מוקדש

לאשה, אשר נעצה את לבה

בגלגל־השיניים של המנגנון

ועצרה אותו לרגע ­–

*

וְאִם יֵשׁ צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

אַךְ אִם־אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

יְמֻגַּר־נָא כִסְאוֹ לָעַד!

ח. נ. ביאליק

הנפשות

ירוּחם גלין – מהנדס. קצין־ביצורים.

רחל – אשתו.

דוד – בנם. מפקד־כיתה.

שמעון – בנם. חרט בסדנת־הנשק.

רוּחמה – בתם.

יוֹכבד – אחותו של גלין.

יוסף הררי – מפקד־פלוגה.

מרים – בתו. אשת דוד גלין.

ראובן – מפקד־מחלקה.

יוֹש – מפקד־מחלקה.

שמוּאליק – טוראי.

שרגא – טוראי.

גברת קוּזניצקי – מילדת.

הזמן: לפני ההפוגה הראשונה במלחמת־השחרור ובהפוגה הראשונה

 

מערכה ראשונה:    🔗

תמונה ראשונה    🔗

[חדר במנזר בית־רסס. מפקד־הפלוגה יוסף הררי עומד עם החלון המסורג. מפקד־המחלקה יוֹש מעיין במפה הפרושה לפניו, על שולחן־עץ כבד העומד במרכז החדר.]

יוֹש

הנה, כאן, (מצביע על המפה) נתקענו כטריז בקוי האויב. אם יצורף אלינו כוח נוסף נוכל להרחיב את הפרצה. בית־רסס משמש… אינך מקשיב כלל! אתה מהרהר באותו אדם.

יוסף

ראובן, בלווית קצין־המודיעין, יצאו לאסרו.

יוֹש

מה אמר?

יוסף

מי?

יוֹש

קצין־המודיעין.

יוסף

העבר אלי טופס פקודה. אלטרנטיבוֹת. במקרה ש… או… אם ישתנו המסיבות.

יוֹש

פירושו של דבר: משפט? כאן? מוזר. החוק נגרר גם לקווי־האש.

יוסף

עדיין איננו יודע דבר. נחכה.

יוֹש

מי הוא, בעצם? אני מתכוון ל… למהנדס.

יוסף

זאת רוצה גם אני לדעת. מי הוא לאמיתו של דבר! כן, הייתי מבקש לדעת זאת.

יוֹש

הפלוגה שלנו משמשת אוסף משונה של אנשים משונים. כוונתי לגיל. אותו מהנדס…

יוסף

גלין שמו.

יוֹש

אותו גלין נראה כאדם קשיש. יכול היה להיות אבי – אם לא איכפת לך. ואתה!

יוסף

אין זה צבא במובנו הרגיל. העיר כולה מגוייסת. כולם מגוייסים. ולגלין בנים בגילך, מגוייסים מראשית המלחמה.

יוֹש

אתה מכירו אישית?

יוסף

כן. לפני שיצאנו את העיר קיבלתי הוראה לצרף את גלין לפלוגה, כקצין־ביצורים. במקרה נזדמן לבנין המפקדה. העליתי אותו לג’יפ שלי. (נכנס ראובן) מה נשמע?

ראובן

קצין־המודיעין חוקר את גלין. ביקש שתנהג לפי ההוראות.

יוסף

להרכיב בית־דין? אמר לך זאת באופן מפורש?

ראובן

כן. כך אמר: להרכיב בית־דין…

יוסף

הלאה!

ראובן

שלושה. מפקדי־המחלקות ואתה, יוסף. בית־דין של שלושה. שני מפקדי־מחלקות, ואתה, מפקד־הפלוגה.

יוסף

ידע שמיקוֹ נהרג?

ראובן

סיפרתי לו זאת. אמרתי לו שאחד ממפקדי־המחלקות נהרג. אמר: “את השנים האחרים.” כל הענין אינו מוצא חן בעיני.

יוסף

אמרת זאת גם לקצין־המודיעין?

ראובן

לא. לך אני אומר זאת. כל הענין אינו מוצא חן בעיני. אותו קצין־מודיעין אינו מוצא חן בעיני. דומני שהוא להוּט אחר דם. הוא מהלך כסהרורי. הוא מחפש צדק וקרבן לצדק. אינני מחבב אנשים הבוטחים במידה מופרזת בצדקתם.

יוֹש

מה אמרת?

ראובן

דם. אינך מבין? דם. הקנאים הללו של שירות־המודיעין רואים בגידה בכל פינה ופינה. בסופו של דבר לא יאמינו גם זה לזה. חשדנות כמקצוע איננו מוצאת חן בעיני. זהו!

יוֹש

איננו צמחוני, כמובן. לאחר שאתה רואה את מיקו הרוג, ואת השאר… ואתה קובר אותם, את גופם, אינך מזדעזע לשמע המלה דם. ואל תתרגש כאן כמו בתולה זקנה. אם איש זה בגד בנו – מה שמו? (ליוסף) הרי…

יוסף

גלין.

יוֹש

אם איש זה בגד בנו – הייתי… (קומץ ידיו לאגרופים) שמעת משהו על עינויים?

ראובן

מפי קצין־המודיעין. דומני שהתפאר בכך. ארץ שבה ישלטו קציני שירות־חשאין תהיה תמיד עקובה מדם. מרתפי עינויים וחקירות.

יוֹש

כוונתי לסמכות גבוהה יותר: ההיסטוריה בכבודה ובעצמה. במלחמה כמו במלחמה.

(צילצול טלפון. יוש מרים את השפופרת)

בשבילך, יוסף. אינני מבין אותך, ראובן. בקרב אתה “עצוּם” – ועכשיו…

יוסף

(מדבר בטלפון) כן. לחורשת הארנים מצפון. (ליוש) בינתים הכל בסדר. (בטלפון) כיתה אחת? מוגברת. אני אומר: מוגברת. טוב. תזהירו את האנשים בקשר למטע־הזיתים. זהו שטח ממוקש. כן. יש שם מוקשים. כן, בשטח הזיתים. בסדר. בסדר. (מניח את השפופרת)

ראובן

יוסף…

יוסף

דבר, מדוע אתה מהסס כל־כך? מרגע שנכנסת אתה מעורר את תמהוני,ראובן.

ראובן

יוסף, עליך להבין אותי. אדם זה שסופח אלינו לפני הקרב, שבקרב עצמו שימש דוגמה למופת, שאינני מכירו כלל…

יוֹש

נו, דבר דברים ברורים. מדוע אתה מתחמק ומתלבט כמו נחש־בריח! הוּף! אם גלין בגד בנו – יש “לדפוק” אותו וחסל. אנחנו אומה משונה מאד. אפילו להגן על נפשך אתה זקוק לכל מיני פסיכולוגיזמים. מצחיק, בחיי. מיד תאמר – זה מונח אצלך על הלשון – “אינני רוצה להיות שופט!”

ראובן

נכון. אינני רוצה לשפוט אותו. יוסף, זאת הרגשה מוזרה מאד, כאילו הייתי שופט את אבי. אני מוכן לכל משימה שתטיל עלי – אבל…

יוֹש

בקסטל דיברת אחרת.

ראובן

בקסטל היה האויב.

יוֹש

וכאן גרוע פי כמה – כאן יש בוגד. הוא לא ילחם בך בגלוי. הוא, כביכול, בשר מבשרך, הוא בתוך “החמולה”, בתוך המשפחה, ובוגד בך.

ראובן

אינני יכול לשפוט אדם שיש לו בנים בגילי. אינני מסוגל לזאת. מעולם לא שפטתי אדם. יוסף, שחרר אותי. (מהסס. צועד בחדר) שעה שיצאנו להתקפה על כפר מטונף זה, שבית־רסס שמו, אמר לי אחד הבחורים, מהשבעה שנקברו כאן…

יוסף

דבר גלויות.

ראובן

אמר לי שדוד גלין…

יוסף

אתה מכיר אותו?

ראובן

כן. נלחמנו יחד בקסטל. ובשיך־ג’ראח. הוא בנוֹ של המהנדס גלין… הוא בנו של האדם אשר אסרתי זה עתה.

יוסף

(מסתכל בפני ראובן. מעביר ידו על מצחו שלו) מיד אחזור! (יוצא)

יוֹש

מה התעלומה?

ראובן

דוד גלין הוא בעלה של בתו.

יוֹש

בתו של מי?

ראובן

של מפקד־הפלוגה שלנו. עכשיו אתה מבין, “פרצוף” רוחני שכמותך?! במלחמה כמו במלחמה, אומר אתה. אנחנו תלמידים חרוצים מדי.

יוֹש

יוסף שתק. אף מלה לא הוציא. אני לא ידעתי… באמת לא ידעתי.

(צילצול בטלפון. יוש מרים את השפופרת)

כן, אנחנו באים.

שמואליק

(נכנס בלווית שרגא. נושאים שמיכות) הלו, יוש!

יוֹש

(בפתח) הלו, שמואליק.

שרגא

בשביל מה השמיכות?

יוֹש

בשביל השולחן. תפרשו אותן. (יוצאים ראובן ויוש)

שמואליק

אתה מבין משהו?

שרגא

עדיין לא. (פורשים את השמיכות על השולחן)

שמואליק

(ניגש לחלון ומביט החוצה) יוסף פותח את הדלת. עכשיו גלין יוצא. ידיו כבולות. גלין הולך לראשונה. חוליית נושאי תת־מקלעים… “הטיפוס” ההוא, מימין, הוא קצין־המודיעין שבא לאסור את גלין. יוש וראובן מצטרפים לתהלוכה. עכשיו דרושה רק תזמורת של מכבי־אש – והתמונה שלמה. אני חושש שהם באים. הנה. (שומעים פסיעות)

שרגא

שתוק – הם באים.

שמואליק

ניקח רובים. (יוצאים. גלין נכנס ואחריו יוש)

יוֹש

עליך לשבת ולחכות כאן, המהנדס גלין. בעוד כמה רגעים תתחיל החקירה.

(שמואליק מופיע בפתח ובידו רובה. שרגא מציץ מאחרי גבו של שמואליק)

תעמדו בפתח. תשמרו עליו. (יוצא)

גלין

(לשמואליק. בחיוך רחב) ובכן, אתה הופקדת עלי כשומר?

שמואליק

לי יש רק כוונות טובות.

גלין

אומרים שהדרך לגהינום רצופה כוונות טובות.

שמואליק

לי, באמת, אין כל כוונה רעה.

גלין

ולהם?

שרגא

מאשימים אותך?…

שמואליק

שמו שרגא – השם מסביר הכל. תסלח לו.

גלין

כאשר התלקח הקרב וצעדנו אל עבר המנזר הזה, בתוך בית־רסס, יכולתי להאמין שאני עלול להפצע, לההרג – אבל להאסר?!

שמואליק

אותי אתה דוקא משכנע. אני מאמין לכל מלה ומלה היוצאת מפיך.

גלין

אל דאגה – גם הם עתידים להבין ולהאמין. (מסתכל מבעד לחלון) רואים? הנהו הברנש. קצין־המודיעין שציווה לאסרני. הנה, הוא עולה לג’יפ שלו. (נכנס יוסף) אני מצפה לבואך, יוסף. אינני מבין מה מתרחש כאן.

יוסף

(בגערה לשמואליק ולשרגא) תעמדו ליד הפתח.

שמואליק

אנחנו בסדר גמור. שמרנו עליו. (יוצאים)

גלין

יוסף, מה אירע? מה פשר החקירות הללו ופקודת־המאסר? אינני מבין דבר.

יוסף

עתיד אתה להבין. ועלי לומר לך, שאין כל מקום לרגשות, לקשרי משפחה, לעבר, לידידות. הכל נמחק. שומע אתה: נמחק. ברגע שהוסמכתי לחקור אותך ולשפוט אותך, אני שופט ודן אוביקטיבית בלבד, ואין כל ערך להרגשתי האישית.

גלין

הנך מצטדק?

יוסף

לא ולא. אני מוסר לך דברים כהוויתם. לי, על־כל־פנים, אין צורך להצטדק.

גלין

במה אתה מאשים אותי?

יוסף

לא אני הוא המאשים.

גלין

רגע. המבט הזה. העינים הזגוגיות הללו שאינן רואות אותי. וכי נשתנה הכל? אדם אחר אני? וילדינו, דוד ומרים! נאמר: אתה מאמין שנפלה כאן טעות, אי־הבנה מצערת, ועליך עדיין לברר זאת. אולם, דומה שאתה מביט דרכי – ואינך רואה אותי כלל. אינך מביט בי כבאדם, אלא כבחפץ, רהיט, חומת־אבנים. אתה מביט אלי ואינך רואה אותי. יוסף, מה מתרחש כאן?

יוסף

הרגשתי אינה לכאן. עלי לחקור אותך. אני משמש סמכות אוביקטיבית בלבד. אני מקבל פקודה ונוהג לפי פקודה. בעבורי, היום, הנך מנגנון שעלי לבדוק אותו, לחקור אותו, לדעת אם נהג כך או אחרת, ולמה עשה זאת.

גלין

ולבך?

יוסף

אשר לבבי, זרקתי אותו לכלבים השעה שקיבלתי את כתב־ההרשעה שלך!

גלין

אינך זקוק לו יותר, ללבך! (תופש ראשו בכפות ידיו)

יוסף

לא.

גלין

כלומר, שלפני המשפט כבר אתה מאמין בהאשמה. אתה שפטת אותי מראש, כיוָן שאינך זקוק יותר ללבך. הנה, אלו הם פני הדברים. כך!

יוסף

לומר לך את האמת, אתה משחק תפקידך באופן מצוין. תמים מאד, חף מפשע, טלית שכולה תכלת ואין בה רבב, כל רבב. הרי זה נהדר, מצוין. האם ידוע לך על הפגזת סדנת־הנשק בעיר? דבר! האם שמעת על סדנת־נשק בעיר שהופגזה בתחומי האויב? אתה מחריש! נ־ה־ד־ר! אמץ, בבקשה, את כוח זכרונך.

גלין

כמובן. שנינו, אני ואתה, יוסף, ביקרנו בבית החולים, אצל בני…

יוסף

אשר איבד יד אחת בהפגזת סדנת־הנשק.

גלין

שמעון בני… הרי מדבר אתה על שמעון בני.

יוסף

קצין־המודיעין מוסר שסמית ציוה להפגיז סדנה זו. עדיין אינך מבין?

גלין

לא. מאומה לא. מה לי ולמעשיו של סמית?

יוסף

היה מנהל חברת־ההנדסה שבה עבדת?

גלין

והרי אתה יודע זאת. היינו ידידים, עד פרוץ המלחמה.

יוסף

קצין־המודיעין מוסר שאתה העברת ידיעות לסמית זה.

גלין

כלומר, שאני, אני… אני גרמתי שיקטעו את ידו של שמעון בני? דומה לחלום. לסיוט. לסיוט־אימים. אני מבקש להתעורר. להתעורר. לצבוט בשרי ולחוש, כי אך חלום־בלהות הוא זה. אעצום עינים. אתה תעמוד עם החלון המסורג. אני אתעורר. אתה תחייך אלי, כך, לפתע, ותאמר לי: גלין, היה זה חלום. היה זה חלום, או הלצה נואלת, או דמדומים של ראשי היגע. משהו מעין זה. דבר מוזר ביותר. אתה ניתק מהמציאות משום שמציאות זו היא אכזרית כל־כך. הרי לא יתכן להאשים אותי…

יוסף

בבגידה, גלין, בבגידה. הנני חוזר ואומר: בבגידה, גלין.

גלין

(מהלך בחדר. פורץ בצחוק חרישי ההולך וגובר. לבסוף ניגש אל יוסף ומסתכל בו בצידוד מבט)

עדיין הוא מביט בי כך!

(מבקש לשים כף ידו על כתפו של יוסף. יוסף נרתע לאחוריו)

…ואני, כאילו, הפכתי יצור מוקצה מחמת מיאוס! ורחל אשתי! ומרים בתך! ורוחמה הקטנה! סיוט. תן לי לחשוב רגע. אתה, אתה השלכת את לבך לכלבים. העבר גווע ומת. הידידות נמוגה ואינה. קשרי־המשפחה אינם קיימים יותר. כן, אני מתחיל להבין את משמעות הדברים. אתה החוקר – ואני הנאשם. בזאת כלול הכל. הכל. אתה נטלת סמכות לידיך, ללבך. אינך אלא בורג במנגנון. אתה מסיר מעליך אחריות אישית למעשיך. אתה פועל בתוקף פקודות מלמעלה, סולם של סמכויות. סולם שבו אני נמצא בשלב־המרמס וההפקר, בתחום ההפקר. כן. עכשיו אני מתחיל לחוש ולהבין.

(יריות. גלין רץ לחלון)

יורים! הבט, זהו משלט־האורנים. כיתת־רובאים אחת בלבד. זוהי הדרך היחידה לנסיגת הפלוגה. יוסף, אם משלט־האורנים יכבש – אתם במלכודת־מוות. סליחה. שכחתי: אני נאשם בלבד. אני הועמדתי מחוץ למסגרת. אין זה מעניני לחשוב וליעץ. תפקיד אחד לי: להוכיח כי חף אני מפשע, שאינני בוגד. אנו שני צדדים, ואני חייב לראות בך, יוסף, אויב המבקש להפילני בפח. אין זה מעניני לבדוק מדוע אתה רוצה להכשילני. יש לך נימוקים משלך. נשארות רק העובדות בעירומן. ובכן, אני מקשיב, יוסף. דבר! דבר, אני מקשיב!

(התפוצצות אדירה)

יוסף

(רץ לחלון. צועק החוצה) מה קרה? (צילצול טלפון) הלו, כאן מדבר יוסף. רגע, אינני מבין. עלה על השטח הממוקש בזיתים? אני בא מיד. (מוריד את השפופרת. נכנס יוש) אסון. ואני הזהרתי אותו. אמרתי לו…

יוֹש

עסק־ביש. קצין־המודיעין עלה בג’יפ שלו על השטח הממוקש. המַשדר שלנו נהרס ונופץ לרסיסים. הכיתה במשלט־האורנים נסוגה לכפר. הרוג אחד. הם סוגרים עלינו סביב ואין דרך לנסיגה. עסק־ביש. מה יהיה, יוסף?

יוסף

אני חושש, המהנדס גלין, כי גורלך התל בך. (מוציא את כתב ההאשמה וקורא בו) “…במקרה של נסיגה מבית־רסס, ובאם לא תוכל לקחת את האסיר אתך, יהיה עליך לנהוג בהתאם למסיבוֹת. תתָבַע למשפט־צבאי באם לא תוצאנה הוראות אלו לפועל.” מה יש לך לומר על כך, המהנדס גלין?!

גלין

אף לא הגה.

יוסף

הוציאוהו?

שמואליק

(נכנס בלווית שרגא) בבקשה, עליך להכנס לחדר הסמוך.

יוסף

איני סבור שתשתוֹק. עליך לדבר. אתה חייב לדבר. הדם שנשפך, שם בעיר, יכריח אותך לדבר.

(גלין אינו משיב. הולך לפתח)

חשכה

תמונה שנייה    🔗

[חדר המנזר. לילה. ראובן ויוסף.]

ראובן

(מעלה אור בפנס־שדה)

אנחנו מוכנים לנסיגה, יוסף. אנחנו מוכנים לנסיגה ומוכרחים לסגת בטרם נאחר את המועד. אותו איש, מה יהיה עליו? אין זו השעה הראויה למשפט ופסק־דין. עלינו למהר ולסגת בטרם…

יוסף

אני סבור שיוּמת קודם לכן.

ראובן

יש לדחות את המשפט. עלינו לסגת, יוסף.

יוסף

בנסיגה יוכל גלין להמלט על נפשו.

ראובן

יוסף, הקשב לדברי. עלינו לדחות את המשפט ולסגת.

יוסף

אתה ירא, ראובן!

ראובן

אני? ירא? אינני מבין אותך. למה אתה מרמז?

יוסף

הנך ירא מפני האחריות המוטלת עליך בתורת שופט. אתה מגדיל בכוונה את ממדי הסכנה שאנו נתונים בה, כדי להתחמק מפני…

ראובן

איני מסתיר דבר. אני מפקד מחלקה ותו־לא. מפקד־מחלקה ולא שופט העוסק בדיני נפשות.

יוסף

ובתורת מפקד־מחלקה אינך מוציא להורג, ובלי היסוסים, את אנשי מחלקתך?!

ראובן

גם את עצמי. אני יוצא אתם לקרב. אינני שולח אותם לקרב ובעצמי נשאר בעורף. גורלם הוא גורלי. כאן ענין אחר לגמרי. כאן אני חורץ משפטו של אדם מחוּצה לו, אינני שותף לו. זו סמכות שאיננה לפי כוחותי, יוסף.

יוסף

אתה משתמט ותו־לא. אתה משתמט, ראובן. כאשר שלחתי אתכם לקרבות, לפיצוץ־בתים, לכיבוּש, להסתערות, לא חששתי שמא מתוך טעות אוציא להרוג אדם שאינו הכרחי למבצע זו או אחר. אם נשקול כל פרט ופרט, כל אדם ואדם, פּלוּס ערכו האנושי, הוריו, אהבתו, געגועיו – איש לא ינהל מלחמה. איש לא! (מרים קולו בצעקה) מובן? ואז הנך חייב להתאכזר. כן, להתאכזר. אין ערך לאדם בפני עצמו, לשמחתו, לאשרו. הוא הופך אוטומטית – שומע אתה? – הוא הופך אוטומטית לכך וכך עצמת־אש. לכך־וכך כוח־רֶתק וכוח־הֶלם. אם אביט לעיני חיילי, ישר לתוך עיניהם, ללבם, לא אשלח איש למות. איש לא. הסמכות חייבת לראות את הסיכום הכולל: או תבוסה או נצחון! לשם כך נרתם הכל, הכל: האמונה, האמצעים, האדם, וגם – השגיאות האפשריות.

ראובן

רצונך לומר שהאדם נשכח?

יוסף

רצוני לומר שבעבור האדם, בעבור מלחמה זו שלנו, יש, לעתים, לשכוח את האדם. מובן? אם אחשוב על מיקוֹ מפקד־המלחמה, אצא מדעתי. אני אראה את מיקו ואת אמו הבוכיה, ואת נערתו… ולי אסור לחשוב במונחים אלה. בשביל האנושי אני חייב לשכוח את האנושי. מובן? אני אומר: כך וכך חיילים נפלו, “הלכו”. אם אומר מיקו, או ראובן, או יוש – אשב כאן כצרוֹר־עצבים ולא כמפקד. ואסור לנו להיות לסחבות, לצרור־עצבים… אינני יודע אם הצלחתי להסביר לך.

ראובן

וגלין?

יוסף

גלין נאשם בבגידה. אחוז אחד למאה שגלין חף מפשע. תשעים־ותשעה אחוזים, שגילן הוא בוגד בזוּי שמכר נשמתו ועמו לאויב. מדוע עלי להסס כל־כך? אני שואל: מדוע עלי להסס?! אם אומר לך, לך, לראובן מפקד־המחלקה, שיש הכרח לכבוש משלט, בית מסוּים, הר, גבעה, אשלח אותך בראש אנשיך, ואז אומר: “ראובן, יש לכבוש מקום זה בכל מחיר.” והרי אתה יודע מה פירוש: “בכל מחיר”.

ראובן

דם ומתים. מתים ודם. כן! לצערי, אני יודע מה פירוש “לכבוש בכל מחיר”. במנזר של בית־רסס, בקסטל, בשיך־ג’ראח – למדנו מה פירוש “בכל מחיר”. כן. מחיר יקר למדי.

יוסף

ואז לא אהסס כלל. “בכל מחיר”. בדם ומתים. לכבוש! לכבוש! אולם למחרת היום, רק כמה שעות לאחר־כך, אני מהרהר ומסכם: בתנועת איגוף, או ריתוק, יכולתי לחסוך חמישה בחורים טובים. שומע אתה? חמישה בחורים. חיים, אהבה, נעורים. אפשר ואחשוב כך, אולם המצפון לא יציק לי. כיצד אומר יוש: במלחמה כמו במלחמה.

ראובן

וגלין? אני חוזר ואומר: וגלין? יתכן שהמלחמה היא עווית מטורפת, היא פירכוסים של חולה־נופל – אבל כאן יש לי שהות לשקול בדעה צלולה. כאן, ברגע זה, לא מתרחש קרב, ואני מעמיד עצמי במקומו של גלין… (נכנס יוש) אילו אני, ראובן, מפקד־המחלקה ראובן, מועמד למשפט ומשווע לצדק, אם יש צדק…

יוֹש

אינני מבין מה אתה “מתעמק” כל כך! יש “לחסל” את הענין. אגב, יוסף, הבאתי תיק של קצין־המודיעין. (מוסר תיק־עור קטן לידי יוסף) צריך יהיה למסור זאת למשפחתו, אם, כמובן, נצליח לצאת מכאן. קצין־המודיעין “יצא” מכאן ב“קיצור” נמרץ.

יוסף

(בדממה) אני הזהרתי אותו. (מסתכל בתיק) אמרתי לו: שטח המטע ממוקש. מדוע, לכל הרוחות והשדים, עלה בדעתו לקחת “רֶווֶרְס” ולעלות על המוקשים! אני שונא אנשים המתייחסים לסכנה כלנשף־מסכות, ובסופו של דבר מתרסקים בשעה אתה זקוק להם כל־כך.

יוֹש

רצונך לומר: היית פורק אחריות מעל כתפיך?

יוסף

כן. יש בידי כתב־הסמכות וכתב־האשמה. אני מייצג את הסמכות, והנני חושש לגורלו יותר מאשר לגורלכם, לגורל הפלוגה שלי. הרי זה פשוט מגוחך, עד לזוועה. אדם בא לקו־החזית ובידו פקודת־מאסר, כל הסעיפים והחוקים, אב־בית־דין, כביכול – ועצמותיו מתפצחות ככל יצור אנושי אחר.

יוֹש

רציתי לשאלך, יוסף.

יוסף

דבר! כאשר הנך מקמט מצחך, יוש, ושואל שאלות של נימוס, קשה להגיד שאתה מוצא חן בעיני.

יוֹש

אמת היא שאתם, אתה וגלין, קרובים קרבת משפחה?

יוסף

החֲרֵש! אני מפקד־פלוגה ותו־לא. השאר אינו שייך לכם. השאר אינו שייך לאיש בכפר ארור זה. ידעתי שתדבר שטויות. לא כאן המקום לשאלות מסוג זה.

יוֹש

אני מבקש סליחה.

יוסף

אין צורך. השאלה היתה במקומה, יוש. הגד לי, כסבור אתה שנוכל להעבירו אתנו, במקרה שנצליח לפרוץ? אני מתכוון לגלין.

יוֹש

לא. לא נוכל להעבירו אתנו. הוא ימלט בדרך, בנסיגה. בשעת קרב לא תעמיד עליו משמר. הוא יברח עם היריה הראשונה, לפני שנפסיק לפעול – והילד איננו.

יוסף

זאת אומרת שאין מפלט…

ראובן

האם לא מוטב לסכן משהו?

יוֹש

גלין לא יצא חי מכפר זה. אנו ניסוג כאשר יוּמת גלין, ולא דקה אחת קודם לכן. קצין־המודיעין, ברגעי גסיסתו, קטוּע־אברים, השביע אותי “לחסל” אותו, את גלין, את הבוגד. אנו ניסוג כאשר יומת גלין. אל תשכחו כל מה שעולל לעיר, לעירנו.

יוסף

(מסתכל מבעד לחלון) הם מרכזים כוחות במשלטים, סביב־סביב. נקלענו למלכודת־מוות – ואנו עוסקים במותו של אדם. מעולם לא האמנתי שאפשרית סיטואציה מעין זו. אנשים עוסקים במותו של אדם – ברגעי הגסיסה שלהם.

יוֹש

איננו עוסקים במותו של אדם – אנו עוסקים בפטומי־מלים, ברגשנות, בדמעות־תנין. ואם אתה, יוסף, משמש בתורת מפקד־פלוגה ותו־לא, כפי שאמרת זאת קודם לכן – הסתכל (מצביע לעבר המשלטים בסביבה) הוא הכניסו למלכודת־מוות. הכינו לנו מארב בדרך וקצרו בנו במכונות־היריה. בהאיר יום, שעה שהשמש תעלה, יוסיפו לקצור בנו. אנו נמות בזה אחר זה. ואתם, כאן, מייבבים כמו בתולות בלי “דם”. איני רואה ברירה אחרת, יש לסיים את המלאכה. הבחורים לא יבינו מדוע איננו עושים כל נסיון לפריצה. אינני מוכן לספר להם מעשיה זו בבוגד ובצמחונים החוששים לנקוף אצבע.

יוסף

איום הדבר שאין ברירה אחרת. קצין־המודיעין, במותו, הטיל עלי את כל האחריות. הרי לך מצב מכוער ומביש. ואתה, יוש, אל תעמיד פני “מציל המולדת”. אינך עושה רושם כזה.

שמואליק

(נכנס) איננו מגלה כל סימני פחד. הוא חוזר ושואל מדוע נאסר. אני רשאי להמשיך?

יוסף

דבר!

שמואליק

גלין טוען שהנו קצין־ביצורים שסוּפח אלינו ברגע האחרון.

ראובן

מה עוד?

שמואליק

רואה בכם אנשים חמומי־מוֹח. אמר שאיננו מבין את יוסף… הוא רואה במאסרו הלצה טיפשית וחסרת־טעם. הוא מאמין שלא יאונה לו כל רע. הוא שקט לגמרי. אני התרוצצתי סביבו כמו עכבר במלכודת, והוא – דוקא שקט לגמרי. היה נדמה לי, לרגע, שאני הוא האסיר.

יוֹש

ההלצה הנואלת היא בכך שגלין לא האמין כי סופו לפול בפח. אתה זוכר את סדנת־הנשק, שמואליק?

שמואליק

כמובן. הפגיזו אותה בתותחים.

יוֹש

בכל פעם שהועברה הסדנה למקום חדש – היתה מופגזת מחדש. גלין מסר את המקומות הרזרביים. הרי לך האיש “השקט” שלך. עצבים של ברזל יש לוֹ.

שמואליק

הוא טוען שבנוֹ, שמעון…

יוֹש

מכאן אתה מסיק מי הוא האדם שנוליכו למות. אדם חסר־מצפון וחסר־רחמים. אנו ננהג בו בהתאם לכך.

שמואליק

כוונתך… ש… (מראה באצבעו “לחיצה על ההדק”)

יוֹש

קרא לזאת כפי שתרצה. נעמידו מול כיתת־רובאים. נוציאו להורג. כולנו מועמדים למות. כיוָן שכך, יקל עלינו לחסלו.

שרגא

(ניכנס מבוהל. רוצה לדבר, אך עיניו של יוש המופנות אליו בכניסתו מבלבלות את דעתו)

אני…

יוֹש

מדוע אתה מבוהל כל־כך?

שרגא

הבחורים אומרים…

יוֹש

“הבחורים אומרים!” יפה מאד. ומה בפיך? מדוע פרצת לכאן? דבר. מה קרה?

שרגא

הבחורים רוצים לסגת.

יוֹש

(בצעקה) אנחנו מחליטים! עשו שם אספות המוניות! תהלוכות! כאן צבא ולא בּית… אתה מבין!

שרגא

אבל… הם יצאו מדעתם. עוד ילכו בעצמם. הם… איננו יודע מה יתרחש בעוד רגע…

יוֹש

שוב אתה מגמגם. נו, סדר את לשונך. אינני אוהב כאשר מגמגמים לי בפנים.

שרגא

הבחורים אומרים שבגללו, בגלל גלין, אתם מפקירים אותם. תסלח לי. אינני מתכוון להתערב. אבל, יש שם כמה חמומי־מוח, הם עלולים לסגת גם בלי פקודה. ואז… אז יהא סופם רע ומר. הם יישחטו בדרך. ישחטו אותם ככבשים. הם פשוט מטורפים, בחיי. אולי תצאו אליהם? אני… אתם מבינים אותי. אמרו לי לגשת ולדבר… אבל, אינני יודע איך… זהו מה שאני אומר.

יוֹש

טוב, שרגא. תאמר להם שאני בא מיד. שלא ימלאו את המכנסים אין כאן זוגות להחלפה.

שרגא

מצוין. אמרתי שאינני רוצה לגשת אליכם – אז כמעט טרפו אותי בצפרנים. כן, עכשיו זה בסדר. אני מחכה בחוץ.

(יוצא)

יוֹש

גם כן מלחמה! אספות כלליות מסדרים לי. שליחים מטעם הוד מעלתו החייל.

(יוצא)

יוסף

אני מתקנא ביוש.

ראובן

כן, הוא הולך “דוּגרי”, דרך הקיר. יוסף, גלין מכחיש הכל. זה יותר מלהדמוֹת לאלהים, להוציאו להורג שעה שגם אנו עתידים למות. גלין מכחיש הכל ואינך יכול להתעלם מכך.

יוסף

מלבד היותו ידיד לאויבינו. אני הוא היודע כמה זמן היה מבלה בחברת מנהל חברת־ההנדסה, בחברתו של הנבל הקרוי סמית, סוכנו של האויב.

ראובן

הקשב לי יוסף. האדם היחיד שיכול היה לחקור אותו כהלכה ולנסות, לפחות לנסות, להוכיח, לנו ולגלין, את אשמתו, נהרג בעלותו על מוקש. ועכשיו? הרי זה איום, לחרוץ גורלו ומותו על סמך ההרגשה בלבד. אדם חייב ליהנוֹת מן הספק. מוטב לטעות ברחמים מאשר לטעות בשנאה ובהוצאה להורג.

יוסף

אין לנו ברירות רבות. או שנוציאו להורג, או ניקחו עמנו בנסיגה. דבר זה פירושו לתת אפשרות להמלט.

ראובן

אם לא יהרג קודם לכן, בשעת הנסיגה. אני שונא משפט־מוות. והטעות? שופט עלול לטעות. בחפזון זה ודאי ודאי שאנו עלולים לטעות. אפילו זאת לא. למעשה, הרי כבר חרצנו את משפטו.

יוסף

אין ברירה, ראובן. אין ברירה. או חופש או מוות. זוהי שעה ארורה שאין מפלט ממנה. אין אפשרות להתחמק. אם ימלט – ימלט בוגד. אם יומת

*

ראובן

יומת אדם חף מפשע. והרי הסיכוי שלנו לצאת בשלום מבית־רסס הוא אחד למאה, אותו יחס של ספק אשר יש לך בקשר לאשמת גלין. אחוז אחד של ספק ותשעים־ותשעה של ודאוּת.

יוסף

המאושר הוא זה שלא נולד מעולם. שמואליק, הַכנס את גלין. בפעם הראשונה בחיי אני מבקש להמלט מאחריות, כמוך, ראובן. (בגערה) שמואליק, אמרתי לך משהו.

שמואליק

כן, בסדר.

(יוצא)

יוסף

אדם מאושר הייתי אילו יכולתי לומר כמוך: טול אחריות זו מעל כתפי. (מליט ראשו בכפות ידיו) ומרים! ודוד! סיוט־אימים! עד היכן אפשר להתדרדר ולרדת. אני אהבתי איש זה. כן. אהבתי את גלין. מסוגל אתה להבין פירושה של אהבת גברים שבפאתי ראשם מבצבץ שיער לבן! אולם כאן, סמית והבגידה, המוות. כך. כך.

ראובן

יוסף. עליך להבין אותי. דומה לי שאני מוציא להורג את אבי שלי. (חרישי מאד) אתה מבין הרגשה זו? אותם הצעדים הכבדים, הדוּביים. אותו קול עמוק ולבבי.

יוסף

(מראה לו מכתבו של קצין־המודיעין)…

שקול כנגד הכל. כנגד כל שתאמר ותנמק.

ראובן

פיסת־נייר מקומטת. וזוהי האסמכתא למותו של אדם! מעולם לא הרגתי אדם עד מלחמה זו. ועכשיו, במלחמה, רצחתי רק ברתחת הקרב. אפשר ואור היום יהיה האסמכתא למותנו אנו. יוסף, מי אני בעצם? איזו זכות יש לי על חייו של גלין? יוסף, שחרר אותי מהחלטה זו. יוסף, שחרר אותי מהכרח ההחלטה.

יוסף

אינך רשאי לבקש זאת. גם אני איני רשאי לדבר כמותך. בעצם ההסתערות של מחלקתך לא תאמר לפתע: “בחורים, אני מסתלק מאחריות.” מאחרי גבך עומדת המדינה, הסמכוּת, ואתה רשאי לפעול בשמם, בשם המדינה ובשם הסמכות. אדם זה שנוציאו להורג בן־משפחתי – ואף־על־פי־כן… מרים בתי ודוד בנו… (לנפשו) אני מבקש שיהא בי הכוח לעמוד עד הסוף ברגעים ארורים אלו.

ראובן

(מסתכל בעד החלון)

הוא הולך! אני שומע את צעדיו. הייתי אומר: בנו אני וזהו אבי, ואיני יכול להוציאו להורג. הוא הולך! הוא, בעוד רגע… יוסף… יוסף, אני מדבר כל הזמן ואתה אינך מקשיב לדברי. איני מסוגל להוציא אדם זה להורג.

יוסף

זוהי המסקנה בטהרתה, ראובן. אפילו אביך מולידך הוא – תוציאו להורג, כיוָן שבגד בך, בעתידך, בחלומותיך, במרים שלי – העתידה להיות אם ילדיך, בכל אלו שהפקידו את אמונם בו והוא הכזיבם ובגד בהם. זוהי המסקנה בטהרתה, ראובן.

ראובן

אינני יכול… אינני יכול. הוא מתקרב לכאן, יוסף. שחרר אותי.

יוסף

אסור לנו להאמין לעיניו, לדיבורו, לדמותו דמות־אב. האמת היא בהרוגים, בפצועים על מדרכות עירנו, באינואַלידים, בילדים שנקברו תחת הריסות הבתים. האמת היא בדם אשר נשפך – ובנוולותו של אדם זה, שגלין שמו.

גלין

(נכנס. כבול בשתי ידיו. שמואל ושרגא מלוים אותו)

…מחדר זה בו כלאתם אותי ראיתי אורות קלושים בכל המשלטים סביב בית־רסס. יוסף, הם מכינים התקפה. עליך לצווֹת נסיגה מידית. באור השחר אין חייכם שווים אף אסימון מחוק אחד. כל שהייה היא התגרות מיותרת בגורל, והגורל סוגר עליכם.

יוסף

(במרירות) תודה עבור העצות. שב בבקשה.

(נכנס יוש)

גלין

אני בוחר לעמוד. אם לא תפרצו עכשיו, תאחרו את המועד. אל תשכח את בני־דניאל. הם יקיפו אותנו והם מרובים מאתנו, יוסף.

יוֹש

אתה מוּצא מכלל זה. אין עליך לנקוט לשון “אנחנו”. (ניגש אל יוסף ולוחש באזנו)

גלין

זהו ענין של חיים ומוות. אל תאבדו זמן לריק.

יוֹש

צדקת.זהו ענין של מוות ולא של חיים.

יוסף

גלין, אם אינך רוצה לשבת, לא אכריחך לכך. (לראובן) רשום: “המהנדס ירוחם גלין נאשם בבגידה.” מה יש לך להשיב להאשמה זו?

גלין

עליכם למהר ולסגת בטרם יאיר השחר.

יוסף

יש לך משפחה?

גלין

באור היום תהרגו כולכם. אני מזהיר אותך, יוסף.

יוסף

יש לך משפחה? (רומז לשרגא ולשמואל לצאת. הם יוצאים)

גלין

לא תוציא דבר מפי. תעבירני העירה ושם אגן על עצמי.

יוֹש

עליך להגם על עצמך כאן, בבית־רסס. לעיר לא תגיע לעולם.

גלין

יוסף, אין בי כוח לחזור ולהגן על עצמי.

ראובן

(בתחנון) המהנדס גלין, אתה חייב לנסות ולהוכיח את צדקתך!

גלין

העבירוני העירה. יוסף, אתה חושש שקרבת המשפחה מעבירה אותך על דעתך. אתה משתדל להיות אכזרי וקשיח. הצדק מעביר אותך על דעתך. אתה משתכר מהרגשת הצדק. אני חוזר ואומר, במשך שעות רבות – העירה!

ראובן

בדרך עלול להתלקח קרב. בפריצה. לא נוכל לשמור עליך. עדיין אפשר להצילך. השתדל להוכיח שחף אתה מהאשמות אלו. הצל את כבודך, גלין, למענם, למעננו.

יוֹש

(באירוניה) הוא מתחנן על חייך, השופט שלך.

יוסף

קיבלתי הוראה מפורשת להעמידך לדין באם לא אוכל להעבירך מכאן. אין לי ברירה, גלין.

גלין

אני יכול זעוק עד גבהי־מרום שאיני אשם, איני אשם, איני אשם. אולם, לגבי דידכם, הזעקה אינה הוכחה. מה עלי לעשות? יש עמים, יוסף, שמנצחים במלחמה ומפסידים בשלום. אם נחליף את עריצות אנשינו בעריצות של הבריטים, הרי החלפנו רק את התפאורות ולא את מקום העלילה. אני מסרב לשתף עצמי במשפט, כביכול.

יוסף

עלינו לערוך פרוטוקול, גלין.

גלין

אתה נותן אימון עוור בסמכותך! כן, יש לי משפחה. רשום! (לראובן) רשום: “ירוחם גלין. מהנדס. רחל, אשתו. שמעון, בנו, אחראי לחרטים בסדנת־הנשק.”

יוֹש

הוא אבד יד אחת, ובאשמתך.

גלין

הוא אבד יד אחת במלחמת־השחרור. “רוחמה. בת שלוש־עשרה. לומדת בבית־ספר. דוד. מפקד־כיתה. דוד גלין.”

יוסף

(לראובן) נרשם?

ראובן

כן. בסדר.

גלין

מרים.

ראובן

(מצדד מבטו מעל הדף ומסתכל ביוסף)

גלין

רשום גם זאת: “מרים גלין, בתו של אדם זה (מצביע על יוסף) אשת דוד גלין.”

יוסף

מה יש לך להשיב בקשר להאשמות על קשריך עם סמית?

גלין

(יושב) מאומה לא. אני בוחר בשתיקה. אינך מוציא אותי להורג – אתה משמיד פלוגה העומדת לפקודתך.

(צילצול טלפון)

(מרים את השפופרת)

הלו, מדבר יוש. מה? רגע. בשבילך, יוסף.

יוסף

(בטלפון) הלו! מדבר יוסף. מה? כן, שתי מחלקות. אנו באים מיד. לא. הדבר לא יארך זמן רב. אני יודע. (צועק) אני הוא המפקד האחראי. (ליוש) שוב אותם “הענינים”. חשבתי שהצלחת לשכנע אותם.

יוֹש

זה בוער להם בעצבים. אינם מבינים מדוע אנחנו עושים “עסק” כל־כך גדול עם איש אחד – ומפקירים…

יוסף

(בטלפון) עליך להבין, אין ברירה. יש לסיים את הדבר. מה? סערת רוחות! טוב. רגע. אנחנו באים מיד. (מניח את השפופרת. ליוש וראובן) עלינו לגשת לאנשים. תקראו לשמואליק ושרגא.

יוֹש

הם עומדים בפתח. שמואליק! שמואליק, הכנס.

שמואליק

(בלווית שרגא) כן! “מה הענינים”?

יוֹש

תשגיחו על גלין.

שרגא

בסדר גמור.

(יוש, ראובן ויוסף יוצאים)

שמואליק

מה אמרת שזה בסדר? איזה סדר נפל עליך?

גלין

יש לי בקשה אליך, שמואליק.

שמואליק

אני מקשיב.

גלין

תלוֹש דף מאותה מחברת, על השולחן. אני אכתיב לך.

שרגא

אני חושב שזה אסור. (באזהרה) שמואליק…

שמואליק

ממתי אתה יצור חושב? (ניגש לשולחן ותולש דף. יושב אל השולחן)

שרגא

יוסף לא יסכים לדבר.

שמואליק

בלום פיך ואל תתערב. אם אקבל מאסר – אני אשב ב“קלבּוּש” ולא אתה. (לגלין) אני מקשיב. (העוויה מתגרה כלפי שרגא)

גלין

“רחל יקירתי.”

שמואליק

(רושם) “רחל יקירתי.”

גלין

“בליל אפל זה, בהרי בית־רסס, שעה שהנני מוּצא להורג, ברצוני להודות לך על שלושים שנות חיי־אוֹשר. אינני אשם!” סימן קריאה!

שמואליק

בסדר. אני בעצמי כתבתי סימן־קריאה! הייתי הכי־טוב בחיבורים בבית־הספר.

גלין

“יהיה עליך, רחל, לשמור על בתנו קטנה, רוחמה, משנאת הרחוב. שמרי על אשרם של דוד ומרים. אשר לשמעון” – (לנפשו) יהא סבור שאני קטעתי את ידו. הוא ישנאני, שמעון בני.

יוסף

(נכנס בלווית יוש וראובן. רואה את שמואל בכתיבתו. ניגש אליו ובשתיקה נוטל את המכתב. תוחב את המכתב לכיסו) גלין, עלינו לעזוב כפר זה. עלינו לסגת. אתה מסוגל להחזיקנו כאן שעות על שעות – והזמן דוחק!

גלין

(בסַרקזם) אתה מבקש שאמהר כדי שתוכל לסיים את “המלאכה” הבזויה. מדוע עלי למהר? אני נושם אויר. אני חי. אני רואה. עדיין אינני מת. (בפיוס) איני אחראי להאשמות מסולפות אלו. אין בדעתי להתגונן. תרשה לי להתקשר עם המפקד בעיר. זהו הקלף האחרון עליו מוטלים חיי, כפי שאני מבין. הבא לכאן את המַשדר! אני מבקש! יוסף, אין זו בקשה גדולה מדי.

ראובן

המַשדר נופץ בהתמוטטות הבית.

יוסף

שעה שעלה קצין־המודיעין על שדה המוקשים.

יוֹש

אילו יכולנו להתקשר עם העיר היינו עושים זאת למען הפלוגה שלנו. אנו זקוקים לעזרה.

גלין

המשדר נהרס! כך. זו היתה תקוותי האחרונה. את תקוותי האחרונה תליתי בגלים אלו, בהם ישמע קולי, בהם אוכל להתגונן, לבקש על נפשי, על חיי. ובכן, זהו הקץ, הסיום למהתלה נוראה זו. הואשמתי בבגידה. ציוו עליך להוציאני להורג, ואתה מציית לפקודה. המשדר הרוס ואין כל תקווה לשנות את דעתך ואת הפקודה אשר קיבלת – כיוָן שקצין־המודיעין נהרג. הוא היה היחיד במקום זה שיכול היה לשנות מן הכתוב ולהחליט לפי שיקול הלב. עלי להחריש. אני מוכן, יוסף. אני מוכן, אמרתי.

יוסף

מוכן למה?

גלין

למות.

יוסף

הנך מודה באשמתך?

גלין

מוֹדה.

ראובן

לרשום זאת?

יוסף

כן. תרשום: “המהנדס גלין הודה בהאשמות הכלולות בפקודת שירות־המודיעין.” גלין, גש לשולחן ותכתוב את אשר אומר לך.

גלין

(קם ממקומו. ניגש לשולחן. תופש בעפרון אשר ראובן מגיש לו ומחזיקו בכפו בכבולה) מה עלי לכתוב, מפקד־הפלוגה?

יוסף

“אני, המהנדס גלין, מודה שבגדתי…”

גלין

(כותב) “אני ירוחם גלין, מודה…”

יוֹש

“שבגדתי”.

גלין

(כותב) “שבגדתי”.

יוֹש

“בצבאי ובעמי”.

גלין

(כותב) “בצבאי ובעמי”.

יוסף

ועכשיו: חתימתך!

גלין

והרי קיים דבר שהוא מעבר לחומרה, לחוקים, לפקודות. נאמר, יוסף, שאתה מאמין באשמתי. אולם, הרי שום דבר לא הוכח לך בודאות עד כדי חריצת משפט. תן לי אפשרות להוכיח את צדקתי. תעודותי בבית. רשימות. אני אתחיל לזכור מה עשיתי במשך כל ארבעת החדשים האחרונים. אני חף מפשע. אם אמוּת, לא תוכל לשחרר עצמך מסיוט איום זה, בו יתבע ממך מצפונך להודות שטעות איומה טעית. יומם וליל אהלך בעקבותיך. יומם וליל, יוסף. אפשר ודבר זה גרוע ממוות. זהו מוות של שבעים פעם ביום. ומרים? אמור לי, כיצד תסביר זאת למרים? כיצד תספר זאת לרחל, לדוד?!

יוסף

לא היתה ברירה. קטלתי בוגד.

גלין

בן־אדם, אני חף מפשע!

יוסף

לא הוכחת דבר. לא הוכחת שאין בך אשמה. שכחה אינה תירוץ. שתיקת הנאשם, שתיקה של עקשנות, של קשיות־עורף, אינה הוכחה.

גלין

תן לי לסגת אתכם, בפלוגה. העמד בגבי אדם נושא רובה וכדור בקנה. אם אנסה להמלט – ירה בי. אתם חייבים לסגת, ומיד. אם יעלה השחר על הרי בית־רסס – הנכם אבודים. אין לך זכות לאבד פלוגה שלמה.

שרגא

(נכנס. מצדיע) כיתת־הרובאים מוכנה!

(צילצול טלפון)

יוֹש

(מרים את שפופרת הטלפון) כן. מדבר מפקד־המלחמה יוש. כן. הכל לפי ההוראות. קשרי־איתות. מה? הוא הודה באשמתו. בעוד כמה רגעים. אם תשמעו יריות בתוך הכפר… הו, אני רואה שאתה מבין. זהו. זהו. כן, בדיוק כך. טוב. בעוד כמה רגעים ננסה לפרוץ את המעגל.

יוסף

ועכשיו עליך לחתום על הודאתך, גלין. אתן לך כמה שניות לסיים את המכתב לבני ביתך. אם נחזור בשלום, נעביר את מכתבך לתעודתו.

(יריות)

ראובן

(רץ לחלון) מקלעים! הם מגששים כבר.

יוֹש

גלין, עליך לחתום!

גלין

לא. לא אחתום. אתה רשאי להוציאני להורג, אך לחתום לא תוכל להכריחני. מהרו לסגת. (ניגש לחלון) אני רואה את כוכב־השחר על הרי בית־רסס. כוכב־השחר משמעו מוות בטוח. אתם הולכים לקראת מוות, יוסף. אני אשם. אני אשם בביזבוז זמנכם היקר. הזמן אשר נותר לכם לנסיגה, לפני עלות השחר. אם יש בי אשם – הרי זוהי אשמתי. אני הולך למות כאָב לפלוגה שלמה המתאבדת באשמתך, יוסף. האם משום שהכפר מכוּתר עלי למות?! סמית היה מנהלי בחברת־ההנדסה. סמית היה ידידי. אולם אין אני אחראי למעשיו. האם עלי למות, משום שאדם זר ונכרי בגד בנו, בכם ובי?! סילחו לי. אני נלחם על חיי ושוכח, כי כל רגע ורגע הוא, עבורכם, יותר מוות ופחות חיים. לא אומר דבר. מהרו לסיים… ולסגת. פלוגה שתושמד היום בהרי בית־רסס, שקולה כנגד גדוד בעוד שבוע, בעוד חודש. העיר זקוקה לכם. ירושלים, פצועה וזבת־דם, מחכה לכם. אני אחתום! אני אחתום על כל אוֹת דראון וחרפה ובלבד שתצאו מכאן.

(רעמי התפוצציות)

מהרו! (ניגש לשולחן וחותם שמו על ההודאה) מהרו לסגת! הנה חתמתי. סילחו לי. סילחו לי.

ראובן

(ניגש לחלון. רעמי יריות והפגזות) דומני שאחרנו את המועד. הם מתחילים בהתקפה.

מסך

 

מערכה שניה:    🔗

תמונה ראשונה    🔗

[חודש לאחר מערכה א': דירת גלין בירושלים. דוד עורך שולחן ועליו בקבוקי יין.]

(צילצול בכניסה)

דוד

מוזר מאד. בית הרוס שיש בו עשר כניסות, והרי לך: מצלצלים! בודאי מרים. בבקשה להכנס! (המילדת שרה קוזניצקי נכנסת) הו, שלום גברת קוזניצקי! נעים מאד שבאת. אמנם חיכיתי לאשה אחרת, אבל…

שרה

אל תשכח, דוד גלין, שהייתי פעם המילדת שלך. אין איש בבית?

דוד

ואני? שבי בבקשה.

שרה

תודה, תודה! יש ידיעות על אבא, על גלין?

דוד

עדיין אין יודעים דבר. אמא מודאגת מאד. שלושים יום מעת שנעלם. יצא מהבית הלך למפקדה. נעלם.

שרה

אני פשוט סקרנית לדעת מה אירע לו. הסקרנות שלי עוברת כל גבול. החליפו כבר את החיילים בעמדת־גג? הסקרנות שלי עוברת כבר כל גבול.

דוד

הגבול שלך מענין מאד.

שרה

אמא איננה בבית?

דוד

הלכה לברר בדבר אבא.

שרה

ומרים שלך? בעצם אתם צמד־חמד. אינני יודעת מה אתה יודע ומה אינך יודע.

דוד

אינך יודעת מה שאני יודע, או שאת יודעת מבלי שתדעי מה שאת יודעת? את שכנה חביבה מאד, גברת קוזניצקי. אמת היא אמת.

שרה

בענין אביך!

דוד

על אבא סיפרו כבר שלוש פעמים כי נהרג. אני, לי יש כלל אחד, כלל בדוּק ומובהק: כולנו שרוים בבית־מטבחיים ענקי, ואין לדעת מתי יגיע תורו של כל איש ואיש. כל זמן שלא נהרגנו – יש סיכויים לההרג. זה הכל. ואת, בתור שכנה ומילדת, אל תספרי לאמא כל ששמעת.

שרה

חשבתי, אולי גונב אליך משהו.

דוד

מה גוֹנב? מי גוֹנב? ומה גוּנב?

שרה

כאשר הנני רואה הלוויה, אני חייבת לדעת מי מת, מי היו קרוביו, מה אמר לפני מותו ואיזו שמלה תלבש אלמנתו. אם לומר את האמת, אני אוהבת להשתתף בצערם של אחרים. זה גורם לי נחת רוח, לבכות בצערם של הבריות. אצלי זה טבוע בכַרַַאקטר שלי. יש לי אופי מורכב מאד. שמעת כבר?

דוד

אני שומע ושומע ושומע.

שרה

אומרים שתפסו בוגד.

דוד

כל שבוע תופסים עורב לבן, ומתברר שאין אלו אלא סיפורי־בדים וגוזמאות של יושבי־קרנות. האנשים מזועזעים. הם רואים צל הרים כהרים. הם מחפשים שעיר לעזאזל, בדומה לשריפת המכשפות בימי־הבינים, סגולה בדוקה לעצור מגפות.

שרה

אומרים ברחוב, שהפעם באמת תפשו את הבוגד.

דוד

הרחוב סבור, משום מה, שאם פגז מתפוצץ במקום רגיש ביותר עבורנו, הרי יש רק שתי אפשרויות: או שאצבע אלוהים היא, או שבוגד הוא. על האפשרות השלישית, שלכל עיר יש מפות עירוניות מדויקות, ולפי מפות אלו מפגיזים אותנו, אין איש חושב כלל. תסלחי, מרים צריכה לבוא עכשיו. כבר חודש ימים לא התראינו, נלחמתי כל הזמן ושכחתי לגמרי שאדם נשוי אני!

שרה

כשנולדת, אמרתי שתהיה נער חכם

דוד

נולדתי בלילה?

שרה

כן, בלילה.

דוד

ובכן, נולדתי חכם בלילה. עכשיו, דומני, אם אינני טועה, אמרת שברצונך ללכת?!

שרה

אני?

דוד

כן, את אמרת כי הנך עסוקה מאד. עליך לדאוג לבעלך, וכו' וכו'.

שרה

אני? מתי אמרתי זאת?

דוד

לפני שתי שניות. אמרת שמרים תבוא ואינך רוצה להפריע לנו. רוחמה ישנה ושמעון איננו, ואמא הלכה – ונכון שאת עייפה? את גם עסוקה מאד. צר לי שגזלתי מזמנך היקר.

שרה

אינני עייפה ואינני עסוקה. אני רק סקרנית מאד.

דוד

אם אני סקרן לדעת דבר מה.

שרה

גם אתה? נו, נו, ספר לי. באמת, מענין מאד.

דוד

אני סקרן לדעת מתי תפריד בינינו הדלת. זה הכל. משאלה צנועה וחסודה.

שרה

שכחת שהייתי המילדת שלך?!

דוד

הייתי אז קטן כל־כך. (מתאר בידיו את גדלו)

שרה

טוב. טוב, אעלה אל הדודה יוכבד. כן. מה רציתי לומר? שכחתי!

דוד

שכחת לומר: “שלום, דוד גלין!”

שרה

טוב, אעלה ליוכבד. אגב, מרים עוזבת אותך? נו, לא אמרתי כלום.

(עולה במדרגות. נעלמת)

דוד

אשה משונה. (נשמעת שריקה. דוד ממהר לחלון.) הוֹ, הנה היא רצה במדרגות. (מוזג יין לכוסיות)

מרים

(נכנסת. מחבקת את דוד) הוּף, עייפתי! רצתי במדרגות. טוב שיש הפוגה, ואנו – ואנו – ואנו יכולים להפגש פעם. החיים הם משונים כל־כך. אבל עכשיו קיבלתי העברה לגזרה שלנו. אולי נלחם בביתנו, בעמדה מספר 17.

דוד

שבי, שבי מריַמי. מזגתי כוסיות יין. לכבוד…

מרים

לכבודי, נכון? נוּ, ואת העיקר שכחתי לספר לך. אבא היה בבית־רסס. הם כבשו את הכפר ואחר־כך הוכרחו לסגת. אבא שכב בבית־חולים, ועכשיו יקבל את הפיקוד על הגיזרה של ביתנו.

דוד

מספרים עליו טובות, על יוסף שלך. אומרים שהוא מפקד־פלוגה מצוין, על־אף גילו הקשיש. לא הייתי מאמין שאביך הוא מפקד מוצלח כל־כך.

מרים

הוא מזועזע עכשיו. בבית־רסס איבד את מרבית אנשי פלוגתו. נשארו רק ארבעה אנשים מפלוגה שלמה. כמעט ולא דיבר אלי. כששאלתיו מתי יבוא לבקר בביתנו, לא השיב כלל.

דוד

הוא עדיין בבית־החולים?

מרים

לא, עזב כבר. פצע קל בזרועו. חבק אותי, דוד! כל יום הוא נצח בימי הקרבות (מתחבקים).

שמעון

(נכנס. שרוול ריק בשמאלו) הו, סליחה. (נעלם)

מרים

כאשר אני רואה את אחיך ושרוולו הריק, אני מתביישת שתי ידי הבריאות. כאילו אשמתי היא.

רחל

(נכנסת. עייפה) שלום, ילדים. אין אומרים לי דבר. תעלומה מרחפת על גורלו של גלין. אין איש יודע היכן הוא. אין איש אומר לי לאן פנה והלך. מוזר, אדם חי, בעל לאשה ולילדים, נעלם לפתע, כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותו. עקבותיו נעלמו. יום־יום אני חוזרת ושואלת, ויום־יום עונים לי: “אין לנו כל ידיעות, גברת גלין.”

יוכבד

(במרומי המדרגות) ובכן, יש אי אלו חדשות?

רחל

(בלחישה) דבר אתה, דוד. אשה זו אני שונאת בלב ונפש. מלחמה בעיר, והיא מבקשת להמלט על נפשה. אינה נוקפת אצבע. אחיה נעלם, והיא חוששת לגורלו – אך אינה עושה דבר. אני שונאת אשה זו. שונאת!

יוכבד

האם בבית זה חרשים האנשים? האם אין חובת הנימוס האלמנטרית מחייבת לענות על שאלה? האם איני רשאית לדעת מה שלום אחי?

רחל

אין כל ידיעות. אין כל ידיעות.

יוכבד

זאת אפשר היה לומר מיד, גברת רחל! (מרים ודוד יוצאים בחשאי)

רחל

כסבורה אני שאם דאגתך גדולה כל־כך, יכולת להטריח עצמך ולכתת רגלים, כמוני אני. אולם לך יש להגיש הכל מן המוכן. מדוע לא עזבת את העיר? הרי אינך מזהה עצמך עם מלחמתנו!

יוכבד

אין נותנים לצאת מכאן, גברת רחל. אני יכולתי לחיות בשקט ובשלווה גם בשווייץ או בפאריז. מה לי ולכל המלחמה הזאת? בעלי השני נמצא עתה בפאריז, והיה מקבלני ברצון וברוב חביבות. אני שייכת לעולם הגדול, גברת רחל. אולם כאן מספרים כל מיני דברים מוזרים מאד. שמעתי זה עתה מפי השכנה קוזניצקי.

שרה

(נכנסת) קוזניצקי.

יוכבד

קוזמירסקי.

שרה

אין כוונתי לומר שאני אמרתי זאת. ברחוב מספרים…

רחל

ובכן, עלי להודיעכם, כי אין את לבי להקשיב לרחוב. אתן יכולות להסגר שם, בחדר, ולפטפט ככל העולה על רוחכן. לי הניחו. הניחוני לנפשי. אל תכריחו אותי לגלות את שנאתי. כל חדשי המלחמה, עד העלמו של גלין, עבדתי יומם ולילה בבית־החולים, ולא הפקרתי את עירי שלי. ואתן? מה מעשיכן? אחת חולמת על העולם הגדול בלי אחריות, תענוגות בלבד, והשניה הולכת רכיל ויושבת במקלט. ואינן בושות כלל. מי חייב להלחם על חייכן?!

יוכבד

אם תתאמת השמועה, הרי לא את תשפטי אותי. עדיין איני מוכנה לשמוע, מכל אשה פרובינציאלית, האשמות מסוג זה. (יוכבד ושרה יוצאות)

רחל

(צונחת בכורסה) הוי, השמועות! הוי, השמועות, השמועות. השמועות והרחוב!

שמעון

(נכנס) אמא!

רחל

בשורות רעות, בן?

שמעון

בשורות רעות.

רחל

נהרג?

שמעון

גרוע מזה. איני יודע כיצד לספר לך זאת.

רחל

מהו המקור?

שמעון

בפרוזדור המפקדה, לאחר שחזרתי ריקם מבלי לדעת מבלי לדעת דבר על גורלו של אבא, האזנתי לשני קצינים. הם לא הכירוני. אמר האחד: ירוחם גלין נאסר. והשני השיב לו: כן, אני יודע.

רחל

ואתה? זה הכל? לא שאלת יותר?

שמעון

לא, לא היה בי הכוח לשאול.

רחל

מדוע? וכי אין אתה בן לאביך?! מה פשר הדיבורים הללו! וכי אין אתה בן לאביך? היכן הם הקצינים הללו? אלך אליהם.

שמעון

אמא. גלין נאסר. גלין נתן הוראות להפגזת סדנת־הנשק. כלומר, יד קטועה זו, שרוול ריק זה הם מעשי בעלך ואבי.

רחל

אינני מבינה דבר.

שמעון

אבא נאסר, כיוָן ששירת את האויב. אותם הקצינים נעלמו מעיני באפלולית, עד שהבינותי לדבריהם. עד שהבינותי הכל. עד שה דבר חדר להכרתי.

רחל

רצונך לומר?…

שמעון

איני רוצה להאמין בכך. אולם, עליך להבין, אמא, הוא היה מוזר כל־כך בחדשים האחרונים, מיום שסמית חמק לשטח האויב. לא היה בי כח לשאול את הקצינים. באתי לספר לך זאת. אבא היה מוזר מאד בחדשים האחרונים.

רחל

מוזר מאד, הנך אומר. אפשר משום שבנו איבד יד?! אפשר משום נפילת העיר העתיקה בידי האויב?! אפשר משום שהעיר רעבה ודוויה ואנשים נרצחים ברחובותיה יום־יום? אפשר משום שכל העולם כולו, עולם התרבות, האנושיות, ההומניות, שותק שעה שעיר קדושה לו, קדושה כביכול, עולה בלהבות ובדם? כולנו הפכנו אנשים מוזרים מאד. או שהננו קדושים וגיבורים, או תולעי־עפר, הזוחלים כשם שיוכבד זוחלת, ללא בושה. אינך צודק, בן. אני מבינה ללבך וסולחת. אני מבינה ללבך וסולחת. אולם, אלו הן שמועות פורחות באויר, ותו־לא. ואולי לא שמעת אל נכון. אמרו ירוחם גלין? בפירוש כך?!

שמעון

כן. אמרו ירוחם גלין.

רחל

נאסר! כך. ובכן, מדוע מסתירים ממני? אינני מבינה דבר. מדוע מסתירים ממני? מדוע? מדוע?… (מסתובבת בחדר וקולטת ראשה בכפות ידיה)

שרה

(יורדת במדרגות. עוברת בחפזון ליד רחל. יוצאת)

שמעון

הלכתי אחריהם. הם ירדו מהפרוזדור למדרגות הבית. היתה אפלולית. אחר־כך נעלמו מעיני.

רחל

בקשה אחת לי אליך. כל זמן שאין ידיעה ברורה ומפורשת, אל תספר זאת לבני הבית. אף לא הגה. עלינו לשמור על משפחתנו. איני מאמינה בשמועות אלו. אולם עלינו לשמור על משפחתנו לבל תהרס.

דוד

(נכנס שלוב זרוע עם מרים) אמא, יוסף חזר מבית־רסס. הוא יוכל לעזור לנו בחיפושים אחרי אבא.

רחל

כן. כן. (מבקשת לפרוץ בבכי) אני חוששת שאבא אבד לנו לעולם. (יוצאת)

דוד

שוב לא שמרת לשונך. בטעוּת נולדת אח בכור. מבחינת האופי היה מתאים לי להוולד ראשון במשפחה. כל פעם שאתה משוחח עם אמא, הרי היא פורצת בבכי. כל זמן שאין ידיעות ברורות אם אבא נהרג או לא, אין צורך להסיק מסקנות נחפזות. ראיתי בחורים שסיפרו עליהם, כי נהרגו, ובסופו של דבר היו צועקים “יוּ־פּי” לבחורות ודופקים את האויב. אני חייב בכבודך, ואם אומר לך שאתה שוטה בריבוע – על תאמין לי.

שמואליק

(ניכנס עם שרגא, הנושא שני מזרנים) קיבלנו פקודה לעבור עם חפצינו לעמדה מספר 17. זה למעלה?

דוד

כן. על הגג.

שרגא

על הגג? צריך לשאת את המזרנים למעלה. אין ברירה!

שמואליק

זאת מלחמה עם אויר צח, כוכבים, רקיעים עליונים, כל הנוף של ירושלים. שמי שמואליק. זה הבחור הזה, שמו שרגא, השם אומר הכל.

דוד

אתם תהיו בגיזרה שלנו?

שמואליק

לא. אנחנו נהיה בגיזרה שלנו. אינני יודע רק איזה מפקד יש כאן. אני אוהב מפקדים שנלחמים יום ונחים שבועיים. זה לפי רוחי.

דוד

אם כך – נפלת בפח. המפקד הוא אביה של נערה זו. לוחם אמיתי. אצלו לא תנוחו.

שמואליק

אם לשפוט לפי הנערה – הרי המפקד הוא מוכשר מאד וסימפטי מאד.

מרים

בחור פיקח! הפיקחות אצלו עוברת על גדותיה, משתפכת!

שרגא

כמובן. תל־אביבי. זה אומר הכל.

שמואליק

אילו נהרגת שם, בכפר, הייתי דוקא מרגיש בחסרונך. אני מתחיל לסַמפט אותך, שרגא. אתה מתחיל למצוא חן בעיני. באמת.

שרגא

הוצאתי אותו מקו האש. הוא רכב עלי כל הדרך. נקע רגל. אל תשכח זאת.

שמואליק

ואל תשכח שנתתי לך הזדמנות בלתי חוזרת לרכב עליך. לשאת אותי ולהיות לגיבור. בעד הגבורה שלך בבית־רסס מגיע לך מדליה!

מרים

בית־רסס, אמרת?

שמואליק

כן, זה כפר מטוּנף בזכרונות בלתי נעימים.

שמעון

דומני שאביך היה מפקדם, מרים.

מרים

כן. כפי הנראה.

דוד

שמו של מפקד־הפלוגה היה יוסף?

שרגא

כן, יוסף. ארבעה נשארו בחיים מכל פלוגתו. אנחנו שנינו, מפקד־המחלקה ראובן והוא, יוסף זה. השאר מתפללים על נשמתנו בעולם הבא.

דוד

הוא יפקד עכשיו על האזור שלנו.

שמואליק

מה פירוש שלנו?

דוד

שלנו. פירושו שמרים, זו אשתי, ואני, וגם אתם, בחורים, נהיה בפלוגה אחת. אני מפקד כיתה בפלוגה. שמי דוד.

שרגא

ויוסף יפקד עלינו?

דוד

כן.

רוחמה

(מופיעה בדלת. בכתונת־לילה לבנה) הוֹ, שלום מרים. התעוררתי. בואי אלי, לבד־לי כל־כך… מרים, תשירי לי שיר, טוב? תמיד היה אבא שר לי. ועצוב־לי עכשיו. (מרים, דוד, שמעון, רוחמה יוצאים)

שמואליק

דומני שנקלענו לעסק ביש. זו בתו של יוסף!

(שירת מרים נשמעת)

שרגא

היא אשתו של הבחור ההוא, מפקד־הכיתה. דוד. זאת אומרת, רגע, זאת אומרת. שמע, הרי זה… וההוא בלי היד! שמע…

שמולאליק

קח את המזרנים. אני רוצה לראות את העמדות שלנו. בעוד יומים תסתיים ההפוגה ושוב יתחילו להפגיז – ואני רוצה לישון קודם. אחרי בית־רסס, הרי זה קצת יותר מדי! (עולים במדרגות)

שרה

(נכנסת. בידה עתון. שרגא ושמואליק עומדים על המדרגות. יוכבד יוצאת מחדרה) גברת גלין! גברת גלין! גברת גלין!

יוכבד

מה אירע? אינך יכולה לצעוק יותר בשקט?!

שרה

גברת גלין! גברת גלין! (הכל נכנסים: רחל. דוד. רוחמה. שמעון. מרים) אני בתורת שכנה. הייתי אומרת, כמעט, בתורת ידידה. יש כאן בעתון איזו ידיעה… (מוסרת את העתון לדוד)

דוד

(קורא) “המהנדס ירוחם גלין נאשם בבגידה והוצא להורג.”

רחל

(קוראה) “לפני כמה ימים הוצא להורג, בעוון בגידה, באחד הכפרים הערביים בסביבות העיר, המהנדס ירוחם גלין, שהיה קשור עם מייקל סמית הנודע לשמצה. לפני מותו הוֹדה באשמתו. הוא נורה על־ידי כיתת רובאים של הצבא ונקבר בכפר הערבי, קבורת קלון וחרפה ללא ציון על קברו.”

חשכה

תמונה שנייה    🔗

[דירת גלין. אור כחלחל. רחל יושבת בכורסא.]

רחל

מי שם?

גלין

אל חשש רחל, אני הוא.

רחל

ידעתי שתבוא. חיכיתי לך. הלכתי למפקדה לשאול על גורלך, על חייך, על מותך. שאלתי היכן קבור בעלי!

גלין

והם לא השיבו דבר?

רחל

אינם יודעים מאומה. אני מחכה ליוסף. הוא היה בבית־רסס. אמרו לי ששם, בכפר זה, שלא ראיתיו מעולם, שם הוציאוך להורג. שלושים יום, יום ולילה, לא רציתי לאבד את התקוה שתחזור אלי.

גלין

(לעצמו) אינה יודעת ש הנני חי במידה שהנני חי בזכרונותיה, בדמה, בלבה, בשלושים שנות נשואים מאושרים, בילדינו. דומני שלא תאבד את זכרי עם סתיו זה המכסיף שערותיה וצדעי ראשה. היא תשאר בודדה – עם הזכרונות. בסופו של דבר אדם נשאר בדד. היא תאבק עם הבנים על זכרי ודמותי. שמעון ישנאני. שמעון בני ישנאני. הוא יאמין בשנאה, והיא תפרנס את הזיותיו. דוד לא ימצא בו כוח להלחם על אהבתו אותי, מול הכל, מאחר שיחשוש לחייו החומקים, לאהבת מרים. ורוחמה, רוחמה הקטנה, תשאל ביום מן הימים, חרישית כל־כך: “האם היה לי אב? דומני שתיקן את בובותי. כן אבא אהב את בובותי.”

רחל

מה עלי לעשות עכשיו, למענך?

גלין

לתבוע משפט צדק. אין את מאמינה בהאשמה זו. לתבוע משפט צדק. אחריות אישית של השופטים. יש רגע בו אדם חייב למצוא בו כוח, ולעמוד מול מנגנון המדינה, מול הסמכוּת, ולומר: לא! אני מסרב למלא פקודה זו. באותה תקופה ברברית בה השליכו אנשים לכבשני־הגאזים, היו החיילים המשמשים את הכבשנים מסתתרים מאחרי הסמכוּת. הם קיבלו פקודה. הם מילאו פקודה. אין זה מספיק. כך הפכו עם שלם לעם מרצח.

רחל

כיצד נרצחת אתה, גלין?

גלין

הקיפו אותם. הם נלחמו מתוך המנזר, הבחורים שלנו. היו צועקים: נפצעתי, הפיקוד לשמואל. נפצעתי, הפיקוד ליוש. נפצעתי… ואף אני נפצעתי קודם להתקפה. הם לא היטיבו לקלוע, הנערים. היו נרגשים מדי וכיוונו את קני הרובים לצדדים. כל אחד סבר שחברו יעשה את המלאכה. הם היו נבוֹכים ופחדו להביט בפני. לבסוף נשמעה הפקודה: “כיתת הרובאים, כדור אחד לבוגד בעמו – אש!”

רחל

(מליטה פניה בכפות ידיה) א – ש!

גלין

הערבים התקיפו את המנזר. כיתת הרובאים הגנה על עצמה. אני נשארתי שוכב, מתבוסס בדמי. הייתי מהרהר בך. הצטערתי שלא היתה שהוּת בידי להודיעך להיכן נשלחתי. פגשו אותי ברחוב וצרפו אותי לפלוגתו של יוסף. נסעתי אתם.

רחל

הם שאלו עליך גם בביתנו.

גלין

הכל היה מתוכנן מראש. יוסף לא ידע דבר, אולם קצין־המודיעין שנסע בג’יפ שלו, בעקבותינו –

רחל

סמית הסגיר אותך?

גלין

כן. הוא היה ידידי, אולם הוא הקריב את ידידותנו על מזבח הסמכוּת ששְמָה המדינה – מדינתו. הוא הסגיר אדם חף מפשע. הוא היה נתין מדינה אדירה – והם נתנו לו לעבור את הקווים. הוא היה אשם ונתנו לו לעבור את הקווים, ואני שימשתי קרבן־עוֹלה. חייבים היו למצוא קרבן לכשלונות. במקרה, רחל, רק במקרה, את היא הבוֹכיה על בעלך. האליל תבע זבחים, והם העלו לו זבח.

רחל

הגינוֹת על עצמך, במשפט?

גלין

אשמתי היא. חייב הייתי לחתום מיד על כתב־האשמה. לחסוך להם את הרגעים הגורליים הללו, עד אור־היום. כל שניה ושניה היתה יותר מוות ופחות חיים. כל רגע הוליך אותם לאבדון, ואני גזלתי מהם את הרגעים היקרים והולכתי אותם לקראת המוות. נאבקתי על חיי. והם נהרגו, הנערים שלי. הנערים שלי מן העמק, במכנסים הקצרים, הכחולים. הנערים התל־אביבים. הנערים מן הגליל. הם היו ילדי, ואני שכחתי זאת. היה שם מפקד־מחלקה, ראובן שמו, הוא אשר נתן את פקודת־האש. לא נתן לרגשות שיציפוהו, כיוָן שהיה פורץ בבכי, כילד. הוא נתכנס לשריון. בחר להיות איש־צבא, ודמה לנער המהלך בעקבי הצאן. החלומות היו בעיניו. הוא נאבק. לא רצה להוציאני להורג, הוא נאבק אולם ללא הצלחה. הוא מילא פקודה. קודם כל היה איש־צבא הממלא אחר הוראות הממונים עליו. הוא חשש להתמרד. תמיד מעמידים לפנינו אלוֹהוּת שעלינו לסגוד לה ולמלא אחר מצוותיה.

רחל

מה עלי לעשות? אינך אומר לי זאת. אני מתגעגעת אליך. אתה נתת אישור לקיומי, לחוויותי. אתה הלכת מעמי. עכשיו אהיה חסרה את חיי עצמם, את הזכות לחיי.

גלין

והילדים?

רחל

כן. אולי למענם.

גלין

הם ישנאוני. ברבות הימים תעלם דמותי מעיניהם. הם יביאו אתם את השנאה מן הרחוב, משתיקת הידידים. אחר יעזבו בית זה, ואותך, ויבקשו מקלט חם, נוח, שאין השנאה מידה בו אבנים. יבקשו לשכוח אותי אין אדם רוצה בזכרונות של יסורים וכאב. הבנים ילכו ואת תשארי עמי ועם זכרונותיך, אשה מזדקנת ובודדה. עליך להאבק למען ילדיך, רחל. לא אני בלבד הומתתי בבית־רסס, אתם הייתם עמי כשוֹבל לא נראה, שובל אכזרי הסוחף אתכם אל גורלי שלי. למענך, למען בניך, כל הבנים שיוולדו במדינה זו, עליך להלחם על זיכוּיי, אם יש צדק במדינה זאת. אם יש צדק!

רחל

גלין, הנח לי לשקוע, לצלול. אין בי כוח למאבק. הנך אדם מת. גלין. איני זקוקה לאישורם. אני יודעת, אני יודעת, אינך אשם. אולם אני מואסת במאבק על שחרורך מאשמה זו – כיוָן ששוב לא יחזירוך

גלין

למען הבנים.

רחל

אין בי כוח, גלין.

גלין

אהבתנו, רחל. ילדינו, רחל. הפרחים שהבאתי לך לבית־החולים, שעה שנולדו ילדינו. דמי זועק, רחל. הוא לא יניח לך לצלול ולשקוע בהזיה. את שייכת לאלה שאינם בבית זה, את שייכת להם על־אף מחיצות־האבן. את חייבת, למענם, למענם ולמענך, להלחם על חיי. מצאי בך כוח, רחל. יומם וליל פסעי ברחובות עיר, התדפקי על הדלתות ובקשי על חיי. נשכי שפתיך ובקשי על חיי. משום שהנני חי עם זיכויי. אני חי אם נרצחתי ואין בי אשם. נאי חי. רחל, עליך להלחם. אין החיים נותנים לנו זכות להסתגר באי קטן ומסוגר ולא להאזין למתרחש מחוצה לנו. ברגעים אחרונים אלו, על סף המנזר בבית־רסס, מאזין לרעמי היריות, אני אתך, רחל. אני אתך, רחל.

כל חייך עומדים במבחן, רחל. עליך לצאת בו מנצחת, אף אם יארך הקרב שנים על שנים, רחל. (נעלם)

רחל

(זועקת. מגששת ומעלה אור. בלחישה) אין בי כוח, גלין יקירי!

שמואליק

(נכנס) רוחמה חזרה מבית הספר? דומני ששמעתי צעקה! טעיתי כפי הנראה.

רחל

יוסף עדיין לא בא?

שמואליק

אנחנו מחכים לו. כלומר, איננו מחכים לו – אבל אין לנו ברירה, הוא מפקדנו.

רחל

אתה היית בבית־רסס?

שמואליק

כן. אבל, באמת. אני מבקש, אינני יכול לדבר על כך. אינני מסוגל לדבר על כך. אני קיבלתי רק פקודה. (יוצא)

(נשמעת שבירת זגוגית. אבן נופלת לחדר)

רחל

כן. הנה מתחילה השנאה לחדור לביתנו. (מניחה את האבן על השולחן) הנה המצבה על קברך, גלין. קברך שאינני יודעת היכן הוא, גלין. (יוצאת)

דוד

(נכנס עם מרים) רואה את הבית ממול? חייבים למחוק בית זה. אני מכיר את האדם שיפוצץ בית זה כדי להציל עשרות אנשים.

מרים

מדוע הנך מספר לי על כך? אני שייכת אליו, לאבי. מעשה טירוף הוא, להלחם מתוך ביתו של גלין, לאחר כל שאירע. אולם אבא, כפי הנראה, עד כמה שלא יראה מוזר הדבר, ביקש להלחם כאן אמר שאם ישתמט מכך – ירגיש עצמו אשם.

דוד

הם הציעו לו לקבל את הפיקוד על הגיזרה ועמדה 17?

מרים

כן.

דוד

והוא לא סירב?

מרים

לא. הוא מסקני עד כדי טירוף ואכזריות, אולי משום כך אני מכבדת אותו. אינו קרוץ מחומר הנשבר על נקלה.

דוד

והוא הוציאוֹ להורג בבית־רסס?

מרים

כן. נתקבלה הוראה. הוא מילא פקודה בלבד.

דוד

ובכן, אני בן לאב שנרצח בידי אביך!

מרים

נהרג על פי פקודה! גם אביך היה עושה כמותו.

דוד

לא שקל בדעתו, כי אפשר וטעות היא?

מרים

אסור היה לו לחשוב. הוא היה היד המבצעת בלבד. אהב את גלין. אולם במלחמה כמו במלחמה, אומר הוא.

דוד

פיתקה אחת קמוטה. רשימה אחת. פיסת־נייר עלובה תעמוד מול כל השנים, מול אהבתנו, מול הילדים שלנו שלא יוולדו לעולם. נלחמנו על העיר. היינו מאוחדים בכוח האהבה לחיים ולעיר זו. היכן אמצא את עצמי, עכשיו? לאיזה מחנה שייך אני, בעצם?

מרים

שום דבר לא נשתנה, דוד!

דוד

ואבא?

מרים

אתה שייך לעצמך ולא לעבר.

דוד

אין אדם בוחר לו מולדת והורים. איני יכול להתחיל לחיות מיום זה בלבד ולמחוק את העבר.

מרים

ואנחנו?

דוד

איני יודע. עדיין איני יודע. הדם הזה, ואביך, ובית־רסס. לעולם לא נוכל למחוק זאת. את שייכת לאביך, לכיתת־הרובאים, לשפתים אלו שחרצו עליו גזר־דין־מוות. אביך חרץ גם את גורלי, את גורלך.

מרים

ואשרנו דוד? הרי אתה אוהב אותי, דוד! הרי אי אפשר למחוק גם זאת!

דוד

הדם של בית־רסס מפריד בינינו, מרים. הדם של בית־רסס.

(נכנסת ורחמה, בוכיה)

מה אירע, אחות קטנה?

רוחמה

אני לא רוצה. יותר לא אלך לבית־הספר. היום אמרו לי דברים איומים שכאלה!

מרים

מה אמרו לך, רוחמה? ספרי, אולי – (מסתכלת בדוד. הולכת הצדה)

דוד

מה אמרו לך בבית־הספר!

רוחמה

(בבכי) “אבא שלך אשם,” אמרו לי. “אבא לך אשם בכל!” בכל הפסקה והפסקה היו מסובבים אותי ומראים עלי באצבע. “הנה, זוהי רוחמה שאבא שלה אשם!” ובהפסקה הגדולה – זה היה הכי נורא.

(שמעון נכנס)

דוד

ספרי, מה היה בהפסקה הגדולה?

רוחמה

הם רקדו סביבי במעגל. רקדו ושרו לי: “אבא של רוחמה אשם בכל. אבא של רוחמה אשם בכל. אבא של רוחמה,” – ואז פרצתי בבכי והייתי עצובה מאד, והם לא פסקו מריקודם. אפילו אבנים יידו בי. הנה, כאן, סריטה. (מראה על מצחה) זה לא כל־כך כואב, אבל היה עצוב לי מאד. כל החברות שלי עמדו בצד וצחקו בפני. לא נשארה לי אף חברה אחת. גם שפרה רקדה, וגם טובה ורוני. כולן, כולן רקדו. והמורים לא התערבו. הם כאילו לא ראו מאומה. עברו בחצר ולא ראו מאומה.

דוד

(מלטפה על ראשה) הרגעי, אחות קטנה. הרגעי. אני אלך לבית־הספר. אני אגיד להם, לכולם גם למורים –

שמעון

מה תאמר להם? יהיה בך האומץ לומר: “אבי היה בוגד ומוג־לב?!”

דוד

(בצעקה) זה שקר!

שמעון

הוכחות לכך! אין אתה פותח את פיך בצעקות לפני שתוכיח כי שקר הדבר.

דוד

זוהי עלילה מתועבת. עלילה מתועבת. עלילה מתועבת.

שמעון

וכי סבור אתה שיעמידו אדם לדין, למשפט, מבלי שיהיה בו אשם?! כסבור אתה שיוסף –יוסף אביה של מרים, יוסף ידיד ביתנו מזה שנים רבות, יוציאהו להורג מבלי שידע אל נכון במה דברים אמורים?! הקשב למה שעירנו מדברת, אם עדיין הנך מוכן להאזין לקול ההגיון. הרי אי אפשר לעבור ברחוב מבלי שיטיחוּ בו קללות. קללות המופנות אל עבר בית זה, שאנו דרים בו, שאתם דרים בו, ולאותו איש.

דוד

אינך מסוגל לומר: “ירוחם גלין?” כבר אינך מסוגל להגות את שם אביך, ואתה חוזר על נאצוֹת הרחוב! הרחוב מקודש בעינך! אתה מתועב!

שמעון

אכם, הצדק אתך. בידי זו, האחת, משוּל החרט שמעון גלין למפלצת חסרת־אונים!

דוד

אני שונא אותך ואת הרחוב, ואת כל הכרוך במושג זה. מפלצות אתם. ההמון בזעקתו, בשנאתו, בטירופו, אינו אלא עכביש גדול בעל אלפי זרועות ורגלים, מפלצת גדולה. אם אין נאשם, הרי חייבים להמציאו ולהשליכו טרף להמון. מבין? מסוגל להבין זאת?!

רחל

(נכנסת) מה הצעקות?

(יוכבד בלווית שרה נכנסות ועומדות מן הצד)

דוד

הנה הוא, בנך! הוא משמיץ את אבא בשם הרחוב המקודש.

רחל

(ניגשת ומרימה אבן המונחת על השולחן) הנה, הרחוב כבר אמר דברו, בנים. את האבן הזו השליכו פנימה. הנה זר־הפרחים על קברו של גלין – אבן זו.

דוד

ורוחמה קיבלה יום כמה מושגים בחינוך ובשנאה. הם זרקו בה אבנים, בבית־הספר (לשמעון) אחותך הקטנה חזרה פצועה בנשמתה, ואין לך מלה טובה לומר לה?

רוחמה

אמא! (ממהרת אל רחל. רחל צונחת בכורסא ונוטלת את רוחמה על ברכיה)

דוד

הנהו הרחוב שלך. (מחזיק באבן) וגם הילדים למדו את המלאכה. תלמידים חרוצים הם. מלאכת מחשבת של ריקוד סביב בתו של אדם מומת.

שמעון

אותו איש אשם והם רואים בה, ובצדק, את בתו שלו. כל בית בעיר איבד את יקיריו – והם רואים בה חלק ממנו. אין כוונתי להגן עליהם, אולם להבין אפשר.

רחל

החרישו! החרישו! כיצד אתה מעז לדבר כך בביתי שלי?! בביתו של אביך?! כיצד אתה מעז, אני שואלת?

שמעון

אמא, אני אלך מבית זה! אין מקומי כאן!

רחל

סלחו לי. לא נתכוונתי להתפרץ. (לנפשה) עלי לשמור על משפחתך, ירוחם גלין. (יוצאת)

דוד

אתה מפלצת! (מתפרץ לקראתו באבן שבידו. מרים עוצרת בעדו)

מרים

דוד! אתה מאבד כל חוש של מציאות, דוד. אין אתה מסוגל להכותו, דוד! הרי הוא… אתה מבין!..

שמעון

אפשר ואילו היה לך מקצת דמיון, והיית רואה את אביך־מולידך מכוון את התותחים של האויב אל מול לבך, אל מול לבך – אפשר ומסוגל היית להבין את אשר מתחולל בנפשי. הוא הפכני לאינואַליד. הוא קטע את ידי. מה עלי לעשות לשם זכרו?! להקטיר לו בשמים?! להתפלל לנשמתו?! (בצעקה) לאהוב אותו?!

דוד

עליך ירקוּ בבוז, כפי שעשו זאת לרוחמה?

שמעון

לא. רואים בי קרבן. קרבן לתככיו של אותו איש, שליחו של סמית, שליחו של השטן. ואני איני מסתיר דעתי עליו. ראוי היה למות בעינויים, אלפי עינויים, ולא במיתת־חסד של יריה.

מרים

אף אם צדקת, שמעון, הרי אינך חייב לדבר כך. אסור היה לכם לריב בנוכחות רחל. תסלחו לי. אינני יודעת עכשיו, בדומה לדוד, היכן מקומי היום. למי אני שייכת עכשיו. אם גלין אשם ואם לא – על רחל חייבים אתם לחוס.

יוכבד

היא אשמה בכל! היא! היא ביקשה לחיות בהרווחה, חיי תענוגות, משקאות, אורחים רבים. כל הסמיתים באו לביתכם, לביתה. הוא הביא לה כסף, גלין, ומעולם לא שאלה מה מקור הכסף.

מרים

זוהי דיבת־שוא! בכך נוח לתרץ הכל!

יוכבד

היא אשמה במותו.

שרה

כן. תמיד היו מנגנים ומרקדים. אני קינאתי בה. אשה יפה כל־כך, ותמיד אנשים חשובים נכנסים אל ביתה. עכשיו אני מבינה. זה כראַקטר כזה. וסמית היה בא חבוש צילינדר. בחיי שראיתי פעם, הוא חבש צילינדר וכפפות לבנות על ידיו. מין לוֹרד־גראַף. דוקא איש יפה מאד, וכל־כך אינטיליגנטי!

שמואליק

(נכנס בלווית שרגא. עומדים בצד) את שתי המכשפות הללו צריך פעם להרכיב על מטאטא בוער באש.

שרגא

צריך רק למצוא הזדמנות.

שמואליק

אתה רואה. נשתררה דממה. אני, במקומו של דוד, הייתי דופק למכשפות הללו במשהו כבד מאד, על התסרוקות שלהן. זה היה בודאי עושה רושם טוב על לשונן!

שרה

(יושבת) זה באמת היה מפליא מאד כיצד אדם שעובד בחברת־ההנדסה, במשכורת זעומה, יכול להרשות לעצמו לוקסוּסים ודלקטסים, ונשפיות –

דוד

אני מבקש ללכת! אני מבקש לצאת מכאן! אין זה הכרחי להשמיצוֹ כאן דוקא. (בנעימה עצורה) כל רחובות העיר מצפים לבואכן.

שרה

והרי זה רק בתורת שכנה טובה. אני כמעט ידידת־בית. ובתורת ידידה הייתי מסתכלת תמיד מהמרפסת שלי למרפסת שלכם, ואז –

דוד

אני מבקש שתלכוּ. איני רוצה לפגוע בכן. אני מבקש. אני מבקש!

יוכבד

נו, טוב. בין כה וכה לא נשב אתכם זמן רב תחת קורת־גג אחת. אותה אשה חייבת היתה לעמוד למשפט. הוא היה רק מכשיר בידיה. בעלי השני, זה שבפאריז, לא אהב לשמוע את האמת. אבל אני אדם בעל אופי!

דוד

(רוצה להתפרץ. שמואליק ושרגא עוצרים בעדו) הניחו לי! הניחו לי!

(יוצאים: יוכבד. שרה. מרים. שמעון. דוד ניגש אל רוחמה ומושיבה לצדו)

רוחמה, אנחנו נמשיך לאהוב את אבא. אין אנו מאשימים אותו כל זמן שלא הוּכח לנו בודאות, כי אמנם אשם הוא. יש זכות כזו, לאוהבים באמת, רוחמה. יש זכות לפקפק ולא להאמין בקול הרחוב.

רוחמה

אבל הם שרו לי שירים כאלה. ואני רציתי להתגבר מאד. אבל בכיתי. בכיתי מפני שאני עוד קטנה, אבל אתה לא תבכה, אפילו אם יסובבו אותך במעגל וישירו לך שירים כאלה, לא יפים. כי אתה חזק יותר ממני. ולמה שמעון מדבר כך על אבא שלנו? ויוכבד, הדודה יוכבד? נכון, שזה לא נאה לדבר כך? הוא גם היה אבא שלנו, ואו גם איננו. ואם איש כבר איננו, אז אסור לדבר עליו רעות. כך אני חושבת לי. ואני אינני מאמינה שאבא היה איש רע.

דוד

אני ואת, ואמא – השאר שונאים אותו.

שמואליק

תרשה לי, דוד. אני הייתי בבית־רסס – וגם אני אוהב אותו. הוא היה איש חזק. איש חזק מאד. אפילו שרגא נתאהב בו. נכון, שרגא?

שרגא

נכון.

דוד

הייתם באותה כיתת רובאים? תבינו, איני מאשים אתכם. רציתי רק לדעת.

שמואליק

(מבט רב משמעות חולף בינו לבין שרגא) לא. אנחנו ביקשנו שישחררו אותנו מתפקיד זה. נדמה לי שקוראים לנו! שרגא, קראו לנו?

שרגא

לא. איש לא קרא לנו. עדיין לא עבר זמן ההפוגה.

שמואליק

אין לך שמיעה טובה. הקשב! קוראים לנו. בוא נעלה לעמדה. (הולכים. לפני היציאה) אתה הדיוֹט, שרגא. הדיוט מדופלם! (יוצאים)

יוכבד

(במרומי המדרגות) תאמר לאמך שעוד השבוע אעבור למקום מגורים אחר. איש לא יכתים את שמי. איני רוצה לדור עם אשה זו תחת קורת־גג אחת. אשה זו שהרסה את חיי אחי. מדוע הנך מחריש, דוד? אינך מסוגל להתפרץ מחדש? קודם לכן צעקת עלי באופן מאד ג’נטלמני.

דוד

אני מחריש ותו־לא. אני שותק משום שאיני מסוגל להלחם עם הכל. דומה לי שהננו שוחים בים של רוֹק. הפנים, הידים, העינים

רחל

(קולה בלבד) כן, בן!

דוד

אני עולה לעמדה, למעלה! (יוצא. נכנס יוסף)

מרים

(נכנסת. אינה מרגישה באביה) דוד! דוד! (רואה את יוסף) אבא! מדוע באת לכאן, אבא?!

יוסף

קיבלתי פקודה. והשנית, אני חייב לדבר אל רחל.

מרים

כן. היא מחכה לך.

יוסף

ודוד.

מרים

כאשר חתמת על פסק־הדין בבית־רסס, נרצח גם אשרנו, אבא.

יוסף

כסבורה את שגלין נרצח?

מרים

איני יודעת להשיב על כך. אולם דוד ואני – הרי זה פרי המזומן לרקבון. למי יש כוח לבנות את חייו על יסוד רעוע זה של פקודת האש?! יהיה עליו לשנאני. ואם לא יהיה בו הכוח לכך היום, הרי בעוד ימים, שבועות, שנים, יחתור הדם אל הבית שנבנה לנו, אל אשרנו. חיינו יאבדו את טעמם. מה עלי לעשות, אבא? אני אוהבת אותו. אינו אלא תינוק מגוּדל, ואני אוהבת אותו.

יוסף

היית מוכנה להקריב את אביך למען אשרך?

מרים

למה תדבר כך?!

(אור כחלחל)

יוסף

לכי אל דוד. הלחמי על חייך ואשרך. אין האושר ניתן כחסד משמים. יש להלחם עליו. לקחת אותו (גלין נכנס)

מרים

מדוע הנך מסתכל בי כך? אבא?

יוסף

הניחיני לנפשי, בת. אני מהרהר. אחכה כאן לרחל. עלי לעמדה ותבדקי את תחנת האלחוט.

מרים

כן, מפקדי. (יוצאת)

יוסף

ידעתי שתבוא, גלין, ימים רבים הנני מצפה לבואך.

גלין

סברת משום־מה כי בצל המוות אין אדם דומה לעצמו!

יוסף

כן. הם היו אחרים, שעה שנפלו ומתו. עשן ויריות. פעם ראיתי חתולה גוססת, מפרפרת בגסיסתה.

גלין

הנני מקשיב. המשך בבקשה.

יוסף

מאומה לא, מלבד: פעם ראיתי חתולה גוססת.

גלין

והיתה אנושית כל־כך.

יוסף

כן. היתה בה אימה מפני החשכה, מפני המעבר משם. היא נאחזה בצפרניה בחיים. אפשר וחיינו אינם כדאים להאחז בהם חזק כל־כך, ברעבתנות כל־כך. מדוע באת, גלין?

גלין

דומני כי קראת לי!

יוסף

אני קיבלתי פקודה להוציאך להורג, בתוקף המסיבוֹת, ועשיתי זאת. אתה רוצה להדליק לי סיגריה?

גלין

בחפץ לב. (מדליק)

יוסף

העשן. חיינו כלים כעשן זה, עשן כחלחל המתמר בטבעות עד שנמוג באפס. אל תביט בי כך. היינו ידידים, ואני קיבלתי פקודה להוציאך להורג. כסבור הייתי שאין הידידות קודמת לחובה. סמכות גבוהה החליטה על חייך, על גורלך, ואני הייתי מכשיר בלבד.

גלין

המכונה היא מכשיר. אדם המציית להוראות, מציית תמיד, בכל מקרה ומקרה, אינו ראוי לשם אדם. חייב היית לומר: אינני בורג, ואינני מציית. ברגע שנחדל להעריץ את המנגנון, ברגע שנאבד את פחדנו מפני המנגנון – יהיו חיים אחרים עלי אדמות.

יוסף

היו מעמידים אותי בפני בית־דין־צבאי.

גלין

זוהי הבעיה. ציוּת מתוך פחד. הריגה מתוך ציוּת. הסמכות המחייבת לעוורון, לאי־מחשבה, להליכה של רוֹבּוֹט, שמנגנון ההדלקה נמצא מחוצה לו. במרחק אלפי מילין, או אלפי דורות.

יוסף

אתה נאשמת בבגידה, גלין, אל תשכח זאת.

גלין

וההוכחות היכן הן?! ההוכחות היכן הן?! האמנתם לאדם המשמש את שירות־הריגול של האויב – ואילו לי, בשר מבשרכם, לא האמנתם. האמנתם בסמית ובירוחם גלין לא האמנתם. היכן ההוכחות, מלבד שקריו של סמית?!

יוסף

אני קיבלתי את המסקנות בלבד. קצין־המודיעין נהרג. אם אשם אתה ואם חף מפשע הנך – אפשר ולא נדע זאת לעולם. ישנה רק אפשרות אחת ויחידה, אפשרות אחרונה.

גלין

המשך!

יוסף

סמית. אתה, על־כל־פנים, אדם מת, קטוּל, ואינך רשאי להלך כאן. אינך חייב ליסרני יומם ולילה, ירוחם גלין. אני אבדתי פלוגה שלמה בקרב. אין אתה טוב מכל אחד ואחד מנערי הטובים. לאחר שנהרגו היו מתים וחסל.

גלין

אתה קראת לי. אינני כאן עד שלא יאשרו זאת מצפונך, מחשבותיך, מרים שלא תהיה אם לנכדינו, רחל שתאצור את שנאתה כמעין חתום שלא יגיר מימיו לעולם, שמעון שלא יחבוק עלמה בשרוולו הריק –

יוסף

ודוד?

גלין

אין בפי תשובה. אם תוכל להצילוֹ – עשה זאת. אפשר ותגבר בו אהבתו למרים על השנאה אליך. יש להצילו. נער יקר הוא. אחד היחידים הנלחם למען עולם טוב יותר. נשקוֹ הוא האהבה לאדם. הוא נלחם באויב, אולם לא ישנא את האדם שבאויב, המציית מתוך עוורון של פחד או עוורון של מסורת חשוכה. רחל תחיה למען ילדיה ומשפחתי. רחל תחיה למען הסר את הכתם מעלי. רחל מסוגלה להיאבק בזכות העבר, ודוד זקוק לעתיד למען מלחמתו. שעה שרחל תשאלך על גורלי, יוסף, אהיה מאזין לדבריך. היא בחדר הסמוך, יוסף.

יוסף

הכרחי יהיה לשקר.

גלין

מדוע? הרי כוחך הוא באמת. אמת המוכנה להעלות על המוקד גם חפים מפשע, ובלבד שלא יהא אחד נמלט מדינו של שופט־צדק!

יוסף

בבית־רסס היתה אמת אחרת. שם היינו מועמדים שווים למוות, גלין. אסור לך לשכוח זאת. ההבדל היה רק בכך – או תמות משום שיד הגורל תהיה בך או תמות על חטאיך. אולי משום כך –

גלין

רחל יושבת בכורסא. הקשב לדברי, יוסף. רחל מחזיקה ממחטה בסמוך לשפתיה, שמא תפרוץ בזעקה למראך. אתה תהיה אכזרי כלפיה כיוָן שאכזריות היא הנשק היחידי בו תוכל להתגונן מול דמעותיה ולבה. אין בידך נשק אחר.

יוסף

לפני שתלך, אמור לי מי היה הבוגד?

גלין

שאלתך מוכיחה, כי אין בך ודאוּת. אולם אין מחובתי לדעת זאת. אפשר היה ואפשר לא היה. אין עלי ההוכחה, כי חייבים היו להוציא להורג אדם אחר, ששמו איננו ירוחם גלין. חייב הייתי להוכיח צדקתי ולא אשמתו של מאן־דהוא נעלם.

יוסף

מדוע לא נכנסה?

גלין

היא פוחדת להאזין לדבריך. פסיעות אלו הן עליה לגרדום בעבורה. היא יושבת בכורסא. עכשיו החליטה. היא קמה. היא תלך בדרך היסורים, היא תלחם למען הצדק – אם יש צדק. היא תעמוד מול המדינה, מול שרי־הצבא, מול ידידי שקשרו קשר של שתיקה, מול הכל. אשה יחידה מול הכל. היא תלחם למען זכרי, למען חיי הנצח שלי, למען טהר את חייה. הנה, היא צועדת, יוסף. דבר אליה.

רחל

(נכנסת. מהלכת בחדר אנה ואנה, כאילו אינה רואה איש. ניצבת מול החלון בגבה ליוסף)

היכן קבור בעלי?!

יוסף

(מהלך בחדר. שותק)

רחל

היכן קבור בעלי?!

יוסף

ברצוני לומר לך –

רחל

היכן קבור בעלי?!

יוסף

אם יבוא יום ונכבוש אותו כפר, שבית־רסס שמו, אראה לך מקום קבורתו. ביקש למסור לך פתק. (מוסר לה)

רחל

(קוראה) "רחל יקירתי. בליל אפל זה בחיינו, בהרי בית־רסס, שעה שהנני מוּצא להורג ביריה, ברצוני להודות לך על שלושים שנות חיי־אושר שהענקת לי. על האהבה שהרעפת על ילדינו. אינני אשם! אני חף מפשע. מוקף אנשים זרים לי, שופטים שלא ראיתים מעולם. הוצא דיני למוּת ביריה, בעוון בגידה. רחל יקירתי. עליך יהיה לחנך את בתנו הקטנה. לשמור עליה משנאת הרחוב. לנצור את דמותי לפניה, כפי שאת היכרת אותה. שמרי על אשרם של דוד ומרים. ושמעון – "

יוסף

זה הכל. באותו רגע נכנסו השופטים. הוא הוכרח להפסיק מכתיבתו.

רחל

אין זה כתב ידו של גלין.

יוסף

אחד החיילים רשם דברים אלו מפיו. סבר שאיש מאתנו לא ישאר בחיים. ביקש לשמור על אשרם של דוד ומרים.

רחל

ואתה מעז לדבר אלי על אשרה של בתך?!

יוסף

על אושר בנינו.

רחל

דוד הוא בנו של גלין. (צועקת) שכחת זאת?!

יוסף

אם גלין אשם ואם לא, אם אשמתי אני ואם לא – אין הכרח להרוס את חייהם. זאת היתה בקשתו האחרונה של גלין, רחל.

(נכנסים: יוכבד. שרה. מרים. רוחמה. שמעון. שמואליק. שרגא. דוד) אם יש בי אשם, אקבל עלי את הדין, רחל. אל נהרוס את חיי דוד ומרים.

רחל

לא זו השעה הכשרה לדבר על כך. הדם של בית־רסס אינו נותן מנוח. הוא עומד וזועק מול אושר כולנו וחיי כולנו. הקבר בבית־רסס, ללא ציוּן וללא מצבה, לא יתן מנוח. זעקתו של גלין תדפק על הדלתות ועל מצפונה של האומה. הדם של בית־רסס מצפה עדיין למשפט צדק – אם יש צדק.

מסך

 

מערכה שלישית:    🔗

תמונה ראשונה    🔗

[בית גלין. יום. ליד החלון עמדת־שקים.]

שמואליק

(עומד מאחרי עמדת־השקים בלווית שרגא) עיר מוזרה היא ירושלים שלך. מוזרה היא ירושלים, ואני מתחיל להתאהב בה. הצללים הללו, החומות העתיקות, כל ההיסטוריה שלנו.

שרגא

ירושלים היא אהוּבה סוררת וסרבנית. בכדי לאהוב אותה באמת, הנך נזקק לסבלנות רבה. היא קפריזית מאד, ירושלים. אינה מישורית כמו תל־אביב. בכל קטע של דרך צפויה לך הפתעה, בית־כנסת, עתיקות, צילצולי כנסיות ומנזרים, תפילת המאמינים.

שמואליק

הנה אחת “ההפתעות” שלך, כבר עומדת מזוינת ברובה, בבית ממול. אני מקווה שלא יתחילו לפני הזמן. הערבים אינם מומחים בשעונים שוודיים של הפוגות. בערב יתחילו להפגיז אותנו בתותחים. אני מחבב מוסיקה קלה יותר מאשר שריקת הפגזים.

שרגא

אומרים שגם תותחים שלנו יפצחו בשיר־מזמור. מספרים שנפתחה דרך חדשה מן השפלה אל ירושלים. קוראים לה דרך־בּוּרמה.

שמואליק

תחילה עברו בה חיילים מירושלים לתל־אביב, מישָׁן־כֶּף, קיבלו חופשה והתגעגעו לנערות התל־אביביות, הן הכי נחמדות בעולם – ועכשיו עוברים בדרך זו ג’יפים נושאים תחמושת. לחיילים שלנו מונח השכל גם ברגלים. הלכו במשעולי הרים – ואחר נסלל כביש ממש. טיפסו בהרים ברגלים ממש – ועכשיו מטפס שם כביש!

(צילצול פעמוני כנסיות)

שרגא

בכנסיות מצלצלים! אני אוהב להקשיב לצילצול. כמה רוגע ושלווה יש בצלילים אלו. אתה מתמזג עם משהו רוחני יותר, נעלה יותר.

שמואליק

שיצלצל השד בעצמותיהם הרקובות. עיר קדושה אומרים כולם, ומרימים עיניהם הטרוטות כלפי שמים, אולם אין איש שינקוף אצבע להצלתה. היכן הם הבישוֹפים והכמרים והגלחים והמוּפתים, אשר רוממות הקדושה בגרונם?! היכן הם כלי־הקודש, לכל סוגיהם, מדוע אינם מצילים את ירושלים הקדושה מחורבן והרס?! כפי הנראה גם הקדושה היא סחורה עוברת לסוחר. עושים כאן מקח וממכר בקדושת שלוש הדתות גם יחד, כאילו היה זה שוק של איטליזים נוטפי־דם.

מרים

(נכנסת) היכן אבא?

שמואליק

בחדר־המפקדה.

מרים

תודה. (יוצאת)

שמואליק

איזה נימוס מנומס! נערה נאה וחיננית. היא עוזבת אותו, את דוד.

שרגא

הוא עוזב אותה! הם נפרדים.

שמואליק

השגח, שרגא. שני ערבים ממול. הם בודקים את השטח. אם תכוון היטב, אתה יכול לקלוע בהם ישר בתחנת־הבנזין.

שרגא

אל דאגה. החל מהערב יתחילו לצלוף עלינו – ואיש לא יוכל להכנס לבית מבלי לזחול על גחונו. סיפרו לי שמבית זה ממול הרגו הרבה אנשים במשך חדשים רצופים.

שמואליק

דוד מתכונן להרים את הבנין במוקש.

שרגא

עד אז ישאו אותנו באלונקות. יש לנו סיכויים מצוינים לההרג. זהו המקום המתועב ביותר בכל ירושלים. אתה משרבב את חטמך – וערבי מגיש לך מטפחת־אף לבנה.

שמואליק

ובכן, יש עצה – אל תוציא את אפך. שנית, מאימתי ראית ערבי נושא מטפחת־אף?! עד הערב עוד נוכל לנשום קצת אויר. בוא נזלול משהו. לו היו מקבלים פרס בעבור אסטרטגיה של מציאת מזונות – הייתי מקבל פרס ראשון.

(מרים נכנסת. נושאת אלונקה.)

שרגא

עושים את כל ההכנות!

מרים

תחנת עזרה־ראשונה בקומה למטה, לפצועים.

שרגא

חסרים רק הקברנים להשלמת התמונה. מכינים הכל – חייבים להכין גם ארונות־מתים. סדר חייב להיות! (נכנס דוד) שמענו שאתה רוצה “להרים” את הבנין בחבית חומר־נפץ! (דוד מחריש. שרגא מושך בכתפיו. קורץ לשמואליק. יוצאים שרגא ושמואליק)

מרים

ביקשתי שיעבירוני מכאן. אין זה לפי כוחותי.

דוד

מפקד־הפלוגה סיפר לי. אמר שהנך קשרית מצוינת, ואינו רשאי לוותר על שרותך.

מרים

רק זאת?

דוד

לא אמר יותר.

מרים

דומני שסיפר לך, כי בתו הנני, ובעלי נלחם בפיקודו. משום כך איני רוצה להשאר כאן.

דוד

אלה דברים שנמחקו כבר.

מרים

יש אמת בדברי טירוף אלו על הפעלת המוקש?!

דוד

כן. חדר־המדרגות בבית ממול.

מרים

מעשה טירוף, דוד.

דוד

מעשה גבורה או מעשה טירוף, או כל שם אחר שתכני. מעשה זה יש לו ערך כאשר הנך מצומד לחיים. שעה שאינך רוצה להמשיך ולחיות, הרי צירוף הדברים אחר הוא לגמרי.

מרים

דוד, דוד!

דוד

אני מקשיב.

מרים

לא הכל אבוּד. לא הכל נמחק. אירע אסון, אולם אין אנו חייבים לשלם בחיינו עבור האסון.

דוד

מלבדי, אין איש המוכן לשלם את המחיר. אבי היה בעיני סמל לכל הטוב שהיה בדוֹר שלם של חלוצים, בוני ארץ חדשה. איני מאמין שהיה בוגד. איני מאמין. גם אם יביאו עשרות הוכחות לאשמתו, שחור על גבי לבן, לא אאמין בכך. אולם איש לא הביא הוכחות. קשר של שתיקה קשרו כולם. קשר של איבה וחשד ואי אמון.

יוסף

(נכנס) הטוראי דוד גלין!

דוד

כן, מפקד־הפלוגה!

יוסף

המוקש מוכן לפעולה?!

דוד

כן, מפקד־הפלוגה. יש להדליק את הפתילה. לגלגל את החבית לחדר־המדרגות ולהדליק את הפתילה.

יוסף

קודם לכן – לחתוך את גדר־התיל.

דוד

אפשר כן ואפשר לא. יתכן שחבית עגולה זו תמעך את חוטי התיל. השיפוע הוא גדול והחבית כבדה מאד.

יוסף

סיפרת זאת לאמך?

דוד

לא, מפקד־הפלוגה. עניני הפרטי הוא, ואינך רשאי להתערב בעניני הפרטיים.

יוסף

הקשרית מרים טוענת שהרסתי את חייכם, לאחר –

דוד

אפשר. אין זה ענין אישי ביני לבינך או ביני לבין הקשרית מרים. הוא הומת בתוקף פקודה, כשם שהנני מציית לפקודותיך, למרות שנאתי אותך. צבא אינו רשאי להרהר יתר על המידה. בעתות מלחמה אתה חייב לבצע פקודות או להסיק את כל המסקנות מהפרת פקודה.

יוסף

ואם אסרב לתת לך רשות להפעיל את המוקש?!

דוד

תסרב! אעשה זאת גם בלא פקודה, גם בניגוד לפקודה!

יוסף

והרי אשימך בכלא.

דוד

הנך טועה, מפקד־הפלוגה. ברגע שיבקשו לאסרני, אריק מחסנית של תת־מקלע – ואין לדעת להיכן תוּרק מחסנית זו. אתה מתגרה בנו יתר על המידה, מפקד־הפלוגה. אני כבר מעבר משם, מעבר להוראותיך, משום שקיבלתי עלי את כל הסיכון, משום שאינני חושש לעונש. ולואי והיה בך האומץ לכך שם, בבית־רסס!

מרים

הרי זו התאבדות, דוד!

דוד

אציל בכך חיי עשרות אנשים.

יוסף

היא צודקת, מרים. זוהי התאבדות, דוד.

דוד

בכל קרב יש משהו מעין זה, ואשרי האיש ההולך לכך מרצונו הוא.

יוסף

ואינך חס על מרים? היא אוהבת אותך. היא אוהבת אותך. אין לי דבר בחיים מלבדה, והיא מוכנה להקריב אותי בעבורך!

מרים

(זועקת) כיצד הנך מדבר, אבא. שקר! שקר!

יוסף

סבורה היא, כי אדם אשר גרם לרצח, חייב, כפי דבריך אתה, להסיק את מלוא המסקנות. או לעמוד למשפט, או לשפוט עצמו בכל חומר הדין.

דוד

משמעות הדבר?

יוסף

משמעות הדבר, לעשות כמעשיך אתה: להתאבד! אולם, לדאבון לבי, עברה תקופת האבירים ומעשי־האבירות. שופט שטעה במשפטו, אינו אלא שופט שטעה במשפטו. לא פחות ולא יותר. גם רופא־מנתח עלול לקפד חיי אדם. ברגע שמוגלה פוֹשה באברים ומאיימת לנגע את הגוף כולו, אין ברירה אלא לחתוך מן האבר החי.

דוד

הוא היה אבי. זה הכל. אני בנוֹ הנני. ואני שונא את החיים. אני שונא אותם אם גלין נידון למוות על עוון של ממש, בו הואשם, ואני שונא את החיים, אם הומת אדם חף מפשע. לי אין ברירה. בכל אפשרות, וכאן יש רק שתי אפשרויות בלבד, אני מנוצח. אני מנוצח בכל שאעשה. אני מנוצח מראש.

מרים

ואהבתי?!

דוד

ישנן שעות בהן משקל השנאה גובר על האהבה, מרים. אין בכך הגיון, אולם זוהי האמת העמוקה ביותר שהלב מכיל בחובו.

מרים

ואמך? הרי אתה משאירה לבדד. היא נלחמת על חיי אביך.

דוד

הוא מת.

מרים

היא נלחמת על שמו, על טוהר שמו. אינך רשאי להשאירה לבדד.

דוד

הוא מת. השם הטוב, אהדת הבריות, האפשרות שיוענק לו אות־כבוד או כביסת שמו בבוֹרית שאינה שווה פרוטה, אינם משנים מאומה. הוא מת! הוא נרצח בידיעה שאין בו אשם. הרי אלו הן דקות שאין להן כפרה באלפי מיתות של שופטיו ותלייניו, בזיכויו, בטהרת שמו. רגעים אלו אין זעקה בעולם אשר תוכל להביעה. והוא אהב אתכם. הוא אהב אתכם, את צבאנו הצעיר, אהב, את משפחתו אהב. והוא עמד מול אהבתו וכלפיו הופנתה כיתת הרובאים וקני־הרובים. הם ירו בו. מה הירהר באותם רגעים אחרונים?! אלי, אלי! מה חשב באותם רגעים השקולים כנגד חיי אדם, כנגד נצח!

רחל

(נכנסת. מביאה כוסות תה על מגש) שתו, בבקשה! (מבקשת לצאת)

דוד

מדוע הנך מביאה לאיש זה את דאגתך וטרחתך, אמא?

רחל

הוא מפקד הפלוגה המגינה על קטע זה של החזית בירושלים. יותר מכן איני רשאית לחשוב. הוא מגן על ירושלים, ואני חייבת בכבודו.

דוד

הוא מגן על ביתנו, אמא. הוא מגן על ביתו של אבא!

רחל

אפשר ולא הוא חייב היה להיות כאן.

דוד

הוא לא סירב שעה ששלחוהו לביתנו, אמא.

רחל

כן. הוא אדם חזק, ואני אשה גלמודה. אילו שמעתי לקול דמי, אפשר ואצבעות חלשות שלי נכרכות בצוארו ולופתות אותו. אצבעות אלו שהגישו לו בענווה את כוסות התה, כמארחת. אולם עלי להרכין ראשי וללקק אבק חוצות, לחבק אשפתות בזרועותי. אין מענישים בפשע על פשע. ואם יש דבר שבגללו ראויים חיי להמשך, הרי הוא המאבק על טוהר שמו של ירוחם גלין, על טהרת שלושים שנות חיי משפחה מאושרים.

מרים

שבי, בבקשה. (מסיטה כסא)

רחל

אין צורך. אם סבור הנך, כי רק בגללו אעשה זאת, אינך אלא טועה. עלי לטהר גם את שמי ואת חיי. אם בגד בנו, ואני חייתי עמו יום ולילה, יומם וליל, וחלקתי עמו את חיי, הרי אין לי עיניים, אין לי לב בסגוֹר חזי, איני אדם. אפשר להטעות ולרמות את העולם כולו, אולם אשה שאוהבים אותה – שומע אתה! – אשה שאוהבים אותה, כשם שגלין אהבני – אין מסובבים בכחש ובמרמה. שם, בבית־רסס, שפטתם גם אותי! אותי לא הציבו מול היורים. ללבי לא כיוונו את אש הכדורים, אולם במותו – מִתּי גם אני, ואם יזוכה – אחיה גם אני. עלי ללכת ולחזור ולהתדפק על הדלתות.

דוד

שום דבר לא יועיל, אמא.

רחל

אין לי ברירה אחרת. כל זמן שרגלי נשמעות לי, כל זמן שלבי עדיין ממשיך להלום – אלך לתבוע את האמת. (יוצאת)

יוסף

עליך לבדוק את מכשירי הקשר, מרים. (יוצא)

(יוכבד נכנסת. בידה מזוודה)

מרים

הנה, הדודה יוכבד נושאת מזוודה. היא הולכת מאתנו. גם שמעון ילך. ואני, דוד, אשאר אתך, בעל כרחך, עד הרגע בו תתפקח מחלום־בלהות זה. (יוצאת)

יוכבד

(במרומי המדרגות) איזה אויר מחניק! (דוד יוצא. שמואליק ושרגא נכנסים) אולי תעזרו לי, בחורים?

שמואליק

בחפץ לב. שרגא יעלה מיד ויעזור לך. חבל שהפסקנו לשחק עם רוחמה “בתפוש אותי”. היא נחמדה, הילדה.

יוכבד

בחורים, אולי תעזרו לי להוריד את המזוודה?

שמואליק

בחפץ לב. בחפץ לב. שרגא יעלה מיד. כדאי היה “למתוח” אותה קצת, את הדודה הזאת. שרגא, עלה ותעזור לה.

שרגא

(עולה, נוטל את המזוודה) כבדה מאד. אבל אומרים שהנני בחור חזק. פעם נשאתי את שמואליק על גבי.

שמואליק

לפני המלחמה היה סבל מדוּפלם ומוזיקלי.

יוכבד

(יורדת בלווית שרגא) בבקשה? לא שמעתי היטב!

שמואליק

היה מעלה פסנתרים! הוא מחבב מוזיקה. הגברת עוברת לדירה חדשה?

יוכבד

כן. כאן האויר מחניק כל־כך!

שמואליק

להיפך. לדעתי כאן קריר מאד.

רוחמה

(נכנסת) למה הלכתם כבר? בואו נמשיך לשחק ב“תפוש אותי.” כשאתם משחקים אתי, אז זה שמח לי בלב. (רואה את יוכבד) היא אשה רעה. כולם אומרים שהיא מדברת רעות על אבא ועל אמא. טוב שהיא הולכת מאתנו. אני שמחה מאד. (מציצה בדלת) הנה, האיש ההוא בא! אינני רוצה לראותו.

שרגא

מי בא, רוחמה?

רוחמה

יוסף. הוא בא עם מרים ודוד. אני הולכת. אני יראה ממנו.

שמואליק

רגע. רוחמה. נלך אתך. (יוצאים: רוחמה. שרגא. שמואליק)

יוסף

(נכנס בלווית דוד ומרים) הנה, מכאן נוכל לבחון את הדבר. הנהו, חדר־המדרגות.

דוד

כן, מפקד־הפלוגה. (יוכבד יוצאת)

יוסף

נוח לך לקראני כך, יהא כרצונך. ובכן הנך סבור שהפעולה היא בת־ביצוע?

דוד

בהחלט.

יוסף

פירושו של דבר סיכון של איש אחד להצלת אנשים רבים. ובכן, אני נותן את הסכמתי. תפעיל את המוקש.

מרים

אבא!

יוסף

הניחי לי.

מרים

אבא, אני לא אתן!

יוסף

אבקשך לעזוב את החדר. מיד!

מרים

אני שונאת אותך. אדם חסר־לב אתה. אדם חסר־לב וחסר־מצפון. אתה מוציאו להורג כיוָן שאין בך כל מעצורים. אם יש טיפוס המוכן למכור הכל, בעבור תאוות כבוד, או כסף, או נקם, הרי אתה הוא האיש! (יוצאת)

יוסף

אתה המבצע את הפעולה. אולם תן לי אפשרות לבצעה כהלכה. אמרת שתכנס לחדר־המדרגות?

דוד

כן.

יוסף

ואז תדליק את הפתילה?

דוד

כן.

יוסף

אני מחכה לראובן. הוא יבוא עם ערב. הוא יפעיל את המכונה ואת הרובאים. יתן לך חיפוי־אש מתאים. אפשר וגורלנו מופקד בידי ראובן זה, מפקד־המחלקה ראובן. מובן לך?

דוד

מובן.

יוסף

אתה תחכה לפקודתי. ברגע המתאים תנתן לך הרשות לפעול. אשתדל לא להשהות את פיצוץ הבית, כיוָן שהוא מסכן את כל הגיזרה שלנו. אני מבין שכוונתך להתאבד.

דוד

חזרתי ואמרתי לך: כוונתי לפוצץ את הבנין. את השאר הנח לי.

יוסף

והנך סבור שהתאבדות היא אפשרות לכפר על חטא?

דוד

אתה איש חזק. אין אתה איש הנשבר על נקלה, ואני עשוי מחומר אחר. ובכן, הרי זה כשוּרה. אתה מפקדי ואני נשמע לפקודתך. אני מבין שאם לא חסת על חיי אבא, הרי גם חיי אינם שווים הרבה בעיניך. במקרה זה, הרי אתה מסייע בידי, ולא איכפת לי בכלל מדוע אתה עושה זאת. בלילה אפעיל את המוקש ובית זה, ממול, יהרס. אני מודה שהנך אדם עקבי, מפקד־הפלוגה. אפילו חף מפשע יהרג, אם יעזור בכך לעצור במגפה, ואדם חייב להקריב עצמו לפוצץ בנין, למען הצלת האחרים. אולם אחת שכחתי, שאין אתה נלחם למען רובוטים. שכחת שהנך נלחם למען האדם. את האדם הוצאת מהחשבון, אדוני מפקד־הפלוגה.

יוסף

אני מחכה לו, לאדם.

דוד

איני מבין דבר! למי אתה מצפה עכשיו?!

יוסף

אני מצפה למפקד־המחלקה ראובן. אני מצפה לאדם. אפשר ויהיו בידו ידיעות חשובות ביותר. אני מקווה שיצליח להביא ידיעות חשובות. סמית גוסס בבית־החולים וראובן יושב אצלו.

חשכה

תמונה שנייה    🔗

[בית גלין. ערב. יוסף. שרגא.]

יוסף

נותרה עוד מחצית השעה.

שרגא

מה עלי לעשות?

יוסף

עליך להשגיח על פתח הבית. בפרוזדור מוטלת חבית חמרי־הנפץ, המוקש. כל זמן שלא אתן הוראה מפורשת להזיז את המוקש ממקומו – אין איש נוגע בו. מובן?

שרגא

כוונתך לדוד?

יוסף

כן, לדוד. שלושה אנשים שיש להם קשר למותו של גלין נמצאים בבית זה, אתה ושמואליק ואנוכי.

שרגא

אינך זוכר: התחננתי לפניך, ביקשתיך, לא רציתי לירות בו. אתה הכרחת אותי לירות בו.

יוסף

ולואי ולא זכרתי זאת.

שרגא

ומדוע הועברנו דוקא לביתו?

יוסף

אינני נוהג כבת־היענה. יש לעמוד מול המציאות ולא לברוח ממנה. ברגע בו נודע לי, כי סמית עבר את הקווים שלנו, נפצע פצעי־מוות ושוכב גוסס בבית־החולים, החלטתי לפקד על גיזרה זו. דרשתי זאת בכל תוקף.

שרגא

אתה סבור שסמית יגלה את קלפיו?

יוסף

אני מקווה. הוא מחוּסר הכרה כל העת. ראובן יושב אצלו בבית־החולים. שכיב־מרע, אדם גוסס שאבדה תקוותו לחיים, יש בי אמונה כזאת, לא ישקר ברגעיו האחרונים.

שרגא

ואם ימות מבלי לדבר כלל?

יוסף

כן, גרוע מכל. אפשר ואז לא נדע לעולם אם משפט צדק היה משפטו של גלין – או רצח. אוּמה שלא תלמד משגיאות העבר תהיה ראויה לשגיאות בעתיד. שלחתי את שמואליק לבית־החולים, כיוָן שסמית מחוּסר־הכרה – וראובן יושב אצלו כבר ארבעים־ושמונה שעות.

שמעון

(נכנס) יוסף, רציתי לומר לך –

יוסף

שרגא, צא לפרוזדור, כפי שנדברנו. מובן?

שרגא

מובן. לשמור על המוקש. (יוצא)

שמעון

ברצוני לומר לך, יוסף, אני הייתי נוהג כמוך. בגל המשטמה המקיף אותך בבית זה – אני אתך.

יוסף

והרי בנוֹ אתה!

שמעון

הירהרתי בכך. המשפחה היא לעתים מקוֹר של חטאים הנסלחים על נקלה משום קרבת דם. האהבה מעוורת את עיני האוהבים, והם מאבדים כל חוש של מידה. אני הולך לארוז את מזוודתי. אחזור לסדנת־הנשק. אפשר ויש שם צורך בגרוטאה שהושלכה לאשפתות. אני אוכל לטאטא בידי האחת. אמצא לי פינה אפילה בסדנת־הנשק ואחיה בה. אתכנס כחיה במאורתה. אחיה בחשכה כיוָן שאור יום מגלה בנוֹ של מי הנני. (יוצא)

רוחמה

(נכנסת) אמא באה! (חרישית מאד)

יוסף

עלי ללכת?

רוחמה

כן. ראיתי שאמא עולה כבר במדרגות. עליך לצאת מחדר־האורחים.

יוסף

טוב, רוחמה. לפקודתך. (יוצא)

רחל

(נכנסת) לא השגתי דבר. אני צועדת על מקום אחד. הם מושכים בכתפיהם ומשתמטים ממבטי, מלחישתי. אני אומרת את שמי, אלמנתו של ירוחם גלין, רחל גלין, ומיד נסגרות הדלתות בפני. אשה מנודה ומוחרמת אני. ענוּ לי, כי מוטב ואחריש. אין צורך להעלות פרשה כאובה זו לאור היום. עינים אטומות וחסרות גוון ומבע פוגשות במבטי המתחנן. סלחי לי, בת. את קטנה עדיין, ואני, פתיה שכמותי, מדברת עמך כעם אדם מבוגר.

רוחמה

אמא, אני גדלתי מאד בשבועות האחרונים. ודודה יוכבדת הלכה לה.

רחל

אני יודעת.

רוחמה

וגם שמעון עוזב את הבית. הוא אורז את מזוודתו.

שמעון

(נכנס. בידו מזוודה) היא צודקת, אמא. אני הולך. אין לי מקום בבית הזה.

רחל

אתה רשאי ללכת. רק את, רוחמה, תשארי עמי.

רוחמה

כן, אמא. גם דוד.

רחל

לא. שניהם בגדו בגלין. שמעון מתוך שנאה, ודוד מאהבתו שנכזבה. המשפחה מתפוררת ואין בי כוח לעצור. לך שלום, בני. חיה בטוב באשר תחיה.

(שמעון יוצא. רוחמה מניחה ראשה על ברכי רחל)

ראובן

(נכנס) אני מבקש את סליחתה!

רחל

מי אתה?

ראובן

שמי ראובן. הייתי מפקד־מחלקה בבית־רסס. האדם שיצא מכאן בנך הוא?

רחל

בנו הוא.

ראובן

ואני שפטתי אותו. בעל כרחי הייתי לשופט. לא היה בי הכוח לומר: לא! לא! וגלין אינו מרפה ממני. מצפוּני אינו מניח לי. אלפי אנשים בעולם אין להם הכוח לסרב לפקודה שעה שמצפונם רואה בכך עוול משווע וזועק. נהגתי כמותם. נהגתי כפחדן. לא סירבתי. באתי אליך כאל אֵם.

רחל

אני מקשיבה.

ראובן

ישבתי עד כה אצל סמית.

רחל

סמית! היכן הוא?

ראובן

בבית־החולים. מחוסר הכרה. ניסה לעבור את הקווים שלנו. חיילינו ירו בו. קוויתי לשמוע ממנו דבר ברור על אשמתו של גלין. אפשר וימוּת מבלי לגלות מאומה. עלי לנקות עצמי מחטא זה. החוק הוא מכשיר בלבד, אין הוא אלוהות שיש לסגוד לה. כל זמן שחוק מתיר משפט־מוות – הרי חיינו נתונים בגלימתו של השטן. איומי החוק בעונש־מוות הופכים את הבריות לזחלים הפוחדים למות, אך אינם יודעים לחיות כבני אדם. הפחד משתק אותנו. לא בכל מחיר נקנים החיים.

רחל

כפי הנראה. המוות הבזוי ביותר טוב הוא מהשפלה ממורקת ומצוחצחת ביותר. אני חשה זאת יום־יום על בשרי.

יוסף

(נכנס) ראובן, הנך כאן!

ראובן

אין חדש. סמית מחוּסר הכרה. שמואליק יושב אצלו.

(רחל נושאת את רוחמה בזרועותיה ויוצאת)

יוסף

הכל מוכן לפעולה.

ראובן

והמרגמות?

יוסף

נשמש להן קשר־עין. נודיע על המקומות עליהם יתבקשו להפגיז. האם חשבת פעם על ההבדל העצום בין יכולתו של אדם לחזות בדמיונו את מאוויו ורצונו, לבין האפשרות להגשים אותם בחיים?

ראובן

איני מבין את דבריך.

יוסף

ועוד דבר. שתמיד אפשר לרכוש את לב ההמונים אם מסיתים אותם לשנאה. לעתים מתייגע האדם לחשוב במוחו והוא חושב בשריריו, באגרופו, ביצריו.

ראובן

הנח, יוסף. אתה נראה מוזר בעיני שעה שהנך מתיימר להגות דעות שאינן חותרות בכיוון ישר למטרה, ללא סייגים וללא מעצורים. רוצה לדבר אתך, באופן אישי, עליו, על גלין.

יוסף

גלין? שוב גלין? תן לו לנוח בשלום על משכבו.

ראובן

זעקתו עדיין קורעת שחקים, יוסף.

יוסף

נחכה לאשר יגיד סמית.

ראובן

ואם ימות מבלי לגלות דבר?

יוסף

הנך יכול להיות שלֵו ושקט, ראובן. אין עליך כל אשמה. אני הכרחתי אותך לשתף פעולה במשפט. אתה נאבקת, לפי כוחותיך, ונוצחת. מצפונך חייב להיות טהור. לא ידיך שפכו את הדם הזה.

ראובן

שתיקה, שעה שעוול נעשה, אף היא קרויה פשע.

יוסף

לא ידיך שפכו את הדם הזה! היחידי שהיה בסמכותו לפעול אחרת הייתי אני.

ראובן

אנו רצחנו אדם, יוסף. רצחנו במשפט, כביכול. והרי אתה יודע שאף משפט ראוי לשמו לא היה בבית־רסס.

יוסף

כתפי הן הנושאות באחריות.

ראובן

אנחנו רצחנו אדם. אין להסתפק בחיטוטים נפשיים ובהשתפכות הנפש. אני אעמיד עצמי לדין. איני יכול לחיות כך. איני יכול לחיות כך. רק להכות על חטא אינו פתרון, אינו פתרון.

יוסף

(מדליק סיגריה. מהלך בחדר בעצבנות. מדבר לנפשו):

שבעתים נעים לי

להביט אל כוכבים

מלחתום על פסק־דין של מות.

שבעתים נעים לי

להקשיב אל קולם של פרחים,

המלחשים “זה הוא!”

בעברי על פני הגן,

מלראות קני רובים,

ההורגים את המבקשים להרגני.

הנה מפני מה לעולם,

לעולם לא אהיה לשליט.

קראתי שיר זה בימי נעורי.

שבעתיים נעים לי

להביט אל כוכבים

מלחתום על פסק־דין של מות.

חושב אני על המנזר בבית־רסס

(יריות ממרחק)

ראובן

יורים!

יוסף

כן. ההפוגה נסתיימה. יש להלחם.

דוד

(נכנס) שעתי הגיעה, יוסף.

יוסף

בסדר. ראובן, בחור זה דוד שמו, דוד גלין. הוא חייב לבצע פעולה מסוימת. דוד, חכה בחדרך. בעוד עשר דקות אסור אליך.

דוד

אני אחכה. (יוצא)

ראובן

מה עליו לעשות? (יריות ממרחק)

שרה

(נכנסת) כבר יורים שוב! אם לא נשתגעתי לפני ההפוגה הרי יש סיכויים שאשתגע עכשיו.

ראובן

יש מקלט בבית זה?

שרה

מרתף. אנו ישבנו במרתף.

ראובן

הבלתי לוחמים, מן הראוי שירדו למקלט.

שרה

חבל שגברת יוכבד הלכה לה. היא היתה משעשעת אותנו בסיפורים על העולם הגדול. היתה במונטו־קרלו, באפריקה, באירופה. אשה אינטליגנטית מאד. וגם שמעון הלך.

יוסף

עליך לרדת למרתף. תודיעי לבני הבית שירדו למרתף.

שרה

זהו המפקד החדש? אדם סימפטי. שמעתי עליו. שמענו עליו. כולנו שמענו עליו – מה יש לדבר!

יוסף

מדוע את מעמידה פנים. הרי היית המילדת של דוד, כבכיכול, לא ראית אותי מעולם. תודיעי לבני הבית שירדו למרתף.

שרה

טוב. אודיע לכולם. חבל שגברת יוכבדת איננה. יהיה משעמם במקלט. היינו מדברות ומדברות ומדברות – כן, מה רציתי לומר? אני הולכת! (יוצאת)

יוסף

תעבור ותבדוק את העמדות.

ראובן

בסדר. הפעם יש גם לנו תותחים. הפעם נחזיר להם מנה כנגד מנה. (יוצא)

רוחמה

(נכנסת) בלילה חלמתי שאתה עכביש גדול, בעל הרבה רגלים וידים. אתה חנקת אותנו. עכשיו יש לך רק שתי ידים, לא כמו בחלום.

יוסף

רוחמה, את עדיין קטנה. כאשר תגדלי תביני שאין הכל כה פשוט.

רוחמה

כן. אבל לי אין אבא.

יוסף

עליך לרדת למקלט. (מרים נכנסת)

רוחמה

המלחמה מתחילה. ואני לא אלך לבית־הספר. הם רקדו סביבי, הילדים, ושרו לי: “אבא שלך אשם בכל!” נכון שאבא לא אשם. הוא רק טעה, ולמפקד אסור לטעות. אם מפקד טועה הוא מכשיל את כולם, ואז הוא אשם מאד.

יוסף

(מוליכה) עליך לרדת למקלט. הסתכלי בפני, רוחמה – אפשר ואני הוא המפקד שטעה! (רוחמה יוצאת)

מרים

יוסף, היכן דוד? לאן שלחת את דוד?

יוסף

הוא בחדרו.

מרים

איננו שם.

יוסף

אינני יודע. הוא בבנין, באחד החדרים. (שמואליק נכנס. מסתכל ביוסף באופן מוזר)

שמואליק

סמית נפח את נשמתו. הוא מת.

יוסף

שתק כל הזמן?

שמואליק

שתק!

יוסף

ובכן, לא נדע לעולם אם גלין היה אשם או לא. אם שפטנו אדם חף מפשע או –

שמואליק

או רצחנו אותו. או רצחנו אותו, שם, בבית־רסס.

יוסף

מה פשר הדיבורים הללו!

שמואליק

אני חיפשתי בבגדיו לאחר מותו. (מראה מכתב) כתב כמה מלים. “אם אמות, ברגעים שאעלה לשמים לפני כסאו של אלוהים, הריני מודה ומתוודה ששלחתי למות אדם חף מפשע, את היהודי ירוחם גלין, פקיד בחברת־ההנדסה שלי.”

מרים

היכן דוד? עליך להציל את חיי דוד, אבא!

(יריות מקרוב)

שרגא

(נכנס מבוהל) אני יצאתי לרגע מהפרוזדור, להדליק סיגריה. המוקש נעלם.

מרים

דוד! דוד! (רצה לחלון)

שרגא

(יוסף רץ לדלת. יוצא. שרגא ממהר בעקבותיו) דוד גילגל את המוקש! (יוצא)

שמואליק

השגיחי, מרים. יכולים לקלוע בך.

מרים

לא אכפת לי דבר. דוד הולך למות. דוד הולך למות. (צועקת) דוד חזור! דוד חזור!

רחל

(נכנסת) מה אירע?

מרים

דוד יצא להניח מוקש בבית ממול.

רחל

מדוע לא סיפרת לי זאת?

מרים

אני בתו של יוסף! לא היה בי הכוח לספר לך. ועכשיו? הביטי! הוא זוחל. אני רואה את גבו. הוא זוחל בין סבכי התיל. הוא יהרג! הוא יהרג!

שמואליק

עכשיו עבר את גדר התיל.

(יריות)

מרים

הם יורים עליו.

ראובן

(נכנס) מה מעשי הטירוף הללו! מי נתן לו פקודה מטורפת זו?

מרים

אבי! אמר שאדם חייב להקריב עצמו בעבור האחרים. הרשה לו להתאבד.

רחל

מדוע לא סיפרת לי?! (מחזיקה במרים) מדוע לא סיפרת לי?! בני הוא! בני הוא! מדוע החרשת, מרים?

שמואליק

רצח את גלין בבית־רסס ועכשיו המית את דוד.

ראובן

סמית הודה?

שמואליק

כן. סמית הודה. ירוחם גלין נרצח בבית־רסס.

(התפוצצות אדירה)

(דממה)

דוד

(נכנס. מובל בידי שרגא)

מפקד־הפלוגה יוסף הררי נהרג. לבסוף מצא בו עוז להסיק את מלוא המסקנות לאחריותו האישית של האדם. הוא הפעיל את המוקש!

(מחבק את מרים הקופאת בזרועותיו)

מסך