עד כאן מסרתי אי-אלה ידיעות הסטוריות והשקפה כללית על חיי היהדות הגרוזית בעבר מיום בואה לגרוזיה עד סוף המאה הי"ט. מכאן ואילך אני מוסר את זכרונותי ורשמי האישיים על חייהם ומצבם בזמן האחרון.

עד מחצית המאה הי“ט כמעט לא יצאה היהדות הגרוזית ממסלולה הישן, חיה חיים פטריארכליים ומכונסים ולא חלו שום שינויים ניכרים בחייה הפנימיים והחיצוניים. היתה היא מכווצת כשבלול בקליפתו והסתכלה מן הצד בשטף החיים ותמורותיהם. אולם מהמחצית השניה של המאה הי”ט, ביחוד משנות השמונים והתשעים ובתחילת המאה העשרים, התחילה גם היא “לפרוץ את החומות” ולצאת מד' אמותיה למרחב העולם. עם התפתחות המסחר והתעשיה והרמת המצב החמרי, ביחוד בערים הגדולות, הורגשו איזה סימני חיים ותנועה גם בפינות שונות של החיים. עגלת היהדות הגרוזית קצת זזה ממקומה והתחילה להתקדם, אמנם, ההתקדמות הזאת והשינויים אשר התהוו על פני החיים וההווי שלהם היו שטחיים והיה בהם הרבה מן החיקוי מאשר תביעה פנימית, נפשית. אבל הלא ידועה “דרך הרוח” באיזה אופנים ובאיזו דרכים היא חודרת למקומות חבויים וכמוסים. אמנם כל זה היה איטי ובצעדים מדודים, אבל עין בוחנת היתה מכירה, כי התסיסה כבר החלה והיהדות הגרוזית מתחילה להתעורר.

תנועת ההתקדמות התחילה מכותאיס. הצבור היהודי הכותאיס היה יותר מסודר, יותר מבוסס וגם יותר מפותח ועורק-החיים דפק שם ביתר עוז. מצבם החמרי של יהודי כותאיס היה טוב ומסחרם הלך והתפתח, הלך ושגשג. עם שיפור תנאי החיים החמריים הורגש צורך גם בשיפור החיים הרוחניים. בבתי-הספר התיכוניים של כותאיס הופיעו “פנים חדשות”, ילדי היהודים הגרוזים, אשר עד כה היה יקר למצוא אותם במוסד זה, ומדי שנה בשנה היה מספרם הולך הלך ורב, אמנם בזה לא היה עוד כלום מן היהדות ומן החיים הלאומיים, אבל הצמאון והרגשת הצורך להשכלה כללית נתנו ערובה נאמנה, שהיהדות הגרוזית מתנערת מקיפאון הדורות ועומדת על סף התחיה.

ואמנם גם בתחומי היהדות התחיל לנשוב ריח צח. בגרוזיה התחילו להופיע בזמן זה רבנים ושוחטים מיהודי רוסיה, אשר הביאו אתם את מאור התורה של היהדות הרוסית להאיר חשכת הדורות ונעשו אפוטרופוסים לחייהם הרוחניים של יהודי גרוזיה.

הראשון שנזכר שמו לברכה בתולדות היהדות הגרוזית בזמן האחרון ושראוי להיכתב עליו ועל מפעליו לטובת היהדות הגרוזית ספר שלם, הוא הרב של העיירה צחינוולי (פלך טיפליס) הד“ר אברהם הלוי חבוֹלֵס, יהודי אשכנזי מקובנה, מתלמידיו של ר' יצחק אלחנן ספקטור, אשר בא לפני שלושים וחמש שנים¹ לגרוזיה בתור משולח בשם ישיבת הרב. אז, בזמן בואו של הרב הזה, רבתה השממה בכרם היהדות הגרוזית. כל החיים הרוחניים שלה היו מסורים בידי “חכמים” בלי חכמה ובלי תורה. אנשים שלא התאימו לתפקידם כלל, שהיו עניים בתורה ובידיעת היהדות וגם חסרה להם התמימות של החכמים מדורות עברו, אשר עיניהם היו נשואות אל “הקבה והלחיים” מנת חלקם, רעו את צאן מרעיתם ב”שדות שממה". בבוא האיש לעיירה הוא עוד היה צעיר לימים הדור וחסון כאלון², נואם מצוין ופה מפיק מרגליות, חיש מהר נוכחו נכבדי העיירה כי ברכה רבה צפונה באיש הזה והגיע הזמן, שישימו להם רועה נאמן המתאים לתעודתו. וכן עשו. הציעו לפניו להיות רב עליהם. לכתחילה מיאן ולא רצה להסכים. ורק לאחר שהפצירו הסכים להם, בתנאי, שישאלו את פי הרב מקובנא על זה. וכאשר נכבדי הקהילה פנו אל הרב ר' יצחק אלחנן במכתב, מיד נתקבלה הסכמתו ומנו אותו לרב עליהם.

היה זה כמעט הרב הראשון בגרוזיה, שנתמנה מיהודי אשכנז, כמובן לא על נקלה עלה הדבר בידי מחוללי “מהפכה ראדיקאלית” כזאת ב“היררכיה הרוחנית” של יהודי גרוזיה, להוריד כנופיא שלמה של “חכמים” מגדולתם ולשים לרב ולראש העדה איש זר. “אשכנזי”, אשר לא ידעו אותו ואת שפתו לא הבינו. החכמים הסיתו את ההמון, דיברו על לבם, ש“אשכנזי” זה יטה אותם מדרך היהדות המקובלה, מ“מנהגי אבות”. אבל סוף סוף לא העלו כלום בידם ועל פי “גזירת ההיסטוריה” הוכרחו לפנות את מקומותיהם לטוב מהם. התמנותו של אדם זה לרב בצחינוואלי אמנם נהפכה לברכה לא רק ליהודי עיירה זו, אלא לכל היהדות בגרוזית. הוא נתן דחיפה עצומה ליהדות הגרוזית הנרדמה להתעורר מתרדמתה ומבערותה במשך מאות שנים. ראשית מעשיו היה להכריז מלחמה על ה“חכמים” המהבילים והמשטים את המון העם. באומץ לב השתער על המנהגים התפלים ועל אמונות הבלי-שוא, אשר לא ביהדות הצרופה יסודם, אלא נטפלו להם מעמים זרים, עובדי אלילים, או חכמים המשמרים הבלי-שוא.

אדם זה, אף כי היה מהדור הישן, חניך החדר והישיבה, אבל בטלן לא היה. ידע את העולם. אהב את השפה העברית אהבה בלי מצרים וגם ההשכלה לא היתה מוזרה לו, ביחוד ספרי החקירה של חכמינו מימי הביניים וגם מהספרות של דור ההשכלה. בספרייתו הרבנית הגדולה הייתם מוצאים את מורה נבוכים ואת האמונות והדעות, את חובות הלבבות, ואת שני הכוזרים³, את ה“עיקרים” ואת ה“עקדה”, את מלחמות ה' להרלב“ג ואת “הכתב והקבלה”⁴, את המלבי”ם ואת “משפט האורים” ומילונים ועוד ספרים ממין זה. את התנ"ך חשב לראשית הלימודים וליסוד ידיעת היהדות (דבר אשר היה יקר למצוא באיש מהדור הישן). הופעתו של איש זה היתה כטל תחיה ליהדות הגרוזית. ראשית מעשיו היתה להוציא את הילדים מידי חכמים-מלמדים “בעלי החזקה”, לרכזם למקום אחד ולשנות את תוכן וסדר הלימודים מן הקצה אל הקצה. עד שנת 1906 אסף בחורים אחדים אל ביתו, לימד והכין אותם בעצמו⁵. ומשנה זו עלה בידו ליסד תלמוד-תורה בעיירתו, אשר קרוב לארבע מאות ילדים היו לומדים בו. מובן, שבית-הספר לא היה משוכלל כל צרכו. היתה רק התחלה, סבל מחוסר מורים הגונים, חוסר דירה מתאימה, המצב החומרי הקשה ועוד. אבל בכל זאת היה בית ספר זה בגרוזיה כמעט קו-אור ראשון המבשר ליהדות הגרוזית, ששמשה התחילה לזרוח ובחיים הרוחניים מתחילה תקופה חדשה. גם מעיירות אחרות באו תלמידים ללמוד בבית-ספר זה. ביחוד הצליחה המחלקה העליונה, בה הוא עצמו לימד תורה.

במשך שנים אחדות הוציא בית-ספר זה מתוכו בחורים מחונכים ברוח התורה והיהדות, לומדי תורה (תנ"ך, תלמוד), יודעים וחובבי השפה העברית וספרותה, שאחרי כן הביאו תועלת גדולה ליהדות הגרוזית. שמהם היו נלקחים מורים ושוחטים ומפיצים את התורה וידיעת היהדות בין יהודי גרוזיה. אחדים שולחו על ידי הרב הזה, אחרי גמרם את בית הספר, לרוסיה, למקומות תורה “להשתלם” (לבריסק דליטא, ווילנא, לידא). במשך זמן קצר התחילה השפה העברית לצלצל לא רק בפי ילדי בית הספר, אלא גם בפי רוב בעלי הבתים, דבר, אשר היה יקר למצוא עד היום ההוא. לזה היה גם גורם חשוב אחר: השפה העברית היתה השפה היחידה המתווכת בין הרב ובין עדתו ואשר היתה קרובה לשניהם, יען כי האחד לא ידע ולא הכיר אלא את השפה הגרוזית והשני את האידיש בלבד. ולכן היו מוכחים לדבר בשפה זו, שהיתה פחות או יותר מובנת לשני הצדדים. גם זה צריך לציין, שלא רק הרב, אלא כל בני ביתו, לרבות גם אשתו ובנותיו ידעו עברית צחה וע"פ הרוב דיברו עם התלמידים ועם אחדים מן הבעלי בתים עברית: הרב היה דורש את דרשותיו בעברית, שתלמידיו תירגמו אותן לגרוזית לעם וכל זה גרם להפצת העברית בין התושבים.

האיש הזה חלם גם על הרבה דברים חשובים. הוא רצה לשנות גם את פני המבנה הכלכלי של בני עדתו. נלחם בכל כוחו ברוכלות, בטלטול מכפר לכפר והטיף לעבודה ולמלאכה. רצה להפיץ בין הנוער הרבה מקצועי-אומנות המחיים את בעליהם. גם הביא אומנים אחדים. אבל הרבה משאיפותיו ומרעיונותיו נשארו רק חלום יפה. הוא עצמו לא היה כל כך איש מעשי. היו לו אידיאות נשגבות וכוונות טובות, אבל לגשמן בחיים לא היה יכול. זה היה למעלה מכוחותיו. הסביבה והתנאים לא היו מתאימים. השדה היה יותר מדי בוּר ולא כל כך בנקל היה אפשר להפוך אותו ל“אדמה פוריה”.

גם צריך לציין את זה, שבאדם גדול זה היה נמצא חסרון אחד, חסרון פסיכולוגי, כמעט טבעי, שלא היה יכול להשתחרר הימנו ושגרם לו וגם לידידיו הרבה אי-נעימות ועגמת נפש. האיש הזה, שהיה מטבעו נוח לבריות, רחוק מבצע כסף, מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות ומוכן לעזור לו בכל יכולתו, נוטה היה ל“ממשלת יחיד” בעבודת הצבור. לא ידע ערכו של שיתוף הכוחות בעבודה ולא היה סובל שום עסקן צבורי אחר במחיצתו, אלא רצה לעשות את הכל בעצמו, על דעת עצמו “בעצם ידיו”. זה היה למעלה מכוחותיו ולא היה מספיק לו הכוח להביא את הענין לידי גמר. באופן כזה, היו הרבה התחלות יפות ואפשרויות רבות נכשלות ונופלות. אבל אם ככה ואם ככה, בהחלט אפשר לומר שהאיש הזה חולל “מהפכה” שלמה במהלך הדתי הרוחני והחינוכי של היהדות הגרוזית. העיר הרבה כוחות נרדמים, הביאם לידי תסיסה והרבה קהילות לידי קנאה (קנאת סופרים) וחיקוי ממנו לראות וכן לעשות.

בתי תלמוד-תורה, פחות או יותר מתוקנים ובעלי תוכן במובן לימודי הדת והיהדות, נוסדו גם בעיירות אחרות, אשר בראשם עמדו מוהלים, או “ראשי ישיבות” מיהודי רוסיה: בכותאיס, קולאשי, אוֹני, סודז’ינא, ועוד. הגדיל לעשות בית-ספר אחד בסאטשחרי, אשר נוסד בשנת 1908 על ידי אחד מילידי ירושלים, יהודי גרוזי, תלמיד ישיבת “תורת חיים”, חיים אליהשווילי, אשר גם משם יצאו בחורים יודעי תורה, “מסדרים דף גמרא” ויודעי השפה העברית. אחדים מהם גם נסעו לרוסיה להמשיך את לימודם בהישיבות הגדולות. יחד עם שינוי פני הלימודים לטובה, התעוררות הרוחנית והטבת פני החינוך, חדר גם הרעיון הלאומי והציוני לגרוזיה, ביחוד מעת אשר נולדה הציונות המדינית. הדה הגיע גם לגרוזיה ושם הרצל נישא על השפתיים כשמו של משיח וגואל ישראל.