בזמן הזה¹ בשעת הרת עולם זו של האומה הישראלית, כשאברי האומה מתלקטים ועצם אל עצם קרבה להתחבר לגוף אחד שלם ולשוב לתחיה, ראוי הוא שנשים את לבנו לכל אבר ואבר, לכל חלק וחלק קטן מגוף האומה, לדעת את עברו, להתבונן אל ההווה שלו, בכדי שתהיה יכולת בידינו להתוות לו דרך לעתידו, שישוב גם הוא יחד עם כל הגוף לתחיה ולחיים חדשים.

כמעט לא תחשב זאת להפרזה, אם אומר, שאין צבור יהודי, אבר אומה, עזוב ונשכח בעולמנו, שידברו עליו כה מעט וידעו מחייו כה מצער, כהיהודים הגרוזינים בגרוזיה ובזמן האחרון בארץ ישראל. אמנם ישנן ידיעות אחדות, מפוזרות שה ושם, בנוגע להם, אבל מלבד שהידיעות האלה לא נפוצות בעם ויקרי מציאות הן בשביל העולם היהודי הגדול, עוד החסרון הראשי הוא זה, שאין בהם דבר שלם מכל אשר נכתב עליהם, אלא הכל ארעי, רשמי נוסע ותו לא. כל אלה הידיעות אינן מקנות השקפה שלמה על ההווי של צבור שלם, שגם כמותו איננה מבוטלת כל כך ומספר אוכלסיו מונה עשרות אלפים. אמנם צריך להודות, על פי רוב האשמה נופלת על יהודי גרוזיה עצמם, שבמשך מאות שנים שקעו בתרדמה, דומית מוות שררה מסביבם ולא נשמע קולם במנגינת הדורות של האומה הישראלית, הם לא הקימו איש שיספר לדור, את אשר עבר עליהם במשך ימי גלותם הארוכה ולשים זאת כתוב בספרותנו. יכול להיות, שגם השאירו אחריהם דבר מה בנוגע לזה, אבל לא הגיעו עדינו מפני רוב התלאות והצרות אשר עברו עליהם.

בחיבורי זה לא באתי לכתוב תלדות יהודי גרוזיה, אלא רוצה אך למסור אי-אלה ידיעות בנוגע להם, להפריע, לפחות, את הדומיה הכבדה, אשר החתלו בה במשך שנים רבות. מטרתי בחבורי זה לדבר על חייהם ומצבם בהווה, אולם בכדי שהתמונה תהיה שלימה, אגע בקוים כללים גם בחייהם בעבר.

גרוזיה ארץ קטנה זו (שטחה שווה בערך לשטחה של ארץ-ישראל עם עבר הירדן, 65 אלף קילומטרים מרובעים) עם הרריה הנישאים אשר עבים יכתירו את ראשיהם, בעמקיה ובקעותיה הפוריים והנהדרים, עם נהרותיה השוטפים בעוז ומתפרצים בין סלעי מגור ויערות ארניה ואלוניה הגאים וזקופי הקומה; ארץ העשירה במעינות מינרליים ומכרות שונים, היא אחת הפינות המצויינות, לוקחות לב ביפיין מפינות העולם. משוררים גדולים שרו על יפיה (פושקין, לרמנטוב, טולסטוי, קנוט המסון) ותיירים רבים התפעלו מהוד טבעה והדרה. ארץ זו נמצאת מעבר לקוקאז, דרומית מזרחית לים השחור ובה פלכי טיפליס, כּותאיס, וחבל באַטוּם וסוּכוּם, העם היושב בה, הוא העם הגרוזי, (כּארתלי), עם עתיק ותרבותי, כבר היה ידוע לעולם העתיק. עם צור וצידון עשו מסחרם אתו, היונים נשאו ונתנו עמהם מקדם קדמתה. באגדות היונים ואצל הרומאים הקדמונים ידועה היא בשם “אִיבּרִיָה” ו“קוֹלחידָה”. אל סלעיה ריתק ציאוס את פרומתאוס המורד בו, ויאַזון עם בני לווייתו נסעו שמה לבקש אחרי האליל עם “צמר הזהב”. גם הרומאים ידעו אותם וקיסרי רומא, פומפיוס, אספסינוס ואדריאנוס קיימו יחסים מדיניים עם מלכי גרוזיה.

מזמן עתיק אנו רואים עקבות היהודים בארץ זו. שמות כפרים ושכונות. יסודים חרבות בתי כנסת ושרידי מצבות ישנות – כולם יחד יעידו, שהיהודים חיו כאן במספר רב, במשך אלפי שנים. ידיעות מדויקות ממספרם בעבר אין בידוע, אבל כעת אומדים אותם בקירוב משלשים עד ארבעים אלף. במקורות הגרוזים העתיקים הם נזכרים בשם “אוּריה” וארץ ישראל נקראת בשם “אוּריאסטאַן”. מהי הוראת השם הזה ומהיכן מוצאו קשה לדעת. יש דעה האומרת, כאילו השם מורכב משתי מילים עברית “אור-יה”, כלומר, אור ה‘, או אש ה’. כך מבאר את השם הזה גם הסופר-כהן מהמאה הי"ז ס. ס. ארבֶליַני במלונו לשפת גרוזיה העתיקה. אולם אחרי כל זאת, כנראה, זה הוא רק ‘מדרש שמות’ ולא יותר וקשה להחליט אם הגרוזים התכוונו לכך בכנותם את היהודים בשם זה.

ומהיכן באו היהודים האלה לגרוזיה? מתי הופיעו על אדמת ארץ זו ומאיזה זמן התחיל הישוב העברי שמה? לצערנו ידיעות מרובות בעלות ערך היסטורי חשוב אין אתנו לעת-עתה, היהודים הגרוזים לא השאירו לנו, כאמור, שום מקורות בכתב בנוגע לתולדותיהם וכותבי דברי ימינו אחינו האשכנזים עברו עליהם בשתיקה גמורה ¹ אבל בכל זאת מוצאים אנו אי-אלה ידיעות חשובות על היהודים בדברי-ימי-גרוזיה הקדמונים עצמם, אשר אחרי הסירינו מהם את כל הגוזמאות וערימות הבדיות אשר נטפלו להם, אפשר יהיה להוציא משם איזה גרעין של ידיעות היסטוריות, אשר יתנו לנו איזה מושג שהוא מהופעת הישוב היהודי בגרוזיה ומעברו.

ישנם היסטוריונים גרוזים, שמקדימים את הישוב היהודי בגרוזיה להגרוזים עצמם. כי לפי דברי אחדים מכותבי ימי גרוזיה, באו הגרוזים לגרוזיה במאה השלישית לפני ספירת הנוצרים. אולם היהודים התישבו בגרוזיה לפי דברי ההיסטוריונים אחרי החורבן הראשון ואפשר גם קודם לזה, יען כי יש מסורת האומרת, שחלק מיהודי גרוזיה הגלו על ידי שלמנאסר מלך אשור בהגלותו את עשרת השבטים “לחלם, חבור, נהר גוזן וערי מדי” הקרובות אל גרוזיה ² בספר הידוע למקור תולדות גרוזיה “כּארתליס צחוֹרֶבַא” (חיי גרוזיה), נכונה וקרובה לאמת היא ההשערה, ש“אפריקה” הנזכרת בתלמוד כמקום גלותם של עשרת השבטים, זו היא גרוזיה, ביחוד, החלק המזרחי, שנקראה בזמן הקדום “איבריה” והקרובה לאזרביידג’ן, שהוא מדי או חלק מארץ מדי, כדעת רבים, ונקראה בפי הקדמונים גם איבריקה כמו חבל אחר בגרוזיה – אזיסיאן, שקראו לה “לאזיקה”.

מוצאים אנו ידיעה כזו על דבר ביאת היהודים לגרוזיה: “אז החריב נבוכדנאצר מלך בבל את ירושלים והיהודים אשר הגלו משם, באו לכארתלי (גרוזיה), ביקשו מראש המטה, אשר במצחטא, אדמה במס (חַרג’יז בגרוזית) להתישב עליה, וראש המטה אשר במצחטא נתן להם את מבוקשם והושיבם על גדות אַרַגוִי (נהר בגרוזיה המזרחית, אשר קרוב למצחטא מאחד הוא עם נהר קוּרָא ונופל עם זה האחרון לים הכספי) ועל מעינות הנקראים בשם זנאוי”.

אז שרר בגרוזיה “משטר רפובליקני”. מלך לא היה עוד ורק ראשי המטות, או ראשי בתי-אבות (מַמַסַחליסי), אשר היו נבחרים על ידי העם, משלו בה. לעיר הבירה נחשבה מצחטא (עכשיו עיירה קטנה, הנמצאת במרחק של 25 ק"מ מטיפליס).

את הגירת היהודים לגרוזיה מזמן קדמון, מאשרים גם סופרים קדמונים, כגון הסופר וַגוסתהון, אשר חי אחרי אלכסנדרוס מוקדון, המזכיר דבר גלות “העברי” והלובים על ידי נבוכדנצר מלך בבל. הוא אומר, שחלק מן העמים האלה הושיב על הגדה הצפונית-מזרחית של הפונטוס (השם הקדמון של הים השחור).

לא פעם אחת, אלא הרבה פעמים גלו היהודים לגרוזיה, כפעם בפעם היו מופיעים גולים חדשים. את זה מאשרת ההיסטוריה הגרוזית. מספר היהודים בגרוזיה היה רב מאד. לפי עדות " “כארתליס צחוורבא”, כאשר כבש אלכסנדרוס מוקדון את גרוזיה, מצא שמה יהודים במספר רב. היהודים היו מתישבים בגלילות שונים של גרוזיה, בהם היו הגולים החדשים מוצאים כבר בבואם גרעיני הישוב העברי. ההסטוריון הגרוזי ז. טשיטשינַאדזַא מביא בספרו “היהודים הגרוזים”, בשם הספר “כארתליס צחורבא”, שמספר היהודים בזמן הקדמון היה כה רב בגרוזיה ושפתם כה נפוצה עד כי גם הרבה מן הגרוזים ידעו לדבר עברית ³.

בתור עדות, שעזרא הסופר ידע על מציאות היהודים הגרוזים מציינים החוקרים את הפסוק “ואוצאה אותם על אִדו הראש בכספיא המקום - - - להביא לנו משרתים לבית אלהינו” (עזרא ח, יז.) ז. א. שעזרא הסופר שלח אנשים אל איזה אִדוֹ הראש בכספיא (אשר לפי דעת רבים מדובר פה על חופי הים הכספי. הרכבי מביא בספרו “היהודים ושפת הסלאוים” בשם הרבה סופרים קדמונים, שבפי התושבים נקראו הרי קאווקזוס בשם כספיא ועלי להוסיף, שבגרוזיה מתקים גם עכשיו כפר בשם “כספי”, רחוק בערך כחמשים ק"מ מטיפליס על יד מסילת הברזל, אשר לפנים היה שם ישוב גדול של יהודים), שישלח לו משם כהנים ולוויים לשרת בבית המקדש ההולך ונבנה.

כן מסופר ב“כרתליס צחורבא” הנזכר, שבזמן הנוצרי הגרו יהודים רבים, בערך עשרת אלפים נפש, לגרוזיה, והתישבו במערב גרוזיה, בגליל כותאים, מספר הגולים היה רב ועל כך תעיד גם העובדה, שכאשר מאי-איזו סיבה הוכרח חלק מהיהודים להגר ממערב גרוזיה (אִימָרֵט) למזרחה, נלוו אל שנים מגדולי היהודים זאַזאַ וציצי 3,000 יהודים. עד היום נמצאות בגרוזיה משפחות נסיכים גרוזים זאַזאַ וציצי-שווילֶבי, שיש להם מסורת-משפחה על מוצאן היהודי, הוא מחוץ לכל ספק. גם בין היהודים ישנן משפחות בשם זה, היושבות באותם המקומות, אשר תושביהם היו משועבדים למשפחות הנסיכים הנזכרים.

הגרוזים היו אז עובדי אלילים ועבדו ביחוד את האליל “אַרמַז” (אהורמיז) ואמונת סראהוסטר היתה נפוצה בהם, אשר המלך פַרנַואַז (המלך הראשון של גרוזיה, חי 300 שנה לפסה"נ) הכניס אותה בין התושבים. בכלל חיקה מלך זה בכל תהלוכותיו את הפרסים, בשל ההנחות וקבלת-פנים יפה, הן מצד ראשי המטות והן מהמלכים אשר מלכו אחריהם. היה מספר היהודים הולך ורב. הם חיו, כנראה, שבעי-רצון מהסדרים והחוקים אשר שררו אז בגרוזיה ביחס למהגרים. מרכז התישבות היהודים היה מצחטא ⁴ עיר הבירה של מלכי גרוזיה הקדמונים, וסביבותיה. הם התישבו על גדות אַרגווי וקורה, בכפרים: קאַרסאַן, קוֹדמאַן, דזַגווי, זאנַאווי, חַרקי, מַטאֶחי, כּספי, חַנדקי, מוּכראני, קוויתיס-רֶווי, ואוּריאֶת-אוּבָני (שכונת היהודים). כל הכפרים האלה היו מיושבים על ידי יהודים והרבה מן הכפרים והישובים נקראו בשמות יהודים, ואולם היום לא נשאר במקומות אלו שום זכר ליהודים.

מה היו הסיבות שגרמו להתרוקנות המקומות האלה מן היהודים וההתמעטות הכללית של מספרם? רדיפות והשמדת קהילות על ידי האזרחים, כמו שהיו בארצות ארופה, לא היו, בכל אופן אין אנו מוצאים שום סימנים ותעודות לזה. מה גרם איפוא לכך, שכיום אנו רואים הרבה מקומות, שעל פי המסורת, השמות והשרידים ⁵ שנשארו רואים אנו שבזמן מן הזמנים נמצאו פה ישובים יהודים פורחים ומשגשגים וכעת לא נשאר מהם שריד ופליט? את הפתרון צריכים אנו, אולי, לבקש בגורלה של גרוזיה עצמה, אשר היה מיוחד במינה. ארץ קטנה ויפה זו, נוצרית על פי אמונתה, נתונה בים של שבטים ועמים פראים, בעלי דתות שונות, על פי רוב מושלמים, היא היתה לכן בכל משך הזמן לבז ולמשיסה, ומלחמות אין קץ היו לה תמיד עם אויביה מסביב. ומובן מאליו, שגם קהילות היהודים סבלו יחד עם הדרוזים מהמלחמות וההתנפלויות התכופות של האויב. היהודים סבלו אולי יותר, יען כי סוף סוף לא מסר מי שהוא את עצמו כל כך להגן עליהם “בשעת חירום” ובמנוסת בהלה, וככה נשמדו קהילות שלמות, נטמעו ואבדו, או נדדו לארצות השכנות אל העמים המושלמים מסביב, על מנת להבטיח את חייהם.

במקורות הגרוזים אנו מוצאים הרבה דברים, שקשה לעמוד על אמיתוּתם ההיסטורית, כן מסופר בהם, שכאשר העמידו את ישו הנוצרי לדין ודנו אותו לצליבה, נוכחו על פי הזמנה מיוחדה גם מגרוזיה שניים מגדולי היהודים אֶליוס (אליהו) ממצחטא ולוֹמנינוֹס מקאַרסאַן, ובשובם לגרוזיה הביאו עמהם את בגדו של הנוצרי, אשר נפל להם לחבל.

גם אחרי חורבן בית שני באו גולי יהודה לגרוזיה בימי מלכותו של בַרטאַם בן אדרַך מלך גרוזיה. על מאורע זה אנו מוצאים ב“כרתליס צחוֹרֵבָא קטע כזה: " אספסינוס (טיטוס?) קיסר רומי החריב את ירושלים היהודים, אשר יצאו את הארץ, באו למצחטא אל אחיהם היהודים אשר ישבו כבר שמה. בתוך הגולים נמצאו גם בני “בר-אַבָא” ⁶, זה, שהיהודים שיחררו אותו מן העונש במקום ישו.”

הנצרות התחילה להתפשט בגרוזיה כבר מהמאות הראשונות. בתחילת המאה הרביעית, כשהמלך מיריאַן קבל את הנצרות על ידי נינַא הקדושה, הוכרזה הנצרות לאמונה רשמית של המדינה. המקורות הגרוזים העתיקים חשבו את נינא זו לעבריה, אבל החקירה האחרונה הוכיחה, שהיא היתה אשה רומאית. היא באה בתחילה לכפר אורבניסי (בשנת 314), ומצאה את הכפר מיושב על ידי יהודים (עד היום נמצאים בכפר זה שרידי בית כנסת יהודי עתיק, אשר עליהם מתנוסס כעת בנין כנסיה נוצרית). והודות לידיעתה את השפה העברית יכלה לקיים יחסים עמהם. היא גם ראתה בעיניה את בגדו של הנוצרי (כך מסופר במקורות גרוזים), אשר לפי המסורה נפל לנחלה ליהודי מצחטא. בידה עלה לנצר את החכם היהודי אביתר עם בתו סידוֹניה ובני משפחת “בר-אָבָא”, אשר בשכר זה קבלו לנחלה את עיר “ציחֶי דידי”. המסורת הגרוזינית מייחסת תפקיד גדול בהפצת הנצרות בגרוזיה לנינא הקדושה, לאביתר ולבתו סדוניה. הם ידועים בספרי הכנסיה הגרוזית בתור קדושים, ואיזה תפילות ומזמורים ודיעות היסטוריות שונות המובאות בספר “כארתליס צחורבא”, מיוחסות לאביתר ולבתו. נינא היתה סובבת ממקום למקום עם הצלב בידה ומנצרת את התושבים ⁷, אבל בין היהודים לא הצליחה ביותר. הם נשארו באמונתם. היא מתה בגרוזיה ונקברה בכפר בוֹדביסחֶווי.

גם השליחים ידעו על אודות גרוזיה והיהודים הנמצאים שמה. מסופר, שכאשר חילקו השליחים ביניהם את חלקי הארץ להטיף שמה לאמונה החדשה, נפלה גרוזיה בחלקו של השליח אנדרי, תלמידו של ישו, להפיץ שמה את הנצרות.

גם באוּדזַ’רמַא, עיר המלוכה השניה של מלכי גרוזיה הקדמונים ובכפרים סביבותיה, נמצאו יהודים במספר רב. מן הנשים היהודיות מזמן ההוא ידועה האישה שלומית מאודז’רמה, שהיתה מפורסמה בחכמתה וידיעותיה בתולדות גרוזיה, היא קבלה את הנצרות וכתבה את תולדות נינא הקדושה.

גם בטיפליס ⁸ בהיותה עוד כפר קטן, מזמן קדמון מוצאים אנו עקבות הישוב היהודי. עד היום ברובע הישן של העיר, לרגלי ההר, יש רחוב הנקרא “בית-חיים”. לפי המקורות הגרוזים, היה נמצא לפנים סמוך למקום הזה ישוב יהודי ובמקום הזה היה בית-קברות יהודי, אשר קוראים לו “בית-חיים”. כעת עומד במקום זה בית-יראה ארמני בשם “כנסית בית-חיים”.

כבר מזמן קדום שררו יחסים טובים בין היהודים והאזרחים. היהודים נהנו מכל הזכויות המדיניות והאזרחיות כהגרוזים עצמם, ומושלי גרוזיה לא הבדילו אותם לרעה. העם הגרוזי היה מטבעו אוהב גר והיה מקבל את כל הבא לארצו בסבר פנים יפות. לחובתם המוסרית חשבו להתיחס בכבוד ליהודים, בדעתם, כי משפחת הבגרטיונים, בית-המלכות האהוב והמכובד כל כך על העם הגרוזי, היתה מזרע היהודים. כמו כך ידעו, שאלה האנשים הגדולים, האבות ואנשי השם הנזכרים בכתבי הקודש: אברהם, יצחק ויעקב, משה, דוד, וכן ישו והשליחים, כולם ממקור יהודה יצאו. והדבר, אשר שימש למקור שנאה לעמים אחרים בארצות אחרות, היה בגרוזיה למקור ברכה ליהודים. יחסי-אהבה אלה שררו ביניהם עוד מזמן קדום עד מלכות הבגרטיונים ועד בכלל. אולם אחרי כן משתנים הענינים, כשהנצרות התחזקה בארצות מערב אירופה והתחילה לרדוף את היהודים ולהצר צעדיהם ולהביט עליהם כעל מעני אלהים ושותי דם הנוצרים.

לאט לאט התפשט הרעל הזה גם בארצות אחרות וגם גרוזיה לא נמלטה ממנה. גם שם התחילו להביט על היהודים כעל מעני אלהי הנוצרים וגם האגדות והדיבות על דבר שימוש דם הנוצרים מצאו קן בלבותיהם, אם כי השנאה הזאת לא התבטאה בחריפותה ובמרירותה כמו בארצות אירופה. רדיפת היהודים במערב אירופה מתחילה מהמאה השמינית, ימי הבינים, ימי חושך ואפילה לעם ישראל. אולם בגרוזיה עומדת הממשלה עצמה, בית הבגרטיונים, למגן ליהודים יושבי גרוזיה, משתדלת לפזר את העננים מעל שמיהם ולקרוע את רשת השקרים והדיבות הנארגים מסביב להם ודואגת להבטיח את חייהם ולהגן עליהם בעתיד. המדינה עצמה, בתור מעוניינת בהבטחת חיהם ורכושם בעתיד מכל רדיפה והתנגשות בשלומם ובזכויותיהם, מכריזה על היהודים בתור קניני בתי-היראה הגדולים, ההגמונים והכמרים, ומשעבדים אותם להם החל מהמאה העשירית, כדי שחייהם יהיו בטוחים יותר תחת חסותם. מאותו הזמן והלאה אנו מוצאים את היהודים משועבדים לבתי-יראה הגדולים של מצחַטא, גַלַטי, אַללָוֶרדי, ציון, וכן לבתי-יראה קטנים מאלה. הודות לזה נשארים היהודים שקטים ובטוחים. כל משנאיהם ורודפיהם ידעו מראש, שכל הנוגע בהם עתיד ליתן את הדין לפני הפטרון שלהם, אשר אימתו עליהם. לכן לא העיזו לנגוע בהם לרעה. גם היהודים מצדם היו נוחים, לא הקניטו את התושבים, חיו בצניעות ובהכנעה ונשאו את גורלם בדומיה.

היהודים המשועבדים לבתי-היראה ולהעומדים בראשם היו מעלים לפטרונם שלהם מידי שנה בשנה מס מכל הבא לידם: חיטה, תירס, יין, דונג, דבש, חוטי-ארג ועוד. מלבד המסים והמתנות האלה היו תמיד מוכנים לשירותם ולהוכיח בכל מקרה לפטרוניהם את נאמנות רוחם.

מעניני הצבא והמלחמה היו היהודים פטורים ובמקום זה היו משלמים מס מיוחד, אבל בשעת הצורך, היו היהודים הגרוזים מראים גם במקצוע זה את שירותם להמדינה, ומוכיחים את נאמנותם בין בשכלם ובין בממונם ותמיד היו ערים לכל דבר מדיני המתרחש מסביב לארץ מגוריהם. כשהתפלגה גרוזיה (בהמחצית של המאה החמש עשרה) לשלוש ממלכות (כאַרתלי, קַחַטי, אִמֶרֶתי) ולחמש נסיכויות, עשה הדבר הזה רושם קשה מאד על יהודי גרוזיה: אבדן אחדותה של גרוזיה היה גם אבדן אחדותם הם ותמיד היו רואים בזה סימנים לרעה למצבם. כאשר עבר מחוז אחלציק לידי המושלמים, היו יהודים עוברים את הגבול, באים לגרוזיה ומספרים למלך ולשרים אודות השולטן והרוחות המנשבות שם, דבר אשר היה לו ערך מדיני גדול בשביל גרוזיה. ⁹

אולם במרוצת הימים, מפני אי-אלה סיבות וגורמים שונים, משתנה המצב בגרוזיה, כוחות בתי-היראה והעומדים בראשם הולכים ונחלשים, באופן שאין להם עוד אותו הכח ואותה ההשפעה הנחוצה להן על נתיניהם-משועבדיהם, כשמרגישים בזה היהודים, מפחדם שלא יישארו הפקר “ומרמס לרגל השור והחמור”, מתחילים הם לחפש אחר אדונים ופטרונים אחרים מבין הנסיכים והאצילים, שיהיו חוסים בצלם ויהיו למגן להם. וככה עוברים המה משיעבוד לבתי היראה לשיעבודם לנסיכים ואצילים, על הרוב מבכרים הם להשתעבד ולחסות בצל אלה האדונים, שלפי המסורת התיחסו על זרע ישראל. החל מהמאה השתים עשרה עד מחצית המאה התשע עשרה, זמן שחרור האכרים ברוסיה וגרוזיה, היו היהודים משועבדים להנסיכים האלה: דאַדיָני, אֶריסתָווי, צֵרֶטלי, ועוד במערב גרוזיה, מַטשבֶלי, אַוַאלישווילי, פַלַוֹנדוֹף, ציצישווילי ועוד במזרחה.

ידיעות מרובות ובעלות ערך אין לנו ממצב היהודים בימי אדוניהם-משעבדיהם וכן על היחסים ביניהם, אבל ידוע שלא היה כמעט נסיך ואציל בגרוזיה, שלא היו לו מספר משפחות של יהודים משועבדים לו ונחשבים לקניינו, ועשה בהם כרצונו. היהודי היה מעלה מס לאדוניו מידי שנה בשנה, שהיו קוראים לזה “קוּלוּחי”, הספיקו נעלים ומלבושים המשרתים בבית האדון ועוד דברים ממין אלה. נתונים בידי אדוניהם-משעדיהם היו תמיד תלויים בחסדם ובמצב רוחם. היו תקופות, שיד הממשלה היתה חלשה והנסיכים והאצילים הפרועים רדו בנתיניהם ועשו בהם ככל העולה על רוחם. היו מוכרים אותם לארצות אחרות לעבדים, היו חוטפים את הילדים, ביחוד הבנות, מבית הוריהם ומוכרים אותם לערי תורכיה ונותנים כנדוניה לבנותיהם משפחות שלמות של יהודים. היו גם אדונים קשים, אשר התנהגו באכזריות נוראה עם משועבדיהם כהגרוזים כהיהודים, הכו אותם, גזלו את רכושם ושלטו בגופם כבהמות.

לדוגמה ממצבם בידי אדוניהם והערך אשר היה ליהודי בעיני אחדים מהם, נביא עובדה אחת מהמאה השתים עשרה. בשנת 35 למאה זו, היה הגמון גרוזי אחד, דוֹמַנטי שמו, שחי זמן ידוע ביון ובמשך הזמן הזה התחיב להסוחרים הצרפתים ולהפטריק היווני 5500 לאו (550 רובל בערך), כעבור זמן מה תבע הפטריק את החוב מגרוזיה, דומנטי זה לא ידע מה לעשות, לא היה לו במה לשלם ולבסוף שולח הוא תמורת חובו 17 יהודים וגביע זהב ¹⁰ מזה אנו רואים שהאדונים הגרוזים לא רק הקדישום לבתי יראה ונתנום כנדוניה לבנותיהם, אלא גם את חובותיהם שלמו בהם. ככה עשו גם הנסיכים מבית אָרבִליָני עד אשר לא נשאר אצלם אף נתין יהודי אחד מפני שכולם נמכרו על ידם לארצות אחרות, ניתנו במתנה, או החליפום בחפצים שונים.

האדונים במזרח גרוזיה (כּארתלי) היו עריצים יותר ודספוטים גמורים, כאשר התנהגו עם משועבדיהם האכזריות, ומפני זה התחילו היהודים לזרום ממזרח גרוזיה למערבה (אִמֶרֶטי), שם היו האדונים יותר מחונכים ויחסיהם לנתיניהם היו יותר אנושיים. הם הקדישו על הרוב את עבדיהם היהודים לבתי יראה, דבר הנחשב ליהודי להנחה גדולה. בהכתבים הגרוזים העתיקים אנו מוצאים ידיעות, על דבר הקדשת משפחות יהודים על ידי אדוניהם לבתי יראה בתור הודאה לאלהים. הנה למשל מוצאים אנו ידיעה כזו מסולומון השני מלך אִמֶרטיָה ) 1800) “היות וברצונו הטוב של סולומון הראשון מלך אמרטיה נחצב לו קבר במנזר גֶ’נַטי, לכן הנני מצדי מקדיש להמנזר שלוש משפחות מנתיני היהודים ועליהם יהיה לשלם להמנזר מידי שנה בשנה 15 רובל וליטרא ¹¹ דונג ¹².”

גם מרים המלכה, בת נסיך דדיאַן, אשת סולומון מלך אִמרטיה, מקדישה מצדה בהמאה השמונה עשרה משפחות אחדות של יהודים, אשר קבלה כנדוניה מבית אביה ממינגרֶליָה.

בכלל נחשבו היהודים לאלמנטים רצויים מאד בגרוזיה וכל אציל ונסיך היה מעונין בנתין יהודי, עד כי היו מקרים שאציל אחד היה מתנפל על השני וחוטף ממנו את נתינו היהודי. למשל אנו מוצאים שבשנת 1799, מתאונן נסיך אחד (רוֹסטאָם פלוֹנדוֹף) לפני מלך בארתלי, שהנסיך צרטלי מאימרטיה התנפל על כפרו וחטף ממנו יהודי אחד עם משפחתו והוא מבקש מן המלך, שיכתוב למלך אמרטיה לצוות על צרטלי זה, שישיב לו את נתינו היהודי, כי הוא קיבל אותו כמוהר מאשתו.

מן הידיעות המצומצמות האלה אפשר גם לראות, שאמנם לא סבלו היהודים בגרוזיה מצד הממשלה, כמו בארצות אחרות, מגזירות קשות ורדיפות דתיות מסודרות. אבל בכל זאת מצבם לא היה מזהיר ומצאו אותם די תלאות וצרות בין המלחמות התכופות ובין המבוכות הפנימיות, אשר גרמו להפקרות ועריצות מצד אלה, שגורלם היה מסור בידיהם. וכל זה הוא כנראה הגורם הראשי לטמיעת היהודים ברצון או באונס, ולהתמעטות הכללית של מספרם בהמאות האחרונות, עד כי בהיות אֵרטשיל מלך אִמִרֵטיָה בשנת 1703 במוסקבה ובתארו לפני הנסיך גאלווין את מצבה של גרוזיה, הוא מצין בין השאר, שכל התושבים הם נוצרים, מלבד מספר מצומצם של יהודים. כל חוקרי דברי ימי גרוזיה מאשרים את העובדה, שחלק הגון מן העם הגרוזי, ביחוד במערב גרוזיה, האימרטיים והגוּריים, מזרע היהודים מוצאם, היינו מהיהודים, שנטמעו בין הגרוזים, קלסתר פניהם, נימוסיהם, שמות המשפחה וגם השמות הפרטיים העבריים הנפוצים בהם כל כך במדה מרובה מכריזים בגלוי, שאכן יש יסוד להשערה זו. גם כיום מוצאים אנו ביניהם הרבה שמות עבריים כגון: אברהם, יצחק, יעקב, משה, דוד, שלמה, יוסף, גבריאל, מיכאל, אליהו, אלעזר, בנימין, יהורם, זכריה, מלכיה ועוד. וכן שמות הנשים: תמר, מרים, שרה, חנה, אסתר, שושנה, שולמית עוד.

החיים הכלכליים והחברתיים / נתן אליהשווילי

מן הידיעות המעטות שיש לנו בנוגע לחיים הכלכליים והחברתיים של יהודי גרוזיה, רואים אנו, כי היהודים התעסקו בעיקר במסחר. כבר מזמן בואם לגרוזיה התחילו לשלוח בו ידיהם, כל המקורות הגרוזיים מזכירים אותם בתור סוחרים ורוכלים, אכן, חלק מהם היה עוסק גם בחקלאות ובאומנויות שוות. אבל עיקר פרנסתם היה המסחר, ביחוד המסחר הפעוט והרוכלות. אולם עם כל היותם אנשי מסחר, בכל זאת, כמעט כל משפחה חשובה, ביחוד במזרח גרוזיה, שם האדמה היתה יותר מרובה ופוריה, התעסקה בחקלאות והיתה לה נחלת שדה וכרם. ואם לא היה לה משלה, חכרה מאחרים, מהאצילים או מהאכרים. ביחוד עסקו בנטיעות גפנים ובתעשית היין. הם נטו יותר למטעים מאשר לפלחה, אולי משום שהפלחה דרשה התמסרות יותר לאדמה והתאכרות מוחלטת. גם השבת עיכבה, לכן היה היהודי הגרוזי מתרחק מהפלחה ונטה חיבה יתרה לכרם ולעצי פרי, יען כי סוף סוף אכר גמור לא היה. גרוזיה נחשבת לארץ עשירה ופוריה ולכן החיים, ביחוד בעבר, לא היו קשים. מובן, שהחיים היו פשוטים והתביעות פרימיטיביות: “לחם לאכול ובגד ללבוש” – ואת זה היה היהודי מוצא על נקלה. בכלל, מהצד הכלכלי היו שבעי רצון. קשה היה למצוא איש שיהיה נצרך לבריות. העניות היתה יותר מצויה בין היהודים ההרריים, תושבי דגסטאן וקובא, מאשר בגרוזיה. ולכן היו מצויות תמיד שיירות שיירות של קבצנים מהארצות ההן לגרוזיה. אבל בין יהודי גרוזיה מעט מאד היה מספרם.

היהודים התעסקו, כאמור, על פי רוב במסחר, היו חוזרים כל ימות השבוע רגלי בכפרים עם צרור סחורתם על שכמם, או בסוסים כשהסחורה, על הרוב מנופקטורה, סדורה באמתחותיהם ועמוסה על גבי הסוס מזה ומזה. היו כאלה, שלרגל מסחרם, היו עוזבים את משפחותיהם לששה חודשים, לשנה שלמה, והיו סוחרים בחבל אחר של הארץ ובחגים היו חוזרים לביתם אל משפחותיהם. את הסחורה היו קונים הסוחרים הקטנים, אלה הרוכלים המחזרים בכפרים, אצל הסוחרים הגדולים בעלי החנויות מן היהודים, אשר אלה האחרונים הביאו אותה מקושטא, טרִפֶזוּנד, אָרזֶרוּם ועוד. ולכן, לעיתים תכופות, היו נוסעים לערי תורכיה הגדולות, אם כי הנסיעה בימים ההם היתה קשה והדרכים היו בחזקת סכנה. אבל מה הוא הקושי שיעמוד לפני יהודי כשהוא נצרך לפרנסה? אף כי אין לנו ידיעות מספיקות, המעידות על עשרם ונכסיהם הגדולים של יהודי גרוזיה בעבר, בכל זאת עם-הארץ היה מביט עליהם כעל עשירים ואמידים והיה שגור על פיו “שאין עשיר כיהודי”. “וככל שהיהודי קרוע ובלוא אז דע לך שבכל קרע בגדו יש כסף”.

יש לשער, שאמנם צברו אחדים מן היהודים הון הגון, אבל מזמן לזמן היו מושלי הארץ וגם אדניהם-משעבדיהם מנצלים אותם ומטילים עליהם מסים כבדים. גרוזיה היתה תמיד במת-מלחמה וכפעם בפעם היתה נופלת בידי עמים שונים, שהיו כובשים אותה ומטילים מסים כבדים על תושביה. במקרים כאלה היו המושלים שמים פניהם אל היהודים והוציאו מהם, באונס או ברצון, את עמל כפיהם. לא בלי יסוד שם הסופר אלכסנדר סוּמבאַטוֹב בהדרמה ההיסטורית הידועה שלו מחיי גרוזיה, “הקשר”, בפי אחת מן הנפשות הפועלות כדברים האלה: “מהיכן נשיג אדוני, בשביל השאַח כל כך הרבה זהב, אשר הוא דורש מאתנו? אדוני אומר: האם מעט הוא הזהב ליהודי סוּראם? אבל ישים נא אדוני אל לבו, שהיהודים האומללים הללו נוצלו לא פעם, התורכים היו מנצלים אותם-אחת; ואנחנו ניצלנו אותם – שתים, ומעתה ינצל אותם השאַח הפרסי. ומה, האם הזהב הוא מלפפון הגדל בגן הירק בכל שנה ושנה בתחילת האביב?” כן, בכל צרה ותלאה אשר מצאה את גרוזיה היו היהודים הקרבן הראשון, אם לא בנפשם, לפחות בממונם.

אולם יחד עם זה צריך לציין, שהיהודים מעולם לא נחשבו כגרים והיו אהובים ורצויים מאד, כמו להממשלה, כן לאדוניהם, לא קיפחו את זכויותיהם, שמרו ותמיד הגינו עליהם כלפי חוץ מיד זר. כל יהודי היה יקר בעיני אדונו-משעבדו. כל נסיך וכל אציל היה משתדל, מכמה וכמה טעמים, שבין נתיניו יימצא יהודי. האחד – שהיה היהודי יותר נוח ושקט, לא היה ממרה את פי אדוניו, היה ממלא אחרי כל פקודותיו. יחד עם זה הבינו את ערכם הרב בתור סוחרים המחיים את הארץ ומקשרים גלילות וערים שונות זו אל זו לרגלי מסחרם.

מצד החרושת והתעשיה – אף שגרוזיה היתה ארץ עשירה בחמרים גלמיים, היתה נחשלה בכלל מפני המלחמות התכופות והסדרים הפאודליים ששררו בה. ולכן היה חלק היהודים במקצוע הזה בעבר מצער ובלתי ניכר כמעט, גם האומנות לא היתה נפוצה כל כך בין יהודי גרוזיה. צורפי-זהב וסוחרים באבנים יקרות, מקצוע אשר התמחו בו היהודים בארצות אחרות, אין אנו מוצאים ביניהם. בין שאר האומנויות היו נוטים חיבה יתירה לסנדלרות, היו ביניהם גם מתעסקים באריגה וסריגה (ביחוד הנשים התעסקו בזה), היו ביניהם גם כובענים ובנאים במדה מועטת.

גם בהלוואת כספים בריבית התעסק חלק מהם. אבל בתקופת השיעבוד כשהיהודי היה משועבד לאדונו וכל אשר לו נחשב לקניינו, היו זהירים במקצוע זה מאד מאד, שלא ירגיש אדונו-משעבדו בהונו.

כבר צוין לעיל, שהיהודים נחשבו לאלמנטים רצויים במדינה ולכן נהנו בכל הענינים מזכויות אזרחיות וכלכליות. ואין לנו סימנים לכך, שבאיזה זמן הבדילו את היהודים לרעה משאר האזרחים וקיפחו את זכויותיהם באופן רשמי. ביניהם לבין עצמם היה שויון גמור. כקטן כגדול, כעשיר כעני, כחכם כ“עם הארץ”, מלבד הכבוד, שחלק ברצונו החופשי, “עם הארץ” לגדול ממנו בחכמה ובעושר. בכל עיר וכפר יצרו להם ברצונם הטוב שכונות מיוחדות, “שכונת היהודים”, ותמיד נמשכו היהודים כמו באופן אינסטינקטיבי להצטופף ולגור זה בצד זה. השכונה היתה נחלקת לבתי-כנסיות והמשפחות שהיו נמנות על בית כנסת אחד נקראו “קהל”. בראש הקהל עמד נבחר הקהל (אחד או שנים), שנקרא “גבאי”. הלה ניהל על הרוב עניני בית הכנסת ושאר צרכי-הצבור הקשורים להחיים הדתיים.

פרנסים תקיפים, המושלים על הצבור ביד חזקה, כמו בשאר קהילות ישראל בארצות אחרות, אין אנו מוצאים בתוכם. כן אין אנו רואים ועד הקהילות, המרכז מסביב לו את הצבור היהודי הגרוזי בכל תפוצותיו, אמנם אנו מוצאים “שתדלנים”, הקרובים אל המושלים והשרים ומוכנים לכפר את פניהם לעת הצורך. אבל, כנראה, לא היו אלה נבחרי הקהילה במחשבה תחילה, אלא אנשים בעלי מעמד חשוב, בעלי-בתים הגונים, ששרתו את הקהל על הרוב שלא על מנת לקבל פרס, מוסדי-צבור מאורגנים אין אנו מוצאים בתוכם. אבל עניני הצדקה וגמילות חסדים, עזרה למך ולכושל והכנסת אורחים היו נמצאים בהם במידה מרובה.

מרכז לכל זה שימש בית-הכנסת, העניים או שאר הנצרכים לבריות, היו פונים ישר לקהל בית-הכנסת, לרוב בשבתות ובחגים, וקהל, כל אחד ואחד לפי נדבת לבבו, היה מנדב לצדקה לטובת הנצרך, אר היו גובים אחרי השבת או החג, על ידי איש הממונה לכך ומוסרים לו. וכן אורח עני שנצרך לאכסניה היו מכריזים על זה בקהל בבית הכנסת ואחד מן הקהל היה מקבל על עצמו ולוקח את העני אל ביתו. באופן כזה היו מסתדרים כל הענינים הצבוריים. עניני הצדקה, גמילות חסדים וכדומה. עד כי אנשים מעמים אחרים היו מתפלאים שלא ראו מימיהם קבצן יהודי מחזר על הפתחים. אל נכון היו עניים ונצרכים לבריות. אולם היהודים היו מפרנסים את ענייהם בצנעא ולא נתנו לו להתנול בפרהסיא, יתומים קטנים, שמתו עליה הוריהם ונשארו בלי אב ואם, היו עוברים לרשותו של הנסיך, אדון המשפחה; הוא היה לוקחם אליו ומוסרם למשרתיו לטפל בהם. באופן כזה היו הילדים נטמעים בין הגויים, אבל במקרים שכאלה, היו נכבדי הקהילה מתאמצים להשפיע על האדון, לפדותם מידו, ולהציל נפש ישראל מטמיעה.

אולם, למרות השעבוד ל“אדונים קשים”, המלחמה על פת לחם, הטלטול מכפר לכפר בכל ימי השבוע, למרות כל אלה, היה היהודי רחוק מהעצבות. היהודי בגרוזיה היה ידוע כאיש עליז-רוח, מלא אהבה וששון החיים. החיים היו פטריארכליים ומשפחתיים. הקרבה המשפחתית היתה גדולה ביניהם, גם אחרי הנשואין היו האחים לרוב ביחד וכיס אחד היה להם, קשים היו הפירוד ו“הריסת הבית”. אב המשפחה היה מכובד וכל דבריו היו קדושים בעיני בני המשפחה ולא היו ממרים את פיו.

בחגים ובימי הפגרא, אחרי שלמו את חובותיו לאלהיו בבית הכנסת, בבחינת “חצי לה'”, היה מבלה את שאר הזמן בשמחה ובשעשועים. נאספו חבורות חבורות על המגרשים הרחבים ושיחקו במשחקים שונים, החביבים עליהם. פה נציין משחקים אחדים, שהיו נהוגים בהם ושיחקו בם תדיר ואלו הם: “כדור יד”, “משחק על רגל אחת”, “המעגל”, וה“התגוששות”.

“כדור יד”. את הכדור היו דוחפים לא ברגל אלא ביד. המשחקים היו נחלקים לשתי כיתות, כל כיתה היא בת חמשה או ששה חברים. היו מוצאים להם אבן גדולה, שטוחה וחלקה והציגו את זה ל“אם”. אז היה אחד מחברי הכתה לוקח את הכדור זורקו למעלה בידו השמאלית ודוחפו בכוח גדול בידו הימנית והכדור היה עף מעלה, מעלה, הרחק מעל לראשי המשחקים מהכיתה השניה. כל המרחיק לדחוף הרי זה משובח, גבור ייקרא ובזה תבחן גבורתו. חברי הכיתה השניה, או שהיו צריכים להתאמץ ו“לצוד” את הכדור מן האויר בידיהם עד שיגיע לארץ, או לכוון ולירות מהמקום, ששם נפל כדור אל האבן ה“אם” העומדת ליד הדוחף את הכדור, ולפגוע בה, אם עלה בידם אחת משתי אלה אז בא השני תחתיו, כסדר, עד שהיו “נאחזים” כולם ובאה הכיתה השניה על מקומם, לא עלה ביד הכיתה השניה, השלימה הכיתה הראשונה את הדחיפות עד המספר הקבוע מראש, מבלי אשר “תאחז”. אז היו צריכים האחרונים לשאת את המנצחים על כתפיהם לאיזה מרחק ידוע הקבוע מראש.

משחק על רגל אחת. היו נבחרים צעירים, ולפעמים גם באים בימים, והטילו גורל ביניהם, מי שנפל הגורל עליו היה צריך לרקוד על רגל אחת ולרדוף אחרי המשתתפים במשחק ולתפסם. כל המשחקים היו מסובבים אותו וכל אחד ואחד מחלק לו מכה על גבו ונשמט מתחת ידיו, עד אשר עלה ביד ה“רוקד” לתפוש את אחד מן המשחקים ובא הוא תחתיו.

“המעגל”. סימנו קו עגול גדול על האדמה וכיתה של שלשה-ארבעה אנשים היתה נכנסת במעגל. על הארץ, בתוך המעגל, השכיבו על ידיהם רצועות עור או חגורותיהם אשר על מותניהם וככה שמרו על החגורות. כמספר הזה היו מסובבים סביב סביב, ומתאמצים לחטוף את החגורות מתחת לרגלי העומדים במעגל ותוך כך להיזהר, שלא לקבל בעיטה, והיה אם עלה בידם וחטפו את החגורות מן המעגל, אז התחילו לסובבם סביב סביב, ברצועות בידיהם והרביצו להם מכות, אלה שבתוך המעגל לא יכולים לצאת החוצה מן הקו המסומן, אלא להיות זריזים, להישמט מן המכות ולתת בעיטת רגל מן המעגל לאחד מן התוקפים ואם עלה הדבר בידם ובאו הם תחתם.

“ההתגוששות”. מן ההמון היו נבחרים זוגות זוגות של בחורים חסונים וגבורי כוח, שרווליהם מורמים עד מרפקיהם ומכנסיהם עד ברכיהם והיו נאבקים זה עם זה (לפעמים גם עם בני עמים אחרים בימי אידיהם), אשר כל אחד מהמתגוששים התאמץ בכל מיני תחבולות וחריצות להראות את כוחו וגבורתו, ולהפיל את מתנגדו. והיה זה אשר עלה בידו לנצח את חברו. נחטף בידי ההמון בדברי-שבח ותהלה. אבל יחד עם זה מביאים את המתגוששים זה אל זה ל“התנשק”, שלא תשאר טינה בלבם איש על רעהו.

כל המשחקים האלה הצטינו בזריזות, אומץ-לב, התעמלות והיו מלאים צהלה ותשואות החיים. הם נשאו אופי המוני ומאות מסתכלים הכתירו אותם מסביב.

כבר מקדם קדמותם חיו היהודים בגרוזיה על פי דתם לאמונת אבותיהם, אשר הביאו אתם מארצם. בראש הקהילות עמדו רבנים, תופשי תורה, שנקראו בשם “חכמים”. קשה להוציא משפט נכון על חכמתם וידיעתם של החכמים האלה בתורה ובשאר מקצועי היהדות. הם לא השאירו לנו שום כתבים ותעודות, אשר יתנו לנו אפשרות לתהות על קנקנם ולהקנות לנו מושג נאמן מלימודם והתפתחותם הרוחנית. ואם נבוא לדון מן המאוחר אל המוקדם, כלומר, בהחכמים שעמדו בזמן האחרון בראש הקהילות של יהודי גרוזיה, אז המסקנות לא תהינה מזהירות וחיוביות. בכל אופן יודעים אנו, שלימוד התורה לא היה נפוץ כל כך בתוך העם ובמשך שנות מאות אין אנו מוצאים זכר לאנשים גדולי-תורה ואנשי שם בחכמת היהדות כבשאר קהילות היהודים, אשר בארצות אחרות. את התלמוד לא הכירו וישיבות למרכז התורה והיהדות אין אנו מוצאים שם. אולם למרות חסרונם בידיעת התורה, היו נשמרים במלואם הדת ומנהגי ישראל. את ספרי הדינים ידעו והתנהגו על פיהם. ה“טורים”, ה“שלחן ערוך” וה“יד החזקה” של הרמב"ם היו מצויים ביניהם ונהגו על פיהם בדרכי החיים הדתיים. עד כמה היו בקיאים בתורה ובהלכה ועד היכן הגיעה הבנתם בספרים אלה, קשה לדעת, אבל מנהגי ישראל היו בידם והיו מתנהגים על פיהם. את התפילין ושלוש תפילות חשב היהודי לשרשי האמונה ובמזמורי תהלים הגה תמיד ונשא אותם בחיקו בכל אשר פנה. בהיותו נודד בדרך, הרחק מביתו ומשפחתו, לבקש טרף לילדיו, את ספר התהלים נשא אתו תמיד, בו שפך את שיחו ושיגו ובו מצא את נחמתו.

את בית-הכנסת חשב לביתו העיקרי מלבד שלוש התפילות – שם הו נאספים ושם היו נידונים ונחלטים כל צרכי הצבור. המילה והנישואין היו נעשים כדת משה וישראל. החכמים ותופשי התורה היו מכובדים בעיני העם כמלאכי אלהים והיו מפרנסים אותם בכבוד. על פי רוב, החכם היה ממלא גם תפקיד הרב, החזן, השוחט והמלמד. את משכורתו היה מקבל מהכנסת בית הכנסת (דמי עליות שהיו נמכרים בהכרזה ועוד), וגם קבל איזה חלק מהבהמות השחוטות (הצוואר). אם היה מלמד תינוקות קיבל גם שכר-לימוד מאבות התלמידים. השבתות והחגים היו מכובדים ונשמרים על פי חוקי התורה¹ והעיירה היהודית בגרוזיה היתה בימים ההם סמל המנוחה והשלווה הנפשית והרבה מן היופי הרוחני והתרוממות הנפש היה איש מוצא בראותו יהודי יושב ביום השבת על יד ביתו, או בחצר בית הכנסת, ובידו ספר תהלים, או ספר-מוסר אחר ועוסק בו. בתי-הכנסיות היו בנויים על הרוב מעץ או מאבני-נחל, אבנים-חלוקות, בלתי מסותתות ומסיד. אבל גם בתי כנסיות מפורסמים בגודלם וביופיים לא חסרו (בית-הכנסת הגדול בטיפליס, בכותאיס, באוֹני, ובאלחלציק, בנויים אבני-גזית ומתנוססים לתפארה).

את ספרי התורה היו מביאים מא“י, ויום טוב היו עושים אותו יום, שזכו להכניס ספר תורה חדש לבית הכנסת, גם הזהר וספרי הקבלה היו ידועים בעם והתעסקו בהם. אולם עד כמה היתה הבנתם מגיעה בספרים אלו קשה לדעת. אבל את שם האר”י ז"ל ושאר שמות המקובלים היו מעלים על שפתותיהם בחרדת קודש.

כיתות ומפלגות לא היו בתוכם ולא היה הבדל בין יהודי ליהודי בהשקפתו על הדת וביחוסו לאלהיו. נוסח התפילה היה ספרדי כבשאר קהילות ספרד. את סעודת המילה, נישואין ובר-מצוה היו חוגגים ברוב פאר והדר. החג היותר עליז וחביב על העם היה חג הפורים. באותו יום היו רוכבים על סוסים, צוהלים ושמחים כל היום ובלילה ערכו “סעודת פורים” וחגגו עם רעיהם וקרוביהם במסכות, בתופים ובמחולות. בטחונם בה' היה גדול והאמונה בעיקרי היהדות היתה נטועה בלב ההמון עמוק, עמוק. וכן האמונה בעולם הבא, בתחיית המתים, בשכר ועונש וביחוד בביאת המשיח. התקוות המשיחיות היו תמיד חזקות בעמנו, אבל אצל היהודי הגרוזיני אלה היו כל חייו וכל קיומו. בשכבו ובקומו, בצאתו לדרך ובכל אשר פנה, היה הוגה וחי בתקוה זו: הגואל! בכל יום, בכל רגע חיכה לו. כל שנות גלותו הארוכות היו רק הכנה אחת גדולה: הציפיה לגואל, שישוב לארצו ל“עיר הקודש ירושלים”. הוא תמיד חשב את עצמו בארץ מגוריו “כאורח נטה ללון”, אשר עוד מעט "ואם הדור יהיה זכאי ", ישיב אותו האלהים לארצו ואל נווהו.

האהבה והגעגועים לארץ ישראל היו גדולים ועמוקים בלבו. היהודי הגרוזי חשב את עצמו לאזרח ארץ-ישראל. בדמיונו חי שם, בארצו והגלות היתה רק חלום רע אחד, ארוך, שעוונותינו גרמו לו. להיקבר בלי עפר א“י, זה היה חילול המת ודבר לא יצוייר. עד כמה השפיעו התנועות המשיחיות, שהיו בעמנו בתקופות ידועות, על היהדות הגרוזית לא ידוע לנו, אבל ידוע, שהיו הרבה מחשבי-קיצין, גם בזמן האחרון היתה אמונה חזקה בלב העם, שבשנת תרס”ו (1906) יבוא הגואל (הם סמכו על הפסוק ותסר בגדי אלמנותה – בראשית ל“ח, י”ד). כל ימיו חלם היהודי לעלות לא"י, לראותה פעם בעיניו, לפחות או להיקבר לעת זקנתו שמה. זה היה כל מאוויו ובזה היה נשבע.

לגרוזיה היו באים משולחים מארץ-ישראל לאסוף נדבות בשביל ישיבות ומוסדות שונים. בכל בית-כנסת היתה קבועה “קופה” בשביל “ארבע ארצות” (ירושלים, חברון, טבריה וצפת). המשולחים היו על הרוב ספרדים. כנראה גם הם לא היו מגדולי התורה ולרוב היו באים שמה אנשים פשוטים ובורים, אשר רק אל הבצע עיניהם, שהיו מאספים סכומים הגונים בשם הארץ והכל היה הולך לטמיון. אולם בכל זאת יש לשער, שגם אחדים מגדולי התורה היו מזדמנים שמה ועל חשבונם צריך לזקוף הפצת מנהגי התורה והדינים, אשר ביהדות יסודם. שאם לא כן, קשה להבין, איך בפינה נידחת זו, אשר לימוד התורה לא היה נפוץ שם, נשמרה בכל זאת היהדות בטהרתה. העם היו מקבלים אותם הכבוד גדול ובסבר פנים יפות. וכל בעל-בית היה חושב לו לכבוד גדול לאכסן אותו בביתו.

בכלל, לומדי התורה היו מכובדים ונערצים מאד בעיני העם, ביחוד תלמידי חכמים שבאו מארץ ישראל. אולם יחד עם זה, לא חסרה, גם ביקורת המונית, הנוגעת להצד השלילי שבהם. עדים לזה הבדיחות המסופרות בפי המון העם על ערמתם של ה“שליחים” (כך קראו בגרוזיה לתלמידי חכמים שבאו מא"י) והחכמים המקילים לעצמם ומחמירים לאחרים ומוליכים שולל את העם. נביא עוד לדוגמה אחדות מן הבדיחות המסופרות בפי המון העם: היה מעשה, ופעם בא “שליח” אחד לכפר מיושב על ידי יהודים גרוזים, התושבים היו אנשים פשוטים “עמי ארץ”, שלא ידעו את התורה וגם לא ידעו מתי חלים החגים. הם שמחו מאד בראותם תלמיד חכם בא למקומם בא“י. אז באו אליו לשאול אותו, מתי חל יום זה שצמים בו וקוראים פעמים רבות “ויעבור”? (התכוונו ליום הכפורים). השליח ראה, שהאנשים בורים גמורים הם וכן ידע, שביום זה בני ישראל נעשים נדיבי לב יותר, ולכן החליט וקרב את היום ההוא ועשה עצמו כאילו חושב דבר מה, לאחר מחשבה קלה ענה להם, שבעוד שני ימים יחול היום ההוא, וזה היה בחודש אב. אש כולם התכוננו לקראת הצום הגדול וביקשו מהמשולח להישאר אצלם לאותו יום וגם יהיה להם לחזן וישלמו לו ככל אשר ישית עליהם. וכך היה, הגיע היום וכל העם נהר לבית הכנסת והיו מתפללים תפילת יום הכפורים. קרה המקרה ובאותו יום הגיע לכפר עוד משולח מא”י. הלך לבית הכנסת ומצא שם כל בני העדה עומדים עטופים בטליתות וצועקים “ויעבור”. המשולח השתגע למראה עיניו וצעק: “טפשים, מה אתכם, האם היום יום הכפורים הוא?” אז המשולח הראשון, העובר לפני התיבה, קרא לו בניגון של “ויעבור”: “שתוק, שתוק, כולם חמורים, חמש מאות רו”כ (רובל) לקחתי, חצי לי וחצי לך ". בשמוע המשולח השני את זה, נפל על הרצפה, התחיל לספוק כף על ירך ולבכות, באמרו, שאכן יום הכפורים הוא היום והוא טעה בחשבון וחילל את קדושת היום. העם סלח לו והמשיך את תפלתו.

חכם אחד ראה, שנושאים מנחה ביום השבת, כעס והתחיל לצעוק: “אסור אסור!” אך כאשר נודע לו שאת המנחה נושאים אל ביתו אז הוא התרכך ואמר: “אמרו לנושאי המנחה שילכו בצדי הרחוב.”

פעם רבץ חמור ברפש ביום השבת ובאו לשאול את פי החכם אם מותר להקימו. השיב להם שאסור. אז אמרו לו "חמורך הוא, רבנן. התחשב ואמר, שיעשו שינוי, שלא ימשכו אותו באפסרו, אלא בזנבו. “חמורו של הרב מותר”, אומר ההמון.

בדיחות כאלה, המסופרות בפי המון העם, מורות, שאמנם היו חכמים ומורי העם, שהיו מוליכים את העם שולל ומרמים אותם, אבל כנגד זה ספרו על איזה חכמים שידעו את ערך עצמם ואת ערך התורה ולא נתנו ל“עמי הארץ” להקל את ראשם בהם. מספרים על חכם אחד, ששחט תיישים אצל קצב אחד. הקצב היה פטפטן ובדחן. הוא בא אל החכם וקרא לו, שילך לבדוק את ה“חמורים” ששחט (הוא קרא את התיישים בשם זה מפני גדלם). החכם בשמעו את זה, אמר לו, שהוא לא ילך לבדוק את ה“חמורים” והם טריפה בלי בדיקה.

כן היו זקני-הדור, עדי ראיה, מעלים על שפתותיהם ביראת כבוד שמו של חכם אחד ר' משה מצחינוואלי, אשר יצא לבית הקברות, הוא והקהל עמו, עם ספרי תורות בידיהם, והתפללו על הגשמים בשנת בצורת גדולה ולא זז משם עד שלא נתקבלה תפלתו וירדו מטרות עוז וקידש שם שמים בעיני הגויים.

טהרת המשפחה וטהרת המדות, שהצטינו בהם בני ישראל, היו מצויות גם ביהודי גרוזיה במידה מרובה, הם היו תמימים ונמוכי רוח עם האלהים והאדם. הפשעים החברתיים היו יקרי מציאות, ביחוד הרצח. יהודי שירצח את בן עמו או בן עם אחר היה יקר מציאות ומקרה יוצא מן הכלל, שהיה מזעזע את כל העולם היהודי-הגרוזי. לפעמים, שלא בצדק, מערבבים את היהודים ההרריים עם היהודים הגרוזים וקוראים להם “קוקאזים” (ובזמן האחרון קוראים לכולם “גורג’ים”). מלבד ההבדל היסודי שביניהם בשפתם (היהודים ההרריים מדברים טאַטית, מין בליל שפות תורכיות –פרסיות ועוד. והיהודים הגרוזים מדברים גרוזית כאזרחי הארץ ואין להם שפה מיוחדה), נבדלים המה זה מזה במידותיהם ובתכונות-נפשם תכלית שינוי. היהודים ההרריים חיו בין התורכים, ובתוך שבטי עמים פראים והרבה הושפעו מהם בחייהם בבית ובחברה. הם מהירי חמה, אוהבים להשתמש בנשק ועלולים לרצוח על נקלה. הנקמה היתה מצויה ביניהם, כמו בכלל בין שבטי המזרח, כמו שצין את זה גם ז. אניסימוב במאמרו “יהודי ההרים” (השלח כרך י"ח), בעיירה שלמה של יהודים (נוגה-דיר) הומתו זה על ידי זה לרגל הנקמה. עד כי רק מתי מספר נשארו מהם.

להיפך מזה היהודי הגרוזי, היה רחוק מנקמה ומרציחה, היה יותר שקט ונוח לבריות, עד כי היה שגור בפי המון עם הארץ: “שקט כיהודי”. מובן שהיו גם יוצאים מן הכלל, היו ביניהם גם “פושעים” ו“חוטאים”, אבל במידה מועטת מאד. אלה היו נחשבים לעבריינים ואומללים, אשר כל יהודי הגון היה מתרחק מהם. ביחוד היו מצויים ביניהם “משחקי בקוביה” ושולחי-יד בגניבות קלות, אשר נקראו בשם “גנבי-ליל”. הקהל התייחס אליהם כאל פסלתה של האומה וקראו להם “פריצים” וגם בשם גנאי, המיוחד לאנשים מסוג זה, בגרוזית “קינטוֹ”.

על הטמיעה, נישואי תערובת והמרת הדת בדורות הקדמונים אין לנו ידיעות מדוייקות ואין אנו יודעים באיזו מידה היו פועלות בשיכבות העם. אבל בדורות האחרונים, כשרק הונח להם, כשהתמוטטו העריצות הפיאודלית ושרירות לבם של הנסיכים והאצילים והחיים נעשו יותר בטוחים, נעשו המאורעות האלה יקרי המציאות ומקרים יוצאים מן הכלל לגמרי. ואם קרה מקרה כזה “פעם ביובל”, אז היה נמחה שמו של יהודי זה מכלל ישראל ולא היו שום קשרים עמו לא לקהל ולא לקרוביו.

בחיצוניותו היה היהודי הגרוזי סמל הטיפוס הטרדיציוני של היהדות. הזקן והפיאות היו מקודשים בעיניו ועד הזמן האחרון כמעט לא היה יהודי, שיעיז לשלוח יד בהם. הוא אוהב לשמוע את “דברי התורה” והאגדות “המנש[א]ים את עמלו”. בכל יום שבת לאחר הסעודה היה מקדים ללכת לבית הכנסת, לשמוע את הדרשה ודברי המורה שהיה החכם מטיף לעדתו ביום השבת סמוך למנחה.

חינוך הילדים היה עומד בשפל המדרגה, זה היה מסור בידי החכמים, שרובם היו “עמי הארץ” גמורים שלא ידעו לתרגם פסוק בצורתו. בית-הספר היה מטיפוסו של ה“חדר” ברוסיה, אשר בגרוזיה היו קוראים לזה “בית מדרש”. או “מדרש” סתם. זה היה דומה לה“חדר” רק בחיצוניותו. אולם בתוכנו היה נופל ממנו בהרבה. לימוד התורה, כאמור לעיל, לא היה נפוץ בגרוזיה. המלמדים בעצמם לא היו בני תורה והסדר היה לקוי מאד. ב“חדר” אשר על יד בית הכנסת, אשר היה נקרא “בית מדרש”, או בבית הכנסת, או בביתו של המלמד, או על הגג בימות הקיץ (הבתים לרוב היו בעלי קומה אחת וגגיהם שטוחים), הסתדרו התלמידים משלשים עד ארבעים ולפעמים יותר. ישבו שורות שורות על הארץ כשרגליהם מקופלות תחתיהם (ישיבה תורכית), או על קרש עץ ארוך וספריהם על ברכיהם, הילדים היו בחדר אחד מכל הגילים ומכל הסוגים, החל מבן חמש אשר זה עתה התחיל את הא"ב, וכלה בבן חמש עשרה, הלומד כבר “עין יעקב” – וכל אלה אצל מלמד אחד.

המלמד ישב כנגדם גם כן על הרצפה, כשמקל ארוך מונח על ידו, לייסר בו את השובב, או המתבטל בלימודו. לפעמים, באשמתו של שובב אחד לקו גם ה“צדיקים”, כלומר, מכיון שניתנה רשות ל“משחית” (למקל) והותרה הרצועה, אז הוכו כולם יחד, בגדול החל ובקטן כלה, מי על העבר, ומי על העתיד. כולם היו לומדים יחד, צועקים בכל כוחם ומשננים את שעוריהם ואחרי כן נגשים למורה ואומרים לו, שכבר יודעים את שעורם. יש והמלמד האמין לו ונתן לו שיעור אחר ויש שאמר לו שיקרא לפניו את השעור ואם לא ידע אז אוי ואבוי לו – מטר של סטירות-לחי, תלישת אוזנים והצלפות-מקל ירדו על גבו. ועוד היה מנהג מוזר ופראי אחד, שקראו לו “המלאך”. בערב סמוך למנחה, כשהתלמידים היו מתכוננים ללכת לבתיהם, אז המלמד סידר אותם בשורה וקורא לפניהם מלה במלה את הפסוק מברכת יעקב “המלאך הגואל”. מובן, שזה היה טוב אבל הסוף היה רע, רע מאד. בגמר ההקראה, כל תלמיד היה צריך לפשוט את ידו ברצונו הטוב והמלמד היה מצליף על כף ידו במקלו, עד שפני אחדים היו מתעוותים מרוב כאב. וכל זה “כדי שיירשם במוחו ולא יישכח ממנו, מה שלמד במשך היום”. בכלל, היה נחשב המקל לפדגוג מומחה ולעוזר מצוין ביותר בהצלחת הלימודים.

המלמד לא היה מקבל שכר לימוד לימוד חודשי מאיזה ועד או מוסד, אלא מן ההורים – העשיר לפי עשרו והעני לפי עניו. על הרוב נקבע השכר בקבלנות, למשל: לימוד הא“ב ו”גמירת הסידור" 10 רובלים, החומש 15 רובל, “העשרים וארבעה” (התנ"ך) 25 או 30 רובל וכן הלאה. כמובן שהמלמד היה מעונין בהחשת גמר המלאכה ולכן סבל מידו באופן נורא התלמיד המפגר וקשה-ההבנה. תוכנית הלימודים כללה את הקריאה, התפלות, תנ“ך ואם התלמיד היה זכאי אז אחרי התנ”ך התחיל ללמוד איזה ספר מוסר. על כל “סדר” חדש היה המלמד מקבל מהורי הילדים מתנת-כסף, גרביים, מטפחת, מיני מאפה וכדומה. ספר-המוסר היותר מקובל בתור ספר-לימוד אחרי התנ"ך היה ספר “קב הישר” הידוע. ילד שזכה לכך אשרי לו ואשרי ליולדתו וכל השכנות התברכו בו. ואם עמדה לו זכות אבות ולא עזב את לימודו באמצע, לסחוב את עול החיים ולחזור עם אביו בכפרים, ועלה בידו לגמור בשלום את “קב הישר”, אז התחיל ללמוד “עין יעקב” – וזה היה לעילא ולעילא, לכל הלימודים האלה היה נצרך התלמיד לעשר שנים ויותר, וסוף סוף היה יוצא על הרוב “בלב ריקם וניעור” ולא ידע כלום.

את כל הלימודים מלבד התפלות, למדו בתרגום גרוזי, ז. א. לא שהיו קוראים עברית כל פסוק ופסוק או כל מלה ומלה ותירגמו כל מלה לגרוזית, כאשר היה נהוג ברוסיה בחדרים, אלא פשוט, לקחו ספר עברי והמורה עם התלמיד הביטו בו. המורה מקריא אותו בגרוזית ישר, כאילו הספר נדפס גרוזית וככה למדו ושיננו כל הספרים. מובן, אחר שעזב התלמיד את “המדרש” הכל היה פורח על הרוב והתלמיד היה נשאר בור וריק כשהיה, אשר מלבד הקריאה ב“סידור” לא היה נשאר בידו כלום. אבל מה המלמד ושיטת הלימוד כי ילינו עליהם? את החסרון תלו בתלמיד ובחולשת זכרונו!

כדאי לציין כאן את אופן הביטוי של אחדות מאותיות הא"ב העברית, אשר היה נהוג בגרוזיה, בהבדל משאר הארצות. המבטא היה יהודי, אבל לא הבחינו באותיות ב.פ.ת.ד. בין דגושות לבלתי-דגושות. לעומת זאת הבחינו בין גימל דגושה לבלתי-דגושה. את הראשונה בטאו כרגיל ואת השניה ג רפויה שמבטאים הרוסים את ה- G בהמלה BOG, או הגרמנים את ה- G הסופית, למשל, בהמלות Traurig, Montag. מבחינים עד היום באופן יפה ומצלצל בין ק ל-כּ ובין ט ל-תּ. את ה-צ, ביטאו כהתימנים ס עד עד שהיו נשפעים מן האשכנזים (וכן בביטוי ה-ג.)

גם ה“סמיכה” היתה נהוגה בין היהודים הגרוזים. בחור שהגיע לידי גמר “עין יעקב” היה מכין עצמו ללמוד “שחיטה”. דיני השחיטה, היו מלמדים מן הספר “ימין משה” אשר היה מצוי אצלם (על הרוב בכתבי יד) והיו משתמשים בו להלכה ולמעשה. התואר החשוב היה, אם אמרו על איזה תלמיד אשר היה מוכן כבר לקבל סמיכה, היו חכמי העיר, נכבדי הקהילה, ואורחים רבים נאספים אל בית החכם הסומך את ידיו על תלמידו והתלמיד הנסמך יצא ועמד לפני החכמים ולפני קהל המוזמנים והתחיל לקרוא בעל פה בשיר ובנעימה דיני שחיטה בחרוזים “אני ריאה, אני מראה כשרותי וטרפותי “, הנדפס בסוף ספר “ימין משה”. ובגמרו, השמיע דברי שבח ותהלה כל קהל השומעים:”חזק, חזק ואמץ!” ואחרי ששאלו ממנו דינים אחדים בהלכות שחיטה והוא השיב עליהם היו סומכים את ידיהם עליו בקריאת הפסוק “ויסמוך משה את ידיו”, נתנו לו עוף לשחוט והצרמוניה נגמרה. יום טוב היה עושה אבי ה“תלמיד חכם” החדש לו, להחכמים ולכל קרוביו.

בתי דפוס לא נמצאו בגרוזיה ועוד לא נדפס ספר עברי שמה. את הספרים הביאו להם מא"י, מערי תורכיה ואחרי כיבוש גרוזיה על ידי הרוסים – מערי רוסיה.

האשה העבריה בגרוזיה היתה יותר חפשיה ביחס לחברותיה בשאר המקומות. היא היתה נהנית מחרות גמורה וזכויותיה היו מרובות במשפחה. האיש מעולם לא הביט עליה כעל מקנת כספו, אלא כעל רעייתו וחברתו בחיים. הוא כיבד את אשתו והבנים כיבדו את אמם. “חרמו של רבנו גרשם” ¹ היה נהוג בכל תוקף ובשום אופן לא נשא איש אשה על אשתו. אפילו הדין של “גרוש אשה עקרה אחרי עשר שנים” לא היה נהוג ביניהם והאיש היה מקבל בהכנעה את גורלו להיות ערירי ובלבד לשבת עם אשת נעוריו. האשה היתה עסוקה במלאכת הבית ולא התערבה בעניני המסחר, שלפרנסת הבית דאג רק האיש. היא לא היתה יוצאת רעולת פנים כנשי הדגסטנים, כמו בבית כן ברחוב היתה מהלכת גלויית פנים גם את שערותיה לא גזזה אחרי נשואיה וכל אשה יחד עם יפיה הטבעי היתה מהוללת בצמותיה העבותות ובפאותיה הארוכות והמסולסלות. בימות החול נשאה על ראשה מטפחת צמר, או משי, ובימי החג התקשטה בכל מיני קישוטים.

מלבושי האשה היו כמלבושי נשי גרוזיה ²: בימי החג לבשה שמלה ארוכה ומהודקה אל הגוף סמוך למותניה יפה, שממנה התבלטה יפה גזרת גווה, וביחוד המותניים, החזה והשדיים. החולצה על החזה היתה מרוקמה בחוטי כסף וזהב, על מותניה היתה חגורת כסף, או חגורת משי, אשר “כנפיה” יורדות לפניה עד קצה שמלתה. באזניה היו עגילים ועל זרועותיה צמידי כסף או זהב. על ראשה “מצחון” צר ועגול כקשת, עטוף קטיפה מרוקמה ועליו כילה דקה מהודקת בסיכת זהב ומופשלת מאחוריה. צמות עבות וקלועות השתלשלו על גבה, ומשני צדי לחייה פאות ארוכות ומסולסלות, הרחבות מלמעלה והולכות צרות למטה ומגיעות עד החזה, אשר מסכו עליה חן ויופי.

נישואי בוסר לא היו נהוגים כל כך. על הרוב היה האיש מבן 18–20 שנים והעלמה מבת 14–16. את החופה היו מסדרים ברוב פאר והדר תחת כיפת השמים עם השושבינין ואבוקות אש, בתופים ובמחולות. להחתן קראו “מלך” ולכלה “מלכה” (כך ייקראו החתן והכלה בגרוזית).

אחדים מן התיירים בערי גרוזיה ציינו ברשימותיהם, כאילו אין הנשים יושבות על שולחן אחד עם הגברים ומובדלות הנה מחברת אנשים. אבל הדברים לא נכונים. האשה לא היתה מעולם מרוחקה ומובדלה מחברת אנשים, ביחוד במשפחתה. אלא מפני שרובם גרו בחדרים מצומצמים וחיו לא בריוח, אולי מפני הנימוס בפני אורח הסתדרו סביב השולחן. אנשים לחוד, ונשי הבית, שלא הקפידו כל כך על הדבר, הסתדרו מפני כבוד האורח בחדר מיוחד, ולא מפני שאסור היה להן לשבת ליד השולחן יחד עם הגדרים, או להיראות בפני איש זר.

אם השתמטו שלא להיפגש בתכיפות יתירה עם האורח, זה רק מפני הנימוס והצניעות, ביחוד בפני אורחים זרים, שאת שפתם לא הבינו והרגישו את עצמן במצב לא נעים. בכלל בגרוזיה, גם בין הנוצרים, ה“קוּלטוּס” ³של “בת חוה” היה נערץ וכל גבר התחייב לחלוק לה כבוד ולתת לה דין קדימה בכל דבר. על כל פה היה שגור הפתגם ש“אפילו הכלב מרגיש כבוד לאשה ולא יחרץ עליה לשונו”. עד כמה לא היתה האשה כבולה ו“אסורה” כמו במקומות אחרים, נראה גם מזה: בימי החגים, או בכלל באיזו חגיגה שהיא, והנה נשים אחדות יוצאות על המגרש, או על איזו רחבה שלפני הבית, אחת אוחזת בידה את התוף והשניה את המפוחית (“הרמוניקה”) ומתחילה לנגן ולתופף. מיד בשמען את קול התוף, היו נאספות מכל הבתים והשכונות נשים ובתולות, עושות מעגל גדול ועורכות “גיל”. כלומר, מחולות. שתיים שתיים כסדר היו יוצאות במחול ומחוללות מיני מחול שונים, מלאים חן ויופי. ואגב, היו נאספים גם בחורים להסתכל ולשמוח אלי “גיל” ולפעמים היו משתתפים גם הם ויצאו יחד במחול. ככה היו המחולות מקבלים צורה המונית עליזה ונהדרה.

הבנות לא היו מקבלות שום חינוך בשום בית ספר. אולם גם בשבילן היו קיימים בתי-חינוך מיוחדים במינם, שם היו מתחנכות להיות אמהות ובעלות בית טובות בעתיד. בין נשי יהודי גרוזיה היה סוג של נשים “מלומדות”, שנקראו “אומנת”. אשה כזו היתה מקבלת את ביתה נערות שהיו לומדות אצלה מלאכת-יד (תפירה, סריגה, רקמה) וקריאה וכתיבה גרוזית (הבנות בגרוזיה לא למדו לקרוא עברית). באופן כזה, במשך שלוש-ארבע שנים היו מספיקות לרכוש להן איזו ידיעות הנחוצות בחיים בבית בעליהן. אופיני היה שכר הלימוד. את שכר הלימוד לא ההורי היו משלמים לה“אומנת”, אלא החתן. בזמן החופה היתה ה“אומנת” מופיעה (היא היתה תופרת את בגדי הכלה וזכותה היתה לקשט אותה בזמן החופה) וגובה את שכרה מהחתן ורשות היתה בידה לעכב את החופה עד שהחתן לא יתפשר אתה ולא יספיק את תביעותיה. הכלה היתה מכבדת את חמותה ואת חמיה ובמשך שתים שלוש שנים לא היתה פוצה את פיה לנוכחן. כל בתולה התאמצה ללמוד לנגן על התוף והמפוחית, והמתנה הראשונה מהארוס לארוסתו היתה מפוחית טובה ותוף מפואר.

האמונות והמנהגים / נתן אליהשווילי

בין הרבה מנהגים יפים ונאים היו להם גם הרבה מנהגי הבל ואמונות-שוא, אשר דבקו בהם מן הגויים שכניהם, “מנהגי עכו”ם“. האמינו בהבלי-שוא, בכישופים, בניחוש, לחישות קסמים, קמיעות ועוד דברים כאלה, אשר בדמיון המוני יסודם. גם אחדים מן ה”חכמים" היו עוסקים בדברים ממין אלה, בריפוי חולים על ידי לחישות, “הטלת גורל”, כתיבת קמיעות ועוד. על כל קיר ודלת היתה תלויה “שמירה” ליולדת, לחולה ולכל פגע-רע. ביחוד היו “סוחרים” בזה המשולחים מא“י. בהיות יולדת בבית, אז במשך חודש היו סוגרים את הדלת עם שקיעת השמש, ש”המשחית לא יבוא לבית ולא יפגע בילד או היולדת על ידו. לא נתנו להוציא איש מבית המינקת בלילות ועוד דברים באלה. היו מחלות שלא הרשו לעצמם להשתמש כנגדן בשום אמצעי רפואה, שלא להקניט את המלאך הממונה לכך. ביחוד היו מתייחסים לכך ברעדה וביראת כבוד לשתי המחלות הידועות “אבעבועות” ו“אדמת”. להאבעבועות קראו “אדונים” או “מלאכים” וכבוד גדול חלקו להם. לא שחטו, לא צלו ולא כיבסו כלום באותו הבית כמעט גם בבתי השכנים הקרובים בכל משך ימי המחלה. כמובן שגם לא השתמשו בשום רפואות כנגדן, שלא להקניטן ולא ילכו עם החולה בחמת קרי. שרו שירים שונים לכבודם, הוציאו כל מיני בגדי צבעונין לכסות בהם את החולה לכבוד המלאכים ולפעמים רקדו גם ההורים מסביב למיטת הילד החולה, לשכך את חמת ה“מלאך”.

היו ביניהם גם הרבה אמונות-הבל. לדוגמה אביא אחת מהן, שהיתה נפוצה בהמון והרבה האמינו בו: פעם בשנה, בליל פורים, “נרדמים” המים לשעה קלה ופוסקים מלזרום. המשכים עם קריאת הגבר אל הנהר (אשר על הרוב היה נמצא מחוץ לעיר), מבלי פצות פיו ויביא אל ביתו כדים מלאים מים, באופן שלא יפליט מפיו אף הברה כל שהיא, אזי ימלא ביתו כל טוב ואושר ועושר לא יסורו מביתו עד עולם. אבל גם הוסיפו, שאין הדבר עולה על נקלה. יען על האיש העושה מעשה זה לעמוד בניסיון קשה מאד. היות ולפי אמונת ההמון, במלאת האיש את כדיו מתעוררים כל הרוחות הממונים לשמור את האוצרות, רודפים אחריו, מחקים את כל קרוביו ומכיריו להשלותו ולהמליט הגה מפיו. ואם לא עלה הדבר בידם הדבר אז הכבידו את הכדים עד כי היה קשה עליו לסחוב. ואם התגבר על כל המכשולים ובא בשלום אל ביתו, אז אשרי לו… אולם גם זה היה, שהרבה ניסו לעשות כדבר הזה ולא עלתה בידם.

בתחילת המאה הי“ט חלו שינויים יסודיים בחיים המדיניים של גרוזיה. היתה זו מדינה נוצרית קטנה הנתונה, כמו שהזכרנו לעיל, בים של עמים פראים וזרים, רובם מושלמים, אויביהם בנפש. היא סבלה לעתים תכופות מהתנפלויותיהם של תורכים, פרסים, ערבים, מונגולים, דאגסטנים ועוד ונלחמה אתם בגבורה ובחרף נפש להגן על נפשה ועל קיומה המדיני. אבל יחד עם זה הרגישה, שבמצב כזה לא יימשכו ימיה ואם אין ברצונה להיכחד מתחת לשמי ה', עליה לבקש בעלת-ברית חזקה ואדירה, אשר תחת מוטות כנפיה יכלה לחסות ולהמשיך את קיומה. לבסוף נמצאה לה גם בעלת-ברית כזו – רוסיה, אשר בתחילת המאה הי”ט היתה הולכת ומתפשטת לארכה ולרחבה ביחוד בכיוון גבולות תורכיה. אירקלי השני מלך גרוזיה, כרת אמנה עם יקטרינה מלכת רוסיה, ולפי כתב-האמנה נכנסה גרוזיה תחת חסותה של רוסיה. הוא התנפל על תורכיה יחד עם הצבא הרוסי ונלחם עם אויבי ארצו בגבורה נפלאה. בשנת 1795 התנפל אגא-מחמד חאן מלך פרס בחיל כבד על גרוזיה ואירקלי, עזוב לנפשו, באין עוזר וסומך, נלחם בתחילה בחרף נפש עם האויב, אבל לבסוף הוכרח לעזוב את טיפליס, אשר הפרסים בזזוה והחריבוה.

אירקלי מת בשנת 1798 ואחריו מלך בנו גיאורג השנים-עשר, המלך האחרון לגרוזיה. הוא היה איש רפה אונים ולא-יוצלח. כבר בחייו היה הכסא רופף למדי, ואחר מותו התאחדה גרוזיה לגמרי עם רוסיה (בשנת 1801). לכתחילה היו ההסכם והתנאים בין רוסיה וגרוזיה אחרים לגמרי, באופן שגרוזיה היתה צריכה ליהנות מהנהלה פנימית שלמה ועצמאותה לא היתה צריכה להיטשטש לגמרי. אולם ברבות הימים, הנשר ארך-הכנפים הכניס את צפורניו עמוק, עמוק, בבשרה של גרוזיה וכבש אותה לחלוטין.

גרוזיה נכבשה על ידי רוסיה. השלטון הגרוזי חדל-האונים נתבטל ותחתיו באה משלה תקיפה ולארץ הונח מאויביה מסביב. ההתנפלויות התכופות מצד העמים הסובבים אותה חדלו, אולם העריצות הפנימית, הפיאודליות, עוד נשארו בתקפן ושררו במשך זמן רב, כמו ברוסיה גופה, אשר רדתה בתושביה כנוצרים כיהודים. היהודים עוד המשיכו את מקצועם המסחר והרוכלות (טלטול מכפר לכפר). חילוף השלטון, כנראה לא השפיע עליהם בימים הראשונים כל כך ולא הביא שום שינויים בההווי שלהם, המצב הכלכלי נשאר עוד בימים הראשונים פרימיטיבי בשפל המדרגה כשהיה והמצב הרוחני עוד יותר. לחוצים ודחוקים מההתנפלויות התכופות ומאי-בטחון בחיים, בכפרים ובמקומות הפרזים, הן מן האויב החיצוני וכן מן האצילים הפרועים משעבדיהם – מתחילה ההתרכזות. היהודים עוזבים את מקומותיהם בכפרים ומתרכזים בערים ובעיירות, בהן מוצאים גרעיני הישוב היהודי.

כסדר, בזה אחר זה, עוזבות קהילות שלמות את מקומות מגוריהן בכפרים ובאות להתישב בערים כמו טיפליס, כותאיס, צחינוואלי, סוראמי, סאטשחרי, סודז’ינא ועוד. כל קהילה וקהילה מתיישבת בשכונה מיוחדת, בונה לה בית-כנסת לעצמה על פי רוב מן החמרים אשר נשאה עמה מכפר מושבה, קוראה לשכונתה בשם הכפר, אשר משם באה, ומתארגנת ליחידה עומדת ברשות עצמה. בעיירה אחת, צחינוואלי, אשר היתה מונה לערך ארבע מאות משפחות יהודים, התקיימו שבעה בתי כנסיות וכל בית כנסת וקהילתו נשא שם הכפר אשר משם באה כגון: “תַמַראִשַני”, “ברֵטי”, “קריחי” ועוד. התפלגות זו לקהילות קטנות עם “חכמים” ו“פרנסים”, גרמה אחרי כן למעצורים ולעיכובים רבים על דרך התפתחותה הציבורית של היהדות הגרוזית.

חינוך הילדים נמצא עוד במצב הקודם: חינוך טרדיציוני, בלי שום שיטה ובלי שום סדר, ריק כמו בחיצוניותו כן גם בתוכנו. החינוך היה מסור בידי “חכמים”, אשר לא קראו ולא שנו ולא ידעו בין ימינם ושמאלם והם חינכו דורות על דורות במשך מאות שנים. אמנם מזמן כיבושה של גרוזיה על ידי רוסיה, התחילה הממשלה לפתוח, לפחות, בהעיירות החשובות, בתי-ספר מסוגים שונים והמון עם הארץ התחיל לאט לאט לנהר אליהם ולרכוש להם שמה “ראשית דעת”. אבל היהדות הגרוזית בכל זאת נשארה עומדת מן הצד ולא ראתה שום צורך ומחיצות בהבאת שינויים בחינוך ילדיהם ולא היה מי שיתן להם דחיפה ויעוררם לכך בין מבפנים ובין מבחוץ, תקופת ההשכלה והתסיסה הרוחנית הגדולה, שקמה בין היהדות הרוסית בשנות הששים והשבעים למאה הי"ט, עברה על היהדות הגרוזית כמעט בדומיה גמורה, בלי שיעשה רושם כל שהוא. אף כי עם כיבוש גרוזיה וחדירת הרוסים לארץ התחילו לאט לאט להיווצר גם ישובים של יהודי רוסיה במקומות המרכזיים בקווקאז, כגון, באקו, טיפליס, באטום ועוד. אבל במשך עשרות שנים, שני אחים אלה לדת ולגזע, עמדו זה בצד זה מבלי להשפיע זה על זה כלום.

היו לזה הרבה גורמים וביחוד השפה אשר הפרידה ביניהם ועשהום לזרים ואי-מובנים זה לזה. וצריך להיאמר במקום זה לגריעותא של הישוב היהודי האשכנזי בגרוזיה, כי מזלם הרע של היהודים הגרוזים גרם, שיהודי רוסיה אשר חדרו לגרוזיה בעשרות השנים הראשונות להתפתחות הישוב הזה, לא היו מן העידית שבאומה, מן התורנים והלמדנים, בעלי-היחס ואנשי המעלה, שבהם התגאו ליטא ופולין, ולא הביאו עמהם מזון תורתם ועושרם הרוחני להאיר את אפילת חייהם של אחיהם הנדחים אלה. אלה המהגרים היו על הרוב מן הזיבורית, עמי-הארץ מפליטי הצבא של נקולאי הראשון וכדומה, שהיה בהם יותר מן השלילי מאשר מן החיובי שביהדותם. ומה הפלא שהיהודים הגרוזים, אשר למרות חסרונם בידיעת התורה, היו על פי המסורת והקבלה, חיים דתיים וטרדיציונים, לא התקרבו אליהם, בראותם, שהם מתייחסים להרבה מקדשי הדת בקלות ראש ועמדו מנגד, עובדה היא, שעד היום לא זכתה טיפליס, עיר שיש בה ישוב הגון של יהודים אשכנזים (5000 נפש בערך) לרב, שיהיה ראוי לאותה איצטלא ויהיה בכוחו לפרוש מצודתו ולהשפיע מכוחו הרוחני כמו על עדתו כן על עדת היהדות הגרוזית. במשך עשרות שנים שירתו שם רבנים, שהיו או בורים גמורים בתורה ובעניני היהדות ורק שימשו כתריס כלפי הממשלה, או אנשים שלא עמדו על הגובה המוסרי הראוי והירבו רק מחלוקת וסכסכו איש ברעהו.

אמנם התפתחותם השכלית ורמת השכלתם של היהודים הגרוזים היו בשפל. בכל זאת במוסריותם, בתום לבבם, בטהרת המשפחה וטהרת המידות עלו הרבה על שכניהם הנוצרים. ואף בהיותם בארץ אויביהם, גולים ונדחים, נתוקים מהעולם הגדול של היהדות והיהודים, בכל זאת לא באו עד דכא ולא ירדו עד הדיוטא התחתונה, בכל זאת היה ניכר, שהוא “עם אלהי יעקב”. גם בהתפתחותם השכלית, לפחות בעניני החיים, הקדימו את שכניהם הנוצרים, היהודי אף כי לא היה מבקר שום בית ספר רשמי לבד מן ה“מדרש” (חדר), היה בכל זאת האחוז של היהודים יודעי קרוא וכתוב גם בשפת הארץ גדול הרבה מכפי אצל הנוצרים. היהודי היה יותר פיקח וער, והבנת החיים והסתגלות לתנאיהם היו יותר מפותחות אצלו.

גרוזיה, בבואה תחת שלטונה של רוסיה, יצאה מגבול הצר והמצומצם, חוגה התרחב ותושביה יצאו “למרחב העולם”. לאט לאט התחילו החיים הפטריארכליים והפיאודליים להידחק מפני התפתחות החיים והתקדמותם. באוויר התחיל כבר מרחף הד שחרור האכרים מתחת יד אדוניהם-משעבדיהם. הנסיכים והאצילים גם כן הרגישו, שהקרקע מתמוטט מתחת רגליהם וכי חיים כאלה לא משכו לעולמים. לכן חיפשו גם הם דרכים אחרות בחיים, להבטיח את חייהם בעתיד. רובם התחילו להתקרב אל הממשלה, למדו על מנת לקבל משרות ותפקידים, להסתדר במשרדים ולשרת את כובשת ארצם – התחילה “רוסיפיקציה” גמורה.

גם במבנה הכלכלי באו שינויים. גרוזיה, נתונה עד אותו הזמן במכבש של עמים פראים, הבוזזים והשוסים אותם מכל צד, שאפה רוח לרווחה מיום שהתאחדה עם רוסיה וגבולות תנועתה התרחבו. נסללו מסילות ברזל וכבישים. התנועה גדלה, המסחר התפתח והמרחקים התקצרו, גם היהודי הגרוזי, אם כי בצעדים איטיים יותר, אבל בלי הפסק, התיחל לצאת אל ה“עולם הגדול”. בעיירות הגדולות כבר צפו על פני תהום החיים היהודים עשירים וגבירים, בכותאיס, טיפליס, באקו, באטום, פוטי ועוד, הציצו סוחרים גדולים במנופקטורה ושאר תוצרת הארץ, שכבר הספיקו לצאת מד' אמותיהם של עולמם המצומצם, עשו עושר וטעמו טעם חיים מרווחים. גם בעיירות הקטנות הוטב מצבם של הרבה משפחות. מזמן שחרור האכרים נעשה היהודי נצרך יותר ויותר לשני הצדדים: האציל והאכר. האציל הגרוזי היה תמיד נצרך לכסף לבלות את חייו במשתה והוללות במרכזי החיים והאכר, לחוץ על ידי אדונו בעבר ומשועבד לקרקעו, אשר תמיד התאמץ לפדותו מידו נצרך לכסף – ושניהם נצרכו ליהודי. אצלו היו מוצאים “פרוטות” ללוות והיהודי היה מלווה להם בעין טובה. על שטח זה היה לו ליהודי עוד מתחרה אחר – הארמני. אבל שניהם, גם האציל וגם האכר, היו מבכרים לעשות “עסקים” עם היהודי ולהחכיר לו את נחלותיהם מכפי עם הארמני, מפני שהיהודי לא היה יורד כל כך לחייו, לא היה “מוצץ את דמו” בארמני ובעיקר לא היה מעוניין לנשלו מעל אדמתו ולרשתו כמוהו. להיפך, היהודי היה מוותר לו מצידו בכל מקרה ונתן לו להתעודד, רק שייהנה הנאה כל שהיא, שתהיה לו פרנסה ועם כל השאר לא דקדק.

היחסים בכלל בין היהודים ובין האזרחים נשארו טובים כשהיו, המסחר והתעשיה היו בהתחלת התפתחותם ורובם נמצאו בידי הארמנים (המסחר בסיטונאות) ובידי היהודי (המסחר הפעוט). באופן כזה לא התנגש התושב העיקרי, הגרוזי, עם היהודי על דרך החיים ולא היה מקום להתחרות ול“דחיקת רגל” של האחד על חשבון השני, זה הגורם הראשי של כל שנאת-לאום ללאום. הגרוזים בכפר היו רובם ככולם אכרים עובדים את אדמתם, ובעיר רובם פקודים, בעלי אחוזות ופועלים. ובאופן כזה היו מביטים על היהודי כעל “מתווך”, כעל איש, שמקצועו ותפקידו בחיים להמציא סחורה והדברים הנצרכים ממין זה מהעיר אל הכפר ולהיפך. ולכן היו סובלים אותו ונתנו לו לחיות בעין יפה. אמת, שהרבה יהודים היו נגזלים ונהרגים על הדרכים ובכפרים לרגל מסחרם, אבל כל זה לא היה נושא אופי של שנאה לאומית, אלא של מאורע רגיל הנקרה בחיי-אדם היום-יומיים על רכי החיים משודדים ואנשי-חמס שונים.

מענינת מאד העובדה, שאינטליגנציה, זאת השיכבה הסוציאלית, העומדת תמיד על המשמר של אינטרסי האומה, השיכבה, שתמיד היתה מן המקדימות בשנאת היהודים, השיכבה הזאת, האינטליגנציה הגרוזית, דווקא התייחסה בחיבה ובסולידריות ליהודים. גרוזיה, זאת הארץ הקלאסית של המהפכנים ולוחמי מלחמת החירות בסוף המאה הי“ט ובתחילת המאה העשרים, ארצם של ז’ורדניה, צאטלי, טשחַנקַלי, טשחידזֶה, דז’וּגאַשבילי (סטלין), גנטשקוֹרי ועוד, לא בגדה במסורתה והאינטליגנציה הגרוזית תמיד התיחסה בחיוב ליהודים והשתתפה בצורתם, ידועה היא עמדת הצירים הגרוזים ב”דומת"¹ הממלכה הרוסית בכל השאלות היהודיות. והרי נאום של נגטשקורי בזמן שרצו להכניס את “שאלת בייליס” בדומת הממלכה, הגנת הסטודנטים הגרוזים בזמן הפרעות האודיסה, שאחדים גם מסרו את נפשם ונהרגו בידי הפורעים ועוד ועוד. הם תמיד הגינו על העם היהודי בחרף נפש מפני שונאיו ומנדיו ועמדו לימינו.

בשנות השמונים של המאה הי"ט התחילה תנועה לאומית בגרוזיה. קמו לה משוררים וסופרים, אשר ביצירותיהם שמו להם למטרה לעורר את העם הגרוזי לשוב לחיים לאומיים עצמיים. הנסיכים אקקי צַרַטלי, אִליַא טשוטשואדזה, רפאל אריסתווי, דניאל טשוֹנכדזה ועוד, ראו בשיריהם ובסיפוריהם להעם הגרוזי להתנער מתרדמתו ונטעו בלבו אהבה וחיבה לארץ מולדת. רפאל אריסתווי, זה הקוֹלצוֹב² הגרוזי, תיאר בשיריו את האכר בעונייו ובסבלותיו ביגונו ובמכאוביו. אחדים מן הסופרים כתבו סיפורים, דרמות, אשר בהם ביקרו קשה את ההופעות השליליות שבחיי מרום הארץ, האצילים והרוזנים המבזבזים את רכוש האומה – את הקרקע – ומעבירים אותו לידי זרים, את האכרים המנוצלים על ידי הממשלה, את הנושים ונושכי-נשך שונים המוצצים את דם האכר כעלוקה. אבל, עד כמה שידוע, בכל משך תקופה זו לא השתמש ביהודי אף סופר גרוזי אחד בשום יצירה ספרותית, בתור חומר וטיפוס שלילי. כאשר הוא בא לתאר בסיפורו או בדרמותיו טיפוס של בוצע בצע, נושך נשך, מנצל, כילי וחרד על ממונו, אז לקח לו לחומר את הארמני ולא את היהודי וזה לא במקרה. הוא אמנם ידע, שגם בתוך היהודים יימצאו טיפוסים שליליים כאלה, אבל יחד עם זה ידע, שזה לא אופי לאומי כללי, אלא תולדות חייו המיוחדים שהיו נתונים בהם במשך ימי גלותו הארוכה. להיפך, כשמי שהוא מן הסופרים נזכר ביהודי, אז דיבר עליו בחמלה וברחמים רבים.

סופרים ופובליציסטים אחדים במאמריהם ובסיפוריהם עמדו על המצב החומרי והרוחני הירוד של היהודי הגרוזי וקראו לבוא לעזרתו, להרימו משפלותו ולהושיט לו יד עזרה. גם לתחיה הלאומית של עם ישראל התייחסו בתחילה בחיוב ובהערצה. אקקי צרטלי כתב שירים אחדים יפים על חרבן ירושלים וגלות ישראל; אַרַידיון אֶודוֹשוולי כתב שיר יפה בשם “קינת עם ישראל”; אנטון פוּרצַלדזַה כתב דרמה מקורית בשם “יהודים או בית ישראל”, תירגם שירו של פרוג “פרומתיאוס” ועוד ופירסם מאמרים פובליציסטיים חשובים בנוגע ליהודי גרוזיה. בבוא ה' אוסישקין בשנת 1902 לטיבליס בענייני הציונות, הדפיס השבועון הגרוזי של הסוציאל-דמוקרטיים “קוַאלי”, (המסילה) מאמר חיובי גדול חשוב ומעודד וקידם בברכה את התנועה הלאומית ואת התעוררות העם היהודי לתחיה ולחיים חדשים. בכל הספרות הגרוזית החדשה אין אנו מוצאים כמעט אף יצירה אחת המתארת את היהודי בתור טיפוס שלילי ומעליב את כבוד עם ישראל³ ככתם שחור על שמי גרוזיה ביחס ליהודים בזמן האחרון, יישאר רק מאורע אחד, אף כי לא היו לו שום תוצאות מעציבות. – זו היא “עלילת דם בכוֹתַאיס” הידועה, אשר נרקמה בידי אחדים משונאי ישראל ואשר עסקני צבורים ואנשים ידועים מיהודי רוסיה הגיבו על זה. ואכן, לא מצאה שם העלילה קרקע מוכשר להכות שרשים ושקעה כלעומת שהופיעה.

היהודים נשארו עד הזמן האחרון אזרחים גמורים ונהנו מכל הזכויות המדיניות והאזרחיות כהגרוזים עצמם. בזמן האחרון היה נסיון מצד הממשלה הצארית לשלוח יד בזכויותיהם אבל הדבר לא הספיק בידה כל-כך.

עד כאן מסרתי אי-אלה ידיעות הסטוריות והשקפה כללית על חיי היהדות הגרוזית בעבר מיום בואה לגרוזיה עד סוף המאה הי"ט. מכאן ואילך אני מוסר את זכרונותי ורשמי האישיים על חייהם ומצבם בזמן האחרון.

עד מחצית המאה הי“ט כמעט לא יצאה היהדות הגרוזית ממסלולה הישן, חיה חיים פטריארכליים ומכונסים ולא חלו שום שינויים ניכרים בחייה הפנימיים והחיצוניים. היתה היא מכווצת כשבלול בקליפתו והסתכלה מן הצד בשטף החיים ותמורותיהם. אולם מהמחצית השניה של המאה הי”ט, ביחוד משנות השמונים והתשעים ובתחילת המאה העשרים, התחילה גם היא “לפרוץ את החומות” ולצאת מד' אמותיה למרחב העולם. עם התפתחות המסחר והתעשיה והרמת המצב החמרי, ביחוד בערים הגדולות, הורגשו איזה סימני חיים ותנועה גם בפינות שונות של החיים. עגלת היהדות הגרוזית קצת זזה ממקומה והתחילה להתקדם, אמנם, ההתקדמות הזאת והשינויים אשר התהוו על פני החיים וההווי שלהם היו שטחיים והיה בהם הרבה מן החיקוי מאשר תביעה פנימית, נפשית. אבל הלא ידועה “דרך הרוח” באיזה אופנים ובאיזו דרכים היא חודרת למקומות חבויים וכמוסים. אמנם כל זה היה איטי ובצעדים מדודים, אבל עין בוחנת היתה מכירה, כי התסיסה כבר החלה והיהדות הגרוזית מתחילה להתעורר.

תנועת ההתקדמות התחילה מכותאיס. הצבור היהודי הכותאיס היה יותר מסודר, יותר מבוסס וגם יותר מפותח ועורק-החיים דפק שם ביתר עוז. מצבם החמרי של יהודי כותאיס היה טוב ומסחרם הלך והתפתח, הלך ושגשג. עם שיפור תנאי החיים החמריים הורגש צורך גם בשיפור החיים הרוחניים. בבתי-הספר התיכוניים של כותאיס הופיעו “פנים חדשות”, ילדי היהודים הגרוזים, אשר עד כה היה יקר למצוא אותם במוסד זה, ומדי שנה בשנה היה מספרם הולך הלך ורב, אמנם בזה לא היה עוד כלום מן היהדות ומן החיים הלאומיים, אבל הצמאון והרגשת הצורך להשכלה כללית נתנו ערובה נאמנה, שהיהדות הגרוזית מתנערת מקיפאון הדורות ועומדת על סף התחיה.

ואמנם גם בתחומי היהדות התחיל לנשוב ריח צח. בגרוזיה התחילו להופיע בזמן זה רבנים ושוחטים מיהודי רוסיה, אשר הביאו אתם את מאור התורה של היהדות הרוסית להאיר חשכת הדורות ונעשו אפוטרופוסים לחייהם הרוחניים של יהודי גרוזיה.

הראשון שנזכר שמו לברכה בתולדות היהדות הגרוזית בזמן האחרון ושראוי להיכתב עליו ועל מפעליו לטובת היהדות הגרוזית ספר שלם, הוא הרב של העיירה צחינוולי (פלך טיפליס) הד“ר אברהם הלוי חבוֹלֵס, יהודי אשכנזי מקובנה, מתלמידיו של ר' יצחק אלחנן ספקטור, אשר בא לפני שלושים וחמש שנים¹ לגרוזיה בתור משולח בשם ישיבת הרב. אז, בזמן בואו של הרב הזה, רבתה השממה בכרם היהדות הגרוזית. כל החיים הרוחניים שלה היו מסורים בידי “חכמים” בלי חכמה ובלי תורה. אנשים שלא התאימו לתפקידם כלל, שהיו עניים בתורה ובידיעת היהדות וגם חסרה להם התמימות של החכמים מדורות עברו, אשר עיניהם היו נשואות אל “הקבה והלחיים” מנת חלקם, רעו את צאן מרעיתם ב”שדות שממה". בבוא האיש לעיירה הוא עוד היה צעיר לימים הדור וחסון כאלון², נואם מצוין ופה מפיק מרגליות, חיש מהר נוכחו נכבדי העיירה כי ברכה רבה צפונה באיש הזה והגיע הזמן, שישימו להם רועה נאמן המתאים לתעודתו. וכן עשו. הציעו לפניו להיות רב עליהם. לכתחילה מיאן ולא רצה להסכים. ורק לאחר שהפצירו הסכים להם, בתנאי, שישאלו את פי הרב מקובנא על זה. וכאשר נכבדי הקהילה פנו אל הרב ר' יצחק אלחנן במכתב, מיד נתקבלה הסכמתו ומנו אותו לרב עליהם.

היה זה כמעט הרב הראשון בגרוזיה, שנתמנה מיהודי אשכנז, כמובן לא על נקלה עלה הדבר בידי מחוללי “מהפכה ראדיקאלית” כזאת ב“היררכיה הרוחנית” של יהודי גרוזיה, להוריד כנופיא שלמה של “חכמים” מגדולתם ולשים לרב ולראש העדה איש זר. “אשכנזי”, אשר לא ידעו אותו ואת שפתו לא הבינו. החכמים הסיתו את ההמון, דיברו על לבם, ש“אשכנזי” זה יטה אותם מדרך היהדות המקובלה, מ“מנהגי אבות”. אבל סוף סוף לא העלו כלום בידם ועל פי “גזירת ההיסטוריה” הוכרחו לפנות את מקומותיהם לטוב מהם. התמנותו של אדם זה לרב בצחינוואלי אמנם נהפכה לברכה לא רק ליהודי עיירה זו, אלא לכל היהדות בגרוזית. הוא נתן דחיפה עצומה ליהדות הגרוזית הנרדמה להתעורר מתרדמתה ומבערותה במשך מאות שנים. ראשית מעשיו היה להכריז מלחמה על ה“חכמים” המהבילים והמשטים את המון העם. באומץ לב השתער על המנהגים התפלים ועל אמונות הבלי-שוא, אשר לא ביהדות הצרופה יסודם, אלא נטפלו להם מעמים זרים, עובדי אלילים, או חכמים המשמרים הבלי-שוא.

אדם זה, אף כי היה מהדור הישן, חניך החדר והישיבה, אבל בטלן לא היה. ידע את העולם. אהב את השפה העברית אהבה בלי מצרים וגם ההשכלה לא היתה מוזרה לו, ביחוד ספרי החקירה של חכמינו מימי הביניים וגם מהספרות של דור ההשכלה. בספרייתו הרבנית הגדולה הייתם מוצאים את מורה נבוכים ואת האמונות והדעות, את חובות הלבבות, ואת שני הכוזרים³, את ה“עיקרים” ואת ה“עקדה”, את מלחמות ה' להרלב“ג ואת “הכתב והקבלה”⁴, את המלבי”ם ואת “משפט האורים” ומילונים ועוד ספרים ממין זה. את התנ"ך חשב לראשית הלימודים וליסוד ידיעת היהדות (דבר אשר היה יקר למצוא באיש מהדור הישן). הופעתו של איש זה היתה כטל תחיה ליהדות הגרוזית. ראשית מעשיו היתה להוציא את הילדים מידי חכמים-מלמדים “בעלי החזקה”, לרכזם למקום אחד ולשנות את תוכן וסדר הלימודים מן הקצה אל הקצה. עד שנת 1906 אסף בחורים אחדים אל ביתו, לימד והכין אותם בעצמו⁵. ומשנה זו עלה בידו ליסד תלמוד-תורה בעיירתו, אשר קרוב לארבע מאות ילדים היו לומדים בו. מובן, שבית-הספר לא היה משוכלל כל צרכו. היתה רק התחלה, סבל מחוסר מורים הגונים, חוסר דירה מתאימה, המצב החומרי הקשה ועוד. אבל בכל זאת היה בית ספר זה בגרוזיה כמעט קו-אור ראשון המבשר ליהדות הגרוזית, ששמשה התחילה לזרוח ובחיים הרוחניים מתחילה תקופה חדשה. גם מעיירות אחרות באו תלמידים ללמוד בבית-ספר זה. ביחוד הצליחה המחלקה העליונה, בה הוא עצמו לימד תורה.

במשך שנים אחדות הוציא בית-ספר זה מתוכו בחורים מחונכים ברוח התורה והיהדות, לומדי תורה (תנ"ך, תלמוד), יודעים וחובבי השפה העברית וספרותה, שאחרי כן הביאו תועלת גדולה ליהדות הגרוזית. שמהם היו נלקחים מורים ושוחטים ומפיצים את התורה וידיעת היהדות בין יהודי גרוזיה. אחדים שולחו על ידי הרב הזה, אחרי גמרם את בית הספר, לרוסיה, למקומות תורה “להשתלם” (לבריסק דליטא, ווילנא, לידא). במשך זמן קצר התחילה השפה העברית לצלצל לא רק בפי ילדי בית הספר, אלא גם בפי רוב בעלי הבתים, דבר, אשר היה יקר למצוא עד היום ההוא. לזה היה גם גורם חשוב אחר: השפה העברית היתה השפה היחידה המתווכת בין הרב ובין עדתו ואשר היתה קרובה לשניהם, יען כי האחד לא ידע ולא הכיר אלא את השפה הגרוזית והשני את האידיש בלבד. ולכן היו מוכחים לדבר בשפה זו, שהיתה פחות או יותר מובנת לשני הצדדים. גם זה צריך לציין, שלא רק הרב, אלא כל בני ביתו, לרבות גם אשתו ובנותיו ידעו עברית צחה וע"פ הרוב דיברו עם התלמידים ועם אחדים מן הבעלי בתים עברית: הרב היה דורש את דרשותיו בעברית, שתלמידיו תירגמו אותן לגרוזית לעם וכל זה גרם להפצת העברית בין התושבים.

האיש הזה חלם גם על הרבה דברים חשובים. הוא רצה לשנות גם את פני המבנה הכלכלי של בני עדתו. נלחם בכל כוחו ברוכלות, בטלטול מכפר לכפר והטיף לעבודה ולמלאכה. רצה להפיץ בין הנוער הרבה מקצועי-אומנות המחיים את בעליהם. גם הביא אומנים אחדים. אבל הרבה משאיפותיו ומרעיונותיו נשארו רק חלום יפה. הוא עצמו לא היה כל כך איש מעשי. היו לו אידיאות נשגבות וכוונות טובות, אבל לגשמן בחיים לא היה יכול. זה היה למעלה מכוחותיו. הסביבה והתנאים לא היו מתאימים. השדה היה יותר מדי בוּר ולא כל כך בנקל היה אפשר להפוך אותו ל“אדמה פוריה”.

גם צריך לציין את זה, שבאדם גדול זה היה נמצא חסרון אחד, חסרון פסיכולוגי, כמעט טבעי, שלא היה יכול להשתחרר הימנו ושגרם לו וגם לידידיו הרבה אי-נעימות ועגמת נפש. האיש הזה, שהיה מטבעו נוח לבריות, רחוק מבצע כסף, מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות ומוכן לעזור לו בכל יכולתו, נוטה היה ל“ממשלת יחיד” בעבודת הצבור. לא ידע ערכו של שיתוף הכוחות בעבודה ולא היה סובל שום עסקן צבורי אחר במחיצתו, אלא רצה לעשות את הכל בעצמו, על דעת עצמו “בעצם ידיו”. זה היה למעלה מכוחותיו ולא היה מספיק לו הכוח להביא את הענין לידי גמר. באופן כזה, היו הרבה התחלות יפות ואפשרויות רבות נכשלות ונופלות. אבל אם ככה ואם ככה, בהחלט אפשר לומר שהאיש הזה חולל “מהפכה” שלמה במהלך הדתי הרוחני והחינוכי של היהדות הגרוזית. העיר הרבה כוחות נרדמים, הביאם לידי תסיסה והרבה קהילות לידי קנאה (קנאת סופרים) וחיקוי ממנו לראות וכן לעשות.

בתי תלמוד-תורה, פחות או יותר מתוקנים ובעלי תוכן במובן לימודי הדת והיהדות, נוסדו גם בעיירות אחרות, אשר בראשם עמדו מוהלים, או “ראשי ישיבות” מיהודי רוסיה: בכותאיס, קולאשי, אוֹני, סודז’ינא, ועוד. הגדיל לעשות בית-ספר אחד בסאטשחרי, אשר נוסד בשנת 1908 על ידי אחד מילידי ירושלים, יהודי גרוזי, תלמיד ישיבת “תורת חיים”, חיים אליהשווילי, אשר גם משם יצאו בחורים יודעי תורה, “מסדרים דף גמרא” ויודעי השפה העברית. אחדים מהם גם נסעו לרוסיה להמשיך את לימודם בהישיבות הגדולות. יחד עם שינוי פני הלימודים לטובה, התעוררות הרוחנית והטבת פני החינוך, חדר גם הרעיון הלאומי והציוני לגרוזיה, ביחוד מעת אשר נולדה הציונות המדינית. הדה הגיע גם לגרוזיה ושם הרצל נישא על השפתיים כשמו של משיח וגואל ישראל.

לחלוץ הראשון להפצת הרעיון הציוני בגרוזיה צריך לחשוב את העסקן הצבורי החרוץ והציוני הנלהב הר' דוד באזוב. על חשבונו אפשר לזקוף הרבה מההתעוררות הלאומית והעבודה הציונית בגרוזיה, ביחוד בקרב הנוער. הוא היה רב בעיירה נידחת, ממש מעבר ל“הרי חושך”, באוֹני, ניתוק מהעולם ומהישוב הגדול של יהודים. אבל בכל זאת היה פעיל וער לכל דבר לאומי וציבורי. הציונות ורעיון ישוב הארץ היה תמיד קרובים ללב יהודי גרוזיה ועל שטח זה אפשר היה לעשות הרבה. אבל חסרו אז אנשים פעילים ובעלי השפעה. אמנם בטיפליס היתה קיימת כבר מזמן הסתדרות ציונית של יהודי רוסיה, אבל השפעתה בין יהודי גרוזיה היתה קטנה ומצומצמת. בין עסקני הציונות בגרוזיה ובכל ארצות הקוקאז יזהיר שמו של המנוח ד"ר מ. ל. שטרייכר. היה הוא האחד מבין כל חבריו לרעיון ולמפלגה מן היהודים האשכנזים, שהיה תמיד ער ופעיל ועמד על המשמר של אינטרסי האומה הציונית. זה היה אדם המסור בכולו להרעיון הציוני וחי ממש בשבילו. אותו אפשר לחשוב לאבי הציונות בגרוזיה ולמפיצה היותר ותיק, ולא רק בין הישוב של יהודי רוסיה, אלא גם בין יהודי גרוזיה, אשר תמיד התאמץ להתקרב אליהם ולהבינם וגם רכש לו השפעה ואמון רב בתוכם.

אמנם עד לידת הרעיון הציוני בגרוזיה נולד יחד אתו גם רעיון ההתבוללות, זה בן-הליווי של הציונות והתחיה הלאומית. צעד אחר צעד לווה הרעיון הזה כצל את הרעיון הציוני ומצא קן בלבבות אחדים מבני הנעורים. מכותאיס יצאה הרעה. כותאיס, שהיתה הראשונה כמו שהזכרנו, להתעוררות ולהתקדמות, כותאיס זו נהפכה אחרי כן לרועץ, לקו הקליריקאליסמוס המנוול ולהתבוללות המחוצפת. במצב זה, במצב של “עירוב תחומין” בין התרדמה וההתעוררות, במצב של ההתהוות וקבלת צורה איזו שהיא, השיגה המלחמה העולמית את יהודי גרוזיה.

המלחמה העולמית, כמו בכל מקום כן בגרוזיה, זעזעה, יחד עם שאר האזרחים, את היהדות הגרוזית עד היסוד. היהדות הגרוזית אשר עתה התחילה להתנער מתרדמה ממושכה במשך מאות בשנים ולסדר את חייה בתנאים ההווים ולתהות על חייה ומצבה, הוצאה פתאם ממסלול ההתפתחות הנורמלית. קודם כל נהרסו חיי הרבה משפחות, נתגייסו אנשים, בעלי-בתים ובעלי-משפחות, שלפי יום עמדו בשורות מלחמת הקיום ובנין חיים משפחתיים וחברתיים ונתפזרו לכל רוח.

בראשית המלחמה נדם הישוב העברי בגרוזיה בגלל הרעם הפתאומי ולא ידע מה לעשות. איזו שוויון-נפש, איזו אדישות אחזו את כולם וענייני הצבור כמעט שהוזנחו לגמרי. אבל עד מהרה שבה רוחו של ישוב זה אליו. התעורר ושבו לו הכוחות ורצון החיים שוב התחיל לזרום בעורקיו. התחילו הימים, ימי ברכה לסוחרים. אלה אשר רק השתמטו “מחרב היונה”, מסופת המלחמה, והראו עירות, זריזות וכשרון ההסתגלות לחלופי החיים ותמורותיהם, גם הוציאו תועלת מאנדורלמוסיה ¹עולמית זו. כמו בכל מקום גברו, עתקו וגם עשו חיל במובן החמרי. על במת החיים צצו עשירים חדשים, אלה היורדים של אתמול שעלו לגדולה: “גבירי בין לילה” “עשירי המלחמה”. בכותאיס, טיפליס, באטום ועוד קנו היהודים בתים על בתים ונחלאות והחיים המו ורעשו מסביב. אבל בתשואות חיים אלה זרמו החיים הרוחניים, נסגו בתוך ד' אמותיהם וצומצמו. כל העצבים היו מתוחים וכל הכוחות האינטלקטואליים המעטים חיכו לגמר המלחמה ולתוצאותיה והנה הגיעה גם המהפכה.

המהפכה הגדולה של שנת 1917, כמו בכל מקום כן גם בגרוזיה, רושמה היה גדול על כל עם ועם ובכל פינות החיים והחברה. זאת התקופה הנערצה והנשגבה בחיי האנושיות, “השם פה לאֶלם”, אשר בה אדם מתרומם אל על, חובק שמים בזרועותיו ומאמין בכוחו וברוחו העז המחולל נפלאות. גם על היהדות הגרוזית היתה השפעתה גדולה, גם בציציות ראשה אחזה והניעה אותה. גם היא הרגישה, שהכבלים נפלו ומכסה הקרח אשר רבץ על הלבבות נמס, כל אחד ואחד חרג ממסגרתו והסתדר איש על דגלו ואיש על מחנהו. כל דגל ודגל וכל מחנה ומחנה יצא אל במת הצבור לעשות לו נפשות. נשמע גם קול הציונות והמאוויים הלאומיים אחרי שתיקה של שנים אחדות בגזירתו של הצאר הצורר. נתפרסם קול קורא של ציוני רוסיה להכנסיה הציונית בפטרוגרד, אשר בה היו צריכים להעמיד לא רק שאלות “ציוניות טהורות”, אלא גם ליצור תוכנית של עבודה ציבורית ולאומית להבא, הציונות הגרוזית גם כן התכוננה לבחירות, לעבודה ולפעולה בתוך שדרות העם.

היהדות הגרוזית היתה תמיד כר נרחב לתעמולה לאומית וציונית. בזוויות נשמתה היו תמיד חבויים זיקי אהבה וגעגועים כמוסים וטמירים לאומה ולארץ, אשר היה די לנגוע בה, שתתלקח לשלהבת גדולה ועצומה, אבל לא הצליחה השעה ומפני אי-אלה גורמים ומסיבות שונות לא כוּון הזרם אל אפיק נכון ונפשה של יהדות גרוזיה נטרפה לכל הרוחות. כולם השתתפו בבחירות אל הכנסיה הציונית בפטרוגרד. גם האורתודוכסיה והצבור הכותאיסי, אף כי ניהלו תעמולה להצביע בעד רשימת האורתודוכסים החרדים ומחזיקי התורה והדת, אבל מן הצבור לא פרשו והשתתפו בבחירות ולא היו ביד אחת עם המתבוללים, אולם גם המחנה הקטן של המתבוללים לא נשאר קפוא על מקומו וגם הוא יצא “לפעול” ולהרים את קולו בתוך הצבור היהודי-הגרוזיני. קן המתבוללים וקלריקלים היתה, כמו שהזכרתי לעיל, כותאיס. הרעיון האנטי-ציוני נולד שמה, במשך זמן קצר קיבל צורה כה חריפה וכבש תחת כנפיו חלק גדול מן הצבור היהודי בגרוזיה.

כשנפלה משלת קרנסקי ורוסיה באה תחת שלטון הבולשביקים, התפרדו מרוסיה הרבה ארצות ועמים קטנים ובתוכם גרוזיה, אשר ב-26 למאי 1918 הכריזה על עצמאותה בתור מדינה סוברנית, העומדת ברשות עצמה. רסן השלטון לקחה הסוציאל-דימוקרטיה (מנשביקים) הגרוזית, המפלגה השלטת, והוכרז שלטון דמוקרטי-רפובליקני. הסוציאל-דימוקרטיה שמרה על פרינציפי מפלגתה: חופש הדיבור, הדפוס האסיפות וכו' וכו'. ובאופן כזה נתנה אפשרות לכל מפלגה ומפלגה לעבוד בתוך הצבור ולנהל תעמולה כאוות נפשה באין מפריע. מרכז ההסתדרות הציונית היה בטיפליס ומשם היתה מצודתה פרושה על כל שדרות הצבור.

אחרי הכרזת עצמאותה של גרוזיה הראו המתבוללים פעילות רבה ואומץ לב והתחילו לתקוף במרץ ובעוז את הרעיון הציוני והלאומי בעתונות ובעל פה. גם האורתודוכסיה, ששמרה תמיד את עברתה להציונות ובכל עת-מצוא היתה מן המקדימים ליידות אבן בה, התחברה אליהם והתחילה לרדוף אותה באף ובחימה. בכותאיס חברו יחד כל המתבוללים והקלריקלים לשרש אחרי ה“שורש פורה ראש ולענה”, הציונות. בראש המתבוללים עמדו משפחת חננאשווילי (שני סטודנטים יוסף ומיכאל) וראש הקלריקלים ומנהיגם הרוחני היה הרב הכותאיסי, חכם ראובן, אשר אדיקותו הנבערה וקנאותו הנפרזה לא ידעו כל גבול. זה היה אדם בעל השגות פשוטות, לא ידע את העולם בכלל ואת העולם היהודי בפרט, אדם, שלא עלה בחכמתו ובכשרונותיו על חכם פשוט מחכמי גרוזיה, אבל מפני המקום שהוא נכנס בו (כותאיס נחשבה לעיר ואם ביהדות הגרוזית) והצבור שעמד תחת השפעתו ועוד כמה וכמה סיבות גרמו, שהאיש הזה מילא בחיי היהודים הגרוזים תפקיד של ריאקציונר, קנאי חשוך של ימי הביניים, המשתגע למראה קו האור, “זולל הציוניות”.

הוא לא היה היחידי, על ידו עזרו ואתו עבדו גם שליחי הרבי מליבאוויץ. מאין באו אלה לגרוזיה? מזמן המלחמה העולמית כשזה גלה מארצו ומ“מקום כבודו” ונתגלגל לרוסטוב אשר על נהר דון, התקרב לקווקאז ונולד בו הרעיון לקחת לו את הבקעה הפרוצה הזאת ולגדור בה גדר, להפיץ את תורת החסידות בין יהודי גרוזיה ולהכניסם תחת כנפי שכינתו. דרך רוסטוב היו עוברים אחדים מסוחרי כותאיס, אשר התודעו אליו ואשר תפש אותם בלבותם והציע להם לשלוח אליהם את שלוחיו לארץ גרוזיה וביחוד לכותאיס. באופן כזה, במשך זמן קצר צצו פה ושם שליחיו עושי רצונו של הרבי הזה בגרוזיה, אשר היו מרביצים תורת רבם. כל הכנופיה הזאת ניהלה תעמולה נגד הציונות והרעיון הלאומי, הרעילו את האתמוספירה המלשינות וריבות-שוא וקוממו כנגדה החלק הגון מן הצבור בכל מיני אמצעים לא מהוגנים, בדימגוגיה זולה של יראת שמים ו“דת ישראל המחוללת בידי הציונים ר”ל". אלה הכריזו כל האמצעים לכשרים רק לרדוף, להשמיד ולהחריב את הציונות ואת הציונים עד חרמה, עד ששוחט אחד, יהודי אשכנזי, מחסידי ליבאוויץ בכותאיס, שקראו לו ר' זלמן, שלף את סכינו נגד קהל ועדה וקרא, שאף כי כתוב בתורה הקדושה “לא תרצח”, מוכן הוא לשחוט עשרה ציונים בבת אחת אפילו ביום הכפורים עצמו “בלי ברכה”.

ככה הורעלה הסביבה והתלקחה אש השנאה לכל דבר ציוני ולאומי במקומות אחדים בגרוזיה וביחוד בכותאיס, עד שהיה מסוכן להעלות שם ציון וארץ-ישראל על השפתים. חלק גדול מזה צריך לזקוף על חשבונו של הרבי מליבאוויץ, על חשבונו של מגן התורה והיהדות זה, כביכול, בגולה, שאחרים בזמן האחרון מתריעים עליו כל כך, ועל חשבון קולות הקוראים שלו נגד הציונות ונגד הרעיון הלאומי, שהיו נדבקים על כל כתלי בתי הכנסיות. באופן כזה הלכו הרבה כוחות לטמיון, נשמטו הרבה אפשרויות חשובות, שהיה אפשר לעשות בגרוזיה לטובת הצבור היהודי שמה ולטובת הארץ והישוב, וצריך לציין שגם הצבור הכותאיסי היה קרקע מוכשר לכך. עם הטבת המצב החמרי וצבירת הון “בשעת חירום”, התרקם וקיבל צורה גם אותו האלמנט הידוע כל כך בחיינו הגלותיים – “בעל-הבית הנכבד”, אותו בעל-בית השבע, השליו והמפהק מרוב טובה, המבליט את כרסו ומספק את תאוות הכבוד שלו בגבאות ובכל מיני פילנטרופיה. הלא זה המתחסד, המראה טלפיו לעין כל מבחוץ, והשקוע במ"ט שערי טומאה ואכול-תאוות בחייו הפנימיים. הוא “הירא-שמים” על חשבון אחרים, “בעל-בטחון” גדול בכל עניני הצבור, יהודי של “אם ה' לא יבנה בית” והלא-מאמין לקדוש ברוך הוא בעסקיו הפרטייים על פחות משוה פרוטה. וככה נתפלגה היהדות הגרוזית בעצם יקיצתה והתעוררותה לפלוגות פלוגות. הלאומים והציונים מצד זה וקלריקלים והמתבוללים מצד זה.

אולם גם הציונים לא טמנו ידם בצלחת. הם הכריזו מלחמה על כל הכנופיה הזאת בעתונות ובעל-פה וניהלו על פני כל החזית מלחמת מגן ומלחמת תנופה. באותה שנה, איזה חדשים אחרי המהפכה, באתי אני לטיפליס להשתקע. החיים הצבוריים היו משותקים לגמרי אצל היהודים הגרוזים בטיפליס. לא היה בית ספר עברי והילדים היו מפוזרים לכל הרוחות, אחדים אצל מלמדים פרטים ורובם בלי כל לימוד וחינוך. אז פנו אלי אחדים מנכבדי הקהילה לארגן את הצבור וליסד בית ספר צבורי. אם כי אני לא על מנת כן באתי לטיפליס, אבל נזכרתי בפתגם השגור והידוע של “במקום שאין אנשים”. וגם חששתי, שמא גם אל קהילה זו יבוא איזה “מזכה את הרבים” של שליחי הרבי מליבאוויץ ויפרוש כנפו עליהם, לכן נתתי את הסכמתי ומיד ניגשתי להענין.

קודם כל סולקו הצידה הגבאים, אשר כבשו את עניני הצבור תחת ידם ולא עשו כלום ולא הניחו גם לאחרים לעשות, שכל זכותם היתה רק זאת שהם עשירים ו“בעלי-חזקה” והיות גבאים ולעמוד בראש הצבור. נבחר ועד-קהילה מורכב ממספר ידוע של אנשים, על הרוב מן השדרות הבינוניות והנמוכות, אנשים פעילים ובעלי מרץ, אשר רק צריך היה לתת להם כיוון ידוע ודחיפה נחוצה. נוסד בית ספר עברי עממי בן חמש מחלקות. זה היה הנסיון הראשון בין היהודים הגרוזים של בית-ספר מאורגן ומסודר על יסודות פדגוגיים, עלפי שיטת עברית בעברית, שהוכתר אחרי כן כהצלחה מרובה ונהפך כמעט לבית-ספר מופתי ליהדות הגרוזית ולזוועה וקללה להקלריקאלים שלה. הדבר היה בעצם תוקפן של המלחמה והמהפכות העולמיות. היינו נתוקים מהעולם היהודי הגדול. היה מורגש חוסר במורים, בספרים עבריים מתאימים. בכל זאת התגברנו על כל המכשולים ובעזרת מורים צעירים ובעלי מרץ (אחד מהמורים אז בבית ספר זה הוא כעת אכר בתל-עדשים ² ניגשנו למלאות אחרי תעודתנו, לחנך נוער עברי, מדבר עברית ומחונך ברוח לאומי ויהודי, והתקוות לא הוכזבו.

במשך זמן קצר נשמע צלצול השפה העברית בפי ילדים בבית-הספר וברחוב ושרו שירים עברים לאומים. ראה הצבור והתרגש למראה עיניו ולמשמע השפה העברית בפי ילדיו, השתתף בכל כוחותיו בתמיכת בית הספר ובהחזקתו וכל הצבור הטיפליסאי של יהודי גרוזיה התרכז והתארגן מסביב לבית הספר ולוועד הקהילה, שעמד בראשו ונמצא תחת השפעתו, ולא ניתן לרוח המשחית, רוח ההתבוללות והקלריקאליזם השחור, לחדור לתוכו. ובו בזמן, שכותאיס נהפכה לקן ההתבוללות והריאקציה, היתה טיפליס מבצר עז להלאומיות והרעיון הציוני. בכדי להראות על ההבדל ששרר בין טיפליס וכותאיס ביחס לכל דבר לאומי וציוני, הנני להביא פה דוגמה אחת שתשמש לנו בתור עדות על הלך-הרוח של העדה הכותאיסית ועל דמותו הרוחנית של רבה “חכם ראובן” שעמד בראשה, זה היה, כמדומני, בשנת 1920, ולגרוזיה התגלגל באיזה אופן שהוא “פילם” ארץ ישראלי, שהיו בו תמונות מחיי הגדוד העברי במחנה וכן תמונות ממראות הישוב הישן והחדש. כשרק נודע הדבר להצבור היהודי בטיפליס נהפך הדבר לתעמולה ציונית חשובה ויום חג היה היום הזה להצבור היהודי בטיפליס. כל העם, מזקן ועד נער, טף ונשים, נהר אל הראינוע, אשר שם הציגו את התמונות ולא נשאר אחד שלא זכה לראות לפחות על היריעה את ארץ חמדתו. היו בתוך הבאים גם כאלה, שאולי זה היה בפעם הראשונה בחייהם שרגלם דרכה על סף הראינוע. ומה היה בכותאיס? רק נודע להרב הכותאיסי ולה“חבריה”, שיציגו את התמונות גם שם, התאזר בכל כוחותיו והכריז בכל בתי הכנסיות “חרם חמור” על מי שילך לראות “את התמונות של הציונים יש”ו" ³. ובו בזמן, שהבעלי-בתים הכותאיסאים היו ממלאים את בתי הראינוע, שהראו כל מיני תמונות פורנוגורפיות, והרב הזה לא היה חש ולא היה מרגיש, לא יכול היה לראות ברעה אשר ימצא את עדתו “בטמא את עיניו” למראה התמונות הציוניות.

באותו זמן הורגש צורך לייסד אורגן ציוני בגרוזיה, על מנת להפיץ את הרעיון הציוני בין יהודי גרוזיה וכן להלחם מעל עמודיו בכל הכוחות המחבלים והמהרסים. הפריסה (העתונות) הגרוזית, אשר בתחילה היו שעריה פתוחים לרווחה למאמרינו המטיפים להגדרה לאומית עצמית ולהפצת התרבות העברית בין יהודי גרוזיה, כשהריחה ריח חילוקי הדעות וחילוק הלבבות בין היהדות הגרוזית, שינתה את דעתה והראתה חיבה למתבוללים. וככה נעשתה הוצאת העתון בשביל יהודי גרוזיה לצורך השעה. ההסתדרות הציונית, אשר בטיפליס ובבאקו, הבטיחו עזרה כספית ובאופן כזה הוחלט להוציא שבועון ציוני בגרוזית בשם “חמַא-אֶבראֶליסַא” (קול עברי). מכמה וכמה טעמים מצאו לנחוץ להוציא את העתון בכותאיס, שם היו קוראים מרובים יותר והחזית נמצאה שמה. אז הציע לי הד"ר שטרייכר ועוד חברים מכותאיס, שאעבור לכותאיס ואקבל עלי את עריכת העתון והנהלתו. אני סירבתי, יען כי זאת היתה אומרת לעזוב את בית הספר, שעמל כה רב הושקע ביסודו, ולהפקיר את התלמידים וכל עניני הצבור שנעשו יקרים לי במשך הזמן. גם החברים הרגישו בזה ולא הפצירו בי ולכן נמסרה עריכת העתון לסטודנט צעיר אחד, שלמה ציציאשבילי ⁴, צעיר בעל מרץ וציוני נלהב, אבל קצת בלתי-מסודר ולא מסוגל לנהל את הענינים כראוי, ביחוד מהצד החמרי. לכן, למרות הסיוע ההגון שהמציאו להעתון הזה שתי ההסתדרויות הציוניות הנזכרות וגם אנשים פרטיים, לא התקיים זמן רב (התקיים כשמונה חודשים בערך). אבל גם במשך זמן קיומו הקצר כבר הספיק לו העתון לרכוש את דעת הקהל, נשא את דגל המפלגה ברמה, ודן על כל הופעות החיים היהודיים בגרוזיה והשאלות העומדות על הפרק במרץ ובאומץ לב, תקף את כח חוגי המתנגדים “ודיבר את האויבים בשער”.

אבל יחד עם זה גם המתבוללים ו“בעלי-הבתים” הכותאיסים הראו פעילות רבה. הם הכריזו בפומבי, שהם “גרוזינים בני דת משה”, הדגישו את לאומיותם הגרוזית והפטריוטית שלהם לגרוזיה והשתמשו בכל מקרה שבא לידם להראות את הציונים כאויבי העם הגרוזי והעצמאות הגרוזית. והגיע הדבר לידי כך, שאידיולוגי המתבוללים והפלוטוקראטיה בכותאיס התחילו לפרסם גם, מאמרים אנטישמייים, מלאי שטנה והסתה נגד היהודים האשכנזים בהעתונות הגרוזית והרוסית שבטיפליס והכותאיס, הרוצים “לבולל” את “הגרוזים בני דת משה” בין היהודים. גם האינטיליגנציה הגרוזית שינתה את טעמה ואת דעתה ביחס להתנועה הלאומית היהודית ולא היו פניה אתה כתמול שלשום. בראותם את ה“חולשה היהודית” ואת מקור התרופה שלה לשיר את “מה יפית” ולרקוד לפני כל תקיף ובעל שלטון, השתמשו בחולשה זו, תמכו בהמתבוללים והתחילו לרמוז מצדם והפלוטוקרטיה היהודית, שאם הם רוצים לשבת בארצם ולהינות מטוּבה, עליהם גם למכור את נפשם, לטשטש את לאומייותם ולהתבולל. הופיעו בתוכה גם “אנשי מדע” “אנטרופולוגים” (פרופ' דז’אואחישוולי, ד"ר גומרתַלי) “שהוכיחו” על פי “סימנים מובהקים” ו“חקירות אנטרופולוגיות”, שהיהודים הגרוזים המה מצאצאי הגרוזים שקבלו את הדת היהודית (איך ובאיזה אופן קרה הדבר הזה, זה לא היה איכפת כל כך, מספיק היה ש“חכמת האנטרופולוגיה” היתה על צידם). וככה נוצרה ה“אידיולוגיה” של התבוללות “וגרוזים בני דת משה” בתוך היהדות הגרוזית.

אחרי המהפכה והכרזת עצמאותה של גרוזיה, נולד הרעיון לארגן את כל היהדות הגרוזית תחת ארגון לאומי אחד חזק, שישמש ביאת-כוח לכל היהדות הגרוזית כלפי פנים וכלפי חוץ. לא נקל היה כל כך להוציא את הדבר לפעולה, לנצח מסורת בת מאות בשנים של פירוד הלבבות ואל “איש לאהליך ישראל”. לכן הוחלט לעשות כל זה בהדרגה: קודם כל לארגן את הקהילות על מקומותיהן בתור יחידות ואחרי כן לעשות את הצעד האחרון של איחוד כל הקהילות בגרוזיה. באופן כזה נגשנו לסדר ועד לאומי ליהודי טיפליס, שישמש אורגן עליון ובא-כוח של כל הישוב היהודי בטיפליס. הרבה מסיתים ומשטינים (משני הצדדים מהגרוזים ומהאשכנזים) עמדו לרעיון איחוד הקהילות, להפריד בין היהודים הגרוזים והאשכנזים, אבל השפעתנו היתה די גדולה עד הצליח בידינו, וכך נוצר אורגן מאוחד לשתי הקהילות הראשיות בטיפליס, היהודים הגרוזים והאשכנזים.

אמנם ועד לאומי זה היה במשך כל ימי קיומו עשיר בוויכוחים ועני ממעש. כל זרם וזרם, כל מפלגה ומפלגה נעץ חרב בפתחו ולא ויתר על קוצו של יוד מתוכנית מפלגתו. ה“בונד” רצה לכוף את התורה הסוציאליסטית כגיגית והפך אותה לבמה להטיף ממנה תורה מלחמת המעמדות. הפועלי ציון ביקש לקדש את שם האידיש ברבים ולמסור את עצמו עליה. ריב המפלגות ופולמוס הדברים על “דוקטרינות מתות”, שלא היו להם שום תפיסה בחיים הריאליים של הזמן ההוא והסביבה ההיא, אכלו את מיטב הכוחות של האורגן הזה ולא הספיק לעשות שום דבר ממשי. אולם כל זה היה כלפי פנים. אבל כלפי חוץ שימש לדימונסטרציה, לאחדות לאומית ולפלטפורמה צבורית חשובה.

בשנה ההיא (1918) אירע מאורע, שהוכיח לנו בפעם המאה ואחת, שבגולה אין לנו לסמוך על האומות, ו“חסד לאומים חטאת”. הועד הלאומי הגרוזי הכריז על עצמאותה של גרוזיה וקרא לאסיפה המכוננת. היהדות הגרוזית היתה צריכה לשלוח שלושה צירים (אחד מיהודי רוסיה, ושניים מיהודי גרוזיה, החלוקה הזאת נעשתה נגד רצוננו). הועד הלאומי הטיפליסאי, בא-כח מאורגן ונבחר מכל הצבור היהודי שבטיפליס, לקח על עצמו את האינציאטיבה להזמין באי-כח כל הקהילות היהודיות מכל הערים המקומות שבגרוזיה, להכריז על עצמו כעל ועד לאומי של כל יהודי גרוזיה ולבחור צירים לאסיפה המכוננת הגרוזית. וכן היה.

לקריאתו נענו כמעט כל הקהילות. מכל המקומות נשלחו צירים וגם באי-כחם של חלק מהצבור הכותאיסי (הציונים והלאומים). לא השתתפו, כמובן, המתבוללים והקלריקלים הכאותיסטים שהם סדרו בחירות לעצמם. התכנסו בבית הכנסת גבאים ו“כלי הקודש” עם אחדים מהמתבוללים, הכריזו את אסיפתם באסיפה “בין מפלגתית” ובחרו בשני צירים, אלה נספחו לרשימת הסוציאל-דמוקרטים, כיון שיצאו אתם יחד ברשימה. הסוף היה, שוועד הבחירות לאסיפה המכוננת הגרוזית אישר את הבחירות של קומץ אנשים מכותאיס ופסלה את הבחירות של הוועד הלאומי הטיפליסאי ובאי-כח כל הקהילות היהודיות בגרוזיה. פה התגלתה הפוליטיקה המנוולת של הסוציאל-דמוקרטיה הגרוזית ביחס לשאלה זו. זה היה “גזל משפט” וקיפוח זכות בפרהסיא ובכוונה תחילה להרחיק את הציונים מהפרלמנט הגרוזי, דבר שלא פיללנו לו, שכה באופן ציני ירמסו את היקר והקדוש להם – הוא “חוק הבחירות”, אשר כה התרינו עליו על כל פרשת דרכים. אפילו ה“בונד” התרומם באותה שעה לידי גובה של הכרה לאומית וכאשר נוכח שממנו לא יהיה ציר באסיפה המכוננת, הצביע בוועד הלאומי בעד הצירים הציונים על אף ה“בעלי בתים” והמתבוללים (האשכנזים). אבל חבריהם לדעה ולמפלגה, הסוציאל-דמוקרטים הגרוזים, לא השגיחו בסעיפי המפלגה והשתמשו בסעיפים הלאומיים-השוביניסטיים כפי שדרשה מהם הפוליטיקה הלאומים בתור “הוראת שעה”.

הדבר הזה העליב אותנו עד מאד, אני גם ערכתי תזכיר חריף על שם יושב ראש הממשלה נוי זוֹרדניה וראשי המפלגה טשחידזה וצרטלי. אבל התזכיר לא הוגש. אחדים מן החברים ומחברי הוועד הלאומי ראו לנכון וכטכסיסי יותר לעבור על המאורע בשתיקה. יען כי ראו פה כוונה מכוונת מראש והרפו את ידי. העדה האשכנזית הסתלקה באופן דימונסטרטיבי מזכותה והציר השלישי לא נשלח, וככה ישבו באסיפה המכוננת הגרוזית שני “באי-כח” היהדות הגרוזית מיהודי כותאיס, אחד סוחר פשוט והשני מלמד (חתנו של הרב הכותאיסי) שלא ידעו כלום ולא חפצו כלום, אלא תפשו את המקומות והיו מרימים ומורידים את אצבעותיהם באופן מכני, כפי הוראת המפלגה הסוציאל-דימוקרטית שדגלו בשמה. ואף זה עשו, סמוך לכניסתם הצהירו בשם היהדות הגרוזית, שאין להם שום תביעות וצרכים לאומיים ותרבותיים מחוץ לתביעותיו וצרכיו הלאומיים והתרבותיים של העם הגרוזי וכל שאלתם היא רק אחת, שיתנו להם חופש גמור בענינים הדתיים והרוחניים לא יכניסו שום שינויים ולא יוציאו את ההגמוניה מידי הקליריקלים על בתי הספר והחיים הדתיים והרוחניים של הצבור היהודי. וכאשר קיבלו הבטחה על זה מראש-הממשלה הסוציאל-דמוקרטית, אז הפלוטוקרטיה הכותאיסית והקלריקלים צהלו ושמחו וחגגו את נצחונם.

באופן כזה לא נשאר לציוני גרוזיה, אלא להיות האופוזיציה, לעקוב אחרי המאורעות, לבקר מעל עמודי העתון “חמַא-אֶבראֶליסָא” את מעשי המתבוללים, הקלריקלים והממשלה בעניני היהודים ולהתריע על כל קלקלה. ויחד עם זה היה על הציונים לנהל תעמולה ציונית ועבודה תרבותית עברית בין שדרות העם והנוער. וכך היו מתנהלים הענינים עד שאירע מאורע, שהפך את “תיבת נח” זו (כך קראו הבולשביקים להרספובליקא הגרוזית על שם ראש הממשלה נח זורדניה) על פיה על כל “שאונה והמונה” וגם עם “הפוליטיקה היהודית” שבה.

בגרוזיה הסוביטית וההכרה בעברית / נתן אליהשווילי

גרוזיה נכבשה על ידי חיל הסובייטים בשנת 1921, בחודש פברואר. תקפו אותה פתאום, מבלי שפיללו לזה. איזה חודשים לפני כן עשתה הממשלה הגרוזית חוזה עם שליטי מוסקבה, כרתו ברית ונעשו “ידידים” וקיבלו מהם הבטחה, שלא יגעו בהם לרעה ועצמאות גרוזיה לא תחוּלל. אולם מה היא קדושת “החוזה” וערך הבטחה נגד “גאולת האנושיות” על ידי “הכוכב האדום”?

גם לפני הכבוש היתה כבר “אימת הבולשביזם” מוטלת על התושבים. לפי השמועות, אשר היו מגיעות “משם” ועל פי התיאורים שתיארו אותם מתנגדיהם, כבר היה הרושם על התושבים, שלבן אדם תרבותי אי-אפשר לחיות תחת שלטונם. ומה הפלא אם מיד לאחר הכיבוש נדם הכל. כל המפלגות וכל הזרמים הפסיקו את קיומם וכל אשר הספיק להימלט נמלט על נפשו לחוץ לארץ. נגזרה שתיקה על כל החיים הרוחניים והתרבותיים. מובן, שגם המפלגה הציונית נרתעה לאחוריה ומה גם אלה ה“בעלי-בתים” “עסקני הציוניות” אשר גם בשנים כתיקונן אינם מראים פעילות יתרה ואינם מעלים אותה בראש עניניהם ועסקיהם וכל שכן בשעת-סכנה זו. בין לילה נעלם הכל. אפילו הרמיזה קלה לא היה אפשר לרמוז על זה. מכרים עברו זה ליד זה וכאילו לא הרגישו זה בזה כאילו לא הכירו זה את זה לעולם.

אולם היה אדם אחד שלא נרתע, לא חת ולא זע. זה היה הד“ר שטרייכר. הוא העביר את ההסתדרות הציונית לחדרו, עמד על המשמר ומילא מה שדרשה ממנו חובתו המפלגתית. באותן השנים הופנה זרם החלוץ לגרוזיה. נמל באטום שימש המוצא היחידי לא”י ובטיפליס, בתור עיר מרכזית, התרכז הזרם הזה. בכל זה היה צריך לטפל, לסדר, להמציא רשיונות היציאה, שלא לעזבם ביד הגורל. אדם זה נשא את הכל על שכמו. אבל בא המוות, זה היה המכניע היותר חזק והכובש היותר אכזרי והכניע גם אותו. אחרי זמן מה חלה במחלת הטיפוס אשר מת בה ואחרי מותו כמעט שקפאה התנועה הציונית בגרוזיה.

גם “התורה נחתמה”. נסגרו כל ה“חדרים” ונתבטלו מוסדי הלימוד. גם לבתי-הספר אשר בטיפליס בא הקץ. ימים אחדים אחרי הכיבוש קובלתי הודעה, אשר בה הודיעו לי מהקומיסריון להשכלה, שיחד עם בתי-הספר הציבוריים והפרטיים נחשב גם בית ספרי לסגור ועלי לעמוד בחיל המורים המגוייסים ולהיות מוכן בשעת הצורך למלא את חובתי, חובת מורה, תחת השלטון הסובייטי, לא היתה ברירה אחרת. כולנו הרכנו את ראשנו לפני הכוח והאלימות.

בהיכבש גרוזיה על ידי הסוביטים, בימים הראשונים להכיבוש, התנהג המשטר הסוביטי עם התושבים בלויאליות ובאדיבות גמורה, הסוביטים ראו את הבהלה והחרדה, אשר השתררו בין האזרחים לרגל הכיבוש ורצו להשפיע על התושבים להשקיטם. הם כאילו רצו לפזר את שמועות הרעות אשר מתנגדיהם היו מפיצים עליהם ולקנות את לבב האזרחים ביחסם המתון. הם השתדלו ל“הוכיח”, שלא החייל הרוסי כבש את גרוזיה, שהיא לא נכבשה על ידי הנשק, אלא היתה “מהפכה פנימית”, עצמית, הפועלים והאכרים “הנחנקים תחת עריצות המנשביקים” חוללו את המהפכה, והחיל האדום הרוסי? הם רק באו ככה להשתתף “בחגיגת-מצוה” זו! באופן כזה. בהזמן הראשון חופש ניתן לכל אזרח לעשות כאוות נפשו “ולטייל על פני כל הארץ לארכה ולרחבה”. אם כי ברוסיה שרר עוד הקומוניזם הצבאי בכל תקפו ומוראותיו ותורת ה“נא”ף" טרם ניתנה על ידי לנין, הסוחרים האמינו לזה, צצו ממחבואיהם עם צרורות סחורתם… אבל הכוחות האינטלקטואלים, ביכרו את “שב ואל תעשה”, הניחו את כלי-הזין ונכנעו פני הגורל.

אבל לאחר זמן קצר נוכחו התושבים ששגו ברואה, ביום בהיר אחד והנה מחנות מחנות של סוחרים מנוהלים על ידי הצ’קיסטים ופניהם אל "האורתטלָא (רובע בטיפליס, שם נמצא בית-הכלא העירוני). אז הבינו עם מי יש להם “עסק”.

אחרי זמן מה נקראתי לקומיסריון ההשכלה, שם נמסרה לי הודעה רשמית, שהממשלה פותחת בית-ספר בשביל יהודי גרוזיה בטיפליס בשם בית-ספר-יהודי עמלני מס' 102 תחת הנהלתי, ועלי לרשום את התלמידים מחדש וגם להעביר את כל רכוש בית הספר בעבר על שם בית-ספר זה ולעבור לדירה חדשה אשר הקציאו לכך. השאלה הראשונה אשר התנגשנו בה היתה שאלת השפה. כידוע השפה העברית נתגרשה מכל בית-הספר הסובייטיים בשביל היהודים; עמדה איפוא גם לפני השאלה מה יהיה גורל השפה העברית בבית ספר חדש זה. שמזכים בו את היהודים הגרוזים שבטיפליס?

השיחה בנידון זה ניהל אתי סגן הקומיסר להשכלה, קנדלקי, ששב מרוסיה באותם הימים אשר כנראה “ריב הלשונות” בקרב היהודים ברוסיה לא היה זר לו. אני עמדתי בתוקף על זה, שבבית-ספר זה צריך שיוקצה מקום חשוב להשפה העברית אם לא בתור שפת הוראה, לפחות בתור שפה, שפה לאומית, שתהיה נחשבת ללימוד חובה בבית הספר. הוא שאל ממני אם יש הרבה מדברים בשפה זו בין היהודים הגרוזים. השיבותי לו, שזכות השפה העברית בתור שפה לאומית אינה תלוייה בזה אם “מדברים בה הרבה או מעט”, אלא עובדה היא שהשפה העברית היא השפה הקרובה ביותר לכל לב יהודי גרוזי ואם לא מדברים בה, רובם מבינים אותה וקשורים אליה בכל נימי נפשם. היהדות הגרוזית לא יצרה לה שפה מיוחדה לעצמה כהיהודים בשאר המקומות. ולא תמיד חשבה את השפה העברית לשפתה הלאומית היחידה. ואם ירחיקו אותה מבית הספר היהודי, אז בזה הממשלה הסוביטית מגלה את דעתה בשלילה על לאומיות יהודי גרוזיה, בהרחיקה מבית ספרה את הסימן הלאומי הראשי והעיקרי ליהודי גרוזיה – את השפה העברית. באופן כזה אין שום הגיון בפתיחת בתי-ספר מיוחדים ליהודי גרוזיה, יען כי אלה יהיו מרוקנים לגמרי מכל תוכן וצבע יהודי. אחרי חילופי הדעות וּויכוחים, אמר לי, שאת השאלה הזאת ימסרו להחלטה למחלקת המיעוטים הלאומים שעל יד הקומסריון להשכלה ושם יסדרו את השאלה הזאת כמו שצריך.

בית-הספר העמלני ליהודים נוסד בטיפליס בשנת 1921. אני עמדתי בראשו במשך שנתים בתור מנהל והשפה העברית היתה נלמדת בתור שפה לאומית. גם נתפרסם דבר הממשלה, שבו הוכרזה השפה העברית בתור שפה לאומית ליהודי גרוזיה ולחובה בבתי ספר ליהודים אלה. לכאורה, מי שעמד קרוב לענינים אלה ברוסיה וידע את יחסה של הממשלה לבעיה זו, יתפלא, איך זה עלה בידנו להשיג מיד הממשלה הסוביטית זכות זו, אבל כשנעיין בדבר אז נבין את הסיבות שגרמו לזה. כמו שצינתי למעלה, התיחסה הממשלה בהזמן הראשון בסבלנות עם התושבים, ויתרה על הרבה דברים, ביחוד להמיעוטים הלאומים ובתוכם גם להיהודים, על מנת לקנות את לבם ושלא “להקניטם”. כזו היתה הפוליטיקה, וגם צריך פה לציין גורם אחד שעזר הרבה לדבר זה.

בהחודשים הראשונים לכיבושה של גרוזיה על ידי הסוביטים, עמד בראש המחלקה של המיעוטים הלאומיים, אשר על יד הקומיסריון להשכלה, יהודי אחד, קומוניסט ותיק, אבל יחד עם זה אדם משכיל וישר לב, בעל נפש עדינה ויקרה, מנהל גימנסיה יהודית אחת בטיפליס י. ס. רבינוביץ. הוא לא היה מסוג הקומוניסטים היהודים, חברי היבסקציה, “המומרים להכעיס”, שכל כוונתם רק להרוס. אלא עם היותו קומוניסט, חבר המפלגה ואיש ידוע לגדולי הקומוניסטים, בכל זאת כל שאלה שבאה לפניו התבונן בה מכל צדדיה, העריך אותה לא רק מנקודת השקפה מפלגתית דווקא, אלא גם מצד הריווח וההפסד הרוחניים שבדבר בשביל העם וכך ניגש לפתרונה.

רק האיש הזה הבין את פרק שאלת השפה העברית בשביל יהודי גרוזיה ועמד על נחיצותה, אם אין ברצון הממשלה לבולל את היהודים הגרוזים ולרוקן את בית הספר היהודי מכל תוכן. באופן כזה לא רק עזר, אלא גם קיבל על אחריותו להכניס את השפה, הספרות וההיסטוריה העברית לא רק לבית הספר המיוחד בשביל יהודי גרוזיה, אלא גם לבית ספרו הוא, אם רק ההורים ירצו בכך. הקומוניסטים הגרוזים לא התנגדו לזה בגלוי, אבל כנראה, הדבר לא היה להם לרצון כל כך ואותם צריכים לחשוב לגורמים לזה שאחרי זמן קצר בפגוש רבינוביץ זה אותי ברחוב, עיכבני לרגע קל, הוציא מכתב מכיסו והושיט לי. זה היה מכתב מיוחד לו מלונאַטשאַרסקי ¹, שבו היה תובע ממנו נימוקים וביאורים מה המריץ אותו להכנסת השפה העברית לבתי הספר הסוביטיים של יהודי גרוזיה. ואגב הוסיף הוא (רבינוביץ), שהוא לא חושש כלל למכתב זה. נמצא מה להשיב לו.

אני אינני יודע מה השיב הוא ללונאטשרסקי ואיך יישב את דעתו, אבל את זה יודע אני, שאחרי איזה חודשים כשהתחילו ל“טהר” את המפלגה מאלמנטים “לא בטוחים”, נפל גם רבינוביץ ברשימת ה“לא בטוחים”, נחשד ב“לאומיות” והוצא מן המפלגה. להאשמה הראשית נחשב לו גם “חטא” זה. אם ככה ואם ככה רק בבית ספר זה נשאר שריד ופליט להשפה העברית לזמן מה, עד שעמדתי בראשו ועד שהייתי נוכח, שכל העמל הוא לשוא, ראיתי, שבית-הספר מוקף שונאים ומחבלים מכל צד, ואין שום טעם למלחמה ועל כן עזבתי אותו. במקומי בא אדם אחר, גם כן יהודי גרוזי, שנטמע בין הרוסים, אדם בלי אופי ובלי צבע, רחוק מן היהדות, יותר מן הגוי, הוא נתן כיוון אחר לבית-ספר זה, שהיה המשך של אותו בית-ספר עממי צבורי, אשר במשך זמן קצר הספיק כה להתחבב על הצבור היהודי בטיפליס ונעשה לו למוסד לאומי יקר.

המצב החמרי הורע לגמרי. הממשלה הסוביטית, כמו בכל מקום כן בגרוזיה, לא דחקה את רגלי היהודים בתור שכאלה, אבל, כמו בכל מקום גם בגרוזיה, היהודים לקו על ידה בראשונה, יען כי הכורת הראשון עלה על הענף הכלכלי היחידי, המסחר, שעליו ישבה כמעט כל היהדות הגרוזית, נסתתמו כל מעינות הפרנסה והיסוד התמוטט לגמרי. שביתת המסחר, המסים הכבדים, העמדת המעמד הזה, (המעמד הבינוני), מחוץ לדאגת הממשלה לאזרחיה, התחילה להראות אותות לרעה על המצב הכלכלי של היהדות הגרוזית. ה“גבירים” והבעל-בתים מאתמול נהדפו בקש לפני רוח והתחילו להתגלגל במדרון של שפל החיים.

השתרר איזה אי-בטחון, איזה יאוש, נוצר מצב קושמרי ¹ מעיק ומדכא. מהפרובינציות היו מתקבלות ידיעות על אנשים מחוסרי-לחם ומחוסרי-אמצעי-קיום. בין לילה נעשו למיותרים, ליצורים, אשר שום בריה לא נרצה להם לא בעיר ולא בכפר. סולקו גם יושבי הערים הגדולות. הבתים והחנויות נלקחו מידי בעליהם. שבת המסחר, שכן לא היה במה לסחור וגם כל משלח-יד היה כרוך בסכנה. ביותר לקתה כותאיס. אחדים מן העשירים הספיקו להימלט עם רבם, החכם ראובן בראשם, לחוץ לארץ, לקושטא (הרב הזה מת בקושטא לפני ארבע שנים) ². גם שליחי הרבי מלובוויץ נמלטו אחד אחד באשר נמלטו וככה נשארה העדה דווייה וסחופה, ריקה גם בחומר וגם ברוח עם יאוש מר בלב. נוסף להמצב הקשה, פרצה שם דלקה שנשרפו יותר משלוש מאות בתים והמצב נעשה יותר כבד.

עם התרופפות יסודי החיים החומריים התרופפו גם יסודי החיים הרוחניים, החינוך והמוסר. בתי-הספר, שהיו קימים, בצורה רצוייה או לא רצוייה אחת, היא בכל זאת אש היהדות הבהבה שמה, נסגרו ובתי-ספר אחרים לא נפתחו לילדי היהודים ³. הממשלה הסתפקה בבתי-ספר כלליים, היהודים לא נהו אחרי בתי-ספר אלה ובאופן כזה רוב הילדים נשארו מחוץ לכל חינוך. לדאגה ראשית נהפכה המלחמה על פת לחם, מלחמת החיים היומיומיים. ילדים, שנועדו לתורה ולחכמה, הושלכו על ידי לחץ החיים אל הרחוב להתעסק בתגרנות, למכור סיגריות, שרוכי-נעל וכדומה (מסחר הפעוטים נעשה יותר “רציונאלי” ופחות מורגש לעין). סטודנטים הזניחו את שעוריהם והרצאותיהם והתלבטו ברחוב, התעשקו בספקולציה חשאית, במכירת “וליוטה” ועוד מיני דברים אסורים וכרוכים בסכנה. כל זה הביא לידי דימורליזציה גמורה, זלזול, הפקרות והזנחה לא רק בענינים לאומיים, אלא גם בצרכים רוחניים אלמנטריים, שכל בן אדם תרבותי אינו יכול להתקיים בלתם. בו בזמן התחילה ההתקפה גם על הדת, נסגרו בתי-כנסיות בכמה ערים ועיירות, התחילו לגרש את הנשמה היהודית מפינה יחידה זו שנשארה לה בימי ענייה ומרודה. ואנחנו היינו מסתכלים בכל זה ועינינו רואות וכלות.

בימים ההם עבר גם הרב דוד באַזוֹב מאוני לטיפליס. הוא נתקבל לרב ועדת יהודי צחינוואלי בטיפליס. בואו עודד אותנו קצת ושוב התעורר בנו הרצון לגשת לעבודה, לצאת אל העם ולהפריע את הדומיה. לא יכולנו להשלים עם המצב. היהדות הגרוזית הלא זה רק התחילה להתעורר, לצעוד את צעדיה הראשונים בחייה הצבוריים והתרבותיים וככה פתאם להפסיק, להציג נקודה ולעזוב ביד הגורל – עם כל זה לא יכולנו להשלים, ואף כי הצעד היה מסוכן, בכל זאת חשנו בצורך לנסות.

קראנו לאסיפה חשאית של איזה חברים ידועים ובטוחים, הרכבנו ועדה אינציאטיבית לנסות דבר אל הממשלה על דבר ייסוד חברה תרבותית, שעליה יהיה רק להתעסק בענינים “תרבותיים טהורים”, רחוקים מכל פוליטיקה ושמטרתה היחידה תהיה רק להפיץ השכלה ותרבות בין יהודי גרוזיה. הוועדה עיבדה תקנון בתוכנית של שיעורי ערב לגדולים, סידור הרצאות. נשפים, בתי-מקרא ועוד. את החברה קראנו בשם “תרבות” והגשנו את התקנון לקומיסאר ההשכלה לאישור וביארנו לו בעל-פה מה המריצנו לכך: המצב התרבותי, השפל של היהדות הגרוזית והעזובה הרבה השוררת בחיים הרוחניים, שצריך לשים לה קץ.

הקומיסר להשכלה שמע בתשומת לב את הרצאתנו, קיבל ברצון את התקנון ונתן בלבנו התקווה, שחברה המציגה לה מטרות כאלה תאושר. אולם… עברו שבועות וחודשים. אנחנו שמרנו את דלתי משרדו בכל יום שלישי וששי (ימי הקבלה לדורשיו), אבל תשובה לא היתה, הוא דחה, השתמט ולא עלה בידינו לפגוש אותו. סוף סוף קצה נפשנו בצפיית-שוא. רצינו לדעת את האמת ולוא גם שלילית, אבל לדעת אותה מפיו ולכן החלטנו להיפגש אתו איך שיהיה. פעם נפגשנו אתו בפרוזדור משרדו. הוא היה מוכרח להתעכב. גם הוא הבין, שסתם להשתמט, לדחות, לא היה אפשר עוד וקיבל אותנו במשרדו. היינו שניים, אני והר' באזוב, אז אמר לנו ישר ובגלוי, שכל העיכוב בא, מפני שיש לו “ידיעות”, שזו תהיה חברה ציונית, המתארגנים תחת “הפירמה” הזאת.

אנחנו השתדלנו לפזר את חששותיו והידיעות הכוזבות שהגיעו לידו. אז הוא אמר לנו, שאם יערבו בדבר שני קומוניסטים ידועים, אז מוכן הוא לאשר. הדבר הזה לא היה קשה לנו. היו הרבה קומוניסטים ידועים מן המכרים, שהתייחסו באהדה למטרתנו זו. וככה אחרי עמל של ארבעה-חמישה חודשים, התלבטויות ועינויים של “לך ושוב”, עלה בידינו להוציא את התקנון מהמשרד של קומיסר להשכלה עם הכתוב על ראשו “אני מאשר” – ואנחנו צוהלים ושמחים. השגנו את מבוקשנו ומעתה נוכל “לצאת אל הצבור” להרים את קולנו ולעבוד את עבודתנו, לפחות, עבודה תרבותית, באופן ליגלי. הקומיסריון להשכלה אמרו לנו, שעד שניגש לעבודה צריכים אנחנו להמציא את התקנון להקומיסריון לענינים פנימיים, ולרשום אותו בתור מוסד.

את זה חשבנו לדבר קל מאד. לאחר שהתגברנו על המעצור הראשי וכלל לא עלה על דעתנו, שאחרי שעברנו את הים הגדול (קומיסריון ההשכלה), דווקא בנחל קטן זה (ככה ראינו את ההרשמה בקומיסריון לענינים פנימיים) היתה צפויה טביעה למפעלנו. את התקנון מסרנו למקום הנזכר. עבר שבוע, שבועיים, חודש. בכל יום ויום היינו באים, חוקרים, דורשים בדבר ותמיד היינו מקבלים תשובה “בעוד יום-יומיים”. היו שולחים אותנו ממשרד למשרד, ממזכיר למזכיר ולבסיף כשדרשנו ב“תוקף”, קיבלנו מענה, שהתקנון נמצא בצ’קה ⁴ לחקירה ושם מעכבים ואם רצוננו לדחוף את הענין אז נפנה ישר שמה, והיות וידענו את “המוסד” הזה ועד כמה מן ה“עונג” היה לעשות “עסקים” עמו וביחוד כשרמזו לנו אחדים מן המכרים בהחוג ההוא, ש“נהיה קצת זהירים ואל נבלבל יותר מדי את המוח”, חדלנו. וככה נקבר העניין, שעמל כה רב הושקע בו ותקוות כה גדולות תלינו עליו.

“תפשת מרובה לא תפשת”, אמרנו. אולי לא עלה בידינו ליסד חברה זו, שתתפשט על הרבה דברים וצריך לנסות במועט, בהוצאת אורגן, שישמש לכמה ענינים הצבוריים ולצרכי החיים של היהדות הגרוזית. משם נודיע להממשלה והעם אשר בתוכו היא יושבת על צרכיו וסבלותיו של הצבור היהודי בגרוזיה וגם מבפנים ישמש כוח מעודד ומעורר. באופן כזה אחרי השתדלות מרובה והשפעה על חוגים ידועים מן הממשלה הושג הרשיון להוציא עתון בהשפה הגרוזית בשם “מכבי”. מוקדש לעניני היהודים והיהדות בגרוזיה. העתון היה צריך להיות בזמן הראשון דו-שבועון ועריכתו הראשית נמסרה לי. סביבו התרכזו כל החברים הציונים, הכואבים כאב עמם והדואגים לגורלו: הר' דוד באזוב, בנו הרצל באזוב, צעיר חשוב מאד, בעל כשרון ובעל מרץ, אשר ניסה את כחו גם בהספרות הגרוזית ועשה התחלה יפה בשירתה על נושאים יהודים, סטודנטים: יוסף מושיאשבילי, מיכאל תאַודידשווילי ועוד ועוד חברים, שניגשו אל הענין במרץ והשתתפו בו בחומר וברוח. כך עלה בידנו להוציא את העתון בפורמאט גדול ובהידור רב.

כן העתון יצא לאור עולם, אבל קצרים היו ימיו. בעודו באיבו נקטף ורק שלושה גיליונות הספיקו לראות אור עולם.

ובכן, האם ראוי לדבר על עתון, שרק שלושה גיליונות יצאו ממנו בסך הכל? האם ראוי שיוצג לו ציון בזה? אמנם, כשהשנים כתיקונן בתנאים נורמלים, כש“הכל הולך למישרים”, אולי אין ערך ל“הברקות” כאלה. אבל יש זמנים, תקופות ידועות ותנאי-חיים ידועים, שכל מאורע קל ייחשב למאורע צבורי חשוב ובעל ערך הסטורי, ביחוד בחיי צבור שלא היו עשירים כל כך במאורעות ממין זה, להוציא עתון בלתי קומוניסטי, בצבע לאומי וגם מתנגד להלך רוח המשטר השורר – היה זה מעשה נועז ורבים התפלאו על זה. העתון עורר התלהבות גדולה בחוגי הצבור וביחוד בחוג הנוער, והוכיח שאחרי כל זאת לא כבה הזיק האחרון של האהבה והחיבה לדבר לאומי וצבורי. ביחוד עוררו התענינות הידיעות מארץ ישראל, שהיינו מבליעים בין השורות בתוך שאר הידיעות. נתארגנה חבורה שלימה של אנשים, חובבים, אשר הטילו על עצמם מס חדשי לתמיכת העתון והבטיחו את קיומו החמרי. גם הרחוב היהודי פגשנו בסימפטיה מרובה וכדי לתמוך בו היו כאלה ששילמו בעד גיליון פי עשר, פי עשרים משוויו (המחיר היה 10 קאפ'), וכך היינו בטוחים שהעתון יתקיים וישמש במה לצרכי החיים וענייני הצבור היהודי הגרוזי.

אולם הממשלה חשבה אחרת. כנראה גם היא ניהלה אתנו איזה “משחק”, לראות מה יהיה באחריתנו. כל גיליון וגיליון היה צריך לעבור שבעה מדורי גיהנום עד אשר הציץ אל הרחוב. מלבד המבקר הממשלתי היינו צריכים להמציא לצ’קה לשם רשיון מיוחד לפירסום הגיליון. מחיקות ותיקונים היו בו הרבה. המבקר הממשלתי היה אדם לא רע וגם מבין בעניני ספרות (דבר יקר לרוב בין העובדים הסוביטים), אבל כנראה אימת משרתו היתה מוטלת עליו למדי והיה זהיר מאד שלא ייכשל. הוא היה אדוק מאד ולכן היה מצווה, שאת הגיליון נמציא לו אל ביתו הפרטי וזה דווקא היה נוח לנו. הוא היה שב אל ביתו עייף ויגע מעבודתו ובאופן כזה היה עושה את מעשהו בחיפזון ולא דקדק כל כך, ביחוד אחרי שסידרנו ככה (את הגיליון היינו מביאים אליו אני והרצל באזוב), שאנו היינו מקריאים לפניו ולפעמים דולגים על אילו פראזות וביטויים, או מבליעים בנעימה דברים שרצינו להבליע אותם. ככה יצאו הגיליון הראשון והשני. אבל בשל הגיליון השלישי כבר פגש אותנו בפנים אחרות.

כנראה רמזו לו מגבוה על שהוא מתרפה במלאכתו ובעתון מתגנבים ב“קונטראבנדא” ⁵דברים שאינם לרצון להם. לכן לא האמין עוד לנו, שאנחנו נקריא לפניו והוא לקח בעצמו את הגיליון והתחיל לקרוא בו. ופה לא אוכל שלא לציין מאורע קל, אבל מענין, שאירע באותו מעמד. זה היה גיליון של פורים והחלק הספרותי תפס בו מקום הגון. היו שירים מעינינא דיומא. המבקר קורא את הגליון והגיע אל שיר אחד משלי והנה פתאם הוא קופץ ממקומו כאילו הכישו נחש. “מה זה, איך מלאך לבך להכניס חרוז כזה?” והראה לי באצבעו על המקום שבו בין שאר הדברים היה מחורז שם “אנטיוק אפיפן” עם אחשורוש' והמן ושאר שונאי ישראל, תחילה לא הבנתי ואמרתי לו מפלא “ומה בכך? זה היה שמו של צורר-יהודים ידוע בהיסטוריה ישראלית, שבמקרה השתמשתי בשמו לשם חרוז”. “אבל יודע אתה” אמר לי, “שאפיפן הוא שמו הפרטי של יושב ראש הצ’קא הגרוזית?” לזה לא פיללתי גם אני ואחרי פיקפוק קל אמרתי לו: יודע אני, ששם משפחתו קואנטאלייני, אבל ששמו אפיפן, את זה לא ידעתי (הוא נתמנה מחדש ושמו הפרטי לא היה ידוע כל כך). ומובן, שפה אין הכוונה עליו כלל וכלל, שהוא אינו שונא ישראל ולא עשה שום רעה כשהוא לעצמו ליהודים. אבל יודע אתה, אמר לי, שבעד חרוז שכזה יכולים “להושיב” קשה? לכן עליך להוציא החרוז מיד. אני עמדתי על שלי, הסברתי לו, שזה בכלל קטנות ואין לחשוש לרמזים כאלה והחרוז הולם את הענין וכל השיר יתקלקל לגמרי וכו' וכו'. סוף סוף הכרעתיו ולא מחק ואיכשהו יצא הגיליון השלישי.

כן, הגיליון יצא ולמחרת היום והנה ב“הפוליטביורו” (הלשכה המדינית) מזמינים את חברי המערכת. מנהל הלשכה היה גרוזי מכותאיס, ו. באַחטאַדזֵה, איש אשר הכיר את היהודים ואת חייהם והוא ניהל את החקירה.

הוא: הכיון של עתונכם אינו רצוי לנו.

אנחנו: מה עוול מצאתם בו?

הוא: קודם כל השם “מכבי”. זהו שם לאומי-שוביניסטי ועליכם לשנות אותו בשם אחר, לקרוא אותו למשל “הפועל היהודי”. ושנית, במערכת צריך שיימצא גם חבר אחד מהמפלגה הקומוניסטית.

אנחנו: לכתחילה אין לנו נגד השם “הפועל היהודי” כלום, יכולנו לקרוא לו גם בשם זה. אבל עכשיו כשהעתון התחיל לצאת בשם זה ואתם אישרתם אותו אין אנו מוצאים שום סיבה לשנותו, ביחוד, שהשם “מכבי” אינו שם “לאומי-שוביניסטי”, כמו שאתם חושבים. אמנם, זה הוא שמו של גבור לאומי היסטורי, אבל גם “מהפכן” ומשחרר את עמו מן העריצות ושיעבוד היוונים. גם השם “הפועל היהודי” אינו מתאים לעתוננו, מפני שהוא מכוון אל כל שדרות הצבור ולאו דווקא אל הפועל היהודי, שלעת עתה הם מעטים בתוכנו, ובנוגע להצעה השניה אין לנו מה להתנגד. אין לנו “סודות מהחדר” והעתון שלנו פתוח לכל הזרמים והדעות על יסוד חופש הויכוח. אבל יחד עם זה הננו מצהירים, שנשאר נאמנים להעיקרים שלנו, להרוח העברית והתרבות העברית ונתנגד בכל כוחנו לכוון ההתבוללות ולטשטוש הצורה היהודית.

החקירה והויכוח התנהלו ברוח זו, לבסוף אמר לנו, שההצעות האלה נמסרו לו מהמפלגה על מנת למסרן לנו והוא ימסור את דעתנו לה ויודיע בבוא העת את החלטת המפלגה על זה. לעת-עתה יכולים אנו להמשיך את הוצאת העתון.

אולם הרושם שנתקבל היה, כי כבר חורשים רעה על העתון וימיו לא יימשכו. אז החילונו לפנות בנידון זה אל ראש הממשלה הזאקאוקזית מ' אוֹרחלשווילי, אשר היה ידוע לנו, שהוא מתענין פחות או יותר בשאלת היהודים הגרוזים. הלכנו אליו, אני והר' באזוב, נתקבלנו אצלו לראיון והרצינו לפניו את כל הענין. הוא קיבל אותנו בסבר פנים יפות, שמע בתשומת לב את דברינו, הביע את שביעות רצונו מן העתון שלנו ונראה היה, שקרא את כל הגיליונות בשים לב. אמר לנו, שחשובים בעיניו ביחוד המכתבים והקורספונדנציות מן הפרובינציה וכן יעץ לנו שנרחיב את המדור הזה יותר ויותר ונפיץ אור בהיר על המצב הכלכלי והרוחני של ההמונים היושבים בכפרים ובעיירות קטנות. אף הודה, שהיהודים המה הסובלים הראשונים מהשינויים במבנה הכלכלי של המדינה והוא עצמו מכיר יהודים אחדים בפרובינציות (הוא רופא לפי מקצועו), שעד היום היו חיים מרוכלות והתפרנסו איכשהו ומעתה נשבר מטה לחמם ונידלדלו לגמרי. כל זה מחייב לעמוד ברצינות על שאלה זו ולחפש אחרי פתרון למצב. ומאוד יהיה מרוצה אם נבוא לעזרתו בדבר זה ונַראה על הדרכים, אשר בהם אפשר יהיה לעשות דבר מה לטובת הצבור הזה. ולבסוף הבטיח אותנו, שהעתון לא ייסגר ולא יהיה מי שיעיז לעשות כדבר הזה.

יצאנו מראיון חשוב זה שקטים ובטוחים לאחר ששמענו דברים כאלה והבנה כזו מצד ראש הממשלה, מאיש אחראי ו“בעל משקל” כזה. החומר להוצאת הגיליון הרביעי היה הולך ונסדר בדפוס כשנתקבלה פקודה מהלשכה המדינית, שעל העתון “מכבי” להיסגר.

וראש הממשלה? והבטחותיו? האם היתה פה אשלייה? צביעות? קשה להגיד זאת. דבריו היו יותר מדי גלויים ונאמרו בתום לב ובהשתתפות, אלא שבמשטר הסוביטי הכל נעשה ב“גזרה עילאה” גזרת המפלגה והכל מצווים ועומדים לקיים את גזירתה. אבל אם ככה ואם ככה אנחנו באנו לידי הכרה, שבתנאים אלה ותחת שלטון זה אין שום אפשרות של עבודה צבורית ותרבותית מחוץ להמפלגה השלטת והיחוד לעבר “שדה בור”, חומר גלמי לא נעבד כהצבור היהודי הגרוזי, שאת הכל צריך לדחוף בכוח ובמאמצים גדולים, לזעזע אותם כדי לעורר את תשומת לבו של הצבור. נוכחנו, שאין טעם והגיון לפעולתנו, שכל זה הוא משחק, משחק מסוכן מאד, משחק עם אש, שסוף סוף אפשר להיכוות בה באופן קשה ולא בכל יום מתרחש ניסא… ובכן מה עלינו לעשות?

“…ורק זה האחד שנשאר לאחרונה, ראה דרך טובה רק אחת – אלך ציונה”. (פזמון עממי). ובכן ללכת ציונה! נגמר! אין לנו כאן מה לעשות ואין אפשרות לעשות ולמה נכלה לשוא כוחנו? וככה לבסוף החלטנו לעשות עוד נסיון נועז ומסוכן מאד, שהיה יכול לגרור אחריו תוצאות קשות ולהיגמר במאסר ובגולה, אבל דרך אחרת לא היתה וניגשנו אל הענין. החלטנו לסדר הגירה מאורגנת של מאות משפחות לארץ-ישראל ובאופן כזה להציל את כל מה שאפשר להציל ואת הנשאר לקשור בתקווה לגאולה שלימה לעתיד. אבל איך לגשת אל שאלה זו ובאיזה אופן להציג אותה לפני הממשלה, שהיא לא תגלה פה את הטנדנציה הציונית? איך לסובב אותה, לסדר את הענינים ככה שהממשלה תהיה מוכרחה לענות הן ולהסכים לה?

ירידת המצב הכלכלי וחוסר העבודה בין יהודי גרוזיה קיבלה צורה רצינית וכמעט קטסטרופלית, פתאם, במשך זמן קצר התגלתה לעין כל ריקניותה ואי-בסיסיותה של “האקונומיקה היהודית”. אנשים שנחשבו לאמידים בעסקם בפרקמטיה, בהתרוצצותם אנה ואנה ובהקימם שאון מסביב, כאילו “בונים עולמות ומחריבים עולמות” בעסקיהם, כשרק שבת המסחר וצומצם שטח התנועה במקצוע זה, התגלה, שמצבם של הרבה והרבה לא היה איתן כל כך גם לפני הכל והיה תלוי על בלימה והתקיים בנס. אנשים סוחרים, בעלי עסקים מאתמול, עמדו ברחובות קריה מבוקר עד ערב סמוכים אל הקירות והתחממו, מאפס מעשה, לאור השמש, וגם אלה אשר נשאר בידם דבר מה והמשיכו את עסקיהם ואת קיומם, תקפו אותם היאוש ואי-הבטחון מפני המסים הכבדים, יוקר החיים והתחרות מצד הקואופרטיבים וממוסדות ממשלתיים ממין זה. באופן כזה, הדלות הכללית הלכה וקרבה אליהם בצעדים אמיצים ובטוחים.

עד אותו זמן ניהלנו מלחמה ומשא-ומתן עם הממשלה בשטח התרבותי, היינו, לעשות דבר-מה לטובת החינוך והתרבות העברית. מעתה החלפנו את החזית והעברנו את השאלה לשטח “אקונומי טהור”, נוצרה ועדה, שתיגש לממשלה, תתאר את המצב הכלכלי הירוד והקטסטרופלי של היהדות הגרוזית ותדרוש ממנה לחפש אמצעים לפתרון הופעה זו. על הוועדה גם להראות מצדה על המוצא היחידי ז. א. לדרוש ממנו להקצות שטחי קרקעות מסוימים בגרוזיה להתישבות היהודים.

לוועדה נכנסו הר' באזוב, אני ועוד שני חברים וביקשנו ראיון עם המפקח על עניני הקרקעות ומשק המדינה, מנהיג הקומוניסטים הגרוזים פ. מאַחַרדזֶה. התייצבנו לפניו, הרצינו את מצב הענינים כמות-שהוא והוא שמע את כל זה בתשומת לב. אגב שיחה נגענו גם בשאלת החינוך והתרבות העברית. היה נראה, שנגענו ב“שאלה כואבת” מאד, שלא נעים לו לחוות את דעתו בענין זה בגלוי. לאחר תשובה קצרה בנידון זה, התאמץ להפנות את הדברים לצד אחר.

אבל כבר הספקנו להרגיש מתשובתו הקצרה, שאת היהדות הגרוזית הוא חושב לחלק מהעם הגרוזי ואין לו שום קשר ויחס עם היהדות העולמית. נוכחנו לדעת, שבשאלת היהדות כולם שוים, כולם רואים את תשועת ישראל ורפואת תחלואיו בהתבוללות, בטמיעה ובטשטוש אפיו הלאומי, החל מרבותיהם קאוטסקי וכלה בתלמידיהון ןתלמידי תלמידיהון, כל אלה, המתנגחים זה עם זה בשאלות חברתיות, כלכליות ומפלגתיות וממיתים עצמם על קוצו של יוד, ולא מוותרים זה לזה על ערקאתא דמסאני ¹, מתפשרים על נקלה, בשאלת היהודים, פותרים אותה בתנופת יד אחת ומבטלים כלאחר יד את כל ההיסטוריה הישראלית ורוח ישראל. על שאלתנו העיקרית אמר, שהיא ראויה לתשומת לב והבטיח שיעיין בדבר וידון בשאלה זו במוסדים השיכים לכך, גם לקומיסאר הקרקעות ועבודת האדמה הגשנו תזכיר בנידון זה. אולם אחרי כל זאת ידענו מרישא שכל זה לא יתן שום תוצאות חיוביות, שבגרוזיה אין קרקעות פנויים להתיישבות וגם לאיכרים החיים על עבודת האדמה מלידה ומבטן מורגש חסרון בקרקע. אם ישנם שטחי-אדמה פנויים, אינם מוכשרים להתיישבות וצריכים להכשיר אותם, בכדי להכשיר צריך כסף וכסף אין לממשלה הסובייטית בשביל זה. אולם אנו גם לא נתכוונו לזה. שעיננו היו נשואות לארץ-ישראל ואם בחרנו בדרך זו, הרי זה מפני שזה נראה לנו טכסיסי ביותר.

שנה שלמה התלבטנו בשאלה זו, התזכירים התגלגלו במשרדים ובמוסדים שונים עד שקבלנו התשובה הצפויה מראש: “לאחר העיון בכובד ראש והשקלא-וטריא בדבר, עליהם להודיע לנו לצערם הגדול שבזמן הקרוב אין לקוות לתשובה חיובית בשאלה זו. כי קרקעות בריזרבה ליישב אלמנטים חדשים אין להממשלה ואם יש לנו איזו הצעה קונקרטית אחרת בשאלה זו מוכנים הם לשמוע”. אז העזנו ואמרנו להם, שהנה בארץ-ישראל מיישבים יהודים על הקרקע ויש אפשרות לאיזה מספר של משפחות להגר שם ולסדרן על הקרקע ומדוע לא נשתמש בהזדמנות זו? הממשלה לא תפסיד כלום אם חלק של אנשים מחוסרי-עבודה, מי שהיו סוחרים ורוכלים, יהפכו לחקלאים ולא יתנוונו מאפס עבודה. אמת, שקשה פרידתנו מגרוזיה, ארץ שבה נולדנו וחיינו, אבל החיים הם יותר חזקים וקשים מכולם, וככה הסברנו בחוגי הממשלה את הענין עד שגם נתקבל על דעתם וביקשו ממנו רשימה לדעת “מי ומי ההולכים”. על הקורא לדעת דבר אחד, שבכל עבודתנו בחוגי הממשלה בעניני היהודים חסרונו המפריע הראשי – “ייבסקציה”. קומוניסטים מיהודי גרוזיה לא היו ולהשפעתם של יהודי רוסיה על חוגי הממשלה הגרוזית בעניני היהודים הגרוזים לא היה שום ערך, וכנראה, גם לא שמו לב לזה, וככה עלה לפעמים בידינו להטות את לבב “הגוי” לטובתנו בלי מפריע יהודי.

זה היה בשנת תרפ“ד-תרפ”ה ². העליה הרביעית היתה בעם תקפה ובארץ ישראל היו מגיעות ידיעות, אם כי מצומצמות ורובן בעריכה הסובייטית, אבל מרהיבות ומשמחות ונותנות תקווה בלב שאכן הולכים ונוצרים שמה “מדינה עברית”, ועולם מתהוה והלב נמשך כל כך להיות בבונים. וכך נוצרה אצלנו אילוזיה של אפשרויות גדולות, סידור הגירה של מאות משפחות והתאחזותן בקרקע. אמנם כל כך תמימים לא היינו, ידענו את הקשיים הכרוכים בדברים כאלה. ידענו, שאין דומה שמיעה לראייה והמציאות היא אחרת לגמרי. אבל בדבר אחד לא הטלנו ספק, באפשרות של עבודה הנותנת אמצעי קיום לעובד ואחיזה בקרקע. ובתקוות כאלה ניגשנו לארגן הגירה ראשונה של 200 משפחות.

המהגרים ראו לדרך יותר רצויה לשלוח מלאכוּת לא"י, “שיעלו ויתורו את הארץ”. גם הממשלה מצאה לנכון את ההצעה הזאת, שלא לעקור משפחות שלימות לארץ שלא ראו אותה מתמול שלשום ואינם יודעים את טיבה. וכך הורכבה המלאכות משני אנשים הר' באזוב ואותי, אשר קבלנו עלינו את האחריות הגדולה וכבדה הזאת לפני המהגרים ולפני הממשלה הגרוזית. מובן, שכל זה לא היה “חד וחלק” כל כך לסבב את הענינים ולהביא את הדבר לידי כך, שהממשלה הסובייטית תסכים להגירה מאורגנת ושילוח מלאכות, הדבר היה מסוכן מאד ומרגע לרגע היה החופש שלנו תלוי מנגד. הרבה פעמים הופתענו מהזמנה פתאומית בצ’קה, היא היתה עוקבת אחרי מהלך הענינים בשבע עינים, גם מזמינה את אחדים מהנרשמים להגירה, את האנשים הפשוטים והתמימים, חוקרת אותם, שואלת מה הביאם לידי כך שבחרו בדרך זו, לעזוב את גרוזיה ולהגר לארץ אחרת, מי הם המעוררים אותם לכך והמנהלים תעמולה בקרב ההמון? רצתה לגלות עקבות של אורגניזציה חשאית. אבל כלום לא העלתה בידה, הענינים היו מסודרים באופן כזה, שקשה היה למצוא את “האנשים”. וסוף סוף אחרי מאמצים יוצאים מין הכלל, רעידת-לב בין תקוה ויאוש, קיבלה המלאכות רשיון לנסוע לארץ-ישראל – ונסענו.

גדולות היו תקוותינו בצאתנו לדרך ורבה היתה שמחתנו בהגיענו לארץ אבות. לא היה לנו שום ספק, שאם לא הכל לפחות למחצה יעלה בידינו למלא אחרי תוכניתנו ולסדר הגירה של המשפחות, אשר יוכלו להסתדר בארץ, לעבוד ולחיות חיי אנשים היושבים על אדמתם. תלינו תקוותינו בהנהלה הציונית, בשאר המוסדות המיישבים, שכה הרבה שמענו עליהם בגולה, גם חלמנו על יצירת איזה “פונד” (קרן) בחוץ לארץ להתישבות יהודי גרוזיה. מלבד זה, הלא בארץ היינו צריכים לפגוש ישוב הגון של יהודי גרוזיה, אזרחי ארץ ישראל, אשר התערו כבר בארץ, הצריכים להיות עומדים על גובה יהודי הגון ולוקחים חלק חשוב בבנין הארץ (ככה דמינו), והם הלוא אחינו ובשרנו המה, בני עירנו ובני ארצנו, אחים, אחיות יהודים, קרובים וכו' וכו', אשר יפגשו אותנו בידים פתוחות, יעודדו אותנו וימציאו לנו אם לא עזרה חומרית, עזרה מוסרית בודאי. אמנם מעולם לא נטיתי לחלק את העם היהודי לעדות ולאגודות-אגודות וגם היום לא אוכל לשמוע במנוחת-נפש על “יהודי ספרדי” ו“יהודי אשכנזי”. אבל בכל זאת יש רגעים ידועים, שאדם מרגיש איזה “קשר”, איזו “קירבה נפשית” מיוחדה לבני עירו, לאיש מקומו. בתקוות אלה נסענו אני וחברי בתור מלאכות ובאי-כח היהדות הגרוזית לארץ-ישראל. אבל… באנו ראינו וצריך להגיד את האמת, שבהרבה הרבה נתאכזבנו.

באנו לא“י בשנת תרפ”ה (1925), בדיוק בערבי פסחים של פתיחת האוניברסיטה העברית, בזמן שכל ארץ ישראל היתה חוגגת. מיד בפגישות הראשונות עם ראשינו ומנהיגינו הציונים נדפו הרבה מן האילוזיות שיצרנו לנו בדמיוננו. מהר נוכחנו, שאין שום אפשרות להגירה כזאת שאנחנו חשבנו עליה, אפילו בזמן הגיאות ההיא, שאין אמצעים כספיים להנהלה הציונית לכך, הדורש סכומים ענקיים, אשר אין גם לחלום לעת עתה על זה.

אולם האכזבה הכי גדולה היתה לנו מן הישוב היהודי הגרוזי שבארץ ישראל, אשר על אודותם צריך אני לאמור בזה דברים אחדים.

במקומות אחדים בדברי למעלה, ציינתי את השאיפה העזה והגעגועים לארץ אבות, שהיו מצויים תמיד בתוך לבות יהודי גרוזיה. זו היתה הסיבה שמזמן לזמן, כבר מזמן קדום, היו נוסעים לארץ ישראל יהודים מגרוזיה וכך נוצר במשך הזמן ישוב הגון של יהודי גרוזיה המגיע קרוב לארבע מאות משפחות (ואולי גם יותר) והמתרכז כמעט רובו ככולו בירושלים, בשכונת “בב-אל-עמוד”, “זכרון משה”, ובירושלים העתיקה לפנים החומה. המהגרים הראשונים היו ברגיל על פי הרוב זקנים וזקנות, אשר היו נוסעים על מנת להקבר ב“ארץ הקודש”, והיו חיים על חשבון החלוקה וחשבון הבנים אשר ישבו בחוץ לארץ. אולם היו גם כאלה, שנסעו עם משפחותיהם להשתקע בארץ ולחיות שמה. וכך נתהווה ישוב של יהודים אלה בירושלים.

הבאים לארץ מגרוזיה הביאו על הרוב את מעשי ידי אבותיהם בידיהם, את המסחר והרוכלות וכמעט כל הישוב הישן של יהודי גרוזיה מתעסק בזה עד היום ובו מוצא את לחמו. בצבור זה, אפשר לאמר בהחלט, שלא נתהווה שום שינוי בחייו הכלכליים והרוחניים (אם לא נביא בחשבון את השינוי החיצוני של הדור הצעיר בבגדים וב“התאירפות” מעושה), ועד היום הוא ממשיך את חייו באותה המסגרת אשר בה נמצא לפני מאה שנה. עד כמה שלא יהיה מר ומכאיב הדבר, אני צריך להגיד, שאיני חושב למצוא צבור, שפיגר בדרך ההתפתחות הצבורית והלאומית כצבור היהודי הגרוזי בארץ. כנראה, האנשים האלה עד היום “לא למדו כלום ולא שכחו כלום”, כמו שאומרים, וכל הרכוש הרוחני והתרבותי שלהם עודנו מצטמצם בתחומי הגבאות של בתי כנסיות עם שני מניינים אשר בכל שכונה ושכונה והנהלת בתי הקברות.

הפירוד לקהילות-קהילות למקומות מושבותיהם, אשר משם יצאו, עודנו גדול וקומץ קטן זה של אנשים לא יכלו עד היום להתארגן ולצאת מארבע אמותיהם המצומצמות, להיות אבר חי בגוף העם היושב בציון ולהשתתף השתתפות אקטיבית בהחיים הלאומיים והתרבותיים של הישוב העברי בא"י.

אנחנו בגולה תמיד הבטנו בעין קנאה, ביחוד בזמן האחרון, על הישוב הזה, שעלה בגורלו להשתרש בארץ, להיות עם יושב על אדמתו ומשתתף ביצירת החיים הלאומיים והמדיניים של האומה יחד עם שאר אברי האומה הישראלית. אבל באנו, ראינו ו“נפלנו משמים ארצה”. במקום צבור חי ומאורגן, פעיל וער לכל דבר לאומי וישובי, מצאנו יהודים מפוררים ומפורדים, שכל אחד ואחד מסור לבצעו ולעסקיו הפרטיים ושאלות הכלל לא מענינות אותו ולא מפריעות את מנוחתו כלל. במקום יהודים פעילים אנשי מעשה בעניני הצבור והאומה מצאנו יהודים של “בעוונותינו הרבים” ו“ירחם ה'”. בהחלט אפשר לאמר, שהיהדות הגרוזית בגולה, אם כי גם היא נחשלה הרבה על דרך ההתפתחות, אבל היא עומדת הרבה יותר גבוה בהכרתה הצבורית והלאומית מהישוב היהודי הגרוזי בא"י.

גם בחיים הדתיים והתורניים לא התקדם הישוב הגרוזי בארץ ולא פעל גדולות. גם בשטח זה אין אנו מוצאים בתוכו גדולי-תורה, שיהיה אפשר להתגאות בהם, אין מה לדבר על הדור הישן, הוא חי את חייו הישנים והקבועים וכמובן קשה לשנותו. אבל מעציב הוא גם מצב הנוער. הוא מחוסר כל התפתחות וחינוך רציני בכל המובנים וביחוד במובן הלאומי והתרבות העברית. אפשר לומר, שכל צעיר מהישוב הזה שאיפתו וחלומו האחד הוא, איך להמלט “מארץ נשמה” זו לאירופה, לאמריקה, בהן הוא רואה בדמיונו מטמוני כסף וזהב. מובן, שלכל זה יש גם גורמים אוביקטיביים “ואין אדם נתפס על צערו” וכאשר מסתתמים כל מעינות הפרנסה במקום מגוריו אז פונים למקומות אחרים ואי אפשר לתבוע מכולם התרוממות מעל לגבולות האינטרסים החומריים והצרכים היום-יומיים והקרבת עצמו על מזבח האידאה. אבל מעליב פה הזלזול הנובע מדבריהם ואי-ההבנה בצורך המולדת והחיים הלאומיים, התופשים מקום בלבו של כל אדם תרבותי – מחוץ לאינטרסים החמרים והצרכים היום יומיים שלו. יכול להיות, שבמשפטי זה “ארגיז את האווזים”, את ה“סלתו ושמנו” (כמו שמכנים את עצמם בכל מקרה) של הצבור הזה, החושבים את עצמם ל“עסקנים” ולמיצרים בצרת עמם, אבל יראו לי בעובדות את מעשיהם ואת מפעליהם לטובת הצבור הזה, יוכיחו לי את ההיפך, ואודה להם ואהיה שמח אם אתבדה. גם אנשים אמידים נמצאים בתוכם, אבל הם אינם נוקפים את אצבעם לטובת הצבור ולעיניני אומה ואינם משתתפים כלל בענינים צבוריים. הילדים רובם מתחנכים בחדרים וחלק מבקר על הרוב את בתי-הספר של “אליאנס”, אבל בתי-הספר האלה אינם מספיקים לגמור ומתפרצים מחצי הדרך.

בבואנו אני והר' באזוב לפני ארבע שנים ¹בתור משלחת לא"י וראינו את העזובה הרבה השוררת בחיי הצבור היהודי הגרוזי בירושלים, דבר אשר פיללנו לו, ניסינו לארגן אותם ולתת איזה דחיפה לעוררם. גם נענו איזה צעירים לכך, אבל הניסיון לא הצליח. לאחר שנסענו נפרדה החבילה ושב להיות “העולם הזה” כמנהגו נוהג. אין להכחיש שיש אפשרות, הרבה כוחות טמונים בצבור זה ואנרגיה רבה אצורה בו, אבל כל זה צריך לעבד, לעורר, להביא לידי פעולה ולתת כיון רצוי. ואם ככה ואם ככה נוכחנו אני וחברי, שאין לנו מה לעשות אצל הצבור הזה ואין מה לסמוך עליהם ובמקום שבאנו ללמוד היה עלינו “ללמד”.

אחרי התאמצויות והשתדלויות שונות לפני ההנהלה הציונית ומוסדות שונים, עלה בידי המלאכות לקבל איזו הבטחה מההנהלה הציונית על סידור איזה משפחות בצריפים והמצאת עבודה להם. וגם קיבלנו סרטיפיקטים בעד חמישים משפחות, שיעלו ויסתדרו על חשבונם כשאר העולים. וככה שבה המלאכות אל שולחיה. אולם בשובנו אל גרוזיה מצאנו עוד יותר שינויים לרעה במצב הכלכלי. המשפחות שהתעתדו לנסוע והיו להם איזה סכומים, הספיקו לבזבזם בינתים, הוצאות הנסיעה והפאספורטים עלו פי שלושה וגם בא“י נתן המשבר כבר את אותותיו. ובאופן כזה אחרי ה”רעש" והתקוות הגדולות נגמר הענין כמעט באפס. רק איזה שמונה עשרה משפחות מדלת העם עלה בידינו לארגן והם עלו יחד אתי (חברי הר' באזוב נשאר בגולה) בתחילת שנת תרפ“ו והסתדרו חלק בירושלים, בפתח-תקוה, בצריפים שנבנו להם על ידי הנה”צ, וחלק בירושלים. יצויין גם זה, שהממשלה הסוביטית הגרוזית הראתה הבנה רבה והשתתפות חשובה בדבר זה, משנוכחה בעניותן של אחדות מן המשפחות העולות לארץ, שיחררה אותן מתשלום התעודות וכן נתנה להם הנחה של 50% בכרטיסי המסע, אשר בזה איפשרו להמשפחות את העליה לארץ.

בזה כבר הגעתי ל“קץ”. נתתי השקפה כללית ומסרתי איזו תמונה שהיא, כפי שהיה אפשר, מחיי היהודים בגרוזיה בעבר ובהווה. עם החתימה אני רוצה לסכם את דברי, לתת איזה מסקנא ולהראות על הדבר אשר צריך לעשות ואפשר לעשות בשביל יהודי גרוזיה.

מכל מה שנאמר, ראינו, שהיהודות הגרוזית איננה אבר מדודלל ונתוק מגוף האומה. רוח היהדות נשמרה בהם במשך הדורות בטהרתה ובין “מצרי שאול ועברי פי פחת” נשאו את יהדותם וסימניהם הלאומיים והביאום עד הלום. בזמן האחרון גם התעורר בהם הרצון לשוב לחיים לאומיים ותרבותיים עבריים. אולם עוד לא הספיקה ההכרה הלאומית להתבגר אצלם והערכים הרוחנים של היהדות להתמזג בדמם ולקנות אצלם זכות אזרח וכבר השיג אותם הנחשול, נחשול הכפירה בערכים הלאומיים וברוח היהדות. סופות חזקות הבאות מן החוץ התחילו להשתער עליה בזמן האחרון ומאיימות לקעקע את כל מה שהיה יקר וקדוש להם במשך כמה דורות. היא עוד היתה בראשית דרכה, במצב הנביטה וההתהוות.

עוד לא הכתה ההכרה הלאומית שרשים עמוקים בלב ולא נהפכה לה לצורך נפשי, לחלק אורגני ובלתי נפרד מהווייתה, העומדת איתן בפני כל הרוחות והזרמים. הרכוש הרוחני מן העבר לא היה גדול ובהווה עוד לא הספיקו ליצור דבר מה ממשי כדי להזין את הנשמה היהודית, ביחוד של הנוער ובאופן כזה היא נשארה מפולשת מכל הצדדים לכל הרוחות והזרמים, הקורעים ושוטפים ממנה חלקים חלקים אל מקום אשר לא ישובו. היהדות הגרוזית נתונה כעת בנסיון קשה. היא צפויה לכיליון לאומי ולטמיעה גמורה, אם לא יבואו בזמן הקרוב שינויים במצב אשר היא נמצאת כעת. המשבר החומרי והחורבן הרוחני יכלו בה את שארית הפליטה. הדור הישן ימות ויחלוף באמונתו התמה בלב קרוע ופצוע למראה החורבן החומרי והרוחני והדור הצעיר לא ידע ולא יכיר אותה. כל זה אני אומר לא בהפלגה ולא לשם תעמולה, אלא זו היא המציאות האמיתית והנוראה…

עכשיו, בתנאי החיים והשלטון השוררים ביהדות גרוזיה, אין לאל ידנו לעשות דבר מה ממשי, באופן בלתי אמצעי, בשביל היהדות הגרוזית בגרוזיה. אולם פה יש לעשות הרבה והרבה בשביל יהודים אלה, אשר בזה אפשר יהיה להשפיע גם שמה בהידיעות המעודדות והמשמחות שתתקבלנה מכאן. יש להיכנס ברחוב היהודי-גרוזי של הישוב הישן אשר בארץ, לנהל עבודה לאומית ותרבותית מאומצת ובלתי פוסקת, ביחוד בקרב הנוער, לעורר בהם חוש הצבוריות ורגש העבודה לטובת האומה והכלל. להרחיק משם כל הרקבון אשר נערם מן הישן והעובר וליתן להרוח החדש, רוח צח, רוח ההכרה וההבנה הלאומית לחדור לתוכו.

יש לשים לב למצבם של העולים החדשים, אשר עלו לארץ במשך עשר בשנים האחרונות, לחיות חיי עבודה וחיים אכריים, אשר מספרם מגיע לארבעים משפחות, המפוזרים אנה ואנה והסוחבים חיים עלובים של חצי רעב. לכרוך ולקשור אותם אל הקרקע ואל העבודה הבריאה, המחייה את בעליה וגם לחנכם חינוך לאומי ומוסרי. וכן אין לנתק את הקשרים עם היהדות הגרוזית הגולה ולתת אפשרות של עליה לארץ מזמן לזמן למשפחות המוכנות והשואפות לעלות, ובזה לקשור אותן באופן רוחני אל הארץ, לטעת בלב הנשארים תקוה לגאולה ולא להביאם לידי הזנחה ויאוש גמור. אלה הם האמצעים, אשר אפשר להשתמש בהם לטובת היהדות הגרוזית לעת-עתה, עד אשר יגיעו ימים טובים מאלה גם לא"י וגם ליהדות שבגולה, אז אולי גם היהדות הגרוזית תידבק בהגוף הכללי של האומה הישראלית ותהיה לברכה בקרב העם והארץ.