א. ערפִלי בוקר    🔗

א. מבוקר עד ערב    🔗

שכור היה מן היום הגדול. הכל היה כאן חגיגי כל־כך, מלא הוד, עד שהוא גופו, דניאל גפן מכפר גרופינה, דמה פתאום לעצמו חשוב יותר וגבוה; מעט מברק התפארת של הסביבה וממראות ההוד נבזק אל תוך נשמתו. בִן יום צמחו לו כנפים ונשאוהו למחוז החלומות; בן יום נתרחבה הנשמה כפתחו של אולם ובא לקרבה מן הזוהר הקורן.

בעוד בוקר הגיע להר הצופים. שעוריו שבחר בהם, עדיין לא הגיעה שעתם. עם מחברת־הרשימות החדשה ביד התעה עצמו אל גני ההר וספג אל קרבו ריחן החריף של מחטי האורן. רוח צפרירים פזזה בשערותיו ועיניו גמעו בצמא את המראות הקדומים שסבבוהו.

מרבדי הירק על ההר בהירים היו ובניני המכללה נתמזגו בעצי האורן העבותים, מזיגת קסם. הנה הגיע למורד ההר ולרגליו השתרע מדבר יהודה. פעם ישקע המבט בעמקים ופעם יגביה לגבעות. כאן, על סף הישימוֹן, עוד הכל ברור ומחוור. גבעה רפודה עזים; רועה עם חליל בפיו. מרחוק — גמל משרך דרכו המתנודדת בציה; ואילו הרחק מזה — רק עביבים קלים וערפל של תכלת לוטף. עד שתופשת העין לבקעת הים האחרון, כבר היא שוקעת בנוף תכול, שאין חקר לו ואין שחר. משהו מאגדת הילדות פרוש על המרחק הרדום.

השעין מרפק על גזע־עץ מגודל, רחב־צמרת ועצם את עיניו. כמה טוב לחוש ברוח הנושבת עליו. תשוקה עזה עלתה בו להרקם בנוף החדש. כלום לא היה חלום זה — צפור חלומותיו? כלום לא יצאה נפשו מאז לירושלים קרית־גזית וכל תשוקתו — קנית דעת באכסניה זו של תורה? הנה בא היום. בנפש שוקקה ישתה מן המעין שנתגלה לפניו. גביעים עמדו לפניו בשורה, כולם שוקקים במשקה הפלאי, עליו אך להושיט ידו ולטול — לִטול ולמצות עד רויה, לטול ולמצות עד בלי די — — —

לפתע ניתר מן המקום, כאילו נשכח ממנו דבר וחש אל אולם ההרצאות, אל ספסל התלמידים.

מתלמדים חדשים, בעינים פקוחות, פקוחות מאד, סקרניות ומלאות ענין ומתלמדים ותיקים, שחיוך קל, ספק אדיש וספק סלחני, לא סר מעל זויות פיהם. דניאל גפן לא שיתף עצמו במחיצתם. הוא שיקע עצמו בחללו של האולם במלואו ודעתו נשבתה להרהורים רחוקים. שוב ספסל לימודים וקתידרה — הכל כמעט כמלפנים, אלא שמופלא יותר, מוזר יותר — היה זה יום גדול!

לדברים הרבה האזין דניאל ביומו הראשון במכללה, דברים רחוקים זה מזה מאד ומופלאים, שאזנו לא שמעת אותם מעודה. הכל נשזר לתוך המראות שספג ונתעטף באויר שנשם מאז הבוקר; ובטרם נתן דעתו וכבר פנה רובו של יום ושעורו האחרון חלף.

שנית סר אל פאתי הר הצופים לחזות במדבר ובים. אחר היה המחזה. מדבר אפור ורציני; במרחק היה פלא חדש — סרט הירדן הכחול נצטייר כעל כף יד, התפתל ושפע אל כחול ים־המלח; מעבר לים שָׂגבו הרי מואב וגבלו לעגול הקורן של אגם. התכול המלטף מיזג זה בזה הרים ומים.

בלב הומה עלה דניאל גפן במכונית, שצפתה כדרכה מול השער, לרדת בה העירה.

ב. חדר    🔗

בעיר נרגע דניאל מעט משפע המראות. צריך היה לחפש אחר חדר, שעד כה לא ייחד לו פינה לעצמו. פנה לאחת השכונות שהמתלמדים רגילים היו לגור בה והתחיל לחזור על הבתים. לא צלחה לו שעתו. החדרים שעמדו לשכירה תוספת־מה נלותה להם תמיד; אם מטבח ואם פרוזדור קטן, או חדר אמבטיה — דברים שאפשר לא היו מיותרים כשלעצמם, אלא שלגבי דניאל היו מעלים את דמי השכירות מאד.

לבסוף נמצא לו חדר קטן, לא מפואר ביותר — כמותו רצה דניאל גפן. בעלת הבית, אשה מסורבלת, בשנות העמידה, נקבה מחירו בלשון חלקה, מנתה כל יתרונותיו ונשבעה שאין להשיג דומה לו במחיר עלוב זה ולבה סמוך ובטוח כי יהיה מרוצה מאד.

גפן כבר היה מרוצה. החדר נראה לו. פינה לעצמו, ארבעה קירות לרשותו ואף המחיר אינו מופרז — וכי מה יבקש עוד?

לא היה רגיל לעמוד על המקח, אלא כדי לצאת ידי חובה התבונן סביבו ואמר:

— דומני שהחדר מערבי הוא, גברתי. השמש אינה מגעת לכאן.

— שמש, שמש הוא צריך, בחור צעיר שכמותו? ירח, ירח, דרוש לו כאן, חי־חי־חי…

דניאל צחק מהנאה. על צד האמת, לא היה כלל בדעתו להאריך בחפושים אחר מקלט. עוד לפני שנתן הסכמתו כבר הניח את מחברת־הרשימות, מוכן לקבוע מושבו כאן. מיד מיהר לעיר להביא עמו את מטלטליו, כדי שיוכל ללון בחדרו החדש.

בעוד המזודות מוּנחות באמצע החדר, מלאות ונעולות עדיין — השתטח דניאל על מיטתו, שהביאה מן הכפרים ביהודה ונתן עצמו מאושר וטוב־לב בזרועות שר־השינה.

האירה שחרית. קם דניאל על רגליו, עבודה רבה חכתה לו בבקר זה. תחילה סדור חפציו. אחר כך יש להכיר מעט את הסביבה ולבדוק היכן נוטלים ידיים והיכן משיגים ככר לחם. רגש מוזר נלוה אליו: אורח בלא מארחים; טוב היה לו הכל וערֵב. פתיחת דף חדש בפנקס, דף מבטיח, קוסם.

החדר — קסמו היה רב יותר בלילה. ביום נראו קירותיו מרופטים מעט; מרצפותיו פגומות ואיזו רשת של צנורות עשתה לה קפנדריה על כתלי חדרו והמיים בקלוחם היו משמיעים רעש ושריקה משונה וגרמו לו תמיד, לדניאל, שיהא מופתע מחדש.

אך גם בכך לא היה כדי להעכיר רוחו של הדייר. צנורות הומים, או מרצפות פגומות — מה ערך להם בשנוי המופלא של חייו? המעדר נשאר מאחוריו; שרשרת ימי העמל שחלפו נקרעה והוא עלה בהר הצופים — כלום עלול דבר לצערו?

המזודות נפתחו, המיטה הועמדה בפינה נאותה. אף שולחן הברזל והכסא הרעוע מצאו מקומם.

הוא טרם גמר את הסדורים והנה דפיקה בדלת. אדם צעיר עמד על הסף, בהיר־שער וכחול־עיניים, כולו אומר שמחה ובטחון של מה־איכפת־לי, ברך בחטף את בעל החדר ופתח בנימה של רעות:

— בעלת הבית ספרה לי שיש לנו כאן דייר חדש. מתלמד, אמרה, לא־כן? גם אני לומד באוניברסיטה; ברוקה שמי.

— ושמי דניאל, דניאל גפן.

— אה, דניאל גפן, מצויין. אומר אתה איפוא ללמוד באוניברסיטה, הא? נו, כנגד זה אין עצה; מי שגמר בלבו ללמוד שוב לא יסתלק מן העולם עד שיתחיל במלאכה, — אם יסיים, שאלה היא… מדעי הרוח, מה? ודאי, ודאי, אני מכיר את הלקוחות. משאתן עיני בחדש מיד אגיד לך לאיזו פקולטה יתכוון, אות קין במצח ואין לשנותו לעולם — לעולם, חביבי.

דניאל היה נבוך מעט מבקור מוקדם זה ומשפע הדברים שהעתיר עליו המבקר ומשפסקו דבריו הזמינו בתנועת יד:

— שב־נא, בבקשה. עוד רגע ואני גומר הרקת מזודה זו והכל נגמר.

— תודה, תודה. אין אנו רגילים כאן בנימוסיות יתרה. שב, או אל תשב, הטח ראשך בכותל, למי איכפת? העיקר הוא הרצון הטוב, הלב הפתוח וההומה — זה העיקר. הנימוס החיצון — כקליפת השום.

מבוכתו של דניאל גדלה והלכה. עכשיו לא פצה עוד פיו, אלא העסיק ידיו בסידורים.

— ארון, רואה אני, אין לך עדיין. גם אני חייתי שנים בלא ארון. רהיט זה מותרות הוא, כביכול. אפשר גם בלעדיו; אלא שזימן לך המקרה ארון. זה שהיה אצלי, החלפתיו לא מכבר בחדש. הישן עומד בחצר. תרצה — תזכה בו.

— אני מודה לך מאד. לא חשבתי כלל על ארון. גם בכפר לא היה לי ארון בחדרי, אלא כיון שאין לך צורך בו, אודה לך.

— אל תודה לי. ארון זה לא היה שייך לי מעולם, מבין אתה. הוא שייך לכל צבור הסטודנטים. בחיי. מוסמך אחד, לפני שנים הרבה, עלה פתאום לגדולה וקנה לו רהיטים חדשים. קם והפקיר את הישנים והנחילם לדורות הסטודנטים שלאחריו. ארון זה שימש כבר תלמידי חכמים הרבה ועכשיו שגם אני קניתי לי ארון אחר — עומד הוא בחצר לפקודתך.

— תודה, תודה רבה. ולמה זה אזכה בו אני דוקא?

— בתוקף הזכות השלמה — אתה הרי שייך אתה לדור החדש של המתלמדים ואת הארון אין למכור בכסף, זהו תנאי מפורש בירושה ומי יקפוץ על המציאה אם לא שכמותך?

שניהם צחקו מבודחים. זה מדבריו של זה וזה מתמהונו של זה. לבסוף יצאו לחצר והכניסו הרהיט פנימה: ארון־עץ ישן, מחציתו פתוחה לספרים ומחציתו מותקנת ללבנים. עקבות צבע לא נותרו עוד על דפנותיו ואחת מרגליו פיסחת. אך לכל נמצאה תרופה. הארון הושען אל קיר ונסמך בשבר של מרצפת, נמלא במעט ספרים ומטלטלים והפך רהיט לתפארת.

מבודדים ומרוצים מעצמם נשארו עוד בחדר המסודר לסעוד מעט את לבם ולאחר ארוחה חטופה נפרד ברוקה האורח, והזמין את דניאל לחדרו; עוד שהייה ואף זה חוטף מחברתו ומכון פניו אל ההר.

ג. מותו של סוקרטס    🔗

את אולם ההרצאות הישן אהב מכל האולמות. לקוי היה אולם זה בזעימות אורו ופגום פגימות הרבה, אך ראוי היה בהשראה הגדולה שנסך על היושבים בו לתלמודם. תקרתו מקומרת קימורים־קימורים ומישחק צללים מופלא נתלה בהם. יושב בו אדם, אין עיניו משוטטות אלא נקבעות במרצה העומד על דוכן והנפש נקלעת בדבריו. אור גנוז זרוע באולם המסתורי ונבזק אל הלב ועולה בלהב העין.

ושמיעת פרק בפילוסופיה קרובה ללבו של גפן. מעודו היה תוהה על דברים הרבה, שאין להם תפישה בעולם המעשה ורק שעת־ערביים של הנפש יפה להם. הולך לו אדם משוקע בעצמו כאילו אין דבר זולתו. כל אותו עולם הרוחש יצורים זעירים כאילו לא היה. הולך לו אדם לדרכו כמי שהכל חיים מהבל פיו עד בטול גמור. אלא שעולם זה קיום משלו יש לו, חי ונושם. אפשר אין יצורים זעירים אלה מכירים באדם ורואים בו רק פגע מפגעי הטבע בלבד שאין בפניהם מנוס ובונים עולמם כתפישתם? ואם כך, אפשר האדם עצמו אינו אלא כפוף לרצונם של ענקים, שכף רגלם על אדמה הורסת מטרופולין — ואין אנו יודעים מדרכם ואנו רואים אותם כפגעי הטבע בלבד?

אלה היו הדברים שהעסיקו את מוחו בנשימה שבין משיכת מעדר ויישור הגב, או בסבוביו עם סוס בתלם; היה מצר על האמת ללא אחיזה בחיי היום ואשר כל הרודף אחריה מוחזק בטלן והמקשיח לבו בפניה — זוכה לקילוסין ולכבוד. ומהי אותה אמת כשלעצמה? פעם נראית באור זה ופעם באור אחר. אמת של זה — שקרו של זה ושקר של זה — אמתו של זה, מי ידע דבר לאמתו?

היו ההרהורים טורדים את גפן. שבע גורשו ושבע חזרו להטרידו עד אין מנוס. ובנהוג העולם שקריו במוחש היה אף גפן עצמו מוטרד בזרמו ורק בשוליו של אותו עולם היה מהרהר הרהוריו, בחינת אדם שמכיר כאבו ואינו מכיר רפאותו.

עכשיו שעקר להר הצופים, מצא בחייו שנוי מופלא: מה שנחשב אתמול להרהור בשולי העולם — הפך היום למגילת החיים עצמה. המים הגנובים של אתמול, היום — מימי חוק.

יושב לו גפן לחוץ אל קיר עתיק, מאזין לדבריו של סוקרטס. זה ימים מספר שפרשת חייו והלך הגיונותיו של חכם זה נפרשים לעיני המתלמדים. הדמות הנלעגת, שקליפתה טלואה סחבות ותוכה רצוף אבני־יקר, שבתה לבו של דניאל. לא הניח לאמת, אלא כיתת רגליו ובקשה עד כלות כוחותיו ומשתפשה בכף בגדה לא הניחה עד שנתפיסה לו. כך נתגלגל לבית האסורים, שאף בו לא הניח ידו ממבוקשו ולבו ער לתעודתו.

רחפו צללים, שאין בהם אלא הרגשה בלבד. מאז בית הספר ידע כי בני אתונא הם שהישקו את סוקרטס כוס התרעלה, אולם רק היום כמו הרגיש במעשה זה, כאילו טבלו שפתיו שלו בסם המות. ציור זה של ישיבתו בבית הסוהר בין רעיו, הרואים כיצד מסתלק רבם הגדול והם מחרישים — היה אחד המאורעות הרגישים ביותר שנגעו מעודו בלבו של דניאל.

האולם היה כבד־נשימה. במלים שקולות הגיע המורה למעשה על עירוי הכוס ולפרשת חייו האחרונה ומשסיים לא הוסיף דבר. נטל הספר וקרא:

“כך אכֶקראטס, היתה פטירתו של ידידנו: איש, שהיה כפי שאנו יכולים לומר, הטוב מכל בני זמנו, שהיו ידועים לנו, ובכלל היה חכם וצדיק מכל אדם.”

האולם היה דמום. כל רחש לא נשמע. מתח לבבות נתלה מסביב; כאילו נתביישו הכל על חטא רגישותם. כשהפנה גפן לבסוף את ראשו לעבר ספסל קרוב ראה מין דוק קל פרוש על עיניה של שכנתו וריסיה רוטטי צער. ראשו צנח על חזהו.

באולם עוד עמדה דומיה.

סוקרטס היה מת.

ד. פת לחם    🔗

היה ערב קר, כולו רוח זועפת, שמעלה מדי פעם קילוחי מים מן השלוליות ומטיחתם בפני עוברי הרחוב. כולם בהולים היו וחומקים בחפזון לעבר בתיהם, כשהם דוחקים ראשיהם לתוך קיפולי הצוארונים, רוצים לשמור על מעט החום שנשתמר בגוף. ערב קר ורטוב ורוחות צוננים נפרחים מהררי ירושלים, דומה גם הנשמה פורחת עם נשיבתם.

דניאל גפן חמק אף הוא מן הרחוב כשתרעומת־מה בלבו. לאמתו של דבר, לא היה במי לתלות סבת התרעומת וכאן היה טמון כל הרע. אותו ענין של אכילה היה מסובך וטורד. אם לא יאכל כלל — אין לו לאדם קיום אפילו שעה אחת — וכבר מן המפורסמות הוא. אך לקמץ בארוחה אחת ליום עוד יש בכוחו של אדם. היה גפן מאחר בשינה בבקרים ללא שעורים ודולג על ארוחות־בקר. כן עשו גם פועלי הכפרים בעונות מחסור ולא היה בזה משום רבותא. ובכל זאת כאן, בעיר, לא היה הסדור עולה יפה, משום־מה. אף עכשיו, למרות שאכל היום שתי ארוחותיו, כרגיל, הרגיש שוב ברעב שהציק לו בתקיפות מטרדת. מעשה מופלא, כאילו ברית כרת עם קיבתו להספיק לה כך וכך ארוחות ואם החסיר שחרית — ישלים עם ערב. היה זה ענין חמור, הפרוטה הלכה ואזלה וחדשה לא נוספה מאז עזב את כפרו והמצב החמיר והלך. עד כה היה כחולם. נוף ההרים של ירושלים והלמודים הרחיבו את דעתו; הסביבה החדשה שקסמה לו רבות הסיחה דעתו מן המצב; אולם כיום הוטל עליו לטכס עצה ולהפש פרנסת־מה ויפה שעה אחת קודם. אלא שעכשיו כל עוד לא כלתה הפרוטה האחרונה מכליו לא היה כדאי לענות עצמו ברעב — נכנס למסעדת הסטודנטים להשיב הנפש במעט נזיד חם, שיותר משהיה צריך להשביעו היה צריך לו לחימום אבריו.

כבר היתה שעה מאוחרת, האולם היה ריק למחצה. במטבח הדיחו התורניות את הכלים ושלושה תלמידים גמעו בשלוה את מנותיהם. הקור בחוץ האט את חפזונם הרגיל והיו יושבים ובולעים תבשילם במתינות.

אך ישב אל השולחן ומי שהוא הטיח יד על גבו:

— ברוך הבא, גפן, בחור כארזים.

— אה, ברוקה, שלום,

— קר מאד.

גפן סקר את האולם ומשנוכח כי אץ איש נותן דעתו עליהם, משך את ברוקה, הושיבו אצלו, נתן ידו על שכמו והפליט:

— ברוקה, אין לי עבודה ואיני יודע מה לעשות; לא הייתי פזרן וקמצתי ככל שיכלתי…

— נו, ודאי. מכלי ריקן אין לקמץ — לכל הדעות.

— כך, ברוקה. מה לעשות? לולא למודי הייתי מוצא ודאי עבודה כל שהיא, או שמא הייתי חוזר לכפר. שם יודעים אותי, אלא שלמודי — — דבקתי בהם, איני יכול בלעדיהם…

עיני ברוקה לא היו הפעם בהירות כתמיד. רוח הסגריר העכירה במקצת את זהרם ואף בארשת פניו של גפן לא היה בשעה זו מן השמחה. שניהם החרישו וברוקה היה פוצל קיסמים וצוברם לפניו תלים תלים.

— ענין הפרנסה קשה כקריעת ים סוף, — פתח לבסוף — הדבר ידוע, חביבי. אין זה מן הדברים הקלים להשיג עבודה כדי פת לחם ומה עוד שתאפשר לך להמשיך בלמודים. עולמנו צר הוא, עליך לדעת, צר הוא מדי ואחד מסיג גבול רעהו. אלא שאין להתיאש. לא היית תלמיד כהלכה אלמלא טעמת מן הרוטב הזה, חביבי. כן, יש להגות בדבר־מה.

הפסיק ואחר־כך כאילו המשיך לעצמו:

— אני עצמי הפסדתי השבוע שעור טוב מתוך פזיזות. תלמידי — אדם מבוגר, מעריך אותי מאד, סובר כי גם אני מעריך אותו. משראה כי איני מיחס לו חשיבות יתרה, התנצל מיד בפני, שאין שעתו פנויה עכשיו לשעורים משום עסקיו המרובים, כנהוג…

— והשעור, אבד לחלוטין?

— חכה־נא, חכה־נא — ברוקה בלבל בתנועת יד מהירה את כל הסדר המופלא של ערימות הקיסמים — בעצם אפשר לנסות שוב. מה איכפת אם אפילו תעלה אל אותו בר־נש ותציע עצמך כמורה לעברית: הנך סטודנט למדעי הרוח — שמעת שדרוש לו מורה, מדריך. כן עליך להגיד. מה אנו מסַכנים כאן, בעצם. תנסה…

כאילו רוח חדשה היתה פתאום בגפן:

— טוב, אנסה, אפשר — —

— אין לצפות להרבה, אלא שיכול אתה לנסות. העיקר: לא לדבר ביהירות. איש זה אין דעתו נוחה ממורים גאים.

כל הערות לא היו עלולות להפחידו. גפן שכח את רעבונו. קם ושאל לכתובת, הודה לברוקה והכין מיד דרכו לתלמיד המשוער.

בדירה שצלצל בדלתה היו בני המשפחה מסובים אל השולחן ומבלים זמנם בנעימים. כנראה שאף אורחים היו מוזמנים אל שולחן הבעלים, כי מן החדר נישאו צחוק ושיח עליז ומבודח. כשפתחה המשרתת את הדלת, אמר גפן שיש ברצונו לראות את בעלי הבית. היא העיפה בו מבט חשדני, אך נכנסה בכל זאת לחדר המסובים ושבה כעבור דקה בלוית גבר שמן, קרח, שעיניו נסתמנו רק בקו מאוזן דק בזגוגיות הבולטות של משקפיו.

מבוכה קצרה וגפן מצא את לשונו בפיו, הסביר חפצו כמעט בלשון חלקה ובלא היסוס. בעל הבית התנצל ברוח צוננת: יסלח לו, אין בדעתו להיעזר בו כרגע. גפן ביקש סליחה וסגר הדלת מאחוריו. הכל היה איפוא מסודר.

בחוץ חכתה לו רוח צוננת.

רק הגיע לפתח הבית ורסיסי גשם נתלו בפניו, כשהמשרתת השיגתו מתוך ריצה וקפיצה ודילוג מהיר על המעלות והזמינתו לשוב ולעלות לדירה.

תוך תמיהה חזר לאטו על עקבותיו — בלי שהבין פשר דבר. מה רצו ממנו עכשיו? האם כבר רצה בעל הבית להיעזר בו? כשנכנס אל פרוזדור הדירה, יצא לקראתו בעל־הבית בלוית אדם, בעל פנים מעוגלים ועיניים מפיקות קהות וטוב־לב, כשל אנשים שמזגם רך וחריפותם פגומה. הוא שאלו:

— אדוני יודע ללמד ילדים?

— ילדים? כן. כמובן שאני יודע.

— יש לו נסיון בדבר?

— כן. יש לי נסיון, ודאי.

הוא נשם מלוא ריאתו ופלט בנשימה אחת:

— שנתיים לימדתי ילדים קטנים. שנתיים.

— מצוין, יש לי ילד בכתה שלישית וילדה בשניה. אני רוצה להקל עליהם מעט את הלימוד בבית־הספר. ילדים רכים עדיין, יוכל איפוא לעזור להם, לא כן?

— ודאי, ודאי, אין ספק, אדוני. דומה עלי שיהא מרוצה ממני.

— מובטחני, שהריהו בעל נסיון. ילך עמי לביתי, אם שהות בידו.

כאן רעם בעל הבית, שכן לא היתה דעתו נוחה מן הענינים שמעורר אורחו תוך כדי ביקור.

— אבל, אדוני, הסטודנט יוכל לבוא אליו גם מחר או מחרתיים, מה יש כאן להחיש? נשחק־נא מעט בקלפים.

אלא שכאן השיב אבי הילדים ואמר שכבר היה בדעתו ללכת בלאו הכי וטוב יהא אם יוכל המורה ללוותו, כדי שלא יטריח עצמו לשוא בחפוש הדירה.

גפן היה המום. מרוב התרגשות כמעט שלא פצה פיו כל אותה דרך. כיון שהגיעו, הציגו האב בפני הילדים ואמר שמקוה הוא כי יכבדו את המורה ומיד שלחם לחדריהם לשקוד עמו על שעורם.

רק פתח בשיחה וכבר הביאו תה וצלחת עוגות והגישום לפניו. הוא לגם מעט מן הכום בשעה שהילדים שקועים היו בכתיבה. רעבונו נתעורר בו מחדש וביתר תוקף. כלום נאה לבלוע מן העוגות הטעימות? אחת יתיר לעצמו. עודו חושב וכבר נטלה ידו עוגה אל פיו. שוב לגם מן התה והרחיק מעליו אותה צלחת מחשש של השגת מדה.

עד מהרה נסתיים השעור. משקם גפן נטלו הילדים ביד בוטחת מן העוגות. דניאל לא גרע מהם עיניו. הגביה מעט כתפיו ונפרד בחיוך מן הילדים המכרסמים עוגותיהם בהנאה.

ה. גשרים    🔗

עד שדניאל גפן ראה עצמו מעורה מעט בחייו החדשים כבר שלט החורף בכל מאודו. השעור אצל הילדים נתקיים כסדרו והיה מתברך על המקרה המאושר — רק את העוגות היו הילדים בולעים על חשבונו כבשעור הראשון, אלא שכבר השלים עם הדבר כאל גורל שלוח ממרומים.

שוב לא היה בודד כמקודם; מלבד ברוקה, שהיה דואג לו דאגת־אח, היה גם נורי מן המכון למדעי הטבע נכנס פעמים אל חדרו ושוהה אצלו שעות הרבה. העולם הגשמי ועולם הרוח מובדלים היו זה מזה לחלוטין על הר הצופים. כל אחד ודרך יומו. זה עובד בחומר וזה עובד ברוח, ואין שניהם עולים יפה בקנה אחד. אלא שנורי נתידד עם גפן דרך מקרה ונמשך אל קומתו הטובה, שחוזק וצניעות היו מתנצחים בה, אל פניו השחומים ועיניו השקטות־העמוקות.

היה נורי פורץ בשעת־ערב מוקדמת אל חדרו של גפן, מטיל עצמו על המטה, תולה מבטו בתקרה ומטיף:

— אתה, גפן, בחור כהלכה, אלא שהיית חייב לבחור במדעי הטבע.

והוא, גפן, יושב על שולחן הברזל, נותן ראשו בידיו ומסתכל בפניו המוצקים של רעו. יש לו לנורי גומה עמוקה בסנטרו והוא חושב תמיד, למראה גומה זו, היאך יצליח לגלח זקנו בלא שיפצע סנטרו.

שתיקתו מעלה אשו של נורי.

— מה אתה נותן בי עינים בלוטות? עליך להבין שכל למוריכם הבל הם ותו לא. פלפולי מלים ללא אחיזה. הכל אפשר להוכיח בפילוסופיה שלכם. אפשר לומר כך ואחרת ואילו אצלנו: אמרת מלה — הב חשבון! הבעת דעה — שקלנה במאזניים!

משסע גפן את נורי:

— לא הכל נמדד ולא הכל נשקל.

— הכל, הכל. חשוב־נא כמעט קט שחרב העולם ולא נותר אלא קומץ תלמידים רועי־רוח — מה הייתם פועלים אז, רבותי? שמא מתוכחים אם עולם זה הטוב שבעולמות הוא והייתם מיגעים ראשיכם בהמצאת הגדרה חדשה, נבובה מאלו שלפניה?! חי ראשי והרי לא היה איש יודע מן העולם הממשי כלום ולא הייתם יודעים בין ימינכם לשמאלכם ואפילו מהו חמצן לא הייתם יודעים, כי המעט שידעתם בבית הספר כבר שכחתם. אני כשלעצמי איני מבין במה אתם עוסקים שם בעולם החכמה שלכם!

מנסה גפן לעמוד בפרץ. אוחז בתלתל שערו. סובבו בין אצבעותיו, מותחו ושוב מתלתלו ומנסה להוכיח לנורי שאין העולם קיים אלא בזכות הפילוסופיה. שכן היא מדע המדעים וכעין אֵם שאין שטחי המדע אלא בבחינת בניה העוסקים במלאכה גרידא ואילו היא עצמה ראש וכתר להם. הוא קורא לעזרה את אפלטון ואת אריסטו ואת קנט ומגייס כל אונו ומִרצו כדי לשכנע, אך נורי אינו עשוי להפתות על נקלה והריהו משתולל על גבי המטה, כמי שבדעתו לדרוס את הפילוסופיה בהולם גופו.

לבסוף עייפים שניהם מן ההתנצחות וקונים כִּכּר לחם וזיתים ירוקים, מניחים המזונות על גב המטה; יושבים וסועדים לבם בנחת.

אלא שלא פסקה עור שורת הידידים.

ערב אחד, לאחר שסיים שעורו האחרון, יצא מעט לשוח בגן הר הצופים. ההר זלוף היה ריח בין הערביים. הטבעונים כבר עזבו מעבדותיהם, המשרדים היו ריקים והשומרים נטלו השררה בידם. גם בטבע התחילו חלופי הכחות. מכאן, מן ההר, נסתלקה השמש וגזעי האורן רקמו צללים עבים על הקרקע. צמרותיהם מלאו שיח רב כמלמול פלגי הרים. אולם מן המדבר לא נסתלקה הבהירות. ההרים שמעבר לים להטו בארגמן השקיעה ולמרגלותם רבץ ענן כחול שכיסה רובו של הים והמדבר. שלוה ירדה על הכל, לא ניד ולא זיע במרחק. כאן בהר נקרעה לפעמים השלוה לקריאת עורב מקוטעת.

גפן נשען אל עץ אורן אהוב, שגזעו המהופך שכוב כמעט על הקרקע וצמרתו ענפה ומורקת. מוזר היה כאן וטוב. לבו שקע בשלות השקיעה. בקצה המדבר ירדו ערפילים וצעיף כחול נפרש על הגבעות כפרוכת.

היתה לו לגפן שקיעה זו כזכרון ילדות עמום שנאחז בו בדבקות מרובה. כמה שקע בתוך עצמו לא ידע. רשרוש־מה ניערו מחלומות. לראשונה סבר שכלב השומרים הוא ששיתף עצמו ברחש הפלאים, אך מיד הבחין בצורת אדם. היתה זו דמות כפופה, רגליה משולבות תחתיה וכולה אומרת נֶכר. הראש צנוח והעינים עצומות למחצה. לא שב אל השלוה במחיצתו של זה הזר; קם ממקומו והלך מעם האורן. בעברו על פניו נדמו לו כמוכרים. כן, היה זה מי שכבר ראהו מבקר בשעורים. לא צעיר, רזה, עיניו שקועות וזקנו אדום־לוהט, מגודל פרע. גפן חמק על פניו ויצא אל השער. כאן שלטה עוד המציאות. תלמידים מלאו את המוצא; זה ממתין לאוטו וזה חש לשעור אחרון. מהתלות הילכו באויר. לא היתה שעתו יפה לחדודי־שיח; אך משראה מרחוק את נורי פונה אל המכונית הטהו לצד הכביש:

— שמע־נא נורי; זה האדמוני, בעל הזקן שאני רואהו לפעמים על ההר — מיהו?

— אדמוני?

— כן, מוזר קצת. שתקן כזה, אינך יודע?

— אה, בן־אביגדור? הא לך, מצא לו אדם להתענין בו!

— מדוע לא?

— גפן, חכם שכמותך, אם אתם, מדעי הרוח, משוגעים אתם, בן־אביגדור מטורף הוא.

— אה, הבדלה דקה מן הדקה ומדוע זכינו אנחנו לשבח כזה, אולי מותר לדעת?

— מה אתה מתפלסף? בן־אביגדור זה מטורף הוא, פשוטו כמשמעו. כל העיר יודעת אותו. צם בימים ורועה־רוח בלילות; מבעלי המסתורין, מבין אתה? איני תופש אנשים כאלה, כלום אינם מטורפים?

כל אלה עוררו את גפן מאד. תחת רדתו העירה, כפי שסבר תחילה, נמלך בדעתו ונשאר בהר, מתאוה לתפוש לבן־אביגדור בצאתו דרך השער. לשוב אל בין העצים לא העיז, אפשר יעורר חשדנותו בכך. כאן, בשער, ודאי ימצא שעת כושר לבוא עמו בדברים. חלפה שעה רבה. הלילה העליט. פנסים האירו בהר ובן־אביגדור איננו. כבר רצה לסור אל מקום ישיבתו, כשראהו לפתע יוצא מבין העצים ופונה מרושלות אל הכביש.

הלך ברגל — כמנהגו; גפן נמלך להלוות אליו. כמעט שהשיגו כשהפנה בן־אביגדור את ראשו וראהו. ברכו גפן לשלום. ענה לו בנענוע קל של ראשו. זמן־מה הלכו בלא שפצו פה ורק כשהיתה מחצית הדרך מאחוריהם, נוכח גפן שעליו לפתוח פיו — אחרת יהא הפסדו ודאי.

נשא קולו:

— שמא הפרעתי לך שם, למעלה. אני מבקש סליחה. לא הבחנתי בך.

בן־אביגדור לא שעה אליו. כמו לא הקשיב דבר. היתה דומיה. לפתע נדחקו מלים מפיו:

— היית שם לפני. לא חזקה היא לי על הבדידות. כל דכפין — זוכה בה.

שתקו עד לפרשת הדרכים. פתאום עצר. מיד עמד גפן עמו. בן־אביגדור הפליט בשקט, אחר היסוס־מה:

— שלום.

החזיק בו גפן:

— אבקש ממך דבר, אפשר נוכל להפגש, כלומר — בהזדמנות…

— למה לנו להפגש? לכשנזדמן פעם ביחידות — אדרבא, אבל לקבוע פגישה, זו למה?

— איני יודע — חשבתי, אני כאן חדש. ראיתיך פעמים ספורות בשעורים. אילו הסכמת, הייתי סר לביתך.

— ביתי אינו עשוי להניח דעתם של אורחים. ידידי הצעיר.

— לא כל האורחים שווים ולא כל המארחים שווים.

— נכון, נכון — חזר לעצמו והמשיך אחר שיקול דעת — עוד נפגש ודאי, עוד נפגש…

ופנה לדרכו.

גפן שהה עוד מעט על פרשת דרכים. לפניו עמדה העיר שקועה בתעלומת הערב, מאחוריו ההר רדום במחשכים.

ו. לילה בעליה    🔗

באחד הערבים מיהר גפן לעבר השכונה שהתגורר בה בן־אביגדור. בימים האחרונים נפגשו אלו פעמים באקראי ואף ירדו יחד מהר הצופים, עד שלבסוף הגיד לו בן־אביגדור את כתבתו, מעין רמז של הזמנה. מיד נזדרז והלך לבקרו.

השכונה בקצה העיר והדרך אליה — שבילים צרים בשדות זרועי סלעים. השכונה היתה רעועה. הבתים קטנים, ספק חורבות עתיקות, ספק בתי מגורים. צפופה היתה השכונה, קיר נשען אל קיר וגג נישא על גג.

בקושי פילס לו גפן דרך אל הבית עד שמצאו. היה זה בית־קומה אחת שעלית־קיר לו בנויה עץ. אל חדר־עליה זה, מקום מגוריו של בן־אביגדור, הובילו מדרגות עד לגזוזטרה צרה, מין מעקה עץ שהיה נכנע לצעדי הדורך כאסקופה הנדרסת. משהגיע בשלום לדלת, שמע מאחוריה קול עמום ומשלא נענו לדפיקותיו, דחפה ונכנס.

תחילה נדהם מעט, אך מיד נרגע וגזר על עצמו שלא להראות אותות תמיהה. לא היפנה ראשו לצדדים ולא העתיר שאלות על מארחו — כאילו היה רגיל לסור לכאן בכל עת. ובן־אביגדור קם, נטל בידו מחצלת שהיתה מקופלת בפינת החדר, פרשה לפני האורח בשתיקה ומשגמר טירחתו חזר למקומו וישב כבתחילה, על מחצלת פרושה ליד הקיר. גפן לא היסס הרבה וישב על המחצלת. כך ישבו זה מול זה, מחרישים. ומשראה גפן שבן־אביגדור מסיח את דעתו ממנו התיר לעצמו הצצה קלה מסביבו.

היה זה חדר קטן, כמעט ריק כולו. מטה לא היתה בו ואף לא שולחן או כסא. באחת הפינות נתגלגלו מעט כלי בישול ובשניה ארגז ובו קצת מטלטלים. על ידי המחצלת של בן־אביגדור מפוזרים היו כמה ספרים. על ארגז החפצים מנורה קטנה, שמחצית אורה גנוזה בתוך הזכוכית המפויחת ומחציתה הזעומה נזלפת באורח מסתורין על פני הקירות החשופים של החדר. שני חלונות קטנים היו בו, באחד חסרה שמשה. דף קרטון צהוב שימש במקומה.

גפן לא העיז לנשום. הוא ישב במקומו, מצפה לבאות. בן־אביגדור מרט זקנו האדום ושיפשף מצחו.

משחלפה עת השתיקה, קלטה אזנו של גפן:

— כאן אני גר.

דומה היה על גפן שיש קצת תרעומת במלים אלו. ניסה להצדיק עצמו:

— האמן לי, בן־אביגדור, שלא מתוך סקרנות באתי להטרידך, חלילה. פשוט, רציתי להכיר אותך, לקרוב מעט אליך. כמה רחוק אדם מאדם, כמרחק כוכב מכוכב. רציתי לגשור גשר על פני התהום — — —

— ידעתי זאת, ידידי הצעיר. ראיתיך אז שקוע בתוך עצמך, באותה שעת־בין־הערבים בהר והתבוננתי בך גם אחר־כך; אני יודע שלא אנשים כמוך נדחקים על ידי סקרנות בלבד, לא שכמותך. אלמלא הייתי בוטח בך לא היית כאן הערב.

— אני מודה לך.

— אני שצריך להודות לך, אם יש כאן בכלל מקום לתודות. לעתים רחוקות מזדמן אדם שאינו רואה הכל כפשוטו של דבר.

— איני מבין, בן־אביגדור.

— אין אתה חייב כלל להבין זאת. אתה צריך רק לחוש בפליאה שישנה בעולם, לדעת שאין אנו יכולים לפרוש הכל על כף היד כפשוטו. אולם רק מעטים מודים בכך. ילדים, תינוקות… גם הילד ניגש למכונה מורכבת וסבור שאין היא אלא צעצוע רגיל שהומצא למענו, אך למענו.

— איני מבין, הן העולם כולו מציאות הוא. אינו יכול להיות אחר. הוא חי לו את יומו כפשוטו, כמו שאמרת.

— כאן מקום התורפה. בת היענה טומנת ראשה בחול כדי להתעלם מן הסכנה, ברם, הסכנה עדיין אינה חולפת בכך. צריך אדם לפרוש מעט מן העדר ולצלול בתוך עצמו, כדי שיוכל להשקיף בטעות שבּה העדר שקוע.

— מהי בעצם אותה טעות?

— הרבה פנים לה; הרבה פנים. אבי הטעות הלא היא הביטחה בשכל. איך אפשר לבטוח בו, כשהוא מַתענו על כל צעד? יש כחות בעולם שאיננו מכירים בהם ואף־על־פי כן הם שולטים בנו יותר משאנו מדמים לעצמנו. אם אין להכיר בהם יש לפחות להודות במציאותם.

כאן התחיל בן־אביגדור עושה תנועות בידיו. זקנו נפרע עוד יותר ועיניו הבהיקו באור זר. גפן נלחץ אל הקיר ושתה דבריו בצמא.

— ולמה אין רובנו מודים במציאות כוחות אלה?

— אין לכם פנאי. יותר מדי אתם עסוקים בדברי הבל, שאתם קוראים להם חיים. אילו שמתם מעט לב, אילו פרשתם מעט מרשות הרבים הייתם רואים דברים שהיו פוקחים עיניכם…

— אלו דברים שיכולים לפקוח עיניים?

הביט בן־אביגדור בפניו של גפן, אולי היתה זו הפעם הראשונה מאז ראהו; שתק מעט ואמר:

— מקרים הרבה יש, יום יום הם קורים ושעה שעה. גם אני אוכל לספר לך מעשה אחד מרבים שקרה לי עצמי.

שוב עצר גפן נשימתו, חושש אפשר יחזור בו בן־אביגדור מהבטחתו, אך הלה פתח מיד בנימה כבושה:

— היה לי ידיד ותיק באחד הכפרים בגליל, אברהם־פנחס שמו. אין אני נוהג לכתוב מכתבים, אך פעמים שנפשי היתה משיחה עמו בלילות, אף שלא נפגשנו זה שנים. פעם נמצאה גופת אדם נטולת חיים באחד השבילים העולים לירושלים והעיר היתה נסערת מאד. לא ידעו האם היו בו ידים זרות או ידי עצמו היו בו. ניסו לזהות את המת ולא עלתה להם, שלא נמצא בכליו אפילו פתק אחד. העתונות היתה מלאה מתאוריו. אף תמונתו הדפיסו. דמות מטושטשת, שאין להכיר בה פרצוף. איני קורא בעתונים, אך אותה פעם ראיתי באקראי את התמונה המטושטשת, לא הכרתי בה סימני מודע. באחד הלילות, הייתי יושב כאן כדרכי והוגה, באה תנומה והכריעתני. חלמתי על מכרים נושנים. ניגש אחד מהם אצלי ואמר: בן־אביגדור, מה אתה אומר על אברהם־פנחס שלנו? אני מביט בו בתמיהה ואומר: מה עלי להגיד על אברהם־פנחס שלנו? ידיד נושן, ידיד נפש, לא ראיתיו כבר שנים. אומר לי הלה: לא זאת אני אומר, אולם הרי אותו מת שמצאו בשבילים העולים ירושלימה גויתו של אברהם־פנחס היא… איני זוכר מה עוד ראיתי בחלומי. למחרת שכחתי הכל. לא יצא שבוע ובארץ כבר נחשפה התעלומה: המת היה אברהם־פנחס, ידיד נפשי מן הכפר שבגליל, שטרף נפשו בכפו.

בחדר שלטה שוב דומיה. האור החלוש היבהב ורעד ואיזו תעלומה רחפה בין ארבעה הכתלים שבחדר. בחוץ יללה הרוח והכתה בשמשות החלון הרועדות והחדר הקטון שימש מעין מפלט בפני הרוחות הזועמות שהשתוללו בחוץ.

גפן עצם את עיניו. החדר לא היה יותר במציאות. מערה היתה זאת, אפופת תעלומה. לא אפלה היתה כאן. נחשוני אור כחולים האירו בחלל, פרצו אל על, כבו ושוב הוצתו באור פלאי, רחוק. בן־אביגדור, שכאילו ישב כאן זה עכשיו לצדו, רחק פתאום ממנו מאד ונעלם מן החדר כליל והופיע בו שנית מלא סוד ורמזים. מה היה כאן, מהו שנתחולל לנגד עיניו?

היתה שעת מסתורין.

משפקח עיניו כבר דלקו שמשות החלון באודם זריחה קדומה. סר הפלא. החדר היה שוב קטן ונאלח ובן־אביגדור היה מוטל בבגדיו על המחצלת, רדום למחצה. רק עתה הבין גפן שבילה בזה את הלילה. הוא העביר ידו על עיניו, למחות עקבות הפלא המוזר שעוד נמשך בעפעפיו וחמק בשקט מן החדר.

בחוץ חייכה לו שמש בהירה.

ז. בין יום ובין לילה    🔗

חלפו שבועות מאז הלילה בחדרו של בן־אביגדור. שבועות מוזרים. גפן לא ידע לקרוא להם שם, שכן דבר־מה נבזק בהם, אם בהשפעת בן־אביגדור ואם משום סבה אחרת, לא ידע להגיד. הוא ידע רק שנקלע לבין היום והלילה, היה תלוי ביניהם כעל פני תהום שגשר אין עליה. דבר משונה משך אותו אל חדר־העליה שבשכונה המרוחקת, אל מדרגות־עץ הרקובות, אל המחצלת הפרושה לרגלי בן־אביגדור. כל נפשו שאפה אל זבול החלומות, אל עלית הנשמה, אל עולמות כחולים של תרדמה מתוקה ופלאית, שהכל שוגה בהם מחיי היום הרגילים והכל פלאי ורחוק.

הנה אלחוט, בודאי יודע עליו גפן. ובן־אביגדור שואל כפשוטו: אם יש קול שהולך מסוף העולם ועד סופו, בין אם אנו שומעים אותו או לא, הרי בודאי נשארים הקולות בעולם הזה, אף שאין אנו קולטים אותם. יוצא שמרנֵן עדיין בחלל־תבל הד קולו של דוד המלך והמית כנורו נשאת עוד ומרטטת בחלל ונאומיו של דימוסתינס עודם מרחפים אי־שם בעבים, אלא שהמדע טרם הצליח להמציא מכונת קליטה לקולות אלה— דמיון שוא? היוהרה שבאדם והביטחה בשׂכלו — מנין הם? מלא פליאה העולם ורז אורב לרז.

הוחם לבו של גפן. נדמה שאזניו קולטות משהו מרחש פלאי־ההויה. שוב הוצתה גחלת כחולה — החדר נעלם ואיננו, בן־אביגדור שוקע בערפל רחוק. הכל אפוף חלום־לילה.

ואילו היום הבהיר היה קורע ביד אכזרית את צעיפי הלילות הכחולים ושוב הכל צף ועולה אל פני השטח, חיור משמים וצונן. לא היה עוד טעם בלמודים, שהיו לו לגפן תחילה כמימי פלג זך. טעם לא היה ברדיפה זו שאחרי פת לחם — שעור משעמם חלף כף תבשיל מימי. לא היתה עוד חדוה בחדר הקטן, שצנורות טפסו על קירותיו והמיים היו קולחים בהם בשעות השקט דוקא, דבר מה הועם בימים אלה. הזוהר הקודם סר מהם. יום טרף לילה ובתיגרת האימים שביניהם הלך גפן ונתמזמז. גופו החסון כאילו רזון שולח בו, פניו ארכו, לסתותיו בלטו מאד, לחייו שקעו. דלק בו ניצוץ של מי שלילותיו אינם שקטים. לבו היה שסוע בין יום ולילה.

עוד היו ערבים, בהם נשאר גפן בחדרו. פעמים שחבר היה נכנס לקחת או לתת רשימות למודים, פעמים שברוקה היה בא כסערה בהירה, טופח לו לגפן על שכמו וצועק מלוא הריאה:

— גפן, גפן, לאן נלך הלילה? נצא קצת לטייל לאור הירח הנפלא, או אולי נשתה יין לשכרה ונלך לראות רקדניות ערומות?

וגפן היה קורע עיניו בהשתוממות שהיתה מבריחה מיד את האורח.

— איני יודע מה היה לך, גפן חביבי; פשוט רחמנות עליך…

וגפן היה נשאר לבדו בחדר. פעמים נשען על אדן חלונו ומביט בבית שממול. אוהב היה לעשות כך. בבית שממול היה חדר אדום־קירות, מואר עד שעת לילה מאוחרת. אשה היתה מהלכת בחדר הזה, לבושת קימונו ארוך ונרחב, שקטה ושלוה להפליא. ידיה עסוקות אם בסריקת שערה, אם בהצעת מטתה, הכל מתוך שלוה עמוקה של אדם הסבור שאין איש צופה לו. ובחצות, משישבה בקצה מיטתה וידה האחת פורמת כפתורי בגדה, היתה השניה לוחצת על כפתור החשמל והחלון האדום היה שוקע לפתע באופל הלילה. היו געגועים גדולים שוטפים את לבו כנהר. בודד היה כאן, בזו העיר הגדולה שבין ההרים. לא יחיד היה, שכן היה עמו ברוקה הבהיר והעליז, זה שהחידוד אינו סר מעל שפתיו והיה נורי הטוב, מעולם הטבע והיה בן־אביגדור שערפילי לילותיו מלאו את עולמו — אחר כל אלה בודד היה. הוא נזכר עכשיו בפִרחִיה, מן הכפר גרופינה, זו שכבר נישאה וחיה לה חייה בשלות־כפר. טוב היה עכשיו לחשוב בה. מה התגעגע ליכולת טובה זו של אמירת מלים חמות למישהו קרוב, קרוב באמת; מלים פשוטות רגילות שהיום, דרך משל, הוא חש בראשו, או שנעליו כבר נקרעו ויש לדאג לזוג חדש. שטות היתה זאת, גפן ידע והבין, אך טוב היה להגות במישהו אשר למענו כדאי היה לחיות. הוא זכר אותם ימים בהם חייכו אליו עיניה של פרחיה — טעם אחר היה אז לחייו. כדאי היה להשכים קום ולאחר שבת. כאן, בירושלים, נשאר לפעמים יום תמים במיטה, כשבחוץ קר ורטוב. באותם הימים, לא ידע מרפיון זה.

בחלון שממול היה עוד האור רגע קל, האודם הבריק קמעה, שוב הבהבה דמות אשה מבעד לוילון השקוף ושוב שקע הכל באפלה.

גפן חש שלא יֵדע מנוחה הלילה; נטל גליון ניר וישב אל השולחן. צריך לרשום שורות מספר לפרחיה. תמורות החיים לא העכירו את ידידותם. משהו משֶׁל האהבה הראשונה הצעיף את

זכרונותיו; היא ראתה אותו כראות אח שיצא לכבוש עולמות ולה בלבד מיועדים הספורים על הנצורות שראה, על הדרכים שעבר בהן. ויותר משבא לכתוב אליה, כתב כדי להרגיע רוחו בזה הלילה.

״לפרחיה שלי — שלום.

כמעט שלא נתחדש מאומה מאז כתבתי לך לאחרונה. היום כאשר היה; הלילה זעום יותר. אני בודד ועצוב. ידידות שבין גברים צוננת היא. אין בה מן האור הגנוז שבאהבה אמיתית.

אני מיחל לברק עיניה של אשה ולקטיפה הרכה שבקולה. לילה שקט סביבי ואני ירא מפניו. לילה מעין זה אויב הוא לשקועים בבדידות; האוכל לעמוד בפניו? —כלי־נשקי שבורים. אני נטרף ואין מציל. אני יודע שכל זה חלום הוא, ללא פתרונים.

חיי בטוב ושלום לשמעון האמיץ.

דני."

גפן העיף שוב עין בגליון וכמעט שלא הבין את הכתוב.

הלילה היה עמוק.

ח. פגישה    🔗

יותר משבוע ימים חלף מאז ביקר דניאל גפן בחדרו של בן־אביגדור. לא במקרה פסח על ביתו, אלא מתוך התנגדות מפורשת — מתוך חיזוק שלטונו של היום על הלילה. אלא שלא היה זה שלטון יחיד, שכן מקץ שבוע חש דניאל שלבו נוקפו על שהזניח את ידידו והיה נמשך בכוח זר אל עלית הגג. אך סיים שעורו ופנה אל השכונה המרוחקת. שוב ראה את הבתים השחוחים המוכרים לו כל־כך, אלו מדרגות העץ של הבית וזה המעקה הרופף. בניתור עלה במעלות החדר ודחף בדלתו. בניתור עלה במעלות החדר ודחף בדלתו. אפלה שררה. איש לא נענה לברכתו.

נדמה היה שבן־אביגדור שוכב על מחצלתו באפלה. פסע פסיעה נוספת וכמעט שנתקל בגופו.

— בן־אביגדור, אתה ישן? שלום.

איש לא ענה.

התכופף בתמיהה והושיט ידו לשוכב. היד נתקלה בראש חם ובגוף לוהט.

מיהר והדליק מנורה מפויחת, שהאירה בחדר זעומות. בן־אביגדור שכב בבגדיו, מכווץ כקיפוד. משחש באור מיצמץ בעיניו. גפן גחן אליו ושם ידו למצחו.

— בן־אביגדור — אתה חולה?

— לא, לא. רק כך, אני לעצמי — — —

הכל היה ברור ומחוור. מי יודע כמה שכב בחום זה האוכל את גופו. גפן חש עצמו חדל־ישע. צריך היה לעשות משהו ולא ידע כיצד. אולי להגמיעו מעט תה חם? אחרי מאמץ רב הצליח להדליק את מכונת הכוהל בפנה, מצא גרגירי תה בודדים והכין מין משקה דלוח. בן־אביגדור סרב לגמוע, אך לבסוף נעתר להפצרותיו וגמע כמחצית הכוס.

גפן היה נבוך. בן־אביגדור נראה מבהיל. זקנו פרוע. עיניו עצומות למחצה. לפעמים היה פוקחן לרוחה והן בוערות כלפידים ואיזו תהום גדולה נפערה בהן לפתע. גפן חשב על רופא, אך הודה לעצמו שאין לו האומץ להביאו לכאן. הדבר כרוך בטרדות ושמא יתרעם עליו בן־אביגדור לכשיבריא ויבין את הנעשה בו. להביא רופא למאורה זו לא היה מן הדברים הקלים.

עודו עומד ללא עצה ודפיקה עלתה בדלת. נכנסה בחורה. לשון רכה היתה לה. סיפרה על חוגו המבודד של החולה. שמה היה שלומית, אף היא תלמידה באוניברסיטה. חכתה לבן־אביגדור בימים אלה ומשראתה שנעדר שבוע תמים, באה לדרוש בשלומו.

אבן נגולה מעל לבו של גפן. הנה אחות בצרתו ואפשר יהיה להיעזר למען החולה. מיד נגשו לפעולה; דנו קצרות במצב. לרופא אין לקרוא כעת; אם לא יוטב לו במשך הלילה — יראו מה ייעשה. שלומית ירדה לחנות ועל גפן הוטל להדיח את הכלים שנתגוללו בפינת הארגז. הוא עשה הכל באמונה, אף שתפקידו לא היה קל. הכלים מאובקים היו ושיירי אוכל דבקו בהם. שלומית חזרה והכינה לחולה מין מרק שדיסה היתה משוטטת במימיו. החולה גמע כף או שתים וסרב לקבל עוד. חלפה שעה קלה; הונח לו מעט ובלע מן התבשיל. הוא נאנח ארוכות ושקע שוב בתרדמה עמוקה. עתה הוקל מעט לגפן. הוא הסתכל בשלומית ונזכר שכבר ראה אותה פעם באחד השעורים באוניברסיטה. גופה היה צנום ובפניה לא היה מן המיוחד שישבּה לבם של גברים. ארשת פשוטה היתה בפניה; עיניה עגולות, חומות, לא גדולות ביותר, רק איזה אור לא נודע הבהיק בהן לפעמים; שערותיה כהות ויורדות בכבדות מעט. היא לא נשאה חן בעיני דניאל.

הנה פנתה ועיניה הספיקו לתפוש מבטו של דניאל, מבט בוחן ושוקל. הוא ניסה להצניע מבוכתו:

— חשבתי, שלומית, בדבר בן־אביגדור; מה אפשר לעשות כאן? אולי ארוץ, ואביא מחדרי כר ושמיכה לכסוי? מה את סבורה?

הרהרה רגע. עיניה היו בכל זאת לא רגילות, מה הבהיק בתוכן?

— איני יודעת אם לעשות זאת. מאימתי מכיר אתה את בן־אביגדור? איני חושבת שתגרום לו נחת רוח אם תביא לו כר ושמיכה. נחכה עוד יום ונראה.

— יהא כך, אני רק חשבתי…

— עתה עלי ללכת.

— אני אשאר כאן הלילה.

היא פנתה ללכת. גפן השיג שמִן הנימוס ללוותה על דרכה. היתה כבר שעה מאוחרת והשכונה רחוקה מן העיר. בן־אביגדור ישן במנוחה ואפשר היה להניחו מעט לבדו.

הוא יצא אחריה. היא לא מנעתהו. בדרך קשרו שיחה פשוטה ולבבית. שלומית היתה נבונה, אך סתומה משהו. נדמה היה שהיא מעלימה ממנו דבר, בחינת אדם שמכניס את האורח אל הפרוזדור בלבד — הטרקלין מהו?

משהגיעו לאחד הבתים עמדה לפניו שלומית והושיטה ידה. רכה היתה ולא אמיצה. לא הזמינתו לעלות לחדרה. הוא חזר על עקבותיו.

בן־אביגדור שכב כמקודם. גפן פרש לעצמו את המחצלת השניה. היה קר. בחוץ נתנשאה רוח צוננת. גפן בדק את החלונות. אחד מהם היה פתוח במקצת וסגרו. בלע מעט מן הדיסה, נטל ספר ביד והתחיל מעיין בו מתוך פזור. היה זה לילה קשה עם החולה הקודח לצידו. תקפוהו געגועים על ברוקה, עם צחוקו הבריא ואפילו על נורי הטבעוני, העוקץ ומחליק ועוקץ. אולם כל זה היה רחוק ממנו עתה. הוא כיבה את האור, כווץ את ברכיו עד לחזהו ועצם את עיניו.

בבוקר נתעורר כשגופו כואב. בקושי יישר את ברכיו והניע אבריו. שוב הכין תה למען החולה, ונתן בו לימון וסוכר. בן־אביגדור גמעהו בצמא. דפיקה בדלת ושלומית נכנסה מתונות. בן־אביגדור הכירה הפעם מיד והניע ידו לקראתה.

פנתה לגפן:

— מעתה אהיה כאן אני זמן־מה. נדמה לי שהוטב לו קצת, לבן־אביגדור. אתה יכול ללכת.

גפן חשב להישאר עוד מעט, אך משלא מצא תירוץ קולע, עזב את החדר ללא שהייה.

לפנות ערב חזר ועמו מזונות מעט. גם שמיכה הביא. החולה נעור והחל מדבר, זו הפעם הראשונה מאז חלה:

— חולה הייתי, הא? אין לדעת מחלה מהי. איזהו מצב טבעי, כשאדם יכול להתרוצץ, להניע אבריו לכל צד, עד שאינו יודע להיכן הוא נסחף? ואולם כשאדם חולה, הוא נעשה מרוכז במשהו גדול ונעלם, בבלתי נודע. אין כלל גוף. יש רק תבערה פנימית שבלהבותיה נישאת הנשמה. פעם לכאן ופעם לכאן. פעם למרומים ופעם לתהום. הנשמה מתעופפת ונישאת הרחק־הרחק, על פני יבשות וימים, על פני גבעות טלולות ועמקי־פלא, עד שאין לה עוד רצון לשוב אל הגוף המחלים — — —

תלה מבטו בתקרה. פתאום נזדעזע והסיר בתנועה חטופה את השמיכה מעליו.

גפן ושלומית ישבו על גבי המחצלת השניה, חוששים לבל יפגשו מבטיהם זה בזה. בן־אביגדור החריש. האור הרפה של המנורה הירבה את הצל. גפן נשא מבטו חליפות מבן־אביגדור אל שלומית. היא ישבה מאומצת ועיניה תלויות בפניו של בן־אביגדור. והנה קמה ויצאה בשקט מן החדר. גפן אחריה. בחוץ פסעו שניהם מתוך הרגשה כאילו היו שותפים לעולם אחר. שלומית דברה. גפן כמעט שלא האזין לדבריה. קולה היה עמוק ונעימתי שלא כרגיל. דמות זו של שלומית נקלעה בכל אותה האוירה המיוחדת של החדר עם האור הרפה והצללים המרובים שבו. הוא חש קירבה אליה. הושיט ידו ונגע בכפה. היא לא סירבה, אז שילב זרועו בזרועה וכך נתקרבו לחדרה. על יד הפרוזדור נפרדו כמקודם, בלא שתבקשהו ליכנס.

למחרת לא באה אלא אחרי הצהרים. כל היום חיכה לה גפן בחדרו של בן־אביגדור וחשש שמא לא תבוא. לחולה הוטב וכמעט שכבר חזר לאיתנו; לבסוף באה ובאותה שעת בין הערבים דמתה לו להיות יפה יותר. עיניה היו עמוקות.

בן־אביגדור ביקש שיעזבוהו, כיון שכבר החלים ואינו רוצה שיטרחו למענו.

גפן התריס כנגדו, אך שלומית רמזה לו למלא אחר הבקשה.

קמו ונפרדו ממנו, שכבר לא היה שם לבו להם. משעמדו בחוץ היו כנבוכים, שלא ידעו במה לפתוח פתאום. לבסוף אמר גפן:

— יש לי שעור בהיסטוריה, אולי תעלי עמי? אינך שומעת היסטוריה?

היא אינה שומעת היסטוריה, אך מוכנה ללוותו לשעור; זמנה פנוי מעט.

עלו בהר הצופים וישבו באולם הגדול. מבעד לחלונות הפתוחים נשקף נוף הררי. עצי אורן ירוקים על רקע השמים הכחולים ועבים סגולים במרחק מִלאו את מסגרת החלון. גפן לא הקשיב לשעור. שלומית ישבה אצלו; החלונות שפעו צבעים. רשמי חקירה על קרלוס הגדול נתעו לאזניו של גפן, אך אל לבו לא חדרו. בחוץ שקעה השמש. שלומית היתה נתונה להרהורים. עיניה העמיקו. גפן לא העיז לפנות אליה.

משנגמר השעור הובילה גפן אל האורן השכוב, שגזעו היה תלוי מעל לקרקע וניצב בשפוע ההר. ישבה על הגזע, רגליה תלויות באויר וגפן נשען אצלה. מבין הצמרות נראה קרע מדבּרי אפור ועליו כתמי סגול בשקיעה; עננים שטים מעל לערבה הנמה ומנמיכים בגבעות ונראים כאודים מעשנים. ערב התחיל יורד. הר הצופים התחיל עוטף שלוה. אי־שם בקרבת השער צלצל קרע של פזמון־תלמידים, אולם פה, בשיפולי ההר, נתמזג הכל בשלות הנוף. רוח קלה הניעה את מחטי האורן ופרעה מחלפותיהם. גפן ליטף את שערה. היא הביטה בו בעיניה שהפכו כהות. אותן העינים העמוקות שבקרקעיתן היה טמון רז. פתאום דמה שהוא מבין את הסוד החבוי. התכופף מעט מעל לגזע העץ ונשק לה נשיקה של דבקות. היא לא מנעה בעדו. הוא שיקע פניו בשערותיה.

ט. פרחים    🔗

האופק נתבהר ומסילות השמים רחבו. ימי החורף היפים ליטפו והרנינו ואף לבו של דניאל גפן רחב. האם באמת אהב? שבע ביום היה שואל את נפשו וחש כמענה זיע של נבט בלבו — ההיתה זאת אהבה? תבל מלאה היתה זיו. העצב סר מן העין ובדידות הלב נתבדרה. היה שוכב שעות על המטה ומאזין אל לבו, כאל רחישת מבוע באביב.

פעמים היה נורי פורץ לחדר, זורק חפיסת מחברות על השולחן, מתישב עליו, מנענע ברגליו באויר ופותח:

— גפן, בחיי, איני יודע מה קרה לך. מקודם דבקת בבן־אביגדור ועכשיו, באמת שאיני יודע מה היה לך, אם שאינך כלל בבית, אם שאתה מוטל כאן במטה כחנוט.

— חנוט? החונטים העתיקים מצאו את סוד הנצח, לפחות של הגוף.

— אל תפתח בהגיונות! לא לזה התכונתי.

— הרי בעצמך פתחת בזה — בחנוטים…

— אי־אפשר כלל לדבר אתך. אני שואל מה קרה לך בזמן האחרון. בהר אין לפגוש אפילו בצלך.

גפן חייך בקצות עיניו, נתישב בתנופה על המטה וכופף מחצית גופו העליונה לצדו של נורי:

— אין לראות את צלי, אתה אומר, ניחא. אני, כיצד אסביר לך זאת, בלשון ההמון קוראים לדבר הזה, נאמר — אהבה.

— נשתגעת?!

— כן, נורי, נשתגעתי. ממש כך.

גפן קופץ פתאום מעל למטה, מושך את נורי ממקום ישיבתו ומנסה לסובבו בכוח.

— אינך מאמין? בחיי, נורי!

נורי נחלץ מזרועותיו של גפן ונשען שוב אל השולחן. הוא מסתכל בגפן במבט של תמיהה שיש בו מן ההשתוממות ומבדיחות הדעת במעורב; חוטף ספריו בחפזה וקורא:

— עכשיו אני מבין, עכשיו גפן, איני יכול אלא להשתתף בצערך.

— תודה, נורי, תודה רבה ולואי ואצלך במהרה…

אך נורי אינו שומע; פרץ מן החדר ואיננו.

דניאל חש עצמו מאושר באמת. בערב יש לו פגישה עם שלומית ולא פגישה רגילה ברחובות העיר, או אצל בן־אביגדור כעד כה. לא, היום חל שינוי רב במצב. סוף־סוף לא היה כלל מקום לחשוד בה, כאשר דמה בסתר לבו. היום תפתח בפניו דלת חדרה.

עוד היתה שהות עד לפגישה, אך דניאל לא יכול היה לעסוק אלא בהתכוננות לבקור. שעורו שהיה לפנות ערב בהר — בנקל אפשר היה לדלג עליו והוא נשאר בבית.

בחדר שלטה ערבוביה. בגד על השולחן וספר על המטה וכלי הגלוח פזורים בכל מקום. אלא שכל זה לא היה איכפת, שכן אפשר להשאיר את החדר על הערבוביה שבו ולצאת לרחוב בשעה הקבועה מלובש ומגולח כדבעי.

יצא מן החדר בהקדם, לקנות מעט פרחים בעיר, כדי לא לבוא לבקור בידים ריקות. בחנות לא מצא פרחים מתאימים מחוץ לסייפנים ארוכים ואף שלא היו נוחים לטלטול, קנה שלושה מהם וביקש מן החנוני לעטפם בניר ככל האפשר ובלבו ביקש שלא יראוהו ידידיו נושא פרחים; בעיקר ברוקה ונורי, שהיה כאילו חייב כלפיהם בחשבון מעשיו. שיחק לו מזלו והדרך עברה בשלום, כשצרור הפרחים תקוע לו תחת בית שחיו.

כבר הגיע לשער הידוע. מכאן והלאה היתה הדרך חדשה עבורו. הוא עלה עד לגג, כפי ששלומית תארה לו, אך מצא את זגוגית הדלת אפלה מבפנים. התבונן סביבו. דלת אחרת לא היתה בגג ובכן אין זה אלא חדרה. הוא דפק באי־בטחון ולא נענה. פנה לרדת, מהסס. בפינת הפרוזדור האפל עמד ארגז ריק. הוא הניח בו את צרור הסייפנים הארוכים, עטופי הניר וירד בבטחון מן המדרגות. כשהיה ברחוב הביט בשעון של אחת החנויות ונוכח לדעת שהקדים לעלות בכמה רגעים. זו היתה, איפוא, סבת איחורה; עד שנמלך בדעתו מה לעשות ברגעים אלה והנה שלומית באה, קרֵבה אל דלת הבית. היא הלכה בלוית בחור, דמה לו לגפן, שהררי הוא זה, מי שהיה סטודנט ותיק, בחור מוזר, מחבורת המשוגעים, כהגדרתו של נורי. גפן עצמו לא ידע עליו כלום. שניהם עברו על פניו. גפן כמעט שנצמד לחלון הראוה והשנים עברו על פניו בלא שיתעכבו. לא ידע גפן לבטח אם שלומית ראתה אותו או לא. הררי עזבה על יד הדלת וחזר על עקבותיו. כשראהו גפן מתרחק, שהה מעט אצל חלון הראוה ואחר־כך עלה לחדרה. זכוכית הדלת כבר היתה מוארת. הוא הוציא את הפרחים מן הארגז ודפק על הדלת. מבפנים נשמע קולה של שלומית.

הוא נכנס וברכה לשלום.

לחדר היה צביון מיוחד, בלתי רגיל. ספרים היו בו ותמונות, מיטה אחת בפינה ושולחן כתיבה בשניה. זה היה חדר פשוט. לא היה ניכר שידה של אשה היתה בו. משום־מה הרגיש עצמו גפן מעט נפגע. הוא לעג לעצמו וכדי להשתחרר מהרגשה זו, ישב ברוָחה על כסא והושיט לשלומית את הפרחים בתנועה תיאטרונית מופרזת:

— לך, גברתי, צרור פרחים זה.

שלומית נטלה את הפרחים בתנועה מתונה ועיניה עמוקות. צעיף דק, אותו צעיף התעלומה, פרוש היה עליהן בתוגה קלה.

גפן נמנע מלהמשיך דבריו בנעימה שפתח בה וישב נכנע על כסאו. לא נוח נעשה לו פתאום בחדר זה ולא ידע מדוע.

הוא לא ידע מה לעשות. מתוך פיזור ניגש לארון הספרים והתחיל מחטט בהם. הוציא מן הארון כמה ספרים שמשכו את לבו ודיפדף בהם. באחד הספרים מצא את שמו של הררי רשום על דף השער. בראשונה לא שם לכך לבו. אך משחזר ונטל ספר אחר ושמו של הררי שוב רשום היה בשער, נתעוררה בו הסקרנות. הדבר היה תמוה. שלומית היתה עסוקה אותה שעה בעריכת הפרחים בכלי. פתאום, בלא שחשב על כך מקודם, נתחוור לו דבר־מה והיפנה את ראשו לצד שלומית:

— הגידי־נא, מי גר כאן, בעצם?

העמידה במתינות את הפרחים על השולחן והביטה בו בלא שתענה. עכשיו היו עיניה אחרות, לוהטות יותר ונוצצות. נדמה היה לו לגפן ששפתיה רעדו מעט.

— בודאי ראית את הספרים. אמנם, זהו חדרו של הררי. אני רק מתארחת אצלו, כי לא מצאתי לי עדיין חדר. עוד הערב הוא עוזב את ירושלים לזמן־מה וכשישוב אחפש לי חדר לעצמי.

גפן עמד משתומם. זאת היתה איפוא סיבת הרגשתו המשונה מיד לכניסתו. בלי משים העיף עין בפינה. רק מיטה אחת עמדה בה. שלומית הרגישה במבטו. היא ניגשה למיטה והוציאה ממרגלותיה מין שמיכה מקופלת.

— ראה.

דניאל קרב למיטה.

— מה? — שאל בתמיהה.

— את זה.

היא הושיטה לו את השמיכה המקופלת. היה זה שק־שינה, מאותם שקי־הצמר שמתכנסים בהם וקושרים אותם סביב הגוף והם מיועדים לשימוש בטיולים, כשצריכים לישון על קרקע.

— ובכן? שאל גפן בתמיהה גוברת.

— בזו ישנתי כאן.

גפן נשך את שפתיו. לא יכול היה לראות בפניה. מפני הנימוס משך בכתפיו:

— מה זה נוגע לי? כל אחד עושה את רצונו שלו. —

נימת ריטון נבלעה בקולו.

שלומית ניגשה אליו, שמה ידיה על כתפיו ושיקעה מבטה העמוק בעיניו:

— אתה מתרעם עלי?

קולה היה עמום, קול הלילות המשונים בעלית הגג הוא לא התרעם עליה. לא עמד בפני מבטה. נשק לה ארוכות.

י. צעיפי לילות    🔗

אותו ערב נשאר גפן בחדרה של שלומית עד שעה מאוחרת. עוד בראשית הבקור העמידה שלומית את המנורה בפינת החדר שהיה שרוי בצללים. הוא ישב במרחק־מה ממנה.

פתחה ואמרה:

— אתה אוהב לשיר?

— אני אוהב, אלא שאין לי קול.

— לשיר לך שיר. אתה רוצה?

— מאד.

ישב מכונס בפינתו. היה לה קול ערב, עמוק. היה נדמה פתאום שאותם האורות, שהיבהבו בחדר־העליה של בן־אביגדור בשעת התעלות הנפש, נוצצו גם כאן. הלהבה הכחולה, השקופה, זו שאין לראותה אלא בשעת־רצון — הופיעה פתאום. עם כל שעה נוספת היתה הרגשה זו מתחזקת בלבו של גפן. הוא רותק אל המסתורין ואף ניסה לברוח מהם. הרגשה משונה היתה זאת שפירפרה בלבו כל אותו ערב.

אחרי חצות נפרד לדרכו וקבע עמה פגישה בעיר. משירד לרחוב המה לבו מגיל. העיר היתה ריקה. הוא צעד מתונות. השמחה היתה עמו בקרבו.

לבסוף הגיע לחדר ועלה על מטתו.

למחרת, כשנפגשה עמו שלומית פתח מיד:

— אינני רוצה שנפגש עוד באותו חדר.

היא הביטה בו בהבנה. תמיד היתה התשובה מזומנת בעיניה עוד טרם כלתה השאלה.

— אינני רוצה — חזר ואמר — יש לי חדר משלי ואינני רוצה יותר לעלות לשם.

היא נטלה ידו בידה והחליקה אותה קלות:

— כן, אבוא אליך.

חדרו צר היה מלהכיל את השמחה הרבה שהיתה עצורה בלבו ערב בואה.

— זה חדרי — אמר לכשנכנסו — חדר דל, אולם שלי.

היא הביטה בו בעינים חומות־כהות.

— כאן צנורות המיים. אין להבהל אם ירעשו.

— אינני יראה.

ישבה בשולי המיטה והוא עמד לפניה, זרועותיו שלובות לו על חזהו. גדול היה לעומתה וחסון. כופף את קומתו וגיחך:

— הנה לפניך ארמוני — עשי בו כבשלך.

היא חייכה. חיוכה היה תמיד שלא מכאן. לא נעם לו חיוך זה. הוא היה תמיד חוצץ ביניהם. אף הפעם לא העיז לקרב אליה. בעצמו תמה עד מה המסיבות בחדרו אינן עוזרות לו כלל לגשור גשר על פני תהום זו שבין גבר לאשה. אחרי שעה קלה קמה שלומית ללכת והוא ליוה אותה עד ביתה. שוב שתקו כבראשונה, העלום פרוש על שניהם.

מאז היתה שלומית באה לחדרו כמעט מדי ערב. פעמים בלילות של סגריר כשרוחות עזים שלטו בעולם, היתה שלומית נשארת אצלו עד הבוקר. מחצית הלילה היתה פרושה מאחוריהם כמנגינה עמוקה, שוקטת. וכשהיתה שלומית עוצמת עיניה, היה גפן נשען אצלה וישן שינה חטופה. כך היו חולפים הלילות. רק פעם אחת רגז על עצמו פתאום וראה ברורות כיצד נשזרים חוטים דקים סביבו כקורי עכביש. וכמי שרוצה לקרעם בחזקה, בתנופת יד, אימץ פעם את שלומית אל גופו. מיד הניחה ידה הקטנה על ראשו ולחשה בקולה העצור, העמוק:

— דניאל, דניאל — — —

כשנתקל במבטה נתרופף חבוקו וזרועותיו נתלו לו ברפיון לצדדיו. היא דיברה במופשט עד שגפן לא יכול היה להאחז במלים. אלומות האור הכחולות שוב ריחפו באויר, מצועפות תעלומה. על יסוד הנשמות דיברה ועל הסוד הנסתר שבבחירה. היא דברה על נשואי הרוח שכלואי להם באים נשואי הבשר, רק כמין לואי פעוט, גשמי — לנאצל וגדול.

גפן האזין לדבריה ופתאום נראה לו הכל מחוור מאד, עד שנשתומם על עצמו שסבר קודם אחרת.

פעם היתה שלומית רדומה. ידה בידו. שירים קראו, מן הסתומים ביותר, שאין לדלוק אחריהם אלא במראות המרחפים לנגד העין. הוא היה מאזין לקולה ונכבש. משגמרו לקרוא ונתנמנמה, נשאר גפן מכווץ על ידה, חושש לזוז ממקומו שלא להעירה ולא להפיץ הדי הצלילים שרחפו בחלל החדר. היתה שעת ערב מוקדמת. הגשם פסק לפני כשעה. בחלון הציצו כוכבים. השמים נתבהרו אחרי הגשם ורק אישם במרחקים הכחולים רדפו עבים קלות אחר עננה חיורת. גפן שקוע היה בעצמו כשדפיקה עוררתו. הוא שיחרר בזהירות את ידו מזו של שלומית וחמק החוצה על בהונות רגליו. נשען אל קיר עמד לפניו ברוקה ופתח בקול רם ועליז:

— סוף סוף הצלחתי למצוא את כבודו בבית, מר דניאל גפן.

— הס, הס — ניסה דניאל להשתיקו והרים ידיו בתנועה נמרצת, כאילו היה בדעתו

לתחוב לו לברוקר, את קולו בגרונו — הס אני מבקש…

— מה? אדוני נרגז? מה קרה? בעלת הבית ישֵנה?

דניאל עמד חסר עצה. בימים אלה נתרחק מן החבריה ואיש לא הפריעו. עתה צריך היה לחפש אחר מוצא. כשחלפו הרגעים ושניהם עמדו עוד בפתח החדר, התכופף פתאום דניאל לעבר ברוקה ולחש לו כמעט בתחנונים:

— תבין, ברוקה. אינני יכול עכשיו. אני עכשיו — איני יכול שתכנס. אורחת לי בבית…

מששמע ברוקה את הדברים, שירבב שפתיו בצפצוף רב משמעות:

— כך — — סליחה, לא נתכונתי להפריע. כמובן, סליחה.

עיניו הבהירות ערות היו שלא כרגיל והבהיקו מאד. גפן עמד נבוך:

— אני יודע, ברוקה, שלא נתכונת להפריע, אך הן אינך מתרעם עלי, לא כן?

— אני? חלילה! אדרבא, אני שמח. בחור כהלכה, כך נאה לך!

הוא טפח על כתפיו של גפן ונסתלק.

דניאל חזר לחדרו. שלומית היתה עוד רדומה. הוא ישב בשולי המטה —

ממתין.

יא. לב תועה    🔗

עברה חופשת החורף. האביב ריענן את הגבעות מסביב להר הצופים. השבילים כוסו ירק מלבב. השמים טהרו וצינת החורף חלפה. עצי האורן בהר ירוקים היו ורעננים. ריח הרים נישא מסביב. תבל היתה ריחנית וחמודה באשה צעירה בפריחתה.

דניאל גפן עשה את החורף כבחלום. פעמים היה מאושר, שוקע עם שלומית בשתיקה עמוקה. אולם — למה יכחש לעצמו — רוח השלוה המלאה לא ירדה עליו כאשר ציפה. פעמים שהיה יוצא לאויר העולם הרוגש והחי, רואה את הפרפור המלא של חיי יומיום; אנשים פועלים, נושאים קורות על פיגומים, חוצבים בסלע. ובלילות — זוגות צעירים אמוצים בסמטאות אפלות, שקועים באהבה. האם לא היה אף הוא, דניאל גפן, בן עולם חי זה? היתה לו הרגשה סתומה שנלכד לעולם שאינו שלו. היתה לו ידידה, שעל צד האמת כאילו לא היתה לו. החברים היו קורצים עין זה אל זה כשהיה מזדמן בחברתם ומלעיגים עליו מטוב לב:

— גפן עסוק מאד בימים אלה, שעתו אינה פנויה ללמודים! — ודניאל היה פוטרם בחיוך מעושה.

גם מעיני בעלת הבית לא נעלם השנוי. היא ידעה את כל התמורות שחלו בחיי דייריה, אך גפן היה משתמט מלהכנס עמה בשיחה וכך הוכרחה להסתפק ברמזים רחוקים. לראשונה היתה עונה לברכתו בחיוך מיוחד ופעם משנכנסו בשער החצר אף מצאה לה שעת־כושר לומר:

— חה־חה, מה אמרתי לו, אדון גפן, כששכר אצלי את החדר, מה אמרתי לו אז? העיקר הוא הירח, חי־חי, אנשים צעירים, דרך העולם הוא — — —

גפן נטרד מן העולם שהתחיל מתרקם סביבו עם ראשית בואו לירושלים ואל עולם חדש טרם בא. אולם תעייה זו מתקה לו, אף שלא חזה אחריתה.

עתים היו עולים לבקר את בן־אביגדור, שישב כדרכו על מחצלתו ואורחיו על המחצלת מנגד. אף ששניהם באו לבקרו חש גפן, שהוא, הוא בלבד, כאן האורח, הנסבל, האדם מן החוץ שהניחוהו בחסדם להכניסו פנימה. לרוב לא היו מדברים מאומה. היו יושבים שותקים עד שהיתה שלומית קמה. מיד היה גם גפן מתרומם והיו עוזבים את החדר בלי נטילת ברכה.

פעם כשנכנסו לחדרו, אמר בן־אביגדור:

— הררי חיפש אותך לפני כן, שלומית.

— הררי? — שאל גפן בתמיהה.

שלומית שתקה. עיניה הפכו כהות.

— הררי היה כאן? חזר גפן ושאל את שלומית.

שם זה ניסר לעתים בחלל חדרו של גפן, אף ששניהם לא נקבוהו מאז פגישתם הראשונה. הוא נעדר מירושלים. גפן לא ידע אנה הלך. לא שאל על כך. עתה חזר. מַפתח חדרה, מפתח חדרו של הררי, מונח היה בכיסו של גפן, שלומית נתנתו לו מקודם שישימהו בכליו ועכשיו הנה חזר בעל החדר — בעל הזכויות — — —

— אנחנו נלך — אמרה שלומית. קולה לא שונה. הם יצאו. גפן הלך לידה נושא טינה. לבסוף הפליט:

— חזר?

— כנראה.

— עמדתם בקשרים?

— לא. רק פעם אחת כתבתי לו שיניחני לבדי עד שאמצא לי את דרכי.

— וענה?

— הסכים. אמר שיהיה צופה מרחוק.

נתרתח גפן:

— צופה? צופה על מי? מי ביקש זאת מידו שיהיה צופה?

שלומית לא ענתה.

הם הגיעו לקצה הרחוב שבו היתה שלומית גרה ודניאל עמד מלכת. אף היא עמדה והביטה בו.

— מה יש בדעתך לעשות ז

— ראשית דבר צריכה אני לשוב. הוא יבקש את המפתח. אין לו שני.

גפן הוציא מכיסו את המפתח ומסרו לידה.

— אלך עכשיו ובעוד שעה אשוב אליך.

הלכה. גפן חזר לחדרו זועף.

בא לחדר וכבר התחיל מחכה לה. מתי תבוא? האם לא הגיע עוד זמנה לבוא? אך היא טרם חזרה וגפן פקעה סבלנותו. השעה הקצובה חלפה זה כבר, עוד מעט תחלוף השניה והיא איננה. בתרעומת רבה נטל את השעון העגול והעמידו על השולחן, ידע את רגישותה; די לה ברמז זה.

היתה השעה התשיעית בערב כשהדלת נפתחה חרישית ושלומית נכנסה לחדר. היא היתה מדוכאה ושקטה. הגערה על שפתי גפן גועה. היא ניגשה אליו, הניחה ידה על כתפו ואמרה בתחנונים:

— דניאל, בוא עמי.

— אנכי?!

— כן, בוא, אתה מוכרח ללכת עמי.

— לא אלך, אין לי עסקים עמו.

— אל תרגז. אני מבקשת — בואה.

— לשם מה עלי ללכת?

— הוא אמר שיתאבד…

— יתאבד? לכל הרוחות! יתאבד לו. מי ביקשו לחזור?

— אל תדבר כך, אתה צריך ללכת למעני.

בפעם ראשונה שמע את קולה רועד. הוא קם ויצא אחריה מעונן.

סטודנט מכּר חלף על פניהם ומשראה שגפן הולך עם בחורה ברכם ראשון, על פי תורת המדות הבלתי כתובה של דת הסטודנטים. דניאל השיב בשפה רפה. שלומית אף לא השגיחה בכך. היא היתה נסערה. כך לא ראה אותה גפן אף פעם. משהגיעו לרחוב הראשי היתה המדרכה מלאת אדם. קשה היה ללכת בשנים, זה בצד זו. ליד קרן הרחוב הקדימתו שלומית כמה צעדים. הוא ראה את רגליה הקטנות והדקות ללא גרבים. כלום אך נדמה לו כי לפנות ערב, כשהלכו לבן־אביגדור, היו גרבים לרגליה.

— האם לא לבשת גרבים לפנות ערב?

היא הביטה בו מופתעת, מלאת כניעה. הדבר נעם לו מאד.

— כן, פשטתי אותן. היה חם.

גפן דמה שאפשר לא היה הכרח בפשיטת גרבים בערב צונן זה. וכנדחף על ידי הרגשה עמומה הושיט יד ופרם כמעט בגסות את צוארון מעילה הרכוס.

היא היתה בלי חולצה.

— הנח לי, הנח לי, דניאל — פרצה — אסביר לך בפעם אחרת, לא עכשיו, לא עכשיו. אינך מבין. אין בכך כלום. למעני, למעני — אל תשאל. הוא בכה וייבב, אמר שיאבד את עצמו לדעת, אמר שבא להצילני ברגע של סכנה, אמר שאמי באה אליו בחלום והתחננה בפניו שיצילני. בוא, בוא! למה אתה עומד? כל רגע יקר. על כן באתי כך, לא השגחתי בלבוש. לא יכלתי אחרת — בוא!

בלא שענה הלך אחריה כעולה לגרדום. שלומית נכנסה ראשונה ואחריה גפן. הררי שכב על הספה רועד כולו, מכוסה שמיכה עבה. ראש של קדוש מעונה היה לו. הגבות נצטיירו בקשתות רחבות מעל לעיניו, מה ששיוה לו מראה שלא מעולם זה. הוא הסתכל בשניהם כמו לא הכירם וכאיש שאינו תופש את הנעשה סביבו. שלומית ישבה על ידו והיתה מחליקה בכף ידה על מצחו ועל שערותיו, שהיו פרועות. הוא הביט בה במבט של כלב מוכה ועזוב, שהוחזר פּתאום לבעליו.

דניאל רתח. הוא ישב בפינה מרוחקת ביותר מן המיטה והביט בזעף על שניהם. ראה את הררי לוחש דבר על אזנה של שלומית. שלומית נטתה אליו כדי לשמוע את מוצא פיו. לבסוף קמה וניגשה אל דניאל.

— רצונו שתשב קרוב אליו. על יד מיטתו.

דניאל נרתע. היא אחזה בדש בגדו.

— אל תתנגד. אני מבקשת.

מתרעם קרב וישב בכסא סמוך למיטה. הררי הביט בו בעינים לחות ואמר בקול רועד:

— אתה כועס עלי. אך כולנו רק בני־אדם ואני עשיתי את חובתי. הטילו עלי חובה זו. הייתי מוכרח להצילה ובאתי בזמן הנכון. אני יודע את שורש נשמתה.

דניאל זע על מקומו, אך שלומית נגעה בכתפו, כאומרת להרגיעו. עכשיו היתה דומיה בחדר. דניאל קם וביקש את שלומית בעיניו שתצא עמו. הם יצאו אל הגג. בחוץ המתה העיר. דניאל נשם מלא ריאתו ואמר:

— שמעי. מה את חושבת? הרי לא נשאר כאן?

— אני מוכרחה להשאר כאן הלילה, הרי רואה אתה.

— אינני רואה מאומה, אלא שאם רוצה את — — —

— אני מחויבת. חיי אדם תלויים בדבר.

— טוב. אני הולך.

— בטרם תלך אפשר תביא למענו כדורי־בליעה להרגעה, אולי ירדם.

— טוב.

ירד. גרונו היה משונץ ונשימתו סתומה. יהא כך, תשאר לה! וכי מה יש ביכלתו לעשות?

כשיצא מבית המרקחת, ראה פתאום את נורי מצדו השני של הרחוב. כרוח משיבת־נפש היה לו. רדף אחריו ומשכו בשרוולו, כנאחז בקנה הצלה.

— נורי, לוֵני מעט.

— אנה, לטייל?

— לא. צריך אני להביא שקיק זה למקום מסוים.

— טוב. שעתי פנויה.

הלכו. דניאל החזיק בשרוולו של נורי.

— מה יש, דניאל?

ניסה להשתמט מתשובה.

— נו, נו — דבּר, מה קרה?

פתח בגימגום:

— הוא, הררי, חזר פתאום. אתה מכיר את הררי?

— הררי? מן הכת!• מובן. אני מכירו היטב. ובכן?

— שלומית חזרה אליו. איים בהתאבדות אם לא תחזור. אומר שאמה באה אליו בחלומו ואמרה שעליו להציל אותה. אמה מתה לפני שנים, אתה מבין?

— באמת?! — נורי צחק.

— אל תצחק.

— ואתה הולך אליהם?

— הרפואה הזאת בשבילו.

— שמע־נא, אני אעלה אתך.

— אי־אפשר, איך אוכל להביאך לשם?

— אין בכך כלום. אני רוצה לעלות.

דניאל היסס. נורי חזר ואמר:

— אני מוכרח לעלות, בוא.

דניאל ציית.

משנכנסו לחדר שכב הררי כמקודם מכוסה שמיכה ושלומית יושבת במעילה כשידו נתונה בידה. הוא דיבר בקדחת משונה, בוער ומתגעש ולא הפסיק אפילו בהכנסם:

— אמך באה ואמרה לי: שלומית בסכנה, אתה חייב להצילה. ומיד גמרתי אומר למלא חובתי, למענך. היא היתה כה עלובה. יבבה בפני.

שלומית בכתה.

— אמא אמרה שלא אעזבך לעולם. הבטחתיה.

נורי עמד כל הזמן בצד ושמע בהשתוממות גדולה את שיחו. הררי נראה מתלהב מדברי עצמו ומנוכחות המאזינים סביבו ובכיה של שלומית היה מלהיב את אישו.

פתאום צעד נורי כמה צעדים במהירות וניגש למיטתו של הררי. שלומית נרתעה לאחוריה.

אז התכופף נורי מעל החולה והרעים עליו בקול בריא־וחזק, מצלצל כמתכת טובה והוציא את כולם מקפאונם:

— שמע־נא הררי, למי אתה מספר מעשיות? הבאמת אתה מאמין בכל זה שספרת כאן, הא?!

דניאל נרתע ממקומו, רוצה למנוע בעד דבריו של נורי. שלומית ניצבה במקומה כמאובנת. נורי המשיך:

— הבט ישר לתוך עיני, אמור ברורות: אתה מאמין — —

ראש החולה שקע מיד כבועת סבון גוועת. הוא השפיל מבטו ועצם עיניו. היה רגע של דומיה קשה. שלומית גחנה אל נורי והתחננה:

— הנח לו, אינך מבין אותו. אין אתם מבינים אותו. הנח לו, בבקשה.

נורי הזדקף. ניגש בצעד בוטח לדניאל ומשכו בידו.

— בוא, בוא, נלך.

דניאל סקר עוד את הנשארים במבט מהסס ומדוכא ואחר עזב את החדר עם נורי.

— משוגעים, בחיי — רטן נורי כשירדו מן המדרגות.

— אל תדבר כך — ניסה דניאל למנעו.

— מה?! לא לדבר כך? באמת לא צריך לדבר, להרביץ צריך, להרביץ. אין כלל תרופה אחרת, בחיי. הבחור שמע שהיא ישנה אתך והתקנא, בחיי, קומדיה ולא יותר…

יצאו לרחוב. דניאל עמד כמיותם. ידיו תלויות לו וכתפיו שקועות. נורי אחזו בזרועו והובילו ישר אל חדרו.

יב. על בלימה    🔗

ימים אלה — השד כירכר בהם. שלומית נשארה במחיצתו של הררי, שלדבריה זקוק היה לטפולה. כמעט מדי יום היתה, באה ולו גם לרגע, והיתה מציצה בחדרו של דניאל. הוא היה רוגז, מתקצף, מחליט לנעול בפניה את הדלת, או לעזוב את החדר לפני בואה — אך בבוא שעת הביקור המקווה היה מצפה בקוצר רוח לבואה וחרד שמא כבר נפסק הכל.

הוא הורגל לחוש אותה כחלק מחייו. הנה חדרו הקטן עם נופו הנשקף מבעד לחלון וריח הסביבה — הכל טבע עמוק בנשמתו ולשלומית היה חלק בכל זה — היכלה לרמוס הכל?

חבריו ראו כי הכל נגמר וסברו שטוב כי נגמר. אך גפן גאה מדי היה כדי לספר להם מלילותיו. כשהיה מהלך בערב עם אחד מחבריו היה דבק בו ומפליג בשיחה ארוכה כדי לדחוק את שעת הפרידה. הוא פחד מפני בדידות הלילה, אך גאותו לא נתנתו להגיד לאחד מן החבריא: בוא, לונה אצלי. החבר המשיך דרכו ודניאל נתכנס לחדרו האפל, צנח על המיטה, משך מעל לראשו את השמיכה וצלל לתוך ליל־אימים.

הוא היה מתגעגע עליה, מה שמנעו מהחלטת נחושה שהמצב הצריך. דניאל הבין זאת יפה. הוא טיכס וחישב: לכשתבוא, יגיד לה גלויות: כך או כך, שלומית, אם שאת נשארת אצלי, ואם לאו — בבקשה ממך, לא תשובי לבקרני, איני יכול עוד — — —

וכשהיתה נכנסת חרישית לחדרו, תוגה נסוכה על פניה, היו דבריו נעלמים כלא היו והלב מהסס כמקודם.

פּעם משראה שהיא מדוכאה ביותר, שאלה:

— מה לך שלומית?

היא לא ענתה. מבטיהם נפגשו והוא ראה את עיניה מלאות דמעה; אמרה בקול חנוק:

— התדע עצב מהו?

הוא ידע עצב מהו. השפיל מבטו ושתק.

אותו ערב משליוה אותה עד קצה הרחוב הרגיש שלא יוכל לשאת את בדידות חדרו. הוא ירא בפני עצמו. בצעד מתון פנה אל עליתו של בּן־אביגדור. שם הטיל עצמו על המחצלת ונשאר כל הלילה.

בבוקר פנה ברגל להר הצופים. הימים יפים היו וזהובים. הזוהר הגדיל את הבדידות בלב. ירושלים כולה מוארת היתה באור שמש בהיר וסביבה טבעות הרים כהים, טבעת וצבעיה. זו הקרובה לעיר בהירה ונוצצת, כתמי ירק משבצים אותה פה ושם ומעליה שורת הרים סגולה־אדמדמת מצטיירת על שרשרת ההרים העליונה, הרחוקה, כחולה וחולמת.

גפן הגיע להר. כבר ראה את המדבר. גם עליו נפרש הענן הכחול של ים הערבה. הכל היה רענן וטוב. עצם עיניו לרגע.

הוא עמד בשער. תלמידים היו מצטופפים כרגיל סביב לוח־המודעות, מפליטים דברי חריפות על חשבון המזכירות המחדשת מדי פעם גזרותיה. גפן חמק על פניהם. נכנס לגן, שם נפגש בפועל החצר שהכירו מכבר. זה היה בחור צעיר, בעל שרירים, המוכן תמיד לחטוף שיחה עם תלמיד. הוא עמד לשאת אשה בקרוב ודאג שכל מכריו ידעו זאת. גם אותו פטר גפן רק בברכה רפה ונכנס לאולם ההרצאות.

מה חשבה שלומית? היוכל הדבר להמשך כך ללא גבול? מסתבר שברצונה להפסיק? ניחא, תפסיק! התוכל למחוק הכל — לקרוע כל שנרקם ביניהם במשך החורף? וכל אשר טבע חותמו על חייו, כל זה יעלם במחי־יד?

הוא חפש מקום בפינה. שמלה נאה לבשה אתמול; חומה. הצבע הזה הולם אותה.

השעור התחיל. לאזנו של גפן הגיעו רק מלים בודדות, הוא לא ניסה לאחות מהם משפט מובן. מאחוריו ישבו שני התלמידים׳ שאין אחד נפרד מן השני אפילו לרגע ומצצו סיגריות שדופות בסתר דשי המעיל. הם לא יכלו להמנע מעשון אפילו שעה אחת.

אילו היה יכול לנעול בעדה את הדלת. היא תבוא ותדפוק והוא יענה: בבקשה ממך, איני רוצה. ובעצם למה לו להשאר בחדר, הרי יוכל לעזוב את החדר לשעת בואה. בודאי. יעזוב את החדר וחסל.

הפרופיסור השתדל להוכיח באותות ובמופתים למה לא עלה חניבעל על רומא, אך גפן לא ירד לסוף דעתו. האם יוכל שלא להיות בחדר? לא. זאת לא יוכל, בשום פנים. הוא ישאר. וכי למה לא ישאר? אפשר לנעול את הדלת. וגם לנעול את הדלת אין הכרח; כלום לא יוכל להסביר לה זאת פנים אל פנים? והיא תבוא, תכנס לחדר כדרכה, בצעדה המתון החרישי — — —

נשמעה נקישת מנעולי התיקים, זה היה רמז מוסכם שכבר עברה שעת ההרצאה ואף הצלצול כבר נשמע ועל המורה לסיים את לקחו. השעור נגמר והכל נדחפו אל היציאה. בחוץ היה בהיר ויפה, תבל תבעה את חלקה.

גם גפן נדחף אל הדלת.

לפנות ערב היה שוב בעיר ובקרן אחד הרחובות פגש בשלומית, לבושה שמלה שאהב.

— תלוֵני קצת?

— לאן?

— לטייל.

יצאו מן הרחובות הרועשים ובאו לשכונה שקטה ומפוארת שכל בית בו מוקף גן עצים ופרחים. טוב היה לראות מעט פרחים ועצים מלבלבים בעיר שכולה סלע.

היו מהלכים לאורך גדר עץ שרצועת ירק מחוצה לו היתה ניזונה מן ההשקאה שמעברו. מבין עמודי הגדר ביצבצו ראשי קרנפולים שצמחו ספק בגן, ספק הפקר. דניאל לא יכול היה להתגבר על תשוקתו. התכופף וקטף פרח אחד, אדום וריחני.

פתאום הגיח בחור מעבר לבית ונתן עליו קולו: —שמע־נא, מה אתה קוטף כאן פרחים?

גפן עמד תוהה עם הפרח ביד.

— מחוץ לגדר, ידידי, — ניסה להצטדק ופתח בנימה של פיוס — כמעט ברשות הרבים.

הבחור כבר עמד לותר, אך פתאום ראה כי הקוטף נמצא בחברת בחורה. עיניו הוצתו באש ירוקה ופניו נשתנו. הוא הביט בה במבט חצוף, לגלגני ואחר כך פנה שוב לדניאל:

— שמע־נא, אל תתחכם כאן. תן את הפרח בחזרה.

— בחזרה?

בעיניו של הבחור ניצנץ ברק שנאה. אותו ברק קר ההופך בני אותו מין לשונאים בנפש. גפן הבין וציפה שתתערב שלומית ותפסיק את המצב הבלתי־נוח. פרחיה היתה עושה זאת לבטח, כל אשה אוהבת היתה עושה זאת. הוא חיכה שתגיד כי ישיב את הפרח ולא יבוא בריב עם הזר. אך הוא חיכה לשוא. היא עמדה בצד, קרה ובלתי מתערבת, כצופה בקרב מרחוק. דמו רתח בו, אך בטרם נמלך מה לעשות, קפץ הבחור בתנועה פתאומית ובלתי צפויה מראש ותלש בדחיפה גסה את הפרח מידו של גפן, כך שבידו נשאר הגבעול בלבד.

דניאל חשב שמן הדין היה לכבד את הבחור במהלומה, אך הוא לא היה רגיל בכך מעודו ועמדתה של שלומית עוד שיתקתו יותר.

הוא פנה והלך מעם הגדר. שלומית הלכה אחריו, שותקת. הבחור ליוָם בחיוך רע ומתגרה — מלא נצחון. דניאל כעס. המקרה היה מרגיז. אך אילו היתה שלומית דואגת לו בתום לבה היתה יכולה למנוע במלה אחת את כל אי־הנעימות. מה רצתה, שיתגוששו כאן לעיניה? הן ודאי הבינה שרק למענה קטף את הפרח האדום.

הוא השליך בכעס את הגבעול שהיה בידו ואמר:

— לא יכולתי להשיב לו — היינו באים לידי מהלומות.

היא לא אמרה מאומה. פתאום כאילו נתחוור לו דבר. ההיה זה רמז? הוא התעורר. התחיל לדבר על דברים שונים, קפץ מענין לענין ולא שם כלל לבו אליה.

כשהגיעו למרכז העיר היה ערב. פנסים האירו את הרחובות. הם נפרדו בברכת שלום שדופה ומשהלכה שלומית עמד עוד דניאל רגע ברחוב כתוהה.

יג. בגרופינה    🔗

מאז המקרה בטיול לא ראה את שלומית. סר הקסם מעל חדרו הקטן והועם בו האור. נתרוקן החלום מתכנו ורק הדים עמומים של עבר העגימו את הלב; בכמה צער רווי היה עולם זה, שאפילו שם לא היה לו.

שעורו אצל הילדים נגמר בשל החופש. הפרוטה אזלה מן הכיס והחיים היו קשים. אך מה היה כל זה לעומת הצער הנוקב את הלב על חלום שנגוז ואיננו. היה מתעורר בלילות והוזה בעיניים פקוחות. משהרהר בעבר היו אורות כחולים מתגנבים לרגע לחלל החדר כדי לשקוע שוב במחשך. הוא הרגיל עיניו לחושך, עד שהיה מבדיל בדמות הרהיטים המעטים.

לבסוף היה שחור־הלילה הופך אפור. מרחוק נישאו קריאות תרנגולים. בכבדות היה גפן עוצם עיניו.

בין כה וכה ושנת הלמודים בהר הצופים קרבה לקצה. התלמידים מיהרו לקבל אצל המורים את חתימותיהם בפנקס ורוח החופש השובבה נתגנבה לבין קפולי־הספרים.

גפן ישב באולם הקריאה ודיפדף בספר עבה. כולם היו כאן כפופים על ספרים, אולם רק מעטים נתרכזו לשם קריאה, המצח מאן להתקמט ביום יפה כזה. גם גפן סגר את ספרו ויצא להתהלך מעט בחורשה. שיחים עמדו בלבלובם, הרֹתם הספרדי נתכסה בפרח זהוב שבישם את אויר ההר. כבענן זהב עמדו שיחי הפרחים ורוח רעננה הפיצה את ריחם החריף. דניאל זכר את השדות ופריחת הפרדסים. טוב היה לחשוב עכשיו על כפר ולראות ברוחו את גרופינה. זה זמן רב שלא חשב על פרחִיה. עול עשה לה דניאל, הוא חייב לה בכתיבת מכתב, ללא ספק. ומה, בעצם, אילו — — אילו נסע לו פתאום לגרופינה? שנת הלמודים נחתמת. העבודה נגמרה. למה לו לשהות כאן יחידי בחדר? טוב היה להניח הכל ולשוב מעט לכפר.

בטרם כלה מחשבתו וכבר היפנה צעדיו אל שער ההר. יש לסדר הכל בהקדם. חתימות המורים ופרישה מן ההר; חיסול החדר ואריזת המטלטלים. פרידה מכמה חברים ונסיון לשכוח את העבר.

במרץ ניגש דניאל לפעולה וכעבור יומיים מאז עלה ריח הכפר באפו — ישב במכונית הגולשת מן ההרים אל השפלה.

את הלילה בילה בעיר החוף ולמחרת בשעה קדומה מיהר במכונית לעבר גרופינה, כשלבו פועם בּעירנוּת.

הוא עבר על פני כרים ירוקים של פרדסים, ששוב נולד בהם הפרי הסגלגל. התפוזים התלויים על הפארות היו ירוקים עדיין וקטנים כצעצועים בחדר התינוקות. מבטו טבל בירק הפרדסים וחורשות האיקליפטים, פה ושם חלפו על פניו שורות ברושים זקופי קומה שניטעו לאורך הגנים.

לבסוף נטו מן הכביש הראשי ועלו בדרך גרופינה. גפן רצה להגיע לכפר בטרם יצאו תושביו לעבודה, אך הבוקר בגרופינה הקדימו ומשירד מן המכונית בקצה הכפר ונכנס בו ברגל, כבר היו הרחובות ריקים והבתים שקטים — אנשי הכפר יצאו לעבודה.

בצעד נחפז הגיע לצריף הנטוי בין עצי פרי שונים, זה צריף העץ של פרחיה ושמעון. אף הוא היה ריק מיושביו. דניאל חדר לתוכו על נקלה — כיודע כל סודות הבית. שני חדרים קטנים עיצבו את דמות הצריף. הכל היה מעומד בו להפליא, על אף השעה המוקדמת. המטה מוצעת ומכוסה. השולחן בלא שיירי אוכל והרצפה נקיה מחול. חייהם לא היו קלים. חלקת הפרדס שנטעו — חובות רבצו עליה והיה צריך להיעזר בעבודת־חוץ. אך בלוית אשה כפרחיה שורה הברכה בחיים וטוב לשאתם. משהגה בשם זה ארכה לו השעה. כבר היה רוצה לראות את יושבי הצריף. פנה למטבח הקטן; מצא שם חידוש. מקרר עמד בפינה — מאורע בחיי הצריף. דניאל הישהה רגע מבטו על הארגז והחליק בידו רכות על הציפוי הנוצץ. במחסן הקטן שנשען אל הקיר האחורי של הצריף מצא בגדי עבודה שונים וזוג סנדלים בלים, חסרי עקב. פשט והחליף בגדיו. נטל בידו מזמרה וקומץ חוטי רפיה שהיו תלויים במחסן ופנה לעבר הפרדסים. אם יתמזל לו מזלו — ימצאם לבטח בפרדס. אחד מהם לפחות ודאי יעבוד בחלקה, שכן אין לחשוב ששניהם עובדים דוקא באותו יום בעבודת חוץ.

השמש העולה הציתה באור עולז את הכפר והרנינה כל מבואיו. דניאל פסע פסיעות גסות ומהירות. ארך לו המרחק. כותנתו היתה פרומה ורוח בוקר רכה ליטפה בנעימות את בשרו. והנה הפרדס, עוד צעד ודניאל נכנס בגבולו. התכופף למען יראה בין הגזעים וידע מי נמצא בחלקה. את פרחיה לא ראה. אך הנה עמד שם שמעון, גופו החסון נשען אל מעדר. ניגש אליו בלאט.

— מי?! הוֹ, דניאל, אורח יקר, מנין זה פתאום? כמו מן השמים.

— מירושלים.

צחקו. הידים נלחצו אמיצות.

זרם מים קלח בינותם ולמקוטעין החליפו קריאות והיו מתקנים את התעלה, סותמים את המוצא לבור אחד ומטים את זרם המים לעץ הקרוב.

— כך אתם מהלכים שם במכללה? —

— לא. רק כשאנו באים לגרופינה.

— לך, ראה את פרחיה, תשמח הבחורה.

— איה?

— שם בקצה השני, סוקרת את העצים.

דניאל נכנס לבין השורות.

רעש המים בקלוחם מן הברז לא הגיע לאזניו. הוא התכופף שוב ומשראה את פרחיה מטפלת בעץ ניסה לגשת בלא רעש, אלא שרשרוש קל של צעדיו הגיע לאוזן פרחיה.

— מה שם, פסק הזרם?

— לא, לא פסק.

פרחיה היפנתה ראשה בהשתוממות. מיד שפעה שמחה בפניה. הניחה הכלים מידיה ורצה לקראת דניאל, קשרה ידיה על צוארו ונשקה לו על לחייו ושפתיו.

— דניאל, דניאל, מנין זה פתאום? לא כתבת ולא הודעת שתבוא.

הוא הצדיע ואמר:

— מודיע בהכנעה ־ באתי!

שמחה הציתה עיניהם.

— עוד לא אכלת. נלך הביתה?

— אכלתי ולא נלך הביתה. אעבוד אתכם ובצהרים נלך לאכול.

— טוב. נעבור יחד בעצים. יש לקשור מעט את ענפי הפרי. אבל ספּר לי הכל, כן? חכה. נעבוד — עץ על יד עץ.

— כן, כן. אספר לך הכל ונעבוד עץ על יד עץ.

אחרי שיחה חטופה התחילו לעבוד. פרחיה הציפה אותו במבול שאלות והוא היה עונה ברוח קלה ובדוחה. לילות הרזים נתנדפו. במקום הלהבה הכחולה הסודית היתה שמש שוחקת במרום, מאירה פניה ושוזפת. טוב היה לעבוד כאן בירק השופע ובאויר החפשי של שדות.

— וחברות היו לך הרבה?

— ענף זה יש לקשור מעט למעלה; הפרי מכביד עליו מאד. ירושלים מלאה נשים; ועץ זה לוקה בנשירה, העלים נובלים, הברק הירוק נעלם, מה היה לו לעץ זה שחלה?

— איך בעבודה – פרנסה?

— אולי צריך לעקור את העץ, או שמא דרך אחרת לרפאו? אפשר כדאי להשיר ממנו את הפרי שלא יכביד על הענפים החלושים. לא קל היה בעניני הפרנסה, אך הוצאתי שנתי. העלים מצהיבים. מה היה לו לעץ זה?

— אה, זה? איני יודעת, משהו לקוי בשרשיו. תשאיר אותו כמו שהוא, נשאל אחר־כך את שמעון מה לעשות בו. אולי יהיה כדאי לתת לו מנה נוספת של זבל ולטפל בו יותר מבאחרים.

והנה עץ אחר. זקוף וגאה נושא עליו פריו. כמעט שאינו זקוק לטפול. רק קשירה קלה של ענף דק לעבה וגיזום ענפי־הבר שעל הגזע.

כך היו עוברים עץ על יד עץ ושיחתם שוטפת והולכת, מדרדרת ונוגעת בכל.

סמוך לשעת הצהרים נתקרב אליהם שמעון. העבודה נעשתה בזריזות והשיחה שטפה בחדוה. עוד מעט והפסיקו עבודתם, שָבו לצריף וסעדו ארוחתם בהתעוררות רבה. אחרי שהות קלה חזרו לפרדס וכלו יומם בעבודה.

שבו הביתה והחליפו בגדיהם. גפן הבחין שיושבי הצריף התקשטו מעט שלא כרגיל — בקורו היה להם מעין חג.

פרחיה טפלה בארוחת הערב. הגברים עישנו סיגריות והזכירו נשכחות. משנגמרו ההכנות ישבו שלשתם אל השולחן ואכלו את מנת־הערב.

בערב יצאו לטייל, שלובי זרועות. תושבי הכפר שעברו על פניהם היו מברכים אותם בחטף. או נעצרו לשיחה קצרה עם האורח. אצל אחד פרה המליטה ואילו אצל השני כבר נכנס הילד לגיל בית־ספר. על האורח לדעת את כל החדשות.

מעט־מעט היה הכפר שוקע בדומיה. התושבים נתכנסו לדירותיהם והלילה רד על הבתים.

אף הם שבו אל הצריף. בעזרת שמעון הוציא גפן את הספה מחדר־השינה והעמידה בחדר הסמוך. פרחיה הביאה מצע. הזוג נתיחד בחדרו. גפן כיבה את המנורה וצנח על הספה. היה שקט. רק לפעמים נשמעה נביחת כלב רחוקה או געיה מיותמת של פרה. לאזניו הגיע קול הזוג בחדר הסמוך וצחוקה הקל של פרחיה.

הוא הביט בחלון. הלילה היה זרוע כולו כוכבי־אור מתנוצצים.

גפן עצם את עיניו. חֶבר נוגנים נעלם זימזם שירי לילה בכפר.

 

ב. יין קוצף    🔗

א. בשובו    🔗

עוד לפני תום הקיץ נפרד דניאל גפן מעל גרופינה ויושביה ושוב עלה ירושלימה. העבודה בכפר פחתה ודניאל לא רצה להכביד על יושבי הצריף, אף שראוהו כאחד מבני המשפחה. ועוד חש בכוח נעלם שמשכו אל הר הצופים. הוא התגעגע על עיר ההרים, על רצינותה ושוב נמשך אל הספר שהניח מידו בימים אלה.

משהיה מהלך שוב בין בתי החומה שבעיר, ליטפו עיניו הכל בחיבה יתרה. שוב היתה זו ירושלים שלו. רצה לראות את חבריו ועלה לאוניברסיטה בתקוה שמא נקלע לשם מישהו מהם אף בימי החופש. על ההר חוללה רוח קרירה וטובה ועצי־האורן נתנו ריחם.

הוא נכנס לבית הספרים. אנשים מעטים היו פה וכן באולם הקריאה — רוח הקיץ עוד נשבה בכל. הוא עיין כשעה בספרים, רוצה לחדש בריתו עמהם ואחר־כך יצא לשוח מעט בחורשה.

פועל החצר פגשו בחיוך של ברכה והושיט ידו. דניאל לחצה:

— מה נתחדש כאן בזמן הקיץ?

— הכל כמו שהיה. אבל אני — אני כבר התחתנתי.

— כך? בהצלחה רבה. ומה הם חיי־הנשואין?

— טובים מאד, כדאי להתחתן. אני אומר לך, באמת כדאי.

— למה כדאי כל־כך?

הוא היטה ראשו מעט לעבר איש־שיחו וענה בפשטות לבבית:

— אני אומר לך שכדאי. יש אוכל בזול ואשה חינם, בחיי, כדאי.

הוא צחק מלוא הפה וחזהו הרחב היה עולה ושוקע בצחוק.

גפן חייך מפאת נימוס ונפרד ממנו בברכה. הכל היה פשוט כל־כך ומובן, ושמא באמת הכל כה פשוט ומובן?

בעיר פגש בנורי. שניהם שמחו על הפגישה. נורי הציע לדניאל לגור עמו. אך הוא השתמט: יש ברצונו לגור יחידי. היכן היה ברוקה? את ברוקה אין לראות בעיר. הרוחות בלבד יודעים ודאי מקומו של ברוקה בקיץ.

נפרד דניאל מנורי ועלה לבן־אביגדור.

כאן לא חל כל שנוי. הכל נותר כשהיה. אותה רוח מיוחדת שהילכה כאן תפשה מיד לדניאל. בן־אביגדור לא הירבה בשאלות. החליפו מלים ספורות ובן־אביגדור המשיך לעיין בספרו. גם גפן נטל ספר לעיון. זכר העבר תקפו פתאום והעכיר את רוחו. בחדר קטן זה הכיר את שלומית לראשונה. היכן היתה עכשיו? בעצם לא רצה לדעת. גרופינה השכיחה ממנו רבות. אך הלב נצבט בכל זאת משום־מה. הוא לא שאל; ודאי לא ידע גם בן־אביגדור מאומה על אודותיה.

מעתה לא היה לו חבר ואף לא פינה משלו וראה עצמו בודד. מה בודד האדם בעולם באין לו פינה משלו. רצונו היה חזק למצוא עוד מקלט לפני כלות היום. הוא נפרד מבן־אביגדור ויצא אל מרכז העיר. בינתים קרב הלילה. הרחובות המו. דניאל עבר אצל מיגדניה שסטודנטים היו רגילים לשבת בה. הציץ בפתח וראה את אלישע לועס סיגריה כדרכו ומניע גופו על גבי שח־מט. היה זה הסטודנט הנצחי שעל כך היתה גאותו. לא דבר קל הוא להגיע לתואר זה. שנים עמוסות חיים ופזורות ללא מתכונת תלויות היו בגבו של אלישע. גפן ברכו בשקט, כדי לא להפריע במשחק, אלישע נכנם עמו בשיחה בלא שיפסיק לשחק.

— ראשית השנה קרובה, מה, גפן?

— כן, שוב חוזרים אל הגוילים.

— זו כל התורה. המלכה שלך בסכנה.

— אין לי עדיין חדר אלישע.

— רגע, רגע, אם אלך לכאן — — — אין לך עדיין חדר, אמרת? לבעלי־הבית שלי יש איזה חדר. בוא אלי מחר ותראה.

— רק מחר, אולי אפשר היום?

היום? מלך! היום? חכה־נא מעט — הוא התחיל לזמזם: היום־היום־היום. כך! ועכשיו עוד פעם: מלך!

הוא הפסיק מללעוס את הסיגריה. עשה מאמץ, נופף ביד אחת מעל ללוח השח־מט וצעק:

— ככה, עכשיו. מלך, בבקשה, ויחד עם זה גם תודה!

הוא בילבל את הכלים. קם מעל מושבו ופנה מלוא קומתו לדניאל:

— אמרת שאתה מחפש חדר ועוד היום רוצה אתה לראותו? טוב, בוא עמי, אני הולך הביתה.

הם הגיעו לביתו ועלו במדרגות לחדרו של אלישע. היה זה חדר מיוחד במינו. שמועות היו מהלכות עליו שאיש לא עמד על אמיתן. כך, למשל, היו מרננים אחריו בין החבריה שבסמסטר החורף נשטפה ריצפת חדרו. אולם לאמתו של דבר אי־אפשר היה להאשים את אלישע בכך, שמעשה שהיה כן היה: היתה לו לאלישע קערה בחדרו שהיתה מתמלאת מיים, אם מנטילת ידיים ואם מהדחת כלים. לפעמים היתה גם שכבת־פיח צפה על פני המיים, שהיתה באה משפשוף זכוכית המנורה. משהפכה הזכוכית דלוחה ולא העבירה עוד אפילו קרן אור אחת, היה אלישע שוטפה במים מעל לקערה ומעשה שהיה ונתהפּכה קערה זו דרך מקרה ולא שָאר לו לאלישע, אלא לקוות את המים ונשטפה אגב כך הרצפה.

החדר היה מלא. כאן שולחן ועליו ערימות ספרים, ניירות וקופסאות. כאן ארון, אף הוא מלא ספרים וניירות. המיטה לא היתה מוצעת ועליה פזורים בגדים שונים. כסא שבור הושען אל קיר ועליו כלי מטבח. על החלון עמדו צנצנות ובתוכם מיני חרקים בכוהל. הוא חבב חרקים. בפינת החדר עמדה קערה. זו הקערה שיצאו לה מוניטין.

אלישע חש עצמו ברע ופתח בנימה מצטדקת:

— החדר אינו מסודר כדבעי. ודאי חדר יחיד במינו שראית בחייך.

— לא נכון. יש שני לו — שלי.

אף שידעו שניהם כי לא נאמרו הדברים אלא משום נימוס, צחקו בהנאה מרובה והתפרקדו על המיטה.

— ועכשיו באשר לחדרך, בוא ונפנה לבעל הבית.

נכנסו אצל בעל הבית והראה להם חדר קטן ואפל, שריח אבק נישא בחללו. לא היה בו מה שיביא את דניאל לידי התפעלות. אמר שיתחשב בדבר, אך בלבו החליט לחפש לעצמו מקום אחר.

נפרד מבעל הבית, הודה לאלישע על טירחתו וחזר לרחוב.

הסתובב עוד בעיר מבלי שידע אנה יפנה, עד שדחפו מישהו מאחוריו. היפנה ראשו בתרעומת, אך מפיו כבר פרצה הקריאה:

— ברוקה?!

ב. גג האפּּיקוּריים    🔗

אותה פגישה עם ברוקה הוציאה את דניאל מבדידותו ועטפתו רוח חמימה של חברות. עד שעה מאוחרת טיילו יחדיו. לבסוף הלך דניאל לישון אצל ברוקה, שהבטיחו חדר מיוחד במינו למחרת היום.

למחרת עלו אל נשרי כדי שיוצג בפניו דניאל. נשרי היה יוזם מעונות הגג ובידו בחירת הדיירים. דניאל ידע אותו מן השנה שעברה, אך לא בא עמו במגע. היה זה בחור שחום, אש עמוקה היתה בוערת בעיניו וריסים עבותים היו סוככים עליה. היה בעל וכוח נלהב, מספר מצויין המלַוה ספוריו בחקוי ובתנועות נרגשות. בעל עצמיות מרובה. היה זה מן המפורסמות בחברת הסטודנטים כי לנשרי הכוח לקום באמצע הצגת קולנוע או תיאטרון ולעזוב את האולם, אם לא ענינה אותו ההצגה, דבר שלא כל מתלמד יכול היה לבצע לאחר שכבר שילם מחיר כרטיסו.

לפנות ערב עלו שניהם על הגג. ברוקה צעד ראשון, עלה במדרגות ברזל עגולות שהובילו אל גג הבית ודניאל החזיק אחריו. לבסוף הגיעו. מן הגג נראתה העיר על גגותיה השטוחים והמשופעים, אדומי רעפים ואפורי מלט; גג וצלו, בית ודמותו.

דניאל התבונן סביב. על הגג עמדו שורות דודי־מיים ואצלם חדרי־בטון עלובים, ודלת מיוחדת לכל חדר. נשרי היה בביתו. ברוקה הצביע:

— מכירים? דניאל גפן.

— מכירים, בודאי.

— אפשר יש עוד חדר על הגג בשבילו?

— בשביל גפן? — פיזר ענן ריסיו ונתן בו מבט חודר. ברוקה נד בראשו ואף עצם עין — מעין רמז של המלצה סודית.

— טוב. יש לנו חדר לא יקר. אתה יכול לשכור אותו עוד היום.

משירדו שאל גפן את ברוקה:

— מה כאן בעצם, מועדון?

— איני יודע, רעיונו של נשרי. מי ידע מה מרחף בדמיונו. נחיה ונראה, היכן הרהיטים?

— הארון המשותף נשאר בחצר דירתי הראשונה; ודאי נעלם. את המיטה ושאר המטלטלים השארתי במחסן של בית שכן.

— טוב. בערב נעביר הכל.

— המרחק לא היה רב. תחילה הוצאו המיטות; עליהן הערימו מזודות וספרים, חפצים קטנים, נירות ונעלים בלות ונשאו בשנים את כל הכבודה לדירות החדשות. כל הערב היו עסוקים בסידורים עד שיכלו לברך על המוגמר. נשרי בא לבקרם ויעץ להם בסידור החדרים.

— אני מקוה שתהיו דיירים ראויים לגג שלנו.

— וכי לְמה למשל עלינו להיות כה ראויים?

— עוד חזון למועד, יקירי, הכל יבוא בזמנו. התאמת הדיירים נעשתה בקפדנות יתירה — הוא צחק ועיניו התיזו רשפים — עכשיו אני חוזר למעוני שלי.

גפן נשאר עוד בחדרו של ברוקה, שדרש סידור יתר משלו. לאחרונה שאל גפן:

— ומה יהא על פרנסה?

— הבטחה יש לי.

— איזו?

— אחד מוכר נקניקיות. רוצה להיות עורך־דין, לא פחות ולא יותר. אלא שמלכות הרשעה דורשת מציצרון חדש זה גם תעודת בגרות.

— מעשה נבלה! ואתה תכין אותו לבחינות?

— שנינו נתחלק במקצועות. עשיר. ישלם בנקניקיות.

— מצוין! מתי יבוא?

— הבטיח לבוא מחר. נתתי לו את הכתובת החדשה.

— יפה. הלואי ויבוא.

— לבטח יבוא. אנחנו זקוקים לנקניקיות.

גפן אהב את ברוקה, שהיה כה טוב אליו והירבה לעשות למענו בלא תגמול. הכל נעשה בפשטות ובהבנה, עד שלא היה מקום אפילו לתודות ולקלוסין.

— ועכשיו נצא לעיר לטעום־מה במסעדה.

יצאו מבלי לנעול את חדריהם, לא היה צורך בכך חדרו של נשרי היה מואר. דפקו על חלונו:

— הי, נשרי — אתה יוצא העירה?

— כן, כן. חכו רגע. הכנסו. מיד אהיה מוכן.

חדרו מסודר היה בטעם תלמיד ותיק. הכל היה במקומו, אף שהחדר לא היה נאה ביותר. כמה ספרים בכוננית ותמונה על הקיר. הכל בסגנון הידוע.

— כמה שעות נחכה?

נשרי היה כפוף על כוננית הספרים.

— רגע אחד. חנויות הספרים עדיין פתוחות?

— רוצה לקנות ספרים?

— למכור.

— מה?

— באמת.

— אילו ספרים?

— האתיקה של שפינוזה במקור, ידידי!

— מי סוחר ויקנה ספר רומי!

— אל תדאג, יקנו.

— ישלמו מעט.

— לי ישלמו הרבה.

— חבל על האתיקה.

— זו עוד תשוב אלי.

— הָא כיצד?

נשרי פנה אליהם. הספר היה בידו. הוא הביט בהם כבוחן אם אפשר להביאם בסוד ולבסוף פתח בנימת תעלומה:

— שימו לב. באמת אין היום קונה לספרים כאלה ואם יימצא, אפשר לקבל רק פרוטות. מה עושים? אני זקוק לכסף, להלואה קטנה לזמן־מה. בחודש הבא יוטב המצב, אולם בינתיים? במקום שאפשר היה ללוות כבר לויתי.

חייך והפסיק.

— ובכן? — דניאל היה קצר־רוח.

— כך. שלחתי את קורקְבן למוכר־ספרים עתיקים ואמרתי לו שישאל על האתיקה של שפינוזה בלטינית ויגיד שהספר דרוש לו מאד והוא מוכן לשלם בעדו מחיר טוב. קורקבן הלך. כמובן שלסוחר לא היה הספר ונשך צפרניו על שעליו לשלח קונה טוב כזה ריקם. אמרתי לקורקבן שיבטיח לשוב לחנות כעבור יומיים־שלושה לשאול שוב על הספר. החנוני נד בראשו בלא התלהבות וכי הדיוט יביא לו בימים הקרובים דוקא את האתיקה של שפינתה בלטינית? ומה אני עושה? כבר עברו יומיים ועכשיו אני נכנס לחנות למכור קצת ספרים משומשים וביניהם — האתיקה של שפינתה. בנתם?

— מה? הרי זו רמאות?

— חלילה! בחודש הבא, כשאקבל את הכסף שאני מחכה לו, אשלח את קורקבן והוא יקנה בשבילי את הספר. חשבת שאוַתר על האתיקה? אלה מה, יעלה לי בקצת רבית. מה אפשר לעשות?

— שד משחת — אמר ברוקה — עליך יאמן הכל.

— וכי מה יש? העיקר שיהא מוח בקדקד וחדות חיים אמתית.

— וכי מי יודע מה היא חדות חיים אמתית?

מענה לא היה. נשרי נטל את חפיסת הספרים וכבה את האור.

יצאו אל הרחוב.

ג. הנשף    🔗

קורקבן היה כולו שטוף זיעה, יותר מן העול שרבץ עליו מאשר מפועל כפיו. כל הסדורים לקראת הנשף הוטלו על שכמו. קורקבן היה נכנע לנשרי כעבד נרצע והיה נמשך אחריו כחבל אחר הדלי. תלמיד חדש היה קורקבן, שם שנשרי הואיל לכנותו בו מאדיבותו הרבה וזה קבלו באהבה ובכבוד. ואמנם איזה הבהוב של חיה היה בעיניו הטובות, חסרות ההבעה ובפיו העקום במקצת, שהיה נפתח מעט בזמן שבעליו האזין לזולתו, כאילו בפיו זה היה שומע דברי המדבר. היה לו קול מקרקר וצוחני כשל חליל סדוק. אם היה ממש בתורתו של אריסטו על אדונים טבעיים ועבדים, הרי לא היתה קימת לה במציאות דוגמה טובה משני אלה: נשרי וקורקבן; זה — עיניו ברק העלול להחיות מתים וכל מהותו פקודה וזה — מן הנעלבים ואינם עולבים, שכמו נטוי למשא.

עכשיו צריך היה להכין את הגג לנשף הפתיחה של האפיקוריים ומי יטפל בהכנות אם לא קורקבן? נשרי עסוק בתכון התכניות ובחפוש אחר המצאות והוא בבחינת המוח, אך הידיים למי הן אם לא לקורקבן?

על כן סחב קורקבן ספסלים שבורים למחצה, שגבאי בית כנסת אחד הסכים להשאילם לאותו ערב ומנורות נפט משכנות חסדניות שהסכימו מיד להשאילן, אלא שבקשו לדעת:

— מה יש לכם שם למעלה, חתונה?

— חתונה, כן ואיזו חתונה — היה קורקבן נוהם בקול החליל הסדוק.

— מי מתחתן? אותו שד שחור?

— בדיוק. השד השחור והשד הלבן. שניהם.

— שוטה. עם מי מתחתן השד השחור?

— עם השידה, עם השידה, בחיי, אולי תתנו לי כבר את המנורה?

וקורקבן היה עולה במדרגות עם השלל ושב ומידרדר שוב למטה וידיו מלאות עבודה.

עם ערב מאוחר התחילו האורחים מתכנסים. חדרו של נשרי שימש מרכז לנשף וכמה מחדרי השכנים צורפו אף הם למקום החינגא. מנורות דלקו בפינות, ספסלים הועמדו לאורך הקירות, בקצה החדר עמד שולחן ועליו מאכלים ומיני תרגימא. בקבוקי יין קשטוהו בגאוה. הפתיפון רעש מאד — הכל מוכן היה לפתיחה. קורקבן מילא תפקיד של בעלת־בית, שכּן נשרי הלך להביא לנשף את ידידתו וצריך היה שיקביל מי את פני האורחים וישגיח על הסדר. האורחים היו ברובם מבין המתלמדים עם מלוותיהם. מן התלמידות באו מעטות.

והנה הופיע גם ברוקה עם בחורה, נערה צעירה וביישנית, שלא ידעה במה לנעוץ מבטה ועיניה היו משוטטות באי־מנוחה מאדם אל חפץ.

לבסוף בא גם נשרי. עתה הורגש שהכל היה מוכן ומזומן. הוא בא שלוב זרוע עם נערה בהירת שער, לבושה צבעונין וחזה מותח את שמלתה. מיד עזבה את נשרי ונכנסה בשיחה עם שאר הגברים.

דניאל ישב בחדרו עד למאוחר, אולם כשגברה ההמולה בחדרים הסמוכים קם אף הוא ונכנס למקום הנשף. אותה שעה עמד נשרי באמצע החדר והטיח דברים כלפי כולם:

— אינני סובל את עולמכם. מה אתם מהווים בעולם זה? האמינו בּאיזה דבר, לא איכפת לי במה, אולם יהא לכם איזה מזבח שתהיו מוכנים להיעלות עליו קרבן. אך אין לכם בעולמכם ולא כלום. ללא חוט שדרה אתם חיים, ללא שאיפה גדולה. אתם מידים אבן קטנה ורודפים אחריה ומשתגיעו למקום שנפלה אתם מידים אבן שניה וכן תזחלו הלאה. יצר אין בכם!

פסוק־צעד, מנופף בידיו מעל לראשו, עמד ועיניו מתיזות גצים שחורים מתחת לריסיו הסבוכים:

— יצרים אתם חסרים, עולמכם חיור. אתם אנשים עלובים ומעשיכם עלובים. אתם עוצרים בעד התאוות. הייתי מעדיף אילו שיחקתם לפחות בקלפים, אילו שתיתם יין לשכרה והתגוללתם עם זונות!

הבחורים עמדו נשענים אל הקירות וחייכו כלנוכח משחק ואילו הנערות יש מהן שהביטו בהתעוררות ובחוצפת־מה ויש שפניהן האדימו והיו משפילות מבטיהן אל קצות נעליהן.

רק קורקבן עמד פעור־פה והיה בולע כל מלה של נשרי כלקח טוב.

— אש גדולה היא שחסרה לכם! אתם דועכים כפתילה מפוחמת, כאותה פתילה — — —

הבחורים התחילו מתנועעים באי־מנוחה. מישהו קרא:

— טוב, פתילה, לא פתילה, היכן היין? אתה חושב כאן להלעיט כל הערב את הקהל בדברי תוכחה?

היתה תנועה; נשרי רמז לקורקבן והתחיל אף בעצמו לעסוק במזיגה. זימזום התקליטים נתערבב בצהלת המסובים. השתיה העפילה. מישהו רקד בלא קצב. מישהו דיקלם את הומרוס. בחורה אחת הקישה בכפות ובמזלגות. היתה עירנות. ההתחלה היתה מבטחת.

משנגוז חלק הארי מן המזנון והבקבוקים הורקו מתכנם, משכה הנערה בהירת־השער את נשרי בשרוולו:

— הבטחת לנו משהו להערב.

נאחזו בדבריה:

— כן, נשרי. במקום נאומים הראה במה כוחך גדול. באמת.

שקטו הקולות. נשרי עמד בעיגול, מוצת עד לידי התלהבות.

— מה לתת?

— אל תשאל. משהו חדש!

אחד סגר ברעש את הפתיפון והשתיק את המסובים. נשרי שקע מעט בעצמו, ועצם לרגע את עיניו.

— אליקים היה רצען בעיר העתיקה. רצען צעיר בעל גוף. גם אביו היה רצען וגם אבי־אביו. הוא היה פשוט, מסורבל וידיו היו גדולות מאד.

גפן עמד לחוץ בפינת החדר והביט בתמיהה על נשרי. קולו נשתנה וגם גופו כאילו לבש צורה אחרת. זה לא היה עוד נשרי, אלא אותו רצען מסורבל שאת דבריו השמיע.

— אליקים היה עוד צעיר, אבל נראה היה כבעל בעמיו והוריו רצו להשיאו אשה, שכן אורבים הרהורי חטא לנשמת האדם ועלולים חלילה לפגום בּה ומשפחת אליקים היתה יראת שמיים ושומרת מצוה וחוק. קיטרג השטן ולא נזדמנה לו כלה כרצונו ולא יכלו לו השדכנים. משלא נענה להם זמן רב עורר הדבר חשד בעיני המשפחה ואבוי — בדקו ומצאו שהיו לו עסקים עם גויה, רחמנא ליצלן! היתה זו יתומה נוצרית, בחורה צעירה, בעלת בשר שהגיעה לפרקה ולא היה מי שישאנה. היו השניים מזדמנים יחדיו וגומעים מכוס התאוה. פשוטים היו שניהם ובריאי גוף ולא לקחו מוסר, עד שנתגלה הדבר. משנודע המעשה לאב, תפש רצועה בידו והתחיל מכבד בה את בנו. הוציא הבן הרצועה מידי האב, שהיה עליו להתגונן. הרים האב קול יללה. צוחה האם ויבבה עד שנאספו השכנים. קם אליקים וברח מן הבית. בעיר העתיקה

לא שמעו יותר על הזוג. אליקים נכנס לגור עם הנערה בחדר שמחוץ לחומה ופתח לו רצעניה משלו. פעם הלכה אשתו לכנסיה. חג גדול היה לבני דתה והלכה לרצות עוונותיה. נשאר אליקים בביתו עזוב ובודד. אליקים היה אדם פשוט וכשגופו לא תבע מאום היתה נפשו רודמת בשלוה; אלא שהפעם נפתח בה אשנב קטן. אשתו הלכה לכנסיה, לשפוך שיחה לפני אלוהיה ונשמתו מה תהא עליה? תפלות עלו בלבו, ריח חגים ומועדים. אבדה לו שלותו ודמו התחיל סוער. הוא לא ידע איך להרגיע לבו. פתאום קפץ ממקומו והתחיל לפשפש בחפצי אשתו. מיד מצא תמונת הצלוב במסגרת מוזהבת, הפילה ארצה והתחיל רומס בתאוה את התמונה הקדושה והכה באגרופיו על לבו. אלהים, נהם, אתה הרואה ללבי והיודע שאיני אלא בשר ודם פשוט והלכתי אחר תאותי! כששבה אשתו הביתה ראתו מוטל על הרצפה — מטיח ראשו בקרקע. גחנה אליו וחבקתו בזרועותיה. נשתתק וכבש ראשו בחיקה כמבויש. חום גופה כבשו והבריח הפחד העצום שבלבו. נטלתו כילד נבעת בחיקה; עלה ריח בשרה באפו ונכנע ליצריה. אלא שעם שחר נתמלא לבו רצון שליט ודעה צלולה. משנרדמה האשה, לאה משכרון אהבתה, נתגנב אליקים וחמק מן היצוע החם, גחן על ארבע ועשה כל אותה הדרך מביתו ועד לכותל שבעיר העתיקה, בזחילה על ארבע — מנחת פיוס לשוכן מרומים — — —

נשרי נעלם. היה זה אליקים שרבץ לפניהם על ארבע ונסחב על ברכיו אל הכותל המערבי. כולם עצרו נשימתם והיו אחוזי דמיון. בחדר נשתררה דומיה, עד שפרץ מישהו:

— אתה נשרי, אני אומר שכדאי לך ללכת לתיאטרון. למה לך הר הצופים!

כולם זעו ונשמו עמוקות. הקסם פג. נשרי יישר קומתו וניער את האבק מעל ברכיו. מכל צד מחאו לו כף. הוא קרא אל קורקבן:

— עכשיו תן תקליט, מה נשף הוא זה בלי נגינות? כשלמדתי בסורבּונה היינו מסובבים פתיפון אפילו בשעת הרצאה. בחיי. הישיש היה חרש מעט והאולם גדול — מה, אינכם מאמינים? בחיי!

צהל רב. הצטופפו סביב למזנון; על יד גפן עמדה בת־לויתו של נשרי, קרובה מאד. פעם גחנה אליו ובשעת ההצגה אף נלחצה כשנשרי הכה אגרופיו על חזהו. גפן מזג לה כוס יין ואף שתה בעצמו.

הגיע תורם של האחרים. אחד שר סרנדה ופרט בידו על עניבתו, מעשה נגינה בגיטרה. אחד הציג מעשי כישוף והיה נראה כבולע יין מכוסות שלא באו אל קרבו. גם גפן היה משולהב. נדמה היה לו אותו ערב כאילו ניער מעצמו משא שרבץ עליו לעייפה. הוא חש עצמו צעיר, מאושר, באין דאגה. כל העולם היה שטוח לפניו כמישור ולבו היה קל עליו. מישהו שר שיר קוזקים. גפן אהב רקודי־עם. הוא פתח בריקוד סוער ופורץ. שקע ברקוד הלוהב: יד אל מצח, ברך כפופה, פנים לוהטים ובלורית פרועה. הכל הצטופפו סביבו ומחאו כף בהמולה. שוק מונפת, גוף קמוץ, יד אל על ויד אל יד, גוף עולה וגוף שוקע, זנבי הבלורית מתבדרים. כף אל כף ויד אל מותן, זמר קוזקי פורץ, ריקוד קוזקי סוער.

כך רקד עד שנפל עיף ונטול־רוח כשראשו סחרחר.

פרצו קריאות ומחיאות כפיים. ברוקה צהל:

— נהדר! לפני שנה היה שׂה תמים, אך אני ידעתי מיד שיש בו ניצוץ!

הנערה הבהירה שבאה עם נשרי פרצה אל העיגול בהתלהבות, גחנה על גפן, שעדיין ישב על הרצפה עיף מן הרקוד, התכופפה ונשקה לו לפתע על לחיו.

פרצו בצהלה. הדבר נשא חן בעיניהם.

גפן התעורר. ריח אשה צעירה עלה באפו. שפתיה היו רכות. בלא שידע מה עשה, הרחיקו ידיו פתאום את הנערה מעליו כמעט בגסות. קם והביט במסובים התמהים, פרץ ויצא מן החדר אל הגג, כשמאחוריו נישא צחוק אדיר.

בחוץ היה לילה שקט. ענפי האיקליפטוס הגבוה תלויים היו מעל לגג שקויי־חלום. רוח קרירה רעדה קלות והשיבה מעט נפשו של גפן. הענפים שפורשו על הגג רטטו ואיושתם שקעה בחיק הלילה. שקט היה. רק מן החדרים נישאו קולות שמחה. בלבו של גפן הילך רחש עמום. הלילה היה עמו.

ד. ימי חול    🔗

הבחור שברוקה סיפר עליו, הופיע כמדובר. גפן חשב שאלמלא היה עוסק בנקניקיות כי עתה היה זה מישגה הגורל. פניו היו מלאים, מעוגלים ושופעי שביעות־רצון. הוא צחק בפה מלא כשלסתו התחתונה בולטת, מפליט מלים ומגחך כאילו חשש להפסיק להגו אפילו לרגע. הוא בא בוטח במאמר פיו, מאמין בכוח עצמו ופתח בנימה מסחרית:

— אתם מבינים, סוף סוף תעודת בגרות אינה עיקר כאן. חשוב שאוכל להיות עורך־דין. שם כבר אסתדר, אל תדאגו, אתם צריכים רק להכין אותי. מבינים? כסף יש לי.

— איני סבור שדברים אלה נעשים כהרף עין — סינן ברוקה בקול מתון.

הבחור לא שינה נעימתו.

— אין דבר, מה איכפת לכם? הכל אפשר. אשלם בעין יפה.

— תשלום לבד ולימוד לבד. הסעיפים רבים ויש לעבוד הרבה.

— יהיה בסדר, מה איכפת לכם. אני סוס טוב. אפשר להעמיס עלי.

תם הוכוח. השעורים התחילו. חלק מן המקצועות נטל על עצמו ברוקה ויתרו הוטל על דניאל. יום יום היה הבחור בא לשעורים ובערב היו המורים סועדים לבם בנקניקיה של תלמידם. זמני הסעודות נשתנו עכשיו מעט. את היום פוטרים בלא כלום, שעיקר הסעודה היה בערב.

משהיו ברוקה וגפן נכנסים למסעדה הקטנה שבקרן הרחוב, היה התלמיד קופץ לקראתם כשאלונטית תלויה לו על זרועו ומפנה לפניהם את הדרך בתנועת יהירות, כאומר: בחדרכם המרופט, מילא, שם אתם שליטים על הספרים והנירות הבלים אבל כאן, בנקניקיה שלי, — אני בעל־הבית!

— לרשותכם, אדונַי — נקניק טרי. קורקבנים טגונים, נקניקיות חמות, אוז פטום — בבקשה?

— נתח בשר־אוז וקילופי נקניק, כרגיל. כן, ובירה כמובן! סעודת בשר בלא משקה היא כאותה קרתגה בלי חניבעל — אתה זוכר בודאי, חניבעל — — —

התלמיד צוחק בצחוק פרוע ומגחך בהתעוררות:

— ודאי, ודאי, חניבעל, זה אותו — — — אוז ונקניק, ושתי כוסות בירה!

המורים היו פורצים בצחוק. כשהופיעו המנות על השולחן היה ברוקה נוטל סכין ומזלג. מרים אותם מעל לצלחת המלאה ולוחש:

— לאורך ימים, אבי־כל־בשר, לאורך ימים, ראה לנקיון שִׁנינו, אל הרחמים…

והסעודה היתה מתחלת.

הבחור היה ממשיך בתלמודו. היה בא כשחפיסת ספריו ומחברותיו עטופה ניר־מפיות דק, מניחה על השולחן בפזיזות. כאדם נטרד ובטרם ישב על כסא היה שואל:

— מה מקבלים היום, מה? — באותה נעימה שבה היו לקוחותיו רגילים בחנותו.

ככל שתבע התלמיד, העמיסו עליו המורים. הוא לא היה רושם את הרצאת מוריו וגם לא היה מתכונן בבית, אלא מסתכל בפני המורים. כתובע תמורה לתשלומו. פעמים, כשהיו ברוקה או דניאל מפסיקים לרגע, היה מביט בשעונו:

— יש לנו עוד זמן, אתה יכול להמשיך. אני אלמד אחר־כך כל זה בבת־אחת, אתה מבין.

באחד הערבים, כשסיימו המורים סעודתם בנקניקיה וניגשו לרשום חשבונם. בא התלמיד והגיש להם גליון כתוב בגדישות.

— נכון?

— חשבון השעורים?

— כן, צריך לסכם.

— אה, נכון. רוצה לסכם?

— כן. בודאי תאכלו אצלי, או שאתם רוצים חלק של הסכום במזומנים?

המורים עמדו תמהים.

— אתה מפסיק?

— לזמן קצר. אתם מבינים: העונה מתחילה ואני עסוק מאד. אפשר אמשיך בשנה הבאה. עוד אהיה עורך דין, אתם יכולים לסמוך עלי.

— כך. ובכן חלק במזומנים והנותר בסעודות.

— בבקשה, בבקשה, כמו שהצעתי. תבואו לאכול ותמליצו גם בפני חבריכם. אתם הרי יודעים שאצלי הכל טרי ובזול.

משסגרו הדלת מאחוריהם קילל ברוקה:

— יזכה לגהינום. יטוגן בשמן זית ובבצל כתוש!

— חסל סדר נקניקיות, ברוקה — לחש דניאל בעצבות.

— דרדק, ימח שמו!

— אמן סלה.

הביטו זה בזה ופרצו בצחוק רם. חבל היה על השעור הטוב, לכל הדעות. אולם איזה רגש סתום של שמחה היה בלול בהרגשתם: כתר התורה לא נקנה לאדם על נקלה וצריך היה להקריב חיים שלמים כדי לזכות בו.

— דרדק, יקחהו אופל.

— נקניקיות, נקניקיות — שלום לעפרכן.

ה. ימים בלולים    🔗

החורף עוד לפת את העולם בצבת צוננת ולחה. הרוחות היו מטלטלות את צמרות העצים ועושות בתבל כבתוך שלהן. חורשות הר הצופים נכפפו לרוח הסערה ולא אחת נמצא עם בוקר אורן מוטל עקור־שרשים, צמרתו ירוקה — ואין בו רוח חיים. מן הים באו דחופים עננים כבדים כפרשים שחורים וכיסו את עין השמיים.

ערפל כבד ירד על ההרים, רבץ על הגבעות ובעמקים וכבש את המדבר כולו. האופק סגר את צלעות הר הצופים.

לעלות להרצאות היה מעשה נועז ורק קבוצות קטנות הקשיבו לשעורים. לנוכח איתני הטבע המשתוללים הִוו משפחה אחת, על המורים ועל התלמידים.

בבתיהם היו התלמידים מתכנסים לתוך המטות, מי שדואג לעצמו מכין לו מזונות ליום תמים ומי שאינו נותן דעתו על כך, עורך צומות תוך תנומה קלה — מושך השמיכה מעל ראשו ומצפה לשמיים בהירים.

אף דניאל ישב בחדרו, מעיין בספר ורושם הערות בזנב עפרון. ברוקה נתכווץ בקצה המטה וקרא. לפעמים היה נשרי מציץ לחדר. נכנס, פורץ בוכוח סוער על האדם העליון, או על קשרי נשים וגברים וכשהיה הויכוח מגיע לפסגה סעורה ביותר היה נשרי מנמיך קולו ושואל בקול מפייס:

— גפן יקירי, כלומר, אפשר נמצאות בכיסך פרוטות אחדות — — —

אלא שהפרוטה אזלה מכיסו של דניאל. לשוא היה ברוקה מתרוצץ כדי להשיג איזו עבודה. החורף כאילו שיתק הכל. כל המקורות נסתתמו, אך החיים תבעו את שלהם.

פעמים שעודד בנדור היה מתגנב לתוך החדר, משרך בענוה את רגליו הארוכות בנעלים הכבדות. הוא בא להר הצופים מאחד המשקים בעמק הירדן, שנפשו חשקה בתורה. רחב־גרם היה וגבה־קומה וכשהושטה אליו יד איש, היה מושכה אל צדו בחזקה, מעשה גבורה נלבבת.

אף שגופו היה גס, היתה נפשו עדינה וחש עצמו בודד בעיר ההרים. הוא היה קשור למשקו ועלה בהר הצופים לקנות דעת כדי לשוב במהרה ולחולל בו פלאים.

וכך היה עודד מתגנב ובא לחדרו של דניאל, בין סערת גשם לסערת גשם, יושב בקצה המטה ועיניו אחוזות געגועים:

— עכשיו חולבים שם את הפרות. יודע אתה גפן, סביב הרפת עומרים שני טורי ברושים גבוהים ובבוא הרוח מתכופפים הם אילך ואילך. עכשיו חולבים. ליפיפיה אין כבר חלב, נראה אם שוב תמליט עֶגלה כבאשתקד.

הפסיק פתאום והביט בפני דניאל, ירא פן ילעג לו. אך משראה את פני דניאל המשוכים בחוט של געגועים, המשיך:

— ימימה הבטיחה שתכתוב לי. אבל עד היום לא כתבה. שכחה אותי, הה, דניאל, מה אתה סבור, כבר שכחה אותי?

גפן סובב תלתל בלוריתו:

— חלילה, איך זה שכחה אותך? פשוט, עסוקים בעבודה והכתיבה קשה דוקא כשהלב מלא…

ועודד חוזר אחריו כילד גדול:

— כן, עסוקים בעבודה. כשהלב מלא…

בחוץ היתה הרוח שורקת ומכה ביבבה על תריסי החלון.

אולם אחרי שבוע של סופה נתבהרו השמיים ועטו כחול. פסקו הרוחות ושוב לא נטרד העולם ממנוחתו ועמד דמום. רסיסי פנינים של גשם אחרון עוד היו תלויים על מחטי האורן בחורשות הר הצופים; אך לבסוף נתנדפו אף הם ונוצצו מבין הענפים אחרי שטהרם הגשם.

רוח חיים עברה בכל ונשבה אף על פני גג האפיקוריים והביאה בכנפיה מעט תקוה. נשרי, שכאילו נכנע בימים האחרונים מחמת טרדות מרובות, רוח חדשה היתה בו וגמר אֹמר לקבץ שוב את הנידחים, כדי לשאוב מן החיים מלא חפניים. אמנם ברחובות מסויימים אי אפשר היה לעבור מחמת המציק, בעלי המסעדות תבעו את סלוק החובות ופגיעתם רעה ביותר, אך המרחביה עוד היתה מחייכת, שמים גבוהים ואופק רחוק — מקורות של חדוה.

קורקבן קיבל הוראות להזמין אנשים לפי רשימה. כיון שהכינוס היה מיועד למקום חפשי, הותרה מעט הרצועה ורשימת המוזמנים גדלה. מחוץ לחברי הכת המושבעים בא גם אלישע הנצחי, כשסיגרה תקועה לו בפיו וספר שירים בכיסו. אף מעט תלמידים ממדעי־הטבע הופיעו שלא כרגיל וגם בחורות הרבה נתלוו. הטיול היה דבר בעתו.

ראשון צעד עודד מעמק הירדן, שהביא עמו חליל, ניגן בו לקצב ההליכה וכופף קומתו הזקופה כבריקוד. אחריו צעדו השאר. נורי שלוב־זרוע עם נערה. קורקבן בסמוך לנשרי, דניאל נשען על ברוקה וקבוצת בחורות נתונה בשרשרת גברים.

עד מהרה עזבו את העיר. השמש עלתה בשמיים. הלבבות היו בהירים. אביב.

מקץ הליכה של שעה הגיעו לשדה בשפולי הרים, גדור קירות אבן ובו פזורה קבוצת עצי־זית. החבריה השתוקקה לנוח כדי לבלוע מעט צידה שלקחו עמהם לדרך. המקום היה טוב למושב ולמשענת.

בנדור קרן מחופש. זיתים אלה נתחלפו לו בזיתי כפרו והוא חולל מלא שמחה. כת ליצנים כרכרה סביבו ויצאה במחולות גיחוך. נורי אחז בכנפי מעילו וניתר סביבו, מעשה לולין. גם בדניאל אחזה העליזות וליוה נגינתו של עודד בפריסה מעושה על ענף זית שנזדמן לידיו. נשרי נתבע לתת הצגה וסיפר בחיות רבה מעשה במהפכן שהובל לגרדום ומשנתבע לתת ודוי, ביקש האסיר לנשק את הצלב, חטפו ופגע בשומרים וקיוה לדחות מעט את מותו.

לרגע נכנעה החבורה לתנועותיו וללהט היצרים שנתלקח בעיניו. משארך השקט ציוה נשרי להתפרקד, לשתוק ולהתיחד עם הטבע. ברוקה היה מגחך עליו בקול אדיר:

— בבקשה מכם, רבותי, התיחדות עם הבורא, בהדרכתו של פרופסור נשרי. ההתפעלות צריכה להיעשות בקפדנות מדעית. למצטיינים ינתנו פרסים. חתימות בפנקסים רק לאחר השיבה אל נוף המציאות.

היחידי שמלא אחרי הוראותיו של נשרי היה בעל ההוראות עצמו. הוא שכב בקצה השדה ושיקע מבטו בשמיים הגבוהים. השאר שעשעו עצמם בדרכים שונות. זה הירצה הרצאה על התיאטרון היוני וניסה להוכיח בק״ן טעמים שמקומו של המשַׂחק היה מעל לבמה וזה רצה לנשק את בת לויתו; אחד היה אוסף אבנים שצורת משולש להן ושני רצה דוקא לשכנע את חבריו שמצא זיתים מצוינים על עץ אחד, אך כבר בלעם לקינוח סעודה.

לבסוף נתקבצו שוב והמשיכו לשוטט. בתאוה ספגו את המראות. הלב גאה בחדוה כמעינות הרים בכלות גשם.

נשרי הקדים את החבריה, עלה על צוק סלע שנתנשא מעל לדרך ומשקרבו הטיילים אל מקומו, פרש כפיו לשמים וקרא בנעימה פתיטית, רבת שֶׂגב, מעין נבואה ונחמה:

הֲבֶאֱמוּנָה דִמִּיתָ

כִּי לַחַיִּים שָׂנֵאתִי,

כִּי לַמִּדְבָּר אָנוּד,

בַּאֲשֶׁר לֹא כָל

צִיצֵי הַחֲלוֹמוֹת גָּמֵלוּ?

נצטופפו סביב הסלע והיו משליכים מימיות וכובעים ומקלות, כשהם תופשים את החפצים בזריזות וצועקים:

— לא, לא ננוד למדבריות, לא נבוז לחיים!

החדוה עלתה כאש חיה, אף המתונים שבחבורה נאחזו בה. בהמולה המשיכו את הטיול.

שמש צוהלת ליותה אותם בדרכים.

ו. נשים בקיץ    🔗

שפע של זוהר וחום ירד על תבל. הקיץ הכריז על בואו ביריעות תכלת שפרש במרומי שמים ובמזיגת צבעים. הרכסים פעם הופכים בהירים ופעם סגולים, ודוק פרוש עליהם, כעל עיני אשה חולמת.

סימני השפע נתנו אותותם גם בדיירי הגג. עסקי הפרנסה הוטבו במקצת. זמן הקיץ במכללה תבע את שלו וכל אחד ניסה לזכות במעט את חשבונו בלמודים עם התקרב סוף השנה.

אף דניאל גפן עסק מעט בלמודיו וסיים עבודה סמינריונית שאי אפשר היה לו בלעדיה וכשהחזיר רוב ספריו לספריה, באה עליו פתאום רוח חדשה שלא ידע מקורה.

כל אותם החדשים ניסה להחניק את זכר הימים שעברו; היתה זאת מין התעלמות מדעת ורצון לדחוק שמה של שלומית ברעש נשפיות וטיולים. הוא לא נפגש עם נשים. אותה נערה שנישקתו על שפתיו בנשף — דחפה בידיים גסות. הוא גדר בעד עצמו ורצה להשאר בבדידותו.

פתאום נוכח שאותו פצע אשר ביקש להסתירו מעיני זר, נעלם אף מבעליו. דומה היה הדבר לניתוח בפצע ממאיר, שהרופאים רצו לדחותו לזמן־מה מפחד סכנה ומשהעלו את החולה על שולחן הניתוח — לא היה כלל צורך בדבר: הפצע הגליד מעצמו. מן ההתעלמות הגיע דניאל אל השכחה.

בעמקי לבו התחיל רואה כל הלבטים האלה כמין משחק נעלה — חיצוני, שאין בו אלא העמדת פנים שבכובד ראש, כדי שלא יתקנאו בו צרי־עין.

דומה היה עליו כאילו רימוהו — מישהו נעלם עמד בשולי חייו וגיחך גיחוך ארסי.

— כל זה לא היה אלא כדי… גיחך הנעלם.

אולם קיץ בהיר זה לא הניחו לשהות בהרהוריו. הרחובות שפעו נשים. שמש קיץ שזפה רגליהן החשופות והשמלות הלבנות היו מתבדרות עם קצב הליכתן.

היו אלה אותן הנערות שרק בעונה זו הבשילו. אשתקד היו עוד ילדות וכעבור שנה תהיינה לנשים. עתה הן בנות אותו גיל המזיגה המופלא, שאין לו גבול וקצב, שהניצן והפרח נוגעים זה בזה. בעברן לצדו של גבר הן נשים ובראותן בובות בחלון הריהן בנות טפוחים. ומעבר מזה מהלכות נשים בשֵׁלות כענב הטוב, כפרי שזוף־שמש. עיניהן — תאוה וגוון — יצרים.

דניאל היה משוטט ברחובות, עמד לפעמים בקרן רחוב, לחוץ אל קיר של בית, עוצם עיניו וחושב על העולם המוזר השוזר חייו מסביבו; עולם שחלק אין לו בו ולא נחלה. גר ולא תושב. המו המלים באזניו. למה לא מצא שביל בריא לעולם הזה, למה היה מרחף תמיד בין העמום והבלתי־נתפם, רודף חלומות רחוקים — מה רחוקים…

שוב אותה אשה במכונית חלפה על פניו. גם הפעם דמה להבחין ששמה לבה אליו. אולם כמה זמן אפשר להשהות מבט על עוֹבר מקרי בשעה שההגה ביד? הוא מהרהר באשה זו. כמעט תמיד הוא פוגש בה במקום זה שבין השקמות העבותות. זה שבוע ימים. הוא עצמו משרך רגליו לשם נתינת שעור לנער בשכונה מרוחקת מן העיר — חסכון כרטיס נסיעה; וכמעט תמיד חולפת על פניו אשה נאה זו במכונית. היא מוצאת חן בעיניו. הוא מגיע לצללים הרחבים של עצי השקמה; שוהה מעט ומאזין לאיושת העלים ברוח. מכאן הדרך לבית התלמיד קצרה ועליו להבין עצמו לשעור.

כעבור שעה הוא חוזר העירה במכונית. לפעמים עושה הוא את הדרך ברגל. שעה נוחה להרהורים. חושב על בן־אביגדור בלא שמץ כמיהה נפשית. הוא מבטא את השם שלומית בלא כאב. העזבה את העיר? למה אין לראותה? הוא קובע שאין זה איכפת לו כלל. הדבר יצא מתחום הרגשותיו. וזו האשה במכונית?… מרחוק נוצצים אורות העיר. ירושלים עטופה לילה; הד עמום עולה בלב מערבים קדומים ומופלאים. הרוח טובה; ערב רך של קיץ.

בקצה הרחוב הראשי מטרידו מן העולם הפלאי קול שדוף בשיגרה:

— לישקל? בבקשה לישקל?— — —

ז. מתרסים    🔗

הקולות עלו עד לב השמים. האולם היה פנוי אותה שעה ולא נתקימה בו הרצאה. שתי תלמידות של מדעי הטבע שישבו על אדן החלון ושיננו נוסחאות, עזבו את האולם כשהחבריה פרצה לתוכו בקולי־קולות והביטו בהם ברחמים רבים. ראשון קפץ נשרי ותפש מקום על יד הקתידרה. הוכוח הסוער התחיל עוד קודם לכן; פתחו בהשקפה על התועלתיות בחיים והמשיכו בבעיות האהבה והקץ עוד רחק מאד. נשרי הכה באגרופו על הדוכן וקרא:

— אהבה איננה דבר הניתן לשיעורין — הכל או לא כלום, הנה כיצד אני מבין אותה!

התקנא הסטודנט הנצחי במקומו של נשרי; ניגש ועקר מתחתיו את הדוכן והניחו על הספסל לפני מושבו.

— ואני טוען שאין זה העיקר. אילו נשתחררו האנשים מעול העבודה, היו חייהם אחרים. פעם היתה העבודה חדוה, התחדשות. בחיים הפרימיטיביים לא היתה קיימת חלוקה זו של לחם ושעשועים. הציד נחשב לעבודה, לא כן? אך בציד היה מן השמחה. אין זה יום העובר בתיקתוק מכונת כתיבה, או ברשימת כתובות במשרד.

גם ברוקה וגפן היו כאן. גפן ניסה לומר דבר, אך קולו לא נשמע בהמולה הרבה והוא ויתר. כולם דיברו יחדיו ורק מי שהיה קולו הולך מסוף אולם ועד סופו — הצליח להשמיע דברו. ברוקה ישב על שולחן המורה וניענע רגליו. משראה שאין להשתיק את הקהל בדרך רגילה, נתן קולו בציפצוף ארוך ונוקב והכל נשתתקו לרגע מתוך השתוממות. הוא מיהר וניצל את ההזדמנות:

— אתם, במחילה מכבודכם, חמורים אתם. מה ענין עבודה אצל אהבה? כשיש עבודה — הכל שפיר. השאלה מתחילה כשאין עבודה — כאן העוקץ, רבותי! כשאין עבודה אין אף אהבה.

בכל רגע היתה הדלת נפתחת ברעש וראשים סקרניים היו מציצים לתוך האולם.

מבפנים היו מנסים לסגור את הדלת, אך היא היתה תמיד נפתחת מחדש. קורקבן ישב על ידה וניסה להחזיק את המנעול בידו ולא ליתן להכנס, כדי לאפשר לנאספים להתוכח; לבסוף נמאס עליו הדבר והוא מצא תחבולה אחרת, יותר נוחה. בסמוך לאולם היה מחסן קטן לכלי־נקוי, הוא מצא שם מטאטא ארך־מקל וחסם את הדלת מבפנים, על ידי כך שתחב את המקל אל תחת כף המנעול, בין שני חלקי הדלת. ההמצאה היתה טובה והוא הביט בנאספים בגאוה יתרה, כאילו לא האמין בעצמו שבלא הוראות מגבוה המציא תחבולה גאונית מעין זו. אך איש מן הנאספים לא שעה אליו. הוכוח סער והלך. איש מבחוץ לא הפריע.

— אומר אני לכם — התלקח נשרי כלהבה — אומר אני לכם, הכבלים המוסריים, כביכול, הם שגורמים למצב! ערכו של האדם נמדד בגודל יכלתו לעשות מעשים בניגוד למקובל בחברה ויהא זה אף מעשה פעוט כמתן נשיקה לבחורה ברחוב. המקובל והמוסכם — הנו האויב! זוג נאהבים אינו צריך לגשת לתחנת הרכבת כדי שיהא מותר לו להתנשק בפומבי!

— הנשואין נועלים את כל המנעולים, מחריבים כל המעינות ומכבים כל השלהבות — שיסע מישהו בקול רם.

— רק תתחתן וכל הבעיות האלה מתישבות כמאליהן ומתפקעות כבועות סבון.

— רגע, רגע — הרעים נשרי ולא נתן לטרדו מן הדרך — אני מסכים שנשואין מן הסוג המקובל אין בהם טובה. אנו טוענים: חויות, החויה הפנימית הסוערת, גם השמחה וגם התוגה — בהן שורש החיים האמתיים, לא כן? ואילו הנשואין המקובלים נועלים הדלת בפני חויות עמוקות ומקפיאים רגשות אהבה נעלים!

באולם גילגלו צחוק על דבריו:

— איך זה נישואין בלא אשה?

— שקט! אין לכם סבלנות לשמוע עד הסוף! אני אומר: מוסד הנשואין הישן רעוע הוא ומתמוטט. אין הנשואין צריכים לגרום לטישטוש אופי חיינו ולויתור על החופש האישי. צריך לחיות לבד ולא עם מישהו לצמיתות. לדרוך כל ימי החיים על אמה מרובעת אחת עם בן לויה ויהא אפילו אהוב — לא. זה אינו יכול להביא אושר אמיתי! לא תמיד הלילה לאהבה והיום לעבודה! ועל כן אומר אני: האשה צריכה תמיד להשאר האהובה, האהובה הנצחית ולא אשת־המטבח. נשואי־השיגרה צריכים לההרס, כדי להציל את האהבה האמיתית ואת חדות החיים הדוהרת. הנשואים הישָׁנים הם מתג ברזל בפי החיים!

— מליצות, מליצות! ובינתים מסתפקים באהבה זולה ולבסוף נושאים אשה עבה היולדת כל שנה בן.

ברוקה דחף את דניאל בזרועו והראה לו את השעה. היה להם שעור בשעה הקרובה באולם אחר, אך דניאל ויתר ואמר שישאר עוד כאן. ברוקה פינה לעצמו דרך לדלת. מיד צץ על ידו קורקבן ולא הניחו לצאת. ברוקה רצה להוציא את המקל מתחת לכף המנעול ואז נאות קורקבן והוציאו בעצמו בזהירות, נתנו לצאת ומיד התריס את המבוא. באולם נמשכה סערת הוכוחים ואיש לא נתן לבו אל הצילצול המודיע על ההפסקה.

משנמצא מעבר לדלת, תלש ברוקר. דף ניר ממחברת וצייר על גבו באותיות גדולות וישרות:

אסור להפריע!!

באולם מתנהל דיון חשוב

נא לא לדפוק על הדלת!!

הוא עקר נעץ שקוע בקיר וקבע את המודעה על דלת האולם ונסתלק במהירות. בינתיים נתאספו תלמידים ששעורם היה צריך להתקיים באולם זה אחרי ההפסקה ומצאו את הפתקה על הדלת. תמהו על הדיון שבפנים, אך לא העזו לפתוח את הדלת לפני סיומו. הפרוזדור נתמלא תלמידים. הרעש שבחוץ החריש את הרעש שבפנים וכולם חכו לפתיחת הדלת.

משנשמע גם הצילצול להתחלת השעור והדלת לא נפתחה, ניגש אחד הנועזים ולחץ על כף המנעול — הדלת היתה נעולה ולא נפתחה. והנה בא המורה, תמה על ההתקהלות בפרוזדור עד שהוסבר לו שהאולם תפוש והצביעו לו על המודעה. חכו עוד זמן־מה, עד שהמורה חרד ששעתו לא תספיק לו לקריאת תעודותיו והתחיל מראה אותות של קוצר רוח. מישהו החליט לרוץ למזכירות ולהודיע על הדבר ושב בידיעה שהאולם צריך להיות פנוי ואין הפקידים יודעים על שום דיון חשוב. בהעזה יתרה ניגש מישהו והתחיל דופק על הדלת. מתוך כך נתרופף מעט המיתרס וסדק גדול נפתח בדלת, שבעדו אפשר היה לראות ידיים נסערות ובלוריות מתבדרות. הנצחי עמד על ספסל והרעים:

— אני אומר לך, נשרי, כל התיאוריה שלך שקר היא, זיוף. אהבה כזאת לא תצלח. שקר אין לו רגליים!

ולעומתו עונה נשרי, כששתי ידיו פרושות בליגלוג:

— אבל יש לו כנפיים, יקירי, יש לו — —

המצטופפים מבחוץ, הקרובים לסדק הדלת, פרצו בצחוק אדיר כשהבינו את המצב לאשורו ולעומת זה נשתררה בפנים האולם מבוכה והקולות שתקו בבת־אחת. קורקבן עקר את המטאטא מתחת לכף־המנעול והדלת נפתחה לרוחה.

העומדים בחוץ פרצו פנימה והנמצאים בפנים ניסו להמלט. רק מעטים לא יכלו להנצל מן המבוכה וישבו בכובד ראש על הספסלים, כאילו באו במיוחד לשעור זה. דניאל ישב בפינה מנסה לשקול את הדברים הפרועים שנשמעו כאן ולסדרם במחשבותיו. נשרי היה מחליק על בלוריתו ומסדר בגדיו. כאילו חמק מתיגרת ידיים. קורקבן לא הספיק להחזיר את המטאטא למקומו ותחבו אל מתחת לספסל. אף שהמעשה באולם שימש נושא לשיחה ערה, שקטו לבסוף הרוחות. המורה הרכיב משקפיו על מצחו, נטל בידו אחת התעודות והתחיל קורא.

השעור נהר כתיקונו.

ח. אשה    🔗

על ההר נתקימה הרצאת אורח. אנשים הרבה עלו מן העיר, מי במכונית טקסי ומי במכונית פרטית, להאזין להרצאת האורח. גם מן התלמידים היו שנשארו לשעור זה ודניאל וחבורתו ביניהם. רק נשמע הצילצול שאחר השעור והמרצה סיים את דבריו — הרסו הנאספים אל כל הדלתות, כדי לתפוס בהקדם מקום במכוניות המחכות בּשער ההר. כל המקומות נתפסו והרבה נאספים חכו למחזור השני, מאין מקום בראשון.

דניאל וקבוצתו ויתרו על הירידה המידית כדי שלא יהיו צריכים להדחף בתור הארוך. הם עמדו בצד, מחליפים רשמים מן ההרצאה. היו שהללוה במאד והיו שבטלוה בניד כתפיים ובעיקום האף. נשרי היה סבור שיש בו במרצה הרבה כשרון דרמתי וזוהי בעיקר הצלחתו אצל הקהל ואילו תוכן הדברים — מוץ נישא ברוח.

עודם עומדים ומפליגים בשיחה ואשה צעירה קרבה למכונית קטנה שעמדה על ידם. דניאל הפסיק את דבריו באמצע משפט ופקח עיניים תמהות:

זאת היתה אותה אשה צעירה הנוהגת במכונית.

מבטיהם נצטלבו. נדמה היה לו שהכירתו. כלום לא חלף על פניה חיוך קל? רצה לברכה, אולם נוכחות החברים מנעה ממנו את הדבר. נתאבק בהרגשה זו בכל אונו; אם לא יברכנה עכשיו — יהא כל אותו מקרה מופלא לשוא. מה איכפת לו אם נורי נמצא בזה, או נשרי ואפילו ברוקה? ובנדור עודנו נער. הזדמנות נפלאה כזאת. רק לא לאחר. והרי כאילו הכירה כבר. כמה שיחות דמיוניות ערך עמה בלכתו בודד בדרך שבין העיר והשכונה.

שוב העיפה מבט אל עבר החבורה.

דניאל כופף קומתו מעט:

— שלום.

— שלום — השיבה קלות, כשבַּת־צחוק תלויה לה בזויות שפתיה — יורד העירה?

— אני? כן. אני מחכה לאוטובוס.

— יֵשב עמי וירד.

— תודה רבה. נעים מאד. אפשר טירחה היא בשבילה?

— אין בכך טירחה. אדרבא.

ניתר ממקומו, בלא שנפרד מן החבורה. עיניו היו תלויות באשה, שפתחה לפניו את דלת המכונית. משעמד לעלות הבחין בקולות כבושים של חבריו.

— פי, מטרונה, בחיי, מטרונה — אמר נשרי.

נורי שסעו בקול מתון:

— העיקר שחסך לו דמי נסיעה. דניאל זה — —

יותר לא שמע. ישב במכונית, מופתע ונרגש. המכונית עקרה מן המקום.

דרך זו שעבר בה פעמים רבות במטר ובשמש, תוך סערות נפש ותוך חדוה ותוחלת — דרך זו נראתה לו הפעם חדשה ושונה מכל הפעמים. לנוכח הפלא המרחף על המדבר ואותה תעלומה האופפת את ירושלים עם שקיעת החמה, גדלה תשוקת הרגע החולף. בנצח הרועף מסביב היה האדם חש בבדידותו הרגעית, בקטנותו קצרת־הנשימה.

ואולם דוקא משום כך עצם הצמאון לשקוע בנצחי, לשאוף מתשוקה בכל היצרים, לינוק הכוס עד תומה.

הוא ישב על ידה ולא העיז להסתכל בה, אולם ריח בושם דק מתובל בריחה הטבעי עלה באפו. הוא ניסה להציץ בה בזויות עיניו, בלא שיפנה ראשו. היא היתה צעירה ויפה. שערותיה סדורות. פנים פקחים ועיניים פקוחות. מלבושיה היו נאים. גפן הגה מתוך יאוש בבגדיו הבלים. בעצבנות היה מחליק כף ידו על מכנסיו המקומטים.

כלום לא היה מן הנימוס להגיד לה דבר? אך הוא היה כל כך נרגש שלא מצא מלה נאותה בפיו. מה אפשר לומר לה? אולי יודה על שלקחתו במכוניתה ולא נתנתו להמתין זמן רב למכונית הצבורית? לא, שטות. להודות על כך דוקא — דבר זה הולם את נורי. מה איפוא יאמר לה? כן, הרי אפשר לפתוח בכך שהוא מכירה כבר מזמן והוא שמח מאד שהמקרה זימנם יחדיו. כן, בכך אפשר לפתוח.

— אנחנו מכירים זה את זו, נכון? — היא אמרה.

גפן נשך את שפתיו. לכל הרוחות! מלאכתו נעשית בידי אחרים.

— נכון, כלומר, כן, אנו מכירים…

— אנחנו שכנים, מה?

— כן, אנחנו שכנים. כלומר, לא במובן הרגיל של המלה. איני גר בשכונה.

— לא? חשבתי שהוא גר בשכונה. הרי אני רואה אותו לעתים בדרך.

— אני גר בעיר ובשכונה גר תלמידי.

— אדוני סטודנט, לא כן?

— כן — הודה והצטער על העובדה.

— נפלא אצלכם למעלה, נפלא מאד. מדי בואי לירושלים אני עולה בהר הצופים.

— נדמה לי שאין השכונה מרוחקת מן העיר.

— כן, אלא שאיני גרה בה בקביעות.

— ואני חשבתי… אם כן אינה ירושלמית?

— לא. אני באה הנה רק לקיטנה. ירושלים כה נפלאה בקיץ, ברוחות ההרים שלה והשכונה שקטה ויפה.

המכונית האטה מהלכה, כבר הגיעו לקרן רחוב העיר. כמה תלמידים שנזדמנו בדרך הכירו את דניאל והיפנו ראשיהם בתמיהה אחר המכונית. דניאל לא ראה כלום. הוא הגה בקץ הנסיעה הקרוב ומוחו עבד בקדחתנות. מה לעשות כדי לא להחמיץ — לא להחמיץ הזדמנות נפלאה זאת?! אילו היה מעיז מעט יותר, כנשרי, כברוקה; מה לעשות? עוד מעט ויגיעו לסוף נסיעתם. צריך להגיד משהו. הן עוד מעט…

— מכיר יפה את ירושלים?

— כן, ודאי. אני גר כאן זה שנתיים.

— היוכל ליעץ לי בטיולי בסביבה?

— כמובן, אוכל לרשום לה כמה כוונים לטיולים ושמות של נקודות, שכדאי לבקר בהן בסביבה.

— תודה, תודה, למה לו לטרוח ברישום, אולי פשוט ילוה לדרך?

הוא הופתע והתברך שמצא מענה עד מהרה:

— אני מודה לה מאד, כמובן שאוכל, אם היא רוצה בכך. ערכתי הרבה טיולים בסביבה, אמנם ברגל, אך אין כל מניעה שאלוה אליה במכונית.

— יפה. מתי?

— כרצונה.

— צריך לנצל כל יום. הקיץ חולף. נגיד, מחר בבוקר?

— בבקשה. מחר בבוקר.

— תודה. אבוא במכונית לקחתו, באותה פינה שיֵרד; כן, היכן רוצה לרדת? הריהו גר בעיר. עלי עוד להמשיך את הדרך לשכונה.

דניאל היה מסכים ברצון להמשיך את הנסיעה עד לשכונה ולוּ גם היה עליו לשוב אחר כך ברגל, אלא —

— תודה, בפינה השניה, עוד מעט, כאן, תודה רבה.

— ובכן, להתראות. מחר בשבע בבוקר?

— כן. אהיה בדיוק.

— שלום. להתראות.

הוא עמד על המדרכה ונשא אחריה עינים משולהבות. היא נעלמה. בלי משים התחיל הולך בעקבות המכונית.

ט. גבעות מוריקות    🔗

העיר עדיין היתה רדומה, משהגיע דניאל למקום הפגישה. האנשים עוד חבלי השינה נסוכים היו על פניהם וכאילו הבל חם של מיטה היה רוחף על פני עסקיהם בשעות השחרית.

גפן התחיל להסתובב על המדרכה. כאן נדברו להפגש, אך מכוניתה הרי תגיע מצדו השני של הכביש ולא למדרכה זאת שירד בה אתמול. מקרה מבורך שהטעות עלתה מיד בדעתו. ועכשיו — — למה מסתכל בו חלבן זה שעובר על ידו? הנה שיירת צפרים גדולה באה בטיסה ומתחילה סבוביה מעל גג הבית הסמוך. הוא הסתכל בהקפות הצפרים, השמיים נראו כזעים במשק הכנפיים המתבדרות לכאן ולכאן — הטרם באה?

פעמים הרבה נתבדה; עד כה לא שיער כלל שיש בעיר כל כך הרבה מכוניות מאותו סוג, קטנות ומארכות — מין גונדוליות חומות — לא, אף הפעם אין זו המכונית שציפה לה.

לבסוף הופיעה ונעצרה על ידו. מרוב התרגשות שכח לברכה. היא קדמתו:

— שלום… איני יודעת אפילו את שמו.

— דניאל. דניאל גפן.

— אני, רגע, יכנס־נא. בסדר. אני — שמי רות. ובכן לאן נפנה היום?

— חשבתי, אולי לעטרות?

— מסכימה. לעטרות, בבקשה!

היא היתה פשוטה ומלבבת ולדניאל הוקל מעט. הוא הסתכל באשה שהחזיקה בהגה. כאן לחיצה בכפתור וכאן דריכת רגל על בלם. סבוב לכאן ונטיה לכאן — נאה היה לנהוג במכונית! בסתר לבו חש דניאל כמין בושה סתומה בישיבה סבילה זו על יד האשה האוחזת בהגה — תורה פלאית ובלתי מושגת זו — הלא היה בה משום פגיעה בגאות הגבר? כעת לא היו חשובים כלל אותם מבחני האמת שהפילוסופיה היתה מלמדת ועשרת המאמרות של קַנט, שידעם בעל־פה — כל אלה לא עמדו לו בנסיעת טיול זו. מכונית משלו לא היתה לו ולנהוג לא ידע.

כבר עזבו את העיר בדרך המלך. היה בוקר יפה והשמש זרחה על הגבעות.

פתאום הרגיש בידה של האשה הנוגעת בו ופיה אמר:

— הגבעות מוריקות. כבר קיץ וכאן נשתמר עוד הירק והוא נוצץ כל כך יפה על הגבעות. באמת, נפלא.

— נפלא, נפלא — מילמל דניאל בלי לראות כלום — נפלא, נפלא — היה חוזר לעצמו וחש עוד במגע החטוף של יד האשה.

זמן־מה בִּלו בעטרות. קנו חלב בכפר והיא הוציאה מן המכונית מזודה קטנה, מלאה צידה משובחת. השיחה היתה שוטפת וקלה. אחר הסעודה הושיבה רות במכונית את ילדי הכפר. כל־כך קרוב היה המקום מהר הצופים וכל כך שונה היה כאן הכל. עולם פשוט שכל רכושו: הבית והסוס. ריח גרופינה עלה שוב באפו. אך הפעם היה בו מחן האשה שעמו.

משעייפו מן הטיול ומשפע המראות, שבו העירה מתוך התעוררות עליזה; הפעם החליט דניאל לצאת מגדר בישנותו וללוותה עד לשכונה. כבר רצה להגיד לה זאת והנה — אותו הדבר החוזר! היא לא שאלתו והובילה את המכונית בטיסה קלה על פני רחובות העיר וכבר עמדו לפני ביתה שבשכונה.

ישבו על מרפסת המלון שמראה נפלא נשקף ממנה. גיא מיוער, שסלעים היו סוגרים עליו. הופיע מלצר ששערותיו סרוקות ומבריקות וחיוך של שיגרה שפוך על פניו. הוא החוה קידה:

— הגברת והאדון מבקשים — —

— עוד שהות לארוחת ערב?

— לדאבוני. עדיין אינה מוכנת. עוד מוקדם.

דניאל לא ידע מה עליו להזמין ורוַח לו מששמע את קולה:

— אולי תגיש יין לא־מתוק.

— האדון מבקש?

— אף אני כך.

— בבקשה.

היא הוציאה סיגריות. קופסת הגפרורים היתה ריקה. דניאל רצה לקום ולהביא גפרורים מן המיזנון. אך היא עצרה בו בנגיעת יד קלה והלכה בעצמה. אחרי שהייה קצרה חזרה כשקופסת גפרורים בידה.

היין הוגש. מנורות המרפסת הודלקו. בגביעים המלאים נשקף אור ונראו אדומים־זורחים. ישבו שותקים וגמעו מן היין. על הגיא המיוער כבר ירד הלילה. מרחוק, בהרים, היבהבו אורות.

פתאום עלתה מחשבה במוחו של דניאל: מה בעצם, יכול להיות מחירו של יין זה? אין ספק שעליו לשלם עבורו. אמנם לקח עמו לנסיעה מעט מן הכסף שהתחיל לאגור לתשלום שכר הלמודים באוניברסיטה, אך האם יספיק? יין מובחר ומלון יקר ומלצר ששערותיו עשויות בברק — מה מחיר יידרש כאן? מרוב התרגשות התחיל המחיר המשוער עולה בדמיונו כדי סכום עצום — ומה אם יבקשו יותר משמכיל כיסו?

— אני אוהבת מרפסת זו בערבים — אמרה.

— כן, מרפסת זו — — —

מהו סוף־סוף מחירו של היין? הרי לא יתכן להתבטל שוב בפני אשה זו, כשם שאירע לו כבר לא פעם. באם יעלה מחיר היין יותר משיש לו בכיס — ייגש למיזנון שבחדר השני ולא ישלם כאן לעיניה — יפנה אל המלצר ויגיד לו: שמע־נא, אדוני, אתה, אף אתה גבר ותבין לי. קרה לי מקרה לא נעים, לא התכוננתי ואתה יודע, הרי שנינו גברים ולא נעים לי בפני האשה — אין לי די כסף אתי ואשלם מחר את הנותר— כך יגיד לו.

היא גמעה מן היין עד תום. גביעו עוד היה בו משהו וטפת האור עוד היתה רוטטת בו כמקודם.

— עיפתי מעט — אמרה והחליקה בידה על שערותיה. היו לה שערות חומות, נושאות ברק חי. אך עם ערב כמעט שהשחירו.

הוא גמר אומר לשים קץ למחשבה שעינתה אותו כל הזמן, ביקש סליחה לרגע וניגש למיזנון שבחדר הסמוך כששפתיו לוחשות בלא קול: שנינו גברים, הרי תבין…

המלצר לא היה אותו רגע בחדר והוא הוכרח להמתין מעט. כשרק נכנס, ניגש אליו דניאל ושאל בעצבנות:

— כמה, כמה עלי לשלם?

— כבר שולם, אדוני.

הוא שב למרפסת בצעד אטי, כשלבו מלא טינה. שוב הקדימתו. האם לא יהא קץ לכל אותם העלבונות הקטנים? משיצא למרפסת מצא את השולחן ריק. הוא התבונן כה וכה וראה את קומתה כפופה על המכונה בחצר.

הוא ירד אליה. היא דברה אליו בלא שהיפנתה את הראש:

— מחר, אם אין לך הרצאות, אנחנו ממשיכים, מסכים?

— יש לי מחר הרצאות.

— כך, ובכן נפסיק?

— לא, לא נפסיק.

היא יישרה את קומתה והביטה בו בעיניה הצעירות, הנשיות. שברק נועז נשקף בהן. שניהם צחקו צחוק חטוף. הושיטה לו ידה.

— ובכן. מחר כרגיל?

— להתראות.

הוא חזר ברגל. חרמש הירח שט מעל ראשו. דניאל לא גרע ממנו עין. משבא העירה היו השמיים כלואים בין גגות הרחוב. עביבים קלים פיזזו בהם.

י. הטוב שבעולמות    🔗

כל אותם הימים היה חדרו של דניאל ריק מבעליו. כשהיה חוזר הביתה היה מוצא לפעמים פתקה דבוקה על דלת חדרו, רשומה בידו של נורי ובה נימת תרעומת: גפן, אהוב האלים — היכן תרבץ? פעמים היה ברוקה מבקר בחדר בהעדרו ומשאיר על השולחן את ספר התנ״ך פתוח בשיר השירים דוקא. גפן היה משתמט מפגישות עם חבריו וכשהיה חוזר בערבים לחדרו, לא היה מעלה בו אור ושוכב בחושך במיטתו — תריס בפני סקרנותם הטרדנית של בני הגג. אלא שזמן רב אי אפשר היה להוליכם שולל. פעם אחת, גפן אך זה חזר לחדרו, וברוקה ונורי ומאחוריהם נשרי מציצים פנימה.

— סוף סוף נמצא. מה קרה, גפן?

— כל מאומה.

— באמת?

— בחיי.

— אותנו לא תרמה — אמר ברוקה — אותה אשה?

— איזו אשה?

— מה אתה מִִתמם? טלה בן יומו! אולי תכחיש שראה אותך בנדור עם האשה כמה פעמים?

גפן מיצמץ בעיניו ועמד כבפני חקירה. נשרי טען שלא ידע כי יצמח מכאן דבר, על כן לא שם לב אליה אז בהר הצופים ושאל:

— ראויה?

— אפרסק — השיב ברוקה ועיניו הבהירות קרנו.

נורי חיזק את דעתו:

— ממש חמדה גנוזה. שמן אפרסמון, שכֹּה אחיה!

נשרי נתלהב ביותר:

— דניאל, למה כל אותה הסודיות! הבה נכיר אותה גם אנחנו.

דניאל צחק וניסה לפייסם.

הוא עצמו לא ידע מה נתרחש בקרבו. איזה קסם מופלא שפע מן האשה ושיכר כל חושיו. לא היה עוסק בכלום אלא היה ניזון מן הפגישות התכופות. הם המשיכו לערוך טיולים בסביבות ירושלים; משאירים לפעמים את המכונית בצידי הכביש ומטפסים על הסלעים; קוטפים פרחים בעמקים ומקשטים את חזית המכונית.

הזרוּת שהיתה ביניהם לראשונה נמוגה קצת, אף שהתהום שבין גבר ואשה הזרים איש לרעותו עוד היתה פרושה ביניהם. כמה השתוקק דניאל לגשר תהום זו ולנשק שפתיים טובות אלה, או ללחוץ אל לבו גופה הבשל. מבטה היה כל כך בהיר ומבין שהיה משתק את עזותו. בחיוכה הנשיי, הפיקח, קרא דניאל את כל מאוייו הנסתרים, ולאחר שברור היה כי הכל גלוי לפניה לא העיז למעט את המרחק שביניהם.

פעם עצרה במכונית והתחילה מחפשת סיגריותיה. הן לא נמצאו. לשוא פישפשו אצבעותיה בכל כלי המכונית — כנראה ששכחה את הסיגריות בבית. אז הרים דניאל את ידו, נופף בה לכאן ולכאן ואמר:

— הנני משביעכן סיגריות, הופענה!

ובתנועה חטופה הוציא מכיסו קופסת סיגריות מאותו סוג שהיתה מעשנת והושיט לה בתנועה רחבה:

— בבקשה!

היא ידעה שאינו מעשן ועל כן גרמה לה תשומת לבו הנאה מרובה. ביד אחת קבלה את הסיגריות ובשניה בידרה בלוריתו:

— נער נפלא.

לבו רחב. הוא היה נרגש מאד. בלא שהיות קרב אליה, לקחה בזרועותיו ונשק לה. דמו הוחם. הוא לא ידע נפשו.

— דניאל, דניאל, תינוק! מילמלה האשה בקול כבוש — הנח, מה אתה עושה?

הדליקה את המכונה. דניאל ישב על מקומו כמקודם ולא העיז להביט בפניה. משנפגשו מבטיהם פגישה חטופה ומקרית, עלז לבו של גפן: בפניה לא היה כל אות של תרעומת.

מכאן ראה דניאל התר לעצמו והיה מעמיד את המכונית.

— רגע אחד.

— דבר חשוב?

— חשוב מאד.

המכונית היתה נעצרת ודניאל היה לוקחה בזרועותיו ומנשקה עד שהיתה מסיעה את המכונית בלחיצת כפתור ונחלצת על ידי כך מחבוקיו.

הוא לא אמר די. כנפי נחיריה העדינים׳ שהיו מתנשמים מתאוה לכשקרב אליה — גזלו מנוחתו. הוא גמר אומר לרכשה. יחסה אליו כאל נער קטן עוד הסית את לבו.

אך בשעות הערב היתה רות מכניסה אותו לשעה קלה אל חדרה שבמלון וכתום שיחתם החטופה היתה אומרת:

— די, יקירי, עכשיו עליך ללכת.

והוא היה קם זועף, ועוזב את החדר בתרעומת.

פעם כשנדמה היה לו שהיא מתנכרת אליו, הטיח בפניה:

— כלום אין אנו מתנשקים?

היא חייכה אותו החיוך השנוא עליו, חיוך של אדנות.

— התנשקנו? אמנם.

— ובכן, אין זה אומר כלום?

— לא אמרתי כך. אך הנשיקה הריהי סוף־סוף דבר טבעי ופשוט, השיחה הרגילה שבין גבר לאשה צעירים; היא גשר למגע קרוב יותר; אך שיחה בלבד — אינה מסוכנת, אינה מחייבת כל מאומה.

— אם את מדברת על מגע טבעי — מה טבעי יותר ממגע קרוב שבין גבר לאשר, המוצאים חן זה בעיני זו?

הוא לא העיז להביט בעיניה. מבטה הרגיזו. כלום חושבת אשה זו שנהירים לה כל שבילי החיים ומחשבתו של הגבר פרושה לפניה כמרבד? הוא אימץ את כל כשרונו הדיאלקטי; גייס לעזרה כל מה שלמד והגה והיה כורך ביחד את אפלטון ואת וולטיר, את רוּסוֹ ואת דוד הרברט לורֶנס ומשתדל להוכיחה שאין המוסכמות סוף־סוף אלא לבוש, צורה חיצונה לגוף החיים הבריאים וכלום אין רוחם חפשית עד כדי הפשטת לבוש שאינו הולם את הגוף?

כאן נאחזות עיני האשה בערפל קל וזויות שפתיה מחייכות — אותו החיוך הבוגר, המבין, הנשיי.

— כשהייתי צעירה מאד, כמעט נערה, ראיתי עצמי כנושאת רוח חפשית. ראיתי בכך יעוד לעצמי. להיות חפשית ברוח — זאת היתה סיסמה. רציתי לפעול כרצוני, בהתאם ליצרי הפרועים ביותר. ביתי נראה לי כבול במסרתו ואני חרגתי ממסגרת חיי־המשפחה ובחרתי לי ידידים, אף הם בעלי רוח חפשית וטוב היה לי בין חברי לדעה. אולם במרוצת הימים — — —

היא הפסיקה; ומשארכה השתיקה, נתן בה דניאל עיניו השואלות׳ המתרעמות. המשיכה:

— משבגרתי מעט, נוכחתי עד מהרה, שכל גבר הוא בעל רוח חפשית ומדוע לא יהא? הדבר כל כך נוח ואף נאה. הטבע חנן אותי בגוף טוב ובדמות לא מאוסה. למה אכחש? רוח חפשית — עד היכן אני באה? הגוף והרוח נלחמים זה בזה וקשה להשביע את רצון שניהם. ועוד אתה שוכח, יקירי, שני אנשים נפגשים וטרם חלפה שעה עדיין לא הכירו זה את זו. כל אחד השאיר מאחוריו עולם שלם ואין הוא נעקר ממנו, ואינו יכול לפעול כרצונו — אפילו היה זה רצונו — — —

גפן ישב כל אותה שעה על ידה בשכבה לנוח אחר הטיול. הוא שתק. התרעומת בלבו גדלה. בעמקי הלב הודה בדבריה. בלא אומר נשק את ידה. תקפו עצב מר. היא צדקה. אך מדוע?

היא קרבה אליו גופה והחליקה בידה על תלתליו:

— נער קטן, אל תעצב — האמינה לי, לא כדאי…

הוא קשר זרועותיו סביב גופה ועצם עיניו. פתאום חש בחיבוקה החם והמקרב. אש הוצתה בהם.

בשעת לילה מאוחרת היה גפן מהלך בצדי הדרך ועושה דרכו מן השכונה לביתו. ריח מופלא היה בא מן הגבעות ומלטף את פניו. רב פנים היה עולם זה. רצוף פלאים.

הטוב, הטוב שבעולמות…

יא. חלומות פורחים    🔗

כיין טוב עברתו בשׂורת האשה. רוח חיים היתה בו שפיזרה שלכות־אתמול לכל עבר. בניחוח אשה זו שיקע כל ישותו כבמין עולם רווי משוש חיים. הוא היה גאה. גאוה גברית זו מלאה לבו והזקיפה ראשו. אשה זו הביאה לו בכנפיה אושר שלא ידע כמותו.

כל אותו הלילה שכב בעינים עצומות, מרחף על גבול החלום והמציאות. הנה רמז לו אותו חיוך של אשה בשלה וברק התאוה בעיניה וכנפי נחיריה הקטנים העולים ויורדים בנשימתה. יפים היו פנים אלה וגופה יקר לו מאד — מה רב האושר שנפל בחלקו, לבו היה צר מהכילו!

כשפקח עיניו כבר עשתה השמש דרכה בשמים. לבש בגדיו בזריזות ומיהר לעבר השכונה, באוטובוס — לשֵׁם קפיצת הדרך.

נכנס לפרוזדור המלון ודפק בדלת חדרה. לא נענה. לקול הנקישה הופיעה עובדת המלון והגידה, כי הגברת איננה בחדרה.

— באמת איננה? לאן נסעה?

— אינני יודעת. אך בודאי תשוב מיד. טרם הספיקה לארוז הכל.

— לארוז?!

— כן. הרי נוסעת היא הביתה בצהרים ועדיין לא הספיקה לארוז את החפצים.

— מה את סחה? לאן נוסעת?! — נזעק עליה פתאום.

היא הביטה בו בפליאה; דניאל חש בפליאה זו שבעיניה וניסה להסתיר את התעוררותו; הוריד מבטו והחליק בידו על שערותיו.

— טוב אחכה לה כאן.

העובדת עזבתו לבדו והוא פרץ החוצה. המכונית לא עמדה במקומה הקבוע. נסער שב לפרוזדור ולחץ על כף המנעול בדלתה. הדלת נפתחה והוא נכנס.

בחדר עמדו מזודות ארוזות למחצה וחפצים הרבה פזורים היו על הכסאות. הוא ניגש ונטל בלא משים איזה בגד של האשה ולחצו אל פניו. השכרון הידוע לו היטב עברהו והסעיר את לבו. לא חלפה שעה ארוכה והיא הופיעה, שקטה ומכונסת ולא הראתה כל פליאה בראותה את דניאל בחדרה.

הוא עמד כנגדה ותבע:

— מה קרה?

— כלום לא קרה, יקירי. מדוע אתה חושב שקרה דבר?

— וכל זה, כאן ־ הראה בתנועה עצבנית על המזודות הפתוחות וידו נשארה זמן־מה מורמת.

— אח, זה? קבלתי היום מכתב ועלי לשוב הביתה.

הוא שתק מלא תרעומת.

— סוף־סוף — הוסיפה — מה יהא אם אמשיך שהייה זאת לעוד יום או יומים?

— אבל אבל… — ניסה דניאל להתפרץ ולתמהונו לא מצא מלים נאותות. כל התרעומת שנצטברה בלבו לא מצאה לה אפילו נימוק הגיוני אחד.

— אל תהיה נער, דניאל.

ואמנם עמד כנער מתרעם ולא מצא מלה בפיו. היא קרבה אליו ונשקתו. הוא לא זע ולא נגע בה. לטפה את ראשו ומילמלה:

— הנער עצוב. לא יפה. וכל זה לסיום? דוקא היום, בשעה אחרונה זו — — נשקני, טפשון.

הוא לא עמד בפני קסם האשה ושיקע עצמו ברוך הלטיפה הנפלא. לא עברה שעה והיא נחלצה מחבוקיו.

— הזמן עובר.

הוא ייבב:

— אל תסעי, אל תסעי…

אך היא היתה סוגרת את פיו בנשיקות.

— אל תהא ילד. עלי עוד להכין את המזודות. הִשאר פה. תאכל עמי ארוחת צהרים.

ישבו על המרפסת הצופה אל פני הגיא המיוער. המלצר, אותו המלצר של פגישתם הראשונה, היה משרת את שולחנם. הם ישבו שקטים בלא שידובר על הנסיעה. היא היתה שלֵוה מאד והוא, רוח עצֵבה כרסמה את נשמתו. הוא היה משתמט ממבט עיניה והיא הביטה בו תכופות כאילו היה בדעתה לחרות את מראהו בזכרונה.

משסידרה כל חפציה במכונית, פרץ דניאל והטיח כלפיה:

— ובכן, בזה יגמר הכל — הכל?!

היא נתנה בו עיניה, שתוגה חרישית נשתקפה בהן, היססה מעט ואמרה:

— תוכל לבקרני, בתל־אביב.

— אפילו כתבתך איני יודע.

— ארשום לך.

אלא שהיא היתה טרודה מאד; צריך היה לשלם לבעל המלון והיה עוד לתחוב איזה חפץ לתוך המזודה, עד שדניאל הוכרח להזכיר לה הבטחתה בדבר הכתובת. מתוך פיזור קראה בשם רחוב ומספר של בית. הוא רשם את הכתובת ברחימו על פיסת ניר ותחבה לתוך כיס בגדו.

נגמרו ההכנות וישבו במכונית. היא נתונה עוד לסידורים שונים והוא, עצב הפרידה הפתאומית טורף את לבו. לא רצה לרדת בעיר וביקש ללוותה עוד כברת־ארץ.

רק עזבו את העיר והוא עצרה בתנופת יד.

מה יש?

— דבר חשוב.

היא חייכה. חיוכה היה הפעם עצוב מאד. המכונית נעצרה. ראשיהם נפגשו בליטוף. שוב הניעה את המכונית ומתוך שתיקה המשיכו במסע.

לבסוף עצרה ואמרה:

— עכשיו באמת חשוב שתחזור. עלינו להיפרד. יותר מדי אין להתרחק, עליך לשוב ברגל.

לבו היה מלא. כמה העניקה לו אשה זו; היום׳ דוקא עכשיו עליו להיפרד ממנה? מתוך שלבו היה טוב לה גחן ונשק לידיה שהחזיקו בהגה.

— לא, לא. לא כך עלינו להיפרד — מחאה בקול רם; נטלה ידו ונענעה בחזקה ולחצה בידידות ובחבה:

— כך.

פניו הסמיקו. אף ברגע אחרון זה הבליטה האשה את מרותה. חבקה שוב. היא לטפה את ראשו.

— אל תהיה עצוב, דניאל, הרבה נשים צעירות עוד מחכות לאהבתך.

נחיריה רעדו קלות ושפתיה חייכו בעצב.

הוא עמד על יד המכונית כאובד עצות וידיו תלויות לו ברפיון.

המכונית נעקרה ממקומה.

שערותיה התנופפו ברוח.

יב. הבִּקור    🔗

עזיבתה הפתאומית של האשה השאירה חלל ריק בימיו של דניאל גפן. אצלה מצא ענין בדברים חדשים ובהעדרה שוב לא מצא בהם טעם. הבהירות הועמה כשמש זו ברקיע השמיים שלקתה פתאום וחשכה.

עתותיו שוב היו בידיו ולא ידע מה יעשה בהן. דומה היה עליו כאילו הוחזר פתאום מאמצע הדרך שהיה מהלך בה מתוך שמחה ותשוקת־נפש.

כאותה ספינה החותרת בים פתוח ומושכת אחריה חוט של כסף ואף שאין היא נראית יותר, שביל הכסף עוד מלבין אחריה — כך לווהו שעות אושר של זכרונות בימי עימעום אלה. מבטה וחיוכיה, מהלכה ודבורה, רדפו אחריו כאילו רק עכשיו נפרד מעליה כרגיל, בבטחון שבמהרה יראנה.

היה יושב שעות באולם הקריאה בהר, ראשו נתון בשתי ידיו ועיניו נעוצות בספר. לעתים רחוקות היה יכול לרכז מחשבתו כדי הבנה מספקת של הכתוב. לרוב שוטטו המחשבות מעומעמות. שוב היה קם ממושבו וניגש לקירות רפודי־הכרכים ועומד לפניהם תוהה; פתאום נדמה לו שכל חכמת האדם כלולה ברבבות ספרים אלה, כל הדעת גלומה בהם וכיצד אפשר היה לרכוש לעצמו לו גם מעט מן הכלול בהם? הרגשת יאוש היתה תוקפת אותו ורגש קנאה על רוב טובה שהיה בעולם זה ואין ליהנות ממנו; וכמה נשים יש בעולם זה הראויות לאהבה, כגביעים מזוגים. הכמהים להישתות — כלום לא היו אלה יסורי טַנטלוס, שעמד מזה־רעב בפני שפע המשקה והמאכל ונבצר ממנו לטעום אפילו כזית?

נמלך בּלבו לרדת לתל־אביב לשם ביקור. כלום לא רשמה לו כתבתה? סומֶק קל עלה בפניו. הוא יסע, לבטח יסע! על שום מה ימנע מעצמו מתת זו, שדַיה נסיעה קלה כדי לזכות בה?

הוא ירד העירה והתחיל מכין עצמו לנסיעה. חליפת החג היחידה שבאה בחשבון, היתה מקומטת וטעונה טפול־מה. אולם גיהוץ עולה בכסף ומצריך זמן והוא לא רצה לדחות את נסיעתו. נאחז בעצה בדוקה: — קיפל מכנסיו לקמטיהם, פרשם מתחת לסדין, ושכב עליהם לישון. הלילה שימש מחיצת־זמן ארוכה בינו לבין הביקור, אך בשכיבה על מכנסיו כדי להכשירם לנסיעה היה משום טעם והוא שכב במלוא הכרה של כובד גופו והירהר בנסיעה העתידה עד שפרשה עליו התרדמה כנפיה.

עם בוקר קפץ בעירנות מעל מטתו. המכנסים היו מתוחים וחלקים כמתחת למגהץ. אולם משנטלם בידיו חשכו עיניו: מיכנס אחד שנתקפל אגב טלטוליו בלילה מגוהץ היה שלא כהלכה וקמט אמיץ עברו באלכסון. ברוב יאוש ניסה להחליק את הקמט ביד, אך לשוא — לחץ גופו היה רב מדי והקמט מאן להיעלם.

הוא דפק בדלתו של ברוקה וסיפר לו כל הענין. זה לא חשב כלל לקום ממטתו בשעה המוקדמת ולא אץ לעזרה. דניאל לא ויתר וברוקה נהם אחוז־שינה:

— קמט במיכנס, קמט במיכנס! מה אתה יורד לחיי בקמט שלך. ומה אעשה? אשב אתך לארץ בגלל אותו קמט?

דניאל חזר לחדרו מיואש וגמר אומר לנסוע בבגדי החול, שאם כי אינם מפוארים הרי לפחות אין במכנסים קמט של טעות. משנתלבש והיה מוכן לנסיעה החליט פתאום לנסוע בבגדי החג, שאם כי יש למכנסים קמט של טעות הרי הם לפחות בגדים מהוגנים. הוא החליף את בגדיו ויצא למכונית־השרות כשהוא מתנחם שודאי יתיישרו במרוצת הזמן.

דרך עקלתון ודרך ישרה, הרים תלולים ושער העמקים — הכל חלף בחלונו במהירות ועיניו קלטו את המראות בפיזור. חורשות זיתים דלילות בשפולי הרים ומרבד פרחוני סגול של עין־האפרוח השטוח בין העצים — בכל אלה לא היה מן החשיבות מלבד בדבר הביקור.

רק ירד מן המכונית, קרא שוב את הכתובת מעל הפתקה, אף שידעה בלאו־הכי בעל־פה, ופנה למקום המיועד. שֵׁם משפחתה לא היה ידוע לו, אך כלום לא ימצאנה גם בלעדי השם — והרי סימן מובהק לה, לרות — המכונית.

הוא מצא את הבית בשדרה נאה. המספר הבהיק לקראתו. הוא נכנס לגן שעציו עטפו את הבית הטמון בחיקו. דניאל גילגל עיניו מסביבו, אך המכונית לא נראתה.

הוא נכנס לפרוזדור והתחיל קורא שמות הדיירים הרשומים על תיבות המכתבים, אלא שלא חכם במאומה.

עודו מביט ואחד גוץ וקרח ניגש אליו ושאל לרצונו.

— יש לי בבית זה מכּרים. רציתי לומר: מכּרה, שגרה כאן.

— מה שמה?

— רות, גברת רות.

— שם משפחתה?

— היא — — בעלת מכונית, יש לה מכונית קטנה, חוּמה.

— לא. אין כאן גברת רות ומכונית אין בכל הבית.

— לא יתכן, איך זה— כּמעט שנזעק.

— מה? לא יִתכן?! — נתן עליו הגוץ את קולו בגערה — אם אני אומר לך שאין כאן אשה כזאת, אומר אתה לי שלא יתכן? מי כאן בעל הבית — אני או אתה? לא יתכן, הוא אומר, חוצפה שכזו!

דניאל נבוך. הירהור מוזר חלף במוחו שהכהו בתמהון. היתכן?

הוא ביקש סליחה בשפה רפה ואמר שבודאי טעה במספר. כשיצא מגן־הבית הוציא שוב את פתקתו ונתן בה עיניו. היה, איפוא, כפי ששיער: הבית התאים בדיוק לרשום בפתקה.

כהמום עמד בשדרה ומעך בידו את הפתק. מתוך מבוכה החליקה ידו בקמט הטעות של מכנסיו.

שפתיו נתקשרו בחיוך מר.

 

ג. גוילים צהובים    🔗

א. בפרוס שנה חדשה    🔗

פתיחתה של השנה החדשה חלה אצל דניאל גפן עוד בּראשית החופש הגדול. בקיץ זה החליט לשהות בירושלים, לאחר שסִכום השנתיים שבילה על הר הצופים נתן תוצאות עגומות מאד, עד שהיה קרוב ליאוש. תנובת הלימודים נראתה לו דלה כל־כך עד שנתיסר יסורי מצפון, כאילו הוליך שולל את מישהו והערים עליו אלף הערמות. אותו בוקר בשדרה בתל־אביב החזירו בבת־אחת אל ראשית דרכו ירושלימה לפני שנתיים ומשום שהטלטלה היתה רבת תנופה, היתה השיבה דחופה ביותר.

אף התנאים סייעו. החבורה נתפרדה לחדשי הקיץ ובלאו־הכי היה על דניאל לחפש לעצמו מקלט חדש. ברוקה הבהיר והטוב, שֶׁאף על סף קברו יחייך ודאי את חיוכו העליז, עזב את ירושלים לזמן בלתי מוגבל. מוסד צבורי ידוע ערך מפקד הרכוש במשקי הצפון וברוקה נטל על עצמו תפקיד זה שהיה בו, לדבריו, משום חילוף אקלים והכנת המלאי לחדשי החורף, שהפרנסה אינה מצויה בהם. הוא נשק לדניאל וחבקו ומעיניו הבהירות שפעה אליו אהבתו. הוא נשבע להריץ אליו מכתבים ארוכים ותכופים ולאחר שנסע — לא שמע עליו דניאל ולא כלום.

נשרי עקר לדירה אחרת, לאחר שבעל הבית תבע ממנו תשלום שכר דירה של הגג כולו ואילו הוא טען שהמצב הורע במשך השנה ואין אדם רואה את הנולד ועל כן אין בהתחיבותו ולא כלום. עוד ניסה להוכיח לו לבעל הבית שאין כדאי לרגוז, כיון שהנאת הרגע הוא עיקר ואינו צריך להשבית את שמחת החיים בשל אלו פרוטות של שכר דירה; ובעל הבית, דמו היה פורץ לו בפניו והיה צווח ככרוכיה, שאין צורך לו בכל החכמות האלו ושכר דירה יותן לו! ראה נשרי שאין לו לבעל הבית הבנה בנשגב, — הודה ועזב.

ודניאל ראה עצמו בודד. בנדור חזר לכפרו שבעמק־הירדן. ימימה כבר חכתה לו בכליון עינים. נורי שיקע עצמו עם הטבעונים שלו בהכנות לבחינותיו וישב במעבדות רובו של היום; שכּן אין הם, הטבעונים, כאותם הרוחניים שכל הפילוסופיה שלהם המצוצה מן האצבע לא נבראה אלא כדי לתרץ עצלותם שלהם. להם חכה הטבע הגדול על תעלומותיו וצריך היה להתקדש לעבודת גלוייו.

בדק דניאל חשבון נפשו — קם ועשה מעשה.

כל אותה השנה היה רואה באולם הקריאה גבו של שליט כפוף על ספר וקרחתו מבהקת מאד. בשנה החולפת היה עולמו של שליט זר לדניאל וגבולותיו רחוקים משלו תכלית ריחוק, שכּן לא יתואר כי שליט זה, שמכנסיו תלויים עליו ברישול, שפניו אינם מגולחים ועיניו אדומות מעיון בספרים, — ששליט זה בעל הקרחת השלמה יובא למשל לאחד הנשפים הנערכים על גג האפיקוריים. אולם הפעם היתה החלטתו של דניאל יציבה. לשם מה בא בעצם לירושלים ולְמה כמה הלב עוד בגרופיגה, אם לא לתכלית אחת ויחידה ששכחה כאן כליל?

את מעונו לא ידע, אולם בטוח היה שאף בימי החופש ימצאנו יושב על מקומו באולם הקריאה. מיד עלה בהר הצופים, ניגש, מעשה הרגל, לתיבת המכתבים והריץ אצבעותיו בין האגרות שלא נועדו למענו ושם פעמיו לספריה.

בקצה אולם הקריאה הבהיקה כרגיל קרחתו של שליט. דניאל ניגש אליו בצעדים שקטים.

שליט הגביה עיניו בפליאה מעל הספר הפתוח, שלא היה רגיל כי יגשו אליו חברים לשיחה.

— שלום, שליט. אולי היית יכול לצאת עמי לשעה קלה, אני באמת… אני מבקש סליחה על שהפרעתי לך.

— אין דבר, מיד אצא.

הוא שׂם דף תלוש במקום שקרא בו, סגר את הספר ויצא אחר דניאל לפרוזדור.

מבוכה קלה השתלטה ביניהם. זה אינו מבין כונתו של זה וזה אינו יודע במה יפתח.

— חשבתי, שליט, אני, אני נמצא מעט במבוכה ואתה — יכול לעזור לי.

בעיניו המכווצות מעט של שליט עלתה מבוכה רבה. כלום יש בכוחו לעזור למישהו? פניו העלו אודם.

— אני?!

— כן שליט, אל תבּהל. איני יודע להסביר לך את הענין, אבל אתה מבין — אני מקנא בך…

תמיהתו של שליט גדלה ללא שעור.

— איני מבין, איני מבין כלום — אתה מקנא בי?!

— אמרתי לך שליט, אל תבהל. מיד תבין אותי.

הוא נשם עמוקות, כופף מעט את קומתו לצדו של שליט ופלט:

— אתה מבין, שליט, אני כבר שנתיים כאן וטרם עשיתי מאומה. לא למדתי ולא שניתי ולא השכלתי כלום. אתה מבין, לבי נוקף אותי וזכרתי אותך. כמה אתה מסור לדרכך. נאמן. אין לך דבר בעולם זולת הספר. בבוקר אתה כאן. בצהריים אתה כאן. ובודאי גם בלילות אתה שקוד על ספרים…

המבוכה והתמיהה בעיניו של שליט נשתפכו עכשיו על כל פניו. היה זה אדם בודד ועזוב, מאותם עלובי־החיים אשר מחוץ לרגעים בודדים של אמונה והתעוררות הם נתונים בצל. — הוא היה נרגש מפנייתו הבלתי צפויה של דניאל, אחד מן העולם המצליח, העליז, שלא היתה לו דריסת רגל בו.

שררה דומיה. דניאל לא ידע במה להמשיך ושליט חשש לפצות פה, אפשר יתבדה הכל ויעלם. אחרי שתיקה ממושכת גימגם:

— כן, גפן, כן. אני מוכן לעזור לך. אולם במה, כלומר, במה אתה יכול בעצם להיות זקוק לי? גם בלעדי תוכל לעשות חיל. אתה בחור מוכשר.

— דוקא בקרבתך רציתי לעבוד. גם שמעתי שאתה עומד לגשת בסוף השנה לבחינות, אולי תסכים שנתכונן ביחד. בשניים, אתה יודע, יותר טוב. יותר נעים. אם תסכים — אודה לך מאד.

שליט התעורר עוד יותר. הוא כיסה את קרחתו בכף ידו ואמר בהתרגשות:

— אילו רצית, גפן, בן־זוגי לחדר נסע לחופש ואני גר לבדי. אמנם חשבתי תחילה להשאר יחידי למשך הקיץ, כדי שלא יפריעו לי, אני עושה עכשיו עבודה גדולה ואני טרוד מאד, אלא שאם תרצה, נוכל לגור יחד בקיץ זה וללמוד.

פניו של שליט היו עכשיו אדומים. הוא מיצמץ בעיניו הקטנות. דניאל הושיט ידו ללחיצה; שליט התרגש, תפש את היד והניעה בהתלהבות.

— אתה מסכים, באמת? בוא אלי, בוא עוד היום!

— ודאי שאבוא, ודאי. עוד היום!

ב. נוף אחר    🔗

המבט השלוח מחדרו של שליט היה נתקל בבית־אבן קרוב וגבוה, שקשה היה לשער כי חיים מפכים בין כתליו; בית שנשמתו רדומה בין הנדבכים, וקירות האבן צרים עליה כחומה. אלא שבין ביתו של שליט לשכנו צמחו שלושה עצי שקדים; שניים נופם נוטה זה אל זה וענפיהם קלועים מקלעת אחת ואילו השלישי, קטן וצנוע, עומד לו מרוחק מעט מן השניים וקומתו נטויה אל צד הרוחות. השקדיות נראו עזובות לנפשן. יד איש לא טפלה בהן ולא סייעה לגידולן. וכן היה גם חדרו של שליט: מן הנשכחים, מין מקלט ארעי, תחנת ביניים במסע לא־נודע, שקצו טמון באופק מעורפל.

רק מיטה היתה בו עכשיו, אך מקום עמידתה של השניה, שהוצאה זה לא כבר, עוד היה ניכר. כתמים שחורים שחקו את המרצפות. בחדר היה אור חשמל, אך המנורה התלויה על חוט ארוך לא היתה קבועה באמצע החדר, אלא היתה משוכה אל מיטת שליט, שהיה רגיל לשקוד על ספריו תוך שכיבה, ונקשרה בעניבה שיצאה מכלל שימוש לשבכת החלון שלמראשותי המיטה. השולחן היה מכוסה ספרים ופתקאות הנושאות על גבן אותיות זערערות. בכל פינה התגוללו ספרים עתיקים, שכריכותיהם אכולות עש וגויליהם מצהיבים. החלון לא היה מכוסה, שלא היה כלל צורך בכך, מאחוריו לא היה מעבר וקיר הבית השכן היה אטום. לעומת זה היתה זגוגית הדלת שקופה וכל עובר יכול להציץ בעדה אל תוך החדר, על כן תולה שליט מעילו על מסמר הדלת ומאפיל על הזגוגית השקופה. מעשה זה קבלה היתה בידו מן הדייר הקודם. דיירים הרבה נתחלפו בו, אך תמיד בא סטודנט לרשת מקומו של סטודנט. לדברי בעל המסורת היתה זו שיטה בדוקה הנהוגה מאז. כל עוד הדייר בחדר, מעילו תלוי על מסמר והזגוגית אטומה. יוצא הדייר לרחוב, נוטל מעילו ושוב אין לו צורך לסתום הזגוגית ויסתכלו הסקרנים לתוך החדר כרצונם.

מאחורי השולחן חבויים היו מעט כלים ומכונת בישול מפוחמת.

משנכנס דניאל לחדר בראשונה, אחזה את בעליו מבוכת־מה:

— חכה מעט ונסדר את החדר, באמת, לאחר שנסע שכני לא הספקתי לסדרו, הייתי טרוד מאד.

אך לדניאל היה נוח בכך. אדרבא — הסדרים החדשים עוד הדגישו את החידוש הנכסף. מה צורך לו בסידור מיוחד של החדר. אינו רוצה בשנוי המנהגים שבו. לא צריך להכניס רוח חדשה. יהא בו הכל כמו שהיה, אלא שמעכשיו יהא הוא, דניאל, השותף השני.

מיטתו נקבעה בעקבות המיטה הקודמת. הובאו כליו וספריו והחיים החדשים התחילו.

בולמוס של לימוד תקף את דניאל וכאותו רעב שאינו לועס כראוי את תבשילו, אלא בולעו כמו שהוא מוגש לפניו — כך היה נוהג בספריו. שליט במיטתו; אף הוא במיטתו; זה ספרו בידו וזה ספרו בידו ואין השלוה מופרעת אלא לעתים רחוקות בהערה שמעירים אגב קריאה:

— אפלטון זה, אני אוהבו מאד. הוא מסיע אותי תמיד לעולם שונה ואני חש כאילו הייתי ממשש באידיאות שבעולמו ומטייל ביניהן להנאתי. וכל זה לא משום הפילוסוף שבו, אלא משום המשורר שבו. אני הייתי נותן ספריו לעם לקריאת־תענוג חֵלף ספרות יפה.

מחליק שליט בידו על קרחתו ואומר בנימת צער:

— פעמים שאתה מיואש עד מות. כל כך הרבה ספרים כבר נכתבו, כל פרט נחקר. הכל ממוין ומסודר. אם כן, מה אנו באים להוסיף? דומה שנולדנו במאוחר.

נפגשים מבטיהם בהפסקות שבין דף לדף ואת פניהם מכסה חיוך של נועם ושוב שוקעים בקריאה.

שליט היה לומד הרבה, אף באותן השעות שהיה דניאל מעסיקן לפרנסתו. היה עסוק בעריכת עבודתו כפי שהסביר לדניאל, דבר שבלע כל עתותיו. את גורלו קשר בעבודה זו, שהיתה לו ראשית הדרך החדשה בחיים. בוגר של בית ספר למורים היה ונודע כתלמיד מתמיד וחרוץ, אף שחביבותו היתה נודעת יותר בין מוריו מאשר בין חבריו. אחרי גמר בית־הספר קבל משרת־מורה קטנה באחד הכפרים שעל גבול הלבנון והיה מסור מאד לתפקיד; אם כי לא ידע להכניס מהלכים חדשים בהוראה, מכל מקום היה ממלא תפקידו בשקידה יתרה ובאמונה. ואפשר שהיתה דרכו מצליחה כמשכיל בינוני וכמורה מסור, אלמלא קפץ עליו רוגזה של תכנית חדשה והחליט לעלות בהר הצופים. אולי אף צעד זה לא סימן עדיין את המיפנה המכריע בחייו, שכן יכול היה ללמוד בשקידה באוניברסיטה ואחר־כך לחזור לתפקידו כמורה ובודאי היה מקבל משרת מנהל באחד מבתי הספר שבכפרים — אלמלא קיטרג השטן ולא קרה אותו מעשה בפרס!

בין שורת הפרסים שעמדו להינתן באותה שנה באוניברסיטה, הוכרז גם על פרס־התחרות בידיעת הפילוסופיה. שליט קרא את המודעה, כשם שקראוה מאות תלמידים אחרים המתלהבים ברגע הראשון ובשני מוַתרים על הענין ומנמקים ויתורם בק״ן טעמים, שאין הדבר כדאי לענות בו. שליט לא נתלהב אפילו ברגע הראשון. לא היה מטבעו נוח להתלהבות; שגיל זה היה כבר מאחוריו, אם בכלל ניתן לו פעם גיל של התלהבות. אולם באותו לילה שכב על מטתו וחשב שכדאי לו לעסוק בעבודת הפרס למען עצמו. ימיו היו פנויים ולמה לא יעבוד מעט על נושא זה? שקידתו כפרה על הכל. הוא לא היה בעל הכלים הדרושים לעבודה מדעית ואף ההברקה הרעננה המיוחדת לצעירים חסרה לו. שליט ידע זאת בעצמו, אולם היה מתנחם בשקדנותו ובאורך רוחו בלימוד. משיתקרב זמן הגשת העבודה גונב לאזנו שאין לו כלל מתחרה והיחיד העוסק בעבודה זאת — הנו הוא, בכבודו ובעצמו!

שבוע שלם היה נסער מן המקרה — דבר שלא קרה לו מעולם. כלום היה זה רמז הגורל, אות ההשגחה הנעלמת. שהכל צפוי בעולם זה ובכל זאת הרשות נתונה?

וכתום השבוע הגיש שליט את עבודתו וזכה בפרס! מאז היום לא היה זה עוד אותו שליט, המורה לשעבר באחד הכפרים הקטנים שעל גבול הלבנון. ולא שֶׁגבה בו לבו ונוסח חייו נשתנה. אלא שעכשיו נתלה בשתי ידיו באפשרות זאת שמקודם לא האמין בה כלל — האפשרות להגאל מן העולם האלמוני, האפור, המשוה כולם באותו תו בינוניות איום. רק שבּלים בודדות גבעוליהן גבוהים מעל קמת הדגן הישרה וראשיהן מתנשאים מעל לשטח — ההיה חלקו עם השבלים הרמות? תחילה לא חש כלל ברצון זה, אולם משטעם טעמה החריף של הצלחה — שוב לא ידע מנוחה וגמר אמר להקדיש עצמו למחקר.

שנתיים עברו מאז קבל את הפרס. הוא הזניחַ את לימודיו הרגילים ולא נבחן במועדי הבחינות הסופיות — כל זמנו נתן לעבודה זו לשפרה ולשכללה ותמיד היה חוזר אליה כאל נקודת אור יחידה בחייו ודמיונו היה מצייר לו תקוות גדולות לעתיד.

— אתה יודע — היה אומר לדניאל — אני צריך עוד לתקן את העבודה. עלי לקרוא עוד הרבה ספרים בקשר לנושא ולהוסיף עוד מראי־מקומות. אך לבסוף, מבין אתה…

והיה מפסיק משפטו באמצע ורק עיניו הקטנות, שברק משונה היה רץ בהן, היו מגלות הגות לבו.

היה אז דניאל נוטל ידיו של שליט, לוחצן בחזקה ואומר לו בהתעוררות:

— מובטחני, שליט, מובטחני שאתה יודע את דרכך…

ג. שבילים אל הבית    🔗

הימים היו חולפים תוך שכרון של לימוד ועיון. דניאל לא יכול להבין מדוע לא נהג כך מקודם. עכשיו ברור ומחוור לו שזו היתה דרכו הנכונה וכל התהיות לא היו אלא חפושים לדרך המלך. מיטב זמנו וכוחו הקדיש עכשיו דניאל ללימוד ושליט שימש לו מורה דרך, מופת נעלה לשקידה ואורך רוח.

בית בית ושביליו המובילים אל תוכו. אף ששליט בודד היה, בכל זאת היו מציצים אליו חברים שכנים, מי לשאול ספר ומי להשיב רשימות של אחד המורים. פעמים היה בא חבקין; נכנס ומתפרקד על המטה. הוא היה מכין לעצמו תה לארוחת הערב ומציץ תוך כדי הכנתו לחדרם של שליט וגפן לראות כיצד הם חיים את חייהם. שליט היה מפסיק עבודתו מתוך אדיבות, אך כעבור רגע היה שב ותופש את הספר בעצבנות — רמז לאורח שאינו רצוי עכשיו, כי שעתו דחוקה עליו מאד.

— שליט — היה חבקין פותח — אומר אני לך (צריך לחבר כאן את השורות!)הֶגל זה, שאמר כי פילוסוף אמיתי צריך לדעת לבשל לעצמו גריסים — מוח היה לו בקדקד! תבין, לאדם שאין לו ידיעה בחיי יום־יום, איך יוכל להבין בהויות עולם ולחשוף היסוד שבהן?

חבקין היה ידוע בתאותו לדעת הכל. לפתע יכלה לתפשו תשוקה עזה להבין דבר שלא היה מחוור לו די צרכו. יכול היה לקום בחצות ממטתו ולהתחיל לפשפש בספרים, כשנדמה לו שנעלם ממנו אחד ההבדלים הדקים שבין האידיאליזמוס של קנט ובין זה שבמשנת שלמה מימון. הוא היה מנצל כל הזדמנות, ברחוב או אצל בעל מלאכה וחנוני, כדי לאגור ידיעות. החיים כל־כך עשירים וקצרים, היה קובל, ואיך אפשר להסתלק מכאן בטרם למדנום? וכמה דברים סתומים היו בעולם זה! הוא חש עצמו אומלל מאד כשנזדמן לידיו איזה דין־וחשבון של חברה מטיאורולוגית ולא ידע לקרוא בו חלקות.

כשהיה נתון לתערו של הספר הבוכרי ופניו מכוסים סבון, היה מעכב פתאום את הגילוח ושואל:

— לכם, הספָּרים, לכל אחד תערו שלו, או שאתם מתחלפים בתערים?

ומוסיף בחטיפה:

— מהי בעצם עיר הבירה של בוכרה? ומשנגמרה התגלחת ופניו רוחצו ונשטפו במי־קולון ונודע לו כי אין הספָּרים מתחלפים בתערים וכי עיר הבירה של בוכרה שמה אף היא בוכרה — נדמה היה לו שכדאי היה להתגלח אצל ספָּר ולהוציא לשם כך פרוטה נוספת.

— במה אתה עוסק עכשיו? — שאלו דניאל משום דרכי נימוס.

— אני — ענה חבקין — יש לי עכשיו דבר מענין מאד שאני עוסק בו. בספריה נתנו לי מעט פרנסה. נצטברו אצלם גלי עתונים מדעיים שונים ונתנו לי את הגליונות למיון. פיזרתי אותם בחדרי, חלצתי נעלי ואני מהלך ביניהם להנאתי. קצת ממיין וקצת מעיין. איך אפשר להניח מן היד עתון שיש בו, דרך משל, תאור מדויק של לקוי החמה, כפי שנראה ביפּן ולא להציץ בו? או למשל, בא לידי ירחון לחקירות פסיכואנליטיות — איך אפשר שלא לעיין מעט בנתוח השגותיו של אדלר על פרויד? אגב, שמעתי אימרה יפה. אחד אמר: מדע חדש הוא בבחינת מפתח בידי ילד המאמין לתומו שיפתח בו כל המנעולים. כשהילד מתבגר הוא מסתפק בפתיחת מנעול אחד לפחות. ויודע אתה: הפסיכואנליזה, אף שאינה פותחת כל המנעולים, מקצתם היא פותחת. כן, יש שם בין העתונים דברים מענינים מאד, אלא שהספרן מאיץ וכבר שאלני מדוע נמשך המיון זמן רב כל־כך. לך, ספר לו מדוע יארך המיון… הוי, סלחו לי, התה שלי ודאי כבר רותח, שכחתי לגמרי, שלום. מחר נתראה.

פעמים היתה דבורה יואלית סרה אל הבית ואם ראתה מבחוץ מעילו של שליט סותם זגוגית הדלת, היתה דופקת בהכנעה ונכנסת בהתנצלות:

— סליחה. אין בדעתי להפריע אלא רגע אחד. שליט, אתה בודאי יודע אילו ספרים כדאי לי עוד לקרוא על נושא עבודתי הסמנריונית שקבלתי מן הזקן.

לשליט חונף הדבר מאד ששמים אותו יועץ והוא מניח ברצינות יתרה את ספרו מידו, מחליק כפו על קרחתו, מקמט מצחו עד שעיניו הקטנות עולות כמעט עד לאמצע גולגלתו הקרחה ונזכר בקושי בכמה שמות שהנערה רושמתם בדחילו. היא אינה מענינת אותו כאשה. לא יתכן שנערה כדבורה יואלית תענין גבר. אין היא יפה. ואף מעט החן שניתן לה מן הטבע שיקעה בדפי הספר עד שחוַר. אינה מתלבשת בתשומת־לב ושערותיה אינן עשויות. אינה נראית מעונינת בחבריה כבגברים. כל גאותה על עבודותיה הסמינריוניות.

— שמעת — היא אומרת פתאום לשליט — מה שאמר הישיש על עבודתי? כתובה בחריצות ולא בלי כשרון — אתה שומע?

אף שדרכו של הישיש היא להלל כל עבודה — לא נגרע אצלה כלום מחשיבות ההלל והיתה מתגאה בו כבאוצר טוב.

— מה עם היונית שלך עדיין ממשיכה? — שואל אותה דניאל.

חייבת אני לדעת מעט יונית. אמנם קשה הדבר, אך אני שונה בלילות את צורות הדקדוק. נראה.

— ירחמך אלוהים — מעיר דניאל בחיוך.

היא מחייכת. פניה חיורים מאד. אף צוארה דל.

דניאל מביט בה בהערצה.

ד. משנה תורה    🔗

ראשית שנת הלימודים כבר חלפה והגבירה את קצב העבודה אצל דרי החדר. התחילו כבר להתכונן לבחינה בפילוסופיה. בליעה חטופה של רשימות ופענוח כתב החרטומים שלהן, שלא הוא עמל עליו, גרמו לדניאל הנאה מרובה. אחרי אלה בא תורם של המקורות. שעות בוקר לאריסטו ולקנט, הנושאים את הקורא לעולמות לא שיערם והתובעים מוח צלול ומערכת עצבים שקטה, בצהרים פרק ברוּסוֹ ולסעודת מנחה דו־שיח אפלטוני על הגוף והנפש, או כמה פרקים מספרו הריחני של יום השופע רגשות אחור. ומחמם לבו של אדם.

משהיתה המשנה מכבידה על לומדיה, היה דניאל מנסה להפיג את העייפות ומסדר הצגה של משל־המערה מספר המדינה לאפלטון. חבקין היה נקרא לעזרה ואף דרורי השכן, שיותר משהיה לומד, היה משוטט ברחובות ומוכר לחבריו פתקאות לארוחות צהריים בחצי מחיר, שהוריו בכפר היו קונים אותן בשביל בנם במסעדה שבעיר — תריס בפני פזרנותו; אך הוא היה יושב תמורתן בבתי־קפה ובקולנוע.

שליט היה מתיחס בפיקפוק לנסיון הבמוי של פרקי פילוסופיה, שכּן היה חס על הזמן היקר שהיה מתבזבז לשטויות כאלה — אך לבסוף היה נעתר לדניאל ולא עוד אלא שהוכרח אף לעזור בסדור האור. עד שהצללים של האנשים העוברים באמצע החדר היו נופלים על הקיר שמנגד. את שליט עצמו הושיב דניאל אל הקיר, כאחד שאינו מבין את העולם לאשורו והוא בבחינת אותו אסיר הכבול למקומו וצוארו אינו מסתובב ורק לפי הצללים שעל הקיר הוא מנחש את המאורעות הקורים מאחורי גבו. חבקין ודרורי, שהשתתפו בכל התלהבותם במחזה, נשאו מעל לראשיהם מיני חפצים שצילם היה נופל על הקיר מעל למחיצה הנמוכה שהועמדה בינם לבין שליט ודניאל עמד בצד וקרא בספר את ההוראות בהתאם לציור המפורסם.

לבסוף היו משחררים את האסיר האומלל והיו מפנים את עיני רוחו כלפי אור האמת והיו מראים לו שהאדם הפשוט רק דמה לראות את העולם, אך לאמתו ראה רק צל דברים כדברים, ואילו עכשיו הפנתה הידיעה את עיניו אל האור. ומשהיו באים למקום זה היו המשתתפים מפליגים בשיחות שאין להן סוף ושליט היה פוזל מדי פעם לעבר הספר שהיה מונח על המטה באין דורש.

פעמים היו עושים דבר אחת אף הוא מהמצאותיו של דניאל. לכגון זה לא התנגד שליט ביותר, שכן ביצועו לא הצריך שיתוף פעולה עם אנשים זרים. במקום קריאה ביחידות היה דניאל מציע קריאה חיה של הדיאלוגים כדו־שיח ממשי. דניאל קורא דבריו של סוקרַטס ולעומתו עונה שליט בדבריו של תיאוטיתוס ופעם אחרת נופל תפקידו של סוקרטס בידי שליט ואילו מגרונו של דניאל ניתכים דבריו של אבטופרין, הכל לפי הענין.

— “מחמת שניהם איפוא, מחמת עוני ומחמת עושר, נעשים פחותים מעשי־ידי האומנים ופחותים אף הם עצמם”

— “נראה שכך”

— “ובכן ענין שני, כפי הנראה, מצאנו, שהוזהרו עליו השומרים, ובכל האופנים עליהם לשמור על כך שלא יהא זה מתגנב וחודר לתוך המדינה בהסח הדעת”

— “ומהו זה?”

— “עושר ועוני. שהראשון מביא לידי זוללות ועצלות ותאות החידושים והשני אף לעבדות ולמלאכה גרועה, נוסף על תאות החידושים”

— הנה רואה אתה, תמיד אני שואל: מה הנצחי בספרים אלה? הוה אומר: הבעיה הנצחית!

כך נוטה פתאום דניאל מנוסח המקור, שלא לרצונו של שליט. הוא חס על הזמן ואינו סבור שיש בשיחות אלו משום תועלת מדעית. אלא שאינו יכול להשתמט מדבריו של דניאל והוא שואל בעל כרחו:

— איזו בעיה?

— זו של העושר והעוני וזו שאלת הנשים. סוד הנצחיות של ספרים אלה הוא בכך שהם דנים בצפור נשמתה של האנושיות, בנקודת הכאב שלה ובמצוקתה ועל כן כשאנו מסירים את הבגד העליון מעל הדברים, תהא זו התגא או הסמוקינג — נחשף הפצע הישן, מקום הגוף המנוגע. הפצע באנושיות הוא נצחי וצורתו בכל הדורות שוה.

— אולם אריסטו מתנגד לכל הפתרונות האלה של אפלטון. רשמתי כאן אפילו מראי המקומות, לפי העמוד והסעיף, אם רוצה אתה.

ושליט מפשפש סביבו על המטה בין ערימת הפתקאות. דניאל מנפנף בידו:

— לא צריך, לא צריך, מה זה מענין אותי! אני יודע שאריסטו מתנגד לדעת אפלטון, אך גם סיבת התנגדותו היא מפני חשיבות הענין, מפני הכרת הבעיה לעומקה. אלא מה ההבדל? אפלטון היה משורר ולבו הנלהב ניסה למצוא פתרון לבעיה אף בעולם הדמיון. במקום שהשכל אינו תופש, תופשת האגדה. זה הגבול. אך יש עוד התנגדותו היא מפני חשיבות הענין, מפני הכרת הבעיה לעומקה. אלא מה ההבדל? אפלטון היה משורר ולבו הנלהב ניסה למצוא פתרון לבעיה אף בעולם הדמיון. במקום שהשכל אינו תופש, תופשת האגדה. זה הגבול. אך יש עוד משהו בלתי נתפש מעבר לגבול והוא קוסם ושובה הלב. ואילו אריסטו, איש המדע הדיקן. הטבעוני הגדול, אצלו גבול הוא גבול ואין מעֵבר לו ולא כלום. הוא ראה את העץ בשרשיו ולא האמין שגופו יפרוש לעולמות נעלמים ובלתי ידועים ועל כן התנגד לתפישתו של אפלטון. אולם שניהם, אפלטון ואריסטו, מהוים שני צדדים של אותו מטבע רוחני — מטבע של זהב טהור. סיימתי אתמול אותו רומן — — —

אך כאן כבר פוקעת סבלנותו של שליט וחרדתו לזמן העובר לריק גדֵלה והולכת. לדעתו, אין זה אלא ויכוח שלא מן הענין, בעיקר כשדניאל מפליג בשיחות צדדיות וכורך את אפלטון באיזה רומן צרפתי, או במעשה שקרה בברוקה ובירידתו. לדעתו, אין בכך אלא ביטול זמן לריק. יש עוד כל כך הרבה לשנן עד לבחינה. הזמן קצר. והמלאכה מרובה והפה תובעני מאד. על כן הוא מציע הפעם הצעה משלו: הוא נוטל גליון וגוזרו לשניים. בראש עמודה אחת הוא כותב: גפן, ובראש השניה: שליט. המוציא מלה שלא מענין הלמודים יירשם קו על חשבונו. בסוף היום יסוכמו החשבונות. בעל הקוים היתרים יהא חייב לחברו מספר כוסות של מיץ תפוזים כמנין הקוים העודפים.

דניאל נאחז בשיטה זו, שהרי גם בה יש משום הפגת חדגוניות השינון. מחצית השעה הראשונה אחרי שנכרת ההסכם עברה מתוך ריכוז מעושה, אין איש מהם פוצה פיו; אחר כך שואל שליט לתומו:

— כמה זמן יש בדעתך ללמוד. דניאל, אולי אתה רוצה עכשיו לאכול ארוחת צהריים?

כאן קופץ דניאל בשמחה, תופש עפרון אדום מעל השולחן ומותח קו גדול על פני חשבונו של שליט. טוען שליט שאין זה מן הצדק, שהרי לא היה באמרתו משום שיחה בטלה שלא מן הענין. שעה ארוכה עוברת עכשיו תוך ויכוח סוער על ההגדרה המדויקת של הבטוי: שיחה בטלה, שלא מן הענין.

אחרי הויכוח יושבים לאכול ואחר הסעודה חוזרים ללימודים. רואה דניאל כי פרט למתיחת קו אדום אין בידו של שליט כל אמצעי לעצור בעדו מלהעיר הערות שלא מגוף הלימודים ושוב אינו נמנע מלעשות רצונו וחלקו בחשבון מצמיח במשך היום יער של קוים אדומים.

בשעת לילה מאוחרת, לאחר הפסקת הלימודים, ניגש שליט לפתק הדבוק בדלת, תולשו וקורעו לגזרים.

דניאל יוצא מן החדר. בחוץ שורר לילה שקט ורוח טובה מלטפת פניו העייפים ועיניו המאומצות משקידה. הוא עוצמן לרגע. טוב לו. הלימודים הם לו כשקוי של מרפא לנשמה. הוא מהלך ברחוב והולך אחר ריח הלחם הטרי הנאפה במאפיה הסמוכה, נכנס וקונה אצל האופה, שעיניו קשורות בשינה, לחמניות טריות שחומן עדיין לא פג, שב לחדרו ומחלק את המאפה עם שליט. כל אחד יושב במטתו ומכרסם את הלחמניות החמות כסעודת קינוח ליום הארוך.

איש אינו פוצה פה, רק כירסום הלחמניות נשמע בחדר. עיניו של דניאל תוהות על דברים נעלמים ואילו מבטו של שליט תלוי בו באהבה.

ה. בּשׂוֹרת אדמה    🔗

החורף עבר והאביב היה מתדפק בדלתות. העשבים צצו ממחבוא הסלעים וכיסו את שבילי האבן בירק מרהיב עין. אף ענפי השקדיות שבחצר הבית נתמלאו מיצים עד רויה וניצני הפרחים עמדו להפתח.

על דניאל עבר החורף מתוך עיון שנעשה טורד מעט ומיגע.

קריאה ראשונה של חומר הבחינה היה בה מן הענין ומהרחבת הדעת ואם גם הִתריס שליט כנגד ביזבוז הזמן היקר, היה דניאל מוצא לו שעת כושר לשיחה בעניני רוח, או שביקורו של חבקין נתארך שלא כרגיל והמוחות נאחזו באיזה ברק של מחשבה, שהשפיע מחנו על השִׁנוּן. אולם משחזרו וקראו את חומר הלימודים ואף השלישו את הקריאה, התחילו קורי־השעמום נאחזים באותיות והיה קשה להפריחם.

טובה היתה הבדידות הנתונה לעיון ולהגיון. טובה היתה בעיקר תקופה זו על דניאל אחרי שנת־הטילטולים בנפש. שעברה עליו זה לא כבר. אך משארך זמן השלוה ודבר לא הפריעה, פג הטעם החריף שבבידוד ונתקהה. מה ערך היה לשתיקה ולבדידות משלא היה צפוי שמישהו קרוב לנפש מאד, ידפוק פתאום בדלת משכנו ויגיד בקול נלבב וכובש: באתי…

כבר התחיל דניאל חש בצורך של חילוץ איברים אחרי אותו חורף שחסה בצילו של שליט, כשנתקבל מכתב מעודד בנדור. הלה נסע לימי החופש למשקו שבעמק הירדן ופתאום, שלא ממידת החברים, נתעורר ושיגר איגרת לדניאל. ובאגרת כתוב שרבה בסביבתם התכונה ליום עלית ישוב חדש על אדמתו בגליל. זקן ונער רוצים לקחת חלק במפעל זה. אף הוא וימימה יצטרפו למחנה העליה. הירצה אף דניאל לבוא עמהם, לנטוש ליום אחד תורתו ולהריח מעט דשא בשדות־בר? ימהר נא לבוא לכפר הסמוך למקום העליה ואל יתָּפש לבטלנות שהמלומדים חשודים עליה.

קרא דניאל את המכתב אחת ושתיים ורוח של שדות עלתה באפו. כמה טוב היה לצאת עכשיו אל השדות! אולם הדבר דמה לו כבלתי מושׂג. איך יוכל עכשיו לעזוב את הלימודים ולצאת… אולם משחזר ועשה לעצמו חשבון ימי הנסיעה, העליה והשיבה — נוכח שאין הדבר מן הנמנע, אלא שהמעכב היחיד הוא שליט. איך יודיע לו בדבר החלטתו?

— מה זה? — הצביע שליט על המכתב.

— קרא!

שליט העיף עין בכתוב ואמר:

— טוב להם לצעירים לחשוב על דברים כאלה. אילו ניגש פעם בעצמו לבחינת גמר. לא היה מעיז להציע לך כזאת.

— מה יש כאן מן ההעזה? סוף־סוף הברירה היא בידי.

— בודאי שהברירה בידך, אם יש לך בכלל כאן ענין של ברירה. ערב הבחינות…

— ומה אילו נסעתי? איזה ערך יש ליומים שלושה והרי נשאר עוד זמן רב עד לבחינה.

— שטות. לא חשובים כאן יומיים־שלשה. פשוט, אסור להפסיק בהתכוננות אפילו ליום אחד. הכל הולך סוף סוף ומסתדר מעט במוח ואין להפסיק.

— אינני רואה את הדברים כמוך. אדרבה, קצת איורור לא יזיק.

— אם אתה רוצה, סע. אולם אני — אני לא הייתי יועץ אותך, כל אדם מצווה לשקוד על מלאכתו. —

לדניאל היה ברור ששליט מתרעם עליו בשל עקשנותו, אך זו עוד הלכה וגברה. מה סכנה היתה כרוכה בהפסקה לימים מספר? אדרבה. וכבר מזמן התחיל דבר־מה קוסס בנשמה.

הוא ענה לבנדור שבוא יבוא ולשליט לא אמר מאומה. מששילשל את המכתב לתוך תיבת הדואר, ידע שאחד ממיתרי הידידות שבינו לבין שליט ניתק.

בבקרו של היום המיועד לנסיעה הודיע דניאל בשפה רפה שהיום ילמד רק בבוקר, כי אחר־כך עליו להתכונן לנסיעה. עיניו הקטנות של שליט עוד נצטמצמו יותר. הוא שתק. לא יכול דניאל לעמוד בפני תרעומתו האילמת של שליט ואמר בנימה מתפייסת:

— באמת, שאיני יורד לסוף דעתך, שליט, איזו טרגדיה אתה רואה במעשה של מה־בכך. הרי אשוב אחר שלושה ימים.

שליט פנה לדלת ואמר כמעט קשות, שלא כטבעו:

— לא אמרתי כלום. אתה רוצה לנסוע והרי אתה חפשי לנסוע, בבקשה.

הוא עזב את החדר. עקשנותו של דניאל נתעוררה בו מחדש; מה חשב לו זה? והוא חזר בריטוּן על דבריו האחרונים של שליט:

— בודאי שאני חפשי לנסוע!

עם שקיעת השמש כבר היה בכפר הסמוך למקום העליה.

כאן רבתה ההמולה. פני הכפר לא היו כתמול שלשום. כל מבואיו רעשו והמו מרוב החוגגים. איש איש וכליו בידיו היו באים לכאן, מי ברגל ומי בסוס. או בקבוצות של מכוניות־משא! שורות ארוכות של כלי רכב עמדו לאורך הדרך הראשית החוצה את הכפר.

בבית הועד נעשה ריכוז העבודה. כל אדם קבל מספר והוראה בצדו על פעולתו ומקומה. בעלי השמחה עצמם — ידיהם מלאות עבודה והשושבינים עוזרים על ידם.

בקושי מצא דניאל אח בנדור בין האורחים. מתוך גֵאות של שמחת הפגישה נשקו זה לזה ורק אחר־כך הצביע בנדור על נערה שעמדה בקרבתו:

— זו ימימה, אתה יודע…

— בודאי, חביבי, שאני יודע.

הוא לחץ את ידה בלבביות והיא נבוכה וצירה בקצה סנדליה קוים עגולים על הקרקע. הנערה היתה לבושה שמלה כחולה עם סרט צבעוני בהיר על מתניה. היא היתה טובת מראה. האביב שיחק בלחייה. כך תיאר לו דניאל את הנערה מאז — כך היתה צריכה ימימה להיות.

תוך כדי שיחה הוכרזה מנוחה כללית במחנה. למחרת צריך היה להשכים קום, סמוך יותר לחצות מלשעת הזריחה, ולאזור כוח. השקט ירד על הכפר.

נדמה היה לדניאל שזה עכשיו עצם עיניו וכבר העירו פעמון הכפר בצילצול חזק ונוקב. מיד קם המחנה על רגליו וכעבור שעה קלה זע בכוון מטרתו. האורחה היתה ארוכה. זקני הכפר ליווה עד מחוץ לתחומי שדותיה ואילו הצעירים נלוו עם העולים. המחנה היה כבד.

שמש האביב חיממה יפה כשהגיעו בנסיעתם האטית למקום המחנה החדש. הכפר צריך היה להשתרע על הגבעה ועכשיו לא ניכר היה כלום, רק יתדות ברזל מרובות סימנו מה שסימנו. העבודה הקדחתנית החלה.

קבוצה עבדה במכושים — צריך היה לסיים עם השקיעה את שארית הדרך הכבושה. קבוצה עבדה בסיום רשתות המים, שבלעדיהם אין להתקיים אפילו שעה אחת.

קבוצות עמדו על המשמר — ואילו כל המחנה הרב נלקח להעברת הכבודה מן המכוניות שבקצה הדרך הסלולה ועד לראש הגבעה. השביל נתפתל בין שרידי אלונים. פה ושם היה חרוב עבות מושיט ענפיו למרום. שיחי שיטות בשׂוּמות הגבירו ריחם החריף בנוה בראשית זה.

מיד נגשו לבנין חומת מגן. בין שני קירות קרשים היו שופכים חצץ באלפי פחים קטנים. דניאל סודר בקבוצה זו. עד הצהריים כמעט שלא הירהר בשום דבר אחר. הכל נצטמצם בפח החצץ שבזרועותיו; אין להסיח את הדעת מן המלוי המהיר של החומה. מסביב נישאה הלמות הבנייה. מכושים הכישו וגלגלים טירטרו וקריאות ממונים נישאו פה ושם ועל הכל נשמע זימזום שפיכת החצץ לתוך החומה הריקה עדיין למחצה.

ארוחת צהריים כללית לא סודרה. קבוצות קבוצות נתחלפו העובדים לשם בליעת התבשיל. נשים הכינו את הארוחה בצל האוהל היחיד הנטוי תחת אילן גדול והעובדים אכלו בלא שתשבות העבודה אפילו שעה אחת.

מן הגבעה אפשר היה לראות את הכביש המתפתל בלובן, הומה מכלי רכב הבאים ושבים, שבכל פעם קרבו יותר לגבעה.

והנה הואט קצב העבודה. השרירים נלאו מעט. השמש כבר עשתה רובו של מסלול יומה. שלמו רוב עבודות היום הראשון. החומה נגמרה. הכביש עוד מעט ויגיע לגבולו. אף רשת המיים נשלמה ושמועה עברה במחנה שלמצטיינים תנתן בערב מקלחת מיים חיים. ועל הכל כבר התנוסס המיגדל הגבוה שזרקור נקבע בראשו, מיגדל שהובא לכאן על כל חלקיו וידיים זריזות הקימוהו לתפארת ולמגן.

הלב רחב. כל הירוד פטיש הוסיף הוד למחנה, היהבו מהולם הביסוס. עוד מעט ויהא אפשר לברך על המוגמר. גמר יום אחד. גמר יום ראשון. עבודה מרובה חכתה בימים שלאחריו. שלמה עבודת היום והזרועות כבר פרושות למחר. אף דניאל הניח כליו. החומה נשלמה. כולם חלמו על רחיצה. דבר־המקלחת לא היה אגדה. רשת המיים נשלמה באמת והוזרם בה הקילוח המרוה. אף חדר־מקלחת הוכן. עמוד הצנור גדור היה פחים ריקים בגובה אדם. בהגיע תורו של בחור גבה־קומה היו כתפיים שחומות בולטות מבין הגדרה וסילון המיים מן הצנור המרסס שיקף בתוכו קרני שמש אחרונות והטפות על העור השחום נוצצו כפנינים טובות.

הערב רד על הגבעות וצללים כבר ליטפו הכל. רוח קלה נשבה מן ההרים והניעה את העצים שאיושתם נצטרפה לרחש הלילה. ריח האדמה היה חריף מאד ודניאל נשען שעה ארוכה אל גזע אלון ולבו פעם בחדוה. דבר נעשה באותו יום והעין לא שבעה מראות והלב לא פסק מהמיה. הנה כבר אוהלים נטויים והחומה סובבתם במעגל ובאמצע מתנוסס המיגדל ועינו כבר תרה בהרים.

דינדון פעמון הודיע על ארוחת הערב המוכנה. הפעם היתה זו סעודה בציבור וכולם אכלו בצותא. שוב נפגש דניאל עם עודד ועם ימימה ואכלו את מנתם יחדיו. שאלוהו אם שבע רצון וענה להם בברק עיניו. בכל זלף ריח עולם ראשוני. קרקע שלא דרכה בה רגל אדם. מאום לא היה כאן. רק קרקע ועצים ובדידות הרים. עכשיו יפכו כאן חיים. הלב רחב.

עם תום הארוחה היה על דניאל לגשת אל החומה ולבדוק אם סודרו כלי־העבודה. רק עשה שליחותו והנה נישאו מצד המיגדל קולות שירה סוערים, עולים ומתגברים עד שפרצו כסערת הרים. הוא הביט וראה מקלעת זרועות עולה ושוקעת במעגל — הריקוד לפת את המיגדל.

הרי הסביבה עטופי הלילה השיבו בשיר וצילצלו מעצמת הקולות והמעגל העצום סבב על ציר המיגדל עלה ושקוע עלה ושקוע כגלי ים סוערים.

דניאל נשען אל צוק סלע. הלילה טרם הפיג חומו. מכאן ראה את המחנה כולו ואת מעגל הריקוד הרוחש. כמה פנים היו לאושר, לזה מעט האושר של האדם. אפשר אלה היו החיים האמתיים, החיים כפשוטם. יום עמל תמים שהזריחה פתיחתו והשקיעה מבשרת סיומו… חיים שתביעותיהם פשוטות ומלויין מצוי. רוח חזקה פיזזה בין ענפי האלון הבודד שבפאת המהנה. איושה זו של העץ הגלמוד עוד הגבירה בדידותו. כלום לא היה אף הוא בודד, מין עץ שדה בין הרים, שאין לו רע וידיד, שרק הרוח מביאה לו בכנפיה הד איושת אלונים ממרחק.

מעגל הריקוד התפרק. חבורות־חבורות עמדו עוד פה ושם סביב המיגדל; זוגות־זוגות פשטו הצעירים בכל המחנה.

סמוך למקומו על הסלע הבחין בדמותו הגרמית של בנדור, שזרועותיו חובקות את ימימה. הנערה לטפה את ראשו הכפוף.

לבו של דניאל כמה לאהבה והרגשת בדידותו עצמה. הוא שיקע ראשו בידיו.

רוח הרים פיזזה שוב בענפי האלון.

ו. שקדיות פורחות    🔗

נתפקעו ניצני השקדיות שבחצר ומערומי העצים לבשו מעטה־פרחים מרהיב. שתי השקדיות הסמוכות, שענפיהן קלועות זו בזו, היו בנות גונים שונים. אחת ורודה כחלום של ילדות ואחת נוצצת בלובן טל־בוקר.

וכשנתכסו מערומי העצים עמדו שתי השקדיות בבגד לבן־ורוד ומילאו כל לב שמחה ועוררו תקוה לחיים.

לא פעם היה דניאל מפסיק משנתו ומשלח מבטו מבעד לחלון אל ענפי השקדיות. היה דבר מפליא בחזיון — משום גלוי עצום ונהדר של חיים.

כמה מקרים שנתגלגלו זה אחר זה סייעו לאותו שנוי שחל קמעה ביומו של דניאל, שגרעינו התחיל נובט עוד באותו יום העלייה על הקרקע. לאמתו של דבר לא היו אלה אלא מקרים פשוטים ורגילים מאד, שאפשר לא להרהר אחריהם. מאותם הדברים הקורים יומיום ושעה־שעה ואין אדם נותן לבו עליהם. ואפשר היה בכל אותן התופעות הרגילות מסוד החיים, שכל מעשה בודד — מקרה, אך טעמו נכבד מאד.

היו צהריים. דניאל עשה דרכו למכונית הר הצופים. על מדרכה מנגדו, כמה צעדים לפניו, הופיעה שלומית. כסהרורי הלך בעקבותיה עד שנעלמה באחד הבתים הסמוכים. הוא המשיך דרכו וחזר שוב לאותו בית. יותר לא פגש בה באותו יום. תקפתו הרגשה משונה, כאותו אדם שלבש פתאום בגד ישן שהיה תלוי לו שנים בפינת הארון ויצא מכלל שימוש והנה משלבשו שוב, מצאו ידיו באקראי כרטיס נסיעה בשרות עירוני של עיר רחוקה ומדינה זרה ופתק זה החיה בו לפתע כל אותה חוית המסע שלפני שנים. האם עדיין אהבה? לבו לא נתן לו מענה. האהבה עצמה נתעוררה בו, הכמיהה לאהבה, ואילו שלומית לא היתה כאן אלא גורם. פגישתה רק הסיעתו אל מחוז הערגה והוא חש פתאום צמא למחוז זה, כאילו כל אותו החורף שבילה במחיצתו של שליט לא היה אלא התכחשות לעצמו וריצוי עוונות בלא חטא.

כל תכניות היום נידחו. הוא סבב ברחובות העיר עד שלבסוף ניטשטשה חריפות הפגישה הפתאומית. הוא שב לחדרו עיף מאד מגעגועים על אהובה רחוקה, בלתי נודעת.

באותו שבוע, כשדיפדף בחבילות המכתבים על ההר, אותו דיפדוף מיכני שכמעט לא היה מעלה כלום, קבל הודעה על קבלת חבילה על שמו. מאת מי יכול היה לקבל פתאום משלוח זה? מגורה אותו גרוי מיוחד של אדם המחזיק מכתב חתום בידיו, דאג לקבלת החבילה. החבילה היתה מפרחיה, ששלחה לו חולצה, עבודת סריגה נאה — מעשה ידיה. המתנה גרמה לו שמחה מרובה. טוב היה לדעת שידיה הנאות של פרחיה טרחו למענו. מישהו זכרו, מישהו העלהו בכל זאת על לב מאהבה. טוב היה לדעת שידי אשה טפלו במאות הקשרים הקטנים שבחולצה — למענו.

ואחרי שני המקרים האלה, הפשוטים והנדירים, שב הכל לקדמותו השגורה. שליט שכבר שכח את רוגזו על אותה נסיעה לגליל, רתם שוב את בן־זוגו לשינון על פי שיטתו ואף מצא זמן לעסוק בעבודתו הפילוסופית והיה מרבה בהערות שמתחת לקו ובציון מראי־מקומות בספרים, שאפילו שני תיקים, שלו ושל דניאל, לא הספיקו לאספם מן הספריה אל החדר.

הכל שב לקדמותו ושוב לא הופרע השקט. לא היה מי שיעקם את המסילה, אך כפי שקורה לעתים, קמה סערת־פתאום בעת שלות השקט דוקא והופכת הקערה על פיה.

היתה שעת בוקר שקטה. שליט עלה לאוניברסיטה לעבוד בספריה השימושית ואילו דניאל נשאר בבית, שטוח על מטתו ומעיין בספר. פתאום נפתחת הדלת ובמסגרתה מופיעה דמותו הגבוהה של ברוקה, שערותיו בהירות ועיניו ים כחול, שקרני השמש רוחצות בו.

— אתה?!

— אני, אני! מה הפליאה? בוא נערי בזרועותי!

ועד שדניאל הספיק לקום מעל המטה, כבר שילב ברוקה זרועותיו על צוארו והעניק לו נשיקה קולנית.

ז. רוח פרצים    🔗

לבואו של ברוקה נלוה רחש משונה, כאותן רוחות ביער, שאף אם כבר רגעו — עוד צמרות העצים מרטיטות.

רק הופיע וכבר נראו במחיצתו נשרי וקורקבן, שדניאל לא ראם זה עידן. והיכן היו נפגשים עכשיו? אצל שליט דוקא! מעשה פלא והמרכז כאילו הועתק לחדרו של שליט, מי שקירות חדרו לא שמעו מעולם רעש כזה וסער של וכוחים! שויכוחים לאפם — כעשן ריחני למעשן. המלים היו להם כשמן המור שמושחים בו גופו של עיף.

מיד להופעת ברוקה נתכנסה לחדרו של שליט החבורה כולה. האורח, נשרי ומשמשו. חבקין, שהציץ לחדר בשעת הכנת התה, הרגיש שחל איזה שנוי ושוב אין כוחו של שליט יפה להפריחו מכאן סמוך לבואו; מרוב בהילות שכח את הקומקום ואת תה־המנחה שלו, התפרקד על מטתו של דניאל וצלל בשיחת הנאספים, שכּור ממנה כחבריו.

רק שליט לא היה שכור. הוא היה כאן כאותו אנוס שנקלע לפולחן אלים זרים — אינו יכול לקחת בו חלק ואינו רשאי לפרוש. אולם מי שם לבו לשליט? רוצה — ישאר, אינו רוצה — הרשות נתונה! ושליט נשאר, זועם כלפי פנים ומנסה להבהיר פניו כלפי חוץ. מה ברירה היתה לו? סוף־סוף החדר היה שייך גם לגפן, ושליט לא רצה להפקיר את חברו עד גמירא, עוד היתה שהות להוכיחו על טעותו. ובינתיים גרמה לו ההמולה תענוג של נקמה: אדרבא, יראה־נא גפן עד אן יביאו הדבר, זמן קצר לפני הבחינה — אדרבא…

גפן חש בדבר, אך הנותרים לא שמו לבם לכך; מיד עם בואם התפרקדו ונתישבו, מי על המטה ומי בקצה השולחן והתחילו מגלגלים בשיחה. משונה היה מראהו של שליט בעל הקרחת המבהקת, שנשבּה לבין הבחורים שמחלפותיהם עבותות בשיחים.

ברוקה לא היה יכול לבלום בקרבו את השד:

— אתה, שליט, אינך צריך להסיר את הכובע בבואך לספָּר, מה?

בכל הגרונות מחלחל צחוק ואפילו שליט עצמו מגחך. נשרי אינו מסתפק בכך:

— טוב לו, בחיי. גם להסתרק אינו צריך עוד.

מספיק רק לנגב מעט את האבק וחסל.

שוב עולה הצחוק. דניאל מיצר על שליט ומסב את השיחה לכוון אחר.

— ואת החדשה כבר שמעתם?

— איזו חדשה? — שואל ברוקה.

— הזקן מוציא ספר חדש.

— מזל טוב! העולם יושע — לועג נשרי.

דניאל מתעורר. ספק ברצינות, ספק בחידוד:

— איזה יחס למדע, רבותי!

— חי־חי — מתלהב נשרי — לא ידעתי שאתה חמור כזה.

— גלית במאוחר — עונה לו דניאל.

— אינני אשם. כך הוא עם הבריות. שאצל הבהמות אתה מכיר סמוך ללידה ואתה מבחין: זה סוס וזה חמור. ואילו אצל הבריות אי אתה יודע כלום. עשרים שנה אתה סבור שיש לך עסק עם בן־אדם ופתאום אתה מגלה שאין זה אלא חמור.

— לא רע — סינן ברוקה בין שיניו — כלל וכלל לא רע. עיניו של קורקבן נוצצות: ראו את אדוני!

— ומה באותו מדע — פונה חבקין לגשרי — החידוד אינו מתרץ.

— המ, — הימהם נשרי, שכוחו היה גדול בחידוד מבהסבר הגיוני — אותו מדע שוה בעיני לאסימון שחוק וזה הדין בספרו של הזקן.

— איני מסכים לחידודיו של נשרי — אומר ברוקה ומועך את זנב הסיגרה הבוער בקיר — יש לי דעה משלי באותם הענינים.

הדלת נפתחה ובלא העזה נכנסה לחדר דבורה יואלית, התלמידה החיורת. ניכר שנקלעה לכאן שלא ברצונה. אך לאחר שכבר היתה בחדר לא העיזה לעזבו והיא נדחפה לקצה השולחן, שכסא ריק עמד על ידו והאזינה. איש לא שם לבו לה וברוקה המשיך:

— אני, גם אני אינני חסיד נלהב של המדע מן הסוג הידוע. סוף־סוף כל אותה התורה מפוקפקת היא. היא באה לאחר החיים. החיים עושים קודם את שלהם ואחר־כך באים החוקרים והפרופיסורים למיניהם וחושבים שיצילו את העולם בהעלת גירה שלהם, שהרי במקרה הטוב ביותר הם מואילים לאשר את העובדות.

שליט אינו מרגיש עצמו בטוב. נדמה לו כאילו אין כל אותה שיחה מכוונת אלא כנגד עבודתו המדעית. על כן הוא יוצא מכלל שתיקה ומוחה:

— אינני מבין אותך, ברוקה. אם כן, אין כל העבודה הזאת שאנו עושים כאן שוה כקליפת השום ואין בה כל תועלת?

— אה, את התועלת במדעי־הרוח קשה לשקול.

— ומה באשר למדעי הטבע ולמדעים המדויקים בכלל? — מתערב חבקין.

— כאן הדבר שונה. העבר בא ללמד על העתיד. הנסיון מתוה את הדרך. אך בעולם הרוח? מה קודם ומה מאוחר — אינני מבחין. אפילו בהיסטוריה אינני רואה מה למדנו מן העבר על העתיד.

קמה התעוררות גדולה. כולם דברו בבת אחת. דניאל סבר שיש הפרזה בדבריו של ברוקה. שליט טען שזו בורות. נשרי הצהיר דבר־מה, אך איש לא האזין לו וחבקין קפץ מאחד לשני ועוד הירבה את המבוכה. יואלית ישבה על כסאה כמאובנת ופניה מבוהלים. כתמים אדומים פרחו פתאום סביב עיניה. מעולם לא האמינה שאפשר לדבר כך על מדע.

— תנו לו לסיים — ניסה ברוקה להתגבר על המהומה — אינני יכול לבסס הכל על רגל אחת. קחו למשל את קישוטי המכוניות. יודעים אתם את הברגים היפים לסתימת המקררים במכוניות, היצוקים בצורות שונות. פעם אשה ערומה, נטויה עם הרוח ופעם צפור שכנפיה פרושות, מינים ממינים שונים. כעבור דור ישב פרופסור גרמני ויקדיש כל חייו לחקירת הצורות השונות של אותם הפקקים וישאיר בעזבונו המדעי שנים־עשר כרכים עבי־כרס לביסוסו של המדע החדש. ולבסוף תוסד באוניברסיטה קתדרה על שמו של המלומד הגדול.

כאן משסעו חבקין בקול רם:

— אינני מסכים, אינני מסכים! מה רע אתה רואה בכך? על אורנמנטיקה מזרחית וקישוטים עתיקים מותר לדבר מעל הקתדרה ועל קישוטים של היום לא? זוהי אמנות מודרנית. אחד מגלוייה. בטוי התקופה. קח את דירֶר! חיות קטנות וצפרים מותר היה לו לצייר ואחרונים של היום אסור?

ברוקה מנסה להשיב לו:

— לא אסור, מי אמר זאת? הכל מותר. אני רק מתריס כנגד דבר אחד: לא צריך לחשוב שיש כאן משום הצלת האנושות בכל החקירות המופרזות האלו. זהו מין לוקסוס רוחני שפעמים דבק בו אבק־מה של תועלת. העיקר שאין לנו כאן עסק אלא במותרות, הן בשביל החוקר והן בשביל הלומד. התועלת המעשית שבדבר כתועלת שבמשל ההתחרות בין אכילס והצב.

קורקבן היה פוצה פיו לכל דבר וכל דעה ששמע נראתה לו, אף שאחת שונה היתה מן השניה תכלית שנוי, אולם משאמר נשרי דבר היה זה מכריע מיד את הכף לזכותו בלא פיקפוק ושהייה. עכשיו נדמה היה לקורקבן שאין נשרי מתבלט בויכוח די צרכו ואמר:

— נשרי, ספֵּר להם את המעשה באותו סטודנט בשכונה ותנוח דעתו של ברוקה. עיני קורקבן נוצצו: מיד תראו מי אתם לעומת אדוני נשרי.

כולם סעדו בידי קורקבן ואז נעתר להם נשרי ופתח בדבקות המיוחדת לו את ספורו על סטודנט לפילוסופיה, שנקלע לשכונה עניה ושכר לו בה חדר קטן. היה יושב על ספריו כל ימיו, עד שיצאו לו מוניטין בשכונה כשקדן מופלא ויצא לו שם של מלומד מופלג שעוד מעט ויהיה דוקטור, ויש אומרים — אפילו פרופסור. פעם אחת נתעלפה בתולה בשכונה ולא יכלו להשיב רוחה. נתעורר אחד וצעק:

— קראו למלומד.

היה שם אחד ספקן שהשיב:

— עוד לא גמר. רק בסוף השנה יהיה דוקטור.

— גולם — צוח השני — אם אפילו אינו עדיין דוקטור, הריהו כבר כמעט דוקטור.

מישהו רץ אל הסטודנט ואחריו שני ושלישי עד שקבוצה שלמה עלתה אליו לחדר. כולם פרועים, כולם צווחים ומניעים ידיהם בהתרגשות. הסטודנט נבהל והניח מידו את ספרו של דיקרט על המתודה ושאל מבוהל ונרעד:

— מה קרה?!

— נתעלפה, השכנה נתעלפה, זו הצהובה, תציל אותה!

— מי? אני?! דוקא אני? קראו לרופא!

— אתה, אתה! אל תתביש. בוא!

— אבל, אתם טועים, תסלחו לי — התחנן המיסכן — אני לומד מדעי־הרוח, הניחו לי בבקשה.

— אין דבר, אין דבר, יהיה ברוח, תעשה מה שתעשה, אל תתביש!

סובבוהו וסחבוהו כמעט בכוח. ראה שאין לו ברירה, הלך אתם לחולה כאל גרדום. נתמזל לו מזלו וכשבא אל הנערה כבר חזרה אליה רוחה.

עוד באיתו לילה ארז הסטודנט את מטלטליו ועזב את השכונה בחשאי.

כולם צהלו ומחאו כף.

— ברוו, נשר, ברווֹ. כולנו נתחיל עכשיו במדעי־הטבע.

עיניו של קורקבן היו מלאות שמחה כאילו אמרו: רואים אתם חמורים, תולעים, אזוֹבֵי־קיר — מה אתם ומה חייכם לעומת נשרי?!

החבילה החלה להתפרד. חבקין נזכר בתה שלו. יואלית נעלמה אף היא. ברוקה הלך עם נשרי וקורקבן.

משהלכו האורחים נראה החדר עזוב וגלמוד והבדידות חרקה בו שן.

באותו לילה אמר שליט לדניאל:

— אתה יודע, החלטתי לדחות את הבחינות שלי.

— מה אתה סח? הרי למדנו כבר כל־כך הרבה ויש עוד זמן לחזור על הכל יפה.

— לא אספיק. אינו דומה שונה פרקו מאה פעם לשונה פרקו מאה ואחת. אני חייב לגשת לבחינה אחרת מיתר התלמידים. גם עבודתי — היא חשובה לי יותר מן הבחינה.

— טוב, עשה כרצונך. אך אני יועץ שלא לותר, איני רואה כל סבּה…

שליט לא ענה.

ח. שותפות חדשה    🔗

למחרת אותו יום בו הודיע שליט לגפן על הסתלקותו מן הבחינה, אמר זה לברוקה:

— שמעת, שליט מודה ועוזב — לא ייגש לבחינה.

ברוקה נתן קולו בשריקה ארוכה:

— מה אתה סח, באמת?

— בחיי. אמר שאינו יכול לגשת לבחינה כשאר התלמידים ומלבד זאת צריך הוא להקדיש עוד זמן רב לעבודה שלו.

— רחמנות עליו. בחיי. העולם מחכה לעבודתו. כמה הערות חסרות לו עוד מתחת לקו? ודאי צריך להוסיף עוד קצת מראי־מקומות, טַחַרן שכמותו!

— בינתיים נשארתי יחיד במערכה.

ברוקה צחק קלות ופתח לאחר הגות קצרה:

— שמע־נא, חביבי, מה היית אומר אילו החלטתי אני לגשת לבחינה והיינו מתחילים יחדיו מחדש — מה?

הוא נתלהב אגב דבור. דניאל עמד מפקפק.

— תוכל להספיק עוד? שליט אמר לי שאין דומה שונה פרקו מאה פעם לשונה מאה ואחת.

— צפצף עליו, עש שכמותו. תגיד לו שאין דומה שליט שונה פרקו מאה פעם לברוקר, שונה פעם אחת!

דניאל צחק. ברוקה היה נרגש ואמר:

— בחיי, אינני מתלוצץ. אני יודע את החומר. אני מבין! זמן רב הגיתי רעיונות אלה ונשאתי אותם בלבי. אינני זקוק לשינון. אשב עכשיו ללמוד. הבאתי אתי קצת כסף ולא אצטרך לעבוד. יש עוד די זמן, בחיי, גפן, תן יד ונעשה את הדבר בשותפות, נפלאות נחולל, בחיי!

התלהבותו של ברוקה דבקה גם בדניאל. שניהם לחצו ידיים ועוד באותו ערב קמה השותפות החדשה.

ברוקה ביקש שיעבור דניאל לגור עמו בחדר. הלה סרב. לפי שעה ימשיך לגור עם שליט.

ושליט היה מביט עליו כעל אוהב שבגד, מה שהרגיז את דניאל מאד, אלא שנזהר מלפגוע בו, חלילה — סוף סוף זכר לו את חסדו באותו חורף של תהייה ומבוכה.

ולימודיו של דניאל עלו במסלול חדש. מלא התלהבות ניגש ברוקה לחומר הלימודים והצית התשוקה גם בגפן, עד שטעם שוב מן הנעימות שבלימוד ראשון.

ואמנם נתנהלו הלימודים עכשיו בדרך שונה מבתחילה. לא היה מעצור לרוח, וכל מה שהביא בכנפיו נתקבל ברצון ובשמחה. בימים היו יושבים באולם הקריאה שבאוניברסיטה ועוסקים בתלמודם, אלא שמיד היה הממונה ממצמץ בעיניו ורומז, תחילה בידידות ואחר כך בקפדנות, שעליהם לעזוב במחילה את האולם, שהקוראים מצווים בו על השתיקה ואילו הם גרונותיהם גרויים יתר על המידה ואין להם תקנה אלא לימוד בחיק הטבע. לא היו מתנגדים לממונה והיו מודים בחיוך ועוזבים את האולם. בחוץ מצאו להם מקום כלבבם. פינה ירוקה, קרחת בין עצי האורן, ובה שכנו לבטח. כאן אפשר היה לקרוא בקול רם ולהתוכח באין מפריע. משהיו עייפים אפשר היה להשתטח בצל העצים ולטבול המבט ברום הרקיע.

עם שקיעת השמש היו יורדים לחדרו של ברוקה וממשיכים בלימוד ובשיחַ. בערב היו סועדים יחד ובולעים שוב מנה רוחנית של פילוסופיה, אם פרק ביוּם ואם פרק באפלטון, הכל לפי הרצון והצורך. לקינוח הלמוד נתעוררה תמיד שיחת חולין, אם בחבר שנכשל בבחינה, אם בחברה שזנחה מאהבה. כבר רוצה דניאל לשוב לחדרו אלא שברוקה אינו מניחו. אינו רוצה ליוָתר לבדו בחדר והוא מלוה את דניאל על דרכו. באים לפני חדרו של דניאל. רוצה הלה לשוב לחדר אלא שאין דניאל מניחו, שאין עם לבבו ליוָתר עכשיו עם שליט והוא מלווה קצת את ברוקה על דרכו. זה מלווה ומושך בחוט של שיחה וזה מלווה ומושך בחוט של שיחה.

באחד הערבים, כשעמד ברוקה ליטול ברכה מדניאל, פתח זה ואמר:

— יודע אתה, ברוקה, הייתי יומיים בגליל; השתתפתי בעליה האחרונה על הקרקע.

— כן. שמעתי.

— מנין?

— שליט סִפּר.

— שליט?

— כן. מיד לבואי סִפּר לי על דרך התרעומת, מעין תלונה עליך, סבור היה כי ארשיעך.

היתה שתיקה ממושכת.

— איני יודע, ברוקה, מאז שבתי מן הטיול הקצר, אין לי מנוחה.

— מי גזל מנוחתך?

— איני יודע. נבט של ספק לחץ על לבי מזמן ונבקע פתאום שם בכּפר, כשנתנה האדמה ריחה בלילה, אתה שומע?

— אני שומע.

— באתי לכאן מן הכפר. שאפתי להשׂכּיל, לקנות דעת. כרעתי כעל באר מים חיים ועכשיו נתעוררו בי ספקות. אני רואה שהתהום בין החיים והמדע כל כך עמוקה, כל כך גדולה. שוב איני יכול להכיר את עצמי. באתי אל הכפר דוקא באותו בולמוס של לימוד וכאילו נשבה על פנַי רוח רחוקה, נשכחת כמעט. איה החיים הפשוטים והטובים? הקרע כל כך גדול. ספרים, תִלי־תלים של הלכות על כל תג קטן שבקטנים מכאן והחיים כפשוטם מכאן. כל החכמה וכל המדע אינם אלא בשביל החיים כביכול, ואילו החיים עצמם, החיים עצמם מה יהא עליהם?

— צרה נושנת היא, דניאל, כלום תשוב לכפר? לא תוכל.

— מי יודע? ראה סופו של פאוּסט.

פאוסט דבר אחר. אין זה אלא משל. ייבוש של בִצות ועבודת אדמה אינם אלא סמל לעבודה שיש בה משום תועלת לאנושות. גם גֵיטה עצמו עשה עבודה מועילה, אך לשם כך לא הלך הזקן המופלא אחרי הבקר, אלא כתב את האלגיות של אהבה ואף סיים את פאוסט עצמו, או שהיה מהלך בעת רצון בין ערוגות שושניו ויוצר את תורת הצמחים.

— זקן אשמדאי זה ידע למצות חייו עד תומם ואילו אצלנו שניות טרַגית, שניות טרַגית עד נפש. אותו מדע הצמיא אותנו כמֵי־אוקינוס שאין שתייתם מרוה. אדרבא, הצמא גובר עם השתייה. הכל היינו רוצים לתת לנשמתנו, שלכּל יש בה יסוד. היינו רוצים באהבה פרוּצה, סוערת ופורקת כל עול והיינו רוצים באהבה שקטה ומזלפת אור לטיף וחמים, פינת בית שקטה וחיק אשה לחלום בו. היינו רוצים לשחוק ולרקד לתאוה כריקא ברחוב והיינו רוצים להגות בספר ולקשור נפשנו באות המודפסת, שהגות בה ולב בה והכל בה. והשניות הולכת וגדלה — — —

— בעצם השתיה מושקעת ההנאה ולא ברוייה. אתה זוכר את מיל: טוב סוקרטס בלתי מרוצה מחזיר מרוצה. בהתאבקות — ההנאה, בשאיפה—המטרה; מי מאתנו מיצה את החיים עד תומם? ואפשר אילו הצלחנו למצותם — שוב לא היינו באים על ספוּקנו. זה הפגם שמצאת בחיים אפשר אינו אלא יתרון.

— אולם אותו מדע שכאילו צריך לבסס. בא ומערער, בא ומקעקע הבירה. היתה אמונה תמה לאדם הפשוט, באה ההשכלה וגזלה. היו אידיאלים, שאיפות להמונים — באה הספקנות ונטלתם מהם. אותו מדע ששאפנו לו, בא ולימדנו ששני צדדים לכל מטבע ואף ליקר עלינו ביותר. שני פנים לכל דבר. פן אחד לאור ופן אחד לחושך ואין לדעת איזהו צד האור ואיזהו צד החושך. המוסיף דעת — גורע מאמונתו ומשלותו. כלום מקרה הוא שכל־כך הרבה ספקנים בצבור זה שלנו? מי מאתנו יעלה היום על מוקד למען אלהות כל שהיא? מפלגות? רק הדיוטות יענו אמן אחרי דברי מפלגות ויאמינו באמת שלהן אמונה עיורת. רק הדיוטות. הפילוסופיה לימדה אותנו לראות את הצד השני של המטבע, לימדה אותנו שאפשר כך ואפשר גם אחרת. מולדת? חברה? אפס, אפס איום! ואתה נשאר קרח מכל צד ואינך יודע במה לפתוח, במה לפתוח? מנין ליטול כוח לחיות? על כן אולי טוב יותר לשוב לכפר, לשוב ולשכוח הכל, הכל, להתעלם מן הצדדים השונים של המטבע, כך פשוט יותר. קל יותר…

שניהם מחרישים. רק אחרי זמן־מה פותח ברוקה:

— אין להַפנות את מרוץ הנהר מלמטה למעלה. כל הנהרות הולכים אל הים, כל הנהרות. תהליך טבעי הוא וכלום תרצה להלחם בטבע? והרי בשמו אתה טוען, לשמו. למיצוי השלם של החיים.

— כן, כן. וכאן באמת הקושי, כאן נקודת הכאב. היכן החיים האמתיים? היכן השאיפה הגדולה? יום־יום מתפורר המעט ששׂרד עוד ממנה.

— אינני יודע אם הדבר שאתה רודף אחריו קיים בעולם ואפשר שדבר זה אינו נחוץ כלל שיהא קיים בעולם. החיים, החיים עצמם באלפי גלוייהם וברמזי־רמזיהם הם המשמשים רעיון לעצמם, בתוקף עצמם, בשביל עצמם. כל מה שהכרזת אינו אלא סממן אחד של אותו היש הגדול, הבלתי נתפש בשלמותו, אלא בנשימת האף, בשאיפת הנפש. האמונות שהזכרת אינן אלא אבני ציין בדרכו של אדם פשוט והרחקת סימנים אלה מחייבת הרבה. אתה סר מן השביל שדורכים בו הכל, אל דרך רחבה ומסועפת, שסכנה גדולה כרוכה בה. החיים בלא אלוהים שלהם הפילו חללים הרבה, אך יש מי שיוצא מזוקק, זורח וקורן כשמש צהריים. החיים עצמם, החיים עצמם הם מטרתם — רק הם.

שוב מחרישים. רק צעדיהם מעלים הד ברחוב הלילי השוקט. הם קרבים אל בית שחלונותיו מוארים וריח מאפה טרי נישא סביבו. הם עומדים זמן־מה נשענים אל עמוד החשמל מול הבית. ברוקה נכנס ומביא עמו ככר לחם טרי. שניהם מגחכים. ברוקה פניו מאירים ואילו פני דניאל נתונים עדיין בהרהורים. הם בוצעים הככר ומכרסמים בתיאבון את הלחם הטרי.

כשלא נשאר מן הלחם מאומה עומדות שוב רגליהם לפני חדרו של ברוקה. הוא מפציר בדניאל שיכנס ללון אצלו הלילה. בראשונה מסרב דניאל ולבסוף נענה לו. ברוקה מוריד את מזרנו מעל המטה ומציעו על הרצפה בשביל דניאל ולעצמו הוא מכסה את הקפיצים בשמיכה, שוכב עליה ומתכסה במעילו. שלוה שלאחר חצות שוררת בחדר.

פתאום נשמע קולו של ברוקה:

— במה אתה מהרהר, דניאל, באשה?

— ברוקה — ואתה?

— ליל מנוחה.

— ליל מנוחה.

בוקר דֵהה נתלה בחלון החדר.

ט. מגע    🔗

החדר היה דמום; לא היה בו איש מלבדו. משעמדה נירה לבקרו, ביקש דניאל משליט שיפַנה לו לערב זה את החדר. הוא הסכים מיד ורק עיניו הקטנות היו תמהות במקצת. עכשיו חיכה לה. נירה תבוא לחדרו.

תוך התלהבות של לימודים קם ברוקה בבהרו של יום אחד ואמר לגפן:

— דניאל, החיים בלא נשים אינם קרויים חיים ודוקא עכשיו, ערב הבחינה, חשוב הדבר שבעתים. אני מותר על מעלה אחת בציוני חֵלף אשה כלבבי!

צחק דניאל וענה לו:

— מנין שיש לך ממה לותר?

נשים הכירו בכל זאת. לדעתו של ברוקה אין המשכילה אשה אידיאלית, אשה פשוטה הולמת יותר את איש הרוח וגיטה והיינה יוכיחו! אף פעם לא אהב לבלות בחברת תלמידות האוניברסיטה; מוטב למצוא נשים שההשכלה לא החוירה את לחייהן ולא הקהתה את חושיהן הנשיים.

לא יצא חודש וכבר היו להם מכּרות הרבה, עד שהתחיל ברוקה מתידד עם נערה אחת. דניאל נשאר בגפו.

— איני יכול, איני יכול לפי הזמנה — היה מתריס וטוען כלפי ברוקה — מה אעשה ואיני יכול…

אלא שלבסוף שיחק לו המזל, מקרה מופלא באמת; הוא הכיר את נירה. ומעשה שהיה כך היה: באחד הערבים עמדו ללכת לקולנוע. אמר ברוקה שיקרא גם לחברתו. אמרה חברתו שתקרא לחברתה וילכו זוגות־זוגות להצגה. משהוצגה לפניו הבחורה נוכח שהוא מכירה. שערותיה היו בהירות, עיניה חומות ומסגרתן נאה וכל גופה — מיזמור עלומים. מי היתה הנערה? למראה נתלותה אליו תשוקה רחוקה מעולם אחר – הוא לא זכרה.

משהושיט לה יד, אמרה:

— הרי אני מכירה אותך. — עיניה נוצצו.

כן, כן. עכשיו ידע. הרי זו היתה הנערה שנלותה לנשרי באותו נשף מלפני שנתים — נשף האפיקוריים על הגג! והרי לפניו עמדה הנערה שנשקתו אז פתאום, כשנפל שכור מריקוד והוא דחפה בגסות — כן, כן, זו היתה הנערה.

מיד נתקשרה שיחה לבבית. מקרה מופלא. כיום לא היה דוחה אותה אילו ניסתה לנשקו. ואפשר היום לא תנסה…

ברוקה סובר שנערה פשוטה יפה יותר לנפשו של סטודנט ואולי הצדק עמו. הנה, נערה פשוטה ויפה. עת רבה היה הלב מלא געגועים על חן נשיי, על מגע קליל של שפתים. — מקרה מופלא, מקרה מופלא מאד.

אלא שנירה זאת, נערה משונה היתה. משלמדה שנשתנו העתים וראתה שהוא שמח לקראת כל פגישה עמה, היתה כמשתמטת ודוחה בלך־ושוב; לטייל? ברצון רב, אלא שהשבוע כל ערביה תפושים. לבקרו בחדר אינה יכולה להסכים, שכן אין היא מבקרת גברים בביתם. ללכת להצגה? בעונג. אולם סרט זה אינו נראה לה, ועוד חזון למועד.

היה דניאל תמה ושואל עצמו: נערות פשוטות, נערות פשוטות?!…

אולם הערב תבוא. לבטח תבוא. סוף־־סוף נתנה הסכמתה. מקצה הרחוב נישאו צלילי מוסיקה טובה והלילה היה ערֵב. הוא החזיק כרך שירים של היינה והיה מתבשם בהם, כאילו ריח שושנים כמושות גנוז היה בין הדפים. כמה טוב היה בכל זאת לחיות, להיות צעיר ולצפות לבואה של אשה. היא תבוא, תברכהו ואהבה עמוקה תנהר מעיניה.

— באתי… תאמר לו בקול כבוש.

— אשרי שבאת. — יאמר לה.

— אשרי שלי. כל ימי צפיתי לך, אהובי. במסתרים ערגה נפשי אליך, נערי.

— לבי נשבּה לבין החלומות, אך אין החלום אלא את.

היא תחריש; תיגש אליו ותשק לו על עיניו בדבקות. שפתיו לוחשות בלא קול:

— הרבה ערגתי. דרך רבה טולטלה אהבתי אליך. עתה מצאתיך, את היחידה, האחת…

משנשמעו צעדים מעבר לדלת׳ היו עיניו עצומות ונפשו רחפה על גבול החלום והמציאות.

— שלום, מה שלומך? ראֵה כמה אני דייקנית, אחרתי רק ברבע שעה.

— רבע אקדמי.

— איזה רבע?

— לא כלום. אני שמח שבאת, נירה.

— אילו חשבתי שאינך שמח לא הייתי באה כלל.

— תודה לך, נירה.

אך היא האזינה רק בדרך־אגב — עמדה בריחוק־מה ממנו והסתכלה בו בתמיהה.

— מה המבוכה?

— לא כלום, חשבתי שאצל פילוסוף כל הקירות מרופדים בספרים, כמו בספריה הלאומית.

הוא בלע אבק חיוך ולא השיב. עכשיו משהיתה כבר בחדר לא ידע איך לקשור עמה שיחה. כמה רחוק היה כל זה מחזות הלב! היא חשה במבוכתו, ניגשה למקום מושבו ונטלה לידה את כרך השירים שהיה מונח על ידו.

— מה אתה קורא כאן?

— היינה. שירים של היינה, את רוצה לשמוע?

הוא ישב וטרח לתרגם לה מן השירים, אולם לא הצליח לענינה. ניסה לבאר לה ולהלהיבה בכל האמצעים שבידו ונמצא מגוחך בעיני עצמו. אגב קריאתו שוטטו עיניה על פני החדר והן ניתלו, אחוזות שעמום, בכלים שונים, פעם במכונת הבישול ופעם במנורה המשוכה בעניבה, עד שהתלהבותו של דניאל פגה והשירה גועה על שפתיו. מה שונה החלום מן המציאות!

היא קמה והחלה מפשפשת בין ערימות הספרים ואמרה:

— כן, מכאן אקח לי ספר לקריאה. שירים אינני אוהבת. עוד בבית־הספר שנאתי שירה. שם צריך היה עוד ללמוד בעל־פה!

היא צחקה צחוק מעושה וקצר שהפסיקתו מיד.

— כן, ספר זה אקח לי, הלא תתן לי, מה?

— ברצון רב, אולם אינני בטוח אם ספרים אלה יענינו אותך.

הוא נתקרב אליה ומעבר לכתפה העיף עין על הכרך הקטן שבחרה. היה זה ספר הנחת היסוד למטפיסיקה של המידות לקנט. הוא חייך ואמר לה:

— אין זה בשבילך. לא תביני.

— מה? מנין אתה כל כך בטוח שלא אבין?

הוא נתחרט על המיפנה הבלתי רצוי שבשיחה וניסה לרכּך את משפטו:

— לא נתכונתי לכך, אני רק סבור — פשוט הספר לא יענין אותך.

— אין דבר, אין דבר, אל תדאג לי; אם לא יהיה מענין — אדלג על המקומות המשעממים ודי. — תמיד אני עושה כך.

הניח לה ולא השיב כלום. במה אפשר היה להעסיק אותה עכשיו? הוא הוציא מעט תמונות מטיוליו בהרים ובמדבר יהודה והראה לה, עד שאזלו ולא ידע במה לפתוח שוב. כבר ניחש שיש בדעתה ללכת — איך יאריך מעט את ביקורה?

והנה עלה בדעתו רעיון נפלא: מוסיקה! הוא הכיר מוסיקאי אחד שהיה מסדר נשפי תקליטים לחוג של חובבים. בערב זה נתקימה פגישה ובתכנית — יצירותיו של באך. מקרה מוצלח. הוא נתעורר שוב והציע:

— אולי נלך לקונצרט?

— אין הערב שום קונצרט.

— לא קונצרט פומבי. התכונתי לחוג שמוסיקאי אחד אירגן כאן למוסיקה קלסית — בתקליטים.

— אה, בתקליטים — אמרה בנעימת אכזבה — טוב, אם אתה רוצה ללכת…

ראה שלא נתלהבה ביותר לרעיונו, אלא שכבר לא רצה לבטל הצעתו, ביחוד מפני שלא היה לו דבר אחר להציע.

הגיעו לדירתו של המוסיקאי. המאזינים כבר היו מסובים באולם נושן, שחלונותיו משורגים בשבכת ברזל. החדר היה כהוי. המסובים ישבו פזורים על כסאות ועל כרים שעל הריצפה: במקדש מעט זה היה המוסיקאי כמין כהן גדול, מתקין את המכשיר ברוֹך ומכוון התקליטים באהבה רבה ובדחילו. בזמן הנגינה היו עיניו אחוזות ערפל; ברוקה שהכניס את דניאל לחוג, אמר לו כשהביאו לראשונה:

— משלא תבין איזו יצירה — תביט בפניו של המוסיקאי ותתחור לך.

הם נתישבו. דניאל ניסה לצמצם גופו ולהחריש ככל שאפשר והתרעם מעט על נירה שהקימה רעש מתוך אדישות לכל המתרחש כאן.

מיד פתחו בבאך. רוממות הצלילים הסיעה את דניאל לעולם אחר, עד ששכח כי בא לכאן עם נירה כדי לשעשעה.

פתאום ראה את נירה כופפת ראשה על שעון־היד שלה, מתאמצת להבחין במחוגיו ומכוננת באטיות משעממת את קפיציו. משחשה במבטו של דניאל, נתכופפה לצידו ואמרה בקול לא נמוך:

— עוד לא מאוחר. די מענין.

מישהו הביט לצידם בעין זועפת. דניאל נשך את שפתיו. שוב לא יכלה המוסיקה להסיעו למרומים. נוכחותה של נירה כבלה אותו אל הקרקע.

משנסתיימה התכנית ליווה אותה דניאל לביתה וכמעט שלא החליף עמה דברים. עכשיו משהלך על ידה, מנסה להסתיר את תרעומתו שלא ידע במה לתלותה, שילבה זרועה בזרועו. הרגשתו קהתה מעט. הוא לחץ קלות את ידה. משהגיע לביתה נפרדו בלא שהייות ודניאל פנה לדרכו.

בצעד מתון הלך לחדרו. שליט בודאי כבר ישן מזמן. והיכן היה עכשיו ברוקה? טעמו של ערב זה משונה היה לכל הדעות. הרחובות היו שקטים. מישהו הדביק מודעות על הלוחות. דניאל צעד מתונות ונכנס בשקט לחדר.

הוא העלה אור והתחיל להתפשט. על השולחן היה מונח ספר פתוח; העיף בו עין וקרא:

עמנואל קַנט — המטפיסיקה של המידות.

י. גוֹנים    🔗

בפרוזדור הארוך והנרחב של בית־האוכל בהר הצופים סודרה תערוכת תמונות, אחת משורת התערוכות של האמנות החדשה. הפעם ניתנו תמונות ממכחולם של אבות האימפרסיוניזם הצרפתי. תמונות בגדלים שונים, צבעוניות ואף דפוסים בשחור ניתלו במסגרות נאות ותחת צפוי של זכוכית. הכל מסודר בהבנה ובטוב טעם.

גפן וברוקה לא היו באים עתה לאוניברסיטה, אלא לצורך החלפת ספריהם בלבד ועל כן החליטו לעלות במיוחד לשם ביקור בתערוכה החדשה ולשם ריענון הרוח, שלא תעלה חלודה בזמן ההכנות לבחינה. מיד הורחב חוג החברה. ברוקה הזמין את החבֵרה שלו וגפן את נירה וכך אמרו לעלות קצת לטייל בהר ולבקר בתערוכת התמונות.

משנפגשו עם הנערות נודע כי החברה עוד תלך ותגדל. עם נירה באה בחורה מחיפה השוהה בירושלים לרגלי ביקור ועליה יתלוו עוד שני מכרים, צייר ומשורר, לדבריה של נירה.

— מה אתם סבורים — אמרה בלא שמץ של חיוך — מכּרַי אינם לעולם אנשים פשוטים, כמו זה בעל הקרחת שגר עם דניאל; מה שמו, שליט?

— והרי איני משורר ולא צייר — השיב לה דניאל. אך נירה לא ראתה עצמה חייבת להשיב תשובה וזרזה את ברוקה וגפן, שלדבריה מחכים לה השאר אצל מקום חניית המכוניות. משהגיעו למקום המיועד חכו להם המכּרים החדשים. נלחצו ידיים, נאמרו השמות החדשים; אזנו של גפן לא קלטה אפילו שם אחד. הבחורים — שניהם היו תלמידים של שנה ראשונה, פנים חדשות, שאין התלמיד המכין עצמו לבחינות נותן עליהם דעתו.

הבחורה הזרה — פניה היו טובים, אם כי נירה היתה יפה ממנה; ובעוד נירה היתה פזיזה ועוררה תשומת־לב בתנועותיה ובדבורה השוטף ברעש כפלג הרים, היתה הזרה מתונה, מתבוננת סביבה בשיקול דעת ומחרישה.

משעלו בהר הציע ברוקה לסייר קודם את נכסיו שלו, כביכול. כולם הסכימו. הסבירו לבחורות את מנגנון לוחות הקיר העולים ויורדים, פתחו הברזים באולם ההרצאות של חימיה ואף ברז של גז פתחו — מתוך נימת מסתורין מיוחדת והלכו לגבעה של תיאטרון המעלות. המדבר היה עטוף גלימה כחולה וים הערבה היה אחוז תרדמה עמוקה.

הבחורים החדשים ליוו את הסברתם של ברוקה ושל גפן בנעימת בטחון ופניהם כאילו העידו: לנו לא תסבירו מאומה, שאין אנו ירוקים, חלילה. נירה פיזזה פה ושם ואמרה שלא היתה מסכימה לעולם ללמוד חימיה מפני הריחות האיומים במעבדות וברוקה אמר לה שאין זה הנימוק היחיד הידוע לו. האורחת מחיפה קבלה הכל בהתבוננות ערה ובשלוה ורק עיניה היבהבו לפעמים בפליאה.

משהגיעו לכלובי־הקופים אמרה פתאום:

— הקופים האלה! תמיד תוקפת אותי הרגשה משונה כשאני רואה קופים, כאילו, כאילו נתעורר בי עימעום של זכר קדום, קדום מאד. האומנם עשינו דרך כה ארוכה בעולם?

לא ידע גפן מדוע נתעורר בו פתאום רצון להתנגח קצת בדברים ואמר, מעט בלעג, מעט מתוך התנצחות סתם:

— לא יתכן, רק אשליה היא ביודעין, מין אוטוסוגסטיה. אין כלל עימעום של הרגשה מסוג זה. פרפר אינו זוכר כלל שהיה פעם גולם.

— אפשר פרפר אינו זוכר, אבל אדם…

בדבריה היה מן ההתגוננות וגפן לא העיז להוסיף.

עוד טיילו מעט עד שנירה קפצה;

— והתמונות? איפה התמונות שהבטחתם?

עכשיו ירדו למקום התערוכה ונסתחפו בזרם הצבעים. הצייר נשתנה כולו וכאילו הוצת באודם הצבעים. גם השאר שיקעו עיניהם בתמונות. רק אותו בחור שנירה קראה לו משורר, לא מצא ענין במוצגים וגם נירה עצמה אחוזה היתה שעמום. עיניה החליקו על פני התמונות ולא ראון.

משהשביעו עיניים בראייה ראשונה, נתעכב הצייר על יד תמונה מודפסת בלא צבע ואמר:

— אלו בלי צבע מיותרות לגמרי. איזה ערך יש להראות תמונה של אימפרסיוניסט צרפתי בלי צבע? נטלת מהם הצבע, נטלת הנשמה. תמונות אימפרסיוניסט בלי צבע הן כתוי סימפוניה בלי עצם הנגינה. התוים בלבד אינם אומרים מאומה ללב השומע.

דניאל נתעכב על יד תמונת קבצן ופתח בתמיהה:

— אמנות. מה זאת אמנות? הנה קבצן. אולי ראית אותו ברחוב ולא נתת עליו לבך. נתת לו פרוטה או לא נתת — והנה כאן, משהעלוהו על הבד, הוא הופך אמנות.

— זהו כל הדבר — נתלהב הצייר — כאן נפש האמנות. בתשובה לשאלתך — כל ההסבר של הבעיה. האמן רואה את הקבצן ברחוב ראייה אחרת, עמוקה יותר משרואה אותו עובר ושב. בתמונה זו מכריח אותך הצייר להביט במשקפיו שלו והוא נותן לך את הלבוש והצבע וחוסר התקוה שבכל קבצני העולם. הוא מעלה את הקבצן למין בריאה חדשה, כאילו יצרו הוא עצמו. בריאה עילאית מרוכזת מתמצית ההויה.

הקבוצה נצטופפה סביב הצייר. האורחת אמרה בקול של ענוה, כשעיניה קבועות בתמונה:

— בתמונות האסכולה האקדמית היו הגבולות שבין צילום וציור מיטשטשים, אך כאן, לנוכח אלה, מי יגיד עוד שעתיד הצילום לתפוש את מקומו של הציור?

כאן נתלהב הצייר ביותר והביט בחבה יתרה כלפי המדברת:

— אין ספק, אין ספק. הצילום אינו אמנות במובנה הטהור של המלה, מפני שבצלום שולט האובּיקט ואילו בציור טובעת נפש האמן את אפיה במוצג. כל קו — פרושו אופי ואילו צילום מלבד שהוא מעשה מוכני הריהו אוביקטיבי מדי, בזמן ששרשה של אמנות הוא הסוביקט. שפע הנושאים שיד אחת מעניקה לאמן — ידו השניה דוחה אותו והסוּבּיקט בוחר ממנו רק מעט מן המעט הקרוב לנפש האמן.

גפן היטה אוזן לצייר וראה שפניו משולהבים ועיניו בוערות אגב דבור. בחור זה מצא חן בעיניו.

פתאום ראה את נירה כופפת ראשה לכאן ולכאן לנוכח תמונת נוף של סיזן. כלום מצאה פתאום ענין בצבעי האימפרסיוניסטים והיא מחפשת מקום מתאים שממנו תראה את התמונה באור נכון? הוא נתקרב כדי לבדוק את הדבר ולבו התחיל נוקפו: בכל זאת לא היה מקום לספקנות זו שקיננה זה מכבר בלבו. אך משנתקרב ראה שחיפשה את דמותה בזגוגית התמונה ומשמצאה — הרימה ידה ותיקנה תסרקתה בחשיבות. במשנה ענין פנה דניאל לתמונה הסמוכה.

בינתים וחבורת תלמידים יצאה ברעש מאולם המסעדה, כולם בסינרים לבנים — סמל עולם הטבעונים. השיחה נפסקה. המשורר, כביכול, הציע לעזוב את התערוכה. החבורה עיפה מן הבקור וכולם חזרו אל חורשת ההר.

השיחה היתה רבת ענין. דברו על שופנהויאר ודברו על נשים. המשורר ביטא בהנאה את שמו של וַינינגר ואמר שלדעתו גילה הפילוסוף הצעיר את דעתם הנסתרת של כל הגברים. האורחת הביטה בלעג נסתר על המדבר, שמדבריו בלטה בורות וציפצפה שחצנות.

— הניחו להם לגברים — אמרה — הצדיקים הגמורים.

רוח ההתנצחות נתעוררה שוב אצל דניאל והוא שאל:

— מה פרוש?

— איני סובלת את מבטם. זה מדבר על שנאת הגברים לאשה, אבל עיניהם מפשיטות אותנו ערומות אפילו ברחוב.

— אף עיניכן כך — אמר גפן — אלא שהן ערומות יותר ופרוש עליהן דוק של צניעות מתחסדת ומעושה.

— אבל אתם, אתם הרי מוכנים לכבוש כל אשה, כל אשה שתזדמן לכם, ולא איכפת לכם כלום. בכל הזדמנות מוכנים הגברים למכור את נשמתם.

— והנשים את גופן.

— נא, נא, מה אתכם — נתן עליהם ברוקה את קולו — ציחצוח חרבות?

דניאל צחק. באמת לא ידע מה עוררו להצר לדבריה. ההתנצחות לא היתה בטבעו. פתאום הושיט לה ידו ואמר:

— נהיה לוחמים בני־כבוד. תני יד. סלחי לי, אבל שכחתי את שמך, לא שמעתיו כהוגן.

אף היא חייכה, חיוך טוב ובהיר והושיטה לו ידו.

— שמי זהורית.

— ואני דניאל. דניאל גפן.

יא. בחינות    🔗

ההכנות לבחינה הגיעו לנקודת רתיחה. הדעת כבר לא היתה נתונה ללימוד שיטתי ולקריאה, שכבר נתפשו הלומדים לעצבנות יתירה ועיקר תלמודם היה עכשיו בחזרה על-פה ובויכוחים על חילוקי הדעות שבשיטות הפילוסופיות השונות. ברוקה עומד מכאן ומגן בשמו של מיל על יסוד התועלתיות שבעולם המידות, שאפילו המעשה המוחזק לרע עלול לההפך לטוב בנסיבות מסוימות, בכגון אותו מקרה של גניבת רופא, כדי להביאו למקום שזקוקים לו ביותר והוא מסתמך על אריסטו שכבר גרס במשנתו כי אין טוב אלא בנסיבות מסוימות והמשלים מרובים. וגפן פורש זרועותיו מכאן וסותר כל טענה של תועלתיות ותובע בשם הפילוסוף מקניגסברג את טוהר הצו המוחלט שבתורת המידות, הקודם לכל נסיון ואסור שיהא בו אפילו אבק של תועלתיות; שאין הטוב משום שהוא מועיל אלא בזכות עצמותו הנשגבה והוא סומך דבריו על אותו משל במשוגע שפורץ לחדר ורובה בידו והוא שואלך: היכן פלוני, הנמצא הוא בחדר הסמוך? רק אראנו וארצח אותו בכלי זה! — אפילו אז אסור לך לשקר כדי להטעות את המתפרץ ולהגיד לו: אתה טועה, ידידי, פלוני איננו כלל בחדר הסמוך…

כך מגלגלים בשיחות, לעתים מתוך חומר הבחינה ולעתים על הבחינה עצמה, כגון מי ומי בבוחנים ומי ומי בנבחנים והלב הומה ומפרפּר.

לפעמים מתעורר דניאל תוך נקיפת לב וחושב שלא יצא ידי חובה בלימוד משנתו של פילוסוף פלוני או אלמוני. שוב אינו מחכה לשעה קבועה של לימוד, אלא ממהר ופורץ לחדרו של ברוקה ומושכו בכתף המגיחה מתחת לשמיכה:

— ברוקה, העולם בוער ואתה ישן. כבר מאוחר׳ קום.

אלא שאין הדבר עולה על דעתו של ברוקה. הוא משתמט והופך פניו לקיר.

— לא נספיק, ברוקה. למען השם׳ קום. הרי אין אנו יודעים עוד מאומה. כלום אתה מכּיר את דיקרט?

— מכּיר, מכּיר. למדתי אתו יחד בבית הספר.

— ברצינות. אני שואל אותך: אתה מכיר את דיקרט?

— ברצינות? יהא ברצינות. אפלטון לא הכיר כלל את דיקרט והרי אפלטון היה לכל הדעות פילוסוף כהלכה. מחוץ לזה אני רוצה לישון, נרדמתי אמש במאוחר.

— בחיי, אם לא תחדל, אני חוזר מיד הביתה.

— נא, נא, רק בלא רוגז. בעוד רגע אני מוכן לעבודת הבורא, רק רגע.

וקופץ מתחת לשמיכה, מתמתח כהלכה ואומר:

— אה, גפן? ברוך הבא, אמרת לי משהו?

ונעלם בחדר האמבטיה. גפן יושב אל שולחן הספרים.

כך היו חולפים הימים ויום הבחינה קרב. העייפות הלכה וגדלה ונצטמצמה במרכז הראייה; העינים האדימו כאילו כל המאמץ נתרכז בהן.

והבוקר המקווה בא. כל הלילה שלפניו נתהפך גפן במיטתו, כלום דבר קל הוא: בחינת גמר ראשונה באוניברסיטה, קציר ראשון אחרי שלוש שנים! הוא השכים לקום, עשה שערותיו והתגלח בתשומת־לב יתרה לבש בגדי השבת וכבר בשעה מוקדמת דפק על דלתו של ברוקה. אף הוא כבר עמד במכנסיו, אלא שעדיין לא הספיק להתגלח. ידיו רעדו לו, לגפן, מקוצר רוח. הוא ליוה את ברוקה לחדר האמבטיה ולא הניחו עד שיצא מתחת לתער מגולח למשעי.

אגב פעולתי של ברוקה זריז־הידים היו בודקים זה את זה בשאלות משאלות שונות, אם בדבר תורת המידות של שפינוזה ואם בבעית הכל והכלל של רוּסו, ככל שהעלתה הרוח והעצבנות.

עכשיו הפסיקו לגלגל בחומר הבחינות ונתנו דעתם על היום היפה ועל ארוחת-בוקר טובה. בבוקר זה החליטו לאכול כאנשים רמי-מעלה — במסעדה טובה ולא בבית, כרגיל. הזמינו ארוחת בוקר כהלכה ועל אף הבחינות לא לקה תיאבונם

כבר רצו לעלות בהר, כשנזדמן להם ברחוב מוכר פרחים. נטל גפן קצת פרחים מצרורו ואיחל לעצמו:

— בהצלחה.

משעלו בהר עמדו כבר קבוצות נבחנים. זה נאנח על הֶגל שאינו מחוור לו די צרכו וזה גונח שהגיונותיו של דיקרט טורדים אותו מעולמו — אפשר היה לחשוב על פי דבריהם שאף אחד מהם לא יעמוד בבחינות. אלא שהכלל ידוע: אם בגימנסיה הנערים מתהדרים זה בפני זה: אני חכם כשלמה המלך ואין דומה לי בידיעה, הרי כאן היפוכו של דבר, מן הנאה וההוגן להפריז בענוה והגונח ביותר הוא המהוגן ביותר; אלא כיון שהשיטה ידועה שוב אין הגניחות משיירות רושם רב על שומעיהן.

פתאום משך ברוקה את גפן בשרוולו:

— ראה־נא, ראה מי כאן. הכדים לנהר, שברי-חרס לאן?

בין המצטופפים עמד שליט כחרם מושלך, כפוף ונכנע. כנראה שלא עמד בשלותו ועלה לראות את גפן נכנס לבחינה, שאף הוא יכול היה להשתתף בה כמותו.

גפן היסה את ברוקה וניגש לשליט. זה נתן בו עיניו הדהות שגץ של קינאה טובה היבהב בהן. שליט קינא בו. הוא נראה לגפן ככלב מוכה ובמקום שיאחל שליט לגפן, לחץ גפן את ידו של שליט ואמר:

— אין דבר, שליט, אל תצטער. איך אומר המשורר: “ובעוד
שנה, כעת חיה, אל החופה נלך, פתיה…”

בין כך ובין כך ואולם הבחינות נפתח. נבחן נבחן ומקומו. כבר מחולקות המחברות והקסתות סדורות ועט וצפורן חדשים לצידן.

— מצד החומר - הכל בסדר. - נאנח ברוקה -אלא שהתוצאות תלויות גם מעט ברוח…

איש אינו צוחק. השומעים רק מחייכים חיוך מעושה, רוצה לומר: מה אתה סבור שהנני עצבני? לא דובים ולא יער והראיה שאני מחייך לעומתך. אלא שאף העמדת פנים זו אין מאמינים לה, שכן הרב לייבּניץ, נוחו עדן, הניח התאמה בין המונדות העיורות ומתוך כך יודע נבחן נפש חברו.

גפן מספיק עוד להניח על יד כל נבחן מבּין ידידיו פרח מצרורו וחוזר ויושב על מקומו. מיד נכנסים פקידי המזכירות ומחלקים השאלונים לנבחנים. המתיחות עולה וגוברת.

עכשיו מתחילה הבחינה.

שלש שעות אלה של בחינה כאילו לא היו שעות רגילות של היום. אולם הבחינות כאילו נפרד היה מן העולם כולו ומרוץ החיים הרגיל לא נגע בו. כל כוחות הנפש וכל עזוז המחשבה הועלו אל השטח ונתרכזו במושג אחד: בחינה. מעולם לא עבד המוח במין בולמוס כזה. האויר באולם זה שונה היה מבחוץ, כאילו ישבו במין פעמון־נסיונות והאנשים שנראו מעבר לחלון, דמו ליושבי האולם כצללים נעים בעולם זר ולא-מובן.

כך עברו ימי הבחינה שבכתב. אף שהבחינה שבעל־פה נועדה לסוף אותו השבוע הרי היה עיקר המאמץ מאחוריהם. משיצאו מן האולם, ברוקה ראשון ואחריו גפן, נפלו זה על צוארו של זה מרוב התרגשות —כלום יכלו להטיל ספק בהצלחתם? אשה זקנה, שעמדה מחוץ לאולם הבחינה, ראתם בכך וניגשה אליהם מבוהלת. כל ימי הבחינה היתה מדביקה אפה על זכוכית הדלת כדי שתראה את כתפי בנה־יחידה כפופות על מחברת הבחינות. עכשיו שאלה בקול רועד ונרגש:

— ראיתם את בני, את בני ראיתם? האם הצליח?

הרגיעו את האם במלים רכות וטובות, עד שנוצצו דמעות בעיניה הדהות.

— בן־יחיד ויתום מאב, עד שזכיתי להביאו לבחינות-גמר באוניברסיטה, בן יחיד ויתום…

ניחמוה ועודדוה במיטב המלים שבלב ואחר הלכו שלובי־זרוע לבית האוכל, להשיב הנפש והגוף ולהשוות תשובותיהם על השאלות.

באותו ערב הכריז ברוקה:

— לא איכפת לי מה תוצאות הבחינה שבעל-פה — הערב נחוג בריקודים!

הזמינו את נירה ואת זהורית והלכו בשני זוגות לרקוד בבית קפה מפואר.

מצב הרוח היה מרומם מאד. נירה כאילו צמחו לה כנפים בערב זה. מלאה פיה הלל על הנוגנים ושיבחה את ריצפת־הריקודים. זהורית שאלה על מהלך הבחינה והתענינה בנוסח השאלות שניתנו. זה שואל וזה עונה ולפעמים אין מספיקים להשיב וכבר נשאלת שאלה חדשה.

הוזמן יין ומיני תרגימה ולאחר ששתו לחיים ולתוצאות מוצלחות של הבחינה קמו להסתפח על הרוקדים. הגברים מתחלקים בנשים. פעם רוקד גפן עם זהורית וברוקה עם נירה ופעם להפך וחוזר חלילה. אין הריקוד שובת.

משפתח גפן במחזור הריקודים, אמר לנירה על דרך ההתנצלות:

— סלחי לי, נירה. איני מיטיב לרקוד, זמן רב שלא רקדתי, אבל אעשה כל המאמצים ובלבד שתהיי סלחנית.

— ובלבד שלא תדרוך לי על הנעלים החדשות. אפילו לא ראית שיש לי נעלים חדשות. באמת אינך רוקד הרבה?

צריך היה לפסוח על איזה זוג שנשתרבב באמצע. גפן גייס את כל כשרונו בריקוד כדי להחלץ מן המיצר. אבד לו הקצב אלא שמיד תפשו שוב ויצא בשלום מן הסבך. על כן נתאחרה קצת תשובתו:

— באמת שאיני מרבה לרקוד. באולם זה למשל עוד לא הייתי מעולם.

נתנה בו עינים תמהות.

— ברצינות?

— ברצינות. אבל את התזמורת כבר שמעתי. הם מנגנים גם מוסיקה רצינית.

— איפה שמעת את התזמורת, אם עוד לא היית באולם זה אף פעם?

כאן הישהה דניאל את תשובתו, אף שלא בא בריקוד כל קושי מיוחד. אחר־כך ענה בקול כבוש:

— לפעמים הייתי מאזין בחוץ, מאחורי החלון הגדול.

היא הביטה בו בעיני־פיקפוק, כאילו שיטה בה.

חוט המנגינה נקרע.

בלא מלה חזרו לשולחן.

הריקוד שלאחר זה היה אטי, מילודי מאד וטוב תנועה. הזוגות ריחפו כבחלום, אחוזי קסם הצליל ורנן תנועת הגופים. גפן רקד עם זהורית. גופה היה קל תנועה ונלבב. עינים טובות היו תלויות בעיניו ובהן כמין שאלה סתומה.

גפן נתכופף מעט אגב ריקוד ולחש לה על אזנה רכות:

— ואם איני רוקד כהלכה — סלחי לי, כל ימי עסקתי בדברים אחרים ולא נותר הרבה זמן…

פתאום חש במגע חם של זרועה, בלחיצה קלה סביב מתניו — מעין תשובת־ניחום, מין שליחות של חיבה.

גל חם הציף את גופו והלב נרעד מאד: האומנם?…

ריחפו כאחוזי־חלום.

 

ד. ענבי כחול    🔗

א. ראש השנה    🔗

עם ראשית שנה חדשה באות רוחות חדשות ומנשבות על פני הר הצופים. מתלמדים צעירים באים בהמוניהם, מי ממדינות הים ומי מהרי הארץ ומעמקיה. לעומתם יש עוזבים את ספסל הלמודים. יש דוחה את הספר ופותח לעצמו חנות מכולת ויש נוטש את המיקרוסקופ ונרשם לשרות הצבא והתמורות מרובות. זה חדל מחמת המציק וזה חדל על שלא ראה ברכה בתלמודו. ולמתלמדות עוד סיבה אחרת לעזיבה. עוד בסוף השנה יש מהן שנראות משמינות והולכות, לובשות שמלות נרחבות, שכנפיהן מתבדרות, כדי שלא תראינה את צורת הגוף על דיוקו. וכעת כבר הן יושבות בצל גנוב של אילן יתום בקרן רחוב. מנענעות תינוק רך ומגלגלות עם שאר האמהות על צער גידול בנים.

מן הותיקים נשארים רק הדבקים בספר דבקות עצומה, אף שפיהם מזומן תמיד לקטרג:

— אנחנו, מה יהא עלינו, אפילו אם נגמור הלימודים? אפשר נפתח לנו ברחוב סלון אקדמי לצחצוח נעליים וחסל…

כך יאמרו, אך הברית שנכרתה בין נפשם לבין הספר הולכת ומתקדשת. אף מתחילים לכבד את מעמד הגומרים ומקפידים מעט בבגד שלא יהא בלוי ביותר ומנסים לתקן נעל שחוקה; מה לעשות, סוף-סוף, עוד מעט ויהיו גומרי אוניברסיטה, השם ירחם!

ההמולה גדולה מאד עם ראשית שנת הלמודים; מאות המתחילים מקימים רעש עצום ועשרות המסיימים לוטשים עיניים תמהות על החדשים כאומרים: מה המהומה הגדולה הזאת לכם; — שכחו תישים שהיו גדיים.

אף חוגו של דניאל גפן נתמעט קצת עם ראשית שנת-הלמודים החדשה. מיד לאחר הבחינה לא נשאר מברוקה אלא זֵכר בהיר וטוב — שכן הוא גופו עקר שוב מתחום העיר, אם לצורך פרנסה ואם לצורך אחר.

עמדו החיים פתאום שוממים. רק לפני ימים מועטים סאן הכל לקראת הבחינות, המתח העצום השכיח עולם ומלואו ולפתע פקע עם תום הבחינות ושוב לא היתה לו לדניאל יתד להאחז בה. הכל נתרוקן שוב מתכנו ונידלדל. הלימוד לבחינות היה כאותו מקל שסועדים עליו גופו של אדם ודוקא בשעה שהגוף זקוק למשענת ביותר — נשמט המקל מתחת לכף היד ואין הגוף יכול להחזיק עוד מעמד. ריקנות היתה בכל. דבר שרק אתמול עמד ברומו של עולם ניטל עוקצו, נעלם והשאיר אחריו חלל ריק, שאפילו בשורת ההצלחה בבחינה לא יכלה למלאו.

אלא שבתוך השממון הזה, נמתח שביל של כסף דק מן הדק, שתחילתו באותו מעגל רוקדים לאחר הבחינות ומקורו אותו חיבוק לטיף של זרוע האשה. פעמים שהשביל המכסיף היה אובד בין מעברות הטרשים והיה נעלם מעיניו לשעה קלה, אך משעלה שוב והבהיק אחז בו דניאל בדבקות כאילו הוליכו לפלטין מפואר.

שוב ניטשטשו הגבולין שבין יום ובין לילה. הבוקר המוקדם לא היה כבר מעוררו לתורה. היה משנה מעשי בראשית, מושך השמיכה על ראשו ואינו נותן לשמש גבוהה להבריחו מעל מטתו ופעמים ששחר עולה עוד מצאו מעלעל בספר שירים.

ובתוך ימים אלה, נטולי החוק והמשטר, היתה זהורית שופעת מחין נפשה ומקֶסם גופה הטוב. באותו ערב ריקודים כאילו נכרתה ברית חרישית ביניהם וחומת הזרות נפלה לתרועת הלב.

לעתים דפקה בדלתו, נכנסה בענוה וישבה בקצה מיטתו, שואלת ספר לקריאה או מביאה דפדפת ציורים, ששניהם היו הופכים בה הרבה.

גם נירה היתה באה לחדרו. משום־מה הרבתה עכשיו בביקורים, שלא כדרכה ועיניה בולשות בכל פינה כאילו רצו לפענח סוד החדר בהעדרה. דניאל היה מקבלה בעין יפה אך בלב נעול. משפסק ענינו בה שוב לא נראתה לו יפה. והיא, כלום נפשה הנשית רמזה לה מה שלא היה מחוור אפילו לדניאל עצמו? — היא כאילו חשה שרגלה הולכת ונדחקת מכאן ושוב אין לה שליטה עליו.

ואפשר לא היתה נירה מיצרת כלל, שכן גברים הרבה בעולם ואין כלל גבר מובחר. אלא שכאן ברי לה שנדחקה בידי אשה אחרת — אשה אחרת?!

והיא כיוְנה ביקוריה לשעות שונות של היום ואפילו לשעות של ערב. היתה באה, דופקת בדלת חדרו, כשלבה רוחש לבעליו הרגשה שתחומיה סמוכים לשנאה.

דניאל הבין את המצב, אך החריש. הוא ראה עצמו אשם מעט בכל אותו המעשה, אך לא ראה דרך לתיקון.

בימים אחרונים מצא אילו פעמים בשובו לחדרו פרח קרנפול לבן תקוע מאחורי כרטיס הביקור! לראשונה תמה: מי היה משאיר לו כאן זכר נאה לביקור? חבר? לא־לא, לא יתכן. אלה היו רושמים על הכרטיס בזנב עפרון: חמור בעל-כנפים — היכן אתה מתעופף? וכדומה. ובכן אשה? אם כן איזו אשה? השכל לחש אחת והלב רחש אחרת. הוא לא שאל, ודאי שהסוד יתגלה מאליו.

פעם הגיע לקרן הרחוב בדרכו הביתה והנה באה לקראתו נירה ובידה פרח לבן של קרנפול. נפל בו לבו של דניאל. ידו של השכל היתה בכל זאת על העליונה.

פתחו בשיחה. הוא שאל לשלומה ולא קלט תשובתה והיא שאלה לשלומו ולא נתנה לו שהות למענה, שמיד התחילה מדלגת מנושא לנושא, עד שנקטה נעימה ארסית ורעה:

— מה אין פוגשים אותך יותר בבית?

נבוך מעט:

— ואת — מבקרת אותי תכופות?

— לא אמרתי שאני מבקרת אותך תכופות.

— ומנין לך איפוא שאין למצוא אותי בבית?

— עכשיו אני באה מחדרך.

— עכשיו?

• כן. עכשיו. — אודם קל פרח בלחייה, מבטה נפל על הפרח שבידה. בתנועת בוז הושיטה לו את הפרח:

— הא לך הפרח שמצאתיו תקוע בדלת. בבקשה, איני צריכה לפרחים המיועדים לך.

בלא משים נטל את הפרח ביד. היא נעלמה מעבר לרחוב.

הוא הגיש את הפרח אל פניו! ריח טוב בא באפו.

ובכן, צדק הלב? – – –

ב. שעות ביניים    🔗

רוח טובה פעמה כשעלה לשעוריו בהר. ריח ראשוני נישא מגבעות המדבר, חריף ומשכר. האויר היה שקוף וסרט הירדן הכחול נראה בבהירות עד לחופי הים האחרון.

נוף מדבר-הנצח על גבעותיו ועמקיו מכאן ונוף עיר הנצח על גגותיה ומגדליה מכאן. לא נראו חיים משני העברים, רק הרוח ריחפה על הכל.

בלא חשק נכנס דניאל לאולם ההרצאות, שקסמו של הנוף פיתה מאד. אולם החובה קראה פנימה ומה עוד ששעת ההרצאה תקרבהו לזמן בואה של זהורית, שכעבור השעה תחכה לו בחורשת ההר.

האולם היה מלא. תמיד רבו המבקרים בשעוריו של מורה זה. הרוח היתה כאן חפשית וטובה ואין חובת המשמעת חלה על המאזינים. המרצה נהג לשקוע בהתפעלות עצמית, עומד בפני רום גבהו כבפני פליאה ומיצר שאין אישיות הדומה לו בחכמה שתוכל להעריך כל גדלו וערך מעמדו. השומעים נהנים מדבריו ומן הדרור השורר בשעוריו. זו סורגת בהנאה מתחת לספסל וסליל החוטים מונח בידיים אחרות והחוט הנארג נמשך על פני כמה וכמה ספסלים, וזה משתעשע בזריקה של פרוטת נחושת.

דניאל נתכנס בפינתו וחשב על דברים שונים. זהורית ממשיכה לבקרו בקביעות. ובכל זאת דבר-מה אינו תקין. כבר התברך בלבו שנתמזל מזלו והנה — כנתקל בקיר אטום. ואותם סכסוכים שביניהם, כאילו באו להכעיסו. דוקא בשעה בהירה וטובה, פורצת ביניהם מלחמת דברים; ושוב עוברים ימים עד שמצליחים לאחות את הקרע.

הוא מוצא עצמו מביט לעבר השני של האולם. אף שכניו מביטים לשם. בודאי כונתם למשורר, כביכול; הוא מדבר בלשון רמיזה עם אחת התלמידות היפות. היא מפהקת. הוא משעין ראשו על כפו, כאילו שאלה: רוצה לישון? היא שמחה שהבין לה ועונה בנענוע בולט של ראשה: כן! אז מורה הוא באצבעו, פעם עליה ופעם עליו, רמז לא־צנוע לשותפות… היא מפנה את ראשה מן המשורר בתרעומת על שהכשילה. החבורה שעקבה אחרי הדו-שיח האילם פורצת בצחוק כבוש. המורה מופתע, שלא ידע כי יש בדבריו שאמר זה עתה כדי לבדח. הוא מפסיק לרגע הרצאתו. אך הצחוק הכבוש אינו פוסק ובטחונו גובר בו שבדבריו היה ודאי טמון אבק של הומור; הוא מחייך בהנאה וממשיך ביתר מרץ בהרצאה.

אותו קושי — הרי זהורית איננה מן הנשים הגנדרניות ואם כך, מנין, מנין אותה הזרות, כאילו גבה הר ביניהם.

המורה מגביר קולו ודניאל משתדל לעקוב אחר דבריו, אך עד שהוא מספיק להאחז בנקודה כבר מצלצל הפעמון.

משיצא למקום המיועד לא מצא את זהורית. כבר טיפח בלבו תרעומת על שלא דייקה, כשראה פתאום קומתה כפופה על שולי-ספסל שבקצה החורשה. ניגש בזהירות וראה שהיא חורטת במסמר בעץ הספסל.

— זהורית — אמר — לא נאה להשחית רכוש צבורי.

— אני יודעת, דניאל, אלא שלא יכולתי להתאפק. כך הייתי נוהגת בימי ילדות, כשהיה עלי לעזוב את נוה-הקיץ וידעתי שהזמן היפה לא ישוב עוד, — הייתי אז חורטת בעצים תאריכים וראשי תיבות…

דניאל כיון מבטו וראה תאריך היום וראשי-תיבות של שמות שניהם מקושטים בענפי פרחים.

ימים בהירים היו לו לדניאל. אין עב קטנה מעיבה את השמיים. זהורית דופקת בדלת החדר ומובילה אותו לסעוד עמה יחדיו, או שהיא מביאה סינר לבן, מוציאה ממחבואה את מכונת הבישול שלו המפוחמת, רוטנת על העזובה ומכינה בעצמה מין רוטב חם, או דיסת בולבוסים לארוחה משותפת. ושוב נפגשים בערבים, יוצאים לטייל ומשוחחים על עולם ומלואו וטובלים מבטי עיניהם זה בזה. בין כה וקשריהם מתהדקים מאד, עד שאין ידיהם זזות זו מזו.

וכנגד ימים כאלה יש גם ימים שפתאום משוטטת לה עב בשמיהם ואין איש יודע מקורה. בשעה שעומדת היא לבוא, אין דפיקות נשמעות בדלתו ואם תבוא אין פניה כתמול שלשום וצילה של עננה נופל עליהם פתאום. גץ יחיד דיו להצית אש מריבה אצלם ואין הסיבה עיקר. אפשר שאחרה לבוא בדק או שעלה בדבריה אבק טעות ודי הוא שתתלקח בו אש ומלחמת-דברים. סופו של דבר— פרידה לשעות ועתים אף לימים. מיד נתפס לבו של דניאל לעצבות גדולה, שגוזלת מחייו כל חדוה. וסופו של דבר — התפייסות שאין בה פגם.

פעם שכב כדרכו על המטה ועיניו תלויות בחלון שבעדו ראה צפור מנתרת ומקפצת מענף לענף. כלום היה באמת לבו קשור כל־כך באותה נערה עד שכל רצונו משותק אם אינו מסתמך על רצונה? היה בקשר זה מן הטוב והיפה, אך כלום אפשר היה למסור כל זמנו לאשה, שסוף סוף היתה זרה עדיין, זרה לחלוטין? כבר צריך היה לדאוג לבחינה השניה ועוד הוא שקוע במצב נים ולא נים ונפשו מרחפת בין שמים וארץ, כלום לא היה מן הדין לקרבה אל הקרקע? כל נחלי-אהבה זורמים לים אחד, כלום רצה להפוך זרמם?

נשמעה נקישה מודעת לו יפה ז מיד החליקה כפה של זהורית על מצחו.

— במה הוגה הפילוסוף שלי?

— בדרכי חיים.

— הגדרה רחבה מדי.

— קשה לי לצמצמה, בעיקר לפי דרישתה של תורת ההגיון.

— אפשר לאמרה שלא לפי דרישת תורת ההגיון.

— טוב, אגיד לך גלויות. אינני מסכים להמשיך כך.

— מה אינך מסכים להמשיך כך?

— מה השאלה? כאילו אינך יודעת. אני מתכון לקשר הזה שביננו. יש לי חובות מרובות — לימודים, בחינות, יש לי דאגות שונות, עבודה וכדומה ואינני יכול למסור כל זמני לאשה.

— אני מונעת בעדך מללמוד או מלעבוד?

— לא. לא אמרתי זאת. אולם כך איני יכול. אינני רוצה שתמיד תהיה תהום רובצת לרגלינו. או שאת ידידה לי או לא.

— כלום לא הייתי לך ידידה?

— כן. אולם אין די בזה לגבר צעיר. כך איני יכול עוד.

— מדוע?

— איני יכול.

— ובכן אתה רוצה שאפרד ממך?

— אינני רוצה. הברירה בידך.

— אין לי ברירה.

שוב אותה נקודה סתומה. נשתררה שתיקה מכרעת.

היא קמה בשקט ובאטיות ויצאה חרישית מן החדר. משעמדה לסגור הדלת מאחוריה, הפנתה ראשה ואמרה בקול רווי עצב טמיר:

— שלום.

שוב נקרע אותו חוט הנשזר, כלום נגזר עליהם שירדו אחד לחייו של השני? לבו רחש לו בפחד סתום: אפשר היה במלת הפרידה שלה משום פרוד שאין אחריו כלום…

נבהל ממחשבתו, קם בעצבנות, סידר בחפזון את תלבשתו ורץ לחפשה ברחוב. כבר לא מצא עקבותיה בשכונה. ניגש לחדרה ומצאו נעול. סבב רחובות שבהם קיוה לפגשה ולא פגשה. בשעה מאוחרת חזר לחדרו כשלבו מלא תרעומת ועצבות.

שכב על המטה ולא עצם עין. לבו שאלו בלא הרף: כלום הגיע באמת הסוף?

עוד הוא חוזר בלבו בפעם המאה על כל פרט בשיחתם האחרונה, מנסה לדלות בכל פעם פרט חדש מצל השכחה, כשדלת החדר נפתחה פתאום בשקט ובענוה.

היא עמדה שוב בחדרו.

לבו כמעט שחדל לדפוק. כאינו מאמין למראה עיניו שאל בלב דווי ומהסס:

— את — — זהורית?

מיד נתקשרו שתי ידיה על צוארו ואזנו קלטה פסוק שבור, שסוע בבכי עצור:

— דני, דני, איני יכולה לותר, איני יכולה…

באהבה צמאה שיקע ראשו בשערותיה.

ד. שוּלי סוד    🔗

הגיע זמן שכולו טוב. נתישרו כל קמטי הלב וכל עב קטנה נמוגה. משחגג הגוף את נצחונו, כאילו צמחו אף לרוח אלף כנפיים. תבל היתה שוב יפה ובהירה, הסיבוכים הותרו ושוב לא היה נטוש בין דניאל לזהורית אותו קרב שהיה חוזר ומרחיקם מחדש. הכל היה פשוט וטוב, החיים היו ראויים לשמם.

באחד הימים הופתע דניאל במתנה שקבל מעמק הירדן. עודד בנדור זכר לו לדניאל חסד ידידותם הישנה ושיגר לו תיבת אשכוליות ריחניות, פרי בכּורים מפרדסם הצעיר.

לשוא חכּה דניאל אותו יום לבואה של זהורית, שרצה מאד לחלק אתה שמחת הדורון הטוב. כבר הגיעה שעת-ערב וזהורית לא באה. משראה כך עמד ללכת לחדרה. כבר היה ביציאה כשעלה על דעתו להפתיעה במתנה. לקח אשכולית מן היפות וצייר על קליפתה הירוקה את שמה ומתחתיו תאריך — אותו תאריך של ערב השיבה והפיוס — עטף את האשכולית בעתון ועשה דרכו לחדרה.

משהגיע לחדר ראה אור בחלונו. שמח שמצאה בבית.

ניגש בזהירות לחלון שהיה גבוה מעט מראשו, הרים ידו והניח במתינות זהירה את החבילה על אדן החלון הפתוח. עוד לא משך ידו מן האשכולית כשהגיע לאזנו קול גבר ומיד לאחריו קולה של זהורית. בלי משים תפש שוב החבילה בידו והורידה מעל החלון.

אף שהספיק למשוך את החבילה מעל החלון לא הספיק להסתלק בלא שירגישו בו. רישרושו עורר תשומת לב ומיד הופיעה דמותה של זהורית. משראתה את דניאל אמרה בקול שונה:

— אה, גפן, בבקשה, היכנס, למה אתה מחכה בחוץ? לא ידע מה לענות לה והביט משתאה בפניה. משהפצירה בו באותו קול צונן, פנה לדלת ועמד בפתח חדרה.

זהורית עמדה באמצע החדר ופניה שקטים ומרוכזים. כאילו אמרו החלטה עזה וברורה. על הספה ישב גבר לא צעיר ביותר, מעשן סיגרה ומעיין בספר.

משנכנס דניאל הרים הזר את מבטו ותלהו בנכנס.

שלטה דומיה עד שזהורית הפסיקתה בקולה המשונה:

— הכירו זה את זה דניאל. דניאל גפן שספרתי לך עליו וזהו יצחק לוי, חברי מחיפה.

הגברים לחצו ידיים הססניות. דניאל כמעט שלא זז ממקומו שבפתח הדלת והזר נאלץ לקום ממושבו כדי ללחוץ לו את ידו.

זהורית קרבה כסא לספה וכמעט שהכריחה את דניאל לשבת עליו. היא עצמה נלחצה אל קצה הספה. וניסתה לפתוח בשיחה! הזר היה עוזר על ידה, עד שאף דניאל הוכרח להגיד דבר ופתח:

— מחיפה אתה בא?

— כן, באתי קצת לראות את זהורית. כבר לא נתראינו זמן רב.

בנעימה הלבבית והפשוטה שלו לא היה מן המקרב את דניאל לנושא השיחה וזהורית ניסתה שוב לאחות את הקרע:

— היו לך היום שעורים? ספרתי מעט ליצחק על לימודיך.

— לא, לא עליתי כלל לאוניברסיטה. היתה לי עבודה בבית. וחוץ מזה חכיתי היום למישהו.

זהורית נתנה בו עיניה לרגע. מיד קמה ממקומה ויצאה למטבח להביא תה למסובים.

דניאל קם והתנצל בקומץ מלים שחונות על ששעתו דחוקה עליו ושכּל מטרתו היתה רק לבוא כדי לדרוש בשלומה של זהורית. הזר הצטער על שאין לו פנאי לשהות מעט עמו ועם זהורית. הוא פנה בבקשה לדניאל שישוב עוד אל זהורית בזמן שהייתו בירושלים, כדי שיוכלו לטייל מעט יחדיו ולסייר את הסביבה. דניאל הבטיח בחצי-פה ונפרד מהם עד מהרה.

משיצא נזכר פתאום באשכולית שהחזיקה כל הזמן לחוצה בידיו. הוא הרים את החבילה והעיפה בזעף אל מעבר לגדרת-אבן פרוצה.

ה. בימים שלאחר־כך    🔗

בצפיה דרוכה עברו הימים שלאחר ביקורו אצל זהורית. הכל היה מאוס עליו בימים אלה. השעות נמשכו בעצלתיים. מחנק ירד עליו.

כבר עברו יומיים וזהורית לא באה; הוא שמח על כך.

איך יפגשנה בחדרו אחרי אותו ביקור? אך משחלף גם יום שלישי והיא לא דפקה בדלת חדרו, לא ידע פשר דבר — כלום עכשיו נסתיים הכל?

כמעט שלא ירד כל אותם הימים מעל מטתו, והיה שוכב בגבול ההזיה, רואה הרים שוקעים בתהום ובקעות עולות ופורחות, נהרות משתבשים במרוצם וימים עולים וגאים. — ושוב חדרו הדל בבית האבן הישן.

בבקרו של היום הרביעי נפתחה בכל זאת הדלת. הוא ידע: זהורית עומדת בחדר. אותו לילה לא התפשט דניאל את בגדיו ושכב לבוש על מטתו. היא לא ישבה על ידו כדרכה, אלא נשארה עומדת בקצה החדר.

שעה קלה לא הופרעה השתיקה, עד שלבסוף פתחה זהורית ואמרה בקול תחנונים:

— באתי. רק עכשיו יכולתי לבוא.

הוא לא זע ולא הפנה מבטו.

— אני מבינה הכל. חבל שאני מבינה הכל, דניאל.

איני מאשימה אלא את עצמי.

שתיקה היתה בחדר.

— איני אשמה כל-כך — אילו רק רצית, אילו יכולת לשמוע — איני יודעת איך להסביר לך…

קולה היה מהבהב וצער נכבש בדבריה. הוא לא זע.

— לא באתי לכאן חפשיה. בחיפה היה לי בחור. חבר טוב מזה שנים. חשבנו להתחתן, היו מעצורים שונים. באתי לירושלים לזמן־מה, לחפש עבודה. אני מבטיחה אותך שלא היתה לי כל מחשבה בלתי טהורה…

שוב היתה דומיה.

— והנה הכּרתי אותך. כל הזמן נלחמתי בעצמי. מאז הביקור בתערוכה, מאז ההתנגשויות התכופות, מאז ערב הריקודים… נלחמתי בעצמי — ונוצחתי. אתה היית לי רוח מרעננת, שופע הרבה נוחם. וחיי לא היו קלים. ידעתי שאין זו אלא מתת גורל לשעה, לשעה חולפת בלבד ולא יכולתי לותר.

הוא לא נע.

— אין אתה רוצה בי עוד… אולי אתה צודק.

קולה נשבר והיא יצאה בשקט מן החדר.

הוא קפץ מעל המטה. שמוט־כתפיים עמד באותו מקום שעמדה בו לפני רגע ונפשו כעפר.

הכל איפוא נגמר, ומי לו עוד פה מלבדה?

אף הלימודים בתנאים אלה הילאו את רוחו והתישו כוחותיו.

השעורים הפרטיים כמעט שאפסו; החובות מרובים ואין בו עוד כוח ללחום מלחמת יומו. ובמלת־החלטה אחת אפשר לשים קץ לכל אותו המצב, לארוז החפצים ולצאת את העיר, לעבודה שקטה שאין אתה לבטי הרוח, לחיים שלוים שאין בהם מסערות הנפש — די, כבר נלאה מכל זה, כבר נלאה…

עוד באותו ערב גמלה החלטתו והוא הוציא המזודה מתחת למטה ופינה לה מקום על שולחנו.

עוד לא פתח באריזה ומישהו נכנס. בא הצייר. מה רצה לפתע? בקשו לשבת; הוא התנצל על חפזנותו: יש לו כאן מכּרה בסביבה ונכנס דרך-אגב לראות כיצד חי דניאל גפן.

הושיט ידו לספר שעל השולחן והצביע על המזודה הפתוחה:

— נוסע?

רצה דניאל לשמוע באזניו את החלטת הלב וענה:

— כן. אני עוזב את ירושלים.

— לזמן קצר?

— אפשר לזמן ארוך.

— מה פתאום עכשיו, בסוף הלימודים?

— אין זה חשוב. נלאיתי מחיים אלה.

הצייר הביט בו בהיסוס, כאילו היה איש-שיחו משטה בו.

— ברצינות?

— ברצינות.

— ולאן תסע?

— אינני יודע. אולי לגרופינה…

— תחזור לכפר? תפסיק ללמוד?

— מה יש? הנה גם בנדור חזר לכפר. אה, לא הכרת את בנדור, גם את ברוקה לא הכרת, מה?

— לא. כבר יודעים כולם שאתה נוסע, גם זהורית?

דניאל השתמט מתשובה ברורה והראה אותות חפזון.

הצייר ברכו לשלום ויצא.

ראה דניאל שלא יוכל לארוז עוד חפציו בערב זה ונתן דעתו על ארוחת ערב. הוא היה רעב. זה ימים שלא הקפיד בשעות הסעודה ומן הדין היה לצאת ולאכול במסעדה ולא להיות כפוף על מכונת הבישול המפויחת ולמרוח הלחם בריבה מעל ניר. עכשיו משהגיע לסופו של החשבון אפשר היה שלא לחוס על פרוטות אחרונות שעוד נותרו וכך החליט לעלות למסעדת הסטודנטים ולסעוד בה את לבו, כאשר לא עשה מזמן.

המסעדה היתה מאוכלסת. בצהרי-היום היו התלמידים עסוקים מי בלמודיו ומי בפרנסתו; אכלו איפוא את מנתם בשעות הערב.

הוא ישב באחד המקומות הפנויים והביט בענין בתפריט, אף שידע שאין הבחירה חפשית:

— ארוחת צהריים, בבקשה.

לשמאלו ישב בר-נש במשקפים ולא נשא פניו מן הצלחת. מבטו התאותני טבל ברוטב האדום. משניגשה המגישה להחליף צלחתו, זרק אחריה מבט אלכסוני ואמר:

— שמעי, הביאי מנה שלא אהיה נזקק למיקרוסקופ!

מימינו ישבה כנופיה עליזה שלעסה ארוחתה בקבלנות. רוח ערה וסואנת נתלקחה והאכילה לא שימשה אלא התעסקות אגב הדברים.

— הבלים, — אני אומר לך — לעזאזל כל התורות. הנאה, הנאה פשוטה וגסה — זאת התכלית! טוב חזיר מרוצה מסוקרטס בלתי מרוצה, אלף מונים טוב יותר וחסל כל פלפול פילוסופי!

— אף דבריך פילפול פילוסופי.

אחרונים נכנסים לדברי ראשונים, מי בצחוק ומי בהשגה; מתנפנפים מזלגות וכפות מקשקשות.

דניאל תלה מבט חבה במדַבר שלא הכירו.

לא כלה מנתו משנפתחה דלת האולם ושליט נכנס למסעדה. דניאל השתאה, ששליט לא היה נוהג לסעוד כאן. הוא תר את המסובים בעיניו ומשראה ביניהם את דניאל, ניגש. החליפו דברים שבנימוס ושליט פתח ואמר:

— זה עכשיו שמעתי שאתה רוצה לנסוע מכאן, אין זה נכון בודאי, מה?

— נכון.

— לזמן קצר?

— לא. יש בדעתי לעזוב את הלימודים.

— מה קרה?

— לא כלום.

— בכל זאת?

— נמאס עלי הכל, גם אין לי עוד כוח לרדוף אחר שעור. יש לי חובות ואין לי עבודה, נלאיתי. באמת שנלאיתי, שליט.

— אין זו סיבה מספקת. להפסיק לימודים ערב הבחינה האחרונה? ואילו הנימוק שאין לך פרנסה אינו נימוק. מי אינו חי בצימצום? רק בודדים מקבלים המחאות מן הבית.

דניאל ניסה להטות את השיחה למרוץ אחר ולא הצליח.

שליט היה חוזר לנושא בעקשנות ולבסוף קם ונפרד מדניאל כשהוא ממצמץ בעיניו הקטנות וכתפיו מורמות בתמיהה.

דניאל גמר ארוחתו ויצא לטייל קצת בירושלים של לילה. אהבתו יצאה אל סימטאות אלה של העיר, אל חומותיה הפרוצות ואל גדרותיה ההרוסות. שמי-הלילה היו בהירים מאד, נושמים רעננות בין גשם לגשם. והוא—נפשו היתה עצובה מאד.

עיף שב לחדרו ושבור-רוח הטיל עצמו על המטה.

למחרת בבוקר משעמד לבסוף לארוז חפציו, נכנס שליט לחדרו.

— אורח מוקדם. שליט.

— ביקור של נימוס.

— יפה להיות בעל נימוסים, אפילו בשעת בוקר מוקדמת.

ראה שליט את המזודה על השולחן ואמר:

— שמע, דניאל, הרי זה מעשה שטות ולא ייעשה.

— ייעשה.

— יש לי הצעה, אל תהא חמום ראש. אם אין אתה נוסע — אתה מקבל עבודה.

• אם אני מקבל עבודה עלי להפסיק את לימודי —אם כן למה עלי להשאר כאן?

— הבלים. לא דברתי על עבודה כזאת. העבודה היא חלקית, מתאימה לסטודנט — רק הבטח שלא תסע.

התקוה החלה מלבלבת בלבו של דניאל ומפתתו.

— דבר דבריך.

— חלוקת עתונים. בשעה שבע בבוקר אתה כבר פנוי ללימודים כבן־טובים והשכר דיו כדי לסתום פה רעב, מובן?

לבו של דניאל רחש: להשאר… לא יהא צורך באריזה מדכאה זו ובעזיבה, שבלאו הכי לא ידע אם יוכל לעמוד בה. הוא זכר את לבו הכבד בלילה האחרון — היוכל איפוא להמשיך?

הושיט ידו לשליט ואמר בהיסוס:

— אחשוב בדבר, שליט, עוד אחשוב בדבר. ואילו אתה — במה אגמול לך בעד דאגתך… זו הפעם השניה שאתה בא לעזרתי…

שליט התאדם עד לקרחתו ולא ענה מאומה.

משיצא מן החדר ישב דניאל על המטה מחריש ועיניו היו לחות.

ו. מריבה ופיוס    🔗

ירושלים היתה רחוצה אחרי הגשם ששפע בלילה. סילוני מים קלחו בדרכים ונחלים רחבים זרמו בשטף לצדי הרחובות וגרפו בזרמם רפש רב.

משקם דניאל לחלוקת העתון עוד היה העולם חשוך ורוחות עזים היו נפרחים ומכים בשלטי הרחוב. התושבים היו רדומים ושולי הלילה נאחזו עוד בבתיהם. רק מעטים פתחו בעסקי יומם הארוך. פה ושם רעדו בחלונות אורות חיורים. היה קר ודניאל נחפז ברחובות הריקים כדי להספיק לזמן וכדי לחמם מעט את אבריו הקפואים.

באותו בוקר ראשון נלוה עליו מחלק העתונים הקודם, שעמד להסתלק ממשרתו ונטל על עצמו להכניס את הטירון בסוד מקצועו. לראשונה סבב עליו ראשו של דניאל; לא היה לו כאן ענין עם לקוחות אלא עם סדקי דלתות או תריסים מוגפים; ומעל לכל: מדרגות עד לב השמים. כאן ביקש החותם לקבל את העתון בדלת הפנימית של דירתו, שכן אי אפשר לו לצאת בכותונת-הלילה לפרוזדור וכל הנאתו — בליעת חדשות הבורסה על לב ריקן ובחמימות המטה. וכאן דורש החותם במפגיע לתחוב העתון בחלון הקטן של המטבח, אף שהוא גבוה מעל לקומת אדם, כדי שלא יקנהו אחר במשיכה. הגזרות היו מרובות וההוראות בשפע, אך המחלק שיצא בדימוס ניחם את המחלק החדש:

— אני רואה שאתה מבוהל מעט. אין דבר, חביבי. מחלק הולך ומחלק בא וחלוקת העתון לעולם קיימת. אין התורה מרובה. תחלק יום או יומיים, זה יקבור אותך כהלכה, כאן תתן עליך אשת החותם את קולה וכל הדברים יחרטו בזכרונך כמיזמור שיר. שמעתי שאתה סטודנט ובכן יש לך בודאי ראש טוב. אין דבר…

ודניאל היה מזדרז, מנתר ממקומו ומחלק העתון לפי רשימה.

משנגמרה החלוקה הראשונה הרגיש עצמו שמח. סוף סוף ילמד את התורה ויפרנס עצמו בכבוד ואף קצת ענין מתלוה במלאכה זו: היות מבשר ראשון בשכונה, שהחיים והמות מידיו הם.

אף שעיף לא רצה לשוב לחדרו. העיר כבר נתעוררה לחלוטין ומן הדין היה להכנס מעט לשליט, לחטוף עמו שיחה לפני שילך לישון אחר העבודה. שוב עמדו שתי מטות בחדרו של שליט ואף נראה מעט מקושט, השכן החדש הביא עמו עציצים, אלא שזנבות סיגריות נתקעו באדמתם. שליט ישב אל שולחנו ומשראה את דניאל נכנס הניח ספרו מידיו. היה נרגש מאד מן הביקור המוקדם והעתיר עליו שאלות מרובות על אופן העבודה ועל זמנה. דניאל ענה באריכות ואמר שהוא מרוצה מאד. סוף-סוף כל היום עוד לפניו, אם ללמודים ואם לבטלה.

צחק שליט בטוב לב ואמר:

— טוב, טוב מאד. אלמלא זהורית היית כבר עכשיו עודר בפרדסים.

— זהורית? — שאל בתמהון.

— מה הפליאה?

— אינני מבין.

— אני אומר שאלמלא זהורית לא הייתי יודע שאתה אורז חפציך לנסיעה — ומנין יכלתי לדעת, כבר מזמן שאינך מספר לי כלום על תכניותיך.

— זהורית אמרה לך?

— מה אתה משתומם? אמרה לי שאתה עומד לנסוע.

— מנין ידעה?

— איזו שאלת תם, אתה משטה בי? בודאי אמרת לזהורית, לא?

— לא-לא! — כמעט שנזעק עליו. לא אמרתי לזהורית. כלום לא אמרתי לה. זה ימים שאין אנחנו נפגשים כלל.

— מה אתה סח? הרי דברה אתי רק אתמול וכאילו לא קרה כלום ביניכם, רק ביקשה ממני אפשר אמצא לך איזו עבודה, כדי שלא תצטרך להפסיק ללמוד.

— לעזאזל! — צעק דניאל נרגש מאד. אך כשראה את חוסר האונים שבפני שליט. ניסה למשוך על פניו מעט שלוה וישוב הדעת, גימגם כמה מלים חלקות ויצא מן החדר בברכה קטועה.

נסער חזר לחדרו והטיל ראשו בין ידיו. עכשיו היה הדבר ברור: כל זה לא היה אלא מישגה עצום ועליו לעזוב את העבודה החדשה, לשוב ולארוז את החפצים כאילו לא קרה כלום. ובכן לא היתה כל התכנית החדשה אלא בחסדה של זו שמִפניה רצה לברוח. חימה היתה מציפה את גרונו ומה יכול היה לעשות? דבר אחד עמד ברור ומחוור: מחר, עוד מחר לא יוכר כאן מקומו ואיש לא ידע על כך, אף לא שליט ולא שום מבקר מקרי של חדרו.

עוד לא עזב את מקומו כשנפתחה הדלת זהורית נכנסה לחדר. לא ברכתו לשלום ופתחה:

— שליט אמר לי שהיית אצלו ואמרת…

אך הקצף עלה שוב בלבו של דניאל והוא שיסע דבריה כמעט בזעקה:

— מי בקש ממך להתערב?!

היא נאלמה. גופה כאילו נשבר. צער עמוק נשקף מעיניה, אך עיני דניאל מלאו חימה ולא ראו כלום. הוא בחר בנשק חד ביותר, שיותר משפצע בו את זהורית פצע את לבו ונזעק:

— אינני צריך לרחמנות. יש לך על מי לשפוך חמלתך מלבדי, ברוך השם.

היא הושיטה ידה כאילו רצתה להתגונן בכפה הפשוטה בפני המכשיר החד ואמרה בדאגה רבה:

— דניאל, דני. מה אתה סח, מה אתה סח! אתה נרגש כל כך, אולי חולה אתה, לא ישנת עוד לאחר העבודה. שכב, ראה, פניך לוהטים.

הוא הפסיקה בכעס ובקול נוקב:

— אל תדאגי לי, בבקשה. גם קורם לא דאגת לי. שעשוע היה לך כל זה ועכשיו נוח לך לכפות על הכל ברחמנות מאוסה…

היא פנתה ועזבה את החדר בלא קול.

נסגרה הדלת מאחוריה. כעסו פקע כבועת סבון. אימה גדולה תקפתו: הפעם אבדה לו לעולם! הוא חש שלבו יצא לקראתה, שאהבה, כל הזמן אהבה, גם בשעות הכעס; מעולם לא חדל מלאהוב אותה. כיצד יוכל לפייסה, האמנם לב בקרבה שלא ימאס בו אפילו עכשיו, אפילו עכשיו?

הוא חש בראשו ושאלתה על מחלתו עלתה פתאום במוחו. אולי באמת חלה, הרי ראשו בוער ולואי, לואי; תבוא אצלו ותרחם עליו באמת. בעמקי לבו האמין שהיא אהבתו ושרחמיה רחמי־אמת; למה איפוא הכאיב לה, למה זילזל בה ככה, כלום תרצה לקבל עוד פיוסיו?

החליט ללכת אליה מיד ולא להניחה עד שתתפייס לו.

הוא קם בקושי ונסחב בהתאמצות מרובה לחדרה. היא שכבה על מטתה והגביהה גופה בתנועה חדה כשראתו בחדרה.

— למה באת, למה באת… כלום אין די בכל זה?

אך משראתה פניו רעד קולה:

— יש לך חום, אמרתי שיש לך חום. למה באת? שוב ושכב במטה ואל תצא לרחוב.

הוא ישב על כסא, תשוש ורפה אונים ואמר:

— לא אשוב. עד שתגידי לי כי אינך מתרעמת עלי — לא אשוב.

הוא חכה בצפיה דרוכה. היא החרישה. פניה היו חיורים; רק עיניה בערו שלא כרגיל.

— אני בטוחה שיש לך חום. שוב הביתה ושכב, נדבר אחר-כך במנוחה. למה תתרגש עכשיו, הדבר רק מעלה את החום.

— לא אשוב, לא אשוב. כל עוד לא תסלחי לי — לא אשוב.

היא הביטה בו בעינים גדולות וחמות ולא השיבה, עד שנתכסו עיניה בדוק מעורפל ולח; אז ניגשה לכסאו ונשקה לו על עיניו בדבקות.

ז. שמים בהירים    🔗

אחרי ימי הגשם עברה רוח טובה על ירושלים. אבניה הפיגו לחותן ומבין החומות ביצבצו ועלו פרחי חורף מרהיבים וצידי הדרכים לבשו ירק. באו ימי חורף בהירים שכבר יש בהם מריח האביב הרחוק. אף במעונו של דניאל פרושה היתה השמחה. נשתכחו ימים עגומים והוא חדל לבקש להם פתרונים.

הדר-אשה מלא שוב שממונו ותוך כך מצא זמן ומנוחת נפש לעסוק בלימודים וכבר נכנס בעול הבחינות האחרונות. פעמים שמצא לו שעת-כושר לקשור שיחה עם זהורית בנושא לימודיו. מיזג דברים ממשנת היום. מהרהורי הלב על מלחמות ומהומות ורדיפה אחרי שררה שבכל הדורות והרי הדברים כתובים על דפי ההיסטוריה החדשה והישנה. מי יודע שרשן של מלחמות תדירות אלה; אפשר אין מטרותיהן עיקר אלא מעשיהן עיקר; שהרצח ושפיכות הדמים הכרח הם לאדם ואילו הסיבות משתנות בכל דור ואינן אלא לבוש מפתה, שתוכו שתוף דם ותאוה וארס מפעפע…

בין כך ובין כך ואין הזמן עובר לבטלה. הימים היו רפודי רוך — שעות רצון טובות ומבורכות. אף דאגת הפרנסה הוקלה. חלוקת העתון ספּקה כף תבשיל לפה ומה עוד היה חסר? אף פרוטה יתרה צלצלה בכיס ואפשר היה להגיש דורון־מה לזהורית. עת רבה חלם על כך, אלא שלא נמצאה הזדמנות. ולא מתנת ספר או תמונה, כרגיל, היה בדעתו להגיש לה. הוא התאוה לקנות דבר שילבישנה בו, שתשאו על גופה ממש.

משנפגשו פעם בערב ויצאו לטייל ברחובות שקטים היתה חבילה קטנה נתונה לו לדניאל מתחת לבית שחיו. נטל החבילה ביד ואמר:

-נחשי מה בפנים!

— בשביל מי?

— בשבילך!

— פתח ואראה!

התיר הניר והוציא חלוק-בוקר כחול. רקום פרחי זהב גדולים.

קראה זהורית בהתפעלות:

— בשבילי?!

— בשבילך! אולם בתנאי: עליך ללבוש את החלוק כאן.

— כאן, מיד?

— מיד. אני רוצה לראות אם הוא הולם אותך.

רוח שובבה עברה אותם. היא לבשה את החלוק בו במקום, אך לדניאל עוד לא היה די בכך והוא תבע:

— אין רואים כאן בבהירות. בואי בקרבת המנורה.

ניגשו במרוצה אל מנורת החשמל ופיהם מלא שחוק.

השתאו על החלוק הנפלא ושוב נתנוהו בניר.

— דני, — מילמלה זהורית — הרי זו מתנה נפלאה לפרידה הקרובה.

דניאל לא השיב כלום, כאילו לא הגיעו הדברים לאזניו.

פעם אמרה זהורית:

— אלך אתך בבוקר לחלק את העתון.

השיב לה:

— איני צריך בעוזרת.

— אהיה רק מתלוה.

נעתר לה ולקחה פעם לעבודת הבוקר המוקדם, כשהעיר עוד היתה רודמת וישנה. עשה הפעם מלאכתו בזריזות יתרה; עובר מסדרונות אפלולים ופרוזדורים רחבי-אמה, גינות נאות, וגדרות-אבן פרוצות, הכל לפי השכונה והכל לפי החותם. הראה לה דניאל לזהורית אגב עבודתו כל חדריו הקודמים וחדרי חבריו וכאילו כל פרשת ירושלים שלו קמה לעיניו וחיתה.

שם, בשכונה הרעועה — משכּנו של בן־אביגדור המעורפל וכאן גג האפיקוריים, זכרונם לברכה ואת חדרו של שליט הריהי מכירה יפה.

והנה הגיעו לבית שדניאל היה גר בו לראשונה. באותם ימים רחוקים של בואו מגרופינה לירושלים. אותה שעה כבר היתה בעלת הבית רוחשת בחצר ולא עלה בידי דניאל להתחמק מברכתה.

— הה, מר גפן, אורח, אורח יקר! לבקר פעם בעלת בית זקנה אין פנאי, מה, אין פנאי…

דבּרה אליו, אך מבטה היה מכוון כל הזמן לזהורית ולא גרעה ממנה עינה.

— אמרתי לו: פָּתח בחדר טוב — פתח במזל טוב והוא שאל אז לשֶׁמש — חי-חי…

נפטר ממנה בקצת דברי נימוס וסיפר לזהורית המעשה בשמש ובירח.

משנגמרה חלוקת העתון כבר האדימו פאתי מזרח ורוח בוקר רענן מלא חללו של עולם.

כך זלפו ימים בהירים כנהר שלֵו. הנפש היתה שקטה והרוח טובה. לא ידע דניאל מה מקור-השלוה המִן המבוכה יניקתה ושרשיה באימה? כאילו חש בסימני פחד והוא אוה להציל כל רגע טוב בשביל ימים שאין אתם ניחומים. הוא לא עשה חשבונות רבים ורדה מדבש הימים מלא כפיו. אף לא יצא משלותו כשבאה פעם זהורית ואמרה לו שעליה לנסוע מכאן ואין לדחות יותר מועד פרישתה. לא ידע בברור אם על פרישה זמנית מדובר כאן ואם לתמיד; ואף שחש בלבו שאין חזרה מנסיעה זו — קבל הידיעה בשלוה ולא הסיח דעתו מלימודיו.

בא היום ודניאל ליוה את זהורית למכונית. כלקראת נסיעה של מה-בכך היתה להם הפרידה; אלא שבסתר לבם חשו בגזרה שאין להשיבה.

משזזה המכונית הביטה זהורית בדניאל במבטה החם והנלבב עד שנלחץ בו לבו; כשחמקה המכונית ודמותה של זהורית אבדה לו לבסוף, התחיל רץ אחריה, כאילו רק אז נתחוורה לו כל משמעות פרישתה.

ח. בינתיים    🔗

חלפו ימים חיורים ותפלים, חסרי חיות, אף שהצער לא היה בהם אלא קהוי. זהורית נסעה ולמרות שמאחורי המעשה עמדה סיבתו הודאית, לא נסתם בלבו של דניאל פתח התקוה שעוד הכל ישוב על מכונו ואין העדרה אלא ארעי. אפשר אמונה זו היא שמנעה בעדו מלקדש מלחמה במפנה הפתאומי והיא שנתנה למעשים שישטפו להם בערוצם הרגיל, לאשר יטם המקרה ואין הרצון משפיע עליהם ולא כלום.

אותה אדישות, כביכול, מנעתו מבטול תורה ומשנסעה זהורית שיקע עצמו וכולו בהכנות לבחינות, כאילו פחד מפני לבו שיתעורר. ואמנם הצליח להעסיק רוחו בימים ורק עם ערב היו געגועים שוטפים את לבו ונימות הנפש הניסתרות שואלות בהמיה כבושה: היכן עכשיו זהורית?…

אלא שאף בשעות התעוררות אלה ניסה להעסיק עצמו בדברים אחרים ואם כי הפעם היה מתכונן לבחינה ביחידות, אירגן לשעות הערב פגישות של המתכוננים, כדי שיתהה אחד על קנקן חברו, ילמד אם החסיר וילַמד אם הגדיש.

פעמים שגם חברים מן הצד, שאינם מתכוננים לבחינה זו, מציצים לחדר האספה, רוצים לטעום קצת דברי תורה ולהתבשם מריח ההתכוננות שאין להם חלק בה, או לשתף עצמם סתם בשיחות החולין שבין משנה למשנה. אלו מנסים לפעמים לתחוב דעתם לתוך הויכוח, או עומדים על תאריך זה או אחר של איזו מלחמה, עד שמהסים אותם בקול גדול ומוכיחים להם שבעניני מדע אפשר להתוכח עם כל מלומד בעולם ויהא אפילו המומחה הגדול ביותר במקצוע — אך בשום פנים אץ להתוכח עם מתכונן לבחינות, שאותו אין לנצח ויהא אפילו מקטלי קני.

ושוב חוזרים ושוקעים בהתנצחות ושואלים איש את רעהו שאלות דקות מן הדקות, שלעתים פח טמון לתשובותיהן ומוחים בקול גדול אם המשיב נכשל, חלילה, בתשובתו. כל אחד מדפדף במחברותיו, בפתקאותיו ובפנקסי הרשימות שלו ומתברך בקול: הלואי ויזכה לשרוף במהרה כל הנירות במדורה גדולה ולא יהא לו חג גדול מזה; ובלבו הוא מחליט לשמור כל פתק מן הרשימות, כדי שיוכל בעבור הבחינה להניח ניר על ניר, לקשור החבילה בסרט נאה, לכתוב על גבה את שנת הבחינה ולהניחה מזכרת לדור אחרון…

ומשנלאית הרוח מספורי המאורעות הרחוקים, פותח אחד המשתתפים במסת בקורת על לימוּד ההיסטוריה וטוען שהוא מחשיב מאורע פעוט של עבר ובועט במאורע גדול של הווה. סוף־סוף לא ברור כלל אם אמנם לומדים אנו בהיסטוריה את העבר לאמתו, שכן אין ההיסטוריה לימוד העבר כמו שהיה, אלא לימוד של מה שנשמר לנו בידיעה מן העבר. המוכיח מתלהב מדברי עצמו ומנסה להלהיב את מאזיניו. לדבריו אין המאזינים יודעים כלל באיזו תקופה מזהרת הם חיים כיום. כל מאורע קטן כדף היסטוריה אדיר. לעיניהם הולך ומתגשם חלום דורות ארוכים; הם הכותבים והם המכתיבים אותו דף מזהיר. חלום חרבּו של בר־כוכבא וחזון לבו של דוד הראובני ורחש המסתורין של שבתי צבי — כאן פרושים לפניהם כל הפתרונים והם הם שיוכלו להגיד בעוד דור כי היו בין הראשונים…

— כבר לא נוכל להגיד… - משסעו מישהו, שלשונו חדה והצחוק נאחז בארבע פינות החדר.

מישהו נאנח:

— הלימודים האלה, מה הם נותנים לנו? מה מעלה ומה מוריד אם נדע את כל מלחמת הדיאדוכים על בוריה ושבּוּקֶפַלו הוא שם סוסו של אלכסנדר ואם לא נדע? כלום זוהי ההתפתחות שאנו דולקים אחריה כל ימינו?

משתררת שתיקה. השאלה מאיימת בעירעור היסוד שעליו הושתתו חיי הנאספים.

מכל צד רבים המקטרגים ולשון הסניגורים קצרה. דניאל חש כאילו נטשו כאן מלחמה על שארית פליטתו, כאילו עמדו לעקור יתד אחרונה שנאחזו בה ידיו מעל לתהום. היוכל להשיב להם לנרגנים מכל מה שרחש לבו בשנה זו?

— איני חושב כך, אמר להם.

— אלא מאי? כלום אתה סבור בתום לבך שחשוב לאנושות לדעת מה צבע היה לזקנו של בּרבּרוֹסה?

— איני סבור.

— אלא מאי?

— אלא מאי? הלימודים, כל הלימודים באוניברסיטה אינם עשויים לשמש לכלום במצב זה שאנו בולעים אותם. כל אותן הידיעות המרובות בספרות ובהיסטוריה ובתורת המוסר שבפילוסופיה אין להשתמש בהן בצורה זו שאנו אוגרים אותן.

— אלא באיזו צורה?

דניאל מהסם רגע, אך עיני המסובים תובעות תשובה ושוב אינו בן חורין למשוך ידיו מן הויכוח.

— המדעים כמו שהם, כפי שאנו מקבלים אותם מעל הקתדרה, הם תבשיל שלא נתבשל די צרכו, בחינת בשר חי שיש להתקינו לסעודה. הרוצה להשתמש במדע כמו שהוא דומה לאותו גנן שרוצה לתת המזונות הדרושים לצמחיו, — נוטל חפיסות זבל חימי, תולן בענפי הצמחים וחושב לתומו שהצמח יהנה מרוב טובה זה שהשפיע עליו. אך העץ לא יטעם מאומה — כל עוד לא יעדור הגנן את אדמתו ולא ישקה שרשיו ולא יגיש לו הזבל כתיקונו. מה הצמח כך — אף אנו כך. אין כל הידיעות שאנו אוגרים אלא חומר גלמי בשביל מזוננו הרוחני. צריך להתיכו, לכתשו ולהמיסו ורק אז אפשר להפיק ממנו תועלת. אין הלימודים אלא פיגומים לבנין הרוח; משנוסף נדבך לנדבך אין כבר לפיגום כל ערך, שכבר עשה תפקידו ואפשר להסירו מעל הבנין, שלא הפיגום עיקר אלא הבנין עיקר.

יש מסכימים ויש מעררים. הערנות בחדר תופשת לכולם. לבסוף שוכך הויכוח; מי שאורז דפיו בקפדנות ומי שמגלגל מחברותיו כסליל ותוחבן בכיס. כולם קמים ועוזבים החדר תוך הרגשה שהערב לא עבר לריק.

משהיה דניאל נשאר לבדו בחדר היתה עירנותו סרה ממנו ורוח כהה אופפתו.

פעם, היה זה בשעת לא יום ולא לילה. ישב על יד החלון ומבטו תעה ברחוב. לא תפס לבו מה שראו עיניו. דיוקנה של זהורית דמה לילך ולקרוב לחדרו. עיפעף בעיניו כרוצה להבריח הזיה מרחפת, אלא שלא נעלמה מעיניו. הוא ראה דמותה הטובה, שכל געגועיו יצאו אליה זה ימים, שלבו שאף לה מאז — הולכת וקרבה לחדרו וכמו לא עזבתו אלא לרגע.

חלשה דעתו של דניאל ולא עמד בו רוחו לצאת ולהקביל פניה. — האומנם לא היתה זו הזיה בלבד?…

ט. תמיהת — השיבה    🔗

לבו של דניאל לחש לו שאין בואה של זהורית מבשר טובות; אך לא הקיפה בשאלות ולא דרש הרבה, אלא שיקע כל געגועיו בשמחת השיבה הפתאומית, אף שלבו שמר בקרבו איזו ייראה בפני הביקור, שלא ידע פשרו.

היה איפוא חג של פתאום. משניטל פקפוקה של הזיה הציע דניאל לחוג את הערב כיאות.

לסעודה מעין זו לא התאימה מסעדת הסטודנטים והם בחרו במקום מוצנע ונאה, שהמאכלים הוגשו בו בטעם ונאכלו בלא חפזון. משסיימו ארוחתם נשתררה שתיקה — ראשונה מאז שובה.

שאלה ריחפה בכל חריפותה ותבעה מענה, עד שזהורית אמרה:

— באתי לרגלי ענין שלא יכלתי לסדרו בחיפה.

הוא שתק. הסבר זה לא הסביר כלום.

— אני צריכה לשאול בעצת רופאה אחת.

— מה, את חולה!?

היא שתקה ורק חיוך טוב נתלוה בזויות פיה. לבסוף אמרה בקול כבוש:

— לא, לא. אל תדאג, חמוד. אני רק לצורך איזה ניתוח קל באתי ואפשר לא יהא כלל צורך בניתוח — לשם כך רציתי להועץ כאן ברופאה אחת שאני מכירה אותה

לבו הלם בחזקה: ניתוח? אך פניה נראו לו כל כך מעונים, שלא ההין לשאול עוד. היא נטלה ידו בידה והתחננה:

— דני, דני. אל תשאל. מוטב כך. באמת שאיני יכולה להסביר יותר. אל תחשוש לי. אין זה אלא דבר קל, אולם איני יכולה לדבר בו. איני יכולה…

הוא לא שמט ידו מידה וכך ישבו צפופים עד שקמו ויצאו לרחוב.

רצה דניאל ליטול זרועה ולהובילה אל חדרו, אלא שהיא סרבה ובקשתו שילונה בכוון אחר. לא אמר כלום והלך אתה לבית קטן. מושקע כולו בגן עצי־תות נרחבים שופעי-עלים.

כאן הושיטה לו ידו ונשקתו על שפתיו:

— עכשיו לך, חמוד, אני נשארת פה ללון. בעוד יום או יומים תשמע אודותי; אולי אבוא לבקרך.

רצה לומר דבר, אך היא הפסיקתו ואמרה שוב בקול תחנונים:

— בבקשה ממך, דני לֵך — — —

הוא פנה מיד, עוד לפני שזהורית נעלמה בגן והלך בצעד מהיר ובלתי קצוב עד לקרן הרחוב. כאן היפנה ראשו בחטף, אך שוב אי-אפשר היה לראות מאומה.

הרגשה משונה דבקה בו אותו לילה: זהורית נמצאת בעיר ואין הוא יודע עליה כלום, כאילו לא היתה שיבתה אלא סיוט חולני והפגישה — רק תשוקת הלב.

אך קם בבוקר ונער תימני בא אליו ואמר:

— אמרו לי שאמסור מכתב לידי דניאל גפן, אתה דניאל גפן ?

הוא הבטיחו שאין כאן דייר אחר מלבדו ומשבדק הנער את השם על גבי הכרטיס שעל הדלת — מסר לו פתק ונעלם.

דניאל נחרד. הוא לא הכיר את כתב היד. שתי שורות דקות ספּרו לו שזהורית הועברה לבית החולים שבקצה העיר ועליו לגשת לראותה. מדוע לא כתבה בעצמה? כלום ריחפה סכנה עליה? הרי לא דברה מאומה על בית חולים.

עוד ראשו מגלגל בשאלות וכבר נישאות רגליו אל בית החולים. לשאלתו השיבוהו שהחולה עוד לא הובאה. אך בודאי שתובא מיד.

לא עברה שעה קלה ומכונית בית החולים הגיעה. הוצאה ממנה אלונקה עמוסת גוף מכוסה סדין לבן עד צואריו.

לבו של דניאל עמד מלדפוק. הוא ראה פניה החיורים כלובן הסדין, ההיתה. בהם רוח חיים? עיניה נפקחו, אך כאילו לא ראו מאומה. היא הביטה גם בו אולם מבטה החליק על פניו בלא שהכירתו.

שני אנשים נשאו את האלונקה והעמידוה בפתח הבית. אחד עלה במדרגות כדי לפתוח הדלת. דניאל ניגש ובמבט תחנונים ביקש להרשות לו לשאת את האלונקה. לא מנעו בעדו והוא נשא אלונקה עמוסת אותו גוף יקר שידעו ברגעי אושר גדול ושפתיו מילמלו את שמה בכאב צורב: זהורית, זהורית…

הגיעו לאולם החולים. עכשיו לא הורשה להכנס פנימה. אחיות בלבן נטלו האלונקה בידיהן ונעלמו מאחורי הדלת הגבוהה.

לא ידע כמה שהה כך בפינת הפרוזדור ולא ידע למה חיכה. עד שיד של אחות נגעה בכתפו:

— מה תעמוד כאן? לך הביתה.

תלה בה עיניים מתחננות. אחזה בידו והובילה אותו לאולם החולים, פתחה הדלת והצביעה על אחת המטות. ראה גוף מוטל על מצע; את הפנים לא הכיר, שעיניו מלאו דמעות.

הודה לה לאחות במבט אילם וירד במדרגות בית החולים.

י. הבית הלבן    🔗

אותו בית בסתר הגדרות הגבוהות, שפעמים אין ספור היה עובר אצלו בלא שישהה עליו דעתו, שכן לא חשבו מעולם למשכן צער ויסורים — הפך עכשיו למרכז חייו, לתחנת יומו ולהגיג לילו. מה שונה היה בית זה בתוכו ממראהו החיצוני. מבחוץ נראה כהוי ורוגע, כמעט רודם בשלותו האפורה ותוכו שטוף לובן מבהיק וספוג המיה של דוי ויסורי, שוקק כולו בצער כקן של נמלים פצועות, שסכנה נגעה בהן מקרוב.

אף בשעות שלאחר הביקור בבית־החולים היו הנגעים מתלוים לו לדניאל והעולם היה מרחף לנגד עיניו כנגוע צרעת וזב דם — כולו מכה טריה שאין לה רפאות.

ונקודת הכאב נישאה מאותו גוף אשה השוכב בין סדינים לבנים, הד רחוק של שיר אהבה רונן.

דניאל נטרד מסדר יומו הרגילו עכשיו שסכנה ריחפה על פני זהורית—לא היה לו אלא ציר יחיד שעליו סבבה מחשבתו: פתחו של בית־החולים. בשעות של הכרה היתה זהורית מתחננת בפני האחיות שתכנסנה אליה את אחיה, שבודאי מחכה לה בפתח האולם ובשעות שהאש היתה אוכלת את גופה היו האחיות עצמן מרחמות על אותו בחור כחוש, הטוב שבאחים, המיחל לחסד גדול שיגמלו עמו ויתנוהו ליכנס ולראות את החולה ולו גם לשעה קלה.

היה עומד למרגלות מטתה ומסתכל בדמותה אכולת החום עד שעיניו היו לחות. אז היתה אחות מוציאתו מן האולם, כשדברי נחמה בפיה, שלא היו חודרים אל לבו.

פעם הודיעתו האחות שלא תוכל להכניסו עכשיו, שהרופא הראשי מסייר במחלקה. היה דניאל משוטט בחצר ומגרש מחשבה טרדנית שדבקה בו פתאום: בן חלוף הוא כל דבר בעולם ובעוד שתי עשרות שנים תחלוף גם סערת הלב והיתה כלא היתה.

— נורא… — היה פיו ממלמל — כל זה יחלוף עם הנעורים, עם השנים הטובות של עלומים ולא ייותר אלא לב אדיש וצונן. הלא טוב המות תחתיו. נורא…

משעלה למחרת היום פגש בפרוזדור בית־החולים את יצחק לוי מחיפה.

דניאל נבוך ועמד מלכת׳ אך הלה בא לקראתו בקפיצה׳ לחץ לו ידו בהתעוררות ופתח בנימה רגשנית:

— הוטב לה קצת. הוטב לה. דברתי עם הרופא, אמר שאם לא יעלה החום אפשר יהיה לומר שהסכנה חלפה, אם כי לא לגמרי. ההכרה שבה אליה. ספרה לי שטפלת בה ודאגת לה כל הזמן.

— אני? — ניסה להצטדק — אני טפלתי בה?

לא הספיקו להמשיך בשיחה כשדלת האולם נפתחה והאחות אמרה שאחד מהם יכול להכנס לבקר את החולה.

דניאל נרתע לאחוריו. לוי תפשו ביד והכניסו פנימה.

— היכנס, היכנס, היא ביקשה שאתה תכנס לבדך. אני כבר הייתי היום אצלה. היכנס, אני מבקש ממך, למענה, אני אחכה כאן בפרוזדור.

נשבר סרובו של דניאל ונכנס לאולם כסהרורי. שוב עמד למרגלות מטתה של זהורית. עיניה היו הפעם שקטות יותר, לאחר שסר מהן החום.

— דניאל — אמרה — בוא לכאן, תן לי ידך.

הוא ניגש. אמרה בקול חלש:

— הוא בא לבקרני. אמור, אתה שומר לי איבה?

לא יכול היה לענות ורק ניסה להשקיטה בתנועת ראש מיואשת, נשק קלות את ידה ונסתלק.

משיצא לפרוזדור, שוב לא מצא את יצחק לוי.

בימים שלאחר-כך הוטב לה לזהורית במידה ניכרת. הרופאים פסקו שהסכנה חלפה, אלא שעל החולה לשכב בבית החולים עוד זמן ממושך. יצחק לוי חזר לחיפה ושוב היה דניאל היחיד שישב על יד מטתה שעות הרבה, עד שאחיות בית החולים היו מביטות זו בזו.

חייו של דניאל עלו שוב במסלולם הרגיל. משידע כי מצבה הולך וטוב נמצאה לו שעת רצון ללימודים. הבחינה עוד לא היתה אבודה. בידעו כי יראה את זהורית בשעה קבועה, היה יכול בלב שקט לטבול במעשי הדורות שעברו ולרוות צמאונו במראות רחוקים ומופלאים.

ככל ששמח הלב להחלמתה היה חרד לעתיד. אותן השעות של בין הערבּיים, כשהאחיות עסוקות אצל חולים אחרים, ידי זהורית נתונות בידיו ואין הגה נישא — רק מבטיהם נפגשים — אותן שעות של רצון היבוא קצן?

והנה הגיע היום. שוב בא יצחק לוי מחיפה ועמו דודה זקנה ואחות. מכונית קטנה חכתה לפני שער בית-החולים. זהורית ירדה לאטה, נסמכת בשתי אחיות שהושיבוה על כרי המושב. יצחק לוי והנשים הסתדרו אף הם במכונית ולחצו את ידי דניאל, שעמד על מדרגת המכונית. משהגיע תורה של זהורית ליטול ברכת-מפרידה, חשב דניאל לפטרה בלחיצת יד קלה; אך היא נמשכה אליו ובמאמץ רב נשקה לו נשיקה של דבקות על פניו.

דניאל לא זע. הוא לא ידע את נפשו.

שעה ארוכה תעה בחוצות העיר.

שעון־מיגדל רחוק צילצל חצות בדינדונים כבדים.

אורות העיר החלו כבים.

יא. בצל החורשה    🔗

כך נסתיים הכל. נשאר רק זֵכר צורב של נשיקה אחרונה, זֵכר כאוב למגע שפתיים בפומבי, באורח משונה כל-כך.

הגיע ערב הבחינה האחרונה, הסוגרת על מעגל הלימודים והפותחת שערי החיים, כביכול.

והנה מעשה משונה ואותה שאלה דחופה, הטבולה בצער ובכאב — אותו ספק צורב שנקהה מעט בנוכחות החולה, עלה וצץ בכוח אימים דוקא בלילה האחרון שלפני הבחינה. כבר שכב במטתו כשאותה שאלה עוררתו פתאום וטלטלה אותו מצד אל צד. הוא לא יכול אפילו להעלות את השאלה על הלב. לא, אי-אפשר היה להביע הספק במלים. זו היתה מכה בוערת, מין אש של פיקפוק שצרבה, אכלה במסתרים. מה היתה נגיעתו בכל אותו ענין — ברופאה ובבית החולים?…

מצעו להט תחתיו וחֶנק אחז בגרונו; מתי היתה אצלו לאחרונה וכלום, כלום — — —

לשוא עינה נפשו. איך ידע נסתרות — — — ומה אילו כתב לה, אילו כתב לה כפשוטו, למען הקל על לבו, כדי להוציא את נפשו ממעגל הספק האיום, מצל אי־הידיעה.

כבר היתה שעה שלאחר-חצות כשישב אל השולחן והתחיל רושם ומוחק, מוחק ורושם שברי פסוקים וקיצוצי מלים; כלום אפשר היה להעלות על הניר את שאלת הספק שכּירסמה עצמותיו?

לבסוף רשם איגרת מעורפלת שביקשה להבהיר את הספק; אפשר כל אהבתו שפוכה היתה באותן שורות וגעגועיו ביצבצו מכל מלה שיצאה מתחת לעטו באותו לילה איום של ספק ותקוה…

לא נח מנוחה כל שהיא בין כתיבת המכתב לבין מועד הבחינה, שלא עצם עיניו עד הבוקר.

עם דף המכתב בכיס מעילו, הצורב כגחלת לוחשת, עלה בהר הצופים להשלים המעגל שפתח בו לפני כארבע שנים, בעודו נער תמים.

משבא לאולם הבחינה כבר הצטופפו אצלו רוב הנבחנים. כל אחד עיניו נתונות בחברו ודעתו על עצמו. כבר נפתחה הדלת שהתנוססה עליה כתובת: “בחינה”, כשנזכר דניאל פתאום, בדבר-מה. מיד ניתק ממקומו. בצעד נחפז ועצבני עשה דרכו לחורשה ובשפוע ההר התחיל בודק את הספסלים, עד שנתעכב אצל אחד; כאן היתה חרוטה אותה כתובת של ראשי תיבות העטורים בפרחים, שזהורית קבעתה בעץ הספסל. החליק באצבעותיו על אותיות הכתובת וכנושא פריסת שלום יקרה מימים זהובים ובהירים פנה אל אולם הבחינות, הולך לפגוש גורלו.

סמוך לצהרי היום יצא מחדר-הבחינות שקט ומרוצה. לא היתה זו בחינת שיגרה, כרוב הבחינות שהן שעמום לבוחן ומפח נפש לנבחן. שיחה ערה נתקשרה בינו לבין הבוחנים על דרכים במדע־ההיסטוריה, עד שאחד הבוחנים העיף עינו בשעון ואמר:

— אם נמשיך עוד, רבותי, לא נוכל לכבד את יתר הנבחנים במנה הגונה של שאלות.

הודו לו וברכוהו. הודה להם ופרש. יצא מן החדר הקטן והצנוע, שכּור וקצת תמה.

עטו עליו הנבחנים ותבעו בכל פה:

— מה שאלו, מה שאלו, ספֵּר!

פטר אותם בדברים של מה-בכך וחמק אל חורשות ההר, כשלבו מלא בקרבו.

צנח תחת עץ אורן, בפינת הר בודדת. שהקולות היו מגיעים אליה דרך צעיף רך ועדין — כמעולם אחר.

פניו להטו. הוא הרכין ראשו וחש בקרירות נעימה ורעננה שהקרקע מפיצה. נגע בלחיו באדמה וצינה מרעננת עלתה בעורו הלוהט.

משהניח ראשו על הקרקע הגיעה לאזניו שיפעת קולות החורשה, מילמול עצי האורן וציוץ הצפרים בצמרותיהם וכל אותם הרחשים ובני הרחשים שאין קולם נשמע אלא בשעת פתחון־הלב.

אותה שעה הִפריחה החורשה בשׂמיה וניחוח השרף נישא בחללה. טוב היה לדניאל, כאילו פשט הלבוש שחצה בינו לבין העולם; הטל הטלילו והבושׂם בשׂמהו. קולות הצומח והחי שבחורשה עלו ומיזגו עצמם בקולות לבבו.

הוא ראה באור גדול את כל שנות חייו, שחי כאן במחיצת אותו הר פלאי, שרחש החיים התוססים נישא בו מכאן ושלות הנצח הדומם מרחפת עליו מכאן.

טוב היה לו. הוא חש עצמו מאושר בכל מכאוביו. כּן, הוא היה מאושר, אלא שעוד נקודה אחת נסתרת ליהטה את לבו. היה זה אותו מכתב שנכתב בלילה.

פתאום חש באפסות הגדולה שבאותו ספק, ברעות-הרוח שבשאלה הבוערת כאש.

הוציא את המכתב, קרעו לקרעים קטנים והניפם תנופה רחבה — יתעופפו-נא לכל רוח כאותם ספקות כבדים שבכדי עינו את נפשו. כיצד לא הבין מה היו לו החיים וכמה טובו אליו. שפתיו נגעו באגרטלי זהב המזוגים ביין משומר והוא לא ידע. בדרכים מופלאות הובילוהו החיים. רק עתה חש בהארה פנימית גדולה, שכּל אותן השנים בהר, שנים טובות היו לו; בעניוֹ ובסבלוֹ היה מאושר מאד והוא לא ידע.

רוח היתה בעצים. צמרת החורשה העלתה איושה חרישית.

צפּרים שרו באילנות.