רקע
דוד שחם
הרפתקאות אחיתם

 

תפילת המחבר    🔗

אחיתם, אחיתם! כיוון שקורא לך דרור ויצאת לשוטט בעולם הבכא – מה ברכה אברכך לדרכך? אלא יהא רצון שלא תיפול לידי מי שאינו ראוי – לא לידי בעלי הכללות, הרואים הכל בכוליותו ומימיהם אינם מגיעים לידי ראיית כלום; ולא לידי בעלי פירוטים, שמרוב הסתכלות בפכים קטנים אין להם פנאי לראות את הכלל; ולא לידי בעלי הנחות שכל דבר מסתבר להם מתחילה וידוע מראש; ולא לידי בעלי משלים, הכורכים מין בשאינו מינו ומעלים גזירה־שווה ממקום אינם צריכים; ולא לידי בעלי מידות, הבאים לקצוץ ראש ולמתוח רגל ובלבד שיעלה כפי המידה המוכנה בידם; ולא לידי בעלי תריסין, הרואים עצמם שלוחים להיפגע, משל מטרה לכל החיצים שבעולם; ולא לידי בעלי כוונות, החושדים אחרים במה שאין בהם ומגלים כוונות נסתרות במה שנאמר בגלוי; ולא לידי בעלי הוויות, שאינם באים על סיפוקם עד שאינם מקשים כמה קושיות אף על הברור והמובן – כי אם לידי שכמותך, בעלי רצון ובעלי נפש, שתוכם כברם ויש להם מה שעיניהם רואות, ומוחם פתוח ולבם אינו סגור, והם אוהבים גם את האמת וגם את הבריות, גם את מידת הדין וגם את הרחמים, ויש בהם מן הצניעות והענווה ונקיות הכפיים ותום הלב וטוהר הכוונה. תהיה אתה טוב להם ויהיו הם טובים לך.

אמן, כן יהיה רצון!


 

מעין הקדמה: מיהו אחיתם וכיצד הגיע למקומו    🔗

מכל הדורות שמאז ומעולם – ודור המבול, דור ההפלגה ודור החורבן בכלל – תשעה קבין של בלבול וסכסוך נטל דורנו. והיה אחיתם אחד מבניו. לפני שראה מכונית־נוסעים זכה לטוס באוירון, לפני שנתרגל בשינה במיטה למד לעמוד בתור, ולפני שהעלה זוג נעליים ראשון על רגליו – כבר היה דרכון, שקורין בלע"ז פספורט, מונח בכיסו.

אין פלא שמחמת העקירה שנעקר ממקומו – ויש לדייק ולומר: אף מתקופתו – יצאה ערבוביה לשלוט במושגיו על עולמנו זה ושוב לא יכול ליהנות מן “ההגיון המסדיר” ש“מדע המדעים”, זה שקורין חכמים בשם פילוסופיה, טורח להשליט בהם. נהג קלות ראש במוקדם ובמאוחר ואת העבר והעתיד לא כיבד בכבוד הראוי. ולא עוד אלא שהוסיף עוון על חטא, החליף סיבות במסובבים, עילות בתכליות, גורמים בתוצאות ולא דייק בהבחנה בין מרחב ובין זמן, דבר המונח בכרסו של כל דרדק־דבי־אולפנא כערימת שעורים. וכך היה הולך־סובב כתמהוני, זר לעצמו ולסביבתו, לידידיו ולאויביו, עד שמכלול תכונותיו של נזר הבריאה – זה היצור היחידי בעולמו של הקב"ה מלבד הכלב, היכול לחיות גם בין קרחוני הציר הצפוני וגם בביצות קו המשווה – חזר והוכיח את כוחו.

תחילה באה תדהמה זו, שהציצו אמירי הדקלים בחלון המטוס, שבדרך העולם אין אדם רואה בחלונו אלא את גזעיהם. אחר כך נעלמו אף הם ונסתתרו בין העננים, בחינת תחתונים למעלה ועליונים למטה. והרי זה אחד הזעזועים הכבדים ביותר העלולים ליפול בחלקו של הסדר הטוב. ולאחר מכן – הארץ העולה לקראתם מלמטה והמון העם שבא להקביל את פניהם – הנערות לבושות הלובן המנעימות בשירים, המטרונות העבות המחלקות תופינים ומגדנות, הסעודה הדשנה שערכו לפניהם באולם הגדול והמאכלות המשונים שהניחו לפניהם בצלחות המבהיקות, ועל כולם: האישים המאריכים לנאום שדיברו לפניהם אל תוך גולות המתכת המוזרות וכך אמרו:

– ברוכים תהיו לנו, שכבר אנחנו מחכים לכם אלפיים שנה. בואו שבו בינינו, אכלו מפיתנו ושתו ממימינו. הרי ביתנו פתוח לפניכם, היכנסו בצל קורתו. וכולי וכולי – שאר דברים חביבים ונעימים לאוזן.

מאחר שהיתה כריסו של אחיתם מלאה במאכל ומשקה היה ראשו סובב כגלגל עד ששקע בתנומה ושוב לא ידע מה מתרחש סביבו.

כשהקיץ משנתו נטלו את כולם, על צרורותיהם, העלום על מכוניות־משא מאובקות, הפולטות פיח־מרובה מבי־פליטתן והסיעום שעות מרובות. עלו הרים וירדו גאיות, עברו על פני גבעות ועמקים, עד שהפליגו לקצווי ארץ, אל לב הישימון. היו שם אהלים רבים עד היכן שהעין מגעת ושם היו גרים ועובדים במחצבה.

שם ישב אחיתם עד שהגיע אליו שמע תל־לביא, העיר המעטירה.


 

פרק א. בו יסופר כיצד קם אחיתם לנסוע לתל־לביא והמוצאות אותו בדרך    🔗

בידוע שתל־לביא הריהי עיר נפלאה, משובחת במעלות מרובות, שאינן מצויות בשום מקום אחר, ואין דוגמתה בכל הארצות. בתיה בתי קומות מבהיקים מלובן, הנקיון שורר בחוצותיה והסדר ברחובותיה, אין פרץ ואין צוחה, אין דוחק ואין מהומה. תושביה מסבירי־פנים ואינם מתייגעים בעבודה ומלאכה קשה, הברכה מצויה תמיד במשלוח ידם ומתפרנסים אלה־מאלה, כדברי דוד המלך, ולא כמאמר החכמים “אין הבור מתמלא מחוליתו”. להנאתם ולרווחתם מצויים אולמות שעשועים ובתי אוכל ומשקה וחנויות־פאר, מלאות מזן־אל־זן, וכל מה שהעין רואה והלב חומד. אין מקום טוב ממנה לבילוי נעים ומועיל, ככתוב בספרי הגיאוגרפיה. הריהי פתחו של גן העדן, ארץ החמדה הטובה, מקום השפע הגדול, ממלכת החלומות. אין תימה שכל הבריות מתאווים ומשתוקקים שיהיה משכנם בה.

שם טוב, כשמן טוב, מתפשט בעולם. הגיע שמע נפלאות תל־לביא לאזני אחיתם ומיד ידע שאין חייו חיים עד שאינו מתבשם מאוירה של עיר חמדה זו. ולפי שלא היה מטופל במשפחה ולא היו ריחיים על צוארו ואף לא היה כבד ברכוש וכלים נאים ושאר דברים המרחיבים דעתו של אדם, אך גם מיישבים אותה, מושכים אותו כלפי מטה ומעגינים אותו בקרקע, לא האריך בנשימה בין אמר לעשה.

ראשית חכמה, חקר ודרש תל־לביא היכן היא וכיצד מגיעים אליה. נתברר, שככל שקרובה אל הלב – רחוקה מן העין. המרחק רב והדרך מסוכנת, דרך הרים וסלעי מגור וערבות מלחה ומדבריות חול, ולא עצמות שוחר־נדוד אחד מלבינות בפחתים שלידה. חיות טרף אורבות להולכים בה לפסוק את ראשם, ערפדים למצוץ את דמם ותנים לכסוס את עצמותיהם.

אולם אחיתם, כיוון שבא רעיון לשכון במוחו, שוב לא היה מוכן לטרדו בשום נימוק שבעולם. לא נתיירא מן הסיפורים והמשיך בחקירה ודרישה, עד שנזדמן לו אדם אחד, הבקיא בהוויות העולם, וסיפר לו:

– רחוקה תל־לביא מרחק רב, מהלך ימים ושבועות. אך לכך תקנו שירות ציבורי שיהא מסיע את הבריות ממקום למקום.

שאלו אחיתם:

– שירות ציבורי מהו?

שיבר את אזנו:

– שירות, שמשרת את הציבור. ציבורי, שאת הציבור הוא משרת.

שיבח אחיתם:

– אשרינו שיש מי שטורח ומתעסק בתקנת הציבור.

טען:

– יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק.

קרא אחיתם:

– אשרי הפרה ואשרי העגל. והיכן מקומו של אותו שירות ציבורי?

הודיעו:

–מהלך חמש שעות מכאן בבאר השובע.

הקשה אחיתם:

– ולא אמרת ציבורי? לא דין הוא שיבוא גם לכאן, גם כאן ציבור?

הפטיר:

– מרבה לשאול ממעט לדעת.

סבר אחיתם וקיבל. נטל את הכסף שחסך בעבודת המחצבה, צררו במטפחת והניחו במקום מוצנע על גופו, צקלון מהוה היה לו ונתן בו את מנעליו (שכידוע אין רע להליכה מן הנעלים), חליפת בגדים אחת וכמה פיתות לחם וזיתים, צידה לדרך. וכך השכים לקום לפנות בוקר ויצא לדרך.

זכר אחיתם מעשים בצדיקים שארעה להם קפיצת הדרך והיה מתפלל בלכתו כי יזכה אף הוא בכך. ארע לו נס ומכונית אחת נטלתהו עמה לבאר שובע שאילולא כן אינו בא שמה עד הערב, כי לא מהלך חמש שעות הוא אלא שתים־עשרה.

הגיע אל מקום השירות הציבורי וראה לפניו חצר גדולה ובה מכוניות רבות, קצתן עומדות על מקומן וקצתן נעות הלוך ושוב, נושמות ונושפות ומתיזות רשפים כחיות־פרא קדמוניות. וסביבן להקות־להקות של בני אדם וכולם נראים כמידחקים להיכנס אל תוכן, מלבד המידחקים לצאת מתוכן.

הטיל עליו המחזה אימה ופחד ועמד שעה ארוכה אחוז מורך ופיק ברכיים, עד שהרהיב עוז לפנות בדברים למאן דהו ולשאלו היכן המכוניות ההולכות לתל־לביא.

הלה טרוד היה ובהול ללכת למחוז חפצו ולא השיב כלום. שאל אחר, הורה בידו כלפי מכוניות, אמר “שם” ונסתלק. אחד פתח, עוד בטרם היה סיפק בידי אחיתם לפנות אליו בדברים, ושאל:

– היכן עומדת המכונית לתל־לביא?

וכך היה עומד שם, חוקר ודורש, עד שנזדמן לו אחד שפתח ואמר:

– שואל אתה על המכונית ההולכת לתל־לביא? כפתור ופרח, הרי אין לך דבר קל מזה! ראשית, חייב אתה לדעת כי הרוצה לנסוע לתל־לביא אינו צריך דווקא למכונית תל־לביא. מוטב שייסע בזו של אגמתיים, המקדימה להגיע לתל־לביא, בעוד זו של תל־לביא מתעכבת ברחובתה, ששם יוצאים הנוסעים, מחציתם לתל־לביא ומחציתם לעיר שלום, כיוון ששם נפגשים להם הנוסעים לעיר שלום, שחציים לתל־לביא, וברחובתה אלה מתחלפים באלה אני כשלעצמי מבכר את המכונית ההולכת לאחפתה על פני שתי אלו, אך לא תמיד נוחה היא, שיש ימים שמלאה היא מפה־אל־פה. ולפי שהיום יום שלישי לא כדאי לנסוע בה, שכן ביום שלישי לפעמים היא מלאה ולפעמים ריקה.

שאלו אחיתם:

– ובכן באיזו אסע לתל־לביא?

השיב:

– דבר זה ברצוני להבינך. זו של תל־לביא אינה הולכת במישרין וטובה ממנה של אגמתים, אך האחפתית…

הסכים עמו!

– מוטב, תהא האחפתית.

למדו:

– הדבר עודנו צריך עיון. יום שלישי היום, אומר אתה?

ענהו:

– הן.

חיווה דעתו:

– יום שלישי לפעמים היא מלאה ולפעמים ריקה, אבל יכול אתה לנסות.

חזר אחיתם ושאל:

– והיכן היא עומדת?

הפטיר:

– אינני יודע. מוטב שתשאל בלשכת המודיעין.

היה שם מקום אחד שכתוב עליו לשכת המודיעין. הלך שמה ושאל איש אחד, שהיה יושב וקורא בעתון:

– היכן עומדת המכונית לאחפתה?

הרים הלה את עיניו מן העתון כמיצר על שמפריעים לו והחזיר בשאלה:

–רצונך לנסוע לאחפתה?

השיב לו:

– לא, רצוני לתל־לביא.

סנט בו.

– אי לך, טרדן, רצונך לתל־לביא ומדוע תשאל על אחפתה?

נכלם אחיתם ולא ידע מה יענה לו. המשיך הלה בטענות:

– ראשי עלי כגלגל מרוב שאלות של שטות ששואלים הבריות. סבורים שאין לי עיסוק אחר אלא לענות על כל דבר הבל שעולה במוחם. מתאווה אני לשאול פעם שאלה אחת ויחידה: מתי יחדלו הכל לשאול אותי שאלות?

וכך היה יושב ומקונן על מר גורלו. ביקש אחיתם לנחמו, אך לא ידע כיצד. לבסוף נתאזר עוז וביקש ממנו:

– אם אתה מרשני הריני שואלך עוד שאלה קלה אחת.

תפס הלה בשערות ראשו, מרטן וצווח:

– וי לי, וי לי, שבקרוב אני יוצא מדעתי שאל את שאלתך ולך.

שאל אחיתם: – היכן עומדת המכונית של תל־לביא?

נענה:

– הריהי זו הנושאת שלט “לתל־לביא”.

סיים דיבורו וחזר לעיין בעתונו. תמה אחיתם, שעל פתחה של כל מכונית צובא קהל גדול ונידחק להיכנס פנימה, ואילו זו בעלת השלט,לתל־לביא" ריקה ואין איש לידה. הפעם לא שאל כלום, נכנס לתוכה, ישב בהרחבה על אחד הספסלים וחכה בסבלנות לנסיעה. עבר זמן רב ויצא הרעב להציק לו. פתח את צקלונו, הוציא פת, ליפתה בזיתים ונגס ממנה לתיאבון. וכך דרכו של אחיתם, שעה שהוא אוכל הוא שוכח עולם ומלואו, היכן הוא יושב, מאיין הוא בא ולאן הוא הולך.

בינתיים נכנס לשם פרח נהגים, לא נתן דעתו על אחיתם, נטל להגה והסיע את המכונית לאחור, אל תוך מבוי קמור ואפל, מצופף בכלים שונים והעמידה על כעין כרכוב מובלט.

ראה אחיתם כך ניגש אליו ושאל אימתי עתידים הם להגיע לתל־לביא. הרים עליו את קולו בגערה:

–פה לא תל־לביא, וזו שבכאן אינה הולכת לשום מקום, ואתה ראה שלא תתלבט לי בין הרגלים.

ניסה אחיתם לעמוד על שלו:

– והרי אמרו לי כי זו יוצאת לתל־לביא.

הטיח כנגדו:

– יכול אתה לילך לאלה שאמרו לך ולרצוף את מוחם. לא לתל־לביא ולא לירח. ואם אינך זז מכאן, הריני דוחס בך שמן מן הכרכשת, כשם שאני עומד לעשות לכרסתנית זו. – ובדברו טפח על צלעות המכונית עד כי נצטללו בשאון פחים ריקים.

טען אחיתם:

–וכי לא כתוב פה לתל־לביא?

נתרגז עליו:

– כתוב לתל־לביא, מאחר שזה עתה באה משם. ואתה ראה שלא תעמיד סבלנותי בנסיון.

לא סיים דיבורו ויצא להתיז נטפי שמן לתוך בני מעיה של המכונית. נזדרז אחיתם וירד ממנה.


 

פרק ב. בו יסופר כיצד המשיך אחיתם לחפש אחרי המכונית ההולכת לתל־לביא    🔗

ליד יתר המכוניות עדיין היתה בוקה ומבוקה ומבולקה כמקודם. עמד שם עבדקן אחד ונראה לאחיתם. שאלו היכן המכונית לתל־לביא.

השיב:

– נסה והיכנס בזו שכאן.

נקל לעייל פיל בקוף המחט ולהכניס רשע לגן עדן, כל שכן צדיק לגיהינום, מאשר להיכנס למכונית זו. תחילה נראה כמין תור עומד לידה ונתייצב אחיתם בקצהו. אולם מיד בא לשם עלם אחד, הישיר צעדיו אל הדלת ונכנס בלי להסתכל לצדדים. נחלקו העומדים בתור. אלה אומרים וודאי יש לו רשות ואלה טוענים בדאי הוא, אין לו שום זכות. קמו כמה מן העומדים בסוף התור ונזדרזו לבוא לראשיתו, ללמד לו למחוצף זה לקח ולראות מקרוב מה נתרחש. כיוון שהגיעו והמעשה עשוי והלה יושב לו בבטחה ובנחת ומזין עיניו בזיו העולם, חס להם לחזור למקומם ועמדו אף הם ליד הדלת. קראו להם העומדים מאחריהם לחזור למקומם, לא נענו להם. נדחקו אף אלה קדימה, מה אלה דוחקים, גם אלה דוחקים.

אותה שעה באה במרוצה מטרונית אחת, רעת מראה, אך לא דלת בשר, שדיה כתאומי גמלים וצווארה כמגדל בטון, ובתנופה אחת של מפלי בשרה דחפה להם ימינה ושמאלה ונמצאה עומדת ליד הפתח ממש ואין בינה ובין הכבש אלא יד אחת הנאחזת בדלת ומבקשת להקנות לבעליה אחיזה על גבי המדרגה. נטלה ליד זו וזעזעתה בכוח. נצטווח בעליה וצעק:

– מה יש, וכי אינך יכולה לעמוד בתור ככל יתר הבריות?

אמרה לו:

– רד מכאן, אני רוצה להיכנס!

טען כנגדה:

– אף אני רוצה להיכנס.

איור 13.png

התריסה:

– צריכה אני לנסוע.

נענה לה:

– הכל צריכים.

הגביהה קולה עליו:

– רשע! מה איכפת לך אם תיתן לי להיכנס?

שאלה:

– אני הוא הרשע?

פתחה עליו בצווחות:

– רשע־מרושע. שונא ישראל. מה אתה נטפל אלי, מה עשיתי לך?

תוך כדי תאנייה ואנייה משכה בזרועו משיכה גדולה עד שנתערער שווי־משקלו ונתמוטט מעל המדרגה. כהרף עין עלתה ופלסה לה דרך אל הנהג.

כיוון שראו כולם כך, פרצו שוב כלפי הדלת ונדחקו בה. הגיע אחיתם עד כדי הישג יד, אלא שפתאום יצא סל נצרים כבד וחצץ בינו ובינה ומיד הגיח זוג ירכיים איתנות ודחפוהו הצידה. תוך כדי כך נלחץ אל הגלגל וכמעט שפרחה נשמתו ועוד רוחו בו הצליח להיחלץ משם.

קרוע ומדולדל, מתנשם ומתנשף, הצליח בסופו של דבר לעלות בכבש ולהגיע עד מושב הנהג. שאלו:

– לאן?

– לתל־לביא.

הודיעו הנהג:

– רד מכאן. אינה הולכת לתל־לביא.

הוסיף וחקר:

– ואיזו הולכת לתל־לביא?

ענה לו:

– לך ושאל בלשכת המודיעין. איני מצווה על מתן ידיעות.

ואילו אחיתם נכון לעשות כל דבר ובלבד שלא יצטרך לשוב לאותה לשכת מודיעין.

שוב צץ לפניו העבדקן ושאל:

– אינה הולכת לתל־לביא?

השיב לו:

– לא.

אמר:

– אף אני חששתי כך.

הקשה אחיתם:

– ומדוע אמרת לי לעלות בה?

החזיר לו:

– אולי היא הולכת לתל־לביא. כך דרכי לנסות כל אחת מהן. אי אתה יכול לסמוך על מה שאומרים לך.

שאלו אחיתם:

– ולהיכן אתה צריך?

ענה:

– אף אני לתל־לביא ואמרתי, אם אתה עולה בזו אף אני עולה בה.

אחרי יגיעות מרובות, טלטולים וחיבוטים נמצאה להם המכונית ההולכת לתל־לביא. והיתה זו שמלכתחילה עלה עליה אחיתם ואותו פרח נהגים גרשו ממנה. עבר אחיתם על פני הנהג וביקש לישב על אחד הספסלים, תפסו הנהג בידו וקרא:

– עמוד שם זריז רגליים, וכסף יש לך?

סבר אחיתם כי אלו מן התקנות שיהא כל נוסע חייב לשאת כסף עמו והשיב:

– הן, יש לי.

נתן עליו הנהג בקולו:

– טוב ויפה, הזדרז נא. אין לנו פנאי.

חשב אחיתם שהוא מזרזו לישב במקומו, עבר על פניו. נתרתח זה וגער בו:

– חריף שכמותך, מתחכם אתה או מיתמם?

נצטדק:

– חלילה, מה כוונה זו רחוקה ממני. כן אף זו.

ספק כפיו וקרא:

– אחיתם אתה!

נענה אחיתם:

– זה שמי, ומניין אתה יודע?

פרצו כל הנוסעים בצחוק גדול.

האיץ בו הנהג:

– הקץ למהתלות, שלם או רד!

תמה אחיתם תמיהה גדולה:

– כלום חייב אני לך כסף?

התריס כנגדו הנהג:

– רוצה אני לנסוע מכאן.

סח אחיתם בניחותא:

– אף אני.

מיד נתן צו:

– שלם או רד!

נתעקש אחיתם?

–מאימתי צריך אני לשלם לך?

ענהו:

–מאז יום תחיית המתים.

הקשה עליו:

– וכי לא שירות ציבורי הוא?

– הן.

הוסיף ושאל:

–וכי דין הוא שיהיו משלמים לשירות הציבורי?

קם הנהג וגער בו:

– סבלנותי פקעה כבר. אם אינך יורד, אוחז אני בערפך ובתושבת מכנסיך ומשליכך מפה.

נמלך אחיתם בדעתו והחליט שלא לבזבז את מעט כספו על דמי הנסיעה, כי אם לצאת את המכונית. אלא שקשה יציאה מן הכניסה, ורק בדי עמל עלה בידו להיחלץ משם וכמעט רסקוהו הנדחקים להיכנס. הפליגה המכונית לתל־לביא והניחה ענן אבק מאחריה.


 

פרק ג. בו יסופר כיצד פגש אחיתם באיש המוזר, הנוהג במכבש    🔗

היה שם איש אחד והורה את אחיתם כיצד נוסעים במה שקורין “טרמפ” וכיצד מגיעים הבריות למחוז חפצם בלי חסרון כיס. שמח אחיתם שמחה גדולה ויצא לעמוד על אם הדרך ולנפנף בידו אל המכוניות.

תחילה שיחק לו מזלו ובא נהג במכונית משא גדולה וכבדה והעלהו עמו. ממרבי שיחה היה וכל אותו הזמן היה הומה בקול ומבקש שיגלגל עמו בדברים וישעשע אותו להפיג את שעמומו. לא עבר זמן מרובה ונראתה להם נערה אחת מחכה ליד הכביש. אמר הנהג לאחיתם:

– נמלכתי בדעתי ואיני נוסע לתל־לביא.

השיב:

– הריני נוסע עמך עד להיכן שאתה נוסע.

הפטיר:

– איני נוסע לשום מקום. מוטב אתה יורד מכאן.

ראה אחיתם כך וירד מן המכונית. הסיעה הנהג עד מקום עמדה של הנערה, נטלה עמו, הפליג בדרך ונעלם.

בינתיים עלתה החמה עלה ונסר בגלגל הרקיע והיתה קופחת על הראש בחזקה, אולם שוב לא עצרה אף אחת מן המכוניות במקום ההוא. קצת מרעב וקצת משעמום היה אחיתם צובט מפיתו ומזיתיו. בין כה וכה כלו שניהם והיה שרוי בלא מזון.

היום נטה לערוב. היתה חשיכה מתגנבת בערוצים שבצד הדרך ומסתתרת מאחרי הסלעים כמתכוננת להפיל על העולם פתאום את ליל המדבר, ליל תנים, צבועים וינשופים. היו כל מיני סיפורים עולים במוחו של אחיתם ומבלבלים עליו את דעתו. סיפורים על צבועים שצוחקים בלילה, צחוק המקפיא את הדם בעורקים ומטריף את דעת עוברי־אורח ותועי דרך, וממבט הכישוף שבעיניהם מתאבנים יצוריהם ואינם יכולים להמיש יד ורגל וככה הם עומדים ומחכים להם עד שישתו את דמם, ימצצו את מוחם ויגרמו את עצמותיהם. וסיפורים על שפיפונים, המתחבאים בעפר צדי הדרך, רק עיניהם צצות ועולות מעליו, והרף עין די להם שישופו את עקבי ההולכים ויפריחו את נשמתם מתוכם. והאפעים, שמבט עיניהם עשוי להשיר שערות ילוד אשה. והשרפים, שצפורים במעופן העוברות על צילם – נושרות כל נוצותיהן. ולטאות שקורין כוח ולשונן עשויה להשתלח למרחקים ולהטיל ארס; ושקורין סלמנדר, שירוקות אש מפיהן וממותתות לכל אחד בו במקום. ואין צריך לומר סתם תנים ושועלים, לבאים ונמרים ויתר חיות הטרף המסוכנות. והיו כל עצמותיו מרחיפות מפחד, פן יבוא עליו הלילה בלב המדבר.

תוך כדי כך עברה שם מפלצת־ברזל גדולה, אשר מלפנים לה גליל גדול וכבד, העשוי לרמוס ולהדק כל דבר העומד בפניו, ומאחור שני גלגלי ענק וגופה כעין אצטוונה מאורכת וסביבה שרשראות משרשראות שונות ומוטות וגלגילות ומנופים והיא נושמת ונושפת ועשן שחור עולה מארובתה – מה שקורין מכבש־כבישים. ראה אחיתם מפלצת זו ונחרד חרדה גדולה. ביקש לקפוץ ולברוח משם, אלא שמרוב פחד סמרו שערותיו ורגליו נטעו כבמסמרות לאדמה וכבר חשב הנה־הנהי מפלצת הסלמנדר.

נהג שנהג במכבש בריא בשר היה, איש רעים ועליז ברוחו. ראה לאחיתם שעומד לבדו ליד הדרך, עצר בכליו, ירד בגרם המעלות, ניגש אליו ושאל:

– מאין ולאן בחור?

ראה אחיתם אדם עומד ומחייך וארשת טוב־לב שפוכה על פניו ופג פחדו, אך עדיין נתיירא והיו עצמותיו רוטטות.

הזעים האיש פניו בדרך הלצה:

– אם אינך אומר לי מניין ולאן נוסע אני מזה ומניחך פה.

ענה לו אחיתם:

– המקום אשר ממנו באתי אין שואלים בו לאן. והמקום אשר אליו אני הולך אין שואלים בו מניין.

הזמינו:

– קום ועלה עמי, ממש משם באתי ולשם אני הולך.

היה אחיתם מתיירא עדיין ממנו, אך יותר מכך פחד שיניחנו לבוד, קם ועלה עמו על המכבש.

איור 17.png

אין לך כלי המתעתע1 בדרכו יותר מן המכבש הלז. הרואהו בלכתו סובר כי הוא זוחל כצב. ואילו היושב עליו יכול שיהיה בטוח שאיננו זז, אילולא הטילטולים והדחיפות והנגישות שגופו סופג מכל צד, עד כי דומה עליו שעומד שלד עצמותיו להתפוקק ולהתפזר לכל הרוחות. נסיעה זו במכבש כמוה כאחד מששים שבחיבוט קבר, הסיח אחיתם עם נפשו, ושמא באמת חיבוט קבר הוא זה? נתבהל פתאום וצבט בשרו להיווכח שעודנו חי.

כל אותה שעה היה נהג המכבש מסיח עמו בקול נאה ובסבר פנים יפות ואחיתם יושב ופיו קפוץ ואינו אומר מלה. שאלו הנהג:

– מדוע אתה שותק ואינך מספר לי מניין ולאן?

ענהו:

– מה שתעלים מאוייבך אל תגלה לאוהבך.

הקשה עליו:

– ומה שתספר לאוייבך?

השיב:

– על אחת כמה וכמה חייב אתה להסתירו מאוהבך, שלא ייעשה אוייבך.

טען כנגדו:

– נאמר: צרה בלב איש – יסיחנה.

החזיר לו:

– ונאמר: פעם אחת מתחרט אדם על השתיקה ופעמיים על הדיבור, ונאמר: מלה בסלע ושתיקה בשניים.

שדלהו הנהג:

– נאמר: קנה לך חבר, ונאמר: או חברותא או מיתותא.

דחהו:

– נאום ארוך אינו קונה חבר אחד, מלה אחת עושה תריסר שונאים.

נענה לו:

– רואה אני שלא אנצחך בדברים, מהיר לשון אתה.

הסביר אחיתם:

– מי שלשונו מהירה וידיו איטיות עדיף ממי שלשונו איטית אך ידיו מהירות להרע.

הפטיר:

– יפה דרשת.

כך דרכו של אחיתם, שנוח הוא לבריות. לא יצאה שעה ארוכה וכבר סיפר את כל המוצאות אותו, מאיין בא ולאן הוא הולך, הכל בכל מכל כל. צחק הנהג מטוב לב בשמעו את הקורות אותו בשירות הציבורי ואמר:

– אל תקרא שירות לציבור אלא שירות הציבור, שדומה עליהם שחייב הציבור לשרתם.

שאלו אחיתם:

– יודע אתה דר אחרת לילך לתל־לביא, בלי להיזקק להם?

השיב:

– הן.

חזר ושאל:

– ואיזוהי?

ענה:

– דרך הידיים.

תמה אחיתם:

– חידות לי דבריך. כלום הולך אדם על ידיו?

קבע הנהג:

– משובח הסומך על ידיו מן הסומך על רגליו.

הקשה עליו:

– כיצד?

נענה לו:

– ראה תראה.

מכאן לכאן עברו להסיח במכבש זה מה ענינו. ושבחו האיש מכל כלי הרכב שבעולם, שאינו מוכן להמירו בהם בשום פנים. ומה שמהלך הוא בשופי ונחת? ההולך לאטו – יבוא בעתו. הממהרים לרוץ סופם חוזרים על עקבותיהם. וסיפר לו המעשה בצב שביקש הצבי להתחרות עמו בריצה ונמנו וגמרו שירוצו מאה פעמים מאילן אחד העומד בשדה לאילן אחר. ובא הצב בדברים עם צב אחר ונתחבאו שניהם מאחרי האילנות וכל אימת שהגיע הצבי אליהם היו מגיחים ואומרים: הריני כאן", ונתייגע הצבי בריצה עד שנפח נשמתו. והסיפור בצפרדע שנחפזה יתר על המידה ולעולם לא היתה מגיעה למחוז חפצה, כיוון שתמיד עברה בקפיצה מעליו. ויתר סיפורים בשבח המתינות.

בינתיים ירד עליהם הלילה וחושך כיסה את פני הארץ כזפת. לא ראו כלום, אלא אלומת אור של פנסם, המפלחת את הכביש ושוטחתו לפניהם. ועדיין לא הגיעו לשום מקום. חזר אחיתם להתיירא. נזכר בסיפורים על שודדים ורוצחים, המפתים את קרבנותיהם בלשון חלקות ובסבר פנים נאה, מוליכים אותם למקום שממה, מלסטמים את כספם, נוטלים את נשמתם ומניחים את גווייתם באחת הפחתים. ואולי אוכל אדם הוא ועתיד לאכלו בבצלים ושומים לארוחת הערב. עברה צמרמורת בגבו.

בעוד אחיתם מתענה בספקותיו, עצר האיש ומלמל:

– הנה הגענו.

תהה אחיתם והשתומם, שלא ראה דבר סביבו. נטלו בן לוויתו בזרועו, תמך בו, הורידו מן הכבש והוליכו לכעין מלונה קטנה שבסמוך. תוך כדי כך נתקלו רגליהם בערימות חצץ וזיפזיף וחביות זפת.

היה שם פנס־שדה מפוייח. נכנסו פנימה, העלה בו הנהג להבה מרצדת ולאורה נתגלה פנימה של המלונה והוא מלא כשילים וכילפות, אתים ומעדרים, מגרפות ויעים, פטישים ומקבות ויתר כלי עבודה מפוזרים בערבוביה וביניהם ערימות כלונסאות ומוטות וחוטים וחבלים. בפינה יצוע־מזרן ושמיכות, ובתווך – שולחן רעוע ושני ספסלים.

שאל אחיתם:

– היכן אני?

ענה לו:

– כעת מניחים אנו כל מיני קושיות ואבעיות ואיננו עוסקים אלא בעשיית רצונה של האצטומכה שלנו. דע לך כי עלבתי בשלי עלבון קשה והרבה אני טורח ומתייגע עד שאני מפיס את דעתה ומשביע את רצונה.

מיד שפת קומקום על פתיליה קטנה שעמדה שם ויצא לחתך בסכינו עגבניות ומלפפונים ופלפלים וזיתים וצנוניות ופתיתי בצל וערמם לערימה גדולה בקערה, בזק עליה מלח והטבילה היטב בשמן. היה הריח הטוב מתפשט בחלל האויר וצובט את שרשי הלשון ומדגדג בנחיריים ומרצרץ בוושט וסוחט רוק אל תוך הפה.

לאחר שסיים עיסוקו ישבו שניהם אל השולחן, בצעו מן הפת והיו לועסים וטוחנים ומכסכסים בכל פה להשביע את רעבונם. עד מהרה היה הקומקום משמיע את קולו ומפזם את פזמונו ומהביל ורותח ומקשקש במכסה. נטלו ספלים שאוגניהם שבורים – אלא שהקפיד הנהג שיפול היפה בחלקו של אחיתם – מזגו בהם תה אדמדם, שתו ממנו שעה ארוכה והניחו לחמימות שתתפשט בעצמותיהם ובעורקיהם ובשריריהם עד אצבעות רגליהם. ואז צץ בקבוק משקה, שהיה חבוי במקום מוצנע, ושניהם לגמו ממנו לגימות נכבדות המצמיחות כנפיים לראש, אך יוצקות עופרת ברגליים.

לאחר הסעודה חזרו להסיח על דא ועל הא. וסיפר האיש לאחיתם על עבודת הכביש החדש לתל־לביא שהוא עושה, ומכאן לכאן יצא לשדלו לישב עמם ולעבוד בעבודתם, שסופו של הכביש מגיע לתל־ לביא והוא שרמז על דרך הידיים, ואמר לאחיתם:

– מה נסיעה סתם מכלה את ממונך, זו מוסיפה עליו.

נתקבלו הדברים על דעת אחיתם, שמח על הזדמנות זו שבאה לידיו וניאות לו ברצון.

כוחו של משקה! עד שהיו יושבים ומפליגים בדברים פעפעה אותה עופרת שנוצקה ברגלים – ימח שמה! – ועלתה עד הראש ונצטפפה אצל שמורות העפעפיים והיתה מושכתן כלפי מטה. קמו, פרשו את השמיכות על גבי היצוע, שלא היו מספיקות לשני משכבים. נתכנסו שניהם תחתן ופרשו עליהן יריעות אוהל, נצטפפו היטב זה לזה, שלא ישלוט בהם הקור. וכך שכבו מכורבלים עד הבוקר ולא איכפת להם רוח המדבר ולא איכפת להם צחוק הצבועים וחם להם וטוב להם.


 

פרק ד. בו יסופר על התגלית שגילו הסוללים בכביש לאחיתם    🔗

למחרת בבוקר יצא אחיתם עם הסוללים לעבודת הכביש. וכך היו עושים במלאכה: חציים מכתתים סלעים לאבנים קטנות ומסדרים אותן זו אצל זו, שתתמוכנה זו את זו ותשמשנה מסד לכביש; וחציים נוטלים חצץ וזיפזיף בסלים ומפזרים אותו על פני המסד. המכבש עובר על פני הכביש וכובשו; נוטלים דליים מלאים זפת רותחת מתוך הדוודים הגדולים, שאש תמיד בוערת מתחתם, בוזקים, מכסים שוב בזיפזיף דק, בוזקים שוב זפת וחוזר חלילה כמה פעמים והרי חלקת כביש מוכנה משחירה בלב הערבה המלחה.

תחילה היה אחיתם בין נושאי הסלים. לכאורה עבודה קלה היא, אפילו מלא הסל עד גדותיו, בית קיבולו אינו גדול. אולם מי שנתנסה בנשיאה זו יום תמים, ולא הורגל בה מקודם, סופו שכל שריריו אומרים שיר ומתוודעים אליו אחד לאחד. הוא נזכר במיחושים ממיחושים שונים, שהציקו לו בשכבר הימים ונעשה בקיא במקומם של כל רמ"ח איבריו. אותו סל קטן כוח שטנים נכנס בו, כאילו נאחזו ונתלו עליו עשרים פרחי־שדים והיו מושכים אותו כלפי מטה בכוונה להכעיס ודמות לו כעין פרצוף השוחק על משבתו של האוחז באזניו, האצבעות עורן מאדים כמכוות־אש, פרקיהן תופחים וורידיהן מבקשים לזנוק החוצה.

כל אימת שנפל הסל לידיו נחפז אחיתם בריצה להריקו על גבי משטח הזפת הלוהטת, שהיא פרשה בפני עצמה שכן אי אתה יכול לילך עליה יחף, ואילו נעול – נדבקת היא בנעלים ומושכתן מעל הרגליים. אלא שאין מועיל בריצה זו, כיוון שמתרוקן הסל, חייב הוא לחזור אל הערימה, להניח הריק אצלה, ליטול המלא ולשוב עמו בריצה אל הכביש, כל עוד אינו שומטו מאצבעותיו. תחילה ניסה להתחכם עמו, להעמיסו על כתפיו, לאחוז בו באמות ידיו, להשעינו על המותן מאחור, אך סופו שחזר לנשיאה פשוטה בשתי הידיים, שהיתה לו כרע במיעוטו.

וכל כמה שהעבודה נמשכת – המרחק גדל והולך ואחיתם נחפז ורץ. ותמה מאד כיצד כל האחרים צועדים מתון־מתון, עקב בצד אגודל, כאילו עתותיהם בידיהם ופרקי אצבעותיהם ברזל־עשת.

עד שקפץ עליו רוגזו של אחד רחב־גרם וזעום־פנים. כל אימת שעבר אחיתם על פניו בטפיפה היה הלה קורץ בעיניו וממולל ברגליו, כמבקש לרמוז משהו. אלא שלא נרמז לו, שלא הבין כוונתו. לבסוף תפסו בפינה חבוייה ואין איש עמהם, ניגש אליו וסנט בו:

  • שמע, אתה, אץ לך הזמן?

החזיר לו אחיתם:

– נהפוך הוא. זוחל בצעדי צב.

שאלו:

– אם כן מדוע אתה מתייגע ורץ?

השיב?

– אולי ירדוף אחרי ויחיש צעדיו.

נתקצף עליו:

– אל תבוא אלי בהלצות, ולו לעצתי תשמע, האט צעדיך, למען ייטב לך.

הרגיעו אחיתם:

– חס אתה על נשימתי שלא תקצר?

התריס כנגדו:

– חס אני על גולגולתך שלא תרוצץ ועצמותיך שלא תשברנה.

כיוון ששמע אחיתם כך הבטיחו:

– אל תדאג לי. למוד אני לדאוג לעצמי.

ובאמת היה חושש מפניו, אלא שנזכר במאמר הבריות: כלב נובח – הזעם פניך כנגדו.

הטיח בפניו אותו ברנש:

– לא חביבים עלי מחציפי פנים.

נצטדק אחיתם:

–צר לי שלא מצאתי חן בעיניך.

הזעיף עליו בקולו:

– ראוי לך שתהא מיצר. וראה הזהרתיך, אם לא תאט צעדיך אפסוק את ראשך.

שאלו:

איור 24.png

– ומה אעשה והסל כבד?

השיב:

– לא סנדקך אני, שאשיא לך עצות.

אמר לו:

– אם כן איני יכול להאט צעדי.

נתקצף הלה וצעק:

– תירוצים אתה מחפש לך. ידוע נדע אותך ושכמותך. רוצה אתה למשוך עליך את עיני המשגיח, חנף שכמותך, מלחך פנכה, אוכל קורצא, בר־שפתיים, חטוטרן בעל לשון פזלנית.

הרים ידו וביקש לפגוע באחיתם. מכלל שפגע למד אתה שביקש לפגוע. ראם זקן אחד ונזדרז לעמוד ביניהם ולמנעם ממהלומות. מימיו לא היה אחיתם מבעלי האגרוף אך משמעלים את חמתו הוא מאבד עשתונותיו ובמקום שירים רגליו הוא עלול להרים ידיו, אף על חזקים ממנו וסופו סופג מכות. אותו זקן בעל מתינות הליכות היה ומיד קם לפשר ביניהם. כששמע את פשר הריב ריכך קולו, פנה אל אחיתם ואמר:

– חייבים אנו, בני, להאט בצעדינו שחיינו תלויים בכך.

שאל אותו:

– הכיצד?

ענהו:

– אם אנחנו נחפזים תיגמר העבודה עד מהרה.

הקשה עליו:

– ולא לכך נשכרתם?

השיב לו בשאלה:

– ומה אנחנו עושים לכשנגמרת?

הבטיח לו:

– מוצאים אחרת, ומי שזן ומפרנס לכל יפרנס גם לכם.

נענה לו הזקן:

– אשרי הסומכים עליו בבא ועל עצמם – בזה.

הסכים עמו:

– נצחתני בדברים, אך כלום לא איכפת להם שאתם מאיטים בעבודתכם?

השיב:

– שמחים הם.

תמה אחיתם תמיהה גדולה:

–הכיצד?

למדו הזקן:

– שכך מתמעטות הוצאותיהם.

טען כנגדו:

שוחק אתה עלי.

נרתע והכחיש:

– חלילה לי.

אמר לו:

– אי אפשר.

השיב לו:

– אפשר ואפשר. חייבים הם בפרנסתנו. אם אנו מזדרזים בעבודתנו, הריהם מוציאים גם שכר עבודתנו וגם דמי אבנים וחצץ וזפת ומכונות ואביזריהן. ואם לא – זה עומד בעינו ואלה מתמעטים, ונמצאים חוסכים בכסף.

השתומם אחיתם:

– עולם הפוך הוא, שיהיו מעבידים חוששים מפני זריזות פועליהם.

פסק הזקן:

– כבר אמרו “כל האיברים תלויים בלב והלב תלוי בכיס”.

נתעורר בעל הגוף ואמר אל אחיתם:

– אם חביבים עליך איברים שלך, ראה שלא תיחפז כל־כך.

שאל אחיתם:

– ומה אעשה ועדיין לא למדתי להאט בצעדי?

ענה לו:

– ברור לך מלאכה אחרת.

חזר אחיתם לעבודתו ושוב היה מתאנח תחת משא הסל, הביט מסביבו וראה קצתם עובדים וקצתם מתנפשים וכולם מאיטים הרבה בלכתם ומשתהים בין נטילה לנטילה. ואין איש נותן דעתו על כך. ואפילו המשגיחים קצתם מקטרים עשן בסיגריות וקצתם מתנמנמים בצד הדרך וקצתם מתרוצצים אנה ואנה ולא איכפת להם. לעת ערב ביקש מידידו לישלח למקום אחר.


 

פרק ה. בו יסופר כיצד למד אחיתם לקח מפי נוטעי העצים    🔗

למחרת נשלח אחיתם עם נוטעי העצים.

וכך היו עושים במלאכה: חופרים שוחות וגומות לצד הכביש, נוטלים שתילי עצים רכים, המונחים אגודות־אגודות ושרשיהם מלופפים בשקים לחים, שלא תתנדף מהם החיות, נותנים אותם בבורות, מכסים סביבם בעפר, שיהא רק ראשם מציץ מלמעלה, דורכים סביבם ברגליים, שתתהדק האדמה היטב, ומסיימים במעט מים ששופכים עליהם. תמה אחיתם לכוחן של הנטיעות הרכות, שגבעוליהן שבירים־כה ועליהן מעטים־כה, להתערות בקרקע הנחושה, לעמוד בפני זלעפות רוח המדבר ומכוות השמש המלהטת, בכוח אותם מיים מעטים שמשקים להם, להכות שרשים ולהוציא לבלובים ירוקים לאויר העולם.

מלאכתו של אחיתם קלה היתה, שלא נצרך אלא ליטול את השתילים, להניחם בגומות, לכסותם בעפר ולהדק את האדמה סביבם. ולפי שקלה היתה ונתחבבו עליו הנטיעות עשאה בחשק רב. עד מהרה נמצא עומד על גבו של חופר השוחות ומזרזו:

– הב לי גומות.

החזיר לו הלה:

– בראשך אחפרן.

טען כנגדו:

– אם אינך מזדרז בעבודתך מתייבשים השתילים.

נענה לו:

– מוטב שייבשו הם משייבש מוחי מחום השמש.

הקשה עליו.

– כלום רופס הוא כל כך?

ראה אותו איש כך ואמר:

– זריז לשון אתה. כלום גם ידיך כך? רצוני לראות איך אתה עומד וחופר את הבורות הללו.

הסכים אחיתם ונתחלפו ביניהם. נטל אחיתם את המעדר ויצא לחפור באדמה כאילו נכנסה בו רוח תזזית. עד מהרה היו פלגי זעה נוטפים ממצחו, אך הריווח שבינו ובין הנוטע גדל והלך. התבונן בו הלה שעה קלה, תמך ידיו במתניו וצחק צחוק גדול.

שאלו אחיתם:

– מה לך צוחק?

– עליך אני צוחק.

תמה:

– מה לך צוחק עלי?

ענה לו:

– שאתה טורח ומתייגע בחינם.

נתפלא אחיתם:

– וכי לכך אתה קורא בחינם? ראה שדרה זו, לימים עתידה היא שתרעיף צל על ראש עוברי ארחות.

סיפר לו:

– שוטה שבעולם, עצים אלה דינם לעקירה.

התריס אחיתם כנגדו:

– נסתלקה דעתך?

חקרו איש שיחו:

– רואה אתה כביש זה?

השיב:

– הן.

– הוסיף לשאלו:

– רואה אתה שדרה זו?

חזר והשיב:

– הן.

הציג לפניו קושיה:

– ויודע אתה מדוע קרובה לכביש?

לא ידע אחיתם לתרצה:

– מי אני ואדע? ודאי כך עלה רצון מלפניהם.

למדו:

– הרי כביש זה, צר הוא, והרי שדרה זו, קרובה היא אליו. על כרחך אתה מסכים, יקומו ויעקרו את השדרה.

נבוך אחיתם:

–וכי למה יעקרו את השדרה?

קרא כלפיו:

– שוטה שבעולם, עדיין אינך רואה?! וכי איך ירחיבו לכביש בבוא השעה? מה תינוק גדל והולך, אף כביש גדל והולך.

תמה אחיתם;

– וכי אין הם יודעים מה הם עושים? ודאי יש דברים בגו.

פסק:

– אין ימינם יודעת מה שמאל עושה.

הקשה עליו אחיתם:

– אם נבון־דברים אתה, מדוע אין אתה הולך ופוקח את עיניהם?

שוב פרץ בצחוק גדול ואמר:

– הלכה ביצה ללמד תרנגולת כיצד מטילים ביצים. תריסר שנים לומדים הללו כיצד סוללים כביש ונוטעים שדרה ואני בא ומלמדם את כל התורה כולה ביום אחד?

טען אחיתם כנגדו:

– אם אינך הולך אני הולך.

הבטיחו:

– תהא כקורא במדבר.

הלך אחיתם ושאל היכן המהנדס, הראו לו איש אחד לבוש קצרים, כובע פקק על ראשו וממחטה על צוארונו, לספיגת הזיעה. הרצה לפניו את טענותיו, נתן בו עיין חוייכת והפטיר:

– ייתכן שהצדק עמך, אלא אין הדבר בסמכותי.

שלחו לממונה עליו. וכך נתרוצץ אחיתם מאחד לאחד, מהם משיבים לו בחיוך, כלאחד תמהוני, ומהם בקפידה, כלטרדן, אך הצד השווה שבכולם שמטלטלים אותו בלך ושוב. לבסוף נקרה לפניו אחד שאמר לו:

– גדולים כשרונותיך ממעמדך.

השיב לו אחיתם:

– קטונתי מן הכבוד הזה, אין אני יודע אלא מה שעיני רואות.

חזר והדגיש:

– זמנך מתבזבז במקום נידח זה. נזק לך ונזק לעולם. לכשכמותך זקוקים בתל־לביא.

שמח אחיתם שמחה גדולה וסיפר לו:

–לשם אני הולך.

צהבו פניו של אותו איש:

– יפה, יפה. ומדוע אינך קם ללכת שמה מיד?

השיב:

– מחכה אני שיביאני הכביש.

טפח הלה על יריכיו, געה בצחוק גדול וקרא:

– יפה סיפור זה מכל הסיפורים ששמעתי בימי חיי. לתל־לביא אתה הולך, אומר אתה?

השיב:

– הן.

אמר לו:

– מכיר אני כמה דרכים לתל־לביא וכולן קצרות מזו. וחבל, שכל יום שאתה שוהה כאן מורגש חסרונך שם. הרי לך פתקה זו, אתה נותנה לידיד בתל־לביא. כרשום על גביה, ומיד הוא עושאך רב וגדול במלאכת תכנון הכבישים.

נתן פתק קטן זה לידי אחיתם. כיון ששמע אחיתם כך, גמר בנפשו לצאת מיד לדרך תל־לביא מבלי לחכות לגמר מלאכת הכביש.


 

פרק ו. בו יסופר כיצד פגש אחיתם מטרונית אחת ואשר ארע ביניהם    🔗

ביקש אחיתם לחסוך ממונו ולא ניסה שוב את השירות הציבורי, אלא עמד על אם הדרך לזכות בנסיעה של הזדמנות. מזלו לא האיר לו פנים וכל נסיעותיו קצרות היו כדי פרסה או פרסותיים. כנגד כך קשות היו והשביעוהו ממרורות הרבה.

פעם ישב על גבי מכונית טעונה תייל דוקרני;

פעם הובילו בה זוג פרדות, שהיו מבעטות בו כל הזמן. עלה ורכב על אחת מהן, ניסתה לנשוך את רגלו;

פעם עלה על ראש ערימת עצי בנין, שכולה מסמרים חלודים והיא מיטלטלת מצד אל צד, ובנס נפטר ממנה בקרע במכנסיו בלבד;

פעם נסע על גבי ערימת שעורים ונתקעו מלעניהן בבגדיו וסרטו בבשרו סריטות־סריטות;

פעם מצא מקום על גבי מכלאה של תרנגולות שהובילון לשחיטה ושכוי אחד, עז שבעופות, נעץ מקורו בבשר הרך באותו מקום שבגופו;

פעם ישב על ערימת חול והעיפו הרוח לעיניו;

פעם היה רכוב על ערימת קורות ונצבטה רגלו ביניהן;

פעם נסע על גבי מיכל מים ונסתפגו בגדיו.

לבסוף הגיע עד מקום שיישוב בני אדם מצטופף ופיסות ירק תוכפות והולכות, עד שנשתלטו על האדמה וכיסוה בשפעת פרדסים וגני־ירק ואפרים ודשאים. התברך אחיתם בלבבו: מה הדרך לתל־לביא כזו, קל וחומר תל־לביא עצמה, יפה היא ונאה למראה.

גבר רעבונו, נטל פת בזיתים מצקלונו, הוסיף עליה תפוז שקטף מפארה שנשתרבבה מעל לגדר של פרדס וישב על אבן לסעוד את לבו. עד שנעץ את שניו בציפת הפרי החמצמצת צץ לפניו זוג אזניים מרצדות, נישאות על גבי ארבע רגליים דקות להישבר, הטופפות בפטפטפט על גבי הכביש, ומיד אחריהן – חמור קטן וכחוש, המושך אחריו עריבה רעועה על גבי גלגלי עץ ועליה אשה משובסת, בריאת בשר, אך לא רעת מראה.

הגיע החמור עד מושבו של אחיתם, עמד במקומו ושוב לא הועילו גערות וטפיחות, שידולים ונגישות. נעץ רגליו בקרקע, נענע בראשו כאומר “איני זז מכאן עולמית” ועיניו החמוריות שוטטו הלוך ושוב בבקשת רחמים. נתקל מבטו במבט אחיתם ונגע צערו עד לבו. קם וניגש אל היצור המסכן, תוהה לראות מה לו. ודאי הפיקו פניו אותה שעה ידידות מרובה. כיוון שראהו החמור כך, הרים כלפיו רגל זערורה שלו. ראה אחיתם קוץ גדול תקוע בטלפה, גחן והוציא את הקוץ, שהעמיק לחדור לתוך העור. נתמלא החמור רגשי תודה והביעם בקול נעירה נלבב כפיצוח זרדים יבשים וכשכש באזניו בשמחה יתירה. ליטף אחיתם ראש החמור וצוארו וכך היו עומדים שם שעה ארוכה ומשפיעים זה על זה אותות חיבה וריעות.

אותה אשה אכרה היתה, אלמנה מבעלה, וחשבה בלבה: “אין נפש בעל חי נקשרת אלא במי שנוח אף לבני אדם”. הזמינתהו לאחיתם לעלות ולישב עמה בעגלה. הסכים אחיתם, שאפילו רכיבת חמור טובה מן ההליכה ברגל, אם גם אינה מהירה ממנה.

אם כי נאמר “אל תרבה שיחה עם אשה” היה אחיתם מסיח עמה על דא ועל הא, ונתגלגלו הדברים לידי כך שהזמינתהו לביתה והסכים.

ביתה קטן וחמוד היה ועמד בקצה הכפר. ערכה לפניו שולחן בביצים וגבינה וירקות ולחם וחמאה וחלב. אכל ושבע והותיר והודה לה בפה מלא:

– אשריך שהשפע מצוי בביתך.

אמרה לו:

– אין לי אלא מה שידי עושות.

חיווה דעתו:

– עכשיו יודעני מדוע מתקנאים יושבי כרכים ביושבי כפרים.

הקשתה עליו:

– שמא תדע גם הלמאי מתקנאים יושבי כפרים ביושבי ערים?

הסביר לה:

– הלב והעיניים הם סרסורים לגוף.

בקשה ממנו:

– באר דבריך.

נענה ואמר:

איור 33.png

– הרחוק מן העין נעשה קרוב אל הלב ויחד הם מושכים ומפתים את הגוף.

אמרה לו:

– אני אין לי אלא מה שידי עושות.

שיבחה:

– ויפה הן עושות.

נאנחה:

– אלא שאינן מספיקות הכל.

שאלה:

– והיכן בעלך?

השיבה לו:

– נפטר.

שיתף עצמו בצערה:

– חבל על דאבדין.

ערערה על דבריו:

– שוטה מיצר על מה שאבד לו, חכם על מה שאינו מוצא.

יצאו לחצר והראתו משק שלה, שקטן הוא אך משובח ופירותיו מרובים. וכל אותה שעה היתה מרמזת לו שזקוקה היא לעזרה ואינה יכולה לשאת לבדה במעמסתו. כל רמז חד היה, ואפילו עטפתו במלים רכות הרבה, נזדקר ויצא כמרצע מתוך השק. אלא שאחיתם לכשירצה, עבה עורו כעור הקרנף ואינו משגיח ברמזים. מכאן לכאן עברה לדבר ברוב טובה שהיתה משפיעה עליו אם יתרצה לשבת עמה ולעזור לה בעבודת המשק, גם תרבה שכרו וגם תדאג לכל מחסורו. וסופו שלא יכול אחיתם לסרב לזו שמבקשת להיטיב עמו כל כך והסכים, אלא שתנאי התנה שלא יאריך ימים אצלה אלא עד שתמצא לו ממלא מקומו.

אלא שנתגלגלו הדברים כך ששהה אצלה זמן מרובה יותר מכפי שעלה בדעתו. תחילה היה עוזר על ידה בעבודות השדה בלבד. היתה מפנקתו במאכל ומשקה עד שנתעגלו פניו ונתמלאה כרסו. לימים נטל עליו שאר תפקידי הבעל ובילו זמנם בנעימים ימים רבים. אלא שפתאום קפץ עליו שוב החשק לילך לתל־לביא והיה מתקין עצמו בסתר ליציאה. ראתהו בכך ושאלה:

– לאן?

השיב:

– טובה את ממני ולא אוכל להסתיר ממך, לתל־לביא.

חיננה קולה לנגדו:

– וכי חסר אתה כאן משהו?

– לא.

– וכי אין המקום יפה בעיניך?

הסכים עמה:

– יפה הוא.

הוסיפה והקשתה:

– וכי אין אני נאה לך?

הבטיחה נאמנה:

– נאה את לי ויאה את לי.

באה עמו בטרוניה:

– ובכן מדוע אתה מבקש לעזבני?

אמר לה:

שחזקה עלי מצוות המחבר. עדיין לא הגיעה שעתי לישב במקום אחד ולרוות נחת. חייב אני מטבע ברייתי לעבור בארץ ולהתהלך בה, לבוא לתל־לביא ולהסתכל בה היטב בטרם אשוב אליך. אלא שיכולה את לבטוח ששוב אשוב ונראה חיים טובים ביחד.

נצטערו שניהם צער גדול. אך מששמעה כך שוב לא ניסתה לעכב בידו. צררה בדאגה ורוך מיני מזונות בצרורו, הניחה בגדים חמים בצקלונו והזהירתהו מפגיעת אנשים רעים ומחמת מזג האויר ומשאר תקלות האורבות לעוברי־אורחות

למחרת חזר אחיתם ויצא לדרך. עמד על אם הדרך, מבקש לזכות בנסיעה של הזדמנות. אלא ששוב לא האיר לו מזלו פנים וכל נסיעותיו קצרות היו, כדי פרסה או פרסותיים. כנגד זה קשות היו ושביעוהו ממרורות הרבה.

פעם נסע על גבי מיכל מים ונסתפגו בגדיו;

פעם היה רכוב על גבי ערימת קורות ונצבטה רגלו ביניהן;

פעם ישב על ערימת חול והעיפו הרוח לעיניו;

פעם מצא מקום על גבי מכלאה של תרנגולות שהובילן לשחיטה, ושכוי אחד, עז שבעופות, נעץ מקורו בבשר הרך באותו מקום שבגופו; פעם נסע על גבי ערימת שעורים ונתקעו מלעניהן בבגדיו וסרטו בבשרו סריטות־סריטות;

פעם עלה על ראש ערימת עצי בנין, שכולה מסמרים חלודים והיא מיטלטלת מצד אל צד, ובנס נפטר ממנה בקרע במכנסיו בלבד;

פעם נכנס ועמד אצל זוג פרדות, שהיו מבעטות בו כל הזמן. עלה ורכב על אחת מהן. ניסתה לנשוך ברגלו;

פעם ישב על גבי מכונית טעונה תייל דוקרני;

אך סופו שנתקרב לתל־לביא בשיעור ניכר.


 

פרק ז. בו יסופר כיצד עזרו לאחיתם ידידים טובים לפרוק נטל מיותר    🔗

לבסוף הגיע אחיתם למקום סמוך מאד לתל־לביא. אלא שאותה שעה מאוחרת היתה והחושך התחיל לרדת ולא ידע היכן הוא. נראה לפניו כעין בית מאכל ומשקה וגמר להיכנס לשם שמא יזדמן לו על ידי מישהו מקום־לינה.

כוחה של העששית הדלה לא היה יפה כנגד האפלה בפנים. תחילה לא יכול אחיתם לראות כלום. רק לאחר שנתרגלו עיניו לחושך הבחין כי החדר מלא עד אפס מקום והכל מסובים אל שולחנות קטנים. חיפש מקום ישיבה וראה שרפרף קטן עומד ריק בפינה אחת. ניגש ושאל את היושבים לידו:

– מקום זה פנוי או תפוס?

לא ענה לו איש, לפי שכולם שקועים היו בנעשה על השולחן. הרים קולו מעט:

– מקום זה פנוי או תפוס?

נענע אחד בראשו לאו. לא ידע אחיתם אם נתכוון לומר פנוי או תפוס ולפי שלא הכיר איש מהם וחשש להקניטם, סטה מעליהם והלך לתור לו מקום ישיבה. תוך כדי כך התבונן בהם ובמעשיהם.

תמה לראות רבים מן האושפיזין ישנים, ראשם נשען בשולחן או במסעד הכסא ונחרתם נשמעת, שלכל הדעות אין מקום יפה לשינה מן המיטה בבית. אחרים עסוקים היו בכל מיני שחוק. קצתם יושבים על לוחות משובצים ומסיעים על גביהם דמויות חטובות בעץ ותוך כדי כך מהמהים ומבמבמים ומפזמים פזמורים וכוססים ראשי צפורניים ושוקדים לאטום את אזניהם מפני העצות שמשיאים להם היושבים על גבם. קצתם יושבים ליד לוחות עץ מפוספסים ומסיעים עליהם בשלווה ובנחת מיני כפיסי עץ עגולים, ולפתע מתעוררים, מחליפים זה עם זה מלים קשות וחוזרים להתפייס. קצתם טורפים קלפים ומניחים אותם זה אצל זה על גבי השולחן ועיניהם רצות רצוא ושוב מערימת המטבעות המונחת עליו אל חבריהם למשחק. וקצתם מגלגלים בקוביות. וכך הם עושים: סוגרים שתי קוביות בכפות ידיהם, מנערים היטב, נותנים עין בתקרה ומשליכים אותן בתנופה גדולה על השולחן, כשהכל גוחנים עליהן בהמולה.

עמד אחיתם לידם שעה ארוכה והסתכל בהם, עד שירדה יד על כתפו. נתחלחל, הסב פניו וראה עלם אחד עומד עליו ומחייך. השיב לו בחיוך. כיוון שלא ידע מה הוא רוצה ממנו.

פתח העלם ושאל:

– זר אתה במקום זה?

שבחו אחיתם:

– ניכר בך שבעל טביעת עין אתה.

השיב לו:

– ובך שאדם ישר אתה.

דחה אחיתם את המחמאה מעליו:

– ראית איש מהללך על מה שאין בך, סופו מקללך על מה שאין בך.

הסביר לו העלם פנים:

– אל תקדים אחרית לראשית, רואה אני שהמשחק מושך את לבך. רצונך לגלגל בקוביה?

לא רצה אחיתם להעליבו בסירוב וביקש לפטור עצמו בתירוץ:

– אינני יודע כיצד.

הבטיח לו:

– אלמדך.

התנצל:

– קשה תפיסה אני.

הוסיף העלם ואמר:

– עניו אתה. אין פשוט מזה, אין עליך אלא להטיל קוביות אלו על השולחן.

שאלו אחיתם:

– וכל כך למה?

ענה לו:

– יכול אתה לזכות בממון הרבה.

חזר ושאל:

–מהיכן אני זוכה בממון זה?

איור 38.png

השיב:

–משל המפסיד במשחק.

הקשה עליו אחיתם:

– ושמא אני המפסיד?

הבטיחו:

– רבים הזוכים מן המאבדים.

סרב אחיתם:

– ממון זוחל כצב בבואו ורץ כצבי בלכתו.

הגיד לו העלם:

–ממון משול לגחלת, כשמניחים אותה הולכת ועוממת.

החזיר לו אחיתם:

–עד שהשמן נעשה כחוש הכחוש מת.

כיוון ששמע אותו עלם כך, מיד טפח לאחיתם על שכמו בחבה וקרא:

–חביבים עלי אנשים הזהירים בממונם. הוה מתרחק מן המשחק בקוביה כמפני אשו של הגיהינום, ומה שזימנתיך למשחק, לנסותך אמרתי, שראיתיך נכנס למערת פריצים זו ורציתי לתהות על קנקנך.

נתחלחל אחיתם ושאל:

– כלום מאורת פריצים היא זו?

הנמיך העלם קולו:

– לא מאורת פריצים אלא גוב אריות. הללו שבכאן כלי זינם עליהם. מעשה בכל יום שמוציאים מכאן אחד בגולגולת רצוצה. ביש מזל מוציאים באלונקה ובר מזל באזיקים.

היתה הזיעה מבצבצת ועולה במצח אחיתם וכבר ביקש דרך להתחמק משם. דבריו לעו ויצאו מגומגמים מפיו:

– עיקרו של דבר… מלכתחילה לא נתכוונתי אלא… שבאתי הנה בטעות באתי… לא נתכוונתי אלא לכוס משקה.

שמע אותו עלם כך והצהיל פניו:

– אם כך למה שתקת כל הזמן?

מיד ניגש אל היושבים ליד אחד השולחנות וגער בהם:

–אינכם רואים איש זה שצמא הוא? קומו ופנו לו מקומכם.

נזדרזו כולם להסתלק מעל השולחן, חוץ מאחד, שהיה בגילופין ונתקומם כנגדו, אלא שמיד משכוהו חבריו משם בבהלה.

ישבו ליד השולחן. לא יצא רגע והביא המלצר שתי כוסות משקה והניחן על השולחן. נתפלא אחיתם פליאה גדולה כיצד ידע מה רצונם בלי ששאל את פיהם.

שוב פתח העלם בדברים:

– עיר יפה תל־לביא וחביבה על יושביה.

הסכים עמו אחיתם.

– טוב ויפה. זו מגמת פני.

נאנח העלם אנחה עמוקה:

–ולואי ויכולתי גם אני ללכת עמך.

קפץ אחיתם כנגדו בשמחה:

– בוא עמי, כדרך שנאמר: טובים השניים מן האחד.

משך העלם בכתפיו וסירב:

–איני יכול.

שאל אותו:

– מדוע אין אתה יכול?

השיב:

– כבד אני ולא אוכל לזוז.

חזר ושאל:

– ריחיים על צוארך?

ענה:

– כיס ריק כבד מכיס מלא.

נענה לו אחיתם:

– משא כבד מרימים בשניים.

הסתכל בו העלם ארוכות כמבקש למוד אותו ואמר:

– ניכר שאין חלקך עם העשירים, שאין הפרוטה מצוייה בימינו אלא ביד הרמאים.

גילה לו אחיתם:

–חסכתי בעבודתי.

מיד נרתע העלם ממקומו:

– חלילה לי לקחת מכספך. מימי לא הורגלתי בנדבות.

נקוו דמעות בעיניו ונכנס רעד בקולו. נתמלא אחיתם רחמים עליו והיה מבקש לנחמו:

– אל תהא מיצר כל כך. גלגל חוזר הוא. למחר אתה מלווני ותומך בי.

היו כתפיו של העלם מרטיטות וסנטרו מתעוות וכמעט שפרץ בבכי גדול:

– אני מבני טובים אני, מוכן לגווע ברעב ובלבד שלא אצטרך לבריות.

היה אחיתם מדבר כל אותו זמן על לבו ומפציר בו לקבל עזרה ממני ולהתלוות אליו בדרכו, אך הוא מסרב. לבסוף מחה העלם את דמעותיו ופנה אל אחיתם:

–מוטב אנו חדלים לעסוק בי ובמכאובי, נושא זה אין לו סוף ואנו מבזבזים זמננו לריק. נגזר עלי לכלות ימי במקום נידח זה וחייב אני לקבל את הגזירה באהבה, אך כיון שמצאת חן בעיני צריך אני להזהירך בכל לשון של אזהרה מפני הכסף הרע.

נדהם אחיתם וקרא:

– וכי יש כסף טוב וכסף רע? זהו שאומרים הבריות “כסף אין ריחו נודף”, שקונה את הבשמים ומתבשם מהם.

הוסיף העלם ולימד אותו:

– ולא עוד אלא שקונה אף את החטמים וסותמם. ואף על פי כן מכיר אני רבים שנתרגשה צרה על ראשם מחמת כסף רע. רבים בימינו זייפנים זריזים במלאכתם.

נתחלחל אחיתם ושאל:

– ואיך מכירים בטיבו של הכסף?

השיב לו:

– דבר זה קשה ביותר, ההבדל דק מן הדק.

הוסיף ושאל:

– מכיר אתה בו?

– קצת.

הוציא חפיסת שטרות מן המקום המוצנע והראה לו:

– בדוק אם טובים הם.

נטלם העלם בידו, התבונן בהם בפנים ואחור, למעלה ולמטה, רשרש בהם, האזין לקול הרשרוש מקרוב ומרחוק, קמטם באגרופו, מוללם באצבעותיו, הריחם, מששם בריסי עיניו, נפח בהם בפיו, חבט בהם על גב ידו, הסתכל בהם כנגד האור וקמטם שוב באגרופו, וכך היה בוחנם ובודקם שעה ארוכה. לבסוף החזירם לידי אחיתם והפטיר:

– טובים.

שמח אחיתם שמחה גדולה וביקש ממנו:

– טובה גדולה אתה עושה עמדי, אם אתה נוטל כמה מהם בשכר טרחתך.

קפץהעלם ממקומו כנשוך נחש וקרא:

– וכי לא אמרתי לך שאיני נוטל נדבות בשום אופן שבעולם.

נבוך אחיתם ומלמל:

– לשכר טרחה נתכוונתי ולא לנדבה.

נתמלאו עיני העלם דמעות והיו יורדות ושמות מחנק לגרונו.שעה ארוכה לא יכול להוציא הגה מפיו. לבסוף נתאושש לומר:

–מי אני בעיניך שאהיה נוטל ממונם של ידידי בשכר טרחה קלה כל כך. ובפרט שאותו ממון מועט וערכו דל.

שאל אחיתם:

– וכי לא אמרת טוב הוא?

חבט העלם בידו על פיו, כמצטער צער רב על דבריו ונזף בעצמו:

– תאוות דיבור שבי היתה בעוכרי. לא נתכוונתי לצערך.

אמר לו אחיתם:

–חידות לי דבריך. בארם.

סרב לו.

– לא נתכוונתי לצערך. מוטב אתה שומע על כך מפי אחרים ולא מפי. לעולם ישים אדם עצמו שליח לבשורה טובה ולא לרעה.

הוסיף אחיתם להפציר בו:

– באר לי דבריך.

נעתר לו העלם:

– הבאתני בין המצרים. בוחר אדם לשמוע בשורה רעה מפי ידידיו ולא טובה מפי אויביו. כספך טוב הוא אלא שאינו עובר לסוחר בתל־לביא.

תמה אחיתם תמיהה גדולה ושאל:

– כלום תל־לביא מדינה אחרת היא?

ענה לו:

– לא, אלא שאין ממון המדינה מקובל על יושביה.

הוסיף ושאל:

– וכיצד הם עושים משאם ומתנם?

חזר וענה:

– בממון מדינות הים.

– ומה יעשה מי שאין לו?

– יגווע ברעב.

הקשה עליו אחיתם:

– וכי אי אפשר להחליף ממון בממון?

השיב:

– כל השומע יצחק לך.

ספק אחיתם כפיו וקרא:

–ומה אעשה?

נענה:

– שוב למקומך.

הקשה ערפו:

– לא אשוב כיוון שכבר באתי עד כאן.

אמר לו העלם:

– הברירה בידך. אך כיוון שידידי אתה הריני מזהירך.

נתרכך אחיתם ושאל:

– כלום אין מוצא?

קרב העלם כסאו לכסא אחיתם, הנמיך קולו ולחש באזנו:

– לא נתכוונתי לומר לך דבר זה, שהוא סוד גדול. אך אין אני רשאי להעלימו מידידי. יש מוצא, אך קשה הוא.

מכאן לכאן סיפר לאחיתם, לאחר שעשה כוונים הרבה, שמכיר הוא אדם אחד היכול להחליף את כספו, אף כי הדבר אסור באיסור חמור.

ביקש אחיתם ללכת לביתו של אותו פלוני וסירב לו העלם, לפי שיודע הוא כי הלה עושה עצמו סומא ככותל וחרש כאבן לכשרואהו עמו. נעתר אחיתם למסור את הכסף בידו, אף כי היה חושש שמטריחו יתר על המידה. נטל העלם את השטרות והבטיחו לחזור כעבור שעה קלה, שאותו פלוני גר בסמוך לשם.

כיוון שיצא העלם בא המלצר, קד ודרש את דמיהן של שתי כוסות המשקה.

הבטיחו אחיתם:

– כתר לי זעיר ואשלם לך.

החזיר לו המלצר:

– יפה שעה אחת קודם. כסף דרכו שפוחת והולך, לא כשנים שמצטברות והולכות.

התנצל אחיתם:

– אין מעות עמי בזה הרגע.

גיחך המלצר ושאל:

– סבור אתה צומחות הן בארנקך מאליהן שעה שאתה יושב כאן?

השיב לו:

– מחכה אני שיחזירון לי.

נענה המלצר:

– אף אני.

יצא זמן רב ולא חזר העלם. סבר אחיתם שנתעכב בדרך מחמת איזו סיבה או שאותו פלוני לא היה בבית ועודנו מחכה לו ולא נתרגש. בינתיים קמו האושפיזין ויצאו. נותר אחיתם לבדו עם המלצר. עמד עליו הלה והזכיר לו:

– עודני מחכה.

נענה אחיתם:

– אף אני.

פקעה סבלנותו של המלצר, שביקש לסיים עבודתו וללכת הביתה,

איור 44.png

קרא לבעל הבית, גברתן מגודל איברים. הרעים בעל הבית בקולו על אחיתם.

– צרור את גל עצמותיך בצרור סמרטוטים וכלך לך מזה.

טען המלצר:

– עדיין לא שילם.

אמר אחיתם:

– מחכה אני לידידי, צריך הוא להביא את כספי בחזרה.

געו בעל הבית ומלצרו בצחוק של קלסה ולגלגו עליו:

– יכול אתה לחכות עד שתתגלגל בחתול ואינו מביאו לך.

והמלצר הוסיף:

– שלם וצא. אין לי פנאי.

השיב לו אחיתם:

– אין לי.

הפליאו שניהם לחבוט בו. המלצר, על שום שעתיד בעל הבית לנכות את מחיר המשקה משכרו ובעל הבית מתוך חיבה למהלומות. לאחר שדשו את בשרו עד זוב דם השליכוהו החוצה.

ישב אחיתם שעה ארוכה וציפה לעלם, עד שנפלה עליו תרדמה והיה ישן על הקרקע הקשה עד אור הבוקר. הקיץ והנה תל־לביא לפניו.


 

פרק ח. בו יסופר כיצד יצא אחיתם לחפש את גרשון 2    🔗

נסתכל אחיתם באותה אגרת, ששיגר על ידו מהנדס הכבישים, וראה שהיא כתובה אל גרשון. סתם ולא פירש: גרשון. גמר בלבו לחפשו מיד, שיפה שעה זו ככל שעה אחרת.

בינתיים תקפו הרעבון וחש כמין צביטת אצבעות בקיבתו. אלא שכך דרכו של אחיתם: משנטפל אליו רשע זה, אינו מושכו לבית המאכל, אלא מסיח דעתו הימנו. ומורגל בפיו שהרעבון, כך טבעו, שהנותן דעתו עליו – זנו ומפרנסו, והמתעלם ממנו – ממיתו ברעב. ואין לך מוות יפה לרעב מן המיתה ברעב. ולבד מזאת מובטח היה, שמיד כשמוצא לגרשון זה ומוסר לידו האגרת, הכל על מקומו שב בשלום ואשר היה כלא היה.

יצא לרחוב, נטפל לעוברים־ושבים ושאלם מי כאן גרשון. ותמוהה דרכם של בריות. שהיו בהם שנשתהו שעה קלה, קימטו מצחם, טפחו על פדחתם והניעו באבריהם שאר תנועות שיפות לכוח הזכרון, וכיוון שלא העלו כלום, משכו כתפיהם ונסתלקו בפזרון הנפש. וכנגדם שנראו מטופלים ביותר, נענו בראשם, כמבקשים לטרדו מעל פניהם והמשיכו בדרכם בלי שים אליו ולשאלתו שימת עין ואוזן. או אחרים שנתנו בו עין חששנית, שמא משטה הוא בהם, או דעתו מטולטלת עליו, ונזדרזו לסטות מעליו. וכן שעמדו לידו שעה של כלום לשטות בו קמעה:

– קרחת לו בראשו?

– משקפיים על חטמו?

– שמא הוא שתום עין?

– מטורף בלשונו?

– מאנפף בדיבורו?

– גרגרן?

– כתם מלידה לו על שכמו?

– רגל אחת קצרה לו?

– רגל אחת ארוכה לו?

– שם אשתו חנה?

– שונא שומים הוא?

כך הפליגו עליו בשאלות ולבסוף פטרוהו בלא כלום.תמה אחיתם תמיהה יתירה: כיצד הללו יושבים במקום אחד ואינם מכירים זה את זה. ולא נתקררה דעתו, עד ששאל על כך לפלוני, שלא נראה לו טרוד וחופז כאחרים אלא מזומן לגלגל עמו בדברים.

צחק עליו איש שיחו מקרב לב:

– ואפילו זכרונך כבור סוד, אינך מכיר כל תושב ותושב שבתל־לביא.

הקשה עליו אחיתם:

– ואיך הם מוצאים זה לזה כשנצרכים?

השיב לו אותו פולני:

– כתובת יש להם.

– ומה היא הכתובת?

– הריהי כמו שם שני.

הפריכו אחיתם מניה וביה:

– מי שאינו זוכר שם אחד, יזכור שניים?

– הכתובת היא שם המקום. יודע אתה את שמו ואת מקומו, ויכול אתה לידע היכן למוצאו.

לא נתקררה דעתו של אחיתם:

– והיכן כל הכתובות יודעים אתם?

החזיר לו:

– אם אין יודעים, שואלים.

צחק אחיתם צחוק גדול:

– והללו קרויים פקחים! תחילה שואלים היכן ואחר כך מי. וכי אין די לכם במי?

נסתתמו טענותיו של אותו פלוני. ביני לביני נתקבץ עליהם קהל של הולכי בטל ומלאו פיהם שחוק על אחיתם. נזדמן לשם פקח אחד, קפץ והצהיל פניו כנגד אחיתם:

– גרשון, אתה אומר?

ענה לו אחיתם:

– האי.

הוסיף ושאל:

– שמא הוא ממונה על עסקי בתים ועסקי מקרקעין?

ענה:

– אולי.

המשיך הפיקח:

– שמא הוא ממונה על כבישים ומסילות?

שמח אחיתם:

– הוא, הוא! אגרת עמדי אליו מראש המהנדסים בכביש באר השובע.

צהבו פניו של אותו פיקח:

– וכי מי לא ידע את גרשון שראש וראשון הוא, שר וגדול הוא, ממונה על כל המלאכות במדינה, ורבן של הרשיונות. אשריך שזכית להיקרא לפניו, שרבים המבקשים ואינם קרואים. הריהו לפניך במעלה הרחוב, בבית לשכת הרשויים.לך לשם ושאל על גרשון, שהכל יודעין מיהו.

סיים ופנה בתוכחה אל הסובבים אותו:

– אי לכם, אדם זה אל גרשון עצמו הוא קרוי, ואתם עומדים ואינכם מסייעים בידו. ואגב כך קרץ כלפיהם בעיניו וליתר סיבור מרפקו בצלעות אחדים מהם.

גיחכו זה אל זה ונסתלקו.

נחה דעתו של אחיתם ושם פניו אל מעלה הרחוב. וכל־כך משוקע היה בענינו, שלא נפנה להסתכל לצדדין בחלונות־הראווה, שזגוגיותיהם מבהיקות כבדולח, ואספקלריות מאירות בהם להרבות זיוום והם מלאים כל טוב; ובמכוניות שמתרוצצות על פני הכביש, המצופות ששר שחור ומאיר עיניים; ובעוברים־ושבים לבושי־המחלצות; וכן שאר כל הדברים, המושכים עין ברחובו של כרך. וכך הלך בלי נטות ימינה ושמאלה, עד שהגיע לפני בנין רם ונישא, שחזיתו לוחות של אבן מסותתת ועליהם מעשי־פיתוחים, ובה שער גדול של מרמר, ועליו כתובת באותיות נאות “כניסה”, ושוטר מזוין ואין נכנס.

בנינים גדולים טבעם שהם מטילים אימה על אחיתם. דומה עליו, שכל עיקרם לא נתכנו אלא לתכלית זו, שיהיו מיראים את הבריות בהדר גובהם ומכניסים בהם הרהור של התבטלות על בן האדם שעפר ותולעה כמותו מעשי ידיו מאריכים ימים על פניו.

נסתכל בבנין שעה קלה, עד שנכנסה בו עזות לכונן פעמיו כלפי הפתח.

תפסו השוטר בידו:

– רשיון יש לך?

נתבלבל אחיתם:

– מהו רשיון?

– פתק שמתיר כניסה למשרד.

חזר ושאל:

– כלום אסורה הכניסה?

ונענה:

– על מי שאין לו עסק כאן.

נתפלא אחיתם:

– סלקא דעתך, שמי שאין לו עסק בכאן יטרח לבוא לכאן?

נתעקש השוטר:

– באין רשיון אינך נכנס.

ראה אחיתם שלא יועילו שידולים, הכניע לבו ושאל:

– והיכן נוטלים רשיון זה?

– בחדר שבבנין.

– וכיצד ייכנס אדם ליטול רשיונו, אם אין מכניסים אותו בלי רשיון?

נתכעס השוטר:

– פקודה היא בידי, ואינך נכנס בלא רשיון.

משך אחיתם בכתפיו והלך. יצא להקיף הקפות לאותו בנין. ראה פתח קטן מצידו השני ועליו כתובת: “יציאה”. לא היה שם שוטר ושומר וכל הרוצה נכנס ויוצא. קם ונכנס אף הוא.


 

פרק ט. בו יסופר כיצד נודע לאחיתם מקומו של גרשון    🔗

נסתכל אחיתם על סביבותיו וראה אכסדראות ארוכות ומקומרות, ובצדיהן דלתות הרבה, וקהל לכל אחת מהן מיעוטם יושבים, ורובם עומדים, וכולם עיניהם בדלת, מתופפים באצבעותיהם, ממוללים ברגליהם וניכר שרוחם קצרה עליהם. שאל כמה מהם, מי כאן גרשון, ולא היה איש יודע מהו סח.

השיא לו אחד עצה, שישאל בלשכת המודיעין. הגיע לפינה אחת, ובה שולחן גדול וריקני, שאין עליו אלא כתובת בלבד:

“רק שלמה המלך ידע הכל ואין שמי שלמה”. ישב אל השולחן פקיד שקומתו קטנה ומשקפיו מעובים והיה משיב לשואליו בסבר פנים והטעמת הדיבור. שאל פלוני היכן פלמוני, השיב לו לך שמאלה או ימינה. שאל כל שאלה אחרת – והשיב לו אינני־יודע צוהל וחביב כל כך, שלא היה שום אדם מתכעס עליו.

פנה אליו אחיתם ושאלו, מי כאן גרשון.

– וכי מעט גרשון מצויים בשוק? – הקשה עליו – מיהו גרשון זה?

טען:

– חשוב הוא.

ונענה:

– וכי ראית אדם שאינו חשוב אצל עצמו?

הוסיף אחיתם:

– הלה אף אצל זולתו.

חזר הפקיד ואמר:

– הכל סבורים כך.

לא ויתר לו אחיתם:

– הכל יודעים מיהו.

– אם כך, מדוע באת אצלי?

– לפי שאיני יודע, היכן הוא.

– ואני איני יודע, מיהו.

נתמלא אחיתם כעס וקרא:

– ומה מעשיך כאן, אם אינך יודע?

נענה הפקיד בניחותא:

– אף זאת איני יודע.

שכך כעסו של אחיתם:

– גדול היודע שאינו יודע ממי שאינו יודע שאינו יודע. אך מה אעשה ואני נצרך לגרשון?

החזירו הפקיד:

– אינני יודע.

חלשה דעתו של אחיתם. כיוון שראהו הפקיד בכך, נכמרו רחמיו עליו, קרבהו אצלו ולחש:

– את גרשון אתה מבקש?

נתעוררה תקוותו של אחיתם מחדש:

– כן־כן.

–לך למקום פלוני שבקומה אלמונית, יש שם אשנב אחד, ובו יאמרו לך, היכן תמצאנו.

תמה אחיתם:

– והרי אמרת אינך יודע?!

השיב לו:

– מחוייב אני.

לא נסתבר לו לאחיתם:

– דהיינו?

נענה:

– כל שהכסא נישא מחברו, מצווים אנו להכביד הדרך אליו במעקשים ואבני נגף הרבה ככל האפשר, וכל שהאיש חשוב מחברו, מחוייבים אנו להסתיר מושבו בענני כבוד.

נשתומם אחיתם:

– כל־כך, למה?

השכילו:

– שדרכם של הבריות לכבד את הנעלם.

לא נתקררה דעתו של אחיתם:

– ומי זוכה ומוחזק חשוב?

ענה לו:

– הנושאים בעול הציבור.

הקשה עליו אחיתם:

– אם חשוב הוא, וכסאו רם ונישא לפי שטורח בשביל הציבור, וכי דין הוא שיהא בורח מפני טרחת הציבור ומחביא עצמו?

הפטיר הפקיד:

– אם דין אין כאן, מנהג יש כאן. וזה דרך כל המדינות.

נפטר ממנו אחיתם והלך לחפש לו לאותו מקום. מצא אשנב פתוח לרווחה ואיש אין בו. כיוון שהציץ פנימה ולא ראה צלם אדם, ישב על ספסל סמוך והיה ממתין לבעל האשנב.

לא יצאה שעה ארוכה ושמע קול של פסיעות. מיד הוציא פלוני את ראשו מבעד לאשנב, נסתכל אילך ואילך, נתן עינו באחיתם, ולא אמר כלום. שהה שעה מועטת וישב על ספסל שמעבר משם. סבר אחיתם, מן הסתם מטופל הוא, וחיכה עד שייפנה.

נתרבה מנינם של המחכים לתורם ליד אחיתם, נתקצר הספסל לשמש את כולם ונצטרכו כמה מהם לעמוד. וכן בצד ההוא, שבאו לשם כמה אנשים, מן הסתם מקורבים למלכות, מאחר שניתן להם להיכנס מעבר למחיצה לפני־ולפנים. זקפו בהם אלה שמעבר מזה עין זועמת: בשל הללו ושכמותם נפסד זמנם של הבריות, שאינם מחכים לתורם ונדחקים בראש.

לסוף נתקצרה רוחו של אחיתם. קם וניגש אל האשנב לשאול את הפקיד, מתי ייפנה אליו. ראהו הלה שהוא נשען אל המסעד, קפץ ממקומו בשמחה ושאלו:

– שמא יודע אתה, היכן אני מקבל כאן רשיון למזון בהמות?

ראו כולם שאלה מכאן ואלה מכאן כולם כאחד מחכים לפקיד שאיננו ושאשנבו עומד ריקם. פתחו אשר מזה ונתנו דופי באשר משם. לא עצרו ההם לשונם והחזירו מנה אחת אפיים. וכולם בצוותא המו מהומה גדולה ונתקבצו סביבם אנשים הרבה. זה טוען בכה וזה טוען בכה. גדלה ההמולה, ולא ידע איש טעמה של המחלוקת. נזדמן לשם עול־ימים ושאלם:

– מה לכם צווחים ונכנסים זה לתוך דברי זה?

ענה לו אחד מתוך החבורה:

– שמא נערוך בחירות וניתן עלינו ישוב ראש?

השיב:

–אם בכך אתם יוצאים ידי חובתכם, יאה לכם כל מה שבא עליכם.

בקשו:

– האר דבריך.

ונשתמט:

– מוטב שיהיו סתומים.

הפציר בו:

– ואף־על־פי־כן!

ונענה לו:

– לא לראש אתם צריכים כי אם לידיים.

– ומה נעשה בידיים?

– ידיים מקומן בכיס.

– אם כך למה הן לנו?

פתח עול־הימים ודיבר:

–ביקשת ואשיבך: אם אתם יודעים, מי אשם בריבכם, הרי אתם חדלים לצעוק, עושים יד אחת וקמים כנגדו.

היה שם אחד עבדקן, מטופל בימים, נכנס לתוך דבריו ושאל:

– וכיצד אתה יודע מי אשם?

נענה:

– הדג מסריח מראשו.

חזר ושאל:

– היכן כאן ראש, והיכן כאן גוף?

השיב לו:

– כל אלה השרים והיועצים, הפחות והסגנים, האמרכלים והטפסרים, האמגושים ובעלי־הטכסא, הם ועושי רצונם הראש, ואנחנו הגוף. וקטן הגוף משאת את הראש.

נענה לו הקהל בהמהום של הסכמה. העבדקן הוא לבדו התריס כנגדו:

– גוף חולה, והוא נותן סימנים בראש.

חלק עליו:

– כל המחלות תחילתן מן הראש. ואף חולי מעיים, שבא מן הפה.

המשיל לו העבדקן משל:

– כלב טוב לא תגדל מגור רע, מביצי תרנגולת לא יתבקעו אפרוחי פסיונים, וחמור מדרך העולם שיש לו ראש חמור.

לא הסכים עמו:

– ראש גוזר ואיברים מקיימים.

התריס כנגדו: אין הראש הולך אלא למקום שהרגליים מוליכות אותו. כציבור כן ראשיו, וכראשים כן צבורם.

שמע אחיתם ונתעורר להוסיף חלקו:

– הבא להשמיע הוא גופו חייב לשמוע. קשוט עצמך תחילה.

פירק עליו עול־הימים את כל החימה שהוצברה בקרבו:

–ואתה מי אתה?

השיבו אחיתם בנחת:

– מקהל השומעים.

הטיח כנגדו בזעף:

– וודאי מעושי רצונם, ממלחכי פנכתם, שאתה בא ללמד עליהם סניגוריא.

החזיר לו בנועם:

– חביבה עלי פנכתי שלי, ושכר איני נוטל, שמימי לא שילם לי איש אפילו מעה של כלום שאהיה מליץ יושר שלו.

החמיר הלה קולו:

– ומה מעשיך כאן?

ענה לו:

– אם באמת רצונך לדעת, את גרשון אני מבקש.

הריע עול־הימים כמנצח:

– עודו טוען תם הוא ואינו ידוע. גרשון הוא לו, שני־בשלישי, משל תחת סינר אחד נתגדלו. עוגות של חול לשתם יחד? כמהין ופטריות ליקטתם יחד? או שמא מקערה אחת אתם ניזונים? מי אוחז בכף, ומי במזלג?

וכך היה עומד ומלגלג עליו, עד שגעו כולם בצחוק.

נענה אחיתם ואמר כנגדם:

– מוטב כולכם צוחקים, ואינכם רבים זה עם זה.


 

פרק י. בו יסופר כיצד פגש אחיתם באיש הנתון בצרה    🔗

ניגש אליו אחד גבוה, נשוא פנים, לבוש מחלצות, ואף־על־פי שכבר זרקה שיבה בצדעיו וקמטים בזויות פיו ועיניו, עודו אומר עלומים שבגברות, נטלו בזרועו והוליכו משם:

– בוא, נצא מזה. הללו מבלי עולם, וכל טובה לא תצמח מהם.

נתרצה לו אחיתם, לפי שנראה עליו מהימן, שדרך דיבורו במתינות וקולו בעריבות. קם ויצא עמו לרחוב. פתח האיש ודיבר באותה ההתנצחות שנתארעה ליד האשנב ושיבח הרבה את דעתו של אחיתם.

ביקש אחיתם למחות בידו ולומר שאין לו כל דעה באותו ענין, אינו יודע במה ובמי הם סחים ולא לגופי דברים אמר מה שאמר, אלא לדרך הוויכוח. אך לא הניחו איש־שיחו והיה מקלס לשיקול הדעת שלו, שאין עמו משוא פנים. ומענין לענין קשר קטרוג על הנרגנים חדלי־האישים, שעינם לנוחיותם בלבד ואינם סוברים כלל את רבוי הקשיים שמשבשים דרכם של הטורחים בטובת הציבור.

וכיוון שהגיע לענין משמשי הציבור, לא צמצם בתשבחות להם ולשכמותם, שנושאים באהבה את כובד המעמסה המכותפת על שכמם ואינם מבקשים, חלילה, דבר לעצמם. ולאו דווקא מאהבת השררה, חס ושלום, אדרבא, כל תשוקתם להיפטר הימנה, מאוסה היא עליהם תכלית המיאוס, אלא שאי אפשר לו, לציבור מתוקן, בלעדיה. וכיוון שהיא בזיון לבעליה – הריהם נוטלים שררה לעצמם כדי שלא יתבזו בה אחרים. ומה שכרם? תשעה קבין גידופות וחשדות ובזיונות.

נתקשה אחיתם להבין, מה ראה הלה להפליג ככה בשבחם של בעלי השררה. ועד שחכך בדעתו, הניחו לו לרחוב הראשי, נכנסו לסימטא ובכמה פסיעות הגיעו למבוא אפל. צעד בן־לוויתו פנימה ומשכו עמו. נכנס חשש בלבו של אחיתם, שמא ליסטים מצויים במקום הזה, שחביבים עליהם מקומות של מחשך, ככתוב בכל סיפורי המעשיות. ושמא אף זה בעצה אחת עמהם. אך כיוון שהסביר לו פנים, נתבייש לנפשו, שמא יוחזק כפוי טובה.

עלו במדרגות עקלקלות ורעועות, שריח של טחב בשומן מאכל עמד בהן, ונכנסו לאולם אחד, שמרוב עשן לא הכיר בו אחיתם תחילה מהו, אך לאחר מכן ראה שהוא בית־מאכל.

נזכרו מעיו את רעבונן, שמאתמול לא בא דבר מאכל אליהן, ומשחשו בקרבתם של מיני מזונות, חזרו לתבוע את שלהן. ידע אחיתם, שאין בכיסו פרוטה לפורטה, וטיכס תחבולות להיפטר מכאן בלא בושת־פנים. עודו מתחבט, ואיש שיחו הובילו אל פינה מוצנעת, מחוייצת ורחוקה מן החלון מרחק רב, עד כי דמתה כמין כוך אפל, והושיבו אל שולחן מכוסה מפה משובצת, מנומרת ומכותמת בחרדל, וסלק וחזרת וגלעיני עגבניות, זרועה פתותי לחם ושייורי ירק, ושפעת זבובים מטיילים עליה להנאתם ולתועלתם, לבם גס בבריות ואינם נחפזים לברוח מפניהם.

נזדרז ברנש אחד, בריא־בשר ותלוע פנים, שחטטים שעירים מתנשאים מעל חטמו כשוניות בלב ים, ניגש אליהם כשהוא מקנח את מצחו באלונטית משובצת, מצאצאיה של מפת השולחן, ושאלם לחפצם. פתח בן לוויתו של אחיתם ולחשו:

– הבא לנו מן המיוחד ומן המשובח.

העמיד הלה פנים של קפידה והשיב:

– אצלנו הכל מיוחד ומשובח.

לא נתרגש בעל דברו מאותה קפידה והשיב:

– כוונתי למה שנותר ממה שאכלתי כאן שלשום.

שמע המלצר כך,ואורו עיניו:

– מיד אני מביא לך.

נתמשך אותו מיד, עד כי דומה היה על אחיתם, שכל קרביו מצטופפים אצל פיו, כל אחד מבקש להקדים את השאר וליטול לעצמו את כל המזון כולו. לאחר שהייה ארוכה חזר המלצר סמוק הפנים, ועל זרועותיו ערימה גבוהה של צלחות, ערוכות זו על גבי זו כמין מגדל בבל, שרק בדרך נס, הגלוי וידוע למלצרים לבדם, אינו מתערער ומתנפץ על הרצפה. שמט שתי צלחות מתוך הערימה, העמידן על השולחן, גלגל כלפיהן מחציתה של ככר לחם, מבוצעת פרוסות־פרוסות, והניחן בלי לומר כלום.

תלה אחיתם עינו בצלחתו וראה שהיא ממולאה עד גדותיה

איור 56.png

בולבוסין מבושלים, מילא, חשב, אדם רעב אינו בודק במזונות, בייחוד שאינו יודע, מהיכן ישלם דמיהם. נעץ מזלגו בערימה המהבילה ונתקע בדבר גמיש ונוקשה המונח מתחתיה.

נתן בו בן־לוויתו עין חייכנית:

– אכול ויערב לך, שעדייין לא מת איש מרוב נחת.

חיטט אחיתם במזלגו בקרקעית הצלחת ונתגלתה לו אומצת בשר גדולה וכבדה, משומנת ומבוצלת ומפיצה ריח הצובט את הלשון בשרשה וסוחט רוק לתוך הפה. מסתבר שנתלבשו פניו בארשת של פליאה, שכן קם בן לוויתו לעודדו:

– רואה אתה צדקת זו? שלשום עודנה לוחכת עשב ומטילה גללים. טוב לך שתהא דואג לתקנתה משתהיה לועס עשב כבהמה בבקעה.

נהנה הנאה מרובה מבדיחתו וצחק בקול. צחק עמו אחיתם:

– במקום שנכנס ירק ייכנסו בשר ודגים. אך הללו, שפקחים הם מה ראו להערים ערימה של בולבוסין על אומצה זו שהיא שובה לבבות?

השיב לו:

– נוח לה שתהא כסויה כבתולה שמסתירה חמודותיה, מחמת עינה־בישא הפקוחה בכל מקום, שלא די לה בברק הזהב לסנוורה, ופעמים היא זקוקה גם לבולבוסין. מה שעל פני הקערה רשות הרבים בתוכה – רשות היחיד.

הוסיף אחיתם:

– אם כך יודעני מקום סתר, שכל הבא אל תוכו, שוב אין עין־אדם שוזפתו לעולם.

נפנה אל הפנכה, ולא יצאה שעה קלה ונתעלם תוכנה לקול, מלתעותיו הטוחנות בצקצוק גדול.

ראה בן לוויתו כך, קרא למלצר ופקד:

–קום, הב שנית מן המיוחד שבמיוחד.

קד המלצר לכבוד תיאבונו של אחיתם ויצא בפתח המטבח. חזר והביא מנה חדשה, גדולה מן הראשונה, ועמה כוסות שיכר מקציף, היפה לתיאבון, לשטיפת הוושט ולהידוק המזון בתוך המעיים שתוך כדי כך מגדיל את קיבולם. לאחר־מכן העתיר עליהם מרקים ודייסות, תרביכים ופשטידות, לפתנים ומשקאות ושאר תרגימה, עד שאמרו די.

נשא אחיתם עיניו אל השולחן, שעודנו מלא מטעמים, ונאנח בין גיהוק לשיהוק:

– רעב מתיסר ממחסור הקיבה, ושבע – ששוב אין היא קולטת. וגדולים יסורי השובע מיסורי הרעב, שאדם יותר משהוא מצטער על מה שאין לו הוא מצער על מה שאפשר ויהיה לו. אלא מאי? רעב אינו יכול תמיד להשביע את עצמו ושבע יכול לחכות עד שירעב. וזו נחמה פורתא.

היה ראשו של אחיתם סובב כגלגל מרוב מאכל ומשקה, ותנומה נאחזת בעפעפיו ומסבכת ריסיהן זו בזו, עד כי נתעבו על רואותיו כעין המסך. קם בן־לוויתו והציע:

– אין טוב לאחר סעודה דשנה מטיול נופש בחוץ.

קרא למלצר, הוציא מכיסו חפיסה עבה של שטרות, שילם לו והחזירה בלא מניית שיעור העודף, כאותם שלבם גס בכסף.

יצאו והיו מהלכים ברחובה של עיר ומזינים עיניהם בחלונות הראווה. כל אימת שנמשך מבטו לחפץ מן החפצים הערוכים בהם, היה בן־לוויתו קופץ ומבקש לקנותו ולמסרו לידו, אלא שסירב לו אחיתם, מחמת הבושה שנכנסה בלבו מריבוי הטובות והשבחים, ולא נעתר לו אלא בארנק עור גדול, שאליבא־דאמת לא נצרך לו אלא כגידם לכפפות וכקיטע לנעליים.

נזדמן להם מודע ומכר לבן־לוויתו, תיק עבה תחת בית שחיו וסיגר עבה בפיו. ברכו זה את זה בידידות הרבה. כונן בעל הסיגר את מבטו כלפי אחיתם ושאלו ביותר משמינית של ביטול:

– וזה מיהו?

השיב לו בן לוויתו של אחיתם דרך חשיבות:

– מודע ורע לגרשון.

ביקש אחיתם להעמידו על טעותו, אך בטרם יפתח פיו, השמיט האיש את הסיגר מבין שניו, הצהיל פניו והושיט ידו בתנופה גדולה:

– ידידו של גרשון ידידי הוא, וכל מחסורו עלי.

פתח בן־לוויתו של אחיתם להגיד רוב שבחו בפניו. נצטרף אליו מודעו, ועמדו לקלסו עד שהסמיקו לחייו מבושה. ולא זז מהם אותו האיש עד שהבטיחו אחיתם לבוא לביתו עוד באותו יום לפת־ערבית, כדי שיזכו גם בני משפחתו ליהנות מקרבתו.

לאחר שנפרדו ממנו, אחזו צירים וחבלים באחיתם. פניו נתכרכמו, אגלי זעה קרה בצבצו על מצחו וחוטמו, ומעיו, כביכול, מלקחיים אדירים אחזו בהם והיו ממעכין אותם ודוחקין כל מה שיש בהם אל פתחי פיו. כמעט לא היה סיפק בידו להיחבא באחת החצרות ולהריק כל אותה ארוחה דשנה לרגלי הגדר. לאחר שכילה כל מה שהיה בו ועמד ככלי ריק, תלה עיניו בארץ ונאנח מעומקא דלבא:

– ואני סבור הייתי שכל מה שאני נותן במקום־סתר זה, שוב אין עינו של אדם שוזפתו לעולם.

ניחמו בן־לוויתו:

– אין בכך כלום. הנאה שנהנית באכילתך – שלך היא, ואי אפשר ליטלה ממך, ויתרון יש בדבר, שנתפנה מקום לסעודה חדשה.

נטלו והוליכו לבית־מאכל אחר. אלא שהפעם חסך פיו מאכילה גסה ונסתפק בשלושה כריכים, ארבע כוסות משקה וחמש פרוסות־עוגה, לבד מכך וכך מנות של גלידה, שנזדמנו לו בין אכילה לאכילה.

מכאן לכאן הציץ בן־לוויתו בשעונו וראה בו, שהשמש משתפלת כבר להיטמן בים מפני החושך. פנה אל אחיתם ואמר לו:

– השעה מאוחרת, ואף שאדיר חפצי לישב עמך בזה, הרי הבטחת לידידי לסעוד אצלו את סעודת הערב.

שמע אחיתם את השם סעודה יוצא מפורש מפיו ונתהפכו מעיו. שייר בצלחת פרוסת עוגה ונפטרו שניהם מאותו בית־מאכל לילך אל בית בעל הסיגר.

כיוון שנתקרבו למחוז חפצם, השיא בן־לוויתו של אחיתם את השיחה למעשה שאירעו ונסתבך בשבשתא, ועכשיו סבורים בו, שעבר איזו עבירה – שעל טיבה לא יכול אחיתם לעמוד. נסתבר מדבריו, שאויביו טמנו לו פח, וכמה פקידים, שעיניהם כזכוכית המגדלת, ועכבר בחורו נראה להם כפילי־פילים, היו בעצה אחת עמהם. וכעת סגור בית־העסק שלו, וחותם המדינה חתום על פתחו. אילו פרנסתו בלבד מתקפחת, לא היה מטריחו כלל, שמיד כשמגיע לבירור בערכאות יצא לאור צדקו, אלא שבינתיים טובת־הציבור מתקפחת, שכל עיקרו של עסק זה אינו אלא למען הכלל.

נצטער אחיתם וחווה דעתו, שאל־נכון עתידה האמת לראות אור.

שמח בן־לוויתו על דבריו שמחה גדולה:

– מיד ידעתי, שתרצה להיות סנדקה.

לא נתפרש לאחיתם:

– היאך?

הרכין בן־לוויתו את פיו אל אוזנו ולחשו:

– גרשון כל־יכולת הוא.

עדיין לא נסתבר לו.

– ובכן?

הוסיף:

– אלא שטרוד הוא כל ימיו, וקשה להתקבל אצלו. ולבד מזאת סבבוהו דורשי רעתי, ומוטב שיהא לומד על־כך מידידיו.

נכנסו הדברים ללבו של אחיתם וביקש להעמידו על טעותו, אך לא הניחו לחזור לענין:

– הרי כאן בית־ידידי, אץ לי הדרך, ובני־ביתי וודאי דואגים כבר. עלה כאן לדיוטה השנייה, צלצל בפעמון שבשמאל, ומיד פותחים לך את הדלת ומכניסים אותך פנימה בכבוד גדול. ולמחר אנו חוזרים לעסק ביש זה, שבא עלי.


 

פרק יא, בו יסופר כיצד יצא אחיתם לפרוק שקי־קמח לאחר ארוחה דשנה בבית ידידו    🔗

נכנס אחיתם לאכסדרא של הבנין. היתה שם אספקלריה מאירה גדולה כקיר, ונשתקפה לו דמותו במלוא קומתה. נתמלא כעס על הללו, שמניחים אספקלריות בכניסה לביתם, כדי לבייש את הבריות. עלה במדרגות, ונשתקפה בבואתו בכל קומה, נסתכל בה, ופעם בפעם גילה בה פנים חדשות, עד שנתבלבל בחשבון הקומות. הגיע לקומה השלישית וסבר כי שנייה היא.

זכר שאמר בן־לוויתו: הפעמון השמאלי. צלצל ונענה לו כלב גדול. יצאה משם אשה מזקינה, ומשקפיים על חוטמה, תלויים בסרט על צווארה. זקפה בו מבט חקרני, ולא היה מענה בפיו, שלא ידע את שם ידידו של בן לוויתו. הקפידה עליו ושאלה:

– מה רצונך?

היתה לשונו לבוטה. סבורה היתה, ליסטים הוא זה, ונתמלט מפיה קול של פחדים. שמע הכלב ושלח שיניו בשולי מכנסיו. ביגיעה יתירה שמטם אחיתם מפיו וברח מפניו אל הרחוב, והכלב דולק אחריו.

שעה ארוכה שוטט אחיתם מסביב לבית, עד שהעז לשוב ולהיכנס על בהונותיו. ולא נתקררה דעתו עד שעלה פעמיים במדרגות ומנה את הדיוטות.

הקבילו בעל־הבית בסבר־פנים, הציגו לפני בני־הבית והפליג בשבחו. לאחר מכן הושיבו בכורסה מרופדת. נהנה אחיתם הנאה יתירה, וריח הפרחים שבאגרטלי החרסינה הכבדים וזיו אורן של המנורות, המשתבר בכלי הבדולח, חברו עליו להזחיח דעתו.

לאחר שהיטיבו את רוחם בשיחה קלה, ישבו אל השולחן. נכנסה נערה עטופה סינר לבן ושביס של מלמלה לראשה, הביאה צלחות של חרסינה מבהיקה וכלי כסף־מקשה וערכה לפניהם. מיד חזרה והביאה קערות ואילפסים, ובהם מיני־מאכל, כריכים ומליחים,

איור 62.png

מעוטפים בעשבים מסולסלים ובירקות קצוצים דקדקות, עד כי בא אחיתם במבוכה גדולה, שלא זו בלבד שלא ידע את שמם, אלא אף דרך אכילתם לא ידע. אך משנתנם לתוך פיו, נתמלא טעמים של מן ואכל מהם אכילה גסה, עד שרק בדי־עמל הצליח לעשות דין־צדק בברווז אבוס שניטגן ברוטב של פטריות, שהוגש לו לפני הפרפראות והמשקאות בסיומה של סעודה.

כתום האכילה והגמיעה קמו מן השולחן ועקרו אל הכורסאות. סבר אחיתם: חסל סדר אכילה. באה אותה נערה והביאה משקאות, אגוזים וגלעינים ושאר תרגימה ערוכים בטסים של כסף. בינתיים באו צעירים, ויצאה בת בעל־הבית עמהם. נזכר אף הבן כי עליו לילך למקום מסוים. ישב אחיתם עם בעל־הבית ואשתו שעה ארוכה ושוחחו על דא ועל הא. הפליג הלילה, וקרבה שעת חצות. הפצירה בעלת־הבית באחיתם, שייאות ללון אצלם. מתחילה סרב, מפני דרכי־נימוס, לאחר מכן נתרצה לה. כמאמר הבריות: מפצירים באדם פעם אחת – יסרב. פעמיים – יקבל. שהמקבל בראשונה – תאוותן. המסרב בשניה – עקשן. וניתנה אמת להיאמר, שעד אותה שעה נשתכח מלבו של אחיתם, שאין לו מקום נאה לשכן בו את צרור עצמותיו.

יצאה בעלת־הבית להתקין יצועו. מיד קרב אצלו בעל־הבית ולחש לו סיפור־מעשה, שעיקרו דומה לשל בן־לוויתו מקודם, ואף הוא מסיים בגרשון ואחיתם. עד שחזרה בעלת־הבית הוליכוהו שניהם לחדרו ונפטרו ממנו בלילה טוב. עלה על יצועו, ואף־על־פי שהיה הסדין צחור ומרשרש, והכסת רכה, והכר מנופח היטב, והקפיצים נוחים לבריות, מכל מקום, לא ערבה עליו השינה, מחמת ריבוי הלגימה שהציק לו לשלפוחיתו, אלא שנתבייש לשאול לעניניו, ונטרד כל הלילה, וכבר נתגעגע על מצע של אבנים בשדה, ששם יכול הוא להיפנות לצדדין, ולא ישגיח בו איש.

כיוון שהאירה קרן ראשונה של שחר, קם ויצא מפתח הבית בלא ברכת־הפרידה, וכוונתו לחזור. נמצא לו מגרש ריק, ובבת אחת נתרווח לו, כביכול נגולה אבן מעל לבו. נתמלא שמחה, והבוקר נאה וזיו העולם מרובה. ביקש לשוב לבית מודעו ולא מצאו, שכל הבתים דומים זה לזה. תעה בדרכו עד שאמר נואש.

יצא לשוטט ברחובות, עד שיתעצם היום ויחזור לחפש את גרשון. הגיע לסימטה אחת וראה מכונית טעונה שקי־קמח עומדת ליד המדרכה. היו שם נהגה, גברתן מגודל־יצורים, וחנוני אחד, קטן־קומה וכחוש כפסיק, שכישות קלושה מבצבצת לו על קרחתו. פנה אליו החנווני:

– הי, בחור, רוצה אתה לעזור קצת?

הרהר אחיתם: מדוע לא? השעה מוקדמת, ועיתותיו בידו. פקד עליו הנהג לעמוד, וגבו אל תושבת המכונית, טלטל שק גדול וכבד וכיתפו על אחיתם, שכמעט כרע תחתיו מכובד המשא. הוליכו החנווני, כשהוא מדדה לפניו על רגליו הדקדקות, הובילו לערימה אחת והורהו להניח עליה את השק.

נתחרט אחיתם על הבטחתו, אלא שנתבייש לחזור בו. וכך פרק כל אותה המכונית והניח שקיה בערימה. כיוון שכילה מלאכתו, עמד וניער מעליו את הקמח. ניגש אליו החנווני, פשפש בכיסו, העלה משם כמה מטבעות ונתן לו. לא עלתה כלל על דעתו של אחיתם

איור 64.png

המחשבה, ששכרוהו לעבודה ונשתאה עליו. שאלו החנווני בתוכחה:

– מעט הכסף בעיניך?

נסתבר לאחיתם שנשכר לעבודה. התבונן במעות לספרן וראה כי של המדינה הן. הראן לחנווני וטען:

– לא טובות הן.

תמה החנווני:

– מה פסול מצאת בהן? צלצולן עצוב?

השיב לו:

– הרי כסף המדינה הוא.

משך החנווני בכתפיו:

– ללמדני אתה צריך?

חזר אחיתם וטען:

– וכי לא אמרו לי, אין בני תל־לביא נוטלים שכרם אלא בממונם של מדינות הים?

געה החנווני בצחוק, קרא אליו את הנהג ועמדו שניהם לשטות בו:

– מכתף הלה תריסר שקי־קמח על גבו וכבר מתאווה לממונן של מדינות הים.

– תן לו בית־חומה בשכרו.

– חזור מחר והבא עשרה שקים, ומיד אנו מלאים לך שטרי־כסף חדשים.

– תן דעתך שלא יהיו מן הקטנים, שלא יתקפח שכרך.

נכלם אחיתם, נסתלק והיה מוסיף ומשוטט ברחוב. עבר ליד בית־מאכל שמקדים להיפתח ואוכלים בו פועלים ואומנים, המשכימים למלאכתם. גמר בלבו לנסות, אם יקבלו את כספו. נכנס ואכל ארוחה של חצילים וחלב חמוץ, וערבה לו מכל מעדני אמש. הוציא מכיסו מטבע של כסף ולבו חושש עליו. נטלתו המטרונית בלי מלים, ואף החזירה לו עודף. שמח שמחה יתירה ונפרד מעליה באמירת שלום נאה ומצלצלת. נתמלאה פליאה: שאין דרכם של בריות לסלסל בברכת שלומם בשעה מוקדמת כל־כך.

טייל אחיתם ארוכות וקצרות, עד שיצא גלגל החמה. חזר לחפש את גרשון ונתמזל מזלו ומצא את משרדו לאלתר. לא בזבז את זמנו בתגרת שפתיים עם השוטר המזויין ומיד שם פעמיו אל שער־היציאה כדרך העולם. חזר ובא אצל אשנב המריבה. היה האשנב סגור, ואין איש על ידו. שאל אדם אחד שעבר שם, והורהו לילך אל חדר אחד שבסמוך. ראה אנשים רבים מחכים ליד אותו חדר ונצטרף אליהם. לאחר שעה ארוכה הגיע תורו להיכנס.

ישב שם איש אחד ליד שולחן המכוסה ניירות ועלעל בהם. המתין אחיתם עד שישגיח בו. ובודאי היה מחכה עד בוש, אילמלא צרידות שאחזתו בגרונו, עד שנפלט כעין המהום מפיו. פלט הפקיד ולא הגביה עיניו מעל הניירות:

– מדוע אינך אומר, מה רצונך?

השיב לו אחיתם בשפה רפה:

– מחכה אני, שתקשיב לדברי.

נתכעס עליו:

– דבר. מקשיב אני.

שאל אחיתם:

– מי כאן גרשון?

הרים אליו הפקיד עין חוקרת, בעוד עינו השנייה משוטטת על פני הניירות:

– מי אמרת?

חזר אחיתם:

– גרשון.

תפס הלה לשון של נזיפה:

– כבוד השר אינו מקבל היום.

נתרצה אחיתם:

– ניחא, יהא מחר.

– אף מחר אינו מקבל.

– ומתי הוא מקבל.

הגביה אליו הפקיד גם את עינו השנייה:

– מה מבוקשך ממנו?

– דבר לי אליו.

– ומהו?

– אגרת מידידו.

– הראינה לי, אני מזכירו.

סרב אחיתם.

– אליו האגרת, ואיני מראה אלא לו.

ראה הפקיד כך ומלמל מתחת לחוטמו, כמבקש לטורדו מלפניו:

– קום וטול לך מספר.

איור 67.png

זקף אחיתם ראשו בתמיהה:

– מספר של מה?

החזיר לו:

– מספר, מספר, זקוק אתה למספר.

– וכל כך למה?

– שאינו מקבל אלא מי שיש לו מספר.

לא נתקררה דעתו של אחיתם:

– ומה טיבו של אותו מספר?

– שלא יהיו כולם נדחקים לראותו בעת ובעונה אחת, אלא נכנסים איש כסדרו וכמספרו.

זחה דעתו של אחיתם:

– יפה, זו תקנה מועילה, והיכן נוטלים מספר?

שלחו אל החדר הסמוך. נפרד מעליו אחיתם בברכה ויצא אל החדר הסמוך. היה זה אולם גדול, ובו ספסלים הרבה, בקרן זווית אשנב קטן, והמוני אנשים מידחקים אצלו. פנה אל אחד מהם ושאל:

– מה כאן?

ענה לו:

– כאן מחלקים מספרים ללשכת השר.

תמה אחיתם תמיהה יתירה:

– וכי לא לכך התקנו מיספרים, שלא יצטרכו הבריות להידחק? מה הועילו, איפוא בתקנתם, אם כעת מידחקים הם לזכות במספר?

זלזל בו איש שיחו:

– יש לך עצה: קום הידחק עמנו, טול מספר, לך אצל השר והגד לו.

לא הניח לו:

– וכי אין תקנה?

אמר לו:

– וודאי, יכול אתה לחלק להם מספרים, שיעמדו בתור לקבל מספרים, אלא שמתוך כך נדחקים הם לקבל מספרים אלה, ומה הועלת בתקנתך? דרך העולם הוא, שיהיו הבריות נדחקים. אך עד שאתה עומד כאן ומבלבל דעתי בדברים בטלים, כבר הייתי מגיע עד האשנב.

הניח לאחיתם וחזר להידחק בקהל. עמד אחיתם שעה ארוכה והסתכל בהם, עד שראה שאם אינו מצטרף אליהם, אינו מגיע אל האשנב. כיוון שהגיע, סגרו הלבלר שמאחוריו והכריז: כלו כל המספרים! נתדפקו הבריות על האשנב ולא הועילו כלום, ראו כולם כך ונתפזרו. נצטרף אחיתם אל בעלי המספרים, שישבו על הספסלים מסביב וחיכו, שכן אמר מי שאמר, ככלות המספרים, הריהו רואה לאלה שלא זכו בהם. וזו דרך בני־אדם, שתמיד מאמינים בטוב עליהם ולא ברע.


 

פרק יב, בו יסופר כיצד עלה אחיתם לגדולה ואין איש יכול לראות את פניו, אלא אם כן ישביע את רצון ידידיו    🔗

מחמת ליל הנדודים שעבר על אחיתם חטפתו נומה. פתאום חש יד שמונחת על כתפו. נזדעזע וראה לפניו את בן־לוויתו מאתמול. ברכו לשלום ושמחו שניהם זה לקראת זה.

שאל הלה את אחיתם:

– נכנס אתה אצל גרשון?

– טרוד הוא, - ענה אחיתם,– והריני ממתין עד שיתפנה.

– יפה אתה עושה – שבחו, – שכל זמן שהללו עומדים על גבו אינו יכול לתהפנות אליך.

– ולוואי שיעלה ביקורי יפה, – אמר אחיתם.

סבר, שמכוון הוא לבקשה שבקשהו אתמול, ויצא לעודדו:

– מובטחני שיעלה יפה, שבשליחות חשובה אתה הולך אצלו.

עודו מדבר, נכנס בעל־הבית, שאצלו לן אחיתם אמש, הוציא את הסיגר מפיו והקדים להם שלום נאה.

פנה אליו בן־לוויתו והוסיף:

– מן הסתם תזכור גם ענייני לכשתבוא לפני גרשון.

הבטיחו אחיתם נאמנה:

– זו דרכי שזוכרני את ידידי, ולא את שונאי בלבד. וכלום סבור אתה, שישמע לי גרשון?

קפצו שניהם ואמרו:

– דיינו שאתה מזכיר לפניו את שמנו, מיד הוא מקבל את פנינו ואנו עומדים ומסבירים לו הכל הסבר היטב.

– בטוחים אתם בכך?

– בטוחים ובטוחים. אין אנו צריכים אלא שתזכיר את שמנו.

שמע שכנם לספסל, זקף אוזניו והקשיב לכל דיבור. כיוון שנתחוור לו גודל מעמדו של אחיתם, פנה אליו בבקשה:

– ואולי אתה מזכיר לפניו גם תקלה שאירעה לי.

עמד וסיפר לו מעשה שהיה, שכל עיקרו כעסקם של שני קודמיו. הבטיחו אחיתם, שיביא גם פרשה זו לפני השר. שמח האיש שמחה מרובה והזמינו לבוא אצלו בערב, לסעוד על שולחנו ולהכיר את בני־ביתו.

מכאן לכאן עברה השמועה בכל האולם, נתקהלו כולם אצל אחיתם והרצו לפניו טענותיהם ובקשותיהם, והיו כולם מדברים בערבוביא, ואי־אפשר היה להבחין שום קול. ראה בן־לוויתו של אחיתם כך ועמד להסותם:

– שקט! מה לכם מצעקים כולכם יחד? אינכם רואים שאין הוא שומע אפילו אחד?

נתקבלו הדברים על דעת כולם, שדברים של טעם היו, והסכימו לדבר בזה אחר־זה. קם כל אחד מהם לדבר ראשון ונמצאו צווחים בערבוביא כקודם. עד שקם בן־לוויתו של אחיתם והגביה עליהם קולו:

– שקט! מכאן ואילך אין איש דובר אליו, אלא פונה אלי תחילה, ורק מי שראוי יבוא לפניו.

מיד הפסיק בין אחיתם לבינם ולא הניחם ליקרב אליו. נערכו כולם בתור ובאו לפניו אחד־לאחד. קצתם דחה בלך ושוב, קצתם התיר לגשת אל אחיתם. סיפרו לו ענינם, רשם שמם והבטיחם להביאו לפני גרשון, מיד כשבא אליו.

כיוון שגדל התור, שוב לא יכול בן־לוויתו של אחיתם להשגיח עליו, וקם ידידו, בעל־הסיגר, לעסוק בדבר. וכך היה הסדר:

בעל הסיגר.

בן־לוויתו של אחיתם.

אחיתם עצמו.

הגיעה שעת הצהריים. יצאו שלשתם לסעוד את לבם באותו בית־אוכל, היטיבו לבם במאכל ומשקה והתענגו על רוב טובה. עצרה כרסו של אחיתם כוח וטפח עליה בחיבה:

– לכל דבר עשוי אדם להתרגל, לרבות הטוב.

למחר חזרו שלושתם ובאו אצל משרדו של גרשון. ושוב רבו המבקשים לראות את פני אחיתם, והיו ידידיו מתעסקים בדבר כהלכה. שאל אחיתם, מתי יהיה סיפק בידו להיכנס אצל גרשון. השיבוהו שעבודתו עכשיו חשובה יותר ולכשיתפנה יבוא הזמן.

איור 71.png

בינתיים נתרבו הבאים אצל אחיתם וצר המקום להכיל את כולם. העתיק מושבו לחדר אחר, הסמוך לאולם זה והיה יושב לבדו באותו חדר ולא הטרידוהו אלא אותם שזכו ועברו תחת שבט ידידיו.

לימים קמו ידידים לידידיו, שלא הניחו לאיש ליקרב אליהם, אלא אם כן ראה את פניהם תחילה. וכן נתלקטה שם חבורת בעלי־תריסין ובעלי־חזקה ושתדלנים למיניהם ועמדו בין אחיתם ובין קהל המבקשים לראותו, כדי שימליץ עליהם לפני גרשון.

קבעו הללו לשכות מעבר לרחוב ונתעסקו בעבודתם. וכולם מזמינים את אחיתם לסעוד על שולחנם ולהתארח בביתם, מוליכים אותו לבתי־משוש ובתי־אוכל של פאר ומתחרים זה עם זה בשקידה ודאגה למחסורו, ושוב לא נצטרך לדאוג היכן ינוח ראשו בלילה והיכן יאכל ביום. וכך נתפרנסו אחיתם וידידיו וידידי־ידידיו בכבוד ובריווח גדול.

עד שהגיעה שעתו של אחיתם להתראות פנים עם גרשון.


 

פרק יג, בו יסופר כיצד נתמנה אחיתם למשרת מנהל מחלקה בלשכת הרישויים    🔗

לימים חש גרשון, שר הרישויים, שפחת מספר המתדפקים על דלתותיו. חקר ודרש ונודע לו: משרד יש מעבר לרחוב ואחד אחיתם בראשו. כל המבקש לבוא ללשכת השר מוליכים אותו לשם תחילה ואינם מכניסים אותו בלי הענקה. משל כברה לחצץ, אינה מעבירה אלא אבנים קטנות ועוצרת את הגדולות.

תחילה נתמלא כעס וביקש להטיל את אחיתם לבית האסורים. היה שם יועץ חכם אחד והעיר לו:

– פיקח שכמותו, מוטב נעשנו ידיד ולא אוייב. מקובלנו: לעולם יעשה אדם פיקחים לידידיו ויניח שוטים להיעשות שונאיו.

נכנסו הדברים ללב גרשון ושלח לקרוא לאחיתם. שמח אחיתם וחשב: עכשיו הריני נותן לו אותו מכתב מן המהנדס ומיד אנחנו נוטלים ענין הכבישים לידינו ושוקדים על תקנת הציבור. אולם כיוון שבא לפניו, לא הספיק לפתוח את פיו ולפשוק שפתיו והקדימו השר בסבר־פנים־עסקניות:

– דברים הרבה שמענו בשבחך ומתוך כך נמנינו וגמרנו לעשותך ראש מחלקה בלשכתנו.

מיד הורה את מזכירו להוליך את אחיתם לחדרו ולהציגו לפני חבר־עוזריו. וכך לא היה סיפק בידו להשיח עמו בענין שלשמו בא לתל־לביא מלכתחילה.

הוביל המזכיר את אחיתם לחדרו החדש וראהו אולם מרווח ורחב־ידים ומלא כורסאות ודרגשים של עור, ספות־פלוסין, נברשות כבדות, וילאות נאים על חלונותיו ושטיח מרוקם־ציצים על רצפתו. עד שנסתכל אחיתם סביבו באו עוזריו, מלמלו דברי נימוסים והכנעה ונחפזו להסתלק, שמא יטיל עליהם איזו עבודה. נפרד גם המזכיר מעליו ומצא עצמו לבדו באולם.

ישב אחיתם שעה ארוכה והמתין, לפי שלא נתברר לו טיב עבודתו של ראש־מחלקה. אולם לא נכנס אצלו איש, חוץ מקשישה אחת שהניחה לפניו כוס־חמין ורקיקי בצק פריכים וחזרה לאחר מכן ליטול את הכוס הריקה.

וכך עבר עליו היום כולו באפס־מעשה.

כמחצית השעה לפני סיום העבודה בא לבלר אחד, הביא עמו צרור עבה של ניירות והניחו לפניו.

– האי מאי? – שאל אחיתם.

– לחתימה – השיב במבוכה.

ראה שלא נסתבר לו והוסיף:

– מנהג שיהיו ראשי המחלקות מצרפים חתימת ידם לכל מכתב ומסמך היוצא מהן.

הקשה אחיתם:

– כל כך למה?

– לסימן שדעתם נוחה מן הכתוב בהם – הסביר לו.

זחה דעתו של אחיתם:

– יפה. הנח מכתבים אלה כאן ואקראם.

מיחה בידו:

– אי אפשר. השעה דוחקת וחייבים להישלח לפני צאת היום.

הציץ אחיתם באורלוגין וראה שלא נשארו אלא רגעים מספר. עלה רוגזו, אבל נזכר במאמר החכם: כובש כעסו – כובש לב הבריות. ועוד: סגולה לאריכות ימים – הימנעות מכעס. וגם: כעס מצמיח כעס, והכועס מעלה עליו שאינו צודק, ולשון רכה תשבר גרם, ומוטב להניח פעמיים למי שראוי לנזיפה ולא להיטפל פעם אחת למי שאינו ראוי לה, ויתר דברים שנאמרו בגנות הכעס – ושלט בעצמו.

– ניחא – נעתר לו – היום אני חותם את שמי. אך ראה להניח לי מחר שהות מספקת לקריאה.

גילה הלבלר את אזנו:

– אם אתה מבקש לקרוא כל דבר־של כלום היוצא משמך, לא לבד שאין הימים מספיקים אלא גם הלילות.

ביקש אחיתם לדעת:

– וכיצד עושים כולם?

נענה:

– חותמים שמם בלי לקרוא.

סבר אחיתם וקיבל עליו לנהוג ככולם, שנאמר: דרך רומיים ברומי ודרך כותים בשומרון. ועוד: הרוצה לישב בשלווה, אל ימשוך על עצמו תשומת לב הבריות אפילו לטובה. וגם: הכל כמנהג המדינה. אבל למחרת, משנגזר עליו לישב שוב באפס־מעשה, נתמלא אחיתם תרעומת: אלה מפרנסים אותו במעשיות וטוענים זמנו יקר, והריהו יושב ואינו עושה כלום. ואולי לא כל־כך מחמת שנשתוקק לעבוד עבודה, אלא שאין דבר הקשה לגוף מן הבטלה, שעייפותה מפרכת מעייפות העבודה, עד כדי כך שהיה מי שאמר: שתי שעות עבודה ולא שעה אחת של בטלה. אלא שיש רגליים לסברא שאתו גברא־רבא מהולכי־בטל היה ולא מן המתייגעים בעבודה.

כיוון שקשתה עליו הבטלה, קם אחיתם משולחנו ויצא לשוטט במשרדי מחלקתו. הלך במסדרונות וראה אנשים הרבה וכולם יושבים על ספסלים ומחכים.

קרב לקרחתן אחד ושאלו:

– מעשיך מה?

פלט כנגדו:

– על עכוזי אני יושב.

צירף אחיתם משובה למשובה:

– מזלנו שרגליים מתקפלות קדימה ולא לאחור, שאלמלא כן כיצד היה אדם יכול לשבת? אלא מה מטרת הישיבה?

המשיך הלה בקול כעוס:

– אפשר אטיל ביצים ויתבקעו אפרוחים. ואם לאו, לא מחמת קוצר הזמן.

דיבר אחיתם בקול של פיוסין:

– זמן רב אתה מחכה?

לא רפה רוגזו:

– איני ידוע. אבד לי לוח השנה.

חלשה דעתו של אחיתם:

– עד כדי כך?

פנה איש־שיחו ליושבים מסביב וקרא:

– ראו לתם־אחי־תם זה. יודע לשאול ואין צורך לפתוח לו. ולוואי והיה מספר השערות בראשי כמספר דחיות שדחוני כאן בלך־ושוב.

פרצו כולם בשחוק גדול, לפי שקרחתו מבהיקה ונוצצת למרחק.

היה שם קשיש אחד וטען לפניו:

– בכוונה הריהם מניחים לנו לחכות כאן זמן מרובה, שהצפייה מרככת את האדם כחמה בחמאה וכשבאים לפניהם נמסים כשמן נוזל.

המשיך אחיתם בקושיותיו:

– ומיהו הנוהג בכם כך?

השיב הכעסן:

– שחיק־עצמות אחד ישנו שם, חדל־אישים, בן־נעוות־המרדות, אחיתם שמו, תיפח־רוחו, תצטמק לשונו וייכנס הרוח באבי־אביו. כל המבקש להתקבל אצלו – שאוחז הוא בידיו, ולוואי ותיבשנה, את כל הגורלות כצרור פרחים נבולים – חייב לכתת רגליו ולרוץ רצוא ושוב, לשמוע מיני תירוצים היום־שכב־מחר־רכב, הכלל, עד כדי פגישה עמו אינו מגיע.

שמעו כולם כך ונצטרפו אליו וכולם שופכים על ראש אחיתם קיתונות של רוגז ואיבה ומקללים אותו בקללות שונות והרי כמה מהן: שחיק־עצמות, אביר־לב, בן־בנו־של־אשמדאי, ארכיליסטוס, ארמילוס הרשע, סמאל, שוכב־חיקה של לילית, רשע־מרושע, ערל־שפתיים, בריון, אשמאי, פגיעתו־רעה, מומר־להכעיס, רצחן, גנבתן, לסטים מזוין, סוס מיוזן, פר מקרין, שור אבוס, חמור גרם,כלב־בן־כלבים, דבר אחר, טמא ומטמיא, שרץ נתעב, נחש ערום, שועל רמאי, חתול בוגדני וכולי וכולי.

כמעט פרחה נשמתו של אחיתם למשמע אזניו. ניסה לשכך כעסם:

– ואולי לא הוא כך, אלא עושי דברו?

קפץ אחד והלעיג עליו:

– מה איכפת לו לחמור במה מלקין אותו, בשוט או במוט?

הבטיחם אחיתם:

– יוצאני ורואני שיקבל אחיתם פניכם מיד.

פרצו כולם בצחוק גדול:

הביטו לזה, מתראה־מתנאה לפנינו, משיב הרוח ומוריד גשם, נופח בעננים ומבריחם, קובע מסלול לירח ולכוכבים, קוצב ירחי לידה, מונה שנות גידול לחי ולצומח. מפתחות תיבת הגורלות מצלצלים בכיסך? שרוכו של צרור החיים קשור לאצבעך? ממלאכי השרת אתה? וכך הפליגו בדבר לעג וקלסות.

חזר אחיתם לחדרו ומיד הוציא פקודה להניח דלתו פתוחה וכל הרוצה נכנס.


 

פרק יד, בו יסופר כיצד נשמטו מידי אחיתם כל סמכויותיו    🔗

היטה אחיתם אוזן לכל הבאים אליו בבקשות ומילא את כל משאלותיהם. וכך נתגלגלו הדברים: יום ראשון באו דורשי ראיונות ושטפוהו כאוקינוס כביר. יום שני כים גדול. שלישי – כנהר איתן, רביעי – כנחל מים. חמישי – כמעיין אכזב. יום הששי – חרב המקור ושוב לא היה בו אפילו כדי קילוח־דק, אלא רק טיפין־טיפין. נתמלאו הבקשות ופחתו המבקשים.

אולם כך דרכו של עולם שלעולם אי־אפשר לצאת ידי חובת הכל. ארי שבע – וי לכבש. כבש שלם – מה יאכל הארי? קודם היו פקידים מרוצים וקהל רוטן. עכשיו כשהקהל מרוצה – פקידים רוטנים, שנצטרכו, על פי מצוות אחיתם, לעמול קשה במילוי משאלות הציבור ובקשותיו.

פקידים רוטנים – זו רעה חולה. אך עדיין לא מלאה סאת־דאגותיו של אחיתם.

יום אחד בא לפניו אחד מעושי־דברו והזהירו:

– חמורה הסכנה המרחפת על ראשנו.

– מהי? – נתבהל אחיתם.

–גזירה יצאה מלפני השליט – גילה לו – לקצץ בתקציבים. וקיימא לן: אין קיצוץ בהוצאות אלא בממונים עליהן. עמדו ומינו ועדה לעבור במשרדים, לחקור ולדרוש בכל המחלקות, מי אפשר בלעדיו ומי לא.

– וכיצד בוררין? – נתאווה אחיתם לדעת.

– עושה עבודתו כהלכה אינו צריך לחשוש – השיב לו.

נתמלא אחיתם בטחון:

– אם כך, אף אנו, שמהירים אנחנו בעבודה ולעולם אין איש נדחה לפנינו בלך־ושוב.

– איפכא מסתברא! – טען – דווקא משום כך.

– הכיצד? – תמה אחיתם.

הסביר לו:

– ועדה זו כיצד היא עושה מלאכתה? אלא פוסחים על עיקר ועוסקים בטפל, מנחים את התוך ומסתכלים בקליפה. תחילה עוברים במסדרונות ורואים שריקים, מיד מגיעים לידי סברא שאין איש זקוק לנו ושוב אינם שומעים את טענותינו ואינם מאמינים שלא זו בלבד שאין יתיר אלא מרובה החסיר. גומרים אצלנו והולכים אצל מלקה אחרת ורואים מסדרונות הומים בני־אדם והכל נצרכים לשוב ולחזור פעמים הרבה, וחושבים: זו לא בלבד אי־אפשר לקצץ בה אלא זקוקה גם לתוספת, כדי שתוכל לעמוד ברוב עבודה המוטלת עליה.

ספק אחיתם כפיו:

– אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי! בלי העמדת־פנים אי־אפשר? תחילה מעלה אדם מסווה על פניו מפני אחרים וסופו מפני עצמו, ולהיכן אנו מגיעים?

היה שם פיקח אחד, שמע את דבריהם והביע את דעתו:

– בין־כך־ובין־כך אינכם צריכים לחשוש.

נתפלא אחיתם:

– כל כך למה?

– שתי מידות מנו במחלקות – השיב – שהציבור נזקק להן ושמחלקות אחרות נזקקות להן. ויפה כוח אחרונות מכוח ראשונות. על אחת כמה וכמה שלכם, שאלה ואלה נזקקים לה.

נכנסו הדברים ללבו של אחיתם וגמר אומר: ממנהגי איני זז.

היו כל ראשי המחלקות האחרים מכרכרים כרכורים הרבה לפני חברי הועדה, רוקדים לפניהם כחתן מחופתו ואומרים כזה יאה כזה נאה, טורחים להנעים להם במאכל ומשקה, בדברי קילוסין ועילויין ומביני זמר ערבים לאוזן, שוטחים לפניהם שטיחין מפני האבק ומנפנפים במניפות מפני הזבובים ומפני החום, מתנאים ומתייפים ומתהדרים כטווסים, מכעכעים בגרון וקורין כשכוי ומדלגים כאנקורים ומקפצים כחרגולים, ואילו אחיתם כאילו אינו חל ואינו מרגיש. חשבו כולם: זה קוצץ במו ידיו ענף שיושב עליו, משלח אש בבית שדר בו, קודח חור בתחתית ספינה ששט בה, מטיל רעל בבאר ששותה ממנה ועתידה אחריתו להעיד על ראשיתו. אולם סופו של דבר נתקיימו דברי אותו פיקח – בכל מקום נתקצצו קיצוצים חוץ ממחלקתו של אחיתם.

אבל מה שלא עשו אראלים, כמעט עלה בידי המצוקים.

יום אחד נכנס אצל אחיתם ראש מחלקה אחרת מן הלשכה ופתח, כדרך גוברין שעתותיהם בידם, בשיחת־חולין. מענין־לענין עבר לדבר באותו ענין ונתברר שמבקש מאחיתם להניח לו את הטיפול בענין פעוט אחד מהמסורים לרשותו. כמובן אין דעתו ליטול מאחיתם את הכבוד והסמכויות של מעמדו, אבל ראיות חותכות ונימוקים כבדים כולם חברו להוכיח שטובת הכלל וצרכי הציבור מחייבים לספח ענין של מה־בכך זה ממחלקתו של אחיתם למחלקתו שלו.

נעתר לו אחיתם בלי ויכוחים. למחרת נכנס אצלו ראש מחלקה אחרת. פתח אף הוא כקודמו, בשיחת חולין ומענין לענין עבר לדבר באותו ענין. ונתברר שאף הוא מבקש מאחיתם להניח לו את הטיפול בענין פעוט אחד מהמסורים לרשותו. וכמובן אין דעתו ליטול מאחיתם את הכבוד והסמכויות של מעמדו, אבל ראיות חותכות ונימוקים כבדים כולם חברו להוכיח שטובת הכלל וצרכי הציבור מחייבים לספח ענין של מה־בכך זה ממחלקתו של אחיתם למחלקתו שלו וכולי וכולי.

נענה אחיתם אף לו. יצאה השמועה בין ראשי המחלקות שדעתו רפוסה והוא נוח להוציא מידו סמכויות המסורות לו. מיד עטו עליו בהמוניהם. החזיק להם אחיתם טובה שכולם חרוצים כל־כך, אינם מסתפקים בעבודה המוטלת עליהם ומבקשים להוסיף עליה, שנאמר: מרבה שררה מרבה דאגה.

נודע הדבר למזכירו ומיד בא לפניו בבהלה:

– מה אתה עושה?! רצונך להשמיט את הקרקע מתחת רגליך, שאתה נותן לאחרים מה שנתון לך?

תמה אחיתם:

– ומה רע בכך? כלום הכבוד עיקר או טובת הציבור? ובלבד שיהא הציבור נשכר.

סנט בו:

– מה ענין טובת ציבור לכאן? סלקא דעתך שמשום כך הם מבקשים ליטול את סמכויותיך?

השיב לו:

– חרוצים הם ומבקשים לעבוד הרבה.

נתמלא לגלוגים:

– הללו חרוצים הם?! פלוני לא היה קם ממיטתו לעולם, אילמלא שלפוחיתו נחושת קלל ועומדת בפני לחץ הנוזלין בבוקר. אלמוני, משנכנסת ידו ברותחין הריהי נמסה בהם ואינו טורח להוציאה מחמת עצלות. פלמוני, כפתורי מכנסיו פרומים מפני שחס לו לרכסם, שבין כך יצטרך לאחר מכן לפרמם. עלמוני, טורח האכילה רב עליו וכבר היה גווע ברעב, אילמלא אשתו מדחקת מזונות לבי־בליעתו. זה, באו גנבים והריקו כל המטלטלין מדירתו ונתעצל למחות בידם. וזה, נתאבנו מפרקיו מחמת שלא כופפם שנים רבות, וכך היה עומד ומונה לפניו מעלותיהם של כל ראשי המחלקות.

הקשה אחיתם:

– אם עצלים הם, מדוע הם מבקשים להוסיף סמכויותי על סמכותיהם?

לימדו:

– היא הנותנת! כל כמה שרבות סמכויותיו של ראש המחלקה – קטנה טרחתו.

תמה:

– הכיצד?

פירש לו:

– אלה מתייגעים מעט ואלה הרבה. בעלי רוב סמכויות – מעט. מיעוטן – הרבה. שיכולים ראשונים להטיל את הטורח על האחרונים. לא חינם נוהג ריב־סמכויות בין ראשי המחלקות ורובם צהובים זה לזה. הכלל – מרבה שררה ממעיט מלאכה.

תמה אחיתם תמיהה גדולה למשמע אזניו, אך כבר אמרו: כלב נובח מול הירח מועיל יותר מן המתחרט לאחר מעשה. בין כה וכה נטלו ראשי המחלקות האחרים את כל הסמכויות ממנו, ודרכם שכל הנופל לידם שוב אינם מוכנים לוותר עליו עולמית, כחול המדבר הסופג את נטפי המים.


 

פרק טו, בו יסופר כיצד החזיר גרשון לאחיתם את הסמכויות, אך סופן שנשמטו ממנו יחד עם המשרה כולה    🔗

נודע לגרשון המעשה בראשי המחלקות ובאחיתם, קראו לפניו וכך אמר לו:

– זו רעה חולה שכעת ניטלו כל הסמכויות ממחלקתך ושוב אין איש נזקק לה. מה אעשה לך?

נתבייש אחיתם והסכים עמו:

– אף אני איני רוצה ליטול שכרי בחינם. חס לי ליפול למעמסה אם אין בי צורך.

נתן בו השר עין חוייכת:

– לאט־לך ואל בחפזה. יודע אתה כל מה שאמרו קדמונים כנגד הבהילות. ואשר לי, כלל זה נקוט בידי: מרחיק לרוץ – מרחיק לחזור. לאן אני הולך אם אני מניח למחלקתך לעבור וליבטל מן העולם? מגיעה שמועה לשרים האחרים ומיד עובר הלחש ביניהם: גרשון זה מחלקות מיותרות בלשכתו. והראיה – הלכה מחלקה ודבר־דבר על מקומו. מיד עטים כולם עלי ווי לו לכבש שנקלע בין שבעים זאבים. אף זו מידה מגונה להניח דעתן־חרוץ כמוך לילך. ולא עוד אלא שיש כאן הפסד הרבים.

שמח אחיתם וביקש לדעת:

– כלום יש לך עבודה אחרת בשבילי?

השיב לו:

– לאו דווקא.

– וכיצד תיישב את הבעייא?

אינפף השר:

– שלושה סגנים נעמיד לך.

גלגל אחיתם עיניו בתמיהה:

– הרכיב חיגר על גבי סומא. עבודה איין – סגנים למה?

הסביר לו:

איור 83.png

– ברוב סגנים תרבה מלאכה. דרכו של סגן להעמיד לעצמו עוזרים. כיוון שיש לו עוזרים הוא טרוד בפיקוח עליהם ובנתינת דעת על מעשיהם. הוסף הנה השגחה שישגיחו זה על זה שלא יקפחו זה את זה וכבר אתה רואה כמה רבה הטרחה.

וכך עשה. רבתה שוב העבודה במחלקתו של אחיתם. נתגלגלו הדברים כפי שחזה השר. נתעסקו שלושת הסגנים עיסוק מרובה זה בזה, רבו הסכסוכים ביניהם, זה מבקש ליטול סמכויות מזה ונתברר, שלא הספיק כוחו של אחיתם כדי שלושתם ונצטרך למשנה, לפשר ביניהם ולנהלם. כיוון שתכפו המריבות יצאה גזירה מלפני המשנה שאין הסגנים רשאים לבוא זה עם זה בדברים אלא בכתב. וכמה טעמים לדבר: ראשית, מפני דרכי שלום, שאין העט מהירה לפגוע, ולפצוע כלשון, ושנית, כדי שלא יוכלו לטעון כך אמרתי וכך לא אמרתי, אלא הכל כתוב ורשום על גבי הנייר. וכדי להוציא ספק חייב כל מכתב בשלושה העתקין: אחד לתעודתו, אחד למשמרת ואחד לידי המשנה, שיוכל להעבירו תחת שבט בקרתו. וכדי שלא יוכל אף אחד מהם לטעון לא שמעתי לא ידעתי חייב הוא להמציא אישור שנתקבל המכתב אצלו. ואף אישור דינו בשלושה: לשולח, לגניזה ולידי המשנה. ואין צורך להוסיף שאף אישור טעון אישור וחוזר חלילה.

וכך נצטרכו להעמיד לגיון של מזכירים ולבלרים ורצים ושליחים וכתבנים ותייקנים וארכיונאים וגנזכאים וכבר נאמר: כל האיברים תלויים בלב והלב תלוי בכיס. ואין כיס בלי גזבר. קמו והעמידו גזבר למחלקה.

באו אצל אחיתם ואמרו לו:

– גזבר זה שלך מועמד למעילה וכבר נתפס בשעת מעשה במקום אחר.

נזדעזע אחיתם וביקש לגרשו מפניו. יצא המשנה למנוע אותו מן המעשה:

– איפכא מסתברא, דווקא משום כך מרובה תועלתו.

תמה אחיתם תמיהה גדולה:

– הכיצד?

שטח לפניו נימוקו:

– הנואף מפחד לאשתו והגנב לאדרתו, וחזקה על שניהם שייטיבו לשמור. מי שמפקידים ממונות בידו ממילא אי־אפשר להישמר מפניו. מהוגן־שוטה אינו גורם היזק בעצמו, אך נזקו מרובה לפי שאינו יודע כיצד נזהרים מפני הרמאים. רמאי מזיק, אך היזקו מועט, לפי שיודע כיצד נזהרים מפני הגנבים. כל כמה שלוקח לעצמו עדיין מותיר יותר מן האחר. כדאמרי אנשי: מעמידים חתול לשמור על החלב.

גיחך אחיתם ואמר:

– אם כך, הלה חתול בחתולים.

לאחר מעשה הגזבר היה אחיתם מגיע ודאי אל המנוחה, אם גם לא אל הנחלה – שכל כמה שסגנים מסוכסכים בינם לבין עצמם, ראש ניחא לו. אלא שאין אדם יכול להיות תמיד ראש ואף הראש לשועלים הריהו זנב בין האריות – וחייב היה להתייגע יגיעה מרובה במריבות עם ראשי המחלקות, שבקשו לספח לנחלתם משלו. צער מרובה נצטער מחמת כך, אבל כבר נאמר: הרוצה לישא זמרת ישא את תופה, ומי שמתאווה לדבש יקבל על עצמו את עקיצות הדבורים. קיבל עליו ונשא צערו בדומייה.

אבל זה שאומרין הבריות: אפילו דב, המורגל בשנת החורף, פעמים ישן על שמאלו ופעמים על ימינו. כל שכן שרים בממשלה.

לימים פרץ סכסוך גדול בין המפלגות בבית הנבחרים של המדינה. הלכו כל השרים והניחו מקומם. קמו וערכו בחירות חדשות והחזיר הציבור את נבחריו למקומם. נתברר שהיה כל הטורח לשוא וחזר הכל לקדמותו. אבל פטור בלא כלום אי־אפשר. הניח גרשון את לשכת הרישויים והלך לעמוד בראש לשכת הממונות ואילו שמגד, שר הממונות, בא לעמוד בראש לשכת הרישויים.

כיוון שבא שמגד ללשכת הרישויים נזדרז למנות ועדה לבדיקת הנעשה במחלקות. ישבה זו שבעה נקיים, חקרה ודרשה, טרחה ושקלה, לא הניחה אבן שלא הפכתה ופינה חשכה שלא פשפשה בה, וסופו של דבר מצאה שיש לפטור את ראשי המחלקות ולשלחם לביתם. לא איחר שמגד למלא אחר המלצות אותה ועדה.

ואת מי מינה במקום ההולכים? – את ראשי המחלקות של לשכת הממונות לשעבר, שפוטרו אף הם על ידי גרשון, לאחר שמינה ועדה וישבה זו שבעה נקיים, חקרה ודרשה, טרחה ושקלה, לא הניחה אבן שלא הפכתה ופינה חשכה שלא פשפשה בה וסופו של דבר מצאה שיש לפטור את ראשי המחלקות ולשלחם לביתם.

וכן מצאו כל ראשי המחלקות מלשכת הרישויים, שפוטרו בידי שמגד, מקום בלשכת הממונות. כולם, חוץ מאחיתם, שבאורח־פלא נשאר קרח מכאן ומכאן.


 

פרק טז, בו יסופר כיצד נמנעה מאחיתם הפגישה עם ידידיו    🔗

הניח את משרדו המרווח ורהיטיו הנאים ויצא לרחוב. לפתע נתגלה לו שכל זמן שהיה סגור בחדריו לא היתה שהות בידו להסתכל בעולמו של הקב"ה. הרי כאן רחובה של עיר, שטוף בחמה של שלהי־דקייטא ופיסות רקיע תכול תלויות מעליו. והרי – פלאי פלאים – עצים עליזי־עלים מוריקים על המדרכות. והרי הבריות המהלכים בו, בני אדם, שכל אחד טרוד בעסקיו ושקוע בעניניו ולכאורה הריהו מוכן תמיד לרמוס ברגליו את האחרים כעשב נובל, להניחם זה על גבי זה כלבנים ולטפס ולעלות עליהם משל הם מדרגות לרגליו לגלגלם כמין חומר ובלבד שיהיה נשכר על־ידי כך – ואילו לאמיתו של דבר הכל תלויים אלה באלה, מסייעים זה בידי זה, אולי בעל־כרחם ואולי מרצונם ואין איש מהם יכול להתקיים בלי האחרים.

נתאווה תאווה עזה לעמוד באמצע הרחוב ולקרוא בקול:

– צאו וראו כמה נאה סדרו של עולם שאין איש מאתנו יכול לעמוד בלעדי זולתו וכולנו מסייעים זה בידי זה וחייבים טובה כפולה ומכופלת זה לזה.

אלא שחטפתו בושה ונסתפק בכך שעמד והזין עיניו ברחוב ובבריותיו.

כך עברו עליו כמה שבועות בהנאת הבטלה, עד שנתמעטה פרוטה בכיסו. כך דרך העולם. כל היום טורח אדם ומתייגע בעבודה. למה הוא טורח ומתייגע? – להשתכר מעה או שתיים. למה לו ממון? – שיוכל ליהנות מזיוו של עולם שאינו ניתן אלא במזומנים ולא בהקפה. ומתי הוא יכול ליהנות מזיוו של עולם, אם הוא טורח כל היום להשתכר לצרכיו? אלא לא יעבוד אדם אלא כדי צרכו ויסתפק במועט כדי שתהיה שעתו פנוייה? – כבר באות דאגות המחר לטרוף עליו דעתו ואין הנאתו הנאה.

ועדיין לא היו הדברים רעים כל כך אלמלא קפץ עליו רוגזה של בעלת־הבית, שאצלה נתאכסן מאז נתמנה ראש מחלקה בלשכת הרישויים ונתברכה בין שכנותיה שראש מחלקה דיירה. ראתה שנפל מגדולתו וקמה לגרשו מאצלה. ראשית חכמה סתמה את מקור המים. אחר כך יצאה גזירה על המאור. את פחי האשפה הניחה אצל חלונו שיהא ריחם נודף אל תוך חדרו. לא נתקררה דעתה עד שהעמידה גונדה של פרחחים להקיש על דלתו בכל שעות היום והלילה. ליילל כחתולים ולצווח ככרוכיות כדי להטריד את מנוחתו.

סופו של דבר, עלה בידיה להמאיס עליו את החיים בדירתה, עד שקם ועקר ממנה. עמד אחיתם ברחובה של עיר, כיסו קל, לבו כבד, ושוב מוטלת עליו דאגת מקום־לינה, שכבר נשתכחה ממנו. תוך כדי כך נזכר בידידיו המרובים מלפני שנעשה ראש מחלקה וחלפו דאגותיו. מזמן שנכנס ללשכת השר לא היתה שהות בידו להתראות עמם פנים, אבל בטוח היה בהם שלא שכחוהו ועתידים לסייע בידו בשעת דחקו.

קם והלך לאותו מקום, ממול ללשכת הרישויים, שבו היה משרדו לשעבר. היה שם איש שאינו מכירו ועצרו בפנים זעומות:

– את מי אתה מחפש כאן?

ביקש אחיתם להתל בו:

– את אחיתם אתה מכיר?

החזיר לו:

– יש לך עסק אצלו?

ראה אחיתם שאן דעתו להתולים והודיע לו:

– את פני ידידו אני מבקש לראות, זה היושב במשרד זה.

לא נתקררה דעתו של אותו איש:

– ומה רצונך ממנו?

– ענין חשוב – סיפר אחיתם.

הוציא פיסת נייר מכיסו והורהו:

– טול פתק זה לפלוני במקום פלוני וספר לו ענינך.

מיחה אחיתם:

– איני צריך לו אלא לידידו של אחיתם.

סנט בו:

– בן יחיד אתה לכביכול? אבי־אביך נברא בערב שבת בין השמשות? על אבן השתייה עמדה עריסתך? חלב תיישים שתית? או שמא בכתונת שיראים נולדת, שאתה מבקש שינהגו בך לא כדרך שנוהגים באחרים? הכל סוברים ומקבלים ואתה בא בתביעות.

ביקש אחיתם להטיח בפניו ולהלעיטו מנה יפה, אבל נמלך בדעתו והחליט שאין הנזק שווה בטרחה. נטל את הפתק והביאו לפלוני במקום פלוני. שמע זה את מי הוא מבקש ונתן לו אגרת לאלמוני במקום אלמוני. אלמוני שלחו לפלמוני ופלמוני לעלמוני וכך נתגלה לו שאותו עסק של שני ידידיו גדל ונעשה ראוי לשמו.

לבסוף הגיע עד מקום אחד ושם ברנש בעל ידיים לקחניות, שכל הנופל אל תוכן, דומה שוב אינו יוצא עולמית. נטל את הפתק מידו, קרא בו בעיון מרובה, שלח באחיתם עיין חודרת כליות ולב והמהם, ספק בשאלה ספק בנזיפה:

– ובכן, רוצה אתה לראות את פני ידידו של אחיתם?

נענה:

– אכן.

הרים אגרופו כלפני פחדתו, הושיט מתוכו אצבע ונתגרד ברעש מרובה:

– קשה ביותר. טרוד בענינים הרבה. אינו יכול להתפנות לכל אחד.

עמד אחיתם על דעתו:

– דבר חשוב לי אליו.

לא נרתע:

– חשובים ממך מחכים. הרבה זמן.

פכר אחיתם כפיו ביאוש:

– ומה אעשה?

גחן אליו ולחש באזנו:

– אפשר לסייע בידך.

נתעוררה תקוה בלב אחיתם:

– אדרבא!

רמז לו:

– טרחה מרובה.

הסביר לו אחיתם פנים:

– אינני מכפויי תודה.

תבע ממנו:

–תודה מראש.

לא נסתבר לאחיתם:

– מה פירוש?

חזר ורמז לו רמז שמתניו עבות יותר:

– טרחה כרוכה בהוצאות.

תמה אחיתם:

– הכיצד?

פקעה סבלנותו:

– לבזבז זמני באת לכאן? הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה וסוס למה נרתם בעגלה ואני סבור הייתי אף אתה יודע מה מעשיך כאן. משלם אתה כפי שנוהגים כולם או שמיד אני מצווה להשליכך החוצה.

ראה אחיתם עד היכן נתגלגלו הדברים והודיע לו:

– אל תהיה שוטה. אני עצמי אחיתם.

טפח האיש טפיחה עזה על ירכיו וגעה בצחוק:

– אחיתם בן־בנו של אחיתם!

לא נסתפק בכך. יצא מחדרו וקרא כלפי קהל הממתינים במסדרונו:

– הרי בחור זה, אין כמוהו אחיתם. טוען שהוא אחיתם ובא אצלי לבקש שירשו לו להתקבל אצל ידידו של אחיתם. ודאי דבר בקשה יש לו ממנו, שיסדר לו ראיון אצל אחיתם.ולא עוד אלא שאינו רוצה לשלם. סבור הוא אחיתם יכול לראות את אחיתם בחינם.

נצטרפו כולם לצחוקו. נתמלא אחיתם בושה ונסתלק משם.

שעה ארוכה סבב ברחובות כמי שחשך עליו עולמו. הרהורים של עצב טרדוהו והביאו עליו מרה שחורה. כלום זו דרך ידידים שמתנכרים לידידיהם? כפיות־טובה – זו מידה מגונה, שדרכה לפצוע פעמיים. פעם את זה שנופלת בחלקו ופעם את בעליה. וכבר נאמר, המחזיר רעה תחת טובה – מתחייב בנפשו.

פתאום בא לידי מחשבה: וכלום אין גם בקשת טובה תחת טובה מידה מגונה? כלום חייבים הבריות לנהוג יפה רק במי שגמלם חסד? וכי אין זו ממידות המסחר – שמור לי ואשמור לך? אלא תאמר – תרעומת יש לו עליהם לא מחמת שהם כפויי־טובה אלא סתם כך מפני שנהגו בו שלא כהלכה? – וכי איזו זכות יש לו לתבוע מהם שינהגו בו לא כדרך שהם נוהגים בשאר בני אדם? חס לו להחזיק עצמו בעל זכויות־יתר.

איור 90.png

כיוון שנתסבר לו שאין שום צד־זכות לבוא בטרוניה על איש, מיד נחה דעתו, נתפייס עם עצמו ונתמלא שלוות הנפש. נשאוהו רגליו להיכן שנשאוהו עד שהגיע לשפת הים. ראה גלגל חמה אדום יורד אל המים, מפזר נגוהות אודם על פני הרקיע ומעלה סומק־של־לבביות בלחיי הבריות. היו הכל שקוטים ורגועים. יום עמל בא על סיומו ועכשיו אינם בהולים כל־כך, אינם נחפזים לשים מקום ועתותיהם בידם. זהו שאומרים: החיפזון – מן השטן. רצה שטן להכות בבריות ושילח בהם את החיפזון, לסכסך בהם, לבלבל את דעתם ולהקימם זה כנגד זה. אין לך מידה מגונה בעולם שאינה נגזרת מן החיפזון והבהילות. אין לך צרה באה לעולם שלא נולדה מהם. צא וראה מה היו תולדותיו של עולמנו אילו היה פלוני הגדול, ממתין קצת (ואפילו כדי מציצת מקטרת!) לפני שעשה אותו מעשה הרה תוצאות, ואלמוני הגיבור משתהה קצת לפני שהחליט לצאת לאותו מסע כיבושים גדול, וכן כל יתר הגדולים והגיבורים שהטביעו את חותמם על תולדות חיי־אנוש וכולנו עסוקים עדיין בתשלום הרבית על חובות שנתחייבו מחמת מעשי־פזיזות שלהם. רצונך, אתה מגיע עד מעשה החטא הקדמון. כלום לא היינו כולנו שרויים עדיין בגן־עדן אילו היתה חוה בהולה פחות אחרי אכילת תפוחים, אין צורך לומר אילולא היה אדם מזדרז להתפתות לאשתו?

על־כל־פנים, חשב אחיתם, כיצד יוכלו בני אדם להגיע לידי הרהורים כגון אלה ולקבל על עצמם מעט מתינות ויישוב הדעת, אם לעולם אין שעתם פנוייה לכך מחמת פזיזות ובהילות?


 

פרק יז, בו יסופר כיצד נתגלגל אחיתם לפונדק “הארי הצולע”    🔗

ירדה חשיכה לארץ ונזכר אחיתם שצריך למצוא מקום לינה. חזר לרחובה של עיר ונזדמן לו מלון אחד הקרוי פונדק “הארי הצולע”. נכנס וראה לפניו חדר גדול, שאין בו אלא עששית דלה אחת, המבליחה לחללו אור קלוש, שאין כוחו יפה להגיע עד הפינות. נסתכל על סביבותיו ולא ראה איש. המדרגות שרויות היו בחשיכה ולפיכך חשש לעלות בהן. בא במבוכה, שמא יחשדו בו שהוא גנב, המתפרץ לרשות שאינה שלו. לאחר חיפושים מרובים נתגלה לו כפתור־של־פעמון ולידו שלט קטן: “נא לצלצל”.

לחץ פעם ופעמיים על הפעמון וחיכה. לא יצא איש לקראתו. לחץ שוב לחיצה ארוכה וממושכת. שוב לא הביא כל תועלת. נגדשה סאת־סבלנותו וחבט בכפתור חבטה עזה, עד כדי כך שניתק ממקומו ונפל ארצה.

נתבהל אחיתם מפני הרעש ופחד שמא יבוא בעל־הבית לכלל כעס מחמת הנזק, אולם עדיין לא ירד אליו איש. ראה דרגש בפינה וישב בו. חטפתו תנומה קלה וחלם שהוא מהלך ביער עבות. רוח קלה מאוושת בצמרות העצים ולוטפת את פניו. צפרים מזמרות בין העפאים ומצע־עלים פרוש על גבי הקרקע. פתאום נגדע אחד העצים, נפל על כתפו והעיק עליה בכובד רב. ניסה לטלטלו, כדי להסירו מעליו, אך זה נדבק אליו בעקשנות. הקיץ וראה איש שמן ונמוך־קומה, קרחתו משתרעת מגבות עיניו ועד ציצת השער, המבצבצת על ערפו בדיוק מעל צוארונו, מניח יד על כתפו להעירו משנתו.

קפץ ממקומו בבהלה:

– היכן אני?

נענה:

– כאן בעמק הבכא, אשר בלב עולם החומר, אם אין טעות בידי,

איור 92.png

ועדיין לא פרחה נשמתי שלי למחוז הרפאים. זהו פונדק “הארי הצולע” ואני בעליו.

עדיין לא סרו קורי השינה מעל עיני אחיתם:

– מזמן רב אני פה?

סח לו הפונדקי:

– יודע אני מתי באת?

שאלו אחיתם:

– כלום לא שמעת שצלצלתי בפעמון?

פרץ הפונדקי בצחוק גדול:

– אינו משמיע קול כבר חצי תריסר שנים.

תמה אחיתם:

– ומה כתובת זו עושה כאן?

השיב לו:

– מכאן למד אתה שאיננו אוהבים את החידושים ודבקים במה שאנו רגילים.

ביקש ממנו אחיתם:

– שמא יש לך מקום ללינת־לילה?

השיב לו הפונדקי:

– לזאת נוצרתי. רצונך עם אמבטיה או בלי?

שמח אחיתם:

– יהי עם אמבטיה. נטלטלתי הרבה ורחיצה קלה אינה עשוייה לגרום לי נזק.

הוסיף ושאל:

– עם מרפסת או בלעדיה?

אמר לו:

– לעולם יבחר אדם בטוב. עם.

הפתיעו הפונדקי:

– אין בפונדקי חדרים כאלה.

תמה אחיתם:

– ומדוע שאלת?

הסביר לו:

– מנהג הוא בידי. שאיפתי להשביע את רצון האושפיזין שלי.

ניאות אחיתם:

– הריני נוטל מה שיש לך.

הובילו הפונדקי בחשיכה על פני המעלות. מעדו רגליו של אחיתם על פני המדרגות הרעועות, נכנסו קוצים בידו ממעקה העץ, ניגף ראשו קורה משורבבת מן התיקרה וכמעט יצא בכל רע. הגיעו אל הקומה השלישית ופנו לילך במסדרון ארוך ועקלקל. הגיעו עד חדר אחד. פישפש הפונדקי במכנסיו והעלה מכיסו מפתח גדל־מידות ופתח את הדלת. נכנסו. גישש הפונדקי שעה ארוכה לאורך הקירות עד שמצא את כפתור החשמל והעלה אור צהוב ודל בעששית התלוייה ברשת קורי עכביש על גבי התיקרה. שיפשף את ידיו בהנאה וקרא:

– הרי החדר לפניך. אינו גדול, אך יפה.

נסתכל אחיתם סביבו ותמה כיצד זכה כוך זה להיקרא בשם חדר. ניסה הפונדקי לפתוח את החלון ולא נשמע לו. ביקש אחיתם לסייע בידו, אך אף הוא לא הביא תועלת יתירה. הביט אליו הפונדקי ביאוש והתנצל:

– חלון זה קשה קצת לפתחו.

ניחמו אחיתם:

– אין בכך כלום, אין החום מרובה עכשיו.

הוסיף הפונדקי:

– אם רצונך בכך, תוכל לרדת בעוד שעה קלה לסעוד את לבך, מכינים אנו ארוחות לאורחינו. וכשתשוב לחפש את חדרך, אין לך דבר קל מזה: קומה שלישית, המסדרון השלישי משמאל, צד שמאל, חדר שלישי מן הסוף. הודה לו אחיתם. לפני לכתו נזכר הפונדקי והורהו:

– אם תהיה זקוק לדבר־מה, קרא בקול. הפעמון אינו פועל.

סיים, נפרד מעליו והניחו לבדו בחדר. תקפה עייפות את אחיתם וביקש לנמנם קמעא כדי להינפש. מוזרים דרכי הבריאה. קודם חטפתו תנומה אף כי לא נתכוון אלא לחכות רגעים מספר, וכעת אינו מצליח להירדם בשום פנים. טרדוהו המחשבות וגרשו את התנומה מעפעפיו. באו מאורעות הימים האחרונים ונתייצבו לפניו כבני מרון. עד שהוא תוהה עליהם ומבקש להכניס בהם סדר, ראה שאין הדבר עולה בידו. נתרומם מן המיטה וירד אל הקומה הראשונה.

כבר היו שם כמה מן האורחים, מסובים אל השולחנות וסועדים את לבם. ישב אחיתם אף הוא אל אחד השולחנות. מיד ניגש אליו הפונדקי:

– מה רצונך לאכול?

עיין בתפריט וביקש:

– פלפלים ממולאים.

השיב לו: – אין.

חזר ועיין וביקש:

– קציצות במיץ עגבניות.

– אין.

– תפוחי־אדמה מטוגנים.

– אין.

–כוסמת ברוטב חצילים.

– אין.

– כופתאות גבינה.

– אין.

– חליטות בשומן.

– אין.

– צלי אורז.

– אין

פקעה סבלנותו של אחיתם וקרא:

– ומה יש לך?

השיב הפונדקי בניחותא:

– דג מלוח בלבד.

ויתר לו אחיתם:

– יהא דג מלוח.

הוסיף הפונדקי:

– ומה תשתה?

חזר והציץ בתפריט:

– קפה.

השיב לו:

– אין.

– יהא תה.

– אין.

– יין.

– אין.

– מי לימון.

– אין.

– מיץ תפוזים.

– אין.

שוב פקעה סבלנותו של אחיתם ושאל ברוגזה:

– וכי מה יש לך?

לא נתבלבל הפונדקי:

– גזוז בלבד.

פסק אחיתם:

– יהא גזוז. אך מדוע שואל אתה לרצוני, ובין כך ובין כך אין לך אלא מאכל אחד ומשקה אחד.

נענה הפונדקי בסבר פנים:

– חביב עלי מילוי רצונם של אורחי.

יצא מעליו. לא עברו רגעים רבים, חזר עם המאכל והמשקה והניחם לפניו. נטל כף, סכין, מזלג וכפית ונתנם על השולחן כסדרם – מזלג משמאל, סכין מימין וחודו שמאלה, כף וכפית מלפנים, ראשן שמאלה, כף לפנים מכפית. הסתכל במלאכתו, חזר ויישר את הכף, שתהא מונחת כהלכה ועמד להתבונן בשביעת־רצון כיצד אחיתם פותח בסעודתו.


 

פרק יח, בו יסופר כיצד נזדמנה לידי אחיתם מציאה נאה כמעט בהיסח הדעת    🔗

עדיין לא כילה אחיתם לשבור רעבונו, ניגש אליו איש אחד ושאלו: אפשר לשבת? ובלי לחכות לתשובה ישב לידו. נסתכל בו אחיתם וראה שהוא גבה־קומה, עצמותיו משופות, לבושו שחורים, שערו שחור ועיניו שקועות עמוק בחוריהן, עד שנראית כמין מסגרת שחורה מסביב להן. נתפחד ממנו קמעא. קרב אליו הזר את פניו, כשמחצית גופו משתרעת על פני השולחן:

– כבר היית קודם בפונדק “הארי הצולע?”

השיב לו אחיתם:

– לא.

הנמיך קולו:

– היזהר והיזהר.

גבר פחדו של אחיתם:

– מפני מה עלי להיזהר?

לחש לו בסוד:

– דברים מוזרים מתארעים כאן.

ביקש אחיתם ממנו להסביר את דבריו, אך הלה נתרחק מעליו בארשת של מסתורין:

– ראה הזהרתיך.

נכנסו הדברים לראשו של אחיתם והיה חושש. הכל תלוי בעיניים. מבט חשדני, אפילו נער תמים נראה לו פושע מועד. וכבר נאמר: מי שנשכו נחש החבל מפחידו, והנכווה ברותחים נזהר בצוננים. נזהר אחיתם כיצד רימהו אותו עלם חמודות שנטל את כספו, ובא לידי החלטה לא ליתן אמון באיש, אף לא במי שיזהירו לא ליתן אמון באיש.

עד שנתעסק במחשבות אלו נשמע פתאום מתוך הבית קול צווחה המקפיא את הדם בעורקים ומסמר את שערות הראש, משל מקפח מישהו חייו ברגע זה. נתבהל אחיתם מאד וכבר היה מוכן לקפוץ על רגליו, לעמוד על נפשו, או מוטב, לברוח. לתמהונו לא שם איש לב לאותה צעקה, הכל ישבו מתון־מתון והוסיפו לעסוק בשלהם, כאילו לא אירע כלום.

המשיך אחיתם לשבת במקומו והחליט לא להתערב במה שאינו נוגע בו. כמו שאומרים: מי שרוצה להימנע מכוויות – אל יקרב אל האש, ומי שאינו רוצה להיקבר תחת עיי המפולת – יישן בשדה. נשתכח כל הענין מלבו. פתאום חזרה הצעקה ונשנתה ביתר אימה. הפעם לא היה כל ספק בלבו של אחיתם שמעשה רצח איום מתארע בפונדק ובשום פנים לא היה יכול להבין מדוע אין איש חש לעזרת הנתקפים. אך כיוון שנזכר מה עלה בחלקם של צדיקים בסדום – לא זז אף הוא ממקומו. משחזרה הצעקה ובאה בשלישית, כמעט פרחה נשמתו מקרבו. אולם בסמוך לה נכנסה לאולם ריבה משולהבת ואחריה קבוצת הוללים וכולם מצווחים בקולי קולות. ראה אחיתם כי לא היו אלה אלא קריאות של משובה ותעלולים ונזף בעצמו, על שנבהל מפני אזהרותיו של אחד רועה־רוח.

ניגשו ההוללים אל הדלפק ובקשו מאת הפנדקי שיכר. צחק אחיתם על תמימותם: הרי אין לו אלא גזוז. מזג הפונדקי לכל אחד מהם כוס גדולה ומקציפה. השתשעשעו בהתזת הקצף זה על זה. תמה אחיתם מניין נמצא לו השיכר. שתו כולם את המשקה ופצחו במיני זמר שחציים צעקות וחציים שירה. נצטרפו אליהם רבים מן היושבים בחדר ונתמלאו הכל שמחה.

בא איש אחד בשנות העמידה, מכנסיו אחוזות בכתפיות, סיגר עבה בזוית פיו, ישב ליד אחיתם וקרא אליו:

– מה לך יושב כאבל בין חתנים!

מניה־וביה מיהר אל הדלפק, הביא שתי כוסות מלאות שיכר מבעבע והניחן על השולחן:

– שתה כוס זו. אין כמוה להתחלה.

ניאות לו אחיתם, טעם מן המשקה וראה שטוב. נטל בעל הכתפיות את הסיגר מפיו וניער את אפרו לכוסו. פקח עליו אחיתם עיני־תמהון:

– מה זו עושה?

הסביר לו:

איור 99.png

– אפר מחזק כוחו של משקה. שיכר בלי אפר כמוהו ככלוב בלי ציפור.

ביקש לנער אפר גם לתוך כוסו של אחיתם. סרב לו:

– גם כך יפה כוחו של המשקה.

הריק בעל הכתפיות את כוסו בנשימה אחת ומיהר אל הדלפק למלאה שוב. לפני שחזר אל השולחן הספיק לחזור ולהריק את תכנה ושוב הלך אצל הברז. ביניים נכנסה ריבה אחת, עיננית ובשרנית, ויצאה במחול בין הספסלים.

קרא בעל הכתפיות אל אחיתם, בין לגימה ללגימה:

– ראה נא לזאת, בת הפונדקי, כלום אינה מחוללת כבת־שדים?

הסכים עמו:

– יפה היא רוקדת.

הפליג בתשבחות:

– אין כמוה. תן דעתך על חזה זה שלה, למה משול הוא?

הביט בו אחיתם שיורד ועולה ומכה גלים והשיב:

– לים.

נאנח בעל הכתפיות אנחה עמוקה:

– אשרי מי שהוא ספינה ויוצא לחתור בו.

מכאן לכאן הריק כמה כוסות שיכר עד שנרדם. ניתנה האמת להיאמר, שאף על אחיתם פעל המשקה את פעולתו, אם כי לא הרבה לשתות כשכנו. דומה היה עליו שהוא ספינה חגה ונעה בין המשברים, עולה הררי מים ויורדת מצולות. כיוון שהגיעו הדברים עד כדי כך, בא לידי החלטה שמוטב יעלה לחדרו וישכב לישון.

יצא מן החדר ופנה כלפי המדרגות. נתקל בו לבוש־השחורים, גחן אליו ולחש באזנו:

– שמור על נפשך.

עבר אחיתם מעליו. עלה עד הקומה השלישית, פנה למסדרון השלישי משמאל, הלך לארכו עד שהגיע לקצהו, ספר לצד שמאל שלוש דלתות, תקע את המפתח בחור המנעול, פתח את הדלת, נכנס אל החדר, פשט בגדיו, שכב במיטה וביקש להירדם ולשכוח את אזהרותיו של לבוש־השחורים.

אף כי היה כריסו טעון שיכר לא ירדה עליו תנומה במהרה. שעה ארוכה שכב אפרקדן נים ולא נים, תיר ולא תיר. פתאום נשמעה כעין יד דופקת על החלון. נתבעת וכיסה את ראשו בשמיכה, משל יש בכוחה להגן עליו מפני הסכנות. נשתררה שתיקה וסבור היה שדמיונו מתעתע בו. הוציא את ראשו מן השמיכה וניסה לישון. שוב נשמעה הדפיקה. יכול היה להישבע שזו יד הדופקת על החלון.

הרהיב אחיתם עוז, ניגש אל החלון, הסיט את הוילון והסתכל החוצה. חושך כבד ואין איש. לגלג על הפחדים המעבירים אותו על דעתו. חזר אל המיטה, שכב ונתכסה היטב בשמיכה. נשתכח כל הענין מלבו וכבר התחילו קורי תנומה להיארג על עפעפיו. פתאום נשמעה הדפיקה בשלישית. לא היה כאן מקום לכל טעות. דבר מה דפק על גבי החלון.

נתמלא חימה, השליך מעליו את השמיכה, קם אל החלון ופתחו בתנופה אחת. לא היה שם איש, אלא חבל התלוי ומשתלשל מן הגג, הרוח מטלטלת אותו אילך ואילך והוא שפוגע בחלון ודופק בו. צחק שוב מכל הענין ונתכוון לחזור אל המיטה. לפתע נתקלו עיניו בקצה החבל ותקפתהו בעתת־אימים, לבו חדל מדפוק, שערותיו סמרו מפחד ונשימתו נעצרה – סופו של החבל היה כמין עניבת־תליינים. כששבה אליו נשימתו תפס בחבל, משכו בחזקה עד שניתק ממקומו והשליכו כלפי מטה. ודומה היה עליו אותו רגע ששמע כעין קול ענות חלושה, כמין זעקת כאב עצורה.

משכילה את כעסו בחבל סגר את החלון וחזר אל המיטה. עכשיו, סבור היה, שוב לא יטרידהו כלום. פתאום נתחלחל: החלון! כיצד נפתח אותו חלון כלאחר יד והרי זוכר הוא היטב שקודם לכן לא יכלו הוא ובעל־הבית להזיזו ממקומו במאמצים רבים? מיהר לשכב, שכך דרכו של אדם, במעומד אינו יכול לעמוד בפני הביעותים כבשכיבה. כיון שנתכסה בשמיכה שב למנוחתו, ולא יצאה שעה ארוכה נרדם ולא נשמע אלא קול נשימתו הקצובה והשלווה.

פתאום נתעורר משנתו ושטפתו אימה. הדלת נפתחה לאיטה ודמות עטוייה לבנים נכנסה בצעדים מרחפים, שאינם נוגעים כמעט בריצפה. נזכר בדברים ששמע על מיני רוחות הבאים לבעת את הבריות וסימנם שאין צעדיהם נשמעים. ומעשה בשלמה המלך שפיזר חול לפני מיטתו ומצא שם אותות של כרעי תרנגול, שיש מהם בעלי כרעיים כשל עוף. ולא כולם מסתפקים בהטלת אימה בלבד. רבים סורם רע והם מבקשים לגרום נזק ואפילו להמית. מעשה בבני אדם שחנקום רוחות רעים בשנתם, הריקו קרביהם מכרסם, שפכו את מוחם מראשם, רוקנו את הדם מעורקיהם, הוציאו את לבם במלקחיים, עקרו את לשונם מפיהם, הפכו את עיניהם בחוריהן, השירו את שיניהם, הפכו את שערותיהם שיבה, סתמו את נחיריהם, סובבו את כפות רגליהם לאחור, הדביקו את אצבעותיהם זו אל זו והמיתום במיני מיתות משונות. ורוחות שמראם בלבד עשוי להפוך בן־תמותה לעמוד אבן או לגלגלו במיני חיות ועופות ורמשים וחרקים, אין צריך לומר תולעים וזוחלים, ושוב אין לו תקנה עד יום תחיית המתים. ורוחות שבמימרא אחת נוטלים את קרבנם ומפריחים אותו על פני הרים וגבעות, נהרות וימים, מדבריות ויערות, אל ארצות רחוקות ושם מטילים אותו לתוך גוב אריות או מאורת נחשים, או מניחים אותו בראש צוק סלע, או על אי־בודד בלבב ימים, למות ברעב ובצמא ובקור ובשמש. ורוחות שכוחם יפה לבלע דעתם של הנפגשים בהם להטיל מומים במוחם, ליטול את הדיבר מפיהם, להכותם בעוורון ובחרשות, להשכיחם אפילו את שמם ומקומם ולהפיל עליהם שגעון.

ביקש לצעוק ולקרוא לעזרה, אלא שניטל ממנו הדיבר מרוב פחד וכבר חשב, הנה בא הרוח להמיתו. עד שהוא שוכב במיטה ויצוריו מרעידים סגרה הדמות את הדלת, נעלה אותה במפתח והסירה מעליה את לסוטתה. ראה אחיתם כי ריבה היא זו, בתו של הפונדקי. נתמלא תמיהה מה היא עושה אצלו. תוך כדי כך קפצה ועלתה על מיטתו, גפפה אותו בחום רב והטביעה נשיקה ממושכת על שפתיו עד כדי חניקה. כרכה זרועותיה מסביב לצוארו ונלפתה היטב־היטב אל גופו.

כיוון שראה כך, יצא לשחות בים הסוער ונהג בה כדרך שנהגה בו. רוו שניהם עדנה ונחת ונרדמו זה אצל זו. כך עבר עליהם הלילה. בשעה מוקדמת של בוקר, לפני שהאפירו השמיים, קמה הריבה, נשקה לאחיתם, חזרה ונתכנסה בלסוטתה וחמקה בהחבא.

נתעורר אחיתם והשגיח בצאתה. נתמלא תמיהה, אך עייף היה מכדי לחקור בענין. חזר ונרדם וישן שינה עריבה עד שעה מאוחרת ביום.


 

פרק יט, בו יסופר כיצד הגיע אחיתם למחיצתם של אנשי חבורת “השועל הזנבתן”    🔗

כשהקיץ אחיתם משנתו כבר עמדה החמה ברומו של רקיע והפיצה זיו־נגוהות בעולם. התלבש, ירד לקומה הראשונה ומצא שכל הכסאות מונחים על גבי השולחנות וכרעיהם כלפי מעלה. נתבונן סביבו וראה את בת הפונדקי מהלכת ביניהם בשופי, עכוזה מורם, סמרטוט בידיה והיא עסוקה בשטיפת הריצפה. שוקיה חשופים, לפי שלבושה מכנסיים קצרים, סינר דהה ומרובב בכתמים ענוד על מתניה, ואין מראה משובב לב ביותר כדרך נשים העושות בעבודת־הבית. אף־על־פי־כן נמלא לבו של אחיתם רגשי חיבה ואהבה כלפיה וצעד כנגדה מעדנות. ראתה שהוא דורך על פני השלוליות וגערה בו:

– צא מפה ואל תפריע בעבודה.

הבין שאינה זוכרת מיהו. ביקש להזכירה. נתבייש ולא ידע כיצד לפתוח בדיבור. ראתה שאינו זז והרעימה עליו בקולה:

– עודך כאן?

נפטר אחיתם מעל פניה נבוך ונכלם. נתכוון לצאת אל הרחוב ונטפל אליו לבוש־השחורים:

– כלום ממהר אתה לאיזה מקום?

הודה אחיתם בפניו שאינו עסוק וזמנו בידו. הציע לבלות את הזמן יחדיו וניאות לו אחיתם. יצאו לשוטט בחוצות וטיילו ממקום למקום עד שהגיעו למקום נידח לא רחוק מן הים ונכנסו למסעדה אחת שהיתה משוכנת בבית חרב למחצה. נסתכל אחיתם ביושבים ונוכח שרבים מהם נראים לו כאילו הוא מכירם. יגע הרבה עד שנזכר. פנה אל בן לוויתו ושאל:

– כלום אין הללו מאורחיו של “הארי הצולע?”

השיב לו:

– הן. אלא ששם משכנם בשעות הערב, ואילו לשעות היום הריהם פורשים רשתם ממקום זה.

הקשה אחיתם:

– להיכן הם פורשים רשתם?

הבטיחו:

– ראה תראה.

השגיחו בהם כמה מבני החבורה וקרבו אל שולחנם. פתח אחד וסח לאחיתם:

– כלום לא ראינוך ב“הארי הצולע”?

שיבחו אחיתם:

– טביעת עין מופלגת יש לך.

זחה דעתו:

–עליה פרנסתי.

תמה אחיתם:

– הכיצד?

הסביר לו:

– יודע אני לאמוד מראייה מעמדם של הבריות.

לא נסתבר לאחיתם:

– ויש מי שמשלם לך משום כך?

העמיד סבר־פנים של מסתורין:

– ידיעה זו שווה ממון הרבה.

המשיך לחקרו:

–למי היא שווה.

סח לו:

– לי עצמי.

אמר אחיתם:

– שווה כסף עדיין איננו כסף.

קרב את פניו אל אחיתם ודיבר בכוונה מרובה:

– לוח של עץ בידי חכם מיטיב לחתוך מסכין חדה בידי טיפש.

שאלו אחיתם:

– כלפי מה מכוונים דבריך?

רמז לו:

–כלפיך.

פרצו כל בני החבורה בצחוק גדול, נתקרבו ועמדו מעליהם במעגל. ביקש ממנו אחיתם שיבהיר לו מה כוונתו.

סיפר לו:

– אנחנו מבני חבורת “השועל הזנבתן” אנחנו, ומוזמן אתה להצטרף אלינו. יפה כוח הרבים מכוח היחיד וזרדים הנעשים אגודה אחת אין בינם ובין ארזי הלבנון ולא כלום.

ביקש אחיתם לדעת:

– ומה יכול אני לעשות עמכם?

שמח איש־שיחו שמחה גדולה:

–מיד ידעתי שלא תסרב לנו. בוא ואכיר לך את בני החבורה ותדע שמיקח טוב עשית.

פתח אחד ואמר:

–אני, סומך אני על זריזות ידי.

נסתכל אחיתם בהן וראה שאצבעותיהן מוארכות, פרקיהן בולטים והן נראות כעשויות להתכופף לפנים ולאחור. שאלו:

– וכיצד הן משמשות אותך?

השיב לו:

– יכולות הן לנוע בזריזות ורכות ולחדור לכל כיס ולשלות משם מטמונים בלי ידיעת בעליו.

סיים דבריו והושיט לאחיתם ארנק עור:

– הרי שלך, לקחתיו תוך כדי דיבור. ולהבא היזהר מפני בעלי הידייים.

צחק אחיתם:

– בין כך ובין כך ריק הוא.

קם אחר ופנה אל אחיתם:

– יודע אני לצעוד בשקט כחתול, אין סחרחורת תוקפת אותי גם כשאני תלוי על חוט השערה בין השמיים ובין הארץ, ומעלה יתירה יש בי שיכול אני להיעלם מן העין ברגע אחד.

ומיד נעלם. הסתכל אחיתם סביבו וראהו נאחז בקורה משורבבת מהתיקרה ומתחמק החוצה מבעד לאשנב. לא עבר זמן רב וצץ ביניהם כאילו לא יצא מביניהם מלכתחילה.

אמר אחיתם שבחו בפניו:

– בקירקס תוכל להשתכר כסף רב.

צחק עליו איש־שיחו:

–מי אני בעיניך לבזבז כשרון מעין זה על שעשועים בקרקסאות? חילי לעבודה. נכנס אני לרצוני לכל דירה שהיא בלי ידיעת בעליה.

קם אחר והציג את עצמו:

– בקיא אני בשבילים נסתרים בהרים ובגאיות ויודע את מקומם ביום ובלילה.

חקרו אחיתם:

– מורה־דרך לטיילים אתה?

השיב:

– איפכא מסתברא. נזהר אני שלא ישגיחו בי בצאתי לטייל.

לא נסתבר לאחיתם:

– אחר יפי הנוף אתה להוט?

הפשיל הלה את שולי חולצתו ונתגלה אטון מובחר הכרוך על גופו. פרם את שולי מקטרנו במקום נסתר ונתגלה ענק של יהלומים:

– מה שחבוי על גופי אין ילוד־אשה מוצא ואף לא הסרדיוטות של ביקורת המכס.

עוד זה מדבר קפץ ובא אחר, הוציא מכיסו תיבת־עץ קטנה והראה לאחיתם. נסתכל בה אחיתם וראה שהיא מלאה אבקה דקה וצהבהבת. הריח בה ולא יכול לעמוד על טיבה.

נתמלא סקרנות ושאל:

–אבקה זו מהי?

למדו:

–פח יקוש לשוטים.

הקשה עליו:

– וכיצד הם ניצודים בו?

הסביר לו:

– מיני סמים הם. השואפם לקרבו מתרגל אליהם ושוב אינו יכול בלעדיהם. את כותנתו לבשרו ימכור ובלבד שיהיה לו כסף לקנות סמים אלה. אך דא עקא, שאסורים על פי החוק ולא כל אחד יודע היכן להשיגם.

ניגש אחד שמשקפיים כבדים רכובים על חטמו וידיו מרטיטות מחמת תשישות או מחלה, הגיש לאחיתם פיסת נייר ועט וביקש ממנו לחתום את שמו. כשנתמלא מבוקשו נטל את הנייר, התייחד עמו בפינת החדר, חזר ומסרו לידי אחיתם:

– איזו משתיהן שלך היא?

נסתכל אחיתם בדף וראה את חתימתו פעמיים, אלא שבשום פנים לא ידע איזו כתב הוא עצמו ואיזו בעל הידיים המרטיטות. ניחש והצביע על אחת מהן:

– זוהי.

קרא בשמחה:

– טעות בידך. זו כתבתי אני.

תמה אחיתם כיצד יכול אדם שעיניו קצרות וידיו רוטטות להוציא מתחת ידיו עבודה מתוקנת כל־כך. בא לידי התלהבות:

– הרי זו מלאכת מחשבת!

הסכים עמו:

– אף הקופאים סבורים כך.

לא הבין אחיתם:

– אילו קופאים?

הסביר לו:

– מבית הבנק. שאת כספו אני מושך בכל מיני חתימות שבעולם.

קם אחר והראה לו שני ענקי פנינים:

– איזה מהם אמיתי ואיזה מזוייף?

נזכר אחיתם בכל מיני סימנים שנתנו בהם. טעם את הפנינים בקצה לשונו, נשכם בשיניו, מששם בקצות אצבעותיו, הריח בהם, החליקם על מצחו, קרבם אל בבת־עינו והסתכל בהם נגד האור, והקשיב לצלצולם, אמד את משקלם ולא יכול להכריע ביניהם. חזר וניסה את מזלו:

– זה של אמיתיות וזה של מזוייפות.

לגלגל עליו איש שיחו:

– שניהם אין בהם ממש ומחירם פרוטה. מכאן אתה למד שלא כל אחד יכול להבדיל בין המקור ובין חיקויו.

שאל אחיתם:

– ומה תועלת בידיעה זו? שניהם מהנים את העין במידה שווה.

התריס נגדו:

– תמהני עליך שאינך יודע דבר כל־כך פשוט. בא אלי אדם ומבקש פנינים. הריני מוכר לו חרוזי זכוכית. בא אחר ומבקש למכור פנינים. אני נוטלן מידיו, מסתכל בהן היטב, מחליפן בזריזות ומחזיר לו ענק של חרוזי זכוכית: “אינן שוות פרוטה, זיבורית שבזיבורית”. הולך הוא אל המומחים ואף הם טוענים אותו דבר. ובינתיים יש בידי ענק מובחר שבמובחרים.

לא היה סיפק בידו להסתלק, בא אחר ופתח בדיבור:

– אני מומחה להבעיר אש, אני.

נשתומם אחיתם:

– וכי יש מי שאינו יודע?

עודנו מדבר, פרצה שלהבת קטנה בפינת החדר. נזדרזו כולם לכבותה. יצאה להבה שנייה לרצד בפינה אחרת. עד שנתרוצצו כולם במבוכה בין השתיים, אחזה אש בכל ארבע פינות החדר ורק בקושי מרובה הצליחו לכבות את כולן לפני שהיה סיפק בידן לגרום נזק ממש.

הסכים אחיתם:

– זהו כשרון יפה, אך מה תועלת יש בו?

למדו איש־שיחו:

– לא נשתוקקת מימיך שתאחז אש ברכושך?

צחק אחיתם:

– גדולה תהיה תמיהתך אם אומר לך כי מימי לא עלה אף מעין זה בדעתי?

סיפר לו:

– מכיר אני רבים שנתאוו מאד לכך.

נשתומם:

– נתבלעה בינתם?

השיב:

– לאו דווקא, אלא שהיה רכושם מבוטח בממון רב מפני סכנת הדליקות.

בכך סיימו כולם. חזר ובא הראשון ופתח בדיבור:

– רואה אתה כיצד הכל תלויים בי, ככל האיברים התלויים בראש? בלעדי יהיו מגששים כסומא בארובה. כיוון שמכיר אני בטבע הבריות ממבט עין יודע אני כיצד צריך לטפל בהם ומי יכול לעסוק במלאכה.

משך אחיתם בכתפיו:

– רואה אני שכולכם בעלי כשרונות ומופלגים במעלות רבות, ואיני יודע מה כוחי להצטרף אליכם ולהשתתף בעבודתכם המועילה.

מיהר הארי שבחבורה לנחמו:

– מקום כבוד מיועד לך בינינו, שכל אחד מכיר בך מיד שאדם ישר אתה.

לא הבין את כוונתו:

– איפכא מסתברא.

הסביר לו באריכות:

  • עדיין לא ירדת לעומקו של מקצוע זה. כל אחד יכול לרמות את הפתאים, אלא שזו מלאכה בזוייה שאינה מכבדת את בעליה ושכרה מועט. מי מן הפתאים עדיין יש לו רכוש? רמאי הגון המכבד את עצמו אינו נוטל אלא מן הרמאים. זו עבודה ששכרה בצידה, אלא שטעונה ידיעה מרובה, תוחבלנות, תושיה והעזה. שיבוטות נידוגות בתולעים ודגי־רקק, אריות ניצודים שעה שהם עסוקים ברדיפה אחרי תנים, וזה מה שאומרים: הגונב מן הגנב פטור – מפחד המשטרה. וכך דרכנו בעבודה – אתה יוצא בין הבריות, ומאחר שהכל רואים שאדם ישר אתה, באים כל מיני נוכלים וכזבנים להיטפל אליך כדי להציגך ככלי ריק וליטול מה שיש לך. אתה מניח להם לעסוק במלאכתם ותוך כדי כך אנחנו מטפלים בהם כדת וכדין. וכל מה שהספיקו ליטול ממך חוזר לידינו, כמקל הנזרק לאויר.

נתקבלו הדברים על דעתו של אחיתם וניאות להצטרף לחבורת “השועל הזנבתן”. עדיין יכול אדם להרויח לחמו ביושר על ידי שנופל בידי הרמאים! שמעו כולם, פרצו בתרועות שמחה ובינתיים הניחו בידו כיס של מעות. לא יצא זמן רב ונזכרו כי ממהרים הם לילך לאיזה מקום. נפרדו מעליו בידידות מרובה והניחוהו לבדו עם לבוש־השחורים. הרצינו פניו של הלה ולחש באזנו של אחיתם:

– היזהר והיזהר.

ביקש ממנו אחיתם לפרש דבריו וסרב. חזרו אל הפונדק ושם ישבו עד הערב. בילו האושפיזין את הערב במשתה ובשמחה ובלילה חזר ונשנה המעשה באחיתם ובבת הפונדקאי. רוו שניהם אהבה בתענוגות עד שנסתלקה מן החדר בטרם אור.


 

פרק כ, בו יסופר כיצד נודעו לאחיתם מקצת שבחיה של בת הפונדקי מפי אמה    🔗

בשעה מאוחרת בבוקר שמע אחיתם יד דופקת על פתחו. לפני שהיה סיפק בידו להשיב נפתחה הדלת והציץ בעדה ראשה של הפונדקית:

– יכולה אני להיכנס?

לא חכתה לתשובה וכבר הסיעה את גופה הכבד פנימה וישבה על המיטה למרגלותיו של אחיתם. לא ידע מה היא רוצה ממנו ונכנסו בו חששות שונים

בלי כל הקדמות והכנות פתחה והסיחה במזג האויר, מה נאה הוא ועד כמה משובחת עונה זו מיתר עונות השנה, שיש בה מעלותיהן בלי חסרונותיהן. ושנה זו הריהי יפה במיוחד עד כדי כך שאף זקני הדור אינם זוכרים כמוה. ראתה שמסכים עמה ואינו חולק על דבריה. זחה דעתה והפליגה בשיחה מענין לענין עד שהגיעה לאותו ענין. כיוון שכך תמהה מאד כיצד אדם צעיר כמותו, שהבעת פניו אומרת בריות הגוף ושלמות הנפש, שרוי בלא אשה. אדם בלא אשה למה הוא משול?

לאופן בלי עגלה;

לחבל בלי דלי;

לסנדל בלי אבזם;

לגרזן בלי קת;

לכפתור בלי לולאה;

לעט בלי קסת;

לתנור בלי ארובה;

לקומקום בלי זרבובית;

למסגרת בלי תמונה;

לכסא בלי מושב;

לטבעת בלי חור;

לספינה בלי קברניט –

יומו אינו יום ולילו אינו לילה, יקיצתו אינה יקיצה ושנתו אינה שינה ואינו נהנה אפילו כזית מכל המתנות הטובות והחמדות הגנוזות שירדו לעולם. ק"ן טעמים הביאה לו בגנות הפרישות ובזכות הנשואין – מדברי ראשונים ומדברי אחרונים, מן השכל הישר ומשכיות החמדה של החכמה, מגיזרה שווה ומקל וחומר. וכל נימוק הרצתה בהרחבה ובמנוחת הדעת, בתוספת ציטטין ומראי־מקומות, סיבות ומסובבים, עובדות ומקרים שהיו.

כיוון שפרשה לפניו את היריעה כולה נאנחה אנחה עמוקה מתוך השתתפות בצערו על שאיתרע מזלו, מספרן של הבתולות מועט ומציאת אשה קשה כקריעת ים סוף. מאחר שראתה בצערו, ניחמתו והבטיחה שעתיד הוא סוף־סוף למצוא את שביקשה נפשו. חייב אדם לא להיוואש אפילו חרב חדה מונחת על צוארו. ספרה לו מעשים באנשים שאבדה תקוותם והכל היו בטוחים שאין להם תקנה ובכל זאת האיר להם המזל פנים. והמשילה לו את משל שתי הצפרדעים בקערת השמנת. זו שבאה לידי חולשת הדעת, טבעה ומתה, וזו שכוח רצונה עמד לה והמשיכה לפרפר ולחבוט בשמנת בכל ארבעותיה – סופה שמצאה עצמה יושבת על גוש חמאה כמלך על כסאו. והמוסר־השכל, מי שנופל אל תוך השמנת יחבוט בידיו ורגליו בלי הרף עד שנעשית חמאה.

הקשה עליה אחיתם:

– ומי שנופל למים?

לא נתפסה ללגלוגו והכבירה דברים על חובת הבריות לא להניח לתקווה כל עוד הנשמה באפם.

הבטיח אחיתם שיתן דעתו על דבריה בתשומת לב יתרה וסבר שעכשיו עתידה היא להניחו לנפשו. אלא שכוונותיה אחרות משלו היו. וכאן פתחה להסיח בבתה, ולא נסתפקה בתאור שבחיה בלבד, אלא יצאה לספר תולדותיה מן העריסה – ואף קודם לכן – עד אותו רגע. כיצד התחילה להלך ומה היו המילים הראשונות שיצאו מפיה ואיזו מחלות דבקו בה בינקותה ואימתי נתחלפו שיניה. לא החסירה פרט מן הפרטים החשובים האלה, עד שהגיעה לפרשת מעלותיה בהווה.

והרי כמה ממעלותיה, החשובות בלבד: צדקנית, שתקנית, חננית, עיננית, למדנית, פקחנית, חכמנית.

איור 112.png

והרי כמה מן הכשרונות שנתברכה בהם: תפירה, בישול, כביסה, גיהוץ, אפיה, רקיחה, מירוק, צחצוח, ליבון, סיוד, צביעה.

ונוסף על כל אלה הריהי גם טובת־לב, יפת־מראה, צנועה וחסודה ובת־טובים.

וכך אמרה הפונדקית לאחיתם:

– יודעת אני שאין שואלים את האם על בתה, אלא את השכנות. טוב ויפה. יכול אתה ללכת אל כל השכנות ברחוב ותראה אם אינן קמות כולן כאחת להלל ולשבח ולפאר ולרומם ולעלה ולקלס את בתי. ואם איני חוזרת על דבריהן, אין זו אלא ענווה שבי, שאינה מניחה לי.

מכאן עברה לדבר באשרו של מי שעתיד להיות חתן לבתה וכלה זו מזומנת לו. מכירה היא רבים המשתוקקים לכבוד זה, אך היא בררנית ואינה מסכימה אלא לכלי שכולו שלימות, למשובח ביותר. אין היא ממין הללו הנכרכות על צואריו של כל מי שנקרה בדרכן. מקפידה היא לבדוק כל אחד היטב, להעבירו תחת שבט בקרתה ולבחנו בשימת לב יתרה, שלא לבוא, חלילה, לידי החלטה פזיזה. אין לך מידה מגונה כפזיזות. והיפוכה יישוב הדעת, שהכל בו.

וכך היתה יושבת ומפליגה בדברים, עד שהיה אחיתם תמה אם אין מעיין דיבורה חרב לעתים. לבסוף, קטעה דיבורה פתאום, כשם שפתחה בו, ויצאה מן החדר בחופזה והבטיחה להמשיך בשיחה קצרה זו, שבה לא הספיקה להגיד אפילו שמץ ממה שיש לה להגיד. נשם אחיתם לרווחה, לבש בגדיו ויצא גם הוא מן החדר.

נזדמן לו לבוש־השחורים במסדרון וקידמו בבוקר טוב. ירדו שניהם אל הקומה הראשונה ופגשם הפונדקי במאור פנים. ישבו אל השולחן ונזדרז כלפיהם בשאלה:

– מה רצונכם לארוחת הצהריים?

תלה אחיתם עיניו בשעון וראה שכבר הגיעה שעת הצהריים. נתפלא שלא חש רעב עד עכשיו. אלא ודאי נצטמקה האצטומכה שלו מרוב דיבורה של הפונדקית. נטל את התפריט, עיין בו וביקש:

– פלפלים ממולאים.

השיב הפונדקי:

– אין.

חזר וביקש:

– קציצות במיץ עגבניות.

– אין.

–תפוחי אדמה מטוגנים.

–אין.

– כוסמת ברוטב חצילים.

– אין.

– כופתאות גבינה.

– אין.

כאן פקעה סבלנותו של לבוש־השחורים וקרא אל הפונדקי בזעף:

– הבא מה שיש לך ואל תטרידנו.

קד הפונדקי קידה יפה ויצא מאצלם.


 

פרק כא. בו יסופר כיצד נסתפח אחיתם לחבורת “הנמר הצוחק”    🔗

חזר הפונדקי והביא להם פת קיבר, דג מלוח וכוס חמין. לפני שהספיק אחיתם לסיים אכלו נכנס לשם איש אחד, שעדיין לא ראהו קודם לכן. הבחין בהם וניגש מיד לשולחנם. ראה לבוש־השחורים כך ונסתלק מעליהם בלי דיבור. נשאר אחיתם לבדו פנים אל פנים עם הזר.

פתח הזר ושאל:

– זמן רב אתה פה?

השיבו אחיתם:

– לא.

הוסיף לחקרו:

– שמא עסוק אתה עכשיו?

ענה:

– לאו.

נזדהרו פני איש שיחו של אחיתם וקרא אליו:

– אתה האיש. יש בידי להציע לך עסק נאה ומשובח ששכרו מרובה ועמלו מועט.

אמר אחיתם:

– דבר זה רבים מתאווים אליו ומעטים זוכים בו.

הרכין גופו ולחש באזנו:

– ענין זה הצינעה יפה לו.

הבטיחו אחיתם:

– הריני שם מחסום לפי ואיני אומר מלה לאיש.

טען:

– אזניים לכותל ועוף השמיים יוליך את הקול.

הקשה אחיתם:

–מה כוחנו כנגד סוכנים אלה?

הציע:

– נלך מכאן למקום אחר.

ניאות לו אחיתם. הלכו ברחובה של עיר שעה ארוכה עד שהגיעו לבית־מרזח אחד. הכניסו בן־לוויתו פנימה. הקבילו כל המסובים את פניהם בשמחה ומיד הכיר בהם אחיתם שנשמעים לפקודת בן־לוויתו, סרים למשמעתו והריהם כמין חבורה אחת.

פתח ראש החבורה והציג את אנשיה לפני אחיתם:

– הרי כולם לפניך, מופלגים בכשרונות ומובהקים במעלות. זה כוחו בזריזות אצבעותיו: זה קל רגליים, מהיר לטפס וזריז לחמוק וצעדיו רכים כצעדי חתול; זה בקיא בשבילי ההרים הנסתרים כברחובות נהרדעא וכבכף ידו ויכול הוא להטמין כל מטמון על גופו; זה בקיא ברקיחת מיני סמים ובתערובותיהם; זה מומחה בכתבי־יד ובחתימות; זה מבין בתכשיטים ובאבנים יקרות; וזה מיטיב מאין כמוהו להדליק דליקות ולהבעיר בעירות. ואני, כפי שאתה רואה אותי, יכולני לאמוד את הבריות בטביעת עין ולעמוד על טיבם כשם שעמדתי על טיבך. מבני חבורת “הנמר הצוחק” אנחנו ואיננו זקוקים אלא לך, לראות ברכה בעמלנו.

תמה אחיתם:

– הכיצד, ואיני מבורך בשום כשרון מן הכשרונות החשובים שנתייחדו לבני החבורה.

הסביר לו ראש החבורה:

– כשרון מיוחד במינו יש לך, שמתמעט בימינו והולך. הכל מכירים בך מיד שאיש ישר אתה. וזהו סוד המקצוע. כל אחד יכול להוליך שולל את הפתאים. ולא עוד אלא ששכרה של מלאכה זו מתמעט והולך, שהממון יוצא מידיהם ונופל לידי הזריזים והממולחים. דגי הרקק עולים ברשת והשיבוטות בפתיון. אין אתה יכול להפיל את הרמאים בפח, אלא כאשר הם סבורים שהעלו מישהו בחרמם. ומעלה אחת יתרה יש לשיטה זו, שהגזלן אינו יכול לצעוק כשגוזלים אותו, גזירה שמא ימשוך עליו את תשומת לבה של המשטרה. וזה שאומרים הבריות: הגונב מן הגנב פטור, וגם אין שוט להלקאת שווטים.

נתקבלו הדברים על דעתו של אחיתם והסכים להצטרף לחבורת “הנמר הצוחק”. נדברו ביניהם שכשיבוא ענין של ממש לפני אחיתם יודיע לראש החבורה והוא יטפל בו כדרוש ואף הם שקלו דמי־קדימה על ידו.

חזר אחיתם לפונדק “הארי הצולע”. על גבי המדרגות פגש שוב בפונדקית והיא ברכתו לשלום, כאילו לא נתראו עידן ועידנים. תוך כדי כך נפנתה ללחוש כמה דברים על אזנו ובטרם הצליח להיפרד מעליה עברו שלוש שעות. אין צורך לומר שאותו ערב ואותו לילה דומים היו לקודמיהם.

כך שהה אחיתם ימים אחדים בפונדק “הארי הצולע” ולא ארע דבר חדש הראוי להיזכר כאן. לבסוף פקעה סבלנותם של בני חבורת “השועל הזנבתן” ובאו אליו בטענות:

– הגיעה השעה שתגלגל אלינו עסק של ממש.

פגע בו ראש חבורת “הנמר הצוחק” והתריס כנגדו:

– כלום לא פגשת עדין שום ענין הראוי לדבר בו?

נוכח אחיתם כי אי־אפשר למולל פשפשים בל להריח בהם ומי שפושט נבלות חייב ללכלך את ידיו. בא לידי החלטה, פנה אל אנשי חבורת “השועל הזנבתן” וסיפר להם:

– הערב באים הנה שלושה אנשים ויש להם דבר עסק אתי.

שאלוהו:

– ומהו?

השיב:

– טבעות זהב יש להם למכירה בזיל הזול.

הביטו אלה אל אלה וקראו:

– אלה הם!

תמה אחיתם:

– מי אלה?

הסבירו לו:

– כבר נפלו הרבה ברשתם. לא זהב בידם אלא נחושת.

בו במקום נמנו וגמרו כיצד ינהגו בהם. אחד יתן ידו בכיסם וישלוף ארנקיהם. אחד יתחקה על עקבותיהם עד שיגיע למאורתם. אחד יפרוץ אליה, יציגה ככלי ריק ויטול עמו את דפתרותיהם. אחד ילך אל בית הבנק, יחתום בשמם וימשוך ממנו את כל ממונם המופקד בו.

הלך אחיתם אל בני חבורת “הנמר הצוחק” וסיפר גם להם:

– הערב באים אלי שלושה אנשים ויש להם דבר עסק אתי.

שאלוהו:

– ומהו?

השיב:

– ענקי יהלומים יש להם למכירה בזיל הזול.

הביטו אלה אל אלה וקראו:

– אלה הם.

קבעו את התכסיסים וחלקו ביניהם את העבודה, ממש כאנשי חבורת “השועל הזנבתן”.

יצא אחיתם מעליהם וחזר אל הפונדק.


 

פרק כב, בו יסופר כיצד נחלץ אחיתם מצרה גדולה    🔗

חזר אחיתם אל הפונדק. פגשה אותו הפונדקית וקידמה את פניו בחטיפה:

– אוי ואבוי, כה טרודה אני היום, עד שלא הספקתי אפילו לחטוף עמך שיחה קלה.

נסתכל אחיתם סביבו וראה שהכל מתרוצצים וטורחים בעבודה: צבעים וסיידים ונגרים וטבחים ואופים ורקחים ושאר מיני אומנים, מתקנים ומשפצים את הבית, מקשטים אותו במיני קישוטים, מבשלים מיני תבשילים, רוקחים מרקחות וממתקים, אופים עוגות ותופינים, וכולם עוסקים בענינים בתכונה יתירה. תמה תמיהה גדולה ושאל את הפונדקית, שהיתה מתרוצצת ביניהם הלוך ושוב ומגבירה את המהומה:

– לשמחה מה זו עושה?

עמדה רגע מריצתה והחזירה:

– אין חג כלולותיה של בתי ראוי שיוחג ברוב פאר והדר?

שמע אחיתם כך ובירכה:

– יהי רצון שיעלה זיווגה יפה.

נפלה על צואריו ונשקה לו נשיקות רבות:

– מיד הכרתי בך שמן השמיים נשלחת לנו.

נתבלבל אחיתם:

– מה כוונתך?

קראה בתמיהה:

– עדיין אינך מבין?

השיב:

– אלו חידות לי.

חזרה ונפלה על צואריו בנשיקות:

– אתה הוא בר המזל שזכה בפנינה יקרה, טהורה ומזהירה זו, באשה צנועה וכשרה זו. בגורלך נפל האושר הגדול, אראלים ומצוקים גם יחד מקנאים בחלקך. אתה הוא!

בא אחיתם במבוכה:

– את פי שאלתם?

קראה כלפיו בפתיעה מרובה:

– ראה מה גדול כוחן של הטרדות, ושמחמת חפזון שכחתי לשאול את פיך.

תוך כדי כך באה אליה אחת הטבחות במרוצה. נתברר כי משהו אינו כשורה במטבח. נזדרזה הפונדקית לרוץ אחריה והניחה את אחיתם לבדו בתוך המהומה. שקע במחשבות ולא השגיח בצבע אחד, שנשא בידו דלי מלא צבע, נתנגש בו ונשפך הצבע על הארץ.

הרים עליו הצבע את קולו:

– מה אתה מתלבט פה בין הרגליים. אם אין איש צריך לך כאן, קום והסתלק ואל תפריע בעבודה.

יצא אחיתם משם. נזדמן לו לבוש השחורים ולחש באזנו:

– היזהר והיזהר.

פקעה סבלנותו של אחיתם והתריס:

– באר לי דבריך, אחת לתמיד!

סרב:

– איני רשאי.

נתמלא אחיתם חימה ונסתלק מעל פניו. עלה לחדרו וכלא עצמו בו עד הערב. עם חשיכה נפתחה פתאום הדלת וברנש מגושם ומגודל איברים נכנס בה בלי לשאול את פיו. נתכוון למחות בידו, אך משראה מיהו החליט שהשתיקה יפה לו. צימצום עצמו בפינת המיטה, נדחק כלפי הכותל וחיכה לראות מה עתיד להתרחש.

הוציא האיש בקבוק, שהיה מסותר בכיסו, נפל על המיטה, עד שכמעט נתפוקקו קפיציה ורק בנס לא מיעך את אחיתם לחלוטין, הסיר את המגופה מפי הבקבוק ולגם ממנו לגימה שקולה הולך מסוף המסדרון ועד סופו. סיים, מחה שפתיו בצקצוק, התפרקד על פני המיטה ולא יצאה שעה קלה ועלתה נחרתו למרחקים.

ממנהגו למד אחיתם שסבור הוא שהחדר שייך לו. מיד נסתבר לו ענין בת הפונדקי, שאף היא היתה סבורה כך. וכן גם ענין החלון.

לא נסתבר לו כיצד טעה הוא עצמו. הרי הקפיד לעלות לקומה השלישית, לילך במסדרון השלישי לשמאל, למנות דלת שלישית מן הסוף בצד שמאל… פתאום קפץ ממקומו כנשוך־נחש. הרי כל הענין! אם הוא פונה אחורה ומונה לשמאל מן הסוף – הריהו כמונה לימין! נתמלא חלחלה ופחד מפני מה שעתיד להיעשות בו אם יגלה גברתן זה כל אותו ענין. ביקש להתחמק מן החדר, אולם לא היתה בידו דרך אחרת, אלא לעבור על פני הגופה המוטלת על המיטה.

נתרומם על ארבעותיו והספיק להסיט חצי גופו העליון מעל שכנו. זז הברנש, הרים את ידו, משכו אליו בחיבוק איתן והשכיבו לידו. פרח לבו של אחיתם מקרבו, אך אחרי רגעים מספר הבחין בו שעדיין ישן וניסה להתחמק שוב. הידק זה את חיבוקו ולא הניח לו להשתמט. שכב אחיתם כך שעה ארוכה ותיחבל תחבולות להיחלץ מידיו ולהסתלק משם. וכל אותה שעה היו קרביו מפרכסים מפחד, שמא יתעורר שכנו וישגיח בו.

שעה ארוכה שכב כך – ואולי רק נראתה לו ארוכה – עד שהקיץ הגברתן משנתו, תפס בבקבוק, לגם לגימה ממשוכת ומגורגרת עד שנתרוקן, הטיחו בכותל ונפצו לרסיסי־רסיסים, פלט קללה עסיסית ומצוייצת, רקק ויצא מן החדר. השתמש אחיתם באותה הזדמנות, התחמק משם כעכבר שאחזה אש בזנבו ויצא מן הפונדק, כשהוא מסייע בידי הצבע לשאת את סולמו.

אותה שעה כבר נסתיימו ההכנות לנשף הנשואין. בני חבורת “השועל הזנבתן” ואנשי חבורת “הנמר הצוחק” מילאו את האולם מפה־לפה והיו עסוקים אלה באלה. חיפשו כולם את אחיתם ולא מצאוהו. תוך כדי כך השגיח כייס מבני “השועל הזנבתן”, שנתעסק בכיסו של אחד מבני “הנמר הצוחק”, ביד המפשפשת אותה שעה בכיסו שלו. מקרה פעוט זה שימש עילה לתגרה גדולה. שמע הגברתן את הרעש ובא להיוודע מה אירע. נודע לו שרוצים להשיא את בת הפונדקי ובא לכלל כעס. פרץ ויכוח בינו ובין הפונדקי. תוך כדי כך שבר את הדלפק לשניים במכה אחת. ראתה הפונדקית כך, שינסה מתניה, הפשילה שרווליה, סטרה לו על לחיו אחת ושתיים, הרימה אותו מן הרצפה כאילו היה כפיס־עץ והשליכה אותו מחוץ לדלת. נבהלו כולם ומיהרו לברוח מן הפונדק.

כך חסך אחיתם את דמי הפונדק וניצל מצרה גדולה. אף־על־ פי־כן לא היה פטור מן הדאגה למחייתו. מזלו שעדיין יש פרנסות בעולם שאדם משתכר בהן בלי לטרוח הרבה.

תחילה נשכר לבית־אולפנא לפרחי־סנדלרים ושימשו רגליו אימומים לעשיית מנעלים;

אחר כך נתלמדו חייטים למדוד בגדים על גופו;

משם בא בין הכובענים וערכו כובעיהם על ראשו;

תלמיד־רפואה נתאמנו בחבישת־פצעים על גוו;

ספרים הורו את שוליותיהם כיצד גוזזים בלוריות על פדחתו;

שוטט ברחובות, חצי שערו לבן וחציו שחור, להודיע כוחה של תרופה נגד שיבה;

ציירו נמשים על מחצית פניו והניחו מחציתם תמימה, לפרסם משחה המסלקת את הנמשים ומלבינה את העור;

הניחו עליו שלטים מלפנים ומאחור ושלחוהו לשוטט ברחובות לבשר שבא קרקס לעיר;

נתנו מטאטא בידו והעמידוהו דחליל לגירוש צפרים מן הגינות –

ללמדך מה גדול כוחה של פרנסה, שאדם מוכן לעשות כל דבר למענה, ואפילו להימנע ממלאכה.


 

פרק כג, בו יסופר כיצד נתקבל אחיתם על ידי חבר הבנאים    🔗

לבסוף בא אחיתם לידי החלטה שמעכשיו יהיה מתפרנס מיגיע כפיו, לא יסמוך על מתנות שמיים ועל חסדי הבריות, יעקור רגליו ממושב לצים, יימנע מחברת ריקים ופוחזים, פושעים וגנבים שפגיעתם רעה, ויעסוק במלאכה המכבדת את בעליה. יצא יתוש הספק לנקר במוחו – וכי בקיא הוא באיזו אומנות שיוכל לכלכל את עצמו? על כרחו הוא אומר – יקום וילמד אחת מהן.

חקר ושאל בין הבריות ולמדוהו: אין כמלאכת הבנאים, שמספר העוסקים בה מועט, רבים דורשים אחריהם ושכרם מרובה. וכל כך על שום ריבוי הבתים העומדים בבנינם, הצצים בכל מקום, ככמהין ופטריות אחרי הגשם. לגיון בעלי בתים רודף אחרי כל בנאי ותובעו בפה מלא והוא בורר לו מביניהם את הנוח והרצוי לו. וכך משתכר הוא ממון רב ורואה ברכה בעמלו. שמע אחיתם ונתאווה לצאת מניה וביה ללימוד אומנות מכובדת זו. דא עקא, שלא ידע היכן.

שאל פה ושם ולא ידע איש להשיבו. סוד כמוס הוא ורז נעלם, אמרו, וכל כמה שהם זוכרים אינם יכולים להעלות בדעתם בשר ודם פשוט שזכה להיעשות בנאי. ודאי, יש שנולד בנאי, כשם שיש שנולד מלך ויש שנולד אדום שער. לאחר חקירה ודרישה מרובה השיא לו אדם אחד עצה לשאול בלשכת העבודה לפועלי הבנין. נראתה לו עצה זו. מצא מקומה של לשכת העבודה ופנה אל מזכירה:

– רוצני להישלח לעבודת הבנין.

שלח בו מבט משתומם, משל הוא רוצה להפליג אל הירח בדוגית-משוט:

– תעודות יש בידך?

נכלם אחיתם, שלא ידע לאילו תעודות הוא מתכוון. הסביר לו, שאין אדם נשלח לעבודת הבנין, אלא אם כן יש בידיו אישור כתוב וחתום בידי חבר הבנאים, שרשאי הוא לעסוק בה.

שאלו אחיתם:

– כל כך למה?

השיב לו:

– לפי שמבקשים הם למנוע כל אורח־פורח מן ההתחרות בהם.

הקשה עליו אחיתם:

– כלום כה רב מספרם.?

ענה:

– חלילה, מועט ביותר.

הוסיף ושאל:

– וכי אין פרנסתם מצויה?

חזר ואמר:

– בשפע.

תמה אחיתם תמיהה גדולה:

– ולמה איפוא חוששים מפני התחרות?

הסביר לו:

– מאמינים הם שאין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין ואין הבריות מחפשים אלא מה שאינו מצוי בשוק.

חזר אחיתם והפציר בו ליתן לו עבודה, ולא נתרצה לו עד שהוא הולך ומביא הסכמה מחבר הבנאים.

אחיתם, כיוון שבא לידי החלטה, שוב לא ויתר עליה. לא נח ולא שקט, עד שבא לפני הבנאים וביקש מהם לספחו לחברתם. כיוון ששמעו כך, צחקו צחוק גדגדול וליגלגו במקהלה:

– תם זה יודע לשאול!

– גדולים ממך היו כאן והרי לך עיסוק חשוב, חזור על פתחיהם ושאל מפיהם מה תשובה קבלו מאתנו.

– שמא שמך נבוזראדן? איננו מבקלים בינינו אלא מי ששמו נבוזראדן.

– אם לא נולדת במזל דלי נסתחפה שדך. מנוי וגמור עמנו לא להביא בחברתנו כל מי שנולד במזל אחר.

– דלי, שמלא הוא מים וחמומי־מוח טובלים בו ראשם ומצננים אותו.

– הראנו כפות ידיך, רק מי שיש לו שני אגודלים בכל אחת מהן מקבלים אותו.

– נסה כוחך ברקיקה למרחק. מחצית הריס ומעלה יעלה ויבוא.

כך היו עומדים ומרבים בדברי חידוד וקלסה. היה ביניהם פיקח אחד ופנה אל אחיתם בשאלה:

– טוב ויפה. ואת מלאכת הבנאים אתה יודע?

חשב אחיתם, עכשיו הם משליכים אותי החוצה בבושת־פנים. נכלם, כבש את פניו בקרקע ולפי שלא יכול לשקר להם החזיר:

– לאו.

שמעו כולם כך וחדלו מן הלגלוג. קמו ואמרו לו, אחינו אתה ומיד קבלוהו ביניהם. נתמלא אחיתם תמהון. קם אותו פיקח לסבר את אזנו:

– אין אנו מתייראים אלא מפני תחרותם של הבנאים. כל האחרים איננו חוששים מפניהם וראויים להגיע למעלת שוליות אצלנו.

שאלו אחיתם:

–ומה טיבם של שוליות?

השיב:

– הריהם כמין תלמידים, הלומדים את המלאכה.

נתמלא אחיתם שמחה:

– הרי זה כל רצוני.

נענה לו איש־שיחו בניחותא:

– יפה, יפה. הוי אומר, לא תמות וחצי תאוותך בידך.

הוסיף אחיתם וחקר:

– ואימתי נעשה שוליה בנאי?

גילה את אזנו:

– לעולם אינו נעשה.

תמה אחיתם תמיהה גדולה:

– הכיצד?

הסביר לו:

– תורה עמוקה היא וכל כמה שהוא לומד, שונה ומשלש, עדין אינו יורד לעומקה.

לא נסתבר לו:

– הרי כשם שאין אדם יכול להיות נער כל ימיו, כך אינו יכול להיות שוליה לעולם ועד.

הפטיר איש־שיחו:

– הכלב לא יבכה אם תכנו בעצם. מוטב להיות שוליה אצל בנאים מרבן אצל מורים. כל מי שלא נוח לו אין כופים אותו ורשאי הוא להיכבד ולחפש לו עיסוק אחר.

ראה אחיתם כך וקיבל עליו את הדין. למחרת נשלח להיות שוליה אצל אחד האומנים.


 

פרק כד, בו יסופר כיצד למד אחיתם פרק באומנות הבנאי    🔗

באו למקום אחד מחוץ לעיר, שהיו בונים בו בית־מידות וכבר עמדו שתיים מקומותיו הכן ומעליהן ביצבצו ועלו סימניה של השלישית. להיכן שהעין מביטה מונחים שם בפיזור פיגומים של עץ וקורות ומרישים וחבלים ומסמרים ועביטים ודליים ושאר אביזרים הנחוצים לעבודה. חשב אחיתם, ראה מה מרובה עבודתם של אנשים אלה, הנזקקים לכלים כה רבים. וכבר הכין עצמו לעבודה קשה ומפרכת.

נטל האומן ארגז מלא כשילים וכילפות ושאר כלי עבודה ופקד על אחיתם:

– העלהו למעלה.

עד שהעלה אחיתם לקומה השלישית נשתהה ריבונו למטה, מסתכל לכאן ולכאן, אומד בעיניו, פוסע ומודד ברגליו, מקמט את מצחו, מחשב באצבעותיו וממלמל בינו לבין עצמו. חיכה לו למעלה שעה ארוכה עד שעלה גם כן. כיוון שעלה נטל חוט־משיחה ופתח במדידות חדשות. וכל כך נתייגע בעבודה זו, עד שהוציא ממחטה מכיסו, מחה את הזיעה ממצחו ושקע בהרהורים עמוקים. לא יצא זמן רב, נסתכל בשעונו, קפץ ממקומו כנשוך־נחש וקרא אל אחיתם:

– הגיע זמן ארוחת הבוקר.

נתיישבו לאכול ועד שכילה אחיתם את הפת בסלו, הוציא האומן מצקלונו מפית לבנה, שטחה לפניו והניח עליה פרוסות לחם לבן משוחות בחמאה, ביצה מגולגלת, קמצוץ מלח, עגבניות מחותכות ומלפפונים קלופים, בצלים ירוקים, חריץ גבינה צהובה, צלוחית ריבה, צנצנת־זיתים ושאר מאכלים שיפה להתחיל בהם את היום. נסתכל בהם בחיבה, טיפל בהם בכוונה מרובה והוליכם בדרך כל הארץ. ומנהגו לא כאנשים הבהולים באכילתם ונחפזים לסיים את ארוחתם, אלא בדרך גוברין ששעתם בידם והם פנויים ליהנות מאכילתם ולמצות את כל הטעמים בבלעם, ללעוס כל נתח בשלווה ובהשקט וביישוב הדעת ולהניחו לירד אל בני־המעיים במתינות ובנחת. כשסיים לאכול הוציא מסלו בקבוק השומר על חומם של נוזלים, שקורין תרמוס, מזג ממנו קקאו מהביל שריחו נודף, שתה, חזר ומזג ושתה, עד תומו. לאחר שבא אף המשקה על תקנו, טפח על כריסו בעדינות, כחושש להרגיזה, ונאנח מקרב לב:

– הגיעה השעה לפתוח בעבודה.

נטל מרכוב של עץ, שמתחבר בשתי רצועות אל הכתפיים, הניחו על אחיתם וציווה עליו:

– לך הבא לי לבנים מן הערימה שלמטה.

ירד אחיתם במדרגות, ניגש אל הערימה, מלא את המרכוב עד ראשו, העמיסו על גבו ויצא לעלות במדרגות. היה המשא כבד מאד ומשכו כלפי מטה והרצועות חתכו בכתפיו ונתייסר בייסורים רבים עד שהגיע אל הדיוטה השלישית.

ראהו האומן ופרץ בצחוק גדול:

– איש צעיר, קצת בחייך?

נבוך אחיתם והחזיר לו בשאלה:

– ובשל מה סבור אתה כך?

הורה לו:

– דרכם של משאות כבדים, שמושכים את האדם כלפי מטה וסופם מורידים אותו שאולה. להבא הקל במשאך. השעה אינה דוחקת לנו. ונקוט כלל זה בידך, מה שאפשר לדחות למחר אל תעשה היום, ומה שדי לו בפעמיים אל תעשה בפעם אחת. אץ אדם לסיים מלאכה אחת, מיד אחרת מזומנת לו.

ברר לו לבנה מן הלבנים, טלטלה בכפו הנה והנה, הפכה מכאן ומכאן, תהה בידו על משקלה, עד שגמר בלבו היכן למעלה והיכן למטה, היכן לפנים והיכן לאחור. תפס בכף הבנאים, חפן בה קומץ טיח ופזרו על פני האריח. הניח את הלבנה על גבי אחיותיה, פסע לאחוריו, עצם עיין אחת והסתכל במוגמר, נטל אנך ומדד בו, פלס – ואזנו. וכך היה עושה בעבודה שעה ארוכה במתינות והשקט.

סיים נדבך אחד, הציץ שוב בשעונו וסיפר לאחיתם:

– הגיעה השעה לסעוד קצת את לבנו.

נטל את התרמוס ושלח את אחיתם אל אחת המסעדות, למלאו תה. והקפיד להזהירו שיהיה התה חם כהלכה ולא פושר כמנהגם, וסימנו, שאדים עבים עולים ממנו ואי אפשר לטבול בו את האצבע. הניח את כלי עבודתו וישב לחכות.

איור 128.png

כשחזר אחיתם, פתח שוב את צקלונו, הוציא ממנו רקיקים ומיני מאפה, טבלם בתה ומצצם בשיקוק־לשון־ושפתיים. חזר ופשפש בצקלון והעלה משם תפוח גדול ויפה מראה, נעץ בו את שיניו ולעסו בתיאבון, עד שהיה הרוק צובט בחיכו של אחיתם.

אין צורך לומר שזמן לא רב לאחר סיומה של סעודה קלה זו הגיעה שעתה של ארוחת הצהריים. מצווה זו הקפיד הבנאי למלא בהידור רב, לכל פרטיה ודקדוקיה, כחושש שעתידים להיפרע ממנו בבא אם הוא נוהג בה קלות־ראש בזה. והיה ראשו של אחיתם סובב כגלגל מרוב מיני מאכלים שכמה מהם אף לא ידע לפרש בשמותם.

אם אמנם הגיעה אותה סעודה לסיומה, אין זו אלא הוכחה נוספת שאין לך דבר שאין לו סוף. לאחר שגמר הבנאי לנער מעליו את הפירורים, הוציא מכיסו שטר־כסף וקרא אליו את אחיתם:

– קח שטר זה וגש עמו אל בית־שעשועים פלוני, ברחוב אלמוני, שבשעה זו הוא פותח במכירת כרטיסים להצגת הערב, וקנה לי שני כרטיסים מן המשובחים ומן המובחרים. הערב אני מוציא את הפלונית שלי להשתעשע קצת. אבל, ראה שלא תתמהמה הרבה בדרך. אין לי כאן לבנים די הצורך.

הציע אחיתם:

– שמא אני מעלה לך כמה ערימות לבנים קודם לכן?

סרב לו:

– חלילה, אם אינך מקדים לאותו אשנב יקדמוך אחרים, יטלו את העידית ולא יניחו אלא את הזיבורית. כל אחד בימינו בהול לחטוף לעצמו את המובחר ואינו נותן דעתו להותיר לאחרים.

נאנח הבנאי מתוך צער על קלקלתו של עולם. נטל ממנו אחיתם את המעות והלך אל העיר. ברר האומן לעצמו פינה שצילה מרובה, נשתטח בה ולא יצאה שעה קלה ועלתה נחרתו עד לב השמיים. וכך מצאו אחיתם כשחזר והביא עמו את הכרטיסים. הקיץ משנתו ונסתכל בהם בעיון, אגב חקירה ודרישה, אם לא היו טובים מהם. לא נתקררה דעתו עד שהבטיח לו אחיתם כי הללו טובים משל האחרים.

חזר האומן ושלחו להביא לבנים מן הערימה ועד סוף היום העלה נדבך שני על גבי הקיר. נסתכל בתוצאות עבודתו, שפשף את ידיו בהנאה והפטיר:

– טוב ונאה.

שאלו אחיתם:

– יפה העבודה בעיניך?

השיב לו:

– דרדקים מתבוננים במה שנסתיימה עשייתו, ובעלי־נסיון במה שעומד לפניהם להיעשות. שמח אני שעדיין רבה העבודה לפנינו ואיננו צריכים להזדרז.

הקשה אחיתם:

– וכי לא דין הוא שנמהר דווקא משום כך?

לטש עליו הבנאי עיניים:

– נטרפה דעתנו? העבודה מצויה בשפע והבנאים מועטים.

תמה אחיתם:

– היא הנותנת.

גער בו הבנאי:

– אורח־פורח, דרדק של בית רבן, חוטם טפטפן שכמותך עומד ללמדני דין בנאים? כך דרך העולם, שמי שאין לו עבודה רבה ואפשר להחליפו באחר, עובד בחפזון – ומי שאין לו תמורה ועבודתו מרובה, רשאי להשתהות בה כטוב בעיניו.

לא נתקררה דעתו של אחיתם:

– ובעלי־הבית, דעתם נוחה מכך?

למדהו:

– כופים אותם. הם צריכים לנו, לא אנחנו להם.

חזר ושאל:

– ואינם באים לידי חסרון־כיס?

אחז בולמוס של צחוק את הבנאי:

– הללו באים לידי חסרון־כיס? צחוק אתה עושה לי. ככל שהבנאים מתרשלים יותר, הם משתכרים יותר.

נתפלא אחיתם:

– הכיצד?

הסביר לו:

– שכך מעטים הבתים שיש להם למכור.

חלק עליו:

– איפכא מסתברא.

נתן בו הבנאי מבט של ביטול:

– ניכר בך שאינך מבין כלום בהוויות העולם ודרכי השוק נהירים לך פחות משבילי הירח. ככל שמועט מספר הבתים כך עולה מחירם. מה שהם יכולים לחסוך בשכר הבנאים הוא כקליפת השום לעומת מה שהם מוציאים מן הקונים ומן הדיירים. ואף זה אינו אלא טיפה בים לעומת מה שהם מרויחים מן החומרים. רואה אתה קיר זה? – ובדברו טפח על אחד הקירות והד עמום עלה ממנו – חלול הוא כולו. תן דעתך על תקרה זו – רקע ברגליו על הרצפה ונזדעזע הבנין – אין עבייה אלא מחצית מה שהיא צריכה. והוא הדין במדרגות ובחלונות ובדלתות – ואין צריך לומר יתר האביזרים – שכולם זיבורית שבזיבורית, מן הפסולת שבשווקי העולם. בעלי־הבתים משתכרים הון תועפות ואין שעתם פנויה לדקדק עם הבנאים כחוט השערה. כל מה שהם מפסידים אצלנו הם לוקחים מן הדיירים.

הוסיף אחיתם וביקש לדעת:

– והדיירים, כלום נוח להם בכך?

למדו:

– כלום שואלים את החמור כשמרכיבים עליו את האוכף? מתרפסים הם לפני בעלי־הבתים וזוחלים על גחונם והללו כורכים אותם כטבעות סביב אצבעותיהם. וכי יש להם ברירה? אין איש משליך צלחת שבורה, אלא אם כן יש לו שלימה. ונקוט כלל זה בידך: אין לך צרה באה לאדם שלאחרים אין בה ריווח. הפסדו של אחד – רווחו של אחר. יש מתיירא מפני המחסור – ויש מן השפע. ופעמים לא מעטים חללי השפע מחללי המחסור. זוהי דרך העולם ומי אנחנו שנקשה עליה קושיות?

תוך כדי כך נסתכל הבנאי בשעונו וראה שהגיעה השעה ללכת הביתה. נטל את כליו, צררם בצרורו, ופנה אל אחיתם בדיבור:

– כלתה עבודתנו. מחר יכול אתה ללכת ולחפש לעצמך פטרון אחר. מרבה אתה בשאלות ומטרידני בדברים ואיני יכול לנוח בעבודתי.

הלך אחיתם לחפש מלאכה אחרת.


 

פרק כח, בו יסופר כיצד הורה החשמלאי לאחיתם לנהוג בבריות    🔗

נזדמן לפני חנות אחת שעל פתחה כתוב “חשמלאי אומן”. נכנס לבקש שיקבלו לעבודה, ועד שהיה סיפק בידו לפתוח את פיו, פלט החשמלאי, בלי להעיף בו עין:

– היום אני עסוק, בוא מחר.

בא אצלו אחיתם למחרת היום. מדדו האומן במבטו מכף רגלו ועד קדקדו ושאל:

– מה רצונך?

השיב:

– שמא יכול אני לעזור לך בעבודה, רצוני ללמוד מקצועך.

כיוון ששמע כך, מיד האיר פניו:

– מדוע לא אמרת זאת מיד ולא הייתי דוחך בלך־ושוב?

סיפר לו:

– הקדמתני בדיבור.

נענה האומן:

– אין בכך כלום. כך דרכי לומר לכל אדם, חזור ובוא מחר. כלל גדול באומנותנו, שאין נענים מיד, אלא דוחים פעם ופעמיים, שלא יהיה איש סבור, אין לנו דבר יפה מלשבת בטל ולחכות שיואיל להביא כליו לתיקון. דומה אומן לריבה בת־טובים, שאינה נענית אלא למי שמבקש וחוזר ומבקש, והמתרצה בפעם הראשונה קרויה נפקנית ומוציאים לה שם רע.

ראה אחיתם שמתכונן הוא להפליג בדברים, תפס להזדמנות שהפסיק לרגע כדי לשאוף אויר, ושסעו בשאלה:

– ומה בדבר עבודה?

הרגיעו:

*איור 133

– בכך אנו מסיחים. רוצה אני לתהות על קנקנך לפני שאני מקבלך תחת צל קורתי ואין דרך יפה משיחת־רעים. כל העולם מלא סודות ורזים. על אחת כמה וכמה אומנות כשלנו, שכולה רזין־דרזין והסתום מרובה בה על הגלוי. אם רוצה אתה, אלמדך – אך מוטל עליך להישבע שבועה חמורה שלא תגלה לשום נפש חיה מה שתראה ותשמע כאן, שאם לא כן דמך בראשך.

קפץ אחיתם ונשבע שיהיה מוצא פיו קפוץ וסתום כיציאה מן הגיהנום. נתקבלו הדברים על דעתו של האומן:

– יפה. ובכן שב פה והסתכל במלאכה.

סבר אחיתם, יקום ויפתח לפניו קרביהם של המכשירים הרבים והמשונים המוטלים סביבו ובני־מעיהם מבצבצים ויוצאים החוצה – סלילי חוטים ומנורות זכוכית וגלילי מתכת לבנה. לא מניה ולא מקצתיה! הוא עצמו נתעסק בהם ואחיתם כאילו נשתכח מלבו לחלוטין. הסתכל אחיתם במלאכה והיתה לו כספר החתום. לבסוף כבש היסוסיו ופנה אליו בשאלה:

– וכי אין אתה מסביר לי כיצד אתה עושה מלאכתך?

ענה לו בסבר פנים יפות:

– מיד, בני, מיד בשעת הכושר.

לא נסתבר לאחיתם:

– וכי אין הזדמנות זו, שאתה מתעסק במכשירים אלה, נאה למדי?

הפסיק האומן ממלאכתו ואמר לו:

– יפה שאלת. וכעת הריני ללמדך כלל חשוב באומנותנו. עצם תיקון הכלים אינו אלא פרט קטן וטפל. עוסקים אנו לא בעצים ואבנים, מעשי ידי אנוש, אלא בנזר הבריאה, פאר היצורים, האדם עצמו. בו ובמנגנונו המסובך. לעולם אנו לומדים כיצד הוא פועל והיאך מכוונים אותו. חייבים אנו בכך, שפרנסתנו באה לנו לא מן המכשירים אלא מידיו. וכי ראויים הם שנבזבז עליהם את זמננו ולא נלמד כיצד נוהגים בו? צא וראה!

אותה שעה נכנס לקוח אל בית־המלאכה. מיד שקע במכשיר שלפניו, נתעסק בבורג אחד והקפיד עמו שיעמוד במקומו. לאחר עיון ממושך בסוגיה זו נפנה אל הלקוח:

– מה רצונך?

השיב לו הלקוח:

– להיום הבטחתני לסיים את המכשיר שלי.

פשפש האומן בניירותיו שעה ארוכה ורטן:

– אינו מוכן עדיין, תבוא מחר.

נתעקש הלקוח:

– והרי אתמול הייתי כאן והבטחתני להיום.

לא נתרגש האומן:

– צר לי מאד, שלא היה סיפק בידי לסיימו. תבוא מחר וודאי יהיה מוכן.

יצא הלקוח ברוגז מרובה.

תהה אחיתם לדעת:

– וכי אינך חושש שמחמת כעס על האיחור לא יבוא אליך בפעם אחרת?

ביטל האומן את חששותיו:

– להיפך. אם אני מכין לו כפי שהבטחתי, שוב אינו חוזר אלי עולמית. חושב הוא, זה זמנו בידו, משמע אין כוחו גדול ואין דורשיו מרובים.

הוסיף אחיתם וחקר:

– ואותו מכשיר, כלום עומד אתה להתקינו למחר?

נתחייך האומן:

– הריהו עומד כאן משלשום, גמור ומוכן ואין בו כל פגם.

אותה שעה נכנס אצלם לקוח אחר והביא מכשיר מתחת לבית שחיו. הציג את הכלי לפני האומן וקבל:

– שותק הוא ומסרב להשמיע קול.

התבונן בו האומן שעה ארוכה. בדקו מכל צדדיו, הפך בו והפך בו, חיברו למכשירים שונים, בעלי מחוגים ולוחות ומנורות זערערות, שמבזיקות זיקים, עד שהניחו מידיו ופסק שכרו. נזדעזע הלקוח:

– בפחות מכך הריני קונה חדש!

לא נתבלבל האומן וסינן מבין שיניו:

– הרשות בידך. פחות מכך איני נוטל.

חזר לעבודתו והסיח דעתו ממנו. הניח הלה את המכשיר מתחת לבית־שחיו ונפטר מהם בזעף גדול. כשיצא, פנה האומן אל אחיתם בפנים שוחקות:

– רואה אתה כיצד נוהגים בלקוחות?

שאלו אחיתם:

– מדוע דחיתו?

השיב לו:

– מכשירו טעון תיקון מרובה.

תמה אחיתם:

–כל כך על אחת כמה וכמה.

הטיח האומן כנגדו:

– סבור הייתי שמהיר־תפיסה אתה. לעולם אל תבזבז זמנך על דבר הטעון תיקון. דייך במה שאינו טעון, שהעבודה מועטה והשכר מרובה.

לא יצאה שעה מרובה ושוב נכנס לקוח ומכשיר עמו. בדקו האומן קצרות. מיד צהבו פניו, אלא שנזדרז להעלות עליהן סבר של חומרה:

– מכשיר זה אין לו כמעט תקנה, ורק במאמצים קשים אפשר יהיה להאריך את ימיו. אף־על־פי־כן לנסות אפשר. כל עוד הנשמה באפו חייב אדם לקוות.

לאחר משא־ומתן ממושך הבטיח האומן לסיים את תיקון המכשיר כעבור שבוע. יצא הלקוח והקשה אחיתם על האומן:

– והרי טענת כי אינך עוסק במכשירים שתקנתם קשה.

צחק לו:

– אין בו אלא פגימה קלה שתיקונה ברגעים ספורים. ולא עוד אלא שיתרון זה יש בו, שאין צורך להוסיף בו חלקים חדשים. וזה ריוח נקי, כיוון שממילא מוסיף אני את מחיר החלקים לחשבון העבודה.

תוך כדי כך באה שעת הצהריים. פנה האומן לאחיתם:

– אתה שב כאן והבטח לשואלים כי מיד אשוב. זוהי עבודה ראשונה שאני מטיל עליך ומקווה אני כי תהיה ראוי לה ותעמוד בה בהצלחה.

שאלו אחיתם:

– ומתי אתה חוזר?

נענה:

– עדיין איני יודע. אפשר בשעתיים ואפשר בשלוש שעות ואולי רק בערב. על־כל־פנים אתה תאמר כי אשוב תיכף.

נטל כמה מכליו, יצא והניח את אחיתם לבדו. זמן רב לא חזר. תקף השעמום על אחיתם וניסה להתעסק במכשירים. תפס בכפתור אחד, סובב לכאן ולכאן עד שיצאו ממנו גיצים כחולים וירוקים. נתבהל קמעא, אולם מיד חזר לסורו. ניסה לפשפש בקרביו של אחד מהם, כדרך שעשה האומן מקודם. חש זעזוע בגופו, מקצות אצבעותיו ועד כפות רגליו. ניסה להתיק את ידו מעל המכשיר, אך היא דבקה אליו ושוב לא היתה לו שליטה עליה. עמד והרתית זמן קצר, שנראה לו כנצח־נצחים, ומי יודע מה היה סופו, אלמלא נכנס לשם אדם אחד ומשכו בכוח מעל אותו מכשיר. הודה לו אחיתם, שמח שנפטר מפגע רע ונדר נדר, ששוב לא יכניס ידו לשום מקום.

אותו איש שנכנס אל בית המלאכה אף הוא לקוח היה והביא כליו. סח לו אחיתם, כמצווה עליו, שתיכף ישוב האומן מדרכו. השיב לו שמוכן הוא לחכות עד שיחזור. ישב וחיכה שעה ארוכה ולא בא. לבסוף פקעה סבלנותו ונתכעס:

– מתי הוא בא?

השיב לו אחיתם בניחותא:

– תיכף ומיד.

גבר כעסו:

– והרי זאת אמרת לפני זמן רב.

סיפר לו אחיתם:

– כך נצטוויתי להגיד. אך ייתכן שאינו חוזר עד הערב.

נתכרכמו פני איש שיחו וספק כפיו:

– הריני גר רחוק מכאן ואיני יכול לשוב ולטלטל את המכשיר לביתי. ומה אעשה?

השיא לו אחיתם עצה:

– הניחנו כאן ובוא מחר.

שמח האיש שמחה גדולה והצהיל פניו לאחיתם:

– מסכים אתה לכך?

תמה אחיתם:

– ומדוע לא?

נפטר האיש מעליו בתודות והלך לו. לא יצאה שעה מרובה וחזר האומן. כיוון שראה את המכשיר, נזף באחיתם:

– וכיצד הגיע זה הנה?

סיפר לו אחיתם, כך וכך היה המעשה. והבליע ענין אותו מכשיר שתקע אצבעותיו לתוכו.

תלה האומן עיניו בכלי ופלט בבוז:

– אין בו שום דבר שכדאי להתעסק בו. זיבורית שבזיבורית.

תמה אחיתם:

– כלום אינו טעון תיקון?

השיב לו:

– ודאי. אלא ששוב אין בו חלק ראוי לשמו שהוא משל בית החרושת שעשאו. כולם מן הפחת והבלאי שאני עצמי נתתי בו.

חזר אחיתם ושאל:

– והיכן הטובים? כבר נתקלקו כולם?

ליכסן האומן מבטו כלפיו וליגלג:

– אי לך, שוטה בן שוטים. מכרתים כולם בטבין ותקילין. זהו רז הרזין של אומנותנו. אין אנו משתכרים בתיקון המכשירים אפילו החצי ממה שאנו משתכרים מן החלקים שאנו מוציאים מהם.

הקשה אחיתם:

– וכיצד אתם משתכרים מהם?

סנט בו:

– אי לך, שוטה, חוזרים ומוכרים ללקוחות אחרים. ולפעמים אף לבעליהם.

נתפלא אחיתם:

– וכי אינם יודעים זאת? אין הם עצמם יכולים להחליף חלקיהם זה עם זה ושוב אינם זקוקים לאומנים?

למדו:

– ולא אמרתי לך שהעיסוק בבריות אומנותנו ולא במכשירים? זורקים אנו חול בעיניהם ואינם מוצאים את ידיהם ורגליהם.

נכנסו הדברים למוחו של אחיתם. למחרת יצא האומן שוב ופקד עליו להבטיח לכל דורשיו שתיכף ישוב. נכנס לקוח אחד וביקש ממנו אחיתם להמתין קצת. בא אחר ופנה אליהם אחיתם בשאלה:

– מה רצונכם?

ספרו לו דאגתם, שאין כליהם מוציאים קול. עלתה נהרה על פניו וקרא כלפיהם:

– למה אתם מחכים? עמדו והחליפו חלקים זה עם זה.

נסתכלו בו שניהם כאילו נתבלעה דעתו.

הסביר:

– ממילא אין הוא עצמו עושה אלא כך.

נתרעמו שניהם עליו תרעומת מרובה. כיוון שחזר האומן עמדו וקשרו עליו קטרוג. שמע האומן את דבריהם והרגיעם:

– אין הוא אלא מתלוצץ, ידוע הוא כלץ גדול מאין כמוהו.

פיזר להם חיוכים והבטיחם לטפל בכליהם. לאחר שנפטרו מעליו פנה אל אחיתם בכעס גדול, נזף בו נזיפה קשה וגרשהו מעל פניו בבושה גדולה, בלי ששילם את שכר עבודתו. ואילולא הוא בא־בשנים ודאי היה חובטו כהלכה ומראה לו את נחת זרועו.


 

פרק כו, בו יסופר כיצד למד אחיתם להבדיל בין חולים לבריאים    🔗

נתגלגל אחיתם ובא לביתו של רופא־חולים אחד. ביקש ללמוד אומנותו. הסתכל בו הרופא וסח לו במתינות, שכך דרכם של רופאים לדבר במתינות:

– בני, שאלה קשה שאלת. אין אדם נעשה רופא־חולים בין לילה. חייב הוא ללמוד הרבה.

אמר אחיתם:

– מוכן אני ללמוד.

המשיך הרופא:

– שנים רבות.

שאל אחיתם:

– כל כך למה?

הסביר לו:

– קשה מאד להבדיל בין חולה לבריא.

קיבל אחיתם על עצמו:

– מוכן אני לקנות דעת.

חזר הרופא לייראו:

– ידיעות בלבד אינן מספיקות ליתן לאדם כתר רופא.

ביקש אחיתם לדעת:

– ומה עוד הוא צריך?

למדו:

– תכונות.

חזר ושאל:

– ואילו הן?

אמר:

– שב עמי זמן קצר ותראה.

ניאות לו אחיתם. הלבישו הרופא סינר לבן ופקד עליו:

– שב כאן ואל תוציא הגה מפיך, אלא מפעם לפעם טול עפרון בידך ורשום על גליון הנייר שלפניך.

צילצל בפעמון ונכנס אחד. ידיו על מתניו ואנחות שוברות־לב יוצאות מפיו עם כל צעד שעושה. נתמלא אחיתם רחמים עליו. ציווה עליו הרופא לשבת ושאלו:

– כיצד אתה מרגיש היום?

נתן בו החולה מבט מעונה:

– רע ביותר.

המשיך לחקרו:

– ולא הוטב לך?

קיצר בדיבור:

– הורע.

חזר ושאל:

– וכיצד היתה שנתך הלילה?

עמדו הדמעות בגרונו:

– לא ישנתי אלא זמן מספיק לסיוטים וביעותים.

אורו פניו של הרופא וקרא:

– הרי זה סימן טוב. הרי זה סימן טוב.

נתעוו פני החולה:

– כך סבור אתה?

הבטיחו הרופא:

– ממש כך דרכה של המחלה להתפתח.

נטל פיסת נייר. שירטט עליה בעט דברים שאין איש יכול לעמוד על טיבם והורהו:

– שלוש פעמים ביום, לפני האוכל, אתה נוטל כף גדולה ממשקה זה ושלוש פעמים, לאחר האוכל, כפית מן הנוזל הזה. את האבקה אתה מוהל במים ושותה מיד עם יקיצה ואת הכדורים אתה בולע לפני השינה. מובטחני שתרופות אלו עתידות לשפר את מצבך וסופך משתתף בכל תחרויות המירוץ והאיגרוף, אינך מניח לאחת מהן.

נטל החולה את הפתק ויצא מן החדר בתודה. הביע אחיתם את דעתו:

– עלוב זה מתענה במכאובים.

נענה הרופא:

איור 141.png

– לאו דוקא, בריא הוא.

תמה אחיתם תמיהה גדולה:

– הכיצד?

הסביר לו:

– אין בו כל מחלה.

קרא אחיתם:

– והריהו גונח ונאנח בכל תנועה.

סח הרופא בביטול:

– דברים שבדמיון.

מיד צילצל בפעמון ונכנס אחד, לבוש מחלצות, מתון בהליכותיו וניכר שהפרוטה מצוייה בכיסו. ביקש ממנו הרופא לספר מה צרתו. הורה אצבעו שנחתכה בסכין וביקש לחבשה. הסתכל הרופא באצבע וציווה עליו להתפשט. ניסה למחות בידו, אך כלל גדול הוא שאין ממרים את פי הרופא. הסיר את חולצתו ומכנסיו ועמד בתחתוניו בלבד. ניגש הרופא והאזין במכשיר מיוחד לפעימות לבו. תוך כדי כך הרצינו פניו ומילמל כמה הברות לעצמו. הוציא את המכשיר מתוך אזנו, קרבה לחזהו והקשיב בכוונה עמוקה. טפח על גבו ועל כתפיו, הקיש עליהם באצבע צרדה, תחב אגרופו בבטנו ומישש בבני מעיו, הציץ במפסעיו, חבט על גבי ברכיו והסתכל לתוך עיניו, נחיריו ופיו. כל אותה שעה סבר פניו החמיר והלך ופיו לא פסק מקריאות דאגה. חזר והרכיב את המכשיר על אזניו והקשיב בחרדה רבה לפעימות הלב.

נתעננו פניו של האיש. סיים הרופא את בדיקתו והפטיר:

– עדיין יש סיכוי. אין המצב רע כפי שסבור הייתי תחילה.

נתבהל האיש ושאל:

– וכי איזו מחלה מצאת בי?

חזר הרופא ומילמל:

– עדיין אין אתה לאחר יאוש.

התחנן לפניו שוב:

– ומהי מחלתי?

– דבר זה עודנו טעון עיון. מזלך שלא נתמהמהת לבוא. אילו נשתהית עוד קצת היית בכל־רע.

פרחה רוחו של האיש:

– ואימתי יכול אתה להתחיל בריפוי?

פקד עליו הרופא:

– חזור אלי כעבור יומיים, נתהה על קנקנך ונבדוק את קרביך ולאחר כך נוכל לדעת מה המחלה ומה ריפויה.

יצא האיש חרד ומפוחד. שאל אחיתם את הרופא:

– עדיין יש לו תקוה, או לנחמו בלבד רצית?

השיב לו:

– הלואי אני ואתה בריאים כמוהו.

תמה אחיתם:

– ומדוע הטלת עליו פחד?

הסביר לו:

– עשיר הוא ויכול לשלם דמי ריפוי. עיקר הכנסותיהם של הרופאים מן הבריאים ולא מן החולים.

נכנס חולה אחר. הסתכל בו הרופא רגע, רשם לו פתק ושלחו. ביקש אחיתם לדעת:

– אף זה בריא?

נענע הרופא בראשו:

– לא. חולה אנוש.

חזר ושאל:

– ומדוע לא בדקת את מחלתו?

הסביר לו:

– יודעני מה מחלתו ואין בידי להעלות לה ארוכה.

תמה אחיתם:

– אם כך, איזו תרופה רשמת לי?

ענה לו:

– מים בלבד.

גברה תמיהתו:

– כל כך למה?

השיב לו:

– כך בטוח שמטפלים בו ונחה דעתו.

בא חולה אחר. אף עמו נתעסק הרופא בקיצור נמרץ, רשם לו פתק של תרופה ושלחו. שאל אחיתם:

– וזה מהו, חולה או בריא?

נענה:

– אף הוא חולה.

המשיך וחקר:

– ואותה תרופה, גם היא מים?

אישר את דבריו:

– הן.

חזר ושאל:

– ואף הוא אין לו תקנה?

ענה הרופא בפנים שוחקות:

– לא ולא. מבריא והולך.

נשתומם אחיתם:

– מדוע לא נתת לו תרופה של ממש?

החזיר לו:

אינו זקוק לה. סופו להתרפא בין כך ובין כך.

לא נתקררה דעתו:

– אם כך, מפני מה רשמת לו תרופה כל שהיא?

השיב לו:

– זהו סוד המקצוע. ראשית, הוא מאמין בכוחן של תרופות ואמונה זו נותנת בו כוח להירפא. ושנית, אם איני רושם לו דבר, שוב אינו בא אלי. וממה אתפרנס?

אמר לו אחיתם:

– עכשיו מבין אני מהו שאמרת לא די לרופא בידיעות וזקוק הוא לתכונות.

יצא אל קהל הממתינים והכריז:

– יכולים אתם ללכת לבתיכם. הבריאים שבכם אינם זקוקים לרופא. אלה שיש להם תרופה יבריאו בלעדיו ואלה שאין להם תקנה – למה הוא להם?

ציווה הרופא למשרתו לגרשו מן הבית. ויפה עשה, שאלמלא כן היו החולים קורעים אותו כדג.


 

פרק כז, בו יסופר כיצד הוכיח הסנדלר לאחיתם מה בין נעל לנעל    🔗

יצא אחיתם לחפש עבודה אחרת ובא אצל סנדלר, מתקן נעליים. כסבור היה, הרי ענין שכל אחד נזקק לו. כמעט כל אדם נעול נעליים, בין בריא ובין חולה, בין עשיר ובין עני, בין בקיץ ובין בחורף, בין ביום ובין בלילה. שמע מיניה, שמלאכת הסנדלרים קרובה לשכר ורחוקה מהפסד והפרנסה מצויה בידם בשפע.

דפק על דלתו של הסנדלר ונכנס. ראה שם איש צנום וכחוש, צמוק כגרוגרת, יושב כפוף על שרפרף קטן ומכה בפטיש גדל־מידות על פני סולית־עור המתוחה על האימום. מרוב ישיבה ומחמת עיניו הקצרות נכפף גבו ונעשה כמין קשת. פנה אליו אחיתם וביקש ללמוד את אומנותו.

נתן באחיתם עין זועמת ושאל בקול זועף:

– אומנות סנדלרים רוצה אתה ללמוד, או אומנות סוחרים מוכרי־נעליים?

תמה אחיתם:

– וכי יש הבדל ביניהם?

סינן כנגדו:

– יש ויש.

הקשה:

– וכי אין אדם יכול לאחוז בשתיהן כאחת?

הטיח כנגדו:

– זה עושה נעליים וזה עושה כסף.

לא נסתבר לאחיתם:

– מדרך העולם שעושה נעליים מוכרן בכסף.

הקפיד עמו האומן:

– מעיד אתה על עצמך שלא ירדת לעומקו של ענין. הניח לפניו פיסת עור גדולה וסכין חדה וציווה עליו:

– גזור לי ממנה זוג נעליים.

איור 146.png

נטל אחיתם את הסכין, תפס בעור, הפכו מצד אל צד, ניסה כך וכך וסופו שהודה:

– איני יודע כיצד.

ליגלג עליו הסנדלר:

– כך, כך. אינך יודע. יפה דברת. ושמא תאמר לי מהן נעליים? דבר זה וודאי אתה יודע.

בא אחיתם במבוכה:

– נעליים, הריהן… הריהן, מין לבוש, העשוי עור.

הפסיקו הסנדלר:

– עור אמרת?

– הן:

נענה הסנדלר בראשו:

– כך, כך. המשך. ומה שימושן? שכל, מן הסתם, יש לך. ובכן, ענה.

המשיך אחיתם:

– טבע נעליים להגן על כפות הרגליים מפני החום והקור ומפני קוצים וחדודים שבדרך.

נכנס הסנדלר לתוך דבריו:

– כך. כך. ומה עוד?

תמה אחיתם:

– וכי מה עוד?

הציג לפניו שאלה חדשה:

– ומה טיבן, נאות או מכוערות?

זקף אחיתם ראשו בתמיהה:

– פשיטא, נאות.

– חזקות או רפופות?

גברה פליאתו של אחיתם:

– וכי יש ספק בדבר?

כיוון ששמע כך, הניח כליו מידיו והביט בו במבט של חסד:

– צר לי, בני, אך איני יכול ללמדך אומנות של סנדלרים.

ביקש אחיתם לדעת:

– מפני מה?

השיב לו:

– שאולי תדע לתפור נעליים, אך לא כיצד עושים מהן כסף וסופך מגיע, חלילה, לידי מיתת־רעב.

לא נכנסו הדברים למוחו:

– וכל כך למה?

הסביר לו:

– כשנתתי סכין לידך רצית לגזור בו את העור.

שאל אחיתם:

– ומה בכך?

פסק לו:

– הרוצה להרוויח כסף וחתיכת עור כזו בידו, אינה חותכה אלא מוכרה לאחרים.

הקשה עליו:

– וכיצד הוא עושה נעליים?

עמד ופירש לפניו:

– פיך עונה בך. נעליים עושים מכל חומר שבעולם: נייר, קרטון, עץ, לבד, צמר וסתם סמרטוטים, ובלבד שלא יהיה עור. המתעקש לעשות נעליים מעור מבזבז את כספו. וזה מה ששאלתיך לשימושן של נעליים. אמרת להגן על כפות הרגליים. דע לך, שימושן להימכר בשוק. שאלתיך נאות או מכוערות, אמדת נאות. וצריך להיות יקרות. ולבסוף שאלתיך חזקות או רפופות, וסברת חזקות. אם כך, כיצד אתה משתכר בתיקונן אם אינן נקרעות? אלא מי שעושאן כך, שתיראנה יפות וחזקות סמוך לקנייתן, אך תשתחקנה ותתבלינה ימים מספר לאחר כך, מובטח לו שישובו הלקוחות אליו להטליא את סוליותיהן. אפילו הוא מחלקן חינם לכל דיכפין עדיין מתפרנס בריווח מן התיקונים. ברכה שהוא מברך את הקונים היוצאים מפניו לעולם תהיה “להתראות” ולא “שלום”.

אמר לו אחיתם:

– שמא בכל זאת אתה מסכים ללמדני אומנותך?

סמך ידיו על ראשו וקרא בתוגה:

– אין בעולמנו תקנה לאומנים־של־ממש, אלא למאחזי־עיניים הרודפים אחרי הפרוטה ואינם נותנים דעתם על שום דבר אחר. כל־כל־פנים, אם תרצה פעם זוג נעליים ראוי לשמו בא אלי ואכינם לך.

הודה לו אחיתם ונפטר ממנו בצער רב.


 

פרק כח, בו יסופר כיצד ראה אחיתם עין בעין את החייט התופר חליפות ללקוחותיו    🔗

אחר כך נזדמן אצל חייט אחד, תופר בגדים. ביקש גם ממנו ללמדו אומנותו. לא נהג בו החייט בסבר פנים יפות וסרב לו. הפציר בו אחיתם הרבה ולא נענה, עד ששאלו:

– טינה יש לך עלי, שאתה מסרב ללמדני מלאכתך?

השיב לו בשאלה:

– כלום היה אביך חייט?

ענה לו:

– לא.

הקפיד עמו:

– וכיצד אתה מבקש להיות חייט?!

תמה אחיתם:

– מה ענין שמיטה אצל הר סיני?

למדו:

– מלאכה זו אין אדם קונה, אלא נולד עמה, כשם שנולד כחול־עיניים, גבה־קומה או איטר.

חלק עליו אחיתם:

– וכי אין חייט נולד אלא בן־חייטים? הן מצינו אדומי שער שנולדו לשחורי־קווצות וענקים שנולדו לגוצים.

נתקבלו הדברים על לב האומן וקרא כנגדו:

– יפה דרשת. מוכן אני לנסותך, שמא אף אתה חייט מלידה, אפילו אינך בן־חייטים. שב כאן ואראך כמה עיקרים חשובים במלאכתנו.

ישב עמו אחיתם, עד שבא אחד לתפור חליפה. נתן בו החייט עין בוחנת, הושיט ידו ומישמש בבגדיו, פסע לאחוריו ומדדו מכף רגל ועד ראשו. סיים ופנה אליו בשאלה:

– בד לחליפה יש לך?

ענה הלקוח:

– לא.

פסק החייט:

– איני תופר אלא למי שמביא עמו בד משלו, אין לי משלי לכל הלקוחות.

הלך לו האיש. לא יצאה שעה מרובה ובא אחר. נסתכל בו החייט ושאלו:

– מה רצונך?

אמר:

– הרי אריג זה לפניך, תפור לי חליפה.

פטרו החייט מעל פניו:

– איני תופר חליפות מבד הלקוחות. יש לי משלי.

כשהלך האיש הביע אחיתם את תמהונו:

– זה דחיתו לפי שלא היה לו אריג משלו, לזה אתה מסרב שיש לו?

נענה לו החייט:

– כתר־נא זעיר ותתיישב קושייתך.

נכנס לקוח אחר וביקש להזמין חליפה. ראה החייט שלבושו הדור ושאלו:

– אריג יש לך?

השיב לו:

– לאו.

קימט את מצחו ושקע בהרהורים:

– זה ענין קשה ביותר. קשה ביותר.

שדלו הלקוח:

– מוכן אני לשלם את דמיו.

נענה החייט:

– ואף־על־פי־כן זה ענין קשה, שכמעט אין להשיג בד משובח ומחירו מאמיר והולך.

חקר הלקוח:

– היכן הוא עומד עתה?

ענה לו:

– איני לוקח ממך אלא כמה שעלה לי.

הוסיף ושאל:

– ובכל זאת, כמה?

לא פירש החייט:

– דבר זה איני יודעו עד שקונה בעצמי.

עמד הלקוח על המיקח:

– וכי דין הוא שיהיה אדם קונה חתול בשק?

משך החייט בכתפיו:

– אני איני מוכר חתולים אלא חליפות ואיני זקוק להכריז על סחורתי, שהקונים עצמם מכריזים עליה. דע לך שחשובי העיר ורבי המדינה באים אצלי כולם ואיני מספיק למלא את כל דרישותיהם, ואתה עומד כאן ומבזבז זמן בויכוחי־סרק. טובה אתה עושה לי אם אתה מניחני, ממילא אני עמוס בעבודה.

ראה אותו איש כך ונכנע:

– ניחא, ובלבד שלא תייקר יותר מדי.

נטל החייט קנה־מידה, מדדו לארכו ולרחבו והזמינו לחזור אצלו כעבור שבועיים. יצא משם בשמחה ובברכות. אמר החייט אל אחיתם:

–רואה אתה?

חזר אחיתם ותמה:

– שלחת מעל פניך אותו שלא היה אריג בידו ולזה אתה תופר משלך?

העמידו החייט על דיוקם של דברים:

– ההוא בגדיו בלואים וזה לבוש מחלצות.

הקשה אחיתם:

– על אחת כמה וכמה. מי שבגדיו מרופטים זקוק לבגד חדש.

למדו:

– אבל אין בידו לשלם דמיו. ראשית חכמה, הסתכל בבגדיו של הלקוח ואמוד את כוח קנייתו. רק אם נתחוור לך לפי מראיהם שהכסף מצוי בכיסו, רשאי אתה להתרצות לו.

אמר אחיתם:

– ניחא, עכשיו מוסבר לי ענין הראשון. אך מדוע דחית את השני? אם יש לו כדי קניית אריג פשיטא שיש לו כדי תשלום שכרך.

אורו פניו של החייט:

– הרי כאן הגעת לעיקרה של התורה. לעולם אל תבזבז את זמנך בתפירת בגד אלא למי שקונה ממך תוך כדי כך את האריג. על־ידי כך מתקיים בידך ריווח כפול, מן העבודה ומן המכירה. ודע לך שאין הריווח מן העבודה עשוי להגיע עד קרסוליו של הריווח מן המכירה.

קרא אחיתם בתמיהה:

– משמע אין אדם נעשה אומן, אלא אם הוא יכול להיות סוחר?

בא החייט לידי כעס וגער בו:

– צא לך מפה, שאין ליתן מספריים בידך אלא כדי לקטום בהם את צפרניך.


 

פרק כט, בו יסופר כיצד קיבל אחיתם לקח מפי הנהג    🔗

הלך אחיתם לחפש מלאכה אחרת. היה משוטט שעה ארוכה ברחוב ולא מצא כלום, נתייגע וביקש לשבת לפוש קצת. נסתכל סביבו ולא מצא מקום אלא בשולי המדרכה.

עד שהיה יושב שם, השגיח בו נהגה של מונית אחת, שעמדה בסמוך, ופנה אליו בדברים:

– עייף?

השיב:

– ככה, כך.

– רעב?

– ככה, כך.

– מדוע מסתובב אדם ברחובות?

ענה לו אחיתם:

– לא בשביל להסתכל ביפיים והדרם.

– אלא?

–עבודה מבקש אני.

נענה לו הנהג:

– יפה, יפה. וכל כך קשה למצאה?

סח לו אחיתם:

– מלאכות הרבה נסיתי, אלא שאיני מוכשר להן.

ניחמו:

–אין בכך כלום. רבים עוסקים במלאכות שאינם מוכשרים להן. אף אתה עתיד למצוא את מקומך.

בא אדם אחד וביקש מהנהג להסיעו למקום פלוני. סרב לו:

– עסוק אני.

יצאה אשה מפתח בית אחד ומזוודה כבדה בידה. סירב גם לה. וכך היה הולך ודוחה את הכל: עסוק אני.

לבסוף לא יכול אחיתם להתאפק עוד ושאלו:

– מדוע משיב אתה את פניהם?

ענה לו:

– אין בדעתי לנסוע מכאן.

חזר ושאל:

– אין זו עבודתך?

הסכים עמו:

– הן.

לא נתקררה דעתו:

– וכי אינך רוצה להשתכר בה?

החזיר לו:

– הן והן.

תמה אחיתם תמיהה גדולה:

– ומדוע אינך מסיע אותם?

טען כנגדו:

– לא כדאי.

ביקש אחיתם:

– באר לי דבריך.

למדו:

– כך אני משתכר יותר.

לא נסתבר לו:

– הכיצד?

הסביר לו:

–כך הוא המעשה. מכונה צורכת דלק כשהיא נוסעת. דא עקא, שמחירו יקר. אם אני מעמידה ומוכר את הדלק המצוי ברשותי משתכר אני הרבה יותר מאשר אם אני נותנו במכונה ומסיע בה נוסעים.

נשתומם אחיתם:

– הכיצד?

השיב לו:

– הדלק מועט והקופצים עליו מרובים.

המשחיך אחיתם וחקר:

– ומה אתה עושה בריווח ממכירתו?

החזיר לו:

– זקוק אני לו.

לא נתקררה דעתו:

– לשם מה?

סינן כנגדו:

– חייב אני לקנות דלק במחיר מופקע.

חזר ושאל:

– לשם מה?

טען כנגדו:

– מה שנשאר אינו מספיק לצרכי.

הקשה עליו:

– מה הם צרכיך?

הטיח כנגדו:

– שוטה שבעולם. כלום יכולה מכונה זו לנסוע בלי דלק?!

נענע אחיתם בראשו:

– עכשיו מבין אני. אין אתה משתמש במכוניתך, כדי שתוכל למכור את הדלק המוקצב לך, מאחר שמחירו של הדלק גבוה ומן הרווחים תוכל לקנות את הדלק הדרוש למכוניתך.

הסכים עמו:

– כך הוא, ממלל רברבן שכמותך.

קרא אחיתם:

– והרי אתה כזורק אבנים אל חמת יין. קום והשתמש בדלק המוקצב לך לנסיעה ולא תצטרך לקנותו במחיר מופקע.

נזף בו הנהג:

– אי־לך תם־מיתמם! אינך מבין כלום בהוויות העולם ואתה בא להשכיל ותיקים ומנוסים ממך. בקשה ביצה ללמד לתרנגולת כיצד מטילין ביצים.

תוך כדי דיבור, ומחמת רגילות, הרים קולו כנגד אחיתם ופתח בקללות. שמעו נהגים אחרים שחברם יש לו דין ודברים עם מישהו, נזעקו ובאו לעזרתו. מיד הפשילו שרווליהם וחשפו את שרירי זרועותיהם. חש אחיתם בצרה המתרגשת עליו כשהם פותחים במהלומות. ומאחר שלא נזקק לזמן רב לחשב מה כוחו נגד כולם, נשא רגליו והסתלק בעוד מועד.


 

פרק ל, בו יסופר כיצד נודע לאחיתם שיש דברים ששכרם מרובה מהוצאת ספרים    🔗

לאחר חיפושים ממושכים הגיע אחיתם עד לחנותו של מו“ל ספרים אחד ונכנס לנסות את מזלו אצלו. שמח המו”ל לקראתו שמחה רבה:

– יפה עשית שבאת, לפי שהעבודה מרובה.

ביקש אחיתם לפקוח את עיניו:

– מימי לא נתנסיתי בכגון זה ואיני מבין דבר בהוצאת ספרים, אלא חפצי להתלמד אצלך.

הרגיעו המו"ל:

– אין בכך כלום. מלאכה זו אינה טעונה לימוד.

ביקש אחיתם לידע מפיו מה טיבה של אותה עבודה. אולם מו“ל זה לא היה חלקו בין מרבי דברים אלא בין אנשי מעשה. נטלו בזרועו והכניסו לחדר גדול ואפל. מיצמץ אחיתם בעיניו שעה קלה, עד שנתרגל לחשיכה וראה שמלא גלילי־נייר גדולים מן המסד עד הטפחות. פתח המו”ל פישפש קטן, הפונה אל החצר האחורית וראה אחיתם עגלה עומדת שם. לא הספיק לפנות כה וכה וציווה עליו ליטול שישה גלילים ולהעמיסם על העגלה.

נתייגע אחיתם בעבודה יגיעה מרובה, לפי שהיו הגלילים גדולים וכבדים והפישפש צר ונמוך, וכמעט שיצא בכל רע. פעם נדחקה ידו ביניהם, פעם נלחצו לבטנו ופעם נשמט אחד מהם ומיעך את אצבעות רגליו. מעולם לא שיער שעשוי נייר להיות כבד כל כך וקצותיו קשים כל כך. סמוך לסיום ההעמסה שלחו המו“ל עם הנייר אל מו”ל אחר ופקד עליו לפרקו במחסנו.

עשה אחיתם כך. עבד ימים מספר ולא ניתנה לו עבודה אחרת, אלא העמסת הגלילים והעברתם למחסניהם של מו“לים אחרים. תמה היה שאין המו”ל מתעסק בהוצאת ספרים ממש, בעריכתם, בסידורם ובהדפסתם. לאחר ימים מספר נכנס בו עוז ושאל:

– וכי אינך עוסק בהוצאת ספרים?

ענה לו:

– לפעמים.

שאלו שוב:

– אימתי?

הסביר לו:

– כשמשלמים לי.

המשיך לחקרו:

– מי?

החזיר לו:

– הסופרים.

תמה אחיתם תמיהה גדולה:

– הסופרים עצמם?

אישר לו:

– הן.

שאל:

– משלמים? על שום מה?

גילה את אזנו:

– מתאווים הם לראות את שמם מופיע בדפים.

לא נתקררה דעתו של אחיתם:

– ומה אתה עושה בספרים אלה?

לקחו למחסן והראה לו:

– הרי כאן ערימות ספרים המונחים כאבן שאין לה הופכין.

השתוקק אחיתם לדעת:

– ומה אתה עושה בהם?

הסביר לו:

–מוכרם לנייר. אלא שהנייר שנדפס עליו ספר, שוב אינו שווה הרבה. גדול מחיר הנייר ממחיר הספר המודפס עליו.

הקשה אחיתם:

– כל כך למה?

למדו:

– שאינו מצוי בשוק.

הציג לפניו שאלה חדשה:

– ונייר זה מה שימושו?

איור 158.png

קרא כנגדו:

– פשיטא, להדפסת ספרים.

חזר אחיתם ותמה:

– משמע כדאי לו למו"ל להימנע מהוצאת ספרים, כדי שיהיה בידו נייר מספיק להדפסתם?

יישב לו את קושייתו:

– יש מי שמוכר נייר ויש מי שמדפיס ספרים.

שאל שוב:

– ואתה מוכר נייר אתה?

הסביר לו:

– חייב אדם להדפיס ספרים כדי שיהיה נייר בידו.

לא הבין אחיתם:

– הכיצד?

פקח את עיניו:

  • שאינו מקבל אלא כמה שהוא מדפיס.

חזר אחיתם והקשה:

– אם כך, מניין נייר זה בידך?

לחש לו בסוד:

– חלק להדפסה וחלק למכירה.

הוסיף אחיתם וחקר:

– כלום הכל נוהגים כך?

השיב לו:

– רק זריזים וממולחים.

קם אחיתם וקרא:

– אשרינו שאין הכל זריזים וממולחים ועדיין מצויים שוטים ופתאים.

אמר המו"ל:

– אילולא השוטים לא היו זריזים וממולחים. ניכר בך שחלקך עם השוטים והפתאים. יכול אתה לקום ולישא את רגליך. שוב אין לי ענין בך.

הלך אחיתם לחפש מלאכה אחרת.


 

פרק לא, בו יסופר כיצד הסביר התעשיין לאחיתם מה יתרון לתיבה על הסחורה הארוזה בה    🔗

לאחר שנפטר משם הלך לבית־מלאכה אחד שעושה כלים מברזל ושאר מתכות. נכנס פנימה לבקש ללמוד את המקצוע וראה אולם גדול מלא מכונות וכולן שובתות מעבודה. נשא עיניו אל המכשירים והלוחות והמנופים והגלגילים והרצועות, והכל מונח במקומו כאבן שאין לה הופכין. חיפש נפש חיה וקרא בקול, עד שנזדמן לו שומר זקן, שנתנמנם ליד ערימה של תיבות.

שאלו אחיתם:

– היכן כאן בעל־הבית?

הגיש הזקן את אזנו אליו ופלט:

– הה?

ראה אחיתם שחרש הוא והגביה קולו:

– היכן כאן בעל־הבית?

משך הזקן בכתפיו:

– איננו.

– ומתי יבוא?

חזר השומר ומשך בכתפיו.

עשה אחיתם ידיו כרמקול וצעק:

– וכי אינו בא הנה?

השיב השומר:

– לפעמים.

הביט אחיתם סביבו:

– מדוע שובת בית־המלאכה?

נענע השומר בראשו:

– אינני יודע.

אותו רגע נכנס איש כבד־בשר ומהיר־תנועה, ניגש אל אחיתם וקרא:

– שמע, ברנש, רצונך להשתכר כמה פרוטות?

הסכים אחיתם:

– וודאי. וודאי. והיאך?

השיב לו:

– כאן בבית־חרושת זה.

הוציאו לחצר האחורית. הורה לו על מכונית טעונה תיבות ריקות, פקד עליו:

– פרוק תיבות אלו מעל המכונית והניחן על רציף זה.

עשה אחיתם את העבודה. בא בעל־הבית ושילם לו. פנה אליו בבקשה:

– קבלני לבית־מלאכתך. רואה אני שהעבודה מתחילה.

סתר את דבריו:

– טעות בידך.

תמה אחיתם:

– ולמה לא?

פסק:

– לא כדאי.

לא נחה דעתו של אחיתם:

– מה משמע לא כדאי?

החזיר לו:

– אין ריווח במכירת התוצרת ואילו חמרי הגלם מחירם יקר.

הוסיף וחקר:

–אין עליה קופצים בשוק?

הסביר לו:

– יש ויש, אלא שמחירה קצוב, עין השלטונות פקוחה ואין הריווח מרובה.

נשתומם אחיתם:

– אם כך, מדוע מחזיק אתה בבית־מלאכה זה ואינך מוכר את מכונותיו? שמא גם להן אין קונים?

השיב בעל־הבית:

  • אוצר יקר הן וכל אחד מתאווה להן.

גברה תמיהתו של אחיתם:

איור 162.png

– ולמה, אם אינם משתמשים בהן?

למדו על־הבית:

– הן מקור פרנסתי.

נעלב אחיתם:

– משטה אתה בי.

הבטיחו:

– לא ולא. מי שאין בידו מכונות אינו מקבל את קצבת התיבות לאריזת הסחורה.

הקשה אחיתם:

– ומה בכך?

גילה את אזנו:

– מוכרים אנו תיבות אלו בהסתר ומרוויחים בהן הרבה יותר משאפשר להרוויח בייצור הסחורות ומכירתן.

נתעצב אחיתם:

– משמע אינך מקבלני לעבודה.

ביקש להפיס את דעתו:

– בוא לכאן מפעם לפעם כשיגיע הנה משלוח תיבות ואניחך לפרקן.

יצא אחיתם מעליו והלך לחפש עבודה אחרת.

עבד אצל שרברב – ולא סתם ברז דולף אלא למי שקנה ממנו צינור;

עבד אצל שען – ולא תיקן שעון אלא למי שקנה ממנו רצועה;

עבד אצל נגר – ולא עשה ארון אלא למי שקנה ממנו עצים;

עבד אצל זגג – ולא קבע זגוגיות אלא למי שקנה ממנו זכוכית;

עבד אצל רצען – ולא תפר רתמה אלא למי שקנה ממנו עור;

עבד אצל צבעי – ולא צבע קיר אלא למי שקנה ממנו צבעים;

עבד אצל רצף – ולא ריצף רצפה אלא למי שקנה ממנו מרצפות;

עבד אצל נפח – ולא הלחים קדרה אלא למי שקנה ממנו ברזל;

עבד אצל מסגר – ולא תיקן מפתח אלא למי שקנה ממנו מנעול;

עבד אצל רפד – ולא כיסה ספה אלא למי שקנה ממנו שטיחים.

לבסוף בא אחיתם לידי מסקנה – אם הבנאי מעדיף את הבטלה על העבודה ונשכר; והחשמלאי אינו מתקן כלים אלא מוכר את חלקיהם; והרופא מבכר את ריפוי הבריאים על החולים; והסנדלר מוטב לו למכור עור לתיקון סוליות ולא לעשות נעליים; והחייט אינו תופר חליפה אלא למי שקונה ממנו בד; והנהג מעדיף להעמיד את מכוניתו ולמכור את הדלק; והמו"ל מוכר את הנייר ואינו מוציא ספרים; והתעשיין מוכר את התיבות ואינו ועסק בייצור הסחורה; ויתר האומנים ובעלי המלאכה אינם מוכנים לעשות אלא עבודה שיש עמה מכירה – משמע המסחר עדיף על המלאכה וכוחו יפה מכוחה. אם כך, כדאי גם לו לעשות כמנהג הבריות, לנטוש את המלאכה ולעסוק במסחר.


 

פרק לב, בו יסופר כיצד עשה אחיתם את צעדיו הראשונים בעולם המסחר    🔗

קל לדרוש וקשה לקיים. בנוהג שבעולם זקוק אדם לקרן, כדי לעסוק במסחר ולאסוף את פירותיו. חייב הוא להשקיע ממון הרבה כדי לשכור חנות, לעשות לה רהיטים, לרכוש מאזניים ומשקלות ושאר אביזרים שבלעדיהם אי־אפשר. ואחרון אחרון חשוב – עליו לקנות את הסחורה.

פשוט בתכלית, אין אדם מרויח כסף אלא אם כן יש בידו כסף. וזהו מה שאומרים הבריות ממון מתדבק בממון. צבת בצבת עשוייה. ואם תאמר, כיצד נעשתה צבת הראשונה? סוחרים אלה, שהכסף מצוי בידם, מהיכן קיבלוהו? הוה אומר: מאבותיהם. והם?

מסתבר שהרהורי־רוח הם אלה ואינם עשויים להצמיח פרי. נתן ידיו בכיסיו ראה שריקים. עיין במחשבות ובא לידי החלטה להשכיר עצמו כפקיד או זבן אצל סוחר, וכך לתהות על קנקנו וללמוד תוך הסתכלות כיצד הוא מנהל את עסקיו.

נתגלגל ובא לחנות גדולה של מלבושי גברים, נשים וילדים. ראה שרחבת ידים ומלאה מדפים וארונות ושולחנות ודוכנים וטרסקלים ועליהם סחורה רבה. גמר אומר: זו עסקיה פורחים וודאי דרושים לה זבנים ומוכרים.

ניגש אל בעל החנות וביקשהו לספחו לכהונה. נתן בו הלה מבט של חומרה:

– וכי עבדת קודם לכן בחנות?

השפיל אחיתם את עיניו:

לא!

המשיך וחקר:

– ונסיון יש לך בזבנות?

הודה אחיתם:

– אין.

עדיין לא נתקררה דעתו:

– ויודע אתה כיצד מוכרים סחורה לקונים?

השיב לו:

– יכול אני ללמוד.

שחקו פניו של בעל החנות:

– אין כל צורך. מוטב כך.

נתפלא אחיתם:

– שבח הוא לסכין שקהה היא?

– למדו בעל החנות:

– זקוק אני למי שיודע להתהלך עם הקונים.

נתמלא אחיתם תמיהה:

– באר לי דבריך.

הכניס חומרה יתרה בקולו:

– דע לך ששוכר אני את הזבנים על מנת שלא ימכרו לקונים כי־אם ישלחום בלא כלום.

גברה תמיהתו של אחיתם ואף־על־פי־כן השיב:

– אם לכך, הרי אין כמוני. מימי לא נתנסיתי במכירה.

מדדו בעל החנות במבט חודר ופסק:

– מוכן אני לנסותך. אך זכור כלל גדול, אל תאמין בעצמך עד יום מותך. אדם וחולשותיו. אף מי שאינו יודע כיצד מוכרים חייב ללמוד כיצד אין מוכרים. אך, אם תעשה חייל בלימודיך, מובטח לך מקום אצלי.

אותו בית־מסחר היה לו בית־אולפנא לזבנים ולא הניח איש לגשת לעבודה עד שילמדו את הענין. נשלח אחיתם לשמוע תורה מפי המדריך. היו שם עמו כמה תלמידים וראשית חכמה הרצה לפניהם המדריך באריכות כיצד לנהוג ליד הדוכן. והרי עיקרי תורתו:

הקונה – כאויב;

אל תסביר פנים;

העלה על פניך ארשת קשיחה־תוקפנית ואל תסירנה עד גמר יום העבודה;

חייב זבן ללמד לשונו לדבר דברים כדרבנות;

מילה רכה – צעד ראשון לכשלון;

הנימוס –מידה מגונה;

מעלה יתרה בזבן – חרשות;

אל תזדרז לשאול את הקונה מה רצונו, שמא תקצר רוחו ויקדים לעזוב את החנות;

אל תניח לו לומר לך מה חפצו – אתה פתח לו ואמור: אין;

זבן המוכר אפילו שרוך־נעל אינו ראוי שייקרא שמו זבן.

לאחר שגמר את הרצאתו הראה להם הלכה למעשה כיצד דוחים את הקונים בקש ומשתמטים ממילוי בקשתם. בסיום העמיד כל אחד לבחינה. וכך עשה: הניחם מאחרי הדוכן, משל הם זבנים והוא הקונה. בזריזות יתרה ובעקשנות מופלגת ביקש לקנות אצלם חפץ. ומכיוון שהיה בקיא בכל רזי המקצוע, עלה בידו למשכם בלשונם, להביאם בין המצרים ולקנות מהם את מבוקשו.

הגיע תורו של אחיתם והשים עצמו חרש־אילם. כל אימת שביקש המדריך דבר־מה, משך בכתפיו ועצר לשונו. הגביר לחצו עליו ולא נעתר לו. לבסוף, כשלא יכול עוד לעמוד כנגדו, הורה באצבעות, כמבקש להגיד: גש אל המנהל ושאל אצלו. סבור היה המדריך שמורה על הדלת להסתלק, קפץ ממקומו, קשר לו שבחים הרבה והכניסו לעבודה בבית־המסחר.

יומיים או שלושה לא אירעה לו כל תקלה. ולא עוד, אלא שנתנו בעל החנות דוגמה ומופת ליתר העובדים. אולם איתרע מזלו ונכנס אצלו איש אחד, גוץ וכחוש, חיוך רחב שפוך על פניו, דיבורו בחלקלקות, וביקש לקנות חולצה.

– איזו חולצה? – שאלו אחיתם.

– ירוקה.

לא הניד אחיתם עפעף ודחה אותו:

– צר לי מאד. אין לנו ירוקה.

– ואיזו יש?

– אדומות בלבד.

– לו יהי כן – נכנע לו – תהא אדומה.

לא נתבלבל אחיתם:

– והשרוולים?

אמר לו:

– ארוכים.

הניע אחיתם בראשו:

– יש לנו קצרים בלבד.

קיבל עליו הגוץ את הדין:

– יהיו קצרים.

איור 167.png

עדיין לא הוציא אחיתם את כל החיצים מאשפתו:

– רכוסה בשרוכים או בשרוולים?

ביקש:

– בכפתורים.

נתמלא אחיתם שמחה:

– אין לנו אלא בשרוכים בלבד.

לא נרתע:

– מוטב, יהא בשרוכים.

לא נסוג אחיתם ופסק:

– אין לנו מספרך.

הקשה עליו:

– מניין לך מספרי?

לא איבד אחיתם עשתונותיו:

– ומהו מספרך?

השיב לו:

– ארבעים ושתיים.

נשם אחיתם לרווחה:

– אין לנו אלא ארבעים וארבעה.

אותו איש עשוי היה לבלי חת:

– תן לי ארבעים וארבעה.

חיפש אחיתם שעה ארוכה אחרי תירוץ יפה, עד שנאחז כטובע בקש:

– רצונך שנתפחת מלפנים או מאחור?

ענה לו:

– פשיטא, מלפנים.

נאנח אחיתם, כמי שנוגלה אבן מלבבו:

– אין לנו אלא שנפתחת מאחור.

השיב מניה וביה:

– מוטב, תהא מאחור.

נסתתמו כל טענותיו של אחיתם ומכר לו את החולצה. כיון שראה הגוץ כך, לא זז משם, עד שקנה מכל טוב החנות: חולצות ומכנסיים ואפודות ומעילים ומקטרנים ולסוטות ואבנטים ומגבעות וכתנות ושאר דברים. ראהו בעל החנות יוצא משם עמוס לעייפה ומיהר אל אחיתם בגערה:

– ראה מה עשית לי, את פרנסתי אתה רוצה לקפח?

נשתומם אחיתם:

– אם אינך רוצה למכור, רצונו של אדם הוא כבודו. אך כלום אין פרנסתך דווקא על מכירת מלבושים?

נתרתח הלה וקרא בשצף־קצף:

– הסתלק מכאן ואל תשוב הנה עולמית.

וכך נסתיים שירותו של אחיתם בבית־המסחר הגדול למלבושים.


 

פרק לג, בו יסופר כיצד נודע לאחיתם מה שימוש לדלתות באטליז    🔗

אחרי־כן מצא אחיתם עבודה באטליז למכירת בשר, עופות ודגים. מורגל בקצבים בעלי־גוף, תלועי־פנים ומפוטמים. ואילו אותו קצב, בעליו של האטליז, גוץ היה וכחוש כגרוגרת, עור ועצמות בלבד. ידיו זריזות־עסקניות, פניו קמוטות, והוא מכרכר ומתרוצץ ממקום למקום ככסף חי. ואף־על־פי־כן הריהו קצב בקצבים. מי שלא ראה כיצד הוא מסתער על גוויתו של שור־בן־בקר, ותוך כדי רגעים הריהי מחותכת לנתחים ומופרדת לעצמות ולאומצות־בשר, לא ראה מַטְבֵּחַ מימיו. ידיו מהירות כל כך בעבודתן עד שאינן נראות לעין מחמת מהירות וכל אימת שאינו עסוק בחיתוך הבשר, הריהו מחדד ומשחיז את סכיניו ומודד את חודם על קצות צפרניו.

וכשם שיודע להתהלך עם הבהמות, כך הוא זריז עם בני אדם. בעין זועמת הוא מטיל מרה בלקוחות ואין איש פוצה פה במחיצתו.

התלונן מישהו על ריבוי עצמות במנתו והחזיר לו:

– פר בן בקר מכרתי לך ולא צלופח.

אם לא היה לקוח שבע רצון משום שומן רב שנפל בחלקו, סנט בו:

– לפעם הבאה תחכה שבע שנים לפרות הרזות.

בלי היסוס חבט על ידי המטרוניות שניסו למשש בגלי הבשר, לבחור מתוכם נתח כרצונן:

– הוציאי ידך מכאן, או מישהו נוטלה במנתו, יחד עם הטבעת.

וכך היה מתעמר בלקוחות ושולט בהם ביד רמה והם מקבלים על עצמם את הדין ובלבד לקבל חלקם בבשר.

בא אחיתם לפניו וביקש ממנו:

– שמא יש לך באטליזך עבודה בשבילי?

נתן בו הקצב מבט זועף:

– שאלה נאה שאלת. אפילו אחד אינו יכול להתפרנס מן האטליז.

אמר לו אחיתם:

– במקום שמתפרנס אחד בצמצום מתפרנסים שניים בריווח.

מצאו דבריו חן בעיני הקצב וקיבלו לעבודה.

עסק האטליז שונה ומשונה משאר העסקים. פעם אחת בשבועיים או בשלושה, משמגיעה מנת בשר או דגים לחלוקה, הריהו הומה ומהמה ככוורת זו. הכל רצים ומתרוצצים ונחפזים ומתקוטטים זה עם זה וכל אחד עומד כלביא ושוקד שלא יקפחו את תורו ואורב כחתול, שמא יעלה בידו לקפח את תור חברו. ואילו בשאר ימות החודש ריק המקום וכמעט אין איש בא לפקדו. ולא יום אחד הריהו עומד נעול על מסגר ובריח מזריחת השמש ועד שקיעתה.

ימים שהקהל מתגודד באטליז מתהלך הקצב כדוב שכול, שפגיעתו רעה ואוי למי שנתקל בו. ואילו ביתר הימים יכול אף שיהיה מסביר פנים על־פי דרכו, לא חלילה במאור פנים או בלשון רכה, שעליה נאמר תשבר גרם, אלא בנדנוד ראש קל. בימים אלה חביבה עליו השיחה ופעמים אף מרבה דברים.

פעם אחת נכנס אצלו לקוח ושאלו:

– כיצד העסקים?

נתכרכמו פני הקצב ונאנח עמוקות:

– רע שברע.

גיחך הלקוח:

– מאי משמע רע?

נענה הקצב:

– כל יום שאטליזי פתוח רכושי פוחת והולך וסופי להגיע עד כדי פשיטת רגל.

חלק עליו הלקוח:

– לא ניכר כלל בביתך ועל שולחנך.

הפטיר הקצב:

– מזלי שיש ימים שהאטליז סגור.

צחק הלקוח, כשומע בדיחה טובה. לא עבר זמן רב ונסתבר לאחיתם, כיצד משפיעים אותם ימים שהאטליז סגור רוב־טובה על הקצב. קיימא לן, משנסגר פתח אחד נפתח אחר. משננעלת הדלת הקדמית באה שעתה של האחורית. בהחבא ובסודי־סודות מכניס הקצב את המובחרים בלקוחותיו בפתח האחורי ומניח להם לבחור כל נתח המוצא חן בעיניהם, בעוד הוא שולף מארנקיהם את שטרות הכסף, המוצאים חן בעיניו.

לימים בא אותו לקוח ושאל את הקצב שוב:

– כיצד העסקים?

חזר הקצב ונאנח אנחה שוברת־לב:

– רע שברע.

גיחך הלקוח:

– מאי משמע רע?

נענה הקצב:

– כל אונקיה בשר שאני מוכר הריני מפסיד מכיסי ממון ממש.

חלק עליו הלקוח:

– נער הייתי וגם זקנתי ועדיין לא ראיתי קצב מת ברעב וזרעו מבקש לחם.

נענה הקצב:

– למזלנו, לא כל השור בשר ויש בו גם גידים ועצמות.

יצא הלקוח וביקש אחיתם לדעת:

– הלמאי מקונן אתה תמיד על מצב עסקיך?

החזיר לו הקצב:

– סגולה טובה לפרנסה.

חזר ושאל:

– זקןק קצב לסגולה מעין זו?

הסביר לו:

– סבור אתה, יכול אני להתקיים מאותם יומיים בחודש שהאטליז פתוח?

לא נסתבר לו:

– אלא כיצד אתה מתקיים?

למדו:

–מוכר אני גם כשהוא סגור.

תמה אחיתם:

– ומדוע אינך פותחו כל ימות השבוע?

צחק לו:

– אינה דומה הכנסה מאטליז סגור להכנסה מאטליז פתוח.

מסתבר היתה זו גם דעתן של הערכאות, שיום אחד באו שליחיהם וחתמו את דלתו של האטליז ונתקפחה פרנסתו של אחיתם.


 

פרק לד, בו יסופר כיצד הערים אחיתם על הירקן    🔗

נטל אחיתם את מקלו ויצא לרחובות לחפש חנות אחרת. ראה חנות לממכר ירקות ובחלונה שלט “דרוש עוזר לעבודה”. נכנס ונתקבל מיד.

ראשית חכמה הושיב את אחיתם ליד ערימת עגבניות והורה לו:

– ברור מכאן את הטובות והיפות לערימה אחת, ואת המוכות והמעוכות והממורסות וכל הרעות והחולות לערימה שניה.

ברירת עגבניות אינה מן המלאכות הנעימות. אף־על־פי־כן ישב אחיתם וברר את הטוב מן הרע בשקידה רבה. בא בעל החנות, הסתכל בעבודתו ושבחו:

– יפה ונאה. ועכשיו טול ערימה זו – ובדברו הצביע על המשובחות והיפות – הניחנה בארגז זה והעבירנה אל החדר האחורי.

עשה אחיתם כך. נעל בעל החנות את דלת החדר האחורי וחזר ואמר לאחיתם:

– ועכשיו טול את יתרן, תנן בארגז זה והניחן בחלון הראווה מול הרחוב.

נתמלא אחיתם תמיהה, אך עשה כמצוותו. סיים והראה לו בעל החנות ערימה של גזר ופקד עליו:

–ברור מכאן את החזקים והיפים לערימה אחת ואת הרכים, אכולי התולעים, המעוקמים והחולים לערימה שניה.

לא עברה שעה ארוכה ושוב היו לפניו שתי ערימות. חזר בעל החנות ושלחו עם הטובים אל החדר האחורי ואת היתר ציווה להניח בחלון הראווה.

כך עשה אחיתם למלפפונים ולכרובית ולכרוב ולקישואים ולחצילים ולסלק ולבצל ולשעועית ולשום וליתר הירקות: הטוב, המשובח והמובחר – על מסגר ובריח; והרקוב, המושחת והמעוקם – לראווה לעיני הקונים.

סבר אחיתם: צא וראה כוחה של ענווה, שאין הוא קופץ להכריז על סחורתו ולהתגאות בה ברבים ולא איכפת לו מה יגידו הבריות. רואים את הזיבורית וסבורים זה כל מה שיש לו, אלא כשנכנסים מגלים את העידית ומכירים לו תודה.

נכנסה אשה אחת לחנות וסלה בידה. עמדה והסתכלה שעה ארוכה. לבסוף הרהיבה עוז ושאלה את בעל החנות:

– וכי אין לך טובים יותר?

ביקש אחיתם לומר לה שכולם מצויים בחדר האחורי. הקדימו הירקן ופסק:

– אין.

קבלה עליה את הדין, נגשה אל התיבה ופתחה בבחירת העגבניות. נזף בה בעל החנות:

– אין בוררים מן העגבניות. מקבלת את מה שאני נותן לך או יוצאת לחפש לך חנות אחרת.

הטיל עליה מוראו ופחדה שמא ישלחנה בידיים ריקות. נטלה מה שהניח בסלה והלכה לה.

נכנסה אשה אחרת ולא היה מזלה טוב משל קודמתה. מכאן לכאן נתמלאה החנות נשים וסליהן בידיהן ונדחקו כולן לזכות בירקות. וראה זה פלא: תחילה עקמה כל אחת מהן את אפה למראה הירקות, עתה – כשכל אחת מבקשת להקדים את רעותה – היו מוכנות להילחם זו בזו ולחטוף זו מידיה של זו כל עגבניה מעוכה ומלפפון מושחת. לא יצאה שעה ארוכה ונתרוקנה החנות כליל מן הירקות הגלויים לעין.

תלה בעל החנות שלט על פתחו: “היום אין יותר ירקות”, רמז לאחיתם, נסגר עמו בחדר האחורי ואמר:

– וכעת אנו מתחילים בעבודה.

נטל בעל החנות את הירקות המשובחים, ארזם בחבילות נייר וקשרן היטב בחוט משיחה. הניח כמה מהן בזרועו של אחיתם ופקד עליו:

– הבא חבילה זו לגברת פלונית הגרה במקום אלמוני וזו לגברת אלמונית הגרה במקום פלוני. וראה שלא תחליפן זו בזו אלא תביא כל אחת לתעודתה. ולאחר שתסיים, חזור הנה ואתן לך חבילות אחרות ותביאן אף הן למקומן.

עשה אחיתם כך עד שעברו עליו יתר שעות היום. סיפר הירקן בשבחו:

– רואה אני שמבין אתה יפה את חובתך. מצאת חן בעיני. למחרת שוב ובוא אלי.

היום השני דומה היה לקודמו כשתי טיפות מים. שוב נתעסק אחיתם בבירור הירקות, העידית אל מאחורי מסגר ובריח והזיבורית לראווה. שוב באו הלקוחות ורבו זה עם זה על כל עגבניה ומלפפון. ושוב נשלח אחיתם להביא חבילות אל הבתים וזכה לשבחים הרבה.

ביום השלישי לא נתאפק ושאל את הירקן:

– הלמאי אתה משלם לי שאביא את הירקות לבתי הלקוחות? הרי הם באים הנה בהמוניהם ומחזרים אחריך?

הסביר לו:

– פרנסתי על החבילות ולא על מה שאני מוכר כאן.

הוסיף אחיתם ושאל:

– אם כך למה מחזיק אתה בחנות זו ומשלם דמי־שכירתה?

נתן בו הירקן מבט תמהון:

– אם חנות אין לי מניין לי ירקות?

לא נסתבר לאחיתם:

– מה ענין זנבו של הכלב אצל ראשו?

למדו:

– מי שאין לו חנות אין נותנים לו ירקות לחלקם בין הצרכנים.

הוסיף קושיה על קושיה:

– מאחר שיש לך חנות, למה לך לטרוח ולהביא את הסחורה לבתי הלקוחות?

גילה את אזנו:

– אין אלה משלמים כאלה. דע לך, סימנו של עסק טוב שלעולם נעשה מחוץ לחנות.

למחר חזר בעל החנות וציווה על אחיתם לברור את הירקות ולסדרם בשתי ערימות כרגיל. הניח אחיתם את כל הטוב והיפה בחלון ואת היתר סגר על מסגר ובריח. נתמלאה החנות קונים וקפצו כולם על הסחורה. לא עברה שעה קלה ונתרוקנו המדפים. שמח הירקן שנפטר מהם יצא לחדר האחורי ונפנה לסדר את החבילות. ראה מעשה אחיתם. נתמלא כעס וגרשו מעל פניו בחרפות וגידופים.


 

פרק לח, בו יסופר כיצד למד אחיתם ששב־ואל־תעשה עדיף מכל עבודה שבעולם    🔗

ניסה אחיתם את מזלו במקומות אחרים, אך בשום מקום לא נצרכו לו. נזכר במה שאמר לו הירקן, שעסק טוב לעולם נעשה בחוץ, ויצא לחפש ברחובות. הוליכוהו רגליו לרחוב אחד, שמדרכותיו מלאות בצפיפות, נסתכל בבריות וראה איש אינו נחפז, הכל עומדים על מקומם קבוצות־קבוצות, מסיחים זה עם זה בעצלתיים או שותקים בחברותא, ונראה שאינם עסוקים בשום דבר. תמה לראותם בכך בשעת בוקר, שבנוהג שבעולם עוסק כל אחד בעבודתו. ולא עוד אלא שניכר היה שאין כל דאגה מטרידה אותם ושפר עליהם חלקם.

ראה שאינו יכול ליישב את הקושיה בעצמו ושאל לאחד מהם:

– אפשר אתה אומר לי…

קפץ הלה ממקומו ושיסע את דבריו:

– מוכר אתה?

נתבלבל אחיתם:

– מוכר? מי מוכר? מה מוכר?

לא נתקררה דעתו של איש־שיחו:

– אינך מוכר?

גברה תמיהתו של אחיתם:

– וכי מי אמר לך שאני מוכר?

נסתלק האיש במורת־רוח:

– איני מדבר אלא עם מי שמוכן למכור.

ניגש אחיתם אל אחד שנראה לו שקוע בהרהורים:

– שמא אתה אומר לי מה נתרחש כאן?

לטש הלה עיניו אל אחיתם והמשיך למלמל:

– מאה ושתיים, מאה ושלוש, מאה וארבע, מאה וחמש. שמונה נקודות כלפי מעלה.

התבונן בו אחיתם כבמי שאינו שפוי:

– מה אתה סח?

נענה לו:

– וכי לא שאלת מה נתרחש? שמונה נקודות מפתיחה לנעילה. אני נותן תשע, מוכר אתה?

הקשה אחיתם:

– וכי מה אני מוכר?

האיץ בו:

– אם אינך מזדרז חוזר ויורד. נגלה לי בסוד.

ראה אחיתם שאינו מוציא מפיו דבר ברור ונסתלק מעליו. פנה אל אדם שארשת פניו העלתה חן בעיניו:

– מה נתרחש כאן?

נטל האיש את אחיתם בזרועו והוליכו בצעדים נחפזים לפנים אחת החצרות. הגיעו לשם, הסמיך את פיו לאוזן אחיתם ולחש:

– אני מוכר. אך שמור פיך ואל תספר לאיש.

שאלו אחיתם:

– מה אתה מוכר?

לא השיב לשאלתו:

– הרי זו הזדמנות שאינה חוזרת. מאה ועשר בלבד. לאחרי הצהריים מובטח לך שיעמדו במאה ועשרים. נגלה לי בסוד.

ואחיתם בשלו:

– מה מוכר אתה?

נתפלא מאד לשמוע את השאלה:

– מה פירוש מה? הכל.

לא נתקררה דעתו של אחיתם:

– למשל?

– למשל זהב. ניירות.

צחק עליו אחיתם:

– ניחא זהב. אך ניירות, כלום כה גדול ערכם?

נתן בו איש־שיחו מבט תמה:

– רב ביותר. ולא עוד, אלא שעולה והולך מרגע לרגע.

חשב אחיתם, הרי זו הזדמנות יפה לעסוק במסחר, וביקש ממנו:

– הראם לי.

נתרעם בעל דברו:

– מקטני אמנה אתה. אף אני קניתים בלי ראייה ועדין אינם אצלי, אלא כשיקבל זה שמכר לי מזה שמכר לו ימסרם לי בלי להתמהמה.

איור 177.png

תמה אחיתם תמיהה גדולה:

– וכי יש קונה באין רואים את הסחורה?

למדו:

– הכל קונים כך.

צלל אחיתם להרהורים:

– כלום קונה אדם דבר שלא ראהו מימיו?

פקעה סבלנותו של איש־שיחו:

– כך קניתים וכך אני מוכרם לך. רצונך כך – מוטב. ולא – הסתלק ממני.

טען אחיתם:

– ממילא אין כסף בידי.

הרגיעו:

– אין בכך כלום. מוכן אני לחכות עד שתמכרם. אני עצמי עדיין לא שילמתי את דמיהם. רבים הקופצים עליהם היום.

נתן בו אחיתם מבט חושש והפטיר:

– איני קונה אלא מה שעיני רואות.

סנט בו הלה:

– שוטה שאינו יודע מה הוא סח.

הלך אחיתם ממנו, פגש באדם אחר ופנה אליו בשאלה:

– שמא אומר אתה לי מה מתרחש כאן?

אמר לו:

– הכל עולה וכל אחד מבקש לקנות.

חזר אחיתם ושאל:

– לשם מה?

הסביר לו:

– כדי למכור.

הקשה עליו:

– קונה בכסף ומוכר בכסף. לא חבל על הטירחה?

תירץ לו:

– קונה במעט ומוכר בהרבה, לפי שבינתיים עלה המחיר.

המשיך וחקר:

– ומה עושה בכסף?

למדו:

– חוזר וקונה.

התריס אחיתם כנגדו:

– אלא שעכשיו קונה פחות, שעלו המחירים.

השיב לו:

– כשמוכר שוב חוזרים, המחירים ועולים ושוב יש בידו יותר כסף.

לא נתקררה דעתו של אחיתם:

– ובאותו כסף?

נכנס לדבריו:

–קונה שוב.

חזר אחיתם וטען:

– והרי עלו המחירים?

ענה לו:

– עד שימכור יעלו שוב.

קרא אחיתם:

– וכי אין זה מעשה־שטות?

אורו פניו של אותו איש:

אף אני סבור כך. אני איני מוכר לעולם.

שאלו אחיתם:

– וכיצד אתה מתפרנס?

גילה את אזנו:

– דווקא משום שאיני מוכר.

ביקש ממנו אחיתם:

– באר לי דבריך.

נענה:

– הרי הסחורה בידי. למחר עולה מחירה. הרי שהרווחתי. אם אני מוכרה אין לי אלא ממון שקבלתי במחירה ולמחרת עולה מחירה שוב. אם איני מוכר סחורתי הרי יש בידי ערך גדול יותר. למחרת חוזר ועולה מחירה ושוב מרוויח אני. כך יושב אני ואיני עושה כלום וערכה של הסחורה עולה והולך. ובסופו של דבר עתיד אני להיות עשיר גדול ואיני צריך כלל לנקוף אצבע.

חקרו אחיתם:

– הכיצד, אם עדין הסחורה בידך?

הסביר לו:

– אם אני מוכר סחורתי, מפסיד אני את כל הריווח שעלול ליפול בחלקי כשיעלה מחירה.

מכאן הבין אחיתם כלל חשוב, שהוא בבחינת מושכל־ראשון: ככל שאדם עובד פחות הריהו משתכר יותר. ככל שמועטים הקונים מתרבים הרווחים, ומי שחנותו סגורה – משתכר יותר ממי שחנותו פתוחה. משובח מכולם – היושב בטל. נתן אחיתם דעתו על כך ושמר את הדבר בלבו.


 

פרק לו. בו יסופר כיצד זכה אחיתם בצרור ניירות מן ההפקר    🔗

כך דרכו של אחיתם, שאינו מן המדברים ואינם עושים. כיוון שבא לידי מסקנה שישיבת־בטל עדיפה מכל העיסוקים – לא בושש לקיימה בגופו. כבר למחרת בבוקר אחר לקום ממיטתו, נשתהה בשכיבה שעה ארוכה, תלה עיניו בתקרה ולא זז ממקומו עד שנתפוגגה תנומה לחלוטין מתוך עצמותיו. בעצלתיים משך והוציא איבריו מתחת לכסת, פיהק, מתח רמ“ח ושס”ה שלו ונכנס לתוך מלבושיו. לפת פת־שחרית ואכלה לאט־לאט. אולם סוף־סוף סיים עיסוקיו בעצמו ויצאה שאלה להטרידו: כיצד מתבטלין? נוסח אחר: מה חייב אדם לעשות כדי שיהיה יושב ואינו עושה כלום? נתברר לו שאינו יודע את התשובה. בטלה – תורה היא ולימוד היא צריכה.

קם ונשא רגליו לאותו מקום שהיה בו אמש, אולי יוכל ללמוד תורה זו מפי אחד משמשיה, בשעת בטלה־בציבור. נסתכל בבריות שנצטפפו ברחוב ולא יכול לעמוד על סוד המקצוע. אלה יושבים ואלה מהלכים, אלה משיחים זה עם זה בלחש ואלה שקועים בהרהורים או מזינים עיניהם בזיו החמה.

עד שהיה תוהה כיצד יושב אדם בטל ומתפרנס למחייתו, ראה סיעה של אנשים מסתודדת בפינה. ניגש והתערב ביניהם. נתנו בו עין זועפת ונסתלקו בחיפזון. קרב אצל קבוצה אחרת ונתפזרה אף זו. תמה הרבה ולא יכול להבין מדוע חוששים מפניו.

ראה ספסל ריק וישב לבדו. נגשו אליו כמה עולי־ימים ומדדוהו במבטיהם. פתח אחד:

– עיניים שבולשות הרבה סופן יוצאות מחוריהן.

הוסיף שני:

– חוטם המרחרח הרבה סופו מתקצץ.

נענה שלישי:

– אזניים המבקשות להקשיב הרבה סופן מסתתמות.

דיבר רביעי:

– ידיים המשתלחות למשמש הרבה סופן נגדמות.

אמר חמישי:

– רגליים המנסות לעקוב הרבה סופן נקטעות.

הפטיר שישי:

– מכים־בלשון מחתכים לשונם.

בקשו להתנפל על אחיתם ולעשות בו שפטים. נזדמן לשם אחד גיבח וגרום־פנים וראה מה הם עומדים לעשות. גער בהם:

– הניחוהו מיד!

נתבהלו כולם והניחו לאחיתם, חוץ מעזפן אחד שניסה למחות:

– הלה רחרחן וניסה לבלוש בינינו.

החזיר לו:

– אלף דרכים להיפרע ממלשין ועדיפה על כולן – זו שאין קולה נשמע. רוצים אתם לעורר מהומה ולהביא הנה את הסרדיוטות?

ראה שעול־ימים זה אינו מן המקשיבים לדברי־טעם וכיוון שהריח מהלומות שוב אינו יכול להירגע – תפסו בזוג אצבעות באזרעו, למעלה מן המרפק, תפיסה קטנה שאינה מושכת בשר מרובה, וצבטו צביטה־אחת־אפיים עד שיצאו עיגולים שחורים במחול לנגד עיניו. נשא גם זה את רגליו והסתלק משם. נסתכל הגיבח באחיתם והזהירו:

– עיני פקוחה גם עליך ואם עולות מחשבות־פיגול בראשך, אני עצמי ניגש לטפל בך.

נתכווץ אחיתם במקומו ושוב לא ניסה לשאול שאלות. כך היה יושב על הספסל זמן־מה, עד שעברו על ידו שני אנשים. מאופן דיבורם ומתנועות ידיהם ניכר ששרויים ברוגז זה על זה. עצר בהם וסח להם:

– נאמר: הווה דן כל אדם לכף זכות. כל אדם, לרבות ידידים, שותפים ובני־משפחה.

נתכעס אחד מהם והטיח כנגדו:

– הלך גמל לחפש קרניים ונקטפו אזניו. התוחב חטמו בעסקי זולתו מאבדו, וכל מי שאין לו חוטם לחילופין ראוי שיימנע מכך.

השיב לו אחיתם:

  • כועס, מעלים עליו שאינו צודק.

שמע האחר ושבחו:

– יפה דיברת. שמא אתה מתרצה לפשר בינינו?

אמר אחיתם:

– הווה אוהב שלום ומשכין שלום בכל זמן. אין מלחמה נעשית אלא בשניים ואילו השלום דיו באחד. ואף־על־פי־כן מוטב יסכימו השניים.

נענה הכעסתן:

– לו יהי כן. אם אתה שופט כמותי – מה טוב. ולא – כלום יכול אתה לכפותני למה שאיני רוצה?

קפץ איש־ריבו והודיע אף הוא:

– גם אני איני מקיים אלא מה שנוח לי.

עיין אחיתם בסוגיא זו וקבע:

– על כרחך בא אתה לידי סברא שחייב אני למצוא דרך שתהיה מקובלת על שניכם.

הסכימו עמו:

– זה רצוננו.

שאלם:

– אם יש דרך כזו, מדוע אתם צריכים לי? אינכם יכולים למצאה בלעדי?

אולם הללו, כיוון שנטפלו אליו שוב לא היו מוכנים להניח לו. ראה שאם הוא מסרב להם שניהם קמים כנגדו ומכלים חמתם בו, ולו יהיה זה הדבר היחיד שיסכימו עליו, ונעתר להם.

הרצו לפניו את טענותיהם. וכך היה המעשה: אחד מכר לחברו מיני ניירות, שלא היה טיבם ברור לאחיתם. זה טוען: כבר מסרתים לך, הב לי דמיהם. וזה טוען: ממון נתתי, הב לי ניירות.

קימט אחיתם מצחו ושקע ברהורים. לבסוף פנה לאחד ושאלו:

– אימתי נתת לו את הניירות?

ענה:

– לפני כמחצית השעה.

הוסיף ושאל:

– ומאז לא זז מאצלך?

חזר וענה:

– לאו.

פנה לאחר וחקרו:

– אימתי קיבל ממך את הכסף?

השיב:

–לפני כמחצית השעה.

המשיך לחקרו:

– ומאז לא נפרדת ממנו?

אמר:

– לאו.

אורו עיניו של אחיתם וקרא:

– אין לך דבר פשוט מזה.

פנה שוב לאחד ושאל אצלו:

– ולאחר שקיבל ממך את הניירות לא נתן לך דמיהם?

ענה:

– לאו.

פסק אחיתם:

– משמע, ניירות אצלו וממון אצלו, דבריך אמת. ניירות אצלך וממון אצלך, דבריו אמת.

פנה שוב לאחר וחקרו:

– ולאחר שמסרת לו את הכסף לא העביר את הניירות לרשותך?

השיב:

– כך הוה עובדה.

פסק:

– משמע, ניירות אצלו וממון אצלו, דבריך אמת. ניירות אצלך וממון אצלך, דבריו אמת. יקום כל אחד, ירוקן את כיסיו ויראה לחברו מה יש בהם ומיד יוצאת אמת לאור.

קמו שניהם ומיחו בידו:

– אי־אפשר. חיישינן שמא לא יוציאו כל מה שיש בכיס.

הציע אחיתם:

– יכול כל אחד לפשפש בכיסי חברו ולהיווכח.

לא נתקבל על דעתם:

–אין סומכים זה על זה.

הביע אחיתם דעתו:

– דבר זה ניתן לתיקון. אני עצמי מניח יד בכיסיכם ומחפש עד שמוצא.

קיבלו שניהם והסכימו. מיד נתעוררה מחלוקת חדשה, בכיסו של מי מחפש תחילה. מצא אחיתם פתרון גם לבעיה זו – יפילו גורל. אם כך – מי מושך ראשון? שמא יטילו מטבע ויראו להיכן היא נופלת? – יפה, אבל לא יכלו להגיע לעמק השווה ולחלק ביניהם עליונים ותחתונים. לבסוף באו לידי הסכמה שינחשו י“ג פעמים ב”זוג־או־פרט". הזוכה – מושך ראשון בממחטה. זוכה בז' משיכות רשאי לבחור לו צד במטבע. מטילים מטבע ג' פעמים והזוכה – זוכה. עשו כך ונפל הגורל על אחד מהם. סירב שיהיה השני באותו מעמד, כשיחפש אחיתם בכיסיו.

נפנה עמו אחיתם לפינה חבויה ונתכוון לפתוח בענין. גחן הלה ולחש באזנו:

– רגיל אני להיטיב עם מיטיבי.

העמד אחיתם פנים כמי שאינו מבין את הרמז:

– כך נוהגים כולם.

הבהיר כוונת דבריו:

– מילה בסלע, שתיקה בשניים.

החזיר לו אחיתם:

– דיבור בעתו כשתיקה בזמנה.

מיד שינה האיש את טעמו, נתנפל על צואר אחיתם בגיפופים וחביקות, קרב גופו לגופו והמטיר עליו שחים הרבה:

– מיד ראיתי בך שאדם מהימן אתה ומה שדיברתי לא היה אלא כדי להעמידך בנסיון. אשרי הדור שצדיק כמוך חי בו ואשרי שזכיתי לראות באור פניך וכולי וכולי.

סוף־סוף נשתחרר אחיתם מחביקותיו:

– והרי עודני צריך לחפש בכיסיך.

נענה בשמחה:

– אדרבא ואדרבא! צא וחפש.

עמד לפניו כתינוק שלא חטא מימיו. פישפש אחיתם בכיסיו. חיפש וחיפש ולא העלה כלום. הקדים ופסק דינו.

– מסתבר שדבריך אמת. כבר אין בכיסיך ניירות ועדיין אין בהם ממון.

ביקש לחזור ולהתנפל על צואר אחיתם ולהודות לו בנשיקות. הקדימו והתחמק מפניו, שכבר היה עליו לטרחה. חזרו למקומם והודיע אחיתם לבעל־דבביה:

– צא שלם לו.

תבע ממנו:

– כיצד יודע אתה שאני חייב לו?

הסביר אחיתם:

– לא מצאתי אצלו ניירות או ממון.

טען כנגדו:

– והרי עדיין לא חיפשת אצלי!

ענה לו:

– אין צורך.

נתרעם עליו:

– מפני מה אין צורך?! כלום עומד אתה על האמת מתוך עיון בדברי צד אחד בלבד? ושמא גם כיסי ריקים?

קפץ כנגדו בר פלוגתיה:

– שמעת את דבריו וקנצי למלין! הב לי מעות.

חזרה מריבה שביניהם ופרצה ביתר־תוקף. מריב שפתיים עברו לתגרת־ידיים וקללות נתחלפו להם במהלומות. נזעקו כמה מן העוברים־ושבים להפריד ביניהם וגברה המהומה. שמעו סרדיוטות ומיהרו למקום. השגיחו בהם שני הנצים ונחפזו לברוח משם. רדפו הסרדיוטות אחרי הבורחים ולא הצליחו לתופסם. ראה אחיתם שעת כושר, קם וחמק משם בהיחבא, שכבר נדר נדר לא להתערב בין ריקים ופוחזים.

עד שהיה מהלך ברחובה של עיר, הכניס בדרך מקרה את ידו לכיסו והרגיש כמין חבילה. הוציאה, פתחה, הסתכל בה וראה שיש בה ניירות, שלא יכול לעמוד על טיבם. תהה ותהה – כיצד הגיעו אלה לכיסו?

פתאם נתחוור לו כל הענין. אותו ברנש, כשראה שהוא תקיף בדעתו ואינו מוכן לוותר על החיפוש אצלו – נסתער עליו בגיפופים ובין חביקה לחביקה שילשל את הניירות לכיסו, על מנת שישוב להוציאם לאחר מעשה. איתרע מזלו ולא הספיק ליטלם בחזרה. זהו עונש הרמאי – סופו נופל בפח שכורה לאחרים. ואילו איש־ריבו מסתמא לא היה טוב ממנו. לא נתעקש כל־כך שיהיה אחיתם מחפש גם בכיסיו, אלא מפני שהיה סמוך ובטוח שלא ימצא כלום. אפשר לא היה ממון בכיסו מלכתחילה, ואולי היה, ונתכוון אף הוא לשלשלו לכיס אחיתם עד שיסיים את הבדיקה. נצטער אחיתם שלא היה סיפק בידו להגיע עד כדי כך. לפחות היה זוכה בערך של קיימא ולא בסתם ניירות. אך מיד טרד מחשבה זו מפניו: אם יהיו הבריות מצטערים על מה שאין להם – שוב לא ידעו שמחה לעולם. אלא מה – יצטערו על מה שיש להם? שוטה שבעולם, וכי מה סיבה יש להם להצטער על מה שיש להם? ואילולא היה להם – האם היו שמחים יותר? כלומר, באמת אין לאדם סיבה להיות שרוי בצער. וכלום חייב הוא להיות שרוי בצער?

איור 186.png

החזיר את צרור הניירות לכיסו והסיח דעתו ממנו.


 

פרק לז, בו יסופר כיצד נפל, כמעט בהיסח הדעת, אוצר גדול לידי אחיתם    🔗

ימים אחדים ישב אחיתם בלא־מעשה ועדיין לא גילה סוד זה כיצד הבטלה מביאה לידי עושר. ולהיפך, צרור כספו נתדלדל והלך. תחילה איבד את דירתו, מחמת שלא יכול לשלם שכרה, והעתיק את מקום משכנו אל גינות העיר. לילות הקיץ חמים היו ואין טוב בהם משינה בחוץ. כנגד זה לא היו הספסלים רכים לשכיבה, ובמיוחד אלה העשויים פסים־פסים. אבל אין לך רע שאין צד טוב כנגדו. מי שיש לו דירה משלו ישן תמיד במקום אחד. ואילו אחיתם היה חופשי לבחור. רוצה – הוא ישן בגן רחב־ידיים על שפת הים; רוצה – בפינה חבויה בגן הישן בטבור העיר. לילה אחד הוא נרדם לאוושת מחטי האורנים וריח עפצים עולה באפו. לילה אחר הוא מתבשם מן היסמינים ומן הוורדים האדומים. בבוקר הוא מתעורר לקול זמרת צפרים שובבות או לנקישת כדי החלבנים וגופו פטור מליאות המאחרים־לקום.

אם דירת־בני־אדם יש לה תחליף, מזונם אינו כך. עדיין לא גילה איש דבר העשוי לבוא במקומו. כשיצא גם הרעב להציק לו החליט שחייב הוא לעשות משהו למען האצטומכה שלו, ולו גם יאבד את הסיכוי להתעשר מחמת בטלה. תוך כדי כך נזכר בצרור הניירות המונח אצלו כאבן שאין לה הופכין. שמא בכל זאת הם שווים משהו? כלום לא טען אותו איש ששילם בעדם טבין ותקילין? אולי יימצא לו שוטה אחר שיקנם מידו.

יצא לרחוב והראם לכמה אנשים. לא ידעו לומר לו מה שווים. היה שם אחד והשיא לו עצה:

– מדוע אינך הולך לבית־הבנק ומוכרם לו?

שאל אחיתם:

– בנק מהו?

הסביר לו:

– מקום שהבריות מניחים את כספם.

הוסיף והקשה:

– כל כך למה, כלום אינם זקוקים לו?

השיב:

– למשמרת הם מניחים אותו וכל אימת שרוצים מוציאים.

הציג לפניו אחיתם קושיה חדשה:

– אם אין ממון מונח בבית־הבנק אלא למשמרת, משמע לא שלו הוא אלא של בעליו וכיצד הבנק קונה ממני את הניירות?! כלום עושה אדם סחורה ברכוש זולתו?

בא איש־שיחו לכלל כעס:

– דומה לשאול שאלה באת, מה אתה עומד ומאריך בשיחה בטלה? אלא אני עצמי אשם בכך שהשאתי לך עצה, וכבר אמרו: משיא עצה מתחייב בנפשו.

נפטר אחיתם מעליו והגיע עד לבנק אחד. היה שם אדם לבוש מדי־שרד, כפתוריו ממורטים, גדילי זהב שזורים במקטרנו ומגבעת נוצצת על ראשו. חשב אחיתם, זהו איש הרוממות ונתיירא לפנות אליו בדברים. עד שעמד שם תוהה ובוהה, ניגש אליו זה ושאלו לרצונו. רבתה מבוכתו ולא יכול להוציא הגה, כאילו בלע את לשונו. הוציא את צרור הניירות מכיסו והראם לו. מיד נתמלא הלה חיוכים, קד קידה עמוקה והוליכהו חדר לפנים מחדר עד שהגיעו אצל המנהל בכבודו ובעצמו. לחש דבר מה באזניו. קם גם הוא מכסאו והקדים שלום לאחיתם:

– ברוך בואך אצלנו, זמן רב אנחנו מחכים לך.

לא נח ולא שקט עד שלא הושיבו במרווח שבדרגשים, זה שציפויו סוחתיין אדום וכולו מעשה קפיצים. שקע בו אחיתם ונדמה בעיני עצמו ליורד בספינה, שראשו סחרחר עליו מחמת חוסר רגילות במחלת הים. נזדרז המנהל והניח לפניו משקאות ומיני מאפה והצית לפניו מקטרת מבושמת. אחרי גמר הפרכוסים הוציא דפתר עבה ממגירת השולחן, עלעל בו לכאן ולכאן, עד שמצא את מבוקשו, והכריז:

– הרי הכל כתוב וחתום כאן, כלום לא חסר.

תמה אחיתם:

– מדוע יחסר?

לא נתקררה דעתו של המנהל:

– צא ובדוק אם אינך נותן בי אמון.

איור 190.png

נשתומם אחיתם:

– דבר לי עליך, שלא אתן בך אמון?

סח לו המנהל:

– לא כל בעלים כמוך. יש צייקנים וצרי־עין, יש חשדנים וחששנים, בעלי מרה־שחורה ונוחים־לכעוס, קנתרנים ורגזנים, אצים להיעלב ומקשים להתפייס, שלעולם עינם תלויה באצבעות־ידך, שמא הנך נוטל מהם משהו, שנתם טרופה עליהם, שמא מרמים אותם, ביעותי־לילה מבעתים אותם, שמא גוזלים אותם, ואילו אתה מוותר אפילו על הצצה קלה?

נסתבר לאחיתם שמשום־מה סבור המנהל שהוא בעליו של בית־הבנק, אלא שבשום פנים לא יכול להעלות בדעתו מדוע. פתאום חלפו הרהור: זוהי ישיבת־בטל! אם עומד בו כוחו של אדם להתמיד בה – סופו מביאתו לידי עשירות. זחה דעתו ואמר למנהל:

– אין צורך בכך, מאמין אני לך מדיבורך.

יצא המנהל להזהירו:

– אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש. הנותן אמון באחרים מאבד כל מה שיש לו. זוהי דרך הבריות, לרמות דווקא את אלה הנותנים בהם אמון. צא ובדוק!

עיין אחיתם בדפתר והיה לו כספר החתום. טורי מספרים מימין וטורי מספרים משמאל. הפך בהם והפך בהם ולא יכול לעמוד על פירושם. בא המנהל לעזרתו והראה לו:

– הרי זו רשימת הנחלאות השייכות לך, מגרשים ריקים לחוד ובתים בנויים לחוד. וכאן בתי־החרושת והחנויות והפונדקים והמסעדות ובתי־המשחק והמחסנים והסדנאות והפבריקאות, חוץ מן המטלטלין והסחורות.

ניסה אחיתם לצרף מספר למספר לראות שוויו של רכושו, אך היו המספרים מקפצים כנגד עיניו כעדר עזים שובבות, שאי־אפשר למנותן.

פנה אל המנהל ושאלו:

– וכמה הכל שווה?

ענה לו:

– מושיב אתה גונדה של מחשבי־חשבונות ועושים הם מלאכתם יום ולילה ועדיין אינך יכול לדעת.

תמה אחיתם:

– כל־כך למה?

הסביר:

– הכל שרוי בתנועה. זה נמכר וזה נקנה. לזה רב הביקוש ולזה מועט. מחירה של סחורה פלונית עולה ושל אלמונית יורד. הבריות מפקידים כספם בבית־הבנק ומושכים אותו, נוטלים הלוואות ופורעים פרעונות.

ביקש אחיתם לדעת:

– וכשאני זקוק למעות היכן אני נוטלן?

גילה המנהל את אזנו:

– מיד הריני מציגך לפני הקופאי והוא נותן לך תמיד כמה שתרצה.

הוליכו אל הקופאי ופקד עליו:

– כשבא מר אתה נותן לו כמה שמבקש.

נתמלא הקופאי הכנעה והיו ידיו מתרוצצות אילך ואילך מרוב בהילות למצוא חן בעיני אחיתם:

– ולכמה מר צריך?

נכנסה מבוכה באחיתם:

– חמש אינן הרבה מדי?

הוציא הקופאי חמש מאות והניחן לפניו על הדלפק. הודה לו אחיתם בסבר פנים. קם והחזיר לו תודה בקידה. מדד לו אחיתם קידה כנגד קידה, וכך עמדו בקידות והשתחוויות שעה ארוכה, עד שמשך המנהל את אחיתם משם.

כיוון שנתקרבה שעת ערבית ביקש המנהל לשכור מכונית על נהגה כדי להסיע את אחיתם לביתו.

נענה אחיתם:

– אין צורך.

תמה המנהל:

– חושב אתה לילך ברגל?

הסביר לו אחיתם:

– יכול אני לישון בגינה הסמוכה, עדין הקיץ בחמתו וימות הגשמים רחוקים.

שמע המנהל כך והכריז:

– למחר אנחנו יוצאים לקנות לך בית דירה ובינתיים הרינו מוליכים אותך לפונדק מהוגן ותוכל לישון לילה כהלכתו.

שכב אחיתם כל הלילה במיטתו ולא יכול לעצום עין. ולא כל כך מחמת חוסר־רגילות במיטות, אלא שטרדוהו הרהורים וזכרונות. נזכר כיצד עזב את מקומו ויצא ללכת לתל־לביא וכל המאורעות שארעו לו בדרך – ענין השירות הציבורי והלילה במלונתו של נהג המכבש והעבודה בכביש והפה הפעור המחייך עליו מתוך סלי החצץ ונוטעי העצים ואותו מהנדס ששלחו עם הפתק לגרשון; החמור הקטן והמטרונית בריאת הבשר, ארוחות שהיתה מבשלת ועבודה שעבד אצלה בשדה; וכיצד נטל ממנו העלם את כל כספו; הארוחה הדשנה והביקור בבית בעל הסיגר והמשרד ממול לשכתו של גרשון וכיצד נעשה מנהל מחלקה בלשכת הרישויים ונתנסה בכל מיני מסות וסופו שיצא כלעומת שבא; וכיצד השליכוהו ממשרדו שלו בבושת־פנים; ואותם הימים ששהה בפונדק “הארי הצולע”, נהנה מחסדיה של בת הפונדקי, הערים על אמה וסכסך את אנשי חבורת “הנמר הצוחק” באנשי חבורת “השועל הזנבתן”; וכיצד ביקש להרויח לחמו ביושר בעבודת כפיים וניסה כל מיני מלאכות ונתגלה לו שהמסחר עדיף על המלאכה וישיבת־בטל טובה משניהם וכיצד נפל פתאום עושר גדול לידו ממש בהיסח הדעת.

צא וראה שכל המסות שנתנסה והיסורים שנתייסר לא היו אלא לטובתו. כמה מעלות טובות למידת העשירות על פני מידת העניות. עני דואג תמיד למזונו. עשיר – אחרים דואגים לו. עני אין לו מקום לשכן עצמותיו, ואם יש לו – הוא שרוי תמיד בחשש שיסלקוהו משם. עשיר יש לו בית משלו. עני חרד על מלבושיו ואפילו הם בלואי־סחבות, נזהר שלא יתלכלכו, שאין לו לכביסה, ולא ייקרעו – שאין לו לתיקון. עשיר – יש לו כסף לקנות חדשים כשנקרעים הישנים. עני תלוי באחרים לפרנסתו. עשיר – אחרים תלויים בו. עני – משכים לפתחם של אחרים. עשיר – אחרים עושים רצונו. הכל שקודים לכבד עשירים – כלום יש מכבד עניים? עתונים מספרים עשיר פלוני כיצד זכה בכספו – כלום הם מטריחים עצמם להודיע עני אלמוני כיצד העני? עני נצרך, כלום מביאים לו מתנות? עשיר שאינו חסר כלום – הכל מביאים לו מתנות, אפילו עניים ממנו. הכלל: עני בארץ עשיר בשמיים, עני ורע לו, עשיר וטוב לו. ועל הכל: טובה אחת, כפולה ומכופלת, יש למידת העשירות על פני מידת העניות. אדם מהלך הרבה סבור שישיבה קצרה עשויה להשפיע עליו רוב טובה. המרבה לישב – מאמין שאין דבר עשוי לגרום לו נחת כשכיבה קלה. שמע מינא: עדיפה ישיבה על הליכה וטובה שכיבה משתיהן! צא וראה, מי שחייב לשכב כל ימיו – כלום אינו בטוח שאין דבר היכול לגרום לו אושר כקורטוב של הליכה? הוה אומר: לא הליכה עצמה ולא ישיבה עצמה ולא שכיבה עצמה הן המביאות אושר לבני־אדם, אלא חילופיהן שיכולים לילך כשרוצים, לשבת כשעולה מלפניהם ולשכב כשמתאווים לכך. ולא החילוף עצמו אלא הרשות להחליף בחילופין. ואף כאן שפר חלקם של העשירים מחלק העניים. עשיר יכול להעני כשרוצה – עני כלום יכול להעשיר לרצונו?

וכך ארע לו לאחיתם שבלילו הראשון במיטה מהוגנת לא הצליח לעצום עין אפילו כדי שיעור תנומה קלה.


 

פרק לח, בו יסופר כיצד יצא אחיתם לקנות כל מה שצריך    🔗

בבוקר חזר המנהל אצל אחיתם ושאלו כיצד ערבה שנתו. נתכוון אחיתם לספר לו את האמת, אך נזכר במאמר הבריות: טרחן אינו משיב כהלכה אלא לשאילת־שלום. כבש את רוחו והשיב: מאוד. צילצל המנהל בפעמון. באה חדרנית בשביס של לובן והכניסה פת־שחרית על טס של כסף. מרוב כלים בא אחיתם במבוכה ונתחלפו לו המאכלות אלו באלו. עד שהיה מלפת את הפת במרקחת דובדבנים, ראה שלא כילה עדין את הביצים המגולגלות והנקניקין המטוגנים.

לאחר שסיים סעודתו הודיעו המנהל:

– ראשית חכמה הרינו הולכים אצל החייט ומלבישים אותך בגדים חדשים.

שאל אחיתם:

– ואלה, כבר בלו ואינם ראויים לשימוש?

השיב:

– לא, אלא שאינם מהוגנים די צרכם.

תמה:

– וכי יש בהם דבר שאינו מהוגן?

הסביר לו:

– חלילה. אלא שחייב אדם ללבוש בגדים לפי מעמדו.

נתפלא אחיתם:

– יש דבר שעשירים אינם נוהגים בו כרצונם?

למדו בבת צחוק:

– הן. אלא שכל העולם מתקנא בהם בשל כך.

הלכו אל חייט אחד ופקד עליו המנהל:

– תן לו מן המובחר והמשובח.

פתח החייט ארונותיו לפניהם:

– הרי כאן, כל דבר עומד לבחירה.

איור 195.png

נתן אחיתם עיניו בחליפה התלויה בפינה. מיחה המנהל בידו.

– אי אפשר.

נתפלא אחיתם:

– כל־כך למה?

פסק:

– מחירה מועט ביותר.

גברה פליאתו של אחיתם:

– פסול הוא בכלה שעיניה יפות וגנאי לסחורה שמחירה נמוך?

הסביר לו:

– אי אפשר שיראוך הכל בבגדים זולים.

לא זזו משם עד שבחר המנהל תריסר חליפות בגדים מן המשובחות והיקרות ביותר וקנאן לאחיתם.

משם הלכו אל הסנדלר. בחר אחיתם בזוג נעליים.

– אלו!

לא הסכים המנהל:

– אינן מן המשובחות.

ניסה אחיתם להעלותן על רגליו, כישכש באצבעותיו וקרא:

– הפלא ופלא, כאילו מלכתחילה מדדון על רגלי.

סרב המנהל:

– ואף־על־פי־כן אי־אפשר.

הקשה אחיתם:

– מדוע?

הודיעו:

– אלו יצאו מן האופנה.

לא נסתבר לאחיתם:

– ומה בכך?

פירש לו:

– אי אפשר שיראוך מהלך בנעליים שעבר זמנן.

פקעה סבלנותו של אחיתם:

– מה איכפת לבריות כיצד אני לבוש?

עמד המנהל להסביר לו באריכות:

– ראשית, הכל יודעים מי אתה וסבורים שיודעים כמה כסף יש לך. רואים אותך יוצא בבגדים פשוטים ומיד עוברת ביניהם הרינה, ראו לקמצן זה השוכב על דינריו וחס על כל פרוטה.

קרא אחיתם כנגדו:

– אוי לו למי ששרוי כל ימיו בפחד מפני לשון הרע ונזהר שלא יימצא בו פסול. סופו שמוציאים לו שם מתיירא מפני לשון הרע.

המשיך המנהל:

– ושנית, כיוון שרואים שאתה חרד לממונך, אומרים: קשה מצבו והוא עתיד לשמוט בקרוב את כל חובותיו. מיד מזדרזים להוציא כספם המופקד אצלך בבית־הבנק, שלא ילך לאיבוד. זו דרכו של עולם, מי שמעלים עליו שמועה שהוא עתיד לשמוט – שוב אינו יכול להחזיק מעמד וסופו שומט. מכיר אני ברנש אחד שנתעשר רק מן השמועות שהיה מפיץ על יריביו שעומדים לפני שמיטה.

יצאו מן הסנדלר בחצי תריסר זוגות נעליים. וכך היה גם אצל הכובען והרצען ומוכר הלבנים והשען והבשם ושאר האומנים השוקדים על מראה הבריות. בכל מקום היה המנהל בוחר מהמשובח והיקר ביותר, עד שהגיע מטענם לכדי קרון שלם.

משם הוליך המנהל את אחיתם לקנות לו בית־דירה. באו אצל סרסור אחד וביקש ממנו המנהל לספר להם אילו בתים הוא יכול להציע להם. סירב זה:

– טוב מראה עיניים מהלך־נפש, אמרו הקדמונים. אין דרכי למכור דבר הסמוי מן העין.

הכניסם למכוניתו והסיעם ברחובות תל־לביא עד שבאו אצל בית אחד שמגרשו רחב־ידיים ומלא עצים מצלים. שאל המנהל:

– חדריו כמה?

השיב לו:

  • היכנסו וראה כמה נאים הם וכמה מרווחים. זה גדול מזה.

לא נתפתה המנהל:

– אף־על־פי־כן, כמה?

ראה שבא בין המצרים וסיפר:

– שבעה.

החזיר לו המנהל:

– חבל על טרחתך ועל האויר המתבזבז בדיבורך.

נענה אחיתם אף הוא:

– למה לי שבעה חדרים?

חזר המנהל והודיע בלשון תקיפה:

– אם אין לך בית של יותר, הוציאנו מכאן והחזירנו למקומנו.

הלכו אצל סרסור אחר. לא פתח פיו ולא סיפר להם כלום, עד שהסיעם לבית אחד העומד בראש גבעה יפת־נוף ומעוטר בשיחי פרחים ריחניים.

שאלו המנהל:

– חדריו כמה?

השיב לו:

– היכנסו וראו כמה נאים הם ומרווחים.

לא נתפתה המנהל:

– אף־על־פי־כן, כמה?

ראה שאין לו ברירה וסיפר:

– שמונה.

סנט בו המנהל:

– חבל על טרחתך.

נענה אחיתם אף הוא:

–למה לי שמונה חדרים? בגפי אני שרוי, ילדים אין לי. כלום יכול אני לישון בשני מקומות בבת־אחת?

חזר המנהל והודיע בלשון תקיפה:

– אם אין לך בית של יותר יכול אתה להחזירנו למקומנו.

באו אצל סרסור שלישי. סרב אף הוא כקודמיו לומר אפילו מילה אחת על הבית שיש לו למכירה עד שאינם רואים אותו בעיניהם ממש. הכניסם למכוניתו והסיעם לפינת־חמד הנשקפת על פני הים וראו שם בית־מידות, בנוי אבני־גזית, חוסה בצל אילנות שנופם כבד, דשאים מוריקים מסביבו ובחצרו מגרשי משחק ובריכת מים תכולה ושאר מיני בנינים שלא עמד אחיתם על טיבם ממבט ראשון.

שאל המנהל:

– חדריו כמה?

השיב לו:

– אינך מוצא גדולים כמותם בשום מקום אחר.

לא נתקררה דעתו של המנהל:

– ואף־על־פי־כן, כמה?

אמר לו:

– תשעה.

נתמלא אחיתם תמהון:

– אף שבעה רבים מדי, תשעה למה לי?

גילה המנהל את אזנו:

– פלוני יש לו בית של שמונה חדרים, אתה אי אפשר לך בפחות מתשעה.

ניסה אחיתם למחות בידו, אולם לא נענה. הוציא המנהל מעות מכיסו, מסרן לסרסור והיה המיקח שלם.

אחר כך יצאו לשכור משרתים ומשרתות, ולא נתקררה דעתו של המנהל עד שלא שכרו שומר־סף וגנן וחדרן וחדרנית וטבח ורקחית ושרברב וחשמלאי

איור 199.png

ולא שכח שני נהגים, של יום ושל לילה, כל אימת שיעלה ברצונו של אחיתם לנסוע במכוניתו. נסתיימה פרשה זו ובא תורם של הרהיטים והוילאות והשטיחים והטפיטין והתמונות והכלים, של שבת ושל חול, של חמץ ושל פסח, לבני־הבית ולאורחים, וכל יתר הדברים שאדם מכניס לביתו כדי להרחיב דעתו.

אותו ערב עמדו וערכו משתה גדול בביתו החדש של אחיתם. באו חשובים וגדולים מרבי־המדינה ומן המפלגות; באו עשירים וגבירים, מבעלי־נכסים ונחלאות; ובא כל מי שבא תמיד לכל מקום שאלה באים אליו, גם אם אינו אחד מהם. הכלל – גדול היה מספר הבאים. היו הכל מכירים זה את זה מקודם, משיחים ביניהם בענין מרובה, מספרים בדיחות והלצות, צוחקים ומלגלגים, הולכים רכיל ומושכים סודות זה מזה. אולם לא נמנעו מחמת עיסוקים אלה מן האכילה והשתיה: מיני פרפראות ומליחים, ירקות כתותים ונתחי בשר קרים של חזה ושל צלע ושל ירכתיים, כנפי עופות, מיני מאפה, יינות מתוקים וחמוצים, חריפים ומהולים, במיץ לימון ובמיים מבעבעים, שקורין מי־סודה, ושאר מיני מאכל ומשקה לטובתה של האיצטומכה ובנותיה. אכלו, שתו והיטיבו את לבם ואת מרבדי הרצפה וכיסויי הספות. אך לפי שלא הכיר איש מהם את אחיתם מקודם, לא נתנו דעתם עליו ושוטט ביניהם כמין אופן חמישי בעגלה, כזנב בעמוד השדרה, כבוהן בנעליים וכשאר דברים שהם מיותרים ואין בהם שימוש. תקפו השעמום, נתחמק מן הבית ויצא לשוטט בגינה. פגשו הגנן וכמעט גרשו משם. לבסוף ישב לנוח קמעא מתחת לאחד העצים, מקום שממנו נראה הים שחור ורצי כסף קטנים מפזזים עליו. ישב ונסתכל בהם עד שחטפתו נומה וכך היה ישן בלילו הראשון בביתו החדש. לא הרגיש איש בחסרונו והמשיכו כולם לגלגל בשמחה ובמשתאות עד שהאפירו שולי הרקיע.


 

פרק לט, בו יסופר כיצד נתאספו סביב אחיתם ידידים רבים    🔗

לא יצאו ימים מרובים ונתברר לאחיתם שאפילו בתשעה חדרים אין בביתו פינה אחת שכולה שלו ויכול לישב בה בשלווה בלי שיטרידוהו. אלא תמיד ביתו מלא אורחים ואושפיזין, נכנסים ויוצאים בלי שאילת־רשות. וכל אחד מהם מביא את אורחיו ואורחי־אורחיו, ידידיו וידידי־ידידיו וסתם אנשים שמתלווים אליהם. הרי כאן גבירים ועשירים, מבני מעמדו של אחיתם, שבדרך העולם יוצאים ונכנסים זה אצל זה. והרי אלה שאחיתם צריך להם והמנהל דואג שיהיו משרתי הבית מענגים אותם במאכל ובמשתה, מפרכסים אותם וטורחים להעלות רצון מלפניהם. וכמובן – הצריכים לו, המטריחים עצמם אצלו ממילא ועד שהם סחים לו מה רצונם הריהם מאריכים בדיבור, מרבים מחמאות, גודשים חיוכים, צוחקים בתרועות לכל דבר חידוד היוצא מפיו ואורבים לשעת הכושר, משל ספינה השוהה בנמל עד שתבוא לה רוח רצויה. ועוד מיני דעתנים, בעלי־המצאות ותגרני־רעיונות, המכרכרים תמיד סביב השולחנות המלאים, שמא יפלו שיירים לידיהם. הוסף עליהם בעלי־חזקה מקדמת־דנא, שאין יודעים מי הם ומה הם עושים, אך תמיד אתה מוצאם בכל מקום של חשיבות – כבצל זה, הנכנס לכל התבשילים – ועדיין אין הרשימה מלאה. מה תימה שלא יכול אחיתם לישב בשלווה בביתו שלו?

יום אחד נכנס אצלו אחד שפניו חיוורות, אצבעותיו רותתות ועיגולים שחורים עומדים סביב עיניו, כמי שלא ישן זמן רב לילה כהלכתו. נכנס, התמוטט אל תוך ספה ונאנח אנחה עמוקה, השוברת חצי הגוף. ביקש ממנו אחיתם להסיח צערו וסרב לו:

– הגורל עיוור הוא, כמאמר הבריות. אין זה אלא הקל שבמומיו. וגרוע שבהם – חרשות. וי לו למי שמטיח מלים כלפי גורלו.

שידלו אחיתם:

– משא, קל לשאתו בשניים. ואפילו נטל דאגות.

קפץ האיש כאילו עלבו בו:

–חס לי להטיל עליך אפילו מחצית המעמסה. גם היא כבדה מדי.

הפציר בו:

– ואף־על־פי־כן.

לא נעתר לו:

– בשום פנים ואופן! אמרתי ואיני חוזר מדיבורי. כבר יצא לי שם של עקשן גדול.

קרא אחיתם כנגדו:

– לא הביישן למד ולא העקשן מלמד.

נצטעק:

– לא ולא!

ריכך אחיתם קולו:

– עולב אתה בי, אם אתה קופץ פיך ואינך סח לי מה על לבך.

ראה כך וחזר בו:

– אם אתה כופה עלי הר כגיגית מוכרח אני ובלבד שלא יבוא אדם כמוך לידי פחיתות־כבוד. אולם דע, שאין תועלת בהפצרות ואיני מקבל ממך אפילו פרוטה אחת. עקשן אני וכל המנסה לשדלני הריהו כנושף על האש לצננה. איני מוציא מילה מפי, אם אינך מבטיחני שלא תשדלני בדברים ליטול ממך כלום.

מילא אחיתם גם דרישה זו. פתח וסיפר לו כל תולדות חייו, מיום עמדו על דעתו ואף קודם לכן. בדברים נוגעים עד הלב תיאר כיצד היה בשעתו עשיר גדול והיו לו בתים רבים ונחלאות וספינות מהלכות בים ומטוסים מעופפים בשמיים. אז, בימי גדולתו, היו הכל משכימים לפתחו. סועדי־שולחנו גדוד ובאי־ביתו – לגיון. מעולם לא היתה ידו קפוצה ומימיו לא ידע חשבון בנתינה. מי יודע כמה לא היתה ידו קפוצה ומימיו לא ידע חשבון בנתינה. מי יודע כמה נתעשרו ממתנותיו? וכך הוציא מרבית הונו על חברים וידידים. חברים וידידים? – כאשר נהפך עליו הגלגל, מכה ידו ואבד כספו בענינים רעים – נחבאו בחוריהם והעמידו פנים כאילו אינם מכירים אותו, אין צורך לומר שלא עלה בדעת איש מהם לעמוד לו בשעת דחקו. אולם לא על כך הוא מיצר. מוכן הוא לסבול דחקות ומחסור. אפילו מפני חרפת רעב אינו נרתע. אבל בגידת־רעים חדה מכל חרב שבעולם ופצעיה אנושים ביותר. ולא על שום הסבל שהוא עצמו סובל, אלא על שום שנגזר עליו לראות בקלונם. אל תלבין פני חברך ברבים היה לו ראש לעיקרים. עכשיו הריהו מבייש אותם, את ידידיו לשעבר, בפומבי, בריש גלי, ואין הוא יכול לעשות כלום למענם, כדי שלא יצטרכו לבוא לידי כלימה.

היה אחיתם נרעש ונפעם מסיפורו עד שנתמלאו עיניו דמעות וחנקו את גרונו. ברוב התרגשותו קרא מעומקא דלבא:

– אינך זז מכאן עד שאיני מפצה אותך פיצוי צנוע על צערך. אם אלו דרכי הבריות – בכולנו מוטלת אשמה ואין איש מאתנו רשאי להשתמט מן הכיפור עליה.

שמע אותו איש כך ונרתע ממקומו כאילו נכווה ברותחין.

– כך אתה עומד בדיבורך?

נצטדק אחיתם:

– אין נדר הכפוי קרוי נדר והבטחה שמוציאין אותה בכוח – אין מחייבין לעמוד בה.

לא נתקררה דעתו:

– את פני אתה מלבין!

פייסו אחיתם:

– אין כאן עלבון. אינך נוטל צדקה מידי, שאיני מחזיר לך אלא חלק מועט שבמועט ממה שגזלו ממך.

נתמלא סנטרו של האיש רטט ונתעקם כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי:

– מימי לא נצטרכתי לבריות ולא נטלתי פרוטה מאיש.

ניסה אחיתם בדברי כיבושין:

– המסרב ליטול מאחרים אף הוא נקרא רשע, שאינו נמנע מן הלקיחה אלא כדי שיהיה לו צידוק להימנע מנתינה.

נתכרכמו פני איש־שיחו:

– לי אתה אומר כך, שכל ימי נתתי משלי לאחרים?!

עמד אחיתם בשלו:

– נותן תחילה ואינו רוצה לקחת, מעלה על עצמו שרוצה להתגבה על אחרים ולהחזיק טובה לעצמו, שהוא עצמו משופע במצוות ומאחרים הוא מונען.

החזיר לו:

– נותן תחילה ואחר כך לוקח, לא מחמת רצון לזכות אחרים במצווה הוא לוקח, אלא כלוקח שכר. ואין חלקי עם דורשי שכר מצווה.

אמר אחיתם:

– גדול המזכה אחרים בעשיית מצווה מן העושה עצמו. וגדול ממנו מי שמתראה כנוטל שכר, כדי שתתגלגל על ידו זכות מעשים טובים לאחרים.

כך היו עומדים ומתנצחים ביניהם שעה ארוכה. נזדמנו לשם אחרים והיו כולם יחד משדלים לאותו איש שיסכים ליטול איזו הלוואה מאחיתם. ואילו הוא מתעקש כפרד זה ואינו מוותר כמלוא נימה. לאחר שטרחו ונתייגעו בגינו יגיעה מרובה, היתה זיעה נוטפת ממצחם כסבלי נמל וכמעט שנתייאשו ממנו, נרתע קמעא וניאות לקבל אי־אלו אלפים. אך בשום אופן לא גמילות־חסד אלא הלוואה. ודווקא ברבית־דרבית. לבסוף נתפשר על רבית פשוטה.

שמח אחיתם שמחה מרובה ונתן לו ג' אלפים.

נודע הדבר למנהל ובא אצלו בבהלה:

– ממונך אתה מבקש לכלות?

ליגלג עליו אחיתם:

– אין אדם יוצא בספלו לייבש את הים הגדול.

השיב לו:

– בריכה, מימיה נשפכים מחור קטן.

טען אחיתם:

– סלקא דעתך, שמי שיש לו גיגית מיים לא יתן כוס אחת לצמא?

פרץ המנהל בצחוק:

– ראו לצמא זה? עצמותיו מתפוררות מיובש? דמו נקרש מחוסר נוזלים? אפילו כדי בכי כבר אין לו דמעות? – עשיר גדול הוא ויש לו בתים הרבה ונחלאות ורכוש רב. אלא, מתוך שמבקש להעלות על עצמו רחמי הבריות מתהלך בבלואים וסחבות. אותו סיפור שהשמיע באזניך מורגל בפיו וכבר חזר עליו פעמים הרבה והפיל רבים בפח. כשרון יש לו לברנש זה למשוך על עצמו רחמים. ולא עוד, אלא שזכה במין מזל מיוחד שלעולם אינו צריך לשדל אחרים לתת, כי אם משדלים אותו לקבל.

שאל אחיתם:

– ואינך יכול למצוא לו צד של זכות?

החזיר לו:

–אדרבא! נסה אתה.

ביקש אחיתם לדעת:

– וכיצד יכולתי להכיר בו? צא וראה, כל אלה שהיו באותו מעמד רחמיהם נכמרו עליו ונצטרפו אלי בשידולים.

רמז לו:

  • מניין שלא היו בעצה אחת עמו?

ספק אחיתם כפיו בקריאה:

– וי לי אם אני חושד בכולם!

קרא המנהל כנגדו:

–ואוי לך אם אינך חושד באיש. מי שיש לו חייב להיזהר בבריות יותר ממי שאין לו.

הבטיחו אחיתם שמעכשיו יהיה זהיר יותר.

גיחך המנהל מתחת לחטמו וחשב, אשרי המאמין.


 

פרק מ, בו יסופר כיצד נודעו לאחיתם כמה מן המידות המצויות בבאים לקחת    🔗

לא יצאו ימים מרובים ובא אליו אדם אחר ופתח לו:

– להוי ידוע למר שאין חלקי עם מקדימי הקדמות ומרבי מלין, הסובבים סחור־סחור ואינם ניגשים לעצם הענין אלא לאחר שמדשדשים שעה ארוכה בדרכי־עקיפין, תועים בסימטאות סבוכות ובמבואות אפלים ועד שלמד אדם מפיהם מה רצונם הם מטריחים אותו טרחות הרבה בדברים בטלים ובעסקי שוא וסופם מבלבלים עליו מוחו, מסיחים דעתו מן העיקר ועושים בו כחומר ביד היוצר. וכך הם נוהגים: פותחים במזג האויר ולא בסתם יום־נאה־היום או רבים־עננים־בשמיים ואף לא בניחושים גשם־יורד־כנראה או בגם־זקני־הדור־אינם־זוכרים־שרב־כזה, אלא בכיצד מרבה המה עצלות באדם ומוסכת ליאות באיבריו או כיצד מעכירין גשמים רוחו של אדם ומביאים עליו עצבות ושאר דברי חכמה וחידושים כיוצא בהם. כיוון שהגיעו לפרשת עצלות מביאים ראייה מפלוני ואסמכתא מאלמוני ומבליעים בנעימה סוד כמוס הנוגע לפלמוני. שכבר צפצפוהו אנקורים בראש גגות ומסיימים במעשה של מוסר־השכל. מסכתא עצבות ודאי שאפשר לדרוש בה ולדרוש בה כמין חומר ועדיין אין דולים כל האצור בה. ענינים אלה שלעיל מביאים אותם לידי היזכרות בשורה ארוכה של מעשים־שהיו, כגון: ענינים שבינו־לבינה של אדם וחוה, הרהורי־לבו של שת, מנהגי שולחנו של כדרלעומר, מה שאמר נוח לבניו לפני המבול, במה היה כוחו של יוסף גדול אצל אשת־פוטיפרע, מה ראו המרגלים לאמיתו־של־דבר בארץ הבחירה, שומה־מלידה שהיתה לו ליואב שר־צבא־דוד על כתפו השמאלית, ודברים שהצינעה יפה להם מארמונו של שלמה, ואין צורך לומר דברים קרובים לימינו: חלומות באספמיה ועלמות בפרנציה, כבישים באמריקה ומסילות־ברזל בבריטניה, פילים בהודו ואריות בהררי־כוש, נמרים במדבריות אפריקה ודגים בחידקל. מה שראתה שפחה על הים ומה שראה נער קטן בעליית הגג, עסקי מדיניות וכלכלה, ספרים ומלחמה, בורסקים ובשמים, סוחרים ובעלי־מלאכה, דרדקים ותלמידי־חכמים, שוטים ונבונים, צעירים וזקנים, מאורעות שארעו ושעתידים להתארע, לבטח ואולי, בספק ועל־תנאי – וכל אחד דורש עיון מפורט ותשומת־לב מדוקדקת, אין צורך לומר שהוא ראוי לדיון מקיף ורחב. רק כשמסיימים חלק זה של ההקדמה להקדמה מגיע שעתה של ההקדמה עצמה, כלומר הם ותולדותיהם, אבותיהם וצאצאיהם, קרוביהם וידידיהם, ארחם ורבעם, מנהגי ביתם ושולחנם, מסות שנתנסו בהן ורעיונות שעלו בלבם, דברים שעלו בידם ותכניות שהם שוקדים עליהן וכולי וכולי. וכל זה אינו אלא פתיחה לאותו ענין שלשמו באו מלכתחילה, משמע לגמילות־חסד.

כיוון שהפסיק רגע לשאיפת־אויר, עלה בידי אחיתם לפתוח את פיו:

  • ומהי כוונתך שלך?

נענה:

– לחסוך זמנך. לעולם יהיה אדם מדבר בקיצור ומהלך בקפנדריא. מוותר אני על כל ההקדמות ומניח לכל הפתיחות ומודיעך מיד מה רצוני. אולם קודם כל חייב אני לספר לך מעשה באדם אחד שבאו אצלו לבקש הלוואה. סרב לתיתה. היתה שם אשתו ושאלתהו לאחר מעשה: מדוע סרבת? השיב לה: שונא הוא לי וסלקא דעתך שאתן הלוואה לשונאי? לימים בא אחר לבקש הלוואה. סרב גם לו. שוב היתה שם אשתו ושאלה: ומדוע סרבת לו? ענה לה: ידיד הוא לי. טענה כנגדו: קודם סרבת מפני שהוא שונאך ועכשיו מפני שהוא ידידך? הסביר לה: חוששני שלא יחזיר. התריסה כלפיו: עד כדי כך אתה בהול על ממונך, שאתה מונעו מידידיך? החזיר לה: אין רצוני שייעשה שונאי. לוקח ואינו מחזיר נעשה שונא לנותן. שוב באו אצלו בבקשת הלואה וחזר וסרב. שאלה אשתו: הפעם מאי טעמא? גילה לה: חוששני שיחזיר. קפצה כנגדו: כלום חשש הוא זה? אמר: לוקח ומחזיר ודאי נעשה שונא לנותן, שעד שמגיע לידי נתינה כבר הספיק לשכוח את הלקיחה. בין כך ובין כך נעשה שונא לי וכלום נסתלקה דעתי להוציא ממוני לקניית שונאים? והמוסר השכל: לעולם יימנע אדם ממתן הלוואות.

מצא אחיתם הזדמנות להשיאו לענין:

– ונגיעתו לעניננו?

המשיך בדיבור:

– האי דאמרי אינשי: שלושה דברים שנואים על אדם – מיחוש שיניים, חמות ובעלי־חובות. ויש אומרים כאב ראש, חמות ובעלי־חובות. נוסח אחר: בולמוס מעיים, חמות ובעלי־חובות. כיוון שמטבעי רחוק אני מן השנאה הריני נזהר בבריאותי, שרוי בגפי ואיני משהה שום חוב אפילו יום מיותר. אמרו חכמים: איזהו שוטה, המאבד מה שיש לו. כלפי מה כיוונו דבריהם? כלפי ההופך ידידיו לאויביו. חס לי שאשמור לך טינה בגלל חוב שאני חייב לך וחס לי שאפגר בפרעוני. יתר על כן, הריני מקדים מפרעה ראשונה למתן ההלוואה.

הוציא מכיסו שטר־ממון של חמישים והניחו לפניו. נתמלא אחיתם בדיחות הדעת, סרב לקבלו ונתן לו הלוואה של ה' אלפים. לא נתקררה דעתו של אותו איש עד שכתב לו כנגדה מאה שטרות חוב.

נודע הדבר למנהל ובא אל אחיתם בטרוניא:

– נותן אתה לבדאים להוליכך שולל?!

שאל אחיתם:

– מנין לך שאינו דובר אמת?

השיב לו:

– מימיו לא החזיר אפילו פרוטה וכבר חייב כמה רבבות.

נתפלא אחיתם:

– כלום לא היה מוכן להחזיר מפרעה ראשונה עוד לפני שקיבל את ההלוואה?

ספק המנהל כפיו וקרא:

– וי לך! כך מבין אתה בבריות?! גנאי הוא לאדם שיהא ניגף פעמיים באבן אחת ונופל פעמיים לאותו בור.

החזיר לו אחיתם:

– היכשל ברשע פעמיים ואל תכשיל צדיק אפילו פעם אחת.

אמר כנגדו:

– ומוטב לנעול דלת בפני ישרים מאשר להניחה פרוצה לגנבים.

קרא אחיתם:

– משום שיש רמאים בעולם לא אתן אמון באיש?

פסק לו פסוק:

–אל תאמין בעצמך עד יום מותך. בעצמך נאמר, קל־וחומר באחרים.

החזיר לו אחיתם בדרוש:

– אלמלי צדיק אחד בסדום עדיין היא עומדת על תילה. אם לא חרב עדיין עלמא הדין, משמע יש בו צדיקים. ומקובלנו – מעולם אין מספרם יורד מל"ו.

טען המנהל:

– הטורח בחיפושם מתייגע לריק, מבזבז זמנו ומכלה ממונו.

הקשה עליו אחיתם:

– כיצד יכול את הלנהוג בצדיק מנהג רשע? ואפילו בספק צדיק!

השיב לו:

– אינך יכול להבעיר אש בלי להפריח ניצוצות.

עמד אחיתם בשלו:

– אהיה שוטה כל ימי ולא רשע פעם אחת.

נתעורר עליו המנהל:

– אפילו אתרוג מאבד בשמו כשמריחין בו יותר מדי ונר כבה כשמדליקין ממנו יותר מדי, כל שכן ממון, הכלה אם נהנים ממנו רבים מדי.


כיוון שיצא לאחיתם שם של נוח־ליתן נתרבה מאוד מספר ידידיו. ואילו כל אחד מהם אף הוא זכה בידידים ובידידי־ידידים וכולם נכנסים ויוצאים מביתו של אחיתם, עד שלא היתה דלתו נסגרת רוב שעות היום והלילה וסופה שעקרוה ממקומה.

ואלו י"ג מידות מצא אחיתם בבאים לקחת:

לוקח טירון, המעמיד פנים שאינו יודע פרק בלקיחה וזו לו הפעם הראשונה;

לוקח ותיק, רגיל ומנוסה, הבא ללמד כיצד נותנין:

לוקח ביישן, המתחמק מן הדיבור על הלקיחה;

לוקח גומל־טובות, הנוהג כעושה־חסד עם הנותן;

לוקח בעל־זכרון, החוזר ומזכיר את חובו;

לוקח שכחן המסיח דעתו ממנו,

לוקח ממילא;

לוקח בדיעבד;

לוקח מאונס;

לוקח בתודה;

לוקח בגניחה;

לוקח בשתיקה;

לוקח סתם –

והצד השווה בכולם, שאינם מחזירים. היה המנהל חוזר ומזהירו מפניהם ומאיים עליו שהוא עתיד לאבד כל כספו בידיהם. אולם אין אדם יכול לשער כמה אמתלאות יש בעולם ללקיחה. וכשהיה אחיתם סבור שסוף־סוף אזלו כולן – בא מישהו וחדשה בפיו. וכלום יכול הוא לסרב לו, ולו רק בגין ההמצאה?


 

פרק מא, בו יסופר כיצד נמשכו בנות המין היפה אל אחיתם כאל אבן השואבת    🔗

לעומת ידידיו של אחיתם ממין זכר המבקשים ליקח בלבד, הרי ידידותיו ממין נקבה מוכנות גם ליתן. אולם בעוד הם מסתפקים בחלק ממה שיש לו – הן רוצות הכל.

לתת, כיצד? – שנאמר, אשה כלי זינה עליה, שמשתמשת בחמודות־גווה ובשאר תכונות שנקנו לה בדרך הטבע כמין נשק, כדייג בחכתו ורשתו וצייד בפלצורו וקשתו, עורכת אותן כפתיון לחיות ומלכודת לצפרים, פה לפתאים ומהמורת לשוטים.

הכל, כיצד? – שנאמר, אדם קרוב לעצמו. גם נדיב הלב והבזבזן אינם נותנים לאחרים אלא חלק ממה שיש להם. ואילו משנופלים ביד אשה, ממילא נופל גם כל מה שיש להם בידה.

מאחר שהיה אחיתם שרוי בגפו נמצאו רבות הנכונות לשקוד על תקנתו, שלא יבוא לידי הרהורי־עבירה ולא יעבור על מצווה מפורשת מן התורה.

לילה אחד נערך בביתו של אחיתם נשף־חשק, וכרגיל רבו הבאים על הקרואים ובילו שם במאכל ובמשתה ובמחולות עד קרוב לקריאת השכוי. היתה שם אחת חיננית־עיננית, לבושה הדר, עדויה אצעדות וצמידים ומשופעת בתכשיטים, וכל אותו ערב היתה מרקדת ומרבה בעליזות ובשמחה. היו הכל מבקשים קרבתה ומתאווים לצאת עמה במחול. ואילו היא מניחה לכולם ואינה בוחרת אלא באחיתם. וכך שהתה סביבו עד שנסתלקו כל האורחים. לבסוף נשארו שניהם לבדם. קרבה אליו בחיוך על שפתיה.

– סוף־סוף.

סבר שאף היא מבקשת לילך משם:

– אכן, הגיעה השעה.

חיננה קולה כלפיו:

– כל הערב חכיתי שיסתלקו הללו מכאן.

הודה לפניה:

איור 212.png

– את כך? אף אני.

נתמלאה שמחה והתנפלה על צוארו:

– עכשיו אנחנו לבדנו כאן ואין מפריעים לנו.

ביקש להעמידה על טעותה, אולם לא הניחה שהות בידו. מיד פתחה בהתרת קישורי שמלתה. כיון שהיה גוף אחיתם סמוך לגופה – נאחז בו אחד הסרטים וכל כמה שהיה מושכו כדי להשתחרר ממנו, נסתבך יותר בקרסים ושנצים ורוכסנים ואניצים וגדילים ופתילים וכמעט כדי הרף עין עמדה לפניו מעורטלת כולה ואין אפילו חוט על עורה. גיפפתו ביתר־כוח ומשכתו אל הספה עד שהפילתו עליה. קפצה ונתכרבלה בחיקו, מתחטאת ומתפנקת כחתולה:

– לא חביבים עלי גברים פגרנים ובעלי־שהיות, המרבים בהקדמות ומדקדקים בהכנות ועד שבאה לידי מעשה מבזבזים זמן רב. יפה עשית שלא חכית ופנית מיד לעצם הענין, חביבי, רחימאי, מחמדי.

ניסה שוב למחות בידה, אולם מיד הצמידה פיה לפיו ונטלה ממנו את הנשימה עד שנעתר לה. וכלום אינו גבר בין גברים שיוכל לעמוד בפני הפיתוי?

לאחר מעשה פרצה בבכי והיו הדמעות זולגות מעיניה:

– עכשיו שנעניתי לך, אהיה חייבת להינשא לך.

ראה בצערה והודיע לה:

– איני בא אליך בשום תביעות ורשאית את להסתלק כרצונך.

הקשיחה קולה:

– חייב אתה לשאתני, מאחר שפגעת בי.

סרב לה:

– כלום משכתיך בכוח?

נתמלאה כעס:

– מיד אני יוצאת ומספרת לכל העולם מה שעשית בי והכל יודעים כיצד אתה מושך נערות צעירות לביתך ומפתן בפיתויים.

מכאן לכאן יצאה לאיים עליו בערכאות. נמצאו לה כמה בעלנים שבאו גם הם לטפל בענין, ולא נפטר אחיתם מהם עד שלא שקל על ידה כמה אלפים, חוץ ממה שצריך היה לתת להם שכר טרחה ודמי־לא־יחרץ.

לא הספיק להיפטר מעונשה של זו וכבר קפץ עליו רוגזה של אחרת.

יום אחד בא אליו ידיד־לשעה וברכו במזל־טוב. שאלו אחיתם:

– לברכה מה זו עושה?

השיב:

– אל תעמיד פנים!

לא נסתבר לאחיתם:

– וכי מדוע אעמיד פנים?

בא אליו בטרוניא:

– מידיד ותיק אתה מבקש להסתיר מה שאפילו יושבי קרנות כבר מסיחים ביניהם?

נתרעם אחיתם:

– איני מסתיר כלום.

תמה איש־שיחו:

– אינך נושא את פלונית לאשה?

בא אחיתם במבוכה:

– איני מכירה.

טפח איש־שיחו על כתפו בדרך הלצה:

– הנח, הנח! היא עצמה סיפרה לי.

חזר אחיתם בתוקף:

– לא היו דברים מעולם.

לא יצאו ימים מרובים ונפל לידו עתון אחד ובו חזר ונשנה ענין נשואיו לפלונית. ידידים ומכרים נזדרזו לשלוח לו תשורות ודורונות, שלא יחשדם בשכחה. גננים ובשמים באו אצלו להציע לו פרחים ובשמים לחגיגת חתונתו. אופות ורקחים באו להציע שירותם באפיית עוגות ורקיקים. טבחים, לערוך סעודות. מלצרים, להציע שולחנות. נגנים, לשעשע בנגינות ובדחנים בהלצות. מוזגים, למסוך משקאות. צלמים, לצלם תמונות. מדפיסים, להדפיס טפסי הזמנות. סוכני־נסיעות – לטיולי־כלולות. בלשים, להשגיח שלא ייגנבו תכשיטי האורחות ולא ייעלמו כלי־כסף, וכולי וכולי. היה ביתו של אחיתם הומה כל היום עד שנצטרך להתחבא מפני המבקרים.

לבסוף פקעה סבלנותו וביקש שיביאו לפניו את פלונית. קבלתו במאור פנים:

– תמיד ידעתי שעתיד אתה לעמוד בדיבורך ולקיים את הבטחתך.

נתפלא:

– איזה דיבור ואיזו הבטחה?!

לא סר החיוך משפתיה:

– אינך זוכר?

החזיר לה בשאלה:

– ומה אני צריך לזכור?

המשיכה בשלה:

– שהבטחת לשאתני.

הכחיש אחיתם:

– מימי לא הבטחתי לך שום דבר. ולא עוד, אלא שזו הפעם הראשונה שאני רואך.

פרצה בבכי והיתה מתייפחת בקול:

– אוי לי שנתתי לאיש־זה להוליכני שולל! לשון אין בה עצם – וי לי שהאמנתי לדובר־חלקות זה!

תוך כדי כך שינתה טעמה:

– אם אינך נושאני הריני מביאה אותך לבית־דין ואתה נידון־על הפרת ההבטחה. שם ידעו כיצד לנהוג בחדל־אישים, בסמרטוט מלוחלח־שת כמוך.

ושוב חזרה להתיפח, אלא שלבסוף נטלה מידו כמה אלפים והניחה לו.

וכך היו רבות אחרות קמות עליו להעלותו ברשתן, מתחבלות תחבולות למשכו אצלן, ומתחרות זו בזו, עד שהיה שובל של נערות ועלמות ונשים, צעירות וקשישות, יפות ומכוערות, עשירות ודלות, כרוך אחריו תמיד.

ובאלו י"ד דרכים ניסו לתפסו:

זו משבחת את חכמתו,

וזו את שנינות לשונו;

זו מפארת את רוב ידיעותיו,

וזו את עומק תבונתו;

זו מחלקת מחמאות ליפי־תארו,

וזו לחוסן־שריריו;

זו באה בערמה,

וזו בתחבולות;

זו בהחבא,

וזו בריש־גלי;

זו סומכת על מראיה,

וזו על ברכת חיקה;

זו מרדפת אחריו,

וזו מנסה בבריחה.

לא הועילו אזהרות המנהל והצליחה כל אחת מהן לסבכו בענינים רעים. לא נפטר מהן עד שלא בזבז עליהן ממון מרובה.


 

פרק מב, בו יסופר כיצד בא פלוני אל אחיתם בתביעה מוזרה    🔗

יום אחד באו אל אחיתם ומסרו לידו אגרת. הודיעו פרקליט אחד שפלוני יש לו תביעה עליו – שלא היה טיבה מחוור מתוך האגרת – והשיא לו עצה לבוא עמו בדברים כדי לסיים את הענין בדרכי שלום.

כיון שהדבר נראה לו מופרך מעיקרו – לא ידע אפילו מיהו פלוני ומה עילה יש לו לבוא עליו בתביעות ומדוע אינו פותח תחילה בדיבור של בני אדם, לפני שפונה לפרקליטים – הסיח דעתו מן האגרת.

לא יצאו ימים מרובים ושיגר הפרקליט אליו אגרת שניה, שלשונה קשה יותר וצירף אליה אזהרה, שאם לא יתרצה אחיתם לבוא לידי פשרה עם פלוני, לא יירתע גם מפני ההליכה אל הערכאות. ראה אחיתם כך ונמלך בעצת המנהל. הביעו פני המנהל דאגה:

– אילו היתה לפלוני סיבה כלשהי לתביעתו לא היתה הסכנה גדולה כל־כך.

נתפלא אחיתם:

– איפכא מסתברא!

הסביר לו:

– ממה נפשך: יש לו סיבה של ממש והוא מביאך לבית־הדין? – אין השופטים מצווים עליך אלא לשם מה שיש לו אצלך. אינך מניח לו להגיע עד הערכאות ואתה עושה עמו פשרה קודם לכן? –טוב ויפה. מה הפסדך? – אלא אתה נותן לו מה שבין־כך ובין־כך אתה חייב לו.

הקשה אחיתם:

– פשיטא, אך מה חשש אם אין לי סיבה?

אמר:

– אם הוא מושכך לערכאות – עד שיוצא צדקך לאור זמנך הולך לאיבוד וממונך מתבזבז על פרקליטים. אתה אומר לו: קח כמה שתיקח ובלבד שאפטר ממך? – נמצא שילמת לו מעות חינם.

הביעו פניו של אחיתם מבוכה:

– מה עלי לעשות?

השיא לו עצה:

– מכל מקום בחר בדרך הקצרה.

שאלו:

– ואיזוהי?

השיב:

– של “שניים אוחזין בטלית”. סתום את פיו בממון. ממילא כבר בזבזת הרבה על כל מיני רמאים וסחטנים.

לא נתקבלו הדברים על דעת אחיתם:

– אם אני נשמע לך, ברי שרמאי נשכר. איני נשמע – שמא יוצא פסק־דין לרעתי. ברי ושמא – כאן שמא עדיף.

המשיל לו משל:

– נפלה קדרה על אבן – וי לקדרה. נפלה אבן אל קדרה – וי לקדרה. בין כך ובין כך – וי לקדרה. וכסף המתבזבז לפרקליטים, גם אם אתה זוכה במשפט, אינך מביא בחשבון?

לא נתקררה דעתו של אחיתם:

– אם כן, מה הפסיד הרמאי? אלא יהא גם הוא מוציא ממונו על הפרקליטים.

הזהירו המנהל:

– עתיד אתה להתחרט.

חקר אחיתם ודרש מיהו פרקליטו של פלוני ונודע לו שהוא חריף ובקי, בור־סוד שאינו מאבד טיפה ומעיין המתגבר, סיני ועוקר הרים, טוחן אבנים לקמח דק ומהדק עפר לסלעים מוצקים, בונה מגדלים בהבל פיו ומפריחם באויר בנשימת אף, תולה הררים בחבל דק ומנתק שלשלאות בזרת יד, והוא יכול להוכיח דבר והיפוכו, להפוך יום ללילה ולילה ליום, אמת לשקר ושקר לאמת, עובדה לחלום וחלום לעובדה, מעשה למחשבה ומחשבה למעשה ושאר כשרונות יש בו המנויים במי שכוחו בפיו, שנאמר: “רכה בלשונות כקשה בגידין”, וגם: “שתיים ביד ולא אחת בלשון”, ועוד: “חדה לשון מכל החרבות שבעולם”. מימיו לא נחל מפלה בשום דין ולא עמד שופט בפני כוח דיבורו, משל קורנס שאין שום סדן בעולם עומד כנגדו.

חשב אחיתם: קורנס שאין שום סדן עומד כנגדו מעמידים מולו סדן שאין שום קורנס יכול לו. חיפש ומצא פרקליט שאף הוא לא נחל מפלה בשום דין ולא עמד שופט בפני כוח דיבורו. עכשיו צא וראה מי יישבר תחילה, קורנס או סדן.

הביא אחיתם את ענינו לפני הפרקליט. ביקש שהות לעיין בדבר. כעבור כמה ימים חזר אצלו ופסק:

– האי קרוב להפסד ורחוק משכר.

תמה אחיתם:

– הכיצד? והרי לאמיתו של דבר איני חייב לפלוני כלום!

לא בא לידי התרגשות:

– יפה, צא והוכח בבית־דין שאינך חייב לו כלום.

גברה תמיהתו של אחיתם:

– מה קושי בדבר?

הודיעו:

– עד שאתה טורח ומתייגע להוכיח שאינך חייב הוא יכול להוכיח שאתה חייב.

קרא אחיתם:

– עולם גולם?

פירש לו:

– גם זה מדיני הראייות. קל להוכיח דבר הקיים. קשה – שאינו קיים. הראית שפלוני יש לו חטוטרת. הריהו גיבן למראה־עיניים. הוכחת שאלמוני אין לו חטוטרת – כלום זה ראייה שאינו גיבן? שמא הוא מחביא חטוטרת באיזה מקום?

צחק אחיתם:

– כלום יחביא גיבן חטוטרתו וקרח קרחתו?

החזיר לו הפרקליט:

– זה משל הדיוט. הגיון־בית־דין לאו הגיון־שוק הוא. יפה כוחה של ראייה אחת לקיום החוב מאלף ראייות שאינו קיים.

ביקש אחיתם:

– ובכן, כיצד אתה נוהג?

טען לפניו:

– על כרחך אתה בא לידי מסקנה שראשית חכמה חייבים אנחנו לדחות את בירור הדין כמה שאפשר.

שאל אחיתם:

– בידינו היא?

צהלו פני הפרקליט:

– יכול אתה לסמוך עלי. כבר רכשתי נסיון רב בכגון זה. בשעת הצורך יכול אני לדחות שקיעת חמה וזריחתה, ימות חמה ועונת גשמים, להוסיף על ירחי לידה ולגרוע מימי ספירת העומר, להאריך צום יום־הכיפורים ולקצר את השבת. אינך צריך אלא להניח דבר זה בידי.

הסכים עמו אחיתם ושוב לא חזרו להטרידו בפרשה זו חדשים אחדים.



 

פרק מג, בו יסופר כיצד הגיע אחיתם לערכאות ומה ארע לו שם    🔗

יום אחד נכנס אצלו המנהל והניח לפניו אגרת מפרקליטו ובה הוא תובע ממנו ממון מרובה בשכר־טרחה.

תמה אחיתם:

– מה טרחה היתה לו, הרי עדיין לא עשה כלום?

השיב לו המנהל:

– מכאן אתה למד כמה יהיה תובע כשיגיע לידי מעשה ממש. זכור אזהרות שהזהרתיך.

מצא לו אחיתם צד זכות.

– ייתכן שאף דחייה בגדר עשייה.

גילה המנהל את אזנו:

– יודע אתה מיהו פרקליטך?

– מיהו?

– שותפו של פרקליט אויבך.

נצטחק אחיתם:

– זהו שאומרים, קדירה־דבי־שותפי לא חמימא ולא קרירא. שותפים – ויוצאים לנגח זה את זה בדין.

ספק המנהל כפיו בקריאה:

– ראו עד היכן תמימות מגעת. ומנין שאינם בעצה אחת ועד שמענים את הדין סוחטים ממון גם ממך וגם מפלוני? ומניין שמלכתחילה לא עשו יד אחת באותה תביעה?

יצא אחיתם מגדרו:

– מיד אני קוראו ושואלו על כך, ואם דבריך אמת הריני משליכו מעל פני.

קם המנהל להרגיעו:

– לאט לך. בטוח אתה שהבא־במקומו יהיה טוב ממנו?

טען:

– על־כל־פנים אקפיד שהפעם לא אכשל בשותפו של יריבי.

הקשה עליו:

– וכך לא יוכל לעשות אתו יד אחת?

חלשה דעתו של אחיתם:

– כלום אין מוצא?

חיווה דעתו:

– כיוון שהגעת עד כאן אין לך אלא להניח לפלוני למשכך לערכאות.

קיבל אחיתם ונהג בעצתו. הורה פרקליטו לחדול מן הדיחויים. פסק הוא ופתח בית־הדין. פעם חלה השופט. פעם בא לפניו עסק דחוף יותר. אף פגרא ענין חשוב ויש להיפנות אליו. קצרה רוחו של אחיתם והלך אל השופט:

– עד מתי מתענה הדין?

דיבר השופט בניחותא:

– צדק משול לבן־אדם, ככל שמזקין מתיישבת דעתו ומתרחבת בינתו. אבל, אהוי, רגליו כבדות והולכות ושוב אינו יכול למהר בריצה כאחד העוילים.

הקשה אחיתם:

– ומה תועלת בו אם אינו יכול לרדוף אחרי עושי־עוולה ולהשיגם במרוצתם?

– החזיר לו:

– מוטב משפט־אמת באיחור־זמן מטעות־בדין – בהקדם.

לא נתקררה דעתו של אחיתם:

– באיחור לספינה – דין שעה כדין שנה.

השיב לו השופט:

– צדק לחוד והנאת הנפגע לחוד ולא תמיד הם עולים בקנה אחד.

סופו של דבר הגיע יום בירור הדין. חשב אחיתם: עכשיו עתידה פרשה זו, שכל עיקרה אינו אלא הבל ושטות, להסתיים. נפתח הדיון וקמו שני הפרקליטים להתנצח וטענו זה כנגד זה טענות שונות בעניני ראייות ותקדימים ושאר דברים שהם כספר החתום להדיוטות.

נתעמק השופט במחשבות והודיע שענין זה טעון חקירה ודרישה בכתבי ראשונים ואחרונים ומפני חשיבותו לרבים הוא צריך לשקול היטב בדעתו לפני שיחליט בו. הרי דחייה חדשה.

עברו כמה שבועות. קראם השופט ובאו שוב לבית־הדין. הוציא מכיסו הרבה גליונות נייר כתובים בכתב צפוף וקרא מתוכם שעה ארוכה. לא הבין אחיתם מה הוא סח, אבל לפי מנהגם של פרחי־פרקליטים שישבו באולם וכתבו כל מילה בדפתרותיהם, נסתבר שהיו אלה דברים של חשיבות.

סיים את קריאתו ועדיין לא נתחוור לאחיתם מה אמר. אבל מתוך שראה את פרקליטו של פלוני לוחץ את ידו בשמחה, הבין שלא תצמח לו טובה מדבריו.

פנה השופט אל פלוני והורה:

– עכשיו רשאי אתה להציג לפני בית־הדין ראייות לחיזוק טענתך.

פתח פרקליטו של פלוני את נרתיקו בטכס מרובה. הוציא גליל נייר עבה, עטוף במשיחה אדומה, פרשו והראה לשופט:

– הרי כאן התחייבות משמו של הנתבע למסור החצי ממה שיש לו למביא כתב זה.

עבר רחש של השתוממות באולם. קפץ אחיתם ממקומו והכחיש את הענין. אינו מכיר את פלוני, מימיו לא הבטיחו כלום וודאי שלא מסר לו שום כתב־התחייבות.

נטל השופט את הנייר, הסתכל בו פנים ואחור וביקש לקרוא אליו את אחיתם. מילמל פרקליטו אי־אילו מילמולים. קפץ יריבו והטיח דברים כנגדו. עיין השופט בדבריהם והבטיח לפסוק בסוגיא זו אחרי שיקול דעת נוסף.

עברו כמה שבועות ונתחדש מושב בית־הדין. חזרו פרחי־פרקליטים ובאו עם דפתרותיהם, חזר השופט והוציא מכיסו הרבה גליונות נייר כתובים בכתב צפוף וקרא מתוכם שעה ארוכה. לא הבין אחיתם מה הוא סח, אבל מתוך שקפץ פרקליטו של פלוני ולחץ את ידו הבין שלא תצמח לו טובה מן הענין. קראו השופט אליו, הראה לו את גליון הנייר ושאלו:

– חתימה זו בשולי הגליון, שלך היא או לאו?

נתכוון אחיתם להכחיש הכל, אולם כשנסתכל בגליון חשכו עיניו. בשום אופן לא יכול להבין כיצד הגיעה חתימתו לידי פלוני. פתאום נזכר במעשה חבורת “השועל הזנבתן”, כיצד חתם מתוך שעשוע בחתימת ידו וכיצד העתיקה מאן־דהו מאנשי החבורה, עד שלא יכול להבחין בין מקור ובין העתקה.

עד ששקע בהרהורים זירזו השופט:

– ובכן, שלך או לא?

איור 223.png

הודה אחיתם:

– שלי.

הוסיף השופט לחקרו:

– ועדיין עומד אתה בטענתך שלא נתחייבת כלפיו בכלום?

אמר אחיתם:

– הן.

הקשה השופט:

– וכיצד הגיעה חתימתך לגליון זה?

פתח אחיתם לספר לו את כל המעשה בחבורת “השועל הזנבתן” ונזכר שעד שהוא נחלץ מן הפחת הוא נופל אל הפח, כדאמרי אינשי: ההוא האיש שאחזה אש בבגדיו, קפץ למים לכבותה וטבע. הוא פוטר נפשו מענין התחייבות ומסבך עצמו בענין חבורת פושעים ורמאים. נתבלבלה לשונו בפיו ונשתתק.

קם פרקליטו ואמר במקומו:

–במרמה הוציאוה מידו.

שאל השופט:

– יכול אתה להוכיח טענתך?

החזיר לו אחיתם:

– עד שאתה תובע ממני להוכיח שרימני מדוע אינך מטיל עליו את הראייה?

הסביר לו השופט:

– הוא בא אליך בדין, ואתה רוצה שינהגו בך לפנים משורת הדין.

כיוון שנסתתמו כל טענותיו של אחיתם חרץ השופט את דינו:

– מראייה ראשונה מסתבר שפלוני יש בידו חתימת הנתבע על כתב־התחייבות למסור למוכ“ז החצי מכל מה שיש לו. כנגד כך טוען הנתבע טענת הרמאות. זו טענה שמשקלה כבד ומעצם הדברים ומתוך הנסיבות נראה שיש לה רגליים. אולם לצערו של בית־הדין לא נסתמכה על ראייות של ממש. אם אנחנו מקבלים היום טענה כגון זו מיד באים כל החייבים בטענת הרמאות, וכיוון שיש תקדים אף הם יוצאים זכאים. ולהיכן אנו באים? שוב לא יאמין אדם לחברו וערכן של חתימות כמוהו כקליפת השום. ומי עתיד להיפגע? – דווקא העניים, הזקוקים להלוואות, ששוב לא יתן להם איש מזומנים כנגד שטר החתום, גזירה שמא ירצו לטעון שהוציאו חתימתם במרמה. עד כאן ענין החתימה ואילו ענין הנייר שמתחתיה אף הוא מייחד פרשה לעצמו. כבר נאמר: לימות המשיח עתיד הקב”ה למתוח שני גשרים, של נייר ושל ברזל. רשעים עוברים על ברזל ונשבר תחתיהם וצדיקים על נייר ומחזיק מעמד. גדול נייר שמקיים את העולם וחייבים אנו להיזהר בו ולהיזהר בו, שבלעדיו אין לנו חיים. משולים חוקים לחומות נייר וחלילה לנו לנקוב בהם אפילו נקב קטן כקופה של מחט או כחודה של סיכה, שאם הן מתמוטטות שוב אין דבר קיים ועומד בעולם. עולם זה על מה הוא עומד? על ארבעה עמודים. ועמודים על מה נסמכים? כל אחד יש לו תנין שנושאו על גבו. ותנינים על מה נשענים? צב ענק ישנו ועומדים על גבו. וצב עצמו מה תומכו? דף נייר ישנו ועליו הוא יושב. הוה אומר: נייר יסוד עולם ועליו קיים הכל. כלל גדול הוא, אמת ויציב – יציב עדיף. חייבים אנו לשפוט בכל משפט על־פי טובת הכלל. וטובת הכלל – היציבות. מוטב ייפגע אחד ואל ייפגע הציבור. ולפיכך הריני פוסק לטובתו של התובע ומחייב את הנתבע, נוסף על כך, בתשלום הוצאות המשפט, שכר פרקליטים וכו'.


 

פרק מד, בו יסופר כיצד חזר אחיתם למקומו ובא סוף להרפתקאותיו    🔗

נתנחם אחיתם בכך, שעוד נשארה בידו מחצית רכושו. אולם כשפתח בחישוב שכר טרחת הפרקליטים והוצאת המשפט וכולי, נתברר שלא יספיק אפילו כל הונו. עד שהיה יושב עם שני הפקליטים ומחשב ערך נכסיו ונחלאותיו, לרבות המטלטלין, הגיעו עד צרור הניירות ההוא, שנתגלגל לידיו בהיסח הדעת.

אמרו לו:

– למה לך להתייגע בצירוף פרוטה לפרוטה. תן לנו ניירות אלה ואתה פטור מכל החישובים.

נשתומם אחיתם:

– ושוב לא אהיה חייב לכם כלום?

השיבו לו:

– לאו.

חשב אחיתם, צא וראה עד היכן מגעת טפשותם של הבריות. מניחים כל הנכסים והנחלאות ומסתפקים בצרור ניירות. מסר להם את הניירות ונפטר מעליהם שמח וטוב לב. ביקש לחזור לביתו וסירב שומר הסף לפתוח לו את השער. נתפלא פליאה מרובה:

– אינך מכירני?

השיב לו:

– הן.

חזר ושאל:

– מדוע אינך מניחני להיכנס?

ענה:

– כך גזרו עלי.

– מי?

– בעל־הבית.

– בעל־הבית?! כלום לא אני בעל־הבית?

– אמרו לי לא ליתן לך להיכנס.

– מי?

– בעל־הבית.

– הרי אני בעל־הבית!

– כך אמרו לי.

ראה אחיתם שלא יוציא מפיו כלום והלך אל מנהל הבנק. תחילה לא הניחוהו להיכנס ורק אחרי הפצרות מרובות הגיע עד המנהל.

הסביר לו המנהל:

– שוב אין הבית שייך לך.

שאל אחיתם:

– ויתר הנכסים?

– אף היתר.

תמה אחיתם:

– הכיצד, הרי עדיין לא מכרתים?

שיבר את אזנו:

– הלכו הניירות, הלך כל רכושך.

ניסה אחיתם ליישב דבר זה במוחו ולא עלה בידו. מה קשר בין ניירות ורכוש? כלום ניירות קונים רכוש או מאבדים לו? הרבה מחשבות ולא העלה כלום. כיוון שלא היה לו מקום ליכנס, ירד לשפת הים, פשט נעליו והניח לחול הצהבהב והחמים להתרפק על אצבעות רגליו. שוב הריהו נקי מנכסים, אין לו אלא מקלו ותרמילו ויש לו שהות ופנאי להזין עיניו בקצף המתרוצץ על פני המים, בגלים המתגלגלים אל החוף ולעולם אינם מגיעים אליו, בשחפים הלבנים המרחפים על פני כחול הים ובשברירי האור מכוחן של קרני השמש המלוכסנות.

צא וראה, כמה מעלות טובות, כפולות ומכופלות, למידת העניות על מידת העשירות. עשיר חושש תמיד שיאבד עשרו. כלום חושש עני שיאבד עניו? עשיר חרד שמא תטבענה ספינותיו בים, מטוסיו יפלו ארצה, ירדו מחירי סחורות שמוכר ויעלה מחירי סחורות שקונה, תכה הבצורת את תבואתו או שירקב חצירו מרוב גשמים, יחמץ יינו, ידבשו פירותיו, יעלה רזון בבקרו ומשמן-יתר בעופותיו, עובש בקמחו ותסיסה בסוכרו – עני כלום תקפו מימיו פחד כגון זה? עשיר חושש שישמן בשרו מרוב אכילה, עני פטור. עשיר דואג שאין לו מקום להניח כספו, עני פטור. עשיר מקנא בעשירים ממנו, עני אינו מקנא בעניים ממנו. עשיר אינו סומך על חבריו, שמא אין כוונתם אלא לטובת הנאה ממנו, עני בטוח בידידיו שאין להם כוונות כאלו.

כיוון שהגיע לענין ידידים שמח שאפילו דאגה אחת זו של עניים, דאגת הקיום, תימנע ממנו, שוודאי יצאו כל מיודעיו שנהנו מחסדיו להתחרות זה בזה מי ירבה לתמוך בו ולסייע בידו. יצא לפגוש את ידידיו. התנכרו לו כולם, נעלו את דלתותיהם וציוו את משרתיהם לשלחו מביתם.

ירדה עליו מרה שחורה וכך היה מהלך ברחובה של עיר כמי שנתבלעה בינתו והיו סיעות של זאטוטים רצים אחריו ומורים עליו באצבע. בא חמור עגום־עיניים ועמד לפניו. ביקש לטרדו משם ולא הצליח. הסתכל בו ונראה לו שמנענע באזניו, כמבקש לספר לו דבר מה. ראה החמור שהשגיח בו ונתן קולו בנעירה ארוכה ועצובה, כפיצוח זרדים במדורה בליל חושך ובדידות. נתאספו סביבם עוברים־ושבים וליגלגו: הרי זה מבין בשיחת־חמורים. נרמז אחיתם שמתבקש לעלות ולישב על גבו. לא שם לב לעומדים מסביבו ונשק לו לחמור נשיקה על מצחו.

כיוון שעלה על גב החמור, מיד נתגבר זה כארי, הוציאו מביניהם ונתן רגליו בדהירה כאחד הרמכים. וכך היה דוהר ועובר הרים ובקעות, גבעות ועמקים, שדות ופרדסים, דרכים ושבילים. ולהיכן הוליכו? – לביתה של אותה מטרונית־אלמנה בכפר, שממנו יצא אחיתם לתל־לביא. היה השולחן ערוך בביצים וגבינה וירקות ולחם וחמאה וחלב. היא עצמה ישבה שם כאילו לא אירע כלום, לא יצא אחיתם למסעיו לתל־לביא, לא נתארעו לו מאורעות גדולים ומופלאים ולא חלפו להן השנים.

בא אחיתם לידי החלטה: מכאן אינני זז.

ושם ודאי הוא יושב עכשיו, אם לא תקפתו שוב תאוות הנדודים.

איור 229.png

תמו הרפתקאות אחיתם, תמו אך לא נשלמו.



  1. “ המאטאט” במקור – תוקן ל“המתעתע” – הערת פב"י  ↩

  2. “גרשו” במקור – תוקן ל“גרשון” – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות