העובר שלי נפל בסוף ספטמבר. עד אז הכאבים היו חזקים במיוחד, ולי לא היה מה להגיד לאף אחד בסביבה. בעבודה הסתכלו עליי כמו על עצם בלתי מזוהה. ואולי באמת הייתי. הוא נפל בשקט, והאחות אמרה לי לחכות לגוש הלבן.

בזמן שהוא נפל מתוכי, ישבו הרופאים בחדר האחיות וראו במכשיר הטלוויזיה הנייד את משחק הגמר של מכבי־תל־אביב עם מובילג’ירג’י־וארזה. שמעתי את שריקות העידוד שלהם עד לחדר שלי, גם את הצופרים ואת ההוראות של המאמן. אני לא מתכוון להגיד לך מה לעשות, אמר שלומי, אבל את יודעת שאני נוסע בחודש הבא, ככה שזה לא הזמן הכי מתאים. בסוף אני עוד אחזור ואגלה שיש לי ילד בן שנתיים. ככה בדיוק הוא אמר את זה, לא פחות ולא יותר.

חיפשתי בתחתונים את הגוש הלבן, ובסך הכול ראיתי קצת דם. שום דבר מיוחד, אפילו פחות מהווסת הראשונה. את שלי קיבלתי בגיל אחת־עשרה, ואף אחד לא סיפר לי על טמפונים. שנה בערך הסתובבתי עם גושי צמר גפן גדולים ומצחינים תחובים בין הירכיים, מתפללת ששום דבר לא יכתים את מכנסי ההתעמלות. כשזה קרה, בדקתי את טיפות הדם על מפשעת תחתוני הכותנה הפרחוניים שלי, “סריגמיש אוהב ילדים”, והרגשתי כמה שאני לא רוצה להיות אישה. רק שאימא לא תדע. איך אעמוד במבוכה? בבושה? אמרתי לה שיש לי פורנקל מדמם בפיפי, והיא אמרה שבטח חטפתי את זה בים, ושהיא מציעה לי להפסיק לרוץ לשם כל יום, ממילא עוד שבוע בית ספר.

הכרתי היטב את הכתב שלי, וידעתי שהוא משתנה בכל פעם שבגוף שלי מתחולל איזה שינוי. בדרך כלל הקדים את השינוי בגוף תחושת מלאות מפוברקת, כולל שינוי פתאומי בצורת הכתב. עכשיו הוא נהיה עגלגל יותר, תפוח ושומני. הזמנים התאימו וגם הבדיקה אימתה. אני מכיר אותך, את תדחי את התור לוועדה כדי שזה יישאר בתוכך, היה נדמה לי שאני שומעת את קולו של שלומי, פלצט חד, מהדהד בחדר ההמתנה הקטן שבו ישבתי לבדי. מבחוץ שמעתי את צעקותיהם של קרובי הנשים שבאו ללדת, אבל האחיות מנעו מהם בכוח את הכניסה לחדר ההמתנה. בעלה של איזו סימה צרח על האחות התורנית, שאם היא לא נותנת לו להיכנס לראות את האישה שלו הוא שובר את חלון הקבלה, ונראה אותך מזמינה משטרה, יה שרמוטה, תראי אם זה מזיז לי. האחות העצבנית, זאת שרשמה את פרטי המקרה שלי כשהגעתי, ניסתה להסביר לבעלה של סימה שכל הנשים שהתקבלו בשעה האחרונה כבר נכנסו ללידה, אבל זה לא עזר, והוא המשיך לצרוח: “סימה, סימה, יה סימה!”

על קירות חדר ההמתנה של היולדות היו תרשימים של כל השלבים בהריון. אחד מהם היה דיאגרמה של התפתחות העובר, מקפץ החוצה בעליצות הישר לידיים של אבא שלו, יישר כוח. ראיתי מין שלומי קטן ומפלצתי מגיח מתוכי, פורץ החוצה מרקמת ההפרשות האדומה שהקיפה אותו, נוחת על שמיכת צמר אפורה עם תווית חוזרת על עצמה של “בית חולים ממשלתי, מחלקה ליולדות הקריה”, עד שהיא מסתיימת בתפר קונפקציה גס. הקרובים הלכו. האחות שכנעה אותם בצעקות לבוא מחר על־הבוקר. רק הבעל של סימה נשאר והמשיך למלמל, “סימה, סימה.”

עכשיו רק אני נשארתי. לא היה מה לעשות איתי, רק לחכות עד שהגוש יחליק החוצה. רציתי לדעת איזה צבע יש לו בדיוק. האם ייתכן שאראה בו את גוון החלודה של העיניים שלו, את עורו היפה, מנוקד הנמשים, מין שלומי זעיר ומקופלל, שעוד רגע ישלח אליי את הידיים הזעירות שלו, ידי לחמנייה שמנמנות, וימרח על כולי ממרח אבטיח פושר או מחית תפוחים? הרגשתי משהו בתוכי מתקדם החוצה, משהו חלקלק. ושוב התחיל כאב הבטן העמום כמו לפני וסת. האחות נכנסה לשנייה והגישה לי קערת נירוסטה של חדרי ניתוח, עם כמה גושי צמר גפן גלולים בתוכה. “תתחבי את זה פנימה. בבוקר יעשו לך גרידה,” אמרה ביובש ויצאה.

במשך שנים ארוכות רציתי לספר את סיפור הווסת שלי, ולא העליתי על הדעת להעלות אותו על הכתב. רציתי לתת כבוד להפרשות, בלי שיהיה צורך לפרש אותן יותר מדיי. לכי תסבירי איך זה להרגיש את הזרם הדק הנובע מתוכך, מבעבע, תחילה בטיפות זעירות ההופכות לכתם חום עכרורי, עד שפורץ האשד בקורי דם עדינים הנבלעים בקרישים העבים, נשטפים בזרם המים ויוצרים מפרצונים יפים ומבהיקים, כמו כתמי נפט על קרקעית האמבטיה. ומה בתוכן המימי הוא הזרע המת? מתי בדיוק החליקה הביצית המיותרת שהותפחה על ריק?

הבטן אותתה בכאבים קטנים ומחממים. אומרים שזה בשביל שנדע שמשהו חריג קורה בפנים. ומשהו חריג באמת קרה. פתאום הוא בא ואומר שהוא רוצה לחו"ל, שלא טוב לו פה, ומה כבר אפשר לעשות כאן עם התואר שלו. זה רק לניסיון, הוא אומר, ויש דואר, יש טלפון, זה לא נורא. הוא לא יכול להתמודד עם זה עכשיו, הוא אומר. ומה אכפת לך לחכות עוד שנה־שנתיים? מה כל כך בוער לך להיות אימא? גלולות הזירוז לא הראו תוצאה משמעותית, והציפייה המתישה, המתוחה: נו, זה בא? כבר יש משהו?

בעצם, נהייתי לדודה לפני שנהייתה לי וסת. רק בת אחת עשרה, ואבא כבר לא נתן לי לשבת על הברכיים שלו ולהתמרח עליו בחיבוקי התמכרות תינוקיים. בפנים צרב, מירר את הימים. בבית הספר נפצעתי בברך מכדורגל אלים עם הבנים. בחוץ ציירתי, בעיקר קריקטורות. קווים גסים. בשביל רישום מהיר צריך שליטה טובה בידיים. האצבעות מיומנות והכאב גם. למרות שלא ידעתי כיצד להגות את המילה המפותלת, אמרתי לכולם שכשאגדל אהיה קריקטוריסטית. הייתי דודה לפני שנהייתה לי וסת, והיה לי קשה להיפרד מבובת הברבי הבלונדינית, המחוררת נקבים קטנים לכל אורך גופה העשוי פוליאתילן נוקשה. אני עשיתי לה את זה. אהבתי להלביש אותה במלמלות לבנות מחוזקות בסיכות, כמו נסיכה ביום חתונתה, ולראות שלעולם אינה מדממת. ואז היא הופיעה, בת אחותי, צרור קטן של חיתולים לבנים. לפעמים בלילות קמתי למענה, דוחפת לפה מוצץ או בקבוק עם תה פושר וממותק בטעם דלוח. לפעמים טעמתי ממנו בגניבה.

זה היה בשלהי אוגוסט, אחרי שחזרתי מקייטנת היום העירונית של גני התערוכה. התאהבתי שם בילד שחור שיער, פטפטן וכחוש, שידע להיות אלגנטי למרות שכל היום שיחקנו בחמש אבנים וקלענו סלסילות חסרות צורה מקש צהבהב. כתם דם קטנטן, חום אדמדם, עכרורי, התפשט בתחתוני הכותנה שלי. פחד הלם בי ותחילתה של ההכרה: כמה שלא רציתי להיות אישה. מלאת אשם מיהרתי לכיור, לשטוף במחבוא את עקבות הדם. תליתי את התחתונים על חוטי הכביסה במרפסת המטבח, ליד הכביסה הגדולה של ימי רביעי, ואמרתי לאימא שיש לי פורונקל מדמם בפיפי, והיא אמרה שזה מה שקורה כשנכנסים לים של תל אביב, שידוע שהוא שורץ מיקרובים, וגם אמרה שמחר, כשכל הילדים בקייטנה ייכנסו לים, שאבקש מדיאנה המדריכה להישאר באוהל.

תמיד דמיינתי את עצמי מספרת את הסיפור לפסיכולוג, ואיך הוא ודאי ישתומם לשמוע שרק כעבור שנה גילתה אימי שהווסת כבר ביקרה אצלי לפחות תריסר פעמים. אחרי אימון הכדורסל, בדרך לחדרי, כולי נפוחה ואדומה ומיוזעת, ברכיי חבולות ומכנסי ההתעמלות הכחולים לוחצים על הירכיים המתעגלות ויוצרים את תחילתו של קו אדום ומכוער, היא עצרה אותי, ישובה בביישנות על הכורסה, שיערה עדיין עורבי, באחד מחלוקי הבית המרובבים וחסרי הצורה שלה. בפנים סמוקות וקול לחשני שאלה למה לא סיפרתי. גמגמתי משהו, נבוכה, רוצה להיבלע באדמה כדי לא לראות אותה במבוכתה האיומה. מאז, תמיד דמיינתי לי את פניו ההמומות של הפסיכולוג שיטפל בי, כשאגלה לו שאפילו לאימי לא גיליתי.

למה לא יכולתי לספר לה? הרי עוד קודם לכן יכולתי לפעמים להיות אישה קטנה ומפתה. דהרתי על ברכי אבי, נלהבת מתחושת החיכוך, תחושה עמומה של עונג מצמרר. ישבתי ברגליים פשוקות, ואת זה אימא בטח לא אהבה. שיחקתי אישה מושלמת, עם שדיים מגרבוני ניילון קרועים ושפתיים משוחות אודם. איך ידעתי להתענג על טעמי הנשיות הנכספת במשחקים עם אחותי. תמיד שיחקתי את האישה, מותירה לה את תפקידו של הבעל, נהנית ממגעה החושני וחולמת על עצמי בזרועותיו של ילד נסיך, כמו שהראו בתוכניות הטלוויזיה של ירדן. אימא לא אהבה את המשחקים האלה. היא הייתה מפרידה בינינו, שולחת את אחותי הגדולה לשטוף כלים, ואותי לעשות שיעורים.

רק לחכות שהגוש הלבן יחליק החוצה. רצית הפלה, אז הנה לך. אפילו בלי התערבות של גורמים מבחוץ. בחיי ששלומי היה אוהב את זה. והביטוח הרפואי ישלם הכול. חת־שתיים בידיים, שלוש־ארבע והנה זה בא. אפילו בלי לקפוץ לבריכה מהמקפצה הגבוהה. סתם תאונה, ממש לפי הזמנה. אפילו בלי התרעה. זרע קטן, מותפח, עושה עכשיו את דרכו בתעלה הלחה, החמימה, השורצת חיידקים, שנים עשר סנטימטרים אורכה בשעת רגיעה.

אימא לא ידעה מה אני עושה מאחורי הדלת המוגפת של חדר הילדים. אבל העיפרון שגישש את דרכו בתעלה הצרה הראה תוצאות מרשימות: שנים עשר סנטימטרים בשעת רגיעה, עשרים סנטימטרים בשעת התרגשות. כמה חבל שלא יכולתי אז לקחת בחשבון את הסתברות אורכה של התעלה המצפה לבואו של הגוש הלבן, מתה לפלוט אותו החוצה. כמה, עשרים וחמישה סנטימטרים? ואולי רק חמישה, לא יותר מאורכה של זרת ממוצעת, כדי להאיץ את התהליך, נו כבר, אשת־חיל־הללויה?

כאילו בלי התרעה באו הטיפות הזעירות וצבעו באדום ורמיליון את המפשעה. אחר כך בא הכאב, בקול תרועה, מפלח את הרחם לשניים, עוקר את החצוצרות ושולח גירויים חדים לנרתיק. ראיתי את שלומי מעל האוקיינוס, מזמין בקבוק פרייה מהדיילת, וחשתי את המטוס שלו קורע את בטני לחתיכות. כבר לא יהיו לנו ילדים ביחד, צעקתי אליו, לאיזה כיס אוויר שבו הוא נמצא, אטום בענן. כשתחזור, הוא כבר לא יהיה בן שנתיים או בן שנה. הוא יהיה רק גוש לבן, מרופד בנימי דם מסוג איי־בי פלוס, והאחות בטח תחליק אותו בעוד רגע לאשד הגועש של מי ניאגרה מבושמים בריח מלאכותי של תמצית אורנים.

התעוררתי מההרדמה כשראשי מלא צמר גפן. פנים שמנות הביטו עליי מצד שמאל, מכוסות עד הפה בשמיכת צמר צבאית. הבטן של כולן בחדר כבר הייתה ריקה, והן שכבו בשקט והמתינו שמישהו ימלא אותן מחדש. לפני סיבוב האחיות הרשו למוהל קטנטן, מזוקן ומזרחי להיכנס ליולדות ולהפיץ את כרטיסי הביקור שלו. “שיהיה במזל, בן או בת?” הקול היבש והצמרירי שענה לו אמר: “כלום.” המוהל הסתלק בבעתה, ואני נשמתי לרווחה, מרוצה מהאכזריות הקטנה שלי. מבעד לחלון ראיתי את שלומי הקטן מרופד בענן, טס עכשיו ליד האווירונים, מאותת לשלום בידיו הקטנות לאבא ואימא שלו.

תל אביב, 1986

יצאתי לחפש מחסה. דבר לא הבריק או קסם לי. התנועה בכבישים בהתה בי בשלל אורות פנסים. כפות ידיי המדממות לא אפשרו לי להתקרב לביתה של שריתה. לא יכולתי ללכת לדיוויד, ואברי במילואים. במריבה האחרונה, האיומה, שהייתה לנו, שריתה אמרה לי לא לבוא אליה כל עוד אני עובד בחצרות ועלול לתפוס מיקרובים. לעומתה, שעזבה את המקצוע לפני יובלות, הייתי טירון גמור.

צעדתי באיטיות ומצאתי שאני רגוע באופן יוצא דופן. שרקתי עם ציפורי השקיעה לפי המקצב שאלוהים של שריתה קבע להם מראש. תמיד כשאני שורק אני רגוע, ואז אף אחד כבר לא יוכל להוציא אותי משלוות נפשי. אילו התנגן בלוז בראשי, הייתי אומר: שלום לנצח פיליפ מארלו מתוק שלי, היית לי אהוב מתוק במיוחד, ודואג לפזר סביבי עשן צבעוני ממכונה, כמו בתוכניות הבידור בטלוויזיה. אבל שום הזדמנות כזאת לא ניתנה לי; תמיד ידעתי שאלוהים מעדיף עשירים. הרי כבר אמרתי לשריתה לפני שפרשה לצדיקות גמורה: מה אם תגיעי לגיל מאה, ותגלי שרשע וטוב לו, עני ורע לו? שריתה לא ענתה. היה לה קשה להודות ששום דבר כבר לא ישתנה בחיים שלה, אפילו לא הפנים הזעופות של אלוהים.

הזמנים מתדרדרים באמת. פעם היא הייתה קונה במיוחד בשבילי קוביות סוכר קנדל גבשושי בחנות הממתקים של הטורקי הזקן בדיזינגוף. בלי ששמתי לב, היא הייתה תוחבת לי אחד לפה ומוחה את פניי ברוק, מעבירה ממחטה משומשת על תפיחות אפי הדולף מהסינוסיטיס הנצחי, ואומרת: “איזה ילד יפה אתה, בלי עין הרע.” לפעמים גם קראה בכף ידי.

הייתי היחיד שהיה עד להפיכתה מגבר לאישה, אפילו שדיים מלאכותיים קנתה, עד שהיום קשה להבחין בינה לבין כל זקנה אחרת שעוברת ברחוב עם סלים. היא אהבה אותי כמו שאימא צריכה לאהוב. נשים תמיד אוהבות אותי יותר ממה שהן צריכות. היא אהבה אותי הרבה יותר משאני אהבתי אותה. ובטח הרבה יותר מאשר הוא אוהב אותי.

לאהוב אותו. ותמיד להיות אליו נחמד. להסתגל לרהיטים שהביא איתו. הכחול והשחור של הריפוד. המתכת המחוררת, המבעיתה, של הכיסא הפוסט מודרני שהוא קנה בהזדמנות, עושה לי אסוציאציה של נקבים מכדורי אקדח. המלאכים על הקירות והמובייל של המכשפות הצוחקות. זה כל מה שיש בבית שלנו, המסודר כמו שצריך. זה בית שכל הזמן צריך להיות אליו נחמד, אחרת אתה בטוח שעוד רגע הוא יתנפל עליך בצעקות. לפעמים הייתי שואל אותו בהתגרות, כדי לעצבן: למה, מה רע בשידת הקש הישנה שלי? מה רע בשולחן הכתר פלסטיק שלי? אל תהיה כזה וולגארי, הוא ענה לי. אז עכשיו להגיד שאני מצטער עליו? אני לא מוכן. אני לא מסוגל. אני גאה מדיי. בא לי להקיא. הקאה, אם שמעתי נכון, היא לא רק תגובת שרשרת של גועל נפש או של מיצי קיבה מבולבלים, הקאה היא תוצאה של פחד.

גיבורים במרוצה, איזו קלישאה. אבל מי אמר שאני יוצא דופן? קצת לפני אלנבי פניתי ימינה. מסתבר שקשה להתנתק מהרגלים. האזור היה שומם יחסית לשעת לילה כה מוקדמת. תשע, אולי תשע וחצי בערב. שומעים את אות החדשות, בוקע באור תכלכל מהבתים הישנוניים והבטוחים של אנשים עייפים ושבעים. ככה לפחות זה נראה לי, אם אני מנסה לדמיין אותם, סרוחים על הספות הסלוניות הסטנדרטיות, המכוערות והנוחות שלהם, בולעים לתוך חניכיים רקובים נתחים צמריריים של אבטיח מסוף העונה.

אני, עצבני וערני כמו תמיד, נכנסתי לבר ויצאתי מייד. בדיוק עבר שם הפטרול היומי, ורק זה חסר לי עכשיו. אף פעם לא ממש הבנתי מדוע אני נכנס למקום כמו חתול, בצעדים צלופחיים, בגב כפוף, מנסה להסתיר את עצמי ולא מצליח, מתחמק מעיניים סוקרות, או ממלמל משהו במבוכה בלי להבין בעצמי מה זה היה. אחרי כמה זמן התחלתי להבין שאני שקוף, ושאיש כבר לא מביט בי. לדעת שאינך קיים בעיני אנשים זו הרגשה משונה, אבל אני חייב להודות שיש בה גם משהו נעים ומרגיע. אף אחד לא תולה בך את העיניים הסקרניות שלו, אף אחד כבר לא מצפה ממך לשום דבר.

הדם הקרוש הזכיר לי פתאום שזה לא בדיוק הדם שלי. ומי יודע איזה מיקרובים יש בדם הזה. עבר בי גל של קור, כמו אחרי הזעה מוגברת, למרות שהלכתי לאט, כמעט בזחילה. כמו התייר הזה שמטייל ברחוב ורואה אותו בפעם הראשונה, ובכל זאת בטוח שכבר ראה אותו פעם, כי רחוב כזה בדיוק יש גם בעירו. הדם גרם לי לתחושת בעירה מדגדגת. ואני, שום רגש חזק לא מפריע לי כמו הפחד ממחלות. זה אצלי ממש כמו מגיפה. כשמספרים לי על איזה סימפטום קטלני של מחלה חדשה, או על זן חדש של וירוס שהתגלה, אז במשך כל אותו שבוע אני מגלה את הסימפטומים בגופי, אחד אחד, כמו מכרים ותיקים, או כמו התייר ההוא והרחובות והעיר. הצעידה נתנה לי פסק זמן לחשוב, אין מה לדבר. אבל קשה להתרגל לאמת, אני מתכוון, ממש להתרגל. יותר נוח להגיד שהדם הזה הוא שלי. נניח, שחתכתי את עצמי בגילוח. זה בדיוק מה שאמרתי לגילה שפגשתי פתאום לפני לילינבלום. היא התעניינה אם היו לי קליינטים הלילה, נישקה אותי על הלחי, אבל הקפידה לא לגעת במפרצוני הדם.

ללכת ככה, זרוק ברחובות, כמעט בלי מטרה. כבר המון זמן שאין לי לאן לחזור, שאין לי פסק זמן לחשוב. אבל מה לחשוב? שלא אהבתי אותו? שלא אהב אותי? שבגד בי? שלא בגד בי? עם מי? הרי לא זה העניין. יגידו: פשוט ותמים היה העניין, ומחר הכול ילך לעיתונים. בשחור דפוס אביט באהובי, וההדפסה תהיה כל כך גרועה והתמונה בערך מתקופת הצבא, שאפילו אני לא אזהה אותו. אולי השוטרים כבר שם, דורכים על הספרים שלי, הורסים את הרהיטים, ממזמזים את החתול שלי, החם. כמעט שלא יוצא לי לחשוב על זה בעבודה. אבל האמת, אני לא סובל שנוגעים בו. והזמנים נעשים קשים יותר ויותר כי יש מחסור בחתולים מצמר אנגורה אמיתי. ואני כבר לא מדבר על מה שהם עושים לו, לגוף שהיה מחמדי בהרבה בקרים בשובי מהעבודה. באיזו אהבה הם בטח מטפלים באיברים המדממים, מרוצים מזה.

הזמנים אכן מתדרדרים. אני חנוק, וצר לי על האהבה המבוזבזת עכשיו לריק, על הבקרים העריריים שעוד יבואו. אם אשכח שהדם הוא שלו, אולי עוד אוכל לחזור אליו, והביתה. הרי אני עדיין אוהב אותו. אני מנשק את צווארו מאחור, מופתע בפעם המיליון מהעור הרך־רך, מהפלומה הצהבהבה במורד הגב. הראש שלו כמו סטטוסקופ, מונח על בטני, מאזין. קול נשמע בחדר והוא לא בא מתוכי. אתה כה יהיר. מאיזה שיר זה לקוח? יש לך שפתיים לא תואמות, שפה עליונה חוטית, שפה תחתונה בשרנית. שפתיים מפונקות. יכולתי לנשוך אותן בהנאה, לטעום את דמך. כן, כן, כבר אז חשבתי על זה.

אני נרגע. זה הזמן להיכנס לאיזה חור כדי לשתות קפה. האור האפלולי עושה לי מצב רוח פיוטי. אחר כך אסבול את העיניים החוקרות. אחרי כמה שנים גם את אלה הזרות, המנוכרות, העוינות. וזה יהיה קשה מדיי. בעצם, כבר עכשיו קשה מדיי, אם לוקחים בחשבון שזה קרה רק לפני כמה שעות. לא להאמין, רק לפני כמה שעות? עכשיו זה מאוד בנאלי, כמובן, לילה של שקיעות ואתה אינך עימי.

ומדובר בלילה בודד מאוד, שכדאי לי להתחיל להתמודד איתו כבר עכשיו. מדובר במה שחלמתי לעשות לו המון פעמים. בחקירה מדוקדקת ימצאו ריריות פגועות ואברים רצוצים, ואת זה אף פעם לא סימפטי לספר. ישאלו אותי מדוע, ויגידו: צריך לאשפז. יביטו לתוך עיניי עם סטטוסקופ, או איך שקוראים לפנס הקטן הזה שמאיר לתוך אישונים מורחבים ומחפש את האמת באפלה. יחפשו פעמים רבות לפני שיקבעו עובדה מוגמרת, יבנו תלי השערות, יציגו ראיות, יתפלפלו ויקישו היקשים מעוררי הערצה, וזה יהיה ממש כלום לעומת כל החקירות שרואים בסרטים.

לילה כזה צריך להאיר בפנסים, בלי להתקמצן. יבוא זר, יאיר לתוך עיניי בלי בושה. אבל אפשר להבטיח, יאמר לי, שהכול יישאר חסוי. מה, אשאל, גם הזמנים הטובים השועטים עכשיו במוחי, מטפטפים באותה הזדמנות גם טיפות של שעות רעות? בלי פלשבקים, בבקשה. יגידו, אחראי למעשיו, ומעל ראשי יבהיק פנס חקירות המטיל את אלומותיו שתי וערב. בערב, אור רך שעבר פילטרים נוטף על עורך הרך, עטוף בסדין, עד שיפקח עיניים לעינויים, שלי ושלך. לא זימרת תכופות באמבטיה, אבל המים שבאו ממך היו תמיד רועשים, וטפטופם על ראשי מערער גם עכשיו את שלוותי. איך הטירוף משתלט לאט. איך לאט־לאט אתה לומד לאהוב, להכאיב. ואיך מתפשטת בי הקנאה. איך אוכל לחסל אותך בפעם השנייה.

רוצה להחזיק מעמד. מתאמץ. צריך ממש להתאמץ כדי לראות את הסוף. נרעד וקצת נפחד, כמו לפני טיסה. מזיע ומסריח, כמו אחרי אימון כדורסל. מריח את בתי השחי המגולחים והמשוחים מי קולון. חוסם את הפה בכף היד ומרחרח את ההבל הנשאף – ריחו כריח נבלה. דבר לא קרה מאז הבריחה. אני רץ ומזיע ובוכה. לא יכול להפסיק את זרם הדמעות המר ואת הגעיות. אתה עוד תחזור אליי ותפצע אותי בדיוק בלב, כמו במטרה. הרי זה אני פה שבוכה בגללך, בשבילך, עליך, על תום גופך ועל ליבך הקשה. הכול כאן כל כך מוגבל ומלוכלך. שום דבר בחיים שלי לא מבורך, לא מתוכנן. בלי התחלה, בלי אמצע, בלי סוף. אני לא יודע לאן לגרור את גופי החם, הגועש אדרנלין כמו לאחר ליל אהבה. לו הייתי כוכב סרטים צרפתי, סתור שיער, לא מגולח, המגיע לאחר חצות לבקש מחסה לשעה בביתה של אהובה בוגדנית, הכול היה מתנהל כפי שצריך. אבל הרי זה אני פה שבורח מקן היונים הנצחי. ואף שאני מלקק לפעמים את העודפים, וגם זבובים נוחתים שם לזלול משהו, הרי שהדם כבר סימן אחריי לבטח קו מקווקז ומסגיר בנוסח הנזל וגרטל. הדם שלו, לא שלי. הדם שלו, הוא, שהיה מחמדי בהרבה בקרים בשובי מהעבודה.

החיים הם הסגר, הוא אמר, החיים הם מכאוב. כל החיים אתה נעול בעבודה, בדירה, עם הורים, עם אהובים, ואפילו כשנדמה לך שזה משתפר מעט, שנפתח איזה פתח, אתה חוזר מהר מאוד לנקודת ההתחלה. אבל, יש לך גם את האפשרות השנייה.

אוח, הוא אהב להרצות, כמה שהוא אהב את זה, בייחוד בפניי. והאפשרות הזו, הוא אמר, מתלוצץ, היא בריחה. אז נניח שאתה מסודר מבחינה כספית ויש לך חשבון בשוויץ – הוא היה מומחה גדול לחשבונות – ונניח שיש לך מקום לברוח אליו, אז מה יוצא לך מכל הטררם? החיים הם הסגר, החיים הם מכאוב, טרה־לה־לה, תרקוד איתם ויהיה לך הרבה יותר טוב.

אילו האמנתי לו, לא הייתי כאן עכשיו, אוחז במותניי הכואבים, ממשש את רקותיי הלוחצות רצח. אבל כל כך שנאתי אותו. כל כך שנאתי את הביטחון העצמי המוגזם שלו, את היהירות שלו, עם החברים היהירים שלו מהמשרד וחולצות הגולף המבושמות עם תווית התנין הקטן. איך הוא ידע להתגנדר כמו טווס. גועל נפש, אמרתי לו. כמה פעמים אמרתי לו. התריתי בו שאני לא מוכן לסבול קשקשנות כזו בדירה שלי, ועוד מול חתול האנגורה שלי. אמרתי לו שמזג רוחי אומנם רך כחתלתול, אבל גם אני מסוגל להיות חיה רעה כמוהו. אני, וולגארי! באמת! הרי בעצמך אמרת שיש לי עצמות לחיים גבוהות ושזה מה שאתה אוהב אצלי, כי אני מזכיר לך את גרייס קלי. ככה בדיוק אמרתי לו. הגיחוך שלו דקר אצלי את המוגלה שהצטברה במשך כל השנה, אבל הדם שלו היה פיצוי קטן לפרצי המוגלה. ולמען האמת, אני לא מצטער עכשיו על שום דבר.

מעניין אותי מה הם עושים איתו עכשיו. האם מישהו מחבק אותו? האם מישהו מאמת פרטים ומצלם בפולארויד, לפני שיתחבו את גופו הנהדר לשק הפלסטיק? כמה הוא שנא פלסטיק. מעולם לא הסכים שאכניס הביתה משהו מפלסטיק, אפילו לא איזו קערה או ואזה, ממזר סנובי שכמותו. ועכשיו הוא בתוך שק פלסטיק. לא פעם שאלתי אותו: מה זה כל כך חשוב אם זה עשוי פלסטיק או לא? נו, הוא אמר, מצחקק, אתה לא יודע? ולמה שתדע? ועוד אמר: איך שאתה נראה, זה מה שאתה. אז איך אתה סובל אותי? שאלתי אותו, לא מאמין שהוא מסוגל לאהוב אותי כפי שאני.

פתאום התחלתי לשים לב שאני מסתובב כמו כלב מטורף בין הסמטאות של יפו. עוד רגע עובר, והרגליים שלי סוחבות אותי בעיקול שלפני רחוב אנטול פראנס, קצת לפני הים, בדיוק במקום שבו עומד הבניין המבוצר של השגריר הצרפתי. דגלי הלאום שלו מקשטים את החומה, ומשהו מנצנץ לי בעיניים. לא ייתכן שזה הדגלים. אני מתקרב, מתעלם ממבטי השומר, העוקב אחרי כמו חגב ענייני מתוך הבודקה, ומבחין שאלו הם רק שברי בקבוקים, פזורים על פני הבטון המזוין של החומה. אין מה לדבר, שומרים היטב על השגריר. איפה אני ואיפה הוא. חשבונות שוויצריים, גבינות קממברטים, נשים ייצוגיות, זהויות חסויות, חסינויות דיפלומטיות. קפיצה אחת קטנה – ואני בתוך החצר שלו. מה כבר יקרה? מקסימום כמה כלבים יטרפו אותי, כמה צופרים יזעקו, כמה שומרים רדומים יזדעקו וישלפו את המגנומים שלהם.

אני איראה כמו הגינה שלהם. אני אתאים את עצמי לדקורציה של החלונות. אני אצבע בצבעי הכורסאות הכבירות. אם צריך, אפרק את עצמי לקוביות קטנות כמו שברי הזכוכית הירקרקים, שפעם היו בקבוקים שלמים וברורים. היום אני יודע שזה לא רע, אולי אפילו די אפקטיבי, להיות בעל אישיות כל כך חמקמקה, כמו שלי. כשיום אחד אתה מגלה שאתה בורח שנים, אבל איש לא מרגיש בחסרונך או מזהה אותך בין ההמונים. ובאמת, מי כבר יחפש שבר כלי אחד בין כל כך הרבה שברים?

הוא דווקא תמיד ניסה ללמד אותי להישאר, ואילו אני, בטיפשותי, תמיד רציתי לברוח. אתה יותר מדיי חשדן, הוא אמר, וחשדנים הם הטיפשים שבאנשים. כמה זמן אתה מבזבז על זה, חשבת פעם, שאל, ובה בעת נעל את גופו המושלם בחולצות ספורטיביות מעוצבות היטב, חותם את המראה הזוהר באפטר שייב מיובא. לאן אתה חושב שאתה הולך? נהגתי לשאול אותו בקול צווחני, שתמיד סיים את הדיאלוג החולני שחזר על עצמו בחצי השנה האחרונה, לפני ששמתי לו סוף.

אבל הסוף היה מיותר. בדרך כלל אפשר לוותר על הסוף, למרות שאני מבין את הצורך שלכם בהרמוניה. הוא אהב סופים. סופים עושים לי את היום, היה אומר. כשאני מסיים עסקה, או כשאני מסיים משחק שח או פוקר, אני מאושר, היה אומר לי, ואני ידעתי שהוא מת כבר לגמור, לחתוך. ואילו אני, בדיוק להפך, שנאתי סופים. סופים נמרחים כי אנשים לא מסוגלים לגמור, היה אומר לי, מרוצה מהבחנותיו המלומדות, אחרי שסיים עוד איזה קורס ערב בפסיכולוגיה. אולי, עניתי לו, אבל הסוף שלנו לא יהיה טוב.

הסוף שלנו, מצויר כמו דיאגרמה בספר עזר לסטטיסטיקה של זוגות נשואים, ילך ויצנח מטה, ואז, רגע לפני שיגווע סופית תבוא עליו איזו השראה, איזו בעתה, איזו התגלות, והוא ישעט למעלה כמו חמור מיוחם, ואז, לך תדאג לעצמך לסוף הרמוני.

תל אביב, 1986

הוא לא ידע איך זה יהיה להיבלע בתוכי, כמו תינוק. הוא שאל אם אני כותבת כמו שאני חושבת, באותה מהירות מופלאה. הוא חשב ששאל שאלה מקורית, החנפן. חשבתי על זה שאני כבר לא מסוגלת לכתוב, שכבר לא כתבתי שנתיים, מאז שחזרתי מאמסטרדם. באיזו מהירות חלף הזמן. בלי שאעשה משהו פרודוקטיבי, ללדת ילדים למשל.

א' אמר שזה מפתיע אותו שאני עדיין לא חושבת על זה בגילי. רציתי לענות: ומה על זה שאני לא כותבת כבר שנתיים? אבל אפילו לא הסתכלתי בו. לשתי בזהירות את פתותי הלחם שעל השולחן ובהיתי בחלון. חשבתי שאני הולכת והופכת להיות כמוהו: שמנה ומכוערת. כמו דורבן רב־שנתי. ולחשוב על זה שהוא הצליח לחדור לחיי סתם ככה, בלי שום הודעה מוקדמת!

אימא צלצלה. היו לה שעות משונות לדבר על הגנגרנה שלה. אמרתי לה שאם תמשיך לזלול מרשמלו, בסוף באמת יקטעו לה את הרגל. היא ירקה שלוש פעמים ואמרה, “ירחם השם,” בספניולית.

הברשתי את השיער ובחנתי את פתותי הקשקשים הנושרים בהמוניהם על הסוודר השחור וזוחלים להם באיטיות לכיוון המחשוף. ניערתי את עצמי כמו בשיעור לתנועה אירובית, וציינתי לעצמי בשקט שעדיין לא יורד גשם, אבל אין מה לדאוג, הוא עוד ירד. א' אמר: תחלמי, אפילו עוד לא רואים מכאן טיפלה של עננים. מבחוץ עלו רק קולות של צופרי סירנה.

באמסטרדם, כל צפירה כזאת הייתה מורידה אצלי איזה עשרים קילו במשקל. לארץ הגעתי עם ארבעים קילו משקל יתר במזוודות, וארבעים קילו משקל נטו של עצמות, איברים פנימיים, בלוטות זיעה, אפידרמיס, ומה שנשאר מהשיער. כבר שנתיים. מי היה מאמין שעכשיו אני עתירת פימות כמו פילה בהריון? מדחליל לפיל. זו כל השיטה.

כשחזרתי מהעבודה הוא ישב בנוחות מעצבנת על הכורסה החדשה שקניתי ב“קסטיאל ובניו”: ירוק מעושן עם אפור מתכת וכחול־גרדניה. “משהו פוסט מודרניסטי, יבוא מאיטליה,” אמר המוכר, “לא תמצאי כמותה בשום חנות.” ועכשיו הוא ישב עליה, הדביק את עצמו ברירו המבחיל לריפוד המאה דולר מטר. בדרך כלל הבלגתי על מעשים כאלה אבל עכשיו כמעט התפלצתי מכעס. במקרר הריק התפחלצה גווייתו של תפוז. ריח של פניצילין עלה ממנו. כמה התחשק לי לבעוט בו.

מהר־מהר חיממתי את מרק הירקות שהכנתי אתמול בסיר שמונה ליטר, שיחזיק אותי כל השבוע ויעודד אותי לעשות קצת דיאטה. “אין קצת דיאטה,” ציינה צילה מהמשרד, “כמו שאין קצת הריון.” אבל אני רק לטשתי עיניים על המרווח המכוער שבין שיניה הקדמיות הצהובות מסיגריות, כשאמרה לי את זה וצחקה בהתגרות. באמת, גברת מגונדרת, היא עם ה“ארבעים ותשע קילו, מאתיים גרם לא תתני לי יותר” שלה.

שתיתי את דוד המרק עד הטיפה האחרונה, ועדיין הייתי רעבה. במהירות צליתי שתי חפיסות נקניקיות עגל ובלעתי אותן שתיים־שתיים עם כיכר לחם קימל. אני מתה על לחם קימל, אפילו שאחר כך הקימלים נתקעים לי במרווחים שבין השיניים. כשסוף סוף סיימתי, א' גיהק בהנאה. את רואה? את יודעת להיות לארג’ית כשאת רוצה, אמר, והתמוטט לתוך נמנום סהרורי של אחר צוהריים.

אימא צלצלה. השעה הייתה צריכה להיות חמש בערך, כי בדיוק התחילו עם “ערב חדש”. היא ביקשה שאקנה לה עשרה טורים בטוטו, כי כבר יום חמישי ועוד מעט סוגרים את התחנות. ניצלתי את השיחה כדי להגיד לה כמה אני מתעבת את כל מה שהיא נתנה לי אי פעם. היא אמרה: “מה מותק, לא שמעתי, את יודעת שמאז שיש לי את המכשיר באוזן צריך לדבר אליי בקול רם.” צרחתי: “לא חשוב, אקנה לך כמה טורים שאת רק רוצה.”

“את מותק,” אמרה אימא.

מאז שחזרתי לכאן שוב חזר הטיק בעין השמאלית. ליתר דיוק זה קרה מיד אחרי שעברתי את המסלול הירוק לכיוון היציאה. כשראתה אותי צעקה משהו בספניולית ואמרה שהיא לא מוכנה שהילדה שלה תיראה כמו מוזלמנית, ושפעם אחת אושוויץ הספיקה לה לכל החיים. אחר כך, בבית שלה, ראיתי שהיא המציאה מנהג חדש: שמרה טונות של אוכל במקפיא ענק של מסעדות. היא התגאתה שאפילו קרמבואים וופלות אפשר לשמור שמה, ואף פעם זה לא מתקלקל. יום אחד הבנתי שיש משהו בשיטה שלה. הרי לא פעם נתקעתי בלי משהו מתוק בבית. נניח, כמו עכשיו. אחרי חיטוטים נמרצים בארונות מצאתי פיסטוקים ישנים ומי ורדים. מזל שהמציאו את קרטוני החלב העמיד! מצאתי אחד מסתתר בפינה, מוכתם ומאובק, מאחורי שקית קטניות, אולי מלפני שנתיים. מיד רצתי להרתיח את החלב כדי לעשות לי מלבי. א' אמר שאם אני מחממת חלב, למה שלא אשים כמות כפולה, הרי גם הוא צריך להתפרנס ממשהו, לא?

בכוונה השהיתי את התשובה. באמסטרדם לימד אותי איזה גורו בודהיסטי שכדי להיפטר מכאבים צריך להפסיק לפטם ולהזין אותם. הדיאטה שנתן לי כללה שני סוגי מים, ירוקים ומינרליים. הוא גם הזהיר מאשפוז בבתי חולים, אפילו אם ארגיש חלשה. זהו הסימן הכי חזק לכך שהפחד רוצה שליטה, הסביר הגורו. והכי טוב להתעלם מצופרי האזעקה שלהם. תסתכלי על העניין בצורה פילוסופית, עשבים שוטים משקים? לא. וזאת כל השיטה.

היה קריר. התכסנו בשמיכת הטלאים שטיה רוזה תפרה פעם, באחד מביקוריה התכופים ב“שלוותא”. א' – אהבתי לקרוא לו א' – התחפר בין הכפלים כמו עובר. אני מודה, לפעמים היה בו משהו מתוק ומעורר רחמים כמו תינוק אינווליד. אלו היו הפעמים היחידות שבהן הוא הצליח לעבוד עליי. הוא שאל אם אני יודעת איפה הכי כדאי לו להיכנס לתוכי. אמרתי: חה, חה, גם כן בדיחה. הוא שאל: למה לא נלך פעם, את ואני, לסטנדאפ קומדי, שמעתי שהם טובים שמה. עניתי: טובים בשבילי או טובים בשבילך? ויש הבדל? הוא שאל בפליאה.

אימא צלצלה: “כבר שמונה בערב ואני יודעת שעדיין לא קנית לי שום טור.” צרחתי לטלפון: לא נכון, את טועה, קניתי לך את הטורים הכי טובים שיש בשוק, במחיר מציאה, ועוד עשו לי הנחה על העיניים היפות שלי. לא תתארי לעצמך מה הצעתי למוכר בתמורה, זיון פלוס מציצה. אימא אמרה: “מה, מותק? את שוב ממלמלת, נשמעת לי באוזן כמו מוסקיטו.”

אחרי “מבט” הקרינו סדרה על שמנה אחת ובעלה השמן והילדים השמנים שלהם. א' בהה במסך ואמר שהוא הולך להקיא ממנה, ואיך אני חושבת למצוא לעצמי זיון עם גודל שכזה. עניתי לו שלפעמים נדמה לי שהתשוקות הגופניות כל כך חסרות ממשות, שאפשר ללכת למיטה עם שריריו הנפלאים של איזה מציסטה, או רק להזות עליו. ממילא מה שנשאר אחר כך זה רק הזיה מטושטשת באחד התאים האפרוריים והרכרוכיים ההם. א' רטן בבוז: עוד תצא ממך פילוסופית! החלטתי לא לשים לב אליו וחשבתי על הבדידות הגופנית שכפיתי על עצמי מאז שחזרתי לכאן. ככל שהתרחבו ממדי גופי כך התכווץ לו איבר מיני, עד שהיום כבר לא ניתן להיאחז בו. חישבתי שאם אני רוצה לבלוע אותו לתוכי, רק זה המקום המתאים לתהליך הבליעה.

באמסטרדם נהגתי לרשום יומן. רצף של פעולות וכיוצא בזה. העיקר לשמור על הרצף וההמשכיות. חששתי שבוקר אחד אקום ולא אדע מי אני ומה עשיתי אתמול או לפני עשר שנים. ככה אוכל לדעת בדיוק מה עשיתי, נאמר בשעה חמש ה-27 בנובמבר, 1986. הנה, יש: הייתי במיטתו המיוזעת של מישהו, כבר לא זוכרת מי זה היה, דבוקה בישבני לכתם הלח והרירי. אומרים שכבר ארבעת אלפים שנה ניטש מאבק הכוחות בסוגייה: “מי יישן על הכתם”. פעם מילאתי שאלון נשים אינטימי. אחת השאלות הייתה “מי מבינכם ישן על הכתם?” מי שענתה “אני”, קיבלה אפס נקודות בהערכה עצמית.

מזג האוויר המעונן השתנה לשמש חורפית. מצאתי זמן לחטוף הצטננות. הודעתי שאני לא באה לעבודה ובלעתי “קולדקס”. א' שאל אם אני מתכוונת לחסל אותו בכימיקלים. עניתי שלו רציתי לעשות זאת, יכולתי להשתמש במשהו יותר חזק, ושיפסיק לבלבל לי את המוח ולהפריע לי למלא את תשבץ ההיגיון של יום שישי.

אימא צלצלה. היא טענה שלתולעים אין סבלנות לחכות לה בקבר ושהם מתפרנסים מהרגל שלה כבר עכשיו. הסברתי לה את התיאוריה של הגורו הבודהיסטי, והבטחתי לקנות לה תרופה הומאופטית ברגע הראשון שאוכל להוציא את קצה אפי המנוזל מהבית. היא שאלה אם תולעים ברגל זה כמו התולעים שהיו לי בקיבה כשהייתי בת חמש. כשסגרה את הטלפון, אחרי אנחה ארוכה, אמרתי לו: “איזה מין חיים משונים זה שאנשים חוזרים להיות ילדים כשהם מזדקנים?” א' רק המהם ברוגז ממקום מושבו על הספה. היה קשה להוציא ממנו קצת אמפטיה.

הוא צפה באותו רגע בתוכנית ערבית לחידושים והמצאות. חשבתי שלו לפחות נתן לי לכתוב, היו לנו יחסים הרבה יותר תקינים. אבל בדרך כלל, כשהתיישבתי לחבר מילה למילה, הוא מצא זמן לפתוח את הרדיו בווליום מקסימלי או לטגן לעצמו בלבד ביצית עין במלח שום, על יד באגט חם וסלט ירקות קצוץ קטן ומתובל בשמן זית, לימון וזעתר טרי. רק ככה הוא אהב את זה.

השתהיתי מעט, מתעקשת לתאם מילה למילה, אבל לרוב רק הצטרפתי אליו בדומיית השלמה, מחסלת פרוסה אחרי פרוסה, ואחר כך את מלאי הממתקים שנשארו במקרר. כזו אני, ותרנית. אימא ידעה איזו ילדה לעשות. ככה היה, למשל, בנישואיי הראשונים, לאחד מבחורינו הטובים לטיס. גרנו בירושלים בדירה הפוכה ובלי שום דבר במקרר. לא כמו עכשיו, כשפעמיים בשבוע מינימום אני בסופר, מדדה בהתרגשות עצורה בין הסמטאות העמוסות בוופלות ובעוגיות. מכל מקום הם מביטים עליי, שורקים לי כמו שפעם שרקו לי הפְרֵחִים כשעברתי ברחוב עם מיני הורג.

לפעמים,נדמה לי שאנשים בסופר מסתכלים עליי ושונאים אותי. הם בטח חושבים לעצמם: כמה לאט היא זוחלת עם העגלה שלה, הדֶּבָּה הזאתי. ומה לעזאזל היא קונה כל כך הרבה? ומי בכלל הרשה לה להסתובב כאן מול העיניים שלנו, מול הגופות החתיכיים שלנו, יה חתיכת גוש שומן ענק ומלוכלך שכמותה? למה מי היא בכלל? אני רואה את זה במבטים הצוננים שלהם, בזמן שהם ממששים בעדינות ירקות ופירות אורגניים וקוראים בשקט כמה קלוריות יש ביוגורטים דלי השומן שהם אוחזים ברפיון, עושים את עצמם כאילו שהם לא מסתכלים עליי. כדי להתעלם מהם אני מסובבת את הראש, בוהה באישה ענקית שמשתקפת אליי במראה שמעל הפירות והירקות. אני נחרדת: הענקית היא אני.

אבל אז בקושי ראו אותי: הייתי ילדונת־נימפונת, זעירה יותר מאצבעוני. כי ככה הוא אהב אותי, הטובים־לטיס. הוא רצה לעשות בגופי כרצונו, ובאמת עשה. וחוץ מזה קראו לו אפי. איזה מין שם זה אפי? מי שנשואה למישהו שקוראים לו אפי, לא יכולה להיראות אחרת. לבשתי אז חולצות צמודות חושפות מותן שזופה מעל מכנסי “ליוויס” הדוקים, וציפורני היו משוחות בלכה אדומה, כי “ככה אני אוהב את זה.” לי זה לא היה אכפת בכלל. הוא קנה את כל מה שהיינו צריכים ואני ישנתי עד חמש אחר הצוהריים. קראתי גם “לאישה”, ולא היה אכפת לי בכלל שמפתחים שם תיאורית על כתמים לחים ומי צריכה לישון עליהם כדי לשמור על שלום בית.

א' טען שחיי איתו הרבה יותר טובים ממקודם, וככל שאקדים להכיר בזה, כך ייטב לי. אחרי שלושה ימי מחלה איתו בבית כבר התגעגעתי למשרד. אחר הצוהריים ערכתי קניות גדולות. שלושה סוגים שונים של סטייקים במשקל. הסינטה והשייטל הכי טובים שיש לי, נשבע הקצב. שלוש חפיסות של חמאה מלוחה, מאתיים גרם כל אחת: אלה יש להן תכונה מצוינת להתמוסס בפה כמו בובל’ה ביחד עם הסטייקים. ארבעה באגטים חצי אפויים: רגע לפני האכילה אני משחימה אותם טוב־טוב בטוסטר אובן. את העגבניות שהולכות על יד, אני חותכת למשולשים מדויקים בסכין היפנית שקניתי לפני שבוע, דוחפת בצד גם כמה עלים של חסה ופרוסות בצל, רק כדי שהכבודה תחליק בתוכי בנוחות מקסימלית, בלי שא' יצרח ויטען שאני מרעילה אותו בכולסטרולים. חוץ מהקצב ומהמעדנייה של “מזרע”, הזמנתי בטלפון מהסופר תריסר צ’יפסים ובמבה בשקיות משפחתיות, שישה סוגים שונים של שוקולד חדש בעל שם מוזיקלי, “אינטרמצו”, לחמניות המבורגר, גבינות שמנת 30 אחוז, ושני טעמים של מוסים חדשים: תות וטופי־פירות. פינקתי את עצמי בהובלה עד הבית והתיישבתי לטרוף.

צילה מהעבודה התקשרה. שאלה אם משהו זז, ובלי לחכות לתשובה סיפרה על הגבר האחרון שפגשה בפאב, שהוא דווקא נורא נחמד, והתעכבה חצי דקה על הנורא. בצחוק הוסיפה: “ומה יהיה איתך? נראה לי שאצטרך לגרור אותך למפגש פו”פים." אמרתי לה שאני בסדר גמור, ושאני אפילו לא ישנה לבד. מנימת קולה הנפגעת יכולתי לדעת שעכשיו היא מקנאת נורא. איפה א', איפה הוא מסתתר עכשיו? מצא לו זמן להיעלם. תמיד הוא מגיע דווקא בפעמים שבהן אני בכלל לא מצפה לו. כדאי למצוא אותו לפני שאימא תתקשר.

אימא התקשרה. סיפרה איך שהחבר’ה של מד"א התקינו לה בבוקר מכשיר ליניקת המוגלה מאצבעות הרגל. היא אהבה לפרט מה בדיוק עושים לה בגוף. האמינה שזה עוזר להבריח את המוות. אין מה לדבר, יש משהו בשיטות ההפחדה שלה. הרי גם מלאך המוות הוא בטח קצת היפוכונדר. חשבתי על א'. איך אפשר להפחיד אותו. לפחות קצת לעצבן.

כשליחכתי את נזילת החלמון עם פיסת הלחם האחרונה, הוא הופיע פתאום ושאל איך יכולתי לשכוח שהצהוב הוא החלק שהוא הכי אוהב בביצה. הצעתי לו את הלבן שנשאר. הוא שנא לבן. בבוז אמר לי: רואים עלייך כמה שאת אימהית! ולחשוב שרק בשבוע שעבר הצעתי לך לא לאחר את הרכבת ולנסות משפחה חד־הורית. באמת, תסתכלי על עצמך, רווקה מזדקנת עם עתיד של בטטה. אילו התייחסתי לדבריו ברצינות הייתי עלולה לפרוץ בבכי, אבל אין שום סיבה שבעולם שאתן לו את התענוג.

בהתחלה גם אני נבהלתי מעצמי. בחנתי בבהלה את הסתגרותי מפני העולם ביחד עם עשר צנצנות ריבה וחמישה קילו בורקס קפואים. חברים הפסיקו להתקשר. גברים תאבי זיון הפסיקו להתקשר. בהדרגה גם החברות הכי טובות הפסיקו לצלצל כדי לשאול מה קורה, מה העניינים. רק אימא המשיכה להתפרנס ממני ומהטיקים המחמירים בעין שמאל. את מכירה את הבדיחה הזאתי על הורים? שאל א'. אחרי שהם מוצצים לנו את הכדוריות האדומות, הם עוברים לשחק ביליארד בלבנות.

באותה עת בחנתי את צדודיתי הנפוחה, את הררי השומן, את הקפלולים בבטן, את השדיים הנפולים, והקפדתי לא להתעלם מהצלוליטים שהתחפרו במעלה הירכיים והישבן. הייתי צדודיתה המבהילה של אישה בגיל העמידה. רק בגלל שהייתי עדיין מוח רזה בגוף שמן, לא שמתי לב לזוועה עד עכשיו. מצידה של דולי פרטון זה היה בדיוק להפך: אישה שמנה מסתתרת בגופי הרזה, שמעתי אותה אומרת בתוכנית האירוח האישית שלה. והכול בגלל המשקל הארור הזה שהורס את חיי הנשים, פירטה דולי בוויבראטו מאנפף, ידיה על מותני השלושים סנטימטרים שהשאירו לה בחוות ההרזיה. הכול בגלל פיסת המתכת הממוגנטת הזאתי, שהופכת נשים עתירות תולעי קיבה למבוקשות בהיררכיות סלוני הדוגמנות של סאן־לורן. ואיך להשתלט על המפלצת הזאת, הגדולה, הענקית, ששומניה נשפכים, שמנוי וגמור איתה לגמור אותך? שואלת דולי. איך לגמור על כל הגודל הזה, עם ליחת האיברים הפגומים, השיער שצומח במקומות הלא רצויים? היא גוברת עליי, היא משכיבה אותי, מה היא נטפלת אליי? הגודל הזה שובר אותי. ותמיד יש צורך להזין אותה בעוד כוס שוקו, בעוד גלידה, בעוד מאתיים גרם שוקולד חלב עם אגוזים. כי ככה היא רוצה. אבל בעיקר דברים טובים וממתקים. זה מה שהיא הכי אוהבת. היא דביקה ושערותיה הן כמו אצות סבוכות. היא מבחילה אותי. אני מדמיינת כל מיני מעשי חיסול אפשריים.

עכשיו נסי לראות גם את הצדדים החיוביים, אמר א'. חשבתי קצת וציינתי בפניו את המעלות שיש בגוף הגדול הזה: יהיה בשבילך הרבה יותר מקום וגם יהיה לך חם. תגיד לי, מי בימינו מקבל לוקסוס כזה? העליתי בפניו את כל הטיעונים ההגיוניים. אבל לכי תשפיעי על עקשנים. קחו למשל את נישואיי השניים. אחרי אפי, אמר דיוויד חברי, למי כבר אפשר להיות נשואים? ושהוא בכלל לא יתפלא אם הפעם זה יהיה סרסור זונות אינדיאני מברוקלין. הוא לא סטה הרבה מן האמת. היא באה בצורתו גלוחת הראש ומחורצת הסנטר של אדי. נצר ג’ינג’ס חאני, ללא ספק. עם החבטות שקיבלתי ממנו, יכולתי למלא עשרה מעונות לנשים מוכות. מה הפלא שחזרתי מאמסטרדם כמו טוסט מכווץ?

כשהגעתי לבית ברחוב סוקולוב, הוא היה ריק מרהיטים, להוציא ארון מתכת ממוצע מידות תוצרת “הארגז”, שלבסוף החלטתי לא להשליך אותו. א' ישן לו שם בנוחות, בלי לדעת שהדיירים התחלפו. פגישתנו הראשונה התרחשה בסיטואציה בלתי צפויה, כשחליתי בהרעלת קיבה ושלשלתי את הנשמה. פחדתי שעוד רגע אתפגר מהתייבשות.

זה קרה בשירותים, תחתוני משולשלים מטה וקיבתי כמעט חשופה. באותו יום עדיין לא הבנתי את המחזוריות, לפיה הוא מופיע תמיד דווקא כשלא מצפים לו, כמו אורחים שנופלים עלייך בלי להודיע מראש. בהתחלה חשבתי שזה סימן טוב. יהיה מישהו שקיומו יקל על בדידותי, שיעזור לי אם אחלה, נניח, בשבץ מוחי.

בהתחלה הוא הופיע אחת לשבוע בערך. כל זה היה לפני שהתחלתי להיבהל מעצמי, לפני שרכשתי יומן “סבן־סטאר” כדי לרשום בו את סדר יומי ואת תכיפות הופעתו, בימים שבהם סדיני מיטתי ידעו לפרקים מזומנות את לחותו של כתם לבן רירי זה או אחר. אחר כך הפסקתי להיבהל מעצמי, מהיעדרם של אנשים אחרים בחיי. היינו רק אני והוא, הוא ואני. שמנים, מכוערים ונינוחים.

באותם ימים הוא נהפך לחלק ממני. הבין שאני כבר לא מסוגלת לחיות בלעדיו וניצל את החולשה. רק מאוחר יותר הבנתי שגם הוא פחד. כל כך פחד להעלות בדעתו איך זה יהיה להיבלע בתוכי, ללא שום אפשרות לחזור בחזרה. רק אז הבנתי למה הוא לא הניח לי לכתוב, למה סירב לפרגן, להגיד איזו מילה טובה בכיוון. הוא פשוט פחד לאבד את מעמדו בסביבה. נרגעתי רק כשהבנתי שגם הוא פוחד פחד מוות מזה שאעזוב אותו.

אימא צלצלה. כבר קטעו לה את הרגל. עכשיו רק צריך לחכות שגם שאר האיברים יצטרפו, בזה אחר זה, לקבר שהיא קנתה לעצמה בבית העלמין קריית שאול. היא ביקשה שלא אשכח לבוא מחר ללוויית הרגל שלה. בשעה שלוש מתאספים בבית הלוויות העירוני.

תל אביב, 1987

כשהכרתי את רֶמוֺ היא לא הייתה גבר ולא אישה. היה לה איבר לא מזוהה במקום זין, צל של שדיים וחיוך מוזר וחמקני על הפנים. הכול היה בסדר איתה והרומן התנהל כמו שצריך. לא ציפיתי ליותר מדיי. ניסיתי להיכנס לנעלי הגבר, ומצאתי שיותר מכול אני מצליח בכך דווקא אחרי שאני אומר לעצמי כמה אני לא גבר, כמה אני לא גברי באמת. רק אז היה הגבר שבתוכי פורץ החוצה ומסוגל לטרוף את העולם.

ובאמת שהיה בסדר. רכבנו על האופנוע שלי במשך שעות. היא צמודה לישבני כמו תינוק, מתוקה שכזאת. לקחתי אותה ביחד איתי לשליחויות שהטילו עליי במקום עבודתי “רץ וראשון”, והיינו מכסחים יחד את הכבישים. היא בפלגמטיות, ואני כראש וראשון, גבר בהחלט.

לפניה הסתפקתי בגיחות קצרות לסיפוק תאווה מיידית בגן. בעיקר חיבבתי נערים מעוגלי פנים, בעלי מראה סקנדינבי. רמו הזכירה לי נער אחד שהכרתי בגן. הוא היה גבוה יחסית אליי, רך ומתוק, והיו לו עיניים כחולות. אלא שאז גם אני הייתי נער, ובעצמי הייתי רך ומתוק. ממרחק של זמן אני מתקשה להיזכר ברכות המסוימת של עורו, ובקלות מסוגל להחליף אותה באחרות.

אחר כך הוא נסע ללמוד בחוץ לארץ, ואני ניסיתי לקשור איתו קשר טלפתי בעזרת מגדת עתידות שגרה ברחוב ש“ץ, ליד דיזינגוף. זה לא עזר. לא תמיד עושים את מה שנכון לעשות. בעצם, גם הפגישה עם רמו הייתה טעות מן היסוד. היא עבדה ב”שירות 18", ואני רציתי שהיא תקשר אותי בחינם עם הבחור ההוא שגר בחוץ לארץ. קבענו להיפגש ליד התחנה המרכזית, והיא הסכימה להגניב אותי לחדר הגדול עם הטלפונים בשורה. היא התלוננה כמה שזה קשה לה, ושעל דבר כזה עלולים לפטר אותה על־המקום. וכבר הרחתי כיוון של סחיטה.

לא ידעתי מה היא תרצה, ורציתי להיפטר כמה שיותר מהר מהדרישות הטרחניות שלה. פעם קראתי באיזה מגזין נשים, שבדרך כלל הן דורשות גרבי ניילון או ליפסטיק. אבל בהחלט יכול להיות שזה היה מידע מיושן ולא רלוונטי. לא רציתי להתעמק בזה יותר מדיי, ולכן דרשתי לדעת מיד מה היא רוצה בתמורה.

כשהגענו אל הבית של סבתא שלה בכרם, כבר היה די מאוחר. המשמרת שלה נגמרה בחצות, ואחר כך צעדנו כל הדרך ברגל. עצרנו לשתות משהו, ואפילו קניתי לה שני בייגלעך חמים במאפייה, אחד עם מלח ואחד עם שומשום, ובשביל זה נאלצו לפרום במיוחד בשבילה צרור מוכן של עשרה. היא הייתה חביבה והכינה תה היביסקוס. בחדר הנעול מתה הסבתא לפני שלושה חודשים, כך סיפרה, ומאז היא חושבת להשכיר אותו, ואולי אני מעוניין?

בשביל הסדר הטוב, אני מרגיש חובה לציין שאין זה ממנהגי להיגרר לשיחות טבולות בתה עם זרים. זה אף פעם לא נגמר טוב, ואין שום סיבה שהפעם הכלל יחרוג ממנהגו. למרות זאת, בכלל לא התרגשתי כשראיתי שהיא לא מגלחת את רגליה ואת בתי שחייה, אף על פי שבעיניה שוב עלתה הציפייה, שהתחלפה במהירות לאותו חיוך חמקני. אולי רצתה שאגיד לה כמה היא מקורית ומורדת במוסכמות. אבל אינני רגיל לתת מחמאות. וזה לא שלא חיבבתי אותה. אבל אחרי הכול, אם חושבים על זה טוב, היעדרן של מחמאות, בדיוק כמו חלוקתן, אלו דברים צפויים באותה המידה.

היה לה חדר נחמד. כיסאות קש, בד הודי על הקירות, צנצנת עם פרחים קוצניים צבועים ונרות פזורים בחינניות. קולה, עבה ואיטי, התלווה לפזמון של שיר ישן שבקע מהרדיו. היא עדיין לא אמרה לי מה היא רוצה בתמורה לשיחות־חינם שלי, אבל יכולתי לנחש. מה כבר נשים יכולות לרצות וכיוצא בזה?

ואז היא טיפסה על כיסא והוציאה את מה שנראה לי כתיבת נדוניה. גם במשפחתי היו מכינים לנערות תיבות דומות, עם קישוטים וצבעי חינה, כדי להכין אותן לטקס שיהפכן מאסורות לנשים. רמו הוציאה ממנה שמלה מסורתית אדומה ולבשה אותה. אחר כך היא הראתה לי פיסת גזה והורתה לי לפתוח את המלמלה החיוורת, למרות שכבר אמרתי לה שאינני מתעניין בירושות ובנדוניות, וחוץ מזה השעה כבר מאוחרת והירח מסתתר, והצללים בחדר לא נעימים לי עוד.

במחשבה לאחור נדיר לשמוע מישהו שאומר כי היה שמח על שנקלע לפרשה אומללה. לנו הגברים קל להתמודד עם הפאלוסים שלנו, אבל קשה לנו מאוד עם מה שנקרא “האילוסטרציה הנשית שלו”, אותו קליטוריס חמדן ומאיים. אני מודה שזה סיפור מוזר ורבים נוטים שלא להאמין בו. אבל אני נשבע לכם שמה שראיתי היה אחד אורגינלי, אף אם יבש. מורשת משפחתה, כך אמרה, והוסיפה: “במקום בו כורתים את זה לנשים, צריך לחשוב טוב־טוב לפני שמדברים או שבכלל עושים משהו.”

רציתי לנחם אותה, היא הייתה כל כך שקטה וענוגה, ובכלל לא כמו שציפיתי מאישה כמותה. אפילו לא שמנמנה כפי שאפשר היה לדמיין כשהייתה לבושה. עד היום אני שקט מאוד בספרי אותה. סיפור שלא ייאמן, היה כל מי ששומע אומר לי, וגם טופח לעצמו על המצח כאות שמבהיר את חוסר אמונתו ואת גודל מזלי על שנפלה בחלקי התנסות מרגשת שכזו.

אני אדם ניטרלי, לא תיאטרלי. הצמצום והצורך לעשות כל דבר כמו שצריך מאפיינים אותי ב“רץ וראשון” וגם ב“שירות השליחויות השנתי” שבו עבדתי למעלה משנה. אבל מובן שהיו כמה סערות בחיי, ואז לא התאפקתי ונאנקתי בקול רם. הרומן עם רמו היה אחד מהן.

אני כותב את הדברים כפי שהיו, ומקווה שלא יחשדו בי במניפולציות או בשכתוב. תהליך הפיכתה של רמו למין שאינו מיני הוא תהליך של שנות אור. במקוצר, כמו בצילום מיקרוסקופי מזורז, הכול נראה מדויק ומונח במקומו, בהיר וברור לחלוטין כאילו הונחה משמיים.

“עד שהכרת אותי לא היית שום דבר,” אמרה תוך כדי התהליך. “האם נוכל להיות ביחד?” שמעתי את עצמי שואל בנדיבות. היא השילה מעל עצמה פצלים־פצלים של שרידים עתיקים, ואמרה שכך נהוג במשפחתה. אמרה שמה שראיתי קודם היה של סבת־סבתה, ועכשיו היא רוצה לראות אותי.

היא התפשטה והתפשטה, ואני שנאתי אותה על שהפנטה אותי להביט בה. עשיתי זאת בחוסר נוחות, כי לא הייתי רגיל להביט על נשים במצבים אינטימיים. גם האקט עצמו אף פעם לא עורר אותי.

עכשיו היא הייתה כל כך קלה, כמעט מרחפת בלי גוף, בין אדים אדומים של היביסקוס רפואי, הנמזג לתחבושות היגייניות ומעוטר בטמפונים. הבטתי בה בטראנס, כשם שאני כותב עכשיו. הייתי העתק חיוור שלה, כבר לא גוף אותנטי.

“חשבתי שאנחנו מכירים מאיזה שהוא מקום,” המהמתי לכיוונה, בלי שהדבר יישמע ככוונה גסה. “תשמעי,” אמרתי לה: “יכולנו גם להתחתן, בחיי שאני אוהב אותך.” והיא רק אמרה, “מה פתאום שאהיה ישועתך?”

פתאום היא הפכה לגרוגונה עתירת ישבנים כמו בחלומו של רווק קשה יום, ואני הגרתי את ליחתי על ערוותיה החתומות. איבדתי את השליטה, איבדתי את השליטה, תיכף אתעוור משפע האיברים החונק הזה!

ואז היקיצה בבוקר לצידה, תמיד צריך למצוא אהבה. התלבשתי בשקט כדי שלא תתעורר, אבל לא צריך לנפנף כדי לעורר את היצרים מרבצם. כשאיש מאופק יוצא מגדרו, נהוג לתהות אם למחרת הוא מתעורר כחדש, או שמא שמץ מן הלילה הפרוע נטבע בגופו. הרבה מיסטיקות נשפכו על זה.

אז אני מצטער אם לא אוכל לתרום את גופתי לחקירה מדוקדקת, אבל אני מוכן לומר ששלוות נפשי הבסיסית שבה אליי. שוב חזרתי ובטחתי בגבריותי. זה היה גילוי קטן אבל די נעים. שוב יכולתי לרכב על האופנוע ולחוש אותו חם, גדול ומוצק בין ירכיי. עכשיו, יכולתי רק לרחם על רמו הבלתי מוגדרת, ולא חשתי שום חרטה על כך שהיא מתפלשת שם לבדה בין דגדגניה היבשים. הייתי חופשי. בדרכי הביתה מהעבודה קניתי קופסת דגנים בעלי יכולת מסיסות טובה בחלב. לא ציפיתי לשמוע ממנה יותר.

עוד באותו ערב ציפה לי חבר ישן מימי הגן והציע מה שהציע. לא חשבתי פעמיים. אחרי הכול, מצב רוחי היה נעים, מסופק ורגוע. הרגשתי שאני מושך נשים וגברים כאחד. קשה להאמין עד כמה מבטים סתמיים ברחוב יכולים לתרום לביטחון העצמי, ואני, שהייתי ילד דל כתפיים כמו איגואנה ובעל מבנה חרגולי, עכשיו, המבנה האנטומי שלי לא עניין את קצה נעלי השמאלית. הייתי חזק, חזק, חזק!

בחוץ, זמזמתי קטע מ“מילי המודרנית בתכלית”, שיר ישן שחדלו להשמיעו ברדיו. יש שם פזמון חוזר על מילי הזאת שמפלרטטת בקלות, ובסרט היא אפילו הייתה עושה את זה תוך כדי נהיגה במכונית. אבל אני לא הייתי גיבור עד כדי כך, וכששני הבחורים שישבו מאחוריי באופנוע התמזמזו, לא רציתי להתערב ובטח שלא לגעת, וברור שלדחוף ידיים היה מבצע בלתי אפשרי.

היינו שלושה כשהגענו אליי בחזרה. יכול היה להיות מעניין לצפות בנו מתגוללים יחד כשמעלינו המראה הגדולה. אבל כל מה שהיה היה מודרני בתכלית. יש לזכור ששני דברים פועלים תמיד כפי שמצפים מהם: הנימוס והתשוקה. כל השאר הוא עניין של העדפה. לפעמים אני מוצא את עצמי מיוזע ופרוע, או רק אומר שלום בנעימות ומלווה לדלת. וכל זה לא קשור בכלל לשליטה ביצרים הבסיסיים. אני אדם שקול לכל הדעות, ולא פעם אם יוצא לי להשתעשע בתשוקה, אני מעדיף ערכים ברורים כמו נימוס, גם אם אחר כך נשארים עם אשכים מלאים. לפעמים עוברים ימים רבים עד שאני עושה בהם שימוש, אבל בסופו של דבר זה לא אובדן כזה גדול בהתחשב באנרגיה שנחסכת לעת מצוקה. לכן, כאשר בלי כוונה הגעתי מאוחר יותר לביתה של רמו, הייתי ממש מרוצה משיקולי הנבון לדחות את התשוקה למועד בלתי ידוע.

אני מגדיר את עצמי כאדם נטול עכבות. דברים שאינם נעימים לי אני מסלק מחיי בלי רגשות אשם: נשים דורסניות, דודות נטפלות, בוסים החלטיים. לכן לא האמנתי שאחזור לשם, למקום שבו איבדתי את שלוות נפשי.

היא זינקה עליי. כנראה שהייתה מוכנה. פרמה אותי, השכיבה על הרצפה וקשרה את זרועותיי לעמודים. הרגשתי רטט חם בחלציי, משהו קרוב לנשיכה אבל יותר צורב. אמזונות צעירות, בנות שתים־עשרה לכל היותר, דילגו סביב גופי ודונג סמיך נוצק על שמורותיי הסגורות. רק שמעתי את ה“דיגידָן דיגידָן” של הילדות, ועוד הספקתי להרגיש בפתיתים קשים ופריכים ניתזים על חזי. ואז בא הכאב הגדול – כאב האש.

היא חתכה את הזין וניקתה גם את שאריות האשכים הכואבים מערגה. אחר כך חסמה את הפצע וחיטאה ביוד סגול, חיתלה אותי ברכות והסירה את הדוק הנוקשה שעינה את שמורותיי. רק אז היא התיישבה על הכורסה היחידה בחדר, ירושה מזקנתה, מנסה להירגע מן המאמץ הגדול, אבל עדיין לא שיחררה אותי. היא הציתה סיגריה ועישנה בלי קול, ולפעמים חמק בעיניה חיוך, שידע כי בזה תמו חובותיה כלפי הדגדגנים של סבתא.

כעבור שבוע פחת כאב הצריבה ומעל הפצע נוצר מעטה ורדרד ומפותל כמו שלה. אני מצאתי את העבודה החדשה ב“רץ וראשון” ועברתי לגור אצלה.

תל אביב, 1987

מתבקש לומר שאהבתי אותו. שזכרתי, גם אחרי שנים ארוכות, את הנמשים שעל גבו, את החספוס המסוים של עור מרפקיו. למה חשבתי דווקא על מרפקיו? המחוברים לזרועות שעירות, המובילות לכפות ידיים רבועות ומגוידות, על אצבעותיהן העבות, כאשר לפת את צווארי וכמעט חנק. אבל הרי לא חנק. לא ממש. לא בשביל זה אסף אותי מפארק בולוואר בשברולט שחורה שנת 62'. הכנף הקדמית המעוכה עצרה מרחק מדוד מרגליי, האופק היה שחור והסיגריה שלו מנצנצת. כמו בסרטים האפלים. צדודיתה הקטיפתית של לורן באקל והשריקה הצרודה שלה כמעט ענו לו כששאל: לאן את צריכה, מותק?

אקספוזיציה מהירה והתמונה משתנה. היא יושבת לצידו במכונית הדוהרת 150 לשעה. כמעט מפתה לומר שריפוד הסקאי המהוה צבוע באדום דהוי, וריח של אמוניאק עולה מהמושב האחורי. כנראה שניקו אחרי מישהו שהקיא. בתיה הרעועים של נורת’־הוליווד מתחלפים בדרך לסאן־פרננדו־ואלי. שערותיו ארוכות וחלקות, ויש לו צמיד מתכת פשוט, רקוע אותיות שמו כנראה, על פרק ידו הסמוכה לגופי.

מביטה למטה. משום מה מצפה לראות “אול־סטאר” אדומות. אבל הוא נועל מוקסינים שחורות ומהוהות. בוויש מהיר עולה אל פניו: רבועות, קשות ומתגוננות, והאף ישר. נזכרתי שתמיד אהבתי גברים עם אף גבנוני משהו. אבל בהחלט ייתכן שלא זכרתי כלום באותו רגע. שתיקת עיניו הבהירה לי שעדיף לשתוק ולא לשאול איפה אנחנו. גם מוזיקה אי אפשר לשמוע. הרדיו נעקר והשאיר פצע פעור, מצמיח חוטי חשמל צבעוניים שמאלה מלוח השעונים. בחוץ נעשה סמיך וחשוך, ואור הפנסים נמשך כחוט חלמוני. מצד שני, ייתכן שבכל זאת היו לו “אול־סטאר” אבל הוא שכח לנעול אותן.

תמיד אהבתי “אול־סטאר”. בארץ סיפרו שאפשר להשיג אותן כאן בזיל הזול. חיפשתי ולא מצאתי בשום חנות – כולם אמרו שזה יצא מהאופנה – עד שגיליתי כוך חבוי בתחנה המרכזית של הוליווד. ה“גרייהאונד” לסאן דייגו איחר להגיע. בחור שנראה כמו קאובוי ונעל “אול־סטאר” אדומות וחדשות הדריך אותי כיצד להגיע לחנות. בסאן דייגו כבר נעלתי “אול־סטאר” קומנדו, מנומרות בצבעי הסוואה. נזכרתי בעומר שיצא לציד נמרים בקניה. הוא חזר מונצח על גבי תמונת פולארויד, רגלו במגף מונחת על גווייה צמרירית של נמר, כנראה מפוחלץ, מהסוג הזה שנמצא מוכן לצילום עם תיירים בכל אתר ספארי מקומי. אבל אסור להעיר נמרים רדומים מרבצם. רק אחר כך הסתבר לו שהנמר היה אחד אמיתי.

אור ניאון חזק היכה על שמורותיי. הבנתי שנרדמתי. המכונית חנתה עכשיו במגרש חניה ריק, סמוך למרכז קניות, מול חנות פתוחה של “סירס”. מושב הנהג היה נטוש אבל עדיין חם למגע. היו לי המחאות נוסעים בחגורה הפנימית ושטר של מאה דולר עמוק בחזייה. חבל היה לי לפרוט אותו בשביל המבורגר מגעיל בלחמנייה דביקה. החלטתי לחלום על פלאפל משוק בצלאל, וכמעט שהצלחתי, עד שנשמע קול נקישת ידית הדלת. מה שהושלך על המושב נראה כמו כלי מתכתי. מיד חשבתי שאולי זה אקדח. בידו השנייה הוא ניער כוס מילק שייק תות־שדה חתום במכסה, הטבוע בחותמת “מקדונלד’ס”, נעץ את הקש, כיוון את פיית האקורדיון לפיו ומצץ ברעש מרגיז. התיישב על הכלי, ואמר: שית, זה מקרר את התחת. בחיוך אולי אמר משהו כמו: אבל את אל תדאגי, מותק, זה מתחמם מהר…

ביקשתי ממנו: אולי יש לך טישו? והוא אמר: בתא הכפפות, מותק. האם ייתכן ששמעתי בקולו ניגון דרומי, או שסתם נדמה לי? בכמה סרטים שואלים בחורים הגונים בחורות הגונות: “מה בחורה כמוך עושה מקום כזה?” או, “ראית יותר מדיי סרטים, לא?”

שלומי אמר: אם את כבר פה למה שלא תיקחי “יוניברסל־טור”? עולה רק 8.99 דולר. יום קודם לכן הטיל אותי האופנוע שלו במוזיאון השעווה של הכוכבים. מה שבטוח זה שבובתה של מיי ווסט צווחה שם משהו בניגון דרומי, קולה ההמוני מבטיח לנכנסים “מראות שלא תשכחו אף פעם.” שלומי אמר: תחכי לי כאן בשעה שש, ובלי שיכולתי לענות נראתה דמותו, בסרבל הטייסים האפור, זה עם המדבקות והעיטורים הקרביים, מתרחקת לעבר בואנה־פארק. דיילת מחומצנת באדום שרד החזירה לי עודף של דולר וסנט אחד בתמורה לשטר של עשרה שנתתי לה. חשבתי לעצמי: מה יהיה אם שלומי לא יחזור לקחת אותי מכאן? איך בכלל אגיע בחזרה לנורת’־הוליווד, עם דולר וסנט אחד שיש לי עכשיו בכיס, ביחד עם שתי סוכריות חמוצות, שנשארו אצלי למקרה שתתפוס אותו קוֺמה בדיוק באמצע הנסיעה?

הוא בא לאסוף אותי משדה התעופה, וכבר למחרת הייתי על האופנוע שלו, מחוברת לישבנו כמו תינוקת לאם אסקימוסית. השתיקה שלו לפנים, השתיקה שלי מאחור. לקח לה, לשתיקה הזו, תשעה ירחי לידה כדי לצבור תאוצה, מדצמבר, כשנסע, ועד אוגוסט, כשבאתי אליו, לתוך מזג אוויר עכרורי יחסית לעונת השנה. בארץ אמרו שקליפורניה זה בדיוק כמו פה. אבל השמש הופיעה הרבה יותר מאוחר באותו יום. בבוקר עוד היה מעונן, ושלומי, בפנים חתומות וקסדה שחורה, נוסע, לאן הוא נוסע, לאן הוא לוקח אותי, למען השם, ברחובות צרים ולא מוכרים?

המכונית חשוכה. ירכו, ואולי רק נדמה לי, מתקרבת לירכי יותר ממה שרצוי בנסיעות כאלה. גם הנסיעה שלו סהרורית ברחובות צרים ולא מוכרים. חשבתי שכאן אולי קלוור־סיטי, בגלל הלופטים הגדולים והנטושים. לפני רגע עוד נסענו בפרי־ווי, ופתאום עכשיו מבנים של בתי חרושת קודרים. אבל ייתכן ששוב נרדמתי. מבט לחצאית המיני מגלה את הטישו המעוך ומחזיר אותי למציאות. מבט זהיר שמאלה מגלה פרקי אצבעות לבנוניות, אוחזות בריכוז בהגה. חשבתי שהנסיעה הזאת אורכת יותר מדיי זמן ושהיינו צריכים כבר להגיע, אבל אולי אני טועה, הרי כבר התרגלתי לנסיעות הארוכות האלה, ובטח איבדתי את תחושת הזמן. גם הישבן מנמנם, מורגל בישיבה התכופה על מושבי עור מזויף.

אמרתי לו: שלומי, תעצור ותקנה לך משהו לאכול. בארץ אף פעם לא אמרתי לו את זה בצורה ישירה, כמו עכשיו. לא רציתי להרגיז אותו. רק לא להזכיר לו את נדנודי אימו. שלומי אמר: כן, תיכף, וקולו עמום, כעולה מתוך באר. ידעתי שהוא לא יעצור, וספק אם בכלל הבין מה שאמרתי. רק אחר כך אמר לי שהמקום הזה, עם הווילות המטופחות והמדרכות המדושאות שלצידן נתקענו, הוא סנטה־מוניקה.

שלומי אמר: אני רק נח כאן לרגע ותכף נוסעים, וחייך אליי את אחד מחיוכיו האוויליים, האופייניים לרגעים שבהם רמת הסוכר שלו צונחת. שלומי, אמרתי לו, הפאניקה כבר מחלחלת בקולי, אני הולכת לקנות לך משהו מתוק לאכול, אל תזוז מכאן. עוזרת בית שחורה ושמנה שחיכתה לאוטובוס אמרה לי שמרכז הקניות הכי קרוב נמצא עשרה בלוקים מכאן. זהו זה, חשבתי, אני תקועה פה עם זומבי ואופנוע, נראים כמו זוג ג’אנקי’ס אבודים, ואיש לא יבוא לעזור. התפללתי שאשמע את יללת צופר מכונית הגלידה, אבל שום מכונית גלידה לא עברה. כולי מסריחה מזיעה ובתלתלים פרועים רצתי לעבר הבתים, להתחנן לכפית סוכר, אבל מה פתאום שמישהו יפתח את הדלת למישהו ככה סתם.

הוא עדיין שכב שם כשחזרתי. מת לחלוטין. השעה הייתה אחת־עשרה, שתים־עשרה, אחת בצוהריים. השמש צצה לה פתאום מבין העננים אפופי עשן המכוניות הסמיך. חשבתי: מה אני עושה כאן, חסרת אונים, רק שלשום ידעתי מי אני, איפה אני ומה אני רוצה. שעה שתיים. הוא מתחיל לזוז. מתיישב ומדבר שטויות כמו פגוע־מוח. בתנועות איטיות הוא תר אחרי משהו בכיסי הסרבל. אצבעותיו מגששות, מסתבכות עם כיס קטן, תפור על שוק רגל ימין. פתאום הוא מאתר משהו, מוציא סוכרייה ירקרקה. אני לא מעזה לעזור לו לזרז את קילוף נייר העטיפה. במשך עשר דקות שנראות כמו שעה, הוא מסתבך עם הנייר, בתנועות איטיות, עד שהוא מצליח להנחית את הסוכריה בפיו. רק עוד עשר דקות יעברו עד שרמת הסוכר שלו תעלה והכרתו תשוב, ושוב נהיה על האופנוע, שותק מלפנים, לא מעז להסביר, שותקת מאחור, לא מעזה לשאול מה יהיה הסוף איתנו.

מבט ימינה מגלה הרים חשוכים, מבט שמאלה, את הפרופיל החטוב, את קו השיער החתוך ישר מדיי, את בליטת האקדח מתחת לישבנו. עכשיו אני בטוחה שהבנתי הכול: סיפור של נמר רדום מצאתי לי פה. ואיפה שלומי עכשיו, באיזו שכונה מצא זמן לאבד את ההכרה? ולחשוב שבארץ מעולם לא עצרתי טרמפ. נמר רדום מצאתי לי, ועוד איזה נמר, שנראה כמו חתול יפה. נזכרתי שאהבתי גברים עם עיניים חתוליות. תמיד אהבתי לחשוב אותם למפתים חמקמקים, כמו רודולף ולנטינו, שאת פסל השעווה שלו ראיתי קודם לכן במוזיאון הכוכבים. החוטף שלי נראה ממש ככה. כמה היה שונה במראהו משלומי, עם הקרחת היול ברינרית והסנטר הרבוע, המחורץ בתעלה קירק דאגלסית. באיזה רחוב צר ולא מוכר הוא מוטל עכשיו, ממתין עד בוש שרמת הסוכר שלו תעלה?

החוטף שלי עדיין נוהג בריכוז. מבטו נעוץ בכביש בשקט קטלני. ייתכן שאמצא בקרוב את גופתי, מנומרת כתמי שטף דם תכלכלים ואדומים, זרוקה באיזו פינה מסריחה ברחוב צר ולא מוכר בדאון טאון של הוליווד. ואולי שוב דימיתי לראות בו את מה שהוא לא? לא נמרים ולא בטיחים. ובכל זאת כדאי להתחיל לתכנן אסטרטגיית מילוט. אפשר לפתוח את הדלת תוך כדי נסיעה ולהתגלגל החוצה, כמו פעלולנית ותיקה. אפשר בהחלט להיענות לו, אם זה מה שהוא מחפש. למה לא, תמיד אהבתי חתולים כמותו. בהתחשב בכך, קשה לי להבין איך התאהבתי בשלומי, הנמנה במובהק על זאבי הערבות. אפשר אולי לדבר איתו, לרכך אותו, להבטיח לו את חשבון הבנק שלי, את התינוקות שלא יהיו לי. מוחי מתערפל, מסתרבל, מצטלל רק לרגעים חטופים. חושבת מה מסתתר מאחורי השתיקה הזאת שלו. למה הוא אף פעם לא מוכן להסביר לי מה קורה לו. למה הוא לא נותן שיעזרו לו. איפה הוא עכשיו שלומי הזה, למה אני תמיד נתקעת בגללו. הכעס עוד יפוצץ אותי לחתיכות.

אור מתכתי בהיר מטלטל אותי. שוב נרדמתי. המושב לצידי ריק ומרכז הקניות נראה מואר ומבטיח. אפשר להיעלם מכאן בכל רגע. כשאני מתמתחת מתוך תחושת הקלה, כף ידי נוגעת בחפץ חמים ממתכת. נוקשת בו. קול חלול של קנה אקדח מצטלצל. השאיר אותו פה, החתול. שכח שלא משאירים שמנת לחתולה מורעבת ונקמנית. תוך שנייה הוא בידי, מוצפן היטב מאחורי הגב. אבל בהחלט ייתכן שרק לי, החשדנית, נדמה שהוא החוטף. צעדיו הקופצניים, החרישיים, שבים אל השברולט. הפעם בידיו שתי שקיות מרשרשות וחתומות של פופקורן בטעם גבינה צהובה. אני מלבישה על פני הבעה אקראית, מנומסת, כמו של אורח במסיבת קוקטייל, הבוהה במגש כריכונים קצוצי פינות, בוחר מזה, דוחה את זה, ומת כבר להכניס משהו לפה. אני מביטה בו כשהוא מושיב את גופו החטוב באיטיות מגרה של חשפנים. הוא זורק לכיוון ירכי את אחת משקיות הפופקורן. עד שהיא מספיקה לנחות על החצאית, אני מספיקה לתפוס אותו מאחור בצוואר, בלפיתת חנק לוחצת, חשה את שריריו שאינם מתנגדים למגעי. מצמידה את האקדח שלו לגבו, שלא יעשה עניינים. אומרת לו: ועכשיו תיסע, תיסע, רק תיסע ואל תעשה עניינים. אין לך רדיו? אז אני אשיר לך משהו. אתה מכיר את השיר על עשרת הנמרים? נמר אחד ישב על העץ, בא הצייד, ירה בו, נשארו תשעה?

תל אביב, 1987

פגשתי אותן בשעה מוקדמת מדיי בחיי, כששורש אפי מלא בסינוסיטיס וגופי מרוקן מכל הרגשה מוחשית של תענוג או של כאב.

בשעות האלה הייתי מצניח אותו, את הגוף, על מזרן ה“פרדייז” גלוי הסדין, שהיה תלוי רוב הזמן על הקיר, כדי שאוכל להקרין עליו את סרטי הסופר־8 שלי. פניה של תמר, בשחור לבן קונטרסטי מדיי, שקירשנלקר אמר עליהן שפנים כאלה לא מוצאים בכל יום, ושרואים שיש לי חוש לקסטינג, מסתתרות ונגלות מבין הצללים. הסרט, בסך הכול מאתיים פיט אורכו, צולם באנדר מוחלט, אבל קירשנלקר החליט שיש בו סוג של פיוטיות, ודבריו, במבטא הייקי המושלם, הפכו אותי לצלם של כל ההפקות באותה שנה.

תמר על ספסל. תמר עם שמשייה אדוארדית לבנה. צילמתי אותה מלמטה, להבליט עוד יותר את שדיה המלוניים. תמר ורגליה הארוכות שאינן נגמרות אף פעם. פליני, אמר קירשנלקר, אתה לא תהיה אצלנו, אז תפסיק לצלם נשים גדולות עם שדיים גדולים, מפנה את ההומור הייקי שלו לעבר גופה הילדי הצנום של יפעה, שישבה שם ושיחקה בקטיפת שערה, מחייכת את אחד החיוכים החלקים והמפתים שלה.

דוויד, עוזר הצלם שלי, שרצה שכבר מעכשיו נקרא לו דייב, למען הימים בהם עוד יכבוש את לוס־אנג’לס, היה מוצא לי כל מיני טיפוסיות משונות מנווה־צדק ומהכרם. את ציפורה צילמתי מאחורנית, על סדין לבן. שערה החלק בקארה מעוגל היה מועשר בחינה עורבית. לבוורלי היו מינאטורות של שדיים ותחת גדול. סיביל צולמה עם פאה בלונדינית כמו אניטה אקברג, וקירשנלקר חזר ואמר: “מה זה, שמונה ורבע כאן?” וצחק כמו אידיוט.

יפעה, שהשתלמה אז במבוא לנוירוזה חברתית, העבירה בכיתה מניפסט נגד מה שהיא קראה “שנאת הנשים שלי”. המכתב הועבר בחשאי ולא היה מגיע אליי אלמלא דייב, שחשב שכל העניין מטומטם מכדי שיתייחסו אליו ברצינות. סירבתי להחזיר אותו, את המכתב, למרות המחאה הכללית שקמה בכיתה, רק בבית, מאחורי הצלונית המוגפת, העלית אותו באש.

היא הריחה. יכולתי לדעת שתריח. אולי רציתי שתריח. וקראה לי מיד לחדרה. שוכבת שם בחלוק הצמר המשובץ של אבא, בתוך עננת ריח תרופות ההרגעה שלה.

היא קראה באותו יום את “לוטה בויימאר”, בעותק גרמני מהוה מרוב ידיים ששאלו אותו בספרייה. על שולחן הלילה, חוץ מטיפות הוולריאן, עמדה גם קערית תותים עם שמנת ואבקת סוכר, שכבר החמיצה והצמיחה קרום צמרירי.

אחרי שתיקה כבדה היא אמרה שהייתה הקלה במצבה באותו שבוע, אפילו ד"ר וגנר אמר, ופתאום אני בא עם הריח הזה והורס לה הכול, אפילו את הספר. ואתה יודע איך אני רגישה עם ריחות.

אני והפלשבקים שלי. הרי כל מה שרציתי היה לספר על הלן ושיבא. הדוקטור אמר שאפסיק להמציא, אבל אני משוכנע שהן תכננו את המבצע לפרטי פרטים. אני מתאר לעצמי אותן בסופרמרקט. הלן בטח קנתה את האמרלד־ריזלינג החצי יבש, ושיבא היא זו שדאגה לעלי הקטורת, לשמור על כללי הפולחן.

וכשפגשה אותי במסדרון של האוניברסיטה, קידמה אותי בחיוך מפתה ואמרה משהו כמו: “אתה נראה נפלא,” ונגעה לי בשיער. במבוכה עניתי לה: “זה רק הג’ל,” לא מבין איך פתאום אישה מחמיאה לי ככה, בחופשיות מגרה כזו. כבר אז חשבתי איך זה יהיה להרגיש אותה. בטח גם היא לחה וחמקמקה. הייתי מלא בה, מריח אותה, אפוף בה, והיא בטח מבוגרת ממני באיזה חמש־עשרה או עשרים שנה.

אחרי שיעור הפילוסופיה הלן הזמינה אותי אליהן, ממש התעקשה שאבוא. הבטיחה סלט שמפיניון ברוטב חמציצים וטרגון, ואמרה ששיבא הכינה במיוחד מוס מנגו, שכידוע, יש לו טעם נקבי מוחלט. וחיוכה היה עכשיו מלא ובוטח.

חשבתי עליהן ביחד במיטה: כל כך גדולות, כל כך שופעות, כל כך מיניות. על הפטיפון שלהן כבר היה מוכן דקסטר גורדון חם, לח וסקסי. הן ידעו איך לעשות גבר מאושר, אין מה לדבר. הן ידעו להחמיא לגבר. בבת אחת שתיהן שאלו אם עשיתי סרטים, ואיזה, ושאספר קצת עליהם.

היה כואב. בטח שכאב. כאב לספר להן שקברתי את אימא שלי, ביחד עם הגרורות של הסרטן, באותו שבוע שבו זרקו אותי מהלימודים. באותו שבוע גם פרצה המלחמה, ואף אחד בגדוד לא העז להעיר לי משהו על זיפי הזקן הקשים שצימחו פניי. הם רק ידעו להגיד: “אשר, תעשה טובה ותביא לנו ספידים ו”קודיזל־פורטה" כשאתה חוזר מהפס."

הן היו רכות וקשובות ומזגו עוד יין, ואני סיפרתי וסיפרתי. איך זה היה קשה לחזור מלבנון לרחוב הרוא“ה ברמת־גן, לחפצים שלה, לשמיכות הפוך העבשות, לריח המחניק, רווי אידי התרופות, שעולה תמיד מחדרים של זקנים. קורע את היום בשינה מוטרפת ובקורטיזונים למניעת כאבים שמצאתי אצלה בארונית ליד המיטה. לקראת שבע בערב כבר התייצבתי בקו 61 אל הברים של דרום תל־אביב, ומשם לברים המצחינים של או”מניקים שיכורים בכיכר אתרים. תמר כבר קיבלה תפקיד קטן אבל מבטיח בתיאטרון שוליים בירושלים, ודייב באמת נסע להוליווד כדי לחזור משם הרוס כעבור חודש.

כולם במשפחה ידעו שהיא מתה, אבל אף אחד לא התקשר. שום כלום. כאילו לא הייתה קיימת איזה שישים שנה. בקבר כולם אמרו: איזה מזל שהיה לה בן שאכפת לו ממנה, ואני ספרתי את הפעמים שבהן התפללתי שתמות. שתמות כבר. גוש בשר מדולדל ומרוקן שהייתה, עם החיוכים הקפואים והספרים בגרמנית, והשיעורים הפרטיים שנתנה במטבח, המסריח מחצילים שרופים, מקורקבנים במיץ עגבניות וממרק עוף.

אף פעם לא הבנתי איך היא הצליחה להשיג תלמידים. היא ישבה שם, גדולה כמו גוש ספוג, עם לב של אבן, שמלות דנטל שחורות ופקעת שיער עורבי, מנגנת על עצביו של הקורבן המסכן שלה לגרמנית. איך ישבה, גושית ולימפתית, אבל עדיין מטרונית, נושאת את צווארה כאילו הייתה לפחות הצארית יקטרינה.

שנים לפני שמתה זרקה את שעוונית השולחן, בדוגמת קווים מפוספסים ופרחי שושנים. אני עדיין זוכר את השעוונית הזו, כאילו רק אתמול השכיבה אותי שם, עם ישבן תינוקי חשוף, והנחיתה עליו את המחברת ללימוד גרמנית, בתנועות קצובות של סיפוק וסדר. הפרחים החשופים התערפלו לי בעיניים, נעשו נקודות־נקודות מטושטשות, ושוב נכנסו לפוקוס. אפילו היום אני מסוגל לראות בבירור את אבקניהן, כמו בתמונה שנעשית חדה מאוד. ואיך שהם רקדו לי אז מול העיניים, בתנועות מפתות, נפתחים נסגרים, כמו בצילום מואץ.

מאז, גם כל מה שהיה גלוי לעין בחיי לא היה ברור לי. הדוקטור אומנם אמר שזה טוב שמצאתי לי דרך לעסוק בקולנוע, שהוא אמנות האינסוף, אבל שאדע שבמצב הדברים הנוכחי זה לא יחזיק מעמד יותר מדיי זמן. שכל מה שיקרה לי – וזה לא באחריותו – שבוי בזיכרונות הילדות ההם. בעוד שנים, כשאתן לו לחקור את המקרה שלי, יידע לומר שכל מה שקרה היה צפוי, שהובלתי את עצמי למלכודת. בכלל, ידע לומר: “דווקא האנשים האינטליגנטים יודעים לבנות לעצמם את המלכודות הכי מסובכות, לבירינט אינסופי, כמו הקולנוע שאתה עושה.”

שביל מודשא ועקלקל הוביל אותי לחדרו, למבטא האנגלוסקסי המצחיק שלו, לכיסא המרופד שחרק כל זמן הקלטת “המקרה שלי”. כולם ידעו שהוא “הדוקטור”, ואיש לא העז לערער על כך, גם אני לא, גם כשחשבתי לי: על מה הוא מדבר בכלל?

באותה שנה היה לי קשה מאוד להתאהב במשהו שיש לו תכונות תלת־ממדיות, אבל יכולתי לאהוב אותן שטוחות ומרצדות על הקיר בחדרי, בשחור לבן 16 מ"מ ולפעמים גם בצבע. יכולתי לכפות עליהן תנוחות משונות, ישיבות הודיות מפותלות שקשה להיחלץ מהן, לשון בחוץ, לשון בפנים, שיער חפוף או מקורזל, או קלוז־אפים של כפות רגליים לא יפות, עם בוהנים שמנים מדיי ופיתולי עור יבש כשל פילים בקצוות. שלל אברים מכונסים יפה בתוך הפריים, ואין להם אפשרות לברוח.

את עיניהן העדפתי בצבע חום או אפור, אבל אף פעם לא בכחול כצבע עיניה. היא הייתה אז אחרי ההקרנות והניתוח, והגרורות נגררו איתה מ“איכילוב” עד חדר השינה העבש שלה. כותונת הלילה צפה על גופה כמו מעיל גברים על דחליל מצומק. במקום שדיים היו לה שני פצעים פעורים, תואמים, ירוקי קצוות, שרק יכולתי לדמיין את צבעם האמיתי ואת מרקם הבשר הצמיגי, אולי מרופד התולעים, כמו אצל גריגור סמסא, בחור המוגלתי שבשריון גבו הבוער.

האחות שנשכרה לטפל במה שנשאר ממנה ברחה אחרי יומיים, אחרי שהיא נתנה לה להבין שלא תיתן לזרים לרחוץ אותה. היא שכבה לה שם כמו גידול, והסריחה בתוך מצעים מנוקדים בעובש. חיכיתי שתתחנן, אבל היא לא התחננה. כבר לא ציפתה ממני לכלום. אכלה ארוחות קפואות, שתתה רק מי ברז ותרופות, ובכוחות עצמה גררה את הגוף לבית השימוש, שובל מקוטע של צרכים נשרך אחריה, מסמן את מהלכי פעולותיה.

במהלך הזמן נפערו סדקים בקירות חדר השינה שלה, ומהם חדרו שרידי רוחות וגשמים. השיעול הפך לברונכיטיס, שהפך לדלקת ריאות, ולי לא היה אכפת. נהניתי לצפות בתהליך ריקבונה האיטי של המורה לגרמנית. אצלה הצטמק הבשר, ואצל הנשים עימן שכבתי האברים תפחו לממדים אוניברסליים.

יש בהן, בנשות העיר הזו, איזה תפיחות ממדים, חשיבות עצמית ומשפטים מחוכמים, גם אם הן סתם צנומות ולא משכילות. החשש הכי גדול שלי היה שאאבד את עצמי בתוכן, כמו הגיבור של פליני, זנאפורץ אובד העצות, והשאלה שהטרידה את הדוקטור הייתה: אם כך, למה? ואם כבר כן, אז מה נותר לי לעשות בנידון? הוא באמת האמין שיהיה קל לאלף אותי. הצרה היא שלא ידע עד כמה קל.

יפעה נלחמה בי כל אותו סמסטר, ממרץ עד יוני. אמרה לכולם ששוביניסטים כמוני צריך להרוג כשהם קטנים, שאני מטרד אקולוגי לנשים בכל גיל, ותבעה לסלק אותי ממערך ההפקות בתור הצלם הראשי. הופתעתי לראות שאחדות גברית מתפרקת ברגע בו איזו מיידעלע מערטלת את תאבונה לשלוט בנו. איך כולם הופכים פתאום לבובעלעך. ואולי לא הופתעתי, הרי הבגידה הייתה צפויה. אפילו קירשנלקר, שחודש לפני כן כתב לי המלצה נלהבת למלגת צילום, אמר לי: “אתה אל תדאג, עוד יחזירו אותך לעבודה, אבל בינתיים כדאי לשמוע לדעת הרוב.”

לא היה קל להיות אני באותו זמן. אפילו אני התקשיתי להיות אני. עדיין לא ידעתי שהיא תמות בקרוב, ושגופתה תירקב במשך שבועיים בחדר הסגור. את חיי יכולתי לסבול רק בעזרת שש־שבע גלולות “זאנקס” ליום עם ערק או ברנדי. שום דבר אחר לא בא בחשבון. בחלומותיי ראיתי את גופי הקטן נחבט מכל הכיוונים בידי מכרותיי: רזות או שמנות, זה לא שינה לי הרבה. היו להן עיניים כחולות ושיער עורבי. היה להן סינר מטבח חום מגומי נוקשה, שמגעו הזכיר לי את הסינר שלבש הרופא שעקר לי את הפוליפים בגיל ארבע בבית החולים “רמת מרפא”. היו להן ידיים שמנוניות מקילוף עורות צפודים של עופות קפואים ומגולחים, והן ידעו מה לעשות בי: לזרוק אותי מאחת לשנייה במעגל הפתיחה. להטיל אותי לחיקה הקיפודי של מנהיגתן הזקנה. להבריש את שערי בידיהן, ולנקות ברוקן המעופש את סימני האודם שהשאירו על לחיי הקטנות והמסכנות.

מודה, אני קטן ומסכן. כשאני כובש אותן, אני נכבש בתוכן. נסחף בעל כורחי לתוך המוות הזה. הן יודעות לשאול: איך זה היה? ולא ממש רוצות לשמוע את התשובה. וכשהיא שואלת אם אני יודע איך הרסתי לה את החיים, איך הבאתי אותה לקבר, גם היא לא רוצה לקבל תשובה. מעדיפה להתחכך בעצמה, במקום עם עשרים שנותיו הסחוטות של בנה.

יותר מדיי זמן שכבה לה שם, בגאוותה המחורבנת, והגיע הזמן שמישהו יעזור לה להתחסל. שרק בחלומות עוד תופיע גולגולתה הקירחת, כשל מלכת “מעלה קרחות”, המראה הקבוע מאז ימי ההקרנות המאושרים ההם, כשלרגע חשבתי שהיא תיחנק רק מההקאות שנגרמו לה מחריפותו של החומר, והבדיחה הזאת, לרקוד על הקבר, החלה להראות לי פתאום מאוד אפשרית.

הדוקטור חשב שמותה עוד יעלה לי ביוקר. סמכתי על כללי האתיקה המקצועית, ותיארתי לו את כל הדרכים שבהן אוכל לחסל אחת ולתמיד את המורה לגרמנית. עם שובי בלילות התעטפתי בארשת של קדוש מעונה, מבקש לדעת אם אפשר לעשות משהו למענה. היא לא חיכתה הרבה ואמרה: “תנקה אותי.”

ובאמת ניקיתי אותה, לא לפני שאמרתי לה: “אבל את יודעת שלא מגיע לך כלום.” מאז, כל כוס תה, כל גלולה, כל עזרה הכי קטנה שהושטתי לה, ליוויתי בהרצאה ארוכה. והיא הלכה וקטנה, הלכה והשתתקה.

שלטון הטרור ארך פחות מחודשיים. מדי לילה הייתה מצפה לשובי, כמו ילדה קטנה ומפוחלצת מאימה, מלקקת את כפות ידיי. כל מעשה רע שעשתה, כל פעם כשהכתימה את תחתוניה בשלשול חסר שליטה, ידעה שהגיע העת להיפרד מאחד מספריה האהובים בגרמנית.

כעבור שבועיים לא נותרו עוד ספרים בכוננית שליד המיטה, ואני עברתי לסלון, להחרים את הספרים הישנים, שריחם ומגעם המדופדף הזכירו לי את תחומיו הלא־מוגדרים של גיל שלוש־ארבע, את ארשת הקיפאון שעל פניה, כשהלקתה אותי ביד מתעוררת לחיים.

היא עשתה את זה במקצועיות, כמו כל דבר שעשתה. בשקט ובניקיון, ובלי שאף אחד יידע. הדוקטור חשב שאני מגזים, שאני נותן לה יותר מדיי כוח ועוצמה, בזמן שבעצם היא לא יותר מסתם זקנה מסכנה, כמו כל הזקנות המסריחות האלה שנטפלות אליי ברחוב ומבקשות שאעזור להן להעלות הביתה את הסלים מהסופר, ובאותה הזדמנות דוחפות לי ליד ביסקוויט רכרוכי בטעם מבהיל של ארונות עבשים. בכל פגישה הוא היה שב ומזכיר לי שכבר הגיע הזמן להפסיק לפקס על השושנים ההן מהשעוונית. אבל אני לא רציתי להפסיק. הן המשיכו להתערבל בעיניי, בשחור לבן 16 מ"מ, מפחידות כמו מדוזות.

עכשיו הייתה זאת שיבא שקטעה את הסיפור, ואמרה: “אולי אפשר לנסות עליך משהו. בוא, תתקרב, אל תפחד, תחזיק את היד שלי,” וקירבה אותה אל השד העצום שלה. “תנוח,” אמרה, בעוד שהלן ניגשה אלינו והתחילה לקלף מגופי העייף בגד אחרי בגד.

המגפיים הכבדים נזרקו הצידה ונחתו באיטיות מרגיעה מעבר למיטה. המכנסיים עפו מבעד לחלון. ההרגשה הייתה של ריקנות וחמימות. הלן, בתנועות של מדוזה, החליקה את גופה העירום מתחת לגופי. גם שיבא באה ובקלילות השכיבה את גופה הכביר מעליי. עכשיו היינו כריך אנושי משובח, ואני באמצע, בתור הכיבוד. הרגשתי את כבדות איבריהן המתוקים נחים בשקט על שלי. הרגשתי חום ומתיקות רחמית. הרגשתי זקפה נוקשה, חודרת בקלות לתוכה של… מי? ידעתי שהיא מתה כי הגיע לה למות.

תל אביב, 1985

מרוב אנשים, לא רואים את החדר. ככה אומרים את זה? לא יודעת בעצם. אף פעם לא הייתי טובה בפתגמים. אף פעם גם לא הייתי טובה במסיבות, אבל צילה מהעבודה הצליחה לגרור אותי. חשבתי שיותר טוב לבלות בחברה במקום להיתקע מול הטלוויזיה עם הזיכרונות. אבל ממילא הג’ין־טוניק שלקחתי מהשולחן הגדול עם כל הבמבות, הביסלים והשתיות, מחק אותם לגמרי כעבור כמה דקות, ובמוחי השתרר אובך חום מעורפל, בלי מילים, בלי תמונות, בלי אנשים, כמו בתוכה של מקרנה עתיקה שאין בה סרט ורק המנוע שלה מטרטר על ריק. היה נפלא לא לראות אנשים, אבל צילה אמרה לי: “באת למסיבה כדי לראות אנשים, ועכשיו את מוצאת דרכים למחוק אותם, יופי לך!”

ניגש אליי אחד עם כרבולת. החולצה שלו צעקה בפרחים טרופיים. היה נדמה לי שהוא מנסה לצלול לתוכי. ברחתי אחורה, אבל אז הסתבר שהוא בסך הכול רצה להציע לי משקה וחטיף שמנוני שנראה כמו דוחן לפרות או מזון אחר לחיות.

“החיות רוקדות יפה,” אמרתי לו, ובתמורה הוא הידק אותי אליו בדוביות. היה בו משהו ישיר, אין מה לדבר. אצלנו זה לקח לפחות שבועיים עד שנגעת בי. אנחנו הרי היינו אנשים תרבותיים, מעודנים. אבל אני זוכרת שכבר מהרגע הראשון הבחנתי בגוף שלך ורציתי לחמם אותו בשלי. עכשיו נהג בי כך בעל הכרבולת והחולצה הטרופית. הרגשתי שרירים לא רעים, חמימים ונענים, אמרתי שלום לאידיאלים והתמכרתי למגעו.

הטלפון שלו הגיע למחרת כמו טיל, ואני בכלל לא זוכרת שנתתי לו את המספר. בטח ידה של צילה הצ’ילבה הייתה במעל. קבענו בשמונה ב“אוסלו”. באתי בחצאית פליסה, הכי סולידית שיש לי בארון. בכוונה הזמנתי את המנה הכי זולה בתפריט: פטריות חמות על חומוס, או משהו דוחה כזה. הקטע של התשלום, אחרי כל הקשקושים המשעממים שלו, היה, כמו שאומרים, הקש ששבר את גב הגמל. מזמן אני לא סובלת גברים שנוהמים לעברי באדנות מזלזלת בשעה שאני מנסה לשלם את חלקי בארוחה. דוחפים ארנק תפוח מתחת לאפה של המלצרית, וממלמלים משהו שנשמע כמו, “תעזבי, מיידעלע.”

כשצלצל להזמין אותי התפללתי שלפחות יחליף את החולצה לגוון פחות מזעזע. אם סוודר אדום זה פחות מזעזע בשבילך, אז את לא בצרות. בשבילי, אדום זה בערך כמו לתקוע את מטפחתו של הטוראדור מול עיניו של שור לחוץ, שעוד רגע יתפוצץ מעצבים. התפללתי שלא יגיד שהוא רוצה לעלות לקפה. אם יגיד, אני נשבעת, אני אקיא. הוא אמר. לא הקאתי. התפלאתי על עצמי, אבל לא הקאתי.

אחרי שהלך נעלתי פעמיים את הדלת על ה“רב־בריח”, וטסתי למקלחת. “אנאיס־אנאיס” מסיר ממך את כל הריחות הלא־רצויים, ומשאיר אותך נקייה ורעננה כמו תינוק, כך לפחות טוענת הפרסומת של הסבון הנוזלי הצרפתי. ואני, שתמיד האמנתי לשטויות כאלה, על המקום קניתי חצי תריסר חפיסות בעשרים אחוז הנחה. באותיות הקטנות, הזעירות האלה, שאת מגלה רק באמבטיה, היה כתוב שם ש“כדי לחזק את האפקט הזליפי מעט בושם אנאיס־אנאיס על תנוכייך”. מובן שבשביל זה את צריכה לקנות גם את הבושם, וזה נגמר בעוד שבעים־שמונים שקלים. אז שמתי, מה יכולתי לעשות. הרדיו זמרר משהו מעצבן ובגל “אלף” הייתה תוכנית ראיונות בלתי מזיקה.

“הגברים שמזדמנים בחייה של אישה, יש להם בדרך כלל רק מעט עם מה שהיא מרגישה באמת. היא מחפשת בית, והם מדברים על מסעות למזרח הרחוק.” מישהי לחשה את זה בקול חושני בתוכנית הרדיו שהקשבתי לה בחצי אוזן, בזמן שעברתי על התיקים של ברנזון־נגד־אמסלם. מצאתי לנכון לרשום את דבריה. היא רק שכחה לציין שלפעמים הם נוסעים הרבה יותר רחוק. כל כך רחוק, שאפילו טיסות אין לשם. “מחוז חפצם: בדידות תהומית. מחוז חפצה: קן ותיק”, שוררה המרואיינת הפיוטית בפני המראיינת המזדהה.

אני לא יודעת לגבי קן, למרות שאימא שלי תמיד אומרת שאישה בלי בעל זה בדיוק כמו ציפור טרף בלי הטרף. לי אישית, אף פעם לא היו דעות קדומות נגד נישואים. לפעמים אפילו חשבתי על קן משותף עם נציג מאלה, שלפי טענתה של המשוררת הרגישה, לעולם מחוז חפצם הוא המזרח הרחוק. או אמריקה הלטינית, או המזרח הקרוב, או ההימאלאיה, מה זה משנה להם, העיקר לברוח. ואז… די כבר עם השטויות האלה. כל מה שרציתי להגיד זה, שבלי קשר לאן שהם נוסעים, את תמיד נשארת לבד.

בזמן האחרון, העבודה הפכה ממש בלתי נסבלת. התיקים מצטברים על השולחן, ובכל יום אני לוקחת משהו הביתה. והמקרים שיוצא לי לטפל בהם? זוועה חיה! יש לי אחד שהצית את הבית של סבתא שלו, וזה כלום לעומת ההוא שנעל את אשתו בבית במשך שמונה חודשים והכריח אותה לאכול קורקבנים. כל הזמן רק קורקבנים.

כשאני חושבת על זה, נראה לי קצת מוזר שבכלל הזמנתי אותו אליי הביתה, כשהוא התקשר כעבור שבוע. כשהוא ביקש להישאר לישון, בכלל הצטערתי שהסכמתי. בפעם הקודמת הוא לא ביקש להישאר. לא הבנתי מה קרה. האם משהו בהתנהגות שלי רמז לו שזה מה שאני רוצה, שהוא יישאר לישון? הרי כל כך הקפדתי על ניטרליות רגשית. מההתחלה יצרתי גבולות ברורים. עד כאן, מותר. מכאן והלאה, אל תחשוב אפילו!

“עזוב,” אמרתי לו, “אני לא יכולה להירדם כשישנים לידי, ומחר יש לי משפט חשוב. אני מוכרחה לפחות חמש שעות שינה. בפעם אחרת, טוב?”

אני מודה: לא אוהבת לישון עם ריחות של אחרים. מעדיפה את ריחם הבתולי של המצעים שעברו כביסה בתשעים מעלות. אוהבת את הריח של הכרית שלי. היא מזכירה לי את ריח צווארך. איפה שאתה נמצא עכשיו בטח אין ריחות.

בכל פעם כשאני באה אליך, אני המומה מחדש. לא יכול להיות שמישהו מסלק בכוונה את הפרחים שלי. ממש שיטתי, כאילו תיכננו את זה. היית מאמין שאני אף פעם לא מוצאת את הזר של השבוע שעבר? הצנצנות תמיד ריקות, ושכבה עבה ולבנה של כלור ומלח מתייבשת על דפנותיהן. פעם, כשיהיה לי זמן, אחקור את השומר. שמעתי שיש אנשים שמשלמים לו מתחת לשולחן כדי שישמור על הקבר מגנבי פרחים חסרי בושה.

מרחוק ראיתי לוויה, עם שתי נשים בשחור, אימו ואשתו, כנראה, של האיש העומד להישפך לקבר עם כמה גושי עפר רטובים ותפרחות נבולות של זרי פרחים חדשים, שעד לפני שעה מכרו אותם בצומת, מאוגדים בדליים. כששפכו אותך לשם חשבתי לי: הנה אני נשאבת לאדמה ולא יהיה מי שיוציא אותי. חשבתי: האם אתה רואה אותנו? כל כך קטנים ומצחיקים למטה, כשגדעון קורא עליך קדיש, והפנים שלו לבנים מרוב פחד כמו ענן בחודש ינואר.

איך היית פתאום קטן ומצומק. התכריך נדבק לגופך כמו עור שני. לרגע חשבתי שאני רואה את תווי גופך היפה, אבל שום פיסת בשר לא הציצה החוצה כדי לעזור לי להשוות אותך עם הגוף המוטבע במוחי. עד היום נדמה לי שאולי זה לא אתה היית שם בפנים. אני יודעת שזאת מחשבה פרנואידית. בינינו, מי כבר היה יכול להחליף את הגופה שלך? כאילו מי היית, ג’יימס בונד? ובכל זאת קשה לי שלא לדמיין לעצמי שאתה חי באיזה מקום בעולם, מתחת לשמשיות ודקלים, עם קוקטיילים בשלושה צבעים, חה, חה, חה, כמו בסרטים, ושעוד מעט תחזור אליי. כבר היו דברים מעולם. אז כדי לא לקחת סיכונים, אני שמה לך פרחים כל שבוע. שלא תחשוב ששכחתי – אם תחזור – שלא תחשוב שהזנחתי.

כבר אי אפשר להתחמק. הפרא רוצה לישון אצלי. הוא מתעקש. ואני, אני, ששום שופט לא מסוגל להגיד לי לא, לא יודעת מה לעשות איתו. הבדיחות הגרומות שלו גורמות לי לרצות להקיא את כל ארוחות הצוהריים שלי ב“טריאנה”. הסיפורים המייגעים שלו על האחים שלו והבני־דודים שלו, וכל העסקים המשותפים שהוא עומד להרים איתם, גורמים לי להירדם מולו בעיניים פקוחות. והכדורגל! איך אפשר לחיות ככה, כמו גורילה מאולפת? אבל הגוף שלו, צריך להודות, נעים במיוחד. הכתפיים מעוגלות. בדיוק כמו שאני אוהבת. העור רך. מודה, לא כמו שלך, אבל גם זה משהו בימים אלה. אז תפסיק כבר לגרום לי רגשות אשם!

מה שהורג, זה שבסוף את מתרגלת. מאהב בא והולך, ואת נשארת לבד ורצה להחליף מצעים, פותחת “קול המוזיקה” ונושמת לרווחה. בטוסטר־אובן הטוסט שלך משחים יפה, צורב את הגבינה הצהובה, והעגבניות המתוקות נחתכות למשולשים מדויקים בסכין היפנית שקנית השבוע. תיזהרי לא לחתוך את האצבע! מה כדאי לעשות קודם: לנקות את המטבח, או להתחיל לעבוד על התיקים למחר? אין לי צרבת, אין לי צרבת, אם אגיד את זה, הצרבת תיעלם. אפילו חלב אין במקרר. מקרר ריק, תתביישי, אני שומעת את קולה המיוסר של אימא מחרף אותי בהנאה. ואני רוצה להגיד לה: מה אכפת לך? זה הקצב הפרטי שלי שלא מתחבר לקצב הכללי.

לפעמים נדמה לי שאפילו בסופר אנשים מסתכלים עליי ושונאים אותי. הם בטח חושבים לעצמם: כמה לאט היא זוחלת עם העגלה שלה, ומה היא קונה, מי הרשה לה להסתובב כאן, ומי היא בכלל? אני רואה את זה במבטים הצוננים שלהם, בזמן שהם ממששים את הפירות ועושים את עצמם כאילו הם לא מסתכלים עליי. כדי להתעלם מהם אני מסובבת את הראש ומביטה באישה המשתקפת אליי במראה שמעל הפירות והירקות. היא שונאת אותךָ, האישה הזאת. הייתָ במחשבות שלה יותר מדיי זמן. ממש נרקבת שם. והלב שלה? נשאר לה לב בכלל? לידיעתךָ, הלב שלה התנפח ונרקב, ואז התפוצץ לאלף חתיכות מסריחות מרוב אהבה. למי יש כוח בשבילךָ! אז שתדע, יותר אני לא הולכת לקבר שלך. כשיהיה לי ילד משלי, אפילו שזרם אליי מזרעו המסריח של איזה גורילה, כבר לא אצטרך אותך יותר. ושתדע לך, החלטתי לקרוא לו בשמך. הנה, אפילו יש לי צרבת, אז זה מוכיח משהו, לא? מאהב בא והולך, וגם אם הוא סתם רוצה לזיין אותי, זה בשום פנים ואופן לא עניינך. אני מתרה בך. אתה חייב להסתלק. אני רוצה הכול, אתה אומר. אתה כבר מת, אני עונה, אני לא חייבת לך כלום. גם ככה כל מי שמכיר אותי אומר לי שאני משוגעת. ככה ללכת לקבר שלך כל שבוע. די, נמאסת!

עכשיו לילה. הוא בדיוק הלך. לפני שהלך התלבשתי כדי לא להיות ערומה לידו. כדי לחנך פראים, צריך טקטיקה. אוי, פרא חמוד שלי, פרא מזריע שלי. אבל אני צריכה להבין שגם לפרא הזה קשה בחיים. מה שבטוח, קשה לו איתי. אחרי הכול, איך אפשר ליהנות עם מישהי שלא ממש נמצאת איתך? את זה אני מסוגלת להבין. מצד שני, קשה לי להתחבר לקצב הפרימיטיבי שלו. לכי תביני את הפראים האלה, הם כל כך רגשניים, מחוברים לחיים יותר ממני. מה שבטוח זה שגם אני הולכת להתחבר לחיים בחודשים הקרובים. אני אפילו מרגישה אותו זז בבטן. נדמה לי שאני שומעת קול פכפוך של מי שלייה. הרופאים יצחקו עליי, אבל זה לא ישנה כלום, אני כבר מאוהבת בו.

הרופאה מרוצה. היא אמרה שההיריון מתפתח יפה. העיקר לא להיכנס לפאניקה ולפחדים. עכשיו, כשיש בשביל מי לחיות, צריך להישאר שקולים. בשום פנים ואופן אסור לספר לפרא. עוד ייכנסו לו לראש כל מיני רעיונות אבהיים. כבר היו דברים מעולם. לא מזמן טיפלתי בתביעה משונה של גבר שהחליט לממש את זכויות אבהותו הביולוגית, והטיל וטו על החלטתה של האישה לעשות הפלה. לפעמים נכנסים להם לראש רעיונות מצחיקים כאלה, שיש להם בעלות על מה שקורה אצלנו בפנים. נהניתם? שפכתם? תגידו תודה, ואדיוס!

אני הולכת לקחת את הפרויקט הזה ברצינות. להשגיח על עצמי, לקחת ויטמינים, לאכול טוב, לא להתרגש יותר מדיי, והכי חשוב, להפסיק לעשן. החל ממחר בבוקר. ובעוד חודש־חודשיים לצאת לגמרי ממחזור הבילויים. זה לא בריא לעובר. הוא עלול להרגיש שם דחוק וחנוק. ושהפרא ימצא לעצמו פראית כלבבו. אני לא אתן לאף אחד להרוס לי את פרויקט־החיים הזה. גם לא לכל מיני טיפוסים עם אמביציות השתלטות.

נפלא להרגיש אותו ככה. הבחילות גורמות לי אקסטזה רוחנית. סוף־סוף אני מרגישה משהו שאינו נוגע אליך, אתה קולט? לי זה נראה כמו נס. איך לא חשבתי על זה קודם? ממש תרופה. מישהו יצא מחייך? מיד עליך למלא את החסר במשהו שיתבטנן בתוכך תשעה חודשים. איזו נקמה מתוקה בזיכרונות המעיקים שלך. כשקברו אותך, חשבתי: לפחות אדע איפה הוא נמצא בכל רגע ורגע. עכשיו, מצידי יכולים להעביר אותך גם לחולון או לחלקת ירקון.

הערב נוכחתי שהפרא לא יוותר כל כך בקלות. חשב שקבע עליי בעלות, הטיפש. לא יודע שיש לו עניין עם משפטנית מבטן ומלידה. אני חייבת להודות שלא נתתי לו מספיק קרדיט. הוא הרבה יותר ערמומי ממה שהערכתי. אז מילא שהוא רוצה לבוא כל ערב, עם זה אני מסוגלת להתמודד. אבל יהיה פה אסון אם הוא יגלה שאני בהריון. אני מכירה גברים כאלה. רק תני להם פתח, וכבר הם ישתלטו לך על הדירה, החשבון בנק והביטוח חיים.

חשבתי שזה הזמן לגמור איתו, אבל כבר מראשית הפגישה הצרבת הרסה אותי והרגשתי מיחושים משונים בבטן. כל הערב הוא ניסה להוציא ממני מדוע אני מצוברחת. בסוף עניתי לו שבגללו, ושיסתלק. דווקא בגלל זה הוא התעקש להישאר. יש אנשים שכמה שאת מנסה לסלק אותם, ככה הם נדבקים יותר חזק. לא יכולים לקבל “לא!” בפרצוף. איזה נודניקים אתה ממציא, אלוהים. אני חייבת לתכנן אסטרטגיה מחושבת כיצד להיפטר ממנו. לא ארשה לשום איש להתקרב לתינוק שלי. שלי. רק שלי!

קמתי עם כזה כאב ראש. ה“רוקאל” לא עזר. משהו הטריד אותי. פתאום עלו בי קרעיו של החלום האחרון שחלמתי לפני שהתעוררתי בבוקר, והתמונה הצטללה, כמו בבואה בתוך שלולית, כמו עדה במשפט, שבהתחלה היא רועדת, ורק אחר כך מתייצב קולה כדי למסור לך את כל הפרטים.

נזכרתי שנמצאתי בחדר קירור ענקי. באתי אליך לבושה בשמלה סקסית, פרחונית, בעלת מחשוף עמוק, הכי יפה שלי. קנינו ביחד בפירנצה, זוכר? אתה, כמו מת־חי, עמדת על קבר גדול משיש, מנופף אליי בידיך אבל עיניך עצומות. פחדתי לגעת בך. קצת נגעלתי, למען האמת. נוזלים מוגלתיים כיסו את פנייך האפורות, כאילו רבצת כמה ימים באדמה. פתאום נפתחה לך הבטן כמו שרואים בסרטי אימה גרועים, ותינוקת מפלצתית זינקה מתוכך בפרץ של נוזלים שחורים גועליים.

נשארתי במיטה. החלום הוציא לי את כל החשק לאכול, למרות שבשבת אני תמיד אוכלת ארוחה גדולה, ומאז ההיריון הוספתי כל מיני סוגים של מזונות עשירים בחלבונים וסידנים. תוקעת קערות שלמות של טחינה מלאה. המון ביצים. המון ירוקים. מה יהיה על התינוק בקצב הזה? אם לא תצא לי מהראש, אני לא יודעת מה יהיה. יום־יום אני מתרכזת חזק כדי להרגיש את תנועותיו בתוכי. הרופאה אמרה שבחודש רביעי כבר מרגישים אותם שוחים, מתדפקים בנינוחות בעלבתית על דופן הרחם. התאמצתי ליהנות מהפריבילגיות הקטנות של הקינון, מהתזכורות הקטנות שהשחיין הקטן שולח, אבל כל מה שקיבלתי עלה בגרוני בגוש חמוץ וצורב כמאכלת. עם הצורך להקיא, עלה בגרון גוש חונק של בכי. את הכול הייתי נותנת כדי לקבל אותו לכמה ימים בחזרה. לחודש, לשבוע, אפילו רק לשלושה ימים. רק לא הפרידה הסופית הזו. אלוהים, תן לי להגיד לו שלום, פעם אחרונה ודי. לברר איתו את כל מה שלא ביררנו אף פעם. לכעוס עליו. להראות לו את כל מה שעשיתי בחיי מאז שמת, את כל מה שהשגתי. את ביתי היפה, עם רהיטי המתכת הכי יפים, בו הכול מתואם בהרמוניה, כמו שתמיד חשב שבתים צריכים להראות. יש לי רק כמה דברים קטנים לסגור איתו. תן לי איתו שעה־שעתיים, זה יספיק.

עוד חודש יום הולדת. כבר שנתיים. מי היה מאמין שככה עבר הזמן? ביום ההולדת שלך אני אספור חמישה חודשים. אתה תהיה בר־מינן בן שנתיים, הוא יהיה עובר בן חמישה חודשים, ושניכם, כמה מצחיק, קבורים בתוכי. כשהוא ייצא ממני, אביא אותו אליך לקבר כדי להראות לך כמה שהוא לא דומה לך. איש כבר לא יהיה דומה לך בעולם הזה. שכחו אותך. דיוקנך מוטבע רק בתוכי, וגם הוא הולך ומיטשטש.

אני כבר לא בטוחה שאני זוכרת את הריח שלך, וכדי להיזכר איך אתה נראה אני חייבת להוציא תמונות. אבל בזמן האחרון כבר אין לי זמן לזה, אני עסוקה בהקשבה לתינוק. לפעמים אני ממש שומעת אותו גדל ומתנפח. אני מטפחת אותו ממש כמו שאני מטפחת את עצמי. נתתי לו דירה לוקסוס, ומדי לילה אני משמנת את הגג בקרם לחות יקר עם פרוטאינים של “מקס פקטור”. מדי שבוע אני מודדת את היקף התפיחה ומשווה לרישום של השבוע שעבר. ויש תוצאות. היא תופחת במהירות כמו סופגניות שמרים. אני שומרת עליה. דואגת לה. יש לי דייר יקר בתוכה. ולא, זה כבר לא אתה.

אתמול התחלתי לשפץ את חדר העבודה. אז לא יהיה לי חדר עבודה, אז מה. בכלל, מי אמר שאני צריכה חדר עבודה? חדר עבודה רק מזכיר לך את כל העבודה שעוד לא הספקת לעשות. היום, בהפסקת הצוהריים, קניתי ב“בייבי דול” מיטה ועגלה בצבע סגול בהיר ווילונות בצבע סגול כהה, מנוקד בפרפרים לבנים. החדר נראה עכשיו הרבה יותר טוב. אפילו הסבלים התפעלו. מוביילים של פעמונים מקשטים את המנורה, והמיטה כל כך מתוקה, שממש מגרה לקבור אותו בתוכה.

התחלתי לנסות לנפנף את הפרא, אבל זה לא קל כמו שחושבים. בזמן האחרון הוא משמיע כל מיני שטויות על זה שאני נעשית שמנה, ושעוד מעט אף אחד לא ירצה אותי. וזה מסוכן. בסוף אפילו חמורים מבינים את מה שהם לא אמורים להבין.

אתמול הוא רצה לבוא. אמרתי לו שאני חולה, אז פתאום הוא נתקף בדאגה אבהית והחליט שהוא בא לטפל בי. הזהרתי אותו שאין לו מה לבוא כי אני לא אפתח לו את הדלת. רק זה חסר לי עכשיו, שהוא יראה את הציוד לתינוק.

עליתי כבר איזה שישה קילו. בעבודה יש הרבה חכמים שמרחמים עליי. מסכנים, לא מסוגלים להבין את הנאת הבעלות הבלעדית. כאלה עלובים, תמיד צריכים להתחלק באושר שלהם עם מישהו. הכי קשה זה עם אימא. היא אומרת לי שאני לא יודעת לאיזו מיטה חולה אני מכניסה את עצמי. אני אומרת לה: “כן, כן, כולם יודעים איזה כאב ראש היינו בשבילך, נחי ואני. אבל את שלא תעשי השוואות בנינו. אני זה לא את. לי יש משכורת גבוהה ואין לי גבר קמצן שישתלט עליה. אני אשכור בשבילו את המטפלת הכי טובה בארץ. הוא יהיה מלך קטן. את כל חיי אני אתן בשבילו.”

היום הייתה לי שיחת טלפון איומה, ממש פראית, עם הפרא. הזדקקתי למלוא הטיעונים כדי לשכנע אותו שזה נגמר, וכלום לא עזר. הוא בשלו. בסוף איימתי עליו שאפנה למשטרה אם הוא לא יירד מהקו שלי. אמרתי לו שימחק את המספר שלי מהספרון המטופש שלו. שימחק אותי מהמוח הקטן והמוגבל שלו. הוא אמר שאותי לא שוכחים מהר. כנראה חשב שנתן מחמאה, המפגר. בסוף טרקתי לו בפנים. נראה מה יהיה. אני לא מתכוונת לשבת בחיבוק ידיים. אני בטוחה שיום שחור אחד הוא עלול להופיע אצלי בהפתעה, ואת זה אני לא יכולה להרשות לעצמי. אולי להוציא נגדו צו מניעה? השאלה היא על איזה סעיף ובאיזו תואנה. אולי הרשקוביץ' יידע? אם זכור לי נכון, הוא עבד פעם על קייס דומה. אם לא, אני נשבעת שאני אקבע פה תקדים בנושא גברים שמתפרצים לך לחיים בלי בושה.

סדר היום שלי הולך ומתקבע. בבוקר אני משמנת את כל גופי בשמן תינוקות. ככה אני מנסה את השמנים של כל החברות. אחר כך אני שוקלת את המזונות הסידניים ההכרחיים ואת המזונות הפרוטאיניים, מוסיפה קצת ירקות ירוקים, ולועסת באיטיות את ארוחת הבוקר כדי לתת לו להרגיש את ההנאה. אני מסיימת בספל גדול של חלב מלא, מועשר בסידן ובקבוצת ויטמינים. בלי דבש, כדי לא למכר אותו כבר מעכשיו לסוכרים בלתי נחוצים. במצב כזה את חייבת לחשב את צעדייך עד הסוף. אחר כך אני לוקחת מונית לעבודה. הפסקתי לנהוג. לא רוצה להתעצבן. מעולם לא הייתי קמצנית בנוגע לבריאותי או לאושרי. אני גם לא מופיעה יותר בבית משפט. ביקשתי שיעבירו אליי רק את התיקים של החוזים העסקיים.

בכל בוקר בשעה אחת־עשרה אני מבקשת מדינה להכין לי את משקה הסידנים והוויטמינים שלי, ובאחת אני אוכלת ארוחת צוהריים לא מכבידה. הפסקתי לרדת ל“טריאנה”, האוכל שם יותר מדיי שמנוני. בארבע אני כבר בבית. נחה שעתיים־שלוש, בערב קצת טלוויזיה, קצת חוזים, ואז בא תורו של האמבט, החלק האהוב עליי יותר מכול. אני משכשכת במים החמימים, מרגישה את מה שהוא מרגיש, שמה מוזיקה נעימה, ויוואלדי או שומאן, כדי לפנק אותו, ואחר כך שוב מורחת את כל הגוף בקרם לחות, בתנועות סיבוביות מרגיעות, שלימדה אותי האחות בקורס ההכנה ללידה. תשומת לב מיוחדת אני נותנת לתפיחה האהובה.

חשדותיי התאמתו. היום אחר הצוהריים הפרא חיכה לי למטה. ראיתי את ראשו המכוער עוד לפני שהמונית נכנסה לעיקול שלפני הבית. מיד אמרתי לנהג שיסתובב בחזרה. מזל שיש לי אינסטינקטים טובים. אפילו התכופפתי, וזה היה קשה, בגלל הבטן. עשינו קצת סיבובים בשכונה, עד שנרגעתי מההלם, ואז ביקשתי מהנהג לעצור לי ליד בית־קפה. נכנסתי פנימה, מנסה להירגע ולחשוב מה בדיוק צריך לעשות. הרגשתי כמו בלשית בפרוטה מסרט מתח מחורבן, מהסוג הזה שמקרינים בטלוויזיה בשבת אחרי הצוהריים. ביקשתי את הטלפון מהמלצרית השמנה והמכוערת והתחלתי בסדרת שיחות. שיחה ראשונה להרשקוביץ' המעצבן, שישיג בשמי צו מניעה, ולא אכפת לי באיזו תואנה. אחר כך למשטרה. יש שם תובעת שחייבת לי טובה. היא אמרה שאין בעיות, היא תדאג שישלחו ניידת, ובתוך חצי שעה אוכל לחזור הביתה כמו בובל’ה. “אחרי מה שיעשו לו, הוא לא יעז להראות את הפנים שלו אצלך,” עודדה. התכוונתי לסגור, אבל זאת ממשיכה לקשקש. היא סיפרה שהיה לה ניסיון עם מקרה דומה, רק שההוא היה בעלה של העותרת, ולכן היה הרבה יותר קל לקבל נגדו צו מניעה. שמחת זקנתי, למה תמיד כשאת צריכה טובה, את חייבת לשחק בפוצי־מוצ’י? וזאת בשלה. “מצד שני,” אמרה, “בגלל שהנתבע היה בעלה של העותרת, אז מבחינה רגשית היה הרבה יותר קשה לסלק אותו.”

“לא אכפת לי מבחינה רגשית או לא רגשית,” אמרתי לה, “רק תעשי לי טובה ותסלקי אותו ממני!”

ישבתי שעה וחצי בקפה, ליתר בטחון. ביקשתי כוס חלב מלא, והמלצריות הזקנות היו ממש מתוקות ובסוף חייבו אותי רק על השיחות. כשיצאתי כולן אמרו: “שיהיה במזל, שיהיה במזל.”

כשחזרתי הביתה התפשטה בתוכי הקלה נעימה. עשיתי אמבטיה ארוכה וישנתי עד אחת־עשרה בבוקר. כשהתעוררתי, צלצלתי לכוח אדם והודעתי להם שאני לוקחת חופשת לידה כבר מעכשיו. למה לקחת סיכונים? הרי יש לי רק עוד ארבעה חודשים, ועכשיו ממילא מתחיל החורף, והיום אפשר להזמין הכול דרך הטלפון. את השליחויות הדחופות אימא תוכל לעשות בשבילי. מגיע לה. שתתחיל לשלם כבר מעכשיו. בקופת חולים אישרו לי ביקורי בית של רופאת הנשים, ואם לא יהיו סיבוכים מיוחדים, הבטיחו שאולי אפילו אוכל לנסות לידה טבעית בבית.

השתרר כאן שקט עילאי. עכשיו זה רק אני והוא, הוא ואני. אפילו הפרא כבר לא מצלצל. לקח אותי ברצינות, הטיפש. יש הנאה בשקט הזה, אבל כל הזמן אני מזכירה לעצמי שאני לא לבד. הרי אנחנו שניים. שניים וחצי, אם לקחת בחשבון גם אותך, ההולך ונשטף מתוכי. נדמה לי שכבר שבועות לא חשבתי עליך. את רוב זמני הפנוי אני מקדישה לתכנון עתידו. כבר פתחתי בשבילו תוכנית חיסכון ללימודים אקדמאיים, ועוד קרן פיצויים קטנה, ליתר ביטחון. אני רואה אותו, ילד שלי מוצלח. את כל מה שאתה ואני לא עשינו, לא הגשמנו, הוא יעשה, אני מבטיחה לך.

זהו. הם הוציאו אותו ממני וזרקו לפח האשפה. רציתי לבקש מהם שישמרו לי את מה שנשאר ממנו כדי שאוכל לקבור לידך. הם אמרו שהם לא יכולים, זה נגד מדיניות בית החולים. הגעתי אליהם אחרי חמש שעות של כאבי בטן, משהו רצח. זה קרה בערך בשעה ארבע בבוקר. בערב מרחתי את הקרם, כרגיל, והתפיחה הסבירה לי פנים, כרגיל. הכול היה בדיוק כמו שצריך. אני לא מבינה מאיפה זה בא. ככה, בלי הודעה מוקדמת. בלי משהו שיעזור לי להתכונן. אם אתה למעלה, למה לא שמרת עליי? ואולי רצית את זה ככה? אולי אתה תכננת את זה? אני מכירה אותך. אתה לא מסוגל לראות אותי מאושרת. זה אכל אותך, נכון? מוטב שתודה. השתיקות התמימות שלך מעולם לא הוליכו אותי שולל. תודה שלא רצית שיהיה לי טוב, שיהיה לי מישהו אחר. כמה אני שונאת אותך.

עכשיו זה שוב רק אני ואתה. ככה רצית את זה, אה? אז עכשיו תיאלץ לסבול אותי כל יום. בכל יום ויום אני אבוא אליך ואאשים אותך במותו. ככה בכל יום, עד שתקלל את הרגע שבו הלכת. עד שלא תוכל יותר לסבול, ותשלח את הידיים הרקובות שלך מתוך הקבר כדי לגרור אותי אליך רק כדי שאשתוק. אבל אני לא אשתוק. למה שאשתוק? איפה שלא תהיה, אני אמשיך לאכול לך את הלב ולמרר לך את החיים. אתה, אפילו למות בשקט אין לך זכות.

תל אביב, 1991

הנה אנחנו. אני יכול לראות אותנו עומדים זה לצד זו מול המראה. היא שמנמנה, עגולה, עד שלפעמים ממש בא לי לצחוק. איך אפשר להיות כזאת קטנה ועגולה? ואילו אני גבוה, כחוש, כתפי גרמיות ושחוחות, ישבני לבן וצר, אפרוחי – היא אמרה שבשום פנים ואופן לא בא לה לנגוס בו – כל כך פגיע לעומת גשמיותו של ישבנה התפוח, המוצק למרות עגלגלותו שאינה יודעת שובעה, כמו כדורסל מנופח היטב. תן לו סטירה, צבוט אותו, וחותם כף ידך יישאר שם, אדמומי, לפחות שלוש דקות. ספרתי.

שיער הערווה שלה, לעומת זה שלי, הוא מלא, מקורזל ומשיי. שלי נבול ומשומש. עוד מעט תצטרך שם פאה, היא אומרת בארסיות. כך אנחנו עומדים ובוחנים את עצמנו בהתפעמות, כמו ילד וילדה בגן־חובה. מה יש לנו מתחת לזה? רקמות, בלוטות, ריריות, וירוסים המשייטים במעלה מחזור הדם – איך הסתננו לשם הממזרים? – תקציב שנתי של הורמונים המוזרקים למערכת לשיעורין, לפעמים טיפ־טיפה יותר, לפעמים טיפ־טיפה פחות, ואז, מתחילות הצרות.

אני מביט שוב במראה, שלא אתבלבל. מי פה הגבוה? מי תופס את מרבית המראה? אבל העיניים בורחות מעצמן הצידה, מהופנטות אל הכרס הקטנה שבטבורה גומה, מעליה שתי בלוטות רכות תואמות, עטופות שקיקי עור דקיקים, המצוירים בקורים עדינים, כחולים ואדומים. במרכזם שתי בליטות כהות, מופלאות, עצמאיות, שתופחות מתי שמתחשק להן, שקערוריותיהן החומות והמחוספסות מתפשטות ומתכווצות בהתאם למצב הרוח, כאילו נולדו ככה, גאות, נסיכות קטנות, המושלות הבלתי מעורערות של חלק הגוף הקדמי. בפרט כיום, לאחר ששוחררו מכל המגבלות, הן מעזות לצוץ במעמדים מכובדים, זקורות ומטרידות, פורצות את כל הגבולות, החצופות!

יש לי חיבה מיוחדת לשומותיה. בעיניי, הן כמו מסדר של סימני דרך במפה, מסמנים לי עד היכן הגעתי, ועד כמה מותר לי להתקדם. במותניה יש חמש שומות היוצרות את צורת “הדובה הגדולה”. שומה שחמחמה, בגודל חצי ציפורן, מעטרת את קצה שכמה השמאלית. היא קצת כפופה, עובדה הבולטת במיוחד כשמביטים בה מהצד, ואת זה אני עושה הרבה כשאני שוכב במיטה, ואילו היא מסתדרת לה מול מראת הטואלט. אני רואה כיצד נכפף גווה כשהיא מתכופפת ושולה עדשת מגע מהעין. בעצם, היא לא ממש כפופה, לא גיבנת חס ושלום, פשוט תוצאה של יציבה לא נכונה מאז הזלזול לראווה שלה בשיעורי ההתעמלות של בית־הספר. עם בגדים היא מסתירה את זה יופי. היא מתגאה בכך שהיא יודעת לטשטש את פגמיה הגופניים: מסתירה כתפיים שחוחות בכריות גבריות לז’קט, מסתירה כרס קטנה בחולצה שמתרחבת למטה – טריקים של נשים. ואני מגחך לי בשקט. כאילו שאלו הם פגמיה היחידים.

אצלי לעומת זאת, בקושי רואים משהו. עצמות בית החזה הבולטות גולשות לתוך עמק חיוור ומצומק שהוא הכרס שלי. כמו בטן של יוגי קטן ומיומן, היא אומרת בכל פעם שאני מוריד את הבגדים, ובכך היא מחסלת סופית את רצוני לחשוף את עצמי בפניה.

יש חלקים אצלה שאני דווקא מעריך. אני מביט בקורת רוח בשתי הגומות החצובות בגבה, במעלה השקע המוביל מישבנה למותניה. גומות כמו בריכות קטנות פעורות, מכתשים זעירים על הירח, אלה שאפילו לא מצליחים לראות בעין בלתי מזוינת וצריך ללכת במיוחד לפלנטריום כדי לבחון את גודלם האמיתי, המפלצתי למעשה, אם מביטים בהם בהגדלה. בבדיקה מדוקדקת אני מאתר אצלה שעירות דלילה באזור הגב התחתון, אופפת משטח שלם בדוק זוהר כעין אבקת ירח. במבט מהיר אני מגלה כמה פצעי אקנה ישנים שהשאירו צלקות, ואם אקרב את עיניי עד כדי חמישה סנטימטרים מהגב, כשהיא מסובבת את הגב שלה ומבקשת שאעשה לה נעים, יש שאפגוש את הנקודות השחורות כמו מכרים ותיקים, לוחץ עליה שתרשה לי לינוק מתוכם בעזרת אגודל ואצבע חוטים עקלקלים וסמיכים של שומן ושעווה, המזכירים תולעים לבנות של צואה אבל ריחן המעופש ארומטי יותר.

אני יורד למטה, נוגע באצבעי בירכיה המחוספסות. לפעמים מקננות להן פטריות בחלק האחורי הרך. הסחוס של הברך מקדימה הוא תפוח וחד, בולט מהעצם כמו פקעת עצבים מיותרת שאני אוהב למשש בהתמכרות, ולדמיין לי שאלו הן הגבעות האדירות שממלאות את הירח. כשאני מתנתק ממנה וברכי נושקות לחלקיק שנייה לברכיה, אני חש את הבלוטה הידועה, ומתכסה באידי אושר. הכול נמצא במקומו, וכך צריך להיות.

למטה־למטה עוד ממתינות להן כפות הרגליים לעיסוי ולישה. כשאני מועך את אגודלה ומניע אותו מצד לצד, קדימה אחורה, מפרקיה הרכים עונים בקנאקים פעוטים – מוזיקה נעימה לאוזניי. שלוש שערות שחורות צומחות בגבעה התפוחה שברכז הבוהן. לפעמים אני מתנדב למרוט אותן למענה, אבל היא לא מסכימה. למזלי, שאר האצבעות נקיות מן העשב הזה, אבל יש שהמשטחים הלבנים מצמחים פטריות שראשיהן שחורים, ורק תמיסה חריפה שאני מורח מעבירה אותם על דעתם. כף רגלה חלקה למגע, נטולת קווים, כמו אצל תינוק. פלאי פלאים, יש לה עור רכרוכי דווקא במקום שעור עבה היה יכול לעזור.

אני אוהב לקפוץ קפיצות חדות בגופה. להתמוסס תחת לשונה ומייד לרוץ ולהשתובב עם בהונותיה. למולל את תנוכיה ולפוקק את מפרקי אצבעותיה. לדקור את כריות אצבעותיי בפגיונות ציפוריה. להתנדנד על עכוזיה, ולהחליק במרום שדיה אל העורק הפועם בצווארה. להחדיר את אצבעי למערת אוזנה, ולהשיבה אליי עטופה בדוק שומני זהוב. לכבול את עצמי לקרסוליה, ולצעוד כמו תאומים סיאמיים. אני עולה ויורד, קופץ ומשתולל. רוב הגברים מפסידים, הם לא מכרים את הפוטנציאל האינסופי של משטחיה המגוונים.

תנוך אוזן קטנה, שקל לקפלה ומתחשק למעכה, מוליכה אל לסת חזקה ותקיפה המכוסה בפלומה בהירה, ומשם אל לחייה המרופדות, במרכזן הפה הקטן והעדין ביותר ביקום. לתוך הלוע הזה אני כמה להיכנס כדי לשמוע את כל מה שאני מחסיר כשאני מחוצה לה. לפרוט על מיתרי הקול כמו בגיטרה ספרדית, ולשמוע את ההדהוד הניתך בכוח על תיבת קירות התהודה. החך שלה, המצחין לפנות בוקר כשהיא חולמת ופולטת מילים מבלי לדעת מה היא פולטת. ריח שיניה הלא־רחוצות אופף אותי כשאני נכנס לשם ובודק את מצב הבקטריות: קריוס ובקטוס ירוקים קטנים יושבים מימיני ומשמאלי במעלה בית הבליעה, קודחים חורים באמייל שיניה הצפופות המשובחות, נטולות הרווחים, שאפילו חוט דנטלי משומן מתקשה לחדור ולשחרר את האורגניזם החי של שיירים מרקיבים. מדי שנייה פולטים החרירים שבלשונה החלזונית אגלי רוק ריחני, ששוטף את צחנת הלילה ועושה ניקיון יסודי, הראוי לבעלת בית מיומנת כמותה.

האישה שלי לא אוהבת את הבית, אמרתי לעמיתי בעבודה. הוא הציע לי להחליף בית. לא קשה למצוא בית חדש וצעיר, גמיש ומרופד בקלילות, שעדיין לא התרפט ממגע העונות החולפות. בית חדש שידבר אליי, לא רק ינבח עליי. בית חדש שיפנק אותי, לא רק ידרוש ממני לעשות “נעימים בגב”. אני מוכרח להודות שזה מפתה מה שהוא אמר. יש לי דמיון מפותח, ואני כבר רואה איך זה יהיה. לפעמים, כשיהיה לי חם, אגיח מהמבוך החמים של הריאות, אחליק במורד הלשון עם מקלות סקי ואתמקם לי בנוחות על מרפסות השפתיים, צל האף ונשימותיו הלחות ירטיבו אותי קלות ויקררו אותי בעתות של שרב פנימי. כשישעמם לי, אתנדנד על החדק האדום המתוק, המזדקר בעומק הלוע, והוא יתפח וירטוט כמו דגדגן שבע־רצון. וכשארצה להיפלט החוצה, כל מה שצריך זה לדגדג לה אותו, והעיטוש החצוף יציף אותה באושר שמיימי של פורקן והקלה, ואותי יחזיר למחוז חפצי.

אני מוכרח להודות שזה נשמע לא רע. אפילו מאוד־מאוד מפתה. הבעיה היא שאין לי כרגע סבלנות לבית חדש. רק המחשבה על המשא ומתן, הנדידה, המעבר, השקעות חדשות, התמקחויות, בקשות טובה, תחנונים – מפילה עליי אימה. ועל אף שאינני מרוצה מהבית שלי כמות שהוא, מוטל עליי לגרום לו, בעצם להכריח אותו – להיות טוב אליי, למלא אחר כל משאלותיי. רצון טבעי, לא תגידו? כל אורגניזם שואף להתמקם בנוחות ביקום, להפרות את עצמו, לגדול ולהשתבח. אני לא מבין למה זו משאלה כל כך גדולה, אמרתי לה לא פעם ולא פעמיים. והיא הייתה מתבוננת בי בעצב מבעד לחרירי עיניה הרדומות, משירה ריס לאות הזדהות, נושפת נשיפה דמיונית על עורי, והולכת לבלוע עוד גלולה לשינוי מאזן ההורמונים.

אחר כך הייתי מתפלש בה בחוסר חשק. ממש לא התחשק לי לעשות את הטיול החטוף והכפוי טובה הזה בגופה. הכרתי כל פינה ופינה בה בצורה כה יסודית, עד שהגעתי למצב שהסתכלות נוספת הייתה מפילה עליי תרדמה. מצב כזה לא השאיר לי ברירות, אלא להיכנס פנימה ולבדוק בעצמי, לתקן את הפגמים, להשיב את מאזן ההורמונים לנורמלי. האמת, כאשר חשבתי על מה שיש לה בפנים, רציתי רק לברוח. אז כדי להתגבר על הסלידה העצמית, על הבוגדנות, הפחדנות, ניסיתי תחילה את טעם המלח המוכר של שפתיה האדמדמות.

כאן למטה, השפתיים תפוחות, פשוקות כמו אצל חולי שפה שסועה, והדגדגן הבולט מנסה לפלוט אותי בכוח החוצה. אני מכיר את כל התחבולות הערמומיות שלו, אז אני נדחק בכוח. אין ברירה. אני שואב דם ועוצר כוח בעורקים ומבקיע באחת את התנגדותו. עכשיו אני רק צריך לעצור את התחושה שלפני הפליטה, ובא לציון גואל. אם אני פולט, אני בצרות. היא תחייך חיוך של ניצחון ותעיף אותי החוצה. וזה, לא יקום ולא יהיה!

גל החום נעשה בשלב הזה בלתי נסבל. עורקים פועמים בתוכה כאחוזי אמוק, מפיקים חום אימים. לרגעים נדמה לי שהריר שהיא מפיקה מרוח עליי, מכסה אותי בחום צורב, גורם לי לפיק ברכיים ולרצון לברוח החוצה כל עוד אני רואה את קצה האור במנהרה. כדי לעודד את עצמי, אני מנסה להיזכר בכל המעשים המעצבנים שלה, דברים שרק בגלל שהתרגלתי אליהם מתוך ההשלמה שבאכזבה, הפסקתי להבחין בהם. למשל, זה שהיא לא לומדת לעולם לפקוק את שפופרת משחת השיניים, משאירה אותה פתוחה, ומשחת השיניים מתייבשת. למה לעזאזל אני צריך להיאבק בכל בוקר עם הקצה היבש של משחת השיניים? או זה שהיא נשארת ערה כל הלילה וחורקת על כיסאה בחדר העבודה, מול המחשב המטורלל שלה, שנואק ומצפצף ונוער כמו חמור מיוחם. ומה לגבי זה שהיא נושמת את האוויר שמגיע לי באופן חוקי ובלעדי? ומה לגבי זה שהיא בכלל נולדה? מי הרשה לה להיוולד? מי נתן לה את הרשות להתרחב בחלל ולבנות אימפריות בעזרת ביציותיה?

המחשבות האלה מנערות אותי. סוף־סוף אני שועט כמו סוסון־ים במעלה התעלה הלחה, נעזר בתנועות צלילה שראיתי בתוכנית ספורט אתגרי בטלוויזיה. הקירות הספוגיים מאיימים להדביק אותי אליהם ולשתק את תנועותיי. אני נעזר בתנועות החתירה האיטית, העקבית של ראשני האקס של הנקבה, שהם מפותחים ושמנמנים ואיטיים ומרוצים מעצמם – כבר שם, שיא החוצפה. זה עושה את הטריק. כשאתה ברומא התנהג כרומאי. פה יש כללים אחרים מאלה הנהוגים בעולם הגברי שלנו. פה צריך להתנהל באיטיות של צב ובעקשנות של פר, ממוקד כמו יתוש על הקורבן המדמם שלו. הרי ככה הן בנו לעצמן אימפריות. ככה הן השתלטו על העולם. ואני, אני לא אתן לה לנצח אותי, בטח שלא לא במגרש הביתי שלה. על אף שגופי נחלש, עצמותיי מתפוקקות ושערותיי נושרות בדרך, אני ממשיך לפלס את דרכי כמו עיוור, שיניי נוקשות בגלל שאני שונא חושך ושונא לא לדעת את הדרך.

אילו יכולתי, הייתי נעזר במפה. אבל עד כמה שידוע לי, עדיין לא מוכרים כאלה בחנויות למכשירי כתיבה. כשאצא מכאן בחתיכה אחת, אני הראשון שאוציא אותן לאור. זה יבלבל את השוק. סטארט־אפ שלא נברא כמותו בתולדות המין האנושי. תוך חודש־חודשיים אני שם את המיליון הראשון בבנק. תוך שנה, אני משתלט על העולם.

אבל גם ההרהורים הנעימים האלה לא עוזרים לי לצנן את הגוף מהחום הנורא הלופת אותי בלשונות של אש, תחושה של חומצה המאכלת עור ועצמות. אי אפשר לחיות בחמישים מעלות צלזיוס, ואני חושש שזה מה שש לה שם למטה: מרתף אינקוויזיציה משוכלל.

אני נזכר באדים העולים מהסיר כשהיא מכינה את מרקי הגורמה שלה, המעלים רוק בפי עוד לפני שהיא מוזגת אותם לצלחת. היה איזה חכם שהבין שאפשר לרתום את האנרגיה הפראית של האדים לעזרת האנושות. אז למה לא כאן? למה לא להפוך את התוהו ובוהו הרותח שבתוכה לאינקובטור משוכלל? אלא שללשונות האש בכלל לא אכפת מהסידור הקטן שהמצאתי עבורן. אני המום מעצמאותן. אני עטוף בתוכה כמו תינוק שאסרו אותו במדים אחידים של בית־חולים, עד שאפילו יללותיו לא נשמעות עוד. ימות מרעב, מי ישמע. אני מנסה את הדרך האחרונה. מובס, אני אנסה למצוא את הדרך חזרה. אולי עוד אצליח לפייס אותה. אולי היא תסלח לי על הפלישה. אולי היא תרחם עליי ותפלוט אותי בחוף מבטחים קריר. אני מבטיח להיות טוב, ובשקט, ולא להפריע יותר, אני נשבע, אני מתחנן, רק עשי טובה, תפלטי אותי החוצה, עכשיו! הצילי אותי, אני נבלע. רחמי עליי, אני נחלש. אני נחנק פה. אין חמצן, וזה דביק ומסריח. זה עמוק ומפוחלץ. זה חם כמו כבשן. ראיתי שצומחות לך שם שערות כמו אצות עתיקות על קירותיה של ספינה טרופה. ראיתי בלוטה מנופחת, אדמונית כמו כבד נא, מזילה קילוחים דקים שמנוניים המעלים צחנה במגעם עם האוויר. אלוהים, איך את יכולה לחיות עם עצמך?! בואש היה עושה חרקירי מהבושה. עשי לעצמך טובה ותשתמשי בפדים היגייניים לשימוש חד־פעמי. שטפי בעזרת מכלי שטיפה. חטאי ביסודיות עם אקונומיקה. נגבי בטפיחה קלה. בשמי בתרסיסים אינטימיים. עטפי בתחתונים חד־פעמיים. שמעתי שאיב סאן־לורן הוציא לשוק תחתונים שניחוחם רב־שנתי. ואת, את ממש מוכרחה לעשות משהו עם עצמך! את מסריחה משנים של ריקבון! אני דורש ממך לשחרר אותי בזה הרגע! אני דורש. אני מתחנן, אני דורש, אני מתחנן…

בעצם, מי הכניס לך לראש שאנחנו רוצים להיכנס לתוכך? כמה יהיר מצידך לחשוב שהצליינות שלנו בגופך היא שאיפת חיינו. אינך אלא מדוזה. כורכת רגליים דביקות ומחכה לעוד. כל כוחך ביכולת ההיצמדות הזו. מערסלת אותי בתוכך כאילו שאת עושה לי טובה. מכניסה לי לראש שאת מוקד העונג ופלא הבריאה. מציעה לי בית טוב, ונעלמת. אין לך בושה. מגניבה אותי פנימה להצגה, ספסרית כרטיסים לכל המרבה במחיר. אבל חכה־חכה חכם בלילה, משוכנע שמצאת לך נכס לרשום בטאבו, שתדע שאצלה אין סנטימנטים. היא עומדת עם סטופר, מחכה על קוצים לרגע שבו תוכל לדרדר אותך מכל המדרגות אל הקור האיום שם בחוץ, אל עדת הכלבים הממתינים לתורם, מתגוששים על המדרכה כדי לא לקפוא מקור. הם יודעים: אין רחמים בעולם. כל הקודם זוכה, וכדומה.

אז אני, בלי בושה – אני כבר איבדתי את הבושה – אזחל פנימה לתוך איברייך, להתעטף בך, להיזכר איך את נראית, להתענג על גופך, איברייך האופפים אותי כמו כרים, מתיקותך המשקיטה את עצביי. וגומר.

תל אביב, 1986

באותו לילה ישן ירדני אצל חנה, מסובך באבריה השמנמנים, העטופים בכותונת לילה זולה בצבע לילך מלוכלך. בערב היא אמרה לו, כבר כשראתה את צללית דמותו השחורה והמסורבלת נעה כמו דמות מסרט מצויר על רקע הפרדס שלה, זה המוחכר לאינדיאני: “שום דבר לא יוצא לי מהפרדס הזה, שמונה מאות, מקסימום אלף בחודש, ולמי זה עוזר בכלל.” עיניו של ירדני היו טרוטות, לרגע נדמה היה לחנה שהן משוחות בקצותיהן בפוך עדין. באותו רגע ידעה: הוא ישן אצל נשים אחרות. “מה זה עניינך בכלל,” שמעה אותו לוחש לה רגע לפני ששקע בשינה.

כשהתעוררה לקראת שלוש בלילה הקשיבה חנה בדקדקנות לנחירותיו של האינדיאני. בחור צעיר שכזה, שערות כה ארוכות ומסובכות אלו באלו, מלאות קשרים כמו הפקעות הקטנות והמלוכלכות מהגינה שלה. כמה פעמים הציעה לו חנה לבוא אליה ולהסתפר, אבל הוא סירב. עוד ילד, לא נעים לו לנצל, חשבה חנה.

כל לילה היא מחככת את לחיה הימנית בשיער זקנו הדליל של ירדני. הוא לא מקפיד בגילוח, והיא צריכה לסבול אותו בדיוק כפי שסבלה מנחום בעלה. בבוקר היא תגיד לו שאין לו יותר מה לבוא אליה לא מגולח. אם הוא רוצה לבוא, שיהיה נקי, מריח טוב ואלגנטי. מינימום עניבה צבעונית. אולי תיתן לו את אחת מהעניבות הצבעוניות שהביא נחום מאמריקה, בשנת 66', במיתון? מה יש, מה כבר אפשר לעשות בהן אם לא לחנוק את הגרון עד צאת הנשמה?

והאינדיאני. אולי תיתן אחת גם לו. הוא לפחות שומר על הפרדס שלה, מוציא פרנסה מהאדמה. נחירותיו של ירדני נשמעו לה כמו חצוצרה קטנה של ילדים. “תשמעי מותק,” אמר לה ירדני, “אני לא מתגלח בשביל אישה. תודי שאני בכלל שם אפטר־שייב.”

הוא טיפח לאחרונה שפה מיוחדת, כאילו של צעירים, וחנה לא יכלה שלא להיזכר בנחום, ששש שנים לפני שמת בגיל חמישים ושש מצהבת קשה, התהלך עם מדליונים גדולים שעליהם מוטבעים סימני פִּיס, וחולצה פתוחה על חזה חשוף, שהבליטה שערות חזה מלבינות. וחיפש. כל הזמן הוא חיפש. בית חדש בעיר, ונסיעות לחו"ל, ונשים, וזונות, ובחורות צעירות, ממש ילדות, ומראות חדשים, וריחות שאינם בנמצא.

היא לא הצליחה לבלום אותו. הוא היה כמו קרון רכבת זקן מימי הבריטים, קרון חום ומצולק להובלת משאות ובקר, שהתחשק לו פתאום לנסוע בקו “אוריינט־אקספרס” ולשאת בתוכו נסיכות ורוזנים פושטי רגל.

“ירדני,” אמרה חנה, “לתת לך עניבות של בעלי? זה יכול להיות יפה עליך. עניבה צהובה עם נקודות אדומות, למשל, תלך יפה מאוד עם החולצה האדומה שלך. משהו־משהו, תתאים במיוחד אם נצא לדיסקוטק. מה אתה אומר?” היא לא אמרה את שאמרה באירוניה. תמיד היה לה לב רחום, ואם לא, אז לפחות לב מסתגל.

האינדיאני כבר עקר עשבים שוטים ויבלית מבין הערוגות, וזרועותיו השריריות, השזופות, התנפחו עם כל תנועת מאמץ והתכסו זיעה מבריקה. כמו ואזלינה שמושחים מתאבקים כושיים ענקיים בסרטים, חשבה חנה. היא הסתכלה בו מהופנטת.

בשעה שמונה וחצי היא שלחה את ירדני הביתה. לעת עתה עטפה לו שלוש עניבות צבעוניות בנייר עיתון. את השאר התכוונה להשאיר לעצמה להזדמנויות אחרות, אולי לגברים אחרים. מה יש, אין עוד דגים בים? עיניה ננעצו עמוק בבשרו של האינדיאני העוקר יבליות.

היא הבליטה את חזה הגדול וסידרה היטב את השדיים בחזייה ההדוקה כדי שייווצר העמק המפתה. אחר כך העבירה יד בשערותיה האדמוניות, הצבועות חינה, והניפה אותן אחורנית. אז הביטה במראה הצדדית, מרוצה מעצמה, וחשבה: זה נראה עלי לפחות כמו מניפה יפנית יפיפייה. אז יצאה החוצה וצעקה לאינדיאני: “חשבתי שרק התחלת, חשבתי שאתה עושה את זה רק מקודם.”

“אני כבר גומר, התחלתי בארבע, לא ראית? כבר עשיתי את כל החלקה. רוצה שאני ינכש גם לך?”

“לא, אין צורך. באמת הרבה תודה. מוחמד כבר יעשה. אני משלמת לו עשר לשעה. גם ככה זה יותר מדיי.”

“לא ידעתי שיש לך פועל.”

“בטח,” צחקה חנה במבוכה, “אתה רק חודש פה, למה שתדע? רוצה לאכול אולי? אני הכנתי עוגה כושית אתמול. אימא שלך בטח גם עושה עוגות, נכון?” ניחשה חנה, מרוצה מטביעת העין שלה.

“אין לי אימא.”

“אוי, כל כך מצטערת, באמת, אני יודעת רק לדבר… אין צורך, אין צורך,” מחתה. “לא, בבקשה אל תנכש אצלי את העשבים. אמרתי לך, מוחמד כבר יעשה.”

עצביה מתוחים. בזמן האחרון היא משתגעת. אולי בגלל גיל המעבר. תמיד היא חושבת שהכול קורה לה בגלל גיל המעבר. כשיש לה גלי חום במיטה בלילה כשהיא לבדה באמת. כשגופה מתכסה אדמומיות רקובה כמו חררה. כשיש לה זרמים בגוף כמו כאבים, אבל יותר חלשים, אולי חשמליים כאלה, כן, בדיוק חשמליים שכאלה.

ועכשיו האינדיאני.

“למה את קוראת לו אינדיאני, אין לו שם?” שאל ירדני ובפיו שיירי העוגה. גם את השרוף מלמטה אכל.

“קוראים לו ירבעם. ואני קוראת לו ככה בגלל שהוא מלוכלך כזה,” אמרה חנה, וידעה שהיא לא אומרת את כל האמת.

“נו, שוין, את מגזימה כרגיל. הוא לא כזה מלוכלך, זה רק בגלל שהוא עובד אדמה. לא כמוני, רץ עם כל הפקעלעך, ועוד בגילי… ירבעם, איזה מין שם זה, הוא מהאינטליגנטים?”

“מה זה כבר אינטליגנטים בשבילך?” שאלה חנה, פגועה. “אל תגזים. הוא בסדר.”

היא הייתה מסוגלת לחשוב רק על זרועותיו הענקיות והשחומות של האינדיאני. איך שהוא מרים משקולות בחצר הקטנה של הצריף שלו, מרים משקולות ועושה תרגילי בריאות. ילד שהיה יכול להיות שלה. רק חסר לה להסמיק עכשיו.

כדי להעביר נושא אמרה לירדני: “אז בבוקר אני אמרתי לו: אל תנכש את העשבים, מוחמד כבר יעשה. שיקרתי לו, אתה מבין?” צחקה חנה צחוק ערמומי. “מה פתאום אני צריכה טובות? שאחר כך הוא יבקש את הכתובה של אימא שלו? עכשיו אני נזכרת שבעצם הוא אמר שאין לו אימא, אימא מתה.” היא צחקה צחוק משוגע ורק אחר כך נרגעה. “לא סיפרתי לו שפיטרתי את מוחמד כבר מזמן. לא סיפרתי,” אמרה חנה, כחולקת סוד.

“את לא חייבת לערבי איזה כסף?” שאל ירדני. עכשיו לגם ברעש מהקפה.

“חייבת, אז מה.”

ושוב הם במיטה. כל שבוע בא אליה ירדני. אבל לא חזק, לא כמו שהיא רוצה. סתם חלש ורע. לא כמו שהיא רוצה.

היא השאירה את החלון פתוח, שישקיף על הצריף של האינדיאני. מה פתאום בא לו בראש לגור במקום כזה, כל כך צעיר, חשבה חנה. אולי אהבה נכזבת? כן, בטוח שככה. פעם היו הולכים ללגיון זרים, נעשים שכירי חרב, עכשיו באים לגור ליד איזו חנה במושבה מחוץ לעיר. “אתה לא יוצא לעיר? לא מחפש בחורה?” שאלה אותו חנה, מתחנחנת כולה. שנים רבות בזבזה באימון קולה לדרגת החנחון הרצויה כדי לדבר עם גברים, כל הגברים שהכירה, אז למה שתפסיק עכשיו?

“למה הוא לא עונה לי? לא נאה לו לדבר איתי?” התלוננה בפני ירדני כשהיה נכנס אליה בערב, אוכל, שותה קפה, שותה ברנדי טוב ונכנס איתה למיטה.

ירדני לא ענה. הוא המשיך לבוא אליה סתם ככה, להעביר לילה, לאכול טוב, לקבל סיפוק, לא בשביל לפטפט שיחות אינסופיות עם איזו חנה.

“מה שאני מציע לך זה להפסיק להתעסק בעניינים של אחרים,” פלט ירדני בנחירה של קוצר רוח. “ועכשיו תסתובבי על הבטן, אני נכנס.”

שרועה על הבטן, ניסתה חנה להציץ מבעד לחלון אל הרחבה של האינדיאני. היא הרימה ראש חולמני אבל החלון היה יותר מדיי גבוה.

בבוקר היא אמרה לו: “מה זה צריך להיות? כל כך קשה לנכש אצלי את העשבים הבררה? לא יקרה לך כלום אם תנקה עוד שני מטר.”

“אבל גברת חנה, את אמרת לי שלשום לא לנקות. שכחת?”

“מה שוכחת? לא שוכחת כלום! זוכרת כל מילה!… אבל לא חשוב, תנקה. אז מה אם אמרתי? לנשים מותר לשנות דעה,” אמרה בגנדור והביטה על הטיפות המלוחות הזולגות על גבו. אילו ביקש, יכולתי לספוג בעדינות את כל הזיעה, אפילו מבתי השחי. אולי להציע לו לאכול צוהריים?

“בחור כל כך צעיר צריך לפעמים גם לאכול,” הציעה לאינדיאני בקול מתחנחן. “אתה כמו בן שלי.”

בפנים, ליד השולחן במטבח, חנה שמה לב שאין לו הרבה סבלנות, לבחור. היא חשבה על ההורמונים הגועשים בגילו, ומיד על אלו שלה. “בגילך הייתי מלכת המסיבות, ואתה, לא מחפש חברה?” התעניינה בניסיון נואש להפר את שתיקתו של החפץ הזה שישב אצלה, כל כך יפה, כל כך גדול, כל כך נחשק. שיגיד משהו, ככה שותקים אצל אנשים? ובאיזו גסות חתך את הבשר ובלע אותו אל תוך פיו המסריח? ממש כמו ירדני. נואשת, שבה להתעסק בחיתוך הציפה הלבנה מקליפת הפומלות. אחר כך תכין מזה ריבה. “אתה רואה, בחור, כשמזדקנים מנצלים הכול.”

כמה אפשר לסבול, חשבה חנה, הפרדס מצמיח עשבים שוטים, מנכשים, כל יום הם צצים מחדש.

בבוקר הרגישה את ירדני מדגדג אותה מאחור. פתאום מדגדג. “מה נכנס לך בראש,” אמרה, נוברת באצבעותיה בשידה שליד המיטה כדי לאתר את השעון המעורר, שגם הבוקר לא צלצל, כרגיל. “כבר שבע וחצי, אתה צריך ללכת,” אמרה לו וקמה.

“מה את הולכת לעשות היום?” שאל ירדני, מעלה בדייקנות גרב אחרי גרב על שוקיו המגולים, הוורידיים, המנוקדים בלי שום שיטה בשאריות של שיער שחור מקורזל.

“בוקר טוב אליהו, פתאום אני מעניינת אותך?” אמרה חנה, ותוך כדי הברשת שערותיה הבחינה בבעתה שהיא זקוקה לצביעה דחופה. “אם לא אכפת לך, היום אני כותבת מכתב לקלינט איסטווד. יש לי מה להגיד לו. קראתי שהוא הולך להיות ראש עירייה. אתה שומע?”

ירדני הבריש את מעיל הגברדין שלו מאותם פתיתים גדולים ומרופטים של קשקשי ראשו הדהויים. מאז שהוא משתמש בנוזל לחיזוק שורשי השיער, המצב אצלו נעשה הרבה יותר גרוע. שערותיו צומחות קלושות, כמו פלומה של עובר, ומה שגדל במשך החודש נושר על הכרית אצל חנה, קווצות־קווצות, ואחר כך חנה צריכה לנער את הכרית במיוחד. היא הביטה בגבו המתרחק לעבר הדלת. יצא אפילו בלי לבקש קפה. מה יש לו היום!?

מה יש לך היום, מה נכנס לך בראש הקלינט איסטווד הזה, חשבה חנה, ומדדה בדייקנות את מידותיהן של הספה והכורסאות. היא חשבה לתפור כיסויים חדשים. בשביל זה צריך לנסוע במיוחד לנתניה. מחר תיסע. בעצם, אולי היום. תשאל את האינדיאני, אולי יסכים לקחת אותה בטנדר שלו.

“בטח, תעלי,” אמר ירבעם, והעמיס את חנה על המושב הקדמי, מרופט העור, כאילו הייתה משא של בקר פועה. בדרך הסביר לה על כל נפלאות הרכב שלו. “זה דגם מיוחד, לנדרובר, לא קונים אותו בארץ,” אמר לה, וחנה רק שאלה את עצמה מתי כבר הוא ישתוק. היא הוציאה מתיק הפלסטיק הכתום והמרובב, המודל הכי אופנתי בשנת 66', זה שנחום קנה לה באמריקה, שלושה תפוחים עטופים בניילון דביק, ומסרה אחד מהם לאינדיאני.

“בחודש ספטמבר לא נוסעים לעיר. בעיר אפילו יותר חם מאשר בבית. בבית לפחות יש לי אייר־קונדישן,” הסבירה לאינדיאני, שהיה שקוע, תוך כדי נהיגה ביד אחת, בדפדוף באיזו חוברת טכנית, מקושקשת הוראות ודיאגרמות.

“כשהייתי צעירה, בחודש ספטמבר היה הכי טוב לצאת לבית הקולנוע של הקיץ. בספטמבר או במאי. החודשים הכי טובים. כולם היו באים. בתל אביב. אפילו ראש העיר ואשתו. הייתה להם שמה במה קטנה להופעות. והציגו את קרי גרנט. אני הייתי, מה שקוראים היום, גרופי,” אמרה חנה, מצחקקת לעצמה.

"קראתי בעיתון שהיום יש מועדון מעריצות לכל כוכב. בזמני זה לא היה. בזמני היו יותר אוהבים לפגוש את האמן טט־א־טט. זה בצרפתית. אתה מבין צרפתית? גם אני לא. אבל נחום נסע פעם לצרפת והביא לי משם קופסת תכשיטים מוזהבת. את פותחת אותה, נניח בשביל להוציא את הפרלים, והיא מנגנת לך את ‘ז’טונדרה לה ז’ור אה לה נווי, ז’טונדרה טו’זור טון ר’טור’. היום זה לא מודרני, אבל פעם, או־לה־לה, פעם היו רוקדים עם זה ואלסים…

“אז ככה אני קוראת אתמול בעיתון שקלינט איסטווד הכי אוהב את המנגינה הזאת של טינו רוסי. הוא אמר שהיא מזכירה לו את אימא שלו. כמה מתוק. בחור טוב. אחר כך היה כתוב שהוא הולך להיות ראש עירייה. והיו גם תמונות. בצבע. שלוש תמונות גדולות ואחת קטנה, עם אשתו הראשונה. עזב אותה הממזר. טוב, גבר בגילו, מה אפשר לצפות. כשנחום היה בן חמישים גם הוא רץ לחפש נקבות. הוא אמר: תביני אותי. ואני אמרתי, מה יש פה להבין? לך ואל תחזור. אתה חושב שהוא לא חזר? מת חזר אליי. בר־מינן. החברה קדישא הודיעו לי שצריך לבוא לקחת את הגופה… הנה אנחנו נוסעים חצי שעה ואני כבר עייפה,” נאנחה חנה.

“עשבים שוטים לא צריך להשקות,” אמר לה ירבעם למחרת בבוקר, כשקמה לאוורור את המצעים המנוקדים הפרשות פה ישנות.

“מה אתה מבין, אתה עוד ילד,” אמרה חנה. “בוא, אני אכין לך קפה טוב כמו שרק אני יודעת להכין. מה אתה אומר?”

במטבח היא הוציאה מהארון קופסת פח שרוטה עם מרגניות כחולות, גדולות ודהויות, ובשתי אצבעותיה משתה ופלות, אחת־אחת, בזהירות, שלא יישברו. “זה ממולא שוקו, אבל יש לי גם לימון,” דיווחה, והניחה כמה מהן בצלחת חרסינה משובצת.

“גם את הסרוויס הביא נחום. מאנגליה. לא יודעת מה נכנס לו בראש להביא אחד כזה, משובץ, כמו החצאיות של הסקוטים. אולי חשב שימצא חן בעיניי… אבל לא מצא חן. ומה אתה חושב, שלא אמרתי לו?” אמרה חנה, משתהה מלגימותיו הענקיות של הבחור מהקפה הרותח.

“כל הסרוויס נשבר, רק זה נשאר. ואיך נשבר, אתה יודע? תתאר לעצמך. כמו שרואים בסרטים, כשקתרין הפבורן זורקת צלחות על ספנסר טרייסי, מה אתה חושב קורה לצלחות? אז ככה אני עשיתי לנחום שלי. לא שזה עזר במשהו, אם לא אכפת לך. וגם ילדים לא היו לנו, אז מה היה אכפת לו לעזוב אותי? הוא אמר שאני כבר לא קוקטית. איך אפשר להיות כזה אכזר? אז אני אמרתי לו: גם אתה לא קלינט איסטווד. היה חסר לו משהו אצלי? לא כיבסתי? לא בישלתי? לא נתתי לממזר שלוש פעמים בשבוע? שלוש פעמים בשבוע! תעשה חשבון, כפול שלושים שנה. גם אם אתה מוריד את כל הפעמים שהוא הלך לקורבעס, בכל זאת אתה מגיע למשהו כמו, אני לא יודעת כמו מה… אני אומרת לך שהאישה של קלינט איסטווד גם כן דרשה משהו בתמורה. בטוח. אני אכתוב לה מכתב. לשאול אותה. אולי היא תשמח לדעת שיש עוד כמה נשים בעולם שסבלו כמוה. אז מה אתה חושב?”

ירבעם הציץ אל מתחת לשולחן. היו לה שם גידולים ממש מעניינים. איך צמחו לה אלה בין המרצפות, חשב לעצמו. “כבר אמרתי לך, גברת חנה, עשבים שוטים אסור להשקות. קחי לדוגמה את החדר שלך. אפילו ברצפות יש לך עשב בררה. תעשי טובה לעצמך, תיקחי מעדר ותעקרי אותם מהשורש. את הלב תעקרי להם. בטוח לא יצמחו מחדש.”

“איך אתה כל כך בטוח בעצמך? אולי אני רוצה להשאיר אותם ככה? אולי יותר טוב לי ככה? מאז הזמן של נחום לא ניקיתי. ועכשיו אני לא מבינה בשביל מה ניקיתי כשהוא עוד היה בחיים. לא הגיע לו כל הלוקסוס הזה,” אמרה חנה, וניקתה את שאריות החלמון מהצלחת הסדוקה, תוחבת לפיה קרעים גדולים של חלת שבת משלשום.

לפני שיצא, דחפה לו ליד כמה מהעניבות של נחום. “תיקח, אני רוצה להיפטר מזה. יותר מדיי דברים ישנים יש לי בארון.”

היא לא ראתה שכאשר יצא השליך את העניבות, אחת סגולה ואחת משובצת, לפח האשפה. היא לא ראתה שהוא מכחכח בגרונו ופולט מפיו סילון גדול וירקרק של ליחה, ישר לליבו הגדוש של הפח. היא הלכה לכתוב את המכתב. כל היום רצתה לכתוב אותו, ועכשיו זה הזמן הכי טוב, לפני שמתחיל הסרט בערוץ “מידל־איסט”.

“הם נתנו את קרי גרנט,” סיפרה אחר כך לאינדיאני. “כבר ראיתי את הסרט בקולנוע, לפני המון שנים. אבל הפעם אני חייבת להודות שהתרגשתי הרבה יותר. איך שנדמה לה שהוא הולך להרוג אותה… ווי, פתאום הרגשתי שנהיה לי עור ברווז, בדיוק כמו לג’ואן פונטיין. את ההרגשה הזאת אני לא מוכנה להחמיץ בעד שום הון שבעולם. אני אומרת לך, סרט זה אפילו יותר טוב מרומן עם הגבר הכי שרמנטי.”

“ומי היה הגבר הכי שרמנטי שלך, גברת חנה?” שאל ירבעם, פזור דעת, בזמן שתיקן משהו במנוע. וחנה, מרוצה מהסרט, מספרת לו רשמים, ממש כאילו היא חיה את הסרט, תמונה אחרי תמונה.

“תתאר לך מה,” אמרה. “שאני, חנה, מוזמנת לקלינט איסטווד. היום קיבלתי את ההזמנה בדואר אוויר. וגם תמונה עם אוטוגרף. אישי. רואים שלא המזכירה שלו חתמה.”

“תגידי, את פסיכית? הסרטים דפקו אותך לגמרי,” צחקק ירבעם. עכשיו הוא ישב ליד ארגז כלים גדוש, חוכך בדעתו איזו צבת תעקור בצורה הכי יעילה את הברגים החלודים במושב האחורי, הזקוק לצביעה דחופה.

“עוד תראה,” אמרה חנה בחיוך ערמומי. “חנה אף פעם לא משקרת. אם אני משקרת, אני משלמת קנס.”

גם ירדני אמר לה בלילה: “תשתקי פעם אחת ותסתובבי על הבטן.” וחנה השתתקה. מזמן למדה שאין בשביל מה להתווכח עם גברים. ממילא הם תמיד מנצחים.

בשלוש־שלוש וחצי, היא התעוררה לקול נחירותיו השורקות של ירדני, יימח שמו. כמה שמגרדות לה הרגליים, איפה שהתנפחו הוורידים יימח שמם. היא יודעת שבמקרר יש גבינה לבנה רכה, תשעה אחוז. תערבב אותה עם קצת סוכר, תשקיט את הרעב והמצוקה שעלתה בגרון בצורת זרמי צרבת עקשנית. מהבית של האינדיאני עלה קולו הצפצפני של השעון המעורר האלקטרוני. כל לילה הוא מכוון לשלוש וחצי כדי לחלוב את הפרות ולפטם את התרנגולות, ובכל זאת אף פעם הוא לא מתעורר בזמן. ממשיך לישון, המסכן, עוד ילד, חשבה חנה. הצפצוף הטריד אותה. היא חשבה שכוס תה קמומיל ירגיע את העצבים, אבל הצפצוף הפך למעצבן ושורקני כמו קטר רכבת. היא חשבה: אלך לכבות לו את השעון, מה כבר יקרה.

היא הדליקה את האור של מנורת הניאון במרפסת, וירדה את שלוש המדרגות המובילות לחצר. זנב סגול משתלשל כסרח קרץ אליה מהפח הפלסטי השחור של העירייה. היא ניגשה לבדוק. יימח שמו, חשבה, זרק את העניבות, הרי היה יכול להיות ילד שלי. איך אפשר להיות כזה חסר התחשבות? ילד קטן. ילד טיפש.

היא עמדה ככה שתי דקות רצופות, העניבה הסגולה בידיה. אחר כך הלכה בעקבות האור הסגלגל. היא חצתה את החלקה הקטנה שלה אל החלקה של האינדיאני. הדלת נפתחה בלי בעיות, ברחש גרירה מרגיז. כל דבר מרגיז אותה עכשיו. אם יתנו לה, תטרוף את העולם. היא ניערה קלות את הגב שישן שינה מתוקה, שינה של ילדים. אבל איך ילד, מה ילד? חשבה, הרי יש לו שערות שיבה, וקמטים מחורצים בעור היבש כמו אצל קאובוי זקן. היא סובבה אותו אליה ונדהמה. “אבל מה אתה עושה כאן?” אמרה לו, “הרי נשאר עוד חודש וחצי עד שאני באה אליך לאמריקה.”

“רציתי לראות אותך כבר עכשיו. יש לי משהו חשוב להגיד לך,” ענה לה קלינט איסטווד. יש לו עיניים סגולות, זה בטוח, שמחה חנה להיווכח. “והתמונה שלך, הרבה פחות יפה מאיך שאתה נראה בחיים,” אמרה לו, מתפעלת. “תגיד, זה אתה שחותם על התמונות? לא, תגיד באמת, כי אני חשוב לי שיגידו לי את האמת.”

“ולמה לך האמת?” שאל קלינט.

“כי אני תמיד הייתי כזאת דוגרית, וגם רוצה שיגידו לי הכול דוגרי, בפנים. אבל אתה… אתה באת אליי כל כך מרחוק. איזה כבוד, איזה כבוד,” אמרה בהתפעלות, העניבה משתלשלת לה עכשיו מהידיים כמו עניבת חנק מדולדלת, עין סערה סגולה.

“לא באתי לעשות לך כבוד, גברת חנה. באתי להגיד לך שתפסיקי לשלוח לי ולאשתי לשעבר את כל המכתבים המאשימים שלך. אני לא יכול לסבול את זה יותר. את משוגעת, גברת חנה,” אמר בקשיחות כמו בסרטים, ולחנה נדמה היה שהוא מביט בה בבוז. עכשיו אני בדיוק כמו ג’ואן פונטיין, חשבה. כל השנים אני כמו ג’ואן פונטיין.

“אתה שלחת לי תמונה שלך עם אוטוגרף, אז איזה זכות יש לך להעליב אותי עכשיו? לא עושים ככה לאנשים. ואני אשלח לך כמה מכתבים שאני רק ארצה. לך ולסריית הנשים הרקובות שלך. כמה שרק ארצה! אתה שומע? זה הזכות המוסרית שלי בתור אישה לשלוח להן מכתבים. להזהיר אותן ממך. וגם אותך, שתדע.”

“להזהיר מפני מה?” אמר בבוז. “אותי לא מזהירים. אני, ואת זה את כבר צריכה לדעת, תמיד מנצח. את תפסידי במשחק הזה.”

“לא, אני לא אפסיד. כי אני מחוץ למשחק. לנשים יש משחקים אחרים, שתדע,” אמרה חנה בגנדרנות, וסקרה את העורף שלו, החזק, צרוב השמש, מבוקע מפגעיה. היא חשבה לעצמה שהעניבה הסגולה תלך יפה מאוד עם העור האדמוני הזה. היא אמרה, “תרשה לי לענוב לך עניבה. לא מתאים לגבר כמוך, כוכב קולנוע, ללכת ככה פשוט, כמו איזה אינדיאני מסריח. תן לי, אני אענוב לך. תמיד ענבתי לבעלי. קצת שכחתי איך עושים את זה, אבל אני בטוחה שמיד אזכר… כן, ככה… מספיק חזק? אולי עוד קצת להדק? בדיוק. אוי אוי אוי, כמה שזה יפה עליך. מתאים בול לגרון. אני מושכת עוד קצת, בסדר? אם יכאיב, תגיד. אני אף פעם לא נותנת לגברים שלי לסבול, כי אחר כך, איך אני אראה את הפנים שלי? תמיד אמרתי שאם את מפנקת את הגבר שלך, אז תעשי את זה עד הסוף, מצד אחד כמו ליידי, מצד שני כמו זונה… נעים לך? לא יותר מדיי הדוק?”

רק אחרי ששמעה את אחרון חרחוריו של הגוף הגברי, אמרה חנה לעצמה: עכשיו טוב, עכשיו הכול בסדר. ירדני ימות על המקום כשישמע מי ביקר אצלה בכבודו ובעצמו. ידעתי שכדאי לשמור את העניבות, חשבה בקול רם. שוב הייתה עייפה. עכשיו אוכל לישון טוב, אולי עד שמונה בבוקר, בלי זרמים מגעילים, חשמליים כאלה, שמוציאים אותך מהדעת.

היא יצאה מביתו של האינדיאני, וכשהגיעה אל הפח הוציאה גם את העניבה השנייה שהוא זרק קודם לכן. לפעם אחרת, לגברים אחרים, צחקה לעצמה, מרוצה. הרי יש עוד דגים בים.

כשחזרה הביתה ירדני עדיין ישן, קורע את החדר בנחירותיו. כמה אפשר לסבול, חשבה חנה, רגע לפני שנרדמה, סוף־סוף בלי חלומות מטרידים, בלי סיוטים. הפרדס מצמיח עשבים שוטים, מנכשים אותם, וכל יום הם חוזרים וצצים מחדש.

תל אביב, 1989

תמיד אמרתי לאווה שהחיים זה כמו חזרת תלבושות. הרבה יותר גרוע, אמרה אווה, החיים זה כמו ספריית השאלה. בהתחלה הספרים שלמים וצבעוניים, נעימים למגע, מריחים טוב ויש עליהם קופצים מכאן ועד הודעה חדשה. אחרי כמה שנים הם מתרפטים, ואז אתה ממש לא רוצה לגעת בהם. הם נשארים על המדף ומסריחים מאבק ומבדידות. אפילו הספרן כבר לא מעוניין בשום קשר איתם. בהדרגה הוא מפסיק להציע אותם לקוראים, וכעבור איזה זמן זורקים אותם אל החדר האחורי. ומה שהכי הורג, אמרה אווה, שזהו גם סופם של טובי הבסט־סלרים.

תמיד ידעתי את זה, אבל אף פעם לא כמו באותו שבוע של שתיקה ששתקה אווה, אשתי המנוחה. היה קשה לדעת על מה היא חושבת, וגם, מי אמר שבכלל רציתי לדעת. באותם ימים העדפתי לא לדעת כלום. אבל היום הייתי נותן את כל החיים שלי כדי לדעת. באמת לדעת ולהבין. אולי זאת גם הסיבה לתסריט הזה ולסרט, שבלי עין הרע נצליח להוציא ממנו.

כשהבאתי לאיזידור את הדראפט הראשון לקריאה, הוא טען שלא יהיה קהל לסיפור כל כך מלנכולי, ושאף אחד לא מעוניין לראות אישה צעירה גוועת מול המצלמה. “צריך לתת לאנשים סיפוקים רגשיים,” חתך.

“אבל זאת האישה שלי,” הסברתי לו. “זה הזיכרון היחיד שיישאר לי ממנה. אני חייב לעשות את הסרט הזה, אתה מבין?”

הוא לא הבין. לך תסביר למפיק רגישויות של יוצר. הוא, תן לו לנהל תקציבים, למרוח ספונסרים. עשרה תסריטים הוא כבר מכר למשקיעים זרים, ועוד כשהיו בשלב הסינופסיס ובלי גרוש מהקרן.

“אני אנשק אותך במצח אם אתה מצליח להרים לי את הסרט הזה,” אני אומר לו, ודינה אשתו קורצת ומוסיפה שבאמת הגיע הזמן שהוא ירים משהו…

“גם אם תנשק אותי בתחת זה לא יעזור,” הוא נוחר לי בתמורה. “ואת,” הוא מפנה נחירה לאשת חיקו, “לכי חפשי ת’חברים שלך.”

“עיוני,” אני אומר לו. “תראה, אפילו לאשתך נמאס ממך, יותר מדיי זמן אתה מסתובב לה בין הרגליים. כמה זמן עבר מאז שהפקת את ‘אשת רעהו’? דו מי אה פייבור, תראה לי איך אתה מוכר את זה לצ’אנל פור, או יותר טוב, לטלוויזיה הגרמנית.”

“באמת מתאים להם שמה להתלהב מסיפור על גוויות,” ענה איזידור ותפס לדינה אשתו בתחת.

אני לא זוכר מתי הבנתי שהיא עומדת למות. לפעמים נדמה לי שמאז ומתמיד. כאילו ניבאתי את זה הרבה זמן לפני שהכרנו. פעם – ועכשיו זה נראה כמו לפני אלף שנים – אולי בשנה שנייה בסדנת תסריט עלילתי, כתבתי על אישה שמנבאת את מות בעלה. הוא מת בקיץ בתל אביב בזמן שהיא נמצאת באמריקה, ובכל זאת היא יודעת את מותו, ממש מרגישה אותו. לכן אני חושב שאיפשהו בתוכי תמיד ידעתי שאווה שלי עומדת למות. התחברתי לאישה שקופה, שהלב והריאות ממש הציצו מתוכה, כמו בובה ללימוד אנטומיה. אישה כזאת לא יכולה לחיות הרבה זמן. הייתה לה בראש אובססיה על מוות בגיל ארבעים. היא חזרה והזכירה את אבא שלה, שמת בגיל ארבעים מסרטן, והדגישה שזאת הצוואה שהוא השאיר לה.

כמה חודשים התלבטתי איך לבנות את דמותה בתסריט, אבל בערך בדראפט השלישי החלטתי שזאת תהיה בדיוק אווה שלי, שחיה על פי צוואת מוות מטורפת, וידעה את תאריך מותה.

השארתי לאיזידור את כל הטררם של חתימות החוזים. אין מצב שאני אעמוד בזה עכשיו. אני מעדיף להתרכז בסרט. זה גורם לי צמרמורת משונה, כמו להתייחד עם אווה. המחשבה שאני מסוגל להחיות אותה גורמת לי עונג בל יתואר. אני כבר מת שיגיעו הצילומים. אני מחכה להם בציפייה כמעט ארוטית. איך תיראה האווה שאחייה במו ידי. מה היא תלבש. איך אצבע את שערותיה לשחור עורב, ואשלח אותה למספרה שתעשה קארה.

הבעיה המרכזית היא למצוא שחקנית מתאימה. אני לא יכול להעלות בדעתי שום שחקנית שתהיה אווה שלי. לפעמים יש לי הרגשה שהייתי רוצה לשחק אותה בעצמי. אני מוצא את עצמי מול המראה מנסה לחקות את אחד מן המבטים שלה. אני ניגש לארון, בצד שלה – עוד לא נפטרתי משום דבר שמזכיר אותה – ומריח את השמלות. במפשעה של הג’ינס יש עדיין שריד מהריח שלה. ואולי סתם נדמה לי. לפעמים בלילות אני מסניף סוודרים ישנים שלה שמצאתי בארון. הנה אווה קורמת עור וגידים מחדש על שידת הלילה, רוקדת למעני צ’ארדש ערומה, טעימה כמו ביום הראשון ששכבנו. איך זה היה? מתי? באיזו שעה? מה היה טעם עורה? האם הִזיעה בשעה שנאנקה כאשר ליחכתי את בטנה? מוזר, כשהייתה בחיים, בכלל לא חשבתי על זה.

אני משתגע. אני חייב להתחיל לצלם. אני עושה לאיזידור את המוות. אין לי מושג איך הוא סובל אותי. “עיוני,” אני אומר לו, “מה הייתי עושה בלעדיך?”

אתמול ראיתי את ריטה אורבך עושה את נורה ב“בית הבובות”. היא נראתה לא רע, בובתית כזאת, בייחוד במערכה הראשונה. היה בה משהו שהדליק אותי. אני לא יודע איזה מין אווה היא תהיה, אבל נראה לי שיש סיכוי חזק להפוך אותה לאווה. הרבה מייק־אפ לבן, ארבעה־חמישה קילו פחות, נצטרך כמובן לעשות משהו עם העיניים, והמון־המון עבודה על תנועות. אני רוצה אווה מושלמת. אני חושב שיש לי סיכוי איתה.

החרייאת הזה, איזידור, אומר לי היום שצריך לדחות את הצילומים בעוד חודש. כשאישה נמצאת בחודש תשיעי, לא אומרים לה חכי עוד חודש. אני מרגיש שמבחינתי זה בלתי אפשרי. אני לא יכול לסבול יותר את הבגדים התלויים בארון. אני כבר מוכרח למלא אותם באווה. אני כבר מוכרח לעשות את הסרט הזה. אני נעמד מול המראה, מודד את הסוודר שהיא הכי אהבה, ועליו אני לובש ז’קט צמר בגווני מדבר שקניתי לה פעם בנפאל. אני הולך ומשתגע.

אחרי החזרה קבעתי בקפה “ורד” עם ריטה. כנראה שהיא תכננה לדרוש ממני הסבר מפורט למה סילקתי אותה מההפקה. אני התכוונתי להגיד שיש לה מושגים משונים מאוד על עבודת צוות. אבל בדרך חשבתי מי אני שאגיד לה את זה. הרי אפילו עם אישה אחת חיה לא הצלחתי להתמודד. וחוץ מזה, יש בכל העניין שלנו יותר מדיי פרטים טכניים בלתי פתורים.

ההסתבכויות האלה עם שחקניות תמיד משגעות לי את השכל. בייחוד עכשיו, שבועיים לפני הצילומים, אני חייב לסלק את כל מי שמנסה לחרבן לי את הפרויקט. רק שהיא לא תתחיל לבכות לי, מאדאם ריטה. ידעתי שהיא מסוגלת לכל סחטנות. בזמנו היא ידעה יפה מאוד על איזה נקודות ללחוץ. מה שכן, נדמה לי שעכשיו ברור לה לגמרי שכבר אין טעם לנסות איתי את כל השטיקים. לפי דעתי היא יודעת טוב מאוד שהסיפור שהיה לנו בקיץ, לפני שלוש שנים, לפני שאווה חלתה, סוגר בשבילה כל סיכוי לסחוט ממני רחמנויות חדשות.

אני מנסה לבדוק אם השתנה אצלה משהו בעיניים. העיניים שלה, הכאילו־סיניות. מאז ומתמיד נמשכתי לעיניים מלוכסנות. כשפגשתי את אווה, דבר ראשון ראיתי אצלה את העיניים. אחר כך התברר שהיא חיזקה את עיקולן המופלא בעיפרון שחור…

אני חייב להגיע לבנק לפני שסוגרים. בינתיים הקפה מתקרר. הפטפוט של ריטה מרגיע אותי. אני חושב שאלך לקבר שלה. כבר חודש לפחות לא הלכתי. נשים. כשאתה חושב עליהן, אתה נזכר בערב־רב של איברים. קשה לי לעכל את המחשבה שהגוף הנהדר שלה נרקב. העור הרך, המתוק והמנומש, שכל כך אהבתי, מתמוסס עכשיו בין הרמשים. נמש־נמש אחפש בין רגבי העפר הרמוסים, בעיסת הרקבובית של פרחים מעוכים, שהגנן שם על הקבר שלך.

סצנה כזאת בדיוק ראיתי אצל בונואל. אבל מתי, בשבוע שעבר או נורא מזמן? בכל אופן, זה הרס אותי. שום אישה לא הצליחה לכפות עליי ככה את הזיכרונות שלה, את הגוף שלה.

בשמונה אני פוגש את ארליך מהאביזרים. יש לו בשבילי הצעה לרהיטים בחדר של שרה, ככה החלטתי לקרוא לה בסרט. לא מבין איך האוכלי־חינם האלה לא גמרו עדיין את הנגרות. תמיד זה ככה כשלא עומדים להם על הראש. אפשר לחשוב מה ביקשתי. הכנסתי אותם אליי הביתה ונתתי להם למדוד כל מה שהם צריכים. נעמי, הסקריפט־גירל צילמה בפולארויד. אפילו לאמבטיה שלנו נתתי להם להיכנס.

“יש זמן, יש זמן, תרגיע”, ארליך הראה לי את הרישומים. אבל אני אומר לו שלא מוצא חן בעיניי איך שהם שינו על דעת עצמם מיקום של חפצים בדירה. הבגדים שלה זה משהו אחר. אותם אני יכול פשוט להביא מהבית. ריטה תתאים מצוין לבגדים של אווה. בסוף סלחתי לה. נתתי לה את התפקיד.

בלילה כבר הייתי אצלה, מחופר עמוק בתוך אבריה, נושם לתוכי את מזיגת הזיעה ברכות עורה הבשל, המלוהט, הרפוי בתוכי. את המילים האלה אני מוכרח לרשום לעצמי, ממש הברקה. אחר כך אני אף פעם לא יודע מה לעשות עם כל ההערות האלה, הגודשות את היומן, אבל זאת אובססיה קטנה שאני מרשה לעצמי כדי לשמור על שפיות. מזל שלא היו לנו ילדים. זה היה הצעד הכי שפוי בנישואים שלנו. ולא שאני לא אוכל את עצמי מבפנים שאין לי משהו ממנה. אבל צריך להודות על האמת שהרבה יותר טוב ככה. מכאיב, ציני, אבל נכון. ולי הרי יש עבר מפואר בצעדים מכאיבים אך נכונים. אני הרי בן־זונה מחורבן. מה אני יכול לעשות, מה אני יכול לעשות, עד שהיה נדמה לי שהצלחתי לשכוח, פתאום באה לי אימא שלה ומדברת איתי על קברים. באיזה זכות היא מדברת איתי על סוגי שיש וזרים עם סרטים שחורים וטקסי אזכרה ונרות ליארצייט. אמרתי לה שאני את שלי כבר עשיתי. היא כמעט התעלפה. אווה הייתה אומרת שאני יודע להיות אכזרי לפעמים.

אחרי חזרת התלבושות – מה שלא תעשה, ככה זה החיים – ריטה תפסה עצבים ואמרה שבשום פנים ואופן היא לא מוכנה ללבוש את הבגדים הישנים והמגעילים האלה של אישה שהתפגרה, ושאם אני מצפה ממנה ללבוש אותם רק בגלל טוב ליבה ורחמיה עליי, אז אני טועה בה מאוד.

אמרתי לה שאפילו עכשיו אני יכול להעיף אותה מהסט בתוך שנייה, ומיד ירוצו אליי עשרים שחקניות וילקקו לי את הידיים. הפרימדונה הסתלקה, ואני נשמתי לרווחה. מה אני צריך היסטריות על הסט?

בחמש וחצי ריקי קבעה לי פגישה במעבדה לראות את הטסטים של צילומי הלילה. זה היה כל כך מחורבן, שלא ראו את ההבדל בין השערות השחורות שלה לבין הכר.

“זה ממש סיפור החיים שלך, לא?” צחק דוויד. בתור עוזר־במאי הוא יכול להיות מאוד עוקצני, וזה יכול לעלות לו בעבודה. אבל הצדק איתו. חוץ מזה, הרי ידוע שסדיסט, למשל כמוני, חייב להיות גם קצת מזוכיסט. לפעמים נדמה לי שאני מגיב דווקא כשנותנים לי על הראש. שנת הגסיסה שלה הייתה השנה הכי פורייה בחיים שלי. כל הזמן התרוצצתי בין בתי חולים למעבדות, לתיאטרון ולאולפני הרצליה. עם ריח של בדיקות שתן בידיים הייתי מגיע לתיאטרון, ובלילות שומר עליה כאילו הייתה תינוקת. הייתי חוזר עמוק לתוך האפלה, משחרר את האחות ששכרתי לה, וצולל לתוך עיניה שנעשו צרות ועמוקות יותר ויותר. מביט לה בעיניים כששכבה חצי ערה, חצי ישנה, חצי מתה, חצי חיה, ומתחיל לנמנם, עד שהיא נרדמה לפנות בוקר. אז הייתי קם להתרחץ, להתגלח, מורח קצת קרם לחות על העור המתבקע, נרגע עם סיגריה וקפה. ככה זה כשנשואים, אי אפשר לזרוק את הבנאדם רק בגלל שהוא מתחיל להירקב בין הסדינים.

רשימת הסטים ארוכה מהרגיל, אבל רובם בעיר, ככה שזה לא נורא. הצילומים היחידים מחוץ לעיר יהיו בטבריה ובעכו. אני נוסע לשם עם דיוויד ואיזידור. בשתיים אנחנו כבר בחזרה בתל־אביב. אני מאלה שמתים על שלב החזרות. אני עושה די הרבה חזרות. מינימום חודש ימים, או עד שהמפיק כבר מטפס על הקירות. גם השחקנים אוהבים את זה. חזרות נותנות להם ביטחון בקיומם. אחר כך, בצילומים, הם הופכים להיות עבדים שלי. במאי שיגיד לך את ההפך הוא שקרן ורמאי. אין מה לעשות, בשביל זה נולדנו: לפקח, לתת הוראות, לארגן לאנשים את החיים. דוגרי, בלי התכונה הזאת, לא הייתי מסוגל לטפל בה. כל כך הרבה רופאים וטיפולים סידרתי לה. לפעמים היא הייתה מבקשת ממני לעצור לרגע, להרגיע, לשמוע מה היא רוצה, מה היא חושבת. הייתה שוכבת במיטה ונאנחת ומתחננת לפסק־זמן, ואני רק הבאתי עוד רופאים, עוד מטפלים אלטרנטיביים. בשבוע האחרון היא כבר לא דיברה בכלל. זה הורס אותי עכשיו, אבל אני כבר לא יודע איך עוצרים. אומרים שאף פעם לא מאוחר ללמוד. אל תאמינו, זה שקרים. בחורף שעבר, המוות שלה כבר חלחל בכל החדרים. הריחות היו מבהילים. אבל באיזשהו מקום אהבתי את זה. אולי אני משוגע, אבל זה עשה לי משהו. היא הייתה כל כך מתוקה וחסרת אונים. “מעוות, זה מה שאתה,” אמרה ריטה כשבאתי אליה בערב, לדבר על הצילומים של מחר.

איזידור הבהיר לכולם שאצלנו עובדים גם בשבת ולא מעניינים אותו חוקי האיגוד. היה מרד קטן אבל אחר כך, כשהתברר שאחרת כל ההפקה תלך קאפוט, הם נרגעו. איזידור הזה יודע לסחוט. כשאני שם את עצמי בידיים שלו, אני יודע שיש על מי לסמוך. הוא האיש היחיד שאין לי מילה אצלו. דרך ארוכה אנחנו הולכים ביחד, והוא יודע כמה אני בעצם שמוק לא קטן. אבל אין מה לדבר, הוא יודע להרים דברים. לא רק בהפקה, שאותה הוא עושה במקצועיות מעוררת הערצה כמו שאף אחד בארץ לא יכול. אחד ואין שני לו. אבל הוא היה לידי מאז שמצבה של אווה הידרדר לגמרי. אפילו לקרוא כבר לא הייתה מסוגלת. כאבי הראש הרסו אותה. אחרי החזרות הייתי בא הביתה ומקריא לה עיתונים וספרים, ובסופי שבוע היינו על המרפסת, קוראים יחד שירה, אלתרמן, לאה גולדברג וכאלה. אבל במיוחד אהבה סיפורים קצרים עם סוף טוב. אולי בגלל שהסיפור שלנו היה כל כך ארוך, ואוטוטו הלך להיגמר אחרת.

בסופו של דבר, איזידור היה היחיד שהבין לרוחי כשאמרתי שאני הולך לעשות עלינו סרט. כן, היה כאן גם אלמנט מסוים של ריפוי בעיסוק. בזמן הצילומים אני תמיד ערני, היפראקטיבי אפילו יותר מהרגיל, והעצב נראה לי כמו משהו שלא קיים בעולם. אני מחכה על קוצים ליום הצילומים הראשון. אני מרגיש בבירור שגוש גדול של מועקה ייפלט מתוכי החוצה ברגע שאראה את אווה שלי בראשֶּס הראשונים.

יום לפני הצילומים והרבה דברים עדיין לא מוכנים. אחרי שהתעקשתי על התלבושות, ריטה הסכימה. אבל עכשיו צצה בעיה חדשה עם הכמה קילוגרמים שהיא העלתה בשבועיים האחרונים. אני חושב שהיא עשתה את זה בכוונה. לא הייתה ברירה אלא למצוא לה בינתיים בגדים אחרים. אבל היא עוד תראה אצלי מה זה. מעתה והלאה אני הולך לבדוק כל פירור שהיא מכניסה לפה. אם יהיה צורך, אדאג שירכיבו לה מלתעות על השיניים. שומר ראש מזוין אני אשים עליה, שלא ייתן לא לזוז. אני לא סובל חוסר משמעת. “בשבילך אני אלוהים,” אמרתי לה רגע לפני שהכניסה את גופה הבוגדני לשמלה חדשה שהביאה המלבישה ממפעל קונפקציה שהשאיל לנו את הבגדים. איך היא נראתה בזה, אתם שואלים? לא אווה ולא נעליים. אווה שלי הייתה מלכה, דאם־דה־קאמיליות. ואילו זאת, הריטה, חתיכת בשר מיובש עם תחת שמן. איפה זו ואיפה ההיא? כן, אני נזכר, ההיא בקריית שאול. איזה טעם יש לגוף שלה עכשיו? האם טיפות זעירות של זיעה עדיין גולשות אצלה מהמחשוף של הגב? לאן הן גולשות? מי טועם ממנה היום? מי טועם את אווה שלי?

חמותי יודעת שבזמן צילומים אני קאפוט בשבילה. אני בטוח שדווקא בגלל זה היא מוצאת לה מתי להתקשר ולבלבל לי את המוח שאני מוכרח לבוא לאזכרה. “מה זה מוכרח,” אני אומר לה. “לא מוכרח ולא בטיח. את חושבת שאם תסחטי אותי זה יעזור לך?”

“ואחר כך אנחנו מכינים לך מסיבת יום הולדת, משהו צנוע, משפחתי,” אומרת חמותי. זה כבר קבר אותי לגמרי. כולם ידעו שאסור להזכיר בפניי ימי הולדת. איזידור אפילו הזהיר את כל ההפקה שלא יעלה להם בראש רעיונות לעשות לי מסיבת הפתעה. אבל המכשפה הזקנה ידעה איפה לתקוע את הסיכה.

אני, את מותה של אווה קיבלתי ליום ההולדת. הייתי רק בן שלושים ותשע. עוד ילד במונחים של חיי נישואים. ראיתי זקן אחד בסרט דוקומנטרי, שסיפר איך חייו עם אשתו רק הולכים ומשתפרים. והוא נשוי חמישים ושש שנים! אני רק שש, מתוכן שנה ארוכה של מוות.

השבוע הראשון של הצילומים היה מחורבן. יותר שחור מזה לא יכול להיות. אבל איזידור מנחם אותי: “ככה זה תמיד בהתחלה, ומי אם לא אתה כבר צריך לדעת את זה.” איזידור הטוב. הוא התהלך על קצות אצבעות, כאילו שומר אותי בצמר גפן. מאז הלוויה, הוא ואשתו דואגים להזמין אותי לארוחת ערב כל שישי. אני אומר לו שאין צורך להתנהג אליי כאילו הייתי דוד רווק, אבל לך תסביר לאנשים. חוץ מזה, אולי הוא צודק. מה הייתי עושה במקום הארוחות השבתיות המגוחכות האלה? נתקע מול סרט בטלוויזיה? רץ להשתכר בברים? או יותר גרוע, מפליג בעקבות כל שחקנית מתחילה שאבריה הולכים לפניה?

כל צילומי היום של השבוע הראשון זקוקים לגריידינג. "החומר דפוק, "אני מתלונן לאיזידור, והוא פולט צחקוק: “אין דבר, חמודי, הרי אתם הבמאים תמיד מאשימים את החומר.” אני מביט בראשס, והשואה חולפת לי מול העיניים. אני לא יודע איך כל החומר הזה יתחבר. גם העורך לא נראה מרוצה. או שאלה רק הדמיונות שלי? אני הולך ונעשה פרנואיד. את מה אני מנסה לשחזר, את החיים שהיו לי? את החיים שלא היו לי? אני חוזר להתנהג כמו סטודנט שמת לצלם את החרא שלו מכל הזוויות. איזו עליבות.

וגם כן ריטה הזאת. איך אישה יכולה להיות כל כך גסת רוח, אכולת אמביציות ומניפולטיבית, עם פנים כאלה מלאכיות? על גוויות היא תדרוך אם צריך. בעצם, מה אני אומר, זה בדיוק מה שהיא עושה, ומי נתן לה את הרשות אם לא אני? והיא אפילו לא מזכירה לי את אווה. ואיך שתזכיר? עם כל המייק־אפ שהיא מורחת שכבות־שכבות בתקווה להיראות קוקטית. אני חוזר ואומר לה שאווה אהבה פנים טבעיות. אתמול נמאס לה והיא צרחה עליי שעכשיו אווה באמת לא צריכה שום מסיכות, יש לה אחת קבועה, של גווייה!

זה היה קצת אחרי סצנת האהבה שהייתה לה עם גדי לוין. הסצנה צולמה במטבח. גדי היה אמור ללטף לה את הרגל לכל האורך בזמן שהיא רוחצת כלים, ואז, כשמגיע הזיון, אני חותך. ריטה נראתה בהתחלה די סקסית עם חולצת הטריקו הצמודה לעורה המיוזע. אבל לאווה היו תנועות חלומיות אפילו בזמן שרחצה כלים. ריטה לעומתה נראית כמו פרחה שעובדת במשק בית. גדי לוין עמד לידה כמו בול עץ, ושום תשוקה לא הייתה באוויר.

פתאום תפסה אותי הקריזה. אמרתי ללוין שיביט וילמד ממומחים. עליתי על הסט ותפסתי את ריטה מאחור. אני לא מאשים אותה. בהתחלה היא סבלה בשקט את גיפופיי הגסים, איך יכולתי אחרת, ואז פרצה ההיסטריה. היא הורידה את הבגדים של אווה, נשארה כמעט בלי כלום, ארזה את מעט חפציה וצרחה עליי שאני הגבר הכי גרוע, הבנאדם הכי דפוק והבמאי הכי נפוח שהיא הכירה בחיים שלה. היא אמרה שיצטרכו לשלם לה מיליון דולר ולתת לה חוזה כמו של מריל סטריפ, ואפילו אז לא בטוח שימצאו אותה דורכת שוב בהפקה הדפוקה הזו. היא אמרה שסצנה מגעילה, חסרת השראה ושוביניסטית כזו, היא לא פגשה בחיים שלה. זיון במטבח, איזו קלישאה משומשת, והרי התסריט כולו נשמע כמו בדיחה שחוקה!

אני יודע שהיא צדקה אבל זה עדיין צובט. בסך הכול רציתי לעשות את זה כמו שהיה בחיים. לא תאשימו אותי על זה, נכון?

אחרי שהיא התקררה קצת, ריטה הציעה את ההברקה שהוא ירחץ את הכלים והיא תיגש אליו מאחור, למרות שלדעתה הכי טוב לבטל לגמרי את הסצנה. כנראה שהצעקות בכל זאת עשו משהו, כי בלילה שכתבתי אותה.

לפעמים נדמה לי שבזמן צילומים כל ההשראה שלי הולכת לי לעזאזל. אתה רוצה להיות בשיא היצירתי שלך, ובסוף אתה הופך למחנכת של כיתה אלף. אז אני יודע שחלק נכבד מהעבודה זה לתווך ולפשר, לדעת להיות נחמד כשצריך, למי שצריך, בקיצור, לגלות גמישות. אולי זה האופי האמיתי שלי? תמיד יהיה מי שיאשים את הבמאי בחוסר עמוד שדרה. אולי יש בזה משהו. בסך הכול עברתי שבעה סכסוכי עבודה עם התאורנים והסאונדמנים, משבר רציני עם גדי לוין ומתיחות עם העוזר במאי. ריטה חזרה על ארבע, וביתר ההפקה הייתה מחונכת כמו חתלתולה. היא אפילו הסכימה ללבוש את הבגדים התחתונים של אווה. בלילות ישנתי רק איתה. הכרחתי אותה לעשות את הסצנה שהיא מתעבת כל כך, ודווקא במטבח שלה. לא היה לזה את אותו קסם, אבל לפלשבק יש קסם משלו, אפילו אם מדובר בעותק דהוי.

את צילומי הלילה השארנו לשבוע האחרון. הסצנה הכי חשובה לי הייתה זו שבה אני נושא את אווה על כפיים אל החלון, להראות לה את הים הכסוף בליל קיץ. ויקי המאפרת העניקה לריטה מראה של מתה, עם עודף מייק־אפ לבן וצללים שחורים מתחת לעיניים. פתאום זה הבהיל אותי. ביקשתי שיעשו אותה קצת יותר חיה, ואם אפשר אפילו קצת חמה. אחרי הכול מדובר בסרט.

תל אביב, 1991

ביום א', בתחילת חודש סיוון, ידעתי את מותו לראשונה. כמה פתאומי היה הלך רוחו עליי. כמה מוזרים היו בגדיו הנקיים בארונות, וגרביו שבארון הכביסה, אשר לא כובסו מזה ימים רבים, מסריחים פתאום באפי. כוס קפה לא גמורה על שולחן הלילה וריח של נפטלין באפודות. דבלולי אבק מעורם בשיער קלוש ואפרפר בפינות החדרים, מתעופפים כל הדרך מהסלון לחדר השינה, כמו סופות הוריקן גמדיות. במטבח, שיירים מכורסמים של עוף לחתול, וקרום שמנוני של חלב בקומקום.

היו אלה ימי תחילת הקיץ. ים בחלונות כחול, זורה לעיניים חול צהוב. בשש בבוקר זקנים מגוידים מקפצים ילדותית מגבול הטיילת של הרברט סמואל אל הים, ומנחם מוציא מהקרטונים את בקבוקי החלב הבטנוניים שהביאה המשאית של “תנובה”, ועורם אותם במדויק בתוך אפלוליתו הקרה של הפריג’ידר החדש שקנה, שדלתותיו עשויות זכוכית, ודרכן נשקפים הלבן והשמנת.

“אמרתי רק שלוש. שלוש!” הוא מסביר בצעקות לפועל של “תנובה”, “כמה פעמים אני צריך להסביר?” אני נזכרת בצליל קולו החמסני, שכלל לא השתנה במשך כל השנים הללו, בעיני התכלת של החמסה התלויה בסלון, אפרורית מאבק, בגעגועים המדומים, ובאלה האמיתיים, שהיו בי בכל אותן שנים של היעדרות. אחר הצוהריים יקיש פסנתרה של בת השכנים בצלילים קשים, מתכתיים, חלולים, מאתרת את שמונת הצלילים של האוקטבה. מוזיקה לשיעורי בלט, אני בזה לי בשקט, עמוק בלב.

בדמיוני עולה קיץ אחר: חול נקי ברחוב הירקון, בור גדול על החוף לפני שבנו את “הילטון”, שממה צהבהבה. ירון יורד בנעלי גומי ומגבת בלבד לכתפיו, במכנסי התעמלות כחולים, מדשדש בעקבות סרטנים אל הים. רק פעם אחת ניסה לצלול עם השנורקל שקיבל מדודו, ההוא שגר בפיניקס שבאריזונה, “לצוד דגים,” הסביר לי אחר כך, אבל כמעט שנחנק בתוך הגומי הג’לטיני של המסכה. מאז קנינו דגים אצל דנינו, באיטליז שבבוגרשוב.

כשהוא חוזר, מטפטף אחריו זרם דקיק, קילוח מי ים, שתן מלוח, כתמים של שלגון בטעם שוקו שהוא מלקק. תמיד קנה רק לעצמו, המגעיל. ירון צרוב השמש שלא קם מהמיטה לפני אחת בצוהריים. חכם גדול שכמותו.

קצותיו של עיתון “דבר” מדובללים ושמנוניים מכפות ידיים שהפכו בהם פעמים רבות מדיי. הגיליון מלפני חודשיים. שכבת אבק פריכה נערמה על הדפים, ואני נושפת עליהם מפי זרם זהיר של אוויר, לעוררם לתחייה. הכותרות הקטנות עדיין מטושטשות לעיניי. את המשקפיים שכחתי במלון. בעמודים הפנימיים קשקושים מעוטרים, מעשי ידיו. נקדד לאורכן של השורות, עיטר בדיו אדומה את האותיות הגדולות, חרט פרחים־פרחים, קווים־קווים, על גבי כתב הפטיט, כמעשה אורנמנטיקה זהיר ומזהיר.

החתול הזקן שלו איננו. שכן רחמן אסף אותו לביתו, כך נאמר לי. קערת האוכל שלו מצחינה את המסדרון, ובתוכה, מכורבלת בין פתיתי שתן יבש ועוד מה, גם מסיכת הצלילה. השנורקל נעקר ממנה כבר מזמן, הגומי מדובלל, והדפנות הקרומיות נדבקו זו לזו והפכו למקשה אחת של ג’לטין ומצע רוחש של חיידקים.

עוד מוקדם. מבחוץ עולים קולות נקישותיו המונוטוניים של כדור הכובד, נופל פתאום ונעלם, ולאחריו צעקות חדווה בקול מבוגר, בשפות זרות מתבוללות, מוצאות את הכדור ונושפות עליו נשיפה רכה, למזל.

תריסי הפלסטיק הירוקים שירון הרכיב במרפסת המזרחית פתוחים עכשיו ומקופלים בצד, והשמש מציפה את החדר באור זהרהורי חם. התקין, כנראה, לפני שנים, כשנחשבו למהודרים וחדישים ונוחים לרחיצה. כשהגעתי לאמריקה, הייתה זו שעתם האחרונה של תריסי הפלסטיק הרחיצים, הסטנדרטיים, שנולדו משגיאה ארכיטקטונית בלתי נסלחת, לפני שבעלי הבתים המשותפים החליפו אותם בחזרה לתריסי עץ מסיביים, כצו אופנת הדיור האחרונה שהציעו הז’ורנלים לעקרת הבית המודרנית. רק בשכונות העוני שבפרברים השאירו את תריסי הפלסטיק ההם, הזרועים כחולה אדמת בכתמים מכוערים של פיח אגזוזים, שלא הותיר בהם זכר מצבעם המקורי.

אני קמה בכבדות של עייפות ועודף שנים מהכורסה הוויקטוריאנית האדומה והדהויה, הממורטת כמו חתול זקן, בדיוק כמו שכתוב בספרים, זכר מדמם מירושת אימו, והולכת להכין גל חדש של קפה שחור משקית עבשה שמצאתי באחד הארונות. חם הקפה, כמו שכבת האוויר הדביקה על החוף בשלהי תמוז. עצמותיי כה כואבות בשעה שאני מתמתחת, כמו אצל הזקנים המסוידים של חוף גורדון, כאילו לא שילמתי חמישים דולר לשעה, נקי ממס, לשיעורי אירובי.

מה אני עושה פה? יכולתי לנמנם על המצעים הקרירים והמרגיעים, המתוחים בקפדנות מלונאית, בחדרי הגדול שבקומת הסוויטות ב“הילטון”. יכולתי לשכב מתחת לשמשייה מפוספסת במרפסת השמש המזרחית, למרגלות בריכה המשקיפה על החוף, המנוקד עתה במתרחצים מזוכיסטיים של שחר. יכולתי לשתות אייריש־קופי ולמיין ביד בררנית שוקולדים ממולאים ופירות מובחרים מצלחת התקרובת, עשרים דולר בלי מע"מ, כאן מקבלים גם “ויזה.”

יכולתי. תחת זאת אני נשרפת בחום המעיק כבר בשעת בוקר מוקדמת, מוטרדת מיתושים, יבחושים ומי יודע מה עוד, לאחר שביליתי ליל מרחץ זיעה בבית שכבר הספיקו לנתק אותו מזרם החשמל.

על הקירות הקלופים, זרועי כתמי הטחב של ממטרי חורף, ההורסים בשיטתיות את כל הבתים שלאורך החוף, זוחלים טרמיטים המנקדים בהנאה את משבצות הדמקה בשולחן הקפה השחור. בספל הקפה מדדה חרק גוסס, מפרפר לשנייה או שתיים, ואז צונח לאיטו על הקרקעית. אפילו איני טורחת לסלקו.

אני נזכרת בזמנים קדומים. אחר הצוהריים הוא היה שותה קפה חזק ומתיישב ליד החלון. היה מסוגל לשבת כך במשך שעות. מכוניות נפוחות לחיים חולפות מול עיניו הבוהות, המעורפלות בדוק מרגיע ומרוחק. מידי רגע הוא מעפעף בריסי הנערה המשיים שלו, מרשה לים להשתקף בגולותיו הכחולות הנהדרות. הוא רואה סלי קש משולשלים מטה ונמשכים חזרה, עמוסי חפיסות מרגרינה ותבניות קרטון אפורות עם ביצי “תנובה” קטנטנות, מספר שלוש – רק את זה מרשות לעצמן עקרות הבית של פוסט עידן הצנע.

אחר כך מנחם סוגר את המכולת, אשתו באה לקחת אותו הביתה. באחוות נישואים למודה הם נועלים את החנות בתריס המתכת הכבד, סוחבים איתם סלי בד גסים שהאישה תפרה מיוטה ישנה, מלאים במצרכים חצי רקובים, שהצרכנים הקבועים החזירו או השאירו על הדלפקים. וכך מידי יום.

רק כשאני קוראת את קריאתי השישית או השביעית לארוחת ערב, ירון מואיל להתרומם, בכבדות קלילה ומנומנמת של נעורים, עדיין לא מסיר את מבטו מהרחוב, מהפנסים שהחלו נדלקים בזה אחר זה לתוך עיניו ההוזות, משווה את השעה שבשעון ה“דוקסה” שלו למחוגי השעון בגינה הציבורית, מותח את גפיו הארוכות, האהובות. פניו נראות בעיניי נפולות כשהוא ניגש לשולחן העמוס לבניות בגביעי זכוכית, ושוקו קר, וסלט ירקות חי, חתוך דק, מתובל באיפוק ייקי של נשים מהיישוב. אהה, אני חושבת לי בטינה, הוא חושב שהוא מפסיד שם משהו, למטה.

עכשיו, כשיוצאות הזונות ממחבואן, מורה ה“קרטייה” שלי על השעה שבע. אור עמום מאוד, עצוב, מסתנן מבחוץ. הפנסים נדלקים אחד־אחד, כמו במצעד. אני יושבת כאן זה יומיים תמימים, ממיינת את הזיכרונות, מונה את אהבתי. לפרוטות, היה אומר ירון, לפרוטות. אבל, למה, לעזאזל, אני נזכרת בזוטות האלה? ולמה הוא הקפיד לקרוא רק בשעות שבהן האור כבר כמעט נעלם, וחוט דקיק וצהבהב ממנורת הנפט, עטור יתושי קיץ שריחפו כבלרינות, נכנס אלינו מסוכתו של מוכר התירס, שעדיין לא סגר למטה.

למה ישב בגפו, שעות על גבי שעות, עיוור למעשיי בבית, חירש לגמרי לרעשים שהקמתי בכוונה כדי שירגיש בקיומי, כשחוללתי סביבו בשיטוטיי בין החדרים, בחיפוש אחר דבלולי אבק מוחשיים, בידי מטלית ניקוי צמרירית ומקל אבק שבראשו נוצות צבעוניות מצויצות, לראשי מטפחת אדומה כנגד גופיפי האבק, ואת רגליי עוטפים מכנסי שלושת רבעי הדוקים ומפוספסים, אופנתיים, ששלחה בת־הדודה שלו מפיניקס שבאריזונה. והוא? הוא אפילו לא השגיח.

עיניו, שברגיל היו נעוצות בספר ישן, מכורך ומסריח מזוקן, ששאל בספריית “בית פייטלוביץ”, היו בוהות לפעמים על הים שנפרש במלואו, נודדות אל בתי הפח המתפוררים של שכונת מחלול, שהצמיחו דבלולי חול, ומהם אל החצרות הקטנות עם שתילי היסמין והנענע בארגזים חלודים, אל תרנגולי הבלאדי המקרקשים בין רגלי ילדים, שירוקת נוזלת מאפם דרך קבע בשביל ארוך ומלוח, נאספת בגומת הסנטר, ואז מטפטפת קלות על חולצת ההתעמלות הצהובה של בית ספר “דוגמא”.

בילדותינו כבשנו ארצות על החול הנקי, החם והמתמסר, בין הגלים הרכים והפתוחים לשפתיים המשוננות של הצוקים. שיחקנו את עלי באבא במערות הקטנות של חוף “שרתון”, וקראנו בספרי המסעות של ז’ול וורן. ובחולות הנודדים של חופי תל אביב, שנת אלף תשע מאות ושישים, רצנו בין צריפיה הגוועים של שכונת מחלול. אבל רק ירון נשאר לחזות בחורבן הטיילת.

בבוקר האחרון לפני שעזבתי אותו התעורר ירון בשעה מוקדמת מהרגיל, מבטו עוין וצווארו מתוח, והקציף את שיער זקנו הדליל במשחת “ממ”. יכולתי להביט בו בשקט, מוסתרת מאחורי הקימור הצר של מסעד המיטה, שם השמתי עצמי כקוראת בעיתון הבוקר, שזה עתה הושלך אל המרפסת המזרחית, לקול התרועה הגרוני של המחלק הקבוע, שבחורף הביא בעגלתו גם תפוזי משק כעבודה צדדית. אחרוני הזקנים האתלטיים התפנו כבר לבתיהם, שם יקנחו פרוסת חלה יבשה בקפה חלש של ציקוריה, סגולה ללב חלש.

ירון פזל לעברי באדישות – לא החלפנו בינינו מילים רבות בימי שהותנו בבית הזה – ממשיך באדיקות בטקס הגילוח, וכמו לפי כללים סמויים שנקבעו בינינו לפני שנים כאות מוסכם, אינו שוכח לחתוך את צווארו קצת למטה מן הזפק הבולט שלו.

פעם שוחחנו הרבה.

כשפגשתי בו, הוא ישב על תלולית חול, משחק בצדפים החדים ומבטו מושפל למטה. מחלפותיי עוד היו זהובות בקצותיהן ושדי הנערה שלי נלחצו לתוך אריג הלטקס של בגד־הים המכווץ במותניים, המעוטר בסרטים כחולים מתולתלים. רגליי הרזות והרטובות נקשו בקרירות של שעה חמש אחר־הצוהריים. הדייגים המקריים שעמדו על שובר הגלים, אוחזים בחכה המוטה כמקצועני האסקימוסים בצלצל, צדו בעיניהם הפזלניות את מראה אבריי הדקים, שעדיין לא הגיעו לכלל גימור, מותניי הצרות וישבני השטוח. מרחוק, על גבול הסלעים, ישבו להן שתי גברות זקנות בבגדי־ים שלמים, הרפויים על אבריהן הגדולים והשמוטים, מנסות לקלוט טיפת שיזוף אחרונה. “זה לא סולידי איך שהיא לבושה,” שמעתי אחת מהן אומרת לחברתה, וזו עונה, “באמת בושה וחרפה.” ירון הרים מבט כחול ושאל, “את אוהבת סרטנים?” ואני, שלא ידעתי דבר על סרטנים, הרגשתי שאני עלולה למות בו מקום. מסביב עמד ריח חריף ודביק של עשן מדורות, והדגים הניצודים הדיפו סירחון חמצמץ של ים בשעת הסערות.

ירון סיפר שהוא רצה ללכת להכשרה, אבל ליבו החלש אילץ אותו להישאר בחוצות הלחים של תל־אביב, ובפגרה האחרונה שאחרי הגימנסיה הוא חשב רק על התאבדות וסרטנים. שעות עקב אחר מסעותיהם מן הכוכים אל המים. ראה כיצד הם נעים במצודד, שני צעדים קדימה, אחד אחורה, מסמנים את עקבותיהם בחול, קובעים שטחי טריטוריה, או ניצודים בידי דגים גדולים מהם, אולי אפילו בידי כרישים צפוניים חדי שיניים או ברקודות צהובות מנוקדות, הוסיף בעיניים חולמניות, ואולי אלה שניצלו מן הכליה מתפתלים בלהקות עצומות ומזדווגים על השוניות, משופדים זה בגופו של זה. תיאוריו היו יפים כמעט כמו סיפורים, ואני ישבתי בשקט, והבטתי בו בהערצה אילמת.

אני לא ידעתי כלום על אורחותיהם של הסרטנים. וירון, משנוכח בבורותי, הביט בי ככופרת בעיקר והברק הנפלא שבעיניו אבד, ולא שב לעולם, גם לא כשהתאספו שדיי במהודק לתוך החזייה ומילאו אותה בתפיחה עגלגלה. גם לא כשהייתי מוכנה בשבילו, או כמו שכתבו אז בחוברות הרומן־הרומנטי: מוכנה רק למענו.

בימי שהותי באמריקה נזכרתי לעיתים ביכולתו המופלאה להמתין בשקט מול מאורותיהם, לחכות עד שיצאו. שעה עוברת, החוף מחשיך, וירון ממתין להם בסבלנות, כמו מחזר עקשן, חיוך רך עולה על פניו כשהם מתרצים ומגיחים החוצה. עבדול הדייג הציע לו לצוד אותם, מאחר שהיה כה מקורב אליהם עד שלא חשו בנוכחותו, ולעשות קצת כסף קל, תחת שנרעב ונזדקק לחסדים של אימו. אבל ירון העקשן התמיד בסירובו.

הצמחים בעציצים גדלו בפראות, כמו ג’ונגל מניאטורי. זמן מה אני מביטה בהם כמו מהופנטת, באימה, אורבת לשינוי. ממתינה לאיזה משב רוח מערבית, בריזה של אחר־הצוהריים, שתסיט את הדממה המקפיאה, תערבל את הצמחים ותשיב אותם לחיים. וכלום. עליהם הרחבים נתלו בעקשנות על הווילונות כמו חיות פרה־היסטוריות מקוללות, נאחזו שם אחיזה מושלמת, נארגו כמו חרוזים בבד הפריך, שלפני שנים תפרתי בעצמי מפיסות של בדי סוכנות, פערו פערים בחלונות הסגורים, והזקנים שבהם נשרו בסמוך למרבד החום כמו פתיתים גדולים וקלים. האבק נערם שם, אבל איש לא יכול להריחו מלבדי. גם לא את הריח המוכר של הבושם שלאחר הגילוח, “אולד ספייס” כמדומני, שעדיין עומד באוויר, כמו ריחם המתקתק של פגרי סרטנים.

ביום שרבי, כמו היום, היו זבובים קטנים מטרידים את חלל החדר ונתלים על תלתלי שערותיי, עד שקבעו שם את ביתם לצמיתות. הם היו קלים ובוגדניים, ומאוד שמחתי כשבראש השנה הם עזבו את ביתי לעבר כיוון ארצות דרום. ירון היה מאושר לו ראה אותם עכשיו בונים את קניהם בנמרצות, מתבטלים על הדקות שבשערותיי, בשעות שבהם החום כה איום, והאוויר עומד ברחובות, בבתים ובים כמו מי השופכין של רידינג.

לירון היה אוסף אלבומי זיאולוגיה צבעוניים, ששלח לו דודו מפיניקס. אני, את האבק שנערם עליהם לא ניקיתי, להכעיס, על אף שטרחתי לאבק מדי שבוע את כל כרכי האנציקלופדיות, “מכלל” ו“אטלס כללי ומדיני”, שקנינו לילדינו שלא נולדו. עכשיו מתפוררות כריכותיהן מרוב שנים של אבק ים הרסני ומלוח, שיש אומרים כי קוראים לו “קורוזיה של ספרים”. בין דפיהן אני מאתרת את גווייתו הקמוטה והענוגה של פרח נר־הלילה שיבשתי פעם, ואת עליו הבשרניים של שיח המלוח, שגדל לכל אורך הטיילת. עכשיו הם נשברים בין אצבעותיי ופורחים לאבק, ואפילו אינם משאירים בי ריח.

כשירון חפן את הסרטן הראשון שראיתי בימי חיי וקירבו לאפי, להריח, הרחקתי ראשי באחת. עיניו של ירון כבו ודהו, כמו הים העכור של חודש טבת, המערבל צדפים, דגים וחול למאגר של סערות. ריחו המלוח, הצורב של הסרטן, נשאר בחלל אפי בכל אותו אחר־צוהריים, וגם בערב עוד יכולתי לחוש בו בגועל הולך ומצטבר. ירון התעקש להניח את הסרטן בחיקי, על גבי בגד־הים החדש שקנו לי ב“משביר המרכזי”, עליו השביעה אותי אימי לשמור מכל משמר, כי ייאלץ להספיק לשלוש עונות רחצה לפחות. רגלו העוקצנית של היצור המלוח, הדומע, הנאבק מתוך ייאוש ומלחמת הישרדות, נאחזה בכוחות אחרונים בסרט הכחול של בגד־הים שלי, שהיה מחובר ברופף למחשוף חזי השטוח, שרטט בפחד למקצב פרפוריו של הסרטן. זיק של השתתפות נראה לרגע קט בעיניו של ירון, אבל קשה היה לדעת אם בגלל פרפוריי או בגלל פרפורי הסרטן דמעה עינו השמאלית לשבריר שנייה של אין־קץ. משכתי את הסרטן המפרפר בכוח וזרקתי אותו הרחק ממני, אל החול שהחל להחשיך. ירון נרעד. היה כבר קר.

אחרי כמה שנים התחתנו. ירון היה יכול להיות כל דבר שרצה, אבל הוא העדיף לשבת ולבהות בים, ולא העלה בחכתו המשוכללת דבר מלבד בלילת אצות דביקה בזפת טרייה, שצפה מרציפיו השבורים והשמנוניים של הנמל הישן.

תחילה הוא עבד לפרנסתנו בהובלת סלי קניות מחנות הירקות של אללוף לבתיהן של הייקיות. בשכונה עברה שמועה שהנשים חושקות בו ובעיניו, שדמו כבר אז לים. הן היו עוברות על פניו עם שמלות בוקר קטנות ואלגנטיות, ממוחכות כמו דולפינים בסינרים, מבושמות ב“שאנל 5” וענני “ג’וי” צרפתי דביק, כמו בלרינות במצעד, וניסו לשכנע אותו לבצע עבורן הובלות ערב מיוחדות. הן לא ידעו את מה שאני ידעתי, את סוד קרירותו, אותה הטבתי להכיר על גופי, מאז שנזרק מההכשרה, והוא עדיין אינו בן שמונה־עשרה.

רק לאונן היה מסוגל. את האמבטיה מילא בסרטנים, והם טיילו על גופו בכל פעם שנעדרתי מן הבית. בשובי, קידמו את פניי טביעות רגליים חוליות, כמו מאובנים עתיקים, שהסתדרו בשורה עורפית מדלת הכניסה עד האמבטיה, ולידן טביעות קטנות, לא אנושיות, שצורתן כחצי סהר. עורו של ירון צרוב־אדמדם, דודי־לי־צח־ואדום, צבעו כסרטן שמן ורדרד, אברו זקור והחיות הקטנות מקפצות לצידו במים כמו בובות גומי לתינוקות. אחר כך לא הופתעתי כשביקש ממני למשוך חזק בתנוכי אוזניו, שהתארכו מרוב משיכות כלפי מטה, ורטטו כאילו יש להן חיים משל עצמן.

ליל כלולותינו חל בחודש שבט, כשהעבים אפורים, תפוחים ומתייפחים תדיר על נעוריהם האבודים, וחוף הים מלא בריקבון גוויות סרטנים, שנסחפו מהים בעת הסערות. דמעות עמדו בעיני ירון מתחת לחופת המשי הארגמנית, שסופקה בידי השמש של בית הכנסת “אוהל משה”, מימין אימו המתנודדת ומשמאלי אבי הנעצב. ירון לא הצליח להישיר מבט גברי, כפי שדרש הרב הגברתני בעל הזקן הג’ינג’י. וכשהטיל עליו הרב, בניגון באס מסתלסל, להשחיל את הטבעת על אצבעי הפעוטה, צלל מבטו של ירון לתוך עיניי החומות כאילו נגזלו ממנו קרובי משפחה.

בבית, לאחר כל הרעש והמהומה, בתום חלוקת המתנות ומי־הביא־מה, ישב ירון על הקצה המרוחק של המיטה הזוגית החדשה שקנתה לנו במתנה אימו האלמנה, והביט בי בעיניים שנראו לי כמו אותו ים טבת מפחיד בעת הסערות.

בקומה ה-38 של גורד השחקים הניו־יורקי, בפרוות מינק ובכספת מלאה בידידיה הטובים ביותר של האישה, חלמתי על מנהגיהם המשונים, רחוק־רחוק, כמטחווי אוקיינוס, של ירון והסרטנים. מדי שלושה לילות ראיתי בחלומי את עורו האדום משהייה רבה מדיי בשמש, את תנוכי אוזניו הגדולות והכלביות, שפלומה שיער דקיקה כיסתה אותם, כששכב במיטה ולא נתן לי לגעת באיזשהו איבר מאבריו הארוכים מלבד באוזניו.

בשנות כלולותיי הראשונות בניו־יורק דימיתי ששכחתי אותו. אבל השנים הנעות אחורה וקדימה בקרעי החלומות, המתעקשים לפרפר על ריסי עיניים רדומות, החזירו לי את תחושת המגע הרך בתנוכי אוזניו הרכים, המדובללים, ואת הריגוש שהיה גורם לי המעשה. את הכמיהה המכאיבה שהייתה בי לגופו הקשה והשזוף, בגוון הפוליטורה החריפה, אולי שכחתי.

כשחזרתי לתל־אביב, מקץ שנים ארוכות של גלות בשמורה המנהטנית, מצאתי בביתנו הישן קטעי יומנים שרשם, שהרקיבו במשך הזמן בארון, מתחת לגופיות הפלנל תוצרת “אתא”. מראשיתו ועד אחריתו היה היומן דחוס בשירים תמימים, ענוגים, שתיארו אותי כנימפה דקיקה החולמת על נסיך, חציו דג, חציו אל, שיישא אותה בכפיו צרובות השמש לעולמות רחוקים ולא נודעים, מאחורי ביתה של השמש, היכן שהכוכבים מתחילים.

אבל אני לא רציתי שיישא אותי בידיו החזקות לערפל. חשקתי גופו, רציתי שיאסוף אותי אליו כגבר. שלא יקרא באוזניי חרוזי שירים המתארכים כמו קורי עכביש בלתי נסבלים. אהבתי אותו כבר מן הראשית, ולמרות התנגדותן של אימי ואחיותיי הגדולות הלכתי אחריו באשר ילך. אילו רק שאל אותי שוב, “את אוהבת סרטנים?” אילו רק עיניו היו רכות בהביטו בי, כדרך שהיו לראשונה, ייתכן שהייתי נשארת איתו ולא הולכת אחרי האושר בדמותו של תייר אמריקני שזוף ומחויך כולו שפגשתי בחוף. היינו ממשיכים לחזר בצוותא אחר כוכי הסרטנים, וירון לא היה צריך לשלוח לי מכתב בהול ומתחנן שאבוא לביתנו הישן.

שלושה לילות קודם לכן לא היה ירון שבחלומי כתמיד. עיניים בהולות הביטו בי מבעד למסך ענק. שערו, שבחלומי היה כעין הזהב, הפך לקלישות צהבהבת־אפרפרת. מצחו הגבוה מתקמט במהירות כמו בסרטי זוועה. חלבוני עיניו לוטות, חלוטות, קרומיות כחולי קטרקט, וצווארו רשת נימי דם סבוכים, כמו קורים דקים, תמימים.

“יודעת מה.” ללא סימני שאלה. תמיד היה אומר חצאי משפטים, חפץ שאסיימם בעצמי, כמעשה פאזל מסתורי שידוע רק לו ולי.

“מה?”

כלום. כך בפשטות. כמו אילם. ממתי נשתמרה בליבו הטינה? ועל מי? שמא נגד אימו? שמא נגדי?

עיניו כבר אינן בי. לראשונה היו, ועתה צל דמותן מתעתע על גופי כמו צללים כהים בלהט הצוהריים. רגע נגלה, רגע מסתתר, ושוב ספק נגלה, כמו תמיד על רצפת הלינוליאום הכחולה, כשהצללים מתגברים לנהרות עצומים, למפלים אולי.

האמריקאי נתן לי לשוב לארצי ללא היסוס, ואף הוסיף בידי כמות עצומה של כרטיסי אשראי, תכולים, מוזהבים, אדומים ומפוספסים, ובגחמת רגע מגוננת צירף גם פנקס שמן של המחאות נוסעים. כהרף עין חזר להפך בניירותיו, ושקע בכורסת העור העצומה שבמשרדו, שעל מנת להיכנס שמה יש צורך לעבור סוללת מזכירות יעילה.

נשקתי ברפרוף ללחיו הזיפנית, הלא־נאה, בלי להביט מעלה בעיניו. כבר נעלם גם שיער פדחתו הקלוש, ובאופק של החלון הענק הקרוע צפונה – גורדי שחקים זוויתיים התבוללו בעננים שמנמנים – יכולתי לראות את ירון שוכב במנוחה בעיניים עצומות על גבשושיות החול, פרח נר־לילה זקור בין שפתיו הקמוצות בזווית של כעס מפויס, כה אופייני לו, טיפות דם לצווארו החנוק, עורקים תכלכלים מתפוצצים, נאנקים מן המאמץ להיחלץ מלחיצות חבל הכביסה הישן.

אותו חבל בדיוק שבו השתמשתי לתליית הכביסה המועטה שלנו על הגג הלבקן, המסויד בגסות, של ביתנו. התפלאתי כיצד החבל העלוב, שידע זרמי חום וגשם כה תכופות, שנסחטה ממנו טיפת החיוניות האחרונה – כיצד הצליח לשאת את ירון, על שמונים הקילו שלו ומאה שמונים וחמישה הסנטימטרים?

עד שנקרע. ירון נפל בנקישה וראשו נחבט ברצפת התכול, בינות לעליו הזקנים של הפילודנדרון, שנשרו ונשרו והוא לא טרח לפנותם הלאה למעברים או לערום לערמה. ירון נשאר ירון התמים והקפדן, ובחדר אי סדר. הוא קרא אליי קריאה נואשת, ואני באתי לסדר אחריו את החפצים הרבים שנערמו בכל פינה, על הספות והמיטה, כדרך שעשיתי תמיד. ועכשיו? מה נשאר מחולם חסר עתיד ודרך, שנזרק מההכשרה, שרצה להבריח את שממת הנגב ולא נתנו לו, ומאז קראו אחריו ילדי השכונה: “משוגע”? ומה היה עליי, שהלכתי אחרי “החברה בע”מ" רק משום שנתברך בכוח גברות זקור ובתאוות חיים עצומה, וזנחתי מאחור אדמוניות עור צרוב־שמש וצהוב פרחי נר־הלילה שזורים בגופתו הסחוטה, המרוקנת מדם, של ירון?

בחלומי, הוא היה מדבר עם הסרטנים בשפתם. בליל נשכח ופתלתול של מילים בשפות לועזיות מתות. השעות האחרונות ללא אוויר, בגשם ובשמש, שבהם המתין בדריכות לשעת בואם, החווירו את עורו, שתמיד היה משוח בצבע כעין הפוליטורה, ועשוהו מת ומדובלל, כמו קלף. ככל שהזדקן היו הנשים מביטות בו במבט זר, בעיניים ששוב לא היו חושקות. האם היה אכפת לו? האם היה צר לו על היעדרן של מעריצות, שקודם היה מביט דרכן ורואה רק את הים?

אבל ירון מת בטרם שבתי לביתנו הישן שברחוב הירקון. וכל אשר נותר בידי לעשות היה להביט ביומנים שהקפיד לרשום בהם חלומות, ולבטל את הוראת הקבע של דמי המזונות ששילמתי לו מדי חודש בחודשו.

תל אביב, 1982

אהובתו של הדייג שכבה ברגליים פשוקות. עובר אורח היה עלול לחשוב בטעות שהיא מועמדת לניתוח גניקולוגי, אבל היא ידעה שהיא חושפת כך את עצמה רק לעיניו החרישיות, התמיד־זוממות־משהו, של אהובה. את שתיקותיה העמומות שמרה לשעות היום, עד שגלי הערב שבו והפצירו בה להתמסר לאורחים. אז הייתה מספרת את סיפוריה היפים, ומישהו בקהל המאזינים היה רושם אותם בעט על פיסת נייר. כל הפריטים הגרנדיוזיים של סיפוריה נרשמו שם.

עם חלוף השעות התקבצו מסביבה שלוש ג’ואיש פרינססס, שתי מולאטיות מהקריביים ושלוש ארוסות צרפתיות. היא העדיפה אותן בגלל החינוך המשובח, המזון המלא והגזרה העבותה. זו הייתה רק אשליה שגזרותיהן של הצרפתיות מפורסמות בדקיקותן.

הדשא החרוך מהשמש טופח והושקה מדי יום, אבל למרות זאת הגנן ששכרה לא הצליח לשמר את ירקרקותו. ואז באו החרגולים, ובא ארבה לכלות את מה שנשאר. הבית היה שחון וקירותיו עבים, ובתוכו נשמרה לחות קרירה כיאה לבית אירוח קיצי. אהובתו של הדייג קיבצה את האורחים ופיצתה אותם על העדר מיזוג אוויר ושירותים כפולים, באגדות עם קורסיקאיות ובסיפורים מסמרי שיער על לילות ניו יורקיים קפואים באיסט־סייד ובפורטי־סקנד סטריט אוף ברודוויי. באותו הזמן עישנה סיגריית מנטול דקיקה ומוצאה השֶׁמי לא ניכר עליה, על אף שהייתה אהובתו של הדייג זה שנים ארוכות.

בשתיים וחצי בבוקר, כשהחלו הטללים לטלל, היה טלאל נכנס ומלטף את חום גופה, משיר את בגדיו הספוגים, אחד אחד, על מרצפות האבן השטופות; אבן קשה שהזכירה לו שהוא צריך לחשוב על הכפרים בארצו, בזמן שהוא מחבק את אהובתו היהודייה במיטת הקינגסייז שלהם.

מן העבר השני של הקיר כרסמה נסיכה יהודייה חפיסת “טובלרון” מרשרשת שהביאה מהדיוטי־פרי, וחשבה על מקומות רחוקים ואקזוטיים שתיסע אליהם עם מחזריה. את ארוחת הבוקר לאורחים, חשבה אהובתו של הדייג, יהיה צריך להכין מוקדם יותר, וגם לשלם את שכרו של הגנן ולפטר אותו.

עוד קיץ עבר. שעות של צללים ובני צללים ואירוח מופתי. בדגניה א' הייתה אמה מארחת את הדודים מגבעתיים על הדשא הקצוץ שלפני הבית, בקפה ובעוגיות “פתיבר” שלפני ארוחת הערב. כאן פרשה אלינוער עיתונים על שולחנות העץ של חדר האוכל המאולתר, ובדרך כלל איש מן הנופשים לא התנגד לאכול בחוץ, על חרולי דשא מסמורטטים.

היה להם הסכם. היא מטפלת בכל החשבונות, בענייני הבית ובהנעמת זמנם של האורחים, כי זה בעצם מה שידעה לעשות מאז ומתמיד, ואילו טלאל מביא מצרכים מהעיר ומסדר את כל מה שמתקלקל בקרוואנים ובצריפים השוודיים. אחר כך, כשהוא גומר, מצידה הוא יכול ללכת לדוג, או כל מה שהוא עושה במקום זה.

כשהתעוררה בבוקר, ליטף טלאל את עורפה בזהירות שיש בה מן החמדנות, והיא לחשה לאוזנו: “מיי פרינס,” נושכת־נושקת את תנוך אוזנו ומנתרת בקפיצה מהמיטה. הנסיכה היהודייה שבחדר הסמוך קמה כנראה כבר מזמן. השעה הייתה שתיים בצוהריים. הטרנזיסטור של האמריקאית צקצק בעקשנות את אות החדשות.

האפשרות לחיות איתו נראתה לאלינוער אפשרית כבר כשפגשה אותו בעיר הגדולה. הוא היה בוגר קולג' מקומי עם מבטא מנהטני מושלם. היא חשבה שהוא אינדיאני, אולי פורטוריקני מעורב. כהרגלה, לקחה את הרומן שלהם בזהירות, בלי סיבובים חדים. תמיד הייתה מעבירת זמן סדרתית. גם בקיבוץ, גם בניו יורק. עכשיו היא כבר בת שלושים ותשע, עם שיער בלונדיני דק ודהוי מרוב חימצונים ועיניים ירוקות חאקי, והקומביניזון שהשאירה לה אחת הצרפתיות מגלה שדיים גדולים ומעט נפולים ובטן העושה רושם כאימהית.

לקראת שתיים בצוהריים הולך טלאל לעבודתו בבר, והיא הולכת לסקור את משטחי השיזוף. הבנות אהבו אותה מן הרגע הראשון שראו אותה, ושערותיה המחומצנות והמדובללות מעט מהשמש השורפת, לא הפריעו להן להאזין לקולה היפה, מספרת משהו על ילדותה.

“יזרעאל, יזרעאל, איפה זה?” הייתה שואלת הסורינמית מהולנד בקול חולמני, ובבוא טלאל, הוא היה עונה לה, “מדינה קוסמופוליסטית, דו־לאומית, דמוקרטית, שלא מדכאת אף אחד. מה, לא שמעת?” וצוחק בגרון ניחר. ואלינוער הייתה מבטלת את הסבריו בניע יד, שולחת אותו לאכול ומספרת על שם־הרי־גולן־הושט־ידם־וגע־בם, בתרגום לאנגלית ובמבטא קוסמופוליטי.

מה שהיה לעשות שם בקיץ אצל אלינוער וטלאל, בטח לא היה ציד איגואנות. זה גם לא היה כפר דייגים קטן ומסריח, המינגוויאי כזה. גם לא שטוף שמש ומנוקד שמשיות מצויצות בנוסח קייפ־קוד, סקוט פיצ’גרלדי כזה. אבל הסיפורים של אלינוער הזכירו להן יותר מנופך של הוויה סאלינג’רית, אפילו ג’ון בארתית מסוימת, למרות שהנסיכות היהודיות הודו בלי להתבייש בכלל שהן מעדיפות את רוֹת או בֶּלוֹ, בגלל אי אילו תיאורים סקסואליים קשים.

ושוב, בערב, סיפרה אלינוער על נער ונערה שגרו בבית אבן אדום בכפר סמוך לטבריה. לא היה טעם להסביר להן על ההבדל בין יהודים לערבים, הן העדיפו סיפורי סקס, והיא הסכימה איתן כמעט תמיד, וסיפרה להן על האח והאחות, לשניהם עין אחת כחולה ועין אחת חומה, בני הזקונים של שוטה הכפר הזקן, שהתאהבו זה בזו, שכבו זה עם זו, עד שהנערה, שטרם מלאו לה שלוש־עשרה, הרתה לאחיה הצעיר. את הפרטים על הרצח למען כבוד המשפחה הן כבר לא הבינו, ותבעו ממנה לספר להן עוד ועוד על משכבי נעורים בשדות ירוקים מול הכינרת.

למחרת, שמע טלאל את הסיפור מפי הצרפתייה עם העיניים הכחולות והגבות המצוירות באייליינר. הוא רתח מזעם, והביא לאלינוער מחברת ירוקת כריכה, נבח לה בגסות: “הנה, תרשמי פה את מה שהמוח החולני והגזעני שלך ממציא.” ואלינוער רק לקחה את המחברת ושפכה על הכריכה קפה חם מהסמובר החשמלי. יומיים שלמים הוא לא חזר מהבר. ג’ורג' התקשר וביקש ממנה לבוא לאסוף פגר שישן כבר יומיים על רצפת המטבח. “הרי הוא רגיל לזה, כאלֶב איבןֶ כאלב!” נהמה אלינוער לטלפון, “נולד במערה!”

הנסיכות היהודיות לא הבינו על מה מדובר, ועוד פחות מכך הקאריביות והפריזאיות. שבוע החופשה שלהן הלך ונגמר, ועד עכשיו הן האמינו שהמארחים שלהן הם רומיאו ויוליה בגרסה קוסמופוליטית מגרה ומעוררת קנאה. אילו גם להן טלאל יפה תואר ושחום עור שכזה, עם עור קטיפה ושיער מחטים עבותים! כל לילה הן עקבו אחרי קולות תשוקתם של הערבי והיהודייה, הן, שמעולם לא עשו לילה במוטל סליזי, ומעודן לא שמעו יללות יפות מאלה שהגיעו מעבר לקיר.

כשחזר טלאל לפנות ערב, ארזה הנסיכה שבחדר הסמוך את עשרות זוגות התחתונים השקופים והטריים שלה במזוודת היד הקטנה, ביחד עם ה“אלקה זלצר” ועשרות הבשמים שקנתה במטוס. היא שמעה קלאקים, כמו קולו של גומי לח ומתנפץ או כמו של פלצור משתולל. קולה של אלינוער אמר בעברית: “אתה תמיד חייב לעשות איזו הצגה פרימיטיבית, אה?”

ופרינס טלאל שלה לא ענה, רק ישב על הכיסא בפינה והמשיך להטיח את ידו בחבטות מהירות על כיסא הנוח מגומי. הקול היה מעצבן ואיים על שלוות נפשן של האורחות בחדרים האחרים. הצרפתייה והסורינמית התייעצו ביניהן האם כדאי להזמין את משטרת האי, אולי הוא כבר רצח אותה שמה בפנים, שומו שמיים.

אבל אלינוער שכבה על המיטה והשקיפה בקור על טלאל, המטיח עכשיו את ידו על הכותל שממולו, ורק טפחה באצבעותיה על מעקה המיטה. והג’ואיש פרניסס מהחדר ליד, שהחשיבה עצמה לליברלית ומתקדמת, חשבה עכשיו בטרוניה: מחר בבוקר אלינוח – ככה היא קראה לה – תצא מהחדר כולה כחולה, ולי לא יהיה אכפת מכלום. תורמים להם מיליונים מהבונדס, ובסוף זה מה שהם עושים…

חרולי הדשא החלו להצמיח זקן ירוק חדש. אלינוער הבחינה בו כשיצאה אל רחבת הדשא שלפני חדר האוכל. האמריקאיות והצרפתיות ניגשו אליה. “לסיפור אחרון,” ביקשו. והיא התרצתה וסיפרה להן מעשה שקרה במדבר מוזר שנקרא נגב, עם יצורים מוזרים שנקראים בדואים, שאנסו נערה בהירה לא משלהם והשליכו אותה לבור, ובא נץ וטרף אותה.

טלאל שמע אותה, התהפך במיטה וכבש את פניו בשקע הימני הריחני שהותיר השד הגדול של אשתו. הוא הרי מעולם לא היה בשום כפר, גם לא חי בפלשתינה, סתם בפרבר יוקרה בניו־ג’רזי, ניחם את עצמו, והכול הוא יודע רק מהספרים. בחצי אוזן האזין לסיפורה ורשם אותו במחברת הירוקה.

תל אביב, 1982

הייתה יכולה להיות כמו אימה: שיער גלי שחור, עיניים בהירות, אף יווני ישר. אבל שפתיה פצועות, חרוצות חתכים מכוערים מפגעי רוח קפואה של בוקר ירושלמי עז, כשפסעה לבית הספר לבנות של מיס לנדאו, מרחק רב מן הבית.

אימה עוד במיטה, מפלרטטת עם חמוקי גופה ומחככת רגל חטובה בכתונת לילה שהביא לה לויטננט פטרסון, אולי אפילו חולמת עליו מתחת לשמיכות.

גם בכיתה, בין רחשי הקולות הצווחניים, בהפסקות רוויות האלימות, יכולה לִילָה לדמיין לעצמה קולות תשוקה ששמעה לא פעם מן הסלון: לחשושים, רחשושי בגדים נפרמים, צחקוקים שבעי רצון, קול בס דשן בשפה לא־לה, גניחות רכות, לפעמים חייתיות, מעיקות. לאחריהן בא השקט.

והיא שוכבת בחדר השינה הקטן, במיטה הזוגית המשותפת לה ולאמה, מרעידה מתחת לשמיכת הנוצות, ממציאה נקמות. כף ידה הקרה, המוטלת חרדה על הסרעפת, חשה ברעידתן של הנשימות הנשאפות מתוך אימה.

מראות בעיניה. היא לוחצת את שמורותיה בחוזקה בעזרת כריות הבוהן, ושוב היא רואה נצנוצים מוכרים, ירוקים וכתומים, כמו אורות פנסים בלילות חשוכים, במקומות מפחידים ורחוקים שמעולם לא ביקרה בהם אך זיכרונם העמום מזכיר לה ביעותים.

במשך שנים מנסה אימה, בדברי שכנוע נואלים, להניאה מן המעשה שלדבריה גורם לעיוורון, או אף לגרוע מזה, לעיניים נפוחות ומכוערות, זרועות כתמים כשל נמייה, ואף אחד לא רוצה ילדות קטנות ומכוערות. “ולסגור רגליים מיד, פויה! ככה לא מתנהגת גברת,” מנצלת אימה את המצב כדי להפגין את מיומנותה בנימוסים והליכות כמו של הליידי’ס האנגליות.

אבל לילה שוכבת במיטה ולוחצת. מרחוק היא שומעת את קולו העמום של קריין, מקריא טקסט בקול גברי משכנע, בליל של קולות דחוסים ורחוקים בשפות זרות, כאילו מישהו מנסה לאתר תוכנית מעניינת יותר, עד שהוא נעצר במוזיקה לריקודים: טנגו, ואלס, טינו רוסי, אולי פסדובלה, אדית פיאף בקול גדול, רגשני, “החיים בוורוד”. היא מדמיינת את הסקאלה המוארת עם הכתובת המוזהבת, המצוירת כחצי סהר גם ברדיו הכבד שלהן, שמפאר את השידה בסלון, מכוסה במפית תחרה סרוגה במסרגה אחת, שסרגה הסבתא.

מקץ שעתיים נטרקת הדלת ואימה נכנסת, נאנחת בסיפוק וגולשת בתנועות חתוליות אל מתחת לשמיכה. לילה מעמידה פנים כישנה, משקיפה בחשדנות, בעיניים מצומצמות, על תנועותיה האחרונות, הזעירות של אימה, השוקעת לאיטה אל תוך שינה שלֵווה, רק חזה נע בקצב התואם את נשימותיה. לאחר מכן, היא מביטה בריכוז ובשקט על חרכי התריס המסננים מבחוץ אור פנס צהבהב, מציירים שורות מרצדות בכתום בהיר על דלתות ארון הבגדים המוארך. והשורות הולכות וגדלות, ללא פרופורציה לקטנטנות החדר, עד שבבוקר הן ממלאות אותו כולו והופכות לכתם מופז ענק.

לפעמים ברחוב שלג. לילה מתעכבת ליד הערמות הגבשושיות ויוצרת בידיה כדור שלג קטן וצמרירי, תמים למראה, אותו תשמור קפוא בכיס המעיל עד שיימס. היא ממתינה לעיגול הגדול, כהה מצבעו של הבגד, שיתפשט באזור הבטן ויתחמם עד למידת חומו של הגוף. מפכה החמימות, נעימה. בבית הספר תגער בה המורה על רשלנותה, על שבגדיה רטובים תמיד, ותשלח אותה הביתה להחליפם ביבשים.

לילה מטיילת ברחובות. רוח מצמררת מייבשת אותה. קדחת החום מהפכת בבטנה והופכת לקיפאון מכאיב הנוגס באבריה המתבגרים, כל אותן בליטות הפורצות החוצה וממאיסות עליה את גופה. היא משוטטת ללא מטרה, משתדלת לא להיקלע בטעות לרחביה, שמא תפגוש באימה. אבל סקרנות עקשנית וחזקה ממנה מושכת אותה לרחוב יפו, אל בניין “ג’נרלי” המסורג, מראהו כדרקון פרה־היסטורי בעל אלף ידיים ורגליים. לידו עומדים תמיד החיילים האוסטרליים, עמידתם מרושלת, מבטם חשקני, שריקתם בדחנית, מתחקים ליצנית, בזוגות ובשלשות, אחר הבחורות היהודיות.

לילה מכירה אותם. היא קראה בספרי הרפתקאות על ציידי הדינגו השועטים ברחבי המדבריות ושוחטים כלבים פראיים. לילה פוחדת מהם. שוב ושוב חוזרת אימה ומשננת באוזניה שחיילים אנגלים ואוסטרלים מפתים ילדות קטנות ומכים אותן, שהם רעים ואכזריים, שיש להם דם קר כמו לדג.

לילה עושה עצמה צללית מחוקה. היא מדמיינת את ממדיו הגרומים של עיפרון ומנסה להתנהל בעולם כמותו, בהילוך נחרץ הקורע את הדף. היא מביטה מבעד לגדרות המקיפות את בניין המפקדה, ובליבה תחילתו של פחד מתוק. כמה היא אוהבת להתגרות בו, בפחד, כמה היא אוהבת להכניע אותו, להעז פניה כנגדו. במיוחד חביב עליה המתח ספוג הזיעה הקשה, כשהיא סוחבת מחקים קטנים ועטים נובעים לתאומות השמנות של אביוף מחנות השטיחים הפרסיים, או כשהיא מגניבה לכיסה סוכריות לקריץ' בשלושה צבעים מהקיוסק של ברוך, בלי שהוא אפילו ירגיש. אבל הכי־הכי, כשהיא מסלקת שני גרוש מהארנק של אימא. כמה מתוק המתח המתפוגג לאיטו.

גם עכשיו ליבה דופק בחוזקה ובתי שחייה מתמלאים בלחות קרה ומעיקה. החולצה הספוגה מסריחה כמו חומץ ברגע שהחייל האוסטרלי הבלונדיני, שערו קצוץ כמו קיפוד, קורא אחריה בחיבה “היי קידו” ומקרב לעיניה המבוהלות סוכריות קנטינה צהובות, הנוקשות בקופסת הפח. פרחי החרצית המצוירים כמו שדה צפוף על גב המכסה מתערבלים בעיניה ומיטשטשים כמו לפני עילפון. היא משהה את מבטה עוד רגע קט על המחמדים, שבהושטת יד יכולים להיות שלה, וכבר מאותת ראשה לשלילה. לא בטוחה במעשה שעשתה, שפתיה מלוחות מזיעה, היא חומקת בבהלה, להרחיק הזר מעליה, כמרחיקה קללתו, וריחו המבאיש, ריח מנטול חריף וטבק אוסטרלי גס, אופף אותה גם במרחק.

במנוסתה, לילה אינה יכולה למחוק מראשה את תמונתם העקשנית של דגי קרפיון מדממים וכרותי ראש, שסבתא לילי מבתרת מדי יום חמישי בצוהריים כדי להכין מהם את הקציצות של ערב שבת. איך הם לוטשים אליה את עיניהם הטיפשיות, החלולות, שטופות הדם. קשקשיהם הבולטים, המחוספסים למגע, צורבים את כפותיה בקרירותם הדוחה. קרביהם קרועים ומתוכם ניבטים כל איבריהם הפנימיים. ובכל זאת היא בכלל לא בטוחה שלדגים יש באמת דם קר. היא מחליטה לבדוק בפעם הבאה, כשסבתא לילי תציע לה לתחוב את ידה אל תוך בטנו החלקלקה והדוחה של הדג.

אבל החייל בכלל לא נראה לה מפחיד. פני התינוק שלו גלויות ומגחכות, שפתיו מתעקמות לחיוך נדיב, עיניו מתעקלות במשובה, ואילו שלה – באימה. את הכול היא קולטת בריצתה הלאה משם, אל כיכר ציון, ומשם היא מרחיקה עוד יותר, אל רחוב בן יהודה.

אמה תמיד אומרת לה שכל האנגלים מנוולים ורמאים, ושאבא היה גיבור גדול במחתרת. אבל הבנות בליציאום מלחששות דברים אחרים, מכוערים, כאלה שבגללם היא מצאה אחרי השיעור את הילדה שאמרה לכולן ש“לילה היא ממזרה, ואבא שלה אנגלי מסריח,” ונופפה כלפיה אגרופים קפוצים.

בלילות שבהן הייתה ערה לצד אימה, אורבת ומקשיבה, גוף בגוף כמעט נוגע, ידעה לראות את החדר מבעד לחושך, והפרטים התבהרו לעיניה יותר מאשר באור היום. בשקדנות המתינה ללילות שבהן אימה התהפכה פעמים רבות בשנתה בחוסר מנוחה, אברי גופה השבריריים ובעיקר חזה ופיה מפרכסים בעוויתות בלתי רצוניות של חוסר שקט, ממלמלת חצאי משפטים לא מובנים, שבראשה של לילה התחברו למערכת מעורפלת, ערבוביה של פרטים. תמיד חסרו חלקים, והיא התאמצה להשלימם בדמיונה. לפעמים, קלטו אוזניה צלילי משפטים באנגלית שלא הבינה היטב, צלילים שנשמעו כמתרפקים, חיישנים, ואותיותיהם הסתדרו בשורה מעל לראשה כמו ניצבים קפואים נאמנים, עד שבא הבוקר והם נמסו, וגלי אוקיינוס כחול עמוק ליחכו בשקט את המיטה.

למרות לילות העינויים של השינות הטרופות היא הוסיפה להאזין בדריכות לצליל הזר, שבפי אימה נשמע מוכר ומתנגן, לשברי המילים, כולה מקשה אחת של סקרנות וחטטנות, המתעופפת לעיתים לכל העברים בפיזור רוח ילדותי כדי למנות שורות של זערורי אור מנצנצים, מפתים, המתנועעים בעיניה העצומות כמו זיקוקים של חג, מתנחמת בתכנון נקמות נוראיות לכל מי שהיא מכירה, ומשתעשעת בהריגתן והקמתן לתחייה של כל הילדות מהכיתה, הדורשות את רעתה. ויום אחד, אף עקרה עין לאימה.

לפניה, שלא היו יפות מעולם, התווספו צללים אפורים, משחירים בקצוות, כמו אגמי יער אפלולי שנקוו מתחת לעיניים. אבל אימה מעולם לא השגיחה. את הבוקר פתחה בכוסית רום מיובא, מרוכז וחריף, “תשורה מידיד אישי,” הייתה מתגאה באוזני שכנות קנאיות, יוצאת למרפסת בכותונת הדנטל הדקה ללוות בעיניה את בתה המתרחקת, וכסהרורית קוראת אחריה: “שלא תדברי עם האנגלים, את שומעת?! שלא תהיי כמו הזונות שהם קונים בגרביים עלובות וסיכות ראש של חצי פֶּני!”

אבל לילה לא שמעה. כבר הייתה הרחק משם, מתנפלת על משטחי המדרכה הלבנים, טובעת ברגליה בשלג הרך, שבמקומות אחדים אף ליחך את קרסוליה. מפינת הרחוב הגיחה קבוצת ילדות רעשניות מהכיתה המקבילה, בתלבושת אחידה, כְּצַו המנהלת, מיס לנדאו. הן נראו כמו גבירות קטנות בשערן המסולסל לתסרוקות בובתיות, עם החולצות הקטנות הלבנות, שצווארונן מעוטר במונוגרם אישי מסתלסל, ואותה שמלת סינר זהה, כחולת פסים, אשר לה חצאית פליסה תואמת. רק עניבה אדומה, ישרה כסרגל, חתכה להן את בית החזה בעזות לשני חצאים שווים. עתה היו כולן עטופות במעילים מצמר אנגלי עבה, נועלות ערדליים מגומי יצוק, כל אחת לפי מיטב יכולתה, מי מיבוא, מי מתוצרת מקומית פחותת מעמד.

אחריהן עברו חמישה בנים שניכרו בפשטות בגדיהם, באחידות דהויה של מדים נטולי ייחוס. הבנות של מיס לנדאו, שהתחנכו על גלון חלב יומי ונימוסי חצר של אימא אנגליה, רוטטות עתה מתענוגות הגירוי, קראו לעברם קריאות גנאי חצופות, והבנים, בני הארבע־עשרה והחמש־עשרה, אפופים ריח הבגרות הנכסף, ענו להן בקריאות עידוד זולות.

לילה העדיפה להסתתר במבוא אחד הבתים, עד שהחבורה הרועשת חלפה לה, כמו בולדוזר שהגיע בטעות לשכונה הלא־נכונה, עד שהרחוב שב לשתיקתו המנומנמת. רק אז יצרה בידיה כדור שלג מעוך, הניפה את זרועותיה בסיבוב חד, וזרקה אותו הרחק ממנה, אל השדה העזוב. הכדור נחת שם, הטביע גומחה רכה בקרקע, שב וקיפץ שתיים־שלוש פעמים באוויר, ואז נחת לחיי עולמים. אפילו הבנים משכונתה, מכיתות ז' ו-ח', שבהם צפתה בסקרנות ממרחק, לא הצליחו לזרוק את כדורי השלג כמותה, למרחק של עשרים מטרים מכובדים!

כאשר סיימה, ואולי מפני שכבר נמס השלג, המשיכה לשוטט בלי מטרה, בועטת באבנים ומפשפשת בכיסיה אחרי אוצרות אבודים. אז קנתה כוס סחלב חם זרוי אגוזים שבורים, נוטף עסיס אדמוני ומתוק עד להבחיל בריח של שושנים מרקיבות, והתיישבה על ילקוטה הרפוי סמוך למוכר הסחלב, שישב יום־יום עם עגלת היד שלו סמוך לבֶּווִין גראד.

שם היה מקומה הקבוע. מדי יום סיימה כאן את שיטוטיה, עד שכבר הצליחה לזהות את היוצאים והבאים במפקדה, מאמצת את עיניה לראות למרחק, נוגעת לא נוגעת בפחד שרבץ בבטנה כמו יציקת בטון. היא לא ידעה מיהו הקצין הגבוה, המבוגר, תכול העיניים וכסוף השיער – מראהו כחייל בגלוית דואר מצוירת שהן קיבלו מקרובים באמריקה לחג המולד – שבכל בוקר כאשר עבר לצידה בדרכו לקפה לשתות תה בחלב של בוקר מאוחר, היה מחייך אליה חיוך מתוק ומתיילד. במהלך הימים התעדנו חיוכיו ונעשו חמים ומקרבים, אבל בעבור לילה, אשר מדיו הקפדניים הזכירו לה את אזהרותיה היומיומיות של אמה, הם הפכו למרירים ומפחידים.

אחר כך המשיכה לבוא רק כדי לראותו, בדבקות של חולי פסוריאזיס לים המלח. השלג פסק, מעט־מעט התחממו גם הימים. לפעמים הבהיקה שמש צהובה בזניט. בצוהריים היו השמיים בהירים, ענני נוצה או כבשים. רוח צפריר קלילה, כבר אינה חותכת את העור, פורצת את סדקי השמיים ונוחתת בנעימות על פניהם של עוברים ושבים. שוב לא יכלה לתרץ את היעדרויותיה מבית הספר בשל בגדיה הרטובים. אבל מזה זמן רב שאין אימה מגלה עניין בלימודיה.

בלילות הייתה האם נעלמת לשעות ארוכות, חוזרת עם אור בוקר ראשון, ובבקרים האריכה לישון. את תנומתה קטעו מלמולים. הייתה זו שנת שיכורים פתלתולה ומבוהלת. רק בשעות אחר הצוהריים התעוררה, כדי שלא תחמיץ את בילויי הפייב־או’קלוק הקדושים שלה.

עתה לבדה, חופשיה למעשיה, מצאה בכך לילה הקלה. מדי יום לקחה עימה את הילקוט שבתוכו רבצו כמה מחברות. מדי יום המתינה לבואו של הלויטננט, שקידם אותה בהבעת לצון השמורה לילדים.

בבוקר הם ישבו בקפה" אירופה", שכנים לקצינים מאופקים, שמנים או רזים, אבל כולם במדים, כולם אפופי עשן סמיך של מקטרות. הלויטננט שותה בעדינות תה בחלב, עיניו ביומון “דיילי” ישן, וציפורן זרתו מחטטת ברעש בחור קטן שנפרץ באחת הטוחנות. ולילה מפויסת, אורבת למבטו, מתעסקת עם הכיבוד שהונח על השולחן לצד כפותיה הקרות, המזוותות. בצד שמאל עומד ספל קקאו חם, עטור כובעון קצפת רכרוכית. מימין צלוחית עם שלוש עוגיות פני־בובה, הריבה האדומה ניגרת מחוריהן כמו דלקת. לפעמים הזמין למענה הלויטננט חילזון עוגת שמרים בקינמון, המחביאה שברי אגוזים תורכיים בין קפלוליה האפלים.

אם היו עתותיו בידיו, אף הזמין אותה לטיול ברחובות, היכן שעדיין היו החנויות פתוחות ומתמסרות. לפעמים הם השתעשעו להם בגן העיר, מתחת לצמרות העצים הזקורים, הגזומים, המוריקים שלא בעיתם.

הקצינים מבאי בית־הקפה לא התפלאו עוד למראה הילדה שישבה מדי בוקר אל שולחנו של הלויטננט. לעיתים, כשניגשו להחליף עימו מילה או רכילות אחרונה משולחנו של הנציב, פנו אליה בחיוך, במשפט חיבה מבודח או בטפיחה אבהית לראשה, תמהים מה עושה הלויטננט עם הילדה הזו, יושבים יום־יום ושותקים, מחייכים חיוכים מבוישים, כל אחד בתורו.

הם לא הרבו לשוחח באותם ימים. הלויטננט, שידע רק מילים ספורות בעברית, ביקש מלילה שתלמדו את שפתה. ואילו היא, בינתיים קשתה עליה אפילו שפתו האנגלית הלקונית. את החסר השלימו בתנועות ידיים עילגות כמו זוג פנטומימאים כושל, מאותתים זה לזו בשפת סימנים מעורפלת, סודית, הנהירה רק לשניהם.

בארנקו שמר הלויטננט תמונה משפחתית: דמות גברת מהוגנת כבת ארבעים, בחליפת טוויד אדומה וסנדלים גבוהים עם רכיסת קרסול, ולצידה ילדה דהומה וחיוורת כבת גילה של לילה, מודבקות על רקע בית לבן נאה, ירוק מטפס על קירותיו וורדים אדומים, צבועים אדום, בגנו, החיוך המנומס קפוא על שפתותיהן לנצח.

כאשר שלף את החיוך מחביון ארנקו חייך ג’ון ואמר לה: “אתה כמו ילד שלי.” והם צחקו יחד לשמע המשפט בשפה הקלוקלת, המבוקעת, שהתגלגל מילה במילה היישר לתוך יציקת הבטון בבטנה של לילה.

בלילות הייתה ממתינה לשובה של אימה מטרקליניהם של איזה דיוויד או פיטר, ג’ון או הנרי – אפילו האם לא ידעה מהו מניין מחזריה. את מפגשיה העתיקה למען הנוחות מן הסלון הפעוט שלהן אל טרקלינים מפוארים בדירות שכורות של הסגל הבריטי, או בבאר המדופן עץ של “קינג דיוויד” ו“אמריקן קולוני”. לזמן מה חשה לילה מנוחה, אך עד מהרה החלה להתגעגע אל הקולות המרגיזים, הרוחשים מתחת לפני השטח, שלבטח נספגו לעולמי עולמים בכיס האוויר הבלתי נראה, שנתלה בין טיוח הסיד לטפט הבד הפרחוני של כתלי הדירה.

כאז גם עתה, התקשתה להירדם או למחות את הזיכרונות הטורדניים ממוחה. היא המתינה לחריקת מנעול הדלת, סופרת בלי קול אלפי מספרים קדימה ואחורה, עד שיבש זיכרונה, מנסה לדלות מתוכו במטושטש את חצר בית־הספר הרחוק ממנה מאות אלפי שנים, וחולמת על ג’ון ועל ציד הפרפרים שערכו באחד הימים, כשנגמרו להם כל הדברים שבעולם לעשות, כך אמר, עד שאין להם דבר אחר לעשותו מלבד ציד לבנוני כרוב באוויר המקומי, הבשום, של אביב מתעורר.

בלילותיהן נדף קור מגופה של האם כאילו עטפו אותה אידי קרח. בבקרים, כשהתעוררה לילה משינה חפוזה, קפצה עליה שמחה משונה כשהביטה בפנים הנמות לצידה באי שקט, בקמט המהוה הסמוך לאף, מתעגל במורד השפתיים התאוותניות, שעתה, ללא תמרוק, היו חיוורות כפני מת, בריח השינה הרע ובכתמים המכוערים הזרועים מתחת לעיניים העצומות בצמצום עצבני, של מי שחולם או מי שהולך למות. כשהתעוררה האם משנת שכרותה, הייתה מעלימה אותם במיומנות בפודרה צרפתית מבושמת ובהירה.

אף שגזרתה הייתה מושלמת כשל דפנה שהקפיאה את נעוריה לנצח, אף ששדיה היו כשדי מבכירה ועורה לבנבן ומסמיק ורדרדות כפרעונית העולה מן הרחצה, כבר פשטו חוטי שיבה כעורים וחמקמקים בשערה השחור המבהיק, שבו התגאתה כל הימים, והיא הוכרחה לצבוע אותו מדי חודשיים במשחת צמחים, שאת תרכובתה הפלאית הורישה לה אימה, ואימה של האם לפניה. ואם חלילה התעורר בה ספק לגבי משיכתה, תמיד היו לה הגברים להללה.

שעות אחר־הצוהריים היו שעותיה היפות. “השעות שלי,” נהגה לומר לידידותיה הספורות, שלמרות כרכוריה העקשניים אצל בעליהן המשיכו לדבוק בה מאז הגימנסיה. בשעות אחר־הצוהריים המוקדמות הייתה גם לילה חוזרת מבית־הספר ומתיישבת עם ספריה ליד שולחן עץ האלון הספון בסלון, מסביבו שלוש כורסאות ירוקות גבשושיות, ודמותה הקטנה והמתוקה מקנה לחדר אווירה משפחתית מחממת לב. או אז הייתה אימה הלנה מביטה בה במבט רך, עטוף הילה אימהית מעושה, אך אף לרגע קט לא שכחה את המטרה החשובה מכול: לאסוף את שערה בקפדנות, באותה דייקנות יקֶית שירשה מאימה, דייקנות שכבר ראתה כמותה גם אצל בתה המתבגרת.

באותה עת השקיעה את עצמה לילה במחברות ובספרים המדופנים קרטון קשיח ומכורכים בד צבעוני, והשימה עצמה כמתעלמת מאימה, המתארגנת בחרדת קודש לבילוי הפייב־או’קלוק שלה. מזווית עינה הפזילה וקלטה כל תו וקמט בגופה הגמיש והיפה של האם, המתמתחת עכשיו ועוטה בזהירות את שמלת המשי האדומה, האהובה עליה מכול, העשויה שזירת פסי כסף וכפתורי לב אדום, נזהרת לבל יפגעו ירכיה בשסע, שמא יפרם, שמא יפגום במראה המושלם.

“יימח שמו,” מקללת אימא הלנה ונאלצת לחזור על התצוגה הפרטית עם שמלה אחרת, נחותת דרגה. עכשיו, רושמת לעצמה הבת לילה: גורבת האם בעדינות מופלגת את גרבי המשי הצרפתיות. לעולם לא השתמשה בסוג הזול והנחות שגרבו נערות המוניות, ולו רק בשל אותן גרבי־אתנן שהיו החיילים האוסטרלים מפיצים בעיר. את הפרפום שלה, “שאנל 5”, היא מתיזה בנדיבות על צווארה, תנוכיה, מחשופה, ובגנדור קל גם מתחת לפיקת הברך; עננת הבושם הכבד והמתוק תתפזר אחריה כשובל מלכותי בכל אשר תלך.

לפני לכתה היא משאירה על השולחן במטבח ספל קקאו חם מהול במים, שומן החלב מצייר מעגלים על פניו, ואת העוגיות הפריכות, הגדושות ריבה ושומשום, שמוכרת לה שכנתה העירקית. “דברי מותרות קטנים,” היא אומרת בהתנצלות מתפנקת לחברותיה, “שאני, עם הכסף שהשאיר לי הוגו, זיכרונו לברכה, בהחלט מסוגלת להרשות לעצמי.” וכבר היא חומקת לה בסיפוק מן הבית, מרוצה מהשקט ומהאור הענוג של אחר צוהריים ירושלמי כמעט אביבי, האופף את בתה בהילת קדושים כתומה.

לילה עושה עצמה כלא שומעת וממשיכה בענייניה המדומים. אבל עיניה, שרחשן לעולם אינו נרגע, אורבות במתיחות. ראשה בוהה במחברות, כאילו אין לה עניין אלא באותן מחברות קרטון עבות, מחולקות לנושאים, שדפיהן מבהיקים לבן מאז תחילת השנה. כשמתרחקים צעדיה הנוקשים של האם והופכים להד מתנדף בחדר המדרגות, ממהרת לילה אל מגירות חדר השינה, לחטט קצת בחפצי אימה. אולי הפעם תמצא את תעודת הלידה שלה.

במגירה מסתבכות אצבעותיה הפצועות פצעי קרה בקישוריהן של חזיות מיובאות מצרפת ומבלגיה ובתחתוניות ורודות מסאטן. והנה, מתפעלת מן המציאה כשלל רב, מתמקדות עיניה על עניבת גבר בצבע יין, מרוקמת תנין מתפתל בירוק בקבוק. במהירות מרפרפות עיניה לעבר עגילי אם־פנינה שעונדת אימה בכל פעם שהיא מעוניינת להרשים מחזר חדש. והנה צרור גלויות צבעוניות מוכתמות, כתובות בשפה זרה, בכתב יד עדין ומסולסל, מעורר קנאה בתרבותיותו הנכספת, כמו ארצות רחוקות, נכספות: ניו־יורק, פריז, רומא, סנט־מוריץ', קרלסבד, באדן־באדן, ניצה, לוקרנו… מה היא כבר מבינה בזה.

כשאינה מוצאת את שחיפשה עוברת לילה לחטט בארון הבגדים, שבאפלוליותו הטחובה תמיד מצפין בעיניה סודות אסורים. אבל גם שם, בקופסת ממתקי “אלפרד’ס”, הדהויה שבה שומרת אימה חפצי הערך ואת מסמכי המשפחה, היא אינה מוצאת אפילו שריד של מסמך שיעיד בשחור על גבי הלבן היכן נולדה, מי היא, מיהו אביה.

אף שהיה זה ראשיתו של חודש אפריל, באו ימים של כמעט קיץ. הם אפפו את הבקרים הקרים בהבל חם ומתנדף במהרה. כשטיילו לילה וג’ון ברחובות, הם התעטפו באפודות קלות של עונת המעבר וזנחו במשרדו את מעיליהם הכבדים. כך הם היו קלילים ומהירים יותר, נכונים לנתר בקלילות מעל שלוליות מים באושות שנותרו מן הגשם האחרון, ופעם אף השיטו בהן אוניות קרב קטנות, כמו דגמי המניאטורה של ספינות צי הוד־מלכותו. ג’ון, באפודת קשמיר כחולה, מפוספסת ירוק־ים, ובריח המנטול החריף שהתחיל להתחבב עליה, היה מקפל למענה אוניות מנייר כסף קמוט שנשלף במיומנות מקרביה של קופסת “קאמ”ל ריקה.

לילה חשבה שכל זה קצת ילדותי בשבילה, אבל מעשיו מצאו חן בעיניה נגד רצונה, מפני שעוררו בה מיד חלומות ישנים על אותו מישהו מיוחד ונכסף שיקפל למענה אוניות כסף קטנטנות וישיט אותן לארצות רחוקות. עתה, ניסתה למצות הכול באותם רגעים ספורים עימו. אבל בזהירות, שלא תפגין את רעבונה העז מדיי.

פעם העזה ושאלה אותו: “יש לך דם קר?”

“מה פתאום דם קר?” צחק האנגלי בפיזור נפש, ושב לעיין ב“גארדיין” ולדקור עם ציפורן זרתו את מקור הכאבים המדמם שבפיו.

“דם קר כמו לדגים,” לחצה לילה בעקשנות של ילד המושך בשרוול אביו, המקדיש את כל תשומת ליבו לזר שפגש ברחוב ומתעלם מתחינותיו של הילד.

“מי סיפר לך נונסנס כאלה?” ענה הלויטננט, משועשע עד פליאה מן הרעיון הילדותי שהגה מוחה של הילדה.

"אימא אומרת שלכל האנגלים יש דם קר… "

“אז אימא שלך סילי, לא?” קבע הלויטננט בצחקוק ושב לעלעל בעיתונו.

כעבור רגע, כשהבחין בעיניה האפלות והפגועות של הילדה, ניסה לטשטש את דבריו, וכדי לפייסה לקח את כף ידה הקרה תמיד בכפו הגדולה, החמה תמיד, ופטר את כל העניין כלאחר יד: “נו, בייבי דארלינג, אני נראה כמו דם קר?”

והם המשיכו לשבת בלי לדבר, כאילו נפל ביניהם דבר.

אחר הצוהריים, לפני שפרחה לה כסנונית אביבית לאחד מבילוי הפייב־או’קלוק שלה, צררה הלנה את כביסת השבוע כדי למסור אותה לכובסת במחנה־יהודה. כמו תמיד בחודשים האחרונים בדקה בחשאי את תחתוני הילדה, וציינה לעצמה שכבר צריך לקנות לה חזייה. לאחר מכן נעלה בשקט את הדלת, משאירה מאחור ילדה הנראית טרודה בשיעוריה, וציינה לעצמה בסיפוק שהיום האוויר חובק שוב ריח של אביב קריר, וכמה היא עתידה להרשים את הקצינים בסוודר המוהיר הצמוד שקנתה ב“ספִּינָס”. “ממש מציאה. חטפתי מתחת לאפן של נשות הסגל,” התגאתה בפני שכנתה העירקית, ולא יצאה לפני שבחנה בהנאה כיצד הוריקו פניה של זו מקנאה.

בקפה “אירופה” הופנו אחריה מבטים מבושמים, מתוקים משיכר, בדיוק כפי שתיארה לעצמה. לויטננט פטרסון הבחין בבואה ממושבו הקבוע, הסמוך לחלון המחופה וילון בד נקי שהמלצריות התקינו רק לאחרונה, ואשר נועד, על פי הוראות ההנהלה, להסתיר את מראות המפקדה.

“הנה הלנה היפה!” קרא מן הקצה הרחוק, משם יכלה לשומעו אך בקושי, בתוך בליל מהדהד של קולות חנופה וקריאות מקוטעות של מלצריות. גופו נסתר מן העין בגלל מחיצת הבד התואמת לצבע הווילונות ומפיות השולחן, העשויות ירוק בהיר עם מעגלים קטנים בירוק כהה, כלואים בתוך מעגלים גדולים יותר באפור משרדי סולידי – סגולה להרגעת מצב הרוח של הסועדים הנכבדים מן המפקדה הגדולה.

הלנה השתהתה מעט בקדמת בית הקפה, אוספת זנבות של רכילות וממצה את כל ההנאה מאותם פלירטוטים חפוזים של בתי־קפה עם קצינים זוטרים ממכריה. רק אז ניגשה אל הלויטננט בטפיפה, יציבתה אלגנטית כמו בשיעור מחול, ואחוריה מורמים כמו בתוך מחוך.

במעורפל בהתה בעיניים השחורות, המואפלות, המצומצמות תמיד, שעתה הביטו בה רווחות, גולותיהן מתרוצצות בטירוף, בקו הלסת החד והציפורי ובגוון הפנים הזיתי הכהה, שמעולם לא הבינה מניין הסתנן למשפחתה, “הבהירה מדורי דורות.” וכבר ראתה את ילדתה פורצת בריצה החוצה.

“לילה…” קולה של הלנה נשאר קטוע, תלוי כמו סרח של פגר באוויר הרווי בניחוחות קפה הפוך ועוגות שמרים.

הבריטי קם לקראתה, מתייצב כחייל על עמדו, מלווה את נסיגתה של הילדה בתימהון. הוא חייך אל הלנה בפיזור נפש, אחז את מרפקה ברעבתנות, ומיהר לנשקה כדי למהול את ריחו בריחה.

תל אביב, 1982

בוקר

אישה רגישה הייתה מנסחת את זה קצת אחרת. את לא מבינה שאת הורסת הכול?! וחוץ מזה, רק אתמול אמרת שאת לא רוצה לחיות איתי יותר. במילים האלה אמרת את זה, כאילו שאת מוכרת סחורה!

כך הוא סיים את המונולוג שלו, המצביא המהולל. אחרי כל השעות שבהן ישבנו ובהינו על כל הטיפות שנשרו מאיתנו: טיפות של זיעה ושל עוד חומרים. יכולתי להישבע שראיתי גם כמה דמעות.

אבל זה כבר היה אחרי הכול. מרתון של שעות. ישבנו ודיברנו על אלף ואחד דברים. אבל מה שהפריע לו במיוחד זה שלא התייחסתי אליו יפה, שלא ניסחתי את המילים כמו שצריך. אני נשבעת שזה מה שהוא אמר.

את לא התייחסת אליי יפה כל השנים האלה יחד.

ואני חשבתי שאת זה אני הולכת להגיד. חשבתי שאחרי כל כך הרבה לילות שבהם חיכיתי לנקישת מנעול הדלת ולחריקת הצירים הלא־משומנים, אוזניי כרויות לכל רחש כמו כלב מאומן, אני היא זאת שצריכה להיעלב.

נעלב. בחיי, הוא אמר שהוא נעלב.

ניסיתי להאמין לו. הסתכלתי עמוק בעיניו, לפחות עד כמה שהרשה לי להגיע, ואל הגבינים הדלילים שהסתמרו מעליהן בתנוחה נעלבת. קפצתי שפתיים כמו אישה רעה, כמו האימא החורגת של סינדרלה – בספרים של ילדותי תמיד היו לנשים שפתי שושנה קפוצות ברוע – והחלטתי: למה לא, נשחק את המשחק. הרי לא מהיום אני משחקת אותו. כבר שנים אני מלמדת את עצמי בוקר־צוהריים־וערב שאני האשמה.

עכשיו פניו כבר עטופי מסכנות של קדושים מעונים. ככה מתחילים רגשות האשם שלי לעבוד במרץ. וזה מצחיק, זה כל כך מצחיק, כי הוא זה שלימד אותי על קיומם של רגשות אשם.

את מבינה? היה אומר לי. אני הייתי מלא ברגשות אשם. מאז שאבא שלי מת כשהייתי בן ארבע. מאז שאחי התינוק מת כשאפילו לא מלאו לי שנתיים! את מבינה? את קולטת שעד היום אני נושא על עצמי את מותם של שני זכרים שהתחרו בי?!

ככה שכבר בהתחלה הוא הבהיר שאסור לי לגרום לו שום רגשות אשם. הוא רגיש מדיי. ועכשיו הוא אומר שהוא נעלב מהדרך שבה ניסחתי את הדברים. נו שוין.

בבוקר, עייף מדיבורים מייגעים, הוא נרדם בבגדים. פרקדן על המיטה, בפישוט אברים, ברגליים פשוקות. באמת יפות הרגלים שלו. עדיין ישבתי לידו. האור ממנורת שולחן העבודה התמזג עם אור הבוקר הסתווי. עכשיו כבר אפשר להגיד הכול. למשל, שאחרי שש שנות נישואים היו אלה נישואים עריריים מאוד.

ואילו אותי הרי הכינו לדבש ומזמורים. למשק כנפי יונים. זמירת תורים והמיית כינורות בסימפוניית בכי מרהיבה. עד כלות הנשמה. וגם לימדו לפחד ולשנוא. ולהסתיר רגשות. ולעמוד מהצד ולשחק את הילדה המפגרת בכל פעם שמשהו משתבש ואת פוחדת שהכול מתמוטט והולך לאיבוד.

למשל בערב ההוא שבו הכנסתי לי לראש שהוא עומד לפגוע בי. אני לא יודעת למה פחדתי. בסך הכול הוא לא טיפוס אלים. לפחות לא אלים פיזית. אבל אני עברתי מוכנית לעמדת התגוננות, ייבבתי כמו ילדה, עברתי לשפת תינוקות, כמו אפרוח שמת מפחד, שערו הצהוב סומר.

וזה כבר בכלל לא היה מצחיק. הוא גם לא זוכר מקרה כזה. הוא גם לא שואל את עצמו למה פחדתי ממנו. אולי זה מעניק לו סיפוק, שפוחדים ממנו.

רק אחר כך סיפרתי לו. חשבתי שאם אדבר על זה כל העסק ייעלם. כמו בימים שבהם הייתי מספרת לאבא על הדברים הרעים שקרו לי במשך היום, ואבא היה נושף בועות ומפריח את הפחדים. אז בזמן שהייתי בזרועות הבוגדניות שלו, סיפרתי לו שפחדתי ממנו. היו לו דרכים מיוחדות לפייס אותי. מבחינה רגעית אולי זה טוב, משכין שלום זמני ו-הופ למזמוטי מיטה. אבל לטווח ארוך כנראה שהענקתי לו תחושת חוזק של גיבור. אלה, רק תני להם אצבע והם כבר יישבו להם כמו טרזן על העץ: הנקבה הזאת, פוחדת ממני.

עכשיו אמר הגבר: את מעליבה אותי.

במהלך השעות האלה קמתי כמה פעמים והכנתי שני תריסרים של כוסות תה קר ואחד עשר ספלי קפה חזק, בלי חלב. בשבילו עם קמצוץ הל, בשבילי עם סוכרזית. צריכה להשגיח על הקילוגרמים. בדרך כלל אני מוסיפה מלבין קפה פרווה מתוצרת “קופי־מייט”. מזמן הבנתי שאין צורך לרוץ ולקנות חלב טרי יום־יום. ממילא כבר שנים אני חיה על תחליפים. חוץ מזה, המלבין מעניק לקפה ארומה משונה שאין ולא תהיה לשום שקית סטנדרטית של תנובה. בדרך לסלון, אני מבחינה שעל המגש שעליו אני מגישה את הקפה יבשה שלולית חומה בהירה שהצטמקה במשך הלילה לקרום שמנוני.

כעבור שעתיים, עדיין ערה, אני מכינה מגש נוסף של קפה. גם הוא קם. צמחת זקנו החדש מגרדת לו וניכרת בעקבות של שחור־אפרפר על הלחיים, יורדת במורד הסנטר אל הצוואר, שם היא הופכת לפלומה דקיקה כמו נייר זכוכית. אני מעבירה את היד על לחייו ונעצרת על הזיפים החדים.

לא כדאי לך לגעת, הוא אומר, שנים לא נגעת, ופתאום את נזכרת? את באמת אישה משונה.

לא חוכמה, אני עונה, לרגע מפויסת, מותר לי אם נפרדים, לא?

מי אמר שנפרדים? אני עוד לא הסכמתי.

מה זה פה, בית־דין רבני? אתה לא תעשה לי צרות, אני אומרת לו בחיוך משתתף ומוזגת לו קפה בכוס משומשת מאתמול בלילה. והוא פולט: לא ישנת, נכון? רואים, כי את מדברת המון שטויות.

ואתה? ממש חוכמות. בקיצור, מספיק ללעוג. אני אמרתי שאני עוזבת. לא לי חשוב מה יהיה אחר כך.

מה הטעם לעזוב עכשיו, אחרי שש שנים?

מה הטעם לא לעזוב?

ההרגל, הוא מגחך אליי ידידות.

מ-מש.

כן, תתארי לך. בעצם, אנחנו טוב לנו ביחד. רק שאת עדיין לא הבנת את זה.

אז למה המיטה כאן כבר שכחה את הריח שלך? אני שואלת את שאלת המיליון דולר.

אה, הוא עונה בהתרסה, בחיוך מנצחים עיוור, אבל את השפיך שלי היא לא שכחה!

בטח, מיטות אף פעם לא שוכחות מאוננים.

ממתי התחלת לדבר גסויות?

ממתי שאתה התחלת להכתים מזרונים של אחרות.

באמת שאת מצחיקה. שלא תחשבי שאני מבזבז את הרזרבות שלי על כל אחת. בימינו, כשכל זרע רוצה להפוך לנפוליאון, זה יהיה בזבוז משווע. אולי כדאי שנעשה משהו בנידון? את ואני, זאת אומרת. את לא חושבת שהגיע הזמן? אימא שלי תמיד אומרת שילדים מצילים נישואים רופפים.

נו טוב, אם אימא שלך אומרת, אז זה בטח נכון.

אחר כך שלחתי אותו לעבודה. שייצא קצת כדי שאוכל לאוורר את הבית. המיקרובים שורצים כאן כמו אחרי מגיפה. כעבור שעתיים החזירו אותו מעולף. אמרו שהתעלף במשרד. מיד נכנסתי להיסטריה. חשבתי: אוי, זה הכול אני עשיתי! בלוטת האשמה נכנסה אצלי להילוך חמישי או שישי. בכלל, כל הבלוטות עבדו אצלי מהר וחזק. פתאום גם נעשיתי רעבה, כנראה מרוב הסתכלות בגוש הנרפה ששכב מעולף על המיטה, שרק לפני כמה שעות ישן בה כמו תינוק.

במהירות הכנתי סנדוויץ' שלוש קומות, עם נקניק סלמי ופרוסות דקיקות של בצל סגלגל ועגבנייה, ובשכבה השלישית מרחתי חרדל ומיונז בכל צד, לפי הסדר, וגם עלה חסה כמוש ומלפפון חמוץ. שיריח ויתעורר. זה כל מה שאני מוכנה לעשות בשבילו.

התיישבתי לצידו וחשבתי עלינו. טוב, כאילו שיכולתי לחשוב על משהו אחר. ואולי גם בגלל שהסתכלתי על עורו הרפוי, וגם בגלל העובדה שהוא מתעלף בכל פעם שמשהו חריג קורה. למשל אתמול, כששתה יותר מדיי קפה. קפה מוריד לו את לחץ הדם בצורה מסוכנת. אני יודעת את זה, ולא עשיתי שום דבר כדי למנוע את הסכנה. רק שאימא שלו לא תדע. אם היא תדע, היא תהרוג אותי. תיכף יגיע הצלצול היומי. אני שבויה של הצלצולים שלה. אבל הפעם יהיה לי בשבילה משהו מעניין. מסוג הדברים להם היא מייחלת חצי חיים, עד שמזדמן לה לבוא ולעזור לבנה היקר, למוכשר שלה, למשוש חייה. והפעם על־אמת: לכרכר מסביבו, להקפיד על השעה הנכונה ללקיחת התרופה, להאכיל, לוודא שהחום קבוע, שצבע החרא רגיל. לא סתם למדה להיות אחות רחמנייה. לא לחינם הקדישה את מיטב שנותיה בקופת חולים ממלכתית לבריאות הציבור, במשכורת זעומה של פרולטר!

שני רגעים עוברים. הוא פוקח עיניים. איפה הייתי? הוא שואל בחיוך ילדותי מתוק, בעיניים שחורות הזויות, במין שאלה המוכרת לכל המתעוררים והמחלימים בסרטים שראינו לאורך התבגרותנו.

ואז הוא פולט: אל תהיי קשה, בואי גם את למיטה, תראי כמה נוח! וכמודד, הוא טופח בידו הקשה על הכרית שלצידו – זו העטופה בציפית רומנטית ורודה שאימא שלו קנתה לנו – ומחליק בהקלה על הסדין בתנועה עדינה. אז הוא מעביר יד על ברכיי, תופסת ולא מרפה, לא מתייחסת להתנגדותי – הרי אני הולכת מכאן – ומחליק הלאה, מתקרב אל פנים ירכיי.

פתאום הוא צוחק.

מה יש? מה כל כך מצחיק? אני שואלת בתחילתו של עלבון. ולחשוב שלרגע חשבתי להיכנע לו.

יש לך חור בתחתונים. מצחיקה, את עדיין משתמשת בטריק הזה?

איזה טריק?

את באמת לא זוכרת, או שאת רק עושה את עצמך?

ואני בתגובה: מה???

והוא: כשרק הכרתי אותך לבשת תחתונים עם חור. אמרת שאת עושה את זה כדי לחשוב פעמיים לפני שאת נכנסת למיטה עם מישהו. תזכרי שאיתי זה אף פעם לא עבד, בסוף תמיד הזדיינו. אני הייתי מין מפתה כזה – ועכשיו חייך אליי חיוך ילדותי ומזמין – הייתי דון ז’ואן כזה, בטוח שלא הכרת אחד כמוני, תודי! הוא מפציר בי בארשת ילדים חולמנית.

אימבציל, שתחלום. זה לא עובד עליי. הנה אני עוזבת אותך אפילו הרגע, כשאתה חולה – אבל את זה אני אומרת לעצמי עמוק בלב.

היי, תחזרי הנה מייד, הוא צועק אליי בבדיחות הדעת, קולו נשמע כאילו יצא מתוך מערה של שביעות רצון, בטוח בכך שאני לא מסוגלת לעזוב ושאלו סתם דיבורים.

אחר כך, מרוצה, מרחרח, טועם: יש לך טעם של בצל בפה.

צוהריים

פתאום היא מתהפכת על הגב ואומרת: אתמול ראיתי כתובת על טי־שירט של מישהו.

איזה טי־שירט? על מי?

סתם טי־שירט. לא יודעת, על מישהו ברחוב. אולי באוטובוס. ככה היה כתוב שם: 90% סקס, 9% מנוחה, 1% אהבה.

אז?

אז כלום?

אז למה את מספרת לי את זה?

סתם.

שוב את מתחילה?

שוב היא שותקת, פניה אל הקיר. יש לה דרך משונה מאוד לרמוז לי דברים. ולי כבר נמאס מכל חצאי המשפטים האלה, מהחשיבה המפותלת שלה. כל מי שיש לו חשיבה מפותלת תמיד חושד שגם אחרים זוממים נגדו. אני לא מסוגל לסבול דקה נוספת באווירה המחניקה הזו.

אז אני הולך למטבח. שום דבר במקרר, חוץ מגווייתו של אפרסק גריאטרי, אולי מאוגוסט, רקוב ומקומט, מעוטר בפלומה לבנבנה של עובש, כמו סבא זקן.

אם היית טורחת לקנות משהו, הייתי מכין לנו צוהריים, אני צועק לה לחדר השינה. היא לא עונה, אולי נרדמה. למה תמיד נדמה לי ששונאת־הגברים עושה לי דווקא?

עכשיו, שונאת־הגברים מופיעה במטבח, בחולצה טריקו, גוררת רגליים בכפכפים מפלסטיק אדום ומתיישבת. אני שונא שהיא עושה את זה, גוררת ככה את הרגליים. זה תמיד גורם לי להרגיש שהיא עושה דווקא, כדי לעצבן אותי. לפני שנים הערתי לה על זה. היא אמרה לי שאני לא אבא שלה, ושלא אגיד לה מה לעשות. מאז, בכל פעם שהיא רוצה לשגע אותי, היא עושה את זה, גוררת רגליים בכפכפים מפלסטיק. ועוד אדומים. כמו צעיף אדום לנגד עיניו של פר זירה. מקורית, היא לא.

אם אתה רוצה לאכול, אתה יכול ללכת ולקנות בעצמך, היא פוסקת.

אני כבר יורד. רוצה משהו?

אתה לא יכול לבדוק לבד? תמיד צריך לעשות לך רשימה? מה יש, מאמי לא לימדה אותך לקנות במכולת?

לא אמרנו שמספיק ללעוג?

זה היה קודם. עכשיו שוב בא לי.

אז מה? אני אומר לה, מנסה להתבדח, להקליל את האווירה: צריך להביא אותך למצב אופקי כדי שתפסיקי לדבר? מה את מסתכלת עליי ככה, רק צחקתי. רציתי להצחיק אותך, גברת… אה, ורציתי להזכיר לך שפעם, כשהיית עושה לי הרצאות במיטה, הייתי צוחק ואומר שצריך להביא אותך למצב אופקי כדי שתשתקי.

ותפסיק כל הזמן לנסות להצחיק אותי. נדמה לך שאתה הליצן שלי או מה? חוץ מזה, מי ביקש ממך לנסות להצחיק אותי. אני שונאת את זה.

אני שונא כשהיא נסגרת בעצמה ומתחילה לשפוך עליי את כל הרעל שלה. יש בינינו זבל בכמויות ואולי באמת כבר אין מה לעשות. למה קשה לי להשלים עם הרעיון? פעם קראתי במגזין־נשים שגברים פורחים בחיי נישואים, בעוד שנשים נהרסות מהם. אולי יש בזה משהו. למה אני צריך לחיות עם שונאת־הגברים? נמאס לי מכל האשמות האלה שלה!

אם אתה כבר הולך, היא אומרת פתאום, אז תשלם בהזדמנות את החשבון־ טלפון.

אני מכיר כל תגובה שלה. היא עושה לי את זה בכוונה, אז עכשיו אני הולך לעשות לה דווקא. אני אומר לה שאת החשבון אני כבר אשלם מחר בבוקר, ואני יודע מה תהיה התגובה הבאה.

פעם במאה שנה אני מבקשת ממך משהו, אז אתה יכול לעשות אותו.

אמרתי לך, אני כבר אשלם מחר. רוצה שאני אביא תבנית ביצים? וגבינות? איזה גבינות את רוצה? ובאגט או לחם כפרי?

תגיד לי בדיוק, שאני אבין פעם אחת ולתמיד, למה אני תמיד צריכה להתמקח איתך?!

וכשאני לא אהיה, אם לא קשה לך תפתחי את הדלת לאימא.

אתה מעביר נושא.

טוב, תני ת’חשבון.

קח אותו בעצמך… בשביל מה הזמנת אותה?

היא אמרה שהיא באה לנקות, אני אומר לה, יודע שעכשיו יבוא הפיצוץ הגדול, האמיתי.

בשקט־בשקט היא אומרת: מישהו ביקש מאימא שלך לבוא לנקות?

היא אמרה שהיא באה, מה יכולתי לעשות?

תגיד, תמיד אתה נכנע לה בכזאת קלות או שאתה עושה את זה נגדי?

מה נגדך? מה נגדך? תפסיקי להיות פרנואידית. היא רק רוצה להקל עלייך, בייחוד אחרי ששמעה שאני לא מרגיש טוב.

אוה, יופי, בראבו, הנסיך הקטן לא מרגיש טוב, אז מאמא’לה באה במרוצה. לא תחמיץ הזדמנות להכניס את הידיים השמנוניות שלה לחיי הנישואים שלי!

לא ידעתי שיש לנו חיי נישואים, אני עונה בהתגרות.

למה המריבות שלנו כל כך מטומטמות? איזו כמות של אנרגיה היא ואני משקיעים במריבות חסרות השחר האלה. אני שונא שהיא תוקפת אותי. בכזאת קלות יכולתי לפייס אותה. בא לי ללטף אותה במורד הגב. הוא רטוב מזיעה, הגב שלה. אני רואה את טיפות הזיעה נוטפות באיטיות בשקע שבין השדיים. גופיית הטריקו כבר מוכתמת בבתי השחי. אני רוצה לגעת בה אבל נדמה לי שהיד תחזור צרובה. היא קרה כמו קרח, האישה הזאת. היא תנור לוהט, האישה הזאת. כל מה שהיא עושה, היא עושה בכזה להט, כאילו שעוד רגע תבלע אותי לתוכה. חם שם אצלה וגם מחניק. האישה הזאת, אני לא יודע איך להיות טוב אליה. אני לא יודע אם אני יכול להיות טוב אליה. אני לא בטוח שאני רוצה.

אני יוצא למרפסת לקחת את הסל. אני בטוח שהיא עוקבת אחריי. אני יודע איזו הבעה יש לה עכשיו על הפנים. של תיעוב, של רעב, של כעס, של פיצוץ.

לפני שאני הולך, אני מצלצל לאימא, מתפלל שהיא עדיין בבית. היא בבית. אני אומר לה שלא תבוא. היא מתעקשת. אני צורח עליה: אמרתי לך שלא תעזי לבוא, אנחנו יוצאים, לא יהיה מי שיפתח לך. לא, אני לא חולה, אני מרגיש מצוין, ואני מזהיר אותך בפעם החמישים שלא תבואי. טורק לה בפרצוף, וזה כל הסיפור, לפחות לגבי היום.

לסלוח לה. לסלוח לעצמי. תמיד להתפייס. זה כבר נמאס לי. מי שתמיד עושה את הצעד הראשון זה אני. כשאני חוזר מהסופר, אני עדיין מוצא אותה יושבת במטבח. מסכנה שלי, רטובה לגמרי מזיעה. אמרתי לה שתלך להתקלח. חם מדיי בשביל סוף נובמבר, תלכי להתקלח. גם על זה היא מתנפלת עליי. יום אחד אתה בבית, היא אומרת לי, אז אל תנסה להפגין אכפתיות.

הציניות שלך עוד תאכל אותך יום אחד, אני אומר, בודק את מבטה.

שלא יהיה לך אכפת, היא עונה, מכונסת בעצמה, מבטה קבוע בפוסטר הדהוי של אוטו דיקס, גבר מבהיל מביט ממנו בעיניים חדות ודוקרניות. הוא עדיין תקוע על צידה הפנימי של דלת המטבח, מאז שהיא הדביקה אותו שם אי־פעם בדבק מגע. מתי זה היה, אחרי שחזרנו מאיטליה? פתאום בא לי רעיון אדיר.

מה דעתך על שיפוצים?

שלך ושלי אתה מתכוון?

של הבית.

אמרתי לך שאני עוזבת.

בינתיים אני רואה שאת עדיין כאן. אז כל עוד את לא מתכוונת ברצינות, אני דורש ממך להפסיק לאיים.

אתה מאיים? היא שואלת, וזנב חיוך מזדחל לה על השפתיים. שפתיה המפונקות, הלא־תואמות, שפה עליונה חוטית, שפה תחתונה בשרנית.

אני רואה שסוף־סוף תפסת חוש הומור, אני אומר לה, מה דעתך על איזו קומדיה הערב? תפתחי עיתון, אולי עוד נספיק להצגה ראשונה.

פניה שוב מצטננות. הולכת לבוא התקפה. והיא עוד טוענת שאני מפחיד אותה! מאיפה היא מוציאה את כל הדמיונות האלה שלה עליי? פעם אמרתי לה: את מבקשת ממני שלא אדבר אלייך כאילו אני אבא שלך, אז תפסיקי להתנהג איתי כאילו אני אבא שלך. אז היא אמרה: תעזוב את אבא שלי בצד, הוא כבר מת. לא לפי מה שאני רואה, החזרתי לה.

לפני שאנחנו הולכים יש זמן לסלט קטן. איזה רוטב את רוצה? אני שואל, מתפלל לתגובה נורמלית ולא לאיזו נהמה אופיינית.

חרדל, היא עונה, ואני רואה אותה מתלבשת בחדר השינה. בזמן האחרון נדמה לי שהיא נעשתה כפופה. גם בטן קטנה צצה. חוץ מזה המותניים בסדר גמור, שום חגורת שומן. אני מודד אותה בתחושת בעלות נעימה. פיסות החסה הפריכה נקרעות בין אצבעותיי בפיצוצים קטנים חמודים, העגבניות והצנוניות, מוצקות כמו ילדות בנות חמש עשרה, נפרסות בנוחות, פלחים־פלחים, ואחר כך ריבועים־ריבועים, מדויקים, תואמים. ריח הירקות הטריים מזרים בי תחושה טובה. עכשיו תבוא התפייסות על קערת סלט. איך אפשר שלא.

הריח הטרי, המעורר, קורא לה לבוא. היא מתיישבת בפישוק רגליים. הג’ינס החדש דווקא מחמיא לה. קלווין קליין אוהב ילדות. אני רוצה שהיא תתקרב אליי, תיגע בי, אבל אני יודע שהיא לא תעשה את זה, הפרימדונה. יש לה גאווה מחורבנת ופרינציפים של סבתא. רק להתגרות היא יודעת. פותחת רגליים ומחכה. אחר כך שלא יאשימו אותה חס וחלילה בפיתוי, ילדות קטנות צריכות להיות ילדות טובות.

בעניין החור בתחתונים, את יודעת, מה שדיברנו הבוקר, למה בעצם התנהגת ככה, את יכולה להסביר?

אני לא מבינה על מה אתה מדבר.

בחייך, אני לא רוצה להתגרות בך, רק להבין את הראש שלכן.

מה זה ה“שלכן” הזה? רק אל תגיד לי שהיו עוד שניסו את זה עליך, מסייה דון ז’ואן.

טוב, די, רדי מזה. בסך הכול רציתי להבין את הראש שלך.

אני מחלק את הסלט לשתי צלחות, מוזג לה יין, פורס את הלחם לפרוסות דקות, כמעט שקופות, כמו שהיא אוהבת, מפזר לה פרמזן וטבעות בצל על ערמת הסלט, מוציא מהמקרר פחית של שימורי מלפפונים חמוצים שהיא פתחה הבוקר. שותק. מחכה שהיא תתחיל לדבר.

אחרי כמה זמן היא מתרצה.

בעניין האחרות, אתה צודק. שלא תחשוב שזה היה רק הפטנט שלי. במשך די הרבה שנים חשבתי שרק אני מתנהגת ככה, אבל במשך הזמן גיליתי שלא מעט מהחברות שלי, גם הן השתמשו בזה. זה היה מין טריק כזה, אתה מבין? ברגע שאת יוצאת לפגישה ולובשת תחתונים ישנים, נניח עם חורים או כתמי וסת, אז בטוח שלא יהיה לך נעים לפשוט בגדים ליד הבחור. זה כאילו שאת מסירה מעצמך את האחריות למה שיקרה אחר כך. כאילו שלך אין חלק ביוזמה להיכנס למיטה. יש כמובן עוד טכניקות, כמו לא להוציא שערות מהרגליים. אבל טריק התחתונים הוא מהנפוצים. שכנוע עצמי מצוין, עם קבלות.

הרסת אותי עכשיו, את יודעת? איזו שיטה אימבצילית… עוד סלט? אולי גלידה לקינוח? הבאתי רום־צימוקים. לשים לך קצת בצלחת?

לא מתחשק לי.

אבל את אוהבת את זה.

אבל אני לא בא לי, טוב?

נו, מה אכפת לך, אם תאכלי גלידה, אז אחר כך, בסרט, כשיהיה לי משעמם, אני אוכל לטעום ממך רום־צימוקים.

תגיד, למה אתה כזה חנפן מחורבן?

תגידי, גם היום את לובשת תחתונים עם חורים? תיקחי סוודר, שלא יתקרר לך התחת.

אתה מגעיל.

את מגעילה. שיטות כאלה מסוגלות לשגע את הבן אדם הכי מאוזן. אני רוצה שתסבירי לי פעם אחת ולתמיד, למה גם היום את בעצם משתמשת בשיטות האלה עליי. ואל תגידי לי שאת לא יודעת על מה אני מדבר.

למה אתה רומז?

את מתכוונת, חוץ מעונשי השתיקה שלך?

יאללה־יאללה.

אני מתכוון לזה, שאם אני רוצה לראות את היד שלך עליי אני צריך לבוא ולשים את היד שלך עליי. ומזמן נמאס לי מזה, אם לא שמת לב.

אם לא נצא עכשיו, נאחר, היא מעירה כדי להעביר נושא.

לא מעניין אותי, אני רוצה ממך תשובה עכשיו.

אם חיכית עד היום, אתה יכול לחכות עוד שעתיים.

לא רוצה.

אני לא אימא שלך, אני לא חייבת לך כלום.

תגידי, את שונאת אותי?

מי שונא?

ערב

“מה, את הולכת לעבוד?”

“יש לי כתבה לגמור למחר.”

“על מה?”

“ממתי התחלת לגלות עניין בעיתונות?”

“אל תהיי ככה. על מה?”

“על ציד איגואנות, טוב?”

“ברור לך שאת מתרחקת ממני ככה, כשאת כותבת בלילות…”

“אני אשמה שבלילה אני הכי מרוכזת?”

“זה לא שייך. אני חייבת לעבוד. מתי להעיר אותך?”

“את חושבת שאני אבין אותך יום אחד?”

“השאלה שאתה צריך לשאול את עצמך היא, האם אתה חושב שתאהב אותי יום אחד.”

“זה לא שייך.”

“לא, באמת, תגיד לי, שאני אבין. שאלת את עצמך פעם אחת למה אתה עדיין כאן איתי?”

“במיטה, את מתכוונת?”

“טוב, די, אין לי כוח אליך. אז מתי להעיר אותך?”

“את מתכוונת לעבוד כל הלילה?”

“כנראה שכן. לפחות בעבודה יש לי דד־ליין.”

“למה את רומזת?”

“תעשה טובה ולך לישון.”

“מצא חן בעיניך הסרט?”

“לא כל כך.”

“למה לא?”

“לא אהבתי את כל ה’שהיא לא' ו’שהוא כן'. נניח כשהיא אומרת לו שהיא צריכה זמן לעצמה. פשוט לא האמנתי שם לשום דבר שקורה ביניהם.”

“ממש כמו אצלנו, אה?… חשבתי שיש לך זמן לעצמך.”

“אני לא מדברת על עצמי. ואם כבר מדברים, אז יש לי יותר מדיי זמן לעצמי.”

“היא אמרה בסרט שהיא נחנקת. ואת, מה את רוצה בדיוק? את רואה, את שותקת כי אין לך תשובה.”

“אתה יודע שאתה נאנח מתוך שינה?”

“לא ידעתי… מה הקשר?”

“בירה נשר.”

“יאללה־יאללה. נו, תשפכי.”

“אני מתכוונת לחוסר הקשר בין הבפנים והבחוץ. בין איך שאתה פועל או איך שאני פועלת, לבין מה שבאמת פועל בתוכנו. ואני יודעת שלהודות באמת, זה להודות שאנחנו מקננים אחד בתוך השני.”

“למה את תמיד חייבת לנסח…”

“רק אל תגיד שזה מקלקל הכול בינינו, אני עלולה להקיא.”

“נדמה לך שהתכוונתי להגיד את זה?”

“כן, היה נראה לי שזה עומד לך על קצה הלשון.”

“אז את טועה, גברת. ולמרות שנדמה לך, לא תמיד את יכולה לקרוא את מה שאני חושב.”

“או־הו, אז עכשיו זה אתה שיודע מה אני חושבת?”

“את יודעת? את באמת דומה לאישה מהסרט. מרגיזה, מעצבנת, תמיד בטוחה שרק לך יש את התשובות הנכונות ושרק את רואה מה שקורה. אז אני יכול לבשר לך שאני לא האמנתי לרגע כשההיא מהסרט אומרת לו שהוא יכול, מצידה, להיעלם מחייה.”

“בדיוק על זה דיברתי לפני רגע. אבל מתאים לך לא לשים לב. הרי אתה תמיד חייב לצאת הכי חכם. תמיד עם המילה האחרונה.”

“עושה רושם שאני מגעיל אותך. תגידי, מי הטיפוס שלך בכלל?”

“טיפוס פולני.”

“כמובן. עוד תכונות מלבבות?”

“טיפוס פולני, בן יחיד, עם אימא נודניקית, שחושבת שהבן שלה הוא גבר חייה.”

“מושלם. מה עוד?”

“מפונק ואגוצנטרי.”

“זה כל הקומפלימנטים שלך להיום? אני עוד ארגיש מקופח.”

“והטיפוס שלך?”

“את הרי יודעת. אחת שיודעת לעודד גברים ולעשות להם טוב לאגו. אחת שתהיה גאה בי. שהרגישות שלה מפורסמת. בדיוק כמו זאת שיש לי בבית. מכירה אותה במקרה?”

“במקרה.”

דה?" "אז את מו

“במה?”

“שאת פוגעת בי.”

“שוב חזרנו לזה? אני מוכנה להודות שפיתחתי מיומנויות של שונאת גברים. אבל כידוע, היה לי מדריך לא רע.”

“ושונא הנשים לעולם יחיה, את מתכוונת.”

“לעולם לא הגדרת משהו כל כך נכון.”

“גברת פרימדונה.”

“אדון גאון.”

“את מאמינה שאלו מהסרט יהיו אי פעם טובים זה בשביל זו?”

“אלוהים גדול.”

תל אביב, 1992

הראש שלי היה ריק לגמרי כשפגשתי את דויד בקפה בתחנה המרכזית. באותו מקום בדיוק ישבתי פעם עם אֶמָה, ואכלנו פשטידת כרובית וקורקבנים במיץ עגבניות. זה היה בתקופה הקרניבורית שלי.

לבשתי חליפה חומה בגזרה מיושנת וחולצה מהודקת לגרון. הייתי עייף מרוב עבודה. במקום להשתלב בעיתון אחד, נדדתי בין כמה מערכות עיתונים, ושרבבתי כתבות מוסף וידיעות לדסק החדשות. באופן כללי אני יכול לומר שאלה היו דברים ששעממו אותי מאוד.

בגיל שלושים, חיי היו בדיוק כפי שלא רציתי שיהיו. בדירתי בצפון העיר כבר היו יותר מדי ספרים, וכמות הניירת האדירה שאגרתי הצליחה להחריב את הכוננית. רק בגלל זה בעלי הבית ההונגרים שלי יכלו להעיף אותי מהחוזה.

היה קיץ והיה חם. במיוחד בקיץ אני נזכר ברגע הולדתי. נולדתי בחודש אב, קצת אחרי הצום. הרגע הזה זכור לי בבירור. אימי הקיאה מרוב רעב, ומיצי הקיבה שלה פגעו פגיעה בלתי הפיכה בריריות אפי. אל האוויר המחניק של תל אביב יצאתי כמו סלמנדרה. מאז אני תתרן בין תתרנים.

חוץ מזה, ברור שאני גם פחדן. כל מי שיבדוק בשטחיות את נסיבות חיי יבין זאת מיד. מכך גם ניתן להסיק בקלות שדויד הציע לי הצעת עבודה הרפתקנית, אבל בגלל שאני פחדן מטבע הולדתי לא נתתי לו תשובה סופית. ביקשתי כמה ימים לחשוב על זה, בידיעה הולכת ומתבשלת שאין בכוונתי לנסוע לספרד בשביל סיפור כל כך משונה על סלמנדרות.

דויד עבד בלשכת העיתונות הממשלתית, והייתה לו נגישות לסיפורים מסוג זה וחיבה מיוחדת למוזרויות. מזה שנתיים ניסה להציע לי להשתלב אצלם במשרה קבועה, עם כל החופשות וההטבות הסוציאליות. אבל זה אף פעם לא נראה לי. עבודה קבועה לא מתאימה לי.

מובן שישנה כאן סתירה לוגית מסוימת, כי מעצם הכרזתי על עצמי כאדם פחדן, תחשבו ודאי שאני אדם השואף לביטחון כלכלי ולטקסי עבודה קבועים, בעוד שלמעשה, כל תחום ותחום בחיי הוא לגמרי ארעי. אני לא אוכל בשעות קבועות, ולפעמים אני מסוגל לשכוח לגמרי שצריך לאכול. אני לא משלם חשבונות באופן סדיר ועקבי, אלא רק כשמגיעה הודעת ניתוק אדומה ומבהילה. (אם כי, כשאני חושב על זה עכשיו, אז אני נראה לעצמי די עקבי בעניין התשלומים). בגדיי הם תערובת מקרית של אופנות מכאן ומשם, למרות שאני בהחלט מסוגל להיכנס בגחמת רגע לבוטיק מיוחד לבגדי גברים (וכבר יש כאלה אפילו כאן, הכנסתי על כך כתבת צבע לא מזמן), ולרכוש מערכת לבוש די אקסטראווגנטית, יחסית לטעמי הפלבֵּאי הצנוע ביתר הימים.

הוריי כבר מזמן התייאשו משעות הביקור המוזרות שלי בביתם. הם יצאו לפנסיה, וחיכו על קוצים לביקורים הדלילים שלי. לכן חשבתי שביקורי הפתעה הם הצורה הכי טובה לגרום להם לאיזה שהוא עניין בחיים. בכל אחד מאותם ביקורים בלתי צפויים, אימי כבר מחכה לי ליד הדלת, כאילו שהיא אורבת לי ככה ימים ושעות, ומיד היא קוראת לאבא שיכין את השולחן ויחמם את האוכל, מושכת אותי לאמבטיה לרחוץ ידיים ובודקת אם ניקיתי את האוזניים.

וכמובן, ישנם גם יחסיי המעורערים עם אמה. יחסים הנמרחים כבר על פני ארבע שנים, מאז שפגשתי אותה בכנס למוסר ולמחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן.

אמה הייתה אז מאסטרנטית, בת גילי, לא לגמרי בלתי נאה, אבל ללא ספק אישיות בלתי יציבה, עם הרגלי לימוד מגונים. זה הלם לגמרי את הצרכים שלי.

היום, כשהיא בת שלושים וכבר דוקטורנטית, לאמה יש שלוש שערות שיבה באזור הקרקפת העליונה (מרוב חשיבה, היא אומרת), יש לה אוטוביאנקי 82' שבעזרתה היא מגיעה אליי בלילות, ויש לה חיבה מוזרה לסרטים אפלים, שהיא מכריחה אותי לצפות ביחד איתה דווקא אחרי שאנחנו שוכבים.

אני חוזר וטוען באוזניה שהיא לא מסוגלת לקשרים מתמשכים. גם היא טוענת באוזניי בדיוק את אותה טענה. ובכל זאת אנחנו ביחד כבר ארבע שנים. לך תבין קשרים.

באותו יום שבו החלטתי לקבל את הצעתו של דויד ולנסוע לספרד, התקשרתי לאמה ואמרתי לה שהיות ששנינו כל כך משוכנעים שאנחנו לא מתאימים לקשר מתמשך, ובכל זאת אנחנו ביחד כבר ארבע שנים, הגיע הזמן שנממש את האיום וניפרד. אמה אמרה שהיא תכף באה ושלא אירדם. היא הביאה איתה קלטת וידיאו של “נוספרטו” (לך תבין אותה, דווקא “נוספרטו” בערב פרידתנו) ושכבה איתי בעונג רב. האנחות שלה סחררו אותי ממש, ופחדתי שההונגרים ישמעו.

אמה היא בדיוק מסוג האישה שסרטים הוליוודיים מן הסוג הפמיניסטי המגוחך אוהבים לתאר: קרה ועצמאית, דוקטורנטית למשהו ויש לה גם אוטו משלה, איתו היא נוסעת לבתים קרים של גברים אבודים כדי לשכב איתם, ומיד אחר כך לזנוח אותם.

בבוקר היא באמת עזבה את מיטתי, ערנית ומפזמת לעצמה קטע מ“מין והנערה הרווקה”, כאילו שהיא באמת גיבורה של איזה סרט. כמעט התפתיתי להישאר בארץ ולתת לה לתעתע בי עוד איזה ארבע שנים. אבל כבר נתתי את הסכמתי לדויד, והפקדתי דמי קדימה עבור כרטיס טיסה למדריד.

אז מה היה לנו לארוחת צוהריים בחברת התעופה הסקנדינבית שבה טסתי? משולש גבינה צהובה מקומית ושלושה קרקרים בעטיפת צלופן משונה והדוקה מדיי, שגרמה לאפיפיות היבשות להישבר לרסיסים כשניסיתי לשרבב לתוכן אצבע רעבתנית; מיץ תפוזים ישן ומריר בקרטון חתום; במגש חד־פעמי רבצה גווייתו של דג אמנון ברוטב פטריות צמיגי, ולקינוח, הייתה שם צלוחית פלסטיק קטנה עם קומפוט ערער מצוי.

אה, כן, והיה גם מכתבה של אמה. דברים אחרונים, אולי בעצם ראשונים, שהיא רוצה לומר לי.

אלף, היא רוצה להודיע לכל מי שמוכן לשמוע – והיא יודעת שאני לא נמצא ברשימה הזאת, ובכל זאת – שהיא אף פעם לא התכוונה למשוך אותי באף בקשר חסר סיכויים כמו שהאשמתי אותה באכזריותי הטיפוסית, ושהבעיה היא בעצם בי ולא בה.

בית, כדי להוכיח לי את זה, את ההפך מדעותיי הקדומות והזדוניות עליה, היא מוכנה להתחתן איתי, אם בכלל אחליט לחזור מהשד־יודע־לאן שאני נוסע.

גימל, היא רוצה להודיע לי חגיגית – למרות שברור לה שזה אך ורק תרגיל בבזבוז זמן – שהיא תחכה לי עד שאחליט.

דלת, היא לא מבינה למה אני נוסע, ומה יש לי לחפש בחור הזה בספרד.

בניגוד לאמה, אימא שלי דווקא הייתה מרוצה מכך שאני מפליג לעולמות רחוקים. היא תמיד חשבה שמה שאני עושה זה לא עבודה, ושבחוץ לארץ רק יכול להיות יותר טוב. היא גם התרגשה מעצם העובדה שתחנת היעד שלי היא ספרד, ארץ ממנה גורשו אבות אבותיה לפני מי יודע כמה שנים, ובכל זאת תמיד טענה שהיא זוכרת את הרגע שבו המשפחה המגורשת הפליגה לחופי תורכיה באוניית שודדי ים שחורה, עם מפרשיות בנוסח אי המטמון.

אימא שמחה שאני עוזב את הארץ בגלל עוד סיבה: סוף־סוף יבוא הקץ על יחסיי עם אמה, שאותה תיעבה בגלוי ובלי שום ניסיון להסתיר את דעתה השלילית על יחסי עם בת של ייקים.

עכשיו, כשאני חושב על זה, אני לא קולט למה נכנס לאימא שלי לראש שאמה היא בת של ייקים. למעשה, רק אביה הגיע מגרמניה, בעוד שאימה היא מרוקאית או כורדית או משהו כזה.

גם הוריה של אמה לא השתגעו אחריי, אבל זה קשור בעיקר לעובדה הטריוויאלית והמאוד לא מקורית שעבודתי כעיתונאי פרילאנסר היא בלתי מכניסה, חסרת כל עתיד, ולדעתם מתאימה יותר לנשים.

אבל בעצם הם לא סבלו אותי מסיבות שונות לגמרי ממה שהם הצהירו בפניה של אמה. אביה חשב שהיא צריכה לקשור את גורלה עם דוקטורנט, ועדיף פרופסור, מפני שאישה תמיד צריכה להתחתן עם גבר שנמצא לפחות בעמדה אחת בכירה ממנה. ואילו אימה של אמה לא סבלה אותי, כי על אף שנחשבתי לספרדי, לא הייתי מהעדה שלה.

אחר כך אמה סיפרה לי שנסיעתי לספרד הניחה קצת את דעתה של אימה, משום שחשבה שבארץ הטוראדורים והקסטנייטות אלמד משהו על החיים, ואולי אפילו אהפוך לספרדי אמיתי, למרות שאני לא בטוח שהיא עצמה ידעה מה זה.

במטוס, מיד אחרי ארוחת הצוהריים וקריאת המכתב של אמה, נתקעה לי רק תחושה אחת ביד: התחושה בזמן שאני מלטף את התחת החמים שלה, ולפעמים נוגס בו כאילו היה תפוח בשל וריחני.

שיט, רק זה חסר לי עכשיו: תחושות ארוטיות בזמן שאני נמצא בכיס אוויר בגובה של אלפי רגל מהמקום שבו אמה יושבת עכשיו על ישבנה הנמרץ ומרצה בפני הסטודנטים שלה, ואולי אפילו עושה עיניים לאיזה סטודנט צעיר וחרמן שבערב תיסע לדירתו ותדפוק אותו אפילו לפני שיגיעו לפינאלה של “נוספרטו”.

עכשיו הדמעות עולות, והן מלוחות כמו הקרקרים היבשושיים שנתנו לי עם ארוחת הצוהריים, ואני לא מאמין שאני בוכה עליה ופתאום אפילו מתגעגע. למה פתאום? תמיד. אבל תמיד רק אחרי שהלכה, בבקרים או אפילו מיד אחרי שהזדיינו, באותם מקרים שהייתה לה הרצאה דחופה להשלים עוד באותו לילה. אז, ההרגשה המחניקה הזו הייתה עולה ומתפשטת בגוף, צורבת בגרון ומלחלחת את העיניים, והזין היה מתמלא בהרגשת ערגה, מתנפח ומזדקר, כמעט כמו עכשיו, כשהבעיה המרכזית העומדת בפניי היא איך להשקיט את הזקפה לפני ששכניי מימין ומשמאל ישימו לב שמגש ארוחת הצוהריים עלה קומה בגלל תפיחה שלא במקומה.

טוב, אני בטוח שלכמה אנשים יהיה מה להגיד על זה. בפרט בגלל העובדה שהסיפור שלי מתחיל בתחנה המרכזית, לפניי החלטה עלומה לנסוע למשימה עיתונאית עוד יותר עלומה בספרד, ועכשיו אני עוד מעז לבכות על כך שאין לי עוד אמה בחיים? זאת בזמן שכל מה שהייתי צריך לעשות – וזה ברור כשמש במרפסותיהן של העלמות הספרדיות המחכות לחתן – הוא להתחתן איתה ולהתחיל בסריה של אמות ובנימינים קטנים.

“אמה, אני אוהב אותך!” אני זועק לתוך הכרית הקטנה שנתנה לי הדיילת, ומציץ בפניהם של שכניי מימין ומשמאל, שמביטים בי כאילו בקעתי הרגע מהמחלקה הסגורה.

במלון כבר מחכה לי פקס מדויד. זו לא בעיה בשבילו לשגר פקסים לכל חור. הוא הרי עובד בסוכנות הידיעות הממשלתית, ויש לו קשרים עם כל סוכנויות הידיעות בעולם. אני לוקח את הפקס, שמי יודע כיצד הגיע הנה, למלון הרקוב הזה, ועולה לחדרי.

עכשיו אני בעיני עצמי כמו הגיבור של אנטוניוני: עורג, שבור לב ולפניי משימה לא ברורה. הנערה החדשה שתכבוש את ליבי וחלצי, והלוואי שתהיה זו מריה שניידר, תחכה בקפה למטה עם תלתלים משיים, משקפי שמש שחורים ועיתון יומי בצרפתית, ואני לא אבין מילה ממה שהיא תלחש לי בשפת אבותיי הקדומה והחושנית. במגדלים המפותלים של גאודי היא תמחה מליבי את זיכרונה וריחותיה של האישה הקודמת, ותחרוט בתוכי זיכרון של אהבת בשרים טרייה.

בקפה, בקומת הקרקע של המלון, בצד שולחן מחופה במטריית שמש צבעונית, משולשת פינות, אני יושב לבדי ושותה אספרסו כפול ומריר, עטור כובען מוקצף, כמו שתמיד מגישים בבתי הקפה של מלונות רבע כוכב. מלצר לבוש טוקסידו מהוה ומיושן יגיש לי תיכף לשולחן טלגרמה בהולה או מכתב אהבה צמוד לשושן מתוק, ששפתיו כשפתיה של אהובה.

מה נעשיתי פתאום רומנטי עד זול? אבל זה תמיד ככה בנסיעות למקומות לא מוכרים, מן פגע של נסיעות, וצריך להתרגל.

בכיור המים מחלחלים לרצפה. האם גם לכך עליי להתרגל? אני שוכב על המיטה, מנסה לצנן את חום גופי הבלתי נסבל במגבת רטובה. הבנתי שהייתה זו שיטה נפוצה כטכניקת עינויים בקרב שוטרי החרש של האינקוויזיציה, אבל במצבי, המגבת הקפואה משקיטה באותה הזדמנות גם את התשוקה לאישה, כל אישה, בייחוד עכשיו, כשהחלטתי שהגעגועים לאמה הם רק בגלל המרחק וחרדת הנטישה. גברים עוזבים הם גברים עוזבים, וזהו זהו. אבל שום מריה שניידר לא מחכה לי למטה בקפה, ורשימת טענותיי לאנטוניוני רק הולכת ותופחת כמו המוט במכנסיי.

חם שם בספרד. בתחנה המרכזית מוכרים לבבות ארטישוקים קוצניים בתפזורת וצרורות של בננות מפלצתיות בגודלן, ומין משקה אדמדם ושקוף הדומה לתה צמחים חמצמץ, בכוסות פלסטיק חד־פעמיות וקרח מרוסק. אני מחפש סניף של מקדונלד’ס ולא מוצא אחד. גם ההנחיות מדויד מאחרות להגיע. מצד אחד זה דווקא טוב, בגלל שככה יש לי זמן להתרגל למקום ולחלום בבקרים, אבל מצד שני זה גרוע, בגלל שהמקדמה שהוא נתן לי הולכת ואוזלת. אני חושק ומשתוקק, אבל בפרינציפ לא מוכן לקנות נשים, ולא, לא באשמת חסרון הכיס הכרוני.

לפני שהייתה לי אמה היו לי פרקים ארוכים בלי להרגיש אישה, ואף פעם לא העליתי בדעתי לקנות אישה. עכשיו אני בן שלושים, והרצון לאישה רק גדל והולך, אם כי עליי להודות שהרצון הזה התעבה מאוד מאז שעזבתי אותה.

לפניה היו לי תקופות רגיעה שבהן רק עיסיתי את גופה ולא נכנסתי אליה. לא יודע למה. כנראה עניין של היצע וביקוש, של מה שיש ומה שאין. בדרך כלל זה ככה אצלי. דווקא כשהאירועים נעשים חמים, אני מוצא לי זמן לעזוב את העבודה ולוקח חופשה בלתי מוגבלת.

היה לי עורך שאמר שאני טוב רק לכתבות צבע, ושהוא לא מבין בכלל למה נתנו לי עבודה בדסק החדשות. תמיד העדפתי תיאורים שוליים על פני עובדות בשטח והגדרות ברורות. ועכשיו אני צריך להתחקות אחרי סלמנדרות אבודות, גם כן נושא! אבל ללא ספק הדבר שאני הכי מתאים בשבילו. כך לפחות טען בפניי דויד כששילח אותי לדרכי הערירית. אוי, כמה ערירית. ועכשיו החום הבלתי נסבל הזה הנוצק על הגוף כבדיל חי. המאוורר תקוע ואני משפשף את עצמי באיטיות כדי לא להזיע יותר מדיי, ונאנח מתוך הקלה.

אבל זה תמיד ככה בסרטים על ספרד, סיכם בן שיחי בקפה. הוא היה בהיר ובכלל לא באסקי כפי שציפיתי ממנו להיות, ומצץ פאנטה מבעבעת מקשית הנתונה בכוס גבוהה. מסתבר שהוא איש הקשר שדויד שלח אליי. (עוד נקודה לרעתו של אנטוניוני).

בן שיחי אמר שאקרא לו אסטבן, שהוא שם ידוע בחבל הבאסקים. סיפרתי לו שאימי אולי באה מכאן, אבל שום התרגשות לא נרשמה על פניו. כנראה שהיה רגיל למחפשי שורשים ניג’סים, שמתעקשים לשתות מיץ תפוזים ג’אפה.

אלוהים, מה אני עושה כאן בכלל? האם ייתכן שהראשי היה באמת כל כך ריק כשפסעתי לאיטי בתחנה המרכזית, כשפגשתי את דויד, וכשקיבלתי לבסוף את הצעתו המטופשת לחפש סלמנדרות בספרד? מה כל כך חשוב בהיכחדותן של סלמנדרות ספרדיות? למי מפריע שמספרן הולך וקטן, הולך ונעלם, כמו מספר הטרובדורים בעולם?

אמה טענה שזה טיפוסי לי לברוח ככה בעיצומם של קשיים, ועוד בשביל עבודה כל כך מפגרת כמו כתבה על הסלמנדרות האבודות. מילא, לו שלחו אותי לראיין את קדאפי, אפילו את אוריאנה פאלאצ’י, את זה היא הייתה מבינה. אחרי שאמרה את זה, היא חזרה לבחון את הסקוליוזיס שלי, ובד בבד לצפות בסצנת הפיתוי ב“נוספרטו”. היא גם אהבה להוציא לי “שחורים” מהגב, סוחטת בכוח את הממרח המסריח שהגיח מתוך החורים השחורים.

בשביל גבר בן שלושים אני די ילדותי. יש לי תחומי עניין בלתי מוגדרים ועדיין לא מצאתי לי שטח התמחות ספציפי, עובדה הגורמת לכולם לשאול מתי אני מתכוון להתקדם ולקבל על עצמי את תפקיד כתב תל אביב, כתב בריאות, אפילו כתב פלילים, שזה מסוכן אבל עם עתיד מבטיח. אבל ספציפיקציה מוציאה אותי משיווי משקלי. גם ככה כבר יש לי יותר מדיי עיסוקים ספציפיים, כמו משיחה יומיומית של פטריות כף הרגל המתעקשות להתמקם בחיבור שבין הבוהן לאצבע בתמיסת “פיטריזן” מסריחה, מעשה שעליו אני מקפיד בעקשנות למעלה משנתיים, בלי לראות תוצאות ריפוי משמעותיות.

למעשה, זה מה שמנע מאמה להשלים את ליקוק גופי. תמיד עצרה שני סנטימטר לפני שהגיעה לכפות הרגליים. היא אמרה שהמשחה המסריחה סוגרת לה את הרגליים.

אין מה לדבר, היא הייתה חושנית אמה שלי, ואני נזכר בה ברטט מענג שהופך לעינוי עם רגעי ההתפכחות, ההבנה החדה שהיא לא פה איתי, לחלוק יחד רגעים מטורפים של שמחת הפגישה, בוהן בבוהן.

עכשיו בטח תגידו שאני האשם. הרי אני הוא זה שעזב. ומה אם אגלה לכם שהמאסטרנטית הכי צעירה בפקולטה אספה גברים כמו כוסות קפה או בדלי סיגריות בכל השנים שהיינו יחד? לא תאמינו, אה? תגידו: איך זה שבחורה כל כך טובה, ועוד דוקטורנטית לפילוסופיה ומחשבת ישראל, תבגוד בך? לא מאמינים, אה? אני רואה את הספקנות מתבשלת לכם בעיניים.

אבל אני מוכן להישבע שראיתי אותה יוצאת מביתו של הפרופסור שלה לאתיקה, זה עם פאות הלחיים המוכספות, שכל הבנות בפקולטה טענו שהוא נורא סקסי. אחר כך היה נהג אגד גבוה ומסוקס, וסטודנט תואר ראשון שעבד בתור דייל ב“אל־על” ומילא את חדר השינה שלה בדגמים קטנטנים של בשמים, שהוא בטח הרים בכל בתי הכולבו באירופה. יכולתי להריח הכול.

טוב, מה זה חשוב עכשיו. היא טענה שהתיאבון המיני שלה גדול משלי ושזו דרכה להשביע אותו, שלא אקח את זה באופן אישי, או שאולי אני מצפה שהיא תשכב לה כמו אישה טובה ותאונן עד שכבודו יואיל לזיין אותה? הנשים של היום. מילא האוטו והדוקטורט בגיל שלושים, אז מה אם לא הבאתי לה פרחים?

במאמריה עסקה אמה בשאלת האחריות האישית, וטענה שהאדם מביא על עצמו בדיוק את מה שהוא רוצה, גם אם רצונו עדיין בלתי מודע לו עצמו. שאלתי אותה למה היא מתכוונת, והאם היא לא מוצאת בחייה סתירה גמורה לטענות הללו. אמה טענה שלפי מיטב ידיעתה היא נמצאת מעל למוסר.

שאלתי אם זה מה שלימד אותה הפרופסור לאתיקה, והאם, במקרה, היו אלו שיעורי הבית שהוא נתן לה בזמן שמצצה לו את הבוהן של הרגל. אבל אמה אמרה שהיא מעדיפה לא לענות, שאני אימבציל מוחלט ופתטי, ובסוף הוסיפה שבכל זאת היא אוהבת אותי.

שמתם לב שכל הגיבורים בחיי מתחילים באות אלף? אסטבן חשב שצריך לשעשע אותי. בתשע בערב הוא הביא אליי לחדר אישה צעירה, כמעט ילדה, אסטלה שמה, וכיוון אותה לעבר מיטתי. הקטנה גחנה אל חזי, וגיחכה כאילו היא עומדת למצוא הפתעה בתוך המכנסיים. הוצאתי אותה החוצה בנימוס, ובחדר אמרתי לאסטבן שלא ינסה להפוך את החיים שלי בכוח לסרט של אנטוניוני, למרות שידעתי שהוא אפילו לא שמע עליו, כי מה הוא בסך הכול? סתם סרסור קטן שמחפש קצת פרנסה.

למרות עצבנותי השארתי אותו בחדר ושיחקנו שח. אחרי שני סבבים שמתי לב שהוא נעשה קצר רוח ושחררתי אותו, למרות שלא היה לו נעים לסרב להכנסת האורחים שלי. מהר מאוד הוא הבין שיש לו עסק עם פרוש, ולכן לא העז להביא אליי עוד נשים לחדר. מאז הסתפקנו במשחקי שח של שניים־שלושה סבבים מהירים ומספקים לשני הצדדים.

גם כלפי משחק השח שלי היו לאמה טענות. אל תהיה ילד, הייתה אומרת כשהתעקשתי על עוד סיבוב כדי לנצח, אתה יודע שלא תוכל לנצח אותי. ובאמת לא הצלחתי. הפיונים שלה היו יותר מדיי חזקים, ובאורח שיטתי קטלו את שלי. הלוח המשובץ רעד לפני שהיא הכריעה אותי, למרות שכפיצוי היא אספה אותי למיטתה החמימה והעניקה לי אחלה מציצה.

בלילות האלה היא הייתה מבריקה, ומצאה עוד ועוד שיטות לענג את גופי. יהיו שיגידו שהייתה לי ביד אישה אידיאלית. ואני שואל: האומנם? זו האישה האידיאלית שאנחנו הגברים מחפשים?

ככה זה שהאדישות מתחלפת בגעגועים, המתחלפים בכעס, ואז גם השנאה באה ומבעבעת, ומתי תבוא שוב האהבה? למה אף אחד לא לימד אותי את השלבים?

בחברת התעופה הסקנדינבית שבה טסתי הנה חילקו לנו פיסות חמאה מלבניות וחלקלקות, וחשבתי לשמור לי אחת למקרה של חיכוכים. ככה תמיד עשינו, אמה ואני, ואני מבקש לא להזכיר לי את עניין מריה שניידר, גם ככה כבר יש לי בחילה מסרטים איטלקיים. כשאתה פרוש ומתנזר, אין טעם שתחזיק בכיס פיסות חמאה. עוד יותר מכך נואלת המחשבה על כל המריות שניידר שמסתובבות בכיכר למטה, ומחלקות “לילה עם מריה בתולית” בתמורה לכמה דולרים. הייתה אחת שעמדה ליד הבניין של גאודי, עוד מריה קפואה. ידעתי שצריך להפסיק להסתכל עליהן, אבל הרי לא היה לי שום דבר אחר לעשות.

מים מינרליים ומרק עגבניות קר היו הדברים היחידים שהכנסתי לפי בהתאם לאוצרותיי הכספיים ההולכים ומידלדלים. לפני הסייאסטה הייתה אשתו של בעל הבית מכניסה אליי קערה מהמרק שזה עתה נבחש בבלנדר. חיבבתי את אזכורי השום הקצוץ שנתקעו לי בשיניים, בעיקר כדי למצוא אותם שעות לאחר מכן וללעוס באיטיות מהפנטת. במיוחד בקיץ אני אוהב ללעוס שום, לעיתים בטבליות ולעיתים בשיניים שלמות, משום שיש להן נטייה להבריח את תולעי הקיבה שהתנחלו בתוכי מאז גיל חמש.

אמה צחקה. גם בכך ראתה אות וסימן לילדותיותי, לחוסר הרצינות ולמגבלות במחלקת ההחלטות. כשעשיתי כתבת צבע על טיפול הומאופתי נגד תולעים, היא ראתה בכך עוד הוכחה לחוסר הרצינות שלי, לחוסר הגבריות שלי, ולכך שלא אתקדם לשום מקום. לא עזרו לי שפע ההוכחות שהבאתי לה, כל אותם עשרות מכתבי תודה מאנשים שקראו את הכתבה ונעזרו בה לטיפול בעלוקות הפרטיות שלהם.

כי זה מה שקורה כשהמאזן הדקיק מופר, כשסדר העולם משתנה בין גברים לנשים, ושלא תחשבו, באמת שאין לי כלום נגד תנועות הנשים. אבל כשהחום הזה ממלא את הגוף כאילו עטפו אותו בשמיכת פוך, באמת שקשה לצפות ממני להרבה.

עכשיו החום שורף, זוחל על הגוף, חודר לפתחים כמו תולעת. עייפות הבוקר שנאגרה עם עייפות הצוהריים מביאה אותי לערב החלק והמשמים הזה כאילו שאין שום מקום בעולם לברוח אליו. ברחוב שלי בתל אביב, רחוב ש"ץ הקטן והאינטימי, המקורב יתר על המידה לדיזינגוף, ישבתי בערבים כאלה במרפסת עם אמה שלי, מנקרים עם מזלג בריבועי מלון מסוג ערבה. אמה הייתה בוררת את הנתחים המשובחים, ומותירה לי את אלו המימיים, בעלי המרקם הצמיגי, שטעמם טעם מקררי. מהו טעם מקררי, תשאלו מן הסתם. טעם מקררי הוא המקור לכל הרעות החולות בעולם. התגלמות הריקבון שיש בעצמים הדואגים לקרר את עצמם מפעם לפעם. דגים מלוחים, גבינות עזים, סלטים רקובים חצי אכולים, מרקים ישנים, חצאי מילונים ואבטיח, כולם מדיפים את ריחם ומדביקים אותו ללא תקנה אלו באילו. ואת אותו טעם מתועב השאירה לי אמה בצלחת. אמה, שחינכו אותה כאילו הייתה הנסיכה פון־פון משהו של צפון מזרח ישראל.

לא, באמת, מה כבר יש לעשות בספרד, שאל שוב אסטבן, שלא היה לו משהו טוב יותר לעשות במשך היום חוץ מאשר לשוחח עם כתב לבנטיני, שבעצמו לא ידע מה פשר מעשיו במקום האקזוטי הזה. הוא, שידע מסעות חישול צבאיים, שחולצת החאקי שלו התרגלה לטמפרטורה הקיצית ונדבקה כמו סחבה לגבו.

הצעתי החד־פעמית לערוך לי סיור הכרות עם שכיות החמדה של העיר, התקבלה אצל אסטבן בהבעת ליאות גחמנית. הוא טען שאם אני מעוניין לצלות את גופי, מוטב אעשה זאת תחת להט אישה.

הצעתו צרבה אותי מחדש. הצעתי משחק שח חוזר, אבל הכלים השחורים שהזיעו בין כפותיו הרטובות והרכרוכיות הבהירו לי שהוא עתיד לצאת לעוד לילה חסר פעילות, ולהשאיר אותי לבדי בחדרי, מפקפק, מוטרד כמו שהייתי. החום צף עכשיו באוויר בשכבת פוך עבה במיוחד, ואני הרי תמיד הערצתי רחצות בלתי מתוכננות.

מתחת לזרם הקר, אני כמו שאני, עם החזה החלק משיער שאמה אהבה ללטף, מצהיר שאין כמו מקלחת טובה לשיפור פעולות החשיבה. מקלחות תמיד אהבתי, ובעקביות ראויה לציון. כבר בילדותי, בביתנו שברחוב הירקון, אהבתי מקלחות מתוך כמיהה אינסופית לניקיון, אבל לא בכל יום אימא הדליקה את דוד המים החמים. היו לילות שבהם סירחונותיו הטבעיים של הגוף ממש הקשו עליי להירדם. אהבתי סבונים מכל הסוגים, ואמה ידעה את זה, ומילאה את ארון האמבטיה שלי בסבוני תשורה שהיא סחבה מתמרוקיות הנשים. אחר כך היא הייתה מלקקת אותי בהנאה כמו גורת חתולים, עוצרת שני סנטימטרים לפני הבוהן.

יש לי גם חולשה למקלחות. אני אוהב אותן בכל הצורות, עם ברזיות מפותלות ומעוגלות או בקווים חדים ונוקשים כפי שעושים אותן כיום. טמפרטורת המים היא עניין אחר שתלוי בעיקר במצב רוחי. לפעמים, גם כשקור כלבים בחוץ, אני מעדיף על גופי קילוחים קפואים, עזים ומרטיטים.

עכשיו ידעתי שאני זקוק לחום. חום לוהט עד כמה שאפשר, שורף, מדהים, מכאיב. מפלי מים רותחים שאוכל להמס את עצמי בתוכם. ניאגרה בוערת על האפידרמיס המשתולל מערגה והנאה וגעגועים ואימה, וחום שכמותו לא הכרתי ברחם אימי, שהקיאה אותי בוקר אחד בבית חולים “רמת מרפא” לתוך כפותיו של קיץ תל אביבי בוער.

כמו שאתם מבינים, גם אני הפכתי לכרוניקה עיתונאית. אחרי שהטיסו אותי לארץ, עם המיצים השחורים שהכוויות דרגה שנייה שלי הפרישו, התקשרו אליי עיתונאים מתחרים מכל מערכות העיתונים וביקשו ראיונות בלעדיים. הבחור שכמעט איבד את עצמו לדעת בעיר זרה, ועוד מאהבה נכזבת, ועוד תחת מפלי מים רותחים, נראה להם מדהים ורומנטי. מובן ששמרתי על זכות השתיקה. התחפרתי בשמיכת הפוך, שאפתי לתוכי את ריח תרופות ההרגעה והאזנתי לקולותיהן הרחוקים, הספוגים מהתרגשות, של אמה שלי ושל אימא שלי, מתמקחות איתם בטלפון, מורידות ומעלות מחירים על הראיון הבלעדי איתי, ועושות את זה במקצוענות ובקור רוח שהפליאו אותי.

ויום אחד הקצתי לתוך שיחה סוערת שרסיסיה התגנבו לאוזניי. התברר לי שבדיוק באותו רגע הן סוגרות עם מישהו על פרסום ספר הזיכרונות שלי. סוף־סוף הן עבדו למעני שכם לשכם. סוף־סוף נהניתי מהשקט שחדר לתוכי בגלים מפיסת הים הקבועה בחלון של ימי ילדותי.

תל אביב, 1991

גל של בחילה עלה מתוך הגרון וזחל החוצה כמו ג’יני ממנורה. הסירה את שמיכת הפיקה, ייבשה את הזיעה מצווארה, התרוממה בתנועות פתלתלות כמו דינוזאור קשיש, יצאה לסלון. החלון הענקי שפונה לחצר הקדמית, היפה כמו ציור נוף, נראה לה עכשיו כמו גל גרוטאות. האור מפנס הרחוב צבע את הרהיטים באפור צהבהב, גווייתי משהו. לא שהם מכוערים או שהיא שונאת אותם, אבל תחת אור הפנס של העירייה, הכול נראה ישן וסרוח. ואולי זה בגלל הזיעה. היא מסריחה, על־בטוח.

מסירה את כותנת הלילה. לא סקסית, בפירוש לא סקסית, סתם כותנת שקופה ששקיפותה ניכרת באור. אז אפשר לראות את הרגליים הלא־רזות, את שומן המותניים, הבטן הרכה, השתרגות הוורידים בשוקיים ובירכיים.

בחדר השינה השני ישן הגבר. כבר שנים שלכל אחד מהם יש חדר שינה משלו. נכנסה להציץ עליו. אולי גם הוא מזיע ככה, כמו חזיר? האור מפנס הרחוב הצהבהב צובע גם את פניו בגוון גווייתי. היא לא סובלת אור על עיניה, ואילו הוא תמיד התעקש שמעט אור יחדור לחדר. שנים נאלצה לישון עם כיסוי עיניים שהביאה מטיסות, לא התעקשה על שלה. כבר בלילה הראשון שלהם הוא הבהיר לה שהוא לא יכול להירדם בלי שטיפת אור תיכנס לחדר מהמסדרון. פעם, די על ההתחלה, כשהוא כבר נרדם ונחר חזק, היא קפצה על המציאה וכיבתה את האור, והוא, כאילו נחש הכיש אותו, קפץ מיד וצווח: “למה את סוגרת את האור?!” ומיהר להדליק אותו. והיא הרגישה נורא ואיום, כאילו עשתה מעשה בלתי נסלח. אז למדה לישון עם המסכה הזאת שמחלקים במטוסים, כמו שלמדה לחיות עם עוד הרבה דברים שלא מוצאים חן בעיניה. עד שהם עשו הכי בחוכמה: הפרידו חדרים אחרי שהילדים עפו הבית.

מוזגת לעצמה חלב קר. תמיד אומרים שזה עוזר נגד צרבת. לא שלה זה עזר אי פעם, אבל היא ממשיכה להיעזר בתרופת הסבתא הזו, כמו בהרבה תרופות סבתא אחרות שאינן מועילות. טוב, גם היא סבתא עכשיו, אז זה בסדר. משתדלת לא להרעיש, לא בא לה שהוא יתעורר ויצטרף לחינגה הלילית. צונחת על הכורסה הרחבה – בין משבצות הריפוד אין סיכוי שהוא ימצא אותה, היא תמיד הולכת שם לאיבוד. מסוככת בזרועותיה על כפות ידיה ומלטפת אותן, כנגד הקור שצונח פנימה בגלים מהחלון הצרפתי: צינת לילה, מלווה בריחות שבנערותה הייתה מסוגלת לרחרח אותם שוב ושוב ושוב, בכמויות, עד שלא נותרה בה נשימה. כל כך נהדרים היו. עכשיו היא רק מסוגלת לזכור שזה היה תענוג, אבל לא לחוות שוב את העונג הזה.

שומעת את קול גמיעותיה שלה מהחלב, כאילו יש לה רמקולים ענקיים בבתי החזה. מבחוץ נשמעים רק רחשי הלילה: צפירה מרחוק, מתרחקת וכבר לא נשמעת, אחריה קול גרירת פחי הזבל – מונוטוניות מרגיזה שחוזרת על עצמה בכל לילה לפנות בוקר.

חצי לילה ללא שינה. וככה עד הבוקר. רק בעשר הדקות האחרונות לפני שעליה לקום תופסת אותה תנומה מלאת ביעותים. קול רחש הניאגרה מעיר אותה אל גופה המזיע, הטרוד מחוסר שינה. אביה, פתאום קטוע רגל בחלומה, מלווה אותה עד האמבטיה. גם רגשי האשם שליוו את החלום. היא הרי יודעת שהיא, ורק היא, אשמה בכך שקטעו לו את הרגל בחלום. כמעט נחנקת לרגע, ואז מתחיל כאב גרון עמום.

כבר יולי, ולמרות זאת בבקרים עדיין חודרת פנימה רוח צפריר עצבנית, מתחילה את עקבות אי הנעימות במפרקים. עוד רגע הוא יסחט מיץ תפוזים, ישרוף את טוסט הגבנ"צ הקבוע שלו, ובאפה יעלה ריח חריף ודוחה של רגילות. מה יש גברת, מישהו הבטיח לך קוטלי חזיר ואומלט חגיגי? קוקטייל מימוזה ולחמניות שקרומן נפצוצי? לא הבטיחו. נס וטוסט קר, זה מה שתקבלי. וצעקות של ילדים מבחוץ: מסיעים אותם לבית הספר למרות מחאותיהם. לאחריהם, צעידה מונוטונית בסופרמרקט, לצד זקנות שנשרכות עם עגלותיהן הכעורות, בין טורים של שימורים, מיצים ממותקים, תאי קירור עמוסי מזון מועשר בוויטמינים, מעשירות את בעלי הסופר כשהן ממלאות את העגלות עוד ועוד, ואז ניגשות אל הדינוזאור הפתלתול של עגלות קנייה שמשתרך ליד הקופות.

עכשיו אביה קבור בחלומה. אם תרצה, תוכל להחיותו בן־רגע. תמיד תוכל להחיות ולהמית את כל מי שתרצה. עוד בילדותה חלמה שהיא עושה את זה. הייתה משתעשעת בהריגתם ובהקמתם לתחייה של כל מיני ילדים דורשי רעתה מהכיתה.

גם הגבר בחדר השינה השני זוכה לחיות ולמות בידיה לפחות כמה פעמים ביום. לו, אגב, היא דווקא אוהבת לעקור את הרגליים, כמו שילדים עוקרים לתיקן שחור ענקי. מדמיינת עבורו כל מיני תאונות דרכים שלאחריהן הוא מרותק לכיסא גלגלים, או מאשפזת אותו במוסד למוגבלים נפשיים, ריר זב מפיו ועל פניו ארשת אווילית, לפרקים גם חיוך רפה־שכל של חולים כרוניים.

פעם סיפרה לו. אבל זה היה מזמן, כשעוד הייתה שלמה עם גופה, עם גופו, עם הכול. גם עכשיו היא חולמת עליו אבל לא מספרת לו. פעם, מזמן, סידרה לו תאונת דרכים ברחוב אבן גבירול. ה“לנדרובר” שלו זגזג בכביש עד שנתקל בעץ והתהפך. מיד הגיע קהל של עוברים ושבים לרחרח, לראות מה קרה, מי התפגר, אמבולנס צפר, והיא התעוררה לקול נחירותיו השקטות – אז, הן עוד היו שקטות יחסית – רגע של שפיות בין שינה לערות. בדקה. ראתה שהוא עדיין חי, תודה לאל!

רק ילדיה לא זוכים לגזר הדין הזה מידיה. הם נשארים מלאכיים, מרותקים לרחם שלה, גם בגיל שלושים. לפעמים הם נדמים לה כאילו הם היא עצמה בילדותה. ילדותה? עבר מבהיל, עבר מוגדל, אופף אותה. מיקי הקטנה שלה, סרט לבן וגדול בשערה, בשורה הראשונה של גוש ילדים מטושטש הזכור לה מכיתה א', ואחריהם אימה, עדיין צעירה, לבושה בבגדים מאופנה שחלפה, שן זהב בפיה המחייך, כמו בתצלום מחזור.

פתאום אוחז בה פחד מנקב בני מעיים. שמא היא אינה מה שהיא חושבת שהיא, ומה שהיא חושבת שאחרים חושבים שהיא? היא קורעת את התצלומים האלו ממוחה. לאט־לאט הם מתמוססים אל קרעי הזיכרון האחרים, הופכים לבלילה בבית השימוש של הנפש, אחרי שנשטפו בניאגרה של הנשמה. “את הנשומקל’ה אני הוציא לך, מאיה!” כך הזיכרון שלה מאימה.

אין לה כוח לעוד יום כזה. ולעוד מריבה איתו. תמיד על שטויות. מי יראה מה בטלוויזיה. מי יזרוק את הזבל. תמיד דברים בנאליים וחסרי טעם. אבל כשזה מגיע לעימותים רציניים, הם פתאום הופכים שקטים, עצורי טינה, אוגרי מתחים, עומדים להתפוצץ, עד שהאוויר יוצא לאט־לאט בוויכוחים סרי טעם בנוסח “מי ינקה את השטיח?” ו“למה אתה תמיד משאיר עיתונים על המיטה? אתה הרי יודע שאני שונאת ריח של עיתונים על מצעים נקיים!” מוציאים את הנשמה על זוטות. אבל לשאול פעם בשקט: “למה אתה כבר לא מסתכל לי בעיניים?” או, “למה בעצם את לא מדברת אליי יותר, והאם את חולמת עליי לפעמים חלומות טובים?” את זה אף פעם לא שואלים.

לפעמים יש זיכרונות טובים ומנחמים, או כל מיני רגעים של התאחדות מדומה ומחממת לב, שלא שווים הרבה בחשבון הסופי. היום היא כבר יודעת: אף אחד לא ינשק אותה בבוקר ויגיש לה מגש עם מפית תחרה עד המיטה. אף אחד לא מבקש ממנה רשות, ואף אחד גם לא נתון לחסדיה.

בליל האינסומניה השלישי התחילה לחוש חזק את בדידותה אל מול ריחות הלילה שמעלים בה זיכרונות רחוקים ומאוסים. אבל לא זיכרונות של ממש, לא, יותר כמו… בדילי זיכרון: טעם של עוגיית מנטה או קוביות נוגט שאכלה בילדותה במרפסת הטחובה שלהם במושב, או הריח החריף של וילון הפלסטיק הדביק והמעופש במקלחת, או ריח הערדליים מגומי שנאלצה לנעול בחורף כדי שלא תטבע בבוץ בדרך לבית הספר.

בא לה להעיר אותו ולספר לו, אבל היא לא תעז. כבר שנים שאינה עושה זאת. רק כשמשהו משתבש או מתעורר לכאב, למשל עצבי שן מקולקלת המתעוררים בחוזקה ומעבירים אותה על דעתה, רק אז היא קוראת לו ומבקשת שיביא לה אופטלגין, או שיוביל אותה לבית השימוש, אם היא חוששת שתתעלף אם תצעד לשם לבדה.

בלילה הרביעי והחמישי כבר החלה לחפש לה חברה בחוץ. יצאה אל החצר, נושמת עמוק את אוויר הלילה, אבל לא מריחה דבר לאמיתו של דבר. אולי נעשתה תתרנית? היא צועדת בין חרולים יבשים שהכלבים השתינו עליהם יותר מדיי פעמים, ומיד הכלב של השכנים מתלווה לצעדיה, מלקק לקיקות ארוכות ומטונפות את כפות רגליה. פיו מסריח, והיא, האיסטניסית, נגעלת ומיד שבה לאחור, לשטוף את הרגל הדביקה בצינור שבחצר. אבל גם לזה התרגלה במהלך הלילות: אל קולות ליקוקיו ואל שקיקתו לחברה, אל רצונו העז לשרת מישהו, להיות שייך, תמיד להיות שייך. דבק!

בלילה העשירי כבר קראה בשמו כאילו היה שלה מימים ימימה, והוא קפץ מיד לקראתה על אחוריו, מדדה ממלונתו ובא אליה. היא מלטפת את ראשו ליטוף סרק – חצי ליטוף, לא על אמת, רק לסמא את עיניו, למה לא, שיחשוב שהיא אוהבת אותו, שהוא חשוב לה כמו שהיא חשובה לו, שיחשוב שליקוקיו מענגים אותה ולא מעבירים בה בחילה. זה לא נורא לתת לאחרים לחשוב מה שהם רוצים. לא מבזבז כלום. שום רגש.

בבקרים גופה כעשוי אבן. מבהיל לחוש את האברים נדבקים זה לזה, ויחד אל הכורסה, ומשם צונחים עמוק־עמוק, חסרי חיים. אחר כך אי אפשר לעשות שום דבר מן הדברים שמצפים לה ביום של קיץ ארוך ומתמתח.

בלילות, היא עדיין לא מצליחה לישון. ישנה חצי לילה, ומתעוררת. כל לילה באותה השעה. שתיים וחצי. כאילו יש לה שעון פנימי. ישנה שעתיים־שלוש, ובבוקר עוד עשר־עשרים דקות, ואלה הן הדקות הרוויות בחלומות יותר מכל השינות שישנה בחייה. כל כך מלאים באירועים ובהתרחשויות החלומות האלה שלה. כל מיני סיפורים תמוהים, סמליים, שבהם היא הולכת לאיבוד ולא מוצאת את דרכה בקהל אנשים צפוף ודביק, או שהיא נאלצת להגיע עד שעה נקובה ליעד מסוים ורחוק, כשברור לה שלא תוכל לעשות זאת. או שהיא מחפשת שירותים כי נורא לוחץ לה, ובסוף כשהיא מוצאת אותם, הם סתומים או מלוכלכים. או שהיא עושה פיפי וכולם רואים אותה כי הקירות שקופים. וכמובן, האסונות שהיא מייחדת לבעלה. וקטיעות אברים של אנשים מרגיזים ממכריה. ויום אחד אף עקרה עין לאימה.

היא יודעת שהיא לא מתכוונת לכך. לא באמת. אם כותבים בעט של מישהו אחר, זה עדיין לא אומר שיורשים את כשרון כתיבתו, או, לחילופין, את כסילותו. ועדיין, היא מתעוררת מהחלומות האלה בוקר־בוקר. חלומות שהיא סוגדת להם ובוחלת בהם בו־זמנית. שאילו נעלמו, הייתה מצרה על הליכתם, אפילו שנים ארוכות אחרי. שלולא היו, היה צריך להמציא אותם. וכל המעשים הליליים? וכל האנשים שהיא פוגשת בלילות? איך זה שהם לא חודרים לחלומותיה בבקרים?

בלילה החמישה־עשר התחייבה בנפשה ויצאה אל הרחובות. תחילה אל הקרובים והמוגנים יותר, אלו המלאים בבתים קטנים ולצידם גינות מטופחות, כמו בתים של גמדים. מכיוון שהיה איתה הכלב, פחדה פחות. כלב זאב אימתני במראהו, אף על פי שהיא ידעה בוודאות שמזגו רך כשל כבשה כנועה.

ברחובות נסעו מכוניות ספורות. אור כבה ונדלק בוויטרינות כמו אותות מורס. לפעמים פגשה טיפוסים כמוה שגם הם מהלכים ברחובות, בארבע לפנות בוקר. תתרנים שנזכרו מאוחר מדיי להריח את ניחוחות הלילה, או סתם כאלה שחוזרים הביתה ממקום מן המקומות: מאורת מעשנים, בר ספוג עשן – כך הגה דמיונה הנסער והבורגני, שהורגל ברגילות, שספג שנים של חיים שקטים, ספונה בבית פנימה, עד שעכשיו מה שנראה לה כפסגת ההילולים הוא מאורת עשן שכבר ודאי פסה מן העולם.

לפעמים חשבה לגשת ולשאול מי מהם, על דרך המליצה: “אולי תיקחני עמך?” אבל ביישנית הייתה וביישנית תישאר. הכלב ממשיך לצעוד שאנן בעקבותיה, לפעמים מעז ועובר אותה בדילוגים קופצניים של משובה ואושר מטורף: סוף־סוף יש לו חברה למשימותיו הליליות, עוד רגע יקריב לפניה טרף. חוץ ממנו, הרי לא תדע בבוקר אם באמת הכול קרה. ואם תספר לפגר בחדר השני שהיא מסתובבת בלילות, הוא יחייך בעקמומיות כאילו סיפרה בדיות, והיא תשתתק במהרה.

אילו רחרח את גופה היה יכול לחוש בריחות הלילה ספוגים בה עמוק, עד הריאות והחלחולת. כבר ימים רבים שהיא משוטטת ברחובות קרובים ורחוקים, והוא אינו יודע דבר, וספק אם אי פעם יידע איך היא, הדהויה, מסתובבת כמו מטורפת או כמו זונה, שבעת רצון או מפוחדת, חולפת מהר, פחד ממלא אותה כמו לפני אונס אפשרי. בפעמים אחרות עולה בה סיפוק על עולמה, שלאחרים אין בו יד. דקות שאף אחד לא יכול להתערב בהם ולשבש אותם בעבורה. מלאת שמחה היא חולפת ברחובות כמו ילדה, טעונת מתחים נעימים, ואז מתפרקת כמו בשעת אורגזמה.

לפעמים היא מתנהגת בערמומיות לא אופיינית לה. קושרת שיחה עם מי מהסהרוריים. משהו סתמי על מזג האוויר או על סיגריות ואש. על יחסים מסוכנים היא לא מדברת, גם לא על פחדים. אל הכלב שאיתה הרי אינה מתייחסת בבוקרו של יום, למרות שהוא מגיח מיד ללקק את קרסוליה בידידותיות. עוקב אחר תנועותיה, זו העומדת וסוחטת מיץ מתפוזים רכים, תפוזי קיץ שמורים בקירור ומגעילים, ומנסה נואשות להתחקות אחר הסיבות לחלומותיה. שוב לא עוזרים לה גם הפירושים והדיבורים המבחילים של שכנותיה.

החיים הטובים שיש להן בפרבר. מסחטת תפוזים אוטומטית ומדיח כלים. גם מייבש כביסה הגיע ברבות הימים. וגגות רעפים אדומים ומרעיפי טובה. כשהאישה נאה, כן גם הכלים נאים מאוד. ורק הגרוטאות שלו בחצר האחורית, זו שאיש לא רואה חוץ ממנה, ממלאות כל פינת ירק שהיטיב לצמוח, מקלקלות את התמונה הפסטורלית הטבועה במוחה. כבר מזמן הפסיקה לבקש ממנו שיפנה אותם. “את לא צריכה להתעקש על שום דבר. ממילא אני אעשה כל מה שתבקשי. רק תבקשי,” היה אומר לה תמיד. חה!

אבל היום כבר אין בכך שום טעם. גם לא בתשובותיו המבקשות להפיס את דעתה. הן חולפות מעל אוזניה ומשתכנות בבסיס הקמור של מנורת המטבח, צוברות שם אבק. בטח יש שם היום המון הבטחות להתנהג יפה, “וכמו שאת רוצה, ומה שאת מבקשת, ורק תבקשי.”

החנפנות. וההזדקקות של עולמו הקטן ליישר את ההדורים סביבו, רק כדי שיהיה לו נוח לחיות בו. ובעיקר להבטיח. אז מה אם מחר לא יקיים? אז מה אם לא התכוון לקיים מלכתחילה?

אבל היא תמיד שואלת את עצמה אם הוא עדיין סקרן. אם הוא עדיין רוצה לשאול אותה: “אז על מה את חולמת בימים טרופים אלו?” ומבט מתחשב יחלוף לרגע בעיניו וייעלם מיד. אלף שאלות נאגרות במוחה כשהיא צועדת על האספלט, ורק נקישות סנדליה מציקים לה בקולם החדגוני. ורק כלב שאף אחד לא רוצה בו מחכה לה בשקיקה כל לילה בשתיים וחצי בדיוק בפתח הבית, זנבו מכשכש לקראתה, כה מצפה לטיול שהם עתידים לטייל ביחד, כאילו איזה עולם חדש־נפלא שלא הכיר בקיומו נגלה לעיניו. מרחרח בהתענגות גלויה את גופה החדש לו בכל יום, מוחל לה על כך שהיא מתעלמת מקיומו בבקרים, כאילו הבין שאינה רוצה שיעיד על הזמן שאיש אינו יודע על קיומו, ואילו היא – שלא תיתפס חלילה מקשקשת משהו מסגיר בשנתה הטרופה בבקרים. שאף אחד לא יגלה את חדוות הלילות, שמא יתווספו ברחובות אלפי אנשים כמותה, מגלים גם הם לילה ריקני לטייל בו ולהפיג שעמום ובדידות, והחיים יעברו להתרחש בלילות – כמה מבהיל – עד שמישהו יגלה מחדש את בדידות הימים.

הלילה השישים. חודשיים בדיוק. היא זוכרת את כולם. את הרחשים שבתחילה הפחידו אותה, עד שברבות הימים הפכו נעימים לאוזניה. אוזניה שנעשו דרוכות, תחת שנים ארוכות של כהות נרכשת. ואף שהיא יודעת שזה לא יכול להימשך – הרי באיזשהו שלב תצטרך להפסיק עם זה, אולי תיקח גלולות שינה – היא מתקשה לוותר על לילותיה.

היא כבר לא פוחדת שמישהו יגלה את העדרה. הוא ממילא כבר הפסיק לשכב איתה לפני עידן ועידנים. פעם במאה שנה קורה ביניהם משהו מהיר, ספוג תשוקה סומא, שובע הדדי ושינה חטופה כהרף עין. ואחר כך הנחירות חסרות התקנה שלו מכל העברים, גם כשהוא על הגב וגם כשעל הבטן, בעוד שנשימותיה עדינות ושנתה עוברית. היא תמיד מתעוררת בגללו כאילו פתחו לידה מנסרה, אפילו עכשיו, כשהיא כבר בעלת חדר משלה. נכנסת לחדרו, להציץ עליו. עיניו הפקוחות־סגורות נעוצות בתקרה בזמן לא ידוע, כמו בשינת אסטרונאוטים אינסופית.

עכשיו הוא סרוח במלואו על המיטה, אבריו הכבדים נראים רכים פתאום, אולי בגלל אור הפנס הצהבהב שמקליש את חלקי גופו המעורטלים. עכשיו הוא נראה לה חסר הגנה כמו עובר. ולמרות שכבר התעוררה, היא עדיין לא מוכנה לצאת לשיטוטיה. אולי יהפנט אותה המבט הקבוע הזה, היישר אל קרביו. תשב ותביט בו קצת. אולי יתגלה לה מה מצאה בו פעם.

עורפו מגולה. שערו פדחתו מגולח. הסתפר אתמול. גבו המנוקד נמשי קיץ, צדודיתו הקשה שאהבה, עכשיו כבר רופסת. נשבעה לעצמה שתחנוק אותו אם ישאל אותה לאן היא נעלמת בלילות.

קול בכי תינוק. היא כמעט מזנקת מהכורסה כמו אם צעירה, אבל מיד מתעשתת ותופסת שזה רק הכלב: מיילל, ממתין לה, מתגעגע לריחותיה, לנהמתה החרישית, לידידתו הלילית האבודה. ריח הלילה מפיס אותה. היא קמה ומשתרעת לצידו על המיטה, נכנסת לתוך שינה עמוקה ללא חלומות, ללא צלליות של דמויות, ללא התרחשויות ליליות רוחשות. שמורות עיניה שקטות, עד שבאה אותה התרוצצות טרופה וגולות עיניה חגות במהירות, כמו תרות אחר דבר־מה. בבוקר ודאי לא יבין מה היא עושה פתאום בחדר שלו, במיטה שלו. “מה קרה, חג היום?” ישאל בקול צרוד משינה, ומיד ייצא לאמבטיה לצחצח שיניים, בזמן שהיא תפשפש קצת במה שנמצא בתוך תחתוניה.

תל אביב, 1989

בלילה נעצר השעון. מחוגיו נתקעו על השעה שלוש. היו לו פני ירח ועיניים ירוקות זרחניות, אחת קטנה, אחת גדולה, ושתיהן רחוקות זו מזו, כמו עיניים של קסוקר. בעיניי העצומות יכולתי להרגיש את פעימת המחוגים שעצרו באחת. בבוקר כבר לא היה טעם לענוד אותו. מצד שני, קצת הצטערתי שפרק יד שמאל שלי תישאר חשופה, תסגיר לכל את עקבות פס הלחץ האדום שהתהווה שם במהלך נישואיי. מעתה ואילך אצטרך להסתדר בלי שעון.

ניסיתי לאמוד את השעה על פי מיקום השמש בשמיים. היא עמדה קצת שמאלה מן המרכז, לכיוון מערב. הייתי בטוחה: השעה שתיים. השמש הציפה את תחנת הרכבת הרומאית באור חם, והיה לי נעים להרגיש את לטיפתה הרכה על זרועותיי החשופות. עדיין הייתי רעננה למדיי להמשך המסע. צעקות הקונדוקטור שעשעו אותי, למרות שהאיטלקית שלו נשמעה לי קצת מסורסת. אולי דיבר בניב סארדי או סיציליאני. גם השעון הגדול בתחנה הורה שתיים. עד שנגיע לנאפולי השעה תהיה חמש, מקסימום חמש וחצי, ועוד אספיק לסייר קצת בעיר לפני שאקח את הרחפת לאי. הבטתי בשעון בית הנתיבות. השעה הייתה באמת שתיים. שמחתי. הייתי מרוצה מההתמצאות הקטנה שלי בגרמי השמיים.

הכרטיסן האיץ בי להיכנס לרכבת. משום מה נשארתי אחרונה על הרציף, נהנית מהאפשרויות הרבות שעמדו בפניי לבחור לי מקום ישיבה. אני אוהבת להתלבט בזה. אפשר שאפנה ימינה בקרון, יש שם טור ישיבה פנוי. אבל בהחלט ייתכן שאשב ליד זוג בגיל העמידה. הם נראים טיפוסים נורדים, ואלה תמיד בחירה טובה: שקטים, מנומסים, מציעים לך טישו אם את מתעטשת, חרדים לך. אולי אפשר להציע לך משהו? תה רענן מתרמוס משובץ, או מים מינרליים שהאישה שומרת בתוך צידנית טיולים קפואה. חושבים על הכול, האירופאים האלה.

ואולי אפנה שמאלה? אני בוחנת את התא בקפדנות. זו כל ההנאה. בקרון הזה התקבצו בעיקר צעירים, חלקם בטח בני המקום. לגבי האחרים, הבהירים יותר, שלוקי העור, קשה לדעת. אולי יש ביניהם כמה בריטים. אלה הכי טובים. תמיד שקטים, מרוכזים בעצמם, ראשם עמוק בספר, כמעט תמיד בעותק של “יריד ההבלים” בכריכה רכה, והם לא מפריעים לך או מוחים אם את רוצה לפתוח את החלון. ואם הם שמים לב שהשמש חודרת לך לעיניים, מיד הם קמים לעזור לך להזיז חלון תקוע ומסיטים בנימוס את הווילון, אפילו בלי שתבקשי.

כשהשמש חודרת לעיניים זה הכי גרוע. אז את מתחילה לראות כפול, כמו דרך תחתית של צנצנת לבנייה. המראות הופכים שסועים, העצמים הופכים גדולים, מעוותים בשוליים, וזוהי תמונת עולם די מפחידה. לכן בריטים שקטים הם אולי הפתרון לבעיות מסע שכאלה.

היה הגיוני למדיי שאבחר לשבת לידם. ליד החלון השמאלי שלהם היה מקום פנוי. הם היו שני בחורים ובחורה, מעוגלי פנים וחיוורים, נראים כמו סטודנטים בחופשה. השמאלי הוא בטח החבר של הבחורה והימני חבר שלו, גלגל חמישי. אני רואה הרבה כאלה בנסיעות. בני לוויה שאף אחד לא ממש רוצה בחברתם, אבל לא נעים לבקש מהם להתאדות. עצרתי לרגע לידם. הימני הציץ בי, ומיד הוריד את עיניו בביישנות.

בלי לתת לעצמי דין וחשבון המשכתי ללכת עד הסוף, מתרחקת מקולות ההמולה של חבורת נערים מקומיים בנעלי “אספנדריל” ושארוואלים, שחומי פנים כמקסיקנים, שצחקו באיטלקית דרומית, זימתית, ובהחלט מתקבל על הדעת שעל חשבון חזי המתרחק, החצי מעורטל, בגופייה כתומה.

התיישבתי בספסל הלפני אחרון, מקיפה במבטי את יושבי הספסל האחרון וגם את אלה שישבו ממול. כולם היו צעירים, קשה לאמוד לגמרי את גילם, אבל שמתי לב שאלו שישבו בסוף היו ילד וילדה, הילדה על סף הנערות והילד קטן ממנה ובעל פנים מתוקות, כמו בובת פינוקיו חסרת הגנה, אצבעוני מעץ, שעוד רגע ילך ויקטן וצריך יהיה להנשים אותו כדי לנפח אותו לממדים נורמליים.

מיקמתי את ישבני בנוחות על הספסל, שעכשיו יהיה מיטתי למשך שלוש, שלוש וחצי שעות. הרמתי רגליים והשענתי את ראשי על החלון, ומתנוחה זו המשכתי לסקור את הילדים. הם היו ערניים, וכדרכם של ילדים לא היו מסוגלים לשבת לרגע במנוחה ושבו והחליפו מקומות. אילו הייתה כאן איזו מורה, חשבתי לעצמי מתוך נמנום, היא כבר הייתה אומרת להם לשבת בשקט, לשלב ידיים מאחורי הגב, ומכריחה אותם לפזם שיר רועים איטלקי ללחן עממי דרומי, כאילו היו חבורת ילדים מחונכים מהספר של דה־אמיצ’יס. מעניין מה עושים עכשיו הילדים, שאלתי את עצמי לרגע, אבל מיד עלה בי הטעם המר מהמריבה האחרונה עם שלומי, לפני הנסיעה. לפעמים, העצמאות שלי גורמת לו להזקיר את האגו הגברי, כמו תרנגול שזוקר את כרבולתו. עד כדי כך הוא צפוי ובנאלי. אבל הילדים. הילדים.

כדי למחוק את רגשות האשם בנוגע לאמנון ותמר שלי שעזבתי מאחור, הסטתי מיד את מבטי מהרומאים הקטנים אל החלון, ומיקדתי אותו בנכנסים וביוצאים בקפיטריה שבתחנה. מהוויטרינה נשקפה צדודיתה של מלצרית מדוכדכת ואובדת עצות ששפכה ספל אספרסו על לקוח. מיד הגיע מבול קללות באיטלקית ומריבה רעשנית שחדרה אפילו לקרון. הרגשתי את האור החם על עורפי, מתוק ושקט, אבל כשהתחילו העקצוצים המעצבנים סגרתי את המסך, ואפלולית כיסתה את מלבן מושבי, הטריטוריה היחידה שיש לי כרגע בעולם. וסוף סוף זזה הרכבת.

מלבד השקשוק המונוטוני, היה שקט מאוד בקרון. אני לא יודעת כמה זמן עבר מהרגע שבו התיישבתי, מדמה שאני לבדי בעולם, ועד הרגע שבו התחלתי לדבר איתם. בעצם, אני בכלל לא יודעת למה התחלתי לדבר איתם, בהתחשב בכך שהמחשבה על הילדים דיכאה אותי עכשיו יותר מכל דבר אחר. קשקשתי איתם באיטלקית המרוסקת שלי, והצלחתי לשעשע את הילדה ולפייס את הילד. שיחקתי איתם, לא זוכרת במה, איקס־מיקס־דריקס, משהו כזה, ואולי בשל כך לא הבחנתי שעברו השעות.

שעת אחר הצוהריים האפילה במעט את קרון הרכבת. עכשיו היה קודר ואפרורי, כאילו בחוץ אור יום מעונן או שעת בין ערביים. לא שמתי לב שאנשים יורדים בתחנות, ופתאום היינו לבדנו. הרכבת עצרה, כאילו מעצמה. יצאנו לרגע, לנשום קצת אוויר. הילדה, שבמשך כל הנסיעה התעסקה עם כפכפי עץ הולנדיים גדולים ממידתה, נתנה לי אותם וביקשה ממני למדוד. אך בעוד שרגליה הפעוטות טבעו בתוכם, אלו שלי מצאו בהם מקום מרווח, וחוץ מהרטיבות הלא־נעימה ששקעה בתחתיתם כמו בוץ, היה זה בית נעים, בטוח ונוח לרגליים שלי. החלטתי לנעול אותם. מה יש, אהיה הולנדית לכמה שעות.

פתאום ניגש אלינו גבר. נדמה היה לי שהוא הכרטיסן שסייר בין המושבים בראשית הנסיעה, ותבע בקול סמכותי אך גברי ונעים להראות לו את הכרטיסים או לחשוף את השוברים החודשיים מעטיפת הפלסטיק האדומה. חשבתי לשאול אותו מדוע אנחנו מתעכבים ומתי כבר נגיע העירה. ברציף נראו אנשים עם מזוודות מתרחקים בזריזות לעבר גרם מדרגות מתכתי גבוה, המעלה את הנוסעים היוצאים אל גשר עילי מעל פסי הרכבת. אבל לאיזו עיר שדה הוא מוציא אותם, את זה לא ידעתי.

בינתיים, הבחנתי שהילדים משוחחים עם הגבר בפרץ אנרגיה, כאילו בוער להם משהו. ילדים תמיד מתרגשים, אפילו כשאין צורך. ילדים מתלהבים מכל דבר. הוא אמר לילדים לבוא איתו, אבל הם התעקשו להישאר איתי והתחננו שאצטרף אליהם. הגבר, שפתאום קלטתי שהוא אביהם, ניסה להסביר להם בשלווה שהסניורינה צריכה להמשיך בדרכה. ובאמת הייתי צריכה. קאפרי חיכתה לי. הווילה של אקסל מונטה חיכתה לי. כבר מזמן הבטחתי לעצמי לבקר במקום, אולי אקלוט קצת השראה. במדריך התיירים נכתב שבחצר יש גן פסלים עשיר, גלתיאה קטנה חצובה שם באבן, ופיגמליון שלה יושב על העץ רועד מפחד ומייבב: “מה עשיתי? מה עשיתי?” ואולי בעצם להפך?

מדריך התיירים שלא מש מידיי, וכבר היה מדובלל מזיעה ומכתמי מאכלים, קבע ששעות הביקור במקום הן בין ארבע לשש אחר הצוהריים, אבל חשוב מאוד לשים לב לכך שהרכבל המוליך אל הפסגה מפסיק לעבוד בשש. לא נתתי לעצמי דין וחשבון, ואמרתי להם: “לא נורא, אני אוכל להמשיך בנסיעה אחר כך.” הילדים היו מרוצים. הבחנתי שגם האבא. במבט די חטוף שמתי לב שהוא מושך. שחרחר, כנראה בן המקום, דק, שיער כסוף, קומה ממוצעת, תווי פנים חטובים, גלויים. גבר נאה. קודם הוא קרא לי סניורינה, אולי כדי להתחנף, ועכשיו הוא מציע לי לבוא איתם. הסכמתי בקלות. הילדים שמחו, אני שמחתי. הצגנו את עצמנו, נעים מאוד מילי, וכיוצא בזה.

יצאנו מבית הנתיבות ועלינו בגרם המדרגות המתכתי שזרועותיו העבותות מלאות בברגים. אחר כך נזכרתי שהוא דמה לתפאורה בסרט עתידני ישן ומפורסם. כמו מין מפלצת עירונית היה בנוי על המסילה, ארוך מאוד וגמלוני, כמו ערוץ לגיהינום.

עלינו בו, כפות רגלינו החובטות במדרגות משאירות הד עמום על המתכת, וחיכיתי לדעת מתי ייגמר. בסופו של דבר הטיפוס המייגע הסתיים. הגענו לחדר גדול, מלא במכונות בעלות גופים מסועפים וחורקים. מכך הסקתי שהאבא הוא באמת עובד של תחנת הרכבת. הוא התנצל על התוהו ובוהו והציע לי לעלות איתם למעלה. טען שיש שם מצפה של כוכבים.

הסכמתי. בקלות. בלי לתת לעצמי דין וחשבון. יש רגעים שבהם אני מסוגלת להתנהג באימפולסיביות, בלי שום ביקורת עצמית, כמו בני הנוער שמוחם אשר טרם התעצב מוביל אותם להרפתקאות הרות אסון. שלומי מאשים אותי שאני מסוגלת להיות חסרת אחריות לגמרי, אפילו כשאני עם הילדים.

אבל צריך להודות, היה ברומאים הקטנים משהו מקסים ומושך לב. הם אהבו את אביהם, וגם אני נטיתי בקלות להפקיד את חיי בידיו. תמיד בטחתי בגברים שמגדלים את ילדיהם לבד. הם נראו לי אמינים מגברים אחרים, כאילו יוכלו לדאוג גם לי, אפילו שלא אחת נוכחתי לדעת שאין שום קשר בין שני הדברים. ישנם גברים שמציעים לך מראית עין של אבהיות, ורק אחר כך את מגלה שהילדים שלהם ממש לא בזין שלהם.

נמשכתי אחריהם למעלה. עכשיו כבר לא נותרה בידי כל אפשרות לשוב בחזרה. בינתיים, המשכתי להשתעשע במשחקי לשון ולהתלוצץ עם הרומאים הקטנים. הם מאוד שמחו בי כפי שאני שמחתי בהם. התמלאתי ציפייה נעימה, מסוקרנת לדעת מה ייצא מהקשר החדש הזה.

הבחנתי שהאב נוהג בשיטתיות. הוא אמר שתחילה עלינו לעבור טיהור מיוחד כדי לעלות למצפה. יש שם קרינה, הזהיר, וכך נגן על עצמנו. בייחוד חשוב להגן על העיניים, הזהיר שוב. עכשיו קשה לי להיזכר: היו לו עיניים כחולות או ירוקות? ואולי אפורות, או כל הצבעים האלה ביחד? נזכרתי שבצרפתית קוראים לזה “שונג’ון”, צבע המעורבב מכמה צבעים, ויש אנשים המאמינים שיש לו יכולת מיסטית להשפיע על המוח. לי זה לא שינה הרבה. ידעתי שאני נמשכת אליו, אבל קרוב לוודאי שזה היה רק בגלל הבדידות הגופנית שכפיתי על עצמי במסעי הגלמוד: אישה לבדה, בלי משפחתה.

בפתח למצפה, לפני שעולים במעלית השואבת מעלה, ישבו איש ואישה משועממים. הם לא התפלאו על האורחת שמקרוב באה. האב עבר ראשון את התהליך, והאישה המבוגרת ריססה אותו בתרסיס חום עכרורי. בעת התהליך, הורתה, צריך לפקוח חזק את העיניים ולהפנות את הראש שמאלה. הוא הורה לה להוסיף לחץ, כי טען ששיעור קרינה היום גבוה מן הרגיל.

אחר כך בא תורם של הילדים. האישה הושיבה אותם על ירכיה העבות, אבל עשתה זאת במין מוכניות המנוגדת מאוד לאימהיות של ירכיה. היא העבירה אותם בתהליך זהה. דומה שהיו רגילים בו, כי הם לא מחו, לא צעקו וגם לא פחדו.

אני, לעומת זאת, מאוד פחדתי. פחדתי שאפול, שלא אספוג מספיק מן התרסיס. ומה יהיה על עדשות המגע החדשות שלי? שאלתי אותה, והיא השיבה שאין צורך להסיר אותן, עיניים זה עיניים, עם או בלי עדשות מגע. ובכל זאת לא יכולתי לבלום את הפחד. בזמן שהתרסיס החום כיסה אותי, התקשיתי להחזיק את עיניי פקוחות. ניסיתי להיאבק ברפלקס אבל לא ממש הצלחתי, כמו היה לעיניי כוח רצון משל עצמן, שאינו סר למשמעת המוח. חשבתי לי: זהו זה, מה יהיה עכשיו על עיניי המסכנות שייחשפו לקרינה? כיצד ישתקף מהן המבט מעתה והלאה? כיצד אראה את ילדיי? את בעלי?

הריסוס הסתיים. עכשיו היה עלינו לעלות למעלה. גם כאן קידם את פנינו גרם מדרגות אינסופי מאבן אפורה, כמו גרמי המדרגות שיש בארמונות מן המאה השבע־עשרה והשמונה־עשרה, בהם ביקרתי בטיוליי כמעט מידי יום.

האב עלה ראשון. אני והילדים טיפסנו אחריו. למרות שכבר לא הייתי רגועה ושאננה, המשכתי להתלוצץ איתם. הם היו כל כך מתוקים, במיוחד הילד, על אף שנדמה לי שהוא הולך ומצטמק, כאילו עוד דקה ייעלם מן העין, לפחות מזו שלי, בעלת הרפלקסים.

מרגע לרגע הכול נעשה מוזר יותר ויותר. ובאמת שאינני מחפשת דברים מדהימים. עברתי את הגיל. דברים מדהימים פוגמים בתחושת ההנאה מדברים קטנים. דברים מדהימים גורמים לך להתמכר אליהם, עד שראשך יגיע לעפר. בערך כמו שימוש בוויברטור. אחרי שאת מפעילה לחץ חשמלי אינטנסיבי על בלוטות ההתרגשות, אל תצפי ליהנות מסתם לחץ ידני.

עלינו בטור. בראשו הפסיע האב, אחריו הנערה המבכירה, ואילו הנער הקטן נגרר אחריהם באפיסת כוחות. בסופו של הטור המוזר עליתי אני, לא יודעת למה לצפות ולמה מצפים ממני. אבל זה בטח הרבה יותר מעניין מהווילה של אקסל מונטה, שמעתי קול קטן מצייץ בתוכי. המשכתי לעלות בלי לעשות חשבון.

סוף־סוף הגענו. אולם רחב נפתח לנגד עינינו, יפהפה, מדהים, עם תפאורה של ארמונות רנסנסיים ובארוקיים. האולם הוביל לגן פורח, מלא אשוחים צפוניים ודשא סמיך, שהלב מתמלא בערגה לא הגיונית רק למראהו.

“הנה המיטה של נפוליון!” זיהיתי בשמחה. ואולי זו בעצם מיטת האפיריון של ג’וזפין? שאלתי את עצמי, מתקשה לצנן את התלהבותי.

גם הגבר שמח, כפי הנראה למראה שמחתי. הרגשתי הכרת תודה, כמו ילדה. כל כך שמחתי למראה ההיכל הפלאי הזה שהוא הביא אותי בסודו. איך יכולתי לפקפק בו? לחשוד במניעיו? בגן, מרחוק, ראיתי יריד כפרי אמיתי, בנוי מאוהלים, מרובב שולחנות עץ מסיביים, ביניהם הסתובבו איכרות שמנות ומזגו שיכר בכוסות הבטנוניות של האיכרים. על השולחנות הבחנתי בכיכרות לחם כבירות מידות, עצומות כגלגלי כרכרות, ובפנכות חמאה צהובה מאוד. רציתי להתקרב, להישאב אליהם, אבל אז הוא העיר באוזניי כי כל מה שאני רואה הוא בעצם רק הולוגרמה.

לא הספקתי להתרשם מהמיצג המדהים הזה, ושוב היינו על גרם המדרגות, נשאבים מעלה, ממשיכים הלאה. שמחה התפשטה בי והכרת תודה. חשבתי לעצמי: האם הוא מתכנן לנו ערב מיוחד שבו אוכל להביע את הכרת תודתי, שהלכה והתבשלה בחום מהביל של תשוקה, בצריבה עמומה, בשיפולי בטני? למעלה, אמר, עוד צפויה לנו חווית המצפה, אבל בינתיים נעצור כאן, והחווה בידו לעבר מסדרונות ארוכים שמשכו אותי אליהם, לא יודעת מדוע, אולי בגלל שהיו עמוסים במתלים מתכתיים, מסודרים בשורות מופתיות, ועליהם בגדים צבעוניים בדגמים מיוחדים, כאילו גזרו אותם בלי להתחשב בחוקי הסימטריה וההרמוניה. התשוקה אליו נדחקה חיש קל אל מול ערמות בגדי המעצבים, המוכנים והמזומנים, רק הושיטי יד ולבשי אותם.

היו שם חליפות ערב בסגנון גברי מצמר נקי, שנראו כמו הציורים של מונדריאן, וקרדיגנים מוזרים וענוגים למראה, ובלייזרים נוקשים, מעוצבים במיוחד לנשים. בחרי לך, אמר, ומפני שמיעט לדבר, נשמעו לי דבריו הספורים כחוכמה עתיקה שצריך לדעת לפענח אותה, אבל תוכלי לעשות זאת רק אם תגיעי לרמה המתאימה. איזו נדיבות רוח, חשבתי לי, כשמדדתי שוב ושוב בגדים, ולנגדי הולוגרמות שהוכפלו בדמותי, מודדות אף הן מעילי צמר מגושמים על שמלות נשף, בליל של בגדים מאופנות שחלפו. המסדרון התמלא בכפילותיי, מפזזות, שמחות על המציאות, כאילו חלשו על אגף הבגדים בחנות כולבו. כולן אמרו בחיוך זימתי: “אהה, מה שהיא מתכננת לעשות איתו הלילה, ידעה לסדר לעצמה טוב־טוב את הטיול הזה.”

חייכתי לעצמי. באמת תכננתי את הלילה שלנו. תכננתי אותו פרט אחרי פרט. חלמתי לשקוע בשקע הרך של כתפו החזקה. לנשוך את תנוך אוזנו. לנשום לתוכי את ריחו ולמצותו. רציתי לשכב על גופו, להרגיש את אברו הרך נפלט מתוכי. מאוד רציתי לשקוע באגמים מחליפי הצבעים שהיו עיניו. חשבתי על הילדים שלו, שפתאום הפכו לילדיי.

ההזיה הנעימה נקטעה בפרץ צחוק גס, אחיד וממושך. אלה היו ההולוגרמות שלי. הוא העמיד אותן זו על גבי זו כמו בפוטומונאטז'. האם הייתי מה שהוא רצה שאהיה? תמהתי כיצד ניתח את דמותי במכונות האלה שלו, ופרט אותי לפרוטות באמצעות אותן הולוגרמות מזוויעות. האם כך הוא רואה אותי, שאלתי את עצמי בתחילתה של אכזבה. למה הן שמחות לאדי? למה הן המוניות וביקורתיות? מדוע הן כאלה חומרניות וגנדרניות? ומה כל הלהט הזה למראה השמלות היפות והבגדים הדו־מיניים מבתי מעצבים מפורסמים? בשביל מה להן כל כך הרבה בגדים, כאשר אני יודעת בוודאות שארונות הבגדים שלהן מתפוצצים מעומס?

כפילותיי הסתערו עליי וקרעו אותי לגזרים. הן התבוללו זו בזו והשתקפו זו על גבי זו בצבעים חדים. שאלתי את עצמי למה לעזאזל לא ישבתי ליד הבריטים או השוודים. מדוע התיידדתי דווקא עם האצבעוני המנומנם ועם הילדה בעלת כפכפי העץ ההולנדיים, המעוטרים בציורים ילדותיים תמימים. והעיקר, איפה האבא? למה הוא לא בא להציל אותי? לא אתפלא בכלל אם יתברר שהוא יושב לו באיזה תא בקרה, משחק בכפתורים ושולט על המערכת שהכפילה את דמותי לעשר הולוגרמות בוגדניות, המסתערות בציפורניים ארוכות על גופי, ואילו הוא שולט בהן מלמעלה ומכוון את תנועותיהן כדי שיזיקו לי.

זה ההיכל שלו, חשבתי, לא ההיכל שלי. אני מעניקה לו יותר מדיי כוח. אני חייבת להפסיק לחשוק בו. פתאום הבנתי שהוא בוחן אותי. שהכול היה מין בחינה עקומה ומעוותת: מעלה אותי ככה דרגה אחר דרגה, מציע לי ככה, כאילו בנדיבות, יותר מדיי דברים טובים. ומתי תבוא הבעיטה? איך לא חשבתי על זה, אני, שתמיד ידעתי בדיוק ליד מי כדאי לשבת במסעותיי, והבחנתי מיידית מי מבין האנשים הוא טיפוס שעושה בעיות ומי נותן לך לחיות בשקט, עם כבוד, בטריטוריה הקטנה שלך.

אני לא רוצה את הבגדים שלך, צעקתי אליו. אני לא רוצה לעלות למצפה שלך. אני לא רוצה את הטובות שלך. אני מרחמת על הילדים שלך. על אצבעוני שהולך ונמוג, שעוד רגע יהפוך לאשליה אופטית, ועל הילדה בעלת הכפכפים ההולנדיים הרטובים, בטח מדמעות. והכול בגללך! הטחתי בפניו. מה בסך הכול רציתי, מה? לבלות איתך ועם הילדים ערב משפחתי נעים? להשכיב אותם לישון? ואולי גם לילה שקט של שנינו ביחד, שלובי איברים במיטת אפיריון? ואחר כך, חופשיה, מרוקנת, שקטה, להמשיך לבדי בטיול. קאפרי תוכל לחכות לי עוד יום אחד. אבל בשום פנים ואופן אני לא מוכנה להפסיד את היומיים שהקצבתי לי לסיור באי, לפני שאחזור לרומא, לטיסת אל־על 333 רומא־תל אביב, ואל ילדיי שלי, המחכים במיטות הילדים הגבוהות, המעוטרות בציוריהם של פינוקיו והרועה הקטנה, החלילן מהמלין והנסיכות המרקדות.

חששתי שהוא לא ייתן לי ללכת, וייתכן גם שלמרות הסלידה והאימה, משהו בי רצה להישאר. אבל הוא לא עשה בעיות. פשוט נתן לי ללכת.

הירידה למטה דמתה בעיניי לצניחה חופשית. לעולם אין לדעת אם המצנח ייפתח, או שבקרוב ימצאו אותך כמו עיסת בשר ודם על הקרקע, עוד רגע תהפכי לרקבובית, דשן אורגני. תחילה המדרגות המפותלות כמו מבנה של אוזן, ואחריהן המעלית המורידה אותך קומה, היישר לחיקם של האיש והאישה השמנים מהציור של בוטרו, היושבים בחדר הקבלה ומזכים אותך במבט אדיש, למוד מבקרים. עכשיו הייתי לבדי, אבל הם עדיין לא גילו כלפיי שום סקרנות. הבנתי שכבר שכחו אותי. כל כך מהר שכחו. הבנתי שמה שמעידים פנייך הוא מה שמעידים פנייך, ותו לא. איש לא מתעמק בך יותר מדיי. רגע את כאן, ואז פאףףף… כבר אינך, למרות שתמיד נדמה לך שמשהו ממך חייב להישאר חרוט בפנים שממול, שאיזה סימן ממך ייוותר בזולת: מבט, צללית, חיוך, עקבות מליל אהבה, מטיול, מחיי נישואים, אפילו ממריבה קשה. אבל כולם שוכחים מהר. מהר מדיי.

באותו רגע של צניחה הדרגתית למטה שמתי לב שרגליי יחפות. ייתכן שהשארתי את נעליי לילדה בעלת הכפכפים הרטובים. לא נתתי על כך דין וחשבון. לא השארתי לעצמי שום מזכרת מהם, מהגבר ומהילדים. אין דבר, כשאגיע למטען שלי בתא השמור שבתחנת הרכבת, אנעל את זוג הנעליים הרזרבי.

דילגתי למטה בקלילות, ברגליים יחפות, על שלד המתכת, אל חיק המסילה. יש לך מזל, אמר הקופאי, בעוד רבע שעה תגיע הרכבת המהירה לנאפולי. שיערתי שעכשיו כבר בוקר. אם כך, אז לפניי עוד יום תמים בקאפרי, ואם יישאר זמן, אולי אקפוץ ברחפת לסורנטו. במדריך נכתב שמחוץ לעונה אפשר להשיג שם חדר נעים ליחיד בזיל־הזול. ציפייה חדשה עלתה בבטני. ציפייה קלילה ובוגדנית. כמה מהר נטשתי את הילדים ואת האבא. כל מה שחשבתי לי הוא ליד מי אשב בקרון המגיע בטרטור מכיוון צפון, עוד רגע ימלא את כל שדה הראייה. הכי טוב לא לתת דין וחשבון ליד מי.

תל אביב, 1991

ולאדימיר אלכסנדר לא מסוגל לישון. כבר מספר שנים שהוא אינו מצליח להירדם בלילות, ובימים הוא מסתובב מוטרד וסהרורי, עיניו נפוחות ומושחרות כעיניו של מתאבק מוכה, מבטו בוהה ומוחו הגדוש נודד לאלף כיוונים בלתי נשלטים. המילים הללו, הנפלאות בדרכן, יצרו אצלו תחושה עמומה המוכרת לו מאיזה שהוא מקום. אילולא כתב את הסיפור בעצמו, הוא היה משוכנע שקרא אותו באיזשהו מקום.

ולאדימיר אלכסנדר, וולודיה בקיצור, בחור בן 32, היה נשוי בדרכו לבחורה צוענייה בדרכה. אילו כתב את הסיפור מישהו אחר, כפי שוולודיה חשד לפעמים שקורה לו, היה בוודאי מוסיף: וגם ילדים צוענים בדרכם. אבל ולאדימיר לא תכנן צאצאים שאחזקתם תחרוג מעבר לאפשרויותיו הכספיות הדלות. את הרומן החל לכתוב בוקר אחד לאחר לילה נוסף ללא שינה, ואין צורך לומר שלא יסיים אותו לעולם, כשם שלילות האינסומניה הכרונית שלו לא ייגמרו, לפחות כל עוד צוענים מימי ילדותו בחצי אי קרים ימשיכו להטריד אותו, ומיטת הסוכנות בעלת מזרן הקש האכזרי תציק לגבו השבור מהעבודה במפעל, שכן אין ידו משגת לקנות מזרן פרדייז שמיימי, יצוק קפיצים שבריריים, כמפורסם בכל העיתונים.

את יום עבודתו מסיים ולאדימיר קופמן במפעל קטן לאלקטרוניקה בחולון בתפקיד טכנאי טלוויזיה, מקצוע אותו רכש עוד בארץ מולדתו שעל גדות הנהר. תמיד הוא ממהר להגיע הביתה לדירת שלושת החדרים הסטנדרטית בשיכון לזוגות צעירים, קומה רביעית מימין, בלי מעלית. בחצר מסתובבים ילדים מלוכלכים – לא שלו, איזה מזל! – הכביסה נוגעת מרפסת במרפסת, שלא לדבר על הצעקות, וולאדימיר נתקף בהתקף גועל יומיומי.

בגיל עשר עלה דרך וינה לארץ ישראל, כמו שהבטיחו ההורים. בגיל עשר קנו לו טרינינג כחול של פומה, ועכשיו כבר יש לו שנים־עשר חליפות טרינינג: אחת אדומה, שתיים שחורות, והיתר, שקנתה לו אשתו בהנחה גדולה ממפעל שפשט רגל, מפוספסות בירוק זרחני וכתום תפוז, ועוד אחת שקיבל מהפועל חולון, הקבוצה האהובה עליו.

את שעות אחר הצוהריים הוא מבלה בשכיבה על הספה בסלון הפונקציונאלי, הכמעט עירום מרהיטים, ומשתדל לתכנן את לילו הבא פקוח העיניים, כיצד יכתוב עוד פרק ברומן האינסומניה שלו, כיצד ינפח בלונים עם הילדים שייוולדו לו, ועוד אי אלו הרהורים ערבים שהנעימו את שעותיו. אבל מרוב חלומות ורודים, שוב לא הצליח להירדם.

במהלך הימים כתב את העלילה במוחו, מתאם את קצה הפסקאות למקצב הדפסת המעגלים האלקטרוניים במפעל, מציץ בחצי עין על מנהל המשמרת, לבדוק שהוא לא תופס אותו מפשל בעבודה. בלילות המתארכים ללא שינה שיחזר את העלילה על דף נייר מחשב, המקושקש בצידו השני בחישובי בנק מפורטים כמו נמלים של אשתו הצוענייה, שהקפידה לחשב מדי שבוע בשבוע את הוצאות ה“נכנס והיוצא” שלהם, כפי שספרה באדיקות את משגליהם.

במהלך הלילות הללו – אולי מפני שדעתו הוסחה באשמת טורי החשבונות, שנראו לו יותר ויותר כמו מלכודות עכבישים משוכללות – התאמץ ולאדימיר להתרכז בשמו ובפרטיו של הגיבור: אחד ולאדימיר קוזניצוב, עלה לארץ מקייב בגיל 12 עם אימו האלמנה, טכנאי טלוויזיות במקצועו. גם לו הבטיחה האם טרינינגים נפלאים בחנויות השפע של המערב. בהיותם במטוס הקטן – פרעוש יהודי מלוכלך, רטנה האם – היא עדיין האמינה שהם נוסעים לאיטליה, עד שנודע לה שפקידי העלייה הטעו אותה במזיד. כשהתבררה לה התרמית האיומה, כבר היה מאוחר מדיי. אבל עד מהרה התאוששה אימו של ולאדימיר ניסימוב וחשבה לעצמה: מה כבר יכול להיות, שנה שנתיים כאן, ואז הופל’ה, לקרובים בקנדה.

ולאדימיר לא שכח את הרגע ההיסטורי הזה, שנטבע במוחו כמו פנים מלכותיות על מטבעות בערך של פרוטה. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראה את עיני אימו בורקות באור שמיימי לבן, שהתגבשו כמו ערמות כותנה גולמית וכיסו את החלון האובלי הקטן שליד המושב שלו במטוס. עד היום נדמה לו לפעמים שהזיכרון הזה נדבק למוחו, כמו מסטיק בזוקה לתחתיתו של מושב אוטובוס. מגרדים מגדרים, אבל אין שום דרך להיפטר מזה. תמיד תישאר איזו פיסה מגעילה, תקועה כמו עצם בגרון.

פעם עוד האמין שאפשר וכדאי להעלות את הזיכרון על הנייר. אולי ההנצחה הסופית בשחור על גבי הלבן, שאין ממנה חזרה, תעזור לו לרוקן את האירוע מכלי הקיבול של הזיכרון לתוך משטח של דף קוורטו תמים. ולאדימיר ידע שפשוט צריך להזרים את המחשבה היישר לקצות האצבעות הנוקשות בעליזות או בכבדות על המקשים הקלילים של המקלדת – תלוי בחומרת הכתוב – והשאר כבר ייעשה מעצמו. אבלהאצבעותיו לא נענו לו. אדנותיות, זדוניות, עושות בו כבשלהן, הן נלחצו באטימות אל המקשים שהשיבו בצלצול לעג המוני, גלינג גלינג, ובמקום להיענות לו ולכתוב מילים כהלכתן, הן הוציאו חחחחחחחחחחחחחח מרוח, או גרוע מזה, וווווווווווווווווווווווווו שנתקע בגרון כמו שריקה מעוררת רחמים של חולה קצרת.

עברו עשר שנים מאז שאימו מתה, לאחר גסיסה ארוכה שהצליחה להרעיד בנשימותיה הכבדות את כל דירות השיכון. לקרובים באמריקה היא לא נסעה לבסוף, ואת “חבילות הרחמים” שלהם היא קיבלה בטרוניה. היא טענה שהם קמצנים, ולא מתביישים לשלוח לה – לה! – אלמנה, חולנית עם בן לא יוצלח, את הסמרטוטים הכי מגעילים שלהם. אבל ואלדימיר דווקא שמח כשיום אחד נחתה אצלם חבילה חומה רבועה, ובה מכונת כתיבה שחורה ומגושמת מדגם ישן, אולי מלפני המלחמה העולמית, מקשיה משקשקים כעצמות דינוזאור, זקוקים לשימון דחוף ומקפצים בקושי רב על תושבתם. אבל אימו הטילה וטו. טענה שהתקתוק עושה לה חור בראש.

את ימיו במחיצת הצוענייה עשה ולדימר קופמן בניסיון נידון לכישלון להתאים את תנועות אגנו לתנועות הקפריזיות של ירכיה החלקלקות, בזמן שהייתה מטפסת עליו והבל פיה חם ומסריח בגלל הבעיות בקיבה. לאחר מספר שעות כאלה במחיצתה, לא נותר לו לא כוח ולא חשק לכתוב. אשכיו גירדו ופיו כאב מנשיקות. הכתיבה נדחתה לעוד כמה ימים, והשיבושים רק הלכו והחמירו. כל מיני שיבושים: שיבושי לשון ושיבושי חיים. עד שלילה אחד החלה מכרסמת בו מחשבה מבהילה: שמא זו אימו שמשבשת לו הכול מלמעלה – גם את הכתיבה, גם את החיים?

שיטוטיו העצבניים מחדר השינה לשירותים וחוזר חלילה, לא הפחיתו את החרדה האיומה שהתגבשה בקיבתו והתגוששה איתו בעזות מצח של ילד עריץ. כל מיני מכאובים וצרכים גופניים דוחקים איימו עליו ועל שפיותו. לפנות בוקר, לאחר מאמץ מיוחד, פלט הזיכרון את הפרטים הבאים ואימת את התיאוריה שלו: בראשית הדרך הוא תיכנן שהגיבור יהיה אחד ולאדימיר אלכסנדר, יליד ריגה – נכון או לא נכון? נכון, אִימת הזיכרון. אבל במקום להירגע, הידיעה הוודאית הזו דווקא עצבנה אותו. מה יעזור לו עכשיו המידע? ולמה לכל הרוחות עושים כזה עניין מגיבורים ראשיים? אני דורש לדעת למה תמיד צריך לרוץ אחריהם ולתקן את שיבושיהם!

אבל כידוע, השינה מתרחקת מכל מי שרודף אחריה, ומכל מי ששואל את עצמו יותר מדי שאלות – זה מה שהצוענייה שיננה באוזניו בסבלנות כל הימים, ובאותה נשימה הציעה לו את מעלות משכבה, שהרי כבר הגיעו הימים הרגישים האלה בחודש, ויש להתאמץ למען עקומת הילודה. והוא, כמו תמיד, ניסה להתחמק ממנה, והפעם, הפלא ופלא, גם הצליח.

בשקט־בשקט התגנב למטבח, צועד בתקיפות גברית, חש כאילו כוחות חיצוניים מדריכים אותו, גרר סולם וטיפס לגומחה קטנה המשמשת כמחסן לאותן גרוטאות בלתי נחוצות שקיבלו מהקרובים בקנדה. בין חוקן אמייל ישן שצינור הגומי הקמוט שלו השתלשל כמו חדק פיל מידלדל, לבין מכשיר טלפון שחור, מיושן וסדוק, עשוי בקליט, שחוגתו רופפת ואפופה הינומת קורי עכביש, הסתתרה לה המכונה, מכוסה מפת ויניל מאובקת ודביקה למגע ונראית כמו בית רדוף שדים. מכונת הכתיבה שלו. שלו! כשנשא אותה למטה גילה שמתחת למעטה המתכת הנוקשה כמו שריון של חייל פרוסי, היא מכוסה כתמי עובש קשים ועקשניים. את כל הלילה העביר בניסיון להסירם.

בלילות אחרים נזכר ולאדימיר קופמן באימו, שנהגה לטעון באוזניו ששינוי שם מביא מזל. כשהגיעו ארצה תבעה ממנו שישנה את שמו לנועם. היא אמרה שכך ינעם לה לדעת שהם יגיעו אי פעם לקנדה. ואלדימר סירב, אבל אימו הייתה איתנה בדעתה וקראה לו: נועם, בואו לאכול צוהריים, נועם, מה עם השיעורים, נועם, רוץ לקנות תבנית ביצים, נועם, הקריאה תהרוס לך את העיניים.

עכשיו זה נראה לו כפתרון האידיאלי: להפסיק לקרוא ספרים של אחרים. כך לא יחדרו לחלומותיו גיבורים של אחרים – הלוא אפילו את שם גיבורו כבר אינו זוכר מרוב שמות. אבל מהר מאוד הסתבר לו שגם הפתרון הזה לא יועיל כלל וכלל לגיבושה של הנובלה שלו. נואש, הביט ולאדימיר אלכסנדר באשתו, שלא שקטה על אחוריה ולא התעצלה, יום יום טיפסה עליו בשקדנות – צל שערות בתי שחיה מתעתע בעיניו כשהביט בשדיה הנפולים מעט – ומיד אחר כך הייתה נופלת על פניה ושוקעת בשינה מתוקה ושבעה עד שבע בבוקר, שאז הייתה מתעוררת בעליצות, רצה להדיח את הכלים מארוחת הערב ושואלת: הערבה לך שנתך, יקירי?

על אף שידע שהיא קוראת מושבעת של סינרומן, ושאת ספריו שלו לא תקרא לעולם, לא כעס עליה, ורק הצטער ששנתה כה עמוקה ומתוקה, וחשב: אישה אחרת, אישה שאוהבת אותי באמת ובתמים, לא הייתה נרדמת ככה, ולא עוזבת אותי בלילות הארוכים והמענים. אישה שאוהבת אותי באמת הייתה מצטרפת אליי לשיטוטים הליליים.

ליבו הרומנטי של ולאדימיר התגלה לו עוד בילדותו, בריגה, כשאחיו הגדול מקסים, שהיום הוא סוור בחצי האי קרים, הזמין אותו לבית הזונות השכונתי, וולאדימיר סירב להזמנה בכל התוקף והכוח שיש בילד בר־מצווה, כי הבחין שלנשים שהציצו בו מבעד לווילונות יש זקנים ארוכים וסבוכים במקומות המוצנעים. וכי מה, מה הוא עושה עכשיו אם לא לבייש את גיבורו? לא, הוא בשום פנים ואופן לא יסגיר פרטים נוספים על ולאדימיר!

פתאום נזכר שפעם קרא שמישהו – סופר ידוע? מבקר בעל אספירציות? – אמר שסופר צריך לכתוב על הבושות שלו. הבעיה היא שוולאדימיר חשב שהבושה ההיא של הליכה קבוצתית לבית זונות בעודך בבתוליך היא כה נפוצה, כה בנאלית, כה מאוסה, מה גם שאין בה כדי לתאר את נערותו של הגיבור, וממילא קץ בסצנות כאלה בספרות. הוא שנא את סצנות ההתבגרות הקבועות האלה שמתוארות בכל ספר, רומן־רומן והווריאציה המסוימת שלו, אבל כרגע, מול אשתו שטרם כיסתה את מערומי הלילה, לא הצליח לחשוב על משהו אחר.

חובה עליו להיות הרבה יותר אינטימי. עליו להיאבק במקומות המוצנעים. אבל איך? ועל מה יכתוב? על הצוענייה שלו? על כאבי הבטן אחרי שהוא זולל יותר מדיי מרשמלו שצולה הצוענייה על הכיריים שאימו קיבלה מהסוכנות? על עצירות הבוקר שלו? בטח לא יכתוב על גושי הנזלת הירקרקה שהוא מדביק מתחת לכורסאות ועל דפנות הכיסאות, בלי שהצוענייה תראה, והם מתייבשים, וכעבור שבוע נושרים בפירורים על השטיח, והצוענייה שואלת ספק את עצמה, ספק אותו, מהיכן הגיעו הנה חריוני יונים? הלוא אין להם בעלי כנף בבית…

לא, זה יהיה מביש מדיי. גם אין בדעתו לכתוב על השעות ללא שינה, השעות המענות ללא שינה שעוברות עליו, על כל הניסיונות המשפילים להירדם. וגם לא יכתוב על החלב החם שנוזל על סנטרו ומלבין את שערות חזהו. גם לא על בקבוק הגומי החם שפועל עליו פעילות הפוכה, ממריץ אותו במקום להרדים, מרתיח את דמו ומעוררו לגמרי. ספרים? חַה! הם רק ממריצים את המחשבה כמו צמד סוסים מסופלסים שדוהרים בתוך המוח. ואז, באמת לך תספור כבשים.

פתאום נדמה לו שהוא מבין הכול. זה בא לו כמו הברקה פתאומית. כמו ברק במוח. איך לא חשבתי על זה קודם? הרי כל מה שנשאר לספר, זה את סיפור יציאותיו הקבועות, יותר או פחות, של אחד, ולאדימיר אשכנזי! מצד שני, את מי מעניין סיפור יציאותיו של ולאדימיר אשכנזי? ובכל זאת טרח ומנה כל אחת מיציאותיו, ציין את השעה לצד כל יציאה ממוספרת, רק כדי שיוכל לערוך ממוצע סטטיסטי, ולא ייחשב בעיני עצמו לשקרן ושרלטן כמו כל הסופרים. אלה, השרלטנים, אפילו על יציאותיהם אין להם קבלות! והנה, הוא מונה בהנאה שלושה סוגים של יציאות לתפארת המסה הספרותית!

הסוג הראשון יוצא בכאב ובקשיים, נפלט בקוביות קטנות וקשויות כמו גללי כבשים. את אלה לא כל כך קשה לנקות אבל גם לא הכי נעים. זה כמו זמזום שיוצא מהחומר הרך שבין האוזניים, אבל לעולם אינו מספק את הכמיהה האסתטית לשלמות. לא, לא לכך הוא כָּמָהּ.

הסוג השני נפלט בקלות כמו חמאה רכה, נמרח בלי בושה על פלחי העכוז, וגם מעלה אדים חמימים הפולטים סרחון עז שמזכיר גז. את הסוג הזה הכי קשה לנקות. זוהי היציאה הכי מטרידה, והיא מתאימה הן לחסרי השכל והבינה והן למי שעתותיו בידיו. אתה קורא את עמודי הספורט, את קוראת סינֶרומן, מהפך/מהפכת בדפים בנחת, ומתנקה באיטיות של מי שלא אצה לו הדרך, כי הוא/היא יכול/ה להרשות לעצמו/ה לקרוא כל מיני זבל נפוץ. אבל בסופו של דבר, היציאה הכי נפוצה הזו היא גם הכי יקרה, כי היא צורכת יותר מדיי נייר טואלט. חוץ מזה, כמה שלא תנקה, תמיד יישאר משהו. לכן הסוג הזה נחשב לחביבן של הבקטריות.

הסוג השלישי, העילאי, בא לעיתים נדירות בלבד. אבל כשהוא מגיע, א-הה! חג לשירה העברית. צריך לדווח עליו בעיתונות, לטפל בו בכפפות משי, להביט בו בשקיקה כמו על נסיכה יפה מן האגדות. היציאה הזו מתאפיינת במוצקות רעננה, פורצת החוצה בשבריר שנייה, בעליצות ובשנינה, בלא מאמצים או אגלי זיעה, והיא כמו סייח צעיר וענוג אברים. מראה לה כשל פאלוס שחור ונחמד, שעוביו תלוי מאוד בטיב המעיים שלך. במילים אחרות, בכל מה שזללת בימי חלדך. והבונוס: אין צורך לנקות.

המילים הללו, הנפלאות בדרכן, יצרו אצלו תחושה של תפארת, אבל גם של דז’ה־וו עמום. כך היה חש לו קרא אותן אצל מישהו אחר. ומה אם באמת קרא אותן אצל אחר או אחרת? לא. לא ייתכן שמישהו כבר תיאר את זה לפניו. אם כך, חייו יהיו מוכרים לכולם אחרי־ככלות־הכול. הלוא מתוך גופו הוא מדבר, מתוך יציאותיו הקבועות!

ולאדימיר קופמן נשבע להיות נאמן לאמת הספרותית, נשבע להיות נאמן לה אפילו יותר מאשר לאימו, עד שבכל פעם שנכנס לבית השימוש חשב על דוסטוייבסקי. את נאבוקוב הענוג השאיר לשעות הלילה, לאחר שיצא נקי ומבושם מהמקלחת. את קפקא העדיף לקרוא בערפילי חדר האמבטיה, וזאת כדי שאשתו לא תסלק מהבית את הספר המתועב עליה, בשל ציור החרק הענקי שאוכל גבינה עבשה, שבגלגולו הקודם השליך אותה לפח והאשים את אימו ברשלנות ובקמצנות. על עטיפת ספרו של ואלדימיר אלכסנדרוביץ', ובזה היה ולאדימיר משוכנע עד עמקי נשמתו, יצויר פח אשפה שחור ענק, ובתוך הפח הספר, ועליו ציור של עכביש־בית מצוי שגדל לממדי ענק.

זה היה החלום שחלם ולאדימיר ביום האחרון שבו ישן שינה של ממש. חלומות כאלה לא באים כל יום, ידע ולאדימיר, שפעם איזו צוענייה מטרידה גילתה לו שיש לו עתיד כרואה נסתרות ועתידות. לכן, מאז שהחלו לילות האינסומניה, לא התלונן ולא הלך לרופא המשפחה. הלוא תמיד היה אדם שקט וצנוע, לא אהב לספר על עצמו יותר מדיי, ובוודאי שלא על נדודי השינה. אבל הוא ידע, יפה מאוד ידע: עבודתו של ולאדימיר נפגעת, וזה גם יהיה הגורל של הרומן.

כתוצאה מכך ייפגע מעמדו הכלכלי, ועקב כך תתאדה גם האפשרות לעשות ילדים בלילות. ושוב הוא נותר עם האפשרות היחידה שבאה בחשבון: לנסות לכתוב את הנובלה הזאת על מעקב היציאות היומיומי, או שמא יהיה זה רומן, שבו יסופר הכול על אודות ולאדימיר אלכסנדר, או כל מה שייצא מזה, כבר לא אכפת לו מה בדיוק, כי ככה הוא לא יכול להמשיך יותר!!!!!

ולאדימיר לא מסוגל לישון. כשמוחו אינו צלול בבקרים, עיניו נפוחות ומבטו בוהה, הוא כותב כמה שהוא יכול, ולא מסיים עד שהוא חותם במעקב היציאות וברישום מדוקדק שלהן ברומן. רק אחרי הרישום של הבוקר, הוא נענה לספל קפה ולכמה ביסקוויטים יבשים בטעם רע של ארונות, ואז נשכב בתשישות לצד הצוענייה התאוותנית שלו. עוד מעט היא תקום ותנסה עליו את אחד מהתרגילים הנלוזים שלה כדי להתעבר. עד אז יש לו זמן לחטוף כמה דקות תנומה. מישהו אמר תנומה? מוחו הקודח, המשוטט כמו כלב חוצות, מתעקש לדווח לו על זיכרונות מתועבים – מישהו פה אמר מתועבים? – בהם קולה הסמכותי של אימו מתחרה עם הצליל המתמסר והמתוק שמפיקה מכונת הכתיבה הישנה עם כל החלפת שורה. גלינג גלינג! שורה־שורה והנזיפה המתאימה לה, שמגיעה אליו בחרחור של גוועים למוות מחדר השינה של אימו. די כבר, שקט! מי אמר פה שקט? כשהוא מבחין ברגליה של אשתו הנכרכות עליו כתמנון, בציצים שלה – מי אמר פה ציצים? – הוא מבין שמאוחר מדיי ללכת לעבודה, ונכנע בהשלמה למילים שמציפות אותו בתובענות שלא ידע כמותה.

הוא מחליט להסתפק בפירוט מבוקר של תחנות הדרך בשעת נדודי השינה. תמיד מצפים למי־יודע־מה כשקוראים על חוסר שינה, על כל כך הרבה לילות בלי שינה, כאילו, מי־יודע־מה קורה לו בהם, אילו הרפתקאות עוברות עליו. לפעמים גם תוהים: ואיך אפשר לחיות ככה, בלי שינה?

הערנות היא השלב הראשון. העיניים אומנם נפוחות כשל מתאבק פצוע, הצלליות השחורות מזכירות את מלאך המוות בשעת תפילה, האף מנוזל והסינוסים לוחצים, העיניים מגירות מוגלה הדומה דמיון חשוד לנזלת, אבל המוח, אוי, המוח! המוח נדרך ומיטהר כמו הגוף ביום השביעי של צום. מחשבות שלא ידעת שקיימות בך בכלל, קישורים מופלאים שלא האמנת שמוחך מסוגל להם, וסיפורים, כל מיני סיפורים מופלאים צצים פתאום, לידם נראה הסיפור ההוא על האיש שהפך לחרק הענק כמו סתם חרק ענק, מצויר על מְכָל תרסיס נגד מקקים.

הערפול הוא השלב השני. שמות נשכחים, דברים שאירעו לך כשהיית בן ארבע נדמה לך שאירעו רק אתמול, מספרים מתבלבלים, הסיפורים הנחמדים נעלמים, השפע הבארוקי של הדמיון נכחד עד שאין לו זכר, והמוח נתקע ומסתאב. כל מה שאתה עושה נראה לך מגעיל ומטופש, תאי הביקורת העצמית עובדים שעות נוספות, ואז, הנה זה בא, הנה זה בא: אתה הופך לאויב מס' אחד של עצמך.

אחרי התקופה הזו מוכרחה לבוא תקופת בהירות. אתה בטוח שהיא תישאר שם לנצח. המרץ המתוק מכה בתוך כל תא, הסיפורים גודשים את הקיים ומגרשים את הזיכרונות התפלים הצידה, גם בלוטת המין מתעוררת לחיים שאף פעם לא היו בה בעבר, ומה שהכי נפלא, כבר מסתמן לו תחילתו של סיום הרומן.

ולאדימיר האמין שמצא איזו סדירות ברורה באנרכיה של המחשבות שדוהרות בתוכו. הוא התמכר לאסוציאציה הנינוחה, כמו המחשבות המשכרות ששועטת בראשו של מסומם, ומבלי שהבחין בכך גילה שהן מתפיחות את קולמוסו הצנום.

הנה זה בא, שמח ולאדימיר על הפרץ ששטף אותו: אני חושב עליכם, ילדים קטנים שלי, ולאדימירים שלי, וידע שבכך הוא מסיים את אחריותו כלפי הזירעונים שמשייטים בזה הרגע בתעלה החמימה של אשתו, ובלי שיספיק להגיד ג’ק רובינזון, הם יהפכו לישויות אוטונומיות שמסתובבות בעולם, איזו חוצפה, בלי לקבל רשות.

תל אביב, 1989