ימי הראשונים בארץ    🔗

א    🔗

יולי 1891

אוניה רוסית, מחלקה שלישית. כארבע מאות יהודים באוניה, כולם עולים לארץ־ישראל, וגם אני בתוכם.

בקושטא כבר שמעתי כמה קשה לעבור את גזירת הממשלה, שגזרה על כניסת יהודים לארץ. נתכבדתי בשיחה עם שר המשטרה, והוא אמר לי: “הוד מלכותו השולטן מסכים ברוב חסדו, שנרדפי ישראל יעלו מארצותיהם לאיזו מדינה שהיא בתורכיה, וממשלת הוד־מלכותו מוכנה גם לתת להם קרקעות חינם, אבל הממשלה אינה רוצה בעליית היהודים לפלשתינה. ושני טעמים בדבר: ראשית, היא חוששת פן תיווצר על־ידי עליה זו שאלה ארמנית חדשה; ושנית, כל־זמן שחוקי־הקפיטולציה קיימים בתורכיה והמהגרים הזרים נמצאים תחת חסות הקונסולים של ארצותיהם, אין תורכיה יכולה להתיר עליה גדולה למדינותיה, משום שהתערבותם של הקונסולים עלולה לגרום אי־נעימות וסכסוכים, ובפרט בפלשתינה, שעיני כל הממשלות אליה”. – הנה כי כן ידעתי, וגם כל חברי לאוניה ידעו, מה רבים וקשים הם המכשולים הנתונים לפני העולים היהודים; ידענו שקבלת ויזה לארץ היא מן הנמנעות, מלבד במקרים יוצאים מן הכלל, ובכל־זאת נסענו. מן השמים ירחמו!

הנסיעה באוניה היתה מעניינת. עם כל הצפיפות, אי־הנקיון וחוסר־הסדר, היתה רוח של אחווה וידידות שרויה על כל הנוסעים. היו חולים אחדים, לרבים מן הנוסעים שחסרו צורכי־אוכל במידה מספקת, ונעים היה לראות, כיצד נענה כל איש לצורכי חברו; ביחוד הגברת הצעירה מרת לוין־אפשטיין מווארשה, הנוסעת אל אחיה, המנהל את המושבה החדשה “מנוחה ונחלה” (רחובות). כל היום, מן הבוקר עד הערב, לא ינוחו רגליה וידיה עסוקות. פה היא מחלקת אוכל ושם היא מפייסת תינוק בוכה ומחליפה את כותנתו, פה היא קוראה לרופא ומשקה את החולה תרופה, ושם היא משקיטה את הילדים ומעודדת את האמהות, ואת הכול היא עושה בחיבה ובמסירות־לב.

עוד האנדרלמוסיה של נסיעה בעצם תוקפה, והאוניה כבר הגיעה לחוף יפו. לפנינו משתרעת העיר עם בתיה המרובעים, המתנשאים ועולים משפת־הים עד לראש־הגבעה. יפה היא יפו בשעת־בוקר זו. והים זועף וסוער. וסירות עולות ויורדות, שטות ומתקרבות אל אוניתנו, וצעקת החותרים ננערות לתוך המיית הים ושאון זעפו. עוד עלייה וירידה, ושוב עלייה וירידה – והסירות הגיעו עד לאוניה ומלחיהן התחילו מטפסים כשדים בחבלים, שנזרקו להם מעל האוניה, ובעוד אנו עומדים ומשתאים להם וכבר התנפלו עלינו ועל חפצינו כשודדים, ופיותיהם ממללים להרגיענו, לאוזננו אף מלה אחת לא תבחן ולא תבין, ועם כל זעקותינו ומחאותינו בידיהם אנו נתונים “ואין מציל”. בתחילה פשטה שמועה שלא נרד, עד שנקבל ידיעה מאת הוועד הפועל של חובבי־ציון, אבל לא היו רגעים מועטים ובאה פקודה, כי נרד מיד ודווקא על־ידי “שודדי־הים” הללו.

ירדנו. בחוץ פגש אותנו טיומקין, ראש הוועד הפועל. יפה־תואר, גבה־קומה, לבוש שחורים. בהתרגזות רבה פניתי אליו, והוא לא שם לב להתרגזותי ורק לחש: “עברו מהר, אל תעמודו!” – כעבור ימים מועטים הוברר לנו, בכמה קושי היתה כרוכה הורדתם של מאות העולים, שלפי הגזירה אסורה היתה להם הכניסה, במשך זמן־מה אחרי העלייה הגדולה של אותו יום לא יכול כמעט שום יהודי ממזרח־אירופה להיכנס לארץ.

כניסתנו השאירה בלבי מכווה צורבת, ועוד יותר צרבה המכווה למה שראו עיני במשרד הוועד הפועל. המון יהודים, רובם חברי לאוניה, ויהודים אחרים: פועלים מן המושבות, איכרים, קוני־קרקעות. וכולם צועקים וטענות ותביעות וגם איומים בפיהם, וחברי הוועד, יחיאל־מיכל פינס ויצחק־אייזיק בן־טובים, נענים לכל איש ואיש ומשתדלים בכל יכולתם להשקיט ולהרגיע – ושומיע אין להם.

באהבה ובחיבה קבלו את פני יהושע אייזנשטאט, יהודה גרזובסקי וישראל בלקינד, ואהבתם וחיבתם היו רפאוּת לצרבת אשר בלבי…

ב    🔗

שלושה ימים עשיתי בירושלים, ואחרי שובי משם הלכתי לראות את המושבות. הלכתי ברגל יחד עם משפחת סאקהאנסקי מרוסיה – אב ושני בנים. בדרך פגשנו את הדיליז’אנס שבין יפו וראשון־לציון: עגלה ארוכה, ספסל לכל אורכה, ובשני צדדיו כשמונה־עשר יהודים, גב כנגד גב, רגל דבוקה ברגל, ־ ושני סוסים מסיעים את העגלה. תחילה תמהתי, ואחר־כך הבינותי, למה יטיל בעל העגלה משא רב כזה על שני סוסיו: כשהגיעו לאדמת־החול – וכמעט כל הדרך היתה חול – ירדו הנוסעים, וקצתם עזרו לסוסים להסיע את העגלה…

שמחים ועליזים הגענו לראשון, ופה נקשר ראשונה קשר ביני ובין הארץ ותושביה. סרתי למלון היחיד והעלוב שהיה במושבה, אבל כעבור זמן־מה באו בני משפחת אמציסלבסקי, שמפי חברי נודע להם דבר בואי לכאן, והם לקחוני לביתם, ועד היום זכורה לי הכנסת־אורחים לבבית זו. – בבית אמציסלבסקי פגשתי צעירים אחדים, ובחברתם עבר עלי הלילה בשמירה בכרמים. אכלתי ענבים טובים – ואני, יליד־קרים, ידעתי להעריך ענבים כערכם – ובעיקר קשוּב הייתי למה ששמעתי בלילה מפיהם של אותם הצעירים על חיי־האיכרים ועל היחסים שבין האיכרים והפקידות. ראש הפקידות היה אז בלוֹך, יהודי אלזאסי, מטיפוסם של נוגשי־העבודה באמריקה, קטן־קומה, שמנמן ועגול, חצוף וצעקן. ברוב חוצפתו התערב גם בחייהם הפרטיים של האיכרים, השגיח עליהם שלא יבערו אש בשבת בבתיהם, שיהיו זהירים בכשרות וכדומה, אף־על־פי שהוא עצמו לא היה משומרי מצווה כלל. וברוב עריצותו היה מטיל עונשים וקנסות, והכול שנאו אותו ותיעבוהו.

מראשון הלכתי לוואדי־חנין, היא נס־ציונה. שם ראו עיני מראה קשה. עשרות חולים מוטלים בחוץ בצל העצים, חומם גבוה מאוד (עכשיו אני סובר, שזו היתה אפידמיה של “פאפאטצ’י”, או קדחת משולשת) – ואין רופא, ואין אחות. כולם עניים מרודים, ומקום אין להם לא בבית־החולים החדש ביפו, שנוסד בגלל המחלות המרובות על־ידי “למען ציון”, ולא בבית־החולים בראשון־לציון. אומנם, באו צעירות אחדות לטפל בהם, נתקבלו גל צרכי־אוכל מיפו ומן המושבות, אבל הרושם שהעלובים הללו עשו עלי היה נורא. הצרבת שבלבי חזרה ונעורה.

מנס־ציונה הלכתי לרחובות, ובמקצת שקט שם לבי בי. פגשתי שם את לוין־אפשטיין, והוא אז צעיר לימים, מלא רוח ומרץ. פגשתי שם עוד אנשים מעניינים, כגון אהרן אייזנברג ואחרים. אבל יותר מכל הנאני מטבח־הפועלים. המון צעירים, רובם משכילים, קצתם מדברים עברית וכולם במצב־רוח של התלהבות, אף־על־פי שתנאי העבודה והחיים קשים, והקדחת ידה רב לה. מובן, כי גם פה עברו עלי הלילות בכרמים או על הגורן.

ברחובות היו אז כעשרה–שנים־עשר בתים, בנויים על שתי גבעות. הכול הראה עוני ופשטות, אבל על הכול היה שרוי רוח של מרץ יוצא מגדר הרגיל ואמונה גדולה בעתיד.

שני ימים עשיתי ברחובות והלכתי לעקרון ולגדרה. בגדרה מצאתי את גחלתה של הביל“ויות – את לייבוביץ, הורביץ, ליס, חזנוב, פוכס, צוקרמן וחנקין. כמה נעם לי לבקר אצלם גם בשדה וגם בבית ולשמוע סיפורם על כל מה שעבר עליהם במשך שמונה־עשרה השנים האחרונות. התעוררות־הרוח הראשונה, העלייה לארץ, תקווה ויאוש, יאוש ותקווה, ימי־הקומונה, התנפלות הערבים, הדם היהודי שנשפך על אדמת גדרה, ההגנה על הנשים והילדים ועוד ועוד. עוד לא מלאו לי עשר שנים שלימות לביל”ויות, וכבר דמו השנים הללו לשנות דור שלם.

שלושה ימים עשיתי בגדרה ושבתי לראשון־לציון. שם ביקשתי למצוא ידיעות על האפשרות לעבוד עבודת רופא בארץ ולהיאחז בעבודה זו. הידיעות שקיבלתי מאת רופא־המושבה היו מעציבות מאוד. “אי־אפשר לרופא להשתקע בארץ”, והוא השיא לי עצה ללכת לבירות. הודיתי לו על עצתו – ודחיתי אותה. אותה שעה כבר בשלה בי החלטה גמורה להשתקע בארץ.

 

בטבריה    🔗

א    🔗

סוף אוקטובר 1891

חמשתנו רוכבים על סוסים בדרך לטבריה. עד עכשיו עדיין לא באה הזדמנות לידי להיות בעיר זו, מרכזם של אדוקי־היהודים, ולראות את אורחות חייהם הפרימיטיביים. אומנם, בשלושת החודשים שעבדתי בחיפה ראיתי שם יהודים מטבריה. כולם פאותיהם ארוכות ולבושם – קפוטות ארוכות, גרביים לבנים ונעלי־בית שחורות ברגליהם וכובעים שחורים ונמוכים חבושים לראשם. אבל מראיהם החיצוני לא הספיק לי: את חייהם הפנימיים לא ראיתי ולא ידעתי. עכשיו הזמינה אותי קהילת היהודים האשכנזים לבוא שמה לשם משא־ומתן על משרת רופא־הקהילה. נעניתי בחפץ־לב להזמנה זו, והרי אני רוכב לשם. ארבעת בני לוויתי הם: אלעזר רוקח, סופר ועסקן, פיקח שבפיקחים ובעל כשרונות נעלים, אבל אפיקורס גמור, דבק ביין ובמקצת גם במורפין; ישראל גולדנברג, אשר ציוויתיו להיות רוקח: לא לחינם שימש ברוסיה שנה שלמה תלמיד־עזר בבית־מרקחת; השליח מטבריה ומורה־דרך. עשר שעות הרכיבה עברו עלינו קל־מהרה בשיחות, בוויכוחים, ובעיקר בהנאת־עין מן המקומות שבהם עברנו. הנה הקישון, עמק־יזרעאל, שפרעם, טוריה, לוביה, ופתאום, כאילו בתיאטרון, כשעולה המסך – המראה הנהדר של הכינרת, של הרי־מואב… והנה טבריה עיר הקודש. בחומה היא יושבת, וסמוך לה – הבניין של רבי מאיר בעל־הנס וחמי טבריה בעמקי־מעמקים, מתחת להר שעליו עומדות רגלינו. דומה שאין זו מציאות ממשית אלא תפאורה.

עם ערב באנו. איכסנו אותנו במלון היחידי שהיה אז בעיר זו. חדרים מרוּוחים עם תקרות של כיפות, להבדיל, כמו בכנסיה. מיטות סכוכות כילות מכל צדדיהן. ספסלים עשויים אבנים וחימר ומכוסים מזרנים, שולחן עגול, כסאות מעטים – וזה הכול. לא, לא הכול. יש עוד: תמונות של השולטן, של קמיל־פחה ואחרים. באמצע האולם תלוי פנס בתקרה, וממנו האור. אכלנו, טיילנו קצת בלוויית הרבה אנשים וילדים, והלכנו לישון וישנו, אף כי גדולה ועשירה היתה ממלכת החי במיטותינו.

ב    🔗

למחרת התחילה עבודתנו: בדיקת חולים ומתן תרופות. בלילה באו חשובי העדה האשכנזית. הספרדים סירבו להשתתף בהוצאות של השירות הרפואי, הואיל וה“חלוקה” שלהם אינה משמשת אלא “לחכמים”, כלומר: ללומדי־תורה, ואילו ה“חלוקה” של האשכנזים משמשת לכול. חוץ מן ה“חלוקה” יש להם לאשכנזים גם קרנות שונות, ומאירופה הובטחו להם גם סכומים מיוחדים לצורכי רפואה.

אורחינו היו כארבעים איש. רובם ממוני־כוללים. ציוויתי לשפות מיחם־ענק, ועוד ציוויתי להביא צלחות, ספלים וכוסות, ביסקביטים ועוגות מתוצרת המקום, וגם הרבה קופסות סיגריות. המסיבה היתה יפה. לפני הדלת תלי־תלים של נעלי־בית. ומודה אני: אותו ערב וגם הרבה פעמים אחרי־כן תמהתי, כיצד מכיר כל אחד מהחשובים האלה את נעליו שלו, כשהוא עומד לצאת, ויישוב נכון לתמיהתי לא מצאתי. מסביב לקירות מסובים עשרות אורחי, לבושים בגדי־בד או בגדי־משי ארוכים ותחתונים לבנים, וכל לבושיהם נקיים עד להפליא. הפיאות ארוכות והזקנים פחות או יותר ארוכים גם הם. הפנים רובם נעימים, אף־על־פי שהם מוזרים לי, כי רק פעם אחת בימי חיי ראיתי יהודים כאלה, בעברי את גאליציה. רובם ישבו ישיבת ישמעאלים, כשרגליהם מקופלות תחתיהם, כותנותיהם פתוחות, חזיהם מגולים ועשן הסיגריות עולה מפיהם. זקן אחד, שמימיו לא עישן סיגריה עשויה בבית־חרושת, נכשל והצית אותה מצד הפייה, והכול צחקו על טעותו.

עוזרי ואני חילקנו עוגות לאיש ואיש, והתחילה שיחה בדברים של ממש. חושש הייתי, שמא יפלו ביני ובינם חיכוכים בענייני הדת, לפיכך ראיתי צורך להקדים ולאמר להם, שלא אעשה דבר נגד הדת בפרהסיה וגם לא בבית־החולים, אף לא אכריח לכך שום חולה, אם לא יהיה צורך בזה מצד המחלה. מיד קם אחד מן היותר חשובים שבהם, מוֹטל אשכנזי שמו, ואמר: “אדוני, רב תלמיד־חכם וירא־שמים כבר יש לנו בטבריה; עכשיו אנו זקוקים לרופא מומחה”. נהניתי מתשובה יפה זו ובאנו לידי הסכם, שכעבור שבועיים אודיע להם טלגרפית מחיפה, אם אני מקבל עלי להיות רופא־הקהילה בעירם. עברו שבועיים ושלחתי טלגרמה: Einverstanden, Schickt Maultiere¹, וכשבאה הטלגרמה לשם נתאספו הממונים ומסביב להם כל הקהל, וכולם יחדיו התחילו מפרשים את המלה הקשה “מוילטירע”. איש תמה אל חברו ושאל: “מה זאת מוילטירע”? – קפץ אחד, זה ששימש אותי והיה עוזרי במשך שני הימים שעשיתי בטבריה, ואמר: “אני הוא; אותי הוא מבקש”. וכשנתפרשה סוף־סוף המלה הקשה על־ידי מיסיונר אנגלי אחד, חפו פניו של אותו פרשן (משה מונשטר היה שמו), ומכאן ואילך היו מונים אותו ושואלים: “משה, שמא אתה הוא”?

וזה האיש משה בא עם פרדות לחיפה והרכיב עליהן אותי ואת הצעיר ההוא, שגזרתי עליו להיות רוקח, והסיע אותנו לטבריה. דרכים למסע־עגלות לא היו אז עדיין, ולנסיעות ולהובלת מסעות השתמשו בגביהן החזקים של הפרדות.

ג    🔗

התחילו חיי ועבודתי בטבריה. חיים לפעמים קשים והעבודה כמעט תמיד קשה, אבל רבי־עניין גם זו וגם אלו. בעיקר קשה היה למצוא דירה. לסוף מצאתי: חורבה על החומה מצד הכינרת עם חצר קטנה, ובחצר בית קטן. תיקנו את החורבה שעל החומה. והיא קירותיה עבים כשיעור מטר שלם, וכיפות גבוהות וחלון ענקי לה; קניתי לי רהיטים פרימיטיביים – וחייתי ועבדתי.

החלו נטווים ביני ובין האנשים האדוקים־הפרימיטיביים האלה יחסי חיבה משני הצדדים. מצאתי בהם ניצנים של אידיאלים, של אנושיות יפה, של לאומיות יהודית וגם של סובלנות דתית. הם הבינו וכיבדו אותי, ומתגאה אני לומר שגם אהבו אותי, כשם שגם אני אהבתי אותם, אף כי לכאורה תהום הבדילה בינינו. כל מוצאי שבת היו מתאספים באולם הגדול שבביתי עשרות יהודים חבושי מצנפות ולבושים בגדי שבת – מעילים קלים מכל צבעי הקשת. על השולחן מיחם־ענק, סיגריות, עיתון עברי, אשקוקי ומשחק־הגברת. שאלות, ויכוחים וביאורים. האומנם אמת הדבר, שאפשר להכיר את הכולירה מרחוק לפי הריח? מדוע ולד שנולד לשמונה חדשים לאו בר־קיימא הוא, וּולד שנולד לשבעה חדשים בר־קיימא הוא? וכדומה מן השאלות התמימות. – בעשר וחצי היו אורחי קמים, מחלקים ביניהם את נעליהם, שעמדו ממתינות ליד הפתח, מברכים אותי בברכת שבוע טוב מתוך חיבוק־יד ויוצאים. מעולם לא דאגו ליחסים שביני ובין אלוהים ומעולם לא שאלני איש מהם, מדוע אין אני בא לבית־הכנסת. ומשבוע לשבוע נעשו היחסים שבינם לביני יותר אנושיים, ויותר ויותר הבנו איש את חברו והתקרבנו איש לחברו.

ומה מעניינים הטיפוסים, שזכרוני מעביר לפני בשעה זו. הנה אותו משה מונטשר, עוזרי הנאמן. בבוקר־בבוקר (בקיץ – בחמש) הוא מחלק מספרים לחולים המשכימים לפתחי. חסיד הוא, וכוללו – הכולל הקארליני – הוא האדוק שבאדוקים והעני שבעניים. בן שלושים וחמש, וכבר הוא בעל משפחה של שבע נפשות, ובכללן בת נשואה, וגם היא כבר אם לילד קטן. כולם יחדיו יושבים בחדר אחד. ממני הוא מקבל באופן רשמי עשרים וחמישה פראנקים לחודש, חוץ ממה שהוא מקבל מזמן לזמן בתורת מתנה. פעם אחת ראיתיו במדרגה של גדלות. היה יום־שבת וצריך היה לבשל תרופה בשביל ילדה חולה מסוכנת. ונפל סכסוך בין הרוקח הראשי שלי ובין עוזרו. הראשון טען, שלפי החוזה חייחב העוזר להעלות אש, והלה השיב שחסיד הוא ואינו יכול לחלל שבת. ובינתיים עומדת האם האומללה וסופקת כפיה ובוכה. אותו רגע נכנסנו, אני ומשה, לבית־המרקחת, ושמענו את הסכסוך. מיד נטל משה גפרור, העלה אש ובשמחה אמר: “ברוך השם, זכיתי למצווה גדולה”… והנה עוד מעשה: תשעה־באב, ובעיר מהלכות אפידמיות שונות: מאלאריה, דיזנטריה, טיפוס־המעיים. הרבנים התירו לאכול, ובכוונה סידרתי לי את ארוחת־הצהרים ברחוב, למען יראה הקהל וידע, שתשעה־באב זה מותר באכילה. ועמי יחדיו מסב לשולחן ואוכל גם משה מונשטר, זה האיש שלשמה ולכבודה של הדת יכול היה לשאת ולסבול כל העינויים שבעולם.

והנה מתתיהו סנדר. אדם צנוע, אף כי אמיד דיו. אין חלקו לא עם חברי הוועדים ולא עם ממוני־הכוללים. הוא בחר לו מצווה אחרת – לאסוף כסף להוצאות בית־החולים אשר סידרתי, ובמשך שתי השנים שעבדתי בטבריה לא הניח ידו ממצווה זו. בשקט ובלב שלם קיים אותה, היה הולך מבית לבית, מאסף פרוטות ומביא לי חודש־חודש שלוש – ארבע לירות, ואני מוסיף עליהן חמש – שש לירות משלי. ויחד עם הכסף היה מביא לי את פנקסו עם חתימותיהם של התורמים. וכשהיה בית־החולים חסר סדין, שמיכה וכדומה, היתה אשתו מביאה מביתה.

הנה ישראל אהרן סליטינסקי, קאנטוניסט מימי הצאר הרוסי ניקולאי הראשון. יפה תואר, גבה קומה וישר־קומה, זקנו ארוך ולבן. פאותיו תלתלים. מבטאו ואופן דיבורו כמו של “איספּראבניק”² רוסי. לי הוא ידיד נאמן, ולממוני הכוללים – דחליל. הוא מדבר אליהם יהודית או רוסית טהורה ומקלל ומחרף ומגדף אותם בפניהם: “אוי ואבוי לכם גנבים, גזלנים, מוצצי דם עניים, אלמנות ויתומים; כיסיכם דמי־החלוקה מלאו”. וכמנהגו, נאמרים גם דבריו אלו תמיד בקול רם. כמה פעמים הייתי עד־ראייה: הממונה עולה במדרגות אלי, ופתאום הוא נבהל, הופך פניו וממהר לרדת מן המדרגות ולברוח, כי שמע את קולו הרם של סליטינסקי בביתי.

והנה לייבקה קונסטנטינובר. זקן רזה וגבה־קומה, וכנהוג פאותיו וזקנו לבנים וארוכים. עכשיו הוא ישיש חלש, אבל על כוחו וגבורתו לפני עשרות שנים מספרים נפלאות. הוא היה מעין מיניסטר־הפינאנסים לעקיל־אגה, שיך גדול ומפורסם בחורן שמעבר־לירדן. עקיל־אגה התנהג כמלך במחוזו, ולייבקה – יד ימינו. לבוש כבדווי ומזוין “עד לשיניו”, היה בא לכפרים לגבות מסים בשמו ולשמו של השיך, ואוי לו לכפר שלא נענה לו: שוד ומכות־רצח היה מנת גורלם של המסרבים, ובה בשעה היה לייבקה מגן על הכפרים שלא ישדדו אותם אחרים. משהזקין תש כוחו, ובטבריה עיר־הקודש דעכה שארית חייו.

ד    🔗

תנאי האקלים היו קשים מאוד, בייחוד בקיץ. לא היה מנוס ומפלט מגבורת־השמש ביום, ובאוויר החם והמחניק לא היתה מנוחה גם בלילה. קרח לא היה, שום משקה קר לא היה, והרחיצה בכינרת לא השיבה גם היא את הנפש, כי פושרים היו המים. אפשר שלא הייתי יכול לעמוד הנסיון הקשה, לולא עזרתה המוסרית של אחותי המנוחה, שבאה אלי מרוסיה כחצי־שנה לאחר שקבעתי דירתי בטבריה, היא אחותי שושנה, שהיתה אחרי־כן המנהלת של בית־הספר לבנות ביפו מיסודם של חובבי־ציון. היא לא רק העמיסה על עצמה חלק מכל קשי־החיים שנתנסיתי בו, אלא גם נתנה את לבה לראות ולגלות את כל היפה והנעים, שהיה בחיינו ובעבודתנו. ואומנם, יש אשר לא רק בצחוק השפתיים, אלא גם בשמחה בלב העמדנו פנים כנגד הסבל שניטל עלינו. בבית אי־אפשר היה לישון, ישנו על הגג, וגם ה“אפתיקר” שלי עמנו. והיו לילותינו מעט שינה, מעט תנומה והרבה שיחות, ובלילות־ירח גם הרבה שימת־עין אל כל מה שמסביב לנו. ויש אשר בלילות טיילנו על פני הכינרת בסירת־דוגה של ערבים ונפשנו מלאה יופי וקסם. שקט ודממה ואור־מסתורין של הירח, הפורש חרמי־קסמיו על כל היאור כולו. שיחות־ערבים, אגדות וסיפורים במשך שעות שלימות, והשיחות והאגדות והסיפורים כמה תמימים הם וכמה הבהובי־מליצה וציורי־דמיון יש בהם. ואחרי הטיול – מדורה בפינה שקטה על שפת הימה, צלי דגים ותפוחי־אדמה וזמזום־מיחם ומאור־פניהם היקרים של אמי, של אחותי, של שני ידידים המסובים עמנו…

*

ורוצה אני להוסיף בסוף פרקי זה שורות אחדות על היחסים בין היהודים והערבים בימים ההם. אני מאמין, שניצני קנאה – קנאה דתית יותר מקנאה גזעית – היו גנוזים במעמקי לבם של הערבים, כשם שהיו גנוזים גם במעמקי לבם של היהודים. אבל לידי גילוי יכלו לבוא רק בכוח תעודה מיוחדת: תקווה לשוד, זלזול בכוחם של היהודים ופיתוי להאמין שחלשים וחסרי־אומץ הם היהודים כולם. לרופא חלקו כבוד גדול. שמעתי שאפילו שודדים ושופכי־דמים מובהקים לא יגעו לרעה בעובר אורח כשהם יודעים בו שרופא הוא (אולי מפני קרבת המקצוע…). הפליאני תמיד יחס־הכבוד מצד הערבים כלפי מראות גילוייה של דת היהודים: אפילו ריקודיהם הנלהבים וצווחותיהם המוזרות של חסידי טבריה בחוצות וברחובות לא היו מביאים את הערבים לידי לגלוג או לידי הערות רעות. בעסקי מסחר וקניין היו מצויים קשרי־שותפות ואמון בין יהודים וערבים. מובן, שלפעמים היו גם מקרי־רמאות, אם מצד אלו ואם מצד אלו, אבל בדרך כלל היו היחסים טובים למדי.

*

מקץ שנתיים לעבודתי בטבריה הגיעה שעתי לצאת משם, כי גבר בי הרצון להיות קרוב יותר להתיישבות היהודית ולחיים החדשים בארץ. דומני שלא אגזים אם ארשה לי לומר, כי אהבה וחיבה אלי וצער על עזבי את העיר ליווני מצד כל תושביה, ובפרט מאת תושביה היהודים.

 

בזכרון־יעקב    🔗

א    🔗

1893

לפני שנתיים ראיתי לראשונה את זכרון־יעקב. אחרי נועי ונודי חודש שלם ביפו, בירושלים ובמושבות־יהודה, באתי ביום שישי אחד לפנות ערב זכרונה וסרתי לאכסניה, שלא נשתבחה בנקיונה. מיד הלכתי לבקר את רופא־המושבה ד"ר קליין ולא מצאתיו בביתו. השארתי את כרטיסי ויצאתי לראות במושבה. תעיתי אנה ואנה, ועיני לא שבעו מהסתכל בהדר הסביבה ויופיה. הנה הים הגדול. מרחק שלושה־ארבעה קילומטרים בינו ובין המקום שאני עומד עליו, אבל דומה כי דיה קפיצה אחת גדולה ומימיו יחבקוני. הנה גבעות ועמקים עטופים קטיפת־ירק, והנה גם יער בצלו יחביאני…

עם ערב שבתי לאכסנייתי וסעדתי את לבי כהלכה. ופתאום, עוד הבשר והכרובית בפי, נכנסו לחדר־האוכל בבת־אחת שישה־שבעה צעירים, כולם שוטים קצרים בידיהם וכובעים טרופיים בראשיהם, ואחד מהם, קטן־קומה, בעל פנסנה ושפם צבאי, ובת־צחוק מתוקה וקול לבבי לו, והוא שואל: “מי כאן ד”ר יפה?" – קמתי ונודעתי לו, ושנינו חיבקנו איש יד חברו. ד"ר קליין היה זה, ומן הים, מטנטורה, בא יחד עם בני־לווייתו, ובלי שאול את פי ציווה למשרתו לקחת את חפצי ואיכסן אותי בביתו.

זו היתה ראייה ראשונה שראיתי את זכרון־יעקב לפני שנתיים. הוזמנתי למלא את מקומו של ד"ר קליין ולהיות כאן רופא־המושבה. הוא הסתלק ממשרתו זו, והוא דיבר על לבי שאסכים לשרת במקומו – והסכמתי.

ב    🔗

ד“ר קליין היה רופא טוב מאוד, אדם נאור ממדרגה גבוהה, פיקח ולחכם להפליא; אבל עצבני, בעל לשון חריפה קצת יותר מדי, ומחמת נטייתו לבקר הכול בסגנון מיוחד, שהיה בו קצת עלבון למבוקר, לא רכש לו חיבה לא מצד האיכרים ולא מצד הפקידים. היה בו גם ממידת הרשלנות בנוגע לעבודתו, ונתן לפקידיו עושי־דברו לעשות כרצונם שלהם. את בית־המרקחת מצאתי במצב פרימיטיבי כל־כך, עד שגם בית־המרקחת הטברייני שלנו היה מהודר לגביו. בית נמוך ומרופש, תרופות הרבה, גם שוקולדה יפה וגם יין טוב וקוניאק משובח, ורבי אלתר ה”אפּתיקר" הזקן פוקדם לפרקים עד כדי בלבול־הדעת, אבל דמותיהן של התרופות כתובים על גבי הכלים באופן כזה, שאי־אפשר לקרוא את הכתוב. לתושבי המושבה ניתנות תרופות חינם, אבל אין רושמים את אופן שימושן. ראיתי מה שיש לפני, ומיד סגרתי אותו מוסד חשוב, הנחתי את המפתח בכיסי והודעתי לפקידות, שלא אכתוב רצפּט ולא ארשה ליתן תרופה עד שייעשה קצת סדר ב“אפּתיקה”, והפקידות הסכימה לי. ראשית־כול הדפסנו בהקטוגראף מאות פתקאות “אויסערליך”³, כדי להדביק על בקבוקי התרופות מסוג זה ולהישמר מאסון. ובזכרוני שמורה בדיחה מאותם הימים. עד שה“אפתיקר” השני עסק בהדפסת הפתקאות, נמלכנו להזמין מי־שהוא מן התושבים, כי יקרא את המלה “אויסערליך” ויפרש אותה לנו, למען נדע אם יש ממש בתקנתנו. על־פי מקרה נזדמן לנו איכר זקן, ליצן. הרכיב את משקפיו על חוטמו, קרא הברה־הברה ופירש: “הרי זה דבר פשוט. עד עכשיו היה ‘ערליך’, מעכשיו ואילך, – 'אויס ערליך”⁴.

הפליא אותי גם מספר הפקידים בבית־החולים. ארבע־עשרה מיטות – ותשעה פקידים, חוץ מן הרופא! במשך חצי שנה עלה בידי לסלק מחציתם. ומעניין הדבר: מלבד חובש, אדם ישר ונאמן, היה לו לבית־החולים גם שומר, גם גנן, גם מנהל, רק אחות לא היתה לו. כך גזרה “חוכמת־החיסכון” של הפקידות. לעומת זה התירה “חוכמת־החיסכון” של הפקידות, שיהיה בית־החולים קונה על חשבונו לחמניות וחלב לא רק בשביל החולים, אלא גם בשביל פקידי המושבה, וכל חודש היה המנהל מגיש חשבון לפקידות ומקבל את התמורה. וזוכרני: ערב שבּתי הראשונה בזכרון־יעקב הביאה המבשלת שלי לשחיטה תרנגול־ענק ועשתה אותו צלי מצוין לשבת. וכששאלה אותה אמי: היכן קנתה עוף יפה זה וכמה שילמה מחירו? צחקה ואמרה: מבית־החולים הוא. וכך היה נהוג גם בבית הרופא הקודם, שממנו נפלה המבשלת לי בירושה. מובן שקשה היה לי להעביר מנהגים אלו מן העולם, אבל עמדתי על דעתי ושמתי קץ להם, וגם פיטרתי את המנהל.

לא היו ימים מרובים והוצרכתי שוב לעמוד על דעתי. כל פקידי המושבה היו מקבלים חינם, על חשבון הבארון, מים ונפט, יין וירקות. שרברוב עדיין לא היה אז במושבה, ומים היו מביאים על־גבי חמורים. נמלך הערבי שואב־המים והתחיל להתרשל בהבאת מים לי, וכשנזפתי בו והוא ענני גסות – בא על שכרו ממני. ופעם אחת אמר לי בן־שימוֹל, מנהל המושבה, שהוא יודע דבר המקרה הזה; וגם הוסיף, שלפי החוזה שהיה עמי, אין מזכותי לקבל מים ונפט, יין וירקות, כי לא הרי רופא כהרי פקיד. לא ויתרתי, והודעתי לו, כי אם תיגרע זכותי, שעליה אמר לי בפירוש ד"ר קליין, אעזוב את המושבה בלי שום טענות ומענות ובלי שום בקשת פיצויים. “לא לכבוד הוא לי לוותר עם שום זכות מזכויותי”, אמרתי לו, ודרשתי ממנו, כי יכתוב לפאריס ויבקש תשובה. והתשובה באה באופן ישר אלי מאת שייד בכבודו ובעצמו. בשם הבארון הודיע לי, שמכאן ואילך גם אני בכלל “מקבלי מים ונפט, יין וירקות”.

ג    🔗

החולים היו מרובים, בפרט חולי מאלאריה, ובעיקר מבני חדרה, ואין בפי די שבח ותהילה לאנשים האלה. בעיניהם ראו את אנשי־בתיהם ואת חבריהם ושכניהם מעונים עינויים נוראים ומתים בקדחת שחור־שתן (בימים ההם היו רגילים לקרוא לה “קדחת צהובה”), בידיהם חפרו קברים לכמה מבני ביתם, מחבריהם, משכניהם, והם, אמיצי־לב, ממקומם לא משו ואת מושבתם לא עזבו. זה היה אומץ־לב על גבול השגעון.

רוב חולי־חדרה היו מובאים לבית־החולים הזכרוני, אבל לעיתים קרובות הייתי צריך ללכת לחדרה ולטפל בחולים בבתיהם, ביתר דיוק, ב“חאן” הידוע: חצר גדולה מוקפת חומה של אבני־גוויל, בנויה אורוות, ואותן האורוות עשו חלוצי־חדרה “בתים” למשפחותיהם. שתים־שלוש פעמים בשבוע – ועיתים גם יותר – הייתי הולך לשם. אף עלה בידי לחנך צעיר טוב, שפירא שמו, ד"ר לכימיה, ומידו היו החולים מקבלים עזרה ראשונה עד בואי לחדרה, או עד בואם הם לבית־החולים שלנו.

מקרה מיוחד במינו נשאר חרות בזכרוני. לוין, מורה בחדרה, גיסו של האיכר הידוע בן־יהודה, חלה והביאוהו אלינו. קדחת שחור־השתן ומלאך־המוות עמד לראשו של החולה. אין דופק כמעט, הקאה בלי הרף, גיהוק, ועוד ועוד. ובשעה נוראה זו היתה ראשית דאגתו לאשתו (הוא אמר: לאלמנתו), הואיל ולא היה להם ילד, מיהר וכתב לה גט, שלא תהא זקוקה לחליצה אחרי מותו. ודווקא הפעם עשה הקדוש ברוך־הוא נס, והחולה המסוכן הזה, שכבר הגיע עד שערי־מוות, הבריא, ולא היו ימים מועטים עד שחזר ונשא את גרושתו.

והימים ימי־הרקב של אפיטרופסות עד אין־קץ ואין גבול. הכול בידי שייד, הפקיד העליון, ושניים ושלישים לו – הפקידים המקומיים. כל איכר במושבה קיבל שנים־עשר פראנק תמיכה לחודש לכל נפש מבני־ביתו, חוץ מתינוקות: להם ניתנה תמיכה רק שישה פראנקים לחודש לכל נפש. עזרה רפואית – על חשבון הבארון. עלייה ללבנון לשם הבראה ודירה ומזון במלון יקר – על חשבון הבארון. כל העבודה בכרמי האיכרים נעשתה בידי ערבים – על חשבון הבארון, והאיכרים “משגיחים”. שני אגרונומים – על חשבון הבארון: אחד לגפנים, ואחד לירקות ולעצי פרי ונוי. וברשותם של שני האגרונומים עשרה צעירים מבני האיכרים, והם היו רוכבים כל היום על סוסיהם בשדות, ובהשגחתם רשמו האיכרים יום־יום את מספרם ועבודתם של הפועלים הערבים. וחוץ מאלו – המון־פקידים ביקב, ופקידים מנהלי־חשבונות, ולכל מנהל־עבודה פקיד־עוזר, ועוזר לעוזרים, ושומרים ומשרתים ושמשים – מחנה רב. ושייד, הפקיד העליון, היה בא לארץ פעמיים בכל שנה, לראות ולהיראות ולהכין דין־וחשבון בשביל הבארון. ופעם אחת, בשיחה עמו, כשהיתה דעתי בדוחה עלי ביותר – ואולי היה לבי כאוב בי ביותר – אמרתי לו: “דוק ותמצא, שכל איכר במושבתנו יש לו שני פקידים כנגדו”…

בבית־הספר שלטה הצרפתית: עברית למדו בקצה־המזלג – לתפילה. לאחר זמן התחילו מלמדים יותר עברית, וזו היתה השפעתו של גרזובסקי, ואחריו – של ציפרין. הבחורים דיברו ברחוב יידיש, או ערבית; הבחורות השתדלו לדבר צרפתית, ולאו דוקא קלאסית. ומבין האיכרים היו משפחות מיוחסות שבנות צעירות להן, בעלות כשרונות פחות או יותר, ובחסדה של הפקידות נשלחו הבנות הללו לפאריס להשתלם בלשון, בנימוס ובתלבושת, המה שלושת העיקרים הגדולים של פקידי הישוב המוזר הזה ומפקדיו העליונים. רבים רננו אחרי העליון שבעליונים, אחרי שייד (מי היה קודם מנהל משרד־הצדקה של הבארון, ומשם יצא למלוך על מושבותיו של הבארון בארץ) ואמרו עליו, שהוא לא רק בזבז כספים לשמו ולשם כל מי שמקובל עליו, אלא שהוא גם חשוד על יחסים מיוחדים בינו ובין אותן הצעירות, ובשביל כך היו זוכות, אחרי עלותן במעלות התרבות הפאריסית, להיות מנהלות בבתי־ספר של המושבות. אני איני מאמין בזה. ואולם אמת הדבר, שעל־ידי “יחסנות” זו נכנס רקב למושבה. ובדידי הווה עובדה. בדרך כלל נהגתי שלא לקבל חולים בשבת. אבל פעם אחת, זמן מועט אחרי בואי למושבה, הוצרכתי לטפל בשבת בעין חולה של ילד, שהיתה בה סכנה. והנה נכנס איכר זקן אחד, ואמר שגם הוא זקוק לריפוי. ידעתי שאין הוא טעון ריפוי מיד, וביקשתיו שיטרח לבוא מחר. נעלב הזקן והחזיר: “שמא אין אתה יודע, שאני אביה של פלונית?” מיד פשטתי לו את ידי ובירכתיו על זכות גדולה זו, “אבל – הוספתי ואמרתי לו – בתורת חולה תטרח לבוא אלי מחר”. וכשהתחיל הזקן צועק – תפסתיו בשכמו והשלכתיו מביתי החוצה. ותהום כל המושבה, ורבים לא יכלו להאמין, שככה יעשה הרופא לאביה של “היחסנית המפורסמת”, ולא יחוש לטפל בו כשם שחש לטפל בסתם ילד חולה, בנו של פועל…

כאמור, אין אני מאמין בחשד שחשדו בשייד. וכשאני לעצמי ברי לי, שהשיטה האמורה של פרוטקציה ויצירת “יחסנים ויחסניות” נבעה מתוך כוונה אחרת – להעמיד בכל מושבה אנשים, שבשכר טובת־הנאה של ממון ושל “כבוד” ישמשו לו לפקיד העליון בעלי־לשון, להודיעו על כל מה שנעשה ונשמע בין הבריות במושבות, ויגנו עליו ועל מעשיו.

ואין לתמוה שבהשפעתה של שיטה זו, וכל הכיעור הדומה לה, גדלה כל־כך הדימוראליזאציה. להפך: הרבה יותר יש לתמוה, שהדימוראליזאציה גדלה רק עד כדי כך, ולא יותר, ושלא פסו מן המושבה גם איכרים פשוטים, שעבדו את עבודתם באמונה ובה ראו ברכה לעצם. אבל מובן מאליו, שהללו היו מעטים. על־פי רוב שהיתה השאיפה למצוא חן בעיני הפקיד, כי על כן הוא השליט ובידו גם להגדיל את התמיכה וגם לפסוק תוספת־תמיכה לשם נסיעה ללבנון, לווינא, לפאריס ולכל מקום אחר, המצויין בארוכה וברפואה, והוא השליט, יכול גם למנות צעיר כלבבו להיות עוזר לו, או שהוא יכול לשלוח אותו לפאריס לשם לימוד ותרבות, וכדומה מן הדברים הטובים והחשובים התלויים ברצונו של הפקיד. להיבנות מן העבודה עצמה היתה שאיפתם של מעטים בלבד, שלא יכול להם הרקבון. ותמיהה גדולה היא, כיצד נשארו לפליטה אותם המעטים, וכמה הוצרך כוחם להיות גדול, שלא יוכל להם הרקבון. וזכורני: לפני עזבי את המושבה ראיתי מעשה ונזדעזעתי. פישל אהרנסון עיבד את כרמו בידיו ממש ואהב אותו כאהוב איש את בן־טיפוחיו. וכשהצליחו העבודה והאהבה והכרם התחיל נושא פירות באופן מצוין, החליטה הפקידות לזקוף את כל ההכנסה לתשלום חובו הפאנטאסטי של פישל, ולמסור לו רק סכום מועט, בשיעור התמיכה שקיבל קודם. באמת אפשר היה לחשוב, שהפקידות עוינת כל הצלחה אינדיבידואלית, שמקורה ביגיע־כפיים.

*

שנתיים עבדתי בזכרון־יעקב וחייתי אווירה מחניקה. אף על־פי־כן נקשר לבי במושבה זו לאהבה אותה אהבת־אמת. אהבתי את הדר יופיה הטבעי, אהבתי את אנשיה, שעם כל ההשפעה הנוראה של השיטה השיידית לא נכחדה פשטותם הטבעית ולא פסק מלבם גם הרגש הלאומי, ואהבתי את עבודתי – את המלחמה במאלאריה, שקיננה בזכרון ובחדרה. וכשחזרתי זכרונה בשנת 1907 תמהתי לראות שהיתה כאן רוח חדשה. האבות זקנו, ובניהם הצעירים פלטו מקרבם את הנטייה לחיים טובים וקלים בפאריס ובמצרים, ולא אל הפקיד, כי־אם אל כוחם ועוצם ידיהם ישאו עיניהם. יום־יום הם משכימים לעבודתם, מיום ליום הם מתערים יותר ויותר באדמתם ועליה הם חיים את חייהם בלב שלם. ראיתי, תמהתי – ושמחתי.

 

ביקורו של הרצל בארץ־ישראל בשנת 1898 ⁵    🔗

שמועות בלתי־ברורות, שנפוצו בזהירות רבה, התהלכו על בואו של ד"ר הרצל ארצה, בעת ובעונה אחת עם תיורו של הקיסר וילהלם בארץ. הכלר, מעריצו המסור והאמיץ של הרצל, אישר את השמועות הללו בחוגים מצומצמים.

עלה רעיון במוחי, לפנות אל כמה מפקידי הבארון וכי"ח⁶ בשאלה, מה הם חושבים לעשות כדי לקבל את פני המנהיג עז־הלב של הציונות העולה. התשובות לא השביעו רצון כלל. מהם שאמרו כי ישאלו “במקומות גבוהים”, ומהם לא שמו לב לדבר.

התרגשות רבה תקפתני להופעתה הפתאומית של האישיות התקיפה – סמל תקוותינו ביישוב ובמושבות. חפצתי כי הופעתו של הרצל תהיה מלאת הוד, משכנעת ומנצחת כמוהו עצמו.

הדבר אירע ביום רביעי, שני ימים לפני בוא הקיסר וילהלם עם רעייתו ליפו. כמה ימים לפני כן בילה הכלר את אחד הערבים בביתי. דויד שוב בא לבשרני על בואו של הרצל; הוא רוצה לראותני. מיהרתי ללכת ומצאתיו במלון קאמיניץ בחברת ידידים. הם היו שרויים בפקפוקים רבים. ואומנם, רצונו לבקר בכמה ממושבותינו נתקל במעצורים: כל העגלות בארץ גויסו בשביל הקיסר. גם הפחה מירושלים לא יכול היה למצוא לעצמו מרכבה הגונה, עד שסוחר נוצרי מיפו הציע לו את עגלתו הפרטית. בקושי מצאנו אילו סוסים עלובים, שאוכפיהם בלים ומיושנים. לבי דאב למחשבה כי הרצל יופיע בצורה כזאת. לפתע נזכרתי, כי היום הוא יום ביקורי ב“מקוה ישראל”, הם היו שולחים לי תמיד את עגלת המוסד. צריך היה ליטול רשות ממנהל מקוה, להשתמש בעגלה לשם סיור במושבות. אמרתי להרצל [להכלר?] את הדבר – הוא פקפק, כיוון שנאלץ היה לעזוב את חבריו מחוסר מקום לכולם בעגלה ולבסוף הסכים. חזרתי לביתי ומצאתי בו את גב' נייגו, אשת המנהל של מקוה. היא עדיין לא ידעה על בואו של הרצל, וכשהודעתיה על כך, התרגשה מאוד. כששאלתי: אם יש ברצונה שאציגנה לפני הרצל, צעקה בחדווה: ־ “מי? ד”ר הרצל? תנה לי אותו ואחבקנו!" – “לאט לך, גבירתי – עניתי לה – קודם כל צריך לחוטפו בעגלתך, ואחר כך – תעמידי את העגלה לרשותו, כדי שיוכל לסייר במושבות!” הגב' נייגו הבטיחה בהן־צדקה שתעשה את הדבר למענו. וכך נסענו למקוה ישראל.

לנייגו הודעתי את הדבר רגעים אחדים לפני נסיעתנו, כדי שלא יהיה לו פנאי לפקפוקים. נייגו, שבדרך כלל ידע להכניס אורחים, קיבל את הרצל בכבוד רב ובסבר פנים יפות.

באולם הקריר במקוה ישראל ביום חם של קיץ התאספו כולם, ההנהלה, חבר־המורים והתלמידים, והנה הגיעו גם שלישיו של הרצל. ואז גדל הרצל – גדל בהוד, ודבריו השקולים והעזים שפעו על הנוכחים קסם. קשה לתאר את ההתלהבות. הוא ניצח.

אחרי זה נסענו לראשון לציון. הפקיד שישב בראשון, מי שהיה מנהל כי"ח, אדם פעוט הבז לציונות ולהרצל, – הופתע ולא הספיק להשתמט מקבלת הפנים להרצל ולסיעתו. כעבור רגעים מספר שוכנע ונסחף גם הוא בהתלהבות הכללית. כל “ראשון” געשה. קול ענות וקריאות הידד נסרו בחלל. זקנים, נערים וטף הצטופפו כדי להתקרב, לגשת ולראות את הרצל. ההתרגשות הגיעה לשיאה כשנסע הרצל במרכבה הנהדרת של פקידות ראשון־לציון דרך ואדי־אל־חנין לרחובות. כל צעירי ראשון ליווהו ברכיבה. לקרתא יצאו מרחובות מספר גדול של רוכבים עברים. להתלהבות לא היה גבול. קריאות הידד, תרועות, ויריות, שירי “התקווה”, “חושו אחים”, מקהלת ילדים, הדגל הציוני – –

למחרת, עם בואו של וילהלם קיסר ליפו, נסע לשם הרצל וסיעתו עם פקידות ראשון. כשירד הרצל מהמרכבה והציג את רגלו על המדרכה, נשמעה יריית התותח הראשונה המודיעה על בוא הקיסר למושבה הגרמנית. אנו חשנו אותה שעה דבר־מה יוצא מהכלל, עצום ומעודד. לאחר שיחות עם הכלר – מתוך הליכה על פני המדרכה – הוחלט כי הרצל וסיעתו יימצאו במקוה ישראל בעבור הקיסר ירושלימה.

המון רב של יהודים חנה ליד מקוה, כאילו נאספו כאן כקיבוץ מיוחד, כעם קטן הבא לברך בשלום את שליטה של אומה אחרת הבא לבקרם. כשנודע שגם הרצל נמצא בקהל, החלו לנהור למקום המון. הדבר לא נודע ברבים, וכמה אף הצטערו שלא נודע להם בעוד מועד כי הרצל יהיה כאן.

אם איני טועה, עבר הקיסר בשעה תשע וחצי לפני מקוה. השדרה הגדולה, הבניינים והסביבה, השחירו מרוב עם. וכשהתקרבה פמליית הקיסר אל השער, פצחה מקהלת התלמידים בשיר. אז יצא הרצל מבין המון האנשים, צעד לקראת הקיסר ובירכו. הקיסר לחץ את ידו. ברגע זה לא חשוב היה מה דובר ביניהם, אולם את ההמונים תקפה התרגשות גאווה, וסיפוק עצמי. הרצל גדל בעיניהם.

לאחר ששיכנע את עמו בכוחו המוסרי כמנהיג, הראה את כוחו גם מחוץ לעמו, בדברו עם השליט הזה בשם היהודים על ארץ אבותיהם.

 

בשעת מגיפה    🔗

א    🔗

ספטמבר 1902

בעירנו, ביפו, נפלה הברה, כי פרצה מגיפה של כולירה בארץ ורבים חלליה. אף ידענו, כי זמן מועט קודם לכן כבר פקדה המגיפה את מצרים.

ספטמבר ואוקטובר הם חודשי מסיקת־הזיתים. בחודשים אלו מרבים ערביי אל־עריש לבוא למרכזי השמן בארץ־ישראל, ומפי שוטרים רגילים ושוטרי־חרש באו ידיעות שהמגיפה החלה בלוד וסביבותיה – מרכזי הזיתים ותעשיית־השמן ביהודה.

חרדה אחזה ביפו. חברי המג’ליש־אל־בלדיה (מועצת העיריה) נכנסו לישיבה. מושל העיר ישב ראש. השתתפו באותה ישיבה גם רופאים אחדים, ואף אני בתוכם. במשך כל הישיבה לא נשא איש על שפתיו את המלה “כולירה”, כאילו היא עצמה יש בה סכנה; דיברו רק על “המחלה”. הכול ידעו פירושה; אלא מה? אל יפתח אדם פיו לשטן. לסוף הוחלט לשלוח ללוד לשם חקירה ודרישה שלושה רופאים: הרופא העירוני טדרוס, הרופא צזר גהוֹראבּ ואני.

נזדיינתי במיקרוסקופ ונסענו שלושתנו יחד. הודעתי לחברי, והם הסכימו, שלא ניכנס ללוד אלא אם כן נבקר תחילה בבית־הקברות, ולא בגלוי אלא בסתר, כדי שלא ירגישו בנו התושבים, היראים את תחבולותיה ההיגייניות של הרשות הרבה יותר משהם יראים את המגיפה עצמה. וכך עשינו. הלכנו חרש לבית־הקברות ומצאנו בין הקברים הישנים כשנים־עשר קברים חדשים. הכרנו אותם, משום שהיו מכוסים אדמה שחורה, סימן שנחפרו לפני ימים מועטים. ובו בזמן שעמדנו בבית־הקברות נתווספו עוד ארבעה קברים חדשים. יצאנו מבית־הקברות ונתקלנו שוב בלוויה של מת. לא הרחקנו ללכת, והנה עוד שני מתים מובלים לבית־הקברות. עוד פסיעות אחדות, וזעקות־שבר בוקעות ועולות מתוך רחובות העיר. נכנסנו לאחד הבתים, שמשם פרצו הזעקות ולעינינו נתגלו מחזות נוראים. גם הבריאים וגם החולים השתדלו בכל כוחם להסתיר את הכולירה מעיני הרשות ומעינינו שלנו, שליחיה של הרשות. מצאנו שלושה חולים במקום אחד, וכיוון שהרגישו בנו, מיד חגרו שארית כוחם לבלוע קצת לבּן, כדי שיהיו נראים לנו בריאים. חולה אחת התחזקה ואמרה לנו: “הנה אתם רואים, בריאה אני”, וכרגע עזבוה כוחותיה האחרונים, והמחלה וכל גילוייה הנוראים גברה עליה.

מלוד הלכנו לכפר הסמוך, לזרנוגה, ושם נגולו לעינינו מחזות מחרידים עוד יותר. תושבי הכפר כבר ידעו, כנראה, על בואנו והסתירו את חוליהם ב“מטמורות” – אלו הם הבורות היבשים שבהם התבואה משתמרת. בקברים הזמניים הללו טיפלו בחולים עד שהמוות חילצם מסבלם, ואז הביאום לקברות־עולם.

ביקשתי ומצאתי חומר לבדיקה. הלכתי לבית־החולים של המיסיון האנגלי, בדקתי שם את החומר בדיקה מיקרוסקופית, ולא היה עוד שום ספק, מה טיבה של המחלה: כולירה לכל דבריה.

שבנו ליפו, ובישיבה של מועצת־העיריה הרצינו על מה שראינו ומצאנו. אין צורך לומר, שפניהם של חברי־המועצה לבשו עצב. דומה היה כאילו שומעת אוזנם מרחוק את משק כנפיו של מלאך־המוות. אבל גם המלאך הממונה על המגוחך לא הסיר חסותו מעל אותה ישיבה. כל רגע הריחו כמעט כל חברי־המועצה קאמפור, שאין כמותו, כידוע, “סגולה בדוקה ומנוסה” לכולירה. קצתם היה להם פודה ומציל זה בידם ממש, וקצתם שמרו עליו בכיס קטן, שהיה תלוי להם בצווארם. ביחוד שאפו קאמפור לכל מלוא נחיריהם כשהיו שומעים את השם כולירה יוצא מפורש מפי מי־שהוא, אף־על־פי שגם הפעם הבליעו הרופאים הערבים את השם הנורא והאיום הזה בפיהם ולא הגו אותו באותיותיו.

למוחרת בא הפחה מירושלים – ושוב ישיבה. את שני חברי הרופאים האמורים ואותי מינה לוועדה סאניטרית. הרציתי באותו מעמד על אמצעי־זהירות, כדי לעצור ככל האפשר בעד המגפה, על סידור משמרות לבתיהם של חולים, על בדיקת הבארות, וכדומה. חלק מבית־החולים היהודי הקצינו לחולים יהודים נגועי־המגיפה. הרציתי גם על אמצעי הזהירות האינדיבידואלית, והדברים נדפסו צרפתית, ערבית ועברית ונתפרסמו בכל העיר בצורת מודעות־קיר. נטלתי עלי לסדר ועדה סאניטרית מיוחדת מבין היהודים עם נקודות קבועות לחיטוי, שיהיו מזוינות סינרים וערדלים של גומי, סמי־חיטוי וכל צורכי זריקה.

רגש החובה והחשיבות של עבודתנו נטע בתוכנו מרץ ואומץ־לב. הרופא ד"ר לוי עזר לי בבית־החולים היהודי, עבדנו ברצון וכמעט במצב־רוח מרומם, אף־על־פי שמצב־הדברים כשהוא לעצמו היה קשה: כחמישים איש מישראל חלו וכשמונה מהם מתו. מספר החולים מבין הערבים היה גדול הרבה יותר, ומספר המתים – משלושים עד ארבעים וחמישה למאה.

ב    🔗

הודעה רשמית: כולירה בטבריה. וזמן־מה אחרי הודעה רשמית זו בא מנצרת רץ ובשורה רעה בפיו: משפחת קלוריסקי גיסי הספיקה לצאת מטבריה לפני ההסגר וקבעה לה דירה בנצרת, במלון הגרמני פסטלשברט, אבל את קלוריסקי עצמו תקפה הכולירה שם, ומבקשים ממני, כי אבוא לרפא אותו. החלו טלגרמות עפות ממני לשם, ומשם אלי. הוברר, שרופא המיסיון הפרוטסטאנטי וגם רופא העיריה, שהוזמנו אל החולה, כיוון שניגשו לחדרו וראו את גילויי־המחלה, נבהלו ולא נכנסו. ועוד נודע מתוך הטלגראמות, כי ד"ר נפתלי וייץ, שישב אז בזכרון־יעקב ומעולם לא עצרוֹ דבר מלהענות לדורשי עזרתו, נענה מיד גם לקול־קריאה של הגברת קלוריסקי והלך לנצרת לרפא את החולה.

נמצאתי במבוכה גדולה. אני פקיד הממשלה בשעה זו. הוטלה עלי אחריות גדולה. כיצד אוכל איפוא לעזוב הכול ולנסוע? פניתי את הקאימאקאם וביקשתי ממנו רשות לנסוע, והוא גם לשמוע לא רצה, אף התרה בי, כי אם אעיז לעזוב את יפו ואת תפקידי שלא ברשות, יענישני בכל חומר־הדין. החלטנו, אני ואשתי, כי כל זמן שד"ר וייץ נמצא ליד החולה אין אני רשאי לעזוב את יפו, הזקוקה לי. אבל הטלגראמות מנצרת לא חדלו לבוא, וכל אחת קשה מחברתה: מצב החולה הולך ורע. ולא זו בלבד. ביפו היו בּוּלטינים יוצאים כל יום על מצב המגיפה בארץ, ובאחד הבולטנים נדפסה ידיעה מנצרת, לאמור: “החולה היחיד שנאבק עם המחלה ימים אחדים ומת; חולים חדשים אין”. אף מסרו לנו, כי בו־ביום באה טלגראמה: “מה יש לעשות בגופתו של קלוריסקי, אם ימות?” – חזרנו, אני ואשתי, והחלטנו אחרת: אני חייב לנסוע לנצרת, ויהי מה. מיהרתי אל הקאימאקאם, והוא לא רצה לשמוע כבתחילה, ציווה עלי בכל תוקף, כי לא אניח את מקומי, ולא זז מדעתו גם לאחר שטענתי לפניו, כי יש לה ליפו רופאים דייה גם בלעדי, ובנצרת אין איש אשר יעזור למשפחה הקרובה אלי כל־כך.

בכל־זאת עמדתי על דעתי והחלטתי לנסוע. על גבול יפו עמד משמר חזק, ופקודה ניתנה לו למשמר, כי לא יתן לאיש לצאת ולבוא; בדרך לפתח־תקוה משמר, בדרך לנצרת משמר, ועל גבול נצרת משמר. אף־על־פי־כן אסע. ראשית־כול צריך אני להגיע לפתח־תקוה. עם ערב ניגשתי רכוב על סוס לגשר מוצררה, קרבתי לשוטרים השומרים על המעבר שאלתי לשלומם ואם הכול נמצא אצלם בסדר, אף הודיתי להם על נאמנותם לתפקידם – והמשכתי את דרכי על־פני הגשר. פתאום קפצו השוטרים ממקומם והתחילו צועקים: “לאן?” הרימותי את המגלב שבידי והצלפתי על הסוס. הוא נשמע לי, בדהרה אבירה העבירני את הגשר – ונעלמתי מעיני השומרים. לפתח־תקוה הגעתי בחשכת־לילה. משמר טוב של בני האיכרים ופועלי המושבה. להתחמק מידי אלו אי־אפשר. הם עיכבוני ושאלו: מה בקשתי? ביקשתי, כי יביאו אלי את מנהל המושבה מר בריל, פקידו של הבארון. עוד לפני צאתי מיפו החלטתי שלא אלך עד נצרת יחידי, אלא אעמיד לי שומר מורה־דרך, אשר ידע לעזרני בעת־צרה. ובימים ההם לא היו בארץ שומרים טובים ועוזרים נאמנים יותר מן השודדים המובהקים. בהם אפשר היה לבטוח ובידם אפשר היה להפקיד את הגוף ואת הנשמה. אחד מאלו שימש שומר בפתח־תקוה, אותו ביקשתי למצוא, וידעתי שעל־ידי בריל אוכל לסדר את הדבר. אף אמנם בא בריל ומיד שלח לקרוא לאותו בר־נש. ועד שהלז בא, האכילני בריל ארוחה טובה. עם חצות לילה בא האיש המבוקש. כושי גבה־קומה, עינו האחת סמויה וכל דמותו דמות שודד אמיץ־לב ורב־כוח. בקיצור: בן־אדם הגון כאשר איוותה נפשי. בשתים אחר חצות יצאנו מפתח־תקוה. שנינו מזוינים ושנינו רכובים: אני על סוסי, אשר הביאני מיפו, והוא על סוסתו הערבית, הגזעית. הגענו עד למשמר הראשון. השומרים־החיילים סידרו להם מדורות וישבו והתחממו לאורן, כי לילה קר היה ליל־חושך זה. המרחק בין מדורה למדורה ובין קבוצת־שומרים אחת לשנייה היה גדול דיו, ועברנו בין זו לזו בשלום ואיש לא הרגיש בנו. אבל פתאום צהלה הסוסה האצילה, ולקול־צהלתה פתחו רוביהם של השומרים את פיהם. שומר־ראשי ומורה־דרכי אמר, שאזנו קלטה זמזום כדור, שעבר מעל לראשו, אבל אין אני אחראי לדבריו. על כל־פנים, מיהרנו להתרחק ממקום־סכנה זה והמשכנו לרכוב לנצרת. הבוקר אור. ואנחנו רוכבים על סוסינו לא בדרך־המלך, כי־אם מבקעה לגבעה, ומגבעה לבקעה, ואין אנו נכנסים לשום כפר, שלא יראנו איש. פעם בפעם אנו אוכלים כזית, מניחים לסוסינו לנוח קצת, ומוסיפים והולכים לדרכנו. עם לילה הגענו עד לפני נצרת. חיכיתי עד שכלתה רגל מן העיר, מסרתי את סוסי ואת כל כלי המיותרים לידי בן־לוויתי, על־פי הוראותיו צעדתי חרש דרך גנים וכרמים, עד שלסוף הגעתי לגדר של צבר וכביש, שחצצו ביני ובין המלון, אשר שם משפחת קלוריסקי. אני מאמץ כוח עיני לראות מה שהוא באפלת הלילה, ורואה: שלושה שוטרים שומרים על המלון, ועל הגזוזטרה מצטיירת קומתו של ד"ר וייץ. איני יכול לשלוט ברוחי וצועק אליו, והוא מחזיר לי בקול צעקה: “מצב־החולה הוטב קצת”. הגברת קלוריסקי, בשמעה את קולי, פורצת אל הגזוזטרה וקוראת לי: “הלל, בואה!”. אין אני מפקפק ומשלשל לתוך ידו של השוטר מטבע של זהב; זה משמש הכשר מספיק, ואני נכנס למלון (ובאמת, מנקודת־המבט הסאניטרית מותר להיכנס אצל חולה, אלא שאסור לצאת מביתו).

ג    🔗

נכנסתי לחדרו של החולה. העלוב שכב חיוור, אין קול ואין דופק כמעט, והוא קטן מאוד, כאילו התכווץ כולו, עיניו עמקו בחוריהן ועל שפתיו בת־צחוק נוגה מאוד. מראהו היה נורא. כנגד רצונם של הניצבים עלי נשקתי לו, והוא חלש, רק שפתיו נעו: “למה, אילושה חביבי?” – ידיו ורגליו היו עטופות תחבושות. במשך שלושה ימים שיפשפו את אבריו עד כדי כך, שנעשו כולם חבורה אחת. מצבו היה עדיין קשה, ההקאה והשלשול עדיין לא פסקו, אבל כבר חדל מכיווץ־השרירים.

שלושה ימים שמרנו על החולה – ד"ר וייץ ואני. ועוד היו עמנו: נזיר אחד מן המנזר הנצרתי, והוא טיפל בחולה יומם ולילה, והגברת קלוריסקי, שלא הסתלקה ממיטת החולה אף לרגע אחד. הילדים ואוֹמנתם נמצאו גם הם במלון, אבל באגף מיוחד, מובדלים לגמרי מאמם ומאביהם החולה המסוכן. הגרמני בעל־המלון פעיל היה גם הוא בריפוי החולה: בשעות הקשות ביותר שיפשף לו את איבריו. מזכירו של קלוריסקי, שלא היה עמנו, שימש קשר חי בין עולמנו הקטן, שהתכנס כולו בתוך המלון, ובין העולם הגדול שמחוץ למלון: כמה פעמים ביום היה ניגש לגזוזטרה, מקבל מאתנו ומביא לנו ידיעות, מזמין צורכי־מזון בשבילנו, ממציא לנו עיתונים, שולח טלגראמות וכו'. והאיש הנחמד הזה, שהוא היה בחוץ ולבו ונפשו עמנו בפנים, עשה בשוגג דבר, שנתערבו בו עצב וצחוק יחדיו. ומעשה שהיה כך היה:

קודם צאתי מיפו הבטחתי לאשתי, כי בטלגראמה שאשלח לה מנצרת בבואי לשם אבליע בתוך שאר השמות של קלוריסקי וביתו גם את שמי שלי. הדואר לא ירגיש בדבר, ולאשתי יהיה זה סימן, שבאתי לנצרת בשלום. והנה עמדתי על הגזוזטרה והקראתי טלגרמה “למקשר” שלנו, שעמד מולי ברחוב: “מצב חיים טוב; אין סכנה, אסתר, וייץ, דבורה, הלל, ירדנה ימימה”. הוא רשם לפניו את כל השמות הללו והלך לשלוח את הטלגראמה. וכשהגיע לדואר נמלך בדעתו, שיש חשש לכתוב את שמי, שמא יוודע דבר היותי פה, עמד ומחק את שמי. ואפשר להבין, מה רושם עשתה על אשתי טלגראמה זו, שלא היה בה שמי. הימים רעים, הדרכים כולם בחזקת סכנה – ואני אינני. ברור היה הדבר בעיניה, כי לנצרת לא הגעתי. והיא שלחה טלגראמה לכל ארבע רוחות הארץ: “איה הלל?”. ורק למחרת, לאחר שהלבינו שערותיה, קיבלה תשובה טלגראפית מאת המנוח יוסף טריידל: “להלל שלום; אין דאגה”.

וסוף־סוף נתגלה לרשות בנצרת הסוד, שאני נמצא כאן, ורופא העיריה בא בכבודו ובעצמו לחפש במלון. מיד הסתירו אותי מתחת לקרשים וכלים שונים, שהוטלו בלי סדר, והכול עבר בשלום. הרופא בא, חיפש – ולא מצאני, ונפטרתי מעשרה ימי הסגר שהיו צפויים לי, ואני לא רציתי בהם כלל. בו ביום הודיע לנו “המקשר” שלנו, כי המשטרה תפסה ואסרה את הערבי השודד, מורה־דרכי ושומר־ראשי. אומנם, הוא ידע להכחיש הכול ויצא לחופשי, אבל נצטווה לצאת מנצרת ולשוב למקומו, או לכפר קטן סמוך לנצרת, שפועליו של סורסוק עובדים שם. ראינו ונוכחנו, כי ישיבתי פה יכולה לגרום רעה גם לי וגם לאחרים, והחלטנו שעלי לעזוב מיד את נצרת.

ד    🔗

ראשית כול צריך “לעוור” את עיני השומרים. תפקיד זה נטל על עצמו הצעיר א.מ., אחד מפקידי יק“א, שגם הוא נמצא במלון, ולאחר משא־ומתן עם השומרים הודיעני, שעלי למהר: הוא יתן שלושה נאפוליונים של זהב לאחד מן השומרים, הלז יערים וישלח את חברו לקנות טבק, ולשם סימן יצפצף. כשאשמע את צפצופו אעבור תיכף את הכביש ואת הצבּר, אשהה בגינה שממול המלון כחצי־שעה ואצפצף, ולקול צפצופי יבוא איש ויוליכני לכפר, שבו יחכה לי שומר־ראשי. אני עושה כמצוּוה עלי, ממהר ומכין את עצמי לבריחה, והנה בא א.מ. ומודיעני בשפה רפה, שהעניין נכשל: החליפו את השומרים באחרים. הדבר חזר ונשנה אותו יום כמה פעמים, ולפנות־ערב החלטתי: אקום ואברח על דעת עצמי. יהיה מה שיהיה. בחרתי לי קיר גבוה, שאין השומרים מצויים לידו תמיד, יצאתי דרך החלון וכיסא בידי, עמדתי על הכיבא, טיפסתי ועליתי על הקיר, פניתי כה וכה וראיתי שהשומרים הסתלקו לצד אחר, ומיד קפצתי לקרקע וברגלים ממהרות לרוץ עברתי את הכביש ואת הצבר. קוצי הצבר פגעו בי, אף נטלו לעצמם בתורת תשלום מקצת מבגדי, אבל סוף־סוף נמלטתי מן העיר הבצורה, חיכיתי כשעה וצפצפתי, בא האיש שעליו היה שומה להורותיני את הדרך והלכנו יחדיו. הלכנו דרך גנים וכרמים, דלגנו על גדרות, ירדנו תעלות ועלינו על ההר שממערב העיר: כאן צריך הייתי להתחבר אל הכושי שלי, ־ ואיננו. עליתי לכביש חיפה והמשכתי את דרכי לבדי. רגלי קלות ובידי אין מאומה. אני מטייל לאטי, והשמש עלה. התעוררה תנועה בכפרים. דומה שהאנשים מרגישים בי, באיש המטייל ממקום למקום, מכפר לכפר וכאלו מבקש דבר. והכושי איננו; האדמה בלעה אותו. ביקתי ומצאתי סוס לשכור, עליתי עליו, בעליו עלה על סוס שני ורכבנו שנינו יחדיו דרך עמק־יזרעאל עד רוכסי הכרמל, ודרך הכרמל עד בת־שלמה. אף כאן היתה שמירה מעולה של איכרים ופועלים. השומרים עצרוני, וכשראו אותי ידידי הוותיקים, ובראשם האיכר אייזנשטיין, אמרו לי: “אתה ד”ר יפה, צריך לפסוק בעצמך את דינך – אם מותר או אסור לך להיכנס למושבה”. פסקתי לחומרה ולא נכנסתי. ביקשתי רק שיודיעו על בואי לרופאה הגברת ד“ר וייץ, שמילאה את מקומו של בעלה בזכרון־יעקב. הספקתי לנוח על גבול המושבה, לשתות טה ולאכול את המטעמים הטובים, שהביאו לי לכאן בעין יפה וביד רחבה. ידידי ישבו הרחק ממני ובבת־צחוק על שפתותיהם הביטו אלי ונהנו לראות, כיצד אני בולע הכול. והנה באה תשובה מאת הגברת וייץ: עלי ללכת להסגר, אשר סודר בדרום זכרון־יעקב, ולחכות שם עד שהיא תבוא וניוועץ יחדיו על גורלי. וכך היה, ושם נפגשנו. אני יושב רצוץ ועייף על סלע אחד, היא יושבת על סלע שני במרחק מטר ממני ויחדיו אנו דנים עלי. החלטנו שאשהה בהסגר עשרים וארבע שעות, אחר־כך אפשוט כל בגדי, יחטאוני בזרם חזק של תמיסת סובלימאט ויתנו לי בגדים אחרים, טהורים, ואז אהיה רשאי להיכנס למושבה, ואגב אוכל גם להזדקק לכמה חולי שחור־השתן, שנמצאו אותה שעה במושבה במצב רע, וביניהם גם ידידי ד”ר סוסקין. אחרי ארוחה טובה וקריאה קצרה ירדה עלי שינה עמוקה במיטה המוצעת שבחדר־ההסגר וישנתי כעשר שעות רצופות. כשהקיצותי באו ידידים לראות אותי, ומרחוק דיברתי עמהם. לפנות ערב החלה פרשת החיטוי. עמדתי רגעים אחדים תחת הזרם החזק של הסובלימאט; דומה היה, שאני הנני צריף בוער באש ויצחק מונשטר המחטא הוא הכבאי. אבל הכול עבר ברוך־השם בשלום. לבשתי את בגדיו של ד"ר סוסקין (מעיד אני עלי, שלפני שלושים ושלוש שנים היה עדיין הדבר בגדר האפשרות…) ויצאתי לחופשי. שוחררתי קודם שעברו עלי עשרים וארבע שעות הסגר, כי חיכו לי החולים. ובאמת, כל עיקרו של ההסגר, שאני והגברת וייץ גזרנו עלי, לא היה אלא לשם דוגמה של משמעת סאניטרית. נכנסתי למושבה בשמחה רבה, כאדם השב משדה־המערכה שהנחיל לו נצחון גדול, ויחד עם הגברת וייץ טיפלנו בחולים. לנתי במושבה, עשיתי שם עוד חצי יום, מצב החולים הוטב, ביחוד הוטב מצבו של סוסקין, ואחרי הצוהריים נסעתי יחד עם הגברת וייץ לחדרה. שם מצאתי מורה־דרך חדש, אף הוא אדם הגון שיש לסמוך עליו: כושי שודד. רכובים על סוסים התחמקנו כפעם בפעם בחשכת־הלילה ועברנו בין קבוצות שוטרים, ששמרו על הדרך. את הירקון עברנו כשאנו שוחים על־גבי סוסינו במים, ובשבע בבוקר הגענו לגשר מוצררה שלפני יפו. מכאן שלחתי פתקות לאשתי, לרופא־העיריה ולרבי שמעון רוקח, ראש הקהילה, אבל לא כל הפתקות הגיעו אל מי ששלחתי אליהם. רק בתשע הגיעה פתקה אחת לאשתי, והיא מיהרה ובאה אלי, אף הביאה את בננו עמה. ישבנו ושוחחנו, ומרחק של מטרים אחדים הבדיל בינינו. והנה באו גם רופא־העיריה ומר רוקח. באו גם סאניטרים, הזו עלי טיפות מי־טהרה, כאלו מים קדושים והכריזו שמותר לי להיכנס העירה. נכנסתי שבור ורצוץ, אבל גם מאושר, עד כדי דמעות.

 

באכספּדיציה לאל־עריש    🔗

א    🔗

יפו, כ"ב ינואר 1903.

באה טלגראמה מאת ד"ר מארמורק. הוא מציע לי שאשתתף במסע־של־חקירה לאל־עריש. החזרתי מיד טלגראמה להרצל בזו הלשון: “קיבלתי הצעתו של מארמורק. אני מבקש אלפּיים פראנק. אם העניין הוא ציוני – אסתפק בפחות. יטלגרף לי הזמן והמקום של הפגישה – ואלך”. ועוד שתים־שלוש טלגרמות עברו ביני ובין הרצל. מחמת חשש קאראנטינה החלטתי לנסוע דרך המדבר. ושוב טלגרמות. שתים בבת־אחת: לישמעאליה, לקסלר, על שם חברת קוּק, ולווינא, להרצל. בשתיהן כתבתי, כי אבוא לעיר אל־עריש בשלושה בפברואר, אף ביקשתי, כי יחכו לי שם.

באחד בפברואר אחרי־הצוהרים יצאנו מיפו, אני ומשרתי מוחמד. ערבי ענק, שזוף־פנים, מיורדי־ים. הזדיינו בנשק, הצטיידנו בשימורים, תרופות, תחבשות, מכונת־בישול ועוד כמה דברים מצורכי־הדרך – ונסענו. תחילת נסיעתנו היתה בעגלה, דרך אשדוד ואשקלון. בלילה הגענו לעזה ולננו במנזר קאטולי. למחר ביקרתי אצל המושל הצבאי, והוא נתן לי שני פרשים, שילוונו עד גבול ארץ־ישראל – עד חאן־יוניס. קניתי לי אוהל קטן (לאחר־זמן הוברר, שהוא קשה לקיפול), וביום השלישי בבוקר השכם, בחמש וחצי, יצאנו לדרומית מערבית בדרך העולה לאל־עריש.

יום נפלא. אני רוכב על גמלי ורוחי טובה עלי. הדרך עוברת בים גבעות־חול. עולם שכולו חול. ומזמן לזמן – נאות מדבר, דקלים מעטים, לפעמים גם עצי תפוח־זהב ליד באר־מים.

בעשר וחצי הגענו לקצה גבולה של ארץ־ישראל. נכנסנו אצל קצין־המקום לברכו בשלום. בצאתנו מעם פניו נפרדנו ממלווינו הפרשים והלכנו לדרכנו הלאה. בדרך נחנו כשעה וחצי, סעדנו את לבנו ועם ערב הגענו לשיך זווייד (Zweyed). לא נכנסנו לכפר ובחרנו ללון בחוץ, ליד קברו של הקדוש, שעל שמו נקרא הכפר. והקבר – בניין קטן עם כיפה מלמעלה ורבים כמותו בארץ־ישראל. חושך ואפלה. אף־על־פי־כן תפסו עיני הרבה ערוגות מסביב לקבר, וכולן – קרחות: אין צמח, אין פרח, אין כול. קור נורא. העלינו מדורה, ובכל־זאת אי־אפשר היה להירדם. החלטנו להיכנס לתוך הקבר ולנוח שעות אחדות. אני מוכן ומזומן לבשל קפה – ובזכרוני עולה חברי החשוב, טארטארן מטאראסקון, עליו השלום, שכל מכשיריו הרבים מרדו דווקא בשעה שהיה בהם צורך גדול: גם מכונת־הבישול שלי מורדת. מורדת ואינה נשמעת לי.

עשינו כאן כשעתים וחצי, ובשעה הראשונה אחרי חצות־הלילה אנו חוזרים ועולים על דבשות גמלינו והולכים לדרכנו. הירח נוסך אור־יקרות עלינו, והקור שובר כל עצמותינו. אני שואל את הגמל: “הערוגות המרובות הללו, אשר מסביב לקבר הקדוש, מה הן ומה טיבן?” – והוא מחזיר לי תשובה: “לפני ארבעה חודשים, בשעת מגיפת הכולירה, היו הערבים מכניסים את מתיהם תחילה לקבר הקדוש, ואחר־כך היו חוזרים וקוברים אותם מסביב למקום הקדוש הזה. אלה הן הערוגות”.

ב    🔗

בתשע וחצי בבוקר הגענו לאל־עריש. ראשית־כול אני ממהר ואץ לתחנת־הטלגראף, לקבל ידיעה כלשהי על האכספּדיציה שלנו. אין איש יודע מאומה. להרבות שאלה אני מתיירא. כבוד מעשנו הסתר דבר. מצבי קצתו טראגי וקצתו קומי. עיר נוכריה, מכר ומודע אין לי, לא רב גם הכסף בכיסי, וכאן הטלגראמות “מלה בסלע”. מה לעשות, כדי להיחלץ מן המיצר? אני כועס על הרצל, ועוד יותר על קסלר. כאן, במדבר, לאן ואל מי אפנה? ופתאום עמדו לי רווח והצלה ממקום שלא ציפיתי ולא קיוויתי: ראני סלח אפנדי, מנהל הטלגראף, במצבי הקשה, ועל אחריותו שלח טלגראמות לקאהירו, לווינא ולסואץ, אף הקצה לי מקום ומיטה יפה באחד מחדרי התחנה, ועל שולחנו הייתי סמוך כל אותו היום וכל אותו הלילה שעשיתי באל־עריש.

לא היו שעות מועטות ובאה טלגרמה מקאהירו: במקום לחכות בסואץ לאוהלים ולאנשים של קוק, החליטו חברי האכספדיציה לשבת בקאהירו וליהנות מהדר העיר ויופיה. עכשיו הם מבקשים שאבוא לקנטרה בתשעה בפברואר, ושם תתחיל עבודתנו.

למחרת נפרדתי בברכה מרובה מאת סלח־אפנדי החביב וגם מאת מושל־המקום, עלינו על הגמלים אשר שכרתי, אני על גמל אחד, ומוחמד עם כל הכבודה שלנו על גמל שני, ופנינו לקנטרה. ואיברהים בעל־הגמלים, ערבי גוץ, חזק ונעים, הולך גם הוא עמנו להורותנו הדרך. הגמלים מרחיבים ומחישים צעדיהם, ואיברהים רץ אחרינו – כמעט תמיד – ברגל. ומפיו אין פוסקים שירי בדווים, והם נאים כל־כך לשממת־מדבר זו. מתחילה עוברת דרכנו לאורך שפת־הים. אחר כך היא נבלעת בתוך גבעות־חול. מילין־מילין חול צהוב, מוגיע, משעמם. מתחילה אנו נתקלים באגמי־מים קטנים ובנאות־מדבר מצערות, אבל ככל שאנו מוסיפים לרכוב הם פוחתים והולכים, עד שלסוף אינם עוד. שממה, יובש, ורק זעיר־שם יציצו מבין החולות ננסי־צמחים אכולי־רזון, שדופי־קדים. פתאום מתלווה אלינו הלך כושי, עיוור בעין אחת. אנו פוגשים עדרי צאן וגמלים צעירים. מתלווה אלינו עוד איש אחד – סוכן־נוסע. בשש בערב עומדים לנוח. אני מכין קפה שחור. אנו אוכלים כזית, נחים שעה ומפליגים שוב עד חצות־הלילה. הקור נורא, ואני מחליט לנוח. אנו פורשים את האוהל, סועדים מקנחים בקפה שחור ומנמנמים. איברהים בעל־הגמלים סועד גם הוא: חופן מתוך קערת־פח קצת קמח־דורה, מערבב את הקמח במים ועושה כביכול עוגה, מניחה על גחלים ורמץ, שהכין קודם, הופכה מצד לצד עד שהיא מקבלת צורת מאפה; כורך בה בצלים ועגבניות ואוכלם יחד.

בשתים אחרי חצות־הלילה אנו חוזרים ועולים על דבשות הגמלים, ובשבע וחצי בבוקר אנו מגיעים לבאר־עבד. בינתיים כבר הספיקה השמש לחמם את האוויר. אני יורד מעל גמלי ונרדם מיד, אף כי אור־השמש וחומה יורדים עלי בכל תקפם. כארבעים רגע אני ישן, מעירים אותי ואנו הולכים שוב לדרכנו. בדרך אנו אוכלים מה־שהוא, ובשלוש אחרי הצוהרים אנו מגיעים לבאר־אל־גוטה. חורשת־דקלים, וכל הסביבה כולה פנים מסבירות לה. בן־לוויתנו הכושי עיוור־העין נעלם, וכעבור זמן מועט מתלווה אלינו איש אחר. בארבע וחצי אחרי הצוהרים – גשם וקור חזק. אנו פורשים את האוהל. ארוחה קלה רגילה, קפה שחור בסופה, ואחרי־כן מנוחה עד שמונה בערב. הקור חזק ומציק מאד. אף־על־פי־כן אנו ממשיכים את דרכנו. בינתיים נסתלק מעלינו בן־לוויתנו החדש. וסוף־סוף אנו מגיעים לקנטרה בשבעה בפברואר בשבע בבוקר. עייפים, רצוצים, מלוכלכים, אבל שמחים, ברוך־השם, באנו למחוז־חפצנו. עיני נתלו באיברהים. ארבעים וארבע שעות לכתו אחרינו שיוו לו צורה אחרת לגמרי. האדם הגוץ הזה כחש, יבש, השתרב מלהט־השמש וכולו דמות דג מעושן לו. קיבל את שכרו וגם תוספת בקשיש יפה, השפיע עלי שפע־ברכות, לקח את גמליו והלך לו.

אמרנו לסור העירה – ולא נתנונו עד שיבוא הרופא הסאניטרי, והוא לא איחר לבוא. וכשמעו כי גם אני כהן במקדשו של אסקולאפּיוס לא עיכבני ונכנסנו העירה. הלכתי לבקר אצל המושל, אכלתי מה שאכלתי ונמנמתי במיושב. בצוהרים נסענו ברכבת לישמעאליה, וכשבאנו לשם בשעה וחצי אחרי הצוהרים פרצתי לתוך מלון, וראשית דברי היתה: “אמבטיה!” – קראתי את המכתבים שבאו בינתים מאשתי, אכלתי לשובע וישנתי כהלכה עד הערב. סידרתי את ענייניו של מוחמד ידידי, שומר־ראשי, שילמתי לו את משכורתו, ובעין יפה נתתי לו במתנה את האקדח הגדול, ואני עצמי השארתי לי את האקדח הקטן, ונפרדנו בידידות מרובה.

יום המחר היה לי יום־מנוחה. קראתי על חצי־האי סיני, טיילתי ברחובות ישמעאליה, זו העיירה הקטנה, שנוצרה במדבר ליד התעלה הידועה של מי־נילוס המתוקים, היא התעלה המקבילה לתעלת סואץ. כאן הגבול בין המדבר הצהוב, העגום, ובין הדשא הירוק, הפורח, בין המוות והחיים. ויצירה זו מידי אדם היא.

ג    🔗

חברי האכספדיציה היו: (א) ליאופולד קסלר, מהנדס למכרות, ראש האכספדיציה; (ב) אלברט־אדוארד וויליאמסון־גולדסמית, קולונל של הצבא האנגלי. שימש קודם מנהל ראשי של מושבות הבארון הירש בארגנטינה; (ג) ג’ורג' הנרי סטאפנס, מהנדס אזרחי; (ד) אמיל לאורן (Laurent), פרופסור באינסטיטוט לחקלאות בבלגיה, השתתף בשתי אכספדיציות לקונגו; (ה) טומס הנרי איילמר הומפרי (Humpreys), מהנדס אזרחי, מנהל ראשי של העבודות הציבוריות במצרים. משתתף באכספדיציה כבא־כוחה של הממשלה המצרית; (ו) אוסקר מארמורק, אדריכל בווינא, חבר הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית; (ז) הלל יפה, רופא ראשי של בית־החולים היהודי ביפו ורופא המושבות; (ח) זליג סוסקין, מהנדס חקלאי, מנהל משקים בארץ־ישראל. נצטרף לאכספדיציה בכ"ב בפברואר, במחנה האחד־עשר.

לאורן, הומפרי ומארמורק נסתלקו מן האכספדיציה במחנה החמשה־עשר בכ"ח בפברואר.

מספר אנשיה של האכספדיציה: שמונה אירופאיים ושלושים ושמונה ילידי־המקום; מספר הגמלים: ארבעים ושישה; מספר האוהלים: שישה.

נפגשתי עם חברי האכספדיציה בתשעה בפברואר בישמעאליה, ליד התחנה של מסילת־הברזל. בו־ביום אחרי חצות נשלחו לקנטרה הגמלים עם כל הכבודה שלנו, ולמחרת באנו גם אנחנו כולנו לשם. קסלר, גולדסמית ואני הלכנו שלושתנו לבקר את המושל אחמד אפנדי טופיק ואת מנהל־הדואר. שניהם הבטיחו לעזור לנו ככל שיוכלו. למחרת, באחד־עשר בפברואר, יצאנו מקנטרה צפונה. בדרך אספנו מדי פעם בפעם עפר מן האדמה לשם בדיקה. פגענו בגבעה, שעליה היתה כפי הנראה בנויה עיר, אולי עיר עשירה: העידו על כך שיירי לבינים, שברי קדירות וזכוכית, הרבה מטבעות־נחושת ומסמרי־נחושת ועוד כמה דברים שונים. הפליאנו מקסם־שרב (פאטה מורגאנה): ראינו בבהירות מופלאה את העצים ואת באר־המים, וכשהגענו למקום, שבו שיערנו את הנאה, לא היה ולא כלום. מפי הבדווים שפגשנו בדרך שמעתי, שאין כאן כמעט שום מחלות, אף לא מחלות־עיניים. פעמיים נתקלנו בנאות־מדבר. מים בעומק מטר וחצי או שני מטרים. מסביב למים – תמרים מרובים. הבדווים יושבים באוהלים. גשמים יורדים לעיתים רחוקות, אבל ברדתם הם משפיעים, כנראה, מים במידה לא־מועטת. אז זורעים הבדווים אבטיחים ודורה, אבל היבול דל הוא; התושבים אינם משלמים שום מסים ופטורים מעבודת הצבא.

הגענו למחנה השני ונחנו.⁷

למחרת, בשנים־עשר בפברואר, שוב אנו רכובים על הגמלים. פה ושם – שברי כלי־חרס. איילה בורחת מפנינו. עם הצוהרים אנו מגיעים למקום רחב־ידיים, כולו זרוע לבינים, שברי כלי־חרס, מטבעות, גרוטאות־שיש, כלי זכוכית צבעוניים ויפים. אף כאן, בפנים המדבר, היתה בנויה עיר. לפי השטח – עיר גדולה. הערבים קוראים למקום הזה תל אל־אוֹר. כשישבנו לאכול התחיל גשם יורד, גשם שוטף. בארבע ורבע פרשנו את אוהלנו. בעומק של שלוש רגליים מצאנו מים. הערבים העלו מדורה ושרו ורקדו מסביב לה. כוננו את הגראמופון, שהיה עמנו. הערבים בני־לווייתנו, רובם בני־המדבר, הקשיבו, הסתכלו והתפלאו מאוד. הם ביקשו לדעת, מהיכן הקולות באים, אף בדקו את הגראמופון למצוא את האיש החבוי בתוכו.

פרופיסור לאוּרן בדק ומצא: עד תל־אור – האדמה טובה מאוד, אלא יש צורך לשטוף מעליה תחילה את המלח. מתל אל־אור ואילך אין האדמה יפה לחקלאות. אין צמח ואין זרע, אלא זעיר־שם שיחים נמים על החולות.

בינתיים הגענו למחנה השלישי. בשלושה־עשר בפברואר אנו עוזבים את מקום־חנייתנו זה, הוא השלישי, וגם הוא זרוע שברי־זכוכית צבעוניים ויפים ועוד כמה דברים, המעידים שבימים קדומים היה קיים כאן ישוב. בדרך אנו מגיעים לגבעות־חול גבוהות. אף הים נשקף מרחוק. הנה צב, הנה לטאה, והנה גם עדרים ובדווים נוהגים בהם. איילות, חתולי־בר, שועלים הילכו כאן ועקבותיהם נודעו בחול.

שלוש וחצי אחרי הצוהרים. הגענו למחמוּדיה. הים שטוח לפנינו. צבעו שחור, ושחור גם צבעו של החול בהרבה מקומות. אבן ענקית וצלב חרות בה. ודאי מעשה־ידיהם של הצלבנים. אל כל אשר תשא עין – קסם־יופי. ענקי־סלעים רוחצים בים. מלמעלה להם – שרידי בניינים עתיקים, ודאי של תקופות שונות. היסודות כנראה עתיקים מאוד; חלקי־הבניין העליונים “צעירים לימים”, אולי מתקופת הצלבנים. והמקום זרוע כולו שברי כלים, מטבעות, מנורות יווניות ועד כמה מיני מכשירים, שהשתמשו בהם תושבי הארמונות והמבצרים הללו. עמוד־שיש חטוב חטיבה יפה. ביחוד נשתמרה קשת־הכניסה לעיר זו. ידעו בוניה סוד היופי.

לא שבעו עינינו מראות את יפי המקום, וקשה היתה עלינו פרידתנו ממנו. שבנו לדרכנו והלכנו עד אגם הסירבון (Sirbonic lac), הוא מקום־חנייתנו הרביעי.

ד    🔗

ביום השבת, ארבעה־עשר בפברואר, נפרדנו לשתי חבורות.

החבורה האחת – קסלר, גולדסמית, מארמורק ואני – פנתה דרומה, לסייר את מקום שפך הנילוס. ומעניין הדבר: ביום הזה, בשבת, נמצאו כל ארבעת היהודים בחבורה אחת, וכל שלושת הלא־יהודים בחבורה השנייה. ומה יפה היה הקולונל גולדסמית! לבוש בגד־חאקי רגיל, חבוש “כפיה” לבנה של משי, עם “עגל”־משי כחול, חגור חגורת־כדורים, מבעד לחגורה אקדחים ופגיונים, רכוב על גמלו – ועטוף טלית מצוייצת. מראהו היה באמת נהדר, אף־על־פי שרגע אחד שוב נצנצה לפני דמותו של החבר מטאראסקון, אבל רק רגע אחד. תחילה היתה דעתו של גולדסמית לדרוש כי יום־השבת יהיה לנו יום־מנוחה, אלא שבאופן כזה היינו צריכים לעשות גם את יום הראשון יום־מנוחה לכבוד חברינו הנוצרים, ולשבות שני ימים בשבוע לא יכולנו בשום פנים. הקולונל גולדסמית הצטער מאוד על חילול־השבת, אף אנו, שאר חברי האכספדיציה היהודים, הצטערנו כמותו על הדבר הזה – ובעל־כורחנו הוצרכנו לעשות את שבתנו חול. אני מסתכל ומסתכל בקולונל הנחמד ועיני נהנות: הוא נע ונד לפי קצב פסיעותיו של גמלו, ובידו התנ"ך, המלווה אותו תדיר, ובדבקות עצומה הוא קורא בספר תהילים מזמור אחרי מזמור.

הגענו למסאיד ונכנסנו לבין תלוליות־החולות לפנים מקארסה. כאן נגול לפנינו מחזה רב־עניין: מצד הים תלולות החולות בהדרגה, ומן הצד השני, דרומה, הן זקופות יותר. הרחק מן החולות נושאים התמרים את ראשיהם בגאווה וגאון, כאילו החולות משחק להם. התמרים הסמוכים יותר קצתם גזעם קבור בחול, וקצתם כבר בלעום החולות עד חציים. והתמרים הקרובים כבר עלה החול גם על צמרותיהם, ולא נשאר להם אלא זכר – עלים ירוקים מעטים, הפורשים את כפיהם מתוך גלי־החול ומבקשים רחמים על עצמם. ברוּמנה ראינו אותו המחזה, ועוד טיפוסי יותר.

עמדנו לנוח. מצאנו בארות, וזו הפעם הראשונה מיום צאתנו מקנטרה הרוו הגמלים את צמאונם ומילאו כרסיהם מים. אשריהם וטוב להם!

החבורה השנייה שלנו בדקה ומצאה, כי החוף הקדום של הים היה מקביל לחוף של עכשיו, רק במרחק מיל אחד פנימה (דרומה). היא מצאה גם שתי חורבות, ובין זו לזו עוברת אחת מתעלות הדלתה. העומק – שלוש רגליים.

למחרת, בשישה־עשר, אנו ממשיכים את דרכנו על פני החוף מזרחה. עולם של צמחים עשיר למדי. עשב ריחני. קצת שיחים. קצת שדות זרועים שעורה. חורשת תמרים. הרבה גבס על החוף וברקקים של אגם הסירבון.

שבעה־עשר בפברואר. דרכנו מוסיפה ללכת מזרחה, אבל לא בקו ישר, אלא מעין שלשלת. לעתים קרובות אנו חוצים במי הסירבון. שדות־שעורה יפים למדי. מקום־חנייתנו – ליד האגם. בלילה אנו מעלים מדורה, כדי שתמצאנו הסירה שהזמנו, ואמנם היא מצאה אותנו, וטובה ויפה היא.

שמונה־עשר בפברואר. אנו שטים בסירה ועוסקים בחקירותינו. רגע רגע אנו מודדים את עומקו של האגם: משתי רגליים וחצי עד שבע רגליים. ושוב שתי רגליים וחצי. פנינו לעבר הר־קאסיוס. באחת־עשרה לפני הצוהריים אנו יורדים מתוך הסירה ועולים ליבשה. מקומות־מרעה יפים ועדרי־צאן רועים. אנו הולכים ברגל ומוצאים: גרוטאות של עמודי־שיש, הרבה שברי כלי־חרס וזכוכית. העמדנו לנו מורה־דרך בשביל למצוא בארות, אף מצאנו אותן. אחת – בין גבעות החולות הנעות. מים בעומק שני מטרים, והמים מתוקים. כפי הנראה מי גשמים הם, ואין הם נבלעים בקרקע, משום שפגעו בשכבת־אדמה דחוסה. באר שנייה ליד הר־קאסיוס; מימיה של זו מלוחים קצת.

תשעה־עשר בפברואר. שוב נפרדנו לשתי חבורות. יורד גשם, אבל אין הוא מכריחנו להפסיק את לכתנו. בדווים וחול וחול. ופתאום – חבורה של מולחי־דגים. בתקופת הדיוג שוכנים כאן כמה מאות דייגים־בדווים. עכשיו אין כאן אלא נשים וילדים נחמדים. הגברים הלכו לציד ולקאהירו. קור וקצת גשם. מה שקשה ביותר – רוח גדולה וחזקה. בלילה – סערה.

עשרים ואחד בפברואר. אנו עוברים על־פני מכרות גדולים של גבס וחוצים את דרך־השיירות קנטרה – אל־עריש. חבורת קסלר שוב מתלווה אלינו. להישאר במקום הזה ללינת־לילה אי־אפשר. הרוח סוערת בכל כוחה וגבורתה ואינה מניחה לפרוש את האוהלים. בעל־כורחנו אנו ממשיכים את דרכנו לאל־עריש.

יום קשה. חמסין נורא. המדבר נושם את נשימתו הלוהטת. היום בוער כתנור, ומחמת וילון־החול הפרוש באוויר דומה כאילו כבר הגיע ערב. החול הדק נכנס לתוך העיניים, לתוך האף, לתוך האוזניים, וכאילו חודר גם דרך הבגדים. וחמשתנו פוסעים זה אחרי זה ברגל, ועד שאחד נושא את רגליו כבר נעלמים בחול עקבות רגליו של חברו, הפוסע לפניו. נעלמים גם עקבות הגמלים. רגע אחד כובש אותנו פחד גדול: מה יהי גורלנו אם מורה־הדרך ההולך לפנינו יטעה ויאבד דרכו? רגש משונה מאוד וקשה מאוד.

האוויר מכביד משעה לשעה. אור־היום קלוש, כבשעת ליקוי־חמה. לפנות ערב אנו מגיעים לשפלה של ביצות וגבישים נוצצים.

עשרים ושניים בפברואר. מזג־האויר הוטב. עברנו על־פני אגם בראדוויל. אותו הטבע של אגם הסירבון. בעשר בבוקר נפתח לפנינו מראה: דרומה – גדאר, דרומית־מזרחית – ג’בל קמאי, מזרחה – ג’בל הילל אל־מרר. בלכתנו הלאה אנו באים עד אל שבט בדווים, שכל אכילתם חלב־גמלים. איש־איש מהם תלוי לו בחגורתו מן כד עשוי עץ, ולתוכו הוא חולב את הגמלות. פניהם טובים מאוד, אבל אין הם מוצאים חן בעיני חברינו הגרמנים. הבדווים מספרים לנו, כי הם בריאים וחזקים ומרגישים את עצמם בטוב.

בשתיים וחצי אחרי־הצוהריים מופיע ד"ר סוסקין. מורה־הדרך שהלך עמו הביא אותו אלינו בלי קושי רב, על־פי הביאורים והסימנים שנתנו לו במשרד של חברת קוק. אני הוא שהצעתי לראש האכספדיציה שלנו, קסלר, כי יזמין את סוסקין, והוא נענה לי והזמינו על־ידי טלגראמה. בשנים־עשר יצא סוסקין מיפו, עשה שלושה ימים בקאראנטינה באלכסנדריה, הגיע לישמעאליה בתשעה־עשר, ומשם בא אלינו דרך קנטרה, קטיה וביר־אל־עבד. נושא־המכתבים שלנו, שבא רכוב על גמלו, סיפר לנו: לפני כמה שעות פגש אירופי אחד רוכב על גמל – וזה היה סוסקין.

באו הרבה מכתבים וטלגראמות. שמחה וששון!

ה    🔗

אחרי רכיבה בדרך הגדולה של שיירות־הגמלים הגענו לעיר אל־עריש בעשרים וארבעה בפברואר, באחת־עשרה בבוקר. מזג־האוויר נחמד. עברנו את העיר לכל אורכה, וכל התושבים צהלו ושמחו לראות אורחה גדולה כזו ובראשה שמונה אירופאים, וגם הם רכובים על גמלים. הברכנו את הגמלים לא הרחק מתחנת־הטלגראף ושם אנו חונים. לא איחרתי להראות את פני סלח־אפנדי החביב, שלפני עשרים יום עזרני כל־כך הרבה. מסרתי לו את המתנות שהבאתי לו, בכללן גם שני בקבוקים ויסקי, והוא היה נרגש מאוד.

מספר תושביה של אל־עריש – 4000. הבתים בנויים לבני־חימר לא־שרופות. חלונות יש לבתים רק כלפי החצרות הפנימיות, המוקפות חומות; כלפי חוץ אין חלונות. הרחובות ישרים, אבל צרים. יש השגחה סאניטרית כלשהי, אבל רק כלשהי, מינימאלית.

המים מרובים כאן ומצויים בעומק של שלושה־ארבעה מטרים, אבל הם מלוחים קצת. מים טובים לשתיה מביאים ממסאַיד. דרומה ודרומית־מזרחית – יער־תמרים בן עשר שנים. מרובים גם עצי־התאנה. בסוף החומה של העיר – שדות מעובדים, זרועים עגבניות, קישואים, חצילים, שומים ובצלים. יש גם קצת שדות־שעורה. והנה גם קיקיונים לשמש חיץ מפני החול, המבקש לכבוש את הכול.

בארבע אחרי הצוהריים הלכנו לבקר את המוּדיר (המושל) של המקום. הוא קיבל אותנו בסבר פנים יפות במבצר. נפלאנו לראות כאן פסל־שחם בצורת מלאך, ניצב ליד אגם עמוק (28 מטרים עומק), ומתחתיו כתובת בכתב־היתדות. דומה, שהוא הובא מאסואן. בערב החזיר לנו המודיר ביקור. עמו באו גם ידידי חסן־אפנדי וגם המפקד של צבא־המקום. מפי המוּדיר שמענו, כי מספר התושבים של כל חצי־האי סיני הוא שישה־עשר אלף, והוא המושל על כל חצי־האי. לאוּרן וסוסקין קיבלו מפי אורחינו ידיעות על עולם־הצמחים במקום הזה. התמר מתחיל להיות נושא־פרי בהגיעו לגיל של חמש־שש שנים. בן עשרים וחמש שנים הוא עושה משישים עד מאה קילו פרי. באל־עריש נמכר רוטל (שלושה קילו) תמרים טריים בגרוש, ורוטל תמרים כבושים – בשלושה גרושים. קליפת התמר משמשת לעשיית חבלים, עליו – לעשיית סלים ומחצלות, העץ גופו משמש לבנייה; הוא קשה מאוד ועושים ממנו הרבה כלים וגם אוכפים לגמלים. באל־עריש עצמה אין שום תשלום מסים. בקטיה משלמים מס שניים וחצי גרוש בשנה מכל עץ תמר. נוספו לנו עוד ידיעות: מידת האדמה היא – “מענה”: דונם וחצי = 1,350 מטרים מרובעים, ומחירה – חצי לירה שטרלינג. מחיר הגמל ממאה ושישים עד מאתים פראנק. פרה מחירה מארבעים וחמישה עד שישים פראנק. עז או כבש מחירם משישה וחצי עד שבעה וחצי פראנק.

בעשרים וחמישה בפברואר – בדיקת אפיקו של ואדי־אל־עריש עד הים. בתקופה זו אין בו מים, אף־על־פי־כן אנו מצוּוים על הזהירות: לפעמים הוואדי מתמלא פתאום מי־גשמים הבאים מרחוק, ממרומי הרי־טיה (Tih) שבדרום; ושעה כזאת היא שעת־סכנה, משום ששטף־המים בא ברוב כוח וגורף כל מה שנפגש לו על דרכו. יערות־התמרים נמשכים והולכים גם הם עד הים. בשדות מלבלבת שעורה יפה. באפיק היבש של הוואדי מצוי חמר: אף אותו מביאים המים בשטפם.

עשרים ושישה בפברואר. אנו פונים דרומה מן העיר אל־עריש, ממשיכים את דרכנו לאורך הוואדי ומגיעים לביר־אל־הפאין. הוא בנוי אבן, עומקו שלושים מטר, מימיו מתוקים וריח עז של גופרית להם. לפי מסורתם של הערבים נבנתה באר זו בפקודת השולטן סולימן. מקומות־מקומות – חמר־יוצרים. נתקלנו גם בשברי לבינים. ואולם ככל שאנו מוסיפים ללכת מתגבר החול, ושוב אנו נמצאים במדבר. בלילה – קור גדול: 3,7 מעלות צלזיוס.

עשרים ושבעה בפברואר. חולות נעים. אין קץ ואין גבול להם. חלקים גדולים מהם מכוסים קטעי צוֹר.

בערב – ישיבה, כדי לשמוע חוות־דעתם של שלושת החברים לאוּרן, מארמורק והומפרי, העוזבים את האכספּדיציה. ביחוד חשובה חוות־דעתו של לאוּרן. והרי תמצית דבריו: (א) בנוגע לשפלת פילוסיון (Pelusium): בסכומי־כסף עצומים ובמים מתוקים רבים עד בלי גבול אפשר לשטוף את המלח מעל פני הקרקע ולהכשירו כעבור שלוש־ארבע שנים לכותנה, לסוכר, למספוא וכו'; (ב) בנוגע לחולות הנמשכים והולכים לאורך חוף הים: בהרבה מים אפשר להגיע לידי אותן התוצאות של עיבוד קרקעות מסוג זה בארץ־ישראל; (ג) הוא מציע להרבות בנטיעת עצי תמר ובזריעת כל מיני עשבים, כדי לעצור את תנועת החולות.

הומפרי מסכים לדברי לאוּרן, ומוסיף כי באדמה הדומה לזו של הסוג השני מגדלים כבר בסמוך לאלכסנדריה דורה, עגבניות, אבטיחים ומיני ירקות אחרים לצרכי הבית.

מארמורק רואה צורך להזכיר כי בכמה מקומות, בייחוד בהר־קאסיוּס, מצאנו עקבות ערים, שלא כבש אותן החול.

עשרים ושמונה בפברואר. חברינו לאוּרן, מארמורק והומפרי נפרדים מאתנו בתשע בבוקר והלכו להם, ואנחנו ממשיכים דרכנו דרומה כל אותו היום וגם למחרת, בראשון במארס, ומגיעים לגבעה ידועה ושמה ג’בל ליבני. בסלעיה אנו מוצאים שקערורות גדולות למדי ומלאות מי־גשמים. בראש הגבעה, וגם בכמה מקומות מצלעותיה, מוטלים בולי־אבן עגולים. אולי שמשו בליסטראות בזמן קדום מאוד. אחד מהם זקוף.

שניים במארס. מצאנו באפיק הוואדי אל־עריש בארות. המים מתוקים למדי. העמוקה שבבארות אלו – ארבעה מטרים. גובה מימיה – חצי מטר.

שלושה במארס. בדווים משבט טיָבה ובראשם שיך סולימן אבו־עמר מעכבים אותנו. לפי דבריהם, חלק זה של המדבר להם הוא ואין אנו רשאים להתהלך בו אלא בעזרת מורי־דרך מקרבם, ולא בעזרת מורי־דרך של קוק. אחרי ויכוח חריף אנו משתווים עמהם ומגיעים לשדות זרועים חיטה ושעורה. כאן היתה לנו הזדמנות לראות מחסני־בר במעמקי האדמה (מטמורות). סוסקין לקח קומצי אדמה של ואדי אל־עריש לשם בדיקה. הגשמים נדירים כאן מאוד (בחודשים דצמבר־יאנואר). ואולם, לפעמים באות סערות חזקות ואחריהן מטרות־עוז הגורפים את הכול: בניינים, בהמות, בני־אדם.

ארבעה וחמישה במארס. אנו נמצאים בסביבת ג’בל איקרים. הקרקע מכוסה אבני צור. קצתן שחורות מאוד ומשנות את כיוונו של המצפּן. גבעות וגבעות, וכולן זקופות.

שישה ושבעה במארס. קור גדול בלילות. גשם. בקצת מקומות מגיע רוחב הוואדי עד חצי־מיל, וברוחב הזה יש שדות־דשא ומקומות־מרעה. שיך סולימן הוא עכשיו ידידנו. ביקר במחננו וגם ליווה אותנו לאדמת שבטו. השנה, לפי דבריו, היא שנת בצורת, ולפיכך הוצרך לעבור לעזה ולהעביר לשם גם את גמליו. לאחר שקיבל מאתנו קצת מתנות – סיגריות, שמלות וכו' – נפרד מאתנו בחיבה מרובה.

גשם שוטף. אף־על־פי־כן אנו ממשיכים את דרכנו ומגיעים למקום רחב מאוד של הוואדי – רוחב של שני מילים. סוסקים ואני מטיילים בסביבה ובאים לשטח גדול מעובד: כארבעה קילומטרים זרועים שעורה, חיטה ודורה.

שמונה במארס. אנו הולכים בדרך לנוקהל (Nukhel). בקעות צרות וקירותיהן זקופים. הוואדי הולך ומתרחב, הולך ומתרחב, ולאחר שהוא מתאחד עם ואדי רוּאַג רוחבו מגיע עד לכמה מילים. עם צוהרים כבר היה נראה מבצר נוקהל, בנוי אבנים, ובפינות – צריחים. המסורת מספרת, שהוא נבנה לפני ארבע מאות שנה בפקודת השולטן גורי. אפיק הוואדי עובר במרחק שישים מטר מן המבצר. בתוך המבצר – באר גדולה, עמוקה שישה־עשר מטר וגובה מימיה – שלושה מטרים. חוץ מן הבאר יש במבצר גם שלושה בורות למי־גשמים. כאן מרכז המדבר, ועולי־הרגל, ההולכים למכּה עיר־הקודש, היו נכנסים למבצר ומרווים את צמאונם. כוחו הצבאי של המבצר עכשיו: תותח אחד מוחלד ואחד־עשר חיילים, ואיש־איש מהם צורה מיוחדת לו וגם תלבושת מיוחדת לו.

לפנות ערב באו למחננו לשם ביקור מושל המבצר והמחוז עם מזכירו ועם השיך של המסגד. וכששמע השיך את קולו של קארוּזוֹ יוצא מן הגראמופון שלפנינו על השולחן, התחיל בודק מאחורי השולחן ומבקש את בעל־הקול. לסוף החליט, שאין זה אלא מעשה שטן. מפי אורחינו נודע לנו, כי מספר התושבים במחוז נוקהל – 4000 נפש, ומספר התושבים של הכפר נוקהל שלרגלי המבצר – מאה נפש, ורובן ממשפחות החיילים שבמבצר.

תשעה ועשרה במארס. קור נורא בלילות 5, 0 מתחת לאפס. בבוקר אנו מוצאים גלידי־קרח. סוסקין ואני וארבעה ערבים קטנים עמנו יוצאים לסייר את הסביבה של הכפר, וביחוד לסיור הוואדי אל־עריש. גולדסמית וקסלר יוצאים גם הם לסיור בסביבה. אין כמעט שום ירק. קרקע הוואדי מכוסה אבני־צור קטנות. סוסקין מתעניין בקצת צמחים שמצא במקומות מעטים. שני נחלים מתאחדים בנקבת אבו טוראפה, ושם הם משתפכים לתוך הוואדי. השנה לא ירדו גשמים והנחלים יבשו.

אני בודק בדיקה קלה את כל התושבים, ביחוד את הילדים. האקלים, כפי הנראה, טוב ובריא. אין שום סימני מאלאריה. הבתים קטנים ודלים. חלונות אין. הרחובות צרים ומרופשים עוד יותר מרחובות אל־עריש. הטמפראטורה המינימאלית של האוויר היתה: -0.5C; המכסימלית: C22+; הבארומטר: 730–731. בערב שוב ביקור של פקידי הרשות. הם אכלו עמנו ונהנו הנאה גדולה כששמעו את הגראמופון.

אחד־עשר במארס. אנו מפליגים לצד דרומית־מערבית. המושל ואנשיו מלווים אותנו, ואחר־כך נפרדים מאתנו בחביבות גדולה. האוויר צח. אנו רוכבים בעמק נוקהל ורואים מרחוק את ג’בל הלאל, את יאלאק ואת איקרים.

ידיעות שאספנו: אחת לארבע שנים שנת בצורת מוחלטת, בלי גשמים כלל. שתי שנות בצורת זו אחרי זו יוצרות מצב של ייאוש. אם אין כבר מים כלל בוואדי אל־עריש, יש עדיין קצת מים בוואדי רואג הנשפך לתוכו. לקרקעות אין בעלים רשמיים, והבדווים מעבדים אותן לפי החוק של חזקה. יש אשר יגאה הוואדי ויישפך על כל גדותיו. אז נעשות החיטים והשעורים יפות מאוד. אבל יש גם ששיטפון יגרוף פתאום את כל התבואה בבת־אחת. שנה גשומה עושה על־פי רוב שלושה יבולים.

אנו עוברים דרך ואדי אבו־אדם וּואדי טורפה ונתקלים בעולם הגון של צמחים. השפלה מסביב מכוסה כולה אבני צור.

שלושה עשר במארס. אנו מוסיפים לעלות לאורך הוואדי יולדז’ן (Uledjan). קירותיו הזקופים מגינים עלינו מפני קרני השמש. בלילה קר מאוד. למחרת מפסיק את דרכנו מורד זקוף של חמישים מטר, ואנו פוסעים והולכים בשבילים צרים ומעקמים את דרכנו. מסביב אין צמח ואין עשב, ורק לאחר שאנו חוזרים ומגיעים לוואדי אל־עריש נראים שוב קצת שדות מעובדים. לסוף הגענו לוואדי מלחה, ואחרי כמה תעיות מצאנו את הבאר שביקשנו כדי להשקות את גמלינו, שזה יומיים לא באה טיפת מים אל פיהם.

שלושה מאתנו – קסלר, סטפנס ואני – מתהלכים בסביבה. סטפנס, המומחה לסכרים, מציין את המקומות לסידור סכרים, כדי לגדור בפני מי־הגשמים. ואולם, אין הוא מוצא אלא אפשרויות של סכרים קטנים. המורדות הם כאן בצורת טראסות, ופתאום מורד זקוף של שישה־עשר מטר. לפנות ערב בא סוסקין והודיע, שבמקום הזה נמצא במספר רב האשל (Tamarix) והסָמָר (Iuneus) וגובהם מגיע עד שלושה וחצי מטר.

שישה־עשר במארס. הגענו לפרשת דרכי המים. מצפון – ואדי ירקה, השולח את מימיו לים התיכון דרך הוואדי אל־עריש והנחלים הנשפכים לתוכו. מדרום – ואדי אבו־ז’ואדה וּואדי גארנדל, השולחים את מימיהם למפרץ סואץ. הבדל הגובה בין שתי הנקודות האלה: 770 – 800 מטר. קירותיו של ואדי ירקה זקופים, וכולו מלא סלעים. קירותיו של ואדי־ז’ואדה אינם זקופים כל־כך ואדמתו מוכשרה יותר לחקלאות. זו לנו הפעם הראשונה, מיום צאתנו לאכספדיציה, שהגענו למים מהלכים. במרחק חמש מאות מטר מן המקום הזה מצאנו חורבות. עולם של צמחים עשיר יותר; קצת תמרים, שיטים ושיחים ריחנים. האדמה אדמת ביצה ומכוסה מלח. הוואדי מתרחב והולך בצורת בריכה גדולה, מוקפת סלעים זקופים. בזמן קדום ודאי היה כאן אגם. החום בוואדי נורא, עד כדי מחנק.

אני וקסלר עולים לראש אחד הצוקים, ולעינינו נפתח מראה נהדר של ים־סוף. בראשי הסלעים – אבן הדוֹלוֹמיט הכחולה והקשה והרבה יצורים מאובנים (Fossilus).

תשעה־עשר במארס. הובא לנו דואר רב. גם מכתב מאת הרצל. אנו עסוקים במסקנות היסודיות של חקירתנו.

עשרים במארס. לאחרי גשם מועט שירד בלילה נעשה האוויר קריר יותר. אנו עולים על ראשי הצוקים ומגיעים עד לשש מאות מטר מעל פני־הים. הרבה יצורים מאובנים. מראה יפה של מפרץ סואץ. ושוב אנו ממשיכים את דרכנו לאורך הוואדי גארנדל ובאים למעיין מים חיים, טובים מאוד לשתיה, “ביר ברזיל” שמו. רבות־עניין הן הבריכות, שנבנו כאן כדי לאסוף ולשמור את מי־הגשמים. סוסקין מצא את הצאל (Accacia seyal). הבדווים מאספים את השרף הנוטף מן העץ הזה.

עשרים ושניים במארס. אנו מוסיפים ללכת לצד דרומית־מערבית ומגיעים למעיין מים מרים. “עין מרה” שמו. אחרי זמן־מה אנו יוצאים לדרך הגדולה של שיירות הגמלים, המוליכה אל הסואץ. יובש וחורב, ורק במקומות הנמוכים של הוואדי יש קצת לחות.

עשרים וארבעה במארס. לפנות ערב באנו לעין־מוסה. נווה־מדבר פורה ועשיר. סוסקין מצא כי האדמה היא אדמת חול. הרבה מעיינות ומימיהם דלוחים. בארות בעומק מטר ושני מטרים, עושר של צמחים. הרבה תמרים, חיטה וירקות. חמישה בעלים לאדמה, ושלושה מהם – קונסולים בסואץ.

עשרים וחמישה במארס. בשעה מאוחרת בלילה הגענו לסואץ. הכבודה שלנו, ההולכת אחרינו, תבוא בשתיים אחרי חצות־הלילה.

ו    🔗

עשרים ושישה במארס. ברכבת אנו כותבים וחותמים את הנוסח האחרון של הרצאתנו. בתחנה של מסילת־הברזל בקאהירו – הפתעה נעימה: הקביל את פנינו ד"ר הרצל ועמו אדולף פרידמן. הרצל תמה; דומה כאילו אין דעתו נוחה לראות אותנו לבושים כהלכה, שערותינו עשויות ונעלינו מצוחצחות.

אחרי מנוחה במלון שפרדס החלו ישיבותינו בנשיאותו של הרצל, ויש שהישיבות נעשו סוערות מאוד. היתה לנו פגישה גם עם לורד קרומר, נציב אנגליה במצרים בימים ההם. באחת מישיבותינו השתתף המהנדס האנגלי הידוע ווילקוקס. השיחות היו רבות־עניין, והתוצאות – שליליות, לשמחתנו או לצערנו. אין ברצוני לפרט כאן כל פרשת הוויכוחים. די אם אסתפק רק בתמצית המסקנות, שהגענו אליהן בנוגע לחבל־הארץ אל־טיה, הוא החלק הצפוני של חצי־האי סיני.

א) את חבל־הארץ האמור יש לחלק לארבעה חלקים. ואלו הם: החלק הראשון – הפילוסיון (Pelusium), היא הדלתה העתיקה של הנילוס. אדמה רבת חומרים אורגניים, אבל גם רוויה מלחים. אפשר יהיה לנצל אותה בזמן קרוב, לפי הערך, אבל בתנאי מפורש קודם למעשה שיינתנו מימי־הנילוס בשיעורים עצומים, כדי לשטוף את המלחים מעל הקרקעות. שטיפה זו תכשיר את האדמה לגידול אורז, כותנה, קני־סוכר וירקות.

ב) החלק השני – חוף הים התיכון עד אל־עריש. כאן יש לחפור בארות למים ולסלול דרכים טובות, בשביל לחבר חלק זה מצד אחד עם מצרים ומצד שני עם ארץ־ישראל. פה יהיה מקום לאותם הגידולים שכבר הם מצויים בשתי הארצות השכנות הללו, וגם לגידולים שיש לנו צורך בהם.

ג) החלק השלישי – אל־עריש וסביבותיה. פה ייבנה נמל קטן, תחילה כדי להכניס את הנחוץ לבניינה של המדינה החדשה, ואחר־כך כדי להוציא את תוצרתה למדינות השכנות. זה יהיה חלקה העירוני של המדינה, וקצתו יוקצה לגידול ירקות. פה יהיה גם מקום ההנהלה של המדינה.

ד) החלק הרביעי – לאורך הוואדי אל־עריש והנחלים הזורמים לתוכו. כאן יהיה צורך לבנות סכרים גדולים, ביחוד בדרומו של הוואדי, במקומות שם יורדים המים מהררי אל־טיה, וההרים גופם קירות גבוהים הם לשני צדי הוואדי. בבריכות הגדולות הללו יהיו המים שמורים להשקאת השפלות הסמוכות לוואדי. צפונה יסללו כבישים טובים לאורך כל הוואדי, כדי שאפשר יהיה לשלוח לערים שיבנו ולחוץ־לארץ את התוצרת של החקלאות האינטנסיבית, פירות ביכורים, הדרים וכו'.

ה) דעתם של חברי האכספדיציה נותנת, שלתוצאות קרובות ביותר, לפי הערך, אפשר יהיה להגיע רק בשפלת הפילוסיון, והיא השטח המתאים ביותר ליצירת הישוב המבוקש. לפיכך יש לדרוש, שיובטחו לנו מים מתוקים במידה מספקת על־ידי תעלת הנילוס. אף צריכה להיות הבטחה של אבטונומיה גמורה כתנאי של הטשארטר, שיהיה חלק מן החוזה, אשר תעשה הממשלה האנגלו־מצרית עם הסוכנות היהודית, העתידה להיווצר לשם כך, ומיד יהיה צורך להתחיל בייסוד תחנות־ניסיון לחקלאות ולמטראולוגיה.

*

בו ביום שבאנו לקאהירו קרא לנו הרצל ובקוצר־רוח ביקש לדעת מיד את התוצאות של חקירותינו. וכששמע מפינו, שלפי דעתנו נחוצות כמה הבטחות מפורשות וכמה הכנות גדולות במשך שנים, לפני שתגיע שעת התחלתו של הישוב עצמו, קפץ ממקומו וקרא: “אני רוצה, שבעוד שלושה־ארבעה חודשים יוכלו עשרים אלף יהודים אומללים למצוא להם כאן מקלט ואפשרות לפרנס את עצמם בעבודתם!” – זו היתה זעקת כאב, ואת כאבו כאבנו גם אנו. אבל מה היה בידינו לעשות? כלום יכולנו לומר אחרת ממה שציווה עלינו מצפוננו?

כאמור, היו לנו אחרי אותו יום כמה ישיבות, ועיתים הגענו לוויכוחים סוערים. ופתאום נפסק הכול מטעם הנציב הבריטי והממשלה המצרית. ווילקוקס הודיע, שאין יכולת ליתן את מי־הנילוס להכשרתה של שפלת הפילוסיון, – והודעה זו ביטלה את הכול. הרצל היה מדוכא מאוד, אבל לא להסכים למסקנותיה של האכספדיציה לא יכול. שתי שיחות היו לי עמו לפני צאתי מקאהירו. בשיחות הללו נגלו לפני כל עדינות־רוחו וכל רוחב־לבו. הוא היה מדוכא, אבל שקט. לא רפה בטחונו ולא כשל מרצו, שלא ידע גבול ורסן.

בארבעה באפריל יצאתי מקאהירו ושבתי לביתי ולעבודתי ביפו. שאלת אל־עריש הטרידה אותי עוד זמן מה, הרבה מכתבים כתבתי והרבה מכתבים קיבלתי מהרצל, ממארמורק, מסוסקין ומגולדסמית. לשום איש שלא מחברי האכספדיציה לא סיפרתי דבר. לא סיפרתי אפילו לאוסישקין, שבא אותו קיץ לארץ־ישראל.

בספטמבר היה הקונגרס השישי, “האוגאנדאי”. היה בו הד האכזבה של אל־עריש, – וכעשרה חודשים אחרי־כן לא היה עוד הרצל בחיים…