א. פֶּרֶץ שָׁב מֵעֲבוֹדַת הַצָּבָא    🔗

היה ראש חודש אלול בתחילת שנות תרס… שמש של שלהי קיץ הבהיקה וחיממה אותו יום יותר מן הרגיל בעונה זו. אנשים שעבדו או שהלכו בחוץ הזיעו, ועלי העצים מיהרו להצהיב מפני הצינה הגדולה בלילות, ומהם כבר התחילו נושרים כדינרי זהב לארץ, שוהים משהו באויר ונופלים בלי קול. בשדות ובגנים חפרו האכרים תפוחי־אדמה שנתברכו השנה, כי תחת כל קלח כמוש ורקוב היו טמונות עשרים ושלושים פקועות בריאות, גדולות וקטנות. מזמן לזמן עבר בדרך אכר מוביל קרון עמוס קולסי־כרוב גדולים, סגורים ויפים מאד. בחצרות דממו המַפֵּצוֹת על נעורת הקנבוס, מפני שהאכרות השתמשו בחמה הלוהטת לפרוש בגנים את מגילות הבד לליבון אחרון. גני הכישות הארוכים עמדו כבר חשופים ועל־גבי חוטי־הברזל המתוחים על העמודים הגבוהים התהוללו צפרים שכוּרות־אור.

הרחוב היוצא־דופן מן העיירה והנעוץ רובו במשכנות הגויים, רובם רותינים ומיעוטם פולנים, עמד דומם ושַבַּתִּי, כי השעה היתה קרובה לצהריים. באויר כאילו עמדה עוד בת־קולו של השופר, שנתקע בו היום בפעם הראשונה. מעל גג ביתו הנאה של הסוחר ר' זלמן־לייב סגל הסתלסל עשן כחלחל דק, ומבעד לרווחי הדלת והחלונות בקע ריח חריף של דגים מתבשלים.

עגלת אכרים קטנה, רתומה לצמד סוסים נמוכים, ירדה ובאה ברחוב. במושבה האחורי ישב בחור צעיר, שהתרומם בכל רגע והרכין חצי גופו לצד אחד, כדי להקדים לראות את הבית מחוז חפצו. צעדם של הסוסים באבק הדרך היה שקט וגם האופנים המשוחים לא השמיעו כל רעש. וכשעמדה העגלה לפני בית סגל, לא יצא איש לקבל את פני הבא.

הבחור הנוסע, פרץ סגל, אחז בדופן העגלה ובקפיצה אחת עמד על הארץ. הוא היה גבוה, יפה־גזרה ולבוש חליפה חדשה מבד נוקשה, מקומטת מאד מן הישיבה הארוכה בעגלה. המעיל היה קצר ממתניו והמכנסים ארוכים מרגליו ומתקפלים על נעליו החזקות, הכבדות, נעלי־הצבא. בראשו היתה מגבעת צרת־שוליים עם קמט עמוק באמצעה, שעל ידי כך נראתה כרכובה על־גבי הקדקוד. פניו היו צהבהבים, מגולחים יפה וזרועים נמשים מעט, שער שפמו הקטן וגבותיו בהיר ועיניו אפורות וגדולות. הבריאות והכוח היו צועקים מכל אבריו.

הוא הוציא ממרגלות המושב ארגז־עץ משוח בכמה צבעים, מבורזל ונעול בשני מנעולים קטנים, והעמידו על הארץ לרגליו, אחר שילם לאכר בעל העגלה ואמר לו, שימתין רגע ויוציא לו גביע יי“ש. האכר גחן אל השוט העומד לפניו ושרק בסבלנות עשויה לסוסים, ופרץ התקין קצת את בגדו המקומט, לקח את הארגז הכבד וירד מן הדרך אל הגשר הקטן שעל החפירה והלך ישר אל דלת הבית. הליכתו היתה קצת כבדה וכבולה, הליכתו של רוכב. בלי דפיקה פתח את הדלת ונכנס אחרי הארגז. לאחר רגע יצא ובין אצבע ואגודל החזיק גביע־זכוכית קטן מלא יי”ש, ובאותה כף־יד מתחת לגביע רקיק קטן. האכר קיבל את ה“כיבוד” מידו, אמר “לבריאות!” ובאחת שלשל את המשקה אל גרונו, השיב את הגביע הריק ונטל את הרקיק, הפכו והסתכל בו מבויש ונבוך, פורר ממנו פירור ונתנו לתוך פיו ואת השאר תחב לתוך חיקו. אחר הגביה את מגבעת־הקש הגדולה, קד קידה, משך במושכות ונסע.

פרץ עמד רגע עם הגביע הריק והנוצץ ושלח מבטו לאורך הרחוב הדומם, הכיר כל בית ובית וקרא במחשבתו את שמות בעליהם. אחר נכנס שוב הביתה. הוא התפלא, שמצא את הבית עזוב ללא נפש חיה, ובמסדרון עמדו הדגים על החצובה באח המבוערת והם רותחים ומבעבעים תחת צמיד אלפס־הנחושת המתרומם ומתחבט מן הקיטור. קודם הספיק רק להכנס אל “החדר הגדול” ולהקיפו בעיניו. כל דבר לא נשתנה בו מאז ביקורו האחרון לפני שנה ומחצה. הכל נשאר בעינו כמימי ילדותו. אותם כירי־התנור המסוידים, אותו ארון־הספרים נקוב־העש פה ושם, אותו שולחן־האלון הכבד, אותו הספסל הארוך גבה־המשען לאורך הקיר המזרחי, אותם הכיסאות, אותם שני דרגשי־העץ שבהם ישנות שתי אחיותיו, אותו קמטר לבן, רחב ונמוך, שמתוכו הוציא את היי"ש והרקיק, אותן התמונות על הקירות, לרבות “המזרח”, עם קצה “עירוב התבשילין” המציץ מאחוריו. נדמה לו, שגם אותם זבובים גדולים מזמזמים ומתחבטים על זגוגיות החלון.

היכן בני־הבית? אמנם יודע הוא, כי בשעה זו בקיץ רגילים רובם להימצא בחוץ. אבל היכן היא “הדודה”, כלומר, אמו־חורגתו? הרי האשה החרוצה הזאת שומרת תמיד את הבית. אפשר סרה לרגע אל אחת השכנות לשאול משהו? – פתח בזהירות את דלת הקיטון, הוא חדר־משכבם של “הזקנים” והילד אחיו. גם זה היה עזוב ומסודר ללא שינוי. יצא שוב אל המסדרון, עברו בשתי פסיעות לרחבו ופתח את הדלת של “החדר הקטן”, שם דר וישן קוֹבְקִי, אחיו הבכור. עתה יישן בו גם הוא, כמו לפני לכתו לצבא. עוד דרגשו מחכה לו. אך גם שם לא היה איש. על בהונות רגליו קרב אל השולחן. לקח בזה אחר זה שניים שלושה ספרים, פתחם, הציץ בשעריהם והחזירם שפי למקומם. נשא עיניו אל המדף שבקיר. בהיותו בבית בפעם האחרונה לא היו עליו כל־כך הרבה ספרים. אף לא החצי. כמה מלומד הוא קובקי! כמה לשונות הוא יודע! נתן את עיניו גם במגירת השולחן הנעולה. יודע הוא, כי שם מונחים “כתבים” שונים של אחיו. בודאי הספיק בינתיים להדפיס בעתון עוד איזה “מאמר”, אחרי זה שהדפיס לפני שנתיים.

מתוך יראת־הכבוד הניח את החדר, סגר בזהירות את דלתו, כאילו ישב שם אחיו שקוע בספריו, ורצה לשוב אל החדר הגדול, כדי לפתוח את ארגזו ולהוציא מתוכו את החפצים שהביא. והנה בו ברגע נכנסה “הדודה” מרים מאחורי המסדרון. כשראתה את הבחור העומד לפניה, תלתה את ידיה על סינרה וריסי עיניה התחילו מרפרפים בחזקה, אחר השמיעה צווחה חשאית, וכשפרץ זינק אליה, התרוממה (כי שפלת־קומה היתה) וקלטה את ראשו בשתי כפיה החמימות, משמשה אותו רגע, כדרך שעושים לתינוק “כּכּר פּת”, אחר נשקה לו מתוך מבוכה על סנטרו המגולח, והוא תפס את ידה ונשקה פעמיים ושלוש, ואחר הפסקה קטנה עוד פעם אחת.

האשה אמרה מתוך דמעות שוחקות:

– כל־כך נבהלתי. חשבתי – גנב נכנס הביתה.

– היכן אבא? היכן הילדים?

– אבא נסע לכפר. צריך להביא עשר עגלות תפוחי־אדמה. ישוב רק לפנות ערב. קובקי יש לו שיעור. הילד בחדר, והנערות אצל חברה, אצל בתו של ר' יודיל. עוזרות לה להכין את הסבלונות לחתונה. איך זה לא הודעת מתי תבוא? לא חיכינו לך יותר…

– חפצתי להפתיעכם, והנה מצאתי בית עזוב. בינתיים “אכלתי” פה את ריח הדגים.

– אויה לי, כל־כך רעב אתה! מזלך גרם: לפני חצי שעה הביא יַשקא בוֹסַק זאב־מים גדול – כזה. עוד היה מפרכס. הלכתי לבקש אצל השכנה שני עלי־דפנה, כי חפצתי לבשלו בחומץ. לך, פרץ, הרי אין לך צלם־אלהים. פניך פני גוי. מה יאמר אבא לכשיראה את סנטרך המגולח? הרי אינך יותר חייל. טפו, נדקרתי בו.

– אין דבר, “דודה”, בבית אצמיח לי זקן. כמובן, לא גדול. חבל שאינם בבית – הבאתי לכל אחד מתנה.

– ולי בודאי שכחת להביא. ממש כמו אבא.

– גם בשבילך, “דודה”, יש מתנה יפה. מזהירה בכל הצבעים. לא לחינם קראו לי חברי החיילים “כילי”. על מתנות בלבד הוצאתי ממה שחסכתי יותר מעשרים זהוב.

– נו, היכנס החדרה. תנוח מעט, ואני אכין ספל קפה. אויה לי, אני עומדת ומדברת והדגים כמעט נשרפו.

– לא נשתנית, “דודה”, במשהו.

– כן, אותה גרוגרת דר' צדוק… נו, לך הכן להם את המתנות. החבריא יכולה להיכנס בכל רגע.

פרץ השאיר את אמו־חורגתו במסדרון ליד האח, ובחדר נתן את הארגז על אחד הדרגשים, פתח את שני מנעוליו והתחיל להוציא מתוכו מה שהיה בו. הארגז היה כמחסן מלא סחורה. תחילה הוציא את מעיל־הצבא הישן, שניתן לו במתנה, מעיל־אוּלָנים כחול וקצר עשוי אריג עבה בלי בטנה. בצדו “השמאלי” בלטו פה ושם חתיכות בד גס. אחרי המעיל הוציא את המכנסיים האדומים, מכנסי־הרכיבה העבים, שמתהדקים לתוך מוקי המגפיים. תחתם היתה מונחת מקופלת הכיפה האדומה, הרכה, חסרת־המצחה, ובראשה כפתור־הנחושת עם שלש האותיות החלולות F. J. I. (המגפיים עם הדרבונות מונחים היו עטופים בנייר עבה על קרקע הארגז). אחר העלה כמה כותונות וחזיות, צוארונים וגרביים, מטפחות ומכשירי־תפירה, את אות־ההצטיינות עם הסרט האדום, וגם בּיוֹנט (פגיון) של פלדה מצבע מים, – ורק אחרי כל אלה נמצאה תיבת־הקרטון הגדולה, ובה כל המתנות. את התיבה הניח על השולחן, הסתכל בה רגע, אחר התיר את קישוריה, פתחה והתחיל מעלה מתוכה בזה אחר זה: מטפחת־ראש של משי צבעוני נתונה בתוך נייר שקוף – מתנה ל“דודה”. חתיכת אריג־צמר טוב לשתי שמלות – בשביל שתי האחיות החורגות. סידור “בית־יעקב” מכורך יפה ונתון בתיק – מתנת אבא. קנה־עישון וענבר בקצהו – לאח קובקי. ואחרון אחרון, לבנה יחידה של ה“דודה”, לנחומל, חרב קטנה עם חגורת־עור מצוחצחה.

הניח את כל המתנות על השולחן זו בצד זו וזן את עיניו בהן בהנאה יתרה. אחר בדק שנית את בגדי־השרת הישנים שקיבל במתנה, לפי פקודת הקפיטן. מתי ילבשם כאן בעיירה? אולי בפורים? כשהיה פה ב“אוּרלוֹיבּ” (חופשה) האחרון, היה מתהלך כמעט ביהירות בבגדי־הצבא והיה מתקן בכל רגע את בית־האחיזה של החרב הארוכה על מתניו המתוחים ומבליט את הכוכב היחידי שעל צוארונו, כוכב ה“גיפרייטר”. אחר־כך נוסף לו עוד כוכב, כי הועלה למעלת “קורפורל”. זוכר הוא איך הסתכלו בו הבתולות בעברו ברחוב, ואיך “אכלוהו” הילדים בעיניהם בבואו לקלויז להתפלל בחג. אבל עתה הקיץ הקץ: את המכנסיים ילבש בחורף תחת האדרת, שלא יכירו, ואת המעיל ילבש בבית בשעת עבודה, ורק את הכיפה ואת הביוניט יחזיק כמזכרת. רק לכשייקָרא מתקופה לתקופה ל“אימונים” או ל“תמרונות”, יהיה שם חייל במשך שבועיים. בעצם שמח הוא, שכילה כבר את ימי שירותו. למשא היו עליו החיים המגושמים בין הערלים עם מאכלי הטריפה. אמנם אהוב היה כל השנים על “ראשיו”, וביותר אהבו הקפיטן הצעיר, שהוא, פרץ, היה נושא־כליו בשנה האחרונה, ועל־ידו עלה לו להשתכר ולחסוך סכום נאה, שממנו לקח וקנה את כל המתנות היפות הללו – ואף־על־פי־כן נוח לו שהוא כבר בבית. מוטב להיות יהודי בין יהודים…

עודנו עומד נתון למחשבותיו, ולתוך החדר התפרץ בפנים לוהטים, במכנסים קצרים וכתפיות מחושנות על הכתונת המתנפחת – נחומל שחור־העינים, נער כבן עשר, צנום ועֵר. עוד ב“חדר” נודע לו, שאחיו החייל בא בעגלה, וכחץ מקשת טס הביתה. על חוטמו הזעיר עמדו רסיסי־זיעה, וכיפת־הסמיט הרקומה היתה שמוטה לו אל קדקדו. פרץ כפף עצמו והושיט לקראת הנער את שתי זרועותיו החסונות. הנער התנפל לתוכן ונלחץ אל חזהו האמיץ של אחיו האהוב, וכשזה הרטיב את פניו בנשיקות סוערות, לא מחה, כדרכו, את המקום הרטוב בשרוול, כי־אם מיהר אל השולחן, עמד והביט בעיניים נבוכות אל כל החמודות הערוכים עליו.

– זאת בשבילי. – הצביע בביישנות על החרב.

– כן, בשבילך. רשאי אתה לקחתה ולחגרה.

הנער ציית מיד ובצעדים קצובים ובגו מיושר פסע המסדרונה, שם הסתובב פעמים אחדות לפני אמו הזורחת בכל פניה. אחר ברח אל ה“חדר” להראות לחבריו.

פרץ לקח את המטפחת, פרשה ואחזה בשני קצותיה וכן נשאה המסדרונה אל ה“דודה”. היא האדימה כולה, ניגבה את ידיה בסינר, קיבלה ממנו את המטפחת, הרימתה כלפי החלון, נטתה את ראשה לכאן ולכאן, שיבחתה בקול מקופח מדמעות, אחר קיפלתה יפה, נכנסה לחדר הגדול, הניחתה בארון ליד ה“מחזורים” ונסתלקה שוב למסדרון.

כעבור רגעים מעטים חזרו שתי האחיות הגדולות, דוֹבּריש ואֶלקי, הראשונה שחורה והשניה בלונדית. התנשקו עמו זו אחר זו, קיבלו את האריג הטוב, מיששוהו והתבוננו בו לאור החלון, גוללוהו על גופן מלפנים ושאלו זו את זו אם הצבע הולמן, ובטרם הספיקו לשאלו לשלומו ולנסיעתו, התחילו לתכן תכניות של גזרה ושל מוֹדה, כל אחת לפי טעמה, אחר רצו להראות לאמא ושבו והוסיפו דבר על הגזרה והמידה.

– וזה הבאתי לקובקי. בודאי לא פסק עוד מעישון.

– פסק? כמדומה שרק התחיל. אפשר חמישים סיגריות ביום. לו ראית את אצבעותיו: צהובות ומסריחות, טפו, גועל־נפש! – התנודדה דובריש.

– ואני – אמרה אלקי – דוקא אוהבת את הריח הזה. אך ה“דוד” מתאונן, שקובקי מוציא הרבה על העישון. מה שהוא משתכר בשיעור אינו די אפילו לחצי ההוצאה. מה זה ענבר אמיתי?

פרץ הרים מן הרצפה פירור קש, הניחו על השולחן, שפשף את קצה הקנה במכנסיו, אחר שאב בו את הקש מעל השולחן והראה לאחיות.

– עולה בודאי הון. – אמרה אלקי.

– הנה הולך הפילוסוף! – הצביעה דובריש בחוטמה הדק בעד החלון.

כשנכנס קובקי עמד רגע על הסף, צמצם את עיניו הקטנות, הפקחות, באחיו יפה־הקומה, אחר חיטם:

– אֵחרת לשוב יותר משבועיים.

התקרב, הושיט לו את כף־ידו הלבנה, הרוחנית, ופרץ משכו אליו בחזקה ונשקו על פיו המשופם.

– לך, חזק אתה כעֵשׂו.

– כוחו של החזיר. באמת כבר קצתי בחיי מפני הטריפות. בּוּוּוּ!

– עתה תקוץ בחייך מפני ה“צ’ולינט”.

– מה בכך? אני אוהב “צ’ולינט”. בפרט את ה“צ’ולינט” של ה“דודה” – טעם גן־עדן! בכל שבת הייתי זוכרו ומתגעגע עליו. – ענה פרץ.

קובקי היה לבוש מעיל של אלפקא שחור, צוארון־כותונתו היה נוקשה וצחור, בעניבתו סיכה של זהב, מכנסיו מגוהצים וטובים ונעלי־השיברוֹ קטנות ומצוחצחות בהקפדה. על שפתיו, בין השפם והזקנקן השחרחרים, היה מרחף חיוך של ביטול דק. שערו היה מסורק ונקי להפליא. פאותיו הקטנות היו מסולקות יחד עם השער לאחורי האזניים וכמעט לא ניכרו.

– הנה מתנתך.

– כל כך קטנה? – שאל קובקי וקשה היה להכיר בקולו, אם בכובד־ראש ידבר או בלצון.

– ומה חפצת: סוס־מלחמה או תותח?

– לא, באמת קנה־עישון נאה. חן־חן לך, פרץ. הענבר נראה כמעושן גם הוא. אם ירצה השם, לכשתהיה לחתן, אשיב לך כגמולך כפל־כפליים, כלומר, מקטרת ארוכה עד הרצפה.

והוא הוציא מכיסו את נרתיק־הסיגריות הקטן, לקח מתוכה¹ אחת, תחבה לתוך הקנה והבעירה.

– ואתה עדיין לא התחלת לעשן?

– לא, עודני קטן. – השיב פרץ בתמימות מבדחת, והאחיות פרצו בצחוק גדול.

בינתיים נכנסה האם, נושאת ביד אחת צלחת גדולה, ועליה ערוכים נתחי־הדג החמים, הממולאים והתחוחים, ובשניה אלפס הרוטב הריחני. את שניהם העמידה על הספסל סמוך לכיריים, הניחה כפיה על מתניה והסתכלה מתוך התפעלות במתנות וב“ילדים”. מבטה היה עובר מאיש לאיש ולכולם העניקה אותה מנת אהבה רכה.

– חבל שלא ראיתם את נחומל חגור־חרב. חייל ממש. מיד ברח אל ה“חדר”. אפילו את כוס החלב לא שתה. – התרפקה האם בדמיונה על בנה יחידה, בן־זקוניה.

אחר התחילה דובריש להקיף את פרץ בשאלות על חייו בצבא, על התמרונות האחרונים, ובפרט על העיר לבוב. היא היתה פעם בלבוב, כשנסעה אל דודה בסוקל, ושהתה שם יומיים. מאז מלא מוחה תמונות וזכרונות מן הכרך, ואם מזדמן לפניה מי שהיה שם, מיד היא מסבכתו בשיחה על הנצורות שראתה, זוכרת ומזכרת בנינים ומקומות ומנהגים ומבטאים, ובשעת דיבורה ניצתות עיניה והיא דומה כולה כנישאת על כנפי דמיונה למרחקים. אך האם שיצאה ושבה הפסיקתה:

– הוא כלה מרעב ואת מפטמת אותו בדיבורים. ערכי לו, דובריש, את השולחן ואתן לו מנה של דגים. עד ארוחת בין־הערביים עוד רחוק.

והבת מיהרה וערכה את השולחן ואחותה עוזרת על ידה.

פרץ יצא המסדרונה ליטול את ידיו ואלקי הוציאה מן הארון אלונטית נקיה ונשאתה לקראתו. הוא אמר בקול “שׂאוּ ידיכם”, ישב אל השולחן ובצע מן הפת הטובה. בברכו טבל את “המוציא” במלח, אחר התחיל אוכל את הדגים החמים והמתפוררים בתיאבון גדול, כשהוא מגלגל בשיחה עליזה בין לעיסה ללעיסה. וקובקי, שנטל עליו להמתין בארוחה עד בין־הערביים, התהלך בחדר ועישן מתוך הרחבת־הדעת, הסתכל בכל פעם בקנה ויחד עם עשן הסיגריה בלע את רוקו, ששפע בפיו מפני ריח הדגים המגרה שמילא את האויר. באמת היה מסכים לאכול את הדגים גם הוא בשעה זו, יחד עם פרץ, אבל התבייש לבקש מאת ה“דודה”.

 

ב. מִקְרֶה לֹא נָעִים    🔗

האחיות חטפו ואכלו כל אחת פרוסת לחם עם “מוֹסקל”², שתו כוס תה ושבו אל חברתן יחד עם חתיכת האריג, שהביא להן אחיהן החורג. קבקי נזדעף מפני הרעב, אך לא רצה לאכול כלום, נסגר בחדרו ועסק שם בספריו. נחומל שב מן ה“חדר” בבכי גדול: אחד הילדים עיקם לו את קצה החרב. לאחר שפרץ יישרה באצבעותיו והחליק בחיבה על פניו, שב הילד בשמחה מחודשת אל ה“חדר” להיות שם עד בין־השמשות. האם כבסה לבנים בחצר. מן השכנים באו ונתנו שלום לפרץ, ואחרי שהוא סירב להיכנס בשיחה, נאנחו ונסתלקו.

לבסוף, נשאר יחידי בבית. שכב על הדרגש, התמתח יפה, שילב ידיו תחת עורפו, קם ושכב שוב. את כל הכתמים שבתקרה מנה, השביע את עיניו בתמונות שעל גבי הקירות, שביניהן היתה גם תמונתו הקטנה, כשהוא רוכב על סוסו לבוש ל“פַּרַדָה”, מצובעת על־ידי הצלָם בשלושה צבעים. עמד והתבונן שעה ארוכה בכל עשר הדמויות שבתמונת “סולם חיי האדם”, שבו עולה ויורד האדם מהיותו בן שנה עד היותו בן מאה. התמונה הזאת היתה תלויה בביתם זה כעשרים שנה ותמיד היה שב להתבונן בה. היא גם העלתה בזכרונו מה שכתוב על ענין זה בפרקי אבות. כן, עתה ילמד שוב, כמו לפני צאתו לצבא, בכל שבוע את הסדרה עם רש“י ויעיין ב”בעל הטורים", כאשר אהב, ובשבתות ילמד פרקי אבות עם ברטנורא. חבל שבחורף אין לומדים את הפרקים היפים האלה. בשבתות ובמועדים ילך עם אביו להתפלל בקלויז. טוב להיות יהודי. כמה נכסף למנהגי ישראל! אך בינתיים תקף עליו השעמום. במשך שלש שנים רצופות רגיל היה לעשות יום יום בשעות קבועות את עבודות־השרות בדיקנות ובקפדנות, ועתה בחדר שומם ודומם זה הרגיש מועקה משונה. הארוחה הערבה שעיכל מילאה את שריריו גירוי מציק. קם אפוא ויצא החוצה. אך בעברו את המפתן נזכר, שהוא גלוי־ראש. שב וחבש את כובעו ויצא שנית. הקיף את הבית משלושת עבריו, התבונן בו בעין בוחנת, ניסה את גדר־היתדות, אם איתנה היא. לא, היא התנודדה בשני מקומות. מחר, מחרתיים יתקננה.

מתחת לשיפולי הגג היו הרבה קיני סנוניות אפורים וצפופים, אך רובם כבר היו עזובים. התרחק קצת וראה על הגג עצמו כמה גבים רקובים ומבוקעים. גם את אלה צריך יהיה להחליף, בחדשים. עוד מעט יתחילו הגשמים הגדולים. פלא, שאבא לא דאג לכך, הלא תמיד זהיר הוא וקפדן בכמו אלה! אחר הגיע אל אחורי הבית מצד הסימטה. במורד הסימטה השתרעו גני־ירקות אחדים ואחריהם באו בתי־האכרים הנמוכים, ומאחרי אלה נמשכו כרי־הדשא הרחבים והדשנים, הירוקים במשך כל ימי הקיץ, עתה נראו עליהם ערימות השחת, שנקצרה השנה זו הפעם השלישית, כי קיץ גשום היה. הוא סקר את כל המראה בעיניו החדות וספג הכל בראש מורם וברגש חי, כאילו הוא רוכב על סוסו הטוב ומגמא את המרחקים. הכל הבהיק בשמש. באויר נישאו והתפתלו קורים לבנים, נוצצים כמשי. מבתי האכרים עלה עשן, מחצריהם נשמעו דפיקות כחטיבת עצים. מחצר אחת הגיע גם קשקוש של מכונת־זרייה. הוא הפנה שוב את עיניו אל ביתם הישן. בירכתיו היתה דלת הרפת, דלת רחבה וסדוקה, נשענת על המשקוף ברפיון. ניגש וניסה לדחפה באצבעותיו. הדלת נפתחה מעט, אך נעצרה בזבל ואי־אפשר היה להזיזה יותר. הוא פסח על המפתן ונכנס לתוך הרפת פנימה.

אלומות האור שבקעו בעד הסדקים שבקירות הרפת עמדו באפלולית כעמודים אלכסוניים. ריח של זבל ושל זיעת בהמות עמד באויר כבד וצפוף. היתה שם דממה מתוחה, שהופרעה מזמן לזמן על־ידי צפצוף צפרים. בתוך הזבל ניכר מקום רבצה של הפרה, שהיתה עתה במרעה, גם גדֶרֶת העגל בפינה היתה ריקה. על הקיר שמצד הבית, האטום והמטויח חומר אדום, היתה קבועה טבעת והשלשלת הכבדה נגררה לארץ. תחת הטבעת עמד עביט עם שיירי מספוא וזבובים התעופו בו וזמזמו. ליד הקיר החיצון, המסודק, היו ערוכים גזירי עץ מבוקעים ובקצהו עמד לול האווזים הריק, כי טרם נקנו אווזים לפיטום. הוא נשא את עיניו אל העלייה המקורה מרישים אחדים. על חלק ממנה היתה כבר ערימת שחת וקש, אך ברובה היתה ריקה, ובינות למרישים נראו מרומי הגג. מעל לתקרת הבית התנוססה המעשנה העבה העומדת בתווך. צפרים התחבטו וצפצפו שם כמתלהלהות.

פרץ פסע פסיעה, והנה נשמעה שריקה תחת כף־רגלו ומי הדומן נסחטו ועלו כשלולית. או, אבא התחיל מתרשל! הפרה המסכנה בודאי מלוכלכת! מנגד, בזוית אחרת, עמדו כלים אחדים: מעדר, מגוב, מלגז של עץ וקלשון. בלי מחשבות רבות פשט פרץ את מעילו, הסיר את כובעו וצוארונו, הניחם על סואר העצים, חפת את שרוולי כותונתו הלבנה, אחז בקלשון, הרחיב בכל כוחו את הפתח, אחר עמד מאחורי הדלת והתחיל עוקר משם את הזבל ומוציאו בעד הפתח החוצה. אד חם וחריף עלה מתחת לשכבה המוּסרה. הקלשון נתקע עמוק והרים שכבה רחבה, כי קש־המצע היה ארוך ולא נרקב כל־צרכו, אך הידיים האמיצות קרעוהו וזרקוהו בכוח החוצה. כעבור עשרה רגעים עלה בידו של פרץ לפתוח את הדלת לרווחה. הרפת נתמלאה אור. נעליו היו כבר מלוכלכות בזבל, גם על מכנסיו היו כתמים גדולים, ואפילו על כותונתו ועל פניו ניתזו נקודות חומות. אך הוא לא השגיח בכל אלה, עמד באמצע הרפת והיה עוקר את הזבל וזורקו החוצה לערימה. ככל שסילק את השכבות העליונות היה הזבל רקוב ומפורר, אך גם רטוב יותר. הקלשון העלה עתה רק מנות בינוניות וקטנות. הוא ראה שיש כאן עבודה לשעתיים ויותר, אך החליט לפנות את הזבל כולו עד שוב אבא מן הכפר והפרה מן המרעה. גם זו תהיה מעין מתנה.

והנה. בעודו עושה בעבודה הקשה, עבר כמחליק חזרזיר לבנבן את המפתן, נכנס לתוך הרפת ועמד לנבור בזבל.

– – קיש! – גער בו פרץ. החזרזיר נבעת, טפח על עצמו באזניו הארוכות ויצא החוצה. אך כעבור רגע חזר, עיניו הזעירות מושפלות וחרטומו נובר, נובר. הפעם קלע בו פרץ גזר־עץ קטן. החזרזיר סלסל את חוט זנבו ונמלט, כמעט התגלגל מעל המפתן. אך לא עברו רגעים מעטים והוא עומד שוב ברפת ותוחב את חרטומו בזבל, סמוך לרגליו של פרץ. זה פגע בו בבעיטה, והחזרזיר נחבט מתוך צויחה אל הקיר, התהפך ונפל לתוך העביט, שם התרוצץ רגע וצפצף, אך לבסוף עבר את שפתו וברח מן הרפת.

– לעזאזל, פגע־רע שכזה! הפעם קיבל כראוי ולא ישוב.

ופרץ שב לעבודתו. הפעם עברו כעשרה רגעים והחזרזיר לא נראה. פרץ התחיל מזיע, ומדי רגע מחה בשרוולו את הזיעה מעל מצחו ומעל פניו. השרוול נתלכלך מאד, אך הוא השתקע בעבודה במין התמסרות עד כדי כעס. הוא כבר נפנה, אחוריו אל הפתח, ערם את הזבל המפורר לתלוליות, כדי שיוכל לקלוט בקלשון הרבה בבת־אחת. והנה הרגיש דבר־מה חוכך ועובר על רגלו, ומיד נראה לו שוב החזרזיר. הדם פרץ לתוך פניו הלוהטים וחימה גדולה אחזתהו, ובהיות החיה על התלולית, הרים את הקלשון – וחבט! נעץ בה את ארבע שיניו באחת. החזרזיר צווח ופרפר ברגליו ובראשו, אך שיני הקלשון החזיקוהו ודמו שתת מארבעה מקומות וצבע את גופתו הצחורה. צויחת החיה ומראָה הכעיסו את פרץ עוד יותר, הרים את הקלשון עם הגוף המפרפר, ובתנופה אחת לאחור ואחת לפנים זרקו בכוח החוצה. החזרזיר נשלף מעל הקלשון, נפל על הזבל, התהפך פעמיים, אחר הרעיד רגליו ונח בלי תנועה. הוא נפח את חייו. פרץ עמד ברפת זקוף, הקלשון אדום־השינים בידו והוא תוהה כולו. מה עשה? הרג חזיר! מי יודע, למי מהשכנים הוא!

עודו עומד ותוהה, נשמעה בחוץ צווחה בלשון הפולנית:

– אוי, מַטקוֹ בּוֹסקה! (אם האלהים!) הרי זה חרוּשצ’יק, חזרזירי המסכן! איזה רוצח הרגו? אויה, אנשים, הצי–לו!

והקול רץ־רץ והתפשט כהד איום במורד הסימטה. וכעבור רגעים מספר עלו קולות החדים מעורבים יחד, קולות ילל, איוּם וחרוף, והם הולכים ומתקרבים. עד מהרה נראו לפני הפתח והערמה: הנגר פַּן קוֹנסקי, הארוך והחיור בחגור־העבודה ומזוית־הנגרים בידו; פַּני ידוויגה, אשתו, קטנה ורזה, זרועותיה חשופות ושמלתה המקובצה בחגורה מורמה עד לברכיה (היא באה מן הכביסה), ועמהם פַּננה פְרַניה, בתם היחידה. שלשתם צעקו בערבוביה ונענעו בידיהם בתנועות ריתמיות כמשחקים על הבמה. פַּן קוֹנסקי נענע את המזוית והצביע בה פעם על נבלת החזרזיר, פעם על פרץ ופעם על חלון ביתו של סגל. פני ידוויגה החזיקה את מקל־הכביסה ועשתה בו תנועות דומות לתנועות בעלה, ופננה פרניה – פניה הוצפו אודם כפיאוֹניה שנתלבלבה, עיניה גדולות ומתרוצצות, סנטרה מחודד ברשעות ופניני שיניה מצהירות מבין שפתיה הורודות, הפעורות.

פּן קוֹנסקי צרח בקולו הצרוד:

– לז’נדרמריה אמסרנו, את הרוצח! לכל ימי חייו אכלאנו בבית־הסוהר! שמעתם? לנקוב חזירו של קתוליק! את בית אביו אמכור! ידוויסיוּ, תניני לרוץ אל הז’נדרמריה!

פּני ידוויגה נעצה יד אחת במותנה וצעקה:

– הביטו וראו, בצבא היה, לרצוח למד! חזיריהם של קתוליקים הגונים ידקור! ידקור אלהים את בני־מעיך, כאשר דקרת אותו, את האהוב. את טינופתו אינך שווה, יהודי מכוער! הביטו, בצבא היה, לרצוח למד!

והפּניֶנקה צעקה־שרה:

– ראו את פניו המכוערים, המנומשים! רוצח שכזה! את חרושצ’יק דקר! בוא, בוא הנה, יהודי מכוער! בפניך המכוערים אירק! טפו, טפו, טפו!

ופתאום השתערה על נבלת החזרזיר, התמודדה עליו, חבקתהו בידיה, הרימה את חרטומו הנובל, הביטה בעיניו הכבויות, נענעה את אזני הארוכות והתיפחה בזמר:

– חרושצ’יק יקירי, יחידי, חביבי! מי הרג אותך? מי שפך דמך הטהור? החייל הרע הזה! המכוער הזה! ינקום האדון ישו את נקמתך, חרוּשצ’יקו, חרוּשצ’וּניוּ מחמדי, אוצרי!

ופרץ עמד כל העת, רגליו נטועות בזבל והוא נשען על קלשון, הביט נבוך ומבוייש ולא ידע מה יעשה, מה ישיב. בינתיים נתגלו מאחוריו ברפת ה“דודה” ואחיו קובקי, שניהם מבוהלים מן הקולות ומן המחזה, ובחוץ נתאספו כמה שכנים, יהודים ונוצרים, מהם הסתכלו ומהם התערבו בדברים לשבח ולגנאי. אך פרץ לא זע. הכל הסתחרר והבהב לעיניו. מה כל האנשים האלה רוצים? האומנם רוצח הוא? והרי החזרזיר כה הציק לו. כמה פעמים הבריחו וזה חזר בכל פעם וזחל ונבר והרגיזו. בצבא למדוהו איך להרוג אנשים, איך לתקוע רומח בלב, בבטן, בגב, אל החומש! והוא כל־כך התרגל במחשבה זו, שלא היה בה בשבילו כל אימה. והנה דקר חזרזיר טמא – והדבר עורר מחזה כזה… דמעות נדחקו לתוך עיניו. רק היום שב הביתה והיה כה שמח, והביא מתנות לכל בני משפחתו, והנה כבר גמל להם בעד כל המתנות האלו! את אביו טרם ראה – עתה יבוא זה ויראה, מה פעל האוּלֶנִי המגושם שלו! איך יביט בפני אביו היפים, האהובים?

וכעסם והתרגשותם של העומדים בחוץ גוברים והולכים. פני ידוויגה לקחה מלוא חופנה מן הזבל וזרקה בו. הזבל פגע בכותונתו הלבנה וטפח עליה כתם גדול. פן קונסקי פניו כבר הכחילו מרוב צעקות והוא רקע ברגליו על מקום אחד. רק פרניה עוד גהרה על החזרזיר, לטפתו וחבקתהו בדמעות.

פרץ רצה לומה להם, שיחדלו מצעוק. הוא ישלם להם את מחיר החיה בשלמות, כפליים משוויו ישלם להם, ובלבד שישתתקו וילכו להם, אך – קשה היה לו לגרוע עין מן הנערה המתרפקת על החזרזיר המת. היא גדלה כל־כך במשך הזמן שלא ראה אותה, והרי היא פּננה גמורה. עתה בהתרגשותה ובזעמה היתה לוהטת כולה, עיניה הבריקו בדמעות, סנטרה רעד ושפתיה הלחות זעו כשושנים טלולות. הוא חדל לשמוע את קללותיה וחירופיה, רק את דמותה ראה, דמות מפרכסת, רעננה, לוהטת מחיים ומרגש.

אך הנה נתמלאה אזנו שוב קולות נוראים. עתה עמד איזה פולני זר, גדול־גוף ותלוי־שפם, וניסר בקול עבה ואיים באגרופים קפוצים, שהוא ינקום בו, ביהודי צמא־הדם.

והנה נתמלט מפי פרץ קול ילדותי, רווי־דמע:

– הסו, אנשים טובים! אני אשלם לפן קונסקי בעד החזרזיר. כמה שישית עלי אשלם. אל תצעקו, אנשים טובים! לא בצדייה הרגתיו, האמינו לי! מקרה – ולא יותר…

ועיניו הביטו אל פרניה. זו שתפסה את מבטו, התרגשה עוד יותר, קפצה ועמדה על רגליה והתחילה מגדפתו ביתר שאת. כסכינים מלוטשות עפו דבריה מול פרץ, כעדת צרעות זמזמו על פניו, על אזניו, כמחטי־ארס חדרו אל מוחו, אל לבו. אך הוא ניצב בלי נוע ומלמל:

– אין דבר, אשלם, אשלם.

הנגר ובני־לויתו לא חפצו לשמוע וטענו רק אחת: הם מוכרחים למסרו לז’נדרמריה. ירקב בבית־האסורים!

ופן קונסקי קרא פתאום:

– בואנה, ידוויסיוּ, פרניוּ, הביתה. רק אתלבש וארוץ אל הז’נדרמריה. עוד היום יהיה כבול בכבלים! בואנה, בואנה!

ושלשתם הפכו פניהם בזעם והתחילו ממהרים להתרחק במורד. פרניה הרימה את החזרזיר, לחצתו אל לבה ונשאתו הביתה, כשהיא מנענעת במהירות את אחורי גופה החמוד, כי פיגרה אחרי הוריה.

פרץ הביט אחריה ונפשו סוערת בו באלף מבוכות.

אך באותו רגע נשמעו שעטות סוס ורעש אופנים. ר' זלמן־לייב סגל שב הביתה.

 

ג. אַבָּא מְיַשֵּׁב אֶת הַסִּכְסוּךְ    🔗

קסם על שפתי ר' זלמן־לייב סגל. ומשנה קסם על שפתיו בדברו בלשון הפולנים. לפניו הבריאים והאצילים, עטורי הזקן הצהבהב, ששיבה זרקה בו, ועבותי הגבות הסוככות על העינים הבהירות והמחוכמות, היה אז מראה שלכצ’יץ פולני פטריארכלי. בחורי ישראל המשכילים, שלמדו בגימנסיה שבברוד, כשבאו הביתה לחגים ושמעו את דיבורו הפולני של ר' זלמן־לייב, היו מלאים השתאות, מאין לו ליהודי פשוט זה, שאינו יודע כמעט צורת אות לטינית, מתק לשון כזה, סגנון חיוני ורב־גוונים כזה! לא אחד מן ה“סטודנטים” האלה התקנא בו בלבו, כשעלה לפניו זכר חיבוריו המלאים מחקים אדומים, אכזריים מקולמוסו הגס של מורה־הספרות הפולני השיכור והקפדן.

ולא רק בהידור לשונו הצטיין ר' זלמן־לייב, אלא גם בהגיון נאה, בידיעת נימוסים ודינים ובכשרון לפשר וליישר הדורים מאין כמוהו. ועל־כן היה ברוב השנים ל“בעל יועץ” בעיירה, ורבים מבני־ברית ושאינם בני־ברית היו משכימים לפתחו לקחת עצה מפיו בענינים שונים. אף־על־פי שמימיו לא היה בבית־משפט, היה מיטיב ליעץ בעניני דינים ומשפטים. והיה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, מצווה למרים, זיווגו השני, שתגיש “כיבוד”, הכל לפי האורח: תה יין או יי“ש ופירות, ולפעמים אפילו סיגרה טובה וריחנית – אף־על־פי שבעצמו לא היה להוט אחרי משקאות ולא היה מעשן כלל. רק בשנים האחרונות קנה לו קרן של טבקא, קרן זעירה ומחוטבה מעשה ידי אמן, והיה ממלאה בכל בוקר מַחוֹרקה משובחה, שהטרפיקאי היה מזמין לו במיוחד מלבוב. ה”כיבוד" מתוך הקרן היה לו חן מיוחד, והוא גופו היה זהיר מאד, שבהריחו לא תדבק האבקה הצהובה בשפמו תחת הנחיריים, כמצוי אצל המריחים הותיקים, ואחרי ההרחה היה מוחה אצבעותיו מחה היטב במטפחתו, ובבוקר היה משפשף את שפמו במים חמים ובסבון. כל רואיו היו מסתכלים בנקיונו ומתבטלים בלבם בפניו.

על־כן לא ייפלא, כי אחרי שהותו כחצי שעה בבית הקונסקים, עלה בידו ליישב את ענין החזרזיר הנרצח על הצד היותר טוב, ולא עוד אלא שבחזירתו ליווהו הנגר פּן קונסקי בעצמו, וגם פּני ידוויגה הלכה מעט אחרי שני הגברים, ואפילו פּננה פרניה יצאה מן הבית ועמדה, לבושה חולצית חדשה ומלמלה צחורה לצוארה, נשענת אל הגדר ליד שיח היסמין, המאחר לפרוח, והביטה אחרי “השכן הנכבד” בעיניים עורגות. כל החימה, אשר סערה בה קודם כאש מתלקחת, פגה והומרה ברגש ליאות ענוג. “השכן הנכבד”, פּן סגל, שילם לפּן קונסקי חמשה זהובים במזומנים (הוציאם מנרתיק־עור מתקפל ועדין, המונח בכיס־חיקו), לבד מה שהבטיח להביא לפני ידוויגה תריסר ביצים, מביצי תרנגולת גזעית, מאחוזתו הקרובה של הרבּיא בדיני, בתורת מתנה, “להקים דור לתפארת”. ולפננה פרניה העניק ברוב טעם קומפלימנטים נאים ורמז איזה רמזים על “חתן כהלכה”, וסיפר אגב על בנו, שהצטיין בשירוּת הצבא וזכה אפילו לאות־כבוד בתמרונות.

אכן ידוע ידע ר' זלמן־לייב, כי את החזרזיר לא ישליכו חוצה, כטענתה החוזרת והמודגשת של פּני ידוויגה, כי־אם יחרכוהו ויתקינוהו במעושן ובמפולפל, כדין חזיר שננחר כהלכה, ובכל־זאת הסכים לנימוקה, כלדבר המובן מאליו.

בחזירתו הביתה כבר עמדה החמה לשקוע ושלהבתה הבהירה הזהיבה את שלוש הערבים העתיקות, שעמדו כפופות וארכות־עלים מעבר לדרך, ליד החפירה שלפני הבית, והציתה אש בשמשות הקטנות שבכנפות החלונות הסגורים למחצה. כל בני הבית, חוץ מקובקי, ישבו על כסאות שהועמדו בחזית הבית, על הרחבה הקטנה, שחורת העפר הכבוש יפה שבין הבית ולחפירה, והתענגו על רוח הערב הקריר המנשב מצפונית־מערבית. כולם חיכו לשוב האב, לשמוע איך נתיישב המקרה המצער.

– נו, ברוך השם. התפייסו סוף־סוף. – אמר ר' זלמן־לייב עוד מרחוק, טפח בידיו על אצטליתו ומצמץ בעיניו הנבונות.

– בכמה עלה לך התענוג? – שאלה האשה בלי קורטוב של תרעומת.

– התענוג היה של פרץ – ואני שילמתי מחירו… לא הרבה: חמשה זהובים.

– במחיר מצער כזה כדאי לדקור חזיר בכל יום… – העירה דובריש בחריפות – כמה חסכת בצבא, פרץ?

– כדי עשרים חזיר ויותר… אבל, הרי אין כיסא בשביל אבא. אלך ואביא…

– הנה כסאי. – אמרה אלקי, קמה והגישה את כיסאה לאביה־חורגה, ובעצמה ישבה על כיסאו של פרץ, שנכנס הביתה.

– חן־חן! – אמר ר' זלמן־לייב וצנח על הכסא, והוא מוחה את מצחו ואת פניו במטפחת הנקיה, שהוציא מכיס־האחוריים שבאצטליתו. היה יום חם מאד.

בינתיים שב פרץ וכיסא בידו. בראותו את כל בני־הבית יושבים, החזיק את הכיסא לפניו כנבוך, בלי דעת אם להעמידו או להכניסו שוב הביתה. ורק כשאמר האב: “נו, למה אינך יושב, אוּלני מגושם?” נתעורר ממבוכתו, העמיד את הכיסא מול אלקי וישב, כשהוא מביט אליה ומחייך לעצמו.

החפירה היתה חרבה ועל קרקעה, קרקע הטיט המבוקע, התגוללו שברי קסמים, חלוּקי־אבנים ואיזו חרסים, ממה שגרפו מי הגשמים, שירדו לפני שבוע ימים. על שפתה מזה צמחו שנה שנה אותם הצמחים השוטים: הסרפד הצורב והשכרון רע־הריח, ומעבר לה עמדו הערבים השחוחות.

בצד הדרך, על מדרכת־הקרשים, עברו מזמן לזמן עוברים־ושבים, הביטו אל המשפחה היושבת ישיבה של עונג לפני הבית הנאה וברכו בהדרת כבוד – כיהודים כנכרים.

ר' זלמן־לייב תבע מפרץ, שיספר איך עברה עליו השנה האחרונה בצבא, אם התמרונות עלו יפה, כמה פרסאות עברו ברכיבה, אם לא היו גשמים וכדומה. פרץ התאדם וגמגם, שבאמת אין לו מה לספר. מה שהיה לו להודיע, הודיע במכתבים. הן לא קימץ במכתבים. אפילו מן התמרונות כתב שלוש פעמים. ובכלל, מה יש לספר מן החיים בצבא? טוב לו, שהוא כבר בבית. נמאסו עליו חיי הקסרקטין. אין אלה חיים כלל. תמיד כבהמה ברתמה. וימי הפגרה רעים עוד מימי השרוּת. רק אז מרגישים את כל נטל הטמטום. לא, אין זה ענין בשביל יהודי. אילו ידע מלכתחילה… אף־על־פי שהקפיטן היה מחבבו חיבה יתרה, והמפקד היה מתעכב תמיד על ידו בשעת “הבקורת” והיה משבחו בקול רם ומציגו למופת לכל “הקומפניה”.

– והרי ביקשתי “ליתן” על יד “הקומיסיה”, שלא תצטרך לעבוד… ברור היה שתתקבל… עכשו אתה מתחרט, מה? – העיר האב וכנס את שולי אצטליתו בין ברכיו.

– חס לי, אבא, מלהתחרט. בעצם, מה הפסדתי? יישרו לי קצת את הגב… די לך, שהוצאת סכום גדול על קובקי. והרי קובקי לא יכול היה ללכת לעבודת־הצבא…

– אין דבר, פרץ, יפית שם… – אמרה אלקי, וכשראתה את צחוק הלגלוג בעיני דובריש, האדימה פתאום.

– ואַתּ, אלקי – יפית מאד ברגע זה… – אמר פרץ והאדים גם הוא.

– נו, חדלו לכם מן הקומפלימנטים, – העיר ר' זלמן־לייב בצחוק טוב – שאם תמשיכו כך, נצטרך להשאירכם ביחידות…

הוא רצה להוסיף עוד מה, דבר מוצלח מאד, אבל נחומל, שעמד כל הזמן בתוך החפירה וקלע משם צרורות לתוך ענפי הערבים, כדי להניס את הצפרים – הזדקף, ובהאהילו אל עיניו להביט אל קצה הדרך משמאל, צווח פתאום:

– העדר הולך!

כל המשפחה ננערה ממקומה:

– ניכנס. יהיה אבק.

כל אחד לקח את כיסאו וכולם נכנסו בזה אחר זה הביתה, האב בראש ופרץ האחרון. רק נחומל נשאר עומד בתוך החפירה.

כעבור רגעים מספר אץ גם הוא הביתה. חגר מהרה את חרבו על ירכו, יצא ועמד על הגשר הקטן זקוף ומיושר כמצדיע ומחכה לעבור העדר. תימרת אבק מתאבכת הלכה לפני העדר המתרוצץ ומילאה את כל הרחוב. קול רגלי הבהמות הגסות והדקות היה עמום, כדרדור מאות מכושים על עור תוף בלתי מתוח. בתהלוכה ארוכה רבת־ערבוביה עברו על הבית, עד שנשמעו קריאותיהם וצליפותיהם של הרועים הבאים אחריהן. אחד מנערי הרועים, שתום עין אחת, העיף בו את עינו הפקוחה והזולגת לפלוּף, הרים את כנף אדרתו הנגררת באבק, קנח את חוטמו ושב לרוץ אחרי רעיו, כמו לא ראה כל חדש.

 

ד. הַבִּקוּר הָרִאשׁוֹן    🔗

למחר בבוקר הציע ר' זלמן־לייב לפרץ, שיילווה עמו לנסיעה היערה. אתמול קנה מאתים ערמות קיסמים וצריך לסמן אותן, כיון שאינו חושב למכרן אלא כעבור חדשים אחדים, בהיות החורף בתוקפו, שאז מתיקרים העצים וההובלה על־גבי השלג נוחה ביותר. אבל פרץ סירב לנסוע: עדיין עייף הוא מן הדרך ועוד יהא סיפק בידו להיכנס לעסקים. רוצה הוא לנוח איזו ימים.

וכשאמר כך, חש באמת בלבו אי־מנוחה ולא ידע פשרה. הרגש הרגיש, כי איזה כוח נעלם מרתקו אל הבית. האם אלקי היא? הנערה גבהה ויפתה במשך הזמן שלא ראה אותה, הירקון שבפניה הארוכים כמעט חלף, ובמקומו באה וורדות רכה ונעימה, עם כישות בהירה ודקה על צידי לחייה. היא גם עדינה וטובת־טעם מאד, שלא כדובריש העקצנית והגברית במקצת, הפקחית אך קשת־העינים. אגב מחשבות אלה זכר, שאביו היה מתלוצץ לפעמים בפני ה“דודה”, שהילדים, לכשיגדלו, יינשאו זה לזה, הבכור לבכירה והצעיר לצעירה. לזכר ההלצות האלה נתאדם פרץ וצחק לנפשו מבוייש. לא, כדבר הזה לא יהיה. הרי הן כאחיות ממש לו ולקובקי. אי־אפשר! גם התנאי שהתנו ההורים לפני הנישואים על נישואי הבנים לא הועיל להרוס את המחיצה…

הוא רק רתם בשביל אביו את הסוס, הוציאו מן הסימטה והעמידו לפני הבית והעלה על הכרכרה את נחומל, שנסע עם אביו כברת דרך, עד המבוי המוביל אל “החדר”, ושם הורידו.

לאחר שאכל פת שחרית יחד עם קובקי, וזה עקצו פעמים אחדות בגלל יחסו “החשוד” אל דובריש (שטות, הוא אפילו לא הרגיש בה!) ופרץ “פרע” לו ככל אשר יכול, פרש קובקי אל חדרו, אל ספריו ואל כתביו, והאחיות, שגמרו לסדר את החדרים, הלכו להן אל חברותיהן, וה“דודה” המשיכה את הכביסה מאתמול יחד עם הכובסת הנכרית בחצר. פרץ נשאר לבדו בבית ולא ידע מה יעשה. “לנוח אמרתי”, חשב כמעט בקול, “אבל אין מנוחה בי. צריך לצאת מעט החוצה”. והוא שם את כובעו בראשו, ניקה במברשת את בגדיו על גופו מפנים ומאחור – ויצא. מתוך הרגל פנה אל הסימטה היורדת אל בית פּן קונסקי כשהוא מפליג מבטו על־פני האפרים הדשנים, המשתרעים מאחרי היישוב עד לחומת היער המכחילה מרחוק.

עוד בחצי הסימטה לקחה אזנו זמזום של מכונת־זרייה. הוא ידע, כי פּן קונסקי מכין בכל קיץ וקיץ כמה מכונות־עץ כאלו, מקציען ומצבען יפה ומוציאן בסתיו לירידים שבסביבה למכרן לאכרים. אם תאמין לדבריו, הרי הוא האומן היחידי למכונות־זרייה, או מַזריות, ממין זה, והוא שכללן כמה שכלולים, שאין שום נגר יכול לעשות כמוהו. זכר פרץ את ימי ילדותו, שבילה במקום זה, ואת השעות שהיה עושה בבית־מלאכתו של פּן קונסקי, את ההסתכלות המרוכזת שהיה מסתכל בעבודתו, עבודת־החריטה בגלילי־עץ. כמה היה מתחנן לפני הנגר שירשהו לסַבב את הגלגל ברגל. זכר את הבהוב הלהב החורט וחותך בעץ בסאינה עריבה אגב שיחה טובה עם פּן קונסקי, שאמנם לא הצטיין בחכמה יתירה, אך היתה בו ממידת הדייקנות והנועם שבאומן בעל־הכרה עם תערובת של התפארות ילדותית. ובזכרו את כל אלה קמה לעיניו גם דמותה של פרניה בעודה תינוקת, והוא מחליק לפעמים על שער־הפשתן אשר בראשה הקטן וקוטף לה פרחים מאחרי הגדר, והיא מצפצפת ומהגה במהירות ובמוֹתק פה בלשונה הפולנית. הוא גם הרימה פעם והושיבה על זרועו, אך היא נתכעסה מאד ושרטה את פניו בצפרניה החדות, ומאז היה מסתכל בה, נותן לה פרחים ומגדנות, אך נזהור נזהר מנגוע בה. אחר־כך התחילה פרניה ללכת לבית־הספר, ומאז לא חפצה עוד להכירו, ולקבל מידיו כלום, כאילו לא ידעתהו מתמול שלשום. בעברה עם לוחה ועם ילקוטה, היתה שולחת כנגדו לשון קטנה וּורודה ומעווה לו את פניה הזעירים. פעם גם זרקה לו את הקריאה “ז’יד!”, ועל זאת חרה לו מאד, ובמשך כמה שבועות התאפק מלהביט בה בעברה. עתה כמה גדלה! כמה יפתה! כמה חמודה היתה אתמול בכעסה ובדמעותיה!

בית־מלאכתו של פּן קונסקי, שהיה בבנין הגורן, (לפני כמה שנים מכר את השדה היחידי שירש מאביו, ולא היה לו צורך בגורן לתבואה), היה שערו הגדול, התופס את כל גובה הקיר, פתוח לרווחה. מעבר לסף הגבוה התגוללו שבבים ונסורת טריים ונראו חלקי מכונות וכלי־נגרות. המַחרט עמד בקרן־זוית, גבוה ודק כשהיה, ושולחן־הנגרים הארוך היה בפנים. פּן קונסקי במחגורתו המהודקה היטב אל גופו הקיפח, סיבב כמה רגעים את בית־האחיזה של המכונה שנגמרה עשייתה, אחר־כך עמד לפניה וידיו שלובות על חזהו והתבונן בה בהנאה מרובה, אף כי חזהו חולה־השחפת היה עולה ויורד כמפוח.

– יתן אלהים את האושר! – בירך פרץ, שהגיע עד הסף.

–והבריאות! – השיב פּן קונסקי – ייכנס נא, שכני הטוב! הנה זה כחצי שעה, שגמרתי מזרית חדשה. חתיכה נאה, חי אהבתי את האל! מימי לא עלתה בידי חתיכה כזו!

והוא אחז שוב בבית־האחיזה וסיבבו בכוח והמכונה השמיעה זמזום נעים לאוזן, והרוח היוצא מלפניה מַשיב את השבבים, הנסורת והאבק עד הקיר שמנגד.

פרץ עבר את הסף ומיד אפפהו ריח קרשי האורן מהול בריח של דבק מבושל. הוא מישש באצבעותיו את דפנותיה החלקים של המזרית. השהן עליה בחיבה, אחר נשא את עיניו אל הגג חסר־התקרה, שצפרים נעלסות וחרגים מאירים התלהלהו בו. חום רך עמד בחלל.

– עשר מזריות כאלה עומדות מוכנות באסם. כולן מתאימות, כולן שוות, כאילו אם אחת ילדתן. חי אלהים! רוצה פּן סגל לראותן?

– בעונג גדול, אדוני האומן! – השיב פרץ.

– פרניוּ, פרניוּסוּ! – שלח פּן קונסקי את קולו הצווחני והפגום מן השער ולחוץ.

– מה רצונך, טטוּסיו (אבא)? – ענה קולה הרונן, הדק של פרניה מעבר הבית, כיוצא מחלון פתוח.

– הביאי, ילדתי, את מפתח האסם.

– כרגע, טטוּסיו.

ובאמת נשמעו כעבור רגע ריצת רגליים יחפות ואוושת שמלה מתחבטת.

– אה, סליחה! – נרתעה בקריאת הפתעה מסף בית־המלאכה – אורח אצל אבא, ואני – לא לבושה…

היא מוללה ברגליה הקטנות והצחות, כמתאמצת לאספן אל תחת השמלה הקצרה, ופניה תחת התסרוקת הגבוהה והקשורה בחפזון האדימו כפרח הפיאוניה.

– אין דבר, פּנינקוֹ, – השמיע פרץ כמהסס – לא אורח, כי־אם בן שכן. אל לה פּננו פרניה, להתחשב בי כלל. בעברי נכנסתי ללהג מעט עם פּן קונסקי… הרי אנשים מוֹדעים אנו, וזה שנים שלא שוחחנו שיחה של ממש.

היא הניחה את המפתח הגדול על הסף, זרקה לפרץ מבט מהיר, בוחן, נפנתה ונמלטה לצד הבית.

– פננה פרניה גדלה, בלי עין הרע! – אמר פרץ לפּן קונסקי, בעברם מתוך פסיעות אחדות את הרחבה לבוא אל האסם.

– כן, תודה לאל, גדלה וגם יפתה. יש לנו, לפּני ידוויגה ולי, נחת ממנה. וכמה היא חכמה! אחת בעיר! חי אלהים ואולי גם אחת במחוז… אחת לנו ואחת לבריות…

הוא פתח את דלתות השער, ועשר המזריות, סדורות זו על זו וזו בצד זו, עמדו על קרקע החומר הכבושה.

– בכל שבוע אני מנקה אותן. יראה נא, אם ימצא קור־עכביש באחת מהן. אשלם עשרה זהובים, אם ימצא… אף גרגר אבק אין עליהן. וזה ארבעה ימים, שלא ניקיתי אותן. חי אלהים! (“אל נכון אתמול!” – חשב פרץ בלבו) את בית־האחיזה הזה המצאתי רק השנה. הוא דק יותר ונאחז בכף־היד כאילו נברא בשבילה, כדָבק בה. ינסה נא שכני, ינסה נא! נו, מה אמרתי?

– מצויין! – התפעל פרץ – חבל שאין לפּן קונסקי שוק רחב בשביל מכונותיו. אילו היה, למשל, בלבוב – היה מתעשר. היה קונה לו כעבור שנתיים חצי בית־חומה. אין ספק בעיני.

– כך, כך. האדם בעל־הכשרונות אובד ב“חור הקטן”. אובד לגמרי.

ואחרי רגע של שתיקה עצובה:

– אל נא יחשוב לנו שכננו לעוון, שכעסנו אתמול בדבר החזרזיר שדקר. באמת – קטנוּת. אבל אהבנו את החיה אהבת נפש. כמה טיפלה בו פּני ידוויגה, וכמה טיפלה בו פּננה פרניה! אך אביו פּן סגל סידר הכל. פּן סגל לא יסדר! ידענו כי בשגגה נדקר החזרזיר. ברור, בשגגה… אנוס הייתי להביא לפּננה כופרו חתולה חדשה. אצל פּן בּוֹליק פקיד לשכת־המיסים השגתיה. ידידים משכבר. חי אלהים! עתה, ברוך השם, נתנחמה פּננה פרניה.

– פּננה פרניה היא עלמה נבונה. לא על חזרזיר מלוכלך עומד העולם.

– יסלח שכני, לא מלוכלך היה חרושצ’יק המסכן. חזרזיר נקי היה, צח מחלב.

– סליחה, פּן קונסקי, טעיתי. אני ראיתיו מלוכלך בזבל. אפשר, אילו נקי היה, לא הייתי פוגע בו. כמה עולה מזרית כזו?

– כמה מחירה? אילו שילמו האכרים המטונפים כשווה לאומן – הייתי לבוש משי וארגמן. אך, מבין הוא – התגרד בראשו – הרוצים לקנות – קבצנים, והיכולים לקנות – קמצנים. מנצלים אומן מסכן. מנצלים בלי רחמים.

– טוב שאינו מטופל בטפליא, פּן קונסקי. רק בת אחת…

– בת אחת! אבל בת אצילה כזו דורשת הרבה, לא דורשת, היא לא תדרוש. יותר מדי מחונכת היא משתדרוש. אבל מחויב אדם שהביא “אצילות” כזו לעולם, לספק לה צרכיה כיאות לה. וכי שפחה היא בבית? לרגל עדינה יאה נעל עדינה… ועדינות עולה בממון. הוי הממון, הממון! טוב שפּן סגל הנכבד עומד לי לפעמים במלוה קטנה. אלמלא זו, הייתי טובע בדמעותיה של פּננה פרניה והייתי נושא חרפה עליה… צדק שכני: לחינם החריצות, לחינם הכשרון ב“חור” שכזה…

דמעות נצנצו בעיניו הכחולות של פּן קונסקי, והוא תפש בלוח חזהו הצר והתנודד משיעול עצור, מענה.

פרץ לא מצא לו עוד מנוחה אצל הנגר. לבו משכו בחזקה לצאת לסימטה לעבור ליד הבית הקטן: אולי יראה את פרניה בגינה או בחלון. הוא מיהר אפוא לנחם את פּן קונסקי ולעודדו בעתידות הצפונות למזריותיו המפוארות, אחר נתן לו את ידו לשלום ונפרד ממנו מתוך הבטחה לסור אליו לעתים קרובות.

ובאמת, אך פנה אל הבית, ראה את פרניה מתהלכת בגן, לבושה מין חלוק רחב, בידה מזלף־פח חדש והיא משקה את הפרחים בערוגה. החלוק מורם משהו וכפות רגליה הזעירות, היחפות דורכות על האדמה הרגובה, המנוכשה למשעי, והיא משוררת לנפשה זמר חרישי.

– יתן האלהים את האושר! – אמר פרץ בקול כבוש.

– חן־חן, והבריאות!

– היש כבר צורך להשקות? פה לא ירד שלשום גשם?

– נטפים אחדים. רואה אדוני, הרגלתי את פרחי בהשקאה יום יום, ועתה אם אינני משקה אותם יום אחד, מיד הם תולים את עליהם כנובלים. הוי, הם לא יחיו עוד זמן רב, המסכנים! הסתיו כבר בארץ. יראה כמה מעליהם כבר מצהיבים, גע בהם ועם נושרים.

– פרחים מפונקים! צריך היה לשלחם לעבוד בצבא…

פּננה פרניה העמידה את המזלף בשביל, תיקנה את תסרוקתה, ובשעת מעשה נפלו שרוולי החלוק וחשפו את זרועותיה הצעירות, החמודות. היא שאלה בצמצום עיניים:

– ואדוני כבר השלים את חוקו בעבודת־הצבא?

– לחלוטין, פּננוֹ פרניה. חוץ מ“אימונים” פעם בשנתיים.

– ולא מוזר הוא להיכנס שוב לחיים האזרחיים?

– אם להגיד את האמת: לי מוזר היה להיות בצבא…

– אלי! למה זה? והרי החיים בצבא כה יפים, כה מלאים גבורה. אני – מַדי־צבא לוקחים אותי שבי.

– המַדים או לובש המדים?

– הכל תלוי בדבר, מי יפה ממי, חה־חה!

ובצחקה צידדה פניה והשפילתם בהעווית־חן מקסימה.

פרץ ניגש ונשען על גדר־היתדות הירוקה.

– היסמין, כפי שאני רואה, התפתח יפה בשנה האחרונה.

– או, גדל פי שניים. הוא פורח כמעט כל הקיץ.

– או, איזה ריח נפלא! אצל הקפיטן שלי בלבוב היה שיח יסמין גדול, שפרחיו היו חצים לבנים וחצים צהובים. פעם אחת קראני הקפיטן לעדור מסביב לשיח. היתה לו אשה צעירה…

פרניה שיסעתהו:

– רואה אדוני, מימי לא הייתי בלבוב. הרבה מראות־חמד בה, האין זאת?

– לאין מספר. אך לא כל מה שמספרים בפרובינציה יש שם באמת.

– למשל?

– הנה בהיותי ילד ספרו לי, כי בלבוב, באחד הבולברים, ישנה באר אמנותית, שעולים אליה בארבע מעלות־שיש. על הבאר עומדת נערת־אבן יפהפיה, ערומה כולה… ובדרוך איש על המעלה האחת, ויצא סילון מים מטבורה, ואם על השניה ידרוך, ויצא סילון שני מפיה, ואם על השלישית ידרוך – ונזלו כל אצבעות ידיה ורגליה מים; אך בדרכו על המעלה הרביעית – תשח אליו פתאום הנערה כולה, תחבקנו בחזקה ותזיל עליו מים קרים מכל גופה… בני לבוב, כמובן, יודעים את הסוד ולעולם אינם דורכים על המעלה הרביעית, אך הקרתני התמים יעלה למעלה, ומיד הוא חבוק, לחרדתו, בזרועות האבן… ואיך ישתחרר מחיבוקיה? – אם יוריד את שתי רגליו מעלה אחת. אך הקרתני המבוהל מפרפר בזרועות הנערה כולו שותת מים קרים כקרח, מפרפר ומשווע לעזרה, לצחוקם ולהנאתם של העוברים־והשבים, שאינם ממהרים לגלות לו את התחבולה, עד שיזונו יפה עיניהם במחזה…

– באמת ישנה באר כזאת?

– חה־חה־חה! הרי זה יפה! פּננה פרניה נלכדה יפה!… הלא אמרתי לה, שכך סיפרו לי בילדותי, ואני שמרתי את הדבר בלבי, ובבואי לבובה עברתי על פני כל המגרשים והבולברים, חיפשתי, התבוננתי – וכמובן לא מצאתי את הפלא הגדול… חה־חה־חה, כמה יפה נלכדה פּננה פרניה! כמה גדלו עיניה בסַפרי, חה־חה־חה!

אך מצחוקו הטוב של פרץ, שטלטל את גופו ויחד עמו את הגדר, נפגעה פרניה במידה כזו, שתפסה את המזלף, פנתה לו עורף והתחילה להשקות במרץ את הפרחים, ומדי השקותה היתה כמדברת אל נפשה:

– תודה לאל, לא תינוקת אני עוד, שיעשני לצחוק. כבר מלאו לי שמונה־עשרה שנה. מקוה אני שבקרוב אהיה בלבוב, וגם בקרקוב, ואולי גם לוורשה אגיע… אין דבר, רק ימכור אבא את המזריות… צחוק גס! צחוק של חייל!

פרץ ניחם על שפגע כך בפרניה וביקש בכל לבו לפייסה, אך לא ידע איך ובמה.

והנה באה לו לעזרה הקריאה שנשמעה מבית אביו, קולה הקורא של אלקי: “פרץ! פרץ! אַיֶכּה?”

באמת לא היה לו חשק להינתק מעם הגדר, אך קולה של אלקי נשנה פעמיים ושלוש והיה כמוצא טוב מן המבוכה.

– אל־נא תשיתי עלי חטאת, פּננו פרניה. נשבעתי, שלא התכוונתי להעליבה. תאמין לי. אני מכבדה במאד מאד. שום איש במקום הזה אינה מכבדה כמוני. ואולי קצת יותר מזה… להתראות, פּננו פרניה! קוראים לי הביתה. להתראות, מה?

– להתראות! אבל להבא נא ונא להיזהר בכבודי. לא ילדה קטנה אני. בבקשה לבקרני לפעמים בבית. להתראות, פּן סגל! יואיל לבוא באחד הימים וניכנס אל סבא שלי. הרי הוא אהב תמיד לבקרו. זקן מתוק! השבוע – שבועי אצל הזקנה.. יבוא?

– כמובן!

והיא איימה לו באצבע קטנה והלכה אל חבית המים למלא את המזלף שהתרוקן.

 

ה. בִּקּוּר שֵׁנִי בְּבֵית הַקּוֹנְסְקִים    🔗

כעבור יומיים, ביום השישי בבוקר, צחצח פרץ את בגדיו כחצי שעה, ענב לצוורונו הקשה עניבה חדשה, רבת־צבעים, והלך לבקר את פרניה בביתה.

פּני ידוויגה רחצה בחצר לפני הבית את קרוּצֶ’ק, הפודל הננסי המגוזז תבנית אריה, בתוך אמבטי קטנה מלאה מים חמים. הכלבלב ייבב וצייץ כעכבר, טפח על עצמו באזניו והציץ אל הרוחצת, הכורעת על הארץ, בעיניים ממצמצות מהנאה ומיראה כאחת, והיא סיבנה אותו בכל כוח זרועותיה החשופות, דחקה אותו ואת ראשו המימה והשמיעה לו דברי תוכחה בלי־חשך. ועל־כן לא יכול פרץ לנשק את ידה, כמנהג. ובאמת לא הצטער על כך.

היא קיבלה את פני פרץ כבן־בית, ומיד לברכתו התחילה שופכת עליו שיחה: רק פעם בשבוע היא מתקינה לו, לכלב המאוס, מרחץ כזה, בכל יום שישי; אך בשבוע שעבר הלך עם פּן בּוֹליק, שביקר אצלם (אחרי שנתן להם במתנה את החתולה), ושב רק בערב, ובכן לא נתרחץ זה שבועיים. עתה צמרו מלא “טינופת”, במחילה, כינים ופרעושים וקרציות וכל זוהמה שבעולם. יראה פּן סגל את המים! ואלה כבר המים השלישיים… עוד פעמיים תסַבן אותו ואחר־כך תסרקהו במסרק הזה. חצי יום יצטרך לרבוץ כך עטוף בשמיכה… עד שיתייבש יפה… יכנס פּן סגל הביתה. פּן קונסקי? שוב מצונן ומשתעל… כך דרכו… פרניוסיו, ילדה מתוקה, קבלי את פּן סגל ב“טרקלין”…

פרניה פתחה לפניו את הדלת ובתנועת־קידה נאה אמרה:

– בבקשה להיכנס!

פרץ החזיק את כובעו תחת בית־שחיו ונכנס בידיים תלויות. חדר־האורחים הידוע לו עם אותם הרהיטים המבריקים בששר כהה, עם אותם האיקונין על הקירות, וביניהם תמונתו של הקיסר מגולח־הסנטר וורוד־הפנים ושל יורש־העצר המת, רודולף, ושל הקיסרית, שנרצחה מקרוב, אליזבט. רק שהחדר נראה לו עכשיו קטן משהיה והתקרה כאילו הומכה מאד. החלונות היו פתוחים והוילאות הלבנים, שפרחים גדולים ועגולים סרוגים בהם, היו מתנפנפים ברוח ומצלצלים נעימות בטבעות־הנחושת שבקולביהם. רוח קרירה נשבה בחדר והרעידה את צרורות פרחי־הנייר ופרחי־האלמות, שהיו תקועים בתוך כדים גבוהים. רק על סיפי שני החלונות, מאחרי הוילאות, עמדו עציצים קטנים, מצובעים בצבע־שמן, עם פרחים חיים, ביניהם הצמח הבשרני, שבילדותו היתה אמו המנוֹחה שולחתו לבקש ממנו “עלה אחד” ליתן על גבי המכה.

בחדר־המיטות הסמוך, שדלתו היתה פתוחה לכאן, שכב פּן קונסקי במיטתו חולה. הוא הצטנן אתמול והיה משתעל וגונח מתוך דקירות בחזה ובגב. כולו היה עטוף סדינים ושמיכות, וקנקן של שיקוי פרחי־אֵלָה מכוסה במפית על הכסא שלידו, והוא קורא בכל עשרה רגעים לבתו שתמלא לו את הכוס.

כשראה את פרץ משתחוה לו מול הפתח, נענע כנגדו ביד כהה אחת ואת השניה נתן על חזהו ובקול צרוד, כעוקרו מעומק החזה, אמר:

– ברוך הבא בצל קורתנו! חולה מאד, פּן סגל… כּחה!, כּחה! מי יודע אם אקום עוד ממיטה זו… “הצפרדע” מוטלת בתוך החזה… שומע? כשריקה של קטר ישן, מקולקל, חי אלהים!… כחה, כחה!… חבל, חבל! מלאי נא לי עוד כוס בידיך הברוכות, פרניוסיו יחידתי!

פרניה ניגשה אל הקנקן ודיברה לאחוריה:

– אבא מתפנק. כך דרכו תמיד. רק יצטנן כל שהוא – מיד נדמה לו שהוא הולך למות… איזה גבר רך־לב! ומה פלא, לא היה בצבא… – והיא שלחה בפרץ מבט מצית.

– אין דבר, פּן קונסקי – אמר פרץ בפתח, והוא עוקב בעיניו אחרי כל תנועותיה של הנערה – אין דבר. התה של פּננה פרניה יסיר כל חולי.

– לא תה הוא זה, ידידי, רק פרחי־אֵלָה ארורים. כבר קצתי בחיי מפני פרחי־אֵלָה אלה, חי אלהים! כּחה, כּחה! חן־חן, בתי. אני נושק את קדקוד־הכרוב שלך, את ראשי אצבעותיך הענוגות…

כל פניו כוסו אד השיקוי החם ועיניו נסתחפו בדמעות.

– ישב נא שכני שם ב“טרקלין” ומסך הפתח יהא מסולק, ואז אשמע את שיחתכם. קולות אנשים צעירים ממלאים אותי תמיד רגש של אושר… אה, גם אני הייתי צעיר – אך מתי היה זה? נדמה לי, לפני נצח… ייכנס נא לטרקלין ואל ישית לבו ל“עץ־רקבון” מוטל במיטה… ידבר עם פרח רך, ולא עם – כמה, כחה, כחה… מלאי לי בתי, עוד כוס מ“מרק פיגוּלים” זה… כחה, כחה, כחה!

פרץ עודדו שוב והבטיחו, שיעשה עוד בעזרת השם, לכל הפחות, אלף מזריות חדשות, משוכללות בתכלית השכלול. פּן קונסקי נענע בידו נענוע של יאוש והשמיטה על הסדין, ופרץ קד קידה קלה ושב עם פּננה פרניה אל ה“טרקלין”. שם הצביעה לו הנערה על כיסא מרופד, רחב ונמוך, והוא צנח בו ושתי ברכיו נזדקפו כמעט עד חזהו.

– כמה מצחיק הוא בשבתו על הכורסה… לא נוח, מה? חה־ חה! אין דבר, יפשוט את הרגליים. נראה אם יגיעו עד כרע השולחן…

– עוד הרחק מזה… רק עוד שלשה אוּלנים כמוני היו בפלוגתי, שלבשו מכנסיים באורך כזה…

– אולי אגיש לו הדום?…

– פּננה פרניה היא “שֶׁלְמָה” (ערמומית) גדולה! הרי אז יגיעו ברכי עד לסנטרי…

– נו, הרי לא אציע לו לנקוב שני חורים ברצפה… אבא היה הורגני… קרשי חמד כאלה… נו, יחזיק לו את רגליו איך שנוח לו. אני לא אביט אליהן כלל. אין לי ענין ברגליים…

– לא נכון הוא, פננו פרניה. אם מתעניינים באדם, יש להתעניין בכולו: מקדקדו ועד כף רגלו.

– אם מתעניינים! יסלח לי רגע קט, אקח איזו מלאכת־יד ואשב, והוא יסיח לי מחייו בצבא… רגע אחד!

היא חזרה מיד ובידה סלסילה מלאה ניירות מגוונים ופקעת של חוטי־נחושת דקים. ישבה על כורסה ממולו, סמוך לחלון, והתחילה בעשיית פרחים. אצבעותיה העדינות כפפו ושיברו את חוטי־הנחושת בזריזות ובחן, קיפלו את הניירות וקימטום וגזרום במספריים קטנים, שתלתה בקישור שחור על צוארה, כרכה נייר ירוק־כהה על חוט ארוך ועשתה גבעול, אחר חיברה אליו את העלים המוכנים, המבריקים, ושמה בראשו עלי פרח פתוח או פקע נחמד. גם מהירה וגם בטוחה היתה בבחירת הצבעים, והפרח לא נעשה בידיה, אלא כמו עלה ונתלבלב מבין גבעולי ידיה.

הרוח נשבה ובאה מאחוריה ובידרה את שערותיה הבהירות, הרכות והנקיות להפליא, אל פניה, הן דגדגו אותם והעלו עליהם חמימות מציקה, והיא סילקתן בכל פעם בתנועה קוסמת בזרתה הוורודה. פתאום הגיח משב־רוח חזק יותר וחמס מידה כמה פיסות־נייר, הפריח וגלגל אותן אל פרץ והלאה. הוא קפץ ממקומו ורץ בידיים פשוטות לתפוס את הניירות. פרניה לא זזה ממקומה וחיכתה עד שיביא לה את כולן, ובינתיים התבוננה בו ובתנועותיו.

– אה, כמה הוא זריז! אילו יכלה אמא לתפוס כך את תרנגולותיה הבורחות!… תודה רבה! פרש אמיתי… צריך לנַעֵץ את הוילון במסמרים, ואז לא תהיה לרוח שליטה כזו…

והיא קמה, הוציאה מקופסה, שעמדה על מדף תלוי בזוית, מסמרים אחדים, מאלה שמהדקים בהם זכוכית של תמונה, מתחה את הוילון אל מזוזות החלון ונעצה בהן את המסמרים. החלון נראה עתה כמרושת. אחר שבה למלאכתה.

– אם כן, למה לא נשאר אדוני בצבא? הרי יכול היה להיות לוַכמישץ', ואולי גם לאופיציר…

– לאופיציר לא. כדי להגיע למעלת אופיציר, צריך שאדם יהיה בעל השכלה של גימנסיה, או כדומה לזה. פלדפיבל יכלתי להיות. אבל, את האמת אגיד, מאסתי בחיי הצבא. התגעגעתי הביתה…

– או, תינוק! מתגעגע הביתה!… לא אאמין לו… ראיתי בבית אביו את תמונתו, כשהוא רכוב בשעת פַּרַדָה על סוסו… חי נפשי, אני לא הייתי יכולה להיפרד מחיים יפים כאלה!…

– יפים?! מה היופי בהם? במקום לטפל באדם יקר, נאמר: באשה אהובה, נטל אליך לטפל יום ולילה – בסוס… ואסור שיהיה לך רצון משלך. הכל צריך להיות משועבד לרצונם, או נכון מזה, לפקודותיהם של מפקדים וראשים, שעל־פי־רוב אין כלום בראשם – חוץ מן הפקודות ההדיוטיות האלו… לא, פּננו פרניה, עבודת־הצבא לא נוצרה בשביל אדם בעל נפש. רק אבטומטים יכולים להיות שם…

– מה זה אבטומט?

– מין מכונה, שמתנועעת מאליה, בכוח של קפיץ.

– אה, כמו שעון?

– בערך. ובכן, אדם שהלך לצבא מאונס, חוזר משם ברצון… אפשר שלאדונים האופיצרים טוב בצבא. הרי הם מקבלים שכר הרבה, ורוב ימיהם הם פטורים מעבודה ורודפים אחרי תענוגות… אבל החייל הפשוט – מוטב שיהא אזרח עני וחפשי ללכת ולפעול כרצונו…

– ואני נשוא לא אוכל את האזרחים העניים, הקטנים… אם אין אדם יכול “להבריק” מעט בהופעתו – למה לו חיים? הנה אני יושבת מיום היולדי – זה שבע־עשרה שנה – ב“חור” ארור זה, בתנאים קטנים וצנועים עד מאד – אין לי כל תביעות להורי, הם, המסכנים, עושים בשבילי יותר מיכולתם – והרי אני כפטריה זו, השוכנת תמיד בטחב ובצל…

– חלילה, פּננו פרניה! לא כפטריה אלא כוורד המלבלב במלוא הדרו מול השמש במרום…

– טפו, מזיל מחמאות כחמאה נמסה!… ונניח שוורד אני – מי יקטוף את הוורד ב“חוֹר” האפל הזה? בודאי איזה בעל־מלאכה עלוב, או לבלר בית־הדין… תודה בעד שניהם! תחת להיות לאשה לשכמותם – מוטב לפרוש למנזר. חי נפשי, לא פעם חשבתי להיכנס למנזר… יש לי שארת־בשר, מצד אבי, ברז’ישוב, והיא שרויה במנזר זה עשרים שנה. כאחת קדושה היא, כ“אם הקדושה”!… איזו עיניים־יונים! איזו פנים טהורים! איזו הבעה טובה ומתוקה – כשׂה אלהים! ישנה אצלנו תמונתה. בשעת־הכושר אראנה לו. אף כי אינה “בצעירות הראשונה” – מובטחני שיתאהב בה במבט ראשון! פני כרוב ולא פני אדם! איזה אושר שמיימי שפוך על כולה, על שמלתה השחורה ועל שביסה הלבן! כ“אם הקדושה” בצ’נסטוחובה, חי נפשי!… חכמה גדולה עשתה… תחת להיות לאשה לאיזה מנוול, שיכור וגס־רוח – ועוד בעל משכורת זעומה… אפשר מאד שאני אלך בעקבותיה… סבי משבח תמיד את “צעדה” – –

הֵי, נַעֲרוּת כְּצִפּוֹר תְּמַהֵר הִתְעוֹפֵף…

ענתה בחרוז ראשון של זמר ידוע, וכשוררה עצמה את עיניה והֵצֵלה על פניה הענוגים בריסים ארוכים.

לבו של פרץ התפעם והוא גחן אליה משהו:

– פרניוּ, היא מוסרת את עצמה יותר מדי לעצבות. בחיי, אין לה כל סיבה להתיאש… יימצא מי שידע להעריכה במלוא יקר ערכה… את היופי אוהבים גם בשמיים…

– חה־חה, יפה! הרי אין פּן סגל חושב, כי הגיעה שעתי להילקח השמימה…

–חס ושלום! – התנער פרץ – עוד עליה להוריד למאושר את השמיים ארצה…

– כמה למד לדבר יפה! ועוד ידבר רעות על עבודת־הצבא… אילו נשאר כאן – לא היה יודע לאמר גם את חצי המחמאות…

– לא בצבא למדתין, ולא מחמאות הן… רק חצי האמת הן…

– נו, נעבור לענין אחר… יחזיק לי בטובו את החוט הזה.

– בעונג גדול! חוששני, שכל הענינים שנדבר עליהם – יחזירו אותנו אל הענין האחד…

– כרצון האל… הכבר ראה פּן סגל את סבא ואת סבתא? – סליחה, רק אמלא לאבי את הכוס.

פרץ החזיק את התשובה מוכנה על לשונו, ובשובה אמר:

– לדאבוני, רק בעד החלון. פּננה פרניה הבטיחתני שלשום להכנס עמי אליהם.

– כן. השבוע נטוי החסד אלי… רק אכלה את הפרח הזה ונלך, יפה?

– אלוהִי! – קרא פרץ בעינים נוצצות מול הפרח. וכך גם הרגיש.

– לו חי היה – ותקעתיו לו באבקת מעילו. מַמוּסיוּ! אני נכנסת עם פּן סגל אל סבא. אַתּ תמַלאי לאבא את הכוס…

– לכי, לכי בתי. – נשמע קולו של פּן קונסקי –אל תדאגי ל“עץ־הרקבון” במיטה… אמא הטובה תמלא, בודאי תמלא…

הם קמו שניהם, ואחר שפרניה החזירה את כלי־מלאכתה יחד עם הפרחים העשויים למקומם ופרץ החוה קידה נאה לפּן קונסקי, יצאו שניהם החוצה.

 

ו. אֵצֶל סָבָא שַׁכְנוֹבְסְקִי    🔗

במרחק מאה מטר מבית הנגר, בפאת משעול צר, היה חבוי בגינה צפופה בית־עץ קטן, כצעצוע עתיק־ימים, שקוע באדמה ומסוכך כולו גפן־בר משתרגת וגג גֵבָיו מעלה עובש וטחבית. בבית זה שכנו כבוד זוג זקנים, הוריה של פּני ידוויגה: פּן יֶינדז’י שכנובסקי, פקיד בית־הסוהר לשעבר, ואשתו המילדת.

פּן שכנובסקי היה זקן מופלג, כבן שמונים או למעלה מזה, ואשתו היתה צעירה ממנו כעשר שנים. הוא היה מקבל מאוצר הממשלה “קצבה” קטנה זה יותר מעשר שנים, והיה חי עליה ועל מה שהשתכרה לפעמים אשתו – וגם על הכנסת “המשק”. באמת לא שימשה ה“קצבה” לפרנסה, כי כמעט כולה היתה קודש לדבר אחד, שעונג גדול כרוך בו – למשחק הלוֹטיריה. שבוע שבוע היה פּן יינדז’י “מעמיד” בשתי הלוטריות, הלבובית והברינית –באחת “אַמבּה” ובאחת “טֶרנָה”³. וביום ב' בשבוע, בבוקר, היה לובש את בגדי החג והולך את חמקוֹ (נחמיה) הקוֹליקטוֹר ומוסר לו שתי פתקאות עם המספרים הרשומים עליהן: האחת לשם “אמבה” והאחרת לשם “טרנה”, משלם דמי־המשחק ומקבל שני שוברות קטנים. וביום ה', אחרי הצהריים, היה לובש שנית את בגדי החג והולך שמה לקבל את רשימת המספרים, ש“יצאו” השבוע ושנתקבלו בטלגרמה. את שתי הרשימות היה מקפל יפה ונותנן בתוך חיקו וחוזר הביתה לאיטו, נשען על מקלו העבה, המבורזל בקצהו. בבואו הביתה היה סוגר את הדלת ויושב יחידי בחדר ו“לומד” את התוצאות. מובן, שברוב שבועות השנה לא זכה. אך עובדה זו לא גרעה כלום מתענוגו, שהיה פורש לפניו את המספרים החדשים ומעלה מקרקע הארגז הגדול גם את הפתקאות הישנות, מסדרן על השולחן שורות שורות ומשוה פתקה לפתקה ומספר למספר. בדרך זו מצא כמעט תמיד את מספרי הזכיה מפוזרים לשיעורין בפתקאות שונות, ואז היה מדבר לנפשו אגב נענוע ראש רועד:

– רואה אתה, בהמה זקנה: אמרתי לך “להעמיד” 13, ואתה לא שמעת בקולי והלכת ו“העמדת” 31. והרי לך! הפעם אעמוד על שלי בכל תוקף… לא יועיל לך כלום… אחת דיברתי – והיא תקום…

שתי פעמים במשך שלשים שנות משחקו זכה ב“טרנה”. אך דוקא בשתי הפעמים ההן “העמיד” סכום פעוט, ועל־כן גם זכה בסכום קטן. אמנם “יצאו” לזכותו כבר כמה וכמה “אַמבות”, אבל כל סכומי הזכייה יחד, ה“טרנות” וה“אמבות”, אפשר שעלו עד כדי החלק העשרים ממה שהשקיע במשחק. ואף־על־פי־כן לא הניח שבוע בלא “העמדה”, כמו כל חייו תלויים בזה. ואם אזל כספו – היה מתחכם למצוא את הפרוטות בכל מיני דרכים: פעם מאשתו (וזה היה קשה כקריעת ים סוף), פעם מבתו או מחתנו, ופעם אפילו מפּננה פרניה, שבדרך כלל לא היתה פרוטה בידה; וכשכלו כל הקיצין – היה מעכב ברחוב אחד מהעוברים, בין אם ידעו ובין אם לא ידעו, והיה דורש ממנו מלוה קטנה, בהבטחה ובשבועה מתוך מתיחת קומה, כי הפעם ברור מאה למאה שיזכה, ואז – יחזיר למַלוה כפליים. ולא היה פוסק מלעכב עוברים ושבים, עד שקיבל את הפרוטות, ואז רץ מיד אל “פּן חמקוֹ”.

אשתו, פּני שכנובסקה (איש לא ידע את שמה, כי הכל קראו לה בשם “סבתא” ואפילו פּן שכנובסקי), היתה מילדת מומחית, מפורסמת בין יהודים ושאינם יהודים. רוב בחורי העיירה ובתולותיה (לא רבים הם בקהילה הקטנה.) יצאו לאויר העולם בהשגחתה רבת־המרץ. רק לפני שנה נסעה אלמנה צעירה מן היהודיות, פרדיל הוֹכבּרג, ללבוב, וכעבור חצי שנה חזרה משם מעוטרת בתואר “מילדת מוסמכת”, ומאז נתמעטו לקוחותיה של “סבתא”, מה שהגביר את כעסה ו“מענה לשונה”.

זקנותה לא היתה לה למכשול בעבודתה, כי בריאת־בשר היתה, אדומת־פנים ורבת־חייל. קולה היה כקול השופר וגרונה היה בולע יי"ש חריף כגבר שתיין, ולא ניכרו בה סימני שכרון. הכיסים העמוקים שבסינרה הרחב מלאים תמיד תופינים ורקיקים משובחים, ממה שאפתה בעצמה וממה שלקחה מבתי היולדות – והיא מכרסמת מהם תמיד וגם מכבדת אחרים. שערה שהלבין כבר ברובו, היה חפוף ומפולג בפסוקת נאה, ובשתי אזניה הגדולות תלויים נזמים קטנים ושחורים, כחרצני החרוב. חוטמה הבשרני היה זריז מאד להריח כל דבר, ומשנכנסה לבית יולדת והריח שבבית לא ערב לחוטמה, היתה מנענעת אותו לכאן ולכאן בדרך מצחיק, דופקת במקל וברצפה ומצוה לפתוח תיכף ומיד את החלונות…

עם כל רשעותה היו הכל מחבבים אותה, וביותר מחמת דיבורה היהודי המתובל בפתגמים עממיים שונים, ואפילו בלשון־הקודש. האבות והקרובים היו משלשלים לה ברצון לתוך האמבטי של הרך הנולד מטבעות ממטבעות שונות, והיא היתה שולה אותן מבין רגליו של הפעוט מתוך הלצות של ניבול־הפה, לצחוקם של העומדים מסביב.

“סבתא” הכירה את כל מיוּלדיה בפניהם ובשמותיהם והיתה מתגרה בהם לשם צחוק ברחוב או בבית. מובן, שהיא היתה גם מיילדתם של בני סגל, חוץ משתי הבנות, שאשתו מרים הביאתן עמה מעירו של בעלה הראשון. מטעם זה, וגם מתוך שכנות טובה, היתה נוהגת לסור לעתים קרובות לבית סגל ולבלות שם שעה קלה בשיחה, שותה כוס רוּם או מיץ־דובדבנים חריף ומקנחת בתופינים שבכיסה, או במה שכיבדוה, ואחר־כך הולכת לה מתוך נענועי יד וברכות עטופות בחידודים מפולפלים.

בין הזקנים ובית בית הקונסקים היה שורר “ברוגז” לסירוגין. פעם היה ה“ברוגז” חל על חתנם פּן קונסקי, פעם על בתם ידוויגה, ופעם על הנכדה פרניה. כמעט מדי שבוע בשבוע היה ה“ברוגז” עובר מאיש לאיש. היתה כמעט קביעות של לוח בדבר, וכל אחד ידע את “עונתו”. נושא ה“ברוגז” בשבועו היה הגרוע בכל באי־עולם, כל מום בו ומצוה לספר בגנותו בכל שעה ובכל מקום ובפני כל אדם… בעלת המצוה היתה, כמובן, “סבתא”, ו“סבא” רק סייע לה במנוד־ראש או בנהימת־חוטם. ואם לא מיהר להסכים כרצונה, היתה מחרפתו ומגדפתו כאחד הריקים, ומאימת חירופיה היה הזקן נזהר מאד, שלא לדבר בגלוי עם קרבן השבוע. ובכן למד להסתיר ולזייף את רגשותיו, והיה ממלל בהעוויות פניו, כשגרעה ממנו עינה, ושב אל פניו הרצינים ברוב קמטיהם – מיד כשמבטה נח עליו. וכן אסור היה על איש איש מדי שבועו לבקר בביתם, ואפילו להתקרב אל תחומו – כש“סבתא” היתה בבית.

בביתה היתה מדברת פולנית עממית, מלאת פלפלין וקללות מהוקצעות, ומגלה את כל רשעותה הגזעית, ובשעת כעסה יש שהיתה זורקת סנדל ישן או כלי פגום בפניו של הנבאש. תמורת זאת היה ה“אומלל” מקבל את פיצוייו בשלימות בשבוע הבא, לאחר הפיוסים, שהתחילו עם המצה והמרורים על הקרבן השני. המפויס היה אנוס לקלוט אז באזניו את כל קיתון השופכין הנשפך על האחר, ולא יכול היה להתנגד אפילו ברמז קל. ביותר קשה היה מצבו של פּן קונסקי, כשחל ה“ברוגז” על בתו היחידה והנערצה, על פרניה. אז היה מתנסה ביסורי גיהנום, והיה משתדל שלא לבוא בד' אמותיה של “המכשפה הזקנה”.

ובשעה שכעסה נודע לאחד, היתה “סבתא” זובדת לאחרים מתנות ביד רחבה ובפומבי, כדי ש“תתפקע מררתו” של הלז… לוּ יכלה – היתה לוקחת ממנו בחזרה מה שהעניקה לו בשבוע שעבר, אלא שפּני שכנובסקה, ברוך השם, אינה “בריה שפלה” שכזו… מה שנתנה – נתון, ויחנק לו, או יקיא! אחת היא לה…

ובכן היו נהנים ממנה בעצם כל בית קונסקי בזה אחר זה, וכמה שהיתה מפזרת למתנות – היה ביתה מלא כל טוב. כי קמצנית וחסכנית היתה האשה, וחוץ ממה שהשתכרה בלידות, היתה מכניסה ממכירת ביצי תרנגולת ומחלב פרה, ועוד מן הדברים שהיו עולים תמיד יפה במשק הקטן שבחצרה. “ברור שמכשפה היא”, היתה ידוויגה מלעיזה על אמה בשבוע שלה, "הרי הכל רואים ויודעים… בחורף, בימי הקפאון הגדול, בשעה שכל עשרים תרנגולותיה היא – וגם של שכנות אחרות – אינן מטילות אף ביצה אחת ליום – מטילות כל עשר תרנגולותיה של “הלזו” כמעט יום יום… (והיא מכחידה, שאמה מחזיקה את תרנגולותיה בחדר חם על מצע של מוץ ומחליפה מצען בכל יום…) וכן גם פרתה שופעת חלב בחורף, בעונת היוקר… (ואינה מגידה, כי אמה תופרת לפרתה אדרת מבגדים ישנים לעטפה בקור הגדול ומשקה אותה שלוש פעמים ביום “מרקים” חמים…).

כל פרוטה שבאה לידה של “סבתא” היתה נשמרת עד לחג. ובהתקרב החג היא יוצאת לקנות כל מיני סחורות בחנויות. ויודעת היא לקנות בזול, יותר מיהודיה, להבדיל, את הנשמה היא מוציאה ואי־אפשר לעמוד בפני “מענה לשונה”. וכן היא ממלאה את מזויה סחורות מסחורות שונות, ואחרי שהחזיקה אותן שנה או שנתיים בלי שימוש – היא מתחילה לחלקן לבני בית קונסקי – לעשות “נקמה” באויביה…

ולזקן היא מעניקה – מלבד צרכי יום יום – רק קופסאות של טבקא, שגם היא התחילה בשנים האחרונות להריח מתוכן. יש לו כבר כתריסר קופסאות שונות. ופעמיים בשבוע נטל עליו להחליף את הקופסה יחד עם הכתונת שהוא מחליף, ושאר הקופסאות עומדות סדורות לראוה על כרכוב התנור, ומזמן לזמן נוספת על השורה עוד אחת… “את כולן אתן לו אל קברו…”, אומרת היא וטופחת לו על גבו המעוגל. “ואם אַתְּ תמותי תחילה?…” מעיז הוא לקנתרה קלות. “לא בחייך, זקן בלה!..” ולשומע ינעם.

כשבאו פרניה ופרץ לא היתה “סבתא” בבית. היא הלכה אל החנויות. פּן שכנובסקי ישב אל שולחן־האלון הגדול באמצע החדר, המשקפיים רכובים על קצה חוטמו האדום, חבילות של פתקאות מסודרות לפניו והוא עושה בהן צירופים, כשהוא מנענע בראשו ומלחש בשפתיו הכמושות – משל לאדם המשחק בפסיאנס… את הצירופים לא היה רושם, כי שמרם יפה בזכרונו. הוא לבש מקטורן של צמר חוּם, רך וטוב, סרוג בידי “סבתא”, ורגליו נתונות באַנפילאות גבוהות עד הברכיים. מאחור היתה גולגולתו נראית כגולגולת של כומר: מוקפה סביב זר שערות קלושות ולבנות, אך קדקדו קרח ומבהיק כולו יחד עם הכתם האדום היורד משם ועד חצי לחיו. אזניו גמלוניות ומחוברות לראשו כשני סלים מזה ומזה.

כשמעו את דפיקת אצבעה הקלה של פרניה, קרא בקול מלא חיבה:

– היכנסי, היכנסי, צפור. הכרתיך בצעדיך… הו־הו, עוד שמיעתי יפה… כשל סנאי ביער… אך מי זה צועד אחריך? צעדי גבר הם, אף כי יפסע על בהונות רגליו… – אותי לא תרמו…

ולא הפך את פניו והוסיף לסדר את הפתקאות וללחוש בשפתיו.

–פּן סגל הצעיר הוא, סבא. חזר השבוע משירות הצבא… – אמרה פרניה ועברה את המפתן.

– מי? הזאטוט הלבן? כבר חזר מן הצבא?

– התגעגעתי עליו, פּן שכנובסקי, בצבא אין זקני־חמד כמוהו… – התבדח פרץ והתקרב.

– הורגים אותם במלחמות קודם שהם מגיעים לזקנה… כמה מלחמות כבר היו בימי! עוד את מלחמת 48 אני זוכר… גם את ה“מרד”… שב, נערי, וספר מה חדשות בעולם. בעולם הגדול מרובים החכמים, ואצלנו – הטפשים…

– טפשים יש בכל מקום. אלא שטפשי העולם הגדול יודעים להסתיר טפשותם…

– להסתיר! והיא מזדקרת כמרצע מן השק. (ובלחש: 260 – 673 – 16 – 3 – 99) מה, לא תהיה מלחמה חדשה? ודאי, שלא תהיה! שאם כן, לא היו מניחים לך לשוב הביתה (47 – 560 – 33).

– יכולים גם לקרוא פתאום… את המלחמה עושים השרים הגדולים היושבים בוינא – לפי מצב רוחם…

– רבונו של עולם מבלבל מוחותיהם של השרים.

– ופּן שכנובסקי עדין בפתקאותיו?

– מה? עדיין לא באתני הזכייה הגדולה… תמיד מתבלבלים

המספרים. בשבוע שעבר יעצתיו “להעמיד” 93, והוא לא שמע בקולי ו“העמיד” ברגע האחרון 39. כמובן שיצא מספר 93 עגול ונאה, כביצה צבועה לפסחא… אילו יכולתי לרסק את לחייו!… אך השבוע היה לי חלום, חלום חשוב מאד… שבעים ושבעה נסיונות ניסיתי כבר, ותמיד יוצאות לי אותן הספרות הראשונות… חלום חשוב מאד! עוד עשרים ושלשה אנסה, ואחר אעמיד “טרנה”, “טרנה” נקיה…

– כשסבא יזכה ב“טרנה” הגדולה, יקנה לי חתן, הלא? – גחנה אליו פרניה והציצה בפניו.

– חתן אחד? עשרה חתנים, וכולם “הרבּיוֹת” בני “הרבּיוֹת”,

כולם בעלי “הרבּים” (אותות־יחש).

– ומה אעשה בכל־כך חתנים?

– פתיה! תבחרי לך את היפה מכולם, ואת השאר תגרשי. אתן לך את מקלי, את זה המסוקס, המבורזל…

– איך זה? לא נאה לגרש אצילים, ובמקל!…

– יפה, יפה, צפורי. והם לא גרשו משך דורות אלפי אנשים? הכו ושמו בבור והרגו… גם אבי, עליו השלום, גורש מן האחוזה. סוכן היה, צריך שיבוא גם יומם…

– אוי, סבא, הרי הוא סוציאליסט! – אמר פרץ בקול תמיהה.

– צוֹליסט או לא צוֹליסט, אבל איש־אמת. בחיי, איש־אמת אני, וגם “הרבּיה” לא יפחידני… פעם ישב תחת השגחתי בנו של “הרבּיה” בבית־האסורים. עשה “ממזר” לבת הסוכן וריצץ את ראשו של אבי הנערה המסכנה… אמת, רק שבוע ימים ישב – אחר־כך הוציאו אביו. בכסף, כמובן…

פרניה התחמקה לפרוזדור, שבה והביאה כד־זכוכית מלא מים זכים, ששאבה מן הבאר. הוציאה פנך של חרסינה והציגה עליו את הכד. אחר הביאה מן החצר הסמוך צנצנת מלאה מרקחת של “תפוחי גן־עדן” ושלש כוסות מלוטשות.

– מי ישתה מים, אדוֹנַי?

– ברשותה, אקח כוס אחת. התפוחונים כמו חיים, כמו עתה ניטלו מן העץ. – אמר פרץ.

– מעשה ידיה של סבתא. ואתה, סבא?

אני לא אמלא כרסי מים טפשיים, לא. לא עֵז אני. כוס רוּם טוב, אם יש במזוה…

–תיכף, סבא, אראה… אַה, שכחתי, המזוה נעול במפתח. מובן, סבתא לא תשאיר את המזוה פתוח…

–כלבתא זקנה! – רטן הזקן – בעצמה אינה שותה ולאחרים אינה נותנת…

–“סבתא” דואגת בודאי לבריאותו, פּן שכנובסקי. – העיר פרץ ומחה את שפמו במטפחת נקיה, מקופלת יפה – בודאי הוא מגדיש לפעמים קצת את המידה…

– היא לבריאותי? תדאג לבריאותה!… עוד היום יכול אני ל“רכך” את עצמותיה, אילו היה צורך בכך… תהילה לאל, עוד לא נס ליחי… אין דבר, אסדר לי את המספרים, ובדרך אל “פּן חמקו” אשתה כוס קטנה… ודאי שאשתה… ברוך השם, אין לי עוד צורך באַפּוטרופסים… כל־כך עוד לא זקנתי…

פרניה רמזה כלפי יהירותו המבדחת של הזקן. ורמיזה זו הלהיבה את פרץ כל־כך, שהשיק את ברכיו וטפח עליהן בשתי כפיו בחזקה. וכשהקריבה לו כוס שניה, כיון לפגש אצבעותיו באצבעותיה הלופתות את הכוס. אך בו־ברגע כאילו נתחרט, פניו האדימו ואמר בגמגום:

– חן־חן. כלומר, מים מצוינים. מן הבאר הישנה?

– טובים שבמים – בבארות ישנות… הנה! – קרא פּן שכנובסקי וטפח על פתקה אחת, כמי שצד זבוב ומכסהו בכף־ידו.

– מה צד שם פּן שכנובסקי?

– פרפר הדור! חי־חי, פרפר נפלא! כמה שבועות חיפשתיו – ועתה מצאתיו! עתה לא יימלט עוד מידי…

והוא הרים את הפתקה, הרחיקה מעיניו מול אור החלון, כדי להסתכל בה מעל למשקפיו:

– האות הראשונה ל“טרנה”. חי אהבתי את האל! “טרנה” – כמו על כף־היד!

– אינך יודע, סבא יקר, – הפסיקתנו פרניה – סבתא לא הכינה בשבילי כלום היום?

– איך זה לא הכינה? כל הבוקר פשפשה בארונות ובאַרגזים. אחר דחקה כל הזמן לתוך התיבה, זו תיבת־העץ מיירמצ’ה… ידעת אותה… דחקה, דחקה – חשבתי: התיבה תתפקע…

– וכל זה בשבילי?

– ובשביל מי? אולי בשביל אמך היפה, ידוויסיה האהובה?… היא תתפקע – כשתראה כל מה שתקבלי… אבל נעלה הזקנה, נעלה במפתח… בודאי תבוא עוד מעט… הרי אינך משתעממת, צפורי. יש עמך מי שהיה איש־צבא… אולי גם קפּרל?… תערכי, בתי, חגיגה בביתך ותזמיני את שנינו לריקודים… חי־חי, עוד אוכל להתחרות בו… רגלי, ברוך השם, עוד לא היו לבולי־עץ… (27, 394, 7…) – חכו, חכו עוד מעט.

– נצא לחצר, פּן סגל, ולא נפריע לסבא. רק אשיב את הכלים למקומם. מספריו שוב יתבלבלו, ואם לא יזכה, חלילה, ב“טרנה” – יטיל עלינו את האשמה… להתראות, סבא יקר! כשתחזור סבתא – אבוא בלי ספק. להתראות! יבוא, פּן סגל!

והם יצאו שניהם, היא ראשונה והוא אחריה, בנימוס רב. בעברם את המפתן לא יכלה התאפק, צבטה מרפקו וקראה בצהלה:

– היום אקבל את תיבת־העץ מיירמצ’ה! אתה מבין, בחורי?

היא אמרה לו “אתה”. האומנם?!

למחר באה פני שכנובסקה לבית סגל כדי להודות ל“בנה”, לפרץ, על הכבוד שעשה להם בביקור שביקר בביתם. “סבא” סיפר לה הכל. בהמה זקנה שכמותו! ישב על פתקאותיו ולא הגיש אפילו מעט מים חיים… טוב שהילדה היתה עמו… חבל שלא מצא אותה בבית. היא היתה יודעת לכבדו כראוי לבחור־חמד שכמותו… הנה הביאה לו משהו… והיא נדחקה אליו בעתרת גופה והכריחתו ליטול מכיס סינרה שני תופינים “נמסים בפה כחמאה”.

 

ז. שַׁבָּת בְּבֵית אַבָּא    🔗

פרץ התהלך בבית כשיכור או כשרוי בערפל, המגרה בלי־הרף את החושים בנעימות מציקה.

מעיני דובריש לא נעלם, כי נמשך הוא אל בית הקונסקים, ולא היה לה כל ספק בדבר הכוח המושכו שמה, וכבר היתה לה בענין זה שיחה ארוכה עם אלקי. זו ניסתה בתחילה לכפור בעצם הדבר ולזקוף הכל על חשדנותה ה“ידועה” של אחותה, אבל גם היא לא יכלה להתעלם מכמה עובדות גלויות. אפילו אמא עצמה השמיעה פעם בהלצה:

–פרץ מפייס יותר מדי את הקונסקים בעד החזרזיר…

וקובקי הוסיף, כדרכו, בעצימת עין אחת ואגב עיון באיזה ספר:

– הוא יכול עוד לדקור להם גם עגלה…

אף כי לאמיתו של דבר היה לבו של קובקי רחוק מעל הענין הזה, כי בימים האלה היה שקוע ראשו ורובו בכתיבת מאמר מקיף בשביל העתון "על “האַנטיסמיטיזמוס לשלושת גילוייו”. אף היה מריץ מכתבים לערים שונות, לשם אסיפת חומר, ומקבל יום יום חבילות של תשובות.

אלקי השתדלה בכל טוב־לבה שאינו יודע ליאות להצדיק את אחיה ולטהרו מכל לזות שפתיים, ולבסוף, כשאולצה להודות, שבאמת אין הוא, כנראה, “שוה־נפש” ביחסו אל העלמה הקתולית, מצאה – שגם בזה אין כל רע. “אין אנו צריכים להיות ‘אדוקים’ במידה כזו, שנגזור גם על רגשות נאצלים, כגון ריעות – ואפילו אהבה…”

– עם “גויה”? אוי ואבוי לאמא שלנו! אילו ידע אבינו בקברו את דעותיה של בתו – היה שמח שהוא מת… שכחת, כנראה, כי אבינו היה חוטר ממשפחת הצדיק הבלזי…

אלקי נבוכה לשמע דבריה של אחותה, לבה נקפה בחזקה – ואף־על־פי־כן מצאה עוז בנפשה לומר:

– ואילו בא אלי לשאלני, אם מותר לו לאהוב את הנערה – הייתי מתירה לו… אבל, – הוסיפה כנתפסת להרהור אחר – אין זו עדיין אהבה, שיש עמה סכנה… מאמינה אני בשכלו הבריא של פרץ…

– כן, אמנם שכל בריא לו לפרץ, אך תמים הוא יותר מדי… אין זה קובקי שכבר הפר שתי פעמים את ה“תנאים”…

דובריש עוד קיותה בלבה, שקובקי ישא אותה סוף־סוף, וגם היתה לה תכנית לנסוע לכל החורף אל דודה שבסוֹקל ולקשור עמו מרחוק חליפת מכתבים, אלא שעוד לא באה לכלל החלטה בנידון זה.

ר' זלמן־לייב גופו, שהיה בעל עין פקוחה וחדה לא פחות מדובריש, ראה ושמע והבין הכול, אבל כלל גדול היה נקוט בידו – לא לחוות דעה לבנים גדולים בדרך גלויה. נוהג היה בשיטת הסבלנות והיה אומר לעצמו, כדרך האבות הפקחים ורפי־האופי, שיש להשפיע על בנים שלא מדעתם. בעסקי משפחה וחינוך הבנים יש לנהוג זהירות מרובה. נקל להיות חכם ובעל־עצה לזרים, אך בביתו של אדם רובץ הכשלון לכל הפתחים… קודם כל יש לראות ולהתעלם עד עת מצוא… הוא גם הכיר את פרץ, שעקשן הוא ומהיר־החלטה, ואין יכולת להחזירו מהחלטתו, ועל־כן לא רצה הפעם להביאו לידי התנגדות נמהרה, כמו שאירע לו בענין עבודת הצבא… ענין זה גרם לו, לר' זלמן־לייב, בשעתו, יסורים גדולים, אף שהסתיר תמיד את רגשותיו אלה מבני ביתו בדברי לצון. אך בפני זרים, ששאלוהו איך הגיע בנו לצבא, היה כנאלם מאין תשובה נכונה בפיו. עתה הענין דק ומסובך יותר. אין לשחק בכמו אלה…

היתה שבת של אלול. פרץ איחר להקיץ ונבהל, אף שקובקי עוד ישן בפה פעור במיטה שכנגדו. הוא מיהר ללבוש את הבגדים הנקיים והמגוהצים, שהיו מוכנים בשבילו על דופן הכסא, יצא למסדרון לשם רחיצה ושב מיד, כשהוא משפשף את עורפו ואת פניו באלונטית עבה. הוציא מן הארון את בגדיו הטובים ולבשם בעמידה ומתוך חפזון זהיר, אחר סרק את שער ראשו ואת שפמו במסרק ובמברשת לפני המראה הקטנה התלויה בקיר, וכשנתן את הכובע בראשו הלך אל “החדר הגדול”. שם אנוס היה לשתות את התה עם החלב החוּם (החלב ה“טמון”, שיש לו טעם־שריפה מתקתק) בעמידה, כי אביו עמד כבר מוכן ללכת אל הקלויז. נחומל החזיק את תיק־הטלית הגדול והיפה תחת בית־שחיו הקטן, אך התיק הכבד, שהיו בו גם הסידור והחומש, צנח לו עד ברכיו ובכל רגע מוכרח היה להרימו קצת (ה“עירוב” ניתק בלילה והשמש עבר בהשכמה מבית לבית והכריז על איסור טלטול). את מטפחתו הגדולה והמשובצת קשר ר' זלמן־לייב על צוארו, והיא הבהיקה ברוב צבעיה על איצטלת־המשי הנאה, שריח של נפטלין נודף ממנה. ה“דודה” מרים כבר הלכה לה, כי ברחוב הסמוך היתה כלה לאחר חתונתה וצריך היה “להוליכה לבית־הכנסת”. קובקי, שהיה נוהג להאריך שינה בחדרו ולהסתלק מהליכה לקלויז, נשאר גם השבת בבית. ר' זלמן־לייב העלים עין מהנהגת בנו המשכיל, אף כי לא ישרה בעיניו.

– תראו, תראו, נבוא אחרי “הודו”! – אמר נחומל. נשיאת התיק הגדול בבית לא הספיקה לו.

– מחה את השפם ובוא! – אמר זלמן־לייב אל פרץ ופנה לפתח.

בחוץ עמדו רגע לפני הבית וסקרו את הרחוב. ברווחים לא גדולים הלכו יהודים יחידים, גברים ונשים, וילדים נושאים אחריהם מכשירי־התפילה, כולם במגמה אחת – לבתי־הכנסת (שנים גדולים היו בעיירה: “בית המדרש” של כת הבלזיים וה“קלויז” של כת ההוסיאטינים. סגל היה חסיד הוסיאטיני) – כולם בחפזון, מפני השעה המאוחרת. חגיגיות שלווה וברוכת־אור היתה שפוכה על הכל. נוצרים כמעט לא נראו ברחוב. פה ושם כבר נשר לאטו עלה צהוב מעץ. החסידות הצעירות עשו תרגילי עפיפה באויר. לבו של פרץ היה מלא רגש. הוא הודה בלבו לאלהים על היותו שוב פה, בבית, בעיירה, בתוך יהודים, ושמח גם לקראת תקיעות־הכף של “שלום עליכם”, שיתקעו לו רבים בקלויז. אף חיכה לעיניהם הפקחות־התמימות של הקטנים, שיבחנוהו, כמו שבחנוהו אשתקד כשבא ל“אוּרלוֹיב” (לחופשה). הפעם יפליאם פחות, כי בגדי־הצבא אינם עליו.

שלשתם עברו לעבר השני של הרחוב והלכו על מדרכת־הקרש המעוקמה ונחומל נאבק קשות בתיק־הטלית. פרץ ביקש לקחתו ממנו, אך הילד נתן בו עין זועמת:

– “גוי”! אסור לך. אתה גדול!

בחצר הקלויז, לפני מעלות־העץ המובילות אל עזרת־הנשים שבעלייה, נפגשו ב“דודה”. היא עמדה עם חבורת נשים ובתוכן הכלה הצעירה. הן חיכו למחותנת, שנכנסה לרגע לבית קרוב לשם נטילת ידים ונשתהתה שם כמה רגעים. ה“דודה” נמוכת־הקומה היתה עתה עליזה מאד, פניה הזהירו כנגד החמה במטפחת־המשי החדשה, מתנתו של פרץ. היא גם נענעה לו בראשה ובצחוק טוב, והוא השיב לה נענוע. ר' זלמן־לייב אמר לנשים דרך עברו איזה דבר־חכמה, והן ענו לו בבת־אחת בצחוק־חן, כשהן מוחות את הזיעה מעל פניהן במטפחות זעירות ומרעידות את העגילים הארוכים והנוצצים שבאזניהן. נחומל רץ לפניהם אל הקלויז פנימה להתפרק את משא התיק על “מקומו” של אביו ב“מזרח”.

התפילה עברה הפעם מתוך התרוננות והתרוממות הנפש. בעל־השחרית סלסל בגרונו בצהלה רבה, ובמקומות אחרים נקרע קולו מהתאמצות יתרה. באמת לא היה כל זה אלא בשל החתן הזר, המתפלל בפעם הראשונה בקלויז, אך פרץ חשב כי במקצת מתכוונים גם לו, שהרי כמעט חצי הקהל ניגשו אליו, שעמד כל העת ליד “עמודו” של אביו, ונתנו לו שלום בחיבה יתירה. בתוכם גם הרב בעצמו. וכשקראוהו אחרי קריאת־התורה ל“גלילה”, פינו לפניו הגבאי וה“עומדים” את המקום ברוב כבוד ונעימות. הוא גלל את הספר ברוב התרגשות. ריח הקלף הישן בא באפו ומערומי הספר העלו בפניו אודם כלשהו של בושה. כשחגר את הספר באבנט הארוך, לחצו אל חזהו, וכשהלבישו מלמעלה את מעיל־הקטיפה ריטטו אצבעותיו ונשקו נשיקה משולשת.

כשיצא ר' זלמן־לייב לאיזה רגעים הציע לפרץ שישב במקומו. אך הוא סירב. חלילה לו, מימיו לא ישב במקומו של אבא. הציע לו אביו שישב באחד הספסלים שלצד דרום, ולא רצה. רגיל הוא לעמוד “על המשמר” במשך שעות רצופות, ובשבת הראשונה רצונו לעמוד סמוך לאביו. רק בשעת קריאת התורה, כשרבים מן האברכים משתמטים החוצה, מצא לו מקום וישב לשעה קלה.

אחר התפילה הלך הקהל לבית הכלה ל“קידוש”, כנהוג. גם נחומל הלך עם אביו, כי ידע שיקבל שם פרוסת דובשן, אך פרץ הלך הביתה. בדרך נטפל אליו מי שהיה לפנים חברו במשך כמה שנים, בנו של בעל־האחוזה גסטרוֹל, התחכך בכתפו, אמר שילווהו קצת והציע לו סוכריה טובה מתוך קופסה קטנה:

– קח. היום קניתיה. בבית־המרקחת… אתה מבין?… גם אני השלכתי אחרי גוי את “המשפטים הקדומים”!… אני עובר עבירות כמה שידי מגעת…

אבל פרץ לא הראה כל הנאה מעבירותיו של גסטרוֹל והשיב לו במשהו יהירות:

– מילא, עבירות של עיירתנו! אפשר לשער!

– מה? – נתרתח הלה – ואני אומר לך, שאפשר פה “לחטוא” יותר מאשר בלבוב… צריך רק לדעת למצוא את המובחר…

– אחותך הבכירה כבר היתה לאיש? – השיאו פרץ בכוונה לדבר אחר.

– עוד לפני חצי שנה. גרה בזליץ'.

– יש לה אחוזה?

– כלומר, לבעלה. הוא עשיר מופלג, אבל כּי־לַי – אי־אפשר לשאתו. אך אחותי יודעת לסבול. טפשה!

– ושאר אחיך ואחיותיך?

– כולם בבית. אני נוסע בעוד חדשים אחדים לטרנופול אל דודי. היית בטרנופול?

– עברתי פעם עם הגדוד. ראיתי בחלונות נערות נאות.

– כן, בנות טרנופול ידועות ליופי… שמע פרץ: מרננים אחריך… אתה יודע מה… איך זה הספקת כל־כך מהר?…

– מה? – עמד פרץ ופניו האדימו כתולע – מה הספקתי? ארסק להם את הלסתות, לכל בעלי הפיות הבטלים האלה…

– מה אתה מתרגז? ראיתיה אתמול: אני אומר לך, היא “שיקסה” חמודה! פּננה אמיתית! איזה פנים אצילים! עד עתה לא שמתי לב לה…

– גסטרול, אל תדבר עליה, שמע לעצתי. אצלנו האוּלנים נהוּג, שאין מדברים על בחורה של חבר. רואים, יודעים ושותקים. אתה מבין? ועתה – שלום! אני ממהר הביתה.

גסטרול עמד רגע והביט אחרי פרץ המתרחק בתמהון ובלגלוג כאחד. אחר נענע בידו וחזר.

דבריו של גסטרול זעזעו את פרץ עד עמקי נפשו. חוצפה כזו! כבר התחילו לדבר בו רכילות! הוא יראה להם! וכל הכוחות, שנצטברו בו במשך שלש שנות עבודתו בצבא, כאילו ביקשו להם מוצא. הוא חש שהוא רועד כולו מחפץ נקמה. “גולם” כזה! – דיבר בלבו – הוא מתהדר בפני בעבירותיו… זוהמה כזו! ובפיו זה המזוהם הוא מדבר על פרניה!…

ובלכתו עתה יחידי ברחוב השבּתי השוקט, נתפס להרהורים בפרניה, שנעשתה לו ברגע זה יקרה ביותר. כל פרטי שיחותיו עמה בבית, ליד הגדר, בחצר הזקנים – הכל עבר כמו חי לעיניו. הוא ראה אותה בכל חמודותיה: פיה הקטן והאדום, עיניה המוצלות בריסים ארוכים, שערה הנקי והרך, אזניה הזעירות והשקופות, מתניה הדקות, ועל הכל – רגליה היחפות, הצחות, הילדותיות. דבריו של גסטרול, שהרגיזוהו כל־כך, גם פקחו את עיניו על עצמו. עד עתה היה הולך אליה כמו בבלי־דעת, כמו נדחף על־ידי איזה יצר עיור. עתה נתברר לו באחת, כי היא, פרניה, יקרה לו פשוט, מפני, מפני… שהוא מחבב אותה… ואולי גם אוהב… כמה יפה היתה אז כשהתמודדה על החזרזיר הנרצח!… ידוע ידע, כי שבת היום ולא ילך אל הקונסקים. לא, היום בודאי לא ילך. לא ייתכן. אבל בערב, אחרי ההבדלה, ינסה לטייל סביבות ביתה… אפשר שתיקרה לו… מחר יום ראשון, היא תלך בבוקר עם הוריה אל הקוֹסטיוֹל (קונסקי כבר קם מחוליו, אתמול בין־הערביים ראהו עומד במבוא הסימטה וצופה על־פני הדרך). רוצה הוא מאד לראותה בבגדי החג. בודאי תהיה לבושה בחסידות מרובה, כדרך המשפחות קונסקי ושכנובסקי… צלב שחור קטן על החזה וסידור נעול במנעול־כסף ביד… הרי הם אדוקים מאד. לפּני ידוויגה קוראת ה“דודה” בשם “צלוֹבנית”… רק אחר הצהרים יוכל לדבר עמה. היא גם הבטיחה לתת לו כלבלב בן־ירחו. פּן בוליק, שנתן להם את קרוצ’יק, הבטיח לה עוד כלבלב ממין אחר, וכשתקבלנו מידו, תתננו לו… אם אבא יתנגד לגידול כלב בבית, יעשה לו מלונה קטנה בחצר מאחרי ביתם. הוא יזמין את המלונה אצל פּן קונסקי. מלונה יפה, מחוטבה. ישלם לו בעין יפה… ה“דודה” אל נכון תסכים. לְמָה אינה מסכימה? וביחוד לו לפרץ, האהוב עליה יותר מכל – חוץ מנחומל, כמובן. אי, “דודה” מרים! כמה התגעגע עליה שם, בצבא! מסופק הוא, אם אם־הוֹרה היתה נוהגת בו יותר חיבה ומסירות־נפש…

ומתוך הרהורים נעימים אלה לא הרגיש, שהגיע עד ביתו.

באכסדרה הקטנה הפתוחה, על הספסל הנתון בצל, ישב קובקי, רגליו נתונות בסנדלים רכים, רקומים, והוא מעביר בהנאה את לשונו בין שפתיו ושיניו למעלה ולמטה. זה עתה אכל רקיק־ביצים ערב.

– תיכף יבואו? – קידם את פני אחיו בשאלה.

– אני יודע? הלכו לבית הכלה, ל“קידוש”. מה אתה מחכה להם?

– פשוט אני כבר רעב. לולא אלקי שנתנה לי רקיק אחד – הייתי גווע מרעב. ואתה יכול לצום עד שעה אחת?

– כשהיינו הולכים במרש של תמרונות, היינו צמים לפעמים עשר שעות רצופות. אין דבר, הרוח לא יקחני.

– שב, פה צל. – פינה לו קובקי מקום על ידו. – תקעו לך הרבה “שלום עליכם”, הא?

– די. למה אתה מצער את אבא ואינך הולך להתפלל? לא יפה מצידך. יודע אני, שאינך מן ה“מאמינים”, אבל, מבין אתה, בשבילם הרי זה חשוב… ומה תפסיד?

– מה לעשות. אין לי חשק. תמיד, כשאני הולך להתפלל, אני חוזר בכאב ראש… ואתה נשארת מה שהיית: לומד בכל שבוע את הסידרה עם רש“י? ואולי גם עם “שפתי חכמים” ועם “בעל הטורים”. הרי תמיד אהבת את ה”בגמטריא"…

– בודאי, גם בצבא למדתי, אם לא היה עיכוב מצד ה“שרות”. חברי הנוצרים כבר הכירו את החומשל הקטן שבארגזי.

– אני מקנא בך… אתה אדם מן העם… טיפוס בריא… אני אכול ספקות… מיום שקראתי את “השקרים המוסכמים” של נורדוי – נהרס בי הכל. אתה יודע, מי זה נורדוי?

– לא, לא שמעתי. בודאי לא רבי.

– או, רבי ספרותי גדול. יש לו צבא חסידים למיליונים. נכונים לבוא בשבילו באש ובמים… ומה בענין ההוא?

– איזה ענין? – ודופק לבו של פרץ כאילו עמד.

– מה אתה מיתמם? כלום איני רואה, שאתה נמשך שמה (והוא רמז בראשו לעבר הסימטה) כחתול לשמנת?… אכן היא פּניינקה נחמדה, אבל מרשעת כמו אמה…

– קובקי, אני אוסר עליך לדבר עמי כך… יכול לקרות איזה דבר, שאיני רוצה בו…

– מה יכול לקרות, תינוק? איני רואה בזה חטא…

– קובקי, אני חשבתיך לאדם משכיל, והנה אתה מדבר כמו, כמו – גסטרול. התבייש!

– מה יש להתבייש, שוטה? אם היא רק תסכים…

פרץ קם, נכנס הביתה בחרי־אף וסגר אחריו הדלת בדפיקה.

אחרי רגעים מעטים שבו ההורים ונחומל, שנשא עתה, מלבד התיק הגדול, גם מטפחת אף מלאה מגדנות, ממה שהעניקו לו מכל צד. את ה“חלק” הראשון הגיש בבית לפרץ.

– בעד החרב? – שאל פרץ בנטלו את פרוסת הדובשן בין אצבע ואגודל.

– לא, בעד החייל.

– איזה חייל?

הנער העמיד כנגדו פנים מצחיקות וזקף עליו את האצבע. פרץ, מרוב הנאה, הרימו ונשק על לחיו.

נכנס גם קובקי בצעד חשאי ובחן את השולחן בעיניו קצרות־הראייה. השולחן היה לבן ומזהיר בכלים הערוכים עליו. החלות ליד מושבי הגברים היו מכוסות במפיות צחורות. מרים הסירה מראשה את המטפחת ותלתה אותה על דופן הדרגש, החליפה את עגילי־הברקות הארוכים באחרים, קטנים, ובשתי כפיה החליקה את הקפליט שעל ראשה לצד האזניים.

ר' זלמן־לייב קידש גם בבית, אחר שקידש בבית הכלה. אחר נטלו כל בני הבית את ידיהם וישבו אל השולחן. לאחר שאכלו את “הכבד־והבצל”, שהיה מוכן ומכוסה בצלחות קטנות, הביאה דובריש מן המרתף שבגינה את הדגים הממולאים והנעוצים בתוך ציר קרוש. “קרושים כמו בחורף”, – אמר בעל־הבית ותופף באצבעותיו על המפה. “ראו, כמה זה רועד. הביטו!” צהל הילד והניע את צלחתו עם הקריש הנוצץ. אחרי הדגים המפולפלים שתו מעט יי“ש חריף, לחצוץ בין דגים ובשר. השיחה התנהלה ברוב עליצות ונימוס. בדבר ר' זלמן־לייב שתקו הכל ביראת־הכבוד. מרים ביקשה פעם מדובריש ופעם מאלקי להגיש לשולחן, אך תמיד קמה בעצמה והלכה לעזור לבת. התחילו בזמירות, האב נתן את הטון ב”ברוך ד' יום יום“, ונחומל נצטרף מיד בקולו הדק והצלול. גם פרץ היה מנהם קצת בקולו הפגום והפוגם בניגון. אפילו דובריש, שקולה היה יפה, זמזמה בחשאי, שלא להשמיע ברמה קול אשה בזמירות של שבת. רק קובקי, שכל בני הבית אהבו את קולו העמוק והחם, או שלעס פירורים מן החלה או ששחק לנפשו. האב פנה אליו פעם ופעמיים ב”נו" שיצטרף לניגון, אך הוא עשה עצמו כלא שומע.

– לכבודו של פרץ אינך מזמר? – שאלה דובריש, כדרכה בעקיצה.

– לכבודי אני. – החזיר לה קובקי – אין לי חשק לזמר.

– נא! – הפליט האב אגב זמרה בהעוויה של אי־רצון.

אחרי המרק השמן עם ה“שקדים” – שנחומל התרומם ונענע ראשו בהנאה למראיהם – מחו האוכלים את פיותיהם במפיות המקופלות, והאב התחיל ב“יום זה מכובד”, ומיד פנה אל קובקי בקול שליט:

– היה בן־אדם וזמר זמירות!

– קשה לי. אני חש בגרוני.

– לגום מעט יי“ש ויעבור המיחוש. – העיר נחומל. אך הואיל ואיש לא צחק ל”חכמתו", רפרפו עיניו במבוכה על פני כל המסובים. פרץ שישב על ידו הניח את כפו על ראש הילד בחיבה.

אלקי התחננה:

– מה איכפת לך, קובקי? זמר, לא יפה, בחיי!

גם ה“דודה”, שידעה את חולשתו של קובקי לגבי מאכלים ידועים, התערבה:

– לא אתן לו מן ה“צואר” הממולא. מידה כנגד מידה: אינו נותן לנו מגרונו – לא אתן לו מגרונה של התרנגולת…

קובקי צמצם את עיניו והביט אל ה“דודה” כאומר לה: בטוחני, שלא תשיתי עלי עונש כבד מנשוא כזה…

– לא, לא, קובקי, – מחתה האשה, באספה את הכפות לתוך התמחוי – אמרתי ואקיים.

– נראה.

אלקי הגישה את קערת הבשר הגדולה, המארכה: בשר בקר ותרנגולת ושני “צוארים” ממולאים. כל הבשר היה טובל ברוטב־צלי חום וה“צוארים” בלטו מהובהבים מצד אחד ומבהיקים משומן. ריח הצלי הטוב התפשט על כל השולחן. כמה עינים נפנו אל הקערה. כמה פיות החלו לבלוע את הרוק. אגב חלוקה מתונה, כששתי כפיה עושות במזלג ובסכין, פנתה מרים עוד פעם אל קובקי:

– נו, תזמר?

– אחרי הבשר! – הפליט קובקי, כמעט שלא מרצונו.

צחוק פרץ מכל צד. גם פרץ חייך, אף כי לבו עוד רע היה על אחיו. נחומל התחיל:

– ידעתי, שהוא לא יוכל לעמוד בפני… – אך האב היסהו באצבע שומה על פיו.

אחרי אכילת הבשר שאל האב את קובקי, מה רצונו לזמר.

– “יום שבתון אין לשכוח”. – השיב קובקי וחכחך בגרונו.

ר' לייב־זלמן נתן את הטון וקובקי השמיע את הבריטון המלא, תחילה בנחת והוא מגבירו והולך בקצב וברגש. קולו היה עמוק, חם ורוטט קצת. המלים נשתלבו בניגון בהתאמה ובביטוי מחותך ומפורש, נכנס לאוזן וללב. נחומל המתין מעט וברגע הנכון צירף את קולו הדק, המצלצל כפעמון. ובמלים “ובאו כולם בברית יחד” השמיע גם פרץ נהימה צורמת.

קובקי הפסיק מיד והטיל מבט זועם באחיו, אחר המשיך ביתר עוז. פרץ שתק רגעים מספר וניקה בסכין את חלק המפה שלפניו. אך בחרוז “העם אשר נע כצאן תעה” שכח עצמו ושילח שוב את קולו, והפעם הגה לגמרי את הניגון ממסילתו. קובקי לא יכול עוד למשול ברוחו והטיח: “שתוק, שוטה!”

ר' זלמן־לייב, ששתק כל הזמן ועיניו עצומות ממתיקות הניגון, פקח את עיניו ונתנן בשני בניו הגדולים בזה אחר זה, אחר רטן “נא!” קצר ועצם שוב את עיניו. קובקי המשיך מתוך רוגזה, ועל־כן לא עלה לו הסלסול בדברי הסובב “יונה מצאה בו מנוח”, כאשר הסכין, וזה מרמרו עוד יותר עד שדפק בטופח ובמזלג:

– איני יכול יותר… יזמר “הוא” בקולו הערב!…

– לא נתכוונתי להתחרות בך. – התנצל פרץ.

– גם אני איני רוצה להתחרות בך במעשיך היפים…

– כך? – אמר פרץ וזקף קומתו מעל לשולחן – אולי תואיל להגיד פה ליד השולחן, מה הם מעשי היפים?

– יודעים, יודעים, – השיב קובקי ופניו מביעים רשע.

– הס! – הרעים ר' זלמן־לייב קולו – לא על שולחני ובשבת!

– אמור תיכף, מה יודעים! הפעם לא אוותר! – צעק פרץ, פניו האדימו ועיניו להטו.

– אמרתי לך קודם, במרפסת… כולנו ננחל “כבוד” ממך…

פרץ לא יכול עוד עצור ברוחו, גחן ושלח את אגרופו על מנת לפגוע באחיו, אך בו־ברגע נמלך ויצא מאחרי השולחן ומן החדר. אלקי קמה ויצאה אחריו, ונחומל התחיל מצעק על קובקי.

ור' זלמן־לייב, שנעשה פתאום נבוך מאד, נפנף בידיו באויר ושאל כל הזמן:

– מה קרה?… באמת איני יודע מה קרה… הוא הפריעך בזמירות… ומה בכך?… מה יש?… מה יש?… מה האסון?…

מרים אספה בידיים נרגזות את המזלגות, כמו לא יכלה להביט בפני איש. רק דובריש ישבה במקומה שלווה כשהיתה והביטה בלי־חשך אל קובקי החיור, שעיניו הקמות הביעו עקשות־לב רבה.

בשוב מרים מן המסדרון עם הפשטידה המתנוססת גבוהה על הצלחת ומעלה הבל מתוק, עדיין היו פרץ ואלקי בחוץ.

אז קם ר' זלמן־לייב בעצמו ויצא לקרוא להם.

 

ח. בַּבַּיִת וּבַחוּץ    🔗

כשבועיים עברו מיום שובו של פרץ הביתה. אחרי התגרה שנפלה בשבת האחרונה בינו ובין אחיו, היו שניהם שרויים “ברוגז”. כשעברו איש על פני אחיו, או בשבתם בשעת הארוחה ליד השולחן, היה פרץ כבד־ראש ומרוכז וקובקי נראה כמחייך לתוך שפמו. חיוך זה היה מרעים את פרץ עד היסוד, אבל הואיל והבטיח לאלקי שלא יתן את דעתו על אחיו, היה כובש את עצמו ברוב יגיעה.

דבר יחסו אל פרניה כבר גלוי היה לכל בני הבית. אפילו נחומל ידע משהו מזה והיה מביט אל פרץ כמי ששיתף עצמו בסוד חשוב, ומתוך כך עוד גדלה החיבה בלבו. האב שהיה מוטרד בעסקיו עם עונת חפירת תפוחי־האדמה, העמיד פנים כאילו הסיח דעתו מפרץ מכול וכול. כאילו לא היה זה נעדר מן הבית משך שלש שנים רצופות… דובריש היתה רק מחליפה מבטים רבי־כוונה עם קובקי וגוזרת על עצמה את השתיקה. רק ה“דודה” מרים היתה נוהגת בו טיפול זהיר ורך כבאדם נושא חולי מסותר, וכן גם אלקי. הוא הרגיש בכך ונצטער מאד.

עוד פעמיים היה במשך הזמן הזה אצל הקונסקים, ופרניה נכנסה ללבו יותר ויותר. היה מלא התפעלות מפקחותה, מצליל קולה ומחין⁴ תנועותיה, ולא יכול להמישה מעיני רוחו יום ולילה. שלשום נתקל בה בשובו הביתה “מן העיר”, בחשיכה, על קרש־המדרכה הצר. שקוע היה במחשבות ואחז בכתפי העוברת בלי דעת מי היא, ואז השמיעה את צחוקה, וכשהכיר קולה עברתהו פתאום נעימות המגע בגופה, אף שידיו כבר הרפו ממנה, ונתחרט בלבו שנגע בה… היא הלכה אז אל החנות לקנות זכוכית למנורה, והוא חזר עמה פסיעות אחדות עד לחנות המוארה וחיכה לה בחוץ בצל־העץ הכבד, אחר־כך ליוה אותה עד השער שבגדר ביתה, וכשנפרד ממנה לא יכול לעצור ברוחו, תפס את ידה ונשק בחטיפה את צפורן אצבעה.

למחר, כשניעור משנתו, היה החדר שרוי בכהות קרירה. בחוץ ירד גשם, ראשון לגשמי סתיו. המולת המים הזורמים על השמשות וטפיחת הענפים ברוח – נעמו לו משום־מה מאד. רגעים ארוכים שכב בעינים עצומות והקשיב לרעש הנוזל שבחוץ, הוא חיכה גם לברק ולרעם, אך אלה לא באו, ופתאום נתרעד כולו, כיסה ראשו בשמיכה ושאף ריח בשרו בחזקה לתוך נחיריו.

כשהתלבש ניסה לצאת החוצה, אבל הטיפות הקרות שפגעו מיד בפניו הניסוהו פנימה וסגר את הדלת.

כמעט שלושה ימים תמימים ירד הגשם, וכל הימים האלה לא יצא מן הבית. את זמנו בילה איך שהוא עם בני־הבית, שהיו מתחלפים לשעות. כשנחומל היה בבית היה מתקין לו כל מיני צעצועים שלמד בצבא, והילד היה רץ בכל פעם להראות את ה“פלא” לאמו הטרודה. מעט עבודה מצא גם ברפת אצל הפרה, ובשעות שאביו היה בבית – בצריף אצל הסוס. מעודו אהב בעלי־חיים וטיפל בהם מרצון. ה“דודה” התרעמה עליו, שהוא מניח אותה בלי עבודה לגמרי, ומיום שזה בא, הרי היא משמינה והולכת… והוא ניחמה, שעל ידי כך נוספת לה חשיבות של בעלת־בית.

בערבים היו מתכנסים כל בני־הבית, יושבים על כוס תה ריחני וצימוקים חסרי־גרעינים בתוך צלחת גדולה, נוטלים מן הצימוקים וגומעים מן התה ומסיחים⁵ בכה ובכה. וקובקי מסתלק אל חדרו “לעבוד” על מאמרו הגדול. ר' זלמן־לייב מסב בשרוולי־הכתונת הצחים והכיפה הקטנה על קדקדו אל שולחן־הכתיבה הקטן שבזוית וכותב ומוחק בפנקס־החשבונות הגדול, ומשם הוא משלח מזמן לזמן את הערותיו המחוכמות על המדובר בצוות. היה חם ויבש וטוב בבית. אך לבו של פרץ היה טרוף עליו.

בערב היום הראשון לגשם היה מלא מחשבות של נזיפה לעצמו, שלא יכול להחזיק מעמד של כבוד, ומיד לשובו מן הצבא מתוך רצון בחיים מסודרים ויפים, חיים של עבודה ויהדות ממוזגות יחד, נטפל לנערה נכריה, שאין כל טעם ותכלית להליכותיו עמה ושהן גורמות רק צער ובושת לבני משפחתו ורוגז־לב לו לעצמו. ובו ביום גמר בלבו “להפסיק את הענין” ביד חזקה. ובהחלטה זו שכב לישון בדרגשו שבחדר קובקי. אך למחרת, בתוך שעמום הבוקר שבבית, זכר את פרניה ואת חמדת מראיה ואת קסם דיבורה – ולבו נתמלא שוב כיסופים של כאב ומראות מטרידים, וכמה שנלחם בעצמו לטרדה מדמיונו ומרעיונו, לא עלה הדבר בידו, ומתוך טירוף רגשות והרהורים זרים הקדים לשכב. אך זמן רב לא יכול להרדם והיה מתהפך ונאנח, עד שבא קובקי לשכב במטתו, ואז כבש את אנחותיו.

וביום השלישי, כשהגשם לא נכלא וחומר השיחות עם בני־הבית נדלה לגמרי ולבו של נחומל גס בצעצועים, ופרץ היה יושב בפאת הדרגש פשוט רגליו הארוכות ושותק ומכרסם את העפרון שבידו (כי לא היה מעשן), היה מסיח לעצמו במחשבה את יחס לבו אל פרניה; ובלילה, בשכבו לישון עייף ורצוץ, היתה החלטתו גמורה, כי מיד לכשייפסק הגשם – ילך לבקרה… מה לו ולשיחותיהם של אחרים! אינו זוכר, שמישהו נמנע לעשות מעשה, שמא לא ימצא חן בעיניו… שטות, רק האדם עצמו ערב למעשיו…

ולמחר בבוקר אמנם נקדה החמה, ובשעה אחת־עשרה כבר יבשה מעט המדרכה, והיום היה דומה יותר ליום אביב מאשר ליום סתיו. אך פרץ דחה עוד משום־מה את הליכתו אל הקונסקים. היה איזה מעצור תקיף בלבו, והוא לא ידע מה המעצור. ובכן ישב בדרגש והיה מנהם בחוטמו ניגון, שאין לו תחילה ואין לו סוף.

דובריש שאלה מחברתן גליקיל מכונת־תפירה. שואב המים (שהיה משמש לעת הצורך גם סבל בעיירה) הביאה בחבל על שכמו, ופרץ עזב עמו להורידה ולהעמידה בפינת “החדר הגדול”. היה בבית הרבה לתפור בפרוס החגים. אלקי ישבה גם היא על אותו דרגש, צירפה גזרים וכילבה כילובים, ודובריש תפרה במכונה, כשהיא מנדנדת את הדוושה מעלה ומטה בשתי רגליה. היא גם שוררה בתפרה בקולה הנמוך, אך הנכון והטוב. אלקי חיטמה אחריה בקולה הרפה שנשמע בקושי. והנה תקף את פרץ החשק להצטרף לזמרתן של אחיותיו והשמיע את קולו בטון רם מן המידה.

– אה, פרץ, רצונך להקניט גם אותי, כמו שהקנטת את קובקי? – הפסיקתהו דובריש והתבוננה מקרוב אל התפר שעשתה המכונה באריג.

– והרי אין אלה זמירות של שבת ואין את קפדנית כקובקי. וחוץ מזה, יודע אני שיר אחד, שיר עליז מאד, שאתן בודאי לא שמעתן כמוהו. ואפשר גם שימצא חן בעיניכן.

– בודאי שיר של חיילים. – אמרה אלקי ונשכה את קצה החוט מפאת האריג – שירה לנו, פרץ.

– בתנאי אחד…

– והוא?

– שדובריש תרקוד.

כל פניה של דובריש הוצפו אודם. היא ידעה בלבה, שאין פרץ נותן דעתו עליה כלל, וכי דרישתו ממנה שתרקוד באה רק להתעמר בה מעט. השיבה כמתנצלת:

– תרקוד אלקי. היא מיטיבה לרקוד ממני. חי נפשי.

– בשביל אלקי יש לי שיר אחר – יפה גם הוא, אך לא עליז כל־כך.

– מה איכפת לך דובריש? – אמרה אלקי – רקדי מעט. הרי אין איש בבית. אני אמחא כף.

– מה אני: משוגעת? רצונו לשיר – ישיר בלי תנאים. חוששת אני, שאינו יודע כל שיר…

– הנה, זוהי דובריש! – אמר פרץ – אינה יכולה להאמין לשום אדם. תיכף אראה לך שחשדת בכשרים.

והוא התחיל שיר פולנית פזמון של חיילים מלא חיים וצהלה עצובה:

A gdy mnie do wojska wzięli,

mundur dali, wszystkie włosy ścięli –

głowę mam jak dzik,

nogi mam jak byk,

brudny jestem nawet po kąpieli.

Hej! gdzie są te czasy

gdym w cywilu był;

ten młody szyk, ten młody szyk?

Wszystko co było rozpadło się w tył.

Oj, jak ja wtedy tam żył…⁶)

את הפזמון הזה שמע מאות פעמים וגם שר אותו רבות עם חבריו במקהלה, ועל־כן שלט בו כמעט בלי פגם.

האחיות פסקו שתיהן מתפירתן ופניהן זרחו מהנאה. שיר כזה אמנם לא שמעה עוד אוזנן.

– חזור על השיר עוד פעם! – בקשה אלקי. וגם דובריש נצטרפה לבקשתה.

הוא ציית ושר שנית, והפעם גדלה התפעלותן עוד יותר. דובריש ניסתה לשיר בעצמה את הניגון, ובמקום שלא ידעה להמשיך, ביקשה את עזרתו. אבל הוא הודה בפשטות, כי מן האמצע אינו יודע להמשיך, והתנדב להתחיל מחדש.

לאחר שדובריש שלטה כבר בניגון והוא הבטיח לכתוב לה גם את ה“מלים”, תבעה זו:

– ואת השיר לכבוד אלקי?

–לא בבת־אחת. סחורתי אינה מן המין, שמבקשים להיפטר ממנו מהר…

– אני מאמינה לו. – אמרה אלקי בחום – כיון שהבטיח – יקיים. לא כן, פרץ?

– עם תוספת… אפשר יודעות אתן היכן אבא?

– הלך אל מכסים הסכּך. אמא בקשה ממנו שיגיד לה מה חפצו אצל הסכך, שהרי גג ביתנו שלם, אך הוא אמר לה, שעדיין סוד הוא. – סיפרה אלקי.

– על כל פנים, אין זה רומן. – העירה דובריש.

– חה־חה, רומן יפה – עם מכסים הזקן! עם קופסת המחורקה! חה־חה־חה! – צחקה אלקי וחזרה וצחקה ולא יכלה לחדול מצחוק, עד שדובריש צחקה גם היא ונזפה בה לאמר: “טפשה, חדלו כבר מצחוק! חה־חה־חה! נו, חדלי טפשה! איני יכולה יותר, חה־חה־חה!”

באותו רגע נפתחה דלת המסדרון ונשמע קולו של ר' זלמן־לייב, כשהוא מדבר אל אשתו, וכעבור רגע נכנס לחדר וקרא בקול רענון, מלא חיים:

– רתום, פרץ, את הסוס ונסע ליער!

פרץ קפץ מן הדרגש, התיישר, השיק עקבי נעליו והצדיע: “לשרותך, אבא!” נפנה בסיבוב אחד ויצא.

לאחר עשרה רגעים ישב פרץ עם אביו בדוּפנית, שני גברים נאים, גבר ליד רעהו, ופרץ נוהג בסוס. שני האופנים הגבוהים חיתכו ברפש הרך, שאינו עמוק, ורגלי הסוסים התיזו נתזי רפש קר לאחור, אל תוך הרכב. ר' זלמן־לייב עטף את עצמו ואת פרץ ביריעת־צמר עבה עד לטבוריהם.

אגב נסיעה גילה ר' זלמן־לייב לבנו את “סודו”. הבוקר בא אליו ר' בונים, גבאי הקלויז, וסיפר לו, כי ביתו של ר' אהרלי המלמד (הלה היה תלמיד־חכם מופלג וחסיד מקורב אצל ההוסיאטיני, חביב ורצוי לכל בני העיירה, אך עני ואביון וחלוש ומוכה־טחורים ומטופל במשפחה בת עשר נפשות) נתמלא בימות הגשמים האלה מים כולו. הכלים שטים ממש במים. הגג פרוץ כולו ואין עליו כמעט גַב אחד שלם. אמר זלמן־לייב: “מה, אלך לקבץ נדבות של פרוטות לגרום ליהודי תלמיד־חכם בזיונות?” החליט לכסות לו על חשבונו את הגג. וכה שכר את מכסים הסכּך, שיצא שמה מחר עם שני אנשיו. עכשיו צריך להביא את הגבים מן היער. לשם כך הם נוסעים היערה. כל הענין יעלה לו, לר' זלמן־לייב, בארבעים זהוב (“כשמונה חזרזירים”, – העיר פרץ), כן, צדק פרץ. כדאי הדבר, ובלבד שראשיהם של האומללים יהיו יבשים. הוא גמר בלבו לעשות לר' אהרלי את הדבר במפתיע. מחר עם הנץ החמה יביאו אל ביתו את הגבים, ובה בשעה יעלה מכסים עם אנשיו על הגג ויתחילו בעבודה… צוה ציוה על מכסים, שיהא זהיר ולא יגלה לשום אדם מי קנה את הגבים ומי שלחו לעבודה. אינו רוצה שידברו בו בעיירה. רק לו, לפרץ, גילה את הסוד. ל“דודה” אפשר שיגלה לאחר מעשה… הוא, פרץ, מבטיח לשמור את הדבר? – “כמובן, אבא”.

אף שפרץ הכיר יפה את אביו וידע תמיד את מעלות־רוחו וחין מעשיו – עשה עליו סיפור המעשה הזה רושם חזק, וכמה רגעים ישב בדופנית ושתק, רק טפח קלות במושכות על צלעי הסוס.

והנה שאל מתוך גרון יבש:

– אבא, וכי העסקים מרשים לך כל־כך?

– עסקי – הם ענין בפני עצמו… ועוד נדבר בזה… רואה אתה, האכרים מרבים עכשו לחפור כּבוּל. מחיר העצים ירד משום כך.

הם חזרו מן היער רק בארבע שעות לעת מנחה. כיון שלא אכלו בצהריים כלום, מיהרה מרים והכינה את הארוחה, וכעבור חצי שעה כבר ישבו כל בני־הבית אל השולחן ואכלו את מרק בשר־הבקר הבריא, המתובל בבצל, בפטרוסיליה ובגזר וריחו נודף להחיות נפש. ר' זלמן־לייב ופרץ אכלו הפעם בתיאבון יתר, ומשום־כך בקצת חפזון. הם גם היו נוהמים לנפשם בהנאה, כי הסוד הנעים המה בלבם ומילאם רגש טוב.

ובכן לא קיים פרץ את החלטתו ולא הלך היום אל הקונסקים. ור' זלמן־לייב חשב, כי יעלה בידו להסיח את לב בנו “מדברים של מה בכך”.

 

ט. פַּן קוֹנְסְקִי מְבַקֵּש סֵפֶר בִּשְׁבִיל בִּתּוֹ    🔗

בבוקר בא פּן קונסקי לבית סגל. הוא החזיק כובעו בידו והתנצל ברוב דברים “על הפריעו את האַדנוּת”, העיף כל הזמן מבטים כה וכה ולא הגיד למה בא. אותה שעה היו בבית רק מרים ואלקי. פרץ היה מתקן בשביל ה“דודה” את לול האווזים ברפת.

– ישב נא פּן קונסקי! – הציעה לו מרים כסא.

– תודה, תודה רבה! רואה אני שהארון עומד משהו משופע. נראה, שהרצפה שקעה מצד אחד. גם אצלנו היא שוקעת. ימח שמן, החפרפרות הארורות הללו! חופרות, חופרות עד שהקרשים שוקעים. אצלנו התחילו לחפור תחת היסוד. יסוד־אלונים טוב לביתנו, ששים סנטימטר עובי הקורה. אך השגחתי בדבר ופני ידוויגה כיבדה אותן בקיתון של רותחין. אה, הקיטור עלה עד לגג! מאז חדלו לחפור. נשלקו – וחסל. כה יפה להן!

– כן, כבר אמרתי לבעלי, שיקרא לפן קונסקי ויתקן.

– אה, גברתי, דבר קטן. עבודה לשעתיים, לכל היותר. אך לפי שעה אפשר לשים שבב של עץ תחת כרע הארון. חבל, הוא מתעקם. בודאי קשה לפתוח את הדלת.

– כבר פרכתי לי את הצפרנים. – העירה אלקי.

– רואה הפּנינקה! יש רק לשים שבב קטן כעובי הזרת. כן, מצד ימין. חבל שאין עמי שבב־עץ, אני אשלח לכם. לא, לא! צריך שתהיה חתיכה יפה, מהוקצעה, מרובעה, מתאימה לכרע. תיכף בבואי הביתה אשלח…

ושוב התחיל סוקר את החדר מכל צד ומהפך את כובעו בכפיו מעל לברכיו הזקופות. לבסוף פלט בגמגום:

– פּן סגל… הצעיר… לא נסע?

– מי, פרץ? לא, הרי הוא מתקן את לול האווזים שלי ברפת. החורף מתקרב.

– כך. כלומר, עוסק בנגרות. כלומר, יורד לאומנותו של שכן ישר?… – התלוצץ פן קונסקי בבת־צחוק ערמומית.

– אילו היו כל מתחריו של פן קונסקי מסוכנים לו כמוהו…

– רק לצון חמדתי לי, פנינקה, רק לצון, חי אלהים. אפשר לבקשו שיכנס לרגע קט? אבל לא חפצתי להטריח את העלמה…

– אין דבר, תיכף ומיד.

ואלקי יצאה לקרוא לפרץ. גם מרים ביקשה סליחה ויצאה לעבודתה ליד התנור במסדרון.

פרץ נכנס פשוט מעילו ושרוולי כתנתו הצחים מתנפחים. במטפחת מחה את הזיעה מעל מצחו ומעל פניו. הוא היה מופתע קצת מביקורו של הנגר. ניגש והושיט לו יד:

– מה שלומו? מה בריאותו?

– תודה לאל! ה“צפרדע” נשתתקה לזמן מה… אי־אפשר לו לאומן שיהא מתפנק זמן רב. העבודה מגיעה לו לאדם למעלה מראשו. עוד חמש מזריות עלי להכין… חי אלהים! ומה שלום שכננו הצעיר? זה ימים אחדים שלא ראינוהו… אל־נכון טרוד, נכנס כבר לעסקים…

– לעסקים – לאו דוקא. – ענה פרץ וישב אל השולחן ממול האורח – מיום שחזרתי לא השתכרתי עוד פרוטה אחת. אבל בבית תמיד – בכה או בכה.

– אמת ויציב. גם אני אומר כך תמיד לפני ידוויגה… גבר בבית – צורך ראשון. בכל מקום ובכל שעה.

– ומה הזקנים? – תודה לאל! תיאבון יפה להם. אוכלים ושותים כצעירים, חה־חה. אתמול קיבלתי מתנה נאה. ינחש!

– איזור חדש?

– אה, פּן שכנובסקי הגיד לו. חי אלהים! הגיד. אי־אפשר שלא הגיד… כאיזור הזה עוד לא אזרתי. שנה ומחצה היה טמון בארגזה של “סבתא”. שנה ומחצה. רק אחד כמוהו מצאה בחנותו של פן אדלר. רק אחד… חי אלהים! שילמה במחירו הון. הון שילמה. אך כמה – לא חפצה להגיד. אשה – “שֶלְמֶה”!

– ומה שלום קרוצ’יק?

– בריה מקולקלת! שוב נעלם ליום תמים. קיבל מתנות־יד מאת פני ידוויגה, הלחית לרגליה כ… כ… ככלב נבזה! היום יקבל מרחץ.

– נו, ומה – עוד?

– כך. הכל כתמול שלשום. אין חדש… אם לא לחשוב…

– מה?

– אם לא לחשוב – מה שקרה שלשום את – פּננה פרניה…

– מה קרה? – פניו של פרץ החוירו מעט והוא הטה את גופו כלפי פּן קונסקי.

– דבר לא חשוב… לא חשוב כלל… לא כדאי לדבר… רק נעצה לה קוץ קטן בכף רגלה… קוץ כאורך שליש האצבע…

פניו של פרץ נתעקמו ועיניו נצתו. פן קונסקי המשיך:

– זה יומים, שאינה יכולה להתהלך, המסכנה. פוסחת על רגל אחת בחדר ובחצר. אינה יכולה אפילו להשקות את פרחיה בגינה. אמנם לפני זמן לא רב ירד גשם במידה מספקת…

– ומה הרגל? שלפתם את הקוץ?

– שלפנו את הקוץ וחבשנו את הרגל. אם לא תיעשה מורסה – תירפא הרגל מהר.

– ולא בכתה?

– איך לא בכתה? מה היא: המונית בת אכרים? אין לה רגל עדינה? כל הלילה בכתה ונאנחה. רק לעת הבוקר נרדמה… ישבתי כל הבוקר והשבתי את הזבובים מעל פניה. כתינוקת ישנה, שנת כרוב רך, פיה הקטן פתוח כמעט קט…

פרץ חש את כאבה של פרניה בכל גופו, כאילו ברגלו הוא ננעץ הקוץ הממאיר. הוא ראה אותה בדמיונו כשהיא שוכבת לאחר בכי ופיה פתוח כלשהו…

– ועתה? – שאל מלא סקרנות.

– עתה, תודה לאל! ישנה כל הלילה. אבל – משתעממת, המסכנה. עשתה כתריסר פרחים, ניסתה לקרוא, אך הספרים שבביתנו – כבר עשר פעמים קראה כל אחד. יודעת כולם בעל־פה. באתי אפוא… באתי… אל יחשבנה לי שכני לעזות… חי אלהים!

– מה? לבקש ספר?

– חי נפשי, ניחש אדוני: לבקש ספר בשביל פּננה פרניה. כן, בשביל בתי…

פרץ בא עתה במבוכה גדולה. הוא עצמו לא היה קורא ספרים פולנים, וגם בשום לשון לועזית אחרת. אף כי למד קרוא וכתוב מעט אשכנזית ופולנית. בכלל לא נהג לקרוא ספרים. חוץ מחומש ורש“י ו”שפתי חכמים" ו“בעל הטורים”, ולפעמים קצת עיון בספרי אביו שבארון, מעין “ספר הישר”, “יוסיפון”, “ליקוטי צבי”, “מסילת ישרים” וכדומה – לא קרא מימיו כל ספר. אפילו “מעשה ביכליך”, שהביאו לפעמים אחיותיו, לא יכול לקרוא עד גמירא… ועכשיו, מאין יקח לה ספר לפרניה?… אצל קובקי יש ספרים הרבה, אבל אלה הם ספרי לימוד ופילוסופיה, ורובם כתובים גרמנית, ולא יסכנו לה לנערה… אפשר יש לאלקי איזה ספר פולני… צריך לשאלה. הן לא ייתכן לשלחו בלא כלום. בושה היא בפני פרניה…

– תיכף ומיד, פן קונסקי.

הוא יצא. כשמצא את אלקי בגינת החצר, ניגש אליה ובקול עצור מהתרגשות שאלה, אם יש תחת ידה איזה ספר פולני: רומן או שירים או כיוצא באלה.

– יש ספר שהביאה דובריש. “קוֹלוֹקַצִיֶה”. רומן יפה.

– תוכלי להשאילו לי לימים מספר?

– למה לא? דובריש תחזירו אחר־כך.

– אלקי יקרה! – לטף לה פרץ ברוך על ראשה.

היא נכנסה הביתה נרגשת מאד, הוציאה מן השידה (המשותפת לה ולאחותה) את הספר ומסרתהו לידי פרץ. פּן קונסקי ישב לוטש עיניו הכחולות ופניו זורחים מהנאה.

– רק לימים ספורים. שנים שלושה ימים. פּננה פרניה ממהרת לקרוא. למדנית שכמותה! תודה, רב תודות! עתה אקום ואלך לעשות נחת רוח לילדתי. פוסחת, מסכנה, על רגל אחת… עתה יהיה לה, למצער, ספר מענין לקריאה. – והוא טפח בחיבה על כריכת הבד – שוב תודה ל“אדנוּת”! ופּן סגל לא יוכל להציץ רגע אל ביתנו? אם אינו טרוד, כמובן… כולנו נשמח… מאושרים נהיה… חי אלהים! נו, יגיש שלום לפּן סגל ולפּני סגל הנכבדה! חבל שיצאה. ושוב רב תודות. להתראות! להתראות!

הוא יצא מן הבית חוגג מעט כשיכור. ופרץ היה פוסע בחדר בשרוולי כתנתו ולא ידע נפשו ולא ידע כי אלקי עמו בחדר.

 

י. תַּחַת עֵץ הַשִׁטָּה    🔗

ואחרי הצהרים לא יכול עוד פרץ למשול ברוחו והלך אל הקונסקים. עבר על בית־מלאכתו של הנגר בחפזון של זהירות, שלא ירגיש בו.

את פרניה מצא בגינה יושבת־שכובה על כיסא ארוך תחת עץ השיטה, שעליו הדקים הצהיבו ברובם, וקראה את הרומן של קורז’ניובסקי. מהיותה שקועה מאד בספר לא הרגישה בבואו. הוא הרים בחשאי את הקרס מן הצד השני שלפשפש, פתחו מעט, נכנס ועמד בשביל. הסיר את כובעו והחזיקו על בטנו והסתכל בפנים חמוּרים בנערה השוכבת. רגלה החבושה היתה פשוטה ונחה באור החמה, כף־הרגל השניה הציצה יחפה מתחת לשמלת הבד הלבנה.

פרץ חכחך בגרונו ומיד נזדקר ראשה של פרניה:

– אוי, נבהלתי, חי נפשי!… יגש נא, יגש אל אדם חולה!

– קיבלתי ידיעות מאביה. המצב, כנראה, אינו מעורר דאגה…

– ביום השלישי, כמובן, לא… אך ביום הראשון היה הכאב גדול מנשוא.

– ילדה מסכנה! כל־כך כאַב? מה?

– מה הוא חושב: קוץ כזה! אושר הוא, שחלק ממנו נשאר בחוץ, ואבא יכול היה לשלפו. אך שכחתי לגמרי: רב תודות בעד הספר!

– לא כדאי להודות. לא מצאתי טוב מזה בבית.

– באמת ספר מוזר. עושה לצחוק את השליאכטה (האצילים). אף־על־פי־כן מעניין. אלה שני אחים הדומים – אפשר למות מצחוק. איך הם מרימים במידה שוה את שפמם! התפקעתי מצחוק, חה־חה־חה. אדוני קרא את הספר?

– לדאבוני – לא הספקתי… אחותי הביאתהו רק אתמול…

– עליו לקראו. אני אומרת לו, מצחיק עד מאד. אוי, כשהם שוקעים בבוץ! אפשר למות מצחוק. חה־חה־חה! חה־חה־חה!

– טוב, אקרא. למענה אקרא.

– יקח לו משם את השרפרף וישב על ידי. נשוחח מעט. אינו ממהר, הלא?

– מיהרתי – הנה.

– כן, הדרך ארכה – חמישה ימים… חה־חה, זוכר בודאי את משל הצב שהלך לשאוב מים?

– אני מודה על חטאי ומבקש סליחה.

– אמנם לא קשוֹנדז (כומר) אנכי – בכל־זאת אני מוחלת לו הפעם… ישב פה, בצל. כך. – היה כל הימים בבית?

– כמעט בבית. שלושה ימים ירד גשם, ובשני הימים היפים היו קצת טרדות.

– ראיתיו פעמיים בעברי: פעם בחצר ופעם בבית, בעד החלון. דומני כי פניו הוטבו, השמין. חה־חה־חה.

– אשמתה של ה“דודה”. מפטמת אותי כאווז. גם הישיבה בבית משפיעה.

– או, אין דבר. בגובה כגובהו לא תזיק גם מעט שמנות. הוא ודאי חזק מאד?

– לא חלש.

– נראה אם יוכל לפתוח את אגרופי. אבא אינו יכול בשום אופן. מתאמץ המסכן ומתאדם – ואינו פותח. ינסה!

הניחה את הספר הפתוח על האדמה הנקיה והושיטה לו את אגרופה הקפוץ.

פרץ קלט את האגרוף הקטן, הצונן, שנבלע כמעט כולו בכף־ידו, והשהה אותו רגע. כל נימי בשרו רטטו ואת מוחו כמו עטף אד חם. אחר לפת את האגרוף בכפו השניה ושוב השהה אותו רגע, אחר התחיל ללחוץ עליו בשתי אצבעותיו, אך בזהירות וברוך, שלא להכאיב לה; וכדי להיראות כמאמץ כוחו, צמצם את עיניו ונשך את שפתו.

– אַה, הוא מרמה. אינו לוחץ כלל. ילחץ, ילחץ היטב! יותר! עוד!

– מה אעשה ופננה פרניה חזקה כל־כך?… נו, אנסה לפתוח אצבע אצבע. אבל בתנאי, שכל אצבע שנפתחה – תישאר פתוחה.

– טוב. אבל בלי רמאות.

היא התחילה מהדקת את אצבעותיה לפנים הכף. אך הוא פתח באחת את האגודל ואמר כבקוצר נשימה:

– כך. פתחנו אחת.

– טוב. הלאה.

קדח פרץ את אצבעו לתוך האגרוף הקמוץ ופתח חצי האצבע. נאנח מהתאמצות:

– אה, חזקה כשד. לא פיללתי, לא פיללתי. אצבעות זעירות כאלו – וכוח כזה. נו, יש להשתמש בתחבולה. בלי התחבולה לא “ילך” הדבר.

– איזו תחבולה? אדרבא, נראה.

פניה האדימו ועיניה הבריקו במשובה ילדותית.

לחץ פרץ לחיצה אחת של ממש על פרקי הכף מלמעלה, ומיד נתישרו מאליהן כל ארבע האצבעות הדקות. פרניה נזדעקה:

– אי, ראו, בתחבולות הוא משתמש! כזאת לא חפצתי…

– והרי הסכימה תחילה?…

– לא תחבולה כזו… מה ה“אומנות” בזאת? אבי אינו משתמש בתחבולות כלל…

– טוב, ילדונת, בפעם הבאה גם אני אמנע עצמי מתחבולות. רק לאט־לאט אפתח אצבע אחר אצבע, וכל אצבע פתוחה תהיה – שלי.

– שלו, מצחיק! איך היא יכולה להיות שלו, והיא מחוברת לידי?

– ובכן – אקחנה עם היד…

– אם יתנו לקחת… אבל בלי הלצות – הוא חזק מאד. הרבה יותר חזק מאבי…

– פּן קונסקי כבר לא צעיר…

– נכון. וגם סובל בחזה. אבא מסכן! משתעל כל הלילות…

– ופרחי האֵלה?

– מועילים קצת, אבל רק לזמן קצר. אילו יכול היה לנסוע לאיזה מקום מרפא… אומרים כי בשצ’וויניצה נרפאים חולי־החזה במשך חודש אחד. אבל רחוק המקום, ואין לנו כל־כך הרבה כסף.

– אולי מן המזריות שימכור? – שאל פרץ כמגשש.

– המזריות! הלואי שנוכל לשלם במחירן את חצי חובותינו. הרי אין לנו כמעט כל הכנסות. את השדה מכרנו ויש לנו גינת־ירק קטנה ומעט משק חי… אנשים לא עשירים אנו – וההוצאות גדולות… כך אומר אבא.

פרץ השתתף בכל לבו הטוב במצבם הקשה של הקונסקים, אך לא יכול לגרוע עין מגופה החמוד של הנערה הנח בכסא הארוך, וכמעט שלא מדעת מלמל:

– נקוה שיבואו עתים טובות מאלה. פן קונסקי יבריא גם בבית. הרי פננה פרניה מטפלת בו כאחות רחמניה.

– נקוה. – חזרה פרניה ומחתה רסיס דמעה מזוית עינה הימנית.

פרץ לא יכול עצור ברוחו והעביר את אצבעותיו על כתפה העדינה. היא התרוממה והצהילה פניה: – הוא יודע לרקוד?

– כך, שנים־שלושה ריקודים.

– וולס?

– מעט. (אחיותיו לימדוהו בעל־כרחו).

– יבוא אלינו, איפוא, ביום ראשון אחרי הצהריים. אבא ינגן ב“הרמוניקה” ואנו שנינו נרקוד. נסלק את השולחן והכסאות בטרקלין ונרקוד. זה כשנה שלא רקדתי… מיום שנסע פּן סוּכי…

– איזה פּן סוּכי?

– מה? הוא לא הכירו? ראש הסטרז’ניקים (שוטרי המכס). פּן סוּכי היה מעריצי הגדול… כל יום ראשון היה מבלה בביתנו, ורקדנו – עד שהייתי נופלת מעייפות. היה קווליר אמיתי. אך כעבור שלושה חדשים העבירוהו למקום אחר. כל־כך הצטערנו! עוד כתב לי פעמיים – וחדל. בודאי מצא לו שם אחרת. היה גבר יפה אף נעים… חבל שפן סגל לא הכירו.

– צעיר? – שאל פרץ ולבו לבש קנאה אמיתית.

– צעיר למדי. כבן שלושים וחמש או ארבעים. אבל איזה גבר, אש להבה!

“אש להבה” זו נתקדחה במוחו של פרץ ולא יכול לכבותה. הוא נעשה פתאום עצוב ואחוז־הרהורים. פרניה נתנה בו מבט מרוכז:

– אם כן, יבוא?

– אני משער שאבוא.

– איזה איש מצחיק הוא: משער! וכי אחר הוא שצריך לבוא, שהוא צריך לשער? אם כך יתנהג עמי, אהיה עמו “ברוגז”… איני אוהבת, כשאני מדברת עם אדם, והוא חושב על דברים אחרים…

– אך לא על אנשים אחרים…

– גם על דברים לא!… הוא שומע: גם על דברים!… והיא עשתה ברגלה החבושה תנועה, שאילו היתה בריאה ועומדת על הקרקע, היתה זו רקיעה.

– אם כן – בודאי אבוא.

– כך אהבתיו. – השיבה פרניה בפנים מלאי חשיבות וטפחה לו על שכמו. – אך יסיר נא את המוץ הזה מעל פניו. כשבא מן הצבא, היה מגולח – תאוה לעינים. עתה גידל לו מין לכלוך. טפוּ, אי־אפשר להביט…

– תסלח לי פּננה פרניה, לנו, היהודים, אסור לגלח את הזקן.

– ולמה גילח בצבא?

– דין המלכות. אלמלא גילחתי ברצון, היו מגלחים באונס.

– ויפה היו עושים… יעשה לו לפחות זקנקן מחודד, מגוזז יפה, כדרך שמגדלים הסטודנטים שלנו. הוא בלונדי וזקנקן יהלום אותו מאד. יהא כמו קתוליק…

פרץ לא נכסף בלבו להיות “כמו קתוליק”, אולם דרישתה של פרניה בדבר הזקנקן עוררה בו מחשבות. באמת, מה יהא בסופו? האם יגדל לו זקן גדול כמו כל היהודים בעיירה? הרי עוד צעיר הוא, ואיך יהיה פתאום ליהודי מגודל־זקן? ובאמת, איך תוכל פרניה לסבלו בכך?… והוא חש בעקיצות של הספיח בצד סנטרו, אך התבייש לגרדו.

– תשקט נא פּננה פרניה, ענין הזקן יסודר. יעבור נא עוד שבוע, יהיה מה לגזז.

– ובכן, הבטחה?… יתן את ידו!

פרץ הושיט לה את ידו ולא יכול בשום פנים להזיזה מתוך כפה הקטנה, הקרירה, היקרה… הוא הסתכל רגע ממושך בעיניה החיות, הדורסות כמעט, עד ששניהם נצטחקו, ואז דחתה את ידו במשובה:

– לך, מכוער! למה רצחת את חרושצ’יק?…

– והרי היית אז כל־כך יפה, כאשר התמודדת על החיה וירית בי מבטים כחצים שנונים וחרפת אותי… אוי, כמה את יודעת לחרף! וגם ירקת כנגדי. באיזה חרי־אף נחמד!… ואחרי־כן, כאשר ברחת והחזרזיר חבוק בידיך כתינוק מת… כמה מיהרת לברוח! כנחש קטן בורח בין העשבים… חפצתי לרדוף אחריך, להשיגך ולחבקך יחד עם החזרזיר…

– הנה אמא! – קראה פרניה פתאום, ישבה בכיסא והרימה את הספר מעל הארץ.

פני ידוויגה באה מן השדה ועל גבה סדין גס וגדול מלא עשבים, וקצותיו קשורים לה על חזה. היא היתה כפופה מאד מכובד המשא, ידיה אוחזות בחזקה בקשר הסדין ופניה סחופים דם. פרץ מיהר ופתח לפניה את הפשפש לרווחה ועמד עד שתעבור.

– תודה לך, בני! – אמרה בקוצר נשימה – כמה השעה? מטקוֹ בּוֹסקה, (אֵם האלוהים) כבר ארבע! עוד מעט תשוב ליזקה (שם הפרה) מן המרעה… הבאתי לה קומץ עשב… מסכנה, שם במרעה אין לה עוד כלום… כל היום לוחכת את האדמה החשופה, ובשובה צלעותיה נפולות… צריך להגיש לה, למצער, מעט עשב לחליבה… גם בשדה קשה כבר למצוא… שתי שעות לקטתי את הסדין הזה… פרניוּסיוּ, מה הרגל הפעוטה? שׂמתּ את המשחה השחורה? אוי לי, אף על ילדתי, על העין היחידה הראשי, איני יכולה להשגיח…

– אין צורך, מַמוּסיוֹ. באמת, אין צורך. איני חשה יותר כל כאב… בודאי מחר אוכל ללכת ברגלי…

– נו, רואה אני שיש לך ביקור. לא השתעממת, ילדתי… הבאתי לך בסדין אגודת פרחי־אלמות… קטנטנים ונאים, תאוה לעינים.

– אה, אהבתיך, ממוסיו. באמת, אהבתיך… פרחי־אלמות – זאת “התאוה” שלי… אשימם בכד החדש, שנתנה לך סבתא. יעמדו על השידה הכחולה… הרי זה יהיה כמו תמונה יפה… יודעת מַמוּסיה? – אני רעבה…

– ולא יכולת לקחת לך פת מרוחה במרקחת של דובדבנים? פת לבנה מונחת בארון, ספוגית, ריחנית, כעוגה של פסחא… אי, עצלנית, עצלנית אַת, במחילה מכבוד האורח! עצלנית ותו לא. גם על רגל אחת אפשר לרקד יפה, עצלנית ידועה…

והיא איימה על בתה באצבע ידה שהרפתה לרגע מקשר הסדין ופנתה לאחורי הבית, אל החצר והרפת.

פרץ האיץ גם הוא בפניה, שתיכנס לקחת לה “משהו”, ואם קשה עליה ההליכה – יתמוך בידה.

היא הסכימה מיד, ובהישענה על כתפו הגבוהה, צלעה עמו בשביל כלפי פתח הבית.

אותו רגע עברה שם “סבתא” בדרכה הביתה, וכשראתה את השניים הולכים אחוזים יחד, עמדה, זקפה קומתה זקיפה של קפידה וקראה בקול:

– אספר לפן סגל, אספר. בחור יהודי עם “שיקסלי”. אוי, אספר, ואז…

הפכו שניהם פניהם אל הזקנה. אמרה פרניה:

– הרי סבתא רואה, שאיני יכולה ללכת ברגל אחת…

ופרץ עונה אחריה:

– וכי אין “סבתא” שמחה, שנעשיתי שם בעולם קווליר, בעל־נימוסין?…

– אני מאושרת – כשונרא המנומרת…

נענעה ראשה והלכה לדרכה.

 

יא. שִׂיחַ אַחִים בַּלָּיְלָה    🔗

יומיים לפני ראש השנה, קרוב לחצי הלילה, שב פרץ מטיול עם פרניה בסביבות ביתה. פתח בזהירות את דלת המסדרון מצד החצר, ניגש באפלה הכבדה עד שמצא את דלת חדרו של קובקי, שגם הוא ישן בו, לחץ לאט על כף־המנעול, שלא להקים שאון, והחליק לתוך החדר פנימה, ובידים פשוטות לפניו ובצעדו על בהונות רגליו, כיון להגיע עד דרגשו המוצע בידי אלקי.

רגשות נעימים מילאו את כולו. דמו זרם בו כיין מחומם, מסביב לנחיריו ועל שפתיו עמד הריח המשכר, המשגע מעורפה של הנערה היפה. בטוח היה שקובקי ישן, והוא רצה מאד למהר ולשכב, כדי שיוכל להתמסר באין מפריע להזיית אהבתו.

פשט במהירות את בגדיו וישב על דופן הדרגש כדי לחלוץ את נעליו, אך קפא על מקומו בהחזיקו את הנעל שברגלו בשתי כפיו והוא מחייך לתוך החשיכה. אך הנה נזכר בפתע, כי עליו להשכים יחד עם בני הבית ל“זכור ברית”. חלחלה עברתהו ומיהר בחליצת הנעליים מתוך החלטה לגרש מלבו את ההרהורים הרעים.

קובקי התהפך במיטתו והשמיע גניחה קלה. ואף־על־פי שעיני פרץ לא התרגלו עוד לחשיכה ולא הבחין עוד בבהירות את מיטתו של אחיו, ברי היה לו, שהלה שילב את כפות ידיו מתחת לראשו ושוכב פרקדן ובעינים פקוחות. תקפו רגש לא נוח. למן המאורע בזמירות של שבת לא דיברו זה עם זה מלה אחת. באמת ביקש פרץ זה כמה פעמים להתפייס, אך לא מצא פתחון פה. עינתהו המחשבה, שקובקי חושב עליו מחשבות, והוא אינו יודע מה הן מחשבות אלו. מצב זה קשה היה לו מנשוא! הכניס את רגליו היחפות למשכב, נתכסה יפה בשמיכה (אף כי חם היה בחדר), נתן אגרופו על הכר והניח עליו את אזנו, כולו רצון והחלטה להירדם תיכף. אבל קובקי התהפך שוב וגם בעט ברגלו בשמיכה. עתה ברור היה לפרץ, שאחיו הניח את ראשו על דופן המיטה ומסתכל בו. והמבט המדומה הזה הרגיזו. התהפך גם הוא, פניו אל הכותל; התאמץ לשכב במנוחה וגם עיצם את שמורותיו בחזקה, אולי תפול עליו השינה.

אחרי רגעים של דממה מתוחה, נשמע לחשו של קובקי:

– אתה ישן?

פרץ נזדעזע מן הלחש. אך מיד נתאושש, הרים משהו את ראשו מעל הכר והשיב עצובות:

– לא. מה יש?

– נמאס לי.

– כן. גם לי קשה היה.

– מה אנו, תינוקות? פוּי, אנשים מבוגרים מתהלכים בבית מנופחים כתרנגולי־הודו.

וקובקי סילק באחת את השמיכה מחצי גופו וישב במיטה.

– באמת, אתה הוא שחדלת לדבר. – אמר פרץ.

– נפקא מינה מי חדל. הנה אני התחלתי לדבר.

ברגע זה נעקרה בלי־משים אנחה מלבו של פרץ. גם הוא סילק את השמיכה וישב.

– כשמאחרים לשכב, קשה להירדם.

– ואני, להיפך, הקדמתי לשכב – ועכשיו איני יכול לישון.

– אני העירותיך?

– חס ושלום! עוד קודם שפתחת את דלת המסדרון שכבתי בעינים פקוחות. מה בחוץ? לא יהיה גשם?

– מי יודע? חושך ואפילה. סוף החודש ואין רואים אף כוכב אחד. כנראה, שיש עננים בשמים. האויר מחניק קצת.

– ובכן, ודאי שירד גשם. אתה בודאי תשכים ל“סליחות”, מה?

– כן. כבר אמרתי לאבא שאלך. חי נפשי, אוהב אני את התפילה בציבור.

– אתה בכלל אוהב…

– כן, יפה אמרת. ועל־כן כל־כך לא טוב לי.

– ואני חשבתי להיפך, כי משום כך טוב לך.

– כן, טוב ולא טוב.

– איני מבין דברים לחצאים: או טוב או לא טוב.

– קשה לי להסביר לך, קובקי. חשבתי: אתה אדם משכיל ותבין מעצמך.

– מה שייך “משכיל”! כלום אלה דברי השכלה? כמדומה, שזה ענין של כל בשר־ודם… הרע הוא, פרץ, שאינך רוחש לי אימון ואתה מעלים ממני. סוף־סוף אני אחיך הגדול. ויש לי גם קצת יותר נסיון בכמו אלה…

– האמינה לי, קובקי, שאיני מעלים כלום. אין לי מה להעלים. הכל יודעים מה אני עושה. אפשר יותר ממה שאני עצמי יודע.

– וכי מה אתה עושה? איני חושד בך שאתה עובר עבירות גדולות…

– אני יודע? מתהלך אני בכל יום עם נערה נכריה… והיא… מוצאת חן בעיני…

– אם כן, הרי טוב לך…

בקולו של קובקי היתה אותה נעימה של לגלוג, שהרגיזה תמיד את פרץ, אבל הפעם לא הרגיש בה. קשבו היה מופנה יותר מדי כלפי פנים.

– כן, טוב לי כשאני עמה. זאת אומרת, כשאני יושב ומספר עמה. מסתכל בה, מתלוצץ… אבל כשאני לבדי ומתחיל לחשוב מה יצא מכל זה, מה יהא הסוף – אז רע לי, רע מאד… האמינה לי, קובקי, יש שאני מתחרט על שעזבתי את הצבא…

– מה, אתה באמת כל־כך מאוהב בה?… שטות, זה יעבור… כלום אהבתך הראשונה היא?

– חי נפשי, קובקי, הראשונה.

– ובמשך כל השנים שהיית בצבא – לא… חטאת?

– איני מבין. אה, זה… לא, חי נפשי. אף פעם… חברי החיילים לעגו לי, השתדלו למשכני ל“מקומות ההם”, אך אני לא חפצתי ללכת עמהם… היה בי גועל־נפש…

– כך. גועל־נפש… מדוע? והרי זה צורך טבעי, אנושי – כמאכל, כמשתה…

– איני יודע מדוע, אבל – לא יכלתי… המחשבה בלבד – נוראה היתה לי.

– ובכן, יש לי אח נזיר, נזיר אלוהים… מילא, איך אומר הפתגם הגרמני: “כל אדם מאושר על־פי דרכו”. אני איני גורס את סילוף הטבע באדם, את חינוק היצרים שנטע בנו אלוהים. אלמלא רצה, כביכול, שנספק את יצרינו, לא היה נוטעם בתוכנו.

– ואם יתעורר בנו היצר להרוג את הנפש – גם כן נספקנו?…

– אינך מבחין, פרץ, בדברים. כוונתי ליצרים, שסיפוקם אינו גורם רעה לאחרים.

– סיפוק היצר הזה יכול לגרום לאחרים נזק גדול, ואפילו – אסון.

– לך, אתה בחור תמים. וזה היה איש־צבא! ובתמימות כזו – אתה מחזר אחרי נערה נוצריה?!

פרץ נזדעזע. רגליו ובטנו התחילו רועדות. אך התאמץ למשול בעצמו. בשיניים חשוקות ונוקשות אמר:

– ואתה, כלום כבר?…

שאלה זו הביאה את קובקי המשכיל במבוכה. למעשה היה גם הוא עוד “תמים”. לא מחמת גועל־נפש או מיראת החטא – אלא פשוט: הוא לא יצא כמעט מן העיירה, וכאן לא באה לידו הזדמנות של ממש. אבל מלא היה תמיד “הרהורים רעים” והיה מדבק את “הרהוריו” מזמן לזמן לנערה או לאשה שראה בבית או בחוץ, לרבות שתי אחיותיו החורגות, ואפילו ל“נכריות” עוברות ברחוב יחפות־רגל ואדומות־פנים; לכובסת בבית – הערלית הבלתי־צעירה שגילתה את זרועה ואת שוקה החזקים; לילדה קטנה, בת השכן, שהיה מרקידה על ברכיו בתאוה; ולפני איזו שנים נתן את עיניו ב“דודה” עצמה. כמה שבועות נתענה עמה בבית – עד שהתחיל מהרהר באחרת. בעברו ליד בתי־דירה, שחלונותיהם נמוכים, היה מעיף בהם מבט מהיר ובולש, שמא תיראה לו שם אשה במערומי ידיה או חזה. מתחילה היה מתעב את עצמו על טבעו זה, אך ברוב הימים התרגל בכך ולא היה מצטער אלא על דבר אחד – שאינו יכול לספק את יצרו. עתה, לשמע שאלתו של אחיו הטהור, התמים באמת – כאילו הוארה נפשו בבת־אחת וראה את עצמו במפולש ומאד מאד לא היה נוח לו. הוא גמגם:

– אני… כלומר, עד כמה שידי השיגה… זאת אומרת, היו מקרים שונים… אבל נניח את זה… מה, אתה חושב, יהא סוף הליכותיך עם פרניה?… הרי, כפי שאני מבין, להנאה סתם אינך מתכוין – והרי לא תוכל לשאתה לאשה… הרי זה – אבסורד.

– מה זה?

– אבסורד. שטות. אתה לא תמיר את דתך, וגם היא, מובטחני, לא תתיהד.

– כן. – נאנח פרץ. – באמת לא טוב, רע מאד…

– למה לך איפוא להפליג בדבר? מוטב שתפסיק מיד. חס אני עליך, פרץ. כפי שאני רואה, חוץ מיסורים – לא תכניס לך אהבה זו כלום…

– כן, כבר רבו יסורי עד עתה. אני חדל מהיות אדם… אבל מה אני יכול לעשות? איני יכול להשתחרר ממנה. איני יכול לעקרה מלבי. היא כמו חלק ממני. אני רואה אותה תמיד, ביום ובלילה – גם כשאינני רואה אותה… כאילו נתנה עלי אסורים… יודע אתה, קובקי: לפעמים נדמה לי, שאני כמו שמשון, והיא כמו דלילה… אתה זוכר ב“שופטים”?… אפשר שהדבר הזה יהרוס את חיי… אבל מה יכול אני לעשות? כלום יכול אני לברוח? לאן? כלום שם לא אראה אותה תמיד?…

– לברוח! אינך צריך כלל לברוח… עליך לבוא בחברת נערות יהודיות… בטוחני שתמצא חן בעיניהן… אין כאן בעיירה הרבה בחורים נאים כמוך… שמעתי מפי אחדות, שאתה – נחמד למראה… חי נפשי, פרץ, את האמת אני מדבר. כולן נתאהבו בך… לא רק אלקי…

– אילו יכולתי!… אבל מה אעשה ואין לי כל ענין בשום נערה אחרת… איני רואה אותן. כולן בשבילי כאילו אינן… מה תועיל לי איפוא עצתך? כשעמדתי לחזור הביתה הייתי מלא שמחה. שיערתי בנפשי, כמה טוב יהיה לי בבית. גם כששבתי, הייתי מאושר. אבל איזה “מזל רע” קידמני תיכף בבואי. המעשה בחזרזיר. כנראה, שעוד אז התאהבתי בה… עד היום איני יכול לשכוח, איך הנערה התמודדה על החיה המתה, איך הביטה אלי, איך חירפה אותי… עכשיו אני אדם אובד. אובד ללא הצלה… רק מן השמים יכולים לרחם עלי… אל תקנא בו, קובקי.

– אדרבא. במידה ידועה אני מקנא בך… אבל נניח את הליצנות: עליך, פרץ, לעשות איזה מעשה, שתשחרר את עצמך. אי־אפשר שתשקע עצמך בבוץ זה. אם אינך יכול להשתחרר כאן – סע למקום אחר. אתה זוכר בגמרא: “דביש ליה בהאי מתא ייזלי למתא אחריתי”. נגיד, אל הדוד גדליה בקמינקא. הם יקבלוך שם בשמחה. תהיה שם שבועות אחדים, עד שיתנדף הקיטור מראשך…

– לא, לא, לא! – קרא פרץ ביאוש ונפנף ידיו בחשיכה – אין מועיל בזה. שם יהיה הגיהנום גדול יותר… כאן לפחות אני קרוב אליה, והיא ממתיקה לי קצת את יסורי… כשאני עמה טוב לי. אני שוכח הכל. איני חושב על שום דבר…

הוא נשתתק, וגם קובקי החריש. עיני שניהם, שהסתגלו לחשיכה, הבחינו איש את דמות אחיו, כשהם יושבים איש על משכבו כסמלי העצבות. אחרי שעה קלה אמר קובקי:

– מה שלא יעשה השכל – יעשה הזמן. לא ראשון אתה במצב כזה, ולא האחרון… לעת עתה צריך לישון. אל תשכח שעליך להשכים ל“סליחות”. טוב שנגענו קצת בדבר. ראיתיך שאתה מתהלך כצל. בכל מה שאוכל להיות לך לעזר – אעזרך. סמוך עלי. בטובתך אני רוצה. שכב, פרץ, השעה מאוחרת והרי עליך להשכים…

הוא גופו נשתטח במיטתו והתכסה בשמיכה עד הסנטר.

– נו, ליל מנוחה! בחשכת הלילה נראים תמיד הדברים בצורה מוגדלת. טוב לדיין על דברים לאור היום. יישוב־הדעת הוא אז אחר. נו, ליל מנוחה!

– ליל מנוחה, קובקי. – ענה פרץ עודנו יושב – טוב שדיברת עמי. נדמה לי, שהוקל לי מעט. הנה אנסה גם אני להירדם. ליל מנוחה! – ושכב גם הוא.

 

יב. בַּיּוֹם הַקָּדוֹשׁ    🔗

ראש־השנה עבר על פרץ בשלום. בשני הימים, שהיו מצויינים באוירם הזורח, הלך להתפלל. ביום הראשון לא יצא מהקלויז עד גמר התפילה, ואחרי הצהרים, בבית, עיין בספר מספרי אביו. אך ביום השני, בשעת ההפסקה, מיהר הביתה. שהה רגע בבית, בירך את דובריש ואלקי, שלבשו את השמלות החדשות, מתנת האריג שהביא. אחר־כך יצא – והלך אל גדר הגינה של בית קונסקי. עמד רגע, קרא: “הלוֹ!”, ומיד נראתה הנערה בחלון, כשפניה מאירים משמחה. היא גחנה מסף החלון ולחוץ ודיברה אליו בעליצות צוהלת. מפני המרחק אנוסה היתה להרים את קולה, אך הוא השתדל לדבר בקול עמום ככל אשר יכול. מדי רגע ברגע הפך ראשו בעצבנות והביט כה וכה, ושב לדבר עמה. בשתי ידיו אחז ביתדות הגדר ואת רגלו הנתונה בנעל המצוחצחה הציג על הפתין מלמטה, ומזמן לזמן השפיל עיניו אל הנעל. קרוצ’יק הלחית בפנים הגינה לרגליו ומצמץ כנגדו בעיניו הקטנות.

רוח חג היתה שפוכה על הסימטה. גם בית קונסקי נראה כשרוי בקדושת החג – אלמלא קולה של פני ידוויגה, שהטיפה בחצר מוסר לחזירה בשכל ודעת, כדרכה.

כשהציץ אחרי רגעים מספר בשעון, נבהל, התנצל ומיהר לרוץ שנית לתפילה, כשהוא מנענע בראשו לאחור, ברכה לפרניה.

גם עשרת ימי תשובה עברו עליו כמעט ב“נזירות”. ראה אותה פעמיים או שלוש, ובכל פעם דיבר עמה רק רגעים אחדים. ובערב יום־הכיפורים החליט החלטה גמורה, שלא ימוש כל היום מן הקלויז – אפילו בהפסקה הגדולה. ואמנם ישב במקומו (אביו קנה לו מקום ליד אחד השולחנות הצדדיים) עד אחרי תפילת מוסף. נחומל היה בא אליו בכל פעם, נדחק בין היושבים, מושכו במרפקו ומושיט לו את צלוחית ה“טיפות”, שלקח מאת קובקי. קובקי היה לו מקום גם הוא, בצד השני של הקלויז, אך הוא בילה את רוב שעות התפילה בפרוזדור, או במבוא השער – “מפני החום והמחנק” – בשיחת־חולין עם בחורים ואברכים, שביקשו את קרבתו של המשכיל, ה“כותב בעתונים”.

הצום לא השפיע על פרץ כלל. אמר את כל הפיוטים והקשיב לסלסוליו של ר' צלאל החזן, והם מצאו עתה חן בעיניו – אפילו יותר מאלה ששמע אשתקד בלבוב מפי זיידל רובנר בעצמו. מזמן לזמן כפף את ראשו ועיין בפירוש שבשולי המחזור למצוא את ביאורן של המלים הקשות והמשונות. אך הרהוריו בפרניה לא משו ממוחו אפילו רגע אחד, ובכל פעם היה תופס את עצמו, שאינו מצוי כלל כאן, אלא במקומות אחרים: פעם ב“טרקלין” של הקונסקים ופעם ליד הגדר, פעם בחדרו של פּן שכנובסקי ופעם בדרך הסימטה, פעם במשעול המוביל אל האפר הגדול ופעם על מפתן שער הגורן הסגור ולאור הלבנה. כל השיחות שהיו ביניהם מים שחזר הביתה, כל מלה ומלה, כל ניגון־קול, כל תנועת יד וראש של הנערה היו חיים בו ועוברים בדמיונו ובחושיו בכל פעם מחדש. אולם מדי פעם בפעם גברה בו ההחלטה מאתמול, והיה מתעורר לקולות החזן והקהל, המתפרצים פתאום, חוזר אל המחזור, אל הקימות והישיבות שבתפילה. וכן עד שעה שתיים.

ומשכלתה תפילת מוסף ועל פני הקהל נשפכה הליאות האפרורית, בחלל בית־התפילה עמד אויר מעובה של פיח נרות, אבק וזיעת רגלים, והקש תחת הגרבים היה זע ומתחלק ומרתית את העצבים – באה תמורה גם ברוחו של פרץ. התחילה הישיבה על הספסל גורמת לו כאב בעצמות, עיניו נדבקות ונמשכות לשינה ומוחו כמו ערפל חם תועה בו. קול החזן בא כמו ממרחקים והמולת הקהל המתפרצת הכאיבה לו.

תפס את עצמו פעמים אחדות, שראשו צונח אל המחזור המונח לפניו. כמה פעמים נשא את עיניו את עזרת־הנשים שבמרומי הכותל המערבי וראה את ראש ה“דודה” עטוף במטפחתו והוא מתנענע משהו, כנראה, על המחזור שבידה. פעם הפכה פניה, וכשהרגישה בו נענעה לו בראשה בחיבה, כאילו הביעה לו יישר כוח על שבתו כה יפה בתוך המתפללים. פעם נראו באשנב גם פניה של אלקי והם משולהבים ועיניה מחייכות בנוחן עליו. היא רמזה לו שיצא החוצה. אך הוא עשה לה סימן, שאי־אפשר, שעליו להישאר במקומו. אך משעה שתיים ואילך לא הרים יותר את ראשו.

בכל צד ובכל פינה שבקלויז עמדו נרות־נשמה. אבל החדר הסמוך, הקטן, שבימות החול למדו שם בחורים אחדים גמרא, הוקצה כולו לנעליים השלופות ולנרות הדולקים. שם עמדו כמה תיבות־חול גדולות וקטנות, ובחול נעוצים נרות־השעוה השונים והם מפיצים חום ופיח וריח רע עד למחנק. נערים עומדים על התיבות ומסתכלים בשעוה הנמסה, נוזלת ומתגבבת בתחתית הנר, כפיהם בכיסי מכנסיהם והם מחכים בקוצר־רוח לגמר התפילה, אחרי תקיעת השופר, שאז יוכלו להתנפל על התיבות ולחטוף את שיירי הנרות, כדי להתיכם בבית ל“הבדלות” קלועות ומגוונות מעשה־אמן.

פרץ שלח מבט לעבר החדר ההוא, ופתאום תקפו חשק להיכנס שמה, לעמוד, כמו לפנים, עם כל הנערים ליד התיבות ולהתבונן אל השלהבות המבליחות. קם והלך בגרביים ובמעיל מקומט לו מאחוריו מתחת לאזור אל החדר. ובאמת עמדו שם כשני מנינים ילדים ונערים והתווכחו והצביעו על הנרות הבוכים בדמעות של דונג. אחד הנערים הרים פתאום קול צעקה: “התיבה נדלקה!” ומיד פרצו קולות מכל צד “סטך! סטך! קראו לסטך!” – “היכן השמש? רוץ מהר!” ובעוד רגע בא השמש המבוהל וטליתו נגררת על הקרקע ובעקבותיו הולך ה“ערל” המדובלל והמיושן, שומר־הנרות, שנרדם בחוץ על ערימה של קש – ניגש ויישר במתינות את הנר שנתעקם ואחר חינק במצנפתו את האש הקטנה שאחזה בדופן התיבה. אחרי שעשה תפקידו יצא החוצה, כשהוא משפשף את מצנפתו המעוכה בבגדו לנקותה מן הפיח.

פרץ פנה אל אחד הילדים בשאלה השגורה:

– כמה חתיכות יש לך כבר בכיס?

– אין זה עסקך. – ענהו הנער עזות ופנה אל חברו – בוא, נלך מעט לטייל! עד נעילה עוד רחוק.

פרץ נשאר עומד כמנוזף. ראה את שני הנערים אוחזים זה בכתף זה, עוברים את המפתן הגבוה ויוצאים החוצה. “הם הולכים לטייל”. חזר לנפשו, ובאחת נפנה וניגש אל קרן־הזוית, ששם עמדו נעליו, גחן ונעלן ויצא גם הוא החוצה.

בחוץ, ברחבה שלפני הקלויז, התהלכו בחורים ואברכים בטליות שמוטות על הכתפיים, התבדחו ודחפו זה את זה וצחקו. אברך אחד, בנו של החנוני, שנשא השנה אשה, פנה אליו כשאצבעו נתונה במחזורו:

– צם, פרץ?

– מה השאלה!

– הראה את הלשון!

פרץ האדים כולו, פנה והתרחק הצידה. והנה הגיע עד השער. שלוש נערות קטנות, עניבות קישורים בשערן, התפרצו מן הסימטה אל השער בצחוק משובה. כשנתקלו בפרץ הפסיקו את צחוקן, ואחת נתנה בו עיניים גדולות ואמרה: “סליחה!”. כשנסתלקו פנימה פרץ צחוקן עוד יותר. הוא נפנה וראה אחת עומדת נטויה על משען המעלות ושולחת לו לשון, ומשתפסה מבטו רצה כמטורפת במעלות אל עזרת־הנשים. דבר זה דוקא מצא חן בעיניו. הוא נזכר מה שאמר לו קובקי, שהוא מוצא חן בעיני הנערות. כנראה, שכך הוא.

יצא את השער והתחיל הולך על מדרכת־העץ ליד גדרי הבתים. נפגשו לו אנשים שונים וכולם הסבירו לו פנים, ומהם גם פינו לו דרך, ואפילו זקנים. הגיע עד קצה הסימטה ואל רחוב החנויות. במרפסת הפתוחה שלפני ביתו של “המוזג האדמוני” ישבה בתו טימה עם חברותיה ועמהן שני בחורים, שניהם מגולחים, אחד בנו של ה“רופא” ואחד גוי, בנו של גובה־המיסים, ובילו את שעתם בצחוק ובהלצות, שכן הרים הבחור הגוי בכל פעם את שתי רגליו הצמודות, געה בצחוק וטפח בהנאה גדולה על ברכיו. היתה טינה בלבו של פרץ על טימה זו המקושטת, החצופה, שלא מצאה לה שעה נאה “להתמזמז” עם הבחור הנכרי משעת מנחה של יום־כיפור, ובמרפסת הפתוחה לעיני המתפללים העוברים עטופים בטליותיהם… וכדי להתרחק מן הכיעור, עבר מהר על הבית והפליג אל הרחוב המוביל לביתו. כשהגיע אל תחילת המדרכה, התיר את האבנט מעל מתניו, הביט לאחור והתחיל צועד בחפזון בדרך הביתה.

לאחר עשרה רגעים עמד במבוא הסימטה ליד ביתם וחשב, אם להיכנס הביתה או ללכת ישר אל בית הקונסקים. כמו מאליו, הכריע האחרון. לבו דפק בחזקה, מוחו סער, אך לא היה מעצור לרגליו. הפעם עבד פּן קונסקי בבית־מלאכתו. פרץ ניגש עד השער והציץ פנימה. הנגר נתן בו מבט תוהה, אך מיד הצטחק:

– פּן סגל שב כבר מן ה“בּוֹז’ניצה” (בית־הכנסת)? בודאי חש רעב… מה? ידענו, ידענו… גם אחיו הגדול אכל אצלנו פעם ביום־הכיפורים פת בגבינה… ידענו, שהדור הצעיר אינו מדקדק במצוות… גם אצלנו כך…

הוא נבוך מדברי הנגר וכל פניו הוצפו אודם, גמגם מלים מספר ורץ אל הגדר. פרניה לא נראתה בחלון. קרא ולא ענתה. לבו התפעם בחזקה, נכנס אל הגינה והקיף את הבית, עד שבא אל החצר מאחור. פני ידוויגה כבסה לבנים בגיגית שעמדה על ספסל, ופרניה עמדה על הדוּד המהביל שעמד על האש והפכה בו את הכבסים בגליל־עץ. בכל פעם שהפכה שכבת כבסים, הגיח ענן קיטור ועטף את חצי גופה. כפופה היתה על הדוד, כי רגליה היו מרוחקות מן האש שמתחתיו. כנף שמלתה היתה תחובה באיזורה ורגלה האחת גלויה עד למטה מן הברך. פרץ עמד כמוקסם ולא גרע עין ממנה.

כשהרגישה בו פני ידוויגה, צווחה:

– איזה רוח הביאתהו הלום ביום הקדוש? קלעי בו, פרניוסיו, אוד בוער!… זרקי, אל תחוסי… ידע שלא לבוא ולהפריע בני־אדם שקטים מעבודתם… קלעי, קלעי באוּלני המכוער… הנה לך… הנה לך…

והיא זרקה כנגדו מלוא החופן קצף־הסבון ששאבה מן הגיגית. הקצף הקל נפל סמוך לה לארץ. אך פרניה, שהרימה את פניה וראתה את פרץ, השמיעה קול צווחה. שלשלה מהר את השמלה, השליכה ארצה את הגליל וברחה הביתה.

– הגדייה נבהלה! רואה הוא מה שעשה?… עכשיו לא יהא מי שיהפוך את הכבסים בדוד, והם יתקדחו על קרקעיתו… פרניו, ילדתי, צאי לבחוש בדוד, ולא – אצוה על הקווליר שלך…

– ברצון הייתי בוחש, – השיב פרץ, שהתקרב פסיעות אחדות – אלמלא היום הקדוש שלנו… אלך לקרוא לפנה.

אך בחצי הדרך באה לקראתו פרניה עטופה חמילת־אכרים עד לקרסוליה. עברה עליו ושלחה לו מבין שפתיה קצה לשונה, הרימה את הגליל ועמדה לבחוש שוב. פרץ הלך אחריה בבגדי החג, עמד בעבר השני של הדוד ואמר בקול עצור ורועד:

– כל היהודים מתפללים עכשיו בבתי־התפילה – ואני באתי הנה… יודעת היא למה?…

– וכי קראתי לו?… אביו בודאי יכעס עליו מאד, לכשיוָדע לו…

– כן. גם אני כועס על עצמי. כמעט שונא את עצמי… ובכל־זאת, ראי, באתי…

– ייזהר נא: ייכוה ברותחין…

והיא הפכה ביד אחת גל של כבסים מתנפחים ומתיזים מי גלשים, ובשנייה הידקה את החמילה אל חזה.

– אמא, צריך להקטין את האש. המים עוברים על גיסי הדוד…

– תיכף, בתי, תיכף. רק אגמור לכחל את החתיכות שבגיגית.

פרץ התרחק צעד וניצב דומם כפסל. רק עיניו הלוטות באד נעוצות בדמות הנערה.

– אולי ישב מר מעט בגינה? הנה אגמור את בישול הכבסים האלה ואבוא לשבת עמו. כמה זמן אצטרך עוד להפך, אמא?

– עוד עשרה רגעים. הדוד האחרון הוא. – אמרה פני ידוויגה וסחטה בזרועות־עוז את הלבנים שמשתה מתוך מי־הכחֵלֶת.

– טוב, – אמר פרץ בקול של ילד עיקש – אחכה תחת התפוח. אבל פּננה פרניה תבוא?

– אל יהא תינוק… להתראות, אדוני, תחת התפוח!

הוא יצא מן החצר בלי חשק. כשנכנס אל הגינה חש כאילו הוא מתהלך בערפל. עבר בין ערוגות־הפרחים הקטנות ובין העצים המעטים, שהיו כבר נטולי־פרי ורוב עליהם נשרו. בין שני עצי־שזיפים נמתחו קורי־עכביש מזהירים לנוגה השמש כזהב טהור. הוא עבר וניתקם באמצע. עלים יבשים רשרשו תחת רגליו. צנח כבדות על הספסל הישן תחת התפוח, העמיד זרועותיו על ברכיו וקלט את סנטרו עם הזקנקן בכפיו החמות. מבטו החליק על גופו. כשהרגיש במעיל־החג השחור והארוך, המגיע לו כמעט עד קרסוליו, עברו רעד. האמנם הוא, פרץ סגל, יושב כאן בגינת הערלים, בשעה שאביו וכל שאר היהודים, וגם קובקי בתוכם, עומדים בבית־האלהים, חיורים וחלשים מצום ומתפללים מנחה? מה היה לו? מה הכוח הזר הזה שקסם לו ככה, שהסיתו ללכת בדרך זו?… כלום מופקר הוא? האין אלהים בלבו, האין בו רגש בושה, אין כיבוד אב, אין רגש־קודש?… הן גם לא כאחד מבחורי הערלים הוא!… מה הוא עושה כאן? למה בא? מה הוא יושב כאן, בבדידות הזאת?… למה הוא מחכה?…

אולם כל השאלות הללו, ששאל את נפשו בצער, לא הזיזוהו ממקומו. כמו איזה פרץ אחר, זר לו, אך תקיף ושליט עליו, ריתקו אל המקום הזה, אל הספסל הזה תחת העץ…

הוא חש בדמעות שהתרגשו ועלו לעיניו, צרבו בריסיו, אך ישב דומם ולא הרים יד למחוֹתן.

שני החלונות הנמוכים של הבית הקטן היו פתוחים והוא ראה בעדם את חללו של הטרקלין עם איקוניו הכהים ועם כדי הפרחים החיים והמלאכותיים. המנורה הגדולה, עתיקת־הצורה, היתה תלויה בשרשרות קלועות בפרחי־נייר ועטופה מלמלה ירוקה. מבית־מלאכתו של פן קונסקי הגיע קול המקצועה על הקרש. מאחורי הבית, מן החצר, נשמע מדי פעם בפעם קול נפץ העצים תחת הדוּד. אך קול הנשים הכובסות לא נשמע. הן עשו שם עתה את מלאכתן בדממה. מה הן שותקות? האין גם הן משתאות לו, לעלם היהודי, שבא בעצם יום־הכיפורים, ביום הקדוש והנורא הזה, לשם “חיזורים” על נערה נכריה?… מה הן שותקות שם? האינן בזות לו? האם לא תראינה בו נער, נער שלא בגר, שאינו יודע נימוס וכבוד ואת הראוי לעשות?… הן קראה לו פרניה תינוק… “אל יהא תינקו”… האמנם תינוק הוא? וכי לא נתנסה שלוש שנים בצבא? כלום לא השתתף בתמרונות? האם לא ראה במו עיניו את דמות המלחמה ומוראותיה, אף כי לא נשפך דם?… תינוק! תינוק!

נטף דמעה נשר מעינו, נתגלגל על לחיו ונתלה בשער זקנקנו. הוא לא מחה את הדמעה.

“מה יהא בסופי? לאן אגיע בדרכי זו?… מה אני גורם בהתנהגותי לאבי הטוב, ל”דודתי" היקרה, לאחי ולאחיותי?"

עוד נטף נשר מעינו, והוא לא נע.

– אם כן, תחת התפוח! – נשמע פתאום קולה הצלול של פרניה.

– אבל למה יושב בחורי כה עצוב?

פרץ נשא את עיניו המלאות דמע עד להישפך. הביט בעומדת לפניו ולא אמר דבר.

– אם כן, למה בא?… באמת, לא צריך היה לבוא. חטא הוא להפסיק מן התפילה… יקום וישוב ל“בוֹז’ניצה”… אם יתפלל בלב שלם – יתן לו אלהים את משאלות לבו…

אך מבטו של פרץ לא מש מעל פניה. הדמעות רעדו על עפעפיו.

היא אחזה בענף מענפי העץ ונענעה אותו. עלים מספר נשרו ונפלו על פרץ, הוא לא התנער מהם.

– עליו אפוא ללכת. מהר. עוד מעט ובא השמש… ילך ויגמור את התפילה וישוב עם כל המתפללים… אין לשחק בכמו אלה… הנה אלווהו מעט. עד חצר ביתו… הן איש לא יראנו…

והיא הושיטה לו ידה למען יקום. הוא אחז בכפה ולחצה כמו בעוית, אחר משך אליו את היד ונשק לה נשיקה חטופה. נתן בה מבט, הרפה מידה וקם בהתעוררות פתאום.

– כן, הצדק אתך, ילדתי. עלי לשוב לתפילה… באמת איני יודע בעצמי מה המריצני לבוא… גדולה תהיה הבושה – אם אבי יחפשני ולא ימצאני בבית־התפילה…

מחה את עיניו במטפחת, ניער את שנים שלושת העלים מעל בגדיו ופנה אל השער. פרניה שילבה ידה בזרועו.

– בחור עדין אתה… – הגביהה את עצמה ולחשה על אזנו – בערב, אחרי הארוחה, אם תרצה לבוא אלינו – תמצאני בגינה – תחת התפוח…

– תודה פרניה. לא אוכל לבוא הערב. אצטרך לעזור על יד אבי בהכנת הסוכה.

– כבר, בלילה?… הן אמרת לי, שעוד ארבעה ימים עד חג הסוכות?

– מנהג ישן הוא. “אין לשחק בכמו אלה…”

והוא נתן בה מבט מלא רוֹך וחמימות.

היא נרעדה, נלחצה אליו ושמטה ידה מזרועו:

– חייל רע אתה… אבל לך לשלום… הלילה אהרהר בך… נו, רוץ!

פרץ לטפה במבטו – ורץ לשוב אל הקלויז.

 

יג. עֵגֶל לְג' חֶשְׁוָן    🔗

יומיים לפני חג הסוכות עבד פרץ עם אביו עד הצהרים בהקמת הסוכה בחצר. הוא עשה את מלאכתו בדחילו ורחימו, כאילו ביקש לכפר בקיום המצוה הזאת על חטאו הכבד שחטא ביום הכיפורים. גם נחומל עזר על ידם, הגיש את המסמרים, את הפטיש ואת הצבת, וניסה גם להרים את הקרשים הכבדים ולא יכול. הילד גם קיבל על עצמו להביא מ“נחל הטחנה” סוף ירוק בשביל סכך. יש לו בחדר חבר גדול ממנו, ילד חזק כ“שמשון הגבור”, והוא הבטיחו ללכת עמו, ואז בטוח הוא מתגרת יד ה“שקצים”. את הקישוטים תעשה אלקי, כמו בכל שנה: את הדלעות המוזהבות, את הצפרים העפות מקליפות־ביצים מוכספות, את הפרחים והתפוחים ואשכלות־הענבים האומנותיים וכו'.

– ומה יעשה קובקי? – שאל ר' זלמן־לייב, שעמד על שלב הסולם וקבע מסמר.

– יאכל פרפראות ויזמר זמירות.

– יפה אמרת, נחומל. אספר לאמא.

השתמש הילד בשעת הרצון ואמר:

– אבא, אני רוצה ללין עמך בסוכה.

– ולא תתירא מן האושפיזין? – שאל פרץ.

– אני רוצה לראות אותם. הם טובים ממך…

בצהריים היה שלד הסוכה מוכן בכול. פרץ ניסה לנענעה ולא יכול. עומדת כנטועה. הקורות נושאות־הסכך אף הן היו מתוחות עליה מלמעלה. גם הדלת המסוידת נתלתה על ציריה החלודים. מרים כבר הוציאה מן הארון את הסדינים הנקיים לתלות על הדפנות, הניחה אותם מקופלים בפאת הדרגש, והודיעה על כך לגברים בעד החלון. אחר שסודרו כל המכשירים בתיבת־הכלים ונמסרו לנחומל, שיחזירם למקומם במטמורת, ביקש ר' זלמן־לייב שיביא לו מן הבית נטלה של מים חמים, חתיכת בורית ואלונטית. רוצה הוא לרחוץ את ידיו מן החלודה. אחרי שרחץ בעצמו נתן הכל לפרץ שירחץ גם הוא. אחר התבונן עוד מעט בסוכה שעשו ופנה אל בנו:

– נו, ברוך השם, קיימנו מצוה חשובה, שנאמר בה, שהיא מששת ימי בראשית. רצונך לסייעני לקיים מצוה אחרת?

– עני אני במצוות, אבא, ואני צריך להן… – ענה פרץ, ספק בשחוק ספק בכובד־ראש.

– אם כן, תרתום את הסוס ונרד לכפר בהנוֹבקה. אתמול פגשני הילקו סמירני ואמר לי שיש לו למכירה בן־בקר טוב. מכיר אני בבהמותיו של סמירני, שיפות הן. אם נביא את העגל היום – עוד נספיק לפטמו קצת עד ג' חשון.

מסורת היתה בידי ר' זלמן־לייב לערוך בכל ליל ג' חשון את ההילולא של הריז’יני זצ"ל, וכמעט כל מתפללי הקלויז הגברים היו באים אז לביתו, אוכלים ושותים, מספרים שבחי בית הצדיק, ואומרים דברי תורה וחסידות עד אחרי חצות הלילה. כל הוצאות ההילולא היו עליו, ונוהג היה לשחוט לשם כך בכל שנה בן־בקר רך וטוב.

אחרי שנרתם הסוס, נכנסו שניהם הביתה וסעדו את לבם ברקיק ובביצה קשה. אחר יצאו, עלו על הדופנית ונסעו.

אחרי שורת בתים קצרה כלה הרחוב ופנו אל דרך הכפר המחובר לעיירה. בתי־האכרים הקטנים היו מרוחקים זה מזה, עומדים רובם בתוך גני־אילנות, או מוקפים גינות של ירקות. העצים כבר היו נטולי־פרי והם נשולי־עלים ברובם, גם מן הערוגות כבר נתלשו הירקות, והאדמה הרגובה השחירה־האפירה. רק זעיר פה וזעיר שם עמדו או השתרגו גבעולים כמושים. יש שחמנית יבשת־עלים עוד תלתה את ראשה הכבד והמשחיר, ככברה מלאה חרצנים. על עמודי־יתדות היו תלויות קדרות הפוכות ומן הארובות תימר עשן דק. קיני החסידות על הגגות כבר היו עזובים. בלב הכפר עברה הדרך ליד מגרש גדול, מקום האָסף בהמות ועופות, ובאמצעה משתרעת אמת־מים, מתקמטת בלי־הרף מן הרוח, בירכתי המגרש היתה באר הכפר עם שוקת־העץ הגדולה והביצה שמסביב לה ועם הקילון הגבוה, שבאחורי קורתו תלוי משא של עץ הנח על מלבן עשוי כפתח של שער. העדר היה עתה במרעה, ובמגרש התהלכו רק חזירים, אווזים ותרנגולים, סייח אחד כבול־רגלים פסח פסיחות מגוחכות, כשהוא משרבב את ראשו כלפי מעלה וסומר את דליל זנבו. ובתוך כל אלה יש שחלפו במרוצת־פרא כלבים שעירים ונמוכים אחדים והביאו מהומה בעדת בעלי־החיים השקטים.

האב ובנו ישבו בקומה ישרה על מושב הדופנית, זה בצד זה, שניהם דומים זה לזה, גברים חסונים וטובי־רואי, שניהם לובשים ברדסים קצרים, ופרץ אוחז במושכות. רב מאד העונג לנסוע על האדמה הרכה והיבשה. הסוס רץ בקצב שוה, ושני האופנים הגבוהים מתגלגלים מימין ומשמאל. פה ושם יש בדרך מהמורה או ענף שמזדקר מן הכביש והדופנית מקפיצה את יושביה להנאתם. יש אשר ליד אחד השערים הסגורים עומד אכר מודע ומקדים בברכה את פני הנוסעים. גם הנפגשים בדרך מברכים בהרמת מצנפות־הכבשים. כולם מכירים את ר' זלמן־לייב, לכולם היה פעם משא־ומתן עמו וידעו את נועם הליכותיו ואת הן צדקו.

האכר הילקו סמירני גר לא בכפר זה, כי־אם באחר, קטן ממנו וסמוך לו. עוד עליהם לעבור את דרך החול הכבדה, אחר את הטחנה ואת הנחל, אחר את החורש הקטן, ורק במרחק רבע שעה משם יושב בתוך העמק הכפר המצער והדל בהנוֹבקה. למה בחרו להם עשרות האכרים האלה לכונן מושבם דוקא בעמק־הביצות הזה ולהסתכן בשנות־גשמים בשטפונות קשים, וגם לסבול תמיד מקדחת מַצְבָּה טחול – אין איש יודע. כמה פעמים שאל ר' זלמן־לייב את זקני הכפר לפשר הדבר, וגם הם לא יכלו להגיד לו דברים של טעם. “כך הוא מקדמת דנא. אבותינו ישבו כאן – וגם אנו כאן”. – “והרי גם “צֵירקבה” (בית־תפלה לרותינים) אין לכם?” – “אמת, גם את מתינו אנו קוברים בעיירה. רצון אלהים הוא – מה יעשה אדם?” – רוב האכרים הם עניים מרודים. רק שנת בצורת כי תבוא לארץ – והיתה להם הרווחה. אז תהי אצלם שנת ברכה ותבואתם נמכרת ביוקר. אך ברוב השנים מרקיבה תבואתם ושחתם במי הגשמים המציפים את שדותיהם וכריהם, ואז הם הולכים לעבוד ביער כחוטבי־עצים, או משכירים עצמם לכל עבודה בכפר ובעיר, לוקחים מן החנוונים בהקפה ומשלמים ריבית קצוצה – ועל כן לא יכלו להחזיק את בהמתם, ואם הוציא העגל או הסייח את שנתו או מחציתה – מיד היו מבקשים קונה.

סמירני, אף כי לא עשיר גם הוא, היה מתקיפי הכפר, ופעם היה גם פרנס במשך שלוש שנים. ואז היה מרבה לשאת ולתת עם ר' זלמן־לייב, שקנה את חלקת הכפר בחורשה לכרות את עצה; ואתמול, כשפגשו ברחוב העיירה, הזמינו לבוא לקנות את בן־בקרו.

כשנתגלגלה הדופנית במורד הדרך והגיעה עד ביתו של האכר, נבח לקראת הבאים הכלב הזקן והמקורח. מיד יצא בעליו לבוש אדרת־צמר וגלוי ראש, והסיע את שתי הקורות המבריחות את פתח השער, כך שהדופנית תוכל להיכנס לחצר. כשירדו מן הדופנית, מחה האכר את ידו בכנף אדרתו ונתן שלום לשני הבאים, אחר־כך ביקשם לבוא לבית פנימה. האיכרית בעלת־הבשר השתחוותה להם בפרוזדור ופתחה לפניהם את הדלת אל “החדר היפה”, שתקרתו נמוכה והוא נקי להפליא ועל קירותיו אין איקונין, חוץ משתי תמונות הקיסר והקיסרית. ריח חם של עשבים יבשים ומי־קודש ופת ישנה, תפוחים וכרוב חמוץ קידם את נחירי הנכנסים. ערישת־נצרים היתה תלויה בחבלים ובתקרה, אף כי שני בניהם כבר עבדו בצבא ובתם היחידה מתה לפני כמה שנים בבתוליה. מנהג היה בידיהם לשמור את הערישה בשביל הנכדים. ליד שני קירות במחובר עמדו ספסלי־אורן כבדים ושולחן־האלון שבפינה היה חלק עד כדי ברק.

שלושתם ישבו לשולחן. האכרית הביאה צפחת מכוסה בתפוח גדול מלאה עסיס־לבנים ושלושה ספלים נמוכים ורחבים בלי אזניים, כעין ספלי־היין היונים, העמידה על השולחן ויצאה מן החדר. האכר מילא את הספלים והזמין את האורחים לשתייה. ר' זלמן־לייב הביט כה וכה, אם אין בכל־זאת איזה איקון בחדר, אחר כיסה את ראשו, וגם פרץ עשה כמוהו, בירכו ושתו את המשקה הצונן, הרך והחמצמץ. אחר מחו את השפם ודברו מעט בכה ובכה. שאלו והשיבו, הכל במתינות וברוב חכמה. אחר־כך יצאו אל הרפת לראות את ה“סחורה”.

שאר הבהמות היו במרעה־הסתיו, אך את העגל החזיק האכר במרבק שברפת, כי עמד למכרו ועל־כן צריך היה שיתפטם תחילה. הם עברו את מפתן־העץ הגבוה מתוך כפיפת הקומה. באפלולית הרפת, הדוממת על מצע הזבל והאבוסים הריקים, ראו מיד את גדרת המרבק הקטן, ובעדה את העגל הממלא כמעט את כולו. האכר פתח את הפשפש לפני הסוחרים והוא בא אחריהם וניגש לעיין בעביט שלפני הבהמה. העגל נרתע באחוריו ונחבט בקיר. הפך את ראשו הרחב, קטן־הקרניים, ונתן בזרים עינים לוהטות. צבעו היה שחור ומבהיק, רק קו גבו היה חום. במצחו היה טלאי לבן וגם שתי רגלי־פניו היו עקודות לבן. את פיו הוציא, כנראה, רק עתה מן העביט, כי מי הבליל עוד נסתננו מכל רוחב חרטומו. ר' זלמן־לייב הניח את ידו על גב העגל, וזה נזדעזע ונלחץ בחזקה אל הקיר. העביר ר' זלמן־לייב את כפו לאורך הגב ונהנה מרחבו ורוכו ומן החריץ הנמתח באמצעיתו. אחר מיששו יפה בחזהו, ולבסוף תפס בקרום־ירכו ביד אחת ובשניה נשען על גבו ובחן את השומן בכפו מתוך לחיצות מספר. נתח השומן בקרום היתה בו תפוסה.

– חתיכה הראויה להתכבד. – אמר ר' זלמן־לייב לבנו בלשון־הקודש.

אז ניגש גם פרץ ומישש את בן־הבקר דרך מבינות. גם משכו בזנבו להרחיקו מן הקיר. האכר עמד מצומצם בפינת המרבק וחיוך־עונג על פניו.

– הרבה שעורים “קלקל” הבחור. – התפאר האכר. – זה חודש ימים, שהוא עומד במרבק. רק על סובין ושעורים. בלילות חמים – פעמיים ביום. חי נפשי, כבר הביאו שכנים את פרותיהם… אך עודו צעיר. מוקדם. אלמלא זקוק הייתי לכסף, לא הייתי מוכרו בעד כל הון. גזע מהודר!

בחצר נמלך ר' זלמן־לייב בבנו בדבר כמות הבשר שיתן העגל, טיבו ושוויו. וכשחזרו אל “החדר היפה” וישבו שוב לשולחן, נקב ר' זלמן־לייב את הסכום: “חמשה עשר”. התגרד האכר בקדלו:

– סכום נאה, האמת היא אמת. אבל החתיכה נאה הימנו. פּן סגל צריך להוסיף. חי נפשי, לא יתחרט. בן־בקר כזה לא ימצא בכל הכפר.

פנה הסוחר אל בנו ושאל בלשון נכרים:

– מה דעתך, פרץ, אפשר להוסיף עוד ר"כ אחד?

– אפשר.

– לא, – אמר האכר – אם לא יוסיף שלושה – לא אמכור, אקח כסף בריבית. יעמוד עוד חודש ויבוא אידל הקצב ויתן עשרים וחמשה. הבהמה גדלה כעל שמרים.

– מילא, ננהג כאנשים הגונים: נעשה פשרה, – אמר הסוחר – אוסיף שניים ואקח את העגל. בעוד כשבועיים יהיה בביתי “פרזדניק” (חג), והעגל טוב בעיני.

והוא קם מן הספסל, וגם האכר קם כנגדו ותקעו כף איש לרעהו, כאשר ייעשה על כל דבר מקח וממכר.

– ויתן גם “מוֹהוֹריץ” (משקה)? – שאל הילקו.

– יבוא נא לביתי עם בעלת־הבית ותתכבדו ביד רחבה. – אמר ר' זלמן־לייב רחבות ונדיבות – לא עסק ראשון הוא לנו, וגם, נקוה, לא אחרון. הנה אתן את המחיר במזומנים ואקח עמי את העגל. לא ראיתי: הוא כבר “חתום”?

– לא, עוד לא מלאה לו שנה, ואינו חייב ב“חתימה”. באמת יכולתי “לחתמו”, כי לפני שבוע נקראו כל הבהמות מן הכפר ל“חתימה”.

העלה ר' זלמן־לייב את תיקו היפה והניח את הדמים, שני שטרות של נייר והשאר במטבעות כסף, על השולחן ואמר לאכר שימנה. ובשעה שהאכר מנה את הכסף, אמר:

– עם חבל קניתיו. עם חבל חדש. עלי לאסרו לאחורי הדופנית ואיני רוצה שינתק את החבל באמצע הדרך ויברח.

קרא האכר לאשתו וציוה עליה להביא מן המטמורת חבל חדש, חזק, ויחד יצאו לקחת את העגל. והנה רצה האכרית לפניהם, בידה האחת פרוסת לחם ובשניה – מספריים. הקונים ידעו יפה מה היא הולכת לעשות: לגזוז שערות אחדות ממצחו, לכרכן בפת כדי להאכילה אחר־כך את האם – סגולה יפה שלא תתגעגע על פרי בטנה.

– הרי הוא כבר גדול ואמו עומדת בודאי להמליט שוב. אשה בשלה… – אמר הילקו. – באמת הוא נטפל עוד לפעמים לכחלה של אמו…

האכר בעצמו הוציא את העגל לחצר. את החבל החדש קשר על צוארו, כי הקרניים עוד קטנות היו מהחזיק את העניבה הגסה. כשעבר העגל את המפתן נעץ את רגלי־פניו בפישוק בתוך האדמה הרכה ורפרף בעיניו כנגד האור, נשא את אפו והריח רגע, אחר הרים את זנבו ואת כל אחוריו, כפף את ראשו ויצא במחול מלא חן. עורו הבהיק כאטלס שחור והקו החום על גבו נתבלט יפה.

– חבל, – אמר סמירני – אילו יכולתי להחזיקו עוד שנה היה מכניס יפה…

פרץ לקח מידו את החבל וכרכו על כף ידו האמיצה, ניגש עד הבהמה וחבק את צוארה בזרועו. העגל כאילו נרגע מן המגע וחדל מרקוד, וכשהאכר טפח על אחוריו בנצר שהרים מן הארץ, התחיל ללכת קדימה, עד שהגיע לדופנית ואסרוהו בסדן. האב ובנו עלו על העגלה וביקשו מאת האכר שיחמר כברת־דרך אחרי העגל, כדי שיתרגל בהליכה. אמרו שלום לאכרית, שעמדה על מדרגת הבית ונענעה בכנף סינרה שלום עצוב לבהמה ההולכת – ונסעו.

– עכשיו יצעד הבחור כחייל בשורה. – אמר האכר אחרי לכתו רגעים אחדים, ועמד מלכת.

– אַל ישכח איפוא, תבואו ותשתו “מוהוריץ”, כמדובר. – אמר הסוחר. והדופנית נתגלגלה משם והלאה.

– עגל טוב. – אמר ר' זלמן־לייב לבנו – יתן כחמישים קילו בשר כשר – לבד הקרביים. האחוריים והעור יכניסו שליש מחירו.

– חבל. בלבוב מנקרים גם את האחוריים. איזה בשר־צלי!

– כן. הבאתי פעם מזלוצ’וב “לידוויצה”. בערים הגדולות יש להם מנקרים מומחים לניקור גיד הנשה. אצלנו – מיטב הבשר עלינו למכור לערלים בחצי חינם. אבל שמח אני באמת, שיהיה לנו השנה לג' חשון נתח־בשר משופרא.

– במשך הימים שנשארו עוד, אשתדל להשמינו יפה. סמוך עלי, אבא, אקנה לו חלות־כוספה טובות אצל ר' פיני השמן. מאכל־תאוה הוא לבהמות.

עתה נהג את הסוס בפסיעות דקות, כדי שלא להריץ את העגל, שהלך מתון, בראש מושפל ובעינים עצומות כמעט.

– ראה אבא כמה הוא שקט. – אמר פרץ, לאחר שהביט לאחור.

– כנראה, מגזע שקט. בני־בקר אחרים בגיל זה אינם מקבלים עול של חבל. ואפשר שהוא כך, מפני שלא טעם עוד טעם של חטא…

– וכי הטועם טעם של חטא, נעשה פחות שקט?…

ופרץ משתקע בהרהורים.

הם עברו על הגשר הנטוי על שלושת רהטיה של הטחנה. העגל זקף את אזניו לרעש המים הנופלים על הגלגלים. אחר נכנסו שוב לכפר המחובר לעיירה. השמש כבר עמדה לשקוע והציתה ברק קר בחצי אמת־המים. הכלבים ישבו על זנבותיהם והסתכלו בשמש. רבתה התנועה בדרך ובחצרות. הולכי רגל עמדו לראות בדופנית ובעגל הנמשך אחריה.

הבנין השני ברחובה של העיירה היה בית־המרחץ. בית־לבנים נמוך, מפויח ברובו, וגגו, גג הגבים, מפורץ במקומות רבים. ר' זלמן־לייב הסתכל בבנין ואמר כמו לנפשו:

– באמת, מן היושר היה לתקן גם את הגג של בית־המרחץ.

– מה בכך? – ענה פרץ – התקרה דולפת מן הקיטור – תדלוף גם מן הגשם. הדלף מרטיב רק את הרטובים…

– כן, צדקת, אבל את המרחץ מסיקים רק פעם בשבוע, והגשם יורד לפעמים ימים רצופים, מרקיב את התקרה וממקמק את הלבנים. אי, הגבאים שלנו!

– די לך, אבא, שכסית את גגו של ר' אהרלי. איני יכול לשכוח את המהומה שקמה ברחוב, בשעה שמכסים ואנשיו עלו והתחילו מפרקים את הגג. עמדתי מרחוק וראיתי הכל. כולם יצאו מן הבית בצעקות וביללות, כאילו באו עליהם גזלנים להרוס את ביתם. ר' אהרלי עצמו עמד בחלט הקרוע ונפנף כנגדם במטפחת, שירדו מיד, שתיכף מיד ירדו. והערלים המשיכו מלאכתם כחרשים וכאילמים. עד שבא הקרון והביא את הגבים החדשים מן היער…

– מצטער אני, שנודע לו לר' אהרלי שאני שלחתי את הערלים. אלמלא דובריש, שספרה לחברתה, לא היה מתגלה הדבר.

– מה לך להתבייש? אדרבה, יראו הגבירים ויתביישו הם.

– הגבירים? וי, אלה אינם יודעים בושה, שאלמלא כן, לא היו מגיעים לעשירות.

– אבל איני רואה, אבא, שעסקיך ירשו לך…

– על עסקי – נדבר בפעם אחרת… נו, עלינו למהר קצת, שאם יתחיל העדר לשוב מן המרעה, תטרף דעתו של “הבחור” ויהפוך לנו את הדופנית.

– נכון. – ענה פרץ וטפח במושכות על גבו של הסוס, שהחיש מיד את צעדו, אך לא כדי ריצה.

 

יד. צָרַת הַבֵּן    🔗

בערב החג עבר ר' זלמן־לייב על ביתו של ר' צלאל⁷ החזן ומחשבה טובה עלתה בלבו: יכנס וידבר עם ר' בצלאל, שיכין עם ה“קפליה” שלו איזו ניגונים לליל ההילולא. רוצה הוא, שזכר ג' חשון בשנה זו לא ימוש מלב הקהל. הוא שמח בחשאי למחשבה זו שבאה לו בעתה. פתח בזהירות את הדלת הנמוכה, הנפתחת ישר מן הרחוב לחדר, ומצא את החזן מסב על השולחן הגדול בחלוק הצהוב ובירמולקה הרקומה, המחזור הגדול עם ל“ב פירושים פתוח לפניו, ומשני צידי הספר עומדות שתי כוסות תה מהבילות, פינכה קטנה עם חתיכות־סוכר אחדות, קופסת־הטבקא השחורה, המטפחת הצבעונית והקוֹלון, שלא היה מש מידו בין בחול ובין בחג. בעל־בשר היה ר' צלאל ושעיר מאד, זקנו הצהבהב והעגול כבר הכסיף ברובו ועור פניו קרן בעדו וורוד ורענן. עיני־תכלת קטנות ושקטות לו ופה וורוד וצר מאד. כשהיה פותחו לדבר היה מתעגל בצורת אגורה. פלא היה איך מתוך פה קטן כל־כך יוצאת שאגת ארי כזו. ר' צלאל היה חזן קבוע בקלויז ומקץ כל שנה היה דורש הוספה ומודיע על הסתלקותו בהחלט, אך בימים האחרונים של אלול היה מקבל את הבטחתם של הגבאים, שיתנו לו הוספה, אם ירצה השם, בשנה הבאה, ובכן היה מתפייס וחוזר אל התיבה. שלש בנותיו ובנו היחיד כבר היו נשואים כולם החוצה, והוא חי עם אשתו כ”סבא וסבתא" ורואה בטובה. כי אשת־חיל היתה פרומה־איטה, וחוץ מן המטעמים שידעה להכין בשפע, היתה גם משתכרת יפה ב“שאריות”, שהיתה מביאה שלש פעמים בשנה מלבוב והיתה גודשת בהן את שני הארונות הגדולים שבקיטון ומוכרת אחר־כך “מציאות” לבנות ישראל, ולהבדיל, לבנות הערלים, שהכירוה כולן ורחשו לה חיבה ואימון יתירים. אשה חסודה היתה וגבאית של צדקה, מחזרת יום אחד בשבוע על הפתחים עם מטפחת גדולה, ויודעת לקלל את המסרבים, כשם שהיא יודעת לברך את הנותנים, תובעת רחמים מכל אדם ומקנאה קנאת ד' צבאות בכל מקום. ואם העזה בת־ישראל בעזרת נשים לפצות פיה בשיחה בשעת תפילת בעלה, היתה נותנת בה עין, וכשהיה צורך בדבר, גם מטילה בה הברה אחת, עד שחלב אמה של זו נקרש בכל גופה.

כשפתח ר' זלמן־לייב את הדלת, שכמו צנחה לתוך החדר, הפך החזן את פניו, וכשראה את הבא, תפס את המטפחת, קפץ ממקומו ומחה בחפזון מושב על כסא סמוך:

– ברוך הבא, ר' זלמן־לייב. אַה, אַה, איזה אורח חשוב. ישב, ישב נא.

אחז את הכסא בשתי ידיו הכסתניות והעמידו לפניו, ובידיים פרושות ובכנפות־חלוק בדורות דידה אל הדלת שבקיטון וצעק שמה בקול ניגון:

– פרומה־איטה, פרומה־איטה, ר' זלמן־לייב בא. מהרי הביאי עוד כוס תה, אולי יש מעט מרקחת? תביאי לשנינו. כן, כן: ר' זלמן־לייב, אמרתי, ר' זלמן־לייב.

ושם אל האורח, שהחזיק בדופן הכסא ועדיין לא ישב.

– ישב, ישב נא. אורח חשוב, בודאי ענין חשוב. נו, ישב נא, ישב נא.

והוא דחק בחיבה על כתפיו של ר' זלמן־לייב להושיבו על הכיסא.

– ערב חג היום, ר' צלאל, – אמר ר' זלמן־לייב – אני ממהר לעסקי, ובודאי גם הוא צריך עוד “לחזור”. הנה אני רואה את המחזור פתוח לפניו. לא עת כיבוד הוא. באתי להזכירו, שג' חשון עומד אחר כתלנו, ורוצה אני לבקש ממנו, שיכין השנה איזו ניגונים נאים, עם ה“חברה”, כמובן. יביא את כולם, ולא יחסר המזג, וגם –

לא הספיק לכלות דבריו ופרומה־איטה עברה את מפתן החדר, נושאת בהנאה את עתרת בשרה ופימת צוארה מוצעת לה על חזה והיא מטה את ראשה הקטן אל הכתף הימנית ועיניה הקטנות נוצצות בשמן חסידות ותוכחות־מוסר על לשונה:

– כך, ר' זלמן־לייב: בנו מרדף “שיקסות” – והוא עורך הילולות של צדיקים… אילו היה בני יחידי עושה כן, – את מוחו הייתי רוצצת, מתחת שמי ד' הייתי מוחה אותו…

– זה ה“כיבוד” שהבאת לנו… – ניסה ר' צלאל להסות את אשתו בדבר־הלצה, אך היא הטילה בו את מבט עינה והרימה את קולה ביתר שאת:

– אין בכך כלום, צלאל, ישמע ר' זלמן־לייב את האמת, ויהי מפי אשה. לא חטאת יחיד היא כי־אם חטאת הציבור. ברוך השם, למדתי בבית אבי תורה ואני יודעת, כי בשל חטא כזה, רחמנא ליצלן, חטא בעל־פעור, באה מגיפה על שונאי ישראל… אסור לשתוק, איך כתוב במשלי? “ושומרי תורה יתגרו בם”. ר' זלמן־לייב, אם יש לו בן סורר ומורה – ינדה אותו מביתו. סקילה אינה נהוגה בימינו, אבל לנדותו יכול הוא. היכן למד הבחור את ה“חפציות” האלו? בצבא? כן, “ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם”. פו, בחור שכזה. תמיד חשבוהו לנער שקט וירא־שמים. כמדומה, שלמד אצל ר' אהרלי, הא? עכשיו יש לנו נחת ממנו! עם בתה של “צלובנית” מרשעת זו! פו, פו, פו!

והיא ירקה שלש פעמים על הרצפה.

ר' צלאל עמד ופיו מעוגל כאגורה, אך הגה לא יצא מתוכו. ור' זלמן־לייב, שישב על הכיסא וידיו מונחות על ברכיו, החויר כולו והכאב חתך בלבו. הוא נתקף בפתע פתאום ולא מצא דרך להגן על נפשו. חש לו מפלט בדבר לצון ובצחוק מעוקם:

– לא ידעתי, פרומה־איטה, שהיא גם אפטרופסית לצניעות… מה שנוגע ל…

– נוגע או לא נוגע, – שיסעתהו בחזקה – אבל יזכור את דברי, ר' זלמן־לייב: אם בנו לא יניח את ידו מן ה“שיקסה” – אני אהיה הראשונה שאעשה מהומה בקלויז. אקרע את האשנב בעזרת־נשים ואעכב את הקריאה. עוד לא היתה הפקרות כזו בעירנו. ובבית מי? בבית החסיד ר' זלמן־לייב סגל, המקורב אל הצדיק מהוסיאטין, העורך בכל שנה הילולא של ג' חשון… הפנים בוערים מבושה. אוי, מה היה לנו? מה נעשה מחר לבנינו ולבנותינו – ואנו מוקפים מכל צד “שקצים” ו“שיקסות” לאין מספר!

– אוי, מה היה לנו! – פלט ר' צלאל בניגון “מורלי” מאד – זה ה“כיבוד” שהבאת לנו, פרומה־איטה? חשבתי: מעט מרקחת של אפרסקים, או של וורדים, או יהא אפילו של עכבית – והנה באת ב“מענה לשונך” על אורח שסר לביתנו, ואיזה אורח! וכי זוהי מידת הכנסת אורחים?… ביישתיני, פרומה־איטה, חי נפשי, ביישתיני…

אבל פרומה־איטה פסעה פסיעה אחת לפנים והיטתה את ראשה אל כתפה השמאלית:

– בושה? מה הבושה? בושה היא לראות אוון ולשתוק. “ולמוכיחים ינעם” כתוב במשלי. אתם הגברים, כביכול, אתם וותרנים וסלחנים תמיד, שלא כפינחס בן אלעזר בן אהרון הכוהן… אילו היה העולם מתנהג לפי מידת הוותרנות שלכם, אי־אפשר היה לעמוד בו מפני העיפוש… לא די שהבנים מקצצים בבגדים ובפיאות והבנות קוראות רומנים, ויחד הם הולכים, אוי, לטייל בחורש ואל המעין – גדולה החרפה. אך תישאר נא, לפחות, החרפה בינינו לבין עצמנו… וכי לא יצאה בתו של אברהם־אלי לשמד?… וכל זה בגלל המורה מחשימסקי, ימח שמו וזכרו!…

ר' זלמן־לייב קם מן הכסא ועמד מלוא קומתו הזקופה, הדור בלבושו ופניו לוהטים ממבוכה. הוציא את מטפחתו ומחה בה את פיו ואמר:

– הרי אשה בת־תורה היא, פרומה־איטה, ואם ידועים לה פסוקים ממשלי, עליה לדעת גם מה שכתוב בפרקי אבות: “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו.” אמת הדבר, פרץ בני נמשך אחרי נערה נוצרית. אלהים יודע את מרת נפשי. אבל הן בעצמה הזכירה את בתו של אברהם־אלי… כלום לא רדף אותה אברהם־אלי בעברה וזעם? כלום לא סחבה בצמותיה ברחוב על פני השלג? וכי לא ירקו בפניה חסידי בלז, הם וילדיהם? ואף־על־פי־כן – ואולי דוקא משום כך – ברחה הנערה עם המורה הנכרי והמירה, רחמנא ליצלן, את דתה, וכל ההשתדלות להחזירה לא הועילה. כי טענה הנערה: בגרתי ואהבתי את המורה, לא אצא לחפשי. מי עוד כאב מכיר בטבעו של ילדו? יודע אני את פרץ, שאם אלך עמו בקרי – אפשר שארע תחת להיטיב. יכולה היא לסמוך עלי, פרומה־איטה, יודע אני חובתי ואעשנה…

– אמרתי לך, שאין זה עסקך. – הרהיב עתה ר' צלאל להרים מעט קולו על אשתו.

– מה אמרת, בהמה זקנה? לא אמרת כלום. יודע אתה רק לבקש בכל רגע מרקחת, של אפרסקים, של וורדים או של עכבית… לא כר' זלמן־לייב, שהוא חכם כמלאך אלהים. כוונתי היתה לטובה. חפצתי להזהירו. וחזקה על חסיד ירא־שמים שכמותו, שידריך את בנו בדרך הישר… וכדאי גם לשאול בעצת הרבי… בעצתי אין ר' זלמן־לייב צריך לשאול. הכל שואלים בעצתו. פי, בעל־יועץ שכמותו! לב־זהב שכמותו! כלום לא מדברת כל העיר על מה שעשה בשביל ר' אהרלי, איך שציפה לו את הגג על ראשו… וימחול לי ר' זלמן־לייב, אם דיברתי מה שלא יאה לדבר. רק אשה אני ואיני שולטת בלשוני. וכתוב במשלי “צופניה צפן רוח…” הוי, איזה נער יקר, איזה בחור ירא־שמים הוא פרץ זה – כמה יפה אמר את ברכות ההפטרה! בלי עין הרע. הכל מתקנאים ביופיו. שידוך של זהב יכול היה לעשות… ריבונו של עולם, מה רוח השטות שנכנסה בו? והרי אני מכירה בה, בפניינקה דלה־גאה זו. לא פעם היתה אצלי עם “סבתא” לקנות סחורה. והרי היא ירוקה כצפרדע ודקה כהושענא יבשה. מה ראה בה? הפחותה שבבנות־ישראל נאה הימנה… אין זאת כי קסום קסמה לו. זו אמה היקרה, ידוויסיה הנחמדה, תפח רוחה! מכשפה שכזו… פה של עלוקה… לבי נשבר בי מרחמים עליו, ר' זלמן־לייב, ועל מרת מרים… איזו אשה צנועה, לב של זהב, יד פתוחה. לכל קשה־יום ואיש־מצוק תושיט עזרה בענות חן. הנדבות שהיא נותנת!… ישב, ישב ר' זלמן־לייב. ישתה כוס תה ויטעם מעט מרקחת… ברוך השם, יש לנו רב… כן, וגם אתה, צלאל, תיהנה בזכותו של אורחנו… ישב, ישב, לא אניח לו ללכת עד אם שתה לפחות שתי כוסות תה… הנה אני מביאה… ועליך, צלאל, להכין לג' חשון תריסר ניגונים, אולי יכנסו הניגונים הקדושים ללבו של הנער ויגרשו משם את הסטרא אחרא, רחמנא ליצלן… הרי בעצם נער יקר־לב הוא, בן טובים… צלאל, אני גוזרת עליך, שתקרא מיד ל“חברה” ותתחיל לשנן עמהם…

אבל ר' זלמן־לייב נטל מקלו ואמר:

– תמחלו לי, שעתי דחוקה מאד. ערב החג – ועלינו ללכת עוד לבית־המרחץ. אם כן, ר' צלאל: תריסר לא תריסר, אבל שנים שלושה ניגונים יכין. השמחה, מקוה אני, תהיה, אם ירצה השם, שלימה. חג שמח, פרומה־איטה. חג שמח, אין לי כל תרעומת עליה. והרי היא אשה כשרה, ירבו כמותה בישראל. ואת ה“כיבוד” שלי אבוא לקבל בפעם אחרת. בטוח אני שבכל יום שאבוא אמצא את חלקי בשלימות. איך כתוב במשלי? “אוצר נחמד ושמן בנוה חכם” – ומי עוד אשה חכמה כפרומה־איטה. נו, היו בריאים וחג שמח!

הוא פנה לצאת ור' צלאל ואשתו מלוים אותו ברוב ברכות.

לא בדרך המלך שב לביתו, כי אם הקיף והלך דרך ככר היריד ומשעול הגרנות. הוא היה נסער בלבו וקשה היה לו להביט בפני אדם, הרי לאמיתו של דבר צדקה פרומה־איטה. פרץ סר מן הדרך וקושר שם רע לכל משפחתו, ואולי גם לכל קהל העדה. מה יאמרו הבלזיים? הם יראו נקמה בכל מתפללי הקלויז. השנאה הישנה תמצא לה מזון חדש. השוטים שבהם אפשר שיראו בקלקלת בנו את ידו של הצדיק שלהם… הן מאז נתחדשה המחלוקת בין שתי הכיתות – אין שיעור לקטרוגים ולדיבות… וכלום הוא גופו עושה חובתו כאב? אך צחוק עשה לה לאשת החזן, באמרו לה בגאותו, כי יודע הוא חובתו ויעשנה. וכי מה הוא עושה? כלום אינו רואה למן היום הראשון שחזר פרץ הביתה, כי הולך הבחור ונאחז יותר ויותר במצודתה של הנערה הנכריה, ואינו אומר לו מטוב ועד רע? וכי לא צריך היה לקרוא לו ולהשמיעו דברים ברורים?… אבל טבע הוא בו, עתה נוכח, כי חולשה היא בטבעו, שאינו יכול לחנך את בניו חינוך הגון, כראוי ליהודי מכובד כמותו. “יועץ ולא לו”, צחק לנפשו. הכל משכימים לפתחו לשאול עצה מפיו, לכל אחד נכון הוא תמיד לעזור בדיבור ובמעשה, רק לבני־ביתו אינו יכול ליעץ ולעזור כלום. וגם בראותו אוון – אינו יכול לפצות פה. יש אשר ידבר שתים שלוש מלים, מקוטעות מרמזים ומאנחות, עם מרים – ודי בזה, וכלום מקובקי יש לו נחת? הרי זה מבלה־עולם. שקוע בספרים שלו, שאין בהם יראת שמים וגם “תכלית” אין בהם. כותב מאמרים של מה בכך ואינו משתכר כלום. השיעור שהוא נותן לפעמים אינו מכניס לו אפילו לצרכי עישון וכתיבה. מה יהא בסופו של בחור זה, שכבר מלאו לו עשרים ושש!… כבר את השידוך השני ביטל, ואין איש יודע על מה ומה הוא רוצה בעצם. גם הוא עצמו, כנראה, אינו יודע… כנראה, שניחא לו לשבת בבית אבא, להיות הולך בטל ועוסק במאמרים, שאינם יפים לא לעולם הזה ולא לעולם הבא… וכבר חדלו בני העיר לכבד אותו. איך יוכל זה לפרנס אשה ובנים? רק להיות מורה לשעות יסכון. יודע כתב וספר הוא. אבל כלום “תכלית” היא זו? כמוהו כמלמד, ואולי גרוע מזה… כך, כך. ואולם, לפחות, בזיונות אינו גורם לו. לא כצרה זו החדשה שבאה עליו עם שובו של פרץ. איך לעקור מלבו של זה את רוח השטות שנכנסה בו? והרי הבחור שוקע והולך בענין זה ואין מציל… ואת נחומל, האם הוא מחנכו? לא, אין הוא מסוגל כלל לחנך את בניו. הוא עושה חובתו לבני־ביתו בחומר כפי יכולתו. עובד ומשתכר. עשירות אינו עושה, אבל חי, ברוך השם, בכבוד. לדאוג לבני ביתו, להכין להם עתידם – אינו יכול. כמה שהוא משתדל לפעמים לחשוב על עתידם של בניו – אין נפשו לדבר הזה. מה לעשות? כך הוא. כבר בן חמישים ומעלה, נשא אשה והעמיד בנים ומתה אשתו ונשא אחרת –ועדיין לא קיבל עליו עול של משפחה. לא פרק עול, אבל גם לא קיבל עול. ואפשר, שתכונתו זו היא היא שהתנחלה גם לבניו… בלא קרקע של יסוד, בלא מסירות־נפש אמיתית. רק קצת מעשים טובים, קצת הנאה מאחרים ומעצמו… מידה בינונית – האם לא אמרו חז"ל, שהיא גם מידת סדום?…

הקיף את בתי־הגרנות הבנויים קורות ומרישים וגגות־קש זקופים עליהם, משחירים מגשמים ומשמש. צופים על פני שדות־שלף עזובים. עבר את משעול חצרי האכרים הארוך, עד שעמד לפני ביתו. עמד רגע והסתכל בבית. קדושת החג כבר היתה חופפת עליו. נוגה החמה הקר נוצץ בזכוכית המצוחצחה שבחלונות. רוח חריפה נשבה בחזקה וטלטלה את עצי הערבים. בשמי מזרח עלו עננים כבדים. הלואי שלא ירד הערב גשם ולא ישבית את הישיבה בסוכה… נכנס הביתה. הכל כבר מסודר לכבוד החג. רק דובריש עוד ישבה על מכונת־התפירה והשלימה בחפזון איזו עבודה. נחומל נכנס מן הרפת (מיום שהביאו את בן־הבקר, הוא מבלה שם את רוב שעות היום) מלא התמרמרות על אביו. כבר כל־כך מאוחר. לא יוכלו לבלות בבית־המרחץ אלא שעה אחת… חבילת הלבנים של אבא ושלו ושל פרץ כבר מוכנה זה כשעתיים. הוא כבר טעם מלפתן הגזר – ואבא ישב שם ושכח לשוב…

– קרא לפרץ ונלך. – אמר ר' זלמן־לייב קצרות.

נחומל רץ לחצר ומשך אחריו את פרץ, שעמד ליד הסוכה וצחצח את נעליהם של כל בני הבית. וכעבור רגע הלכו שלשתם לבית־המרחץ הקרוב.

כשחזרו כבר עמדה החמה לשקוע. העננים כבר התקרבו עד לאופק המערבי ונצתו מארגמנה. הרוח הרימה עמודי־אבק וגלגלתם על פני הדרך. ר' זלמן־לייב יצא עוד לחצר לראות את הסוכה. היא היתה ערוכה בכל, עדויה ברוב עדייה כחופה המחכה לחתן. אלקי שקדה השנה לקשטה כמיטב יכולתה. הסכך התרעש למעלה והתכשיטים התלויים בו מתנדנדים. הפמוטות כבר עמדו בפאת השולחן עם הנרות לברכה, היין התאדם בצלוחית המלוטשה. הדבש בשביל “המוציא” הזהיב בפינכה, הסדינים על הקירות, המפיות המכסות את החלות וכלי־הכסף הזהירו זוהר ריחני. ר' זלמן־לייב זן את עיניו במראה ונהנה מהידור המצוה, אף כי לבו עדיין עצוב היה.

מרים התהלכה בחצר לבושה כבר שמלת החג, הקפליט מהודק לראשה ועגילי־הברקות באזניה, מטאטא קטן בידה והיא מיישרת את החול, שנזרה ביום בשביל־המעבר.

כשראה ר' זלמן־לייב שאין איש מלבדם בחצר, רמז לה שתיכנס אליו אל הסוכה, וכשבאה גחן ואמר לה בלחישה ובמהירות מה שאירע לו אותו היום בבית החזן. בכל יום הוא “קולט בושות” וכבר כשל כוחו מסבול. קבל על עצמו, שאינו יכול לדבר עם פרץ כראוי. כמה פעמים גמר בלבו לדבר עמו – ואינו יכול. ירא הוא שמא בשיחתו “יצא מכליו”, כי נפשו מרה עליו.

– אין דבר, – אמרה האשה – אם קשה לך, יכולה אני לדבר עמו… צדקת, אי־אפשר להתעלם עוד. חבל, שלא הנחת לי לדבר עמו לפני חודש ימים. אפשר שהייתי פועלת עליו. סוף־סוף הוא מחבב אותי.

– מתי תדברי עמו?

– עוד הערב. אחרי הסעודה. אקרא לו לטייל עמי מעט, ואגיד לו כל מה שבלבי.

– אם לא יהיה גשם. – אמר ר' זלמן־לייב באנחה ונשא עיניו בעד פתח הסוכה אל השמים המעוננים. – נו, צריך למהר לקלויז. ואת תברכי על הנרות.

והוא מיהר הביתה ללבוש את אצטלית החג.

 

טו. טִיּוּל בָּאֲפָר    🔗

בידי נחומל שלח פרץ פתקא קטנה לפרניה, שבה ביקש ממנה לבוא בשעה ארבע אחרי־הצהרים אל סוף הסימטא, במקום שקבועה מדרגת־קרש לעבור את המשוכה אל האפר הגדול. היה יום ג' של חול־המועד ועננים כבדים ורכים היו כפויים על הנוף הערום. הדחיסות שבאויר בישרה את הגשם הקרוב.

כשראה את הנערה קרבה, הלך לקראתה והושיט לה את שתי ידיו הצוננות ואמר בקול מטונן מדמע:

– לא יכולתי יותר. חשבתי שדעתי מיטרפת עלי. לא לראותך במשך חמישה ימים! נצח הוא. אילו ידעת, ילדה, מה עבר עלי במשך הימים האלה…

– ואילו ידעת, ילד, מה עבר עלי במשך הימים האלה… – אמרה פרניה והצלה בריסיה הארוכים על פניה החיורים.

– בואי נעבור את המשוכה ונלך שמה, עד מטמורת־השחת, נשב תחתיה ונשוחח מעט. עוד כשעה עד החשכה, לא יהיה לך קר? לא לקחת את מעיל־הצמר.

– השד לא יקחני. היה לי חום של גיהנום במשך שלושה ימים, האמינה לי, פרנצ’ישקו (מיום שהוסכם ביניהם לפנות זה לזה בלשון “אתה”, קראה לו בשם פולני), כי יש אשר אני מתפללת למותי… סבתא עשתה שלום עם אמא ויחד הן פושטות את עורי מעלי. אין אתה יכול לדעת, כמה הן מענות אותי…

פרץ אחז בזרועה ותמך בה בעדינות בעברה את המשוכה, אחר עבר אחריה בקפיצה.

– מה הן אומרות לך, יקירה?

– מה הן אומרות? אזני כבר כואבות מקולותיהן. וביותר אמא. כשאתה בא אלינו הרי היא מתוקה כדבש, אך בהעדרך מביתנו אינה מרפה ממני אפילו רגע אחד.

– אך מה היא רוצה ממך? פרניוּסיו?

– עודך שואל, תינוק, אינך מבין? בושה היא להן, שאני מתהלכת אתך. פחיתות־הכבוד היא להן. הכבוד שלהן! כשהן צריכות לקלל, לנבל את פיהן, אין קץ לניוולן, אז אינן יודעות כבוד. רק כשאני מדברת מלים אחדות עם אדם צעיר, לא נוצרי, מיד נפגע בהן רגש־הכבוד! רואה אתה, פרנצ’ישקו, הן הן שביררו לי את הרגש שבלבי. אפשר שאילולא רדפוני בלשון־הנחשים שלהן, לא הייתי מכירה בטיב רגשותי. כל מה שהן משתדלות יותר להמאיסך עלי, להבזותך בעיני, יותר אני מרגישה את לבי נמשך אחריך. הוי, בחורי!

והיא משכה את זרועו ונלחצה אליו ברוך רגש.

– יקירתי! – אמר פרץ ונאלם רגע דום.

אחרי רגע אמר:

– ולי היתה שיחה ארוכה עם ה“דודה”. הן ידעת, כמה אני אוהב את “דודתי”. אשה זכת־לב, מזג־טוב שכמותה! כל כך אני סובל, כשאני רואה בצערה.

– מתי דברת עמה? בליל החג, אחרי הסעודה, קראה לי מן הסוכה, שאצא עמה לטיול קצר. חשבתי שהיא חומדת לה לצון. יש שהיא עושה את עצמה כנערה. יצאנו והלכנו יחד במשעול חצרי האכרים, לעבר הגרנות. תחילה התלוצצה, שלבה זרועה בזרועי, כמונו עתה, ושאלה אם היא עושה כדין, שהנה היא מטיילת עם “קווליר”, כמו בכרך. אחר־כך, כשהרחקנו מעט באפילת המשעול, עמדה פתאום ואמרה בקול חמור מאד: “פרץ, אתה יודע לפחות, מה אתה עושה?” ירדתי מיד לכוונתה ולבי כאילו עמד בי מדפוק. אך התגברתי ועניתי: “וכי למי אני עושה רע?” – “קודם כל לך עצמך, ואחר־כך לאביך וליתר בני־ביתך. כלום יודע אתה עד היכן הגיעו הדברים? הרי אין מניחים לו לאביך לעבור את הרחוב. עוד מעט ולא יוכל לבוא בין הבריות. כלום אינך יודע מה פירוש “דבר כזה” במקום קטן? אך את האמת אגיד לך: יותר ממה שאני דואגת לאחרים, אני דואגת לך, פרץ. אתה ידעתני מיום שבאתי לבית אבא. עוד נער היית, כמה טיפלתי בכם, בשניכם, לא היה דבר כבד ממני, כשהייתם בריאים וכשהייתם, רחמנא ליצלן, חולים. וביותר נתקשרתי בך. איני מעלימה ממך – אתה היית חביב עלי כפרי בטני. בקובקי חשתי תמיד איזו זרות, איזו מחיצה, לא כן אתה. האמינה לי, שאת נחומל איני אוהבת יותר משאני אוהבת אותך… יודעת אני, שאתה הולך לקראת חורבן עצמך. כי מה יהיה הסוף? הנערה לא תלך אחריך, לא תקבל את דת ישראל. עוד לא קרה כמקרה הזה. היא בת יחידה למשפחה של קתולים אדוקים. והכמרים, כלום ישתקו? אינך מכיר אותם?… אתה לא תוכל להיות לה, ללכת אחריה – מכירה אני בך, יודעת אני שיש אלהים בלבבך ושום דבר לא יעבירך על דעתך, חלילה… אלא מה, אינך חושב הרבה, אינך נותן חשבון לעצמך. נגררת אחרי הנערה – ואמנם נערה נחמדה היא למראה –, דבקת בה ואינך יכול להרפות ממנה. אבל הן לא נער אתה עוד. הן היית לגבר. גמרת חוק עבודתך בצבא. בן עשרים וארבע הנך היום. אחרים בני גילך הם כבר אבות לבנים. לא, פרץ, עליך לפקוח את עיניך ולראות את הדרך שאתה הולך בה… תהיה התוצאה מן ה”יחס" הזה מה שתהיה – רק אסון צפוי לשניכם… על־כן רציתי להזהירך, לעורר את מחשבתך על עצמך… איני רוצה שתחשוב על אחרים, אל תחשוב לא על אבא, לא על אחיך ואחיותך, לא עלי, לא על מה שיאמרו הבריות – חשוב על עצמך: מה יכול להיות הסוף? אמור בעצמך. וגם עליה, על הנערה, אף כי נכריה היא, עליך לחשוב. אם יקרה היא לך באמת, אל לך להמיט עליה אסון…"

– כך אמרה?

– כן. בדיוק מלים אלו. עמדתי כנטוע במקום, ולא היתה מלה בפי. הן תביני, פרניוסיו, את מצבי. אילו התנפלה עלי בחירופים וגידופים, אילו קיללה אותי, בודאי היה קם בי מרי והייתי עונה לה קשות. אבל היא דיברה אלי בשכל, ברגש, באהבה. מה יכולתי לענותה? חשתי, שדמעות עולות בגרוני. אך התגברתי ואמרי לה: “דודה” יקרה, דיברת באזני על הסוף הרע. כן, ידעתי, אבל איך יכול אני לחשוב על “הסוף”, אם מוחי מלא תמיד מחשבה אחת, שאין לה תחילה ואין לה סוף, ואינה יוצאת אף רגע מראשי: פרניה. אם יכולה את, עקריה ממוחי, מלבי, ונשקתי את ידיך, את רגליך. כי מר לי, “דודתי”, כי אלהים המר לי מאד". כן אמרתי לה, ובאמת זלגו עיני דמעות. אלא, שהיא לא ראתה מפני החשכה. “כן, ידעתי,” אמרה, “אף־על־פי שבת־ישראל פשוטה אני ומימי לא נתתי את עצמי לאהבה; אבל הרי אי־אפשר שאדם יהא נתון כל־כך לרגש שבלב ולא ישאל את עצמו: מה יהא בסוף כל זה? והרי רק כששה שבועות אתה בבית – וכבר אתה שבוי כל־כך. נערי המסכן, נערי החביב.” והיא פשטה את ידה בחשיכה והעבירה אותה על לחיי פעמים אחדות. צמרמורת עברתני. חפצתי לפרוץ בגעייה, כמו אותו בן־בקר הכלוא אצלנו ברפת, אבל חשקתי את שיני ושתקתי. כשנרגעתי מעט אמרתי: “מה יכול אני לחשוב? כשאני חושב, רק מחשבה אחת חוזרת בי: אתה אדם אובד… אין לך תקנה… ובצר לי מאד, כשאני חש מועקה כבדה בלב, עד כדי התפקע – אין לי מוצא אחר אלא לזכור אותה, את הנערה הנכריה”.

פרניה עמדה, עיניה נשואות אל פיו והיא שומרת כל הגה היוצא ממנו. כשהגיע למלים האחרונות, נפלה על צוארו, חיבקתהו בשתי ידיה, חיככה את מצחה בחזהו ויללה:

– יקירי, יחידי, כל־כך אתה מתענה בגללי. במה אגמול לך, נער מסכן? במה אגמול לך, ואני נערה קלת־דעת, רעה, קשת־לב?… פרנצ’ישקו, פרנצ’ישקו אהובי, יחידי, מוטב שתהרגני פה במקום הזה, ולא אראה ביסוריך… לא אוכל עוד, לא אוכל…

– נו, שקטי, שקטי ילדתי. – אמר פרץ, לחצה קלות אל לבו, אחר סילק את זרועותיה מעל צוארו. – לא חפצתי לספר לך כל זה, כי ידעתי שאכאיב לך. אבל את התחלת…

פרניה מחתה את פניה בשתי כפיה, היטיבה את שערה הסתור, שילבה שוב זרועה בזרועו, ומשכתהו אחריה:

– בוא! יפה עשית שסיפרת לי הכל. עתה יקרת לי שבעתיים. עתה גם הכרתי את ההבדל בין משפחתך ובין משפחתי. איזה הבדל! כמה עדינות, כמה טוב־לב ב“דודה” זו שלך. מבינה אני את דאגתם לך. מבינה אני מה המסכנים, הוריך, סובלים. אבל איזה דיבורים עדינים… ואביך לא דיבר עמך מטוב ועד רע. איזה אציל! וכנגד זה, כמה קללות ספגתי אני, מאמי ומ“סבתא”. פעם גם צבטה אותי. עוד לי סימנים כחולים בזרועי, פה ופה. אתה יכול למשש. רק אבי הטוב מבין לי מעט. כשאמי פוצה עלי פיה – מיד עיניו מתמלאות דמעות. כשאנו שנינו ביחידות, הוא מביט כה וכה לראות אם אמא איננה, ואז הוא ניגש אלי ולוחש לי: “ילדה אומללה, יחידתי. אולי צדקה אמא. עליך לחדול מזה ה…” לא, איני יכולה להעלות על שפתי את המלה הזאת… יודע אתה, פרנצ’ישקו, כמה אין הם זהירים בכבוד אדם לא־נוצרי…

פרץ שתק וגם פרניה נשתתקה. האפר הכסוח הוריק, האפיר והשתרע במורד קל למרחוק, עד חומת היער החוסם את האופק. רק מימינו נמשך גבול הכפר הסמוך בחצריו המפוזרים. משמאל נבלע האפר באין־סוף השדות החשופים. פה ושם עמדו מטמורות־שחת גבוהות, ארבעה כלונסאות חובקים ערימת שחת כבושה, מכוסה למעלה שכבה עבה של קש. רוח סתיו ריחפה בכנף כבדה נגררת על פני המרחב, מתלבטת תחת העננים הנמוכים. במרחק משמאל התנשאה גבעה קטנה, עליה עמד בית־הייבוש של האחוזה ועשן עלה מארובתו, נתפזר ורבץ על הגג ומסביב: שם יובשו האיצטרובלים בשביל זרע הארנים.

הם הלכו דומם הלאה. פרץ חש כאילו נתרוקן וחלל קר בקרבו. פרניה נתלתה בזרועו והביטה אל חוטמי נעליה. סטו מעט מן השביל ודרכו על אדמת האפר הרכה, עד שהגיעו עד המטמורת הראשונה. כשעמדו על ידה נראתה לפרץ גבוהה לאין שעור. נעץ את ידו בשחת: כמו חומה בצורה. ניסה לעקור קומץ מן השחת ולא יכול. אך על הארץ וסמוך לה היה משטח של שחת יבשה. כי בעל המטמורת היה בא פעם ביומים לעקור מנה בשביל בהמתו.

פרץ פשט את מעילו ופרשו על הארץ והציע מושב לפרניה. הנערה צייתה וישבה מיד. הוא ישב אחריה. שניהם נשענו בגבם אל קיר הערימה והביטו אל המקום שבאו משם, אל בניני הסימטא.

– יודע אתה מה, פרקצ’ישקו?

– מה, יקירה?

– אלך למנזר. אכתוב אל שארת־בשרי ברז’שוב, שהיא תדריכני באורח האמת. אין לפני דרך אחרת. תם מזמורך, פרניו.

– אל תדברי ככה. אך להכאיבני את אומרת.

– לא, חי נפשי. אין לפני דרך אחרת. העמקתי לחשוב בדבר. ובזאת ייטב גם לשנינו: המענים יחדלו לענותנו. וגם להוריך ייטב. אלי, אלי, זה החילי לחיות, וכבר עוקרים אותי מן החיים…

והיא הליטה את פניה בשתי כפיה הקטנות, הכחולות מעט מצינת הסתיו.

מראה הנערה, היושבת במרחב המאפיל צרת־הכתפים ולוטת־פנים נגעה⁸ עד לבו של פרץ. הוא גחן אליה והניח את פיו על קדקדה הנקי, הריחני, וכן שהה עליה רגעים אחדים, אחר הרים את ראשו, עצם מעט את עיניו ואמר כמדבר לנפשו:

– אמת, אנשים חטאים אנחנו. אבל חטאנו יפה. אחרי הכל.

הסירה פרניה גם היא את כפיה מעל פניה, עיניה היו גדולות ומלאות דמע רועד, הביטה בו מבט ממושך, מבט קם, אחר לפתה את צוארו בחזקה ויבבה חרש:

– שלי אתה, בחורי, שלי אתה, שלי, ושום כוח בעולם לא יגזלך ממני.

והיא משכה אותו אליה ברעד וברוגז. אך הוא נשאר כמו קר. ותמוה, בשעה שדיברה את דבריה בלצון או גם בהגיון, נסתחף לבו רגש־אהבה ונכון היה לחבקה ולנשקה, אך ברגע שהסתערה אליו ברגש ובתאוה, כאילו נרתע לאחור.

– נו, הניחי לי, ילדה, הן תחנקיני. – אמר וסילק רכות את ידיה.

– לך, אכזרי אתה, עריץ קר, – התפרצה הנערה – אתה דוחני עת רגשותי מתגלעים. לך, גבר אין־לב!

דבריה הכאיבו לו, אך לא יכול אחרת. הוא אהבה, בכל נפשו אהבה, את כל עולמו ראה בה, אבל הן לא יכול לאהבה כאהוב החיילים הפשוטים את השפחות במבואי הבתים. רק בטהרה יכול לאהבה. רק טהורה יכול היה לראותה, בלי שום סיגים של תאוה גסה.

– למה תעניני? – אמר בפנים מעווים מצער – האם לא תדעי את לבי? פרניו, פרניו, לו ידעת את היקוד אשר בלבי… הכל אעשה למענך, הכל אקריב לך, אם תצווי.

– כן, – אמרה הנערה בקול סונט־זועף, כילדה רוגזת – ומיום שאנו מתהלכים, זה יותר מחודש ימים, עוד לא חבקתני כהוגן. אתה כל־כך חזק, זוכרת אני איך פתחת אז את אגרופי, ואת לחצך, לחץ הגבר, עוד לא ידעתי.

– ולמה אלחצך, ילדתי? גם אז, כאשר הכאבתי לך בפתחי את אגרופך הקטן, הכני אחר־כך לבי. האם נטל על האוהב ללחוץ, להכאיב?

– כן, כן, להכאיב מאד. כי מה האהבה באין כאב עמה? רק הכאב החזק, הנושך, המוצץ הוא הנותן לאהבה את כל טעמה.

– אם כן, אפשר שאיני יודע את האהבה. לי נדמה כי האהבה צריכה להקל, להנעים, לרפא…

– “להקל, להנעים, לרפא”, – חיקתה את קולו – לך, אתה משעמם אותי. אם תוסיף להתנהג עמי כך – אלך אחרי אחיך. לאחיך צורה של “פּן”. גם הוא לא שוה־רוח ביחס אלי. תמיד כשאני עוברת עליו ברחוב, הוא עומד ומתבונן בי. גם פונה לאחוריו ומביט אחרי. איזה מבט רעב לו.

– “מה?, קובקי?” – תהה פרץ בלבו, “קובקי חומד אותה, את הנערה – אחרי כל מה שדיבר אז בלילה”?…

כסכין קהה ניסרו המחשבות במוחו. הוא הביט בעיני הנערה במבט קם, רק ריסי עיניו רעדו.

– כן, בטוחה אני, שהוא יודע לאהוב יותר ממך. אומרים שהוא “מלומד”, שהוא כותב ספרים. הוא גם שחמחם ומצוחצח, עונג לראותו. איזו רגליים קטנות לו. ראיתי, הוא נועל נעלי לכה…

– רצונך להעיר בי קנאה?

– קנאה?! לא עלה על דעתי. כדי שתהיה קנאה בלב גבר, מן ההכרח שתהיה בו קודם אהבה.

– בטוח אני, שלא זאת מחשבתך.

– זאת זאת, ועוד פעם זאת. אגיד לך, פרנצ’ישקו, את האמת: אתה יותר מדי תמים.

– וכי חסרון הוא?

– כן, לגבי גבר הרי זה חסרון. מן הגבר נדרש עוז, אפילו חוצפה, גסות.

– נכון, מידות אלה אין בי. אבל האמיני לי, לאהוב אני מסוגל יותר מאחי.

– אני מחכה לסימן.

– עוד תיוכחי פרניו, עוד תיוכחי. אבל ראי, השמש כבר שקעה ועוד מעט ולא נראה את הדרך לשוב. מפני העננים לא ייראו הכוכבים, והירח עולה רק בחצי הלילה.

– אם כן נקומה, צדקת, צריך לשוב.

הם קמוּ שניהם. פרץ העביר את ידו על גבה לנער את קני השחת שדבקו בשמלתה, היא אמרה לו תודה, ושניהם פנו ללכת דוממים: היא בראש והוא אחריה.

אחרי לכתם מעט בשביל, בחצי הדרך, אמרה פרניה ולא הפכה את פניה:

– בקרוב יהיה בביתכם חג, האין זאת?

– כן, אבי עורך בכל שנה ליל־חג. לזכר “רבין” אחד, מגדולי ה“קדושים”.

– נחוּמק⁹ סיפר לי. ולשם כך אתם מפטמים בן־בקר ברפת.

– כן, ראית אותו כשהובלתיו אתמול אל השוקת. בן־בקר יפה, מה? יותר לא אובילנו להשקאה. איך אומרים: “השעורה דוקרת בשתוֹ”, אי־אפשר להחזיקו בחבל.

– בודאי תהיה שמחה גדולה בביתכם. כבר ראיתי כמה חתונות ישראליות, אבל חג כזה, לזכר “רבין”, עוד לא ראיתי. אפשר יהיה לבוא לראות?

אימה נפלה על פרץ. היתכן שהנערה הנוצרית תיראה בביתם בשעת ההילולא? לעיני כל קהל החסידים? ואחרי כל מה שמדברים עליו ועל יחסו אליה… אך עד מהרה התגבר ושלט בעצמו:

– לא יתכן, ילדה. הרי ידעת, כי אדוקים הם. בכלל, לא תהיינה שם נשים… חוץ מבנות הבית.

– אה, כן, צדקת. אני לפעמים טפשה גמורה. האין זאת פרנצ’ישקו?

– מדוע רק לפעמים? – ניסה פרץ להתלוצץ.

– כן, אפשר שתמיד. – אמרה פרניה בקול ממושך, כשקועה בהרהורים.

– ואני דוקא אוהב אותך ביותר בשעה שאת קצת טפשה.

– וגם אתה טפש יותר מאחיך – ואני אוהבת אותך יותר…

– והרי קודם אמרת, כמדומה, את ההפך…

– לך, לך, אינך מבין כלום, כלום בהחלט.

– כן, איני מבין כלום, כלום בהחלט. ועל כן כל־כך רע לי, וגם כל־כך טוב…

הם באו עד קרש־המעבר. אפלולית אפורה וצוננת ירדה כבר על העצים, הבתים והגנים. הנעליים שרוטבו מעט באפר הלח החדירו את הצינה אל כפות הרגליים, וגם עור הפנים נצפד מן הקור שבערב סתיו.

פרץ תמך בה בעדינות אבירית והיא עברה את המשוכה. הוא עבר אחריה. כשהגיעו אל המקום הפונה אל בית הקונסקים, הסיר את כובעו ביד אחת ובאחרת תפש את אצבעותיה ונשק את צפרניהן.

– להתראות, חמדתי.

– להתראות, יקירי. השעה כבר מאוחרת. אמא הכינה לי ארוחה עריבה… היא בכל זאת אוהבת אותי…

בשתי ידיה הידקה את המקטורן הקצר על חזה ונמלטה בריצה עליזה הביתה.

 

טז. בֶּן־הַבָּקָר נִשְׁחַט    🔗

בראש־חודש חשון נסעה דובריש אל דודה שבסוֹקל. הישיבה בבית ללא תכלית הרגיזה אותה וההחלטה גמלה בלבה.

פרץ נשא אחריה אל העגלה שחיכתה בחוץ את המזוודה המלאה שמלות ואת תיבות־הקרטון עם המגבעות, וקובקי, שעמד במרפסת הקטנה וקנה־העישון בין שיניו, קרא אחרי אחותו החורגת העולה בחישורי האופן:

– חבל, דובריש, לוּ נשארת עוד יומיים, היית רוקדת עם החסידים בהילולא.

– די לי שארקוד בחתונתך. – עקצתהו דובריש אחורנית. – ואת, אלקי, השגיחי על פרץ. ראי, מידך אבקשנו. ואמרי שלום ל“דוד”. בוא, נחומל, ואנשקך עוד פעם. בשתי הלחיים. כך.

– אל תתעצלי לכתוב. – אמרה אלקי.

– לך בכל אופן אכתוב.

בנסעה כמו הוטל פגם בבית. אלקי ואמה התהלכו איזו שעות כשרויות באבילות מעט. אך ההילולא, שעמדה אחר הכותל, קפצה פתאום לתוך הבית ותבעה את כל שימת־הלב.

ואור לב' חשון, אחרי פת ערבית, חיכו כל בני הבית (חוץ מקובקי, שהלך לשחק בקלפים אצל המלוה־ברבית המשכיל שלום פיכטנהולץ) בחדר הגדול לבוא השוחט לשחוט את בן־הבקר. גם נחומל היה ער ורץ בכל רגע החוצה והביט בחשיכה לאורך מדרכת־הקרש, אם אין פנסו של ר' מיכל השו"ב הולך ובא. אך בכל פעם שב מאוכזב. עוברים כל מיני אנשים ונשים, יהודים ונכרים, ור' מיכל איננו.

– כנראה נתארעה לו סירכא אצל הקצב. – אמר ר' זלמן־לייב. הוא היה לבוש מעיל קצר ואפור בעל שרוולים חומים גבוהי־מוקיים, ומגפיים גבוהי־מוקיים, מוכן לעבודה, והתהלך בחדר כמתוך קוצר־רוח.

– בשבוע הבא נטרפו אצל אידל הקצב שני שוורים בזה אחר זה.

– כן, ומשום כך אכלנו כל השבוע בשר תרנגולת. – אמר נחומל – פוּי, נמאס עלי כחזיר.

מרים ישבה אל פאת השולחן וצינרה עקבים חדשים לפוזמקאות ישנים. שלוש או ארבע צינורות היו תקועות לה תחת מטפחת ראשה ואת ארבע הצינורות שבין אצבעותיה הרקידה מעלה ומטה, פנים ואחור, והן צלצלו בהתנגשן צלצול דק מאוד. על חוטמה הקטן רכבו משקפיים במוטות של חוּטי־ברזל עקומים, ופניה נראו משום כך צומקים ורזים מאוד. בכל פעם שהיתה צריכה “להעביר” בית־ניר, היתה דוחקת את הצינורה ומתקשה לתפוס את העניבה.

– גם המשקפיים אינם מועילים. אני נעשית כמו אמי, עליה השלום, דוחקת ודוחקת ואיני מוצאת.

אלקי רקמה בפאת השולחן שכנגד חלק של “תיק מצות” בשביל גליקיל, חברתה הכלה, שצריכה היתה לשלוח את התיק מתנה למחותנה שבטרמבוֹבלי הרחוקה. את האותיות תרקום בעצמה, אבל את “הדוגמא”, כלומר, את ציור הפרחים, אינה מעיזה לרקום בעצמה, כי אינה מבחינה בצבעים, ואלקי קיבלה על עצמה לרקמה בשבילה. היא מתחה את חתיכת הקטיפה על “תוף” קטן, הניחה לפניה את מקלעות חוּטי־המשי ד.מ.צ., מסודרות זו ליד זו בצבעים שונים, ובכל פעם גחנה על השולחן תחת גולת מנורת־הנפט ובחרה בעיון את החוט הנדרש לה.

פרץ מצא בין ספרי אביו את הספר “ליקוּטי עצות” בהוצאה קטנה, ישב מן הצד ועיין בו. רוב הדברים היו רחוקים מלבו, גם לא תפס הכל. ואותיות רשי"י קטנות כל־כך! הוא חיכה לבוא השוחט כדי לעזור על יד אביו בעשיית בן־הבקר.

רגעים מספר לפני עשר התפרץ נחוּמל החדרה בשמחה:

– הוא הולך, הוא הולך. תיכף הכרתי את הפנס הארוך. הפנס נגרר כמעט על המדרכה.

– אם כן נצא, פרץ, ונכפות את העגל. – אמר ר' זלמן־לייב. הוא לא כפתו קודם לכן משום צער בעלי־חיים.

– תכבדי, מרים, את ר' מיכל בכוס חמין. כשהעגל יהיה כפות אכנס.

נחומל הדליק את הנר העבה בפנס־הבית, שצוחצחו זכוכיותיו לכבוד המאורע. הוא רעד קצת מצפיה. פרץ קם, הוציא מאחורי הארון את החבל החדש, זה שאשת האכר נתנה להם, ושניהם יצאו אל המסדרון כשנחומל מאיר לפניהם, ומשם, מן הפתח הפנימי, אל הרפת. בין במסדרון והרפת היה כמין פלוש קטן, שדלתו האחורית הובילה אל גינת־הירק שמאחורי הבית ואל צריף הסוס. הפלוש היה מרובע ותקרתו פתוחה, רק מריש גדול נטוּי עליו באמצע. האור שהטיל הפנס בפלוש החריד עדת צללים על הקירות ונראה כאילו הם מתחמקים ובורחים אל הגג ואל חלל הרפת. נראתה הפרה שעמדה והעלתה גרה, וכשנראה האור, פרזלה בשלשלת והפכה את ראשה המקרין אל הבאים. האווזים שבלוּל (מרים קנתה תריסר וכלאה אותם בלול לפטמם) השמיעו געגוע של רוגזה, אחר כססו את שליבות הלוּל בניקוש קולני. גם חתן־הערב, בן־הבקר עצמו, קפץ ממרבצו ועמד מבוהל ומפושק־רגליים.

– חביבי, – האיר לו נחומל בפניו – יקירי, עוד מעט תעלה לגדולה. יתלוך במריש וראשך יהא מגיע עד הקרקע.

– חדל, פטפטן. – נזף בו פרץ.

– בוא, תאיר מצד זה. – אמר לו ר' זלמן־לייב – אתה, פרץ, תתיר את השלשלת מן הטבעת ונכניס אותו הנה, תן את החבל.

כעבור רגע היה בן־הבקר בתוך הפלוש והוא מפלבל בעיניו כתוהה על המקום החדש.

– אני אחזיק אותו ואתה תתלה את המחצלת בפתח, שהפרה לא תראה.

פרץ לקח את המחצלת הגדולה, שעמדה כרוכה בפינה, ופרשה לרוחב פתח הרפת, מצא שני קרשים ואימץ בהם את המחצלת אל הקירות שלא תיפול. כל פנים הרפת נעלם, רק אור הפנס תעה ורעד טמירות על תקרת המרישים והאיר את החציר הנערם שם.

– ענב את רגליו! – פקד ר' זלמן־לייב בקול מאושש בכונה.

פרץ גזר באולר את החבל לשניים, עשה בראשי החצאים עניבות גדולות, אחר כרך אחד החבלים על שתי רגליו האחוריות של העגל והשחילו בעניבה; וכן עשה לרגליו הקדמיות, אחר הידק מעט את העניבות. העגל השפיל את ראשו אל מגפו של ר' זלמן־לייב וכשכש בזנבו.

– אחוז, אבא, בראשו. – אמר פרץ. והוא עצמו אחז באחד החבלים, כרכו על כפו, התרחק מעט ומשך בחזקה. שתי רגליו הקדמיות של העגל נהדקו יחד, והוא התנודד ונחבט בגופו אל הקיר. ראשו ניגף ברגלו של ר' זלמן־לייב, אך זה כבר תפש בקרניו הקטנות בכוח.

– עתה היזהר, אבא. רגע אחד.

ופרץ אחז בשני החבלים בשתי ידיו, משך בכל כוחו ובן־הבקר נחבט לקרקע.

אז מיהר גם ר' זלמן־לייב ויחד עקדו את ארבע הרגליים יחד, כרכו עליהן ומסביב את החבלים שתי־וערב, וקשרו קשר של קיימא. אחר קמו מזיעים ונושמים בכבדות.

– נו, הוא עקוד יפה. – אמר ר' זלמן־לייב. הרגליים המשוכלות היו זקופות באויר וגופה של הבהמה נתרחב מאד מן הרביצה. הזנב נתכשכש על הקרקע כנחש מחוץ־ראש ולא יכול להתרומם.

ר' זלמן־לייב הלך להביא את השוחט. פרץ ונחומל עמדו משני צדי העגל הנאנק ומאמץ את רגליו לשלפן מאסוריהן.

כעבור רגע בא ר' מיכל, פניו אדומים מעט מן החמין ששתה, פאותיו וזקנו בדורות, כובע־הקטיפה רחב־השוליים שמוּט על מצחו, כנפות האיצטלה תקועות באזורו והוא מחזיק בימינו את החלף הגדול והמרוט. לאור הפנס נצנץ זיק של שפיכת־דמים בעיניו החסודות.

– נו, הוא קשור יפה? – שאל ובדק בשמאלו את החבל שברגלי בהמה.

– יש אתנו חייל, בודאי ידע להחזיק יפה. – אמר ר' זלמן־לייב.

– תחזיק אתה, אבא, איני יכול להביט.

– אי אי, החיילים של הקב"ה יש' להם יותר גבורה שבלב. נו, ר' זלמן־לייב, יראה נא מה שהזקנים יכולים. – אמר ר' מיכל.

ר' זלמן־לייב כרע על ברכיו, אחז בקרני העגל והטה את הראש כלפי הקרקע, וכשננעצו הקרנים הקטנות בקרקע, אחז בשתי ידיו בחרטום והידקו בכוח. הצואר נמתח וגידיו נתבלטו. נחומל גחן והציץ לתוך עינו הקמה של העגל. פרץ הסתלק הצידה.

נתלה השוחט על ברכיו, נתן את החלף בין שיניו, מישש את הצואר, הוציא מכשיר קטן וגירד בו את השער במקום אחד עד שנעשתה מעין קרחה, החזיר את המכשיר לכיסו ונטל את החלף בימינו, הרימו קצת ובירך בכוונה, כיון את חוד החלף מול החריץ, חיק־חק! וזרם הדם זינק למרחוק, כיסה את רוב הלהב של החלף וניתז על ידיו של ר' זלמן־לייב. אז הרפה מן החרטום וקפץ הצידה, והשוחט קם ונשא את החלף האדום אל המרזב וביקש מאת נחומל שיביא לו נטלה של מים.

העגל התפתל, ספק את ראשו בדם, גילה את קצה לשונו המכחילה והדמומה מבין שיניו החשוקות, מתח את שוקיו, ניפח את כסליו, פרכס, נענע את זנבו, הוציא רוח, אך מלבד נחומל לא הסתכל בו איש.

ליוה ר' זלמן־לייב את השוחט אל הבית פנימה ולפרץ אמר:

– עד שיחדל לפרכס, תכין את החבל על המריש ותנקה את המגוֹד. עוד מעט ואבוא ונפשיטנו בעודו חם.

הוא היה עתה כולו התעוררות, כאדם שעוסק בקיוּם מצוה גדולה.

פרץ פנה אל הנער:

– אולי תלך לישון? בשבילך השעה כבר מאוחרת.

– לא רוצה לישון. רוצה להאיר בפנס. אבא הרשה לי.

– ןמחר בהילולא גם־כן תהיה ער?

– ומה? גם בשנה שעברה הייתי ער. הרב נתן לי לגמוע יי"ש מכוסו.

– ומה דעתך, נחומל, החסידים יחפצו לדבר עמי?

– למה לא?

– מפני שאני מתהלך עם…

– אה, כן, אני מבין… באמת, פרץ, אתה מצער את אבא ואת אמא… יותר לא אוליך פתקאות שלך אל פרניה.

– גם אתה שונא אותי?

– איש לא שונא אותך. אבל אתה באמת מרגיז. למה לא תקח לך כלה יהודיה? פרניה לא תנשא לך, תראה.

– מנין לך?

– אני יודע. תראה. היא תיקח “גוי”, ז’נדרם. “סבתא” פגשה אותי אתמול ואמרה לי, שאגיד לך, כי משוגע אתה. היא תשבור לך את הראש במקלה. כך אמרה.

פניו של פרץ נתעקמו בחיוך משונה.

– פרץ, מה אתה חושב, הפרה שם יודעת מה אנו עושים פה?

פרץ לא ענה, אך הפשיל את החבל על המריש וקשר בו את המגוד, העשוי עץ־אלון חזק, נתלה בו בידיו ומצאו חזק כל צרכו.

והנה בא ר' זלמן־לייב עם השוחט והביא את הסכין ואת אבן־המשחזת.

– הרתע אותו, ארץ לצד זה ולא אתלכלך בדם.

אחז פרץ בזנב בן־הבקר, שהיה שכוב על גבו, ומשכו מן הקיר לאמצע הפלוש. התיר ר' זלמן־לייב את החבל מעל רגליו ונזדקרו הרגליים ככלונסאות לכל צד. עשה חתך בעור הבטן, העמיק את הסכין בשכבת החלב וחצה את שומן החזה. אד חם עלה מן החתך לאויר הקר.

– שכבת שומן כמו אצל אווז מפוטם. – אמר ר' זלמן לייב, כשהוא כפוף על הבהמה ונושך שפתו בהנאה.

– חתוך עוד מעט, כך. אנסה לעשות את הבדיקה בפנים. – אמר השוחט.

העמיק ר' זלמן־לייב את החתך והרחיבו עד שנתגלו הקרביים המהבילים, הלחים.

– תן את הפנס ואני אאיר לר' מיכל. – אמר לנחומל ונטל את הפנס מידו.

הרכיב השוחט את משקפיו, תלה את עצמו על ברכיו ואת כנפות האצטלית אסף לבין רגליו והכניס את ידו לתוך הקרביים החמים, הפכם ודחקם הצידה, עד שגילה את הריאה הורודה. ביקש להאיר לו מקרוב יותר. הפך את כנפי הריאה ובדקן בדיקה יפה, פעם ופעמיים ושלוש.

– כזהב טהור. – אמר – טוב שלא נצטרך להוציא את הריאה. – עקר את “הגנב” וזרקו לפינה אפלה, אחר עקר את הטחול ואת ה“גרצ’יצה” וכרכם יחד וצררם במטלית, שהיתה מוכנה לו בכיסו, בפשטות וברגילות, עד שנחומל הביט אל כל מעשהו ביראת־הכבוד ופישק מעט שפתיו.

– נו, לילה טוב, פרץ. ראית איך שעקרתי את “הגנב” וזרקתיו? הא? כך חייב אדם מישראל לעקור את השטותים ממוחו ולזרקן לכל הרוחות. והרי אתה בעצם בחור ירא־שמים. אאא, הבא ליטהר – מסייעין אותו. ליל טוב, ר' זלמן־לייב. יזכה לעשות מצוות מתוך הרחבה. נו, יהא נתח־בשר יפה להילולא. בזכות הצדיק, זכותו יגן עלינו, תסור, אם ירצה השם, כל תקלה מביתו. ליל טוב, ליל טוב! ואתה נחוּמל, אל תשכח לדרוש את אצבע־הכבד. הוא מגיע לך ביושר, ואמא תצלהו לך על גחלים. ליל טוב!

ר' זלמן־לייב ליוה את השוחט, עד שהדליק את פנסו ואמר ליל טוב גם לנשים בחדר ויצא לרחוב.

כרוב יהודי העיירה ידע ר' זלמן־לייב גם פשיטת עור של דקות וגם קצת ניקור. הרכיב איפוא את המשקפיים ולקח את הסכין, השחיזה יפה באבן־המשחזת, וחיתך את פרקי הרגליים של העגל עד שהכרעיים נתלו על העור, אחר פרם את העור מן הברכיים עד חתך החזה והבטן והתחיל מקלף את העור מעל הבשר הלבן ורוטט כקצף. הגידים עוד היו חיים וזעים ונחומל הסתכל בהם בריכוז רב, כשהוא עובר עם הפנס מצד אל צד, ופרץ מחזיק בארכובות להקל לאביו את מלאכתו. כשהעור כבר היה מקולף מצד הפנים של העגל ונפרש על הקרקע, נקב ר' זלמן־לייב את ארכובות־האחור, נזדקף ואמר לפרץ שיוריד את המגוד. כשהורידו נעץ את שני קצותיו לתוך החתכים, ושני הגברים נתלו בחבל עד שהעגל התרומם אל המריש. גם נחומל העמיד את הפנס על הקרקע ומשך עם הגדולים, העגל המקולף חציו היה תלוּי בראשו העקוב מדם לארץ. אז עינבו את החבל בטבעת שבקיר וקשרוהו היטב. הגיש פרץ לאביו כיסא, וזה עלה עליו וברגעים אחדים קלף את העור מאחורי העגל (את רוב הזנב קיצץ עם העור), ירד ובמשיכה אחת קרעו מעל הגב עד לעורף. הבשר העירום היה שותת־דם מגידים קרועים ומרטט מאחור, אך מלפנים היה כבר קופא. אחר־כך נתלה על ברכיו וקלף בסכין את העור מעל הראש והלחיים. כאן נחתכו הרבה גידים והדם ירד כארגמן נוזל, עד שהעור צנח כולו לקרקע. אד נתיישר ר' זלמן־לייב, תמך את שתי ידיו במתניו, חלץ את עצמותיו ומחה בשרוולו את הזיעה מעל מצחו.

– עיפתי. הכוחות אינם מספיקים עוד.

– תנוח מעט, – אמר פרץ והקריב לו את הכיסא. ר' זלמן־לייב ישב ותלה את ידיו המלוכלכות משני עברי שוקיו.

והנה נפתחה הדלת ומרים נכנסה.

– מה, כבר הפשטתם אותו? – אמרה והתבוננה מבעד למשקפיה בעגל התלוי. – איזה בשר יפה! איזה צלי יהיה. רך ומתוק! אבל אל תשכח, זלמן־לייב, להניח לי את הריאה־והכבד לחוד – בבוקר אשלחם אל חיה־ריקל. הוי, אלמנה חיה עם חמשה ילדים קטנים. יהיה להם לפחות, לשני ימים בשר.

– נו, ואת הראש?

– את הראש יבוא לקחת זלמן שואב־המים. הרי חסיד בלזי הוא ולא יוכל ליהנות מן ההילולא. גם לו יש משפחה גדולה, בלי עין־הרע, רק את המוח תשאיר. אכין אותו לארוחת־הצהריים.

– טוב מאד, אני אוהב מוח עם בצל מטוגן. – אמר נחומל.

פרש ר' זלמן־לייב את העור מתחת לראש העגל, רובו משוך לפנים, הכניס את שתי ידיו עם הסכין לתוך הבטן וחיתך שם בזהירות, עד שכל משא הקרביים נשפך על העור והגויה הנבובה התנודדה באויר, כי הוקלה הרבה.

אז הביאה מרים כלים גדולים אחדים, קראה לאלקי ויחד הפרידו את הקרביים והכניסום לתוך הכלים וכיסוּ את הכלים בעור הכבד. לקח ר' זלמן־לייב את הכבד, נקב את היותרת והשחילו על קנה הריאה, הרימם והסתכל בהם בהנאה, אחר נקב את הקנה ומסרם לאשתו, מתנה בשביל חיה־ריקל האלמנה החיה.

– את הרגליים נשים במרתף ויהיה לנו קריש לשבת.

חתך זלמן־לייב את ארבע הכרעיים מן העור ומסרן למרים.

– אני כבר רוצה לישון. – אמר נחומל, העמיד את הפנס על בכיסא ושפשף את עיניו.

– לך, מטתך מוצעת. – אמרה האם – ואל תשכח ליטול ידיך ולקרוא שמע.

הילד הלך לישון. אחר רגע הלך גם פרץ ואלקי אחריו, ונשארו בפלוש רק ר' זלמן־לייב ואשתו עומדים לפני גוית העגל השסועה והריקה, שרק הכליות העטופות חלב משובצות בה.

– מה את סבורה, מרים, יבואו כל אנשי הקלויז?

–יבואו, יבואו.

– ולא יפסלוני בשל פרץ?

– אל תדבר הבלים, מי זה יפסלך? ותזכור את דברי: עוד תהיה לנו נחת מפרץ. הרי בעצם הוא בחור־זהב, וגם ירא־שמים. השמת לב בזמן האחרון לתפילתו? כמה עצבות בה, עד לבי היא נוגעת. היא, הנערה עצמה, תרחיק אותו, אך יימצא לה אחר, משלהם. תזכור את דברי. אני מכירה אותן.

– הלואי. אפשר שזכות הצדיק תעמוד לנו.

– מה דעתך, החתול לא יפגע בבשר?

– לא, הרי העגל תלוי באויר והקרביים מכוסים בעור הכבד.

–אם כן בוא לישון. עלינו עוד לעבוד מחר עבודה גדולה. נצטרך לשאול כלים כמעט מכל השכנים.

– הנה רק אבריח את הדלת. עגל נאה, מה?

– איני זוכרת עוד עגל כזה. הרי כולו מצופה שומן. כאווז מפוטם.

– ר' צלאל הבטיח לי לגרש בניגוניו את כל השטותים מלבו של פרץ.

– הם יגורשו, זלמן־לייב. תזכור מה שאמרתי לך. הם יגורשו. נו, בוא!

ר' זלמן־לייב סילק את המחצלת מפתח הרפת, בדק את שלשלת הפרה, הרחיק מלפניה את העביט, אחר לקח את הפנס והלך אחרי אשתו הביתה.

באותו רגע החליק קובקי כצל במסדרון ונכנס אל חדרו.

 

יז. הַהִלּוּלָא    🔗

אחרי עמל היום, בעזרת אשת ר' צלאל החזן ועוד שתי שכנות, שהתנדבו ובאו לסייע בדבר מצוה, היה הכל מוכן לסעודה. מן החדר הגדול נתפנו כל הכלים (חוץ משני הארונות הכבדים) ושני שולחנות ארוכים, מצורפים מכמה שולחנות קטנים, עמדו מכותל המזרח כמעט עד הפתח, מכוסים במפות־פשתן לבנות, ריחניות, וערוכים בכלים שונים שאולים מכמה שכנים. מלבד מנורת־הנפט הגדולה המשתלשלת מאמצע התקרה, דלקו שתי מנורות־קנים בכל נרותיהן. סיד הקירות הבהיק בשמחה כבושה. הכיריים היו מוצנעים תחת סינר פרחוני. גם על השולחנות עמדו פמוטים של כסף ונרות נעוצים בהם, מחכים להדלקה. מכל צד נדף ריח המאכלים המותקנים, ועל כולם ריח חמיצת־הסלק המתובלה בשום וריח הצלי הטוב. ר' זלמן־לייב כבר לבוש היה שבתית. גם פרץ לבש את המעיל הארוך ונחומל את החליפה שעשו לו לראש השנה ואת הכיפה החדשה שרקמה לו אלקי. קובקי הלך בינתים אל פיכטנהולץ לשחק שעה בקלפים והבטיח לבוא אל תחילת הסעודה. “על כל פנים כדאי לראות. בפרט, אם אפשר גם לטעום משהו”. הנשים, אף כי כבר לבושות היו חגיגית למחצה, עוד עסקו בחריצות בגמר ההכנות.

בשעה שבע בערך התחילו החסידים לבוא. תחילה באו מן השכנים הקרובים: הראשון היה ר' ווֹפצ’י הגרסי. הוא בא עם חמשת נעריו, שהגדול בהם היה השנה לבר־מצוה, ומרגע שנכנס התחיל מגרשם הביתה: “לכו, לכו הביתה. ר' זלמן־לייב יכעס. אין סעודת־הילולא בשביל ילדים. לכו לישון!” אך הם ראו את החיוּך הערמומי שבעיניו וידעו שעליהם להישאר כאן. נתפזרו איפוא בפינות הבית שלא ירגישו בהם. הם חיכוּ לארוחה הטובה, שהיו על־פי־רוב רעבים לתבשיל טוב, כי הגריסים הרזים שאמם בישלה להם בכל יום היו להם לזרא. ר' ווֹפצ’י, שנתבקש על־ידי ר' זלמן־לייב לשבת, סירב ועמד בפאת השולחן: “מה אשב ועוד לא באו החסידים הגדולים?”

אחר־כך נכנסו “בערב טוב” רחב, נוגעים בשתי אצבעותיהם במזוזה ומגיעים אותן אל פיהם – ר' שוּע סוחר־הבהמות, ר' פיני השַׁמָן ור' זיינביל השדכן: הראשונים ב“בֶקֶשוֹת” של אטלס נוקשה והאחרון ב“בקשה” ירוקה מרוב שנים, זקני שלשתם ופאותיהם חפופות יפה, כאילו חזרו זה עתה מבית־המרחץ. ר' שוע העביר עיניו הגדולות והעצובות על השולחנות, אחר העמידן על ר' זלמן־לייב ואמר בקול מצייץ: “לא זכיתי למכור לו עגל בשביל ההילולא, במקום זה אזכה בודאי בחתיכה הראויה להתכבד”. – “אצוה על מרים, שתתן לו גם צלעית וגם חתיכת “קצ’ילקי”. הריהו מבין כל בשר”… – “ואני איני רוצה לדעת כלום – אמר ר' פיני – בעד הכוספות הטובות מגיעה לי מנה כפולה”. ור' זיינביל הריץ על בעל־הבית את עיניו הפזיזות ואמר בקול עבה: “יהי רצון, שתהא זו התחלה של שמחות, שבמהרה יבואו אירוסים ונישואים בזה אחר זה אצל הבנות והבנים – ויהי רצון שהשידוכים יעשו על ידי. עוד לא הרויתי אצלו אפילו פרוטה אחת”. – “אם ירצה השם ירויח, ובעין יפה”. ענה ר' זלמן־לייב ונחפז אל הדלת. כי באותו רגע נשמעו במסדרון קולות מסיחים, וכשנפתחה הדלת נהרו לתוך החדר בזה אחר זה חבורה של חסידים ואנשי־מעשה, מן היושבים בסביבת הקלויז, מנענעים זקניהם בחשיבות ועיניהם מחייכות והם מברכים בקול ואומרים דברי חיבה ולצון. קרא ר' זלמן־לייב לפרץ ונחומל הביא תיבות גפרורים ושניהם הלכו מנר לנר והיו מדליקים אותם, עד שהאירו כל השולחנות מלשונות־הזהב המבליחות עליהם. החדר נתמלא שיג ושיח וצללים חיורים, כמעט בלתי נראים, טסוּ על גבי הכתלים.

בכל רגע באו עוד חסידים. מהם ישבו על הספסלים והכיסאות ומהם עמדו בכנופיות או התהלכו בזוגות, עד שהחדר נתמלא כולו. צלצלו קולות־צחוק ודברי תורה וחכמה התרוננו, כל פנים האירו וכל עיניים הזהירו. ר' זלמן־לייב הלך בכל פעם לקראת הבאים, קיבל כל אחד בסבר פנים יפות, שאל לשלומו והוליכו למקום הראוּי לו. גם פרץ, אף־על־פי שחיור היה ומבוּיש עד תוך תוכו, התהלך בקהל החסידים והיה משתדל לחייך להם ולקבלם בחיבה. ר' זיינביל השדכן, שעמד בפינה, כשנקלע שמה פרץ, תפשו בבגדו, גחן אל אזנו ולחש לו: “יש לי בשבילך פרידה נאה – עין לא ראתה. כפרה עשר פּנינקוֹת בשבילה!” פרץ נענע לו בראשו ופנה לאורחים אחרים.

אתה, פרץ, תקבל את האורחים ואני אלך להביא את הרב. – פנה ר' זלמן־לייב אל בנו והשתדל להסיר כל רטט מקולו.

– אני אלך עמך, אבא. – נזדקר פתאום נחומל. הוא היה מבולבל מרוב האורחים, שבאו ומילאו את הבית, ורצה להתחמק מכאן.

– טוב, בוא עמי. בדרך תיכנס אל ר' בצלאל ותשאל אם כבר מוכן הוא.

לא נוח היה לו לפרץ להישאר יחידי עם עשרות היהודים שוני הצורה והתכונה. אבל לא יכול היה לעשות מה שעשה נחומל. ובכן בעל־כרחו היה מתהלך ביניהם, מסביר פנים לכל הפונה אליו, שומע ןמשיב קצרות. כל הזמן היה מרגיש כעין מועקה ופעימה חזקה בלב, עד כדי מיחוש של כאב. כאילו היסס לבו, אם ההילולא תעבור עליו בשלום. למן הטיול האחרון באפר עם פרניה לא ידע שָׁלֵו בנפשו. אם קודם היה חושב, שרק הוא הסובל והיא כצפור דרור שאין לפניה דאגה, הנה עתה נוכח, כי גם היא סובלת. לא רק מאמה ומזקנתה, הממררות את חייה בגלל ראיונותיה עמו, אלא גם מפני טבעו הוא. איך אמרה לו: “אינך מכאיב לי”. היא כנראה, אוהבת אותו באמת. כמה פעמים חיבקתהו בסערה. והוא אינו יכול להשיב לה אהבה באתה צורה הרצוּיה לה. אינו יכול. מתאוה הוא לה בכל נימי בשרו, בלילות הוא מתענה קשות ביסורי תאותו, אך גסות אינו יכול לנהוג בה. ייהרג ולא יעבור על מידתו. אינו יכול. רק אהבה טהורה, אהבה צנועה, הוא יכול לאהוב. גם מה שהזכירה את קובקי המסתכל אחריה “במבט רעב”, לא נתן לו מנוח. אחרי שיחת הלילה אז השלים בנפשו עם אחיו, סלח לו הכל, ואפילו התחיל להתרפק עליו וגם קיוה לעשותו שותף לרגשותיו, שומר סודו, עתה שוב הוקמה מחיצה ביניהם. האם קנאה היא? לא, לא קנאה. אך רוגז הוא, שקובקי מרגיזו. הוא אינו צריך להביט אחרי פרניה. לא הוא!

אך לא הניחו לו להגות ברוחו הקשה, כי מזמן לזמן נכנס אורח חדש, כל אחד בריה בפני עצמה במראיה והליכותיה. וכבר נתמלא החדר אנשים זקנים וצעירים, וגם איזו בחורים ונערים בתוכם. היה חללו של החדר מהדד מקולות המדברים והמספרים, מצחוקם, מקריאות־התפעלות, מקטעי זמרה, מפיזומי חוטם. פרץ השתדל לקבל איש איש בכבוד הראוי לו, אף הראה להם את המקומות לשבתם, אך במידה שרבו האנשים, נעשה לבו כבד עליו ועצבות העיקה בו. מרגע לרגע גבר בו בתוך המולת האנשים רגש הבדידות. אילו חזר כבר אבא עם הילד! עמהם לא היה בודד כל־כך…

אחדים מן החסידים חייכו לו בחביבות, אף טפחו על גבו. אחד בעל קומה, חוכר אחוזה קטנה ומקורב לצדיק ההוסיאטיני, צבטו צביטה חריפה בלחיו, ופנה אל העומדים סמוך לו בצחוק רחב: “ראו, אף־על־פי שעבד שלוש שנים בצבא, עדיין צלם אלהים על פניו. כמה נתאדם! מסימנם של בני־ישראל כשרים, חה־חה!” השומעים צחקו והסתכלו בפרץ בחיבה גלוּיה. “כמוהו כר' זלמן־לייב”! קרא ר' מיכלי סוחר־האריגין, “אתה דוגמא ממש! כמו מחתיכה אחת!” – “ברא כרעיה דאבוה”, אמר חלקו המלמד הזקן וגרף את חוטמו לתוך מטפחת־הצבעונין הגדולה. אז קרא ר' אברהם חר“ג הלץ העשיר: “אבל לא “קארה” בלשון הגויים, כלומר, עונש”! – “כמדומה, שר' זלמן־לייב כבר פטור מעונשו של זה, שהרי הוא כבר, ברוך השם, בר־מצוה”. – ו”אפשר בר־עבירה, מי יודע“. – אמר חר”ג וצמצם את עינו האחת, מישירה אל פרץ.

נשתמט מהם פרץ והלך לחבורה אחרת, ובדרכו התפלל בלבו: “מי יתן ויחזור כבר אבא!” ואחרי שעבר פעמים אחדות בחדר הגדול מנענע ראשו במבוכה לפונים אליו, עלה על דעתו, שמוטב לו לצאת לרגע לראות את “הדודה” או את אלקי. נדמה לו, שהן תפגנה מעט את בדידותו הקשה. החליק בין הצפופים ויצא למסדרון, ובאותו רגע נראתה אלקי בפתח חדרו של קובקי. היא לבשה שמלה חדשה, פשוטת הגזרה ורבת חן. סלסלה לבנה וצרה עדתה את צוארה והוסיפה לפניה איזה נקיון צנוע, שמוגג את לב הרואה. פרץ חש כמו דמעות מתרגשות ונדחקות אל עיניו. מה חפץ היה לאחוז ביד אחותו וללחצה אל לבו הכואב כל־כך! היא נתנה בו מבט מבין וטוב ואמרה חרש: “ידעתי, יקירי, קשה לך… וגם אני הייתי מוחלת על כל השמחה הזאת. אבל עלינו להבליג. בשביל אבא. ידעת, כמה יגיעות יגע וכמה תענוג גורמת לו ההילולא… אפשר רצונך לטעום משהו? בוא אתי ללשכת־המזונות. שם ערוך הכיבוד בשביל הנשים, תקח משהו”. היא לא ידעה, שגרונו מכווץ וכל מאכל לא ירחיבנו. “תודה לך, אלקי, נשמה כשרה את… מדוע אינני כקובקי? האמיני לי, אני מקנא בו, יכול הוא לבלות בכל יום שעות אצל פיכטנהולץ במשחק הקלפים ובשיחות בטלות… ואני…” הוא לא ידע מה להוסיף, כאילו המחשבה נשמטה ממוחו. והנה נשמעו קולות וצעדים על הגשר הקטן בחוץ. בתוכם קולו המנסר של הרב. “הם הולכים!” אמר פרץ, “עלי לשוב שמה, אל תשכחיני, אלקי. אם תחשבי בי – יקל לי…” וחזר אל חדר הסעודה.

הרב היה יהודי בעל הדרת פנים. זקן שחור, שופע ומעוגל, ששיבה זרקה בו, עטר את פניו המלאים והוורודים, ועיניו כיונים היו ממראה חוּם ענוג ורך. צוארון כותנתו הנקי מקושר בפתיל, שקצהו ירד על אצטלית המשי. לפי מראה פניו צריך היה להיות בעל קול מתנגן, אך בדברו הפליא את השומע בקולו המטונן. אך איש טוב היה, נוח לבריות, וותרן ויודע מעט בהליכות עולם, כי פעמיים בשנה היה נוסע להוסיאטין ובדרך היה מתעכב כמה שבועות בערים הגדולות ועוסק שם בקיבוץ כספים לתכליות שונות, וגם הוא נהנה מחלק ומביא מלבושים חדשים לו ולבני ביתו. ואין איש מקפיד עמו על כך; אדרבה, משנה כבוד ניתן לו על זאת: ברוך השם, יש לנו רב שאינו בטלן. שלא כרב השני, הבלזי, אף שחריף הוא, סיני ועוקר הרים, אך מכוער ובטלן, במחילה, ודרכו רק ליסר ולבטל ולזרוק מרה.

כשנכנס הרב עם ר' זלמן־לייב (נחומל רץ אל אמו לדרוש כף ממרקחת האתרוג) נשתתק הקהל. אחדים אפילו קמו ממקומותיהם לכבוד המרא דאתרא, ואלה שעדיין לא ישבו מיהרו לכבוש להם מקום, עד שהרב הגיע לראש השולחן וישב כלפי המסובין ופניו מאירים מהנאה. העביר את עיניו הכשרות על צאן מרעיתו, נענע להם בראשו, ביחוד לעשירים שבהם, אחר חכחך קצת בגרונו וניסר בקולו:

– אומרים, שהדור הולך ופוחת. ולי נדמה, שהקהל השנה, בלי עין הרע, גדול מדאשתקד. אין דבר, גם האפיקורסים עוד יבואו אלינו. ואפילו הציוניים. צריך רק להמתין בסבלנות, לא לצאת מן הכלים. את החרמות והגידופים נניח לאחרים.

הרמז היה גלוי. כי בשבת שעברה קרה מקרה שהרעיש את כל העיירה. שמריה הקצב, חסיד בלזי נלהב, סטר בשעת התפילה והוציא מבית־המדרש את בנו של אחד החסידים, שנתפס לציונות. והבחור בחור עז־נפש ויודע קרוא וכתוב. הגיש הבחור לערכאות קובלנא על שמריה, שהפריעו בשעת הפולחן, ועל־פי סעיף פלוני צפוי לו עונש חמור, אם לא יתפשר תחילה עם התובע.

המסובים נענעו לו לרב בראשיהם והתחילו מספרים מילי דבדיחותא על חסידי בלז. אבל הנה נפנף הרב בידו ואמר:

– מוטב שנדבר בחשובים מהם…

ובאותו רגע נראו בפתח פרומה־איטה אשת ר' צלאל, מרים ואלקי, והן נושאות לפניהן סינרים מלאים חלות טריות. רמזו לשמש ולריש־דוכנא (קראו להם לשמש את האורחים, כנהוג בחתונות) והם לקחו מן הנשים בפתח את החלות והניחון על השולחנות, חלה לפני כל איש ואיש. כשגמרו לחלק את החלות, קרא ר' זלמן־לייב:

– רבותי, קומו צאו לנטילת ידיים!

קמו כל האורחים ונדחקו אל המסדרון, ששם עמדה בפינה חבית המים והעביט ונטלת־הנחושת הכבדה. אך לרב הביא לאחרונה השמש קערה עם כלי ואלונטית. בחן הרב את הכלי אם אינו פגום ונטל את ידיו בדקדוק מצוה ונסתפג באלונטית, ברך בקול ובעצימת עינים והעביר את הסכין על החלה, הניפה מעט ובצע ממנה פרוסה קטנה, טבלה במלח וטעם כזית. ממנו ראו ועשו שאר המסובים, מקצתם בצחוק קל אך רובם בדחילו ורחימו, כיאות לסעודת־מצוה כזו.

– ור' צלאל היכן הוא? – שאל הרב, כשאשת החזן נראתה שנית בפתח ועוד סינר של חלות על כרסה, אף שלא הביט אליה.

– הוא “חוזר” עדיין עם החברה. יבוא, יבוא. באבנטו אמשכנו, אם לא יבוא מעצמו. – אמרה פרומה־איטה כמכוונת לכל הקהל.

– שלחתי אליו את נחומל, – אמר ר' זלמן־לייב – ואמר לו שתיכף יבוא.

– אֵי, הניגון החדש! – קרא הרב בהתפעלות עצומה – חבל שלא שמעתיו בהוסיאטין גופה. איזה ניגון!

והוא התחיל משמיע נהימה חטמנית בקול רוטט, כ“דרכם” הם. אך מפני חושו הפגום בנגינה ומפני קולו העבה פגם בניגון, ועל־כן הפסיק באמצע וקרא, כשהוא מעביר שתי כפות ידיו על המפה, כמפנה את המקום:

–מילא, יבוא ר' צלאל ויזמרו כראוי… יספר לנו ר' אהרלי, עד שיגישו את המאכלים, איזה דבר בשמו הקדוש.

כל העיניים נפנו אל ר' אהרלי, שישב מן הצד במקום הרביעי או החמישי לאחר הרב. זקנו הארוך והשב קלוש מאד וכן פאותיו הנבלעות בו, ופניו חיורים כאילו היו שרויים זמן רב במקוה, עיניו מודלקות מרוב לימוד ומתיקוני חצות. אף־על־פי־כן העלה צל של צחוק על שפתיו הנובלות ואמר:

– מילא. אין מסרבין לגדול. והדברים באמת הפלא ופלא. מספרים: כשהיה, זכותו יגן עלינו, בלבוב לדרוש ברופאים, הלך לקבל פני ה“ישועות יעקב”, שהיה אז מרא דאתרא בלבוב. והרב הגאון היתה לו הכנה על זה, אך מחמת שהיה מתנגד, היה סבור שהצדיק מסתמא ידבר עמו מחידושי תורה ויאמר איזה פשט או חילוק, כנהוג. אכן כשבא הריז’יני זי“ע לפני הרב הגאון, נתן לו שלום והחזיר לו שלום. ובשעת שיחה שאל: מאיזה חומר עושים את ציפוי הגגין של בתי העיר לבוב? השיב לו ה”ישועות יעקב": מטסי ברזל. חזר ושאל: אם כן היו יכולים לעשות מלוחות שרופים, שקוראים “צ’רפּיצה”? – וכשיצא הצדיק מאת פני הגאון, מילא הרב צחוק פיו ואמר לאנשיו: הזה האיש המרעיש עולם ומלואו ויאספו אליו עדרים עדרים של חסידים, והוא עוסק בדברים של מה בכך?… וצחק הרבה. – והנה הצדיק הקדוש ר' מאירל מפרומישלן, כשמעו שהריז’יני נמצא בלבוב, אץ שמה להתראות עמו; ולא עלתה בידו, כי כשהגיע שמה כבר נסע הצדיק לביתו. וכשהתחיל לחקור ולדרוש איך התנהג הקדוש בעיר, סיפרו לו את השיחה שהיתה בינו ובין הגאון. אמר ר' מאירל: הגאון אב־בית־דין לא הבין, במחילה, כלום מדבריו הקדושים. כי הוא רמז בדרך חכמה: כמו שציפוי הגג מגין על כל הבית, כך צריך הרב להיות מגין על כל העיר; וצריך שיהיה לו לב פשוט ונשבר, במו הלוחות השרופים שקלים להשבר, ולמה הוא קשה כטס ברזל?…

וכשסיים עמדו עיניו של ר' אהרלי על פני ר' זלמן־לייב ודמעה נוצצת בהן.

– באמת הפלא ופלא! – אמר הרב – אבל כבר שמעתי את הדברים. אמנם בנוסח אחר קצת.

– ראה איך ר' אהרלי מביט אל זלמן־לייב. הוא זכר את הגג שכיסה לו… – לחש אברהם חר"ג לשכנו והיה נרגש גם הוא.

באותו רגע קמה המולה ליד הפתח: ר' צלאל בא ואחריו כל ה“קפליה”: כעשרה נערים בני גילים שונים. ר' צלאל עלה עד ראש השולחן ור' זלמן־לייב קם וביקש כיסא בשבילו, והנערים נתפזרו בתוך הקהל ונעצו ראשיהם בשולחנות הערוכים.

– ניגון לפני החמיצה! – אמר הרב.

– יטעמו תחילה הנערים משהו. – אמר ר' צלאל ופניו זורחים – הלאיתי אותם במאד מאד והם רעבים.

– מעט יין? – שאל ר' זלמן־לייב ושלח אצת ידו אל הבקבוק.

– מה לנערים קטנים וליין? רעבים הם, אמרתי.

– אם כן, נכניסם לעזרת נשים. שם יהיה להם שולחן בפני עצמם. בואו ילדים, תטעמו מה.

והוא הלך בראש ואחריו כל נערי המקהלה. אליהם נלוו מאליהם גם חמשת נעריו של ר' וופצ’י. אך נחומל התרוצץ מחדר לחדר נרגש ומפוזר.

החמיצה החמה הוגשה בצלחות עמוקות מצוירות בציצים ובפרחים. התבשיל היה אדום ומבהיק בצחצוחי שומן, פה ושם הלבינו בו פּירורי השום הצפים. אד עלה מן הצלחות ומילא את החדר כולו ריח מתוק ומגרה. כל הפיות היו ררים מתיאבון והנחיריים זעו שלא מדעת בעלים. נתעוררו הרוחות ונתגברו הקולות ודברי הסכמה ולצון נאים פרחו מכל צד. מיד צלצלו הכפות בדופני הצלחות ונשמעו גמיעות תאוותניות מלוות לפעמים בהברות־רצון:

– אה, ברוך טעמה של בעלת־הבית.

– וגם פרומה־איטה זכורה לטוב.

– אין זו חמיצה אלא יין טוב.

–יין מרותח בסוכר.

– אבל בחלקו של מי נפלה האליה?

– בחלקו של הרב.

– הרב יונק נהורא מאַליה?

–איך? איך? נהורא מאליה?… מתוק מדבש!

עם גמר החמיצה בא קובקי. בכניסתו היו פניו מחייכים נבוכות. ביקש לומר דבר־הלצה מפולפל, אך חשובי החסידים קדמוהו בהזמנה, שיבוא לישב ביניהם. גם הרב בעצמו נענע לו בידו הלבנה, שיקרב אליו:

– “ודע מה שתשיב לאפיקורוס”, שמעתי מפי ר' דוד שווגר: “סתום את פיו בצנצנת יי”ש“… בודאי זוכרים אתם מה שדרש ר' מאירל ז”ל על “סוף דבר הכל נשמע”, על־פי ראשי־תיבות ובגויית, כדרכו. “סוף”, כשיגיע זמן תחית המתים, ירעים אליהו הנביא בקול: “סו”ף – סטאַוויי ווֹדקוּ פּיטי! (קומו לשתות יי"ש!). החסידים מיד קופצים ועומדים על רגליהם ומושיטים ידיהם לכוסות. אבל הדייטשין, האפיקורסים, אף־על־פי שלבם יוצא גם הוא ל“טיפה”, הם ממשמשים בתכריכיהם אם יש להם פרוטה, והנה אפילו כיסים אין להם. מה יעשו? יוסיפו לשכב. אז ירעם המבשר שנית: דב“ר – דאַיוּט ביז רוֹשי! (נותנים בלי כסף!) – אז “הכל נשמע” – הכל נשמעים לקול הקורא, קמים ושותים לחיים. וכבר אמרו חז”ל “גדולה לגימה שמקרבת רחוקים”, ומי רחוקים? – אלה האפיקורסים, שמרחיקים עצמם ממקומו של עולם. בוא, קובקי, שב לימיני, הרי למדת תורה מפי, בתורתי הביאותיך לחיי־עולם הבא, אבל רוצה אני להעניק לך גם מעט עולם הזה; בוא נשתה לחיים ולעליית נשמתו ז"ל! היה יהודי עם יהודים.

קובקי נתאדם וגמגם:

– באמת איני אפיקורוס כלל בעסקי מאכל ומשתה, כלומר, מקיים אני ברצון מה שכתוב בקוהלת: “אין טוב באדם…”

ולא הספיק לסיים את הפסוק, כי השו"ב תפסו בזרועו ומשכו עד שהביאו סמוך לרב וגם כיסא הושט לו מעל לראשי המסובים.

“איזה כבוד הם חולקים לו!” חשב פרץ, שעמד מן הצד. “אילו היה בחור ירא־שמים, כלום היו מטפלים בו כל־כך?” אם מתוך קנאה ואם מתוך שלבו מר עליו, בא לו לפרץ הרהור של צרות־עין. אבל גם לו לא הניחו זמן רב. ר' צלאל יצא אליו, לקחו תחת זרועו ולחש לו:

– וכי ה“בעל־דבר” שלך באמת חזק כל־כך, שאינך יכול לו? אי פרץ, פרץ. זכורני, שהיית עומד בחוץ נשען על סף חלוני ומאזין שעות ל“חזרות” שלי עם החברה. רקוק עליה! שמע בקולי, היה חייל בצבא הרבי! – לך קרא לי את החברה. בודאי כבר אכלו לשובע. רוצה אני לפתוח ב“האדרת והאמונה”. אף־על־פי שהניגון הוא ברודי, הרי הוא מתוק מדבש.

פרץ הלך וקרא לנערים, שבאו כולם עליזים, פניהם להבים ושפתיהם לחות־אדומות, נצטופפו יחד במעבר כעדר גדיים ותלו עיניהם בר' צלאל, שעמד על מקומו נשען אל השולחן והקולון בידו. פניו של החזן נעשו חמורים מאד ועיניו היו חדות כאומרות לדקור את כל אחד מן המקהלה. הקהל נשתתק כולו. בפתח נראו חמש הנשים שבבית עומדות צפופות. בזריזות גדולה ניקש החזן בקולון ובשולחן והעמידו על שינו כלפי האוזן, ומיד נתן בנהימה את הטון, והטינור גולל כסרט־זהב את שתי המלים “האדרת והאמונה”, חזר עליהן פעם ופעמיים, אחר שלח ר' צלאל מזוית עינו מבט אל שאר הנערים וכולם פרצו בנהמת גלים גדולים וקטנים וברוֹן צוהל “לחי העולמים.” וכן הלכו הסרטים ונתגוללו בחלל האויר, התפתלו מעל לשולחנות הערוכים, מעל לשלהבות הנרות, מעל לראשים הנלהבים, התנפנפו על התקרה, חגו מסביב למנורות־הקנים הזורחות וקסמם הוצק לתוך חמשת או ששת מניני האזנים הפקוחות בצמא. שום תנועה לא עשה המנצח הקפדן בידו, רק מנדנוד גופו הקל ניכר היה שהוא נוקף בראש נעלו לפי הקצב, מחזיק את הקולון מוצנע בשרוולו ורק בעיניו ינצח, ילטף, יזרז, יצליף, ירצה, יתחנן, יפקד וילכד, וכל הקולות רצים אחרי רצונו משועבדים באימה ובעונג. רבים מן הגברים עצמו עיניהם כדי למצות את כל עומק המתיקות שבזמרה, אך הנשים להפך, פקחו עינין לרווחה, כשותות את הקולות המנעימים.

כשנתן אות להפסיק והקולות נחתכו כמו סכין, היה הקהל כולו כמוקסם מכוח נעלם ודמם רגע, עד שקרא הרב:

– יישר כוח, צלאל! יפה זימרת.

ור' זלמן־לייב מיהר אל החזן, דחקו ביד אחת אל מושבו, כמו שזה עשה לו בערב סוכות בביתו, ובשניה מזג לו מן הבקבוק הגבוה.

הנערים הנרגשים עוד עמדו מתוחים ואדומים מהתאמצות, אך בכל רגע עלולים היו להתחיל לקנטר זה את זה, אלמלא הקדימם ר' צלאל בחכמתו בהברה פסקנית קצרה: “צאו”!"

– למה תשלחם? – אמר השו"ב – יזמרו עוד זמר.

– יין משובח מוזגים בכוס קטנה, – אמר ר' צלאל – כמדומה, שאנו עומדים בצלי הרוטב ואין מערבין שמחה בשמחה.

– וכשהובא הצלי בארבעה תמחויים כבירים, עטף הריח הטוב את כל החדר ויושביו. היו הנחיריים מתרחבות מאליהן והחיך מפריש רוק והעינים נמשכות אל הנתחים החומים, הטובלים ברוטב דשן ומבריק. התחילו מומחים לחלק את המנות וכל אחד הגיש את צלחתו. השתדלו הפעם לא לחטוף, כהרגלם תמיד, כי גדולות היו ערימות הבשר בתמחויים; אך לא לדחוק את הצלחות לידי המחלקים ולא לתבוע בנהימה של תאוה – לא עצרו כוח. קיבל כל אחד מנתו והיה מקיפה בעינו ובוחנה אם ראויה היא להתכבד בה, והרעבתנים זרקו מבט בוחן אל צלחת שכנם. אך היו גם אסתניסים, שהיו מתופפים באצבע קטנה על שולי הצלחת המלאה, נושאים עיניהם אל התקרה ומחטמים ניגון סתמי, כאילו שהות להם.

נקרעו פרוסות החלה הגדולות באצבעות ונטבלו ברוטב החם, הזהוב עם נקודות השחום, והבשר שנקרע במזלג נצבט אל פרוסת החלה ויחד הוכנס אל הפה, שהיה תלוי מעל לצלחת מלוכסן קצת. ומי שעלתה בחלקו עצם ממוייחה או עצם־צלע רכה היה מחזיקה בין אצבע ואגודל, מתבונן בה ונותנה אל פיו למצצה עד גמירא ואחר מתקשה להסירה מן האצבעות שדבקו בה. ועוד לא הספיקו אפילו האכלנים לכלות את מנתם, וכבר הוגשו התמחויים שנית, מלאים כמעט כבפעם הראשונה. כי רב היה בשר בן־הבקר מן העדה הקטנה. וגם הפעם לא הושהה הבשר במקומו, כי נחלק בין מגישי הצלחות. אך הפעם נמצאו כבר שאמרו: “יותר מדי, ר' שמחה, בנאמנות. יניח גם לאחרים”. היו קולות והדיבורים שבין לעיסה ללעיסה יוצאים יותר מן הנחיריים מאשר מן השפתיים, כי אלו טרודות היו בלקיקה ובמציצה. אולם גם העינים דיברו בהתרוצצן לכל הצדדים אל קרובים ורחוקים, אך יותר מכל היו בולשות בצלחת גופה.

הנשים עמדו שוב בפתח והתמוגגו מנחת. ר' זלמן־לייב טעם מעט מן הצלי והיה מזרז מעל לשולחן את האוכלים שלא יתרשלו. קובקי ישב בין השוחט ובין הרב, אכל את מנתו פעם אחת והתלוצץ עם השכנים; אמר דברי מינות זהירים ולא נפגע מתשובותיהם העוקצות של השומעים. את פרץ הושיב ר' צלאל על ידו, בינו ובין השוחט, והיה מעירו ומעוררו שיאכל מן הצלי הטוב וקרא לו “בני” והיה משבח באזניו את הניגון שהוא עומד לשיר מיד. לקחו המסובים מעט מיין־הלענה ומן היי"ש השרוי באגוזים וגם יין־דגן פשוט, חריף, של “תשעים”. ומן הזוית, שעל הכיסא עמדה שם חביונת שכר עם מינקת אדומה, נפוצו כוסות השכר המקציפות ונמסרו בקריאות ברכה וצהלה.

ועוד קודם שסולקו הצלחות הריקות מעל השולחנות, אסף ר' צלאל את החברה שנית ושר אתם פסוקים ראשונים מפרק ל“ז בתהילים, מטעים בנעימה את הפסוק “שכן־ארץ ורעה אמונה”, והיה הניגון באמת נאה עד להפליא, תופס את הלב וממעכו בנעימות גדולה, ומרוב משיכת הקולות ה”ליריים" זלגו עיני הנשים דמעות, ואפילו פניה של אלקי היו לוהטות ועיניה לחות. הן ביקשו בכל פעם את פרץ, שיבקש ממנה קודם שתהא מהרהרת בו.

כשנפסקה הזמרה צפו מתוך הדממה שקמה אנחות אחדות מפה ומשם, ואיש לא שם אליהן לב, כי כדבר הבא ממילא באו.

– עתה הבה נשתה ל“חיים”, ונשיר כולנו יחד. “וחסידיך ירננו” כתוב. נו, מלאו הכוסות! לחיים, יהודים, לחיים!

הכל נשמעו ברצון לדברי הרב והיו מברכים זה את זה בגלגול עיניים, העלו את זכר נשמתו הקדושה של ראש השמחה והריקו את הכוסות, מי בגמיעה ארוכה ומי בלגימות קטנות, אך איש לא שתה בבת אחת כגרגרן. אחר נתן ר' צלאל את הטוֹן והתחילו שרים יחד את הניגון ההוסיאטיני החדש, ניגון בלי מלים. והיה בו בניגון זה גם מן המתיקות וגם מן העוז שבחדוה, ושניהם כל־כך משולבים יחד, שאינך יכול להבחין ביניהם; העצבות כאילו מענגת את החדוה, והחדוה מרוממת את העצבות. והיה הניגון נובע וחוזר ונובע, כמוליד את עצמו בלא הפסק, ובמידה שהוא חוזר הוא מתחמם והולך והקולות מצטחצחים, עד שהבית כולו, כביכול, היה רונן, ואף הזגוגיות הנסמכות על האפילה הקרה של ליל חשון, גם הן רוטטות ברנן, ולב השומעים (גם השומעים את עצמם) מזדעזע בחיל ובאמונה עד כדי מסירות נפש. קובקי גם הוא צירף את קולו הנאה למקהלה והיה חש, שלבו נמשך והולך אחרי הניגון והיה נהנה שקולו מתבלט משאר הקולות כמרחף עליהם, וכשעלה בגרונו להוציא סלסול מהודר, הציץ אליו ר' צלאל בעין לוטפת, אחר שלח את ידו מעל לשולחן והניחה על פרק ידו של קובקי ולחצה מתוך עצימת העיניים.

כשכילו אמר הרב:

– בשעת הניגון הרגשתי בחוש, שקובקי שלנו חוזר בתשובה. ייתכן שלחג הפסח יסע להוסיאטין.

– צריך שפרץ יסע תחילה. – אמר ר' צלאל, ועיניו עודן עצומות.

– צדקת ר' צלאל, – אמר ר' זלמן־לייב – אם יסע אל הצדיק, הריני מוסיף לו מאה רייניש על הנדוניא.

– אתה שומע, ר' זיינביל? המחותן מצד הכלה יצטרך להוסיף מאתיים, והרי תתעשר ותחדל משדכנות – נמצא בנות ישראל מקופחות, חלילה. – קרא אברהם חר"ג, שהיה כבר בגילופין כל שהוא.

– נו, ר' אהרלי, צריך לומר דבר בשמו הקדוש.

– יגיד הרב. אני כבר סיפרתי מעשה.

–אמור, אמור. לא די לדעת מה להגיד, תקיך לדעת איך להגיד.

הניח ר' אהרלי את ידו האחת על המטפחת הצבעונית ועל קרן הטבקא, ובשניה פילג את זקנו בריתוּת אצבעות וסיפר בנעימות:

– כשהיה מרן זללה“ה אצל הרב מאפטא ז”ל, וידוע דרכו בקודש של מרן, שהיה אוכל מעט מזער, כאפרוח בן יומו, והרב מאפטא היה אוכל ככל האדם, ובשבת, כשישבו יחד אל השולחן, וכשהגישו את המאכלים, טעם מרן רק טעימה כל שהיא, כדרכו בקודש – והרב מאפטא, כשראה כך, הניח דרכו ולא אכל גם הוא אלא מעט מן המעט. ושאל לו הריז’ינר ז“ל: בשלמא אני איני יכול לאכול יותר, כי כך הרגלי משנים רבות, אבל אתם דרככם תמיד לאכול יותר, ולמה תשנו עתה ממנהגכם? השיב הרב ז”ל: הנה נראה, שאם יקרה לשבת־קודש אורח הגון, היינו, כשחל ראש־חודש בשבת, איזה כיבוד מכבד השבת את האורח? מניח לו תפילת מוסף ואומרים “אתה יצרת”. ואם יזדמן לו לשבת־קודש אורח יותר מכובד, היינו, כשחל יום־טוב בשבת, מניח הוא לכבודו שתי תפילות: שמונה־עשרה של שחרית ושל מוסף. ואם יקרה שיבוא אורח יקר וחשוב יותר מן הקודם, היינו כשחל יום־כיפור בשבת, אז אומר השבת להאורח היקר: אף כי יום שבת הוא, יום הראוי לאכול מעדנים ולשתות ממתקים, עם כל זה, למען אהבתך ויקרת ערכך, לא אטעם כלום כל היום… אי־אי־אי־אי, ב־בם־בם, אי־ב־בם־בם־בם!

וכל שכניו, שישבו נטויי אוזן על כף ידם, האירו עיניהם כנרות דלוקים ובמבמו עמו את ניגונו.

– מאמר עמוק מאד, – אמר הרב – שמעתיו פעם, אבל נסתלק מזכרוני. ברוך תהיה, ר' אהרלי, שהזכרתני. רבותי, נפלה מחשבה למוחי: יאמר קובקי דבר חסידות. אין דבר, אינו “חולה” לומר. קובקי, גוזרני עליך: אמור דבר־חסידות ובשמו הקדוש.

והחסידים החזיקו אחרי הרב קול אחד:

– אמור, קובקי, אמור. סתום פיות מקטרגים. אף שאתה כותב “שטותים” בעתונים, כלום אינך בנו של ר' זלמן־לייב? כלום לא למדת תורה מפי רבנו שיחיה?

נתבלבל קובקי והיה שף מקומו, ביקש לומר אמרה ממולחה ולא עלתה לו.

– מאחר ששתית עמנו לחיים ונצטרפת לניגון – עליך לומר גם דבר חסידות. – אמר ר' צלאל חלקו.

– באמת, אולי תאמר, קובקי? – ניסה ר' זלמן־לייב דבר אל בנו הגדול.

וגם לבו של פרץ נתרכך פתאום ובהתרגשותו קרא:

– קובקי, הרי אתה יודע, אמור – לכבודי,

– טוב, – פסק הרב ברחבות – יהא לכבודו של פרץ, איך אומרים: יהא מן הקוזק ובלבד שיהא לחיים. הסו!

חכחך קובקי בגרונו (בלא יודעים עשה בידו תנועה במחליק את זקנו, אך נמלך והחזירה אל השולחן), הביט אל המפה זרועת הפירורים ופתח:

– אמר מרן מריז’ין על הפסוק באיוב “צדק לבשתי וילבשני”: למה תפש כפל לשון, וכי לא די היה שיאמר “צדק לבשתי”? אלא שאפילו מלבוש חשוב כזה, שכביכול עצמו לובש, כמה שנאמר “וילבש צדקה כשרין”, אפילו מלבוש חשוב כזה צריך האדם ללבוש רק כמידתו וכמדרגתו ולא יותר. וזהו פירוש “צדק לבשתי וילבשני”, היינו, כמה שהיה ביכלתי ללבוש כמידתי לבשתי, רק כמידתי ולא יותר. כי כשאדם לובש מלבוש ארוך ממידתו, בודאי ילכלך את סרח העודף ברפש וטיט עד שיהא נמאס בעיני כל רואיו. וזה אמר הצדיק ז"ל על אדם גדול מאד בזמנו, ואין מן הראוי לפרוש בשמו.

– שפתיים ישק! דבר חדש השמיעתני, קובקי יקר, –אמר הרב – מובטחני שגם אהרלי שמע את הדבר בפעם הראשונה.

– והרי זה מובא ב“בית ישראל” של ראובן ז"ק מאוסטילא. – אמר ר' אהרלי בפשטותו הגדולה – ואף־על־פי־כן יפה סיפר. הואיל וראינו, שבנו בכורו של בעל־הבית יודע לספר דבר חסידות, אפשר יספר לנו גם פרץ דבר מה?!

כמו השמים נפלו עליו על פרץ. אילו פצתה הארץ את פיה ובלעתהו היה נוח לו. ויותר מכל היה נוח לו לברוח. אך נעוץ היה בין שני כיסאות דחוקים ומרפקי החזן והשוחט היו אוחזים בו בחזקה. שלח אל אביו מבט מלא תחנונים ואמר:

– איני יודע כלום, ואיני כדאי. האמינו לי, שאיני כדאי. איש טמא הרהורים אנכי.

– אי, למה לך הרהורים? איך אומרים הבריות: “תרנגול הודי היה מהרהר והלך למיתה.” באמת, פרץ, הגיעה שעתך לנסוע להוסיאטין. מוטב שתיסע עוד לחנוכה. – אמר ר' צלאל וקרא לחברה שיזמרו את הניגון הישן של הצדיק מהוסיאטין. הוא התקין לו ליווּי נאה מותאם לקולות המקהלה.

היה בזה בשביל פרץ משום מוצא יפה ממבוכתו, אבל לבו עדין סוער היה וגם הניגון הנאה לא יכול היה להשביח את סערתו. אחרי הניגון, כשר' צלאל הרתיע את כיסאו לאחור, קם פרץ ויצא המסדרונה. שם נתקל בפרומה־איטה, והיא, שפניה היו לוהטות ועיניה רוחצות בעונג דשן, הקדימתהו בדברים:

– נו, מה אתה אומר לתורתו של קובקי? אפילו ר' אהרלי שיבח אותו. אמור בעצמך, וכי יש דבר נאה מלהיות יהודי בין יהודים?… אי אתם, בני הדור החדש, אילו ברשותי הייתם, הייתי מצליפה אתכם בכל שני וחמישי. וכבר היתה לי מריבה עם ר' זלמן־לייב בגללך. ראה, פרץ, כל הקהילה הקדושה דורשת ממך, שתהא מתנהג כראוי לבנו של ר' זלמן־לייב. איך כתוב במשלי: “חכם בני וישמח לבי גם אני.”

בו ברגע יצאה מרים מן החדר הסמוך והיא נושאת לפניה שלוש קעריות קטנות של מרקחת־אתרוגים: בשביל הרב ובשביל החזן. פנתה אליה החזנית ואמרה:

– רואה את, מרים, דמעות עומדות בעיניו. סימן יפה לו. הוא חוזר בתשובה. ומכאן ואילך לא יהא כאותו נער חסר־לב במשלי. ההולך “כמהר צפור אלי פח”…

– הניחי לו, פרומה־איטה. – אמרה מרים והשגיחה יפה בקעריות שלא תטה אותן ותשפוך את המרקחת הטובה. – הוא כבר אדם עומד ברשות עצמו, ואלקים יורנו את הדרך ילך בה. בואי, יקירתי, ועזרי לי לשאת את הקעריות.

אך לבו של פרץ כבר מלא היה על גדותיו ולא יכול עוד עצור ברגשותיו. לשוב אל החדר פנימה, אל קהל החסידים, אל שמחתם וצהלתם שגברה משעה לשעה, לא יכל בשום פנים. דרוש לו אויר, מרחב, עליו לצאת החוצה, אל החשכה הרכה, הטובה, הדוממת. אילו נתרצתה אלקי לצאת עמו לטייל קצת בסימטא או לפני הבית… אבל הן לא ייתכן. הרפש בחוץ עמוק ואיך תלך אלקי בנעליה העדינות, החצאיות…

התחמק אפוא ויצא יחידי. ואכן החשכה קידמתהו ביד רכה, רחמניה. כאילו החליקה על פניו הבוערות, כאילו אפפה את כולו ברצון. מה עושה עתה פרניה? בודאי ישנה ושפתיה דובבות בחלום. מה חפץ היה לעמוד ברגע זה מאחרי חלונה ולהקשיב לנשימתה. בטוח הוא, שהיה שומע את נשימתה מבעד לחלון. לבדה היא ישנה בטרקלין. כך אמרה לו. מצע מוצע לה על הדרגש תחת תמונת יורש־העצר המת…

גחן וחפת את מכנסיו מעל לנעליים ובזהירות פנה לעבר הסימטא. זו קלטתהו בעונג, כאילו חיכתה לו והרחיבה לו שילך בה לבטח. רגליו מצאו מאליהן מקומות יבשים למדי והוא פסע בטוחות עד שעבר על דלת הרפת, וכבר מיששה ידו ואחזה בקורת הגדר של גינת חצרם. אבל הנה התפעם לבו בחזקה ודמו קלח אל פניו, עד שהרגיש כאילו הוצתו פתאום באש. לא, אינו יכול ללכת הלאה בחלל אטום זה. עיניו שיפדו את החשיכה עד כדי כאב. אך הבתים והעצים והגדירות היו מובלעים באפילה והיה חש בהם יותר משראה ואתם. אזניו לקחו מאחור, כמו ממרחק, קולות החסידים, קולות קוראים, צוחקים, מריעים. והנה נשתתק הכל כממתין לדבר מה. ואחרי הדממה נשמע קול זמר דק, קולו של הנער במקהלה, שהיה כחצוצרת־זהב דקה מעוררת צבא קולות אחרים. ואחרי הקריאה נשמעה מקהלת הקולות הדוברים זה אל זה לשון־סתרים רוגשת. ובהשמע הקולות בחוץ, בחשכת הלילה, מן המרחק, היה קסם רב לזמרה, כרון יצורים עילאים השרויים במקום שכולו אור. ופרץ עמד ושתה את הקולות והם באו בנפשו כטיפות של שיקוי־מרפא והרגיעו ברוך צונן את להט נפשו עוד ועוד, עד שהרגיש כי שקט כולו. אז דיבר אל נפשו:

– עתה עליך לשוב, פרץ. אך לא הביתה, לא אליהם. אתם לא תוכל עוד להיות. לא תוכל לראות את מבטו של הרב, של החזן, של ר' אהרלי, של קובקי, והעיקר – את עיניו של אבא. הם בולשים כולם אחרי לבך האומלל. הנה תעבור את הגדר ותשב לך על מפתן הדלת האחורנית, תשב ותחכה עד שילכו כולם, ואז תיכנס בחשאי, ותשכב בדרגש, לאחר שקובקי ישכב במיטתו. תשכב ותכסה ראשך בשמיכה ותתפלל לשינה הטובה שתבוא… הוי, השינה! לו באה לימים, לחדשים!…

וכן עשה. עבר את הגדר אל הגינה ובפסיעות אחדות עבר את השביל ליד הקיר והצריף, מישש ומצא את מפתן־הקורה הגבוה וישב עליו, כשהוא חושק את ברכיו ותומך כפיו עליהן. כאן לא נשמע מן הקולות שבבית אלא הדים עמומים שבאו כמתגנבים וכמתגרים מעבר לבית. מן הרפת עלו פרזול השלשלת של הפרה וכיסוס שליבות הלול במקורי האווזים, ואלו הזכירוהו איזו מציאות טובה. הוא תמך את ראשו הכואב במזוזת הפתח והאזין לקולות שברפת. האזין והתאמץ לשכוח כל המכאיב לו. ומתוך התאמצות לשכוח, הוטל זכרונו אחורנית, ולפתע נדמה לו, שהנה הוא נמצא עתה בצבא, עם גדודו בתמרונות. בתוך הגדוד הוא דוהר פרא על־פני שדה־שלף יבש להשתער על “עמדות האויב” המסוככות אי בזה, תחת עננים נמוכים ואפורים, באויר מפרפר מרוח חותכת הפנים. אבק החומר ניתז מתחת פרסותיהם המבריקות של הסוסים, צואריהם מתוחים כשל עופות עפים והתחמושת הכבדה מתחבטת ומנקשת על צלעותיהם. גם הוא נישא על סוסו הלוהט ועיניו לטושות אל המרחב לראות את האויב המסתוכך. הלב מפרכס ויוצא שמה, צוהל ורץ לקראת הצפון שם… אך הנה נעלם הכל והוא יושב יחידי על מיצר חרב בשדה, סוסו המיוזע עומד ורוטט על ידו, לוהט ורוטט, והוא כובעו מוטל על ברכיו ושערו הרטוב נופל על מצחו. כל בשרו מזדעזע מן הרכיבה המהירה. יחד עם פרש גדודו הרותיני נשלח למסור פקודה בכפר הרחוק, ועתה בדרך שובו נטרפה דעתו של הרותיני ויבקש להתחרות עמו במרוצה. מתחילה החזיק סוסו צעד והרחיק ממתחרו קדימה כמטחוי קשת, אך הלה נעץ דרבנו בירך הסוס (הוא ראה איך זינק הדם) והסוס השתער אחריו להשיגו, ופתאום תקפתהו חולשה והוא עצר בסוסו, הביט אחרי המתחרה שעברו ונעלם במרחק, כאילו שדד ממנו מה והמליטו, אחר נענע בראשו, ירד מעל הסוס וישב במיצר… אה, מה טוב לשבת בדממה זו שבשדה ולרטוט יחד עם הסוס מרוב יגיעה! הוא התעמק והתעמק ברגש זה, שהיה חוזר וחוזר שוב, בלי סוף… עד ששמע פתאום קולות מהלכים בחוץ, ברחוב, מעבר לסימטא. וכשזקף את ראשו הבחין בחשיכה את צללי הקהל הנודד בדרך, נע ומתרחק מביתם, מתוך קריאות וברכות ודברי לצון. אחר היתה דומיה כבדה וריקה.

– מה טוב שהלכו להם. מה טוב שאני יושב פה לבדי. לו יכלתי לשבת כן עד אור הבוקר…

והוא תמך שנית את ראשו במזוזת־העץ הקשה.

 

יח. דְּבָרִים שֶׁבִּכְתָב וּדְבָרִים שֶׁבְּעַל־פֶּה    🔗

במשך שבועיים או יותר היה פרץ משתמט מלראות את פרניה. ההילולא של ג' חשון מילאה את מוחו הרהורים של מבוכה שלא פסקו מלענותו, ולאחר ימים אחדים ביקש מאת אביו, שיקחהו עמו בלכתו למסע מסחרו.

ר' זלמן־לייב שמח לרצון בנו והציע לו בעצם ידו מושב נוח בשלגית הקטנה. בדרך נהג בו שימת־לב ועדינות מרובה. וכשנסעו בחזרה בדרך השדות הלבנים משלג, עטופים ומכוסים היטב לחום להם, פנה פתאום אל בנו בשאלה־הנחה:

– חדלת לבוא אל בית הקונסקים?

השאלה באה לו לפרץ בפתע, ואף־על־פי שנבהל ענה בפשטות, אך דבריו נשמעו כאנחה:

– כן, זה יותר משבוע שלא הייתי שם.

– וגם את הנערה לא ראית?

– פעם אחת, באקראי. אך לא דיברתי עמה.

– תשתדל, פרץ, להרפא מן החולי הזה.

– כן אבא, אני משתדל בכל כוחותי.

– יעזרך השם.

ושניהם נשתתקו. הסוס התיז בפרסותיו המפורזלות רסיסי שלג נוצצים, והשלגית נישאה ביעף על פני הדרך החלקה כזכוכית. עצים ושיחים, ששרביטיהם הקרחים היו צמורי־כפור, חלפו פעם מימין ופעם משמאל. רוח הקפאון שהיה כמנשב מכל הרוחות בבת־אחת דקר כבמחטים את בדלי־האזנים, והן ביקשו להן מפלט בתוך צוארוני־הפרוה החמים.

אחר פתח האב לדבר על העסקים. הוא דיבר על תפוחי־האדמה שקנה אצל פּן לכיביץ' ושעליו להמציאם בעוד שלושה חדשים לבית־המשרפות של חקר. תפוחי־האדמה טמונים באדמת האציל על אחריותו של סגל, והיום נסעו שמה לבדוק את המטמוניות, אם אין חשש קפאון נשקף לפרי. כבר קרהו פעם, שמחצית מטמונית קפאה וכשנתפקח הגל נמצאה דייסא של רקבון.

העיר, כי בשנים האחרונות שינה פּן לכיביץ' את טעמו ואין לו עוד, לזלמן־לייב, אותו האמון בו. אפשר שמצבו הקשה גורם.

אחר דיבר עמו על האסם שהם חוכרים מדי שנה באמברו של האכר ניקיטקא ושצריך לנקות את הממגורות בשביל התבואה שיכניסו שמה בקרוב. פרץ הבטיח, שמחר ילך ויחד עם ניקיטקא ינקה את הממגורות, ואם ימצא בהן פירצה יסתמנה.

בבואם אחרי הצהרים הביתה (העשן שעלה מן הארובה הוסיף מרחוק חן רב לבית) מצאו בחדר הגדול את מרים ואלקי וקובקי עמהן, שלשתם יושבים אל השולחן ושותים בנעימות תה של מנחה. אלקי נפנפה כנגד הנכנסים במעטפה שהרימה מעל השולחן:

– מכתב מדובריש. אפשר שתהיה לנו בקרוב שמחה.

– ותתפנה הדרך בפני אלקי. – אמר קובקי לתוך כוס התה.

– לך, רשע אתה. היא כותבת: בחור עם כל המעלות, משכיל ויפה ועליז. קרובה של גיסת הדוד. סוכן ראשי בחברת ביטוח.

– מצדי אין מניעה. – אמר זלמן־לייב – הנדוניא שלה מונחת במזומנים בבנק. אבל יתכן, שתהיה מניעה מצד אחר…

והוא נתן מבט רב־משמעות בקובקי.

– או, לא, לא! – קרא קובקי ולגם לגימה אחרונה מן הכוס – אם יש לי איזו כוונות, הרי זה רק לגבי אלקי…

– הוא אשר אמרתי: רשע אתה ותו לא. – אמרה אלקי – ובשבילך פרץ, יש תוספת מיוחדת. על גליון בפני עצמו. אני אומרת לכם, אינכם מכירים את דובריש: טובה היא מכולנו. כמה חרדה בלבה לכל אחד מאתנו. חייך, קובקי, שאינך כדאי לה.

– מוטב שתגישי תה לאבא ולפרץ. הם קופאים מקור. – התערבה מרת סגל. – ואם באמת מצאה דובריש את אושרה – ישמח גם קובקי. אילו נסע הוא לאיזה מקום, בטוחה אני בו, היה מתגלה, שגם הוא טוב ממה שחשבנוהו.

“התוספת המיוחדת” שאמרה אלקי גירתה מאד את פרץ. ולולא התבייש להיראות סקרן, היה מבקש את הגליון ופורש לחדר הקטן לקראו שם ביחידות. אך הואיל והתבייש, פשט את אדרתו וישב אל השולחן כשהוא מביט אל המעטפה שבידי אחותו.

– תחילה תשתה ואחר־כך אתן לך את שלך. – אמרה והלכה עם המכתב בידה להביא מן הקומקום שבתנור שתי כוסות תה (היום נאפה לחם והשתמשו בתנור החם להרתחת הקומקום).

פרץ ישב רגע עם היושבים ושמע לשיחתם, מבלי לתפוס דבר. ולא יכול להתאפק, עד שקם ויצא אל המסדרון לקחת את המכתב מידי אלקי.

– אתננו לך, אבל בתנאי שתקרא אחר־כך, אחר התה. אני אומרת לך, דובריש היא אדם יקר. תקרא ותיוכח. הנה שמתיו לך בכיס ושוב לחדר…

אך פרץ, במקום להיכנס לחדר הגדול, פנה אל חדר קובקי. סגר בעדו את הדלת וניגש עד החלון (כי האור כבר רפה בפלג המנחה), פתח את הגליון המקופל וקרא:

"פרץ יקירי! אחרי שכתבתי את המכתב לאלקי, מרגישה אני צורך להוסיף לך במיוחד שורות אחדות הנוגעות לך. בעודני בבית הסתכלתי בהליכותיך וראיתי שאתה מסתבך בענין רע, העלול להמיט צרה, לא רק עליך אלא על כל משפחתנו. היו חילוקי דעות ביני ובין אחותי בנוגע לאמצעים שנחזיק בהם לטובתך. דעתי היתה תמיד, לדבר אתך גלויות, להזהירך ולמנעך בכוח מן האסון. אבל אלקי חשבה אחרת. אתה ידעת את טוהר לבה ואת רגשה אליך. היא אמרה, שעלינו לעמוד מן הצד ולא להתערב. היא האמינה בך. בטוחה היתה, שיבוא יום ותעשה בעצמך מה שמוטל עליך לעשות. עתה, כשאני יושבת מרחוק, יש בידי לדין על הדברים ביתר בהירות. והנה החלטתי לכתוב לך את הדברים האלה: בחון את עצמך, פרץ, בחינה יפה, וגם את הנערה תבחון, ואם תמצא שאינך יכול לחיות בלעדי הנערה הנכריה, תדבר עם “הדוד” דברים גלויים. בטוחה אני בו, שימצא דרך ואופן לסדר אותך באיזו עיר אחרת, נגיד, בלבוב; ואם הנערה תיאות ללכת אחריך ולקבל את דת ישראל, ונשאת אותה וישבת עמה והייתם מאושרים. אך אם תבחון את עצמך בחון היטב ותמצא, כי יש איזו אפשרות שהיא לחיות בלעדיה, או אם תמצא, כי הנערה לא תאבה ללכת אחריך ולקבל את דת ישראל, עליך לבקש מן “הדוד”, שיתן לך להוצאות הדרך ותסע למקום אחר, נגיד, אל דודנו שבקמינקא (הם אנשים נפלאים), ותשב שם, תעבוד או לא תעבוד, עד אם רפא לך ממחלת לבך. יותר מדי יקר ואהוב אתה לכולנו, שנוכל לראות בסכנה הצפויה לך ולא נתערב. תסלח לי אלקי, יודעת אני להעריך את יקר רוחה וגם עדינות נפשו של “הדוד” ידועה לי, אבל אם יש בידנו לעשות איזה דבר להצלתך ולא נעשה – אנו מתחייבים בנפשנו. יודעת אני כמה עמוק הסבל בלבך, כמה גדול היאוש הרובץ עליך, אך דע לך, כי מוקף אתה אנשים אוהבים, מקרוב וגם מרחוק (הן לא תזלזל גם ברגשי הדל), וכל קרבן לא ייקר מהם לעשות הכל לטובתך. אם פגעתי בך פעם ברמיזה או בעקיצת לשון (ידעת את טבעי זה), סלח לי. תמיד חרדתי לשלומך. ועתה מרחוק עוד יותר מאשר מקרוב. אפשר שבקרוב אצעד צעד מכריע בחיי (הדבר נראה קרוב מאד), אבל מרגישה אני, שאושרי לא יהיה שלם, אם לא אדע שאתה מצאת לך מנוחה. רגש עמוק וחובה עמוקה המה לי, ואיני יכולה להתנער ולהגיד לנפשי: מה לי ולו? אני יודעת מאד, כי רק בשלומך יהיה גם לי שלום.

קבל יקירי, את הדברים לפי כוונתם. ואם תמצא לטוב להשיב לי מכתב, אנא עשה זאת. ואם לא – כבוש את דבריך וברכתי תלווך בכל אשר תפנה. הנאמנה לך במאד מאד, דובריש".

“צדקה אלקי, דובריש היא אדם יקר,” הרהר פרץ כמעט בקול, “חבל שרק עתה הכרתיה כך. אבל מה מועיל בעצתה, אם איני יכול לדבר עם פרניה דברים ברורים?… אבא אינו יכול לדבר עמי, ואני איני יכול לדבר עם פרניה… הרי זה עיגול, שאין ממנו יציאה…”

הוא קיפל את הגליון ונתנו בכיס חזייתו ושב אל החדר הגדול. פניו היו מעוקמים קצת ובעיניו ברק זר של כאב נסתר.

– שתה את התה, – אמר אביו – חוששני, שכבר הוּצן.

– נו, מה היא כותבת לך? – שאל קובקי והצית לו סיגריה דקה מאד, מעשה ידי עצמו.

– אילו היתה פה, הייתי נושק לה על מכתבה. – ענה פרץ.

– אם כן יש לשלוח דיפישה שתמהר לשוב. כדאי לה הדבר.

– ובינתים תראנה גם אתה. – העיר ר' זלמן־לייב.

– סליחה, אבא, לא תצליח בדרך זו.

– ניסיתי רק לכוון להרהורי לבך…

ובאמת לא היה לבו של קובקי שלם עם הידיעה שבמכתבה של דובריש. ואף־על־פי שלא האמין, כי קרוב הדבר לבוא, לא היה נקי מחשש. ברוב השנים הרגיל עצמו לראות את דובריש כמוצא אחרון לו – אם התקוות האחרות תכזבנה. אחרי כל התרת ארוסין מצאה לה מחשבתו משען בה. והנה עתה, כשמשען זה נראה כמתערער – נעשה לו לא נוח. הוא התפלא שאביו רואה בברור כל־כך ללבו, אך להודות על האמת – לא דרכו של קובקי היא.

הם הוסיפו לשבת מתוך קורת־רוח של בני משפחה. האור שמחוץ הלך הלוך ורפה, והחלונות המכוסים כפור דק התחילו להכחיל מעט. ר' זלמן־לייב סיפר על הנסיעה. כך היה טבעו, לספר תמיד בבית מכל מה שראה בחוץ. משום כך חביב היה על בני הבית, וביותר על מרים ואלקי, שהיה להן צורך טבעי בגילוי־הלב. בכל פעם פנה אל פרץ, כתובע ממנו לקיים את דבריו, לא מפני הצורך, חלילה, לאמת את סיפורו, אלא כמי שאינו בטוח ברשמיו ומבקש סיוע מעד־ראייה. היה בזה משום הבעת חיבה לפרץ, אף כי דברי מכתבה של דובריש עוד הילכו במוחו ולא ידע מה בידו להשיב לה. האויר הטוב שנמשך מבני הבית, ואפילו מקובקי, בשעת בין־השמשות בחדר החם והשוקט, היטיב לו ועטפו נעימות וגם משהו בטחון, שהלם את דברי אחותו הנעדרת.

והנה נפתחה הדלת מבחוץ ובמסדרון נשמעה רקיעת רגליים מתנערות מן השלג וקול קפדני מנהם, וכעבור רגע קשקשה כף־המנעול והחדרה באה, מכורבלת בשני סודרים – “סבתא” שכנובסקה. מתוך הפנים הזקנים, החלקים בלי צל של קמט, נוצצו שתי עינים אפורות ורעות. קווצה לבנה נתבלטה מן הרקה הימנית ואצלה לפנים מבע אכזרי. כל גופה המלא, העגול והחסון, עמד כגזע נטוע ברצפה ליד הדלת. הזקנה העבירה את עיניה על כל המסובין ובלי להקדים אמירת שלום השמיעה קולה המחותך יפה:

– אצלכם, רואה אני, ברוך השם, חם וטוב, שלום ושלוה, ובביתנו – הגיהנום. ולכם לא איכפת. שכנים טובים – אין מה לדבר…

פני ר' זלמן־לייב האדימו, (שליטתו בעצמו נתרופפה בזמן האחרון) ביקש לקום ולומר דבר מה קשה, אך אשתו החזיקה בשרוולו ואמרה נדיבות:

– תקרב נא “סבתא” ותשב. למה תעמוד כזרה ליד הפתח?

אבל “סבתא” שכנובסקה ביססה רגליה ביתר און ברצפה, הבליטה את חזה המגודל וחיתכה בקולה, כשהיא מחרזת את שפתיה הכחולות:

– הנה הוא יושב לו, הבחור הנאה, החייל המפתה, המדיח, ואינו מניד עפעף. כאילו אך טובות פעל מיום שובו הביתה, כאילו לא רצח ביום הראשון לשובו בעל־חי רך ותמים, כאילו לא הדיח בחלקת שפתיו לבה של עלמה בת־טובים, נערה רכה וזכה, בת־אצילים ענוגה, והביא עליה יסורי גיהנום! ולמה, אמרו נא, אנשים טובים, עזרתי את אמו המנוחה ללדתו? למה קלטו אותו ידי אלה? למה לא חנקתיו בגיחו מרחם אמו? לו ידעתי, כי אך צרות ופגעים יזרע סביביו, כי אך מרורים ישקה אנשים טובים וישרים… אה, מי יתנני מילדת אותך עתה, שטן מנוול, ומלקתי את ראשך באחת ולא השמעת גם צעקת החי הראשונה!…

פרץ ישב חיור חורון של מתעלף. הוא תלה עינים מבקשות עזר באלקי וזו הביטה אל קובקי, שהעמיק את צוארו בין כתפיו ומצץ בחזקה את הסיגריה שבין אצבעותיו.

ר' זלמן־לייב נענע את שפתיו, אך קולו לא נשמע. אז קמה מרים וצעדה צעד לקראת הזקנה:

– למה תתגוללי עלינו, אשה טובה? למה תחרפי את בננו פרץ, ואשמתו אינה גדולה מאשמת נכדתך? האם לא ידעת את בננו זה? האם לא תדעי לך, כי רחוק הוא מלפתות ולהדיח? כי סבלו רב מסבל כולנו, ואולי גם מסבל נכדתך? ברצון האלהים, אשר לא נדע דרכיו, ניצתה אש לא טובה, אש זרה, בלב שני אנשים צעירים ותמימים. כולנו מתפללים לאלהים שיכבה את האש הזאת, כי לא ברכה בה, לא לנו ולא לכם, אך לא בקיתונות שופכים תכבה אש האלהים, או גם אש השטן. הנה באת אל ביתנו בדבר נכבד מאד. היטבת לעשות בבואך, וטוב כי מצאת את כולנו מכונסים מסביב לשולחן המשפחה, וגם פרץ, המעונה מכולנו, אתנו. שבי ונדבר את דברינו כיאות לשכנים טובים, לאנשים אשר כוונות טהורות להם, אשר יאהבו את יוצאי חלציהם יותר מגופם. הנה כיסא, אשה טובה, שבי ונמזוג לך כוס תה.

אך הזקנה שרבבה שתה בלעג:

– כך, רק זאת עוד חסרתי, לשבת בחברת מרצחים, בחברת אנשים אשר אלהים על שפתם והשטן בלבם. בואו, בואו כולכם אל בית בתי היחידה, וראיתם את אשר עולל השטן הרע הזה לאישון־עינם, וידעתם מי הסובל ומי המעונה. הוא החייל, יד נפחים גסה לו, ולמה יחזיק בידו הגסה והחזקה גביע־זכוכית יקר? לו ראית אתה, זלמן־לייב, הגבר העדין, טוב־הלב, את הנערה המתבוססת ביסוריה, שרק החצי נשאר ממנה, לו ראית את אשר נראה אנו יום יום ושעה שעה, לא נשארת עוד בשלוותך. בעצם ידך היית סוטר לו, לבנך זה, על לחייו ה“טרפות” ומשלחו למדינות הים… כן, אין לך תקנה אחרת, שכני, אלא לשלחו למדינות הים. תן לו כסף ושלחנו לאמיריקה. שם יעשה תעלוליו לאנשים כערכו, ולא פה, לאנשים ישרים אשר לא גמלו לו כל רע.

היא התקרבה אל השולחן ולא גרעה עיניה מזלמן־לייב, כתובעת תשובה מיד.

ר' זלמן־לייב זע מעט על כסאו, נתן לחיו על ידו ואמר מתוך מאמץ:

– אחרי דברי אשתי אין לי להוסיף אלא זאת: כל עצה נכונה נקבל, אם בננו יסכים לה. הוא אדם מבוגר, עומד ברשות עצמו, מכירים אנו בישרו ובטוהר־לבו, ולא נכפה אותו לשום דבר. לשום דבר, שומעת את, מרת שכנובסקה הנכבדה, לשום דבר לא נכפה אותו…

– רצוני לדבר עמה ביחידות, “סבתא”. – לחש פרץ בשפתיים מתות.

– אתי ביחידות? – נזדעקה האשה וידיה פרפרו בהחזיקן את שולי שני הסודרים – מה אני לך? מה אתה לי? לא תזכה בחייך, שטן מדיח, לדבר עמי ביחידות. אין לי מה לדבר אתך, את מקלי זה, את המסוקס, אנחית על קדקדך בכל כוחי. רק זה. הוא ידבר אתי! השמעתם חוצפה יהודית כזו?!

לשמע המלים האחרונות קפץ קובקי ממקומו. זרק את זנב הסיגריה לפינת החדר והשתער כנגד הזקנה:

– צאי מן הבית הזה, מיד תצאי! “חוצפה יהודית” – תועבה שכזו, שכל ימיה היא מלקקת את אחורי היהודים וניזונה מהם, מרשה לעצמה להלעיב בנו בתוך ביתנו. לא, שפלות אנטישמית כזו לא אסבול. לא אסבול. שאי את חבילת עצמותיך מזה, ולא תצטרכי לספור אותן אחת לאחת. צאי, אני אומר לך, צאי, מנוולת זקנה!

קולו כאילו נקרע והוא נופף בזרועותיו.

“סבתא” ביקשה להתנפל עליו וכבר הרימה את מקלה, אך ר' זלמן־לייב ואלקי קמו שניהם, כמו מתוך רצון אחד, מיהרו אל הזקנה ואחזו בידיה. אך היא נאבקה בהם, נשתחררה מידיהם בכוח איתנים וצרחה כמטורפת:

– אל תגעו בי, שמעתם, אל תגעו בי, טמאים! את כל אשר בביתכם הארור אשבר, אמגר. שריד ופליט לא אשאיר… ואותו, את המצורע הזה, כשאפגשנו ברחוב, אנפץ את גולגלתו, באַלה זו אנפצנו. אדקרנו בקלשון, כשם שדקר את החזרזיר התמים, את בעל־החי הטהור, ודמו הזב יצנן את כעסי הבוער, את פצעי היוקד פה, פה… חכה, חכה, עוד תדע את ידה של סבתא שכנובסקה. אני הביאותיך לעולם וגם אוציאך מן העולם. תזכור את אשר אמרתי לך. תזכור, כלב מצורע! תזכור!…

ובצעקתה שאינה פוסקת “תזכור! תזכור!” פרצה אל הדלת, פתחתה בכוח וחמקה החוצה, סגרתה בדפיקה ועוד הכתה עליה פעמיים ושלוש באַלה שבידה מתוך קריאות “תזכור! תזכור!” וברחה לביתה.

אחרי שברחה הזקנה נשארו בית סגל כאנשים נדהמים. רק קובקי עוד עמד מרתית מזעם:

–למה אינך יורק עליה, על הצפרדע הירוקה הזאת? הנה ראית מאיזה שורש היא. “משורש נחש יצא צפע.” הזקנה כך ואמה כך, וגם היא סופה להיות כך… ויפה אמר ד"ר הרצל: “כל איש מתחתן עם חותנתו, אלא שבתחילה אינו מבחין בכך.” מרשעת היא כאמה וכזקנתה, אלא שרוֹך העלומים עוד משוה לה איזה קסם… ומה דעתך אתה, אבא?

זו היתה לו לקובקי, כמדומה, הפעם הראשונה מהיום שעמד על דעתו, שהוא שואל לדעת אביו. כי תמיד חכם היה בעיניו מכל באי עולם. אלא שהדברים נגעו הפעם אל לבו ושכח את יהירותו.

– דעתי היא, – אמר ר' זלמן־לייב שישב בינתיים – שפרץ נסתבך בעסק ביש וכולנו מחוייבים לסייע בידו לצאת. לבי אומר לי, שאם לא יעצור פרץ כוח לנתק בחזקה את הכבלים שעל ידיו, נכונו לו עוד יסורים גדולים מאלה.

– פרץ, אולי באמת תסע? – השמיעה אלקי קולה – תסע לזמן מה אל קרובינו שבקמינקא, הם אנשים נחמדים וישמחו לארח אותך איזה שבועות. שם תבחון את עצמך… מה, פרץ?

פרץ ישב, ראשו נתון בין שתי כפיו, שמע הכל ושתק. לא היתה בלבו כל טינה על מי שהוא. אדרבה, בלבו הסכים לדברי כל אחד, ואפילו לחירופים של הזקנה, אך לפצות פה ולדבר לא יכול. לא היה לו בהחלט מה להגיד. אלא שאיזה מרי כואב היה ממלא את לבו, והרהור אחד היה טורד בו בלי הפסק: “אני סובל, והיא סובלת יותר ממני. מה יהא הסוף? מה יהא הסוף?” הוא האזין למחשבה הזאת, הטורדת, הנושכת, המוצצת – ולא היה בו כל כוח לקום ולעשות מה או גם לדבר דבר.

גם ה“דודה” מרים ישבה שקועה במחשבות. כל מה ששמעה מפי הזקנה עוד חי באזניה והכאיב להן. אך מה תדבר? מה תגיד? היא ידעה את נפשו של פרץ, היא הרגישה כל נימא שבו, וידעה שאין בידה מרפא בשבילו. היא רק התפללה עליו בלבה.

בחוץ כבר היה הערב. החלונות האפילו, רק הכפור היה מתנוצץ קרות מתוך האפלולית. כצל איזו דאגה כבדה עטף את הכל בחדר והתמזג עם סילון הקור שנמשך מן הסדק שמתחת לדלת הסגורה. האנשים היו כולם מכונסים בדאגה זו ושתקו. הם לא הרגישו קודם בתרנגולת החולה שבבית, אשר ישבה כל הזמן תחת המיטה. והנה יצאה התרנגולת ממחבואה. פסעה שתי פסיעות חשאיות על הרצפה אל תוך אפלולית החדר ועמדה. צידדה ראשה כמסתכלת באיזו נקודה נעלמה והשמיעה קרקור רפה, חולני ודואג, ונשתתקה. עמדה רגעים מספר כקופאת על איזה סוד, אחר הפכה פניה וחזרה בחשאי אל תחת המיטה.

אז העבירה ה“דודה” מרים את ידה על חלקת השולחן, כמוחה איזה אבק, ואמרה:

– ילדים, צריך להעלות אור; למה נשב בחשיכה?

 

יט. מַזְכֶּרֶת מְשֻׁנָּה    🔗

– רק עוד הפעם הזאת תמסור את הפתקא. לא יותר. – התחנן פרץ לפני נחומל באפלולית הפלוש שלפני הרפת. הילד היה אצל הפרה. מפי אביו שמע שהפרה מעוברת וכבר אפשר למשש את העובר, ובשובו מן החדר לא יכול להתאפק והלך למששה. האגרוף הקטן נגח בכל כוח ליד ירך ימינה של הפרה, כשהוא נשען במצחו על בטנה, ופעם אחת נדמה לו, שהרגיש באיזה עצם קשה ושטוח שנגע אל ידו. לבו פרכס משמחה והוא רץ לבשר בבית, כי הרגיש ב“עגל”, והנה תפשו פרץ בפלוש ותקע לידו פתקא מקופלת ופצר בו, שילך מיד וימסרנה לפרניה.

– הבטחתי לקובקי, שלא אוליך יותר פתקאות ביניכם. – השתמט הילד – יודעים כבר ב“חדר”, ונער אחד מן הכיתה הגבוהה אמר לי, שאני “סרסור לדבר עבירה”. אתה יודע מה זה… איני רוצה.

– רק הפעם הזאת. תראה, הפעם יבוא הקץ. זאת הפעם האחרונה שאני מזדמן עמה. תראה, נחומל. אעשה לך דפוס ליציקת סביבונים…

– טוב, אבל הפעם האחרונה, אתה שומע? ולא אגיד לה כלום. רק אמסור לה את הפתקא ואברח. איני רוצה לדבר עמה. הרי זו עבירה.

פרץ גחן ונשק לילד על לחיו, והילד שפשף בכפו את מקום הנשיקה ויצא מן הפתח האחורי, לעבור את הגדר ולרוץ אל בית הקונסקים.

ובערב, בראשית כסלו, הלבנה בשמים העמוקים היתה דקה כחיתוכה של צפורן, הלך פרץ אל מקום הראיון עם פרניה, ליד מעבר המשוכה אל האפר. ימים אחדים היתה הפשרה באויר והשלג כמעט נתמסמס כולו, רק טלאים לבנים היו משובצים פה ושם במרחבי האפר. ברחובות התהווה בוץ. אך לעת ערב נשבה רוח קרה וקרמה גליד דק על הבוץ, כזכוכית דקה שאינה עומדת בפני מדרך הרגל, ונוח היה לרגל הדורכת להרגיש בשבירת הזכוכית, אף כי הנעל התלכלכה ברפש השחור. קרה בריאה, רעננה נשבה מצד היער והעשן מעל בתי האכרים תימר בעמוד אלכסוני בהיר אל מול השמים. פרץ לבש אדרת חמה ואת ידיו נתן בכיסיה העמוקים.

לא חיכה רגנים מועטים, ופרניה באה לבושה חורפית. אדרת חמה עם צוארון־פרווה הידקה את חמדת גופה וראשה עטוף בסודר־צמר לבן, סריגת אצבעותיה, ושולי הסודר מכונסים בתוך האדרת. עיגול ראשה נראה מתוך כך בכל נועמו. השער והאזניים היו חבויים בו ורק הפנים המוורידות הציצו מתוך המסגרת הלבנה. העיניים הביטו מתוך בהירות של עצב ותום. היא רצה לקראתו בנעליה הכבדות מן הבוץ הדבק בהן והושיטה לו את שתי ידיה:

– אכזר! שבועיים יכולת לחיות בלעדי, ואתה בריא ורענן, כמו לא קרה כלום…

– ואת בריאה ורעננה, כמו לא קרה כלום, חמדתי…

– כן… בריאה ורעננה!… יודע אתה, יש שאני שונאת את עצמי בשל כך. ימים לי, בהם אני רוצה לטרוף את נפשי והאוכל לא יוכל לעבור את פתחי פי. ונורא מזה – לילות, לילות ללא שינה אפילו לחצי השעה. מחשבות נוראות נוקבות ונוקבות כמקדחות ואינן מניחות לעצום עין, והבשר בוער, כלה, בכל רגע נדמה לי – הנה אני גוועת. ובבוקר אני קמה, אמנם חיורת מאד, אולם אך אעבוד מעט ואתלבש – ואני שוב אדם. אביט במראה, פני לא רעים. ואז אני כועסת על עצמי, כמעט שונאת את עצמי… אמנם כחשתי הרבה. אמא אומרת, כי רק חציי נשאר. ואני מכחישה: לא ראי, האדרת אינה גדולה הרבה ממה שהיתה אשתקד. אבל באמת גדולה היא, ראה היכן הכפתורים…

היא דיברה כאדם ששתק זמן רב, והיתה כמתרפקת בדיבורה.

– ואני, מיום שחזרתי מן הצבא ניטלו ממני קרוב לעשרה קילו. מיום ליום אני יורד. אבל איני מצטער על כך. אדרבה, יש לי מעין סיפוק בזה. כך נאה לי.

– כן, צדקת, עכשו אתה יפה משהיית. והפנים החיורים עם הזקנקן המחודד. כל כך עדין, אציל. שלכצ’יץ אמיתי. הסתובב נא. איזו גזרה נפלאה! תמיד אהבתי גברים רזים. התזכור את המורה פּן יצקיביץ'? כשהייתי זאטוטית כזאת, במחלקה השלישית, התאהבתי בו למעלה מאזני. זוכר אתה כמה גבוה היה ודק, כמוטה של כישות. בשעת השיעור הייתי מבקשת לצאת, מתגנבת אל חדר־המורים, תוחבת פרח קטן לתוך אבקת מעילו התלוי ובורחת. כמה דפק אז הלב! – אך מת המסכן, משחפת מת. כשעליתי לרביעית… בוא, נעבור אל אחורי האוסם ההוא. “סבתא” מרגלת אותנו ואפשר שתראנו פה.

פרץ שילב זרועו בזרועה, גחן מעט ולחץ את היד האהובה אל צלעיו, וכן עברו בן־רגע על גלידי הבוץ, עד שעמדו מאחורי כותל־הקורות של האָסם הנמוך, תחת גג־הקש הבולט.

– חבל שאי־אפשר לשבת. – אמר פרץ – צריך לחפש מעבר השני של האָסם, אולי יימצא מה.

והוא עבר את פינת הבנין ומיד נשמע קולו: “יש, יש!” בא סוחב בשתי ידיו שני בולי־עץ קצרים ועבים, הניחם זה על גבי זה ליד הכותל, ישב והזמין את פרניה לשבת על ידו. היא צייתה בדממה. לקח פרץ את כפה בכפו ואמר:

– מה יהא בסופנו?

–איני יודעת. בודאי נמות.

קשה היה לו לפרץ להבחין אם לא התולים תדבר. על כל פנים בקולה נשמעו נכאים.

–הם מוסיפים לענותך?

– מה? בבית? חדלו מעט. – דיבורה היה עתה כמתוך פיזור הנפש.

– ידעת, ש“סבתא” עשתה לנו “סקנדל” בבית?

– ידעתי. במשך שלושה ימים אחר־כך היתה כמטורפת. וביותר שפכה חמתה על סבא המסכן. רגע לא הניחה לו לשבת במנוחה, והיה מתרוצץ בבוץ ובקור מביתם אל ביתנו ומביתנו אל ביתם, עד שנצטנן וקיבל נזלת נוראה. אחר־כך שקטה. לא דיברה דבר. ברוגז היתה עם כולנו. אבא ניסה אליה דבר, הכין מדף נאה לכלים, אני אומרת לך: יופי! והלך להביאו לה. לקחה מידו את המדף ובמקום “תודה” קראה בפניו “סמרטוט!” כך סיפר לנו, המסכן. הן ידעת כמה הוא סובל מכל ה“ענין”.

– ועכשיו?

– עכשיו היתה עמה פתאום רוח אחרת. כמו הוחלפה באחרת. שער בנפשך, התחילה לדבר טובות עליך ועל משפחתך. מובן, שגם אמא שינתה את טעמה.

– אם כן, הכל משתנה לטובה?

– “לטובה?” מטוב עוד רחוק הדבר. מה הטוב ולאהבתנו אין כל מוצא?…

היא הקריבה את ראשה אל פניו והביטה ישר לתוך עיניו.

– צדקת, ילדה, אין לאהבתנו מוצא. אני איני רואה את המוצא. כלומר, המוצא הטוב.

– אם כן, באמת מה יהא בסופנו?

– איני יודע. בודאי נמות.

מתוך בדיחות דעת, שתקפתהו פתאום, חזר על פתגמה.

– אבל בכובד־ראש. איני רוצה, איני רוצה. איני רוצה למות. רצוני לחיות, ואתך. אתה שומע, נער רע? רק אתך…

–ממש כמוני. הנה כי כן, הננו זוג מן השמים.

– אבל רצוני שנהיה גם זוג מן הארץ. פרנצ’ישקו, אמור את האמת, אתה אוהב אותי?

– אַת חיי.

– איך תוכיח לי זאת?

– הבי את אצבעך הקטנה.

– היא הושיטה לו את צפורן זרתה והוא השיק אליה את צפורן זרתו:

– רואה את, צפרני אוהבת את צפרנך.

היא הניחה אצבעה על אצבעו:

– רואה אתה, אצבעי אוהבת את אצבעך.

הוא הניח ידו על ידה:

– רואה את, ידי אוהבת את ידך.

היא נלחצה אליו בגופה:

– רואה אתה, כולי אוהבת את כולך. ועתה מה?

– עתה – לא כלום.

– לך, שוב אתה עריץ.

– ועתה, מה עלי לעשות, לדעתך?

– עליך לעשות בשבילי הכול, הכול, אתה שומע?

– אני שומע, אבל “הכול” זה מהו?

– לעשות הכול כדי שנוכל להינשא, לחיות יחד…

– אבל מהו “הכול” זה?

– אל תיתמם. אתה יודע יפה. רצונך, נסע אל שארתי אשר ברז’ישוב. היא תעזור לנו…

– לא, דבר זה לא יקום לעולם.

– אם כן, עלינו להיפרד?

– כנראה. או להיפרד או למות. אין מוצא אחר.

ובדברו חש שהדם בורח מכל איבריו. גם פרניה חשה בצינה שבכף־ידו ושמטה את שלה.

– אם כן, רצוני לחזור הביתה.

–טוב, אלווך.

– הוא ביקש לסייע בידה לקום, אבל היא אמרה:

– אין צורך. אקום בעצמי.

הם הלכו צעדים אחדים מתוך שתיקה. פרץ חש, כי סערת דמו מתרכזת ולוחצת בנקודה אחת בחזהו. האם לא תתפוצץ הנקודה? הוא הלך על ידה ועיניו צמודות מגבוה אל גבה הכפוף משהו, המעורר גם חמלה וגם חפץ לתפוס בו בשתי הידיים ולהטיח אליו את הראש. על חיתוך הצפורן של הלבנה חלף ענן ובלעו כולו. הכוכבים הרבים לא עצרו כוח להאיר הרבה את חשכת הלילה. אך פרץ ראה כל שרטוט ושרטוט שבגוף הנערה החמוד. הצינה גברה מאוד והקפאון הגליד את הבוץ יותר ויותר, עד שלעתים דרכה הנעל על רגב נוקשה. מצד חצר האכר סֶמן נשמעה נביחה אחת צרודה של הכלב הזקן ונאלמה. בתוך הסימטא עברה עגלה, נשמע ברור איך האופנים מחתכים בבוץ הקופא, נשמע צלצול רתמת הסוסים וצעדי האכר, עד שנכנסה לאחת החצרות ועמדה.

– שניהם עוד הלכו זה בצד זה ושתקו, ועיניו של פרץ בגבה.

– כשהגיעו אל הפינה, ששם פונה הדרך אל בית הקונסקים, עמדה הנערה, נשאה את פניה, שנראו קטנים מאוד מתוך מסגרת הסודר המלבין, ואמרה בקול רותת:

– קויתי, שפגישתנו זו תיגמר יפה יותר.

– אל תזרי, ילדה, מלח על הפצעים. הם צורבים גם כך למדי.

– אני לא אישן הלילה אפילו רגע אחד.

– גם אני לא אעצום עין.

– עולם אכזר ומקולל!

– כן, אלהים עושה לבבות אוהבים ומקים מחיצות ביניהם.

פתאום נזדקפה וקראה במרי:

– אם כן, למה קראת לי בפתקא?

– לא יכולתי להיפרד ממך בלי לראותך.

– ועוד תוסיף להיות פה, בבית אביך, לא הרחק מביתנו?

– אפשר שאסע לאיזה מקום. אל קרובים.

–אם כן, מוטב שתסע מיד. מחר. אתה שומע? רצוני, שתסע מפה, שאדע שאין אתה פה, שרחוק אתה, במקום זר, בין אנשים זרים…

–אפשר שאסע עוד השבוע.

– עשה זאת למעני וסע. הן לא שנאתני…

פרץ לא יכול היה עוד עצור ברוחו. תפס את הנערה בשתי ידיו, אחת שם על כתפיה ואחת תחת מתניה, התכופף מעט ובתנופה אחת הרימה ולחצה אל לבו.

–הנה כי כן שנאתיך, הנה כי כן, כן, כן…

הנערה נאלמה דום ונתנה את עצמה לסערת לחיצותיו, כמתעלפת. ופתאום, כשהרימה על זרועותיו, פניה אל לבו, לפתה את צוארו ושתי זרועותיה ובצווחת תאוה כבשה את פיה בצוארו ולא הרפתה.

– מה? – מלמל פרץ – יודע אני להכאיב, או לא? הגידי, מרשעת קטנה, יודע אני או לא?

והוא הידקה אל לבו בכוח, עד כי שמע עצמותיה משמיעות קול התפוקקות.

– עתה תאמרי עוד: “אינך מכאיב”? הגידי, עוד תאמרי?…

הנערה לא ענתה דבר, רק העבירה את פיה מימין צוארו אל שמאלו ולהיפך, חיככה את שפתיה ואת אפה בבשרו, כאילו אמרה לספוג את כולו אל תוכה.

כשנשמעה בחצר המרוחקת קללת האכר, שהתיר את סוסיו מן העגלה, ננער פרץ והוריד את הנערה בזהירות לארץ. עתה עמד לפניה כמבוייש. כולו היה כחמת מלאה יין חם, אך מוחו שלט בו ולחש לו: “אסור, אסור!” ולא ידע בעצם מה אסור.

– בואי, – אמר רכות, עליך כבר לחזור הביתה. גם עלי לחזור, השעה מאוחרת.

– איני רוצה לחזור. איני רוצה. רצוני שתקחני לאיזה מקום רחוק, רחוק. שם מעבר ליער הגדול. אולי ללבוב. שם נהיה יחד…

– ותוכלי לוותר על אלה שלך?

–למה תענני? בוא, לווני הביתה. או לא, לך לך לביתך ואני אשוב לבדי. כך. השעה מאוחרת.

הוא כרך זרועו על כתפיה:

– אלווך עד פינת הגדר.

והם הלכו אחוזים יחד בצעדים מתונים, קמצנים, כחסים על כל פסיעה, כרוצים בעצם לדבק באמת הקרקע שתחת רגליהם ולא לזוז ממנה. אך היה איזה כוח נעלם שדחפם, שהצעידם לאט אך הלאה, מול הבית והגינה, שכבר נראו לפניהם קרובים כל־כך. כשהגיעו לגדר, סילק פרץ את ידו מעליה ואמר:

– נו, פרניו, עלינו להפרד. מי יודע אם ניפגש עוד. אפשר שאסע לאיזה זמן אל קרובי שבקמינקא.

היא נשענה בגבה על הגדר, ידיה תלויות לה משני צידיה, הביטה בו בלא תנועה ולא אמרה כלום.

– ראי, נעליך מלוכלכות ברפש. – אמר.

– כן. – ענתה בפיזור הנפש –ואם כן?

הוא עמד רגע כתפוש בהרהורים. פתאום כרע על ברכיו והתחיל מנקה באצבעותיו את הבוץ מעל נעליה. אחר הוציא מכיסו את מטפחת־האף, שהבהיקה בלובנה בחשיכה, והיה מוחה בה את הנעלים מכל הצדדים כשהוא מנהם לעצמו. כשגמר, קם, קיפל את המטפחת המלוכלכה ונתנה בכיסו.

– כך. תהיה לי מזכרת. – אמר בנשימה כבדה.

– מזכרת משונה, מלוכלכה. – חזרה אחריו כהד.

נשק לה נשיקה חטופה בכתף אדרתה וברח.

 

כ. בְּלֵיל חַג־הַלֵּדָה    🔗

במשך שבועיים ויותר היו שניהם כמשתמטים מראות זה את זה כאילו נפל ביניהם דבר שאין לו תקנה. הוא הרבה לטפל בסוס ובפרה ובאווזים, וגם עם נחומל היה משחק בשעות הערב, מלמדו לסדק קני־קש ולעשות מסגרות לתמונות וכיוצא באלה. בני הבית חשבו: הנה היה המשבר בנפשו של פרץ והוא הולך להירפא מחוליו.

והנה בא נחומל לפנות ערב מן ה“חדר” ומצא את פרץ יחידי בחדר הגדול, יושב בפאת הדרגש שקוע במחשבות, קפץ כנגדו והושיט לו פיסת־נייר מקופלת.

– ממי?

– פּן קונסקי תחב לי אל כיס האדרת. תחב וברח. בודאי “ממנה”.

תפס פרץ את הפתקה ורץ עמה אל החלון.

“הערב בשעה שבע, ליד מעבר המשוכה. פ.”

לבו חשב להתפוצץ. “בשעה שבע?… מה יש לה להגיד לי?… מה קרה?…”

החדר כולו כאילו הסתחרר לעיניו והוא חש שדמעות עולות בהן. לו יכול היה לרוץ עכשיו אל היער העומד בשלג! אך הנה הרגיש בילד הנשען אל ברכו ומסתכל בפניו. כעין הפשרה באה בנפשו, לטף את לחי הילד ואמר:

– לא תגיד לאיש. אתה רואה כמה קשה לי…

קם והתחיל מתהלך בחדר לאורכו ולרחבו.

בשעה שבע בדיוק מצא את פרניה ממתינה לו ליד המעבר. שלג שקט ורך נפל בלי־הרף והלבין את בגדי שניהם.

היא אחזה בשרוולו ואמרה:

– ראה, פרנצ’ישקו, אתה לא חפצת להזמינני אל ה“חג” בביתכם – ואני מזמינה אותך לחג־הלידה. תבוא?

– איך?

– פשוט, תהיה עם כולנו.

– את המזמינה, או…?

– בהסכמת כל המשפחה. אפילו של סבתא.

– איך?

– עובדה, נערי. הרי אמרתי לך, שסבתא שינתה את טעמה מאז היתה אצלכם. לוּ שמעת את הטובות שהיא מדברת עליך. אין עוד בחור הגון ונאה כמוך בכל העיר… מובן, שהיא מצטערת על שאינך קתוליק. אבל חוץ מחסרון קטן זה – כולך מעלות.

– נעים לשמוע. אבל פּני ידוויגה…

– לאמא הרי היתה תמיד מקצת “חולשה” אליך. ידעת היטב. אלא שאימת סבתא היתה עליה. עכשיו, מששינתה סבתא את דעתה – אין גם בפיה אלא טובות וטובות עליך. ויודע אתה מה עוד? בזמן האחרון חדלה סבתא מן ה“ברוגז”. או־אפשר להכירה. אמנם אינה מרבה להעניק מתנות כבתחילה, אבל גם קללות וחרפות אינה משלחת בנו. קשה להאמין, אבל נעשתה פשוט “מזג טוב”. אם כן, תבוא בחורי?

– נוּ, וסבא ואבא?

– אלה הרי אין להם דעה משלהם. מה שהנשים מחליטות הם מקיימים. ובעצם הרי שניהם אנשים נחמדים, נכונים לחבק את כל העולם. ובכן?

– אני איני נחמד כל־כך, אין אני נכון לחבק את כל העולם.

– זאת אומרת, אינך רוצה לשבת יחד עם בני משפחתי.

– לא לכך נתכוונתי. את יודעת יפה את כוונתי.

– כלומר, רק אדם אחד בעולם רצונך לחבק… ואם האדם האחד הזה מובלע בארבעה אחרים?…

– אז נכון אני לחבק גם את הארבעה.

– אם כן חובתך היא לבוא. כולנו רוצים שתבלה אתנו שעות יפות אחדות. מובן, שאיש בביתך לא ידע. תבוא עד גדר ביתנו ואני אחכה לך בגינה. אפילו אם תהיה סופת שלג.

– יקירה. – לחש פרץ ונגע רכות בכתפיה הצרות.

– ובכן?

– אשתדל לבוא.

ולמחרת בערב חג הלידה, לא ירד שלג חדש, והישן היה יבש ומתפורר במגע כגריסים. בדרך הסימטא באמצע, היו שני פסי־גביש מבהיקים, ומן הצדדים נערם השלג כשתי סוללות נמוכות. היתה שנת עיבור ועל־כן הקדים חג־הלידה לחנוכה בימים אחדים, אך אחרי צאת הכוכבים לא נראתה הלבנה, אף כי השמים היו טהורים ברובם. ביום זרחה שמש גדולה וחיממה קצת את האויר, אך משעת מנחה עברה רוח קפאון עזה על פני הארץ והידקה הכל בעצמתה. בשעה שלוש, כשהשמש נתלתה במערב, מאחרי עצי הערבים, כאגן נחושת־קלל, שאפשר להסתכל בו בעין ערומה, כבר התחילו האצבעות להיצמד אל כפות־המנעולים, ודוק הקרח על השמשות נמתח וזע לעין רואים וסבכי־החורש הקטנים שגשגו והסתכלו בכפור צמרי צח.

ר' זלמן־לייב נסע לכפר רחוק, נחומל היה בחדר ואלקי הלכה ללמוד כתיבה תמה אצל המורה הפרטי, וה“דודה” כדרכה, היתה עסוקה במסדרון ובמטמורת. היה לבו של פרץ כבד עליו ובכל פעם נתקף על־ידי דפיקות חזקות, עד שחש את דמו לוהט בפניו. קשה היה לו הרעיון, שיבלה את הערב בבית נכרים ובקדושתם יותר מן ההילולא. אבל אחרי שהבטיח לפרניה, אין לו עוד אפשרות לחזור בו. והרי היא איננה מבינה את הסבך שבדברים. פעמים אחדות הוכיחתהו על פניו שלא הזמינה להילולא שבביתם. הם, הגויים, אינם יודעים “חכמות”. אצלם הכל פשוט. בביתכם חג, ולמה לא תשתפו בו גם את שכנכם הקרוב?… צחוק – פרניה והילולא של חסידים!… מימיו לא היה עם נוצרים בליל חגם. אפילו בשנות שירותו בצבא היה יוצא בליל זה מן הקסרקטין ומבלה את שעותיו בבית־קפה יהודי. אמנם ידע את מנהגיהם בחוץ. ידע אפילו קצת מזמוריהם הקדושים, ששמע מפי הלהקות המתחפשות והנודדות בליל החג בחוצות. גם לביתם היו באות מן הלהקות האלו ושרות מאחורי הדלת והחלון ומקבלות פרוטות אחדות; אף ברחוב נפגש עם המתחפשים, הנושאים פנסים צבעוניים ואיקונין קטנים, והיה מסתכל מקרוב בפרצופיהם המשונים ושומע לשיחתם ולזמרתם – אך לא עלה על דעתו, שיהיה פעם בבית נוצרים פנימה בחג מרומם זה. עתה עליו ללכת לבית הקונסקים, אל הקתולים האדוקים האלה, להיות עם כל בני המשפחה, עם האבות ועם אבות האבות, עם סבתא שכנובסקה, זו ששפכה לפני זמן־מה את דמו בביתם… מה ידבר שם? איך יתנהג? היאכל מפתם? הישתה מיינם? היתיצב בפני אילן־קודשם? הישורר עמהם את פזמונותיהם? ואיך יראוהו הם בתוכם? האם לא יהיה בעיניהם כזר שנדחק אל מזבחם? האם לא יחשבוהו לחסר נמוס ורגש?… אך פרניה דרשה ממנו במפגיע כי יבוא, ואיך ימרה את רצונה? והרי, לפי דבריה, הוא גם רצונם של הזקנים… מוזר, מוזר מאד…

באה שעת הערב. ה“דודה” נכנסה לחדר הגדול והעלתה אור במנורת־הנפט והעמידתה באמצע השולחן.

– אולי תביא שני דליי מים? נושא־המים חלה וחוששת אני שמא יכלו בלילה המים מן החבית.

– ברצון, “דודה”.

והוא רץ בחשק אמיתי, תפס את שני דליי־העץ הגבוהים (הם נדמו לו כל־כך קלים!) ומיהר אל הבאר שבתוך הסימטא שמנגד, זו שמובילה אל “דרך הגרנות”, להביא את המים. כבר היתה כפויה על השלג אפלולית כחלחלה. האילנות בגנים החשופים היו ענפיהם הקרחים סמורי־כפור והסתמנו בשרטוטים עדינים באויר. עורב מאחר נישא בצריחה מקוטעת לעבר שורת בניני הגרנות. ברגע זה לא נראתה נפש חיה בחוץ. בבתי האכרים הנמוכים עוד לא הועלה אור, והחלונות החבויים במחגורות קש ועלים נראו שחורים כמעט. במבוי אל הבאר היתה גבשושית של קרח, שנתגבשה מן המים הנשפכים משולי הדליים, ושכבותיה כיצוקות זו על גבי זו. מאד חלקלקה היתה הגבשושית ופרץ עלה עליה בצעדים בטוחים, כמעט עליזים. אחז בקילון הקופא, שהיה כדוקר את כפות ידיו, ותלה באנקולו אחד הדליים והורידו אל מצולת הבאר והביט אחריו עד שנגע בפני המים. בקושי עלה לו לדחוק את המוט הנמשך למעלה עם הדלי המושכב אל תוך המים העמוקים. פעמים אחדות צריך היה לדחוק בכל כוח את פי הדלי אל ראי המים הנוצץ קרות מן העומק, עד שהכיר על פי השכשוך והכובד, כי נתמלא הדלי. אז העלהו בלי קושי מן הבאר, וכשנח נטל הקילון על ה“שער”, הסיר את הדלי המלא, העמידו על חלקת הקרח לרגליו ושאב מים בשני, בריק. אחר־כך אחז בשתי ידיו באזני הדליים, כונן את צעדיו וירד בחרדת הנאה מן הגבשושית אל הסימטא ושם הלך מתוח בין שני המשאות, מאזין בעונג לטיפות הנופלות מימינו ומשמאלו לקפוא מיד ברוח הקרה. “איזה תענוג לשרת את ה”דודה“! את מי עוד בעולם אשרת בעונג כזה?!” דיבר לנפשו ופסע בדרכו, כשהוא חש את רעננות כוחו בגופו הצעיר.

– החבית מלאה למעלה ממחציתה. – בישר ל“דודה”, שהכניסה מן החצר כבסים קטנים, קרושים ועומדים.

– יספיק עד מחר.

– האכניס גם גזירי עצים לתנור?

– אדרבה. צריך יהא להסיק הערב כהוגן. לכבוד ה“חגא” שלהם יהיה קפאון יפה.

“ה”חגא" שלהם"! חלפוהו המלים השתיים. וכי לא יהא זה במקצת גם “שלו”?

אך הוא רץ אל הרפת וטען על זרועותיו משאוי¹⁰ של עצים למעלה מחוטמו, הביאו לחדר הגדול והטילו ברעש לפני התנור. אילו ציותה עליו ה“דודה” לפנות את השלג מכל הדרך שלפני ביתם, היה עושה זאת כהרף־עין! בעבודה מצא מרגוע ממחשבותיו המציקות. הוציא מאחורי התנור קיסמי־משחן אחדים, הריח יפה בשרפם, אחר כרע לפני פי התנור, ערך את הקיסמים על המכבר שתי־וערב, אחר הדליק קיסם אחד והכניסו למערכה הקטנה. מיד התפשטה הלהבה המפייחת בחלל התנור, והוא הוסיף את גזירי העצים היבשים, עצי האלמון הוורודים, סגר את הצמיד והתענג על מראה הלהבה הלופתת בתאוה את כולם.

כשקם מן התנור חזר אביו מדרכו. יצא פרץ והכניס את הסוס קר־העור וחם־הנחיריים לתוך הצריף, פרק מעליו את השיר ומילא את אבוסו מן המספוא המשובח. אחר יצא ומשך את הדופנית אל מתחת לסככה. כשנכנס הביתה כבר היתה אלקי בחדר, וכעבור רגע שב גם נחומל עם הפנס הצמוד לו על חזהו, ידיו בתוך כפפות־צמר גדולות.

– הערב “ניטל” ולא למדנו. – התפאר הילד – הרבי סיפר לנו סיפורים. סיפר על יהודי שמעבר לסמבטיון, שהיה לו ויכוח עם הגמון גדול. היהודי הרים את ההגמון בזרת שבשמאלו וזרקו לשמים… כל־כך יפה היה. רצונך, פרץ, אספר לך את כל המעשה…

– בפעם אחרת, יקירי. הערב אין לי אורך־רוח. שאל את אמא, מתי נאכל.

– אלקי, ערכי את השולחן. – אמרה מרים – כבר אחרי שש. אבא שב עייף ויגע וירצה לשכב.

כולם ישבו לשולחן (מקובל היה שאת ארוחת־הערב משאירים לקובקי המאחר לשוב) ואכלו את המרק הטוב, החזק, המתובל בבצל, בפטרוסיליה ובגזר, עם האטריות הצהובות מאד. אחר־כך אכלו את בשר־הבקר הרך, השמן עם השעועית הספוגה שמנונית ריחנית. היה טעם גן־עדן לאוכל החם. אחר קינחו בלפת¹¹ של אגסים, כמו בשבת, כי רבים היו האגסים המיובשים בבית והספיקו גם לימות החול. ר' זלמן־לייב, אף־על־פי שעייף היה וישב במקטורן־הצמר כחול־השרוולים ורגליו נתונות באנפילאות גבוהות, היה לבו טוב עליו, כי עשה עסקה נאה, וסיפר את פרשת העסק לכל פרטיו, מה שאמר הפריץ לו ומה שאמר הוא לפריץ, וגם על פגישתו בדרך עם חוכר־האחוזות הזקן חֵקֶר סיפר ועל דיבוריו השנונים. בני הבית הקשיבו בהנאה לדבריו, רק פרץ שמע ולא קלט מלה. בית הקונסקים עם אורות החג, עם אילן־הקודש הזורח, והגינה המושלגה שלפני הבית ופרניה עומדת ליד הגדר וממתינה לו – כל אלה לא סרו מדמיונו.

– אני יוצא לשעה קלה. – אמר וקם מן השולחן. ר' זלמן־לייב רמז בעיניו לאשתו, וזו אספה את הצלחות ואמרה:

– בצינה זו? אין עכשיו כלב בחוץ. אצל הגויים “חגא”, והם יושבים כולם בבתיהם. אפילו המתחפשים לא יצאו עדיין…

– אלבש את הפרוית ואטייל מעט, תענוג לטייל על־גבי השלג.

אלקי כמו נרעדה ממקומה וקמה אף היא.

– אלקי רוצה לצאת אתך, לא? – אמרה ה“דודה” כבלי כוונה.

– לא, לא! – התנערה אלקי ופניה אדמו – קמתי לקחת מעט מים. אני חשה “בעירה” כאן. ילך פרץ לבדו. עוד מעט ישוב. תשוב עוד מעט, פרץ?

– כן, עוד מעט אשוב. – מלמל פרץ ויצא.

כמעט במרוצה עבר את הסימטא. השלג ניתז מתחת לרגליו והוא לא הרגיש. על יתדות־הגדר היו כובעי־שלג קטנים ומשיפולי הגג היו תלויים נרות־קרח – והוא לא ראה. “היא מחכה לי”, מחשבה זו מילאה את כולו ונשאה את רגליו.

כשהגיע אל גדר הגינה, לא מצא שם את פרניה. היתה הגינה ריקה ועזובה, נראית גדולה מאשר בקיץ, כי רחבו הרווחים בין העצים העירומים. ריבוע החלון הקטן, המסוגר בחלונותיו הכפולים והקפואים, היה ככתם אור וורוד על קיר הבית, ונשמעו בעדו קולות עמומים.

“הם כבר נתאספו כולם”, דיבר אל נפשו. “אפשר שהמתינה לי בחוץ ואיחרתי? לא, רק שבע עתה והיא אמרה לי “בשבע ורבע”. אם כן עוד רבע שעה. למה זה מיהרתי לבוא?”

אך הנה נשמעה נביחתו הדקה של קרוצ’יק מן המסדרון, וכעבור רגע נפתחה הדלת ודמותה של פרניה הקטנה, הענוגה, מעיל־גברים תלוי על כתפיה והיא מהדקת את כנפותיו לפניה, מזדקרת לאט מן הפתח וסוקרת כה וכה. אחר היא סוגרת אחריה את הדלת וממהרת אל הגדר וקרוצ’יק הלבוש מתגלגל בעקבותיה.

– כבר באת, פרנצ’ישקו? או, היטבת לעשות. הזקנים כבר רוצים להתחיל… כבר הייתי פעם בחוץ, אבל הזמנתיך לשבע ורבע ועתה רק חמישה רגעים אחרי שבע. אתה יודע? כל שולחן־המתנות בשבילי…

פרץ עמד מעבר לגדר, החזיק בידיו יתד חדה, הסתכל בנערה ושתק.

– אם כן, בוא, ניכנס. בביתך אין יודעים לאן הלכת?

– אפשר שיודעים, אבל – אחת היא לי.

– בוא יקירי, קר בחוץ.

אך פרץ לא זז ממקומו מאחורי הגדר.

– נו, מה אתה עומד כדחליל? ראה, גם קרוצ’יק מזמין אותך. איך הוא מקרצף את הגדר לרגליך, החמוד. – והיא גחנה ותפסה את הכלבלב בגבו, הרימתהו וכנסתהו לחיק המעיל וסגרה עליו. – כך, פה יחם לך, חביבי. בוא פרנצ’ישקו. ראה אני בנעלים דקות, והקור דוקר ברגל כמחטים.

פרץ שמע את קולה המכשף, ולא תפס את תוכן מליה. הוא עמד וחש כמו הדם קופא בגופו, והקפאון עולה ומתפשט בו, עוד מעט ויהי לנציב קרח. לא, כל כוח שבעולם לא יוכל להזיז את רגליו ממקום עמדן. כדוק של דמעות קופאות היה על עיניו הלטושות אל פני הנערה בלי־נוע.

פרניה הרפתה ביד אחת מכנף המעיל והחזיקה בשרוולו של פרץ:

– בוא יקירי. אל תהא כל־כך מוזר. מה לך?

– אני אוהב אותך… – לחשו שפתיו ולא נעו.

– ידעתי. אם כן, עליך ללכת אחרי…

– אני אוהב אותך… – חזר פרץ כהד לדברי עצמו.

– כבר שמעתי פעם. בוא, אפוא. “שלי” יכעסו. יודעים הם שאתה צריך לבוא.

– אני אוהב אותך… – לחש קולו ביתר רעד.

– האם עלי לצאת ולסחוב אותך, חייל פחדן שכמותך?…

– אני אוהב אותך… – רעד לחשו, כמעט בלתי־נשמע.

– אתה משעמם אותי, חי נפשי. אם לא תעזוב את הגדר האוילית הזאת, אתחמק לי הביתה, ואתה עמוד לך כעמוד־טלגרף בשדה.

– אני אוהב אותך… – גסס קולו, ודמותו נראתה כמתכנסת לתוך עצמה, כגזע אילן קופא בקור.

– ואני כלום איני אוהבת אותך, נער אוילי? בחיים אוהבים ולא במות… בוא!

– במות… – נשמע כהד רפה לדבריה.

– אתה מפחיד אותי, חי נפשי. הרי אתה עומד כ“בר־מינן”. חסר עוד שירד שלג הגון ויכסה אותך… “לֵי–ל דְמָ–מָה, לֵי–ל קְדֻ–שָה…”

השמיעה פרניה קול ניגון חרישי, רוטט ברגש. היא אמרה לעוררו כך. אך פעולת השיר היתה אחרת. הוא לפת בשתי ידיו את הגדר, כאילו משכו מי, גדול וחזק, לנפול ארצה, והוא התנגד בכל כוחו. וכפולט את שארית נשמתו השמיע:

– אוהב… במות…

– נמאסת, נמאסת עלי… אתה מפחד להיכנס, פן ננצרך בחזקה. פחדן, יהודי פחדן. “אוהב, אוהב… – חזרה על דבריו במעוג – אוהב אתה את הריליגיה שלך יותר ממני… לך, לך הביתה, אל “חסידיך”… ב”חג" שלך הרגשת עצמך בטוב. אחר־כך סיפרת לי שסבלת. כן, רק עתה הכרתיך. עתה ידעתי מה ערך לרגשותיך… לך, לך הביתה. עוד מעט יצאו לחפש אותך וימצאוך פה עומד כדחליל נואל… די לי בקרוצ’יק. חי נפשי. יצור נאמן זה יקר לי מאלף שכמותך… להתראות! – החותה לו קידת־לעג ושבה על עקבותיה בשלג הצח.

קודם שפתחה את הדלת עוד העיפה מבט אליו. הוא עמד בלי נוע. נענעה לו בראשה כקוראת לו בפעם האחרונה. אך הוא לא מש ממקומו. אז זקרה פרצופה ושלחה לו את לשונה, כמו שהיתה עושה לו פעמים רבות לפני שנים, בהיותה חוזרת, קטנה ורזה, עם ילקוטה מבית־הספר, נכנסה הביתה ואת הדלת הקישה אחריה בכעס.

אחרי רגעים מעטים פתחה שוב את הדלת לראות אם פרץ עודנו עומד ליד הגדר, אך המקום היה ריק. בדרך, לעבר בית סגל, נדד צל.

 

כא. עֵצָה שֶׁהוּפָרָה    🔗

בעל־האחוזות ר' קלמן חקר, אף־על־פי שחוץ מגופו ומבני־ביתו לא היה אדם כדאי לו, כשהיה מזדמן עם ר' זלמן־לייב היה נהנה להיכנס עמו בשיחה קצרה. אחר־כך היה מתלוצץ ועוקץ את בעל־דברו שלא בפניו: “אם לא תשמע מפיו עצה טובה, מובטח לך שתוכל להשיאו עצה טובה – ולא יעשה את ההפך”. השומע צחק בכל פה ובלבו חשב: תפח רוחך!

בימי חנוכה של חורף זה נסע חקר לאחת האחוזות הסמוכות לעיירה, לראות אם כדאי לו לקנותה בשביל מנלי, בנו החסיד, גבר לא־יצלח, ובמקרה מצא בחצר הפריץ את ר' זלמן־לייב, שעשה שם לרגל קניית תבואה. נכנסו בשיחה, ור' קלמן, כדרכו, הגיד לו את כל מה שבלבו (הוא לא חשש משום אדם, שמא יסיג את גבולו), וגם ר' זלמן־לייב סח לו על עסקיו בהתגלות לב. וכשחקר תינה לפניו בסגנונו הגס את הצרות שגורם לו בנו הבטלן, לא יכול גם זלמן־לייב לעצור ברוחו וסיפר לו בעצבות את מעשה פרץ בנו ואת המבוכה שהוא נתון בה. דחק חקר את המצנפת הקרימית הקרוחה על גבות עיניו ואמר כלאחר פה:

– איך אמר שם פרעה לשכם בחומש: “תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר”. גרש אותו בשוט מתוך הבטלה, וממילא תצא ממנו רוח השטות. רתום אותו במסחר, גרה בו את יצר הריוח ולא ילך אחר מראה עיניו. פששש! הרי לא “בריה יפה” הוא בנך, הרי עבד בצבא. זכור, זלמן־לייב (הוא לא קרא לשום אדם ר', חוץ מן הרב), הבטלה אם כל חטאת. יסחור במה שיסחור, באניצי־פשתן, בזיפי־חזיר, ב“יום אתמול כי יעבור” – ובלבד שלא יהא מהלך כסייח בערבות־דשא. איני אוהב להיות בעל־עצה, אבל חס אני עליך, זלמן־לייב. אין אכזריות כרחמי אב.

שמר ר' זלמן את הדבר בלבו, כי כבוד גדול רחש לחושו המעשי של חקר, ולמחר, כשהיה יחידי בחדר הגדול, קרא אליו את פרץ, חגר עוז בנפשו ואחר לו כדברים האלה:

– הרי אתה, בני, כבר כארבעה חדשים בבית ועדיין לא עשית דבר של ממש. אל תדמה בנפשך, שחס אני על פרוסת הלחם שאתה אוכל על שולחני, ידעת אותי ואת ה“דודה”, שרחוקים אנו מדקדוקי־עניות, אבל חס אני על הימים שאתה מוציא לבטלה. אפשר תתחיל במעט מסחר. קמעא קמעא. רצונך, תילוה עלי ויחד נעשה מה שיזמנו לנו מן השמים, רצונך, עשה על דעת עצמך. סחור במה שתסחור, ואפילו במיני סדקית, ובלבד שתדע שאתה מכניס. תראה, שייטב לך בגלל זה. הריוח מביא רווחה לנפש.

ר' זלמן־לייב נהנה שהדברים עולים לו, אף שחשש קודם. בכל־זאת הפסיק וחיכה לתשובת בנו. פרץ לא נבוך, לתמהונו, וענה בישוב־הדעת:

– גם אני, אבא, כבר חשבתי מעין הדברים שאמרת לי. עלי לעשות מה ולא אלך לאיבוד. אילו יכלתי לצאת לעבודה קשה, עבודת כפיים, הייתי יוצא ברצון. אנסה לשלוח ידי במסחר בעצמי. הרי גם לפני שהלכתי לצבא הייתי סוחר קמעא, וגם עשיתי איזה סכום. מכיר אני את הסביבה ואת יושבי הכפרים. צדקת אבא, יש לנסות.

באותו רגע נכנסה החדרה ה“דודה”, פתחה את הארון להוציא אלונטית נקיה ואמרה לתוך הארון:

– בנו של ברנוולד עשה אשתקד הון יפה בתלתן. למה לא ינסה גם פרץ? חכם הוא לא פחות מן הלה.

– באמת, – שמח ר' זלמן־לייב להחרוֹת אחרי אשתו – יש עכשיו נטייה לעליית המחיר של תלתן. מה נפשך, תנסה. שקים אחדים. תצטרך לצאת לירידים שבסביבה. יש שאחד האכרים או איזה פריץ או אשכנזי מוציאים למכירה שק או שניים. והרי מעט מזומן יש לך. כמה ממגורות ריקות יש לנו עוד אצל ניקיטקא?

הדברים נכנסו ללבו של פרץ. כן, יש לנסות! וכעין גירוי בא בדמו ולא נתן לו דמי. הוא רצה להתחיל מיד. חבל, שאין מחר יריד בשום מקום, שאלמלי כן היה יוצא שמה. או, הוא מבין יפה בתלתן. אין יקר כתלתן השחור. אך גם האדום הוא טוב, אם כבד הוא. והוא חש איך הגרגרים הדקים, הענוגים, החלקלקים שועעים על כף־ידו ועוברים בין אצבעותיו. שק של תלתן – הרי זה הון: חמישים ר"כ, לכל הפחות.

וכל אותו היום היה מהלך בבית ודמיונו מגלגל בזרע התלתן. אך לעת ערב ירדה עליו עצבות: מה תאמר פרניה לכך? לכשייודע לה שהוא נכנס למסחר ונוסע לירידים, כרב יהודי העיירה, כלום לא תקוץ בו? מצד שני, הרי גם פּן קונסקי נוסע לפעמים ליריד… אבל יש חילוק בדבר: הלה נוסע למכור את מעשי ידיו… והנה מצא עצה: הוא יביא לה מתנות מן הירידים. איך אמר פעם קובקי: “אל תאמין לאשה, שהיא מקפידה באומנותו של בעלה – רק בהכנסה היא מקפידה”. קובקי אומר על־פי־רוב דברים של טעם. מלומד ובעל־נסיון שכמותו… בעלה? איזו שטות! לעולם לא יהיה בעלה של פרניה. “הם” נעשו עכשיו נוחים ורכים. כן, מתכוונים הם להעבירו על דעתו. אה, לכך לא יזכו. ואפילו אלף “סבתות” לא יפגעו ביהדות שלו. אם בצבא עמד משך שלוש שנים, לא יעמוד עכשיו, בבית?… פרניה לא תאַלצהו. לא, נפש עדינה שכמותה לא תגרום לו צער וגנות כמו אלה. בטוח הוא בה ובעצמו…

למחר היה בוקר שכולו כפור וזוהר־שמש. לבש פרץ. את בגדי־החורף החמים, הידק את הפרווה הקצרה אל גופו, חיתל את רגליו בחיתולים של צמר לפני שנתנן במגפיים הגבוהים, קיפל שק חדש ונתנו תחת בית־שחיו ויצא אל הכפר הסמוך, שמא יזדמן לו מה. אם גם ימלא את כל השק, ישאהו על שכמו ולא יתבושש. הוי, רוצה הוא לשאת משא כבד, כבד מאד, שישחנו עד עפר. לשאת רוצה הוא, לשאת…

חצי הדרך עבר ברגל. המגפיים המסומרים חצבו בשלג הקופא והשמיעו קול שריקה נעימה לאוזן. לבנת השדות נוצצה וסנוורה בחמה, האנקורים החורפים במקום התהוללו בליבוט כנפיים ובשתיקה על חוטי הטלגרף, עורבים עמדו וצרחו בראשי הגגות של אסמים בודדים. עוד לא נראו בתי הכפר השוכן מעבר לרמה שהוא פוסע עליה, אך הוא הרגיש בקרבתו וגם ראה לשונות של עשן לבן מסתלסלות כלפי מעלה. הסחורה שתימצא לו בכפר ודמותה של פרניה התרוצצו במוחו בערבוביה.

והנה שמע מאחוריו צלצול פעמונים מתקרב. הפך את פניו וראה מרחוק כתם שחור מתרוצץ בדרך ועולה ברמה. נסתלק לצד הדרך ועמד בתוך השלג, מחכה לשלגית הבאה ביעף. כבר ראה את צמד הסוסים מחולל את ברכיו על פני הדרך והבלם עולם מנחיריהם, והם מצלצלים בעליזות בכלי־הרתמה ובמצילות שבראשיהם. הכיר את סוסיו ושלגיתו של קלמן חקר.

“סוסים ושלגית ועגלון חמודים כל־כך ובתוכה יהודי מעוך כחקר”, הרהר פרץ והסתכל ברכב. השלגית החדשה, הנמוכה והרחבה, היתה פתוחה, ובחיקה ישב בעל־האחוזות הזקן עטוף באדרת־זאבים גדולה. אך הוא עצמו היתה גולגולתו קטנה ומצנפתו מקורחה, זקנו ופאותיו מדולדלים וצבעם כפלפלין כתותים. הגולגלת העלובה נזדקרה במרץ למראה הבחור העומד בפאת הדרך, והאַלה שביד הזקן נקשה בקפדנות על קרקע השלגית, והעגלון שידע את האות עצר בחזקה בסוסים השוטפים. השלגית חלפה על פני פרץ והוסעה בחזקה הצידה. העגלון פנה לאחוריו וקרא לפרץ:

– "פּניץ'! אם דרכך לצד זה – עלה!

לא חיכה פרץ להישנות ההצעה, ובשתים או שלוש קפיצות עמד והחזיק בדופן השלגית.

– מי אתה? – שאל הזקן בקול רוטט.

– בנו של זלמן־לייב סגל.

– זה שתולה עצמו ב“שיקסה”?

– זה.

– לבוש כלבוש “שיגץ”. הולך לכמילנה?

– כן, לכמילנה.

– אם כן עלה ושב על ידי. אני עובר שם.

הזקן ניסה להפשיל את האדרת הכבדה, אך לא עצר כוח, ופרץ גופו הרימה והתכנס לתוך חיק השלגית החם. מה אכפת לו? יסע מעט בשלגית הטובה. גופו נגע בגוף הזקן והוא נרתע מעט להניח ריוח בינו ובין הגביר הקפדן.

– שמעתי שאתה מצער את אביך. יהודי חשוב אביך. אל תהא “שיגץ”.

פרץ תהה: “גם הוא?!” ומתוך מבוכה לא ידע מה להשיב.

– אם לא תחזור בעוד מועד – תפול במהמורה. – דבר הזקן ונענע ראשו כמנמנם – מן הערלים אנו צריכים רק להרויח ממון, רק ממונם כשר – כל השאר טריפה, חזיר… לא, לא, אל תענה. מוטב שתשמע. איני אוהב דיבורים יתירים. אני מכיר אותם: מחיצה של ברזל תקים בינך וביניהם, כל המתקרב אליהם – כמחזיק באזני כלב. אני מכיר אותם. רק את כספם, אתה שומע? רק את זה, ולא – ישכך הכלב. אל תענה, אמרתי לך. אפילו אם “תמיר את הדינר” – לא יועיל. המשומד גרוע אצלם מן היהודי הפשוט. לא יהיה לך לא עולם הזה ולא עולם הבא. אין לחרוש בשור ובתרנגול. אתה שומע? אל תענה, עוד לא גמרתי. איני אוהב דיבורים יתירים. אני מכיר אותם, עד מוח העצמות: קנה מהם ומכור להם – ולא יותר. אל תקח מהם מתנות ואל תתן להם מתנות. בפרט – אל תתן. אתה שומע? ואל תאמר להם, שאתה אוהב אותם, שהם יבזוך וישנאוך על כך. אמור להם, שאתה שונא אותם, ואז יצחקו, והצחוק יטול את כוחם. אל תהא “שיגץ”. ירוק עליה, על ה“נפקה” הקטנה, ושא בת־ישראל כשרה. מה אתה סובר לך, בן ממרה, בנות־ישראל תהיינה יושבות עד שילבינו שערותיהן, ואתה תשא עינך לנכריות! אֵי, לו אביך הייתי – כל השבטים שבמטאטא לא היו מספיקים לי. ועכשיו דבר!

מה ידבר פרץ? מה יגיד לזקן הקפדן ויבין ללבו? אף־על־פי שחריף הוא הזקן ומדבר דברים כדרבנות, וגם כוונתו, כנראה, לטובה, היוכל לפתוח לפניו את לבו ולהראותו את תמונתה של הנערה הקבועה בו כמאור? והרי אפילו לאביו, ל“דודה” הטובה, ואפילו לאלקי העדינה לא יכול לגלות את לבו. הוא מתהלך בביתו כצילו של אדם שאינו כאן ומביא אימה בלבות שוכניו. אך מה לו לעשות? מה לו לעשות? הנה ניסה לצאת, לפתוח במשא־ומתן, אולי יסיח דעתו, אולי ישכח, ובלכתו בדרך אמנם היה רוחו טוב עליו – והנה זימן לו הקב"ה את הזקן האשמאי הזה, המשמיע לו שוב את המוסר, שהיה לו כבר לזרא, המרגיזו עד היסוד… “עכשיו דבר!” מה ידבר, מה יגיד לו ויבין לו? ובכלל, איזו רשות נוטל לעצמו זה להתערב בדברים שבלבו? כלום נעשה באמת הפקר לכל בעל אף ובעל לשון?… המחשבות עפו במוחו, אך דמו לא נתחמם, כי עצבות קרה משלה בו. הוא שתק. גם הזקן תלה ראשו על בית חזהו ושתק. אף בשתיקתו היתה בעין המתנה ותביעה אכזרית.

לבסוף התנער פרץ ואמר בקול לא שלו:

– חדלתי ללכת אליהם, אל הנכרים.

– חדלת – ולא תשוב ללכת שמה?

–אני מקווה, שלא אשוב. משום כך רצוני להתחיל במסחר. לכך אני יורד לכמילנה, אפשר יזדמן לי משהו.

– ודאי שיזדמן. אם המחשבה תהיה כולה בנקודה זו – ודאי שיזדמן. אין אדם עושה ממון, אלא אם כן הוא רוצה בכך בכל מאודו. אלה הרוצים לשליש ולרביע אינם משיגים כלום. המחשבה האמיתית על הכסף מושכת את הכסף. האמן ליהודי בעל־נסיון. ושמח אני, שאביך דיבר עמך בגלוי. אמרתי לו, שיגרש אותך מתוך הבטלה, שיגרה בך את יצר הריוח. אביך אדם פיקח ואני אוהב אותו, אלא שעורו רך ומפונק יותר מדי. אתה מכיר את מנלי שלי? הריהו כאתרוג זה, שעליך לעטפו במוֹך ולשימו בקופסא של כסף ולהניחו למשמרת. שלא כשאר בני, שהם ברוך השם סוסי־רתמה טובים. יש לך אח גדול, כמדומה? “בריה יפה”, מה?

– כן, יושב על ספרים.

– ומגדל טחורים. אילו, לפחות, היה לומד בישיבה ונעשה רב… כך, לא הא ולא הא. ראה, הנה כבר בתי הכפר. אתה מבטיח לי לירוק על ה“נפקה”?

– איני יורק על שום אדם. אבל רצוני להתרחק מן הנערה.

– ומי מעכב בידך, “”שיגץ" שכמותך? תבוא לביתי, אפשר אמצא בשבילך איזו
התעסקות בחצרי. אתה יודע היכן אחוזתי? מה היית בצבא?

– אוּלָני.

– אם כן הרי אתה יודע טיפול בסוסים. תבוא ונדבר עם האקונום שלי.

– הזקן נקש במקלו והעגלון עצר בסוסים באמצע דרך הכפר. פרץ ירד, אמר תודה לבעל־האחוזות והשלגית נישאה ביעף הלאה.

הוא עמד יחידי בכפר הדומם, הטובע בשלג צח, כחלחל ומזהיר בחמה. שתי שורות הבקתות הנמוכות עם המצנפות הלבנות היורדות על חלונותיהן הקטנים, עם הגינות החשופות והאילנות קלושי הענפים הקרחים, המטילים צללים דקים, נמשכו לאורך מימינו ומשמאלו. מפה ומשם הגיעו קולות לאזניו, העשן התאבך מן הארובות ישר לתוך האויר הטהור, אך מראות חיים לא ראה. עמד ותהה על עצמו מתוך לב כואב: “מה אני עושה כאן? מי לי פה? איך אדבר עמהם, עם האכרים האלה?” שיחת חקר סיערה את נפשו והעלתה בה עכרורית מרובה. דוקא “דרישתו” של הזקן, שיתרחק ממנה, מן הנערה, עוררו בו געגועים עליה. ובכן עמד בכפר הנכרי, בודד בתוך דומית השלג, וחשב עליה, על חמדת הנערות, שעזבה אז בליל חג הלידה בצורה מבישה כל־כך, ומאז נמנע מראות את פניה. וכשראה אותה עוברת בחפזון בסימטה, מכווצת במעיל־צמר קצר וישן, לקנות מה בחנות הקרובה, התחמק מן החלון מחשש שמא תראנו. אבל עתה בער בו הכוסף לראותה, להביט בפניה, בעיניה. אילו באה עתה שלגית, ותהא גם פשוטה שבפשוטות, שלגית־אכרים לבנה וחשופה, ובתוכה יושבת היא, היה קופץ לתוך השלגית ומצוה לעגלון שישאם יחד הרחק הרחק לשדות שאין להם סוף, ליער העוטה לבן, מקום שאין בני־אדם מצויים, לא רעים ולא טובים… להיות עמה ביחוד שלם… אולי גם למות עמה יחד, מות אהובים ונעימים…

עודנו עומד ולוחץ את השק תחת זרועו, ראה אכרית זקנה יוצאת מן החצר הקרובה, כפופה על משענתה וחבושה בסודר ישן קשור לה על גבה. פסע לקראתה פסיעות אחדות ועמד לפניה מתוך ברכה:

– יתן אלהים הברכה!

נזדקפה הזקנה בקושי ונתנה בו עינים כעיני הפרס:

– והבריאות!

– האין בביתכם משהו למכירה?

– בביתי? מה אני: בעלת־בית? הייתי ואינני עוד. תשאל נא אצל כלתי. היא בעלת הבית, היא הקונה והיא המוכרת…

ראה, שנכשל בזקנה קנטרנית ומרת־נפש והניח לה שתלך לדרכה. אבל להיכנס לבית לא יכול. גם לבית השני, שמנגד, לא יכול להיכנס. עמד ושלח את מבטו לכל אורך הכפר והיה זה בעיניו כה זר ומתנכר, והוא ידע ברור, שלא יוכל לסור גם לאחד מן הבתים האלה. כי מה לו בתוכם? מה לו ולאנשי־השדה האלה? גם במסחר אינו רוצה. טעות היתה בידו, כשאמר לאביו, שהוא רוצה לסחור. גם זרע התלתן אינו נוגע לו. גם הריוח עצמו אינו נוגע לו. ואפילו ידע שיתעשר עושר רב, אין לבו לדבר הזה. למה לו העושר? האם העושר יועיל לו לשנות משהו ממצבו? לא בכסף תהיה פרניה לבת־ישראל, לא בכסף יהיה הוא לבן עם נכר…

הזקנה, כצרור מהלך על מקלות, התרחקה כבר הרבה במורד הדרך. גם הוא עבר כבר על בתים אחדים ועמד שוב, נעצר ממחשבותיו. אינו רוצה כלל לקנות ולמכור. מה לו בכל אלה? למה לו המסחר והריוח?… עצתו של חקר היא נבונה כשלעצמה, אבל עליו לא תצלח… כי בעצם אין לו חפץ בכל מעשה… ומתוך יאוש הלב נפל למוחו פסוק מן החומש: “הנה אנכי הולך למות, ולמה זה לי בכורה?” והפסוק החרידו מעט: מה לו ולרווחים אם הוא הולך בדרך המות?… מאחר שאין חיים לו, לא עם הנערה ולא בלעדיה…

וכדי שיוכל למסור עצמו כולו בידי המחשבות האלו, שהכאיבו לו מאוד אך גם הנעימו לו משום־מה, הפך את פניו והתחיל חוזר בדרך שבא בה.

 

כב. מִתּוֹךְ קֵרוּב הַלְּבָבוֹת    🔗

כקפאון הזה עוד לא היה החורף. רובדי הגבים של הגג שנצפדו מעצמת הקור שלפו מזמן לזמן את המסמרים מתוך המרישים, וכל שליפה נשמעה בדומית הלילה כירייה של רובה.

מרובע החלון הקפוא האציל אפרוריות קלושה לאפילה שבחדר. שני האחים לא יכלו לישון והשתדלו לשכב בלא תנועה, שכל אחד היה חושש שמא יעיר את אחיו. לא רק פרץ, אלא גם קובקי נעשה בזמן האחרון רגיש מאד.

ומשארכה לו הדממה הכבדה לקובקי ירד מעל מיטתו, נתן רגליו בנעלי־הבית, בא וישב על דופן דרגשו של אחיו.

– אינך ישן? – שאל, גוחן משהו על אחיו כלוחש אל אוזנו.

– לא. איך אפשר לישון תחת יריות כאלו?

– אבל בחדר חם עד למחנק.

– נתתי לתנור מנה כפולה. ידעתי שהקפאון יהא הלילה גדול מאוד.

– רצוני לדבר עמך. הפעם על עצמי.

– וכי מה יש לך לדבר על עצמך? מה אתה חסר?

– הוי, ילד אתה, ילד גדול. אני אומר לנסוע לסוֹקל…

– למה?

– הוא אשר אמרתי: ילד אתה.

– וכי אתה אוהב אותה?

– אפשר.

– ולמה היית מתגרה בה תמיד?

– ולמה היתה היא מתגרה בי תמיד? לא תמיד ההתגרות היא סימן לאיבה. להפך, יש שההתגרות היא הכנה יפה לדבק טוב. יש עוקץ שסופו דבש. אבל לא שזה חשוב. חשוב, שאיני רואה לעצמי בת־זוּג טובה מדובריש.

– היא כתבה לך מסוֹקל?

– פעמיים.

–והשבת על מכתביה?

– לא.

– למה?

– חשבתי כל הזמן מה להשיב – ולא באתי לידי תשובה. אין לי דבר קשה מכתיבה…

–ובכן עליך לנסוע מיד, שלא תאחר…

– אי משום איחור – איני חושש. מכיר אני בדובריש, שלא תעשה בחפזון. יותר מדי הידקו אותנו העקיצות במשך שתים־עשרה שנה, אבל אומר לך בגלוּי: קצתי בחיים האלה. בצל קורתו של אבא, ללא מעשה וללא תכלית. וגם – לא תכעס עלי? – וגם החיים בלא אשה… קשה לי. אפשר, אילו גרתי בעיר גדולה… אבל כאן, במקום נידח זה, בפרישות… קצתי בחיי…

– ומה לכשתשא אשה? במה תפרנסנה?

– עם אשה כדובריש איני דואג. מעט נדוניה יש לה ומעט יתן לי אבא. נצא לברוד או ללבוב נחפש יחד דרך בחיים. עם דובריש אין כל מורא עלי. אוכל לכתוב לי מאמרי בשלוה…

– כן, דובריש היא חכמה וחרוצת־כפיים ואמיצת־לב.

– תימצא לי איזו עבודה קלה, אם כמורה ואם כפקיד. אדם בעל עט כמוני.

– כן. על כל פנים במסחר לא תעסוק.

– אני לא. אפשר דובריש…

– ואני אומר לך קובקי: אל תרגיל עצמך במחשבה, שאשתך תפרנס אותך. במשפחתנו אין מנהג כזה. תמיד היו מאוסים עלי בעליהן של אלו נשות־החייל…

– במשפחתנו! כאילו היא המעולה שבמשפחות.

– אני אוהב את משפחתי יותר מכל שאר בני־אדם.

– ילד אתה.

– אפשר. ועל־כן כל־כך קשה לי הענין שלי.

– הענין שלך הוא שטות ותו לא. הם מתעללים בך, הערלים. הזקנה מתפארת בכל העיר, שאתה עומד לקבל את דתם…

פרץ קפץ וישב על משכבו:

– מנין לך?

– הכל יודעים ומספרים. שאל תינוק בשוק ויגדך. שאל את נחומל.

– שקר! אילו שמע נחומל, היה מגיד לי. הילד אינו מכסה ממני דבר.

– כמדומה, שרומזים לך בכל יום ואינך נרמז.

פרץ זכר את הזמנתה של פרניה בשם כל המשפחה לבוא אליהם לחג הלידה ורעדה אחזתו. תפס בשתי זרועותיו של אחיו כמו בעוית והתיפח:

– הם יוציאוני מדעתי. הצילני נא מידם, מיד כולם…

– רואה אתה, שנינו צריכים עזרה. הנה נעזור איש את אחיו. נצא יחד: אני לסוֹקל ואתה לקמינקא.

– אבל מה אעשה אני בקמינקא?

– תסתכל מרחוק בעיירתנו. אפשר שתראה בה דמות אחרת.

– איני מבין אותך, קובקי.

– אפשר שבמקום פרניה תראה אחרת, טובה ונאה הימנה…

– איני מבין (קולו רעד בדברו).

– אפשר שמרחוק תראה את זאת, שהיא ראויה לך ואתה ראוּי לה.

– אל נא תדבר אלי בחידות. עיניך הרואות שכולי מכאוב. מה כוונתך?

– אפשר שמרחוק תראה את… אלקי.

כהבהוב ברק עבר לעיניו של פרץ, אך מיד היתה שוב החשיכה. הוא הרפה מזרועות אחיו וצנח שנית על הכר ולא כיסה עצמו בשמיכה.

קובקי ישב בדממה נבוך וצוחק בקרבו. הוא ביקש לדבר עוד אל אחיו, ולא ידע מה יגיד לו. אפשר שהתאכזר לו, אפשר שהקדים להשמיע לו, מה שרבים רצוּ להשמיעו ולא העזו. גם לחזור אל מיטתו לא יכול. כמרותק היה אל משכבו של אחיו ולא יכול לזוז משם.

– אני אדם אובד. – לחש פרץ וכבש פניו בזרועו. והיה בלחש זה ובתנועת ראש זו גם רגש רב וגם קורטוב של התפנקות, כקריאתו המיואשת של נער שלא הגיע לבגרות.

– אתה מאבד עצמך לדעת. אילו הראתה לי אלקי את מחצית החיבה שהיא מראה לך – הייתי מאושר ולא הייתי נושא עיני החוצה. – דיבר קובקי והאמין במה שדיבר.

פרץ שכב ושתק, ושתיקתו גם עצרה בעד לשונו של קובקי וגם משכתו בלשונו. רגעים מספר שקע במחשבות. אחר קם, כאדם שהחליט החלטה, ועמד באפילה זקוף לפני דרגש אחיו, קרא בהדגשה:

– איני מאמין כלל באהבתה של פרניה.

פרץ הרים ראשו משהו ועיניו חיפשו פני את פני אחיו.

– היא אוהבת אותך כל זמן שלא נזדמן לה גוי מנוול, לבוש בגדי־שרד.

– לא, לא, קובקי. אינך מכיר אותה.

– יותר ממך, ילד תמים. היא צריכה גוי שיכור, מנוול, שידוש את בשרה.

– לא, לא, קובקי. היא עדינה והיא צריכה טיפול עדין מרגש, מאהבה.

– תזכור מה שאמרתי לך בלילה זה, כשהגג היה יורה על ראשינו: אך יזדמן לה גוי לבוש בגדי־שרד, שיתחיל לחזר אחריה ותרגיש ב“חיה” שבו – מיד תגלה לך צפרניה ושיניה. הרי זו בעצם חיה טורפת. מין חתולת־בר. אינך זוכר אותה, כשהיתה קטנה? האמינה לי: לא טובה היא מאמה ומסבתא שכנובסקה.

– ואולי היא דומה לאביה ולסבא שכנובסקי, שהם אנשים טובים?

– אינך זוכר אותה – אז, במעשה החזרזיר? אותו הנחש…

– לך, אתה מכאיב לי.

– כן, לשם ריפוי.

– ואפשר תתרצה פרניה ללכת אחרי?

– כלומר: לקבל את דת ישראל?

פרץ שתק. נשמע ניקוש שיניו.

– לא. איני מאמין, זאת לא תעשה לעולם. הרי זו משפחה קתולית אדוקה. שונאי ישראל ויהירים מאד.

– פרניה אוהבת אותי.

– כן, עד שיופיע המנוול הגוי.

– אין לך דבר קדוש.

– החיים בלי קדושה טהורים יותר, האמינה לי.

נשמעה שוב ירייה מן הגג, והפעם היה בה כדי להרעיד את הבית כולו.

– נו, צריך גם לישון מעט. תחשוב, פרץ, במה שאמרתי לך.

– אני מאמין לך, קובקי, שאתה דורש טובתי, אבל…

הוא לא סיים והפך פניו אל הקיר.

 

כג. סָבְתָא שַׁכְנוֹבסְקָה נוֹקֶטֶת בְּשִׁיטָה אַחֶרֶת    🔗

שלושה ימים עשה קובקי הכנות לנסיעה, וכששאלוהו מתי הוא נוסע, היה עונה, כשקנה־העישון בזוית פיו:

– איני יודע אם בכלל אסע. היד שארזה היא היד שהתירה.

– איני יודעת למה לא תסע. – אמרה ה“דודה” מרים – יש רק לתקן את אדרת־השועלים, שיהא לך חם בדרך.

היא נתכוונה להעמידו בפני מעשה עשוי והצליחה. פעמים אחדות ביום היתה מוצאת “עוד איזה דבר” ונתנו לו שישימו במלתחה.

ר' זלמן־לייב לא הסתיר את קורת־רוחו מנסיעתו של בנו הבכור, והרבה לספר בקורות דרכים, שהיה מנוסה בהן כל־כך. בערב הלך קובקי אל פיכטנהולץ לשחק שעה קלה בקלפים, אבל מיהר לחזור. פתח שוב את המלתחה וסידר שנית את החפצים והכניס את החדשים, שה“דודה” מצאה בשבילו במשך היום. אלקי גילתה לו מנת אהבה, שלא היה רגיל בה.

– אפשר שכדאי לי באמת להישאר – בגינך. – התלוצץ קובקי.

– לא. האהבה שאני רוחשת לך כאן אינה אלא בבואה מן האהבה שאוהבך לכשתהיה שם בסוקל. – השיבה אלקי לצון תחת לצון.

–כלומר, אני אהוב עליך – מרחוק?

– ידעת: “רחוק” זה “קרוב” לי מאד.

– אם כן, החזיקי אחרי ב“ניגון”!

והוא התחיל מנהם בנחיריו בקול עצור, חזק ורוטט, את הניגון מן האופירה “כרמן”, שאהב כל־כך, ואלקי החזיקה אחריו בקולה הדק והרפה. פתאום הפסיק ופנה אל פרץ, שישב אצל השולחן כפוף שוב על הספר “ליקוטי עצות”:

– שמע פרץ. אפשר תסע אתה במקומי לסוקל?

– מי? אני? – נשא פרץ ראשו מן האותיות הזעירות של הספר – מי לי בסוקל?

– אלא מה, לקמינקא אתה רוצה לנסוע?

– ומי לי בקמינקא?

– אם כן, אלקי, אליך לקום ולנסוע לקמינקא – ואז…

– אל תהיה משוגע! – שיסעתו אלקי – מוטב שתדאג לאדרת. החייט הבטיח להביאה היום ועדיין לא הביאה. בלי האדרת לא תוכל לנסוע בקור הזה.

– אני אלך אל החייט לראות אם תיקנה. – אמר פרץ. הוא ביקש לו הזדמנות לצאת מן הבית. רמזיו הגלויים של קובקי הרגיזוהו, גם לא יכול לראות בצערה של אלקי. אפשר, שעוד משהו משכו החוצה, אך את זה לא העז להעלות על דעתו. קם, לבש את הפּרוית ויצא.

אצל החייט מצא את האדרת פרומה לקרעים (החייט הראה לו את ערימת הקרעים הרכים, כשהוא מהפכם באצבעותיו המכוחלות), איזו עבודה יש כאן? צריך רק לאחותם. הנה הוא גומר את זוג המכנסיים האלה, ומיד יתחיל באדרת. המכנסיים הם בשביל פרנס הקהל.

– אבל אחי מוכרח לצאת מחר לדרך.

– באמת? – היתמם החייט.

– באמת ובתמים. אם לא יצא מחר – יפסיד עסק גדול.

– אם כן אשב כל הלילה ואתפור לו את האדרת. את שומעת, מלכה, אם תפול עלי תרדמה, תסטרי לי על חוטמי. פעם אחת יספיק. לך, פן סגל, הביתה ויהא לבך סמוך ובטוח, כי מחר לפת שחרית אביא את האדרת בכל הכבוד לביתכם.

פרץ יצא והלך הביתה דרך סימטת בית־המדרש, הסימטה הצרה שאינה נקיה, הנעוצה בין בית־המדרש הישן ובין בית־הקנוניקוס העומד בתוך גן גדול. מחיצת הקרשים הגבוהה, שהקימו היהודים מול שער בית המדרש כדי לחצוץ בין טומאה לטהרה, היתה מעוטרת בשלג טהור. הוא שמע מתוך בית־המדרש קולותיהם של ארבעת או חמשת הבחורים הלומדים גמרא, והיו הקולות נמשכים כעייפים וכחדלי־אמונה, ובכל פעם היה מתעורר אחד, מתלהב לרגע ודועך. כבר זמן רב לא היה פרץ בבית־המדרש הזה, שהוא בית־תפילתם של כת הבלזיים ושלומדים בו תורה יותר מאשר בקלויז של ההוסיאטינים, והיה לו חשק לסור שמה, לראות את האולם הגדול והמסתורי, השוקע כאמה באדמה וצריך לרדת לתוכו בשלוש מדרגות של עץ, את התקרה הנמוכה עם סמלי השבטים המחוקים ומנורות־הקנים שנחושתן כהה וצוננת, את הבימה הגדורה שבאמצע, את ארון־הקודש וה“שויתי” וארונות הספרים, את נר־התמיד, הכיור והאלונטית המזוהמת והרטובה תמיד. רוצה היה להוציא מן הארון ספר גדול, לא גמרא אלא ספר מוסר קל ופשוט, לישב ולעיין בו, או גם לחטם קצת כמצטרף לקולות הלומדים – אבל זכר מה שם קשר לעצמו בעיירה, המבטים שתולים בו הבחורים בני גילו, ובפרט אלה שבבית־המדרש מן הכת שכנגד, השמחים לאיד אביו, החסיד ההוסיאטיני הוותיק – ונזדעזע. לא, איך ידרוך עם הטומאה המלפפת אותו על סף בית־התורה הזה?!

הלך הלאה ושמח שחורף הוא ודלת בית־המדרש סגורה, לא כמו בקיץ, שהדלת פתוחה תמיד ובחורים ונערים יוצאים ונכנסים, שאז היו רואים אותו ואולי גם מלעיבים בו. זרק עין אל מחיצת הקרשים ומן החרך ראה בתוך גן־העצים החורפי את ה“בוק” הגדול הניצב על כנו דומם ומושלג וקר, הוא יאֵן הקדוש, פטרונו של המקום. צמרמורת של צינה עברה בבשרו. לאן בעצם הוא שייך: לצד זה, לאחיו הלומדים ומתפללים בבית־המדרש, או שמא לצד השני, לעולם הערלים, לעבודה הזרה? הרי כאן עולמה היא, עולמה של הנערה שהוא אוהב כל־כך, אהבה משונה, מטורפת. וכי אין רגלו האחת נתונה כבר ברשת־אימים זו?

והוא נשא את רגליו כבורח מן הסכנה, עד שיצא מן הסימטה.

היתה כבר שעת בין־השמשות. השקיעה הקרה של שמש החורף הִוְרִידָה איזו עננים, שגם הם נראו כשלג של מעלה, ורוח שקטה אך אכזרית נשבה בפנים וחדרה גם לתוך השרוולים למצוא את מחשוף הבשר. האויר נעשה כדחוס יותר, כמתעתד לקבל את עול הלילה זרוח הלבנה. היתה מעט תנועת אנשים ברחוב, מקצתם הלכו הביתה ומקצתם לתפילה; בעלות־בית או ילדים מכווצים מיהרו אל החנויות לקנות צרכי הבית ונשאו בידים אדומות מקור בקבוקים קרים של שמן או של נפט.

פרץ מיהר לעבור את רחוב החנויות ויצא אל הככר ואל שדרת הערמונים, המחברת את מרכז העיירה עם הרחוב המרוחק, שהם גרים בו, והוא כעין פרבר קטן בפני עצמו. זה לו שבועות וירחים, כמעט מאז שובו הביתה, שהוא מוקיר רגליו מן העיירה ומונע עצמו מפגישה עם בני־אדם. טוב שגסטרול כועס עליו מאז שיחתם בשבת, וכשהוא רואהו ברחוב הוא עובר למדרכה שכנגד. רוב זמנו הוא מבלה בבית, בחצר או ברפת ואינו מתערב עם הבריות. הוא מיהר ללכת על מדרכת־הקרשים השלוגה, המשופעת קצת, תחת עצי הערמונים רחבי הנוף הטעונים משא לבן. עורב מאחר עמד על ענף, התנדנד בשתיקה וניער פתי שלג שנפלו על ראשו ועל בגדיו. בשמים עלה ירח טבת והתרומם בשלות־עצב על האופק.

באמצע השדרה ראה מרחוק אשה עבה צרורה ברוב בגדים באה לקראתו נשענת על מקלה הקצר. האין זאת סבתא שכנובסקה? כן, זוהי. זה הילוכה הכפוף והנמרץ כאחד. האין עליו לסטות מן המדרכה, לקפוץ מעל לגדר הנמוכה אל דרך המלך? אבל פתאום זכר מה שספרה לו פרניה, שהזקנה שינתה את טעמה ומדברת עליו טובות, ופחדו מפניה פג לגמרי. להפך, ניעור בו חשק להסתכל בפניה מקרוב, להביט בעיניה הרעות והחכמות. אך בשלום לא יקדמנה. אחרי כל מה שחירפתו בבית אביו לא יקדמנה בשלום. “אין שלום, אמר ד', לרשעים” – נפל פסוק למוחו ולא זכר היכן הוא כתוב.

הצרור העבה התקרב במרץ, וליד מבוא השער בחומת גן הגראף נפגשו פנים אל פנים. הזקנה עמדה והעמידה עליו את כדור פניה הדשן, הבולט מתוך הסודר המקושר לה על חזה. בעיניה צף חיוך מתוק.

– ערב טוב, בחורי! – קראה בפניו בקול עליז ומתוך נענוע ראש.

– ערב טוב. אני ממהר הביתה – ענה פרץ ורצה לחמוק ולעבור. די לו במה שראה בפניה.

– מה החפזון, בני? רוצה להתפלל “מנחה”? אני אוהבת בחורים מתפללים. מי שאינו מתפלל חשוד על כל דבר פשע. ולמה בני מוקיר רגליו מביתנו?

פרץ הרגיש בחכה הטמונה בנופת דבריה והחליט להיות שנון.

– גם “סבתא”, כפי שאני זוכר, כיבדה אותנו רק בביקור אחד. אמנם ביקור נעים מאד…

– לֵך, לֵך, – טפחה הזקנה בידה על זרועו – אל תהא נוקם ונוטר. אין אדם נתפס על כעסו. הכעס – כמוהו כעשן. מכאיב רגע את העיניים וחולף. וכעסם של זקנים אינו שוה פרוטה. הנה גם סבא שכנובסקי כועס עלי לפעמים ומחרפני כאחת הריקות (“שקרנית! – חשב פרץ – הוא שמח כשאין את מחרפת אותו!”) וכעבור רגע – כמאַהב צעיר, אין לך מושג, כמה יודע זקן זה לחזר. “כפרה” עשרה בחורים! פּן סגל הזקן בבית?

– נסע לברודי לרגל ענין בסטרוֹסטבוֹ (נציבות המחוז).

– איזה אדם אציל! אהבנוהו כאח, כבן־אמונה. נשבעתי לך: יקר הוא לנו מעשרה קתוליקים.

– כמדומה, ש“סבתא” דיברה בלשון אחרת בביתנו…

– אל תהא “שיגץ”! – איימה כנגדו באצבע נטויה – אל תשכח שאני הבאתיך לחיי העולם הזה. היית ילד טוב, שקט, יפה ובריא. על האמת צריך להודות. הרבה נחת נודעה ממך לאמך, עליה השלום. איזו אשה יקרה היתה זאת! מלאך ולא אשה. כולנו אהבנוה, כאילו היתה בת־אמונה מלידה. צעירה לימים מתה. קודם זמנה. עוד לא מלאו לה שלושים. אבל גם ה“דודה” מרים היא אשה חמודה. איני יודעת דוגמתה בעירנו. כמה מסירות בה לבניו של פּן סגל! כאילו תחת לבה נשאתם, כאילו היא חיבלתם וחלב שדיה היניקתם. תמיד, בבית הכניסה, אנו מתפללים בשלומה ושואלים לה בריאות ואריכות ימים. אשרי מי שנתברך בשכנים כאלה…

פרץ הסתכל בה והרהר: “אמרי כבר מה חפצך ממני!” פתאום הפסיקה ואמר:

– “סבתא” בודאי נקראה לאיזו יולדת. הנה הילקוט תחת סודרה. האשה צועקת והלידה דוחקת.

– אין דבר, תצעק שם עוד מעט. אפשר גם ליילד גדול… הנה מה חפצתי ליילד אותך לי ולמשפחתי, שתהיה לנו לבן…

– או, לא קל ליילד תינוק שכמותי. אל תשכחי “סבתא”, שאם אבעט – יש ברגלי מגף מסומר…

– נו, נו, את לשונך, ברוך השם, לא צריך לנקר. השחזת אותה יפה שם בעולם הגדול. אבל… אמור נא לי, פרץ יקירי, יודע אתה מה ערכת בלבה של נכדתי? גיהנום – זה מעט. היא מאיימת עלינו, שתברח עמך ותקבל את דת ישראל…

– ונניח…

– לא בחיינו. אתה שומע? לא בחיינו! אני בידי אלה אמלוק את ראשה. לא תהיה לי נכדה כלל.

– וכי היהודים רעים כל־כך בעיני “סבתא”?

– לא רעים, אבל… איני סובלת משוגעים… הרי זה שגעון!

– ואילו אני – מסכימה היתה שאמיר את דתי?

– זה דבר אחר. הן תודה, בני, שאין לדמות…

– מה אין לדמות? – קרא פרץ בקול מורם, כמעט רועם.

– לא אמרתי, שאין בין הישראלים (כנוי של כבוד בפי הנוצרים) אנשים ישרים וחמודים. רוב האנשים האהובים עלי ישראלים הם. רוב ימי ביליתי עמהם… אבל…

– מה “אבל”? – לא הרפה פרץ והזעים פניו.

– אתה מפחיד אותי, בני. מה אתה נותן עלי בקולך? והלא רק את טובתכם, טובת שניכם, של נכדתי היחידה, האהובה עלי מחיי, וטובתך אתה, היקר לי מבנים, אני דורשת… אינך יודע, פרץ, כמה יקרים אתם לי, כמה חפצתי לראות באשרכם… אם תרצו לנסוע מפה ולגור בלבוב או בקרקוב, או טוב מזה ברז’שוּב – אעזור לכם בכול. את שדי האחרון, את ביתי אמכור – ואתן לכם את המחיר עם תוספת… יש לי גם מעט מזומנים… כל עוד הנשמה באפי – אעזור לכם, מפי אחשוך ואשלח לכם… וגם בתי וחתני, הורי הנערה, יעזרו לכם… הרי היא אישון בת עינם… אל תדאג, בני, אך טוב ואושר צפונים לכם… אהבתכם תבורך מן השמים…

אחזה בשרוול פרויתו ולא הרפתה ממנו, כתובעת ממנו שיסכים לה מיד. עלתה בדעתו של פרץ, עם כל המבוכה שבלבו, שלא נאה לו לעמוד במקום של עוברי־דרך עם הערלית הזקנה, עוד מעט יעבור מי מהולכי בית־הכנסת לתפילת מנחה ויראהו בכך, מה יאמר? המעטים הבזיונות שכבר גרם למשפחתו? ובאמת ראה מסוף השדירה איש מתקרב ובא.

– תסלח לי “סבתא”, עלי למהר הביתה. מחכים לי שם. סוף־סוף הרי זה ענין ביני ובין פרניה ואין לאחרים להתערב בו.

הרפתה ממנו והקריבה אליו פניה הדשנים:

– כך? זו דעתך? אין לאחרים להתערב? למי אין רשות להתערב? אפשר אתה אומר לשבותה ולהימלט עמה?

– לא, חס ושלום. לא אעשה לכם כל עוול. גם פרניה לא תעשה לכם עוול. בת נאמנה היא להוריה ולהורי הוריה. אך הבו לנו לכלכל את עניננו בעצמנו, לפי מה שאנו עצמנו מבינים ומרגישים. תאמין לי, מוטב כך.

– אכן בן חכם אתה, אם כה תדבר, טוב אתה לי מבנים. זכור, פרץ, שאין לנו מלבדה כלום בעולם, לא להוריה ולא לנו. לאט לך עם נערתנו, עם קטנתנו.

ופניה הקשים, הרעים נעשו רכים ומרופים ובעיניה נוצצו דמעות.

– ועתה אניח לך, בני, שלא יראוך עומד עם “גויה” זקנה על אם הדרך. מי יודע מה ירננו אחריך. לא כך? לך לשלום ויחנך אלוהים, בני. היה בריא, יקירי, והצץ אלינו, אל הזקנים. בוא וגם פרניה תבוא ונשב יחד ונשיח על דא ועל הא. שיחה בצוות מקרבת את הלבבות. נו, שלום, שלום! לומר שלום בשמך לקטנתנו?

היא צעדה העירה בצעדי־הזקנה הקטנים והאמיצים, כשהיא נועצת מקלה המסומר בשלג ומנענעת בראשה כמדברת לנפשה.

האיש שבא היה אכר רותיני, ששפמו העלה כפור. טוב שלא ראהו איש מאחיו היהודים.

הוא מיהר הביתה ונפשו סוערת בו ואינו יכול לחשוב מחשבה ברורה אחת, חוץ מזו: שימסור לאחיו בשם החייט, כי מחר בבוקר תהא האדרת מוכנה.

 

כד. בִּשְׁעַת עַרְבָּיִם    🔗

עם נסיעתו של קובקי ניטל עוד משהו מן החיוּת שבבית. דובריש וקובקי כאילו לקחו עמהם את כל המלח והפלפל שבמשפחה ונשארו רק הרוֹך והעצב. בעצם גרם לעצב רק הוא, פרץ, שהרי כל השאר הם אנשים שקולים בדעתם, המבקשים את השקט, שאינו נטול שמחה וקורטוב של הוּמוֹר טוב, למן האב וה“דודה” ועד אלקי ונחומל. כולם אנשים בהירים. וגם הוא עצמו, פרץ, אלמלא הסבך שנאחז בו, היה גם הוא מוסיף על המאור שבבית. אבל כמו שהוא, מעונה ומרוגז תמיד, הוא מטיל צילו על הכל, וביותר על אלה שנשארו, הנוחים לקלוט את הצל, כחומר הרך המקבל את הלחץ.

כדי להפיג את עצבות חדרו בלילות, ביקש את נחומל שיישן עמו במטתו של קובקי, והילד הסכים בשמחה. אבל בשעה שהוא התהפך בנדודי־שינה של יסורים, ישן הילד את שנתו במנוחה.

פרניה תבעה ממנו, שיהא מבקר בביתם לעתים קרובות. היא גם העמידה פנים של עלבון ויהירות: “הואיל ואתה מזלזל במשפחתי, אתה מזלזל גם בי. אל תירא, לא נאכלך, לא ננַצרך בעל־כרחך…”

אבל דוקא מאחר שהגיעוהו הרמזים, וביותר לאחר השיחות עם קובקי בלילה ועם “סבתא” בשדרה הערמונים – אינו יכול לעבור את סף ביתם של הקונסקים. פעמיים ליוה את פרניה עד הגדר וגם עמד במבוא הגינה, אך הביתה לא יכול להיכנס בשום אופן. פני ידוויגה פתחה לפניו את הדלת לרווחה: “יכנס נא הפּניץ'. ברוך יהיה בצל קורתנו הצנועה”. אך הוא מצא לו אמתלא והתחמק. פ]רניה איימה עליו, שתנתק כל קשריה עמו – אם לא יבקרם. “הנה אבא שוכב שוב, זה שבועיים שלא ירד מיצועו, המסכן, ונפשו יוצאת לשיחת בני־אדם. תיכנס לשעה קלה, תקנה לך את גן־העדן”. וגם לדברי שידול אלה לא נכנע.

טוב שאבא טרוד בימים האחרונים. הסכסוך עם האציל לכיביץ‘, שמכר ומסר את תפוחי־האדמה לאחר, גוזל את כוחו וזמנו. כמה פעמים נדע כבר לברוד וניסה לבוא בדברים עם הסטרוסטא, שהוא קרובו של אותו אציל, אפשר ישפיע עליו שיעמוד בדיבורו, דיבור של אציל, ולא העלה כלום. גם שילם כבר שכר־עצה לעורך־דין. הענין מרגיזו מאד, וכשהוא חוזר הביתה הוא מתהלך שעות שקוע במחשבות. ומה תימה: הפסד כזה! דוקא עכשיו, ששער תפוחי־האדמה עלה כל־כך, עמד הלה ומכרם לאחר. מימיו לא כתב חוזה עם פּן לכיביץ’, שהיה סומך על דיבורו. ומה היה לו השנה? באיזה חוסר־בושה אמר לו: “שמח, יהודוני, שאני מחזיר לך את דמי־הקדימה, הרי יכולתי להכחיש הכל. יש לך עלי איזה “כתב”?…” אמר לו ר' זלמן־לייב: “ולית דין ולית דיין?” – השיב הפריץ: “קראני לדין והשביעני…” דברים אלה ירדו עליו כקרדום. אלמלא שמע באזניו לא היה מאמין. עד מדריגה כזו!…

והנה עמד ר' זלמן־לייב באמצע החדר הגדול ואמר כמדבר לתוך החלל:

– מה יהא הסוף? הרי עליך סוף־סוף לעשות איזה דבר.

מרים הטליאה לבנים ליד התנור ופרץ ישב ליד השולחן והיה מטרף בקלפים לחנוכה שכתב בשביל נחומל.

איש לא ענה, אבל הדברים שיצאו אל החלל כאילו הטילו בו מתיחות יתירה. כשחלפו רגעים אחדים ולא באה תשובה, חזר האב ושאל:

– גם לתשובה איני כדאי?

החוט המתוח פקע ממגע השאלה הכבדה. פרץ זרק את הקלפים שנתפזרו על השולחן:

– איני יודע מה לעשות.

– אינך יודע מה לעשות? כמדומה, שחקר הזקן הציע לך דבר.

– מה הציע לי? שאשמש אצלו עבד באורוה? בזאת חפצת?

– כלום הלכת אל אחוזתו? אפשר שהיה מוסר לך איזו השגחה. משק גדול כל־כך יש בו תמיד מקום לאדם נאמן, זריז ופקוח־עין. המסחר, נתברר, אינו לוקח לבך. סוף־סוף עליך לצאת מן הבטלה המעבירה אותך על דעתך וממיטה על כולנו אסון וחרפה.

הדברים האחרונים דקרו בלבו של פרץ, אבל גמור היה עמו שלא להיענות למעניו. אינו רוצה לריב עם איש. הצדק עם כולם, כולם אומרים לו אך את האמת, אבל את מרת נפשו יודע רק הוא לבדו.

– הנה עמד קובקי ונסע. – אמרה ה“דודה” בקול מלטף, כשהיא מיישרת באצבעונה ועל ברכה את הטלאי שגמרה להטליא – אפשר היית נוסע גם אתה. הם יקבלוך בשמחה בקמינקא. הם לא ראוך זה יותר מעשר שנים, בעודך כמעט ילד.

על הדברים הטובים של ה“דודה” אין לו בהחלט מה להשיב. היא בודאי אינה רוצה להכאיב לו. אבל מה יעננה? היגיד לה, שהוא מרותק אל המקום, ככלב המרותק למלונתו? זאת גם היא לא תבין. עם כל דקות רגשותיה לא תבין. אין בו כל רצון לנסוע. להיפך, רק רצון אחד סוכן בו: להיות פה בקרבת מקום אליה, אל הנערה הנכריה, אפילו כשאינו רואה אותה, אפילו כשיש בלבו עליה, אפילו כשהוא מבזה ושונא את עצמו על החולשה הזאת. לאחת, לאלקי, יכול היה להשיח את לבו, יותר מאשר לכולם, והיא, ברי לו, תבין לו וגם תשתתף עמו ברגשותיו, אבל מיום שקובקי השמיעו את רמזיו השקופים – אינו יכול לשאת פניו אליה כתמול שלשום. היא מביטה אליו בחרדה ובדאגה, מרגישה היא שאיזה דבר נפל בלבו והביא שינוי ביחסו אליה, יודע הוא זאת והיה רוצה להרגיעה, אבל לדבר עמה גלויות כבראשונה – אינו יכול עוד.

– קובקי, עם כל חסרונותיו, – המשיך האב לשלוח דבריו לתוך החלל – יש בו לפחות הכוח להגיד “כן” או “לא”. הנה היה פעמיים מאורש, ולבסוף בא ואמר, שאינו רוצה בשידוך, ועמד על דעתו עד שהופרו התנאים. וזה – באמת איני יכול להבינו כלל. איזו תכלית בכל זה? וכמה זמן אפשר להתהלך כך? איני מדבר כבר על הבזיונות שאנו קולטים בכל יום…

פרץ חפן את הקלפים ופיזרם שוב, קם מן השולחן ואמר:

– אני הולך להשקות את הסוס.

ויצא מן החדר. ר' זלמן־לייב שב להתהלך טרף למחשבותיו.

מרים קמה מעם התנור, שבינתיים החשיך ולא ראתה עוד להשחיל חוט במחט, הניחה את הכתונת על הקמטר ואמרה לבעלה:

– אין לנו אלא לידום ולצפות לרחמי שמים. אני מאמינה שהצרה לא תארך עוד הרבה. מוטב שהמכה תיפתח מאליה.

ר' זלמן־לייב ענה אגב הילוכו:

– הרי זו מכה אשר לא כתובה בספר. נו, נו, צרה כזו לא יכלה לעלות על דעת שום אדם. בחור בעל חושים וגם ירא־חטא – והולך תועה בצורה כזו. אבל אני אשם, שהנחתיו לילך לצבא. שם למד אל דרך הערלים. כל איש־צבא יש לו “שיקסה” שלו, וגם הוא כך. לא הייתי צריך לשמוע לו כשהתנגד לי שאפדנו מעבודת הצבא… עכשו אני קוצר מה שזרעתי…

– מה טעם יש בחרטה, – הוכיחתו אשתו – כשאין להשיב? הרי אתה בעצמך טוען תמיד: אין צועקים לשעבר. מאמינה אני, שעוד נראה נחת בכל ילדינו. מאמינה אני, שעץ־תפוח אינו יכול לעשות ברקן. הנה הולכת אלקי.

נשמע חיבוט נעליה הדק של אלקי לפני הדלת החיצונה, שהיא מנערת שם את השלג, ואחרי רגע נכנסה החדרה. פניה, שהציצו קטנות מתוך סודר־הצמר הכחול סריגת ידיה, היו משולהבות מן הצינה וריסיה הארוכים כמו כפור דק אחוז בהם, מה ששיוה להם איזו מתיקות נוגעת ללב.

– מה אתם שרויים בחשיכה? – קראה בקול מעולז.

– כך. דיברנו מעט ושכחנו להדליק. היכן היית? – אמרה מרים.

– אצל חברתי, אצל גליקיל. היום קיבלה שוב מתנה מן החתן: לבבוֹן של זהב ותמונתו משובצת בו, תמונה זעירה כל־כך, שצריכה זכוכית מגדלת.

מבחוץ נשמעה צהלתו של הסוס, שהובל בידי פרץ אל הבאר. צהלה צחקנית צלולה, שנצטיירה אצל השרויים בבית כיוצאת אל החלל הקר עם גל של הבל לבן.

– פגשתי את “סבתא” עם ז’נדרם גבוה. כנראה, חדש. היא צחקה אליו כל הזמן, צחקה ומרטה שרוולו. – סיפרה אלקי.

– הלואי שתביאהו לבית הקונסקים. – העירה מרים.

– את מאמינה, שפרניה תתאהב בו? הוא נראה זקן ממנה בכעשרים שנה.

– אצלם אין זה חסרון. ז’נדרם לבוש בגדי־שרד, מה דרוש ל“שיקסל” יותר? מה דעתך, זלמן־לייב?

– אין לי דעה עוד. דעתי מבולבלת. איני מכיר את עצמי. זה חדשים שאני מתהלך כאדם שטבעו כל ספינותיו.

– לך, לך, זלמן־לייב. תראה, הספינות תחזורנה כולן שלמות ושכולה אין בהן. יודעת אני מן הנסיון, שהדאגות הקשות ביותר אינן מולידות כל רע. מחר או מחרתיים צריך להתקבל מכתב מאת קובקי.

–מצאת אץ לכתוב. – אמרה אלקי – אם דובריש לא תכתוב, לא נדע כלום.

– כל הסנדלרים הולכים יחפים. – זרק האב בקול נוח יותר – קובקי, מרוב כתיבת מאמרים, קשה לו כתיבת מכתב כקריעת ים סוף.

– מילא, תכתוב דובריש, ובלבד שהמכתב יביא בשורות טובות. – אמרה מרים.

– לבי אומר לי, שהפעם נקבל מכתב משמח. – אמרה אלקי – מגיע להם לשניהם.

– ויותר משניהם מגיע לפרץ. – אמרה האם. – איני בושה להודות: אהוב הוא עלי יותר מכולכם.

– ואפילו מנחומל?

– נחומל הריהו תינוק. זוהי אהבה אחרת.

– אמהר אל הקלויז, אפשר אספיק עוד לחטוף “מעריב”. – אמר ר' זלמן־לייב ופתח את ארון־הבגדים להוציא את האדרת. – כשייכנס פרץ תאמרו לו שיגש אל ברוך הלבלר, אפשר קיבל איזו ידיעה מברוד. אני אאחר מעט לארוחת־הערב. יש לנו התיעצות אצל הגבאי בדבר תיקון עזרת־נשים. הקירות מתמוטטים.

הוא יצא ונשארו האם ובתה לבדן בחדר. מבעד לשמשות הסומרות מכפוֹר נשקף כבר הערב המאפיר־המכחיל והיה כנוסך תוגה לתוך הבית. מרים עמדה נשענת אל השולחן ואלקי נשענת כנגדה אל הקמטר והן שותקות עם השתיקה שבבית. אפשר שלא שוות בכל היו המחשבות בלב שתי הנשים, אך השיתוף שבמחשבותיהן היה מורגש יפה לשתיהן והיה ניחא להן בכך. שתיהן ביקשו את אושרו של פרץ, כל אחת על־פי דרכה. שתיהן חשו את מציאותו בחוץ, בעמדו על הסוס, שראשו נתון בתוך השוקת הקפואה, והגו לו ברכה חשאית. כאילו התגעגעו עליו, שישוב וייכנס הביתה. הקו הטרגי שליטף אותו, המכאוב שהיה חתום תמיד בפניו, עוררו את חמלתן, שהפכה אהבה ענוגה: אהבת אם ואהבת אחות.

נשמעו דהרות הסוס העובר בסימטה מאחורי החלון. ברור היה: פרץ רץ אחרי הסוס החוזר אל האורוה. ואחרי רגעים מעטים נכנס פרץ מן המסדרון כגוש של צינה מפרכסת. החיים שפעו ממנו.

– מה אתן עומדות כשתי קדושות בבית־יראה אפל? – שאל בקול מצוחצח מן הקור.

אלקי לקחה קופסת הגפרורים וחיככה אחד במזוזת הארון. גיצי הזרחן רצו לאורך המזוזה. הלכה עם השלהבת הקטנה בין אצבעותיה למצוא את המנורה.

פרץ מיהר ותפס את המנורה, הסיר את זכוכיתה והגיש את הפתילה לאחותו, כשהוא קורא במשובה ובניגון: “בורא מאורי האש!”

מרים יצאה להביא עצים לתנור. פעמיים ביום היו מסיקים את התנור שבחדר הגדול כדי להעמיד את החום.

– ראיתי את “סבתא” עם ז’נדרם לא מכוער. כנראה, פנים חדשות.

– וחשבת בלבך: “מי יתן והיה זה תופס מקומו של פרץ אצל פרניה!”

– אני לא חשבתי כך. אבל כשסיפרתי בבית, מיד אמרה אמא כך.

– ואת מאמינה, שפרניה תמיר אותי באחר?

– אני יודעת!… אפשר שכן…

– ואני בטוח שלא. אינך מכירה אותה: חית־פרא נאמנה שכמותה!

– אבל… – היא לא סיימה, כי האם הביאה סל מלא גזירי עצים, ופרץ אץ לקבלם מידה, כדי להסיק את התנור.

 

כה. פֶּרֶץ מְלַוֶּה אֶת פְרַנְיָה    🔗

למחרת בבוקר עמד פרץ בסימטה ופינה במארוֹפה את השלג ממבוא הרפת. עברה סבתא שכנובסקה בדרכה הביתה, כשהיא נושאת בידה את מלתחתה, פניה נפוחים ועיניה מוקפות טבעות כחולות. נראה, שחזרה מיולדת ולא ישנה כל הלילה. כשראתה את פרץ בעבודתו, עמדה וברכתהו לשלום ברוב מתיקות:

–בוקר מבורך! מה, בני עובד קשה? “המיוחס” (הכוונה לקובקי) נסע לו לשם טיול, ועליך, בני, כל העבודה הקשה בבית…

– עבודה קשה? – ענה פרץ בתמיה – ואני מרגיש שאברי מתפקקים מרוב בטלה. גם זו עבודה, לפנות מעט שלג?

– ומדוע אין בני מבקר בבית אנשים אצילים? “ברוגז”, הא? גרמנו לו רעה, אימללנו אותו! לא כן?…

– לא גרמתם לי, חלילה, כל רע, אבל איני רואה שמן הביקורים תצמח טובה לי או לאחרים…

– כך? אם כן דע לך, שיש אחרים, שיבקרו אותנו ברצון וגם טובה תצמח מזה גם לנו וגם לאחרים…

– שמעתי.

– מה שמעת, “שיגץ” מחוצף? מי הגיד לך? בודאי זו, ה“צפרדע הירוקה” שלכם, שראתני שלשום עם פּן דז’יקי.

– כן, אחותי סיפרה לי, ואיני רואה בזה כל רע. ואין היא “צפרדע” ולא “ירוקה”.

– עוד תראינה עיניך ולבך יתפקע. חכה, חכה, תדע לזלזל באנשים קתולים, בני־אדם אצילים. מכירים אנו גאותכם, רצונכם להשפיל אותנו – “הגויים”…

– “סבתא” שמכירה אותנו באמת, איך היא יכולה להאשים אותנו בכמו אלה?…

– כן, כן, אני מכירה אתכם יפה, אותי לא תרמו… הו, אותי לא תרמו… עוד לא נולד האיש שיוכל לרמות אותי… אני אומרת לך בפעם האחרונה: שלושה ימים אני קוצבת לך: אם תבקרנו ותהיה “בחור” טוב – מוטב, ואם לאו – זכור תזכור, אתה שומע? זכור תזכור! מכאן ואילך יש לך עסק עמי, לא עם שום אדם אחר, רק עמי, רק עמי…

פרץ חייך ועמד לפני הזקנה עמידת־כבוד של איש־צבא. היא נענעה לו ראשה בקפידות. גם נפנפה כנגדו במלתחה, כשהיא מתרחקת לביתה:

– תראה, תראה, לא יארכו הימים…

הוא נשאר עומד עמידתו ולא הרגיש בדבר. רעיון אחד קדח במוחו: “עלי לראות את פרניה. עוד היום”. זה לו יותר משבוע ימים שלא דיבר עמה. היה זה באמת לא נאה מצדו. פעמים אחדות ראה אותה בעד החלון נחפזת עטופה וכפופה לעבור בסימטה ולא עצרה לומר לה שלום. באמת נעשה פרא־אדם… אבל איך יזדמן עמה? אל ביתם לא ילך. אם יהרגוהו, לא יעבור את סף ביתם. כמו שלא יוכל לאכול חזיר… לשלוח שוב את נחומל עם פתקה? הילד לא ילך. הוא בכלל התחיל מתנכר לו. כנראה, שנתפס כולו לחבריו ב“חדר” ואותו הוא מזניח.

נשען על קת המארוֹפה והסתכל באויר, מהרהר מה יעשה לראות היום את פרניה. והנה באה מחשבה בלבו: לא יזוז מן הסימטה עד שתעבור, ואז יעצרנה ויקח עמה דברים. הרי זה פשוט בתכלית. יפנה עוד שלג. יוציא זבל מן הרפת. היא עוברת כאן פעמים אחדות ביום, ולא ייתכן שלא יראנה…

שב לעבודתו והיה עושה אותה מתוך מתינות עשויה, מרחיב והולך את מקום הפינוי עד אמצע הדרך. והנה זכר, כי במקום זה ממש זרק לפני כמה חדשים, בעוד קיץ בחוץ, ביום הראשון לשובו הביתה, את החזרזיר הנרצח, וכאן התמודדה עליו פרניה, ומאז התחיל הענין… עוד ראה בעיני רוחו את המחזה כולו כמו חי, ראה כל תנועה ושמע כל דיבור ודיבור של הניצבים לריב בו. אבל גם מתוך הרהורי הדמיון היה מתעורר בכל רגע ושולח עיניו במורד הסימטה לראות אם אין הדמות המאוּוה מתגלית בו. כאילו קרא לה במחשבתו והיא מוכרחה לשמוע ולבוא.

לא עבר רבע שעה ודמותה של פרניה הופיעה עם פינת הגדר של בית הקונסקים. מצנפת־צמר לבנה בראשה עם שתי פאות־צמר מכסות על אזניה, וידיה נתונות בתוך מוּף לבן גם הוא. קומתה היתה עתה זקופה והשמלה הקצרה מגלה מגפיה הגבוהים והעדינים, המשורכים לכל ארכם. זהר החמה נח על פניה והזהיב את התלתל הנופל על מצחה הצח. הילוכה היה כמרקדת לנגינה נשמעת רק לה.

לבו של פרץ התפעם ודפק עד לכאב, כאילו כל חייו תלויים בפגישה זו ובשיחה זו שישיח עם הנערה (כמה פעמים כבר הרגיש כך!) החזיק ברפיון את קת המארופה שהיתה נעוצה לפניו והרגיש שפניו לוהטים מאד מקור וחום. היא קרבה והלכה, ובמידה שקרבה נראה הילוכה ריקודי יותר וכאילו אינה רואה אותו, אף־על־פי שמבטה נראה כמישיר עליו. כשהיתה קרובה כדי הבחנה מלאה, ראה שפניה כסגורים על מסגר, כמתנכרה לו בכל.

– שלום, נערתי! – קידמה וכאילו לבו רץ לקראתה.

– אה, שלום, פּן סגל. זה הוא?! – ענתה פרניה – לא פיללתי לפגשו…

– עלי לבקש סליחתך, פרניה… לא מרוע לב…

– וגם לא מטוב לב… מבינים אנו… אני ממהרת אל פּננה לסביצ’וּבנה. אפשר שאקבל איזו עבודה.

זו היתה מנהלת בית־הספר העממי, בתולה כבת חמישים, שגם פרץ וגם פרניה היו לפנים תלמידיה.

– עבודה? מה זה נתחדש?

– כך. המצב בבית. אבא אינו משתכר כמעט כלום. אינו יכול לעבוד, והמזריות עומדות באין קונה. פּננה לסביצ’וּבנה אמרה לסבתא, שאבוא לסייע לה בהכנת מלאכות־יד בשביל בית־הספר. אמרה, שתשלם בעין יפה.

– כן, אַת בידיך הברוכות… (והוא נכסף לראות את ידיה, אבל הן היו חבויות במוּף) אשה טובה היא לסביצ’וּבנה. זכורני, כשלמדתי בבית־הספר…

– אשה? איזו אשה! הריהי עלמה. ואשריה!

– מה האושר של עלמה בת חמישים?

– אשריה, שאינה יודעת את הגברים המנוולים.

– כולם מנוולים?

– כן, כולם עד אחד. גם אמא אומרת כך, וגם סבתא אומרת כך.

– וגם פרניה אומרת כך?

– כן, גם אני. אפשר יוכל פּן סגל להגיד לי מה השעה?

– כך: “פּן סגל”, יפה. השעה עשר חסר עשרה.

– תודה. ובעשר וחצי עלי להיות אצל פּננה לסביצ’ובנה.

– אם כן עוד רבע שעה, לפחות, תוכל לעמוד ולדבר עם “פּן סגל”.

– לעמוד? לא. אין לי חשק. רצונו ללוותני – נוכל לדבר.

– שני רגעים!

העיף את המארופה מכל לגדר לתוך החצר ובעצמו רץ מסביב הביתה, ומקץ רגעים מספר שב לבוש הפרוית עם הצוארון העוטר את הצואר, כדרך הסטודנטים או קציני־הצבא, ובראשו המצנפת הקטנה. כל מראהו, יושר קומתו, זקנקנו ושפמו הבלונדים, היה הפעם באמת כבן־אצילים פולני.

– נפנה דרך הגרנות. נימנע מכמה עינים רעות. – אמרה פרניה בקול מרוכך.

– וגם נוכל לילך שלובי־זרועות? – גחן ולחש על אזנה המכוסה.

– כלום יש צורך בכך?

– איזה צורך!

הם עברו את סימטת הבאר והמשיכו במשעול הגנים, עד שיצאו בין שני בתי־גרנות אל דרך השדות, המובילה דרך הקפה אל מרכז העיירה. אך יצאו לדרך שוממה זו תקע פרץ זרועו בזרועה של פרניה. היא קלטתה ברצון ולחצתה קלות אל גופה.

מימינם שורת בתי־הגרנות הקודרים בקרשיהם העתיקים, אך כובעי־השלג זורחים עליהם מלמעלה, ומשמאלם מרחב השדות העוטים מעטה צחור אחד, מהבהב ומנצנץ בחמה עד לאופק הרחוק. רוח לא היתה, אך הצינה נישאה ממרחב הזוהר ודקרה נעימות את הפנים הגלויים.

שניהם דממו. לבו של פרץ התחבט כצפור בכלובה. עיניה של פרניה היו נטויות לפניה ובריסיה כמו נוצץ דמע חם, נוצץ ורועד, עוד מעט וישור. הדרך לא היתה כבושה, שבחורף ממעטים להשתמש בה והרגליים בוססו בתוך משטח השלג הרך, שלא השמיע שריקה ורק השתפך מעל לנעליים כגריסים יבשים. החוטים שבעמודי הטלגרף זמזמו בטון עמוק.

– מי יודע איזו בשורות הם נושאים למרחקים. – אמר פיו של פרץ, אף־על־פי שלבו רצה לומר דבר אחר.

– מי? – התנערה פרניה כנבהלת.

– חוטי הטלגרף.

– כן, הם מזמזמים באמת כמזהירים על איזו סכנה גוברת והולכת. – אמרה בעצב.

פתאום עמד פרץ מלכת וגם פרניה נעצרה עמו.

– סוף־סוף, מה יהא הסוף? – קרא בקול מיואש.

– יש רק סוף אחד – אמרה בעינים מושפלות והחליקה ביד אחת את שער המוּף.

– לנסוע עמך לרז’שוּב, אל בת דודתך… לא?

– כן.

– זה לא יהיה לעולם.

– ומה אתה מדמה לך?

– איני מדמה לי כלום. אני רק נאכל מעצב ומכאב.

– בכל זאת. משהו הרי אתה חושב על עתידנו…

– כן, לפעמים, כמו מתוך חלום, מצטייר במוחי, שאנו נוסעים שנינו ברכבת… ללבוב…

– ומה אנו עושים שם?

–לוקחים לנו חדר…

– ונועלים בעדנו…

–ופותחים את הגז…

–ומתים יחד…

– ממלאים תחילה את החדר פרחים חיים… המון פרחים…

– כמו שקראת לפני פעם מתוך עתון…

– ולא יפה יהא הדבר?

– בשבילי – לא. חיים חפצתי, תענוגות – וגם – (ונתנה בו שתי עינים נוצצות מבעד לדמע) ילד!

–שטיא שלי, וכי אני לא חפצתי בכל אלה?

– אלא…

– אלא שמן השמים מעכבים.

– כך? מן השמים? רק מלה אחת מפיך – והשמים יברכו את דבקנו…

– יודעת, אַת פרניה: על דבר אחד אני שמח.

– כלומר?

– על שנעשינו גלויי־לב, שאנו יכולים לגלות זה לזה את כל מחשבותינו בלי הסתר.

– ומה התועלת בגילוי־הלב?

– שאנו יודעים היכן אנו.

– ואם אנו יודעים, כלום אנו עושים מה שצריך לעשות?

– אבל בעצם הידיעה יש כבר מן ההקלה.

– אתה ילד גדול.

– אפשר. גם אחי קורא לי כך. ואני אינני יודע במה אני ילד. ילד בודאי יודע מה הוא רוצה, וגם עושה מה שהוא רוצה, אם אין כוח גדול מונעו מחפצו. ראי, אפילו אחי, לא רצה בבת דודתי, בדובריש, ופתאום היתה עמו רוח אחרת – ונסע לשאתה.

– מה? קובקי נושא את דובריש לאשה? – קראה פרניה ועמדה כולה תמיהה.

– כנראה. בכל אופן נסע אליה לסוקל.

–רואה אתה? הוא גבר ראוי לכבוד. חבל שלא התחלתי ב“רומן” עמו. הוא היה מוצא את הדרך הנכונה…

אף־על־פי שידוע היה לו לפרץ, כי אך לצון חמדה לה – חש לשמע הדברים האלה כדקירת מחט בלבו. אחרי שתיקה של רגעים אחדים, שמט את זרועו מזרועה והחזיק בכתפה בחזקה:

– תאמרי לי את האמת?

– איזו אמת?

– אם יזדמן לך אחר, קתולי, שיחזור אחריך, וירצה לשאתך – תעזביני ותלכי אחריו?

–מה זה עלה על דעתך? מה… ממי שמעת?

– אני רק מניח… הרי ייתכן דבר כזה… ממני הרי אין לך כלום, חוץ מצרות ויסורים…

– חביבים עלי יסורים מידך… לו רק ידעתי מתי קץ היסורים האלה…

– זה הדבר. התוכלי להמשיך ביסורים?

– איני יודעת מה אתה סח.

– סבתא לא הגידה לך כלום?

– מה צריכה היתה להגיד לי?

– לא הבטיחה להביא אליכם את הז’נדרם?

– את פּן דז’יקי?

– אפשר ששמו דז’יקי. לי לא היה הכבוד לראותו.

– הכרתיו שלשום בבית פּן בּוֹליק. היינו שם לביקור וגם פּן דז’יקי היה שם.

– אם כן אַת כבר הכרתיהו? וגם הוריך מכירים אותו?

– היינו כולנו שם לביקור. ידידים ישנים. גם סבתא היתה.

– והזמנתם אותו יפה לבוא לבקרכם?

– מנין לך?

– כך, אני משער.

– סבתא ואמא הזמינוהו. וכי מה? אסור שיבקרנו אדם? אפשר נמכרתי לך? אפשר יש לך זכות עלי? אפשר אנו מאורשים? לעת עתה אני, כמדומה, אדם חפשי.

– כן, צדקת. סלחי לי. לא אמרתי לגזול ממך, חלילה, את חופשך. אני רק לדעת חפצתי. שהכאב הנוקר בלבי לא יהא אטום כל־כך. איני יודע, אם אַת מבינה אותי. קשה לי להסביר לך. איני אדם משכיל. אבל בעצם צדקת. אין לי כל זכות עליך ואת חפשיה להתהלך עם בני אדם כחפצך. בעצם איני רוצה אלא באושרך, שייטב לך במאד מאד, שתהיי מאושרה במאד מאד. רק במידה שייטב לך ייטב גם לי…

–יקירי! – קראה ונתלתה שוב בזרועו ולחצתה בחזקה אל צלעותיה.

– ואַת מסכימה שהלה יבקרך?

– לך, הרי לא אגרש אדם הרוצה לבקרנו. לא פראים אנו. אבל אערוך לו קבלת־פנים כזו, שיסתלק חשקו לבקרנו בשנייה…

– בזה איני בטוח כל־כך.

– פרנצ’ישקו, אתה מעליבני.

– עדי בשמים, איני רוצה להעליבך. אבל לבי אומר לי.

– לב שוטה לך.

– בזה צדקת. לצערי הרב. צדקת לחלוטין.

– ועתה עלינו להיפרד. הגענו עד בית־הכניסה. לא יתכן שניכנס יחד אל העיר.

– כן. ולפני הפרידה תבטיחיני…

– מה?

– שלא תשמעי בקול סבתא.

– לך, לך. הרי אתה מצחיק באמת. עוד יותר מפּן דז’יקי.

– ואיני איני נוטה לצחוק כלל. בדברים כאלה איני יודע צחוק… אינך מכירה אותי…

– אוי, מה היה לנערי? הרי ידע כל־כך יפה לצחוק ולהצחיק. לעולם לא אשכח את סיפורך על הבאר בלבוב… הביטה נא, גם העורבים יודעים אהבה.

– כשהם יושבים על גג בית־אלהים.

היא הוציאה כפה הקטנה והצחה מתוך המוּף והוא גחן עליה ונשק לה.

–כמה חמה ידך!

– יד חמה סימן ללב קר…

– הבלים! הרי את רצה כשֵדָה…

היא נענעה לו ביד ובמוּף ודלגה במורד הדרך אל מרכז העיר. פרץ עמד והביט אחריה. פתאום תקף את לבו כאב גדול ורצה לצעוק אחריה בקול.

 

כו. בְּיוֺם שִׁשִּׁי    🔗

מכתבו של קובקי מסוקל על שם פרץ הביא שמחה שלימה לכל המשפחה – חוץ מפרץ. כלומר, גם פרץ שמח שקובקי ודובריש מצאו סוף־סוף זה את זה, וגם החתונה תוחג בקרוב, אבל לו לנפשו לא באה מזה שום רווחה. להיפך, על־ידי אושרם של השניים הרגיש עצמו כעזוב ועלוב יותר. החוג בבית נצטמצם וכאילו הוברר שעל כל אחד נטל לעשות לנפשו, והוא איך יעשה לנפשו ושבעה יתרים כרוכים על אבריו ואין בידו הכוח להתנקם?

ןזה עיקר המכתב בסגנונו של קובקי:

" – – אמור להם (לבני הבית), שלא באתי, כאותו גבור במעשיה העממית, ממש אל החופה והצלתי את הכלה האומללה, אבל הסכנה היתה ממשית. ראיתי את הבחור, ואודה ולא אבוש: לו בעצתי שאלה דובריש, הייתי מיעצה לבכרו עלי. בחור כארזים, יפה־תואר, בריא, פיקח, והעיקר – בעל מעמד. אבל – הדובריש תשאל בעצת אחרים? כשנכנסתי לבית הדוד (מצאתיה במקרה יחידה בחדר) והתנשקנו, אמרה: “לבי אמר לי שתבוא”. עניתיה: “לא לבך, אלא ראשך. ולדידי, לב וראש – ראש עדיף”. כך אני. הרי אתם מכירים אותי. הדודה חוה ערכה לנו שולחן, כיד המלך (היא טוענת, שזה שולחנם תמיד, אבל זאת נראה במשך השבועות שנאכל על שולחנם. אל תחששו, חביבי, חדר־לינה לקחתי לי במקום אחר…), ואחר הצהרים לבשנו פרוות ויצאנו לטייל “על גפּי מרומי קרת” (בלי שומר) וטיילנו כשעתיים, עד שפנינו האדימו כסלקים, וכשעייפנו מהליכה, לקחנו עגלת־שלג והרכב הסיענו לשדה, וטסנו כשעה בשדות־השלג, והקור הקפיא את חטמינו, עד שהיו כשתי יתדות… וכשחזרנו אחרי הדלקת המנורה – אכלנו כשני זאבים.

–– החתונה תהיה איה"ש לפני חג הפסח, וכדי שהמחותנים משני הצדדים לא יריבו על מקום החתונה, החלטנו שתהיה כאן בסוקל אצל הדוד, ועליכם יהיה לבוא לכאן עם כל הכבוּדה. אנו לא נחזור עוד יחד הביתה. מתביישים אנו… אלא תחילה תחזור דובריש ותכין כל מה שרצוי לה להכין (בעזרת ה“דודה” ואלקי, כמובן), ואחרי שובה לסוקל – אבוא אני הביתה לזמן קצר. ואפשר שאשאר עד שתובילוני לכאן בתופים ובמחולות…

– – ואתה, פרץ, אין לך תקנה אחרת – אלא קמינקא. שמע לעצתו של אח גדול ובעל־נסיון. כשאדם שרוי בתוך אֵד של עשן וראשו כואב עליו – עליו לצאת קודם כל מתוך האֵד לאויר נקי, ואז תצטלל דעתו וכאב ראשו לא יהיה עוד… זכורני יפה מה שאמרת לי על בני משפחתנו, שאתה אוהבם יותר מכל אנשים אחרים. עכשיו אני נוטה לדעתך. ועל־כן אני דורש ממך, שתהא נאמן למערכי לבך האמתיים. בשעה שהאושר שוכן עמך ברשותך, למה תרדוף אחריו על משוכות־חדק? ברוב עיוּני באתי לכלל דעה קבועה: אין בן־ישראל יכול לראות עולמו אלא בביתו…"

היו במכתב עוד כמה דברים נאים לשאר בני־הבית והוא קראם באזניהם, חוץ מן הקטע הכתוב אליו. עליו דלג ואפילו לאלקי לא סיפר. וכששאלו ממנו את המכתב, תלש ממנו את הקטע. דובריש הוסיפה רק שורה קצרה ומתאפקת, אבל כל אושרה צווח מתוך השורה הזאת, אף־על־פי שבחכמתה השתדלה להסתיר כל תרועת נצחון.

כל בני־הבית זכרו להם לזוג את כל מעלותיהם ושכחו באחת את חסרונותיהם והיו מדברים בהם מתוך חיבה וגעגועים ודרישת טוב, עד שכמעט הסיחו דעתם משני הדברים המטילים צילם הכבד על הבית: ענין המשפט עם האציל וענינו של פרץ. כולם, חוץ מפרץ גופו, שאחרי טיולו האחרון עם פרניה עוד רבתה המבוכה בנפשו. אהבתו את הנערה עמקה עוד יותר, אך גם חוסר המוצא הוברר יותר. וגם חשש לאותו ז’נדרם, שפרניה תארתו לפניו, גם חשש זה היה מנקר בלבו כתולעת. ופעמים אחדות תפס עצמו, שהוא יוצא החוצה, או מציץ מחרכי הרפת או גם צומר לו עיגול קטן בכפור השמשה להציץ אם אין “המנוול” (שם זה קבע לו בלבו) עובר בסימטה בדרכו לבית הקונסקים.

ולאחר יומיים, יום שישי היה ושעת צהריים, יום חם כמעט ובשלג נראו סימני הפשרה מוקדמת ובסימטה התהוללו כלבים וחזירים ועורבים. נחומל, שבערבי שבתות היה משוחרר בעשר מן ה“חדר”, שיחק עם חבריו במגררת שעשה לו פרץ והיו מחליקים באפר ובסימטה בקול מצהלות ושמחה, היאות ליום שחורף ואביב נכרכו בו יחד. פרץ הלך בהשכמת הבוקר לטחנה הרחוקה, שאביו שלחו שמה להשגיח על טחינתם של כמה שקי שיפון, שר' מיכילי הטוחן התחייב לטחנם יפה, אבל מן הנסיון ידעו שהתחייבותו יש בה ממש רק כשיש משגיח בצידה. והנה כשחזר בצהריים, פגשו נחומל במבוא הבית, כשהמגררת טעונה לו על שכמו, בקריאה של שמחה:

– נגמר, פרץ. לפרניה יש כבר חתן!

פני פרץ הלבינו רגע, אבל מיד עלה בדעתו, שהנער משטה בו. אמר כמיתמם:

– באמת? מנין לך?

– בוא עמי לבית הקונסקים ותשמע באזניך: אף פעם לא שמעתי צחוק כזה. ההוא יושב שם כל היום, ובכל פעם צוהל בצחוק כזה, שהבית רועד.

“המנוול!” חלף ברק במוחו של פרץ.

– ראית אותו?

– כן. הוא פתח פתאום את החלון והוציא ראשו החוצה. שמעתי שפּני ידוויגה ופרניה צעקו עליו שיסגור מהר, מפני הקור, אבל הוא צחק ולא הניח להן לגשת לחלון. דחף אותן בשתי ידיו פנימה. אחר־כך סגר בעצמו וצהל בצחוקו כמו סוס. גם הן צחקו. הכרתי את קולה של פּני ידוויגה ושל “סבתא”. תראה, אני אומר לך, זה חתן של פרניה…

"וכך הוא נוהג בביקור ראשון… " תהה פרץ בנפשו. “אם כן הזקנה הביאתו אל בית הבת… וגם הן צוחקות… גם פרניה… ועתה מתחילה פרשה חדשה… הם רוצים להעבירני על דעתי… מה הם רוצים ממני? “היא צריכה גוי מנוול, שידוש את בשרה”… מי אמר לו זאת? קובקי? קובקי שבסוקל?… מה לעשות? מה לעשות?”…

הוא עמד במבוא ביתם לפני אחיו הקטן וברקים מרוצצים במוחו וסכינים מתנצחים בלבו.

– מה אתה מצטער? – הביט הנער אל עיניו, כשהוא אוחז בחבל המגררת התלויה לו מאחוריו.

– כן… לא, לא… למה לי להצטער?… אבל מה שסיפרת הוא אמת?… אינך רוצה לשטות בי? אתם משטים בי כולכם… לא?

– בוא עמי, ותשמע באזניך. הרי אמרתי לך. אַל תצטער, פרץ. באמת. אם תעזוב אותה, יאהבוך כל האנשים… למה לך עסקים עם “שיקסה”? החברים מקניטים גם אותי. אל תצטער, פרץ. תראה, שהיא לא רוצה בך, שהיא רוצה ב“גוי”… לא תשלח לה יותר פתקאות?… אני לא אלך יותר…

הדבר ברור, איפוא: “המנוול” יושב בביתם, והם נהנים ממנו, מצחוקו ומגסותו… האם זה ביקורו הראשון שם?… כשחזר לפני ארבעה ימים, אחרי לוותו את פרניה, תקפה עליו בדרך עצבות מרה שדיכאתו עד עפר, כמעט כרע תחתיו מרוב החולשה ברגליים. היה לו הרגש, כאילו זו לו הפעם האחרונה שטייל עמה. עם כל קלות שיחתה עמו הרגיש שמחיצת־עולם קמה ביניהם…

– למה תחזיק את המגררת כך? הורד אותה! – גער שלא מדעת בנער.

הנער נבהל, כי מעודו לא שמע קול גערה כזה מפי פרץ, הרפה מן החבל והמגררת צנחה לארץ.

– למה תצעק עלי? אתה כועס על פרניה וצועק עלי? – אמר נחומל ודמעות נוצצו בעיניו.

– לא צעקתי עליך. לא יכולתי לראות איך אתה עומד והחבל חותך בכתפך. הבה ואעזור לך להכניסה הביתה.

גחן, תפס את המגררה והרימה בשתי ידיו.

– הנח, אני יכול בעצמי. היא לא כבדה. – דיבר הנער והלך במבוכה אחרי אחיו הגדול הנושא לפניו את המגררת כנושא כלוב של צפור. הוא ידע את נפשו.

ביום השישי היו אוכלים את הארוחה הגדולה בצהריים, כדי שהגברים יוכלו ללכת לבית־המרחץ. אלקי עזרה על יד האם בעבודתה במסדרון ליד התנור.

– היכנסו לחדר. עוד מעט יבוא אבא ונאכל. – אמרה מרים, כשהיא ממששת באצבעותיה את התופינים הלוהטים שבפח־האפייה, שרדתה מן התנור לראות אם כבר נאפו כל צרכם. אלקי עמדה על השולחן, מטפחת קטנה קושרת שערה, וגררה חזרת ופניה מצוּדדים מפני חריפות הריח ובכל־זאת עיניה סחופות דמע. מבעד לדמעות לא הבחינה בנכנסים אבל ידעה מי הם.

פרץ סמך את המגררת אל הקיר ונכנס עם נחומל אל החדר הגדול. פרץ ישב בפאת הדרגש ונחומל ניגש אל השולחן הערוך והסתכל מקרוב בצלחות, כדרך שקובקי היה נוהג לעשות. הצלחות היו ריקות, רק באמצע השולחן עמדה עוגת תפוחי־האדמה הגדולה, שנתנה ריחה המגרה. זו היתה מיועדת לאכילה עם צלי־הרוטב, מאכל־תאוה של ערבי־שבתות מימים ימימה. אחרי החלקה במשך שעתיים באויר הקר והטהור היה רעב מאד.

– לגנוב חתיכה? – רמז בעינו אל פרץ היושב עייף ומדוכא. גם הוא היה רעב מן ההליכה מהטחנה הרחוקה, אך לא ידע אם כאב הרעב בלבו או כאב אחר.

– אמא תכעס. לך שאל את אמא.

– יישאר די. הרי קובקי ודובריש אינם – והעוגה נשארה כשהיתה. אחתוך שתי חתיכות: אחת לי ואחת לך. הנה כבר חתכתי.

– אמא תכה על הידיים.

– נגיד לה, ששנינו לקחנו – ותכה את שנינו. טוב?

והנער נשא בשתי ידיו שתי חתיכות נאות, עוד חמות מעט, של העוגה הטובה עד הדרגש, נתן אחת לפרץ ואחת נתן בין שיניו.

– מחיה נפשות, לא?

– אומהו. – ענה פרץ כשהוא לועס את העוגה טובת־הטעם.

– חבל שאין שש פעמים בשבוע ערב שבת.

– אומהו. – הימה פרץ בעינים עלוטות.

– מה אתה מהמה? דבר כבן־אדם.

– איני בן־אדם. – אמר פרץ ונשך עוד מן החתיכה.

– ומה אתה: תרנגול?

– סמרטוט אני.

– אולני שנעשה סמרטוט. מצחיק.

– אני בעל לב, אתה מבין? – ונשך בשלישית.

– ואם בעל לב – צריך להיות סמרטוט?

– כנראה. מטבע בני־אדם, כשהם מוצאים לב הם ממעכים אותו עד שנעשה סמרטוט.

– נעשית פילוסוף, כמו קובקי.

– הייתי רוצה להיות כקובקי, אצלו הראש קודם ללב.

– ולך אין ראש? ומה זה? – ונחומל טפח באגרופו על מצנפתו של פרץ. פרץ קיבל הטפיחה באהבה.

– היה ואיננו.

– ישנו. ישנו. הוא רק נתעקם. הבה ואיישרו.

והוא אחז בשתי ידיו הקטנות את ראשו הגדול אל אחיו ומשכו להעמידו ישר.

– כך. הנה יישרתי לך את הראש. מעתה לא יאבד עוד.

– הלואי, שש… אבא בא.

במסדרון נפתחה הדלת. מיד נשמע קולה של מרים:

– השולחן ערוך והילדים מחכים.

 

כז. פַּן דְזִ’יקִי אוֹ “בֶּן הַמְּדָתָא”    🔗

לא יצא שבוע מיום שבא הוַכמיסטש החדש פּן דז’יקי לעיירה, וכבר ידעו כל יושביה היהודים, כי רשע בא לעיר. זכרו את ראשי הז’נדרמים הצוררים שהיו לפנים בעיירה, אותם ואת תעלוליהם, ןפחד נפל עליהם. וביחוד מאחר שהוכמיסטש האחרון, ששירותו בעיירה ארך יותר מארבע שנים, היה אדם נוח ולא סירב לקבל מתנות קטנות, אם בעצמו ואם על־ידי אשתו.

מראהו של פּן דז’יקי בלבד עלול היה להביא מורך בלב רואיו. לכאורה, פנים חלקים, סגלגלים־וורדרדים, ואפיו הגוון השחום שלשערו נראה לא בלתי־נעים, אבל השפם הקטן והסומר שתחת החוטם הסולד והשפתיים הדקות הקפוצות תמיד על השיניים, ועל הכל הברק הריק בתוך העיניים הקטנות, האפורות מין אפרורית חלולה – כל אלה כפו על הרואה משאלה: ולואי שלא אשוב לראותך.

כשעמד ברחוב באדרת־הז’נדרמים הארוכה, ידיו נתונות בכסיות־צמר לבנות, הרובה המכודן על כתפו והקובע השחור והמבריק על זנב נוצות־הגבר המעוגל והמתנשב ברוח, וצעדיו במגפיים המסומרים מדודים ללא שינוי כלשהו – ראו בו היהודים מעין הילוכו של מלאך־המות שירד לעיירה. עמדו ברחוב יחידים או בחבורות והסתכלו בו שעה ארוכה בלב מלא עקה. הרי זה צר ומתנכר, ואיך ינסו אליו דברים?

ובאמת, מיד עם בואו התחילו הגזירות הקשות, כלומר, לא שפּן דז’יקי חידש גזירות מלבו, הגזירות של השלטון היו, שנתקבלו מן הסטרוסטבו, אבל הן היו במצב של נים ולא נים, ואיש לא השגיח בהן השגחה של ממש. אלה היו איסורים לשפוך שופכין לפני הבתים והחנויות ולהניח עצים וסחורות ברשות הרבים, פיקודים לחדש בכל שנה את טביעת החותם על כלי המשקל והמידה, לקבוע שלטים מצויירים לפחות בשתים מלשונות המדינה ובאותיות גדולות ובהירות, והעיקר, – להינזר ממכירת משקים חריפים בלי נטילת רשיון מיוחד לכך מאת הרשות. ודוקא בעבירה אחרונה זו היו שטופים רבים מיושבי העיירה היהודים. למצער, עשרים איש היתה פרנסתם ממכירת משקים, ורק שלושה או ארבעה היו בעלי רשיונות. היו מקרים של דילטוריה מצד התקיפים על החלשים, אבל מחזיק הפרופינציה, שהיה להוט למכור הרבה, עמד לימינם של החלשים והיה מפצה את התקיפים ומושח את ידי שומרי־החוק – ובכן היו נקנסים לפעמים, למראית עין, אחד או שניים קנס קטן ומוסיפים למכור. כי מה יעשו אם לא ימכרו? איזו פרנסות אחרות מזומנות להם? בין חמשת הז’נדרמים הפשוטים היו אנשים טובים, גם אוהבי טיפה, שנקל היה “להסתדר” עמהם, אבל הם היו כפופים לראש והולכים אחריו בעל־כרחם. ומשבא הראש החדש, הוא פּן דז’יקי, אספם ביום ראשון לשבוע בתחנה והודיעם, שהגיעו לשלטון המחוז שמועות לא־טובות על הסדרים המקולקלים במקום זה, והוא נשלח לתקן את המצב, בפירוש לתקן, וזה תפקידו והוא יעשנו בכל התוקף ובכל השלימות. מובן, שנפל פחד גם עליהם והתחילו מתנכרים למיודעיהם מתמול שלשום.

לא היה יום, שקללתו אינה מרובה משל חברו. ובשיטה עשה הרשע. בנקיון החל. לא הסתפק במה שלא יטילו את השופכין לפני הבתים והחנויות, אלא נכנס גם לחצרות ולמבואות וכל אשפה או שלולית שנמצאה שם גררה אחריה “רפּוֹרט”. “רפּוֹרט” ראשון היה מסתיים בקנס שהוטל על העבריין בז’נדרמריה גופה, אך מיד אחריו בא שני, ועל זה כבר צריך היה לעמוד בפני בית־הדין והקנס היה גדול כפליים. ועוד לא התנער האומלל מן הרפורט השני, בא השלישי, וזה כבר כרוך היה במשפט בעיר־המחוז, בסטרוֹסטבו, וצריך היה להניח הכל ולנסוע לברוד כדי לקבל קנס כפול ארבעה וחמשה, יחד עם אזהרה חמורה, שהקנס הבא יהא במאסר שאין עליו כופר. ועד שהספיקו לעמוד על מה שאירע, כבר היו כמה יהודים חבושים בבית־הסוהר.

החובה להודות, שהנקיון נתרבה בעיירה, אבל מה טעם לנקיון הבא בחסרון־כיס ובשפיכת־דמים ובסכנת־נפשות?

ויותר מהם סבלו החנוונים והקצבים מגזירת המשקלות והמשורות, שהיה נכנס בעצמו לחנות או לאיטליז, בודק כל משקל ומידה וממלא כיסיו מהם ושולחם ישר לברוד אל רב־החותמים המומר. ובידוע, שראש־כלבים זה, הוא רב־החותמים המוּמר החובש קובע שמצחות לו מפנים ומאחור, אינו מסתפק ב“משיחה” קטנה, ואוי לו למי שנפל לידו. הרי זה היה מלאך משחית, שהכירו רשעותו משך שלושים שנה, אלא שעל־פי־הרוב היה שם לבלר קטן, שבזכות אבק שוחד היה מודיע ליושבי־העיירות מתי יחול ביקורו של זה לשם בדיקה, וליום זה החביאו כל מידה וכל משקולת חבולה ומחוקה, ולא היה מוצא אלא מתאימות ושלימות, או לכל היותר פגומות פגימה של מה בכך, מה שהביאו לידי עברה וזעם וקללות מרובות.

אבל עכשיו, בימי שליטתו של פּן דז’יקי, היתה הבדיקה נעשית בכל יום, ולא היה יום שלא נתפס מי מן המוכרים וכליו נשלחו לברוד. חבורות חבורות נסעו היהודים להישפט בעיר־המחוז ושם נקנסו בסיטונות בקנסות, שלרובם קשה היה לעמוד בהם.

אך יותר מכולם נתייסרו המוזגים, שעצם אומנותם שבידיהם היתה חתיכה של איסור, מאין להם רשיון, והשגת רשיון קשה כקריעת ים סוף, שהפרופינטור דואג לכך, שיעשו מלאכתם באיסור, כדי שיהא כפופים לו ויוכל לנצלם כהוגן, והוא משפיע במקום הדרוש שישיבו למבקשים תשובה של שיגרה: “יש אצלכם מוזגים יותר מן הדרוש”. אז מיטיב עמהם הפרופינטור ונותן להם משקים בהקפה, כשהוא מרמז להם: עלי ועל ראשי. העיקר שלא תמכרו “שחיטת חוץ”, כלומר משקים מוברחים ממקומות אחרים.

באותו יום ראשון, שפן דז’יקי אסף את חמשת ז’נדרמיו והודיעם על “תיקון המצב”, גילה להם גם זאת: שהוא שונא ישראל וגמור עמו לרדוף את העבריינים בלי רחמים, והזהירם על השוחד, שעינו תהיה פקוחה עליהם. ומה שהבטיח קיים בשלימות. צורה כזו ידעו בני העיירה, לא הם ולא אבותיהם, שווכמיסטש יכריז על עצמו בגלוי שהוא שונא ישראל ושימנע את אנשיו מלקבל מתנות־יד – דבר כזה לא נשמע מיום היות העיירה. הרשעים הראשונים לא הגיעו גם לחצי רשעותו. מה תימה, אפוא, שכינוהו מיד “בן המדתא” והיו מקללים אותו של בפניו בכל קללות התוכחה והיו פונים אל הצדיקים ועושים פדיונות כדי להזיקו – ולא הועילו כלום. אספו כסף ופנו לברוד אל “הגדולים” וביקשו תחבולות להעבירו למקום אחר. אפילו הפרופינטור פגה פתאום תקיפותו והיה כונס את המוזגים בבית־המדרש להימלך בהם, השלים ביניהם, קיבל מהם ונתן בעצמו סכום הגון ולבסוף גם נסע בעצמו (בעל צורה היה ובעל השפעה) לברוד ואחר־כך גם לזלוצ’וב, מרכז המשטר, והשתדל שיעבירו את “בן המדתא” למקום אחר. יהודים שתדלנים ובעלי־השפעה סייעו בידו, סיבבו ומשחו, והלכו משר אל שר – והעלו חרס. עשו לבסוף עצתו של בעל־נסיון והגישו עליו תלונה והעידו בו עדים, שהוא מכריז כל עצמו כשונא ישראל – והרי אנו חיים, ברוך השם, בצילו של קיסר חסד, וכל האזרחים שוים לחוק, וזה בא ומפלה בין דין לדין, בין דם לדם – והפסידו בדין. שנאת ישראל אינה עבירה על החוק, ולא יכלו להוכיח שהוא עשה מעשה שלא כחוק המדינה. אדרבה, כל מעשיו ונגישותיו כוונתם לקיים את החוק. והשופטים עשו את התובעים לצחוק ונזפו בהם – והטילו עליהם קנס חדש. נתיאשו ממנו ונשאו בשרם בשיניהם, וכל מי ששולח ידו בעסק מן העסקים אינו בטוח אם למחר לא ייתפס בידי הרשע וייסחב לברוד. וכבר חלו אחדים מן הנסיעות ואחד נעשה שכיב־מרע. לא נשאר להם כלום אלא לקללו ולצפות למפלתו שתבוא בידי שמים.

ופּן דז’יקי לא הסתפק בבדיקת החטאים הגלויים, אלא שהיה בולש ומרגל אחר מקור עסקיהם של ישראל. היה מאסף ידיעות על שער הריבית שהמלוים מקבלים מאת האכרים, חקר את תנאי מכירת הפרידוֹבניק (יבול שבקמה) לקונים. ובכל מקום שנתן עינו מצא סירכא והיה מסית את האכרים, שיתבעו את היהודים לדין. היו שסירבו: “את שלומקי, את משקי, אנו מכירים שנים רבות. עוד אבותינו סחרו עמהם. יהודים טובים, ישרים”. אבל זה לא הרפה מהם, עד ש“הוכיח” להם “חטאו” של היהודי ויעץ להם מה לכתוב ואיזה עדים להעיד.

באה אנדרולמוסיה לעיירה ורבים מן היהודים נזהרו מלעשות עסקים עם האכרים. ורבים מן האכרים היו בכל רע, שלא היה להם ממי ללוות ולמי למכור. אבל הוא, הווכמיסטש, יעצם לעמוד במרדם וסופם שהם מכניעים את רוצחי הנוצרי. אף השפיע על הכומר ויחד יסדו בית־ממכר לכל מיני סחורות, כדי למשוך הלקוחות מן היהודים.

בקיצור “בן המדתא” עושה בעיירה כאדם העושה בתוך שלו, וליהודים לא נשאר אלא להתפלל למפלתו.

וידידי בית סגל, שידעו את צרתו, מצאו להם נחמה אחת: עכשיו ייפטר בנו של ר' זלמן־לייב מן ה“שיקסה” ותיגול החרפה מכל העדה. שהכל ידעו כבר, כי פּן דז’יקי כבש לו את בת הנגר.

– רבונו של עולם! – אמרה פרומה־איטה אשת החזן, כשהיא עומדת לפני פתח ביתה ברשות הרבים – ולואי שישא אותה ותבוא על שניהם מיתה משונה! ובחור־החמד של ר' זלמן־לייב יינצל מצרה גדולה. כלום בחור הוא? זהב טהור הוא. ועכשיו שקובקי נושא את דובריש, הרי הגיעה שעתו של השני, של פרץ, ואפשר יהא לשדכו בת ישראל כשרה עם נדוניא הגונה. בחור בריא ויפה־תואר, כמעט אי־אפשר להכיר שהוא יהודי…

– מה את מדברת? – נזדעק ר' צלאל בבהלה – מעלה היא לו, שאין לו צלם אלקים?

–בהמה זקנה! מי אמר שאין לו צלם אלקים? הלואי שצלמך יהיה כמוהו.

– ואני שמעתי, – התערבה השכנה שעמדה שם – ש“סבתא” ההיא היא שהביאה בלבו של “בן המדתא” את כל ה“רציחה” על היהודים. מתוך כעסה על בית סגל היא רוצה להתנקם בכל היהודים.

– כלבתא שכזו! – החזיקה אחריה פרומה־איטה – כל מה שיש לה מידי היהודים בא לה. מצוה היא, שפרדיל נסעה ולמדה מלאכת המילדות. מתחילה התנגדתי בפירוש, שבת־ישראל תהא פתאום מילדת. אבל משגילתה זו את פרצופה, זה מנוולת שכזו, תהא כפרתה של ילדי ישראל!

– ששש, הנה הוא הולך, “בן המדתא”… – קראה השכנה ופנתה לביתה.

– שקץ תשקצנו. נו, היכנס כבר, בהמה זקנה! – יקרה פרומה־איטה ומשכה את ר' צלאל בשרוולו, שייכנס עמה הביתה.

 

כח. צָרָה נוֹשָנָה מִתְחַדֶּשֶת עֲלֵיהֶם    🔗

כמה פעמים ראה פרץ את פּן דז’יקי יורד בלבוש־השרד בסימטא בואכה בית הקונסקים ועיניו חשכו מראות. ברור, שזה קנה לו שביתה בבית הנערה. הגם בלבה? מי תכן לב נערה, ונערה נכרה בפרט? כל הירחים האלה לא היה בלבו אפילו צל של ספק שהיא אוהבת אותו. מאות סימנים לאהבתה ראה בה. אפילו בהתנכרותה לעתים, בעוקצים שבדבריה ובמנהגיה, לא ראה אלא גילויי אהבה. עכשיו – אינו יודע. אפשר שדבקה בזה הרשע, הצורר, העריץ? האומנם צדקו אלה ששיננו לו תמיד, שהיא צריכה לאחד “שידוש את בשרה”? כלום כך הן בנות־הנכר? האומנם זה דמם, דם של רציחה ואלמות? כל מה ששמע עד עתה מן הדיבורים האלה, לא נכנס לאזניו.

הוא השתדל להיות נעדר מן הבית. שעות תמימות היה מבלה באמברו של ניקיטקא, היה מודד ושוקל את התבואה, מריק משק אל שק ומודד את הכרי שבממגורה במוט דק. עבודה לשמה בלי צל של תועלת. כשניקיטקא נזדמן לו היה נכנס עמו בשיחה. היה זה אכר רותיני זקן וקטן־קומה, שקט ונבון מאד, והיה אוהב לעשות את פרץ בעל־שיחתו. חשוך־בנים היה ואימץ לו ילדה יתומה לבת. את בית פּן סגל אהב אהבת־נפש והיה מעניק להם מתנות מתנובת אדמתו, מן השדה ומן הגן. ופירות גנו היו משובחים להפליא, שהיה מומחה גדול לטיפול בעצים. חתנו, כלומר, בעל בתו המאומצה, שעבד בצבא והכיר את העולם, לא רצה לשבת פה, “בחור זה”, מכר שדהו, ירושת אביו, ונסע לארגנטינה והניח את אשתו עם שני ילדיה. כותב הוא מכתבים ומבטיח להביאם אליו, אבל כבר עברו חמש שנים ואת כרטיס הנסיעה לא שלח עדיין. תמונתו שלח, והוא משונה מאד בלבושו הזר, אבל את הכרטיס לא שלח. הזקן אינו מאמין שישלח. בטוח הוא, שימצא שם אחרת. ולמה הוא כותב? הוא רוצה לפתות את הזקן, שישלח לו כסף לקניית קרקע נוסף. מצא את הטיפש! אפילו פרוטה אחת לא ישלח. אין דבר, תשב לה נסטיה. אינה חסרה כלום אצלם בבית. יגדלו הילדים. לאחר שנים ישוב. קרוע ובלוי ישוב. תרצה בו – תקבלנו; לא תרצה – תגרשנו. בצוואה הכל רשום על שמה.

פרץ ידע את קורות בית ניקיטקא עוד מנערותו, ועל־כן היה שומע שיחו של הזקן כלאחר אוזן, שומע ומהרהר בשלו, שואל שאלה ומהרהר בשלו.

וכשמרדו עצביו ולא יכול עוד להיות באמבר, היה יוצא לטיולים בלא מטרה. שעות על שעות היה הולך בדרכים ובסימטאות של אכרים. רק בימי עבודתו בצבא היה עובר מרחקים כאלה ברגל. היה הולך במשעולים ובערבות, בשלגים ובבוץ, בשבילי האפר ובסביבות התחנה שליד הנהר, עד היער בא וגם העמיק ביער. ובכל מקום לכתו היה מלווהו זה המכאוב האטום, זן הכמיהה הכוססת בלב, זה הרוגז המורט את העצבים ומפעים את המוח במחשבה אחת ויחידה שהיא כעין ה“דיבוק”. בני־אדם שנזדמנו לו בדרך היו מקדימים לו שלום והוא החזיר להם שלום בבלי דעת, ואם דיברו אליו הקשיב לדיבורם, ולא ידע מה הם מדברים, והיה משיב מתוך עינוי שבנפש דברים מקוטעים וזהירים, שלא יהא ניכר מתוכם פיזור נפשו.

תחילה נראה לו, שההליכה בחוץ מפיגה מעט ממכאובו, אך ברוב הימים הרגיש, כי יחד עם הכאב ברגליים, עם העייפות הגדולה בכל גופו (גם תאבונו סר ממנו והחולשה תקפה עליו מאד), יש בו משהו הממריצו ומגרהו ללכת שוב, לצאת שוב לדרכים עזובות, כדי שיתיחד עם מכאובו וימצוץ אותו למלוא עומקו. וכשביקש לישב בבית לא יכול.

מרים ואלקי, שראו עצבונו ורוגזו, אמרו לחזקו בדברים טובים, דברים ניחומים, אבל דבריהן היו מגדילים רוגזו. ור' זלמן־לייב, שהיה משוקע כולו במשפט־המשפח עם האציל לכיביץ', היה שוהה רק רגעים בבית, וכשנחו עיניו על בנו, היו מביעות רק צער וטינא.

ובוקר אחד, כשמרים היתה לבדה בחדר ולא היתה כל עבודה בבית, שאלקי עשתה הכל לפני לכתה אל חברתה, ישבה ליד התנור בחדר הגדול, משקפיה על עיניה והיא מתקנת לבוש, וכדרכה, כשהיא שקועה בהרהורי־עצב היא מנהמת לה בחוטמה ניגון נוגה ורוטט, חשאי מאד, שלא יהא קולה נשמע לאחרים – והנה שב פתאום נחומל מן החדר, שלא בשעה הרגילה.

– לרבי יש קדחת ושלחנו הביתה.

התפשט הילד את אדרתו וזרקה על הדרגש. הוציא מן הארון את הכיפה הרומה ונתנה בראשו תחת המצנפת שזרק אל האדרת.

– זה מקום האדרת? – הזכירתו אמו.

לקח הילד את האדרת והמצנפת ותלה שתיהן בקולב שליד הדלת.

– אתה רעב?

– לא. אכלתי את כל הפת בשומן שנתת לי. לא תפריעיני, אמא. רוצה אני לעשות מתנה לפרץ.

– מה המתנה, בני? – שאלה האם והוסיפה לעשות במחט בעיון רב.

– אכתוב לו שיר.

– כלום יודע אתה לכתוב שירים, תולעת שלי?

– בודאי. בכל יום אני מחבר שירים בחדר. בעל פה. החברים משלמים לי כפתור גדול במחיר כל עשרה חרוזים.

– ומה תכתוב בשיר?

– אכתוב דבר שהוא סוד.

– לאמא אתה רשאי לגלות את הסוד.

– ולא תגידי לשום איש?

– רצונך שיהא סוד – יהא סוד.

– בשבועה?

– למה לך שבועה? אני מבטיחה לך, שלא אגיד. לא די לך?

– רוצה אני לספר בחרוזים את האהבה של פרץ ופרניה.

והילד עמד והסתכל באמו לראות את הרושם הדברים ירשמו בה. היא נשאה אליו עיניה הממושקפות והסתכלה בו כתמהה ונבהלה כאחת.

– וזו תהיה מתנה לו, למסכן? אתה אומר לזרות מלח על פצעיו?

– לא. אני רוצה לתת לו עצה טובה.

– איזו עצה?

– תראי. כשאגמור – אקרא לפניך. אבל הבטחת לא לספר לשום איש, את זוכרת?

– זה יהיה יפה: אנו הגדולים אין אנו יודעים לעוץ לו עצה, והילד יעוץ לו עצה.

– אתם הגדולים כבר לא מבינים כלום.

– זו התורה שמלמדים אתכם בחדר?

– לא. אני בעצמי רואה. אתם תמיד מדברים ומדברים על אותם הדברים, ולא עושים מה שצריך לעשות. כך כל הגדולים.

– ואתם הקטנים?

– אנו אומרים ועושים, או לא אומרים כלל – ועושים. רצונך לשמוע את ההתחלה.

– והרי עוד לא כתבת.

– אבל אני כבר חיברתי אותה בראשי. הנה.

הוא קרא בהטעמה בלשון יידיש חרוזים, שתרגומם העברי הוא בערך כך:

שָׁב חַיָּל יְהוּדִי מִן הַצָּבָא

וּמִיָּד נִכְשַׁל בְּאַהֲבָה,

כִּי הוּא שָׁכַח וְלֺא זָכַר,

שֶׁאָסוּר לֶאֱהֹב בַּת אֵל נֵכָר.

הוּא אוֹתָהּ אוֹהֵב בֶּאֱמֶת,

עַד כִּי בִּלְעָדֶיהָ הוּא כְּמֵת.

גַּם הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁאוֹהֶבֶת,

וּבֶאֱמֶת הִיא מְכַזֶּבֶת:

לָהּ דָּרוּשׁ בָּחוּר נוֺצְרִי,

לִהְיוֺת לְמַכָּתָהּ צֳרִי… –

– יפה? זו רק ההתחלה. השיר יהיה ארוך מאד.

– יפה מאד. אבל פרץ יכעס על מתנתך, שהרי אתה לועג לו.

– השיר עוד לא נגמר. תראי בסוף. בסוף הוא כבר יראה מה עליו לעשות.

– אולי תגיד לי, ואני אתן לו את העצה?

– אי־אפשר להגיד. זה צריך לכתוב… בחרוזים.

– אם כן שב וכתוב. אפשר תספיק לגמור עוד לפני שישוב פרץ.

הלך נחומל אל השולחן שבפינה, הוציא מן המגירה נייר חלק, הניח לו כר קטן על כיסאו של אביו, שהשולחן לא יהא גבוה מקומתו, כפף עצמו על הנייר והתחיל כותב. האם המשיכה במלאכתה ובהרהוריה עד שכמעט הסיחה דעתה מן הילד היושב וכותב. לא עברו עשרה רגעים ואלקי חזרה.

– מה, נחומל כבר שב מן החדר?

האם עשתה לה אות באצבעה שתשתוק ולחשה לה שהילד עסוק בדבר חשוב. אבל נחומל שמע דיבורה, הפך פניו ואמר:

– והרי הבטחת שלא תספרי. לא אכתוב יותר. הנה!

והוא ירד מן הכיסא וקרע בכעס את הגליון לשניים, אחר קיפל את הקרעים וקרעם עוד כמה פעמים.

– ומה אתה עושה? – תהתה אלקי, שלא הבינה כלום מן הנעשה.

– הוא כתב איזה דבר וביקש ממני שלא אגלה. עכשיו הוא כועס. סבור הוא, שגיליתי לך את סודו. כלום סיפרתי לה מה? הרי היית בחדר ושמעת…

– אינני רוצה. אינני רוצה! אל תספרי! – התרגז הילד רוגז גדול ורקע ברגליו.

– לא אספר. מה יש לספר? אלקי, כלום אמרתי לך איזה דבר? ראה, אינה יודעת כלום.

– באמת, איני יודעת כלום. – אמרה אלקי וניסתה לגשת אל הילד לפייסו.

הילד נשתמט מתפיסת ידה, עבר במרוצה את החדר עד התנור וזרק את קרעי הנייר לתוך פי התנור.

באותו רגע נכנס ר' זלמן־לייב לבוש בגדי־החורף הכבדים. פניו היו קודרים מאד וכאש זרה יוקדת בעיניו. מעולם לא ראוהו בני ביתו בכך.

– מה לך, זלמן־לייב? אתה לא בקו הבריאות? – קראה מרים ועמדה ממקומה בחרדה.

– לא. אני, ברוך השם, בריא.

רגע הדיד עיניו ברחבי החדר, אחר אמר:

– פגשני בשוק הז’נדרם טרוֹמבּץ', קראני הצידה ואמר לי: “ייזהר פּן סגל. צפויה לו צרה גדולה”. שאלתיו, מה הצרה. מתחילה לא רצה להגיד. לאחר שפצרתי בו, אמר לי: “הווכמיסטש החדש מכין משפט לבנו: על־אודות החזרזיר שרצח לפני חצי שנה…” שאלתיו: “של הנגר קונסקי?” אמר: “כן. שם סיפרו לו את הדבר”. עוד צרה זו הייתי חסר…

הוא נאנח אנחה שוברת גוף ונפש.

– זה מַעֲשֶהָ של המכשפה הזקנה! – לא יכלה אלקי עצור ברוחה. קומתה נזדקפה בחרון ועיניה בערו.

– כן. היא מבקשת להתנקם בנו. – אמרה מרים. – כולם מבקשים את רעתנו.

– פרניה לא. – התנגדה אלקי. – בה אני בטוחה. היא לא תדרוש רעתו של פרץ.

– אַל תהיי בטוחה כל־כך. – אמר ר' זלמן־לייב וצנח על הכיסא, שלפני רגע יש עליו נחומל. האיש נזדקן בשבועות האחרונים בחמש שנים, לכל הפחות.

– אני אנקר עיניה של הזקנה. – נזדקר נחומל מעם הפתח.

– של המילדת שלך? – ניסתה אמו להוכיחו.

– המילדת שלי! כלום לא שילמתם לה? היא שונאת את כולנו, את כל היהודים.

– כן, מיום שפרדיל שבה מלבוב והתחילו לקרוא לה ליולדות. צא, ילדי, לחדר של פרץ. אנו צריכים לדבר עם אבא באיזה ענין חשוב.

וכשיצא נחומל בלי רצון, המשיכה מרים בדאגה:

– בעצם מה יכול הוא, הווכמיסטש, לעשות לפרץ? הרי נשתווית עמהם וגם שילמת להם דמי החזרזיר והשלמתם?

– מה שצורר כזה יכול לעשות! אינך יודעת, שהוא יורד לחייהם של כל היהודים בעיר? מיום שזה בא אין איש בטוח בכל שעה, שלא יבואו לאסרן בביתו. אינך יודעת ששיתוקו של ישראל פייה’ס נגרם לו על־ידי הרשע? אלמלא הצטנן בדרך לברוד – לא היה בא עליו האסון.

– ופן קונסקי יסכים לתבוע אותנו למשפט? – אמרה מרים – והריהו אדם רך ונוח ואין בלבו עלינו כלום? שמע לעצתי, זלמן־לייב: נסה לדבר עם הנגר. כשם שסידרת אז את הענין, תסדרהו, אם ירצה השם, גם עכשיו.

– איך תדברי אלי כדברים האלה? – דיבר ר' זלמן־לייב בצער של עלבון – אחרי כל מה שנפל בין פרץ ובין זו, הבת, איך יכול אני לעבור סף ביתם? והשנית, כלום יש לו, לקונסקי, דעה בביתו? והרי הוא מוטל חולה ואינו יורד ממיטתו. גם אצל הנגר וגם אצל הזקנים – הנשים מושלות בבית ולא הגברים.

– אני אדבר עם פננה פרניה. – אמרה אלקי ברוב מאמץ.

– אין עדיין צורך לדבר. – התאושש ר' זלמן־לייב – אפשר אין ממש בדבריו של טרומבּץ'. אף שיש דברים בגו: שמנין לו כל הענין? אף־על־פי־כן יש להמתין. כשתתקבל הזמנת בית־הדין – נראה מה לעשות.

– ולא נאַחר אז? – העירה מרים.

– וכי יש בידנו לעכב? – התרגז ר' זלמן־לייב.

– הרי אמרתי לכם: אני אדבר עם פּננה פרניה. היא לא תרצה ברעתו של פרץ. בזאת אני בטוחה. – עמדה אלקי על דעתה.

– אַת שוּב בטוחה. ואני איני בטוח עוד בשום דבר. אם אשמע, שאסרו את ר' אהרלי, גם אז לא אתפלא. עתים כאלה הגיעו. אם לכיביץ' יכול להתפאר בשבועת שקר…

– נו, אל תהא כל־כך מיואש. – דיברה מרים. – אם לא תוכל ליישב את הענין בעצמך, נעמיד לו לפרץ עורך־דין.

– שוב עורך־דין! – קרא ר' זלמן־לייב רתת – לא די לי בעורך־דין בענין לכיביץ'? מאין אקח לשלם לכל עורכי־הדין האלה? כלום יודעות אתן מה מצבי?… והוא, הבחור שלנו, שבעטיו באתנו כל הצרה הזאת – מעט הכסף שהביא עמו כבר הוציא. דבר קטן: חצי שנה הולך בטל ולא השתכר פרוטה. כלום אקח מן הנדוניא של הילדים? האם כוח ברזל לי? איך אוכל לעמוד בכל זה? אילו יכולתי לעזוב הכול ולנסוע להוסיאטין. רק הרבי היה רואה ללבי…

אלקי רצתה לומר בשלישית, שהיא תדבר עם פרניה. מחשבה זו דבקה במוחה ולא יכלה לסלקה. אבל אחרי דברי־הכאב של ה“דוד” לא העיזה עוד לחזור על הדברים. היא חששה להרבות צערו של האיש, שכל־כך חיבבה וכיבדה אותו. בטוחה היתה, שפרניה תשפיע על פּן דז’יקי, שיסלק ידו מכל הענין. את זה היא חייבת לו, לפרץ. לפחות, את זה. והנה עלתה במוחה מחשבה אחרת: אם ייוָדע לפרץ, שהיא הלכה אל פרניה לבקש על נפשו – מי יודע מה יעשה. דבר זה לא יוכל שאת. היא מכירה אותו. בנקודה זו הוא קשה כארז. פרץ– ותחנונים!

– אפשר כדאי היה, שאני אדבר עם ידוויגה? – אמרה מרים, כעונה על מחשבות בתה – ידעתי, מרשעת היא, אבל – מה רעה עשינו לה?

– כולכם תלכו לדבר עמהם! – התפרץ ר' זלמן־לייב שלא כדרכו בתנועת־מעוג, שלא הלמה את מראהו – כולכם תלכו להתרפס לפניהם! לא. אם גם ירדו לחיי – לא אתחנן אליהם. אני הולך להכניס את הסוס.

ויצא בבגדי־החורף, שנפתחו בדברו ולא שב לרכסם.

– רחמנות על אבא. – אמרה מרים בקול רופס, כאותה התרנגולת המתהלכת בחדר.

– יותר ממנו רחמנות על פרץ. – השיבה אלקי ונתנה שתי כפיה השטוחות על לחייה הבוערות ולחצה אותן בתנועה עצבנית.

 

כט. אַהֲבָה נַעֲשֵׂית אֵיבָה    🔗

פרץ היה מתהלך כצל. קשתה עליו מאד הישיבה בבית, שהוא קרוב כל־כך לבית הקונסקים, אותו בית שהחורף סגר עליו ובתוכו מתרקמת ומצטברת האיבה כנגדו וכנגד משפחתו. אבל גם להיות באמבר ולהלך בדרכים לא יכול עוד. ניקיטקא התחיל מרגיז עליו את עצביו. אמנם אדם טוב ונבון הוא, אבל השיחה על “חתנו” כבר יוצאת מאפו. כל מה שאתה מדבר עמו, מיד הוא מגלגל את הדברים על “חתנו” שבארגנטינה ומנבא לו סוף רע, שישוב קרוע ובלוי וכו'. ולהלך הרבה בדרכים לא יכול מחמת החולשה שהוצקה בו ופגעה ביותר ברגליו. היה בא הביתה והולך, הולך ובא, למגינת לבה של ה“דודה” שלא זזה כל הימים מן הבית וראתה את הנעשה בו ובנפשו.

– הרי חדלת לגמרי לאכול, ומה יהא בסופך? כמדומה, שיפים ממך מניחים, רחמנא ליצלן, בקבר…

– אין דבר, “דודה”. – דחה אותה פרץ בצחוק מעושה – הרזון נאה לי. הוא משווה לי צורה של אציל…

– אצילות כזו על “בן המדתא”, ימח שמו!

כבר נתקבלה ההזמנה לבית־הדין המקומי במשפט החזרזיר. עובדה היא שהכול יודעים אותה ומסיחים בה. היום קבוע וידועים העדים שיעידו – אלה שעמדו וצווחו אז על הנבילה הקטנה. העונש הצפוי לו, לפי שמשערים, אינו יכול להיות גדול, מאחר שאביו בא עם הניזק לידי השתוות ושילם לו פיצויים. שכדי לעשות נחת־רוח ל“בן המדתא” יטיל עליו השופט קנס קטן לאוצר המלכות – דבר זה אינו מצערו כלל. אבל גדולה הבושה וגדול מרי־הלב. לאחר שנשתכח הדבר הם באים ומעלים סרחונו. כמעט החליט לדבר בעצמו עמה, עם פרניה. קצרות וקרות ידבר עמה. הוא יוכל לדבר עמה בשלוה גמורה. רגש של אהבה אין עוד בלבו. לא. רגש זה נעקר מלבו על כל שרשיו. מיום שנתבררו לו היחסים שבינה ובין “המנוול” בלי צל של ספק (שהרי ראם בעיניו ביום ראשון הולכים שלובי־זרועות בדרך לבית־היראה ופניה לבשו צורה של “יראת שמים”) – עמד ועקר את הרגש מלבו. והמשפט עוד שירש אחרי שרידי הרגש. הלב מרוסק וכואב, אבל נקי הוא מן הרגש שנולד בחטא. עכשיו הוא יודע, שהרגש נולד בחטא. ולב מרוסק וכואב זה אינו יכול להאמין, שהיא, שכל־כך דבקה בו לאהבה, תוכל להסכים להתעללותו של זה האחר בו, שלא הרע לה ושסבל בגללה כל־כך. לא. די שידבר עמה שני רגעים והיא תבטיחנו לאסור על הלז את ההתעללות הזאת. אף כי קשה לו הדבר כמות. אבל הוא לא יבקש ממנה, אלא ידרוש. “דמי ויתור אדרוש”, – צחק לנפשו צחוק מר.

היה שוקל בדעתו לפנות אליה או לא לפנות, ובינתיים יצא אל הסימטא להמתין לה. כמעט בבלי דעת יצא להמתין לה. רק לה ולא לאחרים. את האחרים אינו רוצה לראות כלל, מיום שליוה אותה בפעם האחרונה לא נזדמן עמה ביחידות. ברור שהיא משתמטת ממנו. קשה לה להיפגש עמו. רק מרחוק ראה אותה עם הלז. אבל הוא מוכרח לדבר עמה. רק שני רגעים. שני רגעים יספיקו לו. לא אימת הקנס עליו, משום כך לא היה פונה אליה, אבל צורך לו – אפשר לא מבורר לו לעצמו – לטהר אותה לפחות “מזה”, שיוכל להגיד לנפשו: “היה בינינו קשר של אהבה ואיננו”. את העובדה בצורה זו עוד יהא בכוחו לשאת. אחרת יצטרך להתנקם. במי ואיך – אינו יודע בעצמו, אבל ברור לו, שאם כך תתנהג עמו, מוכרחה לבוא הנקמה…

רגע אחד נדמה לו, שראשה נראה בפינת הגדר של ביתם, ומיד נעלם. בודאי רק תעתוע־דמיון היה זה. אחר באה “סבתא”. בזו לא טעה, היא באה כל ממשותה הכבדה. וכשעברה עליו נפחה את פניה השמנים ברשעות גלויה, הביטה בו בשנאה ולא החזירה לו שלום, כשנענע לה בראשו. הפנים הזקנים נראו כמתפקעים מעוצר שנאה. פּני ידוויגה לא נראתה בחוץ זה כמה שבועות. בודאי רתוקה היא אל פּן קונסקי החולה, ש“הצפרדע” הכניעה אותו לגמרי ואינו יורד ממיטתו. גם סבא שכנובסקי אינו הולך עוד אל הלוטריה. מפני הקור והנזלת, או מחמת שהזקנה אסרה עליו את המשחק בכסף, והוא מוכרח להסתפק במשחק חינם עם עצמו.

והנה, בהביטו לימינו, ראה מצד הרחוב נכנס אל הסימטא, גדול ואיום באדרתו הארוכה ובקובע־הנוצות ובכידון הרובה הזקור על כתיפו – הווכמיסטש פּן דז’יקי. כנפגע מכוח גדול העולה עליו ביקש פרץ להסתלק, וכבר חיפשו עיניו מקום נוח בגדר לקפוץ לתוך חצרם. אבל מיד באה תמורה ברוחו ועמד ליד הגדר, כשהוא מביט אל הבא מתוך רצון לפגוש מבט עיניו, כאומר להתמודד עמו כוח מול כוח. הווכמיסטש פסע על גבי השלג באמצע הסימטא, סדק האדרת הכבדה נתרווח וגילה את מוקי מגפיו הגבוהים, המבריקים, ודומה היה שהרגליים הגסות רומסות איזו חיים שפוכים ארצה. לסתותיו המגולחות הכחילו והובלטו על־ידי רצועת הכובע המהדקת אותן מתחת לסנטר. עיניו החלולות הישירו נכחו ולא נטו ימין ושמאל. רגע נראה כתופס מבטו של פרץ, אבל מיד ניתקו עיניו מן העומד, וכשעבר עליו ממש, במרחק שתיים או שלוש פסיעות, רק היטיב את הרובה על שכמו ואותו לא ראה, כאילו איננו כאן, כאילו אויר הוא ולא איש.

אז גמלה האיבה בלבו של פרץ ולא רצה לראות עוד את צרוֹ יורד אל הבית בסימטא, שעוד לפני ימים מעטים כל חייו היו תלויים בו. לא. הוא לא ידבר עם פרניה. איש מבני ביתם לא ידבר עמה. אין תועלת בדבר. אינו רוצה בשום טובה מידה.

והוא פנה ויצא לרחוב. עמד והביט כה וכה, אחר הלך לצד העיירה. עתה יכול הוא לילך שעות על שעות ולא ייעף. הכאב שברגליים חלף ואיננו. עתה הוצק בו כוח גדול ואיום, אולי גדול מכוחו של זה, של צרוֹ. עתה אין בו כל בושה. יכול הוא לילך ולבוא לכל מקום, לרחוב היהודים, לחנויות, אפילו לבית־המדרש. לכל מקום שיבוא יביא עמו את כוחו והכל יראוהו וישתקו באימה.

 

ל. הָאָב וּבְנוֹ    🔗

הגיע שוב מכתב מדובריש וקובקי, אבל תוכנו היה הפעם כקול זר שנפל בבית. מתוך המכתב נשמעו צלילי נחת ועדנים, וכאן הכל שרוי בדאגות וברוגז. אלקי רמזה להם במכתבה בדבר השינוי שחל בענינו של פרץ עם בואו של פּן דז’יקי, אבל הם או שלא תפסו יפה את רמזה או שלא נתנו דעתם עליו, ופטרוהו במלים מעטות, שאינן אומרות כלום. בכלל, מיום שנתארשו שם והם עומדים להיכנס לחופה, כאילו כל העולם אינו מתקיים אלא בשבילם, והם חוזרים ומדברים על עצמם ושוב על עצמם, על הוֹוָם ועל מחרתם, על מה שאומר הוא ועל מה שאומרת היא. ואם הם שואלים לנעשה בבית, ניכר שהשאלה באה רק לצאת ידי חובה, ואינם מחכים לתשובה כלל. והרי שניהם אנשים לא צעירים ולא נתגלו זה לזה בפעם הראשונה, שהיו שרויים יחד מתוך התנגשויות ועקיצות במשך חמש־עשרה שנה ויותר – ואיך הם יכולים להיות באחת כל־כך שיכורים מעצמם? היא, דובריש, כדרכה, במעשיות ובפקחות, והוא קובקי, כדרכו, בהתחכמות ובאירוניה – אבל שניהם אינם יכולים לכבוש את צהלת הנפש העולה מתוך כל דבריהם. כל הוויתם כאילו מרגיזה את פרץ מרחוק.

מרים היא היחידה, שמוצאת דברים אנושיים גם בשביל ה“חתן־כלה” הנמצאים שם בסוקל. היא מזכירה בכל יום את החתונה הקרובה ומזרזת את אלקי, שתכין מה שקיבלה על עצמה להכין.

– בבית אחר יש לדאוג רק לאחד: לחתן או לכלה, ועלינו לדאוג לשניהם. באמת, מוטב לך, אלקי, שתחדלי לעזור לגליקיל ותעשי בשביל הזוג שלנו. המוהר של דובריש מוכן זה שנים וגם לקובקי לא חסר הרבה, בכל־זאת עוד יימצא מה לעשות. והרי דובריש כתבה לך מה היא מבקשת.

הסכסוך עם פּן לכיביץ' לא בא עוד לידי גמר. אם ייכנס סגל במשפטים עמו, אפשר שהדבר יארך חדשים על חדשים, שיש לו צד חזק, הוא הסטרוסטא קרובו. עד הנצחון יהא צורך בהשקעה מרובה, וסגל לא היה בו כלום מתאות הנצחון. את צדקתו חפץ להוציא לאור וגם להציל את הריווח המגיע לו, אבל להיכנס למלחמה של נצחנות – דבר זה היה זר לרוחו. בעצם לא ידע ר' זלמן־לייב מלחמה מימיו, וכשנזדמנה לו מלחמה היה משתמט ומוותר על שלו. דבר זה לא היה בו רק טבע, אלא גם מעין השקפת־עולם. כל ויתור היא במידת־מה הפסד היוצא בשכר, ואם לא מצאת שכר חומרי – מצאת כנגדו שכר רוחני, שלא יצאת מגדרך ולא הרסת שיווי־משקלך ולא הגעת לידי מעשים מגונים שמוליד הכעס ואחר־כך הם פוגמים בהוויתך.

אגרת כתב לרבי בהוסיאטין ותיאר לו את הענין כולו תאר היטב והדגיש המיוחד את הנקודה הזו: הוא, זלמן־לייב, לא יישבע אפילו על האמת, והלה, אם יטלו עליו שבועה, קרוב לודאי שיישבע לשקר, ואז יאבדו דמי־הקדימה, וגם ייהפך עליו המשפט על מעשה־תרמית. הוא ביקש מר' דויד שווגר, הגבאי, שיביא את הדבר לפני הצדיק בצורה הראויה, ונתקבלה תשובה, שעצת הרבי היא, “שלא יקוב את ההר ויקבל בחזרה את דמי־הקדימה”. הוא שמח מאד, שכיון לדעת הצדיק, וסיפר את הדבר לרבים, כמו לשם פירסומא ניסא, שראה בתשובת הצדיק מעין מופת. ובזה מצא נחמה על ההפסד הגדול שסבל. ומאז היתה עליו רוח חדשה ונעשה כמעט שמח וטוב לב. “המקום ימלא חסרוני”, היה חוזר, “לרבי מבט רחוק ואין להתגרות בגוי התגרות יתירה. היום נראה שניצחת אותו – ומחר אתה מוטל לפניו כפות בידיך וברגליך. אלא מה, קלמן חקר מחזיק בשיטה אחרת? אין מביאים ראיה מעם־הארץ, אף שיהודי ממולח ומצליח הוא. גם הווכמיסטש סופו מפלה. ישתולל עד שיסתאב”.

הוא גם דיבר עם פרץ, ומשהוקל ללבו כאילו הותרה לשונו. היתה איזו התעוררות של חיבה רכה לבנו הסובל ורצה להצילו מרעתו. יעץ לו "לירוק עליהם. כל משפט החזרזיר אינו שוה קליפת השום. מה יכול להיות: יקנסוך? טוב, יקנסוך. סוף־סוף לא רצחת אדם, אלא חזיר קטן, וגם זה בשוגג. על כך אינך צריך לחזור בתשובה. וכשם שמברך על הטובה, כך מברך על הרעה. אלא זה, הז’נדרם הרשע, לא היית יכול להתיר עצמך מאסוריה של הנערה הנכריה… אפשר ששלחוהו אליך מן השמים… "

ר' זלמן־לייב עמד מדבר, כשראה את בנו מביט בו בעיניים קמות, שהתהום רובצת תחתיהן. הוא התחרט כבר, שהפליג בדיבורו עד כדי התלהבות. הנה שוב נכשל בלשונו. לו אסור לדבר מתוך התלהבות. תמיד כשהוא מתלהב הוא מגיע לכלל טעות. יש אנשים שכל כוחם בהתפרצות חמה זו שבדיבורם, והוא – אין כוחו אלא במעצור שהוא נותן לרוחו. כל אדם טבעו יפה לו. הצדיק בהוסיאטין היה אומר לו, ספק בצחוק ספק בכובד־ראש: “אתה, זלמן־לייב, נשמתך מיסוד השלג: צוננת וזכה”.

מה היתה באמת סיבת התעוררותו, או לפחות מצב־רוחו הטוב, של ר' זלמן־לייב, לבו לפיו לא גילה. ולא נחטא לאמת, אם נאמר, ששמחה היתה בלבו, מדעת או בבלי דעת, שבנו נגאל והולך. סוף־סוף אהב את בנו זה אהבה רבה, יותר מאשר את קובקי, הרבה יותר. הוא אהב בו את היושר, התום והרוך – אולי כל אלו התכונות שעשוהו דומה לו. קובקי היה ההפך ממנו. היה דומה למשפחתה של אשתו הראשונה, והוא מצא לו בדובריש את בת־זוגו, שכאילו נבראה בשבילו. פרץ בבניו ואלקי בבנות אשתו היו האהובים עליו ביותר. על נחומל אין עוד לדעת כלום. עדיין תינוק הוא. וגם הוא, זלמן־לייב, כמו קובקי, עלתה בו מחשבה, שאילו היה בא קירוב הלבבות בין פרץ ואלקי, – היה זוג זה מבורך. ורק על זאת יתפלא: שהיא, מרים, לא באה לכלל מחשבה זו. אפילו רמז קל לא רמזה לו בדרך זו. אפשר, דוקא מפני שהיא חושבת כך היא שומרת לשונה. טבע הוא בה. מיום שהכירה היא כך. הרי גם על קובקי ודובריש לא דיברה, ורק לאחר מעשה קיבלה את הבשורה בשמחה ובהנאה, שנעשה רצונה. ברי לו, שאילו היה הדבר הזה, כלומר, ההתקרבות בין פרץ ואלקי, יוצא מאת ד' – בודאי היא מאושרה. הרי גם היא אוהבת את השניים יותר משאר בניהם.

וכיון שהתחיל לחשוב בדרך זו, נתעורר בו איזה בטחון, שהיה מתפשט והולך וכובש את כולו. “אל תעירו ואל תעוררו”, חזר בפני עצמו. "העיקר – הבטחון. כל כוחם של אבותינו היה בבטחון, בטחון בד' ובטחון בצדיק, והוא, הבטחון, הוליכם באש ובמים ולא ניזוקו, כמו שכתוב באיזה מקום “כי תלך במו אש לא תיכוה”. ונוצרה בו איזו אמונה שבלב, שהצלתו של פרץ תבוא על־ידי אלקי. וכיון שבאה מחשבה זו בלבו, כאילו נפקחו עיניו וראה בה ממש את גואלת בנו, וכל המעלות הטובות שהיו בה כאילו הוכפלו והזהירו באור חדש.

הוא עושה את חשבון ההפסד בצירוף הוצאות עורך־הדין – כדי שיוכל לוותר על הסכום ויתור גמור ומוחלט. אמת, אינו עשיר וההפסד עשה בו רושם, אבל הואיל ופעל אצל עצמו לוותר – כאילו לא היה הדבר מעולם. ומשפטו של פרץ – שמחה היתה לנפשו במשפט זה. הרי זה כניתוח שאין עמו סכנה, כפתיחת מורסה. בטוח היה שזה יהא לו לרפואה ולבריאות של קיימא.

כמה פעמים עלה בדעתו לפנות אל הצדיק בענינו של פרץ, אבל הבושה עיכבה. בשום פנים לא יכול לגלות את פצעו זה. הוא, שעמדתו שם בהוסיאטין היתה מכובדה כל־כך, איך יבוא בענין כזה אל הצדיק? והרי הדבר יצא מגבאי ראשון לגבאי שני ולמקורבים, ועוף השמיים יוליך את הקול, ואיך יוכל לראות אחר־כך פניהם שם בחצר? כלום לא די במה שמדברים בו ובבנו כאן? עכשיו ברי לו, שהישועה קרובה. עוד מעט, עוד מעט. כמעט מתוך כליון־עיניים חיכה למשפט, שיביא קץ לצרתו הגדולה. ומתוך שראה כבר את פרץ מכובס מעוונו, כביכול, היה בו ידידות וחיבה ורוך חוץ לדרך הטבע. היה דורש לעצמו בענינים קטנים של יום יום, במה שעשה ובמה שעלה בדעתו לעשות, ונזדרזו להסכים לו בטרם יחוה דעתו.

ופרץ שראה את התעוררות הלב של אביו והרגיש בחיבה הנמשכת ממנו אליו, קיבל אותה ברגש תודה אמיתי, אבל הקורה המכאיבה, שהיתה מוטלת במוחו, לא פסקה מלהעיק, אדרבה, כובדה כאילו גדל מיום ליום. והיה כמו חצוי לשניים: מצד אחד ראה עצמו מוקף אנשים, שכאילו הסיחו דעתם מעולם ומלואו, ואין להם אלא איש אחד, שכל דאגתם וחיבתם נתונה לו, לאומלל, ומאידך ידע את אסונו, שהולך וגדל ונערם עליו כהר, שאינו רואה כל יכולת לשאתו כשיפול עליו פתאום. והוא הרגיש, שנפשו הבשילה איזו החלטה, איזה מעשה איום, שבבואו – כאילו העולם עתיד להיחרב. לא רק עליו תבוא השואה אלא על כל אלה העומדים בסמוך לו, כל אלה שידיהם פשוטות להצילו.

אילו יכול היה לבכות. אפשר שכל המועקה הגדולה הזאת, המוטלת בבת אחת גם במוח וגם בלב בצורה של קורה מכבידה והולכת, היתה מקילה לחצה, אבל אינו יכול לבכות, כאילו הדמעות רותקו בתוך תוכו אל מקורם ואין להעלותן משם. לילות שלימים היה שוכב על משכבו גלוי־עינים ומביט בחשיכה ומהפך באסונו ובתוגת לבו ואומר לעצמו: “בכה, פרץ, בכה, וישטפו הדמעות את העכור הזה הממלא את נפשך עד למחנק”. והדמעות לא באו. אז יש שנפלה עליו אימה גדולה: “מה לי? אפשר איני שפוי עוד בדעתי? האם כל מה שעבר עלי מיום שובי לבית אבי, אינו איזה מקרה בלתי נורמלי? איך יכול בחור יהודי, אדם בעל חושים שלימים, ליתן עצמו לסבך כזה, לשטות כזו? והרי בני ביתי, אוהבי כולם, אפילו קובקי ודובריש ונחומל הקטן, ואפילו זרים כר' צלאל ואשתו ואחרים, כלום לא הזהירוני כולם, לא עשו הכל כדי למנעני מאסוני? ואני ראיתי והבנתי ולא היה בי הכוח והרצון לעשות הקטנה שבקטנות, כדי להציל את נפשי. אפילו להשיב מכתב קטן לדובריש הטובה לא היה בכוחי. אפשר שנכנס בי איזה דיבוק, איזה כוח של טומאה, שהשתרר עלי וקיבלתי שלטונו ומרותו ונשתתק רצוני ואיני יכול לפרוק מעלי עולו? שהרי ידעתי תמיד, כל הימים, שאני הולך אל התהום; ברור היה לי מה אני עושה, שאני קושר שם רע לי ולבני ביתי היקרים, האהובים עלי כל־כך – ואף־על־פי־כן, בהכרה ברורה, הלכתי למקום שהדיבוק הזה הובילני ולא ניסיתי לעמוד מלכת כדי לבחון את דרכי. מה היה לי? מה היה לי? לא איש־צבא הייתי שיודע להתגונן ולתקוף את האויב, אלא כשבוי עלוב שנחטף באין כלי־זינו עליו והוא מובל כשה לטבח…”

ונדמה לו, שהנה גל הדמעות מתרומם ועולה בגרונו. ירדה עליו התרגשות רבה: הנה, הנה יבכה. זו תהא התחלה של שינוי. בזרם זה שעולה אל עיניו יישטף ויעבור הכוח הטמא הזה המקנן בקרבו… והוא היטה את כל עיון נפשו לזרם פנימי זה המתרגש לבוא, להתפרץ החוצה. וכבר חש גירוי בעיניו, אותו גירוי שהיה זכור לו מילדותו. אבל פתאום כאילו הוסעה הקורה ביד חזקה אל פי המעין והזרם נבהל וחזר למקורו והעיניים נשארו כואבות ויבשות. כמה שלחץ בשרירי פניו על שקדי הדמעות לא העלה כלום.

“אילו היה קובקי עמי בחדר!” צעקה בו מחשבה מוזרה. נדמה לו, אילו היה קובקי שם במיטה במקומו של נחומל, היה יורד אליו, כמו שהוא בא אליו בלילה פעמים אחדות, והיה יושב על דופן מיטתו ושופך לפניו את לבו. הוא, קובקי, היה מבין לו. הרי בשיחה האחרונה, בלילה ההוא, ליל הקור והירייות של הגג, דיבר אליו דברים טובים ונבונים כל־כך. “אבל מה לו ולי?” צעקה בו מחשבה אחרת, מיואשת עד היסוד, “מה לו, למאושר, לבהיר־השכל, ליודע חפצו, לזה שמצא את הדרוש לו, שניתן לו משען חזק כל־כך, דובריש האמיצה – מה לו ולי, האומלל, המטושטש, רפה־הרצון, העומד בודד ועזוב ושנוא ונרדף? מה לו ולי?”

ובה בשעה שחשב מחשבות־שאלות אלו, כאילו מחשבה אחרת פורשת לעצמה, כעושה פעולתה מן הצד, בלי קשר עם המחשבות האלו, והמחשבה מדברת בו: “הנה כך טוב, כך טוב. שאל את השאלות הקורעות את לבך, שעל־ידי כך יינתקו ממקורן הדמעות ויזלו על הלחיים בלי הרף”. וכתשובה של רצון על המחשבה הקטנה, הטובה, הידידית הזאת, הוסיף לשאול עצמו את השאלות המדכאות, המיאשות.

 

לא. לִפְנֵי הִקָּרַע הָרֶשֶת    🔗

בצהריים פתח נחומל בחשאי את הדלת לחדר ומצאו לפרץ יושב על ארגזו הפתוח, הוא הארגז שהביא עמו בחזירתו מן הצבא. כשהרגיש פרץ בנכנס, פרפרה ידו בתוך הארגז כממהרת לטמון איזה חפץ.

“הביונט!” חלפה מחשבת־ברק במוחו של הנער. ברור היה לו, שפרץ ביקש להוציא את הפגיון הטמון שם מיום שובו הביתה. נסער לבו של הנער במחשבות שונות ומיד ידע מה עליו לעשות: יעשה עצמו כלא ראה.

– רצונך למשש את העגל? – שאל בקול תמים – הריני בא מן הרפת. בחיי, אפשר למשש את כל הראש. בוא ואראך.

פרץ הרים אליו את פניו והם אחוזי מבוכה וצער, הוא לא תפס מה הנער דובר.

– מה אתה אומר?… חיפשתי נייר של מכתבים. רציתי לכתוב לקובקי… ולדובריש…

– בוא, בוא, אראך שאפשר כבר למשש את העגל. בוא מהר.

נעל פרץ את הארגז, נתן את המפתח הקטן בכיס מכנסיו והלך אחרי נחומל. “הילד לא ראה כלום”, שמח למחשבה. נחומל הלך לפניו, וכשאחיו פיגר אחריו, אחז בידו ומשכו:

– תראה העגל יתהפך בבטן הפרה ולא נוכל למששו. בוא מהר!

הפרה עמדה תופסת באורכה כמעט את כל רוחב הרפת, פסים של אור חותכים את גופה, והיא כשקועה בהרהורים ומעלה גירה וחוט של רוק יורד מפיה.

הנער עבר בזריזות מאחורי הפרה, הניח ידו הקטנה על גבה (לשם כך צריך היה להתרומם מעט) ואת כף שמאלו כיון ליד יריכה והתחיל דוחק על המקום, דוחק ומפשפש מעשה מומחה.

– פה, פה. תן את היד. כמו חלוק אבן. אתה חש? לחץ, לחץ היטב. אתה חש? זו הגולגולת. אל תאבד אותה. כך. כך.

הפרה התנודדה מן הדחיקות, פסעה באחוריה אילך ואילך ופיה לא פסק מלעיסה.

כן, פרץ חש את העגל. הגולגולת היתה נודדת בחלל הבטן, אבל הוחשה יפה כריקוע של עצם נלחץ אל היד.

– הרהי כבר בסוף החודש השישי, – אמר פרץ כמנוסה – בעוד שני חדשים תמליט.

– רצוני שתמליט עגלה. אבא הבטיחני, שאם עגלה תמליט, תהא העגלה לי, ואני אגדלנה עד שתהיה לפרה. אה, אני אטפל בה יפה ותהיה פרה לתפארת.

־ גם אני, כשהייתי קטן, גידלתי לי עגלה. אבל היא מתה מלידה ראשונה. אדומה היתה כולה וכוכב לבן במצחה. על אחת מרגליה היתה טבעת לבנה.

– בודאי בכית כשמתה.

– באמת בכיתי. כמה שבועות התאבלתי עליה ולא יכלתי לשכחה.

– לך, אתה רך־לבב. ואיך עבדת בצבא? למדנו בחומש, כי רכי־לבב פסולים לעבודת הצבא.

– בחומש כתוב " האיש הירא ורך־הלבב". אני איני ירא. איני פחדן. גם לבי אינו רך עוד. בימים האחרונים אני מרגיש את לבי כאבן. כפלח תחתית בריחיים הוא מוטל פה. חי נפשי.

– מרוב צרות?

– כן, הצרות מקשת את הלב.

– ומי שלבו קשה, מבקש לעשות – נקמה?

– איזו נקמה? מה אתה סח! במי אני רוצה להתנקם?

– איני יודע. סתם שאלתי.

– לך. איזו שאלות אתה שואל? – הוא עמד ליד הפרה ולא הרגיש במציאותה, רק הביט אל אחיו הקטן בעניים בוהות. – מה אתה חושב: אני רוצה להתנקם בפרניה או ב“סבתא” או אולי בדז’יקי?

– מה אתה רוצה ממני? איני יודע כלום. אמרתי כך, סתם. אין זה עסקי. רצונך, התנקם, רצונך – אל תתנקם. מה זה נוגע לי?

– באמת אין זה נוגע לך? לא איכפת לך מה שאני סובל?

– אל תהא שוטה – ולא תסבול. השוטים סובלים. הנה קובקי חכם ואינו סובל.

– קובקי? בסוקל? באמת, לו טוב. הוא ישא את דובריש.

–רואה אתה?

הפרה הצליפה בזנבה ופגעה בזרועו של פרץ וטינפה את שרוולו.

– צדקת, נחומל. הנה גם הפרה חושבת אותי לשוטה שהצליפה עלי.

והוא פנה הביתה להחליף את מעילו והנער הלך אחריו.

לאחר שעה בא נחומל שוב מן החדר ולא מצא את פרץ בבית. שאל את אמו הטרודה וגם היא לא ידעה היכן הוא. הלך הנער שוב אל הפרה (היתה בו תאוה ילדותית משונה למשש את העגל), והנה שמע מעליית הגג כקול השחזה. נתאבן הנער על עמדו, מקשיב לקול. היתה זו השחזה חרוצה ומהירה על פלדה קשה.

“פרץ משחיז את הפגיון!” חשב נחומל בוודאות. הוא נשא ראשו אל חלל הגג (העלייה היתה רק על הבית, והסולם עומד נשען אל הקיר), אבל את פרץ אי־אפשר היה לראות. “אסור שירגיש בי”, הרהר הנער וחזר בחשאי אל הבית פנימה ומוחו חותר בחריצות למצוא את המעשה עליו לעשות כדי להיטיב עם אחיו האומלל.

כל אותו הערב נשמעו מן החוץ צווחות של שיכורים: אלה היו בחורי האכרים, שהיו צריכים לנסוע מחר אל בחינת הצבא בברוד. כמנהגם מימים ימימה, השתכרו חבורות חבורות בבתי־המרזח של היהודים, וכטוב לבם ביי"ש התחילו לשבר כלי־זכוכית וכלי־עץ וכל מה שנזדמן לידם. בקושי רב הוציאום המוזגים החוצה. בחוץ התהלכו באמצע הדרך, בתוך השלג המרוכך שנעשה בוץ, ופגיעתם רעה בכל מי שנקרה להם וגם חובלים זה בזה. היו מנסרים בקולות צרודים, עוקרים יתדות של גדרות וקולעים איש ברעהו. יש שפגעו בחלון של בית יהודי וניפצו שמשה. אימה היתה לצאת החוצה. כיבו היהודים את האורות בבתיהם וישבו בחשיכה או ששכבו במיטות מקשיבים לקולות הפרועים. יש שבהתקרב הקולות יורד אחד מן המיטה ורץ אל החלון לראות אם אין המשתוללים עולים על ביתו.

גם בבית סגל, שהיה מרוחק מן הישוב היהודי, היה חושך ודממה, כי כל בני הבית שכבו לישון. פרץ שכב בדרגשו ער, עיניו נעוצות בתקרה ואזניו קולטות את הקולות הפרועים הבאים מן החוץ. פעם קרובים ופעם רחוקים. הקולות האלה עוררו בו מראות של צבא ונשק וקרבות, והוא הפך במראות האלה מתוך הנאה, עד שמדי פעם בפעם תקפו איזה זיע פנימי לקום ולרוץ לאיזה מקום של מהומה וסכנה. ואחרי ששכב כך זמן־מה התחיל מרגיש מועקה קשה בלב, ואז התחיל מתהפך מצד אל צד, ועם כל הפיכה נעקרת מלבו אנחה כבדה. והוא לא ידע כלל שהוא נאנח בקול, שלא היה רוצה להעיר את אחיו הקטן השוכב במיטתו של קובקי.

ומתוך הקולות והמראות נדחק לדמיונו הפגיון החבוי בעלייה בתוך ערימה של שחת והיה להבו כמצנן בנעימות את מוחו הקודח. עתה ברור לו מאד במי הוא רוצה לפגוע בפגיון. בשעה ש“המנוול” עבר עליו בסימטא נתברר לו, שהוא מוכרח להכותו נפש. כמה אפשרויות ראה לפגיעה באיש חרמו ואת כולן שקל יפה, בקרירות רוח מפליאה, כל הימים האלה, בכל שעות היום, בשבתו ובלכתו, בשעת אכילה ובשעת שיחה עם אחרים, וביותר על משכבו בלילות. תמיד היו השיקולים האלה ממלאים את מוחו והיה רואה בבהירות את הדרכים הטובות לארוב לו ל“מנוול” ולנעוץ בו את הפלדה החדה. בתחילה היה לפעמים נבהל ממחשבתו זו והיה מנסה לטרדה מלבו מתוך נזיפה בעצמו, וגם משווה לנגד רוחו את הסכנות הכרוכות במעשה כזה לו ולמשפחתו. אבל מעט מעט גבר רגש הנקמה על הפקפוקים והחששות וכל דמיונו נשתעבד לציור זה והיה ממצה אותו בתאריך כיין טוב.

חבורה של שיכורים באה עד ביתם ועברו שם במרוצה ובמהומה גדולה כרודפים אחרי מישהו. פרץ נזדעזע על משכבו, נזדקר וישב, אזנו מתוחה בקשב רב לנעשה בחוץ. מתוך שהיה שבוע לאחר פורים האיר הירח אחר חצות, וגם השלג עוד הלבין מעט בחוץ וכן הושרה אור חיור בחדר. והנה ראה פרץ שגם נחומל ישב במיטתו. אחר קם בכותנתו הארוכה ומתוך שמיטתו היתה סמוכה לחלון, מחה בידו את הזכוכית המזיעה וכבש בה את פניו לראות מה נעשה שם בחוץ. הנער שמע קודם את גניחותיו של פרץ וידע על מה הוא גונח, והיה רוטט מתוך ידיעת המעשה שעשה לו לאחיו והיה מהרהר ברושם שהמעשה יעשה עליו, כשיעלה בבוקר אל העלייה ולא ימצא את הפגיון שטמן בשחת. אין בלבו לא מורא ולא חרטה על המעשה שעשה: גמור עמו למנוע את פרץ ממעשה טירוף ויהי מה. את המעשה ביצע לפנות ערב. לשם כך שב הביתה לפני גמר הלימודים, וכששמע שפרץ יצא ועוד לא חזר, נתפעם לבו. רץ אל הרפת ועלה בסולם ואחר חיפוש של רגע מצא את הפגיון בתוך השחת. ניסה את חודו ולחץ את הלהב הצונן אל לחיו הלוהטת. ירד כמעט בחליקה בסולם. לקח מטלית גדולה של שק שהיתה ליד המזוה בפלוש ועטף בה יפה את כלי־המשחית ורץ אל החצר והגינה שמאחורי הבית. ליד עמוד של הגדר חפר באת באדמה וסמן את הצרור, אחר יישר את האדמה, שלא יהא ניכר. כשנכנס הביתה, אך הספיק לרחוץ את ידיו וכבר העלו את המנורה, שב פרץ מנדודיו ומיד נכנס לחדרו וסגר אחריו הדלת. ישב הנער ליד השולחן והסתכל באלקי הטורחת להעתיק מנייר אל בד ציור של רקמה. חשב לשתפה בסודו, שהרי היא דואגת לפרץ לא פחות ממנו. אבל מיד נמלך בדבר, שעליו לשמור את הדבר לעצמו. היא אשה ולא תוכל לשמור את הסוד. נמצא, שהיא עלולה לקלקל את הכל. רוצה היה לראות את פניו של פרץ מחר, כשייוָדע לו דבר העלם הפגיון… וכל הערב היה הנער עירן שלא כרגיל, דיבר בקול רם וסיפר על הרבי, חיקה אותו ואת חביריו, וגם בשעת סעודת הערב הרבה צחוק וליצנות, עד שבני הבית עייפו מרוב צחוק, ואפילו פרץ השיב לו דבר הלצה. וכל־כך הרבה להצחיק את היושבים לשולחן, עד שאביו גער בו, שאין זה מן המידה לעשות לצחוק את רבו ואת חביריו. ובשעה מוקדמת שכב לישון, ומיד שכבו גם שאר בני הבית במיטותיהם, מפני השיכורים שבחוץ. ופרץ, למן הרגע ששכב בחשיכה לא פסק מהתהפך ומגנוח, וקולות המשתוללים גם הם לא הניחו לישון, אבל הנער עצר נשימתו ושכב בלא תנועה…

– ברוך השם, הם עברו. – אמר נחומל והסתלק מהחלון, אך עמד במיטה כנמלך בדעתו אם לשכב או לא.

– למה אינך שוכב? – אמר פרץ בישיבה.

– ולמה אתה יושב?

– איני יכול להירדם. צעקותיהם…

– כבר הלכו להם ואפשר יהא לישון.

הוא שכב, התכסה בשמיכה ופשט רגליו כגדול.

– שכב גם אתה, פרץ. צריך לישון. אל תשכח: מחר בבוקר המשפט.

– כן. – ענה פרץ בניקוש שיניים. שכב והתכסה בשמיכה גם הוא.

מן הקולות שבחוץ הגיעו עוד הדים רחוקים ועמוּמים. השעון שבחדר הגדול השמיע צלצול אחד, צלצול חד ומזעזע. מוחו של פרץ שב לנקר כפגיון וכל מה שכרוך בו, ולא הרגיש שהוא מתהפך וגונח.

 

לב. הַמִּשְׁפָּט    🔗

בהזמנת בית־הדין היה כתוב, שעל הנתבע “להופיע” בשעה תשע בבוקר. בבית נדברו שאבא ואלקי ילכו עמו. וניחא היה לו שהם ילכו עמו, אף־על־פי שטענתו היתה ערוכה בפיו ולא היה זקוק לשום סיוע.

לפנות בוקר נרדם, ואף ששנתו היתה טרופה, לא הקיץ משך שעות אחדות, וכשניעור כבר עמד אור קלוש בחדר ומיטתו של נחומל ריקה. הוציא בבהילות את השעון מתחת לכר: אחרי שבע!

לבש את המכנסיים, הפשיל את האלונטית על צוארו ויצא למסדרון לרחוץ שם אל העביט, כמנהג בני־הבית בכל בוקר.

– תצטרכו לאכול ארוחה הגונה. – אמרה ה“דודה” שעסקה כבר במסדרון ליד האח – הם יכולים להחזיק אתכם עד אחת או עד שתיים.

– ואם יצא דיני לחובה – הם יכולים לשימני מיד בבית־הסוהר.

– לך, לך. עוד זה חסר.

אלקי יצאה מן החדר הגדול, לובשת חלוּק של בוקר כחול, מצוייר פרחים וורודים, עוד קורי השינה על ריסיה ופניה חיורים־שקופים לפני רחיצה, כאפרסק שהוצא מבין עליו ביום של חמה.

– אם כן, עלינו להתכונן. – אמרה – “הדוד” אמר, שניסע יחד בדופנית. הוא יחזור מיד מן הקלויז. הבוץ כבר רב בחוץ, אבל יהיה יום יפה, יום של אביב.

היא עמדה נשענת אל המזוזה ושפשה קלות את שרווּל החלוּק על זרועה, ממתינה שפרץ יכלה רחיצתו ותרחץ היא ידיה ופניה.

– בודאי יבואו אנשים לראות במשפט. צחוק הם עושים לנו הערלים. – אמרה מרים, ממלאה סיר גדול מים מן החבית.

– סקרנות בי לראות, – אמרה אלקי – אם פרניה תבוא. אם תבוא – אין היא אלא נבזה. ראויה היא שיירקו בפניה. אבל לא. היא לא תבוא. לא תוכל…

– והרי פּן קונסקי עצמו לא יוכל לבוא, מפני המחלה. מה אתם סבורים? אפשר שישאוהו במיטה לבית־המשפט… – אמרה מרים, כשהיא שופתת את הסיר על החצובה לחמם מים כדי לשלוק את הסובין בשביל הפרה.

־ כמו את רבי אמנון בעל “ונתנה תוקף”… – צחק פרץ, כשהוא מסתפג באלונטית ורוחו טובה עליו.

הוא נכנס לחדרו ואחרי רגעים מספר יצא אל הרפת. עתה, אחרי ליל הנדודים והסיוּטים, היתה שלוה בנפשו. כאילו אוּכּל רגש־הנקמה כולו במשך הלילה. איזו ריקנות היתה בלבו, ריקנות טובה ומיטיבה. הוא ביקש להוריד את הביוניט ולהחזירו למקומו בארגז. למה השחיזו? הרי זה מגוּחך. אם רצה לתקעו במישהו, לא יכול לתקוע בלי השחזה?… רוח שטות היתה בו. ילדות.

יצא, תפס בעמודי הסולם והתנשא עליו בקלות, כשהוא רואה את גב הפרה מלמעלה, גב צר ועלוב לעומת הבטן המלאה. בצעד חרישי ניגש עד ערימת השחת, ישר אל המקום שהביוניט טמון שם. הכניס ידו ומישש – ולא מצא כלום. העמיק ידו ודחקה לכאן ולכאן – ואין כלום. עמד והסתכל בערימה: אפשר שטמנו במקום אחר? לא, הוא זוכר יפה: זה המקום. אין גם גישה אחרת לערימה. פיזר את השחת בידים רגזניות – ולא מצא כלום. מישהו הוציאו! האומנם ידו של השד הקטן בדבר?… אז, כשהנער נכנס ומצאו יושב על הארגז הפתוח, הרגיש בו פרץ איזו מזימה. אבל מאין ידע זה, שהביוניט טמון בשחת? הרי בשעה שטמנו לא היה הנער בבית כלל…

פרץ עמד בחלל העלייה מפושק רגליו וידיו תלויות לו על צידיו ואינו יודע מה יעשה. הירוץ אל בית המלמד לשאול את פי הנער? ואם גם יעשה כך – הרי הנער יכחיש הכול, ברור שיכחיש. אבל בעצם למה לו הביוניט? הרי לא יטלנו עמו לבית־המשפט. ביוניט ארוך כל כך, היכן יצניענו? עוד זה הוא חסר, שימצאו אצלו פגיון שחוז… ומה יעשה בו, ואין בלבו על שום אדם? אפילו לא עליה, על פרניה, אפילו לא עליו, על ראש הז’נדרמים… בעצם כך צריך להיות: בת נכרים לנכרי. ואם הוא רשע ומיצר לישראל – כלום רשע ראשון הוא? אם יבוא לנקום בכל צוררי היהודים, לא יספיק…

נענע בידו כלפי הערימה וירד לאיטו בסולם. וכשעמד על הקרקע הרך נתעכב רגע ונסתכל מהורהר בפרה. העביר ידו על חלקת צוארה, על רוחב פיה הצונן, וחזר הביתה. גמור היה עמו: הוא יסיח דעתו מן הביוניט ולא יזכירנו לאיש עד אחרי המשפט. גם אם נחומל ישוב במקרה מן החדר – לא יגיד לו מאומה, כאילו אינו יודע כלום…

באותו רגע חזר ר' זלמן־לייב מן הקלויז והניח את תיק הטלית־והתפילין בתוך ארון הספרים. פניו היו נאצלים מאד ובעיניו שלות בטחון, שלא נראתה בו זה ימים רבים.

– כבר התפללת? – שאל את פרץ שנכנס לחדר הגדול.

– הנה אני הולך לחדרי להתפלל. – ענה פרץ – אחרתי מעט לישון. רוב הלילה לא יכלתי לישון מפני בני הערלים, אך לפנות בוקר נפלה עלי תרדמה עמוקה.

– לך, הזדרז, בני. בתשע עלינו להיות בבית־המשפט. ותחילה – נאכל מה.

פרץ שהה בחדרו כמה רגעים וחזר. ר' זלמן־לייב לא הקפיד שתפילת בנו היתה הפעם תפילה קצרה ביותר.

מרים בישלה בשביל שלשתם דייסא של גריסים בחלב. אלקי עסקה בקיטון בלבושה.

– מי יודע כמה יחזיקו אתכם שם, צריך שתהיו שבעים. אלקי, בואי כבר לאכול, אני רואה זבובים בקערתך.

– רגע אחד, אמא. – נשמע הקול הערב מן הקיטון והוא מצלצל כביום חג.

הם אכלו את הדייסא הטובה, המכוסה בחמאה נמסה, בשתיקה ובתיאבון. האב אפילו גירף בבלי דעת את דפנות הקערה בכף שבידו.

הביאה האם שלושה ספלי קפה ריחני עם פרוסות גדולות של סופגן יפה.

– הכינותי עוד שלוש פרוסות בנייר. תקחי, אלקי, בסלסילה. אם תתמהמהו שם, יהיה לכם לסעד־הלב.

– ואם יתנו את שלשתנו בסוהר – מי יביא לנו אוכל? – שאל ר' זלמן־לייב בדעה בדוחה.

– אלקי תכונן מטבח בבית־הסוהר… – צירף פרץ בדיחה משלו.

– ונזמין גם את אמא ואת נחומל, ואז תאכל כל המשפחה יחד. – לא מנעה גם אלקי חלקה בבדיחה – יהיה שינוי מעט.

פרץ נהנה מעצמו ותמה על הנאתו.

מרים עמדה באכסדרה הקטנה וליותה אותם בברכתה, כשישבו שלשתם בדופנית הקטנה: האב והבן על המושב ואלקי בין שניהם מאחור, עורפה מול עורפם. החמה גברה ככל שהתרוממה ושלג החוצות כבר נמס ברובו ואי־אפשר היה להשתמש במגררה. האדמה בגנים כבר השחירה ברובה ופרות התחככו בגדרות.

הסוס שש לרוץ בבוקר הנאה ובבוץ שאינו עמוק, והקשיב בהנאה לטפיחות רגליו. כשעברו בצד שדרת הערמונים ראו מבעד לעצים, במדרכה שבתוך השדרה, את “סבתא” ואת פּני ידוויגה הולכות יחד עטופות בבגדים חמים. הנגר החולה מילא את ידי אשתו “להופיע” בשמו, והזקנה לא יכלה לוותר על התענוג לראות ב“מפלתו” של פרץ, שנוא נפשה.

במעלה השוק, לא הרחק מ“ככר הירידים”, עמדו שני בנינים גדולים וארוכים, הראשון בית־המשפט, כלומר, קומתו התחתונה, כי בקומה העליונה היו בתי־דירה לכמה מפקידי הממשלה, ובתוכם נשיא בית־הדין; והשני, שבשתי קומותיו חלונות קטנים ומסורגים, הוא בית־הסוהר. על סיפי שני חלונות שמעל לבית־המשפט עמדו עציצים רבים, ומחלון פתוח אחד היה תלוי החוצה שטיח צבעוני ארוך, שהגיע כמעט עד לארץ. בין שני הבנינים נמתחה גדר־אבנים גבוהה ובתוכה שער־ברזל לא גדול, פתוח תמיד, ועליו שלט בית־המשפט. בפתח השער נראתה החצר הגדולה, המשותפת לשני הבתים, חצר נקיה מאד ואילנות עירומים אחדים עומדים בה במפוזר.

ר' זלמן־לייב עצר סוסו לפני השער. היה עוד כרבע שעה עד תשע. ירדו שלושתם. האב קשר את מושכות הסוס לגזע עץ סמוך לשער. אחר נכנסו לחצר. על הספסל, ליד פתח בית־המשפט, ישבו כמה בעלי־דין נכרים ועדיהם, שהשכימו לבוא ותפסו את כל הספסל. הביטו השלושה כה וכה ולא ידעו מה לעשות.

באותו רגע יצא שמש בית־הדין, פולני שפל־קומה ועקום־רגליים ופוזל בעין אחת, וכשראה את פן סגל ובניו נענע לו בראשו, ומיד חזר והוציא מן הפרוזדור ספסל קטן והעמידו בצד הרחבה, כמעט תחת ענפי האילן, והזמינם לשבת כשהוא מדבר כאדם המדבר לנפשו:

– הלואי שכבוד נשיא בית־הדין יקרא לאדונים בעוד שעתיים. כמה משפטים היום. כבוד נשיא בית־הדין יושב היום יחידי במשפט.

ר' זלמן־לייב הודה לו, פרש מטפחתו על הספסל וישב, והזמין את בניו לישב עמו, גחן על אוזן בנו ולחש לו: “טוב, בני, מפן סנדז’ינסקי איני חושש”. לא ישבו רגעים מעטים ומן הרחוב נשמע קול זמרה פרועה.

– יוצאי הצבא. – אמר פרץ מתוך התעוררות. הוא קם והלך אל השער לראות. גם אלקי הלכה אחריו. שם עמדו שניהם בפתח השער והסתכלו בשורה ארוכה של קרונות אכרים המוליכים את בניהם לבחינת־הצבא בעיר המחוז. אף־על־פי ששכרונם כבר פג, עוד היו קולותיהם פרועים־צרודים. הם צהלו בתוך הקרונות, כאילו הם נוסעים לשמחה גדולה. הרחק מאחריהם נסעה עגלתו של איציק צטילפירר ובה ששה מבחורי ישראל, גם הם לבחינת־הצבא. אלה ישבו צפופים ושתקו מתוך הבטה של תמיהה על בתי עירם, כאילו ראום בפעם הראשונה. פרץ ואלקי עמדו כתף אל כתף והביטו אחרי הנוסעים. והנה קרבו “סבתא” ופני ידוויגה אל השער.

– נסור מדרכן. – אמר פרץ ומשך את אחותו בידה. חזרו שניהם וישבו על הספסל אצל האב. ושתי הנשים ניגשו אל הספסל הקבוע. ואחרי ש“סבתא” אמרה משהו פינו להן היושבים שני מקומות וישבו. אז כיונה “סבתא” את פניה מול ספסלם של בני סגל. פניה היו דרוכים בזעם ואיבה. עיניה היו כשני קני־קלע נטוּיים אל “שונאיה”, והחיק הרחב שבין שתי שוקיה השמנים נראה כנכון לקלוט את ראשיהם המותזים… פּני ידוויגה היתה זועמת גם היא, אבל בקומתה הקטנה והצנומה נראתה רק כחיקוי עלוב של אמה.

בכל רגע באו בעלי־דין ועדים חדשים. מאין מקום ישיבה התהלכו על רחבת־האבנים. אחד, יהודי, ניגש אל ר' זלמן־לייב ושאלו בלי שאילת שלום: “משפט בנכם היום?” וכשראה שאין מקום בספסל נסתלק מיד. אחדים ניגשוּ אל פרוזדור בית־המשפט, הכניסו הראש בשקט והוציאוהו מיד. אף־על־פי שכבר היה עשרה רגעים אחרי תשע, נשיא בית־הדין עוד לא הועיל לרדת מדירתו שבקומה העליונה.

פקיד בית־הסוהר (זה שבא במקומו של פן שכנובסקי) היה יוצא לפעמים משער בית־הסוהר, שער־ברזל נמוך ואטום כולו בזוית הבית, והולך בשביל האלכסוני להחליף דברים עם שמש בית־הדין. את צרור המפתחות הכבד טלטל בידו, כאילו הם חלק ממנה. פעם הביא עמו אסירה נושאת דלי גדול וסחבה והעלה אותה לשם שירות בקומה העליונה של בית־המשפט. אחר הוציא שני אסירים ונתן על ידיהם מגריפות, שיישרו את פני האדמה מסביב לאילנות, והם עשו מלאכתם במתינו מרובה, כדרך העושים מלאכה של מגן.

אחר שישבו כחצי שעה, עמד פרץ ממקומו ואמר: “איני יכול לשבת על הספסל הקשה”. קם והלך שוב אל השער, ואלקי לא ליותהו הפעם. אך עמד בפתח השער, ראה מן הרחוב עולה ובאה – פרניה. בידה האחת היא תלוּיה בזרועו הגבוהה של הווכמיסטש, ובידה השניה היא מובילה את קרוצ’יק בשרשרת דקה, והוא לבוש חזיה חוּמה מהדקת את חצי גופו המגוזז. נתפעם לבו של פרץ ואמר לעצמו: “רצוני להביט בפניה כשתעבור”. הוא רצה לראות את מבטה, מה יגיד לו מבט עיניה. השניים עלו לאיטם, הדוקים זה לזה. לבו של פרץ נתכווץ רגע למראה. כבמחזה עברו לעינו כל אותן ההליכות שהיה מהלך עמה. המחזות רפרפו בחפזון לנגד עיניו. באזניו שמע את קולה, את נעימות שיחתה. אבל עד מהרה טרד הכל מלבו ועמד כולו סקרנות שתעבור ועיניהם ייפגשו.

חורפית היתה לבושה. אף כי חם היה בחוץ, וידה השלובה נתונה במוּף התלוי ומונח על בטנה הצרה. רגליה הקטנות בנעליים הגבוהות, המשורכות, כאילו שיחקו עם האדמה שהן דורכות עליה, והרגליים האחרות, הכבדות, הנתונות במגפיים, נראו כמשתדלות לשחק כך בצידן. שוב נתכווץ לבו של פרץ לרגע ושוב נרגע ורק הסקרנות מילאתהו. ראשו של הז’נדרם היה גחון אליה, הנמוכה, ועיניו לא ראו דבר חוץ ממנה. אבל היא נשאה פניה הצידה ותפסה את מבטו של פרץ העומד בשער. נצנוץ של לעג עלה בעיניה. פתאום השמיעה צחוק לדברי בן־לוויתה והדפה אותו בכתפה. כאילו באו בה חיים חדשים, היתה מניעה את ראשה מתוך גינדור ושובבות. ניכר היה שהיא מרוצה מעמידתו של פרץ כאן, בשער בית־המשפט, הרואה אותה הולכת עם הווכמיסטש שונא היהודים. במידה שנתקרבה נראתה שמחה יותר. היא לא פסקה מלהדוף בכתפה את גופו, והוא הביט אל פניה וצחק בהנאה…

פרץ עמד בלי תנועה ולא גרע עינו מן הנערה. והנה, כשעברה עליו במרחק שלוש פסיעות מן השער, נטתה מעט את פניה ושלחה לו את קצה לשונה, לשון קטנה וורודה, ומיד פנתה שוב אל בן־לוויתה, שלא הרגיש כלל בתנועתה ולא הביט אל השער ואל העומד בו. וכאן אירע לו לפרץ דבר משונה: פרניה היתה בעיניו שוב אותה נערה נכריה קטנה, ההולכת עם ילקוטה לבית־הספר, וכשעוברת על ביתם והוא עומד בחוץ, היא שולחת לו לשונה בהעוויה של לגלוג. ולא היה בלבו כל כעס עליה. וכשעמד כך מביט אחרי המתרחקת, היה תמה על עצמו, שבשלה סבל כל־כך, בשל נערה נכריה קטנה זו סבל וגם סבל למשפחה שלימה של אנשים טובים ומכובדים בעמם. ולא היה עוד כל קשר בינה ובין המשפט שהוא קרוא אליו, ולא היתה בלבו כל טינה על פן דז’יקי ובמחשבתו לא קרא לו עוד “מנוּול”, וגם את הרעות שהוא עושה ליהודים לא ראה. אדרבה, הם נראים לו כזוג נאה. רוצה היה לרוץ אחריהם ולקרוא: “אין בלבי כלום עליכם. אתם יכולים להינשא זה לזה ואין עיני צרה בשלכם…” אבל הוא עמד על עמדו והביט אחריהם בעינים לחות מדמע ובשפתיים מחייכות. ולא הרגיש שבאו שלושה אנשים נוצרים, אלה שעמדו אז בחוץ אחרי שהרג את החזרזיר, ובאמצעם זה גדול־הגוף ותלוּי־השפם, וגם עכשיו מדברים בקול ובהתלהבות של שנאה מעושה, בפרט הגדול. פנה שוב והלך אל הספסל שלהם, וכשישב אחז בבלי דעת בכף–ידה של אחותו.

אותו רגע יצא שמש בית־הדין, ומעל הסף קרא בקולו הסדוק לבעלי־הדין הראשונים, הם ועדיהם נכנסו והשמש מעכבם ודורש מכל אחד שינקה מנעליו בברזל העשוי לכך. משפטם ארך כחצי שעה. כשיצאו מהדקים נרגשים את כובעיהם לראשיהם, נקראו אחרים במקומם. “סבתא” צעקה ממקומה: “ואנחנו ממזרים מה?” השמש צחק ואמר: “מה לעשות ופּן בוֹליק מלשכת־המיסים, שעליו להיות התובע בשם הממשלה במשפט זה עודנו עסוק?… רצון הגבירות, יכולות הן להיכנס. יש מקום לאורחים”. קמה “סבתא” במרץ, נטלה את הסודר שצנח מעל כתפיה ואת בתה אחזה בידה ונכנסה מתוך הבטה של בוז כלפי ספסל הסגלים.

בינתיים באו שלושה בחורים, ממכיריו של פרץ, ובתוכם גסטרול וניגשו אל הספסל. תאבים היו לראות את מהלך המשפט, וביחוד רצו לשמוע את הגנתו של ר' זלמן־לייב. בטוחים היו, שהוא יגן על בנו (עורך־דין טרם יהיה בעיירה והשופט הרשה לפעמים לאדם מן הצד להגן על הנאשם). יהיה מה לשמוע. מתק־לשון כזה! גסטרול לא שכח להביא עמו גם הפעם קופסה נאה מלאה סוכריות משובחות שקנה בבית־המרקחת, והציע ליושבים. את פרץ עודד בעיניו, שעוד קשה היה לו לפנות אליו בדברים, אחרי מה שנפל ביניהם. גם אל שמש בית־הדין, שיצא לקרוא לבעלי־דין חדשים, רץ והגיש לו את הקופסה וזה נטל מתוכה בעין יפה. אחר התיצבו הבחורים על היושבים ודיברו והתלוצצו ולא גרעו עיניהם מאלקי, שהיתה יפה מאד במקום זה ובאויר אביבי זה. אחד אמר: “בן כמה היה החזרזיר במותו: בן חודש? תראה, פרץ: עכשיו ידרשו ממך מחירו של בן ששה חדשים, שהרי אילו חי היה בן חצי שנה”. חייך פרץ ולא הרפה מיד אחותו. ור' זלמן־לייב אמר: “הרי אתם חברת לצים”.

– אולי ניכנס פנימה, – שאל־הציע גסטרול – והיה לנו תיאטרון חינם ואין כסף?…

– מוטב שנשב כאן, באויר הנאה. – ענה ר' זלמן־לייב – חבל שאין עוד מקומות לישיבה גם לכם.

– אין דבר, אנו בוחרים במעמד טוב. – אמר גסטרול, נהנה מחכמתו. הוא סיפר על הלילה האחרון ועל מעשיהם של יוצאי־הצבא. כשהלך ברחוב נתקלו בחבורה של שיכורים. הדבר היה בסימטא והוא מלווה עלמה אחת – לא חשוב מי העלמה – והנה התחילו “השקצים” לרדוף אחריו. ציוה לעלמה שתסתלק, ובעצמו עמד כנגדם עד שבאו אצלו. והואיל ויש עמו תמיד “בוֹקסיר”, כיבד אחד מהם בין עיניו והפילו, והשאר עמדו כמהוממים ולא הזיזו אבר.

הלך לו משם במתינות גמורה… פרץ ידע ברור, שגסטרול מתהדר במעשה שלא עשה, אבל לא הקפיד הפעם. אילו סיפר שהוציא את את ה“מַטקה בוֹסקה” (אם האלהים) מבית־היראה – גם כן היה מקבל. אבל אחד הבחורים לא יכול למשול ברוחו ואמר:

– ואינך מתבייש “עד עומק גרונך” לספר שהתהלכת בחשכת הלילה עם עלמה?… כך נאה לו לבנו של ר' עזריאל גסטרול, החסיד הסדיגורי?…

הביט גסטרול אל פרץ וצחק בהנאה עד שהתנדנד מרוב צחוק. אחר הסתובב והגיש את הקופסה לאלקי ועיניו שופעות מתיקות:

– תקח, תקח נא להמתיק את החיים.

– תודה. חיי מתוקים גם בלאו הכי. – אמרה אלקי והשיבה לחיצה ללחיצת ידו של פרץ.

– אם תקח מאלה הכתומות, שהן חמוצות, תחמיץ קצת את המתיקות שבחייה…

צחקנ אלקי ולקחת שתיים, מתוקה וחמוצה, את המתוקה נתנה לפרץ ואת החמוצה שמה בפיה. “לא לכך התכוונתי”. – מחה גסטרול בהעוויה משונה.

לאחר שעה נשמעה הכרזתו של השמש והוא מנפנף בגליון שבידו:

– הנתבע פרץ סגל!

קמו יושבי הספסל ויחד עם שלושת הניצבים עליהם נכנסו בסך לבית־המשפט.

באולם בית־המשפט, חדר בינוני, גדור חציו בסורג של עץ מבהיק מיושן, ליד הקתדרה, כבר עמד התובע במשפט פּן בוליק מבית־המיסים. נשיא בית־הדין, השופט פּן סנדז’ינסקי, הנודע בעיר זה כעשרים שנה כשופט־צדק ויחד עם זה כמזג טוב ובעל בדיחות־הדעת, ישב בכיסא הגבוה וראשו השֹב זקוף בחשיבות. שפמו הקלוש ירד לו משני צידי פיו הצעיר, שהיה אדום ולח תמיד כלאחר סעודה. ידוע היה כנקי־כפיים ואפילו אשתו הזקנה לא קיבלה מתנות, ואת “פּן סגל” היה מעכב לפעמים ברחוב לשם שיחה של חמשה רגעים. ותמיד היה חוזר על האימרה: “הנה יהודי למופת, כאשר אהבתי: מיום שאני יושב כאן, זה עשרים שנה, לא ראיתיו בבית־המשפט”. והנה סוף־סוף שהגיע לבית־המשפט, לא הוא אלא בנו. שהדו במרומים, שהוא, זלמן־לייב, היה מוחל על הכבוד הזה בכבוד גדול…

מאחורי גבו של השופט, בין שני החלונות הגבוהים, ניצב בתמונה גדולה על הקיר – הקיסר פרנץ יוזף הראשון. התמונה היתה נתונה במסגרת זהובה, וגם דמותו של הקיסר כולה היתה כעין הזהב: פיאות־הזקן, והלחיים והסנטר המגולח ואפילו האף הבשרני. העיניים היו כחולות כחול עמוק ומאיר.

הנכנסים עמדו רגע, עד שהמזכיר־הלבלר קרא את שמו של הנתבע והכניסוהו מבית למחיצה. אז ישבו היהודים במחיצת הקהל מצד שמאל, שמצד ימין ישבה “סבתא” ופני ידוויגה ועדיהן. ר' זלמן־לייב הסיר כובעו וחבש את כיפת־המשי הקטנה ולא שכח להיטיב את זקנו ושפמו ופאותיו. דמותו אמרה כולה כבוד ושלות השקט. אלקי ישבה על ידו מתוך מידה של גיאות. כל הזמן הביטה אל הצלב הקטן שעמד בפאת הקתדרה ועל ידו ספר קטן בכריכה שחורה, הוא ספר כתבי־הקודש של העברים.

המזכיר קרא מעל הגליון את כתב האשמה:

“היות והנתבע פרץ בן זלמן־לייב סגל דקר ביום פלוני בקלשון שבידו ומתוך כוונה רעה את חזרזירו של שכנו פּן מתיאוש קונסקי, ובסיבת הדקירה נפח בעל־החי את נפשו בו במקום – נאשם בזה הנזכר לעיל פרץ בן וכו' באשמת פגיעה ברכוש זר, לפי סעיף כך וכך, ובאשמת גרימת צער בעל־חיים, לפי סעיף כך וכך, וכבוד בית־הדין הקיסרי־מלכותי מתבקש להשתמש בסעיפי החוק הנ”ל. כדי להטיל על הנאשם את העונש החמור ביותר".

השופט פנה אל הנאשם:

– שמעת את כתב האשמה, המודה אתה באשמה שפורטה בו?

– בכול, חוץ מן המלים “ומתוך כוונה רעה”. – השיב פרץ בקול צלול.

כל הקהל החריש. רק סבתא שכנובסקה התרוממה מעל מושבה, ובזקרה את פניה כלפי השופט, קראה ברול רם:

– כן, בכוונת רצח, חי אהבתי את אלהים! הוא ידע יפה שהחזרזיר שלנו. רק מתוך שנאתו אותנו רצח את בעל־החי התמים. מכירה אני אותו. בידי יילדתיו…

– הסו, – קרא השופט – אין לקהל להתערב במהלך המשפט. מי שידבר – יוּצא מן האולם.

– אדרבה. ינסו נא להוציאני – קראה הזקנה וישבה על מקומה מתוך תנועה אמיצה כל־כך, שהזיזה את הספסל בקול חריקה. הקהל השמיע קול צחוק, ויתר מכולם העדים.

פּן בוליק, איש צנום ונמוך־רוח, כעכע פעמים אחדות ופיקת צווארו עולה ויורדת:

– מאחר שהנאשם הודה באשמה – אין לי בעצם מה להוסיף, חוץ ממה שנראה לי בכל־זאת, כי הנאשם הנכבד (הוא העיף מבט על פּן סגל האב) דקר את החזרזיר לא בלי כוונה תחילה, שאילו לא רצה לדקרו – לא היה דוקרו. איש, כמדומה, לא הכריחו לכך,,,

– יישר כוח, פּן בוליק! הנה דברו של איש נוצרי. – לא יכלה “סבתא” לעצור ברוחה וזקפה את חזה כהר.

– הס! – טפח השופט בידו על השולחן – אני מודיע בפעם השנית, והיא האחרונה, שהמפריע, יהי מי שיהיה, יוּּצא מן האולם.

– אמא לא הפריעה. – קראה פני ידוויגה כנעלבת.

הקהל צחק שוב. מישהו מן הצד היהודי קרא בלחש אך בהברה נשמעת יפה:

– חבל שפני ידוויגה לא הביאה את בתה, זו היתה מגינה על אמה: שלושה דורות.

– אצטרך איפוא להשתמש בכוח כלפי המפריעים. – אמרר פּן סנדז’ינסקי בנעימה אבהית, נטה את ראשו ועצם עין אחת. ברור היה לכול, שמחשבה זו רחוקה מלבו. אף־על־פי־כן, מפני כבודו, שתקו.

– התובע רוצה שאשמע את כל הצעדים מצד התביעה? רשומים שלושה. – שאל השופט.

– ומה, חינם באו הנה? הפסידו בוקר־עבודה נאה כל־כך. – קראה פני ידוויגה – ולואי שבעלי יכול היה לבוא. שוכב, המסכן, זה שלושה חדשים, ו“הצפרדע”…

– יצק! – קרא השופט בקול.

השמש נזדקר ועמד ממותח לפני נשיא בית־הדין. הכל חיכו, שהשופט יצווה להוציא את פני ידוויגה, שמחים מראש למחזה, שהיה אפשר חשוב בעיניהם מן המשפט כולו. פן סנדז’ינסקי הרהר רגע, אחר אמר:

– הורד לי מדירתי את – קופסת הטבקא.

– הנה, הנה, פּן סנדז’ה (אדוני השופט). – קרא העד גדול־הגוף, עמד והושיט את קרן־הטבקא שלו מעבר למחיצה למול השופט.

– שב במקומך! – נתן עליו השופט בקולו. הלה נענע בכתיפו ודחק את הקופסא לכיס מכנסיו.

– אם כן, פן בוליק, מה שאלתי? – חזר השופט לענינו.

– כבוד נשיא בית־הדין שאל, אם רוצה אני שישמע את כל עדי התביעה. בעצם, הם לא ראו איך רצח הנאשם את החזרזיר. הם ראו רק את נבלתו, במחילה, כשהיתה מוטלת ברחוב. לא נכון? – פנה בשאילה אל היושבים מעבר למחיצה.

– איך לא ראינו? – קפץ הגבוה, וסבתא שכנובסקה ופני ידוויגה עושות לו בידיהן אותות לחיזוק. – ראינו הכל. ראינו את הרוצח, – הנה הוא יושב שם – ובידו הקלשון, ושלוש שיניו נוטפות דם.

– איני מכחיש. – קרא פרץ העומד בשלוה מחייך כמעט.

– אין לך רשות הדיבור. – נזף בו פּן סנדז’נסקי.

– אם כן, אני מבקש סליחה.

– הביטו נא, כמה מנוסה הוא, השרץ הזה! – קראה “סבתא” והעמידה את ראשה בהעוויה של נימוס וחשיבות.

– ושאר העדים? – שאל השופט.

– גם שאר העדים כך. – ענה התובע. הם נענעו בראשיהם.

השמש הביא את הקופסא ומסרה לנשיא בית־הדין. זה נטל ממנה והריח פעמיים, אחר הניח כפו עליה ופנה אל הנאשם, כשראשו מוטה הצידה:

– הגידה נא לי, פרץ בן וכו', למה באמת רצחת את החזרזיר?…

– כך היה הדבר: עמדתי והוצאתי את הזבל מן הרפת, והחזרזיר נדחק ובא פעם ופעמיים ושלוש פעמים. אני מגרשו והוא חוזר. הרגיזני הדבר מאד, עד שפגעתי בו בקלשון… איני יודע למה. לא יכלתי למשול ברוחי… אבל מאחר שאבי סידר את הענין עם שכננו פּן קונסקי ושילם להם מחיר החזרזיר, וכל המשפחה היתה מרוצה בסידור, סבור הייתי…

– לא על כך נשאלת. – נזף בו השופט – אתה ענה רק על השאלות ששואלים אותך.

מבטו של פרץ נח על תמונת הקיסר. פני השליט וורודים־זהובים ועיניו כתכלת השמים וחוטמו הבשרני כל־כך צח ושקוף ואנושי. דומה, שהוא, הקיסר מעודדו ואומר: “אין דבר, בני. היית אוּלני מצויין בצבאי, עבדתני באמונה ואיני מדקדק עמך כלל שדקרת חזרזיר מטונף! אל תירא מן האנשים המבקשים רעתך. אני מבקש טובתך…” פרץ הפך מבטו לאחור וראה את אלקי מחזיקה בשרוול אביו, ועיני שניהם תלויות בו באהבה רבה, נתמלאו עיניו דמעות, ובדמעותיו פנה אל השופט:

– אדוני השופט, נכון אני להישבע על מה שאמרתי…

– יתכן שאשביעך. – אמר השופט בהדרת כובד – אבל גם אם הרגיזך בעל־החי, לא היתה לך הרשות לרצחו נפש. מה יהא עלינו, על כולנו, אם כל יצור שירגיזנו מיד נקום עליו ונכהו נפש? ואם יהא זה יצור אנושי ולא בעל־חי אילם?…

– חרושצ’יק שלי, היקר הטהור! – נתיפחה פתאום פני ידוויגה והגישה פאת סינרה אל עיניה.

– עיניך הרואות, – דיבר השופט אבהית – עד היום אין האשה הטובה הזאת יכולה לשכוח את בן־טיפוחיה, את החזרזיר התמים.

כאן הרים ר' זלמן־לייב את ידו מול השופט. היו דברים בפיו ולא יכול לעצור ברוחו. אבל פּן סנדז’ינסקי עשה לו אות בידו לשבת במקומו דום. נענע לו ר' זלמן־לייב בראשו כמוותר מפני כבוד בית־הדין.

– אם כן אוציא את פסק־הדין. – אמר השופט.

כל השומעים מעבר למחיצה היו מאוכזבים. איש לא פילל, כי המשפט ייגמר מהר כל־כך: צד המאשימים, שלא יכלו לגולל את פרשת הרצח כפי שהכינו להם בבית, וצד הנאשם, שלא ניתן לר' זלמן־לייב להשמיע דברי־הגנה של טעם על בנו. רק לבה של אלקי פרפר בפחד לשמע דבריו האחרונים של השופט: “אם כן, אוציא את פסק־הדין”.

השופט עמד על רגליו ולאות שניתן על־ידי המזכיר קם גם הקהל כולו. אז קרא פּן סנדז’ינסקי, מביט אל הקהל ומכוין קולו כלפי המזכיר הכותב:

– בית־המשפט של ה.מ. הקיסר והמלך באישיותו של השופט, אחרי ששמע את כל הטענות והמענות של באי־כוח התביעה והנאשם ועיין בכל ההוכחות – הוציא פסק־דין כדלקמן: הנאשם פרץ בן וכו' נמצא אשם בזה, שביום פלוני הרג חזרזיר של התובע פּן מתיאוש קונסקי, ובזה עבר על סעיף כך וכך, ובהתאם לסעיף הנ"ל הוטל עליו עונש מאסר שלושה ימים. נימוקי בית־המשפט הק.מ. הם כך וכך. ניתן ביום פלוני ואינו נתון לערעור.

השופט גחן אחר־כך אל המזכיר ואמר לו בקול שנשמע יפה באולם:

– בזה סיימנו היום. תביא לי למעלה את פסקי־הדין.

ירד מעל הקתדרה ויצא בפתח צדדי.

– אין צדק בעולם. גם השופט נושא פנים לרוצחי הנוצרי… בואי, בתי, בואו אנשים טובים. – “סבתא” החזיקה ביד אחת בסודרה ובשניה ביד בתה וגררתה אחריה כאילו היא תינוקת.

שלושת העדים, וגדול־הגוף בתווך, עמדו רגע כמסרבים לצאת, הואיל ולא מילאו תפקידם. אחר־כך אמר הגדול:

– בואו נלך לבית־המרזח. קיבלנו זהוב – נשתּנוּ. בואו, נקח גם את הנשים. ״סבתא" תתן עוד זהוב, אפשר יואיל גם פּן בוליק לבוא עמנו?…

ניקש פקיד לשכת־המיסים בלשונו ונענע בידו למיאון. תפס את תיקו ורץ לחזור לעבודתו שהפסיקה באמצע. היה לו הרגש, שלא הועיל בתפקידו לשום איש, רק הלבלר עוד ישב על מקומו וכתב.

– סליחה! – פנה אליו פרץ, שעמד עוד מבית למחיצה – עלי לרצות עווני החל משעה זו?

– כמובן. – ענה הפקיד ולא הרים עיניו מן הגליון. – תיכף אצא ואגיד לפקיד בית־הסוהר…

פרץ יצא אל אנשיו, שעמדו והמתינו לו. הבחורים לא היו מרוצים לא מעצם העונש ולא מקיצור המשפט, שלא קיבלו ממנו שום סיפוק, ואפילו מעט הצחוק שגרמו להם התפרצויותיה של “סבתא” לא היה נחשב בעיניהם. אלקי נבוכה היתה, שלא ידעה מה חושב הוא גופו, פרץ, על פסק־הדין. כשראתה שפניו שמחות, לא האמינה למראה עיניה, הביטה גם אל ה“דוד” וראתה שגם פניו שמחות – וידעה שגם עליה לשמוח. אז פשטה לו את ידה. נטל פרץ את היד הטובה ולחצה בשתיקה ובעינים נוהרות. מחה ר' זלמן־לייב במטפחת הצבעונית את מצחו ואמר: “ברוך השם. כשיו אני יודע שהרבי בהוסיאטין זוכר אותי”. – “אבל ראוי הייתי לעונש גדול מזה”, אמר לו פרץ. הם יצאו אל הפרוזדור ואל החצר ואל השמש הזורחת.

באותו רגע בא נחומל רץ בקוצר נשימה ובידו מכתב:

– באתי הביתה ומצאתי מכתב מקמינקא. הם מבקשים את פרץ לבוא אליהם כאורח לפסח. נו, מה עונשך?

– מאסר עולם. – התלוצץ פרץ ולקח את המכתב והחזיקו בידו. הוא הלך כתף אל כתף עם אלקי. הביט אליה ושאל:

– לנסוע?

– למה לא? זה כבר יעצנוך…

– ותסעי עמי?

– הרי אותי לא הזמינו.

– ואם אני אזמינך?

– אז – אסע.

הוא אחז בכפה ולחצה בתוך כפו. ידה רעדה.

– לא יהא לך קשה לשבת במאסר?

– מה בכך, יקרה: כלום לא תבואי לראותני? כלום לא תהיי מביאה לי אוכל טוב?

היא חייכה לו בעינה:

– ולא נהיה בחתונתם של דובריש וקובקי?

– נסע שמה יחד – מקמינקא.

– ואחר־כך?

– נחזור לקמינקא.

– והם?

– יבואו לקמינקא להשתתף בשמחתנו… את שומעת יקירתי? כתבי להם עוד היום. גם בשמי. הכל. הכל…

פקיד בית־הסוהר כבר ידע, שפן סגל הצעיר בא לדור ברשותו זמן שלושת ימים, והיה מרוצה מאד, הוא אהב להשכין אצלו אסיר בן־תרבות, וגם ידע ברור, שפן סגל האב יעניק לו מנה יפה. וכבר קבע לו החדר בקומה השניה בפינה, חדר שאוירו טוב ומראה לו על פני החצר. וגם ציוה את האסירה לנקות את החדר. הוא בא עם צרור המפתחות, נענע בראשו לאדונים ואמר:

– הנידון פּן פרץ סגל מתבקש ללכת אחרי.

פרץ נפרד בבדיחות־הדעת מאביו ומשלושת הבחורים, אחר שלב זרועו בזרועה של אלקי ויחד הלכו בשביל האלכסוני אחרי הפקיד. באמצע השביל השיגם נחומל שרץ אחריהם.

– מה רצונך עוד? – עמד פרץ ושאלו.

– אתה יודע…

פרץ חשב רגע.

– באמת, אתה הוא שלקחת את הביוניט מן העלייה?

הנער מצמץ בעיניו: הן.

– אם כן, הרי לך המפתח, תחזירנו למקומו בארגז.

– טוב.

– תאמר שלום לאמא. אלקי תספר לכם הכל. בעוד שלושת ימים – אשוב הביתה.

והם הלכו הלאה שלובי־זרועות.

ר' זלמן־לייב ושלושת הבחורים ונחומל עמדו בחבורה סמוך לאילן והביטו אחרי הזוג היפה, ההולך מעדנות בשביל הצר ובאור השמש.

לפני הכניסה לשער נפרדו השניים בנשיקת־פה.

וכשחזרה אלקי ונצטרפה לחבורה, עמדו כולם מחכים, עד שראשו של פרץ נראה בחלון הקטן, המסורג ברזל, והוא מוציא ידו מבעד לסורג ומנענעה להם. חוץ מן הששה לא היתה נפש חיה בחצר. כל העומדים השיבו לו נענועים של אהבה.

תר“ץ–תרצ”ח.