מבוא    🔗

תולדות מדינת־ישראל עשירות ב“פרשיות” אומללות וכאובות, מהן שהניבו תוצאות פוליטיות מרחיקות־לכת, כגון נפילת ממשלה. אבל אחרי כמעט שנות־יובל, “הפרשה” בהא הידיעה היא עדיין פרשת ה“עסק ביש”, שאליה צמודה עניינית (אם כי לא על ציר הזמן) “פרשת לבון”. במבט לאחור, נבצר מבינתנו להבין כיצד הסתבכו צה“ל וממשלת ישראל ב”עסק ביש“. בה במידה קשה להבין כיצד – כעבור שנים אחדות – חדלה כמעט אומה שלמה לעסוק בעיסוקים שגרתיים, ממש עצרה את נשימתה, והתמקדה בקושיה “מי נתן את ההוראה?” ובשאלות־משנה, כגון מהימנותו של ״האדם השלישי” או זיוף מכתב על־ידי מזכירה שזהותה לא נודעה אז.

חרף כל הררי הנייר שהוקדשו במשך השנים לפענוח תעלומותיה של “הפרשה”, נותרו עד היום סוגיות סתומות רבות. לפיכך, משנודע ברבים כי שבתי טבת מתכוון להתמודד עם הנושא בחיבורו “קלב”ן" (ראשי תיבות של קליפת בננה) – כחלק מן הספר “עונת הגז” – היה ברור לכל שלא יהיה זה אירוע ספרותי גרידא.

זה יותר מחמש־עשרה שנה מקדיש טבת את רוב זמנו לביוגרפיה הדפניטיבית של דוד בן־גוריון, ואם כי מפעל ענקי זה טרם הסתיים, עומד טבת – בזכות הכרכים שכבר יצאו לאור – בשורה הראשונה של הביוגרפים של ימינו, לא רק בישראל. ספריו חשפו כבר שורה ארוכה של השתלשלויות נעלמות, ואחד מהם (“רצח ארלוזורוב”) הביא לידי הקמת ועדת חקירה ממלכתית ( באיחור “קל” של חמישים שנה).

ב־19 בנובמבר 1992, לאחר הופעת הספר “עונת הגז”, ראתה אוניברסיטת תל־אביב לכבוד לעצמה לארגן רב־שיח בנידון, בהשתתפות מחבר הספר וכן הפרופסורים שאול פרידלנדר, יהושפט הרכבי ואריאל רוזן־צבי. כנשיא האוניברסיטה, הנחיתי את הדיון (שבמסגרתו ענה הצוות לשאלות הקהל). נכחו באולם גם רבים מקרובי המשפחות של אסירי מצרים ב“עסק ביש”, המזכירה המפורסמת (דליה כרמל) ורבים אחרים שהיתה להם נגיעה כזאת או אחרת ב“פרשה” על כל היבטיה. עד מהרה התברר, שהאווירה ברב־שיח מחושמלת. אבל, בין היתר, קרה דבר בלתי צפוי מבחינתי. לא רק שהתגלעו חילוקי־דעות עמוקים בין שבתי טבת לבין פרופסור הרכבי, אלא התחוור לי כי הרכבי – שלתומי סברתי שהקשר האישי שלו ל“פרשה” שולי בהחלט – נרעש ונפעם בצורה שהקשתה עליו להתבטא כראוי.

משום כך, בתום הרב־שיח, פניתי אל הרכבי –וכן אל טבת –והצעתי להם לפתח את התיזות שהעלו בצורה מסודרת (במיוחד בתגובותיהם על שאלות הקהל וזה על דברי זה), במגמה לפרסם את הדברים בהוצאת “רמות” של האוניברסיטה. שניהם נענו ברצון בחיוב. דא עקא שבחודשים הארוכים שלאחר מכן הסתבר, כי להשגות ההדדיות על כל נקודה ונקודה יש הסתעפויות אשר אין להן שיעור.

כרגיל בכל מה שנוגע ב“פרשה”, העיסוק בשאלות העובדתיות הקשורות בה כמוהו כתהליך קילופו של בצל: פרט לכך שכל שכבה חושפת שכבה נוספת, השקידה על המלאכה רק מעלה דמעות. כל נוסחה חדשה חוללה תגובה חדשה, ולא היה אפשר להגיע לטקסט סופי.

בשלב מסוים כבר נואשתי מן האפשרות להגיע לפרסום שתי התיזות, אך בסופו של דבר, בהיותו על ערש דווי, אישר פרופסור הרכבי גרסה מוסמכת אחרונה של עמדתו. הדבר איפשר לטבת לעבד מענה סופי משלו. שני פרקי הפולמוס מתפרסמים עתה בצוותא, אם כי – כרצונו של הרכבי – בחוברות נפרדות.

בדיעבד יצא הקורא נשכר מתהפוכות הפרסום המתמשך. הן הרכבי והן טבת הרחיבו את היריעה כמה וכמה מונים, ולפנינו שני מסמכים בעלי חשיבות היסטורית, שלא ניתן לערער עליה. להיסטוריה הרבה פנים, כמובן, קל וחומר כאשר היא מתבססת על פרספקטיבה ביוגרפית (מצד אחד) ואפילו אוטו־ביוגרפית (מצד שני). כל קורא יצטרך להחליט בעצמו איזו משתי התיזות הוא מעדיף. אך בין שלשון המאזניים מטה את הכף לכאן או לכאן, ברי כי כל מי שמתעניין ב“פרשה” ימצא בשתי החוברות חומר עשיר חדש למחשבה ולהפקת לקחים.

פרופסור יורם דינשטיין

 

1. הקדמה אישית    🔗

בידידותי רבת־השנים עם יהושפט הרכבי אני רואה זכות גדולה לעצמי, לא הכרתי מימי איש־אמת, עניו, ישר־דרך, תאב־דעת וחבר נאמן ממנו. על צניעותו וחוסר־חומרנותו מלמד מכתבו מפריס לפקודו וידידו סא“ל (אז) יעקב חפץ, ערב שובו ארצה, במאי 1955, לקבל לידיו את ראשות אמ”ן. ממכתב זה, מ־9 בפברואר, מתברר שלהרכבי לא היתה דירה משלו והוא מבקש מחפץ לסייע לו בשכירת דירה שהוצעה לו:

“הדירה ברחוב בלוך נוחה לי משתי בחינות, הקרבה למטכ”ל והקרבה לאמי. אפילו אינני יודע כמה חדרים בה אם 2 או 3. אולם אין בכך כלום. את הספריה אשאיר אצל אמא… במשך הזמן אולי נוכל להכנס לחובות ולרכש לנו דירה, וכונותי ותכניותי צנועות מאד."

הדירה היתה בת שני חדרים, וב־5 במרס כתב הרכבי לחפץ: “אינני רואה בדירה זו את סדורי האחרון אך לפי שעה תספיק לנו ולא מעט יקשה עלינו [עליו ועל אשתו מירה] לרהט אפילו שני חדרים.”

גם לפי מושגי הימים ההם – צהלה כבר מלאה אנשי צבא – היו דרישותיו של אלוף הרכבי יוצאות־דופן בצניעותן.

כעבור שנים אחדות נפתרה גם בעיית חדר־העבודה של הרכבי. שכניו בבית־הדירות ברחוב אורי ניאותו להעמיד לרשותו את חדר־הכביסה שעל הגג, ואני רואה אותו לנגד עיני מיסב לשולחן־כתיבה שגדש את החדר, מאושר ומוכן לחלוק עם ידידיו את המידע שרכש בהתמדה על עמי ערב ותולדותיהם.

אין לי ספק, ידידותי עם הרכבי, שהתקיימה קרוב לארבעים שנה, לא היתה נפגמת לולא מחלוקת שנתגלעה בינינו בערב־עיון שערכה אוניברסיטת תל־אביב ב־19 בנובמבר 1992 לספרי קלב"ן, ושהשתתפו בו גם הפרופסורים שאול פרידלנדר, אריאל רוזן־צבי ויורם דינשטיין. צר לי על כך, ואני חוזר ואומר לעצמי שאולי היה עלי להסכים עם הרכבי ולהצניע את השגותי, ובלבד שידידות זו תישמר.

בעיני היתה המחלוקת בינינו בלתי־אישית לחלוטין, אך היא הוכיחה לי שוב שאין בעולמנו דבר שאינו אישי או שאי־אפשר להופכו לאישי. אכן, חיי העניקו לי נסיונות מעין אלה בשפע, עד שטבעתי בדעתי מעין כלל: לבעל־קולמוס המבטא את דעתו ביושר אין ידידים בתחומי התבטאותו. עלי לומר זאת כדי להסביר היבט חשוב בעיני במחלוקת שעליה נסבים חיבורו של הרכבי “הפרשה” מנקודת ראותי וחיבורי הפצע ועוללותיו.

חשיבות חיבורו של הרכבי נובעת מהיותו עד להתהוות “הפרשה” – כממלא־מקום ראש אמ“ן¹ ואחר־כך כראש אמ”ן – ומהיותו איש מדע־המדינה דגול. לכאורה, היית מצפה שהעד שבו ינהג כאקדמאי שבו – מרוחק, ענייני, ללא מעורבות רגשית וללא משוא פנים; והנה מתברר שחרף הבנתו הרבה והעמוקה את עולם הצבא והמדינאות ואת דרכי התהוותם והתפתחותם, לא היה הרכבי מסוגל – כאשר הדברים נסבו על פועלו הוא – להינתק מן האישי ומן הרגשי. מבחינתי, אין בכך כל ביקורת כלפיו, שהרי כבר נוכחתי בעליונותו של האישי; אולם עלי להודות, לא תיארתי לעצמי עד כמה יפליג הרכבי בתרגום הסתייגויותי מעמדות אחדות שלו לפגיעה אישית מכוונת.

לכאורה, הייתי צריך להיות מודע לרגישותו זו. אחרי אחת משיחותינו על “הפרשה” בירושלים, עוד בטרם התחלתי לכתוב את קלב"ן, הוא כתב לי, ב־18 בפברואר 1990, מאוניברסיטת בראון שבארצות־הברית:

"סבי יקר,

בשיחתנו האחרונה הייתי עייף ומבולבל ואינני זוכר אם אמרתי לך מה שדומני לי חשוב שייאמר. בכלל הפרשה היא אצלי פצע רדום וכל נגיעה בו מוציאה אותי מרגיעה, שהרי בלי שיש לי שייכות למבצע במצרים, הפרשה חבלה קשות בחיי."

סתם ולא פירש. מכאן עבר המכתב להשגתו על בן־גוריון, שהתמקד בשאלות מי נתן את ההוראה ומי שיקר – “כשהוא נוטה להאמין שמצה”ל וקציניו לא ייצא עיוות" – והתעלם ״מהבעיה ההיסטורית שישראל יזמה פעולה שתכליתה להביא שמצרים לא תשתחרר מהבריטים" ולעניינים אחרים בנושא “הפרשה”.

מדוע לא שאלתי את הרכבי מהו אותו “פצע רדום” ש“כל נגיעה בו” פוגעת בשלוותו? אולי מפני שחשתי שהוא “השתדל לשכוח את הפרשה,” כדבריו, ולא רציתי להכאיב לו, אבל בעיקר מפני שחלקו בפרשות העומדות במרכז קלב“ן שולי לחלוטין (בפרשת טוביאנסקי לא היתה לו כל נגיעה). מכל מקום, ב־1990 לא העליתי כלל בדעתי שהמשפט “הפרשה חבלה קשות בחיי” מעיד שהרכבי משוכנע ובטוח של”הדחתי" מאמ"ן, אחרי “ליל הברווזים” ב־1 באפריל 1959, גרמה “המעורבות שלי בפרשה”.

רק לאחר שקלב“ן יצא לאור, ולאחר שהשתתפנו, כידידים, באילו דיונים פומביים עליו, התחוור לי ש”הפצע" של הרכבי – “הדחתו” כביכול מאמ“ן – הוא הצובע את התבוננותו ב”עסק ביש“, ב”פרשת לבון" ובגיבוריהם. אך מוטב אולי לתאר את ההתפתחות הזאת לפי סדר כרונולוגי.

*

מצויות כיום בידי עשר גרסות של “הפרשה” מנקודת ראותי – העשירית היא זו שראתה אור באחרונה בהוצאת “רמות” של אוניברסיטת תל־אביב. את חמש הראשונות שלח לי הרכבי לתיקונים ולהערות. הראשונה נושאת את התאריך 27 בספטמבר 1992, כלומר כחודש אחרי שקלב"ן יצא לאור, והיא מחזיקה חמישים ושבעה סעיפים ופרושה על שישה־עשר עמודי־מחשב [להלן: עמודים]. הגרסה השנייה (16.10.92) התרחבה לשבעים סעיפים ולתשעה־עשר עמודים, וזו גם המתכונת של שלוש הגרסות שאחריה. השלישית (23.10.92) חולקה כחומר קריאה לתלמידי המכללה לביטחון לאומי ובית־הספר לפיקוד ולמטה, לקראת ערב־עיון שנערך ב־3 בנובמבר באולם הגדול של אתר ההנצחה של קהילת המודיעין, בהשתתפות שנינו ובהנחיית אלוף יוסי בן־חנן.

הגרסות הרביעית (28.10.92) והחמישית (12.11.92) זהות כמעט, אך את החמישית הכתיר הרכבי במלה “פנימי” ואילו את הרביעית הגיש – בעידודי ובאמצעותי – לפרסום בהארץ. מערכת העיתון, שגרסה שהחיבור ארוך מדי, הציעה לו לומר את דברו בראיון. הראיון שערך אבי כצמן התפרסם במוסף הארץ ביום ו, 4 בדצמבר. מכותרתו, שהתנוססה גם על שער המוסף – "האלוף (מיל.) יהושפט הרכבי זועם על שבתי טבת ומדבר לראשונה על ‘עסק הביש’ " – הסיקו רבים שהזעם עלי נבע מהעימות בינינו באוניברסיטת תל־אביב, ואולי אין זה רחוק מהאמת. אולם הרכבי הגיב עליה במכתב למערכת:

“אכיר לכם טובה אם תפרסמו מכתבי זה במדורכם, שכן יותר מדי אנשים מטלפנים בתמיהה. הרכבי אינו זועם. למרות הכותרת במוסף הארץ אינני זועם על שבתי טבת. אני מסכים למרבית מסקנותיו, והנני אסיר טובה לו שספרו פתח בפני יריעה רחבה בענייני ‘הפרשה’ הכוללת פרטים רבים שלא ידעתים לפני כן.”

בראיון זה לא היה הרכבי במלוא כושרו. שלושים ושמונה שנה אחרי ה“עסק ביש” נשמטו פרטים רבים מזכרונו, מה גם שעקב “הפצע”, ייתכן שהוא “השתדל לשכוח את הפרשה,” כדבריו. מצאתי לנכון להעמיד דברים על דיוקם ועשיתי זאת בראיון עם אבי כצמן, שהתפרסם במוסף הארץ ב־11 בדצמבר 1992, שבוע אחרי הראיון עם הרכבי.

פרופסור יורם דינשטיין, נשיא אוניברסיטת תל־אביב, שישב־ראש בערב העיון, הציע להרכבי ולי לפרסם את הפולמוס בינינו בהוצאת “רמות” של האוניברסיטה. הרכבי נענה מייד. הוא עיבד את גרסותיו הקודמות לצורך הפרסום, וכך נולדה הגרסה השישית (6.12.92), שהתארכה לתשעים ושמונה סעיפים ולעשרים ושישה עמודים.

בכל הגרסות הללו טען הרכבי ש“מתן פקודה בדרגים גבוהים הוא דיאלוג” בין ה“קברניט״ המדיני והמפקד הצבאי: “אם אין המפקד מגיב נגד הפקודה ומבקרה, הוא שותף לה… המפקד יכול להביא את הקברניט למחשבה שניה. אם יתעקש הדרג המדיני, אין ברירה, יש לציית, או במקרה קיצוני על הדרג הצבאי הבכיר להתפטר.” כאן הביא הרכבי את אמרה 27 של נפוליון: “…כל מצביא, המקבל על עצמו לבצע תכנית הנראית לו פגומה, נושא באשמה. מחובתו להציג את שיקוליו, לעמוד על שינוי התכנית, ואפילו להתפטר מתפקידו…” את דבריו אלה כיוון הרכבי כלפי בנימין גבלי, שהצדיק את עצמו בטענה שקיבל את ההוראה ל”עסק ביש" מלבון. הרכבי קבע איפוא שגבלי, מכיוון שלא התפטר כשניתנה לו ההוראה, הריהו שותף באחריות למבצע הכושל.

מלכתחילה לא הייתי שלם עם טענה זו, אולם רק בערב־העיון התגבשה דעתי שאם כלל זה נכון לגבי מעשה, באותה מידה הוא חייב לחול גם על מחדל. במקרה הנידון המחדל הוא שה“זיופים” וה“הדחות” לשקר שנעשו באמ“ן לקראת דיוני ועדת אולשן–דורי, בינואר 1955, לא נחקרו. לשון אחר, הרכבי, שגרס שיש לערוך חקירה כזאת ואף היה בשלב מסוים המאיץ העיקרי לעריכתה, היה חייב גם הוא, כשהתמנה לראש אמ”ן והתברר לו שהדרג המדיני מעדיף אי־חקירה, להסיק את המסקנה הנפוליונית. מכיוון שלא עשה כן, גם הוא נושא באחריות למחדל. על עניין זה חזרתי גם בראיון בהארץ.

בערב־העיון ציינתי גם שהרכבי היה מקור ראשון לגבי חלקו של מרדכי אלמוג (ורצמן), ראש ענף איסוף ומספר 2 של גבלי, בהדחת אברי אלעד לעדות שקר, אך בהיותו ראש אמ“ן, הוא לא נקט נגדו צעדים כלשהם והשאירו על כנו בתפקידו הרם. דברי אלה, אף שהיו מסקנה הגיונית מהכלל שהוא עצמו טבע, הכעיסו מאוד את הרכבי. כנראה שאבי כצמן חש בכך כשריאיין אותו למוסף הארץ, וזו הסיבה לכותרת “האלוף (מיל.) יהושפט הרכבי זועם על שבתי טבת”. חלק מ”הזעם" הזה כוון כלפי הרמטכ“ל דיין, שהיה, לדעת הרכבי, יחד עם בן־גוריון, אחראי לאי־החקירה באמ”ן. וכך נאמר בראיון: “שותף לשבתי טבת ברבות ממסקנותיו, חולק עליו הרכבי בנקודה מרכזית אחת: ספרו של טבת אינו ביקורתי כלפי משה דיין… בעיני הרכבי דיין חטא בכך שנמנע מלתבוע מגבלי לשאת במלוא האחריות לכשלון המבצע,” ואף מינה אותו, אחרי הרחקתו מאמ"ן, לתפקידים רמים אחרים.

בראיון התשובה שלי במוסף הארץ נאמר שהרכבי לא היה עד־ראייה ליחסי לבון–דיין–גבלי, שהרי הוא למד בפריס כאשר החל גבלי בכהונתו כראש אמ“ן. על תפקודו ומעמדו של דיין בזמן שלבון כיהן כשר הביטחון – דיין הגיש לו אז פעמיים את התפטרותו – מקיש הרכבי מן התקופה שבן־גוריון חזר לכהן כשר הביטחון ודיין זכה בגיבויו המלא. בתקופת לבון נמשכה עבודתם המשותפת כארבעה חודשים בלבד, מ־6 בדצמבר 1953 עד 28 במרס 1954, יום צאתו של הרכבי לחופשת לימודים בצרפת. עבודתם המשותפת והפורייה התקיימה איפוא בתקופה השנייה של רמטכ”לות דיין, כשלוש שנים, מ־15 במאי 1955 עד ינואר 1958. דיין של התקופה השנייה, תחת בן־גוריון, היה שונה מאוד מדיין של התקופה הראשונה.

ואשר לאחריות הדרג המדיני. בספרי קלב״ן הבעתי את דעתי על כך במפורש: “פטירה בלא כלום של החשדות וההאשמות במעשים שלא כשורה תהווה – ימים יוכיחו – לא רק כתם על בן־גוריון כשר הביטחון, שרמתו המוסרית של הצבא עמדה בראש מעייניו, אלא גם שגיאה, שהוא עתיד לשלם עליה במעמדו ויוקרתו הציבוריים.” (קלב"ן עמ' 229.)

דברי בראיון הכעיסו מאוד את הרכבי, והוא הטיח בי דברים קשים, בטלפון ובכתב: “אינני טוען שאני מעל לשגיאות. אולם אתה בכתבה במוסף הארץ לכלכת אותי והעללת עלי אשמות שווא.” בשיחות שלאחר מכן עלה בידי לרככו, ומשנרגע מעט, הוא כתב לדינשטיין, ב־20 בדצמבר, תשעה ימים אחרי הראיון איתי בהארץ:

“הדיון בענייני הפרשה הפך קצת לפולמוסי, בין שבתי טבת לביני, מה גם שעתון הארץ היה מעוניין לנפח את חילוקי הדעות מסיבות עתונאיות. אני מקווה שעודך בדעה להוציא את הדברים בצורת חוברת. אני שיפרתי והרחבתי את המאמר… הכוונה שלי לצאת מהאופי הפולמוסי של הדברים ולהתרכז בעניינים העקרוניים של הפרשה.”

דינשטיין השיב בחיוב והרכבי שלח ל“רמות” את גרסתו השביעית (20.12.92), שהתארכה לשלושים עמודים ולמאה וארבעה־עשר סעיפים. אולם לא היה זה סוף פסוק: כעבור חודש וחצי שלח ל“רמות” גרסה נוספת, השמינית (15.2.93) ו“הסופית”.

גם אני נתתי את הסכמתי לפרסם ב“רמות” את הוויכוח בערב־העיון באוניברסיטה. אך אחרי שנוכחתי עד כמה ה“פצע” בלב הרכבי חי ועד כמה הוא פגיע, לא היה לי שום רצון לעימות נוסף עימו, בדפוס או בעל־פה. אישור לכך מצוי במכתבו של דינשטיין אלי:

“בעקבות ערב העיון… פניתי אל פרופ' הרכבי ואליך בהצעה לפרסם בכתובים את הפולמוס, שנערך ביניכם בעל פה… פרופ' הרכבי נענה מייד בהסכמה להצעה זו, בעוד שאתה ניסית במשך שבועות אחדים להניא אותי. בסופו של דבר נענית להפצרתי והסכמת לכתוב את תגובתך להערותיו של פרופ' הרכבי. לאחר שפרופ' הרכבי אישר לי אישית שגרסתו מפברואר 1993 היא הגרסה הסופית והמותקנת לדפוס של תגובתו – ולאחר שאישר אותם דברים בסוף מרס גם למזכירתי רונית – ערכת את תגובתך ושלחת אותה אלי באפריל.”

תגובתי – הפצע ועוללותיו (14.4.93) – היא זו המופיעה להלן, ולכאורה, היה הפולמוס בינינו צריך לצאת לאור ב“רמות” בכרך משותף כבר בקיץ 1993. אולם משקרא הרכבי את כתב היד שלי, ביקש מ“רמות” להחזיר לו את כתב היד שלו, לצורך תיקוני־לשון “אחרונים”. ואז, ב־20 במאי 1993, הוא הודיע ליאיר ורדי, מנהל “רמות”, באופן ״סופי ומוחלט“, שהוא “לא מוכן להוציא את הפרסום ביחד.” בה בעת הגיש ל”רמות" את גרסתו התשיעית (1.6.93), הארוכה מכל קודמותיה – 162 סעיפים ו־39 עמודים – שבה השיב גם לטענות ולהשגות שקרא בהפצע ועוללותיו.

דינשטיין וורדי פנו אלי שאכתוב תגובה חדשה, על הגרסה התשיעית. אולם היה לכך טעם רק אם דברינו יופיעו בכריכה אחת. הם ניסו גם להשפיע על הרכבי שיחזור בו מסירובו לפרסום משותף. המשך מכתבו של דינשטיין אלי (29.6.93) מסכם התפתחות זו: “הוצאת ‘רמות’ העבירה עותק מתגובה זו [הפצע ועוללותיו] להרכבי, אך למרבה ההפתעה הוא סירב באותו שלב שדבריו ודבריך יוצאו לאור בכריכה אחת. בחודש מאי הצעתי שדבריך ודברי פרופ' הרכבי יוצאו לאור בשתי כריכות נפרדות, אם כי בהמשך ישיר. מלכתחילה הסכים לכך פרופ' הרכבי… אולם בינתיים שינה את טעמו וחזר בו גם מהסכמתו זו. אי לזאת, אינני רואה מנוס מביטול הפרוייקט.”

לתומי חשבתי שזה סוף פסוק, ואודה שרווח לי, את אשר אירע מאז ועד להוצאתה לאור של הגרסה העשירית של הרכבי – הארוכה מכולן, מאה שישים ואחד סעיפים ותשעים ושישה עמודי דפוס – לא עלי לספר. כל שאוכל לומר הוא שהדבר בא עלי כהפתעה גדולה. דברי ורדי, שהרכבי עוד הספיק להחזיק בידו את החוברת בטרם עצם את עיניו ושהדבר גרם לו נחת, גרמו גם לי קורת־רוח מסוימת; שכן בכך הגיעה מגילת ייסוריו זו – דומני שרק כך אפשר להבין את התמכרותו לגרסותיו – לקיצה, ו“הפצע” שלא נרפא בחייו נגלד אולי במותו.

דומה שפצעו של הרכבי היה נרפא כליל רק לוא היה נקרא לשוב לצה“ל, ובן־גוריון היה נותן בו שוב אמון כראש אמ”ן. על תקוותו זו ועל אכזבתו מלמד מכתב של ראש אג"ם, אלוף יצחק רבין, מ־27 בדצמבר 1961, לחבר לנשק:

“פטי יכנס כנראה לתפקיד של משנה למנכ”ל במשרד ראש הממשלה במגמה שירכז בידיו מנהל ההסברה, יועץ לענייני ערבים ונושאים אחרים. המגמה של טדי קולק היא כנראה להפוך את משרד ראש הממשלה לגורם חשוב, דבר שכניסת פטי תתרום לו רבות. פטי ביכר תפקיד זה על החלפת [אלוף (מיל') מרדכי] מוקה לימון במש“הבט, אפשרות שהוצעה לו על־ידי שמעון [פרס] וזאת בגלל רצונו לנתק מגע סופית עם מערכת הביטחון לאחר האכזבות המרות שהונחלו לו לאחרונה, בעיקר ע”י מינויו של מאיר [עמית] כר' אמ“ן, מינוי שפטי הסיק ממנו את המסקנות הנכונות לגבי סכויו לקבלת תפקיד זה בעתיד. גם אני עודדתי אותו למעשה לעזיבת מערכת הבטחון משום שאחרי הכל פטי איננו איש צבא רב צדדי שניתן לשבצו למספר ניכר של תפקידים ובהיות המודיעין סגור בפניו הרי אין טעם בהישארותו בצה”ל."

בחוברת המודפסת (עמ' 63) מודה גם הרכבי: “נכון שקיוויתי שאחזור לחיל המודיעין, והרי לא היה לי לאן לחזור, זולת המודיעין.”

דומה שהרכבי לא היה מסוגל להשלים עם גזר־דין זה, והוא נשאר בצה“ל בתקווה לחזור לאמ”ן. בינואר 1962 הוא מונה – כנאמר במכתב רבין – למשנה למנכ"ל משרד ראש הממשלה, אך הוא לא פשט את מדיו, לא פרש מהצבא ולא התרחק ממערכת הביטחון. ב־1 בינואר 1963 הוא הוצב, כמושאל מן הצבא, במשרד הביטחון ושימש כעוזר לסגן שר הביטחון, שמעון פרס. הוא המשיך לשרת במשרד הביטחון גם לאחר שבן־גוריון ופרס פרשו ממנו, האחד ביוני 1963 והאחר ב־1965. שמונה שנים תמימות כמו ציפה הרכבי לרהביליטציה, ורק ב־31 במרס 1968 פשט את מדיו, פרש ממשרד הביטחון והחל, סוף־סוף, בקריירה אקדמית מלאה, פורייה ומבורכת.

דבקותו במדים ובצה“ל מלמדת שבמקום להירפא, העמיק “הפצע” ומכאובו החריף. “הפצע” לא נגרם להרכבי במזיד ואף לא בשוגג. דומה שהוא עצמו העמיק את פצעו, בחטטו, חזור וחטט, בגאוותו הפגועה. בעיני עצמו היה הרכבי נקי מכל אחריות ל”ליל הברווזים“, ואת הדחתו – שהיתה לדידו עוול משווע – תלה בבן־גוריון. בליבו הלכה והתקבעה ההכרה שבן־גוריון אינו מקיים את הבטחתו להחזירו לאמ”ן מכיוון שהוא טופל עליו גם את עוון “מעורבותו” ב“פרשה”, וממילא טינתו כלפיו גברה. על השאלה באיזו מידה השפיעה טינה זו על כך שפיתח כאקדמאי השקפות יוניות ואנטי־כוחניות, שנגדו כל־כך את דעותיו כראש אמ"ן, ישיב אולי מי שיכתוב את קורות חייו. מכל מקום, דומני שבלא דעת, לא היה הרכבי מסוגל לגשת לכתיבת חיבורו “הפרשה” מנקודת ראותי בראש פתוח. הרצון להוכיח את חפותו באותה “מעורבות” היה חזק ממנו.

אני מביא להלן כלשונה את תגובתי מאפריל 1992 על הגרסה השמינית של “הפרשה” מנקודת ראותי של הרכבי, מפברואר אותה שנה, שכן, בתגובה עליה כתב הרכבי את גרסתו העשירית, זו שיצאה לאור. בחלק ג של החוברת יופיעו הערות (מסומנות במספרים) שנועדו להבהיר עניינים שעליהם עמד הרכבי בשתי גרסותיו האחרונות. סדר זה אינו מקל על הקורא, אך הוא בלתי נמנע, ועם הקורא הסליחה. לבסוף, אין כאן כל ויכוח, אלא ניסיון להבהיר ולהעמיק בעניינים שאולי נודעת להם חשיבות היסטורית.

 

2. הרכבי: הפצע ועוללותיו    🔗

בהיכרותי רבת־השנים עם האלוף במילואים פרופסור יהושפט הרכבי אני רואה זכות גדולה לעצמי. אני מוקיר ומכבד אותו כאיש אמת, ישר־דרך וחבר טוב. אני מלא הערכה למפעליו בצבא ורואה בו אחד מאנשי האקדמיה הדגולים בתחומו. ברצוני להדגיש – כדי למנוע כל טעות – שבכתוב להלן אין כדי לערער את יחסי אליו, יחס של הערכה, ידידות וכבוד. אני תפילה שגם הוא יראה את הדו־שיח בינינו כמחלוקת לגיטימית על אירועי העבר וכניסיון כן, ששנינו זכאים לו, להציגם – במיטב הכוונות – כל אחד באור הנראה לו.

אני נדרש להקדמה זו בשל דברים שעלו מתגובותיו של הרכבי על ספרי קלב“ן ובשל גלגולם לתוך המסה² שלו העומדת כאן לדיון. הרכבי אומר ש”ברוב הסוגיות אינני חלוק על הסבריו של טבת, ואני בא להוסיף עליהם. אולם בכמה סוגיות חשובות אני חלוק עליו." כמוהו גם אני, ולכן אתייחד בסוגיות המחלוקת ובהן בלבד.

אתחיל איפוא בעניין שממנו פרץ הפולמוס הזה: הפער בין מעורבותו של הרכבי במעשי אמ"ן, בעת שנמנה עם ראשיו וסוללי דרכו, לבין התייחסותו אליהם כאיש־הרוח, המשקיף אחורה ממרחק השנים ומגובה מגדל־השן האקדמי.

א. “מי נתן את ההוראה?” או כיצד בכלל עלה הרעיון?    🔗

במסתו מסייג הרכבי את חובת הציות של הדרג הצבאי הבכיר לדרג המדיני שמעליו. הוא מסתייע בנפוליון וקובע, שעל הדרג הצבאי להתריע בפני הדרג המדיני על סיכונים הכרוכים בפעולה שנצטווה לבצע. אולם “אם יתעקש הדרג המדיני, אין ברירה, יש לציית, או במקרה קיצוני על הדרג הצבאי הבכיר להתפטר.”

דברים אלה אמורים באחריותו של בנימין גבלי, ראש אמ“ן, לפעולות הנפל של החוליה 131 במצרים, ביולי 1954, הן ה”עסק ביש“. הרכבי נעזר גם בדברי משה שרת, אז ראש הממשלה: גם אם “לבון הוא שנתן את ההוראה נופלת כאן אחריות קשה על גבלי, " ש”היה חייב להתריע ולמנוע את המעשה גם אם קיבל פקודה כזאת משר הביטחון.”

אני מסכים בהחלט לקביעה של הרכבי בעניין אחריות הדרג הצבאי. אולם אחרי שהפכתי בדבר עלתה בליבי, כמתבקשת מאליה, השאלה הבאה: אם מפקד בכיר חייב להתפטר כשפוקדים עליו לבצע מעשה העומד בניגוד מוחלט להכרתו, האם אין הוא צריך להתפטר גם כשמעשה הכרחי וחיוני לפי הכרתו אינו נעשה? דומה שהוצבנו לפני גזירה שווה, ויש להחיל את צו־המצפון לגבי מחדל כמו לגבי מעשה.

וכאן עלינו לחזור אל הרכבי. אם מפקד בכיר אמור להתפטר כשהוא נדרש לערוך חקירה שהוא מתקומם נגדה – כך איים הרכבי לעשות כשמונה, במאי 1955, לראש אמ"ן במקום גבלי – כלום אין הוא אמור, באותה מידה, להתפטר גם כאשר הדרג שמעליו מונע חקירה שהינה חיונית בעיניו? הרכבי טוען, ובצדק, שהיה מן ההכרח לחקור את הזיופים, העלמת המסמכים והדחת העדים שנעשו “לכבוד” ועדת אולשן–דורי [להלן אתייחס למכלול הפעולות האלה במונח כולל “הזיופים”], אולם הוא איים בהתפטרות, כפי שהוא מעיד על עצמו, אך ורק משום שחקירה זו הוטלה עליו.

הרכבי מספר ששר הביטחון בן־גוריון והרמטכ“ל דיין השתכנעו בשומעם את נימוקיו ופטרו אותו מעריכת חקירה. בכך עשו השר והרמטכ”ל משגה גדול: הם לא הטילו את ביצועה על גוף ניטרלי (קצין בודק שימנה הרמטכ"ל) או על ארגון שמלאכתו בכך (שירות הביטחון הכללי), אלא השלימו עם היעדר כל חקירה. אולם אין שום סימן לכך שהרכבי העלה בזמנו טענה כזאת, ולוא גם על דרך הרמז, ועל אחת כמה וכמה שלא עמד עליה. עמדתו זו נולדה רק באחרונה, באיחור של כשלושים וחמש שנה.

הרכבי מפרט לפרטיהם את השיקולים – כולם כבדי־משקל – שבעטיים סירב לערוך את החקירה בעצמו, אבל אין הוא מסביר כלל מדוע השלים עם אי־עריכת חקירה בנושא חיוני בעיניו, על־ידי גורם אחר.[1]³ שתיקה זו אומרת דרשני, ואולי היא עוד תתבהר בהמשך הדברים. מכל מקום, “הזיופים” זכו להיחקר רק כשנה וחצי לאחר שהרכבי נפרד מאמ"ן, כשבן־גוריון מינה לשם כך, בספטמבר 1960, את ועדת כהן. כך חלחל כתם “הזיופים” בתוך חיל המודיעין במשך חמש שנים. הרכבי לא פעל איפוא לפי הכלל שהוא מעלה עתה, והשלים עם מחדל שהיה, גם לפי דבריו, בין גורמיה העיקריים של “הפרשה”.

הצגתי סוגיה זו להרכבי בערב עיון בספרי קלב“ן, באוניברסיטת תל־אביב, ולחידודה הצגתי את מקרה סא”ל מרדכי אלמוג (ורצמן), יד ימינו של גבלי בעת הנידונה: אחד השיקולים שהביאו את הרכבי, לדבריו, לידי סירוב לערוך חקירה בעצמו היה אי־בקיאותו בפרטי הדברים: “ידיעתי את פרטיה [של “הפרשה”; התוספות בסוגריים מרובעים הם שלי – ש”ט] היתה מאוד חלקית," שכן הוא נעדר מן הארץ בימי ה“עסק ביש”, ועל “הזיופים” נודע לו רק מפי השמועה. הוא חשש שחקירה פנימית שהוא עצמו יערוך תהיה בהכרח חובבנית, ותיתפס כמסכת של רכילויות וסגירת חשבונות נקמנית. הרכבי גרס שחקירה ללא יכולת לקבוע עובדות ולגזור מסקנות ממשיות תהיה הרסנית לחיל המודיעין, שהיה זקוק להבראה ולחיזוק אחרי ה“עסק ביש”.

אולם אין הדבר כך ביחס לאלמוג; שכן, לשליחתו על־ידי גבלי בחשאי לפריס, כדי להדיח את אברי אלעד להעיד עדות שקר לפני ועדת אולשן–דורי, היה הרכבי עצמו בבחינת עד־ראייה, כפי שהוא מספר במסתו. לא פלא איפוא שכאשר התמנה הרכבי לראש אמ"ן, שאל אותו אלמוג אם הוא מעוניין בהמשך שירותו או שמא עליו להתפטר. להפתעת אלמוג, כדבריו, ביקשו הרכבי להמשיך לכהן בתפקידו הבכיר – ראש ענף איסוף. הרכבי התעלם איפוא מעבירה חמורה שעבר אלמוג – חמורה עד כדי כך שוועדת כהן עתידה לפסוק שאלמוג “אינו ראוי לשמש בתפקיד אחראי בשירות בטחון המדינה.”

*

בהשקיפו לאחור, מותח הרכבי, כאיש האקדמיה, ביקורת חריפה על הענקת הראשוניות לשאלה “מי נתן את ההוראה?” [להלן: שאלת “מי נתן”]. לפי תפיסתו, לא זו השאלה החשובה, ומן הראוי לדון בשאלה עקרונית ובסיסית באמת, והיא: “כיצד בכלל עלה הרעיון של המבצע הזה [סיכול הפינוי הבריטי על־ידי פעולות חבלה זעירות במצרים] בדעת מישהו?” [להלן: שאלת “כיצד בכלל עלה”]. והרכבי מיטיב לנמק את השגתו זו.

אולם, אף שזו טענה מרשימה וכובשת, אני דוחה אותה. ראשית, ההיסטוריה עוסקת בעובדות, במה שהיה, ולא במה שהיה צריך להיות. עובדה היא שאת הממסד, כמו את העיתונות ואת דעת הקהל, העסיקה בשעתם רק שאלת “מי נתן” ולא שאלת “כיצד בכלל עלה”. רשאי הרכבי להביע פליאה או להטיף מוסר למי שלא ידעו לשאול, לדעתו, אולם האם הוא יכול להחזיר את הגלגל לאחור?

השאלה “מי נתן את ההוראה” – שר הביטחון או ראש אמ"ן – מקורה במטלה שהטיל ראש הממשלה שרת על ועדת אולשן–דורי בינואר 1955, כשנבצר ממנו להכריע בין השניים. מסקנות התיקו של אותה ועדה מעידות עד כמה היה קשה, אולי אף בלתי־אפשרי, להגיע לכלל קביעה חד־משמעית. והרי גם היום, אחרי שחזרו ודשו בשאלה הזאת כמעט בכל פורום אפשרי – פרט לוועדת חקירה ממלכתית ובית־משפט – היא נותרה ללא תשובה מוסכמת, והוויכוח המתחדש מדי פעם בא אולי ללמדנו שהיא לא תיפתר לעולם.

אכן, השאלה שמציג הרכבי כיום לא נתפסה בעבר כשאלה עיקרית. אולם דומני שיש לכך הסבר פשוט ומשכנע: לשרת, לשרים, לפוליטיקאים ולאנשי הצבא היה גלוי וידוע ב־1955 “כיצד בכלל,” וגם ב“ראשו” של מי, "עלה הרעיון״ ההוא. יומנו של שרת רצוף התייחסויות ביקורתיות המוקיעות את מדיניותו הנלוזה של לבון, “אשר הטיף בלי הרף,” כלשון שרת, “למעשים של טירוף דעת, והרביץ בצמרת הצבא את התורה השטנית של הצתת מדורות במזרח התיכון, חרחור ריב, התנקשויות דמים, פגיעה ביעדים ובנכסים של המעצמות, מעשי יאוש והתאבדות.” שרת קורא למבצע במצרים “זוועת קהיר”, ובליבו הוא זועם על ועדת אולשן–דורי על שלא הטילה על לבון אחריות מוסרית כוללת, שכן, גם אם הוא לא נתן את ההוראה במפורש, הפעולה יכלה להתבצע רק במסגרת המדיניות שלו, שעמדה בניגוד למדיניות שרת והממשלה. כך כותב שרת ביומנו ב־25 בינואר:1955

"[ראובן] ברקת פתח מייד בעניינו של לבון. הוא יודע כל נוראותיו אך שומר לו אמונים ומאמין בלב שלם כי הוא מסוגל לחזור בתשובה וכי מצוה קדושה היא להציל את עתידו. דיבר על לבי דברים נרגשים כי אגלה חסד ורחמים ואושיט לו יד לשלום ולאחוה.

…אמרתי כי עם כל פשעי לבון נגדי – ההסתה וההעלמה והרמאות – אין מצדי אליו שמץ של יחס כאל יריב שביקש להכשילני והתנשא לתפוס מקומי… ישנם פשעים ומומים הרבה יותר חמורים המהווים רעה חולה מבחינה ממלכתית, לא אישית. לבון הוכיח כי גם באופיו וגם בשכלו יש יסודות שטניים. הוא זמם מעשי זוועה שנמנעו הודות להתקוממותם של רמטכ“לים – עם כל נכונותם של אלה לכל מעשה הרפתקני. דיין היה מוכן לשוד מטוסים וחטיפת קצינים מרכבות. אך הוא הזדעזע מההצעה [של לבון] לגבי [הרעלת] רצועת עזה. מקלף תבע יד חופשית לרצוח את שישקלי, אך הוא התחלחל כשנתן לו לבון פקודה מטורפת לגבי אזור הספר של ‘המפורז’ הסורי. לבון אחראי לזוועה של קהיר גם אם גרסתו העובדתית נכונה ב־100 אחוז. הוא שייצר וטיפח בצבא את הרקע שאיפשר את מעשי הטירוף – שהכשיר גם את הפקודות הבלתי־מוסמכות שניתנו בכיוון זה.”

יעקב שרת, שערך את יומן אישי של אביו, תרם תרומה חשובה לחקר תולדות המדינה בכך שהקפיד להוציאו לאור כלשונו, ללא השמטות כלשהן. הוא נטל על עצמו את תפקיד הצנזור – כך הוא הודה בדבר – רק בשני משפטים. את המילים על כוונות שר הביטחון לבון “להרעיל [מעבר לגבול] בארות בחיידקים” החליף במילים “מעשים מטורפים,” ובמקום המשפט האומר ש“לבון נתן הוראות להפציץ את בגדד ואנקרה,” הוא כתב שלבון “נתן הוראות להפציץ בעוד בירות במזרח התיכון.”

גם יומנו של בן־גוריון משקף ביקורת קשה על לבון, המתבטאת במיוחד במובאות שהוא מביא מפי הרמטכ“ל דיין ומנכ”ל משרד הביטחון פרס, האצים אליו להתאונן על קיצוניותו המסוכנת של לבון (אכן, בדיוק לפי הכלל שניסח הרכבי שנים לאחר מכן), ומפי צמרת מפא"י – לוי אשכול, גולדה מאיר, זלמן ארן ואחרים – היוצאים אליו דחופים ומבוהלים להתאונן על לבון ולתבוע את הדחתו לאלתר. גם יומן בן־גוריון כולל רמזים על כוונותיו של לבון להרעיל שדות ובארות של ערבים, ובן־גוריון מודה שמינויו של לבון לשר ביטחון “היה שגיאה.”

לא אחת, לנוכח מרחץ הדמים שערכו ערביי יפו בעוברי־אורח יהודיים במאורעות תרצ"ו, או לנוכח הפצצות־אוויר ערביות על ערי ישראל במלחמת־הקוממיות, שאל בן־גוריון את יומנו, בינו לבינו, אם אין יפו ראויה שתישרף ועזה שתטבע בים. אבל הוא לא הורה מעולם לשרוף את יפו או להטביע את עזה. שכן, יש הבדל מהותי בין העלאת רעיונות לדיון או מתן ביטוי להרהורי־לב לבין הוראה להוציאם לפועל. לכן, לשאלה “מי נתן” יש חשיבות עליונה. לעומת זאת, שאלת הרכבי “כיצד בכלל עלה” לא עלתה מעולם על הפרק מסיבה פשוטה: אין מקום לשאלה שהתשובה עליה ברורה וידועה.

*

לפתרון השאלה “כיצד בכלל עלה”, שהציג הרכבי איש־האקדמיה, היה אפשר לצפות שדווקא הרכבי איש־אמ“ן ירבה לתרום, שהרי הוא פעל במחיצת שר הביטחון לבון שנה וחודש כממלא־מקום ראש אמ”ן. אך למרבה הצער, אין לאל ידו למלא ציפיות אלה. ביושר הראוי לציון מסביר זאת הרכבי בחולשת הזיכרון שלו. אפילו קריאת פרטי “הפרשה” בספרי, כך הוא כותב, “לא הביאה לחידוד הזיכרון וההבנה שלי.” אשר לזיכרון – דברים מסוימים, הוא אומר, “אינני זוכר אלא משהו עמום מכל הסיפור הזה;” ואשר להבנה – כך הוא טוען – דברים שהוא ער להם כיום נעלמו מהבנתו בזמן כהונתו במודיעין.

אכן, הזיכרון עלול לתעתע בכולנו, ואף הרכבי מצטייר לפרקים כמי שזוכר ואינו זוכר חליפות. והוא מודה – ושוב, ביושר שאינו מצוי במקומותינו – כי הפרשה “היתה לי בחינת פצע… ולכן, כל השנים… ניסיתי להסיח את דעתי ממנה…” כך מתגלה שלא רק תהליך טבעי של שכחה פקד אותו, אלא שהוא הדחיק מזכרונו עניינים רבים הכרוכים בפרשה. ומאליו עולה ההרהור שקיים קשר בין הדחקה מן הזיכרון לבין רגש אשמה עמום ובלתי־מוסבר.

רגש זה נובע אולי – וזו השערה בלבד – מאי־שביעות־רצונו של הרכבי הבוגר מהרכבי הצעיר, איש־אמ"ן הנלהב, שנסחף גם הוא בשכרון־הכוח שאיפיין את כהונת לבון במשרד הביטחון. שכן, מה שדחק הרכבי מזכרונו מצוי בתעודות, חקוק בציפורן ברזל, ומהן לא קשה כלל להבין מדוע לא ניתנה הראשוניות לשאלת “כיצד בכלל עלה”. יפה להתחיל סוגיה זו ברעיון הפיצוץ של גשר מעאן [מעון] בעבר הירדן.

הרכבי מתאר את הלך הרוח המיליטנטי של לבון, של דיין ושלי [דהיינו, הרכבי מ“מ ראש אמ”ן] בנושא הערבי," ומדגים אותו בסיפור הרעיון, שהעלה אחד ממפקדי היחידות באמ"ן, לפוצץ אותו גשר. הרכבי כותב:

“סיפרתי זאת ללבון והוא תמך ברעיון ואישרו לפעולה. בדרכי מהשר התחלתי שואל את עצמי מה התכלית של פעולה כזאת? תהיה מהומה קטנה ואחר כך יתקנו הירדנים את הגשר, ותו לא. נמצאתי באי־נוחות לחזור ללבון ולבקשו לבטל את הפעולה [אשר] אישור המבצע היה כפקודה לבצעו. שחתי בפני דיין את מצוקתי. ביקשתיו שבפגישתו הבאה עם לבון ימסור לו כי במחשבה שניה דעת שנינו שראוי לזנוח מבצע כזה. דיין קיבל זאת בלי כל טענה; הוא שוחח עם לבון והמבצע בוטל. נכון, אני הייתי נחפז בהצעה ללבון. אבל שר ביטחון שקול לא היה צריך לתת למבצע כזה את אישורו.”

הרכבי, שעד כה עמד על חלקו של הדרג הצבאי – בנימין גבלי – באשמת ביצוע הפעולה במצרים, בכך שלא התריע נגד פעולה עתירת סיכונים וחסרת תוחלת, מצביע כאן על אחריותו של הדרג המדיני – שר הביטחון לבון – המאשר בקלות־דעת פעולה הנובעת מהיגיון מדיני מפוקפק ושנזקיה לישראל רבים. יתר־על־כן, הרכבי לא היה מעלה לפני לבון רעיון שהגה אחד מפקודיו לפוצץ את הגשר לולא ידע שהוא עולה בקנה אחד עם מדיניותו של לבון, שגרסה שאי־שקט באיזור מקדם אינטרסים של ישראל.

על דרך ההשוואה, יכול סיפור זה להציע פתרון חלקי לשאלת “כיצד בכלל עלה” רעיון הפעולה במצרים: הרעיון צץ אולי בדרג צבאי ואישורו על־ידי שר הביטחון התקבל כפקודה לבצעו. [2]⁴

לא קשה לשער למה חתר גבלי כאשר פנה אל הרכבי בשאלה כיצד נהג לבון לאשר ביצוע פעולות. להלן קטעים מתשובתו של הרכבי מ־8 בדצמבר 1954 (בטעות הוא כתב 1955), במכתב מפריס:

“הנוהג היה שלאחר קבלת רשימת נושאים מתקיים [אצל מ”מ ראש אמ“ן] דיון משותף… הייתי מביא רשימה זו כהצעות למשה [דיין]. משה לא היה מאשר במקום, אלא היה פוסל [את] אלו שאינן נראות לו. היינו משוחחים על כל נושא ונושא. משה היה לוקח את הרשימה כולה לפגישתו הקרובה עם לבון. לאחר מכן היה מחזיר לי את הרשימה. משה היה מציין ב־+ בצד [את] הנושאים המאושרים ולעתים מוסיף סייגים בעל־פה. פעמים נוכחתי בפגישה עם לבון כשדנו בנושא זה. בשעת הדיונים בין משה ללבון או בין משה לביני היינו מעלים גם מגמות על הפעילות הכללית. מגמות אלה התבטאו בתגובות להסתננות בשטח הגבול הירדני מצרי סורי, פגיעה בראשי כנופיות בלבנון, פגיעות אחרות בעומק אנטי בריטיות… לפי המגמות הללו היו דרישותי לפגיעה כפירוט המגמות. המדיניות הכללית היא שהולידה את ההצעות המפורטות… המגמה של יצירת קשיים לבריטים במזרח התיכון ובייחוד לעבר הירדן לא היתה חדשה וחזרה אצלנו.”

כך הקדים איש אמ“ן הרכבי תשובה לשאלה שהרכבי איש־האקדמיה יציג מקץ ארבעים שנה. עכשיו נהירה לנו הטכניקה של העלאת הרעיונות ושל אישורם, ואנו רואים בעליל שהם צצו בצילה של מדיניות אנטי־בריטית ואקטיביסטית לעילא של לבון. ודא עקא שרעיונות מסוימים, חסרי תועלת ומזיקים לדעת איש־האקדמיה הרכבי, הועלו – כבמקרה הרעיון לפיצוץ הגשר במעון – דווקא על־ידי הרכבי מ”מ ראש אמ“ן, וזאת בשיחה ישירה עם שר הביטחון שלא בנוכחות הרמטכ”ל.

בעדות שמסר ב־6 בינואר 1955 לוועדת אולשן–דורי, תיאר דיין את האחווה הרעיונית ששררה אז בין השר לבון למ“מ ראש אמ”ן הרכבי. בתשובה לשאלת דורי, אמר:

“כל הזמן היה קונפליקט ביני לבין שר־הבטחון וביני לבין ראש אמ”ן על הפעלת היחידות של אמ“ן, פטי [הרכבי] חשב שהיחידות מסוגלות לפעולה וכי משיקול פוליטי רצוי להפעילן. אני חשבתי שגם מבחינת הכושר הטכני וגם מבחינת השיקול המדיני לא היתה תועלת אלא רק נזק.”

מדיניותו של לבון והקשר הישיר שלו עם העומד בראש אמ“ן היו ידועים לחברי המטכ”ל, לשרים ולראש הממשלה שרת; ברור איפוא מדוע הוא לא נזקק לשאלת “כיצד בכלל עלה” והורה לברר את שאלת “מי נתן”.

ב. מתי החליט הרכבי לא לחקור    🔗

יש שהמזל מאיר לחוקר פנים: מקור כלשהו לוקה בזכרונו, והנה, נס מן השמים, הלקונה מתמלאת על־ידי תיעוד דווקא מעטו של אותו מקור! נעשה נא עוד כברת דרך בסיוע התיעוד, השופך אור גם על המגעים בין הרכבי לבין יחידה 131 ואנשיה שאומנו בארץ, עניין שדהה בזכרונו. במסתו טוען הרכבי – בניגוד לעדות דיין שלעיל – שגבלי “הגביל אותי בדבר אחד – והוא יחידה 131,” ו“כך הפך נושא יחידה זו לזר לי.” אולם ב־9 בפברואר 1955 כתב הרכבי מפריס לאחד מקציני אמ"ן בארץ:

“מבלי שהיתה לי כל שייכות לשלבים האחרונים [כלומר, הפעלת 131 במצרים] יכול אתה לתאר לעצמך כמה התאבלנו פה שנינו, מירה [אשתו של הרכבי, ששירתה גם היא באמ”ן] ואני, מירה לעתים הכירה טוב ממני את האנשים, כאשר טיפלה בנסיעתם."

באותו מכתב ובמכתבים אחרים מתבטאים עיקובו ההדוק של הרכבי אחרי הקורות באמ“ן ותגובותיו עליהן [ההדגשות שלי – ש”ט]:

[1] “אומרים שהמודיעין במצב קשה, שבנימין במצב קשה… שמעתי שכל מקום המודיעין על כל שלביו גם החיצוניים לחיל נבדקים והכל בכור ההיתוך.”

במכתב נוסף מפריס, מ־5 במרס 1955, כותב הרכבי:

[2] “בינתיים מוסיפים להגיע לפריס אנשים שונים המנבאים לי שלא יארכו ימי כאן… אני מקווה שעם החילופין במשרד הביטחון [התפטרות לבון וחזרת בן־גוריון לתפקיד שר הביטחון ב־22 בפברואר 1955] תבוא מידה של רווחה והמצב [באמ”ן] יוטב, ואולי גם לא יהיה צורך בשינויים אחרים, חילופים שלא הייתי רוצה בהם כל עיקר, ואשר יכולים להביא רק נזק. אני מצטער על העובר על בנימין.״

כעבור שלושה ימים, ב־8 במרס 1955, שלח דיין מכתב אישי להרכבי:

[3] “לא התכוונתי לכתוב לך היום אך ב.ג. [בן־גוריון) לוחץ בקשר להחלפת בנימין (סוף הפרשה לבון–בנימין אשר את פרטיה תשמע לכשתהיה כאן). השאלה היא מהו המועד הקרוב ביותר שבו תוכל להגיע ארצה מבלי לחבל יותר מדי בשנת הלימודים שלך. אבקשך לכתוב או להבריק לי על כך.” [3]⁵

ימים אחדים לאחר מכן נפגש הרכבי בפריס עם אפי עברון – הרל"ש לשעבר של שר הביטחון לבון ונאמנו במאבק לטיהור שמו – שהיה בדרכו לניו־יורק. ב־13 במרס משגר אפי מניו־יורק ללבון לקט נבחר מהדברים ששמע מפי “פטי” הרכבי:

[4] “פטי, בכמה שיחות ארוכות (אשר בחלקן כללו ניתוח עובדות ובחלקן ניתוח פסיכולוגי של בנימין) סבור כי בנימין הפעיל את היחידה, ונאחז בשיחה שהיתה לו אתך בנוכחותי כדי לגלגל את העניין [כלומר, להוציא לפועל את המבצע במצרים]… ההסבר שפטי נותן לפעילותו זו של בנימין הוא כי במשך השנה שבנימין נעדר מהחיל היו לאגף המודיעין מספר הצלחות ניכרות, ביניהן הצלחות בפעולה אף מחוץ לגבולות המדינה (הוועד הערבי העליון בביירות). בנימין חזר עם החלטה ברורה להוכיח כי הוא יכול להרחיב את מסגרת הפעולות וההצלחות גם יחד… אין ספק שבנימין, בידיעתו ובשיתופו של מ.ד. [דיין] עסק באיסוף חומר על פני כל רחבי תבל שלדעתם יכול לפגוע בך. הוא [גבלי] כתב לפטי ושאל על כל הפרטים בקשר לתכנית לפיצוץ הגשר במעאן… פטי אומר שדווקא מקרה זה יכול לשמש דוגמה נגד בנימין מאחר שאם גם נניח שאתה נתת לו הוראה, והוא, היו לו ספקות ביחס אליה, מדוע לא עשה כפי שעשה פטי וערער בפני הרמטכ”ל או אמר לרמטכ“ל על כך? במקום זה בכלל לא הודיע לרמטכ”ל על משלוחו של בן־צור לחו"ל, ועל ההכנות לביצוע המשימה. כמו כן שאל בנימין את פטי על הוראות ותכניות שעובדו יחד אתך ביחס לפגיעה במוסדות אמריקאיים ובריטיים.

פרק מיוחד בסיפורו של פטי מהווה אלעד… אנשי אמ“ן בפריס ידעו על ההוראה להחזיר את אלעד לארץ בסוף דצמבר או תחילת ינואר [1955]… מעניין שבאותו זמן בדיוק… ביקר בפריס באופן סודי סא”ל מרדכי ורצמן [אלמוג], סגנו של בנימין. ורצמן לא נפגש עם אף אחד מאנשי השגרירות, המשלחת או אמ"ן. פטי במיוחד נפגע מהעובדה שאף אליו לא ניגש. במקרה פגש בו ברחוב אחד מאנשי הרשות אשר הכירו, וורצמן התנכר לו [גרסתו של פטי, שבה דבק כל השנים, היתה שהוא עצמו פגש באלמוג, שהתנכר לו].

השערתו של פטי, והיא מתקבלת על הדעת, כי מטרת הנסיעה היתה לפגוש את אלעד לפני שובו ארצה, כדי להדריכו ביחס למה שיאמר [לפני ועדת אולשן–דורי]… פטי חזר והדגיש את אשר סיפר לי בזמנו גם מקלף, כי רכישת הנאמנות של הקצונה באמ“ן לבנימין לא היתה תמיד קשורה בדרכים הוגנות ביותר. הדבר קל היה להתבצע מאחר שאין איש מן החוץ בודק את השימוש בכספי האגף. עובדה היא שבמשך חדשי הקיץ ביקרו באירופה עם נשותיהם כמעט כל סגני האלופים שבמטה חיל המודיעין. לפחות בשנים־שלושה מקרים בולטים לא היתה שום הצדקה חילית לנסיעות אלה. במיוחד סבור פטי כי ורצמן שוחד.”

במכתב ללא תאריך, כנראה מאפריל 1955, כותב הרכבי מפריס לקצין באמ"ן:

[5] “כפי שנקבע אחזור בסביבות אמצע מאי [1955]. אני מבין שמחכה לי עבודה קשה. אך אצלנו היה כך תמיד… אני מצפה מקצינינו העיקריים שיבינו שעכשיו מבחנם להראות מסירותם ויכולתם בעבודה. בלי ספק שהמשברים שעברו יצרו אוירה של מתיחות שהפריעה מאוד לעבודה התקינה. אי־אפשר להתמיד במצב כזה ויש לחזור לעבודות החולין של המודיעין תוך חתירה מתמדת להעלאת המתח והפריון. על כולם לחדול לדוש בפרשת לבון–בנימין ואני מבין שזו דרישתו ומדיניותו של ב.ג. [בן גוריון] שיש להפסיק את המשך הברורים על הטענות שיש לשני הצדדים.”[4]⁶

לבסוף, מכתבו של חיים בן־דוד, מזכירו הצבאי של בן־גוריון, מ־11 באוקטובר 1960, שבו הודיע להרכבי, כי בעקבות דיווחו לרמטכ“ל, במאי 1955, “על שמועות שנפוצו בימים ההם באמ”ן [על “הזיופים”],” הובא “העניין” לידיעת בן־גוריון, ש“ביקש… להטיל עליך לבדוק העניין ולהגיש סיכום.” בן־דוד הציג להרכבי שלוש שאלות:

"א. הביררת העניין;

ב. ההיגשת סיכום ומסקנות;

ג. אם כן למי היגשת הסיכום, ומתי?"

תשובת הרכבי לבן־דוד, מ־15 באוקטובר, היא גרסתו הכתובה הראשונה בדבר סירובו לחקור את “הזיופים”:[5[⁷

[6] “זמן קצר אחרי שובי מצרפת השחתי בפני משה [דיין] דאגותי על סמך מה שהגיעני. משה אמר שידווח זאת לשה”ב [שר הביטחון]. לאחר מספר ימים מסר לי ששה“ב מבקש שאבדוק הדברים. נפגשתי עם משה והסברתי שאינני יכול לבדוק הדברים אלא ע”י פתיחה בחקירה מכוונת שמשמעותה [האישית] תהיה ברורה לכולם. אינני רואה דרך לעשות זאת. מתוך שיחסי עם ב־ן [בנימין גבלי] ידועים לרבים (וידועים לך יפה), יאמרו שלא בלבד שירשתי אלא שאני מבקש תואנות לפגוע. יקשה להתחיל בעבודה הסדירה לתיקון המצב בגוף שעליו הייתי מופקד ושמצבו כתוצאה ממה שעבר חמור. משה הצדיק עמדתי ואולם אמר שעלי לראות את שה“ב וכי תוסדר פגישה… בפגישה עם שה”ב נענה לבקשתי שיניחו לי מזה. יותר לא היה המשך לפניה."

ובכן, מן התיעוד הזה מתבהר שהרכבי, הלומד בפריס, היה מעורה" [6]⁸ במתרחש באמ“ן. הוא ידע על מצבם הקשה של החיל ושל ראשו וגם על “הבדיקה” שעורך יובל נאמן – סגן ראש אמ”ן החדש – בפקודת דיין, בכל שלבי המודיעין, “גם החיצוניים,” וש“הכל בכור ההיתוך.” [1] ברור גם שדעתו של הרכבי אינה נוחה מ“הבדיקה” הזאת, והוא אף מקווה שהודות לשובו של בן־גוריון למשרד הביטחון, “המצב באמ”ן יוטב, והעיקר – ואולי גם לא יהיה צורך בשינויים." כוונת דיין לנקות מאמ״ן את כל מי שהיתה לו יד ב“עסק ביש” וב“זיופים” אינה איפוא לרצונו. לדעתו, פיטורי קצינים מאמ“ן – בלשון הרכבי: “חילופים” – “יכולים להביא רק נזק.” עד כדי כך הוא מגן על אמ”ן, שהוא אפילו [2] “מצטער על העובר על בנימין.”

באמצע מרס כבר יודע הרכבי בוודאות שהוא יהיה ראש אמ“ן ושמועד מינויו תלוי [3] במידה רבה בו עצמו. מכאן ואילך, מה שהיה אצלו בגדר נטיות ומאוויים נעשה לקו מנחה [5]: “יש לחזור לעבודות החולין של המודיעין תוך חתירה מתמדת להעלאת המתח והפריון. על כולם לחדול לדוש בפרשת לבון–בנימין.” לשם מתן תוקף לקו זה, הוא נשען על מה שנראה לו כהנחיה של בן־גוריון (“אני מבין שזו דרישתו ומדיניותו של ב.ג. שיש להפסיק את המשך הברורים על הטענות שיש לשני הצדדים”). אולם בהסתמכותו על בן־גוריון טעה הרכבי, שהרי כל שבן־גוריון אמר היה “החלטתי בלבי לא לטפל” ב”עסק ביש“. כפי שיתבהר מהעובדה שהוא מינה את ועדת כהן, אין ספק שבן־גוריון הבחין בין הכישלון במצרים לבין הזיופים באמ”ן; הוא החליט לא לעסוק ב“עסק ביש” ובשאלת “מי נתן”, אבל מעולם לא אמר שאין צורך לחקור את הזיופים. טעות זו של הרכבי נבעה אולי ממשאלת לב.

בעיה בפני עצמה היא מכתבו [4] של אפי עברון. הרכבי מסתפק במסתו בציון העובדה שהיו “יחסי חברות” בינו לבין אפי. הוא אינו מסתייג הסתייגות כלשהי מהדברים שאפי אומר בשמו במכתבו ללבון, ולכן אין כל עילה לפקפק בהם ועלינו לקבלם כעובדות. לפי מכתב זה, הקדיש הרכבי לאפי “כמה שיחות ארוכות,” שכללו “ניתוח עובדות” ו“ניתוח פסיכולוגי” של בנימין. את בקיאותו המעמיקה בנבכי “הפרשה” מוכיח הרכבי – לפי אפי – בכך שכבר גיבש לעצמו תיאוריה המסבירה “כי בנימין הפעיל את היחידה, ונאחז בשיחה” שהיתה לו עם לבון, בנוכחות אפי, כדי להוציא לפועל את המבצע במצרים.

והרי זה תמוה: איך יודע הרכבי (שידיעתו את פרטי “הפרשה” “היתה מאוד חלקית,” כדבריו) על שיחת לבון עם גבלי ואפי שהתקיימה באפריל־מאי [או במאי־יוני] 1954, שעה שהוא למד בפריס? ועל סמך מה יכול הרכבי לקבוע שממנה נבעו הפעולה במצרים והמחלוקת בדבר האחריות עליה?

יורשה נא לי להציע הסבר לחידה: עד ינואר 1955 ידעו על שיחת אפריל־מאי רק שלושת משתתפיה: לבון, גבלי ואפי. לבון עצמו שכח את השיחה ואפי הזכירה לו לקראת ועדת אולשן–דורי. ועדה זו למדה על מקומה החשוב של השיחה בהתפתחות ה“עסק ביש”, וממנה נודע הדבר לראש הממשלה שרת ולמזכירו שמאי כהנא. אולם כל המידע שצברה הוועדה נשמר בסוד כמוס, ולאף אחד משותפי הסוד לא היה עניין לספרו להרכבי הלומד בפריס. כשבא אפי לפריס, במרס 1955, המתיקו השניים סוד וסיפרו איש לרעהו את הידוע להם על ההתרחשויות באמ“ן, וסביר שאפי סיפר להרכבי על השיחה. ייתכן שמה שרצה אפי לומר ללבון היה שגם הרכבי שוכנע שהשיחה היא נקודת המוצא ל”עסק ביש". אולם ממכתבו מתקבל הרושם כאילו הרכבי כבר ידע על אודותיה והוא שייחס לה חשיבות.

בקיאותו של הרכבי במתרחש באמ"ן והזדהותו עם הקו הקיצוני של לבון מתגלות גם לנוכח ההסבר שהוא נותן ליצר הפעילות של גבלי: “לאור ההצלחות שהיו למודיעין במשך השנה שבנימין נעדר מהחיל [ופטי מילא את מקומו]… אף מחוץ לגבולות המדינה (הוועד הערבי העליון בביירות). בנימין חזר עם החלטה ברורה להוכיח כי הוא יכול להרחיב את מסגרת הפעולות וההצלחות גם יחד.”

שורה נוספת במכתב אומרת דרשני: הרכבי סיפר לאפי ש“בנימין, בידיעתו ובשיתופו של מ.ד. עסק באיסוף חומר על פני כל רחבי תבל שלדעתם יכול לפגוע בך.” האומנם היה הרכבי הלומד בפריס בקיא בכל פרטי פעילותם המשותפת של גבלי ודיין? ואם כן, היש ביכולתו לגלות למי פנה גבלי “בידיעתו ובשיתופו” של דיין “על פני כל רחבי תבל”? והרי לאיש לא ידוע על פניות כאלה, אפילו לא בתחום המצומצם של ישראל וצה"ל. או שמא בכל זאת שם אפי דברים בפי הרכבי?

לבסוף, מן התיעוד מתברר שעיקר מוראו של הרכבי מפני חקירה היה החשש [6] לתדמיתו, כמי שירש ורצח את גבלי: “יאמרו שלא בלבד שירשתי אלא שאני מבקש תואנות לפגוע.” עם תדמית מעין זו “יקשה להתחיל בעבודה הסדירה לתיקון המצב בגוף… שמצבו… חמור.” דומה איפוא, שכל שאר הסיבות שהרכבי מונה לסירובו לחקור את “הזיופים” – קלישות הראיות, אופי החקירה, חוסר בקיאות, הצורך שתיעשה על־ידי גורם מן החוץ וכיוצא באלה – נולדו באיחור רב. גם עדותו לפני היועץ המשפטי האוזנר, המובאת להלן, מאשרת דבר זה.

*

ממסתו של הרכבי עולה, שטיבה של שליחות אלמוג נודע לו, מפיו של אלעד, רק “בתחילת אפריל 1955.” אולם מכתבו של אפי מעיד שהרכבי ראה את אלמוג בהיותו בפריס, ושב־13 במרס הוא כבר ידע מה היתה מטרת ביקורו.

כך או אחרת, עוד בהיותו בפריס ידע הרכבי על “הזיופים”. אחרי שנפגש, במאי, עם דליה כרמל, בלונדון, ושמע מפיה על זיוף המכתב של גבלי מה־19 ביולי 1954 לרמטכ“ל, ואחרי שנפגש בארץ עם אלוף הראבן ושמע מפיו על “השינויים” במחברת המסמכים שהוצגו לעיונו של שר הביטחון לבון ועל העלמת מסמכים, הוא היה ממש בקיא בעניין זה. חוסר ידיעות לא היה איפוא אחת הסיבות העיקריות להתנגדותו לערוך חקירה, כפי שהוא מציין במסתו. ואולי דווקא מתוך מה שידע, הלכה והתגבשה אצלו, עוד בהיותו בפריס, נטייה לא לחקור בפרשה; אני פטור מלהתייחס לסיבות הנטייה הזאת. הרכבי מיטיב להסבירן במסתו. אין ספק שהמשכנעות שבהן הן חששו “מה יאמרו” במודיעין ובצה”ל – שהוא נבנה מאסונו של גבלי הנערץ – וחששו שהחקירה תהיה בבחינת “טראומה” ו“צלקת מכאיבה”, שיפגעו בביטחון העצמי של אמ"ן ויהפכו אותו “לשירות אחוז חרדות, שהמורך מכרסם בקרבו.”

אולם מפחד “מה יאמרו”, הוא לא היה שלם עם עצמו, לא לגבי חקירה ולא לגבי אי־חקירה. דומה שהרכבי עצמו מכיר בכך, שהרי הוא כותב במסתו ש“עם חוזרי מפריז [במאי 1955], נראה הדבר [”הזיופים“] לחמור ממה שנתברר לי אחר כך.” אכן, הפקפוק הזה – כנדנדה עולה–יורדת – בחומרת “הזיופים” מאפיין את הרכבי מאז ועד היום.

הרכבי שמע מדיין “על פרשת בנימין” בפגישתם הראשונה, ב־10 במאי בערב, כעשרים וארבע שעות אחרי ששב מפריס. לא ידוע מה סיפר דיין להרכבי, אבל את אשר סיפר הרכבי רשם דיין ביומנו: “בנימין לא אמר [לוועדת אולשן–דורי] את כל האמת. לפני ואחרי ועדת החקירה דאג גם לשינויים במסמכים ולהשמדת מסמכים והתקנת עדויות.” דיין רשם גם את ההאשמות החמורות שהרכבי הטיח בגבלי: השמדת “דו”ח אלעד על הפעולה במצרים" ואי־הכללתו בדו“ח לרמטכ”ל; הדחת אלעד לשקר לפני הוועדה על־ידי אלמוג; זיוף העתק המכתב של גבלי לרמטכ“ל מה־19 ביולי 1954, כדי לקבוע שאת ההוראה נתן לבון. הרכבי גם מנה את שמות קציני אמ”ן שהשתתפו בזיוף המכתב מה־19 ביולי וב“ארגון החומר והעדויות”.

אולם למחרת הביע הרכבי באוזני דיין ספק בדברים שאמר בערב הקודם. דיין כתב ביומנו: ראשית, פטי הדגיש ש“לא אמר הכל בביטחון אלא על יסוד שיחות.” שנית, פטי הסביר כי גבלי עשה מה שעשה “כדי להבטיח שהעדויות והמסמכים יתאימו לתמונה שהוא [גבלי] נתן” לוועדת אולשן–דורי. רק עתה, בפגישתם השנייה, הודיע פטי לדיין שהוא מתנגד לחקור את “הזיופים” באמ“ן במסגרת תפקידו כראש אמ”ן.

התקבל אז הרושם שפטי נבהל מדברי עצמו וחזר בו מהאשמותיו את גבלי ב“זיופים”. כך בדיוק אירע כעבור חמש שנים, בעדות שמסר ליועץ המשפטי גדעון האוזנר, שחקר אותו כנציג ועדת השבעה.

בדצמבר 1960 זימן האוזנר את הרכבי לפריס, לעימות עם דליה כרמל. מטרתו היתה לערער את בטחונה של דליה ולהביאה לידי הודאה בזיוף מכתבו של גבלי מה־19 ביולי 1954 לרמטכ“ל. למרבה הפלא, נוכח האוזנר שזכרונה של דליה מדויק משל הרכבי. העימות לא ערער איפוא את בטחונה העצמי⁹ של דליה, אלא דווקא את בטחונו של הרכבי. דווקא אצלו התעוררו ספקות, כך דיווח האוזנר, “שמא שלא כצעקתה,” ושהזיופים וההעלמות של מסמכי אמ”ן, שהוא דיווח עליהם לרמטכ“ל ולשר הביטחון, לא היו כלל, ו”אולי הוא עצמו רואה יותר צל הרים כהר ומייחס חשיבות יתר לשמועות ולרכילויות;" שהרי אחרי ששמע בלונדון את סיפורה של דליה, “לא נראה לו [הדבר] כמצריך בדיקה. ארגון אמ”ן מחדש נראה לו [אז] לחשוב יותר."

והרי בדיוק כך אומר הרכבי – כמו שלא במשים – גם היום:

“בשגרת הדיבורים על 'קציני אמ”ן' שהשתתפו בשיבוש הראיות, היתה גוזמה רבה. כאמור, גם לי, עם חוזרי מפריז [במאי 1955], נראה הדבר לחמור ממה שנתברר לי אחר כך. לא היה לי ספק שחיל המודיעין היה טהור… אודה, רגשית נטיתי לצאת לקראת קציני אמ“ן שהערכתי שנסתבכו בפעילות פסולה בפרשה, שלא בחרוה. באמ”ן לא היה צורך לנקות אורווה; זו היתה בקושי מאורה קטנה, וכמעט ריקה." [7]¹⁰

לא רק בן־גוריון דחה איפוא את האפשרות שצה“ל מוכתם בזיופים – גם הרכבי נהג כך, וכשם שלבן־גוריון הוקל ב־1955, כשנמצאה לו דרך להימנע מחקירת “הזיופים” – לנוכח איומו של הרכבי להתפטר אם יוטל עליו לחקור – כך הוקל גם להרכבי כשבן גוריון נסוג מפני איומו. נפש שניהם נקעה מעיסוק ב”כתם" שעל מדי צה"ל.

הסבריו של פרופסור הרכבי על האופן שבו היה צריך לנהל אז את החקירה יפים ונכוחים כשלעצמם, אבל אין בהם כדי לשנות את העובדה: עוד בפריס, בטרם שוחח עם דיין ועם בן־גוריון, נטה אל"מ הרכבי לא לערוך חקירה בעניין “הזיופים”. הוא “התנדנד” חליפות בין החובה ונטיית הלב, עד שגברה האחרונה.

ג. הרכבי נגד דיין    🔗

ביושרו, אין הרכבי פוטר את עצמו מאחריות לאותה אי־חקירה ואינו יוצר רושם שהוא נקי מרגשות אשם. אולם דומה שהוא “מפצה” את עצמו מנה אחת אפיים בהצביעו על משה דיין, הרמטכ"ל דאז, כאחראי גם לאי־חקירת “הזיופים” ובהטיחו בו “כתם” גדול שבעתיים. זו תוכחת פרופסור הרכבי:

“התוצאה הסופית היתה שמהבחינה ההיסטורית הכשלון הנורא במצרים על הנזק שנגרם בו, אבדן חיי אדם וסבל של הנתונים למאסר, עבר בלי שנדרשה עבורו אחריות מבצעית. זה כתם על צה"ל [ההדגשה במקור]. אני כותב זאת בדאבון לב. חיפשו אשמים במתן הוראה למבצע, אבל לא את האחראים למבצע עצמו.”

לוא גרס הרכבי שכבר בפברואר 1955, עם שובו למשרד הביטחון, היה על בן־גוריון לכונן ועדת חקירה לפי החוק, שתחקור את כל פרשת ה“עסק ביש”, על ספיחיה ועל זיופיה, הייתי מסכים איתו בלב שלם. הן טענה זו עומדת ביסוד ספרי, ואני חוזר עליה שם בהתחלה, באמצע ובסוף. אבל דוק! הרכבי מדבר על “אחריות מבצעית”, ותו לא. לדבריו, “התביעה לאחריות מבצעית היתה צריכה לעמוד בפני עצמה” ואם לבון לא תבע תביעה זו, “דיין היה חייב להציגה.” הרכבי גם מסביר איזו חקירה היה דיין צריך לערוך ולאילו שאלות היה עליו לתבוע מגבלי תשובה: “אילו אמצעים עמדו לרשות היחידה במצרים? מה כמות חומר הנפץ שהיה בידיה? אילו אמצעי מילוט היו לאנשיה למקרה של כישלון?” אולם דיין לא נהג כך, והרכבי מסכם: “אי תביעת דיין את גבלי לאחריות מבצעית אומרת דרשני.”

עד מהרה הוא מפרש את אותו “דרשני”: דיין לא תבע מגבלי “אחריות מבצעית” משום שנשא לו פנים. הרכבי אף גורס שדיין הוא שהשפיע על בן־גוריון לא לנהוג בגבלי במידת הדין (“דומני שטבת מקל לגבי משה דיין ואינו עוסק די הצורך בניתוח עד כמה עמדתו של דיין השפיעה על החלטות בן־גוריון”).[8]¹¹ הרכבי נאחז בסברה שדיין הוא שערך את מכתבו של גבלי אליו מה־1 בנובמבר 1954, שבו העלה גבלי לראשונה על הכתב את טענתו שלבון נתן לו את ההוראה ב־16 ביולי. מסברה זו גוזר הרכבי מסקנות מפליגות:

“השוואת שתי הגרסאות של המכתב… הראשון [הארוך], והשני [הקצר], היא מעניינת מאוד. היה זה אשד שקבע שהנוסח הקצר הוא פרי עריכת דיין… דומני, שחשוב מכך, שמהתיקונים שדיין הכתיב לגבלי, עלולה להשתמע כוונה להשמיט את בעיית בדיקת מוכנות היחידה והתאמתה למבצע, וכך גם אולי כביטוי למגמה לא לתבוע מגבלי אחריות מבצעית לכשלון המבצע. אכן גבלי יכול היה להיות שבע רצון מטרחת דיין לתקן את מכתבו, שכן תיקוני דיין סיבכו אותו ב’פרשה' לטובת גבלי, כבעל הטיה ועניין להנחותו מה לכלול, ועוד יותר מכך מה להשמיט, בהצגת טיעוניו, כדי לשפרם.”

מעתה, כל מה שהרכבי מכנה סיוע של דיין לגבלי אינו אלא פרי מגמה ברורה לשחררו מהאחריות המבצעית ל“עסק ביש”. מגמה זו מצאה ביטוי, לטענת הרכבי, גם במינויים שגבלי זכה בהם לאחר שהודח מראשות אמ“ן: החל ב־15 במאי 1955 רמ”ט פיקוד צפון, ו“בהמשך מח”ט גולני (תפקיד מאוד מבוקש אז), " ואחר־כך, בזמן הרמטכ“ל לסקוב, מ”מ אלוף פיקוד המרכז במשך שנתיים־וחצי ולבסוף נספח צה"ל בבריטניה. “מינויים אלה של גבלי,” כותב הרכבי, “לא היו מאחורי גבו של דיין, אלא בהמלצתו.” והרכבי מסביר את מסקנותיו וקובע בהן מסמרות:

“אפשר להניח כי לו נתבע גבלי לאחריות מבצעית ספק אם היה זוכה במינויים אלה, אם לא חמור מכך. המינויים הראשונים היו גם בניגוד בולט לדברי טבת כי משנתגלתה הדחת אלעד למשה דיין ‘אבד… מעט האמון שעוד נותר אצלו כלפי גבלי’… אם לדיין לא היה אמון כלפי גבלי, כיצד מינה אותו לתפקידים אלה? מחמלה, מיחס אישי?… ואולי דיין חשב שהפסקת הקריירה המודיעינית של גבלי היתה עונש כבד דיו על מה שאולי העריכו… כטעות אנוש.”

אין דברים אלה נאמרים בעלמא, והרכבי עומד עליהם כדי לחזור ולהסביר שהאשם באי־חקירת “הזיופים” ב־1955 נעוץ בדיין, ולא בו. שהרי כיצד היה אפשר לצפות ממנו שיחקור את קציני אמ“ן על זיופים שעשו בפקודת גבלי כשמעמדו של זה איתן, וכמעט ברור שגם אם יודח מאמ”ן, הוא עתיד לחזור אליו כמנצח? כותב הרכבי:

“גבלי, בעצם הישארותו לכהן כראש אמ”ן בתקופה של כמעט שלושת רבעי שנה מאז המבצע במצרים ועד יציאתו מאמ“ן, וביכולתו להתמודד עם לבון, הוכיח שמעמדו איתן… גם לאחר מכן, במינויים שקיבל יכלו קציני המודיעין להניח שעוד ייתכן שגבלי יחזור לאמ”ן."

הרכבי מעלה ודוחה את הסברה ש“אולי משה דיין חשב להגיע לגבלי בדרך עקיפה על־ידי התוודות מצד קציני מודיעין [על “הזיופים”],” וטוען ש“אפשרות זאת אינה מתיישבת עם נטייתו של דיין לנהוג בגבלי לפנים משורת הדין.” יתר־על־כן, אומר הרכבי – “מינויי גבלי היו בחינת סתימת הגולל על האפשרות של התוודות קצינים. מעשה גדולים סימן לקטנים: מדוע יופלו לרעה אותם קצינים בודדים שעזרו לגבלי, אולי מאונס, מגבלי עצמו? מינויו המיידי של גבלי, עם עזיבתו את אמ”ן, היתה כאות לחנינה כללית."

בהיסחפו בתנופת טיעוניו, קובע הרכבי, שדיין תבע ממנו לחקור בעניין הזיופים רק את מי שסייעו לגבלי, שעה שגבלי עצמו לא היה אמור להיחקר כלל:

“היתה כאן מעין סתירה… ממני נתבע כי על סמך חקירתי אסלק קומץ קצינים שסייעו לגבלי מפקדם בשיבוש הראיות… אולם לגבי גבלי, לפי המלצת הרמטכ”ל, מחליטים כי הוא ימשיך לשרת, וכי אין לעכב את מינויו. היה משום חוסר פרופורציה בין דרישה לפטר קצינים באמ“ן מהצבא, לעומת מה שיעד דיין לגבלי [ההדגשה במקור] שהיה החלפת תפקיד. במסגרת החקירה שהוטלה עלי, רק טבעי הדבר, שלא נכלל גבלי אבל הרי יש קושי לחקור שיבושים בבידוד מההוראה לשבש.”

לביסוס טיעוניו, משרטט הרכבי את דיין כרמטכ"ל חזק, דעתן, “מסקנתי”, שמשיג תמיד את מאווייו, כנגד פקודים וממונים כאחד. אולם, הוא מסביר שביחסו לגבלי היה מימד בלתי־אופייני לו:

“עמדת דיין כלפי גבלי היתה, לדעתי, לכל היותר אמביוולנטית. היתה לו כלפי גבלי הסתייגות מסויימת, אבל גם קירבה, וזו שהכריעה.”

ה“קירבה” לגבלי היא איפוא הפתרון להתנהגותו הסלחנית של דיין כלפיו, שכן, הוא כותב:

“דיין היה מפקד שלא סבל שפקודיו ימרו את פיו. כיצד לא דרש מגבלי דין וחשבון על שליחות זו של אלמוג לפריס להדחת אלעד ועל פגישת גבלי עם אלעד למרות הוראתו?… לפי טבת ב־11 במאי דיווח יובל נאמן לרמטכ”ל כי גבלי טס בחשאי לגרמניה ל’ארגן “עדויות” עם אלעד', ועוד כי עשה זאת באמצעות המחאה ריקה שהוציא מגזבר אמ“ן… כיצד סבל זאת דיין?”

לבסוף, הרכבי קובע שטעיתי בכותבי בספרי שדיין הסתייג מגבלי והתכוון להחליפו כראש אמ"ן עוד לפני המבצע במצרים. הוא כותב:

“דומני כי הוצאת המסקנה מהתבטאויות ביקורתיות של דיין כלפי גבלי כאילו עמדתו כלפיו היתה מראש, עוד לפני ‘הפרשה’, שלילית, וכי אפילו לא רצה שיחזור לשמש ראש המודיעין בשובו [במרס 1954] משנת ההשתלמות מארצות־הברית, כפי שמציג זאת טבת, ומסתמך על עדויות בכתב שמצא, נראית לי תמוהה… לו רצה בכך דיין, לבון לא היה מונע ממנו… לא סביר בעיני שלבון היה מתנגד להצעת דיין שגבלי לא יחזור לתפקיד, עוד בטרם הכיר בכלל לבון את גבלי, ובזמן שהיחסים בין לבון לדיין היו תקינים… אם כתיאור טבת, גבלי עקף את דיין במגעים אינטנסיביים ישירים עם לבון, השערתי היא, כי לא היה זה מזלזול בדיין, אלא אולי מביטחה של גבלי כי דיין לא יתרעם עליו.”

*

לטענות אלה של הרכבי אין על מה לסמוך. הן מיוסדות על טעויות רבות ולא כאן המקום לעמוד על כולן. אסתפק איפוא בבחינת החשובות שבהן, הנוגעות בשאלה המרכזית שהוא מעורר. ככלל, אפשר לומר, נעוצה טעותו בכך שאין הוא מבחין בין שתי תקופות ברמטכ“לותו של דיין: מדצמבר 1953 עד פברואר 1955 ומפברואר1955 עד ינואר 1958. הראשונה החלה כאשר מונה דיין – חרף מורת־רוחו הגלויה של ראש הממשלה החדש שרת – לכהונת הרמטכ”ל יום לפני שבן־גוריון פרש לשדה בוקר. את צעדיו הראשונים כרמטכ“ל עשה איפוא דיין תחת שר הביטחון החדש לבון, שעימו היה מסוכסך, פרט לחודשי־חסד ראשונים אחדים, לאורך כל עבודתם המשותפת. בתקופה השנייה נהנה דיין כרמטכ”ל מאמונו המוחלט של בן־גוריון, שר הביטחון שחזר בפברואר 1955, וזכה בתהילה בארץ ובעולם, הודות לפעולות גמול נועזות, שתחילתן באותו פברואר, ול“מבצע קדש”, ב־1956. הרמטכ“ל דיין שהכיר הרכבי ממאי 1955 היה שונה בתכלית מהרמטכ”ל דיין של 1954, שאותו לא הכיר הרכבי, וממילא, כל התכונות שהוא מונה בדיין ושעליהן הוא מבסס את טיעוניו אינן רלוונטיות כלל לתקופת ה“עסק ביש” ולספיחיו הראשונים.

אפתח בסימן־השאלה שמציג הרכבי על קביעתי שמלכתחילה לא רחש דיין אמון מלא לגבלי ועוד לפני “הפרשה” לא רצה בו כראש אמ"ן. את דעתי זאת קבעתי לא על סמך “התבטאויות ביקורתיות של דיין,” כדברי הרכבי, אלא על סמך תיעוד רב ומגוון, שאת מקצתו אביא להלן:

לוועדת אולשן–דורי, בינואר 1955, סיפר דיין, ש“כאשר נתנו לבנימין [במרס 1954] תפקיד ראש אמ”ן [כפי שהובטח לו על־ידי הרמטכ“לים ידין ומקלף]… אמרתי ללבון שיש לעכב אישור סופי של המינוי וכי בחזירת פטי מלימודיו בפריס צריך להוציא את בנימין.” מאחר שלבון אישר את המינוי, נקט דיין בדרך אחרת: הוא סירב להעניק לגבלי דרגת אלוף, ההולמת את תפקידו כראש אגף במטכ“ל. דיין טען שיש להעניק דרגת אלוף רק למי שהתנסה בפיקוד קרבי. היה זה תכסיס שקוף¹² לסלק את גבלי מראשות אמ”ן, אך גבלי לא נפל בפח והעדיף להישאר ראש אמ"ן בדרגת אלוף משנה. בסיכום הישיבה השבועית עם שר הביטחון, נרשם:

“22.4.54 – הרמטכ”ל מוסר כי שוחח עם אלוף/מ ב. גבלי והסביר לו, כי בטרם תוענק לו דרגת אלוף בשלמותה – עליו לעבור את הדרג של פיקוד־חטיבה. האפשרויות לכך הן שלוש: א. לעשות זאת כיום; ב. בעוד שנה; ג. בגמר תפקידו כראש אמ“ן. אלוף/מ גבלי קיבל את הדברים בהבנה, ומועד מינויו למפקד חטיבה הושאר פתוח.”

העניין לא ירד מסדר־היום ואף החריף כאשר הציע דיין למנות את מאיר אילן לראש אג“א ולהעניק לו דרגת אלוף. לבון הסכים למינוי, אך התנגד למתן הדרגה – האם משום שדיין עיכב את העלאת גבלי בדרגה? אחרי דיונים נוספים הציע דיין להקפיא את ההעלאות לדרגת אלוף לכל המועמדים – פרט ליצחק רבין – כדי למנוע מה שכינה “אינפלציה אלופית” וגם כדי שלא יהיו עלבונות.” ב־21 באותו אוקטובר העלה גבלי את עניין דרגתו בשיחה אישית עם דיין. דיין סירב בעל־פה ובכתב. ב־4 בנובמבר 1954 חזר דיין והביא לפני לבון לאישור מינויים אחדים של קצינים בכירים בצה“ל. לבון עמד בסירובו. הנושא עלה שוב בשיחה מיוחדת בין השניים שהתקיימה ב־28 בדצמבר. בשוב דיין מאותו דיון, נכנס רבין לחדרו וקיבל מידיו את דרגת האלוף כראש אגף ההדרכה. כעבור זמן קצר זכה בכך גם אילן כראש אג”א. אולם גבלי, הוותיק משניהם כראש אגף, נותר בדרגתו הישנה.

רמז לכוונת דיין להחליף את “ראשי אמ”ן" נמצא ביומן הרמטכ"ל מ־27 באוגוסט 1954, כלומר ימים אחדים אחרי ששב מסיורו בארצות־הברית:

" 27.8.54 – במכונית הצטרפו צ’רה ובנימין ובין היתר נעשתה פה פעולת שיבוץ של ראשי אמ“ן. מן הדברים שסוכמו פחות או יותר: אמ”ן יקבל את אל“מ נשרי, את יובל נאמן, יוסי המבורגר [הראל], אורי ביידץ'.”

זה היה חלק מצעדי ה“ניקוי” של אמ“ן שדיין נקט בהם אחרי ה”עסק ביש“. אל”מ נשרי נועד לשמש נספח צה“ל בצרפת ויוסי הראל נועד להחליף את מרדכי בן־צור בפיקוד על 131. את יובל נאמן הועיד דיין להיות סגן ראש אמ”ן, כצעד מקדים להחלפת גבלי. אולם דבר זה התרחש רק בדצמבר, כאשר נחלש הקשר בין גבלי ולבון. כזכור, עמד דיין בעדותו לפני ועדת אולשן–דורי על “הקונפליקט” בינו לבין שר הביטחון וראש אמ“ן על הפעלת היחידות של אמ”ן מחוץ לגבולות המדינה. בהקשר הזה אמר, בהתייחסו לגבלי: “מובן המצב שראש אמ”ן מרגיש לא טוב כשהרמטכ"ל שם לו “ברייקס'.” בתשובה לשאלה נוספת אמר דיין: “אני בעד החלפת בנימין בפטי או בא.א. [אהוד אבריאל].” בהמשך החקירה חזר דורי לעניין זה ושאל: “האם לבון אמר לך אי פעם שאינו רואה את גבלי כמתאים לתפקידו?”.

דיין: “כן. הוא הסכים להחלפתו.”

אישור לכוונת דיין להחליף את גבלי נמצא ביומן בן־גוריון מ־12 בדצמבר 1954:

“ביום ד' (8.12.54 ) באו אהוד [אבריאל] ונחמיה… אהוד שאל אם לקבל הצעת משה [דיין] להתייצב בראש מודיעין במקום גבלי. אמרתי שיחכה – נראה איך יפלו הדברים.”

אישור דומה נמצא גם ביומן שרת, המתאר ב־11 בפברואר 1955 כיצד נדהם גבלי כשנמסר לו על החלפתו כראש אמ“ן. גם שרת נדהם כשהתברר לו שלבון הטעה אותו כשאמר לו שגבלי יודע על הכוונה להדיחו. שרת זימן בדחיפות את הרמטכ”ל:

“תוך דקות ספורות היה משה דיין בחדרי… הבעתי לו את תמהוני על ההלם שגרמה הודעתי לבנימין. כלום לא ידע? לא [השיב דיין], לא נקבע כדבר הזה. אומנם לפני כמה חודשים שוחחו ביניהם [לבון ודיין] פעם כי יש להחליף את גבלי. גם הוגד לו אז כי בוודאי פטי יחליפו. בינתיים ניסה הרמטכ”ל לגייס לתפקיד זה את אהוד [אבריאל] ולא הצליח… אבל חילופין אלו עמדו להעשות לא לרגל פרשת קהיר ולא בעקבותיה."

נא לשים לב שדיין ולבון שוחחו על החלפת גבלי "לפני כמה חודשים, וכפי שיוכח להלן, הדבר התרחש בסביבות נובמבר 1954.

כוונת דיין להחליף את גבלי מתאשרת גם מעדותו של לבון לפני ועדת אולשן–דורי. הוא הביע לפניה פעמיים את תמהונו על שדיין, שרצה להחליף את גבלי כבר בדצמבר 1954, מציע פתאום להשאירו למשך ארבעה חודשים נוספים. לבון:

“קראתי לרמטכ”ל [ב־28 בדצמבר 1954]… מסרתי לו את כל עניין גבלי [שאין בסיס לטענת גבלי שקיבל את ההוראה לפעול במצרים מלבון]. צריך להגיד – על־פי הופעתו – היה מזועזע. והיה לי ברור שאין בינינו חילוקי דעות בנקודה זו שצריך לגמור את הפרשה [כלומר להחליף את גבלי]. אומנם אחרי המשפט [בקהיר], אבל המשפט זה עניין של ימים. הוא [דיין] אמר לי שהוא לא ידע כלום על העניין, אבל יחד עם זאת הוסיף משפט: יכול מאוד שגבלי עכשיו יגיד שכן דיבר אתי… אחר כך קרה דבר מפתיע מאוד… יום אחרי זה הוא [דיין] בא והציע להשאיר את גבלי לארבעה חודשים. אני מוכן לזה בדיוק כמו שאתה מוכן להתנצר… להיות חודשים עם אדם שלא רק שאין לי אמון אליו, אלא יש לי אי־אמון מוחלט גם ביושרו וגם בכשרונו – לזאת אינני מוכן."

כעבור שבוע חוזר לבון ומעיד בעניין זה לפני ועדת אולשן–דורי, וכרגיל אצלו, בשינוי נוסח:

“כאשר קראתי לרמטכ”ל לאחר השיחה האחרונה עם גבלי [ב־28 בדצמבר 1954] והנחתי לפניו את אותו החומר שהנחתי בפניכם,… הודיע לי שהוא מזועזע ממה שהוא שומע והוא לא יכול יותר להביט בפניו של גבלי וצריך מיד לפתור את העניין [כלומר להדיחו]. יום אחרי זה השתנתה העמדה אצלו והוא טלפן לאפי שהוא מציע להשאיר את גבלי לארבעה חדשים נוספים."

שינוי הטעם של דיין, שכה הפתיע את לבון, מובן לחלוטין: הוא ראה בלבון ובגבלי אחראים־שותפים ל“עסק הביש”, ורצה לסכל את כוונת לבון להטיל את האחריות הבלעדית על גבלי. להדחת גבלי והשארת לבון על מכונו כשר הביטחון יתנגדו בבוא העת ומאותו טעם גם משה שרת, בן־גוריון ואחרים.

די בראיות אלה להוכיח שלבטחונו של הרכבי, שלוא רצה דיין בהחלפת גבלי כראש אמ"ן, “לבון לא היה מונע [זאת] ממנו,” אין על מה לסמוך.

ד. האומנם חיזקו דיין ובן־גוריון את ידי גבלי?    🔗

הרכבי כותב כי “טבת קובע בצדק,” ש“דיין היה, בתוקף אחריותו כרמטכ”ל, כעין חוקר ראשון של העסק ביש." אולם, כאמור, הוא בא חשבון עם דיין על שלא תבע מגבלי “אחריות מבצעית,” כמקובל בצה“ל, “שהכרה באחריות מבצעית בערה כאש בעצמות מפקדיו.” דיין, הוא כותב, “התבלט כרמטכ”ל שמגמתו בפעולות־התגמול ובאווירה שרצה להשליט בצה”ל היתה לתבוע ממפקדים, ובכל הרמות, אחריות לרמת הביצוע של יחידותיהם, ובמקרה כישלון, לתבוע מהם דין וחשבון, שאכן וידאו כי היחידה היתה מוכנה למשימה, ושהכל נעשה שהמבצע יצליח, ולנקוט בתקיפות פעולה נגדם בהתאם." והרכבי שואל: "מדוע התביעה לאחריות מבצעית לא חלה על גבלי… קשה להאמין כי לבון הוא שמנע שתביעה כזו תוצג בפני גבלי.״

אני מסכים עם הרכבי שדיין נהג לתבוע אחריות מבצעית, אולם דומני שאיפיון זה בלט בעיקר אחרי שובו של בן־גוריון למשרד הביטחון, והוא בא לידי ביטוי מובהק בפעולות הגמול שנפתחו בפעולה הגדולה בעזה, ב־28 בפברואר 1955. מכל מקום, תביעת אחריות מבצעית מיחידה קרבית, שאמצעי הבקרה עליה נמצאים בשליטה מירבית, אינה דומה לתביעה כזאת מחוליות־סתר, שהקשר עימן רופף ונסיבות פעולותיהן לוטות ערפל. אבל, גם לולא הבדלים אלה, ספק אם היה דיין יכול למצות את דין האחריות המבצעית כפי שהרכבי מטיף לו. ראשית, דיין התנגד להפעלת חוליות 131 בימי שלום, ומחמת כך בא “בקונפליקט”, כדבריו, עם ראש אמ“ן ועם שר הביטחון. שנית, הוא נעדר מהארץ בעת שהפעולות נעשו, ושלישית – והחשוב מכל – כשחזר ארצה, הוא נתקל בהעלמה מכוונת של פרטי הפעולות במצרים הן מצד ראש אמ”ן, הן מצד שר הביטחון. גבלי לא העביר לדיין את הדו“ח של בן־צור מ־1 באוגוסט 1954 ואת הדו”ח שלו עצמו מ־8 באוגוסט, והעלים ממנו את ביקורו של אלעד בארץ באותו חודש.

סמוך לשובו מארצות הברית, חש דיין שראש אמ“ן ושר הביטחון מעלימים ממנו מידע. שר הביטחון עונה בשלילה על בקשתו להעלות את הנושא לדיון בישיבה השבועית עימו, ב־26 באוגוסט, וגבלי דוחה, בנימוקים שונים, את בקשותיו להגיש לו דו”ח.

אכן, מחמת העלמה זו נעשה דיין חוקר ראשון של ה“עסק ביש”. הוא יוזם את שליחותו של גבלי לאירופה, כדי שיוכל להפיק מבן־צור דו“ח על הפעולות במצרים, ודו”ח זה, מה־5 באוקטובר, נעשה לחוליה הפותחת בחקר אסון מצרים. בעקבותיה דורש דיין מגבלי דו“ח־מילואים, הוא המכתב שגבלי ממציא לו ב־1 בנובמבר, ובו הוא טוען לראשונה שאת ההוראה קיבל מלבון ב־16 ביולי 1954. דיין הוא שמביא את גבלי לומר את דבריו בישיבת המטכ”ל מאותו יום. אבל דוק! דיין אינו בטוח שגבלי אומר לו את כל האמת. הוא מפקפק שהיוזמה לפעולה במצרים נבעה כולה מלבון. בדבריו באותה ישיבה אומר דיין: “בעניין זה היתה גם יוזמה מצר ראש אמ”ן שהביא לפנינו תזכיר לפעולות שהוא מציע לנקוט בהם כדי לשבש את פינוי הסואץ… אני הסתייגתי מהתזכיר." והרי בכך בלבד יש כדי לסתור את טענת הרכבי שדיין ערך את מכתבו של גבלי אליו מה־1 בנובמבר – סברה שאין לה שום הוכחה בתיעוד – כ“בעל הטיה ועניין להנחותו [את גבלי] מה לכלול, ועוד יותר מכך מה להשמיט, בהצגת טיעוניו, כדי לשפרם.” שאם לא כן מדוע מטיל דיין את האחריות ל“יוזמה” ההיא גם על גבלי? דומני איפוא, שאם ערך דיין את מכתב גבלי אליו, היה זה אך ורק כדי לחדד ולהדגיש נקודה אחת, והיא: ממי ומתי קיבל גבלי הוראה להפעיל את 131.

דיין העביר ללבון את דו“ח בן־צור מה־5 באוקטובר ואת מכתב גבלי מה־1 בנובמבר. את הפרוטוקול מישיבת המטכ”ל באותו יום, הכולל את דברי גבלי, קיבל לבון בצינורות רגילים. מכאן בעצם מתחילה החקירה לצבור תאוצה. אולם התגובה של לבון על הממצאים שדיין השכיל להפיק לא איפשרה לו לחקור את גבלי ולתבוע ממנו “אחריות מבצעית”. שכן הוא והשר קיימו קשר של שתיקה והעלמה שנמשך חודשים אחדים. קשר זה נופץ על־ידי דיין.

כאשר תם שלב העדויות במשפט בקהיר, הקים ראש הממשלה ועדת חקירה חשאית, “הוועדה לבירור האחריות למה שקרה במצרים”, הלא היא ועדת אולשן–דורי, תמוה שפרופסור הרכבי, המצוי במדעי המדינה והממשל, גורס שבאותו זמן ובאותן נסיבות היה דיין יכול לערוך חקירה משלו לעניין “האחריות המבצעית”. שהרי דיין היה חייב לפעול לפי הנחיות הדרג המדיני, ומרגע שראש הממשלה שם את ידו על הנושא, שוב לא היה לו שום מדרך רגל בתחום זה. חקירת “האחריות המבצעית” יכלה להתקיים רק אחרי חקירת “האחריות המדינית”, אבל בנסיבות שנוצרו אחרי מסקנות אולשן–דורי כבר לא היה אפשר לעורכה אלא במסגרת ועדת חקירה לפי חוק. אולם לכך התנגדו לבון, מטעמים שלו, ושרת ובן־גוריון, מטעמים שלהם (הבחירות הכלליות בקיץ 1955).

דיין לא היה יכול איפוא, כפי שגורס הרכבי, להדיח את גבלי על סמך אחריותו למבצע הכושל. הוא היה כפוף להנחיית הדרג המדיני, לראש הממשלה שרת ולשר הביטחון בן־גוריון. שרת לא הורה לסלק את גבלי מצה“ל, אלא להרחיקו מאמ”ן, ובן־גוריון הורה לדיין לקיים הנחיה זו. ביום שחזר לכהן כשר ביטחון, ב־21 בפברואר 1955, כתב בן־גוריון ביומנו:

“בבוקר בא משה דיין. עם דיין דיברתי על… הצורך להעביר את גבלי לתפקיד אחר.”

אולם גבלי לא הועבר מתפקידו מניה וביה. החלפתו התעכבה, בין השאר, בגלל אי־הבהירות בקשר למחליפו; היהיה זה אהוד אבריאל או הרכבי? כשהוחלט למנות את הרכבי, כתב לו דיין לשואלו מתי יוכל לקבל לידיו את ראשות אמ"ן בלא לפגום בלימודיו (ראה [3] לעיל).

ב־15 במרס 1955 כתב ראש הממשלה שרת לשר הביטחון בן־גוריון:

“חוששני כי עניין בנימין גבלי אינו יכול להמשך ככה. המשבר עם לבון הגיע לנקודת ההתפוצצות מפני שדחיתי דרישתו להדיח את גבלי מתפקידו מיד. עם זה היה ברור לי, והבעתי דעתי זו באזני חברים, כי עם לכת לבון יועבר גם גבלי מתפקידו הנוכחי ללא כל דחוי. יתר על כן, הודעתי לרמטכ”ל בזמן היותי מ“מ שר הביטחון כי צעד זה אינו יכול להידחות עוד והוא קיבל על עצמו לבצעו. על־יסוד זה הודעתי בישיבת הממשלה, בה הודעתי על התפטרות לבון והשגתי אישור להצטרפותך, כי גבלי לא ישאר בתפקידו. אחרי זה הודעת גם אתה כי אומנם טרם נמצא תפקיד חדש לגבלי, אבל הוא סולק מתפקידו הקודם. והנה אני רואה את גבלי ממשיך כאילו לא קרה דבר. הוא מופיע להתיעצויות אתך ואתי. דומני כי בעניין זה כבר כלו כל הקצין. האין גם אתה סבור כי סיום כהונתו של גבלי בתפקיד ראש אמ”ן אינו יכול להידחות?"

בן־גוריון ענה לשרת ב־18 במרס 1955:

"לראש הממשלה

משר־הבטחון

הרמטכ“ל הודיעני כי בנימין גבלי יוסר מתפקידו לפני חג־הפסח [8 באפריל 1955].”

ואכן, אף שהרכבי חזר ארצה רק ב־9 במאי ונכנס לתפקידו כראש אמ“ן ב־15 בו, הוצא גבלי כבר ב־1 באפריל לחופשה שאחריה לא שב עוד לאמ”ן.

גם בעניין מינוייו של גבלי אחרי הדחתו היה על דיין לציית להנחיות הדרג המדיני, כלומר, לשר הביטחון. רבות התעודות המאשרות זאת. אחת מהן נכללת במכתב שכתב בן־גוריון לאפרים רייזנר מרמת־יוחנן:

“כשנדרשתי לשוב למשרד הבטחון… קראתי רק המסקנות בלבד של ועדת אולשן–דורי, ומכיוון שראיתי ששני אישים נבונים וישרים אלה לא הגיעו לחקר הדבר החלטתי בלבי לא לטפל עוד בפרשה זו ולהנות שני גיבורי הפרשה הזאת מהספק. המשכתי ביחסי חברות ואמון עם פנחס לבון, אבל ראיתי חובה לעצמי להעביר את גבלי לתפקיד אחר.”

התיעוד שבידינו סותר איפוא את טיעוניו של הרכבי בדבר המינויים המובחרים שהרעיף דיין על גבלי, ואין מקום לשאלתו “אם לדיין לא היה אמון כלפי גבלי, כיצד מינה אותו לתפקידים אלה? מחמלה, מיחס אישי?” לוא הציע דיין לגבלי מינויים פחותים מאלה, היה גורם ללא ספק לפרישתו מהצבא, ודבר זה עמד בניגוד להנחיה מפורשת של הדרג המדיני.

יש לזכור: יוסף אבידר, ראש אגף הבכיר במטכ“ל, עמד אז לפני פרישה. לוא קיבל גבלי את דרגת האלוף בעיתו, הוא היה זוכה במעמד זה, האלוף וראש אגף הבכיר במטכ”ל, ולמעשה הקצין הבכיר ביותר בצה“ל אחרי הרמטכ”ל. והנה הוא מועבר לשמש בתפקידי אל“מ: רמ”ט פיקוד צפון ומח"ט. ברור שמינויים פחותים מאלה היו כסילוקו מהצבא. למעשה הורד גבלי בדרגה וקידומו הוקפא לתמיד; כשם שלימים הגבילה ועדת אגרנט את אלוף שמואל גונן לתפקידים ההולמים דרגת תת־אלוף, כך הגביל שר הביטחון בן־גוריון את גבלי לתפקידי אלוף־משנה. כשהציע לגבלי, בינואר 1960, לשמש כנספח צבאי באנגליה, כתב בן־גוריון ביומנו, כי מאחר -

“שאין לו סיכוי לקבל דרגת אלוף… לא רצוי שישאר עוד זמן רב כממלא מקום מפקד המרכז, והתפקיד של נספח בלונדון יש לו עכשיו חשיבות רבה.”

למשמע הדברים האלה, כך כתב בן־גוריון, גבלי “היה מדוכא… וביקש לתת לו שהות של שבוע לתת לי תשובה.” ובכן, גם גבלי לא חשב שבן־גוריון ודיין עושים למען קידומו ומרעיפים עליו מינויים משובחים. אכן, קשה להבין איך הגיע הרכבי למסקנה שעל־ידי “המינוי שלו [של גבלי] לתפקידים שונים, חיזקו דיין ובן־גוריון את ידיו.”

מכל מקום, אם נקבל את גרסת הרכבי שלדיין היתה השפעה מכרעת על מהלכי בן־גוריון בפרשת חקירת “הזיופים” או אי־חקירתם, יהיה עלינו, על דרך ההיקש, לייחס לדיין השפעה גם על עיכוב קידומו של גבלי על־ידי בן־גוריון. אולם הרכבי, הגורס כרישא, דוחה את הסיפא.

הרכבי אינו מביא שום אסמכתה לטענתו שקציני אמ“ן ציפו לשובו של גבלי לראשות אמ”ן, דבר שהיה מקשה עליו את חקירת “הזיופים” (“מינויי גבלי היו בחינת סתימת הגולל על האפשרות של התוודות הקצינים”). הוא גם כותב ש“במסגרת החקירה [של “הזיופים”] שהוטלה עלי, רק טבעי הדבר, שלא נכלל גבלי. אבל הרי יש קושי לחקור שיבושים בבידוד מההוראה לשבש.” נוסח זה, “רק טבעי הדבר”, אינו משכנע ובוודאי שאינו בגדר ראיה. אדרבה, במבט לאחור יכול הרכבי להניח, שלוא הסכים ב־1955 לערוך חקירה בעניין הזיופים, היתה תכליתה זהה לזו של ועדת כהן, שאותה מינה בן־גוריון בספטמבר 1960 לחקור –

“האם ננקטו צעדים כלשהם על־ידי אלוף־משנה ב. גבלי, סגן־אלוף מ. בן־צור או מפקד אחר כלשהו באמ”ן, כדי להניע עדים בדרך כלל ואת אברהם זיידנברג (אלעד) בפרט, להעיד עדות שקר בפני [ועדת אולשן–דורי]… וכן בפני שר הביטחון והרמטכ“ל ואם נמסרו אכן עדויות שקר כאמור.”

ועוד, הרכבי יכול להיווכח מהמובאה שנטל מספרי שמסקנתו “הטבעית” מוטעית מיסודה. לפי טבת, הוא כותב –

“ב־11 במאי 1955 דיווח יובל נאמן לרמטכ”ל כי גבלי טס בחשאי לגרמניה ל’ארגן “עדויות” עם אלעד', ועוד כי עשה זאת באמצעות המחאה ריקה שהוציא מגזבר אמ“ן.”

“כיצד סבל זאת דיין?” שואל הרכבי את קוראיו. השאלה המרשיעה הזאת היתה נחסכת ממנו לוא דייק במובאה. שהרי בקלב"ן כתוב במפורש (ע' 227) שדיין הורה להרכבי “לרדת לחקר העניין,” ואף הורה לו –

“לחקור גם את גזבר אמ”ן מישורי ‘על פרטי הוצאות הכספים וכו’,' כלומר את השימוש שעשה גבלי בהמחאות החתומות על־ידי חפץ, למימון נסיעתו לגרמניה."

ברור איפוא שדיין לא השלים עם נסיעתו החשאית של גבלי לגרמניה, שהיתה הפרה גסה של הוראותיו. יתר־על־כן, דיין מדבר במפורש על חקירה כוללת – “לרדת לחקר העניין” – של “הזיופים”, ומכאן “שרק טבעי הדבר,” אם לנקוט בלשון הרכבי, שמדובר גם בחקירת גבלי, ועוד, הן מהמובאות שמביא הרכבי, הן מספרי קלב“ן, ברור שבחקירה ישתתף גם יובל נאמן, סגן ראש אמ”ן, שהחל בה עוד לפני שחזר הרכבי. מכאן שעמדה לפני הרכבי יותר מאפשרות אחת: לחקור בעצמו, לשתף בחקירה את סגנו נאמן או למנות את נאמן לקצין הבודק. אולם כאמור, כבר בפריס נטה הרכבי לא לחקור כלל את “הזיופים”.

ברם, חשוב מכל – וזה יתברר תחת הכותרת שלהלן – שחרף הסכמת בן־גוריון לפטור את הרכבי מהחקירה, הוסיף דיין ותבע ממנו לא להרפות ממנה.

ה. הרכבי, אלעד ואלמוג    🔗

נותרה עוד טענה חשובה של הרכבי, והיא שייכת לסוגיית אלמוג, שבה פתחנו. בשביל הרכבי, זה כנראה עניין מכאיב במיוחד. רושם זה מתקבל מעירוב של מוקדם ומאוחר ושל מין בשאינו מינו בכל פעם שהרכבי נוגע באלמוג. כמו למשל בעניין שליחות אלמוג לפריס:

“במקום אחר כותב טבת כי כתוצאה משליחת אלמוג להיפגש עם אלעד ‘אבד לו [לדיין] מעט האמון שעוד נותר אצלו כלפי גבלי.’ דיין היה מפקד שלא סבל שפקודיו ימרו את פיו. כיצד לא דרש מגבלי דין וחשבון על שליחות זו ועל פגישת גבלי עם אלעד למרות הוראתו? זהו לא דיין שאני היכרתי.”

בקלב“ן ניתן סדר־זמנים מדויק: ב־2 בינואר 1955 טס אלמוג לפריס ונפגש שם עם אלעד. ב־3 חזר אלמוג ארצה, ולמחרת בערב הגיע גם אלעד והובהל על־ידי בן־צור לביתו של גבלי. רק ב־5 בינואר בבוקר הודיע גבלי לדיין שאלעד בארץ, ודיין פגש אותו בלשכתו ב־ 07:30 בבוקר. אבל רק כעבור זמן רב – שבועות, חודשים, שנים? – נודע לדיין על שליחות אלמוג לפריס ועל טיבה, ורק כעבור זמן רב התבטא לאמור שאלעד הובא לבית גבלי “להשלמת חינוכו” לפני שהובא ללשכתו, ושכתוצאה מכך “אבד לו מעט האמון שעוד נותר אצלו כלפי גבלי.” הרכבי טועה איפוא בסמיכות הזמנים והעניינים, ומכאן שלשאלותיו “כיצד לא דרש [דיין] מגבלי דין־ וחשבון” על שליחות אלמוג לפריס ו”על פגישת גבלי עם אלעד למרות הוראתו" אין שום יסוד במציאות.

בתמורה להסכמתו למינוי יובל נאמן לסגן ראש אמ“ן תבע גבלי מדיין למנות את אלמוג לראש ענף איסוף. הרכבי מכנה הליך זה “עיסקה”, ושוב, עירוב זמנים ועניינים מאפשר לו להצהיר ש”עיסקה כזו איננה הולמת את צורת עבודת דיין" ולהציג לי את השאלה: “כיצד דיין לא התנגד למינוי” זה של אלמוג אם ידע על תפקידו בהדחת אלעד להעיד שקר בוועדת אולשן–דורי, ולחלופין “מדוע לא דרש” לבטל את המינוי הזה “כשדבר ההדחה לשקר נודע לו?”

אולם ה“עיסקה” – מינויו של אלמוג תמורת מינויו של יובל נאמן – התבצעה בדצמבר 1954, לפני שליחות אלמוג לפריס. אלמוג, יד ימינו של גבלי, נודע אז כקצין מצטיין – הרכבי עצמו מתארו ככזה – והוא שימש זה מכבר בתפקיד ממלא־מקום ראש ענף איסוף. נראה איפוא שאם היה צורך ב“עיסקה” לשם אישורו של מינוי זה, הוא נבע דווקא מחתירתו של דיין “לנקות” את אמ"ן.

מדוע, שואל הרכבי, לא דרש דיין את ביטול מינויו של אלמוג משנודע לו טיב שליחותו לפריס? אפילו אם נודע הדבר לדיין לפני שאלמוג פרש מצה"ל, ב־1956, ההיה יכול להדיחו ללא שום חקירה? והלא רק ב־15 באוקטובר 1960 קבעה ועדת כהן שאלמוג הדיח לשקר את אלעד ומצאה אותו בלתי ראוי לכהן בשירותים החשאיים של ישראל. כלום היה דיין יכול להדיח את אלמוג על סמך הדברים שהרכבי סיפר לו ב־11 במאי 1955 וחזר בו מהם למחרת? ספק. לעומת זה, שלא כדיין, ידע הרכבי ראשון וטוב מכולם על התפקיד שמילא אלמוג בפריס. הוא לא נזקק לשום חקירה כדי להשיב לשאלתו של אלמוג, במאי 1955, שאין לו עוד מקום בחיל. לוא הסביר לדיין את העילה לכך, דומה שהיה זוכה בגיבוי מלא. אולם הרכבי לא עשה כן. הוא גם לא שאל אז את דיין את השאלות שהוא מפנה אלי היום.

ממה איפוא נובעת רגישותו של הרכבי בעניין זה? כלום אין רגישות זו כרוכה באותו “פצע” שפגם בזכרונו ושבגללו ניסה, כדבריו, “להסיח את דעתו מ”הפרשה" כולה והדחיק כה רבים מפרטיה מזכרונו?

דומה שבשורש הדבר מונחת ההכרה של הרכבי שיש לו חלק באחריות להפעלת אלעד. הדבר נרמז במסתו בקטע שלהלן:

“ההחלטה להפקיד את אלעד על היחידה במצרים היתה של ראש אמ”ן גבלי, כצעד הכנה מעשי [במאי־יוני 1954] לקראת המבצע עצמו [ביולי]. לפני כן [כלומר, בעת שהרכבי שימש מ“מ ראש אמ”ן] פעל אלעד כסוכן בודד במצרים הממודר מהיחידה, ורשם לזכותו השגים איסופיים נאים על־ידי יחסים שרקם עם חוגי משלחת היועצים הצבאיים הגרמניים, שבראשם עמד הגנרל פרנבאכר, ממנו השיג חומר שזכה להערכה מצד המחקר המודיעיני… תרומתו האיסופית, כל עוד הוערכה כבלתי מסכנת את הימצאותו במצרים, נחשבה כחיובית."

הרכבי משרטט בקטע זה קו לא מתוארך, אבל בהיר למדי, המבחין בין שירותו החיובי של אלעד בתקופת הרכבי לבין שירותו השלילי בתקופת גבלי. משמע, את ההצלחה (“אלעד רשם לזכותו השגים איסופיים נאים”) – שלימים התברר שלא היתה ולא נבראה – הוא רושם לזכותו, ואת הכישלון, שלגביו אין ויכוח, לחובת גבלי.

מיצג זה אינו משקף נאמנה את המציאות. הרכבי שימש כמ"מ של גבלי מ־15 בפברואר 1953 עד 28 במרס 1954. אלעד הוחתם על חוזה שירות ב־23 במרס 1953, וכעבור שבוע נשלח לשווייץ. בתקופת כהונתו של הרכבי ערך אלעד שני ביקורים במצרים. הראשון, שארך חמישה־עשר יום, החל ב־23 בדצמבר, והשני, שנמשך חודשיים ויום, החל ב־2 במרס 1954.

אלעד התמנה למפקד חוליית 131 שביצעה את ה“עסק ביש” ביולי, על־ידי בן־צור בפקודת גבלי, אחרי שחזר לראשות אמ“ן, אולם הרכבי היה האחראי על אלעד בתקופת המבחן וההכשרה שלו באירופה, וכבר במהלכה התברר מעבר לכל ספק שאלעד הוא סיכון בטחוני, אין איפוא פלא שאיש מצפוני כהרכבי תוהה, בעשותו חשבון נפש – מדעת או שלא מדעת – אם אין לו חלק מסוים ב”עסק ביש".

הרכבי לא הסתייג מגישתו של גבלי, שאלעד, שעברו הוכתם בפלילים, ישמח להזדמנות לרהביליטציה באמצעות משימה מסוכנת בארץ אויב. אבל אלעד לא נהג כמצופה ממנו. לא יצאו שבועות אחדים, והתברר שהתפקיד והאחריות החדשים לא חוללו בו את התמורה המיוחלת: הוא שבר את כל כללי הזהירות והביטחון. בזבזנותו הראוותנית, חוסר האחריות שלו ושאר מעלליו מתוארים בפירוט רב בקלב"ן.

כאשר גדש אלעד את הסאה, לא הזדרז הרכבי להחזירו ארצה. תחת זאת, הוטל על אלמוג, באוקטובר 1953, לברר את התלונות שהצטברו בתיקו. חרף הקלקלות החמורות שהתגלו באלעד, מצא אלמוג “שהמצב אינו מדאיג ואפשר להמשיך במבצע,” והמליץ להעניק לו הזדמנות נוספת. כך יוצא אלעד לשני ביקוריו במצרים, אך במקום לתקן את דרכיו, הוא מקלקל אותן. לדעת ראש המוסד איסר הראל – וגרסתו הוכחה כנכונה במרס 1958 – גילו שירותי המודיעין המצריים והגרמניים את זהותו של אלעד כסוכן ישראלי כבר בביקורו הראשון, והוא אולץ לשתף פעולה עם המצרים כסוכן כפול. וכך, כאשר נפגש אלעד, בסוף מאי 1954, עם בן־צור וקיבל על עצמו את הפיקוד על חוליית 131 ואת ביצוע פעולות החבלה, הוא פעל כבר בשירות המצרים ו“פעולותיו יוזמו והודרכו בידי המצרים עצמם.” ברור איפוא שאילו נהגו בן־צור, אלמוג והרכבי ביתר זהירות ותבונה, היה אלעד מוחזר ארצה בעוד מועד, וייתכן שה“עסק ביש” לא היה מתרחש. אולם כאשר התמנה הרכבי לראש אמ"ן – אחרי שרשת המודיעין הישראלית נפלה בידי המצרים וכיסויו של אלעד “נשרף” – הוא לא הבחין בכזביו של אלעד ואישר שליחות נוספת שלו לאירופה, ובאותו כיסוי.

לא ייתכן שנעלמה מעיניו של הרכבי – שראה את אלמוג בפריס בינואר 1955 ושמע על טיב שליחותו מאלעד במרס – הזיקה בין שני אלה. לחוקריו אמר אלמוג שהתנדב לנסוע לפריס ולמסור מכתב לאלעד בלא שידע את תוכנו ושאין לו שום נגיעה במה שהתרחש לאחר מכן. לאחרים אמר אלמוג שכלל לא הכיר את אלעד ושלא היה לו עימו שום מגע. אולם לא ייתכן שהרכבי האמין לדברי־הבל אלה. אין ספק שהוא הבין שגבלי בחר באלמוג כשליחו להדיח את אלעד לשקר לא רק משום שהיה איש־סודו והערכאה הגבוהה באמ“ן אחריו, אלא גם משום שרב היה מוראו על אלעד – כמי שבדק את התנהגותו באוקטובר 1953 – והיה אפשר להניח שיישמע להנחיותיו. שאלת אלמוג, במאי 1955, אם הרכבי רוצה בהמשך שירותו היתה איפוא במקומה, ואפשר להבין מדוע התפלא אלמוג בשומעו את התשובה החיובית. הסוגיה הזאת, במלוא מורכבותה, התגלתה לדיין ולאחרים רק אחרי שדו”ח אהרוני – שחשף את הזיקה בין אלמוג ואלעד – הוגש בקיץ 1958. אבל הרכבי ידע אותה כבר במרס 1955, לפני שובו ארצה כראש אמ"ן.

בן־גוריון הבחין היטב בין כישלון מבצעי לבין דיווח שקרי וקבע כעין כלל: אי אפשר לתבוע מצה“ל רק נצחונות, אבל חובה לתבוע ממנו לדווח אמת. מסיבות שונות, ביניהן הבחירות בקיץ 1955, הוא מילא חובה זו רק בספטמבר 1960, כשמינה את ועדת כהן. לוא נהג לפי הממלכתיות שהטיף לה והיה מקיים את חקירת “הזיופים” כבר ב־1955, קרוב לוודאי שהיה מונע מישראל ומעצמו את פרשת לבון וגם היה חוסך מהרכבי את פרשת אלמוג. מאחר שלא עשה כן, הועמד הרכבי לפני בעיה: כיצד ינהג הוא, ראש אמ”ן החדש, כלפי אלמוג, אחד מבכירי קציניו, שהוא עצמו הלין עליו במישרין באוזני דיין, ובעקיפין – באמצעות עברון – גם לפני לבון ואחרים – שהדיח לשקר את אלעד? הרכבי חוזר ומדגיש את שאלתו מדוע לא תבע דיין את גבלי ל“אחריות מבצעית”, ואינו שואל את עצמו מדוע לא תבע הוא את אלמוג לאחריות פיקודית; ומדוע לא הסיק את המסקנות המתבקשות מהתנהגותו של אלעד ואפילו חידש את שליחותו אחרי שהודה באוזניו שהעיד עדות שקר לפני ועדת אולשן–דורי.

במסתו מכיר הרכבי באחריות חלקית להמשך שירותו של אלמוג: “אני מוכן לקבל על עצמי, פורמלית, את האשמה שנהגתי בקולא בעניין אלמוג,” הוא כותב, אבל ייתכן – כך אני משער – שבליבו אין הוא כה סלחני כלפי עצמו. ייתכן שהוא מכיר בכך שחלקו באחריות היה גדול יותר מהחלק שהוא מודה בו, הן לגבי אלמוג, הן לגבי אלעד ובמיוחד לגבי אי־החקירה.

לפי גרסתו המאוחרת של הרכבי, נענו בן־גוריון ודיין לתביעתו לפטור אותו מחקירת “הזיופים”. אולם דברי הרכבי עצמו – במכתבו לחיים בן־דוד ב־13 בנובמבר ובעדותו בפריס ב־6 בדצמבר 1960 לפני היועץ המשפטי גדעון האוזנר – מוכיחים שדיין לא השלים בשעתו עם הדבר. ב־1955 הוא דרש מפטי “שעיניו יהיו פקוחות למען יראה,” ואף הורה לו “שבמדה שתוך כדי העבודה יתבררו לי פרטים הנוגעים לעניין, שאדווח לו.” ופטי מוסיף: “שוחחתי עם כמה אנשים באמ”ן אך לא העליתי תוספות." לא בנקל איפוא ויתר דיין על חקירת “הזיופים” ועל חשיפת חלקו של גבלי בהם. מכאן ניתן להבין שעניין החקירה לא הוסר כליל מעל הפרק ב־1955, לפי הוראת דיין או בן־גוריון, אלא דעך וגווע – לפי עדות הרכבי לפני האוזנר, להלן – מחמת עיסוקים בוערים יותר באמ"ן.

אולם גם אם לא העלה הרכבי בחכתו “תוספות” – הרי במאי 1955, כאשר התיישב על כס ראש אמ“ן, כבר היה בידיו כל “החומר” שלפיו קבעה ועדת כהן ב־1960 את מסקנותיה, ואפילו מעבר לכך. שכן על ועדת כהן היה לגלות בחקירה מאומצת פרטים על “חינוכו” של אלעד שהיו ידועים להרכבי; והיא “גילתה” את מטרת נסיעתו של אלמוג, שהרכבי היה עד לה. יתר־על־כן, ועדת כהן נכשלה בגילוי “הזיופים”: היא קבעה שמכתבו של גבלי לרמטכ”ל מה־19 ביולי 1954 לא היה מזויף ולא אמרה דבר ביחס לזיוף ה“מחברת” – שני עניינים שדווקא פטי ידע אותם מפי דליה, מבצעת “הזיופים”, ומפי הראבן, רל"שו של גבלי.

באיזו מידה קבעה הכרתו באחריותו את סירובו לערוך חקירה? זו עודנה שאלה פתוחה.

ו. ייסוריו של בעל־מצפון    🔗

בסוף מסתו כותב הרכבי שמעורבותו ב“פרשה” היא שגרמה להדחתו מראשות אמ“ן. דבר זה מעמיד אותי לפני בעיה קשה. כביוגרף של בן־גוריון עלי להתייחס לטענה זו, שכן אם היא נכונה, משמעותה היא שבן־גוריון היה מסוגל להתכחש להבטחותיו ופעל ממניעים לא־טהורים. עלי לבחון אם טענה זו נובעת ממה שהרכבי מכנה “מעורבותי ב’פרשה', " ש”היתה גם בחינת פצע אישי בחיי, וכך המשכתי להשקיף עליה כל הימים,” או שיש לה יסוד בהסבריו של הרכבי: בן־גוריון, “שנטה להאמין… כי מצה”ל לא יעלה דבר שקר," התנכר להרכבי שחיזק, כביכול, את החשד שגבלי אחראי לזיופים. הוא נהג כך אחרי ש“נודע לו” שהרכבי נוטה “להאמין ללבון כי לא נתן את ההוראה במפורש,” ומקיים “יחסי חברות עם אפי עברון, שלא היה אהוד בחוגי משרד הביטחון אחר עזיבת לבון.”

דומה שגם בסוגיה זו לא הקפיד הרכבי על סדר נכון של זמנים ונסיבות. כדי להבהיר זאת, מן ההכרח לתחום את מסגרת הזמן שבה טענת הרכבי מתקיימת או מתבדה. ראשיתה ב־1 באפריל 1959, בשידור כושל של תרגיל קריאה למילואים שזכה בשם “ליל הברווזים”, ובהחלטת הממשלה שעל ראשי אג“ם ואמ”ן, אלופים מאיר זורע ויהושפט הרכבי, לעזוב בעטיו את תפקידיהם. קצה השני של מסגרת הזמן מורכב יותר, והוא כולל את ימי התלהטותה של פרשת לבון, בין ספטמבר 1960 לפברואר 1961.

באפריל 1959, מייד אחרי החלטת הממשלה – כך מספר הרכבי עצמו – יצא בן־גוריון, שלא השתתף בהצבעה, מחדר הישיבות והציע לו לצאת לחופשה לחודש ימים בלבד, ולחזור לכהונתו כראש אמ“ן. הרכבי דחה את עצת בן־גוריון. לדבריו, “הייתי כבר עייף ויגע וביכרתי לצאת לשנת לימודים בארצות הברית” ולחזור לראשות אמ”ן אחריה. כאסמכתה להבטחה להחזירו לאמ"ן מביא הרכבי את מכתב בן־גוריון מ־11 במאי 1959 לאימו:

“לאחר השתלמותו [של הרכבי] שנה אני מקווה שהוא ישוב לעבודתו הקודמת, כי איני רואה בצה”ל איש יותר מוכשר ממנו לתפקיד זה."

אך האומנם זו הבטחה? והרי המדקדק ימצא שלשון “אני מקווה” אינה בגדר הבטחה מוחלטת. וזו פליאה: על מה ביסס הרכבי את בטחונו שהתפקיד יישמר לו במשך שנה ויותר? הייתכן שבן־גוריון מינה את אלוף חיים הרצוג לראש אמ“ן לשנה אחת בלבד? שהרכבי הרהר בשאלה זו אנו נוכחים ממסתו, שבה הוא אומר כי “האפשרות להחזירני לאמ”ן היתה יכולה לעלות לקראת חילופי המשמרות בראשות אמ”ן ב־1961, זמן לא רב אחר חזרתי מארצות הברית בשבוע האחרון של 1960“. אותה “אפשרות” היתה סכסוך קשה שהתגלע בין ראש אמ”ן הרצוג לבין הרמטכ“ל חיים לסקוב. הרכבי לא היה יכול לחזותו כשיצא לשנת לימודיו, ומכאן שלולא הסתכסכו השניים והרצוג היה משלים כהונה שגרתית בת שלוש שנים היתה ה”אפשרות לחזור לאמ“ן נדחית אף היא לשלוש שנים. בנסיבות אלה, האם יש ממש בטענתו של הרכבי שהובטח לו לחזור לראשות אמ”ן בתום שנת לימודיו?

הבטחת בן־גוריון להרכבי היתה מותנית איפוא בנסיבות ובהתפתחויות שיביא הזמן, ואולי גם בהופעת עוד קצין “מוכשר” למשרת ראש אמ“ן. אכן, מותו הפתאומי של ראובן שילוח, היועץ המדיני הבכיר במשרד החוץ, עורר צורך דחוף למצוא לו מחליף. ב־23 במאי 1959 רושם בן־גוריון ביומנו שבדיון בשאלה זו הציע מנכ”ל משרד החוץ ולטר איתן את פטי [הרכבי], ובן־גוריון מוסיף: “אמרתי שהובטח לפטי ללמוד ולשוב לצבא. נעשה לו עוול ורק אם הוא ישמח למשרה זו – אסכים לכך.”

הנה איפוא, הגם שבן־גוריון חושב טובות על הרכבי ומכיר בהבטחתו לו, הוא מוכן, שישה שבועות בלבד אחרי שניתנה, לעיין בהעברתו למשרד החוץ. מכאן ואילך תלויות שתי האפשרויות, זו גם זו, בהתפתחויות ובנסיבות. ללמדך שאפשרות הצבתו של הרכבי במשרד החוץ עלתה על הפרק הרבה לפני שפרצה פרשת לבון, ובמהרה ניווכח שאין היא עוד סודם של מתי־מעט.

ב־26 ביוני 1960 כותב להרכבי, הלומד בבוסטון, אחד מגמלאי קהילת המודיעין: “מה לגבי תכניותיך עם שובך, הקשורות הן עם צה”ל או משרד החוץ?" פקיד בכיר במשרד הביטחון כותב לו ב־8 בספטמבר: “לדעתי עליך לחשוב רק בכיוון זה [לחזור לאמ”ן] ובשום פנים לא על משה“ח… שוחחתי עם שמעון [פרס] והוא היה רואה חזירתך ברצון רב, כמובן בתנאי שזה יתקבל על דעת הבוס החדש הרמטכ”ל המיועד צבי (צ’רה) צור]."

כך נרמז הרכבי לראשונה שהרמטכ“ל המיועד אינו רואה את עצמו מחויב על־ידי הבטחת בן־גוריון. ואכן, ב־2 באוקטובר 1960 מדווח צ’רה להרכבי על סיכום שיחתו עם בן־גוריון לגבי ראש אמ”ן הרצוג:

“אין בכוונת ‘הזקן’ [בן־גוריון] להזיזו וכמובן שלא יכלה להיות לי כוונה מעין זו [ההדגשות שלי – ש”ט] מיד עם כניסתי לעבודה."

צ’רה הבהיר איפוא להרכבי ש“פתרונה” של בעייתו, שתעלה על הפרק ב־1 בינואר 1961, בגמר לימודיו, “לא יוכל להיות בתאריך זה דרך אמ"ן [ההדגשה במקור].” לנוכח דבריו אלה של צ’רה, כותב הרכבי ב־13 בנובמבר לסגן שר הביטחון פרס, ש"יש לי הרגשה לא נוחה שאני עומד בפני פרשת דרכים, " ובכוונתו לפנות לבן־גוריון “בבקשת עצה… בקשה אישית שאני מקוה שייענה לה.” אכן, באותו יום כתב לבן־גוריון שהוא "מקווה לחזור ארצה בקרוב, " וממילא –

“תעמוד שאלת המשך שרותי והתפקיד שיוטל עלי. משום כך חשבתי שראוי שאפנה אליך במישרין, ביחוד שאנו עומדים לפני חלופי רמטכ”לים ובפתרון בעיה זו, מטבע הדברים, לא יעסוק הרמטכ“ל העוזב ומוקדם מדי שיטפל בה הנכנס.”

הרכבי מפרט מה למד בארצות הברית, מביע תקווה שיחזור “עם מטען ידיעות… ואולי גם הבנה אשר יהיו לתועלת לכל אשר אלך” ומציין כי תקופת לימודיו לא היתה לו “תקופה שלוה כל עיקר, כי נשאתי עמי את הכאב והצער הכרוכים במסבות שהביאו ליציאתי.” והרכבי חותם את מכתבו:

“לפני צאתי הבעת את תקותך שאשוב לאמ”ן… אני עומד כיום על פרשת דרכים מבלי שאדע לאן לפנות או לאן אהיה מופנה. אני לכן פונה אליך בבקשה שתסייע לי בעצה ובהכונה."

הרכבי אינו תובע איפוא מילוי של הבטחה שניתנה לו, ואף אינו מביע תביעה חד־משמעית לחזור לאמ“ן. במסתו הוא כותב ש”לקראת סוף מועד לימודי" – דצמבר 1960 –

“קיבלתי בבוסטון שני מכתבים: האחד מיצחק רבין הדוחק בי לחזור לאמ”ן, בגלל התפתחויות שחלו שם. ומכתב שני מצבי צור, הרמטכ“ל המיועד, המודיע כי לא אחזור לאמ”ן, וכי בן־גוריון מציע שאעבור למשה“ח. בשבילי היה זה כהודעה שהיציאה הזמנית תהפוך לקבע.”

רבין כותב לו ב־3 בדצמבר 1960 ש“אם תחזור לארץ לא תמצא כסא זה של ראש אמ”ן פנוי ומחכה לך." צ’רה כותב לו ב־11 בדצמבר שדבר לא השתנה למן מכתבו באוקטובר: הרצוג נשאר “עתה” באמ"ן –

“ואין כוונה ל’זקן' ואף לא לי להזיזו, ועל כן מקום זה פשוט אינו פתוח. ‘הזקן’ מוצא שחשוב שיוצע לך תפקיד מתאים במשה”ח והבטיח לשוחח בדחיפות עם השרה [גולדה מאיר]. אעמוד על המשמר שזה באמת ייעשה. נדמה לי שבמצב הקיים זה הפיתרון הטוב ביותר שאפשר להגיע אליו."

זו איפוא סתימת גולל על תקוותו של הרכבי לשוב לשמש כראש אמ“ן. אף־על־פי־כן הרכבי, כמצפה לנס, טרם הכיר בכך. הוא חזר ארצה בסוף 1960 ונשא ונתן על עתידו. חיים ישראלי, מזכירו ונאמנו של בן־גוריון, כתב ב־30 בדצמבר 1960 לידיד: “פטי חזר והולך, כנראה, למשרד החוץ.” הוכחה ניצחת לכך שהרמטכ”ל החדש אינו רוצה בו כראש אמ“ן יקבל הרכבי במרס 1961, כשתיוודע לו כוונת הרמטכ”ל למנות לתפקיד זה, בסוף השנה, את אלוף מאיר עמית, שעמד לחזור מלימודים בארצות־הברית. ב־23 באותו מרס כתב עמית מניו יורק לאחד מפקודיו לשעבר ש“הוצע לי לקבל את אמ”ן," וחרף היות הדבר “סוד כמוס”, מופעלים עליו לחצים לחיוב ולשלילה, שבהם משתתף גם פטי ב“עצה חברית”. מכאן שמלכתחילה היה אולי לצ’רה מועמד משלו לראשות אמ"ן. ואשר לעמדת בן־גוריון, מן הראוי לצטט מן הדברים שכתב רבין ב־2 ביולי, לרגל מינויו של דוד אלעזר למפקד גייסות השריון:

“בצה”ל מרבית הקהל היה בעד טליק [ישראל טל]… כמעט כל מפקדי החטיבות היו יותר בעד טליק מאשר בעד דדו. לבסוף השאיר ‘הזקן’ את ההחלטה בידי צ’רה, כדרכו עם הרמטכ“לים, והדבר הביא להכרעה לטובת דדו.”

העדפת עמית ומינויו – הוא החל לשמש כראש אמ“ן ב־1 בינואר 1962 – היו פרי היוזמה של הרמטכ”ל, ואין איפוא יסוד לטענת הרכבי שהדבר בא כתוצאה ממורת רוחו של בן־גוריון מ“מעורבותו” ב“פרשה”.

הרכבי אינו יכול לומר גם שהדבר בא לו בתדהמה. הרמז הראשון לכך שבן־גוריון מעלה על דעתו את העברתו למשרד החוץ ניתן כבר ב־23 במאי 1959, שנה ויותר לפני שפרצה “הפרשה”. גם הרמז הראשון שהרמטכ"ל המיועד צור אינו נוטה להחלפת הרצוג בהרכבי ניתן ב־8 בספטמבר 1960 – במכתבו של הפקיד הבכיר במשרד הביטחון – כלומר, בטרם מינה בן־גוריון, ב־12 בספטמבר, את ועדת כהן לחקור את הזיופים, מעשה שהאיץ את התחדשות “הפרשה”.

ב־26 בספטמבר תבע לבון מבן־גוריון לטהרו מהאחריות ל“עסק ביש”. ב־2 באוקטובר הסביר בן־גוריון בוועדת חוץ וביטחון ובהודעה לעיתונות מדוע אין הוא נענה לו. באותו יום כתב צור להרכבי שאין לו ולבן־גוריון “כוונה” “להזיז” את הרצוג מראשות אמ"ן. אולם אין ספק שהמכתב מבוסס על שיחה שהתקיימה לפני כן, ואפילו ב־2 באוקטובר עוד טרם התברר לאן יתגלגלו אירועים אלה ולמה הם יוליכו.

רק ב־4 באוקטובר פתח לבון במערכה ציבורית. צעדיה הראשונים היו ארבע הופעותיו בוועדת חוץ וביטחון, שכל דיוניה הודלפו לעיתונות, שהתגייסה ברובה לצידו. המערכה הלכה והחמירה כשהמסקנות הסודיות של ועדת כהן דלפו אף הן, ובסוף אוקטובר היא התמקדה בזירה המפלגתית. בן־גוריון ותומכיו תבעו שוועדת חקירה תחקור את ה“עסק ביש”, ויריביו דגלו בוועדת שרים (ועדת השבעה), דהיינו, ועדה פוליטית. שיאה של המערכה, שבה ניגף בן־גוריון, היה אישור המסקנות של ועדת השרים, שטיהרו את לבון, בישיבת הממשלה ב־1 בינואר 1961. מאבקו של בן־גוריון לבטל את המסקנות של ועדת השבעה ולכונן ועדת חקירה הביא לידי התפטרותו, ב־31 בינואר; הדחת לבון מכהונת מזכיר ההסתדרות, ב־4 בפברואר, ליבתה איבה ציבורית חסרת תקדים כלפי בן־גוריון.

אבל להרכבי לא היה חלק בכל אלה. אף־על־פי־כן הוא קובע, שבגלל “מעורבותו” ב“פרשה”, החליט בן־גוריון להתכחש להבטחתו להחזירו לאמ“ן. הבה נבדוק איזו “מעורבות” יכלה לגרום לכך. האומנם עשה הרכבי דבר כלשהו שבעטיו שינה בן־גוריון את יחסו כלפיו? האם חיזק את החשד שגבלי אחראי ל”זיופים“, ומעשה זה עורר עליו את חמת בן־גוריון “שנטה להאמין… כי מצה”ל לא יעלה דבר שקר”? האומנם נודע לבן־גוריון שהרכבי נוטה להאמין ללבון כי לא נתן את ההוראה במפורש," ושהוא מקיים "יחסי חברות עם אפי עברון, " ומסיבה זו החליט להפר את הבטחתו ולמנוע מהרכבי את המינוי המיוחל?

הרכבי אינו טורח להשיב על שאלות אלה. אין בידו להוכיח שבן־גוריון נטר איבה למי שהאמין שיש בצה"ל קצינים המסוגלים למעשה זיוף, או למי שהאמין שלבון “לא נתן את ההוראה במפורש” והיה בידידות עם עברון. בן־גוריון כזה היה צריך לכעוס על דיין או על עצמו. כך סיפר עברון:

“הייתי ציר ישראל באנגליה כשצ’רצ’יל מת בינואר 1965, והנשיא שזר וח”כ בן־גוריון ייצגו את ישראל בלוויה. השגריר ארתור לוריא אמר שאני אטפל בשזר והוא בבן־גוריון, אחרי שאיכסן את בן־גוריון בסבוי נכנס הקונסול הכללי בנימין פלד לחדרי בשגרירות וסיפר לי: בדרך משדה התעופה שאל בן־גוריון: עברון לא נמצא בלונדון?

כן, השיב פלד.

הוא לא היה בשדה התעופה?

כן, הוא היה.

תמה בן־גוריון: מדוע הוא לא אמר לי שלום? אני יודע שיש אנשים שאומרים שהוא אויב שלי. תאמר לו בשמי שאני חושב שהוא עשה מה שצריך היה לעשות, הוא היה לויאלי ל’בוס' שלו, ולא רק שאין לי אליו טענות, יש לי אליו הערכה רבתי, ואני מחכה לראות אותו.

נסעתי אליו לסבוי. הרגשתי שהוא עושה מאמץ להיות חביב. הוא שאל אותי על המשפחה, על עבודתי, ומה אני חושב על הלייבור. בסוף הוא אמר: ביום ראשון אני ממריא לארץ ואני מבקש שתבוא לשדה התעופה. באתי לשדה והוא עשה מאמץ להבליט בפני כולם שאנחנו בסדר. כשנפרדנו הוא לחץ את ידי בחום שכולם יראו. ומאז כל פעם כשהייתי בארץ הלכתי לפגוש אותו."

המעשה היחיד של הרכבי בפרשת לבון היה מתן עדותו, הראשונה והאחרונה, ב־6 בדצמבר 1960, בפריס, ליועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר, שייצג את ועדת השבעה. בהקשר זה כותב הרכבי במסתו ש“לנוכח מה שנעשה בעדותי הראשונה, שהשתדלתי בכלל להשכיחה ממני, רוצים עכשיו שאעלה אותה עדות באוב.” משתמע מכאן שהרכבי מתייחס לדברים שאמר לדיין ב־11 במאי 1955 כאל “עדות ראשונה”. וזו פליאה: הלא ב־1955 הוא התנגד לחקירה, וממילא לא היתה שיחתו עם דיין בגדר עדות כלל. אכן, השיחה נרשמה ביומן הרמטכ"ל, אך היא היתה מונחת שם למעצבה, עד שנגאלה והוצאה לאור על ידי מחברי ספרים שנים רבות לאחר שהדי “הפרשה” נדמו.

אולם אפילו היו הדברים שסיפר הרכבי לדיין, וחזר מהם, בגדר “עדות ראשונה”, קשה להבין איך הוא מיישב את טענתו שהיא יצרה בלב בן־גוריון מורת־רוח כלפיו: הן הוא התמנה לראש אמ“ן אחריה. יתר־על־כן, בן־גוריון הוא שהציע לו, בעקבות החלטת הממשלה אחרי “ליל הברווזים”, לצאת לחופשה של חודש אחד ולחזור לאמ”ן. לוא עשה הרכבי כעצת בן־גוריון, היה ממשיך לכהן כראש אמ"ן עוד שנה–שנתיים, עד לפרישה בכבוד.

אבל נחזור לעדות שמסר הרכבי בפריס. אכן, ב־11 בדצמבר 1960 דיווח עליה האוזנר, כמו על שאר העדויות שגבה, לבן־גוריון, אשר רשמן, כהרגלו, ביומנו. את סירובו לחקור את “הזיופים” במאי 1955, כפי שהסביר הרכבי להאוזנר, רשם בן־גוריון ביומנו כך:

“מטרתו העיקרית היתה לארגן את אמ”ן. היחסים עם גבלי היו מתוחים ולא רצה שגבלי יחשוד בו שמתוך יחס שלילי [כלפיו פתח בחקירה]. הלך לרמטכ“ל וביקש לשחרר אותו מהבדיקה והסביר נימוקיו. הרמטכ”ל אמר… שדרושה הוראתי [של דב“ג]… כעבור זמן מה נתקבל פטי על־ידי. הפגישה הוקדשה לבירור אמ”ן בכלל, וביקש לשחרר אותו מהבדיקה, ואני נעניתי לו."

לשאלות האוזנר השיב הרכבי ש“ניסה לברר עם כמה אנשים [את עניין “הזיופים”], לא העלה דבר. דיין שאל אותו אם גילה משהו – וענה בשלילה. עניין מצרים נשכח, כי עניינים צבאיים אחרים העסיקו אותו.” בשולי הרישום הזה לא רשם בן־גוריון ביומנו שום הערה.

עדות הרכבי בפריס לא חיזקה איפוא את החשד שגבלי אחראי ל“זיופים”, ולפיכך גם לא יכלה להשפיע – לפי הגיונו של הרכבי – על יחסו של בן־גוריון כלפיו, וממילא גם לא גרמה את מה שהרכבי מכנה הדחתו מאמ“ן. ואפילו חיזק הרכבי את החשד בגבלי, לא היתה לדבר כל השפעה על החזרתו לאמ”ן: הן רבין כתב לו כבר ב־3 בדצמבר 1960 ש“הכיסא” באמ“ן אינו “פנוי ומחכה לך” וצ’רה כתב לו ב־11 – ביום שהאוזנר דיווח לבן־גוריון – שדבר לא השתנה למן מכתבו באוקטובר, דהיינו, הרצוג נשאר באמ”ן.

דומה איפוא שאין להרכבי על מה לסמוך את טענתו המרכזית –

“מעורבותי ב’פרשה' היא שהביאה שלא אחזור לאמ”ן, ולו לתקופה קצובה, למנוע שעזיבתי היתה כהדחה. מעורבותי זו, לא בסרובי לחקור, כמו בעדויות שלי על השיבושים [באמ“ן] הולידה, לעניות דעתי, מידה של מורת רוח אצל בן־גוריון.”

אני משער שאת הקשר בין “מעורבותו” ב“פרשה”, שלא היתה ולא נבראה, לבין הדחתו מאמ“ן, שגם היא לא היתה ולא נבראה, יצר הרכבי בנפשו שנים לאחר מעשה.[9]¹³ שכן ב־1961 הוא ייחס את אי־החזרתו לאמ”ן לכך שלא גילה לממשלה את כל הידוע לו בפרשת “ליל הברווזים”. רק משנודע לו שעמית יחליף את הרצוג כראש אמ"ן החליט הרכבי, בסערת רוחו, לפשוט את מדיו ולפרוש מהשירות הממלכתי. אז – באחד מימי מרס או אפריל 1961 – כתב לבן־גוריון, במכתב שלא נשלח:

“בלב כבד ובצער רב אני עוזב כיום את השרות הממלכתי ואת צה”ל ויוצא לחיים אזרחיים… שהדי במרומים שלא ממני יצא הדבר… אני הרגשתי… שנעשה לי עוול. הייתי שואל את עצמי מדוע מגיע לי יחס כזה. האם בעבור זה שלא גליתי את ערות צה“ל באותם הימים [אפריל 1959] וקבלתי עלי הדין ויצאתי לחו”ל [ ללימודים]?"

מקטע זה משתמע שהרכבי גרס ששתיקתו בעניין “ליל הברווזים” היתה רצויה לשר הביטחון בן־גוריון, וכתמורה ניתנה לו ההבטחה שיחזור לאמ“ן אחרי שנת לימודיו. סופו של דבר, הרכבי התעשת והוסיף לשמש בשירות הממלכתי – כמושאל מצה”ל – תחילה במשרד ראש הממשלה ואחר־כך במשרד הביטחון, עד שפשט את מדיו ב־31 במרס 1968. ללמדך שבן־גוריון לא נטר להרכבי איבה, ובין “מעורבותו” כביכול ב“פרשה” לבין אי־החזרתו לראשות אמ"ן אין ולא כלום.

*

מסתו של הרכבי בקעה מלב מר, ורק איש ישר ובר־לבב כמוהו, הנאבק ללא הרף עם מצפונו בעשותו את חשבון־נפשו, היה יכול לכותבה. זו מגילת ייסורים של שכר ועונש, אהבה ונכזבות של מי שחש שהקדיש את מיטב אונו לבטחון המדינה, מתוך כבוד ואמון לאישים שגילמו אותו בזמנו: בן־גוריון ודיין. והם, במקום לגמול לו על שירותו הטוב ועל נאמנותו, עשו לו עוול. מורת רוחו כלפיהם, המבצבצת מבין השיטין, היא תופעה המתלווה לא פעם למפגש רב־התהפוכות והדורסני המתרחש בין לובש המדים, ההולך למישרין בחוקות הצבא, לבין המדינאי, החייב לתמרן בין אילוצים סותרים ובלתי־צפויים שחליפות הזמן והנסיבות כופות עליו.

לשאלה שהציג הרכבי לבן־גוריון, “מדוע מגיע לי יחס כזה,” התשובה היא אחת: הרכבי לא קיבל את השכר שהיה ראוי לו. אולם עולם כמנהגו נוהג, ושכר כערכו ניתן לאדם רק מידי עצמו או מידי שמים. לעולם אין לצפות לו מידי הזולת.

תל־אביב, 14 באפריל 1993

 

3. הערות, הבהרות ותוספות    🔗

1.    🔗

להלן קטע מראיון¹⁴ מוקלט שערכתי עם הרכבי ב־5 בפברואר 1981, עוד בטרם הייתי בקיא בפרטי “הפרשה” ובטרם חשבתי לכתוב את קלב"ן:

ש“ט: בקשר למינויך כראש אמ”ן. בעצם התבקשת לחקור… את עניין התרמיות באמ"ן, ואתה אמרת שאינך רוצה להתחיל את כהונתך עם חקירה פנימית. מה היה ההיגיון שלך? יש הטוענים שאילו אז היית עושה זאת, היית חוסך לעם ישראל את “עסק הביש”.

הרכבי: ייתכן. אבל אני חושב שזה היה חסר אחריות להטיל זאת עלי. בן־גוריון הטיל זאת עלי בצורה עקיפה על ידי זה שדיין בא ואמר לי בן־גוריון מבקש שאתה תעשה את החקירה. אני ירשתי את בנימין גבלי ומצאתי חיל הרוס, במצב קשה מאוד. עברה חוויה נוראה על החיל הזה. אני בא ואני עוד צריך לחפש איך לקבור אותו?

ש"ט: מי, לדעתך, צריך היה לעשות את זה?

הרכבי: היו צריכים למנות קצין, צ’רה [אלוף צבי צור], [אלוף] מאיר עמית. אני באתי מפריס וסיפרתי למשה דיין שאני שומע שכאן יש כל מיני דברים. אז הוא אמר: נקרא למאיר עמית ולצ’רה ונדבר איתם. הוא התייעץ איתם. היו הרבה אנשים שיכלו לבצע את החקירה.

אי אפשר לקחת את האדם שיורש ולבקש ממנו לחקור. אני מקבל חיל במצב קשה ויודע שאם אני נכנס לחקירות, אני צריך לרדת למשך חודשים מהעבודה. אני מנוטרל. ואני נכנסתי זמן לא רב אחרי פעולת עזה. היחסים בינינו לבין ארצות ערב הם במתיחות. זו התקופה של פעולות הגמול ולא יכולתי להתעסק בזה.

ש״ט: הם התכוונו שאתה תטפל בזה אישית?

הרכבי: ודאי. אישית, לבד. אני צריך לחקור את בנימין?!

ש"ט: מצד שני אפשר לומר, הרי יש לך חיל שמזייף ומשקר…

הרכבי: לא. לא החיל מזייף ומשקר! בנימין מזייף ומשקר.

ש"ט: אם זה היה, זה לא היה רק בנימין.

הרכבי: רק בנימין.

2.    🔗

בכל גרסותיו של הרכבי שבה וחזרה השאלה המופיעה בגרסה המודפסת (עמ' 12): “נניח שעיכוב היציאה של הבריטים [מאיזור סואץ] היה אינטרס ישראלי; אבל היכולה ישראל להרשות לעצמה להציג את עצמה כאויבת חזון השחרור הלאומי של מצרים?” ותשובתו, הניתנת מראש (עמ' 10) היא, שבמקום לחקור “מי נתן את ההוראה”, היה צריך לחקור “כיצד נחשבה המטרה של עיכוב יציאת הבריטים לבציעה, וכי בכוחנו לשנות את מהלך ההיסטוריה… על־ידי מבצע מודיעיני.”

בינתיים הותר לפרסום מכתבו של הרכבי לגבלי מ־3 בדצמבר 1954, מכתב המתאר את הלך־הרוח, שלו ושל לבון, ועושה את חקירת “איך בכלל עלה הרעיון” למיותרת:

“המגמה של יצירת קשיים לבריטים במזרח התיכון ובעבה”י לא היתה חדשה וחזרה אצלנו פעמים, אף נכללה בתזכיר המחקר. עוד לפני בוא לבון נכתבו מכתבים ופוזרו כרוזים במגמה זו. המגמה קיבלה משנה תוקף עם האפשרות של העברת הבריטים מהסואץ לעבה“י. אני, מבחינת הערכת המצב, לא ראיתי בכך אפשרות קרובה, כאשר לא יהיה קל להתגבר על הלאומיות הירדנית. כתבנו תזכיר ארוך בעניין זה עוד לפני מינוי משה [דיין] לרמטכ”ל ותזכיר הועבר גם ללבון. משה ולבון חששו מכך יותר. על כל פנים על דעת כולנו ריכוז הבריטים בירדן אינו לטובתנו.

עמדה שוב השאלה החוזרת כיצד לערער את היחסים בין הבריטים לירדנים. עצם הרעיון, איפוא, לא חדש אך קרוב היה ללבון מאוד. נכון שבזמנו ניתנה לרעיון דחיפה בכיוון מבצעי אקטיבי יותר, ובתמיכתו. הכינונו רשימת ביצועים אפשריים שכללה, בין השאר, הכנסת מזוודה לבניין השגרירות הבריטית בעמאן, פיצוץ מטוס בריטי, פיצוץ מזוודה במחנה בעקבה. הקת"ם [קצין לתפקידים מיוחדים] טען שיש לו אנשים מהימנים במידה כזו שאפשר יהיה לסמוך עליהם לפעולות אלו. אני עצמי, שלאחר ההצלחה [של פיצוץ שיוחס לגורמים ערביים] בוועד הערבי העליון, ששימשה הוכחה לאפקטיביות שלנו בשטח, הייתי שש אלי קרב, חששתי מכשלון הפעולות. הדגשתי את הקשיים והסכנות. משה הטיל את משקלו נגדן ולבון קבע שאין לבצען.

נטייתו של לבון היתה, בדרך כלל, לפעילות. השקפתו הכללית, שהיתה זהה עם השקפתי, שטובתנו באי־שקט באי־יציבות של העולם הערבי."

3.    🔗

בגרסתו המודפסת (עמ' 63) כותב הרכבי שטעיתי בכותבי בקלב“ן (עמ' 223) שדיין כתב לו כבר בפברואר שבן־גוריון החליט למנותו לראש אמ”ן במקום גבלי. לפי הרכבי, עשה זאת דיין במכתבו אליו מ־8 במרס 1955. אולם מהמכתב הזה ברור שההחלטה על מינוי הרכבי לראש אמ"ן נפלה לפני כן, וב־8 במרס כותב לו דיין רק שבן־גוריון לוחץ שהחילופין יוחשו, ומכאן שאלתו “מהו המועד הקרוב ביותר שבו תוכל להגיע ארצה מבלי לחבל יותר מדי בשנת הלימודים שלך. אבקשך לכתוב או להבריק לי על כך.”

ב־9 בפברואר כתב הרכבי ליעקב חפץ: “קיבלתי שני מכתבים מהרמטכ”ל, " וסביר שדובר בהם על חזרתו מפריס כדי לקבל לידיו את ראשות אמ“ן. מכאן התעניינותו הגוברת במציאת דירה סמוכה למטכ”ל, וצבי צור, ראש אכ“א, שהבטיח לסייע לו בכך, הודיעו ב־5 במרס “שהעניין בסדר ותועמד לרשותנו הדירה ברחוב בלוך, " והרי אין שוכרים דירה בלא לנקוב מועד לתחילת השכירות. באותו יום כותב הרכבי לחפץ ש”אנשים שונים” המגיעים לפריס “מנבאים לי שלא יארכו ימי כאן.” משמע, מינויו לראש אמ“ן הוא רק שאלה של זמן, ומכאן תקוותו “שעם החלופים במשרד הביטחון תבוא מדה של רוחה והמצב יוטב וגם לא יהיה צורך בשנויים אחרים [באמ”ן], חלופים שלא הייתי רוצה בהם כל עיקר, ואשר יכולים רק להביא נזק.”

4.    🔗

על המכתב הזה של אפי ללבון, מ־13 במרס 1955, מעיר הרכבי (עמ' 62): “במכתבו צורר אפי בצרור אחד עניינים ששמע ממקורות שונים ומסיק מעצמו, מביקורו בארצות־הברית ובפריס, על כל מה שחשב שיכול להועיל ללבון, אולם עלול להתקבל הרושם שאני אמרתים, ואין הדבר כן.” הרכבי טוען איפוא שאפי הסתמך על "מקורות שונים״ ולא הוא היה המקור הראשי למכתב, שכן במרס 1955 הוא עוד לא היה “מעורה” בנושא של שליחות אלמוג והדחתו לשקר את אלעד. למרבה הצער אין זה כך. במכתב נאמר במפורש שהרכבי הוא המקור הראשי לכל העובדות שנזכרו בו; אפי כתב ללבון: “חפץ אני למסור לך מספר עובדות ורשמים אשר קלטתי בפריז, בעיקר מפיו של פטי. איני צריך להוסיף שכמובן אתה רשאי לעשות בהם את השמוש הנראה לך אולם אנא השתדל לשמור על זהותו של המקור לבל יבולע לו.” האם קיבל את הסכמת הרכבי לרשות הזאת? לדברי אפי, “הרכבי לא אמר לי ‘את הדברים האלה אני אומר לידיעתך האישית,’ ואני לא ביקשתי את רשותו למוסרם ללבון.” לשון אחר, את ההיתר “לעשות שמוש” בדברי הרכבי העניק אפי ללבון על דעת עצמו.

לבד מהרכבי, נזכר במכתב הזה בשמו רק יוסף נחמיאס, ראש משלחת משרד הביטחון בפריס. הוא נשאל – ולא ידע להשיב – בעניין “שטח בתחנה [תחנת הרכבת בקהיר] המוקצה לבריטים בלבד” שבו, לטענתו השקרית של אלעד, הוטמנה פצצה באחת מפעולות ה“עסק ביש”. אפי עסק איפוא באיסוף חומר על ה“עסק ביש”. מנחמיאס הוא שמע גם את דעותיו “ביחס למבנה משרד הבטחון.”

עניין אחר, הנזכר בסוף המכתב, הוא “הפצת ידיעות ושמועות כוזבות במאורגן על ידי אמ”ן… (שוב, גם אלה העליתי בפריז), " וייתכן שעל עניין זה שמע אפי ממקור אחר. כך גם דינן של שורות אחדות שאינן נוגעות כלל ב“עסק ביש”. מניו־יורק לא מסר אפי דבר במכתב.

לחשד שהרכבי מביע שאפי שם דברים בפיו התייחסתי כבר בתגובתי באפריל 1993: “או שמא בכל זאת שם אפי דברים בפי הרכבי?” אני נוטה להאמין שאפי אכן שם בפי הרכבי כמה מהערכותיו ומסקנותיו. ב־3 בספטמבר 1954 רשם נחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי של בן־גוריון, ביומנו: “אפי סיפר על מכתבו של פטי. פטי כתב מכתב חברי [בעת לימודיו בפריס, נהג הרכבי לשלוח מכתב לחברים”, שעימם מנה גם את אפי] ואפי הכניס לתוך שורותיו… כל הרעל האפשרי, כל השמחה לאיד. לא – אפי איננו חבר; הוא רשע…"

לשאלה מדוע מנסה הרכבי לטשטש את היותו המקור היחיד למכתבו של אפי ללבון אפשר להציע הסבר זה: ב־1955, כאשר נפגשו הרכבי ואפי בפריס, עוד לא היתה עויינות בין בן־גוריון ולבון. אדרבה, בן־גוריון שמר ללבון את מקומו, הרביעי, ברשימת מפא“י לכנסת בבחירות של אותה שנה ואף תמך במינויו למזכיר ההסתדרות. כשמסר לאפי על “הזיופים” באמ”ן, לא נקט איפוא הרכבי עמדה במאבק שטרם פרץ. כוונתו היתה רק להוכיח שגבלי אחראי ל“עסק הביש”. בראיון שערכתי עימו ב־28 בדצמבר 1989, אמר לי הרכבי: “אני הצטערתי שלא החזירו אותי לתפקיד ראש אמ”ן כי חשבתי שאוכל למנוע ממנו [מבן־גוריון] את אמונתו בצדקת בנימין. היתה לו איזו אמונה בבנימין. היתה לו אמונה בקצין של הצבא שלו." (הרכבי חוזר על כך בגרסתו המודפסת, עמ' 92: “שנים האמנתי כי לו נשארתי במודיעין, הייתי יכול לסייע לבן־גוריון לא לנקוט עמדה חד־צדדית.”) אולם כאשר התגלע הקרע בין לבון ובן־גוריון, ב־1960, וכאשר נהפך הקרע הזה למלחמה פוליטית לחיים ולמוות – בדיוק אז השתוקק הרכבי לחזור לראשות אמ"ן – הוא לא תמך בלבון. גם אחרי שלושים ושתיים שנה לא רצה שמכתב זה יסווג אותו כתומך־לבון בסתר למן.1955

5.    🔗

בפתח מכתבו לחיים בן־דוד, מ־15 באוקטובר 1960, כתב הרכבי: “לשלוש שאלותיך עלי להשיב בשלילה.”

באשר לעמדת הרכבי לגבי חקירת “הזיופים” באמ"ן, מן הראוי להביא את הדברים שרשם בן־גוריון ביומנו (11.12.60) מפי היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, כשחזר מחקירת העדים בפריס:

“1:00 הויזנר. חזר מחו”ל אמש… ראה את פטי בפריס. בא במיוחד מארצות־הברית. פטי סיפר כי אלמוג היה בשליחות בפריס בסוף 1954 או בתחילת 1955, התעלם מלהיפגש עם פטי וזה היה מוזר בעיניו. אחר־כך נודע לו שאסרו על אלמוג להודיע לפטי שאלמוג בפריס. מי אסר? לא יודע. כעבור זמן מה היה אלעד בפריס (אחרי ועדת אולשן) ואמר לפטי שהוא קיבל הוראה לשנות מספר פעולות קשורות עם מעשה מצרים. נדמה לו לאלעד שההוראה ניתנה על־ידי בן־צור. אלעד אמר לפטי שקיבל הוראה לפעול באלחוט או בקול ישראל. באפריל 1955 נסע פטי ללונדון נפגש עם דליה כרמל… לשיחה חטופה, והיא סיפרה כי על אמ“ן עברה תקופה קשה, אילו היה פטי אולי לא היה זה קורה, והיא שינתה מכתב או משפט במכתב. זה היה במכתב כאילו של גבלי לדיין. דליה הכחישה הדבר, פטי חזר באזניה על סיפורה. פטי בחזירתו ארצה אמר לדיין (רמטכ"ל) על השיחה עם דליה ועם אלעד – דיין צוה על פטי לבדוק הדברים ואמר שידווח לו. אח”כ נזדמן פטי עם נחמיה, ומפיו של נחמיה נאמר לו שכבר היתה ועדה ([ועדת] אולשן, [הרכבי] היה סבור שגם שאול [אביגור] היה בועדה) נחמיה אמר כי נדמה לו שפטי חשדן יותר מדי.

פטי בדק עצמו [בעצמו?]. מטרתו העיקרית היתה לארגן את אמ“ן. היחסים עם גבלי היו מתוחים ולא רצה שגבלי יחשוד בו שמתוך יחס שלילי לגבלי [פתח בחקירה]; הלך לרמטכ”ל וביקש לשחרר אותו מהבדיקה והסביר נימוקיו. הרמטכ“ל אמר שמבין הנימוקים, אבל זה כבר עבר אלי, ודרושה הוראתי. בכל אופן אמר לו שעיניו יהיו פקוחות למען יראה. כעבור זמן מה נתקבל פטי על־ידי. הפגישה הוקדשה לבירור אמ”ן בכלל, וביקש לשחרר אותו מהבדיקה, ואני נעניתי לו.

פטי ניסה לברר עם כמה אנשים ולא העלה דבר. דיין שאל אותו אם גילה משהו – וענה בשלילה. עניין מצרים נשכח, כי ענינים צבאיים אחרים העסיקו אותו."

6.    🔗

בכל גרסותיו דבק הרכבי בטענתו שבפריס הוא “לא היה מעורה בענייני המודיעין כפי שטוען טבת.” גם בחוברת המודפסת (עמ' 63) הוא כותב:

“רק טבעי שבהיותי בפריס, הייתי סקרן לדעת מה קרה בחיל המודיעין [בנושא “הזיופים”]. ידעתי מעט מאוד… מן הפירורים המעטים שהגיעו אלי, התחלתי לנחש. בדיעבד התברר שניחושי לא היו רעים… למשל, כתבתי במכתב שהמצב בחיל־המודיעין קשה, ואולם, לשם כך לא הייתי צריך כלל להיות ‘מעורה’ בנעשה במודיעין, לרבות בפרטי ‘הפרשה’ [כוונתו ל”עסק ביש“].”

הוא טוען שבמטכ“ל ידעו על “הזיופים” יותר משידע הוא בפריס, ולכן לא הוא העלה את הצורך בחקירה באמ”ן. לדעתו, לא הוא היה מצווה לחקור, אלא ראש אכ“א צבי צור, ראש אג”ם מאיר עמית או שירות הביטחון הכללי.

טענת “ידעתי מעט מאוד” אינה עומדת במבחן. בשני נושאים עיקריים ידע הרכבי יותר משידעו במטכ“ל: א. הדחת אלעד בפריס לעדות שקר לפני ועדת אולשן–דורי על־ידי אלמוג (ורצמן) ביוזמת גבלי. ב. זיוף מכתב גבלי לרמטכ”ל על־ידי דליה כרמל. על העניין הראשון מערער הרכבי (עמ' 70) כך:

“טבת מספר שטדי קולק סיפר לשרת כי הדיחו את אלעד לשקר, והדבר הובא לידיעת ועדת אולשן ב־10 בינואר 1955 (קלב"ן, ע' 139 ו־255)… שרת כיוון כנראה לכך בציינו ביומנו למחרת כי היה ‘בישול העדות’. היה זה טדי קולק שגילה את אוזנו של שרת בדבר הדחת אלעד. טדי ומשה [דיין] היו ידידים, וטדי סיפר זאת אל נכון גם לדיין, והרי העניין היה בתחומו של דיין יותר מאשר בתחומו של שרת. היה זה כמעט חצי שנה לפני שובי מפריס ולפני ששמעתי מאלעד, בתחילת אפריל 1955, על פגישתו עם אלמוג. הייתכן שדיין לא שמע על הדחת אלעד לעדות שקר? יתר על כן, טבת עצמו ציין: ‘דיין חשש שגבלי יפעל שוב “לחנך” את אלעד שחזר בפברואר לגרמניה’ (קלב"ן, ע' 225). המלה ‘שוב’ מעידה שהיתה פעולת חינוך כזו לפני פברואר (1955). טבת מספר גם, כי 'כשנודע לו (לדיין) שגבלי שלח את אלמוג בניגוד להוראתו המפורשת ש”אלעד יראה רק אותי" לפני הוועדה (אולשן–דורי) – רגז דיין מאוד. ‘היתה מפולת באמוני בגבלי’ כך אמר (קלב"ן, ע' 137). טבת אינו מפרט מתי קרה הדבר. אולם מעצם הרוגזה אפשר להסיק, שהמפולת באמון היתה סמוכה למקרה, ולא אירוע שאירע לאחר שעזב את הרמטכ“לות, ב־1958. במקום אחר, בסמיכות לשיחת דיין עם יובל נאמן ב־3 במאי 1955, כותב טבת, כי בשלב זה נודע לדיין על נסיעת אלמוג לפריס להדריך את אלעד, ואז אבד לו מעט האמון שעוד נותר אצלו כלפי גבלי' (קלב"ן, ע' 255).”

דומה שלפנינו ראיה לכך שההיבט האישי משפיע על ראיית הדברים, על הזיכרון ועל הניתוח, אפילו אצל אדם בעל רמה אקדמית כהרכבי. ראשית, עניין “הגילוי” של קולק לשרת: בספרי וביומן־שרת לא נכתב שכאשר סיפר קולק לשרת, ב־10 בינואר 1955, על “בישול עדות”, הוא התכוון ל“שליחות” אלמוג לפריס. “בישול העדות” נעשה בפגישה הארוכה שערכו גבלי ובן־צור עם אלעד בבואו ארצה ב־4 בינואר 1955, תוך הפרת הוראות של דיין, לבון וועדת אולשן–דורי. ההיקשים שהרכבי מקיש מדברי דיין בראיונות מאוחרים שלי איתו – בעיקר ב־1970 – אינם מוכיחים שהוא ידע בינואר 1955, ואפילו בפברואר או במרס, על “שליחות” אלמוג.

המפולת באמונו של דיין בגבלי אירעה ככל הנראה באפריל או במאי 1955. אז הוא כבר ידע על “שליחות” אלמוג, אבל דומה שהמקור למידע הזה היה הרכבי. אומנם, הרכבי טוען כנגדי שרק ב־3 באפריל נודע לו מפי אלעד שאלמוג הדיח אותו לשקר לפני ועדת אולשן–דורי, אולם אין ספק שהוא ידע זאת כבר בינואר, ולכל המאוחר לפני 13 במרס, מועד מכתבו של אפי ללבון. וכך כתב אפי באותו תאריך ללבון:

“פרק מיוחד בסיפורו של פטי מהווה אלעד… אנשי אמ”ן בפריס ידעו על ההוראה להחזיר את אלעד לארץ בסוף דצמבר או תחילת ינואר [1955]… מעניין שבאותו זמן בדיוק… ביקר בפריס באופן סודי סא“ל מרדכי ורצמן [אלמוג], סגנו של בנימין, ורצמן לא נפגש עם אף אחד מאנשי השגרירות, המשלחת או אמ”ן, פטי במיוחד נפגע מהעובדה שאף אליו לא ניגש. במקרה פגש בו ברחוב אחד מאנשי הרשות אשר הכירו, וורצמן התנכר לו [גרסתו של פטי, שבה דבק כל השנים, היתה שהוא עצמו פגש באלמוג, שהתנכר לו]. השערתו של פטי, והיא מתקבלת על הדעת, כי מטרת הנסיעה היתה לפגוש את אלעד לפני שובו ארצה, כדי להדריכו ביחס למה שיאמר [לפני ועדת אולשן–דורי]… פטי חזר והדגיש את אשר סיפר לי בזמנו גם מקלף, כי רכישת הנאמנות של הקצונה באמ“ן לבנימין לא היתה תמיד קשורה בדרכים הוגנות ביותר… במיוחד סבור פטי כי ורצמן שוחד.”

אשר לניחושיו, ש“לא היו רעים”, דומה שהרכבי מנתק אותם מן העובדה שאיש הקשר של יחידה 131 בפריס סיפר לו במפורש לשם מה בא אלמוג לפריס ומדוע “התנכר” להרכבי. על כך עמד הרכבי גם בחוברתו המודפסת (עמ' 61, 62) וגם בראיונותיו איתי. ב־5 בפברואר 1981 הוא אמר לי: “שאלתי את הנציג של מודיעין 13 מה עושה פה ורצמן [אלמוג]. אז הוא אומר לי, ‘אסור היה לי להגיד לך את זה אבל אם אתה כבר יודע אז הוא היה צריך למסור משהו לאברי’, ואברי אז עמד לנסוע לתת את העדות שלו בארץ. זה היה נראה משונה מאוד. שולחים אדם להגיד לאלעד משהו לפני שהוא הולך להגיד עדות.”

בטענתו, שרק ב־3 באפריל 1955 הודה אלעד באוזניו שביקור אלמוג בפריס בינואר נועד להדריכו במתן עדות לפני ועדת אולשן–דורי תולה הרכבי (עמ' 62) את טענתו שבמטכ“ל ידעו על “שליחות” אלמוג לפניו. אולי זה המקום לחזור על שבחו של הרכבי: הוא לא היה הולך רכיל. כאשר סיפר לאפי, לפני 13 במרס 1955, על “שליחות” אלמוג, לא היה זה בגדר “ניחוש” גרידא. לא איש כהרכבי יפיץ “ניחושים” שיש בהם משום רצח־אופי. אין ספק שהוא היה משוכנע ש”שליחות" אלמוג היתה הדחה לשקר. סביר שהרכבי לא סיפר על “שליחות” זו לאחרים, אך ייתכן שאפי או לבון עשו זאת במקומו, הן אפי התיר ללבון “לעשות בהם בדברי הרכבי את השמוש הנראה לך אולם אנא השתדל לשמור על זהותו.” מידע מסוג זה, כנהוג במקומותינו, נפוץ במהרה, ואין פלא שהגיע גם לדיין ולאחרים במטכ"ל.

כך או כך, לוא ידעו טדי קולק ושרת על “השליחות” הזאת, כפי שמציע הרכבי, אין ספק שהיא היתה נידונה בוועדת אולשן–דורי בינואר 1955. אולם “השליחות” נידונה רק בוועדת כהן, שקבעה ב־1960 שאלמוג “אינו ראוי לשמש בתפקיד אחראי בשירות ביטחון המדינה.”

אומנם, הרכבי “מוכן,” כדבריו (עמ' 78) “לקבל על עצמי, פורמלית, את האשמה שנהגתי בקולא בעניין אלמוג,” בכך שהשאירו כראש ענף איסוף כאשר קיבל לידיו את ראשות אמ"ן, במאי 1955. עם זאת הוא שואל שתי שאלות סותרות: מדוע לא התנגד דיין למינוי זה ומדוע לא תבע את פיטוריו? (עמ' 75).

לשאלה הראשונה: מינוי אלמוג לראש ענף איסוף נעשה זמן רב לפני “שליחותו” לאלעד בפריס. בראיון איתי ב־28 בדצמבר 1989 אמר הרכבי: “היה בפריס נציג של יחידת 131 ויום אחד פניתי אליו ואמרתי לו: אתה יודע, אני ראיתי ברחוב את מי שהיה אז ראש מחלקת איסוף, ורצמן [אלמוג], והוא התעלם ממני ושהדבר הזה עורר בי ספק, מדוע שומרים ממני סוד. אז הוא [נציג 131] נדהם, והיתה לו בכל זאת איזו אימה [בפני], אני הייתי סגן ראש אמ”ן, ותקופה מסוימת מ“מ ראש אמ”ן. הוא [נציג 131] אמר לי: כן, אמרו לי לא להגיד לך את הדבר הזה."

לשאלה השנייה: דיין אכן תבע את פיטורי אלמוג. כך כתוב מפורשות ביומן הרמטכ"ל מ־11 במאי 1955, המתעד את שיחת דיין עם הרכבי יום אחרי שובו מפריס:

"פטי בא בערב [10.5] ואחרי שדיברנו על עולם ומלואו שאל על פרשת בנימין. סיפרתי לו. במשך הזמן שהיה בצרפת וב־24 שעות בארץ נראה לו העניין אחרת: בנימין [גבלי] לא אמר את כל האמת. לפני ואחרי ועדת החקירה [אולשן–דורי] דאג גם לשינויים במסמכים ולהשמדת מסמכים והתקנת עדויות.

א. היה דו“ח של אלעד על הפעולה במצרים. הדו”ח הושמד במקום להכלילו בדו“ח לרמטכ”ל. ב. ורצמן [אלמוג] הגיע לפריס בשליחות סודית, לראות את אלעד לפני שהוא הגיע לארץ, והביא לאלעד מכתב סגור מבנימין ובו נאמר שישכח את כל מה שהיה לפני ה־16 בחודש [יולי 1954]… הוריתי לפטי: א. להחליף את כל האנשים שהיו קשורים בעניין זה. בהתאם לזה גם אלעד יצטרך לחזור. ב. עם כניסתו לעבודה, לחקור עד פרטי הפרטים בשיטת הפיקוד הישיר כמפקד אמ“ן ולא כועדת חקירה. פטי התנגד לכך באי־רצון רב, אך הסברתי לו שהבעייה העיקרית היא, שאם באמ”ן הרשו לעצמם קצינים ופקודים להיות שותפים בהסתרת השמדת מסמכים ולתת עדויות שקר בפני רמטכ“ל, שר ביטחון וכו‘. בעניין זה אין לוותר כמלוא נימה. עליו לשאול את הגזבר על כל פרטי הוצאות הכספים וכו’. פטי חייב לרדת לחקר העניין. פטי ייכנס לתפקידו ב־15 בחודש. גם ליובל אמרתי שלא יתעלם מדברים אלא יאסוף אותם וירד לחקרם.”

הנה איפוא, דיין הורה להחליף את אלמוג כאחד השותפים ל“זיופים”. מדוע לא וידא דיין שהרכבי מילא את ההוראה? איני יודע. אולם דומה שמכיוון שהרכבי, שהיה המקור העיקרי למידע בדבר “שליחות” אלמוג, היה מוכן להשאירו בתפקידו החשוב, שהצריך שיתוף פעולה הדוק עימו, לא היתה לדיין עילה לתבוע את פיטוריו. שאלת הרכבי היתה תקפה רק לוא תבע הוא את הרחקת אלמוג ודיין נמנע מלמלא את רצונו.

7.    🔗

הרכבי מחזיק כאן במקל בשני קצותיו. מכאן – סירובו לנהל חקירה בעצמו, שנבע דווקא מחששו שהיא תהיה מסועפת, קשה וכואבת, “טראומטית” כלשונו, ומכאן – הוא טוען שבדיבור על “הזיופים” היו גוזמה רבה ו“ניפוח”. זו טענה מוזרה במקצת, שהרי אצל הרכבי התרכז מידע ראשוני הן על הדחת אלעד לשקר, הן על זיוף מכתב גבלי לרמטכ“ל, והוא עצמו, עם שובו מפריס, העלה באוזני הרמטכ”ל, כדבר ראשון, את עניין “הזיופים”, ואף מנה אותם: “שינויים במסמכים”, “השמדת מסמכים” (ביניהם השמדת הדו"ח של אלעד על הפעולה במצרים) “והתקנת עדויות” (ביניהן שליחותו של אלמוג ומכתב של בן־צור, בהוראת גבלי, לאלעד “שישכח את כל מה שהיה לפני ה־16 [ביולי 1954]”). רק מששמע מדיין שעליו, על הרכבי, לחקור “זיופים” אלה, הוא גילה, לדברי יומן הרמטכ“ל, “אי־רצון רב”. ועל כך כתב דיין ביומן: “הסברתי לו שהבעייה העיקרית היא, שאם באמ”ן הרשו לעצמם קצינים ופקודים להיות שותפים בהסתרת השמדת מסמכים ולתת עדויות שקר בפני רמטכ”ל, שר ביטחון וכו'… אין לוותר כמלוא נימה."

יתר על כן, בשובו ארצה סיפר הרכבי על חשדותיו לקצינים בכירים באמ“ן. אחד מהם, יוסי הראל – שהחליף את בן־צור כמפקד יחידה 131 – חזר עליהם באוזני פנחס ספיר ובאוזני לבון, וכך נוצר המסמך שנקרא “דו”ח הראל” – הדו“ח שהיה בין מחולליה של “הפרשה”. יתר־על־כן, אצל חברי ועדת החוץ והביטחון ובקרב עיתונאים התקבעה הדעה שלא ייתכן שגבלי ופקודיו עשו את “הזיופים” על דעת עצמם, וכך עלה החשד שהאחראים ל”זיופים" הם בן־גוריון ומשה דיין או שמעון פרס.

בדבריו ש“בשיגרת הדיבורים על 'קציני אמ”ן' שהשתתפו בשיבוש הראיות, היתה גוזמה רבה" יש לכאורה רמז שאחרים אשמים בכך. ועוד, בכך כאילו מתעלם הרכבי מ“הפרשה” ועוללותיה. אף־על־פי־כן, בכל גרסותיו הוא חוזר על טענתו זו. זו חוזרת, בנוסח מרוכך, גם בגרסה המודפסת (עמ' 78־73):

“הייתי משוכנע שהחיל נקי בעיקרו” ו“מעגל השיבושים והמשבשים היה מצומצם ביותר.” כשחזר מפריס והתבקש לחקור את “הזיופים”, הוא כותב, “היה כל נושא החקירה בחמ”ן בלון ריק ואחיזת־עיניים." ולחלופין: “היו אולי כמה קצינים זוטרים שמילאו שליחויות מבלי לדעת בהכרח את פשרן, כפי שהסכינו במודיעין, לנוכח המידור שרווח בו.” וכך הוא מגיע למסקנה (עמ' 76) “מה בכלל נותר לחקור?”

לנוכח טענה זו אין מנוס מלהחמיר עם הרכבי כראש אמ"ן: שהרי דווקא בעטיה היה עליו לחקור – או לעמוד בתוקף שהחקירה תיערך על־ידי אחרים – ולוא רק כדי להוכיח את חפותם של החיל ושל קציניו. דומה שלוא נהג כך היתה ישראל נפטרת מעונשה של “הפרשה”, ומקצינים ומאישים רבים היו נחסכים דברי הבלע שהוטחו בהם יומם וליל בשנות ה־60.

את עמדתו זו עוגן הרכבי בחיים ושבין, ראש המחלקה הטכנית, שכללה את מעבדות המודיעין. הוא ממעיט מאחריותו ל“זיופים” – מחלקתו “נדרשה להגישי עזרה… הוא הורה כנראה לשבש איזה רישום או רישומים… מעורבותו היתה טכנית ובהוראה מגבוה” – ומציג אותו כבר־סמכא לגבי צדקת סירובו לערוך את החקירה. “רק כעבור שנים, " כותב הרכבי (עמ' 73), “לאחר שעזבתי את אמ”ן, כמדומני, אמר לי חיים ושבין, כי… איני יודע כמה צדקתי כשסירבתי להיכנס לעובי הפרשה' [צ”ל ה“עסק ביש”]."

לא הכל באמ“ן הכירו אז את ושבין כאיש מוסר שהרכבי יכול לסמוך על שיפוטו. ב־10 בנובמבר 1960 דיווח להרכבי אלוף הראבן – שהיה רל”שו וידיד קרוב כל השנים – על העדויות של קציני אמ"ן לפני ועדת כהן. הראבן חילק את העדים לשתי קבוצות: “המתחמקים – ואלה שהעידו לעניין. המתחמקים – ושבין, ורצמן, הועדה קבעה לגביהם שהעידו שקר… היה גם נסיון של ושבין לשכנע את [חיים] וייס (יוגב) להעיד אחרת [יוגב, מנהל הארכיון, העיד לפני חיים בן־דוד, מזכירו הצבאי של בן־גוריון, ולפני ועדת כהן, שנעשו “זיופים”].”

8.    🔗

בכל גרסותיו, גם במודפסת, חוזר הרכבי על כך שדיין נטה לנהוג בגבלי לפנים משורת־הדין ושבן־גוריון לא החמיר עימו. להלן דבריו: “אי תביעת דיין את גבלי אומרת דרשני;” “טענת טבת כי דיין נמנע מלתבוע אחריות מבצעית מגבלי משום שלבון מנע זאת ממנו, אינה יכולה לשכנע;” “הימנעות דיין מלתבוע אחריות מבצעית מגבלי לא היתה מחוייבת נסיבות המציאות החיצונית;” “יש מקום לשער כי לו תבע דיין מגבלי אחריות מבצעית היה מהלך הפרשה שונה;” “דיין ובן־גוריון – ע”י אי תביעה לאחריות חיזקו את גבלי;" “תמוהה המסקנה שטבת מוציא מהתבטאויות ביקורתיות של דיין על גבלי;” “דיין לא הסתייג מגבלי, היתה ביניהם קרבה;” ולבסוף יחסו הסלחני של דיין לגבלי התבטא בעצם העובדה שהוא המשיך לשמש כראש אמ“ן “בתקופה של כמעט שלושת רבעי שנה.” בכך ״וביכולתו להתמודד עם לבון, הוכיח גבלי שמעמדו איתן… גם לאחר מכן, במינויים שקיבל יכלו קציני המודיעין להניח שעוד ייתכן שגבלי יחזור לאמ”ן." (המובאה הלקוחה מהגרסה השמינית, פברואר 1993, חוזרת בשינויי נוסח בגרסה המודפסת. בעמ' 20, 26, 27, 31, 32, 35, 36, 37, 54, 55, 91.)

כאמור, את מסקנותיו אלה קבע הרכבי בעיקר על סמך ההיקש, לא על סמך מחקר בחומר ראשוני ובראיונות. דוגמה אחת לכך היא המסקנות שהוא מסיק מההשוואה שהוא עורך (עמ' 23) בין המכתב שהגיש גבלי לדיין ב־1 בנובמבר 1954, שאותו ערך דיין והחזיר לגבלי על־מנת שינסחו מחדש, לבין נוסח שני, מקוצר, שכתב גבלי והתקבל על־ידי דיין. הזהרתי את הרכבי, למקרא גרסתו השישית (6.12.92), שאל לו להסתמך על נוסח המכתב השני, שכן רק תצלומו, שהופיע בספרו של חגי אשד (עמ' 51), היה בידיו. המחיקות והתוספות בתצלום זה נעשו בכתב־ידו של אשר, לא של דיין, וממילא אין מסמך זה ראוי לשמש יסוד להשוואה ולמסקנות. אך הרכבי עמד בשלו, וההשוואה והמסקנות מופיעות בכל גרסותיו האחרונות.

על זכותו של הרכבי להגיונו ולמסקנותיו אין עוררין, ואכן, קביעתו שבן־גוריון – וכמוהו גם דיין – נטו חסד לגבלי ולא החמירו עימו מתיישבת לכאורה עם טענתו שמעורבותו האישית ב“פרשה” היא שגרמה לכך שבן־גוריון התנכר להבטחתו להחזירו לאמ"ן. אולם כשהוא מפרט מה היתה “מעורבות” זו – הוא סותר את עצמו.

הרכבי טוען: “המעורבות שלי בפרשה… היא שהביאה שלא אחזור לאמ”ן… בעדותי היה משום אי־נוחות לדב“ג וכך הפך שמי אצלו למעורר אסוציאציה שלילית.” ועוד: (עמ' 82, 83) “בהרגשתי האישית, מעורבותי ב’פרשה' היא שגרמה שלא אחזור לאמ”ן, ולו לתקופה קצובה, כדי למנוע שעזיבתי תיראה כהדחה… מעורבות זו התבטאה בעדויות שלי על השיבושים, והיא שאולי הולידה מידה של מורת־רוח אצל בן־גוריון, שנטה להאמין, כפי שמתאר טבת פעמים חוזרות ונשנות, כי מצה“ל לא יעלה דבר שקר. אולי גם עלתה בזכרונו, כשנתן לעצמו דין־וחשבון על חקירת הפרשה' והאפשרות שחלפה לחוקרה ב־1955, שביקשתי להשתחרר מחקירה כזו. אולי נודע לו כי נטיתי להאמין ללבון כי לא נתן את ההוראה במפורש ומעצמו, ולא הסתרתי זאת, אם כי בלי לשחרר אותו מאשמה, וקיימתי יחסי חברות גם אפי עברון, שלא היה אהוד בחוגי משרד הביטחון אחרי עזיבת לבון. אלמלא כל אלה, סברתי שבן־גוריון היה עומד על כך שאחזור לאמ”ן… זמן לא רב אחרי שובי מארצות־הברית, בשבוע האחרון של 1960."

האומנם?

למעשה, הרכבי לא לחץ כלל לחקור את “הזיופים”, אף־על־פי שהוא היה בין היחידים שידעו עליהם ממקור ראשון, ואף לא איים בהתפטרות אם הדבר לא ייעשה. מכאן שנקט בקו שהיה רצוי לבן גוריון. הן כך גם אמר במכתבו לחפץ (מרס/אפריל 1955): “יש לחזר לעבודת החולין של המודיעין תוך חתירה מתמדת להעלאת המתח והפריון. על כלם לחדול לדוש בפרשת לבון–בנימין ואני מבין שזו דרישתו ומדיניותו של ב.ג. שקבע שיש ‘לשים קו’ ולהפסיק את המשך הברורים על הטענות שיש לשני הצדדים.”

יתר־על־כן, הרכבי כלל לא העיד על “הזיופים”, לא לפני ועדת אולשן–דורי ולא לפני ועדת כהן. את עדותו היחידה בנושא זה מסר ליועץ המשפטי האוזנר בדצמבר 1960, וזו היתה דלה ומסתייגת. שכן, התעוררו אצלו ספקות – כך דיווח האוזנר – “שמא הזיופים והיעלמות המסמכים באמ”ן, שעליהם דיווח לרמטכ“ל ולשר הביטחון, לא היו כלל.” ב“ועדת השבעה” היו שרים שהתרשמו שבעדותו זו היתה “התחמקות… זה גמגום, לא דיבור של בן־אדם בעמדתו, בנסיונו, בידיעתו.” אם כך, לפי ההיגיון, היה בן־גוריון צריך להודות להרכבי, ולא לנטור לו איבה.

ועוד: לוא נטר בן־גוריון להרכבי איבה על “מעורבותו” ב“פרשה” ובגללה הרחיקו מאמ“ן, מדוע חיכה עד “ליל הברווזים”, באפריל 1959? והרי בן־גוריון הציע לו אז לצאת לחודש־חופשה ולחזור לתפקידו, ואמר וכתב ביומנו שנעשה להרכבי עוול ושהובטח לו לשוב אחרי לימודיו לצבא. ועוד, ב”ליל הברווזים" כבר מלאו ארבע שנים לכהונתו כראש אמ“ן (חמש, בתוספת השנה ששימש כמ"מ), ובן־גוריון היה יכול להחליט שכהונה זו ארכה דיה וכי הגיע זמנו של סבב חדש בתפקיד. ואם התכוון הרכבי ל”עדות" שמסר ליועץ המשפטי האוזנר בפריס, בדצמבר 1960, היה עליו להסביר מדוע הסכים בן־גוריון שהוא יחליף את ראובן שילוח במשרד החוץ כבר במאי 1959 לפני שהתעוררה “הפרשה”.

אמת, בקלב”ן חזרתי פעמים אחדות ואף חתמתיו בכך שבן־גוריון עמד “לימין קצין צה”ל האידיאלי, כפי שחזה אותו בעיני־רוחו. צה“ל שלי, כמו אמר בן־גוריון בהניחו את ימינו על כתפו של גבלי, לא ישקר.” אולם זכות־היוצרים על תפיסה זו אינה כולה שלי, באותה מידה היא שייכת להרכבי. להלן קטע מראיון שערכתי איתו ב־5 באוקטובר 1981, שבו אמר הרכבי ש“תחושת בן־גוריון היתה שנעשה עוול לצה”ל":

ש“ט: משונה מאוד אצל בן־גוריון זה שאת הטענה ל”זיופים" באמ“ן הוא השאיר [ב־1955] ללא חקירה. הרי כבוד צה”ל היה כל כך חשוב לו שאחר כך הוא לחם להוכיח שלא היה זיוף.

הרכבי: אני הצטערתי שלא החזירו אותי לתפקיד ראש אמ"ן כי חשבתי שאוכל למנוע ממנו את אמונתו בצדקת בנימין. היתה לו איזו אמונה בבנימין. היתה לו אמונה בקצין של הצבא שלו.

עם זאת, אין זה נכון שבן־גוריון לא החמיר עם גבלי; שהרי ועדת אולשן–דורי קבעה “תיקו” לגבי השאלה “מי נתן את ההוראה” ולא המליצה להדיח לא את לבון שר הביטחון ולא את גבלי. בן־גוריון הסתייג, כזכור, מפיטוריו של לבון, שהציג את התפטרותו כמחאה נגד שרת ויתר שרי מפא“י, שלא עמדו לימינו ולא נהגו בו חברות. אבל את גבלי הוא מצא לנכון להרחיק מאמ”ן. אלה דבריו:

“את פנחס לבון ראיתי צורך להנות מן הספק, והוספתי להתיחס אליו כחבר לחבר. ביחס לקצין הבכיר [גבלי[ ראיתי צורך להחמיר מפני הספק. הוא קצין במוסד הדורש אמון רב, והחלטתי שיש להעבירו לתפקיד אחר.”

דווקא הרכבי, שכה הוקיר את ראשות אמ“ן וכה השתוקק לחזור אליה, היה צריך להבין מה חמור היה העונש הזה, מבחינת גבלי, שכן, רמ”ט פיקוד, מח“ט ונספח צה”ל בלונדון אין עימם דרגת אלוף, ואי אפשר להשוות את חשיבותם לראשות אמ“ן. טענתו שמעמד גבלי היה איתן ושהיתה אפשרות שהוא יחזור לאמ”ן אין לה הרבה על מה לסמוך. והראיה שאחרי מסקנות ועדת כהן – אף שלא מצאה את גבלי אשם בזיוף המכתב לרמטכ“ל – החליט בן־גוריון שעליו לסיים את שירותו בצה”ל.

9.    🔗

הרכבי לא ציין מעולם שהוא חש באותו “פצע אישי” מייד אחרי “ליל הברווזים”. אדרבה, בכל גרסותיו הוא חזר על כך שבן־גוריון חלק על מסקנות ועדת החקירה (שבראשה עמד עו"ד יעקב ש' שפירא ובין חבריה היה אלוף יוסף אבידר) והסתייג מהחלטת הממשלה שנבעה מהן, שיש להרחיק את ראש אג“ם, אלוף מאיר זורע, ואת ראש אמ”ן, אלוף יהושפט הרכבי, מתפקידיהם. לדברי הרכבי, בן־גוריון לא התייחס לעניין זה בחומרה, והציע לו – כנראה כדי להשקיט חוגים ב“אחדות העבודה”, מתומכיו של אלוף זורע, שהועבר לפיקוד צפון – לצאת לחופשה בת־חודש ולחזור לאמ"ן כשהסערה תשכך. כך התנהל בינינו הראיון מ־5 בפברואר 1981:

ש"ט: אתה חושב שבן־גוריון חרץ דין צדק בעניין הזה או לא?

הרכבי: הוא לא חרץ דין, הוא התנגד.

ש"ט: הוא התנגד למה?

הרכבי: הוא התנגד להוצאת שנינו.

ש"ט: אז למה יצאתם?

הרכבי: אותי הוא רצה להוציא לחודש.

ש"ט: אז זה לא יצא, כי אתה פשוט ביקשת שנה?

הרכבי: אז אני ביקשתי שנה ואני עשיתי את הטיפשות.

ש"ט: אתה ביקשת את הלימודים?

הרכבי: כן… בן־גוריון היה לצידי בעניין הזה של “ליל הברווזים”, הוא הציע לי שאני רק אצא לחודש ימים. למעשה הייתי צריך לעשות את זה, [אך] עשיתי שטות. רבין [שהחליף את זורע כראש אג"ם] אמר לי, כעצה אישית, “אם נותנים לך ועכשיו אתה יכול לקבל שנת לימודים בארצות־הברית, קח את זה.”

ש"ט: רבין אמר לך לצאת לשנת לימודים?

הרכבי: אני מספר לך… איך עלה לי הרעיון על־ידי זה שרבין אמר לי קח את השנה… היתה הנחה שאני חוזר [אחר־כך] לאמ"ן.

ש"ט: ובן־גוריון אמר חודש?

הרכבי: כן.

ש"ט: זאת אומרת בן־גוריון בכלל לא חשב להעיף אותך.

הרכבי: לא… [אבל] אני הייתי די עייף וקצת גם מריר, כי מאוד לא הרגשתי את עצמי קשור לכל העסק [ל“ליל הברווזים”]. אז יצאתי ללימודים וזו היתה שטות, מפני שהייתי צריך לצאת לחודש כמו שאמר בן־גוריון [ו]לחזור [לאמ"ן) ואז לא היה נשאר עלי הכתם הזה שאני הודחתי.

ש"ט: לא נשאר עליך שום כתם.

הרכבי: לא חשוב, יש לי הרגשה שלא גמרתי טוב את צה"ל.

אם חש הרכבי ב“פצע” כבר אז, באפריל 1959, הרי שהשכיל להצניעו מעיני חבריו. לעוזי נרקיס, אז נספח צה"ל בפריס, הוא כתב ב־26 באפריל 1959:

"עוזי יקר,

בעוד יומיים אני מוסר את תפקידי לויויאן [חיים הרצוג]. כל הפרשה שקרתה אני מניח שידועה לכם. עכ“פ בי אין הרגשת אשם, דבר התורם לרוחי הטובה. אני יכול לשבת ולהתפלסף על טבע עבודת המודיעין כאשר עליתי בה על הרים וגבעות ודלגתי על סלעים, בסופו של דבר התחלקתי על קליפת בננה [ש”ט: מכאן לקחתי את הכותר לספרי קלב“ן] – עברתי כפי שידוע לך משברים וקשיים לא מעטים, ואני מורחק כיום מן העבודה על עניין צדדי לגמרי. עכ”פ מה שעבר עבר. כיום אני שש לקראת שנת הלימודים שניתנה לי. אני מתכוון להשלים השלמה אקדמאית את ידיעותי במזה“ת שרכשתי לי בעבודה מעשית. זה פרס וזכיה שבאו אלי בעקיפין.”

האם היתה זו רק העמדת פנים? דומה שלא, ועל אפשרות זו מעיד גם מכתבו של רבין מדצמבר 1961, שצוטט בחלקו לעיל, המדבר על “האכזבות המרות שהונחלו לו [להרכבי] לאחרונה, בעיקר ע”י מינויו של מאיר [עמית] כר' אמ“ן.” כלומר “הפצע” נפער רק משנוכח הרכבי שדרכו לאמ"ן נחסמה.

בראיון בפברואר 1981 סיפר לי הרכבי, כי במכתב שכתב בן־גוריון לאימו, ב־11 במאי 1959, בתשובה למכתב מחאה שלה מ־18 באפריל 1959, הבטיח לה להחזירו לאמ“ן: “אמי התפוצצה מהעסק [מהחלטת הממשלה להרחיקו], היא כתבה מכתב לבן־גוריון ובן־גוריון כתב לה” ש”לאחר השתלמותו [של הרכבי במשך] שנה אני מקווה שהוא ישוב לעבודתו הקודמת, כי איני רואה בצה“ל איש יותר מוכשר ממנו לתפקיד זה.”

בסוף 1989, בעקבות ראיון אחר, שלח לי הרכבי העתק של מכתבה של אמו לבן־גוריון, בצירוף הפתק שלהלן:

"לסבי:

ר“ב עותק מכתב אמי לב”ג. היא חששה שאגיב בפראות שהיא מתערבת ולא ספרה לי על כך.

היא הראתה לי המכתב ותשובת ב"ג רק לאחר שובי מארצות־הברית באמצע 61.

הייתי מעוניין לקבל עותק מאותו קטע מהיומן שהקראת לי שבו אומר [דב"ג] שנעשה לי עוול. התוכל לשלחו אלי לפי הכתובת של אוניברסיטת בראון בפרובידנס רוד איילנד. "¹⁵

מוזר שאימו של הרכבי, שכאבה את עלבונו, הסתירה מפניו בשורה כה טובה ומעודדת על כוונות בן־גוריון עד אמצע 1961. אכן מכתב שכתב הרכבי לבן־גוריון ב־13 בנובמבר 1960 מעיד שתוכן המכתב לאימו היה כבר ידוע לו. עתידו אומנם הדאיג אותו עדיין, אולם המכתב אינו מעיד על “פצע”, אלא על תקווה ש“ההבטחה” תתממש:

אישי

אדוני שר הביטחון,

אני מקוה לחזור ארצה בקרוב, לאחר שימלאו כשנה וחצי מיום צאתי לארצות־הברית ללמודים. תעמוד שאלת המשך שרותי והתפקיד שיוטל עלי. משום כך חשבתי שראוי שאפנה אליך במישרין, ביחוד שאנו עומדים בפני חלופי רמטכ“לים ובפתרון בעיה זו, מטבע הדברים, לא יעסוק הרמטכ”ל העוזב ומוקדם מדי שיטפל בה הנכנס… [הרכבי מסכם את לימודיו: קיבל תואר Master in public administration, עבר גם קורס ב־advanced management] זמן מה לאחר תום הקורס ב־10 בדצמבר, באם לא אקבל הוראה אחרת, אני מקוה לחזור ארצה… השקעתי את עצמי שנה וחצי אלו בלמודים, אם כי לא היתה לי זו תקופה שלוה כל עיקר, כי נשאתי עמי את הכאב והצער הכרוכים במסבות שהביאו ליציאתי.

לפני צאתי הבעת את תקותך שאשוב לאמ“ן, ואומנם בנושא של לימוד המזה”ת ראיתי לי כל השנים יעוד ומקצוע. ייתכן גם שחבל יהיה, לא רק לעצמי, על נסיון זה אם לא יבוא לידי שמוש.

עכ"פ אני עומד כיום על פרשת דרכים מבלי שאדע לאן לפנות או לאן אהיה מופנה. אני לכן פונה אליך בבקשה שתסייע לי בעצה והכוונה.

בהוקרה רבה, שלך יהושפט הרכבי.

באותו יום כתב הרכבי גם לאלוף צור, העומד להיות רמטכ“ל, ולפרס, סגן שר הביטחון, ומסר להם בתמצית את מכתבו לדב”ג.¹⁶

הנימה המפויסת של המכתב מרמזת שבשעת כתיבתו ציפה הרכבי ששאיפתו תתגשם. דומה שאת התזכורת – “לפני צאתי הבעת את תקותך שאשוב לאמ”ן" – הסמיך הרכבי על מכתב בן־גוריון לאמו, שבו הובעה תקווה, לא הבטחה. מכל מקום, כך כותב הרכבי בחוברת (עמ' 81), אבל הוא מציין – כנראה עמד על הסתירה בזמנים שאמו הראתה לו את מכתבה “לאחר זמן”, ולא כפי שכתב לי ב־1989 “באמצע 61.”

חיזוק לכך יש בהסברו בגרסתו המודפסת (עמ' 83), ש“האפשרות להחזירני לאמ”ן היתה יכולה לעלות לקראת חילופי המשמרות בראשות אמ“ן, ב־1961, זמן לא רב אחרי שובי מארצות־הברית, בשבוע האחרון של 1960.”

ובכן, כשחזר הרכבי ארצה בסוף 1960 – ולא באמצע 1961 – ואמו סיפרה לו, לדבריו, על מכתבה לבן־גוריון ועל התקווה שהביע שבנה יחזור לאמ“ן, עוד טרם נפער ה”פצע".

אם כך מתהווה הפצע, או מעמיק, בסוף 1960, תחילת 1961, כאשר נוכח הרכבי שבן־גוריון אינו מקיים את הבטחתו והסיכוי שהוא יוחזר לאמ“ן מתרחק. אותה שעה כבר תססה “הפרשה” ורגשה. קשר בין שובו לבין “הפרשה” נרמז גם במכתבו של הרכבי לאלוף צור, העומד להיות רמטכ”ל: “אני מבין ש’הפרשה', ‘החלופין’, כל אלו גורמים להקשות מציאת פתרון״ לבעייתו, כלומר להחזרתו לאמ”ן.

סמיכות זו היא שגרמה ככל הנראה שהרכבי יתלה ב“פרשה” את אכזבתו, ויראה בבן־גוריון – המבטיח ואינו מקיים – את הנוקם כביכול, שהדיחו מראשות אמ"ן.

תל־אביב, 27 באוקטובר 1994