א    🔗

השירה היא בעצם בקרות לפי מהותה – בקרות החיים והארתם החזונית-פילוסופית. והמבקר האמיתי, הנאמן ביותר, זה הקולע לצומת הדברים שבשירה, הוא – המשורר עצמו. מי שביכולתו לתת דמות לעולם נפשו שלו ולזה של זולתו, חזקה שיוכל לחדור גם לנשמת יצירתם של אחרים. ואמנם, מוצאים אנו, כי בספרויות העולם רוב המשוררים והיוצרים הם גם מבקרים, כשם שהמבקרים הם גם אנשי חזון ושירה.

ואילו אצלנו נעשתה הבקורת ענין של “מומחים”, מין מקצוע ספרותי מופרש מן השירה – סוג מיוחד לעצמו. ואשר על כן לא הגיעה זו אצלנו אלא, לכל היותר, למדרגה של פרשנות והסברה ועל-פי רוב אינה אלא מסוג ה“ריצנזיה”, שכל-עיקרה – אמירת הן, או, להיפך, חיפוש מומים ומגרעות. ורק לעתים רחוקות היא מתרוממת לגובה של יצירה, של גילוי חזון שירי.

מן הסוג הזה האחרון היא הבקורת של שמעון האלקין. יש בה הרבה מן השירה לא רק מחמת צורת הבעתה הפיוטית וסגנונה הציורי, כי אם, בעיקר, משום שתפישת-העולם הגלומה בה היא שירית. משום שהיא חותרת תמיד, דוגמת כל שירה, ליסוד הפלא והמיתוס שבחיים ובאמנות. ואולי משום כך עושים עלינו דברי בקורתו רושם של רצינות גדולה, כזו של אדם שהספרות בכלל והשירה בפרט הן לו לא ענין של אמנות ואסתיטיקה בלבד, אלא תורת חיים, תביעה שבלב, משאת-נפש ומתת-גורל כאחד. ואשר על כן מתקבלים עלינו דבריו, פעמים, נגד דעתנו הפרטית, אפילו כשדעותיו נראות לנו אידיאליות-קיצוניות ביותר, שכן הוא נותנן בכוח ביטוי רב, בתרבות של צורה ומחשבה, והעיקר – בחום-נפש ובתוקף-רגש של חוויה אישית, עד שאנו משתעבדים על-כרחנו להלך-רוחו ולזרם מחשבתו של הסופר. כזה הוא הרושם הכללי שדבריו משרים עלינו תמיד. ורושם זה מתגבר ועולה עם קריאה בספר מסותיו “עראי וקבע”¹.

שמו של ספר, בדרך כלל, הסתום מרובה בו על המפורש. ואילו השם “עראי וקבע” הולם בדיוק את נושאו כסיכום תמציתי לא רק לעיקר תכנו של הספר, כי אם גם לחשבון עולמו ולתורתו האמנותית של הסופר. כי גם בהערכותיו הבקורתיות וגם במסותיו העיוניות דן האלקין על הדברים משתי הבחינות הללו – מבחינת העראי והקבע שבהם.

וההדגשה היא על זה האחרון, הקבע, בתפיסתו של האלקין, הוא – התוך האנושי התמציתי הכמוס בתוך הנגלה הארעי, אותו היסוד האחיד, המאחד את הגילויים החיצוניים שוני המראה והדמות ובני-החלוף, שבמהותו הוא אחד ובלתי-משתנה. את יסוד-הקבע הזה מבקש האלקין בכל – בחיים כבאמנות, בנפש האדם הפרטי כבהוויה כולה, בספרות של תקופה כביצירתו של סופר בודד. הוא מבליט את ה“קבע” מתוך הארה מיוחדת של ה“ארעי”, מתוך צירוף מיוחד של הפרטים שהוא קולפם קילוף אחר קילוף עד שהתוך הכמוס מתחשף לעיניך בוודאות ההכרחית והמתמידה.

דרך תפיסה זו עוברת כחוט השני בכל מאמריו ומסותיו. כי עם כל ההבדלים בערכם ומשקלם הספרותי שלל הללו, הבדלים התלויים לא רק בטבע החומר הנדון, כי אם גם בזמן כתיבתם – בבגרות הגיל ובמידת השלימות של הביצוע, – הרי רוח אחד חודר את כולם ובכולם אתה מוצא אותה גישה כללית אחת מתוך תפיסת הקבע, זאת אומרת – מתוך תפיסת היסודות האנושיים-נצחיים שבשירה. וגישה כללית זו היא גם היוצרת את הטון הכללי ואת הצבע היסודי המשותפים לכל מאמריו, כגדולים כקטנים, בין שהם מטפלים בבעיות-נפש עמוקות ובין שאינם אלא רשימות הזדמנות, – טון של רצינית עמוקה ושל רטט-לב מתוך הכרה שהוא עומד בפני כבשונה של רוח האדם, של הנפש היוצרת.

הגדרה תמציתית לתפיסתו של האלקין באמנות אפשר למצוא במאמר-ההערכה שלו על יעקב רבינוביץ, – אחד ממאמריו היפים ביותר, שהוא גם אופייני לגבי האלקין ותפיסת-עולמו בהרגשת התוגה האנושית הרוחשת בו. בין שאר דבריו אנו מוצאים את השורות הללו

“הרגשת האחדות והאחידות במהות האנושית לדורותיה ולארצותיה – הרגשת יסוד היא בכל תפיסת-עולם אמנותית… היצר האמנותי בתפיסה זו כנתון קבוע כמעט, בלתי-משתנה במהותו התמציתית. שונים ומשונים הם גילויי היצר; הם, הגילויים, רבי חליפות ותמורות הם. אך אחד וקבוע הוא היצר, הפועל בהם, עצמו… כל מה שההכרה ביסודיותם של היצרים האנושיים עצמם מפעמת את החוזה והצופה יותר, רחוק הוא יותר מן הרצון לתקן ולשנות את חיי האדם, מן האמונה באפשרות לשנות ולתקן” (“עראי וקבע”, עמודים 124–125).

מתוך הגדרה זו (ועוד כיוצא בזו, הזרועות בחלקי הספר) מתבררת לנו השקפתו היסודית של האלקין על ערכה ותפקידה של האמנות ועל טיב התביעה שיש לתבוע מכל יוצר ומכל יצירה. שירה אמיתית, לפי האלקין, אינה באה לתקן ולשנות, אף לא ללמד ולהדריך, ואין צורך לומר – להטיף מוסר. היא באה רק לגלות ולהאיר, לתת את הדברים בלבנו במהותם ותוכם הפנימי, בין שהם יפים ובין שהם מכוערים, בין שיש בהם מן החיוב ובין שיש בהם מן השלילה. כי שנים אלה גילוי-חיים הם. והחיים בכלל וחיי האדם בפרט יש בהם גם מן ההוד האנושי וגם מן האימה התהומית. ולפיכך לא החיוב או השלילה קובעים ערכה של יצירה גדולה, אלא – השלמות שבחיוב או השלמות שבשלילה.

שירה אמיתית היא תמיד רצינית, פילוסופית-דתית, בין שהיא מברכת על החיים מתוך דבקות שבאמונה ובין שהיא מקללת מתוך יאוש שבכפירה, ובלבד שהיא נוגעת ביסודות, ובלבד שהיא תופסת את האחדות הנפשית שבברכה או בקללה. ואת האחדות הנפשית הזאת מבקש האלקין בכל יוצר ובכל יצירה.

האלקין עצמו כמשורר ויוצר נוטה יותר לראות את הצד האפל והתהומי שבחיים ואת הטראגי והכאוב שבנפש האדם, אף כי, יחד עם זה, אין כמוהו מברך את החיים על כל גילוייהם. במסתו היפה “תפקיד השירה בחיינו” אנו מוצאים שורות שהן מזעזעות בתהום היגון שבהן:

“כל השירה כולה אינה אלא מעין נסיון שהאדם מנסה לעמוד על מהות הוויתו והווית העולם, או לשכוח את הוויתו והווית העולם מתוך שכרון שבהתפעלות יתירה. עזוב וחרד לנפשו תועה האדם בעולמו, תוהה על טעם הוויתו ותכליתה ובא מתוך תהיה זו לתהיה יותר עמוקה על ההוויה בכללה… עומד האדם בפני לוע השאלות, לוע אפל הפעול לבלעו, עומד חרד ונבוך ומשמים או שיכור מפחד וכאב, כאב שבקוצר השגה, ופתאום הוא נושא עיניו ורואה אי-אלה פתותים נזרקים לו: אור שמש, אהבה, יופי, שמחת-החיים המטורפת, וכתינוק זה שבכיו משתתק בעלטת החדר, כשאמו מדליקה את הנר לרגע אחד, והרך מעפעף עיניו הקטנות, לבו הולך אחרי זרי הזהרורים שמסביב לאור הנר, והוא שוכח את החושך ואת פחדיו, כך שוכח האדם את פחד שאלותיו למעט הזהרורים הנופלים בחלקו ומשתעשע בהם באמת ובלבב שלם ושר על האהבה ועל הטוב ועל היופי, עד שיפנה הוד זהרוריו, החושך לוטש בו שוב את חורי עיניו, האדם לופת את צעצועיו והם לא יועילו…”

את היסוד הטראגי הזה, הייתי אומר – היסוד המיתוסי-שירי, זה הנעלם והמתמיד המגלה את האדם בחוסר-ישעו ובבדידותו, עם שהוא, האדם, מעורה בכללות ההוויה, שאף היא, כאדם הפרטי, אור וחושך, אימת-היות ומקסם-היות משמשים בה כאחד, – את הצד הזה במיוחד מחפש האלקין בכל יצירה ועל פיו הוא מעצב את דמותו של הסופר. יורשה נא לי להביא כאן לדוגמה פסוקים אחדים מתוך מאמריו על סופרים שונים, רחוקים זה מזה בתכלית, ואף-על-פי-כן אותם הפסוקים דומים זה לזה ברוחם ולפעמים גם בסגנונם.

הנה, למשל מה שהוא כותב על ברקוביץ: “הדלות החמרית אשר בה מטפל ברקוביץ אינה אלא מסגרת בידיו לתמונת האדם באשר הוא אדם, לדמות האנושית הכבירה שהאמן מעלה אותה מתוך הסבל הקטן, החילוני, ומציגה לעין הרואה בזהרה הנצחי, בכאבה העולמי…”

ואלה דבריו על קנוט האמסון: “המעשה הגדול אינו חשוב כלל, ולא המטרה, התכלית, אשר אליה יוליך המעשה הקטן או הגדול, חשובה בעיקר החתירה למעמקים, גילוי התוך שבדברים. השירה האמיתית היא תמיד עורגת לקרוע את הלוט – הלוט על העצמים שבעולם ועל התנועה הסתמית והסתומה שבחיים, לגלות את האור הגנוז שבהם…”

והנה על הזז: “הזז הוא מן הגזעיים ביותר במספרי ישראל, וממידותיה המעורות של הגזעיות הישראלית הוא הרצון השטוף לנקוב ולחדור לפני ולפנים בהוויה ובנפש. הכיסוף העיוור לערטל את הכמוס, להוקיע את הטמיר לעין השמש המסנוורת…”

על ד.ה. לורנס: “הוא שואף לעמוד פנים אל פנים אל חושך ההוויה אשר שם האלהים ולתפוס את מהותו האמיתית באותם ברקים ארעיים המשתזרים בחושך רגע-רגע לעיני המשורר הדרוך…”

ואפילו בשיריו של קיפלינג, המשורר הבריטי הטיפוסי, החמרני והמעשי, הוא מוצא, כי “יש בהם מתהומות הנפש התוהה על עצמה ועל העולם אשר מסביב לה המסובך והנורא, מן השאיפה להציץ אל מעבר לאופק…²”

מעין הדברים האלה אפשר למצוא כמעט בכל מאמריו. ופעמים שהתפיסה הזאת נראית לנו מאונסת במקצת בחינת “ויש ליישב בדוחק” ופעמים שהיא מפתיעה בעמקות ראייתה.

אשר ברש, למשל, מוחזק אצלנו, כידוע, כמספר ריאליסטן המעורה בחיים הממשיים. האלקין עצמו מרבה לעמוד על שרשיותם של גבוריו הבריאים והמוצקים, והשקועים בעולם העשייה והבונים את עולמם “אבני מחצב ישרות ומסותתות”.

ואף-על-פי-כן כל אותו היש המוצק וכל אותה ההוויה החסונה שבסיפוריו נראים לו כעומדים בנס, כלבושים ארעיים שמבעדם ומעבר להם מציצה האימה, כאילו כל הבנין המשוכלל והחזק עומד להתפורר ממגע ידו של איזה “יש” נעלם המובלע בעצם הוויתו המוצקה. ומענין, שבמציאותו של אותו יש נעלם מרגישים רק ה“סהרורות”, תינוקות חולניים ונשים בלתי-שפויות בדעתן, שראייתם פנימית והרגשתם דקה ומחודדה ביותר. האלקין מצרף פרט לפרט והאווירה ה“סהרורית” הולכת ומתעבה ועוטפת בצלה המסתורי את העולם הריאלי. וכך הוא כופה עלינו את דמותו זו של ברש המספר, דמות משורר ואיש-מסתורין, אף כי מהססים אנו לקבלה.

וכאן עלי להעיר, שאין מכוונת הדברים לומר שהאלקין מצטמצם בהערכותיו רק בנקודה אחת. אדרבה, מסביב לנקודת הריכוז הוא זורע תמיד קוי-אור מרובים כדי הבלטת פרצוף ואופי. וכמה מהערכותיו (על ברקוביץ, קרני, לורנס, גאלסוורתי ועוד) מצטיינות דווקא בניתוח מפורט ובחתירה עמוקה לנפתולי רוחם ויצירתם של הסופרים. אלא שבכל דבריו אתה מוצא אותה נטיה יסודית – לראות את יסוד הפלא, את המיתוס ואת התהומיות שבהרגשת עולמו של הסופר.

מכל האמור למעלה מתבררת לנו דמותו של האלקין כמבקר ובעל-מסה. אין מדרכו של האלקין לבדוק את הסופר מצדדיו השונים ולבחון את יצירתו מבחינת השלימות הטכנית שלה – מבחינת בנינה, הרכבה, סגנונה, דרך-הרצאתה וכדומה. דברים אלה אינם מענינו, או שהוא נוגע בהם כלאחר-יד. דרכו שלו בבקורת היא, בעיקר, לא בניתוח והפרדה, אלא בהרכבה ובמזיגה סינתיטית. הוא קולע אל הנקודה המרכזית, אל התמצית האנושית הכוללת, הנאצלת מן הפרטים השונים.

הוא מחפש אחרי הניצוץ האלוהי העורג בכל שירה ובכל יצירה, אם גדולה ואם קטנה. לגבי האלקין אין יצירות מובדלות, תלושות, מבודדות לעצמן. כולן שורש להן באיזה יסוד מקיף וכולל; כולן חוטים הם בארג-הפלאים של היצירה האנושית.

זוהי בקורת אמנותית, יותר נכון – שירית-פילוסופית, בקורת שיותר משהיא מסבירה ומפרשת את היצירה היא מעצבת את דמותו של היוצר ומגלה את עולם נפשו. אפשר שעיצוב זה הוא חד-צדדי ביותר, סובייקטיבי ביותר, אך כבר הורה פרישמאן בשעתו, שכל בקורת מאיזה סוג שתהיה היא סובייקטיבית בעצם מהותה ואי-אפשר לה שתהא אובייקטיבית.

ומענין הדבר, בניגוד לדרך הביקורת של האלקין שהיא שואפת מן ההיקף אל הנקודה המרכזית, הרי דרך ההרצאה שלו היא בכיוון מהופך – מן המרכז אל ההיקף, מצמצומו של רעיון אל מרחב הסברתו. הוא מסביר את הרעיון העיקרי הסבר אחר הסבר וממצה את הדברים מיצוי אחרי מיצוי על-ידי המון ציורים וארג מחשבה ושפע טעמים ונימוקים. פעמים נדמה לנו שהוא מתווכח עם מישהו, או – עם נפשו הוא. יש חום ותסיסה בדבריו ולפעמים גם חריפות פולמוסית יתירה. יש עומס בלשונו וכובד בסגנונו. ואמנם יש מערערים על מטען-יתר שבהרצאתו, שהיא חסרה, לדבריהם, בהירות, בהירות – כן! וודאי יש הכרח בבהירות שברעיון, והרעיון כשלעצמו ברור אצל האלקין ומובלט למדי. ואילו אופן הבעת הרעיון תלוי במזגו של הסופר, בהרכבתו הנפשית, בעושר רוחו ובתרבות לשונו וסגנונו. לא סלסולי דברים סתם יש כאן, כאלו הבאים לפעמים לחפות על קלישות התוכן, אלא עושר של רגש ומחשבה, הכובד כאן הוא כובד-משקל רעיוני והעומס – פרי שפע של נפש ברוכה המתבקש להשתפך חוצה. וכל המתגבר על התאמצות ראשונה ועומד על תבונה מיוחדת זו שבהרצאתו של האלקין, חזקה שהקריאה בדבריו תגרום לו תענוג רוחני ואסתיטי. ומובטח לו שמשהו מעושר בנפשו של האלקין תדבק גם בו.

 

ב    🔗

הפילוסופיה האסתיטית-מוסרית מתפרשת בהרחבה בעיקר במסותיו העיוניות, המצטרפות לכדי תורת אמנות שלמה. מהו תפקיד השירה בחיינו? תהליך היצירה מהו? היש זיקת-גומלין בין האמן והאומה? מה עדיף – שירה אינדיווידואלית או שירה חברתית-לאומית? שירת הלב או שירת השכל? כאלו וכיוצא באלו מן השאלות שהביקורת שלנו לא טיפלה בהן אלא באקראי, ואילו האלקין הקדיש להן את מחצית ספרו ודן בהן כדרכו בכובד-ראש ומתוך עיון מעמיק, פעמים, אמנם, מתוך התלהבות יתירה וחריפות עודפת של פולמוס, אך תמיד ברצינות וברטט שבלב, האוצל לדבריו גם גוון לירי.

את מושג האמנות מגדיר האלקין בקירוב כך: האמנות היא התמימות האנושית הקיצונית, תמימות כמעט ילדותית שאינה מטילה שום ספק בצורך הוויתה, הספק הוא פגם ראשית ביצירה. ואילו האמונה השלמה היא כבר בכלל מעשה, כי – “אמנות ואמונה – שמות נרדפים הם”. האמן הגדול הוא גם המאמין הגדול בצורך יצירתו. מבחינה זו הריהו מתעלה למדרגת אלהות, שאנו משיגים אותה כרצון אין-סופי ליצירה אין-סופית. אמונה תמימה זו היא המניע היחיד ביצירה, הכוח היוצר על-פי צו פנימי, מתוך חפץ פשוט ליצור, “ללא סבה ותכלית זולתי החפץ בעצמו”.

תאמר: “אמנות לשם אמנות” – ואינו כן. אין כאן בריחה מפני החיים. שאלות הטוב והרע, הרשע החברתי והשכול והיתמות שבחיים אינן בשביל היוצר האמתי בגדר שאלות מוסריות, אלא גופי חיים הדורשים ממנו גילוי ומתן דמות. את הטראגיות האיומה שבחיים הוא רואה מבפנים, מבעד נפשו הוא: הוא, הוא החיים, הוא הנקודה המרכזית שבה מצטלבים כל קוי האור והצל המהווים את רקמת החיים. כאב האדם ויגון העולם מצטברים בנפשו ומתפרצים מתוכה שלא-מדעת – מתוך שהוא שר את חייו שלו ואת כאבו שלו (“התמימות הנצחית” ).

הדברים נכתבו, אמנם, באותה “תמימות”, שהאלקין רואה בה תנאי קודם למעשה היצירה. ומתוך תמימות בא לידי הפלגה. ראשית, אין אותו “חפץ פשוט ליצור” – פשוט כל-כך. אין יצירה בלי “חבלי-יצירה”, שמשמעם היסוס וספק, רגעי עלייה וכשלון. שנית, אין הספק פגם ביצירה, אלא כוח מגרה ומצרף. דווקא האמנים הגדולים ודאות שלהם עולם להם ספקות, וכל שגדול מחברו צער-הריונו גדול משל חברו – תהייה וסימן-שאלה לפני יצירה ואכזבה שבלב לאחר יצירה. שלישית, אין אדם שר להנאת עצמו כצפור ביער. כל יצירה באה ברמזה, בבשורת אמת חדשה, אמת חיים ואמנות, המכוונת כלפי חוץ. צערו של עולם אינו מתפרץ מלב היחיד “שלא מדעת”, אלא הוא ממזגו מדעת בצערו שלו. ואמנם, במסתו “תפקיד השירה בחיינו” הוא כבר משתחרר מן האינדיווידואליזם התמים שלו והוא מרחיב את המושג הזה עד כדי תפישה אוניברסלית.

השירה, הוא אומר בתוך שאר דבריו, היא תמיד ובהכרח אינדיווידואלית. גם שירת התנ"ך ושירת היוונים וההודים, שזיקתן אל חיי הכלל היתה יותר כפופה מזו של שירתנו החדשה, נפש היחיד היתה נקודת יציאתן. ואילו אותו פולמוס-סרק שבין מצדדי “שירת היחיד” ובין אלה התובעים “שירת ציבור” דווקא מקורו, בחוסר הבנה בעיקרו של דבר. כי מהי השירה, כל שירה, אם לא נסיון לעמוד על חידת נפשו של האדם ועל סוד הוויתו, ומתוך-כך – על הווית העולם? יש שירה אינדיווידואלית רחבה, כלל-אנושית, הנושאת בתוכה את יגון העולם ואת פלא חסדו: הרי איוב וכנגדו – שיר-השירים, המליט – ורומיא ויולייט ובדומה להם. “הכאב האנושי והשמחה האנושית – אחדים הם בתמציתם בכל נשמה ונשמה”.

ומתוך ששירת הפרט מגלה לאדם את עולמו הפנימי שלו, היא מעמידתו גם על עולם נפשו של חברו. שירת הפרט נעשית איפוא סמל לשירת האדם בכלל. וכך אמנם היתה שירת היחיד לפנים, כשזו שימשה ביטוי לרגש הדתי ולתיאור יחסיו של אדם לאלהיו. ומתוך-כך יצרה גם רגש של אחדות חברתית, זו שבשיתוף אמונה, ואילו בימינו אלה, כשפקע כוחה של הדת והמדע הרס את “סוכת-השלום” שפרשה זו עלינו, – אולי ישמש משבר זה שבאבדן אלהים, שפגע בחברה כמו בנפש היחיד, רקע להלך-רוח כללי. “צער האין, אפשר יש בו כדי שיהא גורם יותר מאחד משמחת היש”.

מתוך תפישה סינתיטית זו הוא דן (במאמר “תחומי שירתנו”) גם על החלוקה שרגילים לחלק את השירה – ל“שירת הלב” ול“שירת השכל”, או – ל“שירת המוח”, כפי שכמה ממבקרינו קוראים לזו האחרונה לגנאי, כאילו שירת-הלב היא כולה רגש ושירת-השכל – כולה רעיון, וכאילו הרגש והרעיון שתי רשויות מבודדות הם ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה. יש רעיונות הבאים אלינו כגילויים פתאומיים, המזעזעים את הנפש וממלאים אותה חרדה תהומית או גיל של התפעלות. איזו אמת חדשה, שיסודה בהגיון, בכוחה לעורר תנועות אימוציונליות כבירות. די להזכיר את התנועות הדתיות והמסתוריות, את מסירות-הנפש על קידוש-השם או על קידושה של איזו אידיאה חברתית, שכולן יסודן לכתחילה במושג מופשט או ברעיון נאצל. כל חיי הרוח שלנו עד תקופת ההשכלה ואף ההשכלה עצמה וחסידות של חב"ד, ואפילו הרבנות התלמודית – כל החיים האלה שהיו ספוגים רוחניות גדושה ושינקו, לכאורה, מספרים “רציונאליים” – כלום לא היו שורה של מצבי נפש מתחלפים – מרעיון לרגש ומהתבוננות למצב של דבקות והתפעלות? ההבדל האמתי שבין שני זרמי השירה אינו אלא זה, ששירת הלב נובעת מנפשו של אדם ושבה אל נפשו ואינה נותנת ביטוי אלא לצערו או לשמחתו הפרטיים, כשהם מופרשים בהרגשתו מכלל החיים. והתוצאה – חיטוט והתלבטות לאין מוצא. ואילו שירת-השכל פירושה: שירה פילוסופית, שאף היא רואה ללבו של הפרט, אלא שהיא ממזגת את חייו בחיי ההוויה כולה. ואיזוהי שירה גדולה? – כל שאינה מבחינה בין רגש ומחשבה, אלא שואפת לתת ארשת להוויה כולה.

אין לכחד, יש הרבה מן האמת ומכוח ההוכחה ההגיונית בדברי הפולמוס שלו כלפי “בעלי הרגש”. אולם כשם שהללו מפליגים, מתוך תפישה חד-צדדית, בייחודה של “שירת-הלב, כך מפליג גם הוא בהימנונו ל”שירת-השכל". אין שום ספק שיסוד השכל – הרעיון והמחשבה – הכרח הוא בשירה. אף השירה הנבואית לא נאמרה כולה ברוח-הקודש לבד. כל דבר-יצירה הוא פרי מחשבה מאומצת תוך כדי גילוי-שכינה, ואולם כשהמחשבה נעשית עיקר ותכלית לעצמה, מדרכה להינתק ממקור-חיותה – הרגש והתהייה שבלב – ולהלך במופשטות. השירה האינטלקטואלית המודירנית דוגמה חותכת היא לכך, מתוך שאיפה לכללות פילוסופית, לעולמיות ולאלהות, יש שמתעלמים מן האדם החי, הנתון בתוך סביבה מוגבלת של מציאות אפורה. ואילו השירה היא קודם-כל שירת-האדם, שירת חייו של זה בכל גילוייהם – הקטנים עם הגדולים. וכלום אין שירה גם במציאות האפורה (עיין דבריו על ברקוביץ')? כלום אין מיתוס גם ברסיס חיים ובשבריר של הווי? היופי שבתמימות נעורים אינו פחות מזה שבתהום היאוש והכפירה, והצער הקטן, החילוני, אינו פחות במעלה, באשר הוא אנושי, מן הצער הפילוסופי-העולמי. האלקין מעלה את השירה לספירה עליונה של עולם האצילות שאין לקורא הרגיל תפישה בה. אין האלקין מאמין בכלל בקוראים מסוג זה, השירה, לדעתו, אינה ענין אלא למועט קטן של יחידי-סגולה, יוצרים בפועל או בכוח, ואילו העם בכללו אין לו צורך בה כלל. במסתו “האמן והאומה” הוא בא לידי מסקנה שאין שום יחס-גומלין בין האמנות והאומה.

האומה, בעצם עוורת היא; היא יוצרת את חייה מתוך סנוורים בכוח הקיום. ואילו האמן “שואף לא רק להתקיים, אלא אף לראות את קיומו”. האומה “הווה ומתהווה” בלי דעת ובלי הכרה, והאמן “רואה ותופס את ההוויה”. הוא, אמנם, לוקח את חומר-יצירתו מחיי האומה, אך זו אינה מרגישה לא בו ולא ביצירתו והולכת לה בדרכה הסומית הלאה. “פרי ראייתו של היחיד, האמנות, בהכרח זרה היא לאומה, היוצרת שלא מדעת, ובהכרח היא נעשית קנין הפרט בר-הדעת וגלוי-העין”. ומכאן, מתפרשת לו גם הפרובלימה של מיעוט הקוראים אצלנו.

תפישה זו נראית לנו רומאנטית ביותר, הייתי אומר – אריסטוקראטית, יוצא שהאמן הוא מין יצור פלאי מעין “האדם העליון”, שדרכו בבדידות טראגית ובראש ההר, ותהום רובצת בינו “גלוי-העין” ובין העם “סתום-העין”. אמנם, במקום אחר באותו מאמר אף הוא מודה שלא תמיד היה הדבר כך: “היצירה העברית המסורתית עד תקופת ההשכלה נתקבלה על האומה – מפני שהיחידים היוצרים אף הם בני האומה היו ממש, בשר מבשרה”. ואילו עכשיו – “סופרינו קפצו ועברו לאירופה ואת הקוראים השאירו מאחריהם”. ובכן, איפוא, לא “עוורונו” של העם הוא מקור אדישותו, אלא טעמה “האירופי” של שירתנו החדשה שאינו לפי רוחו. ונימוק אחרון זה של “קפיצה לאירופה” משמש גם עיקר תכנו של המאמר “השירה העברית וקוראיה”.

לדעתו של האלקין לא תנאים חיצוניים גרמו למשבר בספרותנו ולא הכרח הטמיעה הלשונית והתרבותית בגולה – אלה הם רק גורמי-לווי. עיקר הסיבה היא בהתפתחותה הפנימית של שירתנו שיצאה מתוך “ארבע-אמותיה” ונכנסה “למרחבים שאין להם סוף”. שוב אין משמשת ביטוי לרוחו של העם, דוגמת השירה הדתית לפנים, או אפילו שירת ההשכלה, אלא לרוחו של מועט אינטליגנטי. שירתנו נעשתה חולונית, היא פסקה מינוק מן המקורות העממיים. “וכיוון שחדלה לינוק, חדלה גם מהיניק”.

אף כאן מסקנת הדברים, הנכונים לעצמם, קיצונית היא ביותר. המושג “רוח העם” איננו בחינת דוגמה קבועה ועומדת. ומי ידוע את דרך “הרוח” הזה בימינו אנו? המשבר הדתי שחל בנפש היחיד, חל גם בחברה וברוח עמנו בכלל. נושאי השירה החדשה אינם זרים כל-כך לרוחו של הקורא העברי, וארץ-ישראל תוכיח, שהיא ערש השירה המהפכנית בתוכן ובצורה ועף על-פי כן רבים בה קובצי השירה המתפרסמים בזה אחר זה, ורבים גם קוראיהם. סימן שבתנאים פחות או יותר נורמאליים ובאין לחץ של טמיעה מבחוץ יש קוראים גם לשירה חדשה זו, על אף סילופיה במחשבה וכרכוריה בסגנון.

כדאי גם לציין, ולו רק בהזכרה בלבד, את המאמר “פרגונים ואפיגונים בשירתנו”, נושא-ענינו הוא – תפקיד השירה העברית באמריקה. עיקר תכנה של שירתנו כאן הוא, לדעתו – הרגש האנושי הוודאי וביטויו הטהור, פרי השפעתה של השירה הקלאסית שהרבה מסגולות השירה התנ"כית נסתפג לתוך אווירתה. המשורר העברי באמריקה, היונק ממקורה של שירה זו מחזיר לה לשירתנו משלה, משל השירה העברית הקדומה, שכל עצמה לא היתה אלא “מעין ברכה בלתי-פוסקת על החיים והשתאות-חרדה למהותם, אמונה בנפש האדם ומאמץ להבין את מסתריה”.

אין ספק שהקובץ “עראי וקבע” הוא ספר חשוב בעל ערך ספרותי ורעיוני רב, שיש בו לעורר את המחשבה ולרומם לפעמים, גם את הרוח. עם כל העומס שבסגנון והחריפות הפולמוסית שבהרצאה והאידיאליות הקיצונית שבכמה מדעותיו, הרי הדברים משעבדים אותך ברצינות הגדולה וברטט הנפשי שבהם. עצם הדברים וצורת ביטוים מעידים על שאר-רוח ועל תרבות ספרותית שלא מן המדה הרגילה.