לפני שנים רבּוֹת היה סוּלטן אבּיר, ולסוּלטן בּן יחיד – עין אחת בּראשוֹ. גדל הנער והיה לעלם – בּן פּוֹרת עלי עין! יוֹם מן הימים יצא העלם לשאוֹף אויר צח, נאמר, לשער דמשׂק וצפוֹנה. אתם מכּירים את הדרך. בּדרכּוֹ עבר בּמשכּנוֹת הצוֹענים. ראה שם נערה צוֹענית יוֹשבת על סף בּיתה. נתנה בּוֹ הנערה עיניה ולקחה את לבּוֹ. עיניהן של צוֹעניוֹת יפוֹת הן.
כּשחזר בּן הסוּלטן לעת מנחה הבּיתה, בּא אצל אמוֹ ואביו ואמר להם:
– חשקה נפשי לישׂא אשה.
אמרוּ:
– בּרוּך טעמך, בּננו! זה היוֹם קוינוּהוּ. יוֹם שׂמחה ושׂשׂוֹן הוּא לנוּ. בּתוֹ של איזה אֶמיר אוֹ של איזה וָזיר רצוֹנך לישׂא?
אמר הבּן:
– איני רוֹצה בּת אמיר ולא בּת וָזיר, אף לא בּת סוּלטן, נפשי דבקה בּנערה צוֹענית פּלוֹנית, שראיתי היוֹם על סף בּית בּמשכּנוֹת הצוֹענים מהלאה לשער דמשׂק.
הסתכּלוּ הוֹריו בּתמיהה ואמרוּ:
– צחוֹק אתה עוֹשׂה לנוּ, יוּסוּף. מה לסוּלטן וּלסרטן?
והוּא בּשלוֹ:
– אחרת לא אקח, היא בּחירת לבּי.
נתנוּ עליו בּקוֹלם ולא חסוּ על כּבוֹדוֹ, אוּלי יחזוֹר בּוֹ, ואוּלם – קוֹל התוֹף בּשאוֹן הרחוֹב!
עוֹד לא נבראוּ ההוֹרים, שיפה כּוֹחם לעמוֹד בּפני בּנם יחידם. משראוּ שלא יוֹעילוּ בּרע, ניסוּ בּטוֹב. היוּ מלטפים אוֹתוֹ בּדברים רכּים כּמשי, וכך אמרוּ לוֹ:
– בּננוּ יוֹרש העצר! עתיד אתה לישב על כּסא הסוּלטן, ואם ישמעוּ הבּריוֹת שזוּגתך צוֹענית, לא יכבּדוּך ולא יחשיבוּך. היטב יחרה לך כּשתשמע אוֹמרים בּמקוֹם “כּבוֹד הסוּלטנית” – “זוֹ הצוֹענית”. בּננוּ, שנה דעתך. בּננוּ, התעשת. חביבנוּ, שמע בּאזניך וּראה בּעיניך! אלהים חננך אזנים שלמוֹת ועינים בּריאוֹת…
והוּא בּאחת:
– רק אוֹתה אקח, בּלעדיה אין לי חיים.
היוּ אוֹבדי עצוֹת. בּיקשוּ לוֹ שעשוּעים שוֹנים להסיח דעתוֹ, אבל הוּא לא זז מלהרהר בּנערה. בּשׂרוֹ נרזה וקוֹמתוֹ נכפּפה, עד שנעשׂה כּמקל השקד, אין בוֹ אלא עוֹר ועצמוֹת, וּמבּט עיניו מכמיר לב כּל רוֹאיו. היוּ הוֹריו חוֹששים שמא ימוּת מרוֹב צערוֹ, אמרוּ זה לזה:
– מוּטב שישׂא צוֹענית ולא ימוּת על פּנינוּ.
קראוּ לראש הוזירים ואמרוּ לוֹ:
– לך בּקש בּשביל בּננוּ את חסנה בּת הצוֹעני עבּד־אֶ־סַלָם.
לבש הוָזיר בּגדי חג וירד אל משכּנוֹת הצוֹענים, מצפוֹן לשער דמשׂק.
שאל את פּלוֹני שבּרחוֹב:
– היכן בּיתוֹ של עבּד־אֶ־סַלָם?
הביאוֹ הנשאל עד פּתח הבּית.
הכניסוּהוּ לחדר וקיבּלוּ פּניו בּכבוֹד: “אהלן וסהלן! שב בּמבחר המקוֹמוֹת!”
פּרשׂוּ לוֹ חלוּק ישן וקרוּע וּביקשוּ ממנוּ לישב עליו.
עשׂה רצוֹנם של בּעלי־הבּית. לאחר שהשקוּהוּ ספל קהוָה, פּתח הוָזיר ואמר:
– שמעני אַבּוּ־עבּדללה, וישמע לך אלהים. אדוֹננוּ הסוּלטן ירוּם הוֹדוֹ רוֹצה להתחתן בּך, רצוֹנוֹ שתתן את בּתך חסנה לבנוֹ יחידוֹ. וּבידוּע שהחיתוּן עם מלכים הוּא כּבוֹד גדוֹל: קרב לגבּי מאוּשר – ואוּשרת. מי יתן ורצה לישׂא את בּתי, והיה לי לכבוֹד שאין למעלה הימנוּ. ראה, מן השמים מסייעים אוֹתך, עבּד־אֶ־סַלָם. כּל אדם בּשוּק יקדימך שלוֹם…
על כּל מה שהשמיע הוָזיר ניענע הצוֹעני בּראשוֹ לאוֹת מאוּן:
– לא, איני רוֹצה. איני יכוֹל. ישמרני אללה! אי־אפשר, לא יתכן, לא וָלא!
הוֹסיף הוָזיר דברי פּיתוּי ושידוּל ולא הוֹעיל. הצוֹעני עוֹמד בּסרבּנוּתוֹ כּפרד זה בּשׂדה־טרשים.
חזר הוָזיר והגיד לסוּלטן: כּך וכך דיבּרתי אני וכך וכך דיבּר הוּא, הצוֹעני. נקל להוֹציא מים מן הסלע ולא מפּיו את המלה: הן.
שלח הסוּלטן את השיך אל־אסלם. זה בּא אל הצוֹעני בּהדרת פּניו וּבנעימוּת קוֹלוֹ. הוֹרהוּ דברים בּטוּב טעם וּבשׂוֹם שׂכל הסבּיר לוֹ מה טוֹב צפוּי לוֹ, והשתדל להרגיז עליו את יצרוֹ.
ודוֹדכם עבּד־אֶ־סַלָם חוֹזר ואוֹמר:
– לא, אי־אפשר, איני רוֹצה, איני יכוֹל. ישמרני אללה! לא וָלא!
חזר גם השיך בּבוֹשת פּנים וּבידים ריקוֹת. והעלם יוּסוּף בּשׂרוֹ מידלדל והוֹלך, אביו אינוֹ פּוֹסק מדאגה ואמוֹ אינה פּוֹסקת מדמעוֹת. בּית־השׂמחה היה לבית־האֵבל.
היה שם ריקא אחד. שמע את המעשׂה, ואמר:
– זו? עוֹד היוֹם אביאנה אל החוֹשק בּה.
הגידוּ לסוּלטן: פּלוֹני אמר כּך וכך. שלח הסוּלטן לקרוֹא לוֹ, אמר לוֹ:
– דוֹדי, שמעתי עליך, שאתה מוּכן להביא אל בּני את הנערה הצוֹענית, בּתוֹ של עבּד־אֶ־סַלָם.
השיב:
– עלי ועל ראשי, מלך הזמן!
אמר לוֹ:
– ואני ארחיב לך בּאלף לירה זהב.
השיב:
– אם ירצה השם, הלילה יבוֹא אליה בּנו של הנדיב. אל ראשי ועל עיני!
קם והלך אל שער דמשׂק וּבא עד משכּנוֹת הצוֹענים וּמצא את אבּוּ־עבּדללה, יוֹשב בּצל קוֹרתוֹ וּמעשן להנאתוֹ.
לא בּרכוֹ האיש לשלוֹם, אלא פּתח מיד בּחירוּפים וּבגידוּפים, קרב אליו והסיט את הנרגילה מידוֹ וּמפּיו. טפח על ראשוֹ וּביזהוּ בּעקימת פּה. וכך היה אוֹמר:
– יחרב בּיתך, פּרד בּן חמוֹר! הסוּלטן שלח אליך את וזירוֹ ואת שיך־המאמינים לבקש ממך, שתתן את בּתך המטוּנפת לבנוֹ יחידוֹ, יוֹרש כּסאוֹ, ואתה, בּנם של מקוּללים, סרבת ליתּנה לוֹ. אמרת: איני רוֹצה, איני יכוֹל, אי־אפשר, ועוֹד דברי שטוּת שאין אדם הגוּן רשאי להעלוֹת על הפּה. כּשיבוֹא יוֹמך ותסתלק מן העוֹלם – יצאוּ כּנגדך מלאכי־חבּלה בּשוֹטים וּבעקרבּים, ישלחוּ לך לשוֹן וידוּשוּ את בּשׂרך… יַללה, קוּם והלבּישנה את שׂמלתה הטוֹבה וצוה עליה שתלך עמי למקוֹם שאביאנה…
הלך המנוּול והחזיק בּמחלפוֹת הנערה והוֹציאה בּחזקה מאחרי המחיצה.
קם הצוֹעני ממקוֹמוֹ, עמד מאחוֹרי בּתוֹ ואמר:
– אנש בּאנש פּגע. הוֹאיל וּבא אחד כּמוךָ וּמדבּר דברים של טעם וּמבקש בּדרך של נימוּס וכבוֹד, למה אמנע ממנוּ את בּתי?… לכי, בּתי, אחר הנדיב! וּברוּך לי בּן הסוּלטן, אפשר שיהא חתן הגוּן ויקנה לי בּכל שבוּע אוֹקיה של תּוּמבּק.
הלך הצוֹעני אחרי בּתוֹ ואחרי השדכן, עד שהגיעוּ לחצר הסוּלטן. הבהילוּ את המוּפתי והשׂיאוּה לעלם. והעלם בּא אליה בּאוֹתוֹ הלילה, כּהבטחת הפּוֹחז.
רמזוֹ הסוּלטן אליו ושאלו:
– הגידה לי, דוֹדי, איך עלה בּידך מה שלא עלה בּיד הוָזיר הגדוֹל וּביד השיך אל־אסלם?
השיב:
– הוֹי, מלך הזמן, לא אמרוּ: “כּל מין למינהו”? בּלי חרוּפים וגידוּפים לא יתן לך הצוֹעני אפילו את ציפּוֹרן חתוּלוֹ. הרוֹצה להצליח חייב להכּיר בּטיב הבּריות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.