העובר שלי נפל בסוף ספטמבר. עד אז הכאבים היו חזקים במיוחד, ולי לא היה מה להגיד לאף אחד בסביבה. בעבודה הסתכלו עליי כמו על עצם בלתי מזוהה. ואולי באמת הייתי. הוא נפל בשקט, והאחות אמרה לי לחכות לגוש הלבן.
בזמן שהוא נפל מתוכי, ישבו הרופאים בחדר האחיות וראו במכשיר הטלוויזיה הנייד את משחק הגמר של מכבי־תל־אביב עם מובילג’ירג’י־וארזה. שמעתי את שריקות העידוד שלהם עד לחדר שלי, גם את הצופרים ואת ההוראות של המאמן. אני לא מתכוון להגיד לך מה לעשות, אמר שלומי, אבל את יודעת שאני נוסע בחודש הבא, ככה שזה לא הזמן הכי מתאים. בסוף אני עוד אחזור ואגלה שיש לי ילד בן שנתיים. ככה בדיוק הוא אמר את זה, לא פחות ולא יותר.
חיפשתי בתחתונים את הגוש הלבן, ובסך הכול ראיתי קצת דם. שום דבר מיוחד, אפילו פחות מהווסת הראשונה. את שלי קיבלתי בגיל אחת־עשרה, ואף אחד לא סיפר לי על טמפונים. שנה בערך הסתובבתי עם גושי צמר גפן גדולים ומצחינים תחובים בין הירכיים, מתפללת ששום דבר לא יכתים את מכנסי ההתעמלות. כשזה קרה, בדקתי את טיפות הדם על מפשעת תחתוני הכותנה הפרחוניים שלי, “סריגמיש אוהב ילדים”, והרגשתי כמה שאני לא רוצה להיות אישה. רק שאימא לא תדע. איך אעמוד במבוכה? בבושה? אמרתי לה שיש לי פורנקל מדמם בפיפי, והיא אמרה שבטח חטפתי את זה בים, ושהיא מציעה לי להפסיק לרוץ לשם כל יום, ממילא עוד שבוע בית ספר.
הכרתי היטב את הכתב שלי, וידעתי שהוא משתנה בכל פעם שבגוף שלי מתחולל איזה שינוי. בדרך כלל הקדים את השינוי בגוף תחושת מלאות מפוברקת, כולל שינוי פתאומי בצורת הכתב. עכשיו הוא נהיה עגלגל יותר, תפוח ושומני. הזמנים התאימו וגם הבדיקה אימתה. אני מכיר אותך, את תדחי את התור לוועדה כדי שזה יישאר בתוכך, היה נדמה לי שאני שומעת את קולו של שלומי, פלצט חד, מהדהד בחדר ההמתנה הקטן שבו ישבתי לבדי. מבחוץ שמעתי את צעקותיהם של קרובי הנשים שבאו ללדת, אבל האחיות מנעו מהם בכוח את הכניסה לחדר ההמתנה. בעלה של איזו סימה צרח על האחות התורנית, שאם היא לא נותנת לו להיכנס לראות את האישה שלו הוא שובר את חלון הקבלה, ונראה אותך מזמינה משטרה, יה שרמוטה, תראי אם זה מזיז לי. האחות העצבנית, זאת שרשמה את פרטי המקרה שלי כשהגעתי, ניסתה להסביר לבעלה של סימה שכל הנשים שהתקבלו בשעה האחרונה כבר נכנסו ללידה, אבל זה לא עזר, והוא המשיך לצרוח: “סימה, סימה, יה סימה!”
על קירות חדר ההמתנה של היולדות היו תרשימים של כל השלבים בהריון. אחד מהם היה דיאגרמה של התפתחות העובר, מקפץ החוצה בעליצות הישר לידיים של אבא שלו, יישר כוח. ראיתי מין שלומי קטן ומפלצתי מגיח מתוכי, פורץ החוצה מרקמת ההפרשות האדומה שהקיפה אותו, נוחת על שמיכת צמר אפורה עם תווית חוזרת על עצמה של “בית חולים ממשלתי, מחלקה ליולדות הקריה”, עד שהיא מסתיימת בתפר קונפקציה גס. הקרובים הלכו. האחות שכנעה אותם בצעקות לבוא מחר על־הבוקר. רק הבעל של סימה נשאר והמשיך למלמל, “סימה, סימה.”
עכשיו רק אני נשארתי. לא היה מה לעשות איתי, רק לחכות עד שהגוש יחליק החוצה. רציתי לדעת איזה צבע יש לו בדיוק. האם ייתכן שאראה בו את גוון החלודה של העיניים שלו, את עורו היפה, מנוקד הנמשים, מין שלומי זעיר ומקופלל, שעוד רגע ישלח אליי את הידיים הזעירות שלו, ידי לחמנייה שמנמנות, וימרח על כולי ממרח אבטיח פושר או מחית תפוחים? הרגשתי משהו בתוכי מתקדם החוצה, משהו חלקלק. ושוב התחיל כאב הבטן העמום כמו לפני וסת. האחות נכנסה לשנייה והגישה לי קערת נירוסטה של חדרי ניתוח, עם כמה גושי צמר גפן גלולים בתוכה. “תתחבי את זה פנימה. בבוקר יעשו לך גרידה,” אמרה ביובש ויצאה.
במשך שנים ארוכות רציתי לספר את סיפור הווסת שלי, ולא העליתי על הדעת להעלות אותו על הכתב. רציתי לתת כבוד להפרשות, בלי שיהיה צורך לפרש אותן יותר מדיי. לכי תסבירי איך זה להרגיש את הזרם הדק הנובע מתוכך, מבעבע, תחילה בטיפות זעירות ההופכות לכתם חום עכרורי, עד שפורץ האשד בקורי דם עדינים הנבלעים בקרישים העבים, נשטפים בזרם המים ויוצרים מפרצונים יפים ומבהיקים, כמו כתמי נפט על קרקעית האמבטיה. ומה בתוכן המימי הוא הזרע המת? מתי בדיוק החליקה הביצית המיותרת שהותפחה על ריק?
הבטן אותתה בכאבים קטנים ומחממים. אומרים שזה בשביל שנדע שמשהו חריג קורה בפנים. ומשהו חריג באמת קרה. פתאום הוא בא ואומר שהוא רוצה לחו"ל, שלא טוב לו פה, ומה כבר אפשר לעשות כאן עם התואר שלו. זה רק לניסיון, הוא אומר, ויש דואר, יש טלפון, זה לא נורא. הוא לא יכול להתמודד עם זה עכשיו, הוא אומר. ומה אכפת לך לחכות עוד שנה־שנתיים? מה כל כך בוער לך להיות אימא? גלולות הזירוז לא הראו תוצאה משמעותית, והציפייה המתישה, המתוחה: נו, זה בא? כבר יש משהו?
בעצם, נהייתי לדודה לפני שנהייתה לי וסת. רק בת אחת עשרה, ואבא כבר לא נתן לי לשבת על הברכיים שלו ולהתמרח עליו בחיבוקי התמכרות תינוקיים. בפנים צרב, מירר את הימים. בבית הספר נפצעתי בברך מכדורגל אלים עם הבנים. בחוץ ציירתי, בעיקר קריקטורות. קווים גסים. בשביל רישום מהיר צריך שליטה טובה בידיים. האצבעות מיומנות והכאב גם. למרות שלא ידעתי כיצד להגות את המילה המפותלת, אמרתי לכולם שכשאגדל אהיה קריקטוריסטית. הייתי דודה לפני שנהייתה לי וסת, והיה לי קשה להיפרד מבובת הברבי הבלונדינית, המחוררת נקבים קטנים לכל אורך גופה העשוי פוליאתילן נוקשה. אני עשיתי לה את זה. אהבתי להלביש אותה במלמלות לבנות מחוזקות בסיכות, כמו נסיכה ביום חתונתה, ולראות שלעולם אינה מדממת. ואז היא הופיעה, בת אחותי, צרור קטן של חיתולים לבנים. לפעמים בלילות קמתי למענה, דוחפת לפה מוצץ או בקבוק עם תה פושר וממותק בטעם דלוח. לפעמים טעמתי ממנו בגניבה.
זה היה בשלהי אוגוסט, אחרי שחזרתי מקייטנת היום העירונית של גני התערוכה. התאהבתי שם בילד שחור שיער, פטפטן וכחוש, שידע להיות אלגנטי למרות שכל היום שיחקנו בחמש אבנים וקלענו סלסילות חסרות צורה מקש צהבהב. כתם דם קטנטן, חום אדמדם, עכרורי, התפשט בתחתוני הכותנה שלי. פחד הלם בי ותחילתה של ההכרה: כמה שלא רציתי להיות אישה. מלאת אשם מיהרתי לכיור, לשטוף במחבוא את עקבות הדם. תליתי את התחתונים על חוטי הכביסה במרפסת המטבח, ליד הכביסה הגדולה של ימי רביעי, ואמרתי לאימא שיש לי פורונקל מדמם בפיפי, והיא אמרה שזה מה שקורה כשנכנסים לים של תל אביב, שידוע שהוא שורץ מיקרובים, וגם אמרה שמחר, כשכל הילדים בקייטנה ייכנסו לים, שאבקש מדיאנה המדריכה להישאר באוהל.
תמיד דמיינתי את עצמי מספרת את הסיפור לפסיכולוג, ואיך הוא ודאי ישתומם לשמוע שרק כעבור שנה גילתה אימי שהווסת כבר ביקרה אצלי לפחות תריסר פעמים. אחרי אימון הכדורסל, בדרך לחדרי, כולי נפוחה ואדומה ומיוזעת, ברכיי חבולות ומכנסי ההתעמלות הכחולים לוחצים על הירכיים המתעגלות ויוצרים את תחילתו של קו אדום ומכוער, היא עצרה אותי, ישובה בביישנות על הכורסה, שיערה עדיין עורבי, באחד מחלוקי הבית המרובבים וחסרי הצורה שלה. בפנים סמוקות וקול לחשני שאלה למה לא סיפרתי. גמגמתי משהו, נבוכה, רוצה להיבלע באדמה כדי לא לראות אותה במבוכתה האיומה. מאז, תמיד דמיינתי לי את פניו ההמומות של הפסיכולוג שיטפל בי, כשאגלה לו שאפילו לאימי לא גיליתי.
למה לא יכולתי לספר לה? הרי עוד קודם לכן יכולתי לפעמים להיות אישה קטנה ומפתה. דהרתי על ברכי אבי, נלהבת מתחושת החיכוך, תחושה עמומה של עונג מצמרר. ישבתי ברגליים פשוקות, ואת זה אימא בטח לא אהבה. שיחקתי אישה מושלמת, עם שדיים מגרבוני ניילון קרועים ושפתיים משוחות אודם. איך ידעתי להתענג על טעמי הנשיות הנכספת במשחקים עם אחותי. תמיד שיחקתי את האישה, מותירה לה את תפקידו של הבעל, נהנית ממגעה החושני וחולמת על עצמי בזרועותיו של ילד נסיך, כמו שהראו בתוכניות הטלוויזיה של ירדן. אימא לא אהבה את המשחקים האלה. היא הייתה מפרידה בינינו, שולחת את אחותי הגדולה לשטוף כלים, ואותי לעשות שיעורים.
רק לחכות שהגוש הלבן יחליק החוצה. רצית הפלה, אז הנה לך. אפילו בלי התערבות של גורמים מבחוץ. בחיי ששלומי היה אוהב את זה. והביטוח הרפואי ישלם הכול. חת־שתיים בידיים, שלוש־ארבע והנה זה בא. אפילו בלי לקפוץ לבריכה מהמקפצה הגבוהה. סתם תאונה, ממש לפי הזמנה. אפילו בלי התרעה. זרע קטן, מותפח, עושה עכשיו את דרכו בתעלה הלחה, החמימה, השורצת חיידקים, שנים עשר סנטימטרים אורכה בשעת רגיעה.
אימא לא ידעה מה אני עושה מאחורי הדלת המוגפת של חדר הילדים. אבל העיפרון שגישש את דרכו בתעלה הצרה הראה תוצאות מרשימות: שנים עשר סנטימטרים בשעת רגיעה, עשרים סנטימטרים בשעת התרגשות. כמה חבל שלא יכולתי אז לקחת בחשבון את הסתברות אורכה של התעלה המצפה לבואו של הגוש הלבן, מתה לפלוט אותו החוצה. כמה, עשרים וחמישה סנטימטרים? ואולי רק חמישה, לא יותר מאורכה של זרת ממוצעת, כדי להאיץ את התהליך, נו כבר, אשת־חיל־הללויה?
כאילו בלי התרעה באו הטיפות הזעירות וצבעו באדום ורמיליון את המפשעה. אחר כך בא הכאב, בקול תרועה, מפלח את הרחם לשניים, עוקר את החצוצרות ושולח גירויים חדים לנרתיק. ראיתי את שלומי מעל האוקיינוס, מזמין בקבוק פרייה מהדיילת, וחשתי את המטוס שלו קורע את בטני לחתיכות. כבר לא יהיו לנו ילדים ביחד, צעקתי אליו, לאיזה כיס אוויר שבו הוא נמצא, אטום בענן. כשתחזור, הוא כבר לא יהיה בן שנתיים או בן שנה. הוא יהיה רק גוש לבן, מרופד בנימי דם מסוג איי־בי פלוס, והאחות בטח תחליק אותו בעוד רגע לאשד הגועש של מי ניאגרה מבושמים בריח מלאכותי של תמצית אורנים.
התעוררתי מההרדמה כשראשי מלא צמר גפן. פנים שמנות הביטו עליי מצד שמאל, מכוסות עד הפה בשמיכת צמר צבאית. הבטן של כולן בחדר כבר הייתה ריקה, והן שכבו בשקט והמתינו שמישהו ימלא אותן מחדש. לפני סיבוב האחיות הרשו למוהל קטנטן, מזוקן ומזרחי להיכנס ליולדות ולהפיץ את כרטיסי הביקור שלו. “שיהיה במזל, בן או בת?” הקול היבש והצמרירי שענה לו אמר: “כלום.” המוהל הסתלק בבעתה, ואני נשמתי לרווחה, מרוצה מהאכזריות הקטנה שלי. מבעד לחלון ראיתי את שלומי הקטן מרופד בענן, טס עכשיו ליד האווירונים, מאותת לשלום בידיו הקטנות לאבא ואימא שלו.
תל אביב, 1986
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.