¹

א. נאום הפתיחה    🔗

קונגרס נכבד! הקונגרס הנוכחי, שאנו עומדים כיום בפתיחתו, תפקיד רב ועצום לפניו. שאלות גדולות וחשובות עומדות ומיחלות לפתרונן, עיני עמנו מכל הארצות וביחוד מארץ־ישראל נשואות אלינו היום בתקוה לתוצאות עבודתו. לא פחותה מזו היא גם חשיבותו כלפי חוץ. כי מיום שנעשתה הציוניות לעניין בעולם הכללי הרי גם הוא מסתכל בנו ובמהלך עבודתנו. חדלנו להיות בודדים יושבים בקרן זוית ומוצנעים מעין־רואים. עובדה זו עושה את הקונגרס למוסד רב־האחריות ולכח משפיע, שאין להקל בערכו. מקוה אני, שהכרת אחריות זו תתגלה ביחס חבריו אל השאלות העומדות לסדר־היום, והיא הערובה הנאמנה להצלחתו.

לכבוד גדול יחשב לי לפתוח את המושב הזה, השלשה עשר, של הפרלמנט שלנו, אשר נוצר לפני 26 שנה מתוך רצונו של עמנו. אין לי בשבילכם, באי־כחה המוסמכים של ההסתדרות הציונית בכל חלקי העולם, ברכה טובה מאותה הברכה הפשוטה והזכה מאין כמוה המקובלת אצלנו: שלום – שהיא מחזיקה גם ברכה וגם סמל להתקרבות נאה ביותר בין אדם לחברו, לפגישה של שלום ואחוה.

ברוח זו רוצים אנו עכשיו להושיט יד איש לרעהו, וקשורים בכח רצון זה בינינו ובין עצמנו וגם עם מיליוני בני עמנו, שאנו נושאים באחריות גורלם שנטלנוה עלינו לרצוננו, הננו באים לבצע את תפקידנו העומד לפנינו. וברוח זו אנו רוצים אחרי שהחלטותינו תורינה לנו את דרכי עבודתנו, להפרד איש מעל רעהו ולהשאר עם זה משותפים שתוף מחשבה ופעולה, המשתרע מעל ארצות וימים.

קונגרס נכבד! למן כנסיתנו האחרונה היה מתן המנדט חבר־הלאומים לבריטניה הגדולה, אותו המנדט, שעיקר תכנו הוא בנין הבית־הלאומי העברי בארץ־ישראל, לעובדה היסטורית. המנדט נתאשר זמן קצר לפני הועידה הציונית השנתית האחרונה, אשר החשיבה את ערך המאורע הזה בכל מלואו והכריזה בשורה של החלטות על עמדתנו אליו.

מאורע, שגורלו הוא כה כבד־משקל לגורלו ועתידו של עמנו ראוי לדבר עליו דברים גלויים ומפורשים. הוברר, שמתן המנדט אעפ"י שהניח במשפט־חובה את היסוד המדיני למפעלנו, לא הסיר את המכשולים מעל דרכנו.

יודעים אתם כולכם, שפרצה בארץ התנגדות לרוחו ותכנו של המנדט מתחלת בריתו, התנגדות שהביאה אף למהומות קשות. מאורעות קשים אלה לא נשנו עוד, להצלחתנו, ואולם ההתנגדות המדינית של מתנגדינו הקיצוניים לא רפתה בכל זאת.

בשנה שעברה יצאה הממשלה, שפרסמה את הכרזת בלפור, בדימוס. הממשלה החדשה קבלה וקימה את המדיניות של הממשלה הקודמת. ואולם מעשה זה של הממשלה לא פעל את הפעולה המקווה – והיא יצירת הרגשה של בטחון מתמיד ביחסים המדיניים בארץ – אולי משום שהממשלה הבריטית בקימה את המדיניות של הממשלה הקודמת, הוסיפה לה הערה: “כי יש בדעתה לגשת לבחינת המצב הכללי בארץ־ישראל בלי כל משפט קדום”. ההודעה הסמוכה לזו, הודעתו של המיניסטר הבריטי לעניני מושבות, הדוכס מדונשיר, היתה חפשית מכל מתן הבטחה מעין זו. היא הכריזה מפורש שהממשלה הבריטית מוסיפה להחזיק בהתחיבויותיה שנטלה עליה כלפי העם העברי. מבחינה זו ענין רב לעובדה, שבאספה פומבית שנתקימה בלונדון לפני ימים אחדים הודיע סיר הרברט סמואל הודעה מוחלטת, שהממשלה הבריטית מבינה הבנה מלאה את הצורך ברציפות המדיניות בארץ־ישראל.

עמידתה זו של הממשלה החדשה השפיעה אמנם את השפעתה על המצב בארץ־ישראל. היא נתנה חיזוק וסעד ליחסם החיובי של חוגי האוכלסים הערביים, הנוטים לקבל את המנדט כעובדה קיימת, ויש לקוות כי מגמת־התפתחות זו תהא מוסיפה והולכת בה במדה שתרבה הקביעות בתנאים המדיניים. ואולם כנגד זה עוררה העובדה של מתן קיום למדיניות המנדטית בידי הממשלה החדשה את יצרי היסודות הקיצוניים במדה מוגברת, – דבר שאי אפשר היה לעצור בעדו ושעלינו להתחשב בו במדיניותנו. עד כמה שהשפעת מתנגדי המנדט מגעת לדעת הקהל הבריטית בעתונות ובפרלמנט, יגענו וטרחנו תמיד להסביר את צדקת זכויותנו ולהגן עליהן בעוז. מתוך הכרת טובה עלינו לזכור פה את תמיכתם של כמה וכמה מדינאים ואישים הפועלים בשדה החיים הצבוריים.

אין צורך להגיד כי המצב המדיני משפיע על כל ענפי עבודתנו בארץ־ישראל, ולא כל שכן על העליה שהיא אבן־פנה לכל מפעלנו ותנאי קודם להצלחתנו בכל שאר מקצועות הפעולה.

ממשלת המנדט מחויבת לעמוד לימיננו ולתמוך בנו בענין העליה. העם היהודי מצפה שהממשלה תמלא את חובתה זו באמונה ככל שאר חובותיה.

יחד עם זה אנו מכירים הכרה מלאה את חובתנו אנו לפתח את כח הקליטה הכלכלי של ארץ־ישראל עד היותה עשויה להכניס עולים במספר הולך וגדול.

הגורם הכלכלי משמש סיג טבעי לאפשרויות העליה. הוא מותנה על־ידי חוקים מוצקים הטבועים בחיי הצבור, ואינו זקוק לכל מה שנאמר בספר הלבן או בשאר התעודות, ולפיכך עלינו להשתדל להגיע לידי שיטת־משק בריאה ועשויה להצליח, שהיא מפתחת עם זה את כח־הקליטה הכלכלי של הארץ ההולך ופוחת. לתפקיד זה עלינו להקדיש את כל האמצעים שבידינו. למרות המשבר הכלכלי בשנה האחרונה, עלה בידינו להחזיק את העליה במשך שתי השנים האחרונות על גובה של 1000 עולים לחודש. על כך אנו חייבים תודה במדה מרובה למסירות־נפשם והקרבתם העצמית של פועלינו בארץ־ישראל.

יש לקוות כי יגיעותינו שאנו מתחילים בהן עכשיו לעורר את פעילותה של התעשיה והחקלאות בארץ־ישראל, תתנה לנו את היכולת לסול דרך להגברת העליה ולצמצם את חוסר־העבודה שהיה עד עכשיו חזיון נורמלי בארץ־ישראל.

ומה שנאמר על התפתחות התעשיה חל כמו כן על ההתישבות החקלאית. הדו"ח על ההתישבות החקלאית, הנמצא בידיכם, מוכיח מה מצוינות הן התוצאות שהושגו במושבינו החדשים בעמק־יזרעאל, במקום אשר המפעל שהתחיל לפני שתי שנים בתנאים קרקעיים קשים, התפתח עכשיו עד כדי להכניס שפעת יבול. את התוצאות הללו יהיה עלינו להכפיל כמה מונים בעתיד.

ובעבדנו בבנין הכלכלי לא שכחנו, כי המשק אינו אלא היסוד לבנין התרבות החדשה של עמנו בארץ־ישראל. יש סוברים כי מאחר שאנו עומדים עדיין בראשית מפעלנו הישובי, עוד לא הגיעה השעה לדבר על יסודה של אוניברסיטה. הם אינם מכירים את הערך הכביר הרוחני, המוסרי ואף המדיני, שיש לקיומו של בית מדרש עברי גבוה למדעי הרוח בשבילנו ובשביל כלל האומה כולו. היה זה מאורע סמלי, שהגדול בחכמי עמנו, הפרופ' אלברט אינשטיין, הרצה שתי הרצאות על תורת היחסות בירושלים בשם האוניברסיטה העברית העתידה. מאורע זה פותח פתח לתקוות גדולות בנוגע לאפשרות של התפתחות מדעית, אשר תקרין קרנים ממרכזה של ארץ־ישראל ותהל על כל העולם.

זה זמן קצר התחילו בהנהלתו של הפרופ' פודור הכנות לפתיחת המכון המיקרוביולוגי, אותה שעה משתדלים הרופאים היהודים באמריקה לפתוח בארץ־ישראל מכון לחקירה מדיצינית.

וכשם שהתקדמותנו הכלכלית תלויה במצבנו המדיני, כך גם תלוי ומותנה ערכנו המדיני – אסון אנו עשויים להמיט עלינו אם לרגע נסיח דעתנו מזה – לא רק בכחנו שאנו משקיעים במעשים מדיניים ודיפלומטיים. לא פחות ממשקלם של אלה הוא משקל הנמוק שבעובדה, במדה, באיכות ובטמפו של עבודת־הבניה שלנו בארץ־ישראל. ולכן בשעה שאנו מבצעים את פעל־יעודנו, את בנין הריסות ארצנו, הרי אנו מסייעים אותה שעה גם לרבוי תקפה של חזקת משפטנו המדיני. כל מושבה חדשה, כל בריאה חדשה תרבותית או סוציאלית, הנולדת מתוך מסירות ושלום, מתוך אמונה נכונה בצדקת מפעלנו, כל עולה יחיד, האוחז במעדר או במחרשה, הריהו מעיד עלינו עדות מפורשה וגלויה מאה מונים יותר מהמלה הכתובה – בפני ממשלת המנדט, בפני חבר העמים, בפני שכנינו הערבים; הוא מעיד על רצוננו לחזק כל זכות שנתנה לנו במנדט בכח הערובה של מפעלינו הישרים, על כחנו הפורה, על יכלתנו לעשות את הארץ פורחת לתועלת כל יושביה; הוא משמש תשובה על אמונם של ידידינו ועל חששותיהם וזיופיהם של מתנגדינו.

ולכן אין דבר מסוכן לנו יותר מעמידה בהתפתחות מפעלנו הכלכלי, ואין דבר כה מסייע בידנו כלפי פנים וכלפי־חוץ כהתקדמות מתמידה ושיטתית של ישיבתנו השלוה בארץ. זהו סוד ערכו של הכסף בשבילנו. הכסף אינו משמש לנו אותו האמצעי הרגיל לרכישת נכסים, כי אם דמי־כופר לגאולת אדמתנו, אבן־בוחן לכשרון עמנו להביא קרבנות וקנה־מדה לכח־היצירה שלו.

מעולם לא היתה לנו הזדמנות לראות זאת בגלוי כל־כך כמו בשנה שעברה. מעט לעומת הצורך אבל הרבה לפי ערכו נוצר בשנה האחרונה, מושבים חדשים נוסדו, מאות בתים נבנו בערים, המפעלים התרבותיים והסוציאליים נתפתחו. ואולם כל זה נעשה מתוך מעצורים לא־שכיחים וזמן מה אף בתוך אימת משבר קשה. הבלגנו על המשבר בהצלחה – הודות למרצם הנפלא של חברינו לדעה באמריקה, הודות להתנדבותם של יהודי אמריקה, וגם הודות להתאמצות כחות חדשה ב“קרן היסוד” בשאר הארצות. ואם גם קשה היה המשבר כל כך הוא הורה אותנו לדעת מקור כל השגיאות שבעבודתנו ואף גם מקור הכחות החדשים לתקונן. בשעת העוני נפקחו עינינו לראות דברים שהיו קיימים מכבר אלא שלא הכרנו אותם עד עתה.

תמיד היה זה רעיון־יסוד בציוניות, שהיא ביאת־כחה של כל האומה הישראלית החיה ומודה בחייה. כשהיינו תובעים את הבית־הלאומי העברי, לא ראינו עצמנו כדבּרי ההסתדרות הציונית בלבד, כי אם כטוענים מצד הלאום העברי, ולא עוד אלא שמשנו אפוטרופסים לו. ולכן צופה גם המנדט הממנה את ההסתדרות הציונית לסוכנות היהודית, לספוח כל היהודים הנכונים לסייע לבנין ארץ־ישראל, לשם שתוף פעולה. זאת היתה שאיפתנו מכבר להרחיב את חוגינו הלוך והרחב, ולעשות את הציוניות לקנין היהדות כולה בגולה היא עצם תכניתנו. ואולם אם רוצים אנו להשמע למצות השעה, הדורשת להפרות בשנים הקרובות את כל הכחות היהודיים החמריים והנפשיים, אם רוצים אנו להגשים את ניצול הכחות הגדול הזה, הרי ההגיון שבחיינו, החוק של חלוקת העבודה והפרינציפיון הכלכלי של מִצוי כל הכחות בנקודה המכרעת מכריחים אותנו הכרח שאין מפלט ממנו לכון את מנגנון־ההרחבה שלנו במגמה חדשה, לקבוע לו שיטה חדשה שעל־פיה לא נהיה אנחנו הציונים רק באי־כחם של שאר היהודים, כי אם גם נגיסם ונספחם למחננו.

נדמה לי כי דוקא בשנים האחרונות התפתחו הענינים לטובתנו בנידון זה, על אף כל הקשיים הבלתי צפויים שתקופת המשבר והמבוכה בכל העולם כולו הביאה גם לנו. רבים רואים ואומרים כי מחוץ לחוג הציוניות הולכת ומתחוללת תנועה ארצי־ישראלית חדשה בקרב היהדות, עובדה היא כי בקרב חוגים רחבים של היהדות, שהיו לפנים שוי־נפש ואף צוררים לרעיוננו, שורר עכשיו הלך־רוח ארצי־ישראלי הגנוז עוד בחביון ומחכה עוד להתעוררות מן החוץ אשר תפרה אותו. בהלך־רוח זה נפגשנו תחילה במקצוע פעולתה של קרן־היסוד. אני אומר מפורש: הלך־רוח ארצישראלי. יתכן שהיינו מספיקים להפכו פה ושם לציוניות ממש, אלמלי היה זמננו פנוי לכך. ואולם במקרים רבים הרי הדבר בגדר הנמנעות, במקום שלפנינו אנשים שהם יורשי התפתחות היסטורית ואינם מסוגלים עוד לשינוי יסודי כזה. נהיה יוצאים מחוץ לגדר ההסתכלות המדינית והסוציולוגיות, נהיה חוטאים בהתגודדות (סקטנטיות) אם לא נעשה כל מה שביכלתנו למען הפוך את התקוה הזאת – לפי שעה אין זאת אלא תקוה בלבד – למציאות, לעבודת יצירה.

זהו עצם משמעו של סיפוח הבלתי־ציוניים. זה עניין רציני עמוק ואחריות רבה קשורה בו. ודאי, שכן הוא. אבל דוקא משום כך עלינו להשקיף עליו ממרום הפסגה, מתוך דאגה לעתיד ובלי דעה קדומה, ומתוך השקפה כזו צריך לבחנו ולעשותו. יודע אני את כל החששות. אין כמוני יודע להכיר ולהחשיב את דאגתם המוסמכה של אלה החרדים לקנינינו היקרים, להסתדרות הציונית שנוצרה בעמל לא יתואר ונשתמרה בימי הנסיונות הקשים בכח האהבה והמסירות של מאות אלפי נפשות. מבין אנכי ללבם של אלה הבוששים מתוך אימה לזמן את ההסתדרות שלנו עם החוגים הרחבים שמסורתנו איננה טבועה בהם ומה שנעשה לנו לתוכן חיים הנהו אך מתחיל פועל עליהם פעולה רפה ומעורפלת. לא נלחמנו דור שלם על מטרותינו העומדות לנו לצמיתות, על מנת לותר אפילו על קוץ מהן. אולם עלינו להזהר לבל נצטמצם במסגרת המפלגתית הצרה ונעלים עין מההכרח שבפרובלימה, – בהשתמשנו בפרזות על מדיניוּת־“נוטבלים”, עלינו להזהר מחדלון־אומץ להשיב את תשובתנו כלפי דרישת הזמן.

לא מתוך רפיון ומורך־רוח אנו מבקשים את עזרתם של אחרים. אנו קוראים את האחרים להתכנס מסביב לנו – דוקא מפני שחזקים אנו למדי, חזקים בהרגשת אחריותנו ובאמונתנו, אבל אין אנו כה יהירים וצרי־מבט, כי נחוש ולא נדע, כי אין די כחות שיספיקו לגבורתנו בהתפתחותה. אלמלי קראנו להם מתוך רפיון, לא היו שומעים בקולנו, כאשר לא שמעו לנו, כל זמן שאנו ומפעלנו נראינו חלשים בעיניהם. העובדה שמספר השומעים לנו הולך ורב הריהו המופת החותך הראשון, כי מחשיבים אותנו וכי מפעלנו – ולכל לראש המעשה הממשי הגדול של החלוצים – השפיע לעורר אמון ואמונה אלינו. אם הרבה בוששנו לממש את הסיסמה של הספוח שנתנה עוד לפנים בקונגרסים ובועידות השנתיות – דוקא משום שלא מצאנו את עמדתנו די מבוגרת ומוכשרה לכך – הרי עכשו, סבור אני, נתבגרה עמדתנו למדי, נעשינו מוכשרים לכרות עמנו ברית.

לא היינו אלא מוכי עורון, אלמלי דמינו למצוא בספוח החוגים הבלתי־ציוניים, כל כמה שלא יהיו מרובים ורחבים, את הגאולה השלמה. אף אם נצליח, עוד ישאר תפקידנו אנו די קשה. ואולם עשוי הוא הספוח הזה להביא לנו הקלות גדולות וסיוע חשוב: חזוק הרשאתנו המדינית על ידי שתוף ערבותה של היהדות שאיננה ציונית, הגברת כחנו הכספי ורכוז כל המרץ היהודי לשם בנין ארץ־ישראל מתוך שיטת עבודה מאוחדת.

את הצורה הנאותה לברית זו צריך למצוא הקונגרס. ואולם יש הנחות קודמות לכל שיטת ברית שנבחר בה ומהן אין אנו רשאים לזוז.

ההנחה הראשונה היא תנאי שלמותה של ההסתדרות הציונית. ביחסנו אל האחרים משמשת הסתדרותנו אחד מבעלי ברית, ששניהם יצטרכו להתאים את אפני עבודתם למטרת הבנין – לתכנית משותפת של קואופרציה. מחוץ להתקשרות זו מוסיפה ההסתדרות הציונית להיות עדתנו אנו, הקובעת לנו חוקים, הנאמנה לתכניתנו ולא תמירנה. ודאי נוכרח בעבודתנו המשותפת עם האחרים לחלק עמהם כמה מזכויותנו, שהיו עד עכשו אך ברשותנו אנו. ואולם בשכר השותפות הזאת אנו נדרוש מן הצד השני מעשים. אין אנו גומרים פה עסק רגיל. זוהי התאחדות לשם גורלה של האומה. ולכן – וזוהי ההנחה השניה – עלינו לקשר את מסירת הזכויות ללא־ציונים בקבלת אחריות מצדם. והשלישית: העתידים להיות מוזמנים אל הסוכנות היהודית, לא יוזמנו כאישים בודדים, כי אם בתור באי־כח המוסדות המוסמכים של היהדות בכל הארצות. בזה נעמיד את האחריות על בסיס יהודי כולל. ולבסוף: חוק יסודי עליון לכל התקשרות הוא, כי התעודה הלאומית של מפעלנו הישובי בארץ־ישראל, כפי שאנו יודעים ומבינים אותה, בלי שנוי אפילו כמלא נימה, תישמר לעולמי עד.

אלה הם היסודות העיקריים לכל שיטת הרחבה של הסוכנות היהודית. אין בהם אף שמץ פגם ברוח הדימוקרטיה היהודית בהגדרה העצמית של העם, בטהרת האידיאל הלאומי שלנו, בכבוד ההסתדרות הציונית. אם תקום כזאת בשביל ארץ־ישראל, איני יכול לנבא מראש. ואולם סבור אני, כי חובת השעה היא כי נושיט את ידינו לברית כזאת.

רוצה הייתי כי נגש לפרובלימה הגדולה ברוח זו ובהרגשה זו. ואולם בינתים, בעוד אנו עושים את ההכנות לסדרי העתיד, עלינו להוסיף לעשות את עבודתנו הציונית. עלינו, על הקונגרס ועל כל ציוני באשר הוא שם, להכפיל את כחותינו, למען עשות את ההסתדרות הציונית עוד יותר חזקה ופוריה. כאחד מבניה הנאמנים, אני מאמין בהסתדרות הציונית ובכחותיה העמוקים. מאמין אנכי בבטחון גמור, כי הרוח הטובה של הסתדרות זו תהא שורה על הכנסיה הזאת. ולכן מקוה הנני כי מתוך אחוה מלאה הבנה נעשה את הקונגרס הזה, שבו תלויות עיני העולם, עיני ידידינו ומתנגדינו, וקודם־כל עיני טובי בנינו ובנותינו בארץ־ישראל – נאה ופורה.

ב. דברי תשובה למתוכחים    🔗

אנסה לענות במלים אחרות למר גרינבוים ברצינות גמורה, כי גם כונתו הוא רצינית היתה. מר גרינבוים השעין את רוב נאומו על ההנחה שאני השריתי הלך־רוח דפטיסטי, וההגיון מחייב שאחרי דפטיזמוס באה תמיד הקפיטולציה וההסתלקות. ולא עוד אלא שחיזק את אשמתו זו באמרו כי הקפיטולציה באה בגלל דבר שבדמיון גרידא. אני אינני יודע על יסוד מה בנה מר גרינבוים את הנחותיו אלה; מר גרינבוים לא שמע כלום על המשא ומתן שנהלתי ואינני יודע את מהלך המו"מ הזה; הוא נבא נבואה שאינה נשענת על עובדות, ודמיונו הנלהב קצת צייר לו דברים שלא היו במציאות לעולם.

לא יותר מזה צדקו האשמות שטפלו עלי למפרע במקצת העתונים בארצות אחדות. שכל זה הוא פרי הדמיון הקודח בלי ניצוץ כל שהוא של תוכן ממש. במשאי ומתני עם כל אותם היהודים, שאתם פה כלכם, כניתם אותם בשם פלוטוקרטים או מי יודע באילו כנויים אחרים, לא ותרתי אפילו על קוצו של יוד מהעיקרים היסודיים של הציוניות. כציוני שאולי פעל גם הוא משהו לטובת התנועה הריני חוזר וטופח בקצף את האשמות השפלות הללו בפני אותם שטפלו אותן עלי. מנהיגיכם נצבים פה לפניכם לשמוע בקורת צודקת לחטאים שחטאו, אולם אין מנהיגיכם משמשים מקום לפריקת האשפה של כל יצרי פוליטיקאים ופוליטיקנים. ואם מאמינים אתם כלכם כשאתם שרויים בקצפכם הנהדר, כי טובה אתם עושים לעניננו, אינכם אלא טועים טעות עמוקה ומרה. מנהיגכם מוכן ומזומן להיות ראשון בשמשי ההסתדרות, אך לא אחרון לעבדים. לא אני עוררתי את מצב הרוח הדפטיסטי. מה שאמרתי בנאומי בבלטימור – חרתו נא את הדבר הזה בזכרונכם – הוא, כי לא נוכל לעמוד שנית בפני משבר כזה שעבר עלינו בשנה שעברה.

לא יתכן לעבוד עבודה שיטתית ולהגן על חזית ארוכה, בשעה שיום יום מרעישים אותך המורים הרעבים והחלוצים הרעבים בטלגרמות. אני הייתי בארץ־ישראל ועברתי על פני מושבות, לקחתי דברים עם המורים ועם הפועלים, וחשתי – ואתם תודו לי בזה אם לבכם ישר עמכם – כי האידיאליות הצבורה שם לא תוכל לעמוד, אם ימשך הרעב עוד שלשה חדשים ויערער את עמדותינו. שום מפלגה שבעולם, כל כמה שתהיה חזקה, אינה יכולה להתקיים במצב מתמיד כזה. והדבר שהמריצני ללכת לאמריקה היה מה שזסלבסקי לא אמר לי, אלא קראתי בעיניו. הנני אדם די רגש, כי אוכל להבין זאת. ואל נא תתפסוני באיזה דבור שאולי אמרתי במר נפשי בבלטימור – להתמיד במצב כזה אי־אפשר. והכרח הוא, שמצב זה יחדל, אם יש ברצוננו להתקדם בכלל.

מר גרינבוים יכול לחכות; ראיתי גם יהודים אחרים, שיכולים לחכות, אני סבור שהמצב הוא כזה כי אין אנו יכולים לחכות. כי כל יום שאין אנו מתקדמים, אנו נסוגים – לפי שהכוחות האחרים מתקדמים. אין זה דפטיסמוס או־לא דפטיסמוס, זוהי הערכת המצב כמו שהוא. מגוחך הוא ודרך־ילדים הוא, לעצום את העינים ולהתנחם בדבר שאיננו יכול לקום. יתכן, כי טועה אני בהשקפתי. ואולם סבור אנכי כי תנאי הציוניות השתלשלו כך אחרי המלחמה שהתפקידים אשר הוטלו עלינו גדולים וחזקים הם מההסתדרות. זאת אומרת במלים אחרות: בעוד הפרובלימות הולכות וגדלות מיום ליום אין הכוחות שבתנועה גדלים ביחס שוה אליהן. אין בזה משום פשע לומר כך, אין בזה דפטיסמוס, זהו לפי הכרתי העמוקה ציון העובדות מתוך הסתכלות מדעית. אין איש אשם בכך, שהעולם נשתנה במחי אחד ושנוי זה לא נתהווה אצלנו בפרופורציה שוה לשנוי הכללי, כי אם, אדרבה, השנויים שחלו בנו גרמו אולי יותר להתיש את כוחותינו מאשר לחזקם. די להזכיר, כי מחצית היהדות נשתתקה שתוק כלכלי ומדיני או שהיא שבה לאיתנה אך לאט לאט. ואולם הפרובלימות בציוניות אינן קופאות בשקט, כי אם מוסיפות וגדלות ולפיכך באנו לידי החלטה, מבלי שותרנו אף משהו על מה שיש לנו, כי אנחנו לבדנו לא נוכל לפתור את הפרובלימות הגדולות הללו באותה המהירות, שאנו מוכרחים לפתרן.

וכבר אמר מר סוקולוב בצדק: בעיקר שהונח ביסודה של קרן היסוד כבר נתנה בעצם הדבר, התכנית החדשה. ואין אני מאמין שבין כל היושבים פה לא תמצא חכמה במדה מספיקה לעמוד על האמת הגדושה, שלא יתכן להכריח אנשים במשך זמן רב להיות נותני הכסף או מקבציו, מבלי שישאלו איך מוציאים את הכסף, אף כי האדונים האלה מכירים הכרה מוחלטת שהכסף מוצא בשיטה נכונה. כן למשל, לא תוכלו לעשות אדם כוסרמן מברלין אך שליח לקבוץ־כסף בליפסיאה או בפוזנא. שכן דימוקרטים אנו ואף מפזרים אנו ביד רחבה נוסחאות דימוקרטיות. יש עיקר דימוקרטי המיפה את כוחו של משלם המסים להשגיח גם כן על הנהלת המסים. ואולם כשבאים להסיק את המסקנות ההגיוניות מתוך העובדות הללו נשמעת צוחה במחנה הציוני: פלשתים עליך! ובהלה קמה לא מפני הערבים, כי אם מפני היהודים העומדים להתנקש בקדושת הנכסים שמר גרינבוים צריך להגן עליהם מפני.

עבדתי בשביל קרן היסוד לא באמריקה בלבד, כי אם גם בכמה מארצות אירופה וראיתי כיצד מגיעים לידי כך באופן המובן מאליו להכניס להנהלת קרן היסוד את האדונים שאינם חברים להסתדרות הציונית. ואולם בדרך זו נגיע לידי כך, שנצטרך לתת להם גם את זכות ההשגחה על התקציב הציוני. מפני דבר זה אין מפלט לא בסופיזמים ולא בפלפולים. ומטעם זה עלינו לסמוך את ידינו על המצב הזה ולתת לו את הצורה הראויה. זו היתה חכמת המדינאים מאז לראות את הנולד וליצור את העובדות בטרם תדרשנה מן החוץ. זולת זאת יש עוד נימוקים אחרים וחותכים מאד, הדורשים לסדר את ענין הסוכנות היהודית בצורה זו, שארשה לעצמי לתארה כאן בשני שרטוטים. מר סוקולוב יסכים לדברי כי אותם שהטלתם עליהם תפקיד מדיני קשה זקוקים ל“כסוי־עורף”, וכסוי־עורף זה כל כמה שיחזק, יהא רפה בפני הלחץ הצפוי לעמדתנו.

האדון ד“ר רינגל אמר לנו: אתם סלקתם את ידכם מהאופניסיבה הדיפלומטית. אדוני הד”ר רינגל, הנני מבקש ממך בשם האלהים, אין ביכלתנו לעשות אופנסיבה. אותה הטרמינולוגיה שאתם לוקחים אותה מתוך ספרי־המדינה של אחרים, אינה הולמת את מצבנו אנו. די לנו כי יכולים אנו להחזיק למצער, את העמדה שרכשנו לנו במשפט. אין אני מתבייש להגיד: אין לי נצחונות להתפאר בהם. אחרי אשורו של המנדט תעבורנה שנים רבות בלי נצחונות מדיניים. את הנצחונות המדיניים שאתם רוצים בהם תוכרחו לרכוש בעמלכם בעמק יזרעאל, בתוך הבצות ועל הגבעות ולא בלשכות שבדאונינג־סטריט. דיכם, כי ביאת־כוחכם הדיפלומטית, אם רצונכם בשם זה, יכולה לשמור על העמדה הכבושה בידיכם. אני לא אתן את ידי לאופנסיבה. אף כי יש לחשוש שאחדים מכם לא יחשבוני די אמיץ־לב. לשם החזקת עמדתנו זקוקים אנו, כמו שאומר אוסישקין בצדק, לאנשים ולכסף. ואולם עם כל הכבוד שאני רוחש להסתדרות שגם אני נמנה עליה, הרי אין לנו די אנשים וגם אין לנו די כסף, ואני אעשה כל מה שאפשר למען קרב אלינו את האנשים והכסף.

בדיה היא זו שהלכנו כביכול, אל אנשים יחידים ובקשנו מהם הצלה. אנחנו נשאנו ונתנו עם אותן ההסתדרויות, שהן עומדות במרכז החיים היהודיים הפומביים – למשל באמריקה. ואני מתאר לי את הסוכנות היהודית, כשהיא מורכבת מבאי־כוח אותן ההסתדרויות שבנין ארץ־ישראל קרוב ללבן באמת והן רוצות להוכיח זאת בהודיען, כי נכונות הן לשאת עמנו יחד בעול ובאחריות. אין אני מאמין, כי נקרב אלינו מיד את כל ההסתדרויות כולן. ואולם יודע אנכי כי יש חוגים באמריקה, שאפשר לקרבם אלינו היום, והנני מזהירכם לבל תדחו את האנשים האלה מתוך יהירות, שאיני יכול להבין את טעמה בשום פנים. מעבר מזה רוצים אתם שבעליה לא תהיינה כל הגבלות נהוגות, שלא יהיה כל חוסר־עבודה, שהארץ תבנה במהירות האפשרית, ומעבר מזה אתם באים ומכנים בשם בוגדים, פשיסטים, דיקטטורים לאנשים שנתתם בהם אמון־מה עד הערב – שכן הפקדתם בידיהם את גורל המפלגה – לאנשים המודיעים: “אנחנו נהלנו משא־ומתן, ויש חוגים שבתנאים אלה ואלה נכונים הם להשתתף עמנו ועשויים להגדיל את הכנסת קרן היסוד פי שנים ושלשה”, ומחר יקבע התקציב, שמקץ חודש ימים יהיה עלינו לשלמו ואז יריצו טלגרמות, לא יהיה לנו כל הכסף הדרוש. העבודה תעמוד על עמדה, הפועלים רוחם תפל, והעליה לא תזוז ממקומה. לא אבין איפה פה ההגיון.

רוצה אני להביא לפניכם דוגמה אחת לראיה, שאין אני משתעשע בדמיונות. הייתי בשיקגו; שם נחלנו הצלחה מרובה; בעיר שמספר אוכלוסיה היהודים הוא 300,000 אספנו סך 250,000 דולר ל“קרן היסוד”; לקבצנים שכמותנו אולי היה זה סכום עצום שהרי אשתקד לא אספנו במקום הזה אלא 100,000 דולר. ואותה שעה שאני הוכרחתי לעשות עבודה הראויה לעשרה אנשים למען השיג את 250,000 דולרים, ערכה קהלת שיקגו מגבית לטובת איזה דבר בית חולים או בית־כנסת, ואספה סך שנים וחצי מיליון במשך יום אחד. ואני שאלתי את עצמי: אילו עלה בידי לרכוש לנו את הקהלה הזאת והיא היתה נותנת לנו אך את מחצית הסכום של שנים וחצי מיליון בשביל ארץ ישראל, כי עתה השגתי במחי אחד את כל מה שמסרתי עליו את כל נפשי וכוחי החיוני במשך ארבעה חדשים. וכן היה בניו־יורק, בפילדלפיה ובכל שאר הערים

אם נוכל להבטיח לנו קרן בת מיליון או שני מיליונים – והדבר הוא בגדר האפשרות – אז תרום עמדתנו המדינית, אז יהיה ערפנו מגונן, אז נשאף רוח לרוחה, אז נוכל אולי לערוך גם אופנסיבה, אני לא שחה ברכי מעודי בין בפני רוזן יהודי ובין בפני שליט נוצרי. בכבוד דברתי בשמכם. ואולם עומד אני על דעתי שצריך לעשות את ההנחה הזאת – על מנת שישמרו עיקרינו היסודיים ותובטח האחריות – לצורך יצירת האפשרות להכפלת העליה ושלוּשה.

דומני שאין צורך עוד להוציא אף דבור אחד על “התישבות וולגרית” או על “הכוונות הכמוסות” המסתתרות בתכנית זו הברורה כגביש, אם כי היא אולי מוטעית לדעתכם אתם. הנני מתעלם גם מהנמוקים על דבר המדיניות הלאומית, מטעם זה, שאין אני מוצא עצמי מומחה לדבר על כך.

ועוד מלים מועטות על המצב המדיני. מר פרבשטיין הוא אשר חזר והעלה היום על השולחן את “הספר הלבן” ואת כל ספר החטאים של הממשלה הארצישראלית והאנגלית וכמובן, גם של האכסקוטיבה. הוא בכה מר על פיטורי ז’בוטינסקי ועל דחיקת רגלי נורדוי, הדמעות הללו לא כמרו את לבי ואין אני מבין בכלל, מדוע נשתרש אצלנו הרעיון כי מי שפרש מהאכסקוטיבה מפני שאינו מסכים לשיטתה, “גורש” מתוך האכסקוטיבה. מודה אני שהמצב המדיני רציני הוא, מודה אני שאין דעתנו נוחה מהעליה במדתה הנוכחית. בחרתם בועדה מדינית שלפניה יוצעו כל התעודות, המכתבים וההוכחות. יוברר לכם, כי עשינו כל מה שביכלתנו לעשות בתנאים הנוכחים, כדי לשמור על עמדתנו. ועוד דבר אחד אני רוצה לומר וזוהי צואתי המדינית לאכסקוטיבה העתידה: בחרתם בממשלה לתת לה את המנדט – אחרי מועצות ארוכות וישוב־דעת ממושך. עם ממשלת המנדט הזאת יהיה עליכם לעבוד עוד שנים רבות. ממשלה זו היא אנגליה. יש אנגליה של ה“מורנינג פוסט” ויש אנגליה של בלפור. יש אנגליה של ה“דיי הארדס” ויש אנגליה של מפלגת העבודה, ויהיה זה אסון גדול מאין כמוהו, אם תדמו כי נושאים ונותנים עמכם לא מתוך כונה רצויה, כי אז לא יתכן שום משא־ומתן. ויהי הצד השני שאתם נושאים ונותנים עמו מי שיהיה עליכם להניח הנחה קודמת שכוונתו רצויה ככוונתכם אתם או ככוונתי אני. אני אומר, למרות כל המכשולים שנלחמו בהם בדיוק כחפצכם, כי מצאנו אצל הממשלה הבריטית כוונה רצויה ורצון־אמונים.

אדוני! עכבתי אתכם אולי יותר משברצוני וברצונכם. אני את שלי אמרתי. יש פה שתי שיטות הנצבות זו מול זו. האחת עומדת על מלחמה מטושטשה נגד ממשלת המנדט ועל שוביניות ידועה כלפי יהודים מבני עמנו; השניה היא נסיון להחזיק את עמדתנו שרכשנוה ביגיעה רבה, נסיון המסתייע בתכנית, שהיא אולי לקויה במגרעות. עליכם לבחור בין תכנית אחת לבין חברתה. אל נא תכפו על מנהיגכם להגשים דבר שאיננו מאמין בו, ואל נא תדמו כי יכולים אתם להמר את חייו של איש ולדרוש ממנו לבסוף בשם נאמנותו ופטריוטיותו, כי לא ימנע את השתתפותו מכם. הפעם לא יעלה הדבר הזה. עליכם לבחור בדרך האחת או בשניה. אז תשקלו את הכרעתכם בשקט ובחכמתכם תחליטו, ואני ארכין את ראשי בפני החלטותיכם.