¹

החיים כה סוֹאנים והנטל כה כבד עד שאין השעה פנויה ואין הדעת חפשית לגבש לחטיבה אחת זכרונות והערכות של חווייה בת עשרות בשנים שנפסקה כחתף.

ראשית הסיפּוּר לפני ארבעים ושלוש שנים, כאשר מתה האֵם, ומשה אז בן ט"ו. בשבּת הראשונה אחרי השבעה הלכנו יחד ברגל לפתח־תקוה, על פני גבעות קרחוֹת. ביקשתי לשתף עצמי עם אֵבל המשפּחה.

בית קטן, דל ודחוּק. האחות הבּכירה, בת שלוש־עשרה, מנסה בחוסר ישע להיות אֵם לארבעת אחיה ואחיותיה הקטנים. ליד הבית משתלה, ממנה ביקש האָב להוציא בצפרניו מחיה למשפחה. מסביב – פתח־תקוה של אותם הימים.

על הרקע הזה גדל הפלא. אני אומר זאת לא כמשקיף אחוֹרנית ובא לסכּם, אלא כמנסה לדלוֹת מנשיית הימים ההם את רחשי התמהוֹן וההתפעלות שפעמו אז בלב.

משה כּרמי. הנער ושמו. שפעת היופי שקלחה מעיניו התכולות. השם בלבד, אשר בחר לעצמו, היה עולם ומלואו של מקוֹריוּת, חידוּש, רוח יצירה.

אפשר ירש עדינוּת־נפש ואצילוּת פנימית מן האֵם. תמונתה אמרה הרבה ללב ולדמיון. ואפשר קיבל אהבת קרקע ותחוּשת הצמח מן האָב. ביסודו ובכללוּתוֹ היה כיצוּר שנולד מעצמו, כזרם מים חיים הבּוֹקע פתאום ממעין סמוּי. איש סגוּלה יחיד במינוֹ בקרב כל חבריו ובני גילו – חזיוֹן מוּפלא על רקע אֵם המושבות מזה ובית־הספר התיכון הראשון מזה.

תוֹם לב, שלא הוּעם בו כל חייו. ראיית העולם כולו בעיניה הזכּוֹת של ילדוּת. שוּם סחי, שום סיג לא דבק בו מעולם. תמיד טהור. היה כמרפרף מעל לחוּלין. השאיפה לנעלה מילאה כל ישוּתוֹ. אהבת היוֹפי, דבקוּת באמנות, הפלגה לעולמות עליונים של שירה. ועם זה תשוקה עזה לדעת ומוח צלוּל להבין ולרדת לחקר הדברים, תפיסה ללא מאמץ, הבנה ללא יגע, כאילו תמיד ברוח הקודש.

כליל־כשרונות. מתיז ברקים של מחשבה, שופע השראה ומשוּבת נעורים מתרוננת וכושר ריעוּת ויכולת אהבה בלי מצרים, עד כלוֹת הנפש. ולב פתוח. גישה אל האדם ללא מחיצות. אהבת הבריות ולהט של כוסף לחברה חדשה ולמפעל שכולו אור.

אז לא היתה תנועת נוער. תנועת הפועלים היתה עדיין בעריסתה. הישוב הותיק היה מפוּכּח ודמיונו קצוּץ. תלמידי בית־הספר ביקשו לראות דרכם סלוּלה לפניהם אל דפוסי חיים קבועים מראש. יחידים היו פורצי הגדר, נושאי נפשם לגדולות. בתוך כל אלה התהלך משה כדורך בנתיבוֹ המיוחד אשר פילס לעצמו בלבד – מעל לקטנות יום יום, מעל לדאגה חמרית, מתוך ביטול גמור לחיצוניות, בוז למושגים מקובלים של נימוס מלאכותי ויחסים מזוּייפים, פריצת כל מסגרת של שיגרה נוקשה, כמיהה לחירות ולמרחב. לא קיבל עליו גזירות הציבור אלא אם התיישבו עם מצפּוּנוֹ. נכנס לנפתוּלים רוחניים מזעזעים עם חבריו הקרובים ביותר בשאלות שנקבו עד תהום הווייתוֹ המוּסרית.

בעולמו הרוחני נקלע מספירה לספירה כשהוא משוטט על פני היכלוֹת היצירה האנושית כבן־בית בכולם. היתה תקופה שהשתקע בנגינה ועשה בה ימים כלילות ובמהירות מפתיעה הגיע להישגים כבירים. והיו זמנים שראה עולם ומלואו בכתיבה ואף בה זכה לשיאים של ביטוי ספרותי. עד שהפליג למרחבי המדע והלך שבי אחר קסמיו.

אילו התמסר כליל לאחד מאלה, היה מגיע לגדולות. אין ספק שנתקפּח בו איש מדע דגול, וכן אמן בנגינה וכן חוקר לשון מופלג ומפענח תעלומות המקרא. היה מחונן בחושי כישוף לתגליות לשוניות ולחשיפת פשרם של ניבים עתיקים סתומים. ואולי את פיסגת יכולתו האישית היה משיג בחקר הארץ – פניה וטבעה. אהבת המולדת והכושר המופלא לגלוֹת צפוּנותיה, להבין סודותיה, לחוש ולהביא אחרים לידי תחושת תהליכי חייה והערכת יפייה – היו טבועים בדמו ונזונים תמיד מיקוֹד נפשו.

אבל הוא לא יכול לשכון ולפעול לבדד – להגות וליצור בד' אמותיו למען הרבּים הסמוּיים מן העין. צורך לבּוֹ היה המַגע החי והחם עם אנשים אהובים, ומשאת נפשו – שירות הכּלל מתוך הנאת סביבתו בידיעותיו ובפרי הגוּתוֹ. מכאן כניסתו לקיבוץ וההחלטה שנתגבּשה בו לעשות את ההוראה לנושא מרכזי של חייו, את יבול ההחלטה הזאת קצרה עין־חרוד.

את כל עולמותיו קיפל וכינס לתוך מסכת חייו כמורה ומחנך, פתח וגולל אותם לפני תלמידיו: טבע הארץ והארץ עצמה, גופה ונוֹפה; התנ"ך כמקור לידיעת הארץ, כאוצר בראשית ללשון העברית וכבית הגנזים לנשמת האומה; הנגינה כביטוי עליון לרחשי לב אדם בכמיהתו ליופי – כל אלה חָברו יחד בידי המורה האמן, יחיד הסגוּלה, לאוצר גדוש של עושר נפשי, שופע וניגר בלי הרף מכּלי אל כלי, נפוֹץ מן המקור ומרווה לבבות רבּים לכל ימי החיים.

בעבודת חייו זו מצאוֹ האסון. הוא ראה את כוחו בהקניית נכסי יסוד של דעת אנוֹש כבסיס לתרבות האנושית והלאומית של חניכיו. העמידה בשער נגד מושגי סלף במערכה החברתית הטראגית שהתחוללה בתוכנו לא היתה בתחילה מעניינוֹ. במאוחר נוכח לדעת כי מערכה זו היא הקובעת גורל, וכי הקליפה המַמאֶרת של ריב האחים אוכלת את תוֹכוֹ של הפּרי המבוֹרך. היה כמוכּה תמהוֹן כשהתברר לו כי רבּים מאלה אשר לתוך מוחם ולבּם הוא יצק אוצרות כה יקרים – נשמתם נגזלה ממנו.

כשעמדנו מסביב לקברו הפתוח, היה אותו קבר דומה בעיני לסמל התהוֹם שנפערה בתוֹכנוּ – התהוֹם שחָצתה בין המורה ותלמידיו והחישה את שבר לבּוֹ.

משה שרת

משה נולד בפתח־תקוה בשנת 1894 למשפחת ינובסקי. אמו נולדה בארץ ואביו אברהם ינובסקי יוצא רוסיה, שתלן נודע בארץ, עבד כל ימיו עבודה עצמית ופירנס בדוחק את משפחתו המטופלת בילדים. משה הבכור היה עמוד התווך בבית, עזר להוריו בכל עבודה, לאמא – להטליא טלאים, לתקן גרבים, לחנך ולהדריך את אֶחיו הקטנים, ולאבא – במשתלה, בבציר הכרם. כאן ינקה ילדותו מליח האדמה וכאן ראשית מגעו עם הצמח והחי: עץ ההדר, הזית, הגפן, הצפרים – מעין ראשוני לשירתו וחלומותיו בימי נעוריו וללימודיו וחקירותיו – בימי בגרותו.

זמן קצר למד משה ב“חדר” ואח“כ עבר לביה”ס העממי מיסודה של יק"א, בו שפת הלימודים היתה בראשיתו ברוּבה צרפתית. הוא הצטיין בכל הלימודים והיה התלמיד הראשון בבית־הספר.

בסיימו את ביה“ס העממי עבר לגימנסיה “הרצליה” שנוסדה אז ביפוֹ. אותו זמן משתקע משה גם בלימוד הנגינה בכינור והוא מתמסר לה בכל נפשו, כדרכו, וכל שאר הלימודים נידחים מפּניה. כל שנות לימודיו בגימנסיה הוא מפרנס את עצמו ע”י שיעורים פרטיים ועוזר גם למשפחתו.

הוא חי עם חבריו, בני המחזור הראשון של “הרצליה”, ובית משפחת שרתוק היה להם “מרכז רוחני”. כשנתיים לפני גמר הלימודים בגימנסיה מפסיק משה מלימודיו ויחד עם חברו אליהו גולומב ועוד חברים, הוא הולך לעבודה בבן־שמן. מתקופה זו סיפר משה על אֶפיזוֹדה אשר נתנה לקבוצה הזאת את הדחיפה לחזור לספסל הלימודים: בזמן הנטיעה מסר המשגיח לקבוצה לסמן זוית ישרה, והם לא ידעו כיצד לעשות זאת, לעג המשגיח לגימנסיסטים בצורה מעליבה והם החליטו לחזור לגימנסיה.

אחר סיום הלימודים בגימנסיה (בשנת 1913) הלך משה עם קבוצת חבריו. “הגימנסיסטים” לעבוד בדגניה ובכנרת.

בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה. משה גוּייס לצבא התורכי וכיודע נגן נשלח לתזמורת הצבאית. בתקופה זו נדדה פלוגתו של משה בארץ ובארצות השכנות וניתנה לו הזדמנות לטיולים ממדבר סינַי ועד הלבנון. הוא הצליח להטות אליו את חסד הקצינים והתבודד לו בטיוליו ימים תמימים. זאת היתה לו גם תקופה פוריה בקריאת ספרוּת יפה בגרמנית ורוּסית. שפה זו למד משה בעצמו בהיותו תלמיד הגימנסיה בקנאוֹ בחבריו יוצאי רוסיה, והתקדם בה עד כדי קריאת הספרות הקלאסית הרוּסית.

אחרי שלוש שנים של שירות ברח משה מן הצבא התוּרכי לדגניה. אותה תקופה נערכו חיפּושי הנשק והספרוּת האסורה, ואחד החברים זרק את כל הנשק של דגניה לירדן, מחשש גילוּיו ע"י התורכים. אליהו גולומב שהיה אז בדגניה ופעיל בהגנה התקומם נגד המעשה הזה. ויחד עם משה שנודע כשחיין מצויין, “התרחצו” בירדן במשך כמה לילות ומשה היה צולל בנהר עד אשר מָשה את כל הנשק. בימים ההם נשרפו בדגניה כתבי יד רבּים של משה – הגוּת חלומות נעוריו ־ יחד עם עוד כתבים שנשרפו מחשש החיפושים. מעט מאוד מזה הציל משה מכליון ונשמר עד היום.

משה פנה להוראה בבן־שמן. זאת היתה עבודת יצירה, עבודת בראשית. כל לימודיו לימד בתוך הטבע, בטיוליו וסיוריו, לָמד ומתוך כך לימד. ועל הכל חפפה רוח של חלומות אהבה, אגדות שירה ונגינה, ובקסמים אלה צד את לבות תלמידיו. מן האגדות שנרקמו ונכתבו בתקופה זו ומן הרשימות נתפרסמו: “קטעים” ב“האדמה” בעריכת ברנר ו“אגדת החיטה” ב“אוהל” בעריכת מרדכי קושניר. בבן־שמן עבד משה שנתיים.

עם עבריה נפגש משה בתל־אביב ב־1918. היא למדה בגימנסיה ודרה בבית השרתוקים. משה עבר לתל־אביב ועסק בהוראת נגינה בביה"ס “שולמית” שמנהלו היה הופנקו – מורו לכינור.

כשפרצו מאורעות תל־חי, נענה משה לקריאתו של טרומפלדור ויצא להגנת תל־חי. בבואו לתל־חי אמר לו טרומפלדור: שמעתי שאתה מצטיין בנגינה בכינור, עכשיו עליך להצטיין בנגינה ברובה… הוטל עליו תפקיד סיור בסביבה, יחידי בחשכת הלילה.

עבריה עברה לעבודה בכנרת, בסיימה את לימודיה בגימנסיה, ומשה המשיך בנגינה ובהוראת הנגינה. ב־1921 נסעו שניהם להשתלמות בגרמניה. משה למד מוסיקה בקונסרבטוריוּם בברלין, אולם הוא חש מעצורים בכיבוש הטכניקה של הכינור והחליט לנטוש את המוּסיקה כמקצוע.

עבריה השתלמה בגננוּת, ובאותה החווה סוּדר בחדשי הקיץ קוּרס קצר למורים למלאכת־יד ובעיקר בנגרוּת; משה הצטרף לקוּרס הזה, מצא בו עניין ועבר ללייפּציג ושם המשיך ללמוד בסמינר למורים מיוחד למלאכות אלו: כריכת ספרים, נגרוּת ועוד. בלייפּציג חי משה בחדר בלתי מוּסק בחורף ואכל במטבח הסטוּדנטים וכך הצליח להוציא לא יותר מחצי לירה לחודש ובשאר הכסף שחסך קנה ספרי לימוד וספרי אמנות. אך הרווח הזה עלה לו גם במחיר בריאוּתו. הוא חלה קשה ושכב זמן מסוּיים בבית־החולים. מלייפּציג חזר משה לברלין, נכנס לאוניברסיטה להשתלם בלימודי הטבע ולמד שנתיים בהתמדה רבה.

ב־1924 באה עבריה כחברה לעין־חרוד ועמה פעוטם אשכול ומשה בא שנה אחריהם. הוא נכנס מיד להוראה בבית־הספר, בה עסק עד יומו האחרון. במשך 27 שנים, ללא הפסקה – פרט לחצי שנה, בה השתלם באוניברסיטה בירושלים, הרביץ משה תורה. לא ידע ליאוּת ולא היה גבול למרצוֹ ולאהבת המחקר והגילוי בצפונות הארץ, הטבע, התנ"ך והלשון, ואהבה זו עמל לנטוע בלב תלמידיו, חניכיו.

בשנים הראשונות הירבה לעסוק גם בנגינה ושירה. זכורה “רביעיית העמק” אשר ריכזה את הקשבת העובדים אחרי יום עבודה מפרך. וזכורות המקהלות של הילדים והמבוגרים בימי חג ומועד. משה השקיע בהן מיטב כוחות נפשו.

כשנתיים לפני מותו החל משה לחוּש בלבו. הרופאים גזרו עליו שייזהר מהתאמצות, אולם הוא המשיך באורח חייו הרגיל ולא עלה על דעתו שעליו לנתק את קשריו עם בית־הספר ולהינזר מן הטיולים. בשנה האחרונה החמיר מאוד מצב בריאותו ונאמר לו בפירוש, שעליו להפסיק מן ההוראה, אך הוא לא שמע את הדברים, לא רצה לשמוע אותם, חזר לביה"ס, המשיך בטיולים בסביבה ולפני הפסח העיז גם לטייל לנגב.

חדשי הלימוד האחרונים בבית־הספר היו לו לעינויי גוף ועוד יותר לעינויי נפש קשים. הילדים לא הבינו את מצבו ולא ידעו להתגבר על תעלולי הילדוּת בזמן השיעורים, שהיו למשה עבודת קודש, והרגשה כבדה האפילה עליו. נדמה היה לו, כי כל עבודתו בביה"ס במשך 27 שנים בתוהוּ צללה ובימים אלה הוא כותב: “מה עשיתי כל השנים האלו? מה נשאר מכל זה? לאיזה צורך כרכרתי ופרפרתי כל השנים האלו?”… אך יותר מכל העכיר את רוחו ומוטט את בריאותו הפילוג במשק, הניתוק מבתו ומבניו חניכיו. ביומנו הוא כותב:

“ככוכבים בחלל כן תלויים גם אנו על פני תהומות, ואין הכוכבים נופלים, כי מושכים הם איש איש את כל רעיו סביבו. כן גם אנו. חוטי אהבה מתוחים בינינו ובין כל אשר סביבנו. אם ניתק כוח המשיכה בין הכוכב והכוכבים אשר סביבו – נופל הכוכב ארצה…”

בימיו האחרונים כשהרגיש שלא יוכל להמשיך ללמד בביה"ס, ביקש לו אחיזה בכתיבת ספר אשר קרא לו: “ילדי נחל העמוד” (בעקבות גילוי מערת האדם הקדמון בנחל העמוד) – סיפור על התפתחות האדם בתקופה פריהיסטורית. לפי הערכתו לפני 30–20 אלף שנים. כרקע לסיפור רצה לתת את הגיאוגרפיה, הגיאולוגיה, מחיי הצמחים ובעלי־החיים בסביבה זו. ובעיקר העסיקה אותו ראשית התפתחות השׂפה.

על הצורך המפעם בו לכתוב את הספר הוא כותב:

"בלי חברים, בלי אוהבים אי־אפשר להתקיים. על כן שר האדם, מצייר, מספּר, מרקד, מנגן, לקנות לו אוהבים. אינו מצליח? כותב למען יאהבוהו במרחקים ובדורות הבאים. אינו מצליח? פונה אל דורות העבר, צולל בערפליהם, במצולות העבר, שמח בשמחת גיבוריו, מתענה ביסוריהם אוהב ונאהב אתם יחד.

– – יש שהבדידות מפילה קצת פחד. מה עשה לי ה' הטוב? הקיפני ומילאני עדת יצורי קדם מלפני 30–20 אלף שנים, תושבי “נחל העמוד” והם חיים בי, סואנים, הומים, אוהבים אותי ואני אוהבם. הוטל עלי להצילם מתהום הנשיה. להעלותם לאור, לחיים. ובינתיים זוכה אני באור, בחיים, באהבה… ואני מצפצף על עולם הזכוכית אשר סביבי, צועד בטוחות על פני הים הקרוש, ואיני שוקע בו כבטיט היוון. אתך, איילה איני רוצה עדיין לנתק את היחסים. אולי תזכי עוד בקטעים מן ה“רומן” שלי שאני יולדו בהיחבא ובחשאי: “ילדי נחל העמוד”. אם תראי אותות חיים…

– – – טוב לי הבוקר. נשאני הרוח לנחל העמוד, שם לפתחי הנחל, ישבתי ותמונות נגולו לפני, מערכת שלמה מלפני אלפי שנים עשרת אלפי שנים. ושם “הסרט” “איך התחילה הסבתא לדבּר עברית”. אמרתי לד': אתה תחכה לי קצת, הן עלי המלאכה לגמור. הוא חייך אלי…"

לא זכה משה לסיים את סיפורו הגדול. הצליח לבנות רק את ראשית השלד, “קירות בלתי מטוייחים”. אבל יש כבר גם תמונות מושלמות.

בשבוע האחרון בהיותו בירושלים היתה רוחו טובה עליו. האמין בהחלמתו ונתמלא אמונה ועידוד, תיכן תכניות לעתיד בכתיבה והוראה באולפן.

בשבת לפנות ערב כתב מכתב לסמדר ובו הוא כותב שהוא מבריא והוא מחכה לה וערך לה את תכנית הנסיעה. במוצ"ש, בשכבו ליד החלון, היתה בו הרגשת אמונה ואהבה גדולה, אמר לעבריה: השמים כה בהירים, הכוכבים כה צחים, איזו רעננות שופעת מהם. וחזר והדגיש את הדברים. היתה הרגשה שנשמתו התעלתה למרומים. בלילה נתעוררה עבריה לקול־נפילה ומצאתהו כבר ללא־הכּרה. מיד יצאה נשמתו. לפי הגדרת הרופא היה זה שפך דם במוח.

בן 58 היה במותו. אב למוֹפת לחמשת ילדיו. ריע נאמן, אָב רוחני לדור חניכים, בונים ויוצרים.

בהלווייתו השתתפו אנשי עין־חרוד ותל־יוסף, תלמידי בית־הספר המשותף, חבריו וחניכיו מכל קצות הארץ, בני המחזור הראשון של הגימנסיה “הרצליה” ואנשי העליה השניה מדגניה, נהלל וכל ישובי הגוּש.

כּיסוּפי נעוּרים

מאת

משה כרמי

---

מימי ההתנדבות

מאת

משה כרמי

(קטעים)

הלילה התגלגלתי בקדחת. לבּי נקרע לשבעה הרים, וההרים זקופים ותלוּלים. רציתי לטפס על ראש אחד ההרים, לנפנף משם אליך בכוֹבעי: שלום, שלום. אך לעלוֹת לא יכולתי. בשבילים המתפתלים בנקיקים ועוֹלים אל ראשי ההרים שטפו מַעינות, ומימיהם כה צלוּלים –ולא יכולתי לדרוֹך בהם, כי יראתי פן אעכיר את המים. ולטפס בשיפוע ההר על הסלעים כדרכי, מבלי דרך, קשה היה. – אני עולה מעט ומתגלגל, עולה ומתגלגל.

בעצב ירדתי אל העמק, ובין הסלעים אלפי עשבים, ופרח אחד אין. ירדתי בעצב אל העמק, והמיית הפּלגים באָזני. שם בעמק, במַחבוֹא בין ההרים, בריכה זכה, הלבנה רועדת בה חרש, כוכב קטן אחוז־תנומה מתנוֹעע על הגלים, ועל אחד הסלעים ליד המים ראיתיך יושבת, ידך האחת במים ובשניה אַת רוֹמזת לי באצבע. קרבתי, נבהל, והנה זרקת על פני ממימי הבריכה, לא מים זרקת – אור ירח זילפת על פני וצחקת: ילד, ילד, למה אינך כותב? עוּרה משנתך וכתוֹב.

הקיצוֹתי משנתי וזהרי הלבנה על פּני, והשמים זכּים. רוחות השחר נמים עדיין בין ההרים, רק לחש האשוּח נוֹהר בתוך הדממה. כריננת אֶשד רחוֹק, רחוֹק בין ההרים.

* * *

חלום חלמתי ופוֹתר אין אותו. בדיממת הליל, ממרחקים, לוחש אני אליך.

לא. לא כך. צריך לכתוב לך מה שהיה. עוד לבי רועד על זה ומנוחה אין בי. אגמגם ואַת קראי בין השוּרוֹת.

מחשבה אחת העסיקה את לבּי, מחשבה אך אחת: מה תאמרי אַת על זה? מה הם אומרים, כמעט ולא איכפת לי שוב; רק על אחד עוד צר לי: חבל על מה שהיה.

כן. אנסה לגלות לך את שגיוֹנוֹת הלב הקטן והפרוּע הזה. ואת תצטרכי באמת, להביט ולקרוא בין השורות. 

ביום כיבוש פתח־תקוה¹ הלך אליהו² ליפוֹ. ואני למחרתוֹ. בדרך ראיתי את כל ההמוֹן הגדוֹל הזה. קשה להשתחרר מן הרושם. וגם המליצות הידועות: “העם הצעיר ביותר בא לשחרר את העם העתיק ביותר”. הכּל בשבילנו, ממש כּכּתוּב. והיוּ שׂרים מיניקותיך…

אני הולך על הגבעות ליפוֹ, וכל הגבעות זרועוֹת צאן־אָדם, צוחק־רוקד ומלא תנועה. והיתה תמונה מתרקמת סביבי. אגדה מימי־הביניים מתרננת לתוך אָזני:

היה היה פרש בארץ, פרש אַבּיר, פרש אַדיר. אך לא על סוסים רכב, לא במרכבות חילוֹ. קרן־חסד, אור־אמת הם סוּסיו ומרכבוֹתיו, חגוֹרתו צדקה, והיוֹשר בן אַשפּתוֹ. ובחבּקוֹ את יפתוֹ, עיניו ישׂא אז למרוֹמים, ובנשקוֹ את יפתוֹ, שפתיו תפילה.

באוּ זרים ויגזלוּ יפתוֹ מחיקוֹ, החבּיאוּה בהרים, הרי חושך ושדים. בוֹכה, תוֹעה האַבּיר במרחבי מדבריות, ועיניו אל המרוֹמים, מצפוֹת לישוּעה.

ובנדודיו, במַסעיו, בא האַבּיר עד ההרים. עייף, זקן, מדולדל נסחב הוא אט־אט אל ההרים.

אך במבוא, בין ההרים, חיוֹת רעות ושפיפוֹנים. וּבשביל אל היפה – סלעי מגוֹר, חוֹמוֹת ברזל.

וישתטח לוֹ הזקן לרגלי ההרים, עינוֹ פלגי דמעה ושׂפתיו תפילה. והנה פרש אַבּיר דוהר שוטף לו על סוּסוֹ. לבּו רחמים אל הזקן, אל תפילתוֹ ודמעוֹתיו. וישלוף את חרבּוֹ וּבסערה אל ההרים. נלחם, נאבק וגם יכוֹל, לשפיפוֹנים ולרוּחוֹת. הרס אל הסלעים ועקרם. שבר, ניפץ את החומות ויציל את היפה וישחררנה ממאסרה. על זרועותיו נשׂאָה בדהרה אל המרחב, את היפה המתעלפה; בין זרוֹעוֹתיו יוֹנה חרדה.

ובפתח ההרים, מול הזקן המתנמנם. המתנמנם עייף וכואב, שם עצר במירוץ סוּסוֹ:

– הוֹי, זקן. תוֹעה אומלל, פתח־נא זרוֹעוֹתיך…

וצחוֹקוֹ רחום, נדיב, ופצעיו נוֹטפים.

והיפה הנוגה מתעלפת בזרועותיו ובשׂערה פניני־דם, דם הגיבּוֹר על עפעפיה…

כּאֵב מַר חילחל בקרבּי. אָספתי זרוֹעוֹתי:

– אינני רוצה, צעקתי ממַעמקי לבּי, שוּב! לא לי היא. ואת ידי סגרתי, הידקתי אל לבּי.

באתי ליפוֹ. אליהו ודב³ מהלכים חובקים איש מתני אָחיו, מתרוצצים, דוֹגרים על סֹוד. ובלילה, בלחש, גילוּ לי את הסוֹד.

והתמונה הרוֹמַנטית מן הדרך ניטשטשה בּין רגע. ואֶצעק: הלא זה שגעוֹן. ראיתי להקת כלבים שוֹטים. משתוֹללים. נביחוֹתיהם ויִללוֹתיהם עולות: צדק, יוֹשר! וכבר תחב האֶחד את שיניו בּבשׂר רעהוּ. הנה הוא עומד והדם על שפתוֹתיו והוא מרכּך קולו ומכשכּש בזנבוֹ נדיבוֹת: שיחרוּר העמים הקטנים. ואנחנו, גם אנחנו נוּשכנוּ. דוד ויעקב, אלה הילדים הנחמדים גילו לי את הדבר בחרדת־קודש וישאלוני אם אני נרשם בין המתנדבים. עניתי להם: בהיוֹתי קטן שמעתי מספּרים על כלבים שוֹטים הנוֹשכים ילדים, והילדים משתטים גם הם; מטפס הילד הנשוך על הקירות ונושך אף הוא על סביבוֹ.

ותפילה אחת היתה לי אז אל ד': אם ישכני כלב כזה, עשה שאוּכל להתאַפּק ולא אֶשוֹך.

ונשבעתי אל לבי, כי את אמא בוודאי לא אשוך. וגם את לבנה לא. וגם עתה אקווה, כי אוּכל להבליג.

אך בלילה ביקשתי את אליהו כי יישן אתי יחד. אולי בתרדמה ישכני ולא ארגיש בבוא בי הארס ואספח אליהם. שכבנו ושתקנו. החילוֹתי לגמגם:

– תסחוט אותי עשרים פעם, גם טיפה אחת לא תוֹציא לחיוּב.

והוא סתם את פי ואמר: אני הנני אנטי־מיליטריסט כמוֹך, ובכל־זאת השעה דורשת… והייתי נבוֹך מאוד. וראיתים כה יפים בהקרבת־עצמם והרגשתי את עצמי כה קטן ודל.

הם התחבּרו אל רחל ינאית. ואני, כסייח קטן אחר הסוסים, כרוך בעקבוֹתיהם, נכשל ומסתבּך בין רגליהם וצוֹהל. כה אהבתים אז. ואת רחל ינאית שאלתי, ואיני יודע מאין לקחתי לי את העוֹז:

– בערב המלחמה כתבת על האינטרנציונל ועמדתו נגד המלחמה, ועתה…

ורחל הניעה ראשה, הבּיטה אל המרחק ואמרה:

– כן, לכּל זמן, כעת השאלה היא אחרת לגמרי.

ואני לא הבינוֹתי. יש כל־כך הרבה דברים שאינני מבינם. את אליהו אהבתי אז. נאומיו בקהל היו כה רעננים. אמר דבריו באמונה שלמה, בכל לבּוֹ. אהבתיו, לעתים היה חוטף שיחה קצרה אתי. הן אליהו מטבעו ספקן הוא, אך בבוא לו רגעי־בטחון… צללתי “מלוא־קוֹמתי” בדבריו ואֶמשך אחר הלך־מחשבותיו. כשהיה מדבר פוליטיקה לא משך את לבי ביותר, אך החלומות על תנועת עם גדולה, על עמידה בנסיון והקרבה עצמית, השאיפה לקבץ את כל צעירינו הנפוֹצים בהכרח על פני כל החזיתוֹת, לקבּצם הנה – אלה קסמו.

על הגליל ויתרנוּּ. הצריך להגיד בכמה יסורים? ברגעים הראשונים אמרתי לעצמי בסתר לבּי: מה כל חלומותיו של עם ישראל עם כל תפארת עלייתו ותחייתו, אם אלה כרוכים בגוֹרלכם…⁴ אך הלא גם אליהו ויתר. ואולי גם קשה היה לו מאשר לי. התביישתי ואשתוֹק.

* * *

שלא כסדר: דוב ואליהו הלכו ברחוב. הם משׂוֹחחים ואני רודף אחריהם. קרוֹפּוֹטקין אומר: ההיסטוריה היא תקופות תקופות של אבולוציה, ובין התקופות –ריבוֹלוציה. אַשרי העם שידע לכוון את הרגע – הוא יעלה; והישן בעת הריבולוציה… וכו' וכו'…

ואני ראיתי לפני גבעוֹל חיטה. הנה כל פּרק – תקופה איבוּלוֹציוֹנית, והקשרים – ריבוֹלוּציוֹת. אם יירדם הגבעוֹל בעת היווצר הקשר?… והפּרקים נבוּבים ורכּים, אפשר ללכת בהם בשקט ובשלוה, אין אוֹנס." פתאום – הקשר. בשביל לעבוֹר פה צריך כוֹח־התפּרצות. ריבוֹלוציה. כּן – ההתנדבוּת.

דיברו ע"ד “ולד־אל־מיתה”. ההתגברות על הפחד… ועל גילוי רצון החיים כעם…

באותם הימים החילותי שוב לנַגן. בתקופה זו, אחרי הגשמים הראשונים, תמיד אני תוֹסס. אני מתחיל עם השקדים, עוד קודם קצת. החילוֹתי לנגן, גם עם לורט⁵ נפגשתי. פלאטוֹניקה, פלאטוֹניקה. ובאשמתי. לרוב היינו מדבּרים על אודותיך. אבל היו ימים ושכחתי אותך ואותה ואת הכּל. אלה היו ימי זוֹהר שבאמצע החורף. אני הייתי יחידי. הייתי מטייל בחצות אל הים, אל הגבעוֹת. לילה אחד, בדיממת הלילה שמעתי קול ניצן מתפּקע. ישבתי ואקשיב בחשכה לרחש פריחתו. הייתי אז בשמים. טוב שלא לחלל רגעים אלה במלים.

* * *

לורט שאלה אותי אז: מה לך ולהתנדבות, מה לך ולמלחמה?

ועניתי לה: – למלחמה – בעצמי איני יודע, הן אני לא אירה. אך להתנדבות? הן יש שהאלוהים רוצים בקרבן. שומע אני קול האלוהים המבקש קרבן. הנה אני נותן את עצמי. אַת מבינה. יש רגעים כאלה. אין זו גאווה, אך יש וירגיש אדם את עצמו והוא יקר.

אנחנו הולכים למות. זה גם נתן כוח לוותר על הגליל. אך פעם אמרתי אל לבּי: – הי, אֶגואיסטל שכמותך, הבּט־נא ישר אל פּני. האמת: למות אתם הולכים? ישר לקראת המוות, האֶ? והן אַתם הולכים קודם ללמוד כל מיני תרגילי־יריה. ועד שתתן להמית את עצמך ת…

עצמתי את עיני, והקול רודף אחרי: – חכּה, חכּה, ובכן אַל תתפאר עוד ואַל תצעק בקוֹל: אני הולך למות. אני מקריב קרבן.

כן, אַתה מקריב קרבן, אך לא את עצמך. במקרה היותר רע, ברגע האחרון, תגיד: תמות נפשי עם פלישתים. ובצחוק וברחמים הוסיף: –זה לא יפה, ילד, צריך להתבייש, לכל הפּחוֹת…

ברחתי מפּניו. כן, הוא גס וטיפּש, ואני פחדן. מצא מין את מינוֹ. נתבּלבּלתי ונבוּכוֹתי מאוד.

* * *

באסיפות הראשונות ראיתי את הפחדנוּת המנצנצת בעינים. ושׂנאתים. ושנאתי את עצמי. טעמיהם של המתנגדים הרגיזוּני, תיעבתי אותם. ומדי פעם, בהתבצרם באחד ממגדליהם מפני תנופת יד המתנדבים, הייתי גם אני מסתער.

כן, לעתים הייתי גם אני בתוקפים. אני הגבר. גרדתי באצבע מכורסמת־הציפוֹרן מתחת לחומה. ותיכף לאחר זה הייתי בורח נבוֹך ומבוּיש. תוֹתחים אין לי, לירוֹת איני יודע, ובמלחמה נתלהבתי, תפשתי לפעמים מלוא הקומץ טיט וזרקתיו: ידעו להם. ובאותה שעה רעדתי כולי מעצמת־המַכּה.

בתאוות־נקם ובצמאון יוֹקד הייתי בולע את כל הפצצות שהושלכו אל המתנגדים. שׂנאתים, שׂנאתים. ועל כל מבצר שנהרס שמעתי בלבּי הד להריסה. האמנם מבצר כזה היה בתוֹכי? ואולי זו גם סיבת שׂנאָתי? שוֹמרי־קיים, מגיני־שפה, מרחמי־גליל ומחשבי חשבונות־מדיניים. שנאתים. תשאלוני ברוּר: למה? עוד לא ידעתי אז. אפילו את מרחמי־הגליל. – באסיפה הראשונה שלנו אמר ז.: – נו, הגליל – הגליל, מה אפשר לעשות? אבל על יהודה לא אוותר. איך נעזוב את עמדותינו? כאן רכוש יהודי. ואם נעזוב… והשפה? מי יגן עליה?…

מה אפשר לעשות? קשרי אותי בחבלים. התפרצתי: – ז., אם רוצה אתה וַסיקה⁶ תקבל. פה סוף־סוף יהודים ולא תורכים, אין מכריחים.

והתאדמתי, ורעדתי, וכעסתי על שדיברתי. כך מלוא הקומץ טיט. ולסוף? הנה הוא ז. הלך לגדוד ואני קיבלתי וַסיקה.

פלא שהתהלכתי רק עם המתנדבים? הן הם פרחו אז, ריח הסמדר נדף מהם. ואני עצמי נבוֹך, רץ אל הפרחים. ואת הריח שנדף מהמתנגדים תיעבתי, ואברח. הן כבר אמרתי לך: הייתי אז בשמים. אוצרות־אהבה הבאתי אתי משם. הם היו בעוֹכרי.

* * *

נשף היה ל“אַקטיביסטים” (כן כוּנוּ המתנדבים לגדוד העברי). נשף “עם יין” ועם קוניאק ותפוחי־זהב. צחקו והשתגעו, ועל עיני ירד צעיף־ עצב. את יודעת, הנשפים וחגיגות החורף מביאים עלי תמיד עצב. “מאחרי – אז”, מאחרי אז..

הוזמנתי אל הנשף. הסתדרו לרקוד, נעצבתי מאוד. שתיתי, והעצב גבר. שתיתי עוד והתרחקתי. בחדר הקיצוני התחבאתי עם הכינור. אליהו פתח חלון בלבּי, יונה ר. קרעה אשנב בלבּי. הם מרקדים וצוחקים. ואני ניגנתי. כה נולדה המנגינה הראשונה של התקופה הזאת. תאמרי: תלונה? – אף לא טיפּה. אור, אור, ואהבה. ושלום. מה זה היה אתי? כה רציתי לבכּוֹת מרוֹב אהבה. והן לא “אהבתי” אז. וניגנתי ולא ידעתי מה.

הם ישבו במעגל אחרי הריקודים, פיטפטו והשתגעו. דב הזהיר. יונה הביטה אליו בעיני־זיתים שלה. דב אמר: – מלאו כוס ואדבּר. הגישו כוס.

– כח, כח… וגמע את כוסו. ואני רציתי לדבּר, אני רציתי לנשקם, את כּוּלם, את כּוּלם. ואמרתי לאליהו: אם אתה לא תדבּר, אדבר אני. מחיאות כּפיים: – הסו, הסו, משה ידבּר.

– הגישו כוס, אך אני העמדתיה ויצאתי את החדר. צחקו אחרי ואליהו צחק בקול. את צחוקו אני אוהב קצת לפעמים, מזיגה של לעג וטוב־לב. היה כלטיפה, לטיפה חזקה קצת, אבל – חמה. שבתי עם הכינור. פקחו עיניהם:

– כך רוצה אתה לדבר? – ניגנתי את המנגינה החדשה ואת הראשונה, מאז, מאז.

מה לי ולאַקטיביזם, מה לי ולכל ההמולה הזאת? אך כה אהבתים. אמרתי ללורט פעם: – למה אני הולך? כי אוהב אני אותם. אני הולך להיות בקירבת אליהו, להיות עמו באוהל אני הולך… אולי פעם אנגן איזה רגעים… הן החיים שם כה קשים… בעינים עצומות המשכתי לנגן, לטייל, לחלום. ועל העתיד לא חשבתי. ואז נולדו עוד מנגינות, כולן רקומות אור. באה מנגינה, ריקוד קל, אוורירי, ואחריה כתפילה. אף אנחה. אליהו מצא כי הפתיחה יותר מדי חלשה, צריך שתהיה “סערה”. ואני הצטערתי על שידי אינה קלה יותר, אצבעותי אינן דקות יותר וקלות בשביל לנגן את המנגינה ביתר שקט. מבלי לדעת איך, מבלי להרגיש, התחיל לבי מגלה לי בקול, בצלילים – את עצמי. אני שתקתי. לדבּר על ה“אקטיביזם” לא העזתי. הוא הראשון שפתח. ואני עוד לא ידעתי ברור מה. אך הרגשתי כי ממעגל־קסם למשנהו אני עובר. כי ממעגל־קסם שבא מחוץ לי אני הולך ומשתחרר ונלכד בקורי־קסמים הנטווים סביבי – מתוכי.

חדלתי מדבר עם החברים, ביחוד עם אליהו. לפעמים עוד הייתי מנגן לפניו. הוא רצה בסערה. ואני ניגנתי בשלום, באהבה, אך עוד ברשימת ה“אַקטיביסטים” הייתי.

אהבתי אז את אלוהים. בכל בת־צחוק, בכל מבט־עין ובכל פרח פורח ראיתיו. רדפתי אחריו כילד אחר הפרפר. בכל לבי ונפשי. אז נפגשתי עם שושנה.⁷ דמותה של יואנה ד’ארק היתה לה אז. העינים שואלות – לאלוהים. היינו עפים יחד לבקרך, לרפרף סביבך. על האהבה היינו מדברים. על האהבה הייתי מנגן. היא מילאה את כולי. כולי. התרפּקה האהבה על החיים, על כל הנשמות…

* * *

פעם שמעתי קול צחוק ממעמקים: רוממות אל בגרונם וחרב פיפיוֹת בידם. הייתי נבוֹך מאוד. אמרתי לצפורה אברמסון (דרנו יחד, חיבבתיה מאוד): – מסכּן, מסכּן. אין מנוחה בנפשי. תאמרי לז’בּוֹטינסקי שיבוא מהר. אז חיכו כולם לבוֹאוֹ, קיוו שהוא יברר את הכל ויעלה את מדרגת החום ליותר מ־100 מעלות.

עם אליהו פגישות אילמוֹת. כל הימים הייתי מחפש אותו, רציתי לשאלו, לשאלוֹ, אך בבואו נאלם פי. לפעמים הייתי מנגן. אך הנגינה מגלה את כל הסודות והכל נשאר חתום.

כל המנגינות מאז הן פוֹרטוֹ פּיאנוֹ. הקרשצ’נדוֹ דקים וממושכים, בלי רסיס דמע. יכול להיות כי שיעממו מאוד. אני – כל לבּי היה בהן.

פעם טיילנו על החולות. אמרתי: – לו היתה רבקה פה. ואליהו:

– על זה אני חושב עתה. ה“אַקטיביזם” היה מקבל צורה אחרת (העניינים היו יגעים קצת אז), או שלא הייתי מתעסק כלל בציבוריות. אמרתי אני:

– לו היתה היא פה, כי אז היו נאומיך הרבה יותר יפים, וכוחותיך רעננים. וגם אני… ולא גמרתי, כי רעיון צילצל בלבּי: לו היתה היא פה, היתה היא הולכת ואני בכל זאת לא הייתי הולך. – לא? ומה הייתי עושה? שתקתי.

בימים ההם חשבתי רק עליך. גם מכתב גדול כתבתי לך. מכתב צלילים בכינור. בתוכו, בתוך גלי־האוֹרה חבויה שם דמעה. מחרוֹזת קטנה של דמעות. אך סיוּמוֹ בריקודים קלילים ופזיזים. האמת: אני מנגן אותו יותר גרוע מכל המנגינות האחרות, על־פי רוב מפסיק. אַת תסלחי לי. לא במנוחה נכתב, לא בשקט נבע מלבּי.

והימים ימי־אביב, ימי פריחה. הים פרח. ראיתי את פריחתוֹ. והגבעות, והשדות. הלכתי לרחובות, המתנדבים אמרו ללכת בשורה. הקדמתי יום ויצאתי לפניהם. הלכתי לי לבדי בשדות. לאן אני הולך? אל השדות. וכינורי אתי.

בין הפרדסים סבבתי. השיטה פרחה. עברתי על־יד פרדס ישפה. על עיני צעיף־חלומות, ולבי מטפסף געגועים. בערב היה נשף. ניגנתי את טרטיני והאגדה. לא היה טוב. הקהל רב ורעש גדול. הרוב – מתנדבים, ועיניהם – אש. ואני רחוק. מה יכולתי להגיד להם? קראתיך, קראתיך אז ממרחקים, כמו אז מאפילת חדרי הקטן. הקהל רעש.

למחרת היתה האסיפה. ז’בוטינסקי בא. לפני האסיפה היתה תהלוכה צבאית של המתנדבים, התלהבו מאוד. חיכינו לו לז’בוטינסקי. הוא בא. והנה, פוליטיקה. פוליטיקה ופוליטיקה. סחר־עמים וחשבונות. כמובן חשבונות יותר ענקיים משל הפוליטיקנים שלנו. אלה רק יודעי “תשבורת” והוא מטפס ועולה עד לחשבונות הגבוהים והמורכבים (יסלח לי רוזנשטין – שכחתי את שמם). מתוך התלהבות דבריו נתרקמה לי שוב תמונה:

רועה סוער על העדר ודוֹפקוֹ אל ראש ההר. בידוֹ מקל חוֹבלים ושני כלבים עזים נובחים נוראות מימינו ומשמאלוֹ. והוא תוקע בשוֹפרוֹ: הרה! והעדר המסכּן נבוֹך ונרגש. מושיטים הכבשים צוארם בגעיה ממושכה וברעדה: נלך, נעלה, רק אַל תצעק וכלביך אַל ינבּחוּ. ונלחצת כבשה אל כבשה, בחרדה: נעלה, נעלה.

רבּים מן המפקפקים “אוֹרוֹ אז עיניהם”: – “כעת רק הבנתי”… “איזו מרומי מחשבה!” איזה כוח!… איזה קסמים!

הצטערתי ונעלבתי מאוד: עדר, עדר. התגעגעתי אל נאומיו הראשונים של אליהו. לא היה אל מי לפנות. כולם “שיכורים מאש דבריו”. שאלתי את אחת הילדות: – למה אינך מתנגדת! והביטה עלי בתמהון, כמעט שנעלבה והלכה. לקחתי את כינורי אתי והלכתי. בין הכרמים טיילתי ובין הפרדסים. עוד היו שקדים שאיחרו לפרוח. נשקתי את טוֹהר עליהם. ביקשתיך, ביקשתיך.

באתי אל פרדס ישפה. קיבלּוני בשמחה. הזקנה מביטה אלי: –ו“ריביטשקה” בגליל? ואל הכינור העיפה עין בשמחה: –עתה תעשה לנו קונצרט. הזוכר אתה? וצילה מביטה אלי, ועדיין תועה בין צחוק למבט רציני.

הסתובבתי בחצר. הבריכה ריקה. נזכרתי: פעם הלכתן לרחוץ ואני התחבאתי בין העצים, בין השורות רצתי כשועל ואת דפיקות־לבּי שמעתי. כאילו מחוץ לי דופק לבּי. התקרבתי אל הבריכה, שמעתי צחוקכן, רישרוש שמלות שמעתי. מבין לענפים ראיתי, דבר־מה לבן היבהב לפני: סדין. ולבּי פעם, ולבּי פעם. ועיני חשכו מדמעות. הפניתי פני. חרש, חרש שבתי אל עבי הפרדס ובכיתי.

ירדתי אל הפרדס לבקש את עקבותי, ללקט את דמעותי. והפרדס שירה רעננה. ענפים רכים, בהירים, צוחקים בחן, התפשטו כעדת ילדים עליזים על כל עץ ועץ, כאילו שיחקו במחבואים בין העלים הכהים של אשתקד, בין הענפים הקודרים ועצבים־מעט של השנים שעברו. הזלזלים החדשים – מתוך זרועותיהם של העצים הציץ ראשם בשחוק־זוֹהר וינפנפו אלי עליהם הרכּים. התנוֹעעוּ כלקראת מחוֹל: שלום, שלום. צחקתי ועיני מלאות דמעות. השפנים הקטנים אינם, אינם. החצר שקטה, כנרדמה.

עליתי במדרגות. שמלתך הורודה, הקלה היבהבה לעיני. לאט, לאט עליתי במדרגות. על היציע הזה היינו שוכבים בערב. על המחצלת היינו משתטחים. דודו מספר סיפורי ערבים ואנחנו מתגלגלים מצחוק תחת השמיכות. והיו באים רגעי שקט. שוכבים דומם ומביטים אל תכלת השמים. מחפשים את הכוכבים הראשונים. הגפן נרדמה וזרועותיה על המעקה. אחד הזלזלים פנה בסקרנות אלינו. אצבעותיו דקיקות, מוּשטוֹת, רוצות גם הן להתפתל סביב זרוע, סביב צואר אהוב….

הזוכרת אַת? אז, אז בלכתי בין הפרדסים, בחפשי את הפרדס, ואני מקומו לא ידעתי. בסובבי שמעתי צליל פסנתר מרחוק. רצתי אל הצלילים, והדרך בין השיטות, והשיטות מאהילות. ראשיהן מתנשקים מעלי, במערת־ירק זולפת ריחות קפצתי, רקדתי אליך. ראשי הזהב מביטים בי וצוחקים, מביטים וזולפים בלאט ריחם. הדרך מתפתלת והצלילים קרובים. קצרה רוחי. בגדר מצאתי פירצה. מעשה ידי השועלים, מחבלי כרמים. זחלתי בפירצה ובהשתטחי שמעתי את המנגינה: האביב של גריג – אַת, אַת – צילצל לבּי. רגע שכבתי והקשבתי… רצתי בין העצים. דלגתי, עליתי בלאט על המדרגות. פתחתי את הדלת: אביב, אביבי.

באתי אל החדר. דממה, הפסנתר איננו. הן אני זוכר היטב כי לקחת אותו אִתּך. אך אני חיפשתיו. חיפשתי באי־מנוחה. כמהלך בין חרבות הייתי. והנה מצאתי תמונתך. תמונת ביתכם.

כן, פה נולד ה“מכתב” אליך. בנגני בטוח הייתי כי שומעת אַת. ראיתיך עומדת, מקשיבה. מה המה חיי? אמרי לי. אני אך רינה אחת שומע. רק בעד אשנב קטן הצצתי.

יש שנדמה כי כל ימי, כל ימי המה מחרוזת־תפילות. תפילות לאהבה. מהלך אני בחיים, תועה, נודד, מדלג מסלע אל סלע, וקורא: אַייך, אַייך?

* * *

כל שגעונותי וכל המבוכה אשר בלבי – ערב־שבת הם לנפשי. ערב שבת. כל המעשים שאני עושה וכל המעשים אשר איני עושה – לה המה, לה. לקראת המלכה. כל הימים אני מתכונן לקראתה, מטאטא ומסייד, ושוב מטאטא, ושוטף שוב, מוציא את הרהיטים באי סדר החוצה ומשפשף את החלונות. לכבוד שבת. לכבוד המלכה.

זכרתי: בהיותי ילד הייתי אוהב ביום ששי אחר הצהרים להתגנב אל מאחורי דלת המטבח ולהציץ בפני אמא העצבים שעה שהיא מכינה את מעט המאכלים הדלים לשבת ולוחשת: לכבוד שבת, לכבוד שבת.

* * *

זוכר אני יום אחד מימי ילדותי. מי יודע אולי שם מקור געגועי אל הטוב. לא. אַל תכּוני. המעשה הוא בילד קטן ובעט של ילדה קטנה. פשוט מאוד. קטן עוד הייתי, הלכתי לבית־הספר, בידי האחת ילקוט, ובשניה פרוסת לחם מרוחה ריבה. אני הולך לי ולועס ופתאום ראיתיה הולכת לפני. ישר, מבלי פנות ימין ושמאל, ישר הלכה לה, כבאה מארץ זרה. גרביה קצרים ונעליה מגוהצות, שתי צמותיה מביטות אלי וצוחקות. ניקיתי את קצה חטמי מן הריבה והחילותי להחיש צעדי. עברתי לעברו השני של הרחוב. הלכתי ואליה לא הבטתי, רק לבי דפק. את שרירי רגלי אימצתי ואת גבי ישרתי.

עגלה טעונת זבל עברה. במרוצה עברה בינינו. ראיתיה מבטת אל קצה המוט המציץ מאחרי העגלה. הרימותי רגלי. בידי האחת הילקוט ובשניה שרידי הפרוסה. רדפתי אחר העגלה, כסייח דלגתי, רצתי במעגל, “השלכתי רגלים באויר”, חגתי חצאי־קשתות באלפי תנועות חן ואשיג את העגלה. נתליתי מאחורי העגלה, הפרוסה תקועה בפי והילקוט תלוי ומתנדנד תחתי על מוט העגלה. היא הביטה אלי. מרוב שמחה וסערת־הנפש הארכתי לה לשון ופזזתי על מוט העגלה. היא פתחה עיניה בתמהון, אחר מיהרה והפנתה ראשה אל גדר השיטה אשר עם הרחוב. שוב לא הביטה אלי. השלכתי את הפרוסה ארצה; קפצתי מקצה המוט ולבי מר עלי.

בשובנו מבית־הספר הלכתי אחריה. רציתי לגשת ולשאלה: מה אַת חושבת? מי אני? ילד גס? אינך יודעת כלום… 

הלכתי אחריה. ידעתי היטב מה שאגיד לה ולגשת לא נתנני לבי. רק על נעליה המגוהצות הבטתי, על חצאי הגרבים, על הרגלים הדקות, השזופות קל עד הברכים. הבטתי אל הצמות. צפוֹרת כחולה עופפה סביב לראשה, עמדה על הצמה. נשתקעתי בהרהורי עצב, הורדתי ראשי ואלך לי לאטי בצדי הדרך.

פתאום עמדתי: לרגלי עט; ידית ורודה, דקה, שלמה ונקיה. אף לא נשוכת שיניים. זה עטה, עטה. נפל מן הילקוט. הרימותיו ואביט בו מכל צד. עמדתי ולבי “בורח” משמחה. החילותי מכרכר כעגל ורודף אחריה להשיגה. היא כבר רחוקה. היא כבר על יד שדרת התות אחרי ביתנו. עפתי, בין רגע נהפכתי לצפורת. מה אגיד לה? הנה עטך. כן, זה עטך? כן, ואל תחשבי שאני… ולא ידעתי איך אגמור.

כן, אשאל אותה אם היא רוצה בשעת הכתבה לשבת על ידי. לי פחות שגיאות מאשר לכולם. אתן לה להביט… אשאל אותה אם היתה בכרמנו, כרמנו רחוק, רחוק שם בין הגבעות לצד שהשמש שוקעת, זה רחוק, רחוק מאוד. אבא יקח אותי בבציר לשם, אולי גם אישן שם. סוכה בכרם יש לנו, סוכה יפה. על ראש הגבעה, בין הזיתים.

רצתי, עפתי, השגתיה. היא הפנתה ראשה מהר אלי, נבהלה. אני עמדתי נושם בכבדות והעט מושט לפניה: קחי. יותר מזה לא אמרתי.

היא לקחה את העט, חייכה אלי, מבעד הערפל ראיתי את פניה, את עיניה, את פיה הקטן, והיא אמרה: תודה לך, תודה. אתה טוב, אתה טוב מאוד. היא לא גמרה את דבריה, ואני שטפתי במרוצה, גם שלום לא אמרתי.

עברתי על פני ביתנו ואמשיך לרוץ ברחוב. וידי פרושות. לאן רצתי? למה? אני יודע? הכל צחק, הכל שמח לקראתי. ואני רץ. פני אל הרחוב היורד אל השוק. ולקראתי עולה אשה זקנה, נושאת סל מלא ירקות, עלי הכרוב הציצו מתוכו. הזקנה נגררה לה, כפופה על סלה. בו ברגע הבנתי לאן אני רץ ולמה. מתוך ריצה תפשתי בסל, חטפתיו מידי הזקנה: הלא קשה לך… איפה ביתך?… ה, גם אני הולך לצד ההוא… והזקנה הביטה רגע בתימהון, אחר פתחה בברכות: תאריך ימים, בני. ב“גן־העדן” זכית, בני…

ואני מאמץ את הסל אלי, מחבק אותו, ממהר לפני הזקנה – ומתעכב, ושוב מתעכב, לא יכולתי ללכת לאט. ואך מחשבה אחת רננה בלבי: אני אהיה טוב, טוב כל הימים. אוהב את כל האנשים, אעזור לכל החלשים. אעשה רק את הטוב כל הימים. 

* * *

עצב אשר מזמן לא ידעתיו הביא עלי אליהו בשובו מן הגליל. סיפר על ביקורו אצלכם. הוא אומר: אני מקנא בי על שהייתי שם. – ואני? הוא מספר ואני עוצר דמעותי. מה זה היה לי? אליהו שב אל הגדוד. ל“התראות בחזית”, כמו שהיו אומרים אז, כמו שהיו כותבים אז גם במכתבי אהבה לילדה רכה. מבוכה היתה בי וערפל.

עוד חלום פריחת השקדים בלבי והסמדר זולף ריחו בכרמים. מנגינתי החדשה מרננת בלבי אליך, אליך. והנה ה“אקטיביזם”, כרוח חמסין מתחבטת בין ימי הפריחה, ימי האביב. אני מתבייש לחזור. אסור לבזבז ברסיסים מן הקרקע. כן, אך אגיד לך עוד הפעם: – יש רגעים אַת יודעת, יש רגעים ונדמה: הנה אני מחבק את כל העולם, אני נושק את כולו. כולו. ובחבקי את העולם אני קרב אל ד'. כילד אני מטפס על ברכיו. מסתיר ראשי בחזהו. נלחץ אל לבו, עוצם עיני וכובש לבי בדממה.

* * *

היה כך שאי־אפשר היה לי לשמוע מלה על אודות ההתנדבות.

כשהייתי עובר על פני אנשים, כשהבטתי אל עיניהם, נדכאתי, נלחצתי אל מעמקי. דב נאם פעם, לדבריו לא שמעתי. אך לבי היה סחרחר. בנצחון צעד דב. אגרופיו כאילו עקרו סלעים. ולבי היה סחרחר.

תמונה אחת התחילה רודפת אחרי. סובבה סביבי בלעג: “העריק” של לרמונטוב. את השיר הזה קרא לפנַי דב בימים הראשונים ללמדי רוסית. קרא אותו בהתלהבות. אני ביקשתי את “מצירי” והוא קרא את “העריק”. שמעתי והייתי נבוך. הניבא לי לבי כי שיר זה יושר לי מכל פינה? כל אבן ברחוב, כל גדר, כל שמלה בהירה, כל עין עזה, כל יד־חבר המונחה על כתפי, וגם רוח־לעג ממסתרי לבי נשבה, נשבה ושרה לי את השיר. רוח־לעג. רוח־עבדים.

יחידי, יחידי סובבתי אז ברחובות, תעיתי על הגבעות, אשא עיני אל ההרים, אל המרחקים, מאין יבוא עזרי.

זריקות־להתנדבות עשיתי לי אז, נעצתי את המחטים בבשרי. באה הזריקה בדמי. ימי קדחת אחדים באו לי אחרי כל זריקה, ואחר־כך התנדפה כלא היתה. “העריק” – זריקה קשה וחריפה. היא התנדפה ואני גם לא חשתי איך, לא שמעתי אחרון הדה. ודמי התחיל שוב מרנן בי את שירתו, אולם למנגינות מן החוץ.

באחד הימים שמעתי: חיילים אנגלים ואוסטרלים ששכבו בבית־החולים הגישו מכתבים אל הנהלת הצבא בבקשה כי יקנו בשבילם חלקות־ אדמה פה בארץ. ובמכתב סימנו את המקום. הם אומרים: “במקומות האלה נפגשנו עין בעין את המוות, שם מתו עלינו אחינו. אנו רוצים לחיות שם”.

שיכור ואחוז־קדחת התהלכתי ימים אחדים: כך מתקשרים עם הארץ. הרימותי אז עיני באומץ. הלכתי עם החברים ובבטחה שלבתי זרועי בזרועם. ולבי לחש אליהם: אני אתכם. וצעדתי אתם ושתקתי. אחרי ימים אחדים נחלשה זרועי, נעכבתי ולא ידעתי מה, זרועי נשמטה מזרועם. עמדתי להקשיב אל המרחקים. לבי תעה. לבי פרפר, טבעתי במנגינות אהבה.

* * *

באלה הימים ראיתי את צפורה. אמרה לי: – היודע אתה מה זכרתי בימים האחרונים? את “ההרצאה” שלך. לפני שנה הרציתי אותה. הרצאה אחת ויחידה בימי חיי. בפני שלוש ילדות וחצי הרציתיה. לבי עלה על גדותיו. אלפי מעינות נבעו, שוקקו בקירבי, ניגנתי ודיברתי, ניגנתי ודיברתי. זה היה כחלום. על מה לא דיברתי אז? על הלאומיות ועל הסוציאליות, על העבודה ועל האמנות. ועל… האהבה. היתה בין השומעות גם שושנה בוגין. אז נוצרה גם ידידותנו המשגעת.

האחזור על דברי? תסלחי על חוצפתי, חוצפת־ילד בער־תמים. אמרתי:

– כל אלה הם אבק דרכים, חצץ־השבילים, השבילים העולים אל מקדש האהבה. אמרתי על האידיאלים הסוציאליים כי הם רק מקלחת, בורית לטהר בה את גופנו. כי בהגיענו אל המקדש, אל יאמר לנו האל: ידיכם דמים מלאו. אנו מטהרים את ידינו. זהו האידיאל הסוציאלי.

את צוחקת. זה מעיק עלי ומעליג את לשוני. אך אני רוצה כי תדעי הכל, תכירי הכל, תתקני את גימגומי.

בלאומיות לא ידעתי מה אעשה. ראיתי כי כלי־מישחק אני בידי המזל. נולדתי לעם העברי. ומכריח אותי המזל לאהוב את עמי ולשנוא את האחרים. ואם אין הכוח בידי המזל. אם נדמה לי כי משתחרר אני ממנו, באים אחי ומטלטלים אותי ביד חזקה. עוקרים ממני נשמת־אדם, נשמת־אלוהים ועושים אותי…

כן. זה לא לרצון לך. ולי זה מכאיב. אפסיק. ביחוד שאני הולך ונכנס ל“פתוס גבוה” ולשוני חרדה ושפתי מגמגמות.

שפכתי זעמי על הציבוריות, על האגודות, שבאים בהן היחידים, החזקים, להקנות לציבור את דעותיהם, את “פרינציפיהם” ואת אידיאליהם. רוצים להקנות בחמישה רגעי פיטפוט של נאום מצוחצח מה שעלה להם עצמם בדם הלב. מיד עוברים להרמת אצבעות: מי בעד, מי נגד – רוב דעות בעד. ההצעה נתקבלה. להם עלו הדברים בלילות נדודים, בימי יסורים רבים. הם יצרו את עצמם. ואנחנו? חומר? בשר אידיאלים?

האדם יצר את האלוהים, בדמותו ובצלמו ברא אותו. ולי אין דמות? וצלם אין לי? ולמה אין לי עוֹז ליצור לי את אלוֹהי בדמותי? למה אין לי העוז לסור מהשתחווֹת לאלוהים אחרים? ואם אלוהיו חזק מאלוהי? מה יתרון הנשר על הפרפר? מה יתרון.

* * *

שׂנאתי את האלוֹהים המבקשים קרבנות – שׂיות תמימות וטלאים רכים. אליהו איננו קרבן, הן הוא יצר את אלוהיו, ומשח את עצמו לכוֹהן לו. אף אם ימוּת על מזבחו אינו קרבן. הוא יכול לבקש לו חברים. אך המקדש עומד. המזבח הוכן, והמערכה גדולה ומעטים האנשים. ומתוך ההתלהבות לאלוהיו הוא מושיט בבלי יודעים את ידיו ומושך יונים פותות אל המזבח.

מה מרחק האקטיביזם מן המוֹלך? מתוך ההתלהבות הדתית הגדולה, מחום האש הנוראה היוקדת בבטנו של האלוהים, נתגעשו והסתערו האמהות על ילדיהן והשליכום אל זרועותיו, התנפלו גם על ילדי זרים… האלים רעבים.

חרדה אחזה את הרחוב, בהלה גם בשדות הרחוקים. בעינים עצומות וביללה רצים הם אל המולך, נופלים בזרועות הכוֹהנים ובוכים. ואלה עובדים באמונה את אלוהיהם…

הלעולם יבקשו האלהים קרבנות?

נבוך ומפרפר עמדתי בקהל. יחד עם כל ההמון השתחוויתי לאלוהים האלה. ולבי בכה בי במסתרים. ושאלתי את לבי: אלה הצאן מה חטאו? פרפרתי לרגלי האלוהים החדשים אשר הקימו ובמעמקי שיוועתי אל אלוהי כי יושיעני.

ימים הייתי מתהלך ושאלה עיוורת מתחבטת בקירבי: מה המה רוצים בי? האם לא כאותה האם המרימה את ילדה הרך הם מרימים אותי? על ידיהם הם נושאים אותי בדממה, וביד רכה… קרבן, מנחה לאלוהיהם. ופרכסתי ברגלי ואתחבט בזרועותיהם: אני רוצה לרדת. לעמוד על רגלי שלי. ביקשתי את אלוהי.

* * *

בימים ההם הוזמנתי לבן־שמן להיות מורה. (המציעים: ברל כצנלסון וש. יבנאלי מגדולי ההתנדבות) הסכמתי: הן עד שתבוא התשובה מאנגליה יעבור זמן רב. כן היה מצב הרוח הכללי. התניתי: אני מתקשר רק עד הקראנו לצבא. עוד הייתי ברשימה. 

באתי לבן־שמן “לעשות הכרה” עם הילדים. והימים ימי קציר השעורים.

אספתי את הילדים והלכנו לשדה. ערימות ערימות בשדה. רצנו, התגלגלנו על הערימות. קטנטן נאחז ברגלי, הציץ בי בעיניו האפורות, השתטח ולחש לי: – אתה מצחיק מאוד. אתה תלמד אותנו?… אני כבר גמרתי את הגן… זה שמח אתך.

ישבנו בחיק ערימה וסיפרנו סיפורים. כל אחד סיפר. ילד סיפר בעצב על מורה אחד שהיה להם, קראו לו אבטיח. (הילדים צוחקים) הוא היה מכה. מורט, אוסר… קטן אחד הפסיקו: אתה זוכר איך הרים אותי באזני? עיניו מלאו דמעות והוא צוחק. קטנה שואלת בלחש: אתה מכה? לא צריך להכות.

– לא, אני לא אכה.

השתטחנו על הערימה. שתקנו. עברו רגעים. נשמע רק פיטפוט השבלים תחתינו. שמעתי את לחש נפשותיהם של הקטנים בגהרן אלי. זכריות היו אז בשדה, קטנה אחת הביאה לי זכריה ל“מסכרת”.

הזכריה הביטה אלי בעין־זהבה. הילדים הביטו אלי כפרחים רכים צמאים. ליטפתי את ראשו של הקטנטן שנאחז ברגלי, הושבתיו על ברכי, נשענתי אל הערימה, וסיפרתי להם את תולדות “הזכריות”.

…ראו השמים שהאנשים אינם מביטים בהם. מביטים רק איש באחיו, מקנאים, רבים, מתקוטטים. ראו ונעצבו אל לבם מאוד: –שמלת התכלת שלנו אינה יפה? למה אינם מביטים בנו?… והתחילו לבכות… וכך נולדו הזכריות. אַת יודעת את האגדה הזו. בדממת הליל מורידים לנו המלאכים פסות קטנות של שמים, ובתוכן כוכבי־זהב. להזכיר, להזכיר… ההורידו לי המלאכים זר־ילדים זה, עטרת־העינים הזו, להזכיר, להזכיר?

נפרדתי מן הילדים: אני הולך ליפו להביא את חפצי.

היה בוקר, עוד הזהיר הטל בשדות והארנים בכו וחייכו, בכו וחייכו. הילדים הלכו אחרי עד קצה החורשה. האחד רק כותנתו לעורו והילדות פרועות־שער עדיין. הקטנים החזיקו בידי, נלחצו ורבו בלחש על ידי. צחקתי וחילקתי ביניהם את אצבעותי. זר ילדים מסביבי. באנו אל קצה החורשה. עמדנו: שלום, שלום, ואיש אינו זז. האורן מטפטף עלינו. ילד אומר: – האורן בוכה, אינו רוצה כי תלך.

ליטפתי ראשו: הן אשוב, היום או מחר, ואשאר אתכם.

– תשאר? תמיד, תמיד? וכשילך הגדוד? גם כן תשאר אתנו? תשאר, תשאר! והקטנים מוחאים כף ונלחצים אלי…

ירדתי בדרך ומבין העצים מנפנפים הילדים בידיהם: שלום, שלום. אני הולך ומדי רגע מפנה ראשי לאחור. ילדה אחת, הגדולה ביניהן, בת שתים־עשרה, נשענה אל העץ, מביטה אחרי בדממה. בפנותי הרימה ידה, הניעה ראשה כאומרת: אַל תביט!

קרוב לל"ג־בעומר היה אז. אגמי זהב בשדות. המרגניות בעצם פריחתן. איני יודע אם הילדים או השדות הפורחים אשמים בדבר –געגועים תקפו את לבי. בגעגועים טבעה נפשי. וביקשתי אותך. פרשתי ידי אל המרחקים.

* * *

שדרת דקלים יש לנו פה על יד בית־הספר. בשדרה, על ספסל המחלקה הקטנה אני יושב וכותב לך. מבין כפות התומר הרועדות צוחקת אלי השמש. מן החצר ומן החדרים מצלצלים קולות הילדים המשחקים במחבואים, יום ששי אחר־הצהרים עתה.

השדה פתוח לפני, מאיר בשלווה. יעקב חורש בין הזיתים. הפסקתי את כתיבתי. סובבתי מעט בגינה, בין ערוגות הילדים. ניגשתי אל השדה החרוש. הבטתי ומחשבותי נוהרות אליך. ההתבוננת? בלכתך בשדה, פּני תמיד אל השמש. כל מה שתראי, כל עשב, כל פרח, כל רגב, כל גרגיר יראה לך אחר.

הבטתי אל השדה החרוש ופני אל המזרח. חול, חול. עייף נראה לי התלם. עייפים הרגבים, שממון ותרדמה על פניהם. פניתי אל המערב, אל השמש, והרגבים לבשו בגדי־קטיפה חומים מזהירים. איזו קדושת־שבת שפוכה על הרגבים… כן, למה זה אמרתי לך את הדברים? נזכרתי: לפנות אל השמש. מדוע אין אנו פונים כפרחים אל השמש? ואם גם נוטה מערבה.

דימדומי ערב אחד עולים בי. הלכנו ליפו, בדרך הזרועה פרחים. אמרת אלי בצער: – אתה אוהב, אך להשען עליך אי־אפשר. אתה תשיר, תנגן, תבכה אך ביד לא תאחז. אינך יודע לצווֹת: לכי אחרי – ואהיה מוכרחה ללכת. למה אין לך כוח? ואני עניתי לך: – חדר קטן אשכּוֹר לי מעל לביתכם, יומם ולילה אנגן. את כל דמעות לבי, את כל זהרי־לבי, אחרוז למנגינות. אפתח את חלון חדרי, אפתח את אשנבי לבי, וכיונים צחות הומיות אשלח אליך את מגגינותי ואחכה, ואחכה.

אַת הלכת אז. אַת אבדת לי. אך על השביל אלי הושבתיני. בפתחי השביל, על אבן, ישבתי ואצפה עם הדימדומים הכבים. אחר קמתי ובחשכה, באפילת הליל, עליתי בשביל – אלי. את אבדת לי ואני מצאתי אז את השביל אלי, אל אלוהי. אַת הראית לי אותו בלכתך. ומאז אני הולך ועולה בשביל, מטפס בחשכה, והדרך כה רחוקה, והדרך כה עצבה. לקראת השמש, ואם גם לא זרחה עוד. 

לאורך אני מתבונן בי – ואַת כה רחוקה. לאוֹרך אני מבקש את נפשי, והן מעבר לאופק את, מעבר לאופק.

* * *

שבועות אחדים הייתי שוב ביפו. נפגשתי עם צפורה. הייתי נבוך מאוד, אך החילותי להכות שורש בי. אמרתי לה: – איני יודע. כל זה הוא כל־כך למורת רוחי. ולמה אני מתנדב? הן כל חיי המה בקשת הטוב והאהבה. מה רכשתי לי? – עדיין כה דל הנני, ערום עם נפשי. אם אלך אתם הן אובד לגמרי. לא דרך הכוח דרכי… לא.

הזוכרת אַת אותי, עוד זוכרת קצת? גם אז גימגמתי בבהלה, ועתה אני מגמגם עוד יותר.

לשבתות הייתי הולך ליפו, לקבל שיעור בנגינה. ואת אליהו לא הייתי רואה. קשה היה להפגש. וכל השבוע כה נמשכתי אליו. כה רציתי לראותו. הרגשתי את עצמי כילד העוזב בית הוריו נגד רצונם ונוסע לארצות רחוקות. היכעס עלי אליהו, אולי גם לא יושיט לי ידו לשלום?ובאחת השבתות החלטתי: אני גוזר. אני נפרד. ולבי רעד בי.

באתי ליפו נפגשתי עם אליהו. החילונו בצחוק. הוא אמר: – מה שמעתי עליך? אתה החלטת ל“שמור על הקיים”? וצחק.

הצחוק כבר לא היה צחוק־הלטיפה שלו. מה אגיד לך? “פיזיונומיסט” כנראה אינני. קיבלתי את צחוקו באופן מכוער מאוד. ואַת אַל תאשימיני. הייתי נרגש קצת, כל מה שראיתי אז, כל מה ששמעתי, כל נגיעה בי, ביחוד של הקרובים, הבהילוני עד אל מעמקי.

נשבה ממני הרגשה כל־כך לא טובה. עוד מעט והייתי נכון… בעצמי איני יודע למַה, והנה נזכרתי בך. ושכחתי את הדברים אשר אמר לי אליהו, עלבוני נמוֹג בין־רגע.

דיברתי עליך. סיפרתי לו את דבריך האחרונים. אמרתי לו כי אינני מבין היטב בלאומיות. אך נדמה לי כי געגועינו אל הארץ גם הם אהבה. וביטוי זה של ה“אקטיביזם” אינני משיגו בשום אופן. הוא מתנגד לשרשי. לכולי.

ואמרתי לו בשפתים דולקות: אני אלך לקראתה, אנגן ואחכה, אני אשיר ואחכה. ולא ידעתי אל מי אני מכוון.

אמרתי לו: בטיולנו אל הגלעד היו שני אוהלים: מצדה ועין־גדי. אוהלנו היה עין־גדי. משה (אחיך) רצה במצדה ואני נצחתי אז. הפעם רוצים אתם שוב במצדה. כל הימים עיניתי את נפשי, לא כנפיכם כנפי. אני – לעין־גדי… וכי אין דם בעורקי? יין נוזל ומרנן בי? איני יודע.

לא מפחד, אף לא מחשבונות אני נשאר. זה אני. ולי לא אשקר. 

שאלתיו: אם אני אוהב, ולוּ גם אהבה נואשה – הן גם יסורי יעלוני אל אהבת כל בני האדם וכל היקום, ולמה מחייבת אותנו אהבת הלאום ללכת בדרך השׂנאָה והרשע? אהבה זולה מולידה שׂנאָה, אך אהבה אמיתית… ולבי הכה אותי בדברי כה: השווה אני בדברים אשר אמרתי…

ובלכתי אמרתי לו: – צר לי ונפשי יראה מאוד, הנה אני הולך, ואתה מה תעשה בי? אתה יקר לנפשי מאוד: כל שנות היסורים אשר עברו עלי, אשר עברו עליך, נתנו לנו את ידידותנו…

* * *

שבתי יחידי לבן־שמן. עצב חדש בא אל לבי: אליהו יאבד לי. רציתי לשוב. ראיתי את עצמי קטן, רך, חלש, יחידי בשדה הרחב והעזוב ופחדתי. כתינוק נעזב, אבוד הלכתי בשדות. וההרים כה רחוקים. איך אגיע לבדי? פחד בא אל לבי, והחילותי לרוץ, וכינורי אמצתי אל לבי. כקול המולה שמעה אזני, תרועת המתנדבים, אמיצה, עליזה ונאדרה. קטוֹנתי בעיני מאוד והרימותי רגלי לברוח. אל ההרים, אל ההרים. “העריק” נעור ויצא במחולות סביבי. גלי צחוקו אפפוני. נתכווצתי אל לבי, בכיתי במסתרים.

לא ידעתי מה היה. עיני נשאתי לעזרה – השדה ירוק, שקט, אין נפש חיה. וממרחקים ההרים, כחולים־רכּים, ערפלי־בּוֹקר קלים נרדמו על לבם; אגדת קדומים דובבו לי ההרים. נשאתי עיני, נפשי התרפקה עליהם, והנה הרי אפרים, עין סיניה באופק… הרי מולדת נעוריך רוקמים לי אגדתם שם בקצה האופק.

כילד דלגתי. כילד הבוכה שקיבל מתנה פתאום, רקדתי ופזזתי: אל ההרים אני הולך, אל הריך. בן־שמן היא התחנה הראשונה בדרכי. ופחדי נמוג, ולא הייתי שוב יחידי. כל השדה הלך אתי, הקמה נהרה אל ההרים והעשבים ליד הדרך הניעו אֵלי ראשם: חכה, חכה, אל תמהר כה, גם אנחנו…

אמנון־ותמר קטן הציץ אלי מבין הדשאים, פרפר, פרכס אל ההרים, נפנף אלי במגבעתו הלבנה וכתונת התכלת התנפנפה לרוח: אל ההרים? קחני, קחני אתך. ניגשתי אליו, והוא פרפר אלי בזרועותיו הרכות: אתך, אתך… גחנתי עליו ואלטפהו בחיבה ואמהר לדרכי. בפנותי ראיתיו עוד מפרכס אלי מבין העשבים מנפנף מגבעתו הלבנבנה ושמלתו כחולה ומזהירה.

לבי אליו, אל האמנון־ותמר הקטן. לבי אל כל הפרחים ואל כל הדשאים. רציתי לקחתם – את כולם, את כולם אליך, אליך. אך רוחי קצרה וכנפי רחפו מגעגועים, מרמזי אושר. 

אחת רק עברה על פני, צחה קלה בצחוק־אורה. עננה נישאה במרומי התכלת. שטה אל ההרים. חולמה חלום זהב שטה לה העננה. הבטתי אחריה בקנאה. היא פנתה אל הרי ירושלים. רוחי שקטה בי אט, אט.

אני הולך אליך, אליך.

לפנות ערב, כשהייתי מהלך בהר והילדים משחקים סביבי, מדלגים על הסלעים, ילד קורא: הבט על העננה, איזו לחיים אדומות! “היא מתביישת”. ילדה מראה על ההרים השחונים – ראשיהם ורודים והמורד סגול. התהלכתי אז ביניהם ולפטפט עמם לא יכולתי, גם לא דלגתי עמם: בקרוב ילך הגדוד. לבי ליפו.

– הסו, הסו! מתלחשים הילדים בקול. – הוא חושב על סיפור. ואני לא סיפרתי. חשבתי: – “אני” אני ואפסי עוד? האמנם אין בי אהבת־הלאום? הן אפשר שההתנדבות תדליק את שארית ניצוצות החיים הדועכים במרחבי הגולה, הן אפשר מאוד כי זוהי באמת תרועת־החיים הראשונה שלנו. אך… אך מה? איסטניס אני, מטהר ומתקדש.

מה אני בתוך ים הנשמות האובדות? איך אני דואג לטהרתי וגזר דינו של כל בית אמי עומד אולי להחרץ? שערי ההצלה נפתחים לפנינו מעט מעט, אך סדק אור נראה לפי שעה. צריך לקפוץ אל הביצה, לעברה, ולעקור את השערים, להרחיב הפתח. אלפי אלפי ילדים –עיניהם נשואות מכל עבר אל השערים הסגורים. כל אלה הילדים אחי, אחי הם, ילדי אמי. הם פורשים כנפיהם: הביתה, הביתה, אל אמא! יש שנאלמה שפתם מצער ועוני, יש שאבדה להם נשמתם מבהלה ומיסורים, והמה עומדים אילמים ואינם יודעים לאן…

ואני עומד על שפת הביצה ואיני זז, חס אני על שׂימלתי שלא אטנפנה. ומה אני אומר להם? אחי, ילדי־אמי, שאו תרמיל־הנדודים על שכמכם ונועו, נודו. לא זו הדרך. פה רפש, נלכה מסביב…

האמנם אין חייב האדם להבליג על רגשותיו? ואני הולך בשרירות לבי. אני ואפסי עוד. ואיך אתפלל לאהבה?

לבי אמר לי: שבילי אל אלוהי האהבה.

נימי־אהבה מתחתי על כינורי ואעל בשביל. מנגן – ועיני אל המרחקים, אל המרומים. מקום מקדשו של אלוהי. בפתחי ההרים שוחה עמוקה. אנחות, אנקות־גוֹועים בוקעות מן הבור. אחי הקטנים המה. רעבים, צמאים ונענים בחשכה. מיללים לעזרה – ואני איני סר משבילי, עולה בקדושה לקראת אלוהי ושר שירת האהבה. איך אפסיק מנגינתי? את אחי הקטנים, את ילדי אמי איני מרחם. איני אוהב. ואיר אעמוד לפני אלוהי? אני אוהב רק את עצמי. רק אותי אני אוהב. 

אני ואפסי עוד. זה הכל.

השמש שקעה. ההרים כחולים. מעל ההרים האופק וורוד. הוורד הולך ומתרומם אט אט, מתחתיו עולה פס תכלת עמוק ומשתפכים הוורד בתכלת ואין רואה את הגבולים. כוכב נאחז בזרועותיהם, נבוך בחיבוקי הוורד והתכלת. הוורד גוֹוע. הילדים עומדים סביבי ומחפשים כוכבים.

* * *

למחרת הלכתי ליפו. עם פסי הרכבת העוברים בשדות. הרכבת עברה על פני. הלכתי, נעלי בידי האחת וכינורי בידי השניה. הרכבת עברה בשריקות והאנגלים צחקו לעגו לי, מנגנים יד על זרוע, מטים ראשם על כתפם, לוטשים עיניהם לשמים, וקוראים אלי: קום־אן, קום־אן! ומראים לי על תלבשתם, ועל הפגיון התלוי על ירכם.

לא! צעקתי אל לבי. לא רק מאהבת עצמי איני הולך אתם. ולא רק “מאיסטניסות־אגואיסטית” אני הולך לי כך יחף עם כינורי ואיני רוצה לעלות ברכבת.

ובלכתי כה שקוע בהרהורי הגיע אל אפי ריח קלי. הרימותי את עיני: אש אחזה בקצה השדה, והחיטה כבר בשלה. ניצוץ ניתז מן הרכבת ויאחז בקמה. הרימותי רגלי וארוץ. יחידי הייתי בשדה, מרחוק מרחוק נראו לי קוצרים, צעקתי אליהם לעזרה, הם היו רחוקים מאוד וגם הרוח לא נשבה לעברם. באתי אל מקום הדליקה. נחשי־אש התפתלו לרגלי הגבעולים ויפצחו רינה. והגבעולים נופלים איש אחר אחיו. נופלים באין־אונים ומעל להם מתאבך לו העשן במנוחה, בשלווה. ולא היה בידי דבר מלבד כינורי ונעלי. כיסיתי בכינורי את לשון האש הקרובה אלי וכיביתיה, אך בפנותי לכבות לשון־אש שניה, התלקחה הראשונה שוב. התחבטתי בין נחשי האש, הכיתי בנעלי והעשן בא אל אפי, אל עיני. לא ראיתי ונכנסתי אל לב האש. על ברכי עמדתי ונלחמתי. מתוך העשן ראיתי את עיניהם של נחשי־האש לטושות אלי מכל צד. את הכינור כבר לא ראיתי מפני העשן. שערות רגלי התחילו נחרכות, וחם היה לי. גררתי עוד הפעם את הכינור על האדמה סביבי, להחניק את האש. הרימותי ראשי, והנה עננות עשן רבות סביבי, ובקצה השדה אש גדולה ומנצחת. ברחתי בקפיצה מתוך השריפה ואשב על סוללת הפסים, הכינור על ברכי, ועיני דומעות מן העשן. נשענתי אל כינורי ואביט אל השדה העשן.

למחרת בערב היה קונצרט בבית־הספר לנגינה. ניגנתי את הסונטה הרביעית של מוצרט. היתה כל השמנת של תל־אביב. לא היה לי אל מי לשאת עין. ז’בוסינסקי היה ועוד כמה אופיצרים. לסוף באו גם דב ואליהו. הייתי יחידי ולבי נאלם. אצבעותי תעו וגימגמו. היתה נגינתי רעה מאוד. זולת זאת כשאני על הבמה בלוויית הפסנתר באים הזכרונות… התביישתי להיראות לפני הוֹפנקוֹ⁸. חדלתי מבוא בשבתות. וכשהייתי בא, היה זה רק בשביל לראות אותם כשהם מהלכים וסרטים על שרוולם. אל הופנקו לא באתי עוד.

בימים ההם נולדה לי עוד מנגינה חדשה. אך לא רקומת־אורות כאחיותיה. נוגה היא, זרועת־צללים. צער הפרידה בה. “מכתב אל המתנדבים”. לא מדוכא ולא בהכנעה. בעצב אני הולך, בתמהון…

לא משוּנה שאני מנתח את מנגינתי? מוטב שאחריש.

את האמת אמרי. לא נמאס לך? הן יש רגעים, ביחוד בגשתי לכתוב, והנה נדמה לי: תמצית אני נותן לך. מתמציתי אני מוזג. ואחרי זה, בקראי את אשר כתבתי כה צר לי: הן רציתי להגיד דבר מה. אך מה אני יודע? ומה אני רואה? הן אפשר שיחד עם פלגי המים נישא על גליהם עלה־שושנה מגינת־לבי, עלה שושנה שנפל בבלי יודעים ונישא על הגלים, ואני גם איני יודעו ואיני רואהו…

התדעי? אח לגפן אני. גם היא כל כוונתה אך לפרוח, להגיד את כל לבה. אך יש מכפתורי הפריחה אשר בראש זמורותיה המתפתחים רק לתלתלים רכּים חיוורים, ולא לסמדר. יש אשר גם מסולסלים לא יהיו. רק אצבע דקה מושטה באויר, לעובר הזר אינם אומרים דבר. אך הנפש הקרובה יודעת כי מצבות־פרחים המה.

הגיעו השבועות האחרונים לפני לכתם. לא ידעתי מה אעשה עם הילדים. עיניהם נשואות אלי ואני שותק. הילדים “מתנדבים”, בוכים בהיפרדם מן הפועלים שהתנדבו והלכו ליפו. ילדה קטנה שואלת אותי: – זה אמת שאתה “פרר”? (עריק) ילד אומר ברוֹך ובזהירות, (הוא כבר יותר גדול קצת, בן־אחת־עשרה): – זה טוב שאתה נשאר אתנו. אבל… למה אינך מתנדב? הוא מחבק אותי. ואנחנו שותקים.

* * *

נסעתי ליפו. עגלות הלכו אז כמעט כל יום ליפו. נסעתי עם הקבוצה האחרונה שעוד לא נרשמה.

החוה נתרוקנה. רק שנים נשארו: אך אז עוד לא דיברתי עם שום אנטי־אקטיביסט. נסענו בעגלה והם שרים: “תחזקנה”, “לטשה, לטשה צורי לי”… אשרי כל לא מת לשוא – השכיר חרבו על שדה קרב"… עצמתי את עיני, הם צוחקים ושמחים. עברנו אז על פני השדה שנשרף בשבת שעברה. גם השבלים פצחו אז רינה. עצמתי את עיני.

תהום גדולה ראיתי וכולה ים אש. וכולם, כולם רצים בצהלה ובתרועות אל התהום. הן האבדון הוא שם, והמה מריעים: תחיה. ואני משמיט ידי מידי חברי. מתחמק בין השורות, בשתיקה. חברי האחד, חברי זה אשר ממעין יסורים אחד שתינו, ונפשי נקשרה בנפשו, עצרתיו רגע ברעדה ואלחש לו: הגיעה השעה שנפרד. כי שמע ואגלה לך סודי; נזיר אני לאלוהים, מתקדש בחצרותיו. לא אוכל ללכת אחריך, כי המקום הזה…

ורעי זה, אחי־יסורי, נשך שפתיו בדממה. הניח את ידי וילך לו, וירץ לו. נסחבתי לי אט אט אחורנית, נכשל ברגלי הרצים על פנַי. ופני חיוורים, ולבי נבהל. הם כבר עברו. הנה אני יחידי בשדה. שירתם במרחק נמוגה. נצלתי. נצלתי! איך נתנך לבך להשאר? איך נתנך לבך להנצל? נרמסתי בלבי, נמחקתי.

ובכל זאת מה החזיק אותי? האם רק הפחד? לא. ומה הוא? בימי התפתחות התנועה אמרתי פעם לשושנה בוגן: – גיבור יהיה זה שלא ילך. (הייתי אז אקטיביסט נאמן). שאלה שושנה: – אתה תהיה גיבור כזה? צחקתי: – מה לי ולגבורה? אני מתנדב כמו הרבה ילדות. אני לוקח אתי את כינורי. אצחצח להם את הלב כשיימַר להם פעם, כשיתקמט ויתכסה אבק (הן אחת הילדות אמרה: אנחנו מסכימות לכל גם נצחצח להם את הנעלים!)⁹. אני לוקח אתי את אהבתי להם, אולי אקל להם פעם. אני אחיה עם אליהו באוהל אחד… אני נשען אל חזה גיבורים. אני גיבור?

כן. זו היתה בודאי הגבורה הראשונה שלי. לא האמנתי כי אעברנה בשלום. גם איני יודע אם כבר עברתיה בשלום.

י"ג שבט.

והימים ימי אביב. הרקפות פורחות בהרים, מהן לבנות ועדינות ומהן וורודות ובישניות. בעשרה בטבת, “ביום ההולדת”, טיילתי בהרים. לפנות ערב באתי אל ההרים, מאוחר שבתי. יחידי התהלכתי. יחידי שבתי.

לרגלי ההרים בחיק סלע מצאתי פרח חבוי בין עלָיו – רקפת. עלי הפרח היו עדיין מקופלים והוא דומה לחרטום של חסידה, מורד על חזה הגבעול, שקוע בחלום פריחתו. גחנתי על הסלע, נשקתי קצה פי הפרח האדמדם. הלילה ירד בחשאי, ערפלים דקים שקופים מרחפים בחלל. ישבתי על הסלע –ליד הרקפת. גם אני פרחתי בדממה. לילה היה. ההמיית הים היא, או לבי הוא ההומה ממרחקים? מאופק שנות הנעורים? לילה, לילה והשמש אינה עולה.

לאן נוהרות השנים? ומה בלב השנים הבאות?

* * *

ליד הרכבת עמדתי. תוך הקהל הגדול, תוך קהל הנשים הבוכות, בין הזקנים שלחצו ידיהם של היושבים ברכבת. הם שרו “התקוה”. נפנפו בידיהם. אחדים – אורה שפוכה על פניהם ורבים – עצב עמוק בעיניהם, עצב נחנק ומבוכה רבה. ושירתם חרדה, מתלבטה בין צליליהם הבטוחים של היחידים. ילדים רבים טיפסו ועלו ברכבת וקולותיהם הצלולים האירו את המנגינה. כלשונות אורה נוצצות מתוך הקולות הכהים והאפורים של הגדולים.

דממה היתה בלבי. אני לא בכיתי. אני לא שרתי. מעמקי לבי נעור ילד רך תמים, אט פתח את האשנב, מביט בתמהון ושואל בעצב חרישי: באמת הם הולכים? למה הם הולכים? למה?

עמדתי נשען אל עמוד הטלגרף. נשים מתייפחות עוברות על פני, מביטות בי רגע ומפנות פניהן אל עבר הרכבת המלאה, ההומיה. אמהות עברו בשקט, עצב קודש על פניהן ושמחת־קודש, ובפינת עינן חבויה דמעה, והן מביטות באהבה ובהערצה קדושה אל בניהן העומדים ברכבת.

ולבי לא זע.

ילדים קטנים, ילדות נחמדות עברו על פני: – אתה אינך חייל? אתה פרר?

אַת יודעת: יותר מכולם יכולים ילדים להעליב אותי. – והפעם לבי שקט בי. הם סרו ממני – ואני נשארתי נשען אל הכותל, במנוחה רבה.

שממה היתה בלבי? הרכבת שרקה. התרגשות הקהל עלתה. השירה התגברה. קול אחד לכל הקהל. קול ואלפי גונים לו. כל הקולות התלכדו לנשימה אחת. אך אני שתקתי. אני – סלחי לי – אני חשבתי אז עליך. מה תגידי?

ביקשתי את אליהו. מצאתיו חיוור ועיניו אור רב. לבי נע מעט בהתחבקנו. הוא אמר: – מי יודע אם אשוב. אתה הן תדע מה לספר. והתנשקנו.

מה מבקש אני באליהו? מה הוא מבקש בי? אותך. אותך.

הרכבת התרחקה תוך רעמי מחיאות כפיים ושירה מטורפה. נפשי הלכה לקראת נפשך. גם אַת התרחקת. דגל אדום התנופף מעליך, כולם חוסים בצל הדגל, נוהרים לקראת הערפל, אַת מפנה עוד רגע מבטך אלי. נשארתי יחידי. 

ומנוחה רבה באה אל לבי ואמונה שלמה וברורה: הם אבדו. הם אבדו. עם ישראל – זה אני, אני לבדי.

* * *

רחובות תל־אביב שוממים, אין נראה צעיר. ילד, לפעמים, מציץ, יוצא בקפיצה מן החצר, רואה את הרחוב השמם, מביט רגע ומשתומם, ושב לאט הביתה. חלון נפתח, ראש אשה נראה, העינים עודן אדומות, מביטות בי בתוכחה אילמת. זקנה משרכת לה דרכה לאטה, בצדי המדרכה, נשענת אל סלה ונאנחת בדממה.

שבתי לבן־שמן. קצרו את השדות. עצב טיפטף בלבי: הכל קוצרים את הכּל. והכל ללחם. ואת אחי, את אחי קצרה אתמול יד־ענקים. קצרה את הכל ללחם?

הגבעולים הורידו ברעדה ראשיהם, כרעו על ברכיהם – לחם לעם, ארץ לעם.

שאלתי את לבי: מה זה אדם? ולאום מהו? ומה הוא גדל מאווייהם? נבוכותי. מה זה אדם? – לא האלוהים אשר הוא יצר? אשר יצר בדמותו? ולאום? לא הרמוניה של אנשים שוני־הגונים, שקולותיהם שונים אך –אֵל אחד להם? תוך־תוכם, דמותם היותר עמוקה היא אחת לכולם…

יתכן שאני מגמגם, רציתי ללקט, לרכז את קטעי מחשבותי, את רגשותי אשר פרחו אז בודדים בשדה עזוב ושומם.

* * *

הלכתי לבקש את המקורות. את המעין ביקשתי. ההצלחתי? איני יודע. אך הרגשה אחת טהורה ורוויה צער רחשה בלבי: אני ליד המקורות, והמקורות עזובים.

כתינוק נבהל, נבוך, התרפקתי על ברכי זקני, על ברכי הלל, ואל לבו הרחב של ישעיהו נלחצתי. הם ישבו דוממים, עצובים; לאן הלכו ילדינו? לאן?

הדוב אכל את כולם. נשאר רק “אצבעוני” בצלוחית.

* * *

מנוחת השבת על הסלעים. העשבים נוהרים.

הבא אליך בושם טיולינו? הבאו אל נפשך האורות אשר נחו עלי בכתבי את הדברים האלה? ואני – עצב אוֹפק־הנגב עם השקיעה ירד אל לבי, בנועי בשדה ומחשבותי גוהרות אליך: הירד גם עליך?

בן־שמן. תרע"ט

---

שבילי־אור

מאת

משה כרמי

שוב אני בפינתי. שוב עם רעש הילדים, צחוקם ועיניהם הלוחשות.

אני יושב עם הקסנים, קוראים בסיפורי המקרא. הo אוחזים בידי, נשענים עלי. זה ידיו על כתפי וזה ראשו אל לבי, קוראים את “עקדת יצחק”. הם צוחקים: יודעים כי הסוף יהיה טוב. – מאין אתם יודעים? – חטפנו כשלא היית פה.

– ראה, כמה הספקנו לכתוב בזמן שהיית בפתח־תקוה. – ראה את כתבי, מצוין – חשבנו שאתה כבר לא תבוא. ברחת… ומטפסים עלי ומחבקים אותי. ואני כבא מארצות־החלום. אסור בזרועותיהם אני יושב ומתאמץ לזכור: איך היה כל זה? ההיה? או אולי אגדה היא זו?

והילדים מעירים אותי: – אינך שומע, בוא, נסגוֹר את הספרים ונטייל. ראה, השדה ליד השדרה כולו זהב. החרציות פורחות. בוֹא, נרוץ בזהב.

רוח סוערת בחוץ ואגם־הזהב כולו נגרש. ברחנו הביתה אוחזים איש בידי אחיו. עדת ילדי כולה נגרשה. רוקדים בחדרים, הקירות צוחקים. כל הפינות מלאו צחוק. הם רודפים איש אחר אחיו, מתחבאים על ידי, מסתובבים סביב ומטלטלים אותי לכל צד. ואני כחוֹלם נע על גלי־משובתם, על גלי צחוקם. אני שואל את לבי: מה היה שם?

היה זה בשעת הועידה¹. על הספסל עמדתי, סמוך לדלת, והקשבתי. צללי ערב כבר נחו על הנאספים. והנה נפתחה הדלת וראיתי פניך. זכרונות פרחו בי, זכרונות נשכחים מלפני שנים רבות, מלפני היוולדי. לא ידעתי נפשי. חייכתי אֵליךְ ואת הצטחקת, בתמהון. אחר ישבנו בפינה.

מה דיברתי אליך? מה סיפרת לי? איני זוכר. כחלום עברו עלי הימים, כחזיון ליל.

איני זוכר מתי היה הדבר. הזכרונות נעו בי, כגלים טמירים במעין החתום. ולא ידעתי נפשי. ישבתי לידך. רציתי להזכיר לך ורציתי לשאלך: הזוכרת אַת? ולא ידעתי מה. ורציתי ללטפך – כמו אז. ורציתי שוב לנשקך – כמו בימים הנשכחים.

בערב נתאספנו ב“כנרת”². נשקתיך. ואַת לא ראית, ואַת לא שמעת. חושך היה בחדר. ואַת ישבת יחד עם כולם בחדר השני. רק צלילי־כינורי הגיעו אליך. אצבעותי רעדו אליך, התרפקו אליך במנגינה. – השמעת?

חידה אחת מלאה נפשי: מתי ואיפה ראיתיך בראשונה?

ליוויתיך אל ביתך, בצהרים היה הדבר. דרך חוֹרשה קטנה עברנו. שם בחוֹרשה. בצל העצים, שׂמתי ידי למתנך. רק נחה ידי על מתנך, ואצבעותי רעדו. “כמו אז” – לחשו לי העלים. הקשבתי לצעדיך על העשב. ספרתי פעמיך על העלים היבשים.

כגפן הגוחנת על התאנה ראיתיך. ראשך על כתפי שושנה³ וידיך למתניה. מבטך בא ממרחקים, ממרחקים.

שושנה ישבה ליד הפסנתר. ניגנה “שיר בלי מלים” של מנדלסון. המנגינה טבעה בגלי הלווי החרישים. רק קצות תלתליה נראו צפים ונפוצים. על חופי נחל־הצלילים ראיתיך כצפוֹרת־הנחל, צפוֹרת דקה שקופת כנף. על חופי המנגינה נאלמת וכנפנפיך רועדות חרש.

שרתי בתוכי, ריננתי בדממה: מה יפה אני, מה יפות עיני, אם כל זה משתקף בי. ומה עדנו כתלי לבי, אם הדי המראות והצלילים האלה בּוֹקעים מביניהם.

מצפון לגבעת מולדתי בקעה רכה. כעריסה היא משׂתרעת מן ההרים עד הים. ומעֵבר לבקעה גבעות נמשכות, לכודוֹת וחבוקוֹת אשה ברעותה. כחלומות הן מרחפות מעל לשטיח הפרדסים וחַמוּקיהן כמעט שלא ייראוּ. וקו האוֹפק כמעט ישר הוא. לבי אך יידע ועֵינַי אך תראינה את גליו. את גלי האוֹפק. לבי אך ישמע תלוּנתם.

ומעל למישור הגבעות, באמצע, נישׂאים שני גבנוּנים קטנים. בהירים הגבנונים ורכים. ומדי ראותי אותם דומה לי כי בא אל לבי רטט הגבנונים, כי זעזועים חרדים וצנועים, כזעזועי חזה ילדה רכה עם שחר פריחתה, נוהרים אלי מן הגבנונים, מתדפקים על אשנבי לבי, מרעידים נימי כינורי.

וערומות הגבעות ונרדמות. אך עצים בודדים ורחוקים מנמנמים בצלעותן. כאילו תעו בדרכם ויכרעו על ברכיהם בחול הבהיר. נואשו ממצוא שבילם… ויש שבאו מן העמק, כאילו עזבו את החוֹרשה, התחמקו מבין השדרות והם מתבודדים עם צערם לרגלי הגבעות, מתעטפים בתוך עצמם וראשם נטוי וענפיהם מורדים בעצב. רק באביב תחייכנה הגבעות. וחיוּכן לבן וצח. וצללי־עצב להן. אז תתכסינה כל הגבעות מרגניות, מרגניות. צחות הנה המרגניות וזהב לבּן ענוֹג חיוור.

בימי ילדותי הרכים והשלווים, ונפשי בלבי כאפרוח מתלבט בקנוֹ. אפרוח ערום־כנף ועורו סגול־ורוד, ומקורו צהבהב. מציץ מעל שפת הקן ומצפצף בתמהון לקראת כל עלה נידף ועם כל רוח קלה. הייתי יושב על יד החלון ואפרוח-נפשי מציץ מעל למרבד הפרדסים, מעל לחורשות אל הגבעות המתנמגמות, גבעות־המרגניות. אם תקשיבי למנגינותי, אם לצלילי־כינורי תטי לבך, וראית את הגבעות הערומות עם העצים הבודדים העצבים. וחיוך־המרגניות על הצלילים.

בלילה ליוויתיך אל ביתך. הרחובות שוממים. התהלכנו בשדרת האשוחים הלוחשים. הם שתקו, נאלמו. ההקשיבו לקול צעדינו? או ללחישותינו הקשיבו?

עלה וירוֹד התהלכנו בשדרה. אַת מלווה אותי אל השער, ואני שב ומלווך אל הבית. – לכי כבר לישון, לכי. – לא, אלווךָ עד השער. ועל יד השער: – רק הפעם אשוב ואעלה. שם, באמצע השּדרה, ניפרד. ואנו עולים בשדרה ויורדים ושוב עולים… ליד אחד העצים נתעכבת ועיניך עצוּמות. ליטפתי שׂער ראשך, לחייך, ואצבעותי נחו על עיניך. שלום, שלום לך. שינה מתוּקה. ואיני זז וראשי צנח על כתפך. עוד רגע נעמוד יחד. עוד רגע קט.

עם כל לחישה דקה, עם כל מבט עין ועם כל נגיעה רכה, חוטים טמירים נמתחים בינינו. ועל החוטים גוהרות נשמותינו אשה אל רעותה. איך אֶפנה ואלך מאתך. איכה אסיר ידי מלחייך. החוטים הן ינתקו ונפשותינו תשארנה תלויות, מפרפרות על קצות החוטים המדולדלים.

נתתי לך את “אגדת החיטה”. כרסיס־הטל על שפתי הנצנים, רועד ונתלה בקצה העלה, כן רעדה נפשי בי בנתני לך את האגדה. אני רסיס־הטל ואַת גבעול רך וזקוף. בזווית־עינך־טהורה תלויה ורועדה נשמתי. מפרפרה לקראת הזריחה.

כמה ערבים היו לנו, שנַים או שלושה? איני זוכר. רק זאת אדע: לא שני ערבים היו, אף לא שלושה. לא שני ימים היו לנו, גם לא ארבעה. רגעים מן הנצח ירדו אלינו, רקמו חוטים בין נשמותינו. ומדי ערב בהתהלכנו בשׂדרה, בעמדנו נשענים אל אחד העצים, והוא, הנצח, מתאפק ומקשיב. בעמדנו בה בשׂדרה העברתי ידי בינינו. נפנפתי בה בחלל, נשימותיך חרישות וחמימות ליטפו כף־ידי. חוטים חדשים נטווּ, ובלבי לא קם העוֹז לנתק.

ילדה ילדה, התחננתי אליך, הושיטי קצה אצבעך ונתקי את החוטים, ואלכה מאתך. שחררי נפשי מן האסורים ואפנה ואלכה.

הרימות ידיך רכּות ותאחזי בידי, בלאט הורדת את ידי ובלחיצה אילמה. לבי נאלם מן הלחיצה ועיני עצמתי. ראשי ירד אל כתפך ואלחש לך: – נפשי חרשה, לבי אילם, ועיני מוכּוֹת בסַנוורים. לא למדתי שפת בני האדם ולחישת אצבעותיהם לא אבינה. גם לא אבין סוד מבטם. בתמהון אתדפק על החיים. כל מבט – רז כמוס וכל בת צחוק – סוד חבוי, וכל תנועותיהם – פלאים טמירים. כילד המתרפק על ברכי אמו כן יתרפק מבטי על העוברים על פּנַי. יצמד וידבק בהם ושאל בלי הרף ובעקשנות־ילדים: מי אתה? מה אתה?

מי אַת? ומאין ירדת אלי? ומה סוד אצבעותיך ולחיצתן? מה עזה לחיצתך. לבי נבוך: מה היא שפת אצבעותיך?

לא אבינה, לא אבינה. לבי אינו מעיז ללחוץ כה. ידעתי כי יש רגעים ומלטיפות אלי לטיפות עוברים בלחיצה אמיצה, עזה. כקשרים בגבעולי החיטים, הקשרים בין הפרקים הרכים והנבובים, כן הנה הלחיצות במחרוזת הלטיפות.

אך ידעתי לחיצות הבאות לעקור את הלטיפות, לקרוע ולחנוק בתלונה ובהתמרמרות את הלטיפות הרכות… מה היא מנגינת אצבעותיך? לטיפתי רכה וחרישית. אך בלבה יוקדות אלפי לחיצות סוערות ושׂער־ראשן פרוע לכל עֵבר. זוהי גם מנגינתי. אם תקשיבי לתפילת־לחשי הנובעת מכינורי, הגידי – מה היא?

אני יושב בחדרי הקטן. קול צעדים אני שומע. חיילים⁴ הם הבאים לבקר. ידעתי כבר את ציר שיחותיהם: עם ישראל וארץ־ישראל. והשאלות הסוציאליות. כלומר: בחירות ומלחמת מפלגות. נפשי נתקפלה אל תוכה. אינני שומע, אינני מבין. לעתים אני עוצם את עיני, מכסה פני בשתי ידי – ומדובב חרש את שמך.

קחיני אליך. נשובה אל השדרה. ואל דממת הליל.

המה שואלים אותי בצמאון על האסיפה, ואני אמרתי להם כי לבי רחוק עתה מזה. שואלים אותי על דבר המלחמה על השם. המתוך חלום

אמרתי להם את שאמרתי? שׂפתי נעו ולבי לא שמע. לבי ריחף בדימדומי הבּוֹקר.

נמנמת. הובלתיך אחר חצות הביתה ושבתי אל האסיפה. המלחמה היתה ממושכה, ואני יצאתי לי החוצה. צעקותיהם הפריעוני מחשוב עליך. טיילתי על גבעת הגוֹרן והאוֹפק התחיל להחוויר. בעמק מעל לנהר נישאו ערפלים ולרגלי ההרים אגם־ערפל לבן. ההרים נראו כחטיבה אחת, חומה אחת וקצותיה מסולסלים כגלים. חמוקיהם לא נראו, – גל סגול מעל לעמק.

לאט עלו הדימדומים, נתגלו שירטוטי ההרים. במזרח הווריד האופק. אט עלה הוורד, צח וטהור, ואחריו תכלת צלולה.

לבי נהר אליך, לזריחת נפשך עלי. ובמערב נעורו זכרונות זכים. על אופק השקיעה דימדם חלום-אביבי הראשון.

את זהרי הזריחה ודימדומי־המערב הנוגים והזכים נתתי לך במבט עיני. עיני ינקה אז עם הבוקר את האורות ושאבה את הזכרונות מן המערב. הטללים צחקו בשבעה אורות. השמש זרחה ונפשי נהרה אליך. עם דימדומי זריחתה ועם זכרונות אביבי הראשץ שנמוג.

בימים הראשונים של האסיפה, ואַת לא היית, הייתי נתקע לי בפינה עומד ומקשיב. ובעלות נואם והוא מעלה גרה – מיהרתי ואטמתי אזני, ועיני תרות בנאספים. עמדתי נשען אל הקיר ועיני תועות – נפתחה הדלת ונכנסה – אחת. חוט כסף, רקוּם חיוכים, נרקם בינינו, בין שפתותינו ועינינו.

היא ישבה על הספסל והעומדים בין השורות הסתירוה מעיני. אך מבטי חדר בין העומדים ויגיע אליה, היטתה גופה מעט אחורנית וראשה הפנתה אלי – בת צחוק קלה האירה אלי מזוויות שפתותיה ועיניה נעצמו רכות.

חיוך־תודה נהר משפתותי אל עיניה: מי אַת הנאוָה? קרובה אַת לי מאוד. איפה הוא המעין אשר ממנו שאַבת רסיסי־חיוכיך? הן תועה אני בשבילים ולבי אל מעין החיוּכים.

חיוכך – מחרוזת דמעות זכוֹת, בת־צחוקך רקומה חוטי־עצב ענוגים. מי אַת, הנאוָה?

ובהפסקה, בתוך המון הנאספים. ניגשתי אליה והיא עמדה וחייכה אלי. דיברנו ואיני זוכר מה, פיטפטנו ואת שמה עוד לא ידעתי, רק צלילי- קולה בהירים ועדינים ותוגה חרישית נסתתרה בתוכם. רק צלילי קולה ירדו אל לבי ועיניה מצטחקות. 

אחותה ניגשה אלינו. זו שקומתה־ענק וקולה כקול ילד רך. ועיניה תלונה ענווה. היא ניגשה אלינו ואת ידה שמה על כתף אחותה. אצבעותיה נעו על צוארה וראשה נטוי על ראשה. אחותה שאלתני אם הבאתי אתי את כינורי, ואני שאלתיה: למה לא סיפרת לי על אחותך זו?

– האביב, האביב. הוא הביא את לבי במבוכה. ועיני תועות ותרות ואצבעותי מפרפרות בלי הרף. הוא גרשני מפינתי השקטה, משדה- משחקי עם הילדים לרגלי ההרים.

עליתי אז בעגלה ולא ידעתי לאן אני נוסע. אמרתי אל לבי: אני נוסע אל ה“גנן”. אני נוסע לראותו. אך בדרך שכחתי, נהפכתי עצמי לגנן, תועה סובב בערוגות הפרחים.

זכריה קטנה אני נותן לך. אַת, מלאכי הרך. זכריה קטנה וצנועה, מצאתיה על שבילי אליךְ. בפינת החלון ישבה, בקצה האולם. עיניה מורדות, שערותיה שחורות יורדות כגלים אל כתפה ופניה מארכים ושזופים.

זכריה קטנה וצנועה זו אני נותן לך במתנה. על שבילי אליך מצאתיה, חבויה בצדי שבילי. ועוד מתנה אני נותן לך: את עיניה המצטחקות ועצבות של קרובת־נפשי, את בת צחוקה החרוזה דמעות זכות.

ועוד מתנה קטנה אני מגיש לך, ועיני עצומות ולבי נאלם: את אביבי החדש, אביבי שזרח לאור עיניך.

אט שבים אלי הזכרונות, על קצות אצבעותיהם המה ניגשים ואצבעם רכה על עיני. זה היה לפני שבועות רבּים, אולי שמונה, ואולי עשרה שבועות. אז, עם פעמי אביב הראשונים. ולבי נעור, ואי־מנוחה באה אל נפשי. ותקם נפשי לסובב בשבילים, לבקש את אביבה. באתי אז ליפו. סרתי אל הגימנסיה, ולא ידעתי למה. אמרתי: אראה את המורים, אראה את התלמידים, אקשיב מעט למהלך הלימודים. אמרתי: אשב עוד הפעם על הספסל אשר ספג דמעות־נעורי וניחוחי־אביבי הראשון, אולי עוד אמצאם מפרכסים בקצה הספסל…

במסדרון נפגשתי עם חבורה מבני־מחלקתך. עמדתי לידכם ואַת ניגשת אלי ישר, בפנים גלויים, ועיניך נשקו את עינַי. והן זו היתה הפעם הראשונה אשר דיברנו איש אל אחותו. עם אחותך הקטנה הייתי משחק ברחוב לפני שנתיים, שלוש. אך אותך איני זוכר. או אולי מסרה לך אז הקטנה את דרישת השלום והנשיקות שהייתי שולח לך על ידיה? 

ובשבתי במחלקה ואת על הספסל לידי, לא ביקשתי את דמעות-נעורי, ולא אחר בּשׂמי־אביבי הראשון נהרה נפשי. ישבתי והקשבתי ולא ידעתי מה. אחר השיעור עמדנו עם שתי חברותיך במגרש־החול. הן הלכו אל שיעור ההתעמלות, ואַת הרגשת את עצמך לא־טוב ונלך הביתה. בשדרה על הספסל ישבנו, תחת הפלפל שעליו תלויים כאבלים. בצל הפלפל ישבנו ואַת ביקשת שאספר לך, אספר לך – הן מזמן לא התראינו. ואני תמה: “מזמן לא התראינו”. ומתי זה ראיתיו קודם?

סיפרתי לך על ההרים ועל הרקפות, סיפרתי לך על טיולי עם הילדים, וביקשתיך כי תספרי לי גם את על מהלך לימודיך, על חברתך, על הספרים שאַת קוראה. ואת עצמת את עיניך. הנעת אט ראשך: אני לא אספר. אתה – הבא לי בפעם הבאה רקפות מן ההרים שלך… ואז תדברי, אז תספרי? והצטחקת בדממה: – ההרים ידברו.

בחמישה עשר בשבט חיכיתי לך. את חדרי פיניתי לך. ממושבות הדרום באו ואתם לא באתם. לא השתתפתי בחג. יחידי סובבתי לרגלי ההרים. באחת השבּתות באתי ליפו הבאתי לך שתי רקפות שתולות בעציצים. האחת כבר פרחה, והשניה – עוד פרחיה חבויים באדמה. ולבי נרגש ועיני נבוכות. גם לא ראיתי פניך בקבלך את הפרחים. גם איני זוכר צלילי־קולך בקחתך את הפרחים מידי.

מדי פעם, בבואי ליפו הייתי סר לראותך. בבלי יודעים הייתי משתדל שאחותי הקטנה תהיה אתי למען תלוּן עם אחותך והיתה לי תואנה לבוא אל ביתכם.

ראי, מדי שנה, בפרוח האביב, ונפשי פורשת כנפיה בנדודים, מדי אביב אכתוב לה למלכת אביבי הראשון, אספר לה את כל נדודי־נפשי על התרפקויותיה ועל צערה ועל כל הצחוק ובנות הצחוק – התינוקות החדשים שנולדו בלבי עם אורות האביב והם נפוצים וחרדים… במכתבי אספר לה על כל פגישה ועל כל פרח אשר מצאתי בדרכי. הנה גם באביב זה כתבתי לה מכתב. על כל הנערות אשר פגשתי סיפרתי לה, על הקטנות והגדולות, רק עליך לא סיפרתי, גם לא רמזתי רמיזה קלה. גם לא העזתי לרמוז אל לבי רמיזה קלה.

כילד אני יושב עתה בחדרי, מנגן בכינורי ומפסיק, מנגן ומפסיק, מסלסל נשיקות ותלתלי צחוק על המיתרים, מפריחם אליך ועומד להקשיב מה תעני, מה תגידי.

כל היום נוהרת נפשי אליך, אליך.

לעת הצהרים עמדתי נשען אל התאנה הצעירה ליד חלוני. הבטתי אל העמק הנמשך עד הים. בתי יפו נראים באופק צפים מעל לים הירוק. עננה שחורה טיילה מעל לעיר. ואחר השתטחה מעל לבתים. כעסתי וכיווצתי אגרופי, ציוויתי לה לעוף משם. – טהרי לי את פינתי – צעקתי אליה…

בן כמה הייתי היום? הגידי־נא, כמה שנים מלאו לי היום? ומי יודע יום מחר? שכחתי מספר שנותי, חשבונות ימי נתבלבלו. אמרי־נא לי אַת, בן כמה אני? אמרי־נא לי אַת.

הבוקר טיילתי בהרים. עם השמש עליתי על ההר. עם הפרחים ועם עשבי השדה פניתי אל השמש, בעינינו רסיסי־כסף ועפעפינו רועדות. הקשבתי לציפצוף הצפרים, אשנבי־לבי נפתחו וימלא ציפצופים. פינות לבי הדי־ציפצופים. עליתי על ראש ההר ופנַי אל הים. עננות לבנות נרדמו באופק מעל למקום משכּנךְ. כעננה זכת־כּנף ריחפה נפשי מעל לאוֹפק. פרשה כנפה בגעגועים מעל למקום משכנךְ.

טיילתי בהרים. ובדמיוני שבו אלי מראות טיולנו.

בתוך הפרדס עמדנו. כדורי־הזהב משחקים במחבואים בין העלים הירוקים.

אַת קטפת לך תפוח, ואני קטפתי לי תפוח. זרקנו איש לאחותו את התפוחים. אני תפשתי את תפוחךְ, תפוחי נפל לתוך ידיך. ובזרקך בשלישית קלע תפוחי בתפוחך. נשקו התפוחים זה לזה ויפלו בין ענפי העץ. צחקתי וארוץ לקראתך ואַת הפנית ראשך, עיניך עצמת וידיד פרשת: לא, לא.

אחזתי בקצה ידך, באצבעות ידך דקות. בלאט הלכנו בין שורות הפרדס. בפרדס נטפלה אלינו החבורה, עם הרעשן. לחשתי לך: ראי, הנה בצדי הדרך סוללה קטנה, ועל הסוללה שביל דק ולבן. עלי בשביל הזה, רוצי בו, הוא שביל-ילדוּתי. בשביל הזה הייתי רץ ומדלג בלכתנו אל הנהר… עלית בשביל, ואני אחריך, והשביל רפוּד צחוֹק־ילדותי; הצחוק דגדג רגליך, ותדלגי ותרחפי. הצחוק דגדג אצבעותי, וידי למתניך.

כה רצנו ונברח מן החבורה. אך גם בם דבקו הדילוגים, ויכרכרו אחרינו בהמולה. עברנו על יד חוֹרשה קטנה. והעצים עומדים ומקשיבים, העצים כובשים נשימתם, מתעטפים דממת־צל. מה הדממה הזו, חורשתי קטנה, ומה לחשי־הסוד בין עליך?

לחשה לי החוֹרשה בחשאי, וידך ענוגה בידי, ודפיקות לבך קלות קלות… כה לָאטה לי החוֹרשה: אורחות קטנות באו בצלנוּ, כלניות כחולות־העין וכתנתן משי־תכלת. ירדה עליהן השינה, הנמנומים על עפעפיהן. אט הן נרדמות האורחות הכחולות… כבשתי נשימת אפי לבל אפריע שנתן מתוקה ועלעלי פרשתי עליהן לשמור סוד חלומותיהן, משי־חלומותיהן… ופתאום פרץ אל תוך החורשה הצרחן שלנו, עם תיבת הפח על שכמו, קפץ בין העצים והרים קול צעקה: כלניות, כלניות. ברחנו מפניו בכעס ובצחוק. והוא השתטח על הארץ, קטף אותן לעשרות: צר היה עליהן. וצר גם עליו.

משני עברי הדרך, לאורך הפרדסים, שׂדרת האשוחים. זהב השקיעה על אצבעותיהם דקיקות. יום מתנות היה היום ההוא. לחשתי לך, וגבעול־קומתך נשען אלי וידי למתנך רכה. לחשתי לך: שדרה צעירה ורעננה זו אני נותן לך במתנה. אלה ילדי, טיפולי, שנות־נעוּרי.

בעודי תלמיד, הייתי שב מדי קיץ אל המושבה, וכל ימי הקיץ הייתי מטפל במשתלה על יד בית־אבי. מדי בוקר ובערבים הייתי עובר בערוגות השתילים ומזלף עליהם פנינים ממזרקי. את העשבים הרעים הייתי עוקר, ואת אצבעותיהם של השתילים הייתי מונה, אצבעותיהם דקיקות וארוּכּוֹת. ובהגיע קומתם לקומתי הוצאו מן המשתלה ופה נטעום, לאורך הפרדס, ילדי־נעורי. הם שמעו בערבים מנגינות־חלילי לאור הירח, מנגינות אביבי הראשון. ועל אצבעותיהם רעדו חרש דמעות־צערי הראשונות בדממת ליל הירח.

עברנו ליד שדה קמה, והשדה משתטח עד ההרים. ובמערב, מבין גזעי שדרה רחוקה, הציצו אלינו הדימדומים. אַת הלכת נרגשת. ללחייך אוֹדם השקיעה ובעיניך זהריה. העננות האפורות במרומים, גם הן הוורידוּ.

את אמרת לי: ראה, הדימדומים על פניך… בוֹא נרוץ אל הנהר. יד ביד רצנוּ, באנו בשבילי הפרדס. קפצנו מעל לגדר. ונגיע אל חוף הנחל. חבוקים צעדנו חרש על חוף הנחל ומימיו חולמים ורודים. הערבות משתקפות במימיו, רקמה דקה חוּמה על הוורד.

באנו בשביל־הדודאים, בּשׂדרה העבותה. אך העשבים גבוהים היו, מכסים את המשעול, לא יכולתי למצוא את הדודאים החבויים בין העשבים.

רציתי להראות לך את פרחי הדודאים, פרחיהם הסגולים, אך העשבים אפפו עליהם, גם כּתרוּנוּ ברשרוש רב.

יצאנו מן השדרה, על חוף ים הקמה עמדנו והצללים נחים על הקמה. דומם כרעת על ברכיך, צנחת כילד בעשבים. לידך שכבתי בקמה. בלאט חיבקתיך וראשך על זרועי. קול צעדים העירנו, קול המולת דברים. מבין העצים לא הרחק מאתנו הופיעו צללים לבנים. – איפה הם? – צעק הטרדן. קמנו בבהלה, באנו בשדרה ונתחבא מאחרי העץ הגדול, בסבך ענפיו הסתתרנו; אַת עמדת, ידך האחת לכתפי והשניה אוחזת בענף. עמדת כאילה נבהלה ותקשיבי, ועיניך צוחקות אלי. הם עברו על פנינו ולא ראונו, כצללים עברו מאחורי העץ.

תחת חופת־העץ עמדנו, והענף על פניך כּהינוּמה. אט הרימותי את הענף ואת עצמת עיניך. לא נתנני לבי לנשקך. והנשיקה רעדה על שפתותי.

על החוף התלול עמדנו, ליד העץ הגדול, והנחל מתעטף בדממה. הוורד נמוֹג לאט, רק לחייך עודן ורוּדות ויונת־נפשי עלי כתפך. אמרתי לך, וידי ללחייך רכּוֹת:

– הנחל עטוף צללים, את פניו לא תראי. אך מנגד רואה אַת ערבה נטויה, וענפיה טובלים בנחל. גומות־חן לו לנחל, סביב ענפי הערבה הטובלים במים. והגומוֹת זרועוֹת חיוּכים וצללים ענוּגים. אחוזים בזרועותיהם יחוללו החיוּכים עם הצללים בגוּמת־החן. במעגל יחוללו, ירקדו כל היום ופניהם אל השמש, והצללים יפנו להם ערפם, יחבאו בחמוּקי הגומה.

כה יסוֹבּוּ כל היום במעגל, ולעת ערב ונגמר הסיבּוּב, ונפלו החיוּכים בזרועות הצללים ונרדמו בחיק גומת־החן אשר סביב ענפי הערבה.

על חוף הנחל ישבנו, על יד הסוּף. ימי ילדותי עולים אלי מן החוף, צפים מדממת הנחל, מבין לעשבים ינהרו אלי, בשבילים יבואו מצטחקים בלאט. כתרתיך זכרונות־ילדותי, קלעתים בגלי צמתך, ועל כתפך נחו התרפקו זהרי ילדותי.

יבבה צלולה נשמעה מן החוף השני. היא יבבת השלך כחול הכנפים, כטפטוף־דמעות זכּוֹת צפצוף השלך, כרננת טפטופן צלילי יבבתו. יבבה חרישית נשמעה מן החוף השני, מחוף שחר־נעורי, היא יבבת אביבי הראשון. כטפטוף־דמעות־זכות, צחות וצלוּלות, כן יבבת נפשי על אביבה הראשון.

הלכנו בשדה הקמה. אפילה מתוקה מסביב. השמים מביטים אלינו מבעד לאצבעות־הערפלים, הכוכבים זה עתה נעורו ובעקבותינו, מבין גבעולי הקמה האירו אלינו זהרורים קטנים, המה תולעי־יוחנא, הנולדים באביב. הזהרורים לא התעופפו, לא הבהבו באויר. לרגלי הגבעולים נחו, ויזהירו בענווה.

למה לא פרשו כנפיהם, הזהרורים, למה לא חגו סביבנו במחולות? לא ידעתי, לא ידעתי. הבאשר רוח קרה נעה לאט בעשבים? או אולי לא צמחה עוד כנפם שקופה, לא צמחה עוד כנף הזהרורים?

בעקבותינו נולדים הזהרורים, רועדים לרגלי עשבים. 

שושנה עייפה, רגליה כּשלוּ. על הדרך, ליד מדורת השומר, ישבנו, ושושנה נשענה אל בין זרועותי. שרה עמדה על יד המדורה נשענה אל הקנה הארוך שמראה־ענק מימי קדם לו שיצא להילווֹת בחשכת הלילה אל בני־האדם התועים בשדות. אַת עמדת על ידי. על ברכיך עמדת וקילפת תפוח־זהב. ואור המדורה על פניך. קילפת את התפוח, פּלח לך ופלח לי, אל פי הגשת את הפלחים והצטחקת. למה זה כה מהר נפסק מישחק הפלחים? למה מיהרנו לקום?

ובלוותי אותך אל ביתך נדברנו כי למחרתו עם השחר נלך יחד ליפו. אני אבוא להעירך, על התריס אתדפק בלאט, ואם לא תתעוררי, אפתח את התריס, אטפס על החלון ואעירך. אַת לא תבריחי את התריס ואת החלון לא תנעלי – כה נדברנו. למען לא אעיר את בני הבית.

אַת שׂמת ידך על זרועי, מיששת שרירי והצטחקת: – אין לך שרירים. שרירי ידך רכים כשרירי ילדה. וכף ידך רכה, וזרועותיך ענוגות מתרפקות. איפה הוא כוחך? ידי שׂמתי לפיך וצל עצב עבר בחשכה על לבי. זכרונות עצובים נדדו סביב כתלי לבי. הושיטו ראשם ויציצו בעד החרכּים. ובאולמי לבי ערב־חג. ובפינה ערוכים כבר הכינורות. דימדומי השקיעה של אביבי הראשון, רמזו לי ספוגי־צער, ממרחקים.

ממעמקי לבי צללו אלי אקורדים מעורפלים, אקורדים ראשונים לאגדה, אגדת המלאך הקטן רך־הזרועות וכוכבו. הקשבתי להם לאקורדים ענוגים ועצוּבים. ידי שׂמתי על פיך ואצבעותי על עיניך. שפתי נאלמו ולבי התעטף, מקשיב לטיפטוף הצלילים ממעמקים.

חוט־צער נרקם בדממה בין נשמותינו. באפילה נרקם החוט, לאור כוכבים יתומים.

ברכתיך לשלום וידך אימצתי אל לבי: – למחר עם השחר.

נפרדתי מאתך. עד לבוקר הן נשארו רק שתים שלוש שעות. ליד המדרגות עמדתי והבטתי אחריך. נכנסת אל הבית והדלת סגרת אחריך. גם מבט אחד לא הפנית לזרוח אלי? לבי נצבט באפילה. ההגיעו אל אזנך האקורדים האלמים ממעמקי לבי, צליליהם עגומים באו אל לבך, צלילי “אגדת המלאך וכוכבו”? על־כן הלכת מאתי ועיניך רחוקות, ולבך זר? והן אני שתקתי. האקורדים נעו בלבי, כגלים במעין החתום, כגלים בין סלעים חתומים. העברתי ידי על עיני ואת לבי הנרגש השקטתי.

הכוכבים עודם רומזים והצללים עוטפים הכל. ודממה ברחובות. רמזי־אור נראים באופק עולים בענווה על ההרים. 

ברגל קלה רצתי ברחוב. צעדי פזיזים, ירעישו דומיית המושבה. מאחורי חלונך עמדתי – והחלון סגור. שכחת את אשר נדברנו. התדפקתי על התריס ושמך לחשתי. האמנם שכחת את אשר נדברנו? האם אך חלום־שוא הוא זה? האשוב על עקבותיו?

מבלי משים ניגשתי אל התריס השני. נפתח. אצבעי נגעה בחלון וינע גם הוא. צחקתי לפחזותי, ליאושי הבהול. טיפסתי על החלון. מרא־ שותיך ליד החלון ונשימותיך תכופות הגיעו אלי. בחשכה האירה לבנת פניך. קל קפצתי לתוך החדר. למראשותיך עמדתי וידי לצוארך חמים ורך. קנאתי במלאך השינה ובמלאך־החלומות צרה עיני. אט גחנתי עליך ושפתותי לזווית מצחך. כטיפות־הטל הנופלות מעלה אל עלה כן טיפטפו נשיקותי על מצחך הטהור ועל עפעפי עיניך עצומות. ונשימותיך על עיני ועל לחיי. פקחת עיניך ולא תמהת, ולא נבהלת. החלפת גם אַת חלום ילדות נפשותינו, חלום מלפני אלפי שנים? פקחת עיניך – והחלום נמשך… קפצתי בעד החלון ובשדרה חיכיתי לך עד אשר תלבשי בגדיך. הצפרים נעורו, שמעתי שיחותיהן, קריאותיהן וציפצופיהן אהבה. מחוֹרשה אל חוֹרשה. עם כל ציפצוף ציפצף בי לבי. עם סילסולי־צלילי־עליצותן פזז בי לבי וסילסל מנגינותיו⁵ אליך.

לא בדרך הרחבה בין הפרדסים, דרך שלוש הגבעות אשר על חופי עמק הירקון, הלכנו ליפוֹ.

בין הכרמים הלכנו, ליד החוֹרשות הצעירות עברנו, זקופות הגזע ורעננות. בין כרמי השקדים בלא דרך הלכנו, בין שורות העצים. כבר נשרה פריחתם. מבין העלים הירוקים והקטנים מציצים אלינו שקדים קטנים מכסיפי־השּער. רק עוד פרחים בודדים נאחזים בקצה ענפים.

על גבעות השקדים רבות טיילנו והשמש עולה בעקבותינו. אמרתי לך: אלו – גבעות ילדותי, אלה – שבילי ילדותי. אז היו כל הגבעות האלו גפנים. וכרמנו בצלע גבעה קטנה על יד חורשת הזיתים אשר עם הגבול.

בימי הבּציר היינו, קבוצת חברים קטנה, עוזבים את הלימודים. בסוכה על ראש הגבעה היינו יושבים כל ימי הבציר.

שם על הגבעה, בין זרועות הגפנים, בימי קיץ זכּים ונרדמים, היינו עוברים בשורות, מטלטלים הסלסלה מגפן אל גפן, כורעים לפני הגפן, ראשנו חבוי בין זרועותיה ובוצרים ברינה חרישית. שם במורד הגבעה, לפנות ערב, ישבתי עם הדימדומים ולבי נע עם צללי ה“חילף” הדקים על החול הורוד. הזית על ראש הגבעה מתעטף בדימדומים. צעיף אפור בהיר לענפיו הפונים אל המערב ולמזרח – פניו כהים קודרים. ולבו עטוף צללים והמיית הים ממרחקים.

או בדממת הליל, לילות־לבנה לילות־כסף. זוהר לעלי הגפן וברק־כסף ללחי הענבים, חבויים בין העלים. וזר־זוֹהר ללבנה, זהר־תכלת. והכוכבים מתנמנמים. ודממה, דממה. רק המיית־הים ממרחקים, ודפיקות-לבי ממרחקים.

שם נעוֹרוּ בי חלומותי הראשונים. מן הדממה, ממרחקים, נעוֹרוּ. נישׂאים אלי על נימי-הכסף ללבנה, על נימי הדממה נעלמים. אז נעורו בי החלומות על החיים החדשים. אז פרחו בי החלומות על החיים הטהורים היפים. ולפנות בוקר עם רינת הצפרים, עת הגפנים מכוסות טל, חרוזי-פנינים לשפת עליהן, אז כרעתי על בּרכּי לפני הגפן. ראשי כבשתי בין זרועותיה שפתותי דבקו בשפת עליה ועפעפי רעדו על טלליה. ויבואו טלליה אל עיני ואל לבי צללו. והיו למעיין זך נובע על פתחי לבי, בו תטבל נפשי ותטהר.

ואת הגפן נשקתי בראשונה. זו אהבתי הראשונה לשדה. אז נפתח לבי לאהוב את צמחי השדה.

היא, הגפן, למדתני לאהוב את ילדי־השדה, לפרוח אתם, לנטות אתם אחר השמש ולנום, להיטמן דומם בין רגבי לבי יבשים בהיות הקיץ, בגהור הקיץ על השדות הנובלים. היא, הגפן, למדתני להשיר עלים אדמדמים בכלות הבציר, בהעלם אשכלות־האהבה. אז תשוב רוח חרישית, מן הים תרחף, מבין לגבעות המערב. חרש תנשא על הגבעות וכנפיה על פניה, למען לא תשמע נשימת אפה, אנחותיה חרישות בל תשמענה. קצה כנפה אז תשלח רוח המערב. רוח־קיץ מגבעות. ונגעה בעצב בעלים־אדמדמים, עלי־בציר אדומי־הצחוק. היא, הגפן, למדתני לצחוק עם כלות הבציר, להאדים צחוק עלי לבי, להפריחו אחר רוח הקיץ המתאנחה בחשאי, לקלוע שני־צחוקי בין דליותיה נוגות ואפורות, מתאבלות על האביב אשר חלף, על אשכלות־האהבה אשר נעלמו…

היא, הגפן, למדתני לעמוד דומם בצלע גבעתי שוממה ולחלום בשלווה חלום אביב חדש. לחלום במסתרי מעמקי חלום פריחה חדשה…

יד ביד הלכנו, נישאנו על הגבעות. לידך פרחתי בדממה ועלי לבי רעננים רוטטים. מפטפטים רוחשים. גביעי נפשי הפורחת מלאו טל- הזריחה, טל רועד על עפעפי. לידך פרחתי בדממה, לנשימותיך־אביב ולרננת דפיקות־לבך.

באנו אל גבעת כרמנו. והגבעה ערומה ושוממה. היו ימים ועקרו את כל הכרמים וכל הגבעות ניטעו כרמים חדשים, כרמי שקדים. אך אבי לא נטע מחדש והגבעה עזובה עד היום. כולה מכוסה עשבי בר ואך פה ושם מציצה זמורה חיוורה ודלה מבין לעשבים, זמורת־גפן. שם כנראה לא נעקר השורש כולו. על ראש הגבעה, ליד הזית, ישבנו ונערך לנו סעודת הבוקר.

פה עמדה הסוכה. פה על יד השביל השתרעו שורות הגפנים. בין הגפנים היה משתטח חברי רחב החזה, חלום־העינים. בלילה, לאור הלבנה היה משתטח בין הגפנים ידיו פרושות לרוחב ובעיניו יתחנן אלי. ואני ידעתי: שיר ערש הוא מבקש. היה עלי להוציא את הכינור מתחת לגפן הגדולה ולנגן לו שיר ערשׂ. עד שהיה נרדם. ואני הייתי ממשיך לנגן עד שהיו הדמעות ממלאות עיני, יורדות על לחיי ונוטפות על הכינור.

– – אַת הצטחקת ותשאליני: מה לאצבעותיך כי כה תפרפרנה מבלי הרף? וידי אוחזת בידך. ואצבעותי יוצאות בריקוד על כף ידך. אמרתי לך: – נשב האביב על אצבעותי ותצאנה במחול אביב על מיתרי כינורי.

כל עוד נושב האביב, כל עוד נשימתו על אצבעותי, לא תפסקנה אצבעותי מריקודן, ממחולותן־במנגינות. הנה כינורי מונח בתיבתו ואצבעותי עודן רוקדות, עוברות על ידיך, מפזזות על חלקת צוארך, מתרפקות במנגינה רכה על לחייך, רועדות בסילסולים על מתניך חטובות.

על הגבעה ישבנו, ליד הזית, במקום שעמדה פעם סוכת־ילדותי. שם ערכנו לנו סעודת הבוקר. והסעודה – תפוחי־זהב עם סיפורים טבולי־צחוק, זיתים מתובלים בשיחות רכות הצלילים, מלים מקוטעות ומבטי־אורה…

קול בכיית ילד קטן הגיע אלינו מעֵבר לגבעה. שם סוכת השומר הבדואי. מבט עיניך אמר לי: – קומה ונקח את תפוח הזהב שנשאר, גם שתי פרוסות הלחם, נלכה אל האוהל מעבר לגבעה. נתנם לילד הקטן הבוכה. האומנם רק אנחנו נשמח? קומה ונצאה לזרוע שמחתנו על פגי הגבעות.

אַת, היושבת בלבי – לחשת לי זאת.

ליד הדרך, לאורך גבעת כרמי, פרחים לבנים. על ברכיך כרעת ותגחני על הפרחים להריח ריחם. וריחם עדין. אמרת לי: עוד לא ראיתי פרחים כאלה, ושאלת לשמם. ואני לא ידעתי. ולבי נהר אליך בתודה. את עמדת על ברכיך. צר היה לך להיפרד מהם. אני זוכר אותם עוד מימי ילדותי. ועוד זוכר אני: אסור לקטוף אותם. מיד הם נובלים וללוֹֹבן-עליהם אצילוּת נוגה, נוגה. 

ראי, אני מספר רק עלי. ואַת, איפה היית אַת? אך כבר אמרתי לך פעם: חרש אני, אִלם לבי ונפשי מוכה בסַנוורים. איני מבין שפת בני האדם ולשון מבטיהם. אני רק שומע בערפלים רחש לבי. תפילת־אהבתי, ואותה אני דולה בגימגומים ובשפתיים רועדות.

באנו אל אהלי השומרים. בקעה קטנה מוקפה חורשות. מצד מזרח היא פתוחה אל הכרמים. באוהל ישבה האֵם וטחנה בריחיים. על יריעות האוהל טיילו תרנגולות. עגלה קטנה רבצה בעשב וגדיה דלגה בין האוהלים. ילדה קטנה ישבה בחול. בעיניה עוד הזהירו הדמעות. נתנו לה את הלחם והתפוח. קפצה ממקומה ותרץ אל אמה האוהלה. רציתי לחבקך. אך התביישתי מפני הערביה ומפני הילדה הקטנה. גם מפני העגלה אשר הביטה אלינו בעיניה הגדולות.

יצאנו מבין הכרמים. באנו אל בקעה סגורה בין הגבעות. זוהי בריכת־הג’מוסים (התואים). על הגבעה משמאל עמדתי פעם עם קבוצת חברי. נערים בני תשע–עשר. עמדנו ונשבענו איש לאחיו אהבת עולמים. עדים הגבעה והבריכה. שם השבעתיך גם אני. עדים הגבעה והבריכה.

שמת ידך לכתפי. זרועי חיבקה מתנך ורגלינו קלות על העשב. אז הורדת ידך מכתפי ותאמרי: למה זה אינך יכול ללכת כבן אדם, ישר? חיבקתי מתניך וראשי אל ראשך. ואצחק ואספר לך סיפור קטן. אמרתי לך: – חלום חלמתי ואיני זוכר מתי. אולי עתה אני חולם אותו…

– – ליל אור – אור ירח. והקמה עודה צעירה. הלכנו בשבילים בין שדות הקמה. היא הלכה לפני ואני אחריה. הלכנו אל ההרים וצללינו מחליקים על גלי הקמה הנמה. היא שאלתני בלכתה: – הבט אל צלי על הקמה, סביב לראשי עטרת־זהב, התראנה? הבטתי אל הצללים על הקמה ואגיד לה: כן, עטרת זוֹהר אני רואה, סביב לראשי היא העטרת, הרואה את?

היא עמדה מלכת ותפן אלי: – ילד, הלא אמרתי לך – לראשי היא העטרת. ואני אחזתי בקצה סנטרה: – ילדה. הביטי וראי. והיא התרגשה ותתקצף ותאחז בשתי ידיה בראשי ותחבקהו ותאמצהו ולחיי נשקו לחייה: – הבט, הבט. למי העטרת? – צחקתי, איני יודע. לשנינו העטרת. נשקתי לה בעינה ואומר לה:

– חלום־חלומי! כה נלכה כל הדרך עד בואנו אל ההרים. כי בלכתנו בודדים אני רואה רק את זהרי, ואַת אַך כתרך רואָה. ואני נפשי כה כלתה לזהרך…

עלינו בצלע הגבעה. והגבעה זרועה מרגניות. בידי האחת כינורי והשניה למתנך. בדלגנו על העשב הרימותיך. כינורי הזדזעזע בתיבתו והמיתרים השמיעו המייתם. אמרתי לך:

– הנה סבּתי על ראש הגבעה. זרועותיה פרושות לברכה. בואי נסורה אל סבתי קמוטת הפנים. הלא היא השיקמה הזקנה על ראש הגבעה.

כילדים רצנו אל השיקמה, כנכדים רכים קטנים אל סבתם הטובה. זרועותיה פרשה עלינו, זרועותיה ערומות, ותברכנו חרש, וקולה כהמיית הרוח בין קמטי־לבּה, כלחש רוח־ים בין זרועותיה. אַת אספת ידיך, יד אל יד בתפילה על לבך, ועיניך עצומות, לחשתי לך: – הקשיבי ללחשי־ברכתה, ברכת סבתי טובה. הנה כה לאט לאט אביאך בסוד משפחתי, בסוד קרובי נפשי.

ממולנו התנשאה גבעה גבוהה. אֵם־הגבעות, היא גבעת “שער־הרוח”. על כתפה ועל ברכיה של אֵם־גבעות זו מתרפקת רוח־הים, מתפנקת הומיה, בהכּנפה עם חום־היום אל גבעות מולדתי.

על ראש הגבעה אעלך. משם תראי את תכלת־הים ואת עמק־נחלולי כעריסה בין הגבעות. ומשם תראי את כרמי־מולדתי – כגלים, ואת שטיח ירק הפרדסים בעמק עד חופי הנהר.

על ראש הגבעה הגבוהה עלינו. שם מצאנו לנו עריסת דשאים קטנה. מסביב מרגניות קטנות ולמראשותינו חבצלות לבנות, מזהירות כקטיפה.

רפרפנו בין החלומות, בין פרפרי החלומות. עינינו נפתחו לרגעים, בתמהון נפתחו בלאט. נמנמנו בעריסת הדשאים. מסביב מרגניות קטנות ולמראשותינו חבצלות לבנות. מזהירות כקטיפה.

אַת חידת־אביבי, אמרי נא לי: האמגם עלתה השמש עד רום השמים וכבר ירדה, גם שקעה בין הגלים הסוערים?

הנה שבתי עתה מאִתּךְ, ובלבי הדממה אשר אחרי השקיעה. בין גבעות לבי אכרע דומם, על החול אכרע, למען לא יגיע אלי שאון הגלים, המייתם אחר השקיעה, ואוכל להקשיב להדי־הימים שעברו ולזעזועיהם בפינות לבי.

ירד כתר-הצחוק מעל ראשי. לבדי עם נפשי אתהלך בין חדרי לבי, אבקש את הימים שעברו. עיני מבקשה את בת־עינם, אזני קשובה לקול הדם… אך נדמוּ הימים שעברו, נרדמו חבויים בחוֹרשת הלילה. לשוא אתע בין צללי החורשה, לשוא אתרפק על הגזעים האלמים. לרגעים יחרד ציפצוף רך, ציפצוף יתום, בדממה, אך עוד לא הנעתי עפעף, שפתותי לא פתחתי עוד להקשיב וכבר נאלם, נמוֹג בצללי חוֹרשת הלילה.

אז, עם בוקר, ואנחנו, טבולי־אור, באנו אל העיר. והגיעה השעה להיפרד. אמרתי לך אז, ואַת נשענת אל לבי: – הנה אני שב – לרגלי ההרים, אל ילדי ואל משחקיהם. ואַת שבה אל לימודיך ואל חברותיך. ומה בחיק הימים הבאים?

היִמשך שביל־האור, משעול־טיולנו? או אולי צל יעיב עליו, מקיפולי יום מחר יגיח? אַת. חלומי; אם בצלילים יבוא אלי יום מחר, בצלילי-גיל, ואם דממת־עצב בבת עינו – אני שקט אלך לקראתו.

חלומי הרך, ראי, משעולי־עינות־עצב בעקבותיו. ולרגלי כל אחת מגבעותי נוגה יטפטף מעין. עולה אני ויורד בגבעות־ימַי. משולבים הגיל והכאֵב. האמנם לא אבוא אל הרמה, לא אגיע אל הגבעה אשר אין אחריה עמק ואל הארץ אשר בה לא תשקע השמש? – נוגים ימי־חיי. דימדומים נוגעים בדימדומים. מתוך מחול־החדווה של צלילי הבוקר שומע אני קול הדממה הולכת וקרבה אלי, הדממה לאחר השקיעה.

אמרתי לך: גורלי משחק עמי במחבואים.

אשנב קטן לי והוא קבוע בכוֹתל רם. אשנב קטן במרומים. הולך אני ונע על הגבעות ועיני אל אשנבי, האשנב אשר אל ארצות־הנצח. יושב לו גורלי מאחרי הכותל ומשחק באשנב. רגע יפתחהו וישלח בו קרן אור ומשנהו יכסה עליו ויאטמהו. הגידי לי: המן האשנב ירדת אלי, רכובה על קו-אור-נצח, או במקרה יצאת לטייל על הגבעות, מלאכי פתח את האשנב ויפז האור תלתליך, זר־זוֹהר סביב לראשך?

הגידי לי, מי אַת ומאין באת? ומה השם אשר קרא לך מזלי? ומה השם אשר אתן לך בחלומותי? הגידי לי: האם לא אילה־תועה אַת, אילה תועה על ראשי הגבעות? יצאתי עם רוחות האביב אל הגבעות לקראת אשנב־מזלי. ירדו קרני האור על הגבעה ואַת נאחזת בסבכן. נאחזת בסבך בקרניך. כי ראיתיך חרדה, נבהלה, כאילה לכוּדה, ושפתיך אילמות. הגידי לי, מי אַת? מאַין ירדת אלי?

ידעתי, אך רגעים יעפעף עלי הנצח בעינו. אחר אצלול שוב בערפלים. הגידי לי: לךְ! ואלכה. אוחַז דרכי לאט, אגשש בשבילים, אחכה לאביב חדש. אך אם תפתחי לי אור עינך – –

הנחת ידי על ברכי ובאצבעותיך סגרת עפעפי, ותלחשי: לא תבוא! לא תשוב! ושפתותיך דבקו אל שפתותי. לבי כאב מן הנשיקה. זו היתה נשיקתך הראשונה, זו היתה נשיקתך האחרונה. ותעלמי כחלום.

בימים הראשונים שלנו, בימי הועידה, ראיתי אשה אחת יושבת בפינה על יד שולחן המזכירים נשענת אל מרפקה ומקשיבה. בראותי

אותה בפעם הראשונה אמרתי אל לבי: אזניה קשובות למרחקים ומבטה בא מארצות רחוקות, רחוקות. סובב הייתי בין הקהל ומביט אליה, מתחבא מאחורי החלונות ומביט בה. לא יכולתי לגשת. כפרפר הלילה סביב הנר רפרפתי סביב לה, מרחוק. פעם קרבתי. אמרתי, אגש אליה ואגיד לה: אני רוצה לאמר לך שלום. בושתי כילד בגשתי. מבטה זרח עלי שקט. נפשי התעטפה, הליטה פניה ותפול על ברכיה בתפילה. נר־התמיד האיר ממעמקי עיניה, נגה בשלווה רבה. חרש נסוּגוֹתי אל המפתן והדממה מתפללת בנפשי.

תרע"ט. 

---

בזרועות הגפן

מאת

משה כרמי

א

ביתי בודד על הגבעות וחלוני נשקף אל המזרח.

מדי בוקר אני נעור עם ראשוני־הדימדומים, אילת־השחר מזהירה טהורה, שלווה.

נפשי בי מרננת בדממה. נימי־לבי מרננות ככינור בנשוב בו רוח קלה, בנגעה אט במיתרים.

עם הדימדומים הנעורים שלחתי ידי אל כינורי, קשתי מלבינה באפלולית – השיבותי ידי אל לבי. נכלמתי ובוֹשתי מאוד.

נכלמתי מאוד עם מנגינותי אשר מלאו תרועות־ילד וכינורי אִלם.

אילת-השחר האירה אלי בחסד־אֵם: עורה הכינור ילדי, ונבעו מנגינותיך עם הדימדומים העולים.

לקחתי כינורי בלאט, אמצתיו אל בין זרועותי, נשענתי אל חלוני ואצבעותי פורטות חרש על הנימים. עם רוחות הבוקר הן נעות בדממה על הנימים.

וקשתי תלויה על הקיר, מלבינה באפלולית, נעה אט לרוח.

אילת־השחר נעלמת בלאט. עוד תישיר אלי מבטה, תאמץ מבטה הנמוג: עורה הכינור, ילדי, ונבעו מנגינותיך עם הבוקר העולה.

אורות הבוקר הציפו את קשתי התלויה על הקיר.

הן כשמחה הזו לא היתה בי מעודי, מעודי לא חלמתי חלומות־אוֹשר כה אורים, מעודי לא דבק בי הצער במסתרים כאשר דבק בי עתה – ולשוני נאלמה ומיתרי כינורי נמים.

ב

בחלומי בא אלי ריע־נעורי, ריע ימי ולילותי, הושיט לי ידו לשלום. תרמיל הנדודים על שכמו ועיניו מושפלוֹת ארצה.

בחלומי בא אלי חברי־הנאמן, הוא הצער, צער־הנעורים־הגלמודים. הושיט לי ידו לשלום וימלמל ברעדה:

– היה לי שלום ריעי, כי יומי הנה הולך ובא.

אַל תבט בי, כי בעיניך 7זהרי עיניה.

אַל תשא קולך ואַל תלחש אלי דבר – בצלילי קולך אשמע הד צחוֹקה והד־קולה כרחש מעיינוֹת.

וידך אַל תגע בי כי רטט־חמודות־גווה על אצבעותיך.

ראיתיכם עולים בהר, הד פעמיכם – חוגגים על הסלעים, הגיע אל נפשי, ויפעם בי לבי, ואזחל אל המערה בתחתית ההר, היא משכן השנים שחלפו, היא מערת־הנעורים־הגלמודים.

זחלתי אל מערת־רעותנו להחבא מפני קול עקבותיכם העולים. גחנתי אל הבריכה הקטנה במעמקי המערה, היא בריכת הדמעות היתומות, גחנתי על שולי הבריכה להשיב את נפשי, שפתי הקודחות נגעו בסלע הקר והיבש. וחרבה הבריכה, גם דמעה קטנה אחת לא מצאתי להשיב בה את נפשי.

אך בהטותי אזני אל הסלע, שמעתי המיית־פלג בצלעות־ההר. הוא הפלג הנובע ורן בעקבותיכם, ונבהלתי מאוד. כל עוד רוחי בי קמתי מעל שפת הבריכה וברכי כושלות ולא ידעתי אנה אמלט. אויה לי, כי מלאה המערה מי הפלג אוֹרים וגלי־הצחוק אפפוני. זרועותי נואשות התרפקו על סלעי המערה ואצבעותי אחזו בקצף הגלים הצוחקים ונמוֹגים על כתליה.

שטפוני הגלים ויסחפוני רחוק רחוק אל העמק בתחתית־ההר.

לא ידעתי איכה שבה רוחי אלי. תחת אחד השיחים שכבתי ואתכּווץ. ארבתי למלכת־האושר, ארבתי לך בנועך בדממה לצלעות ההר.

נפשי בי הולכת וכלה על כן אמרתי: אמלטה נא… אך אַל תבט בי ואַל תשא קולך, וידך אַל תגע בי. רק ברכתך שלח-נא אתי, ברכני בטרם אלך.

כה דיבר אלי ריעי הנאמן. ריעי רועד ובגדיו נוטפים, ורסיסי הצחוק מזהירים בין תלתליו.

ומלכת־האושר נמה לה בשלווה. ואני ישבתי על הסלע לשמור על שנתה, ואשיר לה בלאט שירת־ערש רכה ועליזה. כצפור־הרים ציפצפתי לי בלאט. ואני מקשיב לנשימותיה של מלכת־הרי.

בפיק־ברכים שׂרך לו דרכו ריעי הנעזב מעמי, הלוֹך וירוֹד בשביל המתפתל, הלוך והכשל וגנוח ברעדה ובפחד. ריע צער־נעורי־הגלמודים, ריע תפילותי הרוויות דמע, ריע דממתי הנואשת – הלך מאתי ואני גם לא ברכתיו לשלום.

הקשבתי לנשימותיה של מלכת הרי ועל מצחה ועל עפעפיה אורות השחר נעים, נוהרים. 

ג

בואי אלי עם רוחות השחר ועם הכוכבים הנמוגים בחיוכי־הבוֹקר, בואי אלי אל ראש גבעתי. כי לא אוכל לבדי נשק לשלום את כל הכוכבים, עצוֹם עפעפיהם בנשיקה, כי לא אוכל לבדי לדלוק אחרי עננות הזהב מוורידות־הלחיים, כי לא אוכל לאצור בי לבדי את כל הזהב הנובע. ההרים בקצה האופק נשטפים בערפלי־זוֹהר וכל הגבעות פלגי־זהב. לא ידעתי עצור לבדי שטפם ויתפרץ וינהר ויגאה על המרחבים.

בואי אלי עם רוחות השחר אל ראש גבעתי.

וגם עם זהב־צהרים בואי אלי. – כגבעות, כים נשתטח מול השמש, זרועותינו נפרוש ועינינו עצומות. וירדו עלינו ימי־הזהב, ונסכו עלינו חלומות־זהר, בהתלכד זרועותינו בשלוות נמנומים.

בואי, בואי אלי עם שלוות הצהרים.

ועם דממת־הערב בואי אלי. תמוגנה קרני הזהב האחרונות על עקבותיך בעלותך אלי אל ראש גבעתי.

כי רכות עיני משוט לבדן בדימדומים, מתעות לבדן מסביב למדורת הכלולות לשמש ולים. כי רפו זרועותי מחבק את הים אשר שפתיו תחוורנה מאושר בבוא אל זרועותיו השמש, כי צר לבי מהכיל את הדממה הגדולה ואת המיית־הים הבאה ממעמקים, כי לא אוכל לבדי להאיר את נפשי בדעוך הדימדומים ובגהוֹר הצללים על הגבעות ועל הים.

עם דממת הערב בואי אלי. ננוע על הגבעות ואת נפשנו נדליקה לפנינו והאירה לנו בנוענו על הגבעות עם הצללים ועם האפלה. והאירה לנו בשכבנו עם דממת־הליל.

ד

מה היה לנו כי נאלמו שפתותינו, כי לא ידענו דבר איש עם אחותו? מה היה לנו כי תדבקנה שפתותינו בנשיקה ארוכה וחרישית ולבנו ילָחץ מכּאֵב? מה העצב הזה אשר ירד וישכּוֹן בעיניך ויערפל את עיני בדמעות? האם תשלום הוא לימים אשר בהם הדממה מילאה את מעמקינו שירה לאין סוף?

האם תשלום הוא לימים אשר בלי אומר ובלי דברים ישבנו ושיח נפשותינו בתוך הדממה נוהר, נוהר לאין סוף?

האמנם הרבינו אוֹמר ועתה נפשותינו עייפות ועצבות מסבל־שיח האושר? על כן נאלמו שפתותינו?

בערוב היום נכנף העצב אל בין זרועותינו, והוא כמטולטל סערה, והרוח הן בלאט נישאה על פני הגבעות.

רוחות סתרים נושבות, אורבות לי בין הגבעות. 

לחש גורלי אשמע בהמייתן. מבין הצללים אראה דמוּת נעה לקראתי. צל דמות ריע נעורי הוא. מדוע לא באת אתי אל חדרי? למה שבת על עקביך? לאטך פסעת בקצה הרחוב ואת פניך לא הפנית גם פעם אחת, ואני עמדתי בפינת הרחוב, מבעד לערפל־דמעותי ראיתיך, הבטתי אחריך עד העלמך בין צללי הבתים.

אמרתי לדלוק אחריך. בכנף צעיפך אדבק כצפּורת חרדה ואחנן נפשי: – הוי אַל תלכי מעמי ברדת הצללים, אַל תנועי לבדך בנשוב העצב. היצמדי אלי. יחד נעמודה עד עבור הצללים, עדי יִמוֹג העצב.

רציתי לדלוק אחריך, רציתי לחנן נפשי אליך, ורגלי נשאוני אל בין הגבעות, אל בין הגפנים הערומות, ולרגלי השיקמה פרועת־הצמרת צנחתי ואבך.

רוחות־סתרים נשבו סביב, התלחשו בין ענפי השיקמה וידמו. והצל בשולי הגבעה נלכד בזרועות הגפן.

הלבנה עלתה לאטה. מבין ענפי התאנה אשר על ראש הגבעה האירה אלי פניה.

אורות רכים וחרישים נפוצו לצלעות הגבעות ויזהיבו את החול. טיפסו האורות בעקבות הצללים החיוורים והנמוֹגים. נשאתי עיני אל הגפן בשולי־הגבעה. כולה הוצפה אור הלבנה. קמתי ממשכבי על החול ואעל על ראש הגבעה. 

---

עם "האדון מסאן פראנציסקו"

מאת

משה כרמי

יעקוב,¹

כל הימים, מיום שירד הגשם הראשון, אני חולה. כאילו ירד גם על נפשי הגשם. כאילו ביקשה גם נפשי לחַדש שרשיה, לשלוח את היונקות אל מקורותיה, והנה – אין אדמה לשרשי.

לא. לא מיום שירד הגשם חולה בי נפשי. עוד מיום אשר שתלתי את “קטעי” ב“אדמה”² ראיתי כי “קטעים” אני שותל וקטעים אני מהלך על האדמה, באין אחיזה לשרשי.

יעקוב, את האמת העמוקה והנסתרה גלה לי, ואמוֹר לי: לא במנוד־ראש קראתם את קטעי? אמוֹר לי: ההאמנתם רגע לאמיתוּת דברי?

כי הנה כל הימים נדמה לי, כי אבדו לי כל הקרובים אשר לי בשדה, כי אבד לי אמונם של כל אלה אשר חייהם־שירתם, אשר מעשיהם יום יום – חרוזי נפשם.

עוד לא כלתה בי המבוכה, עוד לא דרכה רגלי במנוחה על שביל־חיי. ראה, הנה מעשיו של כל אדם מונחים לפניו על דרכו; צעד אחד – והוא יגע בהם. ואני, מעשי כה רחוקים ממני, והדרך כה ארוכה.

האמנם “זמר־לשבת” המה לי געגועי אל האדמה? או “פשטידא” לכבד בה את אורחי־נפשי בנוֹח השבת על השׂדוֹת, בנמנמה במתיקות בפינות הבית ובשפכה שלוותה על נפש העובד?

כי בלכת הדברים להיגלות חרדתי בי מאוד. אמרתי לי: לקראת נפשות אחדות הולכת עתה נפשי. האמנם הגדתי את אשר רציתי להגיד? והאמנם תשמענה את אשר שרה נפשי?

את סודות לבי גיליתי לפני כולם. והאם ירעד הד מצלילי־לבי על נימי לבם? ורגע הצנעתי לי עם תפילותי. אמרתי לי: אם בלב נפש רכה אחת, אשר נשארה עצובה על חוף הנחל, והיא בוכיה חרש על אביבה אשר לא בא עוד, או על אביבה אשר חלף, והנה ישא אליה הנחל על גליו את המיית־חיי, ונעורה נפש החולה על שפת הנחל, ונעורו בה תקווה ואמונה לאביב כי יבוא, והיה זה שכרי, חלף גלוֹתי את מסתרי־ צערי ואת חבויי חלומותי… אולם עוד לפני שהופיעו הדברים הרגשתי כי מתחייב אני בנפשי עם גילויים. נתחייבתי וידי ריקות, ורק נפשי חולה בי, כלה אל מקורותיה. ולא ידעתי את הדרך אל הנחל, למען אשב על חופיו ואקשיב להמיית גליו, ואחכה אולי תבוא אל נפשי רינת חיים חרישית אשר תמלאני אמונה. 

הנה נזכרתי עתה באגדה. איני זוכר מתי וממי שמעתיה: קוסם נסתר היה בארץ, קוסם נפלא. ויעמול כל ימיו לגלות את המעין אשר השותה ממימיו לא ישקע אביבו לעולם. וישא הקוסם את רגליו וילך לנוע בארצות לבקש את מעין הפלא.

ובאחד הימים והחצצים אשר למפתן ביתו של הקוסם פצחו רינה וינועו במחולות, פתאום הזהירו ויסובו כולם במעגל, כי נבע מעין הפלא מבין לחצצים אשר למפתן ביתו של הקוסם.

ואיש לא בא לדלות מים מן המעין, כי נשכח הבית מאדם ושדהו עזובה מני רגל. ורק צפור שדה, או כבשה תועה תרווינה צמאונן במימיו.

והקוסם גם הוא עוד לא שב. ואיש אינו יודע מה היה לו. האבדה לו דרכו ואינו יודע לשוב אל ביתו העזוב, או סובב הוא עוד בארצות לבקש את המעין אשר השותה ממימיו אביבו לא ישקע לעולם…

הן הולך אני אתכם, אולי גם יצאתי עוד קודם ממך לדרך, ולמה זה אתם כבר הגעתם ואני עוד סובב בשבילים? האם מפני יראִי את החיים במקורם? או אבידה אָבדה לי בדרך ואעכב? או כי טוב לי בחיי־נוע ונוד על הגבעות, בנוע וגוד סביב למקור חיי? מדוע זה פניתי אל הילדים?³ כי עוד לא בשלה נפשי אל החיים? כי עוד לא גמלה נפשי למען המעשים? על־כן הולך אני אל הילדים, ואתם יחד רוצה אני לבוא, לעלות במעלה־החיים, להעפיל אל פסגת העבודה והיצירה, אל שירת־יום־יום?

מדוע זה שבתי אל הכינור? כי מבקש אני לרדת בעזרתו אל מעמקי נפשי? לדלות בעזרתו את אשר לא יוגד, ואשר לא ייראה לעין, ואשר לא יעשה בידים?

והן תוך־נפשו של האדם הוא בחייו־יום־יום, במעשיו אשר הוא עושה מדי יום. בהם האמת הערומה והטהורה. וראה את מעשי – נפשי רחוקה עוד, כה רחוקה מהם. עוד לא הגעתי גם לפתחי־שבילם, עוד על פרשת הדרכים אני תועה סובב. מה המבוכה הרבה הזו לנפשי?

האוֹשר חופף עלי כל הימים וכענן־אור ילך לפנַי, ובקשתי להיות כצמח־השדה, עשב רך וחרישי ליד המעינות, לשמוע בי ומסביבי את השירה האחת והיחידה, שירת־הצמיחה. מה הגלות הזו אשר אני עורך לנפשי?

יצאתי לנוד אחר בתרי־לבבי. נפשי נעה אחר מולדתה. גזרים נקרעה ותסוֹער לעברים. והעריסה עומדת ריקה, שוממה. המנגינות הלכו בגולה ונפשי נעה אחר המנגינות השבויות.

אמור לי: הקראת את ה“אדון מסן פרנציסקו?”⁴ איני יודע אם הבינותיו כמו שצריך להבינו. אולם דמיוני שמע בלי הרף, והרבה יותר ממה שנאמר. והן זהו סיפור ריאַלי, פשוט ומדויק.

ואני, עם קריאה בו התחילו צפים ועולים לפנַי סמלים, והמה הולכים וגדלים, עד היות האניה – לסמל ה“אנושות”.

מי יודע? אולי הריאליות היותר פשוטה והיותר אמיתית היא סמל האוצר בו את כל חיי־הנצח? לא. אַל תעבור בנקל על מה שאני אומר פה. אפשר מאוד שאיני אומר בדיוק מה שצריך, אבל קרא את האדון, את ה“אדון מסן-פרנציסקו” והוא כבר יבאר לך את זאת.

כן. ערב אחד נכנסתי לאחד הבתים, שני נערים ישבו וקראו. לבי היה מכונס בתוכי והנה שמעתי את הנער קורא:… אחר כך היו משקיעים את עצמם בתוך אמבטאות של שיש, יוצאים ומתעמלים, מעוררים תיאבון לאכילה… מתבשׂמים ומתיפים… ויוצאים לאכול ארוחת שחרית ראשונה".

דברים פשוטים. והילד גם קראם בשויון־נפש ובחריצות של תלמיד הקורא לפני המורה במחלקה, כאומר: באמת לא מעניין כלל מה שכתוב פה בספר, אלא שאתה אומר כי בלי קריאה אי־אפשר להתפתח. ובכן הא לך ואקרא…

ובי חלף קוֹר לשמע הדברים. וקראתי: – איזו שׂנאָה קפואה, מאובּנת במלים האלו. הנערים תמהו. ואני הלכתי לי. הנערים הפסיקו את הקריאה אחרי קראם עוד איזה דפים. גם אני שכחתי את הדבר.

ושוב באו לידי חוברות ה“מעברות”. אמרתי לעצמי: נראה אם באמת שמעתי אז את המלים האחדות ככתבן. ואקרא שנית. על־כן אני אומר לך: קרא את “האדון מסן־פרנציסקו”.

אתחיל מן הסוף. את הסוד אגלה לך מיד. לי גילה את הסוד אותו הזוג הנחמד שבסיפור, המאושר ופורח לעיני כל. זוג פורח זה אשר, כפי הנראה, אינו חושש למראה עינים. עיוור הוא באשרו והוא פורח בגלוי כפרחים אשר בשדה, וכל הנוסעים רואים ונהנים ולבם טוב עליהם… ורק קברניט האניה, רק הוא יודע כמה מקבל צמד־חמד זה בשכר פריחתו ואשרו.

שולל הלכתי אחר צמד־החמד הזה.

נסערה האניה וערבוביה בכל המראות, פנים בפנים נלכדים ומיטשטשים. דמות ריחפה לקראתי ונבוכותי: – מה? אני?

עצמתי את עיני, ואני מטולטל־הסערה, ולא ידעתי לאן גלי־התמרמרותי מתנפצים ולא ידעתי לאן אסוֹער ואזרק. והנה נחה רוחי בי ורגלי עמדו על החוף. פקחתי את עיני: “האמנות” בכל קסם יפיה והדרה עמדה לפני.

המשוררים, הפסלים, הציירים והמנגנים, מכל הדורות ומכל פינות הארץ, נפשותיהם נהרו ככוכבים בדממת הליל, ונפש בנפש נגעה ויִקרם עליהן עור, והנה הזוג, זוג הנאהבים, עומד לפנַי ומחייך בּחן. דבוקים הם באהבתם ובחסדם הרב יאצילו לי כבבלי־יודעים מראה פריחתם.

קרא את האדון מסן־פרנציסקו, קרא אותו היטב, ועמוד על יד הזוג הזה. קרוב תעמוד ועיניך פקח לכל תנועה קלה, ואזניך הטה לכל הגה. האם לא המשוררים והציירים הם, המנגנים והפסלים – כל אלה החיים עם נפשם בגלוי, כל אלה האוהבים את נפשם לעיני־כל, כל אלה המשחקים לעיני כל העם ולעיני השמש את “משחק־אהבתם”, צערם ושמחתם, אבלם ואושרם ועתידם?

ורק קברניט האניה ידע כמה צמד־חמד זה מקבל עבור “מלאו את תפקידו באמנות”.

קול דם אחי צועק אלי מאולם המשתה של האניה וגם דם אלה אשר נפשם בם כבר נקרשה, אשר דמם אינו צועק עוד והמה ממשיכים למכור את צערם ואת אשרם ואת אהבתם לאדונים מסן־פרנציסקו.

הקראת? ובכן אמור־נא לי עתה: האם אניה היא זו האטלנטידה? ואם אוקינוס־מים הוא הסוער וסוער תהומותיו לבלעה? והאם רב־חובל הוא זה האדם גדל־הקומה אשר מראהו כאֵל קדמון? – –

הן זוהי הטכניקה. המכניקה הנפלאה אשר גאון־אלים כבר יצוק בגופה הצעיר וגבורת אלים בצעדיה, אשר עד מעט ודמתה באמת לאחד האלים הקדמונים. והיא הנושאת על כתפיה את האדונים מסן־פרנציסקו עם מנגניהם ועם משרתיהם, עם משחקיהם ועם מענגיהם, ועם כל יתר צרורותיהם. נושאת אותם בחסד ובשויוֹן־נפש אל כל פינות התבל, אל כל חופי שעשוּעיהם.

הלא זוֹהי הטכניקה. והאדונים מסן־פרנציסקו חושבים כי רק לכבודם הופיע אֵל קדמון זה ויצא מבין רזי־פלאי־חדרו לברכם: בואכם לשלום. והוא עומד ומחייך בחסד. ואת לעגו הן אני רואה, בהניעו ראשו בדממה.

כן. רב־החובל עוד כוחותיו רעננים בו, ובטחונו רב ומוצק הוא בו, ואולם “הזוג” כבר עייף וכבר נמאס לו, לשחק את המשחק להנאת קהל הנוסעים באניה.

ואת ציור האניה בליל הסער קראת?

מעביר הוא חתך באניה לרחבה, וכל הדיוטות נפתחות לפנינו בבת-אחת. מן הצופים הקופאים על המצפה ומשתוללים בנעצם מבטיהם המטורפים בעמקי־הערפל, ועד אלה דמויות האנשים הערומים הרצים רוץ ושוב על יד התנורים, וגופם שוטף פלגי זיעה, ועורם נשרף מן החום הרב והמה עייפים עד מוות…

ובקומה הבינונית, שלווים וענוגים ישתרעו להם ה“אדונים מסן-פרנציסקו”, יעשנו סיגרותיהם, לבם ייטיבו ביין ורגליהם על השולחן, גם ישוחחו ויסחרו בעמים, יעלו ויורידו את המקח, וסביבם יתאבך העשן בשלווה. ומקהלת המנגנים תשעשעם ומראה צמד־החמד…

התמונה ריאלית? ריאלית מאוד. הן באצבעות תמוּשש. הוא חצב לו באבן שדרת־פסלים. ואני את נשמתם שמעתי…

עוד דבר קטן אוסיף. אולי אינו חשוב כל־כך, אולם בכ"ז יהיו הדברים אמורים: האם לחינם שלח אותו בונין אל האי קפרי? אל מקום חרבות־מבצריו של הקיסר טיבריוס? לחינם הביא עליו שם, ודווקא שם, את המוות המגוֹעל הזה?

כן. אלה הם חייו של האדון מסן־פרנציסקו וזהו גם מותו.

ואני, התדע איך זה נגלתה לי נשמת הפסלים? בימים האחרונים השגתי לי משקפת. יודע אני מה? צרים לי האפקים ואני רוצה להרחיבם? מבקש אני לגלות את ההרים החדשים המחכים לי בדרכי או לגלות סתרי־הגבעות החבויות באופק עתידי? או כי נושא אני את נפשי אל ההרים אשר גלתה מהם, לראותם ממרחקים ולשיר להם בדממה על נדודי בנכר ועל אשרי הגולה אתי? 

משקפת מקרבת ומגדילה השגתי לי באלה הימים מאחי הטוב, וסדי בוקר אעלה לי על גג ביתי, מדי בוקר, לפני עלות השמש, בהיות האופק צח וטהור, טהור גם מאבק זהב הזריחה, אעלה לי על גג ביתי עם משקפתי ואסע למרחקים. כל המרחקים הולכים לקראתי, וכל הנסתרות מתגלות אלי.

כל הר החבוי מאחרי האופק נישא לקראתי וכל עוף קטן הנשכח ונעזב בצלע גבעה רחוקה נע וחרד עם הרוח לקראתי. ושבילי, שביל־ימי אראה גלוי לפנַי עם כל נפתוליו, וכמעט אראה אחרית־משעול־נדודי…

כן. למה סיפרתי לך את כל זה? נכנפה נפשי בחלומותיה ואשכח את אשר רציתי להגיד.

ופעם חמדתי לי לצון ואת המשקפת הרכבתי על עיני וארחק מעט ואביט בה על הדברים המונחים על שולחני, ראיתי את עטי, את מחברותי, את הדיותה ואת הכינור המונח על המיטה ואת מנורתי הקטנה, והם כל-כך גדלו, כל־כך גדלו, עד כי נבהלתי מהם ואצחק מאוד. אחר הפניתי את המשקפת אל הספר אשר היה פתוח במקרה, וזה היה ברגע עלות המראות מבין השורות, ברגע הישמע שיח נשמות־המלים.

ועלתה ברגע ההוא מבין שורות הספר מקהלת המנגנים אשר לאדונים מסן־פרנציסקו, והיא מתנועעת כשיכּוֹרה בתוך ערפל הסיגרות וכחושבת להקיא בהיטלטלה על גלי הלהג והרכילות והפוליטיקה של האדונים והגבירות סביב. הבטתי אל בין שורות המנגנים, והנה מבין אחרוני השורות הכרתי את אחד המנגנים. הקשבתי ואזני צדה צלילים הקרובים לנפשי מאוד. קרבתי וניגשתי – ואבהל. כי הייתי כמתקרב אל מראה.

אני נישא על סערתי וכולי רועד וקודח על גליה. רציתי לזעוק ולהפסיק רגע את נגינת התזמורת הענוגה והאודירית, והאדונים מסן־ פרנציסקו יאלמו רגע מלהג פיטפוטיהם ואת הזוג רציתי לבקש כי יפסיק לרגע אה פריחת אשרו הגלויה. ואת האדון החובל כי ייטיב נא בחסדו לשכוח לרגע את מכונותיו הנפלאות ואת גאון אלהותו. וגם את הגוויוֹת הערומות למחצה, המתנועעות כבבלי רצון וכבלי־יודעים על יד התנורים, והן כאבודות כל נשמת חיים, רציתי לחבקן בזרועותי כי תעמודנה רגע מנוע.

ואת האניה רציתי להעמיד רגע על ראש הנישא בגלים ולסער רציתי לצווֹת כי יקפא וינח לרגע, וצעקתי אז לכולם: קראו, קראו את האדון מסן־פרנציסקו! 

שובי, שובי נפשי למנוחיכי. אך איה היא המנוחה? באחד הרחובות שם למטה, באחד הבתים הנשכחים נמה לה נערה, תמימה וזכה תנוח לה, ובין גוזלי־חלומותיה אשרי ישתעשע לו במנוחה.

נומי לך, נומי לך, אַת נערת־חלומותי. ואַל יגונב אליך גם הד נשכח ותועה מסערת נפשי בליל בלהה זה. רגע נאלם בי לבי מחרדה, כי אמרתי: אולי אאסף בסערתי ואבד גם אשרך אתי. אולם מנצח שב אני אליך על הגלים. כי שמך לחשתי בהיאבקי עם הגלים ולרוחך קראתי בי, שיועתי בי בדממה. ותרחפי מתוכי על הגלים ותשקוט הסערה.

ועוד מה: תגיד לשניאור,⁵ או מוטב שאגי אגיד לו, כי אתה – בשדותיך לעולם לא תפגשנו. אני, אני אולי עוד אפגש אתו. ובכן מה אגיד לו?

אגיד לו, כי אך לשוא יעפר באבק־זהבו לעוור את עיני, כי אך לשוא ישווה לו “הדר מלך נידח וגוסס”. אך לשוא ימרח את שחוק החסד על שפתיו בשרוֹק “עגלות”־שיריו והנה טעונות ירשת נפשו… כי את שפתיו המתעוותות בפלצות אני רואה ואת “ראשו המתנועע לכאן ולכאן ונוהם כשחוט” אני רואה בהיחבאו בין ענפי הגפן הפרא. כן. עוג מלך הבשן הזה נשחט. כי עושר מלכים לו וירושת־מלך הוא מנחיל לנו, ואולם נדיבות הצמח ואורו השקט בהיאספו לו בשלווה אין לו. אין לו. הוא זורק בנו את עשרו, מפזרו לעברים והשממון בפניו, חניכיו המדולדלות מעבר לשפתותיו מלהגות ומתחננות: “נלמד נא למות כמות פרי־ירקות ושיחים”. תגיד לו, תגיד לו; אך שכחתי, כי אתה לא תראהו לעולם. אני, אני אולי אפגש אתו, ובכן מה אגיד לו?

– מלכי המסכן, הנידח וגוסס. כאב־שממונך ופרפוריך נגעו אל לבי. אך מלכי, מלכי הגדול. את המוות ביקשת ללמוד מצמחי־השדה. ואולם לחיות כמוהם לא ביקשת את נפשך. ועל־כן לעולם, לעולם לא תהיה בך נדיבות הצמח הגוֹוע עם פריו. ואם גם תפזר את כל אוצרותיך. כי, התדע סוד שלוות־מותם? רק אשר ידע לחיות, ידע גם למות.

לשוא הסתתרת, עוג מלכי, בין סבכי־הגפן, לשוא תיחבא שם עם פרפוריך, כי הנה אחיך לידך עומד ובעינים דולפות כסתיו יבעבע חרש: “רק שממות ליל קר אל חיקך הדיחני”. הנה הוא מפהק ומפטפט מתוך הרהורי תשובה: “התאווה מוכת שבט חרטה – במאורת השיממון מסתתרת”. 

נלמד־נא אחי, נלמד נא לחיות כצמחי־השדה.

*

יעקוב, יעקוב, מה אני רוצה ולאן אני הולך? למה אני עוזב את מולדתי והולך לנוע בארצות? למה זה עליתי על אניתו של האדון מסן- פרנציסקו, ואתם עומדים ומורידים את סירתנו הקטנה והצנועה למים. הנה מרחוק אראה בפרוֹש סירתנו את כנפיה הלבנות… עומד אני על המעקה ומביט למרחק – כפרפר קטנטן דמות סירתנו. אני נתלה על המעקה, נמשך אל סירתנו הקטנה, להביט בה, לראות אנה תלך ואיך תנע על הגלים, לראותך כפוּף על המשוטים. ועצוב לי פה על האניה הגדולה, כה עצוב. יש רגעים ולא אדע דרכי. אנה תובילני האניה. נעלמים מאוויי מלפני עינַי.

פנקס קטן יש לי, ובפנקס אני נוהג לרשום לי לעתים את חפצי־לבי ואת משאלותי הרבות. לקחתי לי את פנקסי הקטן. דיפדפתי בו לאטי ואמצא בו כתוב את הדברים האלה: – “ביום עלותי על האניה הגדולה לנסוע אל הארצות הרחוקות”.

– – – כי אמר אמרו לי האנשים: בארצות הגדולות, באחת הערים, באחת הספריות, חבוי לו ספר יקר, ובספר גנוזות נשמות יתומי־ העולם, עם חלומותיהם ועם צערם.

בארצות הגדולות, באחת הערים, באחד הבתים העזובים והנשכחים, כינור עתיק מונח לו בפינה, בו יצקו את נפשם יתומי־העולם. בו יצקו את שירתם היתומה והזכה. שירת־היחיד.

יותר מזה לא יכולתי לקרוא, כי היו פרחים כבושים בין דפי הספר, והפרחים נדבקו אל הדף. ולא נתנני לבי לקרוע את הפרחים מעל דפי־ הספר. ועתה אני יושב לי כילד חולה ומביט בעד שמשות חלוני אל המרחקים. ריח־הגשם בא אל אפי ורינתו מלאתי. ורציתי לרוץ על פני הגבעות, ועל הגבוהה בגבעות אעמוד ואפרוש זרועותי – כגבעולים וכגפני הגבעות, כתאנות פרושות־הזרועות. וירד עלי הגשם והירווני, והירווני.

תל־אביב. תרע"ט

---

עם פרקי "דפניס וחלוֹיה"

מאת

משה כרמי

פרח פרח ובשׂמיו. ולאדם – המנגינות.

בא הקיץ על השדות – בעמקים ריח שלאחר קציר. השדות ערומים ואִלמים. רק על ההרים עוד צמחי אזוב נותני־ריח פורחים צנועים ונכלמים על אשר אחרו לחג הפריחה, תמהים על הדממה ועל נקישת הגבעולים היבשים.

הכציפור־אביב באת אל גני? ובגינתי קיץ נרדם. וחלומותי נמים בי.

הכפרפר־אביב באת אל גני? ופרחַי נמוגו עם נשימות הקיץ הראשונות. ובשׂמַי נישאו אל כל עבר עם רוחות־האביב החולף.

רציתי לדבּר אליך – ושׂפתותי נאלמו, רציתי לנגן אליך וכינורי ישן שנת הקיץ. נרדמו בי מאוויי וחלומותי נמים בי.

ומנגינותי אילמות.

אמרתי אל לבי: אצאה בגנים, אנוע בכרמים, אולי אמצא בשׂמים ואגישם לאורחת־לבי, אולי אמצא צלילים חבויים בגבעות ואחרזם לאורחת־לבי אשר באה אלי עם דממת הקיץ

אַת, אשר שנים, שנים ערגה אליך נפשי במסתרים, אַת, אשר לא העזתי שאת שמך על שפתותי. אַת, הקרובה אלי ורחוקה ממני כל הימים – האמנם אל אשנבּי פניך מוּעדות, אל פתחי לבי?

קול צעדים שמעה נפשי. ואחרד מן הדממה אשר בתוכי.

האמנם צעדים הם, צעדיך אשר משחר ילדותי נפשי מאזינה ומצפה להם?

קול צעדים עורר נפשי, ונפשי פשטה כתנתה עם האביב החולף. פזרה מחרוזותיה ופניניה על הגבעות בנועה עם רוחות האביב, את רדידיה תלתה על הכתלים בנועה עם בשמי־האביב.

עליתי בגבעות, באתי אל המעיינות ובשבילים הבודדים ביקשתי, אולי אמצא מתנה לאורחת־קיצי, אולי אדלה מנגינה לקבל פני אורחת־דיממתי. אולי אמצא ואשאל כתנת־חג, מחרוזת פנינים אשאל לי לקבל פניה ונפשי נכלמה ונבוכה.

לא געגועי טווּ את המנגינה הזו, לא מגביעי אני דולה לך את הבשׂמים. שאלתים. שאלתים וגעגועי נמים בי, ובּשׂמַי החדשים עוד לא נעורו. אחי הוא אשר השאיל לי את הבּשׂמים,אחי אשר נולד לפני דורות רבּים הוא אשר השאיל לי את המתנה.

בעברךְ נשענת לתוּמך אל חלוני, ואיקץ מתוך מאוויי הנמים – ואחרד לקראתך.

סלחי לי על הכתונת אשר לבשתי בחפזה.

שאלתיה ואולי אינה הולמת לי. סלחי לי על המנגינה אשר אני אומר לשיר באזניך. והיא – לא מעמקי־לבי שאבתיה.

כעני אעמוד על פתחי לקראתך ובידי אין כל בלתי אם כדים שאולים. גם לא אדע אם אצליח לשאתם בידי.

על האבן ליד חלוני שבי ואספרה לך את הסיפור אשר רקם אחי־נפשי לפני דורות רבּים.

בקראי את הסיפור נעורו בי זכרונות. היה לי כאילו אני כתבתיו ואחר שכחתיו. ועתה אני שב אליו.

היה לי כאילו ספר זכרונותי מדפדף לפני. כל חלומותי החבויים והזכים ראיתי מלבלבים בו.

יראתי פן ירעדו נימי לבי בספרי ונבוכה המנגינה, ושפתי תגמגמנה. הן לבי נם בי, ומאוויי נרדמים. אני אך את סיפורו של אחי־לבי אני מספר לך. הסיפור אשר רקם אחי לפני דורות רבים.

ואַת על האבן ליד חלוני שבי, וראשך השעיני על סף החלון.

ומבפנים אקרב אליך, ליד החלון אשב, ראשי לראשך וידי לצוארך. ובדממת הערב אספרה לך.

לונגוס / דפניס וחלויה

(הקדמה)

פעם בצוּדי על האי לאֶסבּוֹס, נתגלה לי בחורשה מוקדשת לנימפות מראה נפלא אשר מעודי לא ראיתי כמוהו. היתה זו תמונה המתארת סיפור־אהבה.

החורשה היתה יפה, עציה עבוּתים, פרחיה שלל־צבעים, והמים רוחשים בעשבים. מעיין זך הישקה את העצים ואת הפרחים.

אך יפה מכּל היתה התמונה. היתה זו יצירת־קסם. אנשים רבּים, גם מארצות נכריות, היו נוהרים אל החורשה לראות את התמונה ולהשתחווֹת לנימפות.

בתמונה נשים בלידתן. נשים אחרות מחתלות תינוקות בחיתוּלים. תינוקות מושלכים עזוּבים. חיות באות ומיניקות אותם, רועים אוספים אותם. נערים ונערות מתלכּדים באהבה. שודדי־ים והתנפלות אויבים על היבשה.

מראות אלה בתמונה, ועוד רבּים כמוהם, כולם מראות־אהבה, הקסימוני וימלאוני שמחה כה רבה עד אשר גמרתי בלבי לכתבם עלי ספר. לכן ביקשתי מבני המקום כי יבארו לי את כל פרטי התמונה. את דבריהם אספתי ואסדרם בספר אשר אני מגיש מנחה לאל־האהבה, לנימפות ולפן.

הספר הזה יהא נא אוצר יקר לכל בני־אדם: החולה ימצא בו תרופתו ומר־הנפש מתיקוּת. אשר אהב – יִשאב ממנו זכרונות ואשר לא אהב עדיין – יקדש בסוֹדוֹת האהבה.

כי אין אדם אשר יימלט מן האהבה. כל עוד יש יופי בעולם וכל עוד ישנן עינַים לחזות בו.

ותפילתי לאלוהים, כי בּסַפּרי על אהבת אנשים אחרים, אשאר שקט ולא אתלקח בּאִשם.

ספר ראשון

א) מיטילאֶנה היא עיר גדולה ויפה על האי לאֶסבּוֹס. תעלות עוברות בה, ובתעלות נוהרים לאט מימי הים. ועליהם בנויים גשרים מאבן לבנה וחלקה. העיר דומה לאי על הים. בקירבת העיר, במרחק מאתיים סטדיוֹת היתה אחוזתו של אחד העשירים. והמקום מקסים: הרים וחיות רבות בהם, שדות תבואה, גבעות עטופות כרמים ואחוּ למרעה. הים יקיף את האחוזה, גלים רכים ישתפכו אל חול החוף.

ב) רועה עזים מן האחוזה, לאמוֹן שמו, מצא פעם תינוק ועז מיניקה אותו, וכך היה הדבר: עז אחת מעדרו של לאמוֹן היתה בורחת לעתים קרובות. היתה נעלמת, עוזבת את גדיה הקטן ובאה לבין השיחים. לאמוֹן ראה את הדבר והשתאה לו. פעם בצהרים יצא בעקבות העז. והנה ראה, בין שיחי הרותם העטופים חבלבל סבוך, על הדשא הרך, מוטל תינוק. העז ניגשת בזהירות לבל תפגע רגלה בילד. והילד יונק את החלב מעטיניה כאילו ינק משדי אמו. הרועה ניגש מתפלא וירא את הילד והנה הוא יפה ובריא. גופו עטוף חיתולים מבד יקר מאוד, מעילו ארגמן והלולאה זהב טהור. על ידו היה מונח סכין וניצבוֹ שן.

ג) מתחילה אמר הרועה לקחת אתו אך את החפצים היקרים ולהשאיר את הילד במקומו. אולם מיד בוש בחשבו כי רחמי העז רבּו מרחמיו. חיכה עד הערב ויקח אתו את הכל – את החפצים היקרים ואת הילד וגם את העז הוביל אתו ויביאם אל מירטלה אשתו. מירטלה נדהמה מאוד ותשאל אם בימים האלה יולדות העזים ילדים. לאמוֹן סיפר לה איך מצא את הילד העזוב, איך היניקה העז את הילד ואיך בוש להשאיר את הילד עזוב בשדה. מירטלה הסכימה למעשי בעלה. הם צררו את המעיל ואת הסכין ויצפינום ואת הילד אימצו להם לבן. והעז היתה לו למינקת. ולמען יהיה שמו כשל בן כפר קראו לו: דפניס.

ד) עברו שתי שנים ולדריאס רועה־הכבשים השכן קרה אותו מקרה. באי היתה מערה מוקדשת לנימפות – סלע גדול ובתוכו חלל. מחוצה למערה – כיכר עגולה. ובסלע חקוקות דמויות של נימפות, יחפות־רגלים, זרועותיהן ערומות עד לכתפיהן, קווצותיהן מתפתלות סביב צווארן, חגורות למתניהן וחיוך על שפתותיהן. והנימפות רוקדות במעגל. פתח המערה היה באמצע הסלע וממנו נבע מעין, אשר מימיו הישקו מרבד דשא נעים ורך לפתחי המערה. שם היו תלויים כלי־עץ לחליבה, חליל האל פּן, חליל חבור הרבה קנים שוני המידה. אלה מתנות הרועים מן הדורות שחלפו.

ה) ואחת מכבשותיו של דריאס, אשר אך זה עתה המליטה טלה, היתה מרבה כה ללכת אל המערה הזו, עד אשר חשב הרועה לא אחת, כי תעתה הכבשה ולא תשוב אליו עוד. ולמען יסרה ולגמול אותה מבריחתה לקח הרועה בידו ענף ערבה רענן ורך ויעש ממנו עניבה ויקרב לאט אל המערה למען לכוֹד את הבורחת. ומה גדול תמהון הרועה בראותו את הכבשה עומדת ומיניקה תינוק קטן, כאשה המיניקה את בנה באהבה. התינוק מגיש בצמאון ובעליצוּת את שפתותיו פעם אל העטין האחד ופעם אל העטין השני – ושפתותיו ורודות וצחות. ואם ישבע התינוק וירפה מפטמות הכבשה, תלקק היא ברחמים בלשונה את פניו הרכים. ויקרב דריאס להתבונן בתינוק והנה – ילדה קטנה, בריאה ויפה. על ידה מונחים החיתולים ואתם רשת־סרוּגה זהב לשׂערות. וגם נעלים רקומות זהב.

ו) דריאס ראה בזאת יד האלים. ולמוד־רחמים מכּבשׂתו הרים את הילדה בזרועותיו, את החפצים צרר בשק ואת הנימפות בקש כי תשלחנה לו את הברכה למען יוּכל לטפל בילדה הקטנה אשר מצא לרגליהן. ובהגיע עת שוּב העדרים שב דריאס לביתו. סיפר לאשתו כל אשר ראה, הראה לה את כל אשר מצא ויבקש כי תאמץ לה את הילדה לבת, כי תגדלנה בסתר ולא תגלה לאיש דבר. נפה – כן היה שמה של הרועה – היתה לאֵם לילדה. אהבה אותה גם פינקה אותה, כמו פחדה פן דלו רחמיה מרחמי הכבשה. וליתר בטחון שמירת־הסוד בחרה לילדה שם כפרי ותקרא לה: חלוֹיה.

ז) הילדים גדלו ויפו מאוד ולא דמו ליתר בני הכפר. לדפניס כבר מלאו חמש־עשרה שנים וחלוֹיה צעירה ממנו שנתיים. והנה חלמו דריאס ולאמון חלום אחד בלילה אחד. ובחלומם: ונמפות המערה, אשר בה מצא דריאס את הילדה, מסרו את דפניס ואת חלוֹיה בידי עלם צעיר יפה עינים ונחמד למראה אשר לכתפיו כנפים ובידו קשת קטנה וחיצים. העלם שלח חץ אחד בשני הילדים, ויצו לדפניס לרעות את העזים ולחלוֹיה את הכבשים.

ח) חזון־הלילה העציב את רוח שני הרועים. צר היה להם על הילדים אשר נפל בגורלם להיות רועי־צאן כמוהם. כי חשבו הרועים בלבם: התכשיטים היקרים אשר נמצאו עם הילדים אות המה לעתידות יותר מזהירים הנשקפים להם, על כן טיפלו בילדים מישנה־טיפול ובדאגה רבה. אולם הם נשמעו לפקודת האלים אשר בחסוּתם מצאו את הילדים. סיפרו איש לאחיו את חלומו, הקריבו קרבנות במערת־הנימפות לילד בעל הכנפים אשר את שמו לא ידעו, ואחר שלחו את הילדים עם עדריהם לשדות. לימדום עבודם הרועים: איך ינהגו את הצאן לפני הצהרים, ואיך ינהלום ברדת חום־היום. מתי יובילו את הצאן אל המים ומתי יכניסו את העדרים אל המכלאות. המקרה אשר ידרש בו המקל והמקרה אשר די בו בקול.

הילדים מלאו חדווה רבה. אהבו מאד את עזיהם ואת הכבשים, הרבה יותר מאשר אהבוּם יתר רועי־הכפר. חלוֹיה ידעה כי כּבשה היא אשר הצילה אותה ממוות, ודפניס זכר כי עֵז כלכלה אותו בהיותו נעזב מבני האדם.

ט) האביב בא. פרחים הציצו מכל עברים. בחורשות, באחוּ ובצלעות ההרים נעור זימזום הדבורים. פעיית ילדי־הצאן נשמעה. הטלאים הרכים רקדו והגדיים דלגו על ההרים. החוֹרשות מלאו רינת־צפרים.

דפניס וחלוֹיה ראו כל אשר סביבם חוגג ונלווּ גם הם אל המקהלה. שמעו שירת הצפרים – וישירו. הגדיים קופצים – קפצו גם הם. וכדבורים עפו מפרח אל פרח, הצמידום אל לבם ויקלעו מהם זרים ויביאום מנחה לנימפות.

י) הם רעו את עדריהם יחד. במשחקיהם ובעבודתם היו תמיד יחד. עתים היה דפניס מקבּץ את השׂיוֹת התועות של חלוֹיה ופעמים היתה חלוֹיה מכנסת מראשי הסלעים הזקופים את גדייו המעפילים של דפניס. היה האחד שומר את העדרים והשני משתעשע לו. ומשחקיהם משחקי־רועים וילדים. חלוֹיה היתה מלקטת גבעולי עשב דקים וקולעת מהם כלוּב קטן יפה לחרגולים. דפניס היה לוקח לו קנים משפת הנחל, היה נוקב את הקשרים, מחבר את הקנים יחד בדונג, ועד נטות הערב היה לומד לחלל בחלילו. יחדיו היו שותים את יינם ואת חלבם, ומהמאכלים אשר היו מביאים אתם אל השדה היו עוֹרכים להם יחד סעודתם. כה דבקוּ דפניס וחלוֹיה איש באחותו.

יא) המה נתונים למשחקיהם הילדותיים ואֵל־האהבה הביא עליהם דאגות. הזאבה אשר ביער הקרוב המליטה את גוריה ומזון רב היה דרוש לה למען כלכלם, על כן היתה משחיתה בעדרים אשר בסביבה. בני־הכפר התקבצו בלילה ויצאו אל השדות, חפרו בורות – רחבם אַמה אחת ועמקם ארבע אַמוֹת. ואת העפר פיזרו סביב. אך מעט ממנו השאירו על יד הבור. אחר כיסו את הבור ענפים דקים ואת שארית העפר שפכו על הענפים עד אשר לא ניכר מקום הבור. ארנבת קלת המרוץ – לוּ עברה על פני הבור היתה משבּרת את הענפים הדקים היבשים כקש. אולם לשוא היתה כל עבודת בני הכפר. הזאבה לא נפלה אל הבורות אשר ניכרו בעמק ועל הגבעות. חשה הזאבה במוקש. לעומת־זאת אבדו להם הרבה עזים וכבשים, וגם דפניס כמעט אבד באחד הבורות. וכה היה הדבר:

יב) שני תיישים מלאו קנאה איש באחיו, הסתערו ויערכו מלחמה מצח אל מצח. המַכּה היתה כה קשה עד כי נשברה קרן אחד־התיישים ובכאבו הרב פנה הפצוע עורף ויִמלט בגעיות־תלונה ממוּשכות. השני, שכור־נצחון, רדף אחריו בלי־רחם, דפניס מצטער על תישוֹ שבור־הקרן ומתמרמר על רשעות התיש השני, תפש מקל־הרועים בידו וירדוֹף אחר המנצח. ובשטף מרוצתם, כשהאחד נמלט בפחד והשני דולק אחריו בחימה, לא שׂמוּ עין על מקום מידרך רגלם, ויפלו שניהם באחד הבורות, התיש ראשונה ודפניס אחריו. וזה היה לאשרו של דפניס, כי נפל על התיש ויעצרהו בנפילתו.

דפניס ישב בתוך הבור וירם קולו בבכי, אולי יעבור איש בשדה ושמע קול בכייתו ובא להושיעהו. חלוֹיה אשר ראתה מרחוק כל אשר קרה מיהרה אל הבוֹר ובראותה כי חי דפניס, ביקשה עזרת רועה־שוורים, אשר רעה בשדות הקרובים.

הרועה חש אל הבור ויחפש חבל למען הורידו אל דפניס להאחז בו ולא מצא. אז התירה חלוֹיה את הקישור אשר לשערותיה ותתנהו בידי הרועה. את קצה הקישור הושיטו לדפניס ושניהם עמדו על שׂפת הבוֹר וימשכו בכל כוחם. דפניס נאחז בפתיל, טיפס ויעל מן הבור. גם את התיש העלו ושתי קרניו גדועות. זה גמולו המר והנמהר של המנצח. את התיש נתנו במתנה לרועה הבקר לאוֹת תודה וביניהם נדברו כי אם ישאלום בבית על התיש הנעדר ואמרו: הזאבה אכלתהו. אחר שבו אל העדרים. ובראתם כי גם הכבשים גם העזים רועים להם בשלווה ישבו שניהם בצל האלון ויבדקו את גופו של דפניס לראות אם לא נפצע מן הנפילה. ולא נראתה אף טיפת־דם בגופו גם עקבות מכה לא ניכרו, רק מלוכלכים היו שׂערותיו וגופו בטיט ובעפר. אז אמר דפניס לרחוץ בשרו במי המעין למען לא יכירו לאמוֹן ומירטלה ולא ידעו את אשר קרה לו.

יג) חלוֹיה הלכה אתו ויבואו אל מערת הנימפות, אל המעין הנובע. שם מסר דפניס את בגדיו ואת תרמיל הרועים בידי חלוֹיה ויעמוד לרחוץ את קווצות ראשו ואת אברי גופו. שערותיו היו שחורות וגופו שזוף מן השמש, דומה היה כי צל השערות נח על גופו על כן עורו כהה. חלוֹיה הביטה ותרא והנה דפניס נחמד למראה. ובהיות זו הפעם הראשונה אשר ראתה את יפיוֹ אמרה בלבה כי מי המעין הם אשר שיווּ לו את היופי. היא רחצה לו את כתפיו ואת גבּוֹ ובנגעה בעור הנער, ועורו כה רך וכה חלק, ושלחה ידה בסתר ונגעה בגופה לחוש גופו של מי רך ועדין יותר.

השמש נטתה לערוב והם שבוּ הביתה עם העדרים. אולם למן היום ההוא מחשבה רק אחת קננה בלבה של חלוֹיה, אך לזאת ערגה: לראות שוב את דפניס רוחץ במי־המעין.

למחרת שבו אל המרעה. דפניס ישב לו בצל האלון, כדרכו יום יום, חילל בחלילו ועיניו נחו על עדרו הרובץ בעשב, כמקשיב בעוֹנג לצלילי החליל. חלוֹיה ישבה לידו ותבט גם היא אל העדרים. אך יותר מכל הביטה אל דפניס. ודפניס נחמד.

ותחשוב חלוֹיה בּלבּה: אוּלי המנגינה היא המעטה עליו את קסמיו. ותקח את החליל מידו ותגישהוּ אל פיה לנגן, למען תהיה גם היא יפה כמוהו. אחר ביקשה אותו כי ירחץ שוב במעין. הוא עמד במים והיא ראתהו. ולא יכלה חלוֹיה לעצור את ידה מנגוֹע בּגוּפוֹ. ובערב, בשובם אל הכפר, לא סר מעיניה מראה דפניס במערומיו, ולא חדלה מחשוב על קסם יפיו. וזו היתה ראשית האהבה.

יד) אך חלוֹיה לא ידעה את לבה. גדלה בשדה ומעודה לא שמעה את שם האהבה. עתים היתה כמדובבת מתוך חלום ושם דפניס היה עולה על שפתותיה. ונפשה יצאה בדברה. ועיניה תועות. ימים לא היתה טועמת מן המאכל ובלילות נדדה שנתה. צחקה ובכתה כאחד. נרדמה והקיצה בבהלה. חיוורון היה שפוך על פניה ופתאום אדמו מאוד. וחרדתה רבה מחרדת עֶגלה אשר צרעה עקצתה ביום קיץ.

ובהיותה לבדה, והיא שקועה בהרהוריה, ודיברה אל נפשה:

– אני חוֹלָה ולא ידעתי מה. אני כואבה ובגופי אין כל פצע. אני עצבה והן גם אחת מכבשותי לא אבדה לי. אני מסתתרת בצל־היער והנני כאחוזת־אש. כמה פעמים נעקצתי בסבכי תוּת הבר ליד המעינות – ולא בכיתי. כמה פעמים עקצוני הדבורים – ועד מהרה שכחתי את הכאב. ועתה כאבי רב מכל הכאבים האלה, והוא מכלה את לבי. דפניס יפה, אך הן עוד רבּים יפים. לחייו אדמוניות – והן גם השושנים אדמוניות. מנגינת חלילו ערבה – והן שירת הזמיר גם היא ערבה. ראיתי את הפרחים היפים ואת הזמיר בחורשה שמעתי ושכחתים, וזכרם לא יעלה על לבי. מי יתנני חליל רועים – ונחוּ עלי שפתותיו, ונשימותיו תנשובנה בי. מי יתנני גדיה רכה – ונטלני בזרועותיו כאשר ישא את הקטנה והאהובה בגדיותיו. הוי המעין, צר־העין, אך טבל בך דפניס – וייף. ואני אך לשוא טבלתי במימיך. הוֹי הנימפות אשר בחסותכן עברו עלי ימַי הראשונים, השכחתן אותי ותתנה אותי למות? מי יקלע לכן זרים אחרי? ומי ישמור את כבשותי המסכּנות? ומי ידאג לך חרגולי החביב, אשר בעמל כה רב לכדתיך ואושיבך בכלוב־הקנים הקטן? אז שכבתי לי בצל סבך, חום הקיץ בשדות המזהירים, ונרדמתי לצילצולי קולך, חרגולי החביב; ועתה אך לשוא תצלצל חרגולי, דפניס גזל את שנתי מעינַי.

כה התאוננה חלוֹיה ותאָנַח. ולא ידעה מהו כאב נפשה, ולא ידעה גם לכנותו בשמו.

טו) ודרקון רועה־השוָרים, אשר הציל את דפניס ואת תישוֹ מן הבוֹר, הוא בחוּר אשר זקנו החל לצמוח וידע את האהבה. למן היום ההוא אשר ראה את חלוֹיה חמד אותה בלבו ותאוָתו גברה בו מיום ליום. אל דפניס לא שׂם גם עינו, כי חשבהו לילד, וכה אמר אל לבו:

אקנה לבה במתנות או במירמה אצודנה. וָלא – אקחנה בכוֹחי. כי ידע דרקון היטב את האהבה ואת כל הדרכים אליה.

הוא נתן לדפניס חליל־רועים במתנה, ולחליל תשעה קנים, והמה לא בדוֹנג מדובקים כי־אם במתכת צהובה נוצצת. ולחלוֹיה נתן עור אילה זרוע כתמים לבנים, והעור יפה מאוד לכתפי־הרועה. עם הימים חדל משים עינו בדפניס, אולם מדי יום ביומו היה מביא את מתנותיו לחלוֹיה. והמתנות: חריץ גבינה טריה, ביכורי־פירות, זרי־פרחים יפים, גם אפרוחים רכים היה מוריד לה מקני החורשה. פעם הביא לה גביע ושפתיו מזהבות, ופעם – עגל רך אשר מצא תועה בהרים. וחלוֹיה בוטחת, אינה יודעת את הערמה. והיא מקבלת את מתנותיו בשמחה. אולם רק אז היתה שמחתה שלמה, בחלקה את המתנות בינה ובין דפניס.

ופעם פרץ ריב בין שני הרועים; מי הוא היפה ביניהם? ויגישו משפטם לפני חלוֹיה. והפרס למנצח – נשיקה מאת חלוֹיה.

טז) דרקון דיבר בראשונה וכה אמר: ראי חלוֹיה, קומתי גבוהה מקומת דפניס. אני רוֹעה שוָרים והוא אך רועה־עזים. וכמחיר השורים העולה על מחיר העזים, כן ערך רועה־השורים עולה על רועה־העזים. עורי צח ולבן כחלב ושערותי מזהיבות כקמה בימי הקציר. אמי היא אשר גדלתני בחיקה ולא עז־העדר. הן הוא קטן ורפה, גם זקן אין לו – כאשה הוא. ושחור הוא כזאב. הוא רועה את העזים ומן העזים ריח־רע נודף. דל הוא ואין לו גם במה לכלכל כלב. שמעתי אומרים: עז היניקה את דפניס על כן דומה הוא לגדי.

כאלה וכאלה היו דברי דרקון רועה־השוָרים. אולם דפניס פנה אל חלוֹיה וכה אמר:

אמת היא, עז היניקה אותי בילדותי – אך גם צאוס – עז טיפלה בו. אני רועה עזים, אך גם את הקטנה בעזי לא אמיר בּגדוֹלה בפרותיו. וריח־העזים לא דבק בי, כאשר לא דבק גם באל פּן, והן גופו כתיש. דל אני, מזונותי חלב וגבינה, לחמי אינו לבן וייני מן הפשוטים ביינות. אך שמח אני בחלקי, ושבעתיים תערב לי ארוחתי הדלה בחַלקךְ אתי מזונותי. אין לי זקן כמו שאין לאל בכחוס, ושחור אני כפרח היקינטוּס. אך נבחר מן הסַטירים – האֵל בּכחוּס והיקינטוּס מן החבצלת.

אדום הוא דרקון כשועל, זקנו כשל תיש. ולבן הוא ושמן כנשים אשר מן העיר. אם תתני לי נשיקתך – על שפתותי תנח, ובנגעך בשפתותיו תדקרי מן השערות הצצות על שפתותיו ומן השערות המכסות את סנטרו. זכרי חלוֹיה, כי גם אַָת ינקת חלב כבשה, ובכל זאת – הן כה יפית.

יז) לא יכלה חלוֹיה לכלוא עוד את נפשה. מלאה חדווה לשמע דבריו האחרונים של דפניס. וגם ערג לבה ימים רבּים לנשקו. קפצה על רגליה ותעצור בדפניס מדבּר עוד, ותחבקהו ותנשק לו. ונשיקתה נאמנה.

רוגז וחפוי־ראש נמלט דרקון אל החורשה, שם ישב ויחַבּל תחבולות למען השיג את תאוותוֹ.

והנשיקה נגעה בלבותיהם ההומים של דפניס וחלוֹיה. ולבותיהם התלקחו. היתה נשיקת חלוֹיה כעקיצה מכאיבה ללבו של דפניס. עצב רב ירד עליו ויאָנח ולבו הולם בחזקה. נשא את עיניו אל חלוֹיה ופניו יקדו מבּוּשה. הביט בה וירא את שערותיה והנן זהב, מבט עינה רך ועיניה גדולות כעיני העגלה, ועורה לבן מחלב כבשים, ודומה לו, כי צעיף הוסר מעל עיניו, כי רק עתה נפקחו לראות. לא יטעם מן המאכל, ובהגישו את הספל את פיו, כמעט יגע בו בקצה שפתותיו והשיבהו. הלך קודר. הוא אשר היה הומה ומפטפט כצלצלי־השדה, נאלם עתה, שקע בהרהורים. הוא הפּזיז מן הגדיים, נדחק עתה אל פינה חבויה וישב מבלי נוע שעות רבות. שכח את עדרו וחלילו מונח ככלי אין־חפץ־בו. ראשו כפּרח הגוֹוע על גבעולו, עיניו יקדו ופניו חָוורוּ, קמלו כעשבים בנשוב בהם רוח קדים. ובנועו לבדו ודיבר את לבו וכה יאמר:

יח) מה עוללה בי נשיקתה של חלוֹיה? שפתותיה עדינות הן מן השושנים ופיה מתוק מדבש, אך נשיקתה קשה מעקיצת הדבורה. פעמים רבות נשקתי את גדיי, פעמים רבּות נשקתי את הטלאים הרכים של חלוֹיה, גם את העגל אשר הביא לה דרקון – נשקתי, ולבי שקט בי. ועתה נשימותי תכופות, לבי פועם ורוחי מתעלפה. – ואני כּלה לנשקה עוד ועוד. הוי, נצחוני האכזרי, הוי מחלתי האנושה, אשר גם לכנוֹתה לא אֵדע! האם לא שתתה חלוֹיה רעל לפני אשר נשקתני? ולמה לא מתה מן הרעל? הזמיר מרנן בחוֹרשה – וחלילי נאלם. גדיותי מדלגות עליזות – ואני יושב עצב. המורד מכוסה פרחים – וידי שמוּטוֹת ואני קולע זר. המַגנוליה זולפת ריחה והיקינטון פורח, ודפניס הולך ונובל. עוד יום עוד יומַיים ודרקון ייף ממני.

יט) כה נאנח דפניס ויתלונן בנשוב בו לראשונה רוח האהבה. אולם דרקוֹן לא כּילה את ימיו באנחות. הוא הלך אל דריאַס. ודריאס עובד בכרמו, עודר סביב לגפנים. ויבא לו דרקון חריצי־גבינה טריה לזכרון ידידוּת נעוריהם בימים אשר דריאס היה יוצא עם עדריו למרעה. ובדברם קרא דרקון בשם חלוֹיה ויבקש את הנערה מאת דריאס, בהבטיחו לו מתנות רבּות ויקרות תמורתה. – צמד שוָרים למודי עוֹל, ארבע כוורות דבורים, חמישים שתילי תפוחים, עור שור לנעלים, ומדי שנה בשנה – את היפה בעגלי עדרו אשר נגמל משדי אמו.

דרקון קנה את לבו של דריאַס וכמעט הושיט את ידו לתקעה בכף דרקוֹן לאות הסכמה. אולם השיב אל לבו, כי הילדה ראויה לגורל טוב מזה. וגם ירא מאוד לנפשו פן יתגלו ברבות הימים הוריה האמיתיים של חלוֹיה והמיט עליה אסון בתתו ידו לדרקון. על כן נמנע דריאַס מתת לו את חלוֹיה. הודה לו על המתנות הרבּות, גם ביקש את סליחתו על אשר אינו יכול למלא את בקשתו.

כ) וירא דרקון, כי גם הפעם נכזבה תוחלתו, ויצר לו מאוד על המתנות הטובות אשר אבדו חינם, ויגמור בלבו לכבוש את לב חלוֹיה בחזקת־היד, בעת אשר תהיה יחידה לנפשה. ויארב להם דרקון וירא כי על פי התור ירדו עם הצאן אל העין: פעם ירד דפניס, ולמחרתו תנהגם חלוֹיה. וישם אל הערמה פניו, כיאות לו. זאב גדול מאוד התנפל לפני ימים אחדים על עדרו, ויצא הפּר לקראתו וירטש את בטן הזאב בקרניו וימיתהו. דרקון התקין את עור הזאב וילבשהו. ולא נראה האיש, כי את הכּפּות האחוריות הצמיד אל רגליו, ואת הקדומות כרך לזרועותיו, ואת ראשו תחב בעור גולגולת הזאב ויהי לו כמַסכה. אחרי עשותו את כל אשר יכול למען הידמוֹת לזאב, שׂם פעמיו את העין, במקום אשר משם יורדים הכבשים והעזים מדי יום לרווֹת צמאונם אחר שׂבעם מעשב השדה.

הנקיק אשר ממנו נבע המעין היה עמוק ומסביב סבכי תוּת־הבּר… דרקון התחבא בין השיחים, הציץ מבעד לסבכים אורב לעדר ולרועה. אמר להפחיד את חלוֹיה ואחר יתנפל עליה ויכבּשה בלי כּל עמל.

כא) הופיעה חלוֹיה והיא יורדת בשביל עם העדרים אל העין. היתה לבדה. דפניס נשאר בשדה, שם קיצץ את ראשי הבּדים הרכּים מן השיחים ומן העצים, מכין מזון־הערב לגדיים בהיותם כלואים במכלאה. חלוֹיה קרבה עם העדרים והכלבים הולכים בעקבותיה. דרקון אמר להתנפל וינַע כה וכה בין השיחים. רשרוש העלים החריד את הכלבים ויתנפלו בנביחות איוּמוֹת על הזאב המדומה. דרקון לא הספיק לקוּם ממחבואו, וגם אבד את עשתונותיו מפחד פתאום. והכלבים סַבּוהו ויתקעו בו את שיניהם, אומרים לשסע את עור הזאב. דרקון בוש מאוד להיגלוֹת לפני חלוֹיה, ובהיות לו עור הזאב למגן, נדחק בין השיחים ולא קם. חלוֹיה נבהלה ותזעק את דפניס לעזרה. אולם כאשר שסעו הכלבים את עור הזאב ויתחבו את שיניהם בבשרוֹ, התחיל דרקון לילל ולהתחנן לעזרה אל חלוֹיה ואל דפניס אשר בא. הם הרגיעו את הכלבים ואת דרקון הובילו אל המעין וכתפיו וירכיו פצועים ונשוכים. שם רחצו לו את הפצעים ואת עקבות שיני הכלבים שטפו במים, גם קלפו קליפה ירוקה מן העצים לעסוה בפיהם ויניחוה על הפצעים. וכה רבה היתה תמימותם במזימות האהבה ותעלוליה, עד כי חשבו את כל המעשה למשׂחק בני־הכּפר ולא עלה גם על דעתם לכעוס עליו או להתאונן, כי אם ניחמוּהוּ, גם ליווּהוּ אל ביתו בתמכם בו בשתי זרועותיו.

כב) אחר אשר ניצל מן הסכנה ויחָלץ – לא משיני הזאב, כדברי המשל, כי אם משיני הכלבים, ישב דרקון וחבש את פצעיו. ודפניס וחלוֹיה יגעו עד הערב בשוטטם לקבץ את עדריהם הנפוצים. כי בראות הצאן את עור הזאב נבהלו, וגם נביחות הכלבים הפחידון מאוד וינטשוּ לכל העברים. אלה טיפסו על הסלעים, ואלה נפוצו בעמק, גם הגיעו אל חוף הים. והצאן אשר היו נקבצות בצהלה לקול חלילו של דפניס, ולמחיאות כפיה של חלוֹיה היו קופצות ורוקדות לקראתה, לא שמעו הפעם לקריאותיהם, כי פחד הזאב היה עליהן. ודפניס וחלוֹיה, כציידי הארנבות, הלכו בעקבות הצאן, סבבו בהרים ובעמק ויקבצו את העדרים ויביאום את המכלאות.

בלילה ההוא ישנו שניהם שינה עמוקה, אחרי לילות רבּים נדודי־שינה, כי עייפותם הרבה היתה להם לתרופה נגד חלי לבם והעינויים אשר הביאה עליהם האהבה. אולם אך דמדם השחר ויקיצו עמו יסוריהם. שוב חדוות הפגישה, שוב צער הפרידה. לבם כאב ויתגעגעו ולא ידעו מה. הם אך ידעו כי מקור היסורים לו – הנשיקה ולה – המעין אשר בו רחץ דפניס. ותקופת השנה עוד הגדילה את המדורה בלבותיהם.

כ"ג) האביב חלף לו והקיץ בא. הצמיחה הגיעה למלואה, ומסביב נישאה בעוז נשימת החיים המלאים. הפירות גמלו על העצים והקמה מזהיבה בשדות. מבין סדקי האדמה בוקעים צליליהם המתוּקים של החרגולים, העדרים הומים מפעייתם הרכּה והרועדת של ילדי־הצאן, וריח הפירות הבשלים זולף מן הגנים. מימי הנחל זורמים לאיטם ושרים במילמולם הלואט שירת קסמים. הרוח לוחשת בארנים ולחישתה כמנגינת חלילים הנישאת ממרחקים. התפוחים מלאוּ עדנים, עורגים לנשק את האדמה וימתקו מעל שרביטם ויצנחו לארץ. והשמש, מתגעגעה וכלה אל בני הארץ, מפשיטה מעליהם את שמלותיהם ותציגם במערומיהם. כל אשר ראה דפניס וכל אשר שמע היה מצית את לבו. על כן טבל במים ויצלול בהם להשיב את רוחו. בנחל רדף אחר הדגים הקטנים המשתעשעים סביבו, שח על פני המים וישת בגמיעות ממוּשכות למען כּבּוֹת את האש אשר אכלה את לבו. וחלוֹיה, אחר כלותה לחלוב את הכבשים ומרבית העזים, עמדה להריק את החלב אל הכדים. לא יכלה להמשיך במלאכתה כי הטרידוה הזבובים ועקצוה. אחר רחצה את פניה, שׂמה לראשה זר קלוע אמירי הארנים ולכתפיה עור־האילה. מילאה את הגביע יין ואת הכד חלב מילאה והלכה אל דפניס להשקותו מן המַשקה.

כד) שעת הצהרים הגיעה וחלוֹיה באה אל המערה, מקום אשר דפניס רוחץ במים. היא ראתהו במערומיו ותחמוד את יפיו, ויפיו בעצם פריחתו. כולו יפה ומום אין בו. ודפניס בראותו את חלוֹיה, עטרת הירק לראשה ולכתפיה עור האילה, והיא מושיטה לו את הגביע המלא, היתה לו כאחת הנימפות מן המערה. הסיר את זר הארנים מעל ראשה, העתיר עליו את נשיקותיו הבוערות אחר שמהו לראשו. וחלוֹיה הרימה את כותנתו מעל הסלע ותנשקה מנשיקות פיה, אחר כיסתה בה את גופה. בשחקם, זרקו התפוחים איש באחותו, קישטו בפרחים ראשיהם ואת קווצותיהם קלעו.

ובקלעה את צמותיו ואמרה לו חלוֹיה: תלתליך כעין גרעיני ההדסים בהבשילם. וענה לה דפניס ואמר: לחייך כתפוחים המַוורידים וברק זהב להם. הוא גם לימדה לחלל בחליל. אולם אך נגעו שפתותיה בחליל, אך נשבו נשימותיה בנקבי החליל, ולקחוֹ דפניס מידיה והגיש שפתותיו אל המקום אשר בו נגעו שפתי חלוֹיה באמרו, כי חפץ הוא להראות לה אשר שגתה בנגנה. וכה היה החליל למלאך צנוע לנשיקותיהם.

כה) פעם אחת, עם חום הצהרים, ודפניס יושב לחַלל, והכבשים מנמנמים בצל, נרדמה גם חלוֹיה… דפניס ראה את חלוֹיה והנה היא מנמנמת, וינח לאט את חלילו על ידו, ויבט בה, כי לא בוש עתה מהביט בפניה. ויחמוד את יפיה ועיניו לא שבעו מראות. וכה לחש דפניס אל לבו: מה יפוּ עפעפיה לעיניה הנמות, ומה עדנוּ נשימותיה. מתוק ריח אפה מן התפוחים ומבּוֹשׂם שושנת־השדה. לא אעיזה לנשקה על שפתותיה, כי נשיקתה יורדת אל הלב וכדבש החדש תתעהו, תגזול ממנו את בינתו. גם לא אעיזה לחבקה, כי יראתי פן אחרידה מתנומתה. הו, הצלָצלים מחרישי אזנים, בצרצוּריכם הן תעירוה משנתה! הוי, התישים אוהבי הקרבוֹת, אַל תתנגחו בקרניכם, כי גדול הרעש מאוד. הוי, הזאבים הפחדנים מן השועלים, למה לא טרפתם לי את התישים הסואנים האלה!

כו) עוד דפניס מדבר וצלָצל, אשר נמלט מפי סנוּנית הרודפת אחריו, ניתר את בין שדיה של חלוֹיה למצוא לו מקלט. הסנונית לא הספיקה לתפוֹש את הצלָצל, אולם בשטף־מעוּפה נגע קצה אחת מכנפיה בלחי הנרדמת. חלוֹיה נעוֹרה בחרדה ותרם קול צעקה. אך בראותה את הסנוּנית חגה מעל לראשה ודפניס צוחק לפחדה, שקטה ותשפשף את עיניה מתנומתן. והצלָצל, הנחבא בחזה הנערה פצח בשיר, ושירתו כמזמור־תודה אשר ישיר העני במצאו מחסה בהיכל האלים. חלוֹיה נרעשה ותצעק, ודפניס שוב צוחק לפחדה. אז שלח דפניס את ידו ויביאה בזהירות אל תחת שמלת חלוֹיה למען תפוֹשׂ את הצלָצל המזמר בין שדיה. והצלצל לא פסק משירתו גם בהיותו בין אצבעות דפניס. חלוֹיה חייכה, לקחה את הצלָצל מידי דפניס נשקתהו, ותשיבהו אל חזה, והצלצל איו פוסק מצלצוליו.

כ"ז) מן החוֹרשה הקרובה נשמעה רינת יוֹנת־הבּר וקולה עדין ותלונה רכּה רועדת בו. ותשאל חלוֹיה את דפניס מה תרון יונת־הבר ועל מה תלין. ויאמר לה דפניס את אשר יספרו בני הכפר על יונת־הבר: לפני שנים רבות, רבות היתה נערה רועה, והנערה יפה־פיה, כמוך חלוֹיה היפה, וצעירה היתה כמוך. היא רעתה את הפּרות, וקולה עדין עד למאוד. ותאהבנה הפרות את קול הנערה ואת שירותיה. ותשמענה לקולה, ולא זרקה בהן מעולם הרועה את מקלה, גם לא דקרה אותן בשבטים דקים. לרגלי האוֹרן ישבה, ולראשה זר אמירי האוֹרן, ותשר תהילות האל פן ותשבחות פּיתיס אלילת האחוּ. והפּרות לא הרחיקו ממנה, כי היה קסם השירים עליהן. בשדות הקרובים נהג רועה־השוָרים את עדרו. והרועה עלם נחמד כרוֹעה היפה, ושר בשירים כנערה. קולו חזק מקול הרועה אולם עדין היה כרינת ילדים.

ויהי היום וישר רועה השורים בשדות הקרובים וימשוך בקסמי שירתו את שמונה הפרות היפות מעדר הנערה, ותלכנה הפּרות אחריו אל שדות מרעה חדשים. ויצר לנערה מאוד על פרותיה היפות אשר אבדו לה, גם התעצבה מאוד על אשר יכול לה הרועה בשירותיו. ותתפלל לאלים ותחנן קולה כי יעשוה צפור הרים, למען לא תשוּב אל ביתה, למען לא תהיה לשחוק לרעיה. וישמעוּ האלים לתפילת הרוֹעה, ותהי ליונת־בר השוכנת בהרים כרועה ומשוררת כמוה. ובשירתה ישמעו את שירת הנערה המסכנה על הצרה אשר באה עליה, ואת תלונתה על פרותיה הנגזלות אשר לא תוּכל למצאן.

כח) אלה היו תענוגות־הקיץ. האסיף הולך וקרב והענבים בשלים, נמלאים עסיס. ובאחד הימים, ושודדי הים, בני העיר צור, הפליגו בספינת מפרשׂ קלה למען לא יכירום תושבי החוף ולא יחשדו בם. את העוֹגן הורידו לא רחוק מן האי. וירדוּ לפנות בוֹקר אל היבשה. חגורי־חרבוֹת ולבושי שריונים התנפלו על השדות ויבוֹזוּ את כל אשר מצאו תחת ידם. הם שללו את היינות המתוקים והריחניים, גם הרבה דגן גזלו, ואת הדבש בעודו בחלותיו. גם שוָרים מעדרוֹ של דרקוֹן לקחוּ אתם. ודפניס ישב אז על חוף הים, משחק בצדפים. חלוֹיה עוד לא יצאה אל המרעה, כי לא נתנה דריאס להשכּים עם העדרים אל השדות, למען לא יפגעו בה הרועים לרעה. ובשוטט השודדים אחר השלל על חוף הים ויראו את דפניס וישתוממו ליפי הנער ולהדר קומתו. ויחדלו מן השוד ולא נגעו עוד בעזים, כי אמרו: טוב לנו הנער מכל השלל אשר קיבצנוּ ומן הביזה אשר נמצא עוד בשדות. ויאחזו בנער וימהרו אל הספינה. ודפניס הרים קולו בבכי מר ויזעק את חלוֹיה לעזרה. והשודדים הרימו את העוֹגן, ויכּוֹפו על המשוטים ויחתרו ותפליג הספינה אל מרחבי־הים. וחלוֹיה יצאה אז אל המרעה ובידה חליל חדש אשר הביאה מתנה לדפניס. ומה רבה חרדת הנערה בראותה את עדר העזים נפוץ ונבהל, והנה גם הגיעה לאזניה שוועת דפניס אשר קרא לה לעזרה. ותיטוֹש חלוֹיה את הצאן והחליל נפל לארץ, ותרם רגליה לרוץ אל דרקון לבקש עזרתו.

כט) חלוֹיה נדהמה מאוד בבואה אל דרקון, כי מצאתהו מתגולל על הארץ מתבוסס בדמו השותת מפצעיו הרבּים והוא נושם בכבדוּת.

למראה חלוֹיה נעורו בו זכרונות אהבתו ותשב אליו רוחו ויתעודד ויאמר: אני הולך למות, חלוֹיה! שודדים התנפלו על עדרי ואגן על פרותי, וישחטוני השודדים כשחוֹט את השור. ואַת חלוֹיה, מהרי והצילי את דפניס ונקמי נקמת דמי בשודדים. קחי את חלילי זה, פרותי יודעות את החליל, רוּצי על חוף הים, ועל החוף הכּי בחליל את המנגינה אשר לימדך דפניס ואשר לָמדת ממני. את היתר יעשה החליל ופרותי אשר בספינה. הנני נותן לך את חלילי למתנת עולם. בו יכולתי לרבּים ממתחרי במקהלות המנגנים. ואַת, חלוֹיה, כל עוד נפשי בי, האצילי לי מנשיקת פיך. ואחרי מותי בכי עלי. והיה כי תראי בשדה רועה פרות עובר על פניך – וזכרת את דרקון.

ל) ויִדוֹם דרקון, כי אפסו כוחותיו. ובגהור עליו חלוֹיה ובנשקה לו, פרחה נשימתו האחרונה. חלוֹיה מיהרה אל החוף, הגישה את החליל אל פיה ותכּה בכוח על פיות הקנים. לשמַע המנגינה הושיטו הפּרות אשר על הספינה את צוואריהן אל החוף ותגעינה בקול ותקפוצנה הימה. הספינה התנודדה מאוד ותשכּב על צדה, והים נבקע בנפול הפּרות אל המים. ותחליק הספינה אל תוך התהום, וישובו המים ויכסו עליה ותעלם. והנוסעים אבדו כולם, כי הכבידו עליהם חרבותיהם ושריוני־הבּרזל לגוּפם ומצחות הנחוֹשת לשוקיהם, וצללו כעופרת בתוך התהום. אולם דפניס רגליו יחפות, כי נהג את צאנו בנאות הדשא הרך, ואך כתנתו לעורו, כי הימים ימי אסיף, על כן שחה על נקלה, ובשחותו פשט מעליו גם את כתנתו. אמנם, לראשונה קשתה עליו השׂחיה, כי הרגל אך אל הנחלים ואל הבריכות ליד המעיינות. אולם חכמתו עמדה לו: בא בין שתי פּרות, פרשׂ את ידיו ויאחז בקרניהן, וכה נישׂא על נקלה על הגלים ודמיונו כנוהג מרכבת נצחון. הבקר שוחה יותר מן האדם. רק צפרי המים והדגים עולים עליו בשׂחייתם. ולעולם לא היה הבקר צולל לולא ריכֹכוּ המים את פרסותיו ויכבידון. אות הנן תעלות־הים הנקראות “בוספורוס” עד היום הזה לאמור: מעבר השוָרים.

לא) כה ניצל דפניס באוֹרח־פלא מן השודדים ומגלי הים. בהגיעו אל החוף מצא את חלוֹיה בוכה וצוחקת כאחד. נפל לתוך זרועותיה וילחצה אל לבו. אז שאל דפניס את חלוֹיה מאין בא לה החליל לחַלל בו. ותספר לו חלוֹיה דבר רוצה אל דרקון לבקש את עזרתו, אשר נתן לה את החליל וגם סיפר לה על פרותיו היודעות את קול החליל ונקבצות לקראתו. ודבר מותו של דרקון סיפרה לו, אחרי יעצוֹ לה את עצתו. רק דבר אחד העלימה חלוֹיה מדפניס, והוא – דבר הנשיקה. כי בוֹשה הנערה מאוֹד. ויגמרו בלבם לגמול את החסד האחרון עם זה אשר כה היטיב עמם. ויחד עם קרוביו של המת הורידוהו אל קברו. ומסביב לתל הקבר נטעו עצים נותני פרי ועליו יצקו גביע חלב, גם נסכו עסיס ענבים, וישברו חליל רועים לאוֹת־אֵבל. והפּרות תעו אז בשדות, רצו בלי מנוח ותגעינה בתלונה ממושכה. ויאמרו הרועים איש אל אחיו: בוכה העדר על רועהו אשר אבד לו.

לב) אחר קבורת דרקון הלכו דפניס וחלוֹיה אל מערת הנימפות. שם רחצה חלוֹיה את דפניס ותטהרהו. אחר ירדה גם היא אל המים. אז ראה דפניס את חלוֹיה בפעם הראשונה במים. היא טבלה ותרחץ את גופה הרענן והחָטוּב. ולא הוסיפו המים לוֹבן וטוֹהר לחמודות גוָה. אחר לקטו מן הפרחים העולים באסיף, קלעו מהם זרים ויעטרו בהם את ראשי הנימפות. ועל כתלי המערה תלו את חלילו של דרקון – מנחה לאלים. בשובם אל עדריהם מצאוּם והם רובצים על הארץ דוממים, לא לחכו את העשב, גם לא השמיעו את פעייתם. היו כעצבים ומתגעגעים אל דפניס וחלוֹיה. ויהי אך הופיעו אלה, אך השמיעו קולם ויחללו רגע בחליל – וישובו העדרים לרעוֹת והעזים הרבו לשמוח על רוען כי ניצל, ותגעינה ותדלגנה במורד הגבעה. כה עלזו כולם. אך – האחד – ששונו נגזל מאתו – דפניס. כי ראה את חלוֹיה במערומיה. קסמוּ לו סתרי יפיה אשר נגלה היום לעיניו. לבו התענה בו כאכול־רעל. היו נשימותיו תכופות ומקוטעות כשל הבורח מפני רודפים. ופתאום רפתה נשימתו וכוחותיו עזבוהו כאומר לגווֹע. עתה נדמה לו, כי מימי הנחל השקטים מסוכנים מגלי הים בעת הסערה וכי נפשו עודה כלואה בידי השודדים. הנער המסכן, בן השדות התמים, טרם ידע כי אין שודד כאהבה.

ספר שני

א) והאסיף בא עם שאונו והמונו. עת הבציר הגיעה ובשדות רבה התכוּנה. אלה מכינים את הגיתות ואלה מתקנים את החביות, אלה קולעים סלים וסלסלות ואלה מחליקים אבנים עגולות ומהוּקצעות לדרוֹך בהן את הענבים. יש משחיזים את סכיני הבוצרים ויש מקלפים את ענפי הערבה, מייבשים אותם ועושים מהם אבוקות להאיר בהן בלילה ליוצקי־העסיס אל הכדים. והבציר החל. דפניס וחלוֹיה עזבו את המרעה ויצאו לעזרת הבוצרים. דפניס נשא את הענבים בסל, הריקם לתוך הגיגית לדרכם בגת ואת העסיס יצק לתוך החביות. וחלוֹיה הכינה את האוכל לבוצרים, גם הישקתם יין, יין הבציר שחלף. היא גם בצרה את האשכולות, כי גפני האי לסבּוֹס נמוכות והן מתפשטות על הארץ כחבלבל, אינן נסמכות על העצים הגבוהים ואינן מטפסות, על כן יוּכל גם התינוק, אשר זה עתה הוּצא מחיתוּליו, להשׂיג בידוֹ הקטנה את האשכּולות.

ב) וזה מנהג בני השדה מימים ימימה להזמין את כל נשי הסביבה עם נערותיה לחוֹג את חג בּכּחוס ואת הולדת היין, ולקחו חלק בעבודת הבוצרים. ותשאנה הנשים את עיניהן אל דפניס ותהללנה את יפיו ותאמרנה: יפה הוא כבּכּחוּס. ואחת מהן גם העיזה ותשקהו. ויהי הדבר לרצון לדפניס. אולם חלוֹיה נעצבה אל לבּה. והדורכים נשאו קולם אל חלוֹיה וישחקו ויתלוצצו, רקדו סביבה וישתובבו כסַטירים סביב לבקכנטיות וישירו במקהלה: מי יתנני כבש רך ונהגתיני למרעה… חלוֹיה חייכה בחן לשמַע השירה, אולם דפניס נעצב עד מאוד. בכליון־עינַים חיכּו שניהם לעת כֹלוֹת הבּציר, לשובם אל שדות המרעה. משירת הבוצרים הסואנה והמולתם התגעגעו אל צלילי חליל הרועים ואל פעיית העדרים. לא ארכו הימים והבציר נגמר. החביות מלאו עסיס מתוק, ודפניס וחלוֹיה שבו אל המרעה. בשמחה רבה באו אל מערת הנימפות. ויגישו להן מנחה זמורת גפן ואשכלותיה תלויים עליה. וזה דרכם מדי יום ביומו: עם הזריחה, בצאתם עם העדרים, יבואו אל המערה להשתחווֹת לנימפות, ובנטות היום, בשובם עם העדרים, וסרו אל המערה להודות להן. ומדי יום יביאו מנחתם אתם. יש כי יביאו ביכּוּרי פּירות ויש זר פרחים חדשים. יש כי יגישו ענפים רכים ורעננים, ויש כי ינסכו לכבודם על הסלע חלב עזים או חלב כבשים. ובימים רצו בשדות ויפזזו כגורי־כּלבּה קטנים המתגוללים בעליצותם. חיללו בחלילים גם נאבקו, ויתנגחו כאילים וכתישי־העדרים.

ג) המה עם משחקיהם והנה בא זקן ויקרב אליהם. לבוּש הוא אדרת שׂער, לרגליו נעלי עור עבות ועל שכמו ילקוט בלה. ישב הזקן לידם וכה היו דבריו: ילָדי! אני הנני פילאטאֶס, פילאטאֶס הזקן. היו ימים ואשיר גם אני את תהילת הנימפות שוכנות המערה. גם חיללתי בחלילי לכבוד האל פּן. ועדר שוָרים גדול ניהלתי בנועם מנגינותי. ועתה באתי לספר לכם את אשר ראיתי, להגיד לכם את אשר שמעתי. יש לי גן. ואת הגן אני מעבד בידי, כי אהבתיו למן היום אשר באה עלי הזיקנה ולא יכולתי לצאת עוד עם העדרים אל השדות. בגני פרחים ופירות בכל תקופות השנה. באביב תפרח בו השושנה, גם החבצלת והיקינטון והסגליות הפשוטות והמורכבות. בקיץ הפרגים, האגסים והתפוחים ממינים שונים, ובאסיף – יבשילו הענבים והרימונים, גם התאנה וההדסים הירוקים. עם הבוקר מקהלות צפרים יורדות אל גני, אלו מנקרות ואלו מצפצפות. כי נחמד הוא גני וצלוֹ נעים. ושלושה מעיינות רוחשים בין העצים. לוּ הסירו את גדר הקוצים אשר סביבו ודמה לחוֹרשה קדושה.

ד) היתה עת הצהרים. ירדתי לגני ואראה מתחת לרימונים ולשיחי ההדסים ילד מקפץ. בידיו רימונים וגרגרי ההדסים. הילד לבן וצח כחלב ותלתלי־זהב לו כאש. גופו הערום רענן וטהור כעולה מן הרחצה. דלג בין העצים, קטף מן הפּירות וישׂחק בם. רצתי אליו למען עצוֹר בו, כי יראתי להדסי, גם דאגתי לרימוני, פן, במשובתו, ישבור את זלזליהם הנטויים. אולם הוא התחמק מבין ידי ולא יכולתי לתפשו. נמלט אל בין שיחי השושנים, הסתתר בין גבעולי הפרג כתרנגול־הבר. הן לא פעם רדפתי אחר הגדיים, רצתי עד כלות כוחי אחר העגלים הרכים – ואשיגם. אך את הילד הזה לא יכולתי לתפוש. עייפתי מאוד, כי הן זקן אני. ואשען על מקלי ואבט אחריו ואשאלהו: בן מי אתה הילד? העם שכנִי אביך ידור? ולמה ירדת לקטוֹף פירות בגן זרים? לא ענה לי הילד, אך ניגש אלי, מחייך חרש, ויזרוק בי את הגרגרים אשר בידו. קסוֹם קסם לי הילד וחמתי שככה. הפצרתי בו כי לא יירא ממני ויגש אלי. התחננתי אליו כי יתן לי ואחבקהו. נשבעתי לו ברימונַי ובהדסי־הבוֹשׂם כי אעזבנו. הבטחתי לו תפוחים ורימונים, גם אמרתי לו כי גני פתוח לפניו בכל עת, יבצור לו את ענבי, ילקט לו מפּרחַי, אם אך יאציל לי נשיקה ממתק שפתוֹתיו.

ה) וישא הילד קולו ויצחק. וקולו מתוק מקול הסנוּנית, נעים משירת הזמיר, ענוג משירת הברבוּר לפני מותו, בבוא עליו הזיקנה כבואה עלי, וכה אמר הילד:

– כלתה נפשך לנשיקה, פילאטאֶס. הנני ואמלא בקשתך. כי צמא אני לנשיקות ונכסף אליהן רב יתר מאשר תערוג אתה לנעוריך אשר חלפו. אך השיבה נא אל לבך: האמנם יאה לשׂיבתך מתנתי? אף כי זקנת, אך תגענה בך שפתותי, ושלחת ידך לתפשני. ואולם להשיגני לא יוכל גם הנשר, גם הנץ מהיר המעוף. גם אם יימצא עוף קל כנף מהם ורדפני אך לשוא. אל תראני שאני ילד – כי רבוּ שנותי מסַטוּרן וזקן אני מן הזמן.

בפריחת עלומיך ידעתיך, פילאטאֶס, ראיתיך בצאתך עם העדרים אל השדות ואל העמקים. מאחורי לשדרת הצפצפות עמדתי ואעירה את חלילך, אנחות חלילך נישאוֹת אל אַמַריליס.אתה לא ראיתני ואני שמרתי עקבותיך תמיד. אני נתתיה לך ותהיו לאחד, ויוולדוּ לכם בנים. עובדים ישרים ורועים נאמנים אשר היו לתפארת לשדות. ועתה פרשתי את כנפי על דפניס ועל חלוֹיה; מדי בוקר אובילם אל השדה בנהגם את צאנם למרעה. ובהיותם יחד ועפתי אל גנך להשתעשע בעלים ובפרחים, להתגולל בערוגות הבּוֹשׂם ולטבול במימי מעייניך. על כן יפו פרחיך ופירותיך רעננים מלאו עסיס, כי יינקו מהמים אשר רחצתי בם. שא עיניך אל גנך וראה: התמצא ענף מדולדל אחד, אם נשר תפוח אחד מעל בדו? הנרמס פרח אחד בערוגתו, אם נעכרו מי מעינותיך הצלולים? שישה אל לבך, פילאטאֶס, כי אתה, האחד מבני־תמותה, ראית עם ערוב־שׂיבתך את הילד – את האהבה.

ו) כתוֹם דבריו וירום על אחד ההדסים, כזמיר רך וצעיר קפץ מעץ לעץ, מענף לענף, הציץ מבעד לעלים ויעלם, עד הגיעוֹ אל ראש אחד העצים. נשאתי את עיני וארא את כנפיו ואת אשפתו ראיתי תלויה בין כתפיו והיא מלאה חיצים קטנים. אחר נעלם ולא ראיתי עוד את החצים, וגם את הילד לא ראיתי. ועתה אם לא לשוא הלבינו קווּצוֹת ראשי, אם לא הקדירה הזיקנה את בינתי, שמעוּ לדברי פילאטאֶס הזקן: פרש הילד כנפיו עליכם, קדושים אתם לאֵל האהבה.

ז) ותרב שמחתם לדבריו ויהיו כמאזינים לאגדת־פלאים. וישאלוהו: מה זה אהבה? הילד הוא אם צפור? ומה כוחו ונדעה? ויענם פילאטאֶס לאמור: – בני, האהבה – אל צעיר הוא, יפה וכנפים לו. על כן יאהב את העלומים, יתור אחר היופי ויצמיח כנפים לנשמות. כוחו רב, עד אשר כוח צאוס, אל הרעם, לא ידמה לו. הוא מושל על היסודות. הוא מושל בצבא השמים. שלטונו על האֵלים רב משלטונכם על עזיכם ועל כבשותיכן. הוא אמר – ותצמיח הארץ את הדשאים ואת העצים. הוא ציווה – ומחיק האדמה בקעו הפרחים לקראת השמש. הנחלים נוהרים לאהבה ונשימת הרוח – אהבה. ראיתי פר אחוז אהבה, הוא געה ויאנק כעקוּץ צרעת־בר. ואת האיל ראיתי נכסף אל עזו, והוא סובב הולך בעקבותיה. וגם אני, בהיותי עלם, ואוֹהב את אמריליס. ואשכח את מאכלי, ואת משקי זנחתי. ושנתי נדדה מעיני. נפשי בי כלתה מעצב, לבי פרפר, וכל גווי רעד. צעקתי במכאובי כאילו הכּוּני. ופתאום באה עלי דממה, ואהיה כמת. צללתי במימי הנהרות הקרים כרוצה לכבּוֹת את האש אשר אכלתני בקרבי. שיוועתי לאל פן לעזרה, הוא האֵל פּן אשר גם הוא לבו יקוד אהבה לאלילה פיתיס.שרתי תהילות ושירי תודה להד, אשר ענה לי ויקרא אחרי את שם אמריליס. כי אין תרופה לאהבה. לא מאכלים גם לא משקאות, אף לא לחשים וקסמים. תרופה אך אחת לאהבה – נַשק, חבּק איש את אחותו – עד אם היו לאחד.

בן־שמן, תרע"ט

(יתר הפרקים לא נמצאו)

---

"קן הצפרים"

מאת

משה כרמי

א

עד מחנק הגעתי. לא. לא אכתוב לך עוד על זה פן תחשבי כי שק אני, כי דולה אני מצפייתי פנינים לשירתי. מעבר לשירה אני. מעבר לכל ביטוי.

אספרה לך את הסיפור של סלמה לגרלף על הצדיק ששב מקללתו ויבקש מאת האלוהים את הברכה על האדם ועל היקום.

איני זוכר אותו היטב, וביחוד את ההתחלה שכחתי, את הדברים אשר החשיכו את לבּוֹ של הצדיק, איך הרעל בשנאה אל האדם, אל אשרו ואל יסוריו. שכחתי איך גברה בו המש‎טמה עד אשר האפילה על כל היקום ויבקש מאת האלוהים את הקללה על כל הבריאה. איכה היה זה, איני זוכר, זוכר אני אך את יום עזוֹב הצדיק את כפר מושבו.

והצדיק יצא את כפר מושבו, גם לא הביט אּחריו, לא שעה למבּטי הנשים אשר לווהו מחלונות הבתים ושפתן דובבות תפילה. לא שעה למבטן, אף לא נפנה לראות את משחקי התינוקות ליד פתחי הבתים; ישר הלך נכחו, ויעבור בין הגנים ובין השדות עשה דרכו, ולא הביט על ימין, ולא פנה לשׂמאל, גם לא ענה לברכת העובדים אשר עמדו רגע מעבודתם ויברכוהו באהבה ובהערצה רבה.

הרחק, הרחק, מעבר לשדות, רבצו כנשכחות גבעות שוממות. עשב דל עלה בהן, אף לא שׂיח נתעה השממון גהר על הגבעות והרוח גוועה לרגליהן. את הגבעות האלו, את גבעות המוות, אווה לו הצדיק למקום תפילותיו.

ירד הערב על הגבעות, דומם צנח כגוֹוע, כעלה בציר ביום שרב. בעין כהה ונכאה, כמבקשת נפשה למות, הביטה השמש מפאת האופק, גסס מבטה על הצדיק והוא עומד בצלע אחת הגבעות, כורע על ברכיו, זרועותיו פרושות לשמים.

לילה עבר, היום חלף אחריו, ושוב ירד הלילה. דומם נגררים הימים, דומם זוחלים הלילות, והצדיק כורע על מקומו בלי נוע, וזרועותיו לשמים.

דממת־מוות על הגבעות, רק קול איש־האלוהים נשמע מפעפע חרש, כלחישת־נחש. בלי הרף, יומם ולילה, לא תיגענה שפתותיו. הוא מבקש את הקללה מאת האלוהים. את הקללה על האדם, כי יישמד מתחת שמי אדוני. הוא מבקש את המארה על החי ועל הצומח ועל כל הבריאה אשר יצר האלוהים.

דממת מוות על הגבעות, נאספה הרוח לרגליהן. רק צל איש־האלוהים סובב כל היום סביבו, לאט יתכּווץ לו לעת צהרים, והוא לרגלי אדונו כקללה קפואה ולפנות ערב שוב יתארך יתפשט במעלה־הגבעה, עד ראשה יגיע והוא משלך כפגר, לא ירעד אף לא יזדעזע. ועם הלילה יעלם ואבד. ולא נודע אנה נשאתהו עלטת־הלילה.

כה עברו ימים רבים על איש־האלוהים והוא אינו קם מכרוע על ברכיו, את ידיו אינו אוסף ושפתיו אינן פוסקות מקלל, ותכּחשנה זרועות האיש ותצהבנה. את בגדיו אכל החוֹרב, שערותיו הפרועות עין־השלכת היתה להן ותפוֹלנה על כתפיו ועל פניו סככו, ותהי דמותו כעץ יבש אכול רוחות, כערער אשר חרב לחוֹ ולא נשאר ממנו בלתי אם גזעו סדוּק־הקליפה ושני ענפיו יבשים וקמוטים אשר בדיהם בקצותם נדלדלו, ולא נשאר מהם בלתי אם שרביטים קטנים ודלים והמה כפופים וניחרים.

בא האביב על הארץ. בחשאי בא צנוע בין התלמים, מתרפק בענווה על כפתורי העצים במערומיהם. בזמרה חשאית עלה האביב ואחריו המון חוגג: הפרחים, הרמשים וכל החי וגם האדם. מלאה הארץ שירת אביב. ואך אל הגבעות לא בא האביב והד חליליו לא הגיע אל איש האלוהים. קללותיו כתסיסת־צפעונים נישׂאוּ חרש, נתלבטו במורד הגבעה ותרתחנה בלי הרף.

ובוקר אחד, לא אדע איכה היה הדבר, ושתי צפרים נראו טסות מעל לגבעות, עגות מעגליהן כמבקשות דבר מה. זמן רב סובבו הצפרים, ירדו, קרבו אל הארץ ותעלינה, ואשה מצפצפת אל רעותה. שוב ירדו הצפרים, סובבו סביב איש־האלוהים וצפצופי־חדווה צילצלו מעל לראש הכורע.

לא אדע מאין באו הצפרים, לא אדע מדוע לא בנו להן קן בחורשה שם על יד הכפר עם יתר הצפרים, לא אדע אם גוֹרשוּ מן החוֹרש, אם תעוּ בדרכן.

אך שתי הצפרים הערירות ביקשו בגבעות־השממה, חיפשו ותמצאנה עץ לבנות עליו את קנן, והעץ – איש־האלוהים הכורע. כפו הפתוחה עם אצבעותיה הנוקשות, היא היתה המקלט אשר בחרו להן הצפרים לבנוֹת בו את קנן.

אחת הצפרים ירדה על כף ידו ותך במקורה בשקערוריתה ותדלג מאצבע אל אצבע לנסות אם איתן המושב אשר בחרו בו. וייטב בעיניה. ותתרומם בעליצוּת אל חברתה, ותפרושׂנה את כּנפיהן ותנשאינה מעל לגבעה ותעלמנה. ואיש האלוהים לא פסק מתפילתו. והוא לא נע. והוא לא זע. עינוֹ הבּיטה אחר מעוּף הצפרים ויהי כלא רואה,ובנקר הצפור בכף ידו היה כלא־חש. עברה שעה קלה והצפרים שבו ובפיהן גבעולי־קש. אחת ירדה ותצע את הגבעול בשקערורית־הכף והשניה באה אחריה – ותעלמנה בצפצופי־חדווה. עד חשכה עבדוּ הצפרים ותרפּדנה ותקלענה את קנן, ולא נשלם עוד הבנין. ותרדנה הצפרים על כתפי האיש ותחבאנה בין תלתליו הפרועים והן מחכות בקוצר רוח לשחר כי יעירן.

ורוח חזקה, רוח קדים, התחוללה בלילה ההוא ותסער נחָרה על פני השדות, ותיליל כשכולה או כמודחת מן החיים, ותתגולל לרגלי איש האלוהים ותיבּב בהתלבטה ובנפנפה קרעי בגדיו הבלואים, ויגדל זעף האיש ובגרונו כגפרית בוערת, ותגברנה קללותיו ותעצמנה והן נבלעות בעלטת הלילה עם יליל הסערה. ותחרדנה הצפרים על כתפיו ותחילינה מאוד. ואולם בהחבט הרוח בכף ידו והגבעולים הרפוּדים זעו והמה חשבו להיזרוֹת מבעד לאצבעותיו, אסף האיש את אצבעותיו לאט לאט ואת כּפּוֹ כּיווץ בזהירוּת ולא נהרס הבנין ולא נפל גם קש אחד ארצה. והאיש לא ידע את אשר הוא עושה, בלא־יוֹדעים נתכּווצוּ אצבעותיו ושפתותיו נושפות שורקות את הקללה על כל היקוּם.

בחצות הלילה נשתתקה הרוח פתאום, נפחה נפשה. ותהי דממה על הגבעות ולא נשמע בלתי אם קול איש האלוהים והוא מפעפע כנחש בחשכת הליל.

עם שחר נעורו הצפרים ותמהרנה לכלות את בנינן. כל היום עמלו ולפנות ערב נשלמה עבודתן, ותרד הצפור האם ותבוא אל הקן ותמרוט מעל חזה נוצות רכות ותרפד בהן את הקן, ותשב להטיל את ביציה.

והצפור האב עמד על היד מנגד, על אצבעות היד התיצב ושר לרעיתו את כל המנגינות אשר ידע. ויפליא בנגינותיו, כי ציפו בערב ההוא לבּיכּוּרי פרי אהבתם. וישר את כל המנגינות אשר נולדו אתם בימי נוּעם ערירים איש בפינת חוֹרשתוֹ, וישר את ראשוני ציפצופיהם בהיפגשם מלאים תמהון ופלא ורזים גדולים, וישר את צלילי המחולות אשר פרצו מלבם בימי כלולותיהם, ימים אורים וצוהלים, ימים אשר אין יודע זריחתם ואין רואה בשקעם. ויתן קולו בצלילים חרישים וממושכים והמה רכּים מלחש רוח ערב, רוח קיץ בעשבים, והמה עזים ונאדרים מן האיומה בסופות. וכל צליל אוצר בו חיים רבּים, ובכל צליל כרוכים טובים־המאוויים, אחרית־המאוויים. עם כל הגה נצחים נוהרים, אז יענה לעומתו קול הצפור־האֵם. רך ישמע קולה מתוך הקן, שקט וכמקשיב אל עצמו. היתה רינת הצפור־האֵם שקטה, כמקשיבה אל מעמקיה.

ואיש האלוהים שומע את שירת הצפרים ואינו מקשיב. רגע אחד נבלעה אחת מקללותיו, אבדה בין שפתותיו, כי הלכה נפשו אחר שירת הצפרים. ואולם מיד התעורר ויעצום את עיניו בחמה, ושטף מארוֹתיו גבר.

כל הימים היה הצפור־האָב חג מסביב לקן, או מדלג על אצבעות היד השניה, ושר בלי הרף את מנגינותיו. פעמים נעלם ומיד שב ובפיו גרגר־שדה או נטף מים והגישו בנשיקה אל פי רעיתוֹ, בעמדו על שפת הקן וכנפיו מרחפות פרושות־הנוצות.

והביט איש האלוהים אל הצפרים ופסק רגע מלחשו בהתבוננו לצפרים היונקות אשה מפי רעותה. ויש אשר הסתכל בצפור־האֵם וראה אותה והיא רובצת דומם בתוך הקן. לרגעים תנוע והיטיבה את מושבה ושבה לרבּוֹץ בלי נוע שעות רבּות. והיא מקשיבה קשב רב. ונדם גם קול האיש וזרם קללותיו נעצר, וימלא גם הוא קשב רב ולא ידע אל מה הוא מקשיב, ולא ידע כי מקשיב הוא. ואולם מיד שב ופרץ זרם חמתו והציף את מבט עיניו וגאה על פני כל חושיו וישב להיות למרקחת־משׂטמה, לבליל מאֵרה רותחת.

ובוקר אחד ראה המתפלל והנה חרדה בעיני הצפור הרובצת וקשב רב, ותוחלת רבה. והצפור האב מתעופף בלי הרף סביב לקן וגם במעופו חרדה רבה. ואולם עם חרדת מעופו הוא מעלה מגרונו את העליזות במנגינותיו, את המרפרפות והקלות שבהן, וכה ירחף סביב רעיתוֹ, כה יגיל ברעדה ועינו לא יגרע מן היושבת בקן, ומבטי שתיהן אחוּזים זה בזה כקרן אור אחת. אז תרוֹם האם מעט מיצועה ותוריד את ראשה אל בין כנפיה. והצפור האב קפא ברחפו מעל לרעיתו, כנפיו פרושות וראשו נטוי אל פי הקן בצפיה ודאגה רבה. ואיש האלוהים גם הוא מלא חרדה רבה ויעצוֹר את נשימתו, מבט עינו דבק באֵם ולבו פרפר עם הקלה בתנועותיה, ויוחל גם הוא בדממת־רעדה.

אז בקע ציוץ דק את חרדת הצפיה הדוממה, הוא ציוץ האפרוח הראשון שנולד. ויפרצו צלילי הצפור האב כאשדות־גיל, והאֵם חרש רוטטת אחריו, ואיש האלוהים נשא את קולו אל השמים ויאמר: – הנה נא בקשתי האחת מאתך אלוהי המשפט, כבוש נא זעמך לימים מספר עד אשר יבקעו יתר האפרוחים את ביציהם, עד אשר יצאו לאור עולם. ומדי יום ואפרוח חדש בקע את מאסרו וילווה אל מקהלת החוגגים לקראת החיים. ותהי כף ידו של האיש־הקדוש למקור שירה, למעין ציפצופים וצלילי פיטפוטים המפכּים בלי הרף כל הימים, כל הימים.

והאיש הקדוש – תפילותיו־קללותיו נסתתמו ונאלמו, כי היתה נפשו שבויית־צלילי־התינוקות, ובהניעו שפתיו וידובבן ולא שמע את אשר הוא דובב, ולא ידע מה תהגה נפשו. ואך ברדת הערב על הגבעות ונדם לאִטוֹ מעין־הציפצופים והוא נם בשלווה בכף ידו של הקדוש ושב האיש אל תפילותיו אשר נפסקו, ושב וצבר את קללותיו אשר נפזרו בשבילי נפשו הנעה כל היום כנסוכת־שכרון. ושב וחתר בכל פינות נפשו אחר כל רסיס משׂטמה ןאחר כל מארה אשר נדחו ויסתרו בסדקי־נפשו בהשטפם בזרם־הציפצופים אשר פיכּה מראש העץ היבש, מכף ידו הפרושה. בהיות הלילה, וצלילי החוגגים לקראת החיים נדמו, ושב האיש וצבר את קללותיו הנדחוֹת והמפוּזרוֹת, לקטן מן העלטה הרבה והחיין בדממת־המוות אשר קפאה סביב, ריחפה ותפער פיה על המעין, כרוצה לבלעוֹ.

ושב האיש בחשכה אל תפילותיו ואל קללותיו ואולם קולו רך מבראשונה, חרש חרש יקלל, ובחשאי יקרא אל אלוהי המשפט, אלוהי־החורבן. כי חרד האיש למנוחת־האפרוחים ויירא פן יעירם משנתם. ופתאום עמד הקדוש מתפילותיו, כי רחש עבר בכף ידו ורחף כנפים זעירות ערומות. ציפצוף דק רעד ויצלול בחשכה, אפרוח הוא אשר נעור משנתו. ויקשב הקדוש ולשונו קפאה בחרדה.

האם אספה את האפרוח אשר זע בשנתו תחת כנפיה ותסוכך עליו ותשב הדממה כשהיתה. ואולם הקדוש לא שב עוד לתפילותיו. שעות רבּות עמד פעור־פה וקפוא לשון. כובש נשימתו ברעדה. חש הוא בחמימות הרכּה המפעפעת בעד מקלעת הקן וניסכת בכל יצוריו. שומע הוא את הלבבות הקטנים הרכּים והמה דופקים־רוטטים בכף ידו.

בזרוח הבוקר ומטר צלילים ניתך על ראש הקדוש. וישא האיש את קולו אל השמים: אנא, אל המשפט. חוסה. את אפרוחי הרכים האלה, יצורים חפים מפשע, הצל־נא מן האבדון אשר אתה שולח בכל היקום. אנא, אל־המשפט, חמוֹל־נא על אפרוחי.

ב

… ובני־הכפר ראו כי נעלם איש האלוהים ולא שב אל סוכּתוֹ, ויתמהו איש אל רעהו. וכעבור ימים והוא עדיין לא שב, וידאגו איש בסתר פינתו, ואולם שבועות חלפו וקדוש־כפרם לא נראה, ויחרדו חרדה גדולה וייראו לנפשם מאוד. ויהיו בעיניהם כילדים עזוּבים באמצע השדה והלילה יורד עליהם עם צלליו ובלהותיו.

ויהי הבוקר על הארץ ויצא הקוצר לאסוף חציר לבהמתו, וישב בפאַת שׂדהוּ והוא מחכה עד אשר יעל הטל מן העשב וקצר את קצירו. וישב הקוצר ויבט בחורש את חריש־הקיץ בחלקה אשר מעבר לדרך. והחורש הולך בלי חמדה וככושל־ברך הוא מתנהל אחר המחרשה.

הטל עלה מן השדות והגבעולים נכונו לקציר, ואולם הקוצר יושב בפאת השדה, מַגלוֹ מושלך לרגליו, והוא עודו מביט בחורש ומדבר אל נפשו: – האדמה רכּה ותחוחה, התלמים חופפים איש את אחיו עד לבלתי מצוא קוויהם, פני השדה החרוּש כאגם־חוּם והוא נוצץ בפעוּטי רגביו מול השמש, ריח האדמה כה רענן, והוא הטוב בּבּשׂמים… ומדוע כה כשלו ברכּי החורש, מדוע יתנהל כאובד־דרך על פני תלמו, מדוע יתנודד לקראת הברכה, לקראת ברכת שדהו?

כה ישב הקוצר בצדי הדרך, ובעשבים מתגולל מגלו, והעשבים בימי גבורת־צמיחתם. כה ישב לו הקוצר וישאל שאלותיו בדממה, ובעשבים רנן זימזוּם זבורת־הבר ורחש רמשי־השדה.

ויהי כסוֹב התלם, והחורש עבר על פני היושב בצדי־הדרך, וירם הקוצר את ידו ויקרא: – הוי, אחי החורש, הן הברכה שטוחה לפניך ומדוע ככושל־ברך תנוע אחר המחרשה? ויפן החורש אל הדובר בו ועיניו עצוּמוֹת למחצה משפעת האור וישאל אף הוא: – הן השמש הגביהה בשמים וזה כבר עלה הטל מן השדה, ומדוע מושלך המגל בעשבים ואתה שוכב למעצבה בצדי הדרך?

ויעמוד החורש ולא יסף עוד, והקוצר יושב בעשבים נשען אל ידו האחת והשניה צנחה אין־אונים ותמולל בעשב. ולא דיברו האנשים עוד, כי לא ידעו מה יגידו, וגם חרדו לנפשם כי יראו לגלות איש לאחיו את הדאגה הממלאה אל נפשם.

והבהמות המושכות במחרשה עמדו ותנשמנה בכבדות, כנשמן אחר עמל־יום תמים. ותורד הבהמה האחת ראשה אל התלם והבהמה השניה העומדת בבור, הורידה ראשה עד הארץ, כי עשב רך זע לרגליה. נעו, רעדו שפתיה מעל לעשב. שפתה התחתונה אך נגעה בו ויתחלחל העשב, והבהמה נשארה כה על עמדה, ראשה הרימה מעט מן הארץ ושפתה התחתונה עודה תלויה ונעה בעצלתיים.

רבצה דממה עליהם. והקוֹצר שוכב בעשׂבים והוא מקשיב לרחשם. פתאום נפלה עליו אֵימה וימהר ויקם על רגליו ויגש אל החורש ויאמר: – שמע נא, אחי, הטוב הדבר בעיניך כי נעמוֹל כל הימים בשדותינו ואיש־האלוהים איננו אתנו? ויען החורש בדממה: הוא הדבר המענה אותי. כיתום אנוע בשׂדי וכמגוֹרש אתהלך בחצר ביתי, ולא אדע שלוו כל הימים.

ויאמר הקוצר: – כי עתה הבה נשובה אל הכפר, נזעיקה את כל אחינו, נוָעצה ונדע את אשר עלינו לעשות. ויפן האיש את הבהמות לעבר הדרך ואת המחרשה הטיל על צדה. ותשאנה הבהמות רגליהן ותלכנה בדרך העולה הכפרה, ושני האנשים הולכים אחריהן ולא דיברו דבר.

ויהי בבואם הכפרה ויראו והנה גם יתר בני הכפר שבים מן השדה. יש אשר כבר הכניסו את בהמתם אל החצר, יש אשר נראו מרחוק משרכים דרכם לאט בין השדות ויש אשר נשארו עומדים באמצע הרחוב. סביבם נקהלים עדת אנשים והם משוחחים בלחש.

והנשים עמדו בפתחי הבתים והן מאזינו ללחש ומביטות אחר תנועת המתקבצים כנופיות כנופיות ברחוב הכפר. ותצאנה הנשים מפתחי הבתים, תינוקותיהן נגררים אחריהן, ותיגשנה אל הנקהלים ותרמנה קולן: – למה תתגודדו פה ברחוב־הכפר? אויה לנו, כי התמהמנו עד כה ולא עשינו דבר עד היום, קומו ויצאנו לבקש את איש האלוהים.

ויעבור הקול בכל פינות הכפר: קומו ויצאנו לבקש את איש האלוהים. ויקומו כל בני הכפר ויעזבו את בתיהם, אמהות עם תינוקות נישׂאים בידיהן וגם זקנים כפופים על משענתם, וירדו את גבעת מושבם ויגיעו אל קצה הכפר ומשם פרשת־הדרכים אל השדות ואל המרחקים. שם עמדה החבורה כי לא ידעו: היִפרדו קבוצות קבוצות ופנו אל ארבע רוחות השמַים אם ילכוּ כוּלם יחדיו; ואולם הילדים אחזו איש ביד אחיו וירימו פעמיהם כי קצרה רוחם בעמדם, וגם לא רצו להיפרד איש מעל אחיו. וישאו הילדים רגליהם והמה אוֹחזים איש ביד רעהו וילכו לפני המחנה. ויתנו גם הגדולים יד איש לאחיו וינועו כולם יחד לבקש את איש־האלוהים.

ויבקשוהו בשׂדות ולא מצאוהו, ויחפשוהו בכרמים ואיננו; וירחיקו לכת ויגיעו עם הערב אל גבעות־השממה ויתעו בגבעות. והעוללים נשאו קולם ויתייפחו, כי רעבו מאוד וגם עייפו מטילטולי הדרך. והזקנים ורפי־הכוח נאנחו בחשאי ויתהלכו בכּבדוּת והמה נשענים אל כתפי חבריהם אשר כוֹחם עוד לא עזבם.

השמש שקעה, והמחנה מטפס בצלע גבעה נשאה, מטפס ונכשל, והחושך יורד עליהם ולא ראו האנשים את דרכם ויאמרו: פה בצלע הגבעה נלון ונחכה לאור הבוקר ונמשיכה את דרכנו. ואולם הילדים לא נענו לדבריהם ויקראו בקול עז ובתחנונים: הן עוד לא גָבר החושך. נעלה רק עד ראש הגבעה וחנינו עליה. ויעפילו, והמחנה נע אחריהם.

המה עלו בראש הגבעה והילדים לא אמרו די. וימשיכו דרכם בחשכה. ויוסיף המחנה ללכת אחריהם ואולם כעבור שעה קלה עמדו ויאמרו: לא נוסיף ללכת עוד. ויעמדו גם הילדים.

ויתקבצו כּוּלם יחד, והמה בצלע הגבעה. ויראו לפניהם בחשכה כדמות עץ, עץ דל ונמוך כשׂיח־השדה והוא תלוש כל ענפיו, ומראהו כמצבת־עץ אשר הכּהוּ הברק ואין לחסות בו מפני הרוח ומפני הקור, והוא גם לא יגן מפני הטל היורד בלילה. אך בכל אלה נמשכו הנודדים אל מצבת־העץ הדלה, זה שריד החיים היחידי במדבר, וישכבו במעגל סביבו כמו קיווּ כי יחם להם לרגליו, כי יהי למקלט מעט לעוללים הרועדים בצינת הלילה. נחו האנשים סביב לעץ ושינה כבדה נפלה עליהם. רק הילדים לא ידעו מנוח וישכבו גלויי עינַים וימנו את הכוכבים. מדי פעם התרומם אחד הילדים ויבט אל המזרח וישב לשכב והוא כובש בלבו קריאתו, כי לא יכול נשוא עוד את הצפּיה הממוּשכה. וגם הזקנים לא ידעו שינה וישבו סביב לעץ ואת אדרותיהם פרשו על העוללים וישבו צפופים איש אל אחיו למען לא תחדור רוח הלילה אל האמהות ותינוקותיהן הנמים בתוך המעגל, והמה מרננים בדממה פסוקי־תהילים ותפילת־הדרך, והמה מחכים לבוֹקר כי יעל.

ויהי כי ארך הלילה לילדים, והכוכבים נראו להם כמסומרים אל השמים, והאופק חתום, ויקומו מעל משכבם והמה בקצה המחנה, ויעלו אל ראש הגבעה. ויעמדו הילדים על ראש הגבעה ויחתר מבטם בתוך החשכה ולא ידעו אי מקום הזריחה, ולא ידעו אי הגבעה אשר מפיסגתה יאיר היום. ויפוצו על ראשי הגבעות סביב, ביחידות ובכנופיות קטנות, או הלכו שנים יחדיו. ויתורו על הגבעות לבקש את מקום השחר ולהעיר את הבוקר הבושש לבוא. ולמען לא יאבדו החשכה, למען לא יתעו וינוּתקוּ מעל המחנה שרו הילדים בלכתם, ושירה אחת נשׂאה בחשכה מעל ראשי כל הגבעות, היא שירת־הבוקר העולה. ותקרן השירה מכל רוחות־השמים ותרקם לרקמת פלאים, ותהי לחוּפת־קסם אשר נפרשה ותסוכך על המחנה העייף הנרדם. והילדים היו כמחזיקים בקצות פתילי החוּפה והמה סובבים במחול לקראת הבוקר־העולה.

השחר אך החל להאיר וציפצוּף צפור רטט רך על ראש הישנים, ואחריו ציפצוף שני, ואחריהם מטר ציפצופים ניתך על המחנה הנרדם, ויפנו האנשים לראות, והזקנים הרימו ראשם (ושפתותיהם עוד נעות ומזמרות בלאט פסוקי תהילים) ותבקע קריאת־תרועה אחת מלבם, ויעוֹר כל המחנה לקול התרועה. והנה איש האלוהים עומד בתוכם. כורע על ברכיו, זרועותיו פרושות, מעל לכף ידו האחת שתי צפרים מרחפות ומרננות ומפתחי־הכף מציצים ראשי אפרוחים ומַקוֹרי זהב פעורים ובכל כוח גרונם הרך המה פוצחים ומצפצפים לקראת הבוקר העולה.

ויעמוד כל המחנה על ברכיו סביב איש־האלוהים וירוֹנוּ את תפילת הבוקר. ויבט איש האלוהים על סביביו וירא את העוללים הפורשים זרועותיהם הקטנות אל הצפרים, וירא את האמהות והן מאמצות אל לבן את ילדיהן, וירא את פני האנשים והמה חרושים דאגה וסבל רב, ואל הזקנים הביט והמה מתחננים למנוחה, והצעירים זרועם דרוכה לעמל, ואת הילדים ראה עומדים על פסגות הגבעות סביב, והתמהון והסוד בעיניהם.

וישא הקדוש את קולו אל השמים ויקרא: – אנא אל החיים, חוסה והשיבה את רוע הגזירה וחשׂכת את שבטך מהורידו על ראש העדה הזו, וחיו המה לפניך עם זרעם, עם רסיס אשרם המעט ועם סבלם הרב, עם חלומותיהם ועם ערגת־החיים המפכה בהם. – ותזרח השמש על איש האלוהים ועיניו אורו.

ותשב המנוחה אל לב בני הכפר. ויקומו וישובו אל כפרם ואל עבודתם ואל עמלם יום יום. ואולם מדי בוקר היו שני ילדים יוצאים את הכפר, בידם האחת כד מים וביד השניה פת לחם. ואחזו הילדים דרכם בין השדות ובאו אל בין הגבעות. והגיעו אל איש האלוהים, והשמש בלב השמים. ובאו הילדים וניגשו אל הקדוש הכורע, והציגו בדממה את כד המים לרגליו, ואת פת הלחם יניחו על פי הכד. דומם יבואו ודומם ילכו. כה יעשו מדי יום ביומו.

ולא אכל האיש את הלחם ומן המים לא שתה. ואך בהתמהמה הצפרים בעופן לבקש מזון לאפרוחיהן והן בוששות לבוא, והאפרוחים יחלו לצפצף כי ירעבו, ולקח האיש מפת הלחם ופוררה לפירורים בין שיניו ורככם על לשונו – והוריד בלאט את היד, מקלט־הקן, והגישה אל פיו, ובקצה שפתותיו פרורים, פרורים. ושרבבו האפרוחים מקוריהם הצהבהבים מחוף לקן ונקרו את הפרורים מעל שפתותיו, וכנפיהם מרחפות והמה מטפסים איש על אחיו ומצפצפים.

אז ירים האיש את כד המים מן הארץ וגמא ממנו מלא פיו, והגיש את פיו אל פתח הקן ובעבע במים בסגור־פיו. ויהי כשמוע האפרוחים בעבוע המים, ותקעו מקוריהם בין שפתותיו של איש האלוהים, וינקו ומצצו ורווּ. ועלתה בת שחוק על פני האיש ועיניו מאירות אהבה אל האפרוחים. ובחייכו ובלע את שארית נטפי־המים אשר הותירו לו האפרוחים בפיו.

והרוח שטפה ותנשׂא בגאונה על פני גבעות־השממה. ותפץ הרוח את פּרע־תלתלי הצדיק ותזרם על פני לחייו. נחיריו רחבו ונשימתו תכופה ובעיניו נצתוּ אוֹרוֹת.

ותחדוֹר הרוח גם במסתרי הקן השלוו, ותפח בנוצות האפרוחים הרכּוֹת, ותזעזע זנבותיהם המעוּטרים זרי־נוצות, ותסלסל בעטיפת נוצות־הקטיפה לחזם ולצוארם, ותרחבנה כנפי האפרוחים, ויצר המקום להם ויטפסו אפרוח על אחיו ונאחזו בסבך כפות רגליהם הדקות וכנפיהם הרכות.

וביום ההוא אמרו האב והאם לחוג את חג המעוף הראשון. ויסוֹבּוּ במעגלים סביב לקן. ומדי קרבם אל פתחו שירבּבוּ האפרוחים ראשיהם וציפצפו במלוא כוחותיהם הרכּים. וירחיבו האב והאם כנפיהם, פנו ונעלמו מעיני האפרוחים. ובין רגע ישובו שנית.

אז תרד האם אל פתח־הקן והאפרוחים פרפרו לקראתה וגָברוּ ציפצוּפיהם. עמדה האם על פתח הקן. נדחקו האפרוחים אליה והחביאו ראשיהם בכנפיה. וכנפיהם הרכות מרחפות. ואולם פתאום תנַתר האם ועמדה על ראש האיש, הפכה פניה אל האפרוחים וציפצפה אליהם. וכל הראשים הקטנים שלוחים מחוץ לקן, וכל הכנפים נשואות. ושבה האֵם אל פתח הקן ודלגה ממנו אל כתפי האיש, ותשנה מעשיה

ותשלש. והראשים הקטנים פעורי־המקור ישורבּבו יותר ויותר, ותמתחנה יותר הכנפים הרכות. ואולם פחד החלל הריק על האפרוחים ונאחזים המה בצפרניהם ברפידת הקן ובמקלעת הגבעולים וכנפנפיהם מרחפות, מרטטות.

ויגש האיש את ידו אל פתח הקן בלאט ויגע באמיץ באפרוחים ויציגהו על סף הקן. האפרוח תקע צפרניו בשולי מקלעת הקן, ויט את גופו הרך, וראשו שלוח אל אמו, וכנפיו פרושות ברעדה. פתאום ניתק האפרוח מן הקן בתרועת־ציפצוף – ויקפא דם האיש בלבו ועיניו נעצמו. ואולם כרגע חש האיש את האפרוח מפרפר על ראשו ורגליו הדקות מסתבכות בפרע־תלתליו.

אחד, אחד ניתקו האפרוחים מן הקן וידלגו על ראש האיש ועל כתפיו, ולבו מפרפר בו, כמבקש לבקוע גם הוא את סגור חזהו ולבוא במקהלת האפרוחים.

והרוח נשבה בכנפי האפרוחים ותרחיבן וירומו מעל לראש האיש ומעל כתפיו, והאב והאם נישאים לפניהם. ותיכּנף עדת הצפרים הקטנה עם הרוח.

האיש קם מכרוע על ברכיו, עמד ויבט אחר מעוף הצפרים וינפנף בידיו אחריהם כפורש כנפיו אף הוא לעוף. והנה נעלמו הצפרים. קפא האיש על עמדו, מביט אל תוך החלל הריק. ותפול עליו אֵימה חשכה. וישא רגליו וירץ במעלה הגבעה, והוא מניע ידיו וצועק צעקת אימים.

הגיע אל ראש־הגבעה. אז נגלה לפניו כל המרחב השמם, והצפרים אינן – ויעזבוהו כוחותיו, ברכיו כשלוּ ויפול מלא־קומתו ארצה ויבך. כה שכב האיש זמן רב ולא ידע את נפשו. ויבקש מאת האלוהים, כי יגוֹל עליו רחמיו, כי ישיב אליו את אפרוחיו. ויחנן קולו ולשונו רפה, כי כשל בטחונו בד' ורוחו מעדה בו. ויהי לו כמו עם כל דמעה ניגרת נפשו ועם כל אנקה – קרעי־רוחו נידפים ואובדים. ויהי כהולך וכלה, כּנר ההולך ודועך.

ופתאום נעוֹר לקול תרועת־הצפרים. ןתחי רוחו. ויתנער האיש ויקפוץ על רגליו וישׂא ראשו והנה עדת הצפרים כולה, על האב ועל האם, לא נעדר גם אחד מן האפרוחים, מרחפת ועגה מעגליה סביב לראשו בתרוּעת־חג.

וישא האיש את ידיו אל השמים, ואת רגליו נשׂא ויחולל על ראש הגבעה וכנפי האפרוחים סוככות על ראשו. וישא קולו אל השמים בהלל ובזימרה, והוא מרקד ומכרכר כילד, ועיניו עינות־זוֹהר. וכה התפלל:

– צו־נא, אל החיים, את הברכה על כל היקום. צו־נא, אל החיים, את האהבה על כל הבריאה, ואת השלום שים נא על הארץ. אל החיים השכּינה בנו את השלום.

---

אגדת העולה לקראת האושר

מאת

משה כרמי

שמעי ואספרה לך את אשר קרה לאיש־החלומות ביום חתונתו וביום שמחת־לבו, את שמו הנה שכחתי, אך קרוב הוא לי מאוד. במעמקי לבי אראה דמותו, ממרחקי־לבי יען הד־יסוריו. כילד אחר אמו אני כרוּך בעקבותיו, ידי קטנה וזכה אושיט ובגימגומי־הברות אחנן קולי אליו: – אנא קחני. הרימני אליך. הרימני אליך.

שמעי ואשירה לך על נדודיו על פני ים־הצער. שנים שנים נדד על ים־הצער; ראשו שמט, ידיו צנחו, ומשוטיו שקעו במים. משוטיו לא נעוּ עוד. כי אמר: אין חופים לים־יסורי. אין נמל לסירת נדודי.

שמעי וארנן לך על חופי־התכלת אשר זרחו אליו פתאום; מבין ערפלי־האופק נהרו אליו חופי־התכלת.

שמעי וארנן לך על דמעות־אושרו, בכרעו דומם בתפילה על זהב חול־החוף, חוף נדודיו וצערו.

הקשיבי לרינת פעמיו על הגבעות, פעמי־מחולותיו על ההרים.

שם במרומי ההרים, חורשת זיתים קטנה. ועל שיא־ההר חרוב זקן, ירוק, מעל לזיתים האפורים. ולרגלי החרוב, נשענת אל גזעו, יושבת בחירת־לבו, היא כלת־הנדוד, אשר נרדמה בצפותה על ראשי ההרים.

שמעי ואריעה אל נפשך על מעינות הגבורה אשר נפתחו והמה מפכים מנפשו. סלעים עקר, צורים הרס, סלל דרכים לאורחים, לקרואים אל חתונתו אל יום שמחת לבו.

שמעי ואשירה לך על מעינות־האור אשר בקעו והמה מפכים בלבו. איך דלה את כל אורותיו הצפוּנים, כל צלעות ההר זרע אורות, ויגרש את הלילה וצבא צלליו. כה האיר את מעלה־ההר לקרוּאים, לאורחים אשר יבואו ליום חתונתו וליום שמחת־לבו.

שמעי ואומר לך על רינתו חרישית בסללו את הדרך במעלה־ההר: הוא לאט לסלעים – ויפרחו, חייך לצורים – ומלבותם הנצו ניצנים. כה סלל לו את הדרך אל בחירת־לבו. כה כבש את הדרך לקרואים אשר יבואו, לאורחים אשר ינהרו ליום חתונתו וליום שמחת לבו.

מי הם אשר ניגשו אל ההולך־לקראת־האושר? מי הם אשר קרבו אליו, והוא יושב בצדי־הדרך ומסתת את האבנים לרצף בהן דרכו?

מלאכי חרש הם אשר באו והסוד על שפתותיהם. הם שחו אליו והוא מסתת אבניו. כה דיברו אליו המלאכים בלאט, פונים כה וכה בזהירות, לאטו על אזניו, ועיניו טהורות תמהות ועל עפעפיו אבק האבנים:

– הנודד מים־הצער, הנח את האבנים ואורותיך אסוֹף. הָעולה־לקראת־האושר, קח פטיש לכתפיך, קום החבא בין־הסלעים ליד הדרך.

כי הנה שונאים יורדים לקראתך מראשי־ההרים. כי הגיעו אל אזנם צילצול פטישך, רינתו על הסלעים. כי החרידו לבם פעמיך בצלעות ההרים.

הביט אליהם פליט־הצער בתמהון, מחה את האבק מעל עפעפיו, מחה את הזעה מעל מצחו, וישב לסתת אבניו כבראשונה, והוא שר לו בדממה שירת־עלייתו. דולה ממעמקיו וחורז חרש את המנגינות אשר ישיר ביום חתונתו וליום שמחת־לבו.

לרגלי הזית המכסיף ישב, חלומות אשרו הקרב אפפוהו עם הדימדומים, והוא מנמנם. פטישו לרגליו מכוסה־אבק.

מי הם אשר ניגשו אל המנמנם לרגלי הזית? מי הם אשר קרבו אליו, וחלומות־הזהר נרקמים סביבו? מלאכי חרש הם אשר באו, וסוד־חרדות בון שפתותם, נגעו בכתפו ודבריהם מבוהלים לאטו בחרדה. עיניו נפקחות בתמהון, ניבטות ממרחקים: – הנודד מים־הצער, קומה וצבור לך ערימת אבנים, אורותיך אסוף ונגינותיך תדומנה. העולה־לקראת־האושר, שים לך משמר סביב ראשך, חומה סביב לך.

כי הנה שונאים אורבים לך בין עצי החורשה, כי הגיעה אל לבם מנגינת־אשרך־הקרב, כי החרידו לבם זהרי־חלומותיך הבאים.

הביט אליהם בן־הצער בתמהון, חייך אליהם רוקם־החלומות־הבאים, ויהי כמדבר אל לבו:

– חומתי – חלומותי, ומנגינותי – שומרות סביב לראשי.

מיתרי הפז מתחי לכינורי, מיתרי הקסמים, מזהירים מנימי־הזריחה ורכים מן הענוגה בקרני הלבנה.

מיתרי־הזוהר מתחי לכינורי, ואנגן לך את המנגינות אשר נבעו מלב העומד על מפתן האושר, ביום חתונתו וביום שמחת לבו.

האורחים נהרו מן העמקים לאורות המהבהבים בראשי־הסלעים, אורות דלה חתן־החג ממעמקיו, הקרואים נהרו מן הבקעות, עלו בדרך אשר סלל וכבש חתן־החג, בעלותו אל בחירת לבו על שׂיא ההרים.

האורחים נישׂאו על גלי מנגינותיו, כשטים על ימי־הקסם אשר אפקיהם רחוקים, רחוקים וחופים אין להם.

מי הוא הניגש אל חתן־החג והוא טרם כרע לפני הכלה? מי הוא הלוחש על אזנו ופעמיו יעכב? מלאך חרש הוא, זיעה בעיניו, ושפתיו מלבינות, רועדות:

– הנודד מים־הצער, מחולותיך הפסק, מחולותיך לקראת כלה. הנושק־שולי־האושר, פטישך קח, פטיש מפוצץ־הסלעים.

כי הנה שונאים אורבים לך, שונאים באו אל המשתה, הם אורבים לנפשך, יגזלוה על מפתן־האושר.

הביט אליו יליד־הצער בתמהון, חייך נושק־שולי־האושר, ויהי כמדבר אל לבו:

הן אני לאהבה, ומי ישנאני? הן גלוי לבי ומאוויי ערומים, ומי יארוב לי?

לא יפול במשׂטמה פטישי, פטישי סולל הדרך אל שיא אשרי. וזרועי לא תונף בשנאה, ביום חתונתי וביום שמחת־לבי.

אז כרע על ברכיו לרגלי הנמה, גחן על שפתותיה המחייכות בחלום. וזעקה החרידה את דממת־האושר, זעקת פלצות מפי כל הקרואים. לא העירה הזעקה את נושק־האושר, גם לא זעזעה את הקטנה בשערות עפעפיו.

שדוד נפל לרגלי הכלה, יד־סתרים היתה בו, זרקה בו את פטישו. לרגלי האושר נפל שדוד.

כה היתה אחרית בן־הצער. כה היתה אחרית סולל הדרך־לאהבה. הנה סיפרתי לך את אשר קרה לו ביום חתונתו וביום שמחת־לבו.

תרע"ט

---

אחרי מותי

מאת

משה כרמי

אחרי מותי ספדו לי ככה:

היה ילד. רך היה ודל־אונים ומהלך בגדולות. כן היה הילד. כנטף הטל בקצה העלה אשר בראש הענף, כן נתלה הילד ויבקש בעצמו חָזוּת הכּל, ויבקש בעצמו דמוּת הבריאה כולה. ולא רצה לצלול בגלי הפלג הרוחש בין העצים, ולא רצה לדלוֹג, לשטוף אתם אל הנהר הגדול ולא רצה לגאות על פני המישורים הרחבים להשקות ארץ ומלואה, להיניקה, להפרותה ולהיבּלע בחיק הים הגדול.

והוא לא ידע כי אך יבוא הסער וזרקוהו אל בין רגבי האדמה, ונבלע בם ואבד, והוא לא ידע כי אך תעל השמש וגָבר החום ונדף כולו ונמוגה כל הבריאה המשתקפת בו. הוא לא ידע, הוא גם לא רצה לדעת זאת. כן היה הילד רך־הנפש וצלול־העין אשר ביקש בנפשו דמות היצירה כולה. כן היה הילד.

אחרי מותי ספדו לי ככה:

היה עלם. כוחותיו דרוכים לחיים בכל עוּזם ועם כל מרחביהם. ואולם צנוע היה העלם, נכלם וחרד מכל מבט, תמה וחרד לקראת כל רחש גָאָה ממעמקיו. וילך העלם בצדי החיים ולא רצה לבוא בקהלם ויבקש לו פינת שקט לשיר בה את שירו, לגלות בה מרחביו ולדוֹם בה את דממתו.

והוא ידע כי אך לשוא יבקש לו את פינת השקט, כי בתופים ובמצלתיים ובהמון חוגג יבואו עליו החיים ובלעוהו עם שירתו, עם פלאי־הקשבתו ועם דממתו. כן היה. דרוּך כוחותיו לחיים התכנס כוּלו לתוך עצמו, צנוע ומשתומם וחרד לקראת הקל בזעזועי נימי־נפשו.

אחרי מותי ספדו לי ככה:

היה איש והוא לא ידע. והוא עודנו מתרפק על חלומות ילדוּתו. עודו מאמין בחלומות ושוגה בריעוּת, הוא עודו נושא נפשו אל האל־היחיד אשר ישכין את האהבה והשלום, והוא לא ידע כי אל־המלחמה הוא המנצח על החיים, כי הגבורה היא הכובשת, וכי אין דבר אשר יעמוד בפני התאווה הפורצת.

כן היה האיש. והוא רקם לו בחשאי את רקמת חייו. וריעוֹ הקרוֹב לו, ריעוֹ היחיד, עלה לרמוס את גינתו, לבוסס את הפרח היחיד אשר טיפל בו וישכין בו את כל חלומות עתידו ועברוֹ. כן. ריעוֹ היחיד עלה לבוסס את הפרח והוא לא חשף זרועו והוא לא כונן אגרופיו כנגדו. אך את ראשו השח על ערוגת הפרח, ידיו נשמטו יובך כילד. כילד.

כי לא ידע האיש את המלחמה. כי שגה בחלומות ואת הריעוּת לא יכול לעקור מלבו. ובהושיט לו ריעוֹ את ידוֹ, והוא בוסס ברגליו את ערוגת הפרח היחיד, בשלוח אליו ריעוֹ את ידו האחת לשלום והשניה ישא לקטוף את הפרח ולמוללו, והושיט האיש את ידו אל רעהו לשלום ויבך כילד. כילד.

כן היה האיש.

מכתבים

מאת

משה כרמי

---

לחברים

מאת

משה כרמי

מרדכי¹

יום ה', י“א באב תרע”ג

אנחנו שוקעים יותר מדי במותרות. רוח ואמנות וכל מיני צעצועים וקישוטים.

ומה אני עושה כל הימים? מתמזמז וחולם חלומות. העֵת עתה לחלוֹם? העֵת עתה לנגן? העֵת עתה להתרפק ולהתעלס?

אנו הולכים לבנוֹת לנו קן, אולי כבר הבאנו לקן שני גבעולים ושערה אחת, ואנחנו כבר מרננים, כבר עוסקים באמנות… אבל הן יש גם צפרים שבשעת בניית הקן הן גם מצפצפות… לא. הצפרים אשר בארץ, הבונים, אינם מצפצפים כלל. אלה שבאו מן החוץ הכניסו בנוּ ציפצוף ומפריעים מעבודה. אילו היתה השירה מכוּונת כלפי העבודה, אילו היה זה צליל שמחה על גבעול חדש שהוּנח, על קש חדש שנוסף על כתלי הקן – הייתי שמח עליו. אבל הבניה היא בניה בפני עצמה והציפצוף לעצמו. ולא עוד אלא שהוא מסב אליו את עיני הבונים וגוזל מהם כוחות הנפשות והכל מצטפצפין.

כל עבודה שאין לה קשר ישר עם הגאולה – אין לה מקום. “שמע, משה, משה, משה, לא עֵת עתה לנגן, להתעלס בחיק בטהובן, להתרפק על צוארוֹ… הנח את כינורך ואת מיתרוֹ השקט. ואתה קוּם ואת בלוֹרית חלומותיך גזוֹז וּפזר לרוח, ויצאת אל אחיך העובדים, ושלובי נשמה תבנוּ את הקן”! מה אתה אומר עליו, מרדכי? מה אתה אומר על משה, זה התרנגול המקנן בלבו ומצרצר לו את צרצוריו?

ויש אשר אוֹמֵר לעצמי, אני משתעשע בחלומות ובפרחי הזיה. ואני יושב לי ומורט את עלי הפרח אחד אחד, עד אשר יקרח כולו, ולקחתי לי פרח אחר ואמוֹלל את עליו עד אשר אשליך גם אותו.

מרדכי, האם גמרתי להקריח את פרח הנגינה שלי, ולכן אני טוען טענות? דומה לי שלא. ואפילו אם כן? האשקר לעצמי, ואשקר לאחרים? האתבּייש מהגיד: אינני רוצה להקדיש עצמי לנגינה!? כל אדם צריך לעשות מה שהוא רוצה לעשות. והעיקר – המסירות. אם אדם עובד איזו עבודה ואינו מסוּר לה בכל לבו, ובשעת מעשה לבו חרד על כל עלה נידף מסביבוֹ – מוטב שיחדל.

מרדכי, מרדכי שלי, יש לי כמה הצעות וכמה דרכים שאני מציע לפנַי. אך אני פּוֹחד להחליט. רק זאת אני יודע: את המותרות אשליך מעלי. ואת יוֹנת כינורי אלכוד, וכלוב קטן יפה אעשה לה, אשׂימה בכלוּב, את יונתי הזמזמנית, ולעתים בערב, בשובי מעבודתי והתייחדתי לי בפינה מסוּתרה עם יונתי הכלוּאָה, אפתח לה את דלת מאסרה, וצמאה למנגינה, צמאה לצלילים, תחרד יונתי אל כתפי ואל לבי והתרפקה באהבה, בגעגועים ושרה לה את שירתה. ועם דממת הערב תשוב הקטנטנה אל כלוּבה, תיאָלם שוב במאסרה.

פנינה ²

מרים לי מאוד דבריך. עוד לא הספקת לבשל בעצמך אף ארוחה אחת וכבר נמאס לך “המטבח הצר והטפשי הזה”, ורצית “לברוח אל ההרים, הרחוקים, לשבת שם בנקיק סלע דומם ולהקשיב”, וכאשר תרצי לאכול וקיבתך הטפשית תציק לך – תרדי אל המטבח ורוזה³ תגיש לך ארוחת־צהרים?

כן. יש אמנם מקומות יותר טובים, ואַת יודעת כי לא הייתי מרוצה כלל מהליכתך למקום זה. אך את עצמך הן כתבת לי כי פקעה סבלנותך, כי בבית בשום אופן לא תשארי. וחשבתי כי אולי באמת “רע חדש” טוב יותר מן הרע הקבוע. ועוד דבר חשבתי: קרבת רוזה תפעל עליך לטובה. והנה אין אני שומע דבר. ואַת כבר שכחת וכבר מתיאשת. ברגל קלה ובהמון חוגג נכנסת, רקדת וכד המים על ראשך והסיר הרותח בידיך – ותמעדנה רגליך ותכווי – וכבר אַת בוכה – הביתה. לחופש. אל הילדים, אל הפרחים, אל השמש.

וכל הנערות אשר אתך? הן לא בתופים ולא במחולות חגגו את כלולותיהן עם העבודה, וגם הן טרם הראו הצטיינותן, אך הן לא כל כך ממהרות להתיאש.

מה אַת רוצה? מה זה “לשוב אל הילדים”? להכנס אל הסמינר, לשבת עם הילדוֹת ה“תל־אביביות” במחלקה וללעוג להן על אשר אינן מבינות כי צריך לעבוד?

הן אני חי ככה כל הימים. הרגשה זו מלווה אותי עד נוחי בשנתי והיא השוללת ממני כל זכות־קיומי פה. לא אליך אני מדבר. אֵלַי אני מדבר. וכל תעודותי אינן מועילות לי. וכאשם אני מהלך בין המנגינות, הילדים וזהרי השמש על הגבעות.

כן. יסורי הקליטה קשים, עוד לא נאחזנו בקרקע ובעבודה עוד לא שלחנו שרשינו. אל המפעלים הגדולים עינינו נשואות, אל האור ואל המרחב. ורק דבר קטן שכחנו: כי את האור לא ישיג לעולם הצמח אשר אין לו שורש. ענפיו לא יפרוש אל המרחב הגזע אשר לא תקע באדמה שרשיו.

ובכל זאת יקר לי מכתבך מאוד. הילדוּת שרה מתוכו. עליצות הנעורים הרכים וחדוותם לקראת העתיד. אולם יחד עם זה הרגיזוני קלוּת־הדעת, ההתפנקות ואין־האונים לקראת הקטן במעשים. כי עוד לא ידענו להפוך לנו את החיים ואת העבודה למקור יצירה. ואנחנו נושאים אותם אך כעוֹל קדוש.

אַת רוצה? שובי. אך לאן תשובי? ואיפה הם האמצעים? תצטרכי לשבת בבית. בחרי בעצמך.

ואם נאמר כי באמת מוכרחה אַת לעזוב ולשוב, גם אז רציתי שתעבדי לכל הפחות שנה אחת “במטבח הצר והטפשי הזה”, למען תזכרי אותו היטב בשבתך בסמינר או בגן הילדים. למען תלמדי היטב, תחיי את ענוּת־נפשם של אלפי נשמות המתגעגעות גם הן אל האור ואל השמש ואל ההרים ושותקות ונושאות דוּמם את העוֹל.

ואולי ישנן גם כאלו אשר נהפך להן העוֹל הזה למקור יניקה וצמיחה אמיתית. כי דבר אגיד לך: צר מאוד על האנשים אשר נפשם אינה אתם, המשליכים את נפשם מנגד. ומאווייהם תמיד במקום ש“הם” אינם. כי המרחקים אשר אליהם אנו נושאים את נפשנו, המרחבים אחריהם נודדים ותועים מאוויינו, השמש שאבדה וסלעי־הבדידוּת הגבוהים מאתנו ופרחי־שעשועיהם, כל אלה, כל אלה לא מחוצה לנו הם נמצאים. בתוכנוּ, בתוכנוּ המה חיים, נענים ומחננים קולם אלינו. אתנוּ ינוּעוּ, אתנו ישבוּ, אתנו ישכבו וגם ינומו, וגם אתנו ישוועוּ אלינו. ורק אין אנו יודעים את הדרך אל עצמנו, אל תוכנו. הן היא כה קרובה, קרובה מכל. וכה רחוקה היא וכה נעלמה. וכה תועים אנו ומתרפקים על כל אשר מחוץ לנו, על מרחקים אבודים אשר לא נשיגם לעולם.

שמואל ⁴

כסלו תרע"ט

שמחתך מצערת אותי, ועל כן אם יצערוך דברי אולי אשׂמח. כן. איזה יהודי טוב בנה אניה. מחר יחוגו את דיגולה, ואתה שמח. מה ההבדל בין האניה הזו לבין האוֹתּוֹמוֹביל של הלפרן, לבין חנותו של אחד היהודים בקצה הרחוב בתל־אביב או הדליג’נס ההולך מיפו לפתח־תקוה? כל הענין הוא בחידוש?

האמנם שמחת ילד קפצה עליך, צהלת ילד תמים בשמחת תורה לקראת הדגל?

יום יום אני רואה אותך ושכמך נטוי, כאילו סבל כל המעשים עליך. ואת עינוּייך בשעת דיבורך אני חי ונושא אתך, כאילו אתה רוצה למַצוֹת את כל האמת. וכאילו השקר עמרים עמרים מכסה אותך, דגלים דגלים הוא מתנפנף לעיניך ומסתיר ממך את האור ואת הדרך, ואתה מתחבט ומפרפּר ביניהם.

האמנם אתה מעריך את הדברים לפי דגלם?

ולמה לא חגגו את חג היווסד דגניה? וכאשר באה הקבוצה הראשונה למרחביה ערכו משתה והזמינו באי־כוח מכל פינות הארץ, והניפו דגל על החוּשוֹת?

האמנם לא לימדה אותנו העבודה צניעוּת?

את דגלו ראה העובד ראשונה בנצני התבואה העולים אחר הגשם. דגלים דגלים קטנטנים. דגלים דוֹמעים ומאירים.

ואם לא גבעול הדורה בהיות הסתיו, העלה המתנפנף בחדווה בראש כל גבעול – האם לא הוא היה לדגל חג האסיף בשדות?

שמחה? מי כעובד יודע כי זורעים בדמעה? ואם אפילו יוצאים בשמחה לזריעה אין עושים זאת בהמון חוגג. והחג עודו רחוק מאתנו. – והדגל? עוד אין לנו תורן המעשים אשר יתנופף עליו הדגל.

ועוד: ראה כמה שונים דרכינו מדרכיהם. “בצלאל” יסד סניף לעבודת צורפי זהב בבן־שמן – חג ודגלים⁵. קבוצת סוחרים או סוחר אחד בנה אניה – עם ישראל חוגג. והדגלים מתנפנפים.

אתה יודע מתי נחוג? כאשר העובדים יבנו אניה בידיהם. ובידיהם יסיעוה. וחבריהם יסעו בה – אז – כן. אז נחוג איש איש בלבו. המעשה הוא הדגל.

אתה יודע מתי נחוֹג? כאשר נייסד אוניברסיטה בבן־שמן והעובד לא ינוע ברחובות תל־אביב להתאבק בתורה.

אתה יודע מתי נחוג? כאשר על חופי הכנרת תקום תזמורת סימפונית לעובדים, וקונסרבטוריה. והעובד לא ינוע ברחובות תל־אביב כתלוש וכשבוי, סמוך על שולחן האדונים בהשתוקקו להזין נפשו בנגינה.

לא, איני יודע. קשה עלי מראה הדגל. אולי מאֵימת המראות אשר החרידוני בימים שחלפו. בראותי דגל – מיד מצטייר לפני צאן־אדם ומפקדים המנהלים אותו בשוטם.

הדגל הוא הסמל המאַחד? אולי. אבל קודם רוצה אני לשמוע את השירה האחת, הנובעת מלב כל אחד, ובלי פקודה ממרום. ואז אם נרצה גם אנו בדגל נניפנו.

ראה. הבנקטים והנשפים שאינם פוסקים מהם, לכבוד כל אורח וכל בא. ואנו – הנה ברל⁶ בא. והיתה מועצה. תגיד ברל אינו אורח? וסירקין?⁷

מה יקר היה לי יום אתמול. פגשתיו יוצא מן המטבח. הבנתי מיד כי זה הוא סירקין. הבטתי בפניו. הוא פנה אלי ב“שלום” כה חביב, כּריע. נכנסתי אל המטבח. לא כלום. השולחנות – שולחנות, והספסלים עומדים, גם פרח אחד אין. ומחיאות כפיים לא היו. ו“מי שבירך” לא עשו לו. וגם “ברוכים הבאים” לא כתבו על הדלת.

ו“בּנקט” לסירקין לא נערך? הוא פוגש כל אדם ב“שלום חבר”. ואת ה“בּנקט” עורך לו כל אחד בלבו: “הנה זה האדם מהלך בינינו, כואב אולי אתנו את כאבינו הקטנטנים, היום־יומיים, ואולי מתכונן הוא גם לחלום אתנו, ולשאוף ולעבוד אתנו”.

וה“נשף” יהיה בנשף. אנו אך עם דימדומי הזריחה של המעשים.

לע.

כסלו תרע"ט

טוב כי הפסקתי את דברי. הנה אני שב ונזכר בערב ההוא, לפני נסעך, ואני שואל את לבי: מה היתה הזרוּת הזו אשר נשבה בינינו, ההתנכרות והאכזריות הקשה הזו?

ונדמה לי עתה כי יודע אני את סוד הדברים: נפשותינו נפרדו מן הדברים אשר לא היו בינינו.

באין־כל הלכו נפשותינו אשה לדרכה, כי כל אשר היה בינינו היה אך חלום שלא נחלם. בידים ריקות שבו נפשותינו אשה אל מולדתה ועל כן לא היתה בעינן נדיבות, ועל־כן צרו מבטינו; על־כן היו נפשותינו כמאשימות אשה רעותה: מדוע לא ידעת לטווֹת את החוטים בינינו? על־כן היו כאומרות אשה לאחותה: זרה אַת לי, זרה כיתר הנשמות המתהלכות על הארץ, ואולי עוד זרה מהן…

קשה ומרה הפרידה מן הדברים אשר לא היו. קשה היא ומרה אולי מהפרידה מן הדברים אשר היו.

טוב כי הפסקתי אז את דברי אליך, ועתה אשובה נא ואדבר אתך כדבּרי עם לבּי.

הן רק ילד קטן יוּכל לדבּר כאשר דיברת אַת. הן רק ילד קטן אשר עיניו עוד לא נפקחו, אשר קול החיים עוד לא נעור בנפשו.

האמנם ניתנים מקרי־החיים בידינו? האם אנחנו המוציאים ומביאים אותם? האמנם לפקודותינו הם באים ולמצוָתנו הם נסוגים וסרים מעל דרכנו? הן כל אשר יקרה אותנו, כל אשר יבוא עלינו – מתנת המזל הוא. הולכים אנו בזרועות פרושות ובידים פשוטות ועינינו עצומות. והמזל נסתר לו מעל לשביל חיינו, יש ויוריד לנו את מתנותיו. ומי יודע? אולי בלי־הרף, בלי הרף – כאור השמש, ירעיף עלינו את מתנותיו. ואנו אין אנו רואים, ואנו אין אנו שומעים. והמתנות ניגָרות בין אצבעותינו לארץ. ומעל לכתפינו ומעל לראשינו הנה מתגוללות ובעקבותינו הן מתבוססות בדממה.

רק המתנות הגדולות, אשר ככוכבים יפלו אל זרועותינו, אשר בזהרן תבקענה את עינינו העצומות, רק אותן אנו רואים, רק אותן אנו רואים.

ואז אולי הבחירה בידינו. אז אולי אם נרצה נעצום עינינו. וידינו נקפוץ, ולבנו נפנה מקבל את המתנה אשר שלח לנו המזל. ואם נרצה…

לא, איני יודע אם הבחירה בידינו היא, לא בחירת־הדברים, אלא בחירת היחס אל הדברים.

היחס אל הדברים שונה אצל כל נפש ונפש. מדרגתו לפי העמקת ההקשבה אל קול החיים אשר במסתרי הנפש.

כן. גם בחירת היחס אל הדברים, גם היא, אינה בידינו. שונות הן הנשמות בהקשבתן אל קול חייהן הפנימיים.

השמיעה הפנימית שונה היא בכל נפש.

סוד החיים הוא. שונים אנו באופן הליכתנו לקראת המתנות אשר ישלח לנו המזל. ושונים אנו באופן הליכתנו בקחת המזל מאתנו את המתנה אשר נתן.

ואני, בקשתי האחת אל ד‘; כי יתן בלבי אהבה רבה ואמונה שלמה ואוּכל לקבל פני המתנה אשר יושיט לי. ואת לבי יטהר וישקיט ויאמץ, ואוּכל, כברוריה בשעתה, להגיד: ד’ נתן וד' לקח, יהי שם ד' מבורך.

מה יועילו לנו כל החשבונות וקמיטת לבנו בדאגה בבוא עלינו החיים? נאמץ נא את כל נפשנו לקבלם.

ומה יועילו הדמעות, התעניות והצומות, ומה תועיל ההתפלשות בּאֵפר ופריעת־השׂער בלכת החיים מאתנו?

נאמץ נא את כל נפשנו לברכם בלכתם מאתנו, לברכם בשלום, בלי חריקת־שיניים ובלי התרפקות על שולי שׂמלתם. בלי קרוע משוליהם קצה־כנפם. כי מה יתנו לנו קרעי־השוליים אשר נציל מכנף מעילו של האושר ההולך?

נאמץ־נא את כל נפשנו לברכם בשלום בלכתם מאתנו, נוריד נא בסתר דמעה רועדה ומזהירה ככוכב על פרשת־הדרכים אשר בינינו ובין החיים ההולכים מאתנו, והאירה לנו את דרכנו לקראת החיים החדשים הבאים לקראתנו.

דבורה ⁸

חזקה עלי דרישת עבריה, זו חברתי, בחורתי, רעייתי… וכמו־כן דרישת כל חברי עין־חרוד, ואף דרישתי אני, להזמינך עם רביעייתכם אלינו.

אסף⁹, בהיותו אצלנו לפני כחָדשיים, חיזק את תקוותי לשמעכם פעם אצלנו. בנטביטש (המפקח על בתי־הספר) גם הוא אמר שזהו דבר שאינו מן הנמנע. על־כן, מה דרוש עוד? בואו ונגנו גם לנו פעם. בואו לאיזה ליל שבת, או מוצאי שבת, ואם שומרי שבת אתם – יכולים אנו לשמוע גם באמצע השבוע. מובן שטוב מכל הוא ליל שבת, שנוצר עוד מששת ימי בראשית לזמירות.

דברים “מודרניים” אבקש (אני באופן פרטי) לא להביא. אך אַל תתייחסו אלינו גם כמנגנים ידועים החושבים שמספיק אם לפנינו יצמבלוּ מזוּרקות קטנות, שירי־ערשׂ ואת המַרש התוּרכי.

ברכוש גדול לא תצאו מאתנו. זה ברור. אך הוצאות הדרך, בכל־זאת, מקווה אני שנחזיר לכם, למען יהיה לכם חשק לשוב אלינו פעם שניה.

מובן שתודיעונו לפני בואכם. הלינה תהיה מסודרת כהוגן.

ואם אתם מפליגים עתה בים הזמרה של העתיד, של שנברג ואלה שאחריו, בסגנון אורי צבי… אבקשכם מאוד מאוד ל“השתעמם” למעננו קצת ולחזור על איזה דברים של בטהובן, מוצרט, יהיו גם של דבורז’ק או צ’ייקובסקי. ביחס לנגינה ולעוד כמה דברים כאלה, אני לא עליכם קצת ריאקציונר.

חבר טפליץ ¹⁰

1942

אני מבקש מאוד את סליחתך. דברי באמת קיבלו צורה מעליבה, ואני כלל לא נתכוונתי לזאת. אינני איש־נאומים, ועוד לא השתחררתי עד היום מאֵימת־הציבור, אף לא מאֵימת ילדים, והדברים נעקרים לפעמים מלבי מתוך להט המחשבה והם מתגלגלים בפראות במדרון בשדות־חיי ועושים שמוֹת לא מעט… ויש שאני עמל לשוא לתקן את אשר חרצה המפוֹלת… אקווה בכל־זאת שאולי אצליח. כשפרצו חברים לתוך דברי – לעו מלי בפי ולא גמרתי את אשר רציתי להגיד. אבקשך להקשיב עתה לדברי, אולי תבינני וגם תסלח לי.

דיברתי על המנגנים שהם “אורחים פורחים”, והעליתי את חמתכם. אבל הגד נא לי: האין האמנים, ברוּבם המכריע, אנשים תלושים, אנשים שאין קרקע תחת רגלם, ואין מולדת להם? האין הם מוכנים בן־לילה להטלטל מארץ למשנה, ממולדת למשנה? או יותר נכון מחוסר־מולדת לחוסר־מולדת, מאֵם חורגת לחורגת אחרת? והאם אין בין חברי התזמורת אנשים המחכים ליום שבּו ייפּתחוּ שערי עולם וינשאו מאתנו… וליום הזה “מחכה” גם אני בחרדת־לב, מכורסם־הצער והעלבון. כי האמנות נעשתה לרוב המנגנים קרדום־לחפור־בו. ענין של קריירה. לא להיות כינור לשיר־החיים, לעֶנוּת האדם, לכליון־נפשו של האדם לעליה, ליצירה, לגאולה. המנגנים אינם חולמים את שיבת שבוּת האדם, והמנגנים שלנו רוּבם אינם חולמים את שיבת שבוּתנוּ… מה רבה השאיפה לנוחיות ומה גדול כוחה לעקור בקלוּת את האמנים ולקלעם למרחקי מרחקים…

והאם לא נכון הוא שהמנגנים, מלבד יחידים יוצאים מן הכלל, חיים בחסד? מוצרט לא היה אביון? ואם גם מלך־אביון. האם לא סבל בזיונות בחצרות נסיכים וכוהני־קדש? והאם אין אנו שומעים על מאמציו של הוברמן לקבוץ על־יד למען החזיק את אנשי התזמוֹרת? האם לא מחפיר הוא שהאדם נותן בשיר נפשו וכובעו בידו מוּשט מתחת לחלון המקשיבים, חָרד למטבעות אשר תפולנה לתוכו, או אם נגיד בשפת המציאות: “נו מה נשמע בקוּפה”? והאם לא נכון היה יותר שהאמן והמשורר יהיו קשורים לקרקע, לקרקע ממש, לחיים השוקקים הצומחים סביבם, ויתנו גם הם ידם, ידם ממש, למפעל החיים, וינגנו וישירו כי נפשם מלאה, כי עלתה על גדותיה, אם מהשתתפותם בלהט מפעל היצירה של החברה שבּה הם חיים או מהתענם בעינוייה… בבחינת “ועת אחלום שיבת שבותך אני כינור לשיריך”… מה לאמנות וללחם? מדוע נמכר בכסף השיר ודבר החזון בעבור נעלים?

וראשית הפתרון היא מהתזמורת הא"י האמתית, זו של עמק הירדן. ידם האחת אוחזת בכינור והשניה במעדר (גם בשלח, לגאוותנו ולאסוננו). אמנם רק ראשית הפתרון היא. כי לפי שעה קשים החיים בארצנו. “חדלה” ארצנו מהיות זבת חלב ודבש ועל כן אוחזים “אמנינו” את הכינור לא ביד, כי אם בקצה אצבעם, ולעתים קרובות נשמט הכינור… בזה אשמה לא רק האדמה, אשם גם האדם: קוֹצר רוח, אולי מעבודה קשה אך בודאי גם מעייפות־הנפש, ואולי יותר מזאת… ועל כן רק תזמורת אחת לנו ובעמקנו רק מקהלה אחת המעיזה לשיר את בּאך, המעפילה… ואולם רוּבּנוּ נמשכים אחר החטא: לחיות וליהנות מעמל זרים. מתפרקדים: “שירו לנו משירי”… אך אני מקווה כי לא ירחק היום והאדמה הזו אשר במסכנות אנו אוכלים עליה את לחמנו תיענה לנו ביתר רצון, ביתר־שפע בחסדי־אם ואז נוּכל ביתר הרחבת־נפש להקדיש את עתותינו גם לכינור.

אל חזרת התזמורת ינהרו (יום יום ולא פעם בשבועיים) חברים מן הכרם ומן הגן, מן הסדנא ומן המכוורת, מבתי הילדים, גם מבית־הספר. ואז ינגנו כשנפשם מלאה הולם החיים. אז גם יגיעו לגובה של “תזמורת אמנותית” ולא רק של חובבים, דילטאנטים. אז גם תהיה התזמורת יותר מ“אמנותית”… ואז גם יוכלו טפליץ ויתר המנגנים, המרגישים נטיה ברורה להתקרב אלינו, להיאחז אתנו יחד באמא־אדמה זו אשר ממנה אין נעקרים. ואז יוכלו גם כל אלה אשר המבול סחפם אל חופי ארצנו, ברצונם או שלא ברצונם, למצוא להם את מקומם בתוך מסכת חיינו, בתוכה ממש. כי פה מקומם.

אך האם יצטערו אז על אשר כה התמהמהו לבוא? על אשר לא היו בין הראשונים? על אשר עזבו את המפעל בידי “ילדים” אשר אצבעותיהם חרדות וקשתם נבוכה? אולי גם יכּם לבם בסתר על אשר חיכו לימי הטובה…

ועד אז? עד אז נברך את אלה העקשנים אשר בידים כה מנוצלות ובתנאי לא אנוש אלה, מעיזים הם לגול את האבן מעל פי הבאר. והם יגולו!

וראיתי בהשתתפותך אצלנו כעין רמז, ורציתי לברכך ולהודות לך בכל לבי. אך נכשלתי עם ראשית דברי, מכובד המשא אולי…

ואשר לתזמורת הא"י. יקירי, טפליץ, בכליון נפש מחכה אני תמיד ליום שבּו אוּכל לשמעה. וכשאני זוכה לזאת, ואני בזרועות שירתכם, תוקפת אותי מדי פעם חרדה כשל אותו אוהב דל אשר ישב בסוכתו הרעועה שנים רבּות וצפה לבוא נושאת־שירת־חייו, והיא שבויה בארמונו של קוסם רשע… והנה, באוֹרח פלא, הופיעה בסוּכּתו, והוא מתהלך אתה כאל עקרבים: אלפי עינים לטושות אל זהרה ואל קסמיה… ובהיותה בזרועותיו נדמה לו שהיא פוזלת מעבר לכתפו לצדדים… כשאני נישא על כנפי שירתכם דופק השטן על כתפי פתאום. דע לך, המאושר האומלל, זה אני, במגף רשעי הדורס, עשיתי לך את כל אלה. תן תודה לאגרוף זעמי, אתה האומלל, אני מעכתי את אחיך אשר התעלמו מפניך ואשר התנכרו לך, גם את אלה אשר שאפו לבוא אליך… ולא הצליחו להימלט מבין צפרני… ואלה הנושאים אותך עתה על כנפי שירתם – בבעיטת רגלי קלעתים, בשאט נפש, אל זרועותיך. ולולא אני לא היית מתעלס ומתעלה בנגינתם, כי מסביב לחצרי היו ממשיכים יחד עם יתר אחיך לרקוד וללקט עצמות… והיו מנגנים מתחת לחלוני… וכשיורידוני שאולה – יעלמו גם הם מפניך. וכל זהרי אהבת־כלולותיהם ימוגו ושוב תעמוד ליד סוכתך הדלה באלם לשון, באלם־לב. חברי כועסים עלי, גם בתי מוכיחתני על דברי. חרפוני גם אתם, אך הסירו מעלי את סיוט קללת הגלוּת ועלבון האדישות והנכר המרחפים מעל לראשי, לוטשים צפרניהם…

הלואי והיה פחדי פחד־שוא.

ארנסט יקירי

מצורף לזה מכתבי אל טפליץ שאני כותב לו מאותו ערב היסטורי. אבקשך לתלות את שניהם על הקיר אצלכם. אינני בטוח שאטהר בעיניכם. אך לפחות תחדלו לדבּר שטוּיות. די לנו שאני דיברתי שטוּיות. וזה מתוך רצון טוב, רק נסתבכתי מפני סיבות רבּות, וגם בשל עמדי על הבמה – אתם אינכם על הבמה עכשיו, ומהו הרצון הטוב אשר בדבריכם? שלום לכם. שירו, זמרו ועלו. ועוד תופיעו אצלנו ונשמעכם, ואתעלה בהצלחתכם, ואצטער בסתר על “פנטשריכם”. אף זאת אבטיחכם: לא אנאם תהילתכם, פן אנחם באחריתי לתָהלתי. אני גם אבוא אליכם ואקווה שלא תסגרו בפני את דלתכם.

וגם התזמורת הא"י עוד תבוא אלינו. כי אנחנו נחוצים לה, לא פחות משהיא נחוצה לנו. סוף סוף משה כרמי אינו עמק־חרוֹד כולו. וגם משה כרמי עצמו אינו “שונא נאצי”. נאמנים פצעי אוהב. “שמנדרקים” נחמדים שכמותכם!

---

לעבריה

מאת

משה כרמי

ראש־פינה, תר"פ

בימי ההתנדבות לתל־חי

עבריה,

“בחדר” אני יושב והפלג הומה הומה. ונזכר אני בגעגועיך על הפלג. טיילתי היום על ההר – ועל יד המעיין הייתי. המעיין פורץ בכוח, הוא כבר אינו חולם כבימי הבציר. ההר עודו צעיר מאוד. ההר שלך. העשבים קטנטנים והפרחים מעטים. רקפת אחת עוד אין, “אמנון־ותמר” מצאתי במורד.

לנתי, כמובן, בחדרי. אתמול בערב באתי הנה. אמא קיבלה אותי בשמחה, הקיפתני בשאלות, שאגיד לה, שאספר לה. גם הזכרנו את המכתב שלה הקדמון, ה“ברוֹגזי” ואת מכתבי המתלוצץ. השלמנו כמעט.

החתולים גדלו וחצפו מאוד. זה הקטן המכוער, שכתמים חומים ושחורים ולבנים לו – השמין ויש לו כבר צורה די “אנושית”; האֵם מלאה מרי על בני־האדם היושבים ואוכלים ואינם מגישים לה. היא אינה מחכה, עולה על השולחן. שתי מלחמות כבר פרצו בינינו ובשתיהן יצאתי וידי על “תחתונה”.

הלילה או מחר בבוקר אנו יוצאים לכפר־גלעדי. הדרך כמעט בטוחה. הנה עתה באה משם חבורה שעברה בלילה דרך חלסה ולא קרה דבר. אנחנו נלך דרך “עודיתה” (כנראה שכך הוא הכתיב הנכון. המלמדים האלה משבשים שמות – השם ירחם).

חשבוני היה נכון: הקוּרס המלא של עולה הוא “שני חדשים”.

אח, הנצח, הנצח. אל צערנו הוא נלווה ונדמה לנו כי סוף לא יבוא לו. ואל שמחתנו הוא ניגש בחסדו, לעתים רחוקות אמנם.

מה הפילוסופיה הזו פתאום? הן רציתי רק להגיד לך כי נזכרתי שברדת קבוצתנו עתה (לפני שבוע) מן הרכבת הקטנה של יפו לעלות ברכבת של לוד ירד גשם. הוא באמת לא ירד כי אם רץ כמו משוגע. וזה דיכּא אותנו כל כך עד כי כמעט שאבדו לנו חבילותינו ועשתונותינו ועוד מעט ושכחנו לאן אנו הולכים.

הן די לנו בטירדותנו יום יום ובצערנו על כל שעל, ולמה הוא, הנצח, בא למלוך עלינו לשעבדנו?

אך נדמה לי, כי לולא הוא כי אז לא קמנו לעלות. כי אז לא כּאַבנוּ עם חברינו הרחוקים. אסונם לא היה מזעזענו והיינו רובצים סרוּחים בפינתנו השאננה.

הנצח קשרנו עם חברינו מעבר להרים. – – –

– – – איני יודע מה זה פתאום עפתי כ“כ ודברי אין בהם שום קשר. אני מקשיב לפעיית העגלים בגיא – כה מתוקה ומתרפקה. והנחל הומה בגבורה. אתמול יצאתי מכנרת. כל הדרך, בהתקרבי לראש־פינה, אליך הלכתי. על סלעי ה”טולה"¹ ראיתי דמותך, ובגשתי אל הבית חשבתי אל לבי: ואולי באמת היא פה?

מחר אעלה על הריך. ההרים אשר לרגליהם דהרנו על סוסינו יד ביד; הרי־הגבורה. התבוא בי גבורה? התעלה ממעמקי הגבורה?

הן בכל אדם ישנה גבורה, אלא שהיא חבויה במעמקים. לי נדמה שהיא אחוזה במוות. המוות הוא הקורא לגבורה לעלות. מותו של שֶׁר, והמוות המאיים כל הימים לרגלי ההרים שם, הוא אולי אשר העלה אותי ממרחקים, הוא אשר יפרוֹץ אולי את מעין הגבורה והעוז אשר בי.

צר לי מאוד. כל הימים האלה מלווה אותי בדרכי איזה צער על הימים האחרונים אשר לפני לכתי: נדמה לי כי לא די הבטתי בעיניך, כי לא די דיברתי אליך, וגם לא הקשבתי דיי לקולך ולפעמיך. כי לא די, לא די היינו יחד.

ז' כסלו, תר"פ

באו הימים היפים. זוֹהר רך שפוך על הכּל ונובע מכּל. ואני אסור. נקלע בסבך שיעוּרי ועבודתי האמנותית ורק מבעד לרשת אציץ ושוב לבי שואל במבוכה: – על מה אני חי? ועל מה אני מבלה את טפחות ימי? מה התכונה הרבה הזו לי, והחיים חולפים, חולפים.

רגע התגנבתי אל חוף הים, מראה הכנרת לים עתה. רק באופק במרחק, נראה כמחול־גמדים. רק קצות כפותיהם נראים כחולים, נעים באופק, ועל החוף משתעשעים גלים זכים; פסי תכלת חיוורים נמתחים בדממה על פני מרחבי הים. ונפשי נישׂאה עליהם אליך.

זכרתי את טיולנו אל החרמון. השביל התפתל בעמקים ובשוּרה הורחקנו איש מעל אחותו. ובעברי יחידי על פני המראות ולבי נעור בי, ליווה צער את חדוותי וערפל אטום ירד בין נפשי ובין המראות אשר אליהם היא עורגת. כי לא הלכת על ידי, כי לא הבטת יחד אתי אל הסלע התלוי מעל ראשינו, כי לא כלתה נפשך יחד אתי אל מעגל הארנים שם על ראש ההר מנגד, כי לא ראיתי בחרוד נפשך לקראת המולת הפלג שם במעמקים בהגיחו אלינו פתאום מבין הסלעים…

רציתיך על ידי. לימיני רציתיך. יחד נלכה במשעולנו, יחדיו נחרדה לקראת האביב הנעור.

את אמונתי בדבר המאוויים הנזרעים בשדות־המזל הן ידעת. לא־כך? הבה ואזכירה לך. באמונה שלמה אני מאמין, כי כזרעוני הצמחים הללו הנופלים בסדקי האדמה, והם נובטים ועולים בשנה החדשה אחרי כלות שנת־בשולם בחיק אֵם־הצמחים, כן מאוויינו, שמחותינו וצערינו, וכל הדברים אשר באו אלינו ויִגעו עד נפשנו – גרעיניהם נופלים בשדה נפשנו. ולמועד, ככלות שנת הריונם בנפשנו, או בחיק המזל, צצים המה ועולים לקראתנו מבין סדקי מאורעות חיינו, ועל תלמי חיינו החדשים יפרחו פרחי מאוויי אשתקד, פרחי חיי אשתקד. על כנפי זכרונות המה נכנפים אלינו עם קהל חיוכיהם ודמעותיהם, עם שׂשׂונם ועם כאבם. והנה זה אשר קרה לי רעך הנאמן ועבד־המזל:

בשנה שעברה עם הגשמים הראשונים כתבתי מכתב ליעקב, למרחביה, הזוכרת אַת? זה “האדון מסן־פרנציסקו”, ובמכתב רקומים ציצי מאוויי אשר בצבצו אז בי. אחד מהם היה: רציתי כי אעמוד כצמח השדה וירד עלי הגשם והרווני והרווני והרווני… זה היה סיומו של המכתב.

אל חיק המזל נפלו זרעוני־תשוקתי זו, ואני לא ידעתי. והשנה, עם הגשמים הראשונים, נבטו, עלו. טיפות הגשם ירדו עלי מתיקרת ביתי, מכל צד ירדו עלי וירווּני וירווּני וירווּני. ועתה, הרואה אַת מה צריכים אנו להיות זהירים במוצא שפתינו. צריכים אנו – אוי לי. צריך אני, רק אני צריך להיות זהיר…

ואַת אַל תעלבי ואַל תרגזי ואַל אקל בעיניך, כי פתחתי בדברי והייתי כמעמיק־חקר ובכּוֹבד ראש שקלתי את דברי, והנה אך הגעתי אל המטרה הייתי כמהתל בעיניך וכמקל בדברים אשר נתתי את נפשי עליהם. לא, אך להשתעשע רציתי מעט. וכי אסור כבר לילדים כמונו לצחק ולהשתעשע? והאם בצחוקנו אנו קוברים את האמת הכּנה של נפשנו? רק מה? רק זה, שלעתים נדמה לי כי גם בדברי צחוק יש איזו אמת.

והנה היא האמת: חדרי עתה, כידוע לך, עומד בקצה מגרש החול אשר בין שכונות יפו המהוללות, שכונת התימנים קדמה ונוה־שלום נגבה, ימה לו שכונת הערבים ומצפון שכונת התימנים, וחלונותי פונים אל המגרש. וגג ביתנו שטוח. ויהי ברדת הגשם על הארץ, וירא את גג ביתי כי שטוח הוא וכי טוב הוא למחולות, וייטב בעיניו וירד עליו מפזז ומכרכר עד אשר עייפו רגליו ויצנח אין אונים ויבקש לו מפלט מפני אחיותיו הטיפּוֹת הבאות אחריו ומרקדוֹת על ראשו. וירא והנה סדקים ברצפת הגג ויבוא בּם ויחבא. כה נפוצו הטיפות בסדקים, אִשה לעברה אשה לעברה; אולם במהרה נמלא המקלט פליטי־המחול ועיפי המשובה. עד כי צר המקום בעדם וירדו לבקש להם ארץ מקלט חדשה. ויבואו עד קצה הסדקים והמה כעוצמי־עינים בגבהי תיקרת חדרי. ויהי בהגיע הנפילים אל קצה הסדקים ויעמדו, כי קול נגינה שמעה אזנם, ולא ידעו: הירדו אם יחדלו. והנגינה אנדנטה מן הקונצרט השני של ויניאַבסקי. רגע תתחנן תבקש על נפשה ורגע תהמה תגעש, תהלך אֵימים. ותחרדנה הטיפות לנפשן ותאחזנה בעפעפי סדקי תיקרת ביתי והן תלויות ומאירות כדמעות עצורות. ואולם פתאום עברה המנגינה אל החלק הראשון, אל המשפט הכרומטי היורד בבכי מר ממרומי ה“ראֶ” עד אל תחתיותיו. ויגע הבכי עד לב הטיפות הנבהלות ותפרוצנה גם הן ותרדנה בבכי מר ממרומי חדרי אל תחתיותיו וימלא החדר בכי ויללות וזעקות, הכינור מעבר מזה ותיקרת ביתי מעבר מזה, ורצפת חדרי בתוכם ים שלישי, ואני ביניהם ים רביעי בשוא גלי נגינתי החדשים.

* * *

ל' כסלו

חבלי כתיבה לי עתה אליך. רק אתמול בצהרים שבנו ואני כבר מלא על כל גדותי. ושוב נדמה לי כי רק עתה מתחילים אנו.

טווים אנו כל הימים את פתיל חיינו, בסער ובדממה, בהיותנו עֵרים ובזרועות השינה. ברגעים הגדולים והנישאים של חיינו וברגעי יום יום עם שטף הזמן. – נטווים החוטים מכל עבר ונרקמים לחוט אחד, לפתיל אחד. אל המסכת יושבת נפשנו ובמסתרים תרקום – –

פתאום רוח נשבה ותפץ את החוטים, והמה אובדים בחלל המרחבים.

עבריה, עבריה. תל־אביב, תר"פ

הנה עוד שבוע יחלוֹף, עוד שבעה ימים יעברו, שבעה לילות יזחלו על פני ושתי שעות סרח העודף ואַת בזרועותי. חלפו הנצחים אשר בימים השחורים והיו רגעים והמה נמוגים כעננות ביום קיץ. והימים הבאים – ימי הצפיה לבואך, משתרעים, משתרעים על פני כל הנצחים. מתי תבואי? מתי כבר תבואי? ציוויתי על הים כי ינוח וכי יאירו פניו כאשר האירו פניך בעלותנו אל החרמון, אל הר כלולותינו. ציוויתי על הים כי ינוח. ואמנם שקטו פניו ושביליו טהרו. נמחו כל העקבות מעל השבילים, עקבות הרוחות הזרות אשר נסחפו ותתהוללנה. צחים תמים השבילים, עוד לא דרכה בהם רגל. לבואך המה מחכים. והמרחבים סביבם רפודים שושני־דימדומי־הערב.

שקטו פני הים וינהרו בשלוותו, ואך דאגת הסער חבויה רוטטת בעפעפי האופק במרחק.

מי ירא את הסער? מי חרד לבואו? יעל סערנו ממעמקי הים. יזנק, יפרוץ וישתולל ע"פ מרחבי הים. הן ידענו כי אך מתנות יביא לנו הסער. הן ידענו – כילדים נרוץ על חופי הים, כילדים נתור כל הימים אחר שוך הסער רצים וכורעים, רצים וכורעים, נלקט את השבלולים, בקריאות חדווה והתפעלות, נשתעשע בצדפים הצחים ההומיים, גם נשיש, משתוממים ומתפלאים, לקראת כל חצץ ולקראת כל מכיתת זכוכית נוצצה…

ברוך יהיה לנו הסער, את יחידת חיי. ברוך יהיה לנו הסער וברוכה הדממה שבעתיים, הדממה אשר אחר הסער הממלאה נפשנו רינת־הנצח.

שבת, ב' אדר, תר"פ

צר לי מאוד על המכתב האחרון אשר כתבתי לך. והן מקור הדברים הוא רק בזה שקרני־המשוש שלי דקות ורגישות מאוד, אשר לכל מגע בדקה בשערות, לנשימת הרוח היותר רכה, תתכווצנה אל תוכן ומילאו את כל נימי נפשי רעדה.

בהן מקור המנגינות, מקור האגדות. גם מקור הצער האטום והנקשה. ניגנתי אתמול שתי מנגינות של בטהובן.

עבריה. תל־אביב, כ“ו אדר א' תר”פ

שלום, שלום לך מן הסבא. הבוקר נגלה אלי. זה שבועות אחדים שהוא נעלם. מכתבך באני שלשום והסבא פקדני היום עם הזריחה, ויהי כנלווה ממרחקים אל שלוות הצפיה אשר ירדה שכנה בי מתוך שורותיך. ויהי לי כעד אלם לערגתך אלי אשר בקעה ותזרח אלי מבעד לימי הערפל והעבים הכבדים ולילות הסער אשר נחבטו על הארץ ללא מקלט וללא מנוח. דממת שבת רננה בי בחשאי עם בוא מכתבך. ויהי לי כל העולם כה קרוב, כה יקר. וארא והנה הטוב מתדפק טהר עינים על פתחי לבנו. והאור נוהר ברעדה אחר כתלנו, מציץ מן החרכים. עלינו אך לגשת אל האשנב ולפתחו. עלינו אך לגלות את עצמנו לקראתו, ישרי לב ונאמני רוח.

האכתוב לך אם לא? האשלח לך את המכתב אשר ערכתי לך בימי הסער? אני מתנגח עם עצמי. במכתב כתבתי לך כי יראתי פן אעליבך. ועתה הן ירא אני כפליים, והן גם אצערך. ויהי זה גמול בעד מכתבך אשר זרח עלי? אך מה אעלים ממך? והן אַת יודעת: אינני יודע להסתיר. אני חושב לי זאת לחטא. זוהי מין התחפשות. הן המחשבה היתה בי ומה כל צידקתי? בזה שלא גיליתיה לך?

כן. גלוי אני רוצה תמיד להיות לפניך. גלוי ואמיתי, עם כל רחשי לב, רחבי ונאדרי כנף, וגם פעוּטי וּמרוטי־הנוֹצה.

הנה אני שולח אליך את מכתבי אשר דנתיו לגניזה, המקופל בתיקי זה שבוע ימים. ישבתי על עליית ביתי ואקרא את מכתבך אשר הגיעני בשוֹך הסער והים טהור נמנם לו. ענני־עשן התאבכוּ עלו מתוכי ואצחק בהביטי אל המראה מבעד לדמעותי. הלא עשן גבעולי־ספקותי הוא גבעולי־חרדותי, יבשים וצנומים, העולים בניצוץ אחד ממכתבך.

מחול שלהבות מלאתי ופצחי־צחוק בהתלקח הגבעולים. בשלוות אלים ישבתי ואבט אל העשן המתמר והנמוג במרומים.

אויה לאגמי צערי ולביצות מרי נפשי, כי לנוֹגה הקטנה באותיותיך נמוגו כ“טל־משכים הולך”.

כל הימים רדפו אחרי הדי הדברים אשר הפלטתי לפניך ברדתנו מן ההר. המה רדפו אחרי, דלי קומה עקומי גב, נחפזי הצעד, צרי לב ועכורי העין, וידיהם אסופות ואצבעותיהם מתופפות על כרסם: רק לי, כל לי, רק לי, כל לי…

התנכרתי אליהם ואפן. ואולם הם הקיפוני ומכל עבר הושיטו לי תעודות־אזרח בשדות נפשי. תעודה, תעודה חתומה דמעות מרוֹת מסתרי־מחשכּי־נפשי. צעקתי נהמתי: לא לי אתם, לא שוכני הררי אתם, ובנקיקי סלעי לא גדלתיכם, ובמישורי נפשי לא אתם פולחי הניר, לא אתם הקוצרים תבואת שדותי. וזאת חתימתי השגתם בערמה או בגניבה, ואני לא ידעתי.

ויעידו בי אותך ואת הסלעים במורד ההר, ואת הרוח אשר ליוותה אותנו עם השחר.

חרקתי שן ואזעק ולא ידעתי מה. שיוועתי אליך לעזרה. ואולם אך בחזון עלה בי ניב נפשך, במעמקי רעדו חרש נימי נפשך אשר השכנת בי עם שחר ימינו.

ומן המרחבים לא ענני קולך, במרחקים ישבת לך בדממה.

והנה בא מכתבך. ותשב אלי מנוחת נפשי. העיפותי עיני – ומחנה הנלווים עלי עם תעודותיהם המושטות נעלמו. עוד ראיתי את הנחשלים בקצה הדרך במיפנה. ראיתים מבוהלים בנוסם.

איזו הדרך באו בי אז בשביל היורד מן ההר? איכה נטפלו אלי ומתוך סבכי נפשי דרכו לקראתך?

הן לו יהי כדבריך ואני הנני איזה מין “אינדיבידואליסטן”. האם אין ביטוי לו אלא בקוּפה של שרצים מאחורי ומלפני, ב“קוּפּה פרטית”?

מפינתי הנדחה, ממעמקי, אני משווע אליך: לא אני הייתי אז. לא אני דיברתי אליך. לץ רע התגנב אל תוך נפשי. רוחי התרפקה על רוחך וכה התפללה ברננה: בואי, בואי ואיערה בך, ונצחי בנצחך יתלכד והיינו לאחד, ונבעו לרגלי גבעת חיינו מעינות חיים ואהבה לכל, לכל… והושטנו ידינו לקראת כל הפוגשים בנו והשגנו חיים לעמל וליצירה יחד עם כל הנפשות אשר במעלה דרכנו. והנה, מבין שלבּי אשנבך נכנפו שרידי־רוחות וקטעי דברים אשר לחש אל נפשך רעי, ריע השנים שחלפו.

ויהי לרוחי כאילו מתנכר לה רעי וכאילו מתנקש הוא בה – ותעגם מאוד ותתעלף בין זרועותיך, ואַת לא ראית. ויבוא הלץ בינינו, ריר לעגו מבעבע בזויות פיו, נטף לעגו מחלחל במבטו וארס השנאה תוסס בו, התכחשות לכל טוב ולכל־נעלה בנפש האדם.

וילווה אלינו במורד ההר ורוחי מתעלפה, ובצעדו בינינו בשביל המתפתל מעדו רגליו, במזיד מעדו רגליו, ויעכס ברגליו וילך עקלקלות למען תפוצינה האבנים במורד ובצדי השביל, למען יתפוררו הרגבים ונשפכו על גב זקופי הקומה הנטויים על התלם, למען יִתכוּ על ראשי אצילי הצעד הנוטים שכמם לסקל צלעות ההר. למען יבוא אבקם בעיני אילמי הצער והערגה הכורעים על ברכיהם לנטוע את העתיד.

וינסר הלץ בצרידי קולו:

זרים, זרים לי כל העמלים במעלה ההר מעברי שבילנו. אין לי חלק ונחלה בהם, אין לי…

ויתהולל, ויתעלל בנוּ ואויה לנו – רפו ידינו. קרעי ערפלים ובתרי אופל זרק בין נפשותינו, רגע ראינו איש אחותו ורגע בלעתנו העלטה. וישם מחנק לנשמתנו, ויהם אותנו, ואת נפשי קלע עד אל מעמקי השאול. – –

אַת, שכינת חיינו, אַת אשר בסתר קדשך יגה נר תמידנו, סוככי, סוככי עלינו.

עבריה, תר"פ חצות לילה.

שלחתי לך מכתב ע"י ג. הערב נפרדתי מאתה ואבקשה: את המכתב אל תשכחי, ולשוני חרדה. חרוז אחד נע בי, נע בדממה בפינת לבּי, והוא דובב בלי הרף ובלי מנגינה: “עצב אנוכי. עצבי אט אט יאכלני”².

הים סוער, מתגעש מתחת לחלוני. לפנות ערב פסק הגשם, השמים טהרו. עננות לבנות רכות־הקצווֹת מפוזרות על פני התכלת, והן כנבהלות מפני הסער. הלבנה תועה, נחפזה מעננה לעננה, כמבקשת לה גם היא מפלט מפני הסער. עוד אתמול חייך לו יום סתיו בשמים, פיזר נוצות־עננות ויסלסלן, כילד חרז אותן לשרשרות וערמן לערימה אחת גדולה ובצחוק־משוּבה אחז בראש השמש, התרפק עליה. ליטף לחייה. אחר כּבש פניה בערימת הנוצות ויתגולל אתה וכל זהב־צחוקם וכסף־צח־חיוּכיהם נשפכו סביב סביב וצעיפי־צל חיוורים צנחוּ לארץ, התגוללו על זהב החול ויעממוּהוּ. ופתאום הציצו שניהם, צוחקים על שוּלי העננה, ומצחוקם נפוצו כל נוֹצוֹת העננה אל ארבע רוחות־השמים. וכיכר הזהב טבעה באוֹר.

יום סתיו עליז, יום זהב – עוד אתמול חגג בשמים והיום נעוֹר הסער, והשמים קרועים וקודרים והגשם נסער ברוח, והים כמרקחה.

יום רביעי, ב' אייר, תר"פ

הסער שקט, רק הים עודו הומה ועננות־חורף מפוזרות על פני השמים. כנעזבות מתוך בהלת־הסער. אני כלה אליך.

יש אשר אדמה כי שומע אני מתוך סערת ימי־הזוועה האלה את קול גורלנו הקורא לנו ומזהירנו מלכת בדרכים הרחוקות, מהינתק מעל קרקע חיינו.

הימים האלה חשלוני מאוד, “בגרתי” בם. את חלומותיו יחלום לו האדם בסתר, ישתעשע בם כחפצו. ואולם לחיים יגש בזרוע־עוז.

צר מעט על חלום טיולנו למרחקים, על הצמאון לנגינה כי ישאר קודח על השפתיים, ועל תשוקתך ללימודים ולהשתלמות כי תצרר בתיבת־הזכרונות, ותיאסף אל החלומות אשר לא באו. אך ניתנה יד איש לאחותו. הן החיים כה גדולים, כה עשירים, האם לא נמצא לנו שילומים בהם ומילוּאים על חלומות הילדוּת אשר נקטיר להם לעולה?

אַת נפש־נפשי, הזוכרת אַת? בימים האחרונים לפני נסעי מאתך דיברת על הקרבת קרבנות, כן. זה היה בשכבי חולה בביתכם. אני חרקתי שן, את כל שׂנאָתי שפכתי על ראש מקריבי הקרבנות. ועתה?

ועתה? הן כל אשר כה העיק עלי וידכאני היה דבר האחזי בחלום־הנסיעה, חלום־הנגינות בלוויית טפוחי־ערוגותיך. ולתשוּקה זו רציתי להקריב את כל שנות היסורים הגדולים של התקשרותנו עם המולדת, את ימי־הנסיון הגדולים בהגישנו את חיינו אל האדמה ומתקדשים אתה בברית עולם.

הן חג חתונתנו עם האדמה אנו חוגגים עתה, ואנו חתן־דמים. כן. חתן־דמים.

מי האיש אשר יערב לבו לסור ולהרחיק פעמיו ואל הנוהרים לחופה יגיד: דורון אני הולך להביא לכּלה, מתנות לאהובה? את אשר יש אתנו ניתן. ואם ריקות ידינו, תהיה נפשנו מוהר־כלה.

מי האיש אשר בבוא עליו היום הגדול, יום אשר בו צרוּר גזר־גורלו – ישא רגליו ללכת באמרו: אויה לי, כי עוד לא הבאתי את כלוב־הצפרים להרנין לב האורחים ולהיטיב לב החוגגים. ונשׂא רגליו אל היער ללכוד את הצפרים המיטיבות־זמר להביאן חוגג בכלוב, ואת המשתה יזנח.

שבת. מנוחה ושלום, הסער שקט והשמים טהורים. תרפ"ג

השמש מסלסלת בפאות העננות הצחות. הים נח בהיר. ילדי גליו משתעשעים על החוף, רגע יתלכדו בשורה אחת ורגע יתפזרו ורקדו על בהונות רגליהם וקול צחקם לא נשמע, כאילו יראים הם פן יעירו את אבא ים משנת מנוחתו אחר ימי הסער הגדול.

שלום ושלווה. רק בי אין מנוחה ונפשי הומה. קול נפשי שמעתי הומיה בי. כל הימים לא אשקוט וכל הלילות לא אנוח.

לשתים תערוֹג נפשי: אליך ואל האדמה.

הרצון לנגינה פועם בי, עוֹצם והולך, ולעומתו חרדה בפני העתיד. כאילו ירא אני פן אנתק לגמרי מן הקרקע ומשולל מולדת, משולל חיים על האדמה, אנוע כל ימי. בּךְ אני שומע את שרשי יונקים ובעמל כפיך רוחי מתעודדה. ואני מחכה ליום בוא גאולתי על האדמה. יום בו יתחילו חיינו מפכּים. יום אשר יהיו בו חיינו לחיים ולא ערגת חיים.

עד מתי אעמוד מרחוק, אנוע מעבר לשדה? הנה עולם הנפשות הקרובות לי, ואם גם לא אדע לכנותן בשמן כולן. עמלות כל הימים, נושאות בעוֹל יצירת המציאוּת, בעוֹל יצירת קרקע לחיינו. בצפרניהן הן נאחזות בצחיח סלע חיינו, מנקרות למצוא בו נקיק צר להעמיק בו שורש ליניקה. ויום מנוחתן רחוק רחוק הוא – ואני? אני מרחף בחלל הקולות, חורז את צלילי. האומנם כבר מחכה השדה לכינור? האמנם קשובה אוזן העובד למנגינות?

יום יום אני עומד על פתחי ביתי וכינורי צרור עמי. ואני נכון להדבק בך לנצח, לנצח. יחד אתך אבוא בקהל העובדים ואת ידי המתרפקות והסוערות על הנימים אושיט לעמל, לעמל־יום־יום. כי ימי העמל ימינו ועוד לא הגיעה עת המנגינות. הנה זה דברי אשר אתי. כי בשמעי קולך ובחושי מגע ידך והיו השנים בעיני לרגעים ואמונתי בנגינתי שלמה. וידעתי גם אל נכון כי לא רחוקים הימים ואני נרקם ברקמת היצירה הגדולה וגם אנו נטווה לתוכה את חוט חיינו.

חקרתי קצת בענין אירופה. המקום הטוב ביותר – בּרלין. דרושה אך מעט עקשנות ואפשר להשיג שם הכל. אך שאלת השפה תעמוד לנו למכשול. אַת מחליטה ללמוד גרמנית? נסי ונראה. באמת עפתי יותר מדי, בעולמות הרוח – בחלומות אשרנו הקרב ואשכח כי גם “המעשה”, המציאוּת והתכונה הפשוטה לדברים, גם הם דבר־מה. יקרה שלי, אַל תליני עלי. עוד תראי גם את “פעולותי” ועוד נחזה בפעולותיך. הן עוד הכל לפנינו, הכל לפנינו.

יום ראשון

איזה כשרונות צצו בי פתאום. גמרתי את כל שארית הקונצרט של מוצרט ביומיים. אז ניגנתי לך פחות משני שלישיו, ועליהם עמלתי כששה שבועות. פתאום נפלו מעל ידי כבלים, וכמה תנועות שהיו לי כה קשות־ההבעה – עתה הן שטות כה קלות וכה חפשיות. אֵיךְ, אֵיךְ?

יום חג לי היום. הבאתי לי אל חדרי את כל הסונטות של בטהובן. עבריה שלי, הנה הולכים ובאים ימי חיינו. יחד נעבוד, יחד נזרע, נקצור, ובערב ימלא אוהלנו כרובי מנגינות. ומילאו את אוהלנו עד אפס מקום ובקעו אל כל הרוחות ונהרו אל אוהלי כל הקרובים לנפשנו, וגם אל הרחוקים יגיעו. עבריה שלי.

עבריה יקרה שלי³ לייפּציג, תרפ"ג

…רציתי כי תכתבי לי. פשוט שורות אחדות כתובות בידיך. זה זמן רב לא ראיתיך. ורציתי כי תכתבי לי על התיאטרון, על הדברים החדשים שראית. צר על אשר אין אנו רואים אותם יחד.

– – – שלחו לי כסף וכל המרבה הרי זה משובח. אפשר שאליהו יסע בקרוב לליפציג, שלחי על ידו. בכל אופן הזדרזי במשלוח הכסף – אין לי פרוטה. העסקים הציוניים שלי הולכים וזזים. אפשר שאקבל כל מה שאני רוצה ועוד יותר מזה. הדבר יקבל כנראה צורת הלוואה הניתנת להסתדרות הפועלים. כך וכך כלי עבודה שמחירם כך וכך פונטים (על פי הקוּרס של יום הקניה) באחוזים 3%, בתשלומים לשיעורים במשך 20־10 שנה. אלה הם הקווים הכלליים, ורק הצעות, אבל הדבר כמעט בטוח. צריך רק לבוא בקשר עם ההסתדרות והיא תסדר את הניירות הרשמיים שיעברו דרך בנק הפועלים למען תת לדבר צורה מעשית. לתת נדבות אין ליהודים פה כל חשק. ולי יש חשק שנקבל את הדברים באמת אך בתור הלוואה. אני חושב כי שם יסכימו.

אני חושב על 10 נגריות, עשר ניריות, ועשר מסגריות. חוץ מתמונות, ספרים, צעצועים וכו'.

אני הולך ונעשה ציוני.

חוץ מזה כבר עשיתי שלושה דפוסים שונים מפח לעשות מעשה אופה. גם תחתית עגולה של רפיה קלועה להעמיד עליה קומקום, כריכה לספרים (מפה) ושלושה כוֹראלים בארבעה קולות, ותמונה מגזרי נייר, ולילות מקטעי־געגועים, וימים של עבודה קדחתנית, וכליון אין קץ לחיים שלמים, חיים של שלום, של יצירה, של כוחות מתגברים ונובעים.

עבריה.⁴

מה הוא הדבר הזה? הישנו קשר בין חיי ו“פעולותי” פה בימים האחרונים ובין מכתביך ודבריך אלי ויחסך אל חיינו בימים האחרונים?

ראי, אני חפץ להעביר מקבילים. עד עתה משכת אַת אל החברה, אל המרחב, ודחית את ההתייחדות הגמורה. ואני משכתיך תמיד אל עצמנו, אל התלכדותנו המוחלטת ורחקתי מן החברה. – ועתה אַת קוראת אל היחוד ואני נעור לפעולות במרחב, אַת…

אני, אַת, יחוד, מרחב, פעולה בחברה… אין לי כשרון לכתוב על דברים כאלה. בכלל אין לי כשרון הכתיבה. מתפתח בי כשרון הדיבור. ועוד גדול בי “כשרון” הפעולה. אני חש בפועל כי כל מגע שלך, כל הגה ממך מזקפני, מאזרני לחיים. אני אץ, כגיבור לקרב, לקראת כל גירוי. ואני מעמיק להרגיש, לחיות את כל הרשמים, כאשר עוד לא חייתי.

אני חדל גם לפחוד שמא אני מתפאר בזה. אני רואה בעין את צבא כוחותי באים ערוכים כולם לחיים, לחיים במרחב, בגאון, לחיים מעמיקי שורש וצומחים באוֹן.

ואני מרגיש, כי הקרקע אשר ממנו בוקעת אמונתי זו, הקרקע אשר ממנו אני שואב את צמיחתי – הנךְ אַת. אַת מייחדת חיינו.

ויתר מעשי תקפי וגבורתי? מתרקמים יחסים שוב ביני ובין חשובי יהודי לייפציג. אבל לא בחוג קטן של שנים וחצי – אני סובב ורותם יהודים שונים לרעיון האחד המעסיקני: “חומר קולטורי” מן הגן ועד האוניברסיטה. מן הכדור הקטן ועד הספר המדעי הטוב, מתיבת־הבנין הקטנה ועד שולחן־הנגרוּת, מן החליל הקטן ועד הפסנתר, מן התמונה הקטנה ועד תמונותיו המקוריות של ליברמן, איזראלס וקטה קולביץ הנביאית שלי.

משאי־ומתני עתה עודו ביחידוּת עם יהודים שונים, אך חכי, עוד מעט ופרשתי את כנפי.

מצחיק, אני מבשר לך על הדברים כמו אשה המבשרת לבעלה על פרי־בטנה ההולך ובא לאור עולם. אלא שהיא מבשרת בצניעות ובקדושה, ואני כמו התרנגולת המתרוצצת בחצר מן השוקת אל הסל ואל הגומה בפינה וצוֹוחת ומקרקרת ופורשת כנפיה – ומטילה ביצה.

יש לי מחלקה של ילדים קטנים נחמדים. מדי דברי בהם המו מעי להם: אלה המלאכים יאבדו בתוך רפש ה“בּירהאַל” הזה? מוכרחים אנו להעלות הנה מחנה מורים מן הארץ, אנשים שבאים מן העבודה – להציל את שארית הפליטה וליצור את הזרם החי, המתמיד, להרבות כוחנו ולמלא שורותינו.

שלום לך. אני בא בששי בבוקר. – – –

עין חרוד, תרפ"ז

אני עסוק “עתה” מאוד. הוצאת העתון⁵ ממלאה את חלל עולמנו. היתה גם התקפה עזה מצד ט., ומצד רבּים מן החברים, הוציאו אותנו מן הכלים ואנחנו יוצאים להדפיס. גם מכתבי זה אליך – אות הוא להכנות. כי מסיבות רבּות ושונות נהיה מוכרחים, אולי, להדפיסו באותיות דפוס, ולא באותיות כתב. על־כן יושבים אנו ולומדים את מלאכת־ההדפסה. וכפי שאַת רואָה הנה יודע אני כבר את העבודה הזאת כמעט על בוריה. גם ז. וש. לומדים את התורה הזאת. וגם הם כבר יודעים לקשקש במכונה. התחלנו אתמול ללמוד, ויכולנו כבר לגשת להדפסה. אך עוד מתעקשים אנו להוציא את העתון בכתב־יד. חסרים רק איזה דברים קטנים. אם לא נשיגם במשך ימים אחדים – נדפיס. ועל כן יקר כל רגע שאפשר לנצלו ללימוד ההדפסה. ואַת, אמא אהובה, תסלחי לי על המכתב המודפס הזה.

בעתון תופענה חכמות של הקטנים, מחלקה מיוחדת תיקבע לזאת. נתחיל מילדי הגנון. אני חושב להכניס את דרישות אשכולנו שהנמר יאכל עשב והנשר יתושים.

עבריה יקרה. עין־חרוד, תר"ץ.

בינתיים אנחנו מתקדמים פה, את “עלי באֵר” כבר יודעים כמעט. ואמש היה פה יהודה⁶ והרביץ בנוּ עד השעה אחת עשרה שיר חדש: “קינת דוד”. דבר טוב, בסגנונו הרבועי, בלוקים גדולים, קשים לסיתות. אך, נדמה לי, פחות מוצלח “מעלי באר”. נוסף דבר חדש: “קינת דוד” של הנדל, כנראה דבר טוב מאוד. יהודה התאים לה את ה“יזכור” של ברל, לחללי תל־חי. החילותי להרגיש כי “אַל ספוֹד”⁷ נעשה מיוּתר, אינו מתאים לתוך החבריה הזו של "החלוצים החדשים" של יהודה. הוא נראה בתוכם כיהודי מן “המזרחי” בתוך עדת “יחפים”.

עבריה יקרה, לא הייתי יושב לכתוב לך עתה לולא ידעתי שחנוֹך נוסע מחר לתל־אביב. נרדמתי עתה על המכתב, שכבתי אתמול לישון ב־3, ישבתי מאוחר מאוד עם יהודה ודיברנו ושרנו את הנדל ועוד דברים ואחר כן ישבתי להעתיקם.

אמהר למסור לך ידיעות: על אף הגשמים המרוּבים לא נסחף בגינה⁸ כמעט כלום, וחריצים חדשים כמעט שאין. את הצנונית אספו היום, נדמה לי, כולה. גם צנון, כרובית וכרוב.

בגינת־הבר יש דברים חדשים. האלון נובט, הדודאים, הערטנית (Leontice), הבת היחידה שהבאנו מן הגולן, מלבלבת, הגבעונית פורחת. גלוקיום מצאנו שתילים קטנים משני המינים ושתלנום עוד לפני הגשם. הכלניות היפות התחילו לפרוח. גם “מבשר האביב” (אחי מבשר המטר Scilla), שהבאנו מן הכנען, מתכונן לפרוח. טיילתי עם הקטנים לפני הגשם והבאנו ואלריאַנה (הזוכרת אַת את פרחיה הלבנים הריחניים) כעשרה שתילים, הם נקלטו יפה, ערוגות הזעזועיות עם זנב הארנבת נחמדות. ובגינת הנסיונות הכל בסדר. בחלקת הזבלים מצטיין לפי שעה מרוּבע האשלג, וכמובן הערוגה בעלת 3 הזבלים. אך נראה שהאשלג הוא החשוב מכולם. בגינה הגדולה: התורמוס הגרמני – רע מאוד והשעועית קצת עצובה. חלקת הדגנים איננה בסדר. זה שהנביטה לא היתה שווה ומלאנו אחר־כך, קילקל את כל הענין. נקווה לפחות שעתה תבוא הפסקה בגשמים ויוכלו הם להתחיל לצמוח ואנחנו לעבוד ולהסתכל ולטייל.

עבריה יקרה, עין חרוד, תרצ"ב

– – – – אתמול – יום ששי טיילתי סוף סוף עם היוספלים והנפתלים לכרמל. הצמחיה דלה עתה. ולאשרנו. כי לולא זאת ודאי שהיינו מאחרים לרכבת. ירדנו באום־א־זינת, תחנה אחרי כפר־יהושע. מצאנו מאובנים יפים מאוד. אספנו בּלוּטים של אלונים לזריעה. גם דפנה. מצאנו איריס, גדול מן האיריס הקטן שלנו וקטן בהרבה מאיריס הגינה. אך ריחו עדין מאוד. ועליו מעניינים מאוד. מרובעים. כל צלע כמרזב שקערורית, וחודם יבש צהוב. פרחים בודדים של הלבנה. מערות גדולות המשמשות למכלאות צאן. גם יסודות עיר עתיקה, עם בריכות חצובות בסלע ומדרגות לרדת בהן. מראה הכרמל, אחרי הגלבוע, מרווה את העין ואת הנפש. בשלוחותיו הפנימיות יושב כפר: דליה. בתוך עמק, על גבעה, מצטייר כאילו על חוף הים. שלווה נסוכה עליו ועל המדרונים המוריקים סביב. רגע נדמה לך: לוּ ישבתי פה, חבוי בין ההרים… כאילו במקומנו אין אנחנו חבויים בין ההרים, אם כי המראה דל יותר. אך השלווה הן ישנה בטבע גם אצלנו. לא, ידידַי, לא מן החוץ באה השלווה… מה פתאום נאחזתי בשלווה, להתרפק כה עליה? כאילו מסוער אני ונקלע בכף־הקלע? לא, יקירתי. נתעיתי בשוא לרצות למצוֹא קשר בין הטבע וחיי נפשו של האדם, בשעה שלא היה עלי אלא ליהנות ממראה הטבע שזכיתי לראותו רגעים מעטים. המראה מראש “מזבח אליהו”, זה הראש הנראה גם לנו מכחיל באופק, המראה מראש זה לצד העמק הוא נהדר. החלטתי שהנה נטייל עוד הפעם באביב ואז “תוכרחי” לטייל עמנו. אקווה גם שנסדר לנו לינה שם ונבלה יומיים.

מובן שאתמול לא השכבתי את איילה. והיא חיפשתני בערב, אך הלכה בשקט לישון. הרכבת, “כאילו להכעיס”, נתאחרה. לולא זאת עוד הייתי מספיק להשכיבה.

היום, אחר הצהרים, טיילתי עם איילה עד המשתלה והיא לימדתני מה עושה הפרה, הסוס, וה“גשם הרץ” (הממטרה הסתובבה).

בשבוע הבא חושב אני לערוך טיול (אל תפחדי, הפעם נשוב מוקדם) עם “אנשי” וקבוצת שושנה לעין־דור. אמנם פרחים אין כמעט עתה. אך הימים יפים מאוד וטוב לנצלם ללימוד המולדת.

הלימוד עם ה“עמוסים” טוב. מעטים הילדים שצריך ל“חַמר” אחריהם. הצמאון לדעת – רב. מוחות עֵרים, מוכנים ורוצים ללמוד הכל. הכתבתי לך על שיעור הזימרה המשותף שגם דליה, נוֹעה ותחיה משתתפות בו? וזה הולך ומסתדר. דליה כותבת וקוראת תווים – מצויין. בשיעור האחרון נתתי להם מנגינה קטנה והצעתי להם שיחברו לה מלים. לדוגמא אמרתי להם שאפשר להתחיל ככה: – – – – שבנו לכיתתנו (שיעור הזימרה הוא בחדר האוכל, 48 ילדים משתתפים בו) ויוסף רייכנשטיין התישב ובן־רגע חיבר שיר. באו נירה ורוּת וחיברו שיר אחר, במשקל אחר. אולי נחבר לו יחד בפעם הבאה מנגינה? – אולי.

בתנ"ך – יהושע. מטיילים במפה כמו במשק עין־חרוד.

בערבים, אם רק לא נרדמתי מיד בבואי לחדר, קראתי השבוע והשבוע שעבר את ספרו של אהרונסון (בצרפתית) טיוּלים בעבר הירדן. חשוב רק לאנשי מדע. ראיתי את דלוּתי בגיאולוגיה, ואת ההכרח בלימוד זה. הרגשתי בכך כבר בטיולי שעה שמצאנו מאוּבנים, אבנים שונות, שכבות שונות. מצאתי בין ספרי ספר קטן בגיאולוגיה. אתחיל ללמוד בו, כנראה, מחר. אם כי הוא כבר מונח אצלי זה שלושה ימים. אך ההכנות לטיול גזלו ממני שני ערבים והקונצרט של אתמול…

לפי ספרו של אהרונסון ישנו בזכרון־יעקב אוסף גדול של צמחים ואבנים מכל נפות הארץ. ויש לי חשק רב לערוך אליו טיול, אם־כי המשפחה אינה אהודה ביותר, אך המדע – מדע, ואני מקווה שהם יקבלוני יפה. תכנית הטיול כבר מוכנה כמעט כולה. בכל אופן ראשיתה: לאום־א־זינת ברכבת. משם ברגל לרגלי הכרמל בתוך נחל המלח לשפיה ולזכרון. שני ימים בזכרון ובאוסף, הלאה נראה…

ה“קונצרט” בתל־יוסף מחר. השבוע חזרתי אתם ערב ערב. הכינונו שלושה דברים: “יעלה”, “ליל־מנוחה”, “אחי בני עמל”. זה האחרון של שפר (או שם דומה לזה) יהודי. שר אותו לוב. דבר לא רע. באי־רצון רב מאוד עשיתי את זאת: “לאפות קונצרט בין־שבוע”. גם אינני שׂבע־רצון מתוצאות העיבוד. ביחוד רע מאוד “ליל־מנוחה”, אך בקשותיהם־הפצרותיהם היו כה תקיפות ונכנעתי. בתקווה שלאחר החגיגה הזאת יתמידו ויתמסרו יותר למקהלה. ונדמה לי שתקוותי תתקיים. השבוע הייתי “הרוג”. בצהרים בשכבי לנוח רגע נרדמתי מיד. וכן בשבתי ליד מיטתה של אילה הנני נרדם. פעם ישנתי עד אחר שמונה, ובאה רבקה והעירתני, ואחרתי לתל־יוסף. בשובי מן המקהלה הספקתי בכל זאת לקרוא קצת, כי אחרי שירה, כידוע לך, הנני עֵר יותר. – – –

עבריה יקרה, עין חרוד, תרצ"ד

טוב ששלחת לי את אשכול⁹. הוא גזל אמנם מזמני, אך כדאי לי הדבר. אתמול בבוקר נסענו למקוה־ישראל, גם הסבתא אתנו, ועוד כמה ילדים שלנו. תרנו את המוזיאום ואת הגן הבוטני, ואספנו זרעים של צמחים אחדים. ביחוד הקסימתנו האזניה (aristolochia) המטפסת. גם מומורדיקה אספנו. היינו שם 5 שעות, ובערב הלכנו ל“הבימה”: “מעשה כשפים” ו“יום הששי הקצר”. הילדים התמוגגו. “מעשה כשפים” – טרגדיה מצחיקה, או יותר נכון: קומדיה מעציבה מאוד. הקהל גרוע משלנו. צחקו בהנאה והפריעו לשמוע. ואני בספרי ובכימיה. בהיסטוריה אני זז לאט. התפקרותי הולכת וגדלה. ידיעותי – לא בהרבה. קיטל (חוקר המקרא) אינו מצוֹדד את נפשי ביותר. הרבה מליצות של התפעלות מתוך השערה: ש“כך בודאי היה צריך להיות”. הכל קודש. שמואל – קוֹדש. דוד – קודש קדשים. חטאיו: בת־שבע, מות אוריה, הוקעת בני שאול – כל אלה מה הם? סוּלחוּ ויסוּלחוּ. וממנו תרוקם נפש משיח בן־דוד. ורק ה“דם הנקי” ששפך יואב – כ“כ מובן שאי אפשר להוריד שיבתו בשלום שאולה. הקדמונים כבר היו הרבה יותר ישרים ואמיצים בדעותיהם. ואשר לכימיה: נסיונותינו מצליחים. אני מתחיל לחוש קרקע תחת רגלי. מתחיל להבדיל בין חומצה לבסיס. יודע ליצוֹר מלח, יודע למזג ימין ושׂמאל (בסיס וחומצה) עד הגיעי לניטרליות מוחלטת – שלום ושלווה. לא אדוֹם ולא תכלת. שאַ. ים־המלח, ים המוות. יודע להפיק חמצן ומימן… אך מורנו איננו מורה. הוא אדם מצוין, וּודאי גם כימאי מצוּין. אך מורה גרוע מאוד. אינו יודע להקיף את כל הנסיונות, לתת להם “רעיון”, להביעו. אף אינו יודע להחיות נסיון בודד, לעשותו “יצוּר” שלם. כי מה ערך כל נסיון וכל דבר שאנו לומדים אם אינו פותח לנו אשנב קטן להציץ דרכו אל הנצח? לא שאני רודף אחרי “קוסמיות” או מבקש את ההתפעלות ה”דתית" אַ־לַ־בּאֶלשאֶ, אך את החי אני מבקש. ואם הדבר חי – הוא קוסמי. כי הוא מקשרני עם העבר ועם העתיד. אני מציץ דרכו לתוך הנצח.

בשבת בבוקר השכם נסעתי עם אבנר לים המלח. בירושלים נפגשתי שוב עם אמוץ כהן. אשתו דוקא בעד, אף הוא אינו נגד אך הוא קשור להרי ירושלים¹⁰. אשתו אומרת: – יש לכם סלעים קרוב לבית? הרים ועמקים? אז ילך אמוץ אליכם. הוא ג’בּלי¹¹, בכ“ז עוד לא נואשתי. הוא יבקרני באלה הימים. היינו ביריחו, על הירדן ובים המלח. לטיול שעלינו לערוך היתה זו הקדמה טובה, כי זה כעשרים שנה לא הייתי שם. אני רוקם מזימות להגיע בטיולנו עם חברת הנוער עד הארנון. בשבת הבאה אסע עם אבנר לחברון ולבאר־שבע. אולי נקח את אשכּוֹל אתנו. ובשבת השניה אקווה כבר להיות אצלכם. אצלך. מה שלום הקטנים הנחמדים שלנו? אני כ”כ מתגעגע אליהם – – –

דליה טובה ויקרה שלי, תרצ"ו

תודה רבה לך בעד מכתבך הנחמד, רק שגיאה אחת היתה בו. במקום “לוֹ” כתבת: “לא”. אני מתגעגע אליכם מאוד ילָדי הטובים.

פה יפה מאוד, הילדים עובדים בחשק. אחיך אשכּוֹל עובד מצוּין. אני מקווה שכאשר תגדלי, תעבדי גם את כמו אשכּוֹל. תעבדי בשקט ובחריצות וכשנטייל יחד תתעניני בכל הדברים שאנחנו נפגוש בדרך. אנחנו רואים פה איך ייבשו ביצות גדולות, שרק קוצים וצמחי בר גדלו שם, והן היו מלאות מים גם בקיץ. ועתה אפשר כבר לחרוש אותן ולזרוע והן נהפכו לשדות, וכבר גדלים שם חיטה נהדרת ותירס יפה. ראינו את העיר עכּוֹ ואת הים. גם גנים יפים ראינו. כאשר תגדלי תסעי גם אַת ותראי את כל המקומות האלה.

שלום לעוֹפר, תטפלי בו יפה. ושלום לאיילה הקטנה.

אוהבכם אבא

תש"א

אשכּוֹל יקירי, בחרדה ובדאגה רבה אני מביט אל השנה הבאה עלינו. זוהי שנתכם האחרונה ללימודים. אתה יודע היטב, גם לא הסתרתי את זה מכולכם, שלו היה הדבר תלוי רק בי הייתי משלח את כולכם לעבודה ומשאיר לכם רק שעות אחדות ללימודים, וגם אלו – רק לרוצים ויכולים. אבל בתנאי: בהתעורר הרצון תינתן לכם האפשרות לחזור; יהי זה בעוד שנה או בעוד חמש שנים, אך ה“ציבור” אינו מאמין שאפשר יהיה להגשים את הדבר. על כן נגזר עליכם ללמוד. ולכן: למרות רצוננו – נרצה ונלמד. אינני מאשים אתכם באי־רצון ללמוד. בתי־ספר רבּים, גם בכפר גם בעיר, היו מתברכים בכיתה כזו שלנו. אך יכולתכם, יכולת הרוב הגדול של כיתתנו, והדרישות שאנו דורשים מעצמנו (ושאתם תדרשו מעצמכם מחר בהיותכם בשדה העבודה והחיים) מחייבות עבודה נמרצת הרבה יותר. עבודת־לימוד כמובן. ועם כל הקושי, המוצדק בהחלט, עליכם להתגבר על עצמכם וללמוד.

ועוד דבר בני: אני, כנראה, “עוזב” אתכם. הוטל עלי לקבל את כיתה ה' (העוברת ל“ו”), להיות מחנך כיתה זו. שם ישנה באמת עבודת חינוך, ובשבילי. אתכם, בני הטוב, וגם כל חבריך וחברותיך הטובים והאהובים עלי באמת, אתכם לא הצלחתי. ביחוד בזמן האחרון. חשבתי שאתם הנכם כבר אנשים היודעים בעצם מהי זכות ומהי חובה, ומהי התחייבות. לכעוס עליכם ולענוש? ואם קרה לי פעם שנתפרצה גערה אחת על אחד מכם בשל שיעור שלא הוכן כראוי, או שלא הקשיב לו כהוגן, או בשל יחסים בלתי־אציליים במקצת אל חבריו, – הן גערה זו אוכלת אותי יותר משדגדגה את קצה תנוך־אזנו של הנזוף… אך גם איני חושב שגערות אלו הן שהזיקו לי ביחסכם אלי. אני “בטוח” שגם אחד מכם לא יגיד זאת. אך מה שברור לי יותר הוא שלא זכיתי לרכּוֹש את אמונכם. אף לא את נאמנותכם. כנראה שמחנך “מופתי” אינני, ביחוד לגדולים. עלי להשלים עם זאת ולא להאשים אתכם, גם אם ארצה לחשוב את תלונותי לצודקות. ועל כן אמשיך בדרכי הבלתי־מחנכת, ותהיה זו גולת הכותרת למפעל החינוכי שלי ב“כיתת העמוסים” אשר אני עומסה זה שנים: לא עונש קיבוצי, אף לא עונש פרטי. ואשר לו המצפוּן – הוא אולי ישלם פיצויים בימים הבאים… – ואנחנו נטייל לעמק החוף! לדאבוני עלי להזהיר כמה אנשים טובים שתשומת לב לא מעטה נקדיש לצומח בעמק החוף, ואני גם מתכונן לזה. אני מקווה שנגיע עד “מקוה־ישראל” עם הגן הבוטני שלה. וגם אקווה שלא נצטרך לריב יתר מדי על ההקשבה בשעות הטיול. – – –

עבריה יקרה, ירושלים, יום ששי, א' באב תש"ג

מה תאמרי על הפרידה החטופה שלנו? אף לא הספקתי להגיד שלום לילדים ולך. ואני עוד קיוויתי שנספיק לטייל קצת עם הילדים בכרם, לשוחח מעט. ופה דוקא, הדברים אינם זזים. השיעורים יתחילו אך ביום השלישי, ולא בראשון, מפני ההלוויה – שתחול ביום השני. השיעורים יתקיימו בערבים מ־6 או מ־7. כל היום חפשי אני לנפשי. אך מיד “יצרתי” לי תוכן־חיים. עוד באותו יום, ראשון לבואי, הלכתי אל יהודה קופמן¹², ההיסטוריון וביקשתי ממנו שידריכני בקריאת ספרי היסטוריה לתקופת הבית הראשון, הוא נתן לי מיד שני ספרים, שניהם באידיש. האחד קטן, וכבר קראתיו, נכתב ע“י אברמוביץ ומנס. שני בוּנדיסטים. מצומצם ומרוּכּז וטוב מאוד. פוקח עינַים. ובסופו “תורה חדשה”: הגורם למלחמת יהוה בבעל הוא לא המעבר מחיי מדבר לחיי איכרים, כאשר למדנו אצל מוסנזון¹³ כי אם המעבר מחיי איכרים לחיי עיר. מלחמת מעמדות. הטענה: האם בימי אליהו חל המעבר מחיי נודדים לחיי כפר? ועד אז הן לא היה כל נסיון למלחמה בבעל. כל התקופה הארוכה מימי יהושע ועד אחאב – שקט. עבודת הבעל והעשתורת בעיר המלך החדשה עם ההוללות והביזבוז אשר ליווה, הבליטו עוד יותר את ניגוּדי המעמדות – על כן מלחמה לד' בבעל. אחדות מלחמת הנביאים: המלחמה הסוציאלית הגלויה (מוכרים אביון בעבור נעלים) והמלחמה ליהוה – מקורן אחד. אחדות ה”אלוהים" (אין אומרים כבר אלוהים וברבים, אלא: “יהוה”) היא להדגיש את שוויוֹן בני־האדם בעיני יוצרם, ואי־הצדק בחלוקת העם, בני האל האחד, למעמדות. אני נלכד מאוד לדברים האלה. אולי מפני שזהו ספר ההיסטוריה הראשון בימי חיי שאני קורא, מלבד ליבושיצקי ויוסף פלביוס. עתה אני מתכונן לקרוא ספר שני, גדול, בן כמה מאות עמודים, של חיים שויס, גם הוא באידיש.

הספקתי לבקר אמש בקולנוע. נתנו את יודושקה גולוביוב. תיאור מחיי העריצות של בעלי האחוזות ברוסיה, במאה שעברה. התאווה לכסף שולטת על הכל. דיכוי העם וניצולו מזעזעים. הגיבור הראשי – נפש מתחסדת, עלוקה מסולסלת הפיאות, אשר בתאוותו לכסף הוא רואה בשוויוֹן־נפש במות בניו וקרוביו במצוקתם שנגרמה להם על ידו.

בשובי ב־9.30 מהקולנוע הלכתי ישר לאסיפת מורים שלנו שהתקיימה עם בּרל כּצנלסון בשאלת בית־הספר והנוער. אך על זה לא אכתוב לך הפעם כי הדברים ארוכים. נתלקח ויכוּח “חם” מאוד בשאלת בתי־ספר מיוחדים לילדי העובדים, או בתי־ספר כלליים וחדירתנו לתוכם. (כמובן בערים או במושבות) בּרל הזכיר את אביך¹⁴, את עמלו העצום ופירותיו המעטים.

ברחובות עוד לא הייתי, אף לא במקוה־ישראל. הנני יוצא עתה לרחוב למצוא איזו מתנה לעוֹפר. אם לא אמצא אשלח רק “דברים טובים”.

שלום לך, יקרה שלי. כתבי מה ידובר באסיפת הערב על בית־הספר המשותף. – – –

עבריה יקרה, ירושלים, תש"ג

היום נעשיתי שוב תלמיד. זואולוגיה. ניתוח בע"ח שמעולם לא טיפלתי בהם. ראשוני בעלי החוליות. היצור שניתן לי לניתוח – “רצחתיו נפש” (מובן שהוצא מאלקוהול) והבזיון היה רב. השמנדריקים שהיו אתי ניתחו יפה, הם כבר אומנו בניתוחים כאלה. אך אַל יאוש.

שכרתי חדר כמובן בכפר הערבי. חדר קטן אפל, חלון אחד. אך אומרים שעל הר הצופים אין צורך ברוּח. החדר די קריר. בית ערבי! אך גם די נקי. יש גם שכנים יהודים. והעיקר: מראה נהדר על מדבר יהודה, ים המלח והגלעד. וקרוב מאוד לאוּניברסיטה. מהלך 5 רגעים, אף פחות מזה. ושכרו – לירה בחודש. אני חושב לבוא הביתה בשבת הבאה. כי התכנית עם סבוראי בטלה. ועלי לסדר לי ארוחות בוקר וערב. אקח מהבית זיתים ושאר ירקות. תה אקבל אצל השכנים. והכל בסדר.

בשבת אני נוסע עם רמשן אחד ליריחו. נסתובב כל היום בנחל כּלת לאסוף דבורים וצרעות ושאר פשפשים.

מה שלום הקטנה? עודה זוכרת אותי? שלום לדליה, עוֹפר, איילה. עבדו, למדו ונגנו וכתבו. אַת אמא אַל תדאגי לי.

אוהבכם אבא

אמא וילדים יקרים, ירושלים, תש"ג

היום, יום רביעי אחה“צ, אני “פנוי”. עד שלוש “למדתי” ואחר – יצאתי לחופש. כל שלושת הימים הראשונים של השבוע הייתי כּפוּת משמונה בבוקר (גם משבע) עד שעה 9 בערב, ובאמצע חטפתי ארוחת צהרים. ארוחת ערב – אחר 9. אבל סוף סוף סידרתי לי את החדר: החלפתי את המזרון ותיקנתי אצטבּוֹת בארון הקיר, וערכתי עליהן את בגדי, ניירותי, “כלי־המטבח” ויתר הדברים – ממש לראוָה. והיום אחה”צ נסעתי העירה לקוּפת חולים, נבדקתי אחר צפייה של שעה, לא יותר. ועוד מעט אקבל את משקפי החדשות ועינַי תפּקחנה. ועתה אני יושב במסעדה בּפּינה, וכותב את המכתב. בעוד חצי שעה עלי ללכת לשיעור בערבית.

הימים גדוּשים, בעיקר אני נהנה מהעבודה בפיזיולוגיה של הצמח. נסיונות קלים וטובים. כל דבר שאני עושה מיד אני שואל את עצמי: אפשר יהיה לעשות כמוהו בבית? לפי שעה הכל טוב. נראה מה יגידו הנסיונות הבאים. לעומת זאת הזואולוגיה של ה. מסורבלת יותר מדי. שפתו העברית אמנם נקיה כמעט משגיאות, אך ההסברה מעורפלת וגדושה שמות לטיניים… ואם כי יש גם תוֹכן מענין בהרצאתו, הרי מגובבים בה הרבה פרטים הידועים בוודאי רק ל“יודעי חן”, ומעט מאוד מהם נהיר לתלמידיו הלומדים אצלו כבר שנתיים, ועוד פחות נהיר לכותב הטורים האלה. הבוקר שקענו בנוצות עד צואר: תולדות הנוצה, ואחר – תולדות השׂער, ולפני זה תולדות הקשקשים. התגרדנו משפע הקשקשים, סימרנו את שׂערנו – ולעוֹמק הסוגיא לא הגענו. ותלמידיו הנאמנים – עוד פחות ממני. כשרון מיוחד, או אולי נטייה מיוחדת לאנשי המדע האלה להיטפל לענינים רבּים קטנים, לענינים נידחים, לסבכם ולהסתבך בהם ועל העיקר לא להדגיש, גם לפסוח עליו. ההפך הגמור ממנו – י. ליבּוביץ. ממנו אני נהנה הנאה גמורה. אותו יכולה גם דליה להבין בלי מאמצים רבים. ואף את המקומות הקשים בהרצאתו הוא פורש בבהירוּת עד שעל כורחך אתה מבין ויודעַ, שזה הדבר אינו ידוע לך, אך ה“בלתי ידוע” הזה מוגדר וברור. בשעה שאצל ה. יש שגם הידוע לך מתחיל להיטשטש… ובכ“ז – אני מגזים קצת בזה. כי סוף סוף הוא אינו נורא כ”כ וגם ממנו אני לומד הרבה.

זהרי מכניסני לפיתוסוציולוגיה, לסוציולוגיה של הצמחים. ואם כי אין אני נוטה לסוציולוגיה בכ“ז מתחיל העניָן לעניין. ודווקא הוא מעלים עינו מן הפרטים ומשתדל להקנוֹת מוּשׂגים מקיפים, והאמצעים די ברורים. אייג עבד על זה הרבה מאוד והכין חוברת שבּה רשומים כל צמחי הארץ ותפוצתם בעולם. אנחנו אוספים צמחים (את רוּבם הגדול אני מכיר) ולפי ספרו של אייג אנחנו ממיינים אותם לאזוריהם וקובעים על פיהם את אופי המקום שבּו אספנום. לפי זה מתברר שכּל צמח אינו “מרחף סתם בעולם” אלא שהוא קשור לאיזור מסוּים, בו הוא אזרח קבוע, ורוּבם אינם יוצאים “מארץ מולדתם” לנדוד ל”חוץ־לארץ", וכך נוצרות חברות של צמחים. וכמובן ישנם גם “יהודים” הנדחקים לכל מקום ומסתגלים לכל התנאים. רוּבּם הם בני־החלוף, החד־שנתיים… מספיק לנו, עוד מעט יהפך המכתב לשיעור.

צריך עוד מעט ללכת. ובכן: בקשה אחת: בהזדמנות הראשונה – לקחת ילקוט מהמחסן שלי, לשים בו כיכר לחם טוב, בלתי שרוּף. חתיכות אחדוֹת גבינה “ברינזה” עטופות היטב בניירות, גם צנונים אחדים ושאר ירקות, לקשור את הילקוּט היטב ולשלוח באוטו החלב על שמי ל“תנובה”. הדברים שלקחתי אתי, אם כי הכבידו עלי קצת, אני עוד נהנה מהם. את הלחם אגמור מחר, והוא עוד טוב. חבל שלא לקחתי אתי אז את עופר, הדרך כה יפה. אמנם אחרנו קצת ובאנו כבר בלילה לירושלים, ולאוטו העולה להר הצופים חיכיתי לשוא. העמסתי את כל רכושי על גבי ועל ידי וצעדתי אל ההר. היתה סכנה כי תקרענה הרצועות והכל יפול. הצנצנות תשברנה… אך באתי בשלום, ומזיע כהוגן, אל חדרי. גם היה די נעים בדרך. שקט. שדות תבואה מאירים לאור הלבנה. ופני הקטנה שלנו¹⁵ מלווים אותי בחזון, ואף אתם נקהלים כולכם סביבה, אני כבר מתגעגע לשוב… אבל, חזק ואמץ, צריך ללמוד.

כן. מביתי רואה אני בכל בוקר ובכל ערב את הרי הגלעד, ואת בקע היבוק, ממש אותם ההרים הנראים מבית־הספר שלנו ומן הגינה. ועל ידם אני שולח מדי יום שלום לכם. אני מקווה שהם ימסרוהו בנאמנות.

שלום רב לכולכם, שלכם אבא

קונצרט הבחינה יהיה בשבת הבאה בבוקר! והתזמורת בליל שישי! זכוֹר!

גם כתבו לי וכתבו על הקטנה.

שלום לך עבריה יקרה, תש"י

השיעורים של שטייניץ¹⁶ יפים מאוד, “מאירי־אזניים”! והיום נוסף לנו גרינטל, פתיחתו מענינת מאוד. ה. ש. מרצה לנו על מוּסיקה תכניתית, ענין מענין לענות בו. היא “טובה” אך לא יותר מזה. קשורה אל הספר ומוסרת מה שקראה בו על הנושא שהיא מלמדת. הדברים לא באו אל קירבה ולא מקירבה הם נובעים. יש שנדמה לי שהיא עומדת לפנינו ומצביעה על “בגדי המלך החדשים”… אבל הפעם אין המלך “ערום” אלא לבוש “בגדי צבעונים” מטורפים ועושה העוויות של מטורף, והיא עמלה להוכיח לנו שהצגה זאת היא דוקא לילדים… טיל אוילנשפיגל. לץ הולל ריק, ללא כל רעיון מוסרי. (של ריכארד שטראוס) העוויותיו המוּסיקליות מזכירוֹת את “מיקי־מהו” עם המפלצות האיומות ותעלוליהן. ואַת יודעת את יחסי אל אמנות זו. אני חושב שהיא חינוך מוצלח מאוד להיטלריזם. שום העוויה אכזרית ושום תנועה אכזרית אינה פסולה בעיני יוצר מיקי־מהו זה. שום אקורד מטורף קורע אזנים ושום “שטף” מנגינה אינו פסול… “שטף”? – רסק. רצץ, סירוס מנגינה ורעש מחריש אזנים… וזאת דוקא לגיל הרך? ואם אני אומר לך “שום רעיון מוסרי” – אין דברי מופשטים, כי היצירה הזאת מלווה מלים, וצריך לספּר בשעת הצגת הנגינה הזאת: היה היה לץ הולל… והוא פרץ, כשהוא רכוב על סוסו, לתוך השוּק… והוא לעג לאנשי הדת… (למה? ככה) ללעוג לאנשי הדת? – בבקשה. אבל לפני כיתה ג־ד־ה? ועוד דברים מעניינים כאלה. והרמוניות כאלה ומנגינות כאלה…

ודווקא מתעורר בי חשק לעסוק קצת בהוראת המוּסיקה, ודווקא עם הקטנים. חבל שהזנחתי שנים כה רבּות עולם עשיר ונפלא זה. ואם פרצו לתוכו מטוֹרפי־נפש וסכסכו אותו, האם לא נשארו לי עוד נאצלים וטהורים לשאוב ממעיינותיהם?

שלום, בימבילי¹⁷ יקרה שלי, ירושלים, תש"י

תודה לך ולאמא עבור המכתבים שלכן והפירות ששלחתן לעופר והבגדים ששלחתן לי. אבל מדוע כתבת כל־כך מעט? אין לך מה לכתוב? על נגינתך, ועל הדגים, ועל הספר שאַת קוראה כעת, ועל מעשיך בחוֹפש… אלף דברים אַת יכולה לספר, ואלף ואחד דברים אני רוצה לשמוע מפיך – ואַת רוצה להיפטר מכל העניין בציור קטן? הציור אמנם נחמד, אבל אני רוצה עוד. אַת יכולה אמנם לשלם לי כגמולי ולהגיד: – “אם כן ספּר לי אתה אלף דברים לפחות. על הסיפור האלף ואחד אוותר לך”.

ובכן. קצת בכל זאת אספּר לך. פחות מאלף דברים. ראשית: אני לומד כל היום וגם בלילה, שירים חדשים וסיפורים על קומפּוזיטורים ועל יצירותיהם. אנחנו שרים שירים נהדרים של מוצרט ושל שוברט, שירי תפילה קדושים וטהורים, והיוֹם למדנו שיר “אל יבנה הגליל” בעיבוד של נחמיה וינַבר¹⁸, סַפּרי את זה לאמא. היא מכירה אותו. הוא היה ידידנו עוד בהיותנו בברלין. יש לו מקהלה גדולה ויפה בניוּ־יוֹרק והוא שר שם שירים עבריים רבּים, ורבים הוא מעבד בעצמו. שירים ישראליים ביחוד. והעיבוד היפה של “אל יבנה הגליל” מצא מאוד חן בעיני. עליז מאוד ומלא שינויים. ההתחלה דווקא רצינית, לאט ובלחש.

באמצע הכתיבה צילצלו והפסקתי ורצתי לשיעוּר. למדתי עתה אצל מורה של דליה, שמו גרינטל, אמא מכירה אותו. הוא מורה מעניין מאוד. הבטחתי לו שאשלח אליו בעוד שנים אחדוֹת עוד בת אחת לירושלים (הוא יושב בירושלים). הוא שאל אם “היא” מנגנת בחשק, ואם היא מתמידה, ואם היא מנגנת שעות רבּות בכל יום… אמרתי לו שהיא מנגנת דווקא בחשק, אבל היא לא מתמידה כל־כך, ושעות רבּות איננה מנגנת, ויש שהיא משחקת עם חברותיה בהתלהבות כל־כך רבה עד שהיא שוכחת בכלל את הפסנתר. אפילו את הדגים הקטנים הנחמדים שלה היא שוכחת לפעמים, אבל לפעמים היא אוהבת להסתכל בכוכבים…

המורה של דליה שאל אם צריך להכריח את הילדה הזאת לנגן, ומה דעתי, אם כדאי לקחת אותה בחזקה ולהושיבה על יד הפסנתר. הוא חושב שזה כדאי. גם אם הילדה תכעס עלי קצת – לא נורא. העיקר שהילדה “הזאת” תתרגל לנגן יום יום לפחות שעה. ולנגן ברצינות, בשכל, במחשבה. ואין דבר אם אכריח אותה. אמרתי לו שנדמה שהיא לא תכעס עלי כלל אם אושיב אותה, וכלל לא צריך להושיבה “בחזקה”. אבל אני גם אינני אוהב להזכיר לילדים שלי שצריך לשבת ללמוד. לא את דליה הושבנו, לא את עופר הכרחנו, גם לא את איילה זירזנו. – אף פעם. מה פתאום אתנפל על הילדה הזו?

מה דעתך אַת על “הילדה הזו”? באמת נצטרך להושיבה בחזקה על יד הפסנתר?

אולי תעזרי לי אַת בימבילי חכמה שלי, תשפיעי על “הילדה הזו”. הן אַת מכירה אותה יותר טוב ממני. אַת גם נפגשת אתה לעתים יותר קרובות… הסבירי לה שעולם הנגינה כל־כך עשיר, כל כך מעניין, כל־כך יפה ונהדר שכדאי להקדיש לו זמן רב רב מחיינו. וביחוד עכשיו שהילדה עוד לא מלאו לה תשע שנים ועוד אין לה שיעורים רבים בבית־הספר ובעבודות המשק אין היא עסוקה עדיין. על־כן עליה להזדרז ולעבוד דווקא במרץ רב ולהספיק הרבה הרבה מאוד.

שלום לך ילדתי, אהובה שלי, אני מקווה שתמלאי את בקשתי, ותודה לך מראש.

ולהתראות בקרוב ־ אבא אוהבך

ושלום לדגיגים ולכוכבים. האם שמת לב שבין תשע לעשר כבר רואים יפה את “קשת”? הוא עולה אחר “עקרב”, מעברו השני של שביל החלב.

שלום לאיילה. אולי תכתוב לי דבר מה? שלום לחסיה. עוד היא מלקטת תוּתים?

יקרים שלי¹⁹, מוצא, יום ג' תשי"א

מיום ליום דוחה אני את הכתיבה. עתה יש לי הזדמנות מצוינת, יש לי איזה מיחוש ביד, והשכּבתי על ערשׂ דווי. לטייל אי אפשר, גם השמים סגריריים… הלוואי וירדו גם אצלכם גשמים. ועתה דו"ח:

א. בערב הראשון לבואי הרצה פה ליבנשטיין (לבנה) על פרשת עכן בקשר עם השוֹד שפשה בנוּ בשעת המלחמה. ההרצאה היתה דרוכה מאוד. אחזה בציצית ראשם של האנשים. היו שאמרו: הלא הוא דתי. מאמין בד'. הזקנות נהנו מאוד, גם אני. מעניין מאוד יחסו של הנוער. לא הספקתי לדבּר אתם.

ב. ה“סדר” היה חגיגי מסורתי. רק עד האוכל. אחדים מ“זקני העדה”, “מלמדים”, כוּבדו בקריאה יחד עם הרופא. הרופא הוא אמריקני, יודע עברית לא רע. הוא קרא כמובן את מרבית ההגדה ואנחנו קראנו קטעים. אני הגנבתי את ה“תם” של אלתרמן שהופיע ב“דבר” לחג. הדבר מצוּין, גם עשה רושם. האוכל היה “כדת”. אחרי האוכל ניסה “הנוער” לשיר ולקרוא מן ההגדה של הקיבוץ. היה קצת חיוור. בשני הימים הראשונים לבואי טיפטף גשם ורוח נשבה. אני חיכיתי לסמדר ודליה – לשוא. השאר אתם יודעים. ביום השישי התבהרו השמים, ומאז אני “מטייל” יום יום. בחצר ובסביבה. הגעתי לקסטל וסביבתו (מרחק 20 רגע). על יד כביש הקאסטל, מצאתי אוצרות מאובנים. וחבל שלא לקחתי אתי את פטישי… הגעתי גם לצובא. (חלק הדרך באוטו) ירדתי לעין־ראפה, בגיא מתחת לצובא. פנה נחמדה חבויה בהרים, מיושבת ערבים. ספק אם יש שם יותר מעשר משפחות, אבל מעובדת כל־כך יפה! משם הלכתי לאקוה־בלה, מעין ש“קרית־ענבים” שואבת ממנו, ושם עדה קטנה של אלונים נהדרים. שם זכיתי הפעם לראשונה לגלות את פרחי העליים. אוי לקרחתי! עד עתה לא הצלחתי לראותם! שמחתי מאוד. אספתי והגדרתי צמחים רבּים. אחדים גם חדשים לגמרי בשבילי. הגדרת הצמחים מעסיקה אותי ביותר. עם אנשים כמעט שאיני נפגש. רק בשעת האוכל. ודווקא ישנם פה אנשים נעימים. ק. מ“קוּפת־חולים”. נעים מאוד להפגש אתו, אבל הוא הולך תמיד לנוח, ואני חס על זמנו, מזמין אותו להסתובב מאחורי הבית, לחפש צמחים (הוא היה פעם בוטנאי) ובינתיים גם לשוחח – הוא מסתלק והולך לנוח. אתמול באה הניה יבניאלי. בערב נפגשנו. סיפרה לי על דליה במין התפעלות…

שלשום בערב הציעו לי שיעור בתנ“ך. אמרתי: יששכר. לפי שירת דבורה, גדעון וברכת יעקב, אחדים נהנו וביקשו המשך. רוב האנשים אדישים כנראה. אחדים גם מתמרמרים: ביטול יעקב אבינו כנביא, יחס הבוּז ל”סבא יששכר" (אולי היותי ב“עין־ראפה” הזכירה לי את יששכר). אמש בכל־זאת ניסו לארגן שוב את החוג, אך כל מיני מעצורים דחו את הענין, ואני שמחתי: מיחושים ביד זרזוני ללכת לשכב.

עתה אני נח. היד – לא כּלוּם. גשם מטפטף מפעם לפעם. הירגָזי מנעים לי כל בּקרי. שירתו עליזה, רעננה מאוד. דרורים, ברוך־השם, אין פה רבּים ואינם מפריעים לשמוע. ירקונים ישנם פה, אך לא בכל בוקר הם שרים. מעניין מאוד. כדאי היה לעקוֹב אחריהם ולמצוא את הגורם. אני אוהב מאוד לשמוע שירתם. היא חד־גונית בצליליה בכל “דלת”. אך “דלתות” אחדות למנגינה וכל אחת שונה מחברתה, וצליליה צלולים, מצלצלים, ולסוף היא מסיימת בדג’ג' ארוך שיש בו הרבה כליון נפש.

חבל שסמדר לא באה אלי, חבל שהיא איננה אתי פה. היינו מטיילים יחד ונהנים.

את בוודאי ספגת תורה בכנרת מלוא־חפנַיִם ובודאי גם חמסין… אך מה חמסין ומי חמסין לאדם שנפשו גחלים להטה?

על מה אני מצטער? הפסדתי צרפתית עם ה“פריזאית” שלנו, ואת הקונצרט שבּו משתתף עופר בעין־גב.

ההיה אשכול בחג בבית? מה שלומו?

הדוֹאר הולך.

שלום, משה

---

לאיילה

מאת

משה כרמי

איילה, יום ב', כ“ט תשרי תשי”ב

מה שיֶה יֶה! אני יושב לכתוב אליך. הצרה היא שאני שטוף-שינה כל הימים וכל הלילות. כשאני רק מתיישב, מתחיל לאסוף עשתונות לשוחח עמך – אני נשען, רק לרגע שני רגעים, על הכר ונרדם מיד. והן כל הימים בשכבי בבית-החולים “כתבתי” אליך. “כתבתי” בלי הרף. רק היד לא יכלה להחזיק בעט. והתנחמתי: הנה אבריא ואנוח. – אז אכתוב לך. ומה השינה הזו? הנה שלשום בערב ביקרוני רינה שלך וצלילה דובי (תלמידה אהובה שלי היתה, ועתה היא מדריכה, מורה לתנ"ך, בחברת נוער “שלכם”). נתפתחה “שיחה” – בינינו (הן אומרות שזו היתה “הרצאה”) על התנ“ך, על סיפורי התורה. כשעתים ארכה “השיחה” – אחר זה לא יכולתי להירדם, כדרכי כשאני מתרגש קצת: אחרי קונצרט בתל-אביב בהיותי תלמיד הקונסרבטוריה “שולמית”, אחרי שירה במקהלה אחרי שיעור “מוצלח” בתנ”ך, אחרי קריאת ספר רציני (אחַי, גיבורי התהילה"). ו“השיחה” הזאת עם שתי הילדות הן היתה מכתב אליך, אליך. אחד המכתבים הרבים החתומים בלבי אליך זה ימים ולילות. והנה באו חברותיך ו“תחטופנה” את המכתב - וסליק! וגם מנוחתי התעופפה אחריהן… אולי מגע המבט החי, אולי מגע הקול החי הם המעוררים אותי. ובפנותי אליך - רחוק מן העינַים – רחוק מן הלב? האָבד לי הכשרון לחיות בחלום, בדמיון? בלב? הן כל הימים חלמתי “אותך”. הזיתי “אליך”… בקיצור: בלי אקדמות ואנסה לספר לך כל אשר קרה לי, כל המסות אשר עברו עלי “מאז ועד היום”.

בלילה שכבתי עֵר כי לא יכולתי להירדם. ראשי כאב וסביב לעינַים לחץ. לא רציתי להעיר את סמדר ואת אמא, גם לא רציתי להטריד את ד"ר קלנר, להזעיקו אלי. קמתי והלכתי אליו. מצאתי מקל ונשענתי עליו למען הבטחון. תעיתי קצת בדרך, לסוף העירותי את זרובּבל, גם את אמא של צופר, וזרובּבל הראה לי את ביתו של קלנר. זה נתן לי “שני כדורים בראש” כמקובל בינינו. דיברתי אתו בבטחון כזה שהוא ליווני רק צעדים אחדים והניח לי ללכת לבדי הביתה. ושוב תעיתי. טיפסתי על ערימות אבנים, על תילי אדמה גרופה, ונדמה לי שגם הגעתי לבריכת השחייה אשר מעל לביתנו. הסתובבתי עוד הרבה בין הבתים והגעתי סוף סוף, כנראה, הביתה, כי בבוקר מצאתני אמא שוכב חסר הכרה במיטתי אז העבירוני לחדרי-החולים, ואחרי כמה ימים העבירוני לבית-החולים בעפולה. גם שם שכבתי כנראה יותר מימים אחדים. ומכל אלה – היום איני זוכר כלום.

מרגע עזבי את קלנר נשארו לי רק זהרורים דקים של זכרונות. אני זוכר את אמא יושבת על ידי, ואני בא אליה בטענות על שאגאל על שאינו מצייר את חרפת הגלות… גרדי, ירבו ימיו הטובים, סיפר לי אתמול שבשמרו עלי בימים הראשונים התחננתי אל ד' שלא ייטפל אלי כל-כך, ולא יזדרז כל־כך לקחתני אליו. טענתי שיש לי עוד כל-כך הרבה דברים לספּר ולהראות לסמדר ולכל הילדים. מי יראה להם את הכוכבים, את הים, את הצמחים ופרחיהם? ואת סיפורי התורה והנביאים עוד לא סיימתי אתם. כל הדברים האלה דווקא זכרתי. גם זכרתי שד“ר פליישמן ניגש אלי: – אתה זוכר אותי? – כן. בוודאי, ד”ר פליישמן. ואני גם שמח להיפגש אתך. ולחצתי ידו. ענה: - כן. זה רגש דוּ צדדי. ותיקנתי לו: – רגש הדדי, ואמא אומרת שהייתי אז מחוֹסר הכרה, אבל המוח, השכל עוד חי, ביחוד כשהדקדוק מדגדגו. דליה, בשנתה הראשונה בגן, עמדה פעם ובכתה. שאלתה פרומקה: – מה אתה בוכה ילד? ענתה: - אני לא ילד, אומרים לי מדוע אַת בוכה ילדה. ובינתיים נפסק הבכי.

לאחיות בלבלתי קצת את המוֹח. את כולן שאלתי לשמן ולמקום מוצאן. אך לא את כל השמות אישרתי. אני זוכר גם ויכוח עם אחת שהציגה את עצמה כ“זהבה”. לא הסכמתי. הודעתי לה ששמה “רחל מקרית-חיים”. ואמנם אחר-כך, בהבריאי, נתברר לי שישנה שם באמת רחל מקרית-חיים. איני יודע במה זכה השם הזה. אבל נטפלתי אל זהבה והכרחתיה לקבל את השם החדש. גם “הצלחתי” ל“שכנע” אותה: – בואי נא הנה, אַת, רחל מקרית-חיים, את מתעקשת להקרא בשם זהבה, הן חתן נחמד בוודאי יש לך. גשי אליו, אַת עם עיניך השחורות ושׂערותיך המתולתלות השחורות והגידי לו: שמע, דודי, קרא לי “זהבה”… אַת מתארת לך מה יצא מזה?…

מה עוד אני זוכר מבית החולים בעפולה? מלחמות קשות ומרות עם הסניטארים. גם האחיות, שהן בדרך כלל טובות לב ונחמדות כל-כך, גם הן חָברו אל מחנה אוֹיבי. ואפילו אמא. כּאַב לבּי בראותי גם אותה מבעד לערפלי הכרתי המעומעמת בהיאבקותה עמי, גם מזעיקה את הבחורים שחורי העין ושׂער, קשוחי-לב, גוי אשר לא אדע לשונו, שׂשׂים אלי-קרב… יורד הייתי בכל מיני דרכים מן המיטה. שואף להסתלק בחשאי ולהסתנן בצנעה אל חדר קטן, ידוע, לסגור את דלתו, להתבודד בו ולעשות שם מיני מעשים כאלה שכל אדם הגון עושם בסתר ואין הם מעסקם של אחרים ובגמרו הוא רוחץ ידיו, מנגבן ויוצא לו כשהוא צועד בנחת, מחליק על כרסו מדושן עונג ומצפונו נקי. יהודי אינו יכול לחיות בלי מצפּון, כלומר: מקום צפוּן, בו יוכל לעשות מעשהו, זר-מעשהו. כך טענתי אל אמא, והודעתי לה שהויכוּח בינינו, בענין בית-כסא למשפחה בקיבוץ – נגמר. לבי עם לב כל חברי הקיבוץ בכל רחבי הארץ, בשיא האידיאלים הזה המשותף לכולנו, ועל אף הפירוד ועל אף ההסתה, מעי עם מעיהם יהמיוּ. גם נכון אני למאבק משותף להשגת המטרה הנשגבה היחידה אשר נשארה משותפת לכולנו. ומי יודע איזה עתידות עוד צפונים לה… אַת חושבת שזה הועיל? הם היו תופשים אותי, ביחוד הסניטרים, בזרועותיהם-ברזל והיו משכיבים אותי בעדינות ובלי עדינות חזרה במיטה. רק אמא עוד היתה מנחמת אותי ומשדלת אותי בדברים רכּים ומשכנעים – לא משכנעים: אסור, אסור. הרופא אסר עליך לרדת מן המיטה…

והמאבק הזה נמשך גם אחר שהגליתי מעפולה לבית-החולים “בילינסון” אשר בפתח-תקוה. ייזכר לי הדבר לטוב, דבר עמדי יחידי במערכה ימים על ימים, במולדתי השניה (בעמק) ובמולדתי הראשונה, על גבעות פתח-תקוה, במקום כּרמי-ילדותי ופרדסיה. יחידי עמדתי בכל הקרבוֹת ללא כל תקווה לנצח. כחיית-בּר אסרוּני בכלוּב מיטתי ודפנות הברזל שלה קשורות אל מסגרת המיטה בחיתולים. וחיתולים מחברים מהדקים דוֹפן אל דוֹפן למען לא אוכל לפרקן ולהסתנן. מי מנה ימי מאבקי ולילותיו? ומי נתן מספר לקרבות אשר בהסתיימם השכּבתי שוב במיטתי מר נפש בבושת פנים… עד אשר נגמרה המלחמה בנצחונם המוּחלט, ואני נהפכתי לששון-לבי ולתמהונו הרב לסוסון חבוב נורמלי, לסוסו של הברון.

את זוכרת בוודאי את השיעורים שלנו בטבע האדם. על המוח הגדול ועל גזע המוח. המוח הגדול שולט על השרירים הרצוניים (של הידיים, הרגלים וכו') וגזע המוח – על השרירים הפנימיים, החלקים ברוּבם; צינור העיכול, הסרעפת (הפדר) הרחם, הלב, השלפוחיות והאיריס. כל השרירים האלה פועלים “בעצמם”, בלי ידיעתנו ובלי יכולת להשתלט עליהם. ומה יתרון האדם על הבהמה? מוחנו הגדול משתלט לרגעים מספר על השלפוחית, הפדר (הסרעפת) ועל קצה צנור העיכול. לאט לאט הוא משתלט עליהם. עם גמר שנת חיינו הראשונה מתחיל הוא בזאת למען נוּכל לחיות חיי חברה, למען נוכל לשבת יחד בחדר האוכל ובחדר הלימוד ובקולנוע ובקונצרטים… בכל כיתה כשאנו מגיעים לפרק זה אוהב אני לספר את ה“מאורע” עם סוסו של הברון. כל העדה בפתח-תקוה, אנשים, נשים וטף, עומדת בשערי המושבה לקבל פני הברון – ואני אז ילד. הברון יושב במרכבת-יחיד יפה, מחזיק במושכות וסוס אפור נהדר מושך ונכנס לתוך המושבה. כולנו מקבלים פניו ב“ברוך הבא” חגיגי ונרגש. פתאום מרים הסוס את זנבו… וכדי בזיון וקצף! עד היום איני יכול לשכוח את התדהמה שנפלה, את האכזבה המרה! מול הבּרוֹן! ברגע נשגב זה! וזהו סוסו של הבּרון? מה לעשות? אין לבהמה מוח גדול כשלנו. – – –

יום ד', ט“ו בחשון תשי”ב – 14.11.51

אני רואה שמגילתי הקודמת על סיריה ובקבוקיה ו“מחתותיה” לא נעמה לחיכך. וביחוד חזון המחתות ובעליהן… עליך להבין, ידידתי, מוחי לא היה אז בסדר, ההכרה לא ברורה, וכל חוויותי על רקע דימדומי עבר רקוב מתוך מאבק להינצל ולהיעלות מתהום הנשייה שבתוכה צללתי…

עוד אני שוגה במיטב מאוויי החדשים הצילינדריים ודליה באה! שמחתי כילד ואני זוכר היטב את זוהר הימים ההם בהאכילה אותי אגסים, אגסי-חמאה מתוקים, ועיניה עוד מתוקות יותר. גם סיפרה לי על פגישתה אתך בפריז, גם טיילתן עם שאול וגם אני הצטרפתי ושלובי יד הלכנו ללוּבר… ואינני זוכר היטב כל פרטי סיפוריה שהיו כה טובים לי, רק עליתי יחד אתכן על הפירנאים והצטרף אלינו בחוּר בעל הקרנים הקוסמיות ודליה השתדלה כל הזמן להעביר אותי לצד אחר, לצד שׂמאלך. אינני זוכר היטב, אבל את הבחור ההוא אני זוכר קצת כשדליה משתדלת להעמידו לימינך עם עיניו הקוסמות שם על ראש ההרים הגבוהים עם קרניו הקוסמיות, ואַת מתווכּחת אתו על הקיבוּץ, וזה היה קצת למורת רוחו: על ההרים הגבוהים! מחזות אַל וויכּוּחים מפלגתיים?!… נדחקתי קצת הצידה ואתם נכנפים בסערת-הויכּוּח. ופתאום אמא תופשת בזרועי ואומרת: – לא. אתה לא תעפיל כעת על ראשי ההרים! גם הויכוּחים המפלגתיים הם לא בשבילך… והנה אני לרגלי ההר, נושא עיני אל ההרים בגעגועים רבים, מחפש אוֹתך. שתיכן עם הבחוּר בעל העינים הקוסמיות ואני קורא אליכן: – ומה, ילדות? לא נטייל עוד יחד על ההרים? הרופאים אוסרים עלי? ואני מנענע ראשי ונשען על כתפי אמא: – על כן יעזוב האדם את אביו ואת אמו… ומה? נלך לנו? אבל איני רוצה עוד ללכת. נעמוד פה עוד קצת ונראה מה יהיה… נראה אותם הולכים על ראשי ההרים.

אינני זוכר את סוף הסיפור של דליה, אבל אני זוכר שטויות. משונה מאוד. אני מסוגל לחשוב גם על דברים רציניים, גם להבין הכל, גם אוהב לשמוע ולראות דברים יפים, טובים ונעלים ונאצלים, אבל פעמים תוקף אותי חשק נורא להתלוצץ ולספּר אפילו שטויות ודברים גסים… הנה דליה מספרת לי עליך ואני כה מאושר לשמוע עליך ולראותך, וכה טוב לי שהיא עומדת פה ומספרת גם על שאול והוא כבר על ידי ואני רואה וסופג את חיוּכו הטוב ואת דיבורו המתוק משובץ פניני שגיאותיו, ואני כבר מתכונן לתקנן… פתאום אני תופש את עצמי כשאני מביט אל ידיה בתמהון ובאכזבה: – ולא הבאת “אותו”?… הלוא אני זוכר היטב שביקשתי את אמא אתמול או לפני יומיים, או מי יודע מתי, ביקשתיה שתכתוב לדליה שתביא לי את הצילינדר – הסיר של הרברט סמואל. עסק גדול? נכנסים אליו הביתה, מרימים קצת את המרבד של הספה – והנה הצילינדר. וודאי כבר אינו משתמש בו: הן כל הטקסים נערכים עתה ע"י הלייבור שלנו, והם בוודאי כולם חבושי כובעי טמבל, ובבית-החולים בלונדון וודאי אין “מחתות”… מה? ישחירו פניהם להשתתף בחלוקת האתנן המרשלי?… ואת הצילינדר לא הביאה. ממפח-נפשי כי רב לא שאלתי את דליה, גם לא את שאוּל, לסיבת יחסם זה. אולי הדוד סמואל כה צרה, עינו בי?…

נפסיק כבר את השטויות. הצדק אתך. גם אמא אומרת שמספיק כבר. רק עוד “שטויה” אחת אבל נחמדה, ואף יקרה לי:

באחד הימים הורידוני למטה באלונקה, על מנת לעשות לי “שיקוף” רנטגן. והנה התקלקל החשמל. הורידו את האלונקה על הרצפה. שכבתי כנראה זמן רב והתיבשתי. אחיות ועוד אנשים התרוצצו בחדר ואני יבש כצנים, ואני צמא מאוד. והנה סמדר מופיעה: – ארוץ, אבא, ואביא לך קומקום מים קרים מחדר האוכל ואעשה לך מי-לימון, טוב? – כן. כן ילדתי… והיא רצה אל הדלת ונעלמת. בינתיים הסתדר תור ארוך של כל האנשים שהיו בחדר, דוחפים איש רעהו: אני מזמין ראשון! ואני שני… אַל תדחקו, אני אומר להם, יספיק לכולנו. בינתיים אני רומז להם בזה שגם אני בא בחשבון… ואיני סומך על הנס ועל יושר לבם. והנה אני שומע, קוראים: ד“ר פישל, ד”ר פישל? גם אני בקול תחנונים: ד“ר פישל! (כנראה עלה חומי) ולמזלי ניגש אלי ד”ר פישל, מלטף ראשי… ואני מתאזר עוז ומספר לו שבתי הקטנה הלכה זה מזמן להביא לי מחדר האוכל מי-לימון ועוד לא שבה. אולי לא נותנים לה להכנס… וד“ר פישל אומר לי: תיכף חביבי, אני ניגש לברר… לא עברו שני רגעים וד”ר פישל ניגש אלי ובידו ספל מי-לימון קרים, מתוקים. – תודה לך ד“ר פישל! ואני שותה במישנה הנאָה ושואל: – הודית לקטנה, ד”ר פישל? – בוודאי. שתה בתיאבון!… היא כבר הלכה? – בוודאי. לא נותנים פה לילדים להכנס…

מי רימה את מי?

לאיילה, שבת – י“ה בחשון תשי”ב

אשאיר לך את ספר “יהושע”. יש גם חושבים שיהושע לא היה ולא נברא וההיסטוריה של עמנו מתחילה ב“שופטים”. כדרך הטבע, במאבקו של כל שבט על קיומו. אהוד משבט בנימין לבדו. רק לאט לאט התפתחה הכרת אחדוּת המקור ואחדות הגורל. מפעם לפעם מתגבשים יחד כמה שבטים ולא תמיד בפרוגרסיה עולה: יהודה ושמעון יורדים יחד לנגב על “בזק” (לא “בזק” שלנו, אשר מאחורי הגלבוע). בימי גדעון התאחדו מנשה, זבולון, נפתלי ואשר ונצחונו של גדעון נגמר כמעט במלחמת אחים. אפרים, בנו המפוֹאר של “בן-פורת יוסף”, לא יכול לשאת את השלמוּת… בימי דבורה התאחדו חמשה-ששה שבטים, וזה היה שיא בתקופת השופטים. ועליה צורך ירידה, אחרי גדעון נסתיימה תפארתו באסון פנימי מחפיר. ואחרי אבימלך הנבל שוּב שבטים בּוֹדדים. יפתח הגלעדי נלחם יחידי בראש שבטו ונצחונו המפוֹאר והטרגי (בת יפתח) נגמר במלחמת אחים. בטבח אכזרי בבני אפרים. שמשון הגיבור נלחם בודד, אף את בני שבטו איחד. ושימי לב לתפקידו המביש של שבט “גור-אריה יהודה” בפרשת שמשון… האיחוד קם רק בימי שמואל–שאול–דוד, ואף אז לא בשלמוּת, ובתככים לא מעטים… אחדות העם בימי יהושע – אגדה היא. ובימי משה? – עייני בסיפורי התורה…

אהובת לבי. הן אַת כּה אָהבת מוסיקה. אולי תנסי להקשיב באזנים מוסיקליות לראשית ההיסטוריה שלנו. ואלה פרקי “הסימפוניה”: – פרק א. משה מוציא את העם ממצרים ומוליכו עד שערי הארץ. מה תכונתו של פרק א' – אלגרוֹ בסימפוֹניה של בטהובן, ברהמס, צ’ייקובסקי? “יציאת מצרים” – “ביד חזקה”. ואחרי “היציאה” – הפתיחה – בקיעת הים ומלחמת יצרים, מאבקים בין “תאֶמות” מתנגדות, מתגעשות אשה מול רעותה. השתוללות של מלחמות פנימיות – של משה עם עצמו, עם אחיו, עם כל אֶחיו. משה מוריד את הלוחות אחרי ראותו את האלוהים ואהרן “מכין לקראתו” את העגל… וכל הטרגדיה הנוראה הזאת גועשת מסתערת לקראת ראש הר העברים, הר נבו. ושם מתנפץ האקורד האחרון: וימת משה איש האלוהים, ולא ידע איש את קבורתו. תם פרק ראשון!

ועתה פרק ב‘: אנדנטה. זהו יהושע: שקט, שלמוּת. בלי מלחמות פנימיות. כל העם גוף אחד. רק בהתחלת האנדנטה מופיע “עכן בן כרמי”. כלי אחרון שמגעילים (מטהרים) בערב פסח. מרגע זה והלאה הכל קוֹדש. טוהר. כל “חמץ” בבל יראה. כל הספר “יהושע” – אגדת ילדים, כולה קסמי נצחונות, נדיבות מנצחים (הגבעונים!) אהבת-אחים. איפה “אהרן”, “עדת קרח”?… איפה “נשׂימה ראש ונשובה מצרימה”? מי מנסה לסקלו? כל הספר: – אל תערץ ואל תחת, כולו – חזק ואמץ! בסוף הפרק אנדנטה נסיון קטן של זעזוע (פרק כ"ב) “דיסוננס” בשלמותו של הספר: – שנים וחצי שבטי עבר הירדן המזרחי, אחרי גמר הכיבוש, חוזרים ל“ביתם”, ועל הירדן הם מקימים מזבח. כל העם, כל השבטים יורדים עליהם למלחמה. הנה תפרוץ… אך בני המזרח מצטדקים: – ה’ הוא היודע אם במרד ואם במעל… כי אם לעד בינינו וביניכם ודורותינו אחרינו… ולא יאמרו בניכם מחר לבנינו: אין לכם חלק בה‘. וחותמים באחדות העם סביב ה’ אלוהי ישראל. תמה האנדנטה! קמט-גל-קטן זעזע, איים בעדינות על הסיום האידילי של פרק ב' של הסימפוניה. חייך ונמוג. ועתה מתחיל פרק ג' של הסימפוניה. ספר שופטים. ועל זה מחר.

שוֹפטים

(קצת פירושים)

איני כותב את כל הפסוק, רק את המלים הזקוקות או ראויות לבירור.

פרק א'

פסוק א' – “ונלחמה בכנעני”. הכנעני יושב בעמקים. יש אומרים: משרש כנע. נכנע, משפל יושב בשפלה. והאמוֹרי – יושב בראשי ההרים, באמיריהם – ראשי ענפיהם. ומזה בערבית: אמיר – נשיא – נשא. ומזה בתלמוד: מר – אדון.

פסוק ט' – ואחר ירדו בני יהודה להילחם בכנעני יושב ההר – במדרוני ההר.

פסוק י"א – דביר היא קרית סְפָר (ולא סֵפֶר!), עיר הגבול של ארץ הישוב. עיר הספר של ארץ הנגב. ואולי גם דביר – מדבר – ארץ מרעה ולא מזרע. על כן מתאוננת עכסה: ארץ הנגב נתתני. ונתת לי גולות מים. גוּלה – גל – מעיין. בשיר-השירים: גל נעול – מעין חתום. כי מה זה מעין? – גל המתפרץ מן האדמה. גולות עלית וגולות תחתית – מעיינות גבוהים בהרים ומעינות נמוכים לרגלי ההרים.

פסוק ט“ז – ו”בני קיני". בעלי יחוס. אחי צפורה אשת משה, קרובי יתרו חותנו, בדואים צוענים. אביהם הראשון קין. עובד האדמה הראשון הורג אחיו הבל, רועה הצאן הראשון. על-כן קללת ה' עליו. לא תוסף האדמה תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ… אחד מצאצאיו תובל-קין לוטש כל חורש נחושת וברזל. כל בני הקיני נפחים נודדים. פרנסתם מחייבתם לחיוֹת בשלום עם הכל. נספחו אלינו בעלותנו לארץ. אבל מיד בהיאחזנוּ בה החלו נודדים. ארץ החָריש והזרע הדשנה הזכירה להם את קללת קין אביהם. מיריחו עיר התמרים דרך עין-גדי לערד במדבר יהודה דרומה, לא רחוק מראש דווירה. ויתישבו שם בין העמלקי – וילך וישב את – העמ(לקי). סוף המלה נשמט ואבד, כנראה.

פסוק י“ז – יושב צפת. פירוש של שפרוני: צפת - זביטה. (בחלוף אותיות: צי“ס, פ”ב, ת"ט) זו חרבת עיר גדולה כ-20 ק”מ דרומה מביר עסלוג' (שעל-יד רביבים). צפת היא חרמה אשר עד שעריה רדפו הכנעני והעמלקי, היושב בהרי יהודה, אחר המעפילים ויכום ויכתום עד החרמה (במדבר י"ד מ–מה).

פסוק כ"א – יבוסי – יושב ירושלים – יבוס – ציון. יבוס – יבש. ציון – מקום ציה. חרב, יבש. - פרושו של דב אשבּל.

פסוק כ"ב – בית־יוסף: אפרים ומנשה.

פסוק כ“ג – ויתירו – ויתורו וירגלו (הפעיל של תור) בית אל (עייני בתולדות יעקב אבינו - בראשית כ“ח, י' – י”ט). בית־יוסף שואף לבית-אל בשל קדושת המקום. גם יהודה שואף כנראה לכבוש את יבוס-ציון-שלם-ירושלים בשל קדושתה. (עייני בראשית י“ד, י”ח, כ' והשווי שופטים י‘, א’). אך בימי שפוט השופטים לא היה יהודה כ”כ “אַי-אַי-אַי” (מצאיהו בשירת דבורה. עייני בשופטים ט“ו-ט' ט”ו. גם עייני במלחמת “פלגש בגבעה” (שופטים כ', י“ח, כ”א).

פסוק כ"ז – ולא הוריש מנשה את בית-שאן ותענך ואת דאר ויבלעם ומגידו… יששכר התיישב בעמק חרוֹד ויזרעאל ורמת כוכבא ורמת עולם. מנשה היה שבט חזק וגדול מאוד. על כן גָלש חלק ממנו מהרי אפרים דרך הגלבוע לעמק בית שאן, גלש דרך הר הכותים (ג’בל כוד) ועין גנים לתענך ולמגדו ויאחז בהם. בכל המקומות האלה היה גם רבי מנשה במחילה מכּבודו למס-עובד לכנעני. יחד עם יששכר חמור גרם “הטה שכמו לסבול”. אף בדוֹאר (טנטורה) על חוף הים התיישבו. מרמת מנשה פלשו אל החוף דרך “נחל ההרדוף” של בת שלמה – שפיה וזכרון, אך הכנענים שילמו להם כגמולם: בגיא החלק והנוח, העולה משולי העמק מעין-גנים לתוך הרי אפרים לבקעת דותן, חדרו בטנקים שלהם, ברכב הברזל, ויקימו להם בסיס ביבלעם, ויואל (משרש איל – כוח – ויתחזק) לשבת שם עד אשר התחזק מנשה – ויהי הכנעני למס ותהי הישועה גם ליששכר.

פסוק ל' – זבולון לא הוריש את יושבת נהלל. שוב בשולי העמק. זו מעלול בצלע רכס מהרי נצרת.

פסוק ל“ד – וילחצו האמורי את בני דן ההרה. מתכוון לפלשתים? או ל”אמורי" היושב בהרי שמשון ובעמק אילון ובהר חרס צפונה ון.

פרק ג' - שופטים. (על פרק ב' - לפסוח)

פסוק י“ב – עגלון מלך מואב – עגלון לא Cocher אלא מלשון,עגל”. מהשמות הרגילים בין מגדלי צאן ובקר: רחל – כבשה. רבקה – עגלת מרבק. גדי בן סוסי. חמור בן שכם. גמלי, עופר, איילה… מלך מואב יורד ליריחו, עובר בתוך ראובן, בגבול גד. אַים האחים הגיבורים?

פסוק ט' – גוֹמד – אמה. ואולי – גמד - ארכו אַמה.

פסוק י"ד – בריא – שמן.

פסוק י"ט – פסילים – מחצבה. מקום שפוסלים, חוצבים.

פסוק כ“ב – ה”פרשנדונה". המעי הגס, המוביל את הפרש.

פסוק כ"ג – מסדרון – (משרש “סדר” – שורה, טור) סדרה. זה הנכון. שדרה של חוליות, כפי שאנו אומרים, היא כנראה טעות. מסדרון – שתי שורות של עמודים המהווים כעין פרוזדור לפני הבית.

פסוק כ“ד – אך מסיך הוא את רגליו. יותר מדויק: “מֵסֵך” מש' סכך. כפולים מתגלגלים לעתים קרובות לע”ו – ע"י (לשורר לשיר, בוסס – בוס, סובב – סוב). מסיך את רגליו – עושה צרכיו. “שפה נקיה”. גם הערבים. בימינו, סוככים בשמלתם, בעבאיה, סביב רגליהם בשבתם חוץ.

פסוק כ“ה – ויחילו עד בוֹש – ויחכו עד אשר נלאו, לא יכלו יותר. ויחילו משורש יחל – חכות, צפות. למען הדיוק: צריך לכתוב וייחלו, אך שני היודים בראש נצטמצמו ל”י" אחת קמוּצה והצירה תחת ה“ח” הוחלף בחיריק גדול (חיריק ואחריו יוד נחה). ויחילו תמורת וייחַלוּ.

פרק ד'

פסוק ב' – וימכרם – וימגרם (כ' ו-ג' מתחלפים) וימסרם. בחצור. עקבותיה ניגלו על הגבעה מעל לאַילת. יבין מלך בחצור והצר את רגלי נפתלי מרדת אל החוּלה. אך עם מרכבותיו לא יכול להגיע לעמק יזרעאל ולפעול שם הרבה. וזה עשה סיסרא בטנקים – מרכבותיו, בשבתו בחרושת הגויים, בין יגור ושער העמקים. משם פלש לתוך העמק, אל בסיסיו בתענך ומגידו והצר לזבולון שישב על הרי נצרת, ורמס את יששכר שישב בעמק.

פסוק ה' – בין הרמה ובין בית אל. הרמה בתוך נחלת בנימין ובית-אל בגבולו הצפוני. דבורה בת שבט בנימין? והרים אלה הרי אפרים? כנראה בשל קירבתם לאפרים כינום על שמן.

פסוק ו' – את זבולון ונפתלי, היא קוראת ואת יששכר הסובל העיקרי, אשר בנחלתו תיערך המלחמה – לא? אבל יששכר חמור גרם. ויהי למס עובד… עבד, חמור אין מגייסים.

פסוק ח' ט' – ויאמר אליה ברק… ותאמר… חומר לפואמה “רומנטית” לפני שירת דבורה. ויזעק (אסף) ברק את זבולון ונפתלי קדשה - לא קדש נפתלי אלא תל־אבו־קוּדיישׁ. לא רחוק מזבּוּבּה ותענך, בעמק מזרחה למגידו, במרחק שעה ויותר ממנה. בקירבת הגבול שלנו בעמק.

פסוק י"ד – קום, כי זה היום! (דב אשבל:) באותו לילה ירד גשם שוטף על העמק ועל ההרים סביב לו, כל הגאיות מלאו מים והקישון עלה על גדותיו, וכל העמק ביצה רחבה. מתענך וממגידו, מבסיסי הכנענים הסתער סיסרא עם כל מרכבותיו לתוך העמק, לקדש. על גבעתה וסביבה נערך צבא ברק, בעמק שולח ברגליו היחפות, והמרכבות שקעו בקישון הזורם ובשדות המוצפים מים.

פסוק ט"ו – ויהם (תחת הה' קמץ קטן). וירד סיסרא. מרכבתו שקעה – וינס ברגליו.

פסוק ט"ז – וסיסרא נס אל אהל יעל. אהלה באלון בצעננים, עץ קדוש מקלט טוב לבדואים נודדים אלה החיים בשלום עם הכל, ניטרליים. על כן בטח בה סיסרא. ואלון בצעננים אשר את קדש, משם הסתער עם פרוץ הקרב כל צבא היחפים אשר ערך טבח וכליון במרכבות השוקעות בבוץ. ואין כל סכנה שמא ייתפש בידי אחד מהם. הן כל מחנה ברק לא יחזור עתה קדשה, הן כולם רודפים-דולקים אחר שרידי חילוֹ, המוּבס הבורחים מערבה, לחרושת הגויים.

פרק ה' - שירת דבורה

פסוק א‘-ב’ – ותשר. שימי לב: “בהתנדב עם”! פעמים אחדות חוזרת היא לקריאה זו. הדבר, כנראה, לא רגיל. ששה שבטים התאחדו הפעם! בפרק ד' הזמינה רק שנים: זבולון ונפתלי. בשיר מונה היא ששה משתתפים! מתנדבים!

פסוק ד‘-ה’ – בצאתך משעיר… פותחת שיר נצחון על האויב בשיר תהילה לה'. בפאר הופעתו מסיני.

פסוק ו' – שמגר נזכר כבר. (ג. לא) יעל – שופט שנשתכח, כנראה גבר ולא ה“גיבורה” שלנו שהרגה את סיסרא.

פסוק ז' – פרזוֹן - ישוב בלתי מוקף חומה. כאילו מפוזר-מפוֹרז. שקמתי – שֶקמתי, הסגול נקרא גם פתח קטן, והם מתחלפים ביניהם מלך – מלכי.

פסוק ח' – יבחר אלוהים חדשים, אז לחם (מלחמה) (בַּ) שערים. כל ספר שופטים בנוי על הפסוק הזה.

פסוק ט' – לבי לחוקקי ישראל – ראשי השבטים - לבה להם. לאות תודה על התנדבם!

פסוק י' – את כל המעמדות בעם מזמינה היא לתנות - לספר את גבורות המתנדבים:

1. רוכבי אתונות צחורות. חמורים לבנים יקרי-המציאות, רק לאצילים. כן גם אצל הערבים בימינו.

2. יושבי על מדין – מרבדים. נכנסים לביתם או לאהלם ומשתטחים על מרבדים. אולי לא כה עשירים, אך לא כ“כ עניים (מד – בערבית ­– מתח, פרש, תַמַדַדַ – התמתח – התמודד לכל אורך” מידותיו.

3. הולכי על דרך שׂיחוּ – הולכים ברגל, לא רוכבים. דלת העם.

פסוק י"א – מחצצים – אינני יודע. משאבים – מקום שמשקים את המקנה. מכוונת בלי ספק לרועים.

פסוק י"ג – לא מובן.

פסוק י"ד – היא מונה את כל המשתתפים במלחמה. פותחת באפרים. בשל קירבתה אליו? או מחמת זהירות! פן יפגע הבן-פורת אם לא ינשאוהו ראשון? מני – מן. שרשם – מקורם בעמלק. (עייני פרק י“ב, ט”ו) גוש בהרי אפרים לא רחוק מפתח-תקוה נקרא “הר העמלקי”. אולי בכבוש אפרים את נחלתו הוריש משם איזה ענף משבט העמלקי. אחריך בנימין בעממיך. כאילו עומדת דבורה לפני כל השבטים, פונה אל אפרים: אתה קפצת ראשון אל האש. אחריך בנימין… ופונה אל בנימין: (אולי היא בת שבטו?) כן, כן, אתה בנימין, אחריו ובעממיך! בעם רב הופעת! מני מכיר ירדו מחוקקים. מכיר הוא חצי שבט מנשה, אשר בעבר הירדן המערבי, צפונה לאפרים, בהרים עד העמק שלנו ועמק יזרעאל. הוא שחדר לעמק (עייני בפירושים פ' א' – כ"ז). מחוקקים – שרים, מפקדים, מושכים בשבט סופר – שרים, פקידים מחזיקים בידם שבט, כמנהג אנשים חשובים, לחבוט בו מדי פעם על המגפים, או אל אשר, יהיה עם לבם להצליף…

פסוק ט“ו – ושרי ביששכר (לא לבטא שתי “שׂ”, אלא ישכר) עם דבורה. שימי לב! בפרק הקודם (פ' ד') לא הזכירה אותם, והם בודאי גם לא העיזו לבוא בקשר עם אנשי דבורה וברק. אבל כשפרץ הקרב והנצחון החל קורץ להם – אז: ושרי ביששכר… חמורי-גרם של אתמול, מס עובד, נהפכו היום לבני חורין, לשרים! שׂרי – לא שרים שלי, אלא צורת רבים עתיקה, כמו היתו שדי (שדות), אדונַי… בעמק שוּלח ברגלו – רץ מהר, כאיילה שלוחה (איילתי השלוחה, הלוואי ותהי שליחותך ומסירות נפשך לברכה לעמך, ויתברך בך אביך). עד הנה מנתה את השבטים שהתנדבו למלחמת השיחרור: אפרים, בנימין, מנשה (מכיר), זבולון ויששכר. ועתה תתחיל למנות את המשתמטים: בפלגות ראובן. בעבר הירדן יש שקוראים עד היום לרועה פלג (איני יודע לנקדו בדיוק), כלומר רועה בפלג (חלק, חצי) מספר הוולדות. (כמו יעקב אבינו) בפלגות (רועי) ראובן גדולים חקקי-לב – (חקרי לב, כמו קצץ – קצר, החלפת האות המכפלת ב“ר”, גם: גזז - גזר). רועי ראובן מעמיקים חקר: גם עסוקים על יד המשפתים (שתי גבשושיות אדמה שעליהן שופתים את הסיר) לשמוע קונצרט של שריקות העדרים ועל כן לא הספיקו לבוא לעזרת ה' בגיבורים. לבה של דבורה טוב עליה. הנצחון היה גדול ומרנין ומראה השבטים המתנדבים הפכה לשכורת-אהבה להם. גם ברק יכול לבוא בחשבון. היא כה מאושרת עד אשר גם המשתמטים ה”סמרטוטים" זוכים בנדבת חיוך ממנה, בסנוקרת קלה על קצה החוֹטם.

פסוק י"ז – כראובן כן גד (גלעד) גם דן ואשר, כך תוחבת היא לכל אחד את תירוצו הקצר המסכנון לתוך פיו (גלעד בעבר הירדן שכן, ודן למה יגור אניות?..) ומחייכת יחד אתו ואנו אתה.

פסוק י"ח - ואת הרשימה מסיימת היא בשני השבטים העיקריים: זבולון ונפתלי, את זבולון מזכירה היא שוב עם נפתלי, לא לתת פתחון פה להולכי רכיל להתלחש: – כבר פעם שלישית מציצה היא אל ברק, אבל דווקא שמו אינו רוטט הפעם על שפתיה. די לה בשמו של שבטו… ששה שבטים התנדבו, ארבעה השתמטו, חסרים עוד שלושה: שמעון. לוי ויהודה. שמעון בחלקו התבולל ביהודה וחלקו אבד בנגב. מי יודע אולי בעורקיהם של בדואי הנגב זורם דם עברי עתיק של צאצאי שמעון. לוי היה אז אולי יחד עם שמעון “כלי חמס מכרותיהם”. אולי המתיקו אז סוד בעניני חמס ושוד. מה להם ולהתנדבות? מה להם ולעזרת ה' בגיבורים? ויהודה איהו? אין שמו מופיע, לא בין הלוחמים, אף לא בין המשתמטים. אולי עוד נדד אז במדבר יהודה ובנגב? או אולי היה אז תחת שלטון הפלשתים? (ימי שמשון! פ' ט“ו, ט‘, י’, י”א).

פסוק י"ט – באו מלכים נלחמו בתענך (פסיק!) על מי מגידוֹ. בשני המקומות היו בסיסיו של סיסרא. משני המקומות הסתערו על קדש.

פסוק כ' – מן שמים נלחמו. הכוכבים… מה אמרה סמדר בהיותה בת שנתיים? הכוכבים מורידים גשם?

פסוק כ"א – נחל קדומים… הקישון. בקיץ – חריץ מטוּשטש ונעלם בשדות, אבל אחר הגשם – נחל קדומים.

פסוק כ"ב – אז הלמו עקבי סוס. צהלת לעג להלמוּת פרסות הסוסים המתחבטים ומתלבטים בתוך הבּוֹץ ובתוך זרמי המים הגורפים.

פסוק כ"ג – פתאום: אורו מרוז, שם מקום: – “מַזר”, בראש קצהו המערבי של רכס הגלבוע. המנוולים האלה! שדה הקרב לרגליהם, מרחק שעתיים, הלוחמים רואים בלי ספק את שמלותיהם מתנפנפות ברוח שם בקצה ההר, והם לא חשו לעזרת ד' בגיבורים.

פרק ו' - גדעון

אחר נצחון דבורה וברק על סיסרא נשתחרר יששכר, ואז כנראה פלש מנשה לתוך יששכר ממש. במגידו, תענך ובית-שאן, בשולי הרי אפרים, נאחז אולי עוד מקודם והיה שם קצת ל“מס עובד” אבל עתה התחזק, ואלוף אביעזר (של גדעון) ירד אולי מהגלבוע, עבר את עמק חרוד ותפש את רמת כוכבא וסביבת התבור, ועיר בירתם היתה עפרה. היא טייבה הקרובה ל“מולדת”, מצפון לה. הצלבנים ישבו בה וקראו לה Afrah bella - עפרה היפה (אבל יש לקרוא Ofrah) וגם הערבים עוד שמרו בימי הביניים על שמה. אך השם עפרה, המזכיר להם את ה“עפרית” – (בערבית) השטן, הפחידם וישנוהו ל“טוב” – טיבה. (וגם בקירבת ירושלים גם בשרון, גם בעבר הירדן, ישנן עוד כמה טייבּוֹת). גדעון ישב בעפרה (טיבה). אחיו ישבו בתבור. יותם, בנו הקטן של גדעון נושא את משל העצים על הר גריזים ובורח בארה. היא בירה, לא רחוק מכוכבא, לחוף נחל בירה – (באר) ושם ישב אלוף אביעזר ברמת כוכבא וירא את “הארץ” כי טובה, ואת המנוחה כי “נעמה”, אבל!

פרק ו'

פסוק א‘, ב’ – מעבר לירדן, דרך עמק בית-שאן, פלשו הבדואים עם עדרי גמליהם לתוך העמק שלנו וסביב לתבור.

פסוק ה' - כי הם ומקניהם ואהליהם – בני אהליהם.

פסוק י"א – חובט חטים בגת – בבור החצוב בסלע לתעשיית היין. ובינתיים הרגו המדינים את אחיו בתבור.

פסוק י"ב – ה' עמך! אבל גדעון אינו שומע “סתם” ברכה רגילה, כמו: שלום עליך. בוקר טוב, ברוך הבא… כל מלה נופלת כסלע לתוך לבו: “אדוני עמי”? נפשו מרה לו מאוד: אדוני עמי? ואחי אשר נהרגו? וכל הרעה הזו? ויש ה' עמנו? גדעון אינו שואל: ויש ה‘? ה’ הוא מציאות קיימת שאין לפקפק בה. אבל הוא עמנו? והוא פונה אל המלאך (פסוק י"ג) כמתמודד עם ה' (כר' לוי יצחק מברדיטשב בקדיש שלו בערב יום הכיפורים) והמלאך עונה. – לך בכוחך זה! זהוּ, האדם שר עם אל.

פסוק ט“ו–ט”ז – המו“מ דומה למו”מ של ה' עם משה על יד הסנה. גם גדעון בענוותו, וגם פה ה' אומר לו: כי אהיה עמך – רק בלי רוב דיבוּרים…

פסוק ל"ג – ויחנו בעמק יזרעאל, זהו אולי שמו האמיתי של העמק שלנו, עמק חרוֹד.

פסוק ל“ד–ל”ה – הנזעקים: אלוף ¹ אביעזר (מן העמק – רמת-כוכבא) וכל מנשה (מן ההרים) וזבולון ונפתלי, כרגיל, אשר סוף סוף בא. ויששכר איננו. לא בהתחלה ולא בהמשך.

פסוק ל"ו–מ' - הנסיונות בגז הצמר, ישר והפוך, נחמדים, אך אינני מבין אותם.

פסוק ל"ז – גזה (גז) ערמה של צמר גזוז. הצמר היגרוסקופי, סופג טל.

פסוק ל"ח – ויזר – סחט (לא זוֹרו ולא חוּבּשוּ. ישעיהו א' ו'). וַיִמץ – סחט (מַצֵה – מצה – מצץ, תמצית).

פסוק ל“ט – ויִחַר (חרה כמו: ויַשב – שבה, וישת – שתה), אבל ה”ח" אינה יכולה לקבל שוא, כמו ויחַד (יתרו), ויחַן.

פרק ז'

הנסיון עם המלקקים מפורסם, ונעשה לסמל בספרוּת. התמונה יפה אולי, אך אין לה שום הסבּרה מספקת.

פסוק א' – ומחנה מדין היה לו מצפוֹן. (פסיק! ואף נקודה!). מגבעת המורה בעמק. המדינים רבצו בעמק, בכפר יחזקאל בערך, בכיוון לגבעת-המורה.

פסוק ג’–ד' – מי ירא וחרד ישוּב… יפה לגבור כגדעון. ויִצפור – (פרוש של דב אשבל): יחכה (יצבר – יסבר משרש צבר-סבלנות) ומזה שמו של ה“צבר” על שהוא סבלן. חי באדמה הדלה ביותר, וללא השקאה וטיפול. מהר הגלעד – “הר הילדים”, אשר מעל למעיין. הרכס הנמוך אשר לרגלי הר מרוז. ימהרו ויטפסו עליו. (המדינים לא יעיזו לעלות על ההר). יחכו שם עד ראותם את תוצאות המלחמה ואז יוכלו להצטרף אל הרודפים אחר המדינים.

פסוק י"ג – צליל לחם שעורים. צליל משורש צלה, כמו: הגיג משורש הגה. צליל – צלול, (כיכר לחם צלוי) כמו משיח - משוח, נסיך – נסוך, נשיא – נשוא. החלום הנהדר הזה ושברו (הסברתו) הנהדר! הימציא פרויד גאוניים מאלה? הם מוכיחים לנו שפחד גדעון נפל עליהם. צליל הלחם – סמל עובד האדמה העברי, והאוהל - סמל המדינים הנודדים.

פסוק ט"ז – ולפידים בתוך הכדים. כשפתאום ישמעו השופרות ויראו הלפידים בהנפץ הכדים מה יהיה עם חולמי חלומות כאלה?

פסוק י"ט – ראש האשמורת התיכונה. בעשר בערך. (שלוש אשמורות בלילה) שומרי האשמורות הראשונה כבר שוכבים, המחנה נרגע כולו. השומרים החדשים עוד מנומנמים, אינם מתוחים דיים ועוד אינם מתמצאים דיים, ונפוֹץ – נַפּץ.

פסוק כ"ב –… עד שפת אָבל מחולה. בין רכס הבזק, היורד מזרחה כמעט עד הירדן, ובין רכס הר גדר המקביל לו מדרום וכמעט צמוד אליו, עובר נחל צר ההולך ומתרחב קצת בהתקרבו לירדן. זהו ואדי מַלח, אולי זהו שיבוש השם “מחולה”. אָבל: יובל-מים. הוא נופל אל הירדן דרומה לטירת צבי, בקצהו הדרומי של עמק בית-שאן (לאורך כל עמק הירדן זרועים “אבלים” – נחלי מים, כן ירבו!). אָבל בית מעכה (נחל התנור של מטולה), אָבל מחולה, אָבל השטים…

פסוק כ"ג – ומזבולון לא נצעקו? הן שלח מלאכים גם אליהם – (ו' – ל"ה) הנחמדים הנלבבים האלה! הן ראשונים תמיד הם! אבל הפעם שלח לקרוא לאפרים אחרי הכותו את המדינים בעמק שלנו.

פרק ח'

פסוק א‘ – אפרים בן פורת יוסף, כבר מקנא: מדוע לא קראוהו ראשון? ויריבון אתו “בחזקה”, אבל גדעון יודע לדבּר “בחזקה” עם ה’. הוא גם יודע לענות לגאים, בחזקה ובענווה, כיאות לגיבור אמיתי. ומה יכולתי עשות כּכם? והשאלה יפה - בסגנון אנשי ה“בציר”.

פסוק ה' ז' ח' – סכות, על חוף הירדן. ופנואל מזרחה לסכות, במעלה הגלעד, צפונה ליבוֹק. שתיהן בנחלת גד. לפי קבלת הפנים ניכּר שהאחדות עודנה רחוקה, גם פחד המדינים עודו כנראה עליהם. הם תמיד בגבולותיהם (כמו ראובן וגד בימי אהוד) הוא גם לא “העיז” לבקש עזרתם.

פסוק י"ד - וילכד נער… ויכתב… בעוּבדה הזאת מתפארים אנו: סתם נער בעבר הירדן יודע לכתוב: 77 שמות! איזה עם תרבותי היינו אז!

פסוק י"ח – איפה האנשים אשר הרגתם בתבור? לפי התשובה פירוש המלה “איפה” – מה מראה? והשאלה והתשובה המלאה חנופה מגלות לנו כי גדעון שאב את סערת גבורתו מרגש הנקם לדם אחיו.

פסוק כ"א – קום אתה פגע בנוּ… איך מדברים בפשטות כזו על מעשה כזה! שהרונים - תכשיטי זהב בצוּרת חצי ירח (בערבית שהר – ירח – חודש ירח, ובעברית: שהר – סהר – רק ירח, ולא ירח - חוֹדש).

פסוק כ"ב – נסיון ראשון להמליך מלך, אבל הימלוך הזית? האיש אשר שר עם אל ימלוך? אם בלב כולם ישכון האל כאשר הוא שוכן בלבו – למה להם מלך, ואם אין אלוהים בלבם – ההוא ימלוך עליהם? זהו אביו של יותם “הלוך הלכו העצים”…

פסוק כ"ה – נטיפות – פנינים, כנטפי מים או טל באור-שמש.

פרק ט'

פסוק א’–ו' – אבימלך בן אשה שכמית חושב את עצמו לבן אפרים ושכם בירת אפרים. עתה שעת הכושר לזכות לגדולה, להתגשמות חלומותיו של “יוסף” שבט אפרים. ו“האטד”, שיח-מדבר קוצני – בן הפילגש, מלך על ארזי הלבנון. שבט אפרים המיוחס שיעקב שיכּל ידיו בברכו אותו ואת מנשה אחיו הבכור. (בראשית מ"ח י' כ'), אפרים מיוחס בן מיוחס “כתונת פסים”… בן הפילגש מולך עליו. התחול ברכת יותם?

פסוק כ"א – וינס (הקמץ תחת ה“נ” קמץ קטן) יותם בארה – בירה – בארץ מולדתנו ברמת כוכבא, מהלך כשעה מעפרה, הכפר הראשון שׂמאלה לכוכבא, בשולי נחל באר (בירה).

פסוק כ"ב – בין אבימלך ובין בעלי שכם. אבימלך הוא בן פילגש. יחוס גדול! אביו אמנם היה גדעון. אבל הוא משבט מנשה, ולא מן המיוחסים באלפיו, ואם היה גיבור! והוא גם איננו עוד. ובנו “המלך” – בן פילגש!

פסוק כ"ז – הילוּלים - הילולא ושמחה. התהוללות.

פסוק כ"ח – “עבדו את אנשי חמור אבי שכם”. געל בן עבד, מהכנענים תושבי שכם שהתבוללו בתוך אפרים, חושב את עצמו, כנראה, לבן-יחס, מגזע אציל, יוצא ירך “החמור הקדמון” אבי שכם (לפי זה כּמעט ברור שעלינו להחליט כי בימי אבימלך עוד לא ידעו את מעשה שכם ודינה “ותעלוליהם” “הנוראים” של שמעון ולוי…) געל רומז על עצמו כעל המועמד המוצלח ביותר למלוכה. עתה תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון.

פסוק מ' – אנשי שכם גרשו את געל הכנעני ראש המורדים, וחשבו שבזה ישלים אתם אבימלך. אבל רוצח אחיו לא יהרוג את בני עירו ושבטו בחשדו בם? צריח – מגדל, אשר בראשו “צורחים” – זועקים – מזעיקים – אוספים – מקהילים (גם זה מלשון קהל-קול).

פסוק נ"ג – ותרץ – יותר נכון: ותרֶץ – ותרוֹצץ.

פרק י'

פסוק א' – תולע בן פואה בן דודו. דודו וַריאציה של השם דוד, אולי מתוך חיבה. וכל יחוסו של התולע הזה הוא בזה שזקנו היה “דודו” והוא משבט יששכר - חמור גָרם, שכמעט אף פעם לא נלחם. וכאשר הופיע סוף סוף שופט מתוך שבט אומלל זה – הנה הוא באפרים! “אין נביא בעירו”!

פרק י"א

פסוק ג' – ארץ טוב. צפונה למצפה-גלעד. במהלך יום וחצי. גוֹבה ההרים שם כ-700 מטר, ובמצפה עד 1300 מטר.

פסוק כ"ג – ואתה תירשנו? בשאלה.

פסוק כ"ד – לכל עם אֵל שלוֹ, הנותן לו את המגיע לו.

פסוק ל"ה – אהה, בתי. יפתח לא הכיר כגדעון רק את יהוה אלוהי ישראל. הוא עבד גם את המולך, כעמים אשר סביבו על רמות עבר הירדן.

פסוק ל"ז – וירדתי על ההרים. כשנערה צעירה אומרת לאבא: ההרים, כוונתה להרי המולדת. ארץ טוב, שם נולדה, שם בילתה ימי ילדותה ואביה ראש כנופיית שודדי דרכים, וירדתי ממצפה (1300 מ') לארץ טוב (700 מ').

פסוק מ' – לתנות ­– לבכות.

פרק י"ב

שוב שבט אפרים!

פסוק ג' – יפתח אינו גדעון. ולא לשכוח: אב שכּוּל! לא יצא אפרים הגאה נקי.

פסוק ד' - כי אמרו: פליטי אפרים אתם, גלעד, בתוך אפרים בתוך מנשה. אנשי גלעד היו בורחים מדי פעם מפני העמונים, עוברים את הירדן, ומבקשים מקלט בתוך אפרים ומנשה. ואלה היו מקבלים פניהם בלעג: הנה פליטי אפרים שלנו, הגלעדים הבורחים מפני העמונים, המתגוררים בתוך אפרים, נגררים לתוך מנשה. (כאילו מנשה גם הוא חלק של אפרים) ועתה חוזים הגלעדים נקם באנשי אפרים, מזכירים להם ומקניטים באותו פזמון-לעג: “פליטי אפרים” אתם, בגלעד…

פסוק ו' – שבוֹלת. במעברת הירדן הראו להם על שבולת-המים, ואמרו: מה זה? בני אפרים כליטאים בטאו את הש" – ס. ולא יכין לדבר כן. יכין – הפעיל של “כן” – נכון. כמו נבון יבין, כך: נכון יכין. יכין - יכול.

פסוק ח' - אבצן מבית-לחם שבגליל, כנראה, בקירבת נהלל לצפונה בשבט זבולון. כי תיכף אחריו בא אילון הזבולוני.

פסוק י"ד - עבדון בן הלל הפרעתוני, בהר העמלקי, (עייני בשירת דבורה בפירושים שלנו למני אפרים שרשם בעמלק).

פרק י"ג – שמשון

פסוק ב‘ ממשפחת – משבט, בפרקים הבאים מתחלפים ביניהם. גבול הדני ממזרח היה שורת עמקי-האורך הקטנים לרגלי הרי יהודה הגבוהים: עמק הר-טוב – אשתאול. שער הגיא – לטרון. עמק אילון, מלטרון צפונה עד בית חרון תחתון. וכו’.

פסוק ה' - ויוֹלַדת - או ויולדת (הווה בניקוד מקוצר) או יותר טוב: וילדת (עבר עם ההפוך לעתיד). מורה - תער.

פסוק ט“ו–כ”ב – עייני והשווי עם פ' ר' אצל גדעון (י“ד–כ”ד). לזוג הטפשים האלה נחוץ האות מאת ה' “המפליא לעשות”. אבל לגדעון אשר אלוהים “חיים” בקירבו, נחוצים ה“מופתים” האלה?

פסוק כ“ה – במחנה דן, בין צרעה ואשתאול. מחנה, מקום מעבר ולא מקום ישוב קבוע. לדן יש מחנה בתוך נחלתו? גם דן ערך “מחנות” ו”סמינרים" בתוך נחלתו? או התארח אצל יהודה לפי הזמנה או “התמזמנות”? (י“ח, י”ב) דן היה לחוץ בין פלשתים אשר בשפלה ובין יהודה אשר על הרי יהודה הגבוהים. העזרה ההדדית בין יהודה ושמשון נגד הפלשתים תראי בפרקים הבאים (ט“ו ט’–י”ז). לסוף הסתלק דן לצפון, לרגלי החרמון, ויהודה ירש לאט לאט את נחלת דן הנטושה, ונעשה “בעל בית” ומראה בחסדו עד היום הזה את “מחנות-דן”.

פרק י"ד

פסוק א‘ - וירד שמשון תמנתה – לתמנה (שם המקום תמנה. ברור?!) וירא אשה בתמנתה (שם המקום תמנתה, אחרת לא היה מוסיף ב. תגידי: בגבעתה?) ועתה עייני בט"ו, ו’ חתן התמני (שם המקום: תמנה כמו: אליהו התשבי – מתשבֶה. כמו: משנה – משני, מעשה – מעשי, נבזה – נבזי. ועייני דברים ד' מ"ג. ואת גולן בבשן למנשי: מנשה).

פסוק ד' – תואנה – הזדמנות – “תרוּץ” להאחז בה. (אִנה – זימן – מתאַנה – מבקש תואנה). תאונה – אסון שבא בדרך מקרה, בהזדמנות של התנגשות.

פסוק ח' – מפלת. נבלה. (נפל – נבל) והנה עדת דבורים בגוויית האריה! אֶסתטי מאוד! מסופק מאוד אם זה מתאים למציאות. נחיל דבורים בתוך נבלה! ולו גם יבשה! ושמשון אמנם גיבור, ואולי קצת “פשוט” מדי, קצת גס… ובכל זאת, תוחב ידיו לתוך נבלה ורודה מתוכה דבש?! חשבי היטב בפתרון החידה שבפסוק י"ד ותביני שאי-הבנת החידה היא שהולידה בדייה חסרת-טעם כזאת.

פסוק י"ד – הנה החידה: “מהאוכל יצא מאכל, ומעז יצא מתוק”. זוהי “חידת מלים”. מלים ידועות ישנן בשפה שיש להן שני מובנים שונים. למשל: בגד – ללבוש, ובגד – בגידה. על זה אפשר לחוד בערך חידה כזאת: קר לך – אתה לובשן, אתה עושו (עושהו) – מר לך ומר לחבריך. וחידת שמשון: “ארי”. בימיו שימשה מלה זו בשני מובנים: ארי – אריה. ארי – דבש. ואין, כמובן, כל קרבת משפחה ביניהם. הדמיון נדמה לי מקרי בהחלט. (הדמיון וקרבת המשפחה בין שני הבגדים" מתקבלים דווקא על הדעת. שניהם מסתירים את “סודות” גופי ונפשי. אותה חידה תוכלי לחוד “במעיל ומעילה ומעל”).

נשוב אל הארי – הדבש! “הארי המתוק” הזה כבר “שבק חיים”, נמחה שמו וכמעט אבד זכרו ממשפחות השפה העברית. ורק במדור לחיפוש קרובים תמצאי את כתבתה של אחותו, והיא גרה דווקא במקום מיוחס מאוד: בשיר השירים פרק ה' א'. אריתי מורי עם דבשי. ארה: לקט צמחי-בשם, פירות מתוקים, (ארה תאנים) דבש. (ארה – ארי. בכה – בכי.) השם “ארי” (דבש) נשתכח מזמן. וכבר בימי כותב סיפורי שמשון לא היה “הארי” המתוק בחיים. אבל למזלנו נשאר חי בשפה הערבית: ארי – דבש. ופתרון חידתו של שמשון “מה מתוק מארי” (מדבש) ומה עז מארי (אריה) וכיון ש“הארי המתוק” אבד לנו, ופתרון החידה עוד היה זכוּר, נוצרה המעשיה חסרת-הטעם עם מפלת האריה ונחילי הדבורים בתוכה.

פסוק ט"ו – הלירשנו (ירש - רש) לרוששנו קראתם לנו הלא (הלום!).

פסוק י"ח - לולא חרשתם בעגלתי… מתברר ששמשון יודע לחוד חידות נפלאות, גם להתחכם ולהתלוצץ אפילו יותר – מנתן שחם, ובכל-זאות אין הוא משאירך “טמבלית”.

פסוק כ' – למרעהו אשר רעה – היה לו לרע.

פרק ט"ו

פסוק א' – מימים – אחרי כמה ימים.

פסוק ה' – גדיש - ערימת תבואה קצורה. קמה – תבואה בשלה עומדת – קמה, מחכה לקציר.

כרם זית – גן זיתים.

פסוק ט' – וינטשו – התפשטו, התפזרו, (נטש. על מי “נטשת” את הצאן. – עזבת שיתפזרו).

פסוק י“א–י”ג – קטע זה בסיפורי שמשון, מכוּון, בלי ספק, לבני יהודה. כל הסיפורים על שמשון סוּפרוּ בוודאי בשבט דן אחרי התנחלם בדן החדשה, בליש, בתל־דן (תל-אלקאדי) ליד מעינות דן הנאדרים ופלגיו השוקקים גבורה וחמדת חיים. בצל אלונים ואלות אדירים, שגם אז התנשאו שם בוודאי, ישבו זקני דן, עולי צרעה ואשתאול, ויספרו זכרונות מני אז, ממולדתם הישנה… סיפרו על הפלשתים האכזרים כאריות מיער על אשר יחידים לנפשם נעזבו להיאבק עם האויב המר, יחידי וללא נשק נלחם שמשון דן וירבה חללי פלשתים, ללא עזרת אחים. נתון לבגידתם של אחים, בני השבט השכן, מוגי-לב וגאיונים… סיפרו הזקנים על הסבא שמשון האדיר, שוקק חיים וגבורה, אשר כל אסורים לא יכלו לכלוא את זרועותיו. שמעו גורי-דן רכים ויהמו ככפירים, שמעו פלגי דן, פרצו לסחוף סלעים בסער זרמם, שמעו ענפי האלה והאלון, שלחו זרועותיהם ויאדרו, לתמוך שמים וצבאם… סיפרו הזקנים חרפת בגידתם של שלושת אלפים גיבורי יהודה, גור אריה יהודה, שמעו בני דן חרפת מורך-לבם של שכניהם, פרצו אשדות צחוקם עם אשדות פלגי דן. צחוק לעג ובוז לאחים שלא באו לעזרת האח הבודד, ורק עטו אל מפלת נחלתו ויירשוה וירדו דבש השלל אל כפם ואל פיהם.

פסוק י"ג – עבותים – חבלים עבים.

פרק ט"ז

פסוק ב' –… לעזתים לאמור. הוסיפי: ויוגד לעזתים לאמור, המלה “ויוגד” ודאי נשמטה. ויתחרשו - ויסתודדו חרש!

פסוק ג' – ויִסעֵם – מוטב ויַסיעֵם.

פסוק ז' – יתרים – יתר – מיתר הקשת. עשוי חבלים או מעיים של פרה או כבשה. גם מיתרי הכינור עשויים מעיים.

פסוק ח' – פתיל הנעוֹרת – פתיל עשוי שיירים קצרים ופסולת של סיבי-פשתה. בהריחו אש - בהתקרב אליו האש.

פסוק ו' – התלת – לעגת.

פסוק י"ג – מסכת – מסגרת האורגים עם חוטי השתי – חוטי היסוד. חוטי האורך שהם קבועים. את שערות מחלפותיו עליה לארוג לתוך המסכת כחוטי ערב (חוטי רוחב) ויהיו אריג אחד.

פסוק י"ד – וַיִסַע – וַיַסַע.

פסוק כ' – ואִנעֵר – מוטב ואֶנעֵר (את ה“א” של העתיד מנקדים בסגול, להבחין בין א' של גוף ראשון ובין י' של גוף שלישי, אֶנעֵר – יְנעֵר).

פסוק כ"ו – הניחָה אותי. אולי יותר טוב: הנחה - נחה. (הובילני והמישני – תן לי למשש).

פסוק כ"ט – וילפת – חבק, כרך סביב. (לפת – פתל. פתיל – חבל עשוי משני חוטים, או יותר, כרוכים איש סביב רעו).

פסוק ל"א – והוא שפט את ישראל. ברור שלא! גיבור בודד שלא דיבר אף מלה אחת עם איש מבני שבטו, לא מלה מיותרת עם אביו ואמו. המלים המעטות שהחליף עם בני יהודה נאמרו באדישות ואולי גם בביטול של בוז. והמלים הספורות שהגיד לבנות פלשתים בהגידו להן את “כל לבו” היו לרעתו ולאסונו.

פרק י"ז - פסל מיכה.

פסוק א‘ – מיכה גנב מאמו את כספה (אלף ומאה שקלים). היא אלתה - קללה באלהים (אָלה), הוא נבהל והחזיר לה את הגניבה. אז נבהלה היא ומיהרה לברכו: ברוך בני לד’. למען השב רוֹע הקללה, ולמען הבטחון מקדישה היא את כל הכסף לה' שלא יזדרז למלא אלתה. אצבעותיהם כאילו נכווּ, בערו במגע הכסף, אך בשעת העברתו מידים לידים נתקרר קצת הכסף וגם הלב נרגע, ונמלכה הזקנה בדעתה והחליטה להקדיש רק מאתיים כסף לה'… גם זה מספיק לו…

פסוק ה‘ – ולמיכה בית אלוהים ובנוֹ כהן. פרנסה לא רעה. כל אדם נצרך לשאול פעם בד’. (פרק י"ח ה').

פסוק ו' – ממשפחת – משבט יהודה, והוא לוי! משבט לוי אבל גדל ביהודה.

פסוק י' – ויאמר לו מיכה… לאב ולכוהן. שם כבוד שנתנו לכוהן שהוא כאילו אבי הבית. נשאר עד היום בספרוּת ובחיים, גם אצל הנוצרים. מיכה הכפרי המגושם, גנב פחדן, ראה מיד שלא הוא ולא בנוֹ יצלחו לאמנות עדינה ומחוכמה כזאת של כהונה. מי זה יכול להעמיד פנים כמדבר עם האל? ולמי השכל ל“סבב” ראשי אנשים, להשיב להם תשובות לשאלותיהם השונות ולשכנעם שאמנם דיבר האלוהים עמך והבאת להם את עצתו הנכונה וברכתו הנאמנה…? לזה מסוגל הלוי. גנב בן גנבים מדורי דורות. זו האמנות פיתחו הלוויים מיום שנואשו מכלי החמס וזנחו שותפותם עם שמעון. כתתו חרבותם ואשפתם לכלי קודש, לאפוד ולתרפים. מלאכה קלה יותר ונקיה, פחות מסוכנת, “פרנסה” ברוכה יותר ומנחילה כבוד… צריך רק לדעת למלא את התפקיד ב“אמונה”, להשתמש יפה בכלי הקודש ובאִוַלתם של הכפריים..

פרק י"ח - שבט דן מתנחל בנחלה חדשה

פסוק ב' – מקצותם - מקציניהם (שניהם משורש: קצה. גם בערבית قاضي ברבים قضاة (قاضي קאדי – קצין – שופט). ואת מי ישלחו? סנדלרים? עגלונים? מלמדים? – מקצותם (קצינים) בני חיל.

פסוק ג‘ – ויבואו בית מיכה, וילינו שם. בית מיכה הוא פונדק על אם הדרך. פונדק עם כל הנוחיות: אוכל, לינה, גם אלוהים לשירוּתך. ובאמת: ה’ – שאל נא באלוהים ונדעה התצליח דרכנו… ו' – והתשובה “טובה” אך אינה “מחייבת”: נכח ה' דרככם. ה' רואה את דרככם… והוא מוסיף גם ברכה: לכו לשלום. חמישה בריונים כאלה, דמותם והילוכם מבטיחים הצלחה…

פסוק י"א – קרית יערים – הכפר אבו גוש בקצה רמת ההר ליד הכביש אחרי עלותך את כל הגיא משער הגיא (באב אל-ואד) מזרחה, אחרי סריס ואחרי בריכות המים עם המשאבות לירושלים. סמוך לו מסתעף הכביש למעלה-החמישה.

פסוק כ' – וייטב לב הכהן… הסכים להיגנב יחד עם “אלוהיו” וכל פאר חליפת בגדיו. זהו “איש האלוהים”.

פסוק כ"ד – את אלוהי אשר עשיתי לקחתם ואת הכהן ותלכו… ומה זה תאמרו אלי מה לך?… ואת, לכי והגידי שהאנשים שכתבו וסיפרו כך בימים הקדומים ההם חסרי חוש הוּמוֹר היו!

פסוק כ"ט – ויקראו שם העיר: דן. והתל: תל-דן, תל-שופט, תל־ אלקאדי.

פסוק ל' – ויהונתן בן גרשם בן מנשה. היה כתוב: בן משה, כלומר נכדו של משה ומפני הכבוד הוסיפו “נ” זעירה ויתלוה למעלה בין ה-מ וה-ש שיצא מנשה.

פרקים י"ט – כ' – פלגש בגבעה

מאורע גדול וראשון! כל השבטים התאחדו! אמנם מעשה-נבלה עשו בני בליעל אחדים מגבעת בנימין. אבל כל העם מתאחד להשמיד שבט שלם מישראל! ושבט אחד תקיף בחוצפתו לעמוד עד טיפת דמוֹ האחרונה נגד זעמוֹ הצודק, ואם גם אכזרי, של כל העם! היש עוד תחת השמים עם כזה? עם המסוגל ל“אהבת אחים” כזאת? לרדיפת צדק ומשפט כזאת?

פסוק ב‘ – ותזנה - עזבה – זנתה. (השורש זנה. מובנו היסודי “הראשוני” כנראה, גם הוא רק: עזב, ורק אחרי שהוכנסו בו “טעמו וריחו” המיוחדים, “הקדש” לתכנו ה“מרומם”… ולשימושו “בחברה הגונה” ולעניינים פשוטים ובלתי “מדגדגים” החלף ב“זנח” אחיו, איש תם, יושב אהלים…) חדשים, תחת הד’ קמץ גדול (חוֹטם – חטמים, חוֹרף – חרפים), ולא: חדשים (בקמץ קטן) כמן שנוהגים רבּים לשגות. קמץ קטן מכריח את השוא שאחריו מתחת לגרונית לקבל את צבעו וליהפך לחטף קמץ אך לא להפך: חטף-קמץ לא יהפוך קמץ גדול ל־O לא לפניו ולא אחריו. האניה. גם באניה הזאת ה-ב' של באניה בלעה בבטנה את ה' הידיעה של בהאניה הזו. אבל באניה זו! כי הן רצית לכתוב באניה זו כמו בסירה זו. אבל: שני שוואים בראש המלה? על כן מכריח החטף-קמץ את השוא שלפניו לקבל את צבעו וליהפך לקמץ קטן. וכן יהפוך קמץ קטן שוא-נח שאחריו מתחת לגרונית לחטף קמץ. הָעֳבר תחת הָעְבר (כמו השלך).

פסוק ג' – ויקם, וישב. ויטב. וייטב לי מאוד אם ייטב לבן ותכתבי ו“ייטב” בשתי “יודים”.

פסוק ז' – וישב. וילן (שניהם מלעיל).

פסוק ט‘ - חנות היום. גם היום נוסע כל היום וחונה לנוח עם רדת הערב. ואולי קרובים השנים? בודאי! חָנה – נוח, כשחונים - נחים. לין פה וייטב לבבך. את רואה? גם התנ“ך היטיב עמי הפעם. השורש “יטב” ע”כ ייטב כמו יינק והיטיב כמו היניקה בנים. אלה שלמי פ"י. בפסוק ו’ נפלה בודאי ה' של השורש.

פסוק י' – ויקם וילך (מלעיל) – טוב, ויבא (מלרע) ולא ויבא (מלעיל), כמו שאולי היה עולה על דעתך להמשיך במשקל שני הקודמים. בפעלים נחים בסופם לא יבוא נסוג אחור.

פסוק י“ג – ויאמר לנערו: לךָ – לכה. ולָנוּ. ולהדגיש היטב את ה”נ" ולא לשטוח אותה שטוח ולרקעה כנייר סיגרה (וכן תעשי ב: דנוּ, ישנוּ, נתנוּ).

פסוק ט"ו - ויבוא (מלרע) וישב (מלעיל).

פסוק ט"ז – בני-ימיני – בנימין – בני ימיני. כמו אביעזר, אבי העֶזרי, (וגם סמדר קבעה כך בהיותה בת חמש: אטובוס – אוט-הבוס, במשקל בית ספר - בית הספר).

פסוק כ"א - ויבל. בלל. ערבב תבן בגרעינים.

פסוק כ"ז – ויצא (מלרע) - כמובן! ולא ויצא (מלעיל).

פסוק כ“ח – ויקם האיש וילך (מלעיל). ברור! ועל כן תחת ה”ל" נתגלגל הצירה, של ילך לסגול של וילך שאינו מקבל את הנגינה, כמו ספר, ואַל תהיי גוֹלם.

פסוק כ"ט – לעצמיה – לאבריה.

פרק כ'

פסוק ב' – פינות – קצינים. פינה - קצה. (יח. ב. וישלחו חמישה אנשים מקצותם).

פסוק י"ב – שבטי – משפחות (הציצי בפירושים שלנו י"ג, ב').

פסוק י“ח – כ”ו – מי יעלה? יהודה בתחלה. ופעמים נגפו לפני בנימין, ויהודה בראש. עושה רושם שבכוונה נותנים פה ליהודה “תפקיד” כזה. ואולי בבנימין נכתבה וסופרה כל הפּרשה? או יותר נכון באפרים?

פסוק ל"ח – משאת העשן – ענן העשן המתנשא. (משאת – נשׂא – הרם).

פסוק מ"ה – ויעוֹללוהו במסילות. לקטוּ את השרידים המפוזרים כמו עוללות. גדעוֹם – שם מקום.

פסוק מ"ח – מעיר מתוֹם. אולי יותר טוב: מתים – אנשים.

לאיילה, יום ד' – י"ג כסלו,

ראשית תיקון שגיאות. א: שיני נוקפות. שני ולא שיני. השורש שן. שנן, שנון. ולא שין, שַיִן – שתן. “לשתות את שיניהם” - עייני אצל רבשקה. (ישעיהו ל“ו, י”ב) נוקפות - שנים נוקשות. הלב נוקף – הולם. ב: הפירות ששלחת מתוקים היו מאוד, אבל הפרות שלנו האומללות, מי יודע עתידן ועתידנו, כשאנו שטופים עתה בסער הטירוף להרס חיינו המשותפים.

ועתה מספיק לנו בדקדוק המדכדך הזה. ננסה להעביר את עצמנו לענינים מעשיים, אם כי ספק הוא אם אצליח לשווֹת להם אופי ותוכן משמחים יותר. לבי, כנראה, הולך ומבריא באמת. אני כבר מלמד בכיתתי ומתחיל להשתכר מהלימודים. אבל יאוש כבד מתחיל חודר לתוך כל פינות לבי ואני נאחז בך ובדבריך שאַת כותבת לי… ועם כל זה חשובים המאמצים המושקעים, ולעתים יש אפילו רגעי סיפוק מהישגים. אלא שצריך להיות נכון מראש ולדעת שהרבה ילך לאיבוד, והרבה יבוזבז…

איילתי, איילוּתי, לעזרתי חושי! עשרים ותשע שנים בזבזתי. לאן צללו רגעי הסיפוק? מה עשיתי כל השנים האלה? ומה נשאר מכל זה? לימדתי דקדוק, פרוטות שחוקות אחדות של חוקי דקדוק, אסימונים מחוקים אחדים של פסוקי תנ“ך? יצאתי במחולות אהבה סביב שפתנו, סביב נביאינו. סבלתי, בכיתי אתם יחד על אסון שברנו ומארת-שנאת-אחים הטבועה בדמנו… ניסיתי להשתכר ביפי-אמא-מולדת, להשכיח מלבי את מחשבות היאוש, להדביקכם בשכרוני – אולי יעקור מלבכם נצני צמחי הרעל אשר הרוח מביא בכנפיו… אולי באהבת סלעיה, רגביה, עשביה ועציה תבוא רפאות טיהור ללבנו החולה… לימדתי חיי-גופנו, נפתוליו מאבקיו על קיומו, פלאי תולדות אבריו וחייהם, ובעלי החיים, אחינו הרוחשים סביבנו, והצמחים ביפים ובמאבקם החרישי, האצילי לקיומם… מה נשאר מכל זה? לאיזה צורך פרפרתי כל השנים האלו? אם להפוך את חיינו לגיהינום, אם לא להשאיר במשק הזה אבן על אבן, למה בזבזתי את כל השנים? האם לא מספיקה ה”כלכלה המדינית" שכה הרביתם ללמוד? האם לא מספיקות ידיעותיכם היסודיות ביסודות הקיבוץ, והם מלווים תמיד סיסמא אחת קדושה: פועלי כל הארצות התאחדו!? למה נתליתי על שולי אפריון-הפאר של מרכבת הקיבוץ המאוחד כגדיל מדולדל? לשעשע את הילדים הנוסעים בה? או אולי לבדר מפעם לפעם את רוחם כי תשתעמם קצת?…

פרטים ממבצע “גיהינום” בודאי מספרת לך אמא, למה אוסיף אני עליהם, לשית על יגוני ויגונך נוספות, אם הדבר מצערך על אף נצחונות חבריך, על אף גבורות “גיבורכם” הנערץ י., תלמידי אהובי מאז ילדותו ומפלצת נפשי בימים ובלילות אלה השחורים.

אני זוכר שסיפרת לי בהתפעלות ובהערצה איך הוא היה 100%. הוא כבש את הקסטל. ואני נסחפתי אחריך בהתפעלותי ובחרדת לבי לו… לבי פחד ורחב ונתמלא בסתר גאווה, כאילו גם לי חלק בגבורתו, באהבת עמו, בהסתערותו לקראת המוות להצלת עמו… ואני? האספר לך גם אני על ה“חברה”, שהיו

100% בכיבוש הלול – לולך בביתנו – ביתך ובהרס הרב בקסטל – הלול שלנו? אמנם לא נשלמה המלאכה עדיין. שׂרקה אוייבת העם היא עם ידידי אביך הזקנים, אויבי הקיבוץ ומהרסי המשק, ובריונים אחדים מהנוער, בוגדים בזויים, וביניהם עמנוליק, ולמה זה עוד אמנה אותם, את הבוגדים, הלמען הנציח את שמם? כל אלה ברשעות לבם השביתו את השלמת המשימה… אך אַל יאוש אחים! עוד ידם של י. ועדת גיבוריו נטויה. גם אחיו המשורר, תלמידי היקר, אשר בשבתו על בּרכּי צצה שירתו וטופחה בלבי בראשית ימיה, ההוא יבטיח ולא יקיים? “במשק הזה לא תישאר אבן על אבן” הבטיח מ. נאה דורש ונאה מקיים. ברוך שומר הבטחתו! ונא לא לשכוח: הרמטכ"ל הן הוא הספּציאליסט לאהבה, חברנו הנאמן צ. סמכי עליו. ועוד ידו של י. נטויה. ומי יודע מה עוד צפוי לנו מנחת זרועו… לא בתי, די, האם לא טוב לנו יותר שתדבק לשוני לחכי?.. שבע ביום אני מברך את מזכירוּת הקיבוּץ המאוּחד על שלחה אותך למרחקים. ² ותגזול ממני את מאור פניך “החינניים” בימים אלה… “החינניים” – כמדקרות-חרב באו אל לבי דברי חנופה חסודים אלה שכתבו עליך בנסעך בשליחותם צרפתה.

די, די, נפסיק ונסיים בסיפור מצחיק, אבל קצת מתאים לעניין:

בארץ סין – לא החדשה חס-ושלום. בארץ סין הקדמונה היה קיים חוק, שכל מנדרין שהתחייב למלכות מקבל 100 מלקות. אבל הוא יכול לפדות את עצמו בעבד שכיר, המקבל את המלקות בשכר 100 שקלי זהב. וכך היה. שכב העבד והתחיל סופג את המלקות… כשהגיע ל־50 כלו כוחותיו ולא יכול עוד לשאת. התחנן שירפו ממנו ובשכר הויתוּר על יתר חמשים המלקות הציע למלקים את מאת השקלים אשר בכיסו. העבד פוטר מיתר המלקות. נח רגע, אחר קפץ ורץ אל המנדרין, השתטח לרגליו, נשקן: – ברוך תהיה לי לד'; הן לולא 100 השקלים שנתת לי בחסדך היו מלקים אותי עד מוות…

עוד טוב שישנם סיפורים מצחיקים…

איילה,

זמן רב כבר לא התראינו. מה אני מסתתר מפניך? שכחתיך? מתאמץ לשכחך? לא, יקירתי, ואם ארצה לשכחך – האוּכל? האם את מָשה מנגד עיני? מלבי? האם חולף עלי יום אחד, לילה אחד, שלא אייסר את נפשי על אשר בימיך הרכים, הזכים לא שמרתי עליך מפני “החוטפים”… שמים, שמים! הראיתם את ילדתי הטהורה? כוכבים, כוכבי! מי ישמור לי על בתי לבל תיסחף בנהרי נחלי הגיהינום של שׂנאת אחים, של שׂנאת תקומת ישראל… לבל תיסחף במרוץ הפגנות הטירוף כשדגל גאולת האנושות בידה השׂמאלית וידה הימנית שלוחה אל סוכתנו הקמה המתערערת וגלי-הזמן הזידוניים שוטפים מסתערים עליה לעקרה. אלי, אלי, שמור לי את זכּתי, תמתי, לבל תשלח ידה עם עדת חבריה אל סוכתנו המתערערת, מפלטנו היחיד, למוטטה בצהלת שטנים ולהסחף אתה ואת כולנו יחד אל תהומות האבדון.

די, די, מה אענך? רק נפגשנו וכבר אני פותח בקינותי! הן למען מנוע זאת ממך הסתתרתי מפניך. והבוקר התעוררתי ואמרתי: אעופה אליך כי כלתה נפשי אליך, ולבי טוב עלי מעט. ואמרתי: אעופה אליך ופני טובים ועיני אורות מעט…

מה השמחה הזאת ללבי? – הצלחתי אמש “על הבמה”, מעודי לא הצלחתי כה! אמש חגגנו את חג יסוד ההסתדרות. אמנם רק “אנחנו” לבדנו חגגנו, בחדר האוכל שבנינו אותו ב“משותף” כולנו. “אתם” בוודאי תחוגו לבדכם. אם תחוגו את החג הזה ³, וביום שיקבע ע"י מישהו. אני קראתי וגימגמתי קטע זכרונות מיום היסוד, קראתי את תיאור הריקוד הסוער שהתלקח אז סביב ברנר בהתלכד כל “האויבים” מאתמול למשפחת אחים הסוערת לב אחד ויד אחת למפעל יצירת עם חדש ⁴ ובשפתים לוהטות שאלתי עילג ומגמגם: – הנזכה לחזות שנית בריקוד הזה, הנוכל להשתתף בו?

זוהי “הצלחתי” הראשונה על הבמה אמש בחגנו הנפרד. ולא הייתי רץ אליך לבשר לך, יקירתי, ולהתפאר לפניך – הן רואה אני מראש את חיוכך הסלחני להזיותיו התפלות של אבא שלך, עובר בטל מסכן זה שאינו יודע מה זה “קפיטליזם”, שאינו מבין כלום ב“עודף הערך” ו“היצע וביקוש” ולא קיבל גם שיעור אחד בכלכלה מדינית לא ממשל’ה ולא ממנחם… תרח חמוד זה שקטון תלמידיו בקי ביסודות עולם אלה כמוהו בחוקי ה' הידיעה, והצמוקה בתלמידותיו אוחזת בקרני ההיסטוריה כשמשון במלתעות הארי… ובכל זאת מה הצהלה הממלאה את לבי מאז הופעתי אמש על הבמה?

שמעי ושמחי נא עמי ותגלנה כליותיך ועלץ גם לבך ורם! אחר הצלחתי הראשונה ישבתי על יד מקהלת הילדוֹת, נמשכתי אחר קול רך וחם של ילדה אחת ורציתי לדעת מי זאת הנערה. והנה זאת נירה ה. ברכתיה. ובעלותה על הבמה, עם יתר הנערים והנערות, לחוֹג את טקס כניסתם להסתדרות, נאמר לי בסוד שאביה נמצא פה אתנו בחדר האוכל. לא יכול האיש להתגבר על לב-האב אשר בקירבו (עוד ישנם כאלה! לא מצחיק קצת?) ובא לחוג אתנו את חג הקדשת בתו במחנה ההסתדרות. – מה? – שאלתי, חג כניסת בתו להסתדרות? מה לו ולהסתדרות? האם היא מאחדת אותנו? האם אין “אתם” מתכוננים סוף סוף לנתק את הציציות התפלות והפסולות, הישנות והממורטות המקשרות אותנו? אי, אי, אי! היינו פעם צעירים, שמנדריקים, הוזים “ביער בחדרה”, ויצאנו יחד אחר ההוזה לשמוע “מה דיבר ד' מן הקמה”. דיקלמנו בכל לב את שיריו “לעזרת העם” וברגש שרנו יחד “תחזקנה”. אז מה? מי נזון כל ימיו על רומנטיקה של חלומות נעורים, מי מתרפק על זריחות שמש ושקיעותיה ועל קסמי לילות ירח, על קסמי אגדות קדם של אהבת נעורים? ואם שרנו פעם, או אפילו פעמים רבות, בדביקות את השיר “מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”, ואם רקדנו כולנו יחד, מלוכדי גופותינו לגוף אחד מכה גלים סוערים – ובכן, מה?

הזוכרת אַת? שרנו יחד עם רחל: – קומו, בואו נא אחים. קראנו ממעמקי לב אחד “למאמץ מאחד של אלף זרועות לגול את האבן מעל פי הבאר בטרם יום יבוא”… ההיה זה או חלמנו חלום? חמודונת שלי, מי ישב כל ימיו ליד באר אחת? ואם ישבנו שנים רבּות יחד בביתנו המשותף, אז מה יש ילדונת שלי, כל החיים הם רומנטיקה? סוף סוף יקירתי, הכלכלה היא האמת השולטת בחיים ו“הכלכלה המדינית” על אחת כמה וכמה.

מה משך את ה. בערב זה לחדר האוכל אלינו? ההסתדרות? געגועים לריקוד “מה טוב ומה נעים”? שטוּיות, בתי. חבריו כבר גרשום מלבם מזמן בהפגנותיהם בירושלים ובכל פינות ארצנו האומללה, בהפגנותיהם המלוכדות “לכת אחים גם יחד” עם “מק”י" ו“חרות” וצדיקי ה“צה”ר", ברית קדושה אחת נגד “הממשלה הזאת”!

ופתאום עלתה בלבי צהלת-הנקם של יוחי תלמידי בשעה שהיה תופש את נירה או את רות בכתבן בשגיאה על הלוח: איוָה! (עם מפיק אדיר ב-ה') איוה, רד אלינו! גם אתה חולית כמונו! גם עליך עברה הכוס? קירות לבי! הומה בי לבי עליך, אבי נירה. ויסלח לי אֵל הרחמים על צהלתי ה“יוחַיִת”. מדוע לא יעבור גם עליהם מה שעובר עלינו? ישתו וישכרו גם הם! יסובו גם הם כסהרורים מאחורי סורגי מחנות ההסגר בם כלוּאים ילדיהם. ינועו גם הם כשכורים, כשקוּיי-רעל, מבקשים לגלוֹת שירטוטי פני יקיריהם, ולוּ גם צללי שירטוטים דלים, מבעד לסבכי הרשת וערפליה, לראות השומרים יקיריהם עדיין על צלם דמות אנוש, החיים עוד, הרוטטים עוד על פניהם קווי צלם אלוהים, הלוחשים עוד בעיניהם ניצוצות אלוהים…

לא, אבי נירה! אַל תירא ואַל יחרד לבך. אצלנו אין מחנכים את הילד לצפצף על אבא ואמא. אצלנו עוד לא הכל מותר… – די, די. חמדתי, חיננתי. העוד פניך ולבך שווים? שמור נא אלי על יקרת-לבי.

קמתי אני ואגש אל ה. לחצתי ידו ואמרתי לו:

– לבי עם לבך. ועמך אני בחרדת-נפשך. בואה נא ונשיר יחד: האח מה טוב… ונצאה יחד לשדה אשר נטשנוהו… ולמה לי לחזוֹר לפניך על כל אותם דברי ההבל אשר שנים על שנים הייתי חוזר עליהם לפניך, בתי יקירתי, ולפני כל חבריך הפקחים הפכחים היודעים הכל… חוזר עליהם בתום איוולתי? ועתה שמעי חיננתי, לחן גבורות אביך “האדיר”. נגמר הטקס. צריך לסיים בהמנון. משה. תן את הטון. אני לוחש למנצח על המקהלה: תחזקנה! יחיאלי קופץ: האינטרנציונל! אני עונה: – למה? מה מחייב אותנו? ודווקא ביום החג הזה. אנחנו מתכוננים בחגיגיות לקרב אחרון? האם משאת נפשנו קרב עולם? הן לא חתמנו תחת ברווזת השלום. הנישא נפשנו להחרים את כל העולם עד היסוד? הצלינו את לבנו ונחרכנו באש-נקמות? הקוראים אנחנו את בנינו להסתער דוהרים דולקים אחר אבימלך אשר על הכרמל להשתתף בשחיטת אחרוני שבעים אחיו על אבן אחת ולהביא לו מנחת תודה גם את ראשי אחינו? ואחר נרחץ בנקיון כפינו ונסיים בקול ענות גבורה חסודה: עם האינטרנציונל יעור ישגב אדם? האם לא מספיקות לנו השנים אשר מפני דרכי שלום שרנו, וצרחנו את שיר המוֹלך הזה אשר ריח אטליז מחריך נודף ממנו?… מה מחייבנו עתה בפצח-רצח?

והאינטרנציונל לא הוּשר אתמול. ההצלחתי פעם בכל ימי היי על הבמה כאשר הצלחתי אמש? מי ימלל גבורות אביך, ילדתי! ואני מודה לך וגם סולח לחיוכך החינני והסלחני לתעלולי-ההתגנדרות של העובר-בטל הזה. סוף סוף הן לפני ימים כה מעטים ריחף בעולם התוהו ⁵, מעבר לעולם האמת-הכלכלי-מדיני הזה, מעבר לעולם הקפיטליזם, ומה לו כי יבין את שירת המחר האדירה הבוקעת ועולה ממחשכי מעמקי הדורות של אתמול ושל מחר…

חברה’מן נחמד אבי החיננית שלנו. לא כן, חמודתי?

לדליה ושאול בירושלים,

הן אתם ניטרליים, שפטו נא ביני ובין אילת כרמי, ובאובייקטיביות! (כזו של “הארץ”…) לא מעט אני נאבק עם לבי: – עד מתי אתה מטלטל ומענה את אילתך על אשר בחן קפיצותיה במעגלים תעתה ותעבור לרעות בכרמי זרים?… כי אהבתה? – אהב אותה מרחוק ובשקט… האם מצדיקה האהבה את ההתעללות? ובכל-זאת: אחר גמרכם לקרוא את דברי המגילה הרעה הזו, צררוה ושלחוה לאילתנו, ואולי גם עם תוספת דברי ניחומים והרגעה ובירכוה גם בשמי. גם תאמרו לה שכּוונתי אינה כה רעה ושאני גם אוהבה כמו שהיא.

בינתיים יהי כאילו כתבתי גם לכם, אם כי זה לא כל כך “נעים ומצחיק”. ולכם ולגורלי תודה רבה שפטור אני מענותכם ב“ספרות” כזאת. ומי יודע? אולי שאול הוא הוא מלאכי הטוב שעשה עמי את החסד הזה? האזכה לעוד שאול כזה?

ושלום לכם וברוכים תהיו לי כולכם, גם על “החסדים” גם על היסורים.

איילה

יום רביעי, י"ח טבת

תודה על מכתבך הנחמד ועל הטיול הנהדר שערכנו יחד בריוויאֶרה. זה היה לי למשיב-נפש. גם השיב עלי ימים חלפו, עת טיילנו לחופי ים המלח אל מצדה. הזוכרת אַת את מערת המלח הנהדרת? וסטלקטיטי המלח הקטנים הנחמדים שנשארו לנו לפליטה מידיהם החמסניות של הטיילים שקדמונו? מתי נלמד גם אנו לשמור על חמודות ארצנו מידינו החמדניות?

יום חמישי. והנה חליתי בשפעת. שיעול עינני כל ליל אתמול והחלומות מימי מחלתי “אז” פקדוּני שוב – עם בעותיהם ועם תעלולי צירופיהם. הזמנתי “למשרד”. איזה “משרד”? לא אדע. עלי חוטו (תלמידי ע. ב.) מכניס לי פתקה, ועיניו מחייכות בשביבי-רשע של שמחה לאיד… אני נכנס למשרד. בחור גבוה, רחב לסתות, פניו פורחים אבעבועות לבנבנות, יושב אל שולחן. הוא מביט אלי באלכסון מבעד לעפעפים סגורות למחצה: – זוכר אתה את בת הרב שפגשת בדרזדן? – זוכר. היא ישבה מולי ברכבת. פניה קורנים זיו קדושה כאילו נתרכז בהן זיו קדושת פניהן של כל אמהות ישראל בקדשן את השבת על הנרות. ועל ידה ישב גוי צעיר, עיניו קטנטנות, מגושם קצת ופניו מלאים חטטים. הוא דיבר בשנאה עזה על הדת ובלעג טיפשוני על הבליה ותיאר באֶקסטזה תמימה הדיוטית את הודו של העולם אחר זרקוֹ מעליו את כל הסמרטוטים הישנים, הנודפים ריח של הדת, יחד עם כבלי הקפּיטליזם… ירדתי מן הרכבת והלכתי למוזיאום… עמדתי על יד המַדוֹנה של רפאל, אם יהודיה קדושה. והנה לידי – בת הרב. יצאתי מן המוזיאום והעלמה יורדת את המדרגות. אמרתי לה: – מה לך ולגוֹי הזה? עלי לארץ, למולדתך, לבית אביך. שם מחכים לך. אַל תשובי עם הגוי הזה למוסקבה. גם אם טוב הוא, גם אם פשוט הוא וישר, בנכם יעשה פרעות ביהודים… ואומר לי הבחוּר רחב הלסתות היושב במשרד: – ואני בנה של המדונה הקדושה הז’ידובקה שלך. אך נתבדית, ידיד אמי התמים. לא לפרעות נולדתי. לסדרים! לחינוך! ואתה, אדוני, תהיה חניכי הראשון פה בגן העדן שלכם. הגיעתני ידיעה שבעטת בשיר האינטרנציונל. ויצא דינך ללכת ליער האינטרנציונל. שם תלמד את כל השיר על פה, לא תחַסר מלה…

ואני הולך בתהלוכה ארוכה ארוכה לאורך הלאָנה צפונה. משה גרוסמן צועד לפני. אלתר ואהרליך לימיני ולשמאלי ומלמד יהודי ליטאי, שזקנו ארוך ומחודד, נשרך אחרי, מרנן בלי הרף, בלחש ובסוד, פרקי תהילים עצובים. הרנן החרישי עצוב, אך נוסך בלב בטחון. פתאום נופלים שניהם, אלטר ואהרליך, על הביצה הקפואה משני עברי הדרך ונהפכים לשתי שלוליות של שלג זך כחלחל. גרוסמן אומר: – שים לב. הם יהיו לנו לציוּני דרך כשנברח. והנה מגדות הלאָנה עולה ענן כבד, שחור של יתושים, הם מכסים אותנו ועוקצים בלי רחם. אני אומר: – זהו הערוֹב. היהודי המלמד הליטאי קופץ בשמחה, מתגרד בתיאבון ובלהט חסידי: – אדוס-אי דער עוּרב? זענען מי דאך נוהנט צי יציאת מצרים? ⁶ ומתחיל רוקד ושר: אשירה לה' כי גאה גאָה… ומתוך ריקוד הוא נעלם. גרוסמן לוחש לי: – מדוע לא רקדת אחריו? יכולת להנצל. אני עונה לו – אסור לי לרקוד… והנה גם הוא קופץ ונעלם… ואני במשרד ביער האינטרנציונל. בנה של בת הרב מוסרני בידי טובארישץ' ג’ים: ללמדו ביער את כל השיר, מלה במלה! אבל ברחמים! פּוֹ קוֹמסומולסקוּ, פּוֹ מַפּאמסקוֹמוּ אצלכם! דע שהוא ידידה הטוב של אמי, אמנם אמר לה שלא צריך לנסוע למוסקבה אבל “ניטשאָבוֹ”, הוא יהודי טוב. ראובלה קופץ: טובארישץ' בן הרבנית! גם לנו אמר את זה! ולעג לסטלין, וגם אמר – – שתוק, ז’יד פארחאטי! – צועק אליו הגוי בן בת הרב. לך הלשן על מורך בין הז’ידים המצורעים שלך אבל לא לפנַי. טובארישץ' ג’ים! ליער. ולאט לכם לאיש הזה…

אנחנו צועדים ביער. כה מוזר! כולו זרוּע עננות כסף תכולות ולחש חרישי של פרקי תהילים עולה מהן: בוֹא אתנו, שכב, תנוח! אני נשען אל אחד העצים, עיני נעצמות בתנומה. טובארישץ' ג’ים תופש באצבעי ומהפכה עם כל ידי:

– אַל תתנגד. אצבעך יכולה להישבר, הגידים ינתקו כמו אצל יונתן שם בלוּל. אַל תכעס, זוהי פקודה. גם שם היתה זו פקודה. של יהודי בן רב אמנט ולא של גוי בן בת רב… ועכשיו אַל תרדם! חוטו, קרב את הגזע!

הגזע מעמד מול חטמי, אני מטפס עליו ועומד, מנצח ושר את דברי הקודש הראשונים של השיר: – “קום התנערה עם חלכה, עם עבדים ומזי רעב”! כל העצים מסביב נהרו לשמע קולי, מתנועעים כבתפילה ועננות הכסף המוזרות, הדומות לאלתר וארליך, שנמוגו לידינו בדרך כל העננות המפוזרות על פני כל מרחבי היער מרטטות ברטט מחריד, כמתגברות על בני דורות חנוק. והרנן החרישי של התהילים שוב מפכה מקרקע היער ומתוך העננות… אני נשען אל עץ ושוב נופלת עלי תנומה. שוב תופשני טובארישץ' ג’ים:

– לא לישון! להמשיך בשיר!

אני מטפס שוב על הגזע כשאצבעי ההפוכה בידו של ג’ים. – ג’ים, אני אומר לו, נחמד שכמותך, מה חזקו ידיך וכתפיך מה עצמו. אני נמוֹג מרוב עונג ונחת! הזוכר אתה את שימלה הכיחנון. עוד בכיתה ד' היה יוחי מתגרה בו באצבע מרחוק: אַיוָה. ושימלה היה נופל בוכה… ועתה, ג’ים, בריוני הנחמד האדיר, אחד מחמשת ילודי הרפה, זו אשתו הקטנטונת של אחד מגיבורי ישראל - אשר גם הוא ברפים. הוי, שימלה, מה עצמו אצבעותיך. תענוג! אבל אני רוצה כה לישון! וג’ים מקפיצני בתנופת יד קלה ואני שוב על הגזע. והוא מתחיל בקול בּריטוֹן רחב ואדיר: – “אֵש הנק – ובידו השניה הוא מנצח, רומז לי להמשיך ושר אתי יחד: – מוֹת הלב לחכה”, והוא עוזבני פתאום, עוצם עין אחת וגוחן עלי לשמוע מפי את המשך החרוז. ואני מסיים בנצחון את דברי האלוהים אשר נחצבו מראשו של גדול משוררי התחיה של ימינו: “לא כלום אתמול מחר הכל”! ואני נשען אל הגזע: לישון, לישון, ומתחיל להרדם… אבל ג’ים מרקיד אותי ומקפיצני שוב על הגזע וממשיך: אש הנקָ – ואני ממשיך אחריו ושוגה שוב ושוב ונופל ונשען אל אחד העצים ונרדם. ושימלה, גאוותי-לבי, בריוני הנחמד, אשר לא אחת התמוגגתי יחד עם אמו הרפה על יצוריו הרכים ההולכים וגואים וגוברים… שימלה חביבוני זה מקפיצני שוב ושוב: פקודה היא פקודה! אינך יודע את השיר. לא ארפה ממך ולא אעזבך עד אשר תלמדדו על פה – כולו! כה עינני בריוני היקר, החמוד, כל הלילה ולא הניח לי להרדם. נדדנו מעץ אל עץ עד אשר פרצתי בצעקה: – לכו לעזאזל. לכו לגיהינום שלכם! אַל תהפכו לי לגיהינום גם את יער האינטרנציונל שאליו הגליתי בחסדי גורלי. הניחו לי לישון!… ועלי חוֹטוֹ מַצמיחַ לו קרני-תיש קטנות ומושכני מן העץ שאני נשען עליו. אני צועק: – לגיהינום שלכם. שם יושב אבי הגיהינום על ערימת חצץ טבולה זפת, ומדליק סיגריות לכל מלאכי החבלה שלכם. אז תופשים אותי שניהם ורצים אתי כמטורפים, ואני כאחוז שדים, על פני יער השלג. אנו רצים על פני גופות עננות הכסף הנרתעות באנחה חרישית לכל מגע כף רגלינו. והנה – אנו על יד הלול. ערימת חצץ שחורה נוצצת ובראשה יושב אבי הגיהינום מחלק סיגריות עשנות לכל “החברה”. מי זאת? אוריאלה מגישה בתנועת חן את הסיגרה אל פיה. יעל מתגנדרת. יוספ’לה עומד ומחייך, כולם מתמוגגים. ג’ים וחוטו עוזבים אותי, מעפילים על הערימה: – סיגרה, סיגרה לנו! אני מנצל את ההזדמנות, מתחמק ונמלט לתוך הפרדס הקטן ליד בית אמם של יוספ’לה ומוש’לה, נשען אל עץ ונרדם בתיאבון עצום. ופתאום – אצבעי מתהפכת: אש הנק – ואני זועק – אינני יודע. לא אדע לעולם. לכו לגיהינום, לעזאזל. לכל העזאזלים שבעולם. הרפו ממני!

וגברו זעקותי עד אשר נעור עופר ושאלני: – מה יש אבא? הקיצוֹתי ופתחתי מיד בשיר: אש הנקמות הלב ליחכה – – והתאוננתי מרות: את הסוף איני זוכר. והם מענים אותי כל הלילה ודורשים ממני שאשיר נכון את כל השיר. עופר הטוב קם ולימדני את סופו הקדוש של החרוז על כל מחרוזת פניני מלותיו: “לקראת אויב הכוֹן לקרב!” ואני עוד הוספתי: “עולם ישן עדי היסוד נחרימה”. נתמלאתי גאוות-זיו אושר על אשר נתחדשו ועלו בי הפסוקים האלוהיים. ג’ים וחוטו נמלטו כשדים ואני נפלתי על כרי ונרדמתי. ורק צחוקו החרישי של עופר עוד ליווני, ושפרוני עוד ניגש אלי ואמר לי:

– אידיוט אתה. לפני שנתיים, בטקס חגיגת החופש של פסח, היית צריך לעמוד על המקח בענין האינטרנציונל ולצעוק אלי: מספיק ב“התקוה” ו“תחזקנה”? אידיוט ולא הדיוט! האם לא ראית את מוישלה עומד על המדרגה מאחריך, זורק אחורנית את כרבלתו המאפילה על עיניו, זורקה לאחוֹריו אל מרומי פדחתו כאומר: – די, האם לא נשים קץ להידרדרות המפא"ית הזו במדרון הריאקציה? והוא שמסר את דבר מעשה גבורתך בחג ההסתדרות. אידיוט מושלם אתה. הנעתי ראשי: – נכון. ונרדמתי.

איילה

כ“ח בטבת תשי”ב

נפתח הפעם בדיקדוק ⁷. זה זמן שלא עסקנו בדיקדוק. ונשאבנו מן האגדה:

– כל זמן שהיתה אש התמיד דולקת במסתרי קדש הקדשים היו מתנפצים קלגסי טיטוס אל חומות הר הבית ושרידיהם מתפזרים אל כל רוח ובלבל השטן את הרוחות. ומיום ששלטה הרוח הרעה ופרצו הקנאים לפלגותיהם לתוך הבית וערכו טבח איש באחיו ודמים בדמים נגעו, וגאו גלי הדמים והציפו את אש התמיד וכבתה האש – בעט הקב"ה בבית הבחירה ועשאו דגורין דגורין וחגג השטן נצחונו.

אגדה יפה. אבל אין היא מעניננו כיום. יש לנו עתה אגדות יפות יותר, מענינות יותר, בלי קלריקליות, מיוסדות על אמיתות הכלכלה המדינית. הבאתיה לך פה רק כהזדמנות נהדרת ללמוד דיקדוק: “דגורין” – ערימות. דגור (במשקל בכור, צרור) – ערימה. התרנגולת “דוגרת” - רובצת על “דגור” ביציה. אנחנו מעזקים (עודרים במעזק - מכוש) ומסַקלים את ההר חלקות, חלקות, ואת “דגורי” האבנים אנו זורקים בשולי החלקה מארבעת עבריה. הדגורים מצטרפים ל“גדר” סביב הכרם העתיד להנטע. ארבעה קירות לגדר, והארוֹך שבהם והעשיר באבנים הוא זה שסוגר במורד המדרון, כי הוא הנוח ביותר והדרך אליו קלה ביותר לשאת אליו את סלסלות האבנים ולגלגל אליו את האבנים הגדולות וסלעים עקורים מאמצע החלקה. וכך נוצר שיפוע ההר “מדרגות” מדרגות העוצרות את סחף האדמה הנסחפת עם מי הגשמים בשיפוע ההר. בתוך אדמת הסחף הזאת נוטעים אנו את הכרמים מדרגות מדרגות, מקבילות לרגלי ההר עולות במדרון אל ראשו: דגור - גדר – מדרגה (דרג).

יושבת לה ילדת השעשועים שלנו, השפה העבריה, ומשחקת בקוּביות – אותיות. כמו ששיחקתם בגן בקוּביות. בונים מגדל גבוה גבוה. הורסים אותו ובונים באותן הקוּביות, אבל בצירוף אחר, חומת עמודים עם שערים גדולים וקטנים. נהרסת החומה ומאותן הקוּביות נבנה בין רגע בית מקדש. איש אל יגע בו. והגננת מופקדת לשמור עליו…

משלוש אותיות בנתה השפה העברית שלושה שרשים – אבות של שלוש משפחות של מלים חדשות, מושגים חדשים, וקשר סתר נפשי בין כולם, על אף התפלגותם למשפחותיהם.

א. דגר: מזה דגור (דגורים! שבהם פתחנו). דוגרת, דגירה, מדגרה. דֶגר (משפחת אפרוחים, שיצאה מדגירה אחת).

ב. גדר: מזה גָדר – גידרה – מכלא, גודר – בונה מאבנים, מגדיר (לצמחים, לבע"ח, לאבנים ולכל מיני חמרים פיסיקליים או כימיים). מוגדר (למפלגה מסוּיימת) כאחת הבהמות או אחד הרמשים השורצים על הארץ. אדם מאבד את צלמו, צלם דמות האלוהים האחת והיחידה אשר בה נולד, המשותפת לו ולכל ברואי בצלם אלוהים – אז כמובן אי אפשר להכירו בלי מגדיר, כיתר החיות והבהמות, בלי היותו מוגדר.

ג. דרג: מזה דרגה. מדרגה.

ועתה אפסיק ל“גרד” אותך בדקדוק שלי, כי נדמה לי שאין כל קשר בין “גרד” לדגר – גדר – דרג. ומספיק לנו ל“התגרד”, על אף יצר הגירוד שאינו מרפה ממני. – – –

– – – בתי יקירתי. בוודאי לא שכחת את “בימים ההם” של יהודה שטיינברג, שם מופיעים היהודים השחורים החוטפים, עוקרים ילדים מזרועות אמותיהם ומוסרים לניקולאי. “בימים ההם ובזמן הזה”? יורשיהם של החוטפים עוקרים ילדים מזרועות אמותיהם למסרם ליורשי ניקולאי. אבל מקצוע החטפנות התפתח והשתכלל מני אז. בימים ההם חטפו רק את גופו הרך, אז שמר עוד הילד זמן רב את זכר אמא ואבא בלבו, עוד היה לוחש בסתר פסוקי תהילים כשהוכרח להצטלב לפני האיקונה. ועוד היה חוזר לפעמים, אחרי שנים רבות של גלוּת, לבית אבא… החטפנים בימינו מוציאים מהילד את לבו. מפצחים אותו כגרעין מתוך זרעון החמניה. אין אמא, אין אבא. (מצפצפים עליהם…) ילד מסוֹרס-הלב ילך לכל אשר ישלחוהו – –

– – מהו סוד השיקוי אשר הלעטתם ⁸ ויצאו כולם סביבך בלהט מחול האהבה, בדהרות דהרות אבירים. מאחורי החלונות של היכל משתאותיכם השתאיתי, ושמה ושאיה בלבי יצאתי גם אני במחול מסחרר סביב בני האהובים החמודים, סביב בנותי הפורחות… פעמים התפרצה מלבי זעקת-אהבה, צרחנית – מרירה (סלח לי: רווּיית קנאה היתה, אוי לחרפתי). אבל אין דבר! איש לא שמעה. גם לא פגעה באיש. וזהרו של מחול האהבה וששון-אשרו לא השבתוּ… אתה עמדת כתמיד: מחייך בחן שקט ובטוח. והם מוצפים כתמיד צריחות ההילולים “בעים-רוחם”. כן, אין דבר. איש לא שמע. ובמחולותי בלהט תחרות-האהבה ביני ובינך סביב בנותי יקירותי, צלעתי מחלון אל חלון, נעתי כשיכור, עטתי כסהרורי על החרכים עדי הגיעי אל הסף, אל סף ארמון חנגאותיכם. שם נפלתי מול פתח הבית וידי על הסף ולבי נמוג נטפים נטפים… ואז עברה הרינה במחנה: למרחב, למרחבים! ונעקרה נפרצה הדלת, ועדת צפרירי, צפרירי בוקר-חיי, נכנפו במחול למרחבים ובהלמות עקבי רגליהם במחולות (מחוֹל קוֹזאטשוֹק…) גוללוני המחוללות מעל הסף, ורגליהן רגל ישרה. כעדת חסידות לבנות גוללוני בנותי-צפרירי במדרוני הר הקללה, וברון-יחד כוכבי בוקר ירדו גלשו אתי אל תהום האבדון, אל הגיהינום שפער לועו בשדותינו הפורחים, בכרמינו המלבלבים.

איילה

י"ג בשבט

שלום לך, שלום רב, חג טוב ושמח מדליה ושאול. הם פה!

ואנחנו “שמחים”. המותר לשמוח בגיהינום? הקבלנו רשות לזאת? ו“גילו ברעדה” כתוב באיזו פינה עצובה בתנ“ך, בתהילים בוודאי. ואנחנו מתאפקים, מותחים את הוילונות כבליל ה”סדר" של האנוסים… ודליה מתגברת ואינה הולכת לבקר ידידים, ביקור הומאני, אישי-אנושי… לפחות עושה היא זאת שלא בידיעתנו… אמא מביאה לכולנו אוכל החדרה ⁹. ואנחנו אוכלים כולנו יחד, ממש אידיליה משפחתי! מתי זכינו לזאת? ואמא כמעט מאושרת! לולא תוספתן (אפנדיקס) קטן של מין הרגשה במסתרים כאילו כפאה “קומזיץ” משפחתי זה על דליה. ואת יודעת: התוספתן – האפנדיקס הזה אינו אוהב שיעשו אתו “קוּנצים”, פתאום מתחשק לו והוא מכבדך באפנדיסיט “כזה”! בבקשה! ניתוח! אבל מיהו ואיהו הגיבור הכובש את יצרו? וביחוד אמא כשרומזת לה הזדמנות לערוך ארוחה משפחתי!? ובחדר! – עד קצווי תבל תלך!

ועוד: – שחי ואגל לך סוד יסורי! אם כי לא “שעת רחמים” היא ואם גם שעת “בין השמשות”. ונהדרים! איזה הוד! עבי אש וְעבי דם מלוא האופק! יופי! (וזקוקים אנו דווקא לרחמים רבים רבים) וזה סוד יסורי: היכן הם נעורי? אל תשימי לב לשלוש המלים האחרונות, באות סתם למען החרוז. ואין כמוני נכסף לחרוז, לשבריר פסוק. עוד מימי דליה ואשכול בגן אהבנו כה לשחק בחרוזים. הן לא פעם נמוג בכיה של דליה בהצליחי להפריח לה ברווזון-חרוזון ולהשיטו על פני נחל דמעותיה…

בקיצור: בפרוזה! זה הסוד: – למען מנוע יסורי התלבטות מדליה לא הצענו לה ללכת לחדר האוכל “המשותף” למען לא תתחבט כל הערב, כל שעת הארוחה, בין הספסלים “שלנו” ובין השולחנות “שלהם”. זוהי הפרוזה! אבל הומאנית! מה סוד האידיליה המשפחתית… דליה סיפרה בהתפעלות על היחסים ההומאניים בין אבשלום-אָטה והוריו.

בשבתות אוכלים תמיד ביחד. הנה, בכל זאת, אנשים “מתעלים”. אשרי עין ראתה זאת! (על כל שונאי ציון! רבונו של עולם האֶקונומיה הפוליטית!) אני ממש “התפעלתי” מהתפעלותה של דליה. את יודעת, יש עוד מובן לבנין התפעל: עושה עצמו “מתפעל”. והלא אני גם יודע את תוכן ה“הומאניות” הזאת. אמא של אבשלום לחשה לי בסוד ובכאב: – פרחה הנשמה, נשמת החדר. כל שעת “הביקור” “צועדים על הבהונות” ומנושא לנושא מתעלפת הנשמה. אמרתי לדליה, כוּלי מדושן עונג ועיני מתרפקות על שאול: – ברוך שפטרנו מהומאניות זו… ובעמקי־לבי חנקתי ציפּיית חרדה להוּמאניות כזו הצפויה לנו, לאמא ולי ולעוד איזו נפש. לא אגלה לך שמה. זה סוד! אין אני להוּט לרכילות…

ועד שאנחנו מתעלסים במסיבה משפחתית זו, מתהוללים ממש! העמדה דליה בנסיון הומאני קשה: באותו ערב “ערכנו” מסיבת שבת. ואמא בועדת המסיבות. ו“ביקשנו” את אמא שתזמין את דליה ל“מסיבתנו”. שתלווה לפחות את “שירתנו”. שמעת? עקרי כוכב ממרומי הרקיע ורקיהו שאוֹלה… והנייטראליות? והאובייקטיביות? אני נמנעתי מלכת למסיבה. שבתי לפנות ערב מטיול על הכרמל עם כיתתי ועם אמא וסמדר, אמא הפצירה בדליה ואני ביקשתיה “שתמלא מקומי”, ו“ההומאניות” לא מיהרה להופיע…

זהו מה שנשאר לי בעין-חרוד – ובעודי “חי-קצת”! שמח, טבּנקין, יעלזו כליותיך, מנחם, ידידי הנאמן! אך אתה שאול הטוב, האנושי באמת, יאריך ה' ימיך הטובים וישמרך כל ימיך מנחת זו שזכינו להגיע אליה!

איילה יקירתי! זה שאול שזכינו בו על עברי פי שאול! במה נודה עליו לגורלנו? ובמה עוד נתברך?… הוא הוא שתמך בנוּ ומשך את דליה ל“מסיבתנו” ו“נצחנו”! נשארתי לבדי בחדר. שעות על שעות התגלגלתי עוד במיטתי. כולם כבר ישנו ואני עוד התהפכתי מצד אל צד. דיברתי ממלוא-לבי עם דליה, אתך, ועיני תועות ביניכן וביני ובין אמא. ולחשתי לאמא: – עוד נצחון כזה… ו… ייסכר פיך השטן! שטן המפלגות!… שאוּל היחידי שנשענתי עליו בבדידוּתי, נשענתי עליו ולטפתי את סמדר נחמתי. ותקוותי היחידה לעתיד חיפשתי במרחקים, ושלחתי ידי אל כתפו של אשכול העצוב ואל חלקת צוארו של עופר עם כינורו… שכבתי ודיברתי עם כוּלכם חליפות. התעטפתי, התכרבלתי בתוך זכרונות ילדותכם וילדותי…

הייתי אז בן עשר, התארחתי אצל הדוד בנוה-שלום ביפו, היו שם כעשרה ילדים – רוּבּן ילדוֹת, גדולות ממני וגם קטנות. פרשו מחצלת גדולה על הרצפּה ועליה שׂמיכות וסדינים. נתכנסו גם ילדוֹת של השכנים וסיפרו מעשיות נוראות. סיפרו על ילד שנשתטה מנשיכת כלב שוטה ונשך את אמו, וגם היא נשתטתה ונשכה את יתר ילדיה הגדולים וגם את אבא, ונשתטו כולם ומתו. הילדות נתנו סימנים בכלב השוטה: פיו פעור ולשונו תלויה אדומה, נוטפת ריר, וזנבו מקופל בצניעוּת בין רגליו. עושה עצמו בורח וצולע כמסכן. ולא רק נשיכתו היא המסוּכּנת, מספיק שהוא רר עליך את רירו, גם נביחה קלה ממרחק מספיקה, אפילו מבטו של כלב שוטה חודר לתוך נשמתך. ואז אתה נבהל ממים טהורים, ממראה לטושה. אתה נבהל מדמותך הנשקפת אליך מן המראה, או מן המים הזכים, ונובח בקול צרוד ורר את רירך ומסַכּן את הכל. אפילו את אמא אתה נושך… שכבתי ורעדתי והתהפכתי לצד הקיר, ופניתי אל לבי: – את אמא אשּוך? לא. ונשבעתי אז עם לבי שאם ארגיש כי הריר מתחיל נוטף וגרוני מתחיל נוחר - אזחל מהר אל אמא, אשתטח לרגליה, אכבוש פני באדמה, אאטום פי ועיני בידי ואתחנן אליה בלחש: – אמא, אמא, מהרי, הביאי מגבת וסתמי לי את פי וכסי לי את עיני וסגרי אותי בחדר השני, ואַל תפתחי גם אם תשמעי אותי קורא לך…

יחידתי החטופה

יום שבת, י"ח באדר

בא אני משוט בנגב והתכּוונתי לספר לך היום על נפלאות טיולי וחמודותיו, גם על חג הפּורים ושמחותיו, והנה קפץ עלי רוגזו של מורך-מדריכך תרשיש, ואיני יכול להתפנות לשיחת טיולים. דבריו “רבי-החן-והמשמעות” על דברי הברכה של אמא למחזור הט“ו תקראי בוודאי ביומן “שלכם” מיום י”ז באדר. לענות לו? איני מעיז. כי האמת אגיד לך יקירתי, ואל תספרי לאיש, אני פחדן נורא. וביחוד חרד אני שמא יתפשני מוישלה “שלכם”. לא מוזר וגם קצת מצחיק? פעם היה הוא ילד על ברכי ועתה ירא אני שמא ימתחני על ברכיו, יפשיל לי את מכנסי, וכשם שעשה למַלץ באחד היומנים הקודמים, יצליף לי שם באותו מקום לעיני עם ועדה… ונזכרתי שוב בימי ילדותי. הרבי הזקן שלי בחדר, ר' יעקב מאיר, היה חומד להצליף לנו בגבעולי אמיתה ¹⁰ שאסף במגרש ליד החדר. אוי, מה אהבתי את ההצלפות האלו! יהודי בן חמש הייתי אז. ריח האמיתה מילא את כל החדר עם יבבת הילדים המפרפרים על ברכי ר' מאיר. והאמת: אני לא יבבתי אף פעם. נהניתי מן הריח הטוב וגם מן הליטופים של עליה הנימיים, החלקים הרכים של האמיתה. ומחייך הייתי אל חברי שישבו על המחצלת “מוצלפים” כבר או מחכים לתורם. והרבי היה מסיים משימתו: – ועתה מויש’לה, רד והתקרר על המחצלת. תכפתר אחר־כך..

איפה אקרר את יצורי המוּצלפים? מחצלת אין ושבטי מוסרו של מויש’לה שלכם לא ריחניים, לא נימיים, לא חלקים ולא מלטפים, ודווקא זיפניים, יבשים ועוקצניים. והעיקר: (אבל, בחייך! סוד כמוס!) אינני מבין בהם ולא כלום. אני רק רואה את תנודות ראשו בטפטפו רביבי מוסרו ברחמים רבּים. ואני ירא אותן פי כמה מן ההצלפות…

ובכל זאת אשאלך, חמודתי: – איפה לוקחים מנהיגיך-גיבוריך אבירוּת-לב שלהם ללעוג „בחן" כזה לאֵם אשר העיזה להשמיע אנחתה על בתה יקירתה אשר נחטפה מזרועותיה… בנינו ובנותינו נתונים לעם אחר ועינינו רואות וכלות… והם שרים שירי ישע וגאולה לעולם כוּלו.

ועוד: אולי תשאלי פעם את מוריך – מדריכיך – מנהיגיך – מפקדיך – עד מתי יקראו לנו מתבדלים, פורשים, פלגָנים. היינו משפחה אחת, עדה אחת, בית אחד, אחים לסבל וליצירה, אחים לחלום שבות בתרי עמנוּ האומלל, המרוּסק וריפּוּיָם באהלנו הטהור. והנה קמו הם פילגו, התבדלו ועזבוּנוּ והחלו מתנים אהבים עם אלה הגאים הלועגים לכולנו יחד, אותנו תפשו וזרקו לתוך חביות-השופכין, רירם, כיחם וקיאם שפכו עלינו, גם את בנינו ובנותינו גייסו והעמידום בסך ואילפום לירוֹק בוּזם בנוּ, וכאשר החיונו והגיענו לימי הפאֵר הגדולים של “הפגנות הרעבים”, של זריקת חול בלחם העגול או בלחם המרובע אשר אינו לפי “השולחן ערוך” של “המחר”, כאשר זכינו לראות במחזה מרהיב לב של גיוס בניהם ובנינו טעוני אבנים (משדות הקרן הקיימת) נחלצים לעזרת העם בימאים, כאשר באו ימי מזמוטי האהבים הגדולים בין אחינו למשק ובין בני לוי בחירי האלוהים החדשים, חגורי חרב הגאולה של “השומר הצעיר” ו“מקי” ו“חרות”… זחלנו אחד אחד, שנים שנים, מתוך חביות הקיקלון יצאנו ונעשינו פורשים, פלגנים. הרסנו את “לאחדות העבודה” שלנו.

כאשר באו ימי המזמוטים הגדולים עם גואלי-עולם וגועלים בכל מאמצינו הנואשים להינצל מכליון, כאשר הגיעונו שטנותיהם עלינו, על ביתנו שעוד לא הוקם, כאשר הממונו קילוּחי השיטנה אשר ממרחקי עולם וממרומי במוֹת עולם קולחו על ראשנו, אל לבנו, בפּתּוֹס אלוהי כזה בלהט נבואי כזה! וכל זאת למען זכות בכרטיס כניסה לחינגְאוֹתיהם של בוני העולם החדש באוּנגריה ובפרג, בבוקרשט ובברלין וביתר המקומות באשר הם שם, על אף הבעיטות ויתר הבזיונות וההזדהמויות ה“מה-יפיתיות”. ובהגיע אלינו הדי נשיקותיהם עם מק"י ועם חרוּת ויתר שונאינו אשר בתוך ביתנו – התמלאנו עוז וברעדה דרכנו וזחלנו מתוך חביות הקיקלון, יצאנו ונעשינו “פורשים”, פלגָנים, מחקנו את שותפותנו בביתנו המשותף לנו עם אחינו לאחדות העבודה בעבר, המזמינים אותנו ורוצים לכפות אותנו לצעוד יחד לאחדוּת החורבן.

בימים שעברו הייתי מזדהה ומתפאר עם כל ארגז ענבים שנשלח מעין-חרוד לחיפה, לירושלים. התגאיתי בסתר לבי: בתי בצרה את הענבים וארזה אותם גם תחת מטר יריות מן הגלבוע! האזדהם גם עם משלוח בּנַי-תלמידי וכיסיהם ארוזים אבנים מעין-חרוד לחיפה?… ואנחנו פלגנים? פורשים? בוגדים?

– – מוטב ונספר דברים שמחים יותר. בשבת, לפני צאתנו לנגב, נערך קונצרט של הילדוֹת הפסנתרניות. גם סמדר בתוכן. התאמיני? בחדר האוכל ההרוס שלנו - ילדוֹת מנגנות. מלאכים ירדו אלינו ומנגינות-יה השמיעונו כבשנות קדם… שפשפתי את עיני, התעורר בי רצון לקום, לרוץ אל אדון העולם הישן ובוראו, למשכו בשרווּלו: “קום התנערה, אַל חֵלֵכָה” וראית את המראה, ושמעת את הרינה. רק אל תאכלך הקנאה: הגם בגיהינום שלך יזכו נתיניך או אסיריך לנגינה כזאת?… וצר לי עליך, אהובת לבי, צר לי שלא היית אתנו ולא ראית ולא שמעת בהופיע אחותך הקטנה ויתר חברותיה על נהרות בּבל שלנו, שם ישבנו גם בכינו בהשמיע עוללינו דברי-שיר, בזכרנו את ביתנו שחרב. ומתוך נגינתם של מלאכינו רינן לחש אל לבי: עוד אבנך ונבנית…

איילתי, יחידתי. על מרומי הרי הנגב, בסביבות מכתש רמן ¹¹ שם ראינו צבאים מקפצים, אילות השדה מדלגות עם עפריהן במרחקים. ביקשתי את איילתי, לא מצאתיה – הלכה לרעות בשדות זרים… כרמי שלי לא נטרה… די, לא להתגרות! אני רק משחק בפסוקים, אַל תורידי ראשך החמוד, אַל תהיי “ברוֹגז”! בנגב הגבוה (800–1000 מטר!) שטחי ירק יפים. שם מצאנו אלות אדירות. הן עמדו עדיין בשלכת, אך בראותן אותנו “התפקעו ללבלב” (בפרוזה: כבר היו מכוסות פקעי ליבלוב) ואני בראותי אותן פקעו בלבי וליבלבו חלומות מראות יער אדירי אלות מכסה את מערומי מרומי הנגב. ארבע פעמים וחצי חיבקתי את האלה מלוא-מפרש זרועותי. גזעה נאדר כמעט כגזעה של האלה על תל-דן, על שפת נחל דן.

עלינו לפנות ערב על אחת הפסגות בשולי הרמן, זה הכביר במכתשים. חליפות גוניו החלו נמוגים בדמדומי הערבים האפרפרים, לבי נמוֹג, כלה לרדת אל תוך המכתש, לגלות עקבות ימים קדומים בין סלעיו. אך – “מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא”. “איש ונבו לו על ארץ רבה” – כבר הקדימתני רחל… שאול ודליה היו שם לפני כמה שבועות. אך מה ראו שם בלעדי?

כ' ניסן. נתבשרנו היום: הכביש מגיע עד עין-גדי. בבואך – אנחנו בעין גדי. כבר הזמנתי גם את אמא. נקח גם את דליה ושאול? וסמדר? בלעדיה אינני זז. הכּוֹני.

כ“ז בניסן שנת תשי”ב. בנים לאבותם.

איילתי אהובתי, יום טוב היה לי היום. יום ברכה. למדתי היום עם ילדי פרק א' של ישעיהו ובצהרים בשכבי לנוח, הכינותי את פרק ב‘, את הקטע והיה באחרית הימים. ורמה בי רוחי ונישׂאתי על כנפי-דמיוני ועפתי אליך לקרוא אתך את הפרק. ותוך קריאה נרדמתי. רק קולך המתוק עוד התרונן בי. וכתתו חרבותם לאתים… הרוח הטובה נכנפה על פני, לטפתני והחלה מעיינת בישעיהו. דיפדפה בדפים הלוך ושוב ופתאום פרצה בבת צחוק ותעירני. שאלתיה לסיבת צחוקה, רמזה לי על פרק ג’. והנה בנות ציון הולכות הלוך וטפוֹף, ובני “שומרון”, בני-תעלולים, מסירים כל משען ומשענה מדפנות סוּכת-דוד והיא מתמוטטת… קפצתי בחרדה וזעקתי: - ומדוע אַת צוחקת? וענתה: - זוהי ההיסטוריה העברית: מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. וחיננתי קולי אליה: – ומדוע איילתי במטופפות? וחייכת אלי: non, non papa – והגומות בלחייך מאירות אלי ונמוגות, ונעלמת…

שבת. טיילנו אתמול לכנרת דרך כפר תבור ויבנאל. השדות יפים. השחת רוּבה כבר קצורה ומאוּלמה מפחד הארבה המאיים עלינו. הרוח מניעה בנחת ובשלווה את מלואות ראשיהן של השבלים. שמוֹר לנוּ אֵל, את שדות טפוחינו המבורכים…

לא אספר לך עתה יקירתי, על טיולנו ועל כל פרטיו. אך פתרי לי, יחידתי, את חידת גורלנו וסיוטין. איהו כוכבנו? נולדנו בלי כוכב?

הגעתי עם הילדים לחוף הכנרת, ל“טבחה” זו “באר-שבע” שבגליל. שם שבעה מעינות, וגם יותר, גדולים וקטנים, כולם מינרליים. הגדול בהם מימיו נקווים לבריכה גדולה מקורה תקרה גבוהה, ובה צהרים אחדים פתחים, ריח גפרית עולה מן הצהרים. המים מתפרצים מן הבריכה בתעלה נסתרת בריחוק-מקום קצת והם קרירים וטובים לשתיה, ריח גפרית כבר אין בהם. כנראה שימשו מקום רחצה למצורעים, אשר עורם בוודאי אינו יכול לשאת את חום חמי טבריה וחריפותם. גם שכר הרחצה שם לא היה לפי כיסם הריק. ובלי ספק גם גורשו מבוא בחברת בני אדם הגונים וחשובים. אולי שימשו המים מרפא לחולי-רוח, לאחוזי-שדים ונגועים בנגעים שונים אשר מרפא אין להם… כי כל אלה התאספו שמה, ואותו בחוּר פלאי “נשלח” אליהם בשליחוּת אביו שבשמים, עם כל אהבתו הרבה לנחמם, לרפאם, לגרש מתוכם את השדים, להשיח את האלמים, לזקוף כפופים, לנהוג את נכי הרגלים, את שבורי-הלב ודכאי הרוח… שם אסף ברחמיו הרבים את כל האומללים המנודים, גברים ונשים עניים ומצורעים אשר אין להם כּל, בלתי אם אסון גורלם, ואשר כל המקדשים נעולים בפניהם, כל שערי הרחמים. שם אספם, את כל האומללים, משם העלם על ההר אשר מעל למעינות, ההר אשר ממנו הם מפכים, הוא הר האושר והשלווה הנצחית. שם, על ההר לחוף הכנרת, מעל לדרך הפונה לכפר נחום, פתח לפניהם את שערי השמים:" לכם מלכות השמים"!

האם לא שעת רחמים היא זאת בהיסטוריה אשר לא היתה כמוה? האם לא אחד הנביאים הזכים והקדושים שלנו היה זה מבשר האהבה, הרחמים, הסליחה והשלום? וכוכב זה, אשר דרך לנו מתוכנו, עלה בשמינו עם ערוב יומנו, כוכבנו זה – אחינו שליחיו-תלמידיו נתנוהו מתנה לכל פריצי עולם להיותו להם לאֵל הישע. אותו כוכב נפצוהו בידיהם ויהי על ראשינו לברד-אש-גיהינום אשר ניתך עלינו במשך כל ליל גלותנו, ועודו ניתך…

ועתה עם דימדומי שחר עולה בשמינו האפלים. הנה דרך מתוכנו כוכב חדש, מבשר גאולת המשועבדים. לא שערי שמים פתח, אין משתוקקים בימינו לשכון בשמים. “הארץ נתן לבני האדם”. – קרל מַרכּס, זה נביא הסוציאליזם אשר מתוכנו זרח להאיר לכל בני אדם עלי-ארץ, הוא אחינו בן עמנו, מבשר שיחרוּר האדם. ולכולם ניתנה הארץ רק לא לנו! לא לנו! רק אם נדדה אילמים, עקודים כצאן קדשים, עולה תמימה, על מזבח האלוהים החדשים אשר אחינו נביאנו “העירו בצדק”, רק אז, רק אחר אשר יפצחו מתוכנו את שארית כבודנו, אז אולי יורשה לנו ללקט את שארית עצמותינו החרוכות, לצאת בקהל “עולם חדש” חוגג לקראת הישע…

אחד במאי שנת תשי"ב – שבותנו מארצות האחד במאי

אתמול נתקבל מכתבך. יותר מדי חיכינו לו! אל נא תמשיכי ככה! והמכתב לא. הוא אולי מפעלך הגדול ביותר.

לפני גשתי “לענות לך על מכתבך” (מתי שאלתיני, מלבד שאלות בדיקדוק, ומתי עניתיך? רק עניתיך ב“שיחי ושיגי”) ובכן: לפני כתבי את “מכתב תשובתי” נתקן קצת שגיאות – – –

– – – ועתה לשאלת ה“חד-גדיא”. הנושא “חדש”, לא מימי התנ“ך, אף לא מתקופת התלמוד. בוודאי מימי הביניים. חבויים בו סמלים ורמזים על אגדה עתיקה-חדישה. כל החיים הם שרשרת ארוכה של “מכים” סביב ל”חד-גדיא“. כולם אך רודפי צדק, נוקמים את נקמתו. כל אחד גואל את החד-גדיא מ”גואלו" הקודם, ובינתיים נערף החד-גדיא עם כל טורפיו שלפני האחרון… ורק הקדוש ברוך הוא יצילנו מידם… היהי קץ לחזון סיוטים זה? כן, בתי, כן, אם יתאזר אדון העולם עוז, וישחט את מלאך המוות שלנו, הוא שׂנאת האחים אשר בלבנו…

תיאור חג הפסח בפינתכם ליבבני, חמדתי, וריח האביב הנושב ממכתבך שיכּרני שכרון אהבה ורחמים לכוּלנו. הלוואי ואשמע מפיך רק דברים אלה. יאלם פי, תדבק לשוני לחיכי, תחרשנה אזני אם אשמע את חניכיך עולים לארץ, מצטרפים להפגנות הזעם, למקהלות-הבוז ולמצעדי-השטנה כאשר זכיתי לחזות בחניכי אני.

שובי נפשי למנוחיכי. מוטב שנלמד דיקדוק. נלמד על הפעל.

א' - שמחתי, הצטערתי, קיוויתי, אלה פעלים “עומדים”. (אם כי אני יכול “לעשותם” בשכיבה) “פעל עומד” אינו חל על אחר, אינו “עובר” על אחר, אינו מחולל שינויים בגופים אחרים, במצבם, בהתנהגותם, בפעלם. אם כי בהרדמי הילדים שמחים, אין זה הכרחי, גם לא נימוסי. למה אנחנו שרים בכל לב? שמחים בכל כוח? שהשונאים יראו ויתפקעו, ישמעו ויתעצבו. ובכל זאת מקובל שלא זו המטרה הנעלה. ואלה מוטב שישארו עומדים והם באמת עומדים, כי השונא יכול גם שלא להתפקע ואנו נשארים “עומדים” מחורבנים על אף שירתנו הטובה… וכשאנו שומעים נגינה – שמחתנו או תגובתנו תלויות בהד העולה מנבכי נפשנו. גם אנחנו מנגנים אז בפנים לבנו – וזה המחולל שינויים בנו! אם כי יתכן והננו פועלים אז כשאנו “עומדים”, ללא כל תנועה, לא מנגנים ולא רוקדים. זה תלוי בהתפעלותנו הפנימית. ואז אנו אומרים: “שמח שמחנו”, והוא “פעל יוצא”. אבל באמרי: “הוא נגן” איני יודע אם שימחנו או שיעממנו.

ב. פעיל וסביל. “אַקטיב”, “פּאַסיב”. קראתי את מכתבך ונשקתיך בלבי. שניהם פעלים “פעילים”, אם כי השני רק בדמיון. בשניהם הייתי פעיל ואותיותיך נקראו “ממש” ע“י עיני ומצחך נושק ממש בכל לבי, אף על פי שלא ממש-ממש. ו”נקראו" ו“נושקו” הם פעלים סבילים. איני יודע אם “סבלת” מנשיקותי. אבל “סבל” אהבתי רובץ עליך, ואת אהובה (שוב סביל) כורעת, “שחה לארץ תחת משא אהבתי”. כל “פעל יוצא” מופיע בשתי צורות: פעיל וסביל. אוהב – אהובה. חורש – חרוש. שורף – שרוף. אבל “פעל עומד” הוא רק פעיל. אין לו סביל, גם אם הוא פעיל מאוד. רק “עובד” ולא “עבוד”. “ישן ונוחר”, אם כי אדם פעיל מאוד בשניהם (מתי אזכה אני לזאת? לפחות בראשון…) ובכל זאת אין “ישון” ואין “נחור”. וכן צומח, בועט, נכסף, מתגעגע… אני מסכים אתך ש“סביל” – “פּאַסיב” אינו כל כך מוצלח. פעיל – “אַקטיב” טוב יותר. אבל “יוצא” ו“עומד” עוד פחות מוצלחים. בצרפתית: “טראנסיטיב”; אינטראנסיטיב“. טוב להם לצרפתים. מה לעשות? אבל, לא נורא. הלוואי ונדע להיות “פעילים” לטובה ובהצלחה. ו”סבילים" איש לאחיו “בעמדנו” בביתנו ו“בצאתנו” לרחובותינו ולחו"ל.

נמשיך. בנינים. אַת יודעת: שבעה בנינים הם: שני זוּגות ושלושה בודדים. הזוגות הם: פיעל–פוּעל, הפעיל–הוֹפעל, כמעט תמיד משלימים בני הזוגות איש את אחיו. האחד פעיל והשני סביל. בכל הזמנים. רק לא בציווּי ולא עם “ל” התכלית. לכי והגידי לי: “הָשלך מן הקיבוץ”! האוכל ל“השלך”? – רק השליכוני והשלכתי בלי כל פעילוּת מצדי, ושום ציווי עלי לא יועיל פה כלום. ממש כך טענה סיעה ב': הָשלכנו מן המפלגה אבל נדמה לי שזה היה בשל פעילוּת יתר ובלי כל ציווּי. איש לא אמר וגם לא יכול היה להגיד להם: השלכו!… מה פתאום? מפלגות? דיקדוק! נקח את הפיעֵל–פועל: דיברתי שטוּיות, איני מדבר יותר. גם לא אדבר. ואַת דבּרי רק טובות על אחיך לפני זרים ושונאים ונא לא לדבּר רעוֹת גם אם נדמה לך כי בזאת תמצאי חן בעיני הזרים, וטובתך וטובת אחיך דורשת זאת. מה שדוּבר ומדוּבר לא צריך שידוּבר. (ואינך יכולה לאמור: לא צריך לדוּבּר. גם לא לאמור לדיבּוּרים: לכו ודוּבּרוּ במקום אחר!..)

מדוע לא דאגה האמא העבריה ליתר שלושת בניה - בניניה: פעל, נפעל והתפעל ותשאירם רווקים גלמודים, ללא עזר כנגדם? נתחיל מן האחרון: התפעל. התנשקתי אתך (הלואי שעוד אזכה לזאת) ¹². מי פה פעיל ומי סביל?… ושנינו הכרחיים, להבדיל, כשני שבלולים למחרת ליל גשם ראשון. התפעל אינו רווק. גם כשאני מתלבש לא הכרחי אמנם, גם לא אפשרי, ועם כל אהבתי אליך לא אסכים שתבואי לתחוב את רגלך לתוך הגרב שלי. אני לבדי זוג שלם כשאני מתלבש: אני המלביש ואני המוֹלבש וזה מספיק! גם כשאני מצטער, מתענה, איני להוט אחר שותפים. וגם אם ארצה שתשתתפי בצערי (לא בעינויי) איך אוּכל לעשות זאת ולהביע זאת במלה אחת? זהו רצונך החפשי, “התנשקנו” – פעולה הדדית. הצטערתי, התלבשתי – הפעולה חוזרת ממני אל עצמי ואני הזוג.

ועתה: אל הנפעל. מקובל שהנפעל הוא בן זוגו של הפָעל, אבל זה נכון רק בחלקו, גם לא ברוּבו. ראשית: כל הפעלים העומדים אין להם סביל, ולמה להם נפעל כבן-זוג? תגידי: “הילד גדל, גדל ואינו נגדל”? על דרך שאַת אומרת: “אני שורף ושורף את הנייר, והוא אינו נשרף”? הנפעל הוא לרוֹב בנין חוזר או הדדי, כמו התפעל. אנו נאבקים לאסוננו המשותף, ההדדי ולחדוות אויבינו. שנינו מכים, שנינו מוּכים, ועל זה אני “נעצב”. גם זה נפעל. אבל העצבות אינה הדדית לי וליוספ’לה. ואודה לה' אם יהיה העצב משותף לך ולי (לא אצטער אם גם ליוספ’לה)… אבל גם אם ניעצב שנינו אין זה מחייב הדדיות, ובמלה “נעצבנו” איני יכול לבטא את ההדדיות. אני יכול להיעצב על אסוננו ואַת רק על צערי, או רק על כשלון במפ"ם, ישמרנו השם… או גם על שניהם יחד…

נפעלים רבּים חוזרים ולכך נוצרו “מששת ימי בראשית”: אני נשמר מפני הנחש, נזהר. איש לא שמרני, לא “זהרני”, אני נזהר בעצמי. ישעיהו אומר: (ס"ה-א') נדרשתי ללא שאלו, נמצאתי ללא בקשוני. מי חיפש את המציאה הזאת? דרשתי את עצמי, המצאתי את עצמי. איש לא שאלני, לא ביקשני. אך אסתר המלכה אומרת: לא נקראתי – לא קראו לי. וכן בא הנפעל במקרים רבים כפעול של הפעל: פתח – נפתח. רמס – נרמס. אך “זוגיות” אין פה. לא כמו בדיבר – דוּבר. ולא כמו בהשליך – הָשלך, באלה רואים הרמוניה במשקל ובצורה כמו בצמד-חמד, זוג צפרים. או זוג זקנקנים שהתחיו, דומים בכל ומסכימים בכל איש לאשתו, אבל הוא-הוא, והיא-היא. ושימי לב: הפעילים פותחים בחיריק: דיבּר, הרכיב. והסבילים בקוּבוּץ (או בקמץ-קטן או בחוֹלם אַת זוכרת: שלושתם זהים: כּל-כָּל־כּוּלי) דוּבּר, הָרכּב, ושׂימי לב ליופי: “הוא” מנוקד i והיא מנוקדת n. איזו השלמה, איזו הרמוניה! אבל פעל-נפעל אינו זוג מן השמים. הפעל הוא הבכור במשפחת הבנינים, הוא הזקן בכולם. ברבות הימים נתאלמן סבא פעל והיות ולא טוב היות הפעל לבדו, שידכוהו עם הבתולה הזקנה מרת נפעל, וזאת התנדבה ותהי לו לעזר כנגדו. שימי לב: יש ששלום הבית מופר אצל הזוגות החוקיים, ואז מופיעה דודה-נפעל ברחמיה הרבים, ומטפלת במשק הבית העזוב של הגרוש הבודד, או אולי אלמן גלמוד הוא. העליב-נעלב ולא הָעלב, העציב נעצב, אבל – החריב – נחרב. וְהָחרב עדיין “חיה”. (פה היה גט! ונשואים “שניים”!) שומו שמים! הן טרגדיות מתחוללות יפה! יש אשר תעוֹטנה שתי הסבתות - נפעל והתפעל, תעוֹטנה עוט וטפוף אל זקנקן ו“חבוב” אף על פי שעוד לא נתאלמן, אך “פלוניתו” לא תצלח כנראֶה לכלכל את משק הבית. ונדמה לי שגם שמעתין פעם מתקוטטות בחשאי: עלי יניח הצדיק את ראשו: “נחמוהו ולא אבה הנחם”, או גם “התנחם”. אבל אולי תגידי שפועל אינו בא בדרך המקור, אי אפשר להגיד “ולא אבה לנוּחם”. אבל בזמנים, בעבר, בעתיד ובהוֹוה חי עדיין הפועל של נָחם: עניה סוֹערה לא “נוּחמה”. תנוּחָמו…

מלך כזה, המנחם" הזה! בת זוגו חיה עדיין ושתי סוכנות ביתו סועדות אותו, סומכות אותו… נפעל והתפעל, אלו שתי נשים צדקניות שחתימת זקן להן, ניקודן גברי, פעיל: בחיריק, או בגלגוליו: צירה וסגול: “נעלב”, “נזהר”, “נַחַן”, “התנחם”. חתימת זקן דליל, שיפהפיות זקנקנות אלו שוקדות לגלחו יום יום בהתחרותן ביניהן, והוא מבצבץ על סנטרן, על אפן ועל חמתן… הראית פעם נפעל או התפעל פותחים ניקודם בקובוץ או בקמץ-קטן כחוק לפוֹעל סביל “נשי”? עמוד! פעם אחת יש: “ובני ישראל הָתפקדו”! זכרי! מה הן אלו המטרוניתוֹת? אנדרוגינות? רחמנא ליצלן! אוי ואבוי לי! מה רחמנא ליצלן? הלא הן באמת אנדרוגינות! (קראי את ראשית תאורן) ועל כן יכולים הנפעל וההתפעל למלא תפקיד סביל. די.

שנת תשי"ב לי אלי את בתי

ועתה נלך אל פעל. האין כל זכר לבת-זוּגוֹ? מדוע בערבית: כַּתַּבּ כֻּתִּבְּ וגם יַכְתֻּבֻּ יֻכְּתַּבְּ וכן בפִעֵל וּפֻעַל הערבים. מדוע הפִּעֵל מתהלך לו שלוב זרוע עם הפוּעל בכל הזמנים וכן הפעיל עם ההפעל. ורק הפּעל יוצא לו לבדו. האין כל זכר לרעיית נעוריו? צלע מצלעו, בשר מבשרוֹ. עזר כנגדו, כפוּעל מפּיעֵל, כהפעל מהפעיל? האם לא נשארה כל תמונה משפחתית מימי קדם, בה מצולמים פעל עם בחירת-לבו, שניהם רעננים, ימינו בימינה שמאלה על כתפו, ושניהם מחייכים? בבקשה. נפתח את האלבּום המשפחתי. פיעל-פוּעל – אבא ואמא עם כל הצאצאים והצפיעות. וכן הפעיל-הופעל. ובפעל? אה! הנה! לכל הפעלים היוצאים שני בינונים: פועל ופעול. אוהב-אהוב. שׂוֹנא-שׂנוּא! זכר ונקבה ברא אותם! איזה הרמוניה בהופעתם. ואיזו השלמה בהבעת פניהם! ‘הוא’ i (הצירה על אוהב הוא הרחבה של חיריק) ו’היא' u (אהוב). וזהו השריד היחידי שנשאר לנו מימי עלומיו של סבא פעל, עת התעלס באהבים עם בת-צלעו? ודווקא ב’הוה' הם עוד ‘חיים’ יחד, וב’עבר' נעלמה? וב’עתיד' לעולם לא נראנה חובקת זרועו? התחלתי מדפדף באוצר התמונות של המשפחה. בצילומים העתיקים המטושטשים… הן הוא שעודדני, יחזקאל הן ¹³. סבו של ידידי הטוב נחמיה הקטן, בנה של תמר תלמידתי-אהובתי משכבר הימים, מעדת הצפרירים. בנה של תמר ובחיר-לבה, זה הבחוּר הצנוע, יקר הנפש כאביו. אביו הנחמד של נחמד זה, הוא מיד מצא לי את ‘יוּקח’ ו’יותן' – ואוֹרוּ עיני ואזני! יבוֹרך לי. וחבל שהסתלק לו! כה רציתי עתה לשמוח אתו, לשבת אתו יחד ולדפדף באוצר התמונות העתיק של משפחת שפתנו, והוא יודע לדפדף כ“כ מהר! ומבחין ומבין כ”כ יפה! מה יפה ומה מעניין מזה! ממש כמציאת מאובנים במכתש ובמחשופי סלעי הרינו ועמקינו, כפלאי סודות גופנו וגוף אחינו, בעלי-החוליות, ובני דודינו חסרי חוליות… די! אבל מה רציתי עתה לשבת ולשמוח אתו, עם סבא של נחמיה, ידידנו הטוב, על בניין-שעשועי זה החדש בדקדוק שאך זה עתה השלמתי בניינו, וכבר אני מתחיל, כדרך הילדים, ללקט ולהוסיף עליו קוביות, קוביות… אבל, אין דבר! בקרוב בוודאי כבר אשב אתו יחד שם, ליד אחד מעֵינוֹת האורה, מעין תורה, ונגלגל בחלוקים…

בקיצור, נמהר ואספר לך בינתיים את שעשועי בהם אני משתעשע עם עצמי, כי בין הילדים אין לי כל חברים. נחמיה הקטן קטן מדי. גם בין הגדולים אין לי חבר. גם אמא אין לה כל עניין בהם. רק אם היא מוצאת בהם חומר ‘ספרוּתי’ בשביל יומן המשק שהיא עורכת, ל’הרטיבו' קצת כשהוא נראה לה ‘יבש’ מדי… רק יעקוב ¹⁴ מסכים, לפעמים, לשחק עמי קצת כשאני בא אליו, אף על פי שאנחנו ‘אויבים בנפש’… ותודה לו גם על זאת. ודווקא חבר יקר יש לי, שאותו אני אוהב בצנעה ובחשאי, והוא תמיד אהבני בגלוי וקצת בסערה לפעמים. והוא, קשה לו להטלטל אלי, ואני חושש מעט להעמיס עצמי עליו… הוא עוד יספק לאמא ממחברותי אלה ‘חוֹמר ספרוּתי’ ליומנה.

מה זה, חמודתי? הן אנחנו יושבים ולומדים דקדוק. מה פתאום ברחתי אל מרדכי ¹⁵? בואי בואי נברח לנו. מרדכי יחכה. הוא תמיד חיכה לי. הוא כבר רגיל לזאת, הוא כבר אינו ברוֹגז, אינו נעלב. אין דבר. הוא יחכה, מרדכי הטוב. היחידי אשר באמת חיכה לי, ואני ילד רע, התחמקתי ממנו פעמים רבות…

מה זאת? הלא אנחנו לומדים דקדוק! כן יקירתי. הבה נבנה ארמון ועוד חצי ארמון, ואולי עוד… כל אחד בן קוֹמוֹתיים, ובעד החלונות נציץ, נציץ אל מרחקי העבר. ומאין נלקט אבנים להקים את ארמוננו? רוצי, יקירתי, אל גן העדן. שוטטי מסביב לשעריו, בעקבות אדם וחוָה שגורשו מגן-העדן. חפשי, לקטי אבני גזית קדומות והביאין אלי ונבנה לנו ארמון-קדם: כי מאיש לוקחה (ק' בקמץ) זאת (בספרך אשר השארת לי הוצאת סינַי, תל אביב, כתוב: לוּקחה, ק' בשוא, זה כנראה יותר מדוּיק). האדמה ממנה לוּקחת. האדמה אשר לוּקח ממנה. ובואי נא אל אברהם אבינו והקשיבי בדברו אל המלאכים: יוּקח נא מעט מים. ועל שרה אמנו מסוּפר: ותוּקח האשה בית פרעה. (אמנם הסיפור לא יפה ביותר. על כן לא אגלה לך את מקומו) ועתה נקים את הארמון:

לָקַח לוֹקֵחַ יִקַּח ממש כמו דִבַּר מְדַבֵּר יְדַבֵּר

לֻקַּח לָקוּחַ יֻקַּח דֻבַּר מְדֻבָּר יְדֻבַּר

הפעל “לקח” הוא היחידי המופיע בשלמותו, פעיל וסביל בפָעל! ואם תאמרי, חכמה שלי, הן הפעל “לקח” הוא בקל בפעל, הוא אינו כבד, ובק' ע' הפעל שלו, אין לדגש דריסת רגל, ומדוע הסביל שלו, לוּקח, מודגש כמו בפוּעל? ומדוע יוּקח, הסביל שלו, מודגש, כמו יוּגד, הופעל? אז אענך, אז אגידה, פקחית שלי, על ראשון-ראשון, ועל אחרון אחרון: ‘לוּקח’! “הבחוּרים הזעצערים” (מסדרי האותיות בדפוס, המעתיקים) המנקדים רצו להראות את בקיאותם-בורותם, במחילה, ולא ידעו להעריך את היצור העתיק הזה, החי עוד בגן שפתנו העתיק. חוק הוא חוק! הקוּבוּץ הוא תנועה קטנה, והוא ‘דורש אחריו’ דגש (כשם שמגפים מביאים גשם) ויצאו אחשתרני הדקדוק ורמסיו דחופים ומבוהלים, רודפים כפנחס הכוהן בשעתו בחמת-זעם קדושה אחר ה“ק”ים של לוּקח ושל לוּקחה, המתהלכים להם בגן ערומים ולא יתבוששו, ובני הרמכים הם אשר תקעו את רמחיהם בקול ענות-גבורה אל תוך קובתם וחמת הדקדוק שככה! הנה הם שם משלכים, שרידי משפחה עתיקה, ליד שערי גן-העדן, משני עבריהם מתגוללים הם סביב עקבותיו של האדם ואשתו המגורשים מגן-העדן, סביב העקבות שעוד לא נמחו, בהן ירטט עוד יגון האבידה הגדולה… חפּשים שם, בתי. שם עוד יזוּבוּ מדוּקרים, נקוּבי-דגש, כל עוד נפשם בם…

וסבא יהושע שטיינברג, בעל ה’אורים ותומים' שלי, שאין כמוהו נערץ בלבי, נפתה אף הוא אחר המנקדים ויפסוק: בניין לוּקח בעבר הוא בפוּעל, ובעתיד הוא בהופעל. ובכן, תפשת? יוּגש-יגיש, על־כן יוקח-יקיח! ועוד יוֹפי: שולח שילח – לוּקח־ליקח. רבונו-של-עולם, הלא אפשר להתלקח! ולמרבה החמס: יוּתן-נא מעט מים. (עם קצת מי-לימון, ואשיבה את רוּחי אלי…) ויוּתן בין השמים ובין הארץ. (אבשלום. שיישאר שם, הבּן המביש!) ויש גם – יוּנתן לנו שבעה מבני שאול. (“הגבעונים אומרים” דברים אלה לדוד… מחריד!) אַל תחשבי על התוֹכן, בתי. רק על הדקדוק! ברוך תהיה לנו, דקדוק! הן בלעדיך אפשר להתלקח, להשתגע!

ובכן מה? על מה דיברנו? – כן. כן. דקדוק. וכי יוּתן מים על זרע – גם זה הפעל, ‘כמובן’. הוי, פקחת נחמדה שׁלי, את כבר מצניחה לי חיוּך בגומותיך ומתאפקת שלא להתפּקע מצחוק ולוחשת: יוּגד-יגיד. יוּתן־יתין. ממתי זה נעשית ליצנית כזאת? האתן לך חרוז מצחיק לפעיל של יוּתן? סוף סוף דקדוק הוא דבר רציני!

ולא עלה על הדעת שפ' הפעל של ‘נתן’ ושל ‘לקח’ הן זרות. פאות נכריות, לא מן השרש. ספחת לשרש הקצר הקדום: תן. קח. ו“פאות נכריות” אלו נופלות כרגיל, מעל ראשי המשחקים כשהם מתנועעים במרץ או גם תולשים וזורקים אותן מעל המצח כשהם רוצים לרקוד “הוֹרה” בציבור, והדגש האוּמלל ב“ע” הפעל הלא הוא טיפת הדבק שנשארה אחר הינתק ה’פאה הנכרית‘, אחר נפלה. וע"כ יוּתּן כמו יתּן. וכך גם ב’יוּנתן’ לנו שבעה אנשים – עוד מידלדלת ה“פאָה הנכרית” על קרחתו החלקה של התּ' שלו… הוא נבוך, אינו יודע מה לעשות עם פּאָתוֹ למראה-הזוועה של שבעת המוּקעים, ועדיין לא זרקה… (שמואל ב' פרק כ"א).

שימי לב, יקירתי. ‘תן’ קח', שניהם מן העתיקים בפעלים. הם הראשונים שיצור אנושי יהודי לומד לקיימם מיום הפקח עיניו ושכלו… ע"כ נשתמר בהם לרוב הסביל העתיק של הפָעל.

תשאלי, מדוע אני כה הרד להם, ליצורים פלאוזואיים אלה. החיים מפרפרים עדיין במעבה-בראשית של יער שפתנו. כי עדיין בפעלם, בפעילותם ‘לוקחים’ ו’נותנים' הם ב’קל' ב’טוב‘, ב’שלום’ בלי רקיעת ובעיטת רגלים, בלי איומי-אגרופים וניפוץ שמשות. ולמה העטו את ה’בחורות' (את הפעול) בגדי-קרב של פוּעל – “כי מאיש לוּקחה זאת”? בהתקפה? באונס? בשוד? הכך עשה בורא העולם? שדד צלעו של אדם הראשון?… מדוע הוכנסו שני ענווי עולם, אשר בלעדיהם לא יכּוֹנו חיי חברה עלי אדמות. מדוע הוכנסו, על לא חמס בכפּם, בקהל שמעון ולוי - אחים כלי חמס מכרוֹתיהם, המתקיפים, אונסים, מעקרים ורוצחים? הוציאים נא, בתי, מן העדה הרעה הזאת, וגם אַת, חמדתי, היעקרי, היעלי משם, כבקשת אבא שלך אוהבך בכל שארית פירוּרי לבו.

איילתי, ערב ל“ג בעומר, תשי”ב

“ותצא דינה בת לאָה”. פירוש רש“י: יצאנית היתה ולפיכך נענשה ויראָה בן-החמור… כבר מוכן צידוק-הדין, ולמרבה מרירות לבי: יצאנית היתה כאמה, שנאמר: ותצא לאָה. וחרה לי מאוד על סבא רש”י שלא שמע זעקת אחותנו בהיאנקה תחת פרסות בן-החמור… ויעקב, חברי בן-הרבנים ואבי יורקי-הבוּז ב“ממשלה הזאת”, הוא שפקח את עיני: ותצא לאה לקראת יעקב, ותאמר: אלי תבוא… ותבענית כיצאנית, ונתמלאתי הערצה וגאון לצניעות אבותינו ולהצטנעותם הנאצלת, אך אולי גם חסודה במקצת. אך מישנה-מרי מלאתי על אשר למשמע זעקת אחיותינו מכל שדות עולם תחת נחרת כל חמורי עולם, מצא לו סבא רש"י יקר וקדוש הזדמנות לדרוש דרוש נאה על הצניעות, ולבו מלאו אף לחרף את אחותנו רמוסת-החמור ואת אמה כיצאניות…

סבא רש“י, סבא קדוש. ותצא אשה יהודיה, יצאה מפתח ביתה. לא יצאנית היתה כדינה וכלאָה אמנוּ. קדושה וטהורה היתה ככל אחיותינו ככל בנותינו בכל אשר נקלענו בכף-הקלע של גלותנו… ואותה יהודיה הרה היתה, ובפינת קודש בקירבה ישב לו רש”ילי הזעיר מקוּפל וכבר הוא לומד תורה בוודאי… והנה שלה שטן-גלותנו באמא קדושה שלנו בן-חמור אחד רכוב פרא על סוסו, משתולל, מתלהלה ואומר להסתער כשהוא משתעשע על סוסו, להסתער על היהודיה, לרטשה בצהלה, לבקעה ולהפיל מתוכה את רש"ילי הזעיר.

איש לא נזדעזע לזעקת האם העבריה, כשם שלא נזדעזע סבא רש“י קדוש לאנקת אחותו דינה. עזובה כדינה, כאלפי דינותינו, עמדה אמא רש”י מרטטת אל קיר הרחוב. נאלמת, נאנקת. והאבנים, אבני הקיר, רק הן שמעו לשוועת האומללה. ולב האבנים, סבא רש"י, נמוג ותשקענה ותרתענה, ותאסופנה אל זרועותיהן את היהודיה אשר גם היא לא יצאנית היתה ככל אחיותיה ¹⁶…

ומרדכי אורן היהודי יצא לראות בזיו קדושת “מולדתו השניה”, הנשקף זורח מעיני עם-הארץ אשר בניו ובנותיו כיהנו כטבּחים להמוני אחיו ואחיותיו, ולמען מצוא חן בעיניהם ובעיני אורחיהם עמד מרדכי היהודי קבל עם ועדה של קצבי הדור ויחרף את כבוד אמו וינבל שמה. ולא עמדו לזכותו כל דברי ההשמצה מעל במת-גיא התופת שלנו, כל קילוּחי השיטנה אשר ירק בפני אמו הרכּה הצעירה המתעוררת. מתעודדת לקום מהתבוסס בדמיה, לא עמדו לזכותו כל “ניתורי-הקדושה” לפני הזרים בנבלו שם אמו – זו המדינה הצעירה במדינות – ונתפש והושׂם בכלא. כי אחוז תסביך הוא האיש. עוד מימי פרוֹיד. כעין תסביך-אדיפוס. ר“ל, תסביך אדיפואידי. כי נתפשׂ האיש בחזרו אחרי בת-ציון בסימטאות חשוכות אשר מחוץ לתחום-ישראל. כי מצאוהו השומרים הסובבים בעיר… ואחיו של מרדכי היהודי הריצו מכתבי חנינה, רצופים דברי חסד ואמת. צדיק אתה, אדוני, כי אריב אליך, (ירמיהו י"ב) אמנם פסח אחינו במעל-רגלו על קו הצניעות ויעברנו, ו”תבענית כיצאנית"… ואנחנו מזדהים ומזדהמים עם כל איסורי צניעוּת אשר אתם אוסרים על כל פושעי תבל, מבלעדי הוד רוממותכם. אבל יזכרו-נא לטובה כל דברי הקלסה אשר אנו מטיחים בפני אמנו בכל הזדמנות. בימי חג ובימי-חול, ברוב רטט קוֹדש. ואל נא יחָשד באותו חשד שאסור לפרש בשמו. וסיימו דבריהם בקדיש דרבנן: יתגדל ויתקדש שמיה רבא. שמו את יודעת, יקירתי, וכתוב בתורה: לא תשא שם אלוהי אויביך לשוא) בעלמא די ברא כרעותיה (בעולם אשר ברא כרצונו. ורק רצונו היחיד הוא הפוסק). וימליך מלכותיה (והוא היחיד המולך בעולם. ואין איש מערער על זכותו זו). ויצמח פורקניה (כי הן הוא היחיד אשר בידו הישועה אשר יצמיחה לנו) ויקרב משיחיה (וישלח לנו מהר את משיחו. הן הוא עצמו המשיח! פה מתקשה אני קצת בפירוש) בעגלא ובטרקטור ובטנקים ובפצצות-אטום… כמבשר על כנפי יונת-השלום, ואמרו: אמן!

איילה אהובה שלי, כ“ח באייר תשי”ב

זה יותר משבוע הנני נפגש אתך יום יום. בספרו השני של פריץ כהן ¹⁷ “האדם” אנו נפגשים. אני חוזר עתה עליו, מכין ממנו שיעוּרים על הפרשה פנימית ועל מערכת-העצבים. ומכל שורה, כמעט, מציצות אלי עקבותיך-נקודותיך שסימנת מתחת למלים החדשות, מציצות בי ושואלות: מדוע הזנחת אותנו? ואיכה זה הזנחת את איילה משוטטת לבדה ביער-פלאים זה, יחידה בגן-הקסמים… אוי לי, כי נטשתי את איילתי, ויסבוה הזאבים ביער, ויסחבוה אל מאורתם, מערת פריצים… ועתה סובב תועה אני ביער-קסמינו, מגפף, מנשק עקבותיך ולבי בי הומה: נא השיבו לי ילדתי…

ומכתביך משיבים עלי רוחות אביב, ברוכה תהי עליהם. הלוואי ואשמע ממך ועליך רק בשורות אביב, וממני? מה תשמעי? רק קינים והגה והי. די. מוטב שנעסוק בדקדוק. (ראשית נתקן את השגיאות שהסתננו אלי במכתבך האחרון).

א. מלוּוה בריחות. לא טוב. אמרי: מלווה ריחות. ב. אבא. “איך”? – איני? כן. הנני. כוּלי מצפה לך, לכולך. אבל שאלי: אבא איך? ואענך ואשאלך: איך, בתי? ג. מאתנו חושבת אַת להיוושע בפתרון שאלות אקלימיות מקומיות שלכם? ואין אנו יודעים איך ניוושע מתעתועי אקלימנו המטוֹרף והמסוכסך. רק בניקוד אולי תיוושעי ממני: בנפעל מנוקדת פ' השורש בציווּי, בעתיד ובמקור תמיד בקמץ ובדגש: אוָשע, תזהרי ונגָאל מרעל השנאה והרשעה המפעפע בנוּ, ממלא כל קדשינו… ד. “כְזו”? לא. “כָזו”! שכחת? אותיות בודדות מסופחות בראש מלה מנוקדות אמנם בדרך כלל בשוא, אבל לפני מלים או פעלים בני הברה אחת או מלעיליות הן מנוקדות בקמץ: אין כאביך אוהבך. ואין כָּמוֹהוּ מצפה לשובך. כי ילדה כָּזו אין לו עוד. ואת יודעת כי גם יתר בניו ובנותיו יקרים לו ואהובים כָּמוֹך, בנת? ילדה שכּמוֹתך! והש' מנוקדת בסגול ואחריה דגש, כי היא אינה “אות” נוספת אלא מלה שלמה שהתזו ראשה ורגלה. (ואולי היה ראשה מיותר…) הדגש בכ' של שכמותך היא מצבה לר' של אשר, שסולקה. והכ' של כמותך צולעת על שוא-נע כחוק. והש' של שכמותך משתרעת במלוא רוחב השת על הסגול כאילו דבק בה מששת ימי בראשית. וב“כמוך” ה“כ” בקמץ כמו לפני מלה בת הברה אחת ובלתי נסמכת ולא מוסמכת כמוני ו“כמונו”. אבל במוסמכת “כמוכם” רוקדת על שוא (או על שָוא?) ולא כאַבּא ולא כאמא ולא כעופר, אך על זה בפעם אחרת. ה“קישטו כל דוכני הפרות בדובדבנים”. אולי תוציאי את היהודי הקטן שנחבא בין אלה שקישטו את הדוכנים ותשלחיהו לחלוב את הפרות ונהָנה (אַת חושבת שצריך להגיד: ונֶהְנֶה?) מן הפירות, מפרי עמלו ומפרי עמלנו בדקדוק. אגב זהו תיקון לטובת הציבור למען לא יתקשה בקריאת כתיב בלתי מנוקד. ולא יחליף פרות בפירות. ו. עפ"י הצדק צריך להגיד: לַהָנות - קיצור של לההנות. כשם שאת אומרת נלוויתי – להלָווֹת נשביתי-להשָבות, נהניתי-לההנות או ליהנות, בנת?

“עד כאן”. מכאן ואילך" פליטות דקדוק שאני מ“דכדך” בו את נפשות תלמידי. ואלה יצטרפו לשיעור בדקדוק, זה המסורבל שהרעפתי עליך כרביבים עלי דשא במכתבי שלפני האחרון.

ובכן, הנושא הוא: הסביל (passif) של פעל. רדי לתוך ‘המכתש’ של גזרת פנ', שם תלקטי “מאובנים” לא מעט. כיסי מלאים מאובנים כמעט כמספר האבנים בכיסיהם של גיבורי בני-לוי של מפ“ם בהיחלצם נדבה בצעדם קוֹדש למלחמה ב”ממשלה הזו". הכוני. אני מתחיל לזרוק, גם אני “בממשלה הזו” שלי, מושלת לבי! “a la guerre comme a la guerre” – במלחמה כמו במלחמה!

1. שבעתים יוּקם קין (גם זה לא רחוק מגן-העדן). יִקוֹם (יִנקוֹם) יוּקם (יוּנקם). 2. נוּתץ מזבח הבעל (ירובּעל-גדעון). אמנם יש נתץ, אבל זה יכול להיות פועל, כי יש ניתץ, ינַתץ. אבל יוּתץ, זה הופעל? הן אין לו הפעיל: יתיץ. יְתוֹץ-יוּתץ. כמו: יקח-יוּקח, יקוֹם-יוּקם. 3. וַתוּתש בחַמה, לארץ הוּשלכה (יחזקאל י“ט י”ב). משורש נתש-עקר. “הנני נוֹתשם מעל אדמתם”, “ואת בית יהודה אֶתוֹש”. תיתוֹש-תוּתש. 4. ארמון נוּטש (ישעיהו ל“ב י”ד). “על מי נטשת את הצאן”. נטש-עזב. נוֹטש-נוּטש. עוּזב (באותו פסוק) כמו אוּכּל – והסנה אינו אוּכּל – נאכל. וזו צורת בינוני-פעוּל עתיקה של פעל. וכן “עגל לא לוּמד” (ירמיהו ל“א י”ח). ולא נכון להגיד שחסרה פה המ': מלוּמד. מאוּכּל, מנוּטש. ברור? והסנה הבוֹער מאז ימי קוֹרח ועד היום ואיננו אוּכּל… הוא אשר יעיד. 5. ויוּדד כחזיון לילה (איוב י“ח י”ח). השורש נדד. יִדוֹד-יוּדד. כמו יִקוֹם-יוּקם. שמש זרחה ונוֹדד (נחום ג' י"ז). ונודד – עבר מהוּפך ע“י “ו” לעתיד. נדד-נוּדד. והמעתיקים לא מצאו דגש ב”ד“, ופייסו את המלה ואת עצמם ע”י הפיכת הקוּבוּץ לחולם, ואף לחולם מלא. 6. הָגוֹ סיגים מכסף (משלי כ"ה ד'). הגוֹ (הָגה) – הוֹצא. הַרחק. הָגָה – הוציא. גם הוציא קול. הֶגה. הוֹגָה מן המסילה (שמואל ב‘, כ’ י"ג. עמשא) (ובעזרת ה“הגה” יוצא הנהג מסבך התנועה ברחוב, או הספן במים). והמעתיקים כנראה לא מצאו דגש ב“ג” ותיקנו את הקוּבוּץ (“הדורש אחריו דגש”) לחולם. והוֹגָה הקוּבוּץ מן המסילה. ושלום על ישראל ועל דקדוקו! ושלום לך יקירתי. מה טוב ומה טעים ללמוד אתך דקדוק!

איילתי, ה' בסיון, ערב שבועות

יומם ולילה, ירדפני להט החרב המתהפכת על פני כל העולם הגדול ועל עולמנו הקטן, על אהלנו הדל. מה יהיה גורלנו במלחמת גוג ומגוג זו העומדת להתלקח? התתחולל, כדברי הנביא, על הרי ישראל? שמים בקשו רחמים עלינו. כי איך תגיע תפילתנו אל כסא הכבוד ואנחנו שסועים קרועים בביתנו ובשדותינו… קול גלגלי מרכבות הקרב מגיע אלי מכל האפקים. מרעים אֵימים מתוך הברית המחפירה אשר נכרתה אתמול עם גרמניה המערבית. ואנחנו חבריהם של כורתי-הברית. אוי לבזיוננו על אף מחאתנו באו"מ על כריתת הברית…

תלמידה אחת אהובה שלי, על ברכי שעשעתיה יחד עם אשכוֹּל בלמדי אותם אלף בית בגן, תלמידה אהובה זו הכריזה עוד לפני כמה חדשים בדברה על ישראל הצעירה בין העמים: “זה הזונה הנמכרת”… דבריה עינו אותי. כאילו אַת אמרת אותם הדברים. והאם לא הכשירוך לחשוב ולהתבטא כמוה? ועתה אף אני הולך ומקבל “הכשרה רעיונית” כזו גם בלי סמינר ואף אני מוכן להתאבל ולקרוע קריעה על בתולת-ישראל אשר למחרת חג כלולותיה התנתה אהבים עם ספסרים בשוּק השחור של העולם… בלילות נדודים פקדתני סוניטשקה מ“החטא וענשו” של דוסטויבסקי: – רד ממרומי הר קדשך, אתה עם בנותיך אצילות-הנפש, ועם אחיך עוטי טלית הקדוּשה, לכו השתטחו לרגליו של אחיכם משרתכם, נַשקו כפות רגליו, רחצון בדמעותיכם, על אשר לא חס על כבודו וכבוד אמו ומתפלש בסימטות-הקלון למען הבא מזון לבנותיכם הענוּגות, אף מתנות - שמלות חג, עט, מחברת וספר. ואתם עם ילדיכם, בעודכם לועסים את הלחם, בעוד החלב על שפתותיכם הנכם מנתרים סביבו, שולחים אצבע ומעפרים אחריו בעפר… אני סוניטשקה, בתו של מרמלדוב אכול השחפת, לא נחלתי אף רמז של מבט-תלונה מאחיותי ואחי הקטנים, הרעבים והגאים גם הם… איש מהם לא התלונן על הקלון אשר אני מעטה על משפחתנו… קדושה הייתי בעיניהם בהביאי את התרופה לאבינו החולה השיכּוֹר… היודעים אתם מה זאת אהבה? מסירת-נפש מהי? היודעים אתם כבוד מהו? כבוד בית-אמכם מהו?

יקירתי. בטבח-עולם אחרון, בפרוץ היטלר עם קלגסיו לטבח על כל העולם, התחבק עמו אחד מגיבורי עולם. אמנם בחרדתו לנפשו פרש מן הערר הרוטט בזוועה לקראת השחיטה, והגיבור מתיימר להיות שליח-אלוהי הצדק והשלום, משיחו של נביא-אחרית הימים… בשלוות-אלים עמד זה נמרוד גיבור הצדק לפני ה', והתנשק עם השׂטן, הביט בהתמוטט תבל עד…

ועתה, עם אִיומי החורבן של מלחמת גוג ומגוג, בהיאָחז בתולת-ציון, בחרדתה גם היא לנפשה, בהיאחזה בשוּלי אדרתו של אחד הגיבורים אשר בארץ: חוסה ופרוש כנפך עלי בליל-חרדוֹת זה המאיים על כל יושבי תבל… על השוקטים ספוּנים בהיכליהם ועל המסוֹערים בזוועה בין קרעי-יריעות אהליהם… האומנם כה רבה חטאתה?… והוא, הבריון, אמנם נטה לה מעט חסד-אבירים… ואם גם מתלחשים הולכי-רכיל, צנועים, קדושים ברורים וחסודים, לוחשים בזוועה: אתנן הוא! שוֹמוּ שמים וראו והתמוטטו, אתנן היא מקבלת ממנו… לנמרוד מותר ולבת-ציון אסור? ונמרוד זה מיום הופיעו ועד היום, מתנכּר לבת-ציון, בועט בה ובז לה. האליו תפרוש ידיה לעזרה? וביקוריהם של שליחי מפ"ם בפרברים הנידחים, מאחורי ארמונו של נמרוד, אלה גילויי אהבה זכה? וכרכוריהם יראָה וסילודיהם קדוּשה בהשליכו את אסתר “המלכה” (או את דודה גועלה מרדכי אורן) אחר כל הגיפופים אשר גפפה את רגליו, בזרקו אותה לבוֹר, ואתנן בידה אין – אותות נאמנים הם לאהבה אמיתית קדושה!..

יקירתי, אתך יחד בוכה אני וחורק שן על אסון הברית עם גרמניה המערבית, על שׂוֹאַת הכּלוּלוֹת של בת השׂטן עם העולם האוּמלל, המזדקן, אחוז-האֵימה למראה החרב המתהפכת… ראי, איך רועד הוא הזקן האוּמלל, חונק יבבותיו בזרועות פלדה ניתכת של כלתו מצילתו… בואי, בתי, יחדיו נמרר בבכי, יחדיו נרטט בשממון למראה עולם צעיר, חדש, “עולם המחר” מחייך נדיבוּת, שלום ופדוּת, מתעלס באהבה חפשית בלי “תנאים” בלי כּתוּבּה, בלי חוּפּה וקידושין עם אחותה של כלת “העולם הישן”, עם גרמניה המזרחית. בואי בתי, ניטמן בעפר מפני פחד צמד הנאהבים. בואי נימלט המדברה, ולא נחזה בריצה דיצה של חבריך מבני עמנו בהתגוללם בכל האשפתות ורוקדים “מה יפית” בצדי שבילים, מתעלפים באפס נשימה ובעינים עששות מוחאים כף “למזל-טוב”. ובכל השבילים עדיין קול צעדי שיירות גולי עמנו מהדהד ועולה וצל המוות על ראשם.

יום ה' י"ב בסיון

ברוכה תהיי לי יקירתי. הצהרים קיבלתי את גלויתן עם תמונת העיירה הטובעת במטעים ומעברה השני חמודות עליצותך עם “חג הפרחים” שהשתתפת בו. – כמעט והביאו עלי התקפת דפיקות לב. אך ראיתי את המלים הראשונות: “חג הפרחים”, תפשתי בידו של הסבא מחלק-המכתבים, לחצתיה והודיתי לו מתוך דמעות. הן אתמול אך קראתי בעתון שנאסרו מפגינים רבּים, ובתוכם גם אזרחי ישראל… ואת עוד משעשעת אותנו בחידות-ניחושים על טיול ובאה אלינו מחג פרחים… הלוואי וכל ימיך חגי פרחים ויצירה ואהבת אחים ואדם… האוּכל גם אני בקרוב לשלם לך כגמולך ואבשרך גם אני על טיול? לעת עתה כלוא אני עם כאבי על “הגיהינום הקדוש” אשר בגן-עדננו ועם כליון-לבי אל חמודות בית אמא שלנו, אל קסמי חמוקי הריה, יערותיה וקדשי מדבריותיה.

בכל זאת מתחמק אני מדי פעם ובורח “אל השדה” עם הילדים. רודף אתם אחר ביאליק וצפריריו, מתהולל, משתולל אתו יחד בבריכת זהרו וטוב לי, ואולי גם לילדים אחדים טוב. כי סוד אגלה לך: יחידי, בודד, כמעט עזוב מכּל הנני עם צערי ועם פירורי שמחותי. ברוך יהיה לי ישעיהו, הוא פוקדני בעצבו הרב, ביאושו העמוק ובחזונו הגדול. ו“טוב לי” בראותי בו שעל אף הכל, על אף אֵימי האחרית הזוחלת ומציפה כגלי מבול מתוך תהומות שנאת האחים וממרומי שמי הנחושה של זו ממלכת הצפון כובשת העולם, על אף כל אלה מרהיב הוא להתעלות לחלומות חזונות “אחרית הימים”. קראי בתי בפרק י"א.

אסף ובתיה יקרים, שבת, י"ד בסיון

“פתאום” נזכרתי שאני חייב לכם מזל-טוב. גם לאמירה ולחיים הנחמדים ולבתם “הגדולה”, השוקקת חיים ואור, ועל כולכם – לרך הנולד, ברכת החלמה מהירה לו, גם כל רגשי השתתפותי בכאבו ובזעקות מחאתו על העוול שנעשה לו בכריתת הברית בינוֹ ובין כל ישראל, ברית-אמונים, ואת מחירה עליו לשלם בדמו?! גם אברהם אבינו, בכרתו ברית עם אבימלך בבאר-שבע הביא שבע כבשות… גם בחיר-לבה של אחותך היחידה אסף יקירי, גם הוא, ידידנו הטוב, עקד על מזבח-הברית אשר בינו ובין הקיבוץ המאוחד – המפרק הזה, עקד שלושים שנות חיים. פותת, פורר את לבו לדייסת גריסים, “ארוחת-מנחה” דבר יום ביומו, לילדי-הקיבוּץ החמודים, האמוּנים עלי-תולע… אות ברית הוא. בקיצור, אל-נא תשכחו למסור שלום לשמחה ולשמחת לבו ולחוחית החמודה שלהם, שהיתה מעירתני בכל בוקר בפיטפוטיה, כשם שמעירתני עתה מדי אחר הצהרים החוחית אשר מעבר לחלוני… ומה שלום תלמידי באנגלית? ההתקדם בלימודיו? או אולי כבר החליף את השפה האימפריאליסטית הזאת באחרת. אשר כל צלילי-המחר ארוזים ספונים בה?

נשוב לענייננו. מאז הגיעתנו בשורתכם עם ההזמנה לבוא אליכם לחוֹג אתכם את ברית חתן-הדמים למוּלות – ואנחנו לא יכולנו לעזוב את בית-הספר, חשבנו מיד וחושבים כל הימים לכתוב לכם פתק ברכה והתנצלות: לא יכולנו לעזוב את בית הספר! – בלעדינו היה העולם נהרס! למכתב הברכות וההתנצלויות של עבריה – לא אקבל עלי את האחריות. בוודאי כיון שנדחתה הכתיבה ליום-יומיים, כדרכה, בטלה, נמוגה… ואני דווקא ישבתי לכתוב – ויצא מזה מכתב לאיילה. ומאז קרה לי כדבר הזה פעמים אחדות. אני כבר איני מסתגל לאיש. פעמים רבּות, בפנותי, בגלוי או בסתר, בדמיוני או במציאות, אל מישהו, נדמה לי שאין שומעים ואין רואים אותי, ויהיו אלה מהאנשים שאני קרוב להם ביותר או הייתי קרוב להם. היחידה שאין אני יכול להתאונן עליה היא איילה. אולי, בשל מרחקה הרב ממני. ואולי בשל “זקנותי המופלגה” שבו אלי ימי נעורי הרכים. בהיותי בן 15–14 התחלתי לכתוב את מכתבי האהבה הראשונים. ומלאך-חלומותי, זו משאת נפשי, לא ראתני אף פעם ולא שמעתני. וגם אני מעולם לא ראיתיה. שמה היה “אביבה” ובירדניה שיכנתיה, שם הטמנתי אוצר-חיי. (דגניה לא היתה אז עדיין). ומכתבי אליה מה רבּו! מין “אביבה” כזאת ממלאה עתה את כל לבי. היא מקלט ראשי, “קן תפלותי הנדהות”.

סבאים סובאים שכמותכם! זוללים נחת מעוללים ואושר מעוללות. תנו גם ליהודי אחר ליהנות. האזכה עוד גם אני לחבוק נכד בזרועותי? ומלבי עוד שופעים מעיינות אהבה, שוקקים בכליון-נפש על צחיחי סלעיהם של לבות ילדי-תלמידי, אובדים בּציה ללא קרן-אור מעיניהם ומסלעי פניהם האטומים, האדישים.

איילה יקירתי, יום שלישי, י"ז בסיון

בואי נשתעשע ואספר לך פרשת בריחתי מבית החולים. הן עומד אני בפרשת “בריחה” קרובה מ“גן-עדננו”, ומי יודע אם אספיק לספּר לך עליה ועל כל פרטיה. היא ודאי תהיה מעניינת ביותר.

בקיצור: שכבתי בבית-החולים בילינסון. שאלני הרופא במאור-פנים לרצוני. אמרתי לו: - להחליף את הקופסה הזאת שעל הכתפים… הבטיחני שאחר הבריאי ילך אתי לרחוב בן-יהודה. שם מבחר גדול של גולגלות מיותרות… איני יודע למה כּיוון. אני מיד נזכרתי ששם ברחוב בן-יהודה ¹⁸ מתגוררת גולגולת יקרה לי מאוד. אבל מזה שנים רבות אני מתבּייש להתרפק עליה. כמעט מאז היותנו ברי מצוה… ונרדמתי.

כמה ימים עברו מאז הבטחתו של הרופא? מי יודע? באחד הערבים ירדתי ממיטתי. האחות לא היתה בחדר, יתר החולים ישנו, או לא הרגישו בי, על-כן שתקוּ ולא הקימו רעש. התחמקתי מהחדר, ירדתי את המדרגות. בדרך עייפתי מעט. ישבתי על המעלה (מדרגה – בהרים, יונתי בחגווי הסלע, בסתר המדרגה). ישבתי. השענתי סנטרי בכפות ידי וחשבתי ביאושי: – מי יבוא לעזרי? והנה הופיעה כל עדת הסבוראים, כולם מאירים לי פנים:

– בוא.

קמתי ואמרתי:

– ידעתי שתבואו. המעטים המים שיצקתי על ידיכם?

יוחַי מצמץ אלי במבט שובב ורחל מגישה לי גליון גדול וברווזה שמנמונת מרחפת בו והיא מחייכת ואומרת:

– חתום! זה טוב! זו יונת-השלום. אחרת לא יכניסונו לבית החולים “לנינסון”.

– איפה חותמים?

הראתה לי באצבע מתחת למקום ששם יוצאת הביצה. שלחתי ידי לחתום ובינתיים הרימוֹתיה מעט. “התחשק” לי למשש מעט את בטנה של הברווזה שנראתה לי נפוחה מדי, כאילו מלאה ביצים, קפץ חתנה של אַיה, תפשׂ בידי:

– הזהר. אלו פצצות-אטום… שקופות-אטומות.

– מה זה?

– אינך מבין. תבין אחר־כך.

אמרה אַיה: – נלך. דרך הפרדסים והכרמים ליד-אליהו. משם שביל ישר וקצר לבית החולים לנינסון. אמרתי:

– ליד אליהו? לא. פן אפגוש את איילה והיא תשאלני המבלי אין רופאים בישראל אתה הולך לדרוש בבעל-זבוּב? אמר יוֹחַי:

– שטוּיות! היא כבר עברה את “הסמינר הרעיוני”. היא נקיה מקלריקליזם. אומר חתנה של אַיה:

– להזדרז! אנחנו יכולים לאחר את התור.

– מי הוא הרופא, ומי עוזרו?

– זה המפורסם ברופאי הצפון והמזרח, וכל חולי-קדם-אירופה אליו ידרשו – הלא הוא פרופסור סטלנר. והאסיסטנט שלו ליטוינסקי. רק הזהר. עם האסיסטנט אַל תדבר עברית, גם אל תלחץ ידו, ואַל תמסור לו שלום מבּרל.

– מדוע?

– כי היה לו משא ומתן עם בּרל בדבר פתיחת בית החולים ב“תל ליטוינסקי”, וכבר נקרא בית-החולים בשמו, אבל סטלנר הגדול הודיע לו שאם ינסה להתקשר עם ברל ואם יצעד צעד אחד מזרחה יהיה צעדו השני והאחרון צפונה…

– אבל שם יחליפו לי את הראש? –

– מה אתך? גולגלות לעשרות, למאות, מתגוללות שם יום יום מבחר רב ועצום. וחילופים – מעשי יום יום. הנה בפרג הסירו בלילה אחד את כל הראשים ומיד הרכיבו להם חדשים. ועכשיו הנה הם מתהלכים כולם שלמים, בריאים ומחייכים. כולם יחד חיוך אחיד של אוֹשר…

חיוך של אושר ועתיד נמרח על פני, נזל מאפי ומאזני.

– מה אתה עומד וחולם וכולך התפעלות? מה אתה חושב לך? זה טיול בנגב? מהר. צריך להספיק. נאחר את התור. נחפזתי אחריו:

– טוב. אני רץ. אך מה החפזון הזה?

– אומרים לך: יש שם תור.

– מיהו?

– טיטוס!

– טיטוס הרשע? ימח שמו.

– כן, כן. מחלתו קשה מאוד.

– אה. אני כבר יודע, יתוש במוחו!

– עזוב. מלא מוחו יתושים! וזבובים באף – מיליונים!

– ד"ר אשכנזי שלנו עושה ניתוחים בראש.

– אַל תפטפט. כל הרופאים האשכנזיים שלך והספרדים והצרפתים, והתימנים…

– אבל. רגע אחד. אולי נחכה קצת. לא כדאי להכנס מיד אחרי טיטוס. שמא יחליפו לי את ראשי בראשו של טיטוס…

– אי אפשר אתך. אתה הולך או לא? ראשית מי יודע, אולי מתגוללת כבר גולגלתו על גבעת הערלות ומחנות של זבובים ויתושים נוהרים מכל חוריה.

– עמוד עמו! ואם ירכיבו לי דווקא אותה גולגולת?

– עזוֹב שטויות. אצלנו מרכיבים רק ראשים חדשים, אפילו של מחר. שמע: ראשים שעוד לא נולדו!..

נדהמתי למשמע פלאי-הטכניקה… – אי-אפשר ללכת אתך. על כל אבן קטנה אתה מתעכב, על כל עשב דל שאפילו חמורים אינם מלחכים אותו, אתה נדהם ומשתומם… שמע! הן לא נגיע לשום מקום אתך. לא נספיק כלום… שמע. אתה רוצה להחליף את הראש או לא?

– כן, כן. אני רץ…

– חבריא. נקצר את הדרך. כבר מאוחר מאוד. נלך דרך הכרמל…

שמעתי את שם הכרמל ונתחלחלתי. להפגש עם אליהו הנביא? הלכנו בשביל עולה בין השיחים והעצים. קטלבים אדומי גזע וורוּדים כילדים ערומים, חלקים רקדו בחן בין העצים. ידי נמשכו ללטפם.

– אַל תירא, לחשו אלי, הוא אוהב ילדים. גם אנחנו אוהבים אותו.

סכותי בכפות ידי על רקותי והתחלתי מיבב חרש כילד: – ראשי ראשי… נשען אל אלון אדיר עמד אליהו הנביא וסביבו מוֹרָנים פורחים ועיניו היוקדות שופעות רחמים רבּים. פחדי נמוג. ניגשתי אליו מיבּב חרש, הוא הושיט ידו, לטף ראשי ברחמים, סלסל באהבה את תלתלי:

– אַל תבכה ילדי, לך לשלום. יצליח ה' דרכך ותהי רפואתך שלמה. ואת אגרתי זאת קח ומסרה לתעודתה.

נלחצתי אל ברכיו ובכיתי מרוב אושר. אליהו הנביא? מעוּדד מפגישה זו התעוררה סקרנות-הילד שבי. הצצתי לתוך המכתב וקראתי:

– לאליהו אשר על הקראָמאָל מאליהו אשר על הכּרמל: - השב לי את שׂייתי הנדחת ואת יתר שׂיותי הכלואות במכלאות אדונך… ואתה, אל ישיאך לבך כי תסתתר ביערות זרים מפני אלוהיך…

עוד אני קורא והנה האותיות מתלהטות ונשלחות כלשונות-אש בין אצבעותי, ונמוגות ונעלמות בין העצים.

והגענו לבית החולים “לנינסון”. על יד השער עמדו שניהם. נבוכותי מאוד. רצתי אל ד"ר ליטוינסקי, תפשתי ידו בשתי ידי:

– שלום… הוא דרך לי מיד על רגלי:

– שתוק, אומלל. בוא מיד לניתוּח. איזה מזל. פרופסור סטלנר לא הרגיש כלום. ד"ר ליטוינסקי אומר:

– ניצלנו. מהר… רחל’ה מלווה אותנו עד הדלת ונותנת לי תפרחת נהדרת של שחלבן ולוחשת: – מצאתי מאחורי המוֹרנים כשהתרפקת על אליהו. שים בספל על החלון! ועם היעלמה היא צוהלת:

– אמרתי לך? החתימה השפיעה! ובין-רגע ואני במיטה.

ד“ר סטלנר קורץ לד”ר ליטוינסקי:

– “מוֹז’נוֹ. טוֹלקוֹ אוֹסטרוז’נוֹ”. ¹⁹

אני נמוג מתענוג. יוֹחַי, אַיה ורחלה משתטחים על המרבד הגדול מרוב אושר על אשר זכוּ לשמוע את ד“ר סטלנר מתלוצץ ומתחכּם. ד”ר ליטוינסקי תופש את אַיה בזרועה:

– השעה שעת פעולה ולא של התמוגגות.

בערפל, בדימדומים, למראשותי – כדמות אדם ניצבת. אַיה ניגשת. ד“ר ליטוינסקי מונה בעברית במרץ: – חת-שתים־שלוש! ובבת אחת שניהם מעבירים ידם בתנועת מאכלת כברק, הוא – מול צוארי, והיא – מול צואר הדמות הפלאית… והכל נעלם. ד”ר סטלנר עומד על ידי ממשש את דפקי: – הניתוח הצליח. אני מרגיש שראשי עלי קל:

– תודה רבה לך ד"ר סטלנר, אבל איך אתם…

– אתה כבר בשאלותיך? אצלנו אין שואלים. ד"ר קלנר אני לך אשר נמאסת עליו בשאלותיך ומיחושיך? נודניק טי – טאקוֹי! היכּוֹן לטאֶסט! הרגשתי שעל אף הכל לבו טוב אלי. חתנה של אַיה ניגש אלי:

– טאָסט – זה מבחן. דע, מתכוננים עתה למפעל עולמי גדול. אצלנו מאחדים את המפעלים הכלכליים הטכניים הגדולים יחד עם מפעלי הריפוי. יש לך מזל! אנחנו מעבירים את הווֹלגה. כל החולים אשר הבריאו ישתתפו בהעברת הווֹלגה. במפעל זה ייבּחנו לבותיהם וכליותיהם אם הם פועלים כתיקונם בשלימות. המצליחים נוסעים מיד הביתה. ואשריך שזכית: לא שלוּלית נחלוֹל עין-חרוד היא, לא הירדן הקטן שלכם הטעוּן חמר וחול – הווֹלגה הכבירה היא, זכּת הגלים, צלולה תזרום, תעבור בכל צינורות לבך, בכל פיתולי כליותיך. משקע לא ישאר בגופך, אף לא בדק שבצינוריריך. ובינתיים ושמך יחרת ברשימת הדור אשר זכה להשתתף במפעל הגדול! תבין, מבטלים את התחבורה הישנה בכבישים הקלוקלים, המטלטלים, המזעזעים כל קרבי אדם. הקץ לכבישים. התחבורה רק במים. – כעורק האַאוֹרטה הגדול, המסתעף אל כל פינות הגוף, כן תזרום הווֹלגה, תסתעף אל כל ישובי עולם חדש… מה אתה שוכב כך והוזה הזיות? קום ורוץ!

ובין רגע ואני בין אלפי האלפים הרצים, נכנפים במדרוני הווֹלגה עומדים שורות שורות… האח! מה רואות עיני? ילדי ישראל, צאן קדשים כמלאכי מרום ידודון, ידודון. מכל משקי מפ“ם ומכל עברים נוהרים שורות שורות, כי נחלצו אף הם למפעל… ושירה מתוקה, כוּלה כיסופים, כוּלה כליון-השתוקקות, פורצת מגרונותיהם באדיר ובקדושה: – ו”קאטיוּ – ושקה… וקאטיוּשקוֹת אין מספר עולות מן הווֹלגה, צועדות מעדנות ועל כתפיהן כדים מלאים מי-הנהר העצומים והקדושים והן מריקות את הכדים לתוך מערכת מסועפת מאוד של צינורות. וכל המבריאים והמשתתפים במפעל, ועל כולם צאן-ישראל, צאן קדשים, עומדים כ“איל תערג על אפיקי מים”, גומעים ממי הווֹלגה הזורמים מן הצינורות, שרים “שירת קאטיוּשקה” תוך סלסולי-תרועה…

ואור גדול נפל ממרומים, ניתך על כל השותים הרנים וכוּלם נעשו שקופים כראשני האילנית (הצפרדע הקטנה שעל העצים) מתחת למיקרוסקופ. הלבבות נראו כולם בדפקם וקצב אחד להם – תאווה לעינים! וזרימת הדם בצינורות כברשת קסמים, כמו בזימים הפנימיים של הראשנים אשר אספו “גילחו” כבר את פאות-זימיהם הראשונים החיצוניים… עמדתי תוהה ומברך על המראה. והנה – העמדו כולם שורות שורות במעלה הגבעה, ידיהם על חלציהם וראשם אחורנית. ופתאום – וקילוחים אדירים לאין ספור עלו, הֵקֵרו מכל העם, נישאו ברבבות קשתות קודש, ירדו לגיא מעבר לגבעה.

רצתי במעלה הגבעה, התרוממתי על קצות אצבעותי: ברוך שזכיתי לחזות במראה: ווֹלגה חדשה, צעירה, אדירה, רבת-אונים נוהרת-זורמת בשוא גליה העצומים ועל כתפיהם אניות נישאות, דוהרות בעליצוּת אחרית הימים… התחלתי גם אני מדדה ורוקד קדוש, קדוש, קדוש… הבטתי אחורנית - אחרוני הקאטיוּשקות עולות במחול קוֹזאצ’וֹק סוער עליז מאפיק הווֹלגה וכדיהן נוטפים פניני זוהר. והווֹלגה איננה. – כבר העברה? הקאטיוּשקוֹת יוצקות את המים האחרונים, מערוֹת כדיהן אל הפיות הפעורים בערגה של צאן הקדשים… קשתות קילוחיהם האחרונים עגים מעל לגבעה, בּחן, אחד בהם לא נעדר, וכולם מקבילים, רנים, זורמים בסך… שאלתי את אמא:

– איך הם מצליחים להזרים את זרזיפיהם בהתאמה כה הרמונית, כמו בממטרה אחת רבת הקילוחים, איש במסילתו ילכון, לא יעבטון אורחותם?…

– “זה פרי החינוך הקולקטיבי-רעיוני!…” עמדתי שקוע בהרהורים.

– הזדרז! רוץ! הבא את חפציך, תאחר את האניה.

– ואיך תגיע אנייתנו לבית-החולים בעפולה. הן שמה עלינו להגיע. ומבית-החולים הביתה.

– דרך משקי מפ“ם. הווֹלגה וודאי כבר עוברת במשקיהם. ומשם לביה”ח ניגש כבר ברגל.

מיהרה אמא לביה"ח לנינסון, כי לא האמינה לי שלא אתעכב בדרך, שמא אמצא איזה צמח, או רסיס-אבן. והנה סטלנר עומד על הגבעה, כנפי חלוקו הלבן מתבדרים לרוח. אני נזכר בחובת השתתפותי. תומך ידי במתני, מתכופף בקשת עצומה אחורנית, וקילוח אדיר פורץ ויורד בקשת אל תוך הווֹלגה החדשה בין האניות הנסוֹגוֹת לכל עברים… סטלנר יורד אלי בצעדים רחבים, טופח על כתפי:

– מוֹלוֹדיאָץ, טוֹבארישץ' כּרמי, בודיש אידטי דמוֹי" ²⁰, מספיק לך, הווֹלגה גואה יותר מדי, ואני אומר לו:

– כרמי, לא כרמי. הוא מחייך:

– אין דבר. בצרפתית וברוסית זה אותו דבר. פרולטרים של כל הארצות התאחדו!

הקיצותי, שלחתי בחרדה ידי ובפי כבר מרטט התירוץ: העברנו את הווֹלגה… תמהתי ולא האמנתי עדיין. התהפכתי על צדי השני. האחות עומדת בפתח. – בבקשה, בקבוק. בקבוק! ובין רגע השתחררתי משארית הווֹלגה אשר בכליותי. ובצאת האחות מן החדר התרוממתי, הבטתי בחלון: – הפרדסים מוריקים. ווֹלגה אין. נאנחתי אנחת-רווחה. מיששתי את ראשי – גם הראש קיים. וטוב לי, טוב.

אהובת־לבי, יום ראשון, כ"א בסיון

די. דברי-צחוק ושטויות לא אכתוב לך עוד. אמא מבטלת את “דברי הספרוּת” האלה ודורשת ממני שאתעסק בדברים רציניים וחשובים, ש“אסַכּם מפרי נסיוני”, שאכתוב דברים מועילים. טפשונת! ספרים חסרים בעולמנו? לבבות חסרים, לבבות פתוחים לאהבה, עינים פקוחות לראות את התהומות הנפערים לרגלינו.

אך לא. גם דברי קינה לא חיסרתי ממך. ודברי השטויות? האם לא הבינה ללבי אמא נחמדה שלך? בודד אני עם לבי ההולך ונהרס קירבי ועם ביתנו ועולמנו ההולכים ונהרסים סביבי, סביבנו. מה אעשה ולא אתמוטט כליל? אני מנסה לשעשע, להצחיק את עצמי, להפוך למשחק ילדותי את יגוני האוכלני, את יאושי המכלני עדי שאול. ואני בודד ועזוּב מכּל. יש שאני מושיט יד לבקש עזרה, מראה ממכתבי אליך – פעם לזה פעם לאחר. נידבת-חיוך, לפחות, נידבת נענוע-ראש של צל השתתפות בצער… – אטום הכל סביב. הם מתכנסים תוך נפשם, עסוקים כנראה איש בפינת נפשו בהכנת ניקרולוג לזכר המורה “האוהב והאהוּב”. גם הילדים בכיתתי מרוּכזים כבר כנראה באבלם הקרב ושוב אינם רואים אותי ואינם שומעים. רק לפעמים, (וברוּכה תהיה הילדוּת!) רק לפעמים מתעוררים הם לחיוּך הדדי חטוף, לצחוק עליז לרגע קט, לשיחת-ריעים מחיה נפשות נענות נדכאות…

קצת רכילות: התלמידה האהובה עלי בכיתה, (לא “האוהבת”, אך הקשוּבה והמבינה והעֵרה מכוּלם), אשר פעמים רבּות אמרתי לאביה שלמענה אני הולך לבית-הספר, כבר ניסתה כמה פעמים לשוחח בלאט עם שכנים. ולפני כמה ימים גם צחקה באמצע דברי… נכנסתי אליה בערב ובנוכחות אמה, שגם היא מורה, שאלתיה: – מדוע עשית לי זאת? ואַת יודעת שזה מכאיב לי. – אין קול ואין קשב. – החושבת אַת שזה נכון, שזה טוב? – אֵלם. אֵטם. אף לא מבט. והאֵם כּבּת. קמתי: – שלום. ואחזור הביתה.

זה היה בליל ששי. היום, יום ראשון, כבר לא הלכתי לבית-הספר. אמרתי ללבי: על דאטפת אַטפוּך, וסוֹף מטיפיִך-יטוּפוּן ²¹.

כיתתו של עוֹפר (הם היו אז בז', אם לא למעלה מזה) החליטה למותר לש. את החיים “ככה-שתברח”. פעם פנתה אל י. הטוב והעדין שהפריע בשיעור: – הגם אתה כמו ז.? מיד התנפלו עליה אחדים: – מה יש? מה כמו ז.? התקיפוה בשאלות ולא הרפו ממנה. ש. פרצה בבכי וברחה לחדר-המורים. המורים החליטו, כי כל הילדים שהתנפלו על ש. להגנת ז. לא ילכו לקולנוע, שלמזלם התקיים באותו ערב. למחרתו סיפר לי אחד ההורים, כי ערב קשה עבר עליו: – מצלצלים לסרט. אני רואה שהבחוּר מסתובב בחדר, מוצא לו סוף סוף תנ"ך ויושב ללמוד. אני קם, אומר לו לילד: – נלך כבר לסינמה. לא שמעת את הצילצול? הוא מגמגם: – אני לא הולך. – מה יש? וסיפר לי את המעשה עם י. גם הוא היה בין מגיני-ז. ומצילי כבודו. ועל כן נענש. אמרתי לבחוּר מיד: – אם-כן גם אני לא אלך. לא בשביל לבדר אותך בבדידותך, אלא בשביל לענוש את אבא שלך שלא ידע לחנך את בנו. עמדתי משתאה מול האב גדל הנפש הזה. לחצתי את ידו בתודה. עוד אני מחזיק בידו, והנה התעורר לבי לשאלו: – והנער? מה הוא עשה? הביט בי האב, המחנך הנאצל, בתמהון: – ומה אתה רוצה? שאשלחהו אל ש. שיבקש סליחה ממנה או שיביע צערו על הענין? לא מספיק לך מה שעבר על הילד כל הערב ההוא?

לא אמשיך לספר לך את המשך השיחה בינינו, פן תפני אלי כמו אותו האבא, המחנך הנדיב: – די לך נוּדניק… נשתתקתי. ואני דווקא התכוונתי להוסיף עוד ולשאלו: – ומה אתה עצמך? לא חשבת להגון לגשת אל ש., להגיד לה מלה? – אבל, נפרדנו. ואם לא תספרי לאיש, כי אינני אוהב רכילות, אגלה לך אני: זה היה אבא של עופר.

על דאטפת.

חמודתי, יום שני, כ"ב בסיון

זה יום שני שאיני הולך לבית הספר. קצת מפני ש“אני מרגיש” וקצת-הרבה מפני שאני ברוֹגז עם הכיתה: צוחקים, מפטפטים, וגם נ. בעליזים וגם… אך למה הרכילות? אולי זוהי הפרידה מבית הספר, ו–זהו? “צנח לו זלזל על גדר”.

הבטלה מציקתני. היום יש לנו שיעור בדקדוק. יחול על ראשך. עוד משתעשע אני בתקווה שזה יעניין אותך. האין זו אשליה?

ושוב שאלת הפעול, הסביל של פעל.

א. וקוֹרא לך שם חדש. (ישעיהו ס"ב, ב') שׂישׂי עמי, בתי! קרא-קוֹרא. החולם הן הוא קוּבוּץ או קמץ קטן. ושלושתם לפתחי פיהם של כל הסבילים: סיפּר-סוּפּר. הרכּיב-הורכב. קרא-קוֹרא. וברור שזה לא פוּעל, כי זה סביל של פּעל, של קל, שאינו מקבּל דגש. היש קירא? אֲקָרֵא?

ב. אבל הפעם בואי ונרקוד יחד: עד שאני מתמלא עליצות למראה הנאתך ל“קוֹרא”-סביל של פעל – צץ בלבי פתאום: “טרוֹף טוֹרף יוסף”. חבל שאסור לי לרקוֹד. עד לשמים הייתי קופץ והייתי מתברך שלא להסרח “השמימה” כשאני סרוח במיטת-דווי נמק, נמס, נמאס על כּוּלם. רק לקפּוץ קפיצה אחת לשמים והסל לרקב אדם. התמוקקות. נשוב לטרוֹף טוֹרף יוסף. צר לי על סבא יהושע בעל “האורים ותומים” שלי, הוא לא הרגיש בהם וקבעם בפוּעל, את קוֹרא ואת טוֹרף. גזניוס כותב: פוּעל או קל (פעל) ולא שם לב ל“טרוֹף”. הן טרוֹף זועק לשמים שגם טוֹרף הוא פעל קל: טרוֹף-טרף, טרוֹף-טוֹרף. כי לו היה “טוֹרף” פוּעל הן צריך היה להגיד טוֹרוֹף טוֹרף. התגידי שבוֹר-שוּבּר?

מסכן… יעקב אבינו, כנראה לא למד עדיין דקדוק. או אולי, מרוֹב יגונו בו שכח את הדקדוק. ואני – על אף יגונות הרבים, הנאמנים, עוד משתעשע בדקדוק: טרוֹף טוֹרפה… די, רק דקדוק.

נקח הפעם את פעלי ע“ו-ע”י: בין, שיר, חיש-חוש, סוג, מול, סור סוד-סיד, מוג, שים, עול. בפעל השלם היוצא נשאר, מלבד המעטים אשר לקטתי לך מתוך קירות מכתשנו העתיק, ספר התנ“ך, רק הסביל של ההוֹוה הבינוני פעול: כותב-כתוב, סוגר-סגור. בעבר ועתיד מצאנו מעט. אבל בפעל של גזרת ע”ו-ע“י? – נקח פעל סור: סרתי. אסור, סר, סרים מן הדרך. “וסוּר מרע”, גוֹלָה וסורה” (ישעיהו מ“ט, כ”א). וסורי בארץ יכתבו" (ירמיהו י“ז, י”ג) סורי הגפן נכריה" (ירמיהו ב', כ"א) סור. סורה. סורים. בינוני פעול של סור. כל אלה “הסוּרים” הוסרו מדרך הטוב. אם ע“י גורמים זרים מדיחים אם ע”י גורמים פנימיים, כי “יצר” לב האדם… הוסרו, הורחקו.

ב. סוּד. השורש סיד. (ושׂדת אותם בשיד) כמו קמת מ“קום”. (דברים כ"ז, ב') בתלמוד גילגלו את הפעל “שיד” לפעל “סיד”. ב“סמך”. וכך נשאר הבינוני פעוּל, “בוֹר סוּד שאינו מאַבּד טיפּה”. סוּד-מסוּיד, מטוּיח בסיד.

ג. “נחלץ חושים” (במדבר ל“ב, י”ז) משורש חוש-חיש. “חושי, מהרי חיש”. חש-ממהר “מהר שלל חש בז”. חשים-ממהרים. חושים (בתנ"ך גם בלי ר', והקוּבוּץ בלי דגש אחריו), מזוֹרזים. בינוני פעול של חיש.

ד. מוג. “נתן בקולו תּמוג ארץ” (תהלים מ"ו, ז') הנוגע בארץ ותמוֹג (עמוס ט‘, ח’) כמו תקום. מוג עזב את בנינו פעל הדל ובנה לו בניינים אחרים יותר מוצקים בנפעל, בהתפעל ועוד. נמג, מוגג, התמוגג… ומכל המשפחה הראשונה נשאר רק הבינוני פעול: “מוג-לב, מוג־ממוּגָג”. הווה פעול של מוג.

ה. וכן מוּל. כי מוּלים היו (יהושע ה‘, ה’) כלומר נמוֹלים. על כל מול בערלה (ירמיהו ט', כ"ד).

ו. שים-שום. שמתי, אשים. שם. שמים. ובתלמוד: שומה עלינו לעשות…

ז. עול. הצאן עלות עלי. (יעקב אומר לעשו) ועלות ינהל (ישעיהו מ' י"א). עלות-מיניקות. עולל-יונק. עוללה-תינוקת, או אשכוֹל ענבים קטנטן. איזו אהבה לגפן ולענבים בשם הזה! ועול-ימים. תינוק. האם עלה, מיניקה, והוא עוּל-“מיוּנק”-“מוּנק”.

סוג. משורש סיג-סוג. היבדל ע“י “סיג” מאחרים. סיג-גדר, גם בערבית “שׂיאַג'”. מהפּעל הקדמון נשאר רק ההוֹוה-פעוּל: סוּג, סוּגָה. “סוּגָה בשושנים” (בשיר השירים) – מוּגדרה-מגוּדרה, מסוּיגָה. השורש עקר מבנין קל הדל, ועבר לדירותיהם המרוּוחוֹת החזקות של פיעל, פוּעל והתפעל. סייג את עצמו והסתּייג בתוכם. אחר גם הרחיב את שרשו הדל בעזרת ה”נ", זאת המתנדבת להרחיב יסודות אהלי אביונים דלים. ונוצר “שורש” נסוֹג, ממנו נבנו בנייני-הפאר נפעל, הפעיל, הופעל: נסוּגוֹתי. הסיג. הוסג. והשם “סוג”, כדרך שמות אין-ספור, נגזר מן ההוֹוה-פעול. והוא כמעט היחידי שנשאר בחיים מבנין משפחה קדמון זה.

עד הנה בינוני פעול. ועתה אחדים בעתיד סביל. של גזרת ע“ו-ע”י.

א. שיר. שרתי, אשיר. והשיר יוּשר. וברור שיוּשר הוא סביל של ישיר. סביל של פעל. ולא הפעל. כי אין השרתי. משיר. “יוּקם על רגליו” זה הופעל אמיתי של הפעיל: הקים. יקים-יוּקם (כמובן לא: יוּקם קין!).

ב. וכמתכּוֹנת יושר – יובן. כי “יבין” איננו הפעיל. בנתי. אבין. כמו: שרתי, אשיר. אבל ישנו גם הפעיל של בין: הבין. ואז הוא יוצא. “דרך פקודיך הבינני” (תהלים קי“ט, כ”ז). “את מי יבין שמועה”. (ישעיהו כ“ח, ט”) שניהם מבינים-מסבירים, עושים שיבינו, וההפעיל של ע“ו דומה בעתיד לעתידו של הפעל. “התביני את דברי?” זה פעל עתיד. ואז גם יובן לך. גם “יושם”. כמו “יושר” וכולם סבילים של פעל – ולמרבה התסבוכת משמש גם ההפעיל “בין” בכל הזמנים כפעל: הבינוֹת-בינות-הבנת-בנת את דברי? מובן? ע”כ מושר לך שיר-תהילה ומושם קץ לדיכדוכי-הנפש. כי שלושת האחרונים “מובן, מושר, מושם” באו אף במ' של הופעל בדרך השיגרה: “מבינים” עוד יש לו דמיון להפעיל. אבל “משירים” – אין, וגם “משימים” אינו יפה, אינו נכון, אינו נחוץ ואינו מקובל ביותר. ונשמע רק בפי השוגים.

יום שלישי, כ"ג בסיון

אמש ביקרתני אמה של נ. היא “נדהמה” מהופעתי בחדרם בליל ששי, בשאלי את נ.: – “למה עשית לי זאת? מדוע צחקת ופיטפטת באמצע השיעוּר?” והיא לא ענתה. שאלתיה: – הטוב היה זה? – והיא לא ענתה. האם נדהמה ולא ידעה מה לומר, היא חושבת שאני הגזמתי, ביחסי לה תכונות וכשרונות יוצאים מן הכלל. לא. לא הגזמתי. אבל אהבתיה. והגזמתי כנראה בהאמיני שבשיעוּרי לא תנהג כמו האחרים. הן לימדתי רק אותה, ובזכותה גם את כל האחרים, גם את ג. עם כל רשעוּתו. את ג. ושכמותו נשאתי בכאב, כל ימי, אך את הנגהות?! נוּגה דרכי, סוגה אהבת “נגהות”, אהבות נכזבות. ואלה הביאוני עד הלום.

כן, גם מַכוֹת-הלחי אשר הוֹרדתי לי. לד. ולחבריהם בכל הדוֹרוֹת – הן אשר קיצרוּ את ימי. מנות-האוכל ושיעורי-האוֹנס ויציקת המים על ידיהם ועל פניהם המלוכלכות – למה נחלצתי למלחמה הזאת? הן היתה זו מחובת אבותיהם. למה נדחקתי ל“מלאכת קודש” משחתה וסיזיפית זאת? לאבא רציתי להיות, לאמא. כאשר ישׂא האומן את היונק… הן גם לשמירה על מנוחת יומם נחלצתי עם שושנה ועם שפרוני, התגייסנו לשמוֹר על טפחוֹת ימיהם, והיינו בעיניהם לקלסה ולזוועה. וה“אבאות” מקדמים היו פנינו, בעברנו בין הבתים במנוחת-הצהרים, ואיומיהם אל ילדיהם: – אה! אמרתי לך: תיכף משה יבוא…

– לא. אצלנו אין ההורים מחנכים את ילדיהם… “אני אספר למשה כּרמי”. כן. ידידתי, רוחמה-נדהמה, ההיה ידידנו משה כּרמי טוב ממך? השלח את בנו יקירו אל ש. לבקש ממנה סליחה (כן. ממש סליחה) אחרי הקיזו עם חבריו את דמה? ש. יקרה, מי מן הילדים לחש לך פעם מלה אחת של התנצלות? ומי מן ההורים מילמל לך לפחות פעם אחת הגיג זערוּרי של השתתפות בצער? “מנדנדת” היית להם: שמע-נא, בנך אינו לומד וכו'… מי מהם נודד לך ראשו? כן, צער גידול בנים…

אשריך, ש. “סידור-העבודה” החליף לך את מקום העבודה. כן, ידידתי, אצלנו אין אבא ואמא. ואם הם מופיעים – להצלת ילדיהם מצפרני המורים הם מופיעים. ילד פרוע כל ימיו, המורה נוזף בו פעם אחת בּטעות והבחוּר מתחצף, בא האבא והצדק אֵזוֹר מתניו: – שניכם לא בסדר, אתה עם בני.

היה פעם עניין עם כיתה. הכיתה היתה שלי, היינו ביחסים טובים. בחלוקת העבודה היה עלי למסרה לשפרוני. למען קנות את לבּם הבטיח להם טיול למעיין. וקבעו את היום. בבוא המועד לא יכוֹל שפרוני לקיים הבטחתו. (אולי גם מטעמי-בּריאות) לא הועילו כל הסבּרות, כל שידוּלים, כל הבטחות. שבוע ימים שבתה הכיתה. שפרוני פרפר, התענה… ואבא טוב אמר לבתו שניהלה את השביתה: – כן, בתי. גם אני הייתי עושה כך… מה לרכילות הזאת פה? ראשי כואב. הרף. האמנם כה המרה לי נ. שאני מתבסם בסחי זכרונות עבר מושכחים ואינם נשכחים?… האין לי מה לזכור?

אבא של נ. הוגה נכאים וכואב כאב הנשמות הנידחות, מתמרמר ומטיח ב“עיני הזכוּכית”… ולא קם בך לב הזכוכית למראה עיני הזכוכית של בתך ושלך? ושל אמה שלה, המנסה לרגע להחיותן, אבל מרוב התדהמה קופאות הן שוב תחת שמורותיהן… הדור ונאה זיו עולם הזכוכית אשר סביבי, כוּלוֹ מכיתוֹת גבישי זוהר. נפשי חולת אהבתו.

בוקר טוב לך, אהובת לבי. יום ששי, כ"ו בסיון

הבוקר בארבע בערך העירני העפרוני, כדרכו, ואני שקוע בחלומות נהדרים. התרעמתי עליו, והוא ענני בשאלה – שני דאָטאַשאָ עסיסיים, ואחריהם גליסאֶנדו מתוק עולה (כשהיינו קטנים היינו קוראים לעפרונים: פילישה. כי דבוּרן של היהודיות הפולניות הוא בזמר כזה, כאילו למדו את המוטיב של העפרוני ורק מאריכות אותו בסופו. צי-פאָ, צי-פאָ). פרצתי בצחוק, צחוקי עוֹדדוֹ והשתפך ב“פיליש” בעליצות רבה, לשמחתי ולחדוות אפרוחיו המכוּרבלים עתה בוודאי מתחת לכנפי עפרוניתו המתמוגגת מרנן פעימות חמשת הלבבות הקטנים הפועמים תחת לבה הפועם לשירת בחיר-לבה.

השמים חָוורוּ, כוכבים בודדים עוד ניסו להרהיב עפעפיהם, להציץ ולראות בחשכּת הארץ. ופתאום עלץ לבי בי: חמריון-פרחח הפריח לי סלסול נשיקה מן השדה ליד הגיא. החמריונים אשר כנפיהם כבר מאבירות, אשר עוד מעט וצמחו מלוֹא-אברותיהם, משמיעים סלסול-טרילר עולה. להודיע לאמם על מקום מחבואם למען תמצאם בּתּוּרה אחריהם ומזון בפיה, או בשורה היא בפיהם לבוקר העולה: הנה זמרים חדשים נוספים למקהלותיך? שכבתי ואזני קשובות: מדוע איני שומע את קולו של החמרי האב? פסוקו – סלסול עולה בסערת-עליצות ואחריו שלושה סטאקטים נוטפים מור, ואחריהם סלסול נעלץ לפעמים מן הראשון.

לפני ימים אחדים העירני לפנות בוקר, רגעים מעטים אחר העפרוני. נימלא לבי חששות. ועד שאני מתנודד מדאגה לדאגה, מהירהוּר להירהוּר, התחילו נוטפים ציוּצים בודדים של הדרורים, כגשם הולך וקרב. ואחר רגעים ספורים ניתּך מטר-ציוּציהם מכל עברים, ועל פלגי צוויחוֹת החדווה של קבצני-עוף עליזים אלה נישׂאת בגאווה ובשקט, כסירה כחלחלה במערבּוֹלת, קריאת הבּלבּל פרי-טוּ, דל-דו ועוד קריאה ועוד…

השמש הציצה ועמה באו ניגרים גירגוּרי התורים מעל ראשי הגגות ומבין ענפי האזדרכת: תררררר תוּר תורררר – פעמים אחדות.

מדי שמעי המיית התור זוכר אני את דליה. רואה אני אותה קטנטנה יושבת במיטתה בבית-התינוקות, ידיה זעירות פרושות אלי והיא הומה ועיניה מאירות ומתחננות…

טוב לי הבוקר. נשׂאַני הרוּח לנחל העמוד, שם במערה לפתחי הנחל ישבתי ותמונות נגולו לפני, מערכת שלמה מלפני אלפי שנים, עשרות אלפי שנים. ושם ה“סרט”: “איך התחילה סבתא לדבר עברית”. אמרתי לד': – אתה תחכה לי קצת. הן עלי המלאכה לגמוֹר. הוא חייך אלי: – כן, כן. בפעם הקודמת הממתּּני: הילדים מחכים לך. עוד לא גמרת לטייל אתם, עוד לא סיימת אתם את הדקדוק, את התנ"ך מי ילמדם? וכשחיפשת את עקבות נביאַי על חופי כנרת קדושים, ניטשו הם לאכול “דוֹמים”. כשליקטת “מאוּבנים” בין הגיגי אבות אבותיהם, כשהעמדתם להקשיב לראשוני הגיגי אבותיהם, ראשוני מילמולים בהם ביקשו ביטוּי לסערת נפשם האילמה, כשיצאת במחול ילדים עליז לקול חלילו של אחד מנבחרי, יצאו “ילדיך” בצחוק אדיש, בצחוק לעג, או התפרקדו להם על ספסליהם ויפהקו להם מלוֹא פיהם ומלוֹא לבך… “הם חיכו לך”. רד…

ככוכבים בחלל כן תלויים גם אנו על פני תהומות, ואין הכוכבים נופלים, כי מושכים הם איש איש את כל רעיו סביבו – על-כן אין הם נופלים. כן גם אנו. חוטי אהבה מתוחים בינינו ובין כל אשר סביבנו. אם ניתק כוח המשיכה בין הכוכב והכוכבים אשר סביבו – נופל הכוכב ארצה…

בוקר יום ראשון כ"ח בסיון. אחר עלות השמש.

חבל שבעברית אין טש, זה שרגילים לסמן בצ‘: צ’רניחובסקי. צ’כיה… יעקב ²² מנסה עוד אמנם לפעמים להעשיר את הא"ב שלנו ולז’שכוֹתנו בש’, ז' וצ'. ועל אף כל מאמטשיו, לא עמדה לו זשכות אבות אף לא זשכות הטברישץ ולא נשאר לנו שׂריד זכר מכל הקטשיטשות שהרביץ בנוּ… סוררה זאת העבריה, אינה מקבלת את כל גינוני-החן ואת כל הגיגי-החיבה שבסלסולי הקטנה וליטופיה: קטיה-קטיוּשקה. מרים מרימטשיק. מַלטשיק פּלצ’יק. והבילבלים ורוֹב הצפרים מדברות רוסית: מה תעשי בלי טש או טשי אם תרצי לדבּר צפורית? אמנם יש באנגלית טש; גם באיטלקית וגם בתוּרכית. אבל טש לשם הקטנה, לביטוי-חיבה ישנוֹ רק ברוּסית. ונוסף לזאת לקחנו את ה“ר” הלשונית המטרטרת בערבית וגם ברוסית כמו ערימה של זוחלים הנשפכת פתאום מכיסו של רובלה ומדרדרת על הרצפה, זו ה“ר” הרועמת, לקחנו והפכנו אותה לגרונית. (אותיות הגרון: רע האח). ה“ר” שלנו גרונית כמו של הצרפתים, בוחרת בתוך הגרון מנסרת כמו בגרונם הארוך של הגמלים. ועתה לך ודבּר עם הבוקר אל הבּילבּלים – בּילבּלית: פרררררר־טשו פררררי, הנה גם הערבים זכו בדיקטטוֹר ששמוֹ טשיטשקלי-צ’יצ’יקלי (טשיטשק בתורכית – פרח) לא קיבלו את שמו וקוראים לו: “שישק־לי”.

איילתי יקירתי, יום ד‘, ב’ בתמוז

האיגרת אינה מלאה. האעמוד בפני הפיתוי לכתוב, לדבּר? אמנם כמעט נגמלתי מזה, כי כולם נסוגים, מתחמקים כשאני מתחיל.. ואני נשאר לבדי. יש שהבדידוּת מפילה קצת פחד. מה עשה לי ה' הטוב? הקיפני ומילאני עדת יצורי-קדם מלפני 30–20 אלף שנים. תושבי “נחל העמוד” – והם חיים בי, סואנים הומים. ואוהבים אותי ואני אוהבם. הוטל עלי להצילם מתהום הנשייה. להעלותם לאור, לחיים. ובינתיים זוכה אני באור בחיים, באהבה… ואני מצפצף על עולם הזכוכית אשר סביבי. צועד בטוחות על פני הים הקרוש, ואיני שוקע בו כבטיט היוון. אתך איני רוצה עדיין לנתק את היחסים. אולי תזכי בקטעים מן ה“רוֹמן” שלי שאני יוֹלדוֹ בהחבא ובחשאי: “ילדי נחל העמוד” ²³. אם תראי אותות חיים… שלום לך.

יקירתי. הראיני את מראיך, השמיעיני את קולך. לא את הטוראָדור רוצי לראות ולא אותו הראיני. טוריאָדורים יש לי פה למדי. סמדר זכתה לחזות במחזה בפורים, בהכרע טוריאָדור מפ“ם את שור המפא”י לארץ, לתרועות עליצות של כל קהל בעלי-הברית של עולם-המחר… שלום לך יקירתי. אושר וכל טוּב לך, ואהבת-אמת, ואוֹשר אמת ומשותף לכל אדם, וגם לאבא שלך.

דבר מתקתק, בתי, אין לוקחים לבית-הספר. את תלמידיך תזהירי מעשות זאת: המוֹרה יכול פעם, בגלוש בו מר-לבוֹ, בעלבונו על הבשורות המנסרות בכיתה, בע“פ או באצבעות: עוד ארבעה רגעים, עוד רגע וחצי, ואת בשׂיא התרגשותך על הנושא החשוב, אשר כל עולם המחר והשלשום תלוי בו: ניקוד “ה” הידיעה לפני הח”ע קמוצות, מטעמות או בלתי מטעמות; שרירים רצוניים ²⁴ ובלתי רצוניים, וכו' וכו' בגלוּש בך עלבונך וזעמך עלולה את לתפוש את השעון מעל ידו של התלמיד, לסגרו באגרופך, לדפוק על השולחן – ושירת חיי השעון באמצע נפסקה! ואם תביאי את המתקתק שלך – יכול תלמיד חביב או תלמידה עדינה לסגרו באגרופה להלום בו חרש ולטלטלו אל מול האזנים, לבדקו אם הוא מתקתק…

בתי, אני רואה שנגזר עליך להיות כלואה, כפותה ל“בית-היוצר” לחטיבת הקיבוץ, על כן אני מזכירך ומזהירך: דבר מתקתּק – משאירים “בבית”.

יום ששי, ד' בתמוז

בלי חברים, בלי אוהבים, בלי אהוּבים אי-אפשר להתקיים. על כן שר האדם, מצייר, מספּר, מרקד, מנגן – לקנות לו אוהבים, אינו מצליח? – כותב למען יאהבוהו במרחקים ובדורות הבאים. אינו מצליח? – פונה אל דורות העבר, צולל בערפלים, במצולות העבר, שמח בשמחותיהם. מתענה ביסוריהם, אוהב ונאהב אתם יחד. אמש בעבור “סוֹ” על פני “מוֹ” הבודד, בהסעירו את שנתו כל הלילה, בכיתי אתו יחד. ומה אושרתי בבוא “מה” אל מערת “מו” בלדתה את “לי” הקטנה ²⁵. הן לבי כבר מלא אהבתה.

---

לסמדר – מכתב אחרון

מאת

משה כרמי

מכתבו האחרון של משה, יום לפני מותו

בימבילי ¹ אהובה שלנו, ירושלים, י“ח באב תשי”ב

אנחנו כבר מתגעגעים אליך ומחכים לבוֹאֵךְ בשבוע הבא. פּני אל לביא ובקשיהו שיקחך אלינו. אמנם שלגי לבדו מספיק לסידור הדבר. אבל אַל תשכחי שרק בזכוּתו של לביא ² אנחנו, אמא ואני, נסענו הנה וגם אַת תסעי. וראוי הוא הח' לביא שהבקשה תופנה אליו, וגם התוֹדה. דברי עם שלגי על הנסיעה, אנחנו פה כבר נדבר עם שלגי עליך, ואמנם ראוי הוא לתודה רבה על עזרתו הרבה לנו וכן גם לביא. אנחנו אסירי-תודה לאנשים רבּים. תגידי לשלגי שאבא אמר לך לפנות גם ללביא, אַל תשכחי.

מסכנונת. הפסנתר כבר עומד ומחכה לך. ואוי לי גם היתושים. אנחנו מתכוננים לעשות בהם מלחמות. אני הולך ומבריא. את עוֹפר ודאי אינך רואה. אַל תשכחי להביא את כל המכתבים שבאו במשך הזמן מאיילה, מאשכול ומכל פינות העולם. והפתעה אדירה מחכה לך. יש לנו פה מבשלת שלא היתה כמוה. אַת תזללי את כל מאכליה. מהרי, בואי, ואת הקוּרקבן הכיני!

מסרי שלום ליהושע הטוב שלנו, שעוזר לנו כ"כ הרבה כל הימים

אבּא

בּימבּילי, השתדלי למצוא את אולרי והביאיהו.

דברי חברים

מאת

משה כרמי

---

דברי חברים

מאת

משה כרמי

עם משה

בפגישתי האחרונה עם משה בירושלים ישבנו שעות מספר, שוחחנו, זכרנו נשכחות, כפי שנוהגים חברים-ידידים שפגישותיהם אינן תכופות ביותר. עלינו גם על גג הבית ומשה השקיף לצד הר הצופים, הצביע על נקודה אחת צפונה מההר ואמר, שייתכן וזוהי נוֹב. והשמיע גם את הפסוק מישעיהו: “עוד היום בנוֹב לעמוד, ינוֹפף ידו הר בת-ציון, גבעת ירושלים”.

רגע חלפה מחשבה במוחי: הרי הוא כאילו נפרד מנוֹב ומהנוֹף הזה כולו!

חזרתי והסתכלתי בו: לא, אמרתי בלבי, הוא יתגבר גם הפעם, ועוד ישוב להיות אותו משה, ובודאי יוסף להוליך את חניכיו בשבילי ההרים.

האמנם “איננו” עוד? לאלה שחיו אתו ונפגשו עמו משך תקופה כה ארוכה, החל מימי ילדוּת ראשונים ועד ליומו האחרון, לאלה הוא נשאר קיים; היה לחלק מתוכן חייהם, גם לאלה שלא חי אתם בצוותא והפגישות והמגע עמו לא היו תכוּפים ביותר.

וברגעים רציניים אלה, כשהנך עומד פנים אל פנים מוּל הנצח, עולים מאליהם מנבכי העבר כל הרשמים והחוויות שחברך זה, שנסתלק לעולמים, היה שותף להם או שהולידם והטביעם בחייך אתה. צפים הם ועולים מחדש ברגעי הפרידה האחרונה.

נפגשנו לראשונה בפתח-תקוה. שנינו ילדים בגיל בר-מצוה, הוא ה“צבר” ואני ה“ירוק”, שזה עתה עלה מהגולה הרוסית-פולנית.

השתוקקתי ושאפתי לעליה זו, אולם הפגישה הראשונה עם המציאות: בית-הספר של הימים ההם, יידיש – שפת דיבורם של הילדים, והצרפתית – שפת הלימודים; הלעג של הצברים מהימים ההם ל“עולה החדש”, שמנסה לדבּר עברית – והברתו אשכנית, והיידיש שלו – מבטאה פולני, כל זה לא היה בו מהמעודד ביותר. וממילא נסתגרתי, נבוכותי, והייתי מתבודד בשעת ההפסקות שבין שיעור לשיעור; ומיד עם צילצול הפעמון שלאחר השיעור האחרון מיהרתי לחזור הביתה לקן המשפחה.

והראשון שהוציאני מהמבוכה ומהזרוּת היה משה ינובסקי; ילד יפה, עירני ומצטיין בכל בכיתתו. אינני יודע מהו הדבר שעוררוֹ לקרבני, אולם עד היום הנני חש בהקלה שבאה לי עם גישתו הטובה אלי. הוא שהוליכני לכל הפינות המעניינות שבמושבה, הדריכני בשחייה בבריכות הפרדסים, גילה לפני את כל ההוֹד וההרפתקנות שבביקורי לילה בסוכות שומרי הכרמים; ועד היום הנני הוגה לו תודה על רשמי-ילדוּת אלה שהנחילני, שכה העשירו את חיי הנפש של ילד עולה, חולה-געגועים למולדת חלומותיו בגולה.

כנראה היתה השפעתו של משה, תלמיד ראשון בכיתה, רבה בחוג חבריו, ובעקבותיו התקרבו אלי כל השאר; ולא עברו ימים רבּים והייתי כאחד מהם, וכמעט שנעשיתי בן פתח-תקוה מלידה.

ולכשנתלקטה חבורתנו זו, העזנו גם לנסות את כוחנו באירגון פעולה “ציונית” בעולם בית ספרנו הקט. “לא ייתכן עוד – סח אלי פעם משה – שאנחנו ילדי מושבה עברית בארץ-ישראל נדבר בינינו יידיש או צרפתית, נקים אגודה של דוברי עברית”.

ואמנם יסדנו אגודה זו וסייע בידינו המורה החדש לעברית שנתמנה אז, הלא הוא זאב סמילנסקי ז“ל. הוא עודד אותנו ואף הציע את השם לאגודתנו. אינני זוכר כמה זמן התקיימה אגודתנו זו, ומסופקני אם הצלחנו להשליט את העברית, אף על פי שהיינו מטילים קנס של מטליק על כל מי שנתפס בקלקלתו והמשיך לדבּר יידיש. היינו תלמידי הכיתה האחרונה ועם סיום שנת הלימודים עברנו, תלמידים אחדים מכיתה זו, לגימנסיה העברית הראשונה שהוקמה אז ע”י ד“ר מטמון ז”ל והיינו לתלמידים של הכיתה העליונה בגימנסיה זו, כיתה ב'!

לימודינו המשותפים בגימנסיה לא נמשכו זמן רב, כי נאלצתי לחזור יחד עם הורי לחוץ-לארץ לשנים מספר. וכשחזרתי מצאתי כבר את משה תלמיד בכיתה הששית של הגימנסיה “הרצליה”, שעמדה כבר על תילה בתל-אביב. וכשנפתחה שנת הלימודים החדשה מצאתי את עצמי שוב יושב על ספסל אחד עם משה. ולא היה זה עוד משה הילד בן-המושבה; נפגשתי בעלם במלוא פריחתו, אחוז קדחת הנגינה ומכונס בעולם חלומותיו הוא.

הופתעתי כשגיליתי כעבור זמן-מה שמשה איננו עוד התלמיד הטוב והמצטיין בכיתתו; אמנם המשיך לגלוֹת עניין במדעי הטבע ואף ידע אז יותר מכולנו במקצועות אלה, אולם שאר הלימודים לא עיניינו אותו עוד ולא משכו את תשומת לבו. כשתהיתי על כך, נוכחתי שמשה נשאר נאמן לעצמו והשתלשלות זו של הדברים היתה טבעית והולמת את אופיו. עמדתי אז על אחד הקווים הבולטים ביותר שבחיי הנפש שלו: לא ידע משה מעולם לעבוד את אלוהיו לחצאין! כשנלכד במיתרי הכינור שלו ובלבו עלו הגלים הראשונים של אהבת נעורים, הרי נראה לו כל השאר כטפל וכמעט חסר-ערך, ולא היה איכפת לו אם יאבד לו הכתר של תלמיד ראשון במתמטיקה, היסטוריה וכדומה. הוא שקע בעולמות עשירים יותר, ולהם התמסר בכל נימי נפשו הסוערת.

ומימי הגימנסיה זכורה עמי אֶפיזוֹדה הקשורה בהופעותיו של משה. כשנתרבו בכיתות העליונות התלמידים יוצאי חוץ-לארץ שהגיעו ארצה מרוסיה בגיל מבוגר יותר, הוקמו גם כאן חוגים שונים של תלמידים כדוגמת החוגים בבית-הספר שבחוץ-לארץ, אשר שאפו להשתלמות והרחבת הידיעות ע“י פגישות, שיחות והשמעת הרצאות על נושאים שונים, שמחוץ לתכנית הלימודים הרגילה. ונחרתה בזכרוני אחת השיחות האלה שהוקדשה להערכת יצירותיו של מנדלי מוכר ספרים וניתוחן. ראשי המדברים היו התלמידים יוצאי רוסיה, שהכירו יפה את ההווי והטיפּוּסים שתוארו באמנות כה רבה בידי מנדלי. וכמובן שרוב הנואמים הפליגו בשבחו של הסופר; והנה קם גם משה להשמיע את דברוֹ. היה זה לפלא בעיני, כיון שהיתה זו אצלו תקופה של הסתגרות, ולא היה שוֹעה אז לשום דבר שמחוץ ל”עוּגה שעג לו“. והנה הוא קם והשמיע בכל הפשטות, וללא כל שאיפה של התנצחות, דברים מעין אלה: “כנראה שאין אני מבין הרבה בספרוּת, אולם אוֹדה ואתוודה שלא מנדלי ואל טיפּוּסיו צדו את לבּי, ולא הרגשתי כלל בכל הדברים הנשגבים שאתם הנכם מגלים בתיאור חיי הבטלנים והקבצנים של העיירות האלה…”. וכמובן, שלא החמיץ את ההזדמנות להזכיר את העוּבדה שייתכן והתרשמותו זו באה לו משום שהוא יליד-הארץ, ואת עבר עמו וארצו למד וספג בעיקר מסיפורי התנ”ך, ממגילת רוּת ומשיר השירים, וזר לו, איפוא, הקשר עם הטיפּוּסים שבספרי מנדלי.

דבריו היו כדברי כפירה במוסכמות והוכיחו על “בּוּרוּת ארצישראלית” טיפּוּסית כביכול, ומשה ספג דברי ביקורת קשים למכביר מפי המומחים לספרוּת וגם “צבר” אחד מבין הנוכחים חלק לו מנה הגונה מתוך רצון להוכיח שלא כל ילידי-הארץ דעתם כדעת משה על מנדלי וטיפּוּסיו. אולם אני בעצם שמחתי לדבריו אלה של משה; שוב מצאתיו נאמן לעצמו, ויפה נהג שלא נרתע מהשמיע את דעתו על אף החשש שיופיע כיוצא-דופן וחסר תרבות בעיני העמקנים ועוקרי ההרים בשאלה הנידונה.

והנה עולה לנגד עיני משה באֶבלוֹ הכבד על מוֹת שולמית רופין, מייסדת בית-הספר למוסיקה בתל-אביב. לא ממנה הוא למד פרקוֹ בנגינה על הכינור; מורהו היה הופנקו, אולם שולמית רופין המנהלת, שהשקיעה כל כוחה ומסירותה במוסד הזה, האצילה כנראה מאהבתה ומסירותה גם לתלמידה המוכשר והדריכתהוּ בכל, ובה היה מוצא הד לכל מאווייו, ספקותיו ולבטיו בעלותו בשבילו זה החדש. וכמה אֶלמנטרי היה אבלוֹ כשזו נעקרה פתאום בדמי-ימיה, והוא הרגיש את עצמו נעזב וגלמוד בעולם שרקם לו בעזרתה ובהדרכתה האצילה. שבועות רבּים לא מצא נוחם לנפשו, ואף הקרובים לו ביותר לא ידעו ולא יכלו להקל לו בסבלוֹ. אכן, גם בצערוֹ נתגלתה שלימוּתו הנפשית של משה.

זורמים להם הזכרונות ויקצר המצע לספּר את הכּל, אולם אזכיר עוד רשמים אחדים שנשתמרו בבהירוּת מיוחדת.

משה בצבא התורקי בימי מלחמת העולם הראשונה. מובן שנודע מיד, כי הופיע חייל יודע-נגן. הטילו עליו תפקידים “מוּסיקליים” רבּים וקרה שגם זיכּוּהוּ בכבוד הרם לנגן בפני ג’מל פשה (הקטן) באחת הנשפיות שנערכו לכבודו בדמשק. לפי התכנית צריך היה לנגן נגינת סולו בכינור. בתמימותו חשב שגם קהל של קצינים הוללים עלול להיתפס להקשבה של נגינה רצינית והתחיל להשמיע את אחד הקונצרטים האהובים עליו. קהל שומעיו הקשיב רגע קט, אולם מיד פקעה סבלנותו והמשיך להתהולל, לצחוק ולרעוש להנאָתו. משה הפסיק את נגינתו והחל אורז את כינורו, לא הועילו הגערות והאיומים שהושמעו באזני החייל המחוּצף. יבוא אשר יבוא, אמר בלבו, לא אחלל עוד את צלילי כינורי בפני ערלי-לב ואוזן אלה!

נסתיימה מלחמת העולם הראשונה. ושוב מזדמנים אנו, הפעם בבן-שמן – אני בעבודת המשק החקלאי, ומשה עושה את צעדיו הראשונים כמורה לילדים. כנראה שהיתה לו זאת תקופה של תהייה וספקות בטרם בשלה בו ההחלטה אנה יפנה: הימשיך דרכו במוסיקה או יפנה לדרך חדשה – להורות ולחנך ילדי ישראל. וכניסתו לעבודת בית-הספר היתה מלוּוה התלבטות ובקשת דרך עצמאית. כבר אז, עם ראשית צעדיו בהוראה, התבלטה סגולתו להקנות לחניכיו את לקחו בכל הבהירות ובכל הפשטות. ולא פעם היה אומר לי שלדעתו הדרך הטובה ביותר לחבּב על הילדים את הלימוד היא ללמוד יחד אתם; ירגישו הילדים כאילו הם יחד עם המורה פותרים את הבעייה העומדת לפניהם, ותהיה להם ההרגשה וכן הסיפּוּק שהנה הם עצמם גילו את האמת החדשה ומצא את הפתרון. ואמנם כך נהג בכל מקצועות הלימודים, ובאופן מיוחד בלט הדבר בלימודי הטבע ובהקניית ידיעות בגיאוגרפיה ובמולדת. וכבר אז הנהיג את הטיולים והסיורים, שלהם הקדיש יזמה ומסירות כה רבה בהמשך עבודתו בבית-הספר. לא שם לב ביותר לחששותיהם ולתמיהתם של הורי הילדים לשיטות הוראה “מוזרות” אלו. היתה זאת תקופה של חיפושים והתלבטויות, וגם תהייה על עצמו. רצה לברר לעצמו: “לאָן אפליג?”.

והנה אנו שוב יחד – בברלין, לומדים ומשתלמים. לא למדנו בבית-ספר אחד. הוא נרשם לאוניברסיטה ואני התמסרתי ללימודי החקלאות; אולם נזדמנו ללימוד משותף כששנינו עסקנו בבוטניקה, והרבינו גם בעבודת-בית לאחר שמשה הצליח לרכּוֹש לעצמו מיקרוסקופּ פרטי משוכלל.

בברלין נתבררה לפניו דרכו העתידה די צרכה; הוא יכשיר את עצמו להיות מורה וילמד את ילדי הארץ מדעי הטבע ומולדת. אמנם גם במוּסיקה לא חדל להתעניין, לא הזניח כמובן שום הזדמנות להרחיב ידיעותיו, לשמוע הרבה וליהנות מהביצוע המעולה של האמנים המפורסמים, אך דרכו היתה ברורה: עתידוֹ כמנגן נחרץ ואין עוד להשתעשע בתקווֹת מיוחדות, וכיון שנקבעה הדרך האחרת – להוראה – הרי צריך להתכונן לה בכל הרצינות ובמלוא האחריות. ולא אוּכל לשכוח עד יומי האחרון את הלהט שהשקיע אז בלימודיו ובאופן מיוחד בעבודותיו ובחיטוטיו בלימוד האנטומיה של הצמח בעזרת המיקרוסקופּ. לא הסתפק בכתוב ובמצוייר בספר הלימוד; הוא מוכרח לראות ולבחון כל דבר בידיו ובעיניו. וכשהיה קשה לפעמים להשיג את הצמח הדרוש לשם הכנת תכשיר מסוּיים, לא נמנע מלמשכני לגן הבוטני המפורסם ולחממות הידועות למען לקנות במשיכה את העלה או הפרח שהיו דרושים לבדיקה וללימוד. היה אומר: יש מחברי ספרים שכותבים יפה על דברים שלא ראוּם כלל או שמעתיקים ציורים ותמונות מספרים אחרים, ואין אני בוטח בכל הדברים האלה כל עוד לא אראם בעיני ולא אבדקם במו ידי. הגישה הרצינית והיסודית הזאת היא שציינה אותו אז ולא ידע ויתוּרים מַהם. ושוב הנני נזכר באֶפּיזוֹדה מהימים ההם במעבדה לבוטניקה. משה היה מקפיד על ביקוריו ועבודתו במעבדה הזאת בכל חומר הדין ולא פסח על שום עבודה שהוּתוותה לפי תכנית הלימודים ותהיה האֶלמנטרית והבאנאלית ביותר. והנה קרה שבאחד הימים, באמצע הסמסטר, הופיעו במעבדה גם שלושת הסטודנטים היהודים מליטא שהיו רשומים אמנם לעבודת המעבדה מראשית זמן הלימודים, אולם נהגו מנהג של אורחים לרגע וביקוריהם היו נדירים ביותר – שנים-שלושה בס“ה – במשך כל הסמסטר. בביקורים זה ישב אחד ליד המיקרוסקופּ סמוך למשה. כשמדריך המעבדה הרגיש ב”אורח“, ישב על ידו להדריכו ורצה גם לעמוד על ידיעותיו והתקדמותו בלימודים. פנה אליו ושאלו, מה בעצם רואה הוא מבעד שפופרת המיקרוסקופּ וכדומה; מובן שתשובותיו של הלה היו להטוטי נחושים סתם, ללא כל בוּשה, וסופו שנכשל כאותו סוּמא בארובה. משה נתרתח כולו ובקושי עצר ברוחו עד לגמר השיעור. עם צאתם החוצה לא התאפּק עוד ופנה ל”אורחים" האלה:

– מה, בעצם, לומדים בחוּרים כמוכם בברלין?

– הננו משתלמים כאן כמורים ונחזור לעבוד בערי ליטא.

– וכך אתם נוהגים בכל הלימודים שלכם?

– וכי מה? אין אנו דומים לגרמנים אלה שאפקם צר ומוגבל ומוכנים הם להשקיע עבודת כל חייהם בצמח זה או אחר, אנו מעוניינים להקיף את הכל, מתעניינים בפילוסופיה, פסיכולוגיה, היסטוריה, וגם במדעי הטבע, וכשישאל אותנו הילד מה זה מיקרוסקופ ומה רואים במיקרוסקופ נדע לענות לו…

– אז תענו לו ודאי כפי שעניתם היום למדריך במעבדה – זרק בפניהם משה והלך לו.

ובמשך ימים אחדים לא יכול היה להשתחרר מהזעזוע שנגרם לו על ידי מורים משתלמים אלה. כאילו היה עֵד לחילוּל שני דברים קדושים לו: חילוּל שם ישראל וחילול כבוד המורה!

לא נפגשנו רבות ולעתים תכופות. כל אחד מאתנו שקע כאן בארץ בפינתו הוא ובעבודתו שהועיד לעצמו. אולם נזדמן לי לשהות זמן-מה במחיצתו (לפני שנים אחדות), כשמאחוריו כבר נסיון רב וגם קשה בהוראה. שוחחנו, וכשהתעניינתי באופן מיוחד ב“חיבורים” של תלמידיו, הושיט לי מחברות אחדות עם חיבורים, בהם תיארו תלמידיו רשמיהם מאחד הטיולים שלהם עמו. כמה קינאתי בילדים אלה עם קריאה במחברותיהם, שזכו לטייל וללמוד בהדרכת מורה דרך כזה.

נסתלק האיש לעולמים, אולם בלבותיהם של רבּים חי משה וזכרוֹ לא ייעלם עד סוף ימיהם.

יעקב עצמון (כבשנה)

משה התלמיד

“והן כינור היה לו, נפש חיה וממללה”…

בּיאליק.

לא אוכל להספיד את משה משנות חייו האחרונות, רצונו לבכות את נעוריו. ונעוריו היו מלאים סערות והתפרצויות, כינורו היה לאשדות רגש ומיתריו המו כנפש החיה. הוא היה משורר. ידע טעם החיים בכל מרירותם וקשיים, אך מתוך הסבל השכיל לטווֹת יריעות חלום ואושר ומלוא חפניים של זהרורי אור פיזר על סביביו.

הכרתיו בעודנו נער. חברים היינו, הוא בן פתח-תקוה ואני מראשון-לציון. מבית-הספר המושבתי ומגדות הירקון המוריקים נשא עמו ברכת מולדת והרגשת חרוּת שנתחשלו ברוחו ונתעמקוּ ע“י אהבתו הגדולה לתנ”ך.

היה בו שילוב נאה ביותר של חזון ומציאות, עבר והוֹוה ששימשו רקע ליצירותיו – בכתב, בסיפוריו בעל פה, בצלילי נגינותיו על מיתרי הכינור או במנענעי החליל. בריא היה בגופו וברוחו, מיטיב לשוט ואפילו נגד הזרם, צולל למעמקי הנהר; וכן פורש כנפים ושוחה בים הספרים, בעברית ובלועזית, ביחוד בצרפתית. קולט את רוּסוֹ ומעכּל את שטובריאן ודומיו, משתף עצמו עם גיבוריהם ועם משימות חייהם.

ראשית הכרתי אותו ביפו העתיקה, זו היורדת כאילו לתוך הים במשעולים צרים ותחת כיפות מקומרות ובין בתים גבוהים שריחות של צחנה ובשמים מעורבים ועומדים בהם. סולם מדרגות חשוך ומלא מסתורין הוביל לבית המרוּוח של סבו – ר' חיים בקר, טיפּוּס-מייסד של הישוב הישן, שחלק לא קטן לו בהעלאת יהודים מן החוף ובהכנסם לארץ בדרכים חוקיות ובלתי חוקיות, בנוסח הימים ההם.

מיפו העתיקה הועתק לנוה-צדק. תל-אביב טרם היתה והגימנסיה הרצליה מצאה לה דירה על אם הדרך בואכה המושבה הגרמנית ושם החלה בטיפוח היסודות של החיים החדשים שבאו אח"כ.

משה בכל הליכותיו היה חלק מן החיים החדשים. היה ער ומתקדם ויחד עם זה תוהה על הראשונות.

אח"כ עברנו לתל-אביב. באו ימי ההתבגרות והשלמת דרך חינוכנו הלכה למעשה – התחלנו מכשירים עצמנו לפעולות בשביל העם והארץ – ומשה מופיע בשביליו המקוריים… ביום בהיר הוא זונח את תלמודו, שומט את המחברות ובורח מן הכרך. כעבור ימים מועטים מתקבל מכתבו מבן-שמן. שורותיו מסולסלות כצמר הלבן של הכבשים שהוא נעשה רועה להם, רועה ממש שחלילו בפיו מפלס את הדרך למרעה. מצא את תיקונו בחיק הטבע בקירבת העובדים את האדמה וקרא את חבריו אל הכפר.

נפגשנו רבות אח"כ, בימי מסה ובימי התעוררות. הוא גויס לצבא התוּרכי. היה תחילה בדמשק, סופח לתזמורת, ופעם בהתהלכי בחוצות באר-שבע, לרגל מלאכתי שם כקצין-חקלאי, מצאתיו ונלחצנו זה אל זה.

לבו היה מלא מרירות והתמרדות כנגד המשטר, כנגד השעבוד, כנגד אי הצדק. קיווינוּ לימים אורים וסבלנו עד שיחרור הארץ מידי התורכים. ואח"כ באו ימים אחרים ונתרגשו בעיות אחרות ומשה נסחף בזרמם, ושוב – בסער הבלתי מרוסן שלו ושוב באפיקו המיוחד.

זרובבל חביב

משה בצבא התוּרכי

הייתי יכולה לספּר הרבה על ימי עלומיו של אחי היקר משה, אשר לנו, אחיו ואחיותיו היה לאם, אב, מדריך ומורה ואנחנו אהבנוהו, הערצנוהו, התברכנו והתכבדנו בו. בעינינו היה הוא האיש היפה והנערץ ביותר בעולם כולו. רבּים הזכרונות העולים ומתקשרים עם משה. כאן אזכירו רק מתקופת שרוּתוֹ בצבא התוּרכי.

ככל אלה מצעירי הארץ אז, אשר האמינו כי בשרתם בצבא התוּרכי יקנו לעם ישראל את מולדתו, התנדב משה לצבא התוּרכי ועמו פסח אחינו, הצעיר ממנו, אשר ימים אחדים לפניו הלך לעולמו.

פסח היה נער פרא, בלתי מרוסן ושטוף מעשי קונדס ומשה נעים הליכות וחביב על כל רואהו. ביחוד אהבו המפקד בצבא התורכי שתחת ידו שירת משה ובזכות משה לא אונה כל רע לפסח, אשר כפי הנראה התגרה בחיילים התורכיים, שבא עמם במגע.

ג’מל זה מינה את משה, שבימים ההם היה כבר ידוע כּכנר בארץ, מהופעותיו עם רבקה שרתוק, למנצח על התזמורת הצבאית בירושלים.

משה שלנו שמח בלבו להזדמנות זו ולימד את אנשי הצבא התוּרכי את השירים העבריים של הימים ההם והשמיעם באזני תושבי ירושלים הנדהמים. עד מהרה נודע להם מי הוא המנצח הצעיר; הם התברכו בו ובאו בהמוניהם לשמוע את התזמורת המנגנת, אשר במנגינותיה שמעו את פעמי הגאולה הקרבים לעם ולארץ. אף לאחר שנתגלה הדבר לג’מל, שהיה ידוע כעריץ, לא העניש את משה החביב עליו ורק ביקשו לא להמשיך בדבר וכן הקיץ הקץ על חלומם של בני ירושלים.

פלוגתו של משה הועברה לבאר-שבע ומשם לסלט. בסיוריו של משה צוירה לפנינו סביבה נהדרת וברוכת צפרים. פסח שלנו, שאף הוא ניחן בחושים מוּסיקליים והפליא לצפצף פרקי נגינה קלסיים בשפתיו, וידע לחקות כל צפור, היה פוצח מדי יום ביומו, בשעה 3 לפנות בוקר, בצפצוף ומעורר את הצפרים, העונות לו. דו-צפצוּף זה בין פסח ובין הצפרים היה נמשך שעות וכל החיילים בסביבה שוכבים ומקשיבים בלי נוע, עד אשר משה מבקשו לרחם על הצפרים ולאַפשר להן לעוף ולחפש את מזונן, – תביעת המורה לטבע.

הפלוגה של משה ופסח נדדה יחד עם רוב הצבא התורכי והגיעה לדמשק (אינני בטוחה אם אמנם דמשק היתה זו, כי בימים ההם הייתי עוד ילדה קטנה). הבחורים החלו לערוק מן הצבא. הם נוכחו לדעת כי שרוּתם בצבא התורכי לא יביא את הגאולה לארץ. רבּים גם נפלו קרבן למחלת הטיפוּס שפשטה בקרב הצבא התורכי. נוסף על כך, גדלה חרדתו של משה לסוף המר הצפוי לפסח מן החיילים התורכים, בעד תעלוליו הבלתי פוסקים, ובלבו עלה הרעיון, כי על פסח לערוק מהצבא ובהקדם. החופשה המבוקשת לפסח ניתנה ללא היסוּס ושני האחים נפרדו על מנת לא להתראות עוד בצבא התוּרכי.

החברים בדגניה סברו כי הגיע גם זמנו של משה להפטר מן הצבא התורכי. ובאחד הימים באו ידידיו הקרובים, דב הוז ואליהו גולומב, בעגלה רתומה לשני סוסים, ובאישון לילה “גנבוהו” מתוך המחנה. הם הביאוהו לדגניה ומשם ליהודה המשוחררת מעוֹל התוּרכים.

פנינה כרמי

משה בהוראה

שלוו ושקט ישבתי לי לפני כ"ז שנים בעין-חרוד תחתית בקרב קבוצת הילדים הקטנה שמנתה עשרת ומשהו, בכבשי בה את מקומי, לאחר מאבקים קשים עם עצמי, עם חניכי ועם הסביבה. במשך שנת עבודתי הספקנו לקבוע לנו נוסח-חיים וצורות התעסקויות שונות. הכּל זרם לו בביטחה, בנחת ובצלילות-מפכפכת כאשר יפכּוּ להם מי המעין הנובע מהמערה… והנה הופיע בתוכנו בצהרי יום בשלהי דקיטא – אחד – משה כּרמי.

חברים וילדים היו מזכירים כפעם בפעם את שמו בפני: הנה הוא משתלם שם הרחק בחו"ל, בבירת גרמניה ובקרוב ישוב ויבוא לעין-חרוד, ישוב ויטה שכם לעבודת ההוראה והחינוך. וטובים השנַיִם מן האחד והחוט המשולש (שושנה, משה ואני) לא במהרה ינתק…

והנה הוא בא. עז, בוטח, רונן, עֵר, זריז, תוסס, סוער, שנון, פשו וגלוי, בתוספת של משהו מיוחד שניבט ממצחו הרחב, מסנטרו הנמרץ, מנחירי אפו הרחבים ומכל מיבנה גופו המוצק.

ולא בידים ריקות בא משה לבית הילדים. חַיִל רב הביא עמו: ארגזים מלאים – עוגב, כינורות, חלילים, ספרי תווים, אלבּומים הרבה של תמונות אמנותיות, מערכות כלי עבודה לנגרות, מכשירי ניתוח והגדרה – ועל הכּל ספרי טבע, תמונות מושכות לב ועין ואספי פרפרים וחרקים בקופסאות מזוגגות עשויות לתפארת – חסכון של ארוחות צהרים וערב – מנחה לבית הילדים. לא עברו יומיים וכולנו נסחפנו בגל הגועש ששמו משה כרמי. כולנו הלכנו שבי אחרי האיש ויקר-סגולותיו, כי יותר מאשר בארגזים הביא עמו משה בלב ובמוח… ים של תורה: על הצומח ועל החי, על הפרח ועל הצפור, על הקוץ ועל החרק, על התהום מתחת ועל כוכבי שמים מעל, על הארץ ועל יושביה, על הריה ועמקיה, על שביליה ונקיקיה, על יוּבליה ונחליה, על מערותיה ומחילותיה. והכּל כה מוחשי וברור, קרוב ויקר! והתנ"ך? – אנושי, חי, מלא דם ולשד, חטאות נעורים וחזון נעורים, מאבן יצרים ומלחמות אלוהים. ומעשי אבות סימן לבנים – דורות ידברו. הכּל שרשרת אחת. אספקלריה מאירה לימינו… וידיעת הלשון? והמחקר בדקדוקה? – עד צפוני צפונותיה, עד שרשי שרשיה. ומורת דרך לו בנבכי התמורות והצורות – השפה הערבית, השפה האחות, ושיחת החולין שלו במרי-שיח או בסוד-נועם, בישיבות מורים או בטיול ריעים? השיחה השנונה, העסיסית, המלאה פיקחוּת וחריפוּת, אמצאה וברק, השיחה אשר הינתה את שומעיה ועוררה בהם לא פעם צחוק עד דמעות ודמעות עד צחוק…

כל הידיעות והתורות הללו לא היו מונחות אצל משה זו בצד זו כאשר תנוחנה אבנים יקרות במשי-מצע קופסתן… הכּל דשן ומַפרה זה את זה. הכּל שולח זה לזה שורש ובני שורש, יונק ומיניק. הכּל הומה ותוסס עד היפך ליין מעורר, מפעיל, תובע וממריץ… הכּל מתמזג אצלו להוויה שרשית מיוחדת, הוויה גזעית עתיקת ימים.

משה היה רחוק ברוחו מהיצירה היהודית בגלוּת בדורות האחרונים. הוא בחל בפלפול ובמעורפל ולא סבל את המסתורי אות ה“יש ליישב בדוחק”… הוא אהב את ההגיון, את המוּחשי ואת הבהיר. משה ייצג דמות גזעית, ישראלית, מוסרית, מוכיחה וכואבת. העבודה, השדה, נוף המולדת וההתמצאות בטבע – יסודות אשר הגולה לא ידעתם – נתפסו על-ידי משה בחושיו הפרימיטיביים-חריפים והיו הלחם אשר בלעדיו לא יכול היה לחיות אפילו יום אחד. משה “הריח” את הטבע, ראה בו “מראות” ושמע קולות אשר לא כל בן-תמותה זוכה להם – ומשום כך היה משה בסגולות נפשו, בתכונות רוחו, בתפיסת עולמו ובכל הווייתו המשך ישר של העברים, חובטי החיטים ודורכי הענבים, אשר לא ידעו טעמה של גלוּת ויינם לא הוּרק מכלי אל כלי…

ואת האהבה הזאת הגזעית, הטבעית, הפשוטה והבלתי-אמצעית לעבודה, לטבע ולנוף המולדת חתר משה לתתה מורשה למאות בני עין-חרוד – תל-יוסף לגדולים ולקטנים כאחד, במאות הטיולים הארוכים והקצרים, המתוכננים והמופתעים, באלפי הסיורים בגנים ובשדות, בכרמים ובחורשות וברבבות השיעוּרים שעה-שעה, יום-יום, במשך 27 שנים תמימות, בשבת ובחול, בחדשי העבודה ובירחי הפגרה. כי לא ידע משה גבול וסייג לרצונו בהפצת התורה.

מַתמיד היה. איני זוכר, במשך כל שנות עבודתנו המשותפת, אם ראיתי פעם את משה יושב באפס מעשה ומתבטל. תמיד לימד ויותר מזה – לָמד. למד על מנת ללמד.

ולתורת משה מהלכים בקרב רבּים-רבּים מתלמידיו. ואם ישאלוני חברי, מי האיש אשר יותר מכל אחר העמיק להשפיע על אורח החיים בעין-חרוד, טבע באנשיה מעט-מזעיר מנפשו ואצל להם שמץ-מה מרוחו, אענהו, בלי חשוֹב הרבה – זה האיש משה.

וכשראה משה את תלמידיו מקלים ראש בתורתו או עושים אותה פלסתר, בכתה בו נפשו ולבו עליו דווה. דווה עד אשר נדם לעד.

נתייתמנו כולנו. נתייתמו החברים, נתייתמו הילדים, מי יפקח עתה את עיניהם לראות? מי יכרה את אָזנם לשמוע? מי יוליכם לעלות הרים ולרדת עמקים? מי יורם? מי יוכיחם?

ואנחנו חבריך לעבודה – מי יפסוק את פסוקנו בתנ“ך או בדקדוּק? מי ישמיע לנו דברי תורה וחידוד? ומה אעשה אני בלעדיך, אחי? ממי אשאב אני עידוד בשעות-תמוטה קשות וברגעי אכזבה צורבים? אתה אשר היראוֹתך בחצר ביה”ס הירגיעה, חיזקה הבטיחה… איך אעמוד אני, אם רגלך אתה המנוסה, האמיצה מעדה? איך ארים את משא חיי בהישמט שכמך הנאמנה מתמיכה?

חיים שפרוני

קינה על משה

שירה, זימרה, דעת, אהבה וצניעוּת – כל אלה חָברו בו יחד. באר מים חיים לרווֹת צמאונות. והוא עצמו, צמאונו הדריך תמיד את מנוחתו. תמיד היה מוכן לשתות ממעינות הדעת והנסיון ואזניו קשובות היו לשירת החיים, שלא יזוּיף הטון, שלא יפגם הטעם, שתיכן הרננה הנכונה. שעליו מדד ארצנו הקטנה, למד צמחיה ואת כל החי בה. לאהבתו את המולדת לא היה גבול ורבה היתה חרדתו למוּסר החיים ולטוהר החיים.

ככה הכרתי את משה כרמי עשרות בשנים. אך צר, כה צר עכשיו – אם מפני טרדות הזמן ואם מפני חוסר חושים – לא רבּים מאתנו שתוּ מבארו כל עוד מעינותיה הקרו. אבל אם אנו המבוגרים לא שתינו די מבארו, שתה ממנה לרוויה הדור הצעיר של עין-חרוד שלנו, עין-חרוד של משה בו השקיע מחלבו, מדמו ומעשור דעתו, מיטב שנותיו ורוב שנותיו. יקומו איפוא הם, בני הדור הצעיר ויעידו אחרי מיטתו מה רבה היתה השפעתו ומה טובה צמחה מהשפעתו. הנה כתב אחד נער מתלמידיו, במכתב משפחתי פשוט, כמה ימים לני נפלוֹ במלחמת השיחרור בנגב:

– – – “על הנטיה לשים לב ולהתבונן בנוף הארץ ועל הרצון להכירה, עלי להודות למשה כרמי שהחדיר בי ובכל מי שהשתתף בטיולים אתו, את הענין והאהבה לנוף הארץ ואת הרצון להכירה ולדעתה. השרידים הארכיאולוגיים כאן מרוּבים ונדמה גם מעניינים, רק אין אתי האיש שיפענח ויספר מה שעיני רואות. לוּ ידע משה איזה סיורים כבר הספקתי לערוך כאן, ודאי שהיה מקנא בי”. – ועוד כהנה וכהנה יש בעדותו של אותו נער תלמידו. הכרה זו בשבחו נאמרה בעוד משה מורהו בחיים ולא בשעת הספד, ולא כנהוג שמסקלים את הנביא בעודו בחיים ומקלסים אותו אחרי מותו. אותו נער לא יחידי היה בין חניכיו, מאות הם, שמשה העריף לקחו מהם לתורה, לדעת, לזמרה, למוסר אנושי, לאהבת המולדת, לשנאת מלחמה ולהגנה עצמית עד מסירת הנפש כולה.

אם הנך רואה לפעמים עתידות טובות לעין-חרוד זו שאינה פוסקת ממאבקה על האידיאות הראשוניות ועל מוסרה הטהור, תדע מידי מורים כמשה כרמי אשר קמו לה למזלה הטוב – ראיית העתידות הללו. הם – ומשה היה הבולט ביניהם – הקימו לנו, על יסודות האידיאות של עין-חרוד, את דור העתיד, הדור היורש, המעמיס על עצמו המשכה של זו אשר פרצה את המקובל וסללה לעצמה דרכים משקיות ומוסריות משלה.

עם מותו של משה נקרע משהו חשוב מדמותה. נקטפה מהגוף, מהחברה, אישיות דגולה, אישיות מחנכת מכוח עצמה ולא רק מכוח התורות הפדגוגיות שספגה לתוכה למכביר. – במה נסתום את החלל בהלקח מאתנו משה כרמי המורה והמחנך!? גדול האֵבל על התפארת שבאדם שהסתלקה מאתנו ועל השירה שנדמה.

ש. לביא.

בלכתו

ערב צאתו לירושלים ביקשתי לראותו, לאחל לו החלמה. לא מצאתיו שכוב בכסא הנוח כדרכו בערבים האחרונים וחששתי שהביקור בתוך ארבע אַמוֹת החדר יוגיעוֹ בשרב הערב. תליתי תקוותי בשתי מלווֹתי הצעירות – האחת בתי שהיא תלמידתו והשניה אורחת – בת אחי מהכפר.

משה ישב ליד השולחן ואכל, נתון לטיפּוּלה של סמדר, והזכיר לי ימים לא רחוקים עדיין כאשר היה הוא המטפל בסמדר הפעוטה ואותה שעה עשוּיה רקמת תשבץ של שחוק ומעשי קונדס, כאילו לא היה כבר “משה הלבן”, כפי שהיתה מכנתהו פעוטה אחת.

והנה רעד הקומקום וכמעט נשמט מידו. ניתר בי משהו. אך משה שידע פירושה של רעידה זו מצא אמתלה לכפות על ידו שבגדה בו וחזר לעניינו, כלומר לנתח בעניין את האגס אכוּל העש. וכשנצטערה עבריה בהיכנסה על אגס נאה זה שאין תוכו כברו ובקשה לזרקו, הגן עליו בחום, שכן ביקש לקחתו אִתו לירושלים כדי להשיג ממנו תרבות זחלים.

נאמן לשיטתו החל שואל את האורחת הצעירה למעשיה ועיניו הזהירו כאשר שמע ממנה שהיא נכנסת לבית-הספר החקלאי: – דוקא במושבות עוד יש שומרים על מסורת חקלאית.

שתקתי כדי לא להפיג את שמחתו. אך כשנודע לו, כי מורה ידוע לטבע, שלימד בבית-ספר זה שנים רבות, חדל מכהן בו כמורה, נתכווץ כוּלו ונחרד: – איננו מורה, ושם הלא התלמידים כבר אינם ילדים.

כמה פעמים חזר על חדשה זו כעל בשורת איוב וחזר ונחרד. ביקשתי להרגיעוֹ ואמרתי שבוודאי עזב את ההוראה כדי להתפנות לעבודת מחקר, אך משה לא נרגע.

– עזב את ההוראה? – ופניו הנחרדים הביעו את הרהוריו: – כמה מורי טבע ישנם ואף הם כושלים לאחרונה – אותה רוח נכאים של “למי אני עמל” “ומה חלקי בכל עמלי” “ומי ימשיך אחר משה כרמי” – הרהורים שהתפרצו מתוכו בחדשי חייו האחרונים וזעזעו את השומע כבשורת מוות. כי המורה משה כרמי שראה את תפקידו כיעוּד נשא בתוכו עולמות נהרסים ששיוועוּ ונאנקו מרה. והילדים בשעה זו לא הבינו לו. מתוך יצר הגנה על עולמם הנבנה אטמו לבם מהקשיב אל הקול שדיבר אליהם מן העבר האחר.

הוא לא ביקש סתם קשב שבנימוס, הוא רצה שיבינו את דבריו לפני ולפנים ועל כן נפצע פצעי אוהב שותתים, שארוכה אין להם.

כיתה ז של שנת תשי"ב שמעה ממשה כרמי שיעוריו שעה שידע שהוא שר להם את שירת הברבוּר שלו, הוא דיבר אליהם דברי צוואה והם נבהלו ונרתעו. אך דמות המורה שנאבק עם מר המות ובין התקפה להתקפה טיפס אתם על סלעי הכרמל וטרשי הגלבוע, תלווה אותם עד לאותה שעה שאף הם יהיו מסוגלים להבין לאותו מאבק. ומי יודע אם עתה, לאחר שהוא איננו אתם, לא יאזינו לדבריו ויראו כל אבן וכל ציץ דל בעיניו הוא כפי שביקש זאת בחייו.

הוא יחסר לנו, לכולנו, תלמידים, הורים ומורים; אך כלום אין אנו חסרים לו? כי במה מזין הוא עתה את רוחו הפעלתנית שלא ידעה לאוּת? ואין לי ספק שעם עמדו לראשונה לפני כסא הכבוד תיקן לו כביכול שיבוש לשוני קל, שיבוש קל שבקלים שהקב"ה, אפשר מתוך מבוכה ומורא כביכול בפני המדקדק הגדול, פלטו אגב שיחה עם הצדיקים היושבים לפניו.

ואפשר שעורך הוא מסעות עם הכוכבים ומסביר להם את ארחותיהם כפי שהיו נראים לו מכאן מלמטה. אך אע"פ שהם מקשיבים לו ביראת כבוד, מתגעגע הוא בצמאון נפש לאלה הזאטוּטים שלמטה, שאם גם עתים לא הבחינו בכוכב זעיר כראוי – לבו היה נתון לאדמה ולהם, לאדמה ולהם – עד שכלה.

רוחמה

כעץ השדה

משה היה, איש האשכולות. ידו רב לו בשטחי מדע שונים: אוצרות הלאום, מוסיקה, טבע, שפות וכו'. אולם אשר ציין במיוחד את האיש משה, אשר הבליט אותו על כל האחרים אשר ידענו, היתה דבקותו העזה באדמת המולדת, אדמת המולדת כפשוטה – הנוף והטבע, החי, הצומח והדומם. לדבקותו לא היה שיעור. כשראית את משה מטפס על הרים, מקפץ מסלע אל סלע, מסביר בהתלהבות, מורה על גיא חבוּי ופיסגה תלולה – הרי יותר משראית לפניך איש ידען היודע את הארץ, והוא היה ללא ספק אחד הידענים הגדולים, ראית איש מאוהב, מאוהב בארץ.

איזו שמחה היתה תוקפת אותו במצאו צמח נדיר ועל אחת כמה וכמה צמח בלתי נודע. והוא ידע מה לחפּשׂ ואיפה לחפּשׂ! אולם הפגישה עם הצמח הלזה כמועם השביל החבוי בין ההרים, לא היתה כשל איש מחקר אלא כפגישה עם ידיד וריע ישן-חדש. כל צמח וכל פרח היו קרובים לו, וכל שביל ידיד, וידידה היתה הפיסגה המזדקרת אי שם וצופה למרחוק. והיו לו “ידידים” ו“ידידות” כאלה למכביר בכל פינות הארץ.

והוא ידע להשרות מרוחו על האחרים. לא רק על הילדים, אלא גם על המבוגרים שליווּהו. זכורני טיול אחד עם משה לבקעת בית נטופה וסביבתה שהשתתפתי בו לפני כ-12 שנה. היה זה בחורף ובאמצע הטיול פקד אותנו גשם. ההליכה נעשתה קשה ומייגעת, אולם הדבר לא פגע במשהו ברעננותו של משה ובחדוות הטיול שלו. בשנינוּת וחידוּדים, כדרכו, עודד וזירז את התלמידים ו“ברחמים רבים” השקיף על המבוגרים שליווּהוּ (היינו אחדים) ו“נד” להם. אם כי הוא היה הקשיש בין כולנו.

הכרתי אז את משה בטיוּליו. המקומות שעברנו (בשטח ערבי) היו נהירים לו למאוד. הוא כבר עבר בהם פעמים רבּות. דבר זה ניכר לא רק מהבטחון בו נהג ללכת בשבילים בין הרים, אלא גם בפגישות שלו עם אנשי הכפרים הערביים שעברנו בהם שרבּים מהם הכירו אותו וקיבלוהו בידידות רבה למרוֹת היחסים שהיו אז מתוחים מאוד בין יהודים לערבים. אולם ההתלהבות שלו מהנוף שהתגלה לפנינו מדי פעם מחדש בעברנו ממקום למקום היתה כאילו הוא רואה אותו בפעם הראשונה. ראינו כי יותר מאשר הצורך להסביר לנו כל פינה, יש לו צורך נפשי להביע את רגשי התפעלותו הוא מכל מראה במרחביה באדמת ארץ-ישראל. התפעלות זו לא פגה מטיול לטיול. הנוף הארץ-ישראלי מעולם לא נתיישן לו, הוא לא ידע טיול של שיגרה, והדביק את כולנו בתחושת היופי והשגב של מרחבי ההרים, חילופי הגוונים באופק והערפילים הנישאים למרחוק.

משה העמיד לנו תלמידים הרבה. כל בנינו הבוגרים מאז קיום המשק, תלמידי בית-הספר המשותף בכיתות הגבוהות – כולם למדו תורה מפיו. אבל לא רק תורה. הם ספגו מרוחו את אהבת המולדת. הוא אשר נתן דחיפה לרבים לרצות לדעת את הארץ, להמשיך ללמוד אותה ולהידבק בה. הוא הנחיל את התשוקה לטיולים ולסיורים נועזים בארץ זו שלנו הקטנה, אבל מרוּבת המסתרים, ארץ העמקים וההרים, הגיאָיוֹת והגבעות למכביר, אשר עדיין הסתום מרוּבה בה למדי.

אבדן משה איננו רק אבדן מורה דגול, גדול במקצועותיו, הרי זה כאילו ניטל הרבה מרוח החיים של בית-הספר, מהחיוּניוּת שלו. אכן לא בבת-אחת נעקר האיש. כאשר נתגלתה מחלתו היה הדבר לפלא בעיניו הוא ובעיני כולנו. הייתכן? משה, הראשון לטפס ולעלות הרים, הוא ומחלת לב? והוא לא רצה להיכנע. אולם ככל שלא רצה להיכנע ו“בעט” במחלתו – “השכילה” המחלה להכניע אותו צעד אחר צעד.

והוא איננו ואין לו תמורה.

תל-יוסף אליעזר.

משה כרמי ז"ל

קשה להשלים כי משה, ששפע מרץ, רעננוּת ושמחת-חיים איננו עוד, ולא נראה עוד את פניו, ולא נשמע את הערותיו השופעות ידיעות, את צחוקו הבריא, האוֹפּטימי בישיבות אגודתנו, איגוד המורים לטבע, בטיולים בארץ ובכל פגישה אתוֹ.

משה היה בעל השׂכּלה רבּה ומגוּונת מאוד: לשון, ספרות, תנ"ך, מוסיקה, טבע וידיעת המולדת – ובכולם העמיק לשרשים, וכולם שוּלבוּ בנשמתוֹ להרמוניה שוֹבה לבבוֹת; ועל פני כולם ריחפה אהבתו העמוקה לעם, לארץ, לצורת החיים החדשה בקיבוץ, אשר דבק בה, ולדור הצעיר הצומח מתוכה לחיים חדשים.

משה ידע את הארץ כאשר יודעים אותה מעטים, יחידים ממש – את כולה, על כל צורותיה והרכב אדמתה, על סלעיה ועפרה ועל כל הצומח והחי הממלא אותה, על כל צורות ישובה, אוכלוסיה, חייהם ומנהגיהם – ידיעה עמוקה ושרשית, מעורה בלשון וביצירות התרבות והאמנות.

ציבור מורי הטבע והמולדת נתייתם. נעקר מתוכו אחד מעמודי התווך, אשר הארץ וטבעה התמזגו בו מזיגה שלמה. הבה נקים יד למשה, נלקט ונאסוף את כל פניני מחשבתו והגוּת רוחוֹ בענייני טבע ולשון, אשר פיזר ביד רחבה, כי ברכה רבּה צפוּנה בהם למורים ולתלמידים גם יחד.

חלום חייו של משה באחרונה היה חקר האדם הקדמון בארץ. הוא ביקש לספר את התפתחותה של הארץ למן בוֹא איש המערות הקדמוֹן לשכּוֹן בה, והתחיל לכתוב זאת בספר, בו רצה להקנות לנוער בדרך סיפורית את ידיעת הארץ וטבעה ולנטוע בלבו אהבה אליה, אך לא זכה לסיים ספרו זה.

רב פנים ורב פעלים היה משה ואת עבודתו עשה בצנעה. השכּלתו הרב-גוֹנית, ההשראָה האמנוּתית, כשרון המעשה שלו בהוראה – מעטים כמוהו מורים למופת – כל אלה מילאו את לבּו, והוא חי בהם. תקומת המדינה הוסיפה צלילי זוהר נפלאים להמיית נפשו, אך בשנות חייו האחרונות התקדרו שמיו הבהירים. ריב האחים בארץ, אשר הגיע גם לתוך תוכו של קיבוצו ופילג לבות אחים ועבר כחתך מַמאיר גם בתוך בתי-אב רבּים, השבּית את כל חדוות חייו. ומשה, אשר ספג אל קרבו את כל אוצרות היופי של המולדת האהובה אומר באחד ממכתביו האחרונים: “כל אוצרות היופי נוהרים אל לבּי מכל פינה ומכל עבר… חרש נעצבתי אל לבּי – – – ערירי אני עם כל רכושי”.

– – – אזכור את סיורנו בחוּלה. הוא היה הרוח החיה במסע, כשהגענו לפי הירדן היה משה הראשון אשר קפץ מן הסירה והחל מבקיע לו דרך בתוך סבך הגומא. רבּים כשלו בדרך, אך הוא הלך בראש ומשך אחריו את עופר בנו, חובב טבע כאביו. וכשקרבנו אל הביצה, מקום שם צווחו וקירקרו סנוניות הים, היה משה בין הראשונים אשר קפצו מן הסירה והלכו אחר המדריך כשהוא שוקע עד לצוארו בבוץ. רבים חזרו על עקבותיהם, אך משה המשיך דרכו, אף כי הרגיש מיחושים קשים. והוא הגיע אל המטרה והסתכל ונהנה מן הקינים והגוזלים אשר ראה בביצה.

היה זה מחזה מלבּב לראותו מתאר רטט של ציפור, תנועות של זוחל, שרץ או עוף לפרטי-פרטיהן, וכולו רוגש וצוהל, בבחינת “כל עצמותי תאמרנה”.

בטיולים היה מהלך בצעדים בטוחים ובאון ועל חזהו מתנדנדת הזכוכית המגדלת. הוא היה כה זריז וכה עֵר עד כי בקושי יכלו להשיג אותו מיטיבי צעד מבין הצעירים ממנו. הוא נוטל לידו כל אבן וכל רגב, מקרב את המגדלת, סוקר ובודק את החומר, מגדיר, משווה ומסתמך לפרקים על פסוק מן המקרא.

פעם באחד הקורסים להשתלמות בטבע, הירצה משה בענייני לשון, ונושא עיוּני וכבד זה נהפך בפי משה לפרק שירה והחברים הקשיבו בענין רב לדבריו שנאמרו לא רק בידיעה עמוקה של הנושא, כי אם גם בחום ובלהט-נעורים.

תלמידים רבים העמיד משה בביקורי לפני זמן קצר בניו-יורק נפגשתי עם אחד מהם. וכששאלתיו לשלום משה, סיפר לי בשברון לב על מחלתו הקשה של רבּוֹ. שוחחנו על הידיד היקר, מספרים וחוזרים ונזכּרים בפרטים מלבּבים מפגישותינו אתו ומתפללים בלבנו לשלומו, ובשובי ארצה והנה משה איננו.

אברהם שלמון

מורה ומחנך

התורה אשר היקנה לתלמידיו לא היתה שינון ספרים, כי אם יצירת קשר חי ביניהם ובין הארץ, הוא רצה למזג את נשמת החי והצומח בארץ עם נשמתם של תלמידיו, בבחינת – הארץ וישראל חד הם.

ילד כי פיגר בשעת הטיוּל, כי תקפוֹ פחד ההעפּלה על הגלבוע, עורר בו במשה חשש שמא יישאר בו רגש נחיתוּת כלפי חבריו הגיבורים שהעפּילוּ. משה חוזר יחידי ומנסה לשכנע את הילד ולהפיג את פחדו וכשאינו מועיל, הוא מעלה אותו שלא ברצונו. הילד מתרגל, סר פחדו והוא מצטרף לחבורת המטיילים להנאָתו, המקרה נחרת בלב הילד, וכעבור זמן הוא יודע להעריכו נכונה.

תמיד מצאנו את משה וחניכיו בפיתוליהם של שבילי הארץ – בהריה ועמקיה, בצפון ובנגב. בדרכו נפח רוח חיים בכל אבן, בכל שריד מן העבר.

מי שזכה להשתתף בטיולי הטבע של משה או בטיול במקומות היסטוריים, או מי שזכה לשמוע את שיעוריו בתנ"ך ובדקדוקה של השפה העברית – זכה לחזות משורר בשעת התעוררות חסד עליון.

דרכו בחינוך נבעה משאיפתו לשלמות. ראה לחָשוּב לפתח את כשרונותיהם ותכונותיהם של התלמידים לפי נטיותיהם הם ולא לפי נטיותיהם של ההורים, ובזה התנקש לא פעם בהורים. לדעתו יש לשלוח את התלמיד לבית-ספר מקצועי, אם הוא מביע את רצונו לכך, לפני סיימו את בית-הספר. לבסוף ניצחה הדעה הזאת ונעשתה לנחלת הרבּים.

העבודה היא חיינו!

כלפי משה האימרה הזאת היא כל האמת.

עבודה מתמדת ללא ליאוּת, מעולם לא ראינוהו יושב באפס מעשה, גם בישיבות וגם באסיפות היה הוא עוסק במשהו: בתיקון מחברות, גרבים וכו', ובלבד לא להוציא את זמנו לבטלה. גם בערבים ושבתות לא ראינוהו יושב סתם ונח.

ובהגנה כמו בעבודה, זכורני במאורעות 1929 כששיטת ההגנה שלנו היתה להתבצר בתוך הנקודה, היה משה מהלך יחידי בלילות מעין-חרוד תחתי לקוּמי, ושימש קשר חי בין שני הישובים. אינני יודע אם עשה זאת מחוסר פחד, אולם אפשר לקבוע שהפחד לא מנע ממנו לעשות את החשוב להגנתנו.

כדאי להזכיר את הנכונות והפשטוּת שלו לקבל ולמלא פקודות: עם ראשית מלחמת השיחרור, כששיטות ההגנה השתנו בהרבה היו צעירי-תלמידיו מדריכים אותו, את הותיק, בהגנה, בשימוש בנשק ותרגילי שדה; וזכורני שאמר לי באחד מרגעי ההפסקה: – נעים לי מאוד להיות תלמיד לתלמידי.

י. אלברטון

משה

בזכרוננו חג יובלו החמישים… שפע של דברי תהילה… זקנים וצעירים ראו חובה להביע תודה, לברך ולעודד… וחתן היובל? האם מצא סיפוק בתוצאות מפעל חייו? האם זכה לשמחת אמת פנימית? הנה היה איש, אשר נתן למען דורנו החדש את עשרו הרוחני, את מאמציו הגדולים, את להט נפשו, את כל אשר לו, האם הושגה מטרתו?

חלפו שנים רבות מאז קשר המורה את גורל חייו עם הקבוצה למען תחיית העם. הוא חינך לעבודה, לפשטות, לאהבת הטבע, לריעוּת, לאהבת הלשון… הלבבות הצעירים של בנינו שתו ורווּ מהמעין “משה כרמי”.

האור הנאצל מנפשו לנפשם ובבוא יום פקודה, זכה המורה לראות את חניכיו בתפארתם: קשורים באלפי נימים למולדת, לוחמים אמיצים לשיחרורה. שעה גדולה… חוויות בלתי נשכחות… רגעי אושר רב… אולם מה רבים נפתולי החברה מחוץ לשעת ההתלהבות הגדולה, בחיי יום יום האפורים של בנין המשק והקבוצה! מעינו החדה של משה לא נעלמו הכשלונות. ראה ראה את החלשת המתח של תנועת העבודה בארץ ולדאבונו נוכח שהירידה לא פסחה גם עלינו. הוא ראה את השטחיות המשתלטת, את אהבת המותרות הכובשת את הלבבות, את הבריחה מהחקלאות, את ה“צרות” האירגוניות. על ערש הדוי היו הרהורים עצובים מציפים את לבו. רצה הגורל, שדווקא בתקופת מחלתו הקשה, נתחולל לעיניו היסוד הגדול של הקבוצה – החברוּת. קשה היה להרגיע נפש המורה החולה, בשעה שחיפשׂ אויר לגוף ולנפש גם יחד… המוות שׂם קץ ללבטיו, אך החברה, שהתחממה לאורו, תחפש דרכיה. היא תשוב אל חברוּת האמת ואל ערכי הקבוצה הראשונים, אל צוואתוֹ של משה כרמי.

יהושע בן-צבי

משה איננו

משה כרמי, זה האיש התקיף והעז, בעל היד החזקה והדבּר הנמרץ, הדמות הבולטת והחזקה ביותר בבית-ספרנו, נקפד ופתיל חייו דעך.

ושנות לימודי בביה"ס צפות ועולות בדמיוני – ומשה במרכז הווייתי, אם כי לא הוא היה המורה והמחנך של כיתתי. כוחו ורצונו העז, ישרו ללא פשרות, מלחמתו על דרכו בחינוך, אהבתו ללא גבול לארץ, לעולם החי, הצומח והדומם בה, לשכבות אבני מחצבתה ולרשת ישוביה – אלה חרתו בלבי ובלב כל חניכיו את הרושם החריף והעמוק של ישוּתוֹ.

ידענוהו תמיד כלוחם בכל רפיון ואדישות. עינוֹ היתה פקוּחה על כל התרשלות או חוסר תשומת-לב – במיוחד בזמן שיעוריו, בחיצי פיו השנוּנים היה מחזיר אותך מיד למקום שאתה עומד בו; אך היו שעות של אושר במחיצתו – אלו שעות הטיול בשדה ובהר. היינו מעפילים לפסגתו של הר והוא – זוהר שפוך על פניו ובידו קורע לנו חלונות ארץ, מצביע וקורא שמות רכסי ההרים, כפרי הערבים, המיצרים והעמקים, הגיאיות והערוצים, והכּל מואר באור תולדות היהודים ומלחמותיהם במשך כל הדורות. ילד מביא לו צמח יקר המציאות או מאובן מתקופות קדומות, או שלפתע הוא עוצר את המסע, מהסה בקול צו תקיף את החבריה, מאזין ומכריז: “שמעתי את קול הירגזי. שימו לב – זהו קולו!”

אותה שעה ראית בחיוּכוֹ את כל הטוב שבו, את אהבתו הגדולה לטבע, לחי ולבני האדם.

כושרם הרב של בני עין-חרוד בשעת מסע, ידיעתם את שבילי המולדת, התבלטותם בתכונות האלה בפלמ“ח ובצה”ל, הם אולי שכרו הרב ביותר של משה מכל עמלו. תמיד ידענו וזכרנו שמשה הוא הוא אשר הביאנו לכך.

זכורני יחסו לערבים, באיזה יחס של כבוד היה נוהג כלפיהם, והכריח אף אותנו לראותם בני אדם שווים לנו בכל, וכן ידע לתבוע מהם יחס של כבוד מצדם אליו. ואכן רחשו אליו כבוד רב. בכל כפר ערבי שעברנו נמצאו למשה ידידים שרכשם במסעותיו הרבּים ותמיד קיבלונו בסבר פנים יפות ובחיבה גלוּיה. במיוחד היה רוכש את לבם בשפתם השגורה בפיו וידיעתו הרבה את הנוף בו הם חיים.

זכורני – פעם חלה מורה כיתתנו ומשה בא להחליפו בשיעורים. משה בחר בתנ“ך, פתח את ספר יואל והתחיל קורא לפנינו. הילדים כאילו נצמדו ורותקו למקומותיהם ושתו דבריו בצמא, חדרנו ממש לתוך הוויית חייו של הנביא, למשא נאומיו; חשנו את גילגולי הארבה, הגזם והילק העולם על הארץ לכלותה. חיינו יחד עם משה במחיצתו של יואל ובני דורו, את מאבקם ומלחמת קיומם בהוויה החקלאית של הארץ בימים הקדומים. שיעורי התנ”ך האלה נשמרו בזכרוני – הפרק הנהדר ביותר שלמדתי במשך כל השנים בספר-הספרים.

דמותו של משה תשאר חרותה בזכרוננו כשילקוט הגב הגרמני העצום רכוב על גבו, כובעו רחב השוליים מופשל קמעה מעל המצח; בידו האחת צמח או פרח, רגב סלע או מאובן ובידו השניה המעדר הצבאי המפורסם. דמות זו תאיר את ימי הילדוּת ואת שנות בית-הספר, היא תתבלט בשוני שבּה ובחיוּתה הרבה. בתקופתנו – תקופת הציניות ומלחמת איש בחברו – תזכיר לנו את מוצאנו, תנחמנו ותביאנו אל הדרך הישרה בּה נלך לקראת חיים יפים וטובים יותר.

יהי זכרו ברוך!

ניר ד

משה המורה

משה כרמי המורה והמחנך איננו! איש הטבע, שהיה קשור לארץ ולנוֹפה בכל נימי נפשו, הכיר את הארץ וכל אשר בה – את החי והצומח, את אבניה ונוֹפה, העמיק לחדור לכל מסתוריה.

כל ימיו ניסה משה להחדיר בנוּ – חניכיו הצעירים וגם למבוגרים את האהבה לארץ ולטבע. לפעמים נדמה היה שהוא קצת מגזים בשטח זה, אולם הודות לאהבתו העמוקה הצליח להחדירה גם ללב הזוּלת.

בכל אשר אפנה מלווה אותי הרגשת יתמוּת. אני נזכר בו עשרות פעמים ביום, כל צמח וכל צפור מזכירים את משה. ולמי אפנה בשאלה? ומי ישמח לקראת כל גילוי חדש, לכל צמח חדש? ומי ילבּה בלב כולנו את יקוד האהבה לארץ ולטבע. התייתמנו כולנו וכבדה האבידה.

נזכר אני בטיוליו הארוכים והקצרים בשבילי הארץ. הוא לא ידע ליאוּת, תמיד רצה לראות ולהראות לאחרים כל דבר מעניין, והכל רצה לראות במו עיניו.

היה מלא חיים ומרץ, לא סבל רשלנות, מאוד הכאיב לו היחס הקל של הילדים להסברותיו שניתנו מתוך להט והאהבה עמוקה ובמסירוּת רבה, אולם משה לא אמר נוֹאָש. הוא הרגיש שהחיים קצרים ויש להספיק וצריך להזדרז.

נזכר אני בשיעורי הטבע של משה בהגדרת צמחים. הוא הכיר מאות מיני צמחים לכל פרטיהם. כל גוון חדש עורר בו התפעלות, כל צורה בלתי רגילה עוררה ענין רב, והצפרים? הוא הכיר כל צפור לא רק בשמה, הוא ידע את פרטי חייה ותכונותיה.

ותמונות עולות לפני משנים עברו, איך היינו קמים בהשפעתו של משה לפני עלות השחר, להקשיב לשירת העפרוני בשדה, או שהיינו מסתתרים ע"י חוף הנחל בסוּף לעקוב אחרי שירתה של צפור חדשה לא מוכרת. זוכר אני את שמחתו של משה כאשר גילינו בחורשת עין-חרוד את הזמיר הקטן.

אחד מחלומותיו של משה היה להקים בעין-חרוד גן צמחי בר – עצים, שיחים ופרחים הגדלים בארץ למשפחותיהם ומיניהם, כמו כן לגדל את חיות הבר והצפרים. בכדי לאַפשר לכל אדם, ילד ובוגר להכיר את צמחי הארץ ואת החי בה. אולם לצערנו חלומו זה התגשם רק בחלקו – האוסף בבית שטורמן. פינה חיה, גן צומח, עדיין לא קמו. ואולי יזכה משה שחלום חייו זה יתגשם אחרי מותו.

תלמידו עמנואל

משה!

עד כמה הענקת לי ולעוד רבּים מתלמידיך – זאת ילאה עטי מספר. מעט מזה הזדמן לי פעם להגיד לך בחייך, ועתה אנסה לספר גם לחברים.

משה לימדנוּ את כל המקצועות ונוסף לזה נגינה, שירה, טיולים. אינני יודעת מה משה לא לימד ומתי לא לימד. זוכרת אני תמונה כזאת:

בשעת הרחצה, הילדים המנגנים מתאמנים בכינור, ומשה מנצל את הזמן מתקלח מאחורי הוילון ובאותה שעה גם מקשיב למנגנים ומעיר הערותיו.

ובטיולים למדנו לא רק ידיעת המולדת, הרבה למעלה מזה, למדנו לאהוב אותה, לראות זריחה ושקיעה יפה, להנות מעץ בודד יפה ולא לזרוק על ידו קליפות. ומי לימד אותנו ללכת בשקט ולהקשיב לציוץ הצפרים ולזהותן לפי ציוצן? במצאנו צמח מיוחד או אבן יפה היינו מטמינים אותם על מנת להראות למשה ולא רק כדי לדעת את שם הצמח או מאיזו תקופה האבן, כי ידענו שלא רק את התשובה המדעית נקבל ממנו, אלא שגם משה יתפעל יחד אתנו וישמח על נפלאות הטבע ויופיו.

בטיולים למדנו ללכת בחום, להתגבר ולא לשתות מים ולהשאיר מעט מים, שמא יזדקקו להם המתעלפים. ובהגיענו למים – לא: “אני הזמנתי ראשון”, אלא לתת קודם לשתות לחבר העייף והחלש ממך. משה היה תמיד האחרון בשתיית מים וזה נחרת עמוק.

משה אהב את החיים ומסר גם לנו את האהבה הזאת. זכורתני: היתה צריכה להיות חזרת מקהלה. החברים אמרו שבאותו ערב לא כדאי לשיר, כי המשק שרוי עדיין באֵבל, אך משה התנגד לזאת, הוא אמר שבשירת מקהלה אין דווקא ביטוי של שמחה. אנו שרנו “אנו כחציר ימיו”. הוא הביע את רצונו שביום מותו תשרנה כל המקהלות, והנה כאילו נבואה נצנצה בו: ביום מותו שרוּ מקהלות הזמריה.

משה היה מחנך בכל נשמתו. בטיול אחד נשארנו, אני עם חנה’לה, אחרונות ומשה היה המאסף. היינו לבדנו על הכביש לפנות ערב. והנה שני נערים בדוים חוסמים בעדנו את הכביש ומנופפים עלינו במקלותיהם הכבדים. היינו בכל רע ולא ידענו מה לעשות. התחלנו לצעוק: משה, משה! הוא היה במרחק מה, האמנו שבבואו הכל יסתדר. ואמנם כששמעו הנערים את צעקתנו מיהרו לברוח. משה רץ אחריהם לעבר אוהלי הבדוים השיגם, החזיק בידיהם, כאילו הוא מחזיק אחד מתלמידיו ושאל אותם: איה אמא ואבא שלכם? מיד התאספו הרבה בדוים והיו מוכנים להסתער על משה, אך הוא בבטחון שלו הרגיע אותם ובטון של מחנך אמר להם, שקודם כל עליו לדבר עם אמא ואבא של הילדים ולספר להם איזה בנים הם מגדלים. והנה באו האם והאב נרגזים ומוכנים לדקור אותו בפראות, אבל משה לא הרפה מידי הילדים והוכיח להורים איזה בנים הם מגדלים: – “הלא שודדים הם ולא אנשים הגונים יגדלו לכם”. והבדוים הפראים הרגישו שמחנך גדול בגבולם. הודו לו, נפלו לרגליו, ביקשו סליחה ונפרדו כידידים.

עוד הרבה הרבה יש לספּר על משה. אספּר לבני בעל פה, במקום סיפורים מן הספר, אספּר להם על משה וכך נזכור אותו תמיד.

רינה שץ

היה איש

“היה איש וראו איננו עוד, ושירת חייו באמצע נפסקה”

משה איננו. הסתלק אדם דגוּל, האדם שהפשטות היתה חייו, אשר לא רבּים כמוהו. והנה לעינינו משה, בחולצתו, בחגורתו וכובעוֹ, בידו הצמח, אם פרח אם קוץ, – הנה הוא נכנס לכיתה, ושׂער השׂיבה המתולתל מתנוצץ. ושיעוריו בדקדוק העברי שכה אהב… והנהו בחצר בית-הספר או בחצר המשק. לבו נוֹקפוֹ על כל שבר כלי, על כל חפץ בעל ערך המתגולל בחוץ, והוא מעיר, תובע ומתחנן לפני הילדים: “הלא זה רכוש המשק, שימרו עליו, איספוּהוּ”. ובטיול – המגדיר והתנ"ך בילקוטו והמפּה בכיסוֹ.

כמה אהב את שבילי הארץ ושדותיה. אלה היו חייו! כל אבן, כל צמח הכיר, ועל כל מקום ידע לספּר מאוצרו הרב. היה כמעין המתגבר, ובנו – בתלמידיו – רצה להחדיר רוח זו, את אהבת המולדת, אם כי לא תמיד ידענו להעריך זאת. ורק כעת נרגיש את האבידה, ומצטערים על שלא ידענו לנצל את כל הידיעות האלו, את האנציקלופדיה החיה שהתהלכה בתוכנו.

וגדולה מכל היתה שירתו… וכה חבל על שירתו זו שבאמצע נפסקה… לא נזכרה עוד לשיעורי הזימרה המפעמים. לא יהיה עוד מי שינצח ויארגן את שירי הטכס בבית-ספרנו, וצר מאוד, כי גם בזה לא תמיד היינו בסדר, ועכשיו, לאחר שאבד לנו האוצר הגדול הזה, מה נאמר, במה ננחם את עצמו? מה שאבד לנו לא נוכל עוד להשיב אלינו, מה שלא ידענו לקבל ממנו – לא נזכה לקבל. כי הוא ידע לתת לנו דברים וידיעות רבות, ואנו לא ידענו להעריך כל זאת.

יישאר זכרו של משה כסמל המקוֹריוּת והפשטוּת, אהבת הטבע והמולדת, ודור לדור יספּר את אגדתו הנפלאה.

אנו תלמידיו ומוֹקירי זכרוֹ נישא את שמו ותורתו בגאוה ובכבוד לעד.

יהי זכרוֹ בּרוּך!

תלמידיו מתל-יוסף

“ימי משה כּרמי”

כל אדם נושא בלבו פינה חמה, יקרה של זכרונות ילדוּת – זכרונות המציפים אותו פעמים בגל חמימות. מיטב זכרונות ילדוּת שלנו – הלא הם “ימי משה כּרמי”.

– – קירות גבוהים של צריף, עמוסים אספי אבנים, מאובנים, עצמות, קיני צפרים וטורי שקיקים מלאים גרעיני חיטים ושעורים ומסומנים בקפדנות. על הקיר ממוּל – תלויות מקלעות של מיני הדגנים. האצטבאות עמוסות ספרים כרסתניים וכרכי Brehm המכובדים משלימים את התמונה של כיתת משה ו“חדרי האוסף”. בפינת צריף אחרת עומד ההרמוניום… בחלון נשקפות “גינת הבר” ו“גינת הנסיונות”.

כאן קוטב, מרכז, שאליו קשורים באלפי נימים חיי חברת ילדים שלמה.

אותם טיולים של הילדים בעקבות משה. האם לימדנו בהם רק טבע ומולדת? איך החדיר בנו לראשונה רצון לייפּוֹת את הארץ, לדאוג לנקיונה. ואוי לזורק קליפה או משאיר אות-לכלוך מאחוריו. בטיולים החדיר בנו את הכבוד והדאגה לחפץ; האחריות – למכשיר, או גם לסודר פשוט “סתם” ותרמיל המכבידים על נושאיהם.

והנה שיעורי הזימרה סביב הפסנתר האחד בחדר-האוכל. מנגד – הלוח. יד זריזה משכילה לשרטט (בלי סרגל!) שורות ישרות להפליא! רק רגע, וכבר חרוז הלוח אותו “כתב תוים” העגולי, הברור וכה יפה של משה. ולעומתו – מה עילג הכתב במחברות התוים שלנו על השולחנות! מחברות בכתב מאומץ, ילדותי, פותחות במפתח “סוֹל” מעוקם ודפיהן מלאים שירים. שיר שיר וזכרונותיו, בם ליווה משה ושיקף כל מאורע בהווי חברתנו: “מי דילל את התירס”, “אסוּמיינה”, “כך אוכלות הפרגניות”, “הידד, הנה החופש”, “הוי מי זאת האורחת”, “הריעו לאלף הספר” ול“חד גדיא” – מי תינוק בעין-חרוד ולא ידעם? ועד – “הידעו הדמעות מי שפכן”…

מי מאתנו לא יזכור את ההיכּרוּת הראשונה עם מוצארט, היידן, מנדלסון והסימפוניה החמישית של בטהובן?

ושיעורי התנ"ך הנפלאים במלכים ונביאים המוּארים באור ריאליסטי, מוּחשי – דומה קמה בפיו של משה תקופה עתיקה ולבשה מושגינו אנו. ריאליזם, אך מה עז דוֹפק השירה בהם!

לעתים, משהיה חי משה ומחייה את דבריו של עמוס או יחזקאל, דומה וגם הוא אחד הנביאים: כמוהם דורש לחיי פשטות, כמוהם חדוּר להט והתלהבות ללא גבול לעיקריו, כמוהם יודע להדביק את תלמידיו בהתלהבות של “משוגעים לדבר” – וכמוהם שוצף וקוצף על כל עוול, ומצליף בשוט לשונו על כל אשר יעוות דין ויחרוג מעיקריו אשר לנגד עיניו תמיד.

מי מאיתנו לא אהב את גיבוריהם של שלום-עליכם, מנדלי, ביאליק או סיפורי אגדה כשנקראו בפיו של משה? מי מאתנו אינו זוכר את ההכתבות וההשוואות הפילולוגיות – ה“הסברות” המפורסמות של משה המתירות כל קושי וסבך בשפה?

הניתן למנות ולמדוד מה רבּה ידו של משה בעיצוב יסודות האופי, התרבּות וההווי של רבּים רבּים מבנינו? הן התרבות העמוקה שפיזר משה על כל סביביו, עומק חדירתו לדברים, ואוצרות נסיונו וידיעותיו ללא ספוֹר – לא רק נחלת משפחתו בלבד היו – הן עליהם אמוּנים כולנו מקטנוּת. הן לכולנו היה משה חלון ראשון להציץ החוצה להיפגע, לכולנו – אב בונה רבות מאבני היסוד של תרבותנו. לא היה משה מן הצוברים ואינם מוסרים – תמיד היו אוצרותיו הרבּים נחלת הכּל, וכל דכפין – ייתי ויטול – כל דצריך ייתי וידבק. ואנו דבקנו.

כאן, במוזיאונים והיכלי התרבות למיניהם, בהיפגשי לראשונה פנים אל פנים עם מוצגים, חוקים ותופעות שאת שמעם רק שמעתי עד הנה – ניתן לי להבין ביתר בהירות, איזה בסיס רחב, איזו קירבה בלתי אמצעית לעולמות הטבע והמוסיקה ספגתי אני, בין כל בני עין-חרוד, ממשה. עם כל מוצג ומוצג נעוֹרים סיפורים והסברות וניצבים בזכרון בלשונו העסיסית המיוחדת של משה. ומשונה עד מה גדול כוחם: הן מאז עברו כבר שנים הרבה. מאז ספגתי תורה ממקורות אחרים, אך הסברות ותיאורים אלו מצלצלים באזני כאילו אתמול נאמרו. ויש מהם שאתה זוכר באיזה משיעורי הטבע, אֶפּידיוֹסקוֹפּ או מוסיקה נאמרו.

ואני, זיכּני המזל ויכולתי, כמורה, לשאוב מבּאֵרוֹ של משה שנית. בשנה האחרונה, בהיכנסי להוראה בביה"ס, היה נכנס לשיעורי. אני פחדתי מביקוריו, כי ידעתי את חדוּת עינוֹ ואת שבט ביקורתו, ביחוד כלפּי – תלמידתוֹ. אך לעומת זאת, מה שמחתי לנצל כל שיעור פנוי שלי ולבקר בשיעוריו. ושוב תמהתי אותה תמיהה מאז ילדוּתי. משה – אשר ידע להבין את שפת הצפרים, כל חי ודומם וגרמי השמים, ואשר ידו רב לו בחכמה ובשירה – משה העשיר ורב האוצרות – כיצד הספיק לאגוֹר כה הרבה?

משה איננו. ואל מי עוד נלך, אנו, פרחי המורים, ללמוד את הסוד הגדול, כיצד מלכּדים טבע, אהבת מולד, לימוד שפה, קריאת סיפור ותנ"ך ליריעה אחת גדולה אשר בה פשטות מוחשית ורוח שירה כאחד?

כיצד להרביץ תורה אשר תחדור ל“חדרי-בטן” תלמידיך ותסחוף אותך ואותם כאחד?

אראלה

מופלא ויחיד במינו

שנים הרבה עברו מאז סיימתי את לימודי בבית-הספר. על משה אני יכול עתה לדבּר מתוך פּרספּקטיבה. בעצם, כבר היתה הפּרספּקטיבה הזאת בעוד משה בחיים. היום-יומי, החולף, הרגעי שביחסים עמו – שקע מזמן ואת חשבוננו הכולל, חשבון חיינו עם משה, אפשר כבר לעשות. יתר-על-כן, לא רק שאני יכול לעשות חשבון זה, אלא שאני מוכרח לעשותו.

כי מאז נסתלק משה, אני חושב בו מדי ערב וחוזר ומסכּם חשבוני עמו.

יש נעורים לאדם. ויש נעורים לישוב, לאידיאל, ולצוּרת-חיים.

כאשר הגעתי, באותם ימים רחוקים, לעין-חרוד, הייתי האחרון בין האחים הצעירים של חברי עין-חרוד. ואני, אמנם הייתי חניך בית-ספר עברי בגולה, אבל ללא כל ידיעות אֶלמנטריות בטבע ובידיעת-הארץ. וקשה היה בבת-אחת להתחיל “לטייל” עם משה ותלמידיו בהיכלי הטבע, החי והדומם, הפרחים והצפרים. המעבר מבית-ספר עברי בחו"ל – על המושגים ועל היחסים ששׂררו בו בין מורים לתלמידים – לבית-הספר ולחברת-הילדים בעין-חרוד, חברת-ילדים במלוא מובן המלה, כאשר חלמנו – לא היה קל. וכאן פגשתי במשה ושפרוני. היתה איזו מזיגה נפלאה בין שניהם. משה היה מלמד תמיד, בכל מקום. הייתי אומר, כי היתה בו כעין התפרקוּת וקרינה אקטיבית מַתמדת,. בשטחי חיים רבּים ומגוּונים. לא אנסה לתאר את שיעורי הטבע שלו, כי למעלה מכוחי הוא. יהיה בדברי רק הד קלוּש מחוויה זו שהעניק לנו משה בשיעוריו: זו העירוּת והחיוּניוּת, זה אופן המסירה המיוחד של משה! הוא היה יחיד במינוֹ.

כבר למעלה מעשרים שנה עברו מאז טעמתי משיעוריו של משה – וטעמם אתי, כאילו רק אתמול ישבתי על ספסל הלימודים לפניו.

לא רק בשיעורי הטבע היה משה אמן ומשורר ראשוני, רב-גוני. אני זוכר איך היה עולה ומעלה אותנו בשטחי חיים, אשר, לכאורה, לא היו מ“מקצועו”.

אני זוכר איך קרא לפנינו, בחורשת הקזוארינות ע"י המעין את “שירת היאותה” ללוֹנגפלוֹ, בתרגומו של ש. טשרניחובסקי. ובשבתות בבוקר, בצריף-הילדים הארוך, כשאנו יושבים על הריצפה והוא יושב על שרפרף לפנינו, היה קורא באָזנינו את “דוֹן קישוֹט” בתרגומו של בּיאליק. בערבים, לאור מנורת-נפט, אנו שומעים את “ספיח” של ביאליק. וסיפורים של שלום-עליכם הוא קורא לפנינו בביטויוֹ הברור, קורא, וגם משחק קצת תוך כדי קריאה, מציג ומַמחיש בקולו ובתנועותיו את דרך דיבּוּרם של גיבּוֹרי הסיפּוּר.

אני זוכר גם סתם יום-חול, אחרי הצהריים, אשר היה משום-מה פנוי, ומשה קורא לפנינו את שירו של טשרניחובסקי “ברוּך ממַגנצה”, וכוּלנו נרגשים עד דמעות.

ולב מי מאתנו לא נרעד, כאשר משה היה מלמד את פרשת שאול ודויד. זה שאול, מלך ראשון לישראל, “משכמו ומעלה”, שנלקח מאחרי הצאן. זו הדמוּת הטראגית והנאדרה. ודויד, “נעים זמירות ישראל” העומד בחטאוֹ לפני הנביא הרועם: אתה האיש! והדברים העתיקים קרמו עור ובשר וחיו והרעידו. והיה בכך משום פתח ויסוד רגשי ושכלי להבנת ההיסטוריה הקדומה שלנו, עת ישב עמנו על אדמתו ועד לאחר חורבן הבית השני והלאה מזה.

עתה מוּתר לי לגלוֹת, כי עבר זמן הרבה מאותם הימים ואיש לא ינוּד לי על כך. לאחר שעברתי את חבלי ההסתגלוּת הראשונים, ליוותה אותי זמן רב מחשבה-כמיהה: למוּת ולהיוולד מחדש בעין-חרוד ולהיות תלמידו של משה וללמוד מפיו במשך 8 שנים, כרגיל, טבע ותנ"ך, וללמוד אצלו לנגן בצ’לו. כי פעם, בדרך מקרה, אמר לי שיביא צ’לו…

וה“פיסהרמוניום” של משה! זה כלי הקסמים בשיעורי הזימרה שלנו. ובלילות-ירח, שעה שהיה משתפך באפילת החדר, ואנו מסתתרים מאחרי החלונות ומקשיבים… אז, הבנתי מדוע נעזרת הכנסיה בכלי זה, העוּגב, בתפילותיה.

והטיולים להכּרת האָרץ – ואתנו יחד הולכים בכל שביל ומכל עבר, הנביאים, השופטים והמלכים – ואתה נוכח לדעת, כי עבר וזכרון היסטורי אינם דבר מופשט, כי לא זרים אנחנו בארץ הזאת. יחד עם זאת – יחס-כבוד לעם-הארץ, לשכן, לערבי, ללא התנשׂאוּת-שוא וללא התבלטות; יחס-כבוד לעובד-האדמה, לעמל וליצירת האדם והטבע. כמה לחם והזהיר על “לא תשחית!”

וכמה אהבה לבעלי-החיים! ובעיקר לאלה העמלים יחד עמנו בשדה ובבית. נזכר אני, כשהייתי חוזר מן השדה, לא אחת הייתי עוצר את העגלה ליד המחצבה ובודק את הריתמה, מתוך חשש שמא אפגוש את משה בשדרת הברושים ולא אימלט מעינו הבודקת…או כשהיינו דוהרים, אחרי יום חרישה בסוֹק ובביסוֹק, מהשדות הרחוקים שע“י תל-יוסף הישנה – כי הן סוף-סוף רק נערים היינו – כשהיינו דוהרים כך הביתה, הרי במרחק-מה משׂדרת הבּרוֹשים היינו רוכבים ב”נחת" מתוך חשש שמא אורב לנו כאן משה, כדי לראות איך חוזרים חניכיו מן השדה. ולא עשינו כך רק כדי לחסוך את “תוכחתו” של משה, אלא היה במעשנו גם רצון לגרום לו “נחת רוח”. כי ידעתי שבאמת הוא נהנה כאשר הריתמה היא במקומה ואינה גורמת שפשוף ופצעי-חינם לבהמה, או שהבהמה אינה מיוּזעת מחמת דהירה לאחר יום תמים של חרישה.

מעטים הם המורים אשר הטביעו כל-כך הרבה מאישיותם ומעצמיותם, משרשיוּתם בליבות תלמידים כל-כך רבּים.

לכתוב על משה שאיננו, הרי זה לספּר על תקופה שלמה של חיינו, של נעורינו; על תקופה שעיצבה את דמותנו. מעטים האנשים, מאלה שמתוּ על פני, שהביאוני לחשבון-נפש כזה; מעטים האנשים, מאלה שהלכו, שלקחו חלק כל-כך גדול בחיי.

אין לסיים במלים השגורות: “נתאַבּל”, “נתנחם”. לא אין להתנחם. הצער נוקב עד התהום על אשר מופלאים ויחידי-סגולה מבני הדור לבּם נשרף ונאכל. והן יכלו לחיות עמנו עוד שנים הרבה מבוּגרים ברוחם, מזוכּכים באור עליון של בינה ורחמים.

איני בוכה בהלוויות; וגם על קברו של משה לא בכירתי. אבל בבית-הספר מקום שם עמד ארונו, כשהתחילו לעבור על פניו הילדים הקטנים, לא התאפקתי ופרצתי בבכי. בכיתי, על כי בני יגדל, וילדינו יגדלו, והם רק על-פי שמועה ידעו, כי היה פעם מורה בבית-הספר ושמו משה…

משה!

הלכת מאתנו ואוותר לבדי. מסביבי חברים רבּים. כולם חולפים, עוברים על פני, גם הקרובים ביותר – רחוקים, רחוקים מאוד. ואני לבדי. אבל דמותך לנגד עיני תמיד. בכל אשר אפנה היא אתי, דבקה היא בי.

עולים בי זכרונות ימי כלולותינו: הדרך נישא על גבעת חול, נשקף אל מרחבי הים הגדול, ושירת הגלים הומה בו. אתה קורא באזני מיצירות מטרלינק ואת “הדיבוק” של אנסקי.

משחר ילדותי נמשכתי לסודי, למיסטי. ברושי הענק, שעטרו את ביתנו, הרעיפו עלי הזיות מן הסודות הגנוזים בם; בשוטטי בדד בהרים ספגתי לקרבי סודות דממתם ובצללי בית הקברות על הכנען מול מרפסת ביתנו חשתי בלילות את מגע הנצח הקר והטמיר. אבל בקראך לפני מן “הדיבוק” צילצלה היצירה באזני כאגדה רחוקה מאוד, גלותית. לא יכולתי לשער אז, כי עלולה אגדה מעין זו ליהפך למציאוּת חיה המלווה אותי יום יום.

עם שחר, בהתעוררי לקול ציוצי הצפרים, ואתה על ידי, שוכב, מקשיב דרוך. לפתע הנך מתעורר בצחוק: – סילסולי העפרוני! קופץ ומסתכל בעד החלון: – הנה גם העפרונית עם אפרוחיה המכורבלים מתחת לכנפיה, גם היא מתמוגגת משירת בחירה. הקשיבי! השומעת את הטרילר של החימריון? מודע הוא לאמא על מקום מחבואו. אני נחפזת לעבודתי ואתה עודך שקוע כולך בזימרת הבוקר של מקהלת הצפרים, מאזין ומבחין בכל צליל בודד של ידידך האהובים.

בלכתי לביה"ס ובידי המגדלת שלך לגלות צפונות הפרחים, ופלאי עולמות חדשים נגלים לעיני, רואה אני את עיניך הזורחות: מה גדולים מעשיך ה', מה רבה חכמת הבריאה. הסתכלי וראי איך תוכנן והוכשר כל אבר למילוי תפקידו!

יש ואני תועה בסבך הגדרת הצמחים, מתחבטת ועמלה לשוא, נעלם ממני שביל המוצא, ומרוב יאוש צונחת אני באמצע הדרך. פתאום חשה אני במגע ידך: – בוֹאי אחרי! ידי מושטה לך. ואתה מובילני בביטחה בנפתולי הסבך ומוציאני למרחב…

בביה"ס אני מוקפת ילדים ובידיהם חיפושיות, זחלים, נחשים, פרפרים. אתה טופח לכל ילד על שכמו, לוקח מידו את צידוֹ, עובר עם “המציאה” מכיתה לכיתה ומספר מתוך שמחת התלהבות על דרך חייו והתרבוּתו של בעל-החיים. והסיפור נשנה וחוזר נשמע מפיך כאילו נאמר בפעם הראשונה. שופע עליצוּת…

לפתע נעלמת, וקול הילדים עולה באָזני: – המכירה הנך את בעה"ח, מה שמו? ואני מגמגמת במבוכה…משה, משה, אייך?

בחדר המורים. שואלת אחת המורות: מה שורש המלה…? – “חכי רגע קט”, אתה ניגש לאוצר גנזיך, מושך בקצה חוטים נעלמים, ולעינינו נמתחות ומתגלגלות שרשרות, שרשרות ארוכות של משפחת מלים, אבני מחצב ממחצבי עתיקות שפתנו, מלקט הנך את האבנים ובכל מלה מגלה פירושיה ושלשלת היוחסין שלה הקדומה מיום היוולדה. ומן האבנים בונה אתה לעינינו מגדלים, ארמונות פאר. כולנו עומדים משתוממים מסביבך והדיבר אין בפינו, ומי ידמה לך ברגעי יצרה אלה?

בגינה מסיירת אני עם הילדים, עוברים אנו מערוגה לערוגה, ואני מספרת להם על הצמחים, משפחותיהם. מתעכבים אנו ליד ערוגת הכּדן הסגול. כולנו מתפעלים: ערוגות פאר. זה הצמח העדין והריחני, קטן הפרחים החבוי בין חגווי הסלעים. בן טיפוחך הוא, משלל טיוליך. במו ידיך הבאתו מסלעי הגלבוע ושתלתו בגינתנו. כולך מתמוגג מרוב נחת: אין להכירו, כמה השתנה וגדל הזערור הזה, פרי תרבות! והוולראין הריחני גבה הפרחים, אשר משרשיו מפיקים את תרופת הוולריאן, עתיד גדול ניבאת לו: – עוד יגדלוהו בשטחים נרחבים כמו תפוחי אדמה. ונץ החלב הלבן ובן החצב היקינתוני תכול-הפרחים וחבצלת השרון ועוד ועוד… לכולם אתה מזכיר את עברם בפינות הארץ השונות, עת טיילת עם תלמידך ובמעדרך המיוחד קיבצתם יחד בילקוּטך לפאר בם את גינתנו למען יכירום וידעום דורות התלמידים הבאים.

אך הנה שאלת תמהון בפניך: היכן האיריסים? מיני האיריסים השונים מן הגלבוע ומגבעת המורה, מן הגליל, החוּלה והנגב, היקינתון, הגביעונית, העירית הכתומה, הצטרה, הגעדה, ועוד ועוד צמחים בעלי בצלים, פקעות, קני שורש. שיחים ובני שיחים אשר טיפחת וגידלת וכיום אינם אתנו.

נעלמו במשך השנים ומי יחדשם בגינתנו? מי יטפס על ההרים, יאספם וישמרם בחיבה וחרדה?

עוברים אנו לחלקת התבואות ואתה מראה לנו איך למדוד את הצמחים מדי שבוע ולרשום את גבהם, להסתכל בהופעת השבלים הראשונות, בראשית הפריחה, בחניטת הגרעינים, בדרגות ההבשלה השונות, בכל עת להסתכל וללמוד!

עוברים ימי טירדה, צמחי התבואה גדלו ופרחו, ואנו לא מדדנו ואל רשמנו, ומבטך המוכיח נוקב מצפוני: “חטא הוא ואין להשלים”!

משה, משה, מה כוחי בלעדיך!

מטיילת אני עם כיתתך לגליל. עוברים אנו על פני גבעת-המורה, התבור, רמות הגליל התחתון היורדות במדרגות רחבות אל עמק גינוסר: רמת כוכבא, רמת עולם, רמת פוריה, רמת ארבאל עם חומת סלעיה הזקופה. והנה בקעת בית נטופה שהפכה לאדם מים גדול, קמה ונהיתה התכנית הגדולה שהצבעת עליה לפני עשרות שנים. משוטטים אנו על פני ההרים העוטרים אותה, בבקעת בית הכרם ועולים על חומת הרי הגליל העליון. מראש כל הר ומכל גיא ובקעה אני שומעת את קולך ורואה את ידך המושטה להראות ולהסביר. חגי מדבר וקולך מהדהד באזני. קם לך יורש ציער, משה. חגי מראה בקיאות רבה, הוא מעמידנו על שמות ההרים והישובים ואף לא חסרים סיפורי היסטוריה הקשורים בהם, אבל עדיך לא הגיע. מי יראנו את השכבות הגיאולוגיות ומי יחצוב מאובנים בסלעים, מי יעמידנו להקשיב לקול ציפצוף ולעקוב אחר מעוף צפור חגה, מי ישח להסתכל בפרחים מענינים ומי יעקוֹר צמחים על מנת לגדלם ולתרבתם?

בעברנו מראש-פינה עלפני החוּלה ובעלותנו על חומת הרי הגליל העליון בדרכנו לכפר-גלעדי ומטולה, נעלמו מעיני כל הסובבים אותי ואנו נשארנו לבדנו רוכבים על סוסים, כמו אז בטיולנו לחרמון. דוק סגול-וָרוֹד כיסה את ההרים עם השקיעה. סבא חרמון שלח ברכתו אלינו ואנו גמדים, ננסים לעומת ענקי עד המתנשאים מולנו. התקרבנו, שילבנו ידינו, סיפורי אגדה נרקמו בדרך ובחוטיהם נשזרה ראשית אהבתנו. אור גדול זרח בנוּ.

מלמדת אני שירים. ממעניך המבורך אני יונקת, מכל אותם השירים שעמלת עליהם והפצתם. לרבים מהם התאמת מלים בעילום שם, ברבים תיקנת קצב המלים הצולע. בכולם ניחת ידך היוצרת, מי ידריכני בלימוד שירים חדשים? מנצחת אני על הזימרה ובעורקי אני חשה את קצב ידך הנמרצת, המדרבנת. קולות הילדים משרכים לאטם, כעגלה כבדה מושכת בבוץ, ואתה מאיץ ומקפיץ, מחייה ומשעשע. אך יש ואני חשה שהעגלה שוקעת יותר ויותר. אני מנסה למשכה, ואיני מצליחה, שוקעת אני אחריה. הקצב הולך וכבד, אין בכוחי לעוררו ולזרזו.

אַיך משה, מה כוחי בלעדיך?

לפנות ערב, התינוק הנכד על זרועותי ואני מחליקה עורו הצח. במבט מרוכז משתומם חוקר הוא את החיות בפינת החי ולפתע משמיע צהלת חדווה, מגלגל בלשונו ומשמיע הגיים, מפטפט, מספר סיפורים.

בחדר. מתגלגל הוא על הספּה, נעמד ליד החלון וכולו שוקק שמחה לקראת זרם המים הניתז מן הממטרה, מנפנף בידו, מריע ושוב מתגלגל על אמא, שופע צחוק. אבא ואמא, הסבתא והדודה, כולנו מסביבות מסתכלים בו ובולעים כל הגה וכל תנועה מתנועותיו.

ואתה עומד מן הצד ומביט בנוּ בקנאָה. אף את נכדך השני הרחוק, הזורח ומאיר בחיוכיו לקראת כל עובר, אף ממנו לא זכית לקרן אורה. לא זכית משה לרווֹת כליון נפשך – לחבק נכדים בזרועותיך. וזרועותיך המושטות באהבה שבו ריקם לחיקך.

ואף את בת זקוניך אהובתך, לא זכית לראותה משגשגת ועולה כפורחת. וגם היא לא זכתה. בשבתה בערב שחוחה על ספריה ומחברותיה מי יקרא לפניה פרק בתנ"ך ומולדת ויעיר הערותיו המאירות? מי ישעשענה בשעשועי הדקדוק תוך מישחק מלים ומי יעירנה בלילה לחזות בזריחת הכוכבים ושקיעתם? מי ידריכה בשבילי המולדת ומי יפקח עיניה להסתכל בטבע ולחקור במראות? מי ימטיר עליה מעינות אהבה שוקקים?

ערב. הציבור מתכנס בחדר האוכל למסיבה. חוגגים, שרים בצוותא, אף אני שרה עם כולם. אותה שעה מתגנב בחשאי עצב כבד ללבי, מכרסם ומכרסם, בלי הרף. רואה אני אותך על ידי שותק, דומם וקר: אין לבך עם חגינו ושמחותינו כל עוד הרוס הבית מבפנים. אני מתכווצת בתוכי, דמעות חונקות גרוני. איני יודעת אנה אכבוש פני.

נושאת אני עיני לכוכבים. הנה רומזים לי ידידי נעוּרי, עולמות הנצח, הם ליווּני ברגעי אושר ודיכדוך. מצביע אתה לי: קבוצת אריה, מאזנים, עקרב, הכינור, הברבוּר, הנשר, שביל החלב, העגלה הגדולה והקטנה, מזל תאומים. קבוצות ומזלות כל אחת וצורתה, וסימניה.

אך יש ופני השמים משתנים. אני מחפשת את ידידי, תועה ומחפשת ואיני מוצאה. היכן העגלה הגדולה? והבתולה? מיהו המאיר במזרח – שבתאי או מאדים? מי יפתור לי חידתי?

ערב על משכבי. הרדיו מטרטר ניגונים ומנגינות. והנה צפה נגינת כינור צרופה, מוּכּרה, אותה מנגינה זכה ובהירה שהשמעת לי בכינורך בראש-פינה מול הכנען המאיר באור ורוֹד. אחריהן גאו עלו עוד מנגינות מיצירותיך, השתפכו בחשאי מתרפקות בעצב ומלטפות. אותה שעה הפצרתי בך לבל תניח כינוך מידך. אני אעבוד ואתה תנגן…

עצמתי עיני. בעורקי זורם מגע גופך הרותת, הסוער, הדבק בי. מגע נצחים.

ניתקו מיתרי כינורך משה. מעוֹצם הלמוּת לבך ניתקו, נדמו לעד.

לא תוסיף עוד לנגן, לא תוסיף עוד ליצוֹר.

אַיך משה, איך?

עבריה