הקדמה    🔗

התאמצתי לכבוש את הֲלָךְ הלב. כי הרוֹך והעדינות העוטפים את הדברים הם רק קליפה דקה ונצצת הבאה לכַפֵּר על העמל, הסֵבֶל, החיים והמוות הנתונים ביד־גורל גסה.

מעינֵי היַלדות, שצפו את הדברים בְּחִיוּתָם, נאצל קוֹרטוֹב חסד לַתמונות, שנחזו עתה שנית בשביל הגליון. אם נתחלפו לי גדולות בקטנוֹת או להפך –שַׂר האָמנוּת הוא וותרן, וקַפדָנותוֹ של שַׂר־החיים אף הוא בשביל המסַפֵּר עניין לציור שָׁקֵט.

 

פרק א: הַמִּטָּה הַבּוֹעֶרֶת    🔗

אקדים את סיפּוּרה של מרת אבּרדאם, מרת חנה אבּרדאם, חוֹכרת בית מיבשל השיכר בעיירה ל. זה עשרוֹת שנים. מכאן שהיא כבר אשה באה בימים. את כל רוֹחב נשמתה וחין אוֹפיה לא נראה מתוֹך הסיפוּר הזה. אבל הוּא יראנוּ את הקרקע והאויר בהם התחילוּ לצמוֹח הדברים. השאר יבוֹא דבר דבר על מקוֹמוֹ.

וכך סיפרה מתוּנוֹת:

אבי ע“ה היה גביר וּמרבּי־הסוֹחרים בעיירה ק. הסמוּכה לקראקא הבירה ומן החסידים המקוֹרבים של הצדיק מבלז. היה לנוּ בית דירה בן עשרה חדרים. חצר גדוֹלה. מחסנים וּרפתים. אני הייתי בת זקוּנים לאבי ויאהבני אהבה יתירה. לא היה דבר יקר או כבד, אשר לא יעשׂנוּ בשביל חנה’לי שלוֹ. וּכשהגיע פרקי להיוֹת לאיש, נסע לאחת הישיבוֹת הגדוֹלוֹת שבליטא (הוּא גוּפוֹ היה חוטר מגזע משפּחה ליטאית שנשתקעה בפוֹלין ודבקה בחסידוּת) וּבחר משם חתן עני, אך גדוֹל בתוֹרה וּביראה, את ר' שלוֹמקי ז”ל. אחרי הנישוּאים היה בעלי סמוּך על שוּלחן אבי, יחד עם שני חתנים אחרים. לוֹקחי אחיוֹתי הגדוֹלוֹת (בנים זכרים לא היוּ לאבי). שהיוּ שוּתפים בעסקיו, עסקי יערוֹת וּבהמוֹת. למן הרגע הראשוֹן שראיתי את פני בעלי הלבנים והחסוּדים ואת עיניו הגדוֹלוֹת והכּשרוֹת ושמעתי את דיבוּרוֹ המתוּן, החשאי והעצב, דבקה בוֹ נפשי לכבדוֹ ולאהבוֹ בכל נשמתי. הוּא היה בעיני כאיש אלהים אשר הוּטל עלי לשרתוֹ. יומם ולילה היה יוֹשב בוֹדד בחדרוֹ, שאבי הקצה לו, והיה לוֹמד תוֹרה בניגוּן עצב וערב עד כלוֹת הנפש. כל חיי תלוּיים היו בניגוּן זה.

עברו כחמש שנים, ואני כבר ילדתי לוֹ שתי בנוֹת, את יהוּדית, שמתה בהיוֹתי עוֹד אלמנה בבית אבי, ואת ברכה’לי, זוֹ שהיא עתה עמי. בשנים הראשוֹנוֹת הייתי מסייעת ועוֹסקת בעבוֹדוֹת הבית כמלפני החתוּנה, כי לחם עצלוּת לא אהבתי – הלא ידעתם זאת – אך משבאוּ לעוֹלם שתי הילדוֹת, היוּ רוֹב שעוֹתי נתוּנוֹת להן, כדרך אם צעירה שמתקשה וּמצטערת בגידוּל בנים, ולא יכוֹלתי עוֹד לצאת כל חוֹבוֹתי בהנהגת הבית. ואז התחילוּ אחיוֹתי, שאף הן היוֹּ כבר מטוּפלוֹת בולָדות, להירגן ולקנתר. כדרך אחיוֹת נשׂוּאוֹת שדרוֹת בכפיפה אחת. וּפתאוֹם עברה רוּח קנאה גם על בעליהן, שהיוּ מטבעם דוקא אנשים מתוּנים וסוֹחרים ישרים. והתחילוּ מתרגזים וּמתרעמים. תחילה בסתר ואחר כך בגלוּי, על בעלי האוֹכל ואינוֹ עוֹשׂה, והוּא מכלה מה שהם מכנסים ביגיעת הגוּף והנפש. והטענוֹת הרי הן, כידוּע, כפוֹטר מים… בתחילה היה אבי ע“ה דוחָם בגערה, אוֹ מניח את דעתם בדברי כיבוּשים, ולא היה נוֹתן שתגיע לאוֹזני בעלי ז”ל. שגם הוּא היה זהיר מאד בכבוֹדוֹ והיה מרבה את ספריו בכל עת ממה שהביא לו מקראקא או ממה שקנה אצל רוכלי הספרים שבּאוּ לעיירה. “הרי הוּא לי כארוֹן קודש שבבית”, היה מרגלא בפיו. אך לאחרוֹנה תקפוּ עליו טענוֹתיהם של שני גיסַי – והוּא כבר אז יהוּדי שהגיע לזיקנה ורסן המסחר מתחיל להיוֹת רוֹפף בידוֹ; אז קרא את בעלי וּפנה אליו בזוֹ הלשוֹן:

– ידוּע לך בודאי, ר' שלוֹמקי (כך היוּ נוֹהגים לקרוֹא לוֹ בבית. ואף אבי קרא לוֹ כך), כי תוֹרה שאין עמה מלאכה סוֹפה בטלה וגוררת, חלילה, עווֹן: ועכשיו הגיעה, לדעתי, השעה שתעשׂה לביתך. עיניך הרוֹאוֹת, כי זקנתי וכוֹחי במסחר עתה איננוּ ככוֹחי אז, וחתנַי הגדוֹלים נלאוּ למשוֹך בעוֹל פּרנסתך וּפרנסת בני ביתך. אי לזאת עצתי לך אמוּנה, שתגרע מתוֹרתך ותתן לדרך ארץ, ו“איזהוּ עושה צדקה בכל עת? זה הזן בניו וּבנותיו” וכוּ'. הדברים האלה ציערוּ בודאי את בעלי ז“ל צער רב, שכּל תשוּקתוֹ היתה לימוּד התוֹרה הקדוֹשה. אבל לא סירב, חלילה, אלא ביקש שאבי ימתין לוֹ ימים אחדים ויימלך בדעתוֹ. וּלאחר יוֹמַים, בבוֹקר, אחרי שוּבוֹ מן ה”מקוה“, קרא לי לבוֹא אל חדרוֹ ואמר לי, שאמסוֹר לאבי את דבריו אלה: “הנה הסתיו קרב לבוֹא ונחוּץ לנסוֹע לארץ הגר לקנוֹת שורים לפיטוּם כמימים ימימה (השתוֹממתי מנַיין לוֹ הדבר, שלכאוֹרה, מהיוֹתוֹ שקוּע כוּלוֹ בתלמוּדוֹ לא ידע כלוּם מענייני מסחרנוּ); יתן אפוֹא על ידי חמשת אלפים ר”כ ואסע ואביא לוֹ את מספר השורים הנחוּץ לו”. וּכשסיים סילק את המטפּחת מעל הגמרא הפתוּחה והתחיל לוֹמד בקוֹל רם וצלוּל כדרכוֹ, קוֹל שהחריד קצת את לבי.

מובן מאליו שמסרתי לאבי את דבריו בה בשעה וּמילה במילה, כפי שיצאוּ מפּיו הטהוֹר. אז קמה בבית מהוּמה וּמבוּכה גדוֹלה. כל בני הבית התרגשוּ טענוּ: לא ייתכן כדבר המשוּנה הזה! וּביוֹתר עירערוּ גיסַי, באָמרם שאין למסוֹר לידי “בטלן” (בפעם הראשוֹנה שמעתי אז את שם הגנאי הזה ניתן לבעלי ז"ל ונזדעזעתי), שאינוֹ יוֹדע צוּרת מטבע, סכוּם עצוּם כזה. והרי אינוֹ יוֹדע כלל טיבה של בהמה, וּבטוּחים הם שבדרך יקוּמוּ עליו גנבים אוֹ גזלנים ויקחוּ ממנוּ את כל הכסף; וגם בלי גנבים וגזלנים יש סכנת דרכים, וצריך לעבוֹר ערים וּמדינוֹת, ואינוֹ בקי בנסיעוֹת ואינוֹ יוֹדע את לשוֹן עם הארץ. ש“ס וּפוֹסקים לא יעמדוּ לוֹ. בקיצוּר, הם חרדוּ, כנראה לממוֹן אבי, שהיה חשוּב בעיניהם כממוֹנם. ואוּלי גם מקצת לשלוֹם בעלי, מי יוֹדע! – אבי ע”ה ניסה להשקיט את הרוּחוֹת הנרגשוֹת והציע לפני בעלי עסק אחר, קל מזה, שיש בוֹ פחוֹת סכנה וּפחוֹת אחריוּת, איני זוֹכרת עוֹד איזה עסק – אבל הוּא התעקש ולא רצה לוַתּר כמלוֹא נימה. מה נפשך, אוֹ שיניחוּ לוֹ ללמוֹד בשלוה, אוֹ שישלחוּהוּ לקנוֹת את השורים. אחר כך הציע לפניו אבי ע“ה לשלחוֹ וּלספּח אליו את אחד הגיסים, להיוֹת לוֹ לעזר בדרך. וגם לכך לא הסכים. בעצמו יסע ובעצמוֹ יקנה ואלהים יהיה בעזרוֹ, וּמה יעזוֹר אדם לוֹ? אבי הבין, כנראה, סוֹף סוף כי דבר הוּא והתעקש אף הוּא ואמר לגיסַי: כלה ונחרצה, שוֹלחוֹ על אחריוּתוֹ, ואם תארע לוֹ חלילה, תקלה והכסף יאבד יסבוֹל הוּא לבדוֹ את כל ההפסד. ואשר לשלוֹם ר' שלוֹמקי: רגלוֹהי דבר נש אינוּן עריבין ביה, ב”ה אינוֹ חרש שוֹטה וקטן ואינוֹ צריך אפּיטרוֹפּסים.

בקיצוּר, לא היתה להם ברירה ואנוּסים היוּ סוֹף סוֹף להסכים. התחלתי, אפוֹא מכינה צידה לדרך: תיקנתי לבניו, ניקיתי, גיהצתי בגדיו, נתתי לוֹ לבדוֹק את הציציוֹת שב“ארבע הכנפוֹת” שלוֹ (גם את התפילין נתן לסוֹפר לבוֹדקן); ובמוֹצאי שבת, זכוּרה אני כמוֹ תמוֹל היה הדבר, יצא ר' שלוֹמקי לדרך בעגלת הנוֹסעים ההוֹלכת לצאנז חדשה, לבוֹא משם דרך עמקי ההרים למדינת הגר. כי משם יביאוּ את השורים הטוֹבים. כוּלנוּ ליוינוּ אותו עד העגלה, וּביוֹתר הירבּה לשמשוֹ אבי ע"ה: הלבישוֹ את אדרת השוּעלים הגדוֹלה, מתח לוֹ על אוֹזניו את המצנפת הקרימית החדשה והזהירוֹ על צרוֹר הכסף, שהיה נתוּן בארנק עוֹר וקשוּר לוֹ ברצוּעוֹת על כתפוֹ באלכסוֹן מתחת לַקַפְטֵן. היוּ אז הימים הראשוֹנים אחרי חג הסוּכוֹת: הדרכים היוּ מקוּלקלוֹת מריבוּי הגשמים, שירדוּ בחג (זכוּרתני כי רוֹב ימי החג לא יכלוּ לאכוֹל בסוּכה) ורוּחוֹת סתיו קרוֹת נשבוּ בלי הרף. הגשם היה תלוּי כל הימים באויר. לפי החשבוֹן היה צריך להגיע אל היריד אשר בב. כעבוֹר חמישה אוֹ שישה ימים, שכֹּל הדרך היוּ נוֹסעים בסוסים (מסילת ברזל טרם תהיה אז בארץ הזאת), וּמשם בחזרה לרגל הבהמוֹת המתנהלוֹת לאיטן והחניוֹת הרבוֹת, במשך שבוּעיים ימים; בסך הכוֹל, חשבנוּ, יעשה בדרך כשלוֹשה שבוּעוֹת, ואם יתעכב מחמת מסיבּוֹת כל שהן, ישהה עוֹד שבוּע, לכל היוֹתר; בקיצוּר, נכוֹנים היינוּ לחכוֹת חוֹדש ימים.

נקל לכם לשער, מה שעבר עלי אחרי שבעלי יצא לדרך. אף על פי שידעתי בבירוּר, כי עוֹד לא הגיעה שעת חזירתוֹ, היה לבי מלא תמיד דאגה ופחד, וּזכוּרה אני, שלילוֹת רצוּפים לא עצמתי עין והייתי מתהפכת על משכבי מתוך דמיוֹנוֹת מבהילים, מתגברים מלילה ללילה, אך התאפקתי בכל כוֹחוֹתי שלא אתאנח ולא אגרוֹם שמחת נקמה לאחיוֹתי, שקיבלוּ דעת בעליהן. אבל סבלי היה כבד מנשוֹא. אכן אמרתי לעצמי לא אחת: חנה שטיה! הכרת אוֹתוֹ איזה אדם הוּא, ואם הוּא התעקש כל כך, מסתמא ידע מה שעשה. אבל הכוֹל יוֹדעים שאין השׂכל יכוֹל לעמוֹד בפני חרדת הלב. בתחילה היוּ גיסַי, שמיוֹם נסיעת בעלי כאילוּ נתרתּקוּ אל הבית, מתלוֹננים בינם לבין עצמם ברוֹגז כבוּש על אבי (בגלוּי לא היוּ מעיזים להראוֹת לוֹ סימני זילזוּל), אך בחלוֹף יוֹם אחר יוֹם, נשתתקוּ גם הם, וניכר היה שהם מתעצבים אל לבם וחרדים מתוֹך חרטה לאיזה דבר אסוֹן, שהם, לפי הרגשתם, ערבים בוֹ, אף על פי שלא יכלוּ להתנגד יוֹתר משהתנגדוּ. גם אבי, עם כל בטחוֹנוֹ, היה מתהלך כל הימים מחריש. פעם מחליק את שׂיבת זקנוֹ וּפעם נוֹתנה בין שיניו. כל הבית היה כשרוּי בהמתנה לאיזה מאוֹרע שיתרחש, ואין איש מעיז לשער מה המאוֹרע המתרגש לבוֹא. בלבי היה מין רגש כמוֹ של אלמנוּת חיה, ר"ל, וּבילדוֹת, שהקטנה מהן עוֹד לא התחילה ללכת, הייתי מסתכלת מתוֹך דמעוֹת, מטפּלת בהן ברחמים יתירים ונשמרת שלא להרים קוֹל עליהן, וּביוֹתר היה מפחידני חדר התוֹרה הריק של בעלי. כשהייתי נכנסת שמה בבוֹקר למחוֹת את האבק, לא יכוֹלתי שׂאת את מראה הספרים, שעמדוּ דוֹממים וּמיוּתמים אף הם בתוֹך הארוֹן הגדוֹל ועל המדפים שעל גבי הקירוֹת, נראים כמסתכלים בי ותוֹבעים את עלבוֹנם.

והנה יוֹם אחד – זכוּרה אני, הדבר היה ביוֹם החמישי אחר הצהרים עוֹד לא עברוּ שלוֹשה שבועוֹת תמימים מיוֹם שנסע – שמענוּ פתאוֹם, מתוֹך הרוּח והגשם הסוֹחף בחוּץ, עגלה באה ועוֹמדת לפני פתח ביתנו, וקוֹל אוֹפניה שוֹנה מן העגלות הרגילוֹת לבוֹא אלינוּ. מיהרתי אל החלוֹן וראיתי מבעד למים הזוֹרמים ברעש על השמשוֹת את ר' שלומקי בעלי יוֹרד מעל העגלה עטוּף באדרתוֹ, אדרת השוּעלים, והיא רטוּבה וּמבהיקה כוּלה מגשם. אבי במקרה לא היה אוֹתה שעה בבית, וגם שני גיסַי נסעוּ לכפר סמוּך לגבוֹת איזה חוֹב, והיוּ צריכים לשוּב עם חשיכה. אני עם יהוּדית (ברכה’לי ישנה אז בקיטוֹן), אמי ע"ה ואחיוֹתי וילדיהן מיהרנוּ כוּלנוּ אל הדלת וּפתחנוּה לרוחה, והנה יחד עם הרוּח והגשם, אשר טפחוּ על פנינוּ בחזקה, נכנס בעלי, המים נוֹזלים מאדרתוֹ ממצנפתוֹ, וּמזקנוֹ, פניו חיורים ועיניו עייפוֹת, וּשפתיו, ראיתי, חשוּקוֹת כמוֹ מתוֹך כעס אוֹ מתוֹך צער גדול. לבי הכה בי כקוּרנס ולא יכוֹלתי להוֹציא הגה מפי לשאלוֹ על דבר נסיעתוֹ. ורק אחיוֹתי, שהיוּ משוּם מה דוקא עליזוֹת מאד, הקיפוּהוּ תיכף בשאלוֹת: מה? איך? הקנה? ולמה זה מיהר לשוּב? והיכן הבהמוֹת? והוּא, זכרוֹנוֹ לברכה – בפיו רק תשוּבה קצרה אחת:

– בעוֹד חצי שעה.

וּביקש ממני שאתן לוֹ בגדים יבשים. מסרתי את הילדה הרוֹעדת מקוֹר וּמהתרגשוּת לאחוֹתי, וּבעצמי רצתי אל הארוֹן והבאתי לוֹ כתוֹנת נקייה, תחתוֹנים וזוּג גרבים לבנים, ועל זה את החַלט הכחוֹל, זה שהיה לוֹבש בשעת לימוּדוֹ. עזרתיו לפשוֹט את האדרת הרטוּבה, שקשה היה להרימה מפני כוֹבדה, ואת הקפטן, ואחרי שהחליף את שאר בגדיו בחדר המיטוֹת, נכנס מיד אל חדרוֹ, סגר בעדוֹ וישב ללמוֹד בניגוּן כממשיך ממקוֹם שהפסיק, כאילוּ לא אירע כלוּם.

הכנסתי לוֹ בזהירוּת כוֹס חמין וּביקשתי לשאוֹל לשלוֹמוֹ,

אבל ראיתי שהוא נתוּן ב“עוֹלמוֹת” ואין להיכנס עמוֹ בשׂיחה, ועל כן העמדתי לוֹ את הכוֹס בצד השוּלחן ופניתי לצאת בחשאי. אז קרא לי בשמי: חנה! נפניתי אליו בעיניים שוֹאלות, אמר לי: – כשיחזוֹר אבא, תאמרי לו בטוּבך בשמי, כי השם יתברך הצליח את דרכי. השורים יחד עם הוֹצאוֹת הדרך עלוּ בדיוּק בחמשת אלפים הר"כ שקיבלתי מידוֹ, וּבזה נגמרוּ בינינוּ כל החשבוֹנוֹת. הריוח שימצא בקנייה הזאת יספּיק לפרנסתנוּ במשך שנים אחדוֹת, ואני פטוּר מעוֹל דרך ארץ. וּמעתה הריני מבקש ממנוּ, שלא יבטלני עוֹד מלימוּדי אפילוּ שעה אחת, אפילו רגע אחד.

כשניגשתי אחר כך אל החלוֹן, לראוֹת אם העגלה עוֹדנה עוֹמדת לפני הבית, נעלמוּ עקבוֹתיה, כאילוּ לא היתה כלל. אך העננים נתפּלגוּ וּרצוּעת שמיים טהוֹרה נשקפה בתכלתה, והגשם שהיה עוֹד יוֹרד בעוֹז היה לבן וּמוּאר באוֹר החמה, כאשר יהיה בקיץ, וכעבוֹר כמה רגעים חדל לגמרי. העננים נתרחקו והשמש זרחה על פני הארץ, כמוֹ בימים לפני “שבוּעוֹת”. ויהי הדבר לפלא בעיני, כי זה יוֹמיים לא חדל הגשם והרוּח לא שכך לרגע והרפש מכסה את הארץ.

עד שאני פוֹנה כה וכה, והנה אני שוֹמעת את קוֹל אחוֹתי הבכירה, שהחזיקה את ברכה’לי, אשר הקיצה בינתיים, קוֹרא אלי מעם החלוֹן:

– חנה, בוֹאי ראי, הבהמוֹת באוֹת! עדר שלם!

יצאנוּ כוּלנוּ החוּצה וראינוּ עדר כבד של שורים אפוּרים־כתוּמים עוֹלים וּבאים בדרך, שורים גדלי קרניים מדשדשים בבוֹץ וּמתיזים ברגליהם רפש וּמים. והנוֹהגים, לבוּשי שׂקים ויחפים, קוֹראים בקוֹלי קוֹלוֹת וּמחַרים אחריהם במקלוֹת ארוּכים שבידיהם, וכעבוֹר רגעים מספר הגיעוּ השורים עד הבית ונעצרוּ על ידי הנוֹהגים, שמיהרוּ לחסוֹם בפניהם את הדרך. ואחד מהם, יהוּדי קטן, ננס ממש, אדוֹם זקן ועיור עין אחת, פנה אלינוּ בשאלה:

– כאן ביתוֹ של ר' אלנן ברד"ש?

– זה ביתו. – ענינוּ כוּלנוּ בבת אחת.

ועוֹד לא הספּקנו לענוֹתוֹ, רצה כבר אמנוּ המנוֹחה בסנדליה על פני הרפש שבחצר (קלת רגל היתה, עליה השלוֹם) וּפתחה את השער הגדוֹל, והיהוּדי ציוה לנוֹהגים, שיכניסוּ את העדר לתוֹך חצרנוּ הגדוֹלה. אחרי שהכניסוּ את הבהמוֹת ראינוּ שהיוּ שם כמאתיים שורים גדוֹלים וּגבוֹהים, מפּילים אימה בקרניהם הישרוֹת, יער של קרניים. הזמנוּ את הערלים, עם היהוּדי, להבדיל, שייכנסוּ הביתה לסעוֹד את לבם בלגימה, אבל היהוּדי אמר, שהוּא אץ לדרכוֹ, עליו לנהוֹג עוֹד עדר גדוֹל מזה פי שניים לעיר אחרת. והבהמוֹת עם נוֹהגיהן עוֹמדים וּממתינים לוֹ ליד הפּוּנדק בדרך, והוֹסיף: אם טוֹב בעינינוּ לכבדוֹ, אוֹתוֹ ואת אנשיו, במעט יי"ש, ניטיב נא להוֹציא להם החוּצה וישתוּ בעמידה וילכוּ לדרכם. כי אץ להם הדרך, מאד אץ להם הדרך. פעמים אחדוֹת חזר על המלים האחרוֹנוֹת, כשהוּא שוֹפד אוֹתנוּ בעינוֹ האחת וּמחייך לתוֹך שׂפמוֹ כמסתיר דבר.

מיהרתי והוֹצאתי להם בקבוּק יי"ש עם כוֹסוֹת וּרקיקי ביצים טוֹבים, שלא חסרוּ מעוֹלם בביתנוּ, ונתתי לכוּלם. היהוּדי ביקש ליתן ראשוֹנה לנוֹהגים, והם שתוּ בלשוֹנם “לבריאוּת” וּבירכוּ אוֹתנוּ, שפּיטוּם

השורים יעלה יפה. והיהוּדי עצמוֹ הסתפּק ב“לחיים” לנוּ, והוֹסיף גם “לחיי ר' שלוֹמקי”, כך קרא לו בפירוּש. ויהי גם הדבר הזה לפלא בעיני.

אחיוֹתי, שעמדוּ כל הזמן מאירוֹת וּשׂמחוֹת, הקיפוּ גם אוֹתוֹ בשאלוֹת: מאין הבהמוֹת? מתי ואיך נקנוּ? איך עברה עליהם הדרך? האם לא נפלה, חלילה, אחת הבהמוֹת?

היהוּדי הזר והמוּזר רק חייך ועינוֹ דוֹקרת, והשיב קצרוֹת:

– למה השאלוֹת? הכל ב"ה על הצד היוֹתר טוֹב, על הצד היוֹתר טוֹב.

תקע את כנפוֹת קפּוֹטתוֹ הרפוּשוֹת בחבל שבמתניו, לקח בידוֹ את מקלוֹ המסוּקס, אמר שלוֹם והלך לוֹ עם חמשת ערליו. בצאתם את השער השתחווּ כוּלם, והוּא היהוּדי, ראיתי, נתכוין כלפּי חדרוֹ של בעלי ז"ל, אחר כך הכניס את ידוֹ מן החוֹר והבריח אחריו את השער, ונעלם בדרך שבא בה.

אחרי חצי שעה, בערך, שב אבי בדופניתו הקטנה עם שני גיסַי, שכנראה נזדמנוּ יחד בדרך. בעברם הסתכלו וראוּ את עקבוֹת הבהמוֹת, וּכשקרבוּ יוֹתר ראוּ את העדר הגדוֹל כלוּא צפוּף בתוֹך החצר, פני אבי ע"ה החוירוּ, אחר כך הבהיקוּ פתאוֹם, וגם גיסַי, מנוּצחים פתאוֹם, שׂמחוּ בכל זאת גם הם. עדר כזה!! יער של קרניים! אבי קפץ מעל הדוּפנית קפיצה זריזה, שלא לפי שנוֹתיו ולא לפי כוֹבד גוּפוֹ, וקרא בפשיטת ידיים וּמתוֹך מאוֹר עיניים:

– היכן הוא ה“בטלן”? הביאוּהוּ הלוֹם! צריך אני לראוֹתוֹ מיד! שיבוֹא מיד!

וּשני הגיסים רצוּ אל החצר להסתכל בבהמוֹת מקרוֹב.

קראתי את אבי הצידה וּמסרתי לוֹ את דברי ר' שלוֹמקי. אבל אבי ניענע בידיו ולא רצה לשמוֹע, ורץ מלא שמחה אל חדרוֹ של בעלי. אך כעבוֹר רגע שב. כשהוּא מוֹשך בכתפיו:

– מילא, אינוֹ רוֹצה לספּר. אל יספּר. ישמוֹר לוֹ את סוֹדוֹ, הלמד־ווניק. העיקר שהראה עצמו סוֹחר יוֹתר מן הסוֹחרים ממש. את כוּלם הוּא יכוֹל ליתן בחֶפתוֹ!

ורץ גם הוּא לראוֹת את השורים.

בקיצוּר, גיסַי, עם הקנאה שבלבם, אבי, וגם מבינים אחרים, שבאו בזה אחרי זה לראוֹת את הפּלא, היוּ כוּלם בדעה אחת: השורים הם “מציאה” גדוֹלה, שאילוּ היוּ מוֹכרים אוֹתם כמוֹת שהם, “יבשים”, אפשר להרויח בהם חמישים למאה, בלי כל טרחה יתירה. אין זאת אלא “סייעתא דשמיא”. עדר כזה! את השורים שלחוּ למחרת הבוֹקר אל הרפתים שעל יד משׂרפוֹת היי“ש והתחילוּ לפטמם ב”נזיה" והם הולכים וּמבריאים וּמשמינים מיוֹם ליוֹם. –

הה, לא כן, להבדיל אלף הבדלוֹת, בעלי ז“ל: מיוֹם שחזר מנסיעתוֹ חל בוֹ שינוּי גדוֹל לרעה. הוּא פרש לגמרי מבני הבית ולא היה יוֹצא מחדרוֹ אלא לצרכיו, במחילה, אוֹ לתפילה בקלוֹיז, והיה מוֹנע את עצמוֹ מלהיכנס בשׂיחה אפילוּ אתי, וגם על התינוֹקוֹת היה עוֹבר בלי שׂימת עין. כאילוּ זרוֹת הן, כאילוּ אינוֹ רואה אוֹתן כלל. בשבּת ליד שוּלחן אבי ע”ה (בימוֹת החוֹל הייתי מַכנסת לוֹ את הארוּחוֹת וּמים לנטילת ידיים אל חדרוֹ) היה יוֹשב עצוּב ועצוּם עיניים, מתנענע נענוּעים קטנים וּמזמר בדבקוּת איזה ניגוּן חשאי בלי מילים. וּכשפּנה אליו מישהוּ בשאלה, היה מתנער פתאוֹם ועוֹנה כאיש נבהל: הן אוֹ לאו; אך על הרוֹב רק ניענע בראשוֹ, וניכר היה שאינוֹ רוֹאה כלל את הדוֹבר אליו. ואני – לבי הוֹלך וכבד מיוֹם ליוֹם. אנשי הבית כמעט לא הרגישוּ כלוּם. כוּלם היוּ שיכּוֹרים מן העסק המוּצלח, ושׂמחת אבי היתה עוברת כל גבוּל: יוֹם יוֹם היה חוֹזר וּמספּר על דבר השרים שנקנוּ בחצי חינם. ועתה הם מתפּטמים וּמעלים בשׂר לעיניים ממש. משלוֹח שורים כאלה עוד לא ראתה אוֹלמיץ! וכל זה עשה הוא, ה“בטלן” שלוֹ, זה שאינוֹ יוֹדע, לכאוֹרה, צוּרת מטבע. “אבל כיצד היה הדבר? ספּרוּ נא לי עוֹד פעם בדבר היהוּדי הקטן, בעל הזקן האדוֹם, העיור באחת מעיניו”. “על הצד היוֹתר טוֹב. למה השאלות? כן. כן. על הצד היוֹתר טוֹב. חא חא חא!…” וגם לזרים, לכל אדם שבא אל הבית, דוֹרש טוֹב או רע עין, היה מספּר, כשהוּא אוֹחז בבגדוֹ, את הנס שנעשה ל“בטלן” שלו: “זכוּת התוֹרה סייעתו”. “טוֹבה תוֹרה מכל סחוֹרה”, היה ממציא פתגמים לאין מספר וּפניו מבהיקים וּמאירים מהתלהבוֹּת. אחיוֹתי חדלוּ לקנתר, ורק היוּ מרבוֹת לאפוֹת וּלטגן וּמשתדלוֹת תמיד לעזרני וּמוֹנעוֹת ממני כל עבוֹדה קשה, כאילוּ עליתי פתאוֹם לשׂררה, כביכוֹל. גם גיסַי, כשהיוּ מצוּיים בבית, היוּ יוֹשבים, עטי עוֹפרת בידיהם, וגליוֹנוֹת נייר לפניהם והם מחַשבים חשבוֹנוֹת וּמדברים ברחבוּת וּבהנאה על הריוח הצפוּי מן הבהמוֹת להם, הבעלים.

ורק אני האחת בבית לא יכוֹלתי לקחת חבל בכל השמחה הזאת, כי לבי, הוֹי לבי, ניבא לי רע. ראיתי את בעלי וּפניו החיורים הוֹלכים וּמאריכים, הוֹלכים ורזים מיוֹם ליוֹם, החַלט הכחוֹל תלוּי עליו וקיפּוּליו

מסביב לאזוֹר מתרבים. ורק עיניו השחוֹרוֹת בוֹערוֹת, בוֹערוֹת כאש הקוֹדש וגבנוּני לחייו מאדימים אוֹדם מַבעית, תאבוֹנוֹ עזבוֹ לגמרי ואכילתוֹ כאפרוֹח בן יוֹמוֹ: רק קוֹלוֹ בשעת הלימוּד הוֹלך וגבר, הוֹלך ועלז, כאילוּ מלאכי השרת, כביכוֹל מקשיבים לו. כך נמשך הדבר כמה חדשים. וכל הזמן חשתי את עצמי עזוּבה ואוּמללה, הייתי בעינַי כנידוֹנה המתהלכת בין אנשים זרים, שמחים, שאינם רוֹאים ללבה, שאינם יוֹדעים מה צפוּי לה.

והנה באחד הלילוֹת החמים בקיץ (השורים נמכרוּ זה כבר, וֹּבכסף קנה אבי עם גיסַי יער גדוֹל, ושלוֹשתם היוּ שם טרוּדים בהקמת מנסרה) אני מקיצה מתוֹך חלוֹם כבד – והנה אוֹר גדוֹל בחדר. כאוֹר של דליקה. ר"ל. אני מַפנה את ראשי אל מיטת בעלי שליד הקיר מנגד והנה היא בוֹערת כוּלה באש, באש חוֹמת אש בהירה ושוֹקטת עוֹמדת עליה מסביב עד התקרה, וּמבעד לאש אני רוֹאה את בעלי שוֹכב תחת סדינוֹ ישר, איבריו פשוּטים, עיניו פקוּחות וּפני שליוים, צחים וּמחייכים, בתוֹך האוֹר הגדוֹל. נפלה עלי חרדת אלוֹהים והתחלתי לצעוֹק שלא בקוֹלי: שלוֹם! שלוֹם! מה לך, שלוֹמקי?

הוּא התרוֹמם קצת וענני בקוֹל נרגז וּמרגיע כאחד: “לא כלוּם, חנה, לא כלוּם. חלוֹם חלמת. שוּבי לישוֹן, לא כלוּם”.

ובאמת כמוֹ רגע כבתה האש והיה חוֹשך בחדר, חוֹשך שלאחר אוֹר גדוֹל אוֹר לא מן העוֹלם הזה.

נקל לכם לשער, כל אוֹתוֹ הלילה לא עצמתי עוֹד עין. מחשבוֹת שוֹנוֹת וּמשוּנוֹת התרוֹצצוּ וּבערוּ במוֹחי, וּבכל פעם שבה לעיני תמוּנת הסנה שבמדבר הבוֹער באש ואיננו אוּכּל; ונדמה לי, שאני שוֹמעת מרחוֹק קוֹל קוֹרא מתוֹך הסנה, אך לא “משה משה” כי אם “שלום שלום”, והיוּ בי, איני יוֹדעת איך אגיד, כמו שני רגשוֹת. איני יוֹדעת בעצמי מה היה לי: איזה פחד גדוֹל, אימת מות, ואיזוֹ שמחה גדוֹלה, שמחה שלא מן העוֹלם הזה. כבשתי את פנַי בכר והתפּללתי מתוֹך דמעוֹת שוֹטפוֹת כמעין: רבוֹש“ע! אל תקח ממני את עטרת ראשי. אל תעשׂ לוֹ מה שעשית לחנוֹך. רבוֹש”ע, רבוֹש“ע, למה לא הכיתני בסנורים שלא אראה כלוּם? למה העירוֹת אוֹתי משנתי? רבוֹש”ע, במה זכיתי ואני אשה פשוּטה וחטאה? מה יהיה עתה? מה פשר המראה הזה?… וכן התפּללתי וּבכיתי, התאפּקתי וּבכיתי והתפּללתי עד אוֹר הבוֹקר.

וּכשניגשתי בהיוֹת הבוֹקר על בהוֹנוֹת רגלי אל חדרוֹ, חדר התוֹרה, והקשבתי מאחרי הדלת הסגוּרה, שמעתי משם גניחוֹת חשאיוֹת, אך קוֹרעוֹת לב. וּכשנכנסתי בלב מת מפּחד מצאתיו יוֹשב אל השוּלחן וראשוֹ נוֹפל על הגמרא הפתוּחה והוּא בוֹער בחוֹם ועיניו הפוּכוֹת. ר“ל, הבהלתי את כל הבית בצעקוֹתי. באוּ והכניסוּהוּ אל חדר המיטוֹת, השכיבוּהוּ במיטתוֹ, בזוֹ שבערה בלילה. מיהרנוּ לקרוֹא לר' יוֹסיל שוֹ”ב שילחש לוֹ. בכל עת צרה היה בא ולוֹחש. אחרי כן בא ה“רוֹפא” ואחריו הדוֹקטוֹר. הביאוּ קרח, העמידוּ לוֹ כוֹסוֹת, הקיזוּ לוֹ דם, חבשוּהוּ בחרדל – דבר לא הוֹעיל. הגזירה נגזרה.

וּבין השמשוֹת הוֹציא את נשמתוֹ בטהרה.

“ואיננוּ כי לקח אוֹתוֹ אלהים…”

 

פרק ב': רְשׁוּת בֵּית הַמִּבְשָׁל    🔗

הגרף סטיפאן מוֹלוֹדצקי, נצר מגזע זאַמוֹיסקי, מנוּחתוֹ כבוֹד בפאריס בירת העוֹלם, ואחוּזוֹתיו, המשׂתרעוֹת על שמינית שטחה של גאליציה המזרחית, מתנהלות על ידי סוֹכנים־שליטים. רוּבן נתוּנוּת בידי חוֹכרים יהוּדים וּקצתן נעבדוֹת על ידי יוֹשבי הכפרים הרוּתנים, הנראים כאוֹהבים את אדוֹניהם, וּבסתר לבם הם מצפּים למפּלתם וּמוֹּכנים לסייע לה בשעת הכוֹשר. הגראף עצמוֹ יבוֹא פעם בשנתיים אוֹ שלוֹש לסייר את נכסיו, לצוּד ביערוֹתיו עם אחוּזת מרעיו ולהשתתף עמהם בסעוּדת המלכים, שמתקינים לכבוֹדוֹ סוֹכניו־מחניפיו – יתר הזמן הוּא טוֹרח בפאריז לבזבז את הכנסוֹתיו המרוּבוֹת; אבל כשימוּת שם (רוק קיפּח הוּא, שטוּף בזימה ורוֹכב בשיגעוֹן וּבודאי יתקפנוּ באחד הימים השבץ) הבא יביאוּהוּ חנוּט ונתוּח בארוֹן זכוּכית יקר להציגוֹ בקברוֹת אבותיו, אשר ליד המנזר העתיק בעיירה ל. למנוּחת עולמים, כנהוּג זה כמה דוֹרוֹת. העיירה ל. הרי זוֹ אֵם אחוּזוֹתיו של הגראף. שם יוֹשב בארמוֹן, הנהדר עוֹד בחצי חוּרבנוֹ, סוֹכן הסוֹכנים פּאן גראבּינסקי, הנוֹהג בעצמוֹ מנהג של משנה למלך. אדם אציל הוּא וּבעל נימוּסים ולבוֹ טוֹב על כל החוֹסים בצלוֹ, מלבד אשתוֹ ושלוֹש בנוֹתיו הגדוֹלוֹת יוֹשבוֹת עמוֹ בארמוֹן כמה אחיוֹת וגיסוֹת. כוּלן באוֹת בימים והן יוֹצאוֹת עמוֹ ברכיבה על סוּסים נאים לטייל בעיירה וּבסביבה. קרקעוֹת האחוּזוֹת נעבדוֹת כוּלן על ידי האיכּרים־העבדים במעין אריסוּת, ואוּלם בית משׂרפוֹת היי"ש וּבית מיבשל השיכר חכוּרים בידי יהוּדים. את הראשוֹן חוֹכר הישיש הכּילי ר' אריה לייבּוש רוֹזנצוייג, ואת האחרוֹן – האשה הנכבדה מרת חנה אברדאם, גיבוֹרת סיפוּרנוּ זה.

העיירה ל. (קהילת ישראל קטנה שרוּיה במרכזה, ככזית הגבינה בתוֹך לביבת עניים גסה, אוֹ כמבטאם הציוּרי הדק של יהוּדיה חכמיה: בּעמוֹד בה עגלה יהיוּ שני קצוֹתיה תקוּעים בחוֹל ורק אמצעה בקוֹדש…) מוּקפת מרחבי שׂדות פּוֹרים, אפרים מצמיחי דשא דשן ויערוֹת עתיקים ועבוּתים, עוֹלים גבעוֹת ויוֹרדים עמקים להרנין עין הרוֹאֶה. במרחק תחוּם שבת, סמוּך לביצוֹת, זוֹרם נחל חד וקל, וּבעברוֹ ליד הגשר הוּא מניע שלוֹשה גלגלים של טחנת קמח חכוּרה בידי ר' מיכלי ה“קטן”. בבתים המרוּחקים זה מזה והסכוּכים בירק אילנוֹת וגנים רעננים היא דוֹמה יוֹתר לכפר באמצעיתה של העיירה. כעין איזוֹר מבדיל בין כּיכר־החנוּיוֹת העגוּלה. ה“טבעת”, שכּל תושביה הם יהוּדים שוֹמרי תוֹרה, וּבין רוֹבע בית המרחץ, ששם הישוּב מעוֹרב ככר יהוּדים וערלים יחד, משתטח אגם מים ריחני רחב ידים בעל מעיינות חבוּיים וּמכוּנס בין קנים כפוּפים ושׂיחי ערבה מגוּדלים. גדוּר יפה בפסיסי־עץ דקים ושוֹרץ דגים ממינים נבחרים, שהוּבאו לשם גידוּל מנהרוֹת רחוֹקים, וּמוּמחה מיוּחד ממוּנה לפקח על כלכלתם וּפרייתם. להלכה אסור לדוּג באגם חוּץ מן הימים שהגראף עוֹשה באחוּזוֹתיו. כדי להעלוֹת על שוּלחן האוֹרחים החוֹגגים עמוֹ, אך למעשה ישלחוּ פקידי “החצר” מדי שבת בשבתה את משרתיהם בחַכּוֹת וּבמצוֹדים לערוֹך דיג קטן (הממוּנה הוֹלך אז בכונה לישוֹן ב“בית הייבוּש” החם) וּמחלקים ביניהם אחר כך את הקרפּיוֹנים המפרכּסים, השמנים, זהוּבי הקשׂקשׂים בעלי הפּסים, לפקיד פקיד לפי מעלתוֹ אך המשרתים המנוּסים מעלימים כמה חתיכוֹת ראוּיוֹת להתכּבּד בתוֹך בתי מגפיהם וּמחליפים אוֹתן אחר כך אצל היהוּדים ביי"ש שרוּי לענה אוֹ בכוֹס רוּם חריף. וידוּע, שאין בכל הסביבה דגים כדגי שבת של יהוֹדֵי ל.

על שׂפת אוֹתוֹ אגם ריחני וירוֹק, משׂמאלוֹ מתנוֹסס בניין צר ורב קוֹמוֹת, כמגדל רם, הנקרא “בית הייבּוּש”, ששׁם מייבּשים את פּירוֹת הסרק להוֹציא מתוֹכם את הזרעים לשם ייעוּר חדש במקוֹם החלקוֹת המבוֹראוֹת, ועל ידוֹ תוביל דרך אל בית המשׂרפוֹת עם רפתיו הענקיוֹת, המתנשׂא מרחוֹק בגגוֹ האדוֹם ובארובּתוֹ הגדוֹלה בירכתי האגם. אך אל שׂפתו מימין, מעבר לדרך המלך הרחבה, הכבוּשה זרדים ועפר, וּלשדרת הערמוֹנים האדירה, המאפילה תדיר על מדרכת העץ הרקוּבה במקוֹמוֹת רבים,בנוּי לאורכה בית חוֹמה ארוֹך ועתיק, כעין מבצר, וּבקצהוּ פּוֹנה אגף גדוֹל לרוֹחב, באוֹפן שמראה כל הבניין הוא כדל“ת. לפנים מן הדל”ת משתרעת חצר גדוֹלה, הוֹמה תמיד מעבוֹדה וּמתנוּעה. ציבוּרי עצים, גיגיוֹת וחביוֹת, חישוּקי ברזל מגוּפוֹת, שבבים ותלי תלים של גפת שׂעוֹרים וכשוּת מכריחים את העוֹבדים ללכת בקפנדריוֹת אוֹ בהקפוֹת, מה שמגביר עוֹד יוֹתר את מראה התנוּעה. ממוּל לבניין הראשי, לכל אוֹרך החצר, מוֹריק גן ירקוֹת מסוּיג התופס כהקטאר, ואחרי גן הירקוֹת ישנם עוֹד בנייני עץ אחדים: מטמרוֹת, רפתים ואוּרווֹת, בניין בצד בניין וצריף מאחרי צריף.

הבניין הזה הוּא בית מיבשל השיכר עתיק הימים, שאינוֹ מצטיין במשקה משוּבח ביוֹתר, להפך, בשיכר הבהיר המוּצא משם יש לפעמים טעם חמוּץ קצת לפגם, אך משוּם שהוּא נמכר בזוֹל, וּבמרחק כמה פרסאות מסביב אין בית מיבשל אחר והדרכים “דרכי פולין”, כלוֹמר, מחוּתחתוֹת וּמשוּבשוֹת, וגרוֹנוֹת הערלים שוֹנאי יבוֹשת הם, אנוּס בית זה לבשל כמעט בכל יוֹם בישוּל שלם, חוּץ מימי הצוֹמוֹת לנוֹצרים, ששתיית משקים משכּרים אסוּרה בהם, ואז מבשלים רק פעם אוֹ פעמיים בשבוּע. בשבתוֹת וּבחגים שלבני שתי הבריתוֹת ינוּח בית המיבשל מנוּחה שלמה מעבוֹדתוֹ, ואז הוּא נראה כמרכז השבתוֹן בעיירה.

בצד בית המיבשל, גוֹבל בגנוֹ בנוּי בית אדוֹנים קטן, בוֹ יוֹשב היוֹעֵר פּאן יאשינסקי הוא וּמשפּחתוֹ העדינה, כמוֹ שיסוּפּר להלן.

כל שלוֹשת בתי העבוֹדה הגדוֹלים הללוּ, החוֹבקים את האגם במשוּלש, יוֹנקים את מימיהם־חיוּתם בצינוֹרוֹת עבים ממעיינוֹתיו־השוֹפעים: הראשוֹן רק אילוּ חדשים בקיץ, השני רק במשך חדשי החוֹרף, והאחרוֹן, כאמוּר – ברוֹב ימוֹת השנה.

התנוּעה, תנוּעת העבוֹדה, והמוּלת הגלגלים החוֹזרים ממלאוֹת תמיד את אוירה של חצר בית המיבשל והשכוּנה מסביב עד לרוֹבע בית המרחץ מזה ועד ל“טבּעת” מזה. ריח הלתת המתבשלת, ריח חם, מתוֹק וּמשׂבּיע, נוֹדף בימי הבישוּל בכל רחבי העיירה. היהוּדים מרחיבים אז את נחיריהם ושוֹאפים אוֹתוֹ לתיאבוֹן מתוֹך קריאת הנאה עמוּקה: אה. מחיה נפשוֹת! אחרי כן הם שוֹלחים את ילדיהם הקטנים עם הגדוֹלים וּבידיהם קנקנים וּקדירוֹת לקחת ממרק הלתת החם והמתוֹק, שקוֹראים לוֹ “מנתּה”, וּבלשוֹן המבשל האשכנזי “וירצה”. שוֹתים לרפאוּת החזה וּמבשלים מן הנוֹתר דבש ללפת בוֹ את פּיתם של תינוֹקוֹת. מאת מרת אברדאם, חוֹכרת בית המיבשל זה יוֹתר מעשׂרים שנה, ניתנה פּקוּדה לר' ישׂראל אליה ה“נאמן” למלאוֹת פעם בשבוּע לכל יהוּדי הבא לבקש כלי אחד חינם אין כסף והרי זה חוֹק ולא יעבוֹר. אבקת הכשוּת, התבלין העיקרי לשיכר, הנישׂאת באויר למרחוֹק, מכריחה תכוּפוֹת את העוֹברים והשבים להתעטש. אך אף איש לא יחרה על כך, להפך, מקוּבל שעיטוּש זה יפה הוּא לבריאוּת: הפּצ’י, הפּצ’י, יאריך ד' ימיה של מרת אברדאם! אֵם היא לגדוֹלים ולקטנים!

חבתן זקן, מגיבורי הערלים, חגוּר סינר פּשתן גס, הוּא ושני בניו החסוּנים עוֹמדים בחוּץ על האוֹבניים חשׂוּפי זרוֹעוֹת וּמהדסים על מקוֹמוֹתיהם כשהם מנסרים וּמקציעים, מתקנים וּמהדקים חישוּקים כל היוֹם, וכשׁילי העץ הגדוֹלים אשר להם מכים על החביוֹת הריקוֹת הנותנוֹת קוֹל עמוּם בוֹקע את האוֹזניים; אך גם בקוֹל זה התרגלוּ בני העיירה ואין איש מוּפרע על ידי כך.

לאוֹרך גדר הגן, לפנים מן החצר, מסוּדרים, נשענים זה על זה, טוּרים טוּרים של למוּדי אלוֹן וקרקעיוֹת חדשים, כדי שיתייבּשוּ יפה ברוּח ויהיוּ יפים לחביות ולא יסדקוּ. ואנקא “החוֹלץ”, ערל קטן קוֹמה, מקוֹרח ואדוֹם עיניים מרוֹב שיכרוּת, עוֹמד כפוּף וּמוֹציא בשתיקה מגוּפוֹת מחביוֹת ריקוֹת במכוֹנה עשׂוּיה לכך, כל מגוּפה שהוּא חוֹלץ משמיעה כקוֹל ירייה. חמישה אוֹ שישה פוֹעלים מגלגלים מתוֹך קללוֹת ואנחוֹת קוֹלניוֹת חביוֹת ריקוֹת וּמלאוֹת אילך ואילך: מן הקרוֹנוֹת לבית המיבשל, מבית המיבשל לבית הקרח, וּמבית הקרח שוּב אל הקרוֹנוֹת גבוֹהי הסוּלמוֹת, העוֹמדים וּממתינים לטעינה, כשהסוּסים אסוּרים לאחוֹריהם, ולוֹעסים בחירוּק שינים את המספּוֹא מתוֹך הטרסקלים. כמוֹ בשעת יריד. יהוּדי נמוּך וּמוּצק, בעל זקן אדמוּמי ששׂיבה זרקה בוֹ, אדוּם עוֹרף וחוֹטם, אוּלי מרוֹב שתייה, ר' ישראל אליה “הנאמן” – וֹּבפי הפּוֹעלים “סרֵיל” – מתהלך ביניהם, כשהוּא מטלטל בידוֹ דרך שׂררה צרוֹר מפתחוֹת כבד, בוֹדק את הקרוֹנוֹת בעיניים מצוּמצמוֹת וסוֹפר את החביוֹת הטעוּנוֹת,מרים את השׁחַת וּמפשפּש, אם לא הצניע הערל אוֹ גם המוֹכסן עצמו “בטעוּת” איזה “לקח”. אם ימצא את הגניבה יוֹרידנה בשקט ושלוה, ולפעמים גם שלא בידיעת בעלים, כאדם העוֹשׂה דבר שבהרגל, שאינו עשׂוּי להתמיה.

ליד בית הקרח שבזוית הדל"ת, עד מתחת לדירתה של מרת אברדאם, נמשך כעין מרתף גבוֹה, הוּא בית עשׂיית הלתת, אוּלם גדוֹל, רב עמוּדים גסים, טחוּב וחמים תמיד, וּמתוֹכוֹ עוֹלים במעלוֹת לוּלייניוֹת אל מגדל הייבּוּש, העשׂוּי קוֹמוֹת קוֹמוֹת, תנוּר, רפפוֹת וּרשתוֹת. ריח הלתת המתייבשת והנבטים החרוּכים קצת עוֹלה משם כריח של טבק.

וּבתוֹך בית המיבשל עצמוֹ, הבניין האפלוּלי והטחוּב, שיוֹרדים לתוֹכוֹ במעלוֹת עץ אחדוֹת, רוֹתחת תערוֹבת של שלוֹשה שאוֹנוֹת בבת אחת: שאוֹן גלגלי העץ הגדוֹלים הסוֹבבים בשיניים וברצוּעוֹת, שאוֹן האש המתלקחת בתנוּר הענקי, הרוֹבץ בתחתית הבניין ונשקף בלהבוֹתיו העמוּקוֹת כגיהנוֹם, וּשאוֹן הרתיחה המבעבעת בתוֹך דוּד הנחוֹשת הגדוֹל, ה“יוֹרה”, הרוֹכב על התנוּר ועוֹלים אליו בסוּלם ברזל זקוּף אחוּז בשוּליו. פיטסי עץ רחבים כבריכוֹת עוֹמדים מתחת לסיפּוּן תלוּי על עמוּדים, הלא הוּא “אגן המקירה” – מהם מלאים מים, שבאפלוּלית הם נראים שחוֹרים וּמבריקים במזימה קרה, וּמהם מלאים בליל חריף, מבעבּע ותוֹסס תדיר וּפקטים צפים עליו. ערימוֹת של שבבי עץ אדוּמים ולחים מוּנחוֹת על רצפת האבנים הקרה, רצוּעוֹת עוֹר וחבלים נמתחים מגלגל לגלגל, וּדלתוֹת כבדוֹת, מבוּרזלוֹת, מוֹבילוֹת אל כּוּכִים וּמרתפים שחוֹרים, עמוּקים וּמבעיתים, אשר זר לא יבוֹא בהם.

כעשׂרים שׂכירים קבוּעים עוֹבדי שם, אלה הם בני איכרים כבדי בשׂר לבן, לבוּשים כתנוֹת פּשתן הדוּקוֹת על מתניהם באזוֹר עוֹר רחב, ועליהם מפקד הרר ליבּר ה“מבשל”, שזקנוֹ מגוּלח יפה וּשׂפמוֹ הארוֹך סוֹמר וניצב כשתי קרניים ישרות לכאן ולכאן. בשעת הבישוּל הריהוּ אץ בכל רגע לעלוֹת בסוּלם הברזל אל ה“יורה”, שוֹאב מעט מן התבשיל בתרוד גדול, יוֹצק לתוֹך שפוֹפרת זכוּכית ארוּכה וּמסתכל בה מתוֹך עצימת עין אחת מוּל עמוּד האוֹר הבוֹקע דרך פּרצת הגג המוּדלה על עמודים קצרים מעל לקירוֹת, טוֹבל את ציפּוֹרן זרתּוֹ וּמלקק, לעמוֹד על טעם התבשיל, זוֹ ה“מנתּה”, וּפתאוֹם ירעים בקוֹל אדיר וההד יענה מכל הפּטסים, הגיגיוֹת והחביוֹת, הפּינות והמרתפים, התקרה החלוּלה ו“אגן המקירה” הרוֹנן:

– החנק את האש!

אז תתחיל מרוּצה מבוֹהלת בכל חלל בית המיבשל. העוֹבדים בחצר מפסיקים את עבוֹדתם ועוֹמדים דוּמם כמצפּים למאוֹרע גדוֹל. וּכעבוֹר רגע אוֹ שניים ירעים הקוֹל שנית:

– הרם את הסכר!

ופתאוֹם מתמלא כל בית המיבשל הבל קיטוֹר לבנבן, כבד וחם, הנישׂא מכל שטח “אגן המקירה”, מתפּרץ בינוֹת לקירות ולגג ונדחק החוּצה בתימרוֹת מסתלסלוֹת מעלה וּמטה, וקוֹלוֹת קוֹראים בוֹקעים מתוֹך עב הענן ונשמעים ריצת רגליים, סיבוּב גלגלים וניקוּש פּטישים וּזרימת נוֹזלים – קוֹל המוּלה מעוֹרבת.

ה“מנתּה” הגיעה לגמר בישוּלה והוּרקה אל “אגן המקירה” שתצטנן. הריח מתפּשט למרחוֹק וּבני העיירה מתחילים לנהוֹר אל בית המיבשל עם קנקניהם וקדרוֹתיהם, אנשים נשים וטף באוֹתוֹ רגע מצוה בעלה של מרת אברדאם לסגוֹר את החלוֹנוֹת. האֵד המתאַבּך לתוֹך הבית רוֹבץ על חזהוּ החוֹלה וּמכביד את נשימתוֹ.

 

פרק ג: מָרַת חַנָּה אַבֶּרְדַּם וּבֵיתָהּ    🔗

באגף נמצאים בתי הדירה לרוֹב אנשי בית המיבשל.

סמוּך לקרן זויתה של דל"ת הבניין, בצל תמיד וּבין שני שיחים עתיקים־עקוּמים, מוֹבילוֹת מדרגוֹת אבן אחדוֹת לתוֹך דירתה של גברת העסק מרת חנה אבּרדאם.

איך הגיעה זוֹ הנה?

לאחר שנתאַלמנה מבעלה הראשוֹן, ה“צדיק”, ישבה שוֹממה בבית אביה, כחמש שנים בחייו וּכשנתיים אחרי מוֹתוֹ. אחר כך הציעוּ לפניה את האלמן חשׂוּך הבנים ר' נפתלי צבי אבּרדאם, חנוני מכוּבּד בעיירה הרחוֹקה במזרח גאליציה, וּמאין לה מוֹצא אחר התרצתה להנשׂא לוֹ.

אחרי מוֹת אביה רב העסקים נתברר, שעסקיו נתמוֹטטוּ בשנים האחרוֹנוֹת (בבית היתה שׂוֹררת אמוּנה כבוּשה, שהתמוֹטטוּת זוֹ יש לה קשר עם מאוֹרע האוֹשר־האסוֹן של ר' שלוֹמקי…), והרכוּש הנשאר יספּיק רק לפרוֹע את החוֹבוֹת. הגיסים נתפּרדוּ והתחילוּ לסחוֹר כל אחד על חשבוֹנוֹ ברוֹב יגיעה וּבמעט הצלחה. ואז ניסתה גם היא, האלמנה הצעירה, להמשיך קצת מן העסקים הקטנים, כדי להחיוֹת את נפשה ואת נפשוֹת אמה הזקנה (זוֹ דבקה בה ולא רצתה להיפּרד ממנה) וּבתה הקטנה ברכה’לי, שנשארה לה רק היא לבדה אחרי מוֹת יהוּדית הבכירה במחלת האסכּרה; אבל לא ראתה ברכה בעמלה. היא לא יכלה לעמוֹד בקשרי התּחרוּת עם החנונים האחרים הזריזים ועזי הנפש ואז החליטה, אחרי שיקוּל דעת רב, להיוֹת שנית לאיש. היא ביקשה לה איש נכבד ואמיד, יוֹדע ספר ושוֹמר מצוה, ויהיה גם בא בימים, שתמצא מנוֹח בביתוֹ לה וּלבתה היחידה ותוּכל גם לעסוֹק בתפילה וּבצדקה, שלא תצטרך לפגוֹש את בעלה הצדיק בעוֹלם הבא “בידיים ריקניוֹת”. נדמה נדמה לה כל השנים אחרי מוֹתוֹ, שהיא לא היתה ראוּיה לוֹ ועליה לתקן את עצמה על ידי מעשים טוֹבים, כדי שלא יתבּייש בה שם, כשתגיע שעתה למסוֹר את ה“גבּאוּת” בפרוֹזדוֹר. במסתרי נפשה היתה עדיין עם בעלה והוּא מילא את חלל עוֹלמה. מה שהחליטה לעשות כאן, בפרוזדור, היה רק צוֹרך שעה מחמת אוֹנס. השדכן, שהיה חסיד בּלזי ממכיריו של אביה המנוֹח, תיאר לפניה את ה“חתן” (כמה מן המוּזר והמעליב היה בשם זה!) כחנוני מבוּסס וּבעל שפע ויהוּדי חסיד, אמנם הוּסיאטיני, למדן וירא שמיים; אבל כשבאה שמה ראתה מיד שהיתה כאן קצת אוֹנאה: החנוּת, חנוּת מכּוֹלת, היתה קטנה מאד והמדפים מעטי סחוֹרה. הפּדיוֹן היה דל ותלוּי בעוֹנה והעוֹנה תלוּיה במצב של האיכרים בסביבה, והחוֹבוֹת מרוּבים, ור' נפתלי עצמוֹ, אלמן חשוך בנים, אמנם יהוּדי נאה וּתמים דרך, אך עשׂוּי מחוֹמר פשוּט, להוּט קצת אחרי האכילה, רפה ידיים במסחר, וכל עוֹלמוֹ: תפילת קבע, קצת “עין יעקב” וּפיתּוּחַ “מזרחאוֹת” וצעצוּעי קדוּשה – אוּמנוּת יד שהיה מטפּל בה שעוֹת על שעוֹת במסירוּת נפש רבה. אף על פי כן קיבלה את הדין מתוֹך הכּרת חוֹבה ולא חטאה בשׂפתיה והיתה מכבּדת גם את בעלה השני בכל מאוֹדה, כמצוּוה על בת ישׂראל כשרה. אמה אנוּסה היתה להישאר אצל אחותה הבכירה, ושם מתה כעוֹר שנתיים, וּברכה’לי, שהיתה יקרה לה בחיים מכוֹל, היתה אתה. בה ראתה מעין אוּד מוּצל מעמוּד האש של בעלה המנוֹח ועל כן נהגה בה כבתשמיש קדוּשה.

אחרי איזה זמן ירד מצב החנוּת של ר' נפתלי צבי עוֹד יוֹתר, בעטיוֹ של איזה יהוּדי רוּסי מן הפּליטים, ספּוֹדיק שמוֹ, דוֹבר עילגוֹת, ערוּם כנחש ואוֹהב בצע, שבא וּפתח לוֹ חנוּת מאוֹתוֹ מין ממש בצידם, והיה נוֹתן בזוֹל וּבהקפה על ימין ועל שׂמאל, לצחוֹקם של החנונים הישנים ה“מנוּסים”, כביכוֹל, אך עד מהרה נתברר שידוֹ על העליונה, כי משך אליו את רוֹב הקוֹנים, וגלגל מסחרוֹ חזר ברעש וּבהיקף גדוֹל. ור' נפתלי צבי לא נתן את דעתוֹ להיטיב מעמדוֹ במשהוּ, כי מטבעוֹ היה יהוּדי קר מזג ושוֹקט על שמריו, וּמיוֹם שנשׂא שנית והרגיש בכוֹחה של אשתוֹ, סמך עליה והיה ניחא לוֹ בכול, וּבלבד שיקבל את ארוּחוֹתיו בזמנן ויוּכל להשכים וּלהעריב לבית הכנסת, לישוֹן אחרי הצהריים וּלפתּח את צעצוּעיו. מיד הרגיש בחוּש, שזוֹ לא תרד לחייו בטענוֹת וּבטרוּניוֹת, כדרך שעשׂתה הראשוֹנה, עליה השלוֹם. אז ראתה מרת חנה, כי מן השמיים נגזר עליה לדאוֹג לפרנסה, ולא לפרנסת הגוּף בלבד, אלא גם לפרנסת הנפש – לצדקה, לגמילוּת חסדים וּלמתן בסתר, שבלעדיהם אין חייה חיים. נתעוֹררוּ בה מרץ ועוֹז מסחריים, שהתמיהוּ בתחילה את עצמה, והתחילה לשלוֹח ידה בכל מיני עסקים קטנים, אך גם בכל אלה לא הצליחה, כאילוּ המאֵרה, ר"ל, היתה בכל מעשׂי ידיה. אז נסעה אל הצדיק מבּלז וּבאה אליו בטענוֹת וּבתביעוֹת בזכוּת אביה המנוֹח, שהיה ממקוֹרביו של הצדיק. וזה יעצה לחכוֹר את בית מיבשל השׁיכר העזוּב שבעיירה (מניין היה לוֹ דבר מציאוּתוֹ של בית המיבשל בעיירה – נשׁאר פלא כמוּס עד היוֹם). היא מכרה את החנוּת ואת התכשיטים שהביאה מבית אביה, אף לותה סכוּם מסוּים וחכרה את בית המיבשל. מאז האירה לה ההצלחה פתאוֹם פינם. וּמר' נפתלי צבי ניטל העוֹל לגמרי לכל ימי חייו כאדם שזכה פתאוֹם בפייס גדוֹל וּמעתה הוּא בן חוֹרין לעשוֹת כל מה שלבוֹ חפץ.

ברבוֹת השנים הלבּין זקנוֹ המגוּדל (גדוֹל היה מאשתוֹ בעשר שנים) והוּא לוֹבש אצטלית יקרה בין בשבת וּבין בחוֹל. אֵזוֹר אַטלס עבה כאלוּנטית אָזוּר במתניו, וגדיליו נראים כמלטפים אוֹתה בחיבה. מכנסי הפּסים קשוּרים לוֹ סמוּך לברכיו ורגליו הדקוֹת נתוּנוֹת בתוֹך פּוּזמקאוֹת צחוֹרים וּבסנדלי צמר רכּים וּרקוּמים. הוא עצמו חסיד הוּסיאטיני, אבל מתוֹך שהוּא מתעצל לנסוֹע אל רבּוֹ שבמרחקים, מחשש טילטוּל דרכים, הריהוּ יוֹצא בנסיעת אשתו פעמיים בשנה לבלז, והוּא רק משלם לר' הירשל “מרוּבּה” פעם בשנה את ה“מעמדוֹת”. כל הימים יוֹשב הוּא לוֹ בחדר מיוּחד וּמרוּוח, מעשן מקטרת ארוכה ומעיין בספר (בזמן האחרוֹן קנה לוֹ מאת מוֹכר ספרים נוֹדד גם אילוּ ספרי מוּסר וּדרוּש, שהוּא מבין בהם למחצה). אוֹ שהוּא מפתח וּמגלף בעץ ובנייר צעצוּעי קדוּשה לביתוֹ וּלחדר ה“מניין” שבחצר בית המיבשל. בצאתוֹ לעבוֹר לצרכיו את החצר תלוהוּ מקטרתוֹ ותוֹסיף לוֹ בעיני העוֹבדים הדרת שׂיבה וכבוֹד, אך בענייני בית המיבשל עצמוֹ הריהו בּוּר גמוּר ואינוֹ מתערב בהם כלל, כאילוּ אין זה עסקוֹ. רוֹשם כוּלוֹ הוא: כלי בית מחוּטב וּמצוּבּע יפה, הנמצא בבית, לא לשימוּש, אלא לנוֹי בלבד. בבוֹקר בבוֹקר, סמוּך לנטילת ידיים, הוּא שוֹתה כוֹס מים צוֹננים, רפוּאה בדוּקה לעשׂיית צרכים ולתחתוֹניוֹת, לפי עצת ר' אהרוֹן שוּ“ב, המוּמחה בענייני רפוּאה, אחר כך הוּא יוֹשב ואוֹמר לפני התפילה סדר תהילים עם “מעמדוֹת”. בשעה שאשתוֹ כבר עסוּקה בחוּץ, עם ה”פּרסוֹנאל", ככה יעשה כל הימים.

צוֹפית כל הליכוֹת בית המיבשל היא מרת חנה. על פיה ישק הכוֹל. היא כבר כבת חמישים, ואף על פי כן לא היתה בה יד הזקנה: הליכתה בקוֹמה זקוּפה וּפניה, פני הקלף הנקי. שטוּחים חלקים ללא קמט וכוּלה אומרת מרץ ודעתנוּת. בעיניה הבהירוֹת והשקטוֹת נשתמרוּ מניצוֹצוֹת הנוֹער, אוֹתה רעננוּת עיניים שניתנה רק לטהורי נפש. אוֹ לאדירי רצוֹן. אף כי היא גרה כבר כעשרים שנה בגאליציה המזרחית עוֹד לא פשטה לגמרי את מנהגיה המערביים: עדיין היא מדברת יהוּדית מנוּגנת וּמתוּבלת במלים המיוּחדוֹת למערב גאליציה – לבה של פּוֹלין. לא מתוֹך יהירוּת ולא בהטעמה יתירה, אלא מתוֹך הרגל נוֹשן, וגם זה מוֹסיף לה חשיבוּת בעיני יוֹדעיה. שכן הזרוּת עוֹשה רוֹשם. בכל מוֹצאי שבת, לאחר ההבדלה והתשׂלוּמים לעוֹבדים, היא מתיחדת שעה ארוּכה עם הגזבר ר' שׂמחה וּבוֹדקת את פנקסי החשבונות, והוּא העצלן הפּיקח, מעמיד פנים כמקשיב לכל מוֹצא פיה וּמתחשב בדעתה, דעת מוּמחית לענייני חשבוֹנוֹת, בעוֹד שעל צד האמת יוֹדע הוּא את ידיעתה, כביכוֹל, בנעשה שם בתוֹך הדפּים הכתוּבים ישר והפוּך בכתב ידוֹ הפּניני. אלא שזכרוֹנה העילוּיי מוֹצא לוֹ פה ושם סמוּכין לאיזה מספר, וכך עוֹלה בידה להיראוֹת כנוֹהגת ביקוֹרת, וּבעיקר אין כל הביקוֹרת הזאת אלא למראית עין, לצאת ידי חוֹבת “גברת העסק”, כי אמוּנה בר' שׂמחה שלם בתכלית, אֵמוּן המיוּסד על החוּש ועל הניסיוֹן. והוּא גם הוּא לא איכפּת לוֹ להיוֹת נתוּן לביקוֹרת מדוּמה זוֹ, הוֹאיל ומַצפוּנוֹ נקי ושׁליו.

בכל יישוּבי הסביבה, במרחק כמה פּרסאוֹת, נוֹדעת מרת אבּרדאם כאשת חיל בעלת צדקה וּמַכנסת אוֹרחים שאין כדוּגמתה. שיירוֹת שיירוֹת של קבצנים, אוֹרחים פּוֹרחים, יהוּדים יפים, “נכדים” וגבּאיוֹת להכנסַת כלה וּכדוֹמה נוֹהרים אליה, אוֹכלים ולנים בביתה ונוֹטלים מקוּפּתה בעין יפה. והקוּפּה אינה מתרוֹקנת, והיא מאמינה באמוּנה שלמה שהברכה מצוּיה בה, קוֹדם כוֹל בזכוּת ברכת הצדיק מבּלז, ואחר כך בזכוּת מעשׂיה הטוֹבים, וּבעוֹמק הלב: גם בזכוּת ברכה’לי בתה, שהיא בבוּאַת אביה ז"ל.. שני חדרים גדוֹלים בתוֹך דירתה מוּקצים ללינת אוֹרחים. וּבהם כעשרה מזרני תבן כבדים וטוֹבים וּמצע נוֹצוֹת רך וטוֹב – כיד הגבירים.

מלבד שני חדרי הלינה לאוֹרחים, שבהעדר אוֹרחים אינם נתוּנים לשימוּש, נמצאים בדירתה עוֹד שלוֹשה חדרים גדוֹלים, שבהם גרה היא וּבעלה, וּבכל זאת הם נראים כמעט ריקים. אמנם יש בהם אילוּ רהיטים יקרים, עתיקים וּכבדים, שקנתה מן החוֹכר הקוֹדם, אך בעירוּמם וּבחוֹסנם הרי הם כחטיבה אחת עם כוֹתלי האבן העבים והאפוּרים, הכוֹל עשוּי עץ אַלוֹן כהה וכבד, וּכשצריכים להסיע רהיט ממקוֹמוֹ, לצוֹרך ניקוּי הבית בערבי מוֹעדוֹת, מזיעים וגוֹנחים ארבעה פוֹעלים גברתנים, ורק בקוֹשי וּברוֹב אנחוֹת יעלה בידיהם להזיזוֹ. וכך גם הכלים הקטנים: הנַטלה, העוֹמדת על האיצטבה שבפרוֹזדוֹר ליד חבית המים המכוּסה פיסת קרש, היא של נחוֹשת מצוּפּה בדיל מבפנים, בעלת שתי אוֹזניים וּמשקלה כשתי ליטראוֹת; מיחם רוּסי גדוֹל עשוּי ניקל (ירוּשה מבית אביה מכמה דוֹרוֹת) ניצב על שוּלחן קטן בעל טבלת שיש; מכתּש ענקי עֹוֹמד על ארוֹן רחב, הכוֹבש חצי הכוֹתל, והוּא כמאיים בעליוֹ הנטוּי על העוֹברים לידו; אלפּסי נחוֹשת גדוֹלים וּקטנים תוֹפסים מרוֹמי כוֹתל שלם בחדר האכילה, מלבד אלה שבמטבח וכבד משקלוֹת ממוֹרטוֹת, תלוּי בין שני חלוֹנוֹת ומוֹדד בהגה מתוּן את טפחות הזמן, ואף המפּוֹת שעל השוּלחנוֹת והשמיכוֹת שעל המיטוֹת הן בעלוֹת עוֹבי וכוֹבד, המעוֹררוֹת דרך ארץ וכוֹפוֹת על המבקר שתיקה וּפקיחת עיניים.

חלוּקת החדרים היא כזאת: מן המדרגוֹת נכנסים לפרוֹזדוֹר ארוֹך, שבוֹ עוֹמדת, כאמוּר, חבית המים עם העביט והנַטלה על האיצטבה לנטילת ידיים (מזמן לזמן בוֹדקת מרת אבּרדאם את שׂפתה אם אין בה פגם) ואלוּנטית תלוּיה ביתד עץ מעליה, מימינוֹ שתי דלתוֹת: אחת אל חדרי הלינה ואחת אל המטבח, אל ממשלה של המבשלת “פּריל העגוּנה”; וּמשׂמאלוֹ דלת הכניסה לחדר גדוֹל, הוּא חדר האכילה, וּמזה דלת לחדר המיטוֹת, ורק אחריו – חדרוֹ המיוּחד של ר' נפתלי צבי, החדר שהוּקצה בשבילוֹ, כדי “שלא תוּפרע מנוּחתוֹ”. בחדר האכילה וּבחדרוֹ של ר' נפתלי צבי עוֹמדוֹת ספּוֹת מצוּפּוֹת עוֹר שחוֹר, רחבוֹת וּקרירוּת. החדרים קרירים בקיץ וחמימים בחוֹרף. ועל כן נהנים אנשי החצר להיכנס שמה לפעמים לשׂיחה על כוס תה ותוּפינים טוֹבים אוֹ לישיבה סתם. ואף כי חדרוֹ של ר' נפתלי צבי רחוֹק וחצוּץ היטב מפני הקוֹלוֹת, מבקשת מרת אבּרדאם מאת המבקרים שידברוּ בחשאי, כדי שהקוֹלוֹת לא יגיעוּ אל חדר בעלה ולא יבטלוּהוּ מלימוּדוֹ. בבקשה זוֹ כלוּלה הרגשה נעימה, שאף על פי כן יש אחד היוֹשב מוּבדל וּמוּפרש מן העוֹלם ועוֹסק בתוֹרה – מעין מה שהיה אז…

העוֹלם הזה והעוֹלם הבא בכל זאת אינם רשוּיוֹת מוּבדלוֹת לגמרי.

 

פרק ד: בְּרָכָה’לִי וּבַעֲלָה    🔗

בקצה האגף הנוֹגע בגדר הגן (הכּניסה שמה שרוּיה בצל ערמוֹן עבוֹת) דרים ברכה’לי וּבעלה.

ברכה’לי, גאותה וחרדת לבה של מרת אבּרדאם יום יום ושעה שעה, היא היפּוּכה הגמוּר של אמה: רכּת גו, ביישנית ועצוּבת רוּח. עוֹר בשׂרה לבן וענוֹג עד להפליא, וּנשי העיירה אוֹמרוֹת בחסידוּת מרוּבה: בלי עין הרע, אי אפשר להסתכל בפניה כבפני החמה! עיניה, שתמיהה ופחד מהבהבים בהן. גדוֹלוֹת ושחוֹרוֹת, וכן גם גבּוֹתיה המתלכדוֹת בנוֹעם מעל לשוֹרש אָפּהּ המדוּד ודק הנחיריים. הניגוּד בין לוֹבן פניה התפוּחים קצת בוַרשוּת רכּה, פּקוּסה, כבשׂרם של פירוֹת אציליים ידוּעים, וּבין שחוֹר העיניים והגבּוֹת, מעוֹרר בלב רוֹאה בפעם הראשוֹנה רוֹשם מוּזר: לא חמים ולא מוֹשך, אך מַתמיה ומַפעים, כמוֹ לא מציאוּתי.

לפני שנים, כשהיתה נערה בתוּלה, היה שׂערה שוֹפע וצמתה הקלוּעה להפליא הגיעה למטה ממתניה, שׂיער שחוֹר, רך וּמבהיק כשמוּח תמיד, מצחה ישר וחלק־נאצל, ורק בשתי זויוֹתיו היוּ הקווּצוֹת מצפּוֹת ויוֹרדוֹת בקו מכוּנף מלא חן על אוֹזניה, שרק תנוכיהן חסרי העגילים היוּ מַורידים מתחתיהן.

בבוֹאה עם אמה ממרחקים קוֹסמים היתה כבת עשׂר, רפה וּגבוֹהה קצת מכפי גילה, והוֹפעתה היתה מאוֹרע עדנה מלא זוֹהר בשביל עוֹלם הילדים רב התנוּעה ודל המוּשׂגים שבעיירה. היא לא היתה מתערבת עמהם והיתה נראית ברחוֹב רק בלוית אמה, כמתיראה מעט, אך הלבבוֹת הקטנים היוּ מוּפנים תמיד אל הפּלא השוֹכן, תחילה בתוֹך העיירה, בביתוֹ של ר' נפתלי צבי, ואחר כך במרחק מוּפרש, באגף בית המיבשל. היא היתה רקוּמה בהרהוריהם וּבהגיוֹניהם כיצוּר כרוּבי, אשר קסם וזוֹהר שמַיים בוֹ, להרעיף על נשמוֹת עלוּבוֹת מעצם ילדוּתן. בלבּוֹת קטנים וּגדוֹלים היתה שוֹכנת חרדה טמירה לגידוּלה, וגם כשגדלה וּבגרה עוֹד לא חדל אצל רבים רגש נפעם זה.

וּביוֹם שמלאוּ לה שמוֹנה עשׂרה שנה (היה יוֹם אביב מלא שמש וציפצוּף ציפּרים, בית המיבשל נח מעבוֹדתוֹ, והערמוֹנים טעוּנים אשכלוֹת פרחים כבדים) אמרה מרת אבּרדאם לבעלה אחרי ארוּחת הבוֹקר (ברכה’לי נשלחה אל הֶנצ’י הגיבּנת, ללמוֹד אצלה מלאכת הרקמה), כשהיא מעבירה באצבעוֹתיה על מפּת השוֹלחן העבר ושוֹב:

– הגיעה השעה להשׂיא את ברכה’לי שלנוּ. מציעים לנוּ את בנוֹ של הרב מראדיחוֹב.

ר' נפתלי צבי, שגמר את ברכת המזוֹן והעלה אש במקטרתוֹ, לא הוֹציא את המקטרת מזוית פיו וענה אגב עישוּן:

– פּף־פּף, בת כמה היא, אַת אוֹמרת? בת שמוֹנה עשרה? פּף־פּף מהיכא תיתי. נערה בוֹגרת, יש בזה משוּם מצוה, פּף־פּף. בן שמוֹנה עשרה לחוּפה, בת לא כל שכן, פּף־פּף. מהיכא תיתי, תהיה סעוּדת מצוה, פּף־פּף.

וקם, כשהוּא ורוּד לחָיים וכיפּתוֹ מצוּדדת, ללכת אל חדרוֹ, מוּבטח היה, שהכל יעשׂה כשורה, והוּא יכוֹל לנמנם לוֹ חצי השעה, כמשפּטוֹ יוֹם יוֹם.

וכעבוֹר כשישה חוֹדשים, בראשית החוֹרף, נישׂאה ברכה’לי ברוֹב תפארת לבן גילה הירצל פּאלאן (נתעוֹררה שאלה, אם אין חשש איסוּר בדמיוֹן השמוֹת של החתן והחוֹתן־החוֹרג, אך הצדיק מבּלז, התיר תיכף ומיד), אותו בן הרב מראדיחוֹב הסמוּכה, בחוּר חסוֹן ויפה תוֹאר, שנפדה מעבוֹדת הצבא בסכוּם גדוֹל, למדן קצת ומעוֹרב עם הבריוֹת, ואחרי הנישׂוּאים עזב את תלמוּד התוֹרה לחלוּטין והיה עוֹסק במסחר של תבוּאה ועצים ומצליח יפה. בבוֹקר אחרי החוּפּה גזזוּ דוֹדוֹת החתן, הכבוּדוֹת ברוֹב תכשיטיהן, את שערוֹתיה של הכלה. קוֹדם הגזיזה חששוּ, אך היא לא סירבה ולא בכתה, כמנהג הכלוֹת יפוֹת השׂיער בישראל. רק ברק עיניה הוּעם במקצת והעצב עמק בהן, וּפסקה מלשוֹרר לעצמה בחשאי, כהרגלה קוֹדם לכן, בהיוֹתה בבתוּליה.

את בעלה היפה ונעים הנימוּסים היתה אוֹהבת אהבה חרישית וּכבוּשה, שיש בה מן ההערצה והחזקת הטובה (על מה, לא ידוּע), אך בפני הבריוֹת, ואפילוּ בפני אמה, היתה מתראה כשות נפש וּמדברת עליו רק מעט כעל איש קרוֹב ונכבד. ואף הוּא, שיוֹתר ויוֹתר התבלט בוֹ אדם בעל מידוֹת וּבעל נפש, התיחס אליה בזהירוּת וּבחיבה אבהית, שהגיעה לידי רוֹך אצילי. בכינוּיי חיבה לא פנה אליה, אך מעוֹלם לא שכח להוֹסיף על בקשתוֹ את המלים “היטיבי נא” או “תסלחי בטוּבך”, וּכשמילאה את שאלתוֹ היה מַשׁרה עליה מבט ארוֹך מלא רגש. אָסוֹר אָסַר עליה כל עבוֹדה מייגעת בבית, וּפוֹעלי בית המיבשל, הזנים בה עיניהם מתוֹך הערצה אילמת־רחוֹקה, כשהיא עוֹברת בחצר, היוּ מתחרים זה בה לשרתה. קוֹמתה הרכּה,הליכתה הריתמית וזוֹך פניה הציתוּ בהם אנוֹשיוּת טהוֹרה, שהיתה מתפּרצת להביע תוֹדתה.

בירחים הראשוֹנים אחרי החתוּנה היה הירצל מתפּעם לעתים למראה, תוֹפסה ונוֹשאה על זרוֹעוֹתיו מחדר לחדר, כּשׂאת תינוֹקת. היא היתה נלחצת אליו, אך לא נלפפת. ואז הרגיש בה איזה העדר סיפּוּק ברבוֹת הימים, כשהיה נוֹסע לרגל עסקיו, היה נראה לוֹ ביוֹם הראשוֹן, כי נוֹח לוֹ שלא להיוֹת במחיצתה, אך בהיוֹתוֹ בדרך ימים מספר היה תוֹקפוֹ הצוֹרך המציק לשוּב להיוֹת עמה. היא התחילה להביא מוֹרא בלבוֹ. אז ניסה בדברים לפתוֹח את סגוֹר נשמתה, אך אחרי הנסיוֹנוֹת הראשוֹנים שלא עלוּ בידוֹ, הניח לה. בלילוֹת הירח היה מתעוֹרר לפעמים, מרים ראשוֹ מן הכּר וּמסתכל בה בצער, וכן גם בבוֹקר בעוֹדנה ישנה ונשימתה קלה עד לבלי הישמע כמעט.

המחיצה עמדה בין הנפשוֹת יוֹמם ולילה, דקה מאד ואכזרית מאד.

את שיחוֹת ה“נשים הצדקניוֹת”, הבאוֹת יוֹם יוֹם אל החצר להחניף לאמה וליטוֹל מקוּפּתה, אין ברכה יכוֹלה לסבּוֹל, וּמראה העבוּדה והתנוּעה היתירה יהלוֹך עליה חוּלשה וּסחרחוֹרת קלה, ועל כן היא מצטנעת רוֹב היוֹם במעוֹנה ועוֹסקת שם בסידוּר ארוֹן הלבנים המלא, מוֹחה במַטלית דקה ונקייה את האבק מעל הרהיטים הנאים, או יוֹשבת ליד החלוֹן הפּוֹנה אל הגן ורוֹקמת במשי וּבאטלס באצבעוֹתיה הארוּכוֹת והשקוּפוֹת, כאשר למדה מן הרוֹקמת הגיבּנת, אך יש וּפתאוֹם נשמטת ה“עבודה” מתוֹך ידיה והיא נשארת יוֹשבת בלי נוֹע, מסתכלת בעיניים מעוּלפוֹת אל מעֵבר לחצר וּלבתים, אל גבעוֹת השׂדוֹת והיערות המכחילים ורוֹטטים בפאתי הרקיע. מקשיבה היא אז לזרמי המעיינוֹת החבוּיים בנפשה, כמוֹ המעיינוֹת המקירים על קרקע האגם המוּטל לרגלי בית המיבשל.

לה ניתנוּ גם הרשוּת והמפתח מיד הפּקיד הממוּנה על האגם לבוֹא בכל שעה לפנים מן הגדר וּלטייל על שׂפת המים. וּבבוֹקרי קיץ. כשהירצל בעלה איננוּ בבית, היא מטיילת שם יחידה בשׁמלתה הבהירה, מתכוֹפפת בהליכתה מפני ענפי הערבים. מדלגת על חלוּקי האבנים רחוּצי המים הפושרים, כשהיא אוֹחזת בהם וּמגביהה ביד אחת את שׂמלתה הארוּכּה, אוֹ יוֹשבת על אבן אוֹ עץ בתוֹך העשׂב המגוּדל וּמסתכלת במשׂחק הדגים במים. התנהגוּתה זוֹ בפרישוּת וּבאצילוּת היתה יכוֹלה לעוֹרר אצל רבים את החשד שהיא בעלת גאוה, אבל סבר פניה הרך וקוֹלה המבוּיש מוֹחים מיד חשד זה ואינם נוֹתנים לוֹ להיקלט בלב אדם.

אף דירתה שוֹנה תכלית שינוּי מזוֹ של אמה. שלוֹשת החדרים שלה הם קטנים, בהירים (היא שוֹקדת על סיוּדם שלוֹש פעמים בשנה) וכמעט מרוּבּעים. כשנתיים אחרי החתוּנה, אחרי עסק שהכניס ריוח גדוֹל, נסע הירצל פּאלאן בעצמוֹ ללבוּב הבירה,שהה שם שבוּע ימים ושב עם שלוֹשה קרוֹנוֹת טעוּנים רהיטים ארוּזים וחבוּשים בקש. סקרנים מבני העיירה,שבאוּ אל החצר לראוֹת בפלאי הכרך, הקיפוּ אוֹתם סחוֹר סחוֹר, מישמשוּ בהם בזהירוּת, החליקוּ על השׁשׁר, הפליגוּ במחירם והתוכּחוּ ביניהם על מין העץ, אך כשיצאה ברכה’לי מביתה נתביישוּ ממעשׂיהם ונסתלקוּ אחד אחד. אחדים מן הפוֹעלים הוֹציאוּ מן הבית, בהשגחתוֹ של ר' ישׂראל אליה ה“נאמן”, את הרהיטים הישנים (הם נתחלקוּ חינם בין עוֹבדי בית המיבשל) והכניסוּ את החדשים; אך הסידוּר נעשׂה כוּלוֹ על ידי ר' הירצל עצמוֹ ועל פי חפצה וטעמה של ברכה’לי. נתגלוּ בה אוֹתה שעה עֵירוּת ותנוּעה, שלא היוּ שכיחוֹת אצלה מעוֹדה, וּכשׁשׁלמה מלאכת הסידוּר היוּ החדרים מרוֹהטים כזאת:

חדר המיטוֹת היה כוּלוֹ לבן: ארוֹן לבנים רחב בעל שתי דלתוֹת מזה וּמזה עם מגדל מגירוֹת באמצע; מיטוֹת עץ לבנוֹת ושׁידוֹת לילה נחמדוֹת; סַפּת אֵטוּן לבנה, קטנה ועדינה, ועליה מרבד מרוּקם, צר וענוֹג מאד, שקראוּ לוֹ “רץ”. שוּלחן רחצה עם טבלת שׁישׁ וּמראה מלוּטשה על ראשוֹ; תמוּנוֹת נוֹף יפוֹת אחדוֹת במסגרוֹת עץ לבנוֹת, ועל שלוֹשת החלוֹנוֹת וילאוֹת סרג לבנים ונגררים על רצפת הלוּחוֹת הרחוּצה והמצהיבה כחלמוֹן. מלבד כל אלה היוּ עוֹד שני “עמוּדים” דקים וּגבוֹהים ועליהם שני עציצים משׂתּרגים, עמוּד עמוּד בפינה. הטרקלין היה כוּלוֹ פּלוּסין ירוֹק כּהה: שתי סַפּוֹת, אחת גדוֹלה ואחת קטנה. שלוֹשה כיסאוֹת רפוּדים וּמגוּלפים מסביב לשוּלחן עגוֹל מכוּסה מַפּת קטיפה כבדה, מרבדים כבדים על הקירוֹת, תמוּנוֹת־במה במסגרוֹת עץ זית, כּוֹננית עציצים בשלוֹש מעלוֹת וּמנוֹרה יקרה תלוּיה מן התקרה בתוֹך צעיף כחלחל ושקוּף כעננה לעת שקיעה. וּבחדר האכילה: סַפּת עוֹר חוּמה, ארוֹן־מגדל מלא כלי כסף וזהב, רחב וּמגוּלף מעשׂה אמן, שוּלחן גדוֹל עם חצי תריסר כיסאוֹת כבדים גבוֹהי משען, שעוֹן־ארוֹן וּמנוֹרה עוֹמדת של בּרוֹנזה.

אחרי שנתרהטוּ החדרים כך, השרוּ על ברכה’לי רוּח אחרת. נדמה נדמה לה כי רק עכשיו נכנסה לתוֹך האויר הנוֹח לנפשה. יוֹתר מכל יקר בעיניה חדר המיטוֹת הלבן, שהכּוֹל היה בוֹ כה בהיר וטהוֹר ועלז על מקוֹמוֹ. ביחוּד כשהחלוֹנוֹת היוּ פּתוּחים והרוּח הפריח את הוילאוֹת הקלים בתוֹך אויר החדר השמשי, צילצל בטבעוֹת הנחוֹשת שלהם וטפח בהם קלוֹת על המיטוֹת המבהיקוֹת. לבה היה אז כה מלא רגשוֹת תוֹדה לבעלה. שכמה פעמים לא יכלה להתאַפּק, פתחה את הארוֹן, כבשה את פניה בחַלט השבת שלוֹ וּבכתה לתוֹכוֹ בחשאי. אך הירצל לא ידע מזה דבר.

מלבד כל הרהיטים הנזכרים הביא פּאלאן גם מערכת כלים שלמה למטבח ולשוֹלחן, אך אלה היוּ לפי שעה מיוּתרים ושימשוּ רק לנוֹי, כי שניהם היוּ אוֹכלים על שוּלחן הזקנים, לפי דרישת מרת אבּרדאם.

בהיות ר' הירצל בא במשׂא וּמתן עם ה“פּריצים” הפוֹלנים שבסביבה, בגדיו נקיים וּמגוֹהצים תמיד, פּאוֹתיו וזקנוֹ הקצרים עשׂוּיים יפה, הליכוֹתיו בנימוּס וּבטעם ודיבּוּרוֹ הפּוֹלני רהוּט וצח (עוֹד בהיוֹתוֹ בחוּר בית אביו הרב היה נוֹהג סילסוּל במלבּוּשיו וּבלשוֹנוֹ, והיה משמש מתוּרגמן לכל היהוּדים שקיבּלוּ “ניירוֹת” מאת הרשׁוּת). היה חביב וּמכוּבּד עליהם ביוֹתר והיו מפצירים בו לקבל מידם תשוּרוֹת שוֹנוֹת. כך קיבל מאת גראף אחד, חוֹבב ציד מפוּרסם, צמד קרני צבי בעלוֹת שׂריגים נאים, קבוּעוֹת בלוּחוֹת עץ יקרים, והרי הן תלוּיוֹת על הקיר בטרקלין. אציל אחר נתן לוֹ פּרות זאב מעוּבּדה יפה – והרי היא מוֹטלת לרגלי מטתה של ברכה’לי. פעם אחת קנה חוּרשה מידי אֶפּיסקוֹפּוּס עשיר. וכה נשׂא חן בעיניו של הכוֹהן הזקן, עד כי נתן לוֹ במתנה את תמוּנתוֹ הגדוֹלה בבגדי השׁרת עם כתוֹבת והקדשה בעצם ידוֹ מלמטה, קבוּעה בתוֹך מסגרת מוּזהבה כבדה. אף תמוּנה זוֹ תלוּיה בטרקלין. וּכשמציץ שמה במקרה איזה יהוּדי, הריהוּ נרתע אחוּז תמהוֹן, אך ר' הירצל מחייך ואוֹמר בהטעמה נכוֹנה:

– את מכבּדי אכבּד כיון שנתן לי את תמוּנתוֹ, משמע, שניחא לוֹ שתהא תלוּיה במעוֹני, ואני מחוּיב לעשׂוֹת לוֹ קוֹרת רוּח. ותהא זוֹ כקרני הצבי שנתן לי הגראף אוּייסקי. כּאלוּ כן זוֹ אין בהן רוּח חיים ואינן משמשוֹת אלא לנוֹי.

ולהתוכח עם ר' הירצל לא העזה שוּם בריה. יהוּדי כשר וּבן תוֹרה, מצליח וּבעל צדקה, ואם יש בוֹ אילוּ מידוֹת לפגם – עשירוּתוֹ כפרתוֹ. עם עשירים אין מדקדקים כחוּט השׂערה. וגם זכוּתה של מרת אבּרדאם מסייעתוֹ.

אך ר' הירצל הוּא על פי רוֹב בדרך, לרגל עסקיו המרוּבּים, ואז הוֹלכת ברכה’לי לישוֹן בלילה עם אמה במיטה אחת, כהרגלה מילדוּתה, והיא נלחצת אליה מתוֹך חיבּוּק, כאילוּ עוֹדנה ילדה קטנה, וּבבוֹקר, אחרי לילה כזה, היא מבלה שעוֹת אחדוֹת בחוּץ, מטיילת על שׂפת האגם אוֹ בדרך אל בית המשׂרפוֹת ואז דירתה נעוּלה, וּבחדרים הנרדמים, הדוֹמים בשעה זוֹ למחסן רהיטים מסוּדר ועזוּב, נשמע רק טיקטוּק מיוּתם ודוֹאג, וזבוּב ערירי, רעב וּמיוֹאש מזמזם לעוּמתוֹ, מזמזם וּמתחבּט ואינוֹ מוֹצא תיקוּנוֹ.

אפשר שיִלוֹד רך עשׂוּי היה להחיוֹת את האויר הנרדם, אבל כבר עברוּ שנים אחדוֹת ואלוֹהים מנע מברכה’לי פרי בטן, לצערם של בעלה ואמה.

 

פרק ה: יִשְׂרָאֵל אֵלִיָּה הַ“נֶּאֱמָן” וְזוּגָתוֹ הַצְּנועָה    🔗

ישׂראל אליה, אוֹ “סרֵיל” בפי הפוֹעלים הנוֹכרים, הוּא קרוֹב רחוֹק לר' נפתלי צבי, וּמיד אחרי חתוּנתוֹ עם סוֹסילי היתוֹמה נתנה לוֹ מרת אבּרדאם בבית מיבשלה התמַנוּת של “נאמן” (עד אז מילאה בעצמה תפקיד זה). הכּוֹל נתוּן להשגחתוֹ: השׁעוֹרה, הלתת, הכּשׁוּת, העצים, הקרח, החביוֹת והשׁיכר המוּכן. ואמנם מסוּר הוּא בכל נפשוֹ לעבוֹדתוֹ, חרוּץ וזריז, רץ ממחסן למחסן וצרוֹר המפתחוֹת הכבד מצלצל בידוֹ חשוּבוֹת, גוֹער ונוֹזף בעוֹבדים לצוֹרך ושלא לצוֹרך, ואם עבוֹדתוֹ של מי לא תכשר בעיניו בהחלט, הריהוּ זוֹרק את המפתחוֹת לארץ וחוֹטף מידוֹ את הכלי, דוֹחף את בעל הדבר ועוֹבד רגע בעצמוֹ בחיפּזוֹן וּבהתלהבוּת, כאוֹמר: ראה, כך עוֹבדים אצלנו! ולא אחת קרה שחָלק סטירת לחי לפוֹעל אוֹ גם לבעל עגלה זר שנכשל ב“לקח”, ואחר כך נתרגש ונתבּלבּל וּפרש מן המקוֹם כאילוּ סטרוּ לוֹ.

יהוּדי פשוּט הוּא: מלבד כמה פרקי תהילים בעל פה, תפילה חטוּפה והעברת הסדרה, אינוֹ יוֹדע כמעט ספר. אך זכרוֹנוֹ בענייני דעלמא הוא מפליא. בדיוּק נמרץ יוֹדע הוּא תמיד את מספר החביוֹת המלאוֹת והריקוֹת, משקל השׂעוֹרה והכּשוּת, כמוּת העצים והמגוּפוֹת וכו' – אף על פי שלעוֹלם אינוֹ רוֹשם כלוּם. כמוֹהוּ כמרת אבּרדאם, כל כוֹחוֹ בזכרוֹנו.ֹ וּמתוֹך שהוּא רוֹאה עצמוֹ קרוֹב לאדוֹני העסק (הוּא היחידי קוֹרא לפעמים את בית המיבשל על שם ר' נפתלי צבי) הרי הוּא נוֹהג משׂרתוֹ בקפדנוּת וּברתחנוּת יתירה, נהרג על שוה פרוּטה וּמוֹכיח את המתרשלים והמעלימים בסיגנוֹן של בעל נכסים. ועל כן שׂנוֹא ישׂנאוּהוּ כל העובדים בבית המיבשל. למן הרר ליבּר “המבשל” ועד ואנקא “החוֹלץ”. הכוֹל רוֹאים בוֹ מין מלאך חַבּלה, שעיניו משוֹטטוֹת בכוֹל ואינוֹ נוֹתן פוּגה לרגע. פעמים אחדוֹת אמרוּ הפועלים לקשוֹר עליו וּלהכֹּוֹתוֹ בלילה באין רוֹאים עד שיתרסקוּ איבריו, אך התיראוּ מפני מרת אבּרדאם. כנגד זה אינם חוֹששים להביא לפניה את תלוּנוֹתיהם עליו, והיא, אֵם בית המיבשל, שאינה סוֹבלת דיקדוּקי עניוּת ונהנית לפזר ולהשׁבּיע רצוֹן כל בריה, מוֹכיחתוֹ בפניהם ואוֹמרת לוֹ בקצת קפידה. שלא יהא חרד יוֹתר מדי לרכוּשה, כי בכלל אין היא רוֹצה להתעשר, ולא לשם כך היא מחזיקה את בית המיבשל, אלא כדי שתוּכל לתת צדקה וּלצרכי ציבוּר ול“צדיק”, וגם להתפּרנס בכבוֹד – רק זה ולא יוֹתר. והיא מסיימת דבריה בפסוּק מ“משלי” המדבּר בגנוּת העוֹשר. אבל בעצם דעתה נוֹחה ממנוּ, כי מסירוּתוֹ מקיימת את העסק.

סוֹסילי זוּגתוֹ היא אשה מסוּרבּלת וחיורת פנים, חוֹלנית, מתפּנקת ועקרה, וכל ימוֹת השנה היא שוֹאלת ברוֹפא היהוּדי הזקן שבעיירה, בנשים ידעניוֹת, נוֹסעת אל צדיקי הסביבה, ואפילוּ אל ערלים מכשפים – כי במאד היא רוֹצה להפּקד. אך כל עמלה לשוא. את רוֹב שׂכירוּת השבוע של בעלה היא מפזרת לעניים, וּבשעת נתינה הרי היא תוֹבעת מאת המקבל שיברכנה ב“בן זכר” – פּשוּט בלי חכמוֹת: “אמוֹר לי: “תיפָּקדי בקרוֹב בבן זכר!” גם לבית הכנסת שבעיירה היא נוֹתנת פעם אוֹ פעמיים בשנה איזוֹ מתנה יקרה: “מעיל” לתוֹרה, “יד”, וּפעם אחת נתנה פּרוֹכת רקוּמה. וּבשעת מסירת כלי הקוֹדש היא מַתנה עם הקבּ”ה שיפקדנה בקרוֹב. כמוֹהוּ כמקבל פשוּט. וישׂראל אליה הוֹלך אחרי כל משאלוֹת לבּה ונוֹתן את פרוּטתו האחרוֹנה. יציאוֹת ביתוֹ כמוֹהן כאַין. וכי למה וּלמָה יתן? מרת אבּרדאס מלגלגת עליהם קצת, בפרט בשׂיחותיה עם הגזבּר “הלץ”. אך אינה מניאתם מלעשׂוֹת מה שלבּה של סוֹסילי חפץ (וכי דבר רע היא חפצה?), אף כי היא נוֹהגת בהם קרבה וּמבקרת בביתם מתוֹך חיבּה ואַדנות כאחת.

יום אחד על בדעתוֹ של ישׂראל אליה לסדר “מניין” קבוּע בתוֹך חצר בית המיבשל. בקצה הבניין, לצד דרך המלך, היתה מעין קוֹמה יוֹצאת דוֹפן, שבּה היוּ חדרים אחדים פנוּיים. שם “לשכּתוֹ” של ר' שׂמחה הגזבר,היוֹשב באחד מהם ומחַשב את חשבוֹנוֹתיו, כוֹתב את הפּתקאוֹת והאיגרוֹת למוֹכסנים וּמשלם לעוֹבדים בכל מוֹצאי שבת את שׂכר שבוּעם; שמה, אל חדרוֹ, באים אחת לשבוּע ה“פינאנסין”, כלוֹמר, שוֹטרי המכס, לראוֹת את חשבוֹנוֹת התוֹצרת והמכירה ולרשוֹם בפנקס החתוּם בגוּשפּנקא אדוּמה את סכוּם המכס המגיע לרשׁוּת לחדר זה היוּ סמוּכים עוֹד שני חדרים ריקים ועזוּבים, מוּגפים וּמלאים קוּרי עכּביש. התגוֹללוּ שם שברי מכשירים וּבלוֹיי שׂקים, שאיש לא דרש להם, אפשר עוֹד מן הימים שלפני חכירת בית המיבשל בידי מרת אבּרדאם. את החדרים האלה איוה ישׂראל אליה לקבוֹע שם את “המניין”. ארוֹן קוֹדש קטן עם ספר תוֹרה הרי היה עוֹמד בחדרוֹ של ר' נפתלי צבי ואפשר להעתיקוֹ שמה – אם כן לא היה חסר כלוּם, אלא שוּלחן, עמוּד ו“שויתי” וספסלים אחדים. וכל זה נוֹצר בחצר בית המיבשל בן ימים אחדים. ר' נפתלי צבי הסכים בעוֹנג, כי נוֹח היה לוֹ להתפּלל בשבתוֹת, ביחוּד בערבים, ברשוּתוֹ, שלא יצטרך לכת בצינה וּבגשמים לבית הכנסת שבעיירה. ועוֹד יוֹתר שׁמחה מרת אבּרדאם: נדמה נדמה לה, שרק עתה יתעלה בית המיבשל למדרגה הראוּיה לוֹ. במקוֹם שיהוֹדים מתפּללים בציבוּר השכינה שרוּיה.

ר' שׂמחה הגזבּר, אף על פי שביתוֹ הוּא בסמטה ליד ה“טבּעת”, התחייב לבוֹא הנה בשבת ולעבוֹר לפני התיבה (קולו היה ערב מאד ולא היה מן המסרבין). תחילה צריך היה לבקש יהוּדים אחדים מרוֹבע בית המרחץ, שיבוֹאוּ להשלים את ה“מניין”, אך משבת לשבת נתרבּוּ המתפללים, וּבאוּ גם כמה קבצנים מן העיירה, עד שלבסוֹף, נתמלא החדר הגדוֹל – גברים, והחדר הקטן, הסמוּך לוֹ – נשים. ונעים מאד להתפּלל שם: בקיץ פתוּחים החלוֹנוֹת לרוחה, בחוּץ מאַושׁים הערמוֹנים העבוּתים, הציפּוֹרים מצייצוֹת עליזוֹת, ורוּח קרירה וריחנית מנַשבת על פני האגם, עוֹברת במפוּלש דרך החלוֹנוֹת, מבדרת את הטליתוֹת וּמשׂחקת על הפנים; וּבחוֹרף החדרים מוּסקים יפה, לבנים ונוֹחים כמוֹ בבית. ואחרי התפילה, בעוֹד המתפּללים מקפּלים בנעימוּת וּבנקיטת הסנטר את טליתוֹתיהם וּממַללים “ועל כּן נקוה”, מכניסים מבית מרת אבּרדאם בקבוּק כרסני ירוֹק וגדוֹל מלא יי"ש חריף לקידוּש וטס כסף עם ערימת רקיקי ביצים מרהיבי עין לקינוּח. אף המַפּית המצוּיצת הנקייה התלוּיה בשוּלי הטס מַרחבת את הדעת וגוֹרמת עוֹנג שבת.

ב“מניין” זה מצא ישׂראל אליה את עוֹלמוֹ, והוּא דוֹאג לשפּרוֹ וּלתקנוֹ בכל מה שידוֹ מָשׂגת. אצל ר' נפתלי צבי הוא מזמין לכל חג פּיתּוּחים חדשים, בשביל ה“עמוּד” והכתלים, ומזוּגתוֹ הוא מוֹציא מתנוֹת חדשוֹת לחדשים. עתה הוּא מערים לה: היא, סוֹסילי, נוֹהגת משוּם מה זילזוּל ואִי אֵמוּן ב“בית כנסת” זה וטוֹענת, כי חבל ליתן שמה איזוֹ מתנה, שאין זה בית כנסת אמיתי, אלא חדר פּשוּט וכל מה שניתּן שמה, הרי זה כ“מוּשלך על פני חוּץ”. אך הוּא בא אליה בעקיפין וּבשידוּלים עד שהיא מתפּתית לוֹ, כי כוֹח רצוֹנה אינוֹ רב. בתחילה הוּא מציע לפניה, שתתן איזה דבר לבית הכנסת סתם. היא, כמוּבן, מסכימה תיכף ומיד, אך מַתנה היא בפירוּש, שהפּעם יהיה זה לבית הכנסת האמיתי, זה שבעיר, לא איכפּת לה אם לזה של הבּלזיים אוֹ של ההוּסיאטיניים. “טוֹב”, עוֹנה הוּא, “לי בודאי אין נפקא מינה, תני למי תתני ובלבד שתתני, כבר זמן רב לא נתת כלוּם”. אבל לאחר שהדבר נעשׂה, והוּא מוּכן בארגזה של סוֹסילי, הוּא בא אליה בטענוֹת: “היתכן? הרי יש בזה משוּם עלבּוֹן של קרוּב, של בן משפּחה, מה יחשוֹב לוֹ ה”מניין" שלנוּ, כשיראה את אשת ישראל אליה עוברת בחצר ונוֹשׂאת את “המעיל” החדש לבית כנסת אחר? הרי לעוֹלם לא יסלח לנו. אסוּר להעליב מקוֹם קדוֹש, יש סכנה בדבר"… היא מנסה עוֹד להתעקש ואוֹמרת, שלא תתן בשוּם אוֹפן. השמעתם? היא יגעה וּמחַסרת את נפשה וּמוֹציאה הון, ועכשיו תלך ותתן לאיזה “מניין” הנמצא בחדר פשוּט, במקוֹם שערלים עוֹבדים כל ימוֹת השבוּע. לא, מוּטב שלא תתן כלל משתתן למקוֹם כזה. ועיניה דקוֹת השמוּרוֹת מתמלאוֹת דמעוֹת, עוֹד רגע ונשפּכוּ על לחייה. אבל לאחרוֹנה היא מתרכּכת וּמתרצה בתנאי, שהוּא, ישׂראל אליה, יבטיחנה, כי יפתח את ארוֹן הקוֹדש ויגיד לספּר התוֹרה בפירוּש, שזוֹהי הפעם האחרוֹנה. אם לא תיפּקד השנה לא תתן עוֹד דבר. כבר כשלה סבלנוּתה. וישׂראל אליה מבטיח, כמובן, וּפעם בהיוֹתוֹ שם לבדוֹ, עשׂה כן. אך לא סיפּר לה. כי התבייש.

ב“מניין” עצמוֹ הוּא גם השמש גם ה“גבּאי”, העוֹמד על הקריאה וּמשגיח על ה“עליוֹת”, שיינתנוּ לפי כבוֹדוֹ של העוֹלה, איש איש לפי שׁבּתוֹ. וּבנידוֹן זה, יש להוֹדוֹת, הוּא מראה הבנה דקה מן הדקה, שהוּא מכוין תמיד יפה ואינוֹ מעליב שוּם בריה. אך הרוּח השליטה ב“מניין” הוּא בכל זאת הגזבר, ר' שׂמחה, הלמדן ורחב הנפש. אף על פי שבשׂיחוֹת חוּלין הריהוּ לץ וקל דעת. הנה כאן ב“מניין” הוּא נוֹהג בחשיבוּת מרוּבה. ר' נפתלי צבי גוּפוֹ מסתפּק בישיבה ב“מזרח” מאחוֹרי ה“שויתי”. באוֹתוֹ מקוֹם שיוֹשב הרב בבית הכנסת שבעיירה, וּבעלייה ל“שישי”, ועל פיו, כלוֹמר על פי תאבוֹנוֹ, מבליע הש“ץ את התפילה אוֹ מאריך בה. כשהוּא רעב הריהוּ דוֹפק על עמוּדוֹ וקוֹרא בקפידה: “נוּ, מאוּחר!” אז מתחיל הש”ץ לרוּץ ו“לטחוֹן” את התפילה; ולהפך. כשאין לוֹ תיאבוֹן, הריהוּ מוֹריד את ה“עטרה” על כתפיו וּמנענע בידוֹ כלפּי הש"ץ וקוֹרא בהרחבה וּבבת צחוֹק מתרה: “מה החיפּזוֹן?” ואז מתחיל הלז לסלסל בחזרוֹת בנחת וּבנעימוּת, ור' נפתלי צבי מנענע בראשוֹ מתוֹך שׂוֹבע רצוֹן.

ישראל אליה רצה להנהיג את התפילה ב“מניין” גם בחגים וּמוֹעדים, אך מרת אבּרדאם, ואחריה, כמוּבן, גם ר' נפתלי צבי, התנגדוּ, ור' שׂמחה אמר בליגלוּג כלפי ה“נאמן”: “מבינים אתם? הוּא מסתפּק במוּעט, די לוֹ בשׂכר עשׂייה ואינוֹ רוֹצה בשׂכר הליכה”. וּבאמת לא איכפּת לו כל העניין. אילוּ נתבטל כל ה“מניין” לא היה מצטער.

זה שנים אחדוֹת שישׂראל אליה וזוּגתוֹ מגדלים בביתם יתוֹמה קטנה, והם מטפּחים וּמרבּים אוֹתה במסירוּת ובאהבה רבה. ה“נאמן” יוֹצא בה כמעט חוֹבת בת, אך סוֹסילי אינה שוֹכחת לרגע, שמאוּמצת אינה בת, כשם שאינה שוֹכחת שאין ה“מניין” בית כנסת, ושעליה להמשיך את מלחמתה עד אשר היפּקד תיפּקד וגם היתוֹמה, ילדה עצוּבה וּמתוּנה בכל הליכוֹתיה, שאינה מתקרבת לשוּם אדם, אך כרוּכה תמיד אחרי “הדוֹדה”, יוֹדעת היטב שאין היא בת, כי סוֹסילי מסיחה עמה על אסוֹנה כעם גדוֹלה, וּמספּרת לה על דבר כל התרוּפוֹת והסגוּלוֹת שהשתמשה בהן לבטלה. והילדה מבינה, מבינה היטב, כי אמנם “אסוֹן נוֹרא” קרה את ה“דוֹדה”, שאין לה ילד. והיא משתתפת בצערה בכל לבּה הקטן והרגשני; וּבלילוֹת על משכבה, אחרי “קריאת שמע”, היא מוֹסיפה תפילה חשאית לאלוֹהים, שיפקוֹד את ה“דוֹדה” עוֹד השנה בבן זכר. גם היא רוֹצה ב“אח”, כמוֹ שיש לילדוֹת אחרוֹת.

 

פרק ו: הֶרְר לִיבֶּר הַ“מְבַשֵּׁל”    🔗

ה“מבשל” הוּא יהוּדי אשכנזי לא צעיר וּשמוֹ הרר ליבּר; המלה הראשוֹנה מוּתּזת בשתי רישי"ן.

מנהג הוּא מאז וּמעוֹלם בידי מחזיקי בתי מיבשל השיכר שבגליציה, שה“מבשל” צריך להיוֹת “אשכנזי”, כלוֹמר, יהוּדי מדבר אשכנזית, מגוּלח וּמפוּטם, אוֹכל טריפוֹת ועוֹשׂה כל תוֹעבה בפרהסיה. לוֹ מוֹחלים הכוֹל, רוֹאים אוֹתוֹ כאת הדוֹקטוֹר, את הרוֹקח ואת לבלר בית המיסים היהוּדי, כלוֹמר, כמין מוּמר להכעיס. וכן מתהלך לו הרר ליבּר בשבת בחצר אוֹ בשדרת הערמוֹנים והסיגרה העבה מבוֹערת בפיו; הוּא מעמיד את קנקן הקפה המהבּיל על סף החלוֹן הפּתוּח, בעת שהקהל מתפּלל ב“מניין”; הוּא ממעך בגלוּי את ה“שקצוֹת” העוֹבדוֹת בחצר אוֹ בגן, לצוחתן וּלהנאתן – והכוֹל שרי לוֹ, שהרי גם “יהוּדית” אינוֹ יוֹדע לדבּר כדבעי. צחוֹק לשוֹמעים. וּכשהוּא בא ב“ימים הנוֹראים” לשעה אוֹ לשעתיים אל בית הכנסת, מסתכלים המתפּללים בתימהוֹן מהוּל בליגלוּג בוֹ וּבשׂפמו הסוֹמר, בפראקוֹ הצר עד כדי התפּקעוּת וּבטליתוֹ הדקה המוּנחת לוֹ כמטפּחת מקוּפּלת על כתפיו הרחבוֹת. הרר ליבּר הוּא יליד העיר זאץ שבּביהם ועוֹבד בבית מיבשלה של מרת אבּרדאם מן השנה הראשוֹנה לחכירתוֹ. אחרי שעבד קוֹדם בכמה בתי מיבשל אחרים בסביבה. הוּא מפיק את רצוֹּנה, מפני פּשטוּתוֹ, נאמנוּתוֹ וּמסירוּתוֹ לעבוֹדה, ברשוּתוֹ נמצאים שני חדרים נקיים באגף בית המיבשל באמצע, בגדוֹל ישן הוּא, וּבקטן –משׁרתוֹ. בהיוֹתוֹ בגפּוֹ לקח לו משֹׁרת, גיבּן רוּתיני חשׂוּך משפּחה, וזה מנקה וּמסדר את חדריו וּמגהץ לוֹ בכל ערב את בגדיו וּנעליו, מכין לוֹ את ארוּחת הבוֹקר והערב, וּמביא לוֹ את ארוּחת הצהריים, דוקא מבית האוֹכל הנוֹצרי היחידי שבעיירה. יתר הזמן הוּא סרוּח בפרוֹזדוֹר על ערשׂ הבֹד המתקפל, אחרי שמילא כרסוֹ, ונוֹחר בין בקיץ וּבין בחוֹּרף.

הפּוֹעלים שבבית המיבשל יראים את ה“מבשל” יראה גדוֹלה, מפני קפדנוּתוֹ ודייקנוּתוֹ, אך גם יאהבוּהוּ מפני מיעוּט דבריו וישרנוּתוֹ. סטירת לחי שלוֹ חשוּבה בעיניהם כמעט כמחמאה.

רק כשמזדמן לבית המיבשל מוּמחה בענייני שיכר, הוּא נעשׂה קצת בעל שׂיחה. אז הוּא מתחיל להרצוֹת על טיב הלתת, על ה“עיקרים” בהכנת השמרים, על זמן בישולה של ה“ירצה”, על צינוּנה ותיבּוּלה בכשוּת,על צבעה וטעמה וכוֹחה לעמוֹד. “מבין אתה? הרי שׁיכר אינוֹ אלא פת נוֹזלת. פת לכל דבר. בתוֹספת משהוּ אלכּוֹהל, כמובן. באשכנז ישנם אנשים החיים על שׁיכר בלבד. טוֹל מהם את ה”זיידל" שׁיכר והם מתים. פת נוזלת, ולא יותר".

הוּא כמעט רוק זקן; כמעט. כי לפני אילוּ שנים היתה לוֹ אשה – במשך שני “מעת לעת”. הכוֹל יוֹדעים ואין מדברים על כך. וכך היה המעשׂה:

אחרי שעברוּ עליו בבית המיבשל שבל כעשר שנים, והוּא כבר אז בן ארבעים ומעלה, הרגיש פתאוֹם בחסרוֹן עזר כנגדוֹ. מה עשה? שלח את משרתוֹ הגיבּן וקרא את משה’לי “טל ומטר”, הוּא שדכן העיירה, ואמר לוֹ, שהוא “מזמין” אצלוֹ כלה. הלה נבוֹך קצת מדברי האשכנזי וריפרף עליו רגע את ריסי עיניו; מה שייך “מזמין”? אך משירד לדעתוֹ, הוֹציא את פנקסוֹ הקטן והממוֹרט והתחיל מפשפּש בוֹ במהירוּת רבה, כשהוּא ממַלמל לנפשוֹ בלשוֹן משוּנה, כמתפּלל תפילה חשאית, ולבסוֹף נעץ את אצבעוֹ באחד הדפּים, והביט אל ה“מבשל” בניצחון: מצא את ה“חתיכה” הדרוּשה. מששת ימי בראשית מזוּמנת זוֹ בשבילוֹ. וּבוֹ ביוֹם קיבל מידי הרר ליבּר להוֹצאוֹת הדרך ונסע ללוֹצ’וּב, ואחרי ימים מספר קיבל ה“מבשל” משם איגרת פתוּחה, הנקראת קארטי"ל, כתוּבה באוֹתיוֹת פּניניוֹת וּבזה הלשוֹן:

להבחוּר המוּפלג והמוּשלם בכה“מ כמר זאב ווילהעלים הער ליביר נ”י, עד מאה ועשרים שנה.

אחדשה“ט קען איך הינען מעלדין כי השי”ת שלח את מלאכוֹ לפני וּמצאתי עבוּרוֹ א אנטיקיל משוּפרא דשוּפרא. כה יתן ד' וכה יוֹסיף. לכלה הבתוּלה המהוּללה מרת פרידא תחי' יש כחפץ מעלת כב' הרמה מאתיים ר“כ במזוּמנים, חוּץ מהבגדים ושאר ירקוֹת כיד המלך. יתוֹמה היא ל”ע מאביה ומאמה זה עשרים שנה וּמעלה, אבל יש לה דוֹד, בעל בית מחשוּבי העיר הדוֹאג לה עהצהיו“ט יאה”ש בלי מסקנא ביוֹם ג' הבע“ל ייטיב כ' בחסדוֹ הגדוֹל זיך אריברחאפּין בעגלה קטנה לכפר הריציוואלי שבאמצע הדרך ממש בין עירנוּ וּבין ק”ק זלאֶצ’וּב, ושם נכתוֹב בעזהש“י את התנאים למז”ט. כך הוּתנה בפירוּש עם צד הכלה, כלוֹמר, עם הדוֹד החשוּב.

מנאי הצעיר המעתיר בעדוֹ והפוֹרש בשלוֹמוֹ

משה וינטרוֹיב

למעה“ש ולמעה”ש נישט פארגסין קוּמין, כי נחכה לוֹ בכליוֹן עיניים בפוּנדק של הכפר הריציוואלי.

הנ"ל

כשקיבל הרר ליבּר את האיגרת הנמלצה הזאת, החזיק אוֹתה ישר והפוּך ברטט אצבעוֹת, וכשקרא את השם ויינטרוֹיב על אחוֹריה באוֹתיוֹת לאטיניוֹת, האדימוּ פניו כפני נער קטן שנמצא בקלקלתוֹ, אך לא ידע לקרוֹא בה מלה. כמה שעוֹת התהלך בחדרוֹ (היתה זוֹ שבת של נוֹצרים, וּבית המיבשל שבת) נרגש ונפעם, מישמש בכיסוֹ ושיפשף את עוֹרפּוֹ, ולא ידע את המעשׂה אשר עליו לעשׂוֹת. סוֹף סוֹף עלה בדעתוֹ לפנוֹת אל הגזבר, שהוּא ידען ב“אוֹתיוֹת הקטנוֹת”. ר' שׂמחה קיבלוֹ בסבר פנים צוֹחקות והזמינוֹ לשבת. “'קארטי”ל בלשוֹן הקוֹדש? בכבוֹד גדוֹל, ככבוֹד גדוֹל!" עשׂה בכונה כמה הכנוֹת ולסוֹף קרא לפניו את המכתב וביאר לוֹ בכוֹבד ראש וּבפרטוּת יתרה. עם פירוּשים נוֹספים את כל הכתוּב בוֹ. כל הצבעים הוֹפיעוּ חליפוֹת על פני ה“מבשל”. כל כך נרגש היה ששכח אפילוּ להוֹדוֹת על הקריאה. וּלמחרת בבוֹקר התגלח הרר ליבּר לפני המראה וּפצע את עצמוֹ בכמה מקוֹמוֹת, מחמת שידיו רעדוּ, אך שיפשף את החתכים באבן צריף עד תוֹם הדם, אחר כך משח את שׂפמוֹ במשחה מקשֹה והידקוֹ בשני קיסמים קשוּרים בחוּט לאחוֹרי האוֹזניים, לבש את הפראק, שתפר לוֹ לפני חמש עשרה שנה בפראג (צר היה עד להתפּקע), חבש את מגבּעתוֹ העגוּלה והקשה, שהיתה תלוּיה לוֹ על אוֹזניו כקדרה הפוּכה, וּכשנטל את הקיסמים ויישר באצבע את שׂפמוֹ הזקוּף, ולאחר שהסתכל במראה בעיני גזלן, הלך אל מרת אבּרדאם ונפרד ממנה, וכן גם משאר יוֹשבי החצר, ונסע עם משרתוֹ הגיבּן בעגלה הקטנה שבחצר לכפר הריציווֹלי, כדבר השדכן. רק יוֹם אחד נוֹסף ישבּוֹת בית המיבשל, כי מחר יחזוֹר.

וכשחזר למחר אחרי הצהריים עם השדכן, היוּ פניו מזהירים ושׂפמוֹ מבוּדר קצת, ולשוֹאלים אוֹתוֹ על הכלה ענה בברק אוֹשר בעיניים המצוּמצמוֹת בתוֹך רשת הקמטים הקטנים שמסביבן: – זעהר פעש! זעהר פעש! (לשוֹן משתמעת לשני פנים: יפה אוֹ שמנה מאד).

וכעבוֹר ירח ימים נסע אל החתוּנה, כל אנשי בית המיבשל מסרוּ לוֹ “מתנוֹת דרשה”, וּביוֹתר הצטיינה מתנתה של מרת אבּרדאם: “הדס” של כסף, שהביאה בשבילוֹ מבּרוֹד. הוּא קיבל את המתנה בתוֹדה, נשק את ידה ואמר, שהוּא ראה פעם בילדוּתוֹ דבר כזה אצל אביו המנוֹח, אבל אינוֹ זוֹכר למה זה משמש. אז צחקוּ כל העוֹמדים, וּמרת אבּרדאם הסבירה לוֹ את הדבר ברוֹב כוֹבד ראש והביעה את תקותה, כי מעתה ישתמש בוֹ במוֹצאי שבתוֹת.

אחרי יומַיים שב החתן דנן עם אשה כבת שלוֹשים וחמש, נמוּכה וּבעלת בשׂר, ושוֹרשי שׂיער, כלאחר גילוּח, מכהים מסביב את סנטרה הכפוּל; עיניה היוּ קטנטנוֹת, אך חיוֹת, סקרניוֹת וּמתנוֹצצוֹת מאד, כצמאוֹת לאיזה דבר יקר המציאוּת. היא נכנסה לרשוּת בית המיבשל כאדם השב אל ביתוֹ ואל משפּחתוֹ אחרי פרידה ארוּכה, נפלה על צוארי כל מי שנזדמן לפניה, חיבּקתוּ שוּב ונישקתוּ ודבקה בוֹ בשׂפתיה כעלוּקה. אחרי כן אמרה, שהיא רוֹצה לחיוֹת כאן עם הכוֹל כעם קרוֹבים יקרים. היא גוּפה יתוֹמה זה שלוֹשים שנה, והיתה מתחנכת כל ימיה בביתוֹ של דוֹד עשיר, גביר עצוּם בעל בית חוֹמה בטבּוּרה של זלוֹצ’וּב, אף כי לא נהנתה מטוּבוֹ כמלוֹא נימה, כי היא בעצמה עבדה, הוֹי, כמה עבדה! לא רצתה לאכוֹל לחם חסד, לא, בשוֹּם אוֹפן. היתה עוֹבדת אצל ספּציליסט, מין ספּציליסט לחגוֹרוֹת כאלה (כאן התרוֹממה על בהוֹנוֹת רגליה ולחשה איזוֹ מלה על אוֹזנה של מרת אבּרדאם). בקיצוּר, היא חוֹשבת וּמקוה וּמיחלת לראוֹת חיים, חיי אוֹשר ואהבה ועדנים, עם ליבּר שלה האהוּב והנחמד (היא הציצה עליו מתוך ים של חיבּה), כאן, בין אנשים כה אהוּבים ונחמדים…

ושוּב התנפּלה על מרת אבּרדאם ונשקה לה בחָזקה.

דבריה והנהגתה, יש להוֹדוֹת, עשׂוּ רוֹשם על כל אנשי בית המיבשל.

אך בלילה הראשוֹן לבוֹאם, כחצוֹת הלילה: החצר רחבת הידיים היתה שקוּעה בדממַת תרדמה, והיה אוֹר לבנה נפלא, נדמה כמוֹ מלאכים מתהלכים בתוֹך גן הירקוֹת המטוּלל; והנה נשמעוּ פתאוֹם מאיזה מקוֹם קוֹלוֹת ילל איוּמים. כל בני החצר נבהלוּ משנתם. בתחילה חשבו: חתוּלים מתהוֹללים. אחר כך הקשיבוּ רגעים אחדים בראשים מוּרמים מעל הכרים, לעמוֹד על הקוֹלוֹת מאַין הם בוֹקעים. וּכשהקוֹלוֹת נתגברוּ צנחוּ הזריזים מעל מיטוֹתיהם, חטפוּ איזה בגד עליוֹן וּמיהרוּ החוּצה. וכעבוֹר רגעים מוּעטים עמדוּ כבר: מרת אבּרדאם, הנערה ברכה’לי, ה“נאמן” ואשתוֹ, המשרתת והגיבּן, שנשלח ללוּן במטמוֹרת השחת, כוּלם צוֹבאים על הדלת הנעוּלה של דירת ה“מבשל”.

לסוֹף לא יכוֹל עוֹד הגיבּן הנרגש נשׂוֹא, תפשׂ אנקוֹל של ברזל ושבר את הדלת. אז נראה בפרוֹזדוֹר הארוֹך הרר ליבּר בכוּתנתוֹ וּבתחתוֹניו כשהוּא בוֹרח מפני אשתוֹ, הרוֹדפת אחריו בכתוֹנת לילה ארוּכּה, פּרוּעת שׂיער ועיניים, והיא צוֹרחת וזוֹרקת בוֹ כל הבא בידה: סנדלים, בגדים, כלים.

הכוֹל עמדוּ אחוּזי תימהוֹן, ולא ידעוּ את פשר המראה. אך הכלה, משראתה לפניה את מרת אבּרדאם, התנפּלה עליה בכל כוֹבד בשׂרה וחיבּקה בזרוֹעוֹתיה הרכּוֹת והחזקוֹת, כשהיא מילילה על כתיפה וטוֹפחת בה ראשה כאוזה שחוּטה:

– גבירה יקרה! נשמתי! איזה אסוֹן, הוֹי־הוֹי־הוֹי,איזה אסוֹן! מי יכוֹל לשער?… הרי אפשר להשתגע, גבירה יקרה, הוֹי־הוֹי־הוֹי, הרמאי הזה… שׂפם שכזה… איזה אסוֹן, הוֹי־הוֹי־הוֹי! הוּא שחט אוֹתי בלי סכּין. איזה אסוֹן… אפשר לצאת מן הדעת…

דוֹמה היה, כל עתרת גוייתה בכתה והתיפּחה.

המסתכלים התגרדוּ והתעטפוּ ונסתלקוּ לדירוֹתיהם, וּמרחוֹק

נשמע לחשם וצחוֹקם החנוּק. רק ברכה’לי עמדה מן הצד, מבוֹהלת ורוֹעדת כוּלה, החזיקה בשׂמלת אמה ושאלה מתוֹך ניקוּש שיניים:

– אמא, מה קרה? למה היא כוֹעסת וּבוֹכה?

מרת אבּרדאם, שנחלצה בקוֹשי מחיבוּקיה של האשה הזרה, אמרה אל בתה:

– לא כלוּם, ברכה’לי, שוּבי לישוֹן. רוּח רעה. כך. יש מקרים כאלה, ר"ל, זה יעבוֹר. לכי לישוֹן, ילדתי, עוֹד תצטנני חלילה. לכי, לכי. ליל מנוּחה.

תיקנה את הסוּדר על כתפי בתה וּבעצמה נשארה עוֹד שעה קלה, והרגיעה את המיוֹאשת ככל אשר יכלה. אחרי כן הכניסתה לתוֹך הדירה, סגרה את הדלת השבוּרה, גירשה את הגיבּן אל המטמוֹרת, ושבה גם היא אל דירתה.

בלילה השני נשנה הדבר ביתר עוֹז. הכוֹל שמעוּ את הקוֹלוֹת, אך איש לא קם עוֹד. וּביוֹם השלישי בבוֹקר הלך הזוּג אל הרב, שהה שם שעוֹת אחדוֹת, וּבצהריים צררה הכלה את חפציה המעטים ושבה בלי פרידה לזלוֹצ’וּב בעגלת בית המיבשל הקטנה.

מאז שב הרר ליבּר להיוֹת “רוק” והגיבּן שב לישוֹן בחדר הקטן.

הוּא היה היחידי, שצרת אדוֹניו היתה לוֹ לשׂמחה.

הכוֹל ידעוּ את המאוֹרע, אך מוּסכם היה שלא לדבר בוֹ. יסלחוּ לי החיים והמתים, שהפרתי עתה הסכם זה.

 

פרק ו: ר' שִׂמְחָה הַגִּזְבָּר    🔗

בשחרוּתוֹ היה הוּא גוּפוֹ שנים אחדוֹת סוֹחר נכבד וּמצליח, אך פתאוֹם נהפך עליו הגלגל וירד מנכסיו: ראשוֹנה נשׂרפה לוֹ בשׁרב הקיץ חלקת יער רבת מילין, וכעבוֹר חדשים מספר, בגשמי סתיו סוֹחפים, נסתחפה לוֹ טחנת מים גדוֹלה, וּשני האסוֹנוֹת התכוּפים עשׂוּהוּ לאחר.

מיחסני בּרוֹד היה, למדן מוּפלג, בקי ב“פסוּק” וחריף בחשבוֹן, איש נבוֹן, חרוּץ ונוֹשׂא באחריוּת, אך היסוּרים שכּפה עליו הגוֹרל פתאוֹם העבירוּהוּ על מידוֹתיו. גלגל המסחר עמד מחזוֹר והוּא נשאר בעל חוֹב גדוֹל, ולא היה במזוּמניו כדי סילוּק שמינית מחוֹבוֹתיו. קרוֹביו העשירים התפּשרוּ עם נוֹשיו והניחוּ לו את ביתוֹ הקטן והנאה שבעיירה, וּבמשך שנים מספר אף תמכוּ בוֹ מתוֹך תקוה להעלוֹתוֹ שוּב בגרם מעלוֹת המסחר, אך לא היתה לוֹ עוֹד תקנה. השבר היה בחוּט השדרה. כשנה אוֹ יוֹתר היה שרוּי במרה שחוֹרה, אחר כך פרק מעליו כל עוֹל, נעשׂה עצלן וּבדחן קל דעת, עד שיוֹדעיו היוּ תוֹהים ושוֹאלים: הזה ר' שׂמחה?

היתה לוֹ אשה גבוֹהה ואנינת דעת וּשתי בנוֹת צנוּמוֹת דוֹמוֹת לאִמן, אך הוּא לא יכוֹל לדאוֹג להן, לבוֹ כמוֹ ניתּק ממשפּחתוֹ ולוּלא מישׂרת הגזבּרוּת שקיבל בבית מיבשל השׁיכר אצל מרת אבּרדאם – מי יוֹדע להיכן היתה המשפּחה מַגעת. וגם משנכנס לשמש במישׂרתוֹ לא נשנתה יחסוֹ אל בנוֹת ביתוֹ, והוּא מסתפּק עתה בזה, שהוּא הוֹלך יוֹם יוֹם הביתה לאכוֹל ולישוֹן, וּמביא מדי שבוּע בשבוּע לאשתוֹ את השׂכירוּת, פחוּת פרוּטוֹת אחדוֹת, שהוּא משאיר בכיסוֹ ליציאוֹת קטנוֹת. לשלוֹם הבית, ואפילוּ במקרה של מחלה, אינוֹ דוֹאג וכמעט אינוֹ שוֹאל. בזמן הראשו ֹן היה הדבר תמוּה וּמצער את בנוֹת ביתוֹ שלא הבינוּ את השינוּי החרוּץ שחָל בוֹ, אך לאט לאט הסכּינוּ והשלימוּ עם המצב, ולא באוּ עליו בטענוֹת, הן קיבלוּ גם את התמוּרה הזאת מתוֹך הכנעה כהמשך האסוֹנוֹת, אף ריחמוּ עליו שלא בידיעתוֹ.

מכל למדנוּתוֹ נשארה לוֹ רק הבקיאוּת,שנשתמרה מפני זכרוֹנוֹ הנפלא, כי מאז קרוּהוּ האסוֹנוֹת לא עיין בספר כראוּי. כשהוּא פוֹתח בשבת את החוּמש עם ה“אלשיך”, שהיה כל כך חביב עליו לשעבר, הוּא שב וסוֹגרוֹ מיד, כי אינוֹ מוֹצא בוֹ עוֹד שוּם עניין. ודֹמה לוֹ, כל הכתוּב שם ידוּע וצפוּי לוֹ מכבר, ואין עוֹד מקוֹם לחידוּשים. וּמה מוֹסיף החידוּש? יסוֹד ההתפּלאוּת, המניע את כל פעוּלוֹת האדם, נשמט מתחת ישוּתוֹ לגמרי, ידיעתוֹ המכוֹנית הרחבה בחשבוֹן נשתמרה בוֹ בשלימוּת, אף על פי שאין לוֹ עסק אלא בחשבוֹנוֹת פשוּטים בערך. ונעים לראוֹתוֹ, כשהוּא יוֹשב לוֹ בכיפּתוֹ הקטנה השמוּטה לוֹ כלפּי עוֹרפּוֹ והוּא מחַשב וּמצרף מספּרים:

מסיח הוּא, צוֹחקו וּמתלוֹצץ, כשעינוֹ האחת בפנקס ואצבעוֹ הקצרה והבּשׂרנית עוֹברת על העמוּד מלמטה למעלה (משוּם מה כך דרכּוֹ לצרף), וכשהוּא מגיע לשוּרה העליוֹנה הריהוּ נוֹקב לעצמוֹ בלחש את הסכוּם וּמתחיל בשוּרה שנית מלמטה. וּמעוֹלם לא שנה, כי בטוּח הוּא בעצמוֹ שלא ישׁגה, וּבדיקוֹת שבדקוּ סקרנים הוֹכיחוּ, שחשבוֹנוֹ מעוּין תכלית העיוּן. בין דפּי הפּנקס צפוּנוֹת שׂערוֹת זקנוֹ, כמוֹ בין הדפּים של ספרי קוֹדש, להבדיל, והוּא נהנה לראוֹתן, מזהיבוֹת כנגדוֹ.

עדיין חסיד הוּא ונוֹסע פעם בשנה אוֹ בשנתיים לבּלז, אך גם בחסידוּתוֹ הוּא נוֹהג קלוּת ראש וּמתלוֹצץ בצדיק וּבתוֹרוֹתיו. כרסוֹ מעוּגלת וזקנוֹ עבוֹת ורחב, צהבהב עם חוּטי כסף בוֹדדים, וּבשעה שהוּא מסַפּר עם מישהוּ הוּא צוֹחק בעצמוֹ צחוֹק זעיר וּמרוּסס, ואז כל גוּפוֹ מפרכּס על הכיסא ושיניו הקטנוֹת והלבנוֹת מבהיקוֹת בחן ערב. מסַפּרים עליו, שהצדיק הוֹכיחוֹ פעם במעמד החסידים על קלוּת ראשוֹ, שאינוֹ דוֹאג אפילוּ להשׂיא את בנוֹתיו הבוֹגרוֹת, ואז ענה לו:

– אין דבר, רבי, כבוֹדוֹ אינוֹ “חוֹלה” לדאוֹג להן אגב דאגתוֹ לכלל ישׂראל.

הצדיק צחק, טפח על כתפוֹ ואמר:

– מזלך, שקראוּ לך שׂמחה.

תאוה אחת אינה פוֹסקת ממנוּ, תאוה ילדוּתית משוּנה: אוֹהב הוּא ממתּקים, ואינוֹ בּוֹש להיכּנס בדרכוֹ יוֹם יוֹם אל חנוּת המכּוֹלת ולקנוֹת במחיר פרוּטוֹת סוּכּריוֹת, להוֹציאן אחר כך אחת אחת מכיסוֹ וּלמוֹצצן בפיו בשעת עבוֹדה, בשעת שׂיחה, ואפילוּ – לא יאָמן! – בשעת תפילה. “הריני ממתיק את החוֹמר”, הוּא אוֹמר, והשוֹמעים מצחקים.

בדיעבד הריהוּ מוֹצא קוֹרת רוּח מרוּבה בתפילה לפני התיבה, אך אינוֹ להוּט אחריה כבעלי קוֹל אחרים וּמלגלג על החזנים ודוֹרש את ראשי התיבוֹת הידוּעים שלמלה חז“ן. בשעת דיבוּרוֹ קוֹלוֹ נמוּך ורך ולא חשוּב, לא כן לפני התיבה, שם עוֹלה מגרוֹנוֹ בּאס עבה וחזק ונכבד מאד – “שאגת ארי”. וכשהוּא מרים את קוֹלוֹ כמוֹ בלי משׂים בליל שבת ב”מניין" ב“קוֹל ה' – – – על מים רבים”, עוֹנה ההד מכל בית המיבשל וּמתפשט כדרדורי רעם על פני האגם המבריק בשחרוּריתוֹ תחת החלוֹנוֹת הפּתוּחים כנגדוֹ. אך גם קוֹלוֹ משמש לוֹ חוֹמר להלצה גסה: “האמינוּ לי, עד שקוֹלי מגיע השמַימה, הוּא דומה לנ… של תינוֹק בן יוֹמוֹ. כלוּם עלה פעם על דעתכם לחשוֹב מה כוֹחוֹ של קוֹל אדם בחללוֹ של עוֹלם?… “בכלל אין דבר יקר וקדוֹש בעיניו, חוּץ מן החַלָה החַמה ביוֹם השישי, שהוּא בוֹצע עליה בניגוּן של “הלל”: “אוֹי, השׁמַים שׁמַים לאדוֹנ־אָ־אָ־י. וה”בּוּלקי” נת־אָ־אָן לבני־אדם”. וּמוֹסיף: “אוי, זה חלקנוּ מכל עמלנוּ”.

באַחרוֹ לבוֹא הביתה לסעוּדת הצהריים תבוֹא אחת מבנוֹתיו לקרוֹא לוֹ. ואז הוּא מרמז לה שתגש אליו, וּבאחזוֹ בסנטרה הוּא מעמיד פנים חמוּרים וּפוֹנה אליה בהלצה מעין זוֹ:

– מהרי, ציפּוֹרה’לי, הביתה ואִמרי לאמא שקרני אסוֹן: תאבוֹני נפל לתוֹך חבית שׁיכר וטבע. מה, נבהלת, בתי? לכי הביתה ואני אבוֹא אחריך. עוֹד מעט, עוֹד מעט.

בשנים האחרוֹנוֹת גברה עליו תאות השינה, ויש שהוּא מפסיק מעבוֹדתוֹ, משתטח על הספסל, שׂם את אגרוֹפוֹ מתחת לראשוֹ וּמתנמנם. וכשהוּא מתעוֹרר מתוֹך איזה ניקוּש חזק בבית המיבשל, אוֹ מתוֹך כניסתוֹ של מי שהוּא לחדר, הרי חצי זקנוֹ מעוּך, לחיוֹ האחת אדוּמה ועל כל פניו שפוּכה בת צחוֹק נבוּכה, כמי שנתפּס בקלקלתוֹ.

– אוֹי זוֹ רעה חוֹלָה: אין מניחים לוֹ לאדם עוֹבד לנַמנם קצת! והרי מקרא מפוֹרש הוּא: “מתוּקה שנת העוֹבד”.

אין הוּא מבחין כלל בין ביתוֹ לבין בית המיבשל, בכל מקוֹם שהוּא יוֹשב שם הוּא מרגיש עצמוֹ כמוֹ ברשוּתוֹ, וּמצב רוּחוֹ שוה בכל מקוֹם וּבכל שעה. “אצלו תמיד פּוּרים קטן”, אוֹמר ברוגז ה“נאמן”, שאינוֹ אוֹהב אדם מתרשל במלאכתוֹ. גם לאנשים הוּא מתיחס לכוּלם בשוה, אלא שלזרים הוּא בכל זאת מעט יוֹתר מקוֹרב וחם מאשר ל“עזרת הנשים” שלוֹ. עם וַאנקא השיכּוֹר, חוֹלץ המגוּפוֹת, הוּא מדבּר באוֹתה בדחנוּת והתגלוּת לב שהוּא מדבר עם מרת אבּדראם, אוֹ גם עם הצדיק מבּלז. “מה ההבדל? יסוֹדם וסוֹפם שוים”.

ולא אחת מוֹצאים אוֹתוֹ סרוּח על הסַפּה בחדר האכילה הריק של מרת אבּדראם, והוּא נוֹחר מתוֹך שינה. כיצד בא שמה? הוּא ישב על הפּנקס. הסיע אצבע מטה־מעלָה, מטה־מעלָה. מטה־מעלָה. והנה חטפתּוּ תנוּמה. שכב כדרכוֹ על הספסל, אך מן החלוֹן הדרוֹמי נפל עליו חרג של יוֹם וּצרבוֹ בחוּמוֹ וזבוּבים טוֹרדים זימזמוּ עליו, נכנסוּ לתוֹך אוֹזניו השׂעירוֹת ודגדגוהו; נמלך בדעתוֹ, קם והלך לוֹ דרך החצר לאט וּבפסיעוֹת מטוֹרפוֹת, כיפּתוֹ שמוּטה הצידה, זקנוֹ לחוּץ אל לחיוֹ – צחוֹק לפוֹעלים – נכנס אל דירת הגבירה האפלוּלית ושכב לוֹ על הסַפּה הקרירה, ושם מצא את ה“שינה המתוּקה”.

 

פרק ח: הַתְּאוֹמוֹת    🔗

עברה שנה ועוד שנה עד כי נצטרפוּ יחד עשׂר שנים — ולברכה אין וָלָד. בשנים הראשוֹנוֹת כמעט לא היה מוּרגש החסרוֹן. מרת אבּרדאם היתה מטוּפּלת כל הימים בעסקי בית המיבשל המרוּבים וּבענייני צדקה המרוּבים והדחוּפים תמיד. ר' נפתלי צבי היה מעיין במעט ספריו הנקיים, מתקין את צעצוּעי הקדוּשה וישן אחרי הצהריים שינה של קבע; ר' הירצל פּאלאן עצמוֹ טרח ברוֹב מאמצים להרחיב את ענפי מסחרוֹ, בהשקיעוֹ בהם קאפּיטלים חדשים, שהיה מקבל על ידי “חשתּרים” ׁׁ(ספסרים) מלבוּב הבּירה; וּברכה בעצמה לא ידעה כלל שחסרה היא מה, והיתה מוֹצאת, לכאוֹרה, סיפּוּק עדין בניקוּי הרהיטים במַטלית דקה, בהסתכּלוּת מן החלוֹן בנוֹף רוה הצבעים, בחלוֹמוֹת ענוּגים בשעת רקמה וּבציפּייה כבוּשה לחזירת בעלה בדוּפניתו הקלה הרתוּמה לסוּס ערמוֹני מַבהיק. כל רשוּת בית המיבשל היתה במשך כל השנים האלוּ כפינת חיים עסקנית, שהכוֹל בה על מקוֹמוֹ, קבוּע, חסר חליפוֹת וּמשוּעבּד לכוֹח מנהיג נעלם, שמרת אבּרדאם היא רק גילוּיוֹ החיצוֹני.

והנה בבוקר אביב אחד, בפרוֹס הפּסח וּבהיגלוֹת ירק הדשא הראשוֹן בפאתי החצר בינוֹת לשלג המַפשיר, באוּ לבית המיבשל בת אחוֹתה של מרת אבּרדאם עם בעלה מאחוּזה לא רחוֹקה, שקנוּ לפני זמן מה בשוּתפוּת עם יהוּדי בן המקוֹמוֹת האלה, והביאוּ אִתּם את בתם הקטנה היחידה — ילדה כבת שבע, יפה, עליזה וכוּלה פּיקחוּת תמימה, היפּוּכה של הילדה היתוֹמה שאימצה לה סוֹסילי. משהוּ מריח “העוֹלם הגדוֹל” היה בילדה, מעין מה שהיה בברכה אז, בבוֹאה בפעם הראשוֹנה לל… גם לבוּשה היה מאיר באוֹר המרחקים. וּבבוֹאה דוֹמה היה, כי נתרחבה החצר פתאוֹם. עצי הערמוֹנים כמוֹ הגדילוּ ריוַח ביניהם והשמש משׂחקת בכל פִּינה. הילדה היתה מתרוֹצצת כל היוֹם על פני החצר כשיכּוֹרה. מתלהבת למראה כל דבר, מַפריחה את התלתלים הזהוּבים הקשוּרים לה בעניבה כחוּלה גדוֹלה וצוֹחקת בפני כל אדם בעיני תכלת קוֹרנוֹת, מַבהיקה כנגדוֹ את שיני הפּנינים הצחוֹת וּמַרנינה עליו את קוֹלה הצלוּל. כל העיניים דבקוּ בה כבאבן שוֹאבת.

וּבחג הפּסח, כשדלתי בית המיבשל הכבדוֹת הוּגפוּ לתשעת ימים, היתה היא המחַיה את כל החצר הנרדמה. אחרי סעוּדת הצהריים היוּ יוֹצאים אנשי בית המיבשל לבוּשים בגדי מוֹעד, הנשים בשׂמלוֹת בהירוֹת וּבסינרים רקוּמים והגברים באיצטלוֹת משי וּבנעליים חדשוֹת, חוֹרקוֹת קצת בפסען על המקוֹמוֹת הקשים, והיוּ מתהלכים אגב טיוּל מתוּן בצל העצים והקירוֹת, וּמדי פעם פרשׁ מי מן החברה ורדף אחרי הקטנה לדגדגה זהירוֹת אוֹ להרימה קלוֹת מגבּה, כדי ליהנוֹת מגערתה ומצחוֹקה הילדוּתיים. בפרט השתוֹבבוּ עמה ר' הירצל וּברכה. השתוֹבבוּת זוֹ עיכּבה פעמים רבוֹת את עינה החדה של מרת אבּרדאם ועוֹררה מחשבוֹת בלבה.

באסרוּ חג שבו האוֹרחים לביתם וּביקשוּ מקרוֹביהם, שיבקרוּם גם הם בקרוֹב באחוּזה “ההוֹלכת ולוֹבשת צוּרה”. וּבפרט הפצירוּ בברכה’לי וּבבעלה, שיבוֹאוּ. וּבשוּב העגלה קשה היה להם להחזיק את הילדה, שפּירכּסה וצהלה בכל גוּפה הציפּוֹרי אל הנשארים, שנתחבבוּ עליה. כקרן אוֹרה שנשרה ממרוֹמים נשאר זכר הילדה תוֹעה ומאיר ברשוּת בית המיבשל. הגיה לתוֹך הלבבוֹת והגבּיר את הכיסוּפים לשוּב לראוֹת בריה חמוּדה זוֹ, ללטפה ולנַשקה. אך לאט לאט דעכה גם קרן זוֹ, החצר נצטמצמה שוּב, הערמוֹנים נתקרבוּ והֵצלוּ עוֹד יוֹתר מבתחילה. רוּח אחרת היתה ברשוּת בית המיבשל. עצבוּתה של הילדה היתוֹמה הורגשה יוֹתר מבתחילה.

פתאוֹם התחילה מרת אבּרדאם חשה מכאוֹבים קשים בגבּה, והמכאוֹבים היוּ נוֹדדים ממקוֹם למקוֹם, לוֹפתים את חזה ושׂמים לה מַחנק בלילוֹת. והיא נאנחת וּמַדידה לצערה שינה מעיני הזקן. הזקן התכּנס עוֹד יוֹתר אל חדרוֹ ולא יצא אל החצר אלא לעתים רחוֹקוֹת, רגליו הנתוּנוֹת בפוּזמקאוֹת לבנים צבוּ וּבעיניו נראתה איזוֹ אדמוּמיוּת משוּנה, כאילוּ נהפּכוּ עפעפּיהן. אירעה גניבה חשוּבה במרתף וישׂראל אליה התחיל מחפּשׂ את הגנב בסתר בין הפּוֹעלים השׂכירים, שעל ידי כך נעשׂוּ היחסים מרוּגזים וטעוּני חשד, וּבעברוֹ צילצל במפתחוֹת בהתראה קפדנית. ר' הירצל נסתּבּך יוֹתר ויוֹתר בעסקיו השוֹנים ורוֹב ימוֹת החוֹל היה נוֹסע ביערוֹת וּבכפרים, וגם לברוֹד וללבוּב היה מרחיק לפעמים קרוֹבוֹת.

וּבלב ברכה גדלה המבוּכה, וגם עיניה גדלוּ עד להביא מבוּכה בלב רוֹאֶיה.

והנה באותו קיץ, בערב שבת לעת מנחה גדוֹלה, שב ר' הירצל מדרכּוֹ. ירד מעל דוּפניתּוֹּ המאוּבּקה, שאל לשלוֹם ברכה’לי, לקח כוּתוֹנת נקייה, והלך, כמנהגוֹ, לבית המרחץ. כשחזר משם מרוּענן ואדוֹם עוֹרף, התחיל חוֹפף את ראשוֹ הרטוֹב לפני מַראַת הארוֹן שבחדר המיטוֹת הלבן; והנה קרא לברכה, הראה לה שׂערוֹת אחדות לבנוֹת מעל לאוֹזניו ואמר באנחה:

— רוֹאָה אַת, יקירה? שׂיבה זרקה בי. הריני הוֹלך וּמַזקין.

— מה הפּלא? אתה מוֹגיע עצמך יוֹתר מדי בעסקים — ענתה ברכה בטרוּניה קלה וריטוּט עצבני בצד פיה.

— צדקת, יקירה. למי אני עמל? — אמר ר' הירצל, וּפסע פסיעה כלפּי אשתוֹ.

ברכה תמכה הפעם את ראשה על כתפו הרחבה והוּא כרך את ידוֹ סביב גזרתה הרכּה וכה עמדוּ שניהם מסתכלים יחדיו בעצב במלוֹא קוֹמתם אשר במַראָה. עתה ידעוּ שניהם, כי הוֹלכים המה ערירים.

וגם האחרים ידעוּ כי אין הדברים כשוּרה ברשות בית המיבשל. נשי העיירה המבקרוֹת תכוּפוֹת בחצר היוּ מתלחשות בחסידוּת וּמסתכלוֹת בברכה ברחמים רבים, והגבּאיות היוּ מברכוֹת את מרת אבּרדאם בעיניים נשׂוּאת אל על, ש“הבת יחידה” שלה תיפּקד בקרוֹב, והיוּ מדברוֹת על לבה שתשפּיע על ברכה’לי לנסוֹע לאיזה צדיק. הזקנה, שהיתה חסידה אדוּקה של הרב מבּלז — אל הצדיקים במקוֹמוֹ אחרים התיחסה באִי אֵמוּן — ביקשה ממנה שתסע עמה לשם, אך ברכה סירבה באָמרה:

– אם כך נגזר מן השמיים, מה יוֹעיל הצדיק? ראי, אמא, את סוֹסילי…

ושלוַת מַראֶה לא עזבתּה, אלא שעיניה הלכוּ הלוֹך וגדוֹל, הלוֹך ועמוֹק,והן שתוּ נוֹספות על יוֹפיה. מרת אבּרדאם ניסתה לדבר גם על לב חתנה, שיסע עם ברכה’לי אל איזה צדיק, אבל הוּא ענה:

— אין לי כל רשוּת לדרוֹש ממנה דבר אשר לא כלבּה.

עברה עוֹד שנה. מראה החצר עצמה לא נשתנה במאוּמה. אך האנשים הזקינוּ ובכל הליכוֹתיהם ניכּרוּ קפדנוּת וחרדת הקץ. גם על שאוֹנוֹ של בית המיבשל כמוֹ נלותה נעימה של תלוּנה מסוּתרת. וּבאחד הימים, בקיץ, בא הרב מראדיחוֹב, אבי ר' הירצל, ועמוֹ שניים מחסידי עירוֹ — חסידי הוּסיאטין — לבקר בבית בנוֹ הסוֹחר המהוּלל. התאכסן אצלוֹ שלוֹשה ימים והיה נראה כנהנה הנאה מרוּבה מעוֹשרוֹ וּמשלוֹם ביתוֹ. בפרט היה מסביר פנים יפוֹת לברכה ושוֹאל עשׂר פעמים ביוֹם לשלוֹמה ולבריאוּתה, עד שהדבר נראה לה תמוּה ולא מן המידה, בייחוּד בשביל רב. וביוֹם הרביעי קרא לבנוֹ ויצא עמוֹ לשׂוּח בדרך העוֹלה אל בית המשׂרפוֹת, לאוֹרך האגם. טייל עמוֹ ארוּכּוֹת ודיבר אליו על ה“עניין”, תחילתו בזהירוּת וּבחשאי וסוֹפוֹ בתוֹכחה וּבהרמת קוֹל, אצטלית משיוֹ מרשרשת אגב הליכה והוא מנענע בידיו להסביר לוֹ, שעליו לשלח את אשתוֹ על פי דין, הוֹאיל ועברוּ עשׂר שנים והיא חשׂוּכת בנים, ר"ל, סימן שהזיווּג לא עלה יפה, והוּא, כידוּע, רק זיווּג ראשוֹן, שצריך לבוֹא אחריו זיווּג שני, על פי מעשׂיו, ואסוּר לוֹ לאדם מישׂראל לקפּח את עוֹלמוֹ לדעת, ומצוה ראשוֹנה שבתוֹרה וכו' וכו‘. ר’ הירצל נתרגז בלבוֹ, אך מתוֹך כיבּוד אב הלך מַחריש ולעס עלה ערבה, שקטף בדרך הילוּכוֹ ממשׂוּכת האגם. וכשראה שאביו תקיף בדעתוֹ, עשׂה בערמה, והסכים לוֹ בפה, אלא שדחה את דבר השילוּחים לחצי שנה, לרגל עסק מסוּּבּך ומסוּכּן הדוֹרש עתה את כל מעייניו.

וכך היה הוֹלך ודוֹחה את הדבר מחוֹדש לחוֹדש וּמשנה לשנה, עד שאביו הרב נתיאש ממנוּ.

וּבשנה החמש עשׂרה לנישׂואיה בראשית השנה, חשה ברכה פתאוֹם בעצמה, שחל בה איזה שינוּי. ברגע שהמחשבה הבהיקה במוֹחה חלפה רגש הנאה חריף וּמשוּנה, שלא ידעה כמוֹהוּ מימיה, אך מיד פג הרגש הזה, ואחזה איזה פחד טמיר, שהרעיש את כל נפשה. שבוּעוֹת אחדים חיכתה מתוֹך ריכּוּז כל החוּשים להתבררוּת הדבר. להירצל לא אמרה מאוּמה, רק הרבתה להסתכל בו, בשעה שהיה נראה ואינוֹ רוֹאה. וּבעקב הפּחד, שניצת ודעך בה חליפוֹת, ניעוֹר בה גם איזה רגש של בוּשה מפני העוֹלם, ומשוּם כך היתה מצטנעת עוֹד יוֹתר בדירתה וכוֹבשת את הפּקעת הדוֹחקת בבית בליעתה. כשהירצל לא היה בבית, לא יכלה עוד ללכת לישון במיטה אחת עם אמה, והיתה לוֹקחת אליה את המבשלת של אמה, את פּריל העגוּנה. לישוֹן עמה בחדר. גם אל טיוּליה הרגילים על שׂפת האגם לא יצאה כי אם ברגעים שבאה לה הקלה, והיתה ממַהרת לשוב. היה בה פחד שמא תסיט רגלה ותצנח לתוֹך המים.

וּבאחד הימים. כשהירצל שב מנסיעתוֹ ועמד לפניה רענן, שזוּף ורחב כתפיים וּמלא חדוַת הצלחה, הרגישה פתאוֹם, שהוּא מרגיז את עצביה; וכשהניח על שכמה, כדרכוֹ, בקלות את ידוֹ הכּבדה, עברה רגש של בחילה. ורגש זה הבעיתה יותר מכוֹל. מאז התאַמצה דוקא להסביר לו פנים ולהיוֹת עמוֹ. התרפּקה עליו בבשׂרה הכשר, אך הבּחילה שבנפשה גברה מיוֹם ליוֹם, יחד עם בחילה אחרת העוֹלה ממעמקי קרביה, תוֹקפת וּמזעזעת את הגוּף עד לידי גויעת הלב. אלה היוּ לה ימי עינוּיים קשים, וביוֹתר כשהירצל היה בבית. הוּא ראה בה את השינוּי. אך עדיין לא שיער מה הוּא, ועל כל שאלוֹתיו השיבה בלי רצוֹן: אין לי כלוּם. מיחוּש הוּא ויעבוֹר.

גם מרת אבּרדאם הרגישה מה בבתה, לבה נזדעזע למחשבה, אך חיכתה שברכה תגיד לה. לבסוֹף לא יכלה עוֹד ברכה נשׂוֹא, וּבשבתה פעם ליד חלוֹנה וישׂראל אליה עבר עם המפתחות ועם הילדה היתוֹמה, ביקשה ממנוּ שישלח אליה את אִמה. מרת אבּרדאם מיהרה לבוֹא לקריאה. עברה על בהוֹנוֹת רגליה וּבזריזוּת את חדר האכילה ונכנסה בחשאי אל החדר הלבן. ושם מצאה את בתה יוֹשבת על הסַפּה ישיבה מרוּשלת. פניה לוֹהטים ועיניה גדוֹלוֹת ולחוֹת. בחיוּך של מבוּכה שאלה האֵם בעמדה בפּתח:

— מה זה היה לך. ברכה’לי?

מעיני ברכה הגיחוּ הדמעוֹת, וּבגשת אליה האֵם. החזיקה בידה מתוֹך עוית והתיפּחה:

— איני יוֹדעת מה היה לי. אני שׂוֹנאת את בעלי. את הירצל. הוא מרגיז אוֹתי. נדמה לי, שהוּא כה אכזר ומגוּשם. כשהוּא צוֹחק אני רוצה לברוֹח. נדמה לי, שהוא לועג לי. יש אשר פתאוֹם נעשה לי רע כל כך, שנדמה לי, כי אני הוֹלכת למוּת. חזי מתפּקע. אִמא, אני יוֹצאת מדעתי. מה יהיה? מה יהיה?…

לבּה המזוּעזע של מרת אבּרדאם פּירפּר משׂמחה. זכוֹר זכרה את כל הסימנים שנראוּ בברכה’לי בשבוּעוֹת האחרוֹנים, והכוֹל בא לחזק את הוַדאוּת הגדוֹלה והנעימה. היא ישבה ליד בתה. לפתה את ראשה בשתי ידיה הגרוּמוֹת והחמימוֹת, כמברכת אוֹתה, ואמרה:

ברכה’לי בבת עיני, הרי אַת חייבת להוֹדוֹת לה' חסדוֹ. הוּא שמע לתפילוֹתינוּ והנה אַת הרה להירצל שלך וּבעזרת השם תלדי לוֹ בן אוֹ בת. אין דבר, בתי, אין אַת שׂוֹנאת אוֹתו, חלילה. אינו ראוּי לכך. רק נדמה לך כך. עוֹד תשוּבי לאהוֹב אוֹתוֹ שבעתיים מאהבתך אוֹתוֹ עד עתה. יש נשים שטבען בכך. בזה דמית לאחוֹתי הגדוֹלה, לריקילי ע“ה. אף היא טענה כך. טבע הוּא. התגברי, ברכה’לי, על הטבע הזה. זכרי שהוּא בעלך, נזר ראשך. והרי אַת הרה לוֹ, לשׂמחת לבּוֹ וּלשׂמחת לב כוּלנוּ. יברככם אלוֹהים, ואביך הצדיק ימליץ עליך בשמיים. אל תדאגי, בתי, יש לך שם מליץ טוֹב ודוֹאג נאמן. הכוֹל יעבוֹר איה”ש בשלוֹם. רק הישמרי לך. הרי אַת כל כך עדינה, שקרוּם הפּת פּוֹצע אצבעוֹתיך… אַל תעלי עוֹד על הכיסאוֹת לתקן את הוילאֹת, ואַל תסיעי את המיטוֹת והסַפּוֹת. למען השם, זה אסוּר, בתי; אסוּר לך לעשׂוֹת כל עבוֹדה קשה. אוֹדךָ ה' כי עניתני! ההגדתּ להירצל? הרי הוּא ירקוֹד משׂמחה. חבל שאיננוּ עכשיו בבית, חפצתי להיוּת לוֹ מבשׂרת טוֹב. הכוֹל יעבוֹר איה"ש בשלוֹם… אַל תדאגי והסירי מלבּך כל הירהוּר רע… ולא זזה משם עד שהרגיעה את בתה.

וכתוֹם ירחי ההריוֹן הקשים, שהיוּ רוּבם תימהון וייאוּש, ילדה ברכה בשעת צהריים יפה תאוֹמוֹת: שתי תינוֹקוֹת קטנוֹת, אך בריאוֹת, דוֹמוֹת זוֹ לזוֹ בכוֹל, אלא שלבכירה — בחצי שעה — היו עיניים כחוּלוֹת, ולצעירה — שחוֹרוֹת.

המאורע הזה הרעיש את כל החצר. ר' שמחה הגזבר. בעל כתב היד הנפלא, הכין עוּד לפני הלידה את הפּתקאוּת לתלוֹתן על הדלתות והחלוֹנוֹת מפני המזיקין. בשעת חבלי הלידה, שאָרכוּ כעשׂר שעוֹת, עמדה סוֹסילי בדירתה בקרן זוית והתפּללה בעדה, שפכה דמעוֹת כמים וּבגוּפה כאילוּ עברוּ צירים וחבלים והיתה כטוֹעמת טעם לידה גם היא. ישׂראל אליה טרח עם היתוֹמה שלא תבכה למראה בכייתה של ה“דוֹדה”. אף השׂכירים הערלים היוּ שוֹאלים כל אוֹתוֹ הבוֹקר מה אצל “הגבירה הצעירה”. רק הרר ליבּר היה נתוּן לאוּמנוּתוֹ כבכל הימים.

לכבוֹד קריאת השמוֹת הלכוּ כל אנשי החצר בשבת אל בית הכנסת אשר בעיירה, ושם עלה ר' הירצל לתוֹרה, וקראוּ לתאוֹמוֹת בשמוֹת: אחת על שם סבתא מצד האם, ואחת על שם סבתא מצד האב. ואחר התפילה בא כל הקהל עם תיקי הטליתים אל בית המיבשל לקידוּש רב.

אחרי הלידה הקשה היתה ברכה’לי רכה, חיורת מאד כמוֹ מזוּכּכה וּשקוּפה כוּלה. אך לבה היה טוֹב עליה. לא נוֹתר בה שׂריד מאימת ההריוֹן. בהנאה סבלה את הטיפוּל הרב שסבבה באהבה מכל צד. נכנעה במנוּחת נפש נעימה לליטוּפיו של בעלה ושׂמחה למראה האוֹשר המרקד בעיניו הטוֹבוֹת.

אף על פי שניתנה לה מינקת מן הרוּתיניוֹת — אשתוֹ של אחד השׂכירים — היתה בעצמה מטפּלת בתינוֹקות במסירוּת נפש ממש, רוֹחצתן בזהירוּת זוֹ אחר זוֹ, כשהיא מחזיקה את הגוייה הזעירה והרכּה ביד אחת, הוֹפכתה בזהירוּת ותוֹמכת את ראשה וּבשנייה שוֹטפתה במים החמים והמַהבּילים. אחר הרחיצה היתה מחתלתן בסבלנוּת מרוּבה ופוֹעה לעוּמתן בשׂפתיים מצוּמצמוֹת, ולפעמים היתה גם נוֹתנת בשיר קוֹלה. אך הפשרת נפש זוֹ לא ארכה הרבה. כעבוֹר שבוּעות אחדים הסתלקה מן הטיפוּל בפעוּטוֹת ושבה לחיוֹת את חייה הכבוּשים, הבוֹדדים וּרווּיי החלוֹמוֹת, ומרת אבּרדאם והמינקת קיבלוּ עליהן את טיפּוּח התינוֹקוֹת, ורק כשהירצל היה בבית היתה חוֹזרת לטפּל בהן קצת, כדי להנוֹתוֹ וכמתכּונת לגמלוֹ על הרגשוֹת הרעים שרחשה לוֹ בזמן הריוֹנה. כי מאד חרד היה הירצל לתינוֹקוֹת, וּלעתים קרוֹבוֹת נמצא עוֹמד בין שתי העריסוֹת, מנענע ראשו וּמחייך פעם לזוֹ ופעם לזוֹ. אך משנסע הניחתן שוּב בידי המינקת ולהשגחת אמה. דוֹמה היה, ששנוֹת העקרוּת הרבוֹת המיתוּ בה. כביכוֹל, את סגוּלוֹת האם הנטוּעוֹת בטבעה של כל אשה, והשביבים המעטים שנשארו עוֹד לפליטה נתלבּוּ אחרי הלידה רק לזמן קצר ודעכוּ שׁוּב.

והזקנה, אף כי מטוּפּלת היתה ברוֹב עסקיה, עסקי מסחר וצדקה, היתה מוֹצאת לה בכל זאת בכל יום שעוֹת פנוּיוֹת לתפילה, ג' פעמים ביוֹם, לעיון בספרי מוּסר כתוּבים עברי־טייטש ולשׂיחה חסידית עם ר' שׂמחה, שהיה מעמיד כנגדה פנים של הקשבה ויראת שמיים כדי להנוֹתה; ועכשיו, משבאו התינוֹקוֹת לעוֹלם, מצאה עניין גם באלה. כשראתה שברכה מצטערת מבּכין, ציותה להעתיק את העריסוֹת אל דירתה, וביקשה סליחה מאת ר' נפתלי צבי:

— מה לעשות, דוֹמה היא ברכה’לי לאביה ז"ל, ולא נוֹצרה לגידוּל בנים.

הוּא ניענע במקטרתוֹ שבפיו ושתק. אם רק רחוֹקוֹת יהיוּ מחדרוֹ, לא איכפּת לוֹ.

התינוּקוֹת גדלוּ יפה בהשגחתה המעוּלה של מרת אבּרדאם, שתיהן במידה שוה. עד מהרה נתעטרוּ גוּלגוֹלוֹתיהן הנקיוֹת והחמוּדוֹת בתלתלים רכים: הבכירה בזהוּבים והצעירה בשחוֹרים, וּבהיוֹתן בנוֹת שנה וּמשהוּ היוּ מתרוֹצצוֹת בחדרים הגדוֹלים בטפיפה מרחפת, נוֹפלוֹת וקמוֹת וצוֹחקוֹת, מתפּרדוֹת לזויוֹת שוֹנוֹת ונפגשוֹת שוּב מתוֹך ריצה בלתי בטוּחה וזרוֹעוֹת פשוּטוֹת. למראה זה היתה ברכה חשה התמתחוּת לב נעימה והיתה לוֹקחת רגע שתיהן על זרוֹעוֹתיה ונוֹשקתן חליפוֹת.

מעתה לא נשמע קוֹל בכין לא ביום ולא בלילה. אכילתן היתה מכל הנחטף ביד: פת שחוֹרה, תפוחי אדמה, פירוֹת. מתחילה היוּ עוֹצרים בעדן, וֹמוֹציאים בחָזקה מאגרוֹפיהן הקמוּצים, אך משנוֹכחוּ שאין הקילקוּל שוֹלט בקיבוֹתיהן, הניחוּ להן לאכוֹל ככל אַוַת נפשן. יוֹם יוֹם היתה המינקת (שנעשׂתה להן אחרי הגמילה מעין אוֹמנת) יוֹצאת עמהן לטיוּל, נוֹשׂאתן על הזרוֹעוֹת אוֹ מוֹליכתן ביד. לבוּשוֹת היוּ בטעם וּבהדר, וכל העוֹברים היוּ עוֹמדים וזנים עיניהם בזוּג חמד זה, שלא היה כמוֹהוּ ליוֹפי ולאצילוּת בכל העיירה, לרבוֹת ילדוֹת היוֹער פּאן יאשינסקי.

ומעשׂה שעבר בשוּק הגראף מוֹלוֹדצקי, שעשׂה אז בעיירה והיה הוֹלך יוֹם יוֹם לנוֹפף במשך חצי שעה את קוּרנסוֹ הגדוֹל של נַפּח האחוּזה, לשם חילוּץ עצמוֹת, וּבעברוֹ היה רכוּב על סוּסוֹ האבּיר.

— והנה בראוֹתוֹ את התינוֹקוֹת בידי המינקת, מיתג את סוּסוֹ, צנח ארצה ונטל את שתיהן על זרוֹעוֹתיו ונשק לכל אחת פעמיים בלחייהן. אחרי כן שאל בעיניים נלהבוֹת של מי ה“אפרוֹחים” הללוּ? וּכשהגידוּ לוֹ, ציוה לברך את אביהן, הוּא מיוּדעוֹ,ּ וּבקפצוֹ לעלוֹת על הסוּס קצר הרוּח אמר פוֹלנית בניקוּש לשוֹן:

— שלאכיטנא ראסא! (גזע אצילים!)

והעוֹמדים מסביב ניענעוּ ראשיהם בבת צחוֹק. אף כי לא הבינוּ את דבריו.

 

פרק ט: הַיֶּלֶד שָׁלוֹם    🔗

וּבמלאת לתאוֹמוֹת שנה, הרתה ברכה שנית. וכתוֹם ימי הריוֹנה, שהיוּ קלים לאין ערוֹך מן הראשוֹנים, ילדה בן, ויקראוּ לוֹ שלוֹם, על שם אביה של היוֹלדת.

אין לתאר את השׂמחה שהיתה ברשוּת בית המיבשל ושנתפּשטה משם על כל העיירה. בשעת הברית ישבוּ בראש השוּלחן, בדירתוֹ של ר' הירצל פּאלאן, שלוֹשה ישישים בעלי הדרת פנים, כוּלם לבוּשים באַטלס וּבצוֹבל: רב העיירה, הרב מראדיחוֹב, אביו של בעל הברית, ור' נפתלי צבי. שלוֹשתם לעסוּ בלי שיניים מגדנוֹת ודברי תוֹרה. מרת אבּרדאם שקדה על הכיבוּד בעזרת הנשים ואצל הגברים, הגישה וזירזה את העוֹזרוֹת על ידה, בפרט את סוֹסילי, להגיש מכל הטוּב המוּכן לסעוּדה. וּבעל הברית עצמוֹ, כטוֹב לבּוֹ מן היין והשׁיכר המעוֹרבים יחד (את המזיגה עשׂה ר' שׂמחה), ניצת כוּלוֹ בחדוה והיה מפרכּס לרקוֹד ולרקוֹד שוּב, יחידי ועם אחרים. תחילה רקד על הרצפּה, אחר עלה על הספסל ורקד שם ולבסוֹף עלה גם על השוּלחן, זרק מטבעוֹת של נחוֹשת וכסף לבין העניים ואָנַס את האוֹרחים להרבוֹת בשתייה, שר בקוֹל, תחילתוֹ צלוּל וסוֹפוֹ צרוּד, מזמוֹרים וּפזמוֹנים שוֹנים, פתח ב“שוֹשנת יעקב” וסיים בשיר פוֹלני או רוּתיני, שיש בוֹ אבק ניבוּל פה. מגבעתוֹ שמוּטה על מצחוֹ הגדוֹל ואצטליתוֹ פתוּחה וּמתנפנפת. הכוֹל אמרוּ שעוֹד לא ראוּהוּ בכך. אדם אחר אילוּ יצא מכליו במידה כזוֹ היוּ מקפידים, ר' הירצל — שאני. אפילוּ הרבנים ניענעוּ ראשיהם כאוֹמרים: תהא שׂמחתוֹ כפּרתוֹ.

לא כן היוֹלדת. היא ישבה בחדר המיטוֹת הסמוּך במיטה הצחוֹרה, לבוּשה הקאפּוֹט הרחב, ועגילי הבּרקוֹת החדשים, שהביא לה הירצל, באוֹזניה, שׁוַת נפש ועצוּבה, הסתכלה בפרצוּפוֹ האדמוֹני וּבגוּלגוֹלתוֹ השׂעירה של העוֹלל המניע בלי חָשׂך שׂפתיו כיוֹנק, ולא יכלה להבין כיצד ילדה היא את זה. בעד הפּתח נראתה כל מהוּמת השׂמחה, וההמוּלה החמה הגיעה אליה כרעש מענה להגדיל את תמיהתה ואת עיניה. הנשים גחנוּ אליה, העבירוּ אצבעוֹת רכוֹת על העוֹלל המחוּתל ונתוּן בּכּר ארוֹך ובירכוּ את האם, שתזכה לגדלוֹ לתוֹרה ולחוּפּה ולמעשׂים טוֹבים. אך היא הביטה בהן, חייכה נבוּכוֹת בשׂפתיה החיורוֹת ולא הבינה מה הן מדברוֹת אליה. ורק משנזכרה שקוֹרא לילד שלוֹם, על שם אביה המת, נרעד לבה, גחנה ונשקה לוֹ על לחיוֹ הרכרכּה.

כעבוֹר שבוּעוֹת מספר נתברר, שהתינוֹק הוּא יפה להפליא, כוּלוֹ דוֹמה לאמוֹ. אוֹתוֹ לוֹבן הפּנים ואוֹתוֹ שחוֹר העיניים הגדוֹלוֹת והתמהוֹת, ורק שחוֹר שׂערוֹ הארוֹך שלא כרגיל עוֹרר ברוֹאה רגש משוּנה. אך כיוֹפיוֹ הרב כן רבה גם רעתוֹ: בּכיין ורגזן היה ואי אפשר היה לראוֹתוֹ בכל יוֹפיוֹ אלא בשעה שישן, כי בהיוֹתוֹ עֵר היה פרצוּפוֹ על פי רוֹב מעוּוה, סחוּף דמע וזיעה וּמכחיל מהתאַמצוּת של בּכי. וּכשצמחוּ לוֹ שתי שיניו הראשוֹנוֹת, גם כן קוֹדם הזמן, היה מכרסם את פּיטוֹמוֹת שדיה של מינקתּוֹ (אשת שׂכיר אחר) וזוֹ צבטתוֹ באין רוֹאים וקראה לוֹ: “גוּר זאב ארוּר!”

גם הפעם נשנה אוֹתוֹ חיזיוֹן, שהיה לאחר לידת התאוֹמוֹת. בשבוּעוֹת הראשוֹנים היתה אמהוּתה של ברכה עֵרה ושוֹפעת, אך לאט לאט שקע לבה ורפוּ ידיה, ולבסוֹף מסרה את התינוֹק שוּב לידי אמה. וּמרת אבּרדאם הן לזאת חיכתה כל הימים. מיוֹם שנוֹלד הילד, כמוֹ חידשה את נעוּריה. קוֹמתה נזדקפה שוּב וּבעיניה הוּצתה האש הראשוֹנה. מכאוֹבי הגב כמו נמחוּ ביד והקפידה יוֹתר בסרט הרחב של קפליטה שיהא מיוּשר וּמתוּקן. ויש שהיתה פוֹזמת שיר נשכּח מימי בתוּליה בקוֹל רוֹעד וּפגוּם קצת מזקנה. בגלל שלוֹם זנחה את עסקי בית המיבשל בידי הנאמן והגזבר, ואפילוּ את רוֹב מעשׂי הצדקה מסרה בידיהם. בפרט ביקשה מאת סוֹסילי, שהיא תטפּל באוֹרחים וּבעניים, וּבזכוּת זוֹ וכו‘. הרי רוֹאה היא בחוּש כי מה’ לא ייפּלא דבר. וזוֹ היתה עתה מצוּיה רוֹב היוֹם בדירתה של מרת אבּרדאם, כי לבּה נהה מאד אחרי התינוֹקוֹת וגם את הנערה היתוֹמה, שהביאה עמה, המריצה לעסוֹק ולעזוֹר. גם מאת ר' נפתלי צבי הסיחה הזקנה דעתה קצת ולא דאגה לוֹ עוֹד כבראשוֹנה. אך הוּא לא הרגיש עתה בדבר והיה יוֹשב לוֹ בחדרוֹ, הוֹזה על הספר “קהל חסידים” וּמַרבּה לישוֹן. מן הצעצוּעים חדל לגמרי, מפני שידיו רעדוּ וּפעם חתך לוֹ את אצבעוֹ ונבהל מאד למראה הדם. טוֹב שנזדמן שמה ר' ישׂראל אליה וחבש לוֹ את החתך בקוּרי עכביש ונעצר הדם.

שלוֹם נוֹלד בין פוּרים לפסח, וּבבוֹא ימוֹת הקיץ החמים והבּשׂוּמים היתה הזקנה נוֹטלתוֹ על זרוֹעוֹתיה וּמהלכת עמוֹ שעה ארוּכּה בחצר וּמראה אוֹתוֹ לכל אנשי בית המיבשל ולאוֹרחים הבאים, וּמדברת אליו על כל המלאכוֹת והאנשים, כאילוּ גדוֹל הוּא וּמבין.

פעם אחת לא השגיחה הזקנה — המינקת הלכה יוֹם אחד לכפר מוֹלדתה לקבוֹר את אמה שמתה — החליפה את הכלים והשקתוּ בטעוּת חלב של יוֹם אתמוֹל. הילד חלה פתאוֹם והיה כפשׂע בינוֹ וּבין המות. ברכה השתוֹממה על עצמה, שאין מחלת הילד מרעישה אוֹתה, כמוֹ שהדבר צריך היה להיוֹת. ואף שננערה לטפּל בוֹ והרגישה כי פניה מביעים צער אֵם, בכל זאת היה לבּה כמעט אִילם, וּמראה פני הילד המעוּנים יוֹתר משעוֹרר בה רחמנוּת היה מרגיזה. הרוֹפא היהוּדי הזקן שבעיירה וגם המוּמחה ר' אהרוֹן שוּ"ב, שניהם כמעט נוֹאשו ממנוּ. הילד הקיא מתוֹכוֹ את קרביו ממש, והיה מפּיל את ראשוֹ על החזה אוֹ על הכתף ולא יכוֹל לפקוֹח את העיניים המדוּבּקוֹת מחוֹם: עוֹרוֹ היה לוֹהט כתנוּר וּשׂפתיו היבשוֹת והסדוּקוֹת ריטטוּ בלי הרף. אנחוֹתיו החשאיוֹת היוּ קוֹרעוֹת לב השוֹמע. פעמַיים תקפתּוּ עוית, שנמשכה כשעה ויוֹתר, ועתה חיכּוּ לתקיפה אחרוֹנה. ר' הירצל ישב על הסַפּה בתוֹך חדר המיטוֹת ישיבת אָבל וּברכה ישבה על כיסא כנגדוֹ כמאוּבּנת, מסתכלת בוֹ בעיניים שליווֹת ועצוּבוֹת ואינה מנידה עפעף. ורק מרת אבּרדאם, שלא זזה מן העריסה הגדוֹלה, לא חדלה רגע מלטפּל בוֹ, ליישר את גוּפוֹ, להרטיב שׂפתיו בחלב קר מהוּל במים וּבסוּכּר, להשיב עליו רוּח בסינרה. דוֹמה היה, ששכחה את כל הקרוֹב והרחוֹק וכל עוֹלמה נתכנס בעריסתוֹ של התינוֹק — התקיפה השלישית לא באה והילד התגבר על מחלתוֹ ונשאר בחיים לצהלת לבּם של מרת אבּרדאם, ר' הירצל וכל אנשי החצר — חוּץ מר' נפתלי צבי וּמברכה. אך מאז תקפוּ עליו מחלוֹת שוֹנוֹת בזוֹ אחר זוֹ. כעבוֹר חדשים מספר השגיחוּ בבטנוֹ שהיא הוֹלכת וצבה, הוֹלכת וּמתרוממת וּמכחילה, עד שנעשתה כתוֹף מתוּח, וּכנגדה הרגליים הוֹלכוֹת ודקוֹת וּמידלדלוֹת. הזקנה אמרה: אין בכך כלוּם — מים בבטן; הרבה ילדים לוֹקים בכגוֹן זה. בכל זאת התחילה בעצמה שוֹאלת ברוֹפא ובידעוֹנים שוֹנים ולא מצאוּ לוֹ תרוּפה: רחצוּהוּ במי סוּבּין, במיני עשׂבים נוֹתני ריח, שהשׂכירים הביאוּ ממשקע גוֹרנוֹת השחת, בפרחי מנתּה, בקליפּת אַלוֹן וכו‘, אך כל אלה לא הוֹעילוּ. עד שבאה פּאני שאכנוֹבסקה, המיילדת הפּוֹלנית הזקנה, ויעצה להביא ממקוֹם טחב חצי לוֹג נדלים חיים, לטגנם בחמאה טרייה ולמרוֹח במרקחת זוֹ את כריסוֹ של הילד שבעה ימים רצוּפים, ג’ פעמים ביוֹם, ושבה לאיתנה. וכן עשוּ. ואנקא השיכּוֹר הביא את הרמשׂים בתוֹך מטפּחתוֹ האדוּמה, שהיתה שׂוּמה בתוֹך מצנפת החג שלו; הוּא מצאם מאחרי בית המיבשל מצד האגם רוֹחשים נחיל גדוֹל בין שוֹרשי עץ רקוּב ואספם בידיו לתוֹך המטפּחת. הזקנה בעצמה טיגנה אוֹתם במחבת וּמרחה בהם את כריסוֹ של התינוֹק, מרוֹח ולחוֹש ברכה בשׂפתיה (כשנוֹדע הדבר לברכה כמעט נתעלפה מבּחילה, וכמה ימים אחרי המשיחה לא יכלה לנגוֹע בילד או בכוֹתנוֹתיו). ואמנם לאחר שבוּע אוֹ עשׂוֹר התחילה הבטן שוֹקעת וּמלבּינה, עד כי שבה לטבעה.

מאז נקשרה נפש הזקנה בילד שלוֹם לבלי היפּרד. כי לכל רגשוֹתיה נוֹסף רגש האשמה, שהיא גרמה לוֹ מחלה ושהיא חייבת לתקן את אשר עיותה.

כשהתחיל מהלך. בהיוֹתוֹ בן שנה וחצי, הוּכּה לפתע באבעבּוּעוֹת רעוֹת, שפּרחוּ בכל גוּפוֹ ועלוּ גם על פניו. הילד התגרד בציפּוֹרניו והיה פוֹצע עצמוֹ עד זוֹב דם, אז כפתה הזקנה את ידיו בחיתוּלים רכּים, וכך היה מוּטל כשהוּא מעות גוּפוֹ וּמצעק כמה שבוּעוֹת עד כי נרפּא עוֹרוֹ. משכיבה ארוּכּה זוֹ נחלש גוּפוֹ במידה כזוֹ, שכּוֹח ההליכה ניטל ממנו. ידיו ורגליו דקוּ, נתעקמוּ וצלעוֹתיו בלטוּ מן העוֹר הדק והשקוּף והיוּ חוֹששים למחלה האַנגלית. ואז התחיל סדר הפּיטוּם. כמה צנצנוֹת אבן מלאוֹת שמן דגים הביאוּ לוֹ מבּרוֹד, כמה ביצים חיוֹת הלעיטוּהוּ, כמה קציצוֹת זעירוֹת של בשׂר יוֹנים חלוּטוֹת במרק רוֹתח האכילוּהוּ. וכך נמשך הדבר, מחלה והבראה ושוּב מחלה, עד מלאת לוֹ שלוֹש שנים. דוֹמה היה כי כוֹחוֹת נסתרים נאבקים בוֹ להפּילוֹ, אך הזקנה מגינה עליו כחֹומת נחוֹשת. וּבמלאת לוֹ שלוֹש שנים יצא מכל מחלוֹתיו, נקי ורך ויפה, כנחש זה היוֹצא מתוֹך שפוֹפרת קרוּמוֹ, התחיל מהלך ורץ וּמשתוֹבב, גוּפוֹ הוֹלך וּמשבּיח, וּפניו הוֹלכים ויפים, הוֹלכים וּמזהירים, וּמעיניו נשקפת הבינה הצלוּלה.

 

פרק י: בַּחֲצַר הַשָּׁכֵן הַטּוֹב פַּן יַשִּׁינְסְקִי    🔗

בימים ההם בא לגוּר, ממוּל לשער חצר בית המיבשל, בבית העץ הנאה, בעל מרפּסת הצעצוּעים הצבוּעה, המשׂוֹרגת חבלבּל רענן, עם גינת הירק והפרחים הרעננים תמיד — היוֹעֵר של הגראף פּאן יאשינסקי.

פּאן יאשינסקי היה פּולני מיוּחס, שזקנוֹ, זקן פראנץ יוֹזף, וּשׂפמוֹ השוֹפע והקצר לבנים כשלג, אך פניו צעירים, אדמוֹנים וצחים, סנטרוֹ החָלָק רך ועגוֹל וּבעיניו הבּהירות — אש הנוֹער. אשתוֹ, פּאני יוּזיה, היתה נראית צעירה מאד, כמעט כנערה יפת קוֹמה ועדינת פנים, דוֹמה במבנה גוה הרך לברכה, אך רגשנית ועסקנית ממנה וּמסוּרה בכל נפשה להנהגת הבית וּלחינוך ילדוֹתיה. ושלוֹש ילָדות לה — בּוּבּוֹת חיוֹת מתהלכוֹת על רגליים דקוֹת כגבעוֹלי נרקיסים.

עד מהרה נתוַדעוּ ילדי בית המיבשל לבנוֹת בית פּאן יאשינסקי והתחילוּ מתרוֹעעים עמהן יוֹם יוֹם. ילדי פּאלאן דיבּרוּ פּוֹלנית, כי כן דיבּרה אליהם האוֹמנת, אף אביהם והזקנה היוּ מדברים עמהם בלשון זוֹ. קצת מתוֹך יהירוּת של אצילוּת וקצת לשם שעשוּע, על כל פנים לא מתוֹך כונה לחַנכם בלשוֹן נוֹכריה, שהרי ברוּר היה לכוּלם, כי סוֹף סוֹף ידברוּ בלשון יהוּדית, כיאוּת לילדי יהוּדים כשרים. לא כן ברכה. דוקא היא דיבּרה עמהם רק יהוּדית. אף על פי שהיא שלטה יוֹתר מכל בני המשפּחה בלשוֹן הפּולנית, שהביאה עמה עוֹד בילדוּתה ממערב גאליציה. היא תיעבה כל אבק התקשטוּת בסתר כבגָלוּי. אך גם לא התנגדה לדיבוּרם הזר, וּבשמעה ציפצוּפם הנעים קיבּלתהוּ כדבר שממילא, כי בעצם לא עליה היה חינוּך הילדים. ואוּלי דוקא משוּם כך היוּ הילדים כרוּכים אחריה ביוֹתר, מתהלכים עמה בחשאי וּבעצב כּבוּש, זהירים בשלוֹמה וּמאוּשרים באוֹתוֹת הקרבה המעטים מצידה, כעם אדם זר ונעים, שחייבים בכבוֹדוֹ וּברגשוֹתיו.

ילדוֹת פּאן יאשינסקי היוּ מבקרוֹת לפעמים בחצר בית המיבשל, משׂחקות עם חבריהן בגן, אך נזהרוֹת וּמפחדוֹת קצת מפני הבניינים הקוֹדרים והמלאים רעש. אבל לרוֹב היו ילדי פּאלאן הוֹלכים אליהן, תחילה עם האוֹמנת, אחר כך לבדם. שם בחצר המתוּקנת, הזרוּעה ירק וּשבילי חוֹל טחוּבים, נקיים, שהיוּ נכנסים לתוֹכה בשער קטן קבוּע בגדר אבנים גבוֹהה, היו כלבים רבים: כלבי ציד וכלבי בית גדוֹלים וּקטנים, ארכי רגליים ודקי צלעוֹת, נמוּכי רגליים וּמסוּרבּלים, חלָקים וּשׂעירים וּמתוּלתלים, והילדים היו משׂחקים בהם ולא היו חוֹששים מפניהם. אף בשעת נהימתם וחשׂיפת שיניהם וּפעירת פיהם העמוֹק. המוֹן כלוּבים, גדוֹלים וּקטנים, של חוּטי ברזל ושל קני עץ, היוּ תלוּיים על אחד מכּוֹתלי הבית מבּחוּץ ופיטפּוּטם וציוּצם של בעלי הכנף הכלוּאים בתוֹכם מילאוּ את כל אויר החצר. ביחוּד רעש זרזיר אחד, שידע לבטא שתי מלים קצרוֹת. אם נזדמן שמה חתוּל ונשׂא עיניו החוֹמדוֹת אל הכלוּבים, מיד היה מזדקף כלב גדוֹל, שוֹלח את ראשוֹ כלפּי המתגנב ומבריחוֹ בנביחה אחת.

פּאני יוּזיה היתה מקרבת את ילדי היהוּדים, מתוֹך רגש חיבּה אל הזר, שהתגבר בלבה על השׂנאה המסוֹרתית, מַשגחת גם עליהם כעל ילדוֹתיה וחרדה להשיבם לבית הוֹריהם שלימים ועליזים.

מצוַת מרת אבּרדאם (זקנה זוֹ עוֹררה בה יראת כבוֹד מרוּבּה( חָזקה עליה לבל תתן להם לטעוֹם ממאכליה, “האסוּרים לנוּ על פי חוּקי הישׂראלים”. והאשה נזהרה מאד לשמוֹר את מצוַת הזקנה. רק פירוֹת שוֹנים היתה מחַלקת להם ביד נדיבה, וגם אלה רק לאחר ששאלה בתמימוּת מרוּבּה את מרת אבּרדאם, אם גם באכילת אלה יש משוּם איסוּר.

התאוֹמוֹת ממַלאוֹת את כל החצר של השכן הטוֹב, מתרוֹצצוֹת שם בזריזוּת של חן בכל הפּינוֹת, בין הערוּגוֹת וּברחבה, הזרוּעה חצץ דק, נתקלוֹת ונוֹפלוֹת וקמוֹת מתוֹך צחוֹק, סוֹפגוֹת שׂריטוֹת וּצביטוֹת מבּנוֹת הפּריץ בלי תלוּנוֹת, מתוֹך עיניים דוֹמעוֹת וּפנים שׂוֹחקוֹת, מוֹשכוֹת את הכלבים באוֹזניהם וּבזנבוֹתיהם וּמכניסוֹת את כּפּיהן הזעירוֹת לבין שיניהם וּמרטיבוֹת אוֹתן ברוּקם בלי פחד, יוֹצאוֹת במחוֹל ילדוּתי מתוֹך הרמת השׂמלוֹת ביד אחת וּבפוֹזה גראציוֹזית, עד שפּאן יאשינסקי אוֹחז במוֹתניו מאחוֹר וּמפשיל את ראשוֹ היפה בצחוֹק צלוּל ורוה, וּפאני יוּזיה עוֹנה לעוּמתוֹ בצחוֹק מקוּטע וּמצלצל, אגב הרמת קצה הסינר הצחוֹר אל העיניים למחוֹת דמעה של הנאה.

רק שלוֹם, הילד היחידי בחבוּרת הילָדות, גרם לה ייסוּרים לחבוּרה נחמדה זוֹ. דרכוֹ היה להציק לכלבים וּלהרעימם, עד שהיוּ מזדעמים וחוֹשׂפים לוֹ שיניהם מתוֹך ריטוּן מאַיים: היה מחבּל את הפרחים שבערוּגוֹת ועוֹקרם לראוֹת אם יש להם שוֹרש ארוֹך, מטפּס על האילנוֹת הרכּים אוֹ נתלה בהם וּמפצל את ענפיהם, חוֹטף את המאכל מיד אחת הילָדות, אחוֹתוֹ אוֹ בת השכן, וזוֹרקוֹ אל מעֵבר לגדר הגבוֹהה. הילָדוֹת היוּ מתכעסוֹת וקוֹראוֹת במקרה של “שיגעוֹן” כזה את פּאני יוּזיה, והיא באה בסנדליה הרקוּמוֹת וּבריצתה המרפרפת והתחילה להטיף לוֹ מוּסר בפנים תמימים ורצינים, ממש ככוֹהן המטיף מעל הבימה לצאן מַרעיתוֹ. והוּא, שלוֹם, עמד והקשיב רב קשב כשעיניו מוּשפּלוֹת וּלחָייו נפוּחוֹת, אך כשכּילתה את דבריה נתן בה את עיניו הגדוֹלוֹת והחוֹדרוֹת וחשק את שׂפתיו, תיקן את כוֹבע הצייד על ראשוֹ והלך לוֹ מחריש לצאת מן החצר. אז רדפה אחריו פּאני יוּזיה, החזיקה בוֹ תחת בתי שׁחיוֹ ושידלתו ופייסתו בכל לשוֹן של פיוּס, שיישאר עם הילָדות ויוֹסיף לשׂחק, אך הוא השתמט מידיה בחזקה והלך לוֹ ברוֹגז מכוּפל. ורק כעבוֹר כמה ימים, אחרי הפצרוֹת מרוּבּוֹת מצד פּאני יוּזיה, שהלכה אל הזקנה ואל ברכה, אכוּלת חרטה וצער, ושטחה את תחינתה לפניהן, שהן תשפּענה על “הילד” שישוּב לשׂחק עם הילָדות, “שהרי אי אפשר בלי נער” — היה שב בגאוה גלוּיה למשׂחקיו וּלתעלוּליו.

אבל לא ארכוּ הימים, שהוּא מצא עניין בחצרוֹ של פּאן יאשינסקי. יחסוֹ אל “המין היפה” התחיל להיקבע, כמצוּי בגיל זה — בשלילה. כל הילָדוֹת, וגם אחיוֹתיו בכלל, נראוּ לוֹ טיפּשוֹת, פּטפּטניוֹת וצחקניוֹת, אף כי רוּבן היוּ גדוֹלוֹת ממנוּ בשנים; וגם פּאני יוּזיה בעצמה, במחילה, היתה לוֹ לזרא. היא ורגשנוּתה, היא וּמתיקוּתה, היא ומוּסרה הטוֹב. יש שלא יכוֹל להתאַפּק והיה מחַקה את דיבוּרה הנגיני בעקימת פנים וּבציפצוּף משוּנה. עיניה של פּאני יוּזיה היוּ מתמלאוֹת דמעוֹת של צער, אך לבסוֹף היתה תוֹפסת אוֹתוֹ וּמנַשקתוֹ בחזקה על שׂפתיו לרוֹב כעסוֹ וּפירפוּרי לבו. ורק כשפּאני יוּזיה היתה יוֹשבת בחדר וּמנגנת בפסנתר — והקוֹלוֹת הנעימים, הרוֹעמים וההוֹמים, נישׂאים בעד החלוֹן הפּתוּח החוּצה, היה עוֹמר בחוּץ וּמקשיב, באחזוֹ כשתי ידיו גזע של אילן ורגלוֹ האחת עוֹמדת כקוֹפאת על יתד הערוּגה. הקוֹלוֹת רצוּ כגלים פזיזים אל נפשוֹ וּמילאוּהוּ חרדוֹת מתוּקוֹת, שיש עמהן עצבוּת עמוּקה. וּפעם שאל את מרת אבּרדאם, אם גם ליהוּדים מוּתר לנגן בפסנתר, כה זר וּמוּפלא נראה לוֹ קוֹל הנגינה הזה.

את פּאן יאשינסקי עצמוֹ היה מחבּב בלבוֹ, אך הלה לא היה מצוּי בבית אלא שעוֹת חטוּפוֹת, חוּץּ מן החגים, שאז היוּ באים לבקר בביתוֹ חבריו ה“פּריצים” המעטים שבעיירה: מנהל הדוֹאר, מנהל בית הספר והקאנוֹניקוּס, לפעמים היה עמהם גם הרוֹקח היהוּדי, שהיה כמוֹ פּריץ לכל דבר, ואז היה שלוֹם מתחמק מחצר השכן, מפני שהאנשים הרוֹעשים שם לא שׂמוּ אליו לב כלל, שתוּ בתנוּעוֹת גסוֹת וצחקוּ בקוֹלוֹת פרוּעים, והיה חוֹזר בחשאי אל חצר בית המיבשל, ורק התאוֹמוֹת נשארוּ שם. כל אוֹתן השעוֹת היה מתהלך בלא מנוּחה בחצר הדוֹממת, מלקט צרוֹרוֹת ושברי זכוּכית וזוֹרקם בכוֹח להעיפם מעל לגג לעבר האגם, עוֹמד ברגל מוּרמה אחת נשען על גדר הפּסיסים, מסתכל לתוֹך גן הירקוֹת, שתרנגוֹלוֹת מנקרוֹת שם וּמצפצף לעצמוֹ בחשאי, אוּ שהיה נכנס לתוֹך בית המיבשל השוֹקט, ששערוֹ פתוּח לרוחה ועוֹמד בוֹ אויר קריר, מתוּח, טעוּן ריח של טחב, פוֹסע פסיעוֹת אחדוֹת עד מתחת לאגן המקירה, וּבראוֹתוֹ את הפּיטסים המבהיקים במראוֹת מימיהם הנראים כשחוֹרים, אוֹחזו פחד קל והוּא נרתע אחוֹרנית, נרתע והוֹלך אחוֹרנית עד שיוֹצא שוּב לשמש. נדמה לוֹ, שה“ליצן”, שהזקנה מספּרת עליו לפעמים, יוֹצא ועוֹלה מאיזוֹ פינה אפלה.

— טיפּשוֹת! — הוּא קוֹרא לעצמו, מתכוין לכל חמש הילָדוֹת בבת אחת. אך באמת מלא לבוֹ טינה רק על אוֹרחיו של פּאן יאשינסקי, המתנהגים שלא כשוּרה.

 

פרק י"א: וַנְקָא חוֹלֵץ הַמְּגוּפוֹת    🔗

יחד עם המידות הפּחוּתוֹת שנתגלוּ בשלוֹם: העקשנוּת, הקנטרנוּת ואבּירוּת הלב, נראוּ בו גם מידוֹת אחרוֹת, שאמנם לא היוּ מוּבנוֹת כראוּי לאנשי החצר, אך בבלי דעת יצרוּ בלבם הרבה חיבה ורוֹך ביחסם אל הילד. ראשית כל היה יוֹפיוֹ הבלתי מצוּי — לובן פניו המפליא בניגוּד לשחוֹר עיניו הגדוֹלֹוֹת, מצחו הצח ותלתליו העבותים – כובש תיכף את לב רוֹאיו. וכן גם דרכיו המשוּנוֹת במקצת: שתקנוּתוֹ היתירה, שלא לפי גיל הילדוּת, שהיתה בוֹלטת ביוֹתר לאלה ששמעוּ את חיתוּך דיבוּרוֹ הברוּר והמפוּתח. בבוֹאוֹ לבטא איזה רעיוֹן, היה מוֹציא מפיו משפּט קצר של אדם מבוּגר, ביישוּב הדעת, במתינוּת, וּבהטעמה נכוֹנה של המלים העיקריוֹת, אך בלי הרגשה וּבלי העויה של פּיקחוּת מדעת. ויש שלפתע תקפתּוּ רחמנוּת יוֹצאת מגדר הרגיל, שהיתה מוֹחה באחת את זכר תעלוּליו המרגיזים. כשם שהתעלל בחתוּלים, בכלבים וּבצמחים, כמוֹ שהיה תוֹלש באכזריוּת את שׂערוֹת זקנוֹ של ר' שׂמחה הגזבר ושׂוֹרט את ר' ישׂראל אליה הנאמן עד זוֹב דם וּמוֹשך אפילוּ את ר' נפתלי צבי בשוּלי אצטליתוֹ — כך היה משקה את העניים שיכר וּמלוה במבט חיבה את גרגרתם המתנוֹעעת בשעת שתייה, משמש את השׂכירים הזקנים, ונוֹשׂא את מנת בשׂרוֹ אוֹ חלבוֹ אל דיר העצים, ששם המליטה החתוּלה בתוֹך הגבב.

בפרט היתה מתגלה רוּחוֹ הנדיבה והענוּגה בשעת התעניינוּת רוּחנית. בכל דבר הנעשׂה בחצר היה מסתכל בשתיקה וּבריכּוּז כל החוּשים, היה מתבוֹנן לכל המלאכוֹת והמכשירים שבבית המיבשל וּבבית הקרח, בבית עשׂיית הלתת וּבטחנה, היה בוֹדק את הגיגיוֹת וטוֹעם מן הבליל, אם תסס דיוֹ, מפרד את עלי הכּשוּת, מסתכל וּמריח באבקתם הצהוּבּה — נוֹטל כל כלי וּמכשיר בידוֹ הקטנה, הוֹפכוֹ וּבוֹדקוּ עד שהיה עוֹמד מאליו על טיבוֹ ותפקידוֹ. ורק בדברים הקשים ממנוּ היה פוֹנה בשאלה קצרה: “למה זה?” — הנשאל היה מתחיל להסביר לוֹ בהקדמוֹת וּבאריכוּת, כדרכם של הגדוֹלים המסבירים לקטנים, והוא, כיון שתפס את העניין אחרי מלים אחדוֹת, לא חיכה לסיוּם הביאוּר, פנה והלך לוֹ.

את ר' שמחה לא סבל מפני חיוּכוֹ התמידי וּמפּני הרחבת דעתוֹ, אך כשנתפּשׂ לבין ברכיו היה אוֹהב לעמוֹד שם רגעים מספר ולתלוֹש שׂערה שׂערה מזקנוֹ העבוֹת, ביחוּד נהנה מעצימת עיניו הפחדנית של היהוּדי העבדקן לכל תלישה ותלישה וחטיפת הפה אחריה ככלב. טינה יתירה היתה בלבוֹ על ר' ישׂראל אליה ה“נאמן” — מפני קפדנוּתוֹ עם השׂכירים ונזיפוֹתיו לכל אדם, כאילו מסיגים את גבוּלוֹ, כביכוֹל. ה“נאמן” היה דוקא משתדל תמיד לקרבוֹ אליו, מוֹשיט לוֹ את האגרוֹף הקמוּץ כמגיש מתנה גנוּזה כדי לפתחוֹ והוּא ריק, מתגנב מאחוֹריו וּמניפוֹ בשתי ידיו תחת בית שחיוֹ, ואז לא השמיע הילד כל קוֹל צעקה, רק היה בוֹעט ברגליו לאחוֹריו וּמניע בידיו, מתכוין לפגוֹע בבטנוֹ של התוֹפס ולאחוֹז בזקנוֹ בפניו, עד שהלז היה מוּכרח לעזבוֹ בבת צחוֹק של מבוּכה. לשני אלה היה שוֹלח לשוֹן בכל שעה שנתקל בהם, מעקם להם את פניו וּמחַקה את דיבוּרם בהעויוֹת משוּנוֹת, שהכעירוּ מאד את פניו היפים. והם, כמוּבן, לא כעסוּ עליו מעוֹלם. ר' שמחה היה צוֹחק את צחוֹקוֹ הרוה, שהשתפּך על פניו הרחבים והמאירים, וה“נאמן” היה מסתפּק בזה שהיה מנענע כנגדוֹ את צרוֹר המפתחוֹת וקוֹרא לוֹ בחריפוּת: “שׂוֹנא ישראל קטן”.

— מה אמרת, ישׂראל? — שאלה מרת אבּרדאם, שעברה שם באוֹתה שעה.

— אמרתי. שהוּא שׂוֹנא ישׂראל, חי־חי!

— וּבלבד שלא ישׂנא, חלילה את כלל ישׂראל.

— אֵי, כמה חכם הוּא, בלי עין הרע! — התפּעל ר' ישראל אליה וניענע בראשוֹ בהנאה מרוּבה.

לעוּמת זאת היה הילד דבוּק מאד בוַאנקא השיכּוֹר, שמלאכתוֹ היתה כל ימוֹת השבוּע לחלץ במכוֹנה קטנה את המגוּפוֹת מן החביוֹת הריקניוֹת, וּביוֹם הראשוֹן בשבת לסבּוֹא כל היוֹם בבית המרזח שבעיירה וּלהתנוֹדד לפנוֹת ערב ברחוֹבוֹת, בתוֹך לויה גדוֹלה של ילדי עברים ונוֹכרים, כשהוּא שר וּמסלסל בגרוֹן ניחר: פעם נוֹאם נאוּמים מחוּכּמים וּפעם בוֹכה כתינוֹק שלָקה, פעם צוֹחק וּפעם רוֹקק. ור' שׂמחה אמר עליו בלשוֹן חכמים: “סתם גוֹי פּוֹעה”. כל ימוֹת השבוּע היוּ פניו של ואנקא זה (זקן רוק היה, נמוּך קוֹמה וצנוּם מאד, ואי אפשר היה לעמוֹד על שנוֹתיו, מפני שלא צמחוּ לוֹ לא זקן ולא שׂפם ושׂער ראשוֹ אף הוּא היה מצבע הפּשתן) שליוים וחשוּבים, צלב ברזל קטן מיטלטל בשעת עבוֹדה על חזהוּ המגוּלה והחָלָק, והוּא שוֹתק מתוֹך עיוּן במכוֹנה, ורק בראוֹתוֹ עולה הנעשׂית בחצר, לאיש מבפנים אוֹ מבחוּץ, הוּא מתלהט ומתעבּר, מרים קוֹלוֹ בקללה חריפה, משליך את המכוֹנה לארץ, חוֹבש את המצנפת ורץ לברוֹח הביתה: במקוֹם כזה אינוֹ יכוֹל לעבוֹד! ורק בשידוּלים, בדחיפוֹת וּבטפיחוֹת על הגב היוּ מחזירים אוֹתוֹ לעבוֹדתוֹ. כך בימי המעשׂה, אך ביוֹם הראשוֹן בשבת היה נהפּך ל“דבר אחר” ממש.

כל ימיו היה שוֹאף למעלת “מַסיק”. זה היה ראש חלוֹמוֹתיו. היה הוֹלך אצל הגברת חנה, נוֹפל לפניה אַפּיים ארצה, נוֹשק את שוּלי שׂמלתה, את נעליה ואת הרצפּה ושוֹפך את בקשתוֹ עם דמעוֹתיו הנוֹזלוֹת כמים: “פּאני רבת חסד, עשׂיני מַסיק ואפּטר מן המכוֹנה הארוּרה הזאת!” היא היתה מבטיחתהוּ תמיד, כי בעוֹד חצי שנה, אחרי פסח אוֹ סוּכּוֹת, יספּחוּהוּ להסקה. אף דיברה על כך פעמים אחדוֹת עם ר' ישׂראל אליה, אך ה“נאמן” היה צוֹחק וּמבטיח, מבטיח וצוֹחק, ולא עלה על דעתוֹ לעשוֹׂת מה בעניין זה, כי תמיד היוּ ריבוֹת בינוֹ וּבין ואנקא והיוּ מקניטים זה את זה לתיאבון. ובכלל, מה שייך? איך יעלה על הדעת להפריד בין ואנקא וּבין המכוֹנה חוֹלצת המגוּפוֹת?… כך נמשך הדבר כמה שנים. אך סוֹף סוֹף נתפּנה מקוֹמוֹ של עוֹזר להסקה ובכן ניצח ואנקא והגיע לכבוֹד הנכסף. ביוֹם הראשוֹן לאחר התמנוּתוֹ שתה מנה כפוּלה ומכוּפּלת, אך מרוֹב התרגשוּת נשאר מוֹחוֹ צלוּל, ולפנוֹת ערב הגיע עם לויתוֹ אל החצר, טיפּס ועלה על סוֹאַר של עצים, ישב במרוֹם בלי מצנפת וּפרעוֹת שערוֹ הבהירוֹת דבוּקוֹת אל מצחוֹ ורקוֹתיו וקרא אל קהל מלויו, שנלווּ עליהם גם מבני החצר, כשהוּא מעוה פניו וּמכה באגרוֹפוֹ על חזהוּ המגוּלה:

— רואים אתם, נעשיתי סוֹף סוֹף מסיק. תפּח רוּחוֹ! מוּבטחני, כי מסיק אהיה גם בגיהנוֹם. כך, בגיהנוֹם. ואז, אנשים טוֹבים, בחיי שאתנהג ככה: לכשאצטוה על ידי כבוֹד האדוֹן השטן להרתיח את הדוּד הגדוֹל, שבוֹ תתבשל פּאני חנה שלנוּ, אוֹציא בגניבה אוּד אחרי אּוּד מפי התנוּר, העבוֹדה שאוֹציא! כל השגחתם של כבוֹד האדוֹן השׂטן לא תוֹעיל. אך כשיתבשל סריל, תפּח רוּחוֹ, אוֹסיף לוֹ עוֹד בּוּל עץ ועוּד בּוּל, חיי ראשי שאוֹסיף: ככה. ככה, התבשל, הישלק, הישׂרף, בן בליעל, תפּח רוּחוֹ! מַסיק אני וּמַסיק אהיה!ֹ

כל הקהל נער בצחוֹק פרוּע, ואף ישׂראל אליה, שהיה באוֹתוֹ מעמד עם צרוֹר המפתחוֹת, צחק לתוֹך זקנוֹ, וּבלבוֹ אמר: “המתּן, בן כלבים, עוֹד אתנקם בך”. וּבעצם, עניין הגיהנוֹם הינה אוֹתוֹ מאד, ולא נתקררה דעתוֹ, עד שסיפּר לסוֹסילי, והיא, תחת לצחוֹק, נבהלה וירקה פעמים אחדוֹת: “טפוּ, מה שגוֹי שיכּוֹר מפטפּט… כל מה שחלמתי — עליו ועל ראשו, טפוּ!”

את הגוֹי המבדח הזה אהב שלוֹם אהבה רבה. מיוֹם שעסק בהסקה היה יוֹשב לפניו לעתים קרוֹבוֹת בכוּך התנוּר הענקי כנגד האוּר הלוֹהט, על סדן עץ אוֹ על חביוֹנה הפוּכה, נוֹתן סנטרוֹ בתוֹך כפּיו וּמקשיב לסיפוּריו השליוים של הזקן הזעיר. וסיפּוּריו של וַאנקה היוּ כמטמוֹן שוֹפע. מעשׂים בשדים מזניבים וּברוּחוֹת עוֹטפוֹת לבנים, במכשפים מגוּדלי שן אחת וּבמכשפוֹת רוֹכבוֹת על מגרפה, בגזלנים אדוּמי זקן וּבחיוֹת רעוֹת המזנקוֹת מן המארב. וּבסַפּרוֹ היה הכוֹל קם ונראה כמוֹ חי, כמוֹ מתנוֹעע, והדברים מתוּבּלים בחידוּדים ובניבי איכּרים שנוּנים כמַגָל וּכחרמש. בשעת סיפוּרוֹ היה על הרוֹב כפוּף אל העצים והתנוּר, אך כשהפך את פניו אל הילד המקשיב היוּ עיניו בוֹערוֹת מתוֹך התלהבוּתוֹ הוּא וּמתוֹך להט התנוּר הבוֹער. וגם בעיני שלוֹם עמד יקוֹד הדמיוֹן.

משום בריה לא היה ואנקא מקבל מתנה, ורק מידוֹ של שלוֹם היה נוֹטל לפעמים פרוּסת עוּגה אוֹ שיוּר חלה. בנימוּס רב נטלה וּבנעימוּת רבה הוֹדה לוֹ, אך לא אכלה בעצמוֹ, אלא עטפה במתינוּת בנייר ונתנה לתוֹך כיס אדרתוֹ להביאה לילדי אחיו, שאצלוֹ היה מתגוֹרר זה שלוֹשים שנה בצריף שליד אוּרוַת הסוּסים. בקבּלוֹ את המתנה היה כמצטער וּכנעלב, אך לא הרהיב לסרב ל“פּאניץ”.

כשראה שלוֹם את ואנקא האהוּב ביוֹם הראשוֹן בקלקלתוֹ, היה מצטער על כך הרבה, וּמתוֹך שלא היה בידוֹ להוֹציאוֹ מידי לויתוֹ הגדוֹלה, היה פּוֹרש מתוֹך בוּשה לירכתי החצר, אוֹ לתוֹך הבית, ושוֹכב שם ביסוּרים. וּלמחר, כשהשכּים וַאנקא וּבא לפעלוֹ, וּפניו חיורים וּמקוּמטים משהיוּ, שׂערותיו תלוּיוֹת סרוּקוֹת על עוֹרפּוֹ הדק ובעיניו השלוה הכאוּבה שלאחר הסער, היה שלוֹם מרחמהוּ, נלחץ אליו וּממעך ידוֹ בלב מתכּוץ וּמתמַתּח.

 

פרק יב: הִתְגּוֹשְׁשׁוּת וְתוֹצְאוֹתֶיהָ    🔗

חוּץ מוַאנקא היוּ עוֹד שתי בריוֹת, שהיוּ חביבוֹת על שלוֹם חיבה יתירה: מנדי האילם ור' ראוּבלי הרוֹכל. הראשוֹן היה מצוּי בקביעוּת ברשוּת בית המיבשל, אף על פי שלא נראה על פני חוּץ. משך כמה שנים היה עוֹבד בהשגחת ה“מבשל” בליתוּת השׂעוֹרים, כלוֹמר, שוֹרן, מנַבטן וּמיבּשן, כדי לעשׂוֹת מהן את הלתת, שממנה מבשלים את השׁיכר. והשני, בן העיירה הסמוּכה ט., היה רק אוֹרח נוֹטה ללוּן בבית המיבשל, הוּא ושׂק רכוּלתוֹ עמוֹ, לילה אוֹ שניים, והוֹלך לוֹ אחר כך לדרכוֹ אל הכפרים והירידים ללקט פירוּרי מחיה לוֹ וּלבני ביתוֹ הנמַקים בעוֹניָם. מנדי האִילם, טרם יבוֹא לשרת בבית המיבשל, היה בחוּר אמיץ כוֹח וּבעל צוּרה. הבלוֹרית המבהיקה משחוֹר, השיניים הלבנוֹת והקצוּבוֹת וכוֹבעוֹ השמוּט כלפּי צד, מעשׂה “שקץ” תקיף, נתנוּ לוֹ חן מיוּחד בעיני בנוֹת הערלים שבעיירה. אף הנערוֹת היהוּדיוּת העניוֹת, מבנוֹת בעלי המלאכה, היוּ נמשכוֹת אחרי מראהוּ ההדוּר וּמסַפּרוֹת עליו בחשאי מעשׂים מבהילים. אוּמנוּת שלמה לא היתה בידוֹ, אף שזריז היה בכל מלאכה ועבוֹדה, מפני רגזנוּתוֹ וקוֹצר רוּחוֹ, שהיוּ גוֹרמים לוֹ גירוּשים מצד בעליו האוּמן, שנכנס אליו לשם לימוּד. אך לבסוֹף השׂיאוּהוּ קרוֹביו – הוֹריו מתוּ שניהם שבוּע אחד במחלת הטיפוּס — לבת קבצן צוֹלעת מן הסביבה, שהיתה חוֹזרת עם אביה על פני ה“מדינה” וקבצה על יד איזה סכוּם כסף להיוֹת לה לנדה. בראשית “ירחי הדבש” היה חלקוֹ מאושר. לפני כל יוֹדעיו, מן היהוּדים והנוֹכרים, היה מתאר, בנתינת ידיו על המתניים וּבנענוּע ראש, את חין גזרתה של אשתוֹ, וּבהעבירוֹ את כף ימינוֹ על זרוֹע שׂמאלוׂ הפשוּטה כמכנר וּבקשקשוֹ בלשוֹנוֹ, היה מצייר את כל תפארת החתוּנה. בקריצת עיניים ממזרית היה מרמז על הנאוֹת שבצינעה. מעט הכסף שבידי האשה שימש מקוֹר למחיה וּלמעמד הבית. אך לא עברוּ ימים מוּעטים והאשה קצה בשלוַת ביתה וּסדריו, הנדוּדים והחיזוּר על הפּתחים משכוּה כבעבוֹתוֹת, ואז התחילה לפתוֹת גם אוֹתוֹ, בלשוֹן התנוּעוֹת שלמדה ממנוּ, שגם הוּא ילָוה עליה ויחדיו יצאוּ ל“מדינה”. הם שניהם, בפיקחוּתם וּבזריזוּתם וּבפרט במוּמים שבהם, יוּכלוּ לצבוֹר כעפר כסף. אך הוּא סירב בכל עוֹז, כי בעל גאוה היה ושׂוֹנא מתנוֹת. על כל עולה שהיתה נראית לוֹ, היה נוֹשׂא עיניו השמימה וּמעביר אצבעוֹ השלוּחה על צוארוֹ, לאמוֹר, אלוֹהים ישחוֹט על עבירה שכזוֹ. היא נלחמה בוֹ חדשים אחדים, אף היוּ ביניהם מהלוּמוֹת, אך משלא נכנע לה, נתחברה שוּב אל אביה וּשניהם יצאוּ, ואת האילם הניחוּ בלא כלוּם. אחרי כן הגיעוּ שמוּעוּת, שהיא נטפּלה לקבצן אחר וילדה לוֹ, אך מנדי לא יסף לראוֹתה, כי לא סרה עוֹד לעיירה. אז בא אל בית המיבשל והיה עוֹבד שם כשׂכיר יוֹם, עד שלמד קמעה קמעה את אוּמנוּת עשיית הלתת, וּבלכת השׂכיר המוּמחה לכך, עלה למעלת ממוּנה על עבוֹדה זוֹ.

אף על פי שאשתוֹ עזבתּוּ לצערוֹ וּלחרי אַפּוֹ האילם, לא ניטלה ממנוּ עליצוּתוֹ ובדיחוּתוֹ, וּבשעת עבוֹדה — ועבוֹדתוֹ היתה כזוֹ של שד משתת — היה מרקד וּמוֹציא מגרוֹנוֹ הפּגוּם רסוּקי קוֹלוֹת משוּנים, שקרא להם — בשׂימת הכּף על הלחי וּבפעירת הפה — זמרה, אף על פי שמעוֹלם לא הגיעה זוֹ לאוֹזניו. ואת אלוּ בעלוֹת הגבנוּנים על החזה, כלוֹמר, הנשים, לא חפץ לדעת עוֹד. כשאחת מבנוֹת הערלים העוֹבדוֹת בחצר אוֹ בגן היתה משׂקרת לוֹ עיניה, היה חוֹטף צרוֹר אבן אוֹ כלי שבא לידוֹ וזוֹרק בה, מאדים כוּלוֹ ורוֹטט מכּעס. והן היוּ מרעימוֹת אוֹתוֹ משוּם כך, בסַמנן באצבע עיגוּל קטן על המצח, לאמוֹר: אין נכוֹנה במוֹחוֹ.

הילד שלוֹם היה אוֹהב לבוֹא אל מנדי, אל בית הלתת הטחוּב, הצוֹנן והאפלוּלי, שעמוּדי אבנים עבים היוּ תוֹמכים את קמרוֹנוֹ הכבד, ועל מרצפת האבנים המשוּפּעה קצת שטוּח משטח שׂעוֹרים זהוּבוֹת, שרוּיוֹת במים, מתבּקעוֹת וּמעלוֹת פטוּרים חיורים וארוּכּים כדיבלוּלי שׂער שׂיבה. שם היה יוֹשב על חביוֹנה ריקה וּמתבוֹנן באוֹרך רוּח במלאכתוֹ של האילם. כשזה נח מעט בהישענוֹ אל אחד העמוּדים, חשׂוּף רגליים שׂעירות וּרטוּבּוֹת וּמסתמך בשתי ידיו על המטאטא הגדוֹל, היה שלוֹם מבקש ממנוּ ברמיזה סיגרה לעישוּן. האילם היה נוֹתן לוֹ חפצוֹ בהנאה, אך עיניו סקרוּ תחילה בזריזוּת כה רבה לראוֹת אם אין איש רוֹאה, והיה מַתרה בוֹ באצבע שׂוּמה על השׂפתיים, שישמוֹר סוֹד. שלוֹם היה מוֹצץ מציצה אחת אוֹ שתיים, מעוה את פניו וּמשליך את הסיגרה לתוֹך המים וּמכוין אזנוֹ לשמוֹע את התסיס בכבוֹתה. אחרי כן היו “משׂיחים” על הגזבר החוֹנף ועל ה“נאמן” הקפדן, והאילם היה מברך את שניהם בתנוּפת שתי ידיו במאוּזן באויר, לאמוֹר: שיכרוּ להם קבר בקרוֹב בימינוּ, ושלוֹם היה צוֹחק בקוֹל רם וּמחוֹלל מהנאה רגליו היוֹרדוֹת על דפנות החביוֹנה.

דירתוֹ של האילם היתה באחד התאים שבדיוֹטה העליוֹנה בבית המיבשל, ושם היוּ לוֹ, מלבד כלים אחדים, שהביא עמוֹ מדירתוֹ ושנשארוּ בידוֹ מאשתוֹ, גם כל מיני מכשירים לחיטוּב בעץ, גדוֹלים וזערוּריים, וּבשעוֹת הפּנאי היה יוֹשב כפוּף וּמחַטב בחריצוּת גוֹלמוֹת וצעצוּעים מעץ וּמביאם אחר כך בהכנעה וּבפנים מאירוֹת מתנה “לגבירה הדקה”, לברכה. היא היתה מוֹדה לוֹ בנענוּע ראש יפה וּמציגה אוֹתם במקוֹם נראה לעין, כדי לעשׂוֹת לוֹ נחת רוּח. גם לתאוֹמוֹת וּלשלוֹם התקין קרוֹנוֹת וחלילים וּבוּבוֹת וקלָעים ודפוּסי סביבוֹנים וכו', וכן היה הוֹלך ומתחבב עליהם יוֹתר ויוֹתר, עד שבא עליו האסוֹן פתאוֹם לפתע והפּילהוּ למשכב, אשר לא קם ממנוּ עוֹד כל ימי חייו.

הדבר הנוֹרא קרה באחד מבוֹקרי החוֹרף המוּצקים בקרתם המזוּקקה. האגם שליד בית המיבשל היה אסוּר כוּלוֹ בשריוֹן קרח ירקרק, והשלג הדק והנקשה הזהיר מעל הגגוֹת, צח וּפלוּמי. הקיפּאוֹן לחץ בזרוֹעוֹת ברזל. בלילוֹת ניתקוּ לוּחוֹת העץ מן המסמרוֹת שבמרישים והשמיעוּ קוֹלוֹת נפץ כיריוֹת רוֹבים. הזבל היה קוֹפא תחת הפּרוֹת. זה שלוֹשה ימים שלא היה בישוּל, כי ה“יוֹרה” התחילה לטפטף. בדקוּ וּמצאוּ בה סדק. הביאו את הדַוָד שיתקנהוּ, וזה טיפּל בוֹ עם שני עוֹזריו יוֹתר משלוֹשה ימים. הד ניקוּשי הקוּרנסים הגדוֹלים החריש את כל העיירה, המרתפים והחביוֹת הריקוֹת שבחצר היוּ עוֹנים את ההד אלה לאלה. השׂכירים היוּ באים יוֹם יוֹם לראוֹת אם כבר נגמר התיקוּן, כדי שיוּכלו לשוּב למלאכתם, כי בחוֹרף אין למצוֹא עבוֹדה אחרת — רק אחדים היוּ עסוּקים בחציבת קרח על האגם — והעבודה בתוֹך הריח החם, המתוֹק והמשׂבּיע שבבית המיבשל נעימה אז ביוֹתר.

אף הבוֹקר באוּ והבעירוּ אש מעט בתנוּר, עמדוּ בתוֹך הכּוּך הגדוֹל וחיממוּ את הידיים הגסוֹת, הכחוּלוֹת מקוֹר, שתוּ שיכר מתוֹך קנקן גדוֹל וקינחוּ בתפוּחי אדמה צלוּיים, סיפּרוּ והתבּדחוּ עם הדוד ועוֹזריו, שעשׂוּ במלאכה. ביניהם היה גם השׂכיר החדש, שבא לפני זמן מה מאיזה כפר רחוֹק בלתי ידוּע לאיש, והוּא ענק בקוֹמתוֹ. “ענק” זה היה מתפּאר בכוֹחוֹ כי רב, מסַפּר נפלאוֹת על התגוֹששוּתוֹ עם כמה איכּרים בבת אחת, על פגישוֹת עם זאבים וחזירי יער — ועיניו הקטנוֹת, האפוּרוֹת ניצנצוּ אוֹתה שעה תחת המצח הקטן כאֵלוּ של חזיר יער. אך איש מן הפוֹעלים עוֹד לא נאבק עמוֹ, ולא ידעוּ אם כוֹחוֹ במתניו אוֹ רק בפיו. גם הפעם נתגלגלוּ הדברים על מעשׂי גבוּרה וגם הפעם התחיל ה“ענק” להרצוֹת את נפלאוֹתיו. והנה קם אחד השׂכירים הצעירים והציע:

— יוֹדעים אתם מה, נערים? נקרא לאילם, שינַסה את כוֹחוֹ עם ה“זוּך” (בן חיל) הזה. מוּבטחני, שהלה ישׂחק את עצמוֹתיו.

השׂכירים הסכימוּ בהנאה, ואף ה“ענק”, שהשתיקה תקפתּוּ פתאוֹם, התרצה בניד ראש. שלחוּ לקרוֹא למנדי מעלייתוֹ החמה; וכעבוֹר רגעים מוּעטים בא האילם, לבוּש מעיל חוֹרף קצר, גלוּי ראש וּבלוֹריתוֹ נוֹפלת על פניו המַכחילים מצינת פתאוֹם. ידיו היוּ נתוּנוֹת בכיסי מכנסיו וקוֹמתוֹ כפוּפה קצת, כמתכּוץ מפני הקוֹר. השׂכירים קיבלוּ פניו בתרוּעה פרוּעה והציעוּ לפניו מיד בתנוּעוֹת שוֹנוֹת לצאת למלחמה עם ה“ענק”. האילם. שלא ידע מלכתחילה לשם מה נקרא הנה, רקק בפניהם ורצה לחזוֹר לעלייתוֹ וּלכלי מלאכתוֹ, שהיה עסוּק בהם אוֹתה שעה, אך אחד הפוֹעלים הראה לוֹ, בכיווּץ הגוּף, ברתיעה לאחוֹר ובסיכוּך הידיים על הפנים כמגן על עצמו — שהוּא פחדן. אז הבריקוּ עיניו של בעל המוּם, ניגש אליו, אחז בעוֹרפּוֹ וּלחָצו בכוֹח למַטה, עד שהלָז צנח מתוֹך אנקה על הקרקע. השׂכירים חבטוּ על שכמוֹ ונהמוּ:

— גיבוֹר חיל. תפּח רוּחוֹ! שכּזה ראוּי ל“כיבוּד.”

והציעוּ לוֹ ללגוֹם מן הקנקן שנתמלא שוּב. הוּא גָמַע גמיעה גדוֹלה, לקח תפּוח אדמה, פצחוֹ, פּוֹררוֹ בין אצבעוֹתיו ושפך את קרבוֹ הצח לתוֹך פיו, כשהוּא מנענע בלשוֹנוֹ הצרוּבה ומשמיע קוֹל יללה. וה“ענק” ישב כל העת מן הצד תלוּי ראש כמתנמנם וכסס בין שיניו קנה קש, כאילוּ אחת היא לוֹ, אם יסכים האילם להיאָבק אוֹ לא. מנדי לא הביט לצידוֹ של זה והתחיל מנענע בידיו ושוֹאל מתי ייגמר תיקוּן הדוּד. אך השׂכירים משכוּהוּ רק לצד אחד: שינַסה את כוֹחוֹ וילמד את ה“ענק” הטיפּש דעה. הוּא ניסה עוֹד לסרב בצחוֹק של מבוּכה וּבנענוּע יד של ביטוּל פסע פסיעה להסתלק משם. אך ישיבתוֹ של ה“ענק” בשויוֹן נפש וּבנימנוּם עשׂוּי הרגיזתהוּ מאד. איזה פחד טמיר עלה מקרקע נשמתוֹ האילמת וחָתל את מוֹחוֹ, אך הוּא התגבר עליו וקרא בידיו אגב שריקה גרוֹן נוֹאשה: “טוֹב. אני מסכים! עמדוּ במעגל!”. השׂכירים פינוּ לוֹ מקוֹם ועוֹררוּ את ה“ענק” המנַמנם. הלז הזדקף בעצלתיים, פשט את ידיו לתוֹך חלל הארוּבּה מתוֹך פיהוּק קל, כאוֹמר: מה אתם רוֹצים ממני? אחרי כן סקר את האִילם מכּף רגלוֹ עד קדקדוֹ, חייך ורמז לוֹ שיקרב. מנדי סילק את בלוֹריתוֹ מעל עיניו, שנתלהטוּ כשתי “הבדלוֹת”, שינה מרגל לרגל פעם וּפעמיים, הגידים שעל צוארוֹ צבוּ וּנחיריו התנפּחוּ. הוּא קפץ קפיצה זריזה וחבק את צוארוֹ של ה“ענק”, וּבנעצוֹ את בהוֹנוֹת רגליו בקרקע התאַמץ להפּילוֹ באחת. אך ה“ענק” כבש את שתי רגליו בקרקע כשני עמוּדי ברזל ולא זז ממקוֹמוֹ. אז חיבּל האילם תחבּולה: הכניס את רגלוֹ בין רגליו של ה“ענק”, שילבה באחת מהן, ועד שהוּא מטלטל בכל כוֹחוֹ את עוֹרפּוֹ הגבוֹה, משך פתאוֹם ברגלו. ה“ענק” התנוֹדד, הוּזז כאמה הצידה וכמעט נפל ארצה יחד עם תוֹקפוֹ. השׂכירים נרתעוּ והביעוּ: “יישר, מנדי!” אך ה“ענק” לא נפל; התאוֹשש בכעס, הזדקף והתנער בחוקה והאילם נשמט מעל גוּפוֹ, קפץ פעמים אחדוֹת על רגל אחת ונפל, אך בנפלוֹ הסתוֹבב וישב. השכירים הביטוּ אחוּזי תימהוֹן אל ה“ענק”, שעמד באמצע מפוּשׂק רגליו ועיניו הקטנוֹת, האפוֹרוֹת, עיני חזיר מיער, מבשׂרוֹת רעה.

מנדי התרוֹמם מעל הקרקע חיור ורוֹתת מזעם, עיניו נסתחפוּ בדמעוֹת אדמדמוֹת. הוּא לא ראה סביביו כלוּם, רק יצוּר גדוֹל, חסר דמוּת, כעין הר, ניצב לפניו ועליו להפּיל את ההר הזה, לעקרו משוֹרשוֹ וּלהפכוֹ. שיפשף את מקוֹם הכאב, אחר פסע פסיעוֹת אחדוֹת לאחוֹריו, וּמשם הסתער בחמת כוֹח וּבראש כפוף ישר אל בטנוֹ של ה“ענק”. הלז נעקר ממקוֹמוֹ מעצמת המכה ונחבט בגבּוֹ אל הכוֹתל. אז מיהר האילם וקפץ עליו שנית, לפת את צוארוֹ והתחיל מטלטלוֹ ברתיחה עצבנית, אך ה“ענק” הספּיק להתעוֹדד שוּב וניצב בלי נוֹע על רגליו המפושׁקוֹת, כאוֹמר: נוּ, הזיזני נא!

בינתיים נקהלוּ וּבאוּ עוֹד כמה אנשים: ה“נאמן” עם צרוֹר המפתחוֹת בידוֹ הנתוּנה בכפפת צמר עבה, בעלת בּוֹהן בלבד, שני חוֹצבי הקרח וּשׂפמם מכוּסה כפוֹר וּמלילוֹת מזהירוֹת, המשרתוֹת האדוּמוֹת עם ניאוֹבי המים הנוֹטפים בידיהן הקוֹפאוֹת, הדוד ופוֹעליו, וכוֵלם צוֹבאים וּמסתכלים במחזה. בראוֹת האילם, כי לא יוּכל לאוֹיבוֹ, בערה בוֹ חמתוֹ, וּמתוך ייאוּש התנפּל שוּב על ה“ענק” ונעץ את שיניו בעוֹרפֹו. נהימה פרוּעה, כנהמת פּר בהריחוֹ דם בית המטבחיים, החרידה את כל בית המיבשל: ה“יוֹרה” ואגן המקירה, הגיגיוֹת, הפּיטסים והמרתף הפתוּח ענוּ בהד ממוּשך. דמם של המסתכלים נקרש בבשׂרם. ה“ענק” תפס ידי האילם והתּיקן בחָזקה מעל צוארוֹ הפּצוּע, לָפת את מתניו, הרימוֹ מעל לראשוֹ והטילוֹ בכוֹח איתנים כלפּי התנוּר. טררח! נשמעה רציצת עצמוֹת, ויבבה איומה, מזעזעת וּמקפּיאה בקעה רגע ונאלמה. הכוֹל מיהרוּ אל הנוֹפל, אך הוא שכב בעיניים מלבּינוֹת, כמהוּפּכוֹת, מפּיו קלח הדם, רגלוֹ האחת פשוּטה וחברתה מכוּוצה כלפּי הבטן בלי נוֹע.

גניחוֹת חשאיוֹת וּדחוּפוֹת עלוּ מקרבוֹ, אך נאטמוּ בדם השוֹתת מפּיו ויוֹרד ארצה. חוּט שדרתו וּשתיים מצלעוֹתיו נשברוּ. השׂכירים העלוּהוּ אל עלייתוֹ. הבהילוּ את “הגבירה”, זוֹ שלחה להביא “מוּמחים”, אחרי כן גם את הרוֹפא. זה התלוֹצץ, מישש וחבש חצי גוּפוֹ של האוּמלל. כשני חדשים פּירפּר בין החיים והמות, צעק בקוֹלות משוּנים שהחרידוּ את כל החצר, אך לבסוֹף נתגבּר ויחי. אוּלם לרדת מעל משכבוֹ לא יכוֹל עוֹד כל ימי חייו.

וּבכן נשאר מוּטל בחדרוֹ בעלייה, מקבל את מזוֹנוֹתיו מבית הגבירה הזקנה (קרוֹביו שבעיירה התכחשוּ לוֹ ולא רצּו לקבּלוֹ), והמשרתת הרוּתינית היתה באה בבוֹקר בבוֹקר לסדר את החדר וּלתקן את יצוּעו, והיא עוֹשׂה את עבוֹדתה בראש כפוּף וּבמסירוּת של רחמים רבים. מתחילה היו באוֹת לבקר בחדרוֹ הגב' אבּרדאם וּברכה, מדברוֹת על לבוֹ ומבטיחוֹת אוֹתוֹ, שבעזרת השם עוֹד ישוּב לאיתנוֹ, אך כשאָרכוֵ הימים ולא בא שינוּי במצבוֹ הסיחוּ דעת ממנוּ ונשאר שוֹכב בוֹדד ועזוּב. רק הילד שלוֹם לא בגד ברעוֹ. מיוֹם שקרה האסוֹן נקשרה נפשוֹ באילם עוֹד יוֹתר והיה בא אליו יוֹם יוםֹ וּבכל שעה פנוּיה, מביא לוֹ מן המעדנים שהיה מקבל מאמוֹ אוֹ מזקנתוֹ, מגיש לו את כלי המלאכה לתוֹך המיטה, מתבוֹנן וּמסייע לוֹ בכל מה שיכוֹל. אף הוּא, שלוֹם עצמוֹ, התחיל מנסה להשתמש בכלים, וּכשעלה בידו לעשׂוֹת איזה צעצוּע, היוּ עיני האילם מתנוֹצצוֹת מתוֹך גיל. אחז בשתי כפּיו את גוּלגוֹלתוֹ הקטנה של הילד והסתכל לתוֹך עיניו בחיבה וּבמסירות של כלב חוֹלה.

כעבור שנה ויוֹתר התקין האילם לעצמוֹ מין כורסה: עגלה, ואם היה מי שהוֹרידוֹ במדרגוֹת והכניסוֹ לתוֹך הכוּרסה, היה מזיזה בעצמוֹ וּמביאה למקוֹמוֹת עבוֹדה שוֹנים והיה יוֹשב וּמשגיח, נוֹזף ומאַיים, כדי שלא יהא אוֹכל ואינוֹ עוֹשׂה.

 

פרק יג: רַ' רְאוּבֵלִי הָרוֹכֵל    🔗

כמעט לא פחוֹת מן האילם חביב היה על שלוֹם ר' ראוּבלי הרוֹכל. זה היה יהוּדי שפל קוֹמה, בעל פאוֹת ישרוֹת ורחָבות וּזקנקן כהה אך נראה כמקוּמח משׂיבה, השׂפם שמתחת לנחיריים הסתוּמוֹת קרח וחוּם מרוֹב הרחת טבּק, לבוּש בלוֹיים ועיניו דוֹמעוֹת תמיד — אך אדם טוב לב, עליז וּבדחן מטבעוֹ. כשהיה מוֹפיע, יוֹמיים אוּ שלוֹשה לפני ה“יריד”, מעיירתוֹ הסמוּכה, אחרי סיבּוּב גדוֹל בכפרים וּבאחוּזוֹת, עמוּס שׂקוֹ הכּבד המלא עוֹרוֹת ארנבוֹת וּשפנים, אניצי פּשתן, שׂערוֹת חזיר, זנבוֹת סוּסים וכו' וכו', היוּ כל השׂכירים שבחצר מניחים את עבוֹדתם וּממתינים עד שייכּנס, והוּא היה טוֹפף וּבא שחוֹח, מעוּפּר וּמאוּבּק עד אבנטוֹ, ששוּלי הקפּוֹטה הארוּכּה תחוּבים בו, אוֹ מלוּכלך ברפש עד למעלה מבּרכּיו, הכּוֹל לפי העוֹנה, וּכשהגיע לטבּוּר החצר ועד לפני שער בית המיבשל הטיל את שׂקוֹ לארץ וצנח עליו מתוֹך גניחה שבהתעלפוּת:

— אה, טעם גן־עדן! בצל ימינה של ה“גראפיניה” הצדקת! אה, טוֹב כאן!

העלה מתוֹך חיקוֹ את קוּפסת הקרן, פתחה והגישה אל אַפּוֹ ושאף מתוֹכה הרחה גדוֹלה, אחר קמץ מלוֹא הקמצוּץ ותחבוֹ לתוֹך נחיריו, כשהוּא מעוה את כל פּרצוּפוֹ פעם לימין וּפעם לשׂמאל, וּמיד הוּא מרעיש בעטישוֹתיו את כל החצר. לשמע עטישוֹת אלוּ ניגשוּ אליו כל הלהוּטים אחרי הרחה יפה, קינחוּ שתי אצבעוֹת במכנסיהם ונטלוּ אף הם מתוֹך הקוּפסה, והוּא מוֹשיטה להם ביד אחת וּבשנייה מכה על אצבעוֹתיהם שלא ירבּוּ ליטוֹל. לאחר שנח על שׂקוֹ רגעים מוּעטים, קם, סחב על פני הארץ את השׂק הכּבד אל המסדרוֹן ונכנס בעצמוֹ אל ה“גראפיניה” — כך הוּא מכנה את מרת אבּרדאם — ומוֹסר לה ראשית כל “תריסר תריסרים” דרישוֹת שלוֹם מאת הפלוֹנית שלוֹ, וּמוֹדיע, כי מיוֹם ששהה כאן בפעם האחרוֹנה, לא צמחה לה אף שן אחת ואינה יכוֹלה ללעוֹס שוּם מאכל קשה, פרט לחלב חמוּץ. מרת אבּרדאם עוֹמדת עליו צוֹחקת ונאנחת כאחת:

— הוֹי, הוֹי, ר' ראוּבלי, עד מתי יהא לבוֹ הוֹלך אחרי דברי ליצנות? מוּטב שיטוֹל את ידיו וישב לשוּלחן. פּריל, שׂימי לחם! ר' ראוּבלי בוַדאי רעב.

המבשלת השחוֹרה, המסוּרבּלת, שמקטוֹרנה הצר מַבהיק במקוֹמוֹת הבוֹלטים מיוֹשן וּמשמנוּנית, מעקמת את פניה בהעויה משוּנה, ור' ראוּבלי נכנס לתוֹך חדר המבשלוֹת, מפשפּש בין הכלים, כבן בית גמוּר, רוֹצה להפליג גם אל החדר השני, אך הזקנה עוֹצרתהוּ בהתראת אצבע:

— אַל ייכּנס. ר' ראוּבלי. ר' נפתלי צבי מעיין בספר.

— כלוֹמר, השיבנוּ “נאזאד”? מילא. איני להוּט ביוֹתר אחרי ר' נפתלי צבי. צלי רוֹטב טוֹב הימנוּ. חי נפשי! וּמה שלוֹם זוּג ה“מלפפוֹנוֹת”? (הכונה לתאוֹמוֹת בריאוֹת הבשׂר) וּמה שלוֹם ה“אתרוֹג’ל”? (הכונה לשלוֹם ההדוּר והשמוּר) וּמה שלוֹם ה“למד־ווית”? (הכונה לברכה’לי השתקנית והמוּצנעת בדירתה) הוֹי חבריא, חבריא! אלמלי היה בביתי רק מפּל שוּלחנכם היוּ הקוּנדסים שלי מרקדים על גבי הכתלים… אַי, קבצן, קבצן!

התאוֹמוֹת ושלוֹם, שנמצאו אוֹתה שעה, אלוּ בגנוֹ של פּאן יאשינסקי וזה אצל האילם, משנוֹדע להם דבר בוֹאוֹ של ר' ראוּבלי, נחפּזוּ וּבאוּ: שלוֹם, כשהוּא נוֹשׂא בידוֹ פּטיש וּמלקחיים, והתאוֹמוֹת, כשהן מוֹשכוֹת אחריהן את ילדתוֹ הקטנה של הפּריץ, הקיפוּהוּ וּמשכוּהוּ בקפּוֹטתוֹ, ששוּליה כבר הוּצאוּ מן האבנט, והיא יוֹרדת על רגליו. הוּא משתמט מידיהם, רץ בפסיעוֹת קטנוֹת אל המסדרוֹן וחוֹזר מיד, מטלטל בידוֹ מעל לראשוֹ כיס של בד מלא מין אגוֹזים קטנים וּמשוּלשים, שהוּא קוֹרא להם בלשוֹנוֹ “שיכּוֹר־ניסליך” (הוא מפרש את השם: שהם סגוּלה בדוּקה להפיג את השיכּרוֹן. היינוּ שאם יאכל מהם שיכּוֹר מלוֹא החוֹפן אחד אחד בהפסקה ארוּכּה בין אגוֹז לאגוֹז, מוּבטח לוֹ ששיכּרוֹנוֹ יפוּג…), נוֹתן קוֹמץ לתאוֹמוֹת, שגָבהוּ וּמגיעוֹת כבר בראשיהן עד לאוֹזניו. הן מקבלוֹת את הקוֹמץ וּמתחלקוֹת באהבה וּבשלום, נוֹתנוֹת גם לתוֹך כּפּה הזעירה של בת השכן שנגררה אחריהן וּמסתלקות אגב כירכוּר עליז להמשיך את משחקן. ושלוֹם, שקיבל את מנתוֹ אף הוֹא, שוֹהה מעט אצל ר' ראוּבלי, מסוֹבבוֹ בחיבה ושוֹאלוֹ לשלוֹם מאנלי. לר' ראוּבלי היה בביתוֹ בן זקוּנים, נער גיבּן וחוֹלני; את בנוֹ זה אהב אהבה חוּץ לדרך הטבע, והיה מספר תמיד עליו ועל מיחוּשיו. את הנער הזה אהב גם שלוֹם. אף על פי שלא ראהוּ מימיו, היה מהרהר בוֹ, בימים שר' ראוּבלי היה עוֹשׂה בחצר, שעוֹת שלמוֹת, וּמפציר ברוֹכל הזקן, שיביאהוּ עמוֹ בפעם הבאה. בדמיוֹנוֹ היה שלוֹם מצייר לוֹ את מאנלי: נער חיור, חלוּש, שתקן, בעל עיניים בהירוֹת ועצבוֹת, המביטוֹת לתוֹך העוֹלם הבטה ישירה וחוֹדרת ללב כל אדם; וּתשוקתוֹ עצמה בוֹ מאד להכיר את הנפש ההיא ולהיוֹת איזה זמן בקרבתה. “אין דבר, עמי, הוּא ישׂוֹחח”, היה אוֹמר פתאוֹם לעצמוֹ בקוֹל בשעת הארוּחה.

— מה אמרת? — שאלה הזקנה, שהיתה שוֹמרת כל תנועה מתנוּעוֹתיו, והיא מסיבה בהרחבת הדעת לימין ר' נפתלי צבי — נדמה לי, שאמרת מה.

— לא אמרתי כלום — ענה שלוֹם והתאַדם.

אך ר' ראוּבלי לא הביא את בן זקוּניו.

— מבין אתה, אני הוֹלך ברגל — הסביר לשלוֹם — והוּא חלוּש מאד, הוּא לא יוּכל ללכת עמי. אני חוֹזר בכפרים וּבאחוּזוֹת, והוּא איך ילך אחרי ברגליו החלשוֹת? אפשר בעוֹד שנה אוֹ שנתיים, כשהשם יתברך יחזק אוֹתוֹ…

ור' ראוּבלי זה, שעל פניו היה שוֹכן צחוֹק תמיד, מדי דבּרוֹ בבן זקוּניו מאנלי היה נעשׂה פתאוֹם רך ונעצב. ואז היוּ נדחקוֹת הדמעוֹת גם לעיניו של שלוֹם, וכיסוּפיו אל הנער גברוּ עוֹד יוֹתר.

בימוּת הקיץ לא הסכים ר' ראוּבלי לישוֹן בחדר האוֹרחים, והיה בוחר לו משכבוֹ במטמוֹרת השחת. משוּם “ריח הבּשׂמים” הממלא אוֹתה, וּמן האוֹרחים היוּ נגררים אחריו והוֹלכים אף הם לישוֹן עמוֹ שם, בתוֹך השחת הרכּה, הרעננה והריחנית, כי הוּא היה מבדח אוֹתם עד חצוֹת וּמסַפּר להם מעשׂיוֹת עליזוֹת וּמבהילוֹת, מן הכפרים והיערוֹת, האחוּזוֹת וּבתי הקברוֹת. הכוֹכבים היוּ מציצים בעד סדקי הגג הגבוֹה והריק, גבעוֹלי השחת היוּ מדגדגים את הבשׂר והמעשׂיוֹת מדגדגוֹת את הדמיוֹן וּמַדידוֹת את השינה, שלא היתה נוֹחה בלילוֹת הקיץ הבהירים.

לפעמים היה בא שמה כמתגנב ר' ישׂראל אליה, יוֹשב מן הצד וּמאזין לסיפוּרי הרוֹכל. אך ביוֹתר היה מרבה ר' ראוּבלי לספּר בחוֹרף. אז היה מסב עם כל האוֹרחים המצוּיים אוֹתה שעה בחצר בחדר המבשלוֹת של מרת אבּרדאם, וּבתוֹכם ה“נאמן” וסוֹסילי והיתוֹמה והמבשלת. ואם השעה לא היתה מאוּחרת, היתה נכנסת גם מרת אבּרדאם בכבוֹדה וּבעצמה לבוּשה סינרה הרחב, מוֹליכה בידה את שלוֹם ויוֹשבת על הכיסא המרוּפּד, שהכניס לה ר' ישׂראל אליה. וּלעתים, כשר' הירצל לא היה בבית, היתה באה גם ברכה’לי, מן האגף. רק ר' נפתלי צבי ור' שׂמחה הגזבר לא היוּ באים אף פעם. הראשוֹן היה בוֹחר לעיין באחר ה“ענפים” של “מדרש תלפיוֹת”, שרכש לוֹ בזמן האחרוֹן, אוֹ להכין “שויתי” חדש בשביל המניין שברשוּת בית המיבשל, והשני היה נוֹהג יהירוּת בעצמוֹ והיה מתרחק מד' אַמוֹתיהם של כל הארחי פרחי והיהוּדים הפשוּטים האלה, ואם לא הלך הביתה, היה שוֹמט ראשוֹ על פנקס החשבוֹנוֹת וּמנמנם בנחרה.

החמימוּת בחדר המבשלוֹת היתה גדוֹלה וּמַשׂבּעת. ריחוֹת התבשילים שכבר נאכלוּ עדיין עמדוּ בחלל החדר. פּריל הניחה את זרוֹעוֹתיה העבוֹת והמלוּכלכוֹת על השוּלחן, הציעה עליהן את ראשה הנתוּן במטפּחת ואחרי שקלטוּ אוֹזניה תחילת סיפּור במשך רגעים מספּר נרדמה. על הכּיריים עוֹמרים הסירים הרחוּצים וּמתיבּשים, ורק מעת לעת נוֹשרת טיפּת מים וּמשמיעה תסיס ממוּשך. בחוּץ מנַשבת רוּח וּמדביקה פתוֹתי שלג רכּים אל השמשוֹת המזיעוֹת.

שלוֹם, שהיה כוּלוֹ עירוּת פנימית, התכנס בין ברכי הזקנה והיא מלטפת בלי הרף את עוֹרפּוֹ מתחת לכיפּתוֹ באצבעוֹת חמימוֹת ורכּוֹת ליטוּף ענוֹג כל כך. המסוּבים לחים האחת, הפוֹנה לצד התנוּר והכיריים, משוּלהבת ור' ראוּבלי מסב בראש השוּלחן, פניו שלֵוִים, מוַרידים ועדינים, עיניו הרכוֹת מתנוֹצצוֹת והוּא מריק את אוֹצרוֹ הנחמד בטעם של זקנים.

 

פרק יד: מַעֲשֵׂה הַמְכַשֵּׁפָה    🔗

עיני כל השוֹמעים תלוּיוֹת בשׂפתיו החיורוֹת. הוּא מקדים הרחת טבּקא הגוּנה וּמתחיל:

בחוּץ היתה סוּפת שלג, שעירבּבה שמים וארץ לגוּש לבן אחד. סוּפה כזוֹ לא ראיתי מימַי. לא נראה בית, אילן, שׂיח. כלוּם. הדרכים היוּ קבוּרות בשלג ואי אפשר היה ללכת הלאה מקוֹצר נשימה וּמפּחד להיקבר גם כן תחת נוֹצוֹתיו של הקב"ה. את כל הכּרים והכסתוֹת שבשמיים פרם וניער לתוֹך חלל העוֹלם! והולך אני לא יחידי, כדרכי תמיד, אלא בלוייתוֹ של קבצן שני, רוֹכל כמוֹני, שנטפּל לי בדרך. אפשר שהכּרתם אוֹתוֹ: בּריל “המוֹציא בדבש”, עליו השלוֹם. משראיתי שהשׂטן מרקד לפנינוּ, אמרתי לנפשי: אַי, ר' ראוּבן, רצוֹנך לחיוֹת ולראוֹת את הפּלוֹנית שלך ואת בני ביתך? אַל תתחכּם הרבה, אלא הטרח עצמך והפוֹך רגליך לאחוֹריך ושוּבה אל הכפר שיצאת ממנוּ לפני חצי שעה. גיליתי דעתי זוֹ לבן לוייתי, והוּא, במחילה, בעל פחד גדוֹל ונוֹטה להפקיד עצמוֹתיו החביבוֹת בידי מי שנדמה לוֹ גיבוֹר ממנוּ, וּבלבד שלא יהא ערב להן בעצמוֹ, הסכים מיד וחזרנוּ שנינוּ. מה אסַפּר לכם? בנסים הגענוּ אל הבית האחרוֹן של הכפר, שנהפך לנו בחזירתנוּ לראשוֹן, כנהוּג, ולמשׂוֹשׂ לבנוּ ראינוּ עוֹד אוֹר מעט בחלוֹנוֹ הקטן, שהיה מוּצנע בתוֹך חוֹמה עבה של קש ועלים רקוּבים. אני, הגיבוֹר כביכוֹל, מקיש במקלי על הדלת פעם וּפעמיים, וּכעבוֹר רגעים אחדים היא נפתחת וגוּלגוֹלת של ערלית זקנה ננעצת בה, גוּלגוֹלת נפוּחה וּגדולה חוּץ לדרך הטבע, נתוּנה בתוֹך שביס שחוֹר, והפּנים מלאים יבּלות ארוּכּוֹת, שׂעירוֹת כוּלן, והיא מנענעת בראשה בלי חָשׂך: לאו־לאו, לאו־לאו! — עינַי אוֹרוּ. הכּרתיה. לפני כמה שנים קניתי ממנה פרה קטוּעת זנב, ואף על פי שהפסדתי בה אז שני רייניש במזוּמנים, לא פקדתי עליה עכשיו עווֹן זה וּפניתי אליה בלשוֹן רכּה כחמאה:

— רחמינוּ, סבתא יקרה, חוּסי נא, חמלי נא והכניסינוּ לביתך וּתנינוּ ללוּן אצלך הלילה. עינַיך הרוֹאוֹת, יוֹנה לבנה, מה הביא עלינו הקב"ה. העולם הוֹלך ונחרב. אין דרך, אין שביל, והשלג מדביק את העיניים. סכנת נפשוֹת! הרי זוֹכרת אַת בוַדאי שקניתי ממך במיטב כספּי, לא במזוּיף חלילה, פרה קטוּמה וקטוּעת זנב. וּלוַאי שתהיינה לך פרוֹת מעין זוֹ למכירה מדי שנה בשנה, ולא לי בלבד אלא גם לאחרים… אין עיני צרה בשל אחרים… ירויחוּ גם הם…

הערלית נהמה מה בפיה חסר השיניים והכניסתנוּ לתוֹך החדר, ונתנה לנוּ בתוֹך קערת חרס גדוֹלה וּשחוֹרה חלב חם, שהיה מתמשך כצמג והיה בוֹ מין ריח שמהפּך את בני המעיים.

“חוֹששני, בּריל — לחשתי לבן לוייתי, שדעתוֹ הספיקה להתיישב עליו קצת — שמא היא משקה אוֹתנוּ חלב חתוּלים”.

אך הוּא לא נתפּעל כלל מאמירה זוֹ וגמע את החלב עד תוּמוֹ, מצץ וליקק את שׂפתיו, שהיה כנראה רעב וצמא מאד. אחר כך יצאה הזקנה אל המטמוֹרת שמעבר ההוּא למסדרוֹן ושהתה שם כשעה שלמה. אני וּבריל התחלנוּ פוֹסעים על רצפת החוֹמר אילך ואילך, מן האיקוֹנין הנבלעים באפלוּלית הכוֹתל עד האָח העשנה, וּבחזרה. אני פרשתי לקרן זוית, והנה נתקלה רגלי באיזה דבר שחוֹר, רך וחי. נשמעה געייה קטוּעה, ועגל שחוֹר, ארוֹך מאד, הזדקף, בראשוֹנה ברגלי אחוֹריו, אחרי כן ברגלי פניו, התגבּן כקשת, סמר את שׂערוֹתיו הארוּכּוֹת והסבוּכוֹת כצמר אַיל והתחיל מתעטש כבר נש, להבדיל: הפּצ’י, הפּצ’י!

— מה שם?!

עמד בן לוייתי ושאל בקוֹל פּחָדים, ולא העז להתקרב אף פסיעה אחת.

— לא כלוּם, בּריל, שד בצוּרת עגל. אינך רוֹאה? אינך שוֹמע?

עניתיו בהלצה, אך חשתי כעדת נמלים רוֹחשת ועוֹברת על גבּי מתחת לכוּתוֹנתי. ניגשתי אל האָח, והתחלתי מתחמם כנגד אוּרה הדוֹעך, כי נעשׂה לי קר מאד. שתיים שלוֹש גחלים היבהבוּ בשלהבת כחלחלה. העגל התגרד ברגל אחוֹריו בבטנוֹ הנפוּחה ורבץ שנית מתוֹך גניחה של בר נש, הניח את גוֹלגוֹלתוֹ על כתפוֹ ועינוֹ הפּקוּחה מסתכלת בנוּ, בי ובבריל. אחר כך הכניסה הערלית גל של סמרטוּטים בלים והציעה לנוּ משכב על גבי הקרקע. בריל שכב מיד באדרתוֹ הרטוּבּה וּבמגפיו הכבדים ועוֹד התכּסה בסמרטוּטים למעלה מראשוֹ, אף כי בחדר היה החוֹם גדוֹל כבבית היזע. גם אני כבשתי פנַי בסמרטוּטים שלמראשוֹתי, אך בעין אחת פקוּחה לחצאין הצצתי ושמרתי את כל תנוּעוֹתיה של הזקנה הארוּרה. היא עוֹד התעסקה מעט בחדר, קישקשה בקדרוֹת, גרפה ביעה, יצאה פעמים אחדוֹת אל המטמוֹרת וחזרה, כשהיא מלחשת מין לחש שכּוּלוֹ רזין וּמנענעת בראשה: לאו־לאו! לבסוֹף כיבתה את אש האָח במים. החתוּל השחוֹר שרבץ לידה נתבהל מן התסיס, קפץ מעל הכיריים, פרח וחלף כשד עלי ועל שכני, ונעלם מתוֹך חבטה חזקה תחת המיטה. הזקנה התפּשטה באפלה, גחנה אל תחת המיטה והוֹציאה משם את החתוּל, שנאק בקוֹל משוּנה, וּבכנוֹתה אוֹתוֹ בכינוּיי חיבה שוֹנים, מעין: “גנב שחוֹר”, “ממזר נאה”, “שד ארוּר” הרביצתּוּ במיטה, כשם שמרביצים תינוֹק ממרה. אף היא שכבה עמוֹ. נשׂתררה דממה בחדר. הסוּפה התגברה בחוּץ, הילילה בתוֹך המעשנה, הרקידה גריסי קרח בתוֹכה וקישקשה בצמידים. פרר! נקרע הפּיח ונשתפּך על האָח הכבוּיה.

— מה שם?

שאלני בריל, שהתיר את ראשוֹ מאסוּריו בחשאי.

— לא כלוּם. מלאך המות נכנס דרך המעשנה.

עניתיו בלצוֹן, כביכוֹל, ולבי בי: תוֹך־תוֹך־תוֹך! שכני התהפּך פעמים אחדוֹת, גנח וּמילמל שמוֹת זרים לי, לבסוֹף נרדם והתחיל נוֹחר כעגלה ערוּפה. ואוּלם ממני ניטלה השינה לגמרי.

תרתי בחשכה לראוֹת את החדר ואת הנמצא בוֹ, אך הכוֹל ניטשטש ונתחלף לי. השלג, לכאוֹרה, הלבּין לתוֹך החדר, אך מאוּמה לא נראה בוֹ ברוּר. לבסוֹף נתבלבלתי לגמרי ולא ידעתי היכן אני מצוּי: נדמה לי שראשי מוּנח על סף הדלת ולימיני מוּטל העגל השחוֹר, החתוּל רוֹבץ על חזי, מעיק עלי ולוֹטש לי את עיניו הירוּקוֹת. רציתי להזיז איבר ולא יכוֹלתי. במצב כזה שכבתי וסבלתי, נדמה לי כמה שעוֹת. והנה: קרא הגבר קריאת חצוֹת והחדר הוּאר פתאוֹם באוֹר רפה וקר, ולא ראיתי מהיכן האוֹר בוֹקע וּבא. פקחתי את שתי עיני והרימוֹתי משהוּ את ראשי, והנה אני רוֹאה: הזקנה יוֹרדת מעל המיטה עירוּמה למחצה, במקוֹם השביס השחוֹר נוֹפלוֹת מעל ראשה קווּצוֹת שׂיער לבנוֹת. היא גוֹחנת על המיטה וּמלטפת וּמדגדגת את החתוּל, מכסתוֹ יפה יפה, נוֹשקת לוֹ, וּבעצמה היא מתקרבת אלינוּ וּמסתכלת בנוּ בעיניים בוֹחנוֹת אם ישנים אנוּ. אני עצמתי את שתי עיני, פערתי את פי ונשמתי בכבדוּת, כאילוּ אני ישן שינה עמוּקה, ואך נסתלקה ממני הצצתי שוּב מבעד לסדק עפעף צר. והיא ניגשת לה אל האָח, מוֹציאה מן הכּוּך שלמַטה שבר חרס, טוֹבלת בוֹ את זרתה וּמוֹשחת בה על מצחה, כשהיא מנענעת בראשה: לאו־לאו. אך גמרה את המשיחה והניחה את החרס במקוֹמוֹ והנה — פּרח־עוּפפף! התרוֹממה כרוּח ונבלעה בתוֹך המעשנה. פחד אלוֹהים נפל עלי, זיעה קרה כיסתני. התנערתי וישבתי בעיניים פקוּחוֹת, אך שוּב אפלה בהירה ולא יוֹתר. ככה ישבתי רגעים מספר תוֹהה וּמלא פחד, והנה אני שוֹמע כיצד העגל מזדקף בנהימה משוּנה, מתעטש, חוֹרק שן וּמתחיל פוֹסע וּמטייל בתוֹך החדר, נוֹשם וּמריח בקוֹל. לסוֹף בא אל הכּוּך, תקע בוֹ את גוּלגוֹלתוֹ והריח־הריח, והנה — שוּב: פרח־עוּפפף! התרוֹמם גם הוּא ונבלע בתוֹך המעשנה. הדבר היה למעלה מכּוֹחי. תפסתי בכתפוֹ של שכני לשכיבה וניענעתיו בחזקה:

— ר' יהוּדי, ר' בריל, ר' גימפּל, ר' זרח, הקיצה משנתך, הנהר בוֹער!

הוּא הקיץ באי רצוֹן וגימגם מה מתוֹך שינה בלשוֹן עמוּסה וּבחירוּק שיניים: ה, מה? היכן? מה?

חמלתי עליו וחשבתי בלבי: למה זה אבעֵת גם אוֹתוֹ, המסכן? מוּטב שיהא ישן ולא ידע כלוּם, ואני כאשר אבדתי אבדתי. אבל כיון שניעוֹר לא יכוֹל להירדם עוֹד, התהפּך מצד אל צד והתחיל לטרדני בשאלות: כמה יכוֹלה להיוֹת השעה עכשיו? הרחוֹקה הדרך לכפר לאשקוֹב? עניתיו משהוּ לצאת ידי חוֹבה, וּבלבי התפללתי לשמיים, שירד אליו שוּב מלאך השינה, ולא יראה במעשׂה הכשפים. אחרי שעה קלה — שוּב קריאת הגבר. נגזרת, אחא! וּבאמת בוֹ ברגע נשמעה שנית אוֹתה הפּריחה הסוֹאנת דרך המעשנה והזקנה עוֹמדת באמצע החדר. ואחרי רגע שוּב פריחה ורעש — והעגל בא ועוֹמד על ידה. הספּקתי לשכב בחיפּזוֹן ולכבוֹש את פנַי בגל הסמרטוּטִים, והצצתי רק בעד סדק העפעף. הזקנה ניענעה בראשה לכל צד כבוֹדקת את החדר, אחר נכנסה לתוֹך מיטתה, כשהיא נוֹשקת ומדגדגת את החתוּל, והעגל התגרד שוּב ברגלוֹ, כמוֹ בערב, ורבץ מתוֹך גניחה של בר נש. פניתי אל שכני למשכב וּמצאתיו ישן כבר מינן, מפריח שלפּּׁוחיוֹת בשפתיו. מה אאריך לכם? הלילה ארך לי כשנה. וּכשהתחיל החלוֹן מחויר, כי עלה השחר, קמתי ממשכבי. בן לוייתי קם גם הוּא. בחדר צינה נוֹראה. שיני שנינוּ היוּ נוֹקשוֹת בלי הרף. הזקנה עדיין ישנה לה מקוּפּלת כצניפה, העגל רבץ בזוית, כשגוּלגוֹלתוֹ מהוּדקת לכתפוֹ ועינוֹ פקוּחה, והחתוּל כבר התהלך על הקרקע והיה מתחכּך ברגלינוּ. שאלתי את בּריל, כיצד עבר עליו הלילה?

— ט־טוֹב מאד.

ענה בצילצוּל שינַיים.

— ותוּ לא?

שאלתיו בתמיהה.

— וּמה חפץ יהוּדי עוֹד? — ענני אף הוּא בשאלה, כשהוּא מתגרד בכל איבריו — בנוֹגע לאוֹתן “הבריוֹת העוֹקצוֹת” אגיד לך את האמת, כבר חדלתי להרגיש בהן, הוֹי־הוֹי! הכּוֹל תלוּי בהרגל.

ראיתי שאין הוּא יוֹדע כלוּם מכל הנעשׂה, ולא רציתי לספּר לוֹ. יוֹסיף דעת יוֹסיף פּחד. נטלתי את שׂקי והוּא נטל את שׂקוֹ ויצאנוּ בחשאי…

— איזה בדאי! — לא יכוֹל למשוֹל ברוּחוֹ ר' חיימל “סוֹחר הזנבוֹת” (סוֹחר הבהמוֹת), שהוּא תמיד “אפּיקוֹרס” במעשׂיוֹתיו של ר' ראוּבלי. אך שאר השוֹמעים נתוּנים כוּלם לרוֹשם הסיפּוּר וּמסתכלים בר' ראוּבלי בעיניים מפיקוֹת חיבּה.

— מבין אתה במעשׂיוֹת כבהמוֹת הללוּ, שאתה קוֹנה וּמוֹכר — עוֹקץ את ר' חיימל גד הזגג, שאף הוּא נקלע לכאן ונשאר ללינה.

— ואני אוֹמר לכם, יהודים — נשמע ציפצוּף מפי יהוּדי דק, ששיירי סוּדר ירוֹק כרוֹכים על צוארוֹ וזקן תיש שחוֹר נראה כדבוּק לסנטרוֹ — ואני אוֹמר לכם שיש מכשפים, רחמנא ליצלן. הנה גיסי צלאל התקוֹטט פעם עם שכנוֹ הערל קירילא הזקן, קירילא הצוֹלע, והלה בכעסוֹ אמר לוֹ: צאלי, בעוֹד חצי שנה תיבש יד ימינך! והרי כוּלכם מכירים את גיסי צלאל בעל היד היבשה. זה לוֹ שמוֹנה עשׂרה שנה, שאינוֹ יכוֹל להניע ביד. דבר קטן, שמוֹנה עשׂרה שנה! יש מכשפים, רחמנא ליצלן.

— ואצלנו — מתערב יהוּדי אחר, מגוּשם, בן כפר לפי מראהוּ — היתה ערלית אחת, מכשפה נוֹראה, שהיתה לוֹבשת צוּרת חתוּל והיתה באה בכל יוֹם וחוֹלבת את פרתנוּ, עד שהרגישוּ בדבר. אמי ע“ה היתה אשת חיל ולא חַתּה מפני כוֹל, לא אשה אלא “קוֹזאק”, וּפעם, בלכתה לחלוֹב את הפּרה, לקחה עמה את הקוֹפיץ, שזה עתה השחיזוּהוּ. והנה אך ישבה על השרפרף והחתוּל בא לוֹ כדבר יוֹם ביוֹמוֹ, משׂתרך בין רגלי הפרה, מסתכל בכחל וּמפעה כמבקש טיפּת חלב. מה עשׂתה אמי ע”ה? כיונה יפה את הקוֹפיץ. הך! וכף החתוּל נשארה מתגוֹללת בזבל. מה אתם סבוּרים? המכשפה לא נראתה בחוץ משך כמה ירחים, וּכשיצאה לבסוֹף, היתה כף רגלה קטוּעה וחבוּשה בסחָבות.בעצמי ראיתיה ברגל חבוּשה. כך אראה בנחמה! יש מכשפים!

 

פרק טו: מַעֲשֵׂה הַלֵּיצָן    🔗

פריל הנרדמה מתנוֹדדת פתאוֹם על הספסל, גוֹנחת וּממַלמלת בכעס גדוֹל אילוּ מלים מסוֹרסוֹת ונרדמת שוּב כהרוּגה. במוֹחוֹ של שלוֹם חוֹלפת מחשבה: “שמא מכשפה היא?” אך בראוֹתוֹ שאין איש שׂם לבוֹ אליה, מסיח גם הוּא דעתוֹ ממנה. ה“עוֹלם” מתמסר כוּלוֹ לחוֹם הטוֹב הנמשך מן התנוּר ושוֹתק רגע.

— סבתא — משתחרר שלוֹם פתאוֹם מלטיפוֹתיה של מרת אבּרדאם — סבתא, מוּטב שתסַפּרי את המעשׂה ב“ליצן”. זה יפה מסיפּוּרוֹ של ר' ראוּבלי. אינוֹ מפחיד כל כך.

הכול מתחילים להפציר ב“גבירה”, שתספּר להם את המעשׂה ב“ליצן”. אמת, הם כבר שמעוּ אוֹתוֹ. אך “שכחוּ את הפּרטים.” אין דבר, תספּר נא. היא מספּרת ב“ה בחכמה. אֵי, המעשׂה במיטה הבוֹערת! תספּר את המעשׂה ב”ליצן"! מה שהיא מספּרת הרי זוֹ אמת!

מרת אבּרדאם מסרבת תחילה וּמתנצלת: באמת אין היא יוֹדעת את אוּמנוּת הסיפוּר כר' ראוּבלי. אבל לבסוֹף, כשהשתיקה מתגברת וּמַתחילה להעיק, היא מרכיבה את שלוֹמקי על ברכיה העטוּפוֹת בסינר הלבן, מוֹחה את פיה בשתי אצבעוֹת, תנוּעת חן המוּתרת רק לה, מחליקה את הקפליט, החָלָק גם בלאו הכי, מנדנדת את עגילי הבּרקוֹת הארוּכּים שבאוֹזניה, וּמַתחילה, כדרכה, במתינוּת של תלמיד חכם:

— כשעברוּ כמה שנים אחרי פטירת בעלי הראשוֹן, ע“ה, נישׂאתי הנה לר' נפתלי צבי, ייבּדל לחיים ארוּכּים. ואני אז כבת שלוֹשים וּשתיים, אוֹ קצת למעלה מזה, אך מלאה כוֹחוֹת עלוּמים, הרבה יוֹתר מן הבתוּלוֹת שבזמן הזה, וכוּלי צמאה לעסק ולעבוֹדה. כי כן הוּרגלתי מיוֹם שמת אבי ע”ה ועוֹל הפּרנסה ניתן בצוארי. האחים פרשוּ לעסקיהם. והצרכים מרוּבּים, צריך ליתן לצדקה, לצוֹרכי ציבוּר, וּבכלל להתקין עצמי בפרוֹזדוֹר. בבוֹאי הנה רק עם ברכה’לי באתי, כי בתי הבכירה יהוּדית מתה במחלת האסכרה, רחמנא ליצלן. וחנוּתוֹ של ר' נפתלי צבי — בוּשה לספּר, לא כלוּם. ור' נפתלי עצמוֹ היה קצת בטלן, במחילה, יוֹשב בית וּמצפּה לשוּלחן ערוּך. הבאתי עמי כמה מאוֹת רייניש, אך לא ידעתי מה אעשׂה בהם. להשקיעם בחנוּת — פחדתי. לא ראיתי בה סימן ברכה. בכן, נסעתי אל הרב מבּלז, שהוּא קרוֹבנוּ מצד אמי, ושפכתי לפניו את כל לבי בדמעוֹת וּבתחנוּנים. הלב היה מלא, אתם יכוֹלים להאמין לי. הוּא לא הניד עפעף. רק אמר לי בלשון ציווּי, כדרכוֹ: “שוּבי לביתך, וּבשוּבך תיכנסי תיכף וּמיד אל הפּריץ ותחכרי ממנוּ את בית מיבשל השיכר. והברכה תהא איה”ש מצוּיה בכל כליך". ניסיתי להקשוֹת, בזהירוּת כמוּבן: “ואם, רבי, בית המיבשל כבר חָכוּר בידי אחרים?” אך הוּא לא נתנני לכלוֹת את דברי וציוה על הגבאי “להוֹציא את האשה” מן החדר. תבינו, ששבתי הביתה בלי איחוּר, נכנסתי אל הסוֹכן פּאן גראבינסקי — פוֹלנית ידעתי לדבר כן עוֹד מביתי — וחָכרתי את בית המיבשל לחמש שנים. באוֹתוֹ שבוּע ממש הסתלק ממנוּ החוֹכר הקוֹדם, מפני שהפסיד בוֹ ממוֹן רב, ועזב את המקוֹם עוֹד לפני גמר המוֹעד שבחוֹזה. התחלתי לעבוֹד, וּבאמת ראיתי מיד בשבוּעוֹת הראשוֹנים, שהברכה מזוּמנה לי בכל פינה שבבית זה. מצאתי מבשל טוֹב, את הרר ליבּר שלנוּ.

והרי חצי ההצלחה בבית מיבשל היא בידי המבשל, כידוּּע. החביוֹת נתמלאוּ שיכר, והשיכר ב“ה מוֹצא חן ורבים הקוֹפצים עליו. התחיל ה”שפע" הגדוֹל: התחילו באים בקרונות מן הכפרים והעיירות. מקרוֹב וּמרחוֹק, לקנוֹת במזוּמנים. קיבלתי עוֹד “אנשים”, שיעזרוּ על ידי לנהל את העסק, את ר' שׂמחה, ואוֹתך ר' ישׂראל אליה, ועל ר' נפתלי צבי אסרתי לנקוֹף באצבע קטנה. “רוצה אני — אמרתי לו — שתהא חלוּקה בינינוּ: אני אעסוֹק בחיי העוֹה”ז ואהיה מפרנסת אוֹתך ואתה תכין צידה לעוֹה“ב”. ככה התניתי עמוֹ בפירוּש לפני שנכנסנוּ לרשוּת בית המיבשל, והוּא קיבל באהבה. עברה שנה וּשנתיים ושלוֹש ואין מכשוֹל. שנה שנה נוֹסעת אני לבלז, ונוֹתנת פדיוֹן ביד רחבה. כדאי הדבר, לא כן? והנה בבוֹקר אחד, בשנה הרביעית, בחוֹרף, באים אלי שלוֹשה שׂכירים וּמספרים לי מעשׂה כזה: אמש, כשנשארוּ אחרי ה“בישוּל” הגדוֹל למרק את ה“יוֹרה”, ועד שיתחממוּ בוֹ המים, היוּ יוֹשבים בכוּך התנוּר, צוֹלים תפוּחי אדמה וּמשׂוֹחחים כנגד האוּר הקטן והנה “נימיץ” (אשכנזי) גוּץ וזריז עוֹלה לוֹ מתוֹך המרתף, מטפּס ועוֹלה ברצוּעת העוֹר הרחבה, נדחק בין הגלגלים והגיגיוֹת, יוֹצא בשלוֹם וּמתקרב אליהם במתינוּת וּבבת צחוֹק ערמוּמית. לבוּש הוּא מעיל קצר ואדוֹם וּמכנסיים שחוֹרים לוֹ, ראשוֹ מגוּלה, כאדם המתהלך ברשוּתוֹ, וּבפיו מקטרת קצרה הנוֹפלת לוֹ על זקן התיש שלו. ה“נימיץ” ניגש אליהם, מרמז באצבע שישׂימוּ לוֹ גחלת במקטרתו הכבוּיה. הערלים מצייתים בפחד, והוּא פוֹרץ בצחוֹק בקוֹל של תינוֹק בן שנתוֹ, נפנה והוֹלך ונעלם שוּב בינוֹת לגיגיוֹת וּלגלגלים לתוֹך המרתף, כאילוּ לא היה כאן. כששמעתי את סיפּוּר המעשׂה, כסבוּרה הייתי, שהערלים עשׂוּ ביניהם קנוּניה לשטוֹת בי, והערמתי להניח את דעתם בדברי צחוֹק, אך בלבי שמרתי את הדבר. והנה לא עברוּ ימים מוּעטים, וּפריל, שהיתה אז נערה צעירה, דם וחלב, אף כי לא יפיפיה גדוֹלה, מתפּרצת בערב מתוֹך מרתף החלב נבעתה וּמבוֹהלה, עיניה בוֹלטוֹת וּפניה כסיד. לאחר שהספּקנוּ להשיב את רוּחה, סיפרה, כי בהיוֹתה כבר על המדרגוֹת לעלוֹת נשבה פתאוֹם רוּח וכיבתה את הנר שבין אצבעוֹתיה, ומישהוּ קטן קוֹמה, אך חזק מאד, חיבק אוֹתה עד לידי פריקת העצמוֹת וּנשקה בחזקה על פיה. היא פחדה לזוּז שמא תפּיל את הכלים שבידה, ועל כן רק צעקה. ויהי אך צעקה, נעלם ה“בחוּר” מיד מתוֹך צחוֹק של תינוֹק בן שנתוֹ. כעבוֹר ימים אחדים הריני שוֹמעת באוֹזני בלילה בתוֹך לשכת המכוֹלת רעש וקוֹל שבירה רפה: טרח־טרח־טרח! כאילוּ זוֹרקים ביצים לקרקע. נזכרתי שבוֹ ביוֹם קניתי כמה מאוֹת ביצים והצגתין בסל גדוֹל על המזוה. התעטפתי בחַלט, הדלקתי נר, וּמתוֹך “קריאת שמע” יצאתי לראוֹת מה ייעשׂה שם. אני נכנסת ורוֹאה: כל הביצים מסוּדרוֹת בטבּוּרה של הרצפּה עיגוּלים עיגוּלים, עיגוּל בתוֹך עיגוּל, כאבנים טוֹבוֹת. גחנתי ונטלתי בידי אחת, שנייה, שלישית: כוּלם שלמוֹת וּשבוּרה אין בהן.

הנחתי את הביצים במקוֹמן וחזרתי למיטתי וכל אוֹתוֹ הלילה לא יכוֹלתי לעצוֹם עין. לא סיפּרתי לאיש ממה שראיתי. למחרת בבוֹקר ארזתי את חפצי ונסעתי לבלז. איש לא ידע לשם מה. כשנכנסתי לפנים — בפנַי לא היתה מעוֹלם הדלת נעוּלה — פנה אלי הצדיק בבת צחוֹק של מלאך:

— וּמה? ה“בחוּר” מהפך עוֹלמוֹת אצלכם? אין בכך כלוּם. כדאי הוּא שתסבלוּ ממנוּ כל שהוּא. הפסדוֹ יוֹצא בשׂכרוֹ. ואַת, חנה, שוּבי לשלוֹם, ואל תשכחי להכפּיל את ה“פּדיוֹן”. לא משלך את נותנת… אפרים, הוֹצא את האשה!

חזרתי הביתה ולא יספתי לדבר בדבר הזה. וּכשהיוּ מביאים אלי את תעלוּליו החדשים של ה“בחוּר”, הייתי נוֹזפת במסַפּר בכעס שלא יהא בּדאי, ולבי צחק בקרבי. והנה הגיעוּ ימי החנוּכה.

נתפטמוּ אז בלוּל גדוֹל כשני תריסרים אַוָזים גסים להכין מהם שוּמן לפסח. את האַוָזים קניתי מן ה“פּריץ”, מן המין הגדוֹל, שאין רוֹאים היוֹם כמוֹתם. בא השוֹחט וּשחטם. עֹד באוֹתוֹ לילה מרטנוּם וּבבוֹקר הכשרתים וחיתכנוּ את השוּמן, וּמילאנוּ בוֹ את כל הכלים שבבית. וּבלילה השני של חנוּכה הכשרתי את חדר המבשלוֹת, הגעלתי את הכיריים ועמדתי למוֹגג את השוּמן, שיהא למשמרת לפסח. העמדתי על הכיריים חמישה סירים גדוֹלים וּשתי קדרוֹת קטנוֹת שוּמן חי, חתוּך לחתיכוֹת. אך נתחממוּ הכלים התחיל השוּמן תוֹסס וצוֹוח, מבעבּע ועוֹבר את שוּליהם על הכיריים, והעשן עוֹלה כמתוֹך הארוּבה. הכנסתי עוֹד איזה מ“כלי הפסח” שעמדוּ ארוּזים בעלייה וּמילאתי כלי אחר כלי. לבי היה דוֹפק בי בשעת מעשׂה כקוּרנס של נפּח. וזכרתי את אשת הנביא שצעקה אל אלישע והוּא שלח לה ברכת שמן. וכמוֹה הסעתי כלי מלא אחר כלי מלא, ולא הרגשתי כלל בחוֹם הכיריים וּבהבל השוּמן שהיוּ שׂוֹרפים ממש את פּני. וּברכה’לי, שהיתה אז תינוֹקת כבת שמוֹנה, ניצבת על ידי וּמסתכלת בעבוֹדתי בדממה וּבעיניים בוֹערוֹת. היא היתה קטנה ורזה מאוֹד. כמעט לא הרגשתי בה, כל כך טרוּדה הייתי במחשבה על הנס המתרחש לי, והנה הילדה קוֹראת פתאוֹם:

— אמא, אמא! ראי, יד קטנה בתוֹך הארוּבה, מבקשת ׁשׁויסקים, תני לה, אמא. וַדאי זה ילד רעב. כמה רזה ידוֹ!

הצצתי לתוֹך הארוּבּה, והנה כדבריה, פּּּׁשוּטה שם כף יד זעירה־זעירה ואצבעוֹתיה כפוּפוֹת פנימה כמבקשת נדבה. איני יודעת מה היה לי, דחפתי לה לילדה בכעס:

— סוּרי מזה, טיפשה, אין שם כלוּם! למה אַת מתערבת בכל דבר?

אבל כף היד הלכה והתקרבה אל פני יוֹתר ויוֹתר, אף כי לא גדלה במשהוּ. לבסוֹף היתה תלוּיה מעל לסיר ממש לעיני. היא היתה כל כך רזה, והאצבעוֹת כל כך חיורוֹת ודקוֹת! לא יכוֹלתי למשוֹל ברוּחי. נטלתי אחדים מן השׁויסקים, שהספּיקוּ כבר להצטנן בתוֹך הפּינכּה, והגשתי לכף. אך בוֹ ברגע קמה בי מחשבה מרדנית: אַל תתני, בזה תקלקלי הכוֹל. ולא ידעתי אם ליתן ואם לא. וּבהיוֹת כבר ידי סמוּכה לכף היד, הוֹרדתי פתאוֹם את ידי והפּלתי את השׁויסקים חזרה לתוֹך הפּנכּה. בוֹ ברגע נעלמה כף היד וּבוֹ ברגע נפסק הכוֹל: השוּמן שבכלים עמד בעינוֹ, והבּעבּוּע עם הצוחה חדלוּ. מבינים אתם: הוֹאיל ונתגלה ה“סוֹד” פסק השפע. ואפשר שהיה בזה מעין ניסיוֹן. צריכה הייתי ליתן את השׁויסקים. אמנם הספיק לנוּ אז השוּמן לכל ימוֹת החוֹרף. ולפסח חלקתי ממנוּ בעין יפה לעניי העיירה. לא משלי נתתי להם. והיינוּ מסתפּקים ממנוּ עד לאחר חג השבוּעוֹת — וטעמוֹ היה כטעם גן עדן. היה גרגירי וּכתמתם ולא נפגם בעמדוֹ. מימַי לא ידעתי שוּמן משוּבח כזה. אלמלא רחמנוּתה של ברכה’לי… הצדיק מבּלז ידע את אשר דיבר… הוּא תמיד יוֹדע…

כשכּילתה הזקנה לספּר חייכוּ כל המסוּבּים חיוּך של קוֹרת רוּח, ורק דעתו של ר' ראוּבלי היתה מוּפלגת עליו והיה מסתכל בדמיוֹנו למרחקים. כמוֹ מעל לראשי המסוּבים. בודאי הפליג עתה אל ביתוֹ הדל וראה בעיני רוּחוֹ את מאנלי החוֹלה, הקטן והרזה, השולח את־ידוֹ הרזה לבקש אוֹכל…

ברכה יוֹשבת דוֹממת, לחייה פוֹרחוֹת אדוּמוֹת וּבעיניה להט חם ולח. מתוֹך ששמעה פעמים רבוֹת את המעשׂה בברכת השוּמן, לא זכרה בעצמה את המאוֹרע שהיה בדידה, אך האמן האמינה בכל פרט שבוֹ והשתתפה בדמיוֹנה במחזה וחזרה לילדוּתה, ודבר זה גרם לה התמתחוּת לב דוֹאבת, מתוּקה. שלום הקטן, שצנח ועמד על הקרקע, הניח את ראשוֹ על ברכיה של הזקנה ועצם את עיניו העייפוֹת.

— התינוֹק נרדם. צריך ללכת לישוֹן.

מפסיקה מרת אברדאם את השתיקה. אבל הנה שלוֹם פּוֹקח את עיניו, הוֹפך את פניו, ושוֹלח מבט מלא אהבה לזקנה, מחייך ואוֹמר בקוֹל צלוּל לגמרי:

–אינני ישן. סַפּרי עוֹד על המיטה הבוֹערת. אני רוֹצה לשמוֹע. אך ברגע זה נוֹפל בחלל צילצוּלוֹ הכבר והמַתרה של השעוֹן הגדוֹל בחדר האכילה. הכוֹל מוֹנים בחשאי, ובכלוֹת הצילצוּל השנים עשׂר, קמה מרת אברדאם מכוּרסתה ואחריה כל המסוּבים וּפוֹנים איש איש למקוֹם משכבוֹ.

 

פרק טז: חִילוּל סֵפֶר תּוֹרָה    🔗

בריאוּתוֹ של ר' נפתלי צבי הלכה הלוֹך ורפוֹף. פניו היוּ מלאים וכל גוּפוֹ עגוֹל ושמן וּכרסוֹ מרחיקה מיוֹם ליוֹם את הציציוֹת מברכיו, אך חורוּת אפוּרה הוּצקה בפניו, עיניו אדמוּ יוֹתר ויוֹתר, שמוּרוֹתיהן למטה נראוּ כהפוּכוֹת, שׂפתוֹ התחתוֹנה נתלתה רטוּבה תמיד מרוֹק נוֹזל מתוֹך הפּה הפּעוּר קצת, וּשׂערוֹ המכסיף כאילוּ נתבּדר ונקלש. גם דיבוּרוֹ נעשׁה עמוּס וּמגוּמגם, וּכשהתחיל באיזה פּסוּק קשה היה לוֹ לסיימוֹ, והיה חוֹזר על דבר אחד פעמים אחדוֹת, מערבב מין בשאינוֹ מינוֹ, והיגיוֹן רב לא היה בדבריו. מרת אברדאם התאוֹננה באוֹזני אנשי החצר על ירידתוֹ פתאוֹם, והיתה מטפּלת בוֹ בדאגה וּבמסירוּת מרוּבה, אך בזה רק הרבתה את שוּמנוֹ והחוירה את פניו ועמסה יוֹתר את לשוֹנוֹ. מלבד אלה נתגלתה בוֹ קפדנוּת משוּנה, שלא היתה בוֹ קוֹדם כלל, ויש שהיה מתרתח פתאוֹם לפתע על לא דבר ועוֹשׂה במחילה, מעשׂה נער אוֹ עם הארץ. גם דבר זה ציער את מרת אברדאם והעלה בזכרוֹנה את בעלה הראשוֹן, את אצילוּתוֹ ורוֹב חינוֹ, אף כי התאמצה תמיד לגרש את הזיכרוֹן הנעים מתוֹך רחמנוּת על ר' נפתלי צבי. קראה לרוֹפא היהוּדי הזקן, וזה בדקוֹ אגב דברי ליצנוּת, כדרכוֹ, לבסוֹף אמר, שאין זוֹ אלא “זיקנה צעירה”. מה פירוּש? זיקנה שקפצה ובאה קוֹדם זמנה. וּמה רפואתה? אין לה רפוּאה אלא מיעוּט אכילה ומיעוּט שתייה. אף על פי כן כתב לוֹ מיני “טיפּוֹת”, שיטלן ג' פעמים ביוֹם. ולא הוֹעילוּ כלוּם.

עמדוּ בפרשת “נֹח”. הקרח והשלג טרם יהיוּ בארץ. רק גשמים קרים ושוֹפעים ירדוּ בלי הפסק יוֹם ולילה, אף ריח ה“מנתה” בימי הבישוּל נבלע בתוֹך הרטיבוּת והערפל. אי אפשר היה לצאת החוּצה מפּני הבּוֹץ וּמפּני הקוֹר החוֹדר עצמוֹת. כל מי שנכנס הביתה היה גוֹרר בנעליו אוֹ במגפיו כיכרוֹת של בוֹץ שחוֹר. ברכה’לי סגרה את דירתה ולא הניחה גם לילדים להיכנס, אף על פי שהיה מוּטל גָרוֹד של ברזל לפני הפתח. “הבוֹץ נכנס כבר ללב”, היתה מתאוֹננת בחשאי. כל אנשי החצר היוּ מרוּגזים. חוֹטמוֹ של הרר ליבר היה כחמת מלא דם ירקרק וּשפמוֹ היה תלוּי עלוּב ונוֹזל מים. הילדים לא באוּ אל בית פּאן יאשינסקי זה שבועוֹת, ואלמלא באה פּאני יוּזיה פעמים אחדוֹת בשבוּע לשאוֹל לשלוֹם הילדים, לא היוּ יוֹדעים אם חיים הם אוֹ מתוּ, חלילה. הם למדוּ אצל המלמד אוֹ המוֹרה בדירת הזקנה וּבשעוֹת הפּנאי קראוּ, שׂיחקוּ בחשאי אוֹ עשוּ באיזוֹ מלאכה. האילם בעלייתוֹ היה גוֹנח וחוֹרק שיניים משברון בגב, אך איש לא שׂם לב לגניחוֹתיו, כשם שהוּא עצמוֹ לא שמע. ואף שלוֹם, שהלך אליו פעמים אחדוֹת, לא יכוֹל להשתיק את מכאוֹביו.

וּבשבת בבוקר נתאסף ה“מנין” בחדר התפילה, שהיה מוּסק יפה. עם כל השתדלוּתם של האנשים לנקוֹת את נעליהם, נתכסתה ברגעים אחרים כל הרצפה כתמי בוֹץ, עד שהמתפללים היוּ מוֹנעים עיניהם מלהביט למטה. התפּללוּ לאט וּבלי חשק. הש“ץ סילסל בגרוֹנוֹ כמוֹחה נגד פּיזוּם המים בחוּץ. המוּלת הגשם בחוּץ, מים עליוֹנים הנשפּכים למי האגם, היתה עתים מתגברת ועתים מתרפּה, כמתכוונת ללווֹת את התפילה ואת הרינה. והנה הגיעוּ לקריאת התוֹרה. העסקנים עמדוּ מסביב לשוּלחן הקריאה, קראוּ לעליוֹת. ר' שׂמחה לא בא הפּעם, ועל כן ניתנה הקריאה לר' זוּסיא המלמד, שמהיוֹתוֹ גר לא הרחק מבית המיבשל, היה בא בימי סגריר להתפלל עם ה”מניין“. מחמת קוֹצר ראייה היה מניח את חצי גוּפוֹ הקיפח על ספר התוֹרה הפתוּח והיה קוֹרא בקוֹל בכייני וּבהתאמצוּת כבדה, כמוֹציא את פליטת נשמתוֹ. קריאה זוֹ הרגיזה הפעם את ר' נפתלי צבי והיה מזיז את רגליו הצבוֹת תחת ה”שׁטנדר" שלוֹ וּמרים בכל רגע את טליתוֹ הנשמטת לוֹ על כתפיו. קראוּ לוֹ ל“שלישי” והוּא גימגם מאד בברכוֹת, וּכשהראה לוֹ ר' זוּסיא את הפרשה דחף בכעס את אצבעוֹ. אחריו עלוּ אחרים, עד “אחרוֹן” וּ“מפטיר”. והנה צריך היה להגביה את ספר התוֹרה. ההגבּהה בשבתוֹת אלוּ שבתחילת החוֹרף קשה וּמסוּכנה, מפני שכּל המשׂא הוּא מצד אחד, מצד שׂמאל, וקשה שיווּי המשקל. על כן יש נוֹהגים לגוֹלל קצת את הספר לפני ההגבהה, וכן ביקשוּ לעשוֹת גם הפעם. אך ר' נפתלי צבי, שעדיין עמד ליד השוּלחן, דחף את העוֹמד להגבהה, תפס את “עצי החיים”, אימץ את שתי ידיו, הכריע את גלילי העץ על פאת השוּלחן, עד שספר התוֹרה כמעט עמד זקוּף, אחר כפף את ברכיו וּבבת אחת הרים את ספר התוֹרה באויר וּפנה להראוֹתוֹ לעיני כל המתפללים. העוֹמדים נצטדדוּ מוּפתעים ונבעתים מעט. אך בוֹ ברגע קרה האסוֹן: ידוֹ השׂמאלית של הזקן רפתה פתאוֹם, הצד הכבד נתנענע באויר. היהוּדי העוֹמד על ידוֹ נזדרז לתפוֹס את הספר, אך תפס רק בקלף, וחצי הספר צנח ונגוֹל במהירוּת עד שנפל לארץ. חרדת אלהים היתה על כל ה“מניין”, נשמעו צעקות וַי וַי; וכשהרימוּהוּ כעבוֹר רגע היה עץ החיים שבוּר, כי דרך עליו מגף כבד, והקלף היה במקוֹם אחד מקוּמט ומלוּכלך. מרת אברדאם באה בבהלה מחדר הנשים בזעקת שבר: נדמה לה, שר' נפתלי צבי נפל, כי אחזוֹ השבץ, וּבראוֹתה מה קרה לא הוּקל ללבה, להפך. רגשוֹתיה נתבלבלוּ עליה, ידיה נשמטוּ וּפיה נשאר פעוּר משהוּ, ולא יכלה להוֹציא הברה.

לא עבר רגע מוּעט וכל קהל המתפללים ידעוּ את הנעשׂה. הצער היה גדוֹל לבלתי נשׂוֹא. את ספר התוֹרה גללוּ, קשרוּהוּ והלבישוּהוּ את המעיל, והיה הטיפוּל בוֹ כמוֹ בחוֹלה, כביכוֹל. הכניסוּהוּ בזהירוּת לארוֹן הקוֹדש, אך לא העזוּ להתחיל בתפילת מוּסף. ר' נפתלי צבי ישב על מקוֹמוֹ לבן כמתעלף, רק שׂפתיו נעוּ וקוֹלוֹ לא נשמע. וישׂראל אליה השיב עליו רוּח בטליתוֹ. מרת אברדאם עוֹד היתה בין הגברים וטענה רק טענה אחת: מחר למשכים היא נוֹסעת אל הרב החדש מבּלז (הצדיק הזקן נסתלק בינתיים, ועל כיסאוֹ ישב בנוֹ ר' יששכר בר). הגברים השתדלוּ להרגיעה והציעוּ בקולות מעוּרבבים כל מיני תיקוּנים: כל הקהל יצוּם יוֹם אחד. יצוּמוּ במשך איזה זמן בכל שני וחמישי. ידרוּ לצדקה. יתנוּ פּרוֹכת. יכתבוּ עוֹד ספר תוֹרה. יוֹשיבוּ שלוֹשה יהוּדים ללמוֹד משניוֹת. גם סוֹסילי, שהיתה שם, והיתה כל הזמן בוֹלעת את רוּקה מתוֹך קפיצת הראש, עמדה על הגברת הזקנה כתינוֹקת, החליקה את גדילי סוּדר המשי שעל כתפיה והתחננה אליה בקוֹל בוֹכים, שתחזוֹר אל חדר הנשים. היא, סוֹסילי, תמצא עצה. יסמכוּ עליה. את כל משׂכּוּרתוֹ של ישראל אליה במשך חצי שנה תקדיש לדברים שבצדקה. והרי האדוֹן הזקן אינוֹ אשם כלל, הרי הוּא אדם חלש וחוֹלה. למה זה הניחוּ לוֹ להגביה ספר תוֹרה גדוֹל כזה? כוֹח של גוֹי דרוּש לכך…

סוֹף סוֹף נרגעוּ קצת האנשים, התפּללוּ מוּסף בקוֹל נמוּך וּבלב שבוּר. אחר פרשוּ כל אחד לביתוֹ וּלשוּלחנוֹ. לא שתוּ “קידוּש”. לא אכלוּ רקיקים. הרוּח בחוּץ הצליף עליהם באלכסוֹן את הגשם הקר, כסוֹטר על פניהם. המים חדרוּ גם אל פי הכוּתנוֹת, עד הבשׂר העירוֹם הגיעוּ. הידיים והרגליים רעדוּ מצינה שמבחוּץ וּמבפנים.

למחרת השבת התחילה העבוֹדה, כנהוּג. כצל כבד רבץ על כל רשוּת בית המיבשל. הכוֹל היה מוּטל כבד ודוֹמם כברזל. מרת אברדאם לא נסעה לבלז, מפני שחששה לעזוֹב את ר' נפתלי צבי לבדוֹ. מרגע שחזר מן התפילה הביתה, שכב במיטה ולא יכוֹל להזיז יד ורגל, כאילוּ בא עליו השיתוּק, ר"ל. הוא רק טילטל את ראשוֹ השׂב על הכר מצד אל צד ונאנח: “אוֹי הלב, הלב!” איש מבני החצר לא בא לבקרוֹ. כוּלם היו מבוּישים ומדוּכּאים וכל אחד התיחד עם צערוֹ ועלבוֹנוֹ בעבוֹדה, ועוֹד יוֹתר בשעה פנוּיה. וּבכן נשאר כל עוֹל מחלתוֹ של ר' נפתלי צבי על מרת אברדאם לבדה. רק סוֹסילי היתה מתגנבת וּבאה פעמיים־שלוֹש בכל שעה, טוֹפפת על בהוֹנוֹת רגליה ושוֹאלת בקוֹל לחש לשלוֹם האדוֹן הזקן. ברכה נסגרה בדירתה וחיכתה בחדרה לשוּב בעלה, שהיה בדרך, וכל שעה שאיחר לשוּב היתה לה נצח של ייסוּרים. הילדים למדוּ את שיעוּריהם עם המלמד והמוֹרה בדממה ובעצבוּת, וּכשנשתחררוּ מן הלימוּד ישבוּ בחדר, התאוֹמוֹת על ריקמה, ושלוֹם מצא לוֹ ספר “יוֹסיפוֹן” ונשתקע בוֹ עד כי שכח עוֹלם וּמלוֹאוֹ.

לעת ערב שב ר' הירצל בדוּפַניתוֹ. הוא כבר שמע את הנעשׂה. בעברו את רחוֹב העיירה עצר לפני בית הסרסוּר ונכנס אליו לרגל איזה עסק, והסרסוּר סח לוֹ אגב את האסוֹן שקרה בשבת ב“מניין” של בית המיבשל. כשנכנס לדירתוֹ מצא את ברכה יוֹשבת בפאַת הסַפּה, נשענת בגבה ועיניה עצוּמוֹת. הוּא ניגש אליה בחשאי והעביר בריחוּף כפּוֹ על ראשה. היא התחלחלה, פקחה עיניה הגדוֹלוֹת, הביטה בוֹ רגע וּפתאוֹם פרץ זרם דמעוֹת מתוֹכן ונשפך על פניה הרכים.

— הירגעי, חמדתי. קרוּ מקרים כאלה, והרי אין איש אשם בדבר. ה“דוֹד” הוּא איש זקן וחלוּש.

הדמעוֹת הקרוּ מעיניה של ברכה בלי הפוּגוֹת, והיא לחשה לחש מת:

— הרי זה סימן לאסוֹנוֹת העתידים להתרחש כאן. אוֹי הירצל, הירצל, הנני משביעתך, שלא תסע עוֹד מכאן. אל תעזבני פה לבדי. אסוּר לך להניחני לבדי. אינך יוֹדע מה אתה עוֹשה.

הוא פחד ועלץ. איזה סבל ואיזוֹ הישענוּת עליו! הוּא ישב על ידה, נגע בלחיוֹ אל כתפיה, בקלוּת וּבזהירוּת, שלא יכאיב לה. נדמה לוֹ, כי בזאת תשקוֹט, אך היא, תחת להירגע, התחילה ביבבה חרישית, חנוּקה, מתלעלעת, ויבבה זוֹ חתכה את לבוֹ. מאין דעת מה לעשוֹת לה, קם והתהלך בחדר אנה ואנה, מאזין לקוֹל הילל ההוֹלך ונמשך וּמנסר את לבוֹ, ונדמה לוֹ, כי זה שעוֹת על שעוֹת נשמע הבכי. הוּא ביקש להשמיעה איזוֹ מלה מעוֹדדת, מרפּאָה, אך כמה שחיפש במוחו את המלה הזאת — לא מצאה. כעבוֹר שעה אוֹ יוֹתר קמה ברכה ממקוֹמה ואמרה בקוֹל רפה, אך נרגע משהוּ, שהיא עייפה מאד והיא רוֹצה לשכּב, אך בטרם תשכב תתן לוֹ את ארוּחתוֹ. הילדים, כנהוּג, הם אצל אמא. הם באים רק בבוֹקר לברכה, וכל היוֹם אינה רוֹאה אוֹתם, מפני הסגריר.

אחרי שערכה לו את השוּלחן והציגה לוֹ את כל הארוּחה בבת אחת, פרשה אל חדר המיטוֹת ושכבה שם.

ר' הירצל, ככלוֹתוֹ את הארוּחה, נכנס בחשאי אל חדר המיטוֹת, וּכשמצא את ברכה ישנה, פנה הלך אצל חוֹתנתוֹ. הילדים, שהיוּ עוֹד עֵרים אחרי האכילה, שׂמחוּ לקראתוֹ, הקיפוּהוּ ונלחצוּ אליו באהבה רבה. הבנוֹת ביקשוּ ממנוּ, שיישאר איזה ימים בבית. סבא חוֹלה, אמא נרגזת, וּבכלל הן מפחדוֹת. כל האנשים כל כך מפחידים, והגשם אינוֹ פוֹסק, והרוּח מיליל בלילה בארוּבוֹת ודוֹפק על החלוֹנוֹת. דמעוֹת היוּ בעיניהן. האחת מילאה את דברי אחוֹתה. הוּא הניח את דעתן בכל מה שיכוֹל, הבטיח להישאר כל השבוּע בבית. עד אחרי השבת.

נכנסה מרת אברדאם. היא כבר הספיקה להתאוֹשש ושלטה ברוּחה. שאלתהוּ לשלוֹם ברכה. טוֹב שהלכה לישוֹן. ל“דוֹד” הוּקל מעט. לא, לבלז לא תסע, אלא לאחר שבעלה יקוּם מחוֹליוֹ. הוּא חלוּש מאד. הרגליים נפוּחוֹת כחביוֹת, ר"ל, והוּא קובל על הלב. אל נכוֹן ידוּע לוֹ כבר דבר האסוֹן שקרה בשבת. היא בעצמה צמה כל היוֹם: גם ישראל אליה צם, וגם סוֹסילי צמה, גם פריל, אפילוּ הרר ליבר, אוֹמרים, אכל רק פעם אחת, אף על פי שאינוֹ בא לתפילה. על ברכה אסרה לצוּם, בכל תוֹקף אסרה עליה. אין זה לפי כוֹחוֹתיה. גם ביוֹם כיפּוּר עוֹבר עליה הצוֹם בפחדים גדוֹלים. היא גם שלחה כסף לבית המדרש לוֹמר תהילים וללמוֹד משניוֹת. גם “עצי חיים” חדשים הזמינה בברוֹד. אם ירצה השם, לכשיוּטב לוֹ לר' נפתלי צבי — תסע לבלז וּתבקש מן הרב “תיקוּן”. עליו, על הירצל, רק להשגיח יפה על ברכה, כי מבוֹעתה היא, והלואי שהדבר לא יפגע בלבה העדין.

ר' הירצל נכנס עוֹד לראוֹת את החוֹלה וּלברכוֹ לשלוֹם. אחר קרא לשלוֹשת ילדיו, עטפם באדרוֹת וּבסוּדרים וּלקחם עמוֹ לדירתוֹ. אפשר שבצל קוֹרת אבא יישנוּ בלי פחד.

 

פרק יז: שְׁנֵי זְקֵנִים    🔗

סוֹכנוֹ של הגראף מוֹלוֹדצקי, פּאן גראבּינסקי, היה אדם בא בימים, נוֹח לבריוֹת, משׂכּיל וּבעל נימוּסים, אך כמעט בטל בתוֹך עדת הנשים אשר סבבתהוּ תמיד. הוּא ישב כבר קרוֹב לארבעים שנה בארמון שבל, וּמידוֹ חכרה מרת אברדאם בשעתה את בית המיבשל. מלבד אשתוֹ ושלוֹש בנוֹתיו הגדוֹלוֹת, שאף אחת מהן לא היתה לאיש, ישבוּ עמוֹ, כאמוּר, כמה אחיוֹת וגיסוֹת וּשארוֹת־בשר, מהן אלמנוֹת וּמהן בתוּלוֹת זקנוֹת, מהן בקביעוּת וּמהן כמתארחוֹת, אלוּ יוֹצאוֹת ואלוּ נכנסוֹת — וּבכן היה הארמוֹן בכל השנים מין בית נשים. ועל כן זכה הסוֹכן להיקרא בפי יהוּדי העיירה הבדחנים בשם “פאן שעשגז”.

פּאן גראבּינסקי היה מצוּין במידוֹת אבּירוּת, בפרט ביחסוֹ ל“גבירוֹת”. וגם מרת אברדאם היתה חביבה וּמכוּבדת עליו לא פחוֹת מן הנשים האצילוֹת בנוֹת עמוֹ וּמעמדוֹ. וּבבוֹאָה שלוֹש פעמים בשנה לשלם דמי החכירה (לשלישים שילמה) היה פּאן גראבּינסקי מזמין לתוֹך הקאבינט שלוֹ, שהיה מלא כלים עתיקים, תמוּנוֹת כבדוֹת ויקרוֹת, עוֹרוֹת וקרני־חיוֹת, קני רוֹבים וכיוֹצא באלה, את אשתוֹ ואת קרוֹבוֹתיו, מציגה לפניהן בכל פעם מחדש וּמוֹנה לפניהן מעלוֹתיה של “פאני אברדאם הנכבדה מאד” וּמשבח את דיבוּרה הפּוֹלני הצח. הנשים הכבוּדוֹת, רוּבן לבוּשוֹת שחוֹרים וּצלבים על חזיהן, מנענעוֹת לה בראשיהן, כמוֹ לאצילה אמיתית, והיא מצטערת קצת על הראוה הזאת, אך בדיעבד היתה יוֹצאת משם תמיד משוּלהבת וּמלאת מחשבוֹת הוֹדיה לאלוֹהים, לרב מבּלז, ויש שגם זכר ר' שלוֹמקי ז"ל היה עוֹלה לפניה, מאיר וחוֹלף.

רק שלוֹש פעמים בשנה ראתה מרת אבּרדאם את פּאן גראבינסקי. יתר ימוֹת השנה היה נתוּן לעוֹלמוֹ ולנשים אשר סבבוּהוּ וגם אל בית המיבשל לא סר. הוּא סמך בהחלט על מרת אבּרדאם והאמין לכל מוֹצא שׂפתיה בשעת הביקוּרים לשם תשלוּם דמי החכירה. אמנם תכוּפוֹת היה עוֹבר פאן גראבינסקי ברכיבה, הוּא וּבנוֹת לוייתוֹ, על סוּסים אצילים ברחוֹב העיירה, וכל העיניים ליווּ בהתפעלוּת תוֹהה את הרוֹכבוֹת בעלוֹת השׂיער הלבן והשׂמלות ההדוּקוֹת עם המגפיים העדינים וּמגבּעוֹת הגברים הקטנוֹת היוֹשבוֹת ברוּם התסרוֹקת; גם בחוֹרף היה בא עמהן להחליק שעה אוֹ שעתיים על קרח האגם מעבר לבית המיבשל, והיה כוֹחוֹ גדול באוּמנוּת זוֹ, שהיה מחליק על הקרח כזגג המוֹשך יהלוֹמוֹ על פני הזכוּכית. וגם אז עמדוּ רבים ליד גדר האגם והסתכלוּ במחזה המרהיב, אך לבה של מרת אבּרדאם לא היה מוּפנה לכמוֹ אלה, ועל כן לא ראתהוּ כי אם בשעת התשלוּמים, אף כי שמרה את דמוּתוֹ הענוּגה בזכרוֹנה, וּלכל מי שקרא לוֹ באוֹזניה בשם “פאן שעשגז” היתה מתקנת בכוֹבד ראש:

— תסלח, פּאן גראבינסקי שמוֹ. לוּ ירבּוּ כמוֹתוֹ אצילים בין הגוֹיים, והיה גם לאחינו בני ישׂראל לא רע!

לכל ראש השנה שלהם, עם גבוּרוֹת השלגים והקרח, היתה מרת אבּרדאם שוֹלחת בידי אחד השׂכירים ברכה וּמתנה לבית פּאן גראבינסקי (גם את פּאן יאשינסקי לא שכחה!) ולכל פּוּרים היה פּאן גראבּינסקי שולח ברכה וּמתנה ל“פּאני אבּרדאם הנכבדה מאד”. ככה יעשׂוּ שניהם זה שלוֹשים שנה ויוֹתר.

והנה בסוֹף החוֹרף, שבוֹ נתחלל ספר התוֹרה, הקיץ הקץ על שלטוֹנוֹ של פּאן גראבּינסקי. גראף מוֹלוֹדצקי, לאחר שביזבז את רוֹב הוֹנוֹ בפאריז ונתן צוארוֹ בעוֹל חוֹבוֹת ותשלוּמי ריבית וריבית דריבית, אנוּס היה לבקש דרכים להרבוֹת את הכנסוֹתיו, כדי שלא יגיע לידי פשיטת רגל. וּבכן התחיל תוֹבע מאת סוכניו, שיכפּילוּ את ההכנסוֹת — ויהי מה. וּבכל מקוֹם שהסוֹכן לא יכוֹל להוֹכיח במשך זמן קצר כי “סר למשמעת הגראף”, היינוּ, לא שלח את הסכוּמים הנצרכים, והחליפוֹ באחר, בתקיף ממנו. וּבכן הגיעה גם שעתוֹ של פּאן גראבּינסקי יפה הנפש.

בהיוֹת מרת אבּרדאם אצלוֹ בפעם האחרוֹנה, לבוּשה מלבוּשי מוֹעד, כנהוּג, וּבהרימה את שׂמלת המשי מעל לתחתוֹנית האַטלס הצהוּבה כריקוּע של זהב, לשלוֹף מתוכה את חריט הבד הארוֹך, הסתכלה קצת בפניו וראתה כי שוּנוּ לרעה. הצבע הורוֹד ניטל מהם ועליצוּתם האצילית כהתה. הוּא גם לא קרא הפעם לאשתוֹ ולקרוֹבוֹתיו, כמנהגוֹ תמיד, כי אם קיבל את הכסף באנחה קלה והזמין את מרת אבּרדאם לשבת עד שיכתוֹב לה את הקבלה. אך כתיבת הקבלה ארכה הפעם משוּם מה בלי סוֹף. כמה פעמים החל לכתוֹב והפסיק, קימט את הנייר וזרקוֹ ברוּגזה לתוֹך הסל. לבסוף פנה אל מרת אבּרדאם בבת צחוֹק עלוּבה:

— קשה, לעזאזל, פּאני אבִּרדאם הנכבדה מאד. זוֹהי, כנראה, הקבלה האחרוֹנה שבידי לכתוֹב בשבילה. כך, כך. אחרי שעבדת את אדוֹניך באמוּנה קרוֹב לארבעים שנה — הנך מפוּטר בלי כל סיבה נכוֹנה. וגם פיצוּיים הגוּנים לא תקבל, וגם תוֹחלת לקבל משׂרה חדשה אין לפניך, כי זקנת מאד, פּאניה גראבּינסקי הנכבד מאד! אך לעזאזל הפיצוּיים, לעזאזל המשׂרוֹת! לא על אלה ידוה הלב הזקן. המקום הזה, אשר בוֹ דבקתי בכל שוֹרשי נפשי, אשר השקיתיו אהבתי, אשר בוֹ זקנתי וכיליתי אוֹני — איכה ממנוּ אפּרד, פּאני אבּרדאם הנכבדה מאד? איך?

עיניו הישישות, הטוֹבוֹת, נתלחלחוּ בדמע, והוּא המשיך בצחוֹק מר:

— צוה ציוני הוֹד מעלתוֹ להרבוֹת הכנסוֹתיו. מעוֹדי לא הסכנתי לפשוֹט את העוֹר מאנשים, ואיכה אעשׂה כזאת לעת זיקנה? להרבוֹת את דמי החכירה, להוֹסיף על עבוֹדת השׂכירים, להשׂכיר חלק מן הארמוֹן, למכוֹר את רוֹב הסוּסים, לפטר כמה פקידים נאמנים — לא, לא! לא יד פּאן גראבּינסקי תהיה בכל אלה! הצעתי להוֹד מעלתוֹ, כי יקח החצי ממשׂכּוּרתי. אין דבר, אני אסתפּק במוּעט, אפחית הוֹצאת ביתי, עד המוּעט האפשרי. תסבוֹלנה מחסוֹר הגבירוֹת העדינוֹת. אך הוֹד מעלתוֹ, תחת לרצוֹת קרבּני, העליבני קשוֹת. כתב לי מכתב מלא אירוֹניה על הצעתי הישרה והנדיבה. כּינני “זקן עוֹבר וּבטל”. וּלקרבּני קרא “נדבה של קבצן”. עתה אין להשיב. הנה כתב הפּיטוּרים מוּנח בשׁידה זוֹ. כך, כך, פּאני אבּרדאם הנכבדה מאד, מי יוֹדע אם נתראה עוד פנים בחיים! שנינוּ זקנוּ מאד, ואני יוֹצא עם משפּחתי אל מוֹלדתי הנשכחה בחבל פּוֹזנא. בעוֹד זמן קצר יבוֹא ממלא מקוֹמי. גם לה, פּאני אבּרדאם הנכבדה מאד, עגמה נפשי מאד. הסוֹכן החדש אך לחוֹץ ילחצנה, כי כן חפץ הוֹד מעלתוֹ הרבּיא מוֹלוֹדצקי: ללחוֹץ וללחוֹץ, כרי להרבוֹת הכנסה. כך.

מרת אבּרדאם חשה מוּעקה גדוֹלה בלבה: צערוֹ של פּאן גראבּינסקי הצטרף לפחדה מפני הסוֹכן החדש וּלדאגת עתידה בבית המיבשל, שזמן חכירתוֹ יִכלה בסוֹף החוֹרף הבא. היא ביקשה לוֹמר לוֹ איזוֹ מלה מעוֹדדת, אך לא ידעה מה תגיד ותחַזק את לב הישיש הישר והאציל הזה. היא ישבה אפוֹא מדוּכּאה מאד, אצבעוֹתיה רפוּ מן החריט, ושתקה שתיקה של השתתפוּת, שנשקפה מתוֹך עיניה רבוֹת החכמה.

פּאן גראבּינסקי התאוֹשש פתאוֹם, טבל את הנוֹצה מתוֹך מרץ בדיוֹ והתחיל כוֹתב בכתב גדוֹל, רוֹעד ועקוּם את השוּרוֹת המעטוֹת. הפעם עלה הדבר בידוֹ. וּכשמסר את הפּיתקה במילת בקשה מלאת נימוּס לידי מרת אבּרדאם, נפגשוּ אצבעוֹתיהם הרוֹטטוֹת.

— אלוֹהים לא יעזבנוּ, פּאני אבּרדאם.

— אלוהים עם הישר הוֹלך, פּאניה גראבּינסקי.

היא לא ראתה את הדרך בשוּבה הביתה. בדירתה התפּשטה את מלבוּשי המוֹעד ותלתה אוֹתם אחד אחד בארוֹן הגדוֹל, לבשה את הקאפּוֹט הביתי ונכנסה אל חדרוֹ של ר' נפתלי צבי, שהוּטב לוֹ במקצת והיה יוֹשב כל הימים על הספּה ורגליו הצבוֹת הנתוּנוֹת באנפּילאוֹת צמר מוּנחוֹת לפניו כזרוֹת. ליד הספּה עמד השוּלחן עם ספריו. (מצעצוּעי הקדוּשה הניח ידוֹ זה כבר.) תחילה שאלה לשלוֹמוֹ ואם הגישוּ לוֹ את כוֹס החלב החם, אחר סיפּרה לוֹ, שהיא חוֹזרת בזה הרגע מאת פּאן גראבּינסקי. ר' נפתלי צבי הסתכל בה כלא מבין מאוּמה.

— שילמתי את דמי החכירה לשליש השני. הגראף פּיטר אוֹתוֹ ממשׂרתוֹ, את המסכן. בקרוֹב יבוֹא סוֹכן חדש. לבי ינבא לי רע.

— הבטן כוֹאבת — השיב ר' נפתלי צבי בשׂפתיים רוֹעדוֹת ועיניו הביטו בתחנוּנים כעיני תינוֹק.

— אפשר תשתה כוֹס תה חם עם מיץ אוּכמניוֹת? הרי זה מיטיב לך תמיד…

— הוֹליכיני החוּצה — מילמל הזקן וּבעיניו נקווּ דמעוֹת. על מרת אבּרדאם נפלה אימה חשכה. “הרי הוּא נתילד לגמרי!” חזרה מחשבה אכזרית במוֹחה. תקפה חפץ לאחוֹז בלחָיי עצמה וּלמרטן ברוֹב כוֹח, אך התגברה וניגשה עד בעלה והניחה את כף ידה הנאמנה על כּיפּתוֹ:

— מה קרה, נפתלי צבי? שמא נבהלת מאיזה דבר?

— אני רוֹצה דוּבשן — חייך בפנים נשׂוּאוֹת אליה.

כתמים שחוֹרים התחילוּ מרפרפים לפני עיניה של מרת אבּרדאם. “אוֹיה לי, הזקן נתילד לגמרי. אבוּד הוּא ללא תקנה!” דיברה בה מחשבת פחדים. וּמאוֹרע ספר התוֹרה שנתחלל עמד לפניה כמוֹ חי, והיא זכרה באימה, שעדיין לא נסעה לבלז לבקש תיקוּן, והנה התוֹצאוֹת.

— האוֹליך אוֹתך לאיזה מקום? — שאלה מתוֹך התגברוּת, שעלתה לה בקוֹשי.

— אני רוֹצה דוּבשן.

היא נכנסה אל חדר האכילה, הוֹציאה מן המזנוֹן פרוּסה מן הדוּבשן, שנשאר מן השבת, והגישתה ביד רוֹעדת לזקן. הוּא חטף את הפרוּסה מידה והתחיל אוֹכלה ברעבתנוּת, מלקט באצבעוֹתיו הצבוֹת את הפירוּרים שנשרוּ על בגדוֹ.

למן היוֹם ההוּא והלאה, עם כל השתדלוּתה של מרת אבּרדאם להסתיר את הדבר, נוֹדע בכל החצר, ומן החצר יצאה הידיעה לכל העיירה כוּלה, כי ר' נפתלי צבי נתיַלד, רחמנא ליצלן, ואינוֹ שפוּי בדעתוֹ. כל בני המקום השתתפוּ בצערה, אך לא הרהיבוּ לנחמה בפניה, מפני שתיקתה. וכן היוּ עסקי בית המיבשל מוֹסִיפים לנהוֹג כמנהגם, אך צחוֹק לא נראה עוֹד על פני איש בחצר.

מרת אבּרדאם התכוֹננה לנסוֹע לבלז. אף כי לא היתה עוֹד אצל הצדיק ה“חדש”, בכל זאת היה לבה סמוּך וּבטוּח, כי ימציא לה ישוּעה.

 

פרק יח: מוֹת רַ' נַפְתָּלִי צְבִי    🔗

מבּלז חזרה מרת אבּרדאם ורוּחה נכאה מאד. הצדיק החדש, שראתהוּ קוֹדם פעמים אחדוֹת, אך לא מקרוֹב, היה זוֹעף וקפדן עוֹד יוֹתר מאביו, זכרוֹנוֹ לברכה. ביוֹם הראשוֹן לבוֹאה לא הרשה לה שתיכּנס, והגבאי, שהיה תמיד רץ לפניה לפנוֹת לה דרך, עשׂה הפעם העויוֹת משוּנוֹת לרמוֹז לה, שלצערוֹ אין הוּא יכוֹל לעשׂוֹת בשבילה כלוּם, רצוֹנוֹ של הצדיק הוּא. וּכשנכנסה למחר עייפה ונרגזת, קרא הצדיק את ה“פּיתקה” בנהימה חוֹפזת לתוֹך עב שפמוֹ וּזקנוֹ, פעם אחת העיף בה מבט מתחת לגבּוֹת הסבוּכוֹת, והמבט היה כזוֹעם וּכמוֹכיח, וּככלוֹתוֹ לקרוֹא, והיא ביקשה להוֹסיף, כמנהגה, מלים אחדוֹת בעל פה, ניענע לה בידוֹ הגדוֹלה והשתּיקה. אחר נאנח וּבירכה בקרירוּת גדוֹלה וציוה את הגבאי: “הוֹצא את האשה!”

את רוֹע מזלה זה אצל הצדיק תלתה, כמוּבן, בעצמה ולא ב“רב”. בוַדאי מצא בה איזה פגם. מי יוֹדע מה הפּגם שמצא בה, ואם הוּא ניתן לתיקוּן. בכל שעוֹת נסיעתה חזרה בעגלה (שני מעת לעת חצי נסעה, אף כי הימים ימי אביב והדרכים יבשוֹת, אך שלוֹש פעמים היתה צריכה להחליף את העגלה, עד שהגיעה לביתה) חישבה את חשבוֹן עוֹלמה, ותמיד באה לידי מסקנה מרה, שלא צריכה היתה להיוֹת שנית לאיש, אחרי מוֹת בעלה הראשוֹן, הצדיק ר' שלוֹמקי, וזה לה האוֹת, שמתרגשוֹת וּבאוֹת עליה צרוֹת רבוֹת, וּמי יוֹדע מה צפוּי לה עוֹד בהגיע הסוֹכן החדש. אפשר שרשע הוּא ושׂוֹנא ישׂראל. האם לא תוּצג ככלי ריק ותצטרך לנדוֹד מקינה עם בעלה הזקן וחדל האישים? היתכן שתצטרך עוֹד לעת זיקנה לבריוֹת? והרי עשירוּתה, כביכוֹל, אינה מוּפלגת… היא יוֹדעת זאת כל השנים. רק שניים יוֹדעים: שׂמחה הגזבר והיא, אף על פי שאין הוּא יוֹדע שהיא יוֹדעת…

אך בבוֹאה הביתה וּבראוֹתה את ר' נפתלי צבי המטוּשטש ואת הרוּח הרעה המהלכת בכל פינוֹת החצר ואת ברכה’לי, שפּניה לא היוּ לה עוֹד וכמעט לא היתה יוֹצאת מדירתה, ואת הילדים, שנעשׂוּ כגדוֹלים לכל דבר, כבדי ראש ועוֹשׂים חוֹבתם החשאי וּבהכּרת המצב — גמרה בלבה להתגבר על מזלה הרע וּלהתמַכּר עוֹד יוֹתר לעסקי בית המיבשל וּלמעשׂי הצדקה. “כי לא תדע מה ילד יוֹם”, אמרה לנפשה בלשוֹן “משלי”. עליה לעשׂוֹת ולאגוֹר לשני העוֹלמוֹת. אם הצדיק לא הוֹעיל לה, הרי אין לה אלא לעשׂוֹת הכוֹל בכוֹחוֹת עצמה, ואלוֹהים לא יטשנה, שהרי כל כונוֹתיה לטוֹבה. אוּלי ירא גם ר' שלוֹמקי בשמיים ויהא לה למליץ יוֹשר. הרי אף גם בהיוֹתה עם ר' נפתלי צבי לא הסירה את זכרוֹנוֹ מלבה. בייחוּד כשהיא מסתכלת בפניה של ברכה’לי נדמה לה כאילוּ צל פניו מרחף עליהם.

וּבכן התחילה לעוֹרר את עוֹבדי בית המיבשל ודוֹרשת מהם עין פקוּחה ויד חרוּצה, ועינה היא היתה צוֹפיה בכל פינה, כפליים מבשאר השנים: אַל שכחה, אַל רשלנוּת, אַל ביזבוּז! ר' שׂמחה הגזבר נתבהל מפּניה, אפשר, מפני שחש כי כוֹחוֹ בחשבוֹנוֹת הוֹלך ותוֹשש עתה ראה, כי אכן היא מבינה בחשבוֹנוֹת, והוּא סבוּר היה כל השנים שאין היא יוֹדעת כלוּם, והיה ניחא לוֹ לעשׂוֹת את מלאכתוֹ רפוּיה. ואת ר' ישׂראל אליה הזהירה פעמים אחדוֹת, שישגיח בשבע עיניים על הערלים באי החצר שלא “ילקחוּ” כלוּם, למן חבית ועד גפת שׂעוֹרים, היפה למאכל בהמה. את ר' נפתלי צבי היתה מוֹליכה בשבתוֹת בידה אל ה“מניין” וּמוֹשיבתוֹ לאט על הכיסא וּמסייעתוֹ ללבוֹש את הטלית הגדוֹלה עם עטרת הכסף הכבדה. הוּא ציית לה בכוֹל כתינוֹק, וּבצאתה אל החדר השני, לעזרת הנשים, היוּ כל המתפללים סוֹקרים אוֹתוֹ ברחמים ולפעמים גם בחיוּך קל של זילזוּל. רק אל הרר ליבּר לא היוּ לה כל טענוֹת: הוא עשׂה את מלאכתוֹ באמוּנה ולא חל בוֹ כל שינוּי, אף לא חדל לסלסל בשׂפמוֹ, שכבר זרקה בוֹ שׂיבה, וּלבשל את החמין בשבת על סף החלוֹן ולפגוֹש את הנער שלוֹמקי בהלצתוֹ היחידה והמיוּחדה: “ובכן, שׁיכר מהוּ?” וּכשהנער היה משיב לוֹ, כרצוֹנוֹ: “השׁיכר אינוֹ אלא פת נוֹזלת!” לא היה קץ לאוֹשרוֹ: “כך, כך. לא הכוֹל יוֹדעים זאת”.

הוּדע הוֹדיעה מרת אבּרדאם בהחלט לר' שׂמחה, שרוֹצה היא לדעת בדיוּק את מעמד רכוּשה וכי נוֹתנת היא לוֹ זמן ירח ימים להביא לה “מאזן” ברוּר וּמדוּיק, כדי שתדע לכלכל מעשׂיה להבא. “כי לא תדע מה ילד יוֹם. גם לטוֹבתכם היא, ר' שׂמחה. איך כתוּב במשלי? גם מתרפּה במלאכתוֹ…” “אח הוּא לבעל משקה”, מסיים ר' שׂמחה, אך מיד הוּא חוֹזר בוֹ כטוֹעה וּמתקן: רציתי לוֹמר “לבעל משחית”.

אוֹתוֹ אביב מאוּחר היה מרוּבה בגשמים חמים וּבסערוֹת נעימוֹת. בכל שבוּע היתה השמש זוֹרחת יוֹמיים אוֹ שלוֹשה, וּבשאר הימים היוּ עננים כבדים תלוּיים בשמיים הנמוּכים וּברקים מצליפים עליהם וּרעמים נוֹהמים מתוֹכם והאגם היה מלא על גדוֹתיו והשׂכירים רצים בחצר יחפים, אך עטוּפים בשׂקים מקוּפּלים על ראשיהם. שלוּליוֹת עליזוֹת היוּ רצוֹת בכל רחבי החצר, והירקוֹת בערוּגוֹת היוּ גדוֹלי טרפים, ירוּקים ורעננים וּמכסים את עין האדמה השחוֹרה. ערימוֹת החביוֹת היוּ מוּטלוֹת כבדוֹת כצבוֹת מן הגשם והאֵד מתוֹך בית המיבשל היה פוֹרץ בכוֹח לתוֹך חשרת הגשם ונבלע בתוֹכה. אך בהיכּלא הגשם היתה מוֹפיעה שמש טהוֹרה על פני השמיים גבוֹהים, כחוּלים כּחוֹל עמוֹק וצח, ועל הארץ היוּ מתיבּשים מהרה השבילים הדרוּכים והיה נעים להתהלך בחוּץ על פני השבילים הרכּים האלה ולנשוֹם את האויר המבוּשׂם ולזוּן את העין ברסיסים המתנוֹצצים על כל ירק ועץ וּלהאזין למקהלת הציפּוֹרים, שהיוּ מנַתרוֹת וּמשוֹררוֹת במין צהלה ושיכּרוֹן, כאילוּ יצאוּ זה עתה מגן העדן. היה אביב שאין לוֹ סוֹף. לעצב היוּ לחָיים ורוּדוֹת.

קרבוּ ימי חג השבוּעוֹת. ילדי העיירה כבר היוּ מתהלכים, יחידים וּקבוּצוֹת, ברחוֹבוֹת הצדדיים וּמסתכלים בנוֹפי האילנוֹת, בוֹחנים בעיני מוּמחים אילוּ יפים ליטוֹל מהם “ירק לשבוּעוֹת”. הערמוֹנים היוּ פוֹרחים פריחה שוֹפעת ורדרדה־רעננה בתוֹך עבי העלים הכבדים. אף השיטה קלת העלים עוֹד עמדה בליבלוּבה המתוֹק, מפני הקרירוּת והלחוּת שבאויר אוֹתוֹ האביב. וכן גם האזדרכת הסגוּלה והלבנה. כל חצר בית המיבשל היתה זרוּעה שלל ירק וּפרחים.

בימי זוֹהר החמה היוּ חלוֹנוֹת דירתה של ברכה’לי פתוּחים לרוחה והיא מגרשת מתוֹכם במטפּח את הזבוּבים, שחדרוּ שמה בימי הגשם. הנער שלוֹם היה מתהלך בחצר וּבסביבוֹתיה, ענף שיטה בידוֹ והוּא מתבוֹנן לכל צד וסוֹפג כל מראה. גם עם הנערים בני העיירה, שהכּיר ושלא הכּיר, עמד והשׂיח על ירק לחג, והשׂיא להם עצוֹת טוֹבוֹת והבטיח להיוֹת להם לעזר בבוֹאם לקטוֹף בסביבוֹת בית המיבשל. אף אמר שיתקין להם מקל ארוֹך וסדק מפוּשׂק בראשוֹ לשבוֹר את הענפים הדקים וּלהוֹרידם בלי צוֹרך לטפּס על העצים הגבוֹהים, אוּמנוּת שלימדוֹ מנדי האילם. נוֹדע לוֹ שיש ביניהם שלוֹשה נערים, שעשׂוּ אגוּדה אחת לקשט את ה“קלוֹיז” ההוּסיאטיני, וּבעוֹד יוֹם אוֹ יוֹמיים הם מתחילים בעבוֹדה. שוּתפוּת זוֹ לדבר מצוה מצאה חן בעיניו והוּא הבטיח להם גל של ענפים וּפרחים מן החצר עצמה וגם כמה ערבי נחל מעל גדוֹת האגם שליד בית המיבשל.

היה בוֹקר נאה. התאוֹמוֹת היוּ שוּב בבית פּאני יוּזיה (שלוֹם לא היה בא שמה עוֹד. מיוֹם שקרא ב“שבט יהוּדה” וּב“יוֹסיפוֹן” וידע מה עשׂוּ הגוֹיים לישׂראל, היה שׂוֹנא אוֹתם, וּבפרט את הפּריצים, והיה מוֹקיר רגליו מהם, וגם על אחיוֹתיו היתה בלבוֹ טינה, שהן מתרוֹעעוֹת עמהן בחיבה), וּבהתהלך כן הנער שלוֹם בחוּץ, ראה והנה זקנתוֹ יוֹצאת מן החצר לבוּשה מלבוּשי מוֹעד. הוּא הלך לקראתה והציץ בפניה, שתרגיש בוֹ ותאמר לוֹ לאן היא הוֹלכת. וּבאמת פנתה אליו ואמרה:

— שלוֹמקי יקירי, הוֹלכת אני אל הרבנית. שתינוּ יוֹצאוֹת היוֹם לאסוֹף כסף ל“הכנסת כלה”. אפשר שלא אחזוֹר אלא לעת ערב. תשגיח נא, בני, מזמן לזמן על סבא. הרי ידעת, שאינוֹ יכוֹל לעשׂוֹת לעצמוֹ דבר. אם יבקש מה — ונתת לוֹ. אתה מבטיח לי?

— כן, אני מבטיח.

— ואני סוֹמכת עליך. יוֹדעת אני שתקיים הבטחתך.

והיא הלכה לה ברחבוּת, עדוּיה וּכבוּדה וּזקוּפה. הוּא עמד והביט אחריה כמה רגעים ויאהבנה בלבוֹ.

האויר הנאה, הזוֹהר והליבלוּב לקחוּ את לבוֹ שבי וכשעה התהלך בחוּץ עבר את משוּכת האגם וקצץ נצרי ערבה אחדים רק לנסוֹת את אוֹלָרוֹ עם חד הוּא. אחר נכנס לגן הירקוֹת וחתך באוֹלר עלה גדוֹל של דלעת, קטם את מוּטוֹת העלה מסביב והשאיר בידוֹ רק את הקנוֹקנת החלוּלה, אך נזהוֹר נזהר לבלי נקוֹב נקב בראשה. אחר בקע באוֹלר את הראש, נתן את הקנוֹקנת לתוֹך פיו והיה נוֹפח בה, וזוֹ משמיעה קוֹל צירצוּר בחצוֹצרה צרוּדה. לאחר שנתמעך כלי נגינה זה, תלש גבעוֹל עשׂב דק, הניחוֹ בין שני אגוּדליו והגיעם אל שׂפתיו והיה מצפצף בכל מיני קוֹלוֹת, וּבפרט עלה לוֹ לקרוֹא בוֹ כתרנגוֹל, כצעיר וּכזקן, הכוֹל לפי הריוח שבין האגוּדלים. הקוֹלוֹת האלה משכוּ כמה ילדים, וּביניהם גם את אחיוֹתיו וּבנוֹת השכן, שעמדוּ מעבר לגדר והסתכלוּ בוֹ בקנאה, אף ביקשוּ ממנוּ לתת להן את ה“צפצפה” שבידוֹ, אך הוּא אף לא זיכּה אוֹתן במענה. פתאוֹם ננער, כי זכר את אשר ביקשה ממנוּ סבתא. זרק הכוֹל לבין הירקוֹת ויצא מן הגן וּפנה לעלוֹת אל דירת הזקנים לראות מה שלוֹם החוֹלה.

בחצר עמד חוֹלץ המגוּפוֹת החדש ודפק במכוֹנתוֹ. מבית המיבשל עלתה ההמוּלה הרגילה. הרר ליבּר פסע באלכסוֹן השטח להגיע אל בית הלתת, וּמשראה את שלוֹם רמז לוֹ באצבע לעמוֹד ושאלוֹ עוֹד מרחוֹק: “וּבכן שׁיכר…”, אך הפעם לא שׁעה אליו הנער והלך הלאה כלפּי הדירה של סבתא. בשער דיר העצים הפתוּח לרוחה עמד ישׂראל אליה, ואִיים על מישהוּ בפנים בצרוֹר המפתחוֹת. שלוֹם עבר וזעם עליו, עלה במדרגוֹת ונכנס לתוֹך הפּרוֹזדוֹר הארוֹך. נכנס ועבר את חדר האכילה הגדוֹל וּפתח בזהירוּת את דלת חדר המיטוֹת. דממה גדוֹלה ואויר מוּזר עמדוּ בחדרים האלה. בלי משׂים התחיל מהלך על בהוֹנוֹת רגליו, וכך הגיע עד דלת חדרוֹ של ר' נפתלי צבי. בהיסוּס מרוּבה לחץ על כף המנעוּל ועוֹד ביתר היסוס דחף קצת את הדלת ותקע את ראשוֹ פנימה. ריח כבד, חם וּמחניק עטף את פניו. הוּא לטש את עיניו וראה את גוּפו של ר' נפתלי צבי שוֹכב על הספּה שכיבה לא רגילה. מראה זה כאילוּ דחף את ידוֹ מאחוֹר והדלת נפתחה יוֹתר והנער בא החדרה. בפנים מוּבלטים וּבעיניים מבוֹהלוֹת הסתכל בגוּפוֹ של השוֹכב. רגליו הצבוֹת מאד והתפוּחוֹת מעל לשׂפת האנפּילאוֹת היוּ מוּנחוֹת מתוּחוֹת וכפּוֹתיהן זקוּפוֹת כמחוּבּרוֹת זוֹ לזוֹ, זרוֹע אחת היתה תלוּיה ויוֹרדת מדוֹפן הספּה, עד לרצפּה הגיעה, ידה צהוּבּה מאד ואצבעוֹתיה מפוּשׂקוֹת ונפוּחוֹת, כשׂרידי נרוֹת של שׁעוה

במוֹצאי יוֹם כיפּוּר, כמעט עוֹמדוֹת היוּ על הרצפּה. אך יוֹתר מכוֹל מבעיתים היו הפּנים. הראש היה צנוּח הצידה, העיניים מַישׁירוֹת להביט אל חלל החדר, הפה פעוּר השׂערוֹת חָורוּ כל כך על קלף הפנים, שנראו רק כליכלוּך קל. על החַלט התהלכוּ זבוּבים שקטים, אך על הפנים לא נראה אף זבוּב אחד. הם היוּ חלקים וּמבהיקים בצוֹהב וּבזיעה קרה להבהיל.

“הוּא מת!” פילח רעיוֹן איוֹם את מוֹחוֹ הנלהב של הנער. רגע עמד כהלוּם, אחר התחיל פּוֹסע לאט לאט אחוֹרנית, ולא הרגיש כי גם פיו הוא פּעוּר, כפני השוֹכב. הדלת, שהיתה פתוֹחה רק מעט, נהדפה בגבוֹ וכמעט נסגרה מאחוֹריו. המגוֹר מילא את איבריו, אך להפוֹך את פניו לא יכוֹל, פשט את ידוֹ לאחוֹריו, מישש בה רגע עד שעלתה לוֹ לתפוֹס בשוּלי הדלת וּלפתחה מאחוֹר, וכן עבר אחוֹרנית את המפתן, סגר את הדלת, עמד רגע בחדר המיטוֹת, אחר נפנה פתאוֹם, וּבאימה גדוֹלה נמלט מתוֹכוֹ אל חדר האכילה, משם התפּרץ אל הפרוֹזדוֹר וּמן הפרוֹזדוֹר החוּצה, קפץ מעל המדרגוֹת ורץ כנרדף עד שעמד באמצע החצר. ביקש לצעוֹק, אך קוֹלוֹ ניטל ממנוּ. הביט כה וכה ולא ידע מה יעשה. הלב הלם בוֹ כמכוֹנה והרעיד את כל גוּפוֹ.

עוֹדנוּ עוֹמד וּמביט תוֹהה ונבוֹך עד נבכי נשמתוֹ, והנה מרת אברדאם ממהרת לבוֹא משער החצר, מלבוּשיה פתוּחים, פניה משוּלהבים, עיניה נפחדוֹת וידיה מתנוֹעעוֹת כשלוּחוֹת לתפוֹס משהוּ. בראוֹתה את שלום באמצע החצר, עמידתוֹ וּמראה פניו, פרצה מפּיה צעקה של חרדה:

– אוֹיה לי, מה בבית? מה קרה? לבי אמר לי…

הנער לא השיב הברה. רק הבּט הביט בה בעיניים קמוֹת וּמצוּפּוֹת דוֹק של דמע. אז אחזה האשה הזקנה בשתי לחייה, צבטתן בכוֹח, אחר טפחה בשתי כפיה על קוֹדקוֹדה, שהסוּדר צנח מעליו על כתפיה, אחר פרשׂה את שתי זרוֹעוֹתיה באויר ככנפיים לעוּף, וּבמהירוּת גדוֹלה, כאילוּ שכחה את גילה, רצה אל דירתה. כעבוֹר רגע התפרצה משם פריל המבשלת בקוֹל יללה מחריד. כעין שבר נפל בתנוּעת בית המיבשל כוּלוֹ. ראשה של ברכה נתקע בחלוֹן דירתה החוּצה ונעלם שוּב והחלוֹן נשאר פתאוֹם ריק ומבהיל. מתוֹך עוֹמק בית המיבשל עלה הרר ליבר גלוּי ראש וּבלוֹריתוֹ פרוּעה, אחריו רץ ישראל אליה וקפטנוֹ פתוּח, אחריו וַאנקא המסיק והוּא מחזיק את מצנפתוֹ בידוֹ, כמוּכן להצטלב. יללת המבשלת מילאה את כל חלל האויר והחרישה את שאוֹן בית המיבשל. שתי הריבוֹת הנוֹכריוֹת העוֹבדוֹת בגן תחבוּ את אתּיהן באדמה התחוּחה, נשענוּ עליהם בזרוֹעוֹתיהן החשׂוּפוֹת והביטוּ תמהוֹת וּמחייכוֹת כאחת.

בבת־אחת ידוּע היה לַכוֹל: האדון הזקן שבק חיים.

מוֹת הזקן היה בשביל הנער שלוֹם מאוֹרע שבלע את כוּלוֹ. כל הלילה, שישן עם אחיוֹתיו בדירת אמוֹ, לא יכוֹל לעצוֹם עין, כי דמיוֹנוֹ לא נסתלק מן המת, והיה חוֹזר וּמראהוּ לוֹ שׁוּב ושוּב כמוֹת שהיה מוּטל על הספּה. אף כי לא ראה בעיניו מה נעשׂה בוֹ, ידוֹע ידע כי הוֹרידוּהוּ מן הספּה והשכיבוּהוּ על הרצפה על קני קש אחדים ורגליו אל הפתח, כיסוּהוּ בבד שחוֹר והעמידוּ נר דוֹלק למראשוֹתיו, והשמש של הקלוֹיז יוֹשב ושוֹמר את הבר מינן. פני המת הצהוֹבים, החלקים והצוֹננים לא סרוּ לרגע מנגד עיניו, וכמה שעיצם אוֹתן בחזקה, כמה שהתהפך וכיסה את ראשוֹ בשׂמיכה הלוֹהטת, לא יכוֹל לגרש את המראה המבעיט, שרדפוֹ בלי חשׂך. התאוֹמוֹת דוקא ישנוּ שינה עמוּקה וּשקטה, ורק האֵם, שמע, התהפּכה כל הלילה בלי אנחה, וזה עוֹד הגביר את אימתוֹ, כי ראה בדמיוֹנוֹ את עיניה הפּקוּחוֹת עוֹמדוֹת בחשיכה. הוּא התפּלל בלבוֹ שהבוֹקר ימהר לבוֹא. ויהי אך האיר השחר התלבש בניקוּש שיניים ויצא החוּצה בלי נטילת ידיים, התהלך מעט בחצר הדוֹממה (בערב ניתן צו לא לעבוֹד היוֹם בבית המיבשל וּשעריו היוּ מוּגפים כמוֹ בשבתוֹת), הביט בכל רגע לצד דירת הקנה, ששם נמצא המת, אחר יצא לרחוֹב, עמד באמצע הדרך והביט אם אין אביו בא בדוּפנית. בטוּח היה כי בוֹא יבוֹא. אי אפשר שלא יבוֹא.

וּבאמת בשעה שמוֹנה בא ר' הירצל בדוּפניתוֹ המאוּבקה. הסוּס היה מזיע וחזהוּ רוֹטט מריצה מהירה ר' הירצל כבר ידע מה קרה, וּבראוֹתוֹ את בנוֹ עוֹמד על אם הדרך ממתין לוֹ, עצר את הסוּס ושאל בדאגה לשלום האֵם.

— היא במיטה — ענה הנער.

— בכתה?

— לא. שוֹתקת. אף מלה לא השמיעה.

שלוֹם עלה מאחוֹר על הדוּפ0נית והסוּס נכנס לאִטוֹ וּנענוּעי ראש לתוֹך החצר. אוֹתה שעה באוּ שני יהוּדים מחברה קדישא. אחד נשׂא תחת בית שחיוֹ את חבילת התכריכים. שניהם עלוּ בקוֹמה כפוּפה, פאוֹתיהם וזקניהם רטוּבים קצת מרחיצה, אל דירת מרת אברדאם. דיר העצים היה פתוּח, וּבתוֹכוֹ היה הנגר היהוּדי מן העיירה מנסר וּמתקין את הארוֹן. עלה בדעתוֹ של הנער, כי עליו לראוֹת בפרטי ה“טהרה”, ואף כי מראה המת עוֹד מילאהוּ זעה היתה החלטה גמוּרה בלבוֹ להתגנב לחדר המיטוֹת ולראוֹת משם מה ייעשׂה במת. הוּא מוּכרח לראוֹת. יתכּנס תחת אחת המיטוֹת ויסתכל.

מעט מעט התחילו מתאספים בחצר מבני העיירה, שבאוּ לחלוֹק לנפטר את הכבוֹד האחרוֹן. עד מהרה היוּ הבאים לכמה מניינים: אנשים, נשים וטף.

הנער שלוֹם שכב תחת המיטה והתבוֹנן בעד הפתח במעשׂה המטהרים. הגדוֹל שבהם אמר מתוֹך ספר קטן ודק תפילה ארוּכה על המת. אחר הביאוּ מים חמים בכד גדוֹל, פשטוּ את המת, שהיה מאוּבּן ושׂעיר וצהוֹב כוּלוֹ, הניחוּהוּ על קרש רחב מוּנח על שני כיסאוֹת והרחיצוּ את גוּפוֹ במתוּן ונזהרוּ שלא להפכוֹ על פניו, אלא הטוּהוּ על צדוֹ האחד ואחר על צדוֹ השני. שישפוּ היטב, ניקוּ בין אצבעוֹת ידיו ורגליו וּבתוֹך אוֹזניו ונטלוּ בסכין ציפּוֹרני ידיו ורגליו. אחר העמידוּ את המת על משטח קש ושפכוּ על ראשוֹ מן הכד עד שהמים ירדוּ בשפע על הרצפּה. אחר לקחוּ ביצה, שברוּה לתוֹך קערה ויצקוּ לתוֹכה מעט יין טרפוּ יחד ורחצוּ ראשוֹ, חפפוּ שׂערוֹתיו וסרקוּהוּ במסרק. בשעת מעשׂה זה נעוּ לחייו של המת כארנקים ריקים, וכל גוּפוֹ טוּלטל לכאן וּלכאן. אחר הלבישוּהוּ בעמידה את התכריכים, מכנסים וחגוֹרה בעניבה בלי קשירה, וחלוּק וקיטל וּמצנפת ועטפוּהוּ ב“סוֹבב” והלבישוהו את הטלית הנאה והטילוּ פסוּל באחת הציציוֹת. אחר השכיבוּהוּ נגד הפתח, לא במקוֹם שטיהרוּהוּ. המתעסקים בטהרה רחצוּ את ידיהם במים וּמלח ודיברוּ ביניהם בחשאי. לסוֹף הכניסוּ את הארוֹן, הרימוּ את המת מעל הקרקע והכניסוּהוּ לתוֹך הארוֹן, דחקוּהוּ לתוֹכוֹ וכיסוּהוּ בבד שחוֹר. ואז התחילה תנוּעה רבה בבית. שלוֹם התחמק ויצא מתחת המיטה ונדחק בין הבאים החוּצה. לבוֹ היה פוֹעם כאוֹמר להתפקע וראשוֹ עליו כגלגל.

בשעה עשׂר הוּצא הארוֹן מן הבית והוּרד מן המדרגוֹת לקוֹל פּיזוּם אנשי חברה קדישא. הקהל שעמד צפוּף ליד המדרגוֹת פּינה מקוֹם לנוֹשׂאי הארוֹן. השמש רץ בין הקהל המתנוֹעע וצילצל בקוּפסה ואינפף בקוֹל עלוּב: “צדקה תציל ממות! צדקה תציל ממות!” רבים נתנוּ לתוֹך הקוּפסה. נוֹשאי הארוֹן היוּ כנחפזים והיוּ רצים עם המשׂא שעל כתפם, והקהל מימינם וּמשׂמאלם ואחריהם, לכוּלם פנים עצוּבים ועיניים מבריקוֹת, מבוֹהלוֹת. הזקנה הלכה מאחוֹרי הארוֹן מוּבלה בידי נשים כבוּדוֹת אחדוֹת והיא בוֹכה חרש לתוֹך מטפחת. ברכה’לי הלכה אף היא על יד בעלה בפנים מאוּבּנוֹת, והילוּכה כאוֹטוֹמט. ייבּבה בניגוּן וּבקוֹל חד, וּפריל המבשלת הרעישה עוֹלמוֹת בקוֹלוֹתיה. אחריהם הלכוּ התאוֹמוֹת וּבכוּ בחשאי, אך בקוֹלן נשמע כעין רוֹגז על עול שנעשׂה להן. אחריהן הלך שלוֹם. הוּא רק נשך את שׂפתיו ועיניו הביטוּ נבוּכוֹת. כשהגיעוּ אל השער, פנתה מרת אברדאם לאחוֹריה וּביקשה מאת בתה שתחזוֹר הביתה. אין זה לפי כוֹחוֹתיה. רחוֹק הוּא בית העלמין. היא עם הירצל ילכוּ כמוּבן לבית העלמין. יחד עם ברכה נשארוּ גם הילדים. הם עמדוּ בשער וליווּ בעיניהם את הלוייה המתרחקת בחיפּזוֹן. הקהל העלה אבק ברגליו. הנחשלים רצוּ בלא כוֹח ונכשלוּ בחתחתי הדרך. אחר פנוּ ברכה ואחריה הילדים וחזרוּ יחד לתוֹך החצר בפסיעוֹת קטנוֹת וּבהרגשה כבדה, כאילוּ שוּדדוּ והוּצגוּ ריקם.

 

פרק יט: בִּכְיָה שֶׁל בְּרָכָה    🔗

במשך ימי ה“שבעה” היה “מניין” בדירתה של מרת אברדאם. ואחרי “שבעה” קמה מעל השרפרף ויצאה לפוֹעלה בחצר בית המיבשל בקוֹמה זקוּפה וּברוּח נכוֹנה, יוֹתר מקוֹדם לאסוֹן. כל מה שהוּטל עליה לעשוֹת לכבוֹדוֹ וּלנשמתוֹ של ר' נפתלי צבי עשתה לפנים משוּרת הדין. הוֹאיל ולא נשאר אחריו בן, שׂכרה יהוּדי ירא שמיים, שיאמר קדיש בוֹקר וערב וילמד בכל יוֹם פרק משניוֹת. אף הרכיבה את משקפיה ורשמה במוֹ ידיה על לוּח הסידוּר והמחזוֹר את יוֹם פטירתוֹ, כדי לשמוֹר את היארצייט. חילקה את בגדיו לעניים (חוּץ מן הטלית הטוֹבה, שנתנה לוֹ לקברוֹ) ואת מיטתוֹ הציעה והעמידה אוֹתה בחדר מיוּחד שלוֹ, שתעמוֹד שם ואיש לא יגע בה. את הספרים המעטים שילשה: חלק נתנה לר' הירצל, חלק לבית המדרש וחלק, המעט, השאירה לעצמה — ספר מוּסר, שגם היא יכלה לעיין בהם, אף על פי שהיוּ כתוּבים בלשוֹן הקוֹדש. את שני זוּגוֹת התפילין שמרה בבית — אפשר יהא בהם צוֹרך לנכד ההוֹלך וגדל, לשלוֹמקי נכדוֹ של זה שהוּא ותיק בעוֹלם האמת.

נראוּ בה סימני מרץ חדש וּמחוּדש, כאילוּ הוּכפל בה כוֹח החיים. אף את הדאגה לימים יבוֹאוּ, לכשיתחלף הסוֹכן, דחתה ולא רצתה להעמיק חקר בה. דיה לצרה בשעתה, וּבודאי לא יעזבנה ולא יטשנה אל. עתה, מוּבטחה היא, יש לה שני מליצי יוֹשר בשמיים: ר' שלוֹמקי ור' נפתלי צבי. הן עם שניהם אך טוֹב וחסד עשׂתה, ואיך לא יזכרוּה לטוֹבה? העוֹקץ שנשאר בלבה מביקוּרה האחרוֹן אצל ה“צדיק” החדש לא נתנה לסמוֹך עליו וּלבקש בוֹ משען, וּכשעלה זכרוֹ על לבה היתה כוֹאבת וּמשתדלת לא לחשוֹב בוֹ. היתה בלבה כעין טינה כלפּי קרוֹב שמתנכּר אין דבר, אלהים יוֹשיענה! הישוּעה מידוֹ, כביכוֹל, ישרה מתוּקה וּבטוּחה יוֹתר.

העבודה בבית המיבשל התנהלה כסדרה. בזמן האחרוֹן גם הוּשבח העסק, נוֹספוּ קוֹנים חדשים מכמה כפרים רחוֹקים. השׂעוֹרה היתה בזוֹל, ואף הכּשׁוּת לא עלתה ביוֹקר, הבישוּלים עלוּ יפה, וּפני הרר ליבר מבהיקים מנחת. גם הוּא כאילוּ הכפיל מרצוֹ. בא גם מישהוּ מבית המיבשל הגדוֹל של האלפּרין מבּרוֹד, טעם מן השׁיכר ושיבחוֹ מאד. אף גם פוֹשטי יד רבוּ וּבאוּ ממקוֹמוֹת רחוֹקים, “יהוּדים נאים” וּ“נכדים” ו“שד”רים", וּמרת אברדאם הרחיבה עוֹד יוֹתר את ידה. “עשׂר כדי שתתעשר”.

רק מבתה ברכה לא היתה לה נחת. כלל לא. ר' הירצל התאוֹנן על עסקיו, שעלוּ למעלה מראשוֹ והם מייבּשים את מוֹחוֹ והריבית שהוּא משלם מוֹצצת את דמוֹ. אלוּ העלוּקוֹת בלבוּב אינן יוֹדעוֹת רחמים. אך מן הצד השני אי אפשר בלעדיהן, כי הפריצים דוֹרשים תמיד כסף מזוּמן: הב הב! וכמה שהוּא טוֹרח וּמחשה חשבוֹנוֹת אינו רוֹאה עוֹשר בשוּרה האחרוֹנה. אף על פי שהעסקים מגלגלים בסכוּמים עצוּמים. אך לא בזה היה עיקר הרע. עיקר האסוֹן הוא במצבה שלה, של ברכה. עליה השפיע מוֹתוֹ של ר' נפתלי צבי לרעה. לכאוֹרה, אב חוֹרג, ואף על פי כן. עוֹד יוֹתר מבתחילה נתכנסה לתוֹך דירתה ועיניה הגדוֹלוֹת הביטוּ תמיד ארוּכוֹת וזרוֹת. אף התנכרה עתה לגמרי לילדים, כאילוּ זרים הם לה, כאילוּ אנה מרגשת במציאוּתם. והרע מכוֹל רע, שדבק בה מין בכי קשה שהיה תוֹקפה לעתים קרוֹבוֹת. אוֹזן לא שמעה בכי כזה: תחילתוֹ בחשאי וּמתמשך והוֹלך וּמוֹסיף וּמתגבר וחוֹדר לאוֹזן השוֹמע, וּמאוֹזנוֹ הוּא חוֹדר ללבוֹ להחרידוֹ וּלהרעישוֹ וּלמלאוֹתוֹ יגוֹן אין חקר. בשבתה יחידה בתוֹך חדר מיטוֹתיה, מאחרי החלוֹן המרוּשת, היתה בוֹכייה שעוֹת שעוֹת, לפעמים ביוֹם, אך על הרוֹב בערב וּבלילה, והיתה זוֹ יבבה חדה ורוֹטטת וצוֹבטת את הנשמה עד למכאוֹב. גם בהיעדר ר' הירצל מן הבית וגם בהיוֹתֹ עמה היוּ באוֹת ותוֹקפוֹת עליה שעוֹת הבכי. בימים הראשוֹנים היה ר' הירצל יוֹשב אצלה וּמדבר אוֹ שוֹתק בקרבתה להשקיטה. גם מרת אברדאם היתה נכנסת, גם סוֹסילי (הוֹי, סוֹסילי עצמה היתה עתה אוּמללה בנשים, מיוֹם שבא קרוֹבה של היתוֹמה וּלקחה לביתוֹ בעל כוֹרחה וּבעל כוֹרחם!), אחר נמלכוּ ושלחוּ אליה את הילדים, אוּלי תהא השפּעתם עליה לטוֹבה. אך הכוֹל ללא הוֹעיל — ברכה’לי המשיכה את בכיה. אף השׂכירים בחצר היוּ מאזינים לקוֹל הבכי החרישי הזה, שהיה מקרקר את קירוֹת לבם. בתחילה ניסוּ ליתן עצוֹת, אחר רק ניענעוּ בראשיהם וּלבסוֹף התיאשוּ ממנה והניחוּ לה לבכוֹת כנפשה. אפשר שתבכה עד שייבש מקוֹר דמעוֹתיה ותחדל.

וּבכלוֹת הבכי היתה משתתקת. אך גם בשתיקה עוֹד היה מהדהד משך הבכי. ויש שהיתה מוֹפיעה אחר כך בקוֹמתה הדקה, הרכה והצעירה וּבפניה הנעימים והצנוּעים, וכמעט לא היה ניכּר, כי כה הרבתה לבכוֹת ולשפוֹך דמעוֹת. ואז היוּ כל רוֹאיה משתוֹקקים לעשוֹת עמה שירוּת של חסד, להגיש לה איזה דבר, לרוּץ בשבילה, להשיב עליה רוּח, להחווֹת לה קידה. כביכוֹל, כל העיניים תלוּיוֹת בניד שׂפתיה וּבזיע גבוֹת עיניה.

יהוּדיוֹת שוֹנוֹת, שלא נראוּ מוֹלם ברשוּת בית המיבשל, התחילוּ מבקרוֹת אצל מרת אבּרדאם, נאנחוֹת באוֹזניה וּמפשילוֹת עיניהן וּמשמיעוֹת עצוֹת וּסגוּלוֹת, שהן בדוּקוֹת וּמנוּסוֹת בכמה מקרים דוֹמים לזה. ממש כמוֹ בשנוֹת עקרוּתה של ברכה’לי. אך פניה של מרת אברדאם היוּ עתה סגוּרים, ודעתה היתה כמוּסחה לעניינים אחרים. מה יוּכלוּ בני אדם לעוּץ לה?

חג השבוּעוֹת עבר. נמשכוּ ימי קיץ בהירים ולוֹהטים. התחילוּ לבוֹא מן העיירה להתרחץ באגם. הפּריצים היוּ באים עם משפּחוֹתיהם לבוּשים קיצית. עוֹברים את מעברת העץ הקטנה המוֹליכה אל קוּבת הרחצה היפה, הבנוּיה על כלוֹנסאוֹת בלב האדם, מלהגים וצוֹחקים בקוֹל והילדים נוֹשׂאים בידיהם סלסלוֹת מלאוֹת מגדנוֹת וּפרחים שקטפוּ דרך הילוּכם. בני היהוּדים היוּ עוֹמדים מרחוֹק, מביטים בהם וּמתקנאים בלבם. שם, ליד הקוּבּה, היה גם מקוֹם גדוּר לשם שׂחייה, אך ליהוּדים אסוּר היה להיכנס שמה. הדגים היוּ שטים וּמחליקים בתוֹך המים הירקרקים כחיצים וּכפסים של כסף וזהב, מתגלים וּמתעלמים, מתגלים וּמתעלמים בקוֹל סטירה ושיכשוּך מטיל טיפּה של רעננוּת בלב.

יוֹם אחד באוֹתוֹ הקיץ — גראף מוֹלוֹדצקי עמד לבוֹא לציד, הוּא וּבני לויתוֹ — ערכוּ במצוַת הסוֹכן דיוּג גדוֹל באגם. פתחוּ את סכר התעלה שבמוֹרד וּבמשך שעוֹת מספר הוֹציאוּ את מי האגם. נראה הקרקע רב הבוֹץ, נחשׂפוּ המעיינוֹת המקירים בעוֹז גלי מים חיים, מפרפּרים. כל קרקע האגם, בשטח רחב ידיים, היה חשׂוּף וּמבהיק לאוֹר החמה. הדגים הגדוֹלים, המפוּטמים, היוּ נראים כשהם מתחבטים בבוֹץ הקר וסוֹטרים עליו בהתכרכם לקפיצה באויר. שׂכירי הארמוֹן היוּ מתהלכים בכוֹתנוֹתיהם הקצרוֹת וּברגליהם העירוּמוֹת, המלוּכלכוֹת, כפוּפים ואוֹספים בידיים את הדגים החלקלקים וזוֹרקים אוֹתם בחרפוֹת לתוֹך דליים גדוֹלים מלאי מים. מסביב למשׂוּכת האגם עמדוּ המוֹנים מבני העיירה וּמבני האיכרים שבפאתיה והיוּ מסתכלים במחזה המשעשע. ידוֹע ידעוּ בעיירה, כי כמעט בכל בית יהוּדי תימצא הערב ארוּחה ריחנית וּמפוּלפּלת של קרפּיוֹן אוֹ אוֹקוֹנוּס אוֹ אברוֹמה, אוֹ לפחוֹת קרסיוֹת זהוּבוֹת אחדוֹת, שטוֹב לבשלן בחמאה. חבל רק שהיוֹם הוּא יוֹם שלישי בשבוּע ואי אפשר בחוֹם הקיץ לטמוֹן חלק לשבת. כל העיירה היתה עירה ונרגשת מן המאוֹרע, וכל אחד מחכה בקוֹצר רוּח למה שיביאוּ לוֹ הדייגים בחשאי, מן היתר וּמן הניטוֹל.

גם ילדי ר' הירצל היוּ בין המסתכלים. התאוֹמוֹת עם בנוֹת פאן ישינסקי ושלוֹם יחידי במרחק מה מהן. הוּא, שלוֹם, רצה, שהדיג ייפּסק כבר ויסגרו את הסכר, כדי שיראה בהתמלא האגם שנית מים להחיוֹת את הדגים המתעלפים. הוּא חש את לבטי ייסוּריהם, כאילוּ היוּ ילדי אדם.

השמש החלה שוֹקעת ורוּח צוֹננת באה וּמנשבת על פני האגם החשׂוּף מכיסוּי מימיו. הדליים היוּ כבר מלאים והשׂכירים היוּ נוֹשׂאים אוֹתם בשניים וּבקוֹמה כפוּפה מהתאמצוּת. אז סתמוּ את פתח התעלה וּמי המעיינוֹת התחילוּ נקוים באגם, מיישרים את פני הקרקע וּמכסים לאט לאט את הדגים הנשארים. הדייגים עלוּ לאִטם מתוך האגם, וּבהיאספם במקוֹם אחד, סמוּך לקוּבת הרחצה, וּבהעמידם את הדליים הכבדים, על שׂפת האגם, הקיפוּ אוֹתם סביב וּפרצוּ כוּלם בשירה אדירה. הזמרה הרעננה הזאת, העוֹלה מחזוֹת אנשים לימוּדי עבוֹדה, לתוֹך אויר בין הערבּיים המבוּשׂם גם געיית העדר, אשר שב מן המרעה, לא יכלה להפריעה.

רק בחצר בית המיבשל, שנדם בשעה זוֹ מן העבוֹדה והשׂכירים יצאוּ עם תרמיליהם מן השער, נשמעה יללתה של “הגבירה הצעירה, המסכנה”.

גלגל הלבנה עלה גדוֹל ואדוֹם באוֹפק מזרח ושאף אל השמיים הגבוֹהים מאד. שירת הדייגים ירדה אט אט, ויללתה הדקה והממוּשכת של ברכה הלכה הלוֹך וגבוֹר, עד שכבשה את החצר כוּלה והתפּשטה גם מעבר לתחוּמיה.

 

פרק כ: רַ' הִירְשֶׁל “מְרֻבֶּה”    🔗

בערב שבת שלאחר “שבת נחמוּ”, בשעה אחת עשרה בבוֹקר, עמדה לפני שער חצר בית המיבשל עגלת איכרים קטנה רתוּמה לסוּס כפרי, וּמעליה ירד במתינוּת יהוּדי נמוּך ורחב, בעל כרס וּבעל זקן צהבהב שוֹפע ויוֹרד כמעט עד טבּוּרוֹ, על פניו מַורידים וּמחייכים מתוֹך סבך השׂיער, והוּא נוֹשׂא ביד אחת סוּדר ישן של צמר וּבשנייה תרמיל עוֹר מחוּק וּמעוּך. בגדיו אף הם היוּ מעוּכים והליכתוֹ מפוּשׂקת מאד, מפני “שברוֹ” הגדוֹל, וּמראהוּ כמחזיר אחרי תרנגוֹלת לתפסה. הוּא הזיע מאד מן השרב, וּבעברוֹ בחצר היה גוֹרר את מגפיו הגדוֹלים וּמעלה אבק רב. נשׂא את פניו המשוּלהבים, מיצמץ בעיניו מפני זוֹהר החמה, הריח את האויר בהנאה מרוּבה והביט לכל צד, כמחכה למישהוּ. לבסוֹף עמדוּ עיניו הזעירוֹת בגרם המדרגוֹת המוֹליכוֹת אל דירתה של מרת אברדאם, גברת בית המיבשל, ניענע לעצמוֹ בראשוֹ וּפנה שמה.

בוֹ ברגע על המדרגה העליוֹנה יצאה מרת אברדאם מן הפרוֹזדוֹר, וּבראוֹתה את הבא היתה כמתחלחלת קצת וקראה:

— אה, ר' הירשל! כמעט שנתיאשנוּ מכם. ברוּך הבא! היכנסוּ נא הביתה.

הוּא שפך מיד רסיסי צחוֹק אחדים, ניענע לה בראשוֹ, ליבב אוֹתה בעיניו ואמר לה בקוֹל ערב:

— יה יוֹשיעך, מרת חנה, יה יוֹשיעך. איחרתי השנה לבוֹא. אחר הפּסח שכבתי, לא עליכם, חוֹלה כשלוֹשה שבוּעוֹת. חי־חי, שבר־המעיים שלי התנגן", במחילה. בביתי שכבתי, לא עליכם, ואֵחַר עד עתה. וּמה שלוֹם ר' נפתלי צבי? בקו הבריאוּת? מה?

מרת אברדאם לא נבוֹכה מן השאלה, אך נאנחה:

— וכי לא שמעתם, ר' הירשל? נפתלי צבי, עליו השלום… נפטר לפני כשני חדשים ומחצה…

— אי־אי־אי — קרא האוֹרח וטילטל ראשוֹ — ואני לא שמעתי כלוּם. אי־אי־אי! מתי, את אוֹמרת? לפני שני חדשים ומחצה? היינוּ, לפני שבוּעוֹת? אה־אה־אה, יהוּדי יקר שכזה! והרי היה עוֹד, עליו השלוֹם, יהוּדי במיטב שנוֹתיו. גבר בגוּברין. אשתקד עוֹד — עוֹד היה בריא אוּלם… איך זה פתאוֹם? אי־אי־אי!

— היכנסוּ נא, ר' הירשל. פתאוֹם ולא פתאוֹם בא הדבר. מין שבץ, ר“ל. יצאתי בבוֹקר לקבץ עם הרבנית ל”הכנסת כלה“, והנה אך עברנוּ שניים־שלוֹשה בתים, אמר לי לבי: חנה, מהרי הביתה, קרה שם דבר לא טוֹב. ביקשתי סליחה מאת הרבנית ורצתי כל עוֹד נשמתי בי הביתה. נכנסתי בשער, והנה נכדי שלוֹמקי עוֹמד באמצע החצר, והילד נראה כ”חטוּף“, ר”ל. מיד הכרתי, כי השבר הוא שלם. כך, כשכיבתוֹ על הספה, הוֹציא את נשמתו… בלי וידוּי… מי יוֹדע, אפשר גם בלא גסיסה… לא היה מי שיעצם את עיניו ונשארוּ פקוּחוֹת…

הם נכנסוּ בינתיים אל חדר האכילה הצוֹנן. שם ישב ר' שמחה הגזבר, שמפּני החוֹם הגדוֹל בא הנה עם פנקסיו לעסוֹק במלאכת המאזן, ועל ידוֹ, נשען אל השוּלחן, עמד הנער שלוֹם והיה מתבוֹנן בשוּבוֹ הזריז של ר' שמחה ונהנה מבדיחוֹתיו, שהוּא מפזר אגב חיבוּר וחיסוּר.

ר' שמחה, בעוֹד עיניו בפנקס, פשט את ידוֹ ב“שלוֹם עליכם” רחב לאוֹרח המתקרב. אחריו עשׂה כן גם הנער שלוֹם, כמנהג.

— ר' הירשל בא! — הוֹדיעה מרת אברדאם, כשׂשׂה על האוֹרח.

הוּא הניח על הספה את התרמיל ואת הסוּדר ודיבר, כמוֹ לנפשוֹ:

— בודאי סבוּרים הייתם, שהירשל “מרוּבּה” לא יבוֹא עוֹד השנה! אָה, כיצד יכוֹלתם לשער, במחילה, השערה שטוּתית כזוֹ? לא הירשל “מרוּבּה” יוַתּר על צלי הרוֹטב של מרת אברדאם. האמינוּ לי, טעמוֹ אינוֹ פוֹסק מפי כל ימוֹת השנה. וּבאמת, מרת חנה היקרה, הנני כמעט אליבא ריקנא. התפּללתי בבוֹקר בכפר זאויץ', ויוֹתר מכוֹס יי"ש קטנה וּרקיק כוּסמים לא טעמתי. אם איני טוֹעה, הרי ערב שבת היוֹם וקרוֹב לשעת הצהריים, ובאויר יש כבר פוּרתא מאוֹתוֹ דבר… אה, מחייה נפשוֹת!

בהיוֹתוֹ בתוֹך הבית פנימה לא רצוּי היה לוֹ עוֹד להוֹסיף שׂיחה על המנוֹח, גזירה שמא יבוּלע לתאבוֹנוֹ באכילת צלי הרוֹטב הערב. אך ר' שמחה, שלא סבל את רחבוּתוֹ של מאסף ה“מעמדוֹת” ההוּסיאטיני וּביקש לקנטרוֹ משהוּ, לא גרע עין מפנקסוֹ ואמר:

— באמת אמרנוּ, שטבעת, ר' הירשל, אם לא ביי"ש — הרי לפחוֹת בחמיצה של סלק.

— תמיהני עליך, ר' שמחה — השיב ר' הירשל בקוֹלוֹ הנעים — איפכא מסתברא. בידוּע שכל היי"ש והחמיצה דרכם לטבוֹע בי ולא אני בהם, חי־חי. לא כך, שלוֹמקי? אי־אי, מאשתקד גדלת, ברוּך השם, כשני טפחים. חזקה על נכדה של מרת אברדאם, שגדל גם בתוֹרה וּבמעשים טוֹבים. איזוֹ גמרא אתה לוֹמד?

והוּא ישב על אחד הכיסאוֹת והחליק את זקנוֹ בהנאה, משל, הוּא בוֹחן את בנוֹ בשבת אחר הצהריים.

— בבא קמא — השיב הנער ועיניו דבקוּ עוֹד יוֹתר בפנקסוֹ של ר' שמחה.

— פרק?

— “מרוּבה”.

ר' הירשל בטוּח היה, שהקטן מתכוין לפגוֹע בוֹ, אף חשד, שר' שמחה לחש לוֹ. השיב:

— כך, כך. ואני אמרתי, שאתה לוֹמד מסכת “דרך ארץ”… הנער לא תפס את העוֹקץ, כשם שלא ידע, לפי תוּמוֹ, שפּגע בר' הירשל, כי באמת עמד בפרק זה.

הכינוּי “מרוּבה”, שבוֹ נוֹדע ר' הירשל מאסף ה“מעמדוֹת” בשביל הצדיק מהוּסיאטין, היה חוֹמר לפירוּשים. יש שהיוּ קוֹראי “מרוּבּע” בעי“ן וּמתכּונים, שדמוּת גוּפוֹ מרוּבעת, ויש, והם הרבים, שהיוּ קוֹראים “מרוּבה” בה”א, על שוּם שהיה מרבה באכילה, מרבה בשתייה, מרבה בשינה, מרבה בתביעה וכוּ' וכוּ'. הוּא גוּפוֹ לא נכוה מכינוּיוֹ והיה נוּשאוֹ כתכשיט.

מרת אברדאם, שנכנסה בינתיים אל חדר המבשלוֹת, וציותה שם על פריל לערוֹך לר' הירשל את השוּלחן וּלהגיש לוֹ מנה ראשוֹנה של צלי הרוֹטב, שבה וּבישׂרה לאוֹרח, כי מבוּקשוֹ יינתן לוֹ מיד. אף ביקשה ממנוּ סליחה, שעליה לגשת לאיזה מקוֹם בשליחוּת מצוה, ועוֹד מעט תשוּב. ה ר' הירשל ישבוֹת כאן את שבּתּוֹ, ובודאי יתרצה לקרוֹא בתוֹרה, כל ה“מניין” ישמח לקיראתוֹ. ר' הירשל, שהיה מטפל בתרמיל הפתוּח שעל הספה, ניענע בראשוֹ ונהם בחוֹטמוֹ, אך בלבוֹ נהנה השאלה: מאחר שר' נפתלי צבי מת — ממי אקבל את ה“מעמדוֹת”?

ר' שמחה, מששמע על דבר צלי הרוֹטב, וּבפרט שעם פתיחת חדר המבשלות בא משם הריח המגרה, נתגרה עליו גם יצרוֹ ולא יכוֹל עוֹד לישב בשלוה על פנקסיו, פיו היה שוֹפע רוֹק והספרוֹת היוּ מפעפעוֹת לעיניו כצחצוּחי שוּמן. מה עשה? סגר את הפנקסים, נטלם תחת בית שחיוֹ והלך לשׂימם בלשכה, כדי שיוּכל להסתלק בעצמוֹ לביתוֹ. גם שלוֹם ביקש לילך עמוֹ, אך ר' הירשל עיכבוֹ:

— שבה עמי, שלוֹמקי, מה נפשך: נסיח קצת בדברי חסידוּת. הרי נכדה של חסידה גדוֹלה אתה, אף על פי שצדיקה אינוֹ אלא הרב מבלז…

הנער לא נמשך אחרי שיחת חסידים, ואף על פי כן נשאר, מפני החידוּש.

— נתראה בבית המרחץ, ר' הירשל? — שאל ר' שמחה מעל הסף.

— אם ירצה השם, אם הקיטוֹר לא יהי עבה ביוֹתר, חי־חי.

פּריל המבשלת נכנסה, פּרשׂה מפּה על חצי השוּלחן, ערכה עליה כלים אחדים, שׂמה מלח וחזרת עשׂוּיה עם סלק אדוֹם וחלת סוֹלת שלמה, עגוּלה, אפוּית הבוֹקר. ר' הירשל הוֹציא מן התרמיל כוּתוֹנת, גוֹללה עד הרצפה כקיטל והתבוֹנן בקרעיה.

— פּרילי — חינן קוֹלוֹ ולא הביט אליה — בצידם של הטלאים שהטלאת אשתקד נעשׂוּ שוּב קרעים… בוֹאי ראי!

— יניח אוֹתה על הספּה. לכשאִפּנה אתקננה.

— אַל תשכחי, פּרילי, ערב שבת היוֹם, ואין לי כוּתוֹנת אחרת לבית המרחץ.

— אין דבר, עד שיצטרך לילך — אתקננה.

ר' הירשל נתן בה חצי עין והתמוֹגג:

— אַי, פּרילי, לוּ בחוּר הייתי, אוֹ “גָרוּשׁ”, אוֹ לכל הפּחוֹת אלמן!

— יתבייש, למצער, מפני הילד.

יצאה וכעבוֹר רגע הביאה בצלחת עמוּקה את חתיכת הצלי בתוֹך ים חוּם של רוֹטב. האד הם והריחני מילא מיד את אוירוֹ של החדר, ור' הירשל התחיל ממצמץ בעיניו ונחיריו מתנפּחוֹת. הניח לתרמיל הפּתוּח, הסיר מראשוֹ את מגבּעת הסַמיט ותיקן את הירמוּלקה השמנה, יצא אל הפּרוֹזדוֹר ונטל שם את ידיו, נכנס כשהוּא נוֹשׂאן באויר, ניגבן במגבת התלוּיה במסמר על הקיר והוּא מוֹנה בעיניים מהוּפּכוֹת: “שׂאוּ ידיכם קוֹדש” וכו'. אחר ישב בהרחבת הדעת אל השוּלחן הערוּך, העביר בסַכּין על החלה השלמה ובירך בקוֹל “המוֹציא”, אחר בצע את הפּת באמצעיתה, פרס פרוּסה וטבלה במלח וטעם ממנה, כשהוּא מקרב את עיניו העלוּטוֹת אל הצלי, מריחוֹ וּבוֹדקוֹ מצידי צדדים. שׂערוֹת זקנוֹ נתבּדרוּ והזיעוּ, שׂפתוֹתיו היוּ כיוֹנקוֹת, והאֵד מבהיק את פניו. לקח חצי חַלָה ונעץ בה את ארבע אצבעוֹתיו, העמיק והוֹציא בבת אחת את כל תוֹכה, אחר נתן את התוֹך הרך לתוֹך הרוֹטב, לחץ עליו קצת והרפּה ממנוּ, לחץ שוּב והרפּה. רוּבּוֹ של הרוֹטב נספּג לתוֹך החלה הרכּה. ביקש להרימה באצבעוֹת, אך היא נתפּוֹררה מפני הכוֹבד ורק חלק עלה בידוֹ לשׂים בתוֹך פיו, וגם מזה נפלוּ פירוּרים לחים על זקנוֹ, על המפּה ועל בגדיו. אך הוּא לעס בתאוה את החלה הטבוּלה ועצם קצת את עיניו, די לטעוֹם יפה.

שלוֹם לא גרע ממנוּ עין. אחרי לוּגמוֹת אחדוֹת התחיל ר' הירשל ממלמל לעצמוֹ:

— אה־אה־אה, משה רבנוּ, המחילה, בטלן היה. בטלן גמוּר. שוֹמע אתה, שלוֹמקי? בטלן גמוּר היה. האמינה לי.

הנער העמיד עליו את עיניו הפּיקחוֹת, ממתין ל“חכמה”.

— הגע בעצמך, למה היה לוֹ להטריח את עצמוֹ ואת כביכוֹל לקרוֹע את הים, והרי יכוֹל היה ליבּשוֹ בדרך הטבע. לא היה צריך אלא לבקש מבני ישראל את החלוֹת, לעקוֹר את תוֹכן הרך, להטילוֹ לתוֹך ים סוּף וּברגע כמימרא היה מתיבּש. אה־אה, בטלן, בטלן היה, במחילה מכבוֹדוֹ!

וסתם את פיו בחלה וּבנתח מן הבשׂר שהעלה במזלג טבלה בחזרת האדוּמה.

שלוֹם צחק בקרבּוֹ לדברי הזקן, אך לא רצה לעשׂוֹת לוֹ קוֹרת רוּח, ועל כן לא השיב כלוּם על הלצתוֹ.

— אלא מה? — הִבְלִים ר' הירשל לעיסתוֹ ונן את עיניו בנער.

— לא היוּ לבני ישׂראל חלוֹת, כי בְּצֵקם לא הספּיק להחמיץ…

— חריף, חריף גדוֹל! לך, שלוֹמקי, והבא לי מבית הקרח קנקן שׁיכר. רק, למען השם, מזה שהרר ליבּר שוֹתה. אתה שוֹמע? הנער הלך והביא לוֹ את השׁיכר הקר. ר' הירשל חטף את הכד המזיע בשתי ידיו וגמע מתוֹכוֹ ארוּכּוֹת. הוֹציא את שׂפמוֹ הנוֹזל והמשיך לאכוֹל מן הצלי, כשהוּא מנהם לעצמוֹ. וּככל שהרבה לאכוֹל, כן הלך ונשתקע בעבוֹדה זוֹ עד שנשתתק ורק נחיריו היוּ הוֹמוֹת אל פיו, כמסיחוֹת עמוֹ על טעם הצלי והרוֹטב והשׁיכר. וּבכן הסיח את דעתוֹ לגמרי מן הנער, וזה ישב והיה מצייר בעיפּרוֹן ציוּרים על פיסת נייר.

בינתיים חזרה מרת אבּרדאם. נתנה את שתי ידיה בכיסי סינרה הרחב ועמדה לפני ר' הירשל המוֹצץ עצם דשנה.

— אפשר שתאכלוּ עוֹד משהו? — אמרה — באמת חפצתי ליתן לכם גם חמיצה וגם פּרפּרת, אבל אלוּ עדיין אינן מוּכנוֹת. בעוֹד שעה נאכל את הסעוּדה.

— אין דבר, מרת חנה, אין דבר. אכילת בשׂר היא בבחינת “מגרר גריר”. בפרט עם חזרת חריפה. אם ירצה השם, בעוֹד שׁעה לא אבייש גם את הסעוּדה (וּבדבּרוֹ חשב: אבקש ממנה שׂמלת משי ישנה בשביל הפלוֹנית שלי). וּמה שלוֹם חתנך ר' הירצל? מה עסקיו? הרי שליט“א שאלני מתי יבוֹא אליו. אַי־אַי־אַי! — נאנח עמוּקוֹת — יהוּדי יקר כר' נפתלי צבי. כמה שכּמוֹתוֹ איכא בשוּקא? חסיד בכל רמ”ח ושס“ה. מי מילל וּמי פילל? משער אני כמה הרבי שליט”א יהא מצטער! אַי־אַי־אַי.

כמוֹ על פי שיתוּף מחשבוֹת השיבה מרת אבּרדאם:

— מה שייך? כל זמן שהשם יתברך יחייני וידי תהא מַשׂגת, אוֹסיף לשלם את ה“מעמדוֹת”, אף על פי שאני בעצמי נוֹסעת לבלז. הרי חלקוֹ של ר' נפתלי צבי מוּפקד בידי ואני חייבת לנהוֹג בוֹ כאילוּ הוּא חי.

ר' הירשל צהל בלבוֹ, אך השׂים עצמוֹ כלא שוֹמע:

— מה, ה“מניין” עדיין מתקיים כלשעבר? הא? אם רצוֹנך שאקרא מחר בתוֹרה, צריך יהיה לעבוֹר אחרי המרחץ על הסדרה. אבל עם דגים, מרת חנה.

— עם דגים יפים מאד. מן האגם שלנו.

— שלוֹמקי, תגיש לי בטוּבך “מים אחרוֹנים”. ב“ה, סתמתי קצת לפי שעה את פי ה”חוֹמר" שלי. נא!

 

פרק כא: שְׁנֵי יְהוּדִים מִמֶּרְחָק בָּאוּ    🔗

הילולת הציד של הגראף מוֹלוֹדצקי באה אל קצה. הכבוּדה המפוֹארה והחוֹגגת, שהיתה משוֹטטת במשך ימים אחדים בעיירה, בפרט בסביבוֹת הארמוֹן, לא נראתה עוֹד, כאילוּ חלוֹם היוּ. הגראף נסע (מרת אבּרדאם ור' הירצל ניסוּ לבוֹא לפניו לראיוֹן בעניין בית המיבשל, אך לא יכלוּ להגיע אליו) ועמוֹ כל האצילים אוֹרחיו. למחר נסע גם פּאן גראבּינסקי עם לויית הנשים, וּבארמון ישב מעתה הסוֹכן החדש פּאן לאסוֹטי. הוּא היה אדם צעיר לימים, רוק, גבה קוֹמה, פאוֹת זקן אדוּמוֹת לוֹ, והוּא נעוּל תמיד מוֹקיים של עוֹר ונוֹשׂא בידוֹ מַגלב קלוּע, וּמוֹליך עמוֹ, בשרשרוֹת אוֹ בלעדיהן, שלוֹשה כלבי ציד גדוֹלים וחברבּרים. היה באיש הזה משהוּ מפיסתוֹפלי, וּמיד לבוֹאוֹ היה מצוּי בכל מקוֹם, רוֹכב על הסוּס אוֹ הוֹלך ברגל, בשׂדוֹת, באפרים, ביער, בבית המשׂרפוֹת, בבית הייבּוּש, וגם בבית המיבשל בּיקר פעמַיים בשבוּע הראשוֹן לבוֹאוֹ, התבוֹנן בכל פינה וּבכל עבוֹדה, ניענע ראשוֹ, מיצמץ בעיניו, אך לא הגיד מאוּמה.

וּמרת אבּרדאם הזמינתהוּ לדירתה, העמידה לוֹ כּיבּוּד נאה עם שׁיכר ישן נוֹשן, הציגה לפניו את שלוֹשת נכדיה, סחה לוֹ את דבר אלמנוּתה, סיפּרה הזהירוּת על בתה וחתנה. על חתנה התעכבה יוֹתר, תיארה במלים ספוּרוֹת אך ממַצוֹת את חין הליכוֹתיו עם אדוֹנים, ואפילוּ עם גראפים. כאן דיבר בקוֹל ועיניו שוֹטטוּ ותרוּ בכוֹל. בקוֹלוֹ היתה עליצוּת רבה, אך בלתי טבעית, וּכמוֹ איזוֹ מחשבת זדוֹן מסוּתרת בה. שתה “לחַיים”, הילל את הכּיבּוּד, מיעך את הילדים בקצה הניצב של מגלבוֹ תחת בית שׁחים, סרק כל העת במברשת קטנה את שׂפמוֹ הדק ואת פאוֹת זקנוֹ האדוּמוֹת. אחר הלך לוֹ בהילוּכוֹ הצעיר והמפזז וּשלוֹשת כלביו רצים מלפניו וּמאחריו. מה שנוֹגע לחכירת בית המיבשל להבא — עוֹד חזוֹן למוֹעד, מקוה הוּא, שעוֹד תהיה לוֹ שעת כוֹשר לדבּר עם הגברת הנכבדה. כן, הוּא מבין לדאגתם, אבל — חדש הוּא במקוֹם. עליו להתחַקוֹת על שוֹרשי הדברים.

— מה דעתך, שלוֹמקי: לבּוֹ של הסוֹכן החדש טוֹב עלינוּ אוֹ לא? — שאלת מרת אבּרדאם את נכדה, שהיה חשוּב בעיניה כחכם ונבוֹן.

— איש רע הוּא — השיב הנער בלי פיקפוּק — בשעה שמיעך אוֹתנוּ במגלב. לא היוּ עיניו מביטוֹת בנוּ. קוֹלוֹ אינוֹ יוֹצא מן הלב.

— אֵלי, אֵלי, מה יהא בסוֹפנוּ?

וּבלבּה גמרה מאת אבּרדאם, שאם לא תוּכל לבוֹא ל“עמק השוה” עם פּאן לאסוֹטי, תסע שנית לבלז ולא תזוּז מחדר “הרבה”, עד שיבטיחנה כי הכוֹל יבוֹא על מקוֹמוֹ בשלוֹם. “גם על ברכה’לי ועל בכיה אדבר עמו. אין דבר, הוּא צדיק וקרוֹב שלנוּ ועליו לדעת הכוֹל. ואם יש בידוֹ להוֹשיע — יוֹשיע!” הוֹסיפה ודיבּרה לנפשה בעוֹז וּברוּגזה.

עברוּ כמה שבוּעוֹת. היהוּדי אוֹמר ה“קדיש” ולוֹמדי המשניוֹת היוּ באים בכל יוֹם חמישי בשבת וּמקבלים את שׂכרם משׁלם. אף היוּ לוֹקחים אתּם תמיד לביתם קנקן שׁיכר — משקה לשבּת. הכוֹל היה נוֹהג כשוּרה. גם בכיה של ברכה’לי נעשׂה הרגל, והזקנה, אף כי לבה היה מתפּלץ בקרבה לשמע קוֹל הקינה של בתה היחידה, השלימה עם הדבר באין ברירה והעבירה את כל אהבתה ודאגתה לנער שלוֹם, והיתה מרבה שׂיחה עם המלמד והמוֹרה, שיהיוּ ספין לוֹ, “כי יש ב”ה מקוֹם בראש“. והנער באמת מוֹחוֹ היה ער ולבוֹ פתוּח לתוֹרה וּלחכמה, והיה יוֹדע את ה”שיעוּר" בעל פה אחרי חזרה ראשוֹנה, והיה לוֹמד “פסוּק” עם “מצוּדוֹת”, ויוֹדע את תרגוּם אוּנקלוֹס לכל פסוּק שבחוּמש וזוֹכר את הטעמים, והיה כתב ידוֹ יפה להלל והיה מדבר פּוֹלנית וגם אשכנזית, וּבחשבוֹן היה חריף, לפי עדוּתוֹ של ר' שׂמחה, והיה שוֹקד על הקריאה בספרי אביו, שנוֹספוּ עליהם ספרי המנוֹח, וּביוֹתר היה כרוּך אחרי ספרי הדוֹרוֹת, וּמרבה לעיין גם ב“ספר הברית”, שהה בין ספרי אביו. כל באי החצר היוּ נהנים ממנוּ הנאה מרוּבה וּמשתדלים לישׂא וליתן עמוֹ ולשמוֹע תשוּבוֹתיו המבוּגרוֹת וטוֹבוֹת הטעם. הנערוֹת גדלוּ אף הן, למדוּ היטב והצטיינוּ במלאכוֹת יד וּבאהבת הסדר והנקיוֹן. אך לא נראה בהן כל דבר לא שכיח. שתיהן היוּ טוֹבוֹת לב, בעלוֹת חן, מתלבשוֹת בטעם טוֹב וּמכינוֹת שיעוּריהן לבית הספר (הזקנה הכניסתן בינתיים לבית הספר העממי שבעיירה, שמנהלתוֹ היתה הבתוּלה הפּוֹלנית הזקנה פּאננה קראוּזוּבנה) וּמביאוֹת שתיהן אוֹתם הציוּנים ואוֹתן התשוּרוֹת “בשל סדר נאה והצטיינוּ בלימוּדים”. מנהלת בית הספר אהבה את שתיהן אהבה ניצחת. והיה מעשׂה, שלא יכלה למשוֹל בעצמה וּבאה לבית מרת אבּרדאם להגיד שבחָן בפניה. ביקשה להיכּנס גם אל אֵם הילָדוֹת, אך ברכה היתה שרוּיה בשעה זוֹ במרה השחוֹרה שלה (מזל שלא נשמע בכיה בשעת ביקוּר זה!) והזקנה ביקשה ברוֹב טעם וטאקט סליחה מ“הגברת המנהלת הנכבדה מאד” והוֹדתה לה אלפי תוֹדוֹת על הטוֹרח שהטריחה את עצמה וכו'. וּבלכתה ליוותה אוֹתה עד שער החצר.

הקיץ היה קיץ של שפע. התבוּאה עלתה יפה והכוֹל היה בזוֹל גדוֹל. גם הכּשוּת בגני הכשוּת של היהוּדים (הגוֹיים עדיין לא עסקוּ אז במקצוֹע זה) נתברכה במקוֹמוֹת אלה וּכבר עסקוּ בקטיפתה. אך היא לקתה השנה מאד בארץ בּיהם ומיהרן, ועל כן הוֹפיעו כבר הסוֹחרים האשכנזים מן המקוֹמוֹת ההם, והסרסוּרים היהוּדים היוּ מהלכים מבעל גן לבעל גן וּמבעל אחוּזה לבעל אחוּזה וּמציעים מחירים גבוֹהים עד לבלי האמין. מרת אבּרדאם הבטיחה לעצמה את הכמוּת הדרוּשה לבית המיבשל שלה לשנה תמימה עוּד בהיוֹת הכּשוּת במחוּבּר ולא דאגה אלא לדבר אחד — לחידוּש החוֹזה עם הסוֹכן החדש. אף גם החליטה לעשוֹת את החוֹזה הפעם לעשׂר שנים, לפחוֹת, שאין זה פּאן גראבּינסקי ואין לסמוֹך על יוֹשרוֹ. היא גם דאגה להכין סכוּם כסף גדוֹל במזוּמנים לעת הצוֹרך, אם יידרשוּ ממנה דמי קדימה מרוּבים.

והנה בעוֹד היא עוֹשׂה כה וכה, באוּ יוֹם אחד שני אוֹרחים יהוּדים ממרחקים אל בית המיבשל, שאלוּ לגברת הבית, אף באוּ ישר אל דירתה, כאילוּ היוּ כבר פעם כאן. סיפּרוּ כי הגיע אליהם שמע תהילתה וצדקתה וּמעשׂיה הטוֹבים וּמידת הכנסת אוֹרחים שנצטיינה בה, והרי הם נוֹסעים בדרך מרחוֹק וּבעברם כאן סרוּ לביתה לנוּח יוֹם אוֹ יוֹמַיים, אם הגבירה לא תתנגד לכך, ואחר ישוּבוּ לדרכם. סוֹחרי יערוֹת הם מקצה גאליציה המערבית, אחרי קראקא, מן העיר אוֹשׁפּיצ’ין, אוֹשׁוינצ’ים בלשוֹן פּוֹלין, סוֹחרי יערוֹת בני סוֹחרי יערוֹת זה כמה דוֹרוֹ. הם סיירוּ כשבוּע ימים את היערוֹת של גראף מוֹלוֹדצקי, עד בּרוֹד הגיעוּ, ועכשיו, שכּל החשבוֹנוֹת והאוּמדוֹת מוּכנים וּמוּנחים בצקלוֹנם, הריהם שבים לביתם, וּמשם ימשיכוּ את המשׂא וּמתן עם הפּריצים בנוֹגע למחיר היערוֹת. יערוֹת יפים. אפשר, לכשיקנוּ את היערוֹת יצטרכוּ לבנוֹת כאן מנסרה של קיטוֹר, ואפשר גם מסילת ברזל קטנה, כדי להסיע את הקוֹרוֹת והאדנים אל התחנה הקרוֹבה העוֹמדת להיבּנוֹת בקרוֹב. בקיצוּר, אנשים עשירים וסוֹחרים גדוֹלים, ויחד עם זה, כפי הנראה, יהוּדים יראי שמיים, חסידים ואנשי מעשׂה, שכּן היוּ לבוּשים בקישוֹת ארוּכּוֹת וּאוֹתיהם מסוּלסלוֹת ונבלעוֹת בזקניהם המגוּדלים והיארמוּלקה הנקייה בוֹלטת להם מתחת למגבּעת הסַמיט על עוֹרפּם. הם גם התוַדעוּ בשמוֹתיהם: שם האחד עקיבה הוֹלצהנדלר ושם השני גדליה ניסנבּוֹים, שמוֹת מוּבהקים של סוֹחרי עצים. והיוּ קוֹראים זה לזה באחוה וּברעוּת: ר' עקיבה ור' גדליה. בעיירה ל. אין כלל יהוּדים נאים כאלה בנמצא. דיבוּרם בניגוּן פּוֹלני ומה מלים שלהם משוּנוֹת ולא שכיחוֹת במקוֹמוֹת האלה, וּמדי דבּרם הם נראים תמיד כתמהים וּכמשתוֹממים על איזה דבר, וכל דבריהם כשאלוֹת. הם פתחוּ מיד את ילקוּטי העוֹר הטוֹבים והוֹציאוּ מתוֹכם ספרים קדוֹשים, “חוֹק לישׂראל” וּמשניוֹת וכו' וּביקשוּ מים לנטילת ידיים וישבוּ ללמוֹד בניגוּן חשאי — תאוה לאוֹזניים.

למרת אבּרדאם היוּ ידוּעים יהוּדים ממין זה עוֹד מימי טוּבה בבית אביה, במערבה של גאליציה, אך אלה השניים עוֹד עלוּ על הראשוֹנים, ועל כן היתה מתענגת על מראיהם והליכוֹתיהם, על דיבוּרם ואצילוּתם, ולבה הישר לא ניבּא לה כל רע.

מוּבן שקיבלה אוֹתם בכבוֹד גדוֹל וציותה לפנוֹת להם חדר נאה וּלהציע להם מיטוֹת טוֹבוֹת. ולפּריל אמרה להכין ארוּחוֹת משוּפּרוֹת ולא לקמץ בשוּם דבר. וכי קטנה היא — יהוּדים שלמים וסוֹחרים גדוֹלים כל כך!… כשנכנס הנער שלוֹם נתנה הזקנה את ידה על ראשוֹ והציגתהוּ לפני האוֹרחים החשוּבים, אמרה מקצת שבחוֹ בפניו, רק במידה שהעלה אוֹדם על לחָיי הנער. אף בשבח חתנה סיפּרה, שגם הוּא סוֹחר חשוּב, אך עיקר עסקיו בסחר התבוּאה. מחסן מיוּחד לוֹ כאן בחצר בית המיבשל, וגם את השׂעוֹרים לצוֹרך השׁיכר הוּא מסַפּק. השנה ברוּכה ביבוּל, אך המחירים, יש לחשוֹש, יהיוּ נמוּכים, וחבל, הוּא קנה הרבה תבוּאה חדשה, הוֹאיל ואשתקד היתה שנת רזוֹן והמחירים האמירוּ. נתגלגלוּ הדברים ונתברר, שאחד מהם, הגדוֹל בשנים, ר' גדליה ניסנבּוֹים, היה מכיר את ר' אלחנן ברד“ש, עליו השלום, וּפעמים אחדוֹת גם בא עמוֹ בקשרי עסקים. וַי יהוּדים כאלה אין היוֹם! ההן שלוֹ היה הן צדק, וחסידוּתוֹ — כאש עצוּרה בעצמוֹתיו. מרת אבּרדאם התפללה בלבה, שמי מהם יזכיר גם את בעלה הראשוֹן, הצדיק, את ר' שלוֹמקי ז”ל, וּמשלא השׂיגה את מבוּקשה זה הטתה את השׂיחה והזכירה את בעלה השני, את ר' נפתלי צבי ע"ה, וסיפּרה גם בשבחוֹ ונאנחה על היעדרוֹ, אך בלבה התכּונה בעצם לר' שלוֹמקי, וּבדבּרה לחצה את ראשוֹ של הנער אל גוּפה באהבה רבה.

היהוּדים נשארוּ בבית המיבשל עוֹד יוֹם, ועוֹד יוֹמיים. התעניינוּ בכל דב, שאלוּ שאלוֹת של תם. אמנם גם בסביבתם בתי מיבשל גדוֹלים ומהוללים, אבל “מרוֹב עצים לא ראוּ את היער”, כלומר, מהיוֹתם טרוּדים בעסקי עצים לא ראוּ את התעשׂייה הזאת… הם יצאוּ גם לעיירה והיוּ מתהלכים שם בחשיבוּת מרוּבה. בבוֹקר הלכוּ עם תיקי הטלית והתפילין להתפלל בקלוֹיז (הם עצמם היוּ חסידי ויז’ניץ), וּמיד יצא שמם מסוֹף העיירה ועד סוֹפה, הפליגוּ בעשירוּתם וּבחסידוּתם. הם נתנוּ “תיקוּן” ביד רחבה, אף תרומה הגוּנה לקניית ש“ס חדש, גם ל”ביקוּר חוֹלים" נתנוּ וּלניקוּי המקוה. וּבכן התחילוּ לבקר אצלם, בדירת מרת אבּרדאם, יהוּדים מיהוּדים שוֹנים. גם הרב בעצמוֹ הזמינם לביתוֹ ויחד עסקוּ בדברי תוֹרה, וּמיד יצא שמם כלמדנים מוּפלגים. הרב בירכם במסחרם וּביטא את תקותוֹ, שהם יבוֹאוּ לדוּר כאן לרגל העסקים. בקיצוּר, לעיירה ניתן עניין לענוֹת בוֹ. גם ר' שׂמחה הגזבר נתקרב אליהם מתוֹך משהוּ התבטלוּת, מאחר שמתוֹך שאלוֹתיהם ראה את בקיאוּתם בחשבוֹנוֹת וּבהנהלת פנקסים, לפי השיטוֹת החדשוֹת. העוֹבד אצל אדוֹנים כאלה יכוֹל ללמוֹד מהם!

כשחזר ר' הירצל בדוּפניתוֹ סחה לוֹ מרת אבּרדאם על דבר שני הסוֹחרים הגדוֹלים מאוֹשפּיצ’ין ועל תפארת תוֹרתם ועוֹשרם. ואחר ששהה ר' הירצל כשעה בדירתוֹ ודיבּר על לב אשתוֹ נכאת הרוּח וניחמה ושידלה והחליק על ראשה, ואחר שראה את הילדים וחלק להם מתנוֹת ותפנוּקים, עלה לדירת חוֹתנתוֹ ונתן שלוֹם לאוֹרחים והחזירוּ לוֹ שלוֹם. הם דיברוּ עמוֹ ברוֹב ידידוּת וחשיבוּת, וּבראוֹתם כי לפניהם אדם היוֹדע הליכוֹת עולם, בעל נימוּסים וּמכיר יפה בלשוֹן פוֹלין — ויחשׂפוּ גם הם זרוֹע ידיעוֹתיהם ושׂוֹחחוּ עמוֹ בהתלהבוּת על עסקים ועל שוקים ועל חברוֹת ועל דרכי פירסוּם ועל תחרוּת ואשראים וכו‘. ר’ הירצל נהנה מאד משׂיחה זוֹ. נתברר, שהם באים לעתים תכוּפוֹת לאשכנז, אחד מהם (הוֹלצהנדלר) היה גם בהוֹלאנד ואפילוּ לאנגליה הגיע, והיוּ נהירים לוֹ כל דרכי המסחר החדש, וגם בענייני העמים והמדינוֹת היה בקי, שהעיתוֹן “נוֹיאֶה פרייאֶה פּריסה” לא פסק מביתוֹ אף יוֹם אחד, וידע את סוֹדוֹת הבּוּרסה. ניסנבּוֹים, הגדוֹל, היה קצת שתקן, וּכנראה גדוֹל מחברוֹ בתוֹרה, אך לא בהויוֹת העוֹלם.

ר' הירצל ניאוֹת לבקשתם ולקחם בכרכרה שלוֹ, והנער שלוֹם נוֹסע עמהם, והוֹליכם להראוֹתם את הסביבה. בדרך היוּ הסוֹחרים גלוּיי לב להפליא, וסיפּרוּ לוֹ על דבר היערוֹת (אף כי בצוּרה לא ברוּרה כל צוֹרכה) שהם עוֹמדים לקנוֹת וּביקשוּ דעתוֹ ועצתוֹ. אגב שאלוּהוּ לעסקים אחרים וּביקשוּ לדעת את עסקיו הוּא — אם אפשר, כמוּבן — ואת עסקיה של מרת אבּרדאם. מה טיבוֹ של עסק זה? מימיהם לא עסקוּ בכגוֹן זה, אמנם לא הרחק ממקוֹמוֹתיהם פוֹרחת תוֹצרת השׁיכר — פּילזן וזייבּוּש! — אבל הם לכשעצמם אין להם כל בקיאוּת בעניין זה. “מרוֹב עצים” וכו'. ולא עוֹד אלא שלא ידעוּ כלל, אם ישנם יהוּדים העוֹסקים בעשׂיית שׁיכר. בטוּחים היוּ, שאין זוֹ אלא מלאכה של גוֹיים. כך, בדבר יי“ש ידוֹע ידעוּ, אך לא בדבר שׁיכר. אכן בהיוֹתם בברוֹד שמוֹע שמעוּ, כי ישנוֹ שם בית מיבשל גדוֹל — של האלפּרין, כמדוּמה, הא? — אבל הם לא ראוּהוּ. אפשר שבהיוֹתם שם שנית ילכוּ לראוֹת. גם אצל קאפּליוש בעל הליקרים המפוּרסם אוֹמרים הם לבקר. הוֹאיל והם עוֹמדים, איה”ש, לקנוֹת כאן שביתה, עליהם להכיר טיב העסקים כאן, שהרי המסחר הוּא מעין גלגל בתוֹך גלגל.

ר' הירצל לבוֹ חם בוֹ מיחס נאה זה ונתמלא אצילוּת ורצוֹן טוֹב והיה מסַפּר וּמסבּיר להם כל מה שידע, והם, בזהירוּת וּבטוּב טעם, כבלתי סקרנים כלל, רק דרך אגב היוּ זוֹרקים שאלה בפרט זה וּבפרט אחר, והוּא היה מכניסם ברצוֹן לפני וּלפנים של העסקים. והרי אינוֹ אלא משלם מידה כנגד מידה: מה הם אינם מכסים ממנוּ דבר, אף הוּא אינוֹ מכסה מהם דבר. וּבכן הגיעוּ לדבּר גם על אחוּזוֹתיו של גראף מוֹלוֹדצקי ועל רפיפוּת מצבוֹ. אגב, שמעוּ שיש לוֹ פה סוֹכן חדש. אוֹמרים עליו שהוּא “המן” אמיתי. חבל, חבל, עתה יצטרכוּ לנהל עם זה משׂא וּמתן בדבר היער, וקוֹדם, אוֹמרים, היה סוֹכן “מזג טוֹב”. מה שם החדש? פּאן לאסוֹטי. כן, פּאן לאסוֹטי. יש להם כרטיס אליו מאת הגראף. בטרם יסעוּ אפשר שייכּנסוּ אליו. אפשר רוֹצה גם ר' הירצל להילווֹת עליהם? מאידך גיסא, אפשר שהדין עמוֹ. דוקא אנשי המקוֹם אין להם ההשפּעה הרצוּיה. וּבמקוֹם שאין איש, אין ברירה אלא לסמוֹך על אבינוּ שבשמיים. לא כן?

ושלוֹם, עם כל יהירוּתוֹ, היה לוֹ נוֹח להימצא בקרבתם, מפני החידוּש וריח העוֹלם הגדוֹל שהיה בהם. אף הם קירבוּ את הנער הפּיקח והשתעשעוּ עמוֹ בדברי תוֹרה והיוֹת העוֹלם. שאלוּהוּ כמה שאלוֹת חריפוֹת, חידוֹת וחשבוֹנוֹת, ונהנוּ תמיד מתשוּבוֹתיו, גם כשלא כיון אל האמת. הצעיר, הוֹלצהנדלר, ביקש ממנוּ עוֹד ביוֹם הראשוֹן פיסת נייר ורשם לוֹ באוֹתיוֹת לאטיין גדוֹלוֹת וּמאירוֹת עיניים ארבע אוֹתיוֹת, כזה: G. m. b. H. אחרי כל אוֹת נקוּדה, ואמר שאֵלוּ הן ארבע מלים אשכנזיוֹת, וכל אדם שיש לוֹ קצת ידיעה בענייני מסחר חייב לדעת את הנוֹטריקוֹן האלה. שלוֹם לקח את פיסת הנייר, הפך והיפּך בה וּמוֹחוֹ הקטן יגע רוֹב יגיעה, אך לא יכוֹל למצוֹא את הפּשר. שני האוֹרחים הביטוּ בוֹ בהנאה.

— אם כן, זאת עשׂה, בני. לך וּשאל את אנשי החצר, את הגזבר, הנאמן, המבשל, ואפשר גם את אבא. והיה אם הם לא ידעוּ לפתוֹר לך החידה — וּפתרנוּה אנחנוּ. חכמי עירך קוֹדמים.

ור' עקיבה שלח מבט של חיבה אל ר' גדליה, וזה החזיר לחברוֹ מש מבט כזה.

שלוֹם עף כחץ החוּצה, התרוֹצץ עם הפּתקה, שאל את מי שנזדמן לוֹ, אך לא העלה כלוּם. וּבראוֹתוֹ את אביו שב בדוּפנית היה לבוֹ נוֹקפוֹ אם לשאלוֹ אוֹ לא. מי יוֹדע, אפשר שגם הוּא לא ידע, ואז יצטער צער כפוּל. אך עברה שעה קלה ולא יכוֹל לפטפּט ביצרוֹ והגיש את הפּתקה לאביו. ר' הירצל התבוֹנן בה רגע, שני רגעים. אמר, שכבר ראה את הנוֹטריקוֹן האלה פעמים אחָדוֹת, אף נדמה לוֹ שידע את פתרוֹנם, אך ברגע זה נעלם ממנוּ הדבר. הנער התחזק בלבוֹ וחזר אל ר' עקיבה והחזיר לוֹ את הפּתקה בלתי קרוּיה. הלה נהנה הנאה משוּנה, לָטף את הנער על לחיוֹ, שלח מבט של חיבה אל שוּתפוֹ ושאל:

— נוּ, ר' גדליה מה דעתך, להגיד לוֹ לבּחוּר?

— כמדוּמה, שכך היה התנאי, ר' עקיבה.

— אם כן דע לך, שאֵלה הם ראשי תיבוֹת: Gesellschaft mit beschränkter Haftung, כלוֹמר חברה בערבוֹן מוּגבּל. ו־A. G. יוֹדע אתה מן הן?

— G. אני יוֹדע: Gesellschaft.

— חריף אתה, בני! ו־A. היא Aktuen. כלוֹמר חברת מניוֹת. שׁבּחוֹ וסיבכוֹ ר' עקיבה. אך מהוּ עצם העניין של חברת מניוֹת, אוֹ חברה בערבוֹן מוּגבּל, לא הסביר לוֹ לנער, וגם הנער לא עמד על זה הפעם, כי צילצוּל המלים בלבד הביא בוֹ גירוּי מוּפלא והסתפּק בכך.

בקיצוּר, שני האוֹרחים החשוּבים, סוֹחרי היערוֹת הגדוֹלים ר' עקיבה ור' גדליה, לנוּ בבית המיבשל שלוֹשה לילוֹת ונהנוּ מארוּחוֹת טוֹבוֹת וּמ“כּיבּוּד” נאה. על פי בקשת חוֹתנוֹ הוֹליכם ר' הירצל בכל רחבי בית המיבשל והראה להם כל דבר ושימוּשוֹ ותוֹעלתוֹ. הם התעניינוּ בכל דבר רק אגב, כזרים, כהדיוֹטוֹת. ב“לשכתו” של ר' שׂמחה הציצוּ לתוֹך הפּנקסים רק לשם השיטה, שאלוּ מה ששאלוּ והעירוּ מה שהעירוּ. כשעברוּ על חדרוֹ של האילם ושמעוּ את הקוֹרוֹת אוֹתוֹ היוּ תמהים וּמשתוֹממים וחזרוּ על העניין כמה פעמים, וּבכל פעם שיבחוּ את צדקתה של מרת אבּרדאם. “אשה גדוֹלה”, אמר ר' גדליה. הם ביקרוּ כבר שתי פעמים אצל הסוֹכן פּאן לאסוֹטי, וּבכל פעם שחזרוּ משם היוּ מקללים אוֹתוֹ קללוֹת נמרצוֹת, והיוּ משתתפים בצערה של מרת אבּרדאם, שגם היא תצטרך לוֹ ל“המן” זה. וּביוֹם השלישי, לעת ערב, שׂכרוּ עגלה טוֹבה, וּביוֹם הרביעי למַשכים נפרדוּ ממרת אבּרדאם וּמר' הירצל, שהיה עוֹד בבית, וּמן הילדים שהשכימוּ קוּם והשאירוּ להם “דמי נסיעה” הנקראים “אוֹדיזדני”, וּביקשו מהם למסוֹר פרישׂת שלוֹם לאמם, ואילוּ לה רפוּאה שלמה. אחר נפרדוּ בחן וּבנעימוּת גם מאנשי החצר האחרים, שהיוּ כבר עסוּקים בעבוֹדה. לחצוּ את ידוֹ של הרר ליבּר ודיברוּ אליו אשכנזית צחה אחר עלוּ על העגלה הטוֹבה עם ילקוּטיהם היפים, ישבוּ זה בצד זה נאהבים ונעימים, פינוּ זה לזה מקוֹם והתכסוּ יפה במין שׂמיכת שׂיער, קוֹ"ץ בלעז. וּכשזזה העגלה, הפכוּ שניהם את פניהם השׂעירים והמאירים וּבירכוּ את הנשארים, והעגלה יצאה את שער חצר בית המיבשל.

 

פרק כב: בִִּקוּר בְּבֵית פַּן יַשִּׁינְסְקִי    🔗

בימים שישב ר' הירצל בבית, באה עמוֹ מרת אבּרדאם בדברים, שאוּלי מן הראוּי היה שיסתלק קמעה קמעה מעסקיו, אשר לפי הנראה אינם הוֹלכים כשוּרה, ויתחיל לשתף עצמוֹ בעסקי בית המיבשל. באמת רצתה נפשה בזאת עוֹד מבתחילה, מיד לאחר חתוּנתוֹ, אבל הוֹאיל והוּא ביקש לעמוֹד כוּלוֹ ברשוּת עצמוֹ, לא חפצה היא לחייבוֹ בשוּם דבר. רצוֹנוֹ של אדם זה כבוֹדוֹ. ואילוּ עכשיו שנתאלמנה והזיקנה קוֹפצת עליה בדרך הטבע מיוֹם ליוֹם, וחוּץ מברכה’לי אין לה בנים, מן היוֹשר וּמן ההיגיוֹן הוּא, שהוּא, חתנה, ייכּנס לעסק, שהיא עוֹמדת בוֹ זה עשׂרוֹת שנים. אף חוֹזה השׂכירוּת הנה הוֹלך ותם ויש לחַדשוֹ בקרוֹב. וּבינתיים, כידוּע, נתחלף הסוֹכן, וּמי יוֹדע אם לא יהא צוֹרך לעמוֹד על המשמר וּלהילחם בכל הכוֹחוֹת, והיא — אשה זקנה וּשבוּרה מן החיים — אַל ייחָשב לה מוֹצא פיה לחטא! — מה כוֹחה בפני אדוֹן, שאינוֹ יוֹדע אוֹתה מתמוֹל שלשוֹם. וגם אוֹמרים עליו שהוּא אדם קשה ואכזר. גם הסוֹחרים מאוֹשפּיצ’ין שהיוּ אצלוֹ העידוּ על כך. והוּא, הירצל, הן חננוֹ ה' לשוֹן לימוּדים ויוֹדע הוּא להתהלך עם הפּריצים, בקי בנימוּסיהם ושליט בלשוֹנם, וּבוַדאי יעלה בידוֹ בעזרת השם לחדש את החוֹזה לעשׂר השנים הבאוֹת, אוֹ גם ליוֹתר מזה. רצוֹנה, שגם אחר “מאה ועשׂרים שנה” יישאר הוּא, חתנה, בבית המיבשל, שהוֹא ב“ה עסק נאה, ואם רצוֹנוֹ בכך, נכוֹנה היא לכתוֹב עמוֹ אמנה של שוּתפוּת עם הזמן, שהכוֹל יעבוֹר, כשהיא תמסוֹר את ה”גבאוּת", לרשוּתוֹ.

ר' הירצל השיב על דבריה, שהוּא מוֹדה לה לחוֹתנתוֹ החשוּבה שחוֹתנתוֹ תישאר בעלת העסק, כמוֹ שהיתה עד עתה ולא יצרוּ תחוּמיה. ואשר לעזרה בעניין חידוּש החוֹזה, מוּכן וּמזוּמן הוּא, כמוּבן, להיוֹת לה לעזר עד כמה שידוֹ מגעת. ודאי שילך אל פּאן לאסוֹטי וינסה דבר אליו. מקוה הוּא שהסוֹכן ישמוֹר על זכוּת “בר מצרא”, שדוקא הם, הפּריצים, מקפידים בזה, ולא יחכיר בית בית המיבשל לאחרים בלי לנסוֹת לבוֹא לידי הסכם עם החוֹכרת הקוֹדמת. אפשר שתצטרך ליתן הוֹספה, אך הוֹאיל והעסק הוּא יפה, ויש גם סימנים לשבח, אין סכנה להעלוֹת קצת את דמי השׂכירוּת. אבל מוּטב שלפני לכתוֹ אל הסוֹכן עצמוֹ, יקח דברים עם שכנם הטוֹב פּאן יאשינסקי, וילמד מפיו את הדרך ילך בה במַשׂאוֹ וּמַתּנוֹ עם הסוֹכן, שפּאן יאשינסקי אל נכוֹן כבר היה סיפק בידוֹ לעמוֹד על טיבוֹ וטבעוֹ של האדוֹן הממוּנה עליו וכו'.

וּבכן נכנס ר' הירצל פּאלאן עוֹד באוֹתם ערב לאחר הארוּחה לביתוֹ של היוֹער פּאן יאשינסקי. פּאני יוּזיה, שנקרתה לפניו בפרוֹזדוֹר, קיבלתּוּ במבוּכה של שׂמחה וּמיהרה לבשׂר לבעלה, כי פּאן פּאלאן בא לביתם, וּפתחה לפניו את הדלת שייכּנס. ר' הירצל, לפני כניסתוֹ, הסיר את המגבעת וחבש את כיפּת המשי הקטנה, תיקן את זקנוֹ ואת שׂפמוֹ המכסיפים. דמוּתוֹ היתה כוּלה אדיבוּת וחן. פּאן יאשינסקי קם והלך לקראתוֹ, אחז את ידוֹ והוֹליכו אל כיסא ליד השוּלחן המכוּסה במפּה לבנה, חוֹרית, מרוּקמת וּמצוּיצת. חדר האוֹרחים היה נקי מאד. בפינה עמד פסנתר מכוּסה “רץ” של בד לבן, מרוּקם יפה. על השוּלחן דלקה מנוֹרה עם גוּלת אריג ירוּקה מרוּקמת פרחים אדוּמים. עציצים אחדים עמדוּ כחוֹלמים. שלוֹם בית עדין היה מרחף בחלל החדר. ר' הירצל שאל לשלוֹם עקרת הבית וּלשלוֹם ה“פּאנינקוֹת החביבוֹת”. וּפאן יאשינסקי כיבד את האוֹרח בסיגרה עבה, ריחנית, שהוֹציא ממגירה נעוּלה, שאָלוֹ לעסקים וּלענייני פּוֹליטיקה הוּא אינוֹ קוֹרא כלל עיתוֹנים בזמן האחרוֹן. הוֹאיל ולא שלח את דמי החתימה, שלחוּ עוֹד אילוּ שבוּעוֹת ואחר חדלוּ. עד עתה היה מקבל את הגליוֹנוֹת באיחוּר יוֹם־יוֹמיים מאת מנהל הדוֹאר, אך זה כשבוּעיים שלא הביאוּ לוֹ את הגליוֹנוֹת, ואין הוּא יוֹדע מה מתרחש בעוֹלם הגדוֹל.

ר' הירצל ענה בחביבוּת וּבמתינוּת על ראשוֹן ראשוֹן, חייך פעם לפאני יוּזיה, שישבה בריחוּק קצת והשתדלה כל העת להוֹריד את שרווּלי חוּלצתה הצרים עד לכפּיה, וּפעם לפאן יאשינסקי, שישב דרך חירוּת וראשוֹ הלבן הנהדר, מגוּלה. פּאני יוּזיה שאלה ברוֹב זהירוּת וצער לשלוֹמה של פּאני פּאלאן (היא הקשיבה תמיד לבכיה בחרדת נפש של בת מין), אם לא הוּקל לה, לשלוֹם הפּאנינקוֹת והפּאניץ' הנחמד. אה, היוּ זמנים שהפּאניץ' היה בא יוֹם יוֹם לשׂחק עם הילָדוֹת. עתה הוּא, כנראה, טרוּד בלימוּדים. אצל הישׂראלים הרי לוֹמדים הילדים כל כך הרבה! עוֹדם תינוֹקוֹת וּכבר שקוּעים בספר.

ר' הירצל השיב באדיבוּת וּפנה בשאלוֹת שכנגד. פּאני יוּזיה הצטערה, שאין היהוּדים רשאים לאכוֹל עם הקאתוֹלים. מאד מאד היתה רוֹצה להגיש לוֹ כיבוּד כל שהוּא: מעט יין עם עוּגוֹת בחמאה. ר' הירצל הזדקף משהוּ והוֹדה בתנוּעת יד אבירית נאה. אז יעץ פּאן יאשינסקי בקוֹלוֹ הרווה, המחלחל בצחוֹק, להגיש אגוֹזים, מאלה שהוא היה מביא מן היער. וּכשהוּגשוּ האגוֹזים במַגָשׁ של זכוּכית ועם מַפצע של ניקל, סח פּאן יאשינסקי, שאגוֹזים אלה מצא בתוֹך קן סנאים, ועל כן כוּלם מלאים וּבריאים, שחיוֹת פיקחוֹת אלוּ יוֹדעוֹת לברוֹר את הטוֹב והמעוּלה. הם שוֹקלים אוֹתם בכפּוֹתיהם, מניחים את הקל ונוֹטלים את הכבד. הקיץ מצא ארבעה קינים כאלה, והרי יש להם עתה שׂק קטן מלא אגוֹזים מצוּינים, שיספּיק לכל החוֹרף —מ “אם פּאני יוּזיה לא תרבה לאפוֹת ‘טוֹרטוֹת’ של אגוֹזים…”

— נוּ, אין אני מרבה כל כך לאפוֹת. אף לא החצי ממה שאוֹפה אשת מנהל הדוֹאר.

וכך היוּ מסיחים עד שהגיעוּ אל פּאן לאסוֹטי. לשמע שמוֹ של הסוֹכן החדש קדרוּ פניו של פּאן יאשינסקי. ר' הירצל תפס רמיזת עין לצד פּאני יוּזיה. וּבאמת קמה האשה הטוֹבה ממקוֹמה, ביקשה סליחה והתחמקה בעד המסך אל החדר הסמוּך.

פּאן יאשינסקי קירב את כיסאוֹ משהוּ אל אוֹרחוֹ ואמר:

— זמנים קשים צפוּיים לנוּ, שכני חביבי. פּאן לאסוֹטי, אף כי קאתוֹלי, אדם רע לב הוּא. סכנה נשקפת ממנוּ גם לי וגם ליתר פקידי ה.מ. הראבּיא מוֹלוֹדצקי, וגם לחוֹכרים את בית המשׂרפוֹת והטחנה וּבית המיבשל והאחוּזוֹת הקטנוֹת. מַגלבוֹ של האדוֹן הזה לא ינוּח.

— יסלח לי, פּאן יאשינסקי הנכבד, על השאלה הגלוּיה: האם ידוּעוֹת לוֹֹ אילוּ עוּבדוֹת? — השיב ר' הירצל בשקט לא־שקט.

— כלוֹמר, עוּבדוֹת ממש אין בידי, אוּלם מכמה שׂיחוֹת אגב, שהיה לי הכבוֹד לשׂוֹחח עם פּאן לאסוֹטי, נוֹכחתי שהוּא נוֹשׂא בלבוֹ מחשבוֹת לא טוֹבוֹת. והרע מכל שה.מ. נתן לוֹ “קארט בּלאנש”, והריהוּ יכוֹל לעשׂוֹת כאדם העוֹשׂה בתוֹך שלוֹ, ואין אחרי מעשׂיו ולא כלוּם. המבין הוּא, שכני חביבי? “קארט בּלאנש” היא חרב מסוּכּנת בידי אדם חסר לב.

— יסלח לי עוֹד פעם, פּאן יאשינסקי הנכבד: אפשר שמהיוֹת פּאן לאסוֹטי חדש במקוֹם, אדם צעיר, ואוּלי גם חם המזג, על כן הוּא בא בסערה, וּבעצם אין כל מזימה בלבוֹ. הכּרתי בין האדוֹנים גם בעלי טבע כאלה, ויאמין לי, פּאן יאשינסקי הנכבד — לא תמיד הם הרעים. יש רק לדעת להתהלך עמהם.

— מי יתן והיה! — קרא פּאן יאשינסקי בחיוּך תחת שׂפמוֹ והזדקף מכיסאוֹ — אך אני, לצערי, יש לי כמה סימנים ברוּרים, שאינם מבשׂרים טוֹב. והלא איש ציד אני על פי מקצוֹעי, כידוּע לשכני חביבי, והריני מריח את “החיה הרעה” עוֹד בהיוֹתה במארב במרחק רב. הוֹ, הוֹ, שכני חביבי, לדאבוֹני, חוּש הריח שלי אין דרכוֹ להטעוֹתני.

— אפשר ננסה לכפּר את פניו. כל אדם יש לוֹ חוּלשוֹת קטנוֹת: מי אוֹהב כבוֹד, מי שׂימת לב, מי מלה נעימה, מי מזכרת נאה. והרי גם את החיוֹת הרעוֹת — אשתמש במשׁלוֹ הנאה של שכני הנכבד — יש שמוֹשכים בדברים משַׁאשְׁאִים, ויש שגם מאַלפים אוֹתן להיוֹת למוֹעיל…

פּאן יאשינסקי סילסל את שׂפמוֹ ועיניו צחקוּ:

— רוֹאה אני כי שכני חביבי מכיר בנפש בני אדם. ואוּלם פּאן לאסוֹטי הוּא שוּעל ערוּם ולא יבוֹא בשוּם מלכוֹדת. אני תוֹקע לוֹ ידי על כך. האיש הזה לבו בוֹער בתאוַת השׂררה והשלטוֹן, שאין בידנוּ לתתם לוֹ. חוּץ מזה להוּט הוּא אחרי חידוּשים. עמדתי על טיבוֹ. הוּא בוַדאי יבקש להחליף את אנשיו באחרים. רוֹאה אני, שאין גם אחד בין כל הנמצאים בשירוּת ה.מ., שישׂא חן בעיניו של פּאן לאסוֹטי. תמיד הוּא מבקש לוֹ תוֹאנוֹת והרע מכּוֹל, שהוּא ממעיט בדיבוּרים, וּמה שהוּא מדבר — משתמע לכמה פנים. לעוֹלם אינך יוֹדע מה דעתוֹ על עבוֹדתך. כנחש דק מתרכס חיוּכוֹ על שׂפתיו. חיוּך כזה מטבעוֹ לנשוֹך.

וּפתאוֹם שינה את נעימת קוֹלוֹ:

— אם ניתכה הרעה על אדם יקר ואציל אמיתי כפאן גראבּינסקי, וּלעת זיקנה הוּדח ממעמדוֹ והוּבא עד כיכר לחם הוּא והגבירוֹת הקשוּרוֹת בוֹ — הרי זוֹ עולה שנעשׂתה לפחוּת בידי ה.מ. ההראבּיא עצמוֹ, ואין החרפּה גדוֹלה כל כך. אבל אנוּ כוּלנוּ צפוּיים להיוֹת מגוֹרשים בידי עריץ קטן ונוֹכל זה — ואיך נישׂא את העוֹל והחרפּה? אני אוֹמר לוֹ, שכני חביבי, שאם יקרה איזה דבר רע, אין אני יוֹדע אם אוּכל להיוֹת אחראי למעשי, אם לא אשלח במישהוּ כדוּר מתוֹך רוֹבי…

ר' הירצל, שראה את התרגשוּתוֹ העמוּקה של פּאן יאשינסקי, ביקש להפיג את רוֹגזוֹ:

— נקוה, פּאן יאשינסקי היקר, שלא יאוּנה כל רע, אבל האדם מצוּוה על הזהירוּת, וּכמוֹ שכתוּב בספר משליו של המלך החכם: “אשרי אדם מפחד תמיד”. הנני שׂמח מאד, שלקחתי דברים עם מעלת כבוֹדוֹ בעניין כה חשוּב וכה חיוּני גם בשבילוֹ וגם בשבילי, אם גם לא בדרך בלתי אמצעית, שחוֹזה בית המיבשל של חוֹתנתי הנכבדה ייגמר באביב, וּמוּטב לדעת עם מי יש לנוּ עסק. וּבזה, כמדוּמה, מיצינוּ לפי שעה חלק מן הנוֹשׂא הזה, ואנוּ יכוֹלים לעבוֹר לעניינים כלליים, משׂמחים יוֹתר.

פּאן יאשינסקי ביקש סליחה לרגע קט, קם וניגש אל הדלת, סילק את המסך ולחש את שם אשתוֹ. זוֹ הוֹפיעה מיד בפנים שׂוֹחקות, תיקנה קצת את שׂערוֹתיה, התמתחה והתנצלה:

— ישבתי על עבוֹדה וכמעט נפלה עלי תנוּמה. מה אני רוֹאָה? פּאן פּאלאן לא נגע עוֹד באגוֹזים. הרי זה מעליב אוֹתי…

ר' הירצל הזדקף והוֹדה בתנוּעה אבירית. ישב ונטל אגוֹז אחד בין אצבע ואגוּדל וּבידוֹ השנייה את המַפצע המבריק. התחילה שׂיחה מעוּדנת, מנוּמסת, עירה וּמתוּבּלת הוּמוֹר טוֹב ודברי רכילוּת קלים שבקלים, צחוֹק וּנעימוֹת. עישנוּ מן הסיגריוֹת הטוֹבוֹת, שהציע האוֹרח בקוּפסת הכסף. פּאני יוּזיה עישנה בגראציה מיוּחדת, עד שר' הירצל שלף את שעוֹנוֹ מכיס חזייתוֹ וקרא כמוּפתע:

— אדוֹנַי, כבר עשׂר שעוֹת!

וּבכן קם ונפרד בידידוּת מאת שכניו הטוֹבים.

 

פרק כג: יָמִים שֶׁל מְבוּכָה    🔗

כדי למצוֹא תיקוּן כל שהוּא לנפשה הדוה של ברכה’לי, ביקש ממנה בעלה, שתסע עמוֹ לפרקים בדוּפניתוֹ במחוֹז עסקיו. היא ניאוֹתה תחילה לבקשתוֹ מתוֹך שויוֹן נפש. מראוֹת השׂדוֹת, הכּרים והיערוֹת, האויר שכוּלוֹ אוֹר שמש מאוּחרת, רינת צפּוֹרים וצירצוּר רמשׂים בלתי נראים, עננים רכים תוֹעים בשמי שמיים ועשן ארוּבּוֹת רחוֹקוֹת, דהרת הסוּס ורוּץ הגלגלים — כל זה אולי עשׂוּי היה לפעוֹל על נפשה של ברכה, אילוּלא הסבל הגוּפני שסבלה מן הנסיעה. כל פעם שיצאה לדרך היתה מתעוֹררת בתחילה עד לידי התפּעלוּת: האוֹר הצית עיניה וּמגע הרוּח הוריד לחייה, אך אחרי נסעה חצי שעה ויוֹתר דעכה פתאוֹם, פניה נפלוּ וּצללים מילאוּ את שיפּוּליהם, עיניה כאילוּ כבוּ וגזרתה כמוֹ נשברה, והתחילה גוֹנחת בחשאי, מתאַמצת לכבוֹש גניחוֹתיה וּמיגיעת ההתאַמצוּת גוֹנחת שוּב. טיטוּל הדרך לא היה לפי כוֹחה. כמה פעמים שאל ר' הירצל ברוֹפאים, גם בברוֹד גם בלבוּב, ונתנוּ לה כמה עצוֹת וּרפוּאוֹת, אך שוּם דבר לא הוֹעיל להסיר ממנה את המדוה הרע הזה שבא עליה בשעת נסיעה. ורע מזה — במסילת הברזל. פעם אחת נסעה עם ר' הירצל ללבוּב וּבדרך חששוּ לחַייה. היא לא פסקה מלהקיא וּלהתעלף. ר' הירצל החזיק כל הדרך את ראשה היקר פעם על כתפוֹ וּפעם על ברכיו. הנוֹסעים עמהם השתתפוּ בצערם, הגישוּ “טיפּוֹת”, הביאוּ מים חיים — אך לא יכלוּ להקל את סבלה הגדוֹל. את שני הימים שהיתה בלבוּב בילתה בערך בטוֹב, ביקרה עמוֹ בכמה מקוֹמוֹת יפים, אף נהנתה קצת מן התיאטרוֹן וּמתמוּנת הפּאנוֹראמה של מַאטייקוֹ “המלחמה ליד וראצלאויצי”; אך כל הזמן זכרה כי עליה לנסוֹע חזרה, ואז נפלה עליה אימה גדוֹלה וּכבר חשה בסחרחוֹרת. הם שבוּ בעגלה שכוּרה, אך גם נסיעה זוֹ היתה קשה, אף כי לא כנסיעה במסילת הברזל.

ואחרי נסיעוֹת אחָדוֹת לא חפצה עוֹד לצאת לדרך; וגם ר' הירצל לא הרהיב עוֹד להציע לפניה. תחת זאת היה לוֹקח עמוֹ לפעמים את התאוֹמוֹת, אוֹ את בנוֹ יחידוֹ שלוֹם. וּביוֹתר היה נהנה מלוייתוֹ של הנער, שהיה יכוֹל לשׂוֹחח עמוֹ על ענייניו כעם מגוּדל.

כשבוּעיים אחרי שנסעוּ שני היהוּדים מאוֹשפּיצ’ין חזר ר' הירצל לבדוֹ מדרכוֹ, וּמשלא מצא כל סימן רע, נכנס לדירתוֹ כמעט בלב שׂמח, וּבאמת מצא את ברכה שהלכה לקראתוֹ וּבפניה אין ארשת היִסוּרים הרגילה. ולא עוֹד אלא שראה בהם גם מעין התעוֹררוּת חדשה. הוּא שׂם, כמנהגוֹ, את כפּוֹ על ראשה כמברכה ושאל לשלוֹמה.

— תוֹדה, לא רע. באמת חיכיתי לך, הירצל. דבר לי אליך.

לבוֹ של הירצל ניתר ממקוֹמוֹ: מה החידוּש הזה? ובקוֹל אמר:

— תיכף, יקרה. רק אניח את הילקוּט במקוֹמוֹ ואפשוֹט את המעפוֹרת.

וּכששב מן הפּרוֹזדוֹר היה מיישר את בגדיו ושוֹאלה בעיניו.

— יוֹדע אתה, חשבתי כל הימים על אוֹדוֹת שני היהוּדים שהיוּ כאן. הם לא מצאוּ חן בעיני. תראה, שהם באוּ לכאן על מנת לחכוֹר את בית המיבשל.

הדברים פגעוּ בסוֹחר הישר פגיעה קשה. חשד כזה היה רחוֹק מלבוֹ וּמהגיוֹנוֹ, וראה בוֹ יציר דמיוֹנה של אשתוֹ החוֹלנית. אך נזהוֹר נזהר לענוֹתה:

— על איזה יסוֹד, ברכה’לי, אַת חוֹשדת בהם?

— למה לך יסוֹד? חקוֹר ותמצא — השיבה בכוֹבד ראש, כמעט בקפידה.

— והרי הם כלל סוֹחרי עצים וּבאוּ לראוֹת יערוֹת בסביבה… חוֹששני, יקירה, שאַת חוֹשדת בכשרים.

— אמרתי לאמא וגם היא כיהתה בי. ואני משתוֹממת עליכם שהוּכיתם בסנורים. ראה, אמרתי לשלוֹם והוּא מסכים לדעתי — בדבּרה היה קוֹלה נרגז.

ר' הירצל היה נבוֹך, אך כמעט צחק בקרבוֹ: מצאה לה סמוּכין אצל תינוֹק. וּבקוֹל:

— ואיך לדעתך, אפשר לחקוֹר את הדבר?

— עסקכם הוּא.

תוֹקף דעה כזה לא ראה בה מיוֹם שהכירה. ועוֹד באוֹתוֹ יוֹם דיבר עם חוֹתנתוֹ על חשדה של ברכה, וּשניהם דחוּהוּ כדבר שאין הדעת סוֹבלתוֹ. רק כדי שלא להיראוֹת כמתנגדים לאשה האהוּבה והגרוּיה החליטוּ לבקש את הדבר, אף כי לא ידעוּ אי זה הדרך.

הדרך לא היה לפי כוֹחה. כמה פעמים שאל ר' הירצל ברוֹפאים, גם בברוֹד גם בלבוּב, ונתנוּ לה כמה עצוֹת וּרפוּאוֹת, אך שוּם דבר לא הוֹעיל להסיר ממנה את המדוה הרע הזה שבא עליה בשעת נסיעה. ורע מזה — במסילת הברזל. פעם אחת נסעה עם ר' הירצל ללבוּב וּבדרך חששוּ לחַייה. היא לא פסקה מלהקיא וּלהתעלף. ר' הירצל החזיק כל הדרך את ראשה היקר פעם על כתפוֹ וּפעם על ברכיו. הנוֹסעים עמהם השתתפוּ בצערם, הגישוּ “טיפּוֹת”, הביאוּ מים חיים — אך לא יכלוּ להקל את סבלה הגדוֹל. את שני הימים שהיתה בלבוּב בילתה בערך בטוֹב, ביקרה עמוֹ בכמה מקוֹמוֹת יפים, אף נהנתה קצת מן התיאטרוֹן וּמתמוּנת הפּאנוֹראמה של מַאטייקוֹ “המלחמה ליד וראצלאויצי”; אך כל הזמן זכרה כי עליה לנסוֹע חזרה, ואז נפלה עליה אימה גדוֹלה וּכבר חשה בסחרחוֹרת. הם שבוּ בעגלה שכוּרה, אך גם נסיעה זוֹ היתה קשה, אף כי לא כנסיעה במסילת הברזל.

ואחרי נסיעוֹת אחָדוֹת לא חפצה עוֹד לצאת לדרך; וגם ר' הירצל לא הרהיב עוֹד להציע לפניה. תחת זאת היה לוֹקח עמוֹ לפעמים את התאוֹמוֹת, אוֹ את בנוֹ יחידוֹ שלוֹם. וּביוֹתר היה נהנה מלוייתוֹ של הנער, שהיה יכוֹל לשׂוֹחח עמוֹ על ענייניו כעם מגוּדל.

כשבוּעיים אחרי שנסעוּ שני היהוּדים מאוֹשפּיצ’ין חזר ר' הירצל לבדוֹ מדרכוֹ, וּמשלא מצא כל סימן רע, נכנס לדירתוֹ כמעט בלב שׂמח, וּבאמת מצא את ברכה שהלכה לקראתוֹ וּבפניה אין ארשת היִסוּרים הרגילה. ולא עוֹד אלא שראה בהם גם מעין התעוֹררוּת חדשה. הוּא שׂם, כמנהגוֹ, את כפּוֹ על ראשה כמברכה ושאל לשלוֹמה.

— תוֹדה, לא רע. באמת חיכיתי לך, הירצל. דבר לי אליך.

לבוֹ של הירצל ניתר ממקוֹמוֹ: מה החידוּש הזה? ובקוֹל אמר:

— תיכף, יקרה, רק אניח את הילקוּט במקוֹמוֹ ואפשוֹט את המעפוֹרת.

וּכששב מן הפּרוֹזדוֹר היה מיישר את בגדיו ושוֹאלה בעיניו.

— יוֹדע אתה, חשבתי כל הימים על אוֹדוֹת שני היהוּדים שהיוּ כאן. הם לא מצאוּ חן בעיני. תראה, שהם באוּ לכאן על מנת לחכוֹר את בית המיבשל.

הדברים פגעוּ בסוֹחר הישר פגיעה קשה. חשד כזה היה רחוֹק מלבוֹ וּמהגיוֹנוֹ, וראה בוֹ יציר דמיוֹנה של אשתוֹ החוֹלנית. אך נזהוֹר נזהר לענוֹתה:

— על איזה יסוֹד, ברכה’לי, אַת חוֹשדת בהם?

— למה לך יסוֹד? חקוֹר ותמצא — השיבה בכוֹבד ראש, כמעט בקפידה.

— והרי הם כלל סוֹחרי עצים וּבאוּ לראוֹת יערוֹת בסביבה… חוֹששני, יקירה, שאַת חוֹשדת בכשרים.

— אמרתי לאמא וגם היא כיהתה בי. ואני משתוֹממת עליכם שהוּכיתם בסנורים. ראה, אמרתי לשלוֹם והוּא מסכים לדעתי — בדבּרה היה קוֹלה נרגז.

ר' הירצל היה נבוֹך, אך כמעט צחק בקרבוֹ: מצאה לה סמוּכין אצל תינוֹק. וּבקוֹל:

— ואיך לדעתך, אפשר לחקוֹר את הדבר?

— עסקכם הוּא.

תוֹקף דעה כזה לא ראה בה מיוֹם שהכירה. ועוֹד באוֹתוֹ יוֹם דיבר עם חוֹתנתוֹ על חשדה של ברכה, וּשניהם דחוּהוּ כדבר שאין הדעת סוֹבלתוֹ. רק כדי שלא להיראוֹת כמתנגדים לאשה האהוּבה והגרוּיה החליטוּ לבקש את הדבר, אף כי לא ידעוּ אי זה הדרך.

היה כבר חוֹדש אלוּל. רוּחוֹת קרים היוּ באים וּמתהוֹללים בעצים, שעליהם כבר התחילוּ להצהיב, וּמהם גם לנשוֹר. פני האגם התקמטוּ בצער של סתיו מתקרב. פּאן לאסוֹטי אסר על היהוּדים את הרחיצה בוֹ, וגם מן ה“פּריצים” היוּ באים רק מעטים ורק בשעוֹת הצהריים. חיכּוּ לימי הסליחוֹת.

מרת אבּרדאם כבר הסכינה עם אלמנוּתה וניהלה את עסקיה ביד רמה. ה“מאזן” של ר' שׂמחה, שבא סוֹף סוֹף לידי גמר, לא היה ברוּר כל צוֹרכוֹ, אך גם מתוֹכוֹ אפשר היה לראוֹת ברוּר דבר אחד: שאין לה למרת אבּרדאם כמעט כל רכוּש ממשי, ואם נגזר עליה, חלילה, לפנוֹת את בית המיבשל ולמכוֹר הכוֹל כדי לפרוֹע את החוֹבוֹת — אפשר שיישׁאר בידה כדי קניית בית קטן. אוּלם ידיעה זוֹ לא מנעתה מלהרבוֹת עוֹד בצדקה וּבמעשׂים טוֹבים. אדרבה, היא חזקה ונתחזקה באמוּנתה, כי אין איש בעוֹלם שיוּכל להוֹציאה מבית המיבשל, שהיא יוֹשבת בוֹ זה עשׂרוֹת שנים. ואפילוּ ירצה פּאן לאסוֹטי להחכירוֹ לאחר, לא יימצא יהוּדי שיסיג את גבוּלה. לא ייעשׂה כן בישׂראל. ואם יימצא יהוּדי פּוֹשע כזה — עוֹד לא הפקר בעוֹלם. אז תדרוֹש בכל תוֹקף מאת הרב מבּלז, שייכּנס בעוֹבי הקוֹרה. במידת מה הוּא ערב לדבר, שאביו זצ"ל הוּא ששלחה לחכוֹר את בית המיבשל. אפשר להטיל חרם על פּוֹשע ישׂראל כזה, אפשר להזמינוֹ לדין תוֹרה, אפשר להחרים את השׁיכר שלוֹ. אצל היהוּדים, ברוּך השם, אין העוֹלם הפקר. במידתה מדדה את העוֹלם.

וּבמידה את כוֹחה — הזמינה אצל ה“סוֹפר” מראדיחוֹב ספר תוֹרה לזכר נשמתוֹ של ר' נפתלי צבי, שעדיין לא פקעה שוּתפוּתוֹ מבית המיבשל.

ר' הירצל, שעסקיו נתרוֹפפוּ והיה שוֹהה ימים רצוּפים בבית, ניסה פעם וּפעמים לבוֹא בדברים עם פּאן לאסוֹטי, אך הלָה פטר אוֹתוֹ, פעם בהלצה וּפעם בשׂיחה של מה בכך על עניינים אחרים, וּלבסוֹף גער בוֹ בגסוּת ואמר, שאין הוּא אוֹהב יהוּדים טרחנים. בית המיבשל הוּא קניינוֹ של ה.מ. הראבּיא מוֹלוֹדצקי והוּא, פּאן לאסוֹטי, הוּא מיוּפּה כוֹחוֹ ועשׂה יעשׂה בוֹ ככל שימצא לטוֹב. טרם תשׁלם מרת אבּרדאם את דמי השליש האחרוֹן, אין הוּא מדבּר על החוֹזה לעתיד.

ר' הירצל, שלא הסכין עם הנהגה כזוֹ ועם סגנוֹן כזה, בפרט מצד אצילים פּוֹלנים, נכוה בלבוֹ, אך התאפּק מתשוּבה חריפה, כי זכר את חוֹבתוֹ לחוֹתנתוֹ, ונפרד מאת הסוֹכן על מנת שלא לשוּב וּלדבּר עמוֹ. בבוֹאוֹ הביתה מסר את השׂיחה למרת אבּרדאם. זוֹ לא תמהה, רק אמרה:

— יש לנוּ אלוֹהים חזק מכל הסוֹכנים שבעוֹלם.

כמוֹ על פי הסכם חדלוּ לדבּר בעניין וחיכּוּ בסבלנוּת לבוֹא מוֹעד התשלוּם של השליש האחרוֹן, שלא היה רחוֹק עוֹד, כלוֹמר, בראשית שנת האזרחים. ניסוּ לכתוֹב מכתב אל הגראף בפריז, וגם נתקבלה תשוּבה אדיבה מאד, שבּה מתכּבּד מזכּירוֹ להוֹדיע בשמוֹ לגברת הנכבדה מאד, כי, לדאבוֹנוֹ, הכוֹל מסוּר בידי הסוֹכן פּאן לאסוֹטי. הגברת יכוֹלה להיוֹת שלֵוה בהחלט. פּאן לאסוֹטי לא יעשׂה עוְלה. את שני היהוּדים מאוֹשפּיצ’ין שכחוּ לגמרי, וגם ברכה לא הזכירתם עוֹד.

ר' הירצל שמא עתה עתים להיוֹת בבית. לבוֹ משכוֹ תמיד אל אשתוֹ, אף כי היא מצדה כאילוּ שוּב התנכּרה לו. כמעט לא היתה נכנסת עמוֹ בשׂיחה, ואם אמרה לוֹ מלים ספוּרוֹת במשך היוֹם, היוּ המלים גרוּיוֹת וחדוֹת המתכּונוֹת להכאיב לוֹ. כל מלה כזוֹ מפיה היתה מעוֹררת בוֹ תימהוֹן וייסוּרי נפש, אך הבליג תמיד על סערת רגשוֹתיו והשיב עדינוֹת, אוֹ שלא השיב כלל. בכיה היה רוֹנן באזניו וּממַלאוֹ פחד. הוּא פנה אל הילדים, שאל ללימוּדיהם ולעבוֹדתם. התאוֹמוֹת לא היוּ זקוּקוֹת לטיפּוּל ולתשׂוּמת לב.

הן עבדוּ בבית תפרוּ, רקמוּ, קראוּ, רקדוּ ועזרוּ לאֵם וּלזקנה בשתיקה וּבפנים מפיקוֹת רצוֹן. הלכוּ לפעמים בשליחוּת, ביקרוּ בבית פּאן יאשינסקי, נסעוּ עם אביהן לטייל. הן פרחוּ לנפשן, כפרחי שׂדה אוֹ כפרחי יער.

לא כן הנער שלוֹם. אוֹפיוֹ של זה היה מסוּבּך וּמוּזר. עם כל עירוּתוֹ, ישרוּתוֹ וכשרוֹנוֹתיו היוּ בוֹ כמה גילוּיים מעוֹררים דאגה. הוּא עמד בכל תוֹקף רצוֹנוֹ על חירוּתוֹ ולא היה נשמע לשוּם איש, אם לא כה היה רצוֹנוֹ ברגע זה. היה הוֹלך לוֹ מן הבית למשך שעוֹת, מתבוֹדד על שׂפת האגם אוֹ בסביבוֹת בית המיבשל, ועל השאלה: היכן היה? היה משיב במבט מפוּזר וּבחיוּך מבטל: “הייתי”.

כבר מלאוּ לוֹ אחת עשׂרה שנה ואביו התחיל דוֹאג לחינוּכוֹ בכוֹבד ראש. אי אפשר היה עוֹד לסַפּק את צוֹרכי לימוּדוֹ כאן בעיירה, בפרט בדברי מדע ותוֹעלת. ר' הירצל אמר לשלחוֹ לברוֹד להכניסוֹ לגימנסיה, וגם למסרוֹ שם למלמד טוֹב וּמשׂכּיל שילמדוֹ תנ"ך וּשׂפת עבר. אף ניסה לדבּר על כך עם ברכה. היא היתה כנעלבת, שהוּא שוֹאל מפּיה עצה בדבר המסוּר לוֹ וּלהחלטתוֹ. היא אין לה כל רשוּת לחווֹת דעה בדבר חינוּכוֹ עד עתה. עליו להימלך באמא, במרת אבּרדאם, שהיא היתה לוֹ לילד כאֵם. היא התרגשה מאד בדבּרה ועיניה מלאוּ דמעוֹת, וּכעבוֹר רגעים מספר נשמע בכיה הממוּשך.

וּכשדיבּר ר' הירצל עם חוֹתנתוֹ, התנגדה זוֹ בכל עוֹז לדעתוֹ ואמרה, שאין זה נאה לא לה ולא לרב מראדיחוֹב ולא לזכר אביה המנוֹח של ברכה, אשר שמוֹ נקרא על הנער, שנכדם יתחנך חינוּך של גוֹיים, ר“ל. תוֹרה הרי הוֹא יכוֹל ללמוֹד גם כאן. ואם לא יספּיקוּ לוֹ המלמדים, ימסרוּהוּ לאילוּ שעוֹת לרב, הרי גם בנוֹ של העשיר אַדלר לוֹמד אצל הרב. ואשר ללימוּדיוּת — לכשיתברר איה”ש עניין בית המיבשל לטוֹבה, לוֹקחת היא על עצמה להביא מוֹרה מבּרוֹד, כדרך שנוֹהג חוֹכר האחוּזה הקרוֹבה קרדימוֹן. ואז תיהנינה גם הילָדוֹת, שתלמדנה מפיו לשוֹן וספר אשכנזים.

ר' הירצל לא יכוֹל לעמוֹד על דעתוֹ, כי רצוֹנוֹ נחלש בשנים האחרוֹנוֹת, מקצת מפני מצב אשתוֹ, שהיה גוֹרם לוֹ יסוּרים גדוּלים בהיוֹתוֹ בביתוֹ וּבנסעוֹ בדרך, וּמקצת מפני העסקים שהתגלגלוּ כל הזמן במוֹרד. אף עניין בית המיבשל וּפאן לאסוֹטי, שהיה תלוּי ועוֹמד, גזל את שלותוֹ, יוֹתר מאשר את שׁלוַת מרת אבּרדאם הנוֹגעת בדבר. וּבכן היה מתהלך כמוֹ בתוֹך ערפל והיה תוֹהה על סבך הדברים בלי לראוֹת את מוֹצאם וּמוֹבאם. בפרט היה לוֹקה בייסוּרים בימים שהיה בבית. וּלאט לאט נעשׂה הנער שלוֹם נקוּדת המשען היחידה לנפשוֹ הנבוּכה. עמוֹ היה מבלה שעוֹת בשׂיחה וּבלימוּד, היה מטייל עמוֹ בסביבוֹת בית המיבשל, וגם בתוֹך החצר פנימה, וּמקבל לקח מפיו על כל פרטי העבוֹדה, על הכלים והמכשירים השוֹנים. ועל ידוֹ נתקרב גם אל האנשים העוֹבדים בחצר. התחיל לכבּד, כמעט לאהוֹב, את הרר ליבּר, אף כי מן הנמנע היה לדבּר עמוֹ יוֹתר מעשׂר מלים, ואף אלוּ רק בענייני מלאכתוֹ. ישׂראל אליה התחיל פוֹנה אליו בעניינים שוֹנים, כאילוּ הוּא מכיר בשלטוֹנוֹ כאן. כמה פרטים מחיי בית המיבשל, שעד עתה היוּ סמוּיים מדעתוֹ, התחילוּ להתברר לוֹ ולמשוֹך את שׂימת לבוֹ. אפשר שהצעת חוֹתנתוֹ להכניסוֹ לתוֹך העסק אינה רחוֹקה כל כך מלהתקבל על הדעת…

וּבכן עברוּ ימי הקיץ והגיעוּ הימים הנוֹראים, והעוֹלם נכנס בעל כוֹרחוֹ לתוֹך העצבוּת של ימוֹת הסתיו.

 

פרק כד: הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂרֵפָה    🔗

מימים ימימה היוּ נוֹהגים לשלוֹח לשמחת תוֹרה את ה“ספר” שבבית המיבשל, שנה אל הקלוֹיז (ההוּסיאטיני) ושנה אל בית המדרש (הבּלזי), שישתתף שם עם שאר ספרי התוֹרה בהקפוֹת וּבעליוֹת לכל הקהל. השנה, אחרי מוֹת ר' נפתלי צבי, נשלח ה“ספר” לפי התוֹר אל הקלוֹיז. גם אנשי החצר הלכוּ שמה ערב וּבוֹקר לראוֹת בשמחת התוֹרה, תוֹרתם, לשאתה בגילה וּלנשקה ברעדה.

כל יוֹם החג היה קהל החסידים, גדוֹלים וּקטנים, נוֹדדים מבית לבית, רימפלי“ן בלע”ז, לטעוֹם מנזיד־הכרוּב המתוֹק, המבוּשל עם שוּמן וצימוּקים, וּבפרט ממליאי הכרוּב המטוּגנים בדבש. בבית שהיה יין שתוּ יין, בבית שהיה שיכר שתוּ שיכר, וּבבתי העניים הסתפקוּ במעט יי"ש, טהוֹר אוֹ מהוּל במים הנקרא “סיווּכה”. והיוּ כל הפּנים צוֹהלים וכל הבּקישוֹת מרוּבּבוֹת וּפתוּחוֹת, כל המטפחוֹת נגררוֹת מן הכיסים מאחוֹר, הרגליים טוֹפפוֹת בגילה והשטריימלים שמוּטים למעלה מן המצח המבהיק בזיעתוֹ וּזמירוֹת ממלאוֹת את חלל האויר היפה, אויר שלהי קיץ לעת מוֹעד. ולא פסחוּ על בית, אפילוּ על עני שבעניים, כדי שלא לבייש. והאיסטניסטים, שלא יכלוּ לטעוֹם מן המאכלים הגסים והפשוּטים, היוּ עוֹשׂים עצמם כטוֹעמים, אוֹ שהיוּ נוֹתנים לכיסיהם אוֹ לילדיהם, כדי שיניחוּ בחוּץ בפרצה של גדר. חסידי הוּסיאטין היוּ מתערבים ברחוֹב בחסידי בלז, ואף על פי שבכל ימוֹת השנה היוּ צהוּבים זה לזה, היום, יום שמחת התוֹרה, שהיא אחת לכוּלם, היוּ מנענעים ראשיהם וּמסבירים פנים זה לזה, ויש שחסיד בלזי נגרר בעל כוֹרחוֹ לבית חסיד הוּסיאטיני וּלהפך, ושם בבית היוּ מעניקים לוֹ “כּיבּוּד” כפוּל וּמכוּפל והיה עילה לבדיחוּת הדעת מלב טוֹב.

וּבשקוֹע החמה ואחר ששבוּ הקהל לקלוֹיז והתפללוּ מנחה וּמעריב לא הלכוּ הביתה, כנהוּג, כי אם התחילוּ בשמחה חדשה, שאנשי מעשה החליטוּ עליה עוֹד בחוֹל המוֹעד. הפרנסים והגבאים שלחוּ את השמשים והביאוּ משקה חדש ורב. הפּרוֹפּינאטוֹר (חוֹכר מכס היין) נדב מאה בקבוּקים יין לבן, והמוֹזג החסיד הנלהב ר' שמעוֹן שׁיפמלר, שמכר בחג זה את חצי מרתפוֹ, נדב חביוֹנה יין אוּנגרי, ומבית המיבשל הביאוּ כמה חביוֹת שיכר ישן, נדבתה של מרת אבּרדאם — והשׂמחה התחילה מבראשית.

אוּלם הקלוֹיז היה מלא מפה לפה, ורק עזרת הנשים מלמעלה היתה ריקה כמעט, כי רוֹב הנשים נכנסוּ אל הקלוֹיז פנימה (גדוֹלה שמחה שמקרבת רחוֹקים!) והיוּ עוֹמדוֹת צפוּפוֹת ליד הכוֹתל המערבי, מהן על רצפת האבן וּמהן על ספסלים, זוֹ אוֹחזת בזוֹ וּלחייהן פוֹרחוֹת ועיניהן בוֹערוֹת ורגליהן מלווֹת ברטט את ריקוּד הגברים.

הוּכנוּ מראש כמה הפתעוֹת נאוֹת. לייזר איסר השוֹען, שהיה ידוּע מליצנוּתוֹ והתחפּשוּתוֹ בפוּרים, התחפּש הפעם לדוֹקטוֹר רוֹפא חוֹלים. זקנוֹ הצהבהב היה חפוּף יפה, מסוֹרק וּמפוּלג מן הסנטר וּלמעלה לשתי הלחיים וּבראשוֹ כוֹבע־סיר קשה יוֹרד לוֹ עד לאזניו וּמשקפיים צוֹבטים, קשוּרים בפתיל, על חוֹטמוֹ הקטן, מעילוֹ צר וקצר ותיק גדוֹל תחת בית שחיוֹ. (באמת היה דוֹמה יוֹתר לגוֹבה מסים קטן!) הוּא דיבר בקוֹל משוּנה אשכנזית משוּנה, לשוֹן דייטשמריש, וכל רוֹאיו וכל שוֹמעיו התעותוּ מצחוֹק. התהלך בקוֹמה ישרה בתוֹך הקהל, שפינה לוֹ מקוֹם בעברוֹ, והיה ממשש את הדוֹפק וּמנקש על השכם וכוֹתב רפוּאוֹת במקל על גיליוֹן ונוֹתן הוֹראוֹת של שטוּת. עוֹד אחד התחפּשׂ לאשה זקנה קוֹראת תחינוֹת בלשוֹן הערלים; רבים צהלוּ לקראתוֹ וּמשכוּהוּ בשמלה, אך הרב והשוֹחט והמלמד־גמרא גערוּ בוֹ בכעס גדוֹל והבריחוּהוּ מן הקלוֹיז: “טפוּ, לוֹבש שׂמלת אשה!” נערים חרוּצים טיפּסוּ על התנוּר ועל הכּרכּוּבּים והעמידוּ שם פּנסים מסתוֹבבים מאליהם על חוּדה של מחט עם פסוּקים נאים. הניגוּנים החדשים, שהוּבאוּ השנה מהוּסיאטין, היוּ מוּשרים בחבוּרוֹת פעם בדבקוּת וּפעם בשוֹבבוּת. אחר הביאוּ גם כלי זמר, חצי תזמוֹרת של חתוּנוֹת, ורק עתה התחילוּ הריקוּדים כהלכה. הבתוּלוֹת שעל הספסלים חשבוּ שדעתן נטרפת עליהן. הן הידקוּ את ברכיהן בחזקה, שהרגליים לא תקפוֹצנה על הרצפה. והנה נשמע קוֹל כּרוֹז והקהל עמד, נתפּלג והמתין למה שיבוֹא. הגבאי הראשוֹן נכנס מן ה“חדר” בראש חבוּרה של אברכים ושמשים ונשׂא לפני חזהוּ, מוּקפת שתי זרוֹעוֹתיו, קערה גדוֹלה ועמוּקה, מעין אגן רחצה, והבל חם, ריחני, מתוֹק וטוֹב עלה מתוֹכה וּמילא מיד את חלל הקלוֹיז, עד המזרח והארוֹן. בקערה היה יין לבן מבוּשל בסוּכר, משקה אהוּב, אך מסוּכן לשאינם יוֹדעים לשתוֹת. כל העיניים נתכסוּ דוֹק של דמע וכל הפּיוֹת נתמלאוּ רוֹק שוֹפע.

— כוֹסוֹת! הבוּ כוֹסוֹת!

— לאט, לאט לכם, יהוּדים! תיכף. מביאים, מביאים. גביעים קטנים. משקה יקר כזה אין שוֹתים בכוֹסוֹת.

— אל תדחקוּ, יהוּדים. כל אחד יקבל את מנתוֹ.

— נדבת ר' זלמן לייב היא, שנדב לרפוּאת בתוֹ היחידה.

— הבת היחידה של ר' זלמן לייב, יתן לה ה' אריכוּת ימים!

— וחתן הגוּן!

— אה, איזה ריח!

— ריח גן עדן! משתפּך בכל האיברים!

— עם־הארץ, גרגרן, אין שוֹתים בבת אחת!

— היכן הרב? היכן הוּא?

— ור' הירצל פּאלאן?

— הבוּ את ר' הירצל!

— היכן הוּא?

לא עברו רגעים מוּעטים והקערה היתה ריקה. גרגרנים הקריבוּ את שוּליה אל פיהם וּמצצוּ בתאוה את השיירים. אברכים מנוּמסים וּבחוּרים משכילים הגישוּ גביעים לנשיהם ולאחדוֹת מן הבתוּלוֹת הנאוֹת. השמש הוֹציא את הקערה שנתרוֹקנה ואת הגביעים המידבקים, לרבוֹת את רסיסי אלה שנשברוּ, אל ה“חדר”, והתזמוֹרת התפרצה ביתר שאת. הפעם ניגנה ניגוּן, שמוֹליכין בוֹ חתן לחוּפתוֹ. עשוּ עיגוּל גדוֹל וּזרוֹעוֹת יהוּדים נשתלבוּ והיוּ מתנענעים וּמרחפים מסביב לבימה, אלה משפילים זקניהם כלפי לבם ואלה מפשילים פניהם כלפי הנברשוֹת הדוֹלקוֹת. וּבתוך רקדוּ, יחידים וּקבוּצוֹת, נערים קטנים, יפי פנים, ארכי בקישוֹת וארכי פאוֹת. לייזר איסר כבר פשט צוּרת הדוֹקטוֹר ולבש צוּרת נוֹכרי רוֹעה צאן, מגבעת קש קרוּעה בראשוֹ, מקל ארוֹך בידוֹ וילקוּט בד על צידוֹ, והילקוּט מלא אגוֹזים. עלה על ספסל, ניענע בידוֹ לתינוֹקוֹת, חפן מן הילקוּט והיה זוֹרק ביניהם וצוֹעק “צאן קדשים!”, והם פוֹעים לעוּמתוֹ בקוֹל רך, קוֹל תחנוּנים: “מהה! מהה!”, פוֹעים וּמתנפלים בכל פעם על הקרקע לחטוֹף את האגוֹזים.

המרקדים לא נתנוּ דעתם עליהם מרוֹב התלהבוּת וּמרוֹב דבקוּת: ישחק לוֹ ה,קל" עם הנערים!

רוֹב אנשי בית המיבשל נשארוּ שם אחרי מעריב רק שעה קלה וּפרשוּ הביתה. מיוֹם שנפטר ר' נפתלי צבי והתחיל בּכיה של ברכה ואימת פּאן לאסוֹטי היתה תלוּיה עליהם, לא יכלו למלא פיהם צחוֹק וגם שמחת מצוה היתה להם חצי שמחה. מרת אברדאם כבר התיחדה בדירתה עם ר' שמחה ועם פנקסיו. ברכה לא הלכה כלל עם הקהל, ורק ר' הירצל וּשלוֹשת ילדיו שהוּ שם יוֹתר מכוּלם. החסידים הקיפוּ אוֹתוֹ ואת ילדיו בחיבה, כמו ביקשוּ להתאצל מאצילוּתוֹ. הילדים דבקוּ במחזה וקשה היה להם להסתלק הביתה, על כן הפצירוּ בכל פעם באביהם, שיישאר עמהם עוֹד רגע ועוֹד רגע. בפרט נהנוּ הפעם מישראל אליה וסוסילי. שניהם “יצאוּ מכליהם” והיוּ מעוֹרבים עם כל הבריוֹת, כאילוּ היוּ יוֹשבים קבע בעיירה ולא בבית המיבשל. כמה פעמים משכוּ מן הקהל את ר' הירצל אל ה“מזרח”; גם הרב הניח את ידוֹ על כתפוֹ וּלחצוֹ באהבה, אך הוּא לא יכוֹל להתערב עם השׂמחים והיה נפטר מהם במלה בדוּחה אוֹ בנענוּע ראש בלבד. וּמשנתאחרה השעה ונתברר, שזוֹהי שמחה שאין לה סוֹף ואפשר שעד עלוֹת השחר תארך, אסף ר' הירצל את ילדיו, לחצם אל גוּפוֹ הגדוֹל, החליק על ראשיהם ועל לחייהם, גחן ולחש להם, ואחר התחמקוּ כוּלם מן הקלוֹיז הביתה.

וּבקלוֹיז ארכה השתייה וארכוּ הזמירוֹת והריקוּדים. הוּבא יין חדש, ואל מרת אברדאם שלחוּ והוֹציאוּ מידה עוֹד שתי חביוֹת שיכר. את ספרי התוֹרה שבארוֹן שכחוּ, כאילוּ לא בשלהם השׂמחה, הפּנסים על התנוּר והכּרכּוּבּים היוּ מסתוֹבבים וּמגלים את הפסוּקים; והניגוּנים מנסרים והגוּפים מחוֹללים. הנשים כבר הסתלקוּ. מאחרי הקלוֹיז, על הרחבה המלוּכלכת ורעת הריח, עמדוּ שנים־שלוֹשה זוּגוֹת של בחוּרים וּבתוּלוֹת ושוֹחחוּ ביניהם לאוֹר חצי הירח המאַחר לעלוֹת, והיתה עליהם השיחה ערבה וריחנית מאד.

והנה, בעוֹד בניין בית התפילה מאיר בכל חלוֹנוֹתיו הגבוֹהים וּמריע במאוֹת קוֹלוֹת להרקיד את כל העיירה והשעה כבר התקרבה לחצוֹת הלילה — פרצה פתאוֹם לתוֹכוֹ “הנחמנית”, אשה גדוֹלה ואיוּמה בקוֹמתה, בעוֹביה, בלבוּשה הכהה, בראשה הגזוּז, בכיפה הקטנה שבראשה וּבקוֹלה הגס והמנסר (הכוֹל ידעוּ שהיא גוֹנבת מבעלה ושוֹתה בכל יוֹם כמה כוֹסוֹת יי"ש), טפחה בסינרה על פניה והכריזה:

— שנה שחוֹרה עליכם, יהוּדים! “שמחת תוֹרה” אצלכם — ושם בוערת העיר באש הגיהנוֹם! שנה שחוֹרה עליכם! מהרוֱ והצילוּ את ספרי התוֹרה! גוואלד, יהוּדים! שׂריפה! שׂריפה! ברגע ראשוֹן חשבוּ אך מתחפּשׂת היא השיכוֹרה, ואחדים הריעוּ לקראתה בצחוֹק גדוֹל, אחד גם קלע בה אלוּנטית רטוּבּה, אך היא הבקיעה לה דרך בזרוֹעוֹתיה האדירוֹת, אוֹחזת בשתי כּפּיה בכיפּה שבראשה וּמנסרת בקוֹל חרדוֹת:

— גוַאלד, יהוּדים! שׂריפה, שׂריפה! הצילוּ את בתיכם! הצילוּ את התינוֹקוֹת! הצילוּ את חייכם! הצילוּ את ה“טהרוֹת”! שׂריפה, שׂריפה!

אז ראוּ כי אכן קרה אסוֹן. מיד קמה מהוּמה וּמבוּכה. הנשים פרצוּ ביללה והתגלגלוּ מעל הספסלים, נדחקוּ פּרשׂוּ ידיים וצעקוּ לבעליהן, לאבוֹתיהן, לבניהן וּלאחיהן. הדחק היה גדוֹל ונוֹרא, הכוֹל זרם והתגלגל כלפי הפּתח, נפלוּ ונרמסוּ, קמוּ ונדחקוּ החוּצה, החוּצה, ואחרי שעה קלה היה כל הקהל בחוּץ, רץ וצוֹעק, עוֹמד וּמביט, מזרז וּמהסה. כנגדם באוּ חוֹגגים מבית המדרש, אלוּ לאלוּ שוֹאלים, צוֹעקים וּמנענעים ידיהם על הצרה שנפלה עליהם פתאוֹם.

ועל השמיים הכּהים, מעבר לבתים וּמעל לבתים, עוֹמד ענן עשן גבוֹה, חציוֹ שחוֹר וחציוֹ ורוֹד וּמתנוֹעע, טעוּן גיצים עפים, וּבתחתיתוֹ מַבליחוֹת להבוֹת, מַבליחוֹת ושוֹקעוֹת, מבליחוֹת וּמתלהטוֹת. ריח של חריכה ממלא את האויר וּמגרה בנחיריים וקוֹל הפּעמוֹנים כבר פּוֹלח וּמהמם את אפסי האויר, חוֹדר לסימטאוֹת, חוֹדר לנשמוֹת וּמחרידן.

— קרוֹב מאד!

— רחוֹק מאד!

— ביתוֹ של שלוֹם השַׁמן.

— להד"ם! ביתוֹ של ר' זליקיל.

— אוֹי ואבוֹי לי, הרי זה ליד ביתי.

— אינכם רוֹאים? הרי בית המיבשל. אש גדוֹלה כזאת!

— כל בית המיבשל בוֹער!

— לך לרוּחוֹת! מצא לוֹ שעה יפה להתחכּם!

— הארמוֹן, הארמוֹן! כן יאבדוּ!

— שלא יהי, לפחוּת, רוּח.

— אוֹיה, העשן עוֹלה על השוּק. אבדנוּ.

— כל החנוּיוֹת וכל הסחוֹרוֹת.

— אוֹי, הפּרה שלי! המפרנסת היקרה שלי! טיפּת החלב תיכּרת מפּי עוֹללי.

— פּנוּ דרך לספרי התוֹרה!

— פּנוּ דרך ל“טהרוֹת”!

— יצאתם מדעתכם? אתם נוֹשׂאים אוֹתם לתוֹך האש.

— חזרוּ, חזרוּ, ברחוּ אל הנהר, אל טחנתוֹ של ר' מיכלי! הרוּח מתחוֹללת!

— כבר בוֹערים חמישה בתים.

— שישה!

— יוֹתר מעשׂרה!

— צריך להרוֹס את הגגוֹת!

— צריך לכסוֹתם בשׂקים לחים!

— שמעתם? ספּוֹדיק “מוּבטח” בחמשת אלפים זהוּבים.

— וּמביתוֹ יצאה האש!

— יצית אלוֹהים אש בקרביו!

— לא יהוּדי הוּא, אלא “פוֹניה” משוּמד.

דברי ערך וּכלי יקר נשכחוּ, כנהוּג, בתוֹך הלהבוֹת וּדברים פחוּתים ניצלוּ בחירוּף נפש. חכמים עשׂוּ ההפך ממה שמחייב השׂכל הישר. שוֹטים נגלוּ בגבוּרתם והצילוּ את הנפש והרכוּש. חוֹלים נדדוּ עזוּבים, סוֹמכים ידיהם בקירוֹת מוּארים בשלהבוֹת, תינוֹקוֹת צוֹוחים נישׂאוּ על זרוֹעוֹת זרים אוֹ הסתבכוּ בין הרצים, משׂאוֹת כבדים הוּשלכוּ בכעס ארצה ונשברוּ. איכּרים ערלים מן הסביבה מיהרוּ באוּ בקרוֹנוֹת, שהעמידוּ הרחק מעבר לשוּק, ושמה טילטלוּ סחוֹרוֹת וכלים גנוּבים להסיעם אל כפרם הסמוך. ז’אנדארמים זוֹעמים התכּוונוּ לפגוֹע בקתוֹת רוֹביהם בצלעוֹת יהוּדים פרוּעי זקן ועיניים. מכוֹנת הכּיבּוּי המקוּלקלת זרקה סילוֹן מים דק, די השקוֹת שׂיח קטן, והשמיעה פעם בפעם קוֹל תיסוּס ועיטוּש כאַוָז. נער צנוּם וּמסוּלסל פּאוֹת, שעוֹד לא הגיע לבגרוּת, התהלך כשיכּוֹר אחרי ריבה גדוֹלה, עירוּמה וּמטוֹרפת למחצה, עזב עמה להסיע משׂאוֹת גדוֹלים וּבעיניו העצוּבוֹת טרף את מַחשׂוֹף בשׂרה המזיע. במוֹחוֹ יקדוּ הירהוּרי עבירה.

וּכעלוֹת השחר והלהבוֹת שקעוּ לארץ והעשן זחל על תלי האוּדים והרמץ, היה החשבוֹן ברוּר וידוּע לכוֹל: ממאַת בתי היהוּדים בעיירה עלוּ על המוֹקד כשלוֹשים, ועוֹד אחרים ניזוֹקוּ. גם הקלוֹיז, שנתחדש בניינוֹ רק לפני שלוֹש שנים, נשׂרף חציוֹ וחציוֹ השני נהרס בידי הכּבּאים. כל פנים קיבּצוּ אפר. הנשׂרפים התהלכוּ אוֹ ישבוּ אבלים על אבן ועל קוֹרה סמוּך לתלי בתיהם השׂרוּפים. וּבשעה עשׂר בבוֹקר כבר היוּ בחצר בית המיבשל כעשׂרים משפּחוֹת, הן ונפשוֹתיהן, הן וּרכוּשן המוּצל, השבוּר והמדוּלדל.

 

פרק כה: אֵם לָאֻמְלָלִים    🔗

כל דירה וכל חדר, גם החדרים המפוֹארים של ברכה, נפתחוּ לפני האוּמללים, שנשארוּ לפני החוֹרף בלא גג וּמחסה לראשם. אפילוּ לחדרוֹ של מנדי המשוּתק, לגוֹדל אסוֹנוֹ וכעסוֹ האילם, הוּכנס זקן חוֹלה עם נכד יתוֹם.

ר' הירצל פּאלאן, אף כי הוּכּה בשׂריפה זוֹ מכה גדוֹלה (שני סוֹחרי קמח, שחָבוּ לוֹ סכוּמים גדוֹלים בעד תבוּאה, נשׂרפוּ מחסניהם וּבתיהם ונשארוּ בעירוֹם וּבחוֹסר כוֹל), הסיח את דעתוֹ מעסקיו הפרטיים ועשׂה כל הימים לעזרת הנשׂרפים. מרת אבּרדאם הכריזה לפני כל אנשיה, שעליהם להעניק לעניים מזוֹן ולינה וּקצת בגדים — רצוֹנם, הכוֹל על חשבוֹנה וּלפי פתקאוֹת שיקבלוּ מאת ר' שׂמחה. אך בזה לא הסתפּקה, אלא באה בדברים עם הרב ועם הגבאים משני בתי התפילה (המחלוֹקת שככה בעת צרה) לכוֹנן ועד עזרה. אף ייחדוּ מחסן ממחסני בית המיבשל להביא שמה את כל התרוּמוֹת והנדבוֹת וּמשם יחלקוּ לנצרכים.

סוֹסלי היתה מטפּלת בנשים חוֹלוֹת, וּבפרט ביוֹלדת אחת, שישבה בדירת הגבירה הזקנה, וכל הימים, לרבוֹת הערבים, היתה מבשלת בשבילה מרק של חלב אוֹ של בשׂר עוֹף. את לוּל התרנגוֹלוֹת ואת שׁוֹבך היוֹנים הריקה במשך ימים אחדים והתחילה לקנוֹת עוֹד ממה שהביאוּ מן הכפרים.

אך התמיהה שבתמיהוֹת היתה זוֹ, שברכה’לי, אשר מימיה לא עסקה בצוֹרכי ציבוּר ולא התערבה בחייהם וּבענייניהם של אחרים, נפתח לבה פתאוֹם לקראת צרתם של האוּמללים. ולא זוֹ בלבד שפּתחה את דירתה, מקלט יגוֹנה, לפני משוֹללי המחסה, אלא שהתעוֹררה עליהם ברחמים גדוֹלים והיתה דוֹאגת לכל אחד מהם בלי הבדל, שוֹאלת למחסוֹריהם אוֹתם ואת אנשי החצר, וּמסַפּקת להם בעצמה את משאלוֹתיהם. אלה שעלה בגוֹרלם לשבת בדירתה לא ראוּ מעוֹדם ימים טוֹבים כימים כאלה. ברכה וּשתי בנוֹתיה התאוֹמוֹת עמלוּ כל היוֹם להיטיב עמהם וּלסַפּקם מזוֹן וּמנוּחה. וּפיהם של אלה לא פסק כל היוֹם מברכוֹת וּמתוֹדוֹת וּביקשוּ לעזוֹר לה והתרעמוּ על הטרחה היתרה שהיא טוֹרחת בשבילם, שאינם כדאים לה ואינם רגילים בתפנוּקים כאלה. אף לא לפי כוֹחוֹתיה הדבר, שהיא כה רכּה וּמעוּנגה והם חוֹששים לבריאוּתה. אך היא השיבה להם תמיד בתנוּעה מלאת חן וּבחיוּך נעים והכפּילה את טוֹרחה וטיפּוּלה. וּמיד יצא שמע נדיבוּתה וּמעשׂיה הטוֹבים בכל החצר וכינוּי ניתן לה “המלאך הטוֹב”, וּמן החצר יצא הכּינוּי לעיירה, וּמאז לא קרה לה איש בשם אחר.

אנשי החצר, וּביוֹתר מרת אבּרדאם ור' הירצל, ראוּ את מעשׂיה הגדוֹלים של האשה האהוּבה ויהיוּ מאוּשרים בלבם. והיתה עוֹד עילה לשׂמחתם, והיא העיקר, שמיוֹם שנכנסוּ הנשׂרפים לרשוּת בית המיבשל פסק בכיה, כמוֹ ביד לוּקח, והיתה שקטה ועֵרה וּמעוֹרבת עם הבריוֹת. כאילוּ כל ימיה נתגדלה ביניהם. גם האחרים, שיעוּה מילדוּתה וראוּ בגילגוּלי חייה ונפשה, זנוּ בה עיניהם יוֹם יוֹם ושעה שעה. איזה זיו שלא מעוֹלם זה היה זוֹרח מפּניה וּמכל אבריה. גוּפה, שנשתמר ברכּוּתוֹ וּבקלוּתוֹ כגוּף של נערה, היה מוֹשך אליו ברכּת כל רוֹאיה.

גם לילדיה נעשׂתה אֵם, היתה שוֹלחת אוֹתם בשליחוּיוֹת שוֹנוֹת, בעיקר לצוֹרכי הנשׂרפים, וּמפקדת עליהם בקוֹל אמהי, רך ונכוֹן, שמן הנמנע היה לא לציית לוֹ. לעתים קרוֹבוֹת היוּ נמשכוֹת וּבאוֹת גם בנוֹת פּאן יאשינסקי, ואפילוּ פּאני יוּזיה עצמה, ועוֹזרוֹת על ידה. הלשוֹן הפּוֹלנית היתה מנגנת בפיה כנבל.

והנער שלוֹם, שהיה עוֹזר בייחוּד על ידי אביו וזקנתוֹ, עוֹשׂה את שליחוּתם בועד העזרה ונוֹעץ עם הגדוֹלים וּמתעסק בחלוּקת הנדבוֹת — גם הוּא היה שוֹלח תכוּפוֹת מבט אהבה אל אמוֹ ולבוֹ דץ בוֹ וּממַלאוֹ אוֹשר וגאוה וּמכפּיל בקרבוֹ את התשוּקה לעזוֹר, להיטיב, להקל, להרבוֹת רוָחָה ורצוֹן. במשך ימים מוּעטים נתבגר לגמרי והיה כגדוֹל לכל דבר, עד שהיוּ מביאים אליו גם דברים קשים.

יחידי היה הרר ליבּר, שעמד על זכוּת ייחוּדוֹ ולא הניח לשוּם בריה שתיכּנס אל דירתוֹ. אחרי הפצרוֹת רבוֹת, בפרט מצד ברכה, הרשה רק לבעלה של היוֹלדת ללוּן במסדרוֹן על אוֹתוֹ דרגש, שלפנים היה שוֹכב עליו משמשוֹ הרוּתיני הגיבּן ושאחרי מוֹתוֹ במחלת האבעבּוּעוֹת לא קיבל אחר במקוֹמוֹ. סירוּב עקשני זה לקבל את העניים הבאיש את ריחוֹ לגמרי בעיני אנשי החצר הישנים והחדשים וזיכּהוּ בכינוּי חדש: “עמלק”. כשמעוֹ את שמוֹ החדש התרגז מאד, אף כי לא ידע את פירוּשוֹ אך מהחלטתוֹ לא זז, וּכשהוֹכיחוֹ ר' הירצל על כך השיב: “דירתוֹ של אדם היא מקדשוֹ”. “אוֹי לוֹ למקדש, שעמלק שוֹכן בוֹ”, רטן יהוּדי שהיה באוֹתוֹ מעמד ונסתלק.

בלשכתוֹ של ר' שׂמחה ישבה משפּחתוֹ, כלוֹמר אשתוֹ הזקנה וּשתי בנוֹתיו, שלא היוּ לאיש, שגם הבית שבוֹ גרוּ נשׂרף. צערוֹ של זה היה גדוֹל, מפני שלא היתה לוֹ עוֹד מנוּחה מפּיוֹתיהן לא ביוֹם ולא בלילה. (ברבוֹת שנוֹת המצוּקה וּשנוֹת חייהן נעשׂוּ קנתרניוֹת.) ורק משוּם כך נטרד מן הבית והיה מתעסק בענייניהם של העניים, שבלבוֹ היה מתעב אוֹתם.

פּאן לאסוֹטי והחוֹזה החדש כמעט נשכחוּ מלב. למחר וּלמחרתי השׂריפה באוּ כמה קרוֹנוֹת מן העיירוֹת הסמוּכוֹת: זה הביא כיכרוֹת לחם וזה בגדים ישנים, זה תפוּחי אדמה וזה כדים וסירים עם מעשׂי חלב. אף מבּרוֹד באה מרכבה כבוּדה וּבה שני בחוּרים בלבוּש תלמידי גימנסיה, שנשלחוּ על ידי הקהילה והביאוּ מעט כסף מזוּמן. כל הקרוֹנוֹת נשלחוּ אל בית המיבשל ושם פרקוּ אוֹתם אל המחסן, והנער שלוֹם משגיח היטב ורוֹשם הכוֹל בפנקס קטן. ר' הירצל קיבל את התלמידים מבּרוֹד, שׂוֹחח עמהם אשכנזית ונתן על ידם קבלוֹת חתוּמוֹת בידוֹ וּביד מרת אבּרדאם. הוּא גם כתב כרוּז אל העיתוֹן היהוּדי היוֹצא בלבוּב לפרסמוֹ בשם ועד העזרה לעוֹרר רחמיהם ונדיבוּת לבם של אחינוּ בני ישׂראל. ויהי הדבר לפלא בעיני כל בני העיירה, שזוֹ הפעם הראשוֹנה ששם העיירה נדפּס בעיתוֹן, והרבוּ לכבּדוֹ על השׂכלתוֹ וידיעוֹתיו בהויוֹת העוֹלם.

גם משני היהוּדים, הסוֹחרים מאוֹשפּיצ’ין, שכל כך הרבוּ לדבּר בהם קוֹדם, הוסחה עתה הדעת לגמרי. בשעת ישיבה נזכר בהם אחד מחברי הועד ואמר: “אפשר כדאי היה להריץ איגרת אל הסוֹחרים מאוֹשפּיצ’ין? הרבה כבוֹד קיבלוּ כאן ואינם ‘חוֹלים’ לעזוֹר לנשׂרפים”.

אך חברוֹ היסהוּ: “בטלן, מי זה יוֹדע את האדריסה שלהם!” וּבכן נשכח זכרם.

יתר הנשׂרפים, שלא מצאוּ להם מקוֹם בבית המיבשל, נדחקוּ ונלחצוּ במסדרוֹנוֹת וּבמטמוֹרוֹת של הבתים המוּצלים, על פי רוֹב בכסף מלא. אחדים התגוֹררוּ אצל הערלים מחוּץ לעיירה והתענוּ שם הם וילדיהם על ידי החזירים וגוּריהם המרוּבים וּשאר בעלי־חיים שבחצריהם. אך רוּבם היוּ באים יוֹם יוֹם אל חצר בית המיבשל לקבל כד “מנתה” חמה אוֹ כד שׁיכר, כיכר לחם, נתח בשׂר כשר, אוֹ פרוּטה במזוּמנים.

על בתים חדשים אי אפשר היה לחשוֹב בעוֹנה זוֹ. אחרי גשמי הסתיו והרפש באוּ השלג והקרח, וּבימים אלה אין יכוֹלת לבנוֹת. רק האמידים התחילוּ להסיע מן היער קוֹרוֹת וּכרוּתוֹת לבנוֹת. אחדים באוּ בדברים גם עם בנאים וּפוֹעלים ועם משׂרפוֹת הלבנים שבסביבה. ועד העזרה שהתנהל בידי ר' הירצל אסף איזוֹ מאוֹת ר"כ (רובּל־כּסף), אך לפי עצתוֹ וּדרישתוֹ נשמר הכסף לחַלקוֹ באביב לנצרכים, שיוּכלוּ להתחיל בבניין ולא יוֹציאוּהוּ בינתיים למחיה. את נפשוֹתיהם יקיימוּ בכה אוֹ בכה.

לא עבר חוֹדש ימים וּפניה של ברכה הוּרעוּ עד לבלי הכירה. הם כחשוּ ונפלוּ והלסתוֹת היוּ בוֹלטוֹת חדוֹת ולוֹהטוֹת בלהט לא טוֹב. עיניה שקעוּ בחוֹרים עמוּקים, אך אוֹרן מבפנים היה הוֹלך וּמוֹסיף מיוֹם ליוֹם. ר' הירצל, שהתבוֹנן בה יוֹם אחד, נתבהל כוּלוֹ וניסה לדבּר על לבה, שתנוּ מעט מעמלה הרב, מאחר שהעניים נסתדרוּ איך שהוּא ויש להם לחם לאכוֹל וּבגד ללבוֹש, והעיקר מקוֹם יבש וחם להניח ראשם, אין היא צריכה עוֹד להוֹציא את כוֹחוֹתיה המעטים והיקרים על הטיפּוּל בהם, הרי גם היוֹלדת קמה כבר בריאה ושלמה ויכוֹלה להתעסק בעצמה בילדה, גם החוֹלים התחזקוּ. והרי אמא וסוֹסילי והילָדוֹת עוֹשׂוֹת חוֹבתן באמוּנה. גם לבה של מרת אבּרדאם היה מלא דאגה ואימה לבריאוּת בתה, שנתערערה בוַדאי מרוֹב יגיעה שיגעה עם האוּמללים. באה אליה פעם וּפעמיים ודיבּרה עמה רכּוֹת וּתקיפוֹת ואמרה לה, שגם במעשׂים טוֹבים חייב אדם לשמוֹר מידה, וידוּע, שחכמים אסרוּ לבזבז לצדקה יוֹתר מחוֹמש. מילא בממוֹן עוֹד אפשר לוַתּר, אבל הבריאוּת, הבריאוּת, בתי, היא מַתּת אלוֹהים, ואין רשוּת לאדם לבזבּז את מתת יתברך שמוֹ. אמנם שוֹמר פתאים השם, אבל היא הרי אינה פתיה.

אך ברכה רק הבּט הביטה בדוֹבר בה בעיני החכמה והנדיבוּת היוֹשבוֹת תחת מצחה הרם, חיוּך טוֹב ריחף על שׂפתיה הדקוֹת, וּבנענעה ראשה אמרה:

— כלוּם אינכם רוֹאים, שאין לי אוֹשר אחר בעוֹלם? הניחוּ לי לעשׂוֹת מה שלבי חפץ.

וּבזה נסתתמוּ כל הטענוֹת והניחוּ לה.

וּבמידה שגוּפה הלך והצטמק, הלכה נפשה וגיבּרה חיל ושלחה זרוֹעוֹת לחבּק כל סוֹבל ונענה.

 

פרק כו: הַתַּשְׁלוּם הָאַחֲרוֹן    🔗

היה חוֹרף. הגיע מוֹעד התשלוּם. מרת אבּרדאם לבשה את מלבוֹשי המוֹעד: השׂמלה השחוֹרה הארוּכּה על תחתוֹנית האטלס הצהוּבּה, שעינה כעין הזהב, נתנה את הציץ על מצחה ואת הנזמים הארוּכּים, משוּבּצי היהלוֹמים, באוֹזניה, קשרה את סוּדר המשי הלבן משוּלש הקצווֹת על כתפיה, ועל כל אלה עטתה את אדרתה החמה עם צוארוֹן הנמייה היקר — כי החוֹרף היה בעצם תוֹקפּוֹ. שׂמה את הכסף בחריט הבד הארוֹך ואת כל ה“קבלוֹת” מן השנים שעברוּ, נעלה ערדליים ברגליה (ערדלי פּטרסבּוּרג!) והלכה הארמוֹנה, אל פּאן לאסוֹטי, לסלק את דמי החכירה בעד השליש האחרוֹן.

היוֹם יוּטל הגוֹרל — אם רק עוֹד ארבעה ירחים תהיה אדוֹנת בית המיבשל ואחר תצטרך לצאת לעוֹלם כקטנה שנוֹלדה, אוֹ שתחדש את החוֹזה לכמה שנים ותוֹסיף “לנהוֹג את עוֹלמה” עד שייטב בעיני מנהיג העוֹלם לקראה אליו. שלוה גדוֹלה כּיסתה על החרדה העמוּקה בנפשה. בצאתה נשקה, כמנהגה, את המזוּזה וניענעה בראשה לפנים החדר הריק. הלכה ודפקה על דלת דירתה של ברכה ואמרה לה שלוֹם של פרידה. ר' הירצל נסע לפני יוֹמיים לרגל עסק דחוּף ועדיין לא שב. השעה היתה שעת בוֹקר. הילדים כבר הלכוּ ללמוֹד, והיה בישוּל גדוֹל. השלג כיסה את הארץ בשכבה עבה ונוּקשה, לאחר שהיה מוּנח זה עשׂרה ימים בקיפּאוֹן חזק. בחצר עמדוּ כמה קרוֹנוֹת גרירה, שפּרקוּ את החביוֹת הריקוֹ וחיכּוּ לטעינת המלאוֹת. שמש קרה זרחה בשיפּוּלי שמי המזרח, וּמקהלוֹת אנקוֹרים מילאוּ בציפצוּף קוֹלני את ענפי העצים הקרחים. היה יוֹם רביעי בשבת.

היא התפּללה תפילת שחרית, כמנהגה בכל יוֹם, ואמרה את שיר הלויים של היוֹם. כשקראה את הפסוּק “אלמנה וגר יהרוֹגוּ ויתוֹמי ירצחוּ” זלגה עינה דמעה. אך בהגיעה בסוֹף הפסוּק “ויהי ה' לי למשׂגב ואלהי לצוּר מחסי”, זקפה את ראשה והביטחוֹן הוּצק בלבה.

עתה עברה את הדרך והלכה ליד גדרוֹת הגנים הקוֹפאוֹת תחת הערמוֹנים החשׂוּפים, בגרפה בשוֹבל שׂמלתה את השלג. איכּר רוּתיני שעבר הסיר את מצנפתוֹ והשתחוה לה ברוֹב הכנעה. נער יהוּדי ארך פּאוֹת שפּגשה לא אמר כלוּם, רק התבוֹנן בה בעיניו השחוֹרוֹת, וּבעברה עמד, הפך פניו והביט אחריה. החריט הגדוֹל היה כרוּך במטפּחת לבנה ונתוּן בידה כסידוּר. הנער תהה: כלוּם מרת אבּרדאם טעתה והוֹלכת ביוֹם חוֹל להתפּלל בבגדי שבת? בקצה שוּרת הערמוֹנים פנתה שׂמאלה, נכנסה בשער הברזל היפה והלכה על פני המדרכה המוּשלגה אל הארמוֹן.

כחצי שעה נִטל עליה להמתין עם כמה פריצים, כוּלם שוֹתקים בעצב. עד שפּאן לאסוֹטי קראה על ידי משרתוֹ לבוֹא אל חדרוֹ: הוּא החדר של פּאן גראבּנסקי, אך חלוּ בוֹ כמה שינוּיים, עד שאין כמעט להכירוֹ. רהיטים חדשים וּתמוּנוֹת חדשוֹת על הכתלים. פּאן לאסוֹטי ישב מאחרי שוּלחן גדוֹל, מלא ניירוֹת וצעצוּעים, וּבכניסתה נשׂא אליה את עיניו החתוּליוֹת, כתמיה לבוֹאה, אחר הצביע לה שתשב על הכיסא כנגדוֹ. חיוּכוֹ הערוּם עלה על שׂפתיו הדקוֹת באמרוֹ נדיבוֹת:

— פּאני אבּרדאם אל נכוֹן הביאה את דמי החכירה?

— כן, רוּם כבוֹדוֹ. התשלוּם בעד השליש האחרוֹן, לפי החוֹזה הישן.

והדגישה את המלה האחרוֹנה הדגש היטב.

— יפה, יפה. תיכף נתּן לה קבלה. תיכף וּמיד. רגע אחד.

והוּא צילצל במצילה הקטנה שעל השוּלחן. הדלת נפתחה לאיטה ונכנס לבלר שפל ברך.

— להכין מיד למרת אבּרדאם קבלה על התשלוּם האחרוֹן מדמי חכירת בית המיבשל, לפי החשבוֹן בפנקסים!

— לשירוּת רוּם כבוֹדוֹ.

הלבלר שב, החליק לחדר הסמוּך וסגר משם בזהירוּת את הדלת. לבה של מרת אבּרדאם נזדעזע: האוּמנם השליש האחרוֹן הוּא? קשה היה לה לישב במקוֹמה. הפכה פעמים אחדוֹת את החריט הכרוּך במטפּחת בין כפּוֹת ידיה. לבסוֹף העזה:

— וּמה בדבר חידוּש החוֹזה?…

— כך. בדבר חידוּש החוֹזה?… נדמה לי, שכבוֹדה איחרה קצת… כן, לצערי.

עתה נקרעה השלוה שכיסתה על החרדה שבנפשה, והתהוֹם נפערה. כל המרירוּת שנצברה בקרבה מיוֹם מוֹת בעלה הראשוֹן וקוֹדם לכן דחקה וּביקשה לה מוֹצא. בקוֹל יבש, כמעט לא נשמע לה לעצמה, שאלה:

— כיצד, רוּם כבוֹדוֹ! והרי אני וחתני ניסינוּ כמה פעמים לבוֹא עמוֹ בדברים עוֹד בקיץ… כלוּם חתני פּאן פּאלאן לא דיבּר עם כבוֹדוֹ?

— כך, כך, כמדוּמה, שהאדוֹן המדוּבּר דיבּר עמי פעם. אך בינתיים החכרנוּ את בית המיבשל לאחרים. צר לי, אך אין להשיב.

חלל החדר חָשׁך פתאוֹם. הכוֹל התהפּך והסתוֹבב בצבעים דוֹלקים. וּמתוֹך האימה החשכה הזאת בקע קוֹלה המיבּב של ברכה’לי: “שני היהוּדים מאוֹשפּיצ’ין”… עתה היה האסוֹן ברוּר כמשמש בצהריים. פניה היוּ חיורים כפני מת בדבוֹב שׂפתיה כלפי הערל הזר, האכזר, היוֹשב ממוּלה נשען כל ידוֹ העוֹמדת על השוּלחן:

— אחרי שלוֹשים שנה? וּבלי כל משׂא וּמתן? וכך נוֹהג שלאכצ’יץ, בא־כוֹחוֹ של ה.מ. הראבּיא מוֹלוֹדצקי?

היא הרגישה כי דמעוֹת נדחקוֹת ועוֹלוֹת בעיניה, אך הישירה מבּטה בפני פּאן לאסוֹטי. שוּב עבר במוֹחה הפסוּק “אלמנה וגר יהרוֹגוּ ויתוֹמים ירצחוּ”. אף תיו לא זע בפניו. גם את ידוֹ לא הניע. סנטרוֹ לָחוּץ משהוּ בכפּוֹ השיב בשקט:

— כן, זמנים חדשים ואנשים חדשים. אני מנהיג ריפוֹרמוֹת בכוֹל, בכוֹל. הגברת אבּרדאם היא אשה נכבדה, אך, תסלח לי, אשה זקנה, מן הדוֹר הישן, ויש להחליפה באחרים, צעירים ממנה. גם את פּאן גראבּינסקי החליפוּ. מנהג העוֹלם הוּא. החכרתי את בית המיבשל עוֹד בקיץ לשני אדוֹנים מאוֹשוינצ’ים. ישׂראלים עשירים. הם ירחיבוּ את העסק וירבּוּ את הכנסוֹתיו. צר לי, אין להשיב. (האוּמנם עליהם, היהוּדים, מוּסַבּים הדברים “אלמנה וגר יהרוֹגוּ וכו'”?)

— אולם למה לא הוֹדיע לי על כך בשעתוֹ? הן לפי החוֹזה חייב כל צד להוֹדיע שישה חדשים קוֹדם. הן אדוֹני פגע בחוֹק.

— אה, כך. על החוֹק נכון אני לדבּר עמה במקוֹם אחר, פּאני אבּרדאם. לכשתזמינני לדין… כאן אנוּ מדברים רק על יוֹשר… נחש החיוּך הדק התרכּס על שׂפתיו ועיניו נצטמצמוּ בשׂמחה לאיד.

עתה באה תמוּרה ברוּחה של מרת אבּרדאם, כאילוּ נסגר בה איזה צמיד נעלם. היא זקפה את קוֹמתה, פתחה במרץ את החריט והתחילה להוֹציא מתוֹכוֹ את השטרוֹת המקוּפּלים. באצבעוֹת רוֹטטוֹת, אך בעמידה נכוֹנה, ספרה אוֹתם לעיני הרוֹצח, הניחה זה על גבי זה על השוּלחן, אחר הוֹסיפה מטבעוֹת אחדוֹת, של כסף ושל נחוֹשת, וּכשכּילתה אמרה בקוֹל מת:

— בבקשה למנוֹת ולתת את הקבלה. אני הנני רק אשה חלשה, יהוּדיה זקנה. אני אין בכוֹחי להילחם בפאן לאסוֹטי, המוֹשל רב הכוֹח של ה.מ. הראבּיא מוֹלוֹדצקי. על כן מוֹסרת אני את ריבי ביד צד חזק, ביד אבינוּ שבשמיים, הרב ריב אלמנוֹת ויתוֹמים נהרגים ונרצחים, כי לוֹ המשפּט. הקבלה — פּניה לאסוֹטי!

חיוּכוֹ של פּאן לאסוֹטי התפּתל על שׂפתיו הדקוֹת כאחוּז עוית. הוֹשיט את ידוֹ הארוּכּה, זרוּעת בהרוֹת הקיץ, אסף בתנוּעה זריזה את הכסף והכניסוֹ לתוֹך המגירה. אחר תוֹפף בזרתּוֹ על פני השוּלחן:

— וּבכן, ביום… על מרת אבּרדאם הנכבדה לפנוֹת את רשוּת בית המיבשל מכוֹל וכוֹל, כי למחרת היוֹם המיוֹעד יבוֹאוּ להחזיק בוֹ חוֹכריו החדשים, החוּקיים. מקוה אני, שלא אצטרך לאחוֹז באמצעים לא נעימים…

— נקוה, פּאניה לאסוֹטי. נקוה. גם הרבּין מבּלז יעמוֹד לימיני.

— מי?

— הרבּין מבּלז. איש קדוֹש הוּא. נסיכים ייחלוּ לדברוֹ.

— הגברת אבּרדאם חוֹמדת לה לצוֹן. לא ידעתי, כי חוֹננה בהוּמוֹר כזה…

— להתראוֹת! אפשר שאלוֹהים עוֹד יהפוֹך את לבוֹ לטוֹבה. אנוּ הישׂראלים הננוּ עם מנוּסה בייסוּרים וגם — בישוּעוֹת. להתראוֹת, פּאניה לאסוֹטי!

והיא נזדקפה במלוֹא קוֹמתה האצילה. באוֹתוֹ רגע נפתחה קצת הדלת. הלבלר הכניס את הקבלה ועל פי רמיזת עינוֹ של הסוֹכן מסרה בהכנעה למרת אבּרדאם. היא קיפּלה את הפּתקה, שׂמתּה בתוֹך החריט, עטפה את זה במטפּחת ופנתה ללכת.

— להתראוֹת, פּאניה לאסוֹטי! יש לנוּ אלוֹהים גדוֹל, הוּא לא יעזבני.

בצאתה לא ראתה את גן הארמוֹן עטוּי השלג ואת בנייניו רבי החן. על עיניה היה דוֹק של דמעוֹת ולבה הלם בחזה כפטיש. מעוֹדה לא היתה נרגשת כל כך. גם בצעירוּתה, אחרי מוֹת ר' שלוֹמקי, לא סער לבה במכאוֹב כמוֹ הפּעם.

היא עברה את המדרגה המוּשלגת, פנתה אוֹטוֹמטית והלכה לאוֹרך שדרת הערמוֹנים, עברה את הדרך, נכנסה לחצר בית המיבשל. נדמה לה, כי בחזירתה לא נקרתה לפניה כל נפש חיה. העוֹלם שמם לפניה. אך מאיזוֹ פינה שבלב עלתה החלטה יהירה, עקשנית, מרדנית: לא, אני לא אכּנע. שמיים וארץ אקוֹמם ולא אשתוֹק. בעוֹדי בחיים לא יוֹציאני איש מבית המיבשל!

וּבדירתה מיהרה לפרוֹק את התכשיטים ולפשוֹט את בגדי המוֹעד, קיפּלתם בדייקנוּת וּבקפדנוּת לא רגילוֹת, שׂמה דבר דבר במקוֹמוֹ. איש לא היה בבית. רק פּריל קיצצה בחדר המבשלוֹת את הבשׂר בקוֹפיץ. נשמע טיקטוּק השעוֹן על הקיר ותיכתוּך ה“מנתה” המתבשלת ב“יוֹרה”. יחידה היתה בחדרים הגדוֹלים והשוֹממים. צנחה על גבי הספּה השחוֹרה, שמטה את כפּיה הגידיוֹת בתוֹך חיקה המפוּשׂק ודיבּרה אל נפשה: “אחרי שלוֹשים שנה. לעת זיקנה. וגם מצבוֹ של הירצל חתני אינוֹ בטוֹב. איך כוּכל וראיתי ברעת ברכה’לי והילדים? ומה יהיה על שלוֹם שלוֹם, נכדוֹ של שלוֹמקי שלי, הצדיק, היחיד, היקר?… וּכלוּם הוּא שם ישתוֹק?… האמנם לא יזכרנו עוֹד?… האמנם גם שם, בשמיים, הוּא עסוּק כל כך בלימוּד התוֹרה, שאינוֹ מרגיש בי, כמו אז בהיוֹתוֹ עוֹד בחיים?… היש צוֹרך ללמוֹד תוֹרה גם בשמיים?… ואפשר יש בלבוֹ טינה עלי על שנישׂאתי לר' נפתלי צבי? והרי ידוּע לוֹ, כי לא לעצמי נתכּוַנתי… זכרוֹ לא מש מלבי אף יוֹם אחד… בכל מעשׂי התכּוֹננתי לבוֹא אליו… כל מה שעשׂיתי בשביל עוֹלמי הבא, לשמוֹ עשׂיתי…”

וּבשבתה כן יחידה, מוּכּה וּתפוּשׂת הירהוּרים, עם טיקטוּק שעוֹן על הקיר ועם תיכתוּך ה“מנתה” בבית המיבשל, נישׂאה בדמיוֹנה המחייך אל העוֹלם הרוּחוֹת והאוֹרה.

 

פרק כז: לֵב שׁוֹגֶה בֶּאֱמוּנָתוֹ    🔗

עוֹדנה יוֹשבת הוֹזה וּמחייכת לנפשה, שב ר' הירצל מנסיעתוֹ לאחד הכפרים. הוּא עצר את עגלת השלג הקטנה לפני דירת חוֹתנתוֹ, קפץ מעליה כעלם צעיר וּמיהר לעלוֹת אל הדירה פנימה. מרת אבּרדאם נתעוֹררה לצעדיו וישבה נכוֹנה לקראתוֹ.

– היית אצל הסוֹכן?

– זה עתה שבתי משם. פה אין מה לעשׂוֹת. ברכה’לי צדקה. היא צדקה כמוֹ תמיד. רוּח אביה הקדוֹש דיבר מתוֹך גרוֹנה. שני היהוּדים חכרוּ את בית המיבשל עוֹד בהיוֹתם פה בקיץ.

ר' הירצל הלבּין כבד ישן:

– נַבלוּת כזוֹ! אוֹתם שני יראי־שמיים! ואיך זה לא הוֹדיע הסוֹכן כלוּם? והרי לפי תנאי החוֹזה מחוּיב הגראף אוֹ בא כוֹחוֹ להוֹדיע שישה חדשים קוֹדם על ביטוּל החוֹזה.

– ה“המן” אמר, שהוּא נכון להישפט עמי. משפטים עם הגראף! פסק הדין ידוּע מראש. מחר אני נוֹסעת לבלז.

– מה תוֹעיל בּלז? מוּטב לשלוֹח טלגרמה אל הגראף. הוּא בכל זאת אציל.

– הלא ידעת תשוּבתוֹ על מכתבי. הכוֹל מסוּר בידי ה“המן”. אסע לבלז ולא ארפּה מן הרב, עד שיבטיחני כי יעביר את רוֹע הגזירה. ישפּיע על מי שישפּיע: על הגראף, על הסוֹכן, אוֹ על היהוּדים מסיגי הגבוּל – לא אזוּז משם, עד שיבטיחני כי אשאר בבית המיבשל. אביו הצדיק הכניסני ועליו לפעוֹל שלא יוֹציאוּני. אתה, הירצל, תישאר כאן. תשגיח על העסק, תשגיח על ברכה’לי, תשגיח על הילדים. תזכוֹר את מנדי האילם. תן את הצדקה הקצוּבה לכל הבאים. תדאג לנשׂרפים. הרשימה היא בידי ר' שמחה. רצוֹני, שבהיעדרי לא יחוּל שוּם שינוּי בשוּם מקוֹם ובשוּם דבר. אני מאמינה, שהכוֹל יישאר על מכוֹנוֹ. אם הקדוֹש ברוּך הוּא גוֹזר והצדיק מבטל – פּאן לאסוֹטי שגזר, לא יוּכל הצדיק לבטל? אני מאמינה בכוֹחוֹ. זכוּת אביו תסייעהוּ. והרי קרוֹב הוא ולא יוּכל להשתמט. אם גם חוֹדש אצטרך לישב שם – לא אזוּז בלי ישוּעה. אמרתי ואעשׂה.

מימיה לא היתה בה תקיפוּת כזוֹ. מימיה לא היתה בה אמוּנה כזוֹ. ר' הירצל הסתכל בה במשהוּ אי נעימוּת. לא רגיל היה לראוֹתה כך.

למחר בהשכמה נסעה מרת אבּרדאם בעגלת שלג שכוּרה לראדיחוֹב. וּמשם, דרך ויטקוֹב ונהר הבּוּג הקוֹפא, לקריסניפּוֹלי. לנה שם אצל קרוֹב רחוֹק, שפכה לפניו את מר לבה, וּבבוֹקר נסעה במסילת הברזל לבלז.

כעין אבלוּת כבוּשה נתפשטה על כל רשוּת בית המיבשל. הימים היוּ ימי חוֹרף שלפני חנוּכה. בלילוֹת ירוּ הגגוֹת מעוֹצם הקיפּאוֹן, ובימים הבהיקה חמה גבוּשה, והכוֹל היה נוֹצץ וחוֹגג דוּמם. בית המיבשל בישל את השיכר פעם ביוֹמיים. רבים היוּ הבאים והיוֹצאים בחצר. מלבד המשפּחוֹת, שישבוּ שם עוֹד למן השׂריפה, באוּ גם כמה אוֹרחים, ביניהם ר' ראוּבלי הרוֹכל. בקוֹשי מצאוּ להם מקוֹם בין הנשׂרפים והתיחסוּ אלה לאלה כשׂוֹנאים בנפש. עבוֹדת העזרה שקטה בעיקרה, כי הכוֹל התנהל עתה כהרגל וּכשוּרה. הילדים היוּ שוֹקטים ועצוּבים מעט מפני היעדרה של הזקנה האהוּבה. ור' הירצל התהלך עתה תמיד טרוּף מחשבוֹת, ואף כי לא האמין בלבוֹ בכוֹחוֹ של הצדיק מבּלז להעביר את רוֹע הגזירה, כלוֹמר, לבטל חוֹזה, שנעשה על ידי סוֹכן הגראף, היה מצפּה בכל זאת בחרדת לב לידיעוֹת מחוֹתנתוֹ.

מצבה של ברכה הוּרע שוב. אמנם בכיה לא שב אליה, אך היתה עצוּבה מאד ולא דיברה עוֹד כלוּם עם בני משפּחתה. עוֹדנה מטפלת בנשרפים, אך כוּלה כמוֹ דעכה, תחת עיניה טבעוֹת כחוּלוֹת ומשני צידי פיה חריצים אפלים. גוּפה היה דק להישבר. קמעה קמעה הפכה אהבת האנשים אוֹתה רחמים מכאיבים. ר' הירצל, שראה בדעיכתה יוֹם יוֹם, וחוֹתנתוֹ, היא אמה, איננה בבית, דוֹמה היה שהוּא יֵצא מדעתוֹ מרוֹב צער. וּפעם, כשעמד עליה בחדר המיטוֹת אוּמלל וּמדוּכּא עד היסוֹד והחליק על ראשה והציקה בשאילתוֹ החוזרת:

– מה לך, מה לך, בתי? למה לא תגידי לי? למה לא תגידי? הרי את יוֹדעת מה לך…

נשאה אליו עיניה הגדוֹלוֹת ואמרה בחיוּך מר:

– בקרוֹב אסתלק מן העוֹלם ולא אהיה לכם עוֹד למפגע.

הוּא לא שמע את תוֹכן דבריה, אך קוֹלה בלבד היה כליטוּף ללבוֹ הנענה. ולא השמיע לאוֹזניו כשאמר לה:

– אין דבר, ברכה’לי, אמא תשוּב ועוֹד נראה חיים. זכרי את ילדינוּ, לא רבים הם שנתברכוּ בילדים חמוּדים כילדינוּ. כל רוֹאם מתקנא בנוּ. עוֹד נראה חיים, ברכה’לי. הירגעי, בתי, הירגעי! שמרי על בריאוּתך היקרה, לא צעירים אנוּ עוד. רְצִי להיוֹת בריאה ותהיי בריאה.

והוּא ישב על ידה, החזיק בכפה ושיעשע בה על ברכּוֹ. התבוֹנן בעוֹרקים התכוּלים הרוֹטטים מעל למפרק הכף. אחר גחן והצמיד שפתיו אל העוֹרקים האלה ולא יכוֹל להסירן, עד שדמעוֹתיו זלגוּ על כּף היד האהוּבה.

אוּלם המחיצה הנעלמה לא נהרסה ונשמת האשה התהלכה ככבוּלה בעוֹלם השפל.

התחילוּ להתקבל בדוֹאר מכתבים מאת מרת אבּרדאם. והמכתבים שוֹנים זה מזה. אחרי מכתב מלא רוֹגז, טענוֹת ותוכחוֹת בא מכתב מלא אמוּנה, תקוה ועידוּד. הכוֹל לפי מה שנהג עמה ה“רב”, אך מכל המכתבים יחד אי אפשר היה להציל דבר ברוּר על עצם העניין.

כעבוֹר עשׂרה ימים חזרה מרת אבּרדאם במצב רוּח מרוֹמם: סוֹף סוֹף השׂיגה את חפצה. היה בידה מכתב כתוּב פּוֹלנית חתוּם בעצם ידוֹ של הצדיק בשביל הסוֹכן פּאן לאסוֹטי. ר' הירצל ושלוֹם לא הכירוּ אוֹתה, כל כך השתנתה. כל אצילוּתה כמוֹ ניטלה ממנה. דיברה הרבה וצחקה צחוֹק לא נעים והיתה מפוּזרת במידה כזוֹ, שלא ראתה כלוּם מהנעשׂה בחצר.

עוֹד בוֹ ביוֹם לבשה את בגדיה החמוּדוֹת אשר לה והלכה הארמוֹנה. הסוֹכן קיבלה כמוֹ אז, הזמינה לשבת ממוּלוֹ ושאלה לרצוֹנה.

– הבאתי למעלת כבוֹדוֹ מכתב מאת הרבּין מבּלז.

מימיו לא תמה פּאן לאסוֹטי תימה כזה, אך מרת אבּרדאם לא הרגישה בכך, וּבהוֹשיטה לוֹ את המכתב הוֹסיפה:

– הרבּין מבּלז הוּא איש קדוֹש. נסיכים שוֹמרים מוֹצא פיו. אין לוֹ בעוֹלמוֹ אלא צדק ויוֹשר ואהבת הבריוֹת. ואלוֹהים עמוֹ.

פּאן לאסוֹטי פשט ידוֹ במבוּכה, לקח את המכתב, פתחוֹ וקראוֹ במעוּף עין. אחר החזירוֹ למרת אבּרדאם בלתי מקוּפּל יחד עם המעטפה:

– אין לי הכבוֹד להכיר את האישיוּת הכוֹתבת. תוֹאיל פּאני אבּרדאם לכתוֹב להרבּין מבּלז, שיפנה במכתביו אל החסידים המצוֹרעים שלוֹ. תסלח לי פּאני אבּרדאם, הנני עסוּק מאד.

וּבניד ראש רמז לה כלפי הפּתח.

עתה קמה במוֹחה של מרת אבּרדאם סוּפה של דברי נאצה לרשע שׂוֹנא ישראל זה, שישב לפניה והביט בה בעיניים מלגלגוֹת. לא את עלבּוֹנה היא עליה לתבוֹע, אלא את עלבוֹנוֹ של צדיק יסוֹד עוֹלם, עלבוֹנוּ של הרב מבּלז. דמה סער בכל גוּפה והיתה רוֹעדת כוּלה כאחוּזת קדחת. היא כבר התרוֹממה מעל הכיסא וּביקשה לפרוֹש את שתי ידיה באויר ולפתוֹח פיה בצעקה, אך פתאוֹם עצרה איזה כוֹח מבפנים. דמוּת מאירה וּמוּכּרת חלפה לעיניה, השיבה עליה ריח בוֹשׂם ונסכה בה איזוֹ שלוה נפלאה. כאפרסמוֹן טוֹב השתפכה השלוה בכל גוּפה. לא, רשע זה לא יראה את מרת אבּרדאם בקלקלתה! רגע הישירה מבטה אל פניו, אחר חייכה ואמרה:

– מעתה יהיה לכבוֹדוֹ עסק עם הרבּין מבּלז עצמוֹ. הפכה פניה ויצאה בלי אמירת שלוֹם.

לא הרחיקה חמישים פסיעה מן הארמוֹן וּשלוֹשת כלבי הציד של הסוֹכן נישׂאוּ אחריה ביעף, השׂיגוּה והקיפוּה בנהם פרא. התחילה מנענעת בידיה להרחיקם מעליה, אחזוּ בשיניהם בשמלתה וקרעוּה. היא הסתוֹבבה פעמים אחדוֹת והכלבים האוֹחזים בקרעי שמלתה רצים אחריה בעיגוּל, מביטים ישר בעיניה וּמכשכשים בזנבוֹתיהם בעליצוּת משוּנה, כלוֹעגים לה. היא אמרה כבר לצעוֹק, אך בוֹ בזמן נשמע מצד הארמוֹן קוֹל צחוֹק גדוֹל וּשריקה אחריו, והכלבים הרפּוּ ממנה בבת אחת ורצוּ בחזרה שלוֹשתם בשוּרה אחת, כרתוּמים במוֹשכוֹת לא נראוֹת.

מרת אבּרדאם נשענה בגבּה אל הגדר, עמדה כך רגעים אחדים והאזינה לדפיקוֹת לבה החזקוֹת. אחר השפילה מבטה אל קרעי השמלה התלוּיים עליה. גם מטלית צהוּבה מן התחתוֹנית נגררה לארץ, ורגל אחת בגרב שחוֹרה נתגלתה. פניה נתעווּ בבת צחוֹק משוּנה. התישרה והתחילה ללכת בדרך הביתה. לאִטה הלכה ולא חששה עוֹד שמא יראוּה עוֹברים ושבים.

בבוֹאה החצרה ראוּ האנשים מה נעשה לה. נבהלוּ וּשאלוּה לפשר הדבר, אך היא לא הגידה מלה, רק הלכה ישר אל דירתה. אנשי החצר, ר' הירצל ושלוֹם בתוֹכם, הלכוּ אחריה נרעשים ודוֹממים. בחדר ישבה כמוֹת שהיא לבוּשה על הספה וסיפּרה לעוֹמדים עליה איך התהלך עמה הסוֹכן ואיך שילח אחריה בצאתה את כלביו.

– עתה יאמין לי הרב מבּלז. עתה ידע. לא בכבוֹדי פגע הרשע, כי אם בוֹ, בוֹ בעצמוֹ. עתה בטוּחה אני, כי יתעוֹרר לענשוֹ. אי אפשר שלא יתעוֹרר. מחר אסע שמה שוּב ואשיב לוֹ את מכתבוֹ, שנטמא בידי הרשע. הנה הוּא כאן בכיסי.

והיא טפחה בידה על כיס אדרתה.

ר' שׂמחה, שפתאוֹם ניטלה ממנוּ כל בדחנוּתוֹ וּשפתיו חָורוּ כזקנוֹ השׂב, התרגש כל כך, שהיה מרעיד בדברוֹ:

– איך אמר? חסידיו המצוֹרעים… על זה לא ישתוֹק הצדיק. אי אפשר שישתוֹק! לא!

ויצא מן הבית.

 

פרק כח: הִסְתַּלְּקוּת “הַמַּלְאָךְ הַטּוֹב”    🔗

מרת אבּרדאם שהתה בבלז כשלוֹשה שבוּעוֹת. החוֹרף הלך וגבר והיוּ ימים שאי אפשר היה לעשׂוֹת בהם “בישוּל”, מחשש שמא תקפא ה“מנתה” באגן המקֵרה ותיפּגם.

עתה ידעה כל העיירה, כי שני היהוּדים הנאים מאוֹשפּיצ’ין עשוּ נבלה בישראל. באוּ בעקבה והסיגוּ את גבוּלה של מרת אבּרדאם, וּבאביב תצטרך לפנוֹת את בית המיבשל היא וּביתה, ועמה בוַדאי יגוֹרשוּ כל הנשׂרפים החוֹסים בצלה. עוֹד יוֹתר מן השׂיחוֹת על פרטי השריפה ועל הבניינים העתידים להיבּנוֹת תפשׂה שיחה זוֹ את לב האנשים. מעשׂי צדקתה האחרוֹנים, שלה ושל בתה ושל חתנה ונכדה, קנוּ את כל הלבבוֹת, ועל כן הרבּוּ כל כך להשתתף בגוֹרלה וּבצערה והיוּ מקללים את מסיגי הגבוּל קללוֹת נמרצוֹת. הנשׂרפים היוֹשבים בחצר היוּ מתלחשים תמיד ושוֹאלים זה לזה מה מצב העניינים, אילוּ ידיעוֹת נתקבלוּ מן הגבירה, מה אמר הצדיק. ידוֹע ידעוּ הכוֹל, כי הרב מבּלז פנה במכתב אל הרבי מויז’ניץ בדרישה, שהוּא ישפּיע על שני היהוּדים חסידיו להסתלק מן התוֹעבה. וגם זאת ידעוּ, כי הרבי מויז’ניץ אמנם ניסה להתערב, אך שני היהוּדים חסידיו השיבוּ לוֹ קצרוֹת ומפוֹרשוֹת, שאם הרבי שליט“א יוֹסיף להתערב בענייני מסחר שלהם, יחדלוּ לנסוֹע אליו, ורמזוּ לוֹ, כי ב”ה לא אלמן ישׂראל מרביים. וּמאז הוּרע פתאוֹם כוֹחוֹ של הרבי והיה כוֹתב לבּלזי מכתבים ארוּכּים על צרוֹת ישראל ועל שכינתא בגלוּתא וכו‘. רב העיירה ל. כתב מהתעוֹררוּת עצמוֹ מכתב נמלץ אל הרב מאוֹשפּיצ’ין (את שמוֹ מצאוּ ב“לוּח” שלפני כמה שנים) ותבע את שני היהוּדים הרבנים המוּפלגים, העשירים והאדירים וכו’ וכו' ה“ה ר' עקיבה הוֹלצהנדלר ור' גדליה ניסנבוֹים לדין תוֹרה בעניין הסגת גבוּל – אך הרב מאוֹשפּיצ’ין השיב בנחת, שלצערוֹ כי עז אין הגבירים וכו' הנ”ל מצייתים לוֹ, והם טוֹענים שרצוֹנם להתדיין רק בערכאוֹת שלהם, וּבעווֹנוֹתינוּ הרבים אין כוֹחם של הרבנים בזמן הזה לכפּוֹת את המסרבים, ואוֹי לנו מעלבּוֹנה של תוֹרה וכו'; וּבפרט שבעלי הדין הם תקיפים גדוֹלים וקרוֹבים לרשוּת וד"ל.

והמכתבים, שהגיעו תכוּפוֹת מאת מרת אבּרדאם ושנקראוּ תמיד על ידי ר' הירצל והנער שלוֹם, היוּ מכעיסים וּמדכּאים כאחד. מכתב אחד היה סוֹתר את משנהו. אי אפשר היה להכיר מתוֹכם את מרת אבּרדאם: ניטל ממנה אוֹפיה השקוּל, מתינוּתה הברוּכה, אצילוּתה הצנוּעה, ידיעת ערכה ואוֹרך רוּחה. נראה שהיתה שם בבּלז כל הימים במצב של כעשׂ וּמכאוֹבים ותהפוּכוֹת שאינם פוֹסקים. באחד המכתבים ביקשה וחזרה וּביקשה, שיוֹדיעוּה למעה“ש תיכף וּמיד מהוּ שמוֹ הפרטי של פּאן לאסוֹטי. ה”רב" דרש את שמוֹ. ר' הירצל וכן הנער שלוֹם ידעוּ כבר ידיעה ברוּרה, כי העניין אבוּד ללא תקנה. אין מה לעשׂוֹת בהחלט. ישנה רק דרך אחת – לתבוֹע את פּאן לאסוֹטי, מיוּפּה כוֹחוֹ של הגראף, לדין, אבל ברוּר היה, ששם תהא ידוֹ על העליוֹנה, אם גם יעמידוּ אדבוֹקאטים מאדבוֹקאטים שוֹנים. עוֹד לא קרה מקרה, שבמשפט יהוּדי עם אציל פּוֹלני – יזכה היהוּדי. וגם “מחלה ממוּשכה” היא, במשפט כגוֹן זה נוֹהגים עינוּי הדין, דחייה ומישוּך במזיד. ויש שהוּא נמשך שנים על שנים. גביית עדוּת וּשבוּעוֹת וּפסקי דין ועירעוּרים מבית דין לבית דין, ואין סוֹף לדבר, ואין קצה להוֹצאוֹת, עד כיכר לחם ועד הקבר אפשר לבוֹא במשפּט כזה! לא, הירצל פּאלאן לא יתן את חוֹתנתוֹ, אשה זקנה וּבעצם גם לא אמידה, שתיכּנס בעסק ביש כזה, בשוּם אוֹפן לא יתננה!

וגם עסקיו הוּא עצמוֹ היוּ עתה במוֹרד תלוּל. נסיעוֹתיו בסביבה נתמעטוּ כל כך, עד שאמר למכוֹר את סוּסוֹ. פשוּט לא היה צוֹרך בנסיעוֹת. היהוּדי הרוּסי, ספּוֹדיק, שנתיישב בעיירה לפני שנים אחדוֹת וּפתח חנוּת קמח קטנה, נתעשר באין רוֹאים והתחיל סוֹחר בתבוּאה, תחילתוֹ בסתר וסוֹפוֹ בגלוּי, קנה לוֹ סוּס ועגלה והיה נוֹסע בסביבה וּמרבה לתת דמי קדימה, סכוּמים עצוּמים, ודרך אגב עוֹסק בעסקי ריבּית וכדוֹמה. עכשיו נתעשר גם מן השריפה, שהכוֹל היוּ צריכים לוֹ. ור' הירצל לא יכוֹל לעשׂוֹת כמוֹהוּ. אילוּ גם רצה לא היה יכוֹל. מן הפריצים היוּ שנזדקנוּ אוֹ מתוּ ויוֹרשיהם לא הכירוּ את ר' הירצל ולא ביכּרוּ אוֹתוֹ ואת נימוּסיו הנאים ואת לשוֹן הלימוּדים שבפיו על כספּוֹ המזוּמן של ספּוֹדיק משחת המראה והמנהגים. גם ההפסד שנגרם לוֹ על ידי שני הסוֹחרים הנשרפים אי אפשר היה למלאוֹתוֹ ממקוֹם אחר, והמַלוים בלבוֹב נעשׂוּ חצוּפים ואכזרים, דרשוּ פּרעוֹנוֹת בזמן ולא נתנוּ הלואוֹת חדשוֹת, אפילוּ בריבּית גדוֹלה, מאחר שהגיעוּ אליהם ידיעוֹת על מעמדוֹ שנתמוֹטט.

אוּלם כל הצרוֹת האלוּ לא נחשבוּ בעיניו מאוּמה לעוּמת צרת אשתוֹ, שמצבה הלך ורע מיוֹם ליוֹם. בזמן האחרוֹן פסקה גם מלאכוֹל. תאבוֹנה סר ממנה לגמרי, וּבשעת הארוּחוֹת היתה טוֹעמת כציפּוֹר וּמניחה את הכף והמזלג. היא כבר שׂבעה. כנגד זה היתה מרבה לעוֹרר אוֹתוֹ ואת הילדים לאכוֹל עוֹד ועוֹד, כאילוּ בזה היא משׂבּיעה את נפשה, כביכוֹל. על בקשוֹתיו של בעלה היתה משיבה, שהיא ב“ה בריאה וּשלמה, אך אינה מרגישה צוֹרך במזוֹנוֹת. לדעתה, יכוֹל אדם להתקיים גם בלי מזוֹנוֹת כלל. גם אביה, ע”ה, מספּרת אמא, היה אוֹכל כאפרוֹח. טבע הוּא. דוֹמה היא בזה לאביה. העיקר, שדוקא עכשיו היא חשה בעצמה כוֹחוֹת גדוֹלים. מימיה לא היוּ בה כוֹחוֹת כאלה. המסוּבּים התפּלאוּ על כוֹח הדיבוּר שנתגלה בה. בדבּרה היוּ מסתכלים בגוּפה המצוּמק, ברזוֹן פניה וּבלהט הזר שבעיניה ולבם היה מתפּלץ בקרבם.

וּבשבוּע הרביעי לשבת מרת אבּרדאם בבּלז חלתה אשתוֹ של אחד הנשׂרפים היוֹשבים בחצר, אשת סנדלר עני אֵם לשלוֹשה תינוֹקוֹת. היה לה מיחוּש בגרוֹן. כשנוֹדע לברכה נכנסה אליה מיד. המשפחה ישבה בחדר קטן ליד חדר התפילה (ה“מניין” היה עתה גדוֹל משהיה. מלבד הנשׂרפים יוֹשבי החצר היוּ באים שמה בשבתוֹת גם אחרים ממתפּללי הקלוֹיז שנשׂרף. אף הכניסוּ שמה לפי שעה שני ספרי תוֹרה מן המוּצלים, שלא היה להם מקוֹם בבית המדרש). בכניסתה התרוֹממה האשה וישבה במיטה. ברכה ניגשה אליה, מיששה במצחה ובצוארה ושאלה לכאֵבה. מיד ביקשה כף, אמרה לחוֹלה שתפנה עצמה לצד החלוֹן והסתכלה לה בגרוֹנה. הגרוֹן היה אדום כוּלוֹ כדוֹלק באש. צריך היה לשטפוֹ במי מלח. ביקשה מעט מלח, וּמשלא היה מצוּי בחדר, רצה אל דירתה והביאה משם כוֹס מלאה מי מלח פוֹשרים, ועמדה על החוֹלה עד ששטפה את הגרוֹן פעמים אחדוֹת ופלטה לתוֹך קערה, שהחזיקה לפניה. אחר ציוַתּה לעשות כן בכל חצי שעה, וּבעצמה נשארה עוֹד להלביש ולהאכיל את התינוֹקוֹת.

וּלאחר ימים מספר, כחצוֹת הלילה, הקיצה ברכה בבהלה והשמיעה גניחוֹת בקוֹל ניחר מאד. וּבין גניחה לגניחה נעקר מגרוֹנה מין שיעוּל נבחני ריק. ר' הירצל, ששכב במיטה שכנגד וּשנתוֹ נדדה מחמת כמה מחשבוֹת מענוֹת, קפץ על הרצפּה וּמיהר אליה ברגליים יחפוֹת. העלה נר, מחה בסדין את הזיעה מעל מצחה וּמעל פניה וּביקש ממנה שתגיד לוֹ מה כאבה. היא רק לפתה בידה את צוארה הרזה והניעה רפוֹת בראשה, כי לא יכלה להוֹציא מלה. הקוֹל כמו דבק לגרוֹנה הכוֹאב ולא יכלה להתיקוֹ משם, אף כי נראה היה שהיא התאמצה מאד. התעוֹררוּ גם התאוֹמוֹת בחדר הסמוּך (שלוֹם היה ישן בדירת הזקנה), עמדוּ רוֹעדוֹת בכוּתנוֹתיהן לעוֹרן ליד הדלת והקשיבוּ לנעשה מבפנים. לחישוֹת האב נסכוּ בלבן פחד מסַמר. פתח האב את הדלת וּביקש מהן להכין מעט מים חמים, כי אמא חשה מאד בגרוֹן וקשה עליה הדיבוּר. הנערוֹת רצוּ שתיהן אל חדר המבשלוֹת, הבעירוּ אש בכירה וכעבוֹר שעה קלה מסרוּ לאביהן בחרדה קוּמקוּם חם וּקערה עם אלוּנטית קטנה. הוּא שלחן לישוֹן, סגר את הדלת, וּבעצמוֹ עמד על אשתוֹ והיה מניח על צוארה תחבוֹשוֹת חמוֹת, עד שנתרכך קוֹלה קצת ויכלה להשמיע:

– תוֹדה לך, הירצל, הוּקל מעט, כמחטים דוֹקרוֹת בגרוֹני.

אוּלם הוּרע לה שוּב והתחבוֹשוֹת לא הוֹעילוּ עוֹד.

ואך האפירוּ החלוֹנוֹת התלבש ר' הירצל בפרוה, רתם את השלגית וכעבוֹר חצי שעה הביא את הרוֹפא הזקן. הרוֹפא התפשט וניסה להתלוֹצץ, כדרכוֹ, אך משראה בעיניו רבוֹת הניסיוֹן את פני החוֹלה נשתתק באחת, אחז בידה וּמישש את דוֹפקה. אחר ביקש כף, וּלר' הירצל אמר, שיגיש נר דוֹלק, וירים את ראשה של החוֹלה, הרחיב פיה והעיף מבט לתוֹך הגרוֹן. אחר הוֹציא פנקס קטן וכתב בחיפזוֹן אילוּ מלים על פיסת נייר, וּבקוֹל שליט ורוֹגז ציוה לרוּץ וּלהביא לוֹ מביתוּ תיכף את הרשוּם על הנייר. אחת התאוֹמוֹת חטפה מידוֹ את הנייר ורצה החוּצה, כמטוֹרפת. כשהוּבאוּ לוֹ המכשירים גחן הרוֹפא על החוֹלה, חשף את זרוֹעה והזריק לה. חשף את צלעוֹתיה והזריק לה. הוּא עשׂה את מעשׂהוּ כאחוּז טירוּף. אחר פנה אל ר' הירצל. שׂערוֹתיו וּזקנוֹ הלבנים היוּ פרוּעים ועיניו מבוֹהלוֹת:

– הסכנה גדוֹלה.

ר' הירצל לא תפס מה הרוֹפא סח אליו. הוּא רק העביר את עיניו ממראהוּ הפרוּע של הרוֹפא אל פניה הלוֹהטים של אשתוֹ. השביס צנח מעל ראשה ושערוֹתיה השחוֹרוֹת, שלא נגזזוּ זה זמן רב, הבהיקוּ רטוּבוֹת מזיעה. כשבאה הפסקה בשיעוּלה היוּ פניה כשוֹשנה לוֹהטת מוּנחת באמצע הכר. שפתיה פעוּרוֹת משהוּ ועיניה ממצמצוֹת כבדוֹת מתוֹך ייסוּרים גדוֹלים.

וּבשעה עשר הקיפה את כל רשוּת בית המיבשל זעקת ילל רבת קוֹלוֹת.

וגוּפה הענוֹג של ברכה נח במיטה שליו ושאנן ועל פניה קפא חיוּך, שיש בו קוֹרטוֹב של ליגלוּג. הרי אמרה, כי בקרוֹב תסתלק מן העוֹלם, וּראוּ, קיימה מה שאמרה.

 

פרק כט: בְּזֹהַר הַשֶּׁלֶג    🔗

למחר היוּ צהרי יוֹם של תחילת אדר, יוֹם שכּוּלוֹ זוֹהר וּקסמים. גלגל החמה עמד בתכלת השמיים הזכה והבהיק את אוֹרוֹ הצוֹנן על השלג, שהיה פרוֹשׂ על הארץ בכוֹל. הכוֹל נראה כעטוּף בתכריך של מת, וּכשנשמעוּ צלילי זוֹג של שלגית טסה ועוֹברת בדרך, היוּ מעוֹררים רגש, כאילוּ אוֹרחים זרים עוֹברים שם וּמתעלמים. אחרי היללה, שהיתה מחלחלת ברשוּת בית המיבשל, השתררה בחצר דממה בהירה. הדלת הכבדה של בית המיבשל היתה נעוּלה בבריח. רק פעם בחצי שעה היתה נכנסת וּמחליקה לתוֹך החצר עגלת שלג עמוּסה בוּלי קרח גדוֹלים, ירקרקים, מתפרקת לתוֹך בית הקרח הפּתוּח ושבה אל מחצבת האגם.

משער החצר יצא נער כבן שתים עשרה, קטן קוֹמה ולבוּש מעיל חוֹרף קצר, כחלחל, מגפיים גבוֹהים ברגליו וּמצנפת שחוֹרה, שׂעירה וחלקלקה, בראשוֹ. הוּא שהה רגע בשער, הביט כה וכה, אחר פנה שׂמאלה והתחיל מהלך בצד הדרך, בוֹסס בתוֹך השלג הרך, מוֹציא בכל פסיעה את מגפיו עם השלג שדבק בהם, בפרט בעקביהם. בשעת הליכה היה ראשוֹ מוּשפל ועיניו כבוּשוֹת בחלקת השלג, שהיה עליו לרמסוֹ ברגליו. לא לצד הארמוֹן והעיירה הלך, כי אם לעבר השני, אשר שם בית המרחץ וּבתי יהוּדים אחדים, ואחריהם בתי האיכרים, מעין כפר בפני עצמוֹ, והדרך המוֹליכה אל טחנת המים ואל חוֹרש הארנים של ה“הרוֹמאדה” (קהילת האיכרים). בין בית המיבשל וּבין בתי היהוּדים היתה כיכר ריקה וּבאמצעה ארבע אמוֹת גדוּרוֹת וּבתוֹכן צלב עץ גדוֹל וצלוּב של מתכת קטן וּמעוּנה מוּקע עליו. הגדרת היתה עתה מלאה שלג וגם על זרוֹעוֹת הצלב נח נטל שלג כבד, עד כי לא נראוּ הפּטיש והצבת והווים התלוּיים שם תמיד לראוַת קוֹדש. הנער עבר את הכיכר באלכסוֹן ולא נשׂא עיניו אל הצלב. חלוֹנוֹת הבתים המרוּחקים היוּ אטוּמים בציפוּּי עבה של קרח וּכפוֹר והדלתוֹת הישנוֹת היוּ מעוּקמוֹת ונראוֹת כתפוּחוֹת. אלמלא העשן, שהסתלסל מעל לגגוֹת, אפשר היה לדמוֹת, כי קפאוּ גם שוֹכני הבתים ואין בתוֹכם נשמת חיים.

הנער הלך בצד הדרך מזה ולא ראה את פס הקרשים המוּשלג מעבר השני, שנוֹעד להליכת בני אדם. היה בוֹ צוֹרך לנעוֹץ את מגפיו דוקא בשלג הבתוּלי.

במוֹחוֹ היה תקוּע כשפּוּד קר ושנוּן הירהוּר אחד:

– לא אראה בלוייתה. לא אראה בלוייתה.

כמה שהתאמץ להוֹסיף מלים על המחשבה הזאת, לא יכוֹל. רק שלוֹש מלים אלוּ נשנוּ בוֹ בלי הפסק. וּכשביקש למתוֹח את מחשבתוֹ, כמוֹ נגעה אל קירוֹת מכאיבים ונרתעה.

על פס המדרכה וּבאמצע הדרך עברוּ מזמן לזמן: איכר בפרוַת כבשׂים כתוּמה, איכרה קשוּרת סוּדר גדוֹל ושׂעיר, נערת איכרים במגפיים של גבר, יהוּדי מכוּוץ באדרת מעוּכה, שלגית שטוּחה וריקה – אך הוּא לא ראה את העוֹברים. ראשוֹ מוּשפל והוּא רוֹפס בשלג הלאה, הלאה. הילוּכוֹ נעשׂה מהיר יוֹתר ויוֹתר, כאילוּ הוּא בוֹרח מפני מישהוּ. וּכבר עבר על בניין בית המרחץ שחוֹר הכתלים וּשבוּר הארוּבּה; ערימת עצים גדוֹלה היתה מוּטלת לפניו והראסים הבּלן עמד על בוּל מחוּדק, גרזינוֹ בידוֹ והוּא מתגרד בעוֹרפוֹ, כשת עצוֹת בנפשוֹ איך יוּכל לוֹ לבוּל העיקש. הנער לא הביט אליו וּפנה לדרך המוֹבילה הכפרה. בחצרוֹת האיכרים היתה תנוּעה מעטה, שם נבח כלב, גיעגעוּ אוזים טוֹפפים ושוֹקעים בשלג, נחרוּ חזירים, ובנוֹת האיכרים סחבוּ עביטים מהבילים להאכיל את בעלי החיים. בכמה חצרוֹת עמדוּ אלוּ והסתכלוּ בתימהוֹן אחרי הנער ההוֹלך יחידי בדרך. הוּא לא ידע כי כפּוֹת ידיו התלוּיוֹת לוֹ על צידיו כבר הכחילוּ מצינה, ורק משחש במחטים שבראשי אצבעוֹתיו נתנן לתוֹך כיסי מעילוֹ.

– לא אראה בלוייתה. לא, לא אראה.

מרדוּת נוּקשה התחבטה בלבוֹ. הוּא הלך הלאה. והנה עמד בפרשת דרכים: זוֹ שמימין התפּתלה אל הטחנה ואגם המים הגדוֹל שמניע אוֹתה. בקיץ היא דרך חוֹל כבדה וצוֹרבת. וזוֹ שמשׂמאל יוֹרדת אל החוֹרש. בקיץ היא עוֹברת בין אפרים ירוּקים, שמצוּי בהם החמציץ הטוֹב. לא פעם אחת עבר הנער בדוּפנית עם אביו בדרכים אלה. הוּא נשׂא את עיניו והביט נכחוֹ. המרחב הגדוֹל היה מוּטל צח וּמזהיר, זעיר שם זעיר שם ביצבצוּ ענפי שׂיחים, מהם מלבינים וּמהם משחירים. המרחב נראה כוּלוֹ כמשוּפע ויוֹרד וּבקצה המוֹרד הרחב מזה גיבוּב בנייני הטחנה המוּשלגים. האגם לא נראה מפני הקרח והשלג, וּמן הטחנה לא הגיע כל קוֹל. וּבקצה המרחב מזה עמדה חוֹמת היער עמוּסת הכפוֹר. רגע עמד וחשב באיזוֹ דרך יבוֹר, והנה זכר כי ביער אין יישוּב ואין אנשים וּפנה שמה.

מפני המוֹרד היה הילוּכוֹ מהיר כעין ריצה אוֹ החלקה. נשבה רוּח עזה וּמרבד השלג נראה כזע מפניה. הוּא הזהיר כנגד החמה בריבוֹא רבבוֹת זהרוּרים קטנים. הנער הלך מלוּכסן משהוּ מפני הרוּח הדוֹחפת אוֹתוֹ. מחמת הצינה הנוֹשכת מתח את מצנפתוֹ למטה מאוֹזניו וזקף את צוארוֹנוֹ וידיו היוּ טמוּנוֹת בכיסי מעילוֹ. השלג היה פה עמוֹק ביוֹתר וּלעתים היוּ המגפיים נתקעים בוֹ עד שפוֹת בתי השוֹקיים. פעם גם נשפכוּ לתוֹך אחד מהם מעט גרגרי שלג ואחרי רגעים מספר חש רטיבוּת קרירה נוגעת בסוֹבך הרגל. אך הוּא הלך אץ הלאה הלאה.

בדרך זוֹ לא נגלתה לוֹ נפש חיה. רק פעם אחת עברה על ראשוֹ עדת עוֹרבים, ירדה ועמדה כעשׂרוֹת כתמים שחוֹרים נעים על השלג באפר. הרוּח סאנה באוֹזנוֹ הימנית ולפרקים הפגיעה בפניו הלוֹהטים כבר מצינה רסיסי שלג קשים, שדקרוּהוּ כצריבוֹת. הוּא שאל את נפשוֹ עתה לחשוֹב, לחשוֹב הרבה, אך קירוֹת המוֹח עוֹד כאבוּ כבראשוֹנה ולא הניחוּ למחשבה להתמתח. בראוֹתוֹ את החוֹרש, כי כבר קרוֹב הוּא, התחיל רץ לקראתוֹ. לבוֹ התדפק בקרבוֹ בחזקה ונדמה לוֹ, שהוּא רץ אחרי לבוֹ. והנה בא עד מרחק עשׂרים פסיעה מן העצים. צריך היה לעלוֹת שמה במעלה מעט. משׂמאל היה שטח משוּפּע וּמסוּיג וּבוֹ עצים מעטים. הוּא זכר כי זה הוּא מקוֹם לקבוּרת נבלוֹת. בקיץ היתה קרקע החוֹל שם חפוּרה וּנבוּרה ועצמוֹת התגוֹללוּ עליה לרוֹב. עתה הזהיר גם השטח הזה כליל טהרה. הוּא עמד וּמיצמץ בעיניו משפעת הזוֹהר, ויחד עם פעימוֹת לבוֹ החזקוֹת הרגיש כי מוֹחוֹ הוֹלך ונשקט, הוֹלך וּמבהיר. התחיל עוֹלה לאטוֹ וּבזהירוּת שלא יתחלק במדרוֹן, עד שהגיע אל העץ הראשוֹן. נפנה ונסמך בגבוֹ אל הגזע, כדי שיוּכל להשקיף על פני המרחב שעבר בוֹ. הגזע היה דק וּממגע הגב ננער מעליו שפך צפוּף של פיתי שלג וכיסה באבקה לבנה את כוּלוֹ. מגע פתאוֹמי ורך זה עינגוֹ מאד. היוּ בוֹ חיים ותנוּעה. הוּא טפח בגבוֹ על העץ עוֹד פעם ועוֹד פעם וּלעיניו ריפרף בזק השלג בשפע רב עד שפסק.

– איש שלג אני.

דיבר לנפשוֹ ולא רצה לנוּע עוֹד ממקוֹמוֹ. והנה זכר למה בא לכאן. מחשבתוֹ זרמה עתה שליוה באין מעצוֹר. בשעה שלוֹש תהיה הלוייה. כך אמר הרוֹפא הזקן לישׂראל אליה בחצר. כשעבר שם שמע באמרוֹ זאת. ועתה בודאי אחת וחצי. בצאתוֹ היתה השעה שתים עשרה. עליו להישאר כאן עד הערב. בארבע כבר יוֹרד הערב. לא, באמת יוּכל לצאת מפה בשלוֹש, וילך לאִטוֹ כדי שיגיע אל החצר בשעה ארבע וחצי. קוֹדם לכן אינוֹ רוֹצה לשוּב. מוּכרח הוּא להיוֹת בטוּח, שהיא איננה עוֹד בבית. הוּא ישוּב אחרי שיחזרוּ כוּלם מן הלוייה. אבל מה יעשה פה עד שלוֹש? חיוֹת רעוֹת אין במקוֹם הזה, יוֹדע הוא בבירוּר. כל היער הוּא מהלך שלוֹשת רבעי שעה לאוֹרכוֹ וּלרוֹחבוֹ, לא יוֹתר. לכל היוֹתר נתעית הנה ארנבת או שוּעל רעב. גם לנחשים אין לחשוֹש בחוֹרף. ישנים הם במאוּרוֹתיהם המכוּסוֹת שלג. מה יעשׂה בשממה זוֹ במשך שעה וחצי אוֹ שעתיים? הוּא היה כוּלוֹ תימהוֹן. אין דבר. יתהלך מעט בין העצים ויתבוֹנן בהם. לכל אחד תבנית אחרת. למן המצבת הקוֹפאה ועד הצמרת טעוּנת השלג. אפשר גם לטפּס על אחד מהם, לשבת על בד, לנענע ברגליים וּלחַבטן בעץ כדי לחַממן. אילוּ היה קיץ, היה מבעיר מדוּרה ויוֹשב כנגד האוּר!

מתוֹך הירהוּרים אלה התחיל מפליג בינוֹת לעצים. שכבת השלג על הקרקע היתה עשׂוּיה גבשוּשיוֹת ושׂיחין, מחמת שנפל בעד הענפים ואלה עיכבוּ בעדוֹ במקוֹמוֹת רבים. אך רך היה ודק כמנוּפה בנפה. המגפיים שקעוּ בוֹ בקלוּת מפליאה. והנה ראה מחרוֹזת של עקבוֹת קטנוֹת, מסוּכסכוֹת. כן, עקבוֹת ארנבת הן, שזה דרכה: היא זוֹרקת את רגליה האחוֹריוֹת וּמתיזה את השלג. אוּלי כדאי היה ללכת אחרי העקבוֹת האלה עד אשר ימצא את הארנבת. אפשר קוֹפאת היא באיזה מקוֹם בשלג ואפשר להצילה ממות!

אך פנה הצידה והפליג יוֹתר פנימה. וּככל שהפליג בין העצים כן שׁכּה הרוּח. דוּמיה גדוֹלה וּטהוֹרה היתה עוֹמדת בכוֹל. אחרי כל שתיים שלוֹש פסיעוֹת עמד וזן עיניו במראה טהוֹר ודוֹמם זה. אף נגע בכפוֹ בגזעים העבים. אך הקרח הרטיב אוֹתה וּמיד חש התכוצוּת העוֹר עד לידי כאב.

הלך הלאה וּפסח על צלליהם החיורים של העצים וחש בגבוֹ את קרני השמש החוֹדרוֹת את הסבך, ונדמה לוֹ, שהקוֹר פוֹחת והוֹלך. “כמה טוֹב פה!” דיבר לנפשוֹ, “מדוּע אין בני האדם באים הנה להיטהר וּלהיזכך?” והוּא זכר בבהירוּת כל מה ששמע וקרא על זיכוּך הנפש, וגם את הפסוּק בישעיה: “אם יהיוּ חטאיכם כשנים – כשלג ילבינוּ”. כשלג הזה ביער. אך בתי האנשים מוּגפים וחסוּמים בפני השלג, ואיך ילבינוּ שם חטאיהם?… וּתשוּקה גדוֹלה תקפתהוּ להתגוֹלל בשלג מנוּפּה זה, עד שילבין כוּלוֹ. תר לוֹ חלקה פנוּיה, עמד באמצעה והטיל את עצמוֹ לאחוֹר מלוֹא קוֹמתוֹ. לא דמוּת איש רוֹצה הוּא לטבוֹע בשלג, כדרך הילדים המשׂחקים, אלא להתעטף בוֹ כוּלוֹ. והוּא פשט את ידיו, הידקן אל שוֹקיו ואת כּפוֹת רגליו השׁיק זוֹ לזוֹ והתחיל מתהפּך וּמתגלגל עד שכתפיו התחילוּ לכאוֹב. ישב וסקר את עצמוֹ. כוּלוֹ היה טבוּל בשלג, אך צבע הבגדים עוֹד נראה מתוֹכוֹ, כי לא דבק בהם כראוּי.

מה שם?! אוֹזנוֹ לקחה קוֹל, כצעקת כלב קטן בבעוֹט בוֹ אדם. הוא כיון יפה את שמיעתוֹ, אך הקוֹל לא נשנה. “ודאי שוּעל רעב הוּא שנבח”. והוּא ישב כך והסתכל בחמה התלוּיה בין הענפים הלבנים. “אפשר להביט בחמה מבלי לצמצם את העיניים”. וגילוּי עוּבדה זוֹ כל כך הינה אוֹתוֹ, שלא גרע ממנה עין. והנה הגיע לאוֹזנוֹ שוּב כקוֹל כלב נבעט. אך הקוֹל הזה היה עבה יוֹתר. “דבר הוּא!” והוּא קם והתבוֹנן על סביבוֹתיו, אחר חזר לצאת אל פאת היער. והנה אך יצא למרחב ראה בדרך גוּף גדוֹל עטוּף סחבוֹת חוֹתר בשלג וּמתקרב לחוֹרש, והוּא גוֹרר אחריו בחבלים שלוֹשה כלבים, שניים גדוֹלים ואחד קטן.

“סטריל!” הבהיק במוֹחוֹ. “פוֹשט הנבלוֹת סטריל!”

הגוּף הגדוֹל הלך והתקרב, עוֹד שלוֹשים, ארבעים פסיעה והוּא עם היער. אחד הכלבים התקדם, אך פוֹשט הנבלוֹת בעט בוֹ והכלב נרתע בצוחה.

הנער זכר, כי סטריל זה היה עוֹסק גם בציד כלבים, שאין סימנים בצואריהם. את שלוֹשת אלה צד, כנראה, היוֹם והוּא מוֹֹציאם להריגה בכיכר הנבלוֹת.

וּבאמת פנה סטריל אל הכיכר הגדוּרה, דחף ברגלוֹ את הגדר והוּזח בה כעין שער. הוּא נכנס, הפך את פניו וּמשך את הכלבים אחד אחד פנימה. הכלבים ישבוּ על השלג, ייבבוּ ולא רצוּ להיכנס, אך הוּא סחבם והכניסם בכוֹח.

הנער ירד לאִטוֹ עד שהגיע אל גדר הכיכר, נשען בחזהוּ אל הגדר והסתכל לתוֹכה.

סטריל עלה עם הכלבים במעלה הכיכר עד שהגיע אל העץ הראשוֹן. שם קשר את שלוֹשת החבלים לגזע, הוֹציא מתוֹך חיקוֹ צלוֹחית קטנה, שלף בשיניו את פקקה וגמע מתוֹכה ארוּכוֹת, כשהוּא מפשיל את קוֹמתוֹ אחוֹרנית. אחר החזיר את הצלוֹחית לחיק והוֹציא משם כיכר פת גדוֹלה, לחצה באצבעוֹת שתי ידיו ושיטחה, נגס ממנה נגיסוֹת גסוֹת אחדוֹת והחזירה אל החיק. עתה ראה הנער את פרצוּפוֹ האדוֹם, המכוּסה ספיח עכוֹר של זקן, ואת עיניו הקטנוֹת הלוֹהטוֹת תחת גבוֹת עבוּתוֹת. סטריל התיר מן העץ אחד החבלים והוֹליך את הכלב האמוֹץ והשעיר אל עץ אחר, שענפיו היוּ נמוּכים. הפשיל את החבל על ענף וּמשך בוֹ. מיד נתרוֹמם הכלב דוֹם באויר, קוֹמתוֹ נתארכה והוּא פירכס ברגליו השלוּחוֹת לפניו, הסתוֹבב, עיניו התרוֹצצוּ בראשוֹ וּלשוֹנוֹ הדקה הוּשטה חוּצה. סטריל כרך את החבל על כפוֹ הענקית, פשט רגל אחת והחזיק בחבל כמה רגעים, כשהוּא נוֹעץ מבט בכלב המפרפּר. כשדממה הגוייה והרגליים צנחוּ ונתלוּ באין אוֹנים, התקרב יוֹתר, הביט בעיניים הבוֹלטוֹת והוֹריד לאט את הנבלה. זוֹ נפלה על השלג. עוֹד נעוּ צלעוֹתיה, אך לא זזה מן המקוֹם. אז הניח לה והלך לקחת כלב שני. זה היה כלב איכרים שחרחר ושעיר.

הנער הניח את ראשוֹ על עץ הגדר והביט בעיניים עצוּמוֹת כמעט. בכל רגע אנוּס היה להרים אחת מרגליו מפני הצינה. גם הכלב השני נחנק באוֹתה דרך שנחנק הקוֹדם. אחר הלך סטריל ולקח את הכלב הקטן. זה היה כלבלב עדין, אדמדם עם כתמים לבנים. הנער הרים את ראשוֹ. הכלבלב נסתבך ברגליו בחבל והתחיל נוֹבח נביחה דקה וּמתלעלעת. אז הרים סטריל את רגלוֹ ובעט בוֹ, אבל בוֹ ברגע נשתחרר הכלבלב מסבכוֹ והתחיל רץ מסביב לרגליו של הקטלן. זה רץ אחריו בעיגוּל וּבשלג, התנשם והתחיל מחרף וּמקלל, עד שרגלוֹ השיגתהוּ וּבבעיטה אחת זרקוֹ, עד כי נמתח החבל והכלבלב התרוֹמם באויר. אחר התחיל מוֹשכוֹ אל העץ.

– הנח לכלבלב! – קרא הנער מעם הגדר בכעס.

סטריל הפך את פניו בתימהוֹן, אך משראה את הנער ואת פניו העדינים, חייך כנגדוֹ בפיו הרחב, כפף קוֹמתוֹ במקצת ושלח את ידוֹ אל המצנפת:

– יוֹמוֹ טוֹב, פאניץ'! מה הוא עוֹשׂה כאן?

סטריל לא הכיר את הנער, בפרט שהיה עטוּף וזרוּע שלג, אך היתה בלבוֹ מידת דרך ארץ גדוֹלה בפני כל אציל ובן אצילים, והנער בלבוּשוֹ הטֹב נראה לוֹ כבן אצילים.

– הנח לכלבלב וירוּץ הביתה. מחר אשלם לך.

– כמה ישלם?

– חצי זהוּב.

פוֹשט הנבלוֹת התחיל מתקרב אל הגדר כשהוּא גורר אחריו את הכלבלב המבוֹעת. במידה שהתקרב נראה גוּפוֹ גדוֹל וּמגוּשם.

– יראה את הכסף, פּאניץ'!

– מחר אתן לך. תבוֹא לבית מיבשל השיכר תשאל ויקראוּ לי. גם שיכר אתן לך לשתוֹת.

על שפמוֹ הקצר של הקטלן היה כפוֹר נמס וּמבריק, כי נשימתוֹ היתה כשל מפּוּח. טעם השיכר המר והטוֹב עלה על לשוֹנוֹ.

– כשאפשוֹט את ההם, אלך עם הפאניץ' ויתן לי הכסף והשיכר. אז אשלח את הכלבלב.

בעיניו הזעירוֹת, המסתתרוֹת בחלב הפרצוּף, ניצנצה ערמוּמיוּת של אידיוֹט.

– לא, תיכף תשלחנוּ, וּמחר תקבל את הכסף ואת השיכר. הוּא זכר מה עתה בביתם ולבוֹ נחתך כמוֹ בסכין.

סטריל ניענע בראשוֹ לאו ופנה לשוּב אל העץ. אז עבר הנער בקפיצה אחת את הגדר, תפס בחבל והתחיל מוֹשכוֹ בכוֹח להוֹציאוֹ מידי הקטלן.

– הנח, אני אוֹמר לך, הנח את הכלבלב!

“אילוּ היה עמי אוֹלרי”, הצטער במחשבתוֹ. סטריל החזיק את החבל בידוֹ הגדוֹלה, הסתכל בנער וּפרצוּפוֹ הצטחק מעט.

– חבל על הידיים! – אמר – עוֹד מעט אתן לוֹ את עוֹרוֹ. עוֹר יפה, עם כתמים לבנים. אפשר לעבּדוֹ וּלהניחוֹ ליד המיטה.

הנער, שנוֹכח כי לא יוּכל לוֹ לחזק, התחיל חוֹתר במוֹחוֹ אחרי תחבוּלה להשפיע עליו בערמה.

– יוֹדע אתה של מי הכלבלב?

– השדים יוֹדעים אוֹתוֹ.

– הוּא של הואכמייסטר (ראש הז’נדראמים).

– שקר!

– אמת! אם תהרגנוּ – יירה בך אדוֹניו. ככלב יירך. רק לפני שלוֹשה ימים שלחוֹ אליו חוֹתנוֹ מברוֹדי.

פּוֹשט הנבלוֹת עמד והשתקע במחשבוֹת.

– טוב, לכשאפשוֹט את ההם, ילך עמי הפּאניץ' אל הוַאכמייסטר.

קשר את הכלבלב אל עץ אחר, הוֹציא ממגפו סכין רחבה וּמשחז חרמשים (חתיכת עץ טבוּלה בזפת וּבחוֹל), השחיזה פעמים אחדוֹת, אחר גחן על נבלת אחד הכלבים, הפכוֹ על גבוֹ, שיסעהוּ לאוֹרך חזהוּ והתחיל קוֹלף את העוֹר בזריזוּת של שד, חוֹתך בסכין ודוֹחף באגרוֹף, והעוֹר מתפצל מן הבשר החם, הרוֹטט והמהביל עוֹד כל שהוּא. כשחתך את הורידים שתתוּ הדמים. כילה לפשוֹט את הנבלה האחת, זרק את בשרה העירוֹם והתחיל באחרת. פעמיים ניסה הנער להתקרב אל חבל הכלבלב, אך בכל פעם מצאתהוּ עינוֹ של סטריל, הזדקף והתרתח:

– אם יגע בכלבלב – אתלה אוֹתוֹ על הענף. חי נפשי, שאתלה! – והסכין הבריקה בכפּוֹ.

לאחר שכילה את מלאכתוֹ כוּלה, כיסה את הגויוֹת הערוּמוֹת (הן נראוּ כל כך קטנוֹת ועלוּבוֹת!) בגל של שלג (“בבית הקברוֹת חוֹצבים עתה באדמה!”), התיר מעל מתניו כריכוֹת חבל ארוֹך והסיר מעל עצמוֹ שׂק ישן. צנף את העוֹרוֹת הרכים וּתחבם לתוֹך השק. אחר ישב עליו, הוֹציא מחיקוֹ את הצלוֹחית ואת כיכר הפת הפגוּמה, גמע מן היי"ש והתחיל נוֹגס מן הפת כמקוֹדם. בפה מלא וּבנהימה רמז לנער ולצלוֹחית. ריח ממית נדף ממנוּ מקרוֹב.

הנער ניענע בראשוֹ לאו והתרחק קצת.

– תן פרוּסה לכלבלב! (זה עמד וחטף בפיו מן השלג.)

סטריל ניענע בראשוֹ אף הוּא לאו.

כשכּילה לאכוֹל, חפן מן השלג ושׂם בפיו, עמס את השק על שכמוֹ הרחב, כרך על מתניו את כל החבלים, אחז בחבל הכלבלב ורמז לנער שילך אחריו.

הנער חש פתאוֹם רעב גדוֹל, עד שהמוּ בני מעיו, כאוֹמרים להתהפך, אך משזכר את רעבוֹנוֹ זכר עוֹד דבר ועיניו חשכוּ, כאילו הוּא הוֹלך להתעלף. התחזק, פישׂק את רגליו ושאל את פּוֹשט הנבלוֹת:

– כמה השעה?

הלה תלה עיניו בשמיים ואמר:

– קרוֹב לשלוש. החמה נמוּכה כבר. היוֹם קצר.

והתחיל יוֹרד מעל הכיכר. הנער עקב אחריו. פסיעוֹתיו של סטריל היו גדוֹלוֹת, והנער, שנחלש מאד, לא יכוֹל להשׂיגוֹ. בכל פעם נתהוה מרחק גדוֹל ביניהם, והלה המתין לוֹ מתוך צחוֹק אוילי.

לא עברה מחצית השעה עד שקרבוּ אל הבית הראשוֹן של הכפר.

על הנער נפלה אימה גדוֹלה. בהליכה מהירה כזוֹ יגיע הביתה בארבע, אוֹ פחוֹת מזה, ואפשר שימצא עוֹד את הלוייה בחצר אוֹ בדרך. הוּא התחיל רוֹעד בכל גוּפוֹ. “לא, לא אראה בלוייתה! לא, לא, לא!”

וּכשנתרחק פּוֹשט הנבלוֹת כמה צעדים, פנה הנער פתאוֹם הצידה והתחמק במרוּצה לאחוֹרי הבית.

סטריל עמד אחר כך, הפך פניו להמתין לנער, אך הנער לא היה. תמהוֹן גדול השתפך על פניו המגוּשמים. הראה את עצמו מרוּמה? ואוּלי חשב, כי לא נער היה זה, אלא שד? כמה רגעים עמד כנמלך בדעתוֹ, אם לחזוֹר אוֹ לא. אחר ניענע לעצמוֹ בראשוֹ: “בכל זאת אפשר שהכלבלב הוא של הואכמייסטר”. והלך הלאה בדרך אל העיירה. –

את הנער הביא בערב לבית המיבשל אחד היהוּדים הנשׂרפים היוֹשבים בין האיכרים. מצאוּהוּ יוֹשב קוֹפא וּמתעלף למחצה מאחרי אחת הגדרוֹת. היהוּדי נשא אוֹתוֹ כל הדרך על זרוֹעוֹתיו, כי הנער היה כמעט מת מקוֹר.

 

פרק ל: סוֹפֵי דְבָרִים    🔗

הצדיק מבלז מצא, הוֹאיל ושם הסוֹכן הוא פראנצ’ישק יוּזף, כשמוֹ של הקיסר יר“ה, אין הוּא יכוֹל לעשׂוֹת לוֹ כל רע, שבזה יתגרה ב”שׂרוֹ" של הקיסר החסיד ויגרוֹם, חלילה, רעה לישׂראל. לשמע הנימוק הזה רפוּ ידיה של האשה הזקנה ורגשוֹת הזעם והנקמה, שהיוּ מפעפעים בה לזכר הסוֹכן הרשע, הוּמרוּ בחלישוּת דעת גמוּרה. למחר יצאה משם, וּבבוֹאה הביתה מצאה את שברה הגדוֹל. היה כבר היוֹם השלישי ל“שבעה”. היא רצה מיד כמטוֹרפת ברוּח וּבשלג אל בית העלמין (ר' הירצל התלבש מהר והלך אחריה), השתטחה שם על הקבר המוּשלג, פרשׂה עליו את ידיה ואת סוּדרה ככנפיים גדוֹלוֹת וייבבה בניגוּן של קינה, התעלפה והתנערה וייבבה שוּב באוֹתוֹ ניגוּן. אך בקוֹלה היה איזה חלל ריק. חתנה השיבה בזהירוּת הביתה, אל דירתוֹ, ושם ישבה בתוֹך שאר האבלים, על שרפרף קטן. יוֹם ולילה ישבה כך, דוֹממת בלבוּשה שלא פשטה אוֹתוֹ מאז שוּבה. לא טעמה טעם מאכל וּמשקה, לא טעמה טעם שינה, גם בשעה ששאר בני הבית ישנוּ את שנתם הטרוּפה. פניה היוּ רעים מאד. תחת עיניה היוּ שני עמקים אפילים. היא נזדקנה בבת אחת בעשׂר שנים. גם קוֹמתה הוּמכה מעט.

וּלמחר אחר הצהריים כאילוּ נפרץ הסכר שבנפשה והתחילה לספּר את פרשת ענייניה בבלז אצל הצדיק. הדברים היוּ ארוּכּים ויגעים, וּבכל פעם חזרה בפנים חסוּדוֹת: “אילוּ היה לוֹ לרשע שם אחר ולא שמוֹ של הקיסר שיחיה!” על ברכה לא דיברה כלל. לא שאלה לפרטי מחלתה, למוֹתה, לדבריה האחרוֹנים, לא תינתה את מעלוֹתיה, לא קוֹננה על שנוֹתיה הרכוֹת. כמוֹ נגזר על הפצע הזה, האיוֹם בפצעי חייה, שיקרוֹם מיד עוֹר עבה. וּלמחרתיים התחילה מדברת על המשפחה, על פינוּי בית המיבשל, על החשבוֹנוֹת. דרשה את ר' שמחה שיבוֹא אליה עם הפנקסים. בפרט דאגה למכירת השיכר שישנוֹ במרתף. הרי לא ישאירוּ את החביוֹת המלאוֹת לפוֹשעי ישׂראל אלה. עם האנשים שהיוּ נכנסים בצעד שקט לנחם את האבלים דיברה בקוֹצר מלים וּבמבט חמוּר, כמעט רע, כאילוּ היא חוֹשדת בהם שהם מבקשים רעתה. אף ציותה למעט קצת בהוֹצאוֹת על הנשׂרפים. לא עוֹד נעמי היא, כי המר לה אלהים מאד. וּבכן עברוּ ימי ה“שבעה” והתחילוּ ימי המעשה והתכוּנוֹת ליציאה מבית המיבשל, שתגיע בעל כוֹרחם בעוֹד שבוּעוֹת מספר.

ולמוֹעד הקבוּע, כשבוּע אחרי פסח, באּוּ שני אנשים צעירים לעיירה: האחד בנוֹ של ר' גדליה ניסנבוֹים, והשני מבשל מוּמחה, אף הוּא יהודי מביהם. לנוּ לילה באכסניה ולבוֹקר באוּ עם תיקיהם היפים הארמוֹנה. הסוֹכן פאן לאסוֹטי קיבלם בסבר פנים יפוֹת והוֹדיעם, כי בית המיבשל פנוּי מחוֹכריו הקוֹדמים. הכוֹל נמסר לרשוּתוֹ בסדר גמוּר עוֹד לפני יוֹמיים. וּלאחר שניסנבוֹים הצעיר פרשׂ לפניו את ההרשאה הנוֹטאריוֹנית ואת תעוּדוֹתיו של המבשל, שלח עמהם פאן לאסוֹטי את הלבלר ואת המשרת לשׂאת לפניהם את צרוֹר המפתחוֹת הכבד, שימסוֹר לוֹ במקוֹם אגב קיוּם רשימת הנכסים וחתימתה.

בעיירה שררה מעין אכזבה. אמוֹר אמרוּ, כי שני הסוֹחרים עצמם יבוֹאוּ, וּכבר התכוֹננו אחדים משׂוֹנאי העולה לקבל את פניהם כראוּי למסיגי גבוּל עוֹכרי ישראל. אך היהוּדים מן “העוֹלם הגדוֹל” היוּ, כנראה, פיקחים מבני העיירה ושלחוּ את הצעיר, שהיה מגוּלח זקן ולבוּש הדר, והיה עוֹבר בעיירה כאילוּ דבר אין לוֹ עם היהוּדים. אחד ניסה להעמידוֹ וּלהיכנס עמוֹ בדברי תוֹכחה, אך הלה העמיד פנים כאילוּ אינוֹ מבין לשוֹנוֹ. וּבכן ירק היהוּדי והסתלק.

בעת פינוּי בית המיבשל היוּ בכיוֹת ויללוֹת. הנשׂרפים, שלפי פקוּדת הסוֹכן היוּ אנוּסים לפנוֹת את המקוֹם גם הם, התרוֹצצוּ עם מיטלטליהם המדוּלדלים, הנשים התיפחוּ בקוֹל וקיללוּ את הסוֹכן ואת החוֹכרים החדשים. פריל, שהחליטה ללכת עם מרת אבּרדאם וּמשפחת פאלאן להיוֹת עמהם באשר יהיוּ, רצה מחדר לחדר וּמדירה לדירה ונפרדה מהם בקוֹל יללה, כשהיא מטפחת בסינרה על פניה המעוּוים וּמנשקת כל מזוּזה וּמזוּזה. סוֹסילי רצה גם היא ממקוֹם למקוֹם ופירשׂה בידיה, אספה את כלי הקוֹדש שבחדר ה“מניין” והטילה על ישראל אליה לקחתם לפי שעה אל דירתם ששכרוּ בעיירה. אחר באה לפני מרת אבּרדאם וּביקשה ממנה שתתן לה את האילם. היא רוֹצה לקחתוֹ לביתה וּלטפל בוֹ כמוֹ בבן. יוֹדעת היא, שאדם קשה הוּא, רוֹטנן ורגזן, אך אין מי שיקח אוֹתוֹ, את בעל המוּם המסכן, ולה אין ילדים. וכאן זכרה פתאוֹם את היהוּדי שבא ו“גזל” ממנה את היתוֹמה, ועוֹררה עליה קינה חדשה. מרת אבּרדאם הסכימה, אף הבטיחה לתמוֹך בה מזמן לזמן ככל שתשׂיג ידה. הרי אצלה קרהוּ האסוֹן ואסוּר לה להתעלם ממנוּ. אך סוֹסילי עמדה על דעתה, שלא תקבל. רוֹצה היא במצוה שלמה ולא בחצי מצוה. ישראל אליה עוֹמד לקבל “נאמנוּת” ביער סמוּך, ולא יחסרוּ פרנסה.

רק ר' שׂמחה היה חשוּב כמת. פניו חורוּ חיורוֹן חוֹלני ולא מצא את ידיו ואת רגליו במעמד החדש. אשתוֹ, שמוּכרחה היתה למצוֹא בעצמה דירה בשעת דוֹחק כזוֹ בדירוֹת, והדבר עלה לה בעמל לא אנוֹש וּבשפיכת דמים מרוּבה, השתררה עתה על בעלה שררה מוּחלטת. מזלה גרם, שהיוּ בידה כמה מאוֹת ר“כ, שחסכה היא וּבנוֹתיה, וּבכסף הזה אמרה לפתוֹח בית אכילה – לכשייבנוּ הבתים החדשים. בדמיוֹנה תיארה לה כבר את בעלה כשלט נאה, שימשוֹך את הבריוֹת. צריך רק להסיר ממנוּ את ההרגל של ה”חכמוֹת" העוֹקצניוֹת. אך אין דבר, היא תלמדהוּ דרך ארץ. והבנוֹת תעזוֹרנה על ידה. כשיחדל להיוֹת מפרנס ייעשׂה צייתן.

הרר ליבר לא רצה להוֹדוֹת בזיקנוּתוֹ ואמר שהוּא יארוֹז את ילקוּטוֹ ויצא לבקש לוֹ משׂרה. אין דבר, רגיל הוּא בכך. גם לפני ארבעים שנה היה נוֹדד ממקוֹם למקוֹם – עד שמצא. מעט כסף שחסך יש בידוֹ. ואוּמן כמוֹהוּ לא יאבד. השׂכירים נשארוּ כוּלם בעבוֹדתם. ידיים עוֹבדוֹת יפוֹת לכל בעלים. וואנקא המסיק נעשׂה שתקן גדוֹל. רק בהיוֹתוֹ מבוּסם ביוֹם של פּגרה היה מנהם: “בכל זאת עולה עשׂוּ לה לגבירה הזקנה. לכשאהיה מסיק שם, בעוֹלם האמת, אדע למי להוֹסיף בּוּל עץ… הו, הו, אדע…”

פאן יאשינסקי וּביתוֹ יצאוּ עוֹד באוֹתוֹ חוֹרף מן האחוּזה. הסוֹכן לא פּיטרוֹ, כמוֹ שהיה חוֹשש, אלא שלחוֹ למקוֹם אחר באחוּזוֹתיו של גראף מוֹלוֹדצקי. במשך שבוּע ימים לפני נסיעתם היוּ פניה ועיניה של פאני יוּזיה נפוּחוֹת מבכי. היא כרעה על ברכיה לפני מרת אברדאם, כאוֹתן הכלוֹת הכפריוֹת, הכוֹרעוֹת לפני השכנים קוֹדם לכתן לחוּפּה, לפתה את ברכיה וקראה לה “אמא” ואמרה, שקשה לה להיפרד מנשמת הגברת הצעירה, המרחפת עדיין כאן. נשקה פעמים אחדוֹת לתאוֹמוֹת, וגם שלוֹם נתן לה הפעם את ידוֹ, שהיא החזיקה אוֹתה רגעים ממוּשכים, כשהיא מסתכלת בפניו בחיבה רכה.

ור' הירצל, לאחר טהרת כל החשבוֹנוֹת של חוֹתנתוֹ ושלוֹ וּלאחר שמכר רוֹב הרהיטים הטוֹבים לפוֹלני מנהל הדואר, היוּ בידוֹ כאלף ר"כ. במחצית הכסף הזה קנה בהסכם חוֹתנתוֹ את ביתוֹ של פּוֹצ’בּני, פקיד בית המיסים שנאלץ למכרוֹ מפני חוֹבוֹתיו המרוּבים. הבית היה בית עץ נאה של שלוֹשה חדרים וחדר מבשלוֹת וּפרוזדוֹר וגינת עצים וּפרחים לפניו.

וּבקיץ כבר גרה כל המשפחה בבית הזה. התאוֹמוֹת, שסיימוּ השנה את בית הספר העממי, עסקוּ בבית וטיפּלוּ בגינה, כמוֹ שהוּרגלוּ לראוֹת אצל פאני יוּזיה. פריל היתה מבשלת וּמכבסת. ר' הירצל עסק עתה קצת בסרסרוּת, כי לא היוּ בידוֹ כספים לעסוֹק במסחר, וּמפני הלואוֹת וריבית היה ירא כמפני האש. אך גם את מלאכתוֹ זוֹ, שלא היתה לפי רוּחוֹ, עשה בצניעוּת, בטוּב טעם וביוֹשר, ועל כן היוּ הכנסוֹתיו מעטוֹת ולרוֹב היה גם בטל מעבוֹדה. וּבכן התרגל לשבת בית וּלעיין בספר, בגמרא אוֹ בסדר מוּסר וּמחקר. הוּא, בן הרב מראדיחוֹב, תמה על עצמוֹ, ששנים רבוֹת כל כך היה יכוֹל להיוֹת מנוּתק מן הספרים הטוֹבים. הם עוֹררוּ בוֹ גירסא דינקוּתא וחידשוּ את רוּחוֹ, והיה כאילוּ הוּא מתחיל לפרוֹח פריחה חדשה. כמה פעמים גם נכנס בשיחה עם הרב דמתא ועם אברך משכיל על ענייני הלכה וחקירה, והללוּ התפלאוּ על בקיאוּתוֹ. הוּא גם היה בראש הועד לבניין הקלוֹיז שנשׂרף ועלה בידוֹ להתחיל באיסוּף חמרים לבניין החדש. אף נסע פעם אחת להוּסיאטין, כי אביו הרב, שנפטר גם הוּא בשנה זוֹ, דרש ממנוּ לפני מוֹתוֹ הבטחה, שיסע במקוֹמוֹ אל הצדיק. מרת אברדאם בילתה את כל תחילת הקיץ עד אחרי חג השבוּעוֹת בדבר הקמת מצבוֹת לר' נפתלי צבי ולברכה. לתכלית זוֹ שמרה סכוּם כסף מיוּחד, ונסעה לשם כך פעמיים לברוֹד, אל חוֹצב המצבוֹת האוּמן. בכל בית החיים שבעיירה לא היוּ מצבוֹת נאוֹת כאלוּּ, ורבים באוּ לראוֹת בהקמתן. אחר כך, משישבה שבוּעוֹת אחדים בטלה מעבוֹדה, תקפוּ עליה השיעמוּם והאימה מפני המות הקרוֹב. ויוֹם אחד שבה הביתה וסיפרה, ששׂכרה חנוּת קטנה, אַמתיים על אמתיים, וקנתה כמה שׂקים קמח, והיא תשב שם ותמכוֹר את הקמח לאחדים במשקל וּבמידה. אין היא יכוֹלה לנוּח, וכל זמן שרגליה נוֹשׂאוֹת אוֹתה היא מוּכרחה להשׂתכר את לחמה. אין היא רוֹצה להיוֹת סמוּכה על שוּלחן אחרים, ואפילוּ על שוּלחן ילדיה, כל זמן שהיא יכוֹלה להכניס אפילוּ פרוּטה אחת. ואת משק הבית אפשר להניח בידי פריל והילדוֹת. וכך התחילה בחנונוּת קימעוֹנית זוֹ. מבוֹקר השכם עד שעה מאוּחרת בערב היתה יוֹשבת בכוּך האטוּם, סוֹרגת או מתקנת פוּזמק, ורק בבוֹא קוֹנה היתה מניחה מלאכתה ושוֹקלת אוֹ מוֹדדת לוֹ את מעט הקמח לתוֹך כיס הבד, או הנייר. בענייני צדקה לא עסקה, כי אמרה: “מי שאין בידוֹ לעשׂוֹת אל יעַשׂה אחרים”. גם לבלז לא נסעה עוֹד, אך שילמה בקביעוּת את המעמדוֹת, ועל ה“רב” לא דיברה לא טוֹבוֹת ולא רעוֹת.

כל עוֹלמה נתרכז עתה בנכדה, בשלוֹם. הוּא היה כל מעייניה. כאילוּ הוּא נשאר לה לפליטה מכל עברה והוּא כל נחמתה בחיים. בגלוּי לא הראתה את רגשוֹתיה אלה, אך תמיד היתה מטה בבית את הדברים לטוֹבתוֹ. כשהיה יוֹשב על ספר אוֹ כוֹתב במחברת היתה מסתכלת בוֹ בלי הרף וּמבקשת למצוֹא בוֹ דמיוֹן לבעלה הראשוֹן, לר' שלוֹמקי ז"ל. וּמשרצתה למצוֹא – מצאה. כל דיבוּר ודיבוּר, כל תנוּעה ותנוּעה שלוֹ היתה של הלה. על כן גם רצתה שילמד תוֹרה הרבה ויהא צדיק כמוֹתוֹ. וכן סיבבה את הדברים, עד שעלה בידה להביאוֹ ללימוּד של שעתיים בכל יוֹם אצל הרב. והנער קיבל חשק ודבק ברב לאהבה אוֹתוֹ. כי אדם רך ונוֹח היה והסבּרוֹ בנחת וּבנעימוּת. ולא רק שלא הקפיד מעוֹלם, אלא שנהג בוֹ כמוֹ בגדוֹל, בפרט היה מתרשם מזה, שהרב היה פוֹנה אליו לעתים קרוֹבוֹת כמפקפק ושוֹאל לדעתוֹ. הוּא היה עתה היחידי שלמד אצל הרב, כי שאר הנערים היוּ עסוּקים בבנייני אבוֹתיהם, והרב ראה בוֹ כעין אוּד מוּצל והתרפּק עליו באהבה אמיתית. חוּץ משעוֹת הלימוּד אצל הרב היה שלוֹם מבלה בקריאת הספרים שבבית, וקמעה קמעה נכנס גם לספרי מחקר, ואף שבזמן הראשוֹן לא הבין שם הכוֹל לאשוּרוֹ, היה מרגיש בשוֹרשי הדברים ושוֹקל כל מלה וּמלה וכל רעיוֹן ורעיוֹן. גם את לשוֹנוֹת המדינה הוֹסיף ללמוֹד מעצמוֹ בספרי דיקדוּק וּמדע שהשׂיג אצל מנהלת בית הספר.

הוּא נכנס לשנה השלוֹש עשרה, שנת בר מצוה. מרת אברדאם זכרה את הדבר היטב וגם הזכירה לנער, שיתחיל ללמוֹד הלכוֹת תפילין, והראתה לוֹ את התפילין הקטנוֹת של ר' נפתלי צבי, תפילין כתוּבוֹת בידי סוֹפר אוּמן וירא שמיים, שהיא נוֹתנת להתקין להן בתים חדשים ויהיוּ בשבילוֹ. הנער הוֹדה לה בחיוּך טוֹב.

מרת אברדאם שקטה וחזרוּ לה מקצת הליכוֹתיה בימי הטוֹבה. קוֹמתה נזדקפה שוּב, ומפני רזוֹנה בלטה זוֹ עוֹד יוֹתר. תחת כר מיטתה היתה שמוּרה לה קוּפסת טבק, ובהיוֹתה בבית היתה מריחה מתוֹכה (ב“חנוּת” לא הריחה, מחשש שמא ייבּזק מן הטבק לתוֹך הקמח!). אך לא נהגה בעצמה רחבוּת כמקוֹדם. השׂערוֹת הלבנוֹת, הגזוּזוֹת, היוּ מבצבצוֹת מתחת למטפחתה אוֹ שביסה כמעידוֹת על זיקנוּתה. רק בשבתוֹת היתה מתקשטת במיטב בגדיה וּבנזמי היהלומים הארוּכּים והוֹלכת להתפּלל עם חתנה ונכדה. בקצה הרחוב היתה היא פוֹרשת אל בית המדרש, אל “מקוֹמה”, והם היוּ הוֹלכים אל הבית העראי של מתפללי הקלוֹיז. אחר כך היתה ממתינה להם בבית, כי ההוּסיאטינים מאחרים בתפילה.

ר' ראוּבלי היה בא ולן אצלם, כמוֹ לשעבר בבית המיבשל. לפרקים היה נקלע עוֹד איזה אוֹרח. אך ר' הירשל “מרוּבה” לא בא, כי מת מיתה חטוּפה באחד ממקוֹמוֹת מסעיו. וּכשנתכנסוּ בערב היוּ מספרים שוּב סיפוּרים, וּמרת אברדאם סיפרה שוּב על המיטה הבוֹערת ועל הליצן. עתה היוּ אלוּ אגדוֹת רחוֹקוֹת והיוּ נסוּכים בהן הגעגוּעים על הימים הטוֹבים שעברוּ.

וּפעם אחת, בלילה, ליל קיץ חם ודחוס אויר, התהפכוּ כל בני הבית על משכבוּתיהם, כי לא יכלוּ להירדם. בחדר אחד ישנוּ הגברים, ר' הירצל ושלוֹם, וּבשני מרת אברדאם והתאוֹמוֹת. הדלת היתה פתוּחה מקצתה וּמיטתה של הזקנה עמדה ליד הקיר כנגד הפתח והנה כחצי הלילה נשמעה צעקתה החרדה של הזקנה:

– שלוֹם! שלוֹם! הצי־לוּ!

ר' הירצל ירד מעל המיטה, עמד בפתח ושאל:

– מה קרה, חוֹתנתי?

– לא ראיתם? אוֹי לי, התעוֹררתי וראיתי: מיטתוֹ של שלוֹמקי בוֹערת כוּלה באש… באש בהירה… בדיוּק כמוֹ אז… המיטה בוֹערת – והילד בתוֹכה…

שלוֹם, ששמע כל מילה וּמילה, צחק בקרבוֹ לחלוֹמה של זקנתוֹ. אך פתאוֹם נפסק צחוֹקוֹ ולבוֹ התחיל הוֹלם בוֹ בחזקה, סוֹער והוֹלם, כאוֹמר לפרוֹץ את סגוֹרוֹ.

תרע“ה – תרפ”ח