מחרוֹזת־השׂיחים הניתנת בּזה הוּא מבחר קטן מאוֹצר הסיפּוּרים העממים, המתגלגל מדוֹר לדור בּפיהם של מספּרים ערביים מבני הארץ. כּמה מחוֹקרי ספרוּתה של ארץ־ישׂראל שקדוּ על רשימת הסיפּוּרים האלה בכתב, וגם הוֹציאוּ קבצים אחדים, מהם מתוּרגמים בּלבד וּמהם יחד עם המקוֹר (מצוּינים בּיוֹתר שני הכּרכים של שמידט־קאהלי), וּמתוֹכם שאַבתי את עיקר החוֹמר למחרוֹזת הבּאה. אמני סיפּוּר שבעל־פה זקנוֹת וזקנים מן הדור הישן, פּוחתים והולכים גם בּארץ־ישׂראל הערבית. הדוֹר החדש מתחנך על ספרים ועל מחזוֹת־בּד, הרחוקים כּל־כּך מרוּח המסוֹרת וּמסגנונה. לא יהיוּ ימים מועטים ומסַפּר סיפּורים בּישמעאל שבארץ־ישׂראל יהיה בבל ימצא. המספּרים המשׂכּילים שבּרדיוֹ הם כּבר היוֹם תּוּכּיים של מצרים ואירוֹפּה. מי שרוֹצה לטעוֹם טעמה של אמנוּת זוֹ, היחידה במינה, בּעל־כּוֹרחוֹ ילך אצל ספרים. לנוּ העברים חשוּבים הסיפּוּרים משלוֹשה טעמים: א) הם מלמדים אוֹתנוּ את הלך־רוּחם ודרכי־ביטוּיָם העצמיים בּיוֹתר של שכנינוּ, שנגזר עלינוּ לחיוֹת עמהם בּכפיפה אחת; ב) יש בּהם כּמה סממנים חריפים של אמנוּת סיפּוּר עממית, שכּדאי לנוּ לסגלם לסיפּוּרנוּ, כּמוֹת שהם אוֹ בדוֹמה להם; ג) בּתכלית קיצוּרם וּבתמצית סגנוֹנם הם דוֹמים עד להפליא לחלקים שוֹנים של אגדתנוּ המדרשית. מחמת הטעם האחרוֹן השתמשתי בהרצאתי על הרוֹב בּסגנוֹן האגדה, עד כּמה שהוּא עוֹלה בקנה אחד עם פּסוּקי המקוֹר ואין בּוֹ כדי טשטוּש. לצירוּפים, שאין להם רֵעים בּלשוֹננוּ והם רחוֹקים מתפיסת העברי, וכן גם למלים הצריכוֹת בּיאוּר, הוספתי הערוֹת קצרות בּשוּלי העמוּדים. לשם שלימוּת הסיפּוּר הרשיתי לי לפעמים העתקת מוֹטיבים אוֹ ציוּרים ממקוֹם למקוֹם, וגם קצת תוספות קצרוֹת הכּל מתוֹך הקפּדה יתירה על רוּח המקוֹר.
מעתה וּמשכּבר, ינעם לשוֹמעי הדבר!
היה היה חוֹטב־עצים, ג’עדה שמוֹ, על שוּם שׂערוֹ המסוּלסל, ולוֹ אשה וילדים חמשה. אמרה לוֹ אשתוֹ: “בּן־אדם, ילדינוּ רעבוּ הבּוֹקר ללחם, צא וחטוֹב והבא!” אבל בּאוֹתוֹ בוֹקר הקיץ האיש מתוֹך תשישוּת בּכל אבריו. עד שרחץ ונעל נעליו וחבש את חמוֹרוֹ הגיעה שעת הצהרים. אף־על־פּי־כן הלך היערה כּאילוּ אַתּה מוֹשכוֹ בּריסי עיניו.
בּדרך פּגשוּהוּ חוֹטבי־העצים שחזרוּ מן היער. הציצוּ בוֹ מתוֹך צחוֹק ואמרוּ לוֹ: “למה השכּמתּ, ג’עדה! וכי לא מקוּבּלנוּ שהחפּזוֹן מן השׂטן?” כּשבּא ליער גברה החמה וחלצתוֹ זיעה. אמר: רצוֹני לנמנם קצת בּצל הכּף לכשאקיץ אכרוֹת לי משאוֹי עצים ואחזוֹר לביתי". אמר ושכב.
אבל קוֹדם שעצם עיניו נתעוֹרר פּחד בּלבּוֹ בּשל החמוֹר, גזירה שמא יגנבוּהוּ. התגרד בּקדלוֹ ואמר: “אם אקשרנוּ בידי – יקחוּהוּ; אם אקשרנוּ ברגלי – יגנבוּהוּ; אם אקשרנוּ במתני – יתירוּהוּ. אין לי אלא לקשרוֹ בזקני, שאם יבוֹא גנב להתירוֹ ארגיש וּמיד אני מתעוֹרר” (ולוֹ זקן מגוּדל, שאתה יכוֹל לקלוֹע ממנוּ נפה גדוֹלה ועוֹד יהיה לוֹ שיוּר). קשר את החמוֹר בּזקנוֹ ונרדם.
עבר שם אדם אחד, שמע את קוֹל נחרתוֹ וסר לראוֹת מי הנוֹחר בּשינה של צהרים, וכשראה את אפסר החמוֹר קשוּר בּזקנוֹ והזבוּבים עוֹמדים עליו צפוּפים, אמר: “לא קשר זה את החמוֹר בּזקנוֹ אלא מאימת הגנבים”. אחז בּתרבּוּשוֹ. היה טמוּן בּתוֹכוֹ תער הגלבים. לחלח את זקנוֹ של הנרדם בּרוּקוֹ, חתך לכאן וחתך לכאן, והזקן היה בידוֹ. הניחוֹ ישן, עלה על החמוֹר ונסתלק משם.
כּשהקיץ חוֹטב־העצים, שלח את עיניו לבקש את החמוֹר ולא מצאהוּ. מישש את לחיוֹ – אין לה זקן. אמר: “ואני ג’עדה? כּמדוּמה, שאני הוּא וכמדוּמה, שלא אני הוּא! אין אדם שמכּיר בּי יפה כּזוּגתי”. קם וחזר לביתוֹ. כּשעמד לפני הפּתח קרא לה. נטלה האשה את הסל וּמיהרה לצאת אליו, שאמרה למלאוֹתוֹ עצים, כּדי שתמכּרם ותקנה מזוֹן לפי הטף. כּשראה אוֹתה אמר: “בּאלהים! אני הוּא ג’עדה?” השיבה לוֹ: “ודאי שאתה הוּא!” אמר: “אם ג’עדה אני, הלכוּ זקני וחמוֹרי!” תּמהה: “כּיצד?” סח לה את כּל המעשׂה.
שלשה אוֹ ארבּעה ימים ישב בּטל מעבוֹדה וּמעמל, אינוֹ יוֹצא ואינוֹ בא, עד שתקף הרעב על האשה וילדיה. הלכה אל שכנה ואמרה לו: “שכני, מסכּים אתה ליקח עמך את האיש הזה? יחרוֹש עמך קימעה־קימעה, אפשר שילמד את החרישה”. אמר השכן: “אם יעלה בידוֹ – טוֹב”. וּבכן, התחיל הלה יוֹצא בכל בּוֹקר לחרישה, והיה מוֹסיף והוֹלך עד שחרש מעלוֹת השחר עד צאת הכּוֹכבים.
יוֹם מן הימים הניחוֹ שכנוֹ יחידי בּשׂדה. וג’עדה הוֹלך וחוֹרש מענית אחר מענית, ונהנה ממעשׂה ידיו כּבעל זכיה גדוֹלה. נתקלה סכּין המחרשה בּאוֹזן של קלחת, הזיזתה והפּילה את הצמיד. הבהיק מן הקלחת אוֹר גדוֹל, שמלאה היתה מן הצהוּבּים1, שאין כּמוֹתם ליוֹפי. כּשראה כך אמר: “מה טעם שהסוּלטן טמן את זהבוֹ דוקא אצלנוּ? בּאלהים, אני מביאוֹ אצלוֹ!”
הניח את צמד השוורים תחת העוֹל, צרר את הקלחת בּטליתוֹ, טענה על גבּוֹ והלך לביתוֹ. אמר לאשתוֹ: “מצאתי כסף הסוּלטן, רצוֹני להביאוֹ אל האַרמוֹן”.
כּשראתה האשה את המטמוֹן השתדלה להעסיקוֹ, כּדי להסיח את דעתוֹ. היתה צוֹלה ביצים בּשוּמן וּמגישה לוֹ. וּבינתים הצפּין בּנה הבּכוֹר את המטמוֹן, גלל בּמקוֹמוֹ אבן גדוֹלה וצררה בטלית. מימיו לא טעם הלה ביצים בּשוּמן והיה שטוּף בּאכילה עד שהיה בוֹלען עם הזבוּבים. כּשכּילה סעוּדתוֹ חזר אל טליתו, טענה עם מה שבּתוֹכה והלך אל הארמוֹן.
גער בּוֹ השוֹמר הראשוֹן: “לאו, פּלח, חזוֹר בּך!” אמר: “אדוֹני, אתן לך חמש מאוֹת, וּבלבד שתניחני לבוֹא לפני הסוּלטן”. נתנוֹ לעבוֹר. עצרוֹ השני: “אין כּאן מעבר לשכּמוֹתך!” אמר: “אתן לך מאתים וחמשים”. השיב הלה: “יפה, עבוֹר!” עבר. כּשבּא לפני פּתח חדר המלך עצרוֹ שׂר־המאה: “אסוּר!” הבטיחוֹ מאה וחמשים.
נכנס אל הסוּלטאן והטיל לרגליו את הטלית עם המשאוֹי. נתבּדרה הטלית ונתגלתה האבן. אמר לוֹ הסוּלטן: “מה הבאת, השיך?” ראה חוֹטב־העצים מה שלפניו ואמר: “מלכּי ואדוֹני, משקוֹלת רוֹטל2 שלך פּגוּמה. רצוֹני שתעשׂה לי מאבן זוֹ משקוֹלת אחרת”. נתעוות הסוּלטן מצחוֹק. היתה מוּרסה בבית־בּליעתוֹ. מחמת הצחוֹק נתבּקעה המוּרסה, החלים וּבדחה דעתוֹ עליו הרבּה. אמר: “בּן־אדם, אמוֹר שאלתך ואעשׂנה!”. אמר: “מלכּי ואדוֹני, ראשית, תן לשוֹמר הראשוֹן חמש מאוֹת דינר, לשני מאתים וחמשים, ולזה העוֹמד על פּתחך תן מאה וחמשים. שאלמלא הבטחתי להם לא היוּ מניחים לי לבוֹא אצלך. ואני – רצוֹני הוא שיהא לי בּית מלא כּכּרוֹת לחם וסילוֹן של מים עוֹבר ליד המוֹקד, כּדי שתהיה לי רוָחה ותהא לי היכוֹלת לאכוֹל ולשתוֹת כּאשר אהבתי”.
ציוָה הסוּלטן לעשׂוֹת רצוֹנוֹ של ג’עדה. מילאוּ את בּיתוֹ כּכּרוֹת לחם וקבעוּ את הסילוֹן סמוּך למוֹקדוֹ. היה יוֹשב עם אשתוֹ וילדיו והיו אוֹכלים ושוֹתים מיקיצה ועד שינה, וגם בּתוֹך שינה עוֹד היוּ לוֹעסים. לא היוּ ימים מוּעטים והפּת נתייבּשה ונתקשתה, אי־אפשר היה לטחנה בּשינים. האשה ישבה על־ידוֹ וטוותה בפלך. אמרה לוֹ: “אישי, הרטב לי שתי ככּרוֹת לחם וחממן כּנגד האוֹר, כּדי שנאכל בּצהרים”. אמר: “הרטיבי אַת, הסילוֹן על ידך!” אמרה: “אני טרוּדה בטוויה ואתה יוֹשב בּטל”. אמר: “מי משנינוּ שיתחיל בּדיבּוּר, הוּא ירטיב את הפּת”. יפה. ישבוּ ושתקוּ. איש מהם לא השמיע הברה אחת.
האשה נתייגעה מן השתיקה, קמה והלכה לבית אביה. שם טבחוּ כבשׂ וּבישלוּ כּבּאבּ. אמרוּ לה: “רצינוּ לשלווח לך מנה, הביאי נתחים אחדים לבעלך”. אמרה: “שלחוּ לוֹ בּידי אחוֹתי”.
נטלה האחוֹת ששה אוֹ שבעה נתחים, הלכה שמה וקראה מבּחוּץ: “הי, בּעל אחוֹתי! הי, ג’עדה! הי, גיסי! הי, אבי פלוֹני ואלמוֹני!” אין קוֹל ואין קשב. מצאה את הפּתח פּתוּח ונכנסה, והנה הוּא יוֹשב על הקרקע ליד המוֹקד, עיניו מחייכוֹת ושׂפתיו חשוּקוֹת זוֹ בזוֹ. דחפתהוּ בידה וּברגלה ולא אמר כּלוּם. תלתה לוֹ את הכּבּאבּ בּחוּט כּענק לצוארוֹ – ולא זז. יצאה והקיפה את הבּית. כּשחזרה עמדוּ הכּלבים ואכלוּ את הבּשׂר מעל צוארוֹ והוּא מחייך ושוֹתק.
הביאה את החמוֹר והוֹשיבתהוּ עליו והוֹליכתהוּ בכפר. עברה עמוֹ על בּית אביה. והילדים בּחוּץ מזמרים אחריו: “הי, צרוֹר־המוֹר, רוֹכב על גב חמוֹר!” שמעה האשה את קוֹלוֹת הילדים והשקיפה בּעד החלוֹן. כּשראתה את בּעלה כך, נזדעקה: “ישחיר אלהים את פּניך! מה זה?” אמר: “דיבּרת, עליך להרטיב את הפּת, חזירה!”
נעץ את המקל בּשוֹק החמוֹר והדהירוֹ עד שחזר לביתוֹ לעת ארוּחת־הערב.
יחריב אלהים בּיתוֹ, אוֹתוֹ וסכלוּתוֹ!
ישמעאל בֶּק בּעל עין־סיניה, שׂכר שוֹמר לכפרוֹ ושמוֹ חסן. מהנץ החמה ועד צאת הכּוֹכבים היה רוֹכב על גב הסוּס וּמשוֹטט אילך ואילך ועינוֹ החדה משגחת על נכסיו של ישמעאל בּק. הבּריוֹת היוּ מתיראים מפּניו יוֹתר משהיוּ מתיראים מפּני בעל הנכסים. כּשהיה מוֹצא שוֹר אוֹ חמוֹר אוֹ אייל רוֹעים בּשׂדוֹת העשיר, היה תוֹפסוֹ וחוֹבשוֹ בחצר אדוֹניו, עד שבּא בעליו וּפדאו בסאה של חטים אוֹ בחצי מג’ידי1 אוֹ בדוֹמה לזה. לא מנע מן המסכּן גם מנה יפה של קללוֹת.
היה לי צמד בּקרים מבּקרי הבּדוים – כּשדפקתי אוֹתם, לא היה איש זריז שיכוֹל לתפסם – וכדי לקנטר את הבּק הייתי מלינם לילה לילה על אדמתוֹ. מחשש שינה הייתי מניח ראשי על חבילה של קוֹצים, וכשהרתעתי כל שהוּא – מיד דקרוּני הקוֹצים בּאזני אוֹ בפני, ואז קמתי ונתתי עיני בבהמוֹת. והבּהמוֹת רוֹעוֹת בּעשׂב, שהיה גבוֹה עד שמגיע לחגוֹרתוֹ של אדם. והאדמה כאדמת הירדן מצמחת בעין יפה, כּי לא ידעה רגל איש.
סוֹף סוֹף ראה החג'2 חסן את הגללים מצהיבים בּגבוּלוֹ. התחיל אוֹרב לרוֹעה הנעלם. קוֹנם עלי, אם בּיער בּשׂדהוּ איש חוּץ ממני. כּמה עבוּ בקרי! ישתבּח הבּוֹרא, עצמוֹתיהם טבעוּ בשוּמן! עד שבּאוּ מנוּולים ושילחוּ בי את חסן.
בּלילה מן הלילוֹת, לילה שאין בּוֹ לבנה, היתה עיני עצוּמה שעה ארוּכּה. פּתאוֹם חשתי בלבּי כעקיצת עקרב, קפצתי ועמדתי על רגלי – הבּקרים כּאילו האדמה בלעתם. הלכתי ישר לעין־סיניה, וראה – שניהם עוֹמדים בּחצר הבּק. איך תוֹציאם משם? הלכתי אל חסן, והוּא יוֹשב וסוֹעד לבּוֹ בפיתה וּבמלפפון, כּאילוּ לא עשׂה מעשׂה. אמרתי לוֹ: “החג', מה יהיה הסוֹף?” אמר: “בּאלהים, לא תקבּלם אלא תחת חצי לירה בעין”. הלכתי אל אנשי־הבּרית והם קיבּלוּ עליהם לתווך בּדבר. סוֹף סוֹף הוֹציאם בּחצי מג’ידי. נהגתי את הבּהמוֹת הבּיתה. סבוּרים אתם שחזרתי בתשוּבה? חס ושלוֹם! כּל לילה הייתי רוֹעה בשׂדהוּ של הבּק, וקוֹדם שעלה השחר הייתי עם בּקרי בחצרי.
עבר חוֹדש ימים. וּבכפרנוּ היה איש ושמוֹ אבּוּ־יַסין. יוֹם מן הימים הלכתי לדרכּי וראיתיו חוֹרש מקשָתוֹ ליד העין. המקשה עלתה לוֹ בארבּעים לירה. היוּ שם כּעשׂרים עצי־זית, כּל עץ שויוֹ לירה בכבוֹד. אמר לי: “חביבי, כּמה שילמת אז בּעד צמד הבּקרים, כּשחסן, שוֹמרוֹ של הבּק, חבשם בּחצרוֹ?” אמרתי: “רבע מג’ידי”. אמר: “בּאלהים, לא פחוֹת מחצי לירה”. וּבעיניו צחוֹק דק כּחוֹד התער. אמרתי: “וּמי היה המלשין?” השיב: “אם אמת בּפי האם, בּאלהים, לא מסרך איש חוּץ ממני”. אמרתי: “יפה, חוֹב שמוּר לך אצלי”.
בּשלהי הקיץ ירדתי לעמק. היה שם קצאבּ3 כּגוֹבה איש. הקצאבּ השבּיל כּעין הדוּרה. קטפתי מן השבּלים עד שמילאתי חוֹצן טליתי. כּתפתיה והלכתי הבּיתה. בּבית חבטתי את השבּלים ואת התבן זריתי לרוּח והלכתי אל מקשתוֹ של אבּוּ־יסין. המקשה היתה חרוּשה מאתמוֹל, פּרוּדוֹתיה פּתוּחוֹת וּמחכּוֹת לזריעה. עברתי עליה לאוֹרכּה ולרוֹחבּה וזרעתיה את זרעוֹני הקצאבּ. לא קימצתי. לתקוּפת השנה נתכּסתה אדמת המקשה כוּלה קצאבּ צפוּף, תאוה לעינים.
וּמאז ועד היוֹם – כּבר עברוּ עשׂרים שנה – אי־אפשר לחרוֹש שם תלם אחד מרוֹב הקצאבּ. עצי־הזית הוֹבישוּ וחדלוּ לעשׂוֹת פּרי, וּבעליהם לא מצא להם תקנה אלא גדיעה. וזה עשׂרים שנה שאין המקשה מכניסה לוֹ אף פּרוּטה אחת. צא וראה בכמה עלה לוֹ חצי המג’ידי ששילמתי אז לבּק!
היה היוּ שני אחים. היוּ האחים דרים בּבית אחד וּביניהם מחיצה מטוּיחה. אחד עשיר – אין עשיר אלא אלהים! – ואחד עני – אין עני אלא השׂטן! – והעשיר כּילי, כּנהוּג. בּכל ערב, כּשהיתה מגיעה שעת הארוּחה, היה קוֹרא לאשתוֹ בקוֹל, שדבריו יהיו נשמעים בּבית אחיו: “בּת־אנשים![6] טבחי לי תרנגוֹל לארוּחת הערב!” ולא אמר כּך, אלא כדי שיחשבוּ שהוּא אוֹכל בּשׂר־עוֹף. והאשה אמרה: “על ראשי ועל עיני, אלוּפי!” לא היה ערב שלא אכלוּ בוֹ תרנגוֹל אוֹ פרגית.
והעני, כּמוֹני דרך משל, כּלוּם יש בּידוֹ לאכוֹל עוֹפוֹת? וכלוּם יבוֹא ריח בּשׂר בּאפּוֹ? אלא כשהוּא שוֹמע על תרנגוֹלת צלוּיה ועל פּיתה אפוּיה, מיד מנצנצת בּלבּוֹ הקנאה. והקנאה והערמה – שתיהן שכנוֹת טוֹבוֹת בּלב בנשים מקדמת דנא.
יוֹם אחד אמרה אשת העני אל גיסתה: “גיסתי, בּבת־עיני, האלהים ישפּיע עליכם רב טוֹבה! בּכל ערב אתם אוֹכלים עוֹף, רצוֹנכם תרנגוֹל, רצוֹנכם פּרגית. וכי לא יצא הבּשׂר מאפּכם?” השיבה האשה: “בּאלהים, גיסתי החמוּדה, האלהים בּינינוּ וּבין הבּשׂר![7] זה חוֹדש ימים שלא טעמנוּ טעמוֹ”. אמרה: “טפּשה אני? בּכל ערב אתם טוֹבחים ואת אוֹמרת, לא טעמנוּ!” אמרה: “גיסתי, הוּא1 קוֹרא לראש הבּצל הגדוֹל תרנגוֹל, ולקטן – פּרגית. בּרצוֹתוֹ שאקלוֹף לוֹ בצל גדוֹל, הוּא אוֹמר: ‘טבחי לי תרנגוֹל!’ בּרצוֹתוֹ לאכוֹל בּצלצל, הוּא אוֹמר: ‘הביאי לי פרגית!’ בּחיי אהוּבי לבך, זה דרכּו. והכילי אין דרכּוֹ גוֹרמת לוֹ בוּשה”. השיבה: “יה שיך![9] אמת דבּרת, אנוּ דרים עמכם כּוֹתל בּכוֹתל ועוֹד לא הריחוֹתי אצלכם טיפּת דם ולא ראיתי נוֹצה מרוּטה לפני ביתכם”.
והאשה היתה מרבּה לספּר בּכילוּתוֹ של בּעלה, עד שהפכה את הים למקשה2. וכך הקימה את גיסה כנגד בּעלה. נשבּע לעשׂוֹת לוֹ מעשׂה.
כּשהכילי היה ישן בּלילה אצל הקיר, בּאוּ אחדים, הרימוּהוּ בחשאי והציעוּהוּ בבוֹר שכָּרוּ לוֹ מבּעוֹד יוֹם. שנים מהם התעטפוּ בסדין ונכנסוּ אליו: אחד החזיק בּידוֹ מקל ואחד פּנס. ישבוּ בפינה והתחילוּ מספּרים זה עם זה בקוֹל רם. הקיץ הכילי, אבל משראה את היוֹשבים עשׂה את עצמוֹ כישן. בּא אליו האחד, הריח בּוֹ יפה ואמר: “אוֹכל־בּצלים הוּא. קוּם עליו, נאכּיר!”3, התחיל הלה להטעימו את המקל, והוּא אינוֹ מניע אבר מפּחד. אמרוּ אליו: “תפסוֹק מלאכוֹל בּצלים ונמחוֹל לך את השאר!” אמר: “אני חוֹזר בּתשוּבה. ארוּר אני, אם אטעם מהם עוֹד פּעם אחת!” אמרוּ אליו: “מהר וצא מכאן! טימאת את המתים”. קם ועלה מן הבּוֹר ורץ הבּיתה.
היתה לוֹ חֵיבה גבוּבה בצלים. נכנס לחיבה והריקה והביא הכּל לבית אחיו. וּמכאן ואילך היה מעניק מתנוֹת לבית אחיו והיה מוֹציא לביתוֹ ביד רחבה, עד שנטל אלהים את ערבוֹנוֹ4.
התפּללוּ בעד ידידכם! היה היוּ שני גנבים מוּמחים, שעשׂוּ להם כּיס אחד. היוּ יוֹצאים וּבאים בּשוה: מה שהביא האחד היה מחלק עם חברוֹ מחוּט ועד שׂרוֹך נעל. מחוּבּרים היוּ לטוֹב ולרע כּאחים דבקים.
לילה מן הלילות, העוֹלם היה אפל בּתכלית האפילה – תשלח אצבּעך לעיניך ולא תראנה. אחד מהם התמהמה אצל חברוֹ ולא יכוֹל לחזוֹר לביתוֹ. הציעוּ לוֹ משכּב ושניהם שכבוּ לישוֹן.
הגיע חצי־הלילה והגנב עדיין לא ישן, כּי לא יישן אם לא יגנוֹב. אבל איך יגנוֹב והוּא בבית שוּתפוֹ? וכשהציקה לוֹ ידוֹ, פּנה אליה בלשוֹן שידוּלים: “מה לך, פטמה1? בּוֹשי לך! קררי דעתך! פטמה, אל תרעי! פטמה, חטא הוּא! פטמה, איך אבגוֹד בּידיד נפשי?” (וּבעל הבּית שוֹמע כּל מלה). בּקיצוּר לא יכוֹל היה לעצוֹם עין. מעוֹדה הסכּינה ידוֹ לגנוֹב, ועכשיו שלא גנבה לא מצאה מנוֹח.
לבסוֹף ירד ממשכּבוֹ, כּמבקש ליטוֹל ידוֹ במים. לקח את עלי המכתש, יצא לחצר, טמנוֹ בגל אבנים, חזר, הניח ראשוֹ וּמיד נרדם בּצל שדי.
לבּוֹקר – ייטב בּקרכם! – קם, לבש את בּגדיו ואמר: “תּבוֹרך, שער השמים! תּבוֹרך, איש נדיב!” והלך לדרכּוֹ.
כּשיצא קרא האיש לאשתוֹ – שמה פטמה – ואמר לה: “גשי הלוֹם, בּת מקוּללים! מה עשׂית הלילה? למה נתלית בּגבר זר?” אמרה: “האלהים בּיני וּבינוֹ. לא קרבתי אליו!” אמר: כּל הלילה היה משדלך: ‘פטמה, הניחי! פטמה, בּוֹשי לך, קררי דעתך!’, שמעתי כל מלה שיצאה מפּיו. קיטעת את שרשי הבּוּשה. בּאלהים, לא תשארי בבית אף שעה אחת!" וּבה עליה באלתוֹ. בּמקוֹם שפּגע פּגע. הוּא הטעימה כמנת גוֹרלה. נתכּעסה האשה והלכה לבית קרוֹביה.
עבר שבוּע, עברוּ שבוּעיים. השוּתף לא בא ולא שלח את שליחוֹ. נתחזק האיש בּדעתוֹ. בּיוֹם מן הימים בּא שוּב אל בּיתוֹ. בּרכוֹ לשלוֹם. אבל רוּחוֹ של בּעל־הבּית היתה סרה וזעפה. שאלוֹ: “איה האשה, ינצוֹר אלהים את כּבוֹדך?” השיב: “ארוּר אבי האשה, שאתה מכּירה!” אמר: “למה זה, אֵל כּבּיר?” השיב: “זוֹכר אתה את הלילה שלנת בּביתי, איזה מעשׂים עשׂתה?” אמר: “וכי מה עשׂתה? ישחיר אלהים את פּניך!” אמר: “כּשאילצה אוֹתך ונתלתה בך, היית קוֹרא: פטמה, פטמה, פטמה!” אמר: “לא, לא, לא! אשתך היא בת־אנשים2. וכי שמה פטמה?” השיב “הן!” אמר: “בּאמת? חבל! הסר את הדיבּה מאשתך! בּלילה ההוּא נדדה שנתי, כּי ידי הסכּינה לגנוֹב, והרי לא יכוֹלתי ליטוֹל דבר מבּיתך, התחלתי לשדלה: ‘פטמה, בּוֹשי לך! קררי דעתך!’ נתכּוַנתי לידי, בּאלהים, אשתך לא עלתה כלל על דעתי, אף לא ידעתי ששמה פטמה. ואם אינך מאמין לדברי, תאמין למראה עינים. בּוֹא ואראך את הגניבה”.
יצאוּ אל גל האבנים שבּחצר. פּיקפּק אבנים אחדוֹת וּפיקח את הגל, אמר: “טוֹל את העלי! את זה גנבתי באוֹתוֹ הלילה, כּדי שאוּכל לישוֹן”.
שלח אל קרוֹביה והחזירה לביתוֹ. פּרח האבק – הסיפּוּר פּסק!
שוֹמעי הדבר, השעה אנוּ מספּרים, לאחר שעה אנוּ ישנים!
היה היה חוֹטב־עצים, בּכל בּוֹקר היה כוֹרת בּיער משאוֹי של עצים וּמביאם לביתוֹ. יוֹם מן הימים נטל את הגרזן ואת המשׂוֹר, הלך היערה, עלה על עץ גבוֹה, ישב על אחד הענפים והתחיל מגדעוֹ במקוֹם שהוּא מחוּבּר עם הגזע.
עבר שם איש אחד. כּשראה את חוֹטב־העצים, אמר לוֹ: “הי, דוֹדי, אין רגעים מעטים ואתה נוֹפל ארצה!” הלה לא האמין והיה מוֹסיף לנסר את הענף. לא היו רגעים מעטים והענף נשבּר תחתיו: חבט! והריהוּ מוּטל על הארץ אַפּרקדן.
אמר: “בּאלהים, הלה ידע שאני נוֹפל עוֹד קוֹדם שנפלתי. מן הסתם שגם ידוּע לפניו אימתי אני מת.” קם והלך אחריו.
כּשהשׂיגוֹ אמר: “דוֹדי, כּך וכך אמרת לי, וּמה שאמרת נתקיים בּי. עכשיו בודאי ידוּע לפניך אימתי אני מת. הוֹדיעני נא!” אמר: “דוֹדי, רצוֹן אלהים עליך ועל בּני ביתך! הרי ישבת מן הגזע והלאה וניסרת את הענף שתחתיך, מוּבן, שהיית צריך לנפוֹל!” אבל הלה לא הניח לוֹ: “לא, הוֹדיעני אימתי אני מת!” אמר לוֹ: “הטען את החמוֹר ולך הבּיתה. כּשתגיע אל מעלה הדרך, עם המערה, משש בּשיניך. אם קשוֹת הן בּפיך – תדע לך שאתה מת בּוֹ במקוֹם.”
חזר, הטעין את חמוֹרוֹ והיה מחמר אחריו עד שהגיע אל המערה שבּמעלה הדרך. מישש בּשיניו – והרי הן קשוֹת כּשמיר. מיד נפל לארץ וּפשט את ידיו ואת רגליו. והחמוֹר רוֹעה בסמוּך לוֹ וסביביו, כּי אין מי שיבריחנוּ משם, וכשרפה היוֹם, כּמוֹ בימים אלה, ימי טבת ושבט, גדלה הצינה ואין עוֹברי דרכים מצוּיים. בּא זאב, שיסע את החמוֹר והיה מנהם ואוֹכל את בּשׂרוֹ. פקח האיש אחת מעיניו וראה את הזאב בּרעבתנוּתוֹ, אמר בּלבּוֹ: “יחרב בּיתך, חבל שאין אני חי!” וכשפּקח את עינוֹ האחרת, היוּ שם שני זאבים. אמר: “ארוּר אבי מינכם! אילוּ הייתי בעוֹלם הזה, הייתי מתקין לכם סעוּדה!” אבל הוֹאיל והוּא מת, עצם את עיניו בחזקה ולא הזיז אבר.
בּמקרה וּבהשגחת הבּוֹרא עברוּ שם שלשה אנשים בּחזירתם אל הכפר. כּשקרבוּ אליו, אמר להם בּקוֹל חלוּש: “אנשים טוֹבים, בּאלהים! אמרוּ שלוֹם לפלוֹני אלמוֹני והגידוּ לוֹ: אחיך מוּטל מת בּמעלה הדרך עם המערה!”
כּשבּאוּ לכפר הוֹדיעוּהוּ את דברי חוֹטב העצים. יצא האיש וכינס את קרוֹביו והלכוּ למקוֹם המסוּמן. מצאוּהוּ שוֹכב בּפישוּט אברים ועיניו קמוֹת כּראשי המסמרים. מיששוּהוּ – היה חם ונוֹשם. קראוּ: “פּלוֹני!” אמר: “הי?” אמרוּ: “למה אתה שוֹכב כּאן?” סח להם את המעשׂה מתחילה ועד סוֹף וסיים: “הריני מת.”
כּששמעוּ את המעשׂה, קם הזריז שבּהם והפגיע בּוֹ את אלתוֹ. קפץ הבּר־מינן על רגליו ורץ לפניהם הבּיתה ולא הבּיט לאחוֹריו.
אמר עוּדה אבּוּ־זיד למחרפוֹ אבּוּ־עזת: “אמשוֹל לך משל.” השיב: “משוֹל כּמה שתמשוֹל, אני משֶלי לא אזוּז.”
סח אבּוּ־זיד:
"הכּבשׂה והעז נתחבּרוּ יחד ויצאוּ לתוּר להן מרעה. עלוּ במעלה הר, שנראה להן שם מקוֹם ירוֹק. דרכּן של עזים לטפּס מעלה מעלה, עלתה העז על גדר של אבנים, והכּבשׂה הוֹלכת בּעקבוֹתיה, כּגר אחרי התוֹשב.
כּשהגיעה השעה לחזוֹר, קפצה העז כּאיילה וּמיד עמדה על שׂפת הדרך והכּבשׂה עוֹמדת בּמקוֹמה ועיניה מטייפות וּמחפּשׂוֹת מקוֹם נוֹח לירידה. כּשלא מצאה, והשעה היתה מאוּחרת, אזרה חיל וקפצה באחת מעל הגדר. בּשעת הקפיצה הוּפשלה לה אלייתה על גבּה ונתגלה אחוֹרה. צחקה העז בּמלוֹא פיה, הוֹכיחה את בּת־לויתה ואמרה: “חרפּה לך, איך לא תבוֹשי, גלית את אחוֹרך!” השיבה לה הכּבשׂה: “פּעם אחת נתגלה אחוֹרי, ולא מרצוֹני, והרי אַת צוֹחקת ועוֹנה את חרפּתי בפני, אבל אחוֹרך גלוּי לעיני כל מן הבּוֹקר עד הערב. מרוֹב חרפּתך לא תדעי בוֹשת!”
אשה אחת, אשת פלח, היתה אוֹפה לחמה בתבּוּן1, וּבנה, ילד בּן שנתוֹ, יוֹשב וּמשׂחק על ידה. כּשרדתה את הבּצק לתוֹך התבּוּן וישבה פּשוּקת רגלים, כּדי שהזבל הבּוֹער לא יאחיז בּה אש, עשׂה הילד את צרכיו. נתן את ידוֹ לתוֹך צוֹאתו ושלח את היד המטוּנפת לתוֹך העריבה. כּשראתה האֵם קללתהוּ קללה נמרצת, והוֹאיל ולא היה תחת ידה דבר לקנחוֹ, קראה: “לאלהים התשוּעה, רבּוני!”
הפּיל לה אלהים משמים שבעה סוּדרים של משי, שתקנח בּהם את התינוֹק. אבל הסוּדרים נשאוּ חן בּעיניה וּביקשה להתנאוֹת בּהם בּפני חברוֹתיה, נטלה פּיתה – והפּיתה אך הוּצאה מן התבּוּן – וקנחה בה את אחוֹרי בנה. כּשכּותה אחוֹריו, נתעוותוּ פּניו וכל גוּפוֹ וּמיד נהפך לקוֹף.
צא וּראה: פּניו כפני תינוֹק וידיו כידי אדם מגוֹאלוֹת, וּמקוֹם הכּוייה אדוֹם כּאש!
-
תנוּר של חוֹמר עוֹמד בּחוּץ. ↩
איש אחד הלך בּדרך. ראה לפניו שני צנוֹרוֹת: זה שוֹפע וזה מטפטף. עמד שם מי שעמד. אמר האיש: “רבּוֹני, מה זה?” אמר לוֹ: “זה טוּב הנבראים”. אמר: “ואני איזה משניהם צנוֹרי?” אמר לוֹ: “זה המטפטף!” הלך לוֹ. אחרי שהלך, לקח האיש מרצע, נעצוֹ בתוֹך צנוֹרוֹ והיה דוֹחקוֹ לכאן ולכאן כּדי להרחיב את פּיו. נסתם צנוֹרוֹ ונתקפּח טוּבוֹ.
האיש היה אוֹרג. יוֹם אחד היה אוֹכל פּת ערבית ויוֹם אחד לא היה אוֹכל. בּיוֹם שנסתם צנוֹרוֹ ישב אל הנוּל והיה זוֹרק את הכּרכּור על גבּי השתי. כּשזרקוֹ בימינוֹ היה אוֹמר: “בּעיני ראיתיו”. וכשהחזירוֹ בשׂמאלוֹ היה אוֹמר: “וּבידי סתמתיו”.
נוּלוֹ היה עוֹמד לפני ארמוֹנה של בּת־המלך. שמעה בת המלך שהאוֹרג חוֹזר ואוֹמר: “בּעיני ראיתיו וּבידי סתמתיו” והיתה סבוּרה שהוּא ראה בה מוּם, והתיראה שמא יגלה קלוֹנה ברבּים – שחטה אוָז והניחה בוֹ שלוֹשים לירה זהב ושגרתהוּ לאוֹרג. חס האוֹרג על האוָז לאכלוֹ בעצמוֹ וּמכרוֹ בשני בּישליקים. והיה חוֹזר על מאמרוֹ.
לא היה שבוּע וּבת המלך שחטה אוָז שני, הניחה בוֹ שלוֹשים לירה זהב ושגרתהוּ לאוֹרג. האוֹרג נצרך לפרוּטה וחס על האוָז לאכלוֹ בעצמוֹ, הלך וּמכרוֹ בבישליק, בּשבוּע השלישי שלחה לוֹ שוּב אוָז עם שלוֹשים לירה זהב. אבל האוֹרב מכרוֹ בחצי הבּישליק והיה פוֹזם את פּזמוֹנוֹ כבתחילה: “בּעיני ראיתיו וּבידי סתמתיו”.
הביאה תלוּנתה לפני אביה המלך, שלח המלך לקרוֹא לאוֹרג ואמר לוֹ: “מה לך, אדם?” סח לוֹ האוֹרג את ענינוֹ מתחילה ועד סוֹף. אמר המלך: “אלהים הֶעֱני אוֹתך ואני אעשירך!” נתן לוֹ קוּפּה של זהב. טענָה האוֹרג והלך. הכשילוֹ אלהים, נתקל בּאבן ומת.
אמר אלהים למלך: “אני העניתיו ואתה העשירהוּ! אני המתיו ואתה החייהוּ!”
ועכשיו, בּן אדם, לכשתראה אדם אוֹחז בּידוֹ נתח־בּשׂר, אמוֹר: “ראוּי הוּא לכך!” וכשתראה איש לבוּש קרעים, אמוֹר: “אינוֹ ראוּי למלבּוּש אחר!”
היה גַמָל, איש ציד זריז, כּגוֹן סלים אבּוּ־אסחאַק בּרמאללה. בּאלהים, בּיום מן הימים יצא עם בּנוֹ – זה כבר נער גדוֹל היה – ללקוֹט עשׂבים בּשביל גמלם. לקטוּ הרבּה עשׂב, טענוּ את הגמל וּבדרכּם היוּ מחפּשׂים מיני עיקרים, כּפי שיזדמנוּ להם. והם הוֹלכים בּדרך לשוּב הבּיתה. עוֹדם הוֹלכים, עבר עליהם בּפתע פּתאוֹם עדר של איילות. הבריך האיש את גמלוֹ ואמר לבנוֹ: “שבה פה עם הגמל עד שוּבי!” והלך אחרי האיילות. אלוּ היוּ בוֹרחוֹת ונמלטוֹת מפּניו והוּא רץ אחריהן לצוּדן. לבסוֹף שב בּידים ריקוֹת.
בּהעדרוֹ באה ע’וּלה1, פשחה את הנער לשני גזרים וּבלעתהוּ. כּששב הגמל מצא את גמלוֹ במקוֹמוֹ רוֹבץ והילד איננוּ. הבּיט כּה וכה ולא נתעלמוּ מעיניו עקבוֹת הדם. אמר: “טרוֹף טוֹרף בּני!” נהג בּגמלוֹ והלך לדרכּוֹ.
עבר ליד מערה וראה את הע’וּלה, שהיא מרקדת שם משׂוֹבע וּמנחת, והיא מנענעת בּשדיה כבשרווּלים. קלע הצייד אל פּטמה אחד משדיה, ירה חץ והמיתה. מיהר ונכנס אליה וּבקע את בּטנה. מצא את בּנוֹ מוּנח בּבטנה מפוּשח לשני גזרים. הניחוֹ בתוֹך טליתוֹ, קפּלה והשחיל גדיליה, כּיתפה והלך לוֹ.
כּשנכנס לביתוֹ אמר לאשתוֹ: “מרתי בת אנשים! הבאתי לך איילה. אבל בּאלהים, לא אבשלנה אלא בקלחת של אנשים, שמימיהם לא היתה בהם יד הזמן לרעה”. קמה האשה ועברה בכפר לבקש קלחת, שלא נתבּשל בּה עדיין נזיד של אֵבל. אחת אמרה: “דוֹדתי, בּישלנוּ בה בשעת אֵבל בּעלי”. אחרת אמרה: “בּקלחתנוּ בּישלנוּ בשעת אֵבל בּננוּ”. והיא באה אצל כּל האנשים, שיש להם קלחוֹת, אבל לא מצאה גם אחת, שלא נתבּשל בּה נזיד של אֵבל.
חזרה הבּיתה בפחי־נפש. אמר לה בעלה: “למה לא הבאת את הקלחת?” אמרה: “אין בּית שיד הזמן לא היתה בוֹ לרעה, ואין קלחת, שלא נתבּשל בּה נזיד של אֵבל”.
פתח את טליתוֹ ואמר לה: “בּת־שוֹעים, כּל בּני האדם נפגעוּ לפי התוֹר, עכשיו הגיע תוֹרך. זוֹהי האיילה שהבאתי לך”.
אשר האיש יוֹכיחוֹ אלוֹה. כּזה וכזֶה יקרה בעוֹלם!
-
מין שדה גדלת־כּוח וּמזיקה. ↩
כּשהגיעה שעתוֹ של משה ליפטר מן העוֹלם, שלח אליו אללה שני מלאכים, את נאכּיר ואת נכיר1. ירדוּ שני המלאכים מן השמים וכלי־מלאכתם בּידם והיוּ חוֹצבים את הקבר בּהר.
עבר שם משה, עליו התפילה והשלוֹם, וראה שניים שחוֹצבים בּהר, עמד וקרא:
– לבריאוּת, העוֹשׂים בּמלאכה!
השיבוּ:
– לבריאוּת! מי אתה, החביב?
אמר:
– הריני משה, זה שאללה יתעלה, דיבּר עמוֹ פנים אל פּנים.
אמרוּ:
– ואנוּ, דוֹדנוּ, שלוּחים מעמוֹ יתעלה לחצוֹב קבר בּשביל בּן־אדם, ואין אנוּ יוֹדעים שיעוּר קוֹמתוֹ של אדם, שנוּכל לחצוֹב קבר יפה לוֹ.
אמר משה:
– הרי אני בן־אדם. עשׂוּ את הקבר לפי מידת אוֹרכּי ורוֹחבּי.
ענוּ ואמרוּ:
– ראה זה חצבנוּ. נסה לשכּב ותראה אם די הוּא לאדם אוֹ לא.
ירד משה לקבר והתמוֹדד בּתוֹכוֹ. כּשבּיקש לעלוֹת משם, הוֹשיט לוֹ אחד המלאכים ורד נאה ואמר:
– הריח את זה.
נטל מידוֹ והֵריח והרֵיח נעם לוֹ. לא היוּ רגעים מעטים עד שנפל אל קרקע הקבר. ידוֹ לא נעה, רגלוֹ לא זעה, כּאדם הדוֹמם בּשינה.
כּיסוּ המלאכים את קברוֹ בעפר והעלוּ עליו קטוֹרת וחזרוּ למרוֹם. ולא ידע איש את קבוּרתוֹ, חוּץ מן האחד, הוּא השליח, עליו התפילה והשלוֹם, שמביא בספרוֹ, כּי הקבר הוּא במזרחה של יריחוֹ.
אשרי מי שרגליו עמדוּ במקוֹם הקדוֹש!
-
שני מלאכי־מות אוֹ מלאכי־חבּלה, הבּאים תמיד יחד בּשׂיחוֹת ערב. ↩
לפני שנים רבּוֹת היה סוּלטן אבּיר, ולסוּלטן בּן יחיד – עין אחת בּראשוֹ. גדל הנער והיה לעלם – בּן פּוֹרת עלי עין! יוֹם מן הימים יצא העלם לשאוֹף אויר צח, נאמר, לשער דמשׂק וצפוֹנה. אתם מכּירים את הדרך. בּדרכּוֹ עבר בּמשכּנוֹת הצוֹענים. ראה שם נערה צוֹענית יוֹשבת על סף בּיתה. נתנה בּוֹ הנערה עיניה ולקחה את לבּוֹ. עיניהן של צוֹעניוֹת יפוֹת הן.
כּשחזר בּן הסוּלטן לעת מנחה הבּיתה, בּא אצל אמוֹ ואביו ואמר להם:
– חשקה נפשי לישׂא אשה.
אמרוּ:
– בּרוּך טעמך, בּננו! זה היוֹם קוינוּהוּ. יוֹם שׂמחה ושׂשׂוֹן הוּא לנוּ. בּתוֹ של איזה אֶמיר אוֹ של איזה וָזיר רצוֹנך לישׂא?
אמר הבּן:
– איני רוֹצה בּת אמיר ולא בּת וָזיר, אף לא בּת סוּלטן, נפשי דבקה בּנערה צוֹענית פּלוֹנית, שראיתי היוֹם על סף בּית בּמשכּנוֹת הצוֹענים מהלאה לשער דמשׂק.
הסתכּלוּ הוֹריו בּתמיהה ואמרוּ:
– צחוֹק אתה עוֹשׂה לנוּ, יוּסוּף. מה לסוּלטן וּלסרטן?
והוּא בּשלוֹ:
– אחרת לא אקח, היא בּחירת לבּי.
נתנוּ עליו בּקוֹלם ולא חסוּ על כּבוֹדוֹ, אוּלי יחזוֹר בּוֹ, ואוּלם – קוֹל התוֹף בּשאוֹן הרחוֹב!
עוֹד לא נבראוּ ההוֹרים, שיפה כּוֹחם לעמוֹד בּפני בּנם יחידם. משראוּ שלא יוֹעילוּ בּרע, ניסוּ בּטוֹב. היוּ מלטפים אוֹתוֹ בּדברים רכּים כּמשי, וכך אמרוּ לוֹ:
– בּננוּ יוֹרש העצר! עתיד אתה לישב על כּסא הסוּלטן, ואם ישמעוּ הבּריוֹת שזוּגתך צוֹענית, לא יכבּדוּך ולא יחשיבוּך. היטב יחרה לך כּשתשמע אוֹמרים בּמקוֹם “כּבוֹד הסוּלטנית” – “זוֹ הצוֹענית”. בּננוּ, שנה דעתך. בּננוּ, התעשת. חביבנוּ, שמע בּאזניך וּראה בּעיניך! אלהים חננך אזנים שלמוֹת ועינים בּריאוֹת…
והוּא בּאחת:
– רק אוֹתה אקח, בּלעדיה אין לי חיים.
היוּ אוֹבדי עצוֹת. בּיקשוּ לוֹ שעשוּעים שוֹנים להסיח דעתוֹ, אבל הוּא לא זז מלהרהר בּנערה. בּשׂרוֹ נרזה וקוֹמתוֹ נכפּפה, עד שנעשׂה כּמקל השקד, אין בוֹ אלא עוֹר ועצמוֹת, וּמבּט עיניו מכמיר לב כּל רוֹאיו. היוּ הוֹריו חוֹששים שמא ימוּת מרוֹב צערוֹ, אמרוּ זה לזה:
– מוּטב שישׂא צוֹענית ולא ימוּת על פּנינוּ.
קראוּ לראש הוזירים ואמרוּ לוֹ:
– לך בּקש בּשביל בּננוּ את חסנה בּת הצוֹעני עבּד־אֶ־סַלָם.
לבש הוָזיר בּגדי חג וירד אל משכּנוֹת הצוֹענים, מצפוֹן לשער דמשׂק.
שאל את פּלוֹני שבּרחוֹב:
– היכן בּיתוֹ של עבּד־אֶ־סַלָם?
הביאוֹ הנשאל עד פּתח הבּית.
הכניסוּהוּ לחדר וקיבּלוּ פּניו בּכבוֹד: “אהלן וסהלן! שב בּמבחר המקוֹמוֹת!”
פּרשׂוּ לוֹ חלוּק ישן וקרוּע וּביקשוּ ממנוּ לישב עליו.
עשׂה רצוֹנם של בּעלי־הבּית. לאחר שהשקוּהוּ ספל קהוָה, פּתח הוָזיר ואמר:
– שמעני אַבּוּ־עבּדללה, וישמע לך אלהים. אדוֹננוּ הסוּלטן ירוּם הוֹדוֹ רוֹצה להתחתן בּך, רצוֹנוֹ שתתן את בּתך חסנה לבנוֹ יחידוֹ. וּבידוּע שהחיתוּן עם מלכים הוּא כּבוֹד גדוֹל: קרב לגבּי מאוּשר – ואוּשרת. מי יתן ורצה לישׂא את בּתי, והיה לי לכבוֹד שאין למעלה הימנוּ. ראה, מן השמים מסייעים אוֹתך, עבּד־אֶ־סַלָם. כּל אדם בּשוּק יקדימך שלוֹם…
על כּל מה שהשמיע הוָזיר ניענע הצוֹעני בּראשוֹ לאוֹת מאוּן:
– לא, איני רוֹצה. איני יכוֹל. ישמרני אללה! אי־אפשר, לא יתכן, לא וָלא!
הוֹסיף הוָזיר דברי פּיתוּי ושידוּל ולא הוֹעיל. הצוֹעני עוֹמד בּסרבּנוּתוֹ כּפרד זה בּשׂדה־טרשים.
חזר הוָזיר והגיד לסוּלטן: כּך וכך דיבּרתי אני וכך וכך דיבּר הוּא, הצוֹעני. נקל להוֹציא מים מן הסלע ולא מפּיו את המלה: הן.
שלח הסוּלטן את השיך אל־אסלם. זה בּא אל הצוֹעני בּהדרת פּניו וּבנעימוּת קוֹלוֹ. הוֹרהוּ דברים בּטוּב טעם וּבשׂוֹם שׂכל הסבּיר לוֹ מה טוֹב צפוּי לוֹ, והשתדל להרגיז עליו את יצרוֹ.
ודוֹדכם עבּד־אֶ־סַלָם חוֹזר ואוֹמר:
– לא, אי־אפשר, איני רוֹצה, איני יכוֹל. ישמרני אללה! לא וָלא!
חזר גם השיך בּבוֹשת פּנים וּבידים ריקוֹת. והעלם יוּסוּף בּשׂרוֹ מידלדל והוֹלך, אביו אינוֹ פּוֹסק מדאגה ואמוֹ אינה פּוֹסקת מדמעוֹת. בּית־השׂמחה היה לבית־האֵבל.
היה שם ריקא אחד. שמע את המעשׂה, ואמר:
– זו? עוֹד היוֹם אביאנה אל החוֹשק בּה.
הגידוּ לסוּלטן: פּלוֹני אמר כּך וכך. שלח הסוּלטן לקרוֹא לוֹ, אמר לוֹ:
– דוֹדי, שמעתי עליך, שאתה מוּכן להביא אל בּני את הנערה הצוֹענית, בּתוֹ של עבּד־אֶ־סַלָם.
השיב:
– עלי ועל ראשי, מלך הזמן!
אמר לוֹ:
– ואני ארחיב לך בּאלף לירה זהב.
השיב:
– אם ירצה השם, הלילה יבוֹא אליה בּנו של הנדיב. אל ראשי ועל עיני!
קם והלך אל שער דמשׂק וּבא עד משכּנוֹת הצוֹענים וּמצא את אבּוּ־עבּדללה, יוֹשב בּצל קוֹרתוֹ וּמעשן להנאתוֹ.
לא בּרכוֹ האיש לשלוֹם, אלא פּתח מיד בּחירוּפים וּבגידוּפים, קרב אליו והסיט את הנרגילה מידוֹ וּמפּיו. טפח על ראשוֹ וּביזהוּ בּעקימת פּה. וכך היה אוֹמר:
– יחרב בּיתך, פּרד בּן חמוֹר! הסוּלטן שלח אליך את וזירוֹ ואת שיך־המאמינים לבקש ממך, שתתן את בּתך המטוּנפת לבנוֹ יחידוֹ, יוֹרש כּסאוֹ, ואתה, בּנם של מקוּללים, סרבת ליתּנה לוֹ. אמרת: איני רוֹצה, איני יכוֹל, אי־אפשר, ועוֹד דברי שטוּת שאין אדם הגוּן רשאי להעלוֹת על הפּה. כּשיבוֹא יוֹמך ותסתלק מן העוֹלם – יצאוּ כּנגדך מלאכי־חבּלה בּשוֹטים וּבעקרבּים, ישלחוּ לך לשוֹן וידוּשוּ את בּשׂרך… יַללה, קוּם והלבּישנה את שׂמלתה הטוֹבה וצוה עליה שתלך עמי למקוֹם שאביאנה…
הלך המנוּול והחזיק בּמחלפוֹת הנערה והוֹציאה בּחזקה מאחרי המחיצה.
קם הצוֹעני ממקוֹמוֹ, עמד מאחוֹרי בּתוֹ ואמר:
– אנש בּאנש פּגע. הוֹאיל וּבא אחד כּמוךָ וּמדבּר דברים של טעם וּמבקש בּדרך של נימוּס וכבוֹד, למה אמנע ממנוּ את בּתי?… לכי, בּתי, אחר הנדיב! וּברוּך לי בּן הסוּלטן, אפשר שיהא חתן הגוּן ויקנה לי בּכל שבוּע אוֹקיה של תּוּמבּק.
הלך הצוֹעני אחרי בּתוֹ ואחרי השדכן, עד שהגיעוּ לחצר הסוּלטן. הבהילוּ את המוּפתי והשׂיאוּה לעלם. והעלם בּא אליה בּאוֹתוֹ הלילה, כּהבטחת הפּוֹחז.
רמזוֹ הסוּלטן אליו ושאלו:
– הגידה לי, דוֹדי, איך עלה בּידך מה שלא עלה בּיד הוָזיר הגדוֹל וּביד השיך אל־אסלם?
השיב:
– הוֹי, מלך הזמן, לא אמרוּ: “כּל מין למינהו”? בּלי חרוּפים וגידוּפים לא יתן לך הצוֹעני אפילו את ציפּוֹרן חתוּלוֹ. הרוֹצה להצליח חייב להכּיר בּטיב הבּריות.
אין לך מידה מכוֹערה מן השקר ורבּים המחזיקים בּה.
פּעם אחת ציוה המלך שכּל הנתפּס בּשקר ישלם קנס חמש מג’ידיוֹת. יצא הכּרוֹז והכריז מאמר המלך. היוּ הבּריוֹת מתרחקים זה מזה מאימת הקנס: אי אפשר לשׂיחה קלה בּלא אבק שקר.
המלך וּוָזירוֹ לבשוּ את לבוּש הדרוישים והתהלכוּ בּשוּק, מתערבים עם הבּריוֹת וּמטים אוֹזן לשׂיחת עשירים ועניים לידע מידת האמת שבּהם.
בּאוּ אל חנוּתוֹ של תגר עשיר – אין עשיר אלא אללה! – לתהוֹת על קנקנוֹ. התגר קיבּלם בּסבר פּנים יפוֹת, הגיש להם קהוָה ריחנית, ישב כּנגדם והנעים עמהם שׂיחה.
שאלוּהוּ האוֹרחים:
– כּמה שנוֹתיך, איש־המעלה?
השיב:
– עשׂרים שנה.
התמיהתם תשוּבתוֹ.
– וכמה הוֹנך?
– שבעים אלף.
– וכמה ילדים חננך אללה יתעלה?
– בּאלהים, בּן אחד.
הלכוּ להם. כּשבּאוּ לבית המלכוּת פּתחו את הדפתראוֹת לידע מה כּתוּב שם על אוֹתוֹ תגר. מצאוּ תַמה על תמה.
שלחוּ לקרוֹא לוֹ. בּא ועמד לפני המלך והשׂר.
שאלוּהוּ:
– כּמה שנוֹתיך?
השיב:
– עשׂרים.
אמרוּ:
– שלם חמש מג’ידיוֹת קנס! והוֹנך כּמה?
– שבעים אלף.
– שלם חמש מג’ידיוֹת קנס! וכמה ילדים חננך אללה יתעלה?
– בּאלהים, בּן אחד.
– שלם חמש מג’ידיוֹת!
אמר:
אנשי צדק, נהגוּ בּי בּצדק!
אמרוּ:
– הרי זקן אתה. על פּי הדפתראוֹת שנוֹתיך ששים, ואתה אמרת: עשׂרים שנה, הכּיצד?
השיב:
– רק עשׂרים שנה חייתי בּעוֹנג וּברוָחה. שאר הארבּעים כּלא היוּ.
אמרוּ לוֹ:
– והוֹנך לא יספר ולא יחשב מרוֹב, ואתה אמרת: שבעים אלף, הכּיצד?
השיב:
– בּשבעים אלף בּניתי מסגד, רק זה חשוּב בּעיני הוֹן, שנתתיו לאלהים ולאנשים.
אמרוּ:
– יפה. וששה בּנים לך, פּלוֹני וּפלוֹני, ואלמוֹני, ואתה אמרת: בּן יחיד לך.
השיב:
– כּן דיבּרתי. חמשה מהם שכּוֹרים, מנאפים, קלי דעת, ורק האחד – ירצהוּ אללה! – בּעל נימוּסים ועוֹשׂה טוֹב.
אמרוּ לוֹ:
– צדקת, הצדיק. למדנוּ ממך את שלא ידענוּ: אין חיים אלא חיים של הנאה, אין הוֹן אלא זה שהוֹצאנוּ בּאוֹרח הצדקה, ולא נקרא זרע אלא האדיב והחסיד.
עוֹבר־אוֹרח בּא לעת המנחה אל בּיתוֹ של פלח בּפאת הכּפר. היוּ שלהי הקיץ, כּחוֹדש ימים לפני היוֹרה. השמש מצהיבה ברקיע והרוּח מגלגל את אבק הדרך, וחמה וצינה משמשוֹת בּכפר בּערבּוביה. נכנס האיש וּמצא את הפלח ואשתוֹ יוֹשבים בּנחת לפני המוֹקד.
הרכּין האוֹרח ראשוֹ ואמר בנעימוּת:
– שלוֹם ערבכם!
החזירוּ לוֹ קוֹל אחד:
– בּרוּך בּוֹאך!
והראוּ לוֹ מקוֹם לצדם. נתקרב בּנימוּס וישב עמהם לפני המוֹקד. הביאה לוֹ האשה פלח אבטיח מתוֹק ואכל בּתיאבוֹן. בּערב אכל עמהם סעוּדת־הערב, אחר הניח ראשוֹ על המחצלת שבּאיצטבּה ונתנמנם. לבוֹקר אכל ממה שנמצא בבית, בּצהרים סעד עמהם סעוּדה של כּבוֹד, למנחה פיצח זרעוֹנים ולעט אבטיח, וּבערב אכל שוּב ארוּחת־הערב – לא חסר דבר מן הדברים המהנים נפשוֹ של אדם.
ישב עמהם שלוֹשה ימים ולא ידעוּ מאין בּא ולאן הוּא הוֹלך.
אמר הפלח לאשתוֹ:
– מרתי בת־אנשים! רוֹאה אני באדם זה שהוּא קר־המזג ואינוֹ מרגיש מה שלבּנוּ רוֹצה. זה שלוֹשת ימים שהוּא דר עמנוּ ולא זז מן המחצלת. אמרי לוֹ: “רצוֹני לכבּד את האיצטבּה” – אפשר יקוּם ויסתלק מבּיתנוּ וניפּטר מן הצרה.
נטלה האשה את המטאטא, עמדה על האוֹרח ואמרה:
– יא אחי, יא דוֹדי, הזז עצמך, רצוֹני לטאטא את האיצטבּה!
קם האיש בּכבדוּת ויצא לחצר, שכב על לוּח־הדיש ונתנמנם.
עברוּ שבוּעיים ויוֹתר ועדיין זה אוֹכל ושוֹתה וישן על הלוּח תחת כּיפּת השמים.
נעשׂה היקוּם מעוּנן. נשב רוּח. נטפי גשם קרים נזרקוּ ממרוֹם וניפּצוּ את האבק. היוֹרה בישׂר בּוֹאוֹ.
ישב האיש על־גבּי הלוּח, נתן אצבּעוֹ בבית צוארוֹ, חיכּך שם וּבכה בדמעוֹת, ולא פסק מבּכיה עד שבּא בעל הבּית ושאלו:
– מה לך בּוֹכה? הלעיבוּ בך, נתגרוּ בך?
אמר האוֹרח:
– תבוֹרך, איש נדיב, תבוֹרך, מיטיבי! בּוֹכה אני על מה שצפוּי לי.
שאל:
– מה רע צפוּי לך?
אמר, וּפניו חרד ודוֹאג:
– מתירא אני, מחר, לאחר קציר, אתה בא וּמוֹציא מתחתי את הלוּח לדוּש את התבוּאה – ואני המסכּן כּנעל אנה אני בא? מי יאסוֹף את היתוֹם? מי יתן לוֹ מקוֹם להניח ראשוֹ?
לפני השינה אמר הפלח לאשתוֹ:
– בּרי לי, פּלוֹני יאריך ימים בּביתנוּ. הוּא דוֹאג לימים שלאחר הקציר. הרחמנוּת – חצי היוֹשר. הגיעה השעה לחשוֹב על החצי השני. עוּצי עצה מה נעשׂה לוֹ.
לא ידעה האשה עצה. שכבוּ ונמוּ שנתם, אפשר יאיר החלוֹם את לבּם.
כּשהיה הבּוֹקר – ינעם בּוֹקרכם, השוֹמעים! – אמר הפלח לזוּגתוֹ:
ראי זה מצאתי: הריני נעדר מן הבּית עד שקיעת החמה. כּשאחזוֹר מיד אני מתגוֹלל עליך וּמחרף וּמגדף אוֹתך, ואת בּוֹכה וּמבכּה את ייחוּסך. אפשר יראה שאין כּאן שלוֹם בּית ויטלטל עצמוֹ למקוֹם אחר.
אמרה:
– בּרוּך טעמך. יפה יעצת.
הלך האיש ונעדר מן הבּית כּל אוֹתוֹ היוֹם עד חשיכה. והאשה עשׂתה את מלאכת יוֹמה: הביאה מים מן העין, כיבּדה את הבּית, לשה את העיסה, אפתה וכיבּסה ושיטחה גללים על התּבּוּן (תנור החוֹמר שבּחוּץ).
כּשהחשיך חזר הפלח לביתוֹ.
– מזוּהמת שכּמוֹתך, מרוּשלת, מנאפת! כּך את נוֹהגת כּשהבּעל נעדר מן הבּית? אין יאה לך אלא המקל!…
והיא שוֹמעת עלבּוֹנה ושוֹתקת, מזדרזת בּמלאכתה ושוֹתקת, והדמעוֹת תלוּיוֹת בּריסי עיניה.
כּשהשליח בּה כל קללוֹתיו אמר:
– בּוֹאי ונתדיין לפני האוֹרח מכוּבּדנוּ, מי משנינוּ זכּאי וּמי חייב. אמרה האשה:
– בּוֹא האוֹרח, בּחיי היוֹם המבוֹרך שאתה הוֹלך מעמנוּ, העידה נא בפני אלהים ואנשים: כּלוּם לא הבאתי היוֹם שלוֹשה כדים מים מן העין? לא לשתי את העיסה? לא אפיתי את הפּת? לא שיטחתי את הגללים על גבּי התּבּוּן? לא כיבּסתי גל כּזה של לבנים?
היה שם בּחצרם כּבשׂ־מרבּק עוֹמד מוּכן לחג הפיטר (החג שבּסיוּם הרמדאן). הכּבשׂ אסוּר בּחבל אל אוֹפן העגלה וליחך קוֹמץ של חציר ירוֹק.
הציץ האוֹרח בּכבשׂ מתוֹך עוֹנג ואמר:
– בּחיי בשׂרוֹ של זה, שאוֹכל עמכם, אם ירצה השם, בּחג הפיטר: אין בּך מוּם, אשה כשרה, עשׂית את מלאכתך בּאמוּנה. ירבּוּ כמוֹתך! ואתה הבּעל…
לא יכוֹל עוֹד הפלח לכבּוֹש את חוֹם לבּוֹ ונתן עליו בקוֹלוֹ:
– אמוֹר מיד, בּן־אדם, מי אתה? מאין בּאת? מי ילדך?
חייך האיש והשיב בּנחת:
– אינך יוֹדע מי אני? הרי אני בן אחוֹת אללה.
– אם כּן, – קרא הפלח בּזעם – בּוֹא ואראך דירתוֹ של דוֹדך…
החזיק בּוֹ, הרימוֹ בזרוֹעוֹתיו עד שהביאוֹ אל המסגד, הטילוֹ לתוֹך המסגד וחזר לביתו בלב קל.
עם בּעל־הנפש הארך רוּחך, ואת המנוּול הרחק מבּיתך!
פּלוֹני שבּכפר אלמוֹני היה מקל בּדתוֹ. לא הלך להתפּלל עם המתפּללים, לא צם בּימי הצוֹמוֹת, אפילוּ “אם ירצה השם!” לא אמר מימיו. היה אוֹכל פּיתוֹ של אללה, כּאילוּ הוּא גוּפוֹ בּראה. בּימים צחים היה יוֹצא לחרוֹש וּבימוֹת הגשמים היה יוֹשב לפני הנוּל ואוֹרג אריגוֹ, ושלוֹם עליו נפשוֹ.
ערב מן הערבים, לפני השינה, אמר לאשתוֹ:
– מרתי בת אנשים! נראה לי שמזג האויר יהא מחר נאה, רצוֹני לגמוֹר את חרישת הסתיו. הכיני לי את הזרעים בּשׂק, מרחי לי שתי פיתוֹת בּשמן זית והניחי ביניהן כּמה בצלצלים עם קציעוֹת אחדוֹת. שׂימי הכּל בּאפונדה, רצוֹני לצאת עם הנץ החמה, כּי השׂדה רחוֹקה.
אמרה לוֹ האשה:
– המשכּים מרויח. יאיר הבּוֹקר ונראה מה לעשׂוֹת, כּך אוֹ אחרת.
אמר:
– הרי אמרתי לך: אם יהא יוֹם צח אצא לחרוֹש, ואם ירד גשם – אכַלה את הטלית שעל גבּי הנוּל.
אמרה:
– ואמוֹר: “אם ירצה השם!”
צחק האיש בּכל פּה:
– אם ירצה ואם לא ירצה. מחר יהא אוֹ יוֹם של חמה אוֹ יוֹם של גשם. אם שמש יהיה – אחרוֹש, ואם גשם יהיה אכלה את הטלית.
יפה בּיררה האשה את הזרעים ולשה את הבּצק, ושניהם הניחוּ ראשיהם ונמוּ שנתם, כּהרגלם.
כּשעלה השחר קמה האשה ממשכּבה, ניקתה יפה את התּבוּן להניח שם את הפּיתות וחזרה אל החדר ליטוֹל את הבּצק.
בּא מישהוּ ודפק בּחזקה על שער הבּית.
האיש תמה מי השכּים לפתחוֹ. אך הלך לפתוֹח. והנה חייל מזוּין עוֹמד לפני השער.
אמר החייל:
– אתה פלוֹני אבי פלוֹני?
אמר:
– הן, אני.
אמר:
– אם כּן, יַללה! לך לפני והוֹרני את הדרך, נאמר, לשכם.
אמר לוֹ האיש בּתרעוֹמת:
– יא אפנדי, עלי לצאת מיד לחרישה. אין לי פנאי.
אמר החייל ברוּגזה
– פּנאי אוֹ לא פנאי, יללה! לפני ואחרי חוֹטמך!
בּיקש לסרב. הטעימוֹ החייל פּעמיים ושלוֹש טעמוֹ של המגלב, מגלב זה שבּימי התוּרכּים. מה יעשׂה? רץ לפניו כּכלב סלוקי. היה רץ לפני החייל כּמה שעוֹת, עד שעמד ואמר:
– הרי שכם לפניך.
הוֹדה לוֹ החייל בּנימוּס ואמר:
– חביבי, עשׂית שליחוּתך, עכשיו שוּב לביתך בּשלוֹם!
וּבאוֹתוֹ רגע ניתך מטר כּבד מן השמים. שב האיש על עקביו תחת זרם המטר לבוֹא אל כּפרוֹ הרחוֹק.
רק בּחצי הלילה הגיע שמה. לא היתה בכל גוּפוֹ שׂערה אחת יבשה.
דפק על שער בּיתוֹ. קראה האשה מבּפנים:
– מי הדוֹפק?
השיב ושיניו נוֹקשוֹת בּפיו.
– פּתחי לי, יוֹנתי, אני אישך, אם ירצה השם, אישך. אם ירצה השם! כּוּלי מים, אם ירצה השם!
מכּאן אמרוּ: אין חכם כּבעל הנסיוֹן, ואין נסיוֹן אלא מידי שמים.
שוֹמר פּיו ולשוֹנוֹ – רצוּי לבריוֹת ולקוֹנוֹ.
פּלוֹני חוֹטב העצים יוֹרד בּכל בּוֹקר אל החוֹרש הסמוּך, טוֹען משאוֹי של זרדים יבשים וחוֹזר לביתוֹ. זוֹ מחייתוֹ וּמחיית בּיתוֹ מידי אללה.
עשׂר שנים רצוּפוֹת נהג כּך, עד שנתייגע ממלאכתוֹ. אמר: קצתי בחיי מפּני מלאכה זוֹ, קצתי בחיי מפּני פרנסה זוֹ, אי אפשר עוֹד! ארד פּעם אחרוֹנה לחוֹרש ואחטוֹב גל של זרדים, אמצא את עצמוֹתיו של אדם הראשוֹן ואעלן על המדוּרה. בּעטיוֹ באה עלינוּ כל התּלאה הזאת!
נשׂא רגליו והלך לחוֹרש. היה עוֹמד וּמקטע בּגרזן זרדים ועוֹרמם לערימה. בּא אליו מלאך בּדמוּת אדם ושאלוֹ:
– מה מעשׂיך כּאן, החרוּץ?
השיב:
– זרדים אני חוֹטב, כּדי לשׂרוֹף עצמוֹתיו של אדם הראשוֹן.
אמר לוֹ האיש, הוּא המלאך:
– וּמה רעה עשׂה לך אדם אביך? מה חטאוֹ?
אמר חוֹטב העצים בּטינה:
– הוּא עילת צערוֹ של העוֹלם כּוּלוֹ. אילוּלא הוּא – לא אני ולא צערי.
אמר לוֹ:
– יפה, וּמי שיצילך מן הצער?
– אלף תוֹדוֹת לוֹ למציל. בּחיי, עפר אני תחת נעלוֹ.
אמר לוֹ המלאך:
– בּוֹא אנהגך אל גן גדוֹל. מכּל הפּרי אשר בּגן תאכל, אבל מה שעיניך רוֹאוֹת שם – ראה ואל תפצה פה. ראה, הזהרתיך, זכוֹר ואל תשכּח!
אמר:
– עלי ועל ראשי. מלוּמד אני בשתיקה.
מחא המלאך כּף אל כּף, והרי זה (חוֹטב העצים) עוֹמד בּתוֹך גן שאין לוֹ סוֹף, גן עוֹשׂה כל מיני פירוֹת, תאוה לעינים.
היה דוֹדנוּ חוֹטב העצים שרוּי בתענוּגוֹת גן העדן שלוֹשה וארבּעה ימים.
בּיוֹם החמישי ראה שם אדם אחד הוֹלך מאילן לאילן, מסעף בּמערצה ענפים ירוּקים, וּמניח את היבשים.
לא יכוֹל האיש לכבּוֹש את יצרוֹ: אדבּר אוֹ אשתוֹק?… פּלוני, – ארוּרים יוֹלדיו! – מוֹציאני מן הכּלים… בּחיי, אנוּס אני לדבּר… אי אפשר לי לשתוֹק…
רץ אחריו וקרא:
– בּן אדם, עמוֹד!
פּנה הלה ושאל:
– מה לך?
אמר:
– הבּריוֹת נוֹהגים לעשׂוֹת ההיפך מזה: מסעפים את היבשים וּמניחים את הירוּקים!
אמר לוֹ הלה:
– מאימתי אתה כאן?…
לא הרגיש מה ואיך, והריהוּ (חוֹטב העצים) שוּב בּחוֹרש, מקטע זרדים בּגרזן. היה נוֹטל אבנים מן הארץ, מכּה על לבּוֹ וּמצעק:
– אוֹי לי ממה שעשׂיתי! אוֹי לי ממה שאיבּדתי!
נתגלה לוֹ המלאך שוּב ושאל:
– מה לך צוֹוח?
אמר:
– ריבּוֹני, חוּסה עלי והחזירני למקוֹמי הראשוֹן.
השיב:
– ולא אמרתי לך: ראה ואל תפצה פה? לא הזהרתיך?
אמר:
– בּחיי, הריני מתחרט. נסה ותראה אם איני מקיים הפּעם…
מחא המלאך כּף אל כּף והרי זה שוּב בּגן, מתענג על כ"ד. לא יצאוּ שלוֹשה ארבּעה ימים, עד שהשגיח פּתאוֹם בּאיילה קלת רגלים רצה בגן וזקן בּן תשעים רץ אחריה לתפסה. כּל רגע מוֹסיף על המרחק בּיניהם.
אמר האיש לנפשוֹ: אין חַיִל אלא באללה! האיילה מדלגת וּמקפצת מרמה אל רמה, וזה הוֹלך עקב בּצד אגוּדל ונשימתוֹ כלה! אנשי לבב, אדבּר אוֹ לא אדבּר?… אם לא אדבּר – אתפּקע…
קרא אחרי הזקן:
– שמע, סבּא, איילה זוֹ קוֹשטת לפניך כּעין הבּרק, ואתה עד מתי תהא נגרר אחריה כצב?… הנח לה, לא תשׂיגנה!
נתן בּוֹ הזקן את עיניו השקטוֹת ושאלוֹ:
– מאימתי אתה כאן?…
נשׂא האיש את עיניו וראה: הריהוּ עוֹמד וּמקטע זרדים בּחוֹרש.
היה מוֹרט לחייו וּמכּה על לבּוֹ וּבוֹכה בלי בוּשה.
מיד בּא המלאך ושאל:
– מה לך שוּב, בּן אדם?
אמר לוֹ:
– לך ולחסוּתך! חוּסה על איש מסכּן והחזירנוּ למקוֹמוֹ הטוֹב.
– והפּעם?
– קוֹנם עלי, כּאילם לא אפתח פּי.
מחא הציר הנאצל כּף אל כּף, והחוֹטב הוּחזר למקוֹמוֹ בגן העדן. לא היוּ שלוֹשה ימים, עד שראה ארבּעה בני אדם אוֹחזים בּריחיים של בּית הבּד מצדם האחד. הרימוּ אוֹתם מצד זה, נשמטוּ מצד זה, וחוֹזר חלילה, ולא זזוּ מן המקוֹם.
אמר חוֹטב העצים:
– אי, בּני אדם חביבים, לא כך, לא כך: אחזוּ בהם מכּל צדיהם בּבת אחת!
עמדוּ ושאלוּהוּ:
– מאימתי אתה כאן?
לא השגיח מה ואיך, והריהוּ שוּב בּעבי החוֹרש.
מרט את זקנו, הכּה על לוּח לבּוֹ, בּכה וצעק:
– הוֹי כאבי, הוֹי צערי! אוֹי לאיש נוֹלד בּלי כוֹכב!…
עמד לפניו המלאך ושאל:
– מה לך בּוֹכה?
היה מיַבּב:
– אדוֹני, לך ולחסוּתך! חוּסה, חוּסה על המסכּן! קוֹנם עלי… רק עוֹד הפּעם… תראה אם אני…
שיסעוֹ המלאך:
– לחינם כּל טרחתך! אדם אביך חטא חטא אחד, שהביאך לעוֹלם, ואתה – חטא על חטא… שב בּחוֹרש עד יוֹם מיתתך, כּך נאה לך!
ואם לא מת, עדיין הוּא עוֹמד וּמקטע זרדים בּחוֹרש.
לסוֹחר מכוּבּד היה בן יחיד. הכּל יוֹדעים שהאבוֹת מפנקים את יחידיהם. לכל מקוֹם שהלך האב, הלך הבּן בּעקביו. הלך אל השוּק – הלך עמוֹ, הלך לשאוֹף אויר – הלך עמוֹ. אין אתה רוֹאה את האחד ואין השני על ידוֹ.
כּשעברוּ יוֹם אחד בּשוּק ראוּ חבל מוּמסים ועמהם קוֹף וגדי־עזים. הדרבּקה תוֹפפה, המצלתיים צלצלוּ, והקוֹף – פּעם מקפּץ, פּעם מתנמנם – צחוֹק לקהל הרוֹאים.
הקוֹף לקח את לבּוֹ של הנער יוֹתר מכֺּל. הילד הוּא ילד – בּלבּוֹ קשוּרה איולת.
אישי בעל השלוֹם! נפשוֹ נקשרה באוֹתוֹ הקוֹף. אמר לאביו:
– אבי, אללה יאריך ימיך, קנה לי את החיה הזאת.
מרוֹב אהבתוֹ את בּנוֹ, את יחידוֹ, הלך הסוֹחר אל הקוֹפָני ואמר לוֹ:
– רצוֹנך למכוֹר את קוֹפך לוָלד הזה?
אמר הלה:
– רבּוֹני, יאריך אללה ימיך! אם אמכוֹר את הקוֹף, אקטע את שרשי מחיתי. כּלוּם פלח אני, מציב הדרבּן, אוֹ חוג’ה כמוֹך? אין לי מחיה אלא מעכּוּזוֹ של החביב הזה, זרעוֹ של החטא.
הציע לוֹ מנה יפה.
מדיבּוּר לדיבּוּר – קנה את הקוֹף בּחמש לירוֹת זהב. כּל שׂכלוֹ וכל אמוּנתוֹ שׂם הנער בּקוֹף. מפּיתוֹ יאכל וּמכּוֹסוֹ ישתה, כּל נתח טוֹב שנתנה לוֹ אמוֹ, חציוֹ פרס לחביבוֹ. בּכל בּוֹקר הביאוֹ אל חנוּת אביו, קשרוֹ בדלת החנוּת ורץ לקנוֹת לוֹ מטעמים. עמד שם הקוֹף, גדל ושמן עד שדמתה קוֹמתוֹ לחמוֹר דמשׂקאי.
הסוֹחרים נוֹהגים היוּ לבוֹא יוֹם יוֹם אל חנוּתו של המכוּבּד. היה להם ענין, בּאוּ לרגל ענינם, לא היה להם ענין – בּאוּ לגלגל שׂיחה עם המנוּסה. כּשראוּ יוֹם יוֹם את הקוֹף הנמאס בּפתח החנוּת, נפגע כּבוֹדם והוֹקירוּ רגליהם משם. פּחתה המכירה וּפחתוּ הרווחים.
אמר הסוֹחר לבנוֹ:
– ילדי, אללה ירצך! קח את הקוֹף וקשרהוּ בשער חצרנוּ. ראית שהוּא מקפּח את טוּבנוּ.
לקח הנער את הקוֹף וקשרוֹ בחצר בּיתם. שם אכל ורעה וּביטל זמנוֹ – עד ששמן לבּוֹ ונתפּלץ ומת.
הנער בּא מן הכּוּתאבּ הבּיתה וּמצא את חביבוֹ מת, געה בבכייה. לא אכל ולא שתה וגם בּלילה לא שכב לבּו, עד כּי מקץ שבוּע ימים לא נוֹתר ממנוּ אלא עוֹר ועצמוֹת בּלבד. ראתה האם את כּליוֹנוֹ של בּנה, בּכתה גם היא.
מה עשׂה האב הטוֹב? אמר לבנוֹ:
– בּני, גדלת בּרצוֹן אללה. בּוֹא אלמדך מקח וּממכּר.
השיב הבּן:
– רצוֹנך רצוֹני.
היוּ יוֹרדים בּכל יוֹם אל החנוּת. הוֹאיל ומפוּנק היה, איחר לבוֹא אחרי אביו שעה אוֹ שעתיים ויוֹתר. אבל אביו נהג בּוֹ אוֹרך־רוּח ולא שבר רצוֹנוֹ.
היה מראה לוֹ את מיני הסחוֹרה: זוֹ מחירה פרוּטה, זוֹ מחירה עשׂר פרוּטוֹת. זוֹ מצוּיה בשוּק, זוֹ אינה מצוּיה. יוֹם הלך ויוֹם בּא, הנער למד את חכמת הקנייה והמכירה כמה שאתה רוֹצה.
יוֹם מן הימים, בּדרכּוֹ לחנוּת, עבר הנער בּשוּק. עמדוּ שם כּמה אנשים על ארוֹנוֹ של מת והיוּ מריבים זה עם זה.
אמר הנער:
– השוֹמרים, מה אירע? למה אתם עוֹמדים כּאן וּמתקוֹטטים?
השיב המשיב:
– זה שנסתלק חייב עשׂר לירוֹת – נאמר, לאַבּו־מנצוּר – וזה, בּעל החוֹב, אינוֹ מניח לקברוֹ עד שבּניו יפרעוּ את חוֹבוֹ. ואלה עניים כּטַמבּוּר, איל לא יריבוּ?
נתן הנער את ידוֹ בארנקוֹ, הוציא עשׂר לירוֹת זהב, הרקידן והצלילן על כּף־ידוֹ והלך עמהם.
קברוּהוּ הקבּרנים וחזרוּ לביתם.
בּא הנער אצל אביו ואמר לוֹ:
– אבי, כּך וכך וכך, ואני פרעתי את חוֹבם של המסכּנים.
השיב:
– אללה ימלא חסרוֹנך! לא עשׂית אלא את הטוֹב. לך הַשְלֵם מעשׂה הצדקה!
אמר:
– מה אעשׂה, אבי?
– לך התקן להם סעוּדת־הבראה.
– איך אתקין?
– זבח כּבשׂ והבא סאת עדשים; את הבּשׂר תבשל לחוּד ואת העדשים לחוּד. לאחר שתריק אל הכּלים – כּל האוֹכל מן העדשים, הביאהוּ אלי!
אמר הנער:
– כּדבריך, אבי.
הלך אל הקצב, זבח זה לעיניו ושקל לוֹ כּבשׂ בּן שנתוֹ. הלך משם וקנה סאת עדשים, הביא הכּל הבּיתה ואמר לאמוֹ:
– היליכי, בּשלי את סעוּדת המת, ששילמתי במקוֹמוֹ עשׂר לירוֹת.
אמרה:
– יפה, בּני. תהא לך לכפּרת עווֹן.
בּישלה כל מאכל לחוּד ועירוּ את התבשילים לתוֹך הקערוֹת.
כּשבּאוּ המוּזמנים, התיצבוּ כוּלם על הבּשׂר והאוֹרז, ואל נזיד העדשים לא שלח איש את ידוֹ.
ואללה החיה את המת. הוּא בא וישב בּין החיים. איש לא הכּירוֹ, כּי פניו נשתנוּ. הנער ראה אוֹרח והזמינוֹ לסעוּדה.
עמד האיש ממקוֹמוֹ, חלץ את נעליו והתיצב יחידי על נזיד העדשים.
אמר לוֹ הנער:
– דוֹדי, הרף מן העדשים וּפנה סוֹב לך אל הבּשׂר!
השיב:
– העדשים היוּ מאכל אבי וּמאכל סבי. לא טוֹב אני מהם.
ולא שלח ידוֹ אל הבּשׂר.
לאחר שאכלוּ לשׂוֹבע, עמדוּ ונטלוּ ידיהם. משנטלוּ ידיהם, אמר הנער אל זה שאכל מן העדשים:
– דוֹדי, בּוֹא נרד אל חנוּתוֹ של אבי, דבר לוֹ אליך.
הלכוּ שניהם שמה.
בּיקש הסוֹחר מן האוֹרח לישב. אמר לוֹ:
– הנה זקנתי ואין בּי עוֹד כּוֹח לעבוֹד, והנער נער, רצוֹנך להישאר בּחנוּתנוּ ותקבּל שׂכר?
אמר הזר:
– רבּוֹני, הוּא אחי בברית אללה, והבּוֹגד בּאחיו יבגוֹד בּוֹ אללה.
והאיש נשאר עם הנער בּחנוּת, ושניהם עשׂוּ עבוֹדתם שוה בשוה.
הזקן מצא מנוּחתוֹ בבית והם ראוּ ברכה בעמלם. לקוֹחוֹת ישנים חזרוּ וחדשים מרחוֹק בּאוּ.
יום מן הימים עמדה שיירה של סוֹחרים לירד לדמשׂק.
אמר הנער:
– רצוֹני לירד עמהם.
יעצוֹ אביו הזקן:
– בּני, אל תרד יחידי. אם ירד אחיך עמך, רד והצלחת. אני אשמש בּמקוֹמכם את הלקוֹחוֹת עד שוּבכם.
אמר זה, שעמד מן הצד ושמע:
– הנני, רבּוֹני.
נתן הזקן על ידיהם סחוֹרוֹת שוֹנוֹת ויצאוּ עם השיירה לצפוֹן.
כּשמכרוּ סחוֹרתם פּנוּ שוּב לדרוֹם, לחזוֹר לביתם.
כּשהיוּ עוֹלים – נאמר, מג’יפנה לבּיר־זית – נטה הלה מן הדרך וירד בּחיפּזוֹן אל בּית־העלמין.
שאלוֹ הנער:
– לאן, אחי, לאן?
אמר:
– זמני תם. עבדתיך שנתיים ימים. זכרני לטוֹבה!
צעק אחריו הנער:
– חזוֹר! חזוֹר! אל תעזבני!
ולא נתן דעתוֹ עליו, עד שנעלם בּין הקברוֹת.
הנער בּא לבית אביו. שאלוֹ:
– בּני, היכן אחיך בּן־לוייתך?
אמר בּדמעוֹת:
– הוּא ירד לבית־העלמין שליד כּפר פּלוֹני ולא חזר.
עלוּ שמה וּמצאוּהוּ גוֹהר על אחד הקברים.
אמרוּ לוֹ:
– קוּם, החביב!
ולא נע ולא זע.
החזיקוּ בוֹ להעמידוֹ ונתפּרר בּידיהם והיה לעפר.
ואללה הוּא טוֹב ויהבוֹ טוֹב!
(בדיחה ערבית ארצישראלית)
פּלוֹני וּבוּטרוּס (פּטרוּס) שמוֹ, אדם קל בּדעתוֹ ומקל בּדת, כּרבּים בּדוֹר הזה, אמר יוֹם אחד לנפשוֹ: “קצתי בחיי מפּני ריבּוּי הצוֹמוֹת, אבקש לי דת של עדה, שאינה מרבּה לישב בתענית. הרוֹמים (האוֹרתוֹדוֹכּסים) צמים בכל רביעי ושישי בשבּת, מלבד הצוֹם הגדוֹל וצוֹם חג המולד; והלאטינים למיניהם צמים יוֹתר מהם. אלך ואקבּל יראתם של ארמינים, אפשר הללוּ אינם צמים הרבּה. הם אינם מרוּבּים וצוֹמוֹתיהם אינם מרוּבּים”.
הלך אל כּנסיית הארמינים, נכנס אל המוּטראן (ראש הכּמרים) ואמר לוֹ בהכנעה:
– מרי אבי, רצוֹני לקבּל דתכם ונזירוּתכם ולהתפּלל עמכם. כּך הראוּני מן השמים.
הסבּיר לוֹ המוּטראן פּניו וניענע לוֹ בראשוֹ בחיבּה וּבמתיקוּת. אוֹתוֹ רגע נשמע צילצוּל הפּעמוֹנים בּכנסיה הסמוּכה. נכנסוּ להתפּלל. היה בּוּטרוּס מתפּלל בּחשק גדוֹל, כּאדם שאוֹכל מאכל־תאוה פעם ראשוֹנה בחייו. כּשכּילוּ תפילתם טבלוּהוּ הכּמרים בּמי־קוֹדש, פּיזמוּ כמה פזמוֹנוֹת, הלבּישוּהוּ בגדי נזיר וקראוּ לוֹ שם חדש: חנא במקוֹם בּוּטרוּס.
יוֹם הוֹלך ויוֹם בּא, וכבר חג המוֹלד עוֹמד בּשערנוּ. כּל העוֹלם צם וּמתענה, וגם הארמינים בּכלל, וחנא, הוּא בּוּטרוּס, בּתוֹך הארמינים.
ארך לוֹ הצוֹם ולא יכוֹל לכבּוֹש את חמדת הלב. כּמה מראוֹת וכמה ריחוֹת – ואתה ככפוּת בּרצוּעה! אם לא יעשׂה מעשׂה – יצא מדעתוֹ. יצא לשוּק וקנה בשתיים־שלוֹש פּרוּטוֹת מחרוֹזת של דגי־רקק. גירד קשׂקשׂיהם ועקר קרביהם, נתנם שלוֹש פּעמים בּמים חיים, כּאילוּ הוּא טוֹבלם בּמי־קוֹדש, בּזק עליהם מלח וישב לצלוֹתם על גבּי הגחלים.
היוּ הדגים נצלים וּמפעפּעים על האש ונוֹתנים את ריח ניחוֹחם. הגיע הריח עד קוּבּוֹתיהם של הנזירים הרעבים. אמרוּ זה לזה:
– בּוֹאוּ ונראה מי זה הרעבתן, שצוֹלה דגים בּצוֹם המוֹלד.
בּאוּ וראוּ – אוֹי לעינים! – את אחיהם חנא יוֹשב לפני האח, צוֹלה ונוֹתן אל פּיו.
אמרוּ לוֹ:
– חנא אחינוּ, מה זה? כּל העוֹלם יוֹשב בּתענית ואתה מטעים לעצמך דגים צלוּיים?
אמר להם:
– לא דגים הם, אלא פּוֹלים.
אמרוּ לוֹ:
– כּיצד פּוֹלים? עינינוּ הרוֹאוֹת שדגים הם. חסר־דיעה אתה?
השיב:
– לא. שפוּי אני בדעתי לגמרי. פּוֹלים אני צוֹלה ואוֹכל.
חזרוּ ואמרוּ בכעס:
– כּיצד פּוֹלים? מה, שוֹטים אנוּ בעיניך?
אמר להם, והוּא הוֹפך את הדג שלא ייחרך:
– דגים היוּ וטבלתים שלוֹש פּעמים בּשם האב והבּן ורוּח הקוֹדש ונעשׂוּ פוֹלים.
אמרוּ:
– לך, משטה אתה בנוּ. דבר זה לא היה מעוֹלם ולא יהיה לעוֹלם. הפך עליהם פּנים אדוּמים מחוֹם הגחלים וּמכּעס הלב ואמר:
– סבוּרים אתם: רק בּידכם לטבוֹל את בּוּטרוּס בּמים כּדי שייעשׂה חנא, ולא בידי היא לטבוֹל את הדגים שייעשׂו פּוֹלים? דיי. אין אני רוֹצה עוֹד בּדת עקוּמה זוֹ!
פּסק להיוֹת ארמיני והלך לבקש לוֹ עדה אחרת טוֹבה הימנה.
אפשר שמצא ואפשר שלא מצא.
לא פה ולא שם, ולשוֹמע ינעם.
היה היוּ שני אחים, אחד פּנוּי ואחד נשׂוּי. וּבעל המשפּחה היה עני ואביוֹן, כּגוֹן מוּצטפה אבּוּ־כליל שבּכּפרנוּ. והאחים שניהם חוֹטבי־עצים. הפּנוּי היה עוֹקר שרשים ומבקעם, ואחיו היה מוֹציאם למכירה בּשוּק. וּבמחיר העצים היוּ קוֹנים את צרכיהם.
והנה, שוֹמר השלוֹם! בּאוּ אנשים בּעלי־לשוֹן, בּלבּלוּ את דעתוֹ של הפּנוּי, אמרוּ לו: “למי אתה עמל וּמתייגע? כּלוּם לא מחוֹבתוֹ של בּעל־המשפּחה לטרוֹח כּמוֹך, והוּא רק מוֹכר מה שאתה עוֹקר וּמבקע?!” יום מן הימים אמר הלה: “אחי, יגעתי וּמאוּם לא מצאתי. איני רוֹצה להרים יד עד שאשׂא אשה”. אמר השני: “אחי, אין בּידי פרוּטה לפוֹרטה” אמר לוֹ: “לך, בּקש בשבילי את בּת המלך”. אמר: “אחי, חדל לך מהבלי שוא!” אבל הבּחוּר עמד על דעתוֹ כּפרד.
ראה הלה שאין תקנה לאחיו, כּבס את חלוּקוֹ והלך – נאמר, לירושלים, – שאַל לארמוֹן המלך, הראוּהוּ ונכנס שמה. תפסוּהוּ הבּלשים שוֹמרי הסף. אבל המלך שראה, ציוה עליהם שישלחוּהוּ לחפשי. שילחוּהוּ. בּא והתייצב לפני המלך. אמר לוֹ המלך: “שאל שאלתך ואעשׂנה”. השיב: “הבה לי את מטפּחת־האמוּנים!”. זרק לוֹ המלך את המטפּחת. אמר האיש: “אדוֹני המלך, מבקש אני את בּתך בּשביל אחי.” אמר המלך: הנערה תנתן לך כּספל קהוה!". קם האיש ויצא מלפני המלך.
גינוּ הוָזירים את המלך: “כּיצד אתה נוֹתן את בּתך לארחי־פּרחי?” נמלך בּהם וציוה להחזירוֹ. החזירוּהוּ. אמר לוֹ המלך: “את בּתי נתתי לאחיך, אין להשיב! אבל אני מטיל עליך דבר קשה!” אמר: “וּמה הדבר?” אמר המלך: רצוֹני שתספּר לי מעשׂה שכּוּלוֹ שקר". אמר: “למתי המוֹעד?” אמר: “עד עשׂרה ימים. ואם יעבוֹר המוֹעד ולא תביא את המעשׂה – והתזתי ראשוֹ של הרחוֹק”.
חוֹטב־העצים היה שוֹטה. ירד מארמוֹן המלך בּלב מלא יגוֹן ודאגה. פּגשוֹ אחיו למטה ואמר: “בּסעד האל, הכּל עבר בּשלוֹם?” השיב: ארוּר אביך ואבי אחיך! בּדבר הנערה הצלחתי, אבל המלך הטיל עלי דבר קשה". אמר: “וּמה הדבר?” אמר: “רצוֹנוֹ, שאספּר לוֹ מעשׂה שכּוּלוֹ שקר”. אמר: “ועל זה אתה מצטער? עלי ועל ראשי!”
יוֹם הלך ויוֹם בּא – עשׂרת הימים תמוּ. קם האיש ועלה לירוּשלים וּבא לפני ארמוֹן המלך. עצרוּהוּ הבּלשים. המלך שהשקיף בּעד האשנב נתן צו והכניסוּהוּ. נשק את ידוֹ של המלך. אמר לוֹ: “אחיו של הלה אתה?” אמר: “הן”. אמר: “הבאת את הדבר הקשה?” אמר: “הבאתי”. אמר המלך: “ספּר!”
סיפּר: “הוֹי, מלך הזמן! היה היה איש רוֹכל וּבידוֹ אין פּרוּטה לפוֹרטה. היה נוֹשׂא על כּתפוֹ סל מלא גפרוּרים, בּוֹרית, מחטים וחוּטים וכיוֹצא באלה מיני סדקית, וּמוֹכר בּמזוּמנים אוֹ בביצים. בּאה לידוֹ בּיצה קשה כאבן וכבדה כברזל. וכשישבה בביתוֹ התרנגוֹלת על בּיציה – נתנה תחתיה. נתבּקעה הבּיצה לשלוֹשה ימים ויצא מתוֹכה אפרוֹח הפוּך: ראשוֹ לאחוֹר וזנבוֹ לפנים. האפרוֹח היה גדוֹל מכּל האפרוֹחים שבּעוֹלם. היה הרוֹכל מהַלְקֵט לוֹ כּכּרוֹת לחם. גדל האפרוֹח עד שהיה לתרנגוֹל בּעל קוֹמה, כּעין הסוּס. בּאוּ לרוֹכל ימים ולא יכוֹל לישׂא מרכּוּלתוֹ מחמת חוּלשה, הטעין את התרנגוֹל, רכב עליו מהוּפּך והיה סוֹבב ומוֹכר סחוֹרתוֹ בּכּפרים. מדרכּם של תרנגוֹלים, שהם מחטטים בצפּרניהם. חיטט התרנגוֹל עד שחיבּל אצבּעוֹ והתחיל צוֹלע. הביאוֹ אל הנפּח שיפרזל את רגלוֹ. אמר לוֹ הנפּח: “חביבי, איזה אוּמן אני? לך אל הנגר והבא לוֹ גלעין של תמר. יקדח הנגר נקב בּגלעין ויתן בּוֹ את אצבּע התרנגוֹל”. עשׂה כך. כּשחיטט התרנגוֹל בּעפר – נבט הגלעין, הציץ ציץ והיה לאילן, והתרנגוֹל נתקע בּמקוֹמוֹ ולא יכוֹל להלך. לעת התּמיר עשׂה התּוֹמר פּרי. כּשהבשילוּ התּמרוֹת, העלה שמה האיש עשׂרה פוֹעלים והיוּ מנקפים את התמרוֹת בּמקלוֹת ולא שמע פּוֹעל את ניקוּף חברוֹ. יוֹם מן הימים נאחז קוֹמץ של עפר בּין החריוֹת. לעת זרע השוּמשוּמין עלה בעליו וזרע שם שוּמשוּמין. ולעת הקציר קצר מה ששגר לוֹ מזלוֹ, והניח את השבּלים שיתייבּשוּ בחמה. לאחר שלוֹשה ימים עלה שוּב על התוֹמר. מצא שם נמלה אחת שטענה גרגיר של שוּמשוּמין. תפסה וּביקש להוֹציא ממנה את הגרגיר: משיכה לכאן וּמשיכה לכאן – והגרגיר נקרע. טען ממנוּ ארבּעים חמוֹרים שמן. לאחר ש–”
“די, די, אישי” קרא המלך, ציוה להביא את המוּפתּי והשׂיא לוֹ את בּתוֹ.
הצפּוֹר פּרחה, ייטב ערבך!
אין בּכּפר ואין בּעיר – אלא אמיר.
יוֹם מן הימים קם האמיר, לקח את אשתּוֹ – והיא אמירה בביתה וּבניה כשתילי־זיתים ואישה חוֹסה בצלה כּבצל התאנה – ויצא עמה לשאוֹף אויר צח, נאמר, להרי שכם, שאַוירם יפה לבריאוּת. ישב עמה על דבּשת הנאקה וציוה לעבדוֹ: “חמר אחרינוּ!” חימר העבד בּכל כּוֹחוֹ. למעריב הגיע לשכם, הבריך את הנאקה, פּרשׂ לפני השער שטיח גדוֹל, שלל רקמתים, הוֹשיב עליון את אשתוֹ ואמר לעבד: “שמוֹר את גברתך, פּקח עין עליה!” “לפקוּדתך, אדוֹני האמיר!” ענה העבד והצמיד עינוֹ אל האמירה.
והאמיר הלך שכמה לאכוֹל בּערב עם גדוֹלי העיר. כּלוּם שכּמוֹתוֹ יסעד עם שכּמוֹתך? לא, רק עם גדוֹלים יסעד. אחרי שהלילה לקח ונתן, קם וחזר אל אשתוֹ – והאשה איננה, כּי הלכה אחרי החוֹטף. העבד נרדם מרוֹב עייפוּתוֹ והיה נוֹחר בּקוֹל על גבּי השטיח. דחפוֹ האמיר בּכתפוֹ: “ארוּר! היכן גברתך?” והעבד כּאילוּ נתת מתג בּפיו, פּעם יברך את האלהים, פּעם יקלל את השׂטן ואין נחת. טען עליו אדוֹניו משאוֹי של קללוֹת, בּעט בּשתּי ירכיו ושילחוֹ הבּיתה, והוּא עצמוֹ עלה על הנאקה ויצא לבקש את אשתּוֹ.
והיה אז זמן כּיסוּי הלבנה, ואתה זוֹקף את אצבּעך לפני עיניך והיא נבלעת בּחשכה. כּל מי שנזדמן לוֹ בדרך, היה מעמידוֹ ושוֹאלוֹ לאשתוֹ ונוֹתן בּה סימנים, והיא – האדמה נבקעה וּבלעתה. אמר: “אפשר גרגר מלח היא ונמסה?” היה הוֹלך מעיר לעיר וּמכּפר לכפר ולא מצאה.
לילה מן הלילוֹת ירדה עליו החשכה בּשׂדה. הבריך את נאקתוֹ והאכילה, כּבל את בּרכּה והניח עליה את ראשוֹ לישוֹן. עוֹדנוּ צולל בּנעימוּת השינה והנה – כּוּשי גברתן, ובידוֹ אַלה כזאת, עוֹמד על ראשוֹ, מעירוֹ ואוֹמר: “הי, דוֹדי, עוֹד לא אירע, שבּן־אדם ישן על אדמה זוֹ. מה קרך בּדרך? לא לחנם אתה מטלטל עצמך לכאן”. השיב האמיר: בּן־אדם אני, אשתי הלכה מעמי ואני הוֹלך לבקשה ולהחזירה". אמר הכּוּשי: “בּידי ידיעוֹת ממנה. רוֹאה אתה את האוֹר שם בּמרחק? האוֹר דוֹלק למראשוֹתיה”.
קם האמיר וישב על הנאקה, אחז את האוֹר בּעינוֹ ואמר: “הדרך, היה לי למישוֹר!” ורכב הלאה והלאה ונטה ימין ושׂמאל עד שהגיע אל האוֹהל. והאוֹהל נטוּי בחזקה ויתדוֹ תקוּעה בארץ. וּמנוֹרה דוֹלקת תלוּיה בעמוּד האוֹהל.
הציץ מן החרכּים וראה את אשתוֹ שוֹכבת בּחיקו של כּוּשי. לאלהים הישוּעה! כּל שׂפה משׂפתיו גדוֹלה כּכלית הפּרה, אך פּניה על חזהוּ כּאַספּקלריה המאירה! וליד האוֹהל בּחוּץ סוּס אדיר, לא יתוֹאר הוֹדוֹ, והוּא כפוּת בּארבּעתיו. בּיקש האמיר להכּנס ולא יכוֹל. לקח את מגלבוֹ והתחיל חוֹפר בּניצבוֹ בּאדמה, עד שעשׂה לוֹ מחתרת. חתר מתחת לשוּלי האוֹהל ונכנס בּחשאי פנימה ורבץ למראשוֹתיה. והכּוּשי נוֹחר על ידה, כּאדם שנתייגע ממלחמה כבדה.
קרא לה האמיר ולא הקיצה משנתה. חיכך את חוֹטמה וּפקחה את עיניה. אמר לה בנשימה אחת: “הוֹי אשתּי, הוֹי אֵם עלי, הוֹי אֵם בּנוֹתי, הוי בּוֹנת בּיתי, מי הביאך הלוֹם? קומי וּלכי עמי, ארכּיבך אביאך הבּיתה!” אמרה לוֹ האשה: “הס! אם יקיץ זה משנתוֹ, יקיץ הקץ על זקנך! אין לך חלק בּי, חזוֹר אל ילדיך!” התחיל בּוֹכה וּמתחנן לפניה שתחזוֹר. אמרה לוֹ: “אבדה לך כּל תקוה ממני”. אמר לה: “אם כּן, אלך לי מפּה, אַך לפני לכתי – תניני ואשקך”. אמרה: “צא ונשקתּני מבּחוּץ”.
חתר ויצא. שלחה את ראשה מתחת שוּלי האוֹהל, והוּא קרב ונשקה פעמיים על לחיה האחת. נתנה לוֹ את הלחי השנית. נעץ בּה את שיניו והתחיל מוֹשכה בחזקה. מרוֹב מכאוֹב יצאה וּביקשה לצעוֹק. שלף את חרבּו, חרב בּידויים, ואמר: “אם תשמיעי הגה וגזרתיך לשנים!” נאלמה דוֹם. הוֹשיבה על דבּשת הנאקה והריצה בכל כּוֹחוֹ.
עכשיו חוֹזר הסיפּוּר אל הכּוּשי. כּשהקיץ משנתוֹ מישש בּידוֹ על ימין ועל שׂמאל ולא מצא כּל דבר רך אוֹ קשה. אמר: “רבּוֹני, ער אני או חוֹלם?” יצא מתוֹך האוֹהל, פּיתח את הסוּס וישב על גבּוֹ ודהר בּעקבוֹת הגמל. האשה הפכה פניה: האבק שתימר מתחת רגלי סוּסוֹ של הרוֹדף עלה השמימה. אמרה לבעלה: “אַבּוּ־עלי, השמר לנפשך, הכּוּשי השׂיגך!”
לא היה רגע והכּוּשי קלע אליהם בּרמחוֹ, שחוּדוֹ הבריק כּעין הבּרק. הוּא זרקוֹ אחרי האמיר. אין מהיר כּבידוי – צנח מאחורי הנאקה, הרים חלוּק־אבן וקלעוֹ מאחוֹרי אזנוֹ של הכּוּשי. נפל הכּוּשי לארץ פּשוּט אברים.
ניגש אליו להשלים מנתוֹ ולקטע את ראשו. ירדה האשה וזרקה לוֹ מלוֹא חפנה חוֹל בעיניו. עמד ושפשף את עיניו לפקחן, אבל היא הלכה אצל הכּוּשי, יצקה חלב אל פּיו ואל נחיריו ונענעתוֹ שיתעוֹרר. פּקח הלה את עיניו, ניגש אל האמיר וכפתוֹ בחבל אל מצבת עץ, שעוֹביוֹ כעוֹבי הבּאלוּט שבּתבנה, ואת החבל כּרך עליו עשׂר אוֹ חמש־עשׂרה פעם. חלבה האשה את הנאקה לתוֹך קדרה, שתוּ שניהם כּאַות נפשם והניחוּ את הנוֹתר ושכבוּ יחד לעיני הבּעל. לאחר ששׂבעוּ צידדוּ את ראשיהם ונתנמנמוּ.
ירד נחש מעל העץ והחליק סמוּך לראשוֹ של האמיר. מרוֹב פּחד הלבּינה אחת מרקוֹתיו. הנחש זחל אל קדרת החלב, גמע את השארית וּפלטה בחזרה לתוך הקדרה.
לא עברוּ רגעים כּשיעוּר עישוּן הסיגארה, הקיצוּ שניהם וישבוּ לשתוֹת את שארית החלב. היא לקחה את הקדרה ראשוֹנה. אמר לה בּעלה הכּפוּת אל העץ: “אבוֹי לך! אַת שוֹתה לפני הגברים?” נתנה את הקדרה לכּוּשי. גרוֹנוֹ היה יבש מעייפוּת, גמע את החלב בּבת־אחת. אך כּילה לשתוֹת, נפל אחוֹרנית ולא עמדה טיפּה בעיניו.
כּשראתה האשה כך, אמרה אל בּעלה הכּפוּת: “תמיהתני, מי יצילני מידך אחרי שראית מה שראית. אין לי אלא לקטע את ראשך, כּדי שינוּח לי ממך”. לקחה את החרב וּפגעה בוֹ. פּגיעתה של אשה מה היא? רק קטעה את החבל שבּצוארוֹ. התנער בּאחת והתיר את אסוּריו. והיא נתכּווצה לפניו כּעכבּר לפני החתוּל.
האיש לא אמר דבר, הוֹשיבה על הנאקה ושב עמה אל אחיו הבּידויים. כּינס את פּני בתי־האבות וסח להם את המעשׂה מאלף ועד תּיו. אמרוּ לוֹ: “אין לדבר שוֹרש! עליך לחזוֹר ולספּר לנוּ את הדבר בּמקוֹם האספה”. כּינסוּ את פּני הכּפר והוּא סח להם את המוֹצאוֹת אוֹתוֹ. וּבכל פּעם פּנה אליה ושאל: “הנכוֹן?” והיא השיבה: “נכוֹן!” עד שכּילה את דבריו. אמר: “מי שהאמיר חביב עליו, יביא משאוֹי של עצים!” הביאוּ אוֹהבים ואוֹיבים עצים יבשים וערמוּם לערימה – כּגוֹבה הבּית הזה וגבוֹהה ממנוּ. הוֹשיבוּה על גבּי הערימה והבעירוּ בה אש. לאחר רגע אחזה האש בּשׂמלתה, לאחר רגעיים בּשׂער ראשה, וכשפּתחה פיה לצעוֹק נכנסה הלהבה אל גרוֹנה.
עוֹנש קל הוּא, בּני, לסוֹטה!
אין בּכפר ואין בּעיר – אלא אמיר.
היה היה אמיר ושמוֹ ג’איד. מקנהוּ רב ונפשוֹ נדיבה, לא תמצא שני לוֹ. היה מעניק לכל רעב מאכל וּמשקה, עד שלא נשאר לוֹ כלוּם, לא קנין ולא ענין, רק נאקה אחת נוֹתרה לוֹ מכּל עמלוֹ.
והסוּלטן והוָזיר לבשוּ בגדי דרווישים ויצאוּ לשוּט בּארץ, לצפּוֹת לרעים ולטובים.
בּאוּ אל בּיתוֹ של האמיר ג’איד ונכנסוּ לבית.
אמר להם: "בּרוּכים הבּאים! אהלן וסהלן! פּרשׂ לפניהם חלקת שטיח ונתרווחוּ עליו. רמז
בּאצבּעוֹתיו לאשתוֹ שתכין להם שתי פיתוֹת.
לחשה האשה על אזנוֹ:
– אין בּבית כּמלוֹא בית־האצבּע.
גחן ולחש לה:
– לכי אל שכנתנוּ ואמרי לה: “השאיליני נא קערת קמח ונאפה פת לאוֹרחינוּ”. שמא תרצה לשתף עצמה במצות הכנסת אוֹרחים.
כּששאלה האשה מן השכנה, גערה בה זוֹ ואמרה:
– הרוֹצה להיוֹת נדיב – ידוֹב את הגמל שבּביתוֹ. אני עניה ואין לי כל.
חזרה לביתה ולחשה לבעלה: כּך וכך אמרה השכנה.
נטל את הסייף מעל הקיר, יצא ושחט את הנאקה, הפשיטה ונתחה לנתחיה, ואת הנתחים נתן בּתוֹך הקלחת.
ראוּ האוֹרחים מה הוּא עוֹשׂה, אמרוּ לוֹ:
– לא, השיך, על מה תטען את בּיתך כּשתצטרך להעתיק מפּה?
אמר להם:
– זאת לאוֹרחי, ואללה ישלח לי אחרת בּמקוֹמה.
לאחר ארוּחת הערב – ינעם ערבכם! אמרוּ:
– מה שמך?
השיב:
– האמיר ג’איד.
אמרוּ:
– בּיוֹם הששי, אם ירצה השם, תבוֹא אל המסגד הגדוֹל, הסוּלטאן יהיה שם ויתן לך דמי הנאקה.
בּיוֹם הששי הלך להתפּלל.
הסוּלטאן והוָזיר שלוֹ באוּ ראשוֹנים לתפילה, והוּא נכנס אחריהם עם כּל הקהל. הבּיט אילך ואילך ושאל את היוֹשב על ידוֹ:
– היכן הסוּלטאן?
הצבּיע לוֹ הלה:
– רוֹאה אתה את זה היוֹשב וּמתפּלל בּמוֹעל ידים?
אמר:
– על מה הוּא מתפּלל?
השיב לוֹ:
– דבר הוּא מבקש מאת אללה.
אמר האמיר לנפשוֹ: “זה מבקש מאלהים דבר כּדי שיתננוּ לי. מוטב שאבקש בּעצמי ממי שיש בּידוֹ”.
קם ויצא מן המסגד, עלה על תל סמוּך, פּרשׂ טליתוֹ, כּרע עליה, נשׂא ידיו למרוֹם וקרא ברגש:
– רבּוֹני, הריני אוֹמר לפניך מה שאוֹמר לך הסוּלטאן. עשׂה בקשתי בלא שליח.
כּשבּיקש לקוּם נשען על מקלוֹ. ננעץ המקל בּאדמה. כּשהוֹציא את המקל נתפנה העפר וראה צוּרת מדרגה. פּינה יוֹתר מן העופר ונתגלוּ כמה מדרגוֹת. ירד שבע מדרגוֹת עד שהגיע לפי מערה. נכנס למערה וּמצא בה שבעה כדים מלאים צהוּבּים. הלך והביא את בּיתוֹ, זה אהלוֹ, ונטה אוֹתוֹ על פּי המערה, מפּני עיניהם של בּני אדם.
התחיל קוֹנה הכּל: גמלים וצאן, סוּסים וּבגדים, עד שלא חסר כּלוּם וּמילא ביתוֹ שטיחים וכלי מילת וכל דבר חפץ. עדריו פרצוּ מאד והיוּ רוֹעים בּארבּע רוּחוֹת העולם, והיתה אחריתוֹ שׂגיאה מראשיתוֹ.
והסוּלטאן אמר אל וָזירו:
– האיש שזבח לנוּ את נאקתוֹ האחרוֹנה לא בא עד היוֹם. הבה נלך ונראה מה עלתה לוֹ.
אמר הוזיר:
– הבה נלך!
הלכוּ שניהם בּשׂדה וּבאפר, עד שראוּ עדרים רבּים מכסים את עין השמש. היוּ שוֹאלים את הרוֹעים:
– למי כל הבּרכה הזאת?
ענוּ:
– בּידוּע, לאמיר ג’איד.
– והסוּסים האבּירים?
– לאמיר ג’איד.
– והטירה הרמה שם על הגבעה?
– מסתבּר, לאמיר ג’איד. הכּל לאמיר ג’איד.
אמר הסוּלטאן לוָזירו:
– לפני שנה לא היה בידוֹ כלוּם. מנין לוֹ כל היקוּם הזה? בּוֹא וניכנס אל בּיתוֹ, אוּלי נדע בּפנים מה שאיננוּ יוֹדעים בּחוּץ.
כּשנכנסוּ לבית היה שם הכּל מזהיר כּחמה לאחר הגשם בּירח זיו.
זבח האמיר לכבוֹדם רוֹב זבחים והתקין להם סעוּדה על כ"ד. אכלוּ ונהנוּ מטוּב המאכלים.
אמר הוָזיר:
– האמיר! לפני שנה אמר לך אדוֹננוּ הסוּלטאן: “בּוֹא אל המסגד ותטוֹל את דמי הנאקה”. למה לא באת?
סח להם האמיר את המעשׂה מאלף ועד תיו.
כּשנשארוּ ביחידוּת ללינת לילה אמר הוָזיר למלך:
– מלך הזמן! אתה אין באוֹצרך שבעה כדים של זהב. מה עוֹשׂה זה מחר? שׂוֹכר אלף חיילים ונלחם אליך. מוּטב שתּתּיז ראשוֹ ותכרית זכרוֹ לפני שיזיקך.
אמר המלך:
– איך אתיז ראשוֹ של עוֹשׂה הטוֹבה?
אמר הוָזיר:
– הוֹ, מלך הזמן! מצא לוֹ עילה וסלקהוּ.
שאל:
– מה העילה?
לחש לוֹ:
– בּבּוֹקר ואמרת לוֹ: “חלמתי חלוֹם וּבחלוֹמי אמרתי: אאוּ, אאוּ, אאוּ!”. הוּא שיאמר לך: “אאוּ, אאוּ, אאוּ! אינה אלא לשוֹנוֹ של הכּלב”. אז תקוּם עליו ותתיז ראשוֹ בדין, שהעליב את המלך.
בּבוֹקר קם הסוּלטאן משנתוֹ. לאחר שרחץ וישב בּחדר האוֹרחים אמר למארח:
– שמעני, האמיר. הלילה חלמתי חלוֹם ונתפּעמה רוּחי.
אמר האמיר החסיד:
– מה החלוֹם שחלמת?
אמר לוֹ:
– בּחלוֹמי הייתי נבהל ואמרתי שלוֹש פּעמים: אאוּ, אאוּ, אאוּ!
אמר לו האמיר:
– בּרצוֹן אללה, חלוֹם טוֹב חזית, “אאוּ” ראשוֹן שאמרת: בּרוּך שגירש את החוֹשך מפּני האור (דאוּ!), “אאוּ” שני פירוּשוֹ: בּרוּך שנתן לעוֹף כּנף והפריחוֹ בּאויר (ג’או!), וּבשלישית: ארוּר מאת אללה מי שמביא את הרעה (סאו!). ואללה מוֹדיע את הטוֹב לחסידיו.
קם הסוּלטאן ממקוֹמוֹ, אחז בּסייף והתיז ראשוֹ של הוָזיר המדיח, ואל האמיר אמר:
– אתה תחתיו ותקח שׂכרוֹ.
הצפּוֹר פּרחה – ייטב ערבך!
אללה דיבּר ודברוֹ לטוֹבה.
בּימים ראשוֹנים היה אמיר שליט על כּל בּני־ערב. שלח אללה יתעלה ונטל ערבוֹנוֹ. אחרי מוֹתוֹ אמר אחיו: “אחי מת ואין ראוּי לבוֹא במקוֹמוֹ חוּץ ממני”. וּבנוֹ של הנפטר אמר: “לי השלטוֹן ולי הכּבוֹד, שאני בנוֹ יוֹצא חלציו”.
היתה לוֹ לאח בּת נאה והנער אהבה. לקח את בּת דוֹדוֹ לאשה. היוּ רבים זה עם זה בשל האמירוּת: זה אוֹמר: “כּוּלה שלי”, וזה אוֹמר: “כּוּלה שלי”. יום מן הימים, לאחר שחַם לבּוֹ בריב, בּא הבּן אל אשתוֹ, היא בת דוֹדוֹ, ואמר לה בכעס:
– ארץ שאביך יוֹשב בּה, לא תדרוֹך בּה כף רגלי!
לקח עמוֹ כמה מבני־ערב והיוּ נוֹסעים ממקוֹם למקוֹם. בּאחת החנייוֹת אמר האיש לאשתוֹ:
– מה אעשׂה לרעבים ולצמאים האלה? ניפּרד מהם ונבקש מנוֹח לכף רגלנוּ.
אמרה לוֹ:
– כּדבריך, רבּוֹני.
לקח את אשתוֹ, את עדרוֹ ושניים שלוֹשה מעבדיו והימין, והאחרים השׂמאילוּ.
לאחר יוֹמיים אוֹ שלוֹשה הגיעוּ לארץ חריבה. צמאה כל נפש למים.
אמר אל הטוֹב שבּעבדיו:
– לך וּמצא לנוּ מים ולא נמוּת!
רכב העבד על הגמל לבקש מים. חיפּשׂ חיפּשׂ עד שמצא בצל דקל מעין מים קטן. בּיקש להתקרב אל המעין ולא יכוֹל: הצרעוֹת ירדוּ עליו כאגלי מטר וּמסביב לוֹ מוּטלים פּרקדן כּמאה איש, כּולם גבּוֹרי־חַיׅל שנפלוּ ליד המעין.
חזר העבד ואמר לאדוֹניו:
– מצאתי מעין מים, אבל רעה על פּני המים: כּל הבּא לשאוֹב מהם ימוּת. הצרעוֹת על המעין כּאגלי המטר והיצוּרים מוּטלים מסביב כּענקים. שאבתי חצי הכּד ונמלטתי. בּוא ובעיניך תראה ולא תשאל את נפשך: אמת דיבּר העבד אוֹ כיזב?
הלכוּ שניהם ונמצא הכּל כּדבר העבד, דבר לא נעדר. כּשקרבוּ ראוּ גבר מוּטל פּרקדן ונחיריו עוֹדן זעוֹת. דחפוֹ בן האמיר בּרוֹמח שבּידוֹ. נעוֹר הלה וּפקח עיניו. הגבּיה מעט את ראשוֹ (וּפניו נקובוֹת כּכברה) ואמר:
– לחסוּת אללה ולחסוּתך, בּן הנדיב! חלצני ממות!
הטעינוֹ על בּהמתוֹ והביאוֹ אל אהלוֹ. נתן לוֹ שיקוּי של מרפּא, מילא את פּצעיו כוֹתן, משחוֹ במשחוֹת והיה מטפּל בּוֹ יוֹם ולילה עד שהחלים.
כּשהחלים היה יוֹצא עם מצילוֹ לצייד, וּברכּת אללה היתה על צידם. מה שהביאוּ סיפּק להם מזוֹן בּשפע וגם הוֹתירוּ.
יֶרח ושניים ושלוֹשה יצאוּ יחדיו כאחים מבּטן וּמלידה. הציׅד שהביאוּ אכלוּ יחד והאוֹהל פּרשׂ צילוֹ הטוֹב על שניהם.
יום מן הימים אמר זה אל נקוּב־הפּנים:
– בּוֹא ונצא לציד, מזג־האויר מבשׂר ציׅד יפה.
אמר לוֹ:
– בּחיי מחמד, איני בטוֹב היוֹם. לך לבדך ואללה יישר דרכּך.
נשאר האיש בּאוֹהל, אכל ושתה והתענג על כ"ד.
לעת המנחה לקחה האשה את המטאטא והתחילה לכבּד את האוֹהל. כּשהיה נקוּב־הפּנים מאחוֹריה, החזיק בּה. כּשהרגישה שהחזיק בּה, הרימה את המָדוךְ והכּתהוּ על מצחוֹ. נפתח בּין עיניו שקע, שאתה יכוֹל ליתן בּוֹ ביצה של תרנגוֹלת. הוֹסיפה לוֹ כמה קללוֹת עד שהרפּה ממנה.
בּערב שב מחמד מצידוֹ הבּיתה. לאחר שאכלוּ ארוּחת־הערב והתענגוּ ברצוֹן אללה יתעלה, הציעה האשה את המיטה ושכבה עם בּעלה.
בּחשכּת הלילה אמרה לו:
– לא ראית את השקע שבּמצחוֹ? כּך וכך עשׂה וכך וכך עשׂיתי. לא ייתכן שאדם זה יוֹסיף לדוּר עמנוּ.
לבּוֹקר – ייטב בּוֹקרכם! – קרא מחמד לנקוּב־הפּנים ואמר לוֹ:
– יא חביבי, אין לך קרוֹבים כּלל? מיוֹם שאני מכּירך לא שמעתי אוֹתך מתבּרך לא באשה ולא בילד.
ענה ואמר:
– מחמד דוֹדי, שמעת מימיך: פּלוֹני הקיר יְלָדוֹ?
אמר לוֹ מחמד:
– יפה. הנה הסוּסים לפניך, בּחר לך את הטוֹב בּעיניך, רק את פּלוֹנית (הסוּסה) תניח לי, ורכב מזה לשלוֹם ואללה יישר דרכּך!
הבין הלה, שהאשה דיבּרה עליו באזני בעלה. נתלבּש מראשוֹ ועד כּף רגלוֹ, הלך אל הסוּסים, בּחר את הזריז מכּוּלם, רכב על גבּוֹ ואמר:
– בּרכּת אללה עמכם!
ענוּ ואמרוּ:
– שלוֹם באוֹמן אללה!
כּשהלך אמרה האשה לבעלה:
– רבּוֹני! לוּ תשמעני ונעתיק מן המקוֹם הזה. אנחנוּ מעט וזה בא פתאוֹם ומביא עלינוּ צרה גדוֹלה.
ענה האיש:
– כּמה הוּא יכוֹל לאסוֹף? ארבּעים אוֹ חמישים רוֹכב. מאלה אין אני מתירא. שכבי ושתקי!
היתה האשה מזהירה את בּעלה יוֹם יוֹם ולא שמע בּקוֹלה, עד שנתייגעה מלהזהירוֹ. אבל על משכּבה בלילוֹת היה לבּה נרגש ולא יכלה לנוּם.
בּלילה מן הלילוֹת התחילוּ בחוּץ הכּלבים צוֹעקים. דחפה את בּעלה ואמרה בבהלה:
– מחמד, מחמד, אנשים בּאים עלינוּ משם!
ובוֹ ברגע השׂתערוּ הרוֹכבים על העדרים ועל העבדים וקוֹל מר צוֹרח נשמע.
ירדה האשה והציצה מן החלוֹן: נקוּב־הפּנים בּראש כּוּלם.
בּיקש בּעלה לצאת מפּתח האוֹהל ונקוּב־הפּנים התיז ראשוֹ בסייף.
שמעה את המנהיג קוֹרא לאנשים ההוֹלכים עמוֹ:
– קחוּ אתם את העדרים, ואני – זוֹ שללי.
ראתה שכּלתה אליה הרעה, זירזה את מחשבתה למצוֹא הצלה. כּשקרבוּ הבּדוים ליקח את הסוּסים, הלכה אל הסוּסה הטוֹבה (זוֹ שבּעלה ביקש ממנוּ להניחה) והרחיקתה אל ירכּתי החצר. האכילה לה מידה מספּוֹא משוּבּח וחזרה לנפשה: “אם זוֹ עמי – שלוֹם לי”. ישבה לארץ וחלצה שד לתינוֹק.
כּשהרחיקוּ האנשים עם העדרים, הביא לה נקוּב־הפּנים את סוּסתוֹ, הרכּיב אוֹתה ואת בּנה והלך לפני הסוּסה.
היתה המחבּצה עמה על גבּי האוּכּף. מה עשׂתה? נעצה את המטה האחד בּריכבת ימין ואת המטה השני בריכבת שׂמאל ואת השלישי קשרה אל זנב הסוּסה. פּרשׂה על שלוֹשתם את עבּאיתה וצנחה בחשאי עם ילדה מעל הסוּסה. חזרה אל סוּסתה ההוֹלכת הרחק מאחרי המחנה, עלתה על גבּה, טפחה על צוארה, פּנתה מהר ורכבה אל קרוֹביה שבּמקוֹם פּלוֹני.
כּל פּעם שנקוּב־הפּנים הבּיט לאחריו, ראה את זוֹ מתנוֹדדת על סוּסתו והלך לדרכּוֹ בלב בּוֹטח.
הבּוֹקר אוֹר והאשה הגיעה אל קרוֹביה. סחה להם את הקוֹרוֹת אוֹתה מאלף עד תּיו. העניקוּ לה כבשׂים ועזים בּמקוֹם עדריה השדוּדים והיא ישבה עמהם וריבּתה את הילד עד שגדל והיה לנער עם הנערים.
יוֹם מן הימים שׂיחקוּ הנערים בּחוּץ, היוּ רבים זה עם זה בשל דבר של מה בכך, עד שאחד מהם אמר לוֹ דבר חירוּף:
– יֵחָרֵך ראש אביך, שלא נוֹדע מקוֹם קבוּרתוֹ!
שמע הנער ושמר את הדבר בּלבּוֹ. לימים בּא אצל אמוֹ ואמר לה:
– אמא, מזוֹהם אני ורצוֹני לרחוֹץ את בּשׂרי.
קמה האֵם, שפתה את הדוּד, הטילה לתוֹכוֹ שני כדי מים גדוֹלים, הבעירה אש תחתיו עד שהמים רצוּ סחוֹר סחוֹר. בּא זה, הניף את אמוֹ בין זרוֹעוֹתיו, הקריב ראשה אל שׂפת הדוּד וקרא:
– אוֹ שאת מגידה לי מי הרג את אבי, אוֹ שאני טוֹבל ראשך בּרוֹתחין!
בּה בשעה סחה לוֹ את קוֹרוֹת אביו מאלף עד תּיו. קם ואמר לה:
– הכיני לי צידה לדרך.
אמרה:
– בּני, עוֹד צעיר אתה, עדיין לא צימח שׂפמך.
ענה:
– אין התהילה למי שצימח שׂפמוֹ.
הכינה צידתוֹ. רכב הנער על סוּסתוֹ יוֹם אחד, יוֹם שני, יוֹם שלישי, עד שפּגש רוֹעה נוֹהג עדר. שאלו:
– יא חביבי, למי העדר הגדוֹל הזה?
ענה:
– לנקוּב־הפּנים.
שאל עוֹד:
– והיכן רבּוֹנך?
השיב:
– שם באוֹהל.
כּשקרב העבד הרוֹעה סמוּך לוֹ וראה את פּני הנער, זלגוּ עיניו דמעוֹת.
שאל:
– מה לך בּוֹכה?
ענה:
– בּחיר אללה, צוּרתך כצוּרת רבּוֹני, כּמוֹך כּמוֹהוּ, הנוֹהג והדיבּוּר.
שאל:
– מי רבּוֹנך?
אמר:
– מחמד, עליו השלוֹם והתפילה, זה שנקוּב־הפּנים הרגוֹ בסייף, כשהוֹציא בלילה ראשוֹ מן האוֹהל.
אמר הנער:
– אני בנוֹ. ואם ירצה השם, אקוֹם את דמי אבי.
אמר:
– טוֹב ויפה.
הלך הנער אל האוֹהל. מצא שם אשה זקנה שיננית (ששיניה גדוֹלוֹת). ראתה הזקנה את תּוֹאר פּניו וּמצא חן בּעיניה. אמרה לו:
– בּני, רצוֹנך לסוּר אלי? מוּטב שתלך אל האמיר, אל נקוּב־הפּנים, הלילה חוּפּתו, תאכל שם עם אנשיך ארוּחת־הערב, יתנו מספּוֹא לסוּסתך וּמשכּב רך יציעוּ לך ללינה.
אמר לה:
– אני אאכילך בּערב וגם לסוּסתי אאכיל. יש לי רב.
הוֹציא ארנקוֹ ונתן על ידה כמה דרהמים בּמחיר השׂעוֹרה. פּתח את שׂקי־האוּכּף ואכל עמה פּת ערבית מן המוּבחר. אכלוּ והתענגוּ על כ"ד. כּשכּילוּ לאכוֹל אמר לה:
– בּת־אנשים, היי בעזרי!
ענתה:
– בּרוּך הבּא בשם אללה!
הלכה הזקנה אל האוֹהל שנטוּ בּשביל הכּלה. הכּלה ישבה בתוֹך האוֹהל, מוּכנה למה שנגזר עליה. הסבּירה לה הזקנה פנים ואמרה לה בלחישה:
– בּתי רחימתי, לבּי עליך: זה אינו נושׂא אשה, שאינה נמצאת מתה למחרת הנישׂוּאים. אבל יש עמי כאן עלם אחד – השבח לבוֹראוֹ! אלבּישנוּ לבוּש נערה ואביאנוּ אליך, והוּא יעשׂה את הדרוּש לטוֹבתך.
אמרה הכּלה:
– אוֹדך, מרתי, ואשק ידך על לחיה ועל כּפּה.
חזרה הזקנה והלבּישה את הנער שׂמלת אשה. הביאתוּ עד אוֹהל הכּלה, והנערוֹת יוֹשבוֹת שם וּמרננוֹת. אמרה להן הזקנה:
– יַללה, בּנוֹתי, לכנה מפּה. החתן רוֹצה לבוֹא אל כּלתוֹ.
קמוּ הנערוֹת וּברחוּ בבהלה, משל לתרנגוֹלוֹת שזרקת אבן בּיניהן. והנער בּא אל הכּלה והשתעה עמה כרבע השעה.
לאחר רבע השעה קמה והחבּיאתוּ בירכּתי האוֹהל תחת כּנף היריעה, והיא עצמה ישבה על המרבד לחכּוֹת לחתנה. בּא החתן, ישב על ידה והשתעוּ יחדיו הוּא והיא. לסוֹף בּיקש לשכּב עמה.
אמרה לוֹ:
– רבּוֹני, מתיראה אני מפּניך, שאתה בא אלי כאיש־מלחמה. פַּתַּח את סֵיפך מעל מתניך ותלהוּ שם בּיתד.
אמר לה:
– מעוֹלם לא זז הסייף מעל מתני. ראי הצלקת שחרת האזור בבשׂרי.
ענתה:
– עשׂה הפּעם בּקשתי, פּתחהוּ.
קם נקוּב־הפּנים וּפיתח את סיפוֹ ותלהוּ ביתד. פּשט את בּגדיו ושכב.
בּאוֹתוֹ הרגע זינק בּנוֹ של מחמד כּנמר על הסייף, אחז בּוֹ והכּה את שׂוֹנאוֹ בכוֹח, עד שראשוֹ התגוֹלל לארץ. החזיק בּציצית הראש, הסתכּל בּוֹ רגע, אחר נתנוֹ בתוֹך שׂק־האוּכּף, ישב מרעיד ליד הנערה הכּלה ולא דיבּר אליה דבר עד עלוֹת השחר.
מנהגם של בּני־ערב, שהם שוֹתים בּבּוֹקר את הקהוה עם האמיר. היוּ יוֹשבים וּממתינים לוֹ בקוֹצר־רוּח:
– הנה הוּא בא!
– הנה הוּא מציץ מן האוֹהל!
– הנה חוֹד סיפוֹ!
– שתוק!
אך שעת הצהרים קרבה והאמיר איננוּ.
מיילדת זקנה, שישבה שם, אמרה בצחוֹק:
– אלך ואראה מה נוֹלד שם, בּן אוֹ בת.
נכנסה לאוֹהל, והנה – גוּף בּלי ראש.
צוחה משם:
– בּוֹאוּ, אנשים, מהרוּ!
קרוֹביו באוּ ראשוֹנים.
משראה הנער את אלה באים, קפץ מתוֹך האוֹהל, עלה על גב סוּסתוֹ ועמד לפניהם שוֹלף סיפוֹ.
קטל אחד מהם והקדים סוּסתוֹ פסיעה אחת, קטל שני והקדים סוּסתוֹ כדי פסיעה, היה קוֹטלם אחד אחד וּמקדים את סוּסתוֹ עד שהיוּ בידוֹ עשׂרים גוּלגוֹלת.
ראוּ הבּדוים את כּוֹח זרוֹעוֹ, קראוּ אליו:
– מה לך עלינוּ?
ענה:
– צאן וּבקר וגמלים ועבדים וכו' וכו', כּל מה שהיה לאבי וכלב זה גזל מידוֹ.
הלכוּ והבדילוּ את עדריו והביאוּם אליו. קיבּל מידם והלך לדרכּוֹ, והנערה המאוֹרשׂה הוֹלכת אחריו. וראשוֹ של נקוּב־הפּנים מרקד בּתוֹך שׂק־אוּכּפוֹ כאילוּ הוּא מרקד בּתוֹך לבּוֹ.
כּשהגיע לביתוֹ הוֹציא את הראש מתוֹך השׂק וזרקוֹ לרגלי אמוֹ.
ראתה האשה את השקע שבּין עיניו והשמיעה יללה של שׂשׂוֹן.
השׂיאה לבנה את הנערה שהביא, והיה לאמיר כּל בּני־ערב כּסָבוֹ ויוֹתר ממנוּ.
וּמי שאינוֹ כמוֹתוֹ, נבחר מחייו מוֹתוֹ!
אין האמת ערבה לאוֹזן, אבל היא סעד ללב.
לפלוֹני הבּעל בּעמיו היוּ שלוֹשה בּנים שהגיעוּ לפרקם. השׂיא את שלוֹשתם. עזבוּ הבּנים את אביהם ואמם ועשׂוּ להם בּתים, איש איש וּביתוֹ.
וההוֹרים, בּרצוֹן אללה, נעשׂוּ זקנים וּתשוּשים ולא יכלוּ לספּק את עצמם. קרא האב לבניו ואמר להם:
– הנעוּרים – תוֹר המתיקוּת, הזקנה – מרה כּלענה. היוּ לנוּ עזר בּזיקנוּתנוּ, כּמצוַת אללה.
אמרוּ הבּנים:
– טוּבנו – טוּבכם.
אבל בּלבּם חשבוּ: אדם קרוֹב לעצמוֹ, ואלה בּין כּך ימי אבלם קרוֹבים. יחיוּ איך שיחיוּ.
ולא נתנוּ להם לא אוֹכל ולא משקה, לא בּגד ללבּוֹש ולא נר להדליק.
היוּ חייהם מרים ממות.
בּוקר אחד – ינעם בּוֹקרכם, השוֹמעים! – אמר הזקן לזקנה:
– מה יהיה בּסוֹפנוּ?
השיבה:
– איני יוֹדעת. אתה הגבר וּלך הבּינה.
נטל הזקן את כּד המים, מילא אוֹתוֹ גללי אדם וּקברוֹ בּחצר תחת הכּיפּה. אחר נטל תּיבה של נפט, מילא אוֹתה יתדוֹת וּקברה בּפינה אחרת. הלך אצל בּנוֹ בּכוֹרוֹ ואמר לוֹ:
– בּני, יוֹדע אני שאין אתה משגיח עלי מחשש שמא אוֹכל לוּגמה משלך. אללה פּטרני מטוֹבתך. הוּא, יתעלה שמוֹ, הניח לי כּד מלא ותיבה מלאה. ואתה בּני בּכוֹרי, אחרי מוֹתי לא יקשה ממך למצאם, שהם טמוּנים בּחצרי.
כּילה דבריו ויצא.
קרא הבּן לאשתוֹ מן הקוּבּה ואמר לה:
– האשה, מכּאן ואילך השגיחי על אבי ועל אמי ולא תסירי עינך מהם. זכרי שלא יחסרוּ דבר! הביאי להם את ארוּחתם בּעתה, כּבּדי את בּיתם וכבּסי את לבוּשם!
אמרה האשה:
– די לי בּשלי. איני יוֹדעת כּלוּם ואיני עוֹשׂה כּלוּם.
גחן ולחש לה:
שטיה, אצל אבי יש כּך וכך. שמרי את פּיך שלא תגלי דבר לגיסוֹתיך!
התחילה מטפּלת בּהם וּמביאה להם להם מכּל טוּב בּיתה.
הלך הזקן אצל בּנו השני ואמר לוֹ אוֹתם הדברים. וכן עשׂה לצעיר שבּבּנים.
התחילו הכּלוֹת מתחרוֹת זוֹ עם זוֹ להיטיב עם הזקנים. כּל אחת רוֹצה להראוֹת בּעיניהם חרוּצה וּנדיבה מאחיוֹתיה – הכּל בּגלל הירוּשה.
בּא יוֹמה של הזקנה ונפטרה לעוֹלמה, היה הזקן מכלה עצמוֹ מצער, עד שאללה חס עליו ונטל את נשמתוֹ.
בּשעה שהמת היה מוּטל בּתכריכיו על האצטבּה, יצא הבּן הבּכור אל החצר, נדחק תחת הכּיפּה והתחיל מחפּשׂ אחרי הכּד. אחיו השני הלך אחריו כּגר אחר התוֹשב, וגם הצעיר עשׂה כּן. הסיחוּ דעתם מן המת וּביקשוּ את שהניח להם.
ראוּ האנשים ואמרוּ להם:
– הבּוּשה עליכם! אביכם עדיין מוּטל על האצטבּה ואתם מחטטים בּטוּבוֹ. המתינוּ עד שהאנשים יקבּרוּהוּ וינחמוּ את האבלים, ואחר כּך – אם הניח לכם מוֹלידכם גרש אחד אוֹ אלף גרשים, תשבוּ יחדיו וּתחלקוּם בּיניכם חלק כּחלק, כּמנהג בּני־טוֹבים.
הלכוּ וּקברוּהוּ בּחפּזוֹן והזמינוּ את הקהל לסעוּדת־הבראה, אכלוּ האנשים לוֹגמה מנזיד־האבלוּת והלכוּ לבתיהם.
והבּנים הלכוּ שלוֹשתם והוֹציאוּ את הכּד ממחבוֹאוֹ.
אמר הבּכוֹר:
– אני הבּכוֹר ולי מגיעים שני חלקים.
אמר השני:
– לי משפּחה גדוֹלה ולי מגיע יוֹתר.
והצעיר אמר:
– אני בּן־הזקוּנים, אוֹתי אהב אבינוּ, עליו השלוֹם והתפילה, מכּל בּניו, ולי מגיע יוֹתר.
היו מדיינים זה עם זה. התייראוּ פּן תשמענה הנשים והדברים יצאוּ ללהב, אמרוּ:
– לא נבוֹא לידי השתווּת. מוּטב שנלך אצל אדוֹננוּ הקאדי ומה שיפסוֹק נקבּל.
טענו את הכּד והלכוּ אצל הקאדי.
אמרוּ לוֹ:
– אדוֹננוּ הקאדי, אבינוּ הוֹרישנוּ את הכּד הזה, והוּא מלא מן הצהוּבּים (מטבּעוֹת של זהב). רצוֹננוּ שתחלוֹק אוֹתם בּינינוּ לפי הצדק וּלפי היוֹשר.
אמר להם:
– כּרצוֹן אללה.
כּרך את הלפה לראשוֹ, והיא גדוֹלה כּטס של נחוֹשת, ישב בּראש זקוּף ואמר:
– בני, ערוּ את הכּד על ראשי. מה שינוּח על המיצנפת לי הוּא, וּמה שיפּוֹל מזה וּמזה – שלכם הוּא.
אמרוּ:
– כּדבריך.
הפכוּ עליו את הכּד, פּיו למטה. בּיקבּק הכּד אחת וּשתים ונשפּך על ראש הקאדי. הרים הקאדי קוֹל צוָחה:
– סלקוּהוּ, ישׂרף אביכם ואבי אביכם! די, די לי!
אמרוּ לוֹ:
– לא, לא. אללה בּינינוּ וּבינך! בּרצוֹנוֹ הכּל שלך…
וערוּהוּ עד היסוֹד.
אחר חזרוּ וּמצאוּ את התיבה. הוֹציאוּה ופתחוּה והנה היא מלאה יתדוֹת, ועל מכסה התבה כּתוּב: “היתדוֹת הללוּ הן לפי־הטבּעת של האיש המניח ירוּשה לבניו!”
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.