רקע
משה כרמי
דברי חברים

 

עם משה    🔗

בפגישתי האחרונה עם משה בירושלים ישבנו שעות מספר, שוחחנו, זכרנו נשכחות, כפי שנוהגים חברים-ידידים שפגישותיהם אינן תכופות ביותר. עלינו גם על גג הבית ומשה השקיף לצד הר הצופים, הצביע על נקודה אחת צפונה מההר ואמר, שייתכן וזוהי נוֹב. והשמיע גם את הפסוק מישעיהו: “עוד היום בנוֹב לעמוד, ינוֹפף ידו הר בת-ציון, גבעת ירושלים”.

רגע חלפה מחשבה במוחי: הרי הוא כאילו נפרד מנוֹב ומהנוֹף הזה כולו!

חזרתי והסתכלתי בו: לא, אמרתי בלבי, הוא יתגבר גם הפעם, ועוד ישוב להיות אותו משה, ובודאי יוסף להוליך את חניכיו בשבילי ההרים.

האמנם “איננו” עוד? לאלה שחיו אתו ונפגשו עמו משך תקופה כה ארוכה, החל מימי ילדוּת ראשונים ועד ליומו האחרון, לאלה הוא נשאר קיים; היה לחלק מתוכן חייהם, גם לאלה שלא חי אתם בצוותא והפגישות והמגע עמו לא היו תכוּפים ביותר.

וברגעים רציניים אלה, כשהנך עומד פנים אל פנים מוּל הנצח, עולים מאליהם מנבכי העבר כל הרשמים והחוויות שחברך זה, שנסתלק לעולמים, היה שותף להם או שהולידם והטביעם בחייך אתה. צפים הם ועולים מחדש ברגעי הפרידה האחרונה.

נפגשנו לראשונה בפתח-תקוה. שנינו ילדים בגיל בר-מצוה, הוא ה“צבר” ואני ה“ירוק”, שזה עתה עלה מהגולה הרוסית-פולנית.

השתוקקתי ושאפתי לעליה זו, אולם הפגישה הראשונה עם המציאות: בית-הספר של הימים ההם, יידיש – שפת דיבורם של הילדים, והצרפתית – שפת הלימודים; הלעג של הצברים מהימים ההם ל“עולה החדש”, שמנסה לדבּר עברית – והברתו אשכנית, והיידיש שלו – מבטאה פולני, כל זה לא היה בו מהמעודד ביותר. וממילא נסתגרתי, נבוכותי, והייתי מתבודד בשעת ההפסקות שבין שיעור לשיעור; ומיד עם צילצול הפעמון שלאחר השיעור האחרון מיהרתי לחזור הביתה לקן המשפחה.

והראשון שהוציאני מהמבוכה ומהזרוּת היה משה ינובסקי; ילד יפה, עירני ומצטיין בכל בכיתתו. אינני יודע מהו הדבר שעוררוֹ לקרבני, אולם עד היום הנני חש בהקלה שבאה לי עם גישתו הטובה אלי. הוא שהוליכני לכל הפינות המעניינות שבמושבה, הדריכני בשחייה בבריכות הפרדסים, גילה לפני את כל ההוֹד וההרפתקנות שבביקורי לילה בסוכות שומרי הכרמים; ועד היום הנני הוגה לו תודה על רשמי-ילדוּת אלה שהנחילני, שכה העשירו את חיי הנפש של ילד עולה, חולה-געגועים למולדת חלומותיו בגולה.

כנראה היתה השפעתו של משה, תלמיד ראשון בכיתה, רבה בחוג חבריו, ובעקבותיו התקרבו אלי כל השאר; ולא עברו ימים רבּים והייתי כאחד מהם, וכמעט שנעשיתי בן פתח-תקוה מלידה.

ולכשנתלקטה חבורתנו זו, העזנו גם לנסות את כוחנו באירגון פעולה “ציונית” בעולם בית ספרנו הקט. “לא ייתכן עוד – סח אלי פעם משה – שאנחנו ילדי מושבה עברית בארץ-ישראל נדבר בינינו יידיש או צרפתית, נקים אגודה של דוברי עברית”.

ואמנם יסדנו אגודה זו וסייע בידינו המורה החדש לעברית שנתמנה אז, הלא הוא זאב סמילנסקי ז“ל. הוא עודד אותנו ואף הציע את השם לאגודתנו. אינני זוכר כמה זמן התקיימה אגודתנו זו, ומסופקני אם הצלחנו להשליט את העברית, אף על פי שהיינו מטילים קנס של מטליק על כל מי שנתפס בקלקלתו והמשיך לדבּר יידיש. היינו תלמידי הכיתה האחרונה ועם סיום שנת הלימודים עברנו, תלמידים אחדים מכיתה זו, לגימנסיה העברית הראשונה שהוקמה אז ע”י ד“ר מטמון ז”ל והיינו לתלמידים של הכיתה העליונה בגימנסיה זו, כיתה ב'!

לימודינו המשותפים בגימנסיה לא נמשכו זמן רב, כי נאלצתי לחזור יחד עם הורי לחוץ-לארץ לשנים מספר. וכשחזרתי מצאתי כבר את משה תלמיד בכיתה הששית של הגימנסיה “הרצליה”, שעמדה כבר על תילה בתל-אביב. וכשנפתחה שנת הלימודים החדשה מצאתי את עצמי שוב יושב על ספסל אחד עם משה. ולא היה זה עוד משה הילד בן-המושבה; נפגשתי בעלם במלוא פריחתו, אחוז קדחת הנגינה ומכונס בעולם חלומותיו הוא.

הופתעתי כשגיליתי כעבור זמן-מה שמשה איננו עוד התלמיד הטוב והמצטיין בכיתתו; אמנם המשיך לגלוֹת עניין במדעי הטבע ואף ידע אז יותר מכולנו במקצועות אלה, אולם שאר הלימודים לא עיניינו אותו עוד ולא משכו את תשומת לבו. כשתהיתי על כך, נוכחתי שמשה נשאר נאמן לעצמו והשתלשלות זו של הדברים היתה טבעית והולמת את אופיו. עמדתי אז על אחד הקווים הבולטים ביותר שבחיי הנפש שלו: לא ידע משה מעולם לעבוד את אלוהיו לחצאין! כשנלכד במיתרי הכינור שלו ובלבו עלו הגלים הראשונים של אהבת נעורים, הרי נראה לו כל השאר כטפל וכמעט חסר-ערך, ולא היה איכפת לו אם יאבד לו הכתר של תלמיד ראשון במתמטיקה, היסטוריה וכדומה. הוא שקע בעולמות עשירים יותר, ולהם התמסר בכל נימי נפשו הסוערת.

ומימי הגימנסיה זכורה עמי אֶפיזוֹדה הקשורה בהופעותיו של משה. כשנתרבו בכיתות העליונות התלמידים יוצאי חוץ-לארץ שהגיעו ארצה מרוסיה בגיל מבוגר יותר, הוקמו גם כאן חוגים שונים של תלמידים כדוגמת החוגים בבית-הספר שבחוץ-לארץ, אשר שאפו להשתלמות והרחבת הידיעות ע“י פגישות, שיחות והשמעת הרצאות על נושאים שונים, שמחוץ לתכנית הלימודים הרגילה. ונחרתה בזכרוני אחת השיחות האלה שהוקדשה להערכת יצירותיו של מנדלי מוכר ספרים וניתוחן. ראשי המדברים היו התלמידים יוצאי רוסיה, שהכירו יפה את ההווי והטיפּוּסים שתוארו באמנות כה רבה בידי מנדלי. וכמובן שרוב הנואמים הפליגו בשבחו של הסופר; והנה קם גם משה להשמיע את דברוֹ. היה זה לפלא בעיני, כיון שהיתה זו אצלו תקופה של הסתגרות, ולא היה שוֹעה אז לשום דבר שמחוץ ל”עוּגה שעג לו“. והנה הוא קם והשמיע בכל הפשטות, וללא כל שאיפה של התנצחות, דברים מעין אלה: “כנראה שאין אני מבין הרבה בספרוּת, אולם אוֹדה ואתוודה שלא מנדלי ואל טיפּוּסיו צדו את לבּי, ולא הרגשתי כלל בכל הדברים הנשגבים שאתם הנכם מגלים בתיאור חיי הבטלנים והקבצנים של העיירות האלה…”. וכמובן, שלא החמיץ את ההזדמנות להזכיר את העוּבדה שייתכן והתרשמותו זו באה לו משום שהוא יליד-הארץ, ואת עבר עמו וארצו למד וספג בעיקר מסיפורי התנ”ך, ממגילת רוּת ומשיר השירים, וזר לו, איפוא, הקשר עם הטיפּוּסים שבספרי מנדלי.

דבריו היו כדברי כפירה במוסכמות והוכיחו על “בּוּרוּת ארצישראלית” טיפּוּסית כביכול, ומשה ספג דברי ביקורת קשים למכביר מפי המומחים לספרוּת וגם “צבר” אחד מבין הנוכחים חלק לו מנה הגונה מתוך רצון להוכיח שלא כל ילידי-הארץ דעתם כדעת משה על מנדלי וטיפּוּסיו. אולם אני בעצם שמחתי לדבריו אלה של משה; שוב מצאתיו נאמן לעצמו, ויפה נהג שלא נרתע מהשמיע את דעתו על אף החשש שיופיע כיוצא-דופן וחסר תרבות בעיני העמקנים ועוקרי ההרים בשאלה הנידונה.

והנה עולה לנגד עיני משה באֶבלוֹ הכבד על מוֹת שולמית רופין, מייסדת בית-הספר למוסיקה בתל-אביב. לא ממנה הוא למד פרקוֹ בנגינה על הכינור; מורהו היה הופנקו, אולם שולמית רופין המנהלת, שהשקיעה כל כוחה ומסירותה במוסד הזה, האצילה כנראה מאהבתה ומסירותה גם לתלמידה המוכשר והדריכתהוּ בכל, ובה היה מוצא הד לכל מאווייו, ספקותיו ולבטיו בעלותו בשבילו זה החדש. וכמה אֶלמנטרי היה אבלוֹ כשזו נעקרה פתאום בדמי-ימיה, והוא הרגיש את עצמו נעזב וגלמוד בעולם שרקם לו בעזרתה ובהדרכתה האצילה. שבועות רבּים לא מצא נוחם לנפשו, ואף הקרובים לו ביותר לא ידעו ולא יכלו להקל לו בסבלוֹ. אכן, גם בצערוֹ נתגלתה שלימוּתו הנפשית של משה.

זורמים להם הזכרונות ויקצר המצע לספּר את הכּל, אולם אזכיר עוד רשמים אחדים שנשתמרו בבהירוּת מיוחדת.

משה בצבא התורקי בימי מלחמת העולם הראשונה. מובן שנודע מיד, כי הופיע חייל יודע-נגן. הטילו עליו תפקידים “מוּסיקליים” רבּים וקרה שגם זיכּוּהוּ בכבוד הרם לנגן בפני ג’מל פשה (הקטן) באחת הנשפיות שנערכו לכבודו בדמשק. לפי התכנית צריך היה לנגן נגינת סולו בכינור. בתמימותו חשב שגם קהל של קצינים הוללים עלול להיתפס להקשבה של נגינה רצינית והתחיל להשמיע את אחד הקונצרטים האהובים עליו. קהל שומעיו הקשיב רגע קט, אולם מיד פקעה סבלנותו והמשיך להתהולל, לצחוק ולרעוש להנאָתו. משה הפסיק את נגינתו והחל אורז את כינורו, לא הועילו הגערות והאיומים שהושמעו באזני החייל המחוּצף. יבוא אשר יבוא, אמר בלבו, לא אחלל עוד את צלילי כינורי בפני ערלי-לב ואוזן אלה!

נסתיימה מלחמת העולם הראשונה. ושוב מזדמנים אנו, הפעם בבן-שמן – אני בעבודת המשק החקלאי, ומשה עושה את צעדיו הראשונים כמורה לילדים. כנראה שהיתה לו זאת תקופה של תהייה וספקות בטרם בשלה בו ההחלטה אנה יפנה: הימשיך דרכו במוסיקה או יפנה לדרך חדשה – להורות ולחנך ילדי ישראל. וכניסתו לעבודת בית-הספר היתה מלוּוה התלבטות ובקשת דרך עצמאית. כבר אז, עם ראשית צעדיו בהוראה, התבלטה סגולתו להקנות לחניכיו את לקחו בכל הבהירות ובכל הפשטות. ולא פעם היה אומר לי שלדעתו הדרך הטובה ביותר לחבּב על הילדים את הלימוד היא ללמוד יחד אתם; ירגישו הילדים כאילו הם יחד עם המורה פותרים את הבעייה העומדת לפניהם, ותהיה להם ההרגשה וכן הסיפּוּק שהנה הם עצמם גילו את האמת החדשה ומצא את הפתרון. ואמנם כך נהג בכל מקצועות הלימודים, ובאופן מיוחד בלט הדבר בלימודי הטבע ובהקניית ידיעות בגיאוגרפיה ובמולדת. וכבר אז הנהיג את הטיולים והסיורים, שלהם הקדיש יזמה ומסירות כה רבה בהמשך עבודתו בבית-הספר. לא שם לב ביותר לחששותיהם ולתמיהתם של הורי הילדים לשיטות הוראה “מוזרות” אלו. היתה זאת תקופה של חיפושים והתלבטויות, וגם תהייה על עצמו. רצה לברר לעצמו: “לאָן אפליג?”.

והנה אנו שוב יחד – בברלין, לומדים ומשתלמים. לא למדנו בבית-ספר אחד. הוא נרשם לאוניברסיטה ואני התמסרתי ללימודי החקלאות; אולם נזדמנו ללימוד משותף כששנינו עסקנו בבוטניקה, והרבינו גם בעבודת-בית לאחר שמשה הצליח לרכּוֹש לעצמו מיקרוסקופּ פרטי משוכלל.

בברלין נתבררה לפניו דרכו העתידה די צרכה; הוא יכשיר את עצמו להיות מורה וילמד את ילדי הארץ מדעי הטבע ומולדת. אמנם גם במוּסיקה לא חדל להתעניין, לא הזניח כמובן שום הזדמנות להרחיב ידיעותיו, לשמוע הרבה וליהנות מהביצוע המעולה של האמנים המפורסמים, אך דרכו היתה ברורה: עתידוֹ כמנגן נחרץ ואין עוד להשתעשע בתקווֹת מיוחדות, וכיון שנקבעה הדרך האחרת – להוראה – הרי צריך להתכונן לה בכל הרצינות ובמלוא האחריות. ולא אוּכל לשכוח עד יומי האחרון את הלהט שהשקיע אז בלימודיו ובאופן מיוחד בעבודותיו ובחיטוטיו בלימוד האנטומיה של הצמח בעזרת המיקרוסקופּ. לא הסתפק בכתוב ובמצוייר בספר הלימוד; הוא מוכרח לראות ולבחון כל דבר בידיו ובעיניו. וכשהיה קשה לפעמים להשיג את הצמח הדרוש לשם הכנת תכשיר מסוּיים, לא נמנע מלמשכני לגן הבוטני המפורסם ולחממות הידועות למען לקנות במשיכה את העלה או הפרח שהיו דרושים לבדיקה וללימוד. היה אומר: יש מחברי ספרים שכותבים יפה על דברים שלא ראוּם כלל או שמעתיקים ציורים ותמונות מספרים אחרים, ואין אני בוטח בכל הדברים האלה כל עוד לא אראם בעיני ולא אבדקם במו ידי. הגישה הרצינית והיסודית הזאת היא שציינה אותו אז ולא ידע ויתוּרים מַהם. ושוב הנני נזכר באֶפּיזוֹדה מהימים ההם במעבדה לבוטניקה. משה היה מקפיד על ביקוריו ועבודתו במעבדה הזאת בכל חומר הדין ולא פסח על שום עבודה שהוּתוותה לפי תכנית הלימודים ותהיה האֶלמנטרית והבאנאלית ביותר. והנה קרה שבאחד הימים, באמצע הסמסטר, הופיעו במעבדה גם שלושת הסטודנטים היהודים מליטא שהיו רשומים אמנם לעבודת המעבדה מראשית זמן הלימודים, אולם נהגו מנהג של אורחים לרגע וביקוריהם היו נדירים ביותר – שנים-שלושה בס“ה – במשך כל הסמסטר. בביקורים זה ישב אחד ליד המיקרוסקופּ סמוך למשה. כשמדריך המעבדה הרגיש ב”אורח“, ישב על ידו להדריכו ורצה גם לעמוד על ידיעותיו והתקדמותו בלימודים. פנה אליו ושאלו, מה בעצם רואה הוא מבעד שפופרת המיקרוסקופּ וכדומה; מובן שתשובותיו של הלה היו להטוטי נחושים סתם, ללא כל בוּשה, וסופו שנכשל כאותו סוּמא בארובה. משה נתרתח כולו ובקושי עצר ברוחו עד לגמר השיעור. עם צאתם החוצה לא התאפּק עוד ופנה ל”אורחים" האלה:

– מה, בעצם, לומדים בחוּרים כמוכם בברלין?

– הננו משתלמים כאן כמורים ונחזור לעבוד בערי ליטא.

– וכך אתם נוהגים בכל הלימודים שלכם?

– וכי מה? אין אנו דומים לגרמנים אלה שאפקם צר ומוגבל ומוכנים הם להשקיע עבודת כל חייהם בצמח זה או אחר, אנו מעוניינים להקיף את הכל, מתעניינים בפילוסופיה, פסיכולוגיה, היסטוריה, וגם במדעי הטבע, וכשישאל אותנו הילד מה זה מיקרוסקופ ומה רואים במיקרוסקופ נדע לענות לו…

– אז תענו לו ודאי כפי שעניתם היום למדריך במעבדה – זרק בפניהם משה והלך לו.

ובמשך ימים אחדים לא יכול היה להשתחרר מהזעזוע שנגרם לו על ידי מורים משתלמים אלה. כאילו היה עֵד לחילוּל שני דברים קדושים לו: חילוּל שם ישראל וחילול כבוד המורה!

לא נפגשנו רבות ולעתים תכופות. כל אחד מאתנו שקע כאן בארץ בפינתו הוא ובעבודתו שהועיד לעצמו. אולם נזדמן לי לשהות זמן-מה במחיצתו (לפני שנים אחדות), כשמאחוריו כבר נסיון רב וגם קשה בהוראה. שוחחנו, וכשהתעניינתי באופן מיוחד ב“חיבורים” של תלמידיו, הושיט לי מחברות אחדות עם חיבורים, בהם תיארו תלמידיו רשמיהם מאחד הטיולים שלהם עמו. כמה קינאתי בילדים אלה עם קריאה במחברותיהם, שזכו לטייל וללמוד בהדרכת מורה דרך כזה.


נסתלק האיש לעולמים, אולם בלבותיהם של רבּים חי משה וזכרוֹ לא ייעלם עד סוף ימיהם.


יעקב עצמון (כבשנה)


 

משה התלמיד    🔗

“והן כינור היה לו, נפש חיה וממללה”…

בּיאליק.

לא אוכל להספיד את משה משנות חייו האחרונות, רצונו לבכות את נעוריו. ונעוריו היו מלאים סערות והתפרצויות, כינורו היה לאשדות רגש ומיתריו המו כנפש החיה. הוא היה משורר. ידע טעם החיים בכל מרירותם וקשיים, אך מתוך הסבל השכיל לטווֹת יריעות חלום ואושר ומלוא חפניים של זהרורי אור פיזר על סביביו.

הכרתיו בעודנו נער. חברים היינו, הוא בן פתח-תקוה ואני מראשון-לציון. מבית-הספר המושבתי ומגדות הירקון המוריקים נשא עמו ברכת מולדת והרגשת חרוּת שנתחשלו ברוחו ונתעמקוּ ע“י אהבתו הגדולה לתנ”ך.

היה בו שילוב נאה ביותר של חזון ומציאות, עבר והוֹוה ששימשו רקע ליצירותיו – בכתב, בסיפוריו בעל פה, בצלילי נגינותיו על מיתרי הכינור או במנענעי החליל. בריא היה בגופו וברוחו, מיטיב לשוט ואפילו נגד הזרם, צולל למעמקי הנהר; וכן פורש כנפים ושוחה בים הספרים, בעברית ובלועזית, ביחוד בצרפתית. קולט את רוּסוֹ ומעכּל את שטובריאן ודומיו, משתף עצמו עם גיבוריהם ועם משימות חייהם.

ראשית הכרתי אותו ביפו העתיקה, זו היורדת כאילו לתוך הים במשעולים צרים ותחת כיפות מקומרות ובין בתים גבוהים שריחות של צחנה ובשמים מעורבים ועומדים בהם. סולם מדרגות חשוך ומלא מסתורין הוביל לבית המרוּוח של סבו – ר' חיים בקר, טיפּוּס-מייסד של הישוב הישן, שחלק לא קטן לו בהעלאת יהודים מן החוף ובהכנסם לארץ בדרכים חוקיות ובלתי חוקיות, בנוסח הימים ההם.

מיפו העתיקה הועתק לנוה-צדק. תל-אביב טרם היתה והגימנסיה הרצליה מצאה לה דירה על אם הדרך בואכה המושבה הגרמנית ושם החלה בטיפוח היסודות של החיים החדשים שבאו אח"כ.

משה בכל הליכותיו היה חלק מן החיים החדשים. היה ער ומתקדם ויחד עם זה תוהה על הראשונות.

אח"כ עברנו לתל-אביב. באו ימי ההתבגרות והשלמת דרך חינוכנו הלכה למעשה – התחלנו מכשירים עצמנו לפעולות בשביל העם והארץ – ומשה מופיע בשביליו המקוריים… ביום בהיר הוא זונח את תלמודו, שומט את המחברות ובורח מן הכרך. כעבור ימים מועטים מתקבל מכתבו מבן-שמן. שורותיו מסולסלות כצמר הלבן של הכבשים שהוא נעשה רועה להם, רועה ממש שחלילו בפיו מפלס את הדרך למרעה. מצא את תיקונו בחיק הטבע בקירבת העובדים את האדמה וקרא את חבריו אל הכפר.

נפגשנו רבות אח"כ, בימי מסה ובימי התעוררות. הוא גויס לצבא התוּרכי. היה תחילה בדמשק, סופח לתזמורת, ופעם בהתהלכי בחוצות באר-שבע, לרגל מלאכתי שם כקצין-חקלאי, מצאתיו ונלחצנו זה אל זה.

לבו היה מלא מרירות והתמרדות כנגד המשטר, כנגד השעבוד, כנגד אי הצדק. קיווינוּ לימים אורים וסבלנו עד שיחרור הארץ מידי התורכים. ואח"כ באו ימים אחרים ונתרגשו בעיות אחרות ומשה נסחף בזרמם, ושוב – בסער הבלתי מרוסן שלו ושוב באפיקו המיוחד.


זרובבל חביב


 

משה בצבא התוּרכי    🔗


הייתי יכולה לספּר הרבה על ימי עלומיו של אחי היקר משה, אשר לנו, אחיו ואחיותיו היה לאם, אב, מדריך ומורה ואנחנו אהבנוהו, הערצנוהו, התברכנו והתכבדנו בו. בעינינו היה הוא האיש היפה והנערץ ביותר בעולם כולו. רבּים הזכרונות העולים ומתקשרים עם משה. כאן אזכירו רק מתקופת שרוּתוֹ בצבא התוּרכי.

ככל אלה מצעירי הארץ אז, אשר האמינו כי בשרתם בצבא התוּרכי יקנו לעם ישראל את מולדתו, התנדב משה לצבא התוּרכי ועמו פסח אחינו, הצעיר ממנו, אשר ימים אחדים לפניו הלך לעולמו.

פסח היה נער פרא, בלתי מרוסן ושטוף מעשי קונדס ומשה נעים הליכות וחביב על כל רואהו. ביחוד אהבו המפקד בצבא התורכי שתחת ידו שירת משה ובזכות משה לא אונה כל רע לפסח, אשר כפי הנראה התגרה בחיילים התורכיים, שבא עמם במגע.

ג’מל זה מינה את משה, שבימים ההם היה כבר ידוע כּכנר בארץ, מהופעותיו עם רבקה שרתוק, למנצח על התזמורת הצבאית בירושלים.

משה שלנו שמח בלבו להזדמנות זו ולימד את אנשי הצבא התוּרכי את השירים העבריים של הימים ההם והשמיעם באזני תושבי ירושלים הנדהמים. עד מהרה נודע להם מי הוא המנצח הצעיר; הם התברכו בו ובאו בהמוניהם לשמוע את התזמורת המנגנת, אשר במנגינותיה שמעו את פעמי הגאולה הקרבים לעם ולארץ. אף לאחר שנתגלה הדבר לג’מל, שהיה ידוע כעריץ, לא העניש את משה החביב עליו ורק ביקשו לא להמשיך בדבר וכן הקיץ הקץ על חלומם של בני ירושלים.

פלוגתו של משה הועברה לבאר-שבע ומשם לסלט. בסיוריו של משה צוירה לפנינו סביבה נהדרת וברוכת צפרים. פסח שלנו, שאף הוא ניחן בחושים מוּסיקליים והפליא לצפצף פרקי נגינה קלסיים בשפתיו, וידע לחקות כל צפור, היה פוצח מדי יום ביומו, בשעה 3 לפנות בוקר, בצפצוף ומעורר את הצפרים, העונות לו. דו-צפצוּף זה בין פסח ובין הצפרים היה נמשך שעות וכל החיילים בסביבה שוכבים ומקשיבים בלי נוע, עד אשר משה מבקשו לרחם על הצפרים ולאַפשר להן לעוף ולחפש את מזונן, – תביעת המורה לטבע.

הפלוגה של משה ופסח נדדה יחד עם רוב הצבא התורכי והגיעה לדמשק (אינני בטוחה אם אמנם דמשק היתה זו, כי בימים ההם הייתי עוד ילדה קטנה). הבחורים החלו לערוק מן הצבא. הם נוכחו לדעת כי שרוּתם בצבא התורכי לא יביא את הגאולה לארץ. רבּים גם נפלו קרבן למחלת הטיפוּס שפשטה בקרב הצבא התורכי. נוסף על כך, גדלה חרדתו של משה לסוף המר הצפוי לפסח מן החיילים התורכים, בעד תעלוליו הבלתי פוסקים, ובלבו עלה הרעיון, כי על פסח לערוק מהצבא ובהקדם. החופשה המבוקשת לפסח ניתנה ללא היסוּס ושני האחים נפרדו על מנת לא להתראות עוד בצבא התוּרכי.

החברים בדגניה סברו כי הגיע גם זמנו של משה להפטר מן הצבא התורכי. ובאחד הימים באו ידידיו הקרובים, דב הוז ואליהו גולומב, בעגלה רתומה לשני סוסים, ובאישון לילה “גנבוהו” מתוך המחנה. הם הביאוהו לדגניה ומשם ליהודה המשוחררת מעוֹל התוּרכים.

פנינה כרמי


 

משה בהוראה    🔗

שלוו ושקט ישבתי לי לפני כ"ז שנים בעין-חרוד תחתית בקרב קבוצת הילדים הקטנה שמנתה עשרת ומשהו, בכבשי בה את מקומי, לאחר מאבקים קשים עם עצמי, עם חניכי ועם הסביבה. במשך שנת עבודתי הספקנו לקבוע לנו נוסח-חיים וצורות התעסקויות שונות. הכּל זרם לו בביטחה, בנחת ובצלילות-מפכפכת כאשר יפכּוּ להם מי המעין הנובע מהמערה… והנה הופיע בתוכנו בצהרי יום בשלהי דקיטא – אחד – משה כּרמי.

חברים וילדים היו מזכירים כפעם בפעם את שמו בפני: הנה הוא משתלם שם הרחק בחו"ל, בבירת גרמניה ובקרוב ישוב ויבוא לעין-חרוד, ישוב ויטה שכם לעבודת ההוראה והחינוך. וטובים השנַיִם מן האחד והחוט המשולש (שושנה, משה ואני) לא במהרה ינתק…

והנה הוא בא. עז, בוטח, רונן, עֵר, זריז, תוסס, סוער, שנון, פשו וגלוי, בתוספת של משהו מיוחד שניבט ממצחו הרחב, מסנטרו הנמרץ, מנחירי אפו הרחבים ומכל מיבנה גופו המוצק.

ולא בידים ריקות בא משה לבית הילדים. חַיִל רב הביא עמו: ארגזים מלאים – עוגב, כינורות, חלילים, ספרי תווים, אלבּומים הרבה של תמונות אמנותיות, מערכות כלי עבודה לנגרות, מכשירי ניתוח והגדרה – ועל הכּל ספרי טבע, תמונות מושכות לב ועין ואספי פרפרים וחרקים בקופסאות מזוגגות עשויות לתפארת – חסכון של ארוחות צהרים וערב – מנחה לבית הילדים. לא עברו יומיים וכולנו נסחפנו בגל הגועש ששמו משה כרמי. כולנו הלכנו שבי אחרי האיש ויקר-סגולותיו, כי יותר מאשר בארגזים הביא עמו משה בלב ובמוח… ים של תורה: על הצומח ועל החי, על הפרח ועל הצפור, על הקוץ ועל החרק, על התהום מתחת ועל כוכבי שמים מעל, על הארץ ועל יושביה, על הריה ועמקיה, על שביליה ונקיקיה, על יוּבליה ונחליה, על מערותיה ומחילותיה. והכּל כה מוחשי וברור, קרוב ויקר! והתנ"ך? – אנושי, חי, מלא דם ולשד, חטאות נעורים וחזון נעורים, מאבן יצרים ומלחמות אלוהים. ומעשי אבות סימן לבנים – דורות ידברו. הכּל שרשרת אחת. אספקלריה מאירה לימינו… וידיעת הלשון? והמחקר בדקדוקה? – עד צפוני צפונותיה, עד שרשי שרשיה. ומורת דרך לו בנבכי התמורות והצורות – השפה הערבית, השפה האחות, ושיחת החולין שלו במרי-שיח או בסוד-נועם, בישיבות מורים או בטיול ריעים? השיחה השנונה, העסיסית, המלאה פיקחוּת וחריפוּת, אמצאה וברק, השיחה אשר הינתה את שומעיה ועוררה בהם לא פעם צחוק עד דמעות ודמעות עד צחוק…

כל הידיעות והתורות הללו לא היו מונחות אצל משה זו בצד זו כאשר תנוחנה אבנים יקרות במשי-מצע קופסתן… הכּל דשן ומַפרה זה את זה. הכּל שולח זה לזה שורש ובני שורש, יונק ומיניק. הכּל הומה ותוסס עד היפך ליין מעורר, מפעיל, תובע וממריץ… הכּל מתמזג אצלו להוויה שרשית מיוחדת, הוויה גזעית עתיקת ימים.

משה היה רחוק ברוחו מהיצירה היהודית בגלוּת בדורות האחרונים. הוא בחל בפלפול ובמעורפל ולא סבל את המסתורי אות ה“יש ליישב בדוחק”… הוא אהב את ההגיון, את המוּחשי ואת הבהיר. משה ייצג דמות גזעית, ישראלית, מוסרית, מוכיחה וכואבת. העבודה, השדה, נוף המולדת וההתמצאות בטבע – יסודות אשר הגולה לא ידעתם – נתפסו על-ידי משה בחושיו הפרימיטיביים-חריפים והיו הלחם אשר בלעדיו לא יכול היה לחיות אפילו יום אחד. משה “הריח” את הטבע, ראה בו “מראות” ושמע קולות אשר לא כל בן-תמותה זוכה להם – ומשום כך היה משה בסגולות נפשו, בתכונות רוחו, בתפיסת עולמו ובכל הווייתו המשך ישר של העברים, חובטי החיטים ודורכי הענבים, אשר לא ידעו טעמה של גלוּת ויינם לא הוּרק מכלי אל כלי…

ואת האהבה הזאת הגזעית, הטבעית, הפשוטה והבלתי-אמצעית לעבודה, לטבע ולנוף המולדת חתר משה לתתה מורשה למאות בני עין-חרוד – תל-יוסף לגדולים ולקטנים כאחד, במאות הטיולים הארוכים והקצרים, המתוכננים והמופתעים, באלפי הסיורים בגנים ובשדות, בכרמים ובחורשות וברבבות השיעוּרים שעה-שעה, יום-יום, במשך 27 שנים תמימות, בשבת ובחול, בחדשי העבודה ובירחי הפגרה. כי לא ידע משה גבול וסייג לרצונו בהפצת התורה.

מַתמיד היה. איני זוכר, במשך כל שנות עבודתנו המשותפת, אם ראיתי פעם את משה יושב באפס מעשה ומתבטל. תמיד לימד ויותר מזה – לָמד. למד על מנת ללמד.

ולתורת משה מהלכים בקרב רבּים-רבּים מתלמידיו. ואם ישאלוני חברי, מי האיש אשר יותר מכל אחר העמיק להשפיע על אורח החיים בעין-חרוד, טבע באנשיה מעט-מזעיר מנפשו ואצל להם שמץ-מה מרוחו, אענהו, בלי חשוֹב הרבה – זה האיש משה.

וכשראה משה את תלמידיו מקלים ראש בתורתו או עושים אותה פלסתר, בכתה בו נפשו ולבו עליו דווה. דווה עד אשר נדם לעד.

נתייתמנו כולנו. נתייתמו החברים, נתייתמו הילדים, מי יפקח עתה את עיניהם לראות? מי יכרה את אָזנם לשמוע? מי יוליכם לעלות הרים ולרדת עמקים? מי יורם? מי יוכיחם?

ואנחנו חבריך לעבודה – מי יפסוק את פסוקנו בתנ“ך או בדקדוּק? מי ישמיע לנו דברי תורה וחידוד? ומה אעשה אני בלעדיך, אחי? ממי אשאב אני עידוד בשעות-תמוטה קשות וברגעי אכזבה צורבים? אתה אשר היראוֹתך בחצר ביה”ס הירגיעה, חיזקה הבטיחה… איך אעמוד אני, אם רגלך אתה המנוסה, האמיצה מעדה? איך ארים את משא חיי בהישמט שכמך הנאמנה מתמיכה?

חיים שפרוני


 

קינה על משה    🔗

שירה, זימרה, דעת, אהבה וצניעוּת – כל אלה חָברו בו יחד. באר מים חיים לרווֹת צמאונות. והוא עצמו, צמאונו הדריך תמיד את מנוחתו. תמיד היה מוכן לשתות ממעינות הדעת והנסיון ואזניו קשובות היו לשירת החיים, שלא יזוּיף הטון, שלא יפגם הטעם, שתיכן הרננה הנכונה. שעליו מדד ארצנו הקטנה, למד צמחיה ואת כל החי בה. לאהבתו את המולדת לא היה גבול ורבה היתה חרדתו למוּסר החיים ולטוהר החיים.

ככה הכרתי את משה כרמי עשרות בשנים. אך צר, כה צר עכשיו – אם מפני טרדות הזמן ואם מפני חוסר חושים – לא רבּים מאתנו שתוּ מבארו כל עוד מעינותיה הקרו. אבל אם אנו המבוגרים לא שתינו די מבארו, שתה ממנה לרוויה הדור הצעיר של עין-חרוד שלנו, עין-חרוד של משה בו השקיע מחלבו, מדמו ומעשור דעתו, מיטב שנותיו ורוב שנותיו. יקומו איפוא הם, בני הדור הצעיר ויעידו אחרי מיטתו מה רבה היתה השפעתו ומה טובה צמחה מהשפעתו. הנה כתב אחד נער מתלמידיו, במכתב משפחתי פשוט, כמה ימים לני נפלוֹ במלחמת השיחרור בנגב:

– – – “על הנטיה לשים לב ולהתבונן בנוף הארץ ועל הרצון להכירה, עלי להודות למשה כרמי שהחדיר בי ובכל מי שהשתתף בטיולים אתו, את הענין והאהבה לנוף הארץ ואת הרצון להכירה ולדעתה. השרידים הארכיאולוגיים כאן מרוּבים ונדמה גם מעניינים, רק אין אתי האיש שיפענח ויספר מה שעיני רואות. לוּ ידע משה איזה סיורים כבר הספקתי לערוך כאן, ודאי שהיה מקנא בי”. – ועוד כהנה וכהנה יש בעדותו של אותו נער תלמידו. הכרה זו בשבחו נאמרה בעוד משה מורהו בחיים ולא בשעת הספד, ולא כנהוג שמסקלים את הנביא בעודו בחיים ומקלסים אותו אחרי מותו. אותו נער לא יחידי היה בין חניכיו, מאות הם, שמשה העריף לקחו מהם לתורה, לדעת, לזמרה, למוסר אנושי, לאהבת המולדת, לשנאת מלחמה ולהגנה עצמית עד מסירת הנפש כולה.

אם הנך רואה לפעמים עתידות טובות לעין-חרוד זו שאינה פוסקת ממאבקה על האידיאות הראשוניות ועל מוסרה הטהור, תדע מידי מורים כמשה כרמי אשר קמו לה למזלה הטוב – ראיית העתידות הללו. הם – ומשה היה הבולט ביניהם – הקימו לנו, על יסודות האידיאות של עין-חרוד, את דור העתיד, הדור היורש, המעמיס על עצמו המשכה של זו אשר פרצה את המקובל וסללה לעצמה דרכים משקיות ומוסריות משלה.

עם מותו של משה נקרע משהו חשוב מדמותה. נקטפה מהגוף, מהחברה, אישיות דגולה, אישיות מחנכת מכוח עצמה ולא רק מכוח התורות הפדגוגיות שספגה לתוכה למכביר. – במה נסתום את החלל בהלקח מאתנו משה כרמי המורה והמחנך!? גדול האֵבל על התפארת שבאדם שהסתלקה מאתנו ועל השירה שנדמה.

ש. לביא.


 

בלכתו    🔗

ערב צאתו לירושלים ביקשתי לראותו, לאחל לו החלמה. לא מצאתיו שכוב בכסא הנוח כדרכו בערבים האחרונים וחששתי שהביקור בתוך ארבע אַמוֹת החדר יוגיעוֹ בשרב הערב. תליתי תקוותי בשתי מלווֹתי הצעירות – האחת בתי שהיא תלמידתו והשניה אורחת – בת אחי מהכפר.

משה ישב ליד השולחן ואכל, נתון לטיפּוּלה של סמדר, והזכיר לי ימים לא רחוקים עדיין כאשר היה הוא המטפל בסמדר הפעוטה ואותה שעה עשוּיה רקמת תשבץ של שחוק ומעשי קונדס, כאילו לא היה כבר “משה הלבן”, כפי שהיתה מכנתהו פעוטה אחת.

והנה רעד הקומקום וכמעט נשמט מידו. ניתר בי משהו. אך משה שידע פירושה של רעידה זו מצא אמתלה לכפות על ידו שבגדה בו וחזר לעניינו, כלומר לנתח בעניין את האגס אכוּל העש. וכשנצטערה עבריה בהיכנסה על אגס נאה זה שאין תוכו כברו ובקשה לזרקו, הגן עליו בחום, שכן ביקש לקחתו אִתו לירושלים כדי להשיג ממנו תרבות זחלים.

נאמן לשיטתו החל שואל את האורחת הצעירה למעשיה ועיניו הזהירו כאשר שמע ממנה שהיא נכנסת לבית-הספר החקלאי: – דוקא במושבות עוד יש שומרים על מסורת חקלאית.

שתקתי כדי לא להפיג את שמחתו. אך כשנודע לו, כי מורה ידוע לטבע, שלימד בבית-ספר זה שנים רבות, חדל מכהן בו כמורה, נתכווץ כוּלו ונחרד: – איננו מורה, ושם הלא התלמידים כבר אינם ילדים.

כמה פעמים חזר על חדשה זו כעל בשורת איוב וחזר ונחרד. ביקשתי להרגיעוֹ ואמרתי שבוודאי עזב את ההוראה כדי להתפנות לעבודת מחקר, אך משה לא נרגע.

– עזב את ההוראה? – ופניו הנחרדים הביעו את הרהוריו: – כמה מורי טבע ישנם ואף הם כושלים לאחרונה – אותה רוח נכאים של “למי אני עמל” “ומה חלקי בכל עמלי” “ומי ימשיך אחר משה כרמי” – הרהורים שהתפרצו מתוכו בחדשי חייו האחרונים וזעזעו את השומע כבשורת מוות. כי המורה משה כרמי שראה את תפקידו כיעוּד נשא בתוכו עולמות נהרסים ששיוועוּ ונאנקו מרה. והילדים בשעה זו לא הבינו לו. מתוך יצר הגנה על עולמם הנבנה אטמו לבם מהקשיב אל הקול שדיבר אליהם מן העבר האחר.

הוא לא ביקש סתם קשב שבנימוס, הוא רצה שיבינו את דבריו לפני ולפנים ועל כן נפצע פצעי אוהב שותתים, שארוכה אין להם.

כיתה ז של שנת תשי"ב שמעה ממשה כרמי שיעוריו שעה שידע שהוא שר להם את שירת הברבוּר שלו, הוא דיבר אליהם דברי צוואה והם נבהלו ונרתעו. אך דמות המורה שנאבק עם מר המות ובין התקפה להתקפה טיפס אתם על סלעי הכרמל וטרשי הגלבוע, תלווה אותם עד לאותה שעה שאף הם יהיו מסוגלים להבין לאותו מאבק. ומי יודע אם עתה, לאחר שהוא איננו אתם, לא יאזינו לדבריו ויראו כל אבן וכל ציץ דל בעיניו הוא כפי שביקש זאת בחייו.

הוא יחסר לנו, לכולנו, תלמידים, הורים ומורים; אך כלום אין אנו חסרים לו? כי במה מזין הוא עתה את רוחו הפעלתנית שלא ידעה לאוּת? ואין לי ספק שעם עמדו לראשונה לפני כסא הכבוד תיקן לו כביכול שיבוש לשוני קל, שיבוש קל שבקלים שהקב"ה, אפשר מתוך מבוכה ומורא כביכול בפני המדקדק הגדול, פלטו אגב שיחה עם הצדיקים היושבים לפניו.

ואפשר שעורך הוא מסעות עם הכוכבים ומסביר להם את ארחותיהם כפי שהיו נראים לו מכאן מלמטה. אך אע"פ שהם מקשיבים לו ביראת כבוד, מתגעגע הוא בצמאון נפש לאלה הזאטוּטים שלמטה, שאם גם עתים לא הבחינו בכוכב זעיר כראוי – לבו היה נתון לאדמה ולהם, לאדמה ולהם – עד שכלה.

רוחמה


 

כעץ השדה    🔗


משה היה, איש האשכולות. ידו רב לו בשטחי מדע שונים: אוצרות הלאום, מוסיקה, טבע, שפות וכו'. אולם אשר ציין במיוחד את האיש משה, אשר הבליט אותו על כל האחרים אשר ידענו, היתה דבקותו העזה באדמת המולדת, אדמת המולדת כפשוטה – הנוף והטבע, החי, הצומח והדומם. לדבקותו לא היה שיעור. כשראית את משה מטפס על הרים, מקפץ מסלע אל סלע, מסביר בהתלהבות, מורה על גיא חבוּי ופיסגה תלולה – הרי יותר משראית לפניך איש ידען היודע את הארץ, והוא היה ללא ספק אחד הידענים הגדולים, ראית איש מאוהב, מאוהב בארץ.

איזו שמחה היתה תוקפת אותו במצאו צמח נדיר ועל אחת כמה וכמה צמח בלתי נודע. והוא ידע מה לחפּשׂ ואיפה לחפּשׂ! אולם הפגישה עם הצמח הלזה כמועם השביל החבוי בין ההרים, לא היתה כשל איש מחקר אלא כפגישה עם ידיד וריע ישן-חדש. כל צמח וכל פרח היו קרובים לו, וכל שביל ידיד, וידידה היתה הפיסגה המזדקרת אי שם וצופה למרחוק. והיו לו “ידידים” ו“ידידות” כאלה למכביר בכל פינות הארץ.

והוא ידע להשרות מרוחו על האחרים. לא רק על הילדים, אלא גם על המבוגרים שליווּהו. זכורני טיול אחד עם משה לבקעת בית נטופה וסביבתה שהשתתפתי בו לפני כ-12 שנה. היה זה בחורף ובאמצע הטיול פקד אותנו גשם. ההליכה נעשתה קשה ומייגעת, אולם הדבר לא פגע במשהו ברעננותו של משה ובחדוות הטיול שלו. בשנינוּת וחידוּדים, כדרכו, עודד וזירז את התלמידים ו“ברחמים רבים” השקיף על המבוגרים שליווּהוּ (היינו אחדים) ו“נד” להם. אם כי הוא היה הקשיש בין כולנו.

הכרתי אז את משה בטיוּליו. המקומות שעברנו (בשטח ערבי) היו נהירים לו למאוד. הוא כבר עבר בהם פעמים רבּות. דבר זה ניכר לא רק מהבטחון בו נהג ללכת בשבילים בין הרים, אלא גם בפגישות שלו עם אנשי הכפרים הערביים שעברנו בהם שרבּים מהם הכירו אותו וקיבלוהו בידידות רבה למרוֹת היחסים שהיו אז מתוחים מאוד בין יהודים לערבים. אולם ההתלהבות שלו מהנוף שהתגלה לפנינו מדי פעם מחדש בעברנו ממקום למקום היתה כאילו הוא רואה אותו בפעם הראשונה. ראינו כי יותר מאשר הצורך להסביר לנו כל פינה, יש לו צורך נפשי להביע את רגשי התפעלותו הוא מכל מראה במרחביה באדמת ארץ-ישראל. התפעלות זו לא פגה מטיול לטיול. הנוף הארץ-ישראלי מעולם לא נתיישן לו, הוא לא ידע טיול של שיגרה, והדביק את כולנו בתחושת היופי והשגב של מרחבי ההרים, חילופי הגוונים באופק והערפילים הנישאים למרחוק.

משה העמיד לנו תלמידים הרבה. כל בנינו הבוגרים מאז קיום המשק, תלמידי בית-הספר המשותף בכיתות הגבוהות – כולם למדו תורה מפיו. אבל לא רק תורה. הם ספגו מרוחו את אהבת המולדת. הוא אשר נתן דחיפה לרבים לרצות לדעת את הארץ, להמשיך ללמוד אותה ולהידבק בה. הוא הנחיל את התשוקה לטיולים ולסיורים נועזים בארץ זו שלנו הקטנה, אבל מרוּבת המסתרים, ארץ העמקים וההרים, הגיאָיוֹת והגבעות למכביר, אשר עדיין הסתום מרוּבה בה למדי.

אבדן משה איננו רק אבדן מורה דגול, גדול במקצועותיו, הרי זה כאילו ניטל הרבה מרוח החיים של בית-הספר, מהחיוּניוּת שלו. אכן לא בבת-אחת נעקר האיש. כאשר נתגלתה מחלתו היה הדבר לפלא בעיניו הוא ובעיני כולנו. הייתכן? משה, הראשון לטפס ולעלות הרים, הוא ומחלת לב? והוא לא רצה להיכנע. אולם ככל שלא רצה להיכנע ו“בעט” במחלתו – “השכילה” המחלה להכניע אותו צעד אחר צעד.

והוא איננו ואין לו תמורה.


תל-יוסף אליעזר.


 

משה כרמי ז"ל    🔗

קשה להשלים כי משה, ששפע מרץ, רעננוּת ושמחת-חיים איננו עוד, ולא נראה עוד את פניו, ולא נשמע את הערותיו השופעות ידיעות, את צחוקו הבריא, האוֹפּטימי בישיבות אגודתנו, איגוד המורים לטבע, בטיולים בארץ ובכל פגישה אתוֹ.

משה היה בעל השׂכּלה רבּה ומגוּונת מאוד: לשון, ספרות, תנ"ך, מוסיקה, טבע וידיעת המולדת – ובכולם העמיק לשרשים, וכולם שוּלבוּ בנשמתוֹ להרמוניה שוֹבה לבבוֹת; ועל פני כולם ריחפה אהבתו העמוקה לעם, לארץ, לצורת החיים החדשה בקיבוץ, אשר דבק בה, ולדור הצעיר הצומח מתוכה לחיים חדשים.

משה ידע את הארץ כאשר יודעים אותה מעטים, יחידים ממש – את כולה, על כל צורותיה והרכב אדמתה, על סלעיה ועפרה ועל כל הצומח והחי הממלא אותה, על כל צורות ישובה, אוכלוסיה, חייהם ומנהגיהם – ידיעה עמוקה ושרשית, מעורה בלשון וביצירות התרבות והאמנות.

ציבור מורי הטבע והמולדת נתייתם. נעקר מתוכו אחד מעמודי התווך, אשר הארץ וטבעה התמזגו בו מזיגה שלמה. הבה נקים יד למשה, נלקט ונאסוף את כל פניני מחשבתו והגוּת רוחוֹ בענייני טבע ולשון, אשר פיזר ביד רחבה, כי ברכה רבּה צפוּנה בהם למורים ולתלמידים גם יחד.

חלום חייו של משה באחרונה היה חקר האדם הקדמון בארץ. הוא ביקש לספר את התפתחותה של הארץ למן בוֹא איש המערות הקדמוֹן לשכּוֹן בה, והתחיל לכתוב זאת בספר, בו רצה להקנות לנוער בדרך סיפורית את ידיעת הארץ וטבעה ולנטוע בלבו אהבה אליה, אך לא זכה לסיים ספרו זה.

רב פנים ורב פעלים היה משה ואת עבודתו עשה בצנעה. השכּלתו הרב-גוֹנית, ההשראָה האמנוּתית, כשרון המעשה שלו בהוראה – מעטים כמוהו מורים למופת – כל אלה מילאו את לבּו, והוא חי בהם. תקומת המדינה הוסיפה צלילי זוהר נפלאים להמיית נפשו, אך בשנות חייו האחרונות התקדרו שמיו הבהירים. ריב האחים בארץ, אשר הגיע גם לתוך תוכו של קיבוצו ופילג לבות אחים ועבר כחתך מַמאיר גם בתוך בתי-אב רבּים, השבּית את כל חדוות חייו. ומשה, אשר ספג אל קרבו את כל אוצרות היופי של המולדת האהובה אומר באחד ממכתביו האחרונים: “כל אוצרות היופי נוהרים אל לבּי מכל פינה ומכל עבר… חרש נעצבתי אל לבּי – – – ערירי אני עם כל רכושי”.

– – – אזכור את סיורנו בחוּלה. הוא היה הרוח החיה במסע, כשהגענו לפי הירדן היה משה הראשון אשר קפץ מן הסירה והחל מבקיע לו דרך בתוך סבך הגומא. רבּים כשלו בדרך, אך הוא הלך בראש ומשך אחריו את עופר בנו, חובב טבע כאביו. וכשקרבנו אל הביצה, מקום שם צווחו וקירקרו סנוניות הים, היה משה בין הראשונים אשר קפצו מן הסירה והלכו אחר המדריך כשהוא שוקע עד לצוארו בבוץ. רבים חזרו על עקבותיהם, אך משה המשיך דרכו, אף כי הרגיש מיחושים קשים. והוא הגיע אל המטרה והסתכל ונהנה מן הקינים והגוזלים אשר ראה בביצה.

היה זה מחזה מלבּב לראותו מתאר רטט של ציפור, תנועות של זוחל, שרץ או עוף לפרטי-פרטיהן, וכולו רוגש וצוהל, בבחינת “כל עצמותי תאמרנה”.

בטיולים היה מהלך בצעדים בטוחים ובאון ועל חזהו מתנדנדת הזכוכית המגדלת. הוא היה כה זריז וכה עֵר עד כי בקושי יכלו להשיג אותו מיטיבי צעד מבין הצעירים ממנו. הוא נוטל לידו כל אבן וכל רגב, מקרב את המגדלת, סוקר ובודק את החומר, מגדיר, משווה ומסתמך לפרקים על פסוק מן המקרא.

פעם באחד הקורסים להשתלמות בטבע, הירצה משה בענייני לשון, ונושא עיוּני וכבד זה נהפך בפי משה לפרק שירה והחברים הקשיבו בענין רב לדבריו שנאמרו לא רק בידיעה עמוקה של הנושא, כי אם גם בחום ובלהט-נעורים.

תלמידים רבים העמיד משה בביקורי לפני זמן קצר בניו-יורק נפגשתי עם אחד מהם. וכששאלתיו לשלום משה, סיפר לי בשברון לב על מחלתו הקשה של רבּוֹ. שוחחנו על הידיד היקר, מספרים וחוזרים ונזכּרים בפרטים מלבּבים מפגישותינו אתו ומתפללים בלבנו לשלומו, ובשובי ארצה והנה משה איננו.

אברהם שלמון


 

מורה ומחנך    🔗

התורה אשר היקנה לתלמידיו לא היתה שינון ספרים, כי אם יצירת קשר חי ביניהם ובין הארץ, הוא רצה למזג את נשמת החי והצומח בארץ עם נשמתם של תלמידיו, בבחינת – הארץ וישראל חד הם.

ילד כי פיגר בשעת הטיוּל, כי תקפוֹ פחד ההעפּלה על הגלבוע, עורר בו במשה חשש שמא יישאר בו רגש נחיתוּת כלפי חבריו הגיבורים שהעפּילוּ. משה חוזר יחידי ומנסה לשכנע את הילד ולהפיג את פחדו וכשאינו מועיל, הוא מעלה אותו שלא ברצונו. הילד מתרגל, סר פחדו והוא מצטרף לחבורת המטיילים להנאָתו, המקרה נחרת בלב הילד, וכעבור זמן הוא יודע להעריכו נכונה.

תמיד מצאנו את משה וחניכיו בפיתוליהם של שבילי הארץ – בהריה ועמקיה, בצפון ובנגב. בדרכו נפח רוח חיים בכל אבן, בכל שריד מן העבר.

מי שזכה להשתתף בטיולי הטבע של משה או בטיול במקומות היסטוריים, או מי שזכה לשמוע את שיעוריו בתנ"ך ובדקדוקה של השפה העברית – זכה לחזות משורר בשעת התעוררות חסד עליון.

דרכו בחינוך נבעה משאיפתו לשלמות. ראה לחָשוּב לפתח את כשרונותיהם ותכונותיהם של התלמידים לפי נטיותיהם הם ולא לפי נטיותיהם של ההורים, ובזה התנקש לא פעם בהורים. לדעתו יש לשלוח את התלמיד לבית-ספר מקצועי, אם הוא מביע את רצונו לכך, לפני סיימו את בית-הספר. לבסוף ניצחה הדעה הזאת ונעשתה לנחלת הרבּים.

העבודה היא חיינו!

כלפי משה האימרה הזאת היא כל האמת.

עבודה מתמדת ללא ליאוּת, מעולם לא ראינוהו יושב באפס מעשה, גם בישיבות וגם באסיפות היה הוא עוסק במשהו: בתיקון מחברות, גרבים וכו', ובלבד לא להוציא את זמנו לבטלה. גם בערבים ושבתות לא ראינוהו יושב סתם ונח.

ובהגנה כמו בעבודה, זכורני במאורעות 1929 כששיטת ההגנה שלנו היתה להתבצר בתוך הנקודה, היה משה מהלך יחידי בלילות מעין-חרוד תחתי לקוּמי, ושימש קשר חי בין שני הישובים. אינני יודע אם עשה זאת מחוסר פחד, אולם אפשר לקבוע שהפחד לא מנע ממנו לעשות את החשוב להגנתנו.

כדאי להזכיר את הנכונות והפשטוּת שלו לקבל ולמלא פקודות: עם ראשית מלחמת השיחרור, כששיטות ההגנה השתנו בהרבה היו צעירי-תלמידיו מדריכים אותו, את הותיק, בהגנה, בשימוש בנשק ותרגילי שדה; וזכורני שאמר לי באחד מרגעי ההפסקה: – נעים לי מאוד להיות תלמיד לתלמידי.

י. אלברטון


 

משה    🔗

בזכרוננו חג יובלו החמישים… שפע של דברי תהילה… זקנים וצעירים ראו חובה להביע תודה, לברך ולעודד… וחתן היובל? האם מצא סיפוק בתוצאות מפעל חייו? האם זכה לשמחת אמת פנימית? הנה היה איש, אשר נתן למען דורנו החדש את עשרו הרוחני, את מאמציו הגדולים, את להט נפשו, את כל אשר לו, האם הושגה מטרתו?

חלפו שנים רבות מאז קשר המורה את גורל חייו עם הקבוצה למען תחיית העם. הוא חינך לעבודה, לפשטות, לאהבת הטבע, לריעוּת, לאהבת הלשון… הלבבות הצעירים של בנינו שתו ורווּ מהמעין “משה כרמי”.

האור הנאצל מנפשו לנפשם ובבוא יום פקודה, זכה המורה לראות את חניכיו בתפארתם: קשורים באלפי נימים למולדת, לוחמים אמיצים לשיחרורה. שעה גדולה… חוויות בלתי נשכחות… רגעי אושר רב… אולם מה רבים נפתולי החברה מחוץ לשעת ההתלהבות הגדולה, בחיי יום יום האפורים של בנין המשק והקבוצה! מעינו החדה של משה לא נעלמו הכשלונות. ראה ראה את החלשת המתח של תנועת העבודה בארץ ולדאבונו נוכח שהירידה לא פסחה גם עלינו. הוא ראה את השטחיות המשתלטת, את אהבת המותרות הכובשת את הלבבות, את הבריחה מהחקלאות, את ה“צרות” האירגוניות. על ערש הדוי היו הרהורים עצובים מציפים את לבו. רצה הגורל, שדווקא בתקופת מחלתו הקשה, נתחולל לעיניו היסוד הגדול של הקבוצה – החברוּת. קשה היה להרגיע נפש המורה החולה, בשעה שחיפשׂ אויר לגוף ולנפש גם יחד… המוות שׂם קץ ללבטיו, אך החברה, שהתחממה לאורו, תחפש דרכיה. היא תשוב אל חברוּת האמת ואל ערכי הקבוצה הראשונים, אל צוואתוֹ של משה כרמי.

יהושע בן-צבי


 

משה איננו    🔗

משה כרמי, זה האיש התקיף והעז, בעל היד החזקה והדבּר הנמרץ, הדמות הבולטת והחזקה ביותר בבית-ספרנו, נקפד ופתיל חייו דעך.

ושנות לימודי בביה"ס צפות ועולות בדמיוני – ומשה במרכז הווייתי, אם כי לא הוא היה המורה והמחנך של כיתתי. כוחו ורצונו העז, ישרו ללא פשרות, מלחמתו על דרכו בחינוך, אהבתו ללא גבול לארץ, לעולם החי, הצומח והדומם בה, לשכבות אבני מחצבתה ולרשת ישוביה – אלה חרתו בלבי ובלב כל חניכיו את הרושם החריף והעמוק של ישוּתוֹ.

ידענוהו תמיד כלוחם בכל רפיון ואדישות. עינוֹ היתה פקוּחה על כל התרשלות או חוסר תשומת-לב – במיוחד בזמן שיעוריו, בחיצי פיו השנוּנים היה מחזיר אותך מיד למקום שאתה עומד בו; אך היו שעות של אושר במחיצתו – אלו שעות הטיול בשדה ובהר. היינו מעפילים לפסגתו של הר והוא – זוהר שפוך על פניו ובידו קורע לנו חלונות ארץ, מצביע וקורא שמות רכסי ההרים, כפרי הערבים, המיצרים והעמקים, הגיאיות והערוצים, והכּל מואר באור תולדות היהודים ומלחמותיהם במשך כל הדורות. ילד מביא לו צמח יקר המציאות או מאובן מתקופות קדומות, או שלפתע הוא עוצר את המסע, מהסה בקול צו תקיף את החבריה, מאזין ומכריז: “שמעתי את קול הירגזי. שימו לב – זהו קולו!”

אותה שעה ראית בחיוּכוֹ את כל הטוב שבו, את אהבתו הגדולה לטבע, לחי ולבני האדם.

כושרם הרב של בני עין-חרוד בשעת מסע, ידיעתם את שבילי המולדת, התבלטותם בתכונות האלה בפלמ“ח ובצה”ל, הם אולי שכרו הרב ביותר של משה מכל עמלו. תמיד ידענו וזכרנו שמשה הוא הוא אשר הביאנו לכך.


זכורני יחסו לערבים, באיזה יחס של כבוד היה נוהג כלפיהם, והכריח אף אותנו לראותם בני אדם שווים לנו בכל, וכן ידע לתבוע מהם יחס של כבוד מצדם אליו. ואכן רחשו אליו כבוד רב. בכל כפר ערבי שעברנו נמצאו למשה ידידים שרכשם במסעותיו הרבּים ותמיד קיבלונו בסבר פנים יפות ובחיבה גלוּיה. במיוחד היה רוכש את לבם בשפתם השגורה בפיו וידיעתו הרבה את הנוף בו הם חיים.

זכורני – פעם חלה מורה כיתתנו ומשה בא להחליפו בשיעורים. משה בחר בתנ“ך, פתח את ספר יואל והתחיל קורא לפנינו. הילדים כאילו נצמדו ורותקו למקומותיהם ושתו דבריו בצמא, חדרנו ממש לתוך הוויית חייו של הנביא, למשא נאומיו; חשנו את גילגולי הארבה, הגזם והילק העולם על הארץ לכלותה. חיינו יחד עם משה במחיצתו של יואל ובני דורו, את מאבקם ומלחמת קיומם בהוויה החקלאית של הארץ בימים הקדומים. שיעורי התנ”ך האלה נשמרו בזכרוני – הפרק הנהדר ביותר שלמדתי במשך כל השנים בספר-הספרים.


דמותו של משה תשאר חרותה בזכרוננו כשילקוט הגב הגרמני העצום רכוב על גבו, כובעו רחב השוליים מופשל קמעה מעל המצח; בידו האחת צמח או פרח, רגב סלע או מאובן ובידו השניה המעדר הצבאי המפורסם. דמות זו תאיר את ימי הילדוּת ואת שנות בית-הספר, היא תתבלט בשוני שבּה ובחיוּתה הרבה. בתקופתנו – תקופת הציניות ומלחמת איש בחברו – תזכיר לנו את מוצאנו, תנחמנו ותביאנו אל הדרך הישרה בּה נלך לקראת חיים יפים וטובים יותר.

יהי זכרו ברוך!


ניר ד


 

משה המורה    🔗

משה כרמי המורה והמחנך איננו! איש הטבע, שהיה קשור לארץ ולנוֹפה בכל נימי נפשו, הכיר את הארץ וכל אשר בה – את החי והצומח, את אבניה ונוֹפה, העמיק לחדור לכל מסתוריה.

כל ימיו ניסה משה להחדיר בנוּ – חניכיו הצעירים וגם למבוגרים את האהבה לארץ ולטבע. לפעמים נדמה היה שהוא קצת מגזים בשטח זה, אולם הודות לאהבתו העמוקה הצליח להחדירה גם ללב הזוּלת.

בכל אשר אפנה מלווה אותי הרגשת יתמוּת. אני נזכר בו עשרות פעמים ביום, כל צמח וכל צפור מזכירים את משה. ולמי אפנה בשאלה? ומי ישמח לקראת כל גילוי חדש, לכל צמח חדש? ומי ילבּה בלב כולנו את יקוד האהבה לארץ ולטבע. התייתמנו כולנו וכבדה האבידה.

נזכר אני בטיוליו הארוכים והקצרים בשבילי הארץ. הוא לא ידע ליאוּת, תמיד רצה לראות ולהראות לאחרים כל דבר מעניין, והכל רצה לראות במו עיניו.

היה מלא חיים ומרץ, לא סבל רשלנות, מאוד הכאיב לו היחס הקל של הילדים להסברותיו שניתנו מתוך להט והאהבה עמוקה ובמסירוּת רבה, אולם משה לא אמר נוֹאָש. הוא הרגיש שהחיים קצרים ויש להספיק וצריך להזדרז.

נזכר אני בשיעורי הטבע של משה בהגדרת צמחים. הוא הכיר מאות מיני צמחים לכל פרטיהם. כל גוון חדש עורר בו התפעלות, כל צורה בלתי רגילה עוררה ענין רב, והצפרים? הוא הכיר כל צפור לא רק בשמה, הוא ידע את פרטי חייה ותכונותיה.

ותמונות עולות לפני משנים עברו, איך היינו קמים בהשפעתו של משה לפני עלות השחר, להקשיב לשירת העפרוני בשדה, או שהיינו מסתתרים ע"י חוף הנחל בסוּף לעקוב אחרי שירתה של צפור חדשה לא מוכרת. זוכר אני את שמחתו של משה כאשר גילינו בחורשת עין-חרוד את הזמיר הקטן.

אחד מחלומותיו של משה היה להקים בעין-חרוד גן צמחי בר – עצים, שיחים ופרחים הגדלים בארץ למשפחותיהם ומיניהם, כמו כן לגדל את חיות הבר והצפרים. בכדי לאַפשר לכל אדם, ילד ובוגר להכיר את צמחי הארץ ואת החי בה. אולם לצערנו חלומו זה התגשם רק בחלקו – האוסף בבית שטורמן. פינה חיה, גן צומח, עדיין לא קמו. ואולי יזכה משה שחלום חייו זה יתגשם אחרי מותו.

תלמידו עמנואל


 

משה!    🔗

עד כמה הענקת לי ולעוד רבּים מתלמידיך – זאת ילאה עטי מספר. מעט מזה הזדמן לי פעם להגיד לך בחייך, ועתה אנסה לספר גם לחברים.

משה לימדנוּ את כל המקצועות ונוסף לזה נגינה, שירה, טיולים. אינני יודעת מה משה לא לימד ומתי לא לימד. זוכרת אני תמונה כזאת:

בשעת הרחצה, הילדים המנגנים מתאמנים בכינור, ומשה מנצל את הזמן מתקלח מאחורי הוילון ובאותה שעה גם מקשיב למנגנים ומעיר הערותיו.

ובטיולים למדנו לא רק ידיעת המולדת, הרבה למעלה מזה, למדנו לאהוב אותה, לראות זריחה ושקיעה יפה, להנות מעץ בודד יפה ולא לזרוק על ידו קליפות. ומי לימד אותנו ללכת בשקט ולהקשיב לציוץ הצפרים ולזהותן לפי ציוצן? במצאנו צמח מיוחד או אבן יפה היינו מטמינים אותם על מנת להראות למשה ולא רק כדי לדעת את שם הצמח או מאיזו תקופה האבן, כי ידענו שלא רק את התשובה המדעית נקבל ממנו, אלא שגם משה יתפעל יחד אתנו וישמח על נפלאות הטבע ויופיו.

בטיולים למדנו ללכת בחום, להתגבר ולא לשתות מים ולהשאיר מעט מים, שמא יזדקקו להם המתעלפים. ובהגיענו למים – לא: “אני הזמנתי ראשון”, אלא לתת קודם לשתות לחבר העייף והחלש ממך. משה היה תמיד האחרון בשתיית מים וזה נחרת עמוק.

משה אהב את החיים ומסר גם לנו את האהבה הזאת. זכורתני: היתה צריכה להיות חזרת מקהלה. החברים אמרו שבאותו ערב לא כדאי לשיר, כי המשק שרוי עדיין באֵבל, אך משה התנגד לזאת, הוא אמר שבשירת מקהלה אין דווקא ביטוי של שמחה. אנו שרנו “אנו כחציר ימיו”. הוא הביע את רצונו שביום מותו תשרנה כל המקהלות, והנה כאילו נבואה נצנצה בו: ביום מותו שרוּ מקהלות הזמריה.

משה היה מחנך בכל נשמתו. בטיול אחד נשארנו, אני עם חנה’לה, אחרונות ומשה היה המאסף. היינו לבדנו על הכביש לפנות ערב. והנה שני נערים בדוים חוסמים בעדנו את הכביש ומנופפים עלינו במקלותיהם הכבדים. היינו בכל רע ולא ידענו מה לעשות. התחלנו לצעוק: משה, משה! הוא היה במרחק מה, האמנו שבבואו הכל יסתדר. ואמנם כששמעו הנערים את צעקתנו מיהרו לברוח. משה רץ אחריהם לעבר אוהלי הבדוים השיגם, החזיק בידיהם, כאילו הוא מחזיק אחד מתלמידיו ושאל אותם: איה אמא ואבא שלכם? מיד התאספו הרבה בדוים והיו מוכנים להסתער על משה, אך הוא בבטחון שלו הרגיע אותם ובטון של מחנך אמר להם, שקודם כל עליו לדבר עם אמא ואבא של הילדים ולספר להם איזה בנים הם מגדלים. והנה באו האם והאב נרגזים ומוכנים לדקור אותו בפראות, אבל משה לא הרפה מידי הילדים והוכיח להורים איזה בנים הם מגדלים: – “הלא שודדים הם ולא אנשים הגונים יגדלו לכם”. והבדוים הפראים הרגישו שמחנך גדול בגבולם. הודו לו, נפלו לרגליו, ביקשו סליחה ונפרדו כידידים.

עוד הרבה הרבה יש לספּר על משה. אספּר לבני בעל פה, במקום סיפורים מן הספר, אספּר להם על משה וכך נזכור אותו תמיד.

רינה שץ


 

היה איש    🔗

“היה איש וראו איננו עוד, ושירת חייו באמצע נפסקה”


משה איננו. הסתלק אדם דגוּל, האדם שהפשטות היתה חייו, אשר לא רבּים כמוהו. והנה לעינינו משה, בחולצתו, בחגורתו וכובעוֹ, בידו הצמח, אם פרח אם קוץ, – הנה הוא נכנס לכיתה, ושׂער השׂיבה המתולתל מתנוצץ. ושיעוריו בדקדוק העברי שכה אהב… והנהו בחצר בית-הספר או בחצר המשק. לבו נוֹקפוֹ על כל שבר כלי, על כל חפץ בעל ערך המתגולל בחוץ, והוא מעיר, תובע ומתחנן לפני הילדים: “הלא זה רכוש המשק, שימרו עליו, איספוּהוּ”. ובטיול – המגדיר והתנ"ך בילקוטו והמפּה בכיסוֹ.

כמה אהב את שבילי הארץ ושדותיה. אלה היו חייו! כל אבן, כל צמח הכיר, ועל כל מקום ידע לספּר מאוצרו הרב. היה כמעין המתגבר, ובנו – בתלמידיו – רצה להחדיר רוח זו, את אהבת המולדת, אם כי לא תמיד ידענו להעריך זאת. ורק כעת נרגיש את האבידה, ומצטערים על שלא ידענו לנצל את כל הידיעות האלו, את האנציקלופדיה החיה שהתהלכה בתוכנו.

וגדולה מכל היתה שירתו… וכה חבל על שירתו זו שבאמצע נפסקה… לא נזכרה עוד לשיעורי הזימרה המפעמים. לא יהיה עוד מי שינצח ויארגן את שירי הטכס בבית-ספרנו, וצר מאוד, כי גם בזה לא תמיד היינו בסדר, ועכשיו, לאחר שאבד לנו האוצר הגדול הזה, מה נאמר, במה ננחם את עצמו? מה שאבד לנו לא נוכל עוד להשיב אלינו, מה שלא ידענו לקבל ממנו – לא נזכה לקבל. כי הוא ידע לתת לנו דברים וידיעות רבות, ואנו לא ידענו להעריך כל זאת.

יישאר זכרו של משה כסמל המקוֹריוּת והפשטוּת, אהבת הטבע והמולדת, ודור לדור יספּר את אגדתו הנפלאה.

אנו תלמידיו ומוֹקירי זכרוֹ נישא את שמו ותורתו בגאוה ובכבוד לעד.

יהי זכרוֹ בּרוּך!

תלמידיו מתל-יוסף


 

“ימי משה כּרמי”    🔗

כל אדם נושא בלבו פינה חמה, יקרה של זכרונות ילדוּת – זכרונות המציפים אותו פעמים בגל חמימות. מיטב זכרונות ילדוּת שלנו – הלא הם “ימי משה כּרמי”.

– – קירות גבוהים של צריף, עמוסים אספי אבנים, מאובנים, עצמות, קיני צפרים וטורי שקיקים מלאים גרעיני חיטים ושעורים ומסומנים בקפדנות. על הקיר ממוּל – תלויות מקלעות של מיני הדגנים. האצטבאות עמוסות ספרים כרסתניים וכרכי Brehm המכובדים משלימים את התמונה של כיתת משה ו“חדרי האוסף”. בפינת צריף אחרת עומד ההרמוניום… בחלון נשקפות “גינת הבר” ו“גינת הנסיונות”.

כאן קוטב, מרכז, שאליו קשורים באלפי נימים חיי חברת ילדים שלמה.

אותם טיולים של הילדים בעקבות משה. האם לימדנו בהם רק טבע ומולדת? איך החדיר בנו לראשונה רצון לייפּוֹת את הארץ, לדאוג לנקיונה. ואוי לזורק קליפה או משאיר אות-לכלוך מאחוריו. בטיולים החדיר בנו את הכבוד והדאגה לחפץ; האחריות – למכשיר, או גם לסודר פשוט “סתם” ותרמיל המכבידים על נושאיהם.

והנה שיעורי הזימרה סביב הפסנתר האחד בחדר-האוכל. מנגד – הלוח. יד זריזה משכילה לשרטט (בלי סרגל!) שורות ישרות להפליא! רק רגע, וכבר חרוז הלוח אותו “כתב תוים” העגולי, הברור וכה יפה של משה. ולעומתו – מה עילג הכתב במחברות התוים שלנו על השולחנות! מחברות בכתב מאומץ, ילדותי, פותחות במפתח “סוֹל” מעוקם ודפיהן מלאים שירים. שיר שיר וזכרונותיו, בם ליווה משה ושיקף כל מאורע בהווי חברתנו: “מי דילל את התירס”, “אסוּמיינה”, “כך אוכלות הפרגניות”, “הידד, הנה החופש”, “הוי מי זאת האורחת”, “הריעו לאלף הספר” ול“חד גדיא” – מי תינוק בעין-חרוד ולא ידעם? ועד – “הידעו הדמעות מי שפכן”…

מי מאתנו לא יזכור את ההיכּרוּת הראשונה עם מוצארט, היידן, מנדלסון והסימפוניה החמישית של בטהובן?

ושיעורי התנ"ך הנפלאים במלכים ונביאים המוּארים באור ריאליסטי, מוּחשי – דומה קמה בפיו של משה תקופה עתיקה ולבשה מושגינו אנו. ריאליזם, אך מה עז דוֹפק השירה בהם!

לעתים, משהיה חי משה ומחייה את דבריו של עמוס או יחזקאל, דומה וגם הוא אחד הנביאים: כמוהם דורש לחיי פשטות, כמוהם חדוּר להט והתלהבות ללא גבול לעיקריו, כמוהם יודע להדביק את תלמידיו בהתלהבות של “משוגעים לדבר” – וכמוהם שוצף וקוצף על כל עוול, ומצליף בשוט לשונו על כל אשר יעוות דין ויחרוג מעיקריו אשר לנגד עיניו תמיד.

מי מאיתנו לא אהב את גיבוריהם של שלום-עליכם, מנדלי, ביאליק או סיפורי אגדה כשנקראו בפיו של משה? מי מאתנו אינו זוכר את ההכתבות וההשוואות הפילולוגיות – ה“הסברות” המפורסמות של משה המתירות כל קושי וסבך בשפה?

הניתן למנות ולמדוד מה רבּה ידו של משה בעיצוב יסודות האופי, התרבּות וההווי של רבּים רבּים מבנינו? הן התרבות העמוקה שפיזר משה על כל סביביו, עומק חדירתו לדברים, ואוצרות נסיונו וידיעותיו ללא ספוֹר – לא רק נחלת משפחתו בלבד היו – הן עליהם אמוּנים כולנו מקטנוּת. הן לכולנו היה משה חלון ראשון להציץ החוצה להיפגע, לכולנו – אב בונה רבות מאבני היסוד של תרבותנו. לא היה משה מן הצוברים ואינם מוסרים – תמיד היו אוצרותיו הרבּים נחלת הכּל, וכל דכפין – ייתי ויטול – כל דצריך ייתי וידבק. ואנו דבקנו.

כאן, במוזיאונים והיכלי התרבות למיניהם, בהיפגשי לראשונה פנים אל פנים עם מוצגים, חוקים ותופעות שאת שמעם רק שמעתי עד הנה – ניתן לי להבין ביתר בהירות, איזה בסיס רחב, איזו קירבה בלתי אמצעית לעולמות הטבע והמוסיקה ספגתי אני, בין כל בני עין-חרוד, ממשה. עם כל מוצג ומוצג נעוֹרים סיפורים והסברות וניצבים בזכרון בלשונו העסיסית המיוחדת של משה. ומשונה עד מה גדול כוחם: הן מאז עברו כבר שנים הרבה. מאז ספגתי תורה ממקורות אחרים, אך הסברות ותיאורים אלו מצלצלים באזני כאילו אתמול נאמרו. ויש מהם שאתה זוכר באיזה משיעורי הטבע, אֶפּידיוֹסקוֹפּ או מוסיקה נאמרו.

ואני, זיכּני המזל ויכולתי, כמורה, לשאוב מבּאֵרוֹ של משה שנית. בשנה האחרונה, בהיכנסי להוראה בביה"ס, היה נכנס לשיעורי. אני פחדתי מביקוריו, כי ידעתי את חדוּת עינוֹ ואת שבט ביקורתו, ביחוד כלפּי – תלמידתוֹ. אך לעומת זאת, מה שמחתי לנצל כל שיעור פנוי שלי ולבקר בשיעוריו. ושוב תמהתי אותה תמיהה מאז ילדוּתי. משה – אשר ידע להבין את שפת הצפרים, כל חי ודומם וגרמי השמים, ואשר ידו רב לו בחכמה ובשירה – משה העשיר ורב האוצרות – כיצד הספיק לאגוֹר כה הרבה?

משה איננו. ואל מי עוד נלך, אנו, פרחי המורים, ללמוד את הסוד הגדול, כיצד מלכּדים טבע, אהבת מולד, לימוד שפה, קריאת סיפור ותנ"ך ליריעה אחת גדולה אשר בה פשטות מוחשית ורוח שירה כאחד?

כיצד להרביץ תורה אשר תחדור ל“חדרי-בטן” תלמידיך ותסחוף אותך ואותם כאחד?

אראלה


 

מופלא ויחיד במינו    🔗

שנים הרבה עברו מאז סיימתי את לימודי בבית-הספר. על משה אני יכול עתה לדבּר מתוך פּרספּקטיבה. בעצם, כבר היתה הפּרספּקטיבה הזאת בעוד משה בחיים. היום-יומי, החולף, הרגעי שביחסים עמו – שקע מזמן ואת חשבוננו הכולל, חשבון חיינו עם משה, אפשר כבר לעשות. יתר-על-כן, לא רק שאני יכול לעשות חשבון זה, אלא שאני מוכרח לעשותו.

כי מאז נסתלק משה, אני חושב בו מדי ערב וחוזר ומסכּם חשבוני עמו.

יש נעורים לאדם. ויש נעורים לישוב, לאידיאל, ולצוּרת-חיים.

כאשר הגעתי, באותם ימים רחוקים, לעין-חרוד, הייתי האחרון בין האחים הצעירים של חברי עין-חרוד. ואני, אמנם הייתי חניך בית-ספר עברי בגולה, אבל ללא כל ידיעות אֶלמנטריות בטבע ובידיעת-הארץ. וקשה היה בבת-אחת להתחיל “לטייל” עם משה ותלמידיו בהיכלי הטבע, החי והדומם, הפרחים והצפרים. המעבר מבית-ספר עברי בחו"ל – על המושגים ועל היחסים ששׂררו בו בין מורים לתלמידים – לבית-הספר ולחברת-הילדים בעין-חרוד, חברת-ילדים במלוא מובן המלה, כאשר חלמנו – לא היה קל. וכאן פגשתי במשה ושפרוני. היתה איזו מזיגה נפלאה בין שניהם. משה היה מלמד תמיד, בכל מקום. הייתי אומר, כי היתה בו כעין התפרקוּת וקרינה אקטיבית מַתמדת,. בשטחי חיים רבּים ומגוּונים. לא אנסה לתאר את שיעורי הטבע שלו, כי למעלה מכוחי הוא. יהיה בדברי רק הד קלוּש מחוויה זו שהעניק לנו משה בשיעוריו: זו העירוּת והחיוּניוּת, זה אופן המסירה המיוחד של משה! הוא היה יחיד במינוֹ.

כבר למעלה מעשרים שנה עברו מאז טעמתי משיעוריו של משה – וטעמם אתי, כאילו רק אתמול ישבתי על ספסל הלימודים לפניו.

לא רק בשיעורי הטבע היה משה אמן ומשורר ראשוני, רב-גוני. אני זוכר איך היה עולה ומעלה אותנו בשטחי חיים, אשר, לכאורה, לא היו מ“מקצועו”.

אני זוכר איך קרא לפנינו, בחורשת הקזוארינות ע"י המעין את “שירת היאותה” ללוֹנגפלוֹ, בתרגומו של ש. טשרניחובסקי. ובשבתות בבוקר, בצריף-הילדים הארוך, כשאנו יושבים על הריצפה והוא יושב על שרפרף לפנינו, היה קורא באָזנינו את “דוֹן קישוֹט” בתרגומו של בּיאליק. בערבים, לאור מנורת-נפט, אנו שומעים את “ספיח” של ביאליק. וסיפורים של שלום-עליכם הוא קורא לפנינו בביטויוֹ הברור, קורא, וגם משחק קצת תוך כדי קריאה, מציג ומַמחיש בקולו ובתנועותיו את דרך דיבּוּרם של גיבּוֹרי הסיפּוּר.

אני זוכר גם סתם יום-חול, אחרי הצהריים, אשר היה משום-מה פנוי, ומשה קורא לפנינו את שירו של טשרניחובסקי “ברוּך ממַגנצה”, וכוּלנו נרגשים עד דמעות.

ולב מי מאתנו לא נרעד, כאשר משה היה מלמד את פרשת שאול ודויד. זה שאול, מלך ראשון לישראל, “משכמו ומעלה”, שנלקח מאחרי הצאן. זו הדמוּת הטראגית והנאדרה. ודויד, “נעים זמירות ישראל” העומד בחטאוֹ לפני הנביא הרועם: אתה האיש! והדברים העתיקים קרמו עור ובשר וחיו והרעידו. והיה בכך משום פתח ויסוד רגשי ושכלי להבנת ההיסטוריה הקדומה שלנו, עת ישב עמנו על אדמתו ועד לאחר חורבן הבית השני והלאה מזה.

עתה מוּתר לי לגלוֹת, כי עבר זמן הרבה מאותם הימים ואיש לא ינוּד לי על כך. לאחר שעברתי את חבלי ההסתגלוּת הראשונים, ליוותה אותי זמן רב מחשבה-כמיהה: למוּת ולהיוולד מחדש בעין-חרוד ולהיות תלמידו של משה וללמוד מפיו במשך 8 שנים, כרגיל, טבע ותנ"ך, וללמוד אצלו לנגן בצ’לו. כי פעם, בדרך מקרה, אמר לי שיביא צ’לו…

וה“פיסהרמוניום” של משה! זה כלי הקסמים בשיעורי הזימרה שלנו. ובלילות-ירח, שעה שהיה משתפך באפילת החדר, ואנו מסתתרים מאחרי החלונות ומקשיבים… אז, הבנתי מדוע נעזרת הכנסיה בכלי זה, העוּגב, בתפילותיה.

והטיולים להכּרת האָרץ – ואתנו יחד הולכים בכל שביל ומכל עבר, הנביאים, השופטים והמלכים – ואתה נוכח לדעת, כי עבר וזכרון היסטורי אינם דבר מופשט, כי לא זרים אנחנו בארץ הזאת. יחד עם זאת – יחס-כבוד לעם-הארץ, לשכן, לערבי, ללא התנשׂאוּת-שוא וללא התבלטות; יחס-כבוד לעובד-האדמה, לעמל וליצירת האדם והטבע. כמה לחם והזהיר על “לא תשחית!”

וכמה אהבה לבעלי-החיים! ובעיקר לאלה העמלים יחד עמנו בשדה ובבית. נזכר אני, כשהייתי חוזר מן השדה, לא אחת הייתי עוצר את העגלה ליד המחצבה ובודק את הריתמה, מתוך חשש שמא אפגוש את משה בשדרת הברושים ולא אימלט מעינו הבודקת…או כשהיינו דוהרים, אחרי יום חרישה בסוֹק ובביסוֹק, מהשדות הרחוקים שע“י תל-יוסף הישנה – כי הן סוף-סוף רק נערים היינו – כשהיינו דוהרים כך הביתה, הרי במרחק-מה משׂדרת הבּרוֹשים היינו רוכבים ב”נחת" מתוך חשש שמא אורב לנו כאן משה, כדי לראות איך חוזרים חניכיו מן השדה. ולא עשינו כך רק כדי לחסוך את “תוכחתו” של משה, אלא היה במעשנו גם רצון לגרום לו “נחת רוח”. כי ידעתי שבאמת הוא נהנה כאשר הריתמה היא במקומה ואינה גורמת שפשוף ופצעי-חינם לבהמה, או שהבהמה אינה מיוּזעת מחמת דהירה לאחר יום תמים של חרישה.

מעטים הם המורים אשר הטביעו כל-כך הרבה מאישיותם ומעצמיותם, משרשיוּתם בליבות תלמידים כל-כך רבּים.

לכתוב על משה שאיננו, הרי זה לספּר על תקופה שלמה של חיינו, של נעורינו; על תקופה שעיצבה את דמותנו. מעטים האנשים, מאלה שמתוּ על פני, שהביאוני לחשבון-נפש כזה; מעטים האנשים, מאלה שהלכו, שלקחו חלק כל-כך גדול בחיי.

אין לסיים במלים השגורות: “נתאַבּל”, “נתנחם”. לא אין להתנחם. הצער נוקב עד התהום על אשר מופלאים ויחידי-סגולה מבני הדור לבּם נשרף ונאכל. והן יכלו לחיות עמנו עוד שנים הרבה מבוּגרים ברוחם, מזוכּכים באור עליון של בינה ורחמים.

איני בוכה בהלוויות; וגם על קברו של משה לא בכירתי. אבל בבית-הספר מקום שם עמד ארונו, כשהתחילו לעבור על פניו הילדים הקטנים, לא התאפקתי ופרצתי בבכי. בכיתי, על כי בני יגדל, וילדינו יגדלו, והם רק על-פי שמועה ידעו, כי היה פעם מורה בבית-הספר ושמו משה…

משה!

הלכת מאתנו ואוותר לבדי. מסביבי חברים רבּים. כולם חולפים, עוברים על פני, גם הקרובים ביותר – רחוקים, רחוקים מאוד. ואני לבדי. אבל דמותך לנגד עיני תמיד. בכל אשר אפנה היא אתי, דבקה היא בי.

עולים בי זכרונות ימי כלולותינו: הדרך נישא על גבעת חול, נשקף אל מרחבי הים הגדול, ושירת הגלים הומה בו. אתה קורא באזני מיצירות מטרלינק ואת “הדיבוק” של אנסקי.

משחר ילדותי נמשכתי לסודי, למיסטי. ברושי הענק, שעטרו את ביתנו, הרעיפו עלי הזיות מן הסודות הגנוזים בם; בשוטטי בדד בהרים ספגתי לקרבי סודות דממתם ובצללי בית הקברות על הכנען מול מרפסת ביתנו חשתי בלילות את מגע הנצח הקר והטמיר. אבל בקראך לפני מן “הדיבוק” צילצלה היצירה באזני כאגדה רחוקה מאוד, גלותית. לא יכולתי לשער אז, כי עלולה אגדה מעין זו ליהפך למציאוּת חיה המלווה אותי יום יום.

עם שחר, בהתעוררי לקול ציוצי הצפרים, ואתה על ידי, שוכב, מקשיב דרוך. לפתע הנך מתעורר בצחוק: – סילסולי העפרוני! קופץ ומסתכל בעד החלון: – הנה גם העפרונית עם אפרוחיה המכורבלים מתחת לכנפיה, גם היא מתמוגגת משירת בחירה. הקשיבי! השומעת את הטרילר של החימריון? מודע הוא לאמא על מקום מחבואו. אני נחפזת לעבודתי ואתה עודך שקוע כולך בזימרת הבוקר של מקהלת הצפרים, מאזין ומבחין בכל צליל בודד של ידידך האהובים.


בלכתי לביה"ס ובידי המגדלת שלך לגלות צפונות הפרחים, ופלאי עולמות חדשים נגלים לעיני, רואה אני את עיניך הזורחות: מה גדולים מעשיך ה', מה רבה חכמת הבריאה. הסתכלי וראי איך תוכנן והוכשר כל אבר למילוי תפקידו!

יש ואני תועה בסבך הגדרת הצמחים, מתחבטת ועמלה לשוא, נעלם ממני שביל המוצא, ומרוב יאוש צונחת אני באמצע הדרך. פתאום חשה אני במגע ידך: – בוֹאי אחרי! ידי מושטה לך. ואתה מובילני בביטחה בנפתולי הסבך ומוציאני למרחב…

בביה"ס אני מוקפת ילדים ובידיהם חיפושיות, זחלים, נחשים, פרפרים. אתה טופח לכל ילד על שכמו, לוקח מידו את צידוֹ, עובר עם “המציאה” מכיתה לכיתה ומספר מתוך שמחת התלהבות על דרך חייו והתרבוּתו של בעל-החיים. והסיפור נשנה וחוזר נשמע מפיך כאילו נאמר בפעם הראשונה. שופע עליצוּת…

לפתע נעלמת, וקול הילדים עולה באָזני: – המכירה הנך את בעה"ח, מה שמו? ואני מגמגמת במבוכה…משה, משה, אייך?

בחדר המורים. שואלת אחת המורות: מה שורש המלה…? – “חכי רגע קט”, אתה ניגש לאוצר גנזיך, מושך בקצה חוטים נעלמים, ולעינינו נמתחות ומתגלגלות שרשרות, שרשרות ארוכות של משפחת מלים, אבני מחצב ממחצבי עתיקות שפתנו, מלקט הנך את האבנים ובכל מלה מגלה פירושיה ושלשלת היוחסין שלה הקדומה מיום היוולדה. ומן האבנים בונה אתה לעינינו מגדלים, ארמונות פאר. כולנו עומדים משתוממים מסביבך והדיבר אין בפינו, ומי ידמה לך ברגעי יצרה אלה?

בגינה מסיירת אני עם הילדים, עוברים אנו מערוגה לערוגה, ואני מספרת להם על הצמחים, משפחותיהם. מתעכבים אנו ליד ערוגת הכּדן הסגול. כולנו מתפעלים: ערוגות פאר. זה הצמח העדין והריחני, קטן הפרחים החבוי בין חגווי הסלעים. בן טיפוחך הוא, משלל טיוליך. במו ידיך הבאתו מסלעי הגלבוע ושתלתו בגינתנו. כולך מתמוגג מרוב נחת: אין להכירו, כמה השתנה וגדל הזערור הזה, פרי תרבות! והוולראין הריחני גבה הפרחים, אשר משרשיו מפיקים את תרופת הוולריאן, עתיד גדול ניבאת לו: – עוד יגדלוהו בשטחים נרחבים כמו תפוחי אדמה. ונץ החלב הלבן ובן החצב היקינתוני תכול-הפרחים וחבצלת השרון ועוד ועוד… לכולם אתה מזכיר את עברם בפינות הארץ השונות, עת טיילת עם תלמידך ובמעדרך המיוחד קיבצתם יחד בילקוּטך לפאר בם את גינתנו למען יכירום וידעום דורות התלמידים הבאים.

אך הנה שאלת תמהון בפניך: היכן האיריסים? מיני האיריסים השונים מן הגלבוע ומגבעת המורה, מן הגליל, החוּלה והנגב, היקינתון, הגביעונית, העירית הכתומה, הצטרה, הגעדה, ועוד ועוד צמחים בעלי בצלים, פקעות, קני שורש. שיחים ובני שיחים אשר טיפחת וגידלת וכיום אינם אתנו.

נעלמו במשך השנים ומי יחדשם בגינתנו? מי יטפס על ההרים, יאספם וישמרם בחיבה וחרדה?

עוברים אנו לחלקת התבואות ואתה מראה לנו איך למדוד את הצמחים מדי שבוע ולרשום את גבהם, להסתכל בהופעת השבלים הראשונות, בראשית הפריחה, בחניטת הגרעינים, בדרגות ההבשלה השונות, בכל עת להסתכל וללמוד!

עוברים ימי טירדה, צמחי התבואה גדלו ופרחו, ואנו לא מדדנו ואל רשמנו, ומבטך המוכיח נוקב מצפוני: “חטא הוא ואין להשלים”!

משה, משה, מה כוחי בלעדיך!

מטיילת אני עם כיתתך לגליל. עוברים אנו על פני גבעת-המורה, התבור, רמות הגליל התחתון היורדות במדרגות רחבות אל עמק גינוסר: רמת כוכבא, רמת עולם, רמת פוריה, רמת ארבאל עם חומת סלעיה הזקופה. והנה בקעת בית נטופה שהפכה לאדם מים גדול, קמה ונהיתה התכנית הגדולה שהצבעת עליה לפני עשרות שנים. משוטטים אנו על פני ההרים העוטרים אותה, בבקעת בית הכרם ועולים על חומת הרי הגליל העליון. מראש כל הר ומכל גיא ובקעה אני שומעת את קולך ורואה את ידך המושטה להראות ולהסביר. חגי מדבר וקולך מהדהד באזני. קם לך יורש ציער, משה. חגי מראה בקיאות רבה, הוא מעמידנו על שמות ההרים והישובים ואף לא חסרים סיפורי היסטוריה הקשורים בהם, אבל עדיך לא הגיע. מי יראנו את השכבות הגיאולוגיות ומי יחצוב מאובנים בסלעים, מי יעמידנו להקשיב לקול ציפצוף ולעקוב אחר מעוף צפור חגה, מי ישח להסתכל בפרחים מענינים ומי יעקוֹר צמחים על מנת לגדלם ולתרבתם?

בעברנו מראש-פינה עלפני החוּלה ובעלותנו על חומת הרי הגליל העליון בדרכנו לכפר-גלעדי ומטולה, נעלמו מעיני כל הסובבים אותי ואנו נשארנו לבדנו רוכבים על סוסים, כמו אז בטיולנו לחרמון. דוק סגול-וָרוֹד כיסה את ההרים עם השקיעה. סבא חרמון שלח ברכתו אלינו ואנו גמדים, ננסים לעומת ענקי עד המתנשאים מולנו. התקרבנו, שילבנו ידינו, סיפורי אגדה נרקמו בדרך ובחוטיהם נשזרה ראשית אהבתנו. אור גדול זרח בנוּ.

מלמדת אני שירים. ממעניך המבורך אני יונקת, מכל אותם השירים שעמלת עליהם והפצתם. לרבים מהם התאמת מלים בעילום שם, ברבים תיקנת קצב המלים הצולע. בכולם ניחת ידך היוצרת, מי ידריכני בלימוד שירים חדשים? מנצחת אני על הזימרה ובעורקי אני חשה את קצב ידך הנמרצת, המדרבנת. קולות הילדים משרכים לאטם, כעגלה כבדה מושכת בבוץ, ואתה מאיץ ומקפיץ, מחייה ומשעשע. אך יש ואני חשה שהעגלה שוקעת יותר ויותר. אני מנסה למשכה, ואיני מצליחה, שוקעת אני אחריה. הקצב הולך וכבד, אין בכוחי לעוררו ולזרזו.

אַיך משה, מה כוחי בלעדיך?

לפנות ערב, התינוק הנכד על זרועותי ואני מחליקה עורו הצח. במבט מרוכז משתומם חוקר הוא את החיות בפינת החי ולפתע משמיע צהלת חדווה, מגלגל בלשונו ומשמיע הגיים, מפטפט, מספר סיפורים.

בחדר. מתגלגל הוא על הספּה, נעמד ליד החלון וכולו שוקק שמחה לקראת זרם המים הניתז מן הממטרה, מנפנף בידו, מריע ושוב מתגלגל על אמא, שופע צחוק. אבא ואמא, הסבתא והדודה, כולנו מסביבות מסתכלים בו ובולעים כל הגה וכל תנועה מתנועותיו.

ואתה עומד מן הצד ומביט בנוּ בקנאָה. אף את נכדך השני הרחוק, הזורח ומאיר בחיוכיו לקראת כל עובר, אף ממנו לא זכית לקרן אורה. לא זכית משה לרווֹת כליון נפשך – לחבק נכדים בזרועותיך. וזרועותיך המושטות באהבה שבו ריקם לחיקך.

ואף את בת זקוניך אהובתך, לא זכית לראותה משגשגת ועולה כפורחת. וגם היא לא זכתה. בשבתה בערב שחוחה על ספריה ומחברותיה מי יקרא לפניה פרק בתנ"ך ומולדת ויעיר הערותיו המאירות? מי ישעשענה בשעשועי הדקדוק תוך מישחק מלים ומי יעירנה בלילה לחזות בזריחת הכוכבים ושקיעתם? מי ידריכה בשבילי המולדת ומי יפקח עיניה להסתכל בטבע ולחקור במראות? מי ימטיר עליה מעינות אהבה שוקקים?

ערב. הציבור מתכנס בחדר האוכל למסיבה. חוגגים, שרים בצוותא, אף אני שרה עם כולם. אותה שעה מתגנב בחשאי עצב כבד ללבי, מכרסם ומכרסם, בלי הרף. רואה אני אותך על ידי שותק, דומם וקר: אין לבך עם חגינו ושמחותינו כל עוד הרוס הבית מבפנים. אני מתכווצת בתוכי, דמעות חונקות גרוני. איני יודעת אנה אכבוש פני.

נושאת אני עיני לכוכבים. הנה רומזים לי ידידי נעוּרי, עולמות הנצח, הם ליווּני ברגעי אושר ודיכדוך. מצביע אתה לי: קבוצת אריה, מאזנים, עקרב, הכינור, הברבוּר, הנשר, שביל החלב, העגלה הגדולה והקטנה, מזל תאומים. קבוצות ומזלות כל אחת וצורתה, וסימניה.

אך יש ופני השמים משתנים. אני מחפשת את ידידי, תועה ומחפשת ואיני מוצאה. היכן העגלה הגדולה? והבתולה? מיהו המאיר במזרח – שבתאי או מאדים? מי יפתור לי חידתי?

ערב על משכבי. הרדיו מטרטר ניגונים ומנגינות. והנה צפה נגינת כינור צרופה, מוּכּרה, אותה מנגינה זכה ובהירה שהשמעת לי בכינורך בראש-פינה מול הכנען המאיר באור ורוֹד. אחריהן גאו עלו עוד מנגינות מיצירותיך, השתפכו בחשאי מתרפקות בעצב ומלטפות. אותה שעה הפצרתי בך לבל תניח כינוך מידך. אני אעבוד ואתה תנגן…

עצמתי עיני. בעורקי זורם מגע גופך הרותת, הסוער, הדבק בי. מגע נצחים.

ניתקו מיתרי כינורך משה. מעוֹצם הלמוּת לבך ניתקו, נדמו לעד.

לא תוסיף עוד לנגן, לא תוסיף עוד ליצוֹר.

אַיך משה, איך?

עבריה


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!