¹

במשך ששת החדשים שעברו מאז ביקורי האחרון פה, הייתי נמצא במגע תמידי עם המצב באירופה, ביחוד במה שנוגע לעם היהודי. התנאים באירופה, שרישומם ניכר בכל כדור הארץ, פעלו פעולה טרגית מיוחדת על העם היהודי המפוזר. העם היהודי הוא השעיר לעזאזל בכל אירופה. כל מהפכה שבאה כתוצאה מההתאבקות ההדדית של כוחות הניגוד הלאומיים או הכלכליים, מעלה את היהודי לקרבן ראשון. אין לנו להרחיק ללכת מאשר לגרמניה כדי לראות דוגמה של האמת הטרגית הזאת. כל אותן הערים, שקהלות יהודיות היו קיימות בהן מאות בשנים, שיהודים מלאו בהן תפקיד של כבוד ותועלת למן היום הראשון להוסדן, כל הערים האלו טבעו עכשיו באנטישמיות, המעמידה את חיי היהודים שם בסכנה ממש. בברלין, בנירנברג, במינכן, נעשו התקפות רצח על היהודים. בפקודה עריצית, המזכירה לנו את הימים היותר איומים של הבירוקרטיה הרוסית, גורשו ממינכן מאתים משפחות יהודיות בערך. אנשים ונשים וטף הוכרחו לקחת מקל נודדים ולבקש להם מקום מפלט אחר. לפני המלחמה, בטרם שאירופה הגיעה למצבה של עכשיו, ידעו כי הויסלה הוא קו הגבול ששם מסתיים היחס המחפיר ליהודים. בימינו אלה נתרחב הקו הזה מן הויסלה עד הריינוס ומי יודע אם לא ישתרע גם מכאן והלאה. היהודים נסחפו בגלגלי המכונה האירופית המסובכה. כל תנועה של אותה המכונה גורמת להם יסורים וענויים חדשים.

מכירים אנו הכרה שלמה כי למצב קטסטרופלי כזה אין תרופה, שתוכל לפעול בהחלט ובכל המהירות. הגירה בשעור גדול כל־כך, עד כדי לפתור את הפרובלימה – איננה עכשיו בגדר האפשר. ה“מכסות” נתמלאו בכל מקום. ואפילו האופטימיזם היותר גדול בנוגע לארץ־ישראל, אינו יכול לצייר לו היום העברת המונים גדולים עד כדי להקל את הלחץ הלוחץ על העם היהודי. ואולם מתוך התבוננות מבוססת על נסיונות של שלש, ארבע השנים האחרונות, יש לנו יסוד להאמין, כי ע"י התאמצות נכונה וקולעת אל המטרה אפשר להכשיר את ארץ־ישראל לקלוט בעתיד הקרוב מספרים הגונים של פליטים. חוב קדוש מוטל עלינו, על אלה, שמזלם גרם להם לחיות בארצות שבהן חוק וסדר הם חובה, לדאוג לכל הפחות למתן עזרה בשעור ידוע לאחינו האומללים. בהשואה אל מצב היהודים באירופה, הרי ארץ־ישראל יכולה להושיט את העזרה היותר ממשית. ארץ־ישראל היא מגדל אור ותקוה לעמנו האומלל. לולא היא, כי אז כשל כבר כוח הסבל.

בשעה שאנו נזכרים כי למרות אמצעינו המצומצמים ולמרות עמידתנו תמיד לפני מכשולים עצומים, היתה בידינו היכולת לשלוח לא“י, במשך שתים, שלש השנים האחרונות, מ־800 עד 1000 מהגרים בכל חודש, ולהציל על ידי כך מספר חשוב של צעירנו ואנשים ונשים מן הגיהנום האירופאי, הרי יש לשער כי אמוץ כוחנו לטובת ביתנו הלאומי פירושו הרבה יותר מרבוי פרופורציונלי של מספר האנשים, שיש בידינו להצילם. צריך לזכור כי בבנין המולדת המעצורים הראשונים הם הגדולים ביותר. אותו המרץ שהושקע עד עתה כדי לנצח את המכשולים, יכולים אנו להשקיע בעבודה חיובית, בעבודה של בנין. כל התאמצות מצדנו תגדיל את ה”מכסה" הארצישראלית. מן ההכרח רק שנגש אל העבודה מתוך כל הכונה ורוח המסירות, בהתאמה אל חשיבות המטרה. יש הבדל יסודי בין ה“קבוטה” של ההגירה היהודית בארץ־ישראל ובין זו של ארץ אחרת. וההבדל הוא בזה, שהגדלת ה“קבוטה” בארץ־ישראל נתונה כולה בידינו אנו.

יש עוד הבדל בין ארץ־ישראל ובין ארץ אחרת. בא"י יוצרים המהגרים אחדות כלכלית גמורה. אין הם מתרכזים בחלק אחד של החיים הכלכליים בארץ. פירושו של דבר, כי בתור חטיבה לאומית עומדים הם במדה מרובה ברשות עצמם. אי אפשר להשתמש כנגדם בשום לחץ של בויקוט, כמו בשאר הארצות, משום שהם בונים את חייהם על שיטה שאינה תלויה במי שהוא.

אפשרויותיה של ארץ־ישראל לקלוט מספר גדול של יהודים גדולות מכפי שרבים משערים ומכפי שנראה הדבר מתוך הסתכלות שטחית. הרבה ממקורות הארץ עדיין לא נוצלו. עשירה הארץ בהרבה אפשרויות חקלאיות. דבר זה אושר ע"י הפרופסור מיד, אחד המומחים היותר מפורסמים שבאמריקה בעניני ההתישבות, שחקר חקירה מדעית את עבודתנו בארץ־ישראל. יש בארץ הרבה מינרלים, היא יכולה להצמיח טבק, לפתח תעשיה גדולה של ארג, יכולה להעשות מרכז מושך בשביל תיירי כל העולם. אם נכניס לארץ מאה אלף מהגרים חדשים ונמצא בשבילם מקורות פרנסה, הרי אז, באופן אוטומטי, נמצא שם מקום עוד למאת אלף איש, ומאתים האלף יכשירו את הקרקע למאת האלף השלישית וכך הרביעית והחמישית. דברי ימי ההתישבות באמריקה מספרים, כי שנות ההכשרה היו השנים הקשות ביותר. אחר כך עלה מספר המהגרים לשעורים עצומים. אין זאת שאלה של מקום, אלא שאלה של הון, שהיהודים יכולים להביאו, אם רק ירצו בכך.

עבודת בנין הבית הלאומי היחידי מבוססת על פרינציפ פוליטי יסודי – זהו המנדט שקבלה בריטניה הגדולה ושנתאשר על ידי חבר הלאומים; המנדט, שביסודו מונחת הצהרת בלפור, שנתנה לנו את היכולת להתחיל את העבודה הארצישראלית בצורות כאלה שמעולם לא ראינו אותן אפילו בחלום. רוצה אני שוב להכריז באופן חגיגי, כי יש לי האמון השלם בממשלה האנגלית ובעם האנגלי. אני מאמין במנדט, שנחתם על ידי 51 עמים. אין לנו צבא ואין לנו צי. אנו יונקים את חיותנו רק מתוך צדקת שאיפתנו. לא רב הוא מספר השאלות שמצאו בחבר הלאומים הד נאמן כמו שאלת המנדט. המנדט הוא עובדה. אמת הדבר, כי גם באַנגליה וגם במקומות אחרים ישנם מתנגדים למנדט, אולם, האם אין לו מתנגדים בין היהודים עצמם? מעשי יום יום מעידים כי בשעור שמתרבות ומתבססות עמדותינו בארץ, באותו שעור נחלשת ההתנגדות אלינו.

אין זאת אומרת כי שבענו רצון מכל החלטותיה של הממשלה הבריטית ומיחסה של הנהלת הארץ אלינו. בריזולוציה שעובדה ע"י הקונגרס השלשה־עשר בצורה מספיקה ובטון מתאים לכך בטאנו את דעתנו ויחסנו אל אותן הנקודות של הפוליטיקה האנגלית שיש לנו הרשות לדרוש תיקונן.

ואולם אל לנו לרמות את עצמנו. לא בריזולוציות נבנה את הארץ. אלמלי היה תלוי הדבר רק בריזולוציות, הרי אין דבר קל מזה. יותר חשוב להחליט מה הן הדרכים והאמצעים כדי לחזק את עמדותינו בארץ עד כדי כך, שהריזולוציות תקבלנה תוכן וכוח.

עמדת היהודים בארץ־ישראל נתחזקה. העבודה שעשינו במשך שלש השנים האחרונות, על אף המכשולים הקשים ביותר, תוכיח לכל אדם בלתי משוחד, שעשינו צעדים גדולים קדימה. יצרנו חמש־עשרה מושבות חדשות, שאחדות מהן נתעשרו בנסיונות חדשים. הרבה למדו חלוצינו מנסיונות אלה, והם יסייעו בידינו ליצור מאות מושבות חדשות. אנו הגדלנו את מספר האוכלוסין העירוניים. שכונות חדשות נבנו בסביבות יפו, חיפה, ירושלים וטבריה. את הערים והשכונות החדשות היה קל הרבה יותר לבנות, ואלה שתבנינה בעתיד, בנינן יקל עוד יותר. תחנת החשמל הראשונה נבנתה. הפכנו אדמה שהיתה מוזנחת שנות מאות לכפרים פורחים. התחילו ביסוד תעשיות שונות. טחנת הקמח החדישה הראשונה נוסדה, בית־חרושת חדיש למלט עומד להתיסד. תעשיות אחרות לתוצרת חמרי בנין מתחילות להתפתח. אלה הן התחלות קטנות שיכולות להתפתח יפה. נוסדו שלשה בנקים חדשים, שנים – איפותיקאיים, והשלישי – בנק הפועלים, ועתיד גדול צפוי לשלשתם. אולם התקדמות חקלאית ותעשיתית זו לא היתה שוה כלום, אילו לא נוצרו בו בזמן ערכים רוחניים גדולים ע“י שיטת החינוך והתרבות שלנו, המציינת את התחיה העברית בארץ־ישראל. הבטוי לתחיה זו ניתן ע”י רשת בתי־הספר העברים שלנו, שגולת כותרתה הוא יסוד האוניברסיטה העברית בירושלים. יש לנו חלוצים בארץ־ישראל. ואנו בגולה, הננו חלוצי בנינה של ארץ־ישראל בכל מקום שיהודים נחתים שם. אנו הראינו מה שאפשר לעשות בארץ־ישראל. החלוץ סולל את דרך־העם, אבל עזרת העם נדרשת לו.

לפי דעתנו, הרי היכולת להמשיך באינטנסיביות יתרה את בנינה השיטתי והאורגני של העמדה היהודית בארץ־ישראל, היא היא תמציתה של הציוניות המדינית.

אמת היא, כי בשנות הציוניות הקודמות, בזמן שהתנועה ידעה רק תקוה והתלהבות נאצלה במקום תכנית מעובדת של פעולה, היו יהודים שחכו למין נס מדיני, שיפתור בשלמותה את שאלת בנינה של ארץ־ישראל. היו יהודים, שהאמינו באמת כי תיכף לאחר שתוכרז הזכות היהודית על ארץ־ישראל תפתר כל שאלה מאליה, ובהודאה בזכויותינו בלבד דַיֵנו; או שיקח מי שהוא את העם היהודי בידו ויוליכו לארץ המובטחת.

הנחה כזו, שפירושה היה באמת לסמוך על הנסים, נכזבה תיכף לאחר הפגישה הראשונה עם הממשות. תיכף לכשהתחילה העבודה הממשית צפו ועלו שאלות חשובות אחדות: יש בארץ־ישראל תושבים, העוקבים מתוך חשדנות גדולה ביותר אחרי עליתנו לארץ. מאמצים ממושכים, מתוך סבלנות מרובה, מגרשים לאט לאט את החשד הזה. על אף כל המכשולים הרי אנו בטוחים כי השאלה היהודית־הערבית, לכשתשתחרר מהשפעות חיצוניות, תפתר באופן טבעי ע"י העבודה והתועלת ההדדית שבה.

רוח זאת של רצון טוב ואמון היא העיקר היסודי לשיטתנו בשאלת הערבים.

אנו מאשרים מתוך קורת־רוח, שהיסודות המתונים בין הערבים מכירים בהדרגה, שבואנו לארץ־ישראל הוא לטובת הארץ ולטובתם הם. הם מתחילים להכיר שאנו רוצים לחיות בשלום אתם. מאושר אני להגיד כי ההסתדרות הציונית היא יותר מידידותית לגבי הערבים, שאין אנו מעלים אפילו בדעתנו לבנות את ארץ־ישראל על חשבון אחרים. יש שם די מקום להם ולנו ולמספר גדול של יהודים שיבואו ויביאו שפע ברכה ועושר לא רק בשביל ארץ־ישראל אלא גם לכל המזרח הקרוב. אנו רוצים לחיות בשלום עם העם הערבי, מפני ששאיפתנו קשורה בציון וירושלים ואינה יכולה אלא להיות שאיפה של שלום. שלום בשורותינו אנו, שלום עם שכנינו ושלום עם העמים.

הקונגרס הציוני האחרון קבל ברוב דעות גדול החלטה הנותנת למנהיגים את הזכות, ומחייבת אותם לענין את החוגים היהודיים הרחבים ביותר בעבודת בנינה של ארץ־ישראל, לא רק ע“י הטלת חובות עליהם, אלא גם ע”י מתן זכויות יתרות להשתתפותם בעבודה. הציונים לא דרשו את הבית הלאומי בשבילם הם בלבד אלא בשביל כל העם היהודי, ועתה, בתקופת ההגשמה, רוצים הם לחלק את זכויותיהם עם כל חלקי העם. העבודה בא"י איננה עבודתה של מפלגה אחת, של קבוצה אחת, אלא של עם ישראל כולו.

אין לשום קבוצה הרשות לעמוד מרחוק. שוב אין אנו מתעסקים בחלומות ובדברי הלכה אלא בדברי־ממשות קשים. בתור לאום הרי אנו אחד הצדדים בחוזה עם ממשלת המנדט ועם חבר הלאומים, שנכנסנו לתוכו לעיני העולם כולו. קיום התחיבויותינו עפ"י חוזה בדרך כבוד, בשעה קשה זו בדברי ימי העולם, דורש את כוחותיהם המאוחדים של כל היהודים.

הסוכנות היהודית צריכה באמת להיות בא כוחה של היהדות. עליה לשמש בטוי לכל החלקים החיים שבעם, עליה להקיף את כל העם מן השמאל עד הימין, ואף חלק אחד בל יעדר. המנדט והסוכנות היהודית נותנים לכל קבוצה את אפשרות ההשתתפות, וכל קבוצה חייבת למלא את תפקידה.

באירופה נכונות כבר הסתדרויות יהודיות אחדות להשתתף בעבודתנו. יהודי אנגליה כבר מוכנים ומזומנים לעבוד אתנו, בלב ונפש. הוא הדין באיטליה, הולנדיה וארצות אחרות. סיר אלפרד מונד, הידוע לרבים מכם, שהוא אחד האישים הגדולים ביותר באנגליה, הביע את רצונו להכנס לתוך הסוכנות. כן גם הפרופיסור אינשטין. אולם את החלק החשוב ביותר צריכים לקבל על עצמם יהודי אמריקה. נראה, שאתכם הועיד הגורל למלא תפקיד ראשי בעבודת בנינה של המולדת היהודית. באמריקה יש עכשיו כוח־האחוד הגדול ביותר ליהודי העולם כולו. יהודי אמריקה חיים בתנאים חפשיים. אין אתם מוצאים את עצמכם באותה הפקעת המסובכת, שאירופה סובלת ממנה. רגילים אתם להצלחה ולהגשמת תכניות כבירות. כאילו הצילה אתכם השגחה אלהית, תחת כנפי אומה חפשית, ישרה וחזקה, בגורלו הטרגי של רוב אחינו באירופה. אתם נצלתם לשם שליחות נעלה, השליחות לבנין ארץ מולדת לעם ישראל.

סיכויינו מעודדים את רוחנו. המשא והמתן שנהלנו בראשית השנה הזאת עם אחדים מבאי־כוחכם המפורסמים ביותר בארץ זו נותנת לנו את הזכות לאופטימיות בנוגע לנצחון מאמצינו.

ידידי, הקונגרס הציוני הטיל עלינו את החובה הקשה של יצירת הסוכנות. אנו חיים בתקופה טרגית מאד. שמונה מליון יהודים חיים תחת שמים קודרים, רק קרן־אור אחת בוקעת מבעד לעב הענן, אור של נחמה ותקוה. אליכם, יהודי אמריקה, קורא אני להגשים את התקוה למעשה. פונה אני אל כל מעמד וחלק של היהדות האמריקאית: אל הפועלים היהודים, שהראו כשרון סדרני נפלא כל כך למפעלים גדולים, להדליק אורות חדשים בחלוציה של חברת הפועלים המאורגנת; פונה אני אל מנהיגי הפילנטרופיה היהודית באמריקה, שנענו באופן נפלא כל כך לקראת העזרה במשבר ובדחק של המלחמה הגדולה; פונה אני אל היהודים הרבים הנמנים על המעמד הבינוני, המאורגנים בחברות־האחוד שלהם: מקום של כבוד ותועלת מחכה לכולם במפעל הגדול. נמלא מתוך הכרת־ערך עצמנו את ההתחיבויות הגדולות שהטילה עלינו ההיסטוריה. חדורי אמונה מדורי־דורות ומאוחדים בכוחותינו, נביאה את מעשינו לידי שלמות.

(“הארץ”, 6 בינואר 1927).