א. נאום־הפתיחה    🔗

(כ“ח באב, תרפ”ה)

בשעה זו של כונה נעלה, לפני עבודה חדשה למען המפעל היקר לנו, הנני מברך את כולכם, צירינו ואורחינו, ברכה היוצאת מקרב הלב. ולכבוד לי הדבר, כשאני בא היום בתור נשיא ההסתדרות הציונית לקדם בברכה את הממשלה של הריפובליקה האוסטרית. מודים אנו לך באמת ובתמים, אדוני המיניסטר של ממשלת הברית, על מדת הכנסת־אורחים של הריפובליקה האוסטרית, שהראתה להסתדרותנו העולמית בעיר נאה זו, שאנו קשורים אליה בעבותות־זכרון שלא ינתקו לעולם. מפה השמיע הרצל את קולו הקורא אל העם העברי; מפה יצאה שליחות של נביא, ע"י ספרו “מדינת היהודים”, אל האובדים והנדחים; פה הוא פעל, בתור יוצר וסובל כאחד, במשך שנים של עבודה תכופה, ופה מקומה של מצבת־אבן פשוטה אבל מסוככת כנפי־נצח, המעידה על שליחות מיוחדת במינה ועל תכלה בלא־עת…

“ענין של שלום ושל תרבות אנושית”, כך היה הרצל אוהב לכנות את מפעלנו הגדול, וכך היה מרגיש באמת. ברוח זו באנו לכאן, ואנו בטוחים שבני מדינה זו וממשלתה, הם היודעים את ערך הקשרים בין־הלאומיים לשלום ולידידות, הם ידעו לכבד רוחנו זו ואת השאיפות והפעולות היוצאות ממנה.

באמת ובלב תמים אנו מברכים את מורשיה של הקהלה הישראלית בוינה ושל הקהלה הספרדית פה, שלהן אנו שולחים ברכת אחים נאמנים.

ולכבוד מיוחד נחשב לי הדבר בבואי לקדם בברכה גם את באי כחן של ממשלות חוץ, וביחוד את בא־כחה של בריטניה הגדולה, היא הממשלה שקבלה על עצמה את המנדט של חבר־העמים כדי לסדר את עניני ארץ־ישראל. לא חובתי בלבד אני ממלא בזה, כי אם אני מבקש בהזדמנות זו בשם הסוכנות היהודית את בא כחה של הממשלה המנדטורית לקבל את רגשי תודתנו ורצוננו הטוב, רגשי כבוד ואמון שאנו רוחשים לה. אלה הם רגשות עמוקים ולבביים של הכרת טובה, שעם ישראל רוחש משכבר הימים לעם הגדול, אשר המסורת הכי חזקה שלו נשענת גם היום על כתבי הקדש. אנו יודעים להעריך את העבודה במלואה. הרוח שבה נוצר המפעל של בנין הבית הלאומי העברי, מביאה בלבנו את הבטחון הגמור, שהדבר יהיה לכבוד לא לבד לממשלה המנדטורית ולעם ישראל, אלא שזה יהיה גם צעד גדול בהתקדמותה של האנושיות כולה. תפקיד מלא־אחריות זה של בנין הבית הלאומי העברי, צריך להיות בכל יום אבן־בוחן להכרתו הפנימית של הלאום המנדטורי ולבטחונו הנאמן של הלאום העברי. בנוגע אלינו אנו נמלא את חובתנו בשלימותה.

בעונג רב אני מברך גם את באי כחן של שאר הממשלות. העובדה שאפשר לנו לקבל פני צירי ממשלות רבות כל כך בתור אורחינו, הוא לנו לכבוד וגם אות למצב ההתקדמות של תנועתנו, עשרים ושמונה שנים אחרי ראשיתה המצער. הקבוצה הראשונה של החלוץ, אולי לא גדולה ביותר אבל חזקה למדי, כבר התבססה בארץ תקוותינו ויעודינו הלאומיים. כבר יש הגרעין לקבוץ לאומי, ואם גם לא נלבש גאוה עד כדי לשכוח את מושגי השיעור והיחסיות, בכל זאת – ואתם אדוני, באי כח הממשלות, אתם מאשרים את זאת ע“י נוכחותכם פה – הננו כבר חוליה־מתהוה בשרשרת של משפחת העמים, ביתנו הלאומי מאושר ע”י חבר הלאומים, ואל תוך משפחת העמים הלזו נקוה להכנס בקרב הימים אחרי הפסקה קשה וארוכה בשלום ובכבוד.

וגם כבר זכינו לכך. לפני זמן מועט טעמנו טעם אושר זה המקווה, שהוא פשוט כל כך, ולנו הוא כמעט נס מן השמים – זה הוא הרגש להיות עם ככל העמים. אותם האנשים שזכו להיות נוכחים בשעת פתיחת האוניברסיטה על הר הצופים, שנתגדלה ונתעשרה ע“י הנהלתו הרוחנית של המדינאי הגדול וידידו הגדול של עמנו לורד בלפור, וע”י השתתפות שליחים נבחרים של עמי התרבות שבעולם במפעל הכי יפה שפעל כוח היוצר של אומה, הוא מקדש הרוח שלה – היו במשך ימים מספר החלוצים המאושרים לדור שעתיד לבוא אחרינו. אותו דור ישא בלבו רגש של בטחון עצמי, של כוח טבעי שבשבילנו עודנו בחינת מטרה לשאיפה אידיאלית. אף על פי שגם לעינינו ותוך כדי עבודתנו הוא מקבל צורה מוחשית.

קונגרס נכבד! ידידינו ובני לויתנו! עלינו לתת דין וחשבון לעצמנו על מה ששאפנו, שיצרנו ושלמדנו במשך שתי השנים האחרונות אחרי הקונגרס הקודם. ועוד יותר עלינו להגיד זה לזה ולהתיעץ זה עם זה על מה שמוטל עלינו בעתיד

במשך המשא ומתן שיבוא, בין בתור הסכמה בין בתור התנגדות חפשית, ודאי שירבו לדבר יותר על דבר טרדות, דאגות. ופה ושם אפילו הפסדים, מאשר על דבר ישועות והצלחות. כי הרי זו עבודה רבה וקשת סכסוכים שלא רבות דוגמתה בעולם. ואולי דוקא משום זה יתכן בשעה זו של סקירה בהירה על העבר להעיד כלפי עצמנו שזה שהעלינו לקרבן את הטוב והמשובח שבתוכנו, לא נשאר בלי סימן ברכה. אלה היו שתי שנים של התבצרות ניכרת בארץ ושל התגברות תדירית של כוחותינו באנשים ובמעשים. העליה המיוסדת בעיקר על עבודותינו היסודיות, עלתה ממספר כמה מאות נפשות עד לאלפים אחדים לחודש. היא נשמעת לקול ציון מצד אחד ומן הצד השני היא תוצאת מסבות העומדות מחוצה לנו. לרגלי עליה זו באה גם פעולה יוצאת מן הכלל בכל ענפי החיים הצבוריים והפרטיים במובן הכלכלי, החברתי והתרבותי. היא הפתיעתנו, אבל היא מוסיפה לנו אומץ ומעמידה אותנו לפני פרובלימות שלא ידענו אותן עד עכשיו. אין אנו רוצים וגם איננו צריכים להמנע מלהביע את שביעת רצוננו מהעובדה, כי מזמן שעבודתנו מתנהלת על יסוד החדש של המנדט נכפל מספר האוכלוסין העבריים בא"י, אבל כולנו יודעים כי הגידול המשמח הזה הוא רק היסוד הראשון בשבילנו. הננו יודעים כמו כן כי עלינו לסדרו בתוך הבניין הארגוני של הישוב החדש אשר יסודותיו המוצקים הם: השפה והתרבות הלאומית, הקרקע הלאומית והעבודה הלאומית.

בערים נבנו בתים למאות ולאלפים. פעולה של חרשת ותעשיה מרובת ענפים התפתחה הן בצורת תעשייה גדולה והן בצורת תעשיה זעירה והיא הולכת את דרכה באומץ ובבטחה. רצון היצירה וכוח הפעולה הביאו לנו על יד פועלי החקלאות גם מעמד פועלי החרושת. התעשיה החדשה מתאמצת למצוא שוק בשביל תוצרתה. אבל ביחד עם עבודה זו התקדמה במדה משמחת גם עבודת הבנין היסודית, ההתיישבות החקלאית, גאולת הקרקע והתקשרות האכר העברי לקרקע. הולכת ומתחזקת בארץ־ישראל וגם בחוץ לארץ הדרישה והקריאה לקרקע. רכישת שטחי קרקע גדולים היתה התשובה המתאימה לדרישת האנשים החדשים בארץ העברים. אבל האפשרות של התישבות חדשה מעמידה אותנו לפני המון פרובלימות רבות אחריות של עבודה ישובית, המתנהלת על פי תכנית מסוימה והמבטיחה תוצאות טובות. השאלות הללו דורשות מאתנו רצינות ומסירות.

הארץ המפכה חיים התחילה להאציל מרוחה על הגלות כולה. כח המשיכה של ארץ־ישראל גדל בשנים האחרונות פי כמה, והשפעתו לא הצטמצמה רק על החלוצים וכל אלה המתכוננים לעלות ארצה ישראל. רבים מאותם האנשים אשר התיחסו קודם בשויון־נפש לשאיפותינו, עומדים כעת תחת השפעת המפעל הארץ־ישראלי והנם מוכנים בין במעשה, ובין בכונותיהם ונטיותיהם, לעזור בבנין ארץ־ישראל לכבוד העם העברי.

שביעת רצון מיוחדת ממלא אותנו מספרם הגדול של הצעירים במערכותינו וזה נותן לנו את הערבון כי על כל שדות עבודתנו יתחדשו כוחותינו.

התחזקו וגדלו גם כן הכחות המספיקים את האמצעים החמריים: שתי קרנות הלאום המרכזיות לגאולת הקרקע ובנין הארץ, הקרן הקימת וקרן היסוד, מצאו להן מקום בלבות מאות ואלפים מידידינו. זה מוסיף לנו אומץ לעבודה הבאה. הננו מוכרחים לבוא בעתיד בדרישות יותר גדולות, באותה מדה שעבודתנו גדלה ובאותה מדה שעלינו לרצות בגידולה.

על כן הננו יכולים לסקור את עבודת שתי השנים האחרונות לא בלי שביעת רצון, אם גם הרצון לפעולה גדולה מהירה, הבקורת העצמית והמבקרים מן החוץ ימנעו אותנו משביעת רצון עצמית. דבר אחד ברור: הננו מרגישים – והרגשה זו יקרה לנו – את הזרם החי בנו ובעבודתנו, וכי הננו מתקדמים במפעלנו. הרגשה זאת תתן לנו עוז וכוח להתגבר מחר על הקשיים והמכשולים שנפגוש על דרכנו.

שני כוחות פעלו יחד ביצירת המפעל שלנו עד עתה: התנועה הציונית, אשר בטויה הכי חזק הוא ההסתדרות הציונית, והישוב העברי בא"י. על הקונגרס לתת כח ודחיפות חדשות להסתדרות הציונית, אותה ההסתדרות שפעלה גדולות ואשר גם תעודתה בעתיד ליצור מפעלים גדולים. גם לישוב העברי בארץ יצטרך הקונגרס לתת מה שמגיע לו: סיוע בלתי מוגבל ואמון–אמון של הסתדרות המשתתפת באהבה בעבודתו והיודעת להעריך את חלקו בעבודה. על כן, ידידי, בגשתנו עתה לעבודת הקונגרס, עלינו לעשותה בתור מורשים אחראיים של רצונם הציוני של מאות אלפים בכל העולם, מאוחדים ברוח ובשאיפה עם אחינו ואחיותינו בארץ־ישראל.

 

ב. על המצב הפוליטי.    🔗

בתקופה שעברה בין הקונגרס הקודם לקונגרס זה קבל המנדט תוקף חוקי. אמנם הוכר המנדט עוד ביוני 1922, אבל מתן התוקף המלא היה תלוי בחוזים ידועים בענין סוריה בין איטליה וצרפת שהגיעו לידי הסכמה ב־29 לספטמבר 1923, ומאותו הזמן קבל המנדט הארץ־ישראלי את תקפו החוקי. רק מזמן החוזה של לוזנה, ז. א. מיום כ“ד ביוני 1923, אפשר היה לחשוב את א”י לטריטוריה של המנדט. העובדות החוקיות הבין־לאומיות הללו הן הן שאפשרו לממשלת א“י לסדר את מצבם החוקי של אוכלוסי א”י, בשורה הראשונה לפרסם את חוקת האזרחות בא“י אשר קבלה תוקף בראשון באוגוסט 1925. בשנת 1924 דנה גם ועדת המנדטים המתמדת שעל יד חבר הלאומים על א”י. אנחנו, הסוכנות היהודית או ההסתדרות הציונית, הגשנו לועדת המנדטים דו“ח מפורט על עבודתנו. בנוגע לאופן המו”מ עם חבר הלאומים, הננו נמצאים במצב מיוחד במינו: הערבים או הועד הלאומי של יהודי א“י יכולים למסור את בקשותיהם ישר למזכירות חבר הלאומים, אבל הסוכנות היהודית איננה חלק הישוב הא”י ומפני זה אינה יכולה להגיש את בקשותיה ישר לועדת המנדטים. ועדה זו תצטרך לדון בישיבתה הבאה בפרוצדורה שעלינו להשתמש בה. את הדו“ח של השנה הנוכחית מסרנו להנציב העליון של א”י והוא ימסרנו על ידי משרד המושבות, המשרד לענייני חוץ והמזכירות של חבר הלאומים לידי ועדת המנדטים. יודעים אתם שאנחנו יצאנו להגן על עצמנו מפני ההערכה הבלתי מדויקת של העליה היהודית ושל הכחות היוצרים בא“י שבדו”ח של חבר הלאומים, והמיניסטר לעניני חוץ, טשמברלין, השתדל בזמן ישיבת הועדה ברומא לתקן את הרושם הרע של הדו“ח ההוא. אני בטוח שעל ידי הדו”ח שנמסר עכשיו יבוא חבר הלאומים לידי הכרה, שההערכה שהעריך אשתקד את העליה שלנו לא היתה מיוסדת על ידיעה מדויקת של העובדות. אנו נסינו לבוא בקשר בלתי אמצעי עם חבר הלאומים ויסדנו בג’ניבה משרד בהנהלתו של ד"ר ויקטור יעקבסון.

היחסים שלנו אל ממשלת המנדט נשארו נורמליים. הצהרת בלפור נתאשרה על ידי שלשת טפוסי הממשלה האפשריים באנגליה. אנו מביעים תודה לאדונים בעלי המשרד למושבות אשר במחלקת המזרח הקרוב על אשר התיחסו בחבה אל הפרובלימות של עבודתנו. אנו מצטערים על העדרו של אחד הדיפלומטים האנגלים הצעירים, מי שהיה ידיד נאמן לרעיוננו, ואולי הוא האחראי האמתי לצווה שקבל המנדט, עריק פורבס־אדם. הוא מת מיתה טראגית.

מבלי להפריז אפשר לומר בדרך כלל שכבודה של התנועה הציונית עלה במשך שתי השנים האחרונות במדה הגונה. הרבה אנשים בעולם הפוליטי הגדול, שעוד לפני שלש שנים התייחסו אל עבודתנו בא“י כמו אל חלום רומנטי, חושבים אותה עכשיו לעובדה ממשית. בדין וחשבון על התפתחות המסחר הבריטי בעולם, שיצא לפני זמן קצר ע”י ועד שנבחר מצד הממשלה, נזכרה לטובה התפתחות א"י ומצבה הכספי. במדה חשובה השפיעה על זה פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים.

עוד לא הגיעה השעה להעריך כראוי את מפעלו של הרברט סמואל, אבל בטוח אני, שכותב דברי־ימינו שיבוא, יאמר, שלא“י בא איש מזוין ברצון שלם ומלא בנוגע לבנין ביתנו הלאומי עפ”י תכניתו הוא, שנתן את האפשרות להניח את אבני הפנה הראשונות והחשובות ביותר. את הצעדים הראשונים האלה עשה סמואל באורח כבוד גמור, הן בנוגע לו והן בנוגע לביתנו הלאומי. אנו מקוים שעוד זמן רב יסייע סמואל לציוניות. היתה לי ההזדמנות לדבר עם הלורד פלומר, שבא אחריו, וקבלתי את הרושם שהוא הוא האיש שימלא את רצון הממשלה ביושר ובצדק. הננו מאחלים לו הצלחה בהנהלה שלו. יחד עם סמואל עזב את משרתו גם סיר גילברט קלייטון, והננו מביעים לו את תודתנו על רצונו הטוב, בתקוה שכעבור שנים אחדות נוכל שוב לברכו בא“י. הבא אחריו, הקולונל סימס, הוא אחד מהאדמיניסטרטורים הטובים ביותר בא”י, שבודאי ימלא את תפקידו באופן הכי נעלה.

אי אפשר שלא לראות את ההתקדמויות החשובות בא“י. מספר האוכלוסין היהודים עלה היום עד למאה ושלשים או מאה ושלשים וחמשה אלף נפשות. המספר הרשמי של החודש שעבר היה מאה ועשרים אלף. העליה עלתה משש מאות עד שלשת אלפים לחודש. ע”ד אפיה של העליה הזאת, העליה הרביעית, עוד יתוכחו בודאי הרבה בקונגרס הנוכחי. התגברות העליה הזאת העמידה את הסוכנות היהודית ואת ההסתדרות הציוניות לפני פרובלימות שלא ידענו אותן עד עתה. היחסים בין העם העברי והערבי נשתפרו. אינני חפץ להגיד בזה שהשאלה הזאת שהיא חשובה במדה מרובה, כבר נפתרה. אדרבא: הגיעה השעה שהקונגרס והמוסדות המוסמכים ישימו לב לפרובלימה הזאת ברצינות יתרה – אבל העובדה במקומה עומדת, שא“י היא כעת החלק הכי שקט של כל המזרח הקרוב. הכח המרגיע בא”י היא עבודתנו הקונסטרוקטיבית, שנעשתה עד עתה ושתעשה גם בעתיד במדה עוד יותר מרובה. כדי להגיע ליחסים נורמליים בין שני העמים נחוצים שני דברים: שכננו הערבי צריך להיות בטוח שאנו עושים את עבודת בנין הארץ ברצינות הדרושה – ושנית צריך שיתן אמון בזה, שרוח עבודתנו זו היא רוח החופש, הסבלנות והאחוה כלפי כל הגורמים שבארץ.

על שדה התרבות שאין לו גבולות גיאוגרפיים וצבאיים יש לנו עכשיו האפשרות, הודות לפתיחת האוניברסיטה ויסוד המחלקה השמית, להגיע לידי עבודה משותפת בינינו ובין קרובינו השמיים. תעודת הסוכנות והאוניברסיטה תהיה לסייע בהתפתחות אותו המקצוע בכל מאמצי כוחותיהן.

רצוני להצהיר בשם האכסקוטיבה כולה שהיא תעמוד גם עכשיו על תכנית הסוכנות היהודית, כפי שהיא נתקבלה על ידי הקונגרס הקודם. הקונגרס הנוכחי יצטרך סוף־סוף לתת פתרון לשאלה הזאת באופן מוחלט ולא להסתפק יותר בהחלטות אפלטוניות. הוא יצטרך להחליט אם רוצה הוא בהרחבת הסוכנות היהודית ואם לאו. כשאני לעצמי לא אסכים לפורמולות בלתי ברורות. המוסדות העיקריים של היהדות האמריקנית והאנגלית מוכנים להשתתף בסוכנות היהודית וגם בארצות אחרות יש אפשרות להגשמת הסוכנות. העיקרים של הסוכנות ידועים, אבל עלי לחזור עליהם: הסוכנות מיוסדת על המנדט ועל עיקרי עבודתנו בא"י, ז. א. קרקע לאומית, עבודה לאומית שפה ותרבות לאומית. בסוכנות לא ישתתפו נוטבלים, אלא באי כוח מוסדות יהודיים חשובים. במנדט לא ייעשו כל שנויים. לחוקת הסוכנות אפשר להכניס סעיף אחד, אשר על פיו אפשר יהיה לשנות את החוקה אחרי זמן ידוע, שאותו יקבע הקונגרס. לא כאן המקום לברר את כל הפרטים, אלא בועדה. חשוב ונחוץ הדבר, כי הקונגרס יתן לאכסקוטיבה את היכולת ליצור בקרוב את מועצת הסוכנות.

עבודתנו חשובה ומסובכת, אבל עלי להדגיש, כי התקדמנו במדה ידועה. לפי מדת הכוחות והאמצעים שהיו ברשותנו עשינו כל מה שהיה ביכלתנו. קשה לנבא על ההתפתחות העתידה, מכיון שהננו תלויים בכוחות שאינם עומדים תחת השפעתנו. תעודתנו היא להשיג את המכסימום בעבודת הבנין. קשה להגיד עתידות, קשה הדבר בפרט לאותם האנשים החושבים כי הם הם המכינים את העתיד.

 

ג. תשובה למתוכחים    🔗

על נשיא ההסתדרות הציונית נטל להחריש במשך שתי שנים. הזכות היחידה שניתנה לו היא להשיב דבר בקונגרס לכל המשיגים עליו ועל האכסקוטיבה. הייתי מעמיד בנסיון את סבלנותו של הקונגרס אילו באתי לעסוק בפרוטרוט בכל הספרות שנוצרה בדבר ההנהלה בששת החדשים האחרונים. אודה בגלוי וביושר כי את חלקה הגדול של הספרות הזאת לא קראתי. על כן אצטמצם בגבולות הבקורת העיקרית, זו שנשמעה בקונגרס

מר פרבשטין הודיע כי מחוץ לפתיחת האוניברסיטה בירושלים אין לציין שום קדמה בפוליטיקה לזכותה של ההנהלה. הוא הואיל בטובו ליחס חשיבות פוליטית רבה לפתיחת האוניברסיטה. אסיר תודה אני, בשמי ובשם חברי, בעד ההכרה הזאת, אולם יחד עם זה עלי להעיר כי אין זה העיקר במצבנו הנוכחי, להביא לפניכם מאורעות מרעישים, שיש בהם כדי להלהיב את דמיונם של צירי הקונגרס. אנחנו עומדים כיום בתוך עבודה רצינית אשר בעיני הגלריה או הרחוב הוינאי או הורשאי היא נראית אולי כמשעממת. ואולם כל פעולתנו מצטרפת ממעשים קטנים אלה ואין אני יכול לשבר את אזנו של הקונגרס בסנסציה. להלן בקר מר פרבשטין את ההנהלה בגלל דבריו של מיניסטר המושבות אמרי. קודם כל עלי לדחות כל אחריות למה שאמר אמרי, הוא לא נמלך בהנהלה הציונית בדבר הנאומים שעליו לשאת ואין אחריותה של ההנהלה לבטויים שנפלטו מפיו. אעפ“י כן אבקשכם לשקול בדעתכם את הדבר הזה: נניח כי אמרי היה אומר בירושלים בפני 70 או 80 ערבים וצוררים כדברים האלה: יש בדעתי לנהל את ממשלת א”י ככה שבמשך 10 שנים יוצר שם רוב יהודי, ולא איכפת לי לאיזו תוצאות יביא הדבר. לדעתי, בדברים שכאלה היה מיניסטר המושבות משרת אותנו “שרות של דוב”. לצרכי הרגע ולשם תעמולה אפשר היה אולי לנצל את דבריו. אולם לאורך ימים הם היו גורמים לנו נזק. אני יודע כי נאומו של אמרי עשה על הערבים רושם הרבה יותר רע, מאשר על מר פרבשטין. מה אעשה; כך דרכו להתבטא. ואולם יודעים אנו עוד דבר. את אמרי מכירים אנו זה עשר שנים. הוא היה, הווה ויהיה ידיד נאמן לציוניות. נכון הדבר, כי בלבם של שליחי הממשלה שבקרו בימי הפסח את א“י, התעוררו חששות למראה חזיונות אחדים בתל־אביב. חושבני, שאין לשלול מהם את הזכות לעיון בקרתי בדברים, ומכל שכן אם הם קוראים את עתונינו ומוצאים בהם בטוי לחששותינו אנו. נכון הדבר, כי הממשלה חשבה לאחוז באמצעים לשם מניעת הספסרות הקרקעית וחוסר הדירות. בשאלות אלו נשאתי ונתתי עם הממשלה באריכות רבה, בשיחה שארכה כשלוש שעות, ועליה הרציתי לפני הועד הפועל ולפני חברי ההנהלה. ואני מאמין שהממשלה חשבה לעשות זאת מפני שהיא חוששת, כמונו אנו, לשפל שיבוא אחרי גאות העליה. ואולם אני יעצתי לממשלה שלא לאחוז בשום אמצעים, ואני מאמין כי במקרה כזה היא תקבל את עצתה של הסוכנות היהודית, ולא תאחוז באמצעים מבלי ידיעה מדויקת של התנאים החברתיים והדינאמיים השוררים בא”י. אני מאמין כי לא יקרה דבר, ושמועות הבהלה שלא היתה לנו שהות להביע לפני הממשלה את דעתנו בנידון זה, אינן במקומן.

לדעתי לא נכון עשה הנואם (פרבשטין) בבקורת שהוא מתח בלי הבחנה על הפקידים היהודים בארץ. הוא אמר כי ישנם פקידים רעים בא“י, ופקידינו אנו גרועים לפעמים מזולתם וכו'. מצד אחד דורשים אנו, בדין, כי מספר הפקידים היהודים ירבה ככל האפשר, אולם, אם מצד שני, שופטים אותם לשבט בלשון כללית כזו, משום שפקיד זה או אחר עשה מעשה שאינו לרצון לקבוצה זו או אחרת, הרי עושים את מצבם של הפקידים היהודים לבלתי אפשרי. כאן אני רוצה להזהיר עוד אזהרה: כל מה שאתם אומרים וכותבים נרשם לזכרון. אין אתם מדברים בחלל ריק. ואם תקראו מחרתים את המאמרים שיופיעו בעתונות הערבית, כי אז תראו איך פועלים בא”י דברים הנאמרים כאן. דבר זה עושה גם את תשובתי על אחדים מדברי הבקורת להרבה יותר קשה מכפי שאתם יכולים לשער.

נאמרו כאן דברי נזיפה, כי ממשלת המנדט מנתה את הנציב העליון החדש מבלי להמלך בדעת הסוכנות היהודית. גם אני יכולתי – והאמינו־נא לי, שאין אני אומר את הדברים רק לשבר את האוזן, כי הן פעמים אחדות אמרתי כי שאלו בדעתנו, ואין זה נעים למסור הודעה שכזו – גם אני יכולתי אילו רציתי, להתהלך כאילו כיסי מלא סודות ולהעמיד פנים כמגלה טפח ומכסה טפחים. זאת לא עשיתי. לפי דעתי מחויבת ממשלת א“י לדבר אחד, לשלוח לא”י נציב עליון הנוטה אהדה לעיקרי המנדט. זאת יכולנו לדרוש וזאת דרשנו. בכל עת ובכל שיחה הצגתי לממשלה את דרישתנו זו. ואולם לדרוש כי הממשלה תשלח לא"י אדם זה או אחר, הרי זה להסיג את גבול זכויותיה הסוברניות של ממשלת המנדט. אין זה נעים, אולם יכולתי להגיד לכם כי במשא ומתן שיש לנו עם הממשלה מדובר לעתים קרובות על עניני אישים, אך אין אנו נוטלים שורה לעצמנו לדרוש דברים, אשר לדעתנו אין הם עומדים על בסיסו המשפטי של המנדט.

יש לי ההכרה המוצקה כי לורד פלומר לא היה מקבל את המשרה, אילו חשב כי הוא יבוא או יכול לבוא לידי ניגוד אל הפוליטיקה הכלולה במנדט. והנני להזהיר אתכם, ביחוד את אלה שילכו מחר שוב לא"י על מנת לעבוד שם, מלערוך השואות כבר בשבועות הראשונים לחיי הממשלה החדשה ולהשתמש בבטויים שיש לגלות בהם פנים שלא כהלכה. עלינו להראות את המכסימום של רצון טוב ביחס לממשלה החדשה ולהמנע מדברים העלולים להזיק לעבודתנו בארץ. ראה ראיתי כיצד אותם האנשים שלא ידעו קודם גבול בבקרתם נגד סמואל, לא יכלו אחר כך למצוא די שבחים בכדי להביע את צערם על לכתו מן הארץ. עצתי לכם: המנעו מהתקפות היסטריות והמנעו משבחים היסטוריים! מתוך יחס נכון וברצינות עליכם להעריך ולהבין את עבודתו של איש כזה.

נאמרה כאן מלה שאני מקבלה ברצון: אין ההנהלה אחראית לעליה הרביעית. ואולם פעולתנו במשך חמש השנים האחרונות היא האחראית לכך שבכלל היתה עליה זו אפשרית.

מר גוטליב נזף בי בגלל הדברים שאמרתי פעם בירושלים על דז’יקה ונאלבקי. דז’יקה ונאלבקי עצמי ובשרי הם, אולם כולנו נעשינו לציונים מתוך שלילת דז’יקה ונאלבקי, ואם גם יודעים אנו להעריך את הכוחות ההיסטוריים הכבירים שנולדו בדזיקה ונאלבקי, הנה הציונות היתה מחוסרת כל ערך בשבילנו, אילו באה להרכין את ראשה לפני הגלות בא"י. הציונות היא מחאה נגד דז’יקה ונאלבקי והדבר היחיד אשר אליו אנו שואפים הוא ליצור בארץ תנאים כאלה, אשר יהפכו את דז’יקה ונאלבקי למה שאנו קוראים ארץ־ישראל.

מר ארלוזורוב מתח בקורת על ההנהלה בדרך כבוד, וכפי שנראה לי, גם מתוך ידידות. הוא ציין את המפלה שנחלנו בג’יניבה. הוא צדק בהוכיחו אותי על זה שבדברי הפתיחה שלי ניסיתי לבאר את המפלה הזו בסבות פורמליות וטכניות. אני מודה כי נשמטה מעיני טעות זו בנאום הפתיחה שלי וכי אולי באמת נתתי מקום לרושם כאילו אני מנמק את הרצאת ועדת המנדטים בג’יניבה בזה שהרצאתנו לא הוגשה בדרך הנכונה או למועד הנכון. אני מצטער שגרמתי לרושם זה ומצהיר שסבות הרבה יותר עמוקות גרמו לכשלון הזה, לא היו ואין עדיין בג’יניבה הבנה מספקת למה שקוראים שם “הדואליזם של המנדט”. ועוד זמן רב ועוד הסברה רבה תדרש, בטרם תוצר ההבנה הדרושה לדברים אלה בג’ניבה ובחוגים המקיפים אותה. ואל נא תשלו את נפשכם בשוא, הבנה זו לא תבוא בשנה או בשלש שנים. זוהי שאלת חנוך עמוקה וקשה, שהיא חלק מעבודתנו הפוליטית. ואולם רוצה אני להעיר, כי עשינו את כל אשר יכלנו כדי לתקן את המעוות. מיניסטר החוץ הבריטי בעצמו ובכבודו עשה את התקון, שהוכנס בפרוטוקול של החלטות האספה הכללית של חבר הלאומים. הנה זהו מה שיכולנו לעשות. אנו יודעים כי אין זה מספיק, וחובתנו לנטוע בחבר הלאומים ובחוגים המקיפים אותו הבנה נכונה ביחס לשאיפותינו.

כונתי העיקרית בדברי היא להסביר כי אין אנו חיים בחלל ריק. אנו חיים בעולם אשר אינו מבין את מצבנו לאשורו ועלינו להתחשב בזאת יום יום. ואולם בטרם אגיע לכך עלי עוד להעיר הערות אחדות.

אני מגיע לדבריו של גרינבוים. מובטחני כי לא יחשוב לפגיעה בכבודו אם אומר כי לא השמיע שום חדש בקונגרס זה, חוץ מדבר אחד אשר איני יודע אם היה זה סתם דרך דבור, או הבעת הכרתו הפנימית. הוא אמר: “חכינו לתוצאות המו”מ בדבר הסוכנות היהודית והתוצאות לא באו". הוא חכה כאילו, כי אבוא בעצמי ואודיע, כי לא עלה בידי דבר, וכי אין עצה ואין תבונה.

הוא שוכח כי בכל ענין הסוכנות הלכנו בדן קונסטיטוציונית, וכי היא אשר הפריעה בעד התקדמותו המהירה. אלמלא ההתנגדות לכל התכנית אשר עליה ניצח גרינבוים בכשרון רב ובהתלהבות, שהיו ראויים למפעל יותר טוב, כי אז אולי הבאנו את דבר הסוכנות לידי גמר עוד לפני שנה, ואז אפשר היה כיום להראות על תוצאות. ואולם אל־נא תהפכו את החרב: קודם אתם מפריעים לענין ואח"כ באים ודורשים תוצאות.

ואולם זה רק אגב אורחא, העיקר הוא כי ישנה כונה לפתות את ההנהלה וביחוד אותי כי ענין הסוכנות נפל לבלי קום, ובהיות שגרינבוים סומך על זה שאני הנני אימפרסיוניסט, מאמין הוא כי יצליח לשכנע אותי כי כל הענין בטל. את עמדתנו בשאלת הסוכנות לא שנינו ולא נשנה, ואנו מקוים להגשים את התכנית בקונגרס זה.

ועתה מלים אחדות על האימפרסיוניזמוס. זה שנות דור שאני עובד יחד עם גרינבוים, ואעפ“י כן אין הוא מכיר אותי, כנראה. מר גרינבוים, אני הנני קשה העורף מכל אדם. זאת הוכחתי בי”א השנים האחרונות. יש שנדמה לכם, שבלונדון, ביחוד בעניני הפוליטיקה, עובדים דרך “קפיצות”. הסבה היא כי מנהיגכם הפוליטי בא תמיד ללונדון רק תוך קפיצה. אילו נתתם למנהיגכם את האפשרות לנהל באמת את העבודה הפוליטית בלונדון, כי אז במשך כ"ד שעות היה חולף רושם זה של אימפרסיוניזם. במצב הנוכחי איש אינו אשם, ועול הוא מצדכם להאשים אותי בו. אני מתאמץ לרכז עבודת שנה בשלשה חדשים ולהכפיל את שנותי ואת ימי, רבות יוכל היהודי לעשות, אולם נבצר ממנו לפרוץ את גדר הזמן והמקום. שמא העלו על דעתם אלה שנזפו בנו על אשר לא ידענו בדבר מנויו של לורד פלומר, כי דוקא בשעה שנידונה שאלה זו, היתה ההנהלה מפוזרת בכל העולם. זוהי הטרגיות של מצבנו. אילו נספו המנהיגים יום אחד באסון רכבת, כי אז למחרתו לא היה מי שימלא את מקומם. יותר מכל מצטער אני על זה.

לא פחות בלתי צודקת היא גערתך, חבר גרינבוים, כי אני או חברי הרסנו את ההסתדרות הציונית. קרא את נאומי ואת כל מה שכתבתי, שאל את האלפים ואת מאות האלף אשר דברתי אליהם. על מה דברתי אליהם אם לא על ציונות, על ציונות מלאה ושלמה בת מאה אחוזים. מעולם לא הצעתי סורוגאטים, ובזה אולי כלול מעט הכח שיש לי. ודוקא בארצות שבהן עבדתי התגברה התנועה הציונית. ודוקא בארצות שיש בהן יחס חיובי לסוכנות, אשר איננה לרצון לך, רמה קרנה של ההסתדרות הציונית: בפולין, בגרמניה, בקנדה, בדרום אפריקה, ובארצות אחרות. ואם כיום באים חבריך הצעירים, אשר מחר אולי לא תכירם גם אתה, ונותנים אותי לבוגד ולמוכר את הציונות, כי אז אני אומר לך שלא מן השמים נפלתי, אלא ברחוב היהודים נולדתי, והנני עצם מעצמה ובשר מבשרה של ההסתדרות הציונית, ואינני יכול לבער מתוכי את הדבר, ממש כשם שאיני יכול לבער את עצמי.

ועוד דבר, מר גרינבוים, והוא האחרון. השתדלת להכניס כאן טרמינולוגיה של פרלמנט, שהנך אחד מחבריו המצוינים, ודברת על “אוגודה”. אם אתה בא לקנטר את ההנהלה הציונית בהתרפסות והשתעבדות, כי אז מעיד אני בך את האנשים אשר אתם נשאנו ונתנו. קרא נא את נאומו של אלנבי בירושלים ומצאת שם תשובה אם פעם חללנו במלה אחת או בתנועת יד את כבודו של העם העברי. היו לפנינו שתי דרכים לנטוע בלב אחרים כבוד אל עצמנו: לעמוד בפוזה, להעמיד פנים של איש־מדינה, להסמך על כוחות־מיסתורין שאינם במציאות, ליצור דמיונות שוא ומדוחים – זאת לא עשינו, במתכוון לא עשינו זאת, כי אילו כך התנהגנו לא כבוד היינו נוטעים אלינו, אלא כשארלאטאַנים היינו בעיני אחרים ולצחוק היינו עושים את עצמנו. אנחנו נסינו ללכת בדרך של מדינאות אחרת, מדינאות המתבססת על רגש הצדק ומכוונת לעורר את הרגש הזה גם בלב אחרים, וזוהי דרך הכבוד האמתי. כל השאר הוא צחצוח פוליטי ודפוסים פוליטיים מקובלים, שאולים מעמים אחרים. אני הנני איפוא מדינאי יהודי, ואתה הוא המתבולל.

לדבריו של בן־גוריון אין לי להעיר הרבה, רק אחת אגיד. הוא ציין בצדק מעין הודיה בדלות כוחנו בנאום הפתיחה שלי. ואולם הודיה זו מכוונת הרבה פחות למעצורים אוביקטיביים שאין לנו שליטה בהם, מאשר לדברים שהם בגדר יכלתנו ואעפ"י כן לא נעשו. הנה תכנית רוטנברג! מה רבות דובר על התכנית זו! באיזה קוצר רוח חכה הקונגרס לטלגרמה מלונדון שצריכה היתה לבשר את מתן הקונצסיה! איזו מאמרים היו נכתבים אילו ניתנה אז הקונצסיה. והנה היא ניתנה ואנו יודעים את חשיבותה וכלום הפקנו ממנה בארבע השנים הללו איזו תועלת שהיא? ואם לא הפקנו כל תועלת, במי תלוי הקולר – בממשלה, בהנהלה, או בתכונתנו אנו שאנו דבקים רק בנוסחאות, אך בהנתן לנו אפשרות, אין אפשרות זאת מנוצלת על ידי העם העברי וההסתדרות הציונית.

אשר לממשלת הפועלים באנגליה, הרי יודע בן־גוריון בודאי, כי הבאנו היטב בחשבון את האפשרויות הכרוכות בה למעננו. כשעבר השלטון לידי ממשלת מקדונלד הייתי הראשון להדגיש איזה שרות שרתו אותנו חברינו משמאל, ואני חושב כי לא טחו עיני ההנהלה מראות זאת. ואשר להתעוררות המזרח, הרי דוקא ההנהלה הנוכחית הכירה בזאת, אולם לעתים קרובות הטיפה לקח על אזנים אטומות.

ז’אן פישר בא עוד פעם להזכירני כי פעם אמר דבר־מה. כתרופה נגד כל הפגעים נראה בעיניו בטולו של הספר הלבן, והוא מציע אפילו רצפט, כיצד יעשה הדבר. את הספר הלבן אפשר להפוך לספר תכול־לבן רק ע"י עבודתנו בארץ. תחבולה אחרת אין, יכולים אתם לאמור, כי רק הנהלה רעה היא זו או ממשלה רעה היא זו – אולם את העובדה לא תשנו.

מרמינסקי התאונן על דברים רבים, קצתם נכונים, קצתם מוגזמים. אני מודה בלי עקיפין, כי פקודת העליה אינה אידיאלית ואולם אם נבוא לבחנה בלי פניות מפלגתיות, נמצא מדה ידועה של התקדמות לעומת הפקודות הקודמות. הנה נותנת לנו הפקודה החדשה קונטרולה הרבה יותר גדולה על העליה, על חלוקת הסרטיפיקטים. אין זה רב, עלינו לדרוש הרבה יותר, אעפ“י כן זהו מכסימום שיכולנו להשיג כיום. אם אתה בא ומודיע כי מספר רב של עולים הושב על עקביו, הרי יוצר אתה רושם שאינו מתאים לעובדות. השנה הוחזרו עולים רק בחצי אחוז למאה יותר מאשתקד – 3.3 אחוזים לעומת 2.8 מאשתקד. אנו נלחמים על כל נפש ונפש וברוב המקרים אנו מנצחים, ואולם לפעמים ישנה פגיעה פורמלית בחוקים. ב־50 למאה מן המקרים שבהם נגזר על העולים לשוב, הגזרה נתבטלה אך נכון הדבר, כי לפעמים נראית כוונה להשיב אנשים שהכל אצלם כשורה, ועל זה מצטרף אני למרמינסקי במחאה חריפה. עוד דבר אמר מרמינסקי, שבזה הוא תמים דעה עם הנואם האחרון, ז’בוטינסקי: “הממשלה האנגלית בונה לה בא”י עמדה אסטרטגית, מבלי אשר אנחנו המנוצלים לשם זה נקבל דבר מה השקול כנגדו”. איני יודע אם זה היה פירוש דבריו של מרמינסקי, גם אם לא התכוון לכך, הרי מימרא היא בקונגרסים הציוניים כי “האימפריה הבריטית אינה יכולה להתקיים מבלעדינו, אנגליה זקוקה לנו לבצור עמדתה האסטרטגית ועל כן שוטה אתה שמכרתנו בעד נזיד עדשים”. נתבונן נא בפוליטיקה זו של “תן לי ואתן לך”.

אפשר כי נכון הדבר כי הפוליטיקה הבריטית זקוקה לנו, אולם לע“ע לא כל אלה הקובעים את הפוליטיקה הבריטית יודעים זאת למדי. אנו משתדלים להסביר להם את הענין, לפעמים מצליח הדבר בידינו, אך לפעמים חשובים בעיניהם מלטה וגיברלטר מא”י. ישנה אסכולה של מומחים צבאיים – ועליכם לדעת כי גם לאנגליה יש מומחים צבאיים ממש כמו שישנם אצלנו בקונגרס – הטוענת כי אין כל צורך בא“י להגנת האימפריה הבריטית. ישנה עוד אסכולה האומרת, כי אמנם כן, יש ערך לעמדה שבא”י אולם עמדה זו היתה חשובה שבעתים בלי יהודים ובלי המנדט, והנה אסכולה זו הגישה לראש המיניסטרים של הממשלה האנגלית – ולא לנשיא ההסתדרות הציונית – אגרת בשאלה זו החתומה ע"י 125 חברים של הקונגרס שלהם, ז. א. של הפרלמנט הבריטי. ואם מצד אחד עומדות 125 חתימות אלו ומצד שני חות דעתה של ההסתדרות הציונית בתור מומחית לעניני צבא, כי אז בשאלותיה הצבאיות של האימפריה הבריטית משקלן של 125 דעות גדול אולי יותר מדעתו של הקונגרס הציוני, עצתי אמונה לכם, אל־נא תבנו את הפוליטיקה שלכם על דעת עצמכם בשאלות אלו, ואל נא תתערבו בכלל בעניניה הצבאיים של האימפריה הבריטית.

החשיבות הרבה שישנה לנו ולעבודתנו לגבי אנגליה היא ממין אחר לגמרי. דוקא מדינה כבריטניה תחשוב לה פעם לצדקה רבה, כי נסתה לפתור שאלה שהיתה סמל העול בעולם. זהו ערך אסטרטגי שאינו מתבטא בחילות ואינו בא לידי גלוי בפרלמנטים, ואולם חשיבותו העצומה היא לאורך ימים. זאת מאשרים דבריו של מדינאי אנגלי רם המעלה, אשר אמר לי פעם: „אילו היום דרשת את הצהרת בלפור, לא היית מקבלה, ואולי בעוד עשרים שנה יתגאה העם האנגלי במה שעשה“. וזהו מובנו העמוק של יחסנו אל אנגליה, לא אל אנגליה של “מורנינג פוסט” ולא אל אנגליה אשר תפיק תועלת אסטראטגית מהצהרת בלפור, כי אם אל אנגליה של בלפור ושל לויד ג’ורג' ושל מקדונלד, אנגליה זו תעריך את א”י הבנוּיה ואת התרומה שתרמה האימפריה הבריטית לשם פתרון שאלה קשה. שהיא ככתם קלון בחיי האנושיות. אלה הם ערכים אשר רק בעתיד יבואו לידי גלויים המלא

והנה בזה לפי הכרתי העמוקה טבועה טעותו היסודית של ז’בוטינסקי. לא אגיד מחמאות לז’בוטינסקי. שלשום הוא נשא כאן נאום מזהיר מבחינת אמנות הניצוח. ואולם יכול אדם להתחיל בזה ששנים ושנים הם חמשה ולהסיק מזה מערכת מסקנות על טהרת ההגיון. אבל שנים ושנים אינם חמשה! וזוהי הטעות שלא השגיח בה ז’בוטינסקי. מה שאמר חל בדיוק מצוין על ארץ כרודיזיה למשל. רודיזיה היתה ארץ פנויה, לא היו לה אוכלוסים משלה, לא היתה זו ארץ עמוסת מסורת כבירה, העומדת במרכז זרמים היסטוריים אדירים. זוהי ארץ שבה צריך היה להשקיע הון, ובאו אנשים והשקיעו את ההון, ומצאו שם כברות אדמה רחבות חסרות בעלים, ועל יסוד זה אפשר היה לקבל מלוה. וססיל רודס קבל את המלוה והקים טרוסט גדול וחברת צ’ארטר, והנה כיום נמנית רודיזיה בין קהל המדינות. ואילו היתה א“י רודיזיה, כי אז לא היה לז’בוטינסקי צורך להתוכח עם ההנהלה. אולם א”י איננה רודיזיה. שוב עוברת אגדה ברחוב היהודי, כי בא“י ישנו שטח עצום של קרקעות מדינה. בכל הארץ ישנם 900,000 דונם קרקעות־מדינה רשומים. מה שאינו רשום הנו לפעמים כל כך רע עד כי אין כדאי להוציא כספים למדידתו, מ־900.000 דונם אלה נתחלקו 600.000 בחבל בית־שאן. זה היה מעשה לא נכון. בודאי זה נעשה מבלי לשים לב לעניננו. ובכן נותרו כיום 300.000 דונם של קרקעות מדינה ובטוח אני, כי ז’בוטינסקי לא יוכל לבנות את פתרון שאלת היהודים על 300.000 דונם אלה. נוסף על קרקעות מדינה אלה ישנה עוד אדמת מחלול. זוהי אדמה שלאחר שלא עובדה שלש שנים רצופות היא עוברת אוטומטית לרשות הממשלה. לאחר גמר עריכת פנקסי האחוזה בא”י יתברר, כי פה ושם ישנם שטחים בני 30.000 עד 50,000 דונם, אשר בדרך משפט יעברו לרשות הממשלה. אנחנו נעמוד תמיד על כך כי קרקעות אלה, במדה שהם מסוגלים לעיבוד, יועמדו ברשותה של הסוכנות היהודית. ואולם אני מעיר את אזניכם כי כבר היו עובדות שהציעו לנו שטחים די רחבים, פעם 10.000 דונם ופעם, כמדומני, 40.000 דונם, ואולם, מתברר כי יותר זול יהיה לקנות אדמה טובה מאשר לקבל אדמה זו במחיר נמוך ולהשקיע כסף יהודי בטרשים וחולות. הנכם רואים: בקרקעות אלו אפשר להתנצח לפני הקונגרס אך לא לפני הממשלה.

ישנם עוד שטחים אשר אותם נצטרך לקנות בכספנו, אם נאבה ואם נמאן. דרך אחרת אין. היתה יכולה להיות עוד דרך, והיא לצמצם את אחוזות הפלחים, המעבדים, כידוע, רק שליש אדמה בכל שנה ומובירים שני שלישים, ואולם זאת יכולנו לעשות רק אילו הבאנו את הפלחים לידי כך, שיעבדו את אדמתן על פי אותן השיטות האינטנסיביות שאנו אחזנו בהן. אחרת לא תוכל הממשלה לפעול בכוון זה, ואולת תהיה לדרוש זאת ממנה. הרי אין דרך אחרת זולתי הדרך המרה הזאת, לקנות ולגאול את אדמת א"י בממונם של ישראל. אם אתם מתייחסים לדבר ברצינות, כי אז תעשו זאת בעצמכם ואם אינכם מתיחסים לדבר ברצינות, כי אז תדרשו מהממשלה האנגלית כי היא תעשה זאת למענכם. ואיזו תוצאות יכולות להיות לדבר, מוכיח דוקא מרד הדרוזים, אשר ז’בוטינסקי הביאו לראיה. 50,000 איש, הרתוקים לאדמתם, נועזו להתיצב לפני מדינה אדירה כצרפת. ומה שצרפת לא תרשה לעצמה לא תעשה גם שום ממשלה אנגלית. ואולם הדבורים על אפשרויותינו גורמים נזק רב לפוליטיקה שלנו. פוליטיקה היא – לרצות להשיג דבר אשר אפשר להגן עליו כעל דרישה צודקת לפני מצפון הצבור.

לא אכנס בויכוח עם ז’בוטינסקי על מכסי מגן וכיוצא בהם. אין אני מבין בזה כלום. ונראה לי, כי מוטב היה גם לז’בוטינסקי שלא לעשות את שאלת המכס ליסודה של השקפת עולם. אני בא ממנשסטר, ערש המסחר החפשי. שם נידונה שאלה זו זה דורות. ואעפ“י כן לא נפתרה השאלה מן הצד המדעי והטכני. אפשר שלטובתנו היה הדבר אילו הנהיגו מכס מגן באילו ענפים, ואז עלינו להשתדל להשיג זאת. אני מתאר לעצמי כי מומחים שידונו עם הממשלה על פרטי המכס סופם למצוא מסלות לדבריהם והכל יתפתח לאט לאט ובדרך אורגנית, כשרק תהיה תעשייה בארץ. ואולם תעשיתנו היא רק בת י”ח חודש. הייתי מבין אילו בא ז’בוטינסקי ודרש מפעלים שהם יסוד מוסד למשק המדינה – נמל, חשמל, וכ'. ואולם דוקא מכס מגן כבסיס לדרישותינו הפוליטיות, לתכנית שלמה נראה בעיני להפרזה יתירה.

ועתה מלים אחדות על המלוה. מראש אומר: לפי דעתי, המלוה הנו אפשרי מהבחינה הפוליטית. זוהי שאלה פוליטית מן המדרגה הראשונה. לדעתי, עלינו לעשות התאמצות להשגת המלוה כהתאמצות שעשינו לשם הצהרת בלפור. הדבר ידרוש הכנה אטית ושיטתית, אך תנאי אחד לדבר – אם חושב מי שהוא בקונגרס כי המלוה יבוא פעם במקום קרן־היסוד כי אז נכונה לו אכזבה מרה. דוקא למען יושג המלוה, צריכות הכנסותיה של קרן־היסוד לעלות מיום ליום, והוא הדין בקרן הקיימת. אין זו הנחה תיאוריטית. כבר לפני שנתים – ועלי להגיד לז’בוטינסקי כי כל הדברים האלה אינם אמריקה שהיום גלוה, כי זה שנים שאנו מנפצים את ראשינו אל סלע ארץ־ישראל – עשיתי על־פי החלטת האכסקוטיבה צעד של נסיון. הלכתי לאחד מאילי־הממון האנגלים, אשר דעתו נשמעת שמתי לפניו את טבלאות ההכנסה של קרן־היסוד וקרן־הקיימת ואמרתי: אין אנו מדינה ואין ביכלתנו לתת ערובה ממשלתית; אנו הננו הסתדרות הבנויה על התנדבות, אנו עושים בארץ־ישראל בתנאים כאלה וכאלה עבודה כזו וכזו. באותם הימים היו בארץ 2000 מחוסרי־עבודה. ציינתי את העובדה ואמרתי כי סבת הדבר היא שאין לנו די כסף. הכנסותינו תגדלנה. כמה, שאלתיו, היית מלוה לנו, “למען עיני היפות”? ותשובתו היתה: מ־100.000 עד 150.000 פונט. אז הלכתי הביתה ואמרתי לעצמי, כי כאשר תרבינה ההכנסות של קרנותינו, כשיחלוף חוסר העבודה, כשנוכיח כי עבודתנו הולכת וגדלה, כי אז גם יכולת האשראי המוסרי שלנו תגדל ותגיע עד לחצי מיליון, למיליון, לשני מיליונים. ידעתי, מלבד, היכולת המוסרית דרוש עוד דבר, ערובות, אך גם אלה תמצאנה רק לכשנגדיל את פעולותינו אנו. אנו נתעסק ברצינות בשאלת המלוה, ואני מאמין כי בעבודה של שנה עד שלוש שנים אצל הממשלה, חבר הלאומים ומוסדות אחרים יוצר מצב־רוח הדרוש כדי לאפשר את הגשמת הדבר, בתנאי שהכנסות ההון הלאומי שלנו תגדלנה משנה לשנה.

ובכן אין אני רואה דרך אחרת מזו שהלכנו בה עד כה. לא נועיל דבר אם נלחץ על הממשלה האנגלית, אם נוציא 50,000 יהודים לתהלוכה ברחובות ווייטשפל ואם נשלח כתבי־תלונה לחבר־הלאומים. אילו בא ז’בוטינסקי כיום בשם ההסתדרות הציונית לנסח את דרישותיו אל הממשלה האנגלית, כי אז היה מקבל תשובה כזו בערך: “לקחנו על עצמנו חובה קשה ואנו מתאמצים למלאה ככל אשר נוכל, מבלי לפגוע בעניניהם הצודקים של אחרים. אנו הולכים אחרי הלחץ הביולוגי, אנו מותרים לגידול האורגני של א”י. אם העליה עלתה מ־600 עד 3000 לחודש, אין אנו מפריעים. אם עוד תוסיף לגדול, טוב. אך כל אלה בתנאי שגידול אורגני זה לא יועמד בסכנה על־ידי לחץ חיצוני מיכני, אשר תעשה לנו את הנהלת הארץ לבלתי אפשרית".

אני מודה כי דוקא מתוך התרשמות פוליטית, מר גרינבוים, אפשר לעשות רושם על מיניסטר או פקיד זה או אחר, ברוח נאום מוצלח או הפגנה. אולם רושם זה יהיה כהרף עין, הוא יחלוף ואחריו תבוא הריאקציה, אשר פעולתה תהיה קיימת לתמיד. פעם עזרתי לז’בוטינסקי להקים את הלגיון – למרות רצון ידידי. כיום הזה הייתי חושב את הדרישה לא רק לחסרת תועלת אלא גם למזיקה. ישועתנו תבוא ממקום אחר. בידידות אמתית ובעבודה משותפת עם הערבים עלינו לפתוח את המזרח הקרוב לפני היזמה היהודית; ארץ ישראל צריכה להבנות מבלי אשר נפגע כחוט השערה בעניניהם הצודקים של הערבים. אסור לקונגרס הציוני להסתפק בנוסחאות מופשטות. עליו להכיר באמת כי ארץ־ישראל אינה רודיזיה, אלא שם נמצאים 600,000 ערבים אשר לגבי רגש הצדק של העולם יש להם ממש אותה הזכות להיות בארץ־ישראל כמו שיש לנו להקים את ביתנו הלאומי. כל עוד לא חדרה ההכרה הזאת בבשרנו ובדמנו, עוד תוסיפו לבקש אמצעי שכרון מלאכותיים ותתפעלו מחזיון העתידות – והיהודים שלנו, הנתונים בצרה, עושים זאת ברצון – ואולם הם יראו את העתיד באור כוזב. רק אם בדרך זו נלך, יש לנו תקוה לאמון הדרוש לנו כדי לקבל ברשותנו את החלל הריק שישנו בארץ לשם התרחבותנו הביולוגית. דרך קשה היא זו, הדרך אשר הטובים בינינו הולכים בה בעמל רב. עלינו לקחת את ארץ־ישראל כמו שהיא על החולות והסלעים, על הערבים והיהודים כאשר הם. זוהי עבודתנו. כל השאר – מעשה להטים.

למורת רוח רבה היה לי הדבר, כי מעל במה זו נשמעה המלה “קעסט־קינדער”. במשך כמה שנים עוררתם בתעמולתכם, מימין כמשמאל, את החלוץ ללכת לקראת מסירות נפש. הוא שח לארץ תחת משא שירי ההלל. מה זה קרה בקונגרס הי“ד, כי הפכו אותו ל”קעסט־קינד“? נכון, ישנם גרעונות במאזני הקבוצות ומושבי־העובדים. אך כשאתם מרבים כל כך לדבר עליהם אל נא תשכחו דבר אחד: ישנו הון בלתי נראה, אשר לא קרן־היסוד משקיעתו, ישנה עבודה מעבר לגבולות היכולת, מרץ יתיר, רעב ומלריה – אלה הם סעיפים שאינם מופיעים בתקציב. חלילה לכם לשכוח את הדברים האלה. אני מודה כי למען העליה הרביעית צריך להעשות כל מה שרק אפשר. זה שנים שאני תומך בתכניתו של סוסקין. שמחתי כשהודיע הלפרין, כי הוא רואה אפשרות ליסד בנק לתעשיה. כל מה שדרוש כדי להפוך את העולים ליסוד פרודוקטיבי בארץ צריך להעשות. אולם מכאיב הדבר, כשבאים לאחר י”ח שנות עבודה של אדם כרופין ואומרים: “כל מה שעשית לא יצלח, הנה בידי תרופה חדשה”. אלה הם הדברים הניתנים להחתך רק עפ"י נסיון ואוי לנסיון כשהוא נעשה נושא לצרופי כוחות מפלגתיים.

דומני, כי ארלוזורוב היה זה שאמר, כי עלינו לעשות הכל כדי לשמור את כוחותיו של הרברט סמואל לשרות הציונות. הוא אמר את הדברים שהיו בלבי, אולם גם זה יקום ויהיה רק אז כשלא נעשה את סמואל למטרה של מלחמת מפלגות. הוא יבוא אלינו, ולאחר שינוח כשנה, כפי שהוא מתכונן לעשות, הוא יתפוס בשורותינו את המקום הראוי לו. אני צריך לומר לכם כי אני מעריכו כערכו הרם ומחשיב את עבודתו בדיוק כמו כל איש זולתי, אולם אני יודע גם להתיצב כנגדו כשדרוש הדבר. הוא יבוא אלינו ואל נכביד את דרכו ע"י הזמנות מתוקות יותר מדי.

עוד מלה על הסוכנות היהודית. שני נימוקים הניעו אותי לעלות על הדרך הקשה הזאת, נימוק כספי ונימוק פוליטי. אני בטוח כי עבודתנו תקל לכשיהיה לנו באמת סמל של יהדות מאוחדת לשם בנין הארץ. עם כל מפעלותיהן הנפלאים של הקרנות שלנו, אין הכנסותיהן עולות בד בבד עם צרכינו. זוהי עובדה פשוטה אשר הביאתני לידי מסקנותי. מאז לא שונה ולא כלום. תקציבנו הנוכחי יוכיח שוב את הדבר. העלייה הרביעית, סוסקין, רוטנברג, הבנק לתעשיה, כל אלה יעלו בכסף. אמנם הכנסות קה"י בפולין עלו מ־ 40.000 עד ל־ 60.000 פונט. עובדה זו מעודדת ויודע אני כי החבר גרינבוים סייע לכך בהרבה. אולם אין זה די.

זה אחת־עשרה שנה שאני מתאמץ באמונה יחד עם חברי ליצור שיטות של מדינאות עברית. מה שהיה קודם לכן היתה שתדלנות. שתדלן הוא זה הדורש דבר מה מבלי שיהיה לו הבטחון כי הוא יוכל להגשים את הדבר, ואשר אין בידו להציע גמול בעד מה שהוא דורש. אנחנו השתדלנו לנטוע בלב המדינאים האירופאים והאמריקאים, ביחוד בלב הנשיא וילסון המנוח, את אותו רגש הצדק החי בנו, ואשר הוא המניע העיקרי בחיינו. היה זה זמן, שרגש הצדק הזה היה מובן למדינאים: ימי המלחמה. היה זה רגע שאותו הצדק היה דרוש להם כשם שהיו דרושים להם חמרים מפוצצים. י“ד הסעיפים היו בבחינת מכשיר מלחמה. אחרי כן באה עת ההתפכחות והקור שלאחר המלחמה, עם עולם שבור ורצוץ ויהדות שבורה ורצוצה, ואז באה הריאקציה. י”ד הסעיפים נשכחו לפי שעה עם מותו של וילסון. ואולם וילסון לאחר מותו חזק הוא מוילסון בסוף חייו. ועוד יבוא זמן בו ישוב ויחיה רגש הצדק הזה. ואז נוכל שנית לערוך הסתערות. עד אז עלינו ללכת בדרכנו הקשה, כי אין “דרך המלך” לארץ־ישראל.