אל הקורא 🔗
המלים “מדרש דרמתי” מחיבות את המחבר ליתן לקורא באורים אחדים.
לכאורה, אין לך נושא קשה לחבור ספורי או דרמתי מספורי התנ“ך, ומאידך גיסא אין לך גם נושא קל ממנו. אנחנו רגילים להציץ אל נשמת האדם דרך קליפת הצלילים, הגונים ועויות-הפנים, לנחש את הרטט הפנימי, את הזעזוע החבוי של החיים מבעד למעטה הצורות, הפרצופים והתנועות. המסַפר בכתבי-הקודש סלק כל קלליפה וכל מעטה, הפשיט את נפש הדברים מהלבוש החיצוני, מהיסוד הפלַסטי, והציגה לפנינו במערומיה, אין קול, אין צבע, אין תנועה. אֵלו הן קליפות חיצוניות המגרות את החושים, בנות-חלוף שחוצצות בינינו ובין חביון-הנשמה, שחוסמות את הדרך אל הלוז שבשדרה, אל העיקר, אל הקים לעד, אל הנצחי. המסַפר כאילו מרַכז את קוי X שלו, דרך מאפלית שכבות סמויות מן העין, על נקודה אחת, האחת והיחידה, נקודת-התמצית, אשר אחריה אין כלום. אלה הם צמצום-של-ראיה, רכוז-של-תפישה המצויים רק אצל גאון שכבש את הזמני, שהשתחרר מן העובר והחולף, והסתכל בפני האמת בעיני כל הזמנים וכל הדורות. זהו אולי סוד נצחיותם של הספורים אשר בכתבי-הקודש, הפשוטים כל כך מתוך שפע ועושר, העמוקים כל כך מתוך הפשטות הגאונית. חוץ ממקום אחד בתנ”ך, אם אין אנו טועים (“אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי”) מה אנו יודעים על מראה האנשים, על קלסתר פניהם, על דמות דיוקנם החצוני? מה אנו יודעים על אופן דבורם, צחוקם, בכים, תנועותיהם, רגשותיהם וחויותיהם, מלבד האנושי-הכללי, ההכרחי, הגרעיני, אשר בלעדיו אין כלום? שרטוט עמוק אחד, מלה מפעמת אחת – ואידך זיל גמור בדמיונך. זכרו נא את ספור האהבה של אמנון אל תמר אחותו. “ויצר לאמנון להתחלות בעבור תמר אחותו… ויאמר לו (יונדב בן שמעה): “מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר? הלא תגיד לי”. ויאמר לו אמנון: “את תמר אחות אבשלום אחי אני אוהב”. אמנון שומע לעצת יונדב, מתנפל עלתמר בבֹאה אליו לתומה לבשל לו לביבות “ומעַנה” אותה”. אנו דולגים על תמונת ה-interieur הנחמדה בבית-דוד. אמנון מלא את תאותו. "וישנאֶהָ אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שנֵאה מאהבה אשר אֲהֵבה. ויאמר לה אמנון: “קומי, לכי!”. השיחה בין אמנון ותמר אחר כך מזעזעת את נפש הקורא בצער הנערה ובמשטמת הבוז של אחיה אליה. אבל מאין באה השנאה הפתאומית הזאת, אחרי האהבה החזקה? מה התחולל בנפש האוהב החולה, מה סבל באהבתו ומה כאב בשנאתו? השאלה הזאת ישאל הקורא גם את האמסון בספוריו היפים ביותר. התשובה היא אחת: זיל גמור… כדמיונך! ועוד דוגמה אחת מרבות: אנשי דוד נצחו את גבורי אבשלום, אבשלום נפל. “ותהי התשועה ביום ההוא לאבל לכל העם כי שמע העם ביום ההוא לאמור: נעצב המלך על בנו”. וכאן מוסיף המספר קו אחד קטן: “ויתגנב העם ביום ההוא לבוא העיר כאשר יתגנב העם הנכלם בנוסם במלחמה”. היש צורך להוסיף עוד דברים על אהבת העם אל מלכו, על תרועת הנצחון המדוכאה על ידי הרעיון ששם בעלית ארמונו מתאבל האב השַׁכּוּל, על הגבורים המנצחים המתגנבים כצללים חרש ודומם בין חומות הקריה, מתחת לכנפי הקדרות האבלה המרחפת על פני בית המלך?…
על כן מי שבא לספר בלשונו הוא את ספורי המקרא, לעשות בהם להטי מודרניזציה, למשוח על התמונות העתיקות ששר רענן וחדש, להוסיף פרטים פלאסטיים ופסיכולוגיים במקום שהמחבר כסה עליהם בצעיף הדממה, לא יהיה אלא מוהל במים את השקוי התמציתי החריף והמשכר. אולת היא להוריד את שן-הסלע מעל ראש הר גבוה אל העמק למען תיטיב עין כל לראותו ולהתבונן אליו מכל צד. העין תראה אותו לכל פרטיו, אבל לא תהנה ממראהו; הודו שם במרומים במקום שהוא טובל באיתר הכחול של האין-סוף, ואין פרטיו נתפשים לעין העומד למטה בעמק.
אולם מאידך גיסא, כאמור, אין לך יצירה עולמית שנותנת מקום לדמיון היוצר להתגדר בו כספורי התנ“ך. את ספורי התנ”ך בכלל אי-אפשר לקרוא בלי דמיון. מי שכוח הדימוי לקוי אצלו או בלתי מפותח, נפשו לא תזוֹן מן הספורים האלה. הקורא את ספורי הומרוס מסתייע בכוח זכרונו. אם נשמרו בזכרונך כל פרטי הפתוחים והצעצועים של מגן אכילס, הרי אתה מצרף פרט אל פרט, עושה מעשה ריקוֹנסטרוקציה ואז אתה רואה לפניך תמונה אחת מרהיבת-עין. הקורא את התנ"ך אינו מצרף ומלכד פרטים וצבעים על פי נוסחה נתונה מראש, אינו רוקם ציורים על פי דפוס ומטבע שטבע המחבר, הוא יוצר הכל מחדש על-פי רמזים שרומז לו המספר. הומרוס מרים לפנינו מסך מעל במה מוצפת אור שעליה מתחוללים מחזות החיים, מלחמות, תאוות, קנאה, שנאה, לכל הפרטים ופרטי-הפרטים. ולעומת זאת, בעל המקרא מרים אך קצה שולי היריעה לרגע קט אחד, להרף-עין, וברק מבריק באפלת-המרחקים, והנה בו-ברגע נבעו לפניך אופקים, הבהיקו ראשי צריחים, צללי אנשים, ומיד שוב בולעת העלטה את הכל, ולפניך שוב חלל-הזמנים. דמיונך קרוא למלא את החלל הזה במגדלים, בתמונות נוף, בתנועות המונים, בסערת רגשות, בהמית-נפשות, בצלילים, צבעים, גונים ובני-גונים…
וזאת היתה אמנם עבודת דמיונם של כל הדורות. הוא, הדמיון, צייר על האופקים שרמזו לו פרקי התנ“ך מראות וחזיונות, דור ומראותיו, דור וחזיונותיו. שאלות החיים והמות, הטוב והרע, האדם והאלהים, שאלות הזמן וצרכי השעה מציקים למחשבתו של אדם, מטילים סערה ברגשותיו, מחוללים בו מאויים ושאיפות, ואינם נותנים דמי לדמיון; הדמיון היה תמיד מדליק פנסי-אור למחשבה המגששת באפלה ומחפשת נתיבות, תמיד היה מעלה בשר וקורם עור על המאויים והשאיפות, והוא הוא שממשיך ומוליד הדי-הדים לקולות שנדמו בכתבי-הקודש. זוהי עבודת המדרש אצל היהודים ואצל כל העמים. מה שעשו בעלי המדרש לאברהם, למשה, לדוד ולכל “גבורי” התנ”ך, עשה הומרוס לספורי הדת היונית, עשה שכספיר לכרוניקות ההיסטוריות העתיקות. בעל המדרש ראה באישיות התנ“כית את פרצוף תקופתו; האישיות חיה, חושבת, מרגישה ומדברת כבן-זמנו; ממש כמו שראה שכספיר ב”האמליט" את דמות דיוקנו של דור אלישבע.1 וכן דרשו אנטול פראנס, הויפטמאן, קרל שפיטלר את ספורי הומרוס, ועוד רבים מטובי היוצרים באירופה – את דרמות שכספיר.
משל למה הדבר דומה? לקהל המאזין לאיזה קונצטר של באך או לאיזה סמפוניה של ביתהובן. כל אחד מהקהל רוקם על מסכת הצלילים ההארמוניים את רקמת חלומותיו הוא, את סימפונית רגשותיו ודמיונותיו הוא; במלים אחרות: הוא מפרש, הוא דורש את היצירה המוסיקלית לפי תולדות חויותיו ולפי נסיונות עולמו הפנימי.
מחבר ה“מדרש הדרמתי” הזה, בלי כל כונה שביוהרא לעמוד במחיצת מאורי האנושיות ש“דרשו” את התנ"ך, רוצה בזה רק לומר לקוראיו שהוא הלך בדרך שכבשוה רבים וגדולים לפניו. כונתו לא היתה לתאר את תקופת דוד, אף לא לתת לקוראיו תמונת בן-ישי כפי שנטבעה במשך דורות בנשמת העם או כפי שהיא נשקפת לנו מתוך העובדות ההיסטוריות. לא ההוי שנעלם לגמרי מעינינו ולא האמת ההיסטורית היו לנגד עיניו (ואולי משום שצורות ההוי החצוניות נעלמו מעינינו שמע בעל האגדה את משה רבנו או את אברהם אבינו מדברים כבני זמנו…). המחבר “דרש” את חיי דוד כמין חומר לפרובלימה אנושית כללית: הטרגיסם שבחיי האדם ההולך כל ימיו לאור האידיאל שלו, הצובר, כחות איתנים במלחמתו בלתי-הפוסק, בהעפלתו בלתי-הנלאית, ולבסוף, בקצה דרך חייו, באה ההתנגשות הטרגית: על מרום הפסגה המקווה והצפויה נתקל האיש בקיר… אחת היא אם תקראו לקיר זה: "הכרח הדברים", "התנאים האוביקטיביים" או "הגורל" … ובקיר הזה מתנפץ בבת-אחת לרסיסים כל החלום היפה והנהדר שנשאו אותו במשך שנים, בדרך של יסורים ומכאובים, מלחמות ופגעים, ששמרו אותו עטוף בחום של אהבה, לפוף בתקוה ואמונה… את דוד לקחתי לא בזמן ההעפלה, בזמן ההסתערות והחתירה, כי אם בשעה שכנפי הגורל כבר משיקות על ראשו. הוא יצר עם, רתק והלחים אותו לגוש אחד. המֶלט, המאחז את הגוף הלאומי הזה המא כחות דינמיים, הוא יהוה אלהי המדבר, אלהי המוסר וחיי הרועים הנודדים, הפשוטים והטהורים – אבל לפתח חיי העם רובצים החיים החדשים, חיי הציביליזציה הכנענית שבכרכים, עם כל מדוחי הלוקסוס וקסמי התפארה החצוניים, המבריקים, המפתים והמסוכנים. החיים האלה כמשברי ים אדירים דופקים על כל דלת ועל כל חלון; הם קוראים מלחמה על העם ה צעיר שבא זה עתה מן המדבר מלא כחות רעננים, קוראים מלחמה על יהוה שלו. מי ישמור על שניהם? דוד עוד מנסה להאבק עם גורלו. הוא נושא עיניו אל אבשלום. אולי טוב כי ימסור לו את האבוקה? אך הגורל מפיל את האבוקה מידו. אבשלום נופל. עולה דמות שלמה, דמות החיים החדשים. בימי שלמה פורצים בכח איתנים חיי הכרך, המסחר, הביוּרוֹקרטיה, אל אהלי יעקב. הגוש הלאומי מתפוצץ… דוד לא ראה זאת בעיניו, אך הרגיש שהגורל הוא נגד ובעד בנו. “שיר החלום נקפד”…
הגורל והאדם… שירה נושנה ותמיד חדשה. למה בחרתי דוקא בדוד? אולי המסגרת התנכי"ת הולמת ביותר הגות-לבי, שבקשתי לה בטוי. ואולי מפני שצלו של “מלך ישראל חי וקים” מרחף מסביב לעריסת החיים החדשים המתרקמים פה בארצנו וקורא אותנו להטות אוזן, להקשיב ולהבין לבת-קול היוצאת מחורבת העבר הרחוק…
בית הכרם, ירושלים
תרפ"ט
הנפשות
דוד מלך יהודה. שערותיו לבנות, פניו עיפים, מבטיו מפיקים חשדנות, חסר אמון ובטחון.
בתשבע. לבנת פנים, צער געגועים במבט. מתינות בתנועותיה, אצילות בכל הבעת דמותה.
אבשלום. בן דוד ומעכה החתית. בעל תלתלים שחורים ארוכים. נמהר בתנועותיו וסוער ברוחו.
שלמה. בן דוד ובתשבע. חור-פנים, שקוע במחשבות. תמיד עפוף באדרת שחורה. אינו מניח מידו מגלת-ספר או לוח-חרס.
אחיתפל. יועץ דוד. עינים שחורות, שערות שחורות, זקן שחור ועבה מכסה כמעט את כל פניו.
נתן הנביא. יועץ דוד. פנים בהירים ומוכתרים בזקן לבן.
שריה הסופר. בן שבט זר, מתבולל בין העברים. שמו הראשון היה שַׁוְשָׁא או שִׁישָא, בארץ העברים נטל לעצמו שם עברי.
רעפה. מואביה, אשר הביא דוד שבויה בנצחו את מואב, ונתנה לבת-שבע לרֵעה.
רצפה בת איה. זקנה משוגעת, מדברת תמיד על ילדיה שנתלו על ידי דוד בראשית ימי מלכותו. לבושת קרעים שחורים ומזכירה משהו בחצוניותה איזה עוף שחור.
אתי הגיתי.
כהן צעיר.
זונה.
רצים.
קהל. אורחים. רועים. חיילים. הכרתי והפלתי.
עלילה ראשונה 🔗
(רחבה במצודת דוד. עצים מצלים ומביניהם נראים באופן הרי מואב ומכחיל ים המלח. בצל עץ עבות וגדל-ענף עומד כסא גדול, שעולים אליו בשלש מדרגות. אחיתפל מתהלך הנה והנה כמחכה למישהו. מבין השיחים נראית רעפה, כשהיא מביטה בפחד לצדדים.)
רעפה נבוכה ומתרגשת הנני כי קראתני.
אחיתפל הטוב תבשרי?
רעפה אינה עונה
אחיתפל את שותקת, רעפה?
רעפה חפצכם… ומה חפצכם – לא אדע. פתאם בהתמרמרות מה לי ולכל מזמותיכם אשר תחרשו איש על רעהו? למה אך בי בחרתם? המבלי בחורות בישראל?
אחיתפל מביט אליה בתמיה מה היה לך, רעפה?
רעפה לא מאומה… נקטה נפשי בכל הדבר הזה.
אחיתפל האצעדה אשר שלחתי לך ביד שפחתי? והרדיד? וככרות הכסף אשר לקחת מידי? הבאלה לא נקטה נפשך?
רעפה אין לי חפץ בתשורותיך ובכספך כאשר חפץ אין לי באהבת שלמה… רודף הוא אחרַי כצל! ואהבתו למה לי? למעמסה היו לי החיים בגללו…
אחיתפל (צוחק צחוק יבש וכבד) הלא אין טוב מזאת! הלא אין טוב מזאת! כי מה דרשתי ממך? למשוך את בן המלך ברשתך. רק זאת! והנה הדבר עלה בידך…
רעפה (בהתרגשות רבה) בי אדוני! למה לכם זאת? מה בצע לכם באהבת שלמה אותי?… רגע שוקעת בהרהורים אדוני! ואחרי כן… אחרי אשר יפול בפח… אשר אתם… אשר אנחנו טומנים לו, מה תעשו אז?
אחיתפל אז… אז… כאשר תקוץ נפש בת מואב בבן מלך יהודה… כאשר תקוץ מאד מאד… ותתן לו זאת… נותן בידה אבקה והקץ לאוהב ולאַהֲבתו…
רעפה ה, לא! לא! זאת לא… (היא משיבה לו את האבקה ברעדה).
אחיתפל (שם לה את האבקה בחגורתה למרות רצונה) נערה פותה! הלא זאת אבקה גואלת מכל רע… לא יֵדע איש לעולם מה צפון לו וממה יבקש להגאל… (רעפה נאנחת.)
אחיתפל (נותן בה עינים בוחנות) מה לך?
רעפה לא מאומה.
אחיתפל אל נא תעצבי, בתי! מושיט לה צרור קטן. הנה דינרים אחדים. וכאשר תצליחי אוסיף לך כהנה.
רעפה (מנערת כפיה) לא! לא! לא אחפץ בכספך!
אחיתפל (תוחב בכפיה את הצרור) קחי! קחיהו! נערה פותה…
רעפה לא אקח!
אחיתפל מה היה לך רעפה? עד היום לקחת מידי בחפץ לבך… החנם תעבדי?
רעפה לא אוסיף קחת עוד! לא אחפוץ!
אחיתפל מה לך, רעפה?… הנה אני שומע קול צעדים… אבשלום הולך ובא… (נותן בידה את הצרור ודוחף אותה ברוך ובחפזה) מהרי ולכי!
רעפה (מתרחקת ממנו לאטה, בראש מורד, נבוכה מאד. הצרור בידה. היא הולכת הלוך והתקרב אל קצה הבמה מפנים) “מה לך, רעפה?”… לא אוכל ש את עוד! כל ימי אתהלך ככה בין שני בני המלך, אִצָּלה בין שתי להבות… אבשלום חוֹרֵךְ את גוי באשו, ושלמה – אשו בעצמותי, בדמי… “מה היה לך, רעפה?”… זקן ארור!… כן, מה היה לך, רעפה? מה היה לך, לבָּתי? האומנם כה יקר לי שלמה כי כה יכאב לי? למשוך אותו ברשתי חפצתי, והנה נפלתי אני ברשת! לראות נקם בבן מלך יהודה אמרתי, לראותו מתפלש לרגלי בעפר, והנה נדכאתי אני… הם יזמו לאבדו, ואני… נתתי ידי להם… היהודים הארורים האלה! וזאת… מביטה אל הצרור אשר בידה גם זאת לקחתי מהם! מתנודדת ובשאט נפש משליכה את הצרור ממנה והלאה. (פתאם אוחזת ראשה בשתי כפות ידיה, מתוך צעקת כאב, וכן עומדת היא רגע כנבהלה) אוי, מה היה לי? מואב, מואב האמֵלה! (נעלמת בין השיחים.)
(מבין השיחים מופיע אבשלום)
אחיתפל שלום לך, גבור החיל, טוב כי באת, מדוע פניך כה רעים?
אבשלום (נגש בצעדי רוגז אל אחיתפל, מניחה בכובד את כפו על כתפו ומנענעו) הבה לי את המואביה!
אחיתפל איזו מואביה?
אבשלום את השבויה… את רעפה…
אחיתפל קחהָ.
אבשלום לא אוכל: שלמה מסובב אותה.
אחיתפל ומי אני כי אתנה לך?
אבשלום מבין העצים ראיתי אתכם מתלחשים. אין זאת…
אחיתפל (מפסיקו. מדבר חלקות ובלחש) ואני חפצתי לתת לך דבר יקר מנערה זו…
אבשלום יקר מרעפה?
אחיתפל כן, אבשלום… את המלוכה!
אבשלום את המלוכה? (מביט אליו באי-אמון.)
אחיתפל את המלוכה.
אבשלום אתה מהתל, אחיתפל!
אחיתפל אני יודע את אבשלום. לא איש הוא אשר יהתלו בו.
אבשלום (עוד באי-אמונו) על המלוכה אחרי כן תדבר. ברעפה חשקה נפשי!
אחיתפל אל נא תדאג, בני! אך תעלה על כסא אביך, ולרגלי מעלותיו תבאנה לכרוע בנות טובות ממנה… למאות, למאות!
אבשלום אבל בן נעוַת המרדות הזה, שלמה… לא אחת אמרתי, אפיח בו פעם בחזקה ולא אוסיף…
אחיתפל (צוחק) לו שב אמנון מארץ רפאים כי עתה העיד בך כי יכול תוכל להפיח בחזקה…
אבשלום (נסער מאד) שלום לך, אחיתפל! פונה אליו עורף ואץ ללכת.
אחיתפל (מביט אחריו דומם ואחרי כן קורא) אדוני בן המלך! (אבשלום פונה אליו בלי רצון ובשאלה) אל נא תהיה כה נמהר!
אבשלום ממי אירא? אחרי שלחי את שלמה אל אמנון אחיו, נשוב נדבר…
אחיתפל ואחרי כן התשא שנית רגליך גשורה? בדרך אחת ינוס אדם פעמים, אבל פעמים לא ישוב בה.
אבשלום הה, לא איש אב שלום אשר ישוב פעמים לכסלה. גשורה לא אברח! למה? גם את העץ אכרות גם את סעפו אגדע! (פונה שנית ללכת, אחיתפל עוצר בעדו.)
אבשלום (בקוצר-רוח) אל נא תעצרני!
אחיתפל נקל, בני, לקרוֹע, אבל קשה לתפור קרוּע.
אבשלום דבֵּר ברוּר, אחיתפל! מהרה!
אחיתפל אם המלך דרש דם אמנון ופללו בעדך בן צרויה והאשה מתקוע. עם כי ידרוש ממך דם מלכ ובנו, מי יפלל בעדך?
אבשלום אשרוק על כולכם. את רעפה אקח לי. וגם… את כסא אבי… אם אחפוץ בו… גם מבלעדי עזרתך!
אחיתפל בלעדי עזרתי… טוב אפוא, זאת נראה אחרי כן. אבל אל נא תקטוף את הפרי טרם בשל!
אבשלום מדוע לא תגיד ברור?
אחיתפל לא להרוג!
אבשלום כי אם…
אחיתפל לגרש את הארי ואת גורו ממערתם.
אבשלום איכה?
אחיתפל שלמה יבאיש את ריחו בעיני העם ובעיני אביו, באהבתו למואביה, ואחרי כן… בזרועות השבויה הלזו לא יארך ימים על אדמות…
אבשלום הַגּוּר, כן… והארי הזקן?
אחיתפל אנשים אשר לא נבצר מהם דבר, המה יפַנו את הכסא לך…
(אבשלום תחת רושם הדברים צועד צעדים אחדים הלוך ושוב ומתרחק מאחיתפל)
אחיתפל (מביט אחריו דומם אל נפשו) לא מאשר יקרת לי… דמי אוריה החתי צועקים אלי זה שנים רבות ואוָתר אני לבדי מכל גואליו לנקום אותם… אקוה כי לא ארד אבל שאולה טרם אשלם נקם… קורא אבשלום! אבשלום נגש אליו. שמי נא בן המלך! עוד מעט ויתאסף פה העם להשפט לפני אביך מלכנו. אלי יגישו תחלה את תעצומותיהם ותלונותיהם, ואת הדבר הקשה אביא לפני המלך. שבה נא עמדי פה מראה לו על כסא דוד לא לא פה! לא עת עוד… שם תשב… תשב, תשמע ותבין. אשר אזרע פה בין האנשים, תדע אתה לקצור… אך הנה הם באים!
(ממקומות שונים מופיעים אנשים ונשים, אכרים ודלת העם. כולם יראים וחרדים מפני כבוד המקום.)
אחיתפל (אל אבשלום בלחש) הראית את העורים והפסחים, את חשופי-השת ומוגי הלב? אלה ימשחוך למלך!
(אבשלום צוחק)
אחיתפל (בלחש) רק אל נא תִבֶז להם. כבדם וקחם בידך, והם יתנו לך גם את המלוכה, גם… את רעפה! פונה אל אחת הנשים תגש נא האשה הזאת בראשונה! גשי נא, קרבי הנהף אל תפחדי… מה חפצך? רואה אני גם עניה את וקשת-רוח, ואולי גם אלמנה…
האשה כן דברת, אדוני רב החסד! אלמנה עני אנכי מבית-לחם יהודה, אלמנה מרת-נפש כי המר לי אלהים! לא בעל לי, לא בן ולא גואל… עניה סֹערה… אמרתי לשָלוּם בן מתניה… שלום בן מתניה, הלא אדוני יודע אותו, זה האפרתי מבית-לחם יהודה… אמרתי לו: יחרשו נעריך את חלקתי וגם שעורים וחטה תקח מִמְזָוי, וזרעת והיתה תנובת השדה לשנינו החצי כחצי, והנה בן מתניה זה, מפר ברית ושוכח אל, גם את חציו הוא לקח וגם את חציי אני, ולא הותיר לי גם איפה אחת למחיה. אנה אני באה? אלמנה מרודה…
אחיתפל לא טוב המעשה אשר עשה שלום בן מתניה, לא טוב… צר לי עליך, בית הלחמית! אלהינו דַין אלמנות. הוא ישלם לו כרֹע פעלו.
האשה אבל הנחלה הלא נחלתי היא, הזרע – זרעי. מי ישיב לי את הגזלה, אדוני?
אחיתפל (מושך בכתפיו ומביט השמימה) אלהים, בתי!
האשה (בפחד) הזה משפטך? באתי אל אדוננו מלכנו לדרוש משפט! אלמנה עניה אנכי. מי יגן עלי? מי יחוס עלי?…
אחיתפל משפט? ובאלהים לא תבטחי, אשת פתיוּת? משפט! נקל לדרוש משפט ולא נקל לעשותו. את הסכלת להתקשר עם איש מורם מעם, עם אפרתי, ואנחנו מה כי תליני עלינו?
האשה ואנשים אחדים מתוך הקהל הלא גבוה מעל גבוה… והשוטרים? והשופטים?
אחיתפל הבעבורך, אשה, יבוא אדוננו המלך בריב עם איש נכבד ונשוא פנים?
אחד מן הקהל האם יען כי נכבד הוא לו הצדקה? הֲכֹה צוה אלהים לשאת פני עשיר במשפט? והנה אנו אל מלכנו באנו לדרוש ממנו משפט, ומה לך ולכל הדבר הזה? לא ישא פני איש, אם עשיר ואם דל הנהו…
אחיתפל מלככם מלכי, אבל אדוננו דוד זקן ורפה כח. לא טוב תעשו, אחי, כי תעמיסו עליו את כל משאכם וטרחכם. אדוננו מלכנו אוהב את עמו ולא יעציב את רוח נכבדיו.
(מתוך הקהל נשמעת התמרמרות כבושה ואטומה.)
אחד מן הקהל (צועק) אין משפט בישראל! העושר יעשוק והגוזל יגזול!
ב' מן הקהל משוא-פנים!
ג' מן הקהל משוא-פנים בדין גם פה! מי יעמוד לנו? אויה!
ד' מן הקהל להסיג גבול אלמנה? נבלה כזאת עוד לא היתה בישראל!
א' מן הקהל מיכא בן זכריה מזקני ענתות חבל את שורי. והנה את המַשׁא אשר הוא נושה בי שלמתי לו, גם את הנשך נתתי לו כחפצו, והוא תואנות מבקש עלי ואת שורי לא ישיב לי. הכן יעשה?
(ההתרגזות מתגברת לאט לאט ומקיפה את הנאספים.)
(אחיתפל עומד במנוחה כאלו אינו מרגיש בדבר.)
אחיתפל הכן יעשה אשר המלך ירשיע את זקן עמו בענתות, יכלים פני זקן בבית-לחם, ובעבור מה?…
ב' מן הקהל ואחי הגם הוא גדול בישראל הנהו? במיטב כספי שלמתי לו משפט הבכורה; את כספי לקח ואת הכרם אשר הנחילו אבינו ממאן הוא לתת לי!
ג' מן הקהל וזַבדי בן עֻזי לקח את בתי לו לשפחה ומתעמר בה ומעבידה בפרך… על זה מה משפטך, אדוני?
ה' מן הקהל זקן לבוש עור כבשים, מרים אגרופיו השמימה על זאת חנוף תחנוף הארץ תחת יושביה; עושקי אביונים ורוצחי דלים, ואת חמת ה' לא ייראו… ה' אל נקמות, הופיעה נא!
(האספסוף הנרגז הולך ומתקרב ומצטפף סביב אחיתפל ואבשלום. המית התרעומות הולכת וגדלה.)
אחיתפל (מעיף עין אל אבשלום, כשואל: הראית? ההבינת? ופונה במנוחה עשויה וכמו ברגז עצור אל הקהל, וגומר את משפטו:) הבעבור נעלים או צרור נקוב?
האלמנה, הראשון, השני, השלישי, הרביעי ועוד מן הקהל (צועקים בבת אחת. דבריהם נשמעים מתוך קריאות הרוגז של הקהל) האם נחלתי היא צרור נקוב?… השמעתם? שורי הוא כצרור נקוב בעיניו!… כרמי… במיטב כספי… בתי… שפחה חרופה…
ה' מן הקהל (קולו מתגבר על קולות כולם) אויה! הלא הארץ תפצה פיה ותבלעכם חיים כאשר בלעה את עדת קורח, מַטֵּי דין אלמנה ומעקשי משפט אביונים!…
אחיתפל (משתיקם לרגע בתנופת-יד) אל נא, אחי, אל נא תרימו קול ואל תצעקו בבית המלך. לא בצעקות תושעו. אכן רע עלי משה החמס ושוד; לבי על שוד אביונים. אבל… (משפיל קולו כמגלה סוד מעציב) הלא אמרתי לכם, אדוננו עיף מעמל החיים… רפתה ידו ממשול ומשפוט… לעת עתה ילך לו איש לאהלו; תושע לו זרועו וישים בה' מבטחו, לעת עתה… הנה אבשלום! הוא לא החשה למען עניי עמו ולא ישקוט עד אם יעשה משפט וצדק… (פורש ידיו כאיש חדל עצות וכח לעזור).
האלמנה (מתנפלת לרגלי אבשלום) בי אדוני רב החסדים! אלמנה סוערה אנכי באפס עוזר ובאין תומך! אנה היה נא לי אב רחום…
ג' מן הקהל אנא אדוני, תגער נא בבן עזי לבל יתעמר בבת ישראל! אנא אל נא תעמוד מרחוק!
אבשלום (נסוג מעט אחור, בשאט נפש נסתר, מפני הקהל הנדחק מסביבו; אחיתפל שולח אליו מבטי זעם מפקדים.)
(ההתרגשות באספסוף רבה. שאון הצעקות, הקולות, המריבות והוכוחים הולך וגדל. פורצות קריאות בודדות: “יחי אבשלום!” פתאם נשמע מאחרי הבמה קול חצוצרה. בן-רגע משתוררת דממה על הבמה. העם המתרגז נסוג דומם אחור ומתרחק מאחיתפל. מופיעים שומרי-הראש של המלך, הכרתי והפלתי; אחריהם מופיע דוד בלוית נתן. כלם לבושים בגדי בד לבן פשוטים מאד ושונים זה מזה בגזרתם ובסמניהם החיצוניים לפי התואר והמעמד. דוד רואה מיד את אבשלום, מביט אליו בחבה, מעביר גם את ידו על ראשו. אבשלום ממהר ועוזב את הבמה. דוד יושב על כסאו. אחיתפל ונתן משני צדדיו. הכרתי והפלתי מאחריהם. דוד נושא עיניו אל אחיתפל ומחכה למשפטים אשר יגיש לפניו.)
אחיתפל (לוחש באזני דוד) אדוני המלך! איזו רוח עועים עברה היום על העם הזה… לא יכלתי להציל מפיהם אף דבר אחד נכון. באו, התמרמרו, צעקו, רעשו, קפצו אגרופים…
דוד מה? מי? צעקו? מה צעקו.
אחיתפל (מושך בכתפיו וכמקשה לאמר) אך דברי אולת… דברו נאצה באדוני המלך… לא אוכל העלותם על שפתי.
( מביט בפחד בפני אחיתפל, ואחרי כן בשאלה אל נתן ומשתמט מהביט ישר אל העם אשר לפניו. נשמעה פתאם יבבת האשה: “נחלתי.. נחלתי…”) הראשון (מן הקהל קורא בתחלה במורך-לב): “הלזה משפט יקרא?”; (שוב מתחילה עוברת בקהל מקצהו התמרמרות אטומה, כשאון מים רחוק. השאון הולך ומתפשט. האוזן קולטת אך קריאות בודדות): הטב להכיר שוע לפני דל?… אל מכלאת צאנך, בן ישי! הנח מקומך לצעירים וטובים ממך!…" (הקריאות הללו טובעות בערבוביה של קולות וקריאות אחרים. דוד קם חור. נתן הזקן מנסה לדבר, אולם נראות רק תנועותידיו בדברו אל המלך, ואחרי כן אל העם. קולו לא נשמע. המלך פוסע פסיעה אחת לפניו, ויש רושם כאלו הוא רוצה לפנות אל העם בדבריו. אך אחיתפל רומז בינתים לכרתי ולפלתי ואלה מתנפלים בכידוניהם על העם ומפזרים אותו.
המלך ושני יועציו עומדים רגע במבוכה גדולה ושותקים.)
דוד (מפנה ראשו פעם אל אחיתפל ופעם אל נתן) מה זאת? מה זאת? מה פשר הדבר? (היועצים שחוחי ראש אינם עונים. דוד גם הוא שוקע בהרהורים ומדבר אל עצמו מתוך חרדה פנימית. )הנה הנֶהָ!… זאת היא! הנה נפתחה הרעה, אשר כה יראתי מפניה… לא פללתי כי כה קרובה הנה…
נתן אדוני המלך! מה הרעה הזאת אשר עליה דברת?
דוד (אינו שומע שאלת נתן. מתהלך על הבמה בהתרגשות ובהרהורים כבדים, ודומה כאלו שכח את האנשים הנצבים עליו.
פתאום הוא פונה אל נתן.)
נתן! נתן! לאט לא יורדת עלי יד ה' המיַסרת. זה ימים רבים ידעתי כי יד ה’נטויה עלי ליסרני, והנה נפתחה עלי הרעה…
נתן אדוני המלך! אין כל רעה נגד פניךְ, זולתי היראה מפני הרעה… אנשים מרי-נפש באו אל אדוני לדרוש משפט ואדוני, תחת להשמיעם דברים טובים, כרחם אב על בנים, גרשום נעריך מעל פניך. מדוע נחפזו לגרש את העם?
דוד (בכעס אל הכרתי והפלתי) איך נועזתם לפזר את העם ואני לא צויתי?
אתי הגתי אדוננו מלכנו! אחיתפל יועצך רמז לנו בעיניו ונחשוב כי כן יעצת.
דוד אחיתפל? מי מצוה עליכם, אחיתפל או אני?
אחיתפל יסלח נא לי אדוני המלך לעבדו אשר חרד לשלומו. שמעתי את דברי תלונתם ורגזם ואירא, כי בנפשו הוא. הלא רבים היו מנעריך שומרי ראשך.
דוד כן. כן, ובכל זאת גרשום נערי כהרף עין… על פי קריצת עינך.
אחיתפל שותק. (זמן-מה מרגשת מבוכה כללית.)
דוד (פונה פתאם אל אחיתפל) אחיתפל!
אחיתפל הנני!
דוד מדוע נאלמת דום?
אחיתפל מה אמר ומה אדבר? גם נתן אין מלה בפיו.
דוד נתן… בפצותו פיו לבי יפחד פן שלח ה' דבר אלי בידו… לא כן אתה, אחיתפל! לא דברים מפחדים אותי בלתי אם דומיתך…
(אחיתפל צועד אל דוד שני צעדים, משתחוה וחפץ לדבר, אך המלך עצר בתנועת-יד)
דוד אין לי חפץ עתה בשנים יועצים! אתה, אחיתפל, את המעשה אשר היה עליך לעשות עשית, ועתה לך לך!
(אחיתפל מסתלק. דוד רומז לכרתי ולפלתי ואף הם מסתלקים. על הבמה נשארים רק דוד ונתן. דוד עלה שוב על כסאו לשבת, נתן נצב עליו. שניהם שקועים במחשבות.)
דוד (בתנועת-ראש כלפי המקום ששם נעלם אחיתפל.) הוא מפחיד אותי בדומיתו. כמחשכי בור הוא לי, בור אשר במעמקיו אך עקרבים ונחשים ישרצו… דממה מימי לא ההין העם לדבר בי עזות… ועוד בפני! אין זאת כי אם יודע העם ורואה…
נתן מה יודע העם ורואה?
דוד את אשר לא תראו ולא תדעו אתם כולכם עד בא עת!
נתן ומה הוא כי אדע?
דוד כי כלה ונחרצה עלי הרעה מאת ה', נתן!
נתן (פתאם בקול אחר, יותר אמיץ ומשפיע.) אדוני המלך! כן דברת! אם אמרתי לכסות ממך דבר וחטאתי לך… אמנם כן הוא! גם מעיני אני לא נעלם אשר ראה העם כולו בפניך…
דוד ב-פ-נ-י?
נתן כן, בפניך!
דוד מה תחזו בפני?
נתן את יד ה' השלוחה!
דוד (נשען בשתי ידיו על משענות הכסא, מתרומם קצת ממושבו, כולו חרד.) את יד ה'… אמרת… בפני?…
נתן אדוני המלך! העם הסכין לראות בפניך את עוז רוחך. העם הסכין לראות בעיניך, הפקוחות כשערי היכל ביום מועד, את נפשך הברה, העזה ורבת החד, וידע כי ה' ישמור לך חסדו, כי בריתו נאמנת לך… על כן קדמך בכל מקום בתרועות גיל ואהבה. אולם הנה באו ימים ועיניך אינן מישירות עוד להביט נוכח פני העם, אינן מעיזות… באו ימים ומסך הורד בין העם ובין מלכו, ונפשך היא כנחבאת אל מאחרי המסך… עיניך צל מאפיל עליהן… הוא הצל אשר ליד ה' הנטויה עליך, אדוני מלכי!
דוד צדקת, צדקת! כאשר יחדל המלך מהעיז יחלו להעיז עבדיו…
(דממה. נתן תומך סנטרו באגרופו ומשקיע מבטו בזקנו הלבן.
דוד נשען במרפקו על משענת כסאו ומכסה בכפו על עיניו.)
דוד (מרים לאט לאט את ראשו כמקיץ משנה) דברת על הצל המאפיל על עיני. אכן היו ימים ולנגד עיני זרחה השמש! קוממיות הלכתי בדרך הנצחון והגבורה! ולא ידעתי כי צל אוחז בעקבי… הה, כל ימי נלוה אלי הצל, נתן, ואני לא ידעתי… רגע אחד של הפסקה צל אוריה החתי…
נתן (מזדעזע לשמע השם הזה ומביט במורא סתום בפני המלך) אבל, אדוני מלכי! אחרי כל אשר עשית לכבוד ה', לכבוד שמו הגדול בישראל ובעמים, האם לא יכופר לך עון-נעורים זה?
דוד מי יכפר לי? ואני, אני לא כפרתי? רבים חללים הפילה חרבי והם אף רגע אחד לא גרעו שנתי מעיני. אבל אשר עשיתי “לרש ולכבשתו”, נתן… הנה אני הולך וקרב אל קצה דרכי, ושמשי אין עוד לפני; לפני אך צל… הצל השחור אשר אתם רואים בעיני, הוא משתרע הרחק לפני, וככל אשר יוסיף להשתרע כן אדע כי שמשי באה, כי יומי נוֹטה לערוֹב… (שותק רגעים אחדים, אחר כך מתכופף אל נתן בלחש, כמגלה לו סוד בלילה,) בלילה, בנפול תרדמה על אנשים, אני ער. שוכב ומחכה לבאו. הוא בא אלי בלאט…
נתן מי בא אליך, אדוני?
דוד (בלחש ובחרדה) הוא… החתי…
נתן (גם כן בלחש ובחרדה) החתי?
דוד כן, הוא!… מעבר משם הוא בא, ממקום של האהל וארון ה'! כמו מאחרי היריעה הוא יוצא… אני מביט בחשכת ליל אל היריעה ויודע כי הנה עוד מעט, והיא תזוע זעיר שם, והוא יִבָּדל לאטו מתוך החשכה, יֵרָאה אֵלי חָשֵׁך כצל ויתקרב, יתקרב, יתקרב… הולך ומתקרב לאטו… חמוץ בגדים, מְטֹען חרב…
נתן וּמה ידבר?
דוד אני הוא המדבר. אני לבדי. אני מבקש סליחה. אני בוכה, אני מתחנן, מתודה. שואל ממנו רחמים, כי יאמר לי אך מלה אחת: “סלחתי”!… לו שמעתי כזאת מפיו כי אז הייתם רואים לפניכם את דוד אשר ידעתם מאז… אלִי! אלִי! מה טוב היה אז! עוד הרבה יש לעשות אשר לא עשיתי עוד… במצרים, בדמשק… גם שבטי בית ישראל טרם נצמדו כלם והיו לגוי אחד…
נתן ומה הוא עונה לך?
דוד (מנענע בראשו) לא דבר… דֹם ידֹם… רק על שפתיו שׂחֲקה טובה, נאמנה ונוגה מאד, וידום. את עיניו ישא אלי בתוכחה אלמת, כאומר: “אדוני מלכי! מה עוללת לי?”, ואני רואה כי חרב בתקה אותו והנצב עבר אחרי הלהב!… דומם יעמוד. ואחרי כן יעלם לאטו כלעומת שבא… שמה… אל מאחרי היריעה… היודע אתה, נתן! היריעה אשר שם מוליכה עלי אימים… אולי אנוס? יש אשר יעלה בלבי לברוח מפה… אבל אנה? איפה לא תדביקני יד ה' הנוקמת? וכסאי? וכתרי? פתאם (הוא פונה אל נתן מתוך התעוררות יתרה) מי יֵשב על כסאי אחרי, נתן?
נתן (בקול חגיגי) אדוני המלך, יורש כסאך יהיה שלמה בנך!
דוד מי? שלמה? בן אשתו?… הה! (צוחק צחוק אלם) לא! זאת לא!
נתן מדוע?
דוד אכן אתה גדלתו על ברכיך. אמצתו כבן לך, למדתו תורה ועל כן אהבת את בן טפוחיך. אבל על כסאי… (שוב מנענע ראשו לשלילה בבת צחוק עצובה) לא! לא!
נתן לא אבין, אדוני המלך, מדוע?
דוד הנער הזה זר לנו… זר… אך בבתי נכרים יסתופף, משלי עמי הקדם ומליצותיהם על לשונו תמיד… לא! יהגה לו בספריו, ישגה בחלומותיו כאשר אהב, אך לא איש כמוהו ימלוך ביהודה… יהודה טרם אספה אל כל כחותיה; אויביה אך נרדמו, אבל טרם נתצו מלתעותיהם. ומי ישמור יהודה כאשר יקיצו פתאם לבלעה חיים!… כל ימי נלחמתי, עמלתי, שבעתי רגז, וּבָני… (תנועת-יאוש בידו) מי ישמור על עמלי כי לא יעלה בתהו? אה, בָני, בָני!… לוּ גֻדלו במכלאות צאן כמוני, לוּ הכה גם אותם השרב ביום והקור בלילה, לא היה מפחידני גורל יהודה… כי אזכרה ימות קודם, נדודי עם הנערים עזי-לב ומרי-נפש כמוני אשר התלקטו מסביבי, כל מלחמותינו, כל מפעלות גבורותינו… איך רעבנו, איך נלחמנו… צוחק ואיך אהבנו!… כאשר חשקה נפשי במיכל, בקש ממני שאול עבורה מאה ראשי פלשתים. בעיני יקרה בת המלך כפלים מאשר בעיני אביה. לא הרביתי לחשוב, קמתי והרגתי מאתים איש בפלשתים… ואלה עתה? גם לאהוב כגבורי-חיל לא יֵדעו… שפחות יסובבו ויקחו באשר יקחו… חיינו אנו היו מרים וקשים, קשים היו גם יצרי לבנו… הרעות והצרות היו רבות, ורבות היו גם תאוותינו… ועתה… (שוקע במחשבות. אל עצמו) אדֹניה רָפֶה, וידוע-חלי… (פתאם מרים ראשו) אולי אבשלום?
נתן אבשלום? זה?
דוד כן! זה! ידעתי כי יש אשר רוח עועים תעבור עליו ויעשה מעשים אשר פני איש יחורו לשמעם, אולם… יש בו מעט מרוחי…! לבו אמיץ ורצון מושלים לו… יש אשר אעביר ידי על תלתלי ראשו והיה לי כמו את הנער דוד אני מסלסל, האדמוני ויפה העינים… את הנער הלז, אשר נפשוֹ סָערה ודמו בו געש תמיד, אני הֵמַתִּי! בידי עקדתיו על מזבח ה'!… ולמה אכחד? בלחש יש אשר אתאבל עליו, ויש אשר במסתרים יעצב לבי על חמדת החיים, על השָני עם העדנים על תפארת העדיים ועל הששונים הגדולים אשר הצמתנו מיהודה.
נתן העדנים, העדיין וכל הבלי הגויים רבו שנית ביהודה. העם מתפנק ומסיר לאט לאט את עול אלהיו ומלכו. הנה ראית את העם אשר התאסף פה, כאשר לא ראית מימיך… בקול תקיף ומצוה ביד חזרה תשמיד ותאבד, אדוני מלכי, מבתי ירושלים את כלי היקר והחמדה אשר לקחו מעמי הנכר, למען לא יהיו להם למכשול,
דוד אשמיד ואאבד
נתן ובעוד מועד, מחר ולא מחרתים!
דוד מחר ולא מחרתים…
נתן ולא רק בירושלים, ביהודה כלה!
דוד ביהודה כלה…(אחרי רגע דומיה) אולם אבשלום… לא אוכל העציב את הנער. הלא כה יאב את כל אלה… ישמח לו הבחור בבחרותו…
נתן אדוני המלך! ישמח לו אבשלום בבחרותו כאות נפשו, אולם על כסאך ישב שלמה בנך!… (מתחיל מדבר בהתרגשות שהולכת וגדלה) עינים לך ולא תראה על מצח הנער את התָו אשר התוה לו ה' לעטרת דוד אביו… אדוני מלכי! מצביע כלפי מעלה לא ימלוך איש ולא ממנו! כלנו שלוחים הנה לעשות הדבר אשר ה' שלח בידנו, מי בשבט מושלים, מי בחרב ומי באת… ועל כן פרושות כנפי רוח האיש ויגביה עוף כל עוד הוא עושה את דבר ה'… השמש שוקעת מאחרי ההרים. מגדל דוד מלמעלה מופז בקוי האויר האחרונים. הצללים מצפים לאט לאט את הבמה. דוד נעשה נסער יותר ויותר וכאשר יכלה האיש את מעשהו אשר למענו נברא, או תרפינה כנפיו וידעך מבט עיניו… שוא ישקוד אז על משמרת חייו!… ואז… שוּר! הנה תו הכליון על מצחו, הנה כנפי המות משיקות על ראשו, והוא לא ידע, לא יראה… שוּר! שוּר! המות צועד מאחריו צעדי דום ואדרתו האפלה כבר פרושה מעל לראשו… עוד מעט קט ואפפוהו מחשכים, והיתה נפשו כאמון נֻטש, ינשוף ועורב ישכנו בו… ונהי ישמע מתוכה על משוש כי שבת, על המית נבלים כי נדמה… על ?השנים עם העדנים, על תפארת העדיים ועל הששונים הגדולים" כי ספו תמו… גנוע ינועו אמות הספים בהיכל השומם… הנה! הנה! היריעה תזוע… צללים יגיחו משם מאחרי היריעה, כנחשים מתפתלים… לאט לאט נגשים, קרבים, צללי ימים עברו, חטאים ועונות אשר לא ינומו ולא יישנו… צל אחר צל נחלץ מתוך האפלה אשר מאחרי היריעה, הולך ובא, הולך ונוגשׂ בך, הולם ונושה ממך… הנה…
(דוד, שהתרגש ונפעם מאד עם שקיעת השמש, רועד כלו לשמע המלים: “שור! הנהו תו הכליון וגו'”. קפץ מעל כסאו, הסתכל במורא בפני נתן המדבר אליו. נתן, החל מהמשפט הנ“ל מתחיל מתקרב אליו מעט אחרי צעד, כשאצבעו מכוונה אל פניו כפגיון קטן, כאלו הוא רואה על מצח דוד את “תו הכליון”. דוד חור; במדה שנתן מתקרב אליו, בה-במדה נרתע המלך אחורנים פסיעה אחר פסיעה. באותה שעה כבה האור על המגדל, והבמה מתכסה כלה באפלולית בין הערבים. נתן, באמרו “הנה! הנה! היריעה תזוע” וגו'” מראה באצבעו על המקום אשר משם מופיע תמיד צל אוריה החתי לפני דוד. דוד, כמוקסם באצבעו של נתן, מביט לשם ואינו גורע עיניו מהיריעה, פתאם:)
דוד אויה!… אויה!… הצל… הנה הוא… הוא בא… החתי… עזבני נא, נתן! עזבני… הוא מחכה עד השארי לבדי… אולי אשמע מפיו דבר…
המסך
עלילה שניה 🔗
(בגן עובדים עבדים ושפחות: מסדרים כסאות וספסלים, וביניהם הכסא עם המעלות אשר ראו בעלילה הראשונה; פורשים וילאות, שטיחים, בפנה אחת עורכים עצים למדורה. על העבודות משגיחות בת-שבע ורעפה
מבין העצים יוצא שלמה. הוא הולך לתומו, לוח חרס בידו והוא שקוע בקריאה. בת-שבע ורעפה רואות אותו אשה ממקומה ומתבוננות אליו.
שלמה (אל נפשו) מה נמלצו, מה נשגבו הדברים האלה! טוב כי יהיו חקוקים על לוח לבי ולא אשכחם לעולם. הבה ואקרא את הדלתות האלה שנית מבתחלה… (פוגש בבת-שבע )את הנך פה, אמי! ואני לא ראיתי…
בת-שבע אתה כל מעיניך בספרך ולא תראה את העולם מסביבך.
שלמה (בבת-צחוק) את העולם כולו אני רואה רק פה מראה באצבעו על לוח-החרס.
(יושבים שניהם על אחד הספסלים מן הצד.)
בת-שבע עולם מוזר תראה שם על לוחך, בני!
שלמה מה תעשי פה, אמי?
בת-שבע הלא תראה את התכונה הרבה! עוד מעט ויופיעו הנה המלך ושריו… מבערים מבתי ישראל אחרי כל כלי יקר, כל שכיות חמדה ואחרי כל דבר אשר עליו יתענגו עמי הנכר… הנה העצים לשרפה…
שלמה (מביט בתמהון מסביבו; בצחוק-לעג קל) ואת אור היום, את השמש, הירח והכוכבים, האם אותם לא יעלו על המוקד? הלא גם עליהם יתענגו עמי הנכר…
בת-שבע (מביטה אליו ונאנחת) זרות תדבר…
(שלמה מביט אליה בשאלה)
בת-שבע אולי תחדל, בני, מדברי לעגך ומדרכיך הנלוזים, כי בכתרך הוא…
שלמה בכתרי? איה כתרי?
בת-שבע (בלחש) הטרם תדע כי המלך אומר להושיב את אבשלום על כסאו? אולם אני אהיה פה ואמצא דברים על אדותיך, ונתן ימלא אחר דברי, כאשר הבטיח.
שלמה (בבת-צחוק) העל כן באת הנה לעבוד עם עבדיך? אמי הטובה!…
בת-שבע הכתר, שלמה…
שלמה מה משקל כתר אבי?
בת-שבע שנית חומד אתה לצון… יראתי פן הלצון לך יהיה והכתר לאבשלום.
שלמה ככל אשר יקטן ראשו ותרחבנה כתפיו, כן יִכּוֹן עליו כתרוֹ…
בת-שבע (נעצבת) בני…
שלמה מה תאנחי, אמי?
בת-שבע כי אזכרה לילות-נדודי בעודך עולל ואני שַׁחוֹתי על ערשך… אז, בחשכת שממוני, זרח מול עיני כתר יהודה! ואחרי כן, בשבתי עמך, באהל מועד, לרגלי נתן אשר השמיע לך לקח בתורת אלהינו… אהה! גם אז דמיתי לראות באור עיניך, בני, את יפעת כתר יהודה… ה, מה נואלתי!… אחרי שתיקה קצרה מי יהיה משיח ה' אם לא אתה? מי ינהל עם קדשו, אחרי דוד אביך, אם לא אתה?
שלמה לו ידעתי כי כתר יהודה יפתח לפני את כל אוצרות העולם… (אבל קצת במבוכה) יש, אמי פנה אחת אשר חפצתי למלוך בה, והיא סגורה. ועם הכתר על ראשי יראתי פן תהיה סגורה ומסוגרת…
בתשבע (מעבירה ידיה על כתפו) אתה אוהב, בני? ידעתי, ידעתי… לבי, לב אם, יקשיב ויהמה להלמות האהבה אשר בלבך, בני… לא אשאל לאשה אשר אהבת, אבל לא אבין… איכה תעמוד אשה בינך ובין כסא אביך? בינך ובין ה'? בינך ובין עם סגולתו?…
שלמה ה'… עם סגולתו… שמעי נא אמי! האשה אשר אהבתי… (אינו גומר)
בתשבע השמר לך, בני, מן האהבה! אוי לאיש אשר יקיץ מחלום אהבתו ונפשו כשדמה אחרי הקציר…
שלמה אני לא אחדל מאהוב. כל ימי…
בתשבע כל ימיך? הה, לא אֹבֶה כי כימי אהבתך תמנה ימיך.
שלמה (בהתרגשות) האת כה תדברי? (כמעט בלחש) ואת… ואת… הלא לא חדלת מאהוב גם אחרי הכל… גם נגד הכל…
בתשבע (נדהמה, נרתעת קצת) בני… בני…
שלמה (באותה ההתרגשות, חוזר בלחש.) הלוא עודך אוהבת אותו… גם אחרי הכל… גם נגד הכל…
בת-שבע (בכאב) שלמה! מה קשה לבך לפעמים… כמה לא תדע רחם, שלמה! אני אשה רפה… אנחנו הנשים… אחרות הננו… אהבתנו אשר אהבנו בנעורינו לא תמות חיש… כאשר לא ימות הזרע בחשכת האדמה. שם יכאב, ירקב ימים על ימים, דומם וערירי, והנה גבעול ירוק עולה וצומח… אנחנו שומרות את אהבתנו בדמנו, כאשר נשאפריה תחת חזנו… בעצב, במכאובים שומרות מתקרבת אליו ובלחש כמתודה כאשר חבקוני זרועות אשר לא אהבתי, נפשי התאבלה עליו, על הראשון… כאשר הריח אותך, הלז רחף לנגד עיני… כאשר כפפתי את ראשי על מטתך, הסתרתי עיני בפניך לבל אראה את ראשו הוא הכפוף עלי… את אהבתי האמלה, את נעורי אשר נבלו בשממוני, את ששון חיי אשר הבריק לי כברק רגע אחד וגז חיש מהר, רק בך, רק בך ראיתי… בכתרך, בתפארתך חפצתי למצא תגמול על עצבי ושממוני… כמבצר בלי מלך ובלי שומרים הוא לב האשה, ואתם, הגברים, כגבורי מלחמה תפרצו בו פרץ, ואך תבקעו בו, וכבתה אש גבורתכם, ונותר אחריה אך אפר קר… לא אחפוץ ראותך, בני, עומד ריקם על אפרך זה ללא אל, אשר מאסת בנזרו, וללא עם אשר בעטת בכסאו.
שלמה (נפעם מדברי אמו) לא אהבתי תעמוד ביני ובין אלהי, ביני ובין עמי, כי אם חוקות אנוש נפתלים. בהטעמה ובעוז אל דאגה, אמי! אם ה' ראה אותי להיות משיחו, אעביר את החקים האלה מארצנו ואיַשר את הלבבות העקומים!
(אל בת-שבע נגשים העבדים והשפחות. קולות אחדים:) “תראה נא, גברתנו, הכן עשינו”… הטוב ככה?" (בת-שבע קמה. גם שלמה קם.)
בתשבע (עומדת ללכת) אבל אם לא תעזוב את דרכי הכנעני והפלשתי אשר אהבת, איך יאהבך אל ואיך יבחר בך?
שלמה (בלעג הקל כמו בתחלה) אֵל… בסוד יועציו לא באת, אמי!
בתשבע והעם גם הוא לא יאהבך.
שלמה אהבת העם… בככר לחם ובנעלים יקנה איש את האהבה הזאת.
בתשבע אח! דום, שלמה, דום! לא אֹבֶה שמוע! (פונה ממנו והולכת להתבונן אל אשר עשו העבדים והשפחות. במשך השיחה נהפכה הרחבה בגן, על ידי העובדים, לאולם מפואר ביריעות הצבעונים.)
רעפה (אל בתשבע) הטוב ככה?
בתשבע (פזורת רוח ועצובה) אדמה כי טוב…
רעפה ואת הכסא הזה אולי אעמיד שם?
בתשבע אולי שם…
רעפה אבל המלך יבוא משם. לא טוב כי הכסא יעמוד בדרכו.
בתשבע אמנם, לא טוב…
(בתשבע הולכת. העבדים והשפחות הולכים גם הם. רעפה נשארת עם שתי נערות שגומרות את עבודתן. אחרי כן גם אלה השתים הולכות להן: רעפה הולכת אחריהן. שלמה מתיצב לפניה וחוסם לה הדרך.)
רעפה (בזעם) מה חפצך ממני, בן המלך?
שלמה שאלה מוזרה! הלא זה כל חפצי כי תחפצי את ממני דבר.
רעפה אם כן הבה ואגידה לך חפצי…
שלמה עד חצי המלכות, רעפה, מאשר אין לי, ואשר אולי תהיה לי – את כֻּלה!
רעפה חדל ממני, בן המלך!
שלמה הזאת היא בקשתך? לו גם מלך הייתי לא יכלתי תתהּ לך.
רעפה למה תציק לך ולך לשוא? לא אוכל אהבך.
שלמה (בהתרגשות) אבל כן! הלא את אוהבת אותי, רעפה! אוהבת, אוהבת! הוא תופש ידיה ומשתדל להביט אל עיניה, והיא מורידה ראשה, מסבה אותו הנה והנה ומשתמטת מהפגש במבטיו לשוא את מסתירה פניך, אני רואה ללבך, רעפה…
רעפה (מרימה פתאם ראשה, והנה פניה נשתנו, נעשו קשים, בקול תקיף) לא אוכל, לא אוכל אהבך, בן דוד!
שלמה מדוע?
רעפה דם אחי… חרבן ארצי…
שלמה הוי, הסכלים הפורשים ידיהם למרחקים יען אשר צר וקטן לבם!… לא אני עשיתי אולת זאת…
רעפה אולת? אתם רמסתם את אדמת מואב, את מיטב גבוריו הובלתם לטבח, את בניו פזרתם בין הארצות… הה, את משטמתנו הפיצתם בין הגויים! בכל מקום אשר נפש מואבי מתענה שם, נטף משטמה ושנאה מבעבע ורותח שם… אל נא, בן דוד, אל נא תקוה ממני לאהבה! (פונה ללכת.)
שלמה (מתיצב ממולה ואינו נותן לה ללכת; אוחז בשתי ידיה וכורע לפניה ברך. לוח-החרס נשמט מחגורתו בשעת כריעתו, ונשבר לרסיסים. הוא אינו מרגיש בדבר.) רעפה! רעפה!
רעפה קום, בן המלך! לא יאה לך לכרוע ברך לפני אחת השפחות…
שלמה לא שפחה את, רעפה, כי אם מלכה… מלכתי! שרתי!
רעפה (על פניה, שלא ברצונה, מופיעה בת-צחוק) מלכתך, שרתך… ובכל זאת שפחה הנני, אחת מני אלפי שבויות עמי…
שלמה (קופץ על רגליו. רעפה רוצה להוציא ידיה מתוך ידיו, אך הוא אינו מרפה מהן ומנענען בחזקה) רעפה! שמעי, רעפה! אני אושיבך על כסא המלוכה! (ובלחש נחנק מרוב התרגשות) את אבי אמגר מעל כסאו! אשמיד ואאבד את כל אשר יעמוד לשטן לי!… אה, רעפה, רעפה!… את חזון לבי, מאור מאויי! בהקיץ את מתחמקת ממני, אולם בלילה, בלילה… בחלום חזיונותיו את מַטה לי חסד שַׂחקתך ובמבטי נדבות תעטריני… כמה פעמים גזרתי לעקרך מלבי… עוד תמול הכני לבי וָאֹמר לי לבלי שוב ראותך; עתה הנני עומד לפניך כאיש אשר גורלו הוטל בחיקך.
רעפה האמינה לי כי תמול דבר אליך לבך נכונה. אדוני, משאות-שוא וחזיונות-מדוחים מַשלים את נפשך!…
שלמה משאות-נפשי וחלומותי הם אסוני. ידעתי… אבל הם גם ששוני! בלעדיהם מה חיי? גביע אשר חרב בו נטף היין האחרון! החיים ככל אשר יתרוקנו כן יכבד נטל משאם, רעפה!
רעפה (מביטה אליו ברחמים וברגש) אדוני בן המלך! הלא טוב לך כי תשא נפשך אל העוז והשלטון, ומה לב אשה כי תמשוך בו? למה תשבור לב אשה מסכן ככלי אין חפץ בו, תחת קחתך מבצרים, מָשלך בעמים?
שלמה קחת מבצרים, משול… עמדך אלך אל נאות מדבר, ושם באהל רועים נמשול ונראה אושר… תצוי ובאהבתך אדביר עמים, אלחם, אנצח… (הוא מושך אותה בסתר שיחים, היא נגררת אחריו בלי רצון.)
רעפה (בקול חלש) אנא, אדוני, חוסה עלי, עזבני, שכחני… עוד יַקרה אֵל לפניך נערות מיהודה טובות ויפות ממני!
שלמה מדוע? מדוע? מדוע?
רעפה לא אוכל אהוב את שניכם…
שלמה את מי עוד? את מי עוד?
רעפה מואב מביטה אלי מרחוק… אין לי מסר ממנה… אל נא תצחק… גם כי אעצום עיני, אראה מבטה…
שלמה אבל, רעפה, הלא את אוהבת אותי!
רעפה גם את ארצי אני אוהבת!
שלמה ארצך נהרסה, למה תהרסי גם את לבך?
(ראש רעפה צונח על שכמו. שלמה מרים ראשה ורוצה לנשקה.)
שלמה מה זאת? דמעות? הבוכה את, רעפה?
רעפה לבי, לבי… מי ישלם נקם לי? בי?
שלמה לא אבקשך לחבק את עמי בחבקך אותי, לנשק ארצי בנשקך אותי… היא מחבקת ומנשקת.
רעפה (אינה מסרבת, נטולת רצון וחדלת כח מתרפקת עליו) שלמה… שלמה…
שלמה רעפה…
(מאחרי הקלעים נשמעות נקישות מקל קצבות. רצפה בת איה מופיעה, עוברת על פניהם לאטה.)
רצפה בת איה חללי חרב נטושים… בני היקרים… והעיט יורד על הפגרים. יורד העיט על הפגרים, אשר לא באו אל קבורתם… מי יגרש את העיט?… נעלמה
רעפה (נבהלת וחורת קופצת ממקומה) אח! (בורחת)
שלמה זקנה ארורה! (עומד רגע כמקיץ מחלום. הולך לו בראש שחוח, ברגלים כושלות, כשכור, פתאם מתיצב לפני שברי לוח-החרס. מביט רגע, מרים שברים אחדים. בקריאת-בהלה) נשבר!… ביאוש אבדה, אבדה, החכמה… ומה מצאתי?… אהבה!… (צוחק צחוק מר ויוצא.)
(מופיע המלך; פניו עיפים וכבדי מחשבות. עמו נתן, שריה, אחיתפל, בתשבע ועוד מרואי פניו. הכרתי והפלתי)
דוד להבעיר אש! לקרוא לרצים! המדורה נדלקת ומפיצה אור אדום (על הבמה. מופיעים אחד אחד אנשים עמוסים תכשיטים, כלים יקרים, יריעות ארגמן, רקמות זהב, פסלים, כלי נגינה. כל הדברים האלה מבריקים ונוצצים ברבוי גונים לאור המנורה.)
רץ ראשון את היריעה הזאת מצאתי אצל אחיטוב איש בצרה.
רץ שני ופסל זה עמד בבית עפרה בת פדָיה… היא בכתה, לא חפצה תתו.
רצים שלישי, רביעי, חמישי.
ובני יואל בן ישעי יצאו אלינו במקלות ובאבנים… כל תועבות מצרים ופלשתים מצאנו אצלם… (הם מגוללים יריעות, מראים כלים מבריקים)>
דוד (קם ממקומו, נגש אל הרצים, מביט והופך בחפצים) תועבות הגויים… אבל איך מיטיבים הם לארוג! והזכוכית הזאת… לא, בדולח הוא… מתענג על יפי הדברים. (פתאם בתנועה נמרצת) אל האש! אל האש! (מתחילים לזרוק אל האש את כל החפצים)
רצים ששי שביעי ושמיני (פורצים פתאם מן החוץ) אדוני המלך! בבית יעיאל המורשתי זבחו זבח, שתו שכורים… גם זונות מפלשתים רקדו לפניהם. אחת הבאנו הנה, עם כל כלי היקר אשר מצאנו שם…
שׂרָיה גם את הזונה אל האש! גם את הזונה אל האש!…
דוד הביאוה הנה! (מביאים את הזונה, שכורה, כלה נפחדה)
דוד מי את? (הזונה שותקת)
דוד מי את! דבֵּרִי! (הזונה שותקת)
אחד הרצים (דוחף אותה באגרופו) השיבי דבר כי המלך שואל!
הזונה ראש-כלב! בדַבר המלך עמדי אתה אל תתערב!
אחד הרצים כאשר המלך שואל לשמך הלא תגידי.
הזונה עוד לא שאל איש לשמי, כאשר לא ישאל איש לשם מלך יהודה.
דוד מה מעשיך? מי נותן לחמך?
הזונה ה… אני רוקדת וצוחקת.
דוד איכה!
הזונה איכה! (יוצאת פתאם לפני הנאספים במחול מהיר, מסובך ובלתי צנוע.)
שריה אל האש! האש! מאלה תפתח הרעה!
דוד (אינו שם לב לדברי שריה) לגרש אותה מירושלים ומגבולות יהודה! לבל תמצא עוד זונה ביהודה.
(הזונה פורצת פתאם בצחוק. צחוקה הולך ומשתפך ארוכות. דוד מביט נדהם; נתן משפיל עיניו בזעם; שריה כובש צחוקו, ומחייך לתוך זקנו; אחיתפל צוחק חרישית; החיילים והרצים צוחקים בקול יחד עם הזונה. מוציאים אותה.)
הזונה (בצאתה) מי יצחק עוד ביהודה? לא יצחק עוד איש ביהודה? (צחוקה נשמע עוד זמן-מה מאחרי הבמה.)
דוד (קצת נרגז) מה נשאר עוד? רואה כנור ומרימו למי הכנור הזה?
אחד הרצים.
את הכנור הזה מצאנו אצל שלמה בן המלך. (בפני בתשבע נכרת תנועת חרדה)>
דוד כנור נחמד, כנור נפלא… מלאכת מחשבת… רק בני יון יפליאו לעשות כנורות כמו זה. השן, ההכנה, והיד כצואר ברבור… ופה צפרים חקוקים… יפה! (נוגע באצבעו במיתרים, וכנכוה בצלילים, משליך אותו הלאה מהחפצים העומדים להזרק אל האש) את הכל, את הכל השליכו אל האש! האש בוערת, דוד וכל הנאספים מביטים אל הלהבה.
דוד (התעוררותו הולכת וגדלה, משפשף ידיו מתוך שובע-רצון. פונה אל נתן) הנה עשיתי כדבריך.
נתן זה עתה הֲחִלֹת לעשות. עליך לבצע.
דוד מכל בית בישראל, מכל בית בישראל אבער אחרי הגלל הזה עד תמו!
שריה שמע רק את צליל המלים האחרונות מבלי להבחינן הטומאה, הטומאה! כן…
דוד לבל יזנו אחרי תפארת עמי הנכר ואחרי שקוצי גלוליהם. נתן! עוד לא זקנתי מאד! עוד חיה אחיה ועשה אעשה לשם כבוד ה‘! כל ימי צבאי אשקוד ואשמור על עם ה’ כי קדוש יהיה ויצנע לכת עם אלהיו. עם כורמים ויוגבים, עם עובדי אדמה וגבורי חיל יהיה, לבל תרפינה ידיו מרוך ומהתפנק. ואז לא אירא רע בבוא יום פקודתי; לא יחרד לבי לכסאי רק אם עם לבדד נהיה…
(נשמעות מאחרי הבמה נקישות קצובות של מקל על הרצפה.)
רצפה בת איה (עוברת את הבמה)
העיט השחור יורד על הפגרים… מי יגרש את העיט השחור?… מי ישמור את בני המלך?… מי ישמור עטרתם? העיט, העיט יורד על הפגרים…
דוד (נבהל, נרתע קצת אחורנית) מה תהמי שם, זקנה? קחי ועברי מהר דרכך! מושיט לה קשיטה אחת
רצפה אקח… אקח… ועוד יקחו… הכל יקחו ממך… מי יגרש את העיט…! (נעלמת)
(דוד עומד רגע דומם בראש מורד, בידים רפות שב לאטו אל מקומו. בעברו רואה את הכנור, לוקחו ומשליכו, אגב לכתו, אל המוקד)
דוד (אל נפשו) האשה הארורה… העוף השחור הזה הוא תמיד לפני ומאחרי… צחוק הזונה… את צחוקה לא אוכל שכוח… בקול יבש אל נתן נתן! מי ישמור אחרי את ישראל? את ארץ נחלתי?
נתן אדוני מלכי! ה' צוה את שבט המלוכה לשלמה.
דוד (אל אחיתפל) מה תגיד אתה? השלמה או אבשלום?
אחיתפל אדוני מלכי! שלמה הוא כחץ שנון; אבשלום הוא כקשת מתוחה.
דוד למי היתרון, לחץ או לקשת?
אחיתפל היתרון ליורה.
דוד לא אני הוא היורה, כי אם יה יהוה… מי יודע לאן יפול החץ!
אחיתפל מי יודע רגל מי תדרך על הקשת?
דוד צדקת. מי יודע! מה צפון לנו בחשכת מחר?… לבי אומר לי כי גלים עזים באים עלינו, גלים עזים… וידי כבד מעצור, מפדות…
בתשבע
(פוסעת פסיעה אחת כלפי דוד וכורעת על ברך אחת) אדוני המלך! שלמה בנך יביא שלום לעמך כי כֻּלו שלום ואהבה. מלכי! המצודה הזאת ראתה ימי זהר, ימי עוז וגבורה, ימי אמונה ואהבה… שלמה בנך הוא הוא פרי עוזך, אמונתך ואהבתך… הוא ישיב על כסאך את הימים הנפלאים כימי קדם!…
דוד (תופש אותה בידה. בקול נרגש מאד) קומי, בתשבע! דומי, בתשבע! אל נא תזכירי אשר היה… היוכל שלמה שבת פה לבטח? והוא? והוא? יקוֹם נא בי, ולא בתומֵך שבטי אחרי! אני חטאתי, אל נא יאשם יהודה…
שלמה (מופיע נסער מאד. קידה והשתחויה למלך ולנאספים) אדוני מלכי! נעיך פרצו בביתי ובזו בו בִזה כמבואי עיר נצורה. חמסו, גזלו… גם כנורי… כנור היה לי… כנור יקר לי מאד… אף אותו לקחו…
דוד (מראה באצבעו על האש) פה הוא!
שלמה (מביט אל האש ובצער) למה שרפתם את כנורי?…
דוד למען לא יהיה לך לפוקה ולמכשול, ככל דרכי טמאי-הגויים… רק את אלהים נעבוד בקול שירה וזמרה…
(שלמה אינו שומע. חותה בחרב בגחלי האש)
דוד נשרף, נשרף כנורך.
שלמה (בצחוק מר) ואת אהבתי לשירה, ואת השירה אשר בלבי מדוע לא שרפתם?
בתשבע בני!…
נתן (בקול זועם) לא ככל העמים יהיו בני ישראל.
שלמה חזקים וגדולים מהם יהיו.
נתן (באותו הקול) קדושים מהם!
שריה אמנם כן הוא תחלה יזנה הלב לכנור מפלשתים או מצֹר, ואחרי כן לאלילים אשר להם עבדו בכנור…
שלמה (פונה פתאום אליו) שלום לך, אדוני שַׁוְשָׁא או שִׁישָׁא… לא אזכור שמך… הגם את מקנא קנאת ה' צבאות?
שריה (נעלב) בנעורי היה אמנם שמי בשבטי אחר. אבל זה שנים רבות אני יושב עמכם ושמי בישראל שריה. עמכם עמי ואלהיכם אלהי.
שלמה יגיל אלהינו ויעלז עמנו… אל כלם אתם אך טיח תפל תטוחו. אך תגע בו רוח ונפל הטיח.
בתשבע (בפחד) הה, בני! הלא החרש תחריש!
נתן (ברוגז) שלמה!
שלמה אמי! לבך יהמה על כתר יהודה כי יעבור מעלי… אל נא! לא אֹבה להיות מלך אביון לעם דל וחלכה…
שריה ההיה מלך בישראל איש אשר נפשו חשקה בשבוית חרב מאויבי ישיראל וממנאצי אל עליון?
שלמה (באש ובראש מורם) כן שריה! אָהַבתי שבויה אחת מבנות מואב! היא עטרתי, היא מלוכתי!
כלם (נדהמים) שבויה?… מואביה?…
בתשבע (פורשת כפיה) אה, בני!…
דוד בן מלך יהודה לא יהין קחת מואביה לו לאשה! כדבר הזה לא היה, והיֹה לא יהיה!
שלמה (במנוחה עשויה מנענע ראשו לחיוב) היה, היה, היה… ויהיה… או אולי החתים אינם מבני הנכר…
דוד מליך ירמזון לאם אבשלום… אז, במלכי בחברון לא ידעתי את הדרך אשר התוה לנו אל.
שלמה ועתה התדע אותה? אולם, אבי, המואביה הלא אינה נכריה לנו כי אם בשר מבשרנו, ודם מדמנו. גם בך, גם בי נוזל דם מואב…
דוד דם מואב בעורקי? מה נותר מהדם הזה? כמה דורות זֻקּק דם מואב בעורקי אבותי עד הגיעו אלי, משיח ה'! ואני… האם לא העבירני אלהים בכור מצרף עד באי הֲלום? בעורקי דם מואב? ומלחמותי הקשות – האם לשוא היו? ויקוד כליון נפשי אל הארץ הזו, האם לשוא היה? הנסית פעם היות מגֹרש מנחלת אדוני? האמרו לך פעם: “לך עבוד אלהים אחרים!”? ואני גֹרשתי! ולי אמרו!… ואני נפשי צמאה אל אלהי, בשרי כָמַה אל אדמת יהודה! במכאובי נפשי טהרתי את דם מואב בקרבי. ואתה מה סבלך ומה מצוקת נפשך? חלומות, לוחות-חרס ומגלות, עוֹגב על מואביה שבויה… היום מואביה, מחר אשדודית, ומחרתים אדומית… ההן, הנשים האלה, תדאגנה לבני ישראל כי יהיו “גדולים וחזקים”?
נתן (בכעס) הככה יעשה בן המלך! אתה שלמה?…
שלמה (פונה אליו) אתה אלופי מורי! אתה למדתני לאהוב את יהוה! חפצי כי יפָתחו לפני עמו שערי העולם! חפצי כי כמאורות השמים יאיר עמי לגויי הארצות…
נתן (בכעס, רוקע ברגליו) לא כן למדתיך!… זאת הארץ אוהל-מעד תהיה לבני אדם אשר רק ממאפלית קדושתו ידבר אל… לא כמאורות בשמים כי אם כסנה יהיה ישראל, כסנה גלמוד בוער אשר לא יאֻכל… מפנה ממנו ראשו בכעס.
בתשבע הה, בני, מה עוללת לך?
שלמה
(אל בתשבע) אמי!
בתשבע ה, בני! שובה נא מעקשות לבך?… פנה אל אביך, וכְרַע לפניו! כרע לפניו, שלמה, וישא לך עוֹן פיך!
שלמה (עומד דומם ובלי תנועה.)
בתשבע בני זכָר-נא בני!… בעטרתך הדבר…
שלמה (עומד, כמו קודם, דומם ובלי נוע)
בתשבע (כורעת לפניו על ברך אחת ושולת אליו ידיה בתחינה.) הה, בני! פרי בטני! הבט וראה, אמך כורעת לפניך ברך, האומנם לא תשעה אל תחנתה? האומנם תקשיח לבך ממנה? עשה זאת לא למענך כי אם למעני, למען כל מדוי לבי ורֹגז כל חיי אשר נשאתי בגללך, למען חלומותי וסעִיפי אשר הגיתי בך… נַסה נא לרַצות את אביך, כי עוד לא עבר מועד… הגד לו מלה אחת, אך מלה אחת, כי מאסת בשבויה הלא… הלא תגיד, בני… הלא תגיד…
שלמה
(מנסה להרים את בתשבע, אך היא משתמטת מידיו, מתרוממת בעצמה ומזדקפת.)
בתשבע את המואביה תגרש! נער סכל אתה! את יהוה, את כסא בית דוד נָשׁית בעבור שבויה מואבית… בהורתך מאסת ובשפחה בחרת… אויה לאך ילדתך… מכסה פניה בידיה.
שלמה (עומד עוד רגע דומם. פתאום בקול של החלטה) כלכם נגדי. גמוד הנני. אבל חזק אני מכם! הנה!… הוא משליך מעל כתפו את אדרתו השחורה, וכלו נצב לבוש ארגמן, שני, עדיים יקרים, מבריקים לאור החזק הנופל עליו מהמדורה. הנאספים מביטים נדהמים פעורי-פה ככה יהיה עם ישראל…
(בתוך דממת הנדהמים נשמעות נקישות מקל)
רצפה בת איה
(עוברת לאטה, רואה את האדרת השחורה על הקרקע, עמדת רגע, מביטה)
פה פגר מת… מתה המלוכה… עיט שחור יורד על הפגר… (עוברת הלאה בדברה)
המסך
עלילה שלישית 🔗
(לילה בגן. מימין נראת בין העצים חזית ארמון, ומשמאל מתבלט כותל של מגדל. דולקים לפידים ומנורות תלויות בענפי העצים. משתה אצל אבשלום. קבוצות קבוצות יושבים הקרואים על כרים ומרבדים. עבדים ושפחות משמשים את המסובים. בכל מקום צחוק שכורים. בפנה משמאל הבמה, מלפנים, מסב אבשלום בחברת בחורים ובחורות. אבשלום סומך ראשו על חזה נערה. על ידו יושבת רעפה. אבשלום מנסה מפעם לפעם לחבקה, והיא מתחמקת ברוך ובתנועות-חן בקלות. הנערות קמת, אשה אשה תורה, ורוקדות במצלתים ובתוף, ובלוית זמרת המסבים.
מגיע התור לרעפה. אך היא מתמהמהה. הכל פונים אליה.)
קרואים אחדים אנא, רעפה, קומי נא גם את!…
(רעפה קמה בלי רצון ממקומה, מתיצבת מול המסובים, ושותקת.)
אבשלום אבקשך, רעפה! שירי נא!
קרואים שירי נא לנו משירי מואב היפים!
רעפה לא אוכל.
אחד הקרואים כן, תוכלי! תוכלי! הבי לנו שיר עליז, שיר חדוה…
רעפה איכה אשיר משירי מואב על אדמת נכר!
(אחיתפל נכנס, נגש ישר, בפסיקות קצת מהירות מהרגיל, אל אבשלום.)
אחיתפל (בחצי-לחש) דבר נכבד לי אליך, אדוני בן המלך!
(אבשלום מביט אליו בעיני שכור.)
אחיתפל דבר נכבד, אדוני… (לוקח את אבשלום בזרועו ומושכו הצדה, למקום שאין אנשים, ולוחש לו)
אין להתמהמה אפוא. הכל מוכן, הכל הולך למישרים. שלחתי את כל מתי-סודי אל כל אנשי החיל וזקני יהודה כי בן המלך נמשח לשבת על כסא אביו אשר כח אין בו עוד לצאת ולבוא לפנים העם. העם הריע בכל מקום לקראת הבשורה. אנשי שכם אמרו כי לא ישובו מפני מתחמה אם יתנקש מי במלך הצעיר. בני חברון נשבעו כי בחרף נפש יעמדו לימין מלכם הצעיר… עוד הלילה יתלקטו מסביב לירושלים. פה בחצר המלך הכל מוכנים… הלילה, הלילה…
(בשעה שאחיתפל מדבר, אבשלום כמעט אינו שומע. מתנועע על רגליו ומביט בעיניו אל הקבוצה אשר ישב שם קודם. שם צעירה אחת רוקדת וכלם מוחאים כף. אבשלום, פתאם, באמצע דברי אחיתפל, עוזב אותו והולך אל הצעירה.)
אבשלום עוד פעם, עוד פעם… הזקן הזה… ידיד טוב לי… הפריע לי בהבליו…
(הצעירה רוקדת. כלם, יחד עם אבשלום, מתנועעים בקצב הרקוד. איש אינו מרגיש בהכנס שלמה עטוף באדרתו השחורה, חור-פנים ותפוש מחשבות. הוא נגש אל מקום אחד וישב בודד. נגשה אליו נערה, כוס יין בידה)
הנערה מדוע פניך כה חורים בן-המלך?
שלמה יען כי עטוף שחורים אנכי.
הנערה התשתה?
שלמה שכור אנכי כל ימי.
הנערה שתה מייני!
שלמה יראתי פן יבוא יינך אל קרבי ויפוג שכרוני…
הנערה (צוחקת) טוב אפוא, הקיצה נא משכרונך!
שלמה שכרוני יקר לי.
הנערה למה באת איפוא הנה?
שלמה לראותכם בהוללותכם. אתם מתהוללים פה כאנשים אשר אבד להם הכל או אשר לא דרוש להם מאומה.
הנערה ואתה?
שלמה יש לי הכל ואין לי מאומה.
הנערה מליצות חידות… עוזבת אותו
(רעפה רואה פתאום את שלמה. היא נבהלת, נעשית חורת מאד, מתחמקת מהקבוצה אל בין השיחים, למקום שאין רואים אותה, נשענת כחדלת-כח אל אחד העצים.)
רעפה הוא פה… הוא פה… אלי! אלי! אנא אברח מפניו? ארורים, ארורים תהיו היהודים. פעמים שביתם אותי שבי… אהה, אנא אשא חרפת שביי זה השני?… רעפה! את אביך הובילו לטבח, את אמך מכרו לשפחה, ואת אוהבת את בן טובחיך היא מתנודדת מה אעשה? אין משען, אין סעד… יומם אין מרגוע ללבי, ולילה אין שנת לעיני… יומם אהבָתי המתֹעבה, ולילה קלוני היוקד כאש… מהלז, מהשכור, לא אירא כי שקץ אשקצנו, אבל שלמה… שלמה לבן-הפנים, מה אהבך! הה, מה אשנאך!… האבקה אשר נתן לי הזקן עמדי היא. הוא משך אותי, זקן נבזה זה, ברשתו ונתן לי גם את הפדות; באבקה זו, אמר לי, אוכל להגאל כאשר תקוץ נפשי בבן מלך יהודה… אבל, אלי, הן לא קצה נפשי בו, לא קצה… מואב! מואב! ה, שאי, לי ארצי הפצועה, שאי ללבי הפצוע, גם אותו גם אותך כבש צר… פניו מרחפים לפני תמיד ועל כן שכחתיך, שכחתיך… השכחתיך? אני? אה, לא! לא! רעפה לא תעשה כזאת, רעפה לא תעשה כזאת… אני רוצה לנקום… לנקום נקמתך, נקמתי… ה, אלי! חזק את לבי, תן לי כח ברגע זה!… נעלמת בין העצים
האורחים יחד עם אבשלום (קוראים) רעפה! רעפה! אַיֵך רעפה?
(רעפה נכנסת מבין העצים)
קרואים אחדים עתה תשירי! תשירי!
(אבשלום מנסה לחבקה, אחיתפל נוגע בשרוולו; הוא פונה אליו ורעפה משתמטת מידיו)
אבשלום (אל אחיתפל כועס) מה חפצך?
אחיתפל הלא אמרתי לך…
אבשלום (מבטו נופל בו-ברגע בשלמה) מי שם? הבן בתשבע בא לכבדני? ה-ה-ה… אל אחיתפל בֹא נלך… מושך את אחיתפל לא אל מחוץ לגן, אלא אל שלמה שמע נא, בן בתשבע! הנה זה האיש אחיתפל יועץ אדוננו אבינו… אל נא תאמין בו… אבשלום אומר לך זאת… לא להאמין בו… השמר על נפשך… גם אתה, גם אתה תפול בפח אשר יטמן לך… כבר טמן, כבר טמן לך פח… יועץ מלך זה… נמאס עלי, חי ראשי… לא נתן לי לשמוח עם רעי, ידידי נפשי… אוהב אני לשמח, חי ראשי, והוא… אל רעפה לא נתנני לגשת… המואביה הנאוה בנשים אשר שם, יקחה אפל… שבויה, אך שבויה, ונאה… יש לה, יש לה… מפצח באצבעותיו ובלשונו טעמה כטעם הלענה, נושכת… גם אתה נשוך… אני רואה, אני יודע… וזה כצל אחרי… להתקומך באבי… הוא רוצה כי אקשור קשר על אבי… למלוך תחתיו… אל תאמין לו… אני אמלוך בלעדיו… אחיתפל אשר רגע חורו פניו, פרץ פתאם בצחוק. על פני שלמה עברה בת-צחוק קלה אל נא תצחק, אחיתפל… אני… אני… אמנם שכור, הלא תדע אשר… אשר… אני יודע… אתה, שלמה, מביט אך אל רעפה… אתה יודע, בן נעות המרדות… אל תביט אל רעפה, וָלא… (אחיתפל משתדל להרחיקו משלמה. רומז מאחרי גבו אל אחת הנערות, וזו ממהרת אליו, ובחבוקים ובגפופים מושכת אותו אחריה. הוא צוחק) יורק אני בך…
(אבשלום ואחיתפל נגשים אל הקבוצה הראשונה)
אחיתפל אדוני! נצא לרגע, אך לרגע קט החוצה, שם יפוג קצת שכרונך… הזמן קצר…
אבשלום (אינו שומע) גְמא מן היין הזה, הלא כל הערב לא הרטבת שפתיך.
(אחיתפל שולח ידו אל הגביע, אך טרם נגע בו, מזדרז אבשלום ומריקו אל פי-הכתנת של אחת הנערות.)
אבשלום (אל אחיתפל) לך ותלקק משם את יינך.
(הכל פרצים בצחוק שכורים. אבשלום קם פתאום, מתיצב, מביט אל סביבו כאיש מתפכח.)
אבשלום התראה, אחיתפל? צוחקים! תמיד יצחקו, תמיד יצהלו כסוסים! ואם גם אֹמר את האולת אשר כמוה לא שמעה עוד אזן, הם יצהלו; אם אעשה מעשה נתעב ונאלח, אשר תקע נפש איש ממנו, הם יצהלו… מדוע לא יכעסו? מדוע לא יתנודדו? אחיתפל! הבה זקנך ונרחצנו ביין.
אחיתפל (ממאן, משתמט.) אבל בי אדוני!… בי אדוני!
אבשלום (תופשו בזרועו ופניו מפיקים חמת שכור) אבל בי אדוני, הלא בביתי אתה יושב! יש עם לבי לשרתך, אל נא תהין להכלימני… את זקנך הבה לי! (אבשלום מכריחו לטבול את זקנו באגן יין) ח ח ח!…
הקרואים ח ח ח!… ח ח ח!…
אבשלום (מפסיק את צחוקו, מביט אל קרואיו בעינים תוהות כאדם שאינו מבין את אשר מסביבו ויורק פתאם במלוא פיו) צוחקים!… האם עוד פעם צוחקים? עגלי מרבק!…
(פונה אליהם עורף ונגש אל רעפה; חובק2 אותה במתניה. קריאת “אח” פורצת מפיה. הוא מרימהּ באויר ומסובבה כשהוא מסתובב על עקביו במקום אחד.)
(שלמה מתרומם ממקומו ונגש בפסיעות מהירות אל אבשלום.)
אבשלום ה! קמת? מה לך פה? מי לך פה? צא! אם אין אתה חפץ כי אתן את ראשך למאכל לעוף השמים… (שולף חרבו. שלמה עושה גם כן כמוהו. עומדים זה מול זה רגע בחרבות שלופות.)
רעפה (נבהלה מאד, ממהרת ומתיצבת ביניהם.) אל אבשלום אל נא בן המלך, אל נא בן המלך! הנני לשיר, הנני לשיר…
כל הקרואים (מצטפפים מסביבם) רעפה תשיר! רעפה תשיר!
רעפה (נסערה מאד חושבת רגע אחד. בקול נפעם) שאו נא לי אדוני כחסדכם. רק שיר אחד יכולה אני לשיר אתה והוא נוגה מאד… מינקתי שרה אותו לי בילדותי… במואב, כאשר מובילים את האשה בחייה לקברות, יחד עם בעלה המת, שרים לה את השיר הזה…
היא שרה בלוית מצלתים:
זרה היית עמנו, וזרה –
ללא גיל וללא תוגה – הלכת לעולמיך…
בצל כפת הנצח הקרה
שם גיל לך וחדוה – שם רֵע עלומיך!…
(פתאם היא מפסיקה)
רעפה לא אוכל… לא אוכל לשיר… בקול רועד שלמה! אבשלום! שניכם אוהבים את רעפה… אבל התדעו את מי אוהבת רעפה?
אבשלום את מי? את מי?
רעפה האיש אשר מגביעו אשתה, דודיו טובים לי מיין! הוא נסיכי! הוא מלכי!
(מבחוץ נשמעת המולת אנשים, אך איש מהקרואים אינו שם לב)
אבשלום יין! הבו יין!
רעפה לא! אני, אני אמזוג את הגביעים פונה הצדה, מוזגת שלשה גביעים, וזורקת אל אחד מהם את האבקה הנה היין! מוסרת את הגביע הראשון, עם הרעל, לשלמה, את הגביע השני לאבשלום והשלישי נשאר בידיה.
אבשלום שתי, רעפה! מגיש לה גביעו. רעפה שותה מגביעה היא
אבשלום (בכעס) שֵׁדה משחת!
(בו ברגע נכנסים שלשה אנשים לוטי-פנים. קוראים אל אחיתפל ולוחשים לו באזנו דבר-מה. אחר כך נגש אחיתפל אל אבשלום, מושכו הצדה, וחמשתם מתלחשים רגע אחד ומסתלקים מעל הבמה. ההמולה בחוץ הולכת וגדלה. על הבמה איש אינו שם לב לכל זה.)
שלמה שתי, רעפה, מגביעי אני!
רעפה (חורת ורועדת) עוד יש לי רב מייני אני! שותה מהגביע שלה
שלמה אויה! לא אני מלכך ואף לא אבשלום… צדקה אמי: לב אשה הוא מבצר בלי מלך ובלי שרים! מגיש אל פיו גביעו.
רעפה זורקת על הקרקע את הגיעה וחיש מהר חוטפת מידו את גביעו עם הרעל
לא! לא! השקני נא אתה מיינך… מלכי!… שותה
חלק מהקרואים (בצחוק) יחי המלך! יחי המלך!
קולות אחדים מאלה העומדים מרחוק: מי המלך? מי המלך? אבשלום? שלמה?
כלם יחי המלך! תחי המלכה!
(בשעת הקריאות האלה רעפה מתחלחלת, מחבקת את צואר שלמה, אך מיד היא צונחת ונופלת.)
(בחלון המגדל נראה ראשו של דוד. אור רב נופל על פניו הלבנים כסיד.)
הנאספים (בפחד ובלחש) המלך… המלך…
(כלם נרתעים אחרנית ונעלמים בין העצים. בן רגע מתרוקנת הבמה. מתוך הדממה נשמע קול אנקת רעפה: “מו-א-ב!”. היא משתטחת ומתה. שלמה נצב עליה נדהם כמאובן. ראש דוד מביט דומם. מבחוץ נשמעה המולת אנשים רצים, צועקים, קוראים. קולות מרד.) (על פני הבמה המוצפת אור עוברת כצל שחור רצפה בת איה. דפיקות מקלה בדממת הגן פועמות באימה. עומדת רגע מביטה אל דוד, אל שלמה, אל גוית רעפה ועוברת הלאה)
רצפה בת איה כתרים נופלים, מדינות נהרסות, לבבות נשברים … והעיט יורד על הפגרים… והעיט יורד על הפגרים…
המסך יורד לאט לאט.
תמונה א'. 🔗
(למחרת בבקר השכם. על הככר אשר לפני חצר המלך. הבמה ריקה. מאחרי הקלעים נשמעת המולה. ממקומות שונים פורצים אל הבמה אנשים ונשים מאני החצר, שרים, עבדים, שפחות, פילגשים, חילים, שומרי-סף, אפרתים, כלם מבהלים, נבוכים, נרגזים, נשים פורשות כפים. פה ושם שואלים איש את רעהו: “מה קרה?… מי שמע?… מי ספר?”)
(בתשבע יוצאת מאיזה מקום נבהלה גם היא. איש אינו שם לה לב. היא פונה אל האחד, אל השני, אל השלישי בשאלה, אך במהומה הרבה אין משגיחים עליה. לבסוף היא אוחזת בזרוע אחד אחד ובקול רועד:)
בתשבע אנא חוסה נא, אם את האל אתה ירא! הגידה לי מה קרה?
האיש הטרם תדעי, גברתי, כי אבשלום קשר קשר על מלכנו? הוא ואנשיו עולים ירושלימה. עוד מעט ויבואו אל שער העיר הולך לו.
בתשבע (פורשת כפיה השמימה, אחר כך משבת אותן על ראשה ומפיה פורצת נאקה:) אוי לך ישראל!… בני, בני! אוי גם לך, בני!… נעלמת בפתח בית-הנשים.
(אי-מזה מופיע על הבמה הרץ “המגיד”, עיף עדיין ומוחק את הזעה מעל פניו.)
קולות אחדים מהקהל הנה המגיד!… הנה המגיד!…
(הכל אצים רצים אליו ומקיפים אותו.)
הנאספים מסביבו מה הגדת? מר ראית?… מפיך נשמע דבר לאמתו…
המגיד למה תשאלו? הלא כלכם תדעו את הדבר.
מן הנאספים לא! איננו יודעים עד מאומה!
המגיד האומנם? האם לא תדעו? ולמה התלקטתם כלכם הנה?
אחדים האמת הדבר כי אבשלום קָשר קֶשר?
המגיד אדמה כי כן הוא.
אחדים (בכעס) מה תדמה? הגד ברור מה ראית? מה שמעת? אל תחכם הרבה והגד לנו איפה ראית את אבשלום?
המגיד כמהלך שעתים מירושלים.
האחד אנה פניו מועדות?
השני מי הולך עמו?
המגיד הוא עולה ירושלימה ועמו עם עצום, לא יספר. כל איש מצוק ומר נפש נספח אליו.
השלישי כל איש מצוק ומר נפש… אין זאת כי רבים הם אשר נלוו אל אבשלום…
(הקהל מתפזר לקבוצות קבוצות)
אשה אחת (מתיפחת) את כלנו יוציא להורג, את כלנו…
אשה שניה כנבלה הזאת לא יעשה. הלא אך נשים הננו? מדוע יבקש נפשנו לקחתה?…
האשה הראשונה ככה יעשה! אבשלום… הטרם תדעי חית טרף זאת?
האשה השניה אויה! אויה!
(שני אנשים שעמדו מובדלים)
הראשון שחל זה, תמיד השתאיתי עליו כי כה שָקט בימים האחרונים. תמיד שאלתי את נפשי: מה המעשה אשר יעשה מחר או מחרתים? והנה!… ח ח ח!…
השני (מביט ביראה הנה והנה. בלחש:) חי ראשי כי בן חיל הוא!
הראשון כמוהו כאביו בבחרותו…
(מתאספים סביבם עוד אנשים; ביניהם אחדים מהכרתי והפלתי, עם מפקדם אתי הגתי.)
השלישי שמע שמעתי כי אך יעלה אבשלום על כסא המלוכה, יעמיד שוטרים ושופטים חדשים. צדק ומשפט יקים במדינה.
הרביעי מי? אבשלום? הוא יקים צדק ומשפט? ח ח ח… אכן מצאת איש אשר צדקות אהב…
השלישי ומדוע לא יאהב? כי על כן הלא הלכו אחריו כל קשי-רוח…
החמישי יחפוץ לקנות לב העם ויקל את עולו מעליו.
השני (ביתר אמץ לב ולא בלחש) עוד אין זאת כי אם בן חיל הוא אבשלום!
השלישי
מי יתן ויקל מעלינו את עולנו…
השני כרענו למדי תחת עול דוד. לא כן אבשלום! לא איש אבשלום אשר יאהב כי יאנקו דם מסביבו… אך איש שמחות הנהו ויחפץ כי גם עמו ישבע שמחות כמוהו… הוא יקל את עול אביו! יקל, בטח יקל!
אחדים מי יתן! מי יתן!
החמישי זה ימים רבים לא נשמע קול רנה ברחובות ירושלים. כאבלים וכאלמים התהלכנו… מפחד שוטי דוד…
הרביעי ח ח ח!… משוטי דוד התהלכתם כאלמים, ומעקרבי אבשלום תפצחו רִנָה, ח ח ח!…
הששי לא אפרתי יהודה והוריה המליכו את אבשלום… אנחנו נמליכו… אבשלום הוא מלך למרי-לב ולדכאי-רוח… ועל כן יאולץ להקל מעלינו את העול…
אחדים אכן! כן הוא… כן הוא…
(פורצות קריאות “יחי אבשלום!”. אחדים מתרחקים בזהירות מהקוראים.
פורשים מהכנופיה גם חילי הכרתי והפלתי וסרים הצדה.)
חיל ראשון (בלעג ובתנועת ראש כלפי הקבוצה הקודמת) אלה בוטחים כבר ב“מלך אבשלום”. ח…
חיל שני לתרועת-החצוצרה הראשונה ישאו רגליהם וימלטו על נפשם כשפנים, ה, ה…
אתי הגתי לא אדע אמנם, את אלה… התדעו שמותיהם? שימו לב, לעת מצוא פקוד יפקדו…
החיל השלישי כן, דברת! אבל… (מהסס) מה לנו ולמדני הבית פה? אשר ירבה לשקול על ידנו אותו נעבוד. למה אכחד? המַדים האלה אשר מלכנו הלבישנו נפשי נקעה מהם…
החיל הרביעי אדר רועים עלינו…
החיל השלישי אל כחֵד! אבשלום אוהב הוד והדר, שני וארגמן…
החיל הראשון גם ארגמן ילבישנו גם שולחננו יהיה דשן מאשר עתה…
השלישי אמנם, אמנם… מי יודע איך יפול דבר. אל נא נתן ידנו לִמדנֵי בית… אבל לבי לאדוננו המלך! צר לי על הזקן, צר לי…
אתי הגיתי (בהתרגשות) כן דברת, רעי! בן מביש זה אשר קם באביו!… אך תמול בואי הנה, אבל לבי גם אני לדוד! דוד!… אבי היה סרן כאשר בא דוד עם אנשיו לבקש מחסה ומגן מאכיש מלכנו… הדבר היה לפני רבות בשנים, בברחו מפני שאול המלך… עוד בשחר ילדותי שמעתי רבות מאבי על מעשי גבורתו ונדיבת רוחו של דוד… נער הייתי וחלום חלמתי היות גבור כמלך העברים… ועתה אך בזה יכָּבד איש – לעבוד מלך כמוהו. נשמור את בריתנו לו כאשר שמר הוא בבחרותו את בריתו למלכנו… ואם אדונני ילבישנו אדר רועים, נדע כי שומרי ראש מלך הננו! אבשלום כי ילבישנו אולי שני ונדע כי נעבוד לרועה בקר…
הראשון אמנם, דוד…
השלישי צר לנו על מלך זקן זה…
השני אבל בשלחננו שלח רזון…
החמשי ובכוסנו יחסר המזג…
(כהן צעיר פורץ אל תוך הקהל)
הכהן הצעיר השמעתם? גם אחיתפל נתן ידו עם אבשלום!
קולות מתוך הקהל הגם אחיתפל בקושרים? אהה! זה ימיט רעה על ראש אדוננו.
כהן שני עוד טרם נכון הדבר, כי אחיתפל הלך לעירו לגִלֹה לזבח זבחים ואין יודעים ממנו עד מה.
קולות מהקהל והמלך? והמלך מה?
אחד מהקהל אולי גם לא יעָצב המלך על כל הדבר הזה…
השני הלא אהב את אבשלום מכל בניו, ואמר להושיבו על כסאו אחריו.
השלישי המלך לא יאבה במלחמה. לא איש מלחמה הוא עתה אדוננו.
הרביעי אך אולת תדבר. המלך יאסוף את כל חילו עם יואב, אבישי ואתי בראש ויכה את כל הפוחזים והריקים אשר התלקטו מסביב לבין פוחז וריק! המלך דוד עוד גבורתו עמו… הוא יראה למורדים במשיח אדוני את נחת זרועו… בן קם באביו! היעשה כן בישראל?
החמשי אבשלום עומד לפני שערי ירושלים, והעיר פתוחה…
הרביעי יבוא אל שערינו! תבוסתו תגדל פי עשר. צבאנו יעשה בו הרג רב…
אחדים כן הוא! כן הוא! הרג רב יעשה בו…
קריאות יחי המלך דוד! יחי מלכנו דוד!
(מבין העצים בפנה מרוחקת קצת נראה שריה כמסתתר, ואין איש מרגיש בו. רק אחד מהקהל עובר על פניו ורואה אותו)
האיש (משתאה) האדוני פה הנהו? והמלך שלח רצים לבקשו! בבית המלך נאספו כל יועציו…
שריה (הס! אל תרים קולך!… האומנם? מי אמר לך זאת?)
האיש הנה לא אדע מי, הכל אומרים זאת.
שריה הבלים!…
האיש אבל מה מעשיך פה, אדוני?
שריה סֹב ולך דרכך!
(האיש הולך לו, כשהוא מושך בכתפיו ומביט אחֹרנית אל שריה משתאה)
שריה (אל נפשו) מה אעשה? מה אעשה? איפוא אחבא? אם אעמוד פה ואהיה בכל רע, ואם אסתר, לא אדע איך יפול דבר… הנה מתלאה!…
(פתאם נשמע בתוך המולת הקולות קריאה:) “אחָי! המלך איננו!”…
(כל הרעש נשתתק פתאם לפתע ובן-רגע השתוררה על הבמה דממת-פחד, שנמשכה כשתי דקות, ומיד פרצו ביתר עוז בכיות, צעקות.)
קול א' המלך ברח עם אנשיו!
קול ב' על מי עזב אותנו?
קול ג' על מי עזב את העיר?
קול ד' הנשים תשמורנה את הבית, והזקנים את העיר.
קולות אחדים אויה! כצאן לטבח נובל!… כצאן בלי רועה היינו!…
קולות רבים ממקומות שונים על הבמה אבל איה מלכנו?… איה מלכנו?… המלך איהו?
המסך
תמונה ב'. 🔗
(מראה נוף של עבר הירדן מזרחה. בליל ירח. מכסיפים חולות גבעת ורכסי הרים תלולים. מרחוק, על הגבעות, נראה מחנה צבא, מדורות בוערות בין האהלים. על הבמה – מפנים – עמק; רועים יושבים מסביב למשפתים, לא הרחק מהם שוכב רועה ומנמנם.)
(מבין ההרים מופיע דוד לבדו. הוא הולך יחף, חפוי-ראשץ נשען על מטהו. הוא יורד אטו אל העמק ומדבר אל נפשו.)
דוד אדונָי אמת… משפטו אמת… מה אני כי אתאונן? צדק אֵל במשפטו… את המלוכה לקח ממני ונתנה לאבשלום… הוא טוב ממני, בני זה… אדוני ינחהו בדרך טובה, יפקח את עיניו ואת לבו לראות ולהבין את כל אשר תדרוש ממנו מלכותו ולא יתן למוט רגליו… טוב יעצוני כליותי לעזוב את ירושלים. לבלתי תהיה יד אבשלום באביו. עזבתי את ירושלים ומנעתי שפך דם מן העיר הזאת, וגם הצלתי את בני ממדחה, ממוסר-כליות ומאימת-הדין, אשר כה השביעוני תמרורים כל ימי… בני ישמח על כסאי כאשר לא שמחתי אנכי… ה' ישמור את רגלי אבשלום מדחי כאשר לא שמר אותי, ואבשלום ישמור מדחי את יהודה צאן מרעיתו… ובלבי מנוחה… הפעם מנוחה בלבי… הן זה ימים רבים לא ידעתי מנוחה כזאת בנפשי! ה' עשה בי משפט וצדק ולא אירא עוד רע… לא אירא עוד ממך, אוריה, כי ה' הכני כבר בשבט מוסרו הקשה… את נזרי הסיר מעל ראשי, ומן העיר אשר באתי אליה בתרועת נצחון, יצאתי אבל וחפוי-ראש… אשר יגרתי כל ימי, כל ימי, בא לי פתאם… ומה שקט אני, וכה טוב לי! אתה, אלי, אמת ומשפטך אמת!…
(בדברו קרב אל הרועה המנמנם, מבלי שהרגיש בו; הרועה התעורר לקול דבריו בבהלה.)
הרועה מה? הכבר הגיע תורי לקום? הכבר עולה השחר?
דוד אם בא תורך לקום, לא אדע, בן חיל, אבל הלילה טרם עבר, והבוקר עוד רחוק.
הרועה (משפשף עיניו ומפהק) למה זה אפוא באת להעירני, אמנון?
דוד לא אמנון אנכי. עברתי פה לתומי ובשגגה העירותיך, כי לא ראיתיך. אנא סלח לי, אחי!
הרועה (קופץ ממקומו בבהלה ומביט אל דוד בפחד) ואני בחשכה לא ראיתי כי זר אתה. מי אתה? מה מעשיך פה, נודד לבדד בלילות?
דוד אל תבהל! אחיך אני ואב אחד ילדנו…
הרועה שמעני, בן אדם, השמר על נפשך! לא איש לצון אנכי! אף פעם לא היית אחי; חי אנכי כי יחיד אני לאבי ולאמי אשר מתה בלדתה אותי… שא רגליך ולך לך מפה, אם אין את נפשך להשאיר את כרעיך בין שִׁני כלבינו…
דוד חלילה ממני לחמוד לצון. ה, אחי! זה רבות בשנים לא ידעתי לצון וצחוק לא עבר פי. ואנחנו בכל זאת אחים הננו. אב אחד גם לנו שנינו, גם לכל בני תמותה, אב טוב, סלח ורחום… מראה באצבעו כלפי מעלה.
הרועה אם כה חבריך… היה ברוך! שבה נא עמדי לנוח אם עיפת, ואם רעבת אגיד לנערי ויַברוך מפתנו ומגבינתנו. עתה ידעתי כי אין רעות בלבך… אהה! רבים הם בימינו העבדים הנרפים אשר ימאסו כל מלאכה ויתפרצו מפני אדוניהם… כזאבי טרף ינודו בלילות, ושומר נפשו ירחק מהם…
דוד אני לא התפרצתי מאדוני, כי אם, אויה, אדוני הוא גרשני מעל פניו, והנני תועה… תועה… אה, כל ימי תעיתי! מה יעשה אדם מסכן ונדח כמוני ויחיה בשלום? לא אדע… השמח אתה בחלקך?
הרועה אכן גדולים עלינו חסדי אדוני הטוב והמטיב! אין לי דבר, אף לא יחסר לי דבר וגם לא אחפוץ דבר…
דוד האומנם לא תחפץ דבר? ואם יבואו ויקחוך מאחרי צאנך וימשחוך למלך על ישראל, כאשר עשו לשאול? הלוא שמח תשמח…
הרועה (מגרד פדחתו, מפהק וצוחק) חי יהוה כי לא אדע. עד היום לא ידעתי רע עם צאן אדוני. למה לי המלוכה עם כל צרותיה ורעותיה? הלא גם דוד מלכנו היה בנעוריו רועה צאן כמוני…
דוד האם לא תקנא בו כי היה למלך בירושלים?
הרועה (צוחק) חי אני כי לא! מה אקנא בו? הנה עברו פה עוברי דרך וספרו לנו כי בנו… מה שמו? שכחתי… שלום… שלמה… שכחתי שמו!… והנה בנו זה קם עליו, אסף חבר פוחזים וריקים… כאשר עשה אביו בבחרותו… וגרש אותו, את המלך מארמונו ומירושלים… הראית שם אהלים על ההרים? שם צבא חונה… אומרים כי שם מסתתר המלך אשר ברח מבנו… יסתתר לו כאות נפשו, אך אל נא יפשוט גדודו על עדרינו…
דוד רואה אני כי גם לרועה לא נפל חלק בנעימים. והיה אם יבואו נערך דוד ויפלו עליך, מה תעשה? הלא תהיה בכל רע, כי ישודו ממך את צאנך ואת כל אשר לך…
הרועה לא את כל אשר לי!… הצאן אינו צאני כי אם לאדוני הוא… ואני אודה לאלהי אם אמלט על נפשי ועל חלילי… ואם חלילי עמדי, מה לי עוד? צוחק
דוד (אל נפשו) אה, התרוששתי ממנו! ממני לקחו הכל, הכל… ואני גם את חלילי לא ידעתי למלט…
הרועה הגם אתה היית רועה אצל אדונך?
דוד כן דברת, רועה הייתי, אבל רועה אויל…
הרועה (פורץ בצחוק) כי על כן גרשוך?
דוד כן דברת! על כן גרשוני כי רועה אויל הייתי!…
הרועה וגם בחליל לא ידעת לחלל?
דוד א, לא! זֹאת ידעתי, אבל נטשתי… הבה לי חלילך ואראה אם לא שכחתי… ידעתי פעם נגינה אחת. “קינת הגלמוד” קראו לה. השמעתהּ.
הרועה לא.
(דוד מתחיל מחלל. המנגינה עצובה מאד. לאט לאט מתכנסים מסביבו שאר הרועים. כלם מקשיבים רב קשב. שקועים בעצבות.)
הרועה לא אבין, חי אני, מדוע גרשו איש מפליא לחלל כמוך. לו שמעך אדוני כי אז הקימך ראש לרועי צאנו. חי אני!
רועה ב' אכן מר לך מר, בן אדם… במה נוכל לעזור לך? הגד.
רועה ג' אה, גם נפשי אני עגמה מאד. לבכות חפצתי ולא אדע נפשי… מוחה את דמעותיו בשרוולו.
רועה ד' (מנגב בכנף בגדו את עיניו) השארה נא עמנו, בן אדם! מפתנו תאכל ומחלבנו תשתה.
דוד (מתבונן אל החליל) החלילים אשר הייתי אני עושה לי היו טובים מזה.
הרועים אנא עוד מנגינה אחת! אבל משמחת… אבל משמחת…
דוד טוב איפוא. ואת “מנגינת היין” ידעתם?
הרועים “מנגינת היין”? לא, לא ידענו.
(דוד מתחיל מחלל מנגינה עליזה מאד. הרועים מתחילים לאט לאט רוקדים. בתחילה אחד אחד, ואחר כך כלם יחד בעיגול, יד איש על כתף רעהו. בינתים יורדים מבין ההרים שני חילים מהמחנה ומחפשים את דוד. כאשר קרבו אל מעגל הרוקדים, עמדו בתחלה משתאים, מבלי אשר הרגיש בהם איש. החילים עמדו וחכו עד אשר נגמר הרקוד, ונגשו אל דוד. הרועים ודוד לא ראום.)
הרועים אה, מה טוב! אח מה נפלא!… אנא עוד פעם! אנא, בן אדם!…
החילים אדוננו!
דוד (כולו נתון לחליל. אינו רואה ואינו שומע אותם.) זוכר אני, בלילות סתו האפלים, בכבות המטר את מדורותינו, ומסביבנו חשכה וקרה, ובלבנו יאכל העצבון, אז הייתי מחלל את “מנגינת היין”, הרועים היו רוקדים סביבי וחם וטוב היה לכולנו, ח-ח… מביט אל החליל באהבה.
החילים אדוננו המלך!
(הרועים נרתעים פתאם נדהמים ונפחדים, ומתרחקים בדומית-השתוממות, בקול לחש דק: המלך… המלך… המלך…)
דוד (אינו רואה ואינו שומע את הנעשה סביבו) ידעתי עוד שיר אחד… “שיר ערש” או “שיר החלום” קראו לו… ירא אנכי כי שכחתיו ברוב הימים… אבל אנסה… (הוא מתחיל מנגן.)
החילים (נגשים קרוב אליו, ובקול רם) אדוננו המלך! שא לנו בטובך הגדול! אבל בשורה בפינו. יהוה הפיל בידי אדוננו את אויביו! כלם נגפו מפני צבאותינו!…
דוד (מביט סביבו כמקיץ משנה) מה? מה?
החילים באנו לבשר לאדוננו המלך כי אויבינו נגפו מפני צבאותינו. המחנה מחכה לפקודת אדוננו לשוב ירושלימה…
דוד (משליך ברוגז את החליל) את “שיר חלומי” קפדו… פתאום, כנזכר דבר-מה, תופש ראשו בשתי ידיו אבשלום!… בני, בני, אבשלום!…
המסך
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.