל בשם ר' בן ציון הנגיד. אותו יום היה אחד מימות החורף הקשים. חצרנו היתה מכוסה כולה בשלג, אשר כיסה גם את כל הגגות שבאותה חצר.

אמא היתה עצובה באותו יום ומודאגת מאד, ובכל אנחה ואנחה שיצאה מקרב ליבה היא אמרה לנו: “מי יודע איה אביכם ביום סגריר זה, בזמן שהשמים זועפים והמטר והשלג טורדים ללא הפוגות, ואולי נמצא הוא כעת באיזה דרך שוממה, באיזה הר או עמק רחוק מאוהל ומבית, רחוק מכל צור ומחסה? איזו רוח עברה עליו לנסוע בימי חורף כאלו לערבות אשר בעבר הירדן מזרחה, אצל משכנות הבדואים. זה עשרה ימים שהוא עם יתר בני חבורה עזבו את ירושלים, ובצאתו הבטיח לחזור בעוד חמישה ימים, ועדיין לא חזר. הם רכבו על סוסים ומי יודע איזה אסון קרה להם בדרך, מי יודע השלום לו, השלום לחבורה שיצאה עמו, ה' ירחם. והנה זולת מה שאני מודאגת מצרת נפשי עלי לסבול גם מכל נשי החבורה שהלכו עמו. כולן באות אלי כל היום למרר את חיי. כולן שופכות כל חמתן עלי ועל אבא שלכם. רק הוא אשם על הכל, כי הוא אשר פיתה אותם ללכת בדרכים מסוכנות, בהזיות לכונן מושבות בין הבדואים, בין גזלנים וחמסנים.”

כה עבר כל היום עליה ועל יתר הנשים הבאות אל אמא בבכיות ואנחות. וכבר הגיע הלילה, ליל חושך, והנשים כבר שבו אל ביתן נוגות ובוכות.

החדר שאנחנו נמצאים בתוכו הוא צר וארוך. על השולחן כבר הודלק נר קטן של שמן שלפעמים הוא נכבה מסיבת הרוחות והסופות המתפרצות מבעד החלון השבוע¹ אל החדר פנימה. כבר נשברה בו גם שמשה אחת. נוסף לזה מסיבת השלג שכיסה את הגג זה מתמול שלשום דלף טרד מהתקרה על פני כל החדר גם על השולחן ועל המיטות אשר אני ואחי הקטן ממני שוכבים עליהן. אמא העמידה על רצפת הבית ספלים וקערות וגם על השולחן והמיטות כדי לקבל לתוכם את כל טיפות המים היורדות מהתקרה. גם על המיטה שאני ואחי הקטן שוכבים העמידה אמא במקום הדלף הנוטף קערה גדולה.

“ילדים חביבים אתם לי”, אומרת אמא אלי ואל אחי הקטן, “רואה אני כי קר לכם מאד ע''כ התכסו היטב בשמיכה ששמתי עליכם.”

והנה, אחרי שינה קלושה התעוררתי בחרדה כי הרגשתי שטיפות מים קרים נוטפים על מצחי ועל ראשי. כמו כן גם אחי הקטן התעורר משנתו והוא צועק ואומר לאמא: “הצילי אותי מהר, הצילי, כי הנני טבול כולי במיס קרים.”

סבורני כי הקערה עם כל המים מהדלף נהפכה כולה עלי. ואני, אחרי שפקחתי את עיני לראות מה בבית, ראיתי את אמא והיא יושבת ליד השולחן מצד אחד, וכן את אחי הגדול שהוא בן שתים עשרה שנה יושב ממולה. הוא קורא בספר תהילים לאורו של נר שמן מהבהב, מתפלל ובוכה. גם אמא ככה מתפללת ובוכה. והנה, לקול צעקת אחי הקטן, קמה אמא מהר ולקחה את נר השמן הדולק כדי לקחת בגדים יבשים מן הארון להלביש את אחי הקטן. אז ראתה כי הוא טבול כולו במים. והנה, בעוד היא עסוקה להלבישו, בינתיים נשמע קול דופק על הדלת של החדר. אז ניגש אחי הגדול אל הדלת ופתח אותה, והנה ר' בן ציון ואשתו עמו נכנסים לחדר ואומרים: “הננו באנו לבשרכם כי כעת בעצם הלילה, קיבלתי על ידי שליח ערבי מכתב מבני יוסף ומר' משה בעלך והם מבשרים כי הם וכל החבורה אשר איתם נמצאים בעיר יריחו, ומודיעים בזה כי שמה אין גשם ואין שלג ואין קור, וכבר חשבו לשוב הביתה, ואחרי שנודע להם כי בירושלים מתחולל גשם ושלג, על כן החליטו להשאר ביריחו עד יעבור זעם. ואם מחר בבוקר או למחרתו יראו כי אמנם חלף הגשם והשמים טהורים, ישובו הביתה ושלום לכולכם.”

אמא ואחי הגדול השיבו תודה לר' בן ציון ואשתו על הבשורה הטובה שנתבשרו שהחיו את נפשינו, ואמרו: "איש טוב מבשר טוב. והיה זה לכם שלום כל הימים.יי

והאשה בלומא גליקא, היא אשת ר' בן ציון, שהשתתפה בצערה של אמא כל אותם הימים הטרופים, הדליקה בגפרור נר של שעוה שהיה בידה כדי שר' בן ציון בעלה, שהוא בעל האפטרון על אותה חצר, יראה בעיניו את כל התכונה בחדר שלנו, את כל הספלים והמחבתות והקערות והקדרות הפזורים בחדר, על פני הרצפה ועל השולחן ועל המיטות המלאות מים, מהדלף, ואת כל התלאה של אמא. אז אמר ר' בן ציון: “אני מבטיחכם כי ביום מחר בבוקר אביא פועלים להסיר הנגף של השלג מעל הגג של החדר למען יחדל הדלף. ועתה, חיו בשלום ובמנוחה.” וישובו שניהם אל חדרם אשר היה ממול חדרנו.

וכן היה. למחרת, והבוקר אור, ופועלים ערבים באו, וסולם גבוה עמהם, ובידיהם מגרפות ויעים, ויעלו על הגג ויטהרוהו מהשלג, ואז יצאה גם השמש על הארץ והדלף חדל.

אמא בישרה לנשי החבורה כולן כי שלום לבעליהן ובודאי ישובו ביום המחר איש איש אל ביתו.