¹

החיים כה סוֹאנים והנטל כה כבד עד שאין השעה פנויה ואין הדעת חפשית לגבש לחטיבה אחת זכרונות והערכות של חווייה בת עשרות בשנים שנפסקה כחתף.

ראשית הסיפּוּר לפני ארבעים ושלוש שנים, כאשר מתה האֵם, ומשה אז בן ט"ו. בשבּת הראשונה אחרי השבעה הלכנו יחד ברגל לפתח־תקוה, על פני גבעות קרחוֹת. ביקשתי לשתף עצמי עם אֵבל המשפּחה.

בית קטן, דל ודחוּק. האחות הבּכירה, בת שלוש־עשרה, מנסה בחוסר ישע להיות אֵם לארבעת אחיה ואחיותיה הקטנים. ליד הבית משתלה, ממנה ביקש האָב להוציא בצפרניו מחיה למשפחה. מסביב – פתח־תקוה של אותם הימים.

על הרקע הזה גדל הפלא. אני אומר זאת לא כמשקיף אחוֹרנית ובא לסכּם, אלא כמנסה לדלוֹת מנשיית הימים ההם את רחשי התמהוֹן וההתפעלות שפעמו אז בלב.

משה כּרמי. הנער ושמו. שפעת היופי שקלחה מעיניו התכולות. השם בלבד, אשר בחר לעצמו, היה עולם ומלואו של מקוֹריוּת, חידוּש, רוח יצירה.

אפשר ירש עדינוּת־נפש ואצילוּת פנימית מן האֵם. תמונתה אמרה הרבה ללב ולדמיון. ואפשר קיבל אהבת קרקע ותחוּשת הצמח מן האָב. ביסודו ובכללוּתוֹ היה כיצוּר שנולד מעצמו, כזרם מים חיים הבּוֹקע פתאום ממעין סמוּי. איש סגוּלה יחיד במינוֹ בקרב כל חבריו ובני גילו – חזיוֹן מוּפלא על רקע אֵם המושבות מזה ובית־הספר התיכון הראשון מזה.

תוֹם לב, שלא הוּעם בו כל חייו. ראיית העולם כולו בעיניה הזכּוֹת של ילדוּת. שוּם סחי, שום סיג לא דבק בו מעולם. תמיד טהור. היה כמרפרף מעל לחוּלין. השאיפה לנעלה מילאה כל ישוּתוֹ. אהבת היוֹפי, דבקוּת באמנות, הפלגה לעולמות עליונים של שירה. ועם זה תשוקה עזה לדעת ומוח צלוּל להבין ולרדת לחקר הדברים, תפיסה ללא מאמץ, הבנה ללא יגע, כאילו תמיד ברוח הקודש.

כליל־כשרונות. מתיז ברקים של מחשבה, שופע השראה ומשוּבת נעורים מתרוננת וכושר ריעוּת ויכולת אהבה בלי מצרים, עד כלוֹת הנפש. ולב פתוח. גישה אל האדם ללא מחיצות. אהבת הבריות ולהט של כוסף לחברה חדשה ולמפעל שכולו אור.

אז לא היתה תנועת נוער. תנועת הפועלים היתה עדיין בעריסתה. הישוב הותיק היה מפוּכּח ודמיונו קצוּץ. תלמידי בית־הספר ביקשו לראות דרכם סלוּלה לפניהם אל דפוסי חיים קבועים מראש. יחידים היו פורצי הגדר, נושאי נפשם לגדולות. בתוך כל אלה התהלך משה כדורך בנתיבוֹ המיוחד אשר פילס לעצמו בלבד – מעל לקטנות יום יום, מעל לדאגה חמרית, מתוך ביטול גמור לחיצוניות, בוז למושגים מקובלים של נימוס מלאכותי ויחסים מזוּייפים, פריצת כל מסגרת של שיגרה נוקשה, כמיהה לחירות ולמרחב. לא קיבל עליו גזירות הציבור אלא אם התיישבו עם מצפּוּנוֹ. נכנס לנפתוּלים רוחניים מזעזעים עם חבריו הקרובים ביותר בשאלות שנקבו עד תהום הווייתוֹ המוּסרית.

בעולמו הרוחני נקלע מספירה לספירה כשהוא משוטט על פני היכלוֹת היצירה האנושית כבן־בית בכולם. היתה תקופה שהשתקע בנגינה ועשה בה ימים כלילות ובמהירות מפתיעה הגיע להישגים כבירים. והיו זמנים שראה עולם ומלואו בכתיבה ואף בה זכה לשיאים של ביטוי ספרותי. עד שהפליג למרחבי המדע והלך שבי אחר קסמיו.

אילו התמסר כליל לאחד מאלה, היה מגיע לגדולות. אין ספק שנתקפּח בו איש מדע דגול, וכן אמן בנגינה וכן חוקר לשון מופלג ומפענח תעלומות המקרא. היה מחונן בחושי כישוף לתגליות לשוניות ולחשיפת פשרם של ניבים עתיקים סתומים. ואולי את פיסגת יכולתו האישית היה משיג בחקר הארץ – פניה וטבעה. אהבת המולדת והכושר המופלא לגלוֹת צפוּנותיה, להבין סודותיה, לחוש ולהביא אחרים לידי תחושת תהליכי חייה והערכת יפייה – היו טבועים בדמו ונזונים תמיד מיקוֹד נפשו.

אבל הוא לא יכול לשכון ולפעול לבדד – להגות וליצור בד' אמותיו למען הרבּים הסמוּיים מן העין. צורך לבּוֹ היה המַגע החי והחם עם אנשים אהובים, ומשאת נפשו – שירות הכּלל מתוך הנאת סביבתו בידיעותיו ובפרי הגוּתוֹ. מכאן כניסתו לקיבוץ וההחלטה שנתגבּשה בו לעשות את ההוראה לנושא מרכזי של חייו, את יבול ההחלטה הזאת קצרה עין־חרוד.

את כל עולמותיו קיפל וכינס לתוך מסכת חייו כמורה ומחנך, פתח וגולל אותם לפני תלמידיו: טבע הארץ והארץ עצמה, גופה ונוֹפה; התנ"ך כמקור לידיעת הארץ, כאוצר בראשית ללשון העברית וכבית הגנזים לנשמת האומה; הנגינה כביטוי עליון לרחשי לב אדם בכמיהתו ליופי – כל אלה חָברו יחד בידי המורה האמן, יחיד הסגוּלה, לאוצר גדוש של עושר נפשי, שופע וניגר בלי הרף מכּלי אל כלי, נפוֹץ מן המקור ומרווה לבבות רבּים לכל ימי החיים.

בעבודת חייו זו מצאוֹ האסון. הוא ראה את כוחו בהקניית נכסי יסוד של דעת אנוֹש כבסיס לתרבות האנושית והלאומית של חניכיו. העמידה בשער נגד מושגי סלף במערכה החברתית הטראגית שהתחוללה בתוכנו לא היתה בתחילה מעניינוֹ. במאוחר נוכח לדעת כי מערכה זו היא הקובעת גורל, וכי הקליפה המַמאֶרת של ריב האחים אוכלת את תוֹכוֹ של הפּרי המבוֹרך. היה כמוכּה תמהוֹן כשהתברר לו כי רבּים מאלה אשר לתוך מוחם ולבּם הוא יצק אוצרות כה יקרים – נשמתם נגזלה ממנו.

כשעמדנו מסביב לקברו הפתוח, היה אותו קבר דומה בעיני לסמל התהוֹם שנפערה בתוֹכנוּ – התהוֹם שחָצתה בין המורה ותלמידיו והחישה את שבר לבּוֹ.

משה שרת