פרק 1    🔗

איש אחד בנה לו בית. כמה מסמרים היו לו?

כמו קאובוי שהחליט להיות עובד אדמה, ככה החליט יוש לבנות לו בית. לו ולאשתו ולילדם העתיד להיוולד. הוא עצר בתחנה המרכזית והחל לסייר את השטח, עד שעצר ליד בית אחד שעמד מול נגריה וטיפס לקומה השלישית ויצא בפתח אל הגג ושם עמד. הוא בחן את הגג, את מבנהו, את חוזק המעקה סביבו. מצד אחד אפשר היה לראות נוף פתוח: בתים ועצים על גבעות קטנות, בתי מלאכה אחדים ונגריה. מן הצד השני היה רחוב שבקצהו שני ברושים והשמש שקעה ביניהם. הוא בחר בצד הדרומי של הגג, שבו עומדת השמש רוב שעות היום. הגג הזה נראה לו. הנגריה היתה גורם חשוב: בזמן הבניה יוכל להיעזר במכשיריו ובידיעותיו של הנגר, ואחר כך בחורף יהיו לו, מן הפסולת שיוצאת יום יום, עצים להסקה.

בבניין היו תשע דירות וכך גם בבניין שממול מצד מערב. בכל בתי הסביבה נבנו דירות גג, והבית היפה ביותר שיכול היה לראות היה בית־אנייה. בית שבנסיעה, במבט מן הכביש נראה כאילו הוא דו־ממדי, כאילו רק חזית של קרטון עומדת שם. הוא היה שבע רצון על כך שמביתו החדש על הגג יוכל להשקיף על בית האנייה. דבר ראשון, עליו להשיג את הסכמת השכנים. מן הסכום הקטן שחסך לצורך התחלת הבניה שילם סכום לשכנים, ואחר כך הגיש בקשה לרשויות.

הוא יצא במכוניתו הישנה לירושלים ובמוצא השיג לבנים אדומות פגומות במחיר נמוך. שני פועלים יומיים עזרו לו, בעזרת גלגילה וחבל עבה, להעלות את החומרים אל הגג שצדו המזרחי פנה אל רחוב לבנדה. ברחוב זה מצא גם מסעדה־קיוסק של דודה אחת דתיה בעלת עיניים כחולות מאד, ולה חמש בנות הדומות לה בכל. הוא אהב את המאכלים שהכינו בעצמן: חזרת חריפה, בירה, גפילטע־פיש, שניצל ותפוחי אדמה ברוטב בשר. כל יום בצהרים נהג לאכול אצלה. האוכל היה זול וכך גם יכול לנוח באמצע היום.

ושוב היה יוצא במכוניתו המשומשת למצוא פועלים יומיים ולהביא חומרים. מימיו לא נגע בחומרים אלה באותו כובד ראש, באותה התכוונות שבה נגע בהם עכשיו. הוא בחן כל פיסת עץ, למד את כיוון הסיבים שלה, את הצבעים, וידיו מהססות: איך לערבב מלט עם מים, איך למלא את החריצים בין הלבנים, איך למדוד בפלס. הוא עמד דקות ארוכות בנגריה של גרשלר – דור שני של נגרים – והתפעל מהמכונות המדויקות ורבות העצמה, מגזעי האלון המגיעים שלמים ונפרסים לפרוסות. גרשלר אמר, “ומה? מדענים? כלם מזדיינים בתחת, תסלח לי. אותי לא ישכנעו שצריך להחשיב קבוצה של מדענים שיושבים שעות בקונגרס שם בווינה ומתווכחים אם כדור הארץ יתקרב לשמש בעוד חמישה־עשר מיליון שנות אור או בעוד עשרים מיליון. רק לא לעבוד.”

והוא העמיד בגאווה חלון שבנה, בעל משקוף רחב, מחולק בתוכו למרובעים, והחל לצבוע אותו בבייץ חום כהה.

כשהיה יוש נוסע בערב, עייף מאד, אל אשתו ואל ילדם העתיד להיוולד בקרוב, לא הפסיק לבחון את הרחובות וריכז את מבטו כאילו קיווה למצוא טבעת שאיבד. הוא גילה דלתות וחלונות ישנים, זכוכיות צבעוניות שבורות, מצבורי מסמרים וקרשים שהתאימו לו לפיגומים. היו קרשים טובים, חדשים יותר, שמהם היה שולף את המסמרים החלודים ומכשירם לבניה, לשלב מאוחר יותר.

בלילה שאלה אשתו אם היא יכולה לעזור במשהו. היא היתה רוצה בעצמה לבנות את ביתם. יוש לא היה בעל מלאכה. מדי פעם שבר כוס או כלי אחר, או שפך קפה או שבר ידית כשניסה לפתוח את ארון הכביסה. הוא לא היה בטוח בידיו. הוא לא אהב לראות את כפות ידיו. הצפורניים נראו לו קטנות מדי והעור עדין. והוא מיהר להשיב לה: “לא.” הוא יכין לה בית. ארמון. אחר כך התרכך ואמר שהיא תוכל להצטרף אליו כשיהיה יום של איסוף. היא תבוא אתו במכונית ותכיר את כל הסוחרים שהוא אל מערכת המים והחשמל, אל החרסינות והמרצפות, אל הידיות והברזים, הוא בודק כבר עכשיו היכן טוב ולא יקר.

אבל למחרת ירד גשם והוא ליטף את בטנה הקטנה והסיט קווּצת שערות שנתפסה בשפתיה, שהיו יבשות כיוון שבשנתה נשמה דרך הפה. אבל למחרת ירד גשם והוא הניח לה לישון. הוא לבש ז’קט קורדרוי ועליו מעיל סקי מרופד כיוון ששנא צמר, וחבש גם מגבעת כיוון שהיה צריך לפתוח את גג המכונית הקטנה ולמלא אותה בקרשים ארוכים, דלת שנזרקה אתמול ברחוב מלצ’ט, ושידה שנמצאה לו בתוךם שדרת עצים. הוא חשב שתתאים לחדר השינה, ובסופו של דבר אולי תשמש ארון כלים קטן במטבח. צריך רק לחדש אותה ולמרוח בלכּה. הוא נאלץ לנתק את המושב שעל יד הנהג ולפנות לה מקום. את המושב החביא בחצר וכיסה ביריעת ניילון גדולה.

באותו יום פגש אותו גרשלר והזמין אותו לארוחת בוקר בנגריה. “בבוקר אני לא יכול לאכול. רק שותה קפה. פעם הייתי יכול לעבוד עד הצהרים בלי להרגיש. אבל היום בשעה עשר עשר וחצי אני רעב מאד. תבוא.”

בשעה עשר וחצי עמדו הכן עוד שני מטרים מרובעים מהקיר הדרומי של הדירה, מתאימים לחזית. הוא לא רצה לחרוג או לקלקל. הוא הסתכל מן הגג אל הנגריה. היום היה סגרירי עד שבנגריה דלקו אורות. איציק, הפועל שעבד אתו במשך השבועות האלה, בחר להמשיך לעבוד, ויוש ירד לארוחה עם הנגרים.

 

פרק 2    🔗

יסחה גר בבית האנייה. יש לו שם חדר אחד בדמי מפתח. לפני שנתיים מתה אמו הזקנה והוא נשאר בחדר לבדו. שמו יצחק אבל אמו קראה לו יסחה, והאנשים בנגריה קראו לו סחה. נעים לו כשהאנשים בנגריה קוראים לו סחה; הם אנשי עבודה יגעים וחזקים עם נסורת בשיער ובאוזניים, והוא אחד משלהם.

סחה הוא איש־כאילו ולקח ליוש זמן־מה להבחין בכך. למשל, ארוחת הבוקר של הנגרים. סחה קם בבוקר, רוחץ את פניו ומתלבש, לרוב במכנסיים שחורים. הוא מתגלח בקפידה ויורד ארבע קומות. יוצא לרחוב לבנדה. פונה לרחוב קרן היסוד למאפיה הקטנה. קונה בייגלך טריים והולך ברחוב מירון, אל הנגריה. בימים חמים מוציאים שם שולחן אל הרחבה שלפני הנגריה, בדיוק שם נופלות קרניים של עשר או עשר וחצי בבוקר. בימי סגריר כמו היום מציבים אותו בחלק הפנימי שגגו עשוי טלאים טלאים של אסבסט ומחבר חיבור רעוע את שני חלקי הנגריה הבנויים בטון.

יושב לו הנגר הרזה, עם משקפיים בעלי מסגרת פלסטיק עבה שחורה. נגר אחד בעל קול מאנפף. עלי, מוסלמי דתי, שהתלמד אצל גרשלר ועובד אצלו כבר תשע שנים. גרשלר עצמו, איש בן ארבעים ושתיים, קירח כולו, עיניו הצלולות הן האפשרות לשחזר את פניו הנאים, וכרס גדולה. ויסחה, שהתיישב לשולחן בשתיקה של גברים שעוד שקועים בעבודתם ויקח זמן עד שיתרפו סביב השולחן ויאכלו ויפתחו בשיחה. הוא מניח את הבייגלך ליד גבינה לבנה, סלט ערבי חתוך דק ומתובל חריף, חמאה, וקפה תורכי. הם מפנים מקום ליוש, שעל ידיו ובגדיו יש מריחות של מלט.

סחה בוצע לו בייגלה ומורח בחמאה וגבינה ומעמיס על צלחתו סלט ומקשיב לשיחה על המצב בארץ. והוא אומר: “אתה מבין, במלחמת העולם השניה האמריקאים הזרימו כספים לאירופה. אבל האירופאים ידעו מה לעשות בכסף. עובדה שהם ניצחו. עכשיו אמריקה נותנת לנו כספים ותראה לאן זה הולך.”

גרשלר פותח עמו בוויכוח סוער, תוך כדי חיסול של כמויות חמאה גדולות. ליוש הוא אומר: “מה פתאום אתה בונה? למה לא נותנים לבנאים לבנות במדינה הזאת? מה, עוד מעט תגיע לעבודות עץ – תרצה להיות נגר.” ואחר כך הוא אומר: “כל הפוליטיקאים מזדיינים בתחת. מה, עובדים? כל היום נוסעים במכוניות של המדינה, מקבלים אש”ל, מקבלים שוחד, ועושים רק פויילֶשטיק."

בסוף הארוחה עלי עושה סחלב, עם קינמון ותבלין אחר שהביא אתו מעזה, שאפילו שם קילוגרם שלם של תבלין עולה 2,000 לירות. מערבב אותו בחלב, שם עלה אש ומוסיף סוכר. מקץ שעה של ארוחה כולם חוזרים לעבודה. יוש מדלג במדרגות למעלה, וסחה נעלם.

בערב מגיע סחה רחוץ ומבושם באפטר־שייב לבית שיוש בונה על גגו. הוא מצלצל בקומה הראשונה ונכנס הביתה על האישה והילדים וניקו. הוא מתיישב בסלון. רואה טלוויזיה, נוגע בשערות של הילדה.

“קרין ילדה מתוקה,” הוא אומר לה והיא צוחקת. שואל את איציק אחיה: “מה נשמע, ילד?” ואיציק מקפיץ את התלתלים שלו ואומר שהוא לומד לרכב על אופניים. ניקו ואשתו אוכלים ארוחת ערב וסחה מסרב להצטרף. הוא מחכה בסלון. אחר כך באה אישתו של ניקו ושואלת אותו: “יסחה, מה תשתה?” היא, נעים לו שהיא אומרת יסחה דווקא. ברכות, דומה לדיבור של אמו.

יסחה בוחן את עצמו בזיכרונו באותו רגע, הוא צנום וגבוה. אצבעותיו ארוכות ונשברות בפרקים. מתחת לגבותיו שנתחברו לפס אחד שוכנות עיניים שחורות יוקדות. עורו חום צהוב, ריחו טוב, לחייו שקועות.

הוא מסתכל בה, וכמו בכל ערב עונה: “תה עם חלב, בקשה.” הם באים ומצטרפים אליו, אבל שותים קפה תורכי. האישה שואלת את יסחה: “נו, מה יהיה איתך יסחה?”

והוא מספר להם איך עבד במזנון אצל דוד. הוא היה צריך למכור משקאות. ואת יודעת איך זה בשעות העומס, אי אפשר לנשום. ולאט לאט הוא רצה שאני אעזור גם בפלאפל. אבל אני סגרתי איתו רק על המשקאות. בשביל מה שהוא משלם אני לא צריך למכור לו פלאפל.

אשתו של ניקו אמרה שאולי אם ימכור פלאפל, דוד יצטרך אותו יותר, ואחר כך יגדיל לו את המשכורת. אבל יסחה כבר נעלב מדוד ולא רצה לוותר על הכבוד.

ניקו כעס על יסחה. הוא הכיר לו את משה ואשתו שיש להם קרובה רווקה. לפני שנתנו לו לפגוש אותה אמרו לו שהיא צולעת וסחה אמר: “תולעת או לא צולעת, כסף יש לה?” אבל לא רק בגלל שהתעניין בכסף. הוא שוב הסתכל בעצמו וידע, הוא רווק בן שלושים ושש שחושבים עליו כבר שרק צולעת מתאימה בשבילו. והוא כבר נעלב בשביל הכבוד, ונהיה חסר סבלנות ובשביל זה אמר “וכסף יש לה?” ומשה אמר לניקו: “הוא אותה לא יראה.” וכשהתחיל “מבט” אמר: “יאללה, להתראות,” כמו כל ערב ויצא. כשהיה אצל ניקו ואשתו ירד גשם. הוא אפילו לא שם לב לזה. עכשיו היה האוויר ספוג קור רטוב. הוא עמד בחזית, ידיים בכיסים וחזר וטיפס למעלה אל הגג לראות.

יוש והפועל שלו כבר לא היו. הוא ראה את הקיר הדרומי. עכשיו הוא נראה כמו חומה, כפולה מגובהו של אדם. יש בה כמה פתחים רחבים, שיהיו חלונות. הוא פנה אל החלק האחורי של הבניין, משם יכול להשקיף אל בית האנייה. את החדר שלו הסתיר עץ. הוא ראה את גבו של שלט גדול, ואת העמודים התומכים בו, ובאותו רגע לא יכול לזכור מה כתוב בו. השלט עמד כשגבו אל הבית של יוש ופניו אל בית האנייה, ביתו שלו. ובכל זאת, באותו רגע לא יכול לזכור מה כתוב בו. הוא נזכר בציפור שהיתה כאן על הגג לפני שנים, ואיך לקחו אותו למשטרה בגלל ציפור.

שוב התחיל לטפטף, והפעם ממש לא היתה לו ברירה והוא היה חייב ללכת לחדר שלו ולהציע לעצמו את המיטה. הוא שנא את החדר ואת מיטת הסוכנות שהיתה לו ואת הכיור הדולף המוכתם בחלודה, ואת הגז שהיה מלא כתמי שומן עבים. אף שיסחה היה נקי, את הדברים האלה לא ידע לנקות. הוא חשב שמחר יקפוץ דבר ראשון בבוקר לשוק העליה ויביא לנגריה חמוצים, שהם יראו מה זה חמוצים כמו שצריך.

 

פרק 3    🔗

השמיים התבהרו. יוש שמח: המלט והבטון יתייבשו היטב. צריך להגביר את קצב העבודה. הוא שכר עוד שני פועלים והם כבר החלו בבניית קירות הרוחב. מבנה הגג חייב אותו לבנות “בית רכבת”, בית ארכי שהחדרים מסודרים בו זה מאחורי זה כמו קרונות. הוא כבר ראה בעיני רוחו את התכנית: מצד חזית הבניין – חדר שינה לו ולאשתו. חדר השינה יתחבר אל הסלון. הסלון יהיה חדר גדול ומרווח ואילו חדר השינה מצופף. המיטה תהיה צמודה לפינה, אל הקירות, כך ירגיש בטוח יותר. מסדרון רחב יעבור לכל אורך הדירה מצדה השמאלי מן הפתח והלאה, ויתחבר את הסלון לחדרו של הילד. גם חדר זה יהיה גדול ומרווח, ומשם למטבח ולחדר האמבטיה. אבל עכשיו רק הוא יכול לראות את כל אלה.

איציק הפך להיות הפועל האחראי, והוא ושני הפועלים הנוספים נשארו על הגג שעות נוספות, כאשר יוש נסע במכוניתו המשומשת למוצא, להשיג עוד לבנים שרופות. הוא יצא לדרך כמו דוב חום וגדול המכין לאשתו מרבץ ללידה. יהיה לי בן, חשב יהושע, זה חייב להיות בן.

בירושלים נסע לבקר מכרה זקנה שלו, שחיה לה בבית אבן גדול. היא הגישה לו קפה ושמעה סיפורים וכשיצא לדרך, ציידה אותו בשני כסאות צבועים לבן, בעלי מסעד גבוה, ובאהיל ישן עשוי עור צהבהב. הוא נמשך בדרכו גם אל בית ג’אלה. שם מצא את התנור שעליו כל גאוותו. בבית ג’אלה עצר במעלה ההר, על כביש כמעט אנכי, כיוון שראה על יד בית מלאכה קטן גזעים של עץ זית. אחרי מיקוח ארוך קנה שלושה גזעים עבים וקצרים, שעדיין לא ידע בדיוק מה יעשה בהם. אי אפשר היה באותו יום להעמיס גם לבנים, המכונית הקטנה לא תחזיק מעמד בעליות של הקסטל, והוא התחיל להתגלגל לאט בדרך חזרה לתחנה המרכזית.

כשהגיע פרק את הגזעים בנגריה, את הכסאות והאהיל הביא אל אשתו למשמרת. הוא נשכב על המיטה בבגדיו. רק את המעיל פשט. היא חלצה לאט את נעליו המכוסות בוץ. לבנים אדומות מילאו את כל איבריו, אבל כשהרגיש את אצבעותיה מקלפות את גרביו הזדקף אברו ובעיניים עצומות תפס אותה בשתי ידיו והושיב אותה עליו. אחרי שפרק את עול היום בתוכה, שכב ללא חרדה ועוד המשיך להחזיק אותה ולא נתן לה להתרפות ולשכב לצדו. רק כעבור זמן מה שיחרר לה את הידיים והיא שכבה לצדו כמו חומר שיוצקים אל תבנית.

כעבור שבוע כבר עמדו קוממיות שני הקירות הרוחביים החיצוניים ושני קירות רוחביים פנימיים שיפרידו בין הסלון לחדר של הילד, ובין חדר הילד למטבח. יוש כבר התחיל להרגיש כמו בבית וישב עם הפועלים שלו בין הקירות והקיר הדרומי השלישי, וכך נשמרו מפני הרוח ששוב התחילה לסחוב איתה גשם. הם לקחו פח אשפה ישן מצופה אמייל לבן, מילאו אותו עצים קטנים ונייר והבעירו בעזרת אלכוהול ששפכו מבקבוק הוודקה שיוש ואיציק שתו. שמו שם נתחי בשר, תפוחי אדמה ובצל, וכמו זאבים על טרפם אחזו בבשר ונגסו.

כאשר הפועלים התחילו בבניית קיר האורך הפנימי, הקיר שיתחם את החדר ויהיה צדו האחד של המסדרון הארוך, יהושע כבר התחיל במעשה הטיח. הוא התחיל להשתעל מאד. העמידה ימים רבים בחוץ תחת השמיים הנוקמים ונוטפים החלישה את הריאות מבפנים. הן נעשו יותר ויותר כבדות. הוא השתעל ללא הרף ופניו האדימו ממאמץ. הוא התקפל והתכרבל והשתעל. בסוף גרר אותו איציק והביאו הביתה אל אשתו והוא נאלץ לשכב שלושה ימים במיטה ולא יכול לסלוח לעצמו. אז גם הרגיש את השרירים כואבים ואת ידיו המיובלות ואת השלפוחיות הטריות שמתפוצצות ושורפות. הוא הרגיש בלוי ונכשל. סירב לאכול. רק מים שתה עד שהוטב לו.

הוא ראה איך היא מסתכלת בו בלי להגיד מילה, אבל בולעת קשה את הרוק. הוא אהב לדעת שהיא ככה על ידו ברגעים כאלה, אבל היה קשה איתה, ונעם לו יותר לראות אותה מסתכלת בו מוקדם בבוקר כשהוא יוצא לעבודה, לחיפושים ולאיסוף ולבנייה, והיא שואלת את עצמה איפה נמצאים שדות הציד בהם הוא משוטט עכשיו.

כששכב היה לו הרבה זמן למחשבות. הוא חשב רק שלבן שלי יהיו שיניים חזקות כמו לאביו. שיניים שלא נזקקו לרופא. העיניים של אמו ירוקות, ושלי כחולות. גם הוא, הבחור, יהיו לו עיניים בהירות ועור בהיר ושיער בהיר. אולי נקרא לו זכריה, שם של גבר. אוכל לבנות לו ארגז קטן ולרפד אותו, ואפשר לחבר גלגלים מלמטה, כדי שאפשר יהיה לטלטל אותו לפני השינה, כמו ברחם אמו. ובשביל אמו אני אבנה חדר שינה שיהיה כמו עליה בצריח של טירה ישנה, שיתאים לחלומות שהיא חולמת על עצמה.

בלילה השלישי כבר לא יכול לשכב יותר במיטה. מכיוון שהיה לילה ואין לו פועלים ואי אפשר היה לעבוד, החל לשוטט ברחובות עם הסוסה הזקנה שלו ולחפש. באחת החצרות מצא דלת עץ פשוטה, עשויה מקשה אחת. היא לא די יפה, אבל היא תתאים לשמש לו שולחן עבודה כאשר יגיע לעבודות העץ והזכוכית. בסלון יסדר את חדר המלאכה, הוא ירכז שם את הכלים, ובחדר הילד העתיד להיוולד יאחסן את כל העצים והרהיטים והחלונות שהוא מוצא, שישבץ בפתחים הרחבים שהשאיר בקירות הבית.

זה הכל להלילה. דלת עץ פשוטה, שהצבע שלה מתקלף אבל בהחלט תתאים לו לשולחן עבודה. אחר כך ינסר אותה וישתמש בקרשים שלה לבנייה ולהסקה.

 

פרק 4    🔗

לבסוף לקח יהושע את אשתו תמר אל הבית שהוא בונה לה. הוא רצה לעדן את המראה הבלתי מושלם ולקח אותה בערב שבת. רחובות התחנה המרכזית היו ריקים ודוממים.

הוא הראה לה את הרציפים העזובים ואמר לה: “את רואה? זו כל התחנה המרכזית, זה הכל!” ואחרי שתיקה הוסיף: “מה דעתך שיהיה פה שוק? במקום אוטובוסים ילכו אנשים ובין הברזלים לעמידה בתור יעמדו דוכני פירות וירקות. פעם, כשתיפתח התחנה החדשה, יהיה פה שוק.”

היא לא שאלה אותו שאלות, בעיניה הוא היה מומחה לתחנה המרכזית.

הם הלכו ברחוב נווה שאנן, ובפעם הראשונה תמר הרימה את עיניה אל מעל לשורת החנויות, וראתה שגרים שם. ראתה אורות, אנשים מתפללים ושרים, קולות של ילדים לפני השינה וקולות חדים של אמהות. הקולות המסחריים פינו את מקומם לקולות ביתיים. פס־הקול של הסרט הערבי של יום שישי בערב נישא באוויר הערב העומד. לא קר ולא חם. מרחוב נווה שאנן יצאו אל רחוב ראש פינה. הרחוב הקשוח, העמוס אוטובוסים ומכוניות מסחריות ביום, עמד מקופח ומבויש בקליפתו השחורה. “עם קודאק זה מצליח” אמר השלט הצבעוני בשכונה שחורה לבנה. מרחוב ראש פינה נכנסו לרחוב עקיבא איגר. משמאל מגרש ריק, מימין בית מגורים קטן ושני זקנים יושבים על המרפסת שלהם שהיא בעצם הרחוב. דרך החלון ראתה תמר את הקירות הלבנים, ואת הנברשת בעלת חמישה קנים, אשר לשניים מהם חסרה הצלחת המקשטת את הנורה. משם פנו לרחוב מירון. רחוב קטן – שלושה או ארבעה בתים מכל עבר. מגרש גדול ריק ושני צריפים עזובים בו. בית מלאכה לאימומים, נגריה, מוסך ומלטשה מן העבר האחד, ומן העבר השני שלושה בתי מגורים. בבית הדירות האמצעי החלו יוש ותמר מטפסים לאט לאט, כי המדרגות קיצרו את נשימתה.

כשהגיעה לגג נתקפה חולשה. היא לא האמינה למראה עיניה. “את כל זה אתה בנית?” שאלה, ואחר כך, כששבה אליה נשימתה, לא הפסיקה לצחוק והתיישבה בחדר הילד העתיד להיוולד ונדנדה אותו בחיקה, והביאה לו חיתולים מן הארון והשכיבה אותו במיטה. יושקו הביא אתו מנורת לוקס גדולה, כדי שתמר תוכל לראות את הזכוכיות הצבעוניות שאסף בינתיים.

הוא אמר לה: “אנחנו מוזמנים לשכנים מהקומה הראשונה. אם תרצי נשב אצלם אחר־כך.”

“אני רוצה לראות עוד את הרחובות הקטנים האלה. כאילו ארץ אחרת, וזאת תחנה מרכזית.”

יושקו מילא אוויר בחזהו ולבו רעם. הוא היה גאה מאד לפניה. הם ירדו לאט, תמר פחדה במדרגות מאז נכנסה להריון. הם חזרו לרחוב איגר שהמרפסות שלו עגולות וקטנות. ממול מקווה רחצה וטהרה ולידו בית הכנסת האשכנזי. הלאה משם רחוב עין הקורא. גם ברחוב זה מרובים היו הבתים הפרטיים, המטופחים ומסוידים בצהוב בהיר או לבן. כמה בתים היו עשויים טלאים טלאים והגיעו עד לשפת המדרכה. הם הלכו יד ביד ועברו דרך רחוב לבנדה אל הרחוב המקביל, רחוב ראשון לציון, וראו שלט מאיר דאירי ז“ל, רבה הראשי של הקהילה התימנית נפטר בגיל צ”ג. ברחוב זה מגדל המים, ולידו בית הכנסת הספרדי שחלונותיו צבועים ומקושתים. בהמשך צריפים וביתנים קטנים בנויים על שטח חולי ובסוף הרחוב, ששם הכביש סלול – טיפת חלב.

“לכאן תלכי עם הילד,” הצביע יושקו והיא הידקה את ידה בתוך ידו, והילכה לצדו כאווזה גאה.

המקום אליו הגיעו איבד את רחובותיו והפך למרווחים של עפר בין הצריפים ובתי האסבסט, בין ערימות של חומרים, גרוטאות של אבנים וקרטון ומצבורי קרשים. אבל בפתחי הצריפים ירק ועץ או שניים על יד כל דלת, החלונות רחבים ומציפים אור את החצרות סביב. הם נתנו לעצמם להתגלגל ולהתבלבל בין הבתים, ולבסוף, ליד בית הכנסת התימני “שערי ציון”, שריח ליזול חריף עמד שם, מצאו מדרגות צרות שהובילו אותם לרחוב לוינסקי. ברחוב לוינסקי עמד גשר הבטון הגדול כמו מפלצת. היא לפתה אותו בחזקה. אם משום שפחדה במדרגות הצרות, ואם משום הלם הרחוב – כמו פתיחת חלון מכונית בנסיעה מהירה: האוויר הלם בנחיריים עד כדי מחנק. משם ירדו לרחוב יסוד המעלה וכבר יכלו לראות את קופת חולים ואת בית הכנסת הדמשקאי: חלונות צבעוניים ומגן דוד מואר.

לפתע שינה יוש כיוון וחזר והם חצו את רחוב לוינסקי. “בואי תראי את התחנה החדשה. רק בטון חשוף וחשמל.”

הם חיפשו שער. בחור צעיר עצר אותם. בתחילה היה זעוף ורע, אחר כך, כשראה שיוש מדבר מתוך התמצאות, הזמין אותם לראות את הכבוד האבוד של המפלצת הכלואה. שמונה קומות באדמה של בטון כבד ואפור ורב כוח.

“אסור לי לתת לכם להסתובב, תציצו מפה.” והוא התחיל לספר על המשקיעים, ועל הסיכויים החדשים להמשיך בבניה, על אין־האונים שבתחזוקת המקום. “התחנה החדשה, עוד לא השתמשו בה, וכבר אני מחליף צינורות חלודים, מנורות, קבלים.” ולבו נקרע. והוא רץ לפניהם והדליק אורות בקומה שמתחתם, וירד בספירלה מסחררת והדליק עוד קומה ועוד קומה עד שדברי ההסבר שלו טבעו.

עיר שלמה, שקועה באדמה. גשרי הענק כמו לועות ששמו מחסום בפיהם. כמו חיה שלא הצליחו לביית, אז ניסו להרוג אותה. עכשיו היא שוכבת גוססת ואיש אחד בוכה עומד עליה לשרתה, ולמלא את בקשתה האחרונה.

 

פרק 5    🔗

כעבור חודשיים ניצב שלד הבית. קירות החדרים, המסדרון, התקרה וחגורות בטון תומכות לאורך הקירות מתחת לתקרה. יהושע בדק בחרדה את הקופה. למרות מה שצבר ולמרות ההלוואה שקיבל מהמדינה נותרו בקופה מאתיים וחמישים אלף לירות בלבד. ועדיין עליו לבנות את הבית מבפנים, להתקין צינורות מים, מערכת חשמל, ארונות מטבח ושאר רהיטים, וכן עליו לפרנס מתוך הסכום הזה את משפחתו הקטנה, והדבר עשוי להימשך עוד כחודשיים. הוא החליט לחסוך ולא לקח עוד את הפועלים היומיים.

דצמבר. הבוקר חשוך לגמרי. היתה לו קורת גג להגן עליו. אבל עדיין פתחי החלונות נראו כמו חורים. הקירות לא היו מטויחים. הוא חתך גיליונות עבים, מחוספסים, למרובעים קטנים וכרך אותם באמצע בחוט משיחה דק ועשה לו פנקס, כיוון שהדברים שהיה עליו לזכור עכשיו הלכו ורבו.

דבר ראשון נסע ליפו אל נסים רחמים וקנה שק מלט אחד, שק חול אחד ושלושה פחי סיד. לאחר שקנה מה שקנה רשם בפנקס בצד 375 לירות. אחר כך שוטט עם הדברים במכוניתו וחיפש חנות לצרכי אינסטלציה. הוא הגיע לקינג ג’ורג' ושאל בכמה מקומות. בקיוסק אחד, שעושה חצילים טובים, הפנו אותו לחצר מאחור, אל האחים מגנהיים. האחים מגנהיים היו ארבעה יהודונים זקנים ושפופים, מבאי אירופה. לא כולם היו אחים, אבל כולם היו זעפנים. גם בנו של אחד האחים, איש חזק וגדול, עבד איתם. אחד האחים פנה אליו:

“מה אתה רוצה?”

“כל צרכי אינסטלציה לבית.”

“אה, מה’תה מדבר שטויות, קח לך אינסטלטור טוב.”

“לא, אתה תגיד לי מה לקנות.”

“אה, אתה לא מבין בזה, אתה תדע להרכיב פיטינגים? אתה תדע לעשות פרח לצינורות נחושת?”

“אני צריך צינורות להעביר בקירות לחדר אמבטיה ולמטבח.”

“כמה צול?”

“מה זה צול?”

“אה, תעזוב את זה, תאמין לי. מה אתה מחליף מקצוע בגילך?”

“אני בונה לי בית. מה זה הידית שמחוברת לצינור שם? אני רוצה אותה.”

“אין לך שום צורך בזה, זה ברז מהיר.”

“אני צריך את זה להוריד מים בבית־שימוש.”

“תיקח לך ברז רגיל אני אומר. הברז מהיר זה למים מה שהולכים ככה ולא ככה.” הראה בידיו לרוחב ולא לאורך.

“אני צריך ידית שהילד שלי יפתח ויסגור. אם אני אחבר ככה זה לא יעצור את המים?”

“אה, למה אתה מבלבל לי את המוח. חכה אני אקרא את הבן של אחי, הוא כבר יטפל בך.”

“יש איזו סיבה שאתה לא רוצה למכור לי את הידית הזאת?”

“סיבה, אח! אני יכול למכור לך עשרים ידיות.”

“אז אולי תמכור לי אחת.”

“טוב! לאמבטיה אתה צריך צינור בקוטר צול. למטבח ולדוד חצי צול, פיטינגים יעלו לך 145.50 לירות. 1 צינור פי.וי.סי. צול אחד באורך 4 מטר פלוס 2 גומיות מאתיים וחמש לירות. צינורות נחושת למים חמים ומופות לאמבטיה, וחיבורים נחושת 3,360 לירות.”

יוש העמיס הכל על המכונית שלו. לקח את השקיות החומות ואת הצינורות בעדינות כאילו חשף אוצר של אבנים יקרות. עכשיו נחוצים לו המכשירים. מגנהיים הזקן הציע לו כשיצא, ממש בפתח, שלא יקנה חותך צינורות. יש להם בחנות, הוא ימדוד והם יחתכו לו בחינם.

יוש חזר למבנה ובחן זמן רב את הקירות. הוא חצב תעלות דקות בקיר. מצד ימין של חדר האמבטיה העביר מהברז הראשי שבחוץ צינור מים קרים וחיבר את הבית למערכת הכללית של הבניין. המים הגיעו עד לבית השימוש. את בית השימוש יציב כאן – סימן יושקו X בנעלו ופנה אל החור הפרוץ לכל אורך חדר האמבטיה. בית השימוש יפנה החוצה ומולו ישתקף בית האנייה, ורחוק יותר יד אליהו. קיר נמוך הפריד בין בית השימוש לאמבטיה. את המים החמים צריך יהיה להפריד ולהעביר מחר מן הצד השמאלי.

במקום שתהיה מראה גדולה מאד היה עכשיו קיר בטון מחוספס וממנו בלט בורג גדול. עליו תלה יושקו פקעת של חוטי פשתן בלונדיניים. מגנהיים הסביר לו שהיום יש סוג של ניילון לבן שמלפפים בתוך המופות, אבל הוא לא רצה לשמוע על זה. מהמעט שידע על אינסטלציה נחרטו אצלו חוטי הפשתן; כשהמים זורמים הם מתנפחים וסותמים את המרווחים היטב. הוא הסתכל שוב בפאה הבלונדינית שהיתה תלויה שם כמו בתמונות עירום של חתיכות שנבחרו לנערות החודש במוסכים. אחר כך היה עייף מיום הלימוד הארוך, ומניסיונות הביצוע, שדרשו לא פעם פירוק והרכבה מחדש, והלך הביתה.

הוא נסע רדום למחצה, מכין בראשו את סדר היום למחר, ופתאום דבר לבן בזווית העין עורר בבת אחת את כל חושיו. הוא עצר ברחוב מאז"ה, חזר לאחור ומצא בפתח של בית אחד כיור! כיור קטן ולבן, כבר לא מבריק אמנם אבל גם לא סדוק, ומחר יוכל להרכיב כיור בחדר האמבטיה. הוא העמיד את הכיור על המכונית הישנה והטובה וכשנהג שוב, נצבעה פלאות בצבע חדש וכמו מישהו שמחייך מתוך חלום, פתח וסגר את פיו כמה פעמים וטפח בידידות אמת על ההגה.

 

פרק 6    🔗

שבלמחרת, כשהגיע יוש לעבודה, ראה אותו גרשלר הנגר, וראה את הכיור.

הוא שאל: “ואינסטלטור הזמנת?”

“לא,” ענה יוש.

“בחייך, אתה לא תצליח כמו שצריך. היום בשלוש תבוא לנגריה, לראות את זאת עם החזה עוברת. אולי אני יעלה אליך במשך היום, תעשה לי קפה,” אמר גרשלר וכובע צמר מחמם את גלגלתו החשופה.

כל היום עבד יוש על מערכת המים. צינור נחושת אחד התקלקל כשניסה לעשות לו בקצה קונוס שיתאים בהברגה לפרח שבצינור השני. יוש התאמן על הצינור המקולקל, ואחר כך נסע למגנהיים לקנות צינור חדש. מאתיים לירות. בפינת החנות מצא יוש רגל חרסינה לבנה. הרגל היתה ישנה וסדוקה סדקים דקים כמו קורים, אבל היא התאימה לכיור הקטן.

“כמה?” שאל.

“600 לירות.”

“וצינור פלסטי לביתה שימוש?”

“מאתיים וששים, עבה מרושת.”

יוש שלף אלף וששים לירות, והודה למגנהיים. הוא רצה לצאת מהחנות. מגנהיים קרא לו ועשה לו סימן לעלות אחריו לקומה השנייה.

“בוא תראה, יש לי פה אוסף ברזים ישנים. יש אנשים משוגעים לגמרי. אתה רואה את הברזים נחושת העבים מה שכאן תלויים? יש אנשים משוגעים. הם קונים את הברזים האלה ותוקעים בקיר בתור מתלה, על זה שמים עציצים.”

ג’וש מישש כל ברז. במיוחד אהב דברים מנחושת. הם נראו לו אמינים יותר. הוא הודה שוב למגנהיים וחשב לעצמו: “אם אתה לא קונה אצלם כבר עשר שנים לפחות, הם מעוצבנים, כדי למכור הם צריכים קודם להתרגל אליך.”

בדרך עצר ברחוב איגר אצל רוזובסקי הזקן ולקח במאתיים ועשר לירות שק חול ומלט. מעתה נזקק גם לחשמל כדי לקדוח בקירות. הוא פנה אל ניקו מהקומה הראשונה. ניקו אמר: “בתנאי שאתה ואשתך באים בערב לקפה.”

ג’וש חשב, בשביל זה יצטרך לקצר את העבודה היום. אבל כבוד אצל סלוניקאים זה דבר חשוב והוא לחץ את ידו של ניקו.

בערב לקח ג’וש את תמר והביא אותה ראשית אל הגג. הוא רצה להתייעץ איתה בקשר למקום הברזים. אחר כך הלכו אצל ניקו וליקי. שני הילדים הקטנים יצאו מהמיטות לראות את השכנים החדשים. ליקי אף היא בהריון. בתחילה היתה שתיקה. ניקו אמר: “ליקי, תעשי לבעלך ולאורחים קפה. תביאי את העוגה שעשית היום.”

הגברים דיברו על הבנייה. ראו טלוויזיה ושמחו כשגילו שאפשר לשחק שש־בש ביחד. הם התחילו לשחק ולספר בדיחות, הנשים הסתכלו זו בבטנה של זו. תמר ישבה גאה כמו חווה; היא היתה האישה הראשונה בעולם העומדת ללדת ילד. ליקי היתה עייפה, בתחילה היה לה קשה לדבר, אבל לאט לאט נאחזה בעיניים הזרות המסתכלות בה.

היא אמרה: “אני לא רציתי עוד ילד. היתה לי טבעת. את שני הילדים גידלתי ביחד אצל חמותי, אסור היה להשאיר חיתול מלוכלך, הייתי צריכה לגנוב מים חמים, לחמם כשלא שמו לב, בלילה אם הילדים היו בוכים הייתי מתפוצצת מרוב עצבנות, שלא יעירו אף אחד. עכשיו יש לי בית שלי, אבל אני עכשיו בת עשרים וחמש. כל החברים לחצו, וגם ניקו אמר, אם את לא יכולה יותר להיכנס להריון אני מחפש לי אישה אחרת. אמא שלי גוססת, כבר שנה, סרטן בדם, כל השערות נשרו לה, יש לה כתמים על הפנים, היא בבית חולים. קניתי לה נעלי בית חדשות – היא לא משתמשת, אפילו לא יורדת. עכשיו אני בטוחה שיש לי בת בפנים. אני אקרא לה ז’קלין על שם אמא שלי. אני נוסעת כל יום לבית חולים, אחרי שאני מביאה את הילדים לגן. אני נוסעת כל יום לבת־ים לבשל לאבא שלי ולאחים שלי, גם הם בני אדם לא? אני יודעת שיגיע הרגע שאני אקח אלי את אחותי הקטנה לגור אצלי, אז למה לי עוד ילד? פעם הייתי מנקה כל שבוע חלונות, תריסים, מספיקה לרחוץ את הקירות. פה כל יום אני שוטפת כמה פעמים את הרצפה, אחרת הבעל שלי עושה פרצוף. לילדים אין חצר פה בתחנה המרכזית, אז הם רבים כל היום, ואני חוטפת קריזה. גם אחותי הגדולה כשהיתה חיילת – היתה גרה אצלי. דבר אחד אני מצטערת, שלא למדתי, בחיי, לפעמים אני בדיכאון אני, כי לא למדתי, כל היום הראש תפוס בבישול. הרגליים כואבות לי. הבעל שלי רוצה שאני אהיה רזה, שאני לא אהיה עצבנית, שהבית יהיה מסודר ונקי, גיהוצים וכל זה.”

“אני אעזור לך,” אמרה תמר, והרגישה אנרגיה טובה אצורה בה והיתה מוכנה למסור הכל לאישה הזאת, וזה נראה לה קשה כל כך שאישה יולדת מחדש את אמה.

ליקי נראית כמו אישה. זרועותיה עבות והיא כבדה בהריונה. תמר נראית ילדה לא מאופרת, בטנה אינה בולטת עדיין והיא מצטמצמת על הכיסא שלה, נוגסת פירורים מן העוגה. בקושי בולעת על יד החובות של ליקי והחיים הקשים.

 

פרק 7    🔗

ג’וש ישב וסיכם את הוצאות השבוע – חמרים 4,780.50 לירות. כלים – 5,000 לירות. הוצאות מחיה – 6,000 לירות. סך הכל 15,780 לירות וחמישים אגורות. סך הכל לקח שבועיים להציב את מערכת המים. סכום זה לא היה טוב. הזמן לוחץ, צריך לפנותא ת הדירה תוך זמן קצר. ג’וש נאלץ להודות שבלי פועלים לו יוכל להסתדר. בשביל מערכת החשמל הוא צריך מישהו מקצועי, כאן מדובר בביטחון המשפחה, גם בעבודות העץ והבניה הפנימית יצטרך עזרה כדי להגביר את הקצב.

הוא שואל על חשמלאי אצל האנשים שכבר הכיר. הפנו אותו לרוזנמן, איש בן שבעים. הוא הכי טוב מה שיש, אמרו לו, רק צריך סבלנות. האיש היה קירח כמעט לגמרי מלבד דבלולי שיבה. אזניו ואפו מאורכים, עיניו מצומצמות, רגליו ארוכות במיוחד, ידיו חרוצות סדקים, מרכיב משקפיים, מסתובב עם תיק כבד לאין שיעור ובו כל רכושו. רוזנמן דרש שלושים אלף לירות בעד עבודתו. יש להסיעו כל יום למקום, כי נשיאת התיק כבר קשה עליו. יש לדאוג לסולת מתכת יציב, ולא משהו ישן מעץ. כמו כן הוא זקוק למקדחה, זה אין לו.

“העבודה תיקח שלושה שבועות,” אמר בדייקנות.

“אבל בעוד חודש אני צריך לפנות את הדירה השכורה. ויש עוד הרבה מה לעשות אחרי החשמל,” נזעק יושע.

“העבודה תיקח שלושה שבועות בדיוק,” פסק רוזנמן את פסוקו.

“בוא, אני אקח אותך אל הגג,” נכנע יושע.

בדרך קפצו אל מגנהיים, שהבטיח לו ברז אחד מתנה. כשהגיעו אל המבנה, פתח רוזנמן בסקירה מדוקדקת של הקירות ושאל לפרטים על התכנית הפנימית של הבית.

“אדון רוזנמן, בוא תעמוד על ידי. זהו רגע חשוב, יותר משבועיים עבדתי כאן על המים, עכשיו הרכבתי ברז ראשון, אני עומד לפתוח אותו.”

שניהם עמדו מול הכיור הקטן שעמד פאר על רגל חרסינה לבנה. הברז יצא מקיר הבטון העירום. היתה נקודה אדומה בברז השמאלי וכחולה בימני. יושע ניסה לאט לאט לסובב את המים הקרים. איש אחד בנה לו בית. יש מים זורמים בבית. יושע ניסה את הנקודה האדומה. הנקודה האדומה היתה תמצית של פרשת הדוד: עד שחקר בכל החברות, ובדק את כל הנתונים, ושקל את המחירים, והחליט לבסוף על דוד שמש של 150 ליטר שעלה לו 17,000 לירות. אבל יחסוך בעתיד מהחשמל שמתייקר חדשות לבקרים. יחד עם הטכנאי עמל חצי יום בגשם שוטף, עד שהדוד והקולט חוברו על הגג החדש שבנה.

תחילה זרמו מים חלודים ולכלכו את הכיור, אחר כך התחממו המים, ולבסוך עלו מהם אדים. יושע עמד משתאה מול המים הזורמים. הוא לא האמין. מבטו נהיה חולמני והמים שזרמו בזרם חזק הלכו ומילאו את הכיור. רוזנמן הציץ אל תוך פניו של יושע, אל עיניו הכחולות, אפו הישר, שפתיו הדקות שעכשיו השתרבבה התחתונה שבהן, ותוך כדי שהציץ שלח יד אחת וגישש ומצא את הברז, וסגר אותו לאט.

“זה אני עשיתי,” אמר ישוע כאילו ציפה שעכשיו ירים אותו האיש ויושיב אותו על ברכיו וילטף אותו בגבו.

רוזנמן נבוך, פתח את התיק שלו והוציא משם עשרות שקיות ניילון קטנות, מלופפות בקצה בחוט רקמה לבן. הוא סידר אותן בשורה על קרש אחד והתחיל לפרק את החוטים.

“יש לי פה חומרים משלי בשביל ההתחלה, אולם בקרוב תצטרך להמציא לי חומרים נוספים,” אמר במבטא רוסי כבד.

במשך שבוע שלם נסע ישוע ב“דה־שבו” שלו כמו נמלה מובילה פירורים פירורים. הוא יצא בשליחויות עם רשימות בכתב ידו של רוזנמן, שנראו כמו ציורים מיניאטוריים. הוא לא ביטל את זמנו. דבר שהיה נחוץ לו מאד זה מטר. הוא קנה מטר ממתכת. את ריבוע המתכת, שממנו ניתן למשוך מטר בצבע צהוב, תלה על החגורה שלו, היכן שהמקצוענים תולים אקדח. כל פעם שמצא חתיכת עץ ראויה, היה שולף את המתכת מחגורתו ויורה עליה את המטר הצהוב. כך היה מכניע אותה ומעמיס על האוטו.

פעם אחת כשעבר בדרום העיר, ראה בית מט ליפול. רוב קירותיו כבר חרבו, הטיח נשר מזמן. חלונותיו היו גדולים ובראשם חלונות נוספים מלבניים שמצדם העליון היו מקושתים כמו ירח של תחילת החודש. הוא הוקסם מהחלונות האלה. סבב את הבית שבע פעמים וספר את החלונות; ארבעה רחבים ושניים צרים. הסתכל כה וכה, איש לא התעניין במעשיו. הוא החליט לבוא באחד הלילות.

הוא נסע אל אשתו. מצא אותה ישנה. פניה רכים ורפויים, כל מאמץ לא ניכר בה. שערה פזור על הכריות. הוא הרים מעט את השמיכה. היא היתה עטופה מגבת כחולה גדולה, וריח של סבון תפוחים עמד באוויר הקרוב אל גופה. הוא התפשט בשקט ובמהירות וכמו חתול בר גמיש חדר אל המיטה, אל מתחת לשמיכות והמגבת ואל בין חלומותיה הסתורים. היא אהבה אותו בשתי ידיה, ולחצה אותו אליה וכרכה אותן על ראשו והריחה את שיערו ואת הזיעה שדבקה בכל גופו. אחר כך נעורה וחייכה. היא הראתה לו אהיל שהיא עושה לחדר הילדים של ליקי. כשליקי תלד יהיה צורך לקשט קצת. בחדר הילדים שלה יש ארון, שתי מיטות ומכונת תפירה ואף לא תמונה אחת או צעצוע. אהיל ורוד יהיה שם טוב מאד, ויושע אמר: “אני הולך לעשות מרק רציני. נזמין הנה את רוזנמן הזקן לצהריים. תכיני גם תה בתרמוס. הוא התקרר קצת וצריך לתת לו תה.”

תמר נתנה לו מכתב שהגיע מעורך הדין של בעל הבית. החוזה לא יחודש, נאמר בו, לכן יש לפנות את הדירה עד סוף חודש ינואר.

ישוע העמיד את המרק על האש, וישב עוד זמן מה עם אשתו במטבח. הם נהנו מן האש והאדים העולים והתחממו להם בשקט. יוש הכין לו מקטרת מנייר כסף ועישן בה טבק מתוק להתרגעות.

 

פרק 8    🔗

ככל שהבית הוקם והלך, כך התעניין ג’ושוע יותר בשכניו. וקודם כל בשכניו הקרובים. בקומה השלישית, מתחתיו, גרה משפחת ויטל. נשארו רק זוג הורים מבוגרים – צבי ומינה. צבי עובד פה, לא רחוק. הוא פחד מאד מפני מינה, כי מינה סחבה איתה את הפראנויה היהודית מהגולה והיא בטוחה שכולם רוצים להתנכל לה. קומתה ממוצעת, והיא מקפידה על תסרוקת מנופחת ומעומלנת. מתלבשת במיטב בגדיה בכל יום ואחר הצהריים יוצאת לתחנה המרכזית. משם היא לוקחת אוטובוס לאבן גבירול, וממשיכה ברגל עד לרחבת בית המשפט. שם היא אוהבת לשוטט, ברחוב שאול המלך היא מרגישה בטוחה יותר. פעמיים בשבוע היא מגיעה לשם גם בבוקר, ואז היא אינה מטיילת, היא תובעת: נהג אוטובוס שזירז אותה, איש שבא לשדוד את הבניין וחתך ענפים של גויאבה בחצר שלה. מוכר אחד שלא עשה לה הנחה, הירקן שאצלו שכחה את ארנקה, אותו היא עוד תתבע על ניסיון לרצח. כאן היא בישראל, לא בגטו. יש לה זכויות והיא מנצלת אותן כדי להגן על גופה ונפשה. הבן הבכור שלה החליף את שמו הפרטי והתחתן בניגוד לרצונה. השני עמד להתחתן, והיא הצליחה למנוע אותו משואה ברגע האחרון. גם את בעלה היא נועלת בחדר שהיה של הילדים, במקרים חמורים.

משמאל גרה משפחת בוחבוט. משפחה מוזרה ומסוגרת. האמא יוצאת בכל יום לעבודה וחוזרת. מלבד זאת אין היא יוצאת לעולם לשום מטרה. יוש תיאר לעצמו שהיא עובדת כפקידה. בעלה נמצא כל היום בבית, בחדר השינה. כל כמה זמן הוא מכוון את החלון הדרומי של חדר השינה; בסביבות עשר כשהוא מתעורר הוא פותח את התריס לגמרי, וכן את החלונות כדי לאוורר. אם יורד גשם הוא סוגר את החלונות כעבור עשר דקות. בתחילת הצהריים, אך מתחילה להצטבר שמש בהירה מן הצד הדרומי, הוא ממהר לסגור. האור צורב את עיניו. אחר הצהריים נפתח התריס כדי רבע ואפשר לראות אותו קורא עיתון שהביאה אשתו. בערב סגירה הרמטית של התריס והשמשות. אין הוא מרוכז דיו, ובאמצע הדיבור הוא נגנב אל עניין אחר לגמרי, שנמצא בחלק האחורי של ראשו. יוש התייאש מניסיונותיו לנהל שיחה עמו.

יש להם ילדה כבת שבע־עשרה, כנראה עם פיגור קל. ילדה שעירה ושחורה. לפעמים מדמה יוש שיש לה שיער על השיניים. היא הייתה מקבלת כל היום מכות והיתה צופה מן המרפסת. אם הייתה רואה מדים של צבא או משטרה, היתה מסתערת עלן הדלת הראשית וקוראת את האיש לעזרה מפני המכות שאביה מכה בה. היא שאלה את ג’ושוע מתי תבוא אשתו לגור, ונאחזה בדמותה של תמר, והיתה סופרת את הימים עד בואה.

מזווית מסוימת על הגג, במקום בו יהיה המטבח, יכול היה ג’ושוע להשקיף על החלון הדרומי הזה. פעמים רבות ראה שם את שלושתם. ארונות לא היו שם, ומסביב למיטה הזוגית נחו ערימות ערימות של שמיכות ובגדים, וכל החדר כולו נראה כמו שק סמרטוטים – כזה שאשתו שומרת ומוציאה ממנו בכל פעם אחד שישמש לה כמטלית ניקוי.

ג’ושע ניסה לגרש מחשבות רעות ממוחו, אולם הוא לא יכול להימנע מהתחושה שמשהו סוטה מתרחש שם בין שלושת האנשים הסובלים כל כך מאור השמש ומאור עיניהם של אנשים אחרים.

לשמאלם גר קרייזלר הזקן. איש בן שמונים בערך, יפה תואר, לבוש בגדים ישנים במקצת, נתמך במקל, שיערו לבן ומלא מתחת למגבעתו, ועל פניו סבר פנים של איש העולם. מספרים עליו שהיה איש עסקים גדול וסחר בשוק השחור של לילינבלום. מעולם לא נתפס ומיצה את שנותיו היפות, עכשיו הוא גר כאן לבדו. שום צליל לא נשמע מדירתו. מדי פעם היה יוצא. נועל שעה ארוכה את הדלת, יורד לאיטו, מטייל מעט בסביבה. שתי בנותיו היפות היו באות לבקרו מדי פעם. הוא לא נזקק לשום עזרה מצדן, והיה מעט חסר סבלנות עד לעזיבתן. עכשיו פנה על יוש בעברית רהוטה ללא מבטא זר בקולו, וביקש ממנו להפנות אליו את רוזנמן, החשמלאי, יש לו כמה עניינים בבית הטעונים טיפול.

בקומה השנייה גרה אישה צמוקה בעלת תווי פנים אציליים, דוברת ספרדית שקטה. בעלה שוטר בדימוס. בנם יושב בבית הסוהר כבר חמש שנים. בנם האחר מופיע כאן כל כמה ימים במכונית אחרת – אולי יש לו מוסך והוא נוסע להנאתו במכוניות של אחרים. בתם מגיעה עם ילדיה הבוכים והרעש העולה מביתם מחריד את חדר המדרגות.

לידם גרה אישה אחת שאותה ראה יוש רק פעם אחת. היא לא ידעה מי הוא והוא לא ידע מי היא. לפיכך לא החליפו שלום. ומשמאל גרה שרה ובעלה, בעל עגלה לממכר פירות וירקות, הכל לפי העונה. אליהם ניגש יוש כמה פעמים לבקש בצל או ביצים, כשעשה לעצמו תבשילים בתוך הפח הלבן המלא גזרי עצים. אנשים אלו היו היחידים בבניין שגרו בשכירות חודשית. מדי פעם עלה מדלת ביתם גל של ריח של מריחואנה וחשיש וקוק פרסי. כל ערב התאספה שם חבורה של בריונים. הגברים היו מעשנים ומריחים ושרה, שהיה לה מבנה גוף גברי, היתה מגישה להם ומשרתת אותם.

בקומה הראשונה גרה אישה זקנה מאד, שאת קצב פעימות לבה הגבירה בקול רם סירנה של אמבולנס שכתוב עליו טיפול נמרץ. הספרדייה מלמעלה היתה יורדת ומטפלת בה. מפשיטה אותה ורוחצת אותה ומלבישה ומושיבה אותה במרפסת. רק ראשה ניבט והיא עקבה אחר הילדים הקטנים המתרוצצים ברחוב, והיתה שותפה למתח של משחקיהם. השכנים ריכלו שהספרדייה נהייתה אפוטרופסית של הזקנה ולאחר מותה תזכה בדירתה, אבל זה לא בדוק, כיוון שאחרים אמרו שהדירה אינה של הזקנה כלל ויש איזה דתי שעשה מצווה ונתן לה לגור שם את שארית ימיה.

לידה גר זוג מבוגר, אנשים אדוקים מאד. בכל ששי נשמעו שם זמירות של הבעל שבימי חול היה איש דואר. היו להם עשרות נכדים, והשכנה, אשתו, היתה כאימה הבריאה של ליקי, אשתו של ניקו שגרה לשמאלם.

 

פרק 9    🔗

רוזנמן היה דייקן ואיטי. הוא שלח את יושקו לקנות חוטי חשמל, צינורות מרי־רון שיאכסנו בתוכן את החוטים, שֶלות שיחברו צינורות אלה אל הקירות מבחוץ. את זה ביקש ממנו יושקו. לא לפתוח שוב את הקירות, כיוון שבו בזמן היה עליו להספיק ולטייח את הקירות. הוא ביקש מפסקים של סיטור וסרטי בידוד. את הצינורות מרי־רון הלך לקנות עם יושקו בעצמו, כיוון שהיו עדינים וארוכים והוא אמר: “אתה לא תדע איך לשאת אותם.” לא היה סוד מיוחד בנשיאת מוטות ארוכים אלה, העשויים חומר פלסטי. יושקו חייך לעצמו ואמר – אם תהיה לי בת אקרא לה מרי־רון.

הוא למד מה זה סימנס חצי אוטומטי ומה זה מופות, כי כל פעולה של החשמלאי הוותיק לוותה בהסבר מפורט. היה קשה להסתדר עם הזקן, ובעיקר אסורים היו האלתורים בשליחויות האלה, והתהליך הלך והסתרבל, כשיושקו היה חוזר לחנות וקונה חומרים ב־530 לירות ומקבל זיכוי על חומרים שהחזיר בעוד 479 לירות, ולבסוף הסכום לתשלום 51 לירות. יושקו ישב עם הפנקס הקשור בחוט משיחה וחישב את הוצאות השבוע שעבר; שלושה שקים מלט וחול – 210 כל אחד, יחד הם 630 לירות. זה עבור הטיח. בעשרים לינואר הוציא על דברי חשמל 1,285 לירות. בעשרים ושניים לחודש 67 לירות ו־762 לירות. בעשרים וארבעה לחודש הוציא 51 ו־926 לירות, סה"כ 8,091 לירות. דוד שמש 17,000 לירות והוצאות מחיה 15,000 לירות. סך הכל הוצאות חודש ינואר כולל שכרו של רוזנמן 81,501 לירות, בקופה נשארו 170,000 לירות.

יוש הבין שיהיה עליו להשיג עוד חודש בשכירות בדירתם הזמנית. בעל הבית היה עקשן וזעפני, אולם יושקו גמר אומר בליבו שאותם לא יזרקו לרחוב עם כל המיטלטלים. היה עליו לבקש הארכה, תמורת כל סכום שידרוש. במצב זה, אין הבית מתאים למגורים עדיין. יושקו חש כאילו זה מקום העבודה שלו, בית מלאכה או מחסן חומרים. עדיין לא היה זה ביתו.

בתום השבוע השלישי גמר החשמלאי לשקע בקירות את כל המפסקים. יוש הזמין הרבה נקודות אור. הוא רוצה בית מלא אור. כן גמר להתקין את כל מתקני הבטיחות, ואז הלך יוש אחר כבוד להזמין בודק מחברת החשמל. הבודק דרש סכום של עשרים ושמונה לירות. הוא עמד והתפעל שעה ארוכה מהעבודה המדויקת, ואחר כך התעורר ושאל אם זה בית מגורים. כן? מאד מוזר, צינורות מבחוץ. לא כל־כך יפה, לא? יוש אמר שזה יפה בעיניו. הוא יצבע את הצינורות בשלושה צבעים לאורך המסדרון וכל צבע יוביל לחדר אחר. לא, לא דבר מקובל, לזה הוא מסכים. הבודק נתן את אישורו בכתב ובחתימה מפוארת ויוש ביקש בכל לשון של בקשה שיחברו אותו אל החשמל עוד היום. הבודק הסכים. יוש שקל לידי רוזנמן שלושים אלף לירות והסיע אותו לתחנת הרכבת לחיפה, כאשר ביקש.

בדרך חזרה עבר ברחובו וקרא מלמטה: “תמר, תמר.” ותמר ירדה לאט במדרגות ונכנסה למכונית המיטלטלת ונשקה אותו ופניה נהרו.

“בואי לראות,” קרא כמו ילד שהצליח לבנות מבנה מסובך בקוביות הפלא שלו. הוא היה מתוח אם אמנם חיברו את החשמל, אולם לא הראה את הדבר לתמר. היא כמובן ידעה שנוסעים אל הגג. הם נכנסו אל המבנה, יושקו הדליק את מנורת הלוקס שלאורה עבד עד עכשיו כשהחשיך. הוא הוציא נורה מכיס מעילו והרכיב אותה בחדר האמצעי – חדר הילדים. הוא לחץ על המתג.

ויהי אור.

הוא הרגיש את הזרם עובר בו, מן היד שנגעה במתג אל שאר חלקי הגוף. כל גופו נדלק ורעד לרגע אחד. פניה של תמר נהרו אליו. היא עמדה ולא אמרה דבר. יהושע יצא אל הגג והדליק לפיד מכמה גזרי עצים שהיו שמורים עמו באוצרו. הוא הרגיש כמו מכבי שעכשיו הגיעה אליו המשואה אל ראש ההר ועליו להאיר משואה נוספת, שכולם יראו. עליו להודיע על בית חדש בישראל.

 

פרק 10    🔗

עכשיו שהיה לישוע אור, הוא בא לעבוד גם בלילות. בעל הבית לא ענה עדיין תשובה. יוש כבר ידע את התשובה: הוא רק קיווה שלא תהיה מלחמה. תמר באה להיות איתו בדירה, אולי תזכה להשתתף.

היה לילה בהיר, בבית שמעבר לרחוב נפתחו התריסים ונחשפו שני החדרים הפנימיים מבעד למרפסות הפתוחות. היתה שם איזו תכונה רבה מהרגיל. עובדה היא שישוע לא ידע הרבה על המתרחש שם, והלילה העיף מדי פעם עין אל תוך החדרים.

כל שהיה ידוע לו, שיש שם אישה צבועה בבלונד כבד, כבת ארבעים. גופה מוצק למרות גילה. החלק העליון של גופה נשי ואילו באזור האגן לא התעגלה אלא הלכה וצרה. לבושה רק מכנסיים. יש לה בת גדולה, כבת שמונה־עשרה, ושני בנים קטנים. היא וביתה היו יוצאות למרפסת לסירוגין ותולות, כל אחת בתורה, את הבגדים ששימשו את שתיהן. לבת שיער כהה מתולתל ורך. היא יפה וקרסוליה דקים.

היא טיפלה בסבלנות בילדיה ומעולם לא הרימה קול. סיפרו שהדירה ניתנה לה בשכירות מהלשכה הסוציאלית. וליקי סיפרה לתמר בערב ההוא שהאמא היא זונה וגם הבת, ובגללן זה יש להן הרבה כסף לבזבז. בימים האחרונים, בכל רגע של אור, ובכל רגע שלא ירדו גשמים בלילות, הוא ראה את האישה הבלונדינית יוצאת למרפסת עם גבר. רק אז שם לב שעד כה היתה בלי גבר. הם היו מתיישבים ומסתודדים בשקט. למעשה לא היה לה סלון בדירה. החדרים היו מרוהטים אך ורק במיטות ומספר כורסאות עץ, ובמרפסת אפשר היה להסתודד מפני הילדים.

באותו לילה באו שוע ותמר אשתו לעשות עבודות סיום אחרונות בטיח שעל הקירות, כשזה קרה.

הבלונדינית התפרצה למרפסת ונשמעו קולות ומכות. שוע ותמר הפנו את ראשם בבת אחת מהמקום שבו יהיה חדר השינה שלהם, וראו אותה עם הגבר שבא בימים האחרונים. היא דיברה ונחנקה מבכי. הוא חשד בה שראה אותה עם גבר זר. היא השיבה התקפה. המתח של השיבה הביתה היה חזק מדי. היא התרגלה לחיות לבדה. היא צעקה:

“יא נרקומן אחד, בשביל מה באת לבית שלי, יא מזריק. כל אחד יודע מי אתה ומה אתה. תשעה חודשים אני מחכה לך כמו כלב. לבד, אני והילדים. ואתה תקוע בכלא. יא בן שרמוטה. התגרשתי ממך לא סתם. ולא סתם נתנו לי פה את הדירה. אני נקיה, יא בן זונה, אני נקיה! חצי שנה אני גרה פה אף שכן לא שמע ממני. לא צעקתי פעם אחת. אם אתה רוצה לגור פה חתיכת זין, אז תביא כסף הביתה. כן. חמש מאות לירות הבאת. מזה אני אגדל את הילדים שלך? אתה ואמא שלך השרמוטה. מה, מה אמא שלך, זה נקרא עזרה, חמש מאות לירות? וואלה יופי, נשים במסגרת נתלה על הקיר. אתה עוד מרביץ, תן את המפתח אני רוצה להסתלק מכאן. תן את המפתח נו, תביא כבר. בטח יופי, באת בשביל דאגה לילדים. לך תזיין ת’מוח למישהו אחר. הילדה גדולה, היא תחליט לאן היא הולכת. אם לא טוב לה פה שתלך איתך. אני אשבור לך את כל הקסטות, לא מעניין אותי. תביא את המפתח אני הולכת. אני אראה לך מה זה משטרה, אתה עם כל ההזרקות שלך. אני לא אשתך וזו לא הדירה שלך, הבנת? אני לא חייבת לך כלום. שום דבר. לך חתיכת חרא. דואג לילדים. לא אכפת מהצלחת הזאת, הנה לך אותה בפרצוף. תביא ת’מפתח. נו? אם אתה לא הולך אני הולכת. הגיע לי מהכלא. איך חיכיתי, תשאל אותה היא עדה, הבת שלך. נו, תגידי משהו, נו עכשיו את שותקת, מה את אילמת או מה את? פתאום התחילה לשתוק על יד האבא שלה, מה היית אומרת לי כשהוא ישב…”

הכל קרה במרפסת. הילדים הציצו מהחדרים. הילדה ישבה כמו צופה במלחמת שוורים. ואיך אמה נלחמה. הוא שתק. איציק היא קראה לו. זה נראה כמו קשר במקום הזה, שלכל הגברים קוראים איציק. שעה ארוכה דרשה את המפתח ונגחה בו ונגחה, וקירבה אצבעות רצחניות אל פניו ונהמה בקול שנצרד כבר. עכשיו היא מצפצפת, היא הולכת להזדיין עם הפרסי ההוא שיש לו קיוסק־מכולת על יד רחוב פין ויהיה לה כסף כמה שהיא רוצה. היא לא חייבת כלום. לא עושה חשבון לאף אחד. כשהוא רצה סמים זה היה טוב בשבילו שהיא תביא כסף ותשיג לו ותזריק לו כי הידיים שלו כבר רועדות. הוא בא להתחנף כמו פודל ואמר לה כל מה דטוב למוסדות. הוא לא מזריק, הוא דואג לילדים, ואמר לחלל הלילה:

“תראה, היא שוברת דברים של הילדים שלה. כלום לא יישאר לילדים שלה.” רק המקום הזה נשאר לו, והוא נשאר בבית עד שזעפה יעבור והיא תשלים עם המחסום החדש שהושם עליה.

תמר דמיינה גם את עצמה צועקת ככה בלי ההסוואות הקשות שהאנשים והעיר כיסוה בהן. היא היתה מרותקת לחלון ושעה ארוכה בערו בתוכה האש והפחד והיא חיכתה לאישה שתצא עוד פעם למרפסת. היא הביטה לקומות התחתונות וראתה שכולם עומדים בחלונות. ההצצה כאן לא היתה חיטוט, היא היתה השתתפות. כולם ריחמו והתגאו והתביישו בה שהיא זונה, והשיער שלה צבוע, והיא מקללת כמו בהמה, אבל נלחמת על מקומה. וכולם קיוו שהבן זונה יעזוב אותה לנפשה ויתן לה לחיות.

אבל דברים כאלה חד־משמעיים רק אצל האנשים בחלונות ואילו במרפסת נרגעו הרוחות. היה קפה שחור וגלגלו חשיש, והילדים הלכו לישון. באה מונית וצפצפה והבת ירדה. השנַים נשענו על המעקה הנמוך של המרפסת. אפשר היה להבחין במעורפל בתווי פניו, והגשם התחיל לרדת. היה לו גוף מוצק והוא ניצב על שתי רגליים עבות וקצרות.

 

פרק 11    🔗

בעל הבית הסכים להאריך את חוזה השכירות בעוד חודש אחד. חודש פברואר הוא חודש קצר. יוש היה מתוח ורציני. היה עליו לתכנן בקפידה את הזמן ואת העבודה. הוא ידע שנחוצה לו עזרה. עכשיו יבוא תורם של חומרים שמעולם לא נגע בהם. והוא לא ידע איך להפיק מהם את המירב. הוא קיבל כתובת של בן אדם. גם הבן אדם הזה גר על הגג. הבית שלו היה בתחילה חדר אחד קטן, ששימש בעבר כחדר כביסה לכל הבניין. כששאל אותו יושע בכמה קנה, הוא אמר –

“אני לא יהודי. לא אזרח. לא חבר קופת חולים. לא רשום בשום מקום. זה חשוב לי שלא יודעים עלי. אני התנחלתי פה.”

לאט לאט השתלט על כל הגג. בית עשוי טלאים. טלאי קירות, מפלסים שונים, מקריים, טלאי עץ בחדר הקטן היה המטבח, חדר העבודה ומיטה לשינה. הוא לא היה זקוק ליותר, ז’סקר. אבל אחר כך מצא אישה והאישה ילדה לו בת והן חיו אתו זמן מה, ולמענן הרחיב את הבית. נשארה עוד חלקת גג ששימשה מחסן לחפצים שאהב, ומסביב על המעקה הרבה פחיות חלודות של מלפפונים חמוצים ששתילים רעננים פארו אותן. הוא לקח את יושע לחדר אחר, לכוך שם היו תלויות זכוכיות צבעוניות על חוטי ניילון דקים בלתי נראים.

“אתה רואה, יש פה פסל, אני עובד עליו כבר שמונה שנים. אני צריך עוד שנתיים. אני צריך עוד כסף. עשר שנים יעברו עד שאנשים יראו אותו. וגם איזה מחיר אבקש בשבילו? אין מחיר. אין מי שיעמוד במחיר. אני עושה פילוסופיה. זה מוח של בן אדם. פה אתה רואה את הגולגולת מבחוץ. מבפנים זה נפתח כמו תפוח, ושם אתה רואה את הכל עובד. גלגלי שיניים, גיצים קטנים, אופניים יש לו בראש, לבן אדם שלי. יש חלקים נוצצים בשילוב של מתכת וזכוכית ומהראש יוצאת רגל והרגל קשורה בשרשרת ברזל.”

יושע הרגיש רגש של אחווה בין אנשי הגגות, ורגש של הערצה לאיש שבידיו הגישה הנכונה אל החומרים. ז’סקר הוא גוי רוסי בעל שם צרפתי, הוא בן שלושים ושבע, אמר, בדיוק בן שלושים ושבע, ויושע מיד חשב על מתנה בשבילו, יש לו זוג נעליים שלוחצות לו, אולי יתאימו לז’סקר זה שמתהלך בסמרטוטים. יש לו ילדה לפרנס, ויש לו יציקות לעשות. הוא יכול לעבוד בכל חומר, ולעשות לו בובה של בית. אבל הוא צריך חמישים אלף לירות. יושע העריץ את ז’סקר ורצה שדמות ביתו תהיה כדמות האיש הזה. הם סיכמו על ארבעים אלף וקבעו שלמחרת היום יבוא יושע ויקח אותו אל הבית.

יושע בא מוקדם בבוקר. הוא דפק דפיקות חזקות והולכות, שנענו לבסוף. ז’סקר קם. עיניו עוד דבוקות משינה, הוא ישן והתעורר בבגדיו ונעליו. קם ולבש את הצעיף הסגול־אדום מצמר, וכרך אותו כמה פעמים סביב צווארו. הוא סימן ליושע להיכנס ולסגור אחריו. הם נכנסו לחדר שתנור נפט סורי חימם אותו. ז’סקר לקח כמה פירורי חשיש בגודל ציפורן. לקח שני סכיני מריחה. ליבן אותם מעל להבת הגז ועם הסכינים הלוהטים מחץ את הפירורים ואת העשן שעלה מהם חטף אל נחיריו ופיו ומילא בו את ריאותיו עד אפס מקום.

אחר כך לקח מהמקרר בקבוק וודקה ושתה בלגימה אחת רבע בקבוק. הוא הצטמרר וכיווץ את הפנים והעיניים. עיניו נפקחו מחדש עכשיו, והוא היה מוכן לעבודה. עדיין לא היה מוכן לדבר. הם יצאו. ז’סקר היה גבר נמוך במקצת. בשערו נרקם הצבע האפור. אפו נשרי, לחייו שקועות, חריצים בצדי עיניו וכמה שיניים חסרות. הוא יצא החוצה והקור הלם בו. הוא שילב את ידיו וביקש להיכנס לבית מרקחת. קנה כמה תחבושות, עטף בהן את פרקי האצבעות כמו אגרופן שאת האליפות כבר הפסיד, אבל הוא עולה לקרב גומלין בשביל הכבוד. אבל נעמו לו דבריו הטובים של יושע על מה שיצר ועל השלטון שלו בחומרים.

הם סקרו את הבית וז’סקר אמר: “את חדר השינה נרים עם במה. זו תהיה גם המיטה שלכם. פשוט תשימו מזרן בצד אחד. את הצד של המזרן נסתיר קצת על ידי רגל עם פיתוחים ובינה לבין הקיר מדפים מעץ זית יפה שיש לך פה. נעשה ארון קיר. אני יכול לעשות לך איזה חלונות שרק תרצה. מהסלון אני מעלה לך מדרגות מסתובבות ויוצא אל הגג ושם אני בונה לך סוכת קיץ מקורות ותשים בתוך זה ערסל. תהיה מבסוט. את הארובה של התנור צריך להעביר בקיר אל חדר הילדים, שלא תהיה להם אש ישירה כשהם יסתובבו. אני יכול לעשות לך חלוקה של החדר לארבע, על שתי קומות כמו בית בובות. הלאה. אמבטיה. סביב האמבטיה יהיה מעקה זית. גם על הקיר הנמוך פה בין בית השימוש לאמבטיה ובמקום שיש משני צידי הכיור. על יד בית השימוש נעשה קיר ונעשה בו חללים עם חלונות זכוכית משני הצדדים ובפנים נשים פרחים יבשים. מסביב נשבץ פסי עץ דקים. וחלונות איזה שתרצה, עגולים, משושים, הכל הולך. במטבח נבנה שולחן שיעמוד על עמוד בטון באמצע. על יד העמוד אני אבנה לך כיסא עץ בשביל הילד, כי מבוגר לא נכנס שם. במקום ארונות, נשח את הלבנים האדומות שנשארו לך, נבנה מבם מחיצות ונשים ביניהם מדפי עץ.”

התכנית נשמעה מרהיבה. עיניו של יושע התנוצצו ודמיונו של ז’סקר הפליג. הוא יצא לדרך. חודש יספיק בהחלט. רק שיהיה מספיק וודקה והדם יזרום במהירות, הכל יהיה מוכן בזמן. יושע גם הזכיר את מיטת הארגז הנוסעת בשביל התינוק.

“אתה תהיה הבוס, אתה בעל הבית.” אמר ז’סקר והתחפש לפועל בניין, “אני אגיד רק כמה צריך, אתה תסיע את הדברים במכונית ואני לא אבזבז זמן. אתה תעמוד על ידי ותלמד לעבוד בעץ, במתכת, בזכוכית. אני רואה שאתה רוצה לדעת את הדברים האלה. בובה של בית, אני אומר לך, בובה של בית.”

 

פרק 12    🔗

ליקי היתה בחודשי ההריון האחרונים. היא התפללה שזו תהיה בת ושתהיה ילדה טובה. על הגברים חשבה כי הם רשעים, לכן לא רצתה עוד בן. חייה נעשו עמוסים מיום ליום וקרסוליה תפחו מבצקת. היא היתה גדולה והתנדנדה מצד אל צד.

בערב ירד יושקו אליה ואל ניקו לקפה שחור. גם סחה היה שם. הם ישבו בסלון וחיכו לקפה. סחה סיפר שעזב את הקיוסק ההוא, בשביל הכסף שמשלמים לו שם הוא לא מעוניין לעבוד. עכשיו גרשלר הציע לו לעבוד אצלו בנגריה. התשלום שהציע נמוך, אבל סחה יוכל ללמוד מקצוע. ואז לאט לאט תגדל המשכורת. ככה זה היה עם עלי. עלי הגיע מעזה בגיל שבע־עשרה, והיום הוא בן עשרים ושש, ומתכוון לחזור למקומו ולפתוח נגריה משלו. סחה עבד שם יום, עבד שם יומיים, הוא קיבל עבודות שוליה קלות בלבד, כגון צביעת חלונות ודלתות, סחיבת קרשים, הדבקות. אבל סחה לא מוכן לעבוד בשביל סכום כזה. מה הוא חושב לו גרשלר, גם הוא גדל פה בשכונה הזאת. אמנם הוא יותר מבוגר מסחה, אולי שבע שנים, אבל סחה זוכר את גרשלר בתור נער.

הגיע גם אברהם אחיו של ניקו. לאברהם היו עסקים כשרים ולא כשרים. מכל מקום, במשך השנים צבר לו סכומי כסף ניכרים. הוא גר ברחוב איגר עם אשתו ושלוש בנותיו. כשהתעשר שכר וילה באפקה. כשעלו המחירים חזר לשכונה. שם שילם בקשיים את הוצאות הבית הגדול, ואילו כאן היה מעשירי המקום. אשתו קנתה לעצמה בגדים ככל העולה על רוחה, וביתם היה עמוס לעייפה קישוטים ועציצים ומכשירים חשמליים ביתיים. כאן הוא גדל, אברהם, וכאן חי אביו הזקן ואחיו הצעיר. כאן טמונים השורשים שלו.

ליקי פחדה מאביה עד מוות. פעם גם הוא היה עשיר, אבל הימר בקלפים ומאז חי בצנעה. הוא שלט שלטון ללא מצרים באשתו, בניו ובנותיו. ליקי היתה הבת הבכורה והיא טיפלה במשפחה הישנה והחדשה. היא סיפרה על חלום שחלמה: דודה שלה באה אליה ואמרה לה שהיא הוציאה מהאלבום את התמונה של ליקי ושל אמה, והביאה לה אותה. הדודה אמרה לה: “תהיה לך בת.” והיא שאלה את גיסתה: “את מאמינה בחלומות?” גיסתה אמרה: “כן.” ומיד לאחר מכן נכנס אבא שלה וסיפר שאמה מתה. בבוקר ליקי ישבה איתה, אחרי הצהריים ישב לידה האב. היא היתה קרחת בכל גופה, הוזה ונתקפת עוויתות ומתה. ליקי לא בכתה, רק הוסיפה בטון וטייחה עוד לבנה בחומה הקשה ששמרה אותה. כך נדמה ליוש.

כולם הפסיקו לשתות את הקפה, סחה גימגם והסתלק, ויושקו עמד בפתח הבית. הם התארגנו לעשות את השבעה בבת ים, וכשליקי עברה בפתח, יושקו ליטף אותה ליטוף של נחמה והשתתפות לאורך הכתף והזרוע.

יושקו עלה אל הגג, אבל פתאום נתקף עייפות, והרגיש שלא יוכל לעבוד עוד. הוא סייר בחדרים המטוייחים, ודימיין את כל אותם הדברים שהזכיר ז’סקר. בערב לא ירד גשם, ופתאום שמע צעדים על הגג. סחה ועלי עלו לראות איך מתקדמת העבודה. הם התיישבו על ארגזים שהיו בחדר האמצעי ודיברו.

סחה סיפר שפעם הוא נתקל במשטרה, בגלל הגג הזה שג’וש בונה עליו עכשיו. הדיירים מהקומה השלישית, אלה ימח שמם, ויטל ויטל, דרשו שהגג יהיה נעול תמיד. שאף אחד לא יקלקל להם את הזפת שעשו כל שנה. גרשלר והגדולים היו עושים תחרויות הליכה על המעקה הדק של הגג הזה, וויטל היתה חוטפת התקפת עצבים. פעם אחת חבר שלי ירה בציפור, ציפור יונה. אני ראיתי שהיא רק נפצעה וכאב לי הלב. רצתי הנה, פרצתי את הדלת והתחלתי לטפל בציפור, ההיא המטומטמת מזמינה לי משטרה. מה יש, מה יש, אולי עושים שם משהו עם סמים, או הורסים לה את הזפת. אנא עארף מה היא חשבה? באה משטרה עצרה אותי, אל תשאל.

עלי הערבי ידע עברית טובה. בין הנגרים הלכו בדיחות על העבודה הערבית והטעם הערבי של עלי. אבל עלי מוסלמי אדוק בדתו. פעמים אחדות ביום הוא שובת מכל מלאכה והולך להתפלל ולהשתחוות. מלבד התפילות וארוחת הבוקר שנמשכת כשעה, הוא אינו מפסיק ממלאכתו. הוא מארגן את המקום, עונה לטלפונים, רץ למכולת, ומעריץ את עבודת המאסטרו שלו. עלי הגיע לגרשלר והוא נער. במשך הזמן חסך והתחתן ונולדה לו בת. כל ימות השבוע גר עלי בקומה השניה של הנגריה, למרות שלא היתה שם מקלחת. ישן וקם ועובד ומזיע באותם בגדים וממשיך לעבוד. ביום ששי בצהריים, הנגריה נסגרת ועלי נוסע לעזה. בעזה כבר היו דברים שהפריעו לו. דברים שנעו בפיגור אחרי הקצב של התחנה המרכזית, אבל בעיר היה כמו עכבר שדה, מבוהל וממצמץ בעיניו. הוא לא יצא את הנגריה לבדו. לא הלך לסרט או לבר ואף לא נחשב בן השכונה, כי במשך תשע שנות עבודתו כאן ראו אותו עובד ביום ובלילה כאילו נעלם. הבילוי היחידי שהרשה לעצמו היה להזמין אליו לנגריה עוד כמה חברים בני עזה, ויחד היו מקשיבים לטרנזיסטור שניגן מנגינות ערביות בשקט. היו מבשלים לעצמם משהו, ולעיתים משחקים קלפים. גרשלר שמח שיש מי ששומר לו בלילה על הציוד, ולאט לאט התאספו אולי ששה מזרנים בקומה השניה ובני עזה היו ישנים שם במשך ימות החול. עכשיו עלי אמר שכבר מאוחר והוא צריך לצבוע תיקונים בכמה חלונות. סחה ויושקו החליפו דברים נבוכים על המוות שהתבשרו עליו קודם לכן, ועל “הטיפול המסור של ליקי”. השעה היתה מאוחרת בלילה, ויושקו נסחף ולא הרגיש. הוא ירד והתניע את המכונית.

 

פרק 13    🔗

הוא הגיע והבית היה נעול. הוא דפק ודפק בחוזקה, והדלת לא נפתחה. הוא חשב שאולי תמר איננה בבית. הוא היה מודאג. נכנס לשכנה לצלצל. הטלפון צלצל והיא הרימה את הטלפון. היא שתקה. הוא דיבר והיא לא רצתה לענות. אחר כך אמרה שהוא איחר והיא דאגה ולקחה וליום. בהריון אסור לקחת תרופות בשום אופן. ייתכן שהיא עשתה דבר נורא. אבל עכשיו היא שליווה, והיא לא רצתה אותו.

“תמר תפתחי.”

“אתה לבד ואני לבד, אז לך מפה.”

“תמר מה איתך, תפתחי את הדלת.”

“אני רוצה שלפני שאתה עובר את הסף תשתנה אבל זה אי־אפשר.”

לא היה לו מושג על מה היא מדברת. הוא כעס ונהם, אבל היה לחוץ בבית הזר, בשעת לילה מאוחרת. והוא נאלץ לצאת. הוא משקיע את כל כוחו בבניית בית, ופתאום אין לו בית ואין לו אישה. הוא הלך אל בית של ידידה ותיקה, שידע כי תפתח לו את הדלת. בת־עמי היא אמנית של חומר. ויוש אהב מאד מה שהיא עושה. היא ניעורה משנתה. פתחה לו בחלוק ארוך ותכול, שקפליו מבריקים. הושיבה אותו בסלון רך ונוח ומיהרה להדליק את האח. היא שתקה והוא שתק והיא הביאה לשניהם קפה. לאט לאט יוש התחיל לדבר. וזה היה כמו להפעיל מכונה אדירה שמתחממת ובולעת את גזעי העצים מצד אחד ומוציאה אותם שבבים שבבים מצד שני, בנגריה אצל גרשלר. והכעס הלך וגאה, ובת־עמי שתקה והיתה רצינית. “שהיא תגרש אותו מהבית שלו.” אחר כך בת־עמי שאלה שאלות על תמר. “היא מרגישה שזנחת אותה,” אמרה, “הנה אתה בונה ויוצר וכבר לא שם לב שגם היא יוצרת בתוכה. היא רוצה להתפנק אצלך ואתה יושב שם עם האנשים מהשכונה וגם אחרי שעות העבודה. נהיה מאוחר והיא פחדה ודאגה והרגישה שעזבת אותה.”

“אבל אני בונה את זה בשבילה.”

“זה נכון, יוש. זאת טיפשות לא להבין את זה. היא צריכה מילים, והיא צריכה נוכחות.”

“מילים אני לא נותן. לתת מילים זה שקר. בעוד עשר שנים, כשנשב לנו על המרפסת, והילדים יתרוצצו סביבנו, ואני אדע בביטחון אחרי כל השנים האלה מה אני מרגיש - אני אגיד.”

“אבל יש לך קודים אחרים. היא תצטרך להבין אותם. זה כמו תינוק שלמד שפה, צריך לתת לה גם זמן להתרגל לסימנים לא מוכרים. היא קצת תינוקת עכשיו, שהיתה במרכז, ותשומת הלב נלקחה ממנה.”

“זה נכון. אני עם כל הנשמה בבית הזה.”

“אבל הבית והמשפחה זה דבר אחד.”

האמת היתה שהידידות והתום של בת־עמי הרגיעו אותו. הוא צלצל שוב ותמר שוב סירבה. אבל הוא היה רגוע. והאמת היתה שידידה יכולה לנחם, אבל הדברים בין אנשים מתרחשים במסתרים, וקשה לזרים לפרשם. תמר היא שעזבה את יוש. היא נסעה פנימה, עמוק פנימה. כולה מכונסת ומצונפת ברחם של עצמה. תמר היתה קשובה לכל רחש והתפתחות ונענוע פנימי. העבר שלה התחיל לזוז, לבעוט, אולי להתהפך. תמיד היתה איתו ופתאום קרה דבר לא מוכר לה. היא לא יכלה לכבד את ההתרחקות הזאת והיא נבהלה מעצמה.

לבת־עמי יש שיער כסף ועיניים כחולות טהורות, והיא דאגה לו והיתה נאמנה לו מאד. הם דיברו שעה ארוכה. אחר כך קם יוש ונשק לבת־עמי והיה אסיר תודה לה. הוא הלך לחבר אחד רווק והזמין אותו לבלות יחד. “תבחר מסעדה,” אמר יוש, והם הלכו למסעדה רומנית יקרה. יוש שכח את הפנקס הקטן שקשר בחוט משיחה, שבו היה מחשב אגורה לאגורה, הפנקס שאגר את כל דאגות הבית בתוכו. הוא אכל והשתכר עם חברו הטוב. כבר מזמן לא נפגש עם האנשים האלה שאהב. הוא היה טרוד ואת כל כוחו נתן לבית. הוא חשב לעצמו אם אין לי אישה, אני צריך ליהנות מזה.

לפנות בוקר חזר הביתה שיכור וקהה חושים. והיא פתחה לו. הם שכבו מכווצים כשני אגרופים זה ליד זה. היא גיששה את גופו בידיה, את שיפולי בטנו, את חלציו. הוא הפנה לה את גבו. ושוב יצאו ידיה לגשש את דרכן באפלה, לבסוף נתרצה לה והיא נשקה אותו על כל גופו והוא זיין אותה ככה שהיא לא תשכח אותו יותר.

בבוקר היא קמה איתו והכינה לו קפה וסנדוויצ’ים לעבודה. פניה היו צחים ובריאים והיא שאלה: “איך נקרא לו?” צריך לחשוב על שם. היא כבר מרגישה אותו היא אמרה, ויוש הרים אליה את עיניו, שהיא תספר לו עוד על זה.

 

פרק 14    🔗

ז’סקר סירב לעבוד לפי סדר. בתחילה זה היה שינוי מרענן, אחרי רוזנמן. ז’סקר התיחס לבית כאל הפסל שלו, ולמרות שפתח רדיו כדין בערבית שקטה ועבר לעראק של פועלים – יום אחד אהב את המטבח ויום אחד אהב את הארון שבנה בחדר השינה או היה נרגש מכדי לעבוד ותיכנן תכניות או לא רצה לעבוד בכלל. הוא הסתכל בבית והבית הסתכל בו. הוא עבד יום שלם על פיתוחים בטיח ויצר תפרחת בסוף העמוד שתמך את האינטרסול ועשה ממנו עמוד גותי, וגם הרכיב לו תמיכת ברזל שנראתה כמו עששית של פנס רחוב. כשג’ושוע בא הוא שאל אם בעל־הבית מרוצה. הבעל־בית ישב והתפעל בלי סוף מהעבודהף ורק כשיצא לקנות עוד חומרים חישב אם יספיק ז’סקר לגמור את העבודה ההכרחית עד סוף החודש. ולמרות שדיבר עם עצמו במושגים של עבודה הכרחית, עדיין סירב להכניס את אשתו לבית בלתי גמור. הוא הבטיח לה ארמון, ובארמון היא תלד את בנם.

ז’סקר והוא בנו סולמות עץ מקרשים שנאספו בבית. דלת שמצאו, השכיבו בחדר האמבטיה, ועשו ממנה חלון שחלקו האמצעי קבוע ושתי כנפיו נפתחות. למעלה בנו משקופים רחבים ובינם לבין הדלת המאוזנת שיבצו זכוכיות צבעוניות וכך יצרו עוד חמישה חלונות קטנים.

הם ירדו אל גרשלר לשייף את מדפי הזית שיעטרו את הכיור באמבטיה. גרשלר סגר אחת המכונות שעבד עליהן. שערו מלא שבבי עץ, וגם אזניו, ראשו מכוסה בכובע צמר קטן, וסוודר ירוק וארוך מכסה על כרסו הגדולה. הם התיישבו להפסקה.

“תיכף שלוש, עוברת זאת עם החזה, כולם נעמדים לראות אותה.”

“ומי זאת שהולכת כאן עם חליפת נמר וכובע קאובוי?”

“זאת אלמנה אחת, שגרה פה עם מאהב בן שבעים. היתה יכולה להיות הבת שלו.”

“אני חושב על האינטרסול שבנינו,” אמר ג’ושוע, “ומנסה להבין מה פתאום אינטרסול. אנטרה – בצרפתית להיכנס, סול – סולו – לבד. תגיד ז’סקר?”

“מאיפה אני יודע? אני רוסי.”

“אולי מפני שזה חדרון קטן ונמוך ואפשר רק לזחול בו. זה המקום לבן אדם אחד.”

“כל אלה שמתעסקים במילים, מיסטר ג’ושוע, הם מזדיינים בתחת. אמנים, סופרים ומשוררים. תיכף תהיה לי משורר. עלי, תביא חמאה, מאז שיש לי בעיות בקיבה אני מוכרח לאכול הרבה חמאה, שהאוכל יתחלק. גם הרופאים, אם תשמע לי, מזדיינים בתחת. אבל כולם. אני, בצבא אני חובש, ואני מבין בזה משהו. למשל דוקטור איזי מאיכילוב. מומחה לניתוחי לב פתוחים. אבל אף פציינט לא יצא ממנו חי.”

“בטח גרשלר – הוא מנתח זקנים, אחר כך הם חיים עוד עשר־שתיים־עשרה שנה ומתים בני שמונים ושבע,” אמר הנגר הקטן והממושקף שעבד שם תמורת השכרה חודשית של המקום והמכונות.

“איך קוראים לך?” שאל ג’ושוע.

“דני.”

“אוה, סוף סוף דני בשכונה, כולם פה איציק.”

גרשלר צעק, “עלי, בדיוק בשלוש.”

עברה בחורה קצוצת שיער, סוודר כחול, חזה בולט מאד זקוף וקשה, מכנסי ג’ינס, ומגפיים בעלי עקב גבוה, שלא איפשר לה להתקדם אלא בקפיצות.

“גרשלר, מה איתך,” אמר ז’סקר, “היא פרֵחה.”

“טוב, אשכנזיה יש לי בבית. אתה יודע למי אני נשוי? לסופיה לורן. לא, ברצינות, הרבה אמרו לי שהיא דומה לסופיה לורן. היית צריך לראות אותה כשהיתה בת שש־עשרה, קטנה ושקטה. כל שאמרתי לה היה טוב. היום היא אומרת לי מה לעשות. יצאנו עוד ארבע שנים. מעולם! אבל מעולם לא התנשקנו ברחוב, לא כמו היום שהכל הולך ברחובות. כשהיתה בת עשרים ואני בן עשרים ושמונה אמרה לי אמא תתחתן איתה! עד אז לא רצתה שאני אתחתן. אבא שלי ז”ל עבד בנגריה מלילה עד לילה. ואמא שלי אמרה – אתה תעזור לאביך. הדבר האחרון שרציתי זה להיות נגר. אבל לאט לאט נהייתי. עכשיו שאני בן ארבעים ושתיים אני שם לב שאני מתחיל לעשות תנועות כמו שהוא עשה ולהגיד דברים שהוא אמר. אני מת לחסל את כל זה, אני מוכרח איזה שינוי ונשים לא יעזרו לשינוי הזה.

“גרשלר, מכל הדיבורים האלה יש לך לייסטים? אנחנו צריכים להתקדם עם החלונות. אנחנו עובדים על הגג, ברוחות האלה, הכל פרוץ, הגב שלי נתפס.”

ז’סקר התנהג כמו לי מרווין ב“קט בלו”, בקטע שבו הוא נשכר לרצוח מישהו: בבת אחת הפסיק לשתות, התגלח, התחיל לשמור על כושר.

ככה יצא ז’סקר לעבודה על הבית אחרי שישב חודשים והיה שיכור והסתכל בפסל שלו, והיה צריך כסף ליציקה. אחרי שבוע השחירו ונקרעו התחבושות שקנה בבית המרקחת ועוד הידיים התחילו להבקע בקור ובעבודה והגב נתפס לו.

תמר מצאה חן בעיניו. כשבאה לראות את הבית ז’סקר שאל: “זה מוצא חן בעיני הגברת?” והיא הביאה לו מעיל סקיי שלא יהיה לו קר. אבל הוא צחק ואמר שכשהוא עובד ושותה חם לו, והוא לא לובש דברים כאלה. הוא לא הסכים להיות פועל בניין בעיניה. על ידה הוא אמר: “ג’ושוע, אני רוצה את הבית שלך ואת האישה שלך,” וג’ושוע הרצין ולא רצה להשתתף בזה.

גרשלר נתן להם לייסטים והוסיף את מחירם לחשבון. בא אליו בחור צעיר שמן כמו הר. גרשלר הכיר את הוריו ואותו.

“אני הולך לפתוח חנות ירקות בלבנדה.”

“מה אתה צריך.”

“מדפים, לשים את הסחורה.”

“מתי אתה פותח?”

“עוד שבועיים.”

“מספיק לך גם מעקה מעץ גס, לא מסנדוויץ', אני אשיג לך קרשים. לנסר זה כלום.”

“לא יעלה לי?”

“לא יעלה לך.”

גרשלר עושה דברים כאלה מדי פעם לאנשים בשכונה. “אשתי אומרת לי שאני פראייר,” הוא אומר, “אבל אני עברתי לצפון העיר, והם נשארו פה. אני גרתי פה מאחרי הנגריה, גם אמא שלי, סידרתי אותה בדירה אחרת. גם בה אני תומך, וגם את החובות של אחי הטמבל אני משלם, ומתפרנסים ברוך השם.”

 

פרק 15    🔗

ז’סקר קרא ליהושע יֶזָה. “יזה, קח אותי הביתה.” עוד יום עבודה נגמר. “יזה, תן קצת כסף, הירקן לא רוצה לתת לי עוד, אני חייב לו.”

יזה כבר נתן לז’סקר עשרת אלפים לירות בתחילת העבודה. עכשיו נתן לו עוד חמישיה. הביא אותו הביתה. חזר לעבוד.

שש בערב. צריך עוד לשלוף מסמרים חלודים מהקרשים שישמשו בסיס תומך לבמה של חדר השינה. היו כמה חלונות ינים שהצבע שלהם נקלף, והיה צריך לשרוף אותו בברנר, להמיס אותו ולהוריד.

יזה תיכנן לעבוד עד תשע בערב. הוא רצה לשבת בערב עם תמר. הבטן שלה התחילה לנוע. יזה שם את הראש שלו על הבטן שלה הקטנה, שם מתחוללים דברים, שם את כף ידו המיובלת והרגיש את התנודות. הוא לא האמין שזה ילד. הוא חשב שיש שם מים שחורים שנעים ועולים וגואים ומשתפלים כמו ים שנדפק אל מערות סלעים. הוא דימיין שהים הזה יביא לו ילד. תינוקות כמו שראה אצל אחרים. את התמונות שתמר היתה מסתכלת בהן בספרים על אמהות, לא אהב לראות.

הוא הסתכל בבניין מולו. כל המרפסות היו מוארות. אחר הצהריים השמים היו אפורים. המרפסות של הבניין מולו נראו כמו כתמי צבע בחלל. כתם סגול חיוור. כתם תכלת עז. כתם ורוד בהיר כתם צהוב וכתם ירקרק. את הבית שלו לא יצבע בצבעים כאלה, אבל שהם יהיו ממול. זה מעודד אותו. ואז התחיל גשם דק והמרפסות נזלו כמו צבעי מים בתמיסה דלילה, המקלקלים את הדף. בלילה התעוררו המרפסות לחיים מחודשים; כתמי אור באַין השחור. היה בהיר וקר.

כשמתבהר, אחת לשבועיים, יוצאים הדיירים בשכונה, כל אחד בתורו, ופורקים את מה שצברו בפנים. השאר מציצים ומשתתפים. יזה שרף את הצבע הישן וחשף עץ שעוד לא נס ליחו. ואז שמע צעקות. איש בן שבעים, לבוש בחלוק או מעיל ארוך לבן וכובע ברט מצמר עמד על המדרכה וצעק. מיד נאספו סביבו עוד שלושה־ארבעה גברים מן השכונה והוא נאם לפניהם בהתרגשות. הוא היה נרגז ומן הגג היה קשה להבחין בתו כלשהו מתווי פניו. הוא כעס על האישה שחיה איתו. קשה היה להבין מדבריו מה הסיבה. הוא שלח ידיים למעלה ולצדדים, טלטל את ראשו, ירק תוך כדי דיבור וניגב את הפה. קולו נשבר מדי פעם, והגברים ניסו להרגיע אותו. החזיקו את ידיו, דיברו על לבו. ניקו, השריף של השכונה, יצא לפשר בין הצדדים. עם ניקו בא אחיו, והצבעי, אבא של אתי.

האישה, קראו לה תקווה, רצה אל ליקי אשתו של ניקו. היא ישבה שם עם השכנים ועם בנה איציק ואותה לא שמעו. הזקן חתר בכל כוחו אל הבית של ניקו לתפוס אותה ולהראות לה מה זה.

“בגללה עברנו הנה. בגללה לקחתי פה דירה. יכולתי לחיות במקום הרבה יותר טוב, אבל היא אמרה שפה על הגג היא גרה. בטח. למה לא רצתה לגור אצלי ולהתחתן. רק לקחת היא רוצה. אני גר פה, והיא – כל רגע חוץ לארץ, כל הקיץ ישנה על המרפסת, לא מכבה את האור, שכולם יראו אותה. שאני לא יכול להיות איתה. רק לוקחת ולא נותנת. אני לא קמצן. הכל אני נותן לה. כל פעם קונה שמלות, מחליפה כובע. רק עכשיו קניתי לה ולבן שלה בגדים בשלושים אלף לירה! איפה היה לה דבר כזה? אצל בעלה הראשון? חתיאר, שכב חולה, מצץ את כל הכסף של המשפחה ומת, לא השאיר לה ביטוח, כלום. בקושי החדר וחצי על הגג. קר בחורף, נכנס שם גשם. אז אמרתי לה בואי אצלי, ירדה אלי לדירה. הולכת לה לבד לסרט, הולכת לחברות שלה, אותי היא מחביאה. מה יש, אני זקן אני אבל לזיין אני עוד יכול, הבת זונה הזאת, אני ארצח אותה, זוזו, עזבו אותי. איפה היא, אני ארצח אותה.”

“אבל מה קרה, מה עשתה לך תקווה?” שאל ניקו. במקרים כאלה הוא מדגיש את הנגינה הסלוניקאית שלו.

“למה היא היתה צריכה להחביא חמישים אלף? אני לא נותן לה מה שהיא רוצה? אני לא נותן? ואני עושה מעצמי אידיוט ומספר פה לשכנים שהלכו לי לאיבוד חמישים אלף. אולי מישהו ראה. אולי פרחחים, החברים של איציק. אני מדבר עד שאני מוצא כרטיס לאירופה, לה ולבן שלה לבד. אותי היא כבר לא רוצה, אותי. לזיין לא נותנת הבת־אלף וכסף היא גונבת. היא תחזיר לי הכל, אם לא אני הורג אותה. את העיניים אני מוציא לה. בטח שאני לא אתן לה ליסוע. שמה היא פוגשת בחורים צעירים, שמה אני לא יכול לראות מה היא עושה. פה היא עושה לי קצת פוצי, קצת מסז', איזה תה, ובורחת. הכל היא תחזיר, את הבגדים, את הטבעות יהלומים, את הזהב, הכל אני רוצה, אחרת היא לא תתא חיה מהבית שלך.”

כעבור רבע שעה הגיעה ניידת, תקווה הזמינה משטרה. השוטרים לקחו אותה למתן עדות ולפתיחת תיק. איציק נשאר אצל ליקי ומלמל: “היא לא חוזרת אליו יותר. ככה היא אמרה, אתם תראו, היא לא חוזרת, גם האחים שלי בקיבוץ וגם אני לא נדבר איתה יותר אם היא חוזרת אליו.”

הזקן ראה שטרפו נלקח ממנו, הלך אל כלובו, כשהוא נגרר במדרגות שפוף ואיטי והדליק את האור במרפסת והתיישב לשאוף אוויר.

 

פרק 16    🔗

העצים היו תווי־הפנים של הבית: אורן פיני, אורן קליר, עץ זית, סנדוויץ' למדפים וחלקים פנימיים ומהגוני נדיר.

את החלונות הקשתיים שיושע שמר בזכרונו הלכו לילה אחד להביא, ז’סקר והוא. הבית היה נטוש וחרב ומיועד להריסה. איש לא נתן להם רשות והם לא ביקשו רשות מאיש ולכן פחדו. הם העמיסו הכל על ה“דה־שבו” של יושע שסחבה הכל כמו טנדר. הם מצאו שום גם ארבע דלתות ארוכות ועליהן בליטות מרובעות דמויות שוקולד.

כששרפו את הצבע הישן מצאו תחתיו עץ שליר משובח. עץ, ככל שהוא יותר צפוף בסיבים שלו, הוא יותר טוב. הוא חזק ועמיד יותר. האורן הלבן היה הפשוט מכולם. חשוב לדעת מאיזה חלק של העץ הוכן הקרש. קרש עם עיניים איכותו ירודה יותר וממנו ניתן לעשות את האינטרסול. הקליר – האורן האדום – צפוף יותר ומתקרב לצפיפותו של האלון. מזה יבנו את המטבח.

הגיע הזמן לסגור את הפתחים הרחבים בזכוכיות צבעוניות מרהיבות ובחלונות ישנים שמצאו ברחבי העיר. הסתבר לישוע מדוע זכוכית אדומה נדירה כל כך: את צבעה יוצרים מזהב. לכל צורה של בליטות על הזכוכית יש שם מקצועי, הוא זכר רק את הכוורת והבקלאווה. הזכוכית הוורודה נדירה אף היא. ישוע נסע לבית לחם בחיפושיו אחר הזכוכית האדומה. הוא קנה כמה לוחות זכוכית אבל הסתבר לו להפתעתו שהאיש מבית לחם קונה את הזכוכיות מ“ראווה”, בית מסחר לזכוכיות ולמראות ברחוב העבודה 11. הוא חזר ללב תל־אביב ושם מצא זכוכית אדומה.

הוא יצא בשליחותו של ז’סקר לאסוף את החומרים הדרושים. תחילה חקר את מחסני העצים השונים. אצל שטרן חיים ברחוב לינקולן פינת דרך פתח־תקווה, קנה עץ פיני ב־3,161 לירות, ובאותו יום חזר וקנה עוד עץ פיני באותו סכום. אצל יעקב קלינר, מחסן עצים ודיקטים בגבעת משה, תל־אביב, קנה 2 קרשים של אורן פיני ושילם 721 לירות. שוב אצל קלינר קנה ישוע 4 קרשים פיני 105X52 ו־1 סנדוויץ' 14 מ“מ עובי במידות של 122X250 ב־2,447 לירות, וקליר ב־4,032 לירות. סך הכל עץ באותו שבוע 13,522 לירות. זכוכית בבית לחם ב־2,000 לירות, בבימ”ס “ראווה” ב־1,680 לירות, סה“כ 3,680 לירות. חומרים לבניה: רשת טיט, מברשת 210 לירות ושק גבס, 5 נייר זכוכית 15 לירות + מע”מ: 240 לירות. 1 מברג, 1 ק“ג דבק פלסטי, 1 מברשת, 1 ידית, 1 ברזל, 1 מטר סטנלי, 731 לירות. את זה קנה אצל משה הירש ברחוב המלך ג’ורג' 14. באותה כתובת עשה השחזה למשור שלו בששים לירות, אצל דב לובלינסקי. 6 זוגות צירים ספרדיים של 100 מ”מ, 12 זוגות של צירים פליז אוקסיד עלו לו 4,326 לירות אצל אחים ביטר בע"מ רח' אלנבי 119.

למחרת חזר למשה הירש וקנה 150 גרם מסמרים, 1 ק“ג דבק, 6 ק”ג גבס, סה“כ 151 לירות, ובמשך השבוע שלאחר מכן חזר ושב אצל משה הירש וקנה עוד 4 ק”ג מסמרים. ½ ק"ג מסמרים קטנים 407 לירות, בסך הכל 25,000 לירות. בסוף השבוע נתן לז’סקר עוד חמשת אלפים לירות. הוא היה מודאג מז’סקר. הסתבר לו שז’סקר לא פורע את חובותיו. הוא לוקח את הכסף ומפוצץ אותו בבארים עד השעות הקטנות של הלילה, ובבוקר לא מצליח לפקוח את עיניו. לוקח לו חצי יום לעורר את כל חושיו, ויושע, עם כל חיבתו לאיש הזה, היה צריך לדרבן אותו ולשלוט בו. ז’סקר נעלב יותר ויותר והפיק פחות. ההערצה היתה מזונו העיקרי, אבל יושע דחק בו כי יש לו משפחה להלין פה. הזמן קצר והמלאכה מרובה. לאט לאט הבין יושע שאת השולחן האליפטי ואת כיסא העץ לתינוק שתלוי על הקיר לעולם לא יספיקו לבנות. גם מדרגות עץ שיובילו מהחדר המרכזי למעלה אל חדר נוסף, דמיוני, שייבנה מעמודי חשמל ישנים, הבין שלא יבנו, ואכזבתו מז’סקר גדלה והלכה. הקופה הדלדלה, ההערצה הדלדלה, כוחו של ז’סקר הדלדל ואת המחסנים מלאה אכזבה והאכזבה הולידה כעס והתמרמרות.

החדרים עמדו בלתי גמורים ולדאגתו של יושע לא היה גבול. ז’סקר לא בא יומיים לעבודה. הוא לא אהב את הבית. דרש לנגוס עוד חלק מהכסף. ויושע זרק לו את עשרת האלפים הנוספים מתוך חימה גדולה. הוא ישב בבית הבלתי גמור, לקח חתיכות זכוכית שרוטות שמצא ולמד עליהן לחתוך ולטפל בזכוכית. יש למרוח נפט על המקום שרוצים לחתוך, במכשיר חורטים על הזכוכית, מחלישים אותה, ואז היא נשברת במקום החבטה. כשעשה קו ישר השעין את הזכוכית על שפת הדלת ששימשה שולחן עבודה ולחץ על החלק שנשאר באוויר. כך שבר את הזכוכית במקום הרצוי לו. עכשיו לקח מראות משומשות שמצא וחתך אותן במידות שרצה ושיבץ אותן בתוך החלונות במקומות שהזכוכית שלהם נשברה, ואפשר היה לאטום חלק מהאור. הוא השתלט על החומר הזה והוא היה מוקדם. הוא עבד יום ולילה בזכוכית ושכח את ז’סקר. הוא למד לחתוך קווים מעוגלים: אחרי שחרט את הקו הרצוי, נגס את השארית מסביב בעזרת פלייר. הרבה זכוכיות זרק אבל הוא התגבר, וכז’סקר בא הוא מצא שלושה ויטראז’ים מפוארים, בחלונות של חדר השינה. הוא התעניין לדעת איך יושע הגיע לזה. יושע מצא את השיטה: בין שתי זכוכיות שקופות, הניח צורות תואמות של זכוכיות צבעוניות שחיבר אותן זו לזו במרק חלונות. במשך היום חדר דרך הוויטראז’ים אור כמו קשת בשמיים שמבשרת גם שמש בחורף הקר הזה.

ז’סקר חרק שן ואמר בלעג: “כן, בעל־הבית. מה שתגיד, הבעל־בית.” יושע מסתדר לבד, אבל יושע תמיד הסתדר לבד.

 

פרק 17    🔗

כשיוש היה עם תמר, פתאום ז’סקר צלצל ואמר: “גמרתי להיום. בוא קח אותי הביתה.”

“כבר?” נזעק יוש. ואחרי כמה רגעים הוסיף: “קח מונית ותביא לי קבלה.” הם כבר לא מוכנים לעשות דברים זה בשביל זה. עכשיו יוש החליט להיות בעל־בית, ולקבל את התמורה המלאה עבור הכסף היחיד שהיה לו מעולם, ואשר שילם הרבה ממנו לז’סקר.

כל פעם שתמר היתה מגיעה לראות מה מתקדם בבית, איזו פינה קטנה גמורה, היה ז’סקר מתחיל לעקוץ את יוש ולנסות להוריד מערכו בעיניה. תמר לא רצתה להחריף את היחסים ביניהם והשתדלה להתעלם. אבל יוש, שבסתר לבו ציפה להערכה והתפעלות ממנה, התרגז כל כך ורב עם ז’סקר. הוחלט שתמר תבוא רק בשעות הלילה, אחרי שז’סקר הולך. כל יום או יומיים ניסה ז’סקר את מזלו: “הבעל־בית, אתה נותן משהו על החשבון?” ויוש ניסה לשמור את יתרת הכסף לסוף העבודה.

“אתה לא מאמין בי, בז’סקר?”

“זה לא שאלה של מאמין, אתה שותה את הכסף הזה. הילדה לא רואה מזה גרוש, ליציקות לא ישאר לך מזה. אז אולי נתתי לך להרגיש שאני מיליונר, כי גם אני הרגשתי ככה. אף פעם לא היה לי סכום כסף כזה. בעיני אחרים זה כלום, בשבילי זה הרבה.”

“אז תקנה איזה משהו לאכול?”

“כל יום אתה שולח אותי עם רשימת קניות מהמכולת, אבל שלא תטעה, הכל ירד לך מהסכום.”

“אז דווקא היום הבעל־בית יקח את הפועל שלו לאכול במסעדה,” ז’סקר התפנק, וזה נראה כמו התפייסות.

יוש הכיר היטב את כל מסעדות הפועלים הקטנות של תנובה ושל רחמים ושל טובה. מסעדות נקיות, פשוטות וזולות. נייר גס פרוס על השולחן במקום מפה, מלחיות פלסטיק ומאכלים ביתיים. הוא הכיר את המגישות ואת הטבחית, ולא היה שוכח לגשת אל המטבח מאחור ולשבח אותה על האוכל.

אבל כשהגיעו התפנק ז’סקר יותר ואמר: “תקח אותי למסעדה אחרת. אני אוהב מסעדה אחת באבן גבירול.”

יוש הסתכל בו מזווית העין, כמו קאובוי שמריח סכנה בעיירה הדוממת אחרי שעברה בה הפורענות. הוא הפסיק לדבר בכלל. הוא נכנס למסעדה של טובה, התיישב והזמין.

ז’סקר לא פסק מלדבר: “האוכל הזה חרא, לאן לקחת אותי, תראה תראה את המרק הזה, לא חם.”

אחרי שיוש אכל ושבע - מרק ופרוסות עבות של לחם לבן, קציצה וירקות מבושלים ולפתן פירות לקינוח, הוא אמר: “תראה את גרשלר. הוא לא ילד, הוא לא התחיל לעבוד אתמול ואולי נגר כמוהו שגם עובד נקי וגם יודע מה זה עבודה מהבוקר עד הלילה - אולי הוא אמן יותא גדול ממך.”

החריצים בפנים של ז’סקר העמיקו, שיער השיבה שלו התקשה על ראשו מחמת הזיעה והאבק וכובע הצמר שלראשו דבק בו. צווארו נהיה אדום מאד וגידים וורידים השתרגו עליו. “מה?! תסלח לי הבעל־בית. אתה צריך להודות לי שירדתי ככה אל העם, שאני עוזב את חדר העבודה שלי, ואת המחשבות שלי ואת הפסל; יש לך מזל שאני צריך כסף ליציקות שלי, אבל אני יורד אל העם.”

יוש נראה רגוע. “מצדי אתה יכול ללכת לעזאזל, מסייה ז’סקר. הפסל שלך זה דבר יפה, אבל לא ישאר לך כסף ליציקות. לא מהעבודה אצלי ולא משום עבודה. בעצם אתה פוחד לגמור את הפסל הזה. אתה פוחד לעמוד איתו למבחן. במקום זה אתה שותה ומוליך את החרפה למקום אחר.”

ז’סקר קם נדהם, התנודד קצת מהשליפה הזאת והסתלק. יוש החזיק מעמד זקוף כמה דקות ואחר כך התנודד והשתופף גם הוא. מה יהיה? הזמן קצר והמלאכה מרובה. איד לא ידע לעצב לו חלונות בגדלים שונים ולא סימטריים כמו ז’סקר. ואולי גם שום איש לא יעשה לו ארון קיר מדלתות שהוצאו מהקשרן הקודם. ז’סקר ממציא המצאות כל הזמן. איך לחסוך ואיך לייפות, והוא צריך אותו.

למחרת ז’סקר לא בא לעבוד. יוש לא רצה להיות בבית, שיותר מבכל זמן אחר הרגיש אליו יחס של זרות, כאילו זה מקום עבודה, כאילו הוא יכול לקום עכשיו ולהחליף את מקום העבודה. הכסף אזל במהירות. אף חדר לא גמור עד הסוף. ז’סקר ברח. אשתו צריכה ללדת וזה מפחיד. אין לו עבודה כרגע ואיך יפרנס את משפחתו. יוש הלך ברגל. ראשו על המדרכות. הוא עצר ברחוב נווה־שאנן, בחלק הקרוב לתחנה המרכזית, וראה שם מכונת כביסה ישנה זרוקה על המדרכה. דלת הזכוכית שסגרה את פתח המכונה היתה עגולה והוא רצה אותה. יש דבק מיוחד שבעזרתו יוכל להדביק אותה אל אחד החלונות. הזכוכית היתה קמורה, ובמרווח שיווצר בינה לבין החלון ישים פרחי אלמוות והשמש תעבור דרכם, ותבליט את הצבעים שלהם. זה יהיה הפתק הקטן שישים בכותל בשביל תמר. והוא שלף מכיסים שונים מברגים והתחיל לפרק את הצירים. הברגים לא זזו. הוא קנה קוקה קולה, שתה ממנה והתיז על הברגים והברגים נשמעו לו. אחרי שעה קלה של עבודה פירק את הדלת, ושלף את הזכוכית היפה משולי הפח והגומי שלה ושמר אותה לעצמו.

 

פרק 18    🔗

בוקר אחד אמר שוע לתמר: “בואי איתי. אני חושב שליקי תצטרך אותך.”

ליקי כבר עברה בשבוע את החודש התשיעי. אתמול בלילה ראה אותה שוע סובלת מכאבים. תקפו אותה צירים לא סדירים. בבוקר הלך בעלה לעבודה והילדים למקומם. ליקי שכבה ולא מצאה לעצמה מנוח. תמר באה וישבה לידה. הן הסתכלו בשעון וכאשר הצירים תקפו כל רבע שעה, אמרה תמר: “קחי מה שאת צריכה בתיק. נוסעים.” היא צעקה לשוע שעבד על הגג, והן נכנסו לדה־שבו הנאמנה ונסעו. תמר כשכרסה נוגעת כמעט בהגה, וליקי שכובה על הצד ומתכווצת כל עשר דקות.

שעתיים נאלצו להמתין עד שהצירים תכפו והופיעו בתדירות של שלוש דקות. אז הגיע הרופא והפריד בין השתיים. ליקי נכנסה, החליפה לחלוק ויצאה למסור לתמר את בגדיה.

“תקראי לניקו,” ביקשה.

“זה בסדר, שוע נסע להודיע לו.”

היא נכנסה בבכי. “לא רוצה ללדת. בדיוק עכשיו. אני רוצה לבטל הכל. אם היא לא תהיה ילדה טובה אני אחטוף קריזה.”

תמר חיכתה שש שעות בחדר המתנה בבית חולים “הקריה”, עם כל הבעלים. עישנה סיגריות ודיברה בהתרגשות עם מי שנמצא שם. עד שחקרה אחות אחת ואמרו לה “גברת שליו? עוד מעט. היא כבר שוכבת עם צירי לידה.”

ניקו הגיע ואבא של ליקי הגיע. הם חיכו שם וחיכו - עד שיצאה האחות וקראה “מר שליו? נולדה לך בת. מזל טוב.”

“בת!” אמר ניקו ונישק את תמר, “כמו שהיא רצתה. בת. יקראו לה ז’קלין.” והוא לחץ את יד חתנו.

תמר נסעה לבקר את ליקי כל יום. השכנים עמדו במרפסות והעבירו זה לזה: “מזל טוב, נולדה בת, לליקי נולדה בת.”

השכנים במרפסות יודעים להשתתף גם בשמחות.

קרובי המשפחה דאגו לילדים הקטנים כשליקי שכבה בבית־החולים. ניקו תיקן והכין כמה דברים בבית ותמר עזרה לידו. גרשלר בנה לילדים מיטת קומותיים, המיטות הישנות סולקו. כך נשאר מקום ליד הקיר שממול למיטת התינוק. את המיטה קיבל ניקו משכנה אחרת שילדיה גדלו. תמק קנתה סדין אחד ומגן מרופד סביב המיטה מבפנים. היא גמרה להתקין את האהיל והביאה אותו וניקו חיבר אותו במרכז החדר, במקום שהאירה בו עד כה מנורה חשופה. תמר ישבה עם הילדים והכינה איתם ציורים צבעוניים ותמימים, ותלתה על קירות החדר. את מכונת התפירה הגדולה שעמדה שם הוציאו אל הסלון וכיסו במפה תמר קנתה גם דוב ושפן עשויים פרווה מלאכותית רכה והם ישבו משני צדי המיטה וחיכו. תמר כתבה על קרטון “ברוכות הבאות” והילדים קישטו את השלט, ששמרו אותו ליום שיבתן מבית החולים. תמר קנתה גם כמה חליפות וכמה זוגות לבנים עבור התינוקות והניחה בפינת המיטה הקטנה.

כשליקי הגיעה, תמר התרגשה ונישקה לה. היא חשה קירבה פתאומית לאישה הזרה הזאת, שאימה מתה ואחותה עברה לגור אצלה, והיא מטפלת בילדים והיא איבדה את רעננות גופה, וכסף אין לה ובעלה לא הגיע אליה אלא לאחר שכבר ילדה. ועכשיו, גם היא, תמר, מכינה עצמה לדבר לקראת הדבר המיוחד והמאיים הזה.

ליקי אמרה תודה ועיניה באמת הביעו תודה לרגע ואחר כך נאטמו מיד. תמר היתה משוכנעת שהעזרה שתגיש ותינוקת חדשה יביאו לליקי תקווה. תמר דיברה איתה בלהט על הצורך וההנאה שבהנקה. אבל לליקי כבר היה ותק באמהות והיא סבלה בהנקות הקודמות.

“אבל עכשיו זה יהיה אחרת,” אמרה תמר ומיד הרגישה עצמה מטופשת.

ליקי אמרה: “על תינוקות מקבלים מענק לידה למעלה מארבעת אלפים לירות. מקבלים הרבה מתנות מהמשפחה. על האימוץ של אחותי מקבלים מענק לצרכים וציוד ראשוניים בסביבות עשרת אלפים לירות. ניקו חושב שרק ששת אלפים לירות. אז בכסף שהוא לא יודע עליו אני אקנה לי בגדים חדשים. רק אחרי שאני אעשה דיאטה. ככה אני מתביישת לצאת ולא כדאי גם לבזבז על בגדים. לפחות אני אוכל לשלם את החוב למכולת, שכבר בושה להיכנס אצלה ולקנות לחם אפילו. בשאר הכסף אני אשלם לעירייה, על הגן של הילדים שאני חייבת מכל השנה. הבעל שלי לפעמים, אני רוצה להרוג אותו, איך שהוא ישן טוב בלילה עם כל החובות האלה. תמיד מחייך כאילו הדאגות זה העסק שלי.”

והיא קראה לתינוקת שלה “פרינצסה” וכשהיא בכתה היא חיבקה אותה כל כך חזק עד שכמעט מחצה אותה ונשפה לה אוויר על פניה והתינוקת הפסיקה לבכות וחרחרה עד ששבה אליה נשימתה ושוב בכתה, וליקי אמרה: “את רואה, מזה פחדתי, ילדה רעה כזאת. היא צריכה לישון. איך אני אספיק לנקות ולכבס ולהכין אוכל מבושל וסנדוויצ’ים. מה היא חושבת לה, הפרינצסה, שאני יכולה כל היום לשבת עם השד בפה שלה? מכות היא תקבל.”

 

פרק 19    🔗

פעם נוספת הלך שוע אצל ז’סקר. ביתו בנוי טלאים של עץ ופחים, זכוכיות זוויתיות תלויות משתלשלות מהתקרה ושוברות את האור. במטבח עובד תנור הנפט ועליו מתבשלת שעועית. על המיטה שליד המטבח שוכבת בתו והיא קודחת מחום. נערה יפה יושבת לידה ומלטפת אותה. נערה אחרת מלטפת את ז’סקר. הוא עובד על פסל קטן מפלסטלינה: אישה יושבת.

יהושע ישב בבית עם תמר ומשהו בער בתוכו. הוא לא ידע מה יגיד, אם להיות תקיף ולהיאבק או להיות מאיר פנים כבתחילה. ז’סקר הזמין אותו בניד ראש להיכנס. יהושע דילג על המדרגות שבתוך הבית ונכנס לחדר המטבח. ז’סקר התעלם ממנו והמשיך לפסל. מוקדם בלילה הוא עובד בביתו. בשעות הקטנות הוא זוחל אל הבארים.

“לקחתי גוש פלסטלינה ונתתי בו מעיכה אחת עם כל האצבעות, הסתכלתי מה זה יכול להיות, ראיתי אישה יושבת אבל אם תסתכל טוב, יש לה ראש נחש.” הוא דיבר כאילו אל יהושע. “הקפלים בשמלה שלה זה תורה שלמה. לקפלים יש אור וצל ותנועה איך שהם נופלים. חייבים להיות מהימנים בקפלים, אחרת כל אישה שיושבת לא שווה כלום.” הבנות הוסיפו ללטף. “ואין לי מודל עם תאורנ מתאימה. אני ממציא את זה. היו מעט מאד ציירים ופסלים שהצליחו עם קפלים. אחר כך אני יוצק את זה.”

אחת הבנות קיבלה פקודה אילמת לעשות קפה ולשרוף גושי חשיש על האש: כבוד לאורח. יהושע נעשה מתוח. לו היה לו הכובע שלו היה עכשיו חוזר ומייצב אותו על הראש באצבע אחת. אבל הוא גם סיגריה לא עישן ועל כן מולל מטפחת נייר עד שהפכה סמרטוט. הילדה הקטנה התהפכה על צדה.

“למה לא להיות חברים? יזה, אתה ואני היינו יכולים להיות חברים. הייתי בונה לך בית שהיית גאה לגור בו. אנשים היו באים מכל מקום לראות את הבית שלך. אבל אתה מה עשית לי? עשית לי מהכסף קקה, פף, אין כלום. אני אגמור את העבודה ולא יהיה לי בשביל הפסל שלי. יכולנו להיות חברים. הנה אני מוכן בשנייה אחת לתת לך את אחת הבנות האלה - תגיד את מי אתה רוצה. אולי אתה רוצה את שתיהן. הן נהדרות ביחד. היית מביא קצת את אשתך. גברים צריכים לתת אחד לשני את הנשים שלהם. מה יש, זה יפה.”

יהושע לא חשב כך ולא הרגיש כך. ז’סקר עורר בו סלידה. בן שלושים ושבע. גופו הולך ומצטמק עם השנים בגלל הסמים. למרות שבעבר היה מוצק. פניו מקומטות ושיניו מקולקלות ומעולם לא ראו רופא.

בסוף אמר יהושע: “אני רק רוצה שנגמור את העבודה כמו בני־אדם.”

“אז זה יקנה ממני עשרה ציורים קטנים. ישים אותם לאורך המסדרון. דירה של ז’סקר, ציורים של ז’סקר. כמו חתימת האמן,” התחיל ז’סקר שוב להתפנק ולבקש חסות.

יהושע אמר: “אני אוהב את העבודות שלך והייתי מאד רוצה אותן. אבל אני לא יכול לקנות ציורים לפני שאני קונה כל מה שצריך לתינוק שלי.”

ז’סקר התעלם: “או איזה ציפור־נחש או לטאה־רגל, מהעבודות הראשונות שלי. אני מוכר לך בעשרת אלפים, וזה יהיה הפיצוי, וז’סקר יעבוד ולא יהיה ממורמר יותר.”

יהושע אמר: “תקשיב טוב, אדון ז’סקר. בהערכה גסה, אם אני מוריד את מה שאני חייב לך, את הוצאות המחיה שלי עד סוף החודש, את ההוצאותהראשוניות לאחר הלידה, אני נשאר עם שלושים אלף לירות. הבעיה הגדולה ביותר שיש לי עם הכסף זה איך לנצל אותו ככה שלא יישאר לי יותר מדי, בגלל ויתור על דברים שצריך לעשות בדירה, ושלא יישאר לי יותר מדי, ולא אוכל לגמור. ועוד בעיה - אין זמן. אתה התחייבת ואני התחייבתי. את הכל ביררנו מראש. אני לא יכול לעזור לך ולשלם גם עבור הציפיות שלך.”

הבנות הבינו את המצב ופרשו לחדר אחר. יהושע הרגיש שזו לא השיחה שלשמה בא. ז’סקר עמד חסר אונים. פתאום התנפל על הבת שלו ואמר בקול רם ובגסות: “את רואה מה עשית? חירבנת לי את הכסף. ועכשיו יש לי פה ילדה חולה. אני צריך לדאוג לה. יש לי חובות ויש לי פסל שעומד פצוע ואי אפשר לעזור לו. שמונה שנים של עבודה.”

יהושע הבין שהוא צריך ללכת. שהשיחה נגמרה והגיע תור השליפות. הוא יצא מבלי לומר מילה נוספת.

והיה ערב והיה בוקר יום חדש. ז’סקר הופיע לעבודה. תחת בית שחיו בקבוק עראק. יהושע הראה לו קרש לאסלה בבית השימוש עשוי עץ מהגוני אדום, מחובר בצירי נחושת למשענת. ז’סקר התפלא על זה שיש עוד קרשים לאסלה ולא מושבי פלסטיק. יהושע סיפר שהכיר ברחוב שינקין איזה סוחר־לכל־דבר שמכר לו את זה. “לא יכולתי להתאפק, קניתי שניים. אני צריך רק אחד. תוכל לקחת לך את השני.”

וז’סקר מצדו אמר: “היום אני גומר את הארון.”

יהושע יצא מהבית שעל הגג וקרא לעבר ז’סקר: “אני מוכרח ללכת אליו עוד פעם. אני חייב לראות מה יש לו במחסנים.”

הוא נסע הביתה ולקח את תמר שתראה גם היא. הם הגיעו אל האיש: “שלום גברת, אני קורית אותי מצא. אני הייתי פעם סוחר גדול ועשיר, עכשיו אני כבר זקן, אבל עוד יודע לעשות טריקים. רק הסחורה שלי כבר לא מעניינת אף אחד.” התנורים שהיו ברשותו כבר לא משתמשים בהם היום וכך גם הברזים, הכיורים, הרהיטים, המאפרות, האהילים והאגרטלים שהיו מאובקים ועומדים באי סדר במרתף רטוב ומרקיב. תמר התעניינה ברהיטים ישנים. היא ביקשה להסיר את הסדינים מעליהם. את זה הוא לא הרשה. הוא ואשתו גרו בבית מפואר ברחוב ראש פינה, על יד התחנה המרכזית. בית דירות שלם עמד לרשותם. שם שמו את הרהיטים. עכשיו לא גרים ברחוב ראש פינה. הבית התפייח והשחיר, והם עברו לדירת שני חדרים קטנה בשינקין. פעם הם יעברו לגור בבית אבן בירושלים. שם רוצה אשתו להניח את הרהיטים המפוארים האלה. אשתו היא גברת ששערה עשוי תמיד, ויש לה מבטא צרפתי וקול דק. אישה שמוצצת אל קרבה כל טיפת אוויר אירופאי המנשב בין רחוב ראש פינה לרחוב שינקין. עליה לדעת שיש רהיטים ישנים, בנוסח צרפתי, בחום כבד, שיפארו פעם את בית האבן שלה בירושלים.

מצא ואשתו אינם צעירים. מצא רוצה למכור את הרהיטים. אולי הוא יודע שכבר לא יעברו לירושלים, ואולי זה מפני שמצא רוצה למכור הכל. הוא הראה ליהושע מכונה לשטיפת כלים, מהדגמים הראשונים שיצרו באירופה. יהושע ותמר בחרו ברזים לאמבטיה ולמטבח שעמדו חמישים שנה חדשים באריזותיהם וכן מצאו כיור מפואר כפול עשוי חרסינה חומה בהירה.

“זה ברז מיוחד,” הסביר יהושע לתמר. “יהיה לך מאד נוח במטבח. את הברז הזה פותחים בעזרת הרגל. נניח שהידיים שלך משומנות או תפוסות, את פותחת עם הרגל. את הטמפרטורה מכוונים פה מראש, בעזרת שני ברגים, ותמיד כשאת פותחת זורמים לך מים כמו שאת רוצה. בחלונות שמעל הכיור, בגובה העיניים נשאיר שקוף כדי שתראי את הנוף, ובצדדים יהיו מראות. נניח שמישהו דופק בדלת ואת באמצע הניקיון, מיד את יכולה להציץ בעצמך ולסדר את השיער או את האיפור.”

איש אחד בנה לה בית. כמה מסמרים היו לו. תמר עשתה צעד אחד קטן הצידה, אל המקום שג’וש עמד.

 

פרק 20    🔗

יסחה בא אל ניקו ושאל מה עם מסיבה לחברים. נולדה בת וצריך מסיבה. הם עלו אל יוש ושאלו אם אפשר לשבת אצלו. יקחו חדר אחד. רק ישבו שם ויעשנו איזה גריל לכולם עם קצת לחמניות מהמאפיה פה, לא ילכלכו. כל מה שהם צריכים זה רק אור. יהושע שמח להזמין אותם והם הזמינו אותו.

“בסדר אני נוסע להביא את תמר.”

“לא יהיו נשים,” אמר ניקו. “אין דבר.”

באותו ערב הכירו את זיקו שהיה ילד שהפית חתיתו על כל השכונה וכשגדל כל הארץ פחדה ממנו. לסתותיו נוקשות, שיערו גזוז למשעי, הוא נמוך אבל חזק כפלדה. זיקו גר באיזור ובתעודת הזהות שלו יש סימן מיוחד מאת המדינה, סימן המעיד על כך שהוא מסוכן באמת. סיקו נשוי ויש לו פילגש. יוש ראה אותה מסתובבת בשכונה אצל שרה מהקומה השניה, ואצל הזונה בבית ממול. הוא לא ראה אף אישה רווקה מלבדה בשכונה. הוא הבין שזה לא מקום בשביל נשים לבדן. זיקו לא הפסיק לתת לה הוראות והיא היתה יוצאת ובאה במשך כל הערב בשליחויות. כשרצה לקרבה אליו היה מושך אותה בשיערות. יסחה הסתכל בו והיה מעריץ גדול שלו. ניקו סיפר בדיחות, וכולם אכלו הרבה בשר. גם ליקי עלתה והיתה בהתחלה רגוזה ובסוף צחקה הרבה לבדיחות של בעלה.

אחר כך דיברו על השכנים ומה חדש. הילדה של השכנים מהקומה השלישית הפסיקה ללכת לבית הספר. תמיד נראתה להם קצת מוזרה. עכשיו היא עושה להם את הקניות ומשמינה בלי הפסק. שרה מהקומה השניה, בעלה מכר את העגלה והסוס ונכנס שותף על משאית. אשתו מתחילה להתלבש יפה. אומרים שזה לא רק מהירקות, שהוא התחיל למכור סמים. תקווה והזקן השלימו. היא נסעה לאירופה. שרה השכנה, אשת הירקן, נראית לעיתים קרובות אצל הזונה. ההיא שומרת לשרה על הילדה הקטנה, וככה שרה יכולה להסתלק במשך היום בלי שבעלה יודע. שרה ובעלה התידדו גם עם ניקו. ליקי לא מרוצה מזה, אבל לכבוד הלידה שרה באה והביאה לה חמש מאות לירות. עכשיו אין לה ברירה.

יסחה שאל את תמר “מתי הלידה?”

“כל יום,” ענתה לו וחייכה. ויסחה לא ידע מה להגיד עוד.

תמר הסתכלה ביסחה ובזיקו ובפילגש, במקום הזה שהוא כמו ערבה רעה שגדלים בו רק שיחי חשדנות. היא הסתכלה בבעלה, והבינה פתאום שהוא בחר מרצונו בתמימות.

 

פרק 21    🔗

יוש נכנס לבנק ברחוב לוינסקי ותמר נשארה יושבת במכונית. כרסה תפוחה מאד וכן שדיה. תמר הכינה עצמה ללידה.

עבר שם ילד אחד בן שבע או שמונה. ריסיו דבוקים בהפרשה דלקתית, פצע מוגלתי על לחיו השמאלית. מעילו קטן עליו בכמה מידון ומכנסי הטרילין השחורים היו שייכים לאיזה מבוגר; מקופלים לו בקפלים גדולים מלמטה וקשורים בחבל למתניו. הוא הלך ושיחק בנייר אורז מרשרש. הוא הלך שקוע במשחק ותמר בו. כשהגיע לבניין הבנק בלוינסק, שהיה עשוי שקעים ובליטות דקורטיביים, נכנס והשתקע באחד מהם. כשרצה לשפשף את עיניו עבר נצח עד שעשתה ידו את הדרך לשם. תמר הסתכלה בו במתך הולך וגובר ופניה מכווצים. שעה ארוכה נאבק בחבל ובקשריו, לאט לאט, ולא הצליח. הוא משך את שרוולי המכנסיים והם נענו לו. גשם דק התחיל לרדת. הילד פשט את מכנסיו ועשה לו מהם מדף מרופד לשבת עליו. תחתונים לא היו לגופו ורגליו השלדיות נופפו נעליים גדולות מסורבלות. עברו כמה זקנות ואמרו: “מי זאת האמא שלך, איפה היא?”

“בעבודה,” אמר.

תמר היתה בהלם. אמו הולכת לעבודה ומשאירה אותו לשוטט ברחובות.

“ילד, אתה לא מתבייש, תלבש מיד את המכנסיים,” אמרה זקנה אחרת, אבל הילד לא הגיב.

אחרי כמה זמן קיפל את המכנסיים והחזיק על גב ידו כמו מגבת של מלצר והמשיך את דרכו לאורך לוינסקי לצוד חומרים מרשרשים אחרים.

תמר היתה מדוכדכת. היא החליטה שכאשר תעבור לשכונה הזאת תתחיל לטפל בילדים כמוהו. היא תבוא ותעזור ברחיצה, צשיג להם בגדים משומשים על פי מידותיהם. היא תסרק אותם ותעזור להם בלימודים. האם תביא לשם את הבן שלה? חלחלה עברה בה. ואחרי כן לעג מר. לא, את הבן שלה לא. וגם: אחרי שהילדים יהיו מטופחים, לבושים ומסורקים, ויוסיפו לחשוב שהחיים מתנדנדים בין רשע להזנחה - עד כמה יעמוד לה כוחה להמשיך? היא רצתה סיפוק, והיא ידעה, שהיא מגישה חשבון על כל מתן שהיא נותנת. גם לליקי וגם לבעלה יוש. ושוב עלה בה זכר אותו לילה שלא נתנה לו להכנס.

ליקי סיפרה לה שפעם, בהתחלה, גיסתה התנהגה אליה כמו שמתנהגת אמא לבת. היא רק התחתנה עם ניקו, וגיסתה הציפה אותה בבשמים, איפור ובגדים. היא דאגה לבגדים לילדים הקטנים ואפתה לה עוגות לשבת. היתה לוקחת אותה עם הילדים לגנים ציבוריים, לחוף הים ובערבים היתה לוקחת אותה ואת ניקו לסרטים ובילויים.

ויום אחד זה נפסק. מיד ריחמה עליה תמר. לליקי יש כשרון מיוחד לבקש חסות ולהיראות מנוצלת. תמר רצתה לעזור, וליקי אמרה: “את גיסתי אפשר לנצל תמיד.” וליקי המשיכה וסבלה. סבלה מהתינוקת, סבלה מהילדים, מאחותה ומהחובות. תמר התחילה לחשוב שאולי ליקי שייכת לכל מה שקורה כאן בתחנה המרכזית; לה לא כדאי לאהוב כי האהובים מתים, הילדים תובעניים, הבעל רודן. כדאי שיאהבו אותה וכדאי לה להינות מזה.

תמא פינתה מקום רב במחשבתה לאירועים ולאנשים. כל אירוע היה נמשך פנימה זמן ארוך. והיה מתרגם אחר כך למילים קצרות ולמשפטים. כשהכירה את יהושע תבעה ממנו, כמו ילדה שכועסת על אביה, שינסח בשבילה דברים. במשך הזמן נדרשו לה כוחות רבים מדי להגיד לו את אשר היא מרגישה. ובסופו של דבר נתנה לחיים לזרום ביניהם וגילתה שהוא מדבר אליה בשפה אחרת. שפה שפחדה ללמוד אותה עד כה. למעשה דאגה שהמילים ימנו ממנה להרגיש ויהיו לה למגן. לאט לאט הפחדים שככו והנישואים הפכו להיות שם של רגש.

תמר לא שמנה הרבה במשך ההריון. למעשה אף רזתה ורק כרסה ושדיה תפחו. היא אהבה ללבוש שמלות, או חצאיות, ועליהם חולצות ארוכות וכך נראה לבושה צומח ומתענף. נעלה נעליים בעלות עקב נמוך ואספה את שיערה הבהיר לתסרוקת. במשך היום השיער התרופף ונשמט מבין שיני הסיכות. פניה היו חלקים במיוחד עכשיו ועיניה נוצצו במיוחד.

היא התגעגעה אל הרגעים שבהם היה יוש בא אל תוכה וחי שם כמו בתוך קן. אבל לא בתאווה ולהט. בעדנה ובשקט. גם הוא רדום במקצת ולא להוט כמו בתחילת הנישואים. היא ידעה שהוא מאונן לפעמים וגם היא אוננה לפעמים. היא היתה נכנסת לתוך האמבטייה, מתיישבת מאד בזהירות ומניחה לזרם המים להתרונן אצלה. ואז היתה רואה במה עשוייה קטיפה אדומה ומסביב לה מראות במקום קירות ותקרה, באים לשם זוגות זוגות כמו מבחן כניסה לתיבת נוח, ומזדווגים שם במערומיהם. התמונות האלה בעיניים עצומות, באור שמגיע רק מן המסדרון, גירו אותה.

כמה מן הזוגות היו מתחילים לגעת אלה באלה, ללקק וללטף ולהתחבר אלה לאלה ואז נשימתה היתה נעשית כבדה ואחר כך שקטה ורגועה.

תמר הרגישה שזמן הלידה מתקרב. היא היתה נמרצת והרגישה שיש עוד הרבה דברים להספיק. והיא היתה שמחה ומרוגשת כמו חווה, כמו אם כל חי. היא פחדה למות והיא פחדה שהתינוק ימות והיא התייאשה למחשבה שהוא לא יוולד שלם.

היא עברה במהירות מעצבנות לרגיעה, מאישה רכה לילדה רעה וחזרה.

היא שמה לב שהיא ובעלה שמחים לקיים את המיתוס: כמו אצל שבטי החיות, זמני הפריון והלידה חשובים מכל. האישה עולה לדרגת קדושה והגבר מגן עליה. וכל אחד מהם זוכה להערצה גדולה. והיא ידעה שיהיה צורך לשלוט בזה בעתיד. להפריד בין הגיבור הנערץ לבין בעלה ובין האם הקדושה וישו לבין התינוק שיוולד לה.

אבל לא עכשיו.

עכשיו כל זה היה נחוץ לה מאד.

 

פרק 22    🔗

היו קרובות משפחה שהבטיחו לה בגדי תינוק. ביום שתמר החליטה כי זה הזמן לאסוף אותם, התחילו הצירים. יהושע נדהם, הגוף שלה עושה מחווה לרצונה החזק. יהושע התחיל למדוד את הזמנים. הוא ישב מאופק ומתוח ואילו תמר שמרה על השמחה שבתוכה כמו על מים לפני שיצאו מהברז בלחץ גדול. הם נפרדו מהקרובות, לקחו כמה שקיות ארוזות ופנו הביתה. תמר התיישבה במקום שליקי ישבה בו לפני זמן לא רב, יהושע דירבן את הדה־שבו כאילו היא שני סוסים שגמאו דרך רבה בערבות והתעייפו. הם חזרו לתל אביב.

יהושע ישב על פאת המיטה, ותמר נכנסה להתרחץ. היא חפפה את שיערה והכינה עצמה. הצירים לא היו חזקים, היא הרגיעה אותו, רק התקשויות של הבטן ואחר כך באה התרופפות.

צירים כל חמש דקות. צירים כל שלוש דקות. הם שוב במכונית. תמר צחקה הרבה וברכיה רעדו. הם הגיעו להית־חולים. מחלקת יולדות. הכאבים התגברו. לקח כמה דקות עד שקיבלו אותה. כמה דקות זה הרבה זמן. השעה עשר ושלושים. ערב בתל אביב. אמרו ליהושע לגשת לבניין הסמוך, לרשום אותה. הוא רץ עד שריאותיו נמלאו בחומר אחר, שלא נתן לחמצן להכנס. הוא פחד שעד שיגיע כל זה כבר יהיה מאחוריה. אבל הוא למד שדברים כאלה לוקחים זמן. היא קיבלה חדר משלה. לילה ורק עוד אישה אחת יולדת בחדר מרוחק. הכל שקט. כולם צועדים חרישית ואורת ניאון משרים אווירה של נקיון. יהושע קיבל חלוק אבל עוד לפני שהספיק ללבוש אותו רץ והזעיק את המיילדת להראות לה בועת אוויר קטנה באינפוזיה המחוברת ליד של אשתו. המיילדת הסבירה שרק בועת אוויר התופסת כעשרים ס“מ מהצינור תזיק ואילו לבועה של שני מ”מ אין חשיבות.

“ותלבש את החלוק הפוך,” אמרה במבטא רוסי ובטון פתיטי. יהושע הפך את השרוולים ממקומם כך שהתפרים בלטו החוצה. תמר צחקה. היא כבר תעזור לו. הכוונה היא לסגור את הכפתורים מאחור ולא מלפנים. תמר שכבה על גבה, ברכיה רועדות, השמחה הולכת וגועשת בה, גם לסתותיה רועדות והיא קושרת לבעלה את חגורת החלוק על מתניו מאחור. יהושע התחיל להתעטש. יהושע מתעטש תמיד בשעת התרגשות. הוא ניסה להחניק בכל כוחו את ההתעטשויות, כי זה לא הגייני ואולי יסלקו אותו משם. תמר צוחקת. הכאבים מתגברים וכל ציר דורש הרבה כוח. בין ציר לציר נופלת עליה תנומה עמוקה, חטופה ומבולבלת. היא פוקחת את עיניה ושומעת שהיא מדברת עם יהושע. הוא מדובב אותה וצוחק.

“על האזניים של העכבר יש סיכות ברזל מסודרות, כמו במברשת שיער,” היא אומרת למשל, ומיד מתכווצת לכבוד הציר החד, ונרדמת. היא פוקחת את העינים ומנסה לקרוע איזה מסך של קרום עבה. היא רוצה עוד לצחוק אליו כמו קודם ואומרת “יהושע,” אבל במקום צחוק מתפרצים המים ההם שנהדפו בלחץ רב מגרונה וריאותיה וחלל הצלעות. שקט. רק הוא והיא בחדר לבן ונוקשה.

הרופאים עוברים לביקורת כמו משלחת צירים של מדינה נידחת. לדעת יהושע הם מפריעים את הרגע. האחיות שעוברות ורואות אותו צוחקות גם הן. ואחר כך משאירים אותם לבדם. הצירים כבר גורמים לו חרדה. הוא רואה אותה מתנשפת כמו סייחה צעירה שמאמץ הריצה קשה לה מדי. את גרונה היא מותחת וראשה מוטה לאחור ולסתותיה קשוחות. ואחר כך היא לאה ורכה. ושוב. הוא לא בולע את הרוק. הוא ממעט לנשום, הוא עוקב בריכוז מלא אחרי כל גיד שנמתח בגופה. היא שכובה שם, זרועותיה ורגליה חשופים ורק גופה מכוסה בבד החלוק הלבן. הוא היה רוצה לראות עכשיו את כולה. את שדיה רוטטים ומתאמצים ומה קורה לה בבטן. שם טבור העולם. שם מתרחש הפלא.

תמר פלטה תוך כדי ההתנשפות: “עכשיו, מיילדת.”

ויהושע רץ והביא את המיילדת. היא נראתה לו מתאימה להיות המיינקת שלקחה את משה לשים אותו בתיבה, לשמור שלא יטבע ורחמים גדולים הציפו אותו אל התינוק העזוב שהמיינקת תאמץ אל חיכה בעוד רגע. הוא עזר להניח את רגליה של תמר על עמודים תומכים שהיו חלק מהמיטה. שתי רגליה היו פסוקות עכשיו וזה נראה לו אירוטי והוא היה חייב לגעת בהן והרגיש איך איברו מתקשה. אבל הוא עבר מיד אל פניה, והסיט מהן קווצת שיער שנדבקה אל שפתיה הרחבות, ניגב במטלית את אגלי הזיעה מעל מצחה. הצירים הקשים הגיעו. שעת לידה. תמר לחצה ולחצה ונימי דם התחילו להתפוצץ בפניה מהמאמץ. יהושע עמד שם, כאילו צפה באילוף של סוס פרא. הוא התחיל לעודד אותה שתחזיק מעמד על גב הסוס. רואים עליו שהוא עומד להכנע. להתביית. להיות שלה.

“עכשיו תלחצי. בשבילי. כן, כן, יופי. זה בדרך.”

היא לא זוכרת בדיוק את הנוסח אבל היא הרגישה את הקצב. והיא לחצה והשרירים בפנים כמו בוכנת ענק שיורדת על התינוק בכל כבדה ודוחפת אותו החוצה.

יהושע לא רצה לוותר על שום פרט. הוא עמד עכשיו על יד המיילדת. הלידה התחילה. הוא ראה את איברה הנשי שגולח ונראה כאיברה של ילדה. הרגע שבו היא מפסיקה להיות ילדה. שפתיה נפערו ונתרחקו. העור שחיבר אותם נמתח ונהיה דק כמו קלף ונמתח עד לקצה גבול יכולתו והתחילו בו בקיעים קטנים כמו שורש עבה של גזע עץ שמתבקע ומבקע את האדמה שמעליו. הוא לא יכול להאמין. גוש כהה מכוסה פלומת שיער התחיל להציץ מבין רגליה. גוש חי נא, מכוסה שכבת שומן לבנה השומרת אותו יבש בתוך היאור. בציר הבא נפלט כל עיגול הראש. הוא ראה תווי פנים מעורפלים, מחוקים ומכוסים שומן אף הם. הוא עוד לא ראה ראש קטן כל כך. בציר הבא הוזנק חציו העליון של הגוף. רגיעה גדולה החלה, כמו מי חורף הממלאים לאט לאט נחל אכזב.

עכשיו נפנה אל חבריו שעמדו על ידו והימרו איתו בדמי העבודה של אותו שבוע אם יצליחו לאלף את הפרא או לא: עכשיו חיכה במתח לראות את מינו של היצור הזה.

הרוסיה כבר עזרה. היא תמכה בעובר, ובציר הבא עזרה לשלוף אותו, והרימה אותו כך שזוג ביצים גדולות זרחו והתנוצצו ישר בפניו של הקאובוי הנפעם והרוסיה אמרה: “בן. נולדה בן.”

בעברית שהיתה עד לפני רגע מאד עקרונית ליהושע. יהושע גילה שהוא לחופת את ידה של אישתו חזק מדי. הוא הרפה וליטף אותה בזמן שהאחרות דאגה לדם ואחרת שטפה את התינוק ולפני שלקחו אותו לשקילה הראו אותו עוד פעם להוריו. עיניו עצומות, אפו פחוס כאילו נלחץ בתעלת היציאה ושיער רב מזדקר אל על.

“שני קילו ותשע מאות גרם.” אחות אחת קראה ואחות אחת רשמה. ולקחו אותו לשים בתיבה.

הם היו נרגשים ומרוקנים. הוא הציע לקרוא לו משה רבנו. היא אמרה דניאל. אחר כך הוא נאלץ להעביר את שארית הלילה לבדו.

 

פרק 23    🔗

יושקו עמד בתוך הבית שהקים והביט בתקרתו הגבוהה. זה ימים אחדים לא היה כאן. עכשיו כאילו הופתע לראות כמה נעשה. בחדר השינה, שנראה כמו עליית גג או תא של צריח בתוך חומת מצודה, כמעט הכל גמור. החלונות המעוגלים, החלונות הצדדיים העשויים זכוכית צבעונית, פיתוחים מעץ זית מפארים את שוליהם. למראשות המיטה מדף מעץ זית, לשים עליו דברים של לפני השינה. ארון קיר גבוה עשוי שלוש דלתות שהאמצעית היא מעשה מרכבה של חלקי מראות. נותר להקים את במת העץ שתגביה את משטח השינה. הבסיס לבמה הוכן בעזרת ז’סקר. ז’סקר גמר את חלקו. העצים לבמה עומדים מוכנים אחרי ניסור והקצעה אצל גרשלר.

צריך להוציא מהסלון את שולחן העבודה הגדול שנבנה מדלת ישנה. צריך לחבר את תנור העצים לארובת האסבסט שהעבירו ז’סקר והוא דרך חדר התינוק החוצה, אל השמיים הקרים.

יושקו המשיך בסיור המוסדר בבית, רושם במוחו רשימות ופורק מהמועקה שהצטברה בו, שמא לא יספיק להכין את הבית לפני בואה של תמר.

הוא התחיל מחדרו של דניאל. הרגיש שהוא אוהב להיות בחדר הזה. חדר גדול, שישמש לילד גם שטח נרחב למשחקים. בשבת, כשהאוטובוסים שובתים, מתמלא הרחוב ילדים הומים. במשך השבוע אין ילדים בתחנה המרכזית. הוא ישב על הרצפה הצבעונית שבחדרוראה את דניאל ואותו זוחלים. “בחדר יהיה חם,” הוא חשב. יושקו הקדיש מחשבה רבה לדניאל אף שראה אותו דקות אחדות בלבד. הוא לא היה להוט לאות אותו בבית החולים, ברעש ובמהומה של שעות הביקור. ויכול לוותר, כי עכשיו דניאל והוא הולכים להיות יחד כל החיים.

יושקו שמח שגמר את עסקיו עם כל הסוחרים והוא יכול להקדיש את כל זמנו לעבודה בבית.

גרשלר עולה אליו מדי פעם כדי להעיר: “לא ככה עושים. בוא, אני אראה לך.” או: “אני מתפלא עליך, יוש. ממך ציפיתי לפעילות בקשר לבחורות.”

יושקו עונה: “תראה גרשלר, אני נשוי, לא נזיר.”

וגרשלר: “כן, אבל עם האישה שלך זה אף פעם לא זה.”

ויושקו: “אני לא יודע מה עם האישה שלך, אני יודע מה עם האישה שלי. רק בגלל שהאישה בהריון וכולם מסביב עושים חשבונות, אני לא חייב להפגין גבריות. להפרות את האישה שלך ולהביא בן זה גבריות.”

והוא ניגש מעודד לבניית המיטה של דניאל. המיטה נראתה כמו ארגז על גלגלים קטנים. הוא ריפד אותה במזרן ובשמיכה רכה. אמו תוכל לשבת נמוך לידו ולהסיע אותו קלות בתוך המיטה. לא יהיה לו מאיפה ליפול, וכשידע לזחול, יוכל לצאת בכוחות עצמו.

תמר התאוששה מהר. לא היה צורך לחתוך באופן מלאכותי כדי להרחיב את פתח היציאה של התינוק ועל כן גם לא סבלה מתפרים. דניאל הקטן ינק בשקיקה וכך לא הצטברו גושים בשדיים. נשים אחדות לא יכלו לשבת. ואחרות קיבלו חום בגלל בעיות ההנקה. תמר נראתה מעט חיוורת ומעט חלשה מן הדם שאיבדה, אולם היא היתה חופשייה בגופה. היה לה נוח והיא היתה עירנית ונרגשת וחיכתה לדניאל וליוש שיבואו אליה, זה בשעת ההנקה וזה בשעת הביקורים. יושקו היה מגיע פעמיים ביום.

בלילה הוא מכין לה תרמוס קפה ונוסע בגשם. אחרי שעה קלה תמר נחלשת. היא צריכה לנוח. מאוחר. גם יושקו עייף אחרי יום עבודה מפרך. בכיסו עוד כאחד עשר אלף ובקצה מתגנבת הדאגה לכסף הבא שיצטרך להרוויח. משפט שתמיד אמר לתמר: “צריך להביא תולעים לגוזלים הקטנים שלי שימלאו את הבית.”

ותמר אמרה: “דניאל כל כך דומה לך.”

“בבוקר תשתי קפה. הוא עוד יהיה רותח,” הוא אומר לה ויוצא. הדה־שבו לא מתניעה בקלות בקור כזה. אבל לבסוף הוא מפליג. שתי דמויות מעורפלות מנסות לעצור טרמפ כעבור כמה מאות מטרים. יושקו עוצר. עולות שתי בחורות. אחת שמנה מאד והשניה נאה. הן מבקשות ל“רוול” דיזנגוף. הוא מוכן לעבור בשבילן דרך “רוול”, אבל זו שעת הסגירה. הן לא מוותרות. היום הן רוצות לבלות. הן מבקשות אותו להצטרף אליהן ואחר כך לקחת אותן חזרה הביתה, כי יהיה מאוחר. יושקו מסביר בנימוס שהוא עייף. את המשא ומתן ניהלה השמנה. השניה הדפה אותה וקראה לו להסתובב אל המושב האחורי. הוא הפנה את ראשו אליה לשניות אחדות במהלך הנסיעה הגשומה וכשהחזיר את ראשו זכר שראה יד אחת שלה שולפת במהירות זוג שדיים מתוך החולצה ויד אחרת דחוקה עמוק בתוך מכנסי הג’ינס שלה: “נעשה חיים,” היא אומרת.

“מה שאת מראה לי מאד נחמד, אבל זה באמת לא הזמן הנכון. את מבינה, עכשיו אני חוזר מבית חולים. אשתי שם. הילד הראשון שלי שם.” יד של בחורה זרה דחוקה עמוק בתוך מכנסי ג’ינס. אבל היה בזה משהו מדהים במהלך נסיעה רגילה, בתוך מכונית, לסובב את הראש ולראות בחורה עירומה. הוא שיחזר את הרגע הזה כמה פעמים, כמו סרט שמעבירים אותו במהירות קדימה ואחורה וקדימה ואחורה ואונן. ונרדם בכבדות על כר אחד.

 

פרק 24    🔗

כל היום שלמחרת בנה יוש את חדר השינה ובלילה הניח את המזרן על הבמה וישן בו. חדר השינה פתוח אל חדר האורחים. קירות האולם הרחב הזה צבועים לבן.

מסביב לו בנה יוש גגון רעפים. רעפים אנגליים ישנים עשויים חימר אדום, והידק אותם אל הקיר החיצוני בבטון. את העבודה הזאת עשה כשרוב גופו תלוי מחוץ לחלונות. בחלקים המרוחקים בא גרשלר לעזרה: הוא עמד בתוך הבית וחבל קשור אל בטנו הגדולה. הוא ניצב שם כמו סמוראי המתרכז לפני הקרב, ויוש היה תלוי כולו בין שמיים וארץ. הגגון השרה אווירת ביטחון של שומר המגן עליך כשאתה ישן.

יוש ישן שינה חטופה בבגדיו.הוא ישן כמו פועל בבית זר ולא כמו בעל הבית. הוא חשב שיסע לתמר במשך הלילה ולמחרת יוציא אותה מבית החולים. כשקול המקלטים, שיצא כמו שופרות מכל בתי השכונה פסק, נשמע קולה של פנינה. פנינה אישה גבוהה, כחושה, שיער כהה ודליל אסוף במרושל אל ראשה. פנינה גרה לבדה והגבר היחיד שמגן עליה במקום הזה הוא בנה שגדל ונהיה לנער חסון. הנער לא חזר לביתו עדיין. אמו רואה שחורות. אמו רואה חטיפות, רצח או שהוא עצמו הלך ועשה צרות. רק צרות יכולות להיות. פנינה יוצאת אל הרחוב וזועקת את שם בנה. היא הולכת הנה ושוב וצועקת עד שכל השכנים יוצאים. אז היא מרוצה.

היא צריכה שותף לדאגותיה. השכנים מתחילים לברר ביניהם. הוא אמר לאחד הנערים פה, שהוא יוצא לדוג. לא לבד. הולך עם אדם מבוגר לחוף יפו. אבל מי האיש? נראה חולה רוח, הם אומרים. פנינה בואי תעלי, אין טעם להסתובב ככה בקור. עוד מעט ירד גשם והיא צועקת: “איציק, איציק, איציק…”

יוש מציץ מהחלון אבל אינו מתערב. פנינה לא מכירה אותו והוא עצמו עדיין צופה מן הצד. פנינה מתחילה למרוט את שיערה: “הוא לא היה עושה לי את זה בכוונה. הוא אוהב אותי, איציק הבחור שלי, אוהב את אמא שלו, שילך לאלף עזאזל, למה הוא מאחר. הוא דואג לי תמיד, מוכרח להיות שקרה לו משהו. מוכרח להיות.” שכן אחד מציע לקחת מונית ולעבור לאורך חוף יפו. שכנה אחת אומרת לה שככה זה עם הנוער של היום, וכדאי שתעלה ותתחמם באיזה תה.

באחת ועשרים חזר איציק ואמו אמרה: “אמך אוהבת אותך שתלך לאלף עזאזל, אני אהרוג אותך.” וכולם ראו שהוא חי ונרגעו.

יוש נרגע ונרדם. מחר בצהריים הוא צריך להוציא את המשפחה שלו אל הבית שעל הגג. הוא לא ידע לנקות היטב, לתמר יישאר תפקיד נכבד. בבוקר כשהתעורר כבר לא היה מסוגל לנעוץ אפילו מסמר אחד בבית. כאילו פקע הזמן והמירוץ נגמר. עכשיו עדר הבקר הולך אל מכלאותיו.

הוא ירד אל גרשלר וגרשלר דיבר על אביו של יסחה שהוכנס לבית חולים בגלל התקף לב.

“כל הרופאים מזדיינים בתחת. אף אחד מהם לא יודע את העבודה. הם מצליחים בכל הניתוחים אבל החולים שלהם מתים.” גרשלר כבר אמר את זה בעבר. אצל גרשלר הוא מצא עיתון וחיפש את “הלוח הכפול”. הוא ראה שמוצע למכירה תנור בישול אמריקאי משומש באלפיים וחמש מאות לירות. עד הצהריים יספיק לעשות סיבוב לחולון וחזרה. הוא רתם את העגלה לשני הסוסים ויצא לעיר הרחוקה להוסיף את התנור לבית החדש. הוא הגיע לחולון וחיפש את הכתובת שהאיש נתן לו בטלפון. יוש נכנס והגיע ישר אל התנור ובחן אותו מכל צדדיו. הוא היה חדש לגמרי ועבד על גז. הם ניסו אותו וכל ארבע הלהבות שלו פעלו. האש הכחלחלה היתה שקטה ומסודרת. יוש אפילו לא חשב להתווכח על המחיר, למרות שגרשלר שלח איתו לחולון עצה כזאת ואחרת. הוא היה אסיר תודה והתחיל להוריד את התנור כמו ארון הקודש בשתי ידיו, במדרגות הרבות.

אחרי מאמצים מיוזעים עלה התנור אל הגג בתחנה המרכזית. יוש העמיד אותו בין שני קירות קטנים מלבני מוצא האדומות, שפיארו את המטבח ואשר מדפים ארוכים נמשכו ביניהן, גלויים לעין, במקום ארונות. התנור נכנס ועמד שם ומיד היה שייך לקיר המטבח.

יוש נבהל מהשעה ויצא במהירות אל בית החולים.

 

פרק 25    🔗

שהשכן מהקומה השלישית, אשתו ובתו יצאו לקניות בשוק. התינוקת של ליקי בכתה כשיוש נעצר בתחנה המרכזית והביא את משפחתו אל ביתם החדש. יהושע נסע את הדרך באיטיות ובכוונה. הוא רצה לשמור את בנו מפני חיות הטרף הממונעות. דניאל היה עטוף בשמיכת צמר, לבוש הרבה בגדי לבן. הוא ישן. צריך לדאוג לסידורי הברית. הכסף שנותר צריך להספיק. יהושע ניסה לחשוב על משהו אחר, כשטיפסו למעלה. יהושע החזיק את דניאל ותמר עלתה לאיטה, נעצרה לשאוף אוויר. הם הגיעו לגג והתנחלו בביתם החדש. המבט שנתן יהושע בתמר כשדרכה רגלם על המפתן - היה הטקס.

איש אחד בנה לו בית. כמה מסמרים היו לו? כמו קאובוי שהחליט להיות עובד אדמה, ככה החליט יוש לבנות לו בית, לו, לאשתו ולילדם. הוא עצר בתחנה המרכזית והחל לסייר את השטח. עד שעצר ליד בית אחד שעמד מול נגריה וטיפס לקומה השלישית ויצא בפתח אל הגג ושם עמד. הוא בחן את הגג, את מבנהו, את חוזק המעקה סביבו. מצד אחד אפשר היה לראות נוף פתוח, בתים ועצים על גבעות קטנות. מן הצד השני היה רחוב שבקצהו שני ברושים והשמש שקעה ביניהם. הוא בחר בצד הדרומי של הגג שבו עומדת השמש רוב שעות היום. הגג הזה נראה לו.

תמר חלמה איך תשים עציצים גדולים וחביות מלאות אדמה ותגדל שיחים מטפסים שיצרפקו על המעקה. שיחי עגבניות ונענע, ומלפפונים ירוקים ובגוניה. תמר הסתובבה בארמון שלה, מלטפת את הקירות, את תנור העצים, את הלבנים האדומות במטבח. יהושע עמד בשקט והביט בה. תמר התחילה לנקות את הבית. לטאטא שבבי עץ ושאריות בטון מוקשה, לפנות את הכיורים שנמלאו פסולת. יהושע רצה שתנוח, צריך לשמור את החלב שבשדיה, אבל היא רצתה שהבית יהיה שלה ולכן היתה צריכה לנקות אותו.

עכשיו חיכו למשאית שתעביר לכאן את המיטלטלים שלהם. מצעים, מגבות, בגדים, כלים. צריך להגיע משלוח מחנות גדולה לדברי תינוקות. יהושע הזמין כל מה שתמר שאלה ושמעה מפי היולדות ששכבו על ידה. בשעות הצהריים הגיעה המשאית, ויואל, שיהושע מכיר אותו, עם שני פועלים ערביים, התחילו לסחוב למעלה את המקרר ושתי הכורסאות הכבדות. אחד הפועלים, ערבי ג’ינג’י, סחב הכל על גבו ולא הפסיק לחייך. בכל פעם שהביא דבר אל הגג, הניחו, מחה את הזיעה, חייך ואמר: “יום טוב, הכל טוב.” את הסיסמה הזאת פיזר וזרע עד שהיתה לאמת. עכשיו הגיעו דלתות הארון הקטן שהוכן עבור דניאל, ויהושע התחיל להרכיב אותו. ארון משומש שקיבלו מאחד הדיירים ותמר ציירה עליו ציורי ילדים.

ליקי עלתה לראות. ליקי אמרה מזל טוב והיו לה תכניות איך יקחו את שני הילדים במכונית ויסעו מפה. קצת דשא וגינה שקטה ואוויר צח. אולי לים בקיץ. היא אמרה לפחות הקטנה שלי תלמד בבית ספר טוב, כי אתם תסיעו את דניאל למרכז העיר. היא מצטערת שהיא לא גרה בבת־ים כמו אביה ואחותה. לגדל ילדה בתחנה מרכזית זה לא תענוג. תמר הקשיבה והיניקה. כשגמרה להיניק החליפה לדניאל את החיתולים הרטובים בנקיים.

השכן מהקומה השלישית, אשתו ובתו חזרו מהקניות בשוק. הם מצאו בחדר המדרגות ארגזים ארוזים וארגזים ריקים. השכן נכנס לחדר השינה, פתח חריץ בתריס ונשכב עם עיתון הערב. היציאה לקניות היא היציאה היחידה שלו מן הבית. כל היום הוא נמצא בחדר אפלולי ושקט, חדר שכולו בדים וסמרטוטים. הדפיקות ששמע השכן בשעות המנוחה שלו העלו אותו ואת אשתו ובתו אל הגג כמו עדר פרים שרעש המכונה הבהילם בשדה ועכשיו הם שועטים עליה. יהושע פתח להם את הדלת.

“מה זה פה הרעש? מי אתה חושב שאתה? ארבעים שנה הבית הזה עומד, ועזבו את הגג שלו במנוחה. שבע שנים אני גר פה בשקט. סדר זה סדר. מה אתה חושב, תפסת פנטהאוז? תראה לי מה כתוב ברישיון שלך.”

יהושע הניח יד כבדה על כתפו: “רק היום נכנסנו. אנחנו רוצים לשבת בשקט. אנחנו רוצים שיהיה נקי. כל זה לא יישאר פה. אני מבין שאתה אוהב לחיות לבד, אבל מה לעשות. בדרך כלל כשבאים אנשים חדשים לגור מברכים אותם. על בית חדש מברכים, אבל אתה עצבני.”

חילופי הדברים נמשכו עוד דקות ארוכות. אשת השכן לא הרשתה שידרכו על חלקת הגג שמעל ראשה. הצעדים שלכם זה כמו פטישים בראש. השכן לא מצליח להתרכז בדברי עצמו. לרגעים הרים את ראשו למעלה באלכסון ונעצר להרהר, ושוב שטף פרץ דברים מפיו. יהושע היה נרגז.

עד הערב כבר סודרו מרבית הארגזים - רוקנו מתוכנם וחולקו למקומותיהם. תמר נכנסה לחדר השינה, עלתה על הבמה המוגבהת ועטפה באצבעותיה את עמוד עץ הזית העשוי פיתוחים. היא נשכבה על המיטה ופתחה את כל החלונות לרווחה. הימים נעשו קרים פחות בתחילת מרץ והלילה היה צלול. המרחבים נפרשו לפניה והיא התחילה לשוט בהם. כאן תתחיל מחדש הסערה, ראתה. כאן הם יחזרו לנשום עמוק יותר ולשרוט וללחוץ גוף לגוף. גופה עדיין לא התאושש אבל דמיונה וזכרונה שבו אליה והמראות המרגשים כמו הבזקים של ברק בלילה. כמו שביל האור של כוכב נופל. הוא לצדה. חושך. הוא מעליה. חושך. הוא בונה בה את ביתו. כוכבים. היא מעליו. חושך. מותחת צוואר ארוך. חושך. מלקקת את חזהו. חושך.

יהושע בא וסגר את החלונות בשקט, ושכב על ידה והיטיב עליה את השמיכה וליטף את ראשה. חושך.