פרק ראשון: פרח הארגמן 🔗
ריח של בית חולים עמד בכיתה.
רחל הגדולה קילפה את התחבושת המהודקת מעל אמתה ורחרחה את מרפקה. המוגלה שנקרשה על הפצע הטרי הפיצה ריח חמוץ. אחות בית הספר שחיטאה את הפצע ביוד צהוב וצורב וכרכה כמעט חצי זרוע בפד צבאי, לא הייתה מעלה בדעתה שבשנייה שהיא רק תצא מהמרפאה, תקלף רחל הגדולה את התחבושת וישר תזרוק אותה לפח האשפה.
היא הייתה נהנית לראות עכשיו את פניה: המומות, צהובות מרוב יוד. במקום זה, שמעה את המורה דרורה מכריזה, “זהו ילדים, עופו לי מהעיניים!” ואחר כך את הרעש העצום, כמו התפוצצות עצומה, שבא בעקבות ההכרזה. אבל היא נשארה לשבת, והמשיכה לבדוק את מרפקה.
היא אהבה להסתכל על פצעיה כשהם חשופים וחסרי הגנה. לפעמים, גירדה עם הציפורן שריטות קטנות כדי להעמיק את הפצע עד מתחת לעור. פצעי שפשוף מנפילות ומכדורגל היא שפשפה חזק כשראתה שהם עומדים להגליד. אבל לא תמיד זה עזר. שריטות מגלידות מהר, גם שפשופים, אבל פצע כזה גדול זה כבר משהו אחר לגמרי. פצע כזה יכול להחזיק מעמד יותר משבוע.
כששמעה את קולו של הצלצול האחרון, כבר התעסקו כל הילדים בילקוטיהם. ברשרושים, בדחיפות ובצווחות, הם הטעינו את תיקי הצד המלוכלכים שלהם בספרי טבע וגיאוגרפיה, במחברות חשבון מקושקשות ובמבחנים מתוקנים, עם ציון גדול בעט אדום. רק רחל הגדולה המשיכה לחטט בפצע שפער אליה עין צהובה וידידותית, וניסתה לקלף ממנו בכוח את השכבה הקרושה. ככה, לפחות תוכל להסתיר את הפצע מעיני אימא. אבל עם תחבושת גדולה על היד, אין לה שום סיכוי לעבור בשלום את המסדרון.
“את מגעילה,” צווחה אליה נוגה הבלונדינית, ורכסה במרץ את תיק הג’ינס החדש שלה. היא עיוותה את פניה, עפעפה עיניים כחולות במצמוץ ארוך, ומשכה באפה כדי להדגים כיצד בדיוק היא נגעלת ממנה.
“באמת, גיברת מכינרת!” חיקתה רחל הגדולה את קולה המפונק של נוגה באנפוף ממושך. אבל היא לא הצליחה להסתיר את עלבונה. היא הרכינה את פניה כלפי חזה, וריכזה את מבטה בפצע. מה אימא תגיד כשתראה אותה, “שוב־פם נפצעת? את לא יכולה לשחק כמו בנאדם?”
ברעש תחבה את הספרים והמחברות לתוך הילקוט האדום. זה היה ילקוט מרובע ומגושם מעור מבהיק, עם אבזם מוזהב, שאימא הביאה לה מחוץ לארץ. חמישים פעם היא הסבירה לה שאף ילדה בבית הספר לא הולכת עם תיק מיושן כזה. אבל אימא לא רצתה לשמוע. כל הילדות צחקו עליה כשפתחה בפעם הראשונה את הילקוט, ואבזמו המוזר השמיע קולות צורמניים של חריקה. היא הרכיבה אותו על גבה כמו תינוק, ובטריקת דלת יצאה מהכיתה.
במסדרון הבחינה בדובי. הוא פסע לפניה בהילוך מרושל, גורר את ילקוטו על הרצפה, ובשנייה מכדרר את הכדורגל החבול והישן של כיתה זין ראשונה. היא רצה אליו, דחפה אותו בגבו, והציעה לו ללכת לשחק בחצר, לפני שכולם הולכים הביתה.
אבל החצר הייתה ריקה. כל הילדים כבר הלכו הביתה, ולא היה עם מי להרכיב קבוצה. הברזיות טפטפו מים שהצטברו בשלוליות דלוחות ברחבה שמסביב, ושמעון השרת מרח עליהן באיטיות את הספונג’ה, ואסר עליהם לפסוע לצידו.
“תלכו מסביב, אני יגמור את כל מי שילכלך לי פה,” נבח עליהם, והלך לקרצף את העמוד החלוד של הברזייה ממסטיקים חדשים.
“אתה בא בחמש למשחק?” התעניינה, אבל דובי רק בעט בכדור ושתק. הוא נראה לה אדיש, כאילו שלא אכפת לו ממנה. שוב שאלה אותו, ודובי שוב לא ענה. רק כִדרר את הכדור ולא שיתף אותה במשחק, עד שהיא נאלצה לחטוף לו את הכדור בכוח מהיד. המעשה גרם לכך שבתגובה הוא התנפל עליה כדי לחטוף את הכדור בחזרה. היא התרגזה ודחפה אותו בכל כובדו של גופה. דובי נפל על האדמה והיא נפלה עליו. במשך כמה רגעים שנראו לה אולי כמו שעה, היא התגוששה איתו על האדמה ובעטה בברכיו בכל כוחותיה, שמחה על כך שהיא משאירה עליו המון סימנים כחולים, ושמחר הוא יתבייש לספר מי הרביץ לו.
אבל כשהטמינה את ראשה בין זרועותיו כדי לנשוך אותו איפה שהכי כואב, הרגישה פתאום בחום גופו ורחרחה את הזיעה, וקצת נרתעה. אז, שבה והכתה בו בחוזקה כפולה.
“אתה נכנע?” צרחה עליו. כאשר התנשמה, רחרחה את נשימתו המהבילה. היה לו ריח של נקניק בטעם שום.
“אתה נכנע? תגיד אני נכנע, אחרת, אתה תצטער על זה שאתה חי,” צרחה שוב. משלא ענה, מִסמרה אותו בכל כוחה אל האדמה הרטובה. גופו פרפר מתחת לגופה כשניסה להשתחרר מלפיתתה העזה. משלא הצליח בכך נאנק בכאב, “אני נכנע, תשחררי אותי כבר.”
“פעם הבאה אני כבר יראה לך מזה לגנוב לי ת’כדור מהיד,” אמרה לו. ברגע שהרפתה ממנו התרומם דובי במהירות מהאדמה וברח ממנה. בדרך החוצה, הוא עוד הספיק לצעוק לעברה: “יא דובה.” היא הבחינה כיצד גופו הצנום מפזר אדי אבק ברוח.
“ואתה דוב־מסריח־עף־ברוח,” צרחה אליו בשארית כוחה, והבחינה שהוא רץ בצליעה, כמו האיש הזקן מהחנות של הדגים, שכל הילדים בשכונה פחדו ממנו פחד־מוות.
רק כשנעלמה צלליתו מאחורי הגדר, הרגישה בתחושת צריבה חזקה שעלתה מהמרפק. כשבחנה מקרוב את הפצע ראתה שהעין הצהובה, הקטנה, נהפכה למכתש אדום ומכוער. חבורות כחולות נוספו על ברכיה וצבעו את עורה בשלל צבעים. חתכים זעירים נקוו בקמטוטי שוקיה. איזה חרבון, עכשיו מאה אחוז שאימא תראה הכול.
היא ידעה שאימא לא תוותר בקלות. אם תתפוס אותה, היא תיקח אותה בכוח לאחות זֶלמָה, שרק יודעת למרוח לחיים בנשיקות רוק דביקות. שם ימרחו עליה שוב את המשחה הנוראית, המסריחה, בריח דגים באושים. רק המחשבה על כך גרמה לה לרצות לבכות. היא לא ידעה מה תעשה עכשיו. בסוף החליטה לחזור הביתה. ממילא אין לה לאן ללכת. בדרך החוצה דרכה בכוונה על כל המקומות הרטובים ששמעון כבר הספיק לנקות. את קללותיו בערבית שמעה כשכבר הייתה מספיק רחוקה.
בפיתול שלפני הכניסה לביתה הבחינה בקבוצה של ילדות מהכיתה. הן עמדו ליד שער ביתה של יעלי. ילקוטי הבד הצבעוניים שלהן היו מוטלים על המדרכה כמו בלונים שיצא מהם האוויר בנפיחה. פטפוטן הרעשני הגיע עד לאוזניה. היא שמעה אותן מדברות על מדבקות צבעוניות ומשוות עטיפות של מחברות, וראתה כיצד דפנה מראה לכולן את הטושים החדשים ואת המחקים הריחניים שקנו לה, ומסבירה בקול דקיק ורב חשיבות איך משתמשים במחשב הכיס שאימא שלה הביאה לה במיוחד מאמריקה.
היא התחבאה מאחורי הגדר והקשיבה. היא פחדה שתיכף הן יתחיל לדבר עליה מאחורי הגב. היא הייתה בטוחה שהן חושבות שהיא מגעילה, ושאולי היא בכלל לא בת. פעם היא שמעה את נוגה הבלונדינית לוחשת לחברותיה בחדר ההלבשה, “צריך לבדוק אם לרחל יש כמו לבנות.” את הכול שמעה אבל החליטה לשתוק. למרות שזאת לא בעיה בשבילה להתנפל עליהן במכות: זה כבר ילמד אותן לקח. בכל זאת, הרבה יותר קל להרביץ לבנים. עם בנים יותר נוח לגמור חשבונות. בנות רק מתלחששות מאחורי הגב ועושות חרם. בנות לא יודעות להילחם נקי. הן אפילו לא מחזירות כשמרביצים להן. כאלה סמרטוטיות.
כשנרגעה קצת החליטה לחמוק הביתה מהחצר האחורית. בשביל זה היה עליה לחזור את כל הדרך אחורנית, לעקוף את ויתקין שהתעקל לרחוב הירקון, להתגנב לחצרו של הבית הצמוד לביתה, ולזחול בתוך גומחה קטנה שנפרצה בגדר החיה של השכנים. כשהגיחה משם, כבר הייתה פצועה וחבולה מכף רגל ועד ראש. החבורה המכוערת שעל מרפקה פערה אליה שפתיים קרועות. הן הזכירו לה את עלי הכותרת של השושנים הנבולים והמאובקים, שעומדים כבר חודשים באגרטל הפלסטיק הכתום על השידה בחדר של סבתא שלה, בבית הזקנים. הלוואי שאימא נסעה אליה. אם היא לא בבית, אז יש אלוהים!
כשנכנסה הביתה שמחה לגלות שאימא לא שוכבת כהרגלה על הספה בסלון, מכוסה עד המותניים בשמיכת פיקה, מנמנמת או צופה בשידורי הטלוויזיה הלימודית. בשקט־בשקט חמקה לחדרה ונעלה את הדלת. אבל מיד שמעה את הקול הצורמני צווח אליה מחדר השינה, “מה את נכנסת כמו גנב?” ואימא ציוותה עליה להיכנס אליה תיכף ומיד.
היא ניסתה להתחמק ממנה. אמרה לה, “עוד מעט.” אחר כך ניסתה את התירוץ: “יש לי המון שיעורים למחר וגם בוחן־פתע בתנ”ך." אבל אימא לא רצתה לשמוע בשום פנים ואופן. “ואל תחליפי בגדים. אני רוצה לראות איזה זוג מכנסיים הרסת לי היום,” צעקה.
כשנכנסה אליה עם הבגדים המוכתמים מדם ועם הברכיים המלוכלכות בבוץ, פתחה אימא במטח תלונותיה הקבוע, “ילדה פגע־רע. ילדה כמו בן. ילדה יהושע־פרוע. אלוהים המתוק, מה עשיתי שמגיעה לי ילדה כזאת? יאללה, ישר לאמבטיה. ותתקלחי טוב־טוב, כי אני אדע אם לא!”
המים החמים זרמו ברעש מהדוּש ומילאו חצי אמבט. היא הכניסה רגל כדי לבדוק את חומם, אחר כך עוד רגל, עד שהצניחה לתוכם את מלוא גופה ושקעה בהם עד צוואר.
חום ליטף את עורה. אדים ערפלו את ראייתה. רגועה ומנומנמת כמו לפני שינה, התבוננה מהופנטת באור שנכנס מהחלון המערבי בצבע חלבי והשתקף כמו בבואה בחרסינה הלבנה.
עד שנרדמה. כשהתעוררה, היו המים הירקרקים קרירים וריח ה“בת אורן” צרב את נשימתה. אצבעותיה נראו לה כמו צימוקים.
אחרי שהתרחצה עלתה על דופן האמבטיה והסתכלה על גופה במראה הספוגה באדים. היא ציירה על האדים עיגול גדול ובתוכו עיגול קטן, הוסיפה פה ועיניים ושערות עומדות כמו של מפלצת, והתבוננה בריכוז לראות מתי ייספג הציור לתוך עצמו, עד שייעלם לגמרי. אחר כך בחנה בעיון את הפצע שהמים החמים ריככו, והוא המשיך לגדול ולגדול. עתה דמה בעיניה למפלצת. היא התבוננה בו ונבהלה. דם נזל ממנו, והזרם לא הפסיק לגלוש, נאגר בשפתי הפצע כמו שושנה. היא לא ידעה מה תעשה. הדם לא פסק, גם לא כשהידקה את הפצע בשתי אצבעותיה ולחצה עליו, כמצווה על הזרם שייפסק.
היא התבוננה בפצע, מוקסמת. הוא היה יפה. כמו פרח. חי ומתנענע כמו עלי הכותרת של הפרחים הסובטרופיים, עליהם למדה בשיעור טבע שהם אוכלים אנשים חיים, ממש בולעים אותם. כמו שהדינוזאורים בלעו את בני מינם עד שכולם נעלמו מעל פני האדמה. בידה הפנויה חיפשה צמר גפן כדי להספיג בעזרתו את מקווה הדם שהצטבר בגלים קטנים בשפתי הפצע החמוד, האהוב שלה. אבל לא מצאה צמר גפן בשום מקום. גם לא את התחבושת הצבאית של אבא מהמילואים. בארונית האמבטיה הייתה רק שקית מלאה בפדים ארוכים. הם היו רכים ולבנים. היא חשבה שאימא משתמשת בהם בשביל להוריד את האיפור. הם הזכירו לה כריות חמימות. התחשק לה לשקוע בתוכם לתמיד, ולא לקום לנצח.
היא שלפה פד אחד מתוך השקית, והספיגה בו את הפצע בטפיחות קטנות, שהכאיבו לה מאוד וגרמו לזרועה לתחושה מדגדגת של עקצוצים, כמו שקורה לה כשהזרוע או הרגל נרדמים. כשסיימה, לבשה את חלוק האמבטיה של אבא, ונהנתה ממגעו השעיר והמלטף. ככה תוכל להעלים מעיני אימא את הפצע העצום שהלך ונפער במרפק.
בחדרה השתרעה בעונג על המיטה. כשגופה הצטנן מעט התכרבלה בתוך שמיכת הצמר הגדולה והתלטפה בה. ערפול מתוק טשטש אותה כמו לפני שהיא נרדמת.
אבל הדם לא הפסיק לזרום. כתם מטושטש כבר הסתמן בתחבושת כמו טושים שמשאירים סימנים מטושטשים על הדף שמלמטה. היא לחצה על המרפק בכוח כדי לגרום לדם לעצור, והתבוננה בהתפעלות בכתם שהלך והתרחב על הפד, עד שנראה לה כמו עננה אדומה בציורי ילדים.
היא הייתה מרוצה מהעננה הקטנה שלה. מנומנמת, נגסה ב“נשיקה” מלחם הקימל שהביאה מהמטבח, ונהנתה מטריותו ומטעמם המריר של הקימלים הקטנים והנוקשים, שהשמיעו חריקה בכל פעם שנטחנו בין שיניה. אחד סורר התחבא לו בשן הטוחנת. היא שלפה אותו בכוח ונתנה בו נגיסה אחרונה. הביס האחרון היה תמיד הכי טעים.
לפני שנרדמה נזכרה ששכחה משהו. בחוזקה, לחצה את ירכיה זו לזו, הגביהה את ישבנה והנחיתה אותו בתנועות קצובות אל המזרן. עד שהרגישה בחיכוך המכאיב, המוכר, וציפתה לתחושה המתמהמהת. כשלא מיהרה להגיע, חיככה את אצבעותיה במהירות מתחת לתחתונים.
רק אז הרגישה בעונג החריף, שתמיד חימם את גופה ועזר לה להירדם.
פרק שני: רחל הקטנה 🔗
רחל הגדולה נכנסה לכיתה ולפני שהתיישבה בעטה בבני. בני בעט בה בחזרה. כשנמאס לה מהמשחק, חבטה בראשו המגולח של עידו והכתה אותו בגבו. עידו לא החזיר לה. היא ידעה שהוא לא יחזיר לה, הפחדן.
זה הצחיק אותה. מאוששת מהתעלמותו, המשיכה להכותו גם בעורף ואחר כך בין השכמות, והביטה בעונג כיצד נמתח צווארו בציפיית חשש לאגרופיה, וכיצד מתכווץ עורפו המלוכלך לסדרה חדשה של קפלולים. כשהתחנן לפניה שתפסיק כבר, היא רק הגבירה את קצב המכות. אבל אז התערב יוחאי לטובתו ובעט בה מאחור. שוב נפתח הפצע. הוא להט מכאב.
אחרי שחותלה הזרוע, היא החליטה שהפעם לא תסיר את התחבושת. אבל במשך כל השיעור הביטה באניצים הלבנים שיצאו ממנה כמו זקן, ובסוף לא הצליחה להתאפק ומשכה אותם אחד־אחד, עד שהתחבושת נפרמה לאיטה. למשחה החדשה שמרחה עליה האחות היה ריח של מנתה. הריח מצא חן בעיניה. היא רחרחה אותו בהנאה, הוא דגדג באפה. התחשק לה ללקק אותו.
בשעה השנייה, שהייתה שיעור בתנ"ך, הובילה המנהלת לתוך הכיתה תלמידה חדשה. היא אחזה בצווארון חולצתה הצהובה, וכיוונה אותה בגסות פנימה. לרחל הגדולה זה הזכיר חיית־מעבדה קטנה שמובלת לתוך כלוב. לעומת גופה השמן של המנהלת וראשה הגדול והאימתני, שעוצב לפקעת אפורה בצורת בננה, נראתה לה הילדה החדשה קטנה, רזה וכל כך עלובה. גופה הקטן שפרפר בחוסר אונים, הזכיר לרחל שֵׂיָה שזה עתה נולדה, פוערת עיניים מלאות חשש וציפייה, ממתינה בחרדה לעולם שיפקח אליה את עיניו בחזרה. יופי־נחמה, הביאו לנו עוד בננה מצ’וקמקת, סיכמה לעצמה בגועל.
“זו רחל,” הכריזה המנהלת, ורחל הבחינה בבעתה שהמורה מניחה כפות ידיים מגוננות על הילדה החדשה. זה רק עיצבן אותה יותר. היא לא הבינה מה קורה פה. מה פתאום עוד רחל אחת בכיתה?! ועוד אחת שנראית ממש כמו חוט תפירה! אז, שמעה את המורה אומרת, “כבר יש לנו רחל אחת,” וראתה שהיא מצביעה עליה. מיד פנתה המורה בחזרה לילדה החדשה ואמרה לה, “כדי להבדיל ביניכן, נקרא לך רחלי. עכשיו יש לנו שתי רחלות בכיתה: רחל הגדולה ורחל הקטנה,” הוסיפה המורה בסיפוק.
דבריה רק החמירו את המצב: רחל הגדולה שנאה שקוראים לה גדולה. זה היה גרוע לא פחות מפרה ודובה. היא החליטה שאם המורה תקרא לה ככה, היא תצרח עליה עד שלמורה ייצא כל הצבע מהפנים והיא תיאלץ לקרוא למנהלת, ואז יקראו להורים שלה, וההורים יבואו למנהלת, והיא תגיד להם שהילדה לא יכולה ללמוד יותר בבית־ספרנו. אבל לה זה יהיה לא אכפת בכלל: נראה אותם מעזים לקרוא לה “רחל הגדולה”.
בינתיים יצאה המנהלת מהכיתה, והמורה טפחה בחיבה על גבה של הילדה החדשה ואמרה לה, “לכי תמצאי לך מקום לשבת.”
ברגליים כושלות פנתה רחל הקטנה לטור השלישי, והתיישבה ליד ילד מנוזל שלא מצא חן בעיניה. היא הרגישה כיצד כולם נועצים בה עיניים. ומי יודע מה הם חושבים עליה? הם בטח צוחקים עליה בגלל שהיא כזאת קטנה, צ’יקיטיקה. ככה אימא ואבא קוראים לה, כשהם רוצים שהיא לא תבין שהם מדברים עליה.
כמה שנאה אותם כשקראו לה ככה. אפילו הצליל של המילה הגעיל אותה: “צ’יקיטיקה”. זה תמיד נשמעה לה כמו צ’יטה. וכשהם עברו לדבר בלדינו, היא הייתה בטוחה שהם מדברים עליה, ושהם עושים את זה בכוונה כדי להרגיז אותה, או גרוע מזה, כדי להעליב אותה ולגרום לה להרגיש עוד יותר קטנה, טיפשה וחסרת חשיבות.
אבל זה לא היה גרוע כל כך כמו בזמן שהם התחילו לשוחח ביניהם בלדינו ברחוב. ברגעים אלה אפפה אותה בושה עצומה שהיא לא הצליחה להסתיר, אפילו שידעה שזה לא יפה מצידה להתבייש בהוריה.
הבושה גרמה לה להתרחק מהם ברחוב כאילו היו מצורעים. בגלל הבושה עשתה כל מיני תנועות הטעיה: צעדה הרחק מהם, וכשהתקרבו לחלון ראווה נצמדה לשפת הכביש, או שהלכה לאט והקפידה שהם יצעדו הרבה לפניה. הכול כדי שהעוברים ושבים לא יקשרו אותה חלילה לאנשים המשונים האלה, שמדברים בשפה משונה שאיש לא מבין, ושאיש גם לא רוצה להבין.
בבית זה היה פחות פומבי, ולכן קצת פחות נורא. תמיד יכלה לאטום את אוזניה, להתכנס בתוך עצמה ולהתמכר לחלומותיה, לדמיונותיה ולספריה. אפילו בשעת הארוחות קראה בהם. במיוחד אהבה את “נשים קטנות” ואת “האסופית”, ואת “אני אתגבר” קראה שלוש פעמים ברציפות.
היא אהבה את הילדה הנכה המסכנה שרגליה משותקות ופניה מתעוותים בעיוותים נוראיים ובלתי נשלטים, כמו של מפלצת. היא ריחמה עליה כמו שמרחמים על תינוקות קטנים וחסרי אונים, שכל אחד יכול לבוא ולעשות בהם מה שהוא רוצה, אבל בדיוק מה שהוא רוצה, והם לא יכולים לעשות כלום, אבל ממש כלום. הם רק שוכבים להם בעריסה המדולדלת שלהם, בין סדינים חמימים ובתוך חיתולים מסריחים מפיפי וקקי, חנוטים כמו המלכים המצריים שאת פסליהם ראתה פעם במוזיאון לטבע, ופשוט לא יכולים לעשות כלום אם מישהו ניגש אליהם, עושה להם פוצי־מוצי אידיוטי וצובט אותם בלחיים, או מרטיב להם את הפנים ברוק שלו ודוקר אותם בזיפי זקנו.
היא אהבה לקרוא על ילדים מסכנים. ילדים אומללים, ילדים בלי בית, ילדים נודדים. היתומים של דיקנס היו לחבריה. כשפינוקיו ברח מהבית, הבינה לליבו. כשנבלע במעי הלוויתן, הרגישה כאילו אותה בלעו כאן חיים. סטרדי העני והצנוע מ“הלב” היה איש סודה. כשהרכיב לעצמו מדף לספריו האהובים מארגז ירקות ישן שמצא ברחוב, הרגישה קרובה אליו כמו שלא הרגישה כלפי אף נפש־חיה בעולמה. סופי היתומה מ“תעלוליה של סופי” הייתה חברתה. כשסופי זללה פרוסות לחם שחור של סוסים עם שמנת חמוצה, וקיבלה מזה כאב בטן, הרגישה כאילו היא זאת שבטנה נקרעת מנחשולי כאבים.
אבל יותר מכל ריחמה על גילה מ“אני אתגבר”. היא שוחחה איתה בלילות, והזדהתה עם כל מה שקורה לה בכיתה ובצופים. כשהילדים מהכיתה לעגו לה משום שהיא נכה, הרגישה כאילו לה הם לועגים. כשגילה נכשלה, הרגישה שזו היא שנכשלת, היא שנופלת, היא שמתבזה. כשגילה הצליחה במשהו, כשהתעלתה על עצמה, כשמורותיה שיבחו אותה ואפילו הילדים בכיתה הביטו בה במבט חדש של הערכה, חשה שגם היא מסוגלת להישגים. ובכל פעם שהגיעה לעמודים שבהם גילה מתאהבת ביוני, המדריך מהתנועה, והיא משוכנעת שהוא, הבחור הכי חתיך בקן, מחזיר לה אהבה, נעצרה וקראה את הפִסקה פעם אחר פעם. בתשומת לב קראה, בשקיקה, בחרדה ובהנאה עצומה, ובתחושה שגם לה יקרה פעם משהו מרגש כזה, וגם בה יתאהב פעם בחור יפה כזה. וכשהגיעה לפרק שבו מתברר שיוני בכלל לא מאוהב בגילה, שבעצם יש לו חברה יפה שהולכת לצבא, הרגישה כאילו מרביצים לה.
רק כשהקריאות הצורמניות בלדינו קטעו את חוט מחשבותיה, היא התעוררה מחלומותיה, וקלטה שבעולם הזה היא חיה, בבית הזה, ושזאת בסך הכול אימא שלה, קוראת לה לבוא לארוחת הערב.
ברגעים אלה דמיינה לעצמה שהיא אן שרלי. גם היא לא שייכת לכאן. לא לבית הזה. לא לאנשים האלה. היא ילדה אסופית. לכן היא בשום פנים ואופן לא יכולה להיות שייכת לבית הזה. היא לא שייכת לאף אחד ולשום מקום. ויום אחד יבוא בחור יפה כמו המדריך של גילה המשותקת, אפילו יפה וטוב ומתחשב ממנו בהרבה, ויישא אותה מכאן.
אבל ליד הילדות הסנוביות, לצד השולחן המקושקש בחיצי אהבה ובנוסחאות מטושטשות לטור חשבוני, ומול המורה השאננה והמרגיזה, ובפרט בנוכחותה של הילדה הגדולה המבהילה, שגם לה, משום מה, קוראים רחל, זה נראה לה פתאום עוד יותר בלתי אפשרי שיום אחד יבוא בחור יפה וייקח אותה מכל זה.
ומדוע שירצה? מה יש בה בכלל שמישהו מסוגל לרצות? הרי היא כל כך קטנה, כמו רבע עוף בחתונה של אשכנזים, אפילו אימא אומרת. הרי היא כל כך צנומה, “כמו זנב של לקרדה”, אומרת הטיה רַשֶל בכל פעם שהיא באה מירושלים לבקר. וחוץ מזה, היא גם מכוערת ונמוכה, ויש לה משקפיים וגם פלטה מגעילה על השיניים, ושערותיה המקורזלות נראות כמו זנב של מטאטא. ולילדה הזאת שיושבת בשולחן שלפניה יש שיער בלונדיני גולש ושופע. ולילדה שממול גועשים הררי תלתלים ערמוניים על הראש, אסופים בקוקיות צבעוניות. וכולן כל כך יפות, כל כך גנדרניות. ממש נשים קטנות. אפילו לבנים פה בכיתה יש הרבה יותר שיער מאשר לה. עם הצמות הגפרוריות שלה והקרחות הקטנות שנפרצו בשיער מאז שנדבקה בגזזת בבית הספר הקודם, היא לא תגיע רחוק. אז איך בכלל אפשר להתחרות?
היא עצמה את עיניה ואטמה את אוזניה כדי שלא תצטרך לשמוע את הקול הצרוד והמונוטוני של המורה לגיאוגרפיה, ולראות כיצד הבנות שלצידה מתלחששות – בוודאי עליה. אבל היא ידעה שבקרוב, ממש־ממש בקרוב, אולי אפילו כבר מחר, כשרק תתרגל לחלל החדר הדחוס באידי גיר מחניקים, לנוכחותם המעיקה של הילדים, לקולן המיובל מסיגריות של המורות, ואפילו לילדות האלה שחושבות את עצמן בגלל שיש להן צמות בלונדיניות עבות, מקושטות בקוקיות צבעוניות, היא תוכל להתעלם מהם גם בלי שתאטום את אוזניה ותעצום את עיניה. ואז, היא תרחף בחלל ותחוש רק את מה שהיא רוצה לחוש, תשמע רק את מה שהיא רוצה לשמוע, תראה רק את מה שהיא רוצה לראות.
וזה יהיה יפה. זה יהיה נהדר. מתחת לשולחן, צמוד־צמוד לו על ברכיה, מלטף חרישית את העור המצומרר של הירכיים החשופות, ימתין לה עוד ספר ישיש, מוכתם וריחני כדי שתחליף אותו בספרייה. ימתין עד שילכוד את תשומת ליבה, עד שתתעורר מחלומותיה ותעיף בו מבט, ותקרא בו בשקיקה ובאהבה, בזמן שכל הכיתה תלמד על התהוות השבר הסורי־אפריקאי, כיצד נפער יום אחד במרכז כדור הארץ, ערבל את האדמה וחצה את העולם לשניים.
לרגע אחד אפילו הצליחה לרחם עליהם. הם לא יודעים כמה קל להתנתק ולהתרומם מהגוף הזה שכובל אותך לאדמה. הם בכלל לא יודעים שזה אפשרי. הם אף פעם לא חשבו על זה. הקוקיות השקופות והמחקים הצבעוניים והכדורגל, ואפילו השבר הסורי־אפריקאי, מעניינים אותם הרבה יותר.
אבל היא ידעה. היטב ידעה כיצד זה יהיה להמריא מתוך גופה ולרחף הרחק משם, לנחות בדיוק היכן שתחפוץ, בעולמו של סטרדי, ואחר כך בביתו של סבא ג’פטו. זה יהיה אפילו קל יותר ממעופו של זבוב־האשפה שמתרוצץ לידה בקדחתנות, מנסה לפרוץ החוצה בכל הכוח, ובכל פעם רק נחבט באכזבה על פני השמשה.
היא ציפתה להפסקה בהתרגשות. רשימה מוכנה של ספרים להשאלה כבר המתינה בתיקה עוד מהערב הקודם. כל כך הרבה ספרים יש בעולם. ולה יש עוד כל כך הרבה ספרים לקרוא. כל כך הרבה ספרים מצפים לה בספרייה. רק להושיט יד ולקחת. ואיזה כיף יהיה לבחור ספר, ולפני שהספרנית תרשום את פרטיו ומספרו בכרטיסה, גם להריח אותו?
היא הכירה את ריחו של כל ספר. אפה זיהה את הריח מרחוק, ועורר בה התרגשות גופנית ממש. לרומנים עבים היה ריח אחר מאשר לספרים דקים עם ציורים. לספרים של מבוגרים היה ריח שונה לגמרי מספרים של ילדים. לספרי הילדים היו תמיד ריחות חריפים מעורבבים בכל מיני דברים אחרים, אבל תמיד היו אלה ריחות מתוקים. והכי אהבה את ספרי ההיסטוריה: היה להם ריח חזק ומטשטש, כמו של טבק.
התרגשות חיממה את בטנה ככל שהתקרבה אל הספרייה. היא זיהתה היטב את ריחה: ריח טחוב שיש רק בספריות עתיקות של בתי ספר. נדמה היה לה שהיא מזהה גם את הספרנית הזקנה: תמיד בתסרוקת פקעת, כאילו שבכל הספריות בעולם יושבת אותה ספרנית, עם אותם בגדים שיצאו מהאופנה ועם אותה תסרוקת דמוית פקעת, ונראית כממתינה רק לה, לרחל, עט “בלוגרף” כחול ממתין בציפייה דמומה בין אצבעותיה המוכתמות מדיו, כדי לרשום מיד בכרטיסה החדש והנקי את כל הספרים שתיקח עימה היום הביתה.
היא שמחה שתוכל להחליף ספר בכל יום. יש אצלם כל כך הרבה ספרים בספרייה הזאת שלהם. ומי יודע, אולי הם אפילו ייתנו להחליף פעמיים ביום?
פרק שלישי: חברוֹת 🔗
בהפסקת־עשר התקרבה רחל הגדולה בהילוך מאיים אל שולחנה של רחל הקטנה. באדנותיות נשענה על קצה השולחן.
רחל הקטנה נבהלה, כשנוכחה לדעת שהילדה הגדולה הזאת לא מתכוונת לזוז משם. היא נראתה לה ענקית, ממש גוש עקשן ומבהיל, אולי אפילו יותר גדולה מ“מובי דיק” שקראה לאחרונה.
כשהגדולה סיננה בקול מפחיד, “שלא תחשבי שמישהו פה יקרא לך בשם שלך, יא מפגרת,” הרגישה רחל הקטנה שהיא עומדת להתעלף. “מה עשיתי לך שאת מדברת אליי ככה?” לחשה.
“מה עשית לי? אני רואה שאת עוד יותר סתומה ממה שאת נראית. שצריך להסביר לך הכול כמו לתינוקת. מה עשית לי?! בסך הכול גנבת לי את השם שלי, זה מה שעשית! ושתדעי שאני לא אשתוק לך. אני הייתי פה קודם,” ובתנוחה מאיימת קירבה את גופה לרחל הקטנה.
רחל הקטנה פחדה לזוז או אפילו לפתוח את הפה. כשנרגעה קצת הציעה, “אולי אפשר לקרוא לנו רחל אלף ורחל בית?” כשאמרה את זה, הרגישה הרבה יותר טוב.
“מצידי תהיי את רחל אלף. אבל לי קוראים רחל! לא שום רחל אלף ולא שום רחל בית. וזהו!” פסקה. היא החליטה לצאת מהכיתה כדי לא לתת לקטנה הזדמנות להגיד משהו.
רחל הקטנה נשארה לבדה בכיתה והרגישה כמו טיפשה. אפילו לא הספיקה לשאול איפה פה הספרייה, כמו שהתכוונה לשאול כשראתה את היצורה הגדולה מתקרבת לשולחנה, וחשבה שהיא באה אליה מתוך כוונת ידידות, ופניה, כמו שאומרים, לשלום. היא לא ידעה מה תעשה עכשיו. איך תלמד בכיתה שכולה רשעים מרושעים, עם בנות מפונדרקות שמסתכלות עליה מגבוה כאילו שהיא בכיסא גלגלים, ובייחוד עם היצור המפחיד שנבח עליה הרגע?
“איי, איי, לוקוראס, דמיונות. זה הכול בגלל הספרים האלה שאת קוראת כל הזמן,” פסקה אימא כשחזרה הביתה מבית הספר. “יותר טוב תלכי תרחצי כלים ותעזרי לאחותך בשיעורים,” והלכה לנוח על הספה.
למחרת שוב עברה לידה הילדה הענקית. הפעם, היא הזהירה אותה בקול מפחיד שלא תעז לענות בשמה כשהמורה קוראת לה.
“אז איך את רוצה שאני ידבר, אה? תגידי לי איך?” התפרצה רחל הקטנה. למרות שהתאמצה, לא הצליחה לכלוא את הבכי.
“יופי, עכשיו גם את תתחילי ליילל לי כמו בננה… ובטח גם תלכי להלשין!” נבחה רחל הגדולה, וחיקתה את הארשת הבכיינית שעלתה על פניה של רחל הקטנה. אבל בתוך תוכה היא הייתה ממש מרוצה. איך הצליחה להבהיל את היצורונת המבוהלת הזאת, ולגרום לה להידבק ישר לכיסא?
“אני לא מלשנית!” ענתה רחל הקטנה בחשיבות אחרי שקצת נרגעה.
“באמת חסר לך שתלשיני. זה יהיה הסוף שלך,” סיכמה רחל הגדולה. התחשק לה להמשיך להציק לילדה הזאת. ילדים מבוהלים עשו לה חשק להתעלל בהם. לא להפסיק, עד שתראה אותם בוכים. אבל אז נשמע הצלצול של השעה השלישית, והמורה לתושב“ע נכנסה, ובקולה החרישי והתקיף מסמרה את הילדים לכיסאותיהם, ודרשה מהם להוציא תנ”ך “קסוטו” ואת חוברת המסכתות שחילקו חינם בכיתה בתחילת השנה.
רק רחל הקטנה לא הקשיבה לקולה של המורה. הוא נשמע לה קר ומקפיא, ממש כאילו נשברו צליליו לרסיסים בחלל החדר. היא לא ידעה מה תעשה עם עצמה. זה בסך הכול יומה השלישי בכיתה, וכבר הספיקה להסתכסך עם כל העולם. רק הגיעה, וכבר כולם שונאים אותה. והיא אפילו לא עשתה להם כלום. מה עשתה לילדה השמנה, למפלצת הזאת? שתעזוב אותה במנוחה. והכי גרוע זה שאין מי שיעזור לה. היא גם לא תלך לספר למורה: אף פעם לא הייתה מלשנית ולא תתחיל להיות עכשיו. חוץ מזה, ידוע שרק פחדנים ותינוקות מלשינים. אולי כדאי שתדבר עם הילדה הרעה ההיא? אבל מה תגיד לה? איך תרכך את ליבה? היא נראית כל כך מפחידה. עובדה שאין לה אף חברה בכיתה. רק עם הבנים היא מתחברת. יותר נכון, הולכת איתם מכות. אף פעם לא פגשה ילדה כזאת אמיצה שבכלל לא פוחדת מהבנים. נדמה כאילו הם אלה שפוחדים ממנה. אף פעם לא פגשה ילדה שהבנים פוחדים ממנה. רק רואים אותה, ישר בורחים. ואיך רועד מפניה הילד ההוא, עידו, שיושב לפניה? כמה מצחיק לראות את זה.
היא חייכה לעצמה. תימהונה וסקרנותה המסו את הפחד. היא החליטה שבסוף היום היא תנסה להתקרב אל הילדה הגדולה המשונה. בחיי, ילדה שלא כתובה בשום ספר.
“את יודעת מה?” אמרה לה בהפסקה הגדולה. “את יכולה לקחת את השם הזה לעצמך.” ללא היסוס הוסיפה, “אני מוותרת עליו מראש.”
רחל הגדולה הייתה המומה מהקלות שבה ילדה אחרת מוותרת למענה על היקר לה מכול: על שמה. היא הייתה המומה עוד יותר מכך שדווקא הילדה שהכי פוחדת ממנה בכיתה, היא זאת שמתקרבת אליה ומנסה להתיידד איתה. בתימהון ענתה לה, “אבל אז את תישארי בעצמך בלי שם…”
“לא נורא,” ענתה רחל הקטנה מייד. “אולי תוכלי למצוא לי שם אחר? אני ממילא לא אוהבת את השם שלי. אימא שלי נתנה לי אותו על שם סבתא שלי שנמצאת בבית זקנים. ואני גם לא כל כך אוהבת את הסבתא הזאת. יש לה ריח של עובש, ולביסקוויטים שהיא נותנת יש תמיד טעם מגעיל של ארונות.”
היא הייתה מרוצה מכך שהצליחה לדבר עם הגדולה בכזאת חופשיות, ובכלל בלי שהיא תפריע. פתאום גם נדמה היה לה שהיא כבר לא מפחידה כמו קודם. בטח גם לה יש לב קטן ועצוב מתחת לגוף המגושם כמו חבית, בדיוק כמו לכל הילדים הקטנים והאומללים מהספרים.
גם רחל הגדולה הייתה מופתעת. המילים שפרצו במהירות ובביטחון מתוך הגוף הקטן, לא הפסיקו להפליא אותה. היא לא ידעה מה עושים במקרה כזה. הרי לא תיתן לחדשה לסבן אותה בכזאת קלות. בטוח שכל מה שהיא רוצה זה להתחנף. כל מי שרוצה משהו יודע להתחנף. אפילו דובי, שקורא לה דובה ושמנה ופרה, מתחנף אליה יפה מאוד כשהוא רוצה שתשאיל לו את האולר הקפיצי בעל חמשת הלהבים, זה שהיא קיבלה בשנה שעברה מאבא ליום הולדת.
ואולי גם היא אסופית? אולי אין לה אבא ואין לה אימא, ובגלל זה היא הפכה להיות כזאת מרשעת? צריך לרחם עליה. מייד ריחמה רחל הקטנה על רחל הגדולה, בדיוק כמו שהיא מרחמת על גילה המשותקת בכל פעם שהיא קוראת את “אני אתגבר”. המחשבה שיש ילדים שהם משותקים ממש, ויש כאלה שהם כאילו בסדר גמור בגוף אבל גם הם נכים, הדהימה אותה. זהו, היא בטח כמו המפלצת מ“היפה והחיה”! היא הייתה מרוצה שהגיעה למסקנה המרעישה לפני שהעליבה את הגדולה וקראה לה מכשפה.
בספרים שקראה תמיד היה למפלצת גוף מכוער שהסתיר לב טוב ואוהב, לב זהב שעולה על גדותיו מרוב אהבה. בדיוק כמו בסיפור על הנסיכה שמסתירה במבצרה חיה מפחידה. לנסיכה היפה יש מפלצת שצווחת בלילות ומרעידה את קירות הארמון, ומשתינה על צריחים ומגדלים, וביום מפחידה ילדים קטנים. בדיוק כמו גוליבר, שבכלל לא היה נסיך וגם לא מנומס, אבל כולם אמרו שיש לו לב זהב. באותו רגע היא כמעט אהבה אותה, את הילדה הגדולה המבהילה. מייד גם סלחה לה על כל הדברים המעליבים שאמרה, ועל כך שקודם ניסתה להפחיד אותה.
גם רחל הגדולה התפעלה מאומץ ליבה של רחל הקטנה. מצא חן בעיניה שהפצפונת לא מתנהגת כמו שכל הבננות מתנהגות במקרים כאלה, ואפילו שהיא לא הולכת מכות, יש לה מספיק אומץ להגיד הכול ישר בפרצוף. אולי בכל זאת כדאי להיות חברה שלה? היא כזאת עדינה ובודדה. היא לא תצליח להסתדר בכיתה אפילו רבע שעה. מישהו צריך לאמץ אותה. להציל אותה מהבננות הטיפשות. איך הן צחקו עליה מאחורי הגב, והיא אפילו לא יודעת. כזאת זעירה וטובה. ממש כמו בובה. כל הזמן רק קוראת בספרים מהספרייה. אי אפשר להבין מה היא מוצאת בהם. ואיך ייתכן שהיא מעדיפה ספרים ישנים במקום לשחק בחצר? אולי היא לא מכירה משחקים? היא בטח פוחדת שיצחקו עליה אם יגלו שהיא לא יודעת לשחק תופסת וכדורגל ומחבואים. צריך ללמד אותה איך משחקים בחצר. עם הבנים, וכל מה שצריך.
רחל הקטנה רצתה להושיט את ידה לרחל הגדולה, אבל היא התביישה. היא שמחה שעכשיו גם לה יש חברה. היא הרגישה שרחל הגדולה כבר לא כועסת עליה, וזה בכלל לא הפתיע אותה. בכל הסיפורים זה קורה. אחרי שהמפלצת מורידה את התחפושת, היא הופכת לנסיך טוב לב, עדין ומנומס. טוב, לא צריך להגזים… אולי לא מנומס. קשה לצפות מבילבי־בת־גרב הזאת להיות פתאום מנומסת כמו הנסיכה מהסיפור על הנסיכה והעדשה. לא כל הילדים שהופכים לנסיכים, נראים נסיכים ישר על ההתחלה. לא כל מי שמסתכל עליה, למשל, על הגוף הרזה כמו מטאטא, על השיער הדליל והמקורזל, על השיניים הבולטות הארוזות בפלטה ממתכת, ישר יודע שיש בתוכה נסיכה. יש אנשים שלוקח להם המון זמן לגלות נסיכות בתוך גוף של ילדות לא יפות. הרי אי אפשר לראות ישר על ההתחלה מה שיש בפנים, כמו מבעד לצילום רנטגן. אבל מי שצריך לדעת כבר יידע. למשל, הנסיך היפה שלה.
רחל הגדולה הגניבה מבט אל חברתה החדשה. היא ידעה שעכשיו הן חברות, אפילו שרחל הקטנה נראתה לה מבוישת: עיניה התכסו בארשת מרוחקת, חלומית, כמו בשעה שקראה באחד מספרי הספרייה המוזרים שלה. היא רצתה להגיד לה משהו. לשאול אותה אם הן באמת חברות. לוודא שהיא לא עומדת פתאום להגיד לה שהכול היה סתם, בצחוק. אבל היא החליטה שעדיף לשתוק, כי חברים טובים תמיד יכולים לשתוק ביחד. רק כשהם כבר לא חברים, הם מדברים יותר מדיי.
היא הכירה את זה היטב מהמריבות. מהצעקות שהגיעו מהמטבח כמעט בכל לילה. מההרצאות הבכייניות שנתנה אימא לאבא. מתשובותיו הארוכות והמפורטות, בטון סבלני ולפעמים קצר רוח, כאילו כדי לפייס אותה, אבל בעצם רק כדי להרגיז אותה עוד יותר, עד שפוקעים עצביה של אימא והיא צורחת עליו, ואבא אומר שלזה בדיוק הוא חיכה, שהיא תאשים אותו, ואז הוא צורח עליה בחזרה, “תמיד את מתחילה, תמיד מחטטת, תמיד מאשימה, תמיד כזאת מכשפה,” ומכריז שהוא לא מבין איך בכלל התחתן איתה.
רחל הגדולה פסעה בדרך בשתיקה. לצידה פסעה בשתיקה גם רחל הקטנה.
“את יודעת מה?” הציעה רחל הגדולה, “את יכולה להישאר רחל.” היא הרגישה נדיבה וטובה, וחשבה שלפעמים זה דווקא נעים להיות טובה. גם רחל הקטנה שמחה: המפלצת התגלתה כנסיכה.
פרק רביעי: רואות ואינן נראות 🔗
הדרך הביתה עברה בשני מסלולים. היה אפשר להגיע הביתה דרך רחוב בן־יהודה, שרחל הגדולה ורחל הקטנה קראו לו “דרך המלך”, וגם בדרך עוקפת שהסתעפה בין רחובות קטנים ועקלקלים, שחלקם הסתיימו בשלטי אין־מוצא.
רחל הגדולה ורחל הקטנה אהבו את שתי הדרכים. ועל אף שהן העדיפו את הדרך העקלקלה, הן ידעו שבדרך המלך יש המון פיתויים. למשל, חנות הממתקים של הייקית, גברת אנגלברג, או הקיוסק של אברם, שהציב על המדרכה שולחנות וכיסאות מתקפלים, למרות שאיש לא ישב עליהם כדי להזמין ארוחת בוקר או את אחת מאותן ארוחות צוהריים שמנוניות וחריפות שהכינה אשתו על פתיליה מפויחת בחצר. חוץ מזה, היו שם לפחות שתיים־שלוש חנויות מכולת קטנות ומאובקות, שחנווניהן מכרו נקניק רומני ודג לקרדה וגבינת קצקבל על משקל, ואת החבילות המרשרשות בעטיפות של נייר פרגמנט דחפו בידיים שמנוניות לתוך סלי הפלסטיק של הקונות, ובאותה הזדמנות בירכו ב“שיהיה לבריאות!”
גברת אנגלברג לא נתנה לגעת בממתקיה היפים, שהיו מסודרים בערמות סימטריות על הדוכן האטום בזגוגיות נקיות. “זה הכול מיבוא,” התפארה בפני לקוחותיה – זקנות שרכשו בכל פעם מאה גרם פרלינים ממולאים בליקר וסוכריות לקריץ מיוחדות, עם מילוי חריף שנשפך לתוך חלל הפה ועקץ את הלחיים, ובימי שישי גם שוקולד “פרה אדומה” בשביל הנכדים. ילדים היא לא אהבה, הגברת אנגלברג, אבל הילדים אהבו מאוד את חנותה. “קישטה, ילדים ללכת מפה,” צווחה במבטאה המצחיק, כשהילדים נצמדו בפנים סקרניות לשמשה הנקייה של חנותה המהודרת כמו בונבוניירה תוצרת־חוץ, הדביקו עליה את אפיהם המנוזלים, וגם את לשונותיהם מחצו עליה בלי בושה.
במקרר מיוחד בעל דלת שקופה שמרה גברת אנגלברג את הגלידות “הכי מובחרות בשכונה”. כשנכנסה קונה מיוחסת וביקשה לקנות גלידה לאורחיה, שלפה אנגלברג בחרדת־קודש חפיסת ארבע־מאות גרם של גלידת וניל־שוקולד, סקרה בסיפוק את החפיסה שהגיחה אל החום הממס של חודש אוגוסט בצוויחות של הבל קפוא, ממש כאילו הייתה הגברת אנגלברג מיילדת שזה עתה יילדה תינוק מובחר שעתיד להנהיג את האומה, ומיד עטפה במומחיות בגיליון ישן של עיתון “הארץ”.
פעם אחת, כשגברת אנגלברג דיברה עם לקוחה, הצליחה רחל הקטנה לגנוב שתי סוכריות גומי־יין מתחת לדוכן, בלי שאנגלברג תשים לב. בדפיקות לב מפחידות אך מתוקות הגניבה את כף ידה הכחושה מתחת לדוכן, בזהירות הרימה את מכסה הזכוכית החלקלק, נזהרת לא להכתים אותו באצבעותיה, ובחופזה חפנה כמה סוכריות, שרובן נשמטו בחזרה לערמה. רק שתיים, קטנטנות ואדומות, נשארו בכף ידה.
היא שאלה את עצמה אם אלוהים רואה אותה, ואם כן, מה הוא חושב. אבא אמר שאלוהים יודע כל מה שאנשים חושבים. אם ככה, אז בטוח שזו לא בעיה גדולה בשבילו לדעת מה שהם עושים. כל מה שהוא צריך לעשות זה להסתכל עליהם מלמעלה עם משקפת. כמו בפעם ההיא כשאימא ואבא לקחו אותה לתיאטרון ביפו, ואימא הוציאה משקפת ישנה מתוך נדן קטיפה, דחפה לה לפני העיניים ואמרה לה שתסתכל טוב־טוב: אולי תלמד משהו.
על הבמה הראו סיפור על בחור שהוא ביטניק. אימא אמרה שזה שהוא לא עובד וכל היום רק יושן ומתבטל זו בושה וחרפה. אבל בעיני רחל דווקא מצא חן הבחור הזה, עם התלתלים הסבוכים והמכנסיים המלוכלכים. כל היום הוא רק שוכב על הגב, מסתכל על השמיים, ושר, “מהההה צריך בסך הכול בנאדם בשביל לחיות?” ומקהלה של בחורים ובחורות עם בגדים קרועים ושיער ארוך עונה לו, “כיכר אחד של לחם, וכד אחד של מים, מיטה כדי לישון בה, ואם אפשר קצת יין, ואהבה אהבה כל הזמן, ואהבה כל הזמן…”
היא זכרה את השיר כאילו שמעה אותו רק אתמול: “ואהבה אהבה כל הזמן, ואהבה כל הזמן.” ואולי היה לה מזל ואלוהים בדיוק היה צריך לעשות פיפי, והלך לבית שימוש ולא היה מי שיסתכל עליה? ואולי יהיה לה מזל גדול אפילו יותר, ואלוהים בכלל יוותר לה הפעם? אם יש לו לב, הוא יסלח לה. והעיקר שנשארה סוכרייה אחת לה ועוד אחת לרחל הגדולה.
אצל אברם בקיוסק שליד בית הספר נמכרה סחורה הרבה יותר פשוטה מאשר בחנות של הגברת אנגלברג. על דלפק משומן הונחו ערמות מבולגנות של סוכריות על מקל, עטופות בנייר צלופן, וגם ופלים עבים, מצופים בשכבה עבה של “צימקאו”. במקרר הטחוב נשמרו בקבוקי גזוז חמוץ־מתוק ו“טמפו קולה” בבקבוקים בטנוניים. אבל הממתקים האהובים והמבוקשים ביותר היו התרנגולים. בשקדנות ובהנאה נמצץ גופם האדום, עד שהתגלה עמוד שידרתם מפלסטיק לבן.
בשעות הצוהריים היה אפשר לזהות את הקיוסק של אברם גם ממרחק של קילומטרים, ואפילו מעברו השני של רחוב הירקון, וזאת רק על פי מידת הרעש. מדי יום בתום הלימודים התגודדו חבורות של ילדים סביב הקיוסק, עד שכל חבורה נראתה כמו מקבץ של זבובים שנדבקו לסוכריה, ועכשיו הם לא מסוגלים להיפרד ממנה, אפילו לא כשהם כבר רוצים להתעופף. אברם היה מאיים שיקרא למשטרה.
תמיד היו שם מריבות ודחיפות והמון רעש וצוויחות: “אני הייתי קודם,” “לא נכון, אני הייתי קודם, יא פוסטמה,” עד שילד חוצפן, חדש בתור, פלש לתוך השורה והקדים את כל היתר.
רחל הגדולה ורחל הקטנה לא אהבו לעמוד בתור הצפוף, ביחד עם כל הילדים, למרות שגם הן אהבו מאוד למצוץ את הצוף של התרנגולים האדומים וללקק קרטיב מנטה שני־מקלות שנחצה מיד לשניים: מקל אחד לרחל גדולה ומקל שני לרחל הקטנה. לרוב הן ויתרו על תענוגות הליקוק והלכו הביתה בדרך העוקפת, שהתפתלה בתוך רחובות צדדיים, קטנים ושקטים.
בקיץ נשטפו הרחובות בשמש דבשית שזהרה על הגגות בנצנוצים ממזריים, ושלחה קרניים זהובות ששיחקו במחבואים עם הצללים שמתחת לעצים ולשיחים של הגדר החיה. על המדרכות תמיד נותרו עקבות מסימני הגיר של משחק הקלאס מצוהרי אמש. בחורף אהבו הילדים לקפוץ עם הערדליים משולי המדרכה היישר לתוך השלוליות העכורות שנקוו בתעלות הניקוז, ולהשפריץ בוץ שהגיע להם עד הברכיים.
הדרך העקלקלה אומנם הייתה ארוכה יותר אבל גם הרבה יותר שקטה. רחל הגדולה ורחל הקטנה יכלו לשוחח בשקט, בלי לחשוש מפגישות לא רצויות עם ילדות שהן לא אוהבות. וגם להרהר לעצמן בשקט: זאת על משחקיה האהובים, וזאת על ספריה האהובים. או סתם כך, על כל מיני מחשבות שקשה להגדירן במילים.
הן הרגישו שיש מחשבות כאלה, אפילו שהן לא הצליחו להגדיר את תחושתן במילים. מחשבות פרטיות מאוד, מחשבות סודיות, מחשבות שאיש לא יוכל לפענח או להבין. מחשבות ששייכות רק למי שחושב אותם, והן הדבר היחיד בעולם שהוא יכול להיות בטוח שהן ממש שלו. רחל הקטנה דמיינה אותן כמו ענני נוצה קלים, שבמעופם הם עוברים וחיש מתמוססים, עכשיו הם כאן, ותיכף ייעלמו לחלוטין מהעין ויותירו אחריהם הבל קל ומתנדף של ערפל.
זה בדיוק מה שהרגישה גם רחל הגדולה, אפילו שלא ידעה להסביר. בגאווה הראתה לחברתה החדשה את הדרך הסודית שלה הביתה. איך היא חודרת פנימה דרך גומחה קטנה שנפערה בגדר החיה שמחברת בין החצר של ביתה לחצר של השכנים. רחל הקטנה הייתה הילדה הראשונה שאותה שיתפה בסוד הכמוס.
“צריך לזחול,” הורתה בשפל קול, והנחתה את הקטנה במעברים בקשים. “ותיזהרי על הבגדים, שאימא שלך לא תכעס עלייך. לאימא שלי כבר נמאס ממני לגמרי.”
“אז למה את לא נכנסת בכניסה הראשית?” תמהה רחל הקטנה.
אבל הסוד הרעיש אותה. הדרך הסודית הקסימה אותה. היא ישר גרמה לה לחשוב על כניסות סודיות לארמונות ומבצרים, ועל נסיכים שמצבם מחייב אותם להיכנס בכניסה האחורית, כי אף אחד לא יודע שהם נסיכים, כולם טועים לחשוב שהם רק משרתים. אולי רחל הגדולה היא מין נסיכה כזאת, נסיכה שרק היא יודעת שהיא נסיכה, ובינתיים מסתפקת בכניסת המשרתים?
“אני לא אוהבת להיכנס משם. אני מעדיפה להיות רואה ואינה נראית,” פסקה רחל הגדולה.
“נכון. כמו דני דין. איך לא חשבתי על זה בעצמי,” אמרה הקטנה והתרגשה רק מעצם הרעיון.
לא היה דבר שקסם לה יותר מאשר להיות כמו דני דין. כמה נהדר יהיה להיות שקופה לגמרי? ממש בלתי נראית. להיכנס לכל מקום בלי שיראו אותך אבל שאת תראי הכול. להיכנס לבתים של אנשים שאת לא מכירה, לשבת על הרהיטים שלהם בלי שהם יבחינו, לפתוח את הארונות והמגירות שלהם ולחטט בלי הפרעה, לאכול ישר מהמקרר ולהאזין לכל מה שהם אומרים. זה אפילו יהיה יותר טוב מלקרוא ספרים. היא התענגה על המחשבה, והזכירה לעצמה שכשתשוב הביתה תחשוב על כך לעומק, וגם תרשום את המחשבה המעניינת ביומן. אבל אז שאלה אותה רחל הגדולה בחשש, “מי זה הדני דין הזה, חבר שלך?”
“מי זה דני דין??? מה, את לא יודעת מי זה דני דין??? איך את יכולה? הרי הוא הילד הכי בר־מזל בעולם, אפילו שהוא רק ילד מסיפור. הוא יכול להיכנס לכל מקום ולקחת כל דבר בלי שאף אחד יראה. הוא שקוף לגמרי. יום אחד הוא נכנס לחנות ממתקים ואכל כמה ממתקים שרק התחשק לו, והמוכר בכלל לא הרגיש ולא היה יכול לעשות לו כלום.”
“אבל איך זה ייתכן שהוא בכלל לא ראה אותו? מה, פתאום המוכר ראה ממתקים עפים באוויר? זה לא הגיוני!” פסקה רחל הגדולה. אבל היא התאוותה שגם לה תהיה תכונה כזאת, כמו לדני דין המשונה הזה, שרחל הקטנה סיפרה לה עליו.
“ווי, נכון… אף פעם לא חשבתי על זה,” ענתה רחל הקטנה. היסוס נשמע בקולה הפסקני תמיד.
איך באמת? הרי בשיעור טבע הם למדו על כוח הכבידה. לא ייתכן שהמוכר לא יבחין בכך שמיליוני ממתקים יקומו פתאום בכוחות עצמם ממקומם בקופסאות, יתעופפו באוויר וייכנסו לתוך בטנו של דני דין. חוץ מזה, אם הוא שקוף, אז מיד יראו לו את כל הממתקים בבטן. כמו בצילום הרנטגן שעשו לה בגיל שבע, כשחשבו שהיא בלעה מטבע של עשר אגורות. רק שאצלה ראו ציורים של עצמות וגושים אפלים ומטושטשים, שהרופאה הסבירה לה שהם הלב שלה והריאות והקיבה, ואצל דני דין ייראו רק ממתקים: המון־המון קוביות שוקולד וסוכריות אדומות שנראות כמו עלי כותרת של שושנים, צפים בחלל הבטן וגולשים בסלטות לתוך הריאות. לא, זה באמת לא הכי הגיוני.
אבל הבעיות של דני דין לא הטרידו אותה זמן רב. מיד התחילה להטריד אותה מחשבה חדשה: מה באמת יקרה אם המטבע שכולם חשבו שהיא בלעה בגיל שבע – אותו מטבע שהיא עצמה כבר לא הייתה בטוחה אם בלעה או לא – יגדל פתאום בתוכה, יגדל ויגדל, עד שיהפוך לעץ ענקי שבצמרתו יגיע לגרון שלה, ואחר כך הוא עוד עלול לבצבץ מתוך הפה ולהיתקע במרווחים שבין השיניים, ולהצמיח ענפים כבדים, עמוסים במטבעות חדשים של עשר אגורות ושל חמישים אגורות? ואז היא תוכל להיות בנק.
איזה צמד ילדות אנחנו, חשבה בינתיים רחל הגדולה: שתי שתקניות. מזל ששתינו לא כל כך אוהבות לדבר. היא החליטה שיום אחד היא תספר לחברתה החדשה את הסוד.
פרק חמישי: המערה 🔗
הסוד של רחל הגדולה נמצא במקלט.
הייתה לה שם מערה סודית. מערה חבויה שרק היא ידעה על קיומה, ורק היא ידעה כיצד נכנסים לתוכה. בעצם, רק היא הצליחה להיכנס לתוכה.
זו הייתה מערה קטנה מאוד, ממש זעירה, שמוקמה ברווח צר וצפוף שנוצר בין שני רהיטים ישנים, ורוב הזמן שקדה על הצמחת קורי עכבישים. היא גילתה אותה כשירדה פעם למקלט במצוות אימה, כדי לחפש פיילה ישנה. אימא סיפרה לה שהיא נפטרה מהפיילה זמן קצר אחרי שהיא הפסיקה לעשות פיפי וקקי בחיתולים. הסיפור הביך אותה, והפיילה עליה סופר לה הגעילה אותה. היא שמחה כשלא מצאה אותה. אבל היו במקלט דברים אחרים שמצאו חן בעיניה.
במקלט שמרו הדיירים רהיטים ישנים שכבר לא היה להם מקום בבית. היו שם מנורות־עומדות עם אהילים יפניים מבד פרום ודהוי, ומזוודות ישנות, ומיטות סוכנות עם קפיצים פקועים, ומזרנים מוכתמים בכתמים צהבהבים שהזכירו לה כתמי תה, אבל בעצם היו כתמים ישנים של שתן שריחו החריף עם השנים. היו שם גם מקלטי רדיו מימי המנדט עם סקאלה בצבע זהב מתקלף, וחוקנים ישנים מגומי דביק, וגם שקי חול חצי פרומים שנשארו ממלחמת ששת־הימים, כשהג"א נתנו הוראה לחסום את כניסות כל הבתים בשקים ממולאים בחול.
אבל במערה של רחל הגדולה לא היה מקום לרהיטים ישנים ולמקלטי רדיו מקולקלים. גם לא למיטות שנשארו שם מאז שבששת־הימים ישנו כמה לילות במקלט. במערה של רחל הגדולה היו רק אוצרות.
“וויי, ממש כמו במערה של עלי באבא… וגם כמו בחסמבה,” התלהבה רחל הקטנה. היא התרגשה מאוד כשרחל הגדולה הראתה לה את המערה ואת תיבת האוצר הגדולה. ואף שתיבת האוצר הייתה בסך הכול ארגז של “תפוזי יפו” ששופץ בידיה של רחל הגדולה, הוא נראה לה כמו תיבת אוצרות מבהיקה.
“כמעט כמו באגדות,” שיבחה. אפילו ריח הטחב והעובש שצמח על קירות המקלט ונדף מבטני המיטות המתקפלות, לא הפריע לה להרגיש שיש להן ממש מערה דה־לוקס. היא אמרה שזה דווקא נורא רומנטי, ונשמה נשימה גדולה מהריח הטחוב והנעים שאפף את חללו של המקלט ונדבק לכל הרהיטים. אז קבעה, “דבר ראשון שצריך לעשות, זה לסמן במפה את מיקומה של המערה.”
המערה לא הייתה יותר ממרווח צר שנוצר בין שתי מיטות סוכנות שעמדו סמוכות בגבן אל הקיר, ובגופן המתכתי יצרו רווח חרוטי שלא היה בו מספיק מקום להכיל שתי ילדות. ולכן, השלב הבא בהכנת המערה למגורים משותפים היה להרחיב אותה באופן מיוחד. אבל לאור כובדן של מיטות המתכת החלודות התברר המבצע ככמעט בלתי אפשרי. הפתרון היה להידחק למערה בכוח ולהשחיל את עצמן לתוכה בזו אחר זו. במשך הזמן הן עשו זאת במומחיות שנרכשה באימונים.
המערה הכילה בקלות את גופה של ילדה אחת, אבל שתי ילדות הרגישו בה לפעמים כמו בטוסטר: דבוקות זו לגופה החמים של זו בתנוחה מחניקה, נושמות זו את נשימתה המהבילה של זו, ומריחות את ריחות הגוף, עד שלפעמים הן גם הצליחו לנחש מה אכלה כל אחת מהן לארוחת צוהריים.
“ככה זה במערות”, סיכמה רחל הקטנה. היא החשיבה את עצמה למומחית של מערות, אפילו שידעה עליהן רק מספרים, ואף פעם לא הייתה לה מערה של ממש כמו לרחל הגדולה.
רחל הגדולה לא כעסה על כך שרחל הקטנה משתלטת במהירות גם על ענייני הניהול והרישום של המערה, אפילו שהיא הייתה פה קודם. ובכלל, הרי היא זאת שגילתה אותה. היא הניחה לקטנה לצייר מפה על נייר פרגמנט מקומט שהובא במיוחד משיעור גיאוגרפיה, ועזרה לה לסמן עליה את כל הכניסות והיציאות האפשריות, כולל יציאת חירום למקרים מיוחדים.
“מקרים מיוחדים זה כשמתבצעת חדירה זרה למערה או במקרה של אסון טבע או מלחמה,” ניסחה הקטנה את הכללים לניהול מערות. “שיטפונות, שריפות, רעידות אדמה, מפולת,” מנתה, “פלישה של צבא זר. או בכלל, כל פלישה שהיא.”
“גם של הורים במקרים מיוחדים?” שאלה הגדולה.
“גם של הורים במקרים מיוחדים,” פסקה הקטנה.
“אפילו אם, נניח, קורה מקרה אסון בבית ואימא שלי או אימא שלך באות בהפתעה לקרוא לנו?”
“אפילו,” אמרה רחל הקטנה. “וצריך להביא כלי נשק, כלי בישול, נרות, גפרורים, וגם אוכל,” רשמה לעצמה בשקדנות ביומנה, והוסיפה שבלי רשימת ציוד מעודכנת לשעת חירום, שום מערה לא יכולה לקרוא לעצמה מערה.
“ותרשמי גם אַתְּ אֶת כל מה שאת צריכה להביא למחר,” הורתה לרחל הגדולה בקול סמכותי, “חבל, אטבי כביסה, פמוט אחד, בקבוק קטן של שמן, זיקוקים וקפצ’ונים, קופסאות של שימורי אפונה, גזר ותירס, בובות ישנות שנשארו לך מאז שהיית קטנה, גרבי ניילון ישנות בשביל מסכות. אה כן, גם מנורה־כחולה.”
“בשביל מה מנורה־כחולה?” נבהלה רחל הגדולה.
“מה פירוש בשביל מה? איך תהיה לנו שמש? איך את חושבת שנשתזף?”
“אבל למה אנחנו צריכות להשתזף?” תמהה רחל הגדולה.
“כי אם לא תהיה לנו שמש, אנחנו עלולות לחלות ברככת. זה ידוע. בגלל זה לאדם הניאנדרטלי היו רגליים עקומות וכל מיני עיוותים נוראיים בעמוד השדרה, עד שהוא נראה והלך כמו הקופים, עם גב כפוף של זקנים. בגלל זה קראו להם אנשי הקוף. זה הכול בגלל שלא היה להם מספיק ויטמין סי, זה ידוע… זאת גם בעיה של ספנים. אבל להם, במקום שמש, הרופאים הרשו לאכול הרבה לימון,” ציינה רחל הקטנה בקול מלא חשיבות.
“לא אכפת לי. אני לא מביאה. אימא שלי תהרוג אותי אם היא תדע שלקחתי לה בלי רשות את המנורה־הכחולה,” קבעה רחל הגדולה.
“אז שאת, שאת תהיי אשמה אם תהיה לנו רככת,” אמרה רחל הקטנה. “שאת תיקחי על עצמך את האחריות אם נהייה חולות נורא ונלך כפופות כמו ישישים. וגם, וגם אם העור שלנו יצטמק כמו לזקנים במושב זקנים, ובכלל ניראה כמו תפוזים ישנים. אז שלא תביאי כלום. לא צריך בכלל.”
“לא צריך,” חתמה רחל הגדולה.
אבל גם היא נעלבה. היא לא הייתה מרוצה מכך שעכשיו הן ברוגז, ואולי אפילו לא ידברו, או גרוע מכך: אולי אפילו רחל הקטנה תעשה עליה חרם כמו שכל הבנות עושות כשהן כועסות.
היא רצתה לפייס אותה, לתת לה את כף ידה וללטף את פניה, ובעיקר לבקש ממנה שלא תכעס עליה. אבל היא פחדה. פחדה ממנה וממה שתעשה לה וממה שהיא עלולה להגיד. הארשת הנעלבת שעלתה על פניה של רחל הקטנה הזכירה לה בדיוק את הבעת הפנים הנרגזת והחמוצה שמופיעה על פניה של אימא בשעה שהיא מסרבת לעשות משהו שאימא מבקשת ממנה לעשות. או כמו בזמן שהיא יושבת על הברכיים של אבא, ואז אימא מביטה על שניהם כאילו ראתה כתם על חולצה נקייה, ואומרת לאבא בקוצר רוח, “תוריד אותה, תוריד אותה, אתה לא רואה שהיא כבר ילדה גדולה?”
ארשת כזאת הייתה עכשיו על פניה של רחל הקטנה, ורחל הגדולה הרגישה רעה מאוד ואשמה על כך שהעליבה את חברתה הכי טובה, בעצם, חברתה היחידה בכל העולם.
“את לא תעשי עליי חרם…” שאלה בהיסוס.
רחל הקטנה הספיקה בינתיים להצטער על מה שאמרה, ועל כך שהתעקשה ללחוץ על רחל הגדולה שתעשה משהו שהיא לא רוצה לעשות. חוץ מזה, ברור שהן לא יחלו ברככת. גם את הבעיה הפצפונת הזאת אפשר לפתור באמצעות לימון, בדיוק כמו שעושים הספנים. וחוץ מזה, היא לא יכולה לאבד ככה חברות כאילו שהן מטריות. היא לא רצתה להיות ברוגז עם רחל הגדולה. היא רצתה להשלים איתה במהירות, ושרחל הגדולה תפסיק כבר להביט עליה בעיניים עצובות, כמו שלפעמים מביט עליה הכלב הגדול של השכנים ממול, המאובק תמיד באבקה נגד כינים ויוצא לו ריח מסריח מהפה. העציב אותה שילדה שהיא בתוך תוכה נסיכה, מסוגלת להרגיש כאילו כל אחד יכול לבוא ולהחרים אותה בכזאת קלות, ולמחוק אותה מהעולם כאילו שהיא בכלל לא קיימת. “אני אף פעם לא אחרים אותך,” לחשה.
ורחל הגדולה התמלאה כזה אושר, עד שהחליטה לתת לרחל הקטנה מתנה: את הדבר שהיא הכי אוהבת בעולם – את האולר הקפיצי שלה עם חמשת הלהבים המתקפלים.
“אני לא צריכה אולר,” ענתה רחל הקטנה בטון מאופק למרות שהתרגשה. “אבל שתינו מאוד־מאוד זקוקות לאולר בשביל המערה. זה מצוין נגד פלישות של אויבים. תוכלי להתאמן עליו ולהיות מוכנה. וכשיתקפו אותנו, את תוכלי להגן עלינו. עשיתי תרשים של כל כניסות החירום. אם את רוצה, אני אכין עותק גם לך,” אמרה בטון פייסני. “שתדעי בדיוק מאיפה בדיוק אפשר לתקוף.” אבל רחל הקטנה לא ענתה והביטה בה בעין משונה.
“את לא רוצה להתאמן עליו גם? כי אני יכולה להשאיל לך,” ציינה רחל הגדולה, ושוב הרגישה טובה ונדיבה.
“עדיף שלא,” ענתה רחל הקטנה בחשיבות, “אני פציפיסטית.”
“את מה???” שאלה רחל הגדולה. החברה הזאת שלה נראתה לה לפעמים משונה מאוד. אבל היא העריצה אותה על שום שידעה כל כך הרבה מילים מוזרות, וגם מפני שתמיד היו לה אגדות וסיפורים יפים לספר. היא העריצה אותה על כך שלמרות שהיא לא מדברת עם אף אחד בכיתה, היא בכל זאת מסוגלת לעבור בגאווה ליד הבנות, עם גב זקוף ומבט גאה, כאילו שהיא לא רואה אף אחת.
“פציפיסטית זה כשהבנאדם מסרב להילחם ומחרים את כלי הנשק,” הסבירה רחל הקטנה. “אני פציפיסטית כי אני שונאת מלחמות.” אחר כך הוסיפה, “ואני גם לא אתגייס לצבא.”
“גם אני לא”, הנהנה רחל הגדולה. הרעיון התחיל למצוא חן בעיניה.
“אז גם את פציפיסטית,” אישרה רחל הקטנה.
“אם ככה, זאת אומרת שאני צריכה להיפטר מהאולר?” שאלה רחל הגדולה בהיסוס. היא קצת הצטערה על המחיר שצריך לשלם בשביל להיות פציפיסטית. אבל אחרי שחשבה על זה קצת, אמרה, “אני יכולה לתת אותו במתנה לדובי. הוא נורא אוהב את האולר שלי. פעמיים כבר ניסה לגנוב אותו ממני אבל שמתי לב, אז נתתי לו כאלה מכות, ככה שהוא ראה כוכבים בעיניים. אבל אם את אומרת שבשביל להיות פציפיסטית אסור להילחם, אז אני מוותרת עליו מראש.”
“לא נורא,” אמרה רחל הקטנה שהבחינה בצערה של הגדולה, “אנחנו חייבות שיהיה לנו לפחות כלי נשק אחד להגנה אם אנחנו רוצות מערה כמו שצריך.” רק אז אישרה, “את יכולה להשאיר אותו אצלך.”
רחל הגדולה הייתה מאושרת מאוד. גם רחל הקטנה. באותו לילה היא ישנה שינה שְׁלֵווה ומתוקה.
פרק שישי: מדורה של בובות 🔗
בחלומותיה ראתה רחל הקטנה את כל בובותיה: הבובות הזקנות מהזמן שבו עוד הייתה ממש קטנה, בובות הסמרטוטים המרוטות, וגם את הבובות היותר חדשות, נערמות לערמה גדולה כמו במדורה של ל"ג בעומר.
בחלומה נראו לה הבובות כמו סמרטוטים ישנים: מדובללות, דהויות ומכוערות, מוטלות להן כמו ערמה של אנשים מתים. אפילו הבובות הגנדרניות וסמוקות הלחיים נראו לה עלובות וחיוורות כאילו צבעו אותן בסיד.
בראש הערמה ננעצה בובת הברבי היפה שלה, כמו בתור דגל. יתר הבובות, הפחות יפות וחדשות, נזרקו לרגליה כמו ערמות של זבל. כשבא האות לשרוף את הערמה הגיעה אימא שלה במרוצה בראש צוות צווחני של נשים מבוגרות, ודרשה ממנה, מרחל, להצית את הגפרור שישרוף את ערמת בובותיה.
היו לה כל מיני חלומות כאלה: חלומות שבהם שורפים לה את בובותיה האהובות. אבל חלום אחד חזר על עצמו בשנתה, והִרבה להטריד אותה גם כשהייתה ערה. זה היה חלום על בובתה החדשה והמיוחסת: בובת הברבי לִבנת השיער.
זו הייתה בובה מגונדרת ואופנתית, מצוידת בשתי מערכות שונות של לבוש: אחת לחורף ואחת לקיץ. במערכת הבגדים לקיץ היה לה בגד ים כחול שלם שנצמד כמו מגנט למותניה הדקות, היו לה סנדלי עקב גבוה בצבע כחול כהה, וגם תיק תואם ומעילון רחצה שאפשר להפוך אותו בקלות לשמלת־חוף קטנה. מלתחת החורף הורכבה ממעיל צמר אדום המעוטר בצווארון מפרווה שחורה, מכובע שחור תואם ומנעלי ערב מלכה שחורה.
כל הפריטים היו חיקויים מושלמים לבגדים של נשים אמיתיות, אלא שבגדי הבובה נתפרו בתפרי קונפקציה מחומרים כמו ניילון דליק ובד כותנה, ונעליה היו עשויות פלסטיק קשיח. ובכל זאת רחל הקטנה הרגישה כאילו שלבובתה יש מלתחה של גבירות עשירות מסרטי קולנוע.
היא התאוותה שיקנו לה עוד ועוד מערכות בגדים כאלה, חנוטות בקופסאות פלסטיק שקופות ומצופות בנייר צלופן. אבל אימה לא הסכימה. היא טענה שאין להם מספיק כסף ללוקסוס כזה.
במשך הזמן המציאה רחל הקטנה פתרונות מקוריים. היא ביקשה מאימא שתשמור למענה פיסות בד מהשמלות שתפרה. משאריות צבעוניות של בדי מלמלה ומוסלין, כותנה ופשתן הכינה בעצמה תלבושות מפוארות לבובתה. מפיסות מלמלה הכינה שמלות ערב. צעיף צמר משובץ וישן של אביה נהפך לחצאית ליום־יום בדוגמה סקוטית אופנתית, עם סיכה בצד. ופיסות של משי לבטנה נהפכו בידיה לגלימות חושפניות, שנזלו עד לרצפה כמו שראו על גברות בצילומים ישנים של נשפים.
היא העריצה את יופייה ונשיותה של בובה ברבי. לפעמים אפילו קצת קינאה בה. אבל היא לא אהבה אותה. לא כשם שאהבה את חמור הצמר האפור והמרוט שלה, מהימים שבהם הייתה ממש קטנה. היא לא ליטפה את בובה ברבי, לא טלטלה אותה בזרועותיה כמו תינוקת ולא ישנה איתה בלילה. רק להלביש אותה בבגדים מפוארים, כאילו הייתה דוגמנית־בית פרטית הצועדת במסלול דמיוני רק למענה, אהבה.
היא התאוותה להכין לה כל מיני מלבושים יוצאי דופן, שלא היו לשום ילדה אחרת בכיתה, מפני שלכולן היה מספיק כסף לקנות מלתחות מוכנות לבובותיהן. רק לבובה שלה היו בגדים מוקטנים שיש גם לנשים מבוגרות. רק בארונה המאולתר, העשוי מפיסות דיקט וקרטון קשיח, נתלו שמלות קטנות, זהות בדיוק לשמלות התלויות בארונות של אימהות.
בחלום שהתעקש לחזור על עצמו מדי לילה, ניקבה אימה את הבובה ברבי, חיררה חרירים קטנים בגוף הפלסטיק שלה, ולא הפסיקה עד שנוכחה לדעת שברבי פצועה כולה מכף רגל ועד ראש. אפילו את גולגולתה לא עזבה במנוחה. גם את ראשה הלבן והצמרירי דקרה ודקרה וסירבה להרפות, עד שהיה ברור שהבובה נפחה את שארית נשמתה.
רחל התעוררה בבהלה בכל פעם שזה קרה. היא נזכרה שקראה פעם באיזה ספר ספרייה, שיש אנשים באפריקה שמשתמשים בבובות כדי לקלל אנשים שהם שונאים. שהם משתמשים בגוף הבובה כאילו שהיא האדם שהם רוצים לקלל, ומנקבים בה חורים כאילו הרגו את האדם עצמו.
היא רצתה לספר את החלום לרחל הגדולה, אבל חששה שהגדולה תצחק ממנה. החלום הפחיד אותה וגרם לה להתבייש אפילו מעצמה. היא פחדה שהיא בדיוק כמו בובה ברבי שנרצחת מדי לילה בחלום: גוף חלול מפלסטיק, בלי שום נשמה בתוכו.
היא נחרדה כשהבינה שאף פעם לא אהבה את בובתה. גם את אחותה הקטנה לא אהבה, למרות שידעה שהיא חייבת להיות אליה נחמדה. את אבא אהבה, אבל חששה שהוא לא אוהב אותה, למרות שלא הבינה מדוע כבר אינו אוהב אותה. מדוע אינו מחבק אותה יותר? זה בגלל משהו שעשתה?
היא רצתה לספר הכול למישהו. לספר כדי להוציא מהלב. אבל לא היה למי. היא לא האמינה שרחל הגדולה תבין את מה שיש לה לספר, כי לרחל הגדולה יש אימא שמתלבשת יפה ומכינה עוגות נפלאות, ומביאה לה בגדים יפים מחוץ לארץ, אפילו שהיא אף פעם לא לובשות אותם, וממלאת את החדר שלה בבובות יפות, אפילו שרחל הגדולה אף פעם לא משחקת בהן. אימא של רחל הגדולה מביאה להן מגש עם מיץ פטל ועוגיות מרנג־לימון בכל פעם שהיא באה לבקר. אימא של רחל הגדולה אף פעם לא מנדנדת לה. ואפילו שרחל הגדולה מתלוננת שאימא שלה לא עוזבת אותה לרגע במנוחה, בכל זאת נדמה שהיא סתם מתפנקת ומגזימה.
היא הרי לא יודעת מה זה כשיש אחות קטנה שצריך לשמור עליה, להשגיח שתגמור לאכול ולפעמים אפילו לעשות לה אמבטיה. היא לא יודעת מה זה כשאימא שלך כל הזמן מרגישה לא טוב. שכל הזמן היא רק מתלוננת שמתפוצץ לה הראש מכאבים ושהוורידים הורסים לה את הרגליים ושיש לה לחץ דם גבוה, ובגלל זה היא מצווה עלייך לעשות במקומה את כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות בתור אימא.
נדמה היה לה שרק היא יודעת מה זה באמת אימא. אימא זאת האישה שאומרת “לכי תעשי כלים,” “לכי תעזרי לאחותך בשיעורים,” “תלכי לקנות במכולת,” “לכי תביאי לאבא נעלי בית”. כל הזמן רק לכי ולכי ולכי. לפעמים דמיינה שאת “סינדרלה” כתבו האחים גְרִים עליה.
היא פחדה לספר את כל זה לרחל הגדולה. לא התחשק לה לספר לילדה שיש לה אימא טובה, איך אימא שלה מעבידה אותה בבית בכל מיני עבודות מרגיזות, ודווקא ברגע הכי חשוב שבו היא עומדת לגמור את הספר החדש שהביאה מהספרייה, וכמה שאז, זה כבר ממש־ ממש מרגיז.
פעם זה כמעט עמד לה על קצה הלשון, כשישבה עם רחל הגדולה במערה והן שיחקו בחמש־אבנים. אבל ברגע האחרון היא התחרטה.
אבל יום אחד, כשרחל הגדולה הייתה עסוקה בסידור בובותיהן בתוך המערה, צררה אותן וערמה כמו ערמת קרשים במדורה, נבהלה פתאום רחל הקטנה והתחילה לבכות.
כשהבחינה בכך רחל הגדולה גם היא נבהלה. היא העריצה את רחל הקטנה. תמיד חשבה שהיא יודעת מה שהיא אומרת ומה שהיא רוצה. רחל הקטנה דיברה רק עם מילים כל כך יפות, ולעולם לא הזדקקה למכות או לדמעות כדי להסביר את עצמה. היא הייתה בטוחה שרחל הקטנה היא מאוד גדולה וחזקה, ועל־בטוח גם הרבה יותר בוגרת ממנה עצמה. כשראתה אותה פורצת בבכי חרישי שהתפתח בתוך דקות ליללה קולנית, שוברת לב, פורצת פתאום בבכי אפילו בלי שהרגיזה אותה או משהו, אפילו בלי שעשתה לה משהו רע או שעצבנה אותה – היא לא הבינה למה.
“את כועסת עליי, רחלי,” שאלה בחשש.
רחל הקטנה לא הצליחה לענות. היא הרגישה שכואב לה בלב, כואב כל כך, והיא לא מסוגלת לגרום לכאב לעזוב. היא לא הייתה מסוגלת לענות. ורחל הגדולה, שלא הבינה למה הקטנה ממשיכה לבכות בכי כזה עמוק, שממש קורע את הנשמה, הייתה משוכנעת שזה בגלל משהו שאמרה או שעשתה. היא הביטה ברחל הקטנה, שהייתה מכונסת בתוך עצמה ומקופלת כמו תינוקת, ונזכרה באימה שבוכה ליד החלון בחדר השינה.
לפעמים הזעיפה אימא את פניה לאבא, שתקה כמו אילמת ולא דיברה איתו במשך כמה ימים, מטוב ועד רע. אבל בדרך כלל רק נעמדה ליד חלון בחדר השינה החשוך ובכתה בשקט. לפעמים הגיעו יפחותיה עד לסלון.
לפעמים הזעיפה אימא את פניה גם אליה. עם שובה מבית הספר הביטה עליה כאילו שהיא שקופה ולא דיברה איתה עד הערב. רחל הגדולה הייתה משוכנעת שזה בגלל משהו רע שעשתה, ובכל כוחה ניסתה להיזכר מה עוללה, אבל אף פעם לא הצליחה.
כשהביטה בפניה האדומות והנפוחות של רחל הקטנה, הייתה משוכנעת שגם היא כועסת עליה בגלל משהו רע שעשתה. היא ניסתה לחשוב חזק־חזק כדי להיזכר אם אמרה משהו שהיה עלול לפגוע בה. אולי לא הייתה אליה מספיק נחמדה וחברותית? אולי בגלל שסירבה לתת לה את האטלס בשיעור גיאוגרפיה? פתאום נזכרה שרחל הקטנה נעלבה ממנה אחר הצוהריים, כשהן רק נכנסו למערה, והיא סירבה לתת להיכנס ראשונה.
היא בטח שונאת אותה עכשיו. היא בטח חושבת שהיא לא מנומסת ושאין לה מספיק הכנסת אורחים. אימא אומרת שהכנסת אורחים זה הדבר הכי חשוב שיש לבנאדם להציע, וגם כשלא מרגישים הכי טוב או שסתם לא מתחשק לארח אבל פתאום באים אורחים, אז צריך להיות אליהם נחמדים ותמיד להציע קפה ועוגות. והכי חשוב, לא להראות להם שלא רוצים אותם.
רחל הגדולה הייתה בטוחה ששגתה בכך לא הרשתה לחברתה להיכנס ראשונה למערה. היא החליטה שמעתה והלאה תמיד תיתן לה להיכנס ראשונה. היא נשבעה לעצמה שמהיום הזה ואילך היא תיתן לה להרגיש כאילו שזאת המערה שלה, כאילו שהיא זאת שהמציאה אותה, אפילו שהיא לא. היא אמרה לרחל הקטנה, “מעכשיו המערה היא רק שלך. את תהיי המלכה של המערה.”
פניה הקטנות והרזות של רחל הקטנה עדיין טפטפו דמעות שחיפשו את מסלול בריחתן בפנים. היא רצתה שרחל הגדולה תחבק אותה, שתלטף אותה, שתחזיק אותה בזרועותיה ותנענע אותה כאילו הייתה תינוקת. אבל היא התביישה לבקש. במקום זה היא הושיטה לה יד לחה, וחפנה את כף היד החבולה והמגושמת. רחל הגדולה כמעט שהתחילה לבכות בעצמה.
רק אז הצליחה רחל הקטנה לספר לרחל הגדולה את כל מה שרצתה לספר כבר הרבה זמן, אבל לא היה לה למי. היא סיפרה על אימה שתמיד מטילה עליה את כל הדברים שאימא צריכה לעשות, ואחר כך עוד מאשימה אותה שלא עשתה שום דבר כמו שצריך. היא סיפרה שאין לה בבית מקום שבו תוכל להיות לבד, כי אחותה תמיד נדבקת אליה לאן שהיא הולכת. אפילו העזה וסיפרה את החלום שחוזר אליה בלילה, מענה אותה גם בשנתה.
באותו ערב נשארו רחל הגדולה ורחל הקטנה במערתן הסודית עד לשעה מאוחרת, אפילו שבחוץ כבר נעלם האור, השמש התעייפה והלכה לישון והירח התעורר בפיהוקים לעמל יומו. רחל הקטנה דיברה ודיברה, ורחל הגדולה הקשיבה כמו שהיא תמיד מקשיבה. לרגע חשבה להציע לרחל הקטנה רעיון מצוין, אבל פחדה שהיא אולי תיעלב, ולכן רק שתקה והקשיבה.
התחשק לה לעשות מין מדורה גדולה כזו, בדיוק כמו זאת מהחלום. היא תכננה הכול. איך הן יעשו מדורה גדולה בחצר או בחוף הילטון, או אפילו ליד בית הקברות המוסלמי – מדורה כמו המדורות שעושים הבנים מכיתה זין וחית בל"ג בעומר – וישרפו עד עפר ואפר את כל הבובות הישנות. את כל הבובות שהן כבר לא אוהבות, הבובות הזקנות, נטולות העין, הבובות המשומשות וקטומות הגפיים, הבובות הנכות שכבר אי אפשר לתקן: כל הבובות שאף אחד כבר לא רוצה לאהוב אותן. איך הן ישרפו אותן, ודי.
ואז, אף אחד כבר לא יצטרך לבכות עליהן.
פרק שביעי: תיבת האוצר הגדולה 🔗
במקלט עמדה תיבה ישנה וכבדה מעץ עבה.
“זה עוד מהזמן לפני שהיו מזוודות מפלסטיק ומעור,” הכריזה רחל הגדולה. היא ידעה המון על מזוודות שימושיות ועל נסיעות לחוץ לארץ, והכירה את כל המדבקות מארצות זרות שמדביקים על מזוודות בשדות תעופה, וגם את כל סוגי הגלויות והבולים הצבעוניים והמשוננים, עליהן מוטבעים צילומים של מלכים מתים ומצביאים חנוטים.
בכל פעם שאימא ואבא רבו הם נסעו לחוץ לארץ, להתפייס באתר סקי, אם זה קרה בחורף, או לחופו של איזה ים, אם זה היה בקיץ. ורחל הגדולה עברה לגור אצל דודתה.
גם רחל הקטנה רצתה להראות שהיא יודעת משהו על נסיעות. מיד התנדבה להסביר שבתיבות כאלה השתמשו הרבה לפני שאנשים התחילו לנסוע ממקום למקום רק עם כמה בגדים ומברשת שיניים, כי תמיד הם יודעים בטוח מתי הם חוזרים. “סבא וסבתא שלי, כשבאו לארץ עם אימא שלי מתורכיה, כשהיא עוד הייתה קטנה, באו עם כזאת תיבה, רק הרבה־הרבה יותר גדולה,” סיפרה בגאווה.
התיבה עמדה במקלט, בין מיטת סוכנות חלודה לכיסא שבור ומקולף בסגנון לואי הארבעה־עשר, שמבטנו המבוקעת צצו אניצי מוך, ושלדו הצבוע בשכבת פוליטורה דהויה התבקע ויצר צורות של מפרצים ושמשות, וגם של פרחים מבהיקים שגבעוליהן הם חריצים, שמישהו חרט פעם בסיכת ביטחון או במטבע.
התיבה הייתה חתומה. נעולה לגמרי. אפילו פטיש לא הצליח לבקע את מנעולה החלוד. “תיבה מסתורית!” קראה רחל הקטנה בהתפעלות. היא התאוותה לפתוח אותה ולברר מה יש בתוכה. תמיד שנאה סודות.
גם רחל הגדולה לא אהבה סודות. היא לא אהבה כשהילדות בכיתה מסתודדות ומתלחשות בחבורות. תמיד הייתה משוכנעת שרק עליה הן מסתודדות, ובטוח שרק סודות איומים ונוראיים הן מספרות. לאחרונה הייתה בטוחה שהיא ורחל הקטנה הן נושא השיחה. מאז שהגיעה רחל הקטנה לכיתה וגם לה יש חברה טובה, היא הבינה מייד שגם בה התחילו הבנות לקנא.
מצד אחד היא שמחה על כך שהן כבר לא חושבות אותה לְבֶּנית כזאת, שרק יודעת ללכת מכות עם הבנים ולשחק כדורגל בהפסקות. מצד שני לא מצא חן בעיניה שעכשיו יש להן קורבן חדש בצורת רחל הקטנה. היטב ראתה כיצד הן מסתכלות עליה. כבר מהרגע הראשון שנכנסה לכיתה היה אפשר להבחין שהן חושבות שהיא סנובית וחושבת את עצמה להכי טובה מכולם. היא גם שמעה את דפנה מסכמת, “על מה יש לה בכלל להתפאר? היא נראית כמו עכברה,” ואת יעלי שהסכימה איתה מיד, “ילדות כאלה צריך להחרים,” ואיך נוגה הבלונדינית ענתה לה בלעג, “טיפשה, הרי הן כבר ממילא מוחרמות.”
ברגעים אלו נעמדו רחל הגדולה ורחל הקטנה כחזית אחת. רחל הגדולה בראש, ורחל הקטנה מאחוריה. הן הביטו בבוז על מעגל הילדות שהלך וסגר עליהן. רחל הגדולה איימה על הבנות באגרופיה, ואילו רחל הקטנה חיקתה אותן בקול מאנפף, “הרי אסור לספר סודות בחברה.” הבנות עיקמו פנים, אבל כהר ־עין ברחו מהחצר. לרגע קט הוסר האיום. אבל רחל הגדולה ורחל הקטנה לא ידעו מאיפה יצוץ שנית או כיצד ומתי יתחדש.
רחל הקטנה הייתה בטוחה שהוריה מדברים עליה דברים רעים שהיא לא יכולה להבין, מפני שהם משוחחים ביניהם בלדינו. היא הייתה בטוחה שאימא שלה מלשינה עליה לאבא, ומתלוננת בפניו ש“הקריאטורה” – היצורה הקטנה – מתבטלת ולא עוזרת בבית, ובמקום זה רק יושבת כל היום על ה“קולו” – התחת שלה – והאף שלה תקוע בספר ענתיקה. לילה אחד שמעה אותה אומרת לו, “לא ייצא שום דבר טוב מהילדה, ותזכור שזה באחריותך!”
גם רחל הגדולה שמעה את הסודות שסיפרו עליה אבא ואימא. בכל פעם ששמעה אותם מתלחשים היא התקרבה בשקט לחדר השינה ונדחפה במהירות בחלל שמאחורי הדלת הפתוחה. אבל לא תמיד הצליחה לשמוע את כל מה שהם אמרו. לפעמים קלטה רק מילה פה, מילה שם, ועוד איזה חצי משפט לא ברור. אבל לה היה ברור כשמש שעליה הם מדברים, רק עליה. אחרת, למה הם פתאום מתלחששים? כשהם רבו, הם תמיד צעקו והאשימו זה את זו בצוויחות, עד שאפילו מהפינה של ארלוזורוב היה אפשר לשמוע את אבא מתפרץ על אימא, ואת אימא צורחת עליו שבחיים היא לא תסכים לגט. וכשפגשה רחל הגדולה בשכן וראתה שהוא מביט בה בעיון, הייתה בטוחה שהוא חושב עליה דברים לא יפים, כי הרי היא הבת של אלה מהקומה השנייה שכל הזמן רבים.
רחל הקטנה הייתה משוכנעת שבתיבה הסודית חייב להיות אוצר גדול. גדול אפילו יותר מהאוצר שיש להן בתיבת האוצרות הפרטית. היא אמרה שצריך למצוא דרך לבקע את הארגז, שלמנעולו החלוד לא נמצא מפתח. אבל רחל הגדולה לא הסכימה. היא חששה לפתוח את התיבה בלי רשות, ואמרה שהיא חושבת שהארגז שייך לגברת שרה ולגברת הלנה. רחל הקטנה שאלה מייד מי אלה גברת שרה וגברת הלנה, ורחל הגדולה הסבירה שהן שתי אחיות רומניות מצחיקות שגרות קומה אחת מעליהם, ושאימא שלה לא סובלת אותן. היא סיפרה שאימא שלה קוראת להן “קוּרבוֺת”, ושתמיד היא אומרת, “לפי איך שהן מתלבשות, הן בטח חושבות שהן עדיין פרינססות בבוקרשט.”
רחל הגדולה דווקא אהבה להביט עליהן, בפרט כשהאחיות יצאו בערב לבלות. בקיץ הן לבשו שמלות פרחוניות צרות בירכיים, עם שסע ומחשוף עמוק, ואת הפנים הן איפרו במומחיות עם אודם חזק ופס שחור אלכסוני שהשלים את איפור העפעפיים. תמיד נעלו האחיות נעלי עקב גבוה, שנקשו על הרצפה בקצב אחיד עם כל צעד שהן צעדו. אפילו לסנדלים שלהן היה עקב סיכה, שהשמיע הדהוד חד בכל פעם שהן עלו במדרגות או פסעו בדירה. לפעמים רחל הגדולה חשבה שהן רוקדות שם למעלה, ואימא שלה התלוננה שזה עושה לה חור בראש.
רחל הגדולה הסבירה לרחל קטנה שסנדלי סינדרלה אלו, עם קישוטי הפרחים והציציות, הן האחראיות למריבה הגדולה שפרצה בין הקומה השנייה לקומה השלישית. אימא שלה ביקשה מהאחיות להוריד את הנעליים לפני שהן עולות הביתה. כשאחיות סירבו, עברה אימא לשיטת הצעקות. כשגם זה לא עזר, היא העלתה את הנושא לדיון בוועד הבית ותבעה משפט שכנים. וכשגם זה לא עזר, והיא התייאשה מהמריבות היומיומית, היא הפסיקה לדבר עם השכנים. בכל פעם שנתקלה בשכן בחדר המדרגות החמיצה את פניה, סובבה לו את הגב וקיללה לעצמה בשקט. לפגישות הוועד הפסיקה ללכת, ואת דמי הוועד סירבה לשלם. היא אמרה שעד שהרומניות הקורבעס לא מפסיקות לנקר לה במוח עם העקבים הארורים שלהן, היא מחרימה את כל הבניין. “פפפפפ, חושבות שפה זה אירופה. מתנהגות כמו פרינססות דה־לה־שמעטע,” התלוננה יום אחד באוזני רחל הגדולה.
אבל את רחל הגדולה העסיק משהו אחר לגמרי. היא לא הבינה כיצד האחיות חיות להן ביחד במקום לחיות כל אחת עם אבא, ואיך זה שהן לא אימהות כמו כל הנשים שהיא הכירה. לאמיתו של דבר, זה דווקא מצא חן בעיניה. היא חשבה שזה נחמד ומיוחד שהן חיות ביחד מאז שהן רק נולדו, ושהן אף פעם לא נפרדות. אפילו לחוץ לארץ הן תמיד נסעו ביחד וחזרו ביחד, ושבו משם עוד יותר מקושטות ומפודרות, עם ריח חזק של בושם חדש.
בסתר ליבה קיוותה שרחל הקטנה תיהפך במשך הזמן לאחותה. ואולי אפילו אימא ואבא יסכימו לאמץ אותה, והיא תעבור לגור בביתם? במקום להתלונן כל הזמן על כך שהיא ישנה בסלון על ספה ישנה וגבשושית, הן יגורו ביחד בחדר הילדים המרווח שלה, ובלילה הן יספרו האחת לשנייה את הסודות הכי כמוסים. זה נראה לה סידור מצוין ששתי אחיות גרות ביחד בבית אחד, ישנות באותו החדר ומשתמשות באותו ארון ובאותו בית שימוש, מפני שככה הן יכולות לשחק ביחד כל היום.
היא סיפרה לרחל הקטנה על האחיות הרומניות שהתיבה הגדולה שייכת להן, ואמרה שהיא פוחדת לפתוח את הארגז ללא רשותן, למרות שאימא שלה בטח תרשה לה לפתוח את התיבה, כי ככה היא תרגיש שהיא מתנקמת בהן. “בדיוק כמו שהיא אומרת לאבא שבגלל הקורבות היא לא משלמת ועד בית,” הסבירה. ובכל זאת היא לא הייתה משוכנעת שלא יכעסו עליה אם תתפתה ותפתח את תיבת האוצרות בלי רשות.
קצרת רוח כדרכה הייתה רחל הקטנה סקרנית כל כך, עד שלא הצליחה להתאפק. היא ניסתה לשכנע את רחל הגדולה שלא יזיק להן לפתוח את התיבה בלי רשות, “כי ברור שאף אחד כבר לא רוצה אותה.” התיבה הייתה מכוסה במרבד עבה של אבק, וקורי עכביש ציירו עליה הינומות דקיקות. “זה מוכיח שאף אחד לא נגע בה כבר שנים,” פסקה.
אבל רחל הגדולה עדיין לא הייתה משוכנעת. היא פחדה מעונש, ומכך שאימא שלה תשנה פתאום את דעתה, ותחליט שזה לא מנומס לפתוח חפצים של אחרים בלי רשות, אפילו שהם שייכים לאנשים שהיא שונאת. אבל אז אמרה רחל הקטנה שהכי פשוט לשאול את האחיות. היא אמרה שאולי האחיות האלה הן בעצם אחיות נחמדות וטובות לב ונדיבות, וציינה שאולי הן אפילו יכבדו אותן בממתקים. ומפני שהמילה ממתקים שכנעה את רחל הגדולה לעשות כל דבר, אפילו אם הוא בלתי נימוסי, אפילו אם הוא ממש מגעיל ואסור בתכלית האיסור, היא השתכנעה במהירות לקבל את ההצעה.
בשקט־בשקט הן טיפסו לקומה השלישית, וכשהגיעו לקומה השנייה עברו לפסיעה חרישית על קצות האצבעות, כי שפחדו שאימא של רחל הגדולה תשמע אותן ותאסור עליהן לבקר את האחיות.
צלצולן המהוסס בדלת הביא מיד לצליל מוזר וצורמני, כאילו מישהו גורר רהיט מברזל או חורט על הרצפה, ולאחריו לנקישת עקבים מהירה. כשסוף־סוף נפתחה הדלת הציצו ממנה פנים שמנות צבועות לבן. שלושה מטבעות של מלפפון עיטרו את הלחיים. מבטא כבד שאל, “מה אתם לרצות, ילדות? אני כבר לתת תרומה היום.” לראשו של היצור שנראה לרחל הגדולה ולרחל הקטנה כמו גינת ירקות, רק בלי הדחליל, היה כובע אמבט מקושט בציורים של גלים תכולים, שקונכיות וכוכבי ים כסופים מפלסטיק הוצמדו אליו בחוט רקמה כחול.
זו הייתה האחות הצעירה, הלנה. רחל הגדולה הצליחה לזהות אותה הודות לקווצות מדובללות של שיער מחומצן, שהשתלשלו מתוך כובע הרחצה כמו מקצה של מברשת.
אבל השכנה לא זיהתה את רחל הגדולה. היא אמרה שהיא לא מבינה מה הן רוצות ועל מה הן מדברות. כשכבר קלטה במה מדובר פלטה, “פוי, זה ילדות לא מחונך. נו כבר, ללכת מפה לתת לי לנוח.”
כשנסגרה הדלת לא הצליחו רחל הגדולה ורחל הקטנה להתאפק: הן כבר כמעט עשו בתחתונים. הן פרצו בצחוק שעשה להן כאב בטן ולחץ בחוזקה על שלפוחית השתן.
בדרך חזרה למטה הן דילגו שתיים וגם שלוש מדרגות בבת אחת, ורחל הגדולה אמרה שאולי הארגז בכלל לא שייך לאחיות. היא לא הבינה כיצד שכחה מקיומה של הגברת נינה.
“ומי זאת הגברת נינה?” חקרה רחל הקטנה.
הצליל המעודן סיקרן אותה מייד. ישר דמיינה אישה גבוהה ותמירה לבושה גלימת משי. אישה חיוורת, קרוב לוודאי שחורת שיער, שפניה מאופרות, עיניה מלוכסנות, גבותיה מצוירות כמו סהר שחור ופיה שושן אדום מתוק.
פרק שמיני: הגברת נינה 🔗
הגברת נינה הייתה קטנטונת: מטר חמישים בקושי.
היו לה כפות רגלים קטנטנות וכפות ידיים זעירות, מעוטרות בציפורניים ארוכות המשוחות בלכה אדומה. היו לה פנים עגלגלות ועור לבן. היו לה שפתיים דקות ועיניים כחולות ופעורות כמו לתינוקת. היו לה תלתלי בלונד בתסרוקת נפוחה מספריי. ובגדים היו לה למכביר: בגד חדש לכל יום בשנה.
רחל הגדולה אהבה להביט עליה, אבל אימא שלה הפליטה נחרת בוז, “הבלונדה יותר מדיי קוקטית.”
רחל הגדולה לא הבינה לְמָה אימא שלה מתכוונת, אבל היטב ידעה שזה משהו לא טוב, משהו שאסור לדבר עליו, כמו המילה “קורבה”. רחל הקטנה בדקה במילון, והסבירה שקוקטית זה גנדרנית. מסמיקה מאוד הוסיפה שפעם שמעה שקורבה זה זונה.
“זה אומר שגם גברת נינה היא זונה?” שאלה רחל הגדולה בהיסוס.
“אני לא חושבת,” ענתה רחל הקטנה, “אפילו שאימא שלי אומרת על כל אישה מגונדרת שעוברת ברחוב שהיא בטח יצאנית.”
“מה זה יצאנית?” לחשה רחל הגדולה. היא התביישה על כך שאינה יודעת מה זו המילה הזו, שרחל הקטנה הפליטה בשקט־בשקט מבין שפתיה.
“זאת אישה שהולכת עם הרבה גברים ומקבלת מהם כסף. ובשביל זה היא צריכה להתלבש יפה ולהתאפר המון וללבוש תכשיטים, וללכת על עקבים גבוהים כמו האחיות הרומניות מלמעלה. בכל אופן, ככה אני חושבת,” ענתה רחל הקטנה בהיסוס. היא לא הייתה משוכנעת במה שהיא אומרת אבל לא היה לה נעים להודות בכך.
“גם הגברת נינה מתלבשת מאוד יפה. היא תמיד מגונדרת כזאת. יש לה המון בגדים, שאימא אומרת שהיא בטח מוציאה עליהם הון תועפות ושהיא קונה הכול רק באירופה. ותמיד גם יוצאים ממנה ריחות כאילו יצאה הרגע מהמספרה. והשיער שלה אף פעם לא פרוע. תמיד כאילו יצאה מסלון מניקור־פדיקור. ויש לה ציפורניים מחודדות ואדומות, ונעליים עם עקבים גבוהים, כמו של הרומניות,” תיארה רחל הגדולה בפני רחל הקטנה, מפני שהקטנה עוד לא הספיקה לראות את הגברת נינה.
“אם ככה, אז גם היא מקבלת את הכסף שלה מגברים, בעד שהיא כזאת יפה,” סיכמה רחל הקטנה.
“אבל למה שהיא תיקח כסף מאנשים אחרים אם היא עובדת?” התעקשה רחל הגדולה. “אימא אומרת שהיא מרוויחה הון מזה שהיא עובדת דיילת על אונייה.”
“אז בגלל זה היא אף פעם לא בבית?” חקרה רחל הקטנה בהתפעלות. “איזה כיף לה. היא יכולה לנסוע לאן שהיא רק רוצה. בטח כל יום היא בארץ אחרת.” ומיד הפליג דמיונה הנסער לארצות זרות ומוזרות שרואים רק בגלויות. כל הסיפורים ששמעה אי פעם על אוניות שמלחיהן נדמו לה כמו ציפורים משוחררות, עלו בזיכרונה והעלו דמעות מלוחות של געגוע במעלה גרונה וערפלו את עיניה.
הגברת נינה הזאת היא אולי נסיכה. בטח יש לה ארמון יפה בכל ארץ שאליה היא מגיעה. וככה היא יכולה להרשות לעצמה לנסוע ולחזור, ואף אחד לא יודע מיהי באמת. מה שבטוח שהיא בכלל לא זונה. רק נסיכה, על־בטוח.
“ככה אני רוצה לחיות כשאני אהיה גדולה,” הודיעה מיד לרחל הגדולה. “גם אני אפליג מכאן מתי שרק ארצה, ואחזור… מי יודע מתי. ויהיו לי המון תלבושות ושמלות נשף. בדיוק כמו לבובה ברבי.”
“ולא אכפת לך שאז את תהיי זונה?” חקרה רחל הגדולה בחשש.
“שטויות, זה לא הגיוני. אם את יפה ומתלבשת יפה, ועושה כל מה שאת רוצה, והולכת לכל מקום שאת רוצה, אז זה לא אומר שאת זונה,” פסקה רחל הקטנה, “זה אומר שאת נסיכה!”
גם רחל הגדולה התרגשה. השיחה הרעישה אותה. שימח אותה לדעת שאפשר לדבר על הכול בלי לחשוש מכך שיצחקו עלייך או יכעסו על איזו מחשבה שאמרת. גם היא החליטה שכאשר תגדל תהיה נסיכה ודיילת על אונייה, למרות שכל העסק המסובך של בגדים ואיפורים ותלבושות של נשף, לא הקסים אותה כמו את רחל הקטנה.
להיות בן או אבא זה הרבה יותר קל ונוח. הבנים מהכיתה יכולים להתלכלך כמה שהם רק רוצים, והמורות לא מעזות לצרוח עליהם. הם יכולים לקלל כמה שהם רק רוצים, במילים הכי גסות שגורמות לבננות להסמיק, ואף אחד לא מחרים אותם. והם הולכים מכות ומתפרעים ומרביצים, בזמן שהבננות סתם משחקות בבובות ומלטפות אותן כאילו שהן תינוקות קטנים וטיפשים.
“אף פעם לא יהיו לי תינוקות,” הכריזה לחלל המערה.
לאחר שהרהרה בדבר זמן מה, אמרה רחל הקטנה בחשיבות, “ילדים באמת מגבילים אותך להשיג את מה שאת רוצה. אימא שלי תמיד טוענת שבגלל שהיא התחתנה ואנחנו נולדנו, היא לא המשיכה ללמוד בקולג'. כל פעם ששואלים אותה, היא אומרת שאם היא הייתה ממשיכה ללמוד, אז היום היא כבר בטח הייתה נהיית פרופסור.”
אחר כך הצהירה, “אני אף פעם לא אתחתן.”
“גם אני לא, זה בטוח,” הנהנה רחל הגדולה.
והן המשיכו לשחק.
רק כעבור שעה ארוכה נזכרה רחל הקטנה בתיבה. היא אמרה שחייבים למצוא לה את המפתח המתאים, וניסתה להשפיע על רחל הגדולה ללכת ולברר אצל הגברת נינה בכבודה ובעצמה. היא אמרה שאם התיבה שייכת לה, אולי היא תיתן להן לפתוח אותה. ואם יהיה להן מזל, אולי היא אפילו תוריש להן אותה, עם כל מה שיש בפנים.
אחרי ששמעה על מעלליה של נינה הזאתי שנוסעת בכל העולם, היא כבר דמיינה לעצמה את מה שיישפך מהתיבה כשסוף־סוף יפתחו אותה: ודאי מסכות אלילים מאפריקה, חלילים מסין, בובות קש מפרו, בבושקה מרוסיה, פסלון פלסטיק של גונדולה עם פנס שמאיר בחשיכה, ואולי גם פינוקיו מעץ, עם אף אדום מפלסטיק ושתי רגליים שמאליות.
אבל רחל הגדולה טענה שהיא בטוחה שהגברת נינה נמצאת בחוץ לארץ, ומי שתפתח להן את הדלת תהיה רק האימא שלה הזקנה. היא אמרה שלא מתחשק לה להיתקל בזקנה מפני שהידיים שלה תמיד דביקות מהשמן של הלביבות שהיא מטגנת. אבל רחל הקטנה הייתה עקשנית גדולה. לאחר דין ודברים הצליחה לשכנע את רחל הגדולה לעשות כרצונה, בפרט אחרי שפיתתה אותה בהבטחות נהדרות של כל מיני ממתקים.
“תדמייני לעצמך עוגת קצפת עם תותים. ומרמלדות שלושה צבעים. ובונבוניירה של לשונות־חתולים. תזכרי שאת בעצמך סיפרת שהזקנה תמיד מחלקת ממתקים,” אמרה. ורחל הגדולה השתכנעה בקלות ללכת.
את קומת הקרקע חילקו שתי דירות, שאימה של רחל הגדולה קראה להן בבוז “דירות הפרטר”. היה אפשר לחדור לתוכן אפילו דרך החלון. בדירה אחת גרה רופאת ילדים. היא הייתה חרישית ולבבית ושמה המוזר, ד“ר בולבאצאן, הצחיק מאוד את רחל הגדולה. ולמרות שגם ד”ר בולבאצאן הייתה זקנה, רחל הגדולה חיבבה אותה מאוד וחיכתה שתזמין אותה אליה: הדוקטורית הכינה עוגות שוקולד נפלאות של שלוש שכבות, עם קצפת ודובדבנים. לצערה של רחל הגדולה, לא לעיתים קרובות הזמינה אותה הדוקטורית לעוגה המפוארת ולתה המריר והמוזר שהוגש לצידה, שהומתק בשלוש קוביות סוכר והוגש תמיד – חורף כקיץ.
בדירה הפרטר השנייה, שתריסיה היו מוגפים כמעט תמיד וסורגים אטמו את חלונותיה, גרו שתי נשים: הגברת נינה ואימא שלה הזקנה. אימא של רחל הגדולה סיפרה לה פעם, שהגברת נינה עובדת בתור דיילת־אירועים, ושהיא מארגנת אירועי אמנות ובידור על אוניית הנוסעים הכי מפוארת של “צים”, ושככה היא מפרנסת את אימא שלה. “ביחד עם הרנטה שהזקנה מקבלת מהנאצים, הן יכולות לחיות כמו שתי פרינססות,” הוסיפה אימא, אפילו שרחל הגדולה לא הבינה מה היא אומרת. אחר כך, בלילה, היא שמעה אותה אומרת לאבא, “נו בטח, הרי גם כשרעבו פה ללחם, הפרימדונה הלכה וקנתה לעצמה ולבת שלה פלמידות וסרדינים במעדנייה של הבולגרי היקרן בבן־יהודה. מאז היא חושבת את עצמה למי־יודע־מה.”
אימה של הגברת נינה תמיד ישבה בבית. רחל הגדולה ראתה אותה בבקרים כשיצאה למכולת לקנות לעצמה קצת חלב וביצים, וגם חצי כיכר של לחם לבן, ולפעמים גם שמנת ולקרדה. בערב ראתה אותה כשהוציאה את בלונדי לגן העצמאות כדי שישחק ויעשה פיפי. לפעמים הרשתה לה לקחת אותו לטיול בשכונה.
רחל הגדולה המתינה לרגעים אלה בקוצר רוח. היא אהבה את בלונדי. לפעמים דמיינה שהוא הכלב הפרטי שלה, בייחוד כשהביט בה בעיניים מעולפות מאהבה. בגופו הגדול, הבהיר והצמרירי, הזרוע בכתמים חומים, הוא התרפק על חזה. באפו המוארך והרטוב נשף עליה הבל חם ולח, ובלשונו הזיל עליה ריר דביק. לפעמים התעקש ללקק אותה. בשקיקה העביר את לשונו הארוכה על זרועותיה ופניה, כאילו שלשונו הייתה סחבה ובפניה הרצפה. היא נרתעה ממנו, אך בה־בעת התענגה על תחושת הדגדוג שהפיקה לשונו הרכה והמחוספסת כמו ספוג.
את הגברת נינה ראתה רחל הגדולה רק לעיתים רחוקות, כששבה ממסעותיה הארוכים. עם שובה, שהתה בבית מספר ימים או שבועות, ושוב נסעה לתקופה ארוכה. בבית, לבדה, ישבה אימא שלה הזקנה, וחיכתה וחיכתה. את זמנה העבירה בסריגת כיסויים לקומקומים ומתלים לנייר טואלט עם פומפונים משונים, ומהשאריות סרגה במסרגה־אחת בובות צמר מצחיקות לבלונדי.
כששבה הבת, שבה לחיים גם הדירה בקומת הפרטר. הזקנה מיהרה לאוורר את הבית, ואצה לקנות את מיטב המעדנים והפירות בחנויות הכי יקרות בבן־יהודה, כדי שיערבו לבתה. “נו, בטח,” העירה אימא של רחל הגדולה, “הרי הפרינססה הצעירה התרגלה לאכול רק במלונות הכי יקרים באירופה.”
כשערכה הגברת נינה מסיבה הרעיש האירוע את השכונה לפחות למשך חודש. לפעמים היא הזמינה אליה חברים למשחק ברידג' שארך כל הלילה: החברים עזבו רק כשנזרק עיתון הבוקר למרפסת. בכל ימי חופשתה בבית ישנה עד מאוחר, וקמה רק לקראת הצוהריים לארוחת בוקר ענקית, שאימה התחילה להכין כבר בשעות הבוקר המוקדמות, ועשתה את זה בשקט־בשקט, כדי שנינה לא תתעורר, חס וחלילה, ותצעק שמפריעים לה לישון.
כשרחל הגדולה הלכה לבית הספר, היא ראתה לפעמים את הזקנה מתרוצצת על רגליה המרושתות בוורידים בדרך אל רחוב בן־יהודה. שם עברה אצל הקצב, אחר כך בחנות הדגים, וגם במעדנייה של הבולגרי, ואחר כך בקונדיטוריה “עוגתי”, מלקטת למען בתה את מיטב המזונות. כשחזרה הביתה ערכה בפני הבת שולחן מקושט ועמוס בכל טוב.
פעם ראתה רחל הגדולה את מה שיש שם.
היא הציצה מהחלון על השולחן שכמעט כרע תחתיו מרוב אוכל. היו שם ביציות עין שהצהוב שלהן רטט כמו מדוזה, ושתי ביצים קשות שבהקו כמו קרחת של זקן. היו שם פרוסות כמעט שקופות של לחם לבן, וסלסלה קטנה ומגונדרת ובה פיסות של לחם שיפון. וגם שפרוטים קטנטנים ודג מעושן, ונתחי דג מלוח שקושטו בגזיזי בצל, שלצידם הבהיקה תלולית שמנת חמוצה. וגם גביע לֶבֶּן בטנוני היה שם, וגבינות צהובות, וגבינות משולשים, וגבינות לבנות שנראו לה רכות כל כך, כאילו אפשר לישון בתוכן. היא גם ראתה טבעות של נקניק יבש, שעיני השומן שלו קרצו לה וגירו אותה נורא, ופרוסות חתוכות דק־דק של בשר מעושן, וגם מרמלדות־שלושה־צבעים, וקונפיטורות מיובאות מרומניה של תותים ואוכמניות, ועוד ריבה שעל תוויתה המצוירת היה כתוב “דומדמניות”.
כששבה רחל הגדולה מבית הספר לקראת השעה אחת בצוהריים, היא הציצה לפעמים מהחלון שצפה על המטבח והסלון, וראתה את הגברת נינה יושבת ליד השולחן, מאזינה למוזיקה קלאסית קלה ברשת אלף, קוראת עיתון “מעריב” או מדפדפת ב“לאישה”, מעשנת סיגריה, ורק מדי פעם מעלה לפיה חתיכת מלפפון או דגה בלשונה פיסת דג מעושן. אחר כך מחתה את שפתיה בתנועה קפדנית ועדינה, שלרחל הגדולה נראתה מלכותית ומרשימה.
באותה שעה הביטה בה אימה כאילו ראתה נסיכה לבית נסיכות, והמתינה בדריכות למוצא פיה, כמו כל קיומה תלוי במילוי מהיר ויעיל של משוגותיה. בה בעת ישבה לה הבת בנוחות, עפעפה על פני הארוחה שמרבית מעדנייה נותרו בשלמותם, והורתה לאימה ללכת ולהביא עוד כוס קפה, ואחר כך לצאת לקיוסק ולקנות לה חפיסת “קנט”, וגם מגזין אופנה בצרפתית.
רחל הגדולה סיפרה את כל מה שראתה לרחל הקטנה, וזו הביעה מיד התפעלות מאורח חייה של הגברת נינה.
“גם אני רוצה לחיות ככה ושההורים שלי ישרתו אותי,” התלהבה. “יום יבוא והם יזחלו אליי על ארבע. אני אגור בארמון ויהיו לי משרתים.” ומיד תיארה את המראה, עיניה עצומות ומתעלמות מכל הסובב אותה, ורק קולה לוחש, “וכל השנה אני אפליג באוניות לכל היבשות ואראה את כל הארצות. והם כבר לא יוכלו להגיד לי כלום או לצוות עליי לעשות דברים. ואם במקרה בכל זאת יהיו לי ילדים, אז יהיו להם אומנות ומשרתות ומורות פרטיות, כמו לסופי מ’תעלוליה של סופי', לפני שההורים שלה מתו. ואני לא אצטרך להזיז אצבע. רק אשב לי כל היום ואשתה קפה ואעשן סיגריה ואצווה על אימא שלי ללכת לקיוסק לקנות לי עיתון.”
פרק תשיעי: מצעד התלבושות 🔗
רחש של דשדוש נעלי בית הגיע עד לאוזניהן. הן אזרו אומץ וצלצלו בפעמון, שענה להן בדנדון פעמונים כמו של מצילה יפנית.
עם היפתח הדלת נגלתה הגברת נינה במלוא הדרה. היא לבשה חלוק משי אדום עם רקמה של דרקונים שחורים, ונעלה נעלי בית עם שפיצים וציציות מוזהבות, כמו שנועלים הסולטנים באגדות. היא נראתה מנומנמת והביטה בהן בארשת מפוזרת, של מי שזה עתה התעורר משינה או שסתם חלם בהקיץ.
הגברת נינה נראתה כאילו שהיא רוצה להיפטר מהן, וזה לא היה סימן טוב. הן הבחינו שהיא מביטה בהן בקוצר רוח, וכששתיהן ביחד שאלו אותה אם יש לה במקרה איזו תיבה במקלט, ואם מותר להן לפתוח אותה ולשחק במה שיש בתוכה, לא מיהרה הגברת נינה לענות. היא המשיכה להביט בהן בפיזור נפש, פיהקה, גירדה את ראשה ודפדפה בג’ורנל צבעוני שנלחץ בין כפותיה. לבסוף קראה לאימא שלה וציוותה עליה שתביא את המפתח של התיבה הגדולה.
אימה באה מהמטבח בגרירת רגליים. לפי הריח החריף שעלה מחלוקה המוכתם, הן שיערו שהיא טיגנה בצל. בפנים חייכניות הביאה איתה את המפתח, ובידה הפנויה נשאה צלוחית זכוכית ובתוכה קליפות תפוזים מצופות בשוקולד. היא הציעה להן להתכבד, ואמרה שלא יתביישו לקחת קצת הביתה. בשעה שרחל הגדולה ורחל הקטנה אכלו את קליפות התפוזים המצופות, היא ביקשה מהן להבטיח לה שלא יחבלו בחפצים שיש בתיבה, מפני שיש שם הרבה דברים שמזכירים לה הרבה דברים אחרים, “גם בגדים של נינוצ’קה שלי כשהיה ממש בגיל שלכם. אפילו את הנעליים הראשונים שלו שמרתי. הכול שם. אז בבקשה, שיהיה בזהירות,” אמרה בתחינה, והפקידה בידיהן מפתח מתכת גדול שידיתו מוכתמת בחלודה.
רחל הגדולה ורחל הקטנה לא הצליחו להתאפק. מייד חטפו מידיה את המפתח, ובגלישה רעשנית שעטו למקלט, שם התנפלו כגוף אחד על התיבה וחיטטו עם המפתח במנעולה. אבל המנעול סירב להיכנע. הן נזקקו גם לפטיש ולמברג, עד שהצליחו לחלץ את הסודות מידי התיבה. רחל הקטנה ציינה בהתפעלות, “כמעט כמו כשפותחים את המערה ב’עלי באבא וארבעים השודדים'.”
התיבה הייתה דחוסה בחפצים. בגדים, נעלים וכובעים שונים ומשונים התערבבו בתוכה בלי כל סדר וצורה, כאילו ארזו אותה בחופזה. היו שם לפחות חצי תריסר גלימות של משי יפני ושתי חליפות סיניות מסאטן מבהיק, שרחל הגדולה ורחל הקטנה שיערו בהתרגשות שהגברת נינה הביאה איתה ממסעותיה במזרח הרחוק. היו שם שמלות ארוכות עם מחשופים עמוקים ורקמה מחרוזים. היו שם תריסר נעלי עקב בכל מיני צבעים, ומגפיים גבוהים עם שרוכים ועקבים מעוקלים, שהזכירו לרחל הקטנה את המגפיים של מרי פופינס. היו שם גם פיג’מות דהויות בדוגמת פסים, וחליפות של גבר שכנראה היו שייכות לאבא של הגברת נינה, מהזמן שעוד היה בחיים. היו שם בגדי תינוקות מוכתמים, ועריסה קטנה עם ציורים של שלגיה ושבעת הגמדים. גם מדי צבא נוקשים מעמילן היו שם, וחיתולים לתינוקות שהשירו גושישי נפטלין כשרחל הקטנה ניסתה לאוורר אותם. הייתה שם פקעת של גרבי ניילון בשלל צבעים, רובן מעלות “רכבות” שהוכתמו בפינות בלכה אדומה. וגם כובעי קש רחבים וקמוטים, ובארֶטִים קטנים, ומגבעות גברים נוקשות, וכובעי גרב סרוגים בצבע חאקי, מזכרת מאיזו מלחמה.
בהנאה שלא ידעה שובעה פרעו רחל הגדולה ורחל הקטנה את הבגדים, עד שהמקלט נראה להן כמו מחסן תלבושות של תיאטרון. רחל הקטנה הציעה שאם כבר, אז כדאי להן לשחק בתיאטרון. בחשיבות אמרה שהבגדים עושים את האדם, ו“כשאת לובשת משהו, אז את הופכת לכל מה שאת רוצה להיות.”
רחל הגדולה לא הסכימה, אז רחל הקטנה אמרה לה שהיא לא יודעת על מה היא מדברת. רחל הגדולה קצת נעלבה, ומפני שכעסה החליטה לשתוק. היא סירבה לשחק בתיאטרון, סירבה לשחק בבגדים, אפילו ללבוש אותם סירבה. “זה תינוקי!” מחתה.
אבל רחל הקטנה לא רצתה לשחק לבדה. היטב ידעה שלשחק לבד מוציא את כל החשק וההנאה מהמשחק. כדי לפתות את רחל הגדולה להתחפש ולשחק במשחק התלבושות, הבטיחה לה שאם מתלבשים בבגדים אחרים, בגדים שונים ומשונים, אז הופכים לדמות שלובשת את הבגדים. “אם נגיד את לובשת שמלת נשף של גברת,” הסבירה, “אז לפחות עד שאת מורידה אותה, את גבירה מגונדרת בנשף מסכות. ואם את לובשת מדים, אז את חייל,” והמשיכה להסביר את כללי המשחק.
“זה בכלל לא נשמע לי כיף,” התעקשה רחל הגדולה. לא מצא חן בעיניה שרחל הקטנה משתלטת על המשחק, על התיבה ועל כל מה שיש בה. הרי על המערה היא כבר כמעט השתלטה לגמרי. עוד מעט היא תגיד שגם הבית שייך לה. ומה יהיה הסוף? היא לא שמה לב שהיא ממש מגזימה?
אבל רחל הקטנה ידעה כיצד לשכנע אותה. “רוצה לשמוע סיפור?” שאלה.
היא ידעה שאם יש דבר, חוץ ממתקים, שרחל הגדולה אינה עומדת בפניו, זה סיפורים. היא נזכרה בסיפור שקראה פעם. זה היה בספר ספרייה שעל כריכתו הקרועה צוירה צלליתו של גבר במגבעת, ודמות קטנה יותר אורבת לו בעומק התמונה. היא מצאה את הספר במדף של הספרים למבוגרים. זה כל מה שהיא הצליחה לזכור ממנו: “זה סיפור על בחור עני שחוסך כל החודש את הכסף שלו מעבודה קשה כדי שפעם בחודש הוא יוכל ללכת למסעדה של עשירים ולהרגיש כאילו הוא מלך.”
רחל הגדולה האזינה לה בשקט. היא אהבה לשמוע את רחל הקטנה מספרת לה סיפורים. “נו, תמשיכי,” תבעה.
"כל החודש הבחור מקמץ בהוצאות. הוא אוכל נורא מעט ונוסע רק באוטובוסים. והכול בשביל לחסוך מספיק כסף כדי לקנות לעצמו חליפת ערב ונעלי ערב ומגבעת מפוארת של עשירים מופלגים. כל החודש הוא מחכה לערב הקסום הזה, שבו הוא יתלבש כמו עשיר, ילך למסעדה של עשירים וירגיש ממש כמו עשיר.
"כשהערב מגיע, הוא מתלבש יפה והולך למסעדה הכי מפוארת בעיר. בדרך הוא נתקל בבחורה יפה וענייה בבגדים בלויים. הבחורה מחליקה פתאום על השלג ונופלת על המדרכה. מיד הבחור ניגש אליה ועוזר לה לקום. כשהוא רואה שהבחורה נקעה את רגלה, הוא מציע לה לבוא איתו ולשבת במסעדה, עד שתרגיש יותר טוב. הוא חושב בליבו שהבחורה הענייה ודאי מאוד מאושרת מכך שפגשה בחור עשיר ונדיב, שמציע לה לבלות איתו במסעדה מפוארת. לכן הוא מחליט לא לגלות לה שבעצם גם הוא עני, ממש־ממש כמוה.
"במסעדה הוא מספר לבחורה על כל הנשפים וסעודות הערב שהוא משתתף בהם, על טיולים לחוץ לארץ ועל שיט בספינת תענוגות, ועל כל הדברים הנפלאים שמרכיבים את חייו העשירים והמפונקים. עמוק בלב הוא מצטער על כך שהוא לכוד בתוך התחפושת, מפני שהבחורה באמת מצאה חן בעיניו. אבל הוא יודע שהוא כבר לא יכול לגלות לה את האמת…
"כשהם יוצאים מהמסעדה, הבחור מציע לבחורה ללוות אותה. בדרך הוא ממשיך להצטער על כך שהבגדים מונעים ממנו להציע לה את ידידותו. באחד הרחובות היא נפרדת ממנו לשלום, והוא חוזר לחדרו העלוב בשכונתו העלובה. בינתיים הבחורה נשארת לבדה ופוסעת הביתה, עד שהיא מגיעה לשכונה מפוארת ונכנסת לבית מפואר. שם מחכה לה המשרתת, שנורא נבהלת למראה בגדיה העלובים של גבירתה. הבחורה מסבירה לה שהיא שאלה את הבגדים מהתופרת מפני ששלה נרטבו בגשם.
“בליבה היא חושבת: כמה חבל שהבחור הנחמד הזה שפגשה, שמאוד מצא חן בעיניה, הוא סתם עוד בחור עשיר, עצלן וריקני, שחושב רק על מסיבות וטיולים, ואף פעם לא עובד, בדיוק כמו כל הבחורים העשירים שהיא מכירה. היא גם חושבת לעצמה כמה היה נחמד להכיר פעם בחור צנוע והגון, אפילו עני, אבל בחור חרוץ שמתפרנס למחייתו. עם אחד כזה הייתה רוצה להתחתן.”
בקולה הפעמוני של רחל הקטנה נשמע לרחל הגדולה הסיפור הזה נפלא מכל הסיפורים ששמעה. היא העריצה אותה, ושמחה שיש לה חברה מוכשרת כל כך, שיודעת לספר כאלה סיפורים יפים ועצובים. היא אמרה שעכשיו היא כבר מסכימה לשחק במשחק התלבושת.
בכוחות משותפים עמסו רחל הגדולה ורחל הקטנה את כל הבגדים והעבירו אותם למערה, שם הן מיינו ובדקו את כולם, והחליטו לְמָה כל אחת תתחפש.
רחל הקטנה הציעה שבעזרת הגלימות היפות ממשי, ועם עפרון שחור לעיניים שהן יסחבו מאימא של רחל הגדולה, הן יתחפשו לקיסריות סין. אבל רחל הגדולה, שהסיפור הרשים אותה, התעקשה שהן יתחפשו כמו בסיפור, “את תהיי הבחורה הענייה, שרק אחר כך מתברר שהיא בעצם נסיכה עשירה. ואני אהיה הבחור העני שמתחפש לעשיר,” תבעה.
“למה שרק את תהיי זאת שתלבש בגדים של עשירים?” שאלה רחל הקטנה בכעס.
“אבל גם את תלבשי בסוף בגדים של עשירים. חוץ מזה, אפשר לעשות שבסיפור היא כבר מגיעה הביתה והופכת לנסיכה. ואז תוכלי ללבוש שמלת נשף בדיוק כמו שאת רוצה,” הציעה רחל הגדולה.
הפשרה מצאה חן בעיני רחל הקטנה, שהתאוותה ללבוש שמלות נשף כמו אלו של בובת הברבי שלה. היא מיהרה אל התיבה כדי למצוא את השמלה שתהפוך אותה לנסיכה מגונדרת בנשף מסכות מפואר. בקרקעית גילתה את השמלה שתהפוך אותה לנסיכה הכי יפה שיש: שמלת מוסלין בגוון סגול עמוק. פרחים מלכותיים מקטיפה הוצמדו בחרוזים מושחרים למחשופה העמוק.
בעוד רחל הקטנה מודדת את השמלה ומנסה להצר אותה מאחור בעזרת אצבעותיה, התלבשה רחל הגדולה בחליפת ערב שחורה עם פסים לבנים דקיקים ודשים רחבים. היא מצאה גם עניבת פפיון והידקה אותו לצווארונה הנוקשה של החולצה, שמיד הפיצה ריח חזק של נפטלין. היא אטמה את אפה ולבשה על החולצה מותניית־גברים עשויה משי שחור ובוהק, עם פיתוחים רקועים בצבעי אדום יין ואפור פנינה.
“יא, את נראית ממש מפוארת,” התפעלה רחל הקטנה, “את תצטרכי להזמין אותי לריקוד ראשון,” ובאותה נשימה המשיכה לחשוב על תחבולה שתעזור לה להפוך את עצמה מילדה רזה, שכל מה שהיא מסוגלת לעשות זה לצוף בתוך השמלה הענקית כמו דג מלוח בתוך חבית, לנסיכה כלילת שלמות ששמלתה נתפרה במיוחד למענה. היא נזכרה בכל הפטנטים המיוחדים שסייעו לה להלביש את בובתה. למשל, כשפעם הצמידה לבובה ברבי סיכות לישבן ולמותניים כדי להדק את עודפי הבד, עד שגוף הפלסטיק כמעט איבד מצורתו מפני שהיא ניקבה אותו בהמון חורים כמו של מסננת. היא החליטה לתקן את השמלה בעצמה, הוציאה חוט ומחט מערכת העזרה הראשונה, הידקה את השמלה במותניים וגם בישבן ובשאר המקומות הריקים.
תהליך ההתחפשות גזל זמן רב. מדי פעם התחרטה אחת מהן ובעצה אחת הוחלט לשנות לתחפושת אחרת, וחוזר חלילה. עד שהסתיים הטקס כבר היה מאוחר מאוד בערב.
רחל הגדולה אמרה שאימא שלה תהרוג אותה. ורחל הקטנה, שהדבר האחרון שהתחשק לה לעשות היה לשוב הביתה אל הנדנודים של אימה, אל האחות הקטנה, אל השיעורים ואל החביתות הקרות של אבא, רצתה להישאר במערה. ובעצם, למה שלא תעבור לחיות בה לצמיתות?
בדרך הביתה היא חלמה על היום הזה שבוא יבוא. היום שבו היא תחיה אפילו יותר טוב מהגברת נינה. תחייה ממש כמו מלכה, ואת אימא שלה היא תהפוך למשרתת.
פרק עשירי: הנשף 🔗
הנשף תוכנן לשעה שש.
רחל הגדולה ורחל קטנה ציפו בשקיקה לצלצול. הן ידעו מתי בדיוק צריך נשף להתחיל ומתי להסתיים. הן גם ידעו שכדי לנהל נשף כמו שצריך, צריך מספיק זמן. וגם צריך להתכונן, לקשט את המערה, להביא רהיטים מהבית ולהספיק להתלבש ולהתאפר כדי להגיע בזמן.
בלילה עיינה רחל הקטנה בספר נימוסים והליכות שמצאה בספריה, במדף “עשה זאת בעצמך”. היא רצתה לברר מהם הטקסים המחייבים בנשפים, וגילתה שאת רוב הכללים היא כבר יודעת בעצמה.
בכל הסיפורים והאגדות שקראה אי פעם ידעו הנסיכות איך להתנהג. הן ידעו מתי בדיוק לרקוד, מתי לסעוד, מתי להסכים לכוסית יין ומתי לא, מה לומר למחזרים שמזמינים אותך לריקוד ובאיזו שעה צריך לחזור הביתה. אז כל מה שצריך לעשות בשביל לדעת, זה פשוט להסתכל ולראות איך נסיכה מאגדה מתנהגת.
“אני הנסיכה, את הנסיך,” חילקה את התפקידים. “ובתור נסיך, את צריכה להזמין אותי לרקוד, ואני צריכה לרשום בפנקס קטן, כמו זה שהבאתי איתי היום מהבית, את רשימת הנסיכים שמזמינים אותי לריקודים.”
“אבל אני יכולה להיות רק נסיך אחד,” התלוננה רחל הגדולה.
“אין דבר, נעשה כאילו. כאילו שאת הרבה נסיכים. את תזמיני אותי, ואני ארשום שם. אחר כך תבואי שוב, כאילו שאת נסיך אחר, ואני ארשום שם אחר. וככה עד שיתמלא לי כל הפנקס בשמות של נסיכים.”
“אבל אני לא יכולה כל פעם לרוץ להחליף בגדים רק בשביל להיות בשבילך כל פעם נסיך אחר,” התלוננה רחל הגדולה.
“אז תעשי כאילו,” התרגזה רחל הקטנה. אבל מיד נרגעה והסבירה בשקט, “בואי נניח שאת כל פעם נסיך אחר. וממילא בגדים לא משנים אצל נסיכים, רק אצל נסיכות. כי אצל בנות יותר חשוב הלבוש, ובגלל זה יש להן ארון עם המון שמלות להחלפה, וכולן שונות. ואצל בנים בגדים זה לא נחשב כי יש להם רק כמה חליפות וכולן נראות בדיוק אותו הדבר.”
“אז זה לא הוגן!” התעקשה רחל הגדולה. “למה שלך יהיו כל כך הרבה שמלות, ולי רק חליפה אחת? ולמה שרק את בתור נסיכה תהיי יפה ומגונדרת, ואני בתור הנסיך אהיה סתם, פשוטה כזאת?”
“כי לא חשוב שנסיכים יהיו יפים. את לא מבינה?” ענתה רחל הקטנה בחוסר סבלנות. “יותר חשוב שהם יהיו אמיצים, ייסעו למסעות ויילחמו.”
אבל רחל הגדולה לא השתכנעה. היא תבעה לשנות את כללי הטקס תיכף ומיד, ורחל הקטנה מחתה ואמרה שאסור לעשות את זה, וכי בשום פנים ואופן זה בלתי אפשרי.
“עד שאת לא משנה, אני לא משתתפת,” קבעה רחל הגדולה.
“את נורא עקשנית, את יודעת?” ענתה לה רחל הקטנה. אבל היא ידעה שאם לא עושים את מה שהגדולה רוצה, כשהיא רוצה משהו מאוד, אז היא כועסת ומזעיפה פנים ואפילו מסוגלת לא לדבר איתה במשך שעות. אחרי שחשבה קצת החליטה שזה לא יהיה נורא כל כך לשנות את החוקים, לפחות הפעם, ואמרה שאולי זה עדיף, מפני שזה באמת לא הוגן שצד אחד יקבל משהו שלשני אין.
“בכלל,” הוסיפה בחשיבות, “כולם בעולם צריכים להיות שווים. זה ידוע. העולם יהיה הרבה יותר טוב אם רק יהיה בו סוציאליזם. כמו בקיבוץ. כשכולם עושים בדיוק אותו הדבר ומקבלים את אותו האוכל ואת אותם הבגדים. אפילו את התחתונים והגרביים מחלקים שם בין כולם. ככה אין הפליות. אף ילד לא צריך להרגיש כאילו יש ילדים סנובים וילדים פחות שווים.”
“חוץ מזה,” הוסיפה אחר כך, “את הרי נורא יפה. אף אחד לא יוכל להיות נסיך יותר יפה ממך.”
ורחל הגדולה הסמיקה קצת מהמחמאה אבל בלי שהקטנה תראה, ואמרה שהגיע הזמן לחדש את המשחק. היא ניגשה לרחל הקטנה, השתחוותה לפניה ואמרה לה ברוב חשיבות, “את מוכנה לרקוד איתי?”
“לא ככה,” תיקנה רחל הקטנה בקוצר רוח. “תגידי: ‘את מוכנה בטובך לרקוד איתי, הוֹ נסיכה יפה ומהוללה’?”
ורחל הגדולה צייתה והצרידה בקול דרמטי, “את מוכנה בטובך לרקוד איתי, הוֹ נסיכה יפה ומהוללה?” ומפני שהכירה את כמיהתה של רחל הקטנה לטקסים, הוסיפה קישוט קטן שהמציאה באותו רגע: “הוֺ נסיכתי, אנא העניקי לי ריקוד זה איתך. אם לא תרקדי עימי, חיי לא יהיו חיים!”
סוף־סוף הייתה רחל הקטנה מאושרת: רחל הגדולה הצליחה לחדור סוף־סוף ללב ליבו של המשחק.
השמחה הייתה רבה במערה באותו ערב חורפי.
“את הטייפ! תביאי מהר את הטייפ, ותפתחי את המוזיקה שהבאתי מהבית,” נזכרה רחל הקטנה. ולפני שרחל הגדולה יצאה, היא נזכרה להגיד לה, “ואל תשכחי שאת צריכה להשתחוות אליי לפני כל פעם שאת מזמינה אותי לריקוד הבא.”
צלילי הוואלס חרקו בחלל המחניק של המקלט, שרק ארבע או חמש שנים קודם לכן ישנו בו במשך ששת ימי המלחמה. קירות הבטון המזוין, שספגו לתוכם את הבל פיהם של החולמים, הדהדו את הצלילים בידידותיות.
רחל הקטנה אמרה שהיא מאושרת ממש עד הגג. היא חשבה שלו תמיד היו להן משחקים מוצלחים כל כך, לא היו ילדות מאושרות מהן בכל העולם. היא הורתה לרחל הגדולה לסחרר אותה בין זרועותיה, כמו שעושים נסיכים אמיתיים בסרטים ובספרים.
ורחל הגדולה עשתה כמצוותה. היא סובבה את רחל הקטנה. כמו סביבון סובבה אותה, עד שהרגישה בעצמה בסחרחורת מתוקה המנמנמת את איבריה. היא נזכרה בלילה אחד, מזמן־מזמן, כשעוד הייתה קטנה, כשאימא ואבא חזרו מבילוי, והיא שמעה אותם מדברים במטבח. כשהתגנבה להביט עליהם, אמר אבא לאימא, “בואי נחטוף משהו לאכול,” וגחן אל צווארה בנשיקה ארוכה ורעשנית. היא נזכרה שראתה את אימא מאושרת סוף־סוף, כשאבא, יפה ומהודר בחליפת ערב שחורה ועניבה אדומה, סחרר אותה בזרועותיו ופיזם מצליליו של איזה ואלס. למחרת הבחינה בביס אדום מעטר את צווארה של אימא, ואימא ניסתה להסתיר אותו בכף היד והסמיקה נורא. אבל רחל הגדולה הבחינה בכל, אפילו שעוד הייתה ממש קטנה.
כמעשיו של אבא באותו לילה רחוק, היא גחנה עכשיו אל צווארה של רחל הקטנה והדביקה לה נשיקה. אבל רחל הקטנה קפצה ואמרה מיד, “איכס, מה את מורחת עליי את הרוק שלך, יא מגעילה!”
אבל רחל הגדולה לא ויתרה: “אם משחקים באבא ואימא שהולכים לנשף, אז צריך לעשות את זה כמו שצריך.”
בתגובה מחתה רחל הקטנה, “מי אמר שאנחנו משחקות באבא ואימא? לשחק באבא ואימא זה טיפשי ותינוקי. אנחנו משחקות בנסיך ונסיכה. ויש הבדל גדול!”
אבל רחל הגדולה התעקשה: “זה אותו הדבר. גם נסיך ונסיכה הם בסופו של דבר אבא ואימא.”
ובסוף רחל הקטנה נכנעה.
הן תיאמו צעדים והמשיכו לרקוד, ורחל הגדולה הידקה את זרועותיה אל גופה הצנום של רחל הקטנה, ובצעדי ריקוד קטנים הובילה אותה לעבר המזרן שהתגולל ישן ומאובק על הרצפה. כשהן נשכבו על המזרן, פרוסות במלוא גופן, הן חשו בעורן בעקצוצי הקש של המילוי הטחוב, והריחו את הריחות המגוונים: ריחות חמוצים, חריפים, מתוקים ומלוחים, שעלו ממנו.
רחל הגדולה ליטפה את רחל הקטנה כמו שראתה את אבא שלה עושה לאימא. בידיים לחות הידקה את השדיים הקטנים והמרשרשים, העשויים מגרבוני ניילון, בשפתיים לחות נישקה את הצוואר הפועם מהתרגשות ובאצבעות מרקדות זחלה לעברן של הזרועות הקרירות. רחל הקטנה ניסתה להתנגד, אבל רחל הגדולה אמרה לה, “ככה בדיוק עושים הגדולים אחרי שנגמרים הנשפים.”
רחל הקטנה שאלה, “איך את יודעת?” ורחל הגדולה אמרה, “כי אני רואה. הכול אני רואה. אימא ואבא חושבים שאני לא יודעת כלום, אבל הרבה פעמים אני רואה איך אחרי שהם גומרים לריב, אבא מתחיל להתחנף לאימא ומלטף אותה, ואימא מנסה בהתחלה להתנגד ואומרת לו שהלילה הוא יקבל גורנישט, אבל כעבור כמה זמן הם משתתקים ומתחילים להתנשם ממש חזק, כמו כשנורא מצוננים.”
היא תיארה בפני רחל הקטנה מה היא עושה כשזה קורה. כיצד היא מתגנבת על קצות אצבעותיה לחדר השינה, מסתתרת מאחורי המרווח שבין הדלת לקיר, ומציצה. כיצד היא רואה את אבא שוכב על אימא ומתנענע, וכיצד בדיוק אימא נאנחת ומחבקת אותו וכורכת את רגליה על רגליו.
הרבה פעמים רצתה להרגיש את מה שמרגישים אבא ואימא כשהם שוכבים האחד על השנייה, אפילו שזה לא נראה לה כמו משהו מיוחד. זה בטח בדיוק כמו כשמשחקים בערמת־ילדים. היא תיארה לעצמה שאולי מרגישים כמו בזמן שהולכים מכות עם הבנים: כשהגוף כולו מתוח וזרועות חובקות זרועות, כשעור מתחכך בעור וזיעה נוטפת על זיעה וריח מתערבל בריח, כשהשרירים המתהדקים נעים בפנים הגוף, ופלומות השיער הדקיק לוטפות את העור כמו דגדוגי האצות הקטנות ששטות במערבולות במים הנמוכים של חוף הילטון.
היא הרגישה שהיא חייבת לדעת את הסוד של הגוף כשהוא נפגש בגוף אחר, כמו כשנופלים לתוך הבריכה והמים חובטים בגוף מכל עבר וקשה לנשום כי המים מכסים הכול. היא רצתה לחקור את התחושות ולפרק אותן לסיבות ולתוצאות, כמו שעושים המדענים שחוקרים את גוף האדם. היא רצתה להבין בוודאות מהם הקולות שמפיק אבא מאימא כשהם משחקים בערמת־ילדים.
היא ליטפה את רחל הקטנה, טיפסה עליה בגופה והחלה להתנענע כמו אבא. החיכוך בעור אחר הסעיר אותה. עורה המגורה מהבד המחוספס של החליפה להט מרוב ערגה. היא הרגישה את זרם הדם המציף את העורקים שפעמו בחוזקה, שועט בגופה כמו בשעה שהיא מתחככת על קצה המיטה, או שולחת אצבע רטובה ומנענעת אותה מתחת לתחתונים, עד שהיא מתחילה לרטוט בכל הגוף.
רחל הקטנה הרגישה על עורה החשוף את מגעה של החליפה הנוקשה שלבשה רחל הגדולה. היא הריחה את ריחה, וזיהתה את ריח החליפות המעומלנות שלובש אבא כשהוא ואימא יוצאים לחתונה. היא אהבה שהם יוצאים לבלות. כי אחר כך, כשהם חוזרים, ניגש אבא אל מיטתה, מכסה אותה בשמיכה עד הפה ומנשק אותה, וריח מי הקולון של לחייו המגולחות, הרפויות, נשאר עליה עוד זמן רב אחרי שהיא נרדמת.
לפעמים, הריחה אותו על גופה גם בבוקר. היא השתוקקה שהוא לא יתנדף ממנה לעולמי עולמים.
פרק אחד־עשר: קופסה של צבעים 🔗
“רק להושיט יד ולבחור,” קראה רחל הקטנה בעליצות, ובמרץ מחודש שבה לבחוש בשלל התחפושות שהיו מפוזרות על רצפת המערה במערבולות עזות וצבעוניות. “עוד מעט פורים,” הכריזה, “ואין בעולם ילדות עם כל כך הרבה תחפושות כמו לנו!”
הן האמינו שאין ילדות מאושרות מהן, שיכולות להתחפש למה שהן רק רוצות: לנזיר או ליפנית, לכוכבת קולנוע או למצרי קדום, לקצין בחיל הים או סתם להולנדית, וגם “הענק וגנו” בהחלט בא בחשבון.
מרוב תחפושות, הן לא ידעו במה כדאי להן לבחור. הן מיינו את הבגדים וסידרו אותם לפי סוגים: בגדים ליום־יום בערמה אחת, ובגדים לערב ולנשפים בערמה אחרת. באותה השיטה מוינו גם הבגדים לנופש, בגדים לספורט, ובגדים שהולכים איתם רק לעבודה.
אבל השיטה הזו רק הצליחה לבלבל אותן. רחל הגדולה אמרה שזה עושה לה כאב ראש, ורחל הקטנה אמרה, “אם תמשיכי להתלונן, לא נגמור גם עוד חמישים שנה.”
הן החליטו לסדר את הכול מהתחלה. הפעם לפי צבעים: כל הבגדים השחורים נחתו לערמה רכה אחת, כל הבגדים הלבנים לאחרת, כל אדומים בערמה נוספת. כך, לפי הסדר, התהוו במקלט ערמות בכל צבעי הקשת. היו שם ערמות קטנות והיו גדולות יותר. ביחד הן נראו לרחל הגדולה ולרחל הקטנה כמו שדה פרחים באביב, או כמו קופסה של צבעי גואש.
אבל גם בדרך זו הן לא הצליחו להחליט מה הן רוצות להיות. רחל הגדולה אמרה שהיא כבר ממש מבולבלת, ורחל הקטנה אמרה לה, “אוף, גם כן את!”
רק אז הציעה רחל הגדולה לסדר את הבגדים לפי מינים: כל הבגדים שמיועדים לבנים בערמה אחת, וכל הבגדים לבנות בערמה אחרת. כשהן סיימו להפריד בין הבגדים הצטברה ערמה תפוחה בצד ימין, וערמה הרבה יותר קטנה ומדובללת בצד שמאל. הערמה הימנית הייתה צבעונית ומגוונת, בעוד שבערמה השמאלית שלט השחור והחום, עם כמה כתמים של לבן מלוכלך וגוונים עמומים של חאקי.
רחל הקטנה חמדה את השפע ששלט בערמה הימנית. במהירות התנדבה לקחת אותה. אבל רחל הגדולה ענתה לה מיד, “זה לא פייר! למה ששוב־פם רק לך יהיו את כל הבגדים היפים?”
היא קבעה ששוב צריך לחלק את הבגדים, אבל הפעם בהגינות: “זה לא פייר שאת תמיד שוכחת כל כך מהר את מה שאת בעצמך אומרת – שכולם צריכים להיות שווים – כל פעם שמתחשק לך לקבל את החלק הכי טוב במשחק.”
ורחל הקטנה נעלבה. היא לא אהבה שרומזים לה שהיא לא נאמנה לדעותיה. לכן החליטה לעשות את עצמה כאילו שהיא מוותרת, אבל בראשה כבר תכננה מה תגיד לרחל הגדולה, שישכנע אותה לוותר למענה על כל הבגדים היפים. היא כבר ראתה את עצמה לבושה בהם. מגונדרת מכף רגל ועד ראש. כמו גדולה. כמו הגברת נינה.
שוב פוזרו הערמות. הבגדים הרבים מכל מיני תקופות ושנים עורבבו כמו חפיסת קלפים, ועל רצפת המקלט סודרו שתי ערמות חדשות, תואמות בגודלן. אבל שוב נוצרה בעיה לא פחות חשובה: כיצד יכריעו מי תיקח מה? רחל הקטנה לא הסכימה לוותר על כל אותן שמלות יפות שהיא כבר הרגישה עליהן בעלות. ורחל הגדולה אומנם לא התלהבה מהשמלות, מפני שחשבה שהן מתאימות רק לבננות רכרוכיות, אבל גם היא לא הסכימה לוותר בקלות על חלקה בשמלות ובקישוטים.
הן החליטו לעצום עיניים ולפזר את הבגדים באקראי, כמו שעושים כשמחלקים קלפים או כמו כשמגרילים משחקים. ומה שיהיה יהיה. ורחל הגדולה איימה על רחל הקטנה, “חסר לך שתפתחי ת’עיניים. אל תחשבי שאני לא ישים לב…”
כשהן פקחו את העיניים, הן ראו שתי ערמות צבעוניות, שוות בגודלן. הבעיה החדשה שהתעוררה הייתה כיצד לחלק ביניהן את הערמות. רחל הקטנה כבר הבחינה באחת משתי הערמות בשמלה שהיא מאוד־מאוד אהבה: שמלה קִצרת־שרוולים ממשי נוזלי בגוון שמנת. ללא היסוס קבעה עליה בעלות. היא בחשה בערמה ושלפה ממנה את השמלה היפה. אבל רחל הגדולה תיארה לעצמה שאם רחל הקטנה בוחרת בערמה הזאת, סימן שזאת הערמה היותר טובה, אז היא אמרה לה, “לא, את לא. אנחנו נעשה אן־דן־דינו. ומי שתנצח תבחר.”
אבל כשרחל הגדולה ניצחה, כבר לא התחשק לה לבחור. היא אמרה לרחל הקטנה שהיא נותנת לה את הערמה במתנה.
“אז בשביל מה עשית את כל הבלגן?” רטנה הקטנה. אבל בליבה הייתה מאוד מרוצה.
כשהסתיים הסכסוך מיינו רחל הגדולה ורחל הקטנה את ערמותיהן בעייפות ובהרבה פחות עניין והנאה. הן היו מבולבלות וטרודות: עדיין לא החליטו באיזו תחפושת לבחור.
רחל הקטנה חשבה להיות סינית. תמיד התפעלה מהחרישיות שבה צועדת לה סינית קטנה, המתיישבת על מחצלת מנייר אורז ומכינה לבעלה תבשיל אורז.
רחל הגדולה, שבשנה שעברה התחפשה לקאובוי ובשנה קודם לכן למלכה אסתר, וזה רק מפני שאימא שלה הכריחה אותה, לא מצאה בערמה תחפושת שממש מצאה חן בעיניה.
רק אז עלה בראשה של רחל הקטנה רעיון שמצא חן בעיניה יותר ויותר. היא הציעה שהן יכינו תחפושת משותפת. לרחל הגדולה היא אמרה, “זה יכול להיות הרבה יותר נחמד מסתם להתחפש. חוץ מזה, תחשבי איך הבנות מהכיתה יתפוצצו מקנאה. נמציא משהו שעל־בטוח אף אחד לא יתחפש. ונבוא ככה למסיבה.”
אבל את רחל הגדולה היה קשה לשכנע. היא חששה שהבנות יצחקו עליהן, חששות שרחל הקטנה ביטלה מיד בביטחון, “אין לך מה לדאוג. התחפושת שלנו תהיה הכי יפה בכל הבית ספר.” כשהוסיפה שהיא בכלל לא תתפלא אם הן יזכו בפרס הראשון לתחפושת המצטיינת, התחילה גם רחל הגדולה להאמין לה. אבל גם כשסוף־סוף הסכימו החברות על משהו, מיד צצה בעיה חדשה: לְמָה להתחפש?
רחל הקטנה הציעה להתחפש לזוג סיניות, “נתחפש לסיניות זהות ונלך ברחוב בצעדים קטנים־קטנים, נחייך חיוכים מתוקים ונגיד סיונרה לאנשים, וכולם יחשבו שאנחנו תאומות,” אמרה, והתחילה לשיר בקול גדול את “שניים סינים עם כינור גדול.”
רחל הגדולה ענתה שהיא לא מוכנה להתחפש בכזאת תחפושת אידיוטית, וסיכמה, “זה ילדותי!”
רחל הקטנה נעלבה והשתתקה, אבל מיד הציעה שהן יכינו תחפושת משותפת של אימא ותינוקת. “ואני אהיה האימא,” התנדבה מייד.
“למה שאת תהיי האימא?” התלוננה רחל הגדולה. “למה שאת תמיד תזכי קבל את הבגדים הכי טובים?”
“אבל לתינוקות יש בגדים נורא חמודים,” ניסתה הקטנה לשדל. “יש להם מין סינרים קטנים כאלה מפלסטיק. וכובע עם פומפונים. וצעצועים. והמון מוצצים. ובקבוק פלסטיק לשתייה. אני אוכל להביא הכול מהבית. אימא שלי שומרת את כל הבגדים של אחותי הקטנה מהזמן שעוד הייתה תינוקת. היא אומרת שהיא שומרת את זה בשביל הילדים שלי, את קולטת? איזה מטומטמת… מחר אני אביא לך סינר קטן ומוצץ, ואת תהיי תינוקת נורא יפה.”
“ואם תהיי טובה,” הוסיפה בצחוק, “אז אני לא אספר לאבא שלא גמרת היום לאכול.”
“אני לא אהיה התינוקת, ודי!” סיכמה רחל הגדולה. היא הפנתה את גבה לרחל הקטנה, ומוללה חולצה מרופטת בצבע כחול, שהיה לה שרוך אדום. היא משכה את השרוך, וכרכה אותו בכוח סביב צווארה של אחת הבובות. היא הייתה משוכנעת ששמעה קולות צוויחה.
“אז לא צריך. אני אהיה התינוקת ואת תהיי האימא,” ניסתה רחל הקטנה לפייס.
“לא רוצה וזהו! זה עוד יותר תינוקי ממה שאמרת קודם, שנתחפש ליפניות,” סיכמה רחל הגדולה בפנים קודרות.
“זה היה לסיניות,” תיקנה רחל הקטנה.
זמן מה עבר שבו ישבו שתיהן בשקט, מחופרות כל אחת בפינתן הפרטית במערה. עד שרחל הקטנה הציעה, “אני יודעת: נתחפש לאבא ואימא!”
אבל רחל הגדולה לא הייתה במצב רוח מפויס, ולא התחשק לה לציית לבקשותיה של רחל הקטנה. היא התחפרה בפינתה, מוללה את החמור האפור והמכוער שרחל הקטנה הביאה מהבית, ושתקה. החמור הביט בה בעינו הבריאה. עינו השנייה הייתה מרוטה. היא ניסתה להצמיד את העין הקרועה לעורו הקירח, וחשבה: חמור מסכן, נכה, מה יהיה עליו כשיגדל? מי בכלל תרצה להתחתן איתו?
“אוף, כמה שאת מעצבנת,” סיננה רחל הקטנה. “הצעה אחרונה שלי זה שנעשה משהו שעוד לא עשינו אף פעם במשחק אבא ואימא: בואי נתחפש לחתן־כלה. תוכלי לבחור מה שאת רוצה להיות. מצידי תהיי את הכלה, אם את דווקא מעדיפה את הבגדים היפים.”
היא ידעה שאין לה מה להפסיד. היא תיארה לעצמה שרחל הגדולה תוותר ותיתן לה להתחפש לכלה, עם כל הקישוטים היפים והשושנים בתסרוקת וענק היהלומים עם העגילים התואמים, שהן מצאו יום אחד בכיס־השעון של אחד הבגדים, וכמובן, גם עם זר כלולות ענקי ביד. מיד דמיינה לעצמה איך תיראה כשתפסע בשמלה הלבנה: שובל לבן, ארוך כמעט כמו שביל החלב שאת ציורו ראתה פעם בספר אסטרונומיה, ישתרך אחריה במלכותיות, ויהלום זעיר ינצוץ בשערותיה כמו כוכב השביט.
פתאום נזכרה שאין לה שמלה כזו. חליפה שחורה לחתן זו לא בעיה גדולה להשיג. בתיבה יש מספיק חליפות שחורות, שכנראה היו שייכות לאבא של הגברת נינה הזאתי. אבל שמלת כלה זה בכלל לא קל להשיג. מאיפה תקריץ עכשיו שמלה כזאת?
היא תיארה לעצמה שלא תוכל לתפור בעצמה שמלה כזאת, למרות שרק בשבוע שעבר תפרה שמלת כלולות מפוארת, עם גדילים וחרוזים, לבובה ברבי. וברבי כפוית התודה אפילו לא אמרה תודה. בתמורה, היא הענישה אותה והושיבה אותה בפינה, על המדף של המזנון, ליד ואזה מאובקת שאפילו פרחים אין בה. אז מאיפה תקריץ עכשיו שמלת כלה לעצמה? עד שאימה תסכים להשאיל להן את שמלת הכלה שלה, יצמחו לה שערות על המצח. הסיכוי להתחפש לחתן־כלה נראה לה אבוד. אבל היא הייתה מרוצה מכך שהגדולה נעתרה סוף־סוף והסכימה שהן יתחפשו לחתן־כלה.
רחל הגדולה הסכימה מפני שחשבה שאחרי שהן כבר היו זוג נאהבים בכאילו, הן חייבות להתחתן בכאילו. זה נראה לה הגיוני מאוד שאחרי שהן שיחקו בנשף באבא־ואימא, תבוא גם חתונה. ומובן שמצב כזה מחייב את המשך חלוקת התפקידים המקורית.
“אבל אין לך שמלה לבנה,” ציינה בקנטרנות.
“אני יודעת,” מיהרה הקטנה לענות. “מה נעשה?”
פורים התקרב. אוזני ההמן נאפו. הקרנבל ברחוב בן־יהודה המתין עם בובות הענק של כוכבי קולנוע ונשיאים מתים. התחפושות המעופשות מהשנה שעברה הורדו מהבוידם והעבירו אותן לאחים הקטנים. ולרחל הגדולה ורחל הקטנה עדיין לא הייתה שמלת כלה.
פרק שנים־עשר: שמלת כלה 🔗
רחל הגדולה חשבה לשאול את אימה: אולי היא תשאיל להן את שמלת כלולותיה? אבל באותו שבוע קיבלה אימא שטף דם, גופה נחלש וכל הצבע אזל מפניה. אבא הזמין בלילה טקסי־ספיישל, ולקח אותה למחלקת נשים בבית החולים “הדסה”.
רחל הגדולה שמעה אותה בוכה. היא אמרה לו שהכול בגללו, שהוא הורס אותה עם הנשים המלוכלכות שלו. כשהציצה עליהם, ראתה כיצד אבא מסתכל על אימא כאילו שהיא נפלה מהשמיים, מסנן כלפיה בלחש, “תשתקי כבר. איזה נשים בראש שלך.”
המונית הגיעה, והיא נשארה לבד בבית. היא ידעה שעכשיו בטוח שלא יהיה מי שיבוא איתה לחגיגת פורים. אבא נמצא כל היום בעבודה, ובערב, כשהוא חוזר מבית החולים, הוא אפילו לא מקשיב לה, וגם לא מסביר למה לקחו את אמא לבית חולים, ומה בדיוק עושים לה שם. אולי זה בגלל הבטן שכואבת לה כבר הרבה זמן? אולי מוציאים לה את הפוליפים, כמו שהוציאו לה בגיל ארבע, כשלקחו גם אותה לבית חולים, ואימא הבטיחה שאחרי הניתוח ייתנו לה גלידה וניל, אבל בסוף נתנו רק ג’לי אדום מגעיל?
לארוחת הצוהריים היא חיממה בכוחות עצמה את האוכל שהכינה לה השכנה הדתייה, הוסיפה שתי פרוסות עבות של לחם לבן, סילקה מהם את ה“הקשה”, ומרחה שכבה עבה של חמאה וריבת משמשים. היא גם שתתה כמה מיץ פטל שרק התחשק לה. אבא אמר שעכשיו מותר לה לאכול הכול. גם חלה מתוקה בין הארוחות. ואפילו ממתקים כמה שהיא רק רוצה.
כשרחל קטנה ראתה אותה כך, בודדה בביתה, היא החליטה להזמין אותה אליה הביתה לארוחת צוהריים. על אף שידעה שאימה תעשה לה פרצופים, היא החליטה שאין לה שום זכות למנוע את זה ממנה. הרי כבר יותר משנה שהיא מכינה כמעט בכוחות עצמה את ארוחת הצוהריים לה ולאחותה הקטנה. בידיים פצועות מצריבות קור, היא שוטפת בקערת הפלסטיק את העגבניות והמלפפונים, חותכת אותם למלבנים קטנים, מוסיפה הרבה בצל ולימון, וגם שמן מהבקבוק הגדול שאבא קונה בשוק הכרמל. כשהיא גומרת עם הסלט, היא פורסת פרוסות עבות של לחם לבן או שחור, תלוי מה אבא הביא בבוקר מהמכולת. וכשהסלט ממתין בקערה מכוסה, מעלה אדים ומגיר מנוזליו לשלולית אדומה שמתהווה בקרקעית, היא מחממת את מרק העוף עם תפוחי האדמה והגזרים השלמים וחצאי הבצל, שאימא מכינה בסיר גדול פעם בשבוע. וכשאין מה לאכול מפני שאימא לא הספיקה לבשל, היא מכינה גיבץ' מירקות שאימא חתכה בבוקר, ולא הספיקה לסיים כי תקף אותה כזה כאב ראש, שהיא נאלצה לשכב על הספה בסלון. אז אין לה שום זכות להגיד את מי להביא או לא להביא הביתה. כשרחל הגדולה תבוא, היא תוכל לבשל בשביל שתיהן ארוחה מצוינת. עם כל המנות. אפילו עם מנה אחרונה, כמו שרחל הגדולה אוהבת. ושאימא תתעצבן כמה שהיא רק רוצה.
אבל היא התביישה שרחל הגדולה תראה את ביתה ואת הוריה. רק חסר לה שאבא יחזור פתאום הביתה ואימא תצעק עליו והם ידברו ביניהם בלדינו, או יותר גרוע: שאבא יחליט פתאום להתפלל מנחה. מה תעשה אז? כיצד תסביר את זה לרחל הגדולה? כיצד תתנצל בפניה?
אבל רחל הגדולה לא נראתה כאילו אכפת לה שביתה של רחל הקטנה הוא קטן ועלוב, שהקירות צבועים ברישול בצבע שמן ירוק, שאת המנורות המכוערות לא מכסים אהילים, שאין להם מזנון מודרני למשקאות חריפים בצורת גלובוס מואר כמו בכל הבתים שהכירה, ושאת הכורסאות והספה מכסים ציפויים מבד פרחוני, שאימא של רחל הקטנה קנתה ברחוב נחלת בנימין לפי מטר, ותפרה מהם כיסויים תואמים לכל הרהיטים, גם לרדיו, ואפילו לטלפון, שלא יתלכלך חס וחלילה מאבק.
גם לא היה אכפת לה שאימא של רחל הקטנה יושבת כל היום על הספה, לבושה בחלוק ישן ומוכתם מבישולים וקוראת עיתונים ישנים. בעיניה דווקא מצאה חן האימא הזאת, שלא מתערבת במה שהבת שלה עושה, ונותנת לה לעשות כל מה שהיא רוצה. אפילו לבשל לבד את האוכל. היא חשבה שאימא נחמדה כזאת בטח תסכים להשאיל להן את שמלת הכלה שלה.
אבל רחל הקטנה לא רצתה לשמוע על זה. היא פחדה שאימא שלה תצעק עליה בלדינו, ואז החברה שלה תראה איזו אימא פרימיטיבית יש לה, ואת זה כבר בשום פנים ואופן אי אפשר יהיה לתקן.
אבל רחל הגדולה התעקשה. היא אמרה שזאת ההזדמנות האחרונה שלהן. שאם הן לא ישאלו עכשיו את אימא של רחל הקטנה, אז בטוח שכבר לא תהיה להן תחפושת. כדי להתחמק הציעה רחל הקטנה שהן ילכו לשאול את האימא של הגברת נינה הזאתי. אולי היא תוכל לעזור להן? היא אמרה שאם יש לה תיבת אוצרות נהדרת כמו זאת שבמקלט, אז על־בטוח יש לה עוד אוצרות בבית. אולי אפילו יותר מוצלחים.
לארוחת צוהריים הן אכלו נקניקיות, ביצייה וסלט, כי אימא של רחל הקטנה לא בישלה כבר שבוע, אפילו לא מרק עוף או את סלט המיונז של יום חמישי. אבל רחל הגדולה נהנתה מאוד מהארוחה, ואפילו ביקשה מרחל הקטנה שתכין לה בדיוק את אותו הדבר גם למחר. אחרי האוכל הן חזרו לביתה של רחל הגדולה, ועוד לפני שירדו למערה, הן צלצלו בדלת של דירת הפרטר.
מיד התברר להן שהגברת נינה שוב פעם נסעה לחוץ לארץ. את הדלת פתחה להן אימא שלה, הגברת טוכטרמן. היא שידלה אותן להיכנס פנימה, “תיכנסו, תיכנסו, בנות, יש לי עוגת לייקח מצוינת. זה אני אפיתי בעצמי בבוקר,” אמרה להן במאור פנים.
הן נכנסו בהיסוס: הרי בסך הכול רצו לשאול אותה שאלה קטנה, לא לבזבז את כל שעות אחר הצוהריים היקרות בביתה המחניק. רחל הגדולה גם פחדה שהיא תיגע בה עם הידיים המשומנות שלה. אבל לפני שהן הספיקו להתיישב על הספות המכוסות בשמיכות צבעוניות, אצה הגברת טוכטרמן למטבח וחזרה עם עוגת זהובה, ענקית. העוגה ישבה במלכותיות על טס מצופה במפית תחרה. הגברת טוכטרמן התבוננה בריכוז בעוגתה, כאומדת את שוויה, ופרסה לכל אחת מהן פרוסה עבה, תואמת. ניחוח חזק של ביצים ווניל אפף את הסלון הקטן.
רחל הגדולה רחרחה אותו בעונג. רחל הקטנה אכלה מהעוגה רק מעט. היא הותירה את פרוסתה הנגוסה בצלחת הפורצלן המצוירת באנשים ובבתים קטנים, שהגישה לה הגברת טוכטרמן, ובחנה בעיון את הכלים היפים: היא חשבה מיד על צלחות הפלסטיק הכתומות והסדוקות שיש להם בבית. פעם שמעה את אימה אומרת לשכנה מלמטה, שצלחות זכוכית נשברות כל הזמן והילדות עוד עלולות להיפצע מזה. אבל רחל הקטנה חשדה בה שהיא סתם קמצנית.
הגשת העוגה בדרך כה טקסית מצאה מייד חן בעיניה. אבל היא לא אהבה עוגות־שבת יבשות שחונקות את הגרון, שאימא שלה קראה להן, “עוגות של אשכנזים”. באומץ ביקשה עוד כוס תה, והגברת טוכטרמן מיהרה למזוג לה בגינונים זעירים שנשאו חן בעיניה עד מאוד.
בעוד רחל הקטנה מסתפקת בליקוט הפירורים מתחתית הצלחת, ביקשה רחל הגדולה עוד פרוסה. כשהגברת טוכטרמן העמיסה על צלחתה פרוסה עבה מקודמתה, התבוננה רחל הגדולה בפירורים הזהובים שמתמוססים בכוס התה של רחל הקטנה, עד שכמעט הפכו למפלצות ענקיות, חסרות תווי פנים. אחר כך הציצה בביישנות על כפות ידיה המלוכלכות, המשומנות מפירורי העוגה, ונזכרה בבושת פנים כיצד אומרת לה אימא, “לכי תרחצי ידיים, לכלוכית!”
היא רצתה לשאול את אבא אם אימא אומרת משהו. אם היא מזכירה אותה. ואולי היא ביקשה ממנו למסור לה משהו? אבל היא לא ידעה כיצד ומתי תעשה זאת. אבא חוזר הביתה מאוחר כל כך, הרבה אחרי שנגמר “מבט”, וכשהוא בבית, הוא כמעט שלא מתייחס אליה. אפילו ללטף אותה לא מתחשק לו. ודווקא עכשיו כשאימא איננה, הוא יכול ללטף אותה כמה שהוא רק רוצה. היא אפילו תוכל להכין לו אוכל, ולגהץ לו את החולצות הלבנות לעבודה. וגם ללכת בבוקר למכולת בשביל הלחמניות והחלב, כמו שרחל הקטנה עושה כשאבא שלה לא מרגיש טוב. היא התבוננה בחברתה וראתה שהיא השאירה כמעט את כל פרוסת העוגה על הצלחת, וחשבה כמה חבל שהיא לא אוכלת אותה: גם כי אסור לזרוק אוכל, כמו שאימא אומרת, וגם כי רצתה לאכול בעצמה את מה שנשאר אבל התביישה לבקש. רק אז שמה לב לשיחה הערנית שהתנהלה בין רחל הקטנה לגברת טוכטרמן. היא החליטה שתקשיב להן, למרות שמחשבות אחרות לגמרי הטרידו אותה, כמו למשל, מה אוכלת עכשיו אימא שלה בבית החולים.
הגברת טוכטרמן דיברה על איך זה היה כשהיא התחתנה. כשדיברה, אורו פניה כפי שרחל הגדולה לא ראתה אותה מעולם. גם לא בשעה שארבה לה מאחורי חלון המטבח, וראתה כיצד האם הזקנה מצותתת בחרדה לרחשי תנועותיה של הגברת נינה, הלועסת באיטיות עצלנית את ארוחת הבוקר הענקית, ובאותו הזמן קוראת עיתון ומפריחה טבעות עשן, ולפעמים אפילו מדברת בטלפון. כמה שהיא נראתה לה יפה כשישבה ככה, מרושלת וגאוותנית, ובקושי אוכלת חצי מלפפון.
כשרחל הגדולה חלמה על הגברת נינה, הקשיבה רחל הקטנה לגברת טוכטרמן. תמיד אהבה להקשיב לאנשים. היא האמינה שאנשים הם הסיפורים הכי טובים. אפילו טובים יותר מסיפורים שכתובים בספרים. היא שמחה להאזין לגברת טוכטרמן.
הגברת טוכטרמן סיפרה להן כיצד נישאה בגיל עשרים בעיירה בפולניה, על גבול רוסיה, לבחור הכי יפה בעיירה, והוא רצה רק אותה כי היא הייתה קרסביצה, “שזה יפה ברוסית,” הסבירה בהנאה.
היא סיפרה כיצד הם התחתנו בכפר, ואיך כולם אמרו שהם הזוג הכי יפה שיצא מהכפר במאה השנים האחרונות. ואיך הם תכננו לעבור לעיר הגדולה בשביל שחתנה ילמד הנדסת מכונות והיא תהיה רופאת ילדים.
בשיא התרגשותה רצה הגברת טוכטרמן לחדר השינה והביאה את שמלת כלולותיה. “תראו איזה יופי: שמלה ממשי נקי! יש גם שוונצ’ים בשרוולים. היה לנו תופרת, משהו מיוחד. למדה תפירה בסלון כלות בוורשה. והחתונה: משהו־משהו,” תיארה בעונג.
רק רחל הגדולה לא הבינה מה רחל הקטנה מוצאת בסיפורים המשעממים האלה, שרק בננות מתעניינות בהן. בזמן שהגברת טוכטרמן יצאה להביא את השמלה, היא תבעה מרחל הקטנה שהן יגידו לטוכטרמן שאין להן זמן כי הן חייבות ללכת לחוג, וככה ייפטרו ממנה מהר ויוכלו לחזור למערה.
אבל רחל הקטנה סירבה בתוקף. היא טענה שהסיפורים האלה דווקא מעניינים אותה. “חוץ מזה,” הוסיפה, “אל תהיי כזאת טיפשה וחסרת סבלנות. את לא רואה שהיא עומדת להביא את השמלה? היא בטח תסכים להשאיל לנו אותה בגלל שהיינו כאלה מנומסות וטובות והקשבנו לסיפורים שלה. את לא רואה שהיא מסכנה ושאין מי שיקשיב לה?”
הגברת טוכטרמן חזרה עם חבילה גדולה עטופה, על פניה ארשת סיפוק. היא פרסה את השמלה על הספה, ובעדינות רבה קילפה את נייר האורז שעטף אותה. כפות ידיה החליקו על הבד העדין. השמלה הלבנה בהקה כמו ירח במילואו. רחל הקטנה השמיעה קריאת עונג. במשך שעה ארוכה התפעלה מהשמלה ביחד עם הגברת טוכטרמן.
רק רחל הגדולה לא התלהבה. היא לא הבינה מה הן עושות עניין כזה גדול משמלה טיפשית, והכי גרוע, משמלה כל כך לבנה. אפילו לשחק בה אי אפשר. בטוח שהיא רק מבליטה את כל הכתמים.
רחל הקטנה שאלה את הגברת טוכטרמן למה היא שומרת את השמלה בארון, עטופה בכזאת זהירות ושמורה עם נפטלין, במקום לטחוב אותה בארגז האוצרות ביחד עם שאר הבגדים שלא משתמשים בהם ביומיום.
אבל הגברת טוכטרמן לא ענתה. אחר כך אמרה שתמיד קיוותה שתוכל לחתן את בתה בשמלה הזאת. “אבל מה לעשות שנינה שלי לא רוצה להתחתן? וזה לא שלא היו לו הזדמנויות,” סיפרה להן אחר כך כחולקת סוד. “בחורה כזאת יפה, עם מקצוע טוב בידיים – הרבה רצו אותה. ממש התחננו שתיקח אותם. אבל היא גאוותנית, נינוצ’קה שלי. אף אחד לא מספיק טוב בשבילה. היא צריכה מישהו מיוחד… יתומה מסכנה, לא היה לה אבא שידריך אותה. אתם מבינים, ילדות?”
“למה לא היה לה אבא?” שאלה מייד רחל הקטנה. היא כבר תיארה לעצמה את הגברת נינה בתור יתומה קטנה ומסכנה. זה רק הוכיח לה את טענתה, שיתומות קטנות ומסכנות נהפכות לנסיכות כשהן גדלות.
“כי אבא שלה מת, ילדות. מזל שלכם שיש לכם אבא בבית. אבל לנינה שלי לא היה את המזל שלכם. אנחנו חיינו בחוץ לארץ בזמן שהיה מלחמה, ואבא של נינה מתה בלאגר,” הסבירה הגברת טוכטרמן.
רחל הגדולה, שהמילה סקרנה אותה, קטעה מיד את דבריה ושאלה, “מה זה לאגר?”
והגברת טוכטרמן שמבטה קפא פתאום על שמלת כלולותיה, אמרה שלא טוב שילדות קטנות יידעו על דברים רעים שיש בעולם. מיד הציעה עוד עוגה ועוד כוס תה וסוכריות לקריץ' לדרך, והוסיפה פתאום בשמחה מחודשת, “אולי אתם נשארים איתי לארוחת ערב? כבר הגיע הזמן שאני יכין. ויש לי היום לקרדה טובה וטרייה. קניתי בבוקר. ויש גם לחמניות מסוכרות. אתם אוהבים לחמניות מסוכרות, ילדות?”
רחל הגדולה ורחל הקטנה סירבו בקול אחד. הן אמרו לה שכבר מאוחר ושהן צריכות לחזור הביתה.
כשירדו למערה, השמלה בידיהן, חשבה רחל הקטנה על הסוד של הגברת טוכטרמן. גם את ספריה לא עזבה לפני שגילתה מה קורה לגיבורה בסוף הסיפור.
פרק שלושה־עשר: משלוחי מנות 🔗
בפורים הועמדו כל הילדים בשורה. הוריהם עמדו מאחוריהם, והמורה דרורה, ביחד עם המנגנת הצעירה, ניצחו על החגיגה ושידלו את הילדים ואת הוריהם לשיר משירי החג, את “אני פורים, אני פורים”, וגם את “ליצן קטן שלי אולי תרקוד איתי, ליצן קטן נחמד רוקד עם כל אחד”.
לכל ילד הוצמד הורה, ולכל הורה הוצמד פתק צבעוני מקרטון שנשא את שם הילד, כדי להקל על המורה להצמיד הורה־הורה לילד שלו. גם לרחל הקטנה ולרחל הגדולה הוצמד פתק מקרטון בצבע כתום, אבל הן עמדו לבדן בשורה. אף הורה לא הוצמד לגופן העטוף בתחפושת חגיגית, שהוצמדה במומחיות בידיה של הגברת טוכטרמן. אימה של רחל הגדולה התאוששה בבית החולים מהניתוח שאביה לא גילה לה את טיבו. על כן הסיקה שמדובר בסוד של נשים. אימה של רחל הקטנה שנאה חגיגות בית ספר. לפני כל חג התאוננה על כאבים בכל מיני מקומות בגוף. הפעם טענה שיש לה אנגינה.
לחגיגה הלכו רחל הקטנה ורחל הגדולה לבדן. בשקית ניילון נשאה כל אחת מהן את משלוח המנות. אימא של רחל הקטנה התנדבה לעזור לה בהכנת המשלוח. היא נתנה לה חצי לירה ואמרה, “למה שלא תלכי למכולת ותקני כל מה שאת צריכה. בינתיים אני אחפש קופסה טובה. כשתחזרי, נסדר אותה יחד ונעשה שיהיה הכי יפה.” אבל רחל הקטנה חשדה באימה, שהיא מציעה רק מפני שהיא יודעת שתסרב להצעה.
בצוהריים היא קנתה בכל דמי הכיס שחסכה במשך חודש את הממתקים המשובחים ביותר שהציעה חנותה של הגברת אנגלברג: היא לא רצתה שהבננות המפונדרקות יצחקו על משלוח המנות שלה, ויחשבו שהיא ענייה ומסכנה. בערב גזרה לב אדום, פרסה עליו את הממתקים בצורה של פרח, כיסתה במפית צחורה עשויה תחרה וציפתה בנייר צלופן, שרשרש בנועם במשך כל הלילה.
לרחל הגדולה לא היה מי שיעזור או מי שיציע עזרה. היא עצמה לא ידעה כיצד מכינים משלוח מנות. תמיד הכינה למענה אימא את כל משלוחי המנות מסלסלות קש מעוגלות, גדושות בממתקים תוצרת חוץ, עטופות בניירות מוכספים עם ציורי לבבות וחיצים. אימא תמיד אמרה לה שמשלוח המנות שלה חייב להיות הכי יפה בכיתה, והזהירה אותה שלא תגנוב מתוכו ממתקים בדרך לבית הספר. אבל עכשיו לא הייתה לצידה אימא: שתנזוף בה, שתעודד אותה, שתכין למענה משלוח מנות הכי יפה ומקושט, שכל הילדים בכיתה יתאוו לקבל.
לבד־לבד, אפילו בלי שתבקש את עזרת חברתה, שרטטה רחל הגדולה צורה של אוזן המן בקרטון הכחול שהיה פרוס לפניה. אבל גזיר הנייר יצא קטן מדיי. קוטרו העקום הזכיר לה מדוזה. היא התייאשה והחליטה לוותר. זהו זה! היא תגיד למורה שלא היה בבית מי שיעזור לה להכין את משלוח המנות, בגלל שאימא שלה מאושפזת בבית חולים, והרופא אמר שהיא תצא מינימום בעוד שבוע.
אבל אז נזכרה בפורים של כיתה בית. היא הביאה את משלוח המנות הכי יפה ומפואר בכל הכיתה, שמיד זכה בפרס ראשון ובהתפעלותה של המורה. אבל במקומו קיבלה את משלוח המנות המצ’וקמק והעלוב של עידו, שלא היה להם הרבה כסף, ולכן אימא שלו שלחה אותו לכיתה עם בגדים של אחיו הגדול, ובטיולים השנתיים הוא תמיד נשאר בבית.
היא נזכרה כמה ציפתה לקבל משלוח מנות שיהיו בו ממתקים מגרים ונהדרים, לפחות כמו במשלוח המנות שהכינה אימה בתשומת לב ובנדיבות ובאהבה, וכמה התאכזבה כשקיבלה את משלוח המנות של עידו המצ’וקמק. היא זכרה אותו היטב: משלוח מנות מקרטון עבה ומשומן בצבע חום מלוכלך, שנגזר ברישול לצורה שכנראה התכוונה להיות אוזן המן אבל הזכירה יותר סופגנייה עקומה, ובתוכו התגוללו כמה אוזני המן, מסטיק “בזוקה”, קומץ סוכריות פשוטות ופרוסה דקה ובלתי אכילה של עוגה יבשה, שציפויה הזרוי בסוכריות צבעוניות קטנות וקשיחות התפזר מיד, ואימא כעסה עליה, כי כשאכלה אותה התלכלכה הרצפה.
כששבה הביתה, מעכלת את העובדה שקיבלה משלוח מנות מחורבן, בעוד שילד אחר נהנה בזה הרגע ממשלוח המנות המלכותי שלה, אמרה לאימא שזה לא פייר. ואימא רק אמרה, “לא פלא שזה מה שאימא שלו שמה במשלוח מנות. כולם יודעים שבעלה מובטל כבר למעלה משנה, והיא, הפרימיטיבית, אפילו ביטוח לאומי לא הולכת לקבל!” אחרי שצחקה קצת, הוסיפה, “במקום זה הולכת לעבוד כמו חמור במשק־בית.”
כשנזכרה רחל הגדולה באירועי אותו חג פורים בשנתה השנייה בבית הספר, לפני שאימא התחילה להגיד לה שבחיים לא מקבלים כל מה שרוצים על מגש של כסף, היא החליטה שבכלל לא חשוב איך ייראה משלוח המנות שהיא נותנת. כי אם אף פעם לא מקבלים בחזרה בדיוק כמו שנותנים, אז בכלל אין טעם לטרוח ולהתאמץ רק בשביל לעשות רושם.
היא ידעה שאימא תכעס עליה אם תגלה שלא השקיעה את כל מרצה ודמיונה בקישוט משלוח המנות. בוודאי גם תחקור אותה, ותחשוב שאבא לא נתן לה מספיק כסף בשביל לקנות ממתקים. אבל הפעם ממש לא אכפת לה. ושאימא תתפוצץ.
היא החליטה להסתפק במשלוח מנות קטן ופשוט, שכל מי שיראה אותו לא ירצה לקבל אותו. אבל כעבור רגע התחרטה: היא ידעה כמה זה מאכזב לקבל משלוח מנות שרק ממתקים מגעילים שטים בתוכו. מיד החליטה שלהתאמץ שווה רק בשביל הממתקים ולא בשביל העטיפה.
את הממתקים מצאה בקלות. למרות שאימא החביאה אותם במקומות הכי גבוהים בבית, היא ידעה היכן בדיוק נמצאים כל הממתקים השווים שהוריה הביאו מחוץ לארץ. הממתקים הכי טובים אוכסנו למעלה בארון המטבח, קרוב מאוד לבוידעם. היא נאלצה לטפס על כיסא ואחר כך על שולחן כדי להגיע אליהם. תמיד כשטיפסה בגניבה אפפה אותה תחושה חזקה של פחד והתרגשות, כמו ברגעים שבהם לחצה את אצבעותיה על התחתונים, ממתינה לבוא אותה תחושה מחממת ומענגת, שגם עליה, ידעה, אסור לספר.
היא מצאה את הממתקים באותו המקום, סמוכים לתיבות קרטון ישנות עם ספרי החשבונות של אבא, כאילו ציפו לה כל הימים בערגה, ממתינים בחשכה רק לה. בקופסאות הפח הצבעוניות, המאוירות בטחנות רוח, שהביאה אימא בקיץ מבלגיה, אוכסנו שוקולדים ממולאים בליקר, דובדבן מסוכר נעוץ בליבם. רחל הגדולה חיבבה אותם יותר מכול: כשנותנים להם ביס נשפך הדובדבן לתוך הפה ביחד עם המילוי החריף ומתנפץ בין השיניים. סמוכים להם המתינו ופלים מצופים בחפיסות של תריסר, וסוכריות מרשמלו בצבעי ורוד ולבן. שברי בוטנים שנמשחו במי סוכר כמו בלכה, אוכסנו בצנצנות זכוכית גדולות ועבות. גם בונבוניירה עשויה פח, עם ציורים של לשונות חתולים משוקולד, הייתה שם: לשונות כבר לא היו בה, אבל ישבו בה בנוחות פירות מסוכרים בצבעים ובגדלים שונים. רחל הגדולה הרגישה שרק לנגיסותיה הם ממתינים.
היא חיטטה בהם באצבעותיה. אחר כך ליקקה אותם אחד־אחד. אחר כך החליטה מה תאכל עכשיו, מה תשמור ליותר מאוחר, ומה כדאי לה להטמין במשלו המנות. הכי אהבה את האפרסקים המסוכרים: היה להם טעם משכר של יין וריח מתוק של קיץ. פחות אהבה את קליפות ההדרים המסוכרות: טעמן היה כבד ומריר. היא ריכזה את קליפות ההדרים בידיה, הטמינה שני חופנים בשקית ניילון, קישטה בעלים מהגינה והצמידה בסיכות. היא החליטה שזה מספיק טוב בשביל הבננה הטיפשית שתקבל אותם.
רק בלילה, כשכבר שכבה במיטה וכמעט שלא הצליחה להירדם מרוב מחשבות על מה יהיה מחר ומה יגידו הבנות על התחפושת, עלתה בראשה מחשבה מדאיגה: מה יקרה אם משלוח המנות העלוב שלה ייפול בחלקו של דובי? במהירות קמה, הוציאה את האולר הקפיצי ממחבואו מתחת לכרית והשחילה אותו לתוך משלוח המנות. ככה בטוח שהוא יידע ממי זה.
אבל כשהן נכנסו לכיתה, שלובות זרוע כמו זוג, הבינה רחל הגדולה שזאת הייתה טעות איומה ונוראה. הכול היה טעות. משלוח המנות, כל הקישוטים שעליהם טרחה שעות כמו מטומטמת ובסוף נאלצה לזרוק לזבל, אבל במיוחד התחפושת. מה נכנס להן לראש להתחפש ככה? היא רצתה להגיד את זה לרחל הקטנה, אבל פחדה להסגיר את אימתה. רחל הקטנה נראתה ספוגה בביטחון עצמי, כשצעדה לצידה, נפוחה ומרוצה כמו גיבורה גדולה בתהלוכת ניצחון.
היא הידקה את אחיזתה על זרועה של רחל הקטנה, כמו שראתה את אבא עושה לפעמים לאימא כשהם הלכו לטייל בשבתות בגן העצמאות, והרגישה ברעדן של הזרועות הדקות מבעד לבד הסאטן של שמלת הכלה. כשהציצה ברחל הקטנה, ראתה שפניה חיוורות כמו שד מבוהל. רק אז הבחינה כיצד כל הבנות, ואפילו המורה, מביטות עליהן בעין עקומה וישר רצות להתלחשש. ומי יודע מה הן אומרות עליהן? גם הבנים צחקו בקול צורמני, מעצבן. אפילו עידו הפחדן לא פחד להשמיע בנוכחותה הערה טיפשית על כך שהן נראות ביחד כמו שתי לסביות. בתמורה היא בעטה בו, והמגבעת שחבשה, שהייתה של האבא של הגברת נינה, צנחה מראשה ונרמסה במעגל הרוקדים.
גם משלוח המנות התברר כטעות איומה. כשהגיע הזמן לסבב המיוחל, שבו על כל ילד לקבל מהמורה משלוח מנות אחד מערמת המשלוחים שהונחו על שולחנה, הבחינה שמאיה תזכה לקבל בעוד שנייה את משלוח המנות שלה. היא רצתה להתערב, להגיד למורה שתפסיק, שנפלה כאן טעות, ואפילו שקלה ללחוש למאיה שלא כדאי לה לקחת את משלוח המנות הזה, כי הרי ברור שהוא עלוב ומסכן, עובדה: הוא עטוף בסתם שקית ניילון וסגור בסיכות של שדכן.
אבל לא היה נראה שמאיה עומדת לוותר על משלוח המנות, ורחל הגדולה נאלצה לחטוף לה אותו בכוח מהיד. על כך זכתה מיד בנזיפה מפי המורה, שצווחה, “תתביישי לך, רחל אלף, ככה מתנהגת ילדה גדולה?” אחר כך שמעה אותה לוחשת לאחת האימהות, “נו, אני לא מתפלאת, כשאין אימא בבית… הם בטח עומדים להתגרש.”
ואז קמה המהומה. המחנכת דרשה מרחל הגדולה להחזיר למאיה את משלוח המנות, אבל רחל הגדולה אמרה שהיא שמעה את כל מה שאמרה מאחורי הגב עליה ועל אימא שלה, ושלא תחשוב שהיא טיפשה, וסירבה להחזיר את החבילה. ומאיה, שמשלוח המנות נחטף ממנה, פרצה מייד בבכי, ואימא שלה, מחופשת למרדכי היהודי עם זקן ארוך מצמר גפן, ניגשה אליה וצעקה עליה שתשתוק. רחל הקטנה, שנבהלה נורא וראתה כיצד נהרס לה פורים הראשון בכיתתה החדשה, נדחקה למעגל הרוקדים וניסתה להפריד בין רחל הגדולה לבין מאיה שדרשה את מתנתה. באותו רגע הצטרפו גם הבנים למעגל, שמחים על ההזדמנות להתכתש. אפילו אחדות מן הבנות לא ויתרו על ההזדמנות לדחוף ולהרביץ. בינתיים המורה דרורה, שלא הצליחה להפריד בין הילדים, צווחה על ההורים שיעשו משהו ולא יעמדו להם ככה, כמו גלמים, הרי היא לא יכולה לעשות את הכול לבדה, וגם נזפה בהם, “הורים של יום שבת! לא אכפת לכם במִיל מהילדים שלכם.” ובינתיים רחל הגדולה, שהחזיקה במשלוח המנות שלה בחוזקה והצמידה אותו אל החליפה השחורה של האבא של הגברת נינה, שהסריחה חזק מנפטלין, שלפה מתוכו בזריזות את האולר, כי הרי רק למענו התחילה במריבה הטיפשית הזאת, והטמינה אותו בכיס החליפה. אבל מאיה שמה לב שהיא מנסה לגזול לה משהו מתוך השקית, ולכן ניסתה לחטוף לה את האולר מהיד, ורחל הגדולה אמרה שלא מגיע לה, שזה בכלל לא בשבילה, ונוגה הבלונדינית, שהייתה מחופשת לרועת אווזים עם מצנפת ענקית, הצטרפה למעגל וצווחה, “בטח, יודעים למי את רוצה לתת את זה!” ובפנותה להורים המשיכה, “כולם בכיתה יודעים שהשמנה מאוהבת בדובי.”
רחל הגדולה הסמיקה. היא ניתקה ממעגל המריבה, פילסה לגופה המסורבל דרך בין כל האנשים שעטפו אותה, וברחה מהחגיגה כל עוד נפשה בה.
פרק ארבעה־עשר: הסוד של גברת טוכטרמן 🔗
שדה של חרציות וחמציצים כיסה את הגבעה בתפרחות צהובות ראשים, שנוקדו באדום האש של הפרגים קמוטי העלים. רחל הגדולה ורחל הקטנה טיפסו עד לראש הגבעה, כדי למצוא נקודת תצפית טובה יותר על הירקון, שהתפתל במורדות הצפוניים וקרץ להן בנצנוצים.
הן צעדו בשקט על העפר התחוח וחיפשו חמציצים טובים למאכל, לא יותר מדיי זקנים וגם לא יותר מדיי צעירים. הזקנים כבר היו מרים, והצעירים יותר מדיי חמוצים. רחל הגדולה אמרה שהם עוקצים את הלשון. היא ציינה בקפידה שצריך להיזהר מהם, כי אומרים שאם אוכלים יותר מדיי, הם עלולים לעשות חור בקיבה. הן החליטו שהכי טובים הם החמציצים הבשלים, בעלי הגבעול השמנמן: היה להם טעם של לימונדה, רק בלי הסוכר.
רחל הגדולה ציינה שבגבעת נפוליאון אפשר למצוא את החמציצים הכי טובים. היא מצצה בתאווה את הגבעול שבפיה, והסבירה שהחמציץ הכי טעים כשאוכלים לו את הקצה. רחל הקטנה צייתה, כרתה את החמציץ בשורשו וטעמה את קצה הגבעול. “איכסה, זה חמוץ נורא,” ציינה וירקה ריר ירוק.
מאז חגיגת פורים היא חששה לדבר עם רחל הגדולה על מה שקרה שם. יותר מכול פחדה לשאול אם זה נכון מה שאמרה עליה נוגה. לא נראה לה הגיוני שהחברה שלה מאוהבת בבן מגעיל, שיש לו ריח של זיעה בגלל שהוא כל הזמן רק משחק בכדורגל. אבל זה לא הפסיק להטריד אותה. גם לא כשניסתה להפסיק לחשוב על זה בכוח: רחל הגדולה עם בן! לא, זה לא יכול להיות. בהיסוס שאלה, “זה נכון מה שנוגה אמרה עלייך?”
רחל הגדולה שתקה, ואז, במבט מצמית אחד, ענתה, “זה בכלל תינוקי מצידך לחשוב על זה!”
ובא הקץ לשיחה.
רחל הקטנה הייתה מרוצה. היא רצתה להאמין להכחשותיה של רחל הגדולה, אף שחשדה בה שאם היא מכחישה, זאת אומרת שאולי היא בכל זאת קצת מאוהבת בדובי הזה. פתאום נזכרה בכל מה שסיפרה לה: על משחקי כדורגל ותופסת עם הבנים, על מכות ומריבות בחצר בית הספר, ועל המשחק הנודע בערמת־ילדים. תמיד היה דובי מעורב בהם. כמו אן שרלי שהרביצה לבן מהכיתה עם לוח הציפחה ישר על הראש. פתאום נראה לה רומנטי שרחל הגדולה מאוהבת בסתר בבן. “תראי איזה יופי. יש כאן אולי מיליון חרציות,” אמרה, מפויסת, והתבוננה בהתפעלות במרבד הצהוב שנפרש לרגליה במורד הגבעה. “בואי נקטוף קצת. נוכל לקשט בהן את המערה.”
רחל הגדולה נשמה בהקלה. היא לא רצתה לדבר על מה שקרה בכיתה. היא חששה שרחל הקטנה תצחק עליה ותרמוז רמזים. הוקל לה כשנוכחה לדעת שרחל הקטנה לא מתעקשת ולא מצפה לקבל תשובה. בשמחה פתאומית הציעה שהן יקטפו זר גם בשביל הגברת טוכטרמן.
“עוד לא הודינו לה,” אמרה, אבל קצת חששה שרחל הקטנה תצחק עליה. מה קרה שהתרכך כך ליבה? כמה פעמים כבר אמרה לרחל הקטנה שהיא לא סובלת לבוא לגברת טוכטרמן בגלל שהידיים שלה משומנות ובגלל הזיפים השחורים שיש לה על הפרצוף? כשרחל הקטנה שאלה אותה למה, הודתה שהגברת טוכטרמן מזכירה לה מכשפה. ורחל הקטנה נזפה בה, “לא יפה לדבר ככה על זקנים,” ובטון של מורה הוסיפה, “ומה את תרגישי כשתהיי זקנה אם הילדים בשכונה יצחקו עלייך?”
אבל רחל הגדולה החליטה שהיא אף פעם לא תהיה זקנה.
בדרך הביתה ליטפה השמש את ראשי הזרים או שרק החמיצה להם פנים, תלוי באיזו זווית עמדה בשמיים. כשזריהן בידיהן נראו רחל הקטנה ורחל הגדולה כמו חנות פרחים מהלכת. הן שמחו מאוד על כך שהאנשים המביטים בהן ברחוב, לא יוכלו לראותן מבעד לזרים הענקיים, העשויים מחרציות, חמציצים וסביונים, וגם כמה פרגים אדומים קמוטי ראש, שצורפו ברגע האחרון בתור קישוט, בלי לקחת בחשבון שהם נובלים מהר. הן הציצו על הרחוב מבעד לזרי הפרחים, וניסו לזהות חנויות ופנים של אנשים. לרחל הקטנה זה הזכיר את דני דין, הרואה־ואינו־נראה. הצחיק אותה לחשוב שהן בטח נראות עכשיו כמו ואזָה מהלכת.
את הזרים הגדולים, ששבלולים סבוכים בתוכם, הן פרקו בחצר ביתה של רחל הגדולה. הפרחים חולקו אגודות־אגודות: אחת בשביל לקשט את המערה, אחת בשביל רחל הגדולה שתמסור לאימה כשתבקר אותה בשבת בבית החולים, ואחרונה חביבה עבור הגברת טוכטרמן. הזר שהוכן למענה היה הכי יפה והכי גדול: חרציות פקוחות עיניים וזקופות גבעול הציצו ממנו.
“באמת מגיע לה בשביל השמלה,” ציינה רחל הקטנה והביטה בסיפוק בזר, אבל בצער רב נזכרה שהיא חייבת להיפרד משמלת הכלה היפה. היא קיוותה שמתנה כמו זר ענקי של פרחי אביב ישכיח מהגברת טוכטרמן את החוב.
הגברת טוכטרמן הסמיקה מהתרגשות והנאה. מייד רצה למטבח והביאה משם את מגש הפורמייקה, גדוש בשוקולדים ממולאים ובסלסלה עם עוגת בָּבקֶה, וגם בעוגיות מעשה ידיה בצורת קונכיות ושבלולים, ומיץ פטל קר בכוסות זכוכית גבוהות ומחורצות. הן הבחינו שהפעם היא השתדלה במיוחד וקנתה רק עוגות וממתקים שימצאו חן בעיניהן. כבר לא ניסתה להציע להן מעוגת הלֵייקַח המחניקה ואת קליפות התפוזים המסוכרות שהן לא אהבו, כי הקליפות משאירות טעם מר בפה.
הן התיישבו בנימוס על הספה, אבל לא הייתה להן סבלנות לחכות עד שהגברת טוכטרמן תפרוס את העוגה ותחליק את הפרוסות בעדינות אל צלוחיות הפורצלן. אפילו רחל הקטנה השתוקקה לטעום מהעוגה הטרייה, ולטבול את העוגיות בתה, עד שהבצק יתמוסס בפה כמו רחת־לוקום.
הן נגסו בממתקים בתאווה: ממתק־ממתק בתורו. רחל הקטנה אכלה רק מעט, ואילו רחל הגדולה התאוותה לדחוס את כל הממתקים לפיה, ורק מפאת הנימוס השתדלה לא לזלול. היא הצטערה שלא הוגשה גם גלידה. התחשק לה לכדרר את העוגיות ולהטביע אותן בכדור רך של גלידה, ואז לתחוב את הכול לפה, עד שהגלידה תתמוסס על הלשון והעוגייה תתמסמס בין החניכיים, ובפה יישאר עוד הרבה זמן טעם חזק של שוקולד.
הגברת טוכטרמן טעמה נגיסות קטנות מקונכייתה בזמן שהביטה בהן בסיפוק. אז אמרה, “תגידו לאימא שאתם נשארים לארוחת ערב. יש לי בשבילכם הפתעה.”
בעודן מכלות את שארית העוגה ומלקטות את הפירורים שנדבקו לתחתית הצלחת, הביאה הגברת טוכטרמן את ההפתעה: אלבומי התמונות של נינה. “תראו איך הייתה יפה!” התמוגגה, מצביעה על ילדונת שמנמנה בשמלת תחרים לבנה קצרצרה. לראשה של הילדה המתוקה היה סרט לבן גדול. סרטים נוספים עיטרו את צמותיה.
רחל הקטנה הייתה מרוצה מכך שתמה פרשת האוכל. אוכל ריתק אותה הרבה פחות מסיפורים, עדיף סיפורים עם תמונות. בהנאה הביטה בתמונות, והקשיבה להסבריה של הגברת טוכטרמן. רחל הגדולה הייתה הרבה פחות מרוצה. היא פחדה שתשתעמם, אבל אחרי שהאביסה את עצמה בממתקים הרגישה הרבה יותר טוב. אפילו היא שמחה להביט באלבומי תמונות ישנים ומתקלפים. ריחם המוזר, העתיק, תמיד ריגש אותה.
נשים בשמלות נשף ארוכות שובלים וגברים חמורי סבר עם זקנקן, מונוקל ופסוקת בשיער, שנשענו על עמודים קורינתיים מפותלים על רקע תמונות של יוון העתיקה – ניבטו אליהן מתוך תצלומים בצבעי חום מעושן.
“הנה, זה אני בחתונה שלי,” הצביעה הגברת טוכטרמן על צעירה ארוכת פנים, שחייכה אליהן במתיקות ושילבה ידיים עם גבר מזוקן, שניצב מאחוריה בעמידה גברית רבת רושם.
התמונה הרשימה מאוד את רחל הקטנה. מיד זיהתה את שמלת הכלה שעליה אהבה להרהר כאילו שהיא כבר שלה. אבל מייד נזכרה בבהלה שגם הגברת טוכטרמן עלולה להיזכר בשמלה, ולבקש ממנה להחזיר אותה תיכף ומיד. לכן הציעה לדפדף הלאה ולהגיע לתמונות של נינה, כשכבר הייתה בגילן. אבל הגברת טוכטרמן אמרה שאין עוד מה לראות.
רחל הקטנה, שהמחשבה על השמלה הציקה לה, שאלה מייד, “אבל איך זה ייתכן? הרי יש עוד המון דפים באלבום…” והגברת טוכטרמן רק בהתה בכריכה השחורה והדהויה של האלבום, ושתקה.
שקט תמיד מילא את רחל הקטנה בחרדה. תמיד האמינה שהיא אחראית לקיומן של כל המילים וכל השיחות בעולמה. בבית תמיד סיפרה לאבא סיפורים, עד שפעם אבא קרא לה שחרזדה. כששאלה מי זאת שחרזדה הזאת, סיפר אבא שזו אישה מופלאה מסיפורי אלף־לילה־ולילה, שיודעת לספר סיפורים נפלאים. למחרת הלכה לחפש את הספר בספרייה, ובסוף מצאה אותו רק במדף של המבוגרים.
“תראי לנו שוב, גברת טוכטרמן, את התמונות של נינה מהאונייה,” ביקשה, והגברת טוכטרמן התרצתה ואפילו חייכה, ופתחה מחדש את האלבום הכי חדיש בערמה.
נינה הבלונדינית בתסרוקת נפוחה מספריי ובמדים צחים של דיילת, שעונה בפוזה מגרה על מעקה האונייה ומחייכת חיוך גדול וצח אל העולם. נינה בשמל ערב נוצצת, אוחזת במיקרופון על רקע להקה גדושת נגנים בחליפות זהות ופפיונים. נינה שרועה על גדות בריכה בבגד ים שלם ובסנדלי עקב גבוה, מחייכת למצלמה בעיניים מסונוורות. נינה בטיול לירושלים העתיקה, מייד לאחר כיבוש הרובע, עומדת בקרב קבוצה נלהבת של תיירים סמוקי פנים, בחולצות פרחוניות ובמכנסיים מצחיקים שמגיעים להם עד הברכיים. וגם: נינה מתנשקת עם גבר מושך, רבוע סנטר, נינה בקונצרט בהיכל התרבות, נינה מטה את גופה בשובבות לצד מגדל פיזה, נינה בסעודת ערב חגיגית, נינה על רקע בניין האומות־המאוחדות. נינה ונינה ונינה. הרבה תמונות של נינה, ואף לא תמונה אחת של הגברת טוכטרמן מהשנים האחרונות.
“בשביל מה שאני יצטלם?” ענתה לרחל הקטנה, שחקרה מדוע אין באלבום אף תמונה שלה. “התמונה הכי חשוב של אישה זה ביום של החתונה שלה,” הוסיפה, “ואת זה, ברוך השם, אלוהים נתן לי. מה לעשות שהוא לא נתנה לי עוד תמונות? זה הגורל שלי. רק שהייתי יותר שמח אם גם נינה שלי היה זוכה לחתונה. רק בשבילה שמרתי את השמלה. בנפטלין שמרתי, שלא יקרה לו כלום. אבל כל אחד יש לו המזל שלו. אולי זה המזל שלה, מה אני יודע? שהיא מסתובב ככה בעולם, בלי בעל, בלי ילדים, בלי כלום…”
אחרי זמן מה הוסיפה בהשתנקות, “זה הכול בגלל שלא היה לה אבא. שישמור עליה, שיגיד מה מותר, מה אסור. כשהיה ילדה, אפילו אימא לא היה לה. אבא מת בלאגר ואני הייתי פרטיזן, והיא, מסכן קטן, זרוקה אצל הנזירות… בלי אימא, בלי אבא, ילדה רזה כמו בן. כואב הלב.”
אחר כך, כשצללי הערב החשיכו את הסלון, אמרה להן, “נו, די כבר לדבר ככה, הכול עצוב על הנשמה. בואו ילדות, נלך להכין ארוחת ערב. תעזרו לי להכין טוסטים עם ביצה קשה ומקרלים. אני קניתי בבוקר גבינה קצקבל טרייה. ויש גם לחם פומפרניקל.”
רחל הגדולה ורחל הקטנה התביישו להגיד לה שהן לא אוהבות לחם פומפרניקל בגלל שכמעט כולו עשוי מהקשה.
פרק חמישה־עשר: חלום האחיות 🔗
כשריחות פריחת היסמין וההדסים הציפו את האוויר בניחוחם החריף, גילו רחל הגדולה ורחל הקטנה שהן נולדו באותו חודש בדיוק.
רחל הקטנה הציעה שהן יחגגו את יום הולדתן השתים־עשרה ביחד. אבל רחל הגדולה סירבה. היא פחדה מעוד מסיבה כושלת כמו מסיבת הפורים. היא טענה שהיא שונאת לעשות מסיבות גדולות, בפרט עכשיו, כשהיא יודעת מה מצפה לה בקרוב מאוד מההורים.
היא סיפרה ששמעה את הוריה מתכננים את מסיבת הבת־מצווה שלה: באיזה אולם יחגגו, מה יגישו לאכול ואת מי אבא יזמין מהעבודה. היא נעלבה שלא שאלו לדעתה, וגם מפני שאימא אמרה שצריך להזמין בשבילה שמלה מיוחדת בגלל שהיא נהייתה שמנה כמו דובונת. גם כשאבא ענה שקצת בשר זה דווקא נחמד על ילדה, לא הפסיק העלבון לצרוב אותה.
“איזה כיף לך! ההורים שלי בטוח לא יעשו לי בת־מצווה באולם, מקסימום בבית כנסת. ועוד בבית הכנסת הספרדי, שזה עוד יותר גרוע,” התלוננה רחל הקטנה.
“אני מוותרת מראש על מסיבת הבת־מצווה שלי,” ענתה רחל הגדולה. “הכי אני שונאת שהם משוויצים בפני החברים שלהם. אימא שלי אמרה לחברה שלה שהיא רוצה לעשות את הבת־מצווה שלי על אונייה. את מתארת לך? אבל אני יודעת שבכלל אין להם כסף בשביל זה.”
“לפחות לא תצטרכי לעשות חגיגת בת־מצווה בבית כנסת, עם כיבוד של בורקס וערק,” אמרה רחל הקטנה בפנים חמוצות. “את יודעת מה מחלקים שם? שקיות קטנות עם סוכריות שקדים שהזקנות זורקות אותן על הראש של הילדים מעזרת הנשים. זה הכול,” ציינה באכזבה.
אחר כך הוסיפה, “כשהייתי קטנה נורא אהבתי את זה. הייתי אוספת כמה סוכריות שרק יכולתי, אפילו מהרצפה, והיו לי מספיק בשביל כל השבוע.”
רחל הגדולה חשבה על סוכריות השקדים האלה שרחל הקטנה סיפרה עליהם. התחשק לה לטעום סוכרייה כזאת. אולי יש לה טעם משגע? וכמה זמן לוקח עד שמגיעים לשקד שבפנים? מסיבת בת־מצווה בבית הכנסת הספרדי נראתה לה הרבה יותר מעניינת ושווה ממסיבת בת־מצווה באולם, או אפילו על סיפון של אונייה. היא אמרה שהיא בכלל מתכוונת לבקש מההורים שבמקום לעשות מסיבה, שייקחו אותה פעם אחת ביחד איתם לחוץ לארץ.
רחל הקטנה הקשיבה בשקט. היא הרגישה שהיא לא מסוגלת שלא לקנא בחברתה, שיכולה לבקש מההורים כל דבר, והם לא עושים פרצוף חמוץ ובסוף נותנים לה משהו אחר לגמרי ממה שביקשה. אבל אז סיפרה רחל הגדולה, שמאז שאימא שלה חזרה הביתה היא מתנהגת בצורה עוד יותר משונה. כל רעש מרגיז אותה, אפילו המים של הדוּש באמבטיה. והיא בכלל הפסיקה לבשל. גם את התיק עם הסנדוויצ’ים לבית הספר היא כבר לא מכינה בשבילה. היא נאלצת להכין הכול בעצמה. ועוד סיפרה שאימא שלה כבר לא יוצאת מהבית, גם לא בשביל לעשות קניות. אפילו למספרה הפסיקה ללכת. פֶרַלֶה הספרית באה אליהם הביתה פעמים בשבוע באופן מיוחד בשביל לסדר לה את השערות.
רחל הקטנה הקשיבה בתשומת לב. למרות שהייתה עצובה, הרגישה הקלה. הציק לה שאפשר להרגיש שני דברים סותרים בעת ובעונה אחת. היא הרגישה רעה. אבא אמר שאלוהים לא מרשה לחשוב מחשבות רעות על חברים. הוא אמר שזה אפילו יותר גרוע מלהדליק אור בשבת, כי עבירות שבין אדם למקום אפשר לתקן, אבל בשום פנים ואופן לא עבירות שבן אדם לחברו.
אבל היא לא הצליחה להתאפק. נעם לה לדעת שעכשיו גם רחל הגדולה תדע שלמרות כל הבגדים היפים שלה והילקוט האדום, למרות שיש לה חדר רק לעצמה, עם צעצועים ובובות ומחברות עם עטיפות צבעוניות וטושים שהביאו לה במיוחד מחוץ לארץ, היא לא יותר טובה ממנה. אפילו שהיא צריכה לישון על הספה בסלון, כי הם גרים בבית של שני חדרים ומסדרון קטן שמשמש בתור פינת אוכל, וכשאין ברירה, גם בתור חדר עבודה בשביל אבא.
לפעמים, כשהתעוררה בלילה מחלום מפחיד, שמעה אותו גורר רגליים מהמסדרון לבית השימוש והאזינה לרחש המונוטוני של השתנתו. כששב משם עקבה אחר תזוזת צלליתו, שמבעד לזגוגית הדלת המוגפת, המפרידה בין הסלון למסדרון, נראתה לה כמו דמות בתיאטרון הצלליות שהראו להם פעם בגן. היא הביטה בו כשגרר בעייפות את גופו השחוח בחזרה לשולחן האוכל והמשיך למלא קבלות בכתב צפוף, עד שראשו צנח על השולחן והוא נשאר לישון שם עד הבוקר. כמה ייחלה שהוא ייכנס לחדרה, יתקרב למיטתה, יכסה אותה בשמיכה וילטף את ראשה, כמו שעשה כשהייתה יותר קטנה.
היא לא הבינה למה הוא אינו עושה זאת יותר. היא לא הבינה מה עשתה שגרם לו להתרחק ממנה, להוריד אותה מברכיו בכל פעם שהעזה להתקרב אליו קרוב־קרוב ולרחרח בלי שהוא ירגיש את ריח סבו הגילוח, שהתערבב בריח הזיעה שעלתה מחולצת העבודה. כשחלץ את נעליו התמלא החדר בצחנת רגליו. זה היה ריח מיוחד: חזק וקשה מנשוא. אבל זה היה הריח שלו. והיא אהבה את הריח הזה.
את אחותה הקטנה הוא המשיך לנשק ולחבק בכל ערב כשחזר הביתה, וגם עִרסל בזרועותיו כמו תינוקת, ולפעמים הקפיץ אותה שתיים ושלוש פעמים באוויר. אפילו את אימא נישק בשובו: הצמיד לחי גלוחה ללחיה הרופסת וניסה לפייסה. אבל לה הוא רק אמר שלום ושאל מה נשמע ומה עשתה, והאם הייתה ילדה טובה ועזרה לאימא. אחר כך פסע אל המטבח באותה הליכה שחוחה שלו, והתחיל במלאכה המונוטונית של ארוחת הערב: טיגן חביתות בהרבה שמן, בזק מלח ופלפל, חתך סלט לקוביות גדולות, תיבל בחומץ ובצע לחם־אחיד לפרוסות עבות.
כשאבא הכין את ארוחת הערב, אימא שכבה על הספה בסלון וחילקה לו הוראות בקולה הצרחני, שהידקק בכל פעם שסיימה משפט עם טון של סימן קריאה. רחל הקטנה ישבה באותה עת ליד השולחן הצהוב במסדרון והכינה את שיעוריה בשקט, מדמה שהיא לבדה בעולם. אבל לא תמיד הצליחה בכך. אחותה הקטנה הטרידה אותה, ביקשה לשחק או שתקריא לה את העתידות בעטיפה של מסטיק “בזוקה”, הוריה שוחחו ביניהם בלדינו בקול רם מדיי, וגם הרדיו תרם את רחשיו המציקים בשריקות חורקות שנבעו מהמקלט עם בוא אות החדשות מ“קול ישראל”.
ערב־ערב נאלצה להשתתף במחזה העגום. ערב־ערב נאלצה להסתגר בקליפתה כדי למנוע מעצמה כל השתתפות פעילה במחזה המשפחתי. פעם אחר פעם, בזמן שהכינה שיעורים בטבע או בחשבון או פתרה בקלות את מבחן ההדגמה בדקדוק, הזכירה לעצמה שנכון שהיא פה, אבל בעצם היא לא פה בכלל. כשרצתה לקרוא ספר בשקט, במקום שבו אפילו אחותה הקטנה לא תוכל למצוא אותה, הסתגרה בבית השימוש והתפללה שאימא לא תרגיש בחסרונה ותקרא אותה אליה.
שעות ישבה בבית השימוש. לאור נורת הארבעים ואט קראה את ספרי הספרייה שלה. את כל קימורי התקרה הכירה היטב, את קילופי הסיד, את הצללים החיוורים שצייר האור על הקירות, את צבע השמן הירוק שהתקלף ליד ידית הדלת, ואת תחושת הישבן על אסלת העץ הנוקשה והקרה. לפעמים נרדם ישבנה מרוב ישיבה ומורדות גבה התחילו לכאוב מהמאמץ, ותחושת עקצוצים עלתה במעלה עמוד שדרתה אל תוך כאב ראש מעורפל. בבית הספר אמרה האחות שצריך לקחת אותה לאורתופד, והמליצה שבכיתה תשב על כרית מיוחדת.
הישיבה בבית השימוש הפכה לה להרגל, עד שגם כאשר הוריה לא היו בבית הסתגרה שם לפעמים. לפני שנכנסה למחבוא הכינה לעצמה כוס שתייה. הכי אהבה לשתות לימון או חומץ. טעמם העז גירה אותה. היא מהלה שליש כוס חומץ בשליש כוס לימון ושליש כוס מים, תיבלה בהרבה מלח, ערבבה היטב את התמיסה, ולגמה אותה בלגימות קטנות בזמן שישבה בבית השימוש וקראה ספר.
החדרון הקטן והחשוך של בית השימוש הזכיר לה את המערה שלה ושל רחל הגדולה. אבל אפילו קיומה של המערה, הדבר היחיד שהיה לה בכל העולם, לא ניחם אותה. אפילו עם רחל הגדולה, חברתה הטובה ביותר בכל העולם, היא לא הרגישה מספיק בטוחה כדי להגיד הכול, לספר הכול. אז איך רחל הגדולה מעזה לקרוא להן “אחיות בדם”? הרי לאחיות אפשר לספר הכול! אבל המזל הרע שלה זה שיש לה אחות קטנה וטיפשה במקום אחות גדולה, או לפחות אחות שתהיה בערך בגילה. עם אחות כזאת יכלה לדבר על הכול. זה בטוח. אבל עם המזל שלה, אפילו אהוב בטח לא יהיה לה. המזל שלה זה לישון על הספה בסלון, לעשות שיעורים על השולחן במסדרון, וגם אז, רק בשעה שמישהו אחר לא זקוק לו, ולטפל באחותה הקטנה שזוכה לישון עם ההורים.
פעם, לפני שהיא נולדה, גם היא ישנה איתם במיטה. לפעמים, כשהחלום הרע עורר אותה משנתה – החלום הקבוע שבו היא צונחת וצונחת לבור עמוק – היא התגנבה למיטתם והתחפרה עמוק מתחת לשמיכה הזוגית. צמודה לגופו החם של אבא, היא הרגישה את איבריו הרפויים מתחת לפיג’מת הפלנל הרכה. אפופה בריחות נמנומו נרגעה ונרדמה בהקלה.
היא התפללה לאלוהים ושאלה אותו מדוע שלח לה אחות קטנה וטיפשה במקום אחות תאומה, אחות שאפשר להגיד לה הכול, אחות שאפשר לחיות איתה כל החיים בלי להתעצבן. כמו האחיות הרומניות המצחיקות שגרות בקומה שמעל דירתה של רחל הגדולה. אחיות מאוחדות כאלה שעושות הכול ביחד, שאפילו לחופשות הן נוסעות ביחד, וגם מֶניקור־פֶדיקור הן עושות ביחד.
פתאום נזכרה בחלום שחלמה. החלום הבעית אותה וסירב להתפוגג מזיכרונה. זה היה חלום רע. רע כמעט כמו החלום על הנפילה לבור הריק, או כמו החלום על הבובות שנשרפות במדורה. בחלום הרע היא ראתה את האחיות הרומניות פוסעות בשילוב זרועות בגן העצמאות: הן יפות ומגונדרות, לבושות בשמלות צבעוניות ותסרוקותיהן המפוארות והנפוחות נוקשות מספריי. בדיוק כמו שהן נראות בחיים. בחלומה היא מתקרבת אליהן בחיוך רחב כדי להגיד שלום. גם האחיות מביטות בה במאור פנים ומברכות אותה לשלום בחזרה, ואפילו מגישות את כף ידן ללחיצה, כמו שעושים הגדולים. היא מרגישה חשובה. מייד היא מושיטה להן את כף ידה. אבל כשהיא עושה כן, היא מרגישה בבהלה שלשתיהן יש יד ימנית יבשה ומצומקת, עם מספר כחול חרוט על הזרוע. הזרוע של כל אחת מהאחיות מזכירה לה את הזרוע של גילה המשותקת מ“אני אתגבר”: מידלדלת ללא רוח חיים.
היא תהתה אם לאחיות הרומניות באמת יש “יד יבשה”. בבעתה נזכרה שגם בימים הכי חמים הן עוטות כפפות. כפפות של קיץ בכל מיני צבעים התואמים לבגדיהן, לארנקיהן הקטנים ולנעלי העקב שלהן. אולי גם הן היו אצל הנאצים, כמו הגברת טוכטרמן? אולי בגלל זה הן חיות ביחד? ככה הן יכולות לספר בלב שלם את כל מה שיש להן על הלב. לא כמו הגברת טוכטרמן, שאין לה אחות בנפש ולכן אין לה עם מי לחלוק במזל. והרי הכול זה מזל. בדיוק כמו שהגברת טוכטרמן, שבעלה מת אצל הנאצים, אומרת להן כל הזמן: שיש אנשים עם מזל טוב, ויש אנשים עם מזל רע.
בליבה המשיכה רחל הקטנה להאמין שהיא שייכת לאותם אנשים שהמזל הטוב עדיין לא פקד אותם, אבל הוא ממתין בקוצר רוח ליום שבו יוכל לבקוע לתוך חייהם. כמו כוכב פאן־הורוס, שלא מזמן קראה בחוברת אסטרונומיה, כי יום אחד הוא יפציע בשמי בני מזל שור וישנה את מזלם לטובה.
פרק שישה־עשר: יומולדת 🔗
הן קישטו את המערה בפרחים מהגינה, בקישוטים דהויים ומדובללים שנשארו מהסוכה של השנה שעברה ובאהילים יפנים מניירות צבעוניים. לתוך המערה הובאו גם: בונבוניירה של שוקולדים ממולאים בליקר ובאגוזים שנידבה אימא של רחל הגדולה, ופלים מצופים מהשק"ם בבן־יהודה, לשונות חתולים מהבונבוניירה שאימא של רחל הקטנה קיבלה לחנוכת בית, שקית של בייגעלך, שתי שקיות מרשרשות של סוכריות חמוצות, בוטנים מלוחים ופירות יבשים, ועוגת יומולדת גדולה, מכוסה בקרם ובסוכריות צבעוניות, שעל ברכתה המצוירת: “יום הולדת שמח לשתי הרחלות”, טרחה הגברת טוכטרמן מעל לשעה.
הן לא תיארו לעצמן יומולדת טוב מזה. ורחל הקטנה, שהגתה את רעיון היומולדת במערה, ציינה בסיפוק, “אנחנו לא צריכות טובות מאף אחד!”
הן הכירו היטב את ההרגשה: מסיבת יומולדת שאף ילד מהכיתה לא מטריח את עצמו להגיע אליה. את שולחת את ההזמנות בזמן, את קונה את הממתקים הכי טובים שיש בחנות, את ממלאת שקיות יומולדת בהפתעות ובפרסים, ובסוף את נשארת לבד, לבושה בשמלה הכי יפה שלך, מוקפת בצלחות נייר, בעוגה שלא טעמו ממנה ובפנסים יפניים מקומטים.
“עדיף יומולדת עם אנשים שאוהבים אותך מאשר יומולדת עם סתם באנשים שבכלל לא אכפת להם ממך,” ניחמה רחל הקטנה את עצמה.
ביום שישי היו ההכנות בעיצומן לקראת החגיגה בשבת. חלוקת התפקידים הייתה הפעם ברורה. באירועים שהיו כרוכים באוכל ובממתקים, מייד נטלה רחל הגדולה את היוזמה והשתלטה על העניינים. לרחל הקטנה לא נותר אלא לציית. היא צוותה לדאוג לקישוט המערה. ומפני שלא היה לה מספיק כסף כדי להפוך את המקלט לאולם של מסיבות, היא הסתייעה בתושייתה וגם בעצותיה היעילות תמיד של הגברת טוכטרמן, שהתנדבה לסייע בשמחה, ואף החליטה לתרום לאירוע עוגה מקסימה מעוגות הטורט הנודעות שלה.
בדמי הכיס קנתה רחל הקטנה עשרה גיליונות של ניירות צבעוניים: צבע שונה לכל גיליון. גם גיליון מוזהב קנתה, אפילו שהיה יקר יותר. היא גזרה מהם חוליות בכל מיני צבעים, אותן הדביקה לשרשרת ארוכה כעמוד שדרתו של דינוזאור. מהבוידעם הורידה את התיבה עם הקישוטים לסוכה, והוציאה אותם בזהירות, אחד־אחד. ואף שהם היו מעוכים ומוכתמים בדבק עשוי מקורנפלור, היא החליטה לקשט בעזרתם את התקרה. את האהילים היפניים ששפכו את האור על הקירות בציורים מסתוריים, היא קיבלה מהגברת טוכטרמן. הגברת טוכטרמן הוציאה אותם מתיבת קישוטים שהביאה איתה הגברת נינה ממסעותיה למזרח הרחוק, ומשום שכבר לא היה להם מקום בבית נתחבו בתפזורת בתוך ארגז נצרים שעמד במרפסת, ולפעמים שימש גם בתור כורסה לבלונדי.
רחל הקטנה התפללה שהמסיבה הקטנה שלהן תצליח. שזו תהיה המסיבה הכי יפה ומוצלחת ומעניינת בכל העולם כולו. בעצם, אולי לא יותר מדיי מעניינת: בטח שלא כמו מסיבת התה אצל הכובען המטורף, שעליסה בארץ הפלאות, מסכנה שכמותה, נקלעה אליה בטעות, ומאותו רגע נאלצה לבזבז את כל שעות אחר הצוהריים במשחק מטופש של כיסאות־מוזיקליים. אם כבר, אז עדיף שתהיה להן מסיבה כמו הנשף הגדול שעליסה הוזמנה אליו בארמון של מלכת הלבבות: מסיבה לפי כל כללי הטקס, עם קרואים מיוחסים ומקומות שמורים.
בפני עצמה הסכימה רחל הקטנה להודות שלמרות שמלכת הלבבות היא באמת מלכה כמו שצריך, ומלכים תמיד העריכה וכיבדה, את המלכה הזאת שרק יודעת לצווח כל היום: “עירפוה! עירפוה!” היא מעולם לא אהבה.
היא קיוותה שרחל הגדולה תיהנה מהמסיבה: באמת מגיע לה שסוף־סוף יחגגו לה מסיבת יומולדת יפה כמו שצריך, לא כמו כל המסיבות השוממות שעליהן סיפרה לה. בסוף, אפילו בת־מצווה באולם לא עשו לה, כי אימא שלה חולה, ובטח ובטח שלא לקחו אותה לחוץ לארץ. היא קיוותה שרחל הגדולה תהיה מרוצה מהקישוטים ומהשרשראות הצבעוניות, ובעיקר מסידורי הפרחים, שבאמצעותם קיוותה להסוות את הסדקים ואת כתמי הטחב שהכתימו את קירות המקלט באשמת בעיות האינסטלציה של הקומות העליונות.
היא חלמה שלמרות הכול תהיה להן מסיבה נהדרת. טובה אפילו יותר מנשף התחפושות שנערך כאן בחורף. אבל היא הצטערה שאין ביכולתה לתרום גם לכיבוד. היא ידעה עד כמה כרוכה רחל הגדולה אחר הממתקים, עד כמה הם חשובים לה, והצטערה שאין לה מספיק כסף כדי לתרום משהו משלה. אפילו קומץ סוכריות היו משפרות את הרגשתה.
בדרך לחנות מכשירי הכתיבה פסחה על חנותה של הגברת אנגלברג, אבל החליטה שבשובה תיכנס לקנות ממנה משהו. בכיסה היו רק חמש אגורות. היא ידעה שהן יספיקו בקושי למסטיק עגול.
הגברת אנגלברג נשענה על מפתן חנותה והביטה על העוברים־ושבים. רחל הקטנה ידעה שבמצב כזה אין לה שום סיכוי לחמוק פנימה בלי שהזקנה תרגיש. היא חייכה לגברת אנגלברג, אמרה לה יפה שלום ונכנסה פנימה בהליכה מלכותית. הגברת אנגלברג אצה אחריה מייד, ובלשה אחרי כל תנועה שנראתה לה חשודה. תמיד כשנכנסו ילדים לחנות הייתה אנגלברג המרשעת בולשת אחריהם בשבע עיניים.
אבל זה לא הפחיד את רחל הקטנה. היטב הכירה את המבטים שאינם פוסחים על שום פרט, שחומדים כל תנודה, שמבחינים בכל שינוי זעיר, שבולשים אחרייך כאילו עוללת משהו, ומשבאו על סיפוקם, מזכים אותך בעוד מבט חקרני, לקינוח. אימא שלה הייתה המומחית האמיתית. אימא שלה, שאת הכול היא רואה.
גם ממקום רביצתה על הספה ראתה הכול. כאילו שהעיניים והאוזניים שלה היו מין מכשירי חישה רגישים. כאילו הייתה רובוט משוכלל, עתיר ברכיבים אלקטרוניים, שמפעיל את עצמו מרחוק. דווקא משום כך אהבה רחל הקטנה להתגרות בה. היא המציאה דרכי מילוט של גנב ומיומנויות של בלש פרטי. היא ידעה כיצד לחמוק בשקט־בשקט בלי שאימא תרגיש, ידעה איך להתרחק מרדיוס מבטה, ואם פעלה בעורמה כפולה ומכופלת אף הצליחה לפעמים להגיע עד ארנקה, ובלב הולם גנבה כמה גרושים.
מבטיה של הגברת אנגלברג מתחת למשקפי הראייה עבי הזגוגיות, היו בשבילה ממש משחק ילדים. קלי קלות. לא פעם כבר הצליחה לגנוב מתחת לאפה של הזקנה מסטיקים וסוכריות שנמכרו על משקל, כל מאה גרם ביותר מלירה. היא גנבה בלב מתרונן, מרוגשת מתחושת הפחד שמילאה אותה ומהידיעה שאלוהים מביט בה ובהזדמנות הקרובה יעניש אותה. אבל לה לא היה אכפת: זה מגיע לו. אם הוא כזה רע לב, אז מגיע לו שלא יצייתו לו!
השיטה הייתה קלה ותמיד הביאה לתוצאות. כדי להסיח את דעתה של הגברת אנגלברג, היא ביקשה ממנה לבדוק אם נשארה לה במקרה חבילה של גלידה “ויטמן” בטעם שוקו־וניל. היא הסבירה שאימה שלחה אותה לקנות כי בערב באים אליהם אורחים. היא ידעה שהגברת אנגלברג תתבונן בה בפנים חמוצות, מפני שהיא יודעת שלעולם לא תקנה ממנה שום גלידה. אבל היא ידעה גם שבסופו של דבר המרשעת תיכנע, תטמין את ראשה בתוך המקפיא, תפשפש בתוכו דקה או שתיים, וזה כבר מספיק זמן בשביל לגנוב כמה ממתקים.
כמצופה בחשה הגברת אנגלברג בגלידותיה, אבל את פניה לא הסירה מרחל הקטנה, אפילו לא לשנייה. לרחל הקטנה לא נותרה ברירה אלא לוותר על תוכניתה ועל חלומה להפתיע את רחל הגדולה בממתקים מהחנות הממתקים הכי משובחת בתל אביב. היא קיוותה שתיכנס לחנות אחת מן הקונות הנודניקיות ותסיח את דעתה של הגברת אנגלברג. אבל אף קונה לא נכנסה. היא אמרה לגברת אנגלברג שבעצם התחרטה ושלא תקנה גלידה, והגברת אנגלברג הביטה בה בכעס ואמרה לה שתלך לעזאזל.
כך נאלצה רחל הקטנה להסתפק בקישוטי הנייר, אבל המחשבה שלא עשתה מספיק כדי לפנק את רחל הגדולה המשיכה להציק לה. היא הצטערה על שאין ביכולתה להעניק לה מתנות יפות ויקרות, ולמלא את המערה שלהן בממתקים הנהדרים מהחנות של אנגלברג. היא רצתה להרגיש, ולו רק ליום אחד, כמו ילדה עשירה שיש לה הכול. לו הייתה ילדה עשירה, הייתה יכולה להזמין את חברתה הטובה ביותר לבילוי על חשבונה: ללקק גלידה כמה שהן רק רוצות, ואחר כך להשאיר טיפ גדול למלצר כמו שתמיד רואים בסרטים.
היא התנחמה בקישוטים. לפחות בזה היא מוצלחת. משובל של סרטים בכל מיני צבעים הרכיבה וילון מרהיב שכיסה את דלת הפלדה הכעורה של המקלט. שרשראות הנייר נתלו לאורכה ולרוחבה של התקרה והשתלשלו ממנה כמו מתוך סכך של סוכה. את נורות הארבעים ואט של האהילים היפניים צבעה באדום ובכחול: באורם העמום הם הכתימו את כתלי המערה בצבעים מרהיבים. לרגע באמת נראה לה המקלט כמו אולם מכושף של נשפים, והיא בתווך, כמו סינדרלה, עתידה לחולל בו ולשבור לבבות של נסיכים. היא התבוננה במעשה ידיה, ולרגע קצר אחד הייתה מאושרת.
באותו רגע נכנסה רחל הגדולה למקלט, ידיה עמוסות בסלים ובמגשים מלאים בממתקים ובעוגות. היא התפעלה בקולניות מכישרון ידיה של רחל הקטנה ושיבחה אותה מאוד. אחר כך פרקה את המגשים וחילקה את מה שיש בהם לצלוחיות פלסטיק: ממתק־ממתק בתורו. כשתמו הסידורים, היא התבוננה בממתקים בסיפוק ואמרה, “הבאתי לנו גם חלבה. חשבתי שאת בטח אוהבת את זה. ראיתי שאוכלים את זה אצלכם בבית.”
במקום שתשמח קפצה רחל הקטנה כאילו הרביצו לה: “מה את חושבת, שכל הספרדים הם פרימיטיביים כמו ערבים? מה שראית לא אומר כלום. ואני בכלל שונאת חלבה. אז שתעיפי לי את זה מהעיניים!”
רחל הגדולה נעלבה. שבועיים תכננה מה תביא למסיבה. היא עשתה רשימה, חילקה אותה לממתקים ולדברים מלוחים, לְמָה שהיא הכי אוהבת ולמה שרחל הקטנה הכי אוהבת, והשתדלה למצוא בארונות המטבח ממתקים שימצאו חן בעיניה. היא אפילו ביקשה מאימא שתתלווה אליה לסופרמרקט החדיש בבן־יהודה, כדי שתוכל להשלים את רשימת הממתקים. גם עוגת גבינה הביאה, ואפילו גזוז חמוץ־מתוק, שכבר קשה מאוד למצוא אותו בעיר. בדיוק מה שאוהבת רחל הקטנה!
בדממה זועפת ישבו החברות במערה ונגסו נגיסות עצבניות בממתקים. רחל הקטנה רק עשתה את עצמה אוכלת, ואפילו לרחל הגדולה נעלם התיאבון. היא הציעה לרחל הקטנה עוד ועוד ממתקים, קירבה אליה את הצלוחית עם השקדים המצופים בשוקולד חלב, את עוגת הגבינה הקנויה עם ציפוי השמנת, וגם את לשונות־החתולים שהיא כה אוהבת. היא שידלה אותה לטעום מה-כול.
אבל רחל הקטנה אמרה שאין לה תיאבון. כשהבחינה בארשת העלבון שכיווץ את פניה של רחל הגדולה, אמרה שתיקח קצת הביתה כדי שיהיה לה לאחר כך. היא גם הבטיחה שתכבד את אחותה הקטנה.
מִפתח האוורור נכנסה רוח מערבית והרעידה את הפנסים היפניים. האור צר מתוכם צורות משונות כמו מפלצות, והרוח נפחה בהם חיים והרקידה אותה במחול עוועים. רחל הגדולה ורחל הקטנה הביטו בהם מהופנטות.
פרק שבעה־עשר: מזווה מלא בממתקים 🔗
ערפל כיסה את המראה. רחל הגדולה חרטה עליה לב גדול באצבעה. מיד התחרטה ומחתה הכול במשיחה רחבה. אחר כך טיפסה על גדות האמבטיה, נעמדה מול הראי ובחנה את גופה.
מותניה התעבו, כרסה תפחה, זרועותיה התעגלו. בחוזקה צבטה לעצמה את הזרוע, עד שכמעט נשנקה מכאב. הסימן האדום שנשאר על עורה להט כמו כווייה.
אבל בעיקר שנאה את הבליטות הקטנות שהכאיבו לה כשישנה על חזה, וגרמו לה לחשש ולסבל כשהייתה לבושה. היא התפללה שהן ייעלמו מעצמן. שבבוקר היא תקום והן לא יהיו שם.
אבל הנס לא קרה. לפעמים מחצה אותן בכפות ידיה, ובמשך תקופה ארוכה כשהלכה לישון הסיטה אותן לצדדים ושיטחה אותן כאילו היו מין קציצות מאוסות. היא קיוותה שבבוקר, כשתתעורר, ישוב חזה להיות שטוח כמו בעבר.
כל הבנות בכיתה היו שטוחות לגמרי. היא נכספה להיות רזה ושטוחה כמותן. כמו רחל הקטנה שהיא קטנה כמו נר־חנוכה. ופתאום באו הבליטות האלה ועשו אותה עוד יותר שמנה ומגושמת. גם הבנים צחקו עליה והתלחשו מאחורי הגב. את הכול היא שמעה. וכשבן מכיתה מקבילה העביר את ידו בחטף על גבה כדי לבדוק אם היא כבר לובשת חזייה, היא כמעט קברה את עצמה מרוב בושה.
היא התביישה לספר על כך לרחל הקטנה. איך תהיה מסוגלת להבין? הרי רחל הקטנה בכלל לא פוחדת משיעורי ההתעמלות. היא חופשיה לרוץ כמה שהיא רק רוצה. חזה השטוח, שחולצת הטריקו של שיעורי ההתעמלות הבליטה עוד יותר את שטיחותו – ממש כאילו היה מגש או רצפה – הפך למושא כמיהתה.
בבקרים, לפני שהלכה לבית הספר, לבשה שתיים־שלוש חולצות טריקו זו על גבי זו. היא האמינה שכך תצליח להסוות טוב יותר את הבליטות הקטנות והמגעילות. גם כשהציק לה החום במשך היום, לא הסירה אותן. החולצות נדבקו לגופה כמו עור שני.
אבל בשיעורי ההתעמלות זה כבר היה מבצע בלתי אפשרי להסתיר את מה שחלמה להסתיר, להעלים את מה שכה התאוותה שייעלם. לפעמים הצליחה לחמוק לפני השיעור לשירותים של הבנות כדי להחליף לבגדי ההתעמלות, ומשום שחששה שהבנות מציצות עליה סתמה את חור המנעול בגושים דביקים של נייר טואלט.
גם בבית המשיכה להציק לה ההרגשה שכולם מסתכלים עליה וכולם צוחקים לה מאחורי הגב. עצבנית מתמיד נזפה בה אימא אם העזה במקרה לצאת מהאמבטיה ורק מגבת קטנה כרוכה לגופה, וכשישבה מול הטלוויזיה ברגליים פשוקות דרשה ממנה לסגור מייד את הרגליים. “ילדות לא יושבות עם רגליים פתוחות!” צווחה.
רחל הגדולה דמיינה קסם מיוחד שיעלים את אימה. קסם שיעזור לה להעלים את כל מי שהיא שונאת ואת כל מה שמציק לה. דבר ראשון תתחיל בילדות מהכיתה. אחר כך יבוא תור הבנים שצחקו עליה בהפסקה כשביקשה להצטרף למשחק כדורגל ואמרו לה שתסתלק. את המורה דרורה, שבשבוע שעבר שברה את עפרונה לשניים וזרקה לחצר – והיא אפילו לא הבינה על שום מה, מהו הדבר הנורא שעוללה – היא תעלים בשלב הבא. אבל בעיקר חלמה להמציא קסם שיעלים את הבליטות.
היא התפללה שיומצא קסם כזה. כמו הקסם שעזר לדני דין להפוך לרואה־ואינו־נראה, באותו סיפור דמיוני ומשונה שסיפרה לה פעם רחל הקטנה. עשרות פעמים דנה איתה בנושא: הן בחנו את המצב מכל הצדדים, מונות את יתרונותיו ואת חסרונותיו.
מובן שהיו במצב הזה מספר בעיות עקרוניות. ראשית, חוסר אפשרות להתגלות בפני האדם שאת מעוניינת להיגלות בפניו. שנית, חוסר יכולת מוחלט לחזור למצבך הרגיל, אפילו אם את מתחרטת. אבל הכול נראה לה עדיף על פני מצבה.
כל שרצתה היה להיעלם. להיעלם מעיני אימא, מעיני הילדים בבית הספר, אבל בייחוד מעיניו של אבא. היא רצתה שהוא יפסיק להביט בה. חיבוקיו לא נעמו לה עוד. טפיחותיו על ישבנה, מישושיו בגבה וצביטותיו המרוצות במשמני זרועותיה, צמררו את עורה. מגע זיפיו על לחייה כשנישק אותה גרם לה לתחושה של כווייה. היא נבהלה בכל פעם שהוא התקרב אליה. היא רצתה להסתיר את עצמה ממנו, ויחלה לימים שבהם נסע אל מחוץ לעיר בענייני עבודה. במיוחד התגעגעה לתקופה ההיא בחורף, שבה אושפזה אימא בבית החולים. אבא כמעט שלא התייחס אז לקיומה.
עם שובה מבית החולים נעשתה אימא קודרת ועצבנית יותר מתמיד. אבל גם אז לא הוסבר לה מה בדיוק קרה לאימא ומה עשו לה שם, בבית החולים האפור והמדכא שדמה בעיניה לקובייה. היא שיערה שגם הפעם מדובר בסודות של אימהות. כמו בכל הפעמים שבהם שוחחה אימא עם חברותיה בלחש, ולה נתנו כסף ואמרו לה שתלך למכולת, לקנות לעצמה קצת ממתקים.
זמן מה לאחר שובה הביתה התעשתה אימא. שוב הוגשה ארוחת הצוהריים במועדה. שוב התמלא המקרר במטעמים שכה הטיבה לבשל, במעדנים שקנתה פעם בשבוע במעדנייה של שֶׁרְף בפינת גורדון, ובנתחי בשר יקרים מהאטליז החדש והמצוחצח שפתחו בז’בוטינסקי. גם הבגדים כובסו וגוהצו למשעי. ערמות של כביסה מלוכלכת שוב לא חסמו את פתח ארון הכביסה, והוא כבר לא עלה על גדותיו עד להתפקע, כפי שקרה כאשר רק היא ואבא גרו בבית. סדרי הבית שבו לתיקונם: אימא שבה לישון בצוהריים כמו שאהבה, ואפילו את פניה של רחל הקטנה קיבלה בשמחה. וכשרחל הקטנה באה לבקר, היא כיבדה אותן בעוגיות שוקולד שזה עתה יצאו מהתנור ובלימונדה טרייה, וציינה בנדיבות, “אם אתן רוצות עוד, בנות, רק תגידו.”
אבל רחל הגדולה הרגישה רע מתמיד. היא רצתה שאימא ואבא ייעלמו מהבית, או לפחות שהיא תיעלם. אפילו חברתה של רחל הקטנה כבר לא נעמה לה.
הן נפגשו מדי יום, בדרך כלל במעמקי המערה, ושיחקו בכל המשחקים המוכרים. רחל הקטנה המשיכה לספר לה סיפורים, אבל היא ייחלה להיעלמותה. היא רצתה שחברתה הטובה ביותר תסתלק. ולמרות שהתאמצה לסלק את הרגשות החדשים מליבה, לא הצליחה לעשות זאת בשום צורה. כל דבר קטן שרחל הקטנה עשתה או אמרה הרגיז אותה: דיבוריה בלשון גבוהה נראו לה יוהרה, סיפוריה על אימה המרשעת נראו לה כהגזמה, התבכיינותה כהתפנקות. היא לא סבלה את שאלותיה האינסופיות כשניסתה לחקור משהו עד תומו, וכשמשהו לא מוצא חן בעיניה, שהיא מייד עושה ברוגז.
הממתקים היו לנחמתה היחידה. מאז שובה של אימא מבית החולים הם הלכו והתרבו, הלכו ומילאו את המזווה, גדשו את ארונות המטבח והאביסו כל פינה פנויה. אימא כבר לא טרחה להסתירם ממנה. כאילו רצתה לדחוס את כל הממתקים שבעולם לתוך גופה של רחל הגדולה, שהלך ונעשה חביתי מתמיד, עד שכמעט לא הצליחה לדחוס אותו לתוך המכנסיים. כשלבשה את מכנסיה הקצרים התחככו ירכיה בחוזקה, עד שאדמומיות מבהילה ריססה את העור בפצעונים גבשושיים מכוערים.
בכל יום עם שובה מבית הספר המתינה לה אימא בדלת עם כוס שוקו שקרום עבה ושמנוני ציפה אותה עד שפתיה. בתום ארוחת הצוהריים, שכללה שלוש מנות ענקיות, פרסה לפניה אימא שורה נוספת של קינוחים מוכנים או כאלה שעשתה בעצמה, והרשתה לה לבחור מתוכם שני קינוחים ואפילו שלושה. אחר הצוהריים הכניסה לחדרה מגש גדול עם פרוסות עוגה וצלחת נוספת עם עוגיות ופירות יבשים וטריים, ושידלה אותה “לגמור ה-כול.” וכשישבה לצפות בטלוויזיה עודדה אותה לקחת לעצמה שוקולד, ופל מצופה או שקית של מקלות מלוחים, שפתאום נמצאו בהישג יד בארון המטבח האמצעי שמעל לכיור.
ורחל הגדולה זללה וזללה. היא גדשה את כרסה המתעגלת בעוד כוס שוקו קר ובעוד פרוסת עוגת קצפת, במרמלדות־ שלושה־צבעים ובשוקולדים הענקיים עם שברי האגוזים שקנה אבא על משקל בבית החרושת “לִיבֶּר”. את הקרמבואים הקטנים, הממולאים במקצפת בטעם וניל ומוקה, שבכיפת ה“צמקאו” הדחוסה שלהם הזכירו לה את הכושי הקטן משיר הילדים, היא דחסה לפיה שניים־שניים. ואם במקרה אזלו מצבורי הממתקים ואימא שכחה למלאם מחדש, היא הסתערה על תיבת האמייל, גנבה מתוכה נתחים גדולים של לחם לבן או חלה מתוקה משבת, ונגסה בהם נגיסות בהולות שכמעט החניקוה.
היא התביישה בעצמה. אפילו מאימא התביישה. אבל אימא עודדה אותה להמשיך ולאכול, להמשיך ולתפוח. כאילו הייתה מרוצה מכך שמידותיה תופחות ותופחות כמו בצק שמרים לסופגניות. וכשהתלוננה בפניה על הבגדים שכבר אינם עולים עליה וביקשה בגדים חדשים, עודדה אותה אימא ובמאור פנים הציעה שהן ילכו ביחד לתופרת למידות־גדולות.
גם מאבא התחמקה. היא הרגישה שגם הוא מתחמק ממנה. היא הייתה בטוחה שזה בגלל שהיא מגעילה אותו. זה העציב אותה. אבא כבר לא יכסה אותה בלילה בשמיכה, אבא כבר לא יצבוט בזרועותיה ויביע את הנאתו בקריאות צהלה, אבא כבר לא ייקח אותה לסיבוב על כתפיו ויצעק, “שק קמח, שק קמח!” בקרוב, אולי גם יפסיק לדבר איתה.
גם שבית הספר ייעלם יחלה. שבוקר אחד היא תגיע לבית הספר, ובמקומו יתגלה לה סופרמרקט חדיש או גינה ציבורית קטנה עם ילדים ואימהות. בבית הספר ארבו לגופה הענקי הילדים מהכיתה, ובכל הזדמנות ניסו להכשילה. כשעשו זאת נפלה על הרצפה במלוא כובדו של גופה וברכיה נחבלו בבטון. שוקיה התמלאו חבורות אדומות וכחולות, מרפקיה נראו לה כמו מסננות.
רק רחל הקטנה מיהרה אליה כדי להצילה. היא סייעה לה לקום בעדינות והובילה אותה אל השירותים של הבנות, כדי שתוכל לשטוף את הדם ולהספיג את הפצע בנייר טואלט.
כשראתה כך את רחל הגדולה מפלסת בכבדות את דרכה, גופה הגדול רוטט ומזיע, ריחמה עליה רחל הקטנה והצטערה צער רב כשם שהיא מצטערת על גילה המשותקת מ“אני אתגבר”. וכשהילדים צחקו על חברתה טובה, כשהבנות הסתודדו עליה מאחורי הגב, היא התקפלה לתוך עצמה והתביישה על שאינה מסוגלת לעזור לה. איזה מין עולם זה, אם אף אחד לא מצליח לעזור לאף אחד? איזה מין אלוהים זה, שלא עוזר לילדות קטנות כמוה וכמו רחל הגדולה?
הן כבר לא סיפרו זו לזו את מה שחשוב באמת. הן כבר לא גילו זו לזו את הסודות הכי כמוסים. כשרצתה לדבר עם רחל הגדולה, היא סיפרה לה משהו שלא היה חשוב באמת: על השיעורים שהיא לא הספיקה לעשות כי אחר הצוהריים הם הלכו לרופא שיניים בשביל לתקן את הפלטה שלה, ועל מה שקרה אתמול בערב בדירת השכנים, כשנשמעו משם צרחות איומות ואביה צלצל למשטרה.
אפילו למשחקים במערה כבר לא היה את אותו טעם מסעיר של חבורה־סודית. רוב הזמן, הן אפילו לא שוחחו וגם לא שיחקו ביחד. היא קראה ספר, ורחל הגדולה שיחקה עם עצמה בחמש־אבנים או חפרה גומות וקלעה לתוכן גולות צבעוניות.
אבל היא כל כך רצתה לעזור לה. כמו שהילדים בספר “הלב” עזרו זה לזה בשעת מצוקה. וכשעזרה לרחל הגדולה לקום מהרצפה, שוב הרגישה את רגשות החמלה מציפים אותה בנחשול ענקי, כמו בשעה שקראה על הילדים העזובים בספרים של דיקנס.
פרק שמונה־עשר: מתחת לערמת התחתונים 🔗
רחל הקטנה המתינה לרגע שבו תיטרק הדלת ואימה תעזוב את הבית. לפני שלקחה את אחותה הקטנה לרופא עיניים, אמרה לה אימא שהיא חושדת שגם הקטנה הולכת ומפתחת קוצר ראייה. בקוצר רוח רטנה, “ועכשיו היא תהיה בדיוק כמוך.”
היא שנאה אותה כשעשתה לה את זה. עתה חשה צער כבוש על אחותה. גם בה התחילה אימא לחפש פגמים.
קפואה על מקומה האזינה לאימא שהתלוננה בפניה על גבה הכפוף של הקטנה, על כך שהיא יושבת קרוב מדיי לטלוויזיה והורסת לעצמה את העיניים, וגם על כך שהיא מושכת לעצמה באף ועוד עלולה להרחיב ככה את הנחיריים. יום אחד אף התעקשה לקחת אותה לאורתופד: היא החליטה שיש לה רגליים עקומות.
כששמעה אותה מתלוננת בפני אבא על כל אותם פגמים חדשים שאותרו באחותה הקטנה, כעסה עליה אפילו יותר מאשר על עשרות הפעמים שבהן בה דובר מאחורי הגב ובה נמצאו כל הפגמים. היא ריחמה על אחותה הקטנה. בגיל שבע הפכה הליכתה להעתק מוקטן של הליכתו השחוחה של אבא. היא הצטערה על כל הפעמים שבהן ייחלה למותה.
פעם, כשלא יכלה לשמוע את זה יותר, והרגישה שהיא עומדת להתפוצץ בעוד רגע לאלף רסיסים קטנים, העזה להתערב בשיחתם והתחננה שיפסיקו. אבל אימא צווחה, “ממתי יש לך זכות דיבור בבית הזה?” ואבא, שתמיד ניסה לפייס ולפשר בין כולם, מיהר אליה ולחש לה באוזן, “אסור לך להרגיז את אימא. שלא יעלה לה חס ושלום הלחץ־דם.”
רחל הקטנה השתתקה. היא התחפרה עמוק יותר ויותר בספרי הספרייה שלה והחליטה: בשביל מה להתערב?
היא לא הייתה מסוגלת להמשיך לשמוע את צווחותיה של אימא. הלדינו שרקה בפיה כמו חצוצרה, והשניאה עליה ללא תקנה את השפה היפה. דבר לא מצא חן בעיני אימא. דבר לא השביע את רצונה. תמיד מצאה פגם בכל דבר ובכל אדם, וביקרה ללא רחם אותה ואת אבא, מאתרת בהם ליקויים דמיוניים, ועתה, משבא תורה של הקטנה, עשתה זאת ביתר מיומנות והנאה. איש לא נמלט מלשונה השורפת, הארוכה.
באותו זמן אבא שתק. מפוחד ושחוח התקפל ונסוג לתוך עצמו באותו חיוך כנוע וצבוע שבאמצעותו קיווה לפשר בין כל העולם, כאילו שבשביל זה הוא קיים. אותו חיוך כנוע שליווה אותו בבוקר לעבודה וחזר איתו בערב אל אימא.
כשרחל הקטנה ראתה אותו כך, היא לא יכלה לסבול אותו. בפרט כשוויתר לאימא ונתן לה להתעמר בו במטח עלבונות ותלונות אינסופיות.
עד שפעם בחצי שנה באו ההתפרצויות. התפרצויות הכעס המפורסמות שלו. הם הבהילו אותה כל כך וגרמו לה לצפות בחשש להתפרצות הבאה, באין שום אפשרות לחזות מראש את בואה. לפעמים הייתה אימא מוקד להתפרצותו האכזרית, שדעכה באותה מהירות שבה פרצה. לפעמים הייתה זו היא עצמה.
בדרך כלל כעס אבא בגלל דברים כל כך שוליים וטיפשיים, כמו אם מישהו איחר או עשה רעש. זה הפליא אותה וגרם לה לחשוב כמה מבוגרים הם אנשים לא הגיוניים. אבא היה נטפל לאיזה פרט קטן, ממעך בו וממעך, צועק וצועק, עד שכל האוויר יצא לו מהריאות כמו קומפרסור ישן. רק אז הייתה אימא מתקפלת ונסוגה, מפנה לו את הבמה ונותנת לו לצרוח את כל הנשמה. אחר כך השתדלה לפייס אותו ולהרגיעו, מזהירה אותו מפני התקף לב.
יותר מכול שנאה רחל הקטנה את הסצנות המבהילות והבלתי צפויות הללו. ואף שבעיצומן של התפרצויותיו – כשלרגעים נדמה היה לה שצרחותיו יעלו השמיימה – חשה רווחה בליבה כאילו גם בתוכה נפרץ איזה סכר, תמיד ידעה שגם היא עלולה להיות הקורבן הבא. לכן שנאה אותו אפילו כשהתפרץ על אימא.
לפעמים התחשק לה למעוך אותם. לכתוש את שניהם לחתיכות קטנטנות, אף שידעה שעם גוף קטן וחלש כמו שלה אין לה שום סיכוי מולם. היא חשבה שלוּ הייתה גוליברית כזאת, עם גוף ענקי כמו של רחל הגדולה, הייתה יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה. דבר לא היה עומד בדרכה. לו הייתה ענקית, לא הייתה נאלצת להסתפק בחלומות בהקיץ.
למשל, בחלום ההוא שבו היא הורגת באקדח את כל מי שהיא שונאת, כאילו שהיא מין בלש פרטי מספרי בלשים. בשורה הם עומדים בפניה, ממתינים לגזר דינה. היא נזכרה בקצין הנאצי שעליו קראה באחדי מספרי “השביעייה הסודית”. למרות שתיעבה אותו עד כדי בחילה פיזית ממש, קינאה בכוחו להשליט את רצונו על העולם. היא התאוותה שהכוח הזה יהיה נחלתה. כך תוכל להשתיק במחי יד את כל מי שפגע בה. באמצעותו תנקום במורות שהעליבו אותה, בבנות המפונדרקות שצחקו עליה וגם בשכנה שאמרה לה, “נו, ואת שווה את זה בכלל?” כשגילתה לה בסוד שעומדים לקנות לה ספת נוער חדשה. אבל במיוחד כדי שתוכל להחזיר לילד הרשע, יוחאי, שלפעמים חבט בה בהפסקה הגדולה.
עם הישמע הצליל היבבני של טריקת הדלת, היא התרוממה במהירות מישיבתה הדוממת ליד שולחן הפורמייקה הצהוב שעמד במסדרון והיא הכינה עליו שיעורים. ליתר בטחון האזינה כמה שניות לרחשים שעלו מהמדרגות. כששמעה את קולה של אימא צווח בגינה על אחותה הקטנה שתזיז כבר את עצמה ותבוא אחריה ו“למה את מחכה, פוסטמיקה, למשיח?” היא אצה לחדר שינה.
ארון הבגדים של אימא היה מסודר ונקי כמו מוזיאון. אימא התפארה שתהייה מסוגלת למצוא בו כל דבר אפילו אם יעירו אותה באמצע הלילה, ואפילו אם יכריחו אותה לעשות את זה בעיניים עצומות. בארון נשמרו בגדיהם של כל בני המשפחה, אבל רק לאימא היה מותר לגעת בארון. כשמישהו רצה לקחת משהו מהארון, היה עליו לבקש ממנה. והיא הייתה רוטנת. רוטנת, אבל באה לתת לו את מבוקשו.
מתחת לערמת הגופיות והתחתונים, שסודרו כמו חיילים במצעד יום העצמאות, שמרה אימא את הארנק הקטן עם הכסף לשעת חירום. רחל הקטנה גילתה את המחבוא לפני זמן רב. לפעמים גנבה מתוכו כמה גרושים, אבל לא יותר מדיי, כדי שאימא לא תשים לב. ובאמת, אימא אף פעם לא הבחינה בהיעדרו של הכסף. למרות שראתה הכול, ידעה הכול ומשלה בכל סדרי הבית, לא הבחינה בהיעלמו של הכסף מהארנק לשעת חירום. רחל הקטנה חשה סיפוק עצום על שהיא מצליחה להערים עליה.
לפעמים לא התאפקה וגנבה גם מארנק ההוצאות השוטפות. אימא שמרה אותו בתוך תיק יציאות ישן מעור סדוק ומהוה, שהיא סירבה להשליכו, על אף שכבר מזמן קיבלה מאבא ליום ההולדת תיק חדש ויפה ממנו. את התיק החדש שמרה בארון, קבור ביחד עם כל המתנות שהיא קיבלה אי פעם. גם סבון החלב הצרפתי והמטליות העדינות לניקוי הפנים, הרוויות במי בושם, שהיא קנתה לה פעם לכבוד יום־האם, הרקיבו להם בשקט מאחורי ערמות הלבנים. מריחו של הסבון הצרפתי היקר לא נותר שריד, ומגבוני הפנים התייבשו מזמן, ועכשיו כבר נראו כמו גווילים עתיקים.
היא אהבה להתגנב ולחטט בארון הזה. אימא כעסה אם הפרו את הסדר המופתי שהיא קבעה, אבל דווקא משום כך נעמו לרחל הקטנה חיטוטיה. הם העבירו בה רטטים עזים של פחד מתוק. יותר מכול נהנתה לחטט בארון כשאימא לא הייתה בבית. כך הרגישה בטוחה יותר, וידעה שהיא לא תפתיע אותה בעיצומו של רחרוח בקבוק בושם ישן, שקרומית חומה אפפה את קרקעיתו, או בחיטוט קדחתני במסמכי המשפחה.
ומה חושב עליה אלוהים עכשיו?
בהנאה רחרחה את צחנת הנפטלין שעלתה מערמות הלבנים המוצפנים בעטיפותיהן המקוריות. בחנה מצבורים של מפות שולחן מעומלנות: מאז שהתקבלו במתנה לא נעשה בהם כל שימוש. מיששה בהנאה את הסוודרים שאף פעם לא הותר לה ללבוש: אימא טענה שחבל להרוס בגדים חדשים בשימוש יומיומי, והבטיחה שתיתן לה ללבוש אותם בחגים, אבל מובן שזה שמעולם לא קרה. בפעם המיליון בחנה את סבוני התשורה ואת בקבוקוני הבושם החתומים, שאימא מעולם לא פתחה ונוזליהם התייבשו בתוך הבקבוקים.
הארון הזה הזכיר לה סיפור ישן מסיפורי האגדות שאהבה לקרוא. זה היה סיפור על מערת אוצר עתיקה שנעלמה מכל עין ובשקט העלתה אזוב. משנתגלתה כעבור שנים רבות נמצאו בה אוצרות עבשים: שלדים נאחזו בהם אחיזה נואשת.
הארנק לשעת חירום הוחבא מתחת לאחת הערמות. היא הוציאה אותו ממקומו ונזהרה שלא תזיז משהו, שמא תבחין אימא שהכירה כל סנטימטר בארונה. לשם כך בחנה היטב את הזווית שבה הוצבו הבגדים, כדי שאחר כך תוכל להשיב כל דבר למקומו, באותה הזווית בדיוק שבה סידרה אימא את הארון.
הפעם ידעה שהיא זקוקה להרבה יותר מאשר לכמה אגורות. אף שידעה כי היא מסתכנת לקחה מהארנק שני חצאי לירה. בארנק נותרו לירה וארבעים ושמונה אגורות, בארבע מטבעות של עשר ועוד שמונה אגורות בודדות. היא ידעה שהסיכון גדול, אבל לא הצליחה להתאפק. הפעם באמת הייתה זקוקה לכסף. להרבה כסף. היא רצתה להפתיע את רחל הגדולה בבילוי נהדר, יוצא מגדר הרגיל, שיהיה רק שלהן. גם לאחר שנים רבות הן ישוחחו עליו בערגה, וכל אחת מהן תוכל להיזכר בו בנפרד.
את הכול כבר תכננה בראשה. לפרטי פרטים תכננה. ואף בדקה וחקרה כיצד יעשו זאת. איך הן יעלו על קו ארבע ברחוב בן־יהודה פינת ארלוזורוב, איך הן ייסעו לבדן באוטובוס, ואיך הן ישאלו את הנהג איפה צריך לרדת בשביל “כולבו שלום”. בכולבו הן יעלו במעלית הזוגית. במדרגות הנעות הן יעלו ויירדו כמה פעמים שרק יתחשק להן, כאילו שהמדרגות הנעות הן מין לונה פארק פרטי. ובמדרגות הן לא ישתמשו בכלל, רק אם במקרה תהיה הפסקת חשמל.
אחר כך הן יעלו למצפה וישקיפו מגבוה על העיר ועל האנשים הקטנים. היא שמעה שמלמעלה האנשים נראים כמו חגבים או גמדים, וכשיימאס להן לצפות על העולם מזווית מבטה של ציפור, וכשיתחשק להן לחזור ולהיות כאחת האדם, הן יירדו כמה קומות למטה, למוזיאון השעווה, ויביטו כיצד נראים אנשים חנוטים שקפאו אחת ולתמיד במין הבעה מרשימה.
רק אז הן יירדו עוד כמה קומות למטה ויסתובבו במחלקות הבגדים והרהיטים, הכלים והפרפומריה, וגם במחלקת המציאות שבקומת המרתף. אפילו לסופרמרקט הן ייכנסו, והיא תקנה לרחל הגדולה איזה ממתק שתבחר לעצמה. אחר כך, כשהן יתעייפו, הן ייכנסו למסעדה הכי מפוארת בכולבו, יתיישבו כמו גדולות, ויזמינו כל מה שיתחשק להן לאכול.
לירה מוכרחה להספיק. היא הייתה משוכנעת בכך. ציפיית התרגשות גאתה בבטנה בנחשולים של כאבי בטן.
פרק תשעה־עשר: במוזיאון השעווה 🔗
בקומה העשרים ואחת נעצרה המעלית מעצמה. על הלוחית המוארת נרשמה “תקלה”. גברת שמנה שמפלי זרועותיה נדחסו בקפלולים לתוך שרוולי שמלתה הצרה מדיי, נבהלה ודרשה לקרוא מייד לאיש התחזוקה. אישה בשמלת מיני ומגפיים לבנים שנדבקו לשוקיה כמו פלסטיק, אמרה לה שאין מה לדאוג, היא שמעה שיש להם פה מרכז בקרה אוטומטי, שתיכף ומייד מאתר את התקלה במעליות. אבל השמנה לא הראתה שום סימן שהיא נרגעת. בצוויחות המשיכה לדרוש מהאנשים שעמדו לצידה שיעשו משהו.
רחל הגדולה שלפה סיכת ראש מצמתה של רחל הקטנה ודקרה את השמנה בזרועותיה עצומות הממדים: דקרורים קטנים, מהירים. המעשה העלה את חמתה של בעלת הזרועות והוציא ממנה קולות דקיקים של צוויחה.
רחל הקטנה התמקדה בפדחתו של זקן מצומק. קומתו הננסית לא עלתה על שלה, וגופו צף בחליפה גדולה כאילו היה שמן ורזה בחופזה ולא הספיק לרכוש לעצמו חליפה חדשה. היא שלתה גומייה מצמתה וירתה יריות קצובות על קרחתו. המעשה הקים עליה את חמתו של הישיש. מייד צווח גם הוא לתוך חלל המעלית ש“לדור הזה אין טיפת בושה.” אז, תחזק את גערותיו ב“פוי” קצר, והוסיף, “ילדות כאלה קטנות וכבר פושטקיות!”
באותו רגע תוקנה התקלה והמעלית המשיכה בטיסתה מעלה, עד שנחבטה בפסגה. תוך שניות היו רחל הגדולה ורחל הקטנה במצפה, והביטו בהתרגשות אל תוך הבור הענקי שנפער למטה. מלמעלה, הוא נראה להן כמו דגם עשוי קרטון של עיר חדשה בתכנון, עם בתי קומות ורחובות צדדיים, מכוניות מעץ ועצים מקש מתולתל, וגם דגמים של אנשים זעירים לצורך השגת קנה־מידה. רק שבדגם הזה שעליו הן צפו בתחושת התעלות מלמעלה, זזים אנשים לכל כיוון והתנועה לעולם אינה נפסקת.
אותם אנשים, מדויקים כמעט אחד לאחד, הביטו עליהן במבט זגוגיתי מתוך חללים קטנים וטחובים במוזיאון השעווה. נשיאי מדינה מתים ושחקנים מפורסמים נראו להן כמו פוחלצים דוממים שקפאו על תושבתם לנצח, או כאותן מומיות שנחנטו במומחיות בעידן פרהיסטורי, ואת תמונותיהן המחרידות אפשר לראות רק בספרי ההיסטוריה.
רחל הקטנה חשבה שהם מסכנים. אין מי שיאבק אותם, מי שידאג להם ומי שיטפל בהם. אבל מייד נרגעה כשראתה שהשרת דואג לאבק את פדחתו של בן־גוריון, מחזק בדבק מיוחד את עינו הרפויה של ראש הממשלה המנוח שרת, ובסבר כנוע אץ לסרק את תסרוקתה הנוקשה מספריי של זמרת כל המלחמות; רמקול נסתר הדהד את אחד משיריה המפורסמים.
רחל הקטנה אמרה שגם היא רוצה להיות מפורסמת כדי שגם ממנה יעשו בובה משעווה. אבל רחל הגדולה טענה, “אל תהי טיפשה. את רוצה להיות כלואה כל היום בפוזה אחת? הרגל שלך בטח הייתה נרדמת כל הזמן.”
רחל הקטנה לא השתכנעה. היא אמרה שהיצורים הדוממים דווקא נראים לה אמיתיים. אלמלא השלט שהזהיר מלגעת, הייתה שולחת את ידה ומלטפת להם את הלחיים. ולבן־גוריון הייתה מדביקה נשיקה. היא אמרה שהוא נראה לה כמו סבא טוב שמחלק ממתקים לנכדים שלו. “רק חבל שהקול שלו כזה צרחני,” הוסיפה למשמע הצהרת העצמאות שבקעה בחריקות מאותו רמקול מסתורי.
היא רצתה להישאר שם עוד ועוד, ונשמה לתוכה את האוויר שמערכת המיזוג לא הצליחה לסלק ממנו את ריח הטחב. בעיניים חומדות ליטפה את הבובות, ובמבט של מומחית אמדה את כושרן להפוך לבובותיה.
היא התאוותה שיהיו לה בובות בגודל טבעי. כמעט כמו בני אדם אמיתיים, לא כמו הבובות הקטנות והעלובות שלה שנראות כמו גמדות. גם להן תוכל להכין בגדים. בדיוק כמו לבובה ברבי. אפילו תוכל להכין שמלה חדשה ויפה למלכת בריטניה. השמלה שהייתה תלויה עליה נראתה לה אפרורית ועלובה מדיי. אם ככה מתלבשות מלכות, אז זה באמת לא משהו להיות מלכה. רק מפאת התינוקיות שבמחשבה הזו לא חילקה את חלומה עם רחל הגדולה, שבאותה עת בדקה את אפו של הרצל, שעמד על מרפסת הבנויה מקוליסות רעועות, ולא שמה ליבה לשום דבר אחר. היא אמרה שהיא רוצה לברר לעצמה אחת ולתמיד אם האף שלו באמת גדול כל כך, כמו בפרופיל שלו בתמונה.
רחל הקטנה חשבה שחבל שאין לה מספיק כסף לקנות בחנות המזכרות בובה קטנה בדמותו של אחד המצביאים: היא תוכל להשתמש בה להדגמה בשיעור חֶבְרָה. אבל מיד נזכרה שלא מזמן נדרה לעצמה נדר: להפסיק לשחק בבובות.
בקומת התמרוקים של הכולבו עמדו בשורה כמו חיילים ממושמעים עשרות בקבוקי בושם בעטיפות מזמינות. גם אותם חמדה רחל הקטנה לעצמה. היא הציעה לרחל הגדולה שהן ייגשו למוכרת ויבקשו ממנה הזלפת־הדגמה. כדי להדגים את גודל הגועל עיוותה רחל הגדולה את פניה, ואמרה, “בשום פנים ואופן לא. אני שונאת ריח של בושם. אימא שלי תמיד מורחת עליי את הבושם שלה כשהיא מחבקת אותי. ולידיעתך, זה עושה לי בחילה!”
אבל רחל הקטנה הצליחה לשכנע אותה לנסות. הן התקרבו לדוכן ובחרו בבושם בבקבוק זכוכית סגלגל, עם פקק שהזכיר להן מצנפת של ציירים. גופו הבטנוני הכי מצא חן בעיניהן.
המוכרת סחררה את שערותיה החלקות והזהובות, מיקדה את גופה השזוף, צקצקה בהתפעלות בשפתיה הצבועות לתפוז חיוור כצו האופנה, והכריזה: “אין מה להגיד, בנות, אתן יודעות לבחור!” בסבר פנים מתמוגג הזליפה עליהן את הבושם הנבחר. מאותו רגע אפף אותן ענן של ריח בכל אשר הלכו, מאשר שרחל הקטנה ורחל הגדולה היו פה.
ללא כל עניין הן חלפו במחלקות הרהיטים, כלי הבית, המצעים וכלי החשמל. היו שם המון חפצים מסודרים על גבי אינספור מדפים, מוצגים בפוזות מגרות. אבל רחל הקטנה ורחל הגדולה לא התעניינו בסירים ובמחבתות, ומסורים חשמליים ומפתחות שוודיים עניינו אותן עוד פחות מכך. אבל מחלקת הצעצועים נראתה להן כמו עולם ומלואו. במקום כזו היו רוצות לחיות.
מחלקת הצעצועים הייתה גדושה בפאזלים ובמשחקי קוביות, באגף רק לבובות בכל מיני גדלים וצורות, במחלקה למשחקים של בנים ובאגף מיוחד לצעצועים תינוקיים של ילדים קטנים. רחל הגדולה ורחל הקטנה פסחו עליו בתחושת עליונות.
רחל הגדולה פנתה מיד לאגף משחקי הבנים. בהנאה מיששה כדורגל מעור ריחני, והביטה בקנאה בילד שאבא שלו רכש עבורו ציוד דיג משוכלל. הילד דווקא התעניין בטרקטור מפלסטיק אדום, עם פנסים צהובים שמסתובבים במאה ושמונים מעלות עם הפעלתו של מתג נסתר.
רחל הקטנה לא הצליחה להתאפק. בעין מקצועית בחנה את הבובות אחת־אחת: את זאת עם הצמות הבלונדיניות, את ההיא עם הלחיים המעוגלות כתפוחים וגם את סדרת הברביות החדשה. הייתה שם ברבי כלה, ברבי שחיינית אולימפית וגם ברבי כושית. שלט גדול שפרסם את מרכולתה של החברה המייצרת בישר על מחירי מציאה. היא החליטה שלא נורא אם תשחק בבובותיה עוד שנה.
היא רצתה להפתיע את רחל הגדולה ולרכוש למענה מתנה. לא משהו גדול אבל משהו מיוחד, משהו שתמיד יזכיר לה אותה. אבל היא פחדה שהכסף לא יספיק להן גם בשביל ארוחה. היא כבר הייתה ממש רעבה.
היא בחרה את המסעדה הכי יפה בכולבו. על שולחנותיה נפרשו מפות אדומות מעומלנות. מפית קטנה ולבנה, אישית, מקופלת כמו מצנפת או מניפה, הונחה בדייקנות על צלחתו של כל סועד. הסכו"ם הוצב בזווית סימטרית לכוסות היין. רחל הקטנה שמחה: הרי זה בדיוק כמו שהן למדו בשיעור כלכלת בית.
אף פעם לפני כן לא הייתה רחל הקטנה במסעדה. אימא שלה טענה שחבל לבזבז כסף טוב. פעם גם אמרה לה ש“במסעדה את אף פעם לא יודעת מה מכניסים לך באוכל. חוץ מזה, אולי הטבח לא שטף ידיים אחרי שיצא? אפשר לקבל מזה חולירע.”
אבל רחל הגדולה אכלה פעמים רבות במסעדות כאלה, לכן התפעלה הרבה פחות. היא גם חששה שלא יהיה להן מספיק כסף בשביל לשלם. סיקרן אותה לדעת מניין הביאה רחל הקטנה את הכסף לבילוי, אבל היא חששה לשאול. רחל הקטנה נראתה לה מאושרת כל כך, כשישבה לה שם בפוזה של גברת מגונדרת.
כאשר סקרה רחל הקטנה את התפריט וקראה את שמות המנות ומחיריהן, היא כמעט השתבצה. המנה הכי זולה עלתה שתי לירות! שאר המנות לא היו זולות יותר. המחירים נראו לה כל כך דמיוניים, שבתחילה חשבה שאולי נפלה כאן טעות, ובמסעדה הזו אין מחשבים לפי השיטה העשרונית, שאותה הן למדו בשיעור חשבון, אלא לפי איזו שיטה עתיקה של מאות אגורות, שאינה מוכרת לה.
היא רצתה לשאול את המלצר אבל התביישה. היא לא רצתה להסגיר את בורותה לעיני כול, ובפרט לא לעיני רחל הגדולה. היא רצתה שכולם יחשבו שהיא באה ויוצאת במסעדות כאלה, ועל כן בקיאה בגינוניהם, כמו הגבירות שמהן התפעלה בסרטים. כשהבינה שלא תוכל לספק את ההצגה הגדולה כמעט נשבר ליבה. כל מה שקרה לפני כן במצפה, ואחר כך במוזיאון השעווה, ובמיוחד השתוללותן שלא ידעה שובעה במחלקת הצעצועים, נמחק מזיכרונה כלא היה.
היא הייתה מאושרת בכולבו כשם שלא הייתה הרבה זמן: היה לה יום מושלם. ופתאום הכול נהרס לה. והרי כל כך הרבה זמן ציפתה ליום הזה. איך תכננה הכול לפרטי פרטים, וחישבה מה הן יעשו ומה הן יקנו בכספי האוצר? איך חלמה לפצות את רחל הגדולה על חגיגת יום ההולדת ההרוסה? איך בכלל האמינה שתוכל להעניק לה יום מיוחד במינו, יום בלתי נשכח שייזכר לעד? הרי אפילו בשביל חצי מנה פלאפל אין לה מספיק כסף.
רחל הגדולה החליטה להציל את המצב. בעין מיומנת סקרה את התפריט והציעה שהן יזמינו לעצמן טוסט ויתחלקו בו. היא טענה שהיא ממילא לא רעבה.
הטוסט הובא, חרוך משני הצדדים ופרוס לשני חצאים שווים, לצידו ערמה קטנה ונבולה של פלחי עגבניות ומלפפון חמוץ, וגם ענף של פטרוזיליה וזית שחור ומצומק לקישוט. רחל הקטנה הציבה משולש אחד בצלחת של רחל הגדולה, ואת המשולש השני בצלחתה. היא נזכרה בבחור העני ההוא מהסיפור של או.הנרי, ואמרה לעצמה שלא נורא אם גם הפעם הן יתחלקו בחשבון.
פרק עשרים: ספר־ספרייה מתחת לשמיכה 🔗
“איפה היית?” חקרה אותה אימא כששבה הביתה מאוחר בערב. “כבר אחרי שבע, ואם אני זוכרת טוב אמרתי לך לחזור בחמש.” ומשום שלא קיבלה תשובה, התרתחה אימא עוד יותר ונבחה, “לכי תעזרי לאחותך באמבטיה.”
“לא רוצה,” ענתה רחל הקטנה.
“אף אחד לא שואל אותך מה את רוצה,” אמרה אימא, ובפנותה לאבא הוסיפה, “תגיד לה משהו. אתה לא רואה שהיא איבדה את הצפון? חוצפנית קטנה. זה הכול בגלל שאתה כזה רך איתה. תמיד מוותר לה. מה שאני אומרת, אתה תמיד חייב להגיד ההיפך.”
זה נמשך כך זמן ארוך, כמו תמיד כשפרקה אימא את זעמה על אבא. רחל הקטנה ניסתה להתעלם מהזמזום המונוטוני שניסר בראשה. היא פתחה בעמוד הראשון של ספר חדש בשם “האדרת”, של סופר רוסי לא מוכר לה, ששמו המוזר הזכיר לה גוגל־מוגל. היא לקחה את הספר בספריית ההשאלה הפרטית שאליה נרשמה לאחרונה.
זו הייתה ספרייה שונה לחלוטין מכל הספריות שהכירה בבתי ספר. ספרייה מופלאה, בדיוק כמו שתיארה לעצמה שספריות צריכות להיראות. ספרייה ישנה נושנה, שישבה במבנה רעוע וגרמה לה להאמין שהיא נמצאת שם עוד מימיו של ראש העירייה דיזנגוף, שעל חייו ופועלו הכינה הרצאה לשיעור חברה, ומעלליו התרבותיים בעיר קסמו לה.
זו הייתה ספרייה חרישית, ניחוחית, עם המון מדפים וספרים, גם ספרים לגדולים, שאגפה הצפוני, הקרוב לחלון שצפה על חצר אחורית מוזנחת, יוחד לספרים באנגלית, גרמנית, צרפתית ורוסית, ובחללה הדחוס עמד האוויר שנים בלי לזוז.
זו הייתה ספרייה שקומץ קוראיה היו יקיות זקנות שהחליפו רומנים עבים, שגברים רבועי סנטר האוחזים בסכין נוצצת ומאיימים בה על נשים שופעות שיער ופרומות מחשוף, עיניהן לעולם פעורות לרווחה, קפאו על כריכתם הסמרטוטית לנצח נצחים.
רחל הקטנה נרשמה לספרייה למרות התנגדותה של אימה, שאמרה, “מה קרה, הספרים בבית ספר כבר לא מספיק טובים בשבילך? עוד תצא ממך פרופסורית.” אבל דמי המינוי היו זולים, והיא הצליחה לשלם אותם מדמי הכיס שחסכה. גם הספרן שחיבב אותה על שום להיטותה לספרים, עשה לה הנחה מיוחדת ולא כעס אם איחרה בתשלום החודשי.
הספרייה הטחובה, האפלולית, נראתה לה כמו מקדש קדום שרק נבחרים באים בשעריו. משוכנעת ביעודה הנסתר לחולל פלאים בחייה, פסעה בה בהנאה. שדרות־שדרות של מדפי עץ שהגיעו עד לתקרה מילאו אותה במלאי עצום של ספרים ישנים. רצפת הפרקט שלה ענתה בהדהוד ידידותי. היא אהבה לפסוע עליה ולהאזין לקליק־קלאק הניתך ממנה בחזרה, כאילו קידמה אותה הרצפה בברכה. יתר הקוראים פסעו בה בשקט, ורק מדי פעם העז מישהו להפר את הדממה, ובקול חרישי התייעץ עם הספרן שהמליץ בהתלהבות על כל כתבי גתה בשפת המקור.
רחל הקטנה שמחה מאוד על כך שמעתה והלאה תוכל לשאול גם ספרים של גדולים. אבל הספרן הזקן פקפק בבחירתה, והציע לה להמיר את “האדרת” בספר שמתאים יותר לילדות נחמדות בגילה. באותה נשימה הציע את “נשים קטנות”, ורחל הקטנה אמרה לו שאת “נשים קטנות” היא כבר קראה מזמן, אולי בכיתה ג', והתעקשה על “האדרת”.
היא קראה בו ובכתה.
מצא חן בעיניה שגם בספרים של מבוגרים יש אנשים מסכנים, אנשים בלי בית ובלי חברים. אנשים שאפילו שהם כבר גדולים וחזקים, הם מרגישים קטנים וחלשים. כמו האיש העני הזה שכל כך חושק במעיל חדש, וכשהוא כבר מצליח לחסוך קצת כסף וקונה לעצמו אדרת חדשה ומהודרת, היא נגנבת ממנו והוא נאלץ לשוב וללבוש את מעילו הבלוי.
לא את כל המילים העתיקות, כמו “קולמוס”, “יועץ טייטולארי”, “קלסתר” ו“קוביוסטוס”, שצלילן המיושן קסם לה, הצליחה להבין. אבל ריחה העז של הכריכה החומה והישנה הרגיע אותה ונסך בה תנומה.
עד שכמעט נרדמה.
אבל פתאום שמעה את אימא צועקת על אבא בחדר השינה. צועקת כאילו שהעולם נשרף, “אל תירדם, משה, אתה שומע? אני אומרת לך שהיו פה יותר משתי לירות. אני זוכרת בבירור ששמתי את הכסף בארנק הזה.”
“איך את כל כך בטוחה?” שמעה את אבא עונה לה בשפל קול.
“מה זאת אומרת ‘איך’? מה אתה חושב שאני, מטומטמת?” צרחה אמא. “קיבלתי עודף לירה מד”ר שכטר, זה איך. הממזר חשב שהוא יצליח לרמות אותי במחיר של הפלטה שלה. ועכשיו תגיד לי אתה לאן נעלם הכסף. ותענה כשאני מדברת איתך."
רחש מריבתם המחודשת הצית את ליבה בחשש.
מה יקרה אם אימא תחשוד? פעם היא כבר כמעט תפסה אותה כשחיטטה בתיקה. היא פשפשה בארנק הקטן שיועד להוצאות השוטפות בשביל לקחת מתוכו חצי לירה: היא הייתה זקוקה לה בשביל לשלם לספרייה. כששמעה את אימא מדשדשת באותו רחש גרירה מרגיז של נעלי בית, שתמיד עיצבן אותה כל כך, החזירה מיד את התיק למקומו ועשתה את עצמה כאילו שהיא מחפשת חולצה. “מה את מחליפה חולצה באמצע היום? מה קרה, חג היום?” נבחה אימא. אבל מפני שלא הרגישה טוב, או מפני שדעתה הייתה מפוזרת, עזבה אותה במנוחה. אבל מה יקרה אם הפעם היא לא תסתפק בכמה צעקות? מה יקרה אם היא תחליט לעשות מזה עניין? הרי לא מדובר בכמה גרושים. הפעם חסרה לירה שלמה בארנק!
היא ידעה שהפעם אימא לא תשתוק. ליתר בטחון כיבתה את המנורה הקטנה שליד המיטה, התכסתה בשמיכת הפיקה כאילו הייתה אדרת ישנה והעמידה פנים כישנה. אולי אלוהים יעשה נס ויגרום לאימא לשכוח והיא לא תבוא לסלון? אולי אלוהים הזה יעזור לה הפעם ויוכיח שאכפת לו מילדות קטנות? אבא אמר שאם מאמינים באלוהים, אם ממש־ממש מאמינים בו, אז זה מספיק בשביל שהוא יעזור לך.
היא התפללה לנס.
בבוקר היא תקום ותראה שכלום לא קרה. יום רגיל ימתין לה בחוץ, סנדוויץ' מרוח במרגרינה ובפרוסה של גבינה צהובה ימתין כרגיל בתיק האוכל שלה, וילקוטה הרפוי, מפני שכל הספרים כבר הוחזרו למזכירות בגלל שעוד מעט זה סוף השנה, יחכה לה שתעמיס אותו על גבה ותישא אותו לכיתה.
היא קיוותה שהקולות ישככו מאליהם, ושהלילה יציף את חלל הדירה בצליליו המרגיעים. אבל כנראה שאלוהים הלך לישון ואין מי שישים לב. כי לפני שהספיקה להירגע ראתה שאימא פתחה בחבטה את דלת הסלון, הדליקה את הניאון שבקע באור קטלני מנורת התקרה, וקראה לעברה, “יותר טוב שתודי! אני יודעת שלקחת את הכסף, גנבת קטנה. ואל תעשי את עצמך כאילו את לא יודעת מכלום.” היא שתקה, ואימא חזרה ואמרה, “אני רוצה את כל הכסף בחזרה. חסר לי בארנק יותר מלירה. את הכול את תחזירי, את שומעת?”
“לא לקחתי לך כלום, אני נשבעת. אולי רק נדמה לך שהיה שם כסף,” ענתה רחל הקטנה בלחש, וקמה מהמיטה לפני שאימא תתקרב. היא התכוונה להתחבא בבית השימוש עד שאימה תירגע. אבל אימא לא נראתה כאילו שהיא עומדת להירגע. גם לא כאילו שהיא מתכוונת לוותר לה.
בגופה הזעיר, המדולדל, הכרוך בכותנת לילה ישנה, היא צרה על מיטתה. ריח הזיעה מבתי שחייה הציף את נחיריה של רחל הקטנה, עד שגועל תקף אותה. היא חשה בתחילתה של בחילה מטפסת במעלה הגרון. בקול חנוק אמרה לאימא שהיא עומדת להקיא, והתחננה שתיתן לה ללכת לבית השימוש. אבל אימא לא הסכימה. היא לא האזינה לה, רק הביטה בה במבט מזרה אימים ואסרה עליה לזוז מהמיטה. “שלא תעיזי! עד שאת לא מחזירה את הכסף, את נשארת במיטה. מצידי תעשי פיפי בתחתונים כמו תינוקת. את לא זזה מכאן עד שאת מחזירה לי את כל הכסף. אני יודעת שזאת את לקחת אותו!”
“לא לקחתי לך שום כסף,” מחתה שוב רחל הקטנה.
“אז אולי צמחו לו כנפיים?” אמרה אימא. “אה? תעני לי!” ורחל הקטנה הספיקה לשמוע את קול נחיתת הסטירה בקלאפ מהדהד, לפני שחשה בחום שעקץ את לחייה הכואבת.
היא סירבה לבכות. לא תראה למכשפה שכואב לה. את הבכי כלאה בגרונה, ורק את ראשה הרכינה כדי שאימא לא תוכל להמשיך לסטור לה. מעשיה רק הרתיחו את אימא. היא המשיכה לסטור על זרועותיה ועל כפות ידיה ובכל מקום שחשפה פיג’מת הבייבי־דול.
לרגע ארוך אחד נדמה היה לרחל הקטנה שהמכות ימשיכו לנחות עליה לנצח. אבל אז שמעה את אבא, באותו קול מאיים ונדיר שכה הפחיד אותה, צורח על אימא, “תעזבי אותה, בת כלבה. את לא תרימי עליה יד. אני אוסר עלייך להרביץ לַילדות, בת נעוות המרדות. כמה פעמים אמרתי לך שאני לא מרשה לך להרביץ להן?”
כשרפתה אחיזתה המכאיבה של אימא נשארה רחל הקטנה לבדה במיטה והתחפרה עמוק מתחת לשמיכה. עוד הספיקה לשמוע את קולו של אבא רועם בחדר השינה, “את לא תעשי פה מה שאת רוצה, יא בת כלבה. אני מחליט בבית הזה. מה שאני אומר, ככה יהיה!” ואז שמעה את אימא צווחת עליו בחזרה, “אז שתעשה אתה משהו! נראה אותך מטפל בהן! צומחת לך קרימינלית בבית ולך לא אכפת כלום. כל היום רק עם האלוהים שלך. זה כל מה שאתה יודע לעשות. מתפלל, מתפלל ומתפלל. שלוש פעמים ביום בית כנסת. הילדה שלך גונבת ואתה מתפלל. אז איפה האלוהים שלך עכשיו, תגיד לי?”
הצרחות לא שככו, גם לא כשרחל הקטנה פקקה את אוזניה בחוזקה בקצות האצבעות. גם לא כשיללותיה של אחותה הקטנה התווספו למעגל הצלילים האיומים.
היא לא הצליחה יותר לכלוא את הבכי. הוא פרץ החוצה, ובצליליו הכבושים הוסיף גוון חדש לסימפוניית הצרחות. היא התחננה לאלוהים וביקשה ממנו שיפסיק את הצעקות. כשקרה הנס ופתאום נחלשו הצעקות, היא הבטיחה שתאמין בו לעולמי עולמים. אבל כעבור מחצית השעה התחדשה המריבה בחדר השינה. הפעם בלחישות צורמניות ובגעיות בכי חרישיות.
היא הקשיבה ליללה המונוטונית שרק לפנות בוקר גוועה, ומסופרנו צלול נהפכה לגניחה חלושה.
פרק עשרים ואחד: עיניים של זהב 🔗
טקס חלוקת התעודות התארך לשעה ארוכה. בסיומו אמרה המורה, “עוד לא הייתה לי כיתה גרועה כמו שלכם. אבל כבר מראשית השנה ידעתי שלא יצא מכם כלום. רק תלמידה אחת בכל הכיתה ראויה לתעודה שלה,” והיא הפנתה את מבטה המתחנף אל נוגה הבלונדינית. “בשנה הבאה אני מצפה מכולכם לקחת ממנה דוגמה,” הוסיפה בקול משומן. אחר כך פירטה אלו חוברות עבודה עליהם לקנות, וציינה שלא כדאי להם להתחמק: היא מתכוונת לבדוק ה-כול! רק אז שיחררה את התלמידים, ובתנופה שבה הרימה את תיקה הגברי הגדול איחלה “חופשה נעימה לכולם ולהתראות בשנה הבאה.”
רחל הקטנה ורחל הגדולה המתינו לצלצול בחוסר סבלנות. בילקוטיהן הריקים ממחברות וספרים המתינו בגדי הים, מגבות ישנות ובגדים להחלפה, וגם סנדוויצ’ים ותרמוס עם לימונדה. את הדרך הקצרה מבית הספר לחוף הילטון הן עשו בריצה.
הן לא היו הילדות היחידות במסלול הריצה הזה. זרם אחיד של ילדים שעט בכיוון הים. אז התפצל, חלקו פנה לחוף שרתון, חלקו להילטון, ומקצתו הרחיק עד לשפך הירקון.
הים קרא לכולם. לילדים מהכיתות הגבוהות ומהכיתות הנמוכות. גם מבית הספר התיכון באו. לילדים שמנים שבקושי נדחקו לתוך בגד הים, ולילדים צנומים שבגד הים הידלדל עליהם כמו על דחליל. וגם לילדים עשירים שהיה להם כסף לקנות “קולה” אורגינלית בקיוסק, ולילדים עניים שהביאו מהבית מימייה עם פטל פושר.
זה מה שרחל הקטנה אהבה בים: שהוא שייך לכולם. בעוד שרחל הגדולה אהבה את זה שיש בים משהו מיוחד בשביל כל אחד.
גם בחורף לא נשכח מליבה הים, אף שהם לא הרבו לבקר אותו מפאת מזגו הסוער וריחו החריף: ריח של דגים מתים שנסחפים אל החוף בעת הסערות, ומפאת נחשוליו, שאפילו שובר־הגלים החדש שבנתה העירייה לא הצליח לחסום אותם, והם טיפסו בעקשנות על הטיילת וליחכו את הבטון שנאכל מכתמים עצומים של מלח. בקיץ יבש הבטון, יבש גם החול, יבשו הסלעים והאצות הירוקות והמתולתלות שהשתלשלו מתוכם, והם הציפו את האוויר בריח נעים וחם של מלח. הריח נכבש במערות האף, וגם שעות ארוכות לאחר מכן עוד אפשר היה להריח אותו.
רחל הגדולה אהבה את הריח הזה. אפילו בחורף התגעגעה אליו. היא אהבה גם את ריח האדמה: ריח טחוב ומשכר שנוצר לפעמים בקיץ, כשהאספלט פוגש במים ממטרות ההשקיה. כשהגיע הגנן והשקה את הגינה בצינור גומי, עלה ריח דומה מהאדמה הספוגה ומהעשב שקוצץ רק לפני שעה קלה. הריח הזה הסעיר אותה עד למעמקי נשמתה. היא החליטה שהוא מורכב מכל הריחות האפשריים בעולם. בטח ככה מריחים החיים.
אבל ריח הים עלה עליו. היא קיוותה שרחל הקטנה תאהב אותו. שגם היא תעריץ את יופיו של הים. והיא הייתה גאה על כך שתערוך לה היכרות ראשונה עם צמחיית החוף: עם פרחי נר־הלילה שפוקחים עין צהובה ומלאת ציפייה ונובלים כבר למחרת, עם צמח המלוח שצִמחתו הדלילה עיטרה את הטיילת כזקנו של בן־תשחורת, ומעליו הבשרניים אפשר להכין מאכלים טעימים, ובקרוב, אך יעבור הקיץ, גם עם המלקולמיה והחצב שיגורו שם בסתיו.
במשך כל החורף חלמה להקים בחוף אלף ארמונות של בוץ, לחפור בורות ולהיקבר בתוכם ולהטמין את כפות הרגליים בחול החם. בשעה שתיים, כשהשמש הכי גבוהה בשמיים, לרוץ על גבי החול הצורב ברגליים יחפות, ולחפש פינת חוף קרירה או מסתור בנקיקי המערות. ובערב, להבעיר מדורות.
היא אהבה את השכשוך המנומנם לפנות ערב, כשהמים חמימים ומסעירים וגליהם מתנפצים על הגוף בשובבות, או, אם יושבים מספיק קרוב לשפת החוף, בקו שבין הבוץ התחוח לאמת המים, שהם מדגדגים את כפות הרגליים.
היא אהבה את הרביצה הדמומה בשמש, כמו הלטאות הפרהיסטוריות הענקיות שהיא ראתה פעם בגן החיות התנ"כי. היא אפילו התגעגעה אל השריקות המעצבנות של כדור הפינג־פונג כשהן נמהלות ברחש הגלים.
בכל שנה, כמו במין פזמון־חוזר, תבעה אימה מאביה שהם ילכו בשבת לים: היא רצתה שהאוהל המשוכלל שנרכש בחוץ לארץ יזכה לתצוגה פומבית כמו שאר נכסי המשפחה. רחל הגדולה אהבה את האוהל הזה. הוא היה צהוב, תפור מבד ברזנט משובח, עם רכיסה כפולה וחלון שקוף. בכל ימות השנה אכסנו אותו בבוידעם, וכשהוציאו אותו, היה לו ריח חריף של עובש.
אבא נשא את האוהל על גבו כל הדרך מהבית אל החוף. אימא נשאה את הצידנית של “אמקור” עם ארוחת הצוהריים בתוכה: עופות מבותרים, גוש של פירה קר ומבחר רחוץ היטב מפירות העונה. לה נתנו לסחוב את המימיות עם בקבוקי “קוקה קולה” בשבילה ובשביל אבא, ועם קפה בחלב וסוכרזית בשביל אימא.
בחוף, פרק אבא את האוהל והתעסק עם היתדות במשך שעה ארוכה. מדי פעם קילל את כדורי הפינג־פונג שעפו מעליו, את הים, את החול, את השמש, את הקיץ, את יום שבת, אבל יותר מכל את האוהל. “אני לא מבין בשביל מה לך אוהל,” התלונן באוזני אימא, “רק להרכיב אותו לוקח לי יותר משעה. והכול בשביל מה? בשביל שאחרי שעה תגידי שאת נשרפת ושאת רוצה ללכת הביתה.” משלא ענתה לו, רטן אל תוך חזהו החשוף, “אוהל, גם כן מציאה! תהרגי אותי אם אני מבין את ההיגיון שלך. הרי אנחנו גרים שני מטר מהים. למה שלא תשכרי כיסא נוח כמו החברות שלך? לא, הגברת חייבת אוהל!”
הטקס חזר על עצמו לא יותר מפעם בשנה, אבל גם אז הייתה אימא מתלוננת כל הזמן על כך שהשמש אוכלת אותה, ואבא נהפך לגוש דומם, מסתתר באוהל וקורא עיתון, או הולך לשחות בעמוקים.
לפעמים הצטרפה אליו רחל הגדולה. פעם נדבק למחשוף בגד הים שלה סרטן שמן. הוא סירב להרפות את אחיזתו, שנדמתה לה כאחיזתו של צבת עשוי ברזל מלובן. עד שאבא משך אותו בכוח, והסרטן המבוהל צבט את אגודלו והשאיר בו שריטה עמוקה שדיממה במשך שעות.
לפנות ערב הם טיילו לפעמים לאורך החוף, כל הדרך משפך הירקון עד לבית הקברות המוסלמי, במסלול המוגבה העוקף את גן העצמאות. היא השתוללה עם אבא על הדשא המטופח שברחבת מלון “הילטון”, שתמיד הריח מעשב קצוץ ומגללי כלבים, ואכלה את הסנדוויצ’ים עם הנקניק והמלפפון החמוץ שאימא הכינה עבורה, עד שכל הידיים שלה הוכתמו בשומן הדביק. ופעם, כשהיא ואבא טיילו בגן, התנצנץ משהו מבין השיחים הנמוכים. היא התכופפה ומצאה שרשרת זהב, ואבא אמר שיש לה עיניים של זהב.
את הכול היא זכרה. והכול נראה לה רחוק ומעומעם. ועם זאת, כה קרוב וממשי. כאילו היא לא בת שתים־עשרה ורבע ועולה לכיתה ז', אלא בת חמש או שש, משתובבת עם אבא ברגלים יחפות על שובר הגלים.
פתאום נזכרה שמעולם לא שיחקה בחופים האלה עם חברה. תמיד לבדה, או אם אבא ואימא, או עם בנות דודתה שבאו פעם בשנה לביקור מהקיבוץ. מצא חן בעיניה שרחל הקטנה תערוך היכרות אמיתית וראשונה עם הים דווקא באמצעותה. היא הייתה בטוחה שחברתה תעריך אותה אם תגלה לה את כל סודותיו המגוונים, וקצת נעלבה כשרחל הקטנה לא הביעה התפעלות דומה.
ילקוטה של רחל הקטנה הכיל בגד ים מתפורר, מגבת דהויה שהיא לקחה בלי רשות מהארון של אימא, וסנדוויץ' עם גבינה צהובה. אבל היא סירבה להחליף את בגדיה לבגד ים, וטענה שממילא תהיה חייבת לחזור הביתה בעוד חצי שעה. בקצרה הסבירה שאימא שלה הענישה אותה וקבעה לה שעת עוצר יומית.
שכם אל שכם ישבו הרחלות על תלולית חול קטנה ועצרו בגבן את הרוח. היה נעים לשבת ככה ולשתוק. רק להאזין לרחשי הרוח הבוחש בגלים, ולהביט במשטח התכול העצום שתחם את האופק ואת החוף בפס לבן מקציף. לשבת ולבהות ולא לעשות כלום. לא להיזכר, לא לשכוח, אולי אפילו לא לחשוב. כי אם זה בכלל אפשרי, חשבה רחל הקטנה, רק כאן זה אפשרי.
היא הרגישה שהיא צפה באוויר כמו ציפור המרחפת נמוך, ממוקדת בנקודה אחת באופק, מוחה צף בחלל כמו בשעת נמנום. היא הופתעה מהקלות שבה ניתן להתמכר לתחושה המרפה את כובד משקלו של הגוף ומניחה לו לצוף זמן מה בחלל. היא לא רצתה להיפרד מהתחושה המכשפת, וחדלה לשים ליבה לשעות החולפות, גם כשערב תכול ציפה בגווניו המרהיבים את קו האופק.
בדממה הביטה בו, מצפה להשתנות ההדרגתית של הצבעים בשמיים, מזהוב שמיימי לאדום־יין, דרך הסגול המכושף של הדמדומים. כל מה שצריך זה להביט ולראות. אבל בשביל זה צריך לדעת להביט. לא כל משקיף צופה על אותה נקודה בדיוק. בשיעורי ההנדסה למדה שישנו הבדל ממשי בזויות מבטם של גופים, במיוחד כשהם מתייחסים זה לזה. והרי במקום לחזור הביתה כמצוותה של אימא ולהסתגר בבית השימוש עם ספר, היא יכולה להישאר כאן, על החוף הלוטפני. ובלילה תוכל לישון בתוך צדפה.
כשצופו השמיים בכחול עמוק בלי נצנוצי כוכבים ופצצות תאורה, שכשכו רחל הקטנה ורחל הגדולה במים הנמוכים, כמו בתוך בריכה של ילדים.
פרק עשרים ושניים: פינוקְיָה 🔗
החוף היה עולם ומלואו. להתרחץ היה אפשר בברזיות: לצידן היו מברשות אובליות קטנות לניקוי הזפת מהרגליים, שנראו לרחלות כמו קיפודים. לאכול היה אפשר בקיוסק או ממה שמביאים מהבית; קליפות יבשות של מנדרינות, חרצנים של זיתים, עמודי שדרה של תפוחים רקובים, פחיות שימורים קמוטות והמון “קשים” של לחם, תמיד ניקדו את החול בכתמים מכוערים. לישון היה אפשר על החול החם: אם ישבו עליו מספיק זמן, היה אפשר לחוש בקרירותו מבצבצת מבעד לשכבות הפנימיות של העור. ובמערות הכורכר היה אפשר לבנות בתים.
מערה כזאת הייתה עכשיו גם לרחל הגדולה ולרחל הקטנה. הן מצאו אותה לאחר סקירה מדוקדקת של כל הנקיקים על קו גבעות הכורכר. חלקן היו זעירות, קטנות אפילו יותר מהמערה שהייתה להן במקלט, ואחרות כבר היו תפוסות על ידי ילדים אחרים. בסוף הן מצאו את המערה המושלמת. היא נוצרה מחלחול מים איטי, מי יודע באיזה עידן.
רחל הקטנה ניסתה למצוא ספר על נקיקים ומערות, שיסביר להן כל מה שהן צריכות לדעת על מערות. אבל היא לא מצאה ספר כזה בספרייה. הספרן אמר שהיא צריכה ספר גיאולוגיה, ושלצערו הוא לא יוכל לספק לה את מבוקשה. בספרייתו, הסביר, יש רק רומנים וספרי הגות. לכן קבעה רחל הקטנה שמערות־הן־מערות־הן־מערות, בכל מקום ובכל זמן. היא החליטה שאת כל מה שהן צריכות לדעת הן כבר ילמדו לבד, ואת כל מה שהן צריכות בשביל לצייד את המערה, הן כבר יביאו מהמערה הקודמת.
סוף־סוף הייתה להן מערה אמיתית: דפנותיה חרושות קמטים כמו פנים של ישיש, קרירותה מופקת מבעד לשכבות הכורכר החמות ובמסתורה אפשר לישון, אם עייפים, או להחביא אנשים שאין להם היכן לגור.
כמעט את כל היום הן בילו בתוכה. רק בשעות שבהן השמש הסתתרה הן הגיחו ממנה, מצאו פינה שקטה ורדודה בים והתיישבו בתוכה כמו בתוך גיגית: בגדי הים שלהן ספגו את החול וגוש כבד של בוץ נכלא במפשעות לעולמי עד. אחר כך, בבית, צעקה אימה של רחל הקטנה והתלוננה שהיא הורסת ככה את בגד הים, וגם איימה שלא תקנה לה חדש. וכשאימה של רחל הגדולה מצאה את בגד הים מוטל כמו פגר על קרקעית האמבטיה, היא אמרה שנמאס לה לכבס את לה הבגדים, והודיעה בטון חגיגי שתואיל למצוא לעצמה משרתת חדשה.
אבל רחל הגדולה ורחל הקטנה כבר לא שמעו דבר. בשבילן נמחק בית הספר, נמחקו המורה והילדים מהכיתה, גם הבית נמחק, אפילו אימא ואבא נמחקו – כמו גיבורים בסרט מצויר, שנהפכים בהדרגה לנקודה קטנה ברקיע, עד שהם מתפוגגים לגמרי ונעלמים מהמסך.
סדר יומן על החוף הלך והתקבע. בבוקר הן דגו על שובר הגלים, ולא התייאשו, גם לא כאשר דבר לא עלה בחכתן. רחל הקטנה קיוותה כי יום אחד תימשה החכה ובת־ים גדולה, בטנה קשקשים, תהיה תקועה בקרסה.
רחל הגדולה טענה שזה בלתי אפשרי. “כבר המון שנים אני מסתכלת כאן על הדייגים,” אמרה, “ואף אחד עוד לא יצא לו לתפוס בת־ים.”
אבל רחל הקטנה אמרה, “זה לא אומר כלום. הכי חשוב זה הרצון. אם רוצים משהו מספיק זמן ומתפללים בשבילו, אז הוא בטוח יקרה.”
ורחל הגדולה רק אמרה לה, “אם ככה, אז למה אימא שלך מרביצה לך?”
ורחל הקטנה נעלבה והשתתקה.
אחרי הדיג בא תורם של המשחקים. היו להן בתוך המערה דמקה, שבץ־נא, מונופול ישן ומבחר סוגים של פאזלים בצורת חיות ופרחים. בצוהריים הן אכלו ממה שהובא בתיקי האוכל: סנדוויצ’ים עם ביצה קשה וגבינה צהובה, עגבניות ומלפפונים עם הקליפה, וגם גלדים שלמים של בצל יבש. לפעמים הביאה רחל הקטנה סנדוויצ’ים עם שוקולד למריחה, שהחום המס אותם והם נמרחו על דפנות השקית וחרצו בה ציורים מרהיבים, כמו הציורים המסתוריים שחרטו המים על קירות המערה.
אחרי הצוהריים הן נחו על כריות קטנות שצופו בציפיות ישנות ומוכתמות, ורחל הקטנה התנדבה להקריא סיפורים. הכי אהבה להקריא מתוך אגדות “האחים גרים”. אבל רחל הגדולה התעקשה על או.הנרי. היא טענה שאצלו לפחות יש סיפורים יותר הגיוניים ומתקבלים על הדעת.
והוויכוח הנצחי חזר על עצמו. רחל הקטנה בזבזה שעות בניסיון לשכנע את רחל הקטנה שכל סיפור הוא הגיוני, גם אם הוא לגמרי בלתי הגיוני, ובדיוק בגלל זה הוא נחשב לסיפור. אבל רחל הגדולה אמרה, שמה שהיא אומרת עכשיו זה כבר ממש נשמע לא הגיוני.
לצייר היא דווקא אהבה. הן ציירו במצבורי עפרונות וטושים צבעוניים שהיא הביאה איתה במיוחד למערה. יום אחד אף החליטו לערוך תחרות. מי שתסיים ראשונה ומי שהציור שלה יהיה הכי יפה, היא שתזכה.
“אבל מי ישפוט?” שאלה רחל הקטנה, ורחל הגדולה אמרה ששתיהן.
למחרת הובאו למערה שני בלוקים של נייר עבה ומשובח. רחל הגדולה קנתה אותם לכבוד התחרות. היא הורתה על סככה צהובה שעמדה על החוף, מתחתיה צמד כיסאות נוח, וקבעה שזה הנושא. “נרשום כמו בציור לרישום,” הורתה. “והחוקים הם שמציירים מה שרואים, לא דברים דמיוניים.”
רגליהן השתלשלו החוצה כשהן ישבו בתוך המערה וציירו סככה ומתחתיה צמד כיסאות נוח תואמים. השמש שהשתקפה מהים סנוורה את עיניהן, והתנועה הבלתי פוסקת של משחקי המטקות על החוף הסתחררה להן בראש כמו פרופלור צבעוני.
רחל הקטנה התרכזה בנקודה באופק. כאומדת את המרחק המדויק שבין הגופים על החוף, הנמיך מבטה אל כיסאות הנוח המפוספסים בצהוב ואפור דהוי, כמו טיסן שמאט בשמיים, עד שהוא מוצא נקודה מתאימה בחלל ונשאר לצוף בה, או עד שנמאס לו לעמוד בלי לזוז.
אבל את מה שקלטו עיניה בבהירות כה גדולה רשמה ידה ברטט, והקו שיצא לה היה קטוע והידקק בצדדים, עד שכמעט לא הבחינו בו.
רחל הגדולה ציירה במהירות, כמעט בלי להביט בנוף. כף ידה שחלפה במיומנות על פני הדף הייתה יציבה ובוטחת, והקו שהתקבל היה עבה והתפתל בחושניות מתוך הסככה אל משטח כיסאות הנוח.
אבל בציורים הגמורים נראו שתי סככות שונות ושני צמדי כיסאות שונים. שני הציורים בכלל לא דמו זה לזה.
רחל הגדולה לא הבינה מדוע: הרי הן הסתכלו בדיוק על אותה סככה ובדיוק על אותו צמד כיסאות נוח. אבל רחל הקטנה אמרה שככה בדיוק נכתבים ספרים.
רחל הגדולה לא רצתה לשמוע. כשהגיע הזמן להכריע בתחרות טענה שהציור של רחל הקטנה הוא דמיוני. “והכיסאות שלך בכלל נראים כאילו הם עומדים לעוף,” ציינה בקפידה. במילה אחת, “פסולה”, פסלה את כשירותו של הציור להשתתף בתחרות. על כן מיד העניקה לעצמה את המקום הראשון.
רחל הקטנה סירבה לקבל על עצמה את הדין. היא פרשה את שני הציורים זה לצד זה, והתבוננה בהם בתשומת לב. אז קבעה שהציור של רחל הגדולה באמת נראה כמו מה שרואים על החוף, “אבל ברור שזה לא בדיוק ציור,” סיכמה, “כי בציור אמיתי לא חייבים לתאר את מה שרואים. ובכלל, דווקא עדיף שלא.”
“מה לא?” שאלה הגדולה בכעס.
“לצייר בדיוק כמו שרואים,” קִנטרה הקטנה.
“אבל אצלך כמעט לא מזהים שזה סככה וכיסאות נוח. מי שיראה יחשוב שזאת המפלצת מלוך־נס, אבל בטח שלא כיסאות נוח. אני מצטערת מאוד, אבל את לא זוכה! לא ייתכן שרק מה שאת אומרת זה תמיד נכון!” סיכמה הגדולה.
אבל הקטנה כעסה ורצתה לשסע אותה ולהגיד לה שאין לה בכלל דמיון ושאנשים בלי דמיון בכלל לא נחשבים. אבל היא פחדה שרחל הגדולה תכעס עליה, תעזוב הכול, תשאיר אותה לבדה במערה, ואז יבוא הקץ על חופשת הקיץ.
בעצה אחת הוחלט שהכי טוב להפסיק לצייר. במקום לצייר הוחלט על בניית תיאטרון בובות. מהמערה שבמקלט הובאו פיסות קרטון, גירים, שני זוגות מספריים, שבבי נסורת, דבק פלסטי וניירות צבעוניים. רחל הקטנה גם הביאה ממתפרתה הקטנה כמה בדים שיהפכו בבוא הזמן למסך מפואר. והן התיישבו לגזור, להדביק, לצבוע ולקשט.
“עכשיו את חייבת לצייר כמו שצריך,” קבעה רחל הגדולה. “את זוכרת שהיינו עם הכיתה בהצגה והבמה נראתה בדיוק כמו חדר אמיתי, עם כיסאות ושולחנות וארון? אפילו אמבטיה הייתה שמה, כאילו אפשר להתרחץ בה.”
“אני לא חייבת כלום,” סיננה רחל הקטנה, אבל לטובת המשחק החליטה להיכנע.
כך נבנה לו במערה דגם מוקטן של חדר הורים, עם מיטה זוגית קטנה, ארונית טואלט זעירה וארון בגדים קטנטן כמו של גמדים. בתוכו הטמינה רחל הקטנה את כל בגדיה של הבובה ברבי. אפילו מראה קטנה, עשויה מעטיפה של מסטיק בטעם מנתה, היא עשתה.
לאכלוסו של הבית הובאו כל בובותיה של רחל הקטנה וגם כל הבובות החדשות שרחל הגדולה מעולם לא שיחקה בהן. היא שמחה שלא השליכה אותן.
רחל הקטנה ציינה שהיא שמעה כי באמריקה כבר מוכרים בובת ברבי בן. בצער הוסיפה, “אבל עד שיביאו אותם לארץ, אני כבר בטח לא אשחק בבובות.”
רחל הגדולה הציעה שהן ילבישו את אחת מהבובות בבגדים של בן, וככה יהפכו אותה לאבא. אבל רחל הקטנה אמרה שאין לה אף בגד שיתאים לבובה בן. לאחר התייעצות מהירה הוחלט להמיר את ההצגה שתוכננה, “עוץ לי גוץ לי”, בהצגה שיש בה רק בובות בנות.
“אבל באיזו הצגה יש רק בנות?” תהתה רחל הקטנה בינה לבין עצמה. היא לא האמינה שרחל הגדולה תוכל לסייע בפתרון הבעיה.
“אפשר גם לשנות את הבנים לבנות,” הציעה רחל הגדולה לאחר זמן מה.
רחל הקטנה התביישה שלא היא זו שחשבה על כך, אף שמצד שני לא הצליחה להתכחש לחוכמתו של הרעיון. היא מצאה את עצמה משבחת אותו, אף שלא עשתה זאת בלב שלם. היא רצתה שהיא תהיה זו שתמציא אותו.
אחר כך הוחלט להעלות את הצגת “פרח לב הזהב”, ולהחליף את הבן הטוב בבת מסורה. הבת היא זו שתישלח לארצות רחוקות ומסוכנות להביא מזור לאימה החולה. הבת תהרוג בפגיונה הקטן את חיות היער, ותפלס לעצמה דרך בג’ונגלים הפראיים.
אחרי אגדת “פרח לב הזהב” הוצגה בתיאטרון הבובות הפרטי של המערה ההצגה “בגדי המלך החדשים”, ובה נהפך המלך למלכה, החייט לחייטת וכך גם כל יועצי המלך. את כולם הן הלבישו בשמלות ובפאות נוכריות.
במשך החופש הגדול הן העלו עוד מחזות והביאו עוד גיבורים, ואת כולן הן הפכו לגיבורות. כך נהפך פינוקיו לפינוקיה, המלך מתיֶה הגדול למלכה מתיָה הגדולה וטיירי ואדמונד מ“המשמנאים והמרזנאים”, שאותם נהנו מאוד רחל הגדולה ורחל הקטנה להפוך לשתי אחיות, נהפכו לטיירית ואדמונדה. רק ב“אורה הכפולה” לא היה צריך לשנות מילה בעלילה.
פרק עשרים ושלושה: ההתגוששות 🔗
יום אחד נראתה ספינה חדשה ולבנה בלב הים. כשהרחל הקטנה ורחל הגדולה הביטו ממערתן על קו האופק, הן שמחו לראות את הספינה הלבנה. הן דמיינו שזו ספינת שודדים עתיקה. מתרניה השתלשלו דגלים לבנים, והשחפים שעפו לצידה נראו כעורכים לה קבלת פנים.
“בטוח שזאת אוניית השודדים,” קבעה רחל הגדולה, ותיארה את השודדים כגדולים מאוד ושריריים. היא אמרה שיש להם כתובות קעקע בכל מקום בגוף, כולל על הזרועות ועל הירכיים, ואומרים, הוסיפה בצחקוק נבוך: שגם על הטוסיק.
לרחל הקטנה התחשק לקנטר אותה, והיא אמרה, “חשבתי שאת לא מאמינה לסיפורים דמיוניים.”
אבל מראה הספינה הפעים את רחל הגדולה והיא סירבה להתרגז.
“יש שודדים ויש שודדים,” אמרה. “והאונייה הזאת נראית כאילו היא של שודדי ים. אין בזה שום דבר לא הגיוני.”
“מאיפה לך?” שאלה רחל הקטנה.
“קראתי בחסמבה.”
“מתי בדיוק קראת את חסמבה?” חקרה רחל הקטנה, שלא האמינה שהגדולה קראה ספר אחד בימי חייה.
“פעם,” ענתה רחל הגדולה ולא פירטה.
“לא ידעתי שאת קוראת ספרים,” אמרה רחל הקטנה בטון הכי אדיש שלה.
“לפעמים אני קוראת.”
“הייתי שמחה להציג את חסמבה בתיאטרון שלנו,” אמרה לאחר זמן מה רחל הקטנה. היא רצתה להוציא מרחל הגדולה מהיכן היא מכירה פתאום את “חסמבה”.
“זה בלתי אפשרי. בשביל חסמבה חייבים בנים. ולפי החוקים שלנו אין בנים בהצגות,” אמרה רחל הגדולה.
“אבל הרי אפשר לשנות קצת. כמו ששינינו קודם,” ניסתה רחל הקטנה.
“לא. אי אפשר,” פסקה רחל הגדולה. “בחסמבה יש חבורה סודית, ובחבורה סודית חייבים להיות גם בנים וגם בנות, אחרת זה לא נחשב. חבורה רק של בנים או רק של בנות זה כבר משהו אחר לגמרי.”
“חוץ מזה,” הוסיפה לאחר זמן מה, “נמאס לי לשחק בתיאטרון בובות. חסמבה הייתי מעדיפה לשחק על־אמת. עם ילדים של ממש.”
“בוקר־טוב־אליהו,” ענתה רחל הקטנה, “ומאיפה תקריצי עכשיו ילדים שיסכימו לשחק איתנו? אנחנו לא מכירות אף ילד חדש, והילדים מהכיתה הם סתם סנובים מגעילים שמרימים את האף כאילו שהם מי־יודע־מה.”
“אולי אפשר לחפש,” הציעה רחל הגדולה. “הגיע הזמן שנשתף ילדים אחרים במשחקים שלנו, את לא חושבת?” אחרי זמן מה הוסיפה, “הלוואי שהיו לנו חברים בשביל לעשות חבורה סודית. אבל חבורה סודית שבה גם לבנות מותר לשחק בנשקייה.”
למחרת הייתה לה הזדמנות להגשים את זה. בבוקר, כשהן רק הגיעו אל החוף, היא ראתה את דובי משחק מטקות עם ילד שהיא לא הכירה. כשניגשה להגיד לו שלום, דובי עשה את עצמו כאילו שלא אכפת לו ממנה. רחל הגדולה חשבה שזה סימן רע. לרגע אפילו שקלה לברוח משם.
“מאיפה לכם מטקות,” שאלה.
“מה זה עניינך?” סתם דובי. אבל הילד החדש ששיחק איתו חייך אליה בידידותיות. בקול בוגר אמר, “הבאתי מהקיבוץ. כל השנה אני חולם על מטקות בים של תל אביב.”
רחל הגדולה שמה לב שהוא מבוגר מהם. אולי בן ארבע־עשרה או חמש־עשרה. ודובי, שאולץ להשתתף בשיחה, הסביר באי רצון, “זה שלמה, הבן דוד שלי.”
רחל הגדולה, ששמה לב ששלמה מביט בה, הרגישה שהיא מסמיקה. התחשק לה לרוץ בחזרה למערה. אבל אז הציע שלמה, שאם מתחשק לה היא יכולה להצטרף אליהם למשחק. “ממילא דובי־כדובי מתעייף מהר, ואז אין לי אם מי לשחק.” ובטון מתגרה הוסיף, “את בכלל יודעת לשחק מטקות?”
רחל הגדולה ענתה במהירות, “בטח, אבל אני לא יכולה, חברה שלי מחכה לי במערה.”
ושלמה אמר, “לא נורא, תביאי גם אותה. שנראה אותה.” ואז הוסיף באותו טון מתגרה, “תראו לנו את המערה שלכם?”
רחל הגדולה מיהרה חזרה למערה, ובהתרגשות קראה לרחל הקטנה לבוא איתה. תחילה סירבה הקטנה לפגוש את הבן החדש, גם מפני שהמחשבה שדובי נמצא שם הבהילה אותה, וגם מפני שלא התחשק לה להתיידד עם ילדים חדשים.
אבל רחל הגדולה אמרה, “זה מה שרצינו, לא? למצוא חברים חדשים בשביל חבורת חסמבה. אז עכשיו זו אולי ההזדמנות האחרונה שלנו לפני שהחופש נגמר.”
בסופו של דבר השתכנעה רחל הקטנה. היא לא רצתה לסיים את החופש בלי למצות את כל המשחקים שמציע הים. וברור שחבורת חסמבה היא פרק אלף בכל חופש גדול, שמחשיב את עצמו לחופש גדול.
שלמה לא מצא חן בעיניה. הוא נראה לה המוני וגס רוח ובטוח בעצמו עד כדי בחילה. היא החליטה שהוא יותר מדיי מפותח לגילו. היא גם חשבה שהוא יותר מדיי שזוף. קיבוצניק טיפוסי. חוץ מזה, לא מצא חן בעיניה שהוא גדול מהן, אף שעובדה זו סקרנה וריגשה אותה. היא גם הבחינה שבנוכחותו של שלמה, דובי הרבה יותר שתקני ועצור. היא הבחינה שהוא מעריץ אותו ופוחד ממנו. היא נשמה לרווחה: לפחות עכשיו הוא לא ירביץ לה.
בדרך חזרה הביתה היא פירטה את רשמיה מהפגישה בפני רחל הגדולה, אבל הגדולה נראתה לה מפוזרת כאילו היא חולמת או בוהה בצמרות העצים. היא הרגישה שהיא מדברת לעצמה, לכן השתתקה.
למחרת באו דובי ושלמה עד למערה שלהן ושלמה אמר, “חיפשנו אותכם.” אחר כך הוא סקר את המערה במבט אומד ושיבח אותה. מיד הציעה רחל הגדולה שהם ישחקו בחסמבה.
“מה פתאום בראש שלך חסמבה?” אמר שלמה באותה נימה איטית, מתגרה שלו. דובי האיץ בו ללכת, ואמר שהוא לא בא איתו לים בשביל לשחק במשחקים טיפשיים עם בננות. אבל אז אמר שלמה, “לא נורא, נשחק איתם בחושם־בה.”
ללא היסוס לקח על עצמו את הפיקוד. רחל הקטנה התעצבנה, בייחוד כשראתה שרחל הגדולה לא פוצה פה, ומה שהכי גרוע, משתפת איתו פעולה במין התלהבות משונה. מה פתאום החברה שלה מוכנה שבן ישתלט להן על המשחק? היא החליטה שבהזדמנות הראשונה היא תגיד לה את זה.
בינתיים חילק שלמה את התפקידים, וקבע שהיא ודובי ילכו למצוא קרשים בשביל המדורה. הוא אמר שהוא ורחל הגדולה יישארו במערה כדי להכין חומרי בעירה.
רחל הקטנה כעסה. היא חששה לצאת לבד במחיצתו של דובי. היא הייתה בטוחה שברגע שהם רק יהיו לבדם, הוא יכה אותה, ובהזדמנות הראשונה הוא יעשה לה משהו רע. היא תכננה שברגע הראשון שיזדמן לה, היא תעזוב אותו ותשוב לבדה למערה.
אבל כשהם יצאו החוצה היה דובי מרוחק ומפוזר מתמיד. הוא לא ענה לה ולא דיבר אליה. רק גופו הדק התכופף אל החול כדי למשות מתוכו קרשים כמצוות בן הדוד. הוא נראה לה כמו חגב המלקט את מזונו בחריצות. היא תהתה אם גם היא נראית ככה בבגד ים: רזה כמו מקל של ארטיק. היא התכוונה לשוב לבדה למערה, אבל אז שמעה את דובי מדבר אליה.
“כולם אומרים שאתם מופרעות,” אמר כבדרך אגב.
“לא אכפת לי כלום ממה שכולם חושבים,” ענתה בהתגרות. אבל העלבון צרב אותה.
דובי השתתק.
“אם את כזאת גיבורה,” אמר אחר כך, “אז נראה אותך נכנסת למערה השרופה בשביל להוציא קרשים.”
“תיכנס אתה,” ענתה לו. היא הייתה משוכנעת שזאת מלכודת. שהוא זומם להכות אותה. בשביל זה הוא רוצה להכניס אותה למערה. שיחלום שהיא תיכנס. בזעף אמרה, “אני חוזרת למערה שלי.”
“אבל שלמה אמר להביא קרשים. אנחנו מוכרחים,” הפציר דובי.
קולו עורר את רחמיה. היא תהתה מדוע הוא מנסה להיות נחמד אליה, וחשדה שגם כאן טמונה מלכודת איומה.
בדרך חזרה הם נכנסו למערה השרופה, ורחל הקטנה אמרה בחשיבות, “זאת מערה שאף אחד לא העיז להיכנס לתוכה מאז השריפה הגדולה לפני עשרים שנה.”
דובי שתק ונבר במקל שלו בערמות הפחם. הם מצאו שם כל מיני קרשים, חלקם שרופים, רובם רטובים, ודובי אמר, “אלה לא שווים פרוטה. כשמדליקים אותם, הם תיכף עושים עשן מסריח שאחר כך צורב שעות בעיניים.”
ורחל הקטנה ציינה בקפדנות של מורה, “אם ככה, אז בשביל מה נכנסנו למערה השרופה? ברור לך שקרשים יבשים אפשר למצוא רק בחוץ, איפה שהשמש מסוגלת לייבש אותם.”
אז אמר לה דובי בהכנעה, “טוב, בואי נלך עד לסוכה של המציל. לפעמים יש שמה קרשים טובים שנשארו ממדורות ל”ג בעומר."
בזמן שדובי ורחל הקטנה חיפשו קרשים במערה השרופה, נשארה רחל הגדולה עם שלמה במערה. הוא סיפר לה על הקיבוץ, ועל כך שילדים בקיבוץ עושים כל מה שהם רוצים, וההורים לא יכולים להגיד להם כלום, אבל ממש כלום.
רחל הגדולה שהאזינה לו בשקט התרגשה מאוד ולא הצליחה ללפף את החוטים ולמשוך אותם בפרפין, כמו שהוא לימד אותה לעשות לצורך הדלקת המדורה, אחרי שהסביר שככה בדיוק עשו בפלמ"ח. כשהוא אמר לה, “תני לי לעזור לך,” והתקרב אליה, היא ניסתה לרסן את התרגשותה. גופו הפיק גל חזק של חום סמיך שהגיע עד אליה. היא הרגישה את החום הזה מציף אותה עד פניה. כשהרגישה בזרועו עליה פחדה שגופה ייתקף שיתוק. אף שנבהלה הפקירה את גופה למישושו המסורבל, לכפות הידיים הגדולות שמחצו את שדיה הקטנים, הקשויים, לגוף שנשכב עליה, בדיוק כמו שהיא נשכבה אז על רחל הקטנה בזמן שהן שיחקו במקלט בנשף תחפושות.
שכובה בגבה על החול הלח והמסריח מדגים ומרמץ מדורות ישנות, נענה גופה לתחושות שעורר בה הגוף הסמוך אליה: כה קרוב, כה צמוד, כאילו הוא מודבק אליה, עד שאפשר להריח אותו ולחוש ברכות עורו. גם את לשונו טעמה. היה לה טעם של מלח.
אבל כשניסה להעמיק בנשיקתו התנגדה והסיטה את פניה ופיו התנגש בצווארה. שפתיו החמות והרטובות על עורה מילאו אותה צמרמורת של מתח ושל רפיון, וגם תחושה חדשה שלא הרפתה ממנה, רק התגברה כהולם ליבה שפעם במרוצה ומִסמר אותה אל האדמה.
היא חשה את הידיים שמועכות אותה פולשות גם אל מתחת לבגד הים. מרוב בהלה הדפה את הגוף שרבץ מעליה במגושם, ומצאה את עצמה מתגוששת איתו, מזיעה כולה מתחתיו וגם הוא מזיע כולו, רגליה מסובכות ברגליו, זרועותיה בזרועותיו, זיעתה מתחברת עם זיעתו, בדיוק כמו שקורה לה בשעה שהיא משחקת עם הבנים בערמת־ילדים.
באותו רגע נכנסו למערה רחל הקטנה ודובי, מתחת לזרועותיהם קרשים מפויחים, וראו אותם מתגוששים. רחל הקטנה צעקה, “למה אתה מרביץ לה, אידיוט? תעזוב אותה מייד!” וניסתה להפריד בין הגופים הלוהטים. ורחל הגדולה הפנתה את פניה, שלא תראה את הטרוניה והאשמה שעלתה בפני חברתה.
פרק עשרים וארבעה: מילה בארבע אותיות 🔗
הימים הבאים הוקדשו לקומזיצים ולמדורות. שלמה, בפנים מפויחות כמו אינדיאני, אמר שבלעדיהם אין חבורת חסמבה מושלמת. בטון פיקודי שלח את דובי להביא עוד קרשים, ועל רחל הגדולה ורחל הקטנה ציווה להביא מהבית בצלים ותפוחי אדמה בשביל להכין קרטושקעלך, למרות שהוא עצמו לא הביא דבר. “אני מביא ידע,” אמר, “וזה שווה כסף.”
רחל הקטנה הרגישה שהיא עומדת להתפוצץ, אבל היא הקפידה שלא לבטא את כעסה. במקום זה חייכה ועשתה את כל מה שהוא ביקש ממנה לעשות, אפילו כשהבחינה שרחל הגדולה מתלהבת משלמה הזה, ומתרגשת עד הגג בכל פעם שהוא מדבר אליה. ואיך היא הסמיקה כשהוא מרח על הפנים שלה פסים מהרמץ של המדורות, ואמר בהנאה, “נכון שהיא נראית עכשיו ממש כמו מחבלת?” ואחר כך הוסיף באיום, “ואצלנו בקיבוץ מחסלים מחבלים.”
אבל דובי מצא חן בעיניה. לעומת בן דודו, הוא ישב בשקט, מכווץ בפינתו והביט על הים. כבר כמעט שלא פחדה ממנו. לפעמים הוא אפילו דיבר איתה על בית הספר, על ילדים שהוא שונא מהכיתה ועל השיעורים שהוא מעדיף ושהוא שונא במיוחד. אפילו סיפר לה שהוא פוחד שהמורה תעניש אותו כי הוא בכלל לא נגע בחוברות העבודה, והרי עוד שבועיים מתחיל בית ספר. “ראית בטלוויזיה את השיגור לירח?” אמר לה, והוסיף בארשת חולמנית, "אני רוצה להיות אסטרונאוט כשאהיה גדול.
“גם אני אהיה אסטרונאוטית,” הפליטה רחל הקטנה. אבל כעבור רגע הצטערה על שלא אמרה משהו מקורי יותר. היא לא סבלה שאיזה בן יחשוב שהוא יותר טוב ממנה.
אבל ביום שבו חזר שלמה לקיבוץ נעלמו גם עקבותיו של דובי מהחוף. רחל הקטנה הצטערה על לכתו, אבל בעת ובעונה אחת נשמה לרווחה. סוף־סוף יחזרו החיים לקדמותם. המערה תשוב להיות רק שלהן, והן יעשו בה מה שהן רק רוצות. היא שאלה את רחל הגדולה מה היא רוצה לעשות בזמן שעוד נשאר להן עד בית הספר. אבל מרחל הגדולה היה בלתי אפשרי להוציא תגובה. היא שכבה על החול בדממה וסירבה לשחק בתיאטרון בובות. כשחקרה אותה רק אמרה שזה כבר לא מעניין אותה.
רחל הקטנה ניסתה לפתות אותה במשחקים אחרים. הוציאה את הפאזלים ואת הדמקה, וגם הציעה שישחקו ב“ארץ עיר”, שרחל הגדולה כה אהבה. היא נזכרה כיצד ממלמלת רחל הגדולה בשטף את האותיות, כשהן משחקות ב“ארץ עיר”, וכשהיא מורה לה לעצור, כיצד שואגת רחל הגדולה בהנאה את האות שאליה הגיעה, ומכריזה, נגיד, “הגעתי למם!” וכשהיא לא מאמינה לה שמהר כל כך הגיעה לאות מם ודורשת ספירה חוזרת, מתעצבנת רחל הגדולה ועונה שהאות מם זה כל מה שהיא תקבל ממנה.
אבל כעת, כל מה שרחל הגדולה רצתה לעשות זה לשבת בשקט ולבהות בחול. היא קשקשה עליו צורות סבוכות במקל, שאת אנקולו התקין שלמה מענף רך של אזדרכת, והעניק לה ביום שבו חזר אל הקיבוץ. לשתף פעולה הסכימה רק כשהתנדבה רחל הקטנה להקריא סיפורים. בעיקר תבעה ממנה שתקריא בפניה את הסיפורים “מצעד התלבושות” ו“כאשר המכונית ממתינה”. היא אהבה אותם יותר מכל סיפוריו של או.הנרי.
לרחל הקטנה היה נדמה שעכשיו היא מקשיבה לסיפורים ביתר תשומת לב. לפעמים ביקשה ממנה רחל הגדולה שתקריא פִסקה מסוימת פעמיים, אבל במיוחד כשהגיע הקטע שבו הבחור העני מ“כאשר המכונית ממתינה”, רוצה לחזר אחרי הבחורה שעושה את עצמה עשירה, ובגלל זה היא יושבת כמו בטלנית על הספסל בגן וקוראת רומן־רומנטי. ואז הבחורה שחושבת שהוא בחור עני – למרות שהוא רק עושה את עצמו, בעצם הוא עשיר מופלג – מתנהגת אליו לא יפה ומגרשת אותו מעליה.
פעם אחת, כשקריאה לה, התבוננה בחברתה בתשומת לב והבחינה שהיא קצת רזתה. גופה התעדן וזרועותיה הידקקו. היא רצתה להגיד לה שהיא נראית ככה הרבה יותר טוב בבגד הים, אבל התביישה. הקימורים החדשים בגופה של רחל הגדולה הזכירו לה את גופה של הבובה ברבי. אולי חוץ מהחזה, עליו הציצה בביישנות, וחשבה שהוא עדיין לא מזכיר את החזה החרוטי של בובה ברבי. ומה יהיה עליה? מתי בכלל יקנו לה חזייה? בקצב הזה בטח רק בעוד מאה שנה.
היא חשבה על גילה המשותקת. איך כתוב בספר שבפעם הראשונה שהיא נכנסת לכיתה, עם כל המכשירים על הרגליים, כולם מסתכלים עליה ומתלחששים, ולמרות שהצחוקים מגיעים עד אליה, היא מחליטה שלא תיעלב, ושלא אכפת לה בכלל שאין לה חברים? בקצב הזה, עם רחל הגדולה שלא רוצה לשחק בשום דבר, לא יהיה פלא בכלל אם גם לה לא יהיו בקרוב שום חברים. בגעגועים נזכרה במערה שהייתה להן במקלט. היא חשבה שהמערה ההיא הייתה מערה מושלמת – הרבה יותר אמיתית מהמערה הזאת שיש להן כאן על החוף. אפילו שהמערה החדשה נראית כמו מערה פרהיסטורית אמיתית, שפעם גרו בה שודדי ים, עוגנים מוריקים השתלשלו מקירותיה ואוצרות אבודים נשמרו בבטנה.
אבל מערות זה איפה שהלב נמצא. היא הייתה מרוצה מעצמה על המשפט היפה שיצא לה.
כשרחל הגדולה רבצה על החול ובהתה בשמיים, היא עצמה פתרה תשבצים וחידות הגיון. ובלילות כתבה סיפורים ושירים קטנים. כל מיני שירים, לרוב חסרי מובן ופשר, רק מפני שצליליהם מצאו חן בעיניה. למשל: מה יוצא מביצה? חביצה. מה יוצא מאפרוח? מצב־רוח. לפעמים בנתה חמשיר והקפידה על מקצבו. היא אהבה את יופיו של החרוז.
היא נהנתה מתהליך החיפוש אחר המילה הנחוצה לה, ואהבה לראות כיצד מצבור של מילים מבולגנות הולך ומקבל צורה ברורה, עד שהוא נהפך לבניין מושלם, שבאגפיו יש ימין ויש שמאל, כניסות ויציאות, קרקע ושמיים, כמו בציורים שמציירת אחותה הקטנה, שתוחמת אדמה בצבע חום ושמיים בצבע מים ומוסיפה ירוק לענפים. יכולתה לעשות סדר במילים, לבאר אותן לעצמה ולמצוא להן מובן, העניקה לה תחושה מתוקה של סדר ושחרור.
במיוחד אהבה תשבצים. כשרחל הגדולה הסתגרה באחד ממצבי הרוח שלה, השתרעה היא על בטנה, פתחה את ספרון התשבצים החדש שקנתה לה אימא ובחרה את התשבץ הכי גדול, הכי מגרה, זה שעורר בה הכי הרבה חשק למלא אותו. בעפרון מחודד תקפה את לובן הנייר, עד ששרבוטים צפופים מילאו אותו כמו כתב מצרי קדום. סיפוק מילא אותה רק כאשר השלימה את כולו.
בטור מספר אחד מאוזן הופיעה מילה בת שש אותיות. הגדרתה: “להיטות חולנית של אדם אחר סמים,” תבעה הסבר. היא לא הצליחה לפרש את המילה. כמו שעשתה עם כל שאר המילים הקשות, פסחה עליה והחליטה להשאיר אותה לסוף.
תחילה פתרה בשטף את ההגדרות הקלות שחזרו על עצמן כמעט בכל תשבץ, ומכך הסיקה שהן הבסיס של כל המבנה. בלעדיהן לא ייווצרו כל הבתים היפים, המושלמים, הבנויים אותיות־אותיות.
“ריבית”, שלוש אותיות, הרי זה “נשך”. “רענן”, שתי אותיות, הרי זה “לח”. “מישהו אחר”, שתי אותיות, הרי זה “לז”. “חור” בשלוש אותיות, הרי זה “נקב”. “בית” בארבע אותיות, הרי זה “משכן”.
את הכול פתרה בקלי קלות, ונהנתה מאוד מהדרך שבה התפענחו ההגדרות והתשבץ התמלא באותיות.
רק אז שבה להגדרות הקשות וניסתה להסתייע באותיות שכבר מילאו את חלקן, כיסו כמה משבצות בשחור והותירו את האחרות זועקות בלובנן, כמו בלוח שחמט.
שבע מאונך, מילה בת שש אותיות, “מצב שלוח רסן”: מם מילה ראשונה, קוף מילה שלישית. 32 מאוזן, מילה בת ארבע אותיות, “מצב של תשוקה עזה”: אלף מילה ראשונה, הא מילה שנייה. ארבע אותיות, כתיב חסר, “חסר תקווה”: אלף מילה שנייה, שין מילה רביעית. מה זה יכול להיות?
משלא מצאה את המילה המתאימה היה ייאוש תוקף אותה. היא הרגישה שכל גופה מתאבן, והכריחה את מוחה העייף לדלוק ללא תקווה אחר המילה הסוררת. ככל שהתאמצה, כך נמלטה לה המילה. לפעמים הרגישה שהנה, עוד שנייה תבוא המילה, תשתרבב למוחה: הרי היא ממש עומדת לה על קצה הלשון. אבל המילה המזלזלת והמתגרה רק התרחקה לה ונעלמה, מותירה אחריה שובל של ריק עמום ומתסכל בתוך תאי הזיכרון, ושרידי צלילה ממשיכים להטריף את הנשמה.
מה זה יכול להיות? מדוע לא תמיד קל לבאר את המילים ולפתור את ההגדרות? מדוע כל כך קשה להבין? היא האמינה שאם תרבה להתאמן, אם תקפיד על טיפוח אוצר מילותיה, אם לא תתרשל ותתמיד באיסוף ובליקוט המידע, תדע יום אחד את פירושן של כל המילים הקשות בעולם. היא נשבעה לעצמה שתתחיל לקרוא בכל יום עמוד אחד במילון.
אבל הימים היו קצרים מדיי ובלילות התרבו חלומותיה. אורות מחלונות בתיהם של אנשים אחרים פערו אליה עיניים רעבות. היא הרגישה שגופה חשוף לסקירתה של עין ענקית המקובעת בשמיים. רחשי הקולות שנישאו בחרחור על גבי רוחות הבריזה העיקו על שנתה, וגל של קרירות סתווית הסתנן למיטתה מהמרפסת והעביר בשריריה רטט חשמלי. בשעת בוקר מוקדמת התעוררה מהרחשים שעלו מהמסדרון הקטן. אורו הקלוש הזרים עד לשפת מיטתה פסים דקיקים של זוהר מבעד לדלת הזכוכית השקופה. מנומנמת, השקיפה על אבא שהכין את עצמו לעוד יום של עבודה, אבל לפני כן סר, ממושמע, לעבודת בוראו.
היו אלה ימים של “סליחות”. אבא השכים קום כדי להגיע בזמן לבית הכנסת. היא הביטה בו כשהידק בחוזקה את התפילין על אמתו, ונתקפה בגל מרטיט של אהבה כלפי האבא הזה, האבא העצוב הזה, שפניו הצעירות הזקינו שלא במועדן והבעתו טרודה מרוב עייפות. האבא הפחדן הזה, שמרשה לאלוהים לעשות בו כל מה שהוא רוצה, ונותן לאימא לקנטר אותו לפני שהוא הולך לבית כנסת ולהגיד לו, “נו, מתי את חוזר ממניין החטאים?” ובאותה נשימה לבדוק, כמו בכל בוקר, אם לקח איתו את הממחטה שהיא גיהצה בשבילו בערב. “רידה טיינה?” הייתה צועקת לו בלדינו כשכבר היה במדרגות, ורחל הקטנה שיבחה את עצמה על כך שהיא כבר מבינה המון מילים בשפה המצחיקה הזאת שלהם.
אבל למה הוא מרשה לאימא להתעלל בו, האבא הביישן שלה. האבא שכיסה אותה בלילות בשמיכה, כשעוד הייתה מאוד קטנה, ממש פצפונת, ולקח אותה ביחד איתו בשבתות לבית הכנסת, הושיב אותה על ברכיו והניח את כף ידו על ראשה. לפעמים גם שלח אותה אל המזבח כדי שתקבל את ברכת־הכוהנים. היא לא אהבה את מגע ידו של החזן על כתפה ועל ראשה, ונגעלה מהריח המסריח, כמו של נבלה, שנדף בגל של הבל מפיו, כשבירך אותה בברכה שלא הבינה את משמעותה. אבל היא הלכה אל המזבח כי זה מה שאבא רצה.
האבא המוזר הזה, השתקני, שכף ידו הזרימה אליה חום בימים הכי קרים של החורף, כשהייתה יותר קטנה, אולי בכיתה אלף או בית, ואבא ליווה אותה כל דרך לבית הספר והחזיק את כף ידה הקטנה, הקרה, בכפו הגדולה, החמה.
פרק עשרים וחמישה: שדים אדומים 🔗
כתם קטנטן בצבע חום־אדמדם התפשט בסיבי הכותנה. הוא הזכיר לרחל הגדולה ציור רורשך העשוי מפרצים־מפרצים. בהשתאות בהתה בו, ופתאום נתקפה בהלה. היא עצמה את עיניה חזק־חזק וקיוותה שהוא ייעלם מעצמו.
אבל כשפקחה את עיניה ראתה שהוא עדיין שם. לרגע חשבה שאולי נפצעה, ומיששה את עצמה כדי להיווכח: שמא פצע קטן וסורר הוא האחראי לכל המהומה? אבל היא ידעה. היטב ידעה. פחד הלם בה ותחילתה של ההכרה.
זה לא קרה. לא לה. תיכף זה ייעלם. מה פתאום עכשיו? זה מוקדם מדיי. זה לא הוגן. אבל בתוך תוכה ידעה שזה זה, ממש זה. “הזה” הארור שהאמינה שאותה הוא לא יפקוד לעולם. מה לה ולו? באיזו זכות הוא פולש לגופה ומכתים אותה?
היא מיהרה אל הכיור בחדר האמבטיה כדי לשטוף בחשאי את עקבות הדם, והתפללה שאימא לא תיכנס פתאום או תדרוש להיכנס פנימה. אף שנעלה את עצמה בפנים, חששה שאימא תדע כל מה שהיא עושה. רק על זה חשבה: שאימא לא תדע. איך תעמוד במבוכה, בבושה, מול פניה המסמיקים של אימא?
כשסיימה לשטוף את התחתונים וידאה שהכתם נעלם לגמרי, וחמקה למרפסת המטבח כדי לתלות את התחתונים על יד הכביסה הגדולה של ימי רביעי. אימא ישבה במטבח וטבלה ביסקוויטים בקפה עם חלב, ולא משתה אותם לפני שהתמוססו לגמרי וגושים רוטטים, שהזכירו לרחל הגדולה רכיכות או מדוזות, התפשטו בקפה. היא נשבעה לעצמה שלעולם לא תשתה קפה. כשתלתה את התחתונים שאלה אותה אימא, “מה קרה לך פתאום שאת עושה כביסה?” ורחל הגדולה ענתה שיש לה פרונקל בפיפי.
“בטח, זה מה שקורה כשנכנסים לים של תל אביב, שכולם חוץ ממך יודעים שהוא שורץ מיקרובים,” העירה אימא, ובאותה נשימה יעצה לה שתפסיק ללכת לים כי ממילא בעוד שבוע מתחיל בית ספר.
כשבאה רחל הקטנה לקרוא לה, בידה שקית אוכל תפוחה מסנדוויצ’ים ופירות, ובידה השנייה שקית ניילון שמתוכה הציץ ספר ספרייה מוכתם, אמרה לה שהיא מרגישה לא טוב, שהיא נשארת היום בבית, והציעה לה ללכת לים לבדה.
כשהתפלאה אימה על שאינה ממהרת לברוח מהבית כהרגלה, אמרה לה שלא מתחשק לה ללכת לים, ושממילא יש לה המון חוברות עבודה לגמור. בתגובה רטנה אימא, “אז עכשיו תשבי לי בבית כמו זקנה?” ורחל הגדולה ענתה, “קודם את רוצה שאני לא ילך לים, ועכשיו את רוצה שאני כן ילך. תחליטי כבר!” והסתלקה בכעס מהמטבח.
היא נשכבה על המיטה ובהתה בתקרה. היא התפללה שהכתם לא יחזור. אולי זה היה רק מקרה? אולי טעות? אולי בכל זאת רק פצע? עובדה, אימא אמרה שהחול בים מזוהם ועושה פרונקלים. פתאום הרגישה בהתכווצות קטנה בבטן ובמשהו שכמו החליק מתוכה. כשרחרחה את עצמה נבהלה. זה היה אותו ריח. בדיוק אותו הריח המבחיל שעולה לפעמים מאימא.
בבעתה רצה לבית השימוש ונוכחה לדעת שתחתוניה התלכלכו בעוד מפרצון אדמומי. זה כבר לא היה סתם כתם. בתחתוניה רבץ גוש מגעיל ורכרוכי שהזכיר לה כבד בקר לפני שאימא מטגנת אותו.
שוב שיחזרה את המסלול: מבית השימוש לחדר האמבטיה, ומאמבטיה למרפס המטבח כדי לתלות את התחתונים המכובסים. למזלה, אימא כבר לא ישבה שם. כשבדקה את שאר חדרי הבית נוכחה לדעת שאימא נעלמה. בטח הלכה לקניות או יצאה לשכנה. היא נשמה לרווחה. לפחות הפעם ניצלה ממנה.
שוב נכנסה לחדר האמבטיה ונעלה את עצמה בתוכו. היא התיישבה על דופן האמבט, פישקה את ירכיה וחיטטה בעצמה. אצבעותיה יצאו משם אדומות כאילו נפצעה אנושות.
היא מילאה את האמבט עד שפתו במים חמים, טפטפה שמן תינוקות ושפכה זרם עבה של “בת אורן”, שמיד התערבל באדי המים. ריחו החריף התפשט בחלל וגרם לה לתחושת רוגע. תיכף תהייה נקייה כמו תינוקת.
כשגופה מוטבל במים השמנוניים ניסתה להטביע גם את ראשה כדי שלא תצטרך לראות את עצמה. היא עצמה את עיניה והטבילה את ראשה. שערה צף במים הירוקים כמו האצות המורעלות בשפך הירקון.
אבל המים היו חמים מדיי. עורה האדים, ראשה הסתחרר והיא נאלצה לשלוף רגל אחת ולהניח אותה על מעקה האמבטיה כדי שתצטנן. מהופנטת הביטה על פני המים, שהביטו בה בחזרה כמו מראה: כיצד מתהווים עליהם מפרצונים יפים של קצף מהול בשמן, כיצד סודק השמן את דפנות האמבט בציורים חלקלקים, מוזרים. הם נראו לה כמו בדידי פאזל במשחק שמישהו התחיל ועזב באמצע.
אחרי הרחצה הרגישה נקייה ונינוחה, כאילו אופף אותה ענן ונותן לה להרגיש קלה יותר, מרחפת כמו נימפה במערבולת האדים. אבל כעבור זמן מה, כשהתעוררה מהתנומה, ריאותיה כבדות, אפה דולף ועור אצבעותיה מחוספס כמו פניו של אינדיאני זקן, שמה לב לגושישים האדומים שהתערבלו במים ושטו להם בכזאת חירות ובעלות, כאילו שזאת הבריכה של אבא שלהם.
אחרי שהתנגבה בקפדנות, בייחוד במקום ההוא, איפה שהפיפי, תחבה גוש של נייר טואלט בין הירכיים והלכה לישון. אבל גם בשנתה רדפו אחריה הכתמים האדומים העכורים. הם ציירו מפרצים אדומים בכל מקום, כאילו שהעולם כולו מורכב מכתמי רורשך.
היא חלמה שהיא משחקת כדורגל עם הבנים מהכיתה. זיעתה זולגת לתוך עיניה וממליחה את פיה וכתמים ענקיים ומסריחים מלכלכים את בתי־שחיה. היא רוצה לפרוש מהמשחק לרגע: לשתות קצת מים ולשטוף את הזיעה. אבל המשחק בעיצומו ורק הופך להיות פרוע יותר, אלים יותר, הבנים מתקוטטים ומרביצים, וצריחותיהם: “ער-מת ילדים, ער-מת ילדים,” קוראות לשאר הילדים לצפות במחזה. המוני ילדים מתקבצים מכל פינה בחצר בית הספר, מביטים במשחק ומעודדים את המשתתפים בצרחות פראיות. פתאום היא מרגישה שמשהו מוזר מחליק מתוכה. כשהיא ממששת את עצמה, היא חשה ברטיבות ובטוחה שעשתה במכנסיים. היא פוחדת שכל הילדים יראו ויצחקו עליה, ותיכף גם יגידו שהיא תינוקת משתינה. לפני שהיא מצליחה להחליט מה עליה לעשות, מצביע עליה גוש הילדים הצרחני וצועק בקול אחד, “הנה הם באים, השדים האדומים! הנה הם באים, השדים האדומים!”
כשהתעוררה הבחינה שהאור כבה ומלבן שחור כלוא עתה בחלונה, וחשבה על החלום שחלמה. היא נזכרה שפעם שמעה את אימא משוחחת עם חברה ואומרת לה בלחש, “יש לי שד אדום.”
היא הייתה אז קטנה ולא הבינה מי זה השד האדום הזה ומה הוא מעולל. היא חשבה שאולי הוא מין שדון־בית קטן, מועיל, נחמד כזה, לבוש בבגדים קטנטנים ומתוקים וחובש מצנפת אדומה עם פומפון. כמו הננס מפרסומת הרדיו, שמקהלת זמרות שרה לכבודו: “ננס, ננס, אל המטבח נכנס, עושה לך טוב, עושה לך קל, ננס, ננס, טן־טן־טי־דידי־דן.”
גם למחרת לא הלכה אל הים. וגם ביום שלמחרת המחרת. רחל הקטנה באה לקרוא לה, והפצירה בה לנצל את הימים האחרונים של החופש הגדול. אבל היא ענתה שכבר נמאס לה לרבוץ כמו טיפשה על החוף, כשהחול רק דוקר ונכנס לעיניים ועוקץ את הגוף, ואחר כך אי אפשר להוריד אותו מבגד הים והוא שורט כל היום את הגב. למרות שלמחרת נעלמו הכתמים האדומים, היא חששה שהם יחזרו בדיוק כשהיא תהיה באמצע משהו חשוב. ומה שעלול להיות הכי נורא: כשתהיה לבושה בבגד ים.
במקום לבלות במערה עם רחל הקטנה, היא התחפרה בחדרה ומילאה את חוברות העבודה במשפטים בלשון ובתרגילים בחשבון. לפעמים נכנסה אימא לחדרה ונדנדה לה שתצא קצת מהבית או שתלך לחברה. “לא טוב לילדה להיות קבורה ככה בבית, כמו זקנה,” אמרה. אבל רחל הגדולה לא ענתה.
בימים שנשארו עד לתחילת הלימודים, היא לא יצאה בכלל מהבית. מחדרה יצאה רק בשביל לאכול וללכת לבית שימוש. כל הזמן רק מילאה חוברות עבודה, עד שבחריצותה הפתאומית הצליחה להשלים כמעט את כולן. אפילו על רחל הקטנה לא חשבה. גם לא על המערה שלהן בחוף. אפילו לא על שלמה. לחשוב הצליחה רק על מה שהיה קורה אילו נודע לכולם מה קרה לה. היא ידעה בדיוק מה היה קורה: הם היו נגעלים ממנה ומסרבים לדבר איתה אחת ולתמיד. אבל הם הרי לא חייבים לדעת. לעולם לא תספר להם. יהרגו אותה והיא לא תספר!
כאשר לא מילאה את חוברות העבודה, הוציאה את אוסף הג’וקים הישן וחיטטה בו. כשהייתה בכיתה בית אספה ג’וקים מתים. היא הצמידה אותם בסיכות לקרטון, ורשמה ליד כל גווייה את המקום ושעת המוות. לפעמים ביקשה מאימא שתקרא לה לפני שהיא מרססת את הארונות. היא אהבה לחזות בפרפורם הנואש של הג’וקים: כנפיהם הלחות מתרסיס ההדברה רטטו כמו פרפרים שנכוו מהאור.
היא מיינה אותם לפי סוגים וגדלים. הג’וקים הכהים והמוארכים, שבאנציקלופדיה לנוער נקראו “תיקנים אמריקניים”, מוינו בראש הטבלה. אותם הכי אהבה. היו להם כנפיים ארוכות והם יכלו להתעופף. פעם צדה אחד מהם בעודו בחיים, קשרה חוט תפירה לעוקץ שבישבנו והפריחה אותו באוויר כמו עפיפון. את הג’וקים הקטנים, הבטנוניים, בעלי הגוף הפחוס והמעוגל, המצויר בטבעות, חיבבה פחות. הם בקושי זזו מילימטר בשנה. היא החליטה שהם בּוֹקים. לפעמים הוסיפה לאוסף גם פרפר או נמלה גדולה. אימא אמרה שנכנס לה ג’וק לראש.
היא אהבה את אוסף הפוחלצים שלה. וגם כשגדלה והפסיקה לשחק בו סירבה להיפטר ממנו, למרות שלא אחת איימה עליה אימא שתזרוק אותו לפח האשפה, בטענה שהוא מביא חיידקים וחולירע ומי יודע מה עוד, חס ושלום.
לפעמים הוציאה את האוסף והתבוננה בפוחלציה המוצמדים אל הקרטון כמו אסירים אל מול כיתת יורים. בפינצטה עשתה בהם ניתוחים קטנים: מרטה את משושיהם, ביתקה את רגליהם מגופם והפרידה את עיניהם הבולטות מראשם הזעיר. גם את האברים המבותרים הצמידה בסיכות לקרטון, איבר ליד איבר, בדיוק כמו בגווייה המקורית.
שנים לא שיחקה באוסף הזה. עכשיו, כשהוציאה אותו מהמגירה אפוף קורי עכביש, היו כל הג’וקים יבשים. הם התפצחו בין אצבעותיה כמו קליפות של בוטנים קלויים. כשמחצה אותם, נשמע לה הקראאק הקצר כמו קול צוויחה.
בערב שלפני תחילת הלימודים שמעה את אימא מספרת לאבא על מה שקרה בקומה העליונה. אפילו לשוחח בשקט הם לא טרחו. היא שמעה את כל מה שהם אמרו.
אבא אמר, “אז מה היא תעשה עכשיו?” ואימא ענתה, “אז עכשיו שרה עוזבת. היא אמרה לדר' בולבאצאן שמייד אחרי השבעה, היא מוכרת את הדירה וחוזרת לרומניה. אין לה מה לעשות פה יותר. ידעת שעוד יש לה שם בית, בבוקרשט? ומסתבר שגם בעל. תמיד אמרתי לך שהקורבה עשירה.”
“מוזר, חשבתי שהלאימו שם את כל הדלא־ניידי,” ציין אבא.
“לא יודעת,” ענתה אימא. “זה כל מה ששמעתי.”
ואז אמר אבא, “אולי אני אתעניין אצלה? זאת יכולה להיות עסקה מצוינת. אני אקנה בשביל רחל.”
ואימא כעסה ואמרה, “אתה לא תעשה שום דבר כזה כשסוף־סוף אנחנו נפטרים מהם. באמת, גם כן אתה עם הרעיונות שלך. במקום שתגיד ברוך שפטרנו. לא רוצה שום עסקים איתה. חוץ מזה רחל עוד קטנה, מה היא צריכה דירה?”
אחרי זמן מה הוסיפה אימא, “אני אומרת לך שכבר כמה חודשים חשדתי שיש לה משהו. היא נראתה כזאת חולנית וחיוורת. הורידה אולי איזה עשר קילו במשקל. והם גם לא נסעו הקיץ לחו”ל. אז הייתה לי הרגשה. כשלקחו אותה בשבוע שעבר ל’הדסה' בכלל לא התפלאתי. בולבאצאן אמרה שהמיטה הייתה כל כך מלאה דם, שהיא בחיים שלה לא ראתה דבר כזה. את כל הרחם הוציאו לה. חשבו, הטיפשים, שזה יעזור במשהו. אבל הכול בפנים כבר היה מלא חולירע… שלא נדע."
פרק עשרים ושישה: קפיצות קטנות 🔗
היא לא הבינה מה קרה לרחל הגדולה. יומיים עברו מאז תחילת השנה, והיא הייתה בטוחה שרחל הגדולה מתחמקת ממנה. היא רצתה לשאול אותה, אבל פחדה שרחל הגדולה תכעס, ואז בטוח שהן כבר לא יהיו חברות לעולם ועד. רחל הגדולה נראתה כאילו היא נמצאת במקום רחוק. כמעט שלא דיברה, וגם את רצונותיה לא הביעה מטוב ועד רע. היא הזכירה לרחל הקטנה מומיה.
רחל הקטנה החליטה שבכל אשם שלמה. ואף שרחל הגדולה לא דיברה עליו, חשדה שהיא עדיין מאוהבת בו. אפילו עם דובי לא דיברה. את כל זמנה השקיעה בלימודים, ואפילו קיבלה מחמאה מהמורה דרורה, שאמרה לילדים, “קחו דוגמה מרחל הגדולה, את כל חוברות העבודה היא מילאה.” לסיכום ריססה המורה מבין שיניה, כמו יריקה, “ואתם בזבזתם את החופש.”
אבל בבקרים לא הצליחה רחל הגדולה להתחמק ממנה. הן פסעו בשתיקה כל הדרך לבית הספר, והשתיקה הופרה רק כשרחל הקטנה ציינה משהו חסר חשיבות, כמו, “איזה מגעילה המורה לתנ”ך שנתנה לנו בוחן פתע, לא?" או “את חושבת שזה בסדר מצד המורה לאנגלית שהיא מעמיסה עלינו כל יום טונות שיעורים? אני בכלל לא מספיקה לעשות אותם.” כשלא נענתה, שיננה לעצמה שהיא צריכה להיות חזקה. כמו גילה המשותקת. ואף פעם לא להיעלב.
היא כעסה על רחל הגדולה שגורמת לה לדבר על דברים לא מעניינים, כמו על בית הספר. היא לא אהבה לדבר על בית הספר. בית הספר שיעמם אותה. דעתה הייתה נתונה לדברים חשובים יותר. כמו למשל, מה יקרה אם יום אחד תגיע חבורה של ילדות לירח? האם גם שם הן יתחלקו מייד לבנות מקובלות ולכאלה שהן לא? או, מה היה קורה אילו הוריה של סופי לא היו טובעים בים? האם ייתכן שהיא הייתה הופכת לילדה אחרת לגמרי, שמתנהגת יפה ולא עושה תעלולים?
כשהתיידדה עם רחל הגדולה שמחה לגלות שגם היא אדישה לבית הספר. ושהלימודים, המורות, המבחנים ושיעורי הבית, שמילאו את שיחותיהן של כל הבנות מהכיתה, לא עניינו אותה בכלל. בעצם, הן כמעט שלא דיברו על בית הספר או על נושאים שלא עניינו אותן באמת. היא שמחה שהיא תמיד יכולה לדבר עם רחל הגדולה על כל דבר ועל כל נושא שבעולם. ורחל הגדולה רק שותקת, או עונה משהו חכם בקצרה. ופתאום היא נהייתה לה כזאת מעצבנת: לא עונה כלום ולא משתפת פעולה. לאן נעלמה לה רחל הגדולה?
תחילה הצטערה. אחר כך בא העלבון. ואז באה וחִלחלה גם הקנאה. אולי לרחל הגדולה יש חברה חדשה שהיא לא יודעת על קיומה? משלא הגיעה למסקנה חד־משמעית בעניין חשוב זה – הרי יכול להיות שיש לה, ויכול מאוד להיות שסתם נדמה לה – חשבה שאולי עשתה לה משהו. אולי רחל גדולה נעלבה ממנה? גל חונק של אשמה מילא אותה, אבל הוא התחלף מייד בנחשול עצום של כעס: את מי היא חושבת לעצמה?
שעות רבות חשבה על כך כשישבה לבדה בחוף הים. מאז שגילתה אותו, אהבה לברור לעצמה פינה שקטה שתהיה רק שלה. ממנה השקיפה על הים, על אחרוני המתרחצים ועל המשתזפים של סוף העונה, על פולי הצדפים ועל משחקי המטקות, ובקנאה קבעה לעצמה שהם נראים כמו בבונים כשהם מקפצים ככה מצד לצד אחרי בעקבות כדור מטופש.
לפעמים ביקשה ממנה אימא לקחת לים את אחותה הקטנה. אחרי הצוהריים, כששתיהן סיימו לעשות שיעורים, הייתה אחותה ניגשת אליה ובדממה מפקידה את עצמה בידיה.
היא נראתה לה אז מתוקה כל כך. בידה האחת החזיקה בובת גומי ובאחרת טלטלה שקית עם דלי וכף, שהשירה חול דקיק בזרם זהיר כל הדרך מהסלון למסדרון.
כאילו שאנחנו הנזל וגרטל, חשבה רחל הקטנה. בדמיונה כבר ראתה כיצד ציפור טרף עוקבת אחרי הסימנים שהותיר החול ממסננת הפלסטיק של אחותה, ודולקת אחריהן עד לצוקים הגבוהים שמתנשאים מעל לחוף הילטון.
בחוף, היא מצאה לה ולאחותה פינה מוצלת. היא התיישבה על החול שעדיין שמר על חמימות נעימה, והתבוננה בתשומת לב באחותה החופרת בחריצות שורת בורות בחול וממלאת אותם בחזרה. היא אהבה להביט בה כשהטמינה את כפות רגליה הזעירות בתוך שתי גומות קטנות, שקודם לכן שקדה לחפור אותן בדייקנות. כשרצה אליה וקירבה אליה את גופה הזעיר והחם, מראה לה צדפה משונה שנשלתה מתוך הבוץ, נדבקה גם רחל הקטנה באושר שהציף את חיוך אחותה. וכשהן התיישבו גב לגב, תומכות זו בגופה של זו ומבצעות את תרגיל המתיחה שלימד המורה החדש להתעמלות, שמחה שהיא שומרת על אחותה, ממש כאילו שהיא אימא שלה, אימא קטנה.
עם רדת הערב נשפה קרירות נעימה נשיפות זהירות על זרועותיה. היא מיהרה לכסות את אחותה בסוודר, והציעה לה תפוח אדום מתוך שקית ניילון דביקה שאימא שידלה אותן לקחת. ניחוח מתוק של תפוחי סתיו וריחות חריפים של עשן ממדורות ושל דגים שניצודו בבוקר, מילאו את אפה. היא גמעה אותם וגמעה, כמו מכורה שאין לה תקנה.
באותה שעה קיפלו אחרוני המתרחצים את כיסאות הנוח שלהם, הגיפו צידניות ורצו אל הים לטבילה אחרונה: גופם מתנפל בחדווה על הגלים השוצפים של אוקטובר. היא הביטה בהם וכמהה להיות כמותם: להיטלטל כמו צדפה על גליו של הים, ורדומה לצוף עליו, עד שיאספו שוליו המקציפים בצידו השני, אולי בחופי תורכיה.
היא התאהבה בים הזה. בים העצמאי שעושה רק את מה שהוא רוצה ויודע להביע את רצונו בדייקנות. ולמרות שהוא תמיד שם וכאילו לא הולך לשום מקום, אי אפשר לחזות את מצב רוחו: אם זועף הוא, אם רוגע, או שרק החליט לנשוך לך את הרגליים בגליו הלוחכים.
היא חמדה את שלוותו האינסופית, ואף שלעיתים פחדה מפניו, הבינה שלים יש כוח שלא יהיה שלה לעולם. היא החליטה שהים הוא כמו אלוהים. חזק אבל לא מתמסר. תמיד שקוע בתוך עצמו. טוב ורחום, אבל גם רגזן וכעסן. ובגלל זה תמיד צריך להיות אליו נחמד. אחרת, הוא עלול להתנקם.
בשובן הביתה ציפתה לראות את אימא סרוחה על הספה, את אבא מטגן חביתות ובוצע כיכר לחם שחור לפרוסות ענקיות, ממליח דגים וכובש מלפפונים קטנים של סוף העונה בצנצנות זכוכית עם מלח ועלי גפן, ואת עצמה ואת אחותה יושבות זו לצד שִכמה השזופה של זו, טועמות מהסלט שהוכן בבוקר ועתה הוא מגיר מנוזליו וירקותיו כבר רכרוכיים.
היא ידעה כיצד בדיוק תשאל אותן אימא בקולה העצבני, שנסדק כבר בשעות אחר הצוהריים המוקדמות, איך היה בים והאם הן מצאו משהו טוב בחול. פעם גילתה לה אימא סוד: היא שמעה שיש בים אנשים שגילו ככה מטמונים, סתם ככה כשחפרו לעצמם בור בחול.
את השיעורים באנגלית השלימה בשעה מאוחרת, בדיוק כשאבא האזין לרדיו, וניסתה לפענח בכוחות עצמה מה זה “עבר רגיל” ומה זה “עבר מתמשך”. אחותה הקטנה כבר הלכה לישון ואימא הייתה באמבטיה. אחרי החדשות של שעה אחת־עשרה הטמין אבא את הקבלות והמסמכים שמילא בשקדנות כל הערב בתוך ילקוט העור הישן, קרא קצת בעיתון, ואז כיבה את האור במסדרון והלך גם הוא לישון.
היא נשארה לבדה, ערה בבית הנם, וחשה שהיא האדם היחיד שנשאר בחיים בעולם. כמו מה שראתה פעם בסדרת טלוויזיה אצל רחל הגדולה. בסדרה הזו, הגיבור, ששמו מספר 6, נשאר לבדו בעולם. כל הבתים שהוא נכנס לתוכם ריקים, כל החנויות מוגפות ואין אנשים ברחובות. עיר רפאים. רק בלון שצף בחלל מקבל את פניו כשהוא יוצא מביתו החוצה, ומגלה לו שמעתה והלאה הוא לבדו בעולם. אין איש שידבר איתו.
מצא חן בעיניה העולם הזה. עולם כזה ישחרר אותה מהצעקות של אימא ומזמזום תפילותיו של אבא. אבל מה עושים בעולם כזה כשרוצים לדבר עם מישהו? מה עושים כשמתחשק לשמוע קול של נפש־חיה? עם מי מדברים? בטח משתגעים. אולי כבר עדיף ככה, שיש מסביב אנשים. חוץ מזה, הרי תמיד אפשר לאטום את האוזניים.
פעם קראה בספר ספרייה ישן על מין עולם מוזר ומיוחד שבו האנשים חיים ביחד אבל תמיד שותקים. אין בכלל דיבורים בעולם הזה. אף פעם לא משוחחים, רק קוראים וכותבים ספרים או מכתבים. עולם שבו האנשים מעבירים זה לזה את דעותיהם, מחשבותיהם ורגשותיהם בכתב, ולא נאלצים לעשות זאת בדיבור. אף פעם לא צועקים, לא רבים ולא צורחים שם. אפילו כשהולכים למכולת לא מדברים, רק מגישים לחנווני רשימה עם המוצרים המבוקשים.
כאב הבטן החריף שפילח את בטנה לשניים הכריח אותה לקום מהמיטה. היא רצה לבית השימוש והתאפקה שלא יברח לה משהו בדרך. ארוחת הערב נשטפה בזרם מסריח לתוך האסלה. היא ניקתה את עצמה בתשומת לב. תוך כדי כך חשבה מה היה קורה לה במצב כזה בעולם ללא דיבורים. מה יעשה בעולם כזה מי שלא מרגיש טוב, ולכן הוא חייב להזעיק עזרה? ומה יעשה בעולם משוכלל כזה מי שבכלל לא יודע לכתוב?
פעם קראה לתימהונה הרב במאמר בעיתון, שיש עדיין אנשים בעולם שלא יודעים קרוא וכתוב. תחילה זעזעה אותה הידיעה. אחר כך ריחמה על האנשים האלה שנבצר מהם לקרוא את כל הספרים היפים שיש בספרייה. אחר כך חשבה שאם הם חיים ככה, אז כנראה שלא רע להם. ובכל זאת לא יכלה שלא לחשוב על כך שהם בטח מחמיצים משהו חשוב.
היא ניסתה לתאר לעצמה איך זה היה אלמלא ידעה לקרוא. האם הייתה אותה הילדה בדיוק? ומי היה מלמד אותה את כל מה שהיא יודעת? ומי היה מספר לה את כל הסיפורים שהיא אוהבת לקרוא?
ואז נזכרה שגם לפני שידעה לקרוא, כשעוד הייתה ממש פצפונת, היא סיפרה לאבא סיפורים לפני השינה. בתמורה המציא למענה אבא סיפורים מצחיקים במיוחד. אבל הכי אהבה את האגדות שסיפרה לה סבתא בשפתה המשובשת: היא ידעה לספר בעל־פה אגדות שזכרה עוד מילדותה בתורכיה. והסבתא בכלל לא ידעה לקרוא.
היא נזכרה כיצד לפני שסבתא הלכה לבית הזקנים, היא ישבה איתה על הרצפה במרפסת הפתוחה. וכיצד הייתה סבתא מרטיבה את הלחם בשמן זית, מוסיפה גבינה בולגרית, פולחת את ליבו של בצל יבש וממליחה את גלדיו, עד שכמעט זלגו לה דמעות מהעיניים, ואז נותנת בידיה פרוסה עבה מרוחה בגבינה ומספרת לה את האגדה על “חושם והצידה”. אחר כך נזכרה כיצד פעם הן קפצו ביחד על המזרן הישן שעליו ישנה סבתא במרפסת כשהייתה באה לבקר בחופש הגדול, וכיצד נזפה בהן אימא ואמרה שהן קופצות “ממש כמו שתי משוגעות.”
פתאום התחשק לה לקפוץ ככה. לחוש את הקפיצות מרטיטות את שרירי הרגליים, את הולם הלב מאיץ את דפיקותיו, ואחר כך את הרכות המתפשטת באברי הגוף כשהם מתרפים מכל תנוחה של מאמץ.
היא קפצה וקפצה, משולהבת מעצמה, נהנית משמחת הרגע. קפיציו הגמישים של המזרן הקפיצו אותה גבוה יותר ויותר, והקפיצות, שתחילה היו קטנות ומרומזות, געשו והתחזקו, כאילו גם הן עולצות על משהו. היא חשה את המרץ מחסן את גופה ומשחרר את אבריה.
פתאום, תחושת עקצוץ מוזרה בכפות הרגליים, כאילו דרסה חפץ קשה ממתכת, הפריעה את שמחת קפיצתה. כשהפשילה את השמיכה גילתה מתחתיה את פלטת השיניים שלה מנופצת לשתי חתיכות שוות: גופה הבשרני, הוורדרד כצבע החניכיים, מעוך כמו שיניים תותבות, וחוט שדרתה הדנטלי שבור.
היא הביטה בפלטה שהעיקה כל הימים על שיניה, ובלילות גרמה לה שתרגיש את עצמה כאסורה בסד דמיוני. אותה פלטה מסריחה, מרוחה ברוק כמו בירוקת, שכבר ימים רבים פיללה להיעלמותה. ופתאום שבה אליה כל עליצותה, אבל גם תחילתו של פחד. איך תתוודה בפני אימא שלה?
פרק עשרים ושבעה: קבורת הצב 🔗
אימא כעסה, אימא התפרצה, אימא השתוללה. עד שרחל הקטנה חשבה שבעוד רגע יבעירו צעקותיה את החדר, ונשיפותיה יזרימו אש לתוכו. “את לא תקבלי אצלי פלטה חדשה, מפלצת קטנה. הכול את הורסת!” צרחה אימא. ורחל הקטנה השתמשה בשיטתה הבדוקה: היא אטמה את אוזניה.
אבל זה לא עזר במיוחד. לא תמיד זה עוזר. במיוחד לא כשזקוקים לזה. אימא הסירה בכוח את ידיה מאוזניה וצרחה לתוך אוזנה הימנית, “אחרי שהוצאנו כל כך הרבה כסף! ואת יודעת להעריך משהו? את בכלל שווה את זה? את רוצה ללכת עם שיניים עקומות שאף אחד לא ירצה אותך? שתחלמי שאני אשלם בשביל פלטה חדשה. מצידי שתישארי ככה כל החיים, עקומה אחת!”
רחל הקטנה מיששה בחשאי את השן הבולטת וידעה שמעכשיו יש לה, לשן, חופש. מצד שני, לא מספיק שיש לה משקפיים ושיער מקורזל, מעכשיו יהיו לה לכל החיים גם שיניים עקומות? ככה בטוח שאף אחד לא ירצה אותה. רק הבובות יסכימו לשחק איתה.
היא החליטה שהגיע הזמן להיפטר מהן. תחילה חשבה למסור אותן לאחותה הקטנה. היא ידעה שאחותה תשמח: תמיד חמדה את בובותיה. אבל ככל שהתמידה לחשוב על כך החל למלא אותה מן מיאון מוזר. לא, בשום פנים ואופן לא! היא לא תיתן את הבובות לאף אחד. אלה הבובות שלה. שנים שירתו אותה, שנים עשו כמצוותה ולבשו את מה שהיא קבעה וישנו וקמו כאשר אמרה. היא החליטה שבובות לא נותנים. בובות אסור להעביר מילדה לילדה. זה מביא מזל רע.
אז מה עושים איתן? לא התחשק לה לשמור אותן. גם אין לה מקום בארון. הספרים שקיבלה במתנה לבת־מצווה מילאו את כל המדפים. סדרת “מִכלל” ו“אנציקלופדיה עברית” חסמו את מחצית מהמדפים שלה בארון הגדול. אימא אמרה שבקצב הזה, “שהיא הולכת ונעשית פרופסורית,” לא יישאר לה מקום אפילו לבגדים. “ותחלמי שאני אפנה בשבילך מדפים,” איימה.
הארון לא בא בחשבון, לאחותה לא מגיע, ולתת אותן לילדות אחרות זה להוסיף חטא על פשע. היא סיכמה את כל האפשרויות והתייאשה. בסוף באמת תיאלץ למסור אותן לאחותה.
פתאום נזכרה שרחל הגדולה סיפרה לה פעם כיצד היא קברה את הצב הזקן שלה בחצר האחורית, ליד הכניסה לדירתה של דר' בולבאצאן, שמאלה מפחי האשפה. וכיצד היא אפילו הכינה לו מַצֵּבָה קטנה מאבנים ומעלים וקישטה באצטרובל. פעם הן ניסו לחפש את מקום קבורתו של הצב. אבל במקום המשוער צמחו יבליות וחרצית אחת קבעה את שורשיה מסביב. הן חשדו שהגנן מצא את הקבר, עדר את האדמה, עישב אותה, וכך בא הקץ על הצב המסכן.
לכן היא החליטה שאין מה לסמוך על קבורה. כל אחד הרי יכול לבוא ולהוציא את מה שיש בתוכו. הרבה יותר בטוח למצוא שיטה שתסלק את הבובות אחת ולתמיד מעל פני האדמה.
תחילה חשבה לזרוק אותן למזבלה. אבל אז נזכרה במה שאימא סיפרה פעם: שאנשי הזבל בוררים את האשפה ושולים ממנה דברים טובים שהם לוקחים הביתה. המחשבה שהם יעשו את אותו הדבר לבובותיה – ישלו אותן מתוך הערמות המצחינות והתוססות ויתנו לבנותיהם – לא הרפתה ממנה. ויום אחד היא עוד תלך ברחוב, ולמרבה זוועתה תראה את בובתה בחיק ילדה זרה.
כמה חבל שהיא לא יכולה להיות כמו רחל הגדולה, שבכלל לא אכפת לה מבובותיה. בשבילה הן כמו שאר החפצים בחדר. כמו הכיסא או השולחן או המיטה, והן רק מעלות אבק בערמה. לה יהיה הרבה יותר פשוט וקל להיפטר מהן. אבל מי שמרגיש משהו למישהו, מי שבאמת אכפת לו ממישהו אחר, הרבה יותר קשה לו, אפילו שהוא כבר ממש רוצה להיפטר ממנו. הכי טוב להיפטר מהבובות אחת ולתמיד. ואת זה אפשר לעשות רק אם שורפים.
רק אז נזכרה במערה ההיא. במערה השרופה שדובי הכניס אותה לתוכה בתחבולות. במערה השרופה, המכוערת, שאף ילד בשכונה לא העז להיכנס לתוכה מאז שפעם סיפרו שנשרפו בתוכה ילדים. במערה המחניקה, שטיפות של מים ועקבות של פיח ציירו ציורים מוזרים על קירותיה, כמו בתוך המערות של האדם הקדמון.
היא רצתה לשוב אליה, אבל פחדה לעשות זאת לבדה. היא ורחל הגדולה יוכלו להיכנס לתוכה ולשחק בה משחקים מצוינים. למשל, להטביל את האצבעות בפחם שנקווה בסדקים, ולצייר על הקירות ציורים של ראמים וחיות פרהיסטוריות אחרות, כמו אלה שמצוירות בספרי ההיסטוריה. או לחפור גומות בחול הרטוב ולהטמין את כל הגוף, עד שמרגישים את חומו של החול מחלחל לעצמות. או להבעיר מדורה ולקפץ מסביבה כמו אינדיאניות. והכי טוב, לשרוף בתוכה את הבובות.
היא החליטה שתציע לרחל הגדולה להצטרף אליה. רחל הגדולה לא מפחדת מכלום. בטוח שהיא תשמח להיכנס למערה הפרהיסטורית. אבל עכשיו כבר אין למי להציע. והרי כל התענוג זה לשתף מישהו. לחשוב ביחד איך מבצעים את זה, לתכנן בשותף את כל הפרטים ולעשות חלוקת עבודה: מי תביא מה.
היא קיוותה שרחל הגדולה תסכים, אבל פחדה ששוב תדחה אותה בתירוץ שהיא לא מרגישה טוב, או שהיא חייבת ללמוד, אחרת ההורים יהרגו אותה, או בתירוץ אידיוטי אחר. מה נהייתה לה פתאום כזאת חרוצה? ממתי אכפת לה מבית הספר ומהלימודים וממה שיגידו ההורים?
להפתעתה הסכימה רחל הגדולה. “תבואי לאסוף אותי בארבע ונלך ביחד לים,” אמרה. והן קבעו שכל אחת תביא את בובותיה.
בחוף כבר לא היו הרבה אנשים. קומץ של משוגעי בריאות התעמלו בחזה חשוף על שובר הגלים. ילד שיחק במטקות עם סבו, וכמה זוגות חבוקים ישבו על כיסאות הנוח נגד הרוח ושילבו ידיים או התנשקו ארוכות. רחל הגדולה ורחל הקטנה הביטו בהם בסקרנות, אבל מיד הסבו את פניהן מפאת הבושה.
“את רוצה להיכנס לטבילה או קודם לעשות את המדורה?” שאלה רחל הקטנה. היא התביישה מפניה של רחל הגדולה ולא ידעה מה תציע לה. אבל למזלה ענתה רחל הגדולה מייד, “לא בא לי להתרחץ, כבר קר מדיי. בואי ישר נאסוף את הקרשים.”
תחילה הן אספו את כל הקרשים השבורים והמפויחים שנותרו מהקיץ, שרידיהם של קומזיצים ומדורות ל"ג בעומר. אחר כך הן ליקטו זרדים קטנים, כמו אלו שמלקטות הציפורים כשהן רוצות לקנן. לסיום הן חפנו בזרועותיהן כמה קרשים שרק אפשר לסחוב, ועלו בדרך מהחוף אל למערה.
“איזו מערה!” התפעלה רחל הגדולה. רחל הקטנה שמחה לגלות שהיא מתרשמת. היא חשבה שזה סימן טוב.
רחל הגדולה בחנה את קירות המערה ורחרחה אותן. כששאלה אותה רחל הקטנה לפשר מעשיה, ענתה רחל הגדולה שריח הטחב אהוב עליה, ושמאז שהן לא יורדות למערה במקלט, היא נורא מתגעגעת לריח הזה. היא נשמה אותו עמוק לתוך ריאותיה, כאילו ניסתה למצותו, לנשום את כל כולו. גם בזה ראתה רחל הקטנה סימן טוב ואות לידידותן המתחדשת.
כשהן סיימו לבחון את המערה על כל נקיקיה, אמרה רחל הקטנה, “אני בכלל לא מבינה למה כולם מפחדים לבוא לכאן. זאת מערה ממש נפלאה. הכי טובה מכל המערות שהיו לנו.” ורחל הקטנה נשמה לרווחה.
הן ערמו את הקרשים לערמה קטנה שבבסיסה הציבה רחל הגדולה תורן לחיזוק, וסידרו עליה את בובותיהן במעגל קטן, בובה לצד בובה.
“כאילו שהן יושבות בשעת ריכוז,” התבדחה רחל הקטנה. אבל רחל הגדולה לא צחקה. לא מצא חן בעיניה שרחל הקטנה עושה השוואות.
הן הביטו בסיפוק על מעשה ידיהן, ורחל הקטנה הוסיפה, “חכי רגע, עוד אל תדליקי,” והביטה בבובותיה בפעם האחרונה.
היא לא יכלה לתאר לרחל הגדולה את מה שהיא מרגישה. היא הצטערה על שבובותיה נגזלות ממנה, אבל מצד שני שמחה לגלות שאופפת אותה תחושת רווחה. מעכשיו, אף אחד כבר לא יוכל להגיד עליה שהיא תינוקית, ואימא כבר לא תגיד לה שהיא מתנהגת כמו סבתא סורגת. אבל מה יהיה על הבובות אם תיתן את ההוראה? בתוך שנייה יהפכו כולן לרמץ מדורות. מצד שני, אם צריך להיפרד, אז צריך להיפרד. ולהיפרד צריך בלי חוכמות. בצער פיקדה על רחל הגדולה, “זהו, עכשיו את יכולה.” ורחל הגדולה משחה בתנועות מיומנות את החוט בפרפין, והציתה אותו כמו שלימד אותה שלמה. רק אז שלחה אותו בראש הערמה.
אש זעירה הבעירה את המדורה. תחילה בנצנוצים חרישיים, אחר כך בלהבות גדולות ומתלהבות שליחכו את הבובות בלשונותיהן המהבהבות. תחילה הן תקפו את שמלותיהן הדליקות בקול צוויחה דקה, אחר כך עשו שמות בשערן ומשתמה בערתם של החומרים הקלים, שקדו בעקשנות על גופות הפלסטיק הקשיח, שנענו בהתמסרות והתחילו להתקפל לתוך עצמם ולהפיץ ריח חריף של נפט גולמי.
רחל הגדולה ורחל הקטנה הביטו מהופנטות בלהבות. הריח היה כבד וקשה, העשן הסריח והכאיב לעיניים, אבל המראה היה מרהיב.
רחל הקטנה הביטה בהתפעמות וראתה כיצד הראש של בובתה מגיל חמש נמס ונהפך מיד לשלולית של פלסטיק, וכיצד נעלם לו אל בין הלהבות גם החמור האפור והקירח שקנו לה בגיל שלוש. “הנה גם הבובה ברבי הולכת!” צווחה בהתפעלות, והביטה בשייריה המתכלים בעשן המדורה, ובסדק העמוק שנפער בפני הבובה בשעת השריפה.
גם רחל הגדולה מיקדה את מבטה בלהבה הגדולה, שנעשתה גדולה יותר ויותר וסירבה לדעוך. היא התפעלה מזרנוקי האור ששפכה הלהבה על קירות המערה, שנצבעה אדום לוהט.
פרק עשרים ושמונה: רואים מכאן את כל העולם 🔗
היא אהבה לעמוד על הגג ולהביט על הגינה, שמלמעלה נראתה לה כמו שולחן ביליארד.
זו הייתה אותה הגינה שבגיל שלוש אסרו עליה לרדת אליה, אפילו שהיא התעקשה לקטוף שם פרח שראתה מהחלון.
היא אהבה להסתכל על הבתים הלבנים שהטיח שלהם מתקלף, ועל הים שהציץ מבין הרווחים בכחול חיוור, בכחול עמוק או באפור, תלוי בעונה.
זה היה אותו ים שבגיל שבע אסרו עליה להיכנס לתוכו באזור המים העמוקים.
היא אהבה לעמוד על הגג ולהביט על הגינה ועל הים, עכשיו, כשהיא כבר גדולה ויכולה לרוץ לבדה לים ולקטוף כמה פרחים שהיא רק רוצה.
בגג הקימו השכנים הדתיים סוכה בסוכות, תלו כביסה פעמיים בשבוע וסיידו פעם בשנה כדי שהמים לא יחלחלו לקומה העליונה. עכשיו איש לא גר בקומה העליונה. מאז שהרומניות הסתלקו ואימא פלטה בשמחה, “ברוך שפטרנו,” איש לא נכנס לגור בדירה, והיא עמדה בשיממונה.
אבל רחל הגדולה ידעה שזה עומד להשתנות. היא צפתה מלמעלה בדייר החדש הלבוש אלגנטי – חליפה ועניבה – שהוציא מזוודות הדורות מעור משולב בבד מתא המטען של מכוניתו. היא התבוננה בו בקפדנות, גם בתיק ארוך ומוזר, שמקלות ארוכים, בעלי ראשים מעוגלים, הציצו מתוכו. הדייר החדש שלף אותם בזהירות, ונשא אותם למעלה כפי שנושאים תינוק.
למחרת, הסבירה לה רחל הקטנה שאלו הם מקלות גולף וקבעה בשמחה, “הנה בא החתן של הגברת נינה. הם מתאימים זה לזה כמו בובה ברבי לבוב קֶן.”
“או כמו בובה חתן־כלה על עוגת קרם,” הוסיפה רחל הגדולה.
והן צחקו.
רחל הקטנה הובאה בסודו של הגג מיד לאחר שתם טקס המדורה במערה השרופה. הותר לה להציץ על העולם מהזווית שרחל הגדולה אוהבת להביט בו. והיא ידעה זאת והעריכה אותה מאוד.
מהגג היה אפשר להשקיף על הדירות של השכנים בלי שהם יוכלו לראות אותך. פעם הן הציצו על הגברת פֶּרַלֶה השמנה, וראו שהיא מרביצה לבעלה שהיה רזה כמו מקל של קרטיב. הן הציצו על הגברת מלכה, שהכינה קוסקוס ובצרחות כינסה את אלף ילדיה לבוא לאכול, או כשהורידה לקליינטיות שלה שיער מהרגליים ומהשפם עם חוט. בבית ממול התאכזרו הילדים של האדון כץ מאשתו השנייה, בְּאַּנָה, בתו האינוולידית מאשתו הראשונה. בקומה שמעליהם גר המלצר הרומני שעבד ב“מון ז’ארדן” ובלילות עזב את אשתו לבד, ופעם תפס אותה עם אחיו, ומאז הוגפו תריסי הדירה לנצח. והקוסמטיקאית ממול, שתמיד לבשה ורוד ופתחה בפינה של רחוב הלפרין סלון יופי בגווני ורוד חיוור וְורוד עמוק, ובאה בוקר אחד לסלון וראתה שהפקחים של העירייה החרימו לה את העסק בטענה שאין לה רישיון, והיא עשתה מזה כזה סקנדל, שכל השכונה שמעה.
פעם בשנה, ביום השואה, התעלפה הגברת פרלה ותמיד התנדב מישהו להביא לה בקבוק “טמפו” כתום מהמכולת בפינה, עד שכל הילדים צחקו ואמרו שהיא מתעלפת רק בשביל שיתנו לה טמפו בחינם. פעם, באמצע הלילה, בא אמבולנס גדול ולקח את שני הזקנים שגרו בבית הקטן שלידם, והם אף פעם לא חזרו. וההורים של חדווה המפגרת ששמרו שלא יקרה לה כלום ועברו יום אחד דירה בבהילות, ובשכונה סיפרו שזה בגלל משהו נורא שקרה לאחיה הקטן בגן העצמאות.
את כל הדברים האלה סיפרה רחל הגדולה לרחל הקטנה, והיא שמרה את כולם בזיכרונה.
“למה שלא נשדך את הדייר החדש לגברת נינה?” הציעה רחל הקטנה כשהן הביטו בו ערב אחד כשחזר הביתה, ומשב עז מניחוח האפטר־שייב שלו הגיע עד לאפן.
ורחל הגדולה ענתה בהיסוס, “אני לא חושבות שאנחנו יכולות. אנחנו בסך הכול ילדות.”
ורחל הקטנה אמרה, “אז מה, זה לא אומר כלום.”
אחר כך הוסיפה, “חבל שלא יכולים לראות מפה גם את הדירות בבית שלכם. כי אז יכולנו להציץ בדירה שלו ולבדוק אם יש לו חברה.”
“אני מכירה דרך להציץ לדירה. הייתי עושה את זה לפעמים לרומניות,” ציינה רחל הגדולה בסיפוק. היא ידעה שהקטנה תתלהב מזה.
ורחל הקטנה באמת ענתה מייד בהתרגשות, “איך???”
ורחל הגדולה אמרה, “אבל עלולים לתפוס אותנו.”
ורחל הקטנה ענתה, “אז מה,” וציוותה: “בואי נלך.”
רחל הגדולה פילסה דרך בין חבלי הכביסה של הדתיים, והובילה את רחל הקטנה למין חדרון בגג, ממנו אפשר היה להציץ בנוחות על דירתו של הדייר החדש.
למזלן היה החלון פתוח והן יכלו להסתכל ישר לתוך הסלון. הן ראו מִכתבה גדולה בצבע עץ הערמון וכיסא מעור חום, ומערכת של ספרים כרוכים בעטיפות מעור, שמילאו את האצטבה עד למעלה, ואת הספה בצבע היין ולצידה שולחן קפה קטן עשוי צדף, וספרייה עם המון תקליטים ולידם פָּטֵפוֹן משוכלל, ועל הרצפה שטיח ערבי. הכי הרשימה אותן מקטרת בצבע ערמון, שהתאימה לצבעי הריהוט והונחה בגנדרנות על המאפרה.
לרגע היה נדמה להן שהן רואות שתי צלליות נושקות זו לזו, כאילו התפצל הדייר החדש לשניים וצדודיתו החשופה והשעירה חובקת את עצמו. אבל הן לא היו בטוחות אם נמצא שם מישהו, או שהן סתם מדמיינות.
“זהו!” קבעה רחל הקטנה בסיפוק, “הוא מתאים בול בשביל הגברת נינה. את לא חושבת שהוא מתאים להיות בעלה?”
“אבל מי אמר לך שהיא תרצה להתחתן איתו בכלל,” התעקשה רחל הגדולה.
“אולי נשים להם מכתבי חיזור תואמים בתיבות הדואר?” הציעה רחל הקטנה. בדמיונה כבר ראתה את עצמה מחברת שני מכתבי אהבה, אחר שיתאים לגבר ואחד לאישה. היא ידעה שתוכל לעשות את זה בקלות, אפילו ממש נפלא, והרגישה שהיא לא מסוגלת להתאפק. כל כך התחשק לה לכתוב את המכתבים התאומים האלה, ולחבר בין שני האנשים האלה שהיא החליטה שהם מתאימים בול.
אבל רחל הגדולה התנגדה. הרעיון לא מצא חן בעיניה. היא אמרה שלא מתחשק לה לשדך אף אחד לגברת נינה. בטח שלא את הדייר החדש. הוא מצא חן בעיניה. בכל פעם שראתה אותו במדרגות, חייך אליה ולפעמים קרץ. חוץ מזה, היא פחדה שיתפסו אותן. “ואז למי שיעשו צרות זה לי, לא לך,” קבעה בזעף. במקום זה הציעה, “בואי נלך להשפריץ מים על השכנים,” ומייד רצה למטה, למלא שקית ניילון במים מהברז של המטבח.
השקית הושפרצה על הגברת זוּטְרָא, ורחל הגדולה קבעה, “מגיע לה בעד זה שהיא שונאת ילדים.”
למחרת בא תורו של האדון זוטרא. ליתר דיוק: תורה של פדחתו. הן שלשלו חוט תפירה ארוך שלקצהו חוברה אבן קטנה, ופגעו בקפיצות אחידות בראשו הקירח. בכל פעם שהוא הביט למעלה, הן הסתתרו, וכשהוא השפיל את מבטו, הן שוב כדררו את האבן על פדחתו. עד שלאדון זוטרא נמאס והוא הצטעק בבהלה, “מי שם. מי שם. אני יודע שיש שם ילדים רעים. להפסיק עם זה תיכף ומיד!” מרוצות מהתעלול צעקו לו רחל הגדולה ורחל הקטנה בקול אחד, “שיהיה לך לבריאות!”
בפעם אחרת, כשהן השקיפו בחוסר מעש על הרחוב השומם, הן ראו את דובי עובר וקראו לו לעלות. דובי אמר, “לא מתחשק לי,” והן אמרו, “לא צריך, אל תעשה טובות,” ואז דובי אמר, “טוב, אני יעלה.” אבל כשהוא נכנס לגג וראה כיצד רחל הגדולה ורחל הקטנה מרוחות בסיד כמו אינדיאניות, וכיצד הפנים שלהן נראות כמו מסכה יפנית מפחידה, הוא אמר, “אני לא רוצה שהנעליים והמכנסיים שלי יתלכלכו. אימא שלי תהרוג אותי,” וירד בחזרה. רחל הגדולה ורחל הקטנה צחקו, ובכל הכוח שהיה להן בריאות צעקו אליו, “אתה לא יודע מה שאתה מפסיד, רואים מכאן את כל העולם!”
אחר כך הן רצו לקיוסק כדי לקנות בננה מצופה בשוקולד, וגלידה חמה בגביע וופל תפל ורכרוכי, שכאשר נוגסים בו הוא נדבק לשיניים. ורחל הגדולה רצתה גם גזוז חמוץ־מתוק בכוס גבוהה, אבל המוכר אמר שנגמר לו הסירופ והציע שיבואו מחר. אז רחל הגדולה התפשרה על “טמפו” לבן.
בדרך הביתה הן נתקלו בגינה בגברת נינה, ורחל הקטנה דחפה את רחל הגדולה במרפקה ולחשה, “זה הזמן לשדך לה,” ורחל הגדולה סיננה, “תשתקי שהיא לא תשמע.”
הגברת נינה, שבדרך כלל אפילו לא הביטה בהן, ניגשה אליהן אמרה, “איפה אתן, בנות? תבואו לבקר. אימא חולה. היא נורא תשמח לראות אתכן.”
והן נבהלו נורא.
במהירות צעדו את כל הדרך בחזרה לחנות הממתקים של הגברת אנגלברג, ובכל הכסף שנשאר להן קנו שוקולד מריר “פרה אדומה”, כי הן שמעו שזה מה שמבוגרים הכי אוהבים. אחר כך הן רצו בחזרה הביתה. מתנשפות צלצלו בדלת ביתן של הגברת נינה והגברת טוכטרמן, שעכשיו היה כתוב עליה שם אחר: הגברת נינה החליפה לא מזמן את שמה מטוכטרמן לפאר.
אבל לא הגברת נינה היא שפתחה להן את הדלת. זו הייתה דר' בולבאצאן. בשקט אמרה להן, “ילדות, בבקשה לשמור על שקט. לובה לא מרגישה טוב,” וברוך הציעה, “אולי כדאי שתלכו הביתה? תבואו יום אחר.”
והן אמרו, “טוב, אבל רק הבאנו לה שוקולד.”
והגברת נינה, שבדיוק יצאה מחדר השינה ומחתה את עקבות המתיחות שעל פניה בחיוך אוטומטי, אמרה, “אין דבר, אין דבר, תני להן להיכנס,” ולרחל הגדולה ולרחל הקטנה אמרה, “נחמד מצידכן, בנות,” ובפיזור נפש לקחה את השוקולד והניחה אותו על שידת הטלפון.
בתוך החדר היא אמרה להן, בלי להביט בפניהן, “אימא חולה קשה, אבל היא עברה דברים הרבה יותר גרועים בחיים שלה. אני בטוחה שהיא תבריא ותהיה כמו חדשה.” באותו פיזור נפש מוזר הציעה להן להתכבד בקליפות התפוזים המסוכרות ואמרה, “תתכבדו בבקשה, אימא הכינה בעצמה רק בשבוע שעבר.”
רחל הגדולה ורחל הקטנה שנאו את קליפות התפוזים המסוכרות, אבל לא היה להן נעים לסרב. לכן הן שלו מתוך קופסת החרסינה בדוגמת הבלרינה את פיסת התפוז הכי דקיקה שהן יכלו למצוא בתוך הגוש הדביק, וענו בלחש, “תודה.” הגברת נינה בכתה.
באותו רגע יצאה ד"ר בולבאצאן מחדרה של הגברת טוכטרמן, החדר שהיה של נינה ועכשיו היא שיכנה בו את אימה החולה, שתמיד ישנה בסלון. היא הביטה בחומרה על נינה ולחשה לה, “גשי אליה,” ולהן אמרה בקול רך, “ילדות, עכשיו ללכת הביתה. זה לא מקום בשבילכם. מחר תבואו. כשלובה תרגיש יותר טוב.”
כשהן עמדו לצאת, הן שמעו שד"ר בולבאצאן אומרת לגברת נינה, “אין מה לעשות, נינה. חייבים לקחת אותה לאיכילוב. אני כבר לא יכולה לעזור.”
הן הביטו זו בזו ורחל הקטנה אמרה, “איך זה שלא ידענו על זה קודם? היינו באות אליה להגיד שלום.”
ורחל הגדולה אמרה, “איך שלא יהיה, נבוא אליה כשהיא תחזור מבית חולים. שמה בטח יצילו אותה.”
ורחל הקטנה שבכלל לא הייתה בטוחה, ציינה בקול נכאים, “תזכרי מה קרה לגברת הלנה. איך היא מתה אפילו בלי שידענו…”
פרק עשרים ותשעה: תקפצו פעם לבקר 🔗
הגברת נינה לבשה שחורים.
אימה של רחל הגדולה אמרה לשכנות שהיא שמעה שהגברת נינה נתנה את כל הבגדים שלה לצביעה במכבסה, אבל באוזניה של רחל הגדולה היא אמרה, “לכי תדעי אם זה נכון. אני לא מאמינה עליה. בטח עוד שבוע היא תחזור לעבודה ותתעופף לה שוף־פם לחוץ לארץ. מכירים אותה, מצפצפת על כולם.”
רחל הגדולה ורחל הקטנה רצו לבקר אותה, אבל הן התביישו. תמיד גם קצת פחדו מפניה: גם כי היא הייתה כזאת גנדרנית, וגם מפני שאף פעם לא הסתכלה על הילדים בשכונה או ליטפה אותם על הראש או הציעה להם ממתק, כמו שעשו כמעט כל הנשים שהן הכירו.
תריסי הדירה בקומת הקרקע הוגפו לתמיד. הם לא נפתחו, אפילו לא בשעות אחר הצוהריים המאוחרות, שהיו השעות שבהן הגברת טוכטרמן אהבה לפתוח את חלונותיה ולאוורר את הבית: היא אמרה להן שאלה השעות הכי טובות, כי כבר אין הרבה שמש.
הן חשבו שהגברת נינה חולה או ששוב נסעה לחוץ לארץ, ובגלל זה החלונות מוגפים תמיד. אבל יום אחד הן שמעו בפנים קולות, והבינו שהגברת נינה נמצאת בבית ושהיא לא הלכה לשום מקום.
הן הסתקרנו לדעת למה היא יושבת כל היום בבית, לבדה, ומדי פעם מדברת בטלפון, ורק אז אפשר לדעת שהיא בכלל חיה וקיימת. רחל הקטנה חשבה שאולי היא צריכה עזרה. היא הציעה שהן ילכו ויציעו לה, אולי תרצה עזרה בקניות או משהו, ורחל הגדולה הסכימה איתה מייד. אבל הן פחדו שהגברת נינה תכעס עליהן.
רחל הגדולה החליטה לשאול את אימא שלה, אולי היא תדע מה קרה לגברת נינה. אבל אימא אמרה, “בטח, הפרינססה לא מסתדרת עכשיו בלי האימא שלה. האימא הזאת שלה הייתה בשבילה כמו עבד. אז מה היא שווה עכשיו בלעדיה, מה? אפילו לקנות במכולת היא לא מסוגלת לבד. הכול היא מזמינה מהירקן, שיביאו לה עד הבית. טוב, כסף לא חסר לה… והאימא שלה המסכנה, את כל החיים היא נתנה בשבילה. וזה היה שווה לה במשהו? גורנישט!” אחרי שתיקה קלה הוסיפה בנזיפה, “עכשיו תראי את מה זה אימא. שתלמדי להעריך!”
“אבל למה היא אף פעם לא יוצאת מהבית?” התעקשה רחל הגדולה. התכנסותה של הגברת נינה הטרידה אותה. באותה נשימה סירבה לקחת מנה נוספת מהפּירֶה, אף שאימא ניסתה לשדל אותה, “זה בריא בשבילך. עכשיו שאת גודלת.”
אבל גם אימא לא ידעה לאן נעלמה הגברת נינה. היא רק אמרה, “מה אני יודעת למה היא לא יוצאת? מה אני, אליהו הנביא? תסמכי עליה שהיא בטח שוף־פם בחוץ לארץ. עכשיו, כשהיא לבד, אולי הפרינססה תואיל סוף־סוף למצוא לעצמה בעל. נראה אותה חיה ככה, זרוקה לבד בדירה, בלי משפחה, בלי בעל, בלי ילדים, בלי כלום… קודם, האימא עשתה בשבילה בית. ניקתה, בישלה, את כל הקפריזות שלה מילאה. את זה אני במו־עיניי ראיתי! איך שהיא הייתה צועקת על האימא שתביא לה זה ותעשה לה זה, והאימא המסכנה רצה מפה לשם. וזאתי רק יושבת לה כל היום על התחת העדין שלה עם התלתלים מהבלונד־מחומצן שהיא עושה פעמיים בשבוע במספרה, מתפארת בגרדרובה שלה מאירופה, וחוץ מזה כלום לא אכפת לה. אפילו לא המחלת לב של האימא.”
“ואיזו אישה טובה היא הייתה טוכטרמן, אה? איזו אישה טובה?” ציינה אחר כך באנחה כבדה. ורחל הגדולה נזכרה בכל הפעמים שאימה השמיצה את הגברת טוכטרמן, בטענה שטוכטרמן היא לא יותר מהסמרטוט של הבת שלה, ושהיא מבזבזת את כל הרנטה שלה מהנאצים על מעדנים ומתנות לבת הלא־יוצלחית שלה.
“אז שתתחתן עם הדייר החדש מהדירה של הרומניות,” הציעה רחל הגדולה. תוך כדי כך דחתה גם את פודינג השוקולד שאימא הניחה לפניה לצד כוס השוקו ועוגיות מרנג־הלימון.
אבל אימא רק נשפה בקולניות על מזלג עמוס בפירה שהיא עמדה להסיעו לפיה, וקבעה נחרצות, “כשהיא תתחתן, אני יצמחו לי שערות על המצח. זאתי אפילו מלך אנגליה לא מספיק טוב בשבילה. היא חושבת שאם היא תחכה ייצא לה מזה משהו. עוד מעט אף אחד לא ירצה אותה. אני יודעת מה זה נשים בגילה, דועכות כמו נרות של חנוכה. בקושי שעה אחת דולקות.”
רחל הגדולה רצתה להמשיך ולשאול את אימה, אבל כדי לא להתפתות לממתקים החליטה לצאת ממטבח.
“את כבר רצה?” אמרה אימא באכזבה, וכשלא ענתה, הוסיפה, “ככה את יוצאת, עם הסרבל ג’ינס? לפחות תבואי שאני אסדר לך את הבְּרוֹטֶלִים. שלא תיראי כמו ג’וּחה.”
אחרי הצוהריים, כשרחל הקטנה באה לבקר אותה, הן עלו לגג למרות שכבר ירד גשם, ורחל הגדולה אמרה, “בואי בכל זאת נלך אליה, היא נורא מסכנה.”
תלתלי הבלונד שפתחו להן את הדלת לא היו תלתלי הבלונד הענקיים כמו של בובה־גדולה־מדברת, כפי שתמיד נראו על פניה הסגלגלים של הגברת נינה. הועם זוהרם של תלתלי הבלונד המפורסמים וקצוות שיבה הציצו מתוכם. הועם גם ברק פניה, וסימני רפיסות ריככו את סנטרה ופערו אגמים שחורים מתחת לעיניה.
עם נעלי הבית המרופטות שנעלה ועם החלוק המרופד שלבשה, נראתה להן הגברת נינה כמעט כמו אימא שלה הזקנה. לרגע אחד הן כמעט התבלבלו וחשבו שהגברת טוכטרמן קמה לתחייה. אחר כך הן נדהמו לגלות שגם הבית מוזנח. הוא היה מאובק ומחניק. בדיוק כמו הגברת נינה.
כלי אוכל מלוכלכים עמדו על שולחן הקפה בסלון. כלי אוכל מלוכלכים נוספים עמדו על שולחן הקש הסדוק במרפסת. כלי אוכל מטונפים בכל מקום. וגם בגדים שמוטים על הספה והכורסאות. וקלפים של ברידג' מפוזרים על הרצפה. וערמות של עיתונים ישנים, וגם ז’ורנלים צבעוניים בכל מיני שפות, שהיו פעורים בעמודי האמצע והראו דוגמניות זוהרות בבגדים מרהיבים. ומה שהכי נורא: ריח מעופש של דגים עמד בדירה.
רחל הגדולה חששה שהיא עומדת להיחנק. ורחל הקטנה שהרגישה בחילה, ניסתה לרסן את גל המועקה שהצטבר בבטנה וכל מה שרצתה היה לצאת החוצה. אבל הגל כבר איים להתפרץ.
“אנחנו יכולות לעזור לך בקניות,” הציעה רחל הגדולה בהיסוס.
והגברת נינה, עפעפיה שמוטים ברפיון, אמרה, “באמת יפה מצידכן, בנות. אימא תמיד אמרה כמה שאתן מחונכות וטובות. אבל באמת לא צריך. אני מרימה בטלפון ומקבלת כל מה שאני צריכה מהחנות. ובקרוב מאוד אני חוזרת לעבודה. זה מה שאימא הייתה רוצה, שאני אצליח. תמיד אמרה כמה חשוב לה לתת לי את החיים שלא היו לה. אתן יודעות שהיא הצילה את החיים שלי? היא סיפרה לכן?”
רחל הגדולה ורחל הקטנה הבחינו שהיא מדברת לעצמה. כשדיברה, אפילו להתבונן בהן לא התבוננה.
“מה שהכי כואב לי עכשיו זה שלא הייתי איתה מספיק. כל הזמן נסעתי. חשבתי שאירופה זה איי־איי־איי. וכל הזמן הזה היא לא הוציאה מילה מהפה. אפילו פעם אחת לא התלוננה. כל הזמן רק באה ונוסעת, באה ונוסעת. והיא, אפילו לא מילה אחת. על זה כואב לי הלב,” אמרה הגברת נינה ונאנחה.
רק כשרחל הקטנה זזה בכיסאה מפני שניסתה לרסן את בחילתה, וכאשר לְמֵרַב מבוכתה ענה לה הכיסא בחריקה גסה, הביטה בהן הגברת נינה כאילו שהיא מבחינה בהן בפעם הראשונה, ואמרה, “אפילו לא אכפת לי עכשיו שהיא הייתה כל הזמן אומרת: ‘מתי תתחתני, מתי תתחתני, מתי תביאי ילד. החיים לא יחכו לך, הזמן רץ.’ ממש כמו תקליט שבור. כשהיא הייתה אומרת את זה, אני הייתי יכולה להתפוצץ. כל הזמן: ‘הזמן רץ, הזמן רץ.’ אז הייתי נוסעת. אבל היא לא הבינה את זה. היא אף פעם לא תפסה למה אני נוסעת. ואיזה פֶּה היה לה, איזה פה? מכאן ועד הודעה חדשה. את זה אף אחד לא ידע. כולם אמרו: ‘מסכנה שהבת שלה לא עושה לה נחת.’ אבל הם לא ידעו. הם לא ידעו…”
הגברת נינה מלמלה עוד כמה פעמים, “הם לא ידעו,” ואז קמה והסתגרה בחדר השינה.
רחל הגדולה ורחל הקטנה מיהרו לצאת מהבית. בחוץ הן נשמו לתוכן את כל האוויר שמסוגל להיכנס לריאות בנשימה אחת. ואף שירד גשם דוקרני, הן עלו לגג ועמדו מתחת לסוכת־הַנֶּצַח של הדתיים. הן לא דיברו ביניהן במשך שעה ארוכה. עד שרחל הקטנה שברה את השתיקה ואמרה בשקט, “זה נורא.” והן אפילו לא הצליחו להביט האחת בשנייה.
כשפסק הגשם הציעה רחל הגדולה, “בואי נלך לים.”
ורחל הקטנה ענתה, “טוב, אבל קר. מה נעשה שכל כך קר?”
לפני שרחל הגדולה הספיקה לענות, הן שמעו את חריקת הדלת, ולפני שהן הספיקו להסתתר נכנס הדייר החדש, בידו גיגית כביסה, ואמר להן, “שלום חמודות, מה שלומכן?”
רחל הגדולה ורחל הקטנה היו המומות. אפילו לענות לו הן לא הצליחו. הוא באמת הצליח להפתיע אותן. לחמוק לו ככה בלי שהן ירגישו. לחדור בלי רשות למחבוא שלהן.
“אז מה, לא מדברות איתי? או שבלעו לכן את הלשון?” גיחך הדייר החדש.
הוא הידק לחוט הכביסה חולצה ירוקה מטפטפת באטב עץ. אחר כך חזר על הפעולה בדייקנות גם עם מכנסיים שחורים, חולצה לבנה, מקטורן של דייל בחברת תעופה, זוג תחתונים צבעוניים ואחד מנומר בפסים. כשסיים בחן בסיפוק את מעשיו, ספק את כפיו וציין בדרמטיות, “איזה יום! הייתי צריך לחכות עם הכביסה עד שיפסיק הגשם. אבל ביום כזה אתה יכול לצפות לכל דבר. ויש לי מחר טיסה. אז מה אתן אומרות, בנות, חושבות שיש לי סיכוי שזה יתייבש עד הבוקר?”
רחל הגדולה ורחל הקטנה התביישו להביט בו. הן עשו את עצמן כאילו שהן לא מביטות, אבל כל אחת מהן הגניבה לעברו מבטים.
רחל הקטנה חשבה שהוא מושלם כמעט כמו יוני המדריך מ“אני אתגבר”. היא הציצה בו כדי לראות אם הוא מביט בה, ובאותה הזדמנות שיפרה את עמידתה ותהתה מהו הרושם שהיא עושה כשהיא עומדת ככה, בפוזה של גדולה, כמו הגברת נינה בתמונה מהנשף על האונייה.
גם רחל הגדולה הציצה בדייר החדש, אבל היא עשתה את עצמה כאילו שבכלל לא אכפת לה ממנו. במקום להביט בו סובבה את גבה, נשענה על המעקה וצפתה למטה, מרכזת את מבטה בשלוליות שנקוו בשולי הרחוב. אבל אפילו לשנייה אחת לא הצליחה להפסיק לחשוב עליו: האם הוא מסתכל בה? ומה הוא חושב עליה? והצטערה על שהיא לבושה במעיל גשם מגושם ושאי אפשר לראות כמה שרזתה.
הדייר החדש סיים לתלות את כבסיו, שרק לעצמו נעימה פופולרית, ואמר, “תקפצו פעם לבקר,” ובטריקת דלת יצא מהגג.
“איזו חוצפה! הוא לא חושב שהוא מגזים?” ציינה רחל הקטנה מייד אחרי שהדייר החדש יצא. “מה הוא נכנס בלי רשות?”
“מה את רוצה שהוא יעשה? זה גם כן הבית שלו, לא?” ענתה רחל הגדולה.
“אז מה, זה לא אומר שמותר לו להיכנס בלי לדפוק בדלת,” ענתה רחל הקטנה.
“מה זה בכלל עניינך?” ענתה רחל הגדולה בזעף, “זה הרי לא הבית שלך.”
“אם את רוצה שאני ילך, רק תגידי,” סיננה רחל הקטנה.
“מישהו אמר לך ללכת? תמיד את מנפחת כל מילה שאני אומרת,” ענתה רחל הגדולה.
והן השתתקו.
אחרי זמן מה אמרה רחל הקטנה, “רוצה לרדת למערה?”
“לא מתחשק לי. בא לי להישאר כאן,” ענתה הגדולה.
“את רוצה שגם אני אישאר?” שאלה הקטנה.
“בינתיים כן… אם את רוצה.”
והן המשיכו לעמוד שם עוד שעה ארוכה וצפו על הים שגעש בדממה.
פרק שלושים: המסיבה 🔗
לפנות ערב זהרו האורות בדירת הגג של השכנים ממול, ממש כמו מחרוזת יהלומים.
רחל הגדולה ורחל הקטנה עמדו על הגג, והשקיפו על הבעל הצעיר מחבק את אשתו, ואז ניתק ממנה וניגש לסדר משהו בשרשרת הנורות הצבעוניות. הן ראו את האישה הצעירה מטה את גופה לעברו, נוזפת בו ועל פניה ארשת מודאגת, ואז רצה אליו ומנשקת אותו בגבו.
“גם בשנה שעברה הם עשו מסיבת חנוכה,” דיווחה רחל הגדולה. בהתפעלות הוסיפה, “באו המון חבר’ה.” אחרי זמן מה שאלה, מהוססת, “תבואי למסיבת כיתה?”
“לא יודעת,” ענתה רחל הקטנה. “לא חושבת. ואת?”
“כדאי לך, יהיה נחמד,” שידלה רחל הגדולה.
רחל הקטנה לא ענתה. היא הסתכלה בקנאה על רחל הגדולה, וחשבה שהיא עצמה בטח לא תתחתן לעולם. אז שאלה, “מה את לובשת?”
“את השמלה האדומה,” ענתה רחל הגדולה. “עם גרביונים לבנים מתחרה,” הוסיפה לאחר שהות קצרה שבה בחנה את רגליה בהערכה.
“מה, את באמת באה עם שמלה?” שאלה הקטנה. רחל הגדולה, החדשה, לא מצאה חן בעיניה.
“מה את מתפלאת כל כך?” ענתה רחל הגדולה, “כל הבנות יבואו ככה. זה הכי באופנה.”
“אבל את שונאת שמלות,” מחתה רחל הקטנה. “מה פתאום תלבשי שמלה?” אבל היא לא יכלה שלא להודות בפני עצמה שרחל הגדולה נראית נפלא בשמלה הקצרה, האדומה, שאימה הביאה לה מפריז, ושרגליה הארוכות, שנידקקו מאוד בזמן האחרון, נראות עוד יותר ארוכות וחטובות. אפילו יותר מהרגליים של בובה ברבי.
“ככה מתחשק לי,” ענתה רחל הגדולה. “חוץ מזה, זה בכלל לא עניינך. ומה את תלבשי? אם את בכלל באה…” הוסיפה אחר כך בזעף.
על הגג של השכנים גררה עכשיו האישה הצעירה ספסלי עץ והעמידה אותם בסמוך לקיר. אחר כך הביאה שקית עם קישוטים: אהילים יפניים, שרשראות נייר, גזירי נייר צבעוניים, פרחי פלסטיק, בדי בַּאטיק עם גדילים מאורכים וגם קופסאות שימורים צבועות, תלויות על חוט ארוך. היא ליפפה אותם בכל מקום אפשרי, עד שהקופסאות קרקשו ברחש עליז, והפנסים היפניים ציירו על הקירות המסוידים צורות שונות ומשונות של מפלצות. הגג נראה פתאום כמו גן יפני.
באותה עת התעסק בעלה הצעיר בחוטי החשמל, ומשך כבל ארוך מתוך החדר המואר אל פאתי הגג, חיבר אותו לעמוד המתכת של המתקן לתליית כביסה, ליפף אותו כמו נחש וחיבר את השקע לתקע. האור נדלק, ושורה אחידה של נורות צבועות באדום האירה את הגג באלפי ניצוצות חדשים. אבל אז בדיוק עברה שם האישה הצעירה בדרכה חזרה לחדר, ידיה עמוסות בקישוטים שלא היה להם מקום בגג, נתקלה בכבל המשולשל, וכשלה. כל האורות כבו באחת.
“ויי, תראי איך הלך להם האור,” אמרה רחל הגדולה בהתלהבות.
“קר לי,” התלוננה רחל הקטנה.
“את רוצה שנרד אליי הביתה?” שאלה רחל הגדולה בדאגה.
“לא, בשביל מה. ממילא אין בכלל מה לעשות אצלך,” רטנה הקטנה.
“אז אולי תואילי בטובך להגיד מה את בכלל רוצה לעשות?!” כעסה הגדולה.
צעקותיהם של הזוג הצעיר היסו את דבריה בגלים של דציבלים רמים, שעפו מקוטעים עם כיוון הרוח. כשהשתנתה הרוח, הן שמעו את המריבה בפחות חדות, כאילו גוועו הקולות באחת. וכשפנתה הרוח לכיוון מערב ונשפה, צורבת, נשיפות קצרות וחדות על פניהן, כמו במטרה לקלף מהן את העור, הן שמעו את הבעל הצעיר צורח על אשתו שהיא הורסת הכול ושיש לה שתי ידיים שמאליות ושלא תעשה טובה ותנסה לעזור במשהו שהיא בכלל לא מבינה בו. אחר כך הן שמעו אותו אומר משהו מקוטע שנשמע כמו: “את יודעת בדיוק לאן הן מובילות,” אפילו שהן לא בדיוק הבינו לאן צריכות להוביל אותן מילים מסתוריות שעליהן הוא דיבר, מפני שאת שאר המשפט הן כבר לא שמעו. אז הן שמעו את האישה הצעירה שהתחננה בפני בעלה שייתן לה לעזור לו, שאמרה, “זה מה שאתה רוצה, שנשאר כל הלילה בלי חשמל?”
“אני משתעממת,” התלוננה רחל הקטנה.
“את לא רוצה שנישאר לראות אם יבואו לתקן להם את החשמל?” הציעה רחל הגדולה. היא החליטה שנמאס לה לבדר כל הזמן את רחל הקטנה ולמצוא למענה עיסוקים מעניינים. למערה הן הפסיקו לרדת מזמן, כי רחל הקטנה טענה שזה דבילי לשחק במערות. ובבית לא היה מה לעשות, חוץ מלשבת כמו שתי אידיוטיות עם אימא, ולראות בטלוויזיה החינוכית תוכניות טיפשיות ומשעממות שבהם מלמדים איך לעשות פונצ’ואים ממקרמה, או איך להפוך גביעי לבן ופקקי שעם לחנוכיות.
הגג היה האפשרות האחרונה.
“נו, אז את באה למסיבה או לא,” שאלה שוב רחל הגדולה בקוצר רוח. היה חשוב לה לדעת שרחל הקטנה תהיה נוכחת במסיבה, למקרה שתרגיש רע מפני שאף בן לא יזמין אותה לרקוד והיא תצטרך להישאר בצד כמו כל הבנות הלא־מקובלות.
“למה לי לבוא?” ענתה רחל הקטנה, “בשביל שכל הבננות יצחקו עליי? חוץ מזה, אין לי מה ללבוש,” הוסיפה אחר כך בטון מאוכזב.
“אני יכולה להשאיל לך את הסוודר אנגורה החדש, הלבן,” הציעה רחל הגדולה. היא הרגישה מאוד נדיבה וטובה על שהיא מציעה לחברתה את הסוודר החדש והיפה, שאימא אמרה עליו שרק בפריז לובשים כאלה דברים עם המון שִׁיק. אבל היא חששה שרחל הקטנה תיעלב, ואז היא על־בטוח תעזוב בהפגנתיות את הגג, והיא לא תצליח לשכנע אותה לבוא מחר למסיבה בכיתה.
“עם מה אני אלבש אותו בכלל,” אמרה רחל הקטנה כאילו ירקה את המילים מפיה.
“הכי טוב עם הג’ינס סן־טרופז,” קבעה רחל הגדולה, “זה שקנו לך בקיץ. יתאים לך בול”. אחרי רגע קצר שבו נראתה כחוככת בדעתה, הוסיפה, “את נורא רזה, ככה תיראי יותר מלאה.”
רחל הקטנה לא ענתה. אחרי זמן מה אמרה, “בשביל מה את רוצה ללכת למסיבה? את חושבת שדובי הזה בכלל ירקוד איתך?”
“ומי בכלל ירצה לרקוד איתך!” אמרה רחל הגדולה בחריפות, “אז שלא תעליבי. ואם את רוצה לדעת,” אמרה לאחר שהות קצרה, “הוא הזמין אותי לבוא איתו למסיבה, אבל אמרתי לו שאני לא יכולה בגלל שאנחנו באות יחד.” ורחל הקטנה שניסתה להסות אותה באומרה, “מה בסך הכול אמרתי,” הוסתה על ידי רחל הגדולה שאמרה בזעף, “אז יותר טוב שלא תגידי כלום!”
והן השתתקו ביחד.
בינתיים חזר החשמל בדירה של השכנים, והן ראו אותם נכנסים מחובקים הביתה. ומפני שהאישה הצעירה הגיפה את התריסים וכבר לא היה להן מה לראות, הציעה רחל הגדולה שהן יעברו לצידו השני של הגג כדי לבדוק אם הדייר החדש נמצא בבית והן יוכלו להציץ לו.
“אז את באה למסיבה, נכון?”
“נראה,” אמרה רחל הקטנה והביטה על רחל הגדולה שהלכה לפניה, גבוהה ורזה, עם גוף מושלם כמעט כמו של דוגמנית. היא נזכרה כיצד הוליכה את בובתה במסלול דוגמנות דמיוני.
כל חלונות דירתו של הדייר החדש היו פתוחים ואור בקע מהסלון ומהמטבח. הן הבחינו ששולחן אוכל צץ במרכז הסלון, ושהכורסה ביחד עם שולחן הקפה בצבע הערמון הוזזו הצידה. על שולחן האוכל הייתה פרוסה מפה לבנה, וכלים יפים הונחו עליה כמו בשולחן של מסעדה: מזלג גדול ולצידו מזלג קטן כאילו ילד המזלג בן קטן, שני סכינים, כף בטנונית למרק, ורחל הגדולה שמה לב בחמדה שיש גם כפית לקינוח.
כשהן הזיזו את מבטן ימינה, אל המלבן המואר השני, הן ראו את הדייר החדש, לבוש סינר עם כתובת באנגלית שרחל הקטנה פענחה את הכתוב בה: “אימא טובה”, מתנועע במהירות ובחינניות במטבחו הקטן, הרווקי, קוצץ וחובט, מוהל ומטבל. וכשהוא הוציא מקפא צהבהב מהמקרר וקישט אותו בשושנות קצפת ובתלוליות של שוקולד מומס שזלג בעדינות על דופנות הקערה, התגרתה רחל הגדולה נורא. התחשק לה לדעת איזה קינוח זה בדיוק שעליו טורח הדייר החדש בכזאת תשומת לב, ולרגע חשבה להציע לרחל הקטנה שהן יירדו אליו לדירה, יצלצלו בדלת וימציאו משהו להגיד לו, למשל, שהן מתרימות למען ילדים מפגרים, ואז הוא אולי יציע להן להיכנס וייתן להן לטעום מהמעדן שלו. אבל אז נזכרה שנשבעה לעצמה שלא תזלול יותר ממתקים, וגם נזכרה בדר' בולבאצאן, שכבר לא מזמינה אותה לעוגת הטורט הנפלאה שלה, זו עם שלושה סוגי הקצפת וערמת הדובדבנים, והצטערה על שהיא גדולה וכבר לא יכולה ללכת לשכנים בשביל לקבל ממתקים.
בינתיים סיים הדייר החדש לקשט את הקינוח, פתח במשיכה אחת פקק של בקבוק יין, רחרח בהנאה את צווארו הארוך, ונדמה היה להן שהוא גם מלקק את הפיה. אז הוא יצא מהמטבח וכעבור שנייה הן ראו אותו בסלון, מביט בסיפוק על השולחן, מיישר מזלג, טופח על הפרחים שראשם פרח בחציפות מאגרטל שהוצב במרכז השולחן הקטן, ואז מוציא מצית מוזהב מכיס מכנסיו היפות, המגוהצות, בגוון של חול־ים שהלם היטב את החולצה בצבע הקרם ואת עניבתו החומה, הרחבה, לפי צו האופנה, הצית במשיכה חדה אחת את מציתו, ולהבה קטנה שהלכה וטפחה הדליקה לשונות אש בשני נרות גבוהים וחטובים.
רחל הקטנה חשבה בקנאה על הגברת שבטח תיכנס בעוד רגע והדייר החדש בטח יסיר ממנה את המעיל הנוטף מטיפות של גשם – הלוואי שיירד גשם, זה יהיה אפילו פי אלף יותר רומנטי – ואז יציע לה כיסא ויעזור לה להתיישב, וימזוג למענה בעדינות כוסית יין, ויעלה אל השולחן את כל המעדנים המגרים שהכין, ואז אולי אפילו יאכיל אותה מכפיתו וינשק את כפה הפרושה מעבר לשולחן. ואולי האישה המאושרת הזאת, שתזכה לבלות איתו הערב, בכלל תהיה הגברת נינה? אחרי שהרהרה על כך החליטה שלא נורא אם זאת תהיה הגברת נינה, כי לגברת נינה מגיע חתן כזה, בעד זה שאימא שלה מתה, ועכשיו בטוח שהיא כבר תתחתן, כמו שאומרת אימא של רחל הגדולה.
ורחל הגדולה, שביתו של הדייר החדש נורא מצא חן בעיניה, בעיקר איך שהוא ריהט אותו וגר בו לבדו, החליטה שגם היא תגור ככה, לבדה, כשתהיה גדולה, בבית כזה יפה ומסודר ושקט. ורק קצת הצטערה על שתיכף בטח תיכנס החברה שלו ותפריע את השקט הנפלא והמושלם הזה, שבו מרחף הדייר החדש בבגדיו הנפלאים, ונראה ככה כמו תמונה במוזיאון שאסור לגעת בה, כי אם נוגעים רק מכתימים ומקלקלים.
הן שתקו ולא דיברו ביניהן, אפילו נשימה הן לא השמיעו, כאשר הדייר החדש ניגש לדלת ופתח אותה באיטיות ולחדר נכנס בחור צעיר ויפה – רחל הגדולה החליטה שהוא אפילו יותר יפה מהדייר החדש – ואז הם התנשקו על השפתיים והסתודדו, אבל מה הם אמרו, את זה רחל הגדולה ורחל הקטנה לא שמעו, והדייר החדש הוביל את הבחור לשולחן, פינה לו כיסא, וכשהבחור היפה התיישב, גם טפח לו על הגב והחליק את ידו במורד, עד שהגיע לישבנו.
באותו רגע נשמע קולה של אימא של רחל הגדולה שצעקה מלמטה, “רחלי, בואו לאכול. כבר שמונה ואבא צלצל ואמר שהוא תיכף מגיע,” ורחל הגדולה אמרה, “את רוצה לבוא לאכול אצלי?” ורחל הקטנה ענתה בהיסוס, “אני לא חושבת, לא היום. יש לי עוד המון שיעורים להשלים. אז אני חושבת שאני אלך הביתה…”
הן שתקו ביחד זמן מה, עד ששוב נשמע קולה הצווחני של אימא של רחל הגדולה, “נו כבר, ילדות. למה אתן מחכות, למשיח?” ואז רחל הגדולה שברה את השתיקה, “אז את באה מחר או מה?” ורחל הקטנה ענתה בקול רפה, “טוב, אני חושבת שכן.” ואז הוסיפה, “אז אני הולכת… להתראות.” ורחל הגדולה הביטה בה מתרחקת: דמותה הקטנה הולכת וּקְטֵנָה. “אז תבואי לקרוא לי,” צעקה אחריה, “שנלך ביחד.” אבל היא לא הייתה בטוחה שרחל הקטנה עדיין שומעת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.