העלים המעטים האלה הם פרי חקירתו של אדם צנוע, אשר העלה מתוך עיון והעמקה בדברי ימינו ובמדע ארצנו, פרי חקירה מקורית שלו. יש בהם משום גלוי לא-ידועות ופירוש סתומות, וענין לא מעט לחוקרים. משפחת המנוח וידידיו כנסו את המאמרים שהספיק לסיים, שהיו נפוצים בעתונים ומאספים וגם בכתבי העזבון שלו, להיותם מצבת זכרון למנוח שמת בדמי ימיו (בהיותו בן ארבעים ושמונה שנה), ושישמשו חומר למעיינים, למשא ומתן מדעי. המוציאים.

 

א. הַשֵּׁם הָעִבְרִי הַקַּדְמוֹן שֶׁל נְהַר לִיטַנִי    🔗

כל מי שעוסק בגיאוגרפיה של א"י יתמה על הדבר ששם נהר ליטני לא נזכר במקרא. הלא נהר זה עולה בהרבה בחינות על כל שאר נהרות ארצנו, והוא משתרע בין החרמון והלבנון הנהדרים הנשאים על פי נביאינו פעמים רבות עד למאד גם בתור נושאים נבואים וגם בתור סימני גבולות. ויתר על כן: בסביבת הנהר הזה בבקעת הלבנון, התקים ישוב ישראלי גדול במשך דורות רבים מזמן כבוש יהושע עד גלות אשור. כמו שעולה מתוך הפסוקים הבאים:

יהושע יב, 7: ואלה מלכי הארץ אשר הכה יהושע ובני ישראל בעבר הירדן ימה מבעל גד בבקעת-הלבנון... ויתנה יהושע לשבטי ישראל ירשה כמחלקותם. שם יג, 5: והארץ הגבלי וכל הלבנון מזרח השמש מבעל גד תחת הר חרמון עד לבוא חמת. שופטים ג, 1–3: ואלה הגוים אשר הניח ד' לנסות בם את ישראל… חמשת סרני פלשתים וכל הכנעני והצידוני והחוי יושב הר הלבנון מהר בעל חרמון עד לבוא חמת. כונת הכתובים ברורה: הפלשתים לחצו את בני ישראל היושבים בקרבתם, ויושבי הר הלבנון וכו' לחצו את בני ישראל שבקרבתם.

וגם חשיבותם של העיר דן ועגל דן בישראל מוכיחה על מציאות ישוב ישראלי גדול בסביבה ההיא עד “גלות הארץ”. הדבר הזה מתאשר גם ע“י הפסוקים הבאים: מלאכים א' טו, 20: וישמע בן הדד… ויך את עיון ואת דן ואת אבל בית המעכה וכו', מל”ב טו, 29: בימי פקח מלך ישראל בא תגלת פלאסר מלך אשור ויקח את עיון ואת אבל בית מעכה וכו'. והערים הישראליות האלה הלא נמצאות בקרבת הליטני.

ולא עוד אלא יודעים אנו כי במשך הדורות הרבים ההם נלחמו בני ישראל מלחמות כבדות, גם מלחמות מגן וגם מלחמות תנופה, בסביבות ליטני וגם צפונה לה. וגם היו ימים שחלק גדול מסוריה משועבד היה לישראל, כמו שמוכח מתוך הפסוקים דלקמן: שמ“ב, ח, 6: וישם דוד נציבים בארם דמשק וכו‘. שם 9: וישמע תועי מלך חמת וכו’ ובידו כלי כסף וכו'. מל”ב, יד, 28: ויתר דברי ירבעם וכל אשר עשה וגבורתו אשר נלחם ואשר השיב את דמשק ואת חמת וכו'. הכתוב אומר: “ואשר השיב”, משמע, שהרבה ימים היו דמשק וחמת שיכות לישראל ונחשבו על נחלת ישראל.

ואיך זה נתעלם הנהר ליטני הנמצא בסביבה הזאת מעיני סופרי המקרא ולא הזכירוהו אפילו פעם אחת?! ועוד יותר תגדל תמיהתנו, בראותנו מתוך כתובים רבים מאד במקרא, כי הקפידו מאד הסופרים להשתמש לסמון הגבולות של ארצות לא רק בימים ונהרות כי אם גם בנחלים ומעינות. נחל מצרים שמש גבול דרומי לארצנו, ארנון ויבוק – גבולות בני עמון, מואב ואמורי. במדבר, כא, 24. שופטים יא, 18, 22 ועוד. וביתר יחוד נראית הקפדה זו בסמון נחלות השבטים שגם המעינות לא הוזנחו. עין יהושע טו.

את חשיבותו של נהר בתור גבול בעיני ישראל רואים אנו גם מתוך דברי בני ראובן, יהושע כב, 25: וגבול נתן ד' בינינו וביניכם בני ראובן וכו', ואיך זה יתכן שלא השתמשו סופרי המקרא בנהר ליטני לסמון איזו נקודה בגבול הצפוני של ארצנו?!

והנה נדמה לי שמצאתי את השם העברי הקדמון של נהר ליטני במקרא. ולא עוד אלא הוא נזכר פעמים רבות גם בשמו הפרטי וגם בשם “נהר” סתם כראוי לו לפי ערכו הרב בגלל שפע מימיו, זרמו המהיר ומציאותו בסביבת הלבנון הנהדר על הגבול בין הישוב הישראלי העקרי ושכניו הצפונים העזים. סופרינו המקראיים הכירוהו יפה והחשיבוהו הרבה ושמו נתעלם ממנו בגלל מבארי המקרא העתיקים והחדשים. סבת התעלמות השם עוד בימי קדם תתברר בהמשך הדברים.

שם נהר ליטני במקרא הוא – לבוא (יחזקאל מז, 15) ועל פי רוב: לבוא חמת.

האות ל' במלה “לבוא”, אינה שמושית הנוספת על השרש “בוא” כי אם היא שרשית. השם לְבוא נרדף עם השם לָביא. ונקרא הנהר ליטני בפי הישראליים הצפונים והארמים בשם זה בגלל מרוצתו המהירה ומפלי מימיו הגדולים, והשם הזה נתרגם בתקופת שלטון היונים בסוריה ליונית ונקרא בשם ליונטס שנשתבש בפי הערבים לליטני, כדרכם בשמוש שמות יוניים. כידוע היו היונים נוהגים להסב את שמות הנהרות והערים הקדמונים בארצות כבושיהם לשמות יוניים לכבוד מלכיהם ואליליהם וגם ע"י תרגומים פשוטים ליונית.

השם “לבוא” נסמך כמעט תמיד אל “חמת”, חוץ מפעם אחת (יחזקאל מז, 15) ששם הוא כתוב בצורת שם נפרד באותו המובן. ומלבד זה נמצא השם “לבוא” שתי פעמים בדה"י לא במובן ליטני, ועל המקרים האלה נדון להלן.

תופעה זו – קריאת שמות בעלי חיים לנהרות – תדירה היא בארצות שם: למשל טגריס – לחדקל, מי נמרים, ירמוך – נגזר משם הרמכים. וגם בימינו אלה יש נהרות שנקראים בפי הערבים בשמות בעלי חיים.

השם “לבוא חמת” מקביל עפי"ר לשם נחל מצרים או שיחור מצרים. וכשם שהנחל שיחור המשמש גבול דרומי לארץ כנען נזכר בצורת סמיכות אל שם המדינה הדרומית שהוא משמש לה גבול צפוני – שיחור מצרים, כך גם הנהר “לבוא” המשמש גבול צפוני לארץ כנען, נזכר בצורת סמיכות, על שם המדינה הצפונית שהוא משמש לה גבול דרומי, לבוא חמת. וחמת, כידוע, היתה מדינה גדולה בתקופת בית ראשון.

שמוש זה – סמיכות שם נהר אל שם עיר ומדינה רגיל הוא במקרא: שיחור-מצרים (דבה"י, א', 5) שיחור-לבנת (יהושע יט, 26), ירדן-ירחו (במדבר לג, 48 ועוד), מי מריבת קדש (יחזקאל מ"ז 19).

השערתי זאת – כי לבוא חמת הוא הליטני – מתאשרת ע"י כל הכתובים שבהם נזכר השם לבוא חמת, ולא עוד אלא שההשערה הזאת שופכת אור היסטורי גיאוגרפי על כל הכתובים ההם אשר בלעדיה הם סתומים ובלתי מחוורים כלל.

קדם כל נעין היטב בפרשת גבולות ארץ כנען (במדבר לד, 12–1) ולרוב חשיבותה לעניננו נעתיק אותה כולה:

"וידבר ה' אל משה לאמר: צו את בני ישראל ואמרת אליהם, כי אתם באים אל הארץ כנען. זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה. ארץ כנען לגבולותיה. והיה לכם פאת נגב ממדבר צן על ידי אדום, והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה. ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים ועבר צנה והיה תוצאותיו מנגב לקדש ברנע, ויצא חצר-אדר ועבר עצמונה, ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה. וגבול ים. והיה לכם הים הגדול וגבול. זה יהיה לכם גבול ים. וזה יהיה לכם גבול צפון. מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר. מהר ההר תתאו לבוא חמת והיו תוצאות הגבול צדה, ויצא הגבול זפרונה, והיו תוצאותיו חצר עינן, זה יהיה לכם גבול צפון. והתאויתם לכם גבול קדמה מחצר עינן שפמה, וירד הגבול משפם הרבלה, מקדם לעין, וירד הגבול ומחה על כתף ים כנרת קדמה, וירד הגבול הירדנה והיו תוצאותיו ים המלח. זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב ".

הפרשה הזאת מצטינת בפשטות הסגנון ודיוקו, מטרה ברורה אחת לפניה: לסמן בדיוק את גבולות ארץ כנען. התחלת הפרשה היא: זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב. לשם כך נבחרו (בכל מקום שהיה רק אפשר) הגבולות שהם מטבעם קבועים ביותר: הימים והנהרות. ורק בגבולות שאין שם ימים ונהרות נבחרו ההרים הגבוהים והערים הבצורות.

ממערב נבחר לגבול – הים הגדול; ממזרח – ים כנרת, הירדן, ים המלח. שתי הפאות האלה חוננו בגבולות טבעיים מובחרים. מצד דרום – ג“כ נבחרו כפי האפשר קוים ונקודות קבועים מעצם טבעם. נקודה קבועה בדרומית מזרחית: “קצה ים המלח קדמה”. וכמו כן קו קבוע בדרומית מערבית: “ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה”. ובאמצע – הרי מעלה עקרבים, והערים: צן, חצר אדר, עצמון. בגבול צפון – נבחרה נקודה קבועה טבעית בצפונית מערבית הלא הוא הים הגדול. אחריו הר ההר (מובן שהוא נמצא בקרבת הליטני, ע"ז במחקר מיוחד). ואחר כך לבוא חמת, צדדה, זפרון, חצר עינן. שלשת השמות האחרונים – אין איש מפקפק בהם שהם שמות של ערים. השאלה היא רק לגבי “לבוא חמת”, אם זהו שם עיר או הר או נהר. אולם בכל אופן אי אפשר לבאר את המלים “לבוא חמת” במובן בואכה חמתה, כפי המקובל, כיון שלזה מתנגד כל רוח הפרשה השואפת לקבוע את גבולות הארץ בהחלט, וע”כ היא מדיקת בגבולות, והיא משתמשת בשמות ימים, נהרות, הרים וערים מפורסמים וידועים, כדי לסמן את גבולות ארץ כנען בדיוק היותר אפשרי. ומתוך סיום הפרשה “זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה” עולה הרגשת הבטחון שהושגה המטרה שהוצבה.

והמלה “בואכה” אף פעם אינה משמשת לסמן גבול מדויק, כי אם לסמן כוונו של הגבול. יותר נכון, היא מסמנת את המקומות שבהם עובר ונמשך קו הגבול. כמו בראשית י, 19: ויהי גבול הכנעני מצידון (נקודת גבול צפונית) בואכה גררה עד עזה (נקודת גבול דרומית) בואכה סדומה ועמורה ואדמה וצבוים עד לשע (נקודת גבול מזרחית). וכן שופטים ו, 4: ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה. וכיוצא באלה. בשום מקום אין המלה “בואכה” מסמנת גבול מסוים. מה שאין כן המלה “לבוא” שהיא קשורה כמעט תמיד עם המלה “חמת”. היא מסמנת תמיד בלי יוצא מן הכלל, כפי שמוכח מתוך הכתובים שהיא נמצאת בהם – רק גבול מסוים, ידוע, (ואמנם רש"י מפרשו בתור שם. עין במדבר יג, 21; שם לד, 8). ואם המלים “לבוא חמת” מצינות תמיד מקום קבוע ומפורסם בצפון ארץ כנען, שורת ההגיון מחיבת להניח שמקום ההוא אינו אלא נהר ליטני, הנהר היחידי הנמצא בפאת צפון, מפני הנמוקים דלקמן:

1) בכל שלש פאות הארץ משתמשת הפרשה הזאת בכל זרמי המים הנמצאים שם כדי לסמן את הגבולות. ובפאת דרום הפרשה גם סובבת קצת את קו הגבול צפונה, כדי להעבירו על פני נחל מצרים. אע"פ שבפאת דרום יש שתי נקודות גבול קבועות מעצם טבען: קצה ים המלח קדמה והים הגדול. ואיך יתכן שבפאת צפון, שיש בה רק נקודת גבול קבועה אחת והיא הים הגדול – לא תתאר הפרשה את קו הגבול ולא תמחה אותו על נהר ליטני הנמצא שם?! הלא הוא גדול הרבה יותר מנחל מצרים! ואפ עזבה הפרשה את קסימיה ותוצאותיו מפני שהגבול הצפוני של ארץ ישראל מתחיל רחוק ממנו, צפונה לו, כמקובל, או דרומה לו, לשם מה תמנע הפרשה מהשתמש בנהר ליטני בתור נקודת משען לקו הגבול הצפוני?

2) השם הזה “לבוא חמת” משמש תמיד במקרא לסמון הגבול הצפוני הקיצוני של ארץ ישראל לעומת נחל מצרים או שיחור מצרים המשמש תמיד לסימון הגבול הדרומי הקיצוני. שני השמות האלה מסמנים תמיד קוי גבול קיצוניים נגדיים כמו מל"א, ח, 65: "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים “, ובדבה”א, יג, 5: "ויקהל דוד את כל ישראל מן שיחור מצרים ועד לבוא חמת ".

שני הבטויים האלה שאינם אלא בטוי אחד בשתי צורות, מחיבים אותנו להניח כי שני הגבולות מסומנים בנהרות ידועים. ואי אפשר להעלות על הדעת, שפתגם עממי שגור הבא לסמן את גבולות הארץ יסמן גבול אחד בדיוק, בשם נהר, ואת הגבול השני הנגדי יסמן רק בערך או אפילו בשם עיר או הר, מה שהוא נגד הרגיל במקרא, כמו בראשית טו, 18: “מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת”. נהר נגד נהר. דברים יא, 24: מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם. נהר נגד ים. מל“ב כד, 7 “מנחל מצרים ועד נהר פרת” יהושע כג, 4: מארנון ועד יבוק. ואילו סומן גבול אחד בשם עיר, כי אז היה גם הגבול הנגדי מסומן בשם עיר. כמו: מדן ועד באר שבע¹, מתפסח ועד עזה², מחוילה עד שור³, וכן מצידון – ועד עזה – – ועד לשע⁴. כך הוא עפי”ר. ואילו סומן גבול אחד בשם כללי, כי אז היה גם הגבול הנגדי מסומן בשם כללי. כמו מן המדבר – והלבנון⁵. וכן: הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה⁶.

נראה ברור שהסופר מדיק בלשונו, אינו משתמש בפתגם הרגיל: “מלבוא חמת עד נחל מצרים”, כי ירבעם השני לא מלך על ארץ יהודה שהיא נגבלת בנחל מצרים. וגם פה הגבול הדרומי הוא מסוים. ים הערבה. והדין נותן שגם הגבול הצפוני יהיה מסוים, ידוע ומפורסם ולא סתמי. וגם השמושים השונים של המלה לבוא: פעם “מלבוא” ופעם “עד לבוא” מוכיחים בעליל שהמלה לבוא מסמנת מקום קבוע ולא מונח טכני בלתי משתנה כמו המלה בואכה, שהיא אינה משמשת אף פעם לסמון התחלת הגבול. ועל יסוד הרגיל במקרא לסמן גבולות נגדיים בשמות מתאימים אין לבוא חמת אלא שם נהר. והא הוא הליטני, כי אין נהר אחר נמצא בגבול הצפוני של א“י מלבד ליטני, ואין לאמר “לבוא חמת” מכוון לאורונטס, מפני שעדיו לא הגיע השלטון הישראלי אף פעם. ובכל מקום שנזכר “לבוא חמת” נראה ברור שהוא מסמן לא את גבול הצפון, של השלטון הישראלי, כ”א הגבול הצפוני של הישוב הישראלי הצפוף. עין בכל הפסוקים שנזכרו למעלה וכן עמוס ו, 14: ולחצו אתכם מלבוא חמת עד נחל הערבה. ובכל מקום שידובר על גבולות שלטונו של ישראל לא ישתמש הכתוב לסמן את הגבול הצפוני בשם לבוא חמת, כמו שנוכיח בפרק ד' של מחקרנו זה המוכיח כי “נהר” סתם הנזכר במקרא מכוון עפי“ר ג”כ לליטניס.

השערה זאת מתאשרת עוד ביתר עוז בפרשת הגבולות של יחזקאל מז 21–15. השונה בפרטים, אבל שוה ברוחה ובסגנונה ובמטרתה לפרשת הגבולות שבבמדבר ל"ד.

ואלה דבריה: וזה גבול הארץ לפאת צפונה מן הים הגדול, הדרך חתלון לבוא צדדה, (יחזקאל מז, 15). לבוא אינו נסמך כאן אל צדדה, כפי המקובל, אלא הוא נפרד. ואל תטעו לחשוב כי המובן הוא אל צדד, כדעת התרגום, ושאר המפרשים. לא כן הדבר. צדדה הוא שם נפרד כמו יטבתה⁷, קהלתה⁸ דבלתימה⁹ דינהבה¹⁰. וכי לבוא הוא נפרד, מוכיחים הפסוקים יחזקאל מז, 20, וכן שם מ“ח 1. לבוא נסמך כרגיל אל חמת בשאר המקומות, ובפסוק 15 כתוב “לבוא” בצורת נפרד מבלי להסמך על חמת, כמו שגם רעו הנאמן “נחל מצרים” בגבול הדרומי נקרא בפרשה הזאת “נחלה” מבלי להמשך על “מצרים”. שם מ”ז 19: ופאת נגב תימנה, מתמר עד מי מריבות קדש. נחלה, אל הים הגדול. והעדות הזאת מעמידה את השערתי למעלה מכל ספק, כי לבוא מקביל אל נחלה. וכמו ש“נחלה” הוא שם נהר כך גם “לבוא” הוא שם נהר. ואל יזימנו “הדרך חתלון”. כי גם “הדרך” הוא שם נפרד, ולא נסמך אל חתלון. על זה יעידו כל הפסוקים שבפרשה הזאת המזכירים רק שמות של מקומות מפורסמים, מפני שמטרת הפרשה הזאת היא להציב גבולות מסוימים. והדרך – הוא ארץ הדרך. זכריה ט' 1.

אמנם שם מח, 1, כתוב דרך חתלון. אולם הסמיכות הזאת אינה אלא חקוי לסמיכות של לבוא חמת הבאה אחריה. וזוהי תופעה רגילה במקרא כידוע למדקדקים.

ועוד יותר מתאשרת השערתי ע“י הפסוק שם מז, 20: ופאת ים, הים הגדול מגבול עד נוכח לבוא חמת. נבחר זה האחרון לקבוע את נקודת הגבול הצפונית של הים הגדול מכל שאר השמות הנזכרים בגבול הצפוני, מפני שהוא שם נהר, ומתאים להיות מזווג עם הים, כרגיל במקרא, והפרוש המקובל של לבוא שהוא נרדף עם “בואכה” נדחה ע”י הפסוק הזה בהחלט. כי ברור הוא שכונת הכתוב היא להגדיר את הנקודה הצפונית של גבול הים, וזה אפשר רק ע"י נקודה קבועה מתאימה.

שתי הפרשיות האלה מעידות ומכריזות, נתמכות על שאר הפסוקים המרובים, כי אבותינו קראו את הליטני בשם “לבוא”, “לבוא חמת”.

אמנם יש שני פסוקים בדבה“י שבהם נזכרת המלה “לבוא” ואינה יכולה להיות מוסבה על נהר ליטני, ואלה הם: דב”א, ה, 9: ולמזרח ישב עד לבוא מדברה למן הנהר פרת, כי מקניהם רבו בארץ גלעד. שם ב, כו,8: “ויתנו העמונים מנחה לעזיהו וילך שמו עד לבוא מצרים”. אני משער שגם פה “לבוא” הוא שם נהר. על זה ידובר במחקר מיוחד. וכמו שהשם שיחור שמש שם לשני נחלים, אחד בצפון ואחד בדרום, כך גם השם לבוא שמש שם לשני נהרות לפי דבה“י: אחד בצפון ואחד בדרום. ואולם שני הפסוקים הנ”ל הם בכלל מגומגמים מאד, גם מצד סגנונם וגם מצד תכנם.

אולם בכל אופן לא יוכלו שני הפסוקים המעומעמים בדבה"י לבטל את כל המון הפסוקים המחוורים והברורים שבשאר ספרי במקרא המאשרים ומאמתים את השערתי כי שם הנהר ליטני היה בפי אבותינו לבוא חמת.

 

ב. נהר    🔗

בגלל חשיבותו הרבה נקרא הליטני – קסימיה בפי הישראלים והארמים – גם “נהר” סתם, כמו שנקרא גם הפרת בפי הבבלים והאשורים מאותו טעם “נהר” סתם. וכמו שנקראו בפי הפרסים יורשי הבבלים, כל המדינות השוכנות מערבה לנהר פרת “מדינות עבר הנהר”, כך נקראו בפי הארמים והישראלים המדינות השוכנות מערבה לליטני, ובעיקר צפונה ואולי גם דרומה לקסימיה, “עבר נהר”. לפי הרבה כתובים במקרא יש יסוד לשער, כי שני חלקי הנהר הזה נפרדו לשמותיהם עוד בימי קדם-קדמתה: הליטני – נקרא “לבוא-חמת” והקסימיה – נהר, והערבים ממשיכים גם בזה אחת המסורות הגיאוגרפיות הקדומות.

אולם במשך הדורות הרבים, כשתכפו נצחונות עמי פרת על עמי “לבוא” ונתרבו הגלויות של הארמים והישראלים, נתערבבו בפי הגולים. במשך ימים רבים שמשו בקרב ישראל וארם שני המובנים של “הנהר” בערבוביה. אולם יחד עם התגברות השפעת התרבות הפרתית על הגולים במרוצת הדורות, השתרש יותר ויותר המובן הבבלי של ה“נהר” עד שנשכח המובן הישראלי-הארמי של הנהר מהרבה סופרים, ובעיקר מאלה שהושפעו ביותר מהתרבות הבבלית, כמו בעלי התרגומים הקדמונים, ואחריהם נמשכו תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם. ובכל מקום אשר נזכר “נהר” סתם במקורות הקדמונים הישראלים, נתפרש עפ"י המובן הבבלי, ומזה נעשו הרבה כתובים מחוורים מבחינה ההיסטורו-גיאוגרפית למעורפלים ולמעומעמים.

אולם מלבד הגורם החיצוני הזה – התרבות הבבלית – היה עוד גורם חשוב יותר פנימי, שנבע מתוך מעמקי התרבות הישראלית, שהסב בעזרת הגורם החיצוני להתעלמות ההוראות הנכונות של לבוא-חמת וגם נהר.

דוגמאות מהמקרא:

א) מל“א, ה, 1: “ושלמה היה מושל בכל הממלכות מן הנהר ארץ פלשתים ועד גבול מצרים מגישים מנחה ועובדים את שלמה כל ימי חייו”. סגנון הפסוק הזה מחיב להניח, כי המכוון פה הן ממלכות הים הגדול מן הקסימיה ועד ואדי אל-עריש. כי על כן הכתוב אומר “ארץ פלשתים” המשתרעת בין הגבולות הנ”ל, כדי להראות, כרגיל במקרא, את כוון קו הגבולות של הממלכות ההן השייכות למשפחות כנען. וזה מתאים למה שנאמר בראשית י‘, 19: “ויהי גבול הכנעני מצדון בואכה גררה עד עזה”. אילו התכוון המקרא בשם הנהר ל“פרת”, כמקובל, כי אז היה מזכיר אחת או אחדות ממדינות הארמים הסמוכות יותר לפרת, כמו ארם-צובא, ארם-דמשק וכיו“ב. ולמה הזכיר הכתוב דוקא “ארץ-פלשתים”? ונוסף לזה אין לנו במקרא כל ראיות כי התפשט שלטון שלמה והגיע עד נהר פרת ועוד נמשך כל ימי חייו. אדרבה, מתוך ספורי המקרא נראה כי גם על ארם-דמשק לא ארך שלטונו של שלמה כל ימי חייו. ואילו היה הנהר מכוון לפרת, לא היה הכתוב אומר “מגישים מנחה ועובדים את שלמה כל ימי חייו”. אבל לפי הנחתי, בי ה”נהר" מוסב על קסימיה, הכל עולה יפה, ומובן, למה נזכרה דוקא ארץ פלשתים. אין ראיות לסתור כי ארך שלטונו של שלמה על ממלכות חוף-הים כל ימי חייו. ומובנים גם דברי השבח, כי בימיו נתקימו הבטחות ד’ לפי פרשת הגבולות של במדבר ל"ד, אשר לזה שאפו בכל מאמציהם מלכי יהודה וישראל ולא הצליחו לשפוך את שלטונם על עמי החוף אלא לזמנים מועטים. ולא עוד אלא שבני ישראל סבלו הרבה מאד ממדינות החוף כמו שעולה מדברי יואל ד, 4: “וגם מה אתם לי, צור וצידון וכל גלילות פלשת? הגמול אתם משלמים לי? קל מהרה אשיב גמולכם בראשכם” וכו'.

ב) מלכים א' ה' 4: “כי הוא רודה בכל “עבר הנהר” מתפסח ועד עזה, בכל מלכי עבר הנהר, ושלום היה לו מכל עבריו”. זוהי חזרה על פסוק א' של אותו הפרק: “ושלמה היה מושל בכל הממלכות מן הנהר ארץ פלשתים ועד גבול מצרים”, אלא כלפי צפון הורחבו הגבולות. “עבר הנהר” כאן הוא במובן הארמי-הישראלי: העבר הצפוני וגם הדרומי של הקסימיה, והבטוי “מתפסח ועד עזה” מקביל להבטוי “מדן ועד באר-שבע” שם 5. כשהכתוב מדבר על הישוב הישראלי שעקרו היה בזמן שלמה ברמה המערבית של א“י, הוא משתמש בבטוי: “מדן ועד באר שבע” שם. “וישב יהודה וישראל לבטח, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, מדן ועד באר-שבע, כל ימי שלמה”. שהוא שוה להבטוי: “מלבוא חמת ועד נחל מצרים”. מל”א, ח, 65: “ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו, קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים”. אבל כשהכתוב מספר על שלטונו של שלמה במדינות החוף, הוא משתמש בבטוי: “מתפסח ועד עזה”, שהוא שוה לבטוי: “מן הנהר ארץ פלשתים ועד גבול מצרים”. הסופר משתמש כרגיל, במקרא, בשני אפני הסמון של הגבולות הנגדיים: פעם בשמות נהרות ופעם בשמות ערים מבלי שים לב להפרש הקל. ולחנם טרחו חוקרי המקרא להמציא עיר על חוף פרת ששמה תפסח.

תפסח זו נזכרת עוד פעם במקרא. מל“ב, טו, 16: “אז יכה מנחם את תפסח ואת כל אשר בה מתרצה, כי לא פתח ואת כל הרותיה בקע”. הפרטים הרבים האלה במעשה מנחם מוכיחים, כי תפסח זו היתה עיר גדולה ובצורה, אם לבנות, לכפרים, וגבול שלטונה הגיע עד תרצה. וזו האחרונה היתה ג”כ סמוכה לקסימיה, כמו שנראה מן יהושע י“ב.24: “מלך תרצה אחד” שנמנה בסוף רשימת מלכי הצפון שנוצחו ע”י יהושע. ומתרצה זו, הכנענית, עלה מנחם: “ויעל מנחם בן-גדי מתרצה” מל"ב, טו, 14; והיא לא תרצה הישראלית הסמוכה לשכם. ועל כן הוזכרה עיר מוצאו של מנחם בהטעמה מיוחדת, מה שלא נעשה אצל שאר חומסי המלוכה, כדי לבאר את אכזריותו הנוראה המתאימה למוצאו הכנעני. ויחד עם זה מתבארת לנו הכנעותו המהירה בלי התנגדות אל מלך אשור, ככתוב שם 19: “בא פול מלך אשור אל הארץ ויתן מנחם לפול אלף ככר כסף להיות ידיו אתו להחזיק הממלכה בידו”. בלי עזרת זר לא יכול מנחם להכות שרשים בישראל שלא רצה להכיר בו למלך בגלל מוצאו הכנעני.

ג) שמ"ב, ח, 3: ויך דוד את הדדעזר בן רחוב מלך צובה בלכתו להשיב ידו בנהר (פרת קרי ולא כתיב).

גם פה אם תתקבל הנחתי, כי “נהר” הוא קסימיה-ליטני, תהי מובנת כל השתלשלות המלחמות שבין הדדעזר ובין דוד: בני-עמון נבאשו בדוד ויקראו לעזרה את אחדות ממלכות ארם: ארם-בית-רחוב, ארם-צובא, מלך מעכה ואיש טוב (שם, י, 6). דוד הכה אותם ע“י יואב ואבישי. וישלח הדדעזר (שכנראה שאף ליסד מדינה כל-ארמית כמו דוד – כל-ישראלית) ויוצא את ארם אשר “מעבר לנהר” (במובן הישראלי) (שם 16). ז”א הארמים השוכנים צפונה לקסימיה, מערבה לליטני, כדי להשיב כבוד ארם המחולל. וגם בפעם הזאת הכה אותם דוד מכה גדולה. “ויראו כל המלכים עבדי הדדעזר כי נגפו לפני ישראל וישלימו את ישראל ויעבדום וייראו ארם להושיע עוד את בני עמון” (שם 19). ובשמ“ב, ח', 3 מסופר על המלחמה השלישית שערך הדדעזר נגד דוד כדי לשחרר את ממלכות ארם הדרומית אשר מעבר הנהר, ז”א צפונה לקסימיה, מיד דוד, ולהשיבם אל משמעתו כמקדם. ע“כ נאמר: “בלכתו להשיב ידו בנהר”, ז”א להשיב את שלטונו שהיה לו מקדם על מדינות “עבר הנהר”. ובפעם הזאת נחל הדדעזר מפלה גמורה. ועל זה שמח מאד תועי מלך חמת אשר לא רצה להכנס אל האחדות הארמית ומאן להשתעבד להדדעזר, כמו שנאמר: “כי איש מלחמות תעי היה הדדעזר” (שם ח, 10).

כל המאורעות משולבים ומרותקים בשלשלת סבות מדיניות הטבועות בהתפתחותם של שני עמים שכנים השואפים להתפשטות גבולות ארצותם.

אבל אם נאמר כי “הנהר” הוא פרת לפי הקרי, ולפי הכתיב בדה“א, י”ח, 3, אז כל הענין מתעמם ומתערפל. לא מובן “להשיב ידו”. הלא לא סופר שהיתה “יד” להדדעזר על הפרת. ובעל דבה"י שהכניס את הפרת אל הכתוב, שנה “להשיב” אל “להציב”. לא מובן למה מהר דוד להפריע להדדעזר להתבצר על הפרת? ולמה לא כבש דוד את ארם-צובא הסמוכה לארץ-ישראל קודם? ואיך הגיע עם צבאותיו אל נהר פרת טרם שכבש את מדינות ארם הסמוכות? הלא רק אחרי המלחמה האחרונה שם דוד נציבים בארם-דמשק. ומדוע לא נזכר ששם דוד נציבים במדינות הפרת? ומה טעם לשמחת תועי? אין קשר הגיוני וסבתי בין כל המלחמות. ובכלל קשה להעלות על הדעת שהרחיק דוד כל כך בנצחונותיו בזמן שבקרבתו היו עוד מדינות חפשיות חשובות יותר להתפתחות ארץ-ישראל כמו צור וכו'.

הבטוי “עבר הנהר” דומה בהוראתו לבטוי “עבר-הירדן”. כשם שהבטוי “עבר-הירדן” משמש פעמים לעבר המזרחי (עין: דברים ג, 8; יהושע א, 14), ופעמים לעבר המערבי (עין: דברים ג, 20, 25; יהושע ט, 1), ככה גם הבטוי “עבר הנהר” משמש פעמים לעבר הצפוני (שמ"ב י, 16) ופעמים גם לעבר הדרומי (מל"א, ה, 4).

ד) יהושע כ"ד, 4–2 וכו‘. ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ד’ אלהי ישראל: "בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק, ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, ואתן לעשו את הר-שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים וכו'.

כל התאור הזה ספוג פשטות טבעית ומציאותית המחייבת אותנו להניח כי כמו שארץ כנען, שעיר, מצרים, הן ארצות סמוכות וגובלות אחת בשניה, כך גם עבר הנהר סמוך הוא אל ארץ כנען ולפי הכוון של הספור, מצד צפון, ואין זה אלא העבר הצפוני של קסימיה. והבטוי “בעבר הנהר ובמצרים” (שם 14) מכוון לשתי הארצות הגובלות מצפון ומדרום את ארץ כנען. וכל התאור הנהדר הזה של יהושע נרמז בפסוק אחד מן התורה: דברים כו, 5: “ארמי אובד אבי וירד מצרימה”.

ובכלל, מי שיעין עיון בלתי-משוחד בכל הספורים במקרא, הדנים בארמים, יוכח בהחלט כי כל מדינותיהם היו סמוכות זו אל זו וכולן סמוכות אל א"י מצד צפון וצפון מזרח.

ה) במדבר כב, 5. "וישלח מלאכים אל בלעם בן-בעור פתורה אשר על הנהר “. גם פה הוא בלי שום ספק הקסימיה. דבר זה מוכח מתוך הפסוק הבא. שם כג, 7: “מן ארם ינחני בלק מלך מואב”. וארם, כפי שהוכח למעלה, היתה בקרבת הקסימיה. השערה זאת מתאפשרת בכל תקף ע”י הפסוקים הבאים: שם כד,6: "כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים ". נוף כזה שבודאי לקוח ממליצת בלעם, שבו אנו רואים גנות עלי נהר, וארזים עלי מים, נמצאו רק בסביבת הקסימיה-ליטני, ולא בסביבת פרת שלא צמחו שם ארזים מעולם, כפי שידוע גם מספורי מלכי אשור הקדמונים, המתפארים שהביאו ארזים מהלבנון.

ובדברים כג, 5 נאמר “מפתור ארם-נהרים”, מזה אפשר לדעת כי ארם-נהרים שכנה בין הקסימיה והליטני שנחשבו בעיני הקדמונים לשני נהרות. וארם-נהרים היא פדן-ארם. היא נחור, והיא חרן בהפוך האותיות. עיין בראשית כד, 10; כה, 20, ועוד.

ו) שמות כג, 31: “ושתי את גבולך מים-סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר”. גם פה המכוון הוא קסימיה, מפני שפה הכתוב מכוון לארץ בגבולותיה המציאותיים לפי רוח פרשת הגבולות שבבמדבר לד.

ז) תהלים ע“ב, 8: “וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ” הכתוב הזה מזכיר בסגנונו מצד אחד את הפסוק הנ”ל, שמות, כג, 31: “ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר; ומצד השני – את הפסוקים מל”א, ה, 1, 4: “ושלמה היה מושל בכל הממלכות מן הנהר ארץ פלשתים ועד גבול מצרים” וכו‘, כי הוא רודה בכל עבר הנהר וכו’ “. בכלל כל המזמור הנ”ל נכתב כנראה, ברוח ספורי ספר מלכים על שלמה. למשל, הפסוק שם, 10: “מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו, מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו וכו'” מזכירים את הפרק מל"א, י. עין שם.

ח) באותו המובן כתוב גם הפסוק מיכה, ז, 12: “ולמני מצור ועד נהר, וים מים, והר ההר”. המכוון הוא: מנחל מצרים עד לבוא חמת, ומים סוף ועד ים פלשתים עד הר ההר, שהוא שמש נקודה צפונית לגבול ים, כתוב במדבר לד, 7: וזה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר". מיכה הנביא נבא בפרק הזה על חורבן הישוב הישראלי מלבוא חמת ועד נחל מצרים כפי שהוכח בפרק א' של מחקרנו זה. הנביא מודיע לישראל, כי לא רק שלטון ישראל על העמים ישבר, אלא גם “והיתה הארץ לשממה על יושביה מפרי מעלליהם” שם, 13.

ט) ירמיהו ב, 18: “מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחר (ודי אל עריש) ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר (הקסימיה). הנביא מזכיר את הנהרות הגובלים את ארץ ישראל אשר העזב אותם עוזב את הארץ ועמה את ד' השוכן בקרבה והולך לעבוד אלהים זרים. והרעיון הזה מלא כל הפרק ההוא, עין שם. הד הרעיון הזה אנו שומעים בדברי דוד: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ד' לאמר: לך עבוד אלהים אחרים. שמ”א, כו, 19.

אולם עלינו להמנע גם מקיצוניות חדשה, כאלו נהר סתם מכוון תמיד בלי יוצא מן הכלל לקסימיה. לא כן הדבר. רק ברוב הענינים כפי שהוכחנו למעלה, מכוון נהר סתם להקסימיה, מפני שהם עוסקים עפ"י טבעם בארץ כנען וארם, ולהן הנהר היותר גדול היה הקסימיה. אבל יש מקרים, אמנם מעטים, אשר נהר סתם מכוון לנהרות אחרים. כמו ישעיה יט, 5: “ונהר יחרב וייבש” (הנילוס). תהלים סו, 6: “בנהר יעברו ברגל” (הירדן). בראשית לא, 21: “ויעבר את הנהר” (הירמוק), כפי שמוכיח ההמשך “וישם את פניו הר הגלעד”.

דוגמא מהמשנה.

עפ“י הנחתנו שסתם נהר מכוון עפי”ר להקסמיה-ליטני, תתפרשנה גם משניות אחדות סתומות. שביעית פ“ו מ”א: שלש ארצות לשביעית: כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד, וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד. מן הנהר ואמנה ולפנים נאכל ונעבד.

החלוקה הזאת לשלש ארצות נשנית גם במסכת חלה פ“ד מ”ח, כל המפרשים מתלבטים למצא את הטעם על החלוקה הזאת ומתקשים בהבנת המלה “ולפנים”, עד כי הברטנורה אומר “וטפי היה ניחא אי הוה גרסינן “ולחוץ”. והתפארת ישראל מציע הצעה מוזרה מאד להבקיאים בגיאוגרפיה ההיסטורית של א”י; עין שם. הבטוים האלה נשנים בפשטות בעוד מקומות בתוספתא, ירושלמי ועוד. כל זה מוכיח שהבטויים האלה היו שגורים בפי החכמים ומובנים לקהל השומעים. והקושי של הבטויים להאחרונים בא רק בגלל הבאור המוטעה של “נהר” סתם. אבל לפי הנחתנו שנהר סתם הוא הקסימיה, אם רק המשך הענין אינו מתנגד לכך – הכל אתי שפיר, ודבריהם ז“ל מזהירים כזוהר הרקיע. וצריך רק לבטל גם את הטעות בהבנת המלה: אמנה. אמנה הוא נרדף להחרמון. כמו שמוכח משיר השירים ד, 8: “תשורי מראש אמנה, מראש שניר וחרמון”. אמנה, שניר וחרמון הם שמות נרדפים או שמות של שיאים שונים של החרמון. ועל שמו נקרא גם הנהר היורד מעליו “אמנה”: הלא טוב אמנה כו' מל”ב ה, 12.

ועכשו כל ענין החלוקה לשלש ארצות הוא ברור ומחוור בבחינה הגיאוגרפית היסטורית.

הארץ הראשונה עד כזיב נכבשה גם ע“י עולי בבל, ע”כ היא נחשבת לארץ ישראל גמורה ומוחלטה, לא נאכל ולא נעבד. הארץ השניה, מכזיב ועד הקסימיה ועד החרמון שנכבשה רק ע“י עולי מצרים, ז”א בימי בית ראשון ככתוב: מלבוא חמת ועד נחל מצרים, כפי שהוכח בפרק א' של מחקרנו זה, נאכל אבל לא נעבד. הארץ השלישית מן הליטני-קסימיה והחרמון ולפנים, ז“א עד שפת הים הגדול – נאכל ונעבד. וצריכא, הוה אמינא קרובה היא הארץ השלישית לא”י, והיו זמנים שחלקים ממנה נכבשו כבוש זמני ע“י ישראל; גם קהלות בודדות חשובות נמצאו בה מזמן קדום, ואפשר שתחשב לכה”פ לספק א“י, ע”כ באה המשנה ללמדנו כי לא כן הדבר. הארץ השלישית נחשבת לחו"ל גמורה, מפני שאף פעם לא היה בה כבוש עברי מוחלט, כבוש בירושה וישיבה, ואין בה ספק קדושה.

ובזה הוסרו כל הפליאות והפרכות מעל דברי חז"ל אלה.

הוספה

תשובות להשגות:

1. איך לבאר את הפסוק במדבר יג 21: “ויעלו ויתורו את הארץ ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת”.

הבאור גם כאן עולה יפה לפי הנחתי: הכונה לעיר רחוב הכנענית השוכנת בקרבת הליטני, למעט את העיר רחוב הישראלית, יהושע כא, 31: “ואת רחוב ואת מגרשיה” ועוד כאלה. ובטוי כמו זה “רחוב לבוא חמת” רגיל הוא במקרא. כמו: פתורה ארם נהרים, מי מריבה קדש מדבר צן, בעלת באר ראמת נגב, בעלי במות ארנון.

1. איך אפשר להניח כי מנחם בן גדי היה מתרצה הכנענית, הלא נאמר עליו “וישכב עם אבותיו” מל“ב טו, 22. משמע שהיה בר אבהן וממשפחת המלכים? לא כן הדבר, המעין בדרכי הדבור במלכים יוכח, כי משמעות הבטוי הזה הוא רק כי מת בתור מלך וזהו הבטוי השגור אצל כל חומסי השלטון שאינם בני מלכים אם זכו למות מות מלכים. אבל אצל מלך בן מלך כתוב: “וישכב עם אבותיו ויקבר עם אבותיו” או בדומה לזה בשנוי לשון קצת לפי תנאי המלוכה. למשל, מל”א יד, 20: “וישכב (ירבעם) עם אבותיו וימלך נדב בנו תחתיו”, שם 31: “וישכב רחבעם עם אבותיו ויקבר עם אבותיו”. עין במקומות המתאימים.

 

ג. הַפְּרָת וְהַלְבוֹא    🔗

I    🔗

מכל ההשגות הרבות על השערותי, כי לבוא חמת הוא הליטני, וגם “נהר” סתם מכוון ברוב המקרים לקסימיה-ליטני – החשובה בהשגות היא זאת:

לפי ההנחות האלה יוצא כי הגבול הצפוני של ארץ כנען הוא הליטני. וזה הלא מתנגד למה שכתוב בתורה שלש פעמים, ושנוי גם בנביאים כי הגבול הצפוני-מזרחי של הארץ הוא נהר פרת! ואיך יתכן הדבר?

כתוב בתורה (בר', ט"ו, 18): "ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמר: לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת ", ושנוי (דב' א', 7): "ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת “, ומשולש (שם, י"א, 24): “כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה, מן המדבר והלבנון, מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם”. וכן נאמר בנביאים (יהוש' א',4): מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת, כל ארץ החתים ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם”.

ההשגה הזאת, לכאורה, מבטלת בטול גמור את הנחותי. הלא אין מקום להשערות בפני כתובים מפורשים בתורה ובנביאים! אולם מהצד השני, לכשנדיק היטב, בלי משפטים קדומים, בכל שאר הכתובים הרבים, מלבד אלה שנזכרו למעלה – המדברים על ארץ כנען, הן הכתובים המדברים על ההבטחה והן הכתובים המדברים על ההתגשמות, נמצא, כפי שיתברר להלן בפרוטרוט, כי גבול הארץ בצפון מסומן תמיד בקוים הפוגעים בליטני.

השאלה הזאת חשובה מאד וראויה היא למשא ומתן מפורט, הבירור והלבון יאצילו על הנחותי שאר רוח הודאות עד אשר לא יחול כל ספק באמתותן, ודרך אגב יתגלה לנו הגורם הפנימי הנובע מנבכי התרבות העברית שסייע גם הוא להתעלמות ההוראות הנכונות של המלים: “לבוא חמת”, “נהר”, ואשר עליו, על הגורם הפנימי, נרמז בתחלת פרק ב' – “הנהר”.

לשם ברור מקיף את הענין הנדון נלך נא בעקבות הכתובים הדנים בנושא שלנו, החל מספר בראשית, ונתחקה על גבולות הארץ שסומנו בהזדמנויות שונות.

II    🔗

בהבטחת ד' לאברם באלון מורה (בר', י"ב,7) נאמר: "לזרעך אתן את הארץ הזאת ". סתם הכתוב ולא פרש לנו את שם הארץ, כי נסמך על אשר נאמר קודם לכן (שם,5): “ויצאו ללכת ארצה כנען, ויבואו ארצה כנען”. היא הארץ אשר בשבילה עזב תרח את מולדתו, אור כשדים, ככתוב (שם, י"א, 31): “ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען”, ולא זכה תרח להגיע למחוז חפצו.

ומה הם גבולות הארץ הזאת? גם הם סתומים ולא מפורשים, כנראה, הם היו גלויים וידועים בימים ההם לכל מבין בעם. אולם גם מעינינו לא יתעלמו, כי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, ועלינו להפוך בתורה בעיון רב ואז נלמד סתום מן המפורש. ואמנם גם גבולות הארץ פורשו באר היטב קודם לכן (שם, י', 19): “ויהי גבול הכנעני מצידון בואכה גררה עד עזה, בואך סדומה ועמורה ואדמה וצבויים עד לשע”¹¹. אלה הם גבולות ארץ כנען האתנוגרפיים, מושבות משפחת הכנעני. והגבולות האלה מתאימים, בערך, לאותם שסומנו בפרשיות: במדבר, לד, 12–1; יחזקאל, מז, 21–13; הינו בצפון – לבוא חמת, במערב – הים, בדרום – נחל מצרים, במזרח – הירדן וימיו. והם הם הכלולים בבטוי השגור: “מלבוא חמת ועד נחל מצרים”, כלומר מליטני ועד ודי אל עריש.

אמרתי למעלה: “הגבולות האלה מתאימים בערך”, כי לא נתנו כל מושבות הכנעני לישראל לאחוזה, כפי שיבואר בפרוטרוט בפרק ד' של מחקרנו זה – “הור ההר” – ועל הארץ הזאת נאמר (בראשית י"ב, 6): “והכנעני אז בארץ”. ואל הארץ הזאת בגבולות האלה מתכונת גם הבטחת ד' לאברם במקום אשר בין בית-אל ובין העי (שם, יג, 15): “כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם” וכו'.

הִשָנות ההבטחה לא באה עתה אחרי הפרד לוט מעל אברהם אלא כדי למעט את לוט וזרעו, שנפרד מרצונו הטוב, מכלל זרע אברהם. וע"כ נוספה המלה “כל” בההבטחה הזאת, וגם הוטעם בה “עד עולם”, כלומר: שאין חרטה חלה על הבטחה הזאת ואין היא עלולה להתבטל, כי היא הבטחה החלטית ולא על תנאי.

ובאותם הגבולות נאמרו גם דברי ה' אל אברם באלוני ממרא (שם, טו, 7): “אני ד' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה.” חזרת ההבטחה באה כדי להפיג את פחדו של אברם מפני נקמת ארבעה המלכים וגם לבטל את דאגתו לבנים יורשים, כפי שמוכח מכל פרקי הפרשה.

ובמובן אותם הגבולות נאמרו גם דברי ה' לאברהם בברית המילה (שם, יז, 8): "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים ". כי על כן הארץ מפורשת בשמה “ארץ כנען”, ארץ מגורי אברהם.

ולא באה ההבטחה הזאת אלא להודיענו, כי לא רק הארץ נתונה לאברהם ולזרעו לאחוזת עולם, בלי שום תנאי, אלא גם השכינה, כביכול, נתונה לאחוזת עולם לישראל בלי שום תנאים וכונת הכתוב היא, כשם שנתתי לך ולזרעך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, מתנה מוחלטת, עולמית, ככה אהיה להם לד‘. וזוהי חזרה על מה שנאמר בפסוק שלפני זה: "והקימותי את בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לד’ ולזרעך אחריך"¹².

ובמובן אותם הגבולות נשנתה ההבטחה ליצחק כדי להוציא את ישמעאל מכלל הבטחת הארץ, ושולשה ליעקב כדי להוציא את עשו מכלל זרע ישראל. “והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך” (בר', כו, 4); “ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן ד' לאברהם” (שם, כ"ח, 4); “ואת הארץ אשר נתתי לאברהם ליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך” (שם, לה, 12). גם ליעקב נשנתה ההבטחה כאן כדי להפיג את פחדו מפני נקמת הכנעני על השמדת שכם.

III    🔗

ואל הארץ בגבולות הנ“ל מתכונים גם דברי ד' אל משה בכל הכנויים הרבים והשונים שהיא נקראת בשאר חלקי התורה. ראיה מובהקת לכך משמשת פרשת הגבולות שבמדבר לד‘, שאף אם נקבל את ההוראה המקובלת של לבוא-חמת – בואכה חמתה, הנה שאר נקודות הגבול מוכיחות כי הגבול הצפוני לא הגיע עד הפרת. ואם בפרשה זו יש עוד “ידים” לחריפי המח לעקר הרים ולהקריב את הגבול הצפוני על כרחו עד הפרת, הנה יש בתורה עוד פרשה שאינה נותנת כל מקום לפקפוקים, כי הגבול הצפוני של ארץ כנען לא עבר צפונה מן העיר “דן” שהיא כנגד הליטני. – הלא היא הפרשה של פטירת משה (דב', ל"ד 4–1). שם נאמר: "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני יריחו ויראהו ד’ את כל הארץ את הגלעד עד דן ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון ואת הנגב ואת הככר בקעת ירחו עיר התמרים עד צוער. ויאמר ד' אליו: זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה. הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור”.

מפורש נאמר בפרשה הזאת, כי הראה ד' למשה את כל הארץ אשר נשבע לאבות והיא היא אשר נקראה “ארץ כנען”, כמו שנאמר במקום אחר (דב', ל"ב, 49): “עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני ירחו, וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחוזה”. והארץ הזאת גבולה בצפון הוא דן, שהיא כנגד ראשית לבוא חמת – הליטני, זאת העיר דן אשר נתקבלה בפי העם לסמון נקודת הגבול הצפונית של ארץ ישראל בפתגם השגור במקרא: “מדן ועד באר שבע”.

הפרשה הנ“ל (דב', ל"ד, 4–1) מאשרת אשור מחלט, כי הגבול הצפוני של ארץ כנען, שהובטחה לאבות ושהוראתה למשה, הוא הוא הקו העובר את דן, שהיא כנגד הליטני הוא לבוא חמת. ואין הגבול הצפוני מגיע עד הפרת, כמו שהגבול הדרומי אינו מגיע עד נילוס אלא עד צוער, קצה ים המלח דרומה, שזהו כנגד ודי אל עריש, נחל מצרים, כמוכח מכל הכתובים המדברים על הגבול הדרומי. והגבול צפוני הזה הוא גם הגבול הצפוני של הארץ שהחזיקו בה עולי מצרים, כלומר של הארץ שבמציאות בזמן בית ראשון, החל מכבוש יהושע ועד גלות הארץ. כל המאורעות וההרפתקאות של הישוב העברי בזמן בית ראשון קרו ויאתיו מהגבול ההוא דרומה. ועל כן יאמר במקרא: “מדן ועד באר שבע”. “מלבוא חמת ועד נחל מצרים”. גבולי ההתגשמות הם עדות נאמנה על גבולי ההבטחה, ולהפך. עדותה של האחת מאשרת את דברי השניה. וכיון שנמצאים מתנגדים לדעה הזאת, ע”כ מן הראוי להאריך קצת בבסוס ההנחה, כי גבולות יהושע הם זהותיים עם גבולות משה.

IV    🔗

קודם כל יש להטעים כי בספר יהושע ידובר על שני מיני כבושים: כבוש של התישבות לחלוטין על הקרקע וכבוש של שדה המערכה שהצריך עוד תגרות רבות במשך דורות עד אשר זכו הכובשים לרשת את אדמת הנכבשים. הגבולות בספר יהושע מקיפים את הארץ של שני מיני הכבושים, גם של ההתישבות בפועל וגם של ההתנחלות בגורל. והגבולות האלה של כל הארץ שוים לגבולות שבתורה, גם של האבות וגם של משה. ואלה הן הוכחות: ראשית, שורת ההגיון מחיבת זאת, שכן על כל מעשי יהושע מרחף רוח הבצוע וההוצאה לפועל של מצוות משה רבו, כמו שאנו רואים, למשל, מתוך הענינים: 12 האבנים, קריאת הברכות והקללות, היחסים עם בני ראובן וכו‘. וכשם שהגבול הדרומי של יהושע הוא זהותי עם אותו של התורה, ככתוב מפורש (יהוש’ ט"ו,

4–1), כך גם הגבול הצפוני של יהושע, אעפ"י שלא נאמר מפורש, מכללא אתמר, כי הוא שוה לאותו של התורה.

ושנית, וזהו העיקר, הכתובים שונים ומשלשים את עדותם על הדבר הזה, כפי שנראה מתוך הכתובים דלקמן: “ויקח יהושע את כל הארץ ככל אשר דבר ד' אל משה ויתנה יהושע לנחלה לישראל כמחלקותם לשבטיהם” (יהושע, י"א, 23). הכתוב הזה מעיד מפורש כי יהושע לקח את כל הארץ ככל אשר דבר ד' אל משה, כלומר: גבולות כבוש יהושע הם זהותיים עם גבולות משה אשר נאמרו בפרשיות במדבר לד ודב' לד.

והכתוב מדיק בלשונו. הוא אינו אומר: “ויורש יהושע” אלא: “ויקח יהושע וכו' ויתנה לנחלה”. כי יש הבדל בין “הורשה” ובין “הנחלה”. הורשה פירושה כבוש הארץ בהתאחזות על הקרקע, והנחלה פירושה חלוקת הארץ עפ"י הגורל אחרי הנצחון על שדה המערכה. ההבדלה הזאת מוכחת מתוך הכתובים הבאים: “ויהושע זקן בא בימים ויאמר ד' אליו, אתה זקנתה, באת בימים, והארץ נשארה הרבה מאד לרשתה וכו'. אנכי אורישם מפני בני ישראל, רק הפילה לישראל בנחלה, כאשר צויתיך” (יהו', י"ג, 7–1). וכן: “ראו הפלתי לכם את הגויים הנשארים האלה בנחלה וכו‘, וד’ אלהיכם הוא יהדפם מפניכם והוריש אותם מלפניכם וירשתם את ארצם” (שם, כ"ג,5–4). הרי שהכתובים מבחינים בברור בין “הורשה” ובין “הנחלה”. במלים: “כאשר צויתיך” (שם, י"ג, 6) ד' מתכון לדברים שנאמרו ליהושע (שם, א, 6): “חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם”. גם כאן נאמר: “אתה תנחיל”, והודגש: “הארץ אשר נשבעתי לאבותם”. אם כן איפוא כבוש יהושע הוא הארץ אשר הובטחה לאבות.

והזהות הזאת מוכחת גם מתוך הפסוקים דב‘, ג, 28–27, ושם, ל"א, 7. בראשונים נאמר: "עלה על ראש הפסגה ושא עיניך וכו’ וראה בעיניך, כי לא תעבור את הירדן הזה, וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו, כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל להם את הארץ אשר תראה ". ובאחרון נאמר: “ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל: חזק ואמץ, כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ד' לאבותם לתת להם, ואתה תנחילה אותם”. מכאן ברור כי הארץ אשר הנחיל יהושע לישראל היא הארץ אשר נשבע ד' לאבות ואשר ראה משה לפני פטירתו. אנו למדים מכאן, כי גבולות הנחלת יהושע הם זהותיים עם הגבולות שבתורה, הן של הארץ שהובטחה לאבות והן של הארץ שהוראתה למשה והם: דן בצפון, צוער בדרום, והם מתאימים איפוא לגבולות אשר בבמדבר לד, והם הם הכלולים בפתגמים “מדן ועד באר שבע”, “מלבוא חמת ועד נחל מצרים”.

אמנם יש פסוקים (יהוש', כא, 43–41) אשר מהם אפשר להסיק, לכאורה, כי יהושע “הוריש את הארץ”. אולם לכשמדיקים בפסוקים הנזכרים נוכחים חיש מהר כי הם מספרים על המצב בימי מסדר הספר, המאשר כי נתקימו הבטחות ד' – “הכל בא”, וע"כ לא נזכר כלל השם יהושע בפסוקים ההם. (עין שם).

v    🔗

מכל האמור למעלה יוצא, כי כנגד הכתוב בתורה (בר', טו, 18): “עד הנהר הגדול נהר פרת” מטיח הכתוב באותו ספר (שם, י', 19): “ויהי גבול הכנעני מצידון” וכו'. מכאן מוכח כי ארץ כנען הנזכרת בהבטחות לאבות גבולה הצפוני הוא הנזכר בפרשיות במדבר ל“ד ודברים ל”ד. כנגד הכתובים (דב', א, 7; שם, יא, 24) המבטיחים גבול צפוני לארץ עד הנהר פרת עומדת פרשה ל“ד באותו ספר ומודיעה לתומה, אבל מפורש, כי הגבול הצפוני של הארץ אשר הובטחה לאבות מגיע עד דן. וכנגד הכתוב בספר יהושע (א,4) מכריזים כל שאר פרקי יהושע, הן אלה המספרים על הכבושים והן אלה המספרים על חלוקת הארץ, כי הגבול הצפוני לא היה נהר פרת כי אם הקו העובר אצל לבוא חמת, דן וכיוצ”ב. נמצא שיש לפנינו כאן ענין עם כתובים המכחישים זה את זה ואין לנו דרך אחרת אלא למצוא את הכתוב השלישי שיכריע ביניהם. והנה אחרי עיון רב בכתובים נדמה לי כי מצאתי את הכתוב המכריע, המבאר שאין הכתובים מכחישים זה את זה ואינם חולקים זה על זה אלא זה אומר חדא וזה אומר חדא, ולא פליגי.

כפי שהוכח למעלה, הובטחה ארץ כנען לאברהם אבינו לו ולזרעו אחריו לאחוזת עולם, לא על תנאי, ובלי קשר עם מעשי הבנים; כי ההבטחה הזאת היא רק בזכות אבות, כמו שנאמר ליצחק אבינו מפורש: “עקב אשר שמע אברהם בקולי” (בר' כו, 5). וביתר בהירות הובע הרעיון הזה בספר דברים (ט,5): “לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגויים ד' אלהיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ד' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב” וכו‘. וכן: "ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו וכו’ לתת לך את ארצם נחלה" (שם, ד', 38–37). ארץ כנען זו גבולותיה הם: בצפון דן, לבוא חמת וכו‘; ובדרום נחל מצרים, צוער וכו’. זאת הארץ חזה משה רבנו בעיניו לפני מותו ואותה הנחיל לישראל יהושע, התלמיד הנאמן, אשר נצטוה: “אל תסור ממנו ימין ושמאל, (יהושע, א, 7). משה צוה ויהושע קים. משה תאר את גבולות ארץ הבחירה (במד' לד) ויהושע הוציא לפועל את תכנית רבו בעוז ובנאמנות. ועל ידו וע”י הבאים אחריו בתקופת בית ראשון נהפכה שאיפת משה למציאות, וזהו כבוש עולי מצרים הנזכר במשנה.

אולם הגבולות “מנהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת” נאמרו על תנאי, לא בזכות אבות נתנו, כי אם בזכות הבנים: אם יזַכו הבנים את דרכם יזכו להרחבת הגבולים גם בדרום וגם בצפון, ואם יעותו הבנים את דרכם לא יזכו לכך. ויען אשר לא קימו הבנים את התנאי, לא נתקימה ההבטחה הזאת. הדבר הזה, כי הבטחת הרחבת הגבולות מנהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת נאמרה על תנאי, כתוב מפורש בתורה (דב', יא, 25–22): “כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה, לאהבה את ד' אלהיכם, ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו (ועל זה מוסיף רש"י: “אם עשיתם מה שעליכם, אף אני אעשה מה שעלי”), והוריש ד' את כל הגויים האלה מלפניכם וירשתם גויים גדולים ועצומים מכם; כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה. מן המדבר והלבנון, מן הנהר נהר פרת, ועד הים האחרון יהיה גבולכם, לא יתיצב איש בפניכם, פחדכם ומוראכם יתן ד' אלהיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה, כאשר דבר לכם”.

גם הסגנון של הפרשה: “כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה”, “על פני כל הארץ אשר תדרכו בה”, – מוכיח כי כאן ידובר על גבולות אדיאליים, שאיפות רחוקות, בבחינת שי עולמות ד' ליראיו, אבל לא על דברים העומדים להתגשם בהווה הקרוב הנראה לעין פשוטה, מעין זה שנאמר למשה רבנו: "וראה את הארץ וכו' (במד', כ"ז, 12).

והוא הדין גם ביהושע פ“א, השוה ברוחו ובסגנונו לפרשה הנ”ל. גם שם נאמר התנאי ועוד נשנה פעמים: “רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי, אל תסור ממנו ימין ושמאל, למען תשכיל בכל אשר תלך” (שם, שם, 7). “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, וכו', כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל” (שם, שם 8). שתי הפרשיות האלה שונות בתכלית שנוי מן הפרשיות של במד' לד; דב' לד; יחזקאל, מז; וכל שאר פרקי יהושע, אשר רוח המציאות הממשית חופפת עליהם.

ומן המפורש בשתי הפרשיות (דב', יא ויהושע א) נלמד גם על הסתום ז"א כי גם מה שנאמר בשאר הכתובים (דב‘, א, 7; בר’, טו, 18) – “מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת” – על תנאי נאמר. ורמז לדבר, כי ברשימת העמים המובאת בברית בין הבתרים לא נזכרו אלא העמים שישבו בארץ כנען וסביבותיה הסמוכות. (על זה כבר עמדו גם חז"ל, כידוע). מתוך כל האמור יש להסיק מסקנה ברורה, כי הפרת שמש גבול אידיאלי, והלבוא (הליטני) שמש גבול ממשי שנתגשם במציאות, בחיים, בזמן בית ראשון, ואין הכתובים מכחישים זה את זה, אלא ממלאים זה את זה כדמיון את המציאות, כאידיאל את הריאליות.

VI    🔗

וכיצד בא טשטוש הגבול הצפוני בתאורי הארץ עוד בימי קדם? תהליך התפתחות הדבר הזה מצטיר לי באפן כזה: בתקופות כתקונן, כשמאורעות החיים המדיניים שוטפים ועוברים בתנאים נורמליים, מבחינים גדולי האומה וסופריה בין המציאות הממשית ובין השאיפות האידאליות, גם למעשה בחיי יום יום וגם להלכה בספרות, גם ביחס להוה וגם ביחס לעבר, ואין מלכות נוגעת בחברתה אף כמלוא נימה.

אולם בתקופות חירום, כשהמציאות שבעבר נתקת מן הממשות שבהווה ונהפכת לשאיפה הדורשת קרבנות עצומים בשביל ממושה, רבים מטובי האומה מפסידים אז מרוב התלהבות ומסירות לאידיאל עמם את חוש ההבחנה, לא רק בין הרצון ובין היכולת בכל מה שנוגע לחיי האומה בעתיד הקרוב, אלא גם בכל מה שנוגע לחיי העבר, הם פוסקים מלהבחין בין מה שהיה במציאות לבין מה שהיה רק בגדר שאיפה. והם רואים בימים מקדם מהרהורי לבם על העתיד הרצוי להם. שאיפותיהם ביחס לעתיד נראות להם בחזון לבם כאילו היו כבר במציאות בקדמת האומה. ודמיונותיהם אלה מחזקים בלבם את אמונתם באפשרות הקרובה של תקוותיהם הנפרזות. השאיפות המדיניות שבהווה משפיעות כידוע, על הבנת המאורעות שבעבר, כל אחד רואה בעבר מה שהוא רוצה לראות בעתיד, וככה היה הדבר, לפי השערתי, גם בנושא שלנו. בזמן בית שני היתה האומה העברית צריכה לחגור את שארית כחותיה בכדי להשיב לה את מה שהיה לה בזמן בית ראשון. המציאות של בית ראשון היתה זמן רב דבר שבשאיפה בתקופת בית שני. והשאיפה הזאת הצריכה עבודת דורות, עבודה מלאה ענויים קשים, עד אשר נהפכה למציאות מעין זו של תקופת בית ראשון. במשך הדורות ההם נמצאו רבים מחסידי האומה שחזו ברוח התלהבותם העזה את הישועה המלאה, בגבולות נהר מצרים ונהר פרת, קרובה לבוא, כי חשבו את עצמם זכאים וראויים לכך, וכדרך חוזי חזיונת ראו בעבר של עמם את תכניתי שאיפותיהם בעתיד, וגם את המקורות ההיסטוריים העתיקים של עמם הבינו בהתאמה לרוחם. התהליך הנפשי הזה התגבר עוד יותר בסוף בית שני ואחרי חרבנו, שאז תקפה השפעת התרבות הבבלית על ישראל עוד יותר, בהיות שארץ בבל שמשה אז כמעט מולדת שניה, גם ברוח וגם בחומר, לעם ישראל. השפעה זאת נכרת ביחוד על מתרגמי המקרא שהיו מצויים אצל התרבות הזרה לרגל מלאכתם. את המלה “נהר” הבינו בהוראה הבבלית, ועת המלים “לבוא-חמת” הבינו בואכה חמתה, כדי שזה לא יתנגד למעלות רוחם השואף למרחקים. אף על פי ששאר הנקודות קבעו את הגבול סמוך לליטני, לא חשו לכך. הם הסתפקו בזה שפתחו להם פתח, בקעת הלבנון, והשאירו לעצמם דרך, שבה הגיעה ארצם הנשאפת גם בימים מקדם, לפי דעתם, עד הפרת.

ההוראה הנכונה של לבוא-חמת נשתכחה ברבות הימים, תחת השפעת התרבות היונית, מסבת הפסקת השמוש בו בפי העם, כמו שנשתכחה כל התרבות הארמית: השפה, הדת, המנהגים וכו' ע"י נתוש ההמונים הארמיים והישראלים מסביבת הליטני, ובמקום לבוא-חמת נשתרש השם המתורגם ליונית בקרב התושבים, מבלי לדעת את מקורו.

שכחת השם הארמי העתיק של הליטני – הלא היא עובדה, שכן אין כל ספק בדבר בי היֹה היה שם ארמי לליטני לפני בוא היונים לסוריה. וכשם שנשתכחו השמות “ארם” ו“אשור” מפי התושבים מפני השם היוני “סוריה” ונשארו השמות הראשונים לזכרון רק בספר הנצחי, ככה נשתכח גם השם העתיק של נהר הליטני, לבוא חמת, מפי העמים שוכני סוריה, ורק בזכות ישראל זכה הלבוא להשאר לזכרון עולם בספרי ישראל, אשר כעם כספר יעמדו כימי השמים על הארץ.

VII    🔗

כל הרצאת הדברים בפרק זה היא לפי רוח התורה המצויה בידינו. אולם יש יסוד לשער כי במגלות הראשונות שקדמו לגלות בבל ותסיסות הגאולה בזמן בית שני, לא היה כתוב אלא נהר סתם המכוון לקסימיה – ליטני, והמלים “הגדול נהר פרת” הן הוספה מאוחרת, שהוכנסה בזמן שהמושג הבבלי של “הנהר” התאזרח כבר במדה רבה בישראל, ומהצד השני מלאה השאיפה להרחבת גבולים את לב גדולי עמנו. רגלים להשערה זו יכול לשמש הפסוק שמ“ב, ח', 3: “להשיב ידו בנהר”, הכתיב הוא נהר סתם, והקרי מוסיף פרת. ובדה”י א' י"ח, 3, הוכנס “הפרת” לתוך הכתיב.

במקרא אנו מוצאים עוד הרבה פסוקים שלא נגעה בהם יד השנויים ושם הגבול הצפוני מסומן בשם “נהר” סתם. בנין אב לכלם הוא הפסוק: “ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר " (שמות, כ"ג, 31). וכן תהלים ע”ב, 8: “וירד מים עד ים, ומנהר עד אפסי ארץ”. בפסוק הזה נראית השפעת הפוקים מל“א, ה, 4–1, וגם כל המזמור ההוא מושפע מספורי ספר מלכים על שלמה. וכן מיכה, ז', 12: “ולמני מצור ועד נהר וים מים, והר ההר”. המכוון כאן, משיחור מצרים ועד לבוא חמת, ומים סוף ועד ים פלשתים, עד הור ההר ששמש נקודת גבול צפונית לגבול ים, ככתוב: “וזה יהיה לכם גבול צפון, מן הים הגדול תתאו לכם הור ההר” (במד' לד, 7). מיכה נבא על חרבן הישוב הישראלי שהתפשט מלבוא חמת ועד שיחור מצרים¹³. וכן גם “פתורה אשר על הנהר” (במד', כב 5) “בעבר הנהר”, “מעבר הנהר” (יהושע, כד' 2, 3, 14, 15), “לשתות מי נהר” (ירמיהו, ב' 18).¹⁴ ולא עוד אלא בכל המקומות ששם נזכרו המלים: “הגדול נהר פרת” הסגנון קצת מעומעם, וגם קדמונינו הרגישו בכך והביעו זה כדרכם בקודש: “מפני שנזכר עם א”י, קורא גדול” (רש"י, דב' א', 7). וכן עין ברמב“ן על הפסוק דב', י”א, 24: הוא מפריד את המלים האלה על דעת חז“ל להבטחה מיוחדת שהיא רשות ולא חובה. ובכל מקום השמטתן של המלים האלה מוסיפה רהיטות ופשטות לענין, למשל: “לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת” (בר', טו, 18), וברשימת העמים הסמוכה לכך אינם נזכרים אלא העמים שישבו דרומה לליטני, גם לדעת חז”ל, וגדולה התמיהה שלא נזכרו עמי ארם שישבו בין לבוא חמת והפרת. אין זה אלא משום שבמגלה הקדומה היה כתוב רק “לזרעך נתתי את הארץ הזאת”, שזהו הנוסח הקבוע של הבטחות ד' לאברהם. והא הדין גם לגבי שאר המקומות (דב‘, א’, 7; יא, 24; יהוש‘, א’, 4).

וגם עצם ההטעמה היתרה – “הנהר הגדול נהר פרת” – בכל מקום שהכתוב מרחיב את הגבול הצפוני עד פרת, מעוררת את ההרגשה כאילו הכתוב משתדל לעקור מלב הקורא מושג ישן ע"ד הגבול הצפוני, כאילו הכתוב חושש פן יטעה הקורא בהוראת “הנהר” ועל כן הוא מטעים ומדגיש – “הגדול נהר פרת”.

אסמכתא להרגשה זאת משמשת העובדה, כי בכל מקום שאין חשש לטעות זאת מצד הקורא אין הכתוב נוהג להטעים כלל וכלל אלא אומר בפשטות: “נהר פרת”. למשל: “בימיו עלה פרעה נכה מלך מצרים על מלך אשור עלנהר פרת” (מל"ב, כג, 29), וגם: “ולא הוסיף עוד מלך מצרים לצאת מארצו, כי לקח מלך בבל מנחל מצרים עד נהר פרת כל אשר היתה למלך מצרים” (שם, כד, 7). וכן ירמיהו מו, 6; נא, 63.

מתוך ההטעמות היתרות הללו עולה ומגיע לאזנינו הד עמום של ההתאבקות בקרב ישראל בין שתי השאיפות, הריאלית והאידיאלית, על גבולות הארץ, שגרמה גם להעלמת ההוראה הנכונה של המלה “נהר” במקורות הקדומים. ובסדור האחרון של המקרא נטשטשו ההבדלים בין ההשקפות השונות על ידי זה שהכניסו את המומנט “על תנאי”, או “רשות וחובה” כדברי רמב"ן, בהבטחות השונות, כפי שהתברר למעלה.

 

ד. הֹר הָהָר    🔗

I    🔗

הרבה השערות נאמרו על קביעת מקומו של “הֹר הָהָר” המשמש לנקודת הגבול הצפונית המערבית בפרשת הגבולות שבספר במדבר לד. אחד¹⁵ זִהָה אותו עם “גבל אל אקרע” מצפון ללודקיא. השני¹⁶ מזהה אותו עם ההר “ראס אש-שקעה” שלדרום טראבלוס אלשאם, שנקרא בזמן היונים. Theoprospon השלישי¹⁷ קובע את מקומו בשלשלת ההרים המסימת בראש בירות. הרביעי¹⁸ אומר בפשיטות: הר ההר היא קצה ההר טוירוּס אמנוּס הפונה נגד סוריה. ועד השערות מעין אלה.

כל ההשערות האלה מיוסדות על אסמכתות פורחות באויר, כפי שיוכח כל מעין בספרים הנ“ל, ולא עוד אלא שכל הקביעות הנ”ל הן בנגוד לדברים המפורשים במקרא. הן מכריחות להניח הנחה מוזרה, כי כבוש יהושע אינו זהותי עם גבולות ההבטחה לאבות ולמשה, מה שנגד מקראות מלאים: עין, למשל, יהושע, כ“א, 43: “הכל בא”. שם, יא, 23; דברים, ג, 28–27; שם, לא, 7. (לשאלה זו מוקדש הפרק הקודם במחקרי). לקביעות הנ”ל מתנגדים כל הכתובים המדברים על הגבול הצפוני של ארץ ישראל; הם מצהירים כי לא עבר את הקו דן-ליטניס, הן בגבולות ההבטחה והן בגבולות המציאות.

לפיכך אין הֹר ההר יכול להמצא אלא דרומה לליטניס-קסמיה, דרומה למדינות הצידוניים שעל חוף הים, אשר לא נכבשו מעולם ע"י ישראל.

II    🔗

לפי השערתי אני אין הור ההר אלא ההר הגדול הנקרא כיום ג’בל משקח, הגומר בים בראש נקורה, ואולי נקרא בשם הר ההר גם השיא הגבוה ביותר של ג’בל משקח. שיאי ג’בל משקח הולכים ומתרוממים בקו ישר ממערב למזרח. הגבוהים שבהם מגיעים לרום של 460 מ‘, 616 מ’ ויותר.

וכונת הפסוק: “מן הים הגדול תתָאוּ הר ההר” (במד' לד, 7) היא: מן הים, מראש נקורה, תעבירו קו ישר עד השיא הגבוה ביותר (616 מ'?) של ג’בל משקח. מן השיא הזה פונה קו הגבול צפונה מזרחה אל “לבוא חמת”, אל הליטניס, כנראה, על פני קו פרשת המים, ואולי, על פני השיאים הגבוהים 752 מ‘, 715 מ’. וזוהי כונת הכתוב: “מהור ההר תתאו לבוא חמת… והיו תוצאותיו צדדה”, כלומר, קו הגבול יעבר על פני הליטניס עד הנקודה שכנגד צדדה ומשם נטה קו הגבול ישר אל צדדה, היא ג’דידה של עכשו.

III    🔗

ואלה הם הנמוקים המבססים את השערתי זאת:

א) הוראת השם: “הֹר הָהָר” היא כפולה, כנראה לפי תכונותיו של ההר. הַר על גבי הַר, כפירוש המסורת, כלומר, אחד השיאים הגבוהים של הֶרֶר, או הֶרֶר ששיאיו מתרוממים אחד מעל השני, ועל כן נקרא ההר הזה בפי מיכה הנביא (ז. 12) – “הַר ההר”.

ב) הַר מלא חורים, נקיקים, הֹר – חֹר. כמו חֹר הגדגד (במד',לג, 32). וכן חוֹרוֹנַים, (ישע' טו, 5). חלוף אותיות ממוצא אחד, תופעה לשונית מצויה בשפת המקרא¹⁹. שתי התכונות האלה מתאימות לג’בל משקח. גם הוראת המלים: נקורה, משקח, מתאימה להוראה השניה של הר ההר. ויתכן שאינם אלא תרגום השם העתיק.

ג) ראש נקורה הוא הראש הבולט ביותר כלפי הים החל משיחור מצרים (ודי אל עריש) והוא נראה לבאים דרך הים מדרום בבליטות יתרה, עד כדי לעשות רושם של גבול רצועת הים שעל יד החוף. המשכו של ראש נקורה כלפי מזרח הולך ומתרומם ויוצר שיאים המתנשאים הלוך והתנשא אחד מעל השני. השרשרת הזאת, הנקראת ג’בל משקח, מפסיקה נמרצות את שפלת הים הנמשכת ברציפות מקצה הדרום. ההר משקח עשוי, איפוא, לשמש מעצור גדול להתקפות צבאיות מצד דרום, מזרח, גם מצד השפלה וגם מצד הרמה. כלומר, מצד המדינה העברית. ואמנם שמש ג’בל משקח קו הגנה חזק למדינות הצידוניות מפני ההתקפות הישראליות, עד כי למעשה לא רק הישוב הישראלי אלא גם השלטון הישראלי לא עבר את הקו הזה.

ובהיות שפרשת הגבולות של במדבר לד, כפי שהוכח בפרקים הקודמים, מתארת את ארץ כנען שנכבשה ע"י עולי מצרים בתקופת בית ראשון ונהפכה למדינה העברית, על כן שורת ההגיון להניח כי הור ההר אינו אלא ג’בל משקח. מענין, שגם בימינו משמש ההר משקח קו גבול בין שתי מדינות, בין ארץ המנדט האנגלי ובין ארץ המנדט הצרפתי. ואל תהי העובדה הזאת קלה בעינינו. האיסטרטגיה של הקדמונים משמשת תכופות דוגמה למעשי האחרונים גם מדעת, ולפעמים קרובות מחקים האחרונים את מעשי הראשונים שלא מדעת, אלא מתוך שימת לב לתנאי המקום שנשארו בצביונם מימי קדם.

ד) אולם את הראיה המכריעה ביותר מוצא אני בדברי חז“ל, הנאמרים לתומם בענין החלוקה לשלש ארצות לדיני שביעית, חלה, טומאה וטהרה, עבדים וכיוצ”ב.

החלוקה הזאת נמצאת במשנה, תוספתא וירושלמי ונשנית פעמים רבות בשביל דינים שהיו נוהגים בזמן ההוא בכל חלקי העם הלכה למעשה. משמע שהחלוקה הזאת היתה מפורסמת בעם, בכל אופן, בקרב תלמידי החכמים. ולכשנדיק היטב בגבולות ג' הארצות, נראה ונוכח, כי קביעתם מחיבת אותנו להניח שהור ההר אינו יכול להיות אלא ג’בל משקח.

אילו הם גבולות “הארצות”?

הארץ הראשונה גבולותיה הם מארץ ישראל עד כזיב, כלומר, כזיב היא נקודת הגבול המערבית בגבול הצפוני של הארץ הראשונה הנחשבת לארץ ישראל גמורה, בלי פקפוק, בנוגע לחובות המצוות התלויות בארץ וגם בנוגע לכל הזכויות הקשורות בקדושת הארץ. הארץ השניה משתרעת מכזיב ועד הנהר ועד אמנה והיא נחשבת לספק ארץ ישראל גם לחובות וגם לזכויות. הנהר מכוון לליטניס, אמנה – לחרמון, כפי שהוכח בפרק “הנהר”. הארץ השלישית גבולותיה מנהר ואמנה ולפנים, כלומר בין הליטניס והחרמון והים התיכון, והיא נחשבת לחוץ לארץ לכל הענינים.

הארץ הראשונה היא תחום עולי בבל, הארץ השניה היא תחום עולי מצרים והארץ השלישית היא מחוץ לתחומים ההלו, מחוץ לכבושים בקהל ועדה, בפרסום פנימי וחיצוני, היא כבוש יחיד. משמעות הבטוי הזה – כבוש יחיד – היא, לפי דעתי, כי ישובי היהודים בארץ השלישית, מן הליטניס והחרמון ועד הים התיכון, בהרי הלבנון ועמקיו, הם תוצאות התישבות יחידים מישראל אשר הצטרפו אמנם במשך דורות רבים לקהלות חשובות, אבל לא יצרו שם ישוב עברי צפוף על שטח גדול רצוף ולא הגיעו מעולם לידי שלטון עצמי. היהודים בארץ השלישית היו נכנעים תמיד לשלטונות הגוים. על כן, למרות חשיבותו ועתיקותו של הישוב העברי שם, תלמדנו ההלכה, לא נתקדשה הארץ ונחשבה לחוץ לארץ גמורה.

הארץ השניה היא תחום כבוש עולי מצרים, תחום כבוש יהושע שהוא זהותי עם תחום הארץ אשר נשבע ד' לאבות ואשר הראה למשה לפני פטירתו. ואף על פי כן אין הארץ הזאת אלא ספק ארץ ישראל לעניני המצוות, מפני שלא נתקדשה ע“י עולי בבל, כלומר שלא החזיקו בה עולי בבל, לא התאחזו היהודים בה על הקרקע בזמן בית שני. בזמן אמירת ההלכה הזאת לא היה ישוב יהודי צפוף בארץ השניה, מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, ומשום כך לא היתה יד היהודים שליטה בה. לפיכך אין קדושת הארץ השניה שלמה וגמורה, למרות מה שהיא כלולה בהבטחת ה' לאבות, ולמרות מה שהיה כבושה בפרסום והישוב העברי התקיים בה במשך תקופה ארוכה בזמן בית ראשון, כמאמרם ז”ל בתוספתא, ע“ז, פ”ה: “כל זמן שישראל עליה כולה נכבשה, אינם עליה כולה לא נכבשה”. ולפי דברי בעלי “מור וקציעה” ו“תבוה”א" התיר רבי מטעם זה גם את בית שאן וכו' למרות המצאן בתוך הארץ השניה, מפני שבזמן רבי החזיקו בהן גוים.

הארץ הראשונה, מארץ ישראל ועד כזיב, נחשבת לארץ ישראל גמורה, כי נתקדשה גם ע"י עולי בבל שהחזיקו בה ולא עזבו אותה בזמן אמירת ההלכה הזאת. ולמרות הישובים הכותיים הרבים בארץ הראשונה, הלא היתה יד ישראל תקיפה גם בזמן ההוא, מפני שהיהודים היו רוב בנינה ורוב מנינה. ויתכן גם שבזמן ההוא עוד לא קלקלו הכותים, לפיכך קדושת הארץ הראשונה היא שלמה וגמורה. בה נתקימו שני התנאים שבהם תלויה קדושת הארץ: בחירת ה' והתישבות יהודית רצופה בעלת שלטון עצמי.

מכל האמור יוצא איפוא, כי הארץ השניה, שהחזיקו בה רק עולי מצרים, ז“א הגבול הצפוני של תחום כבוש יהושע המתאים לגבול הצפוני שבתורה, הוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה. שטח מדינת צור, כידוע מדברי חז”ל, לא נכלל בגבולות הארץ השניה. מזה מוכח, כי קו הגבול לא נטה צפונה מכזיב אל תוצאות קסמיה, אלא עבר מרחק רב מזרחה ואחרי כן פנה צפונה אל הליטניס, או אל אחת הנקודות בחציו המזרחי של קסמיה. כזיב, כידוע, נמצאת לרגלי ההר משקח. נמצא כי ההר משקח הוא הגבול הצפוני מערבי של כבוש עולי מצרים, שהוא זהותי עם גבול משה. מכאן אתה לומד, כי ההר משקח הוא הוא הור ההר שבתורה. ועכשיו תובן לנו גם התנגדות ר' ישמעאל ב“ר יוסי, חכם המקרא, לקביעת כזיב לנקודת הגבול הצפונית מערבית, ולמרות פרסומה בימיהם בחר במקומה בעיר הקטנה לבלבן. תוספתא, אהלות, פי”ח: ר' ישמעאל ב"ר יוסי אומר משום אביו: “עד לבלבן”, העומדת על ההר משקח, כלומר, ר' יוסי לא הסכים אפילו לשנויים הקלים ביותר בגבולות המקרא.

אסמכתא לכך, כי ההר משקח נחשב בזמן התלמוד לגבול הצפוני מערבי של הארץ שהובטחה לאבות, אנו רואים גם בדברי האגדה המסיחה לפי תומה. בר' רבה, לט: “כיון שהגיע אברהם לסולמא דצור וראה שחורשים בזמן הראוי לחרישה וזורעים בעת הראויה לזריעה חמד הוא את הארץ. אמר לו הקב”ה: לזרעך נתתי את הארץ הזאת".

וכן עירובין, כ“ב, ב‘: "אמר רב יצחק וכו’ אילימא משום דמקף ליה סולמא דצור מהך גיסא ומחתנא דגדר מהך גיסא”. וכן ירושלמי. שור שנגח דו“ה. ה”ג: “מעשה ששלחה מלכות הרשעה שני אסטרגאטיות ללמד תורה מרבן גמליאל וכו' אפילו הכי לא מטון לסולמא דצור עד דשכחין כולה”.

וסולמא דצור, Scala Tyriorum, תחלתו הדרומית היא בג’בל משקח שנקרא בזמן התלמוד טורי אַמַנוֹן או אמנוס. ותתאשר השערתי גם ע“י דברי התוספתא, גטין ח”א: “כל ששופע ויורד מטור אמנון ולפנים א”י, ומטור אמנון ולחוץ – חוצה לארץ".

לפי דעתי, טור אמנון הוא שבוש השם טור-מוֹנוֹס שהוא מורכב מהשם טור – הר בארמית ומהשם מוֹנס – הר ברומית והוא תרגום מדויק של הֹר הָהָר. או הַר הָהָר. וכן יתר השמוֹת: טַוורוֹס, אוּמָנוֹס (יונתן), טוורוס מנוס (ירושלמי), טורי אמנס, (ירושלמי, חלה, פ“ז ה”ח) וכו' כולם הם שבושי השם טור מונוס הנמצא בשיהש"ר פ' אתי מלבנון.

צרוף כזה אתה מוצא בשם הר הגעש אֶטנה הנודע בסיציליה בשם Mongibelo המורכב מהשם Mont האיטלקי והשם ג’בל הערבי, שהוראת שניהם הר. (כפתור ופרח, צד צ"ח, הערה 1). וכן מדרש חזית פ"ד: עתידות הגלויות מגיעות עד טורי אמנוס ואומרות שירה.

ראיה לכך, כי טורי מונוס נמצא בג’בל משקח תשמש התוספתא, שביעית פ“ד: “ואיזו א”י? מנהר דרומה של כזיב ואילך”. וכן ירושלמי שביעית פ“ד: “רבי יוסי בר חנינא מנשק לכפותא דעכו, אמר עד דכה היא ארעא דישראל”. רבי זמרא עבר במינם. מכאן רואים כי סביבת ג’בל משקח נחשבה בעיני חז”ל לגבול הצפוני מערבי כמו הירדן לגבול המזרחי. לפי דברי אלה אין כל סתירות בדברי חז"ל. סולמא דצור, טור אמנוס, כזיב, לבלבן, נהר, דרומה של כזיב כולם מוסבים על מקום אחד בשנויים קלים בהתאם להשנויים שחלו בהתפשטות הישוב העברי, וכולם קרובים או מתאחדים עם הגבול שבתורה, הלא הוא הור ההר.

עפ"י ההנחה הזאת מתישבים הרבה הדורים הסטוריים-גאוגרפיים במקרא ובתלמוד בבלי מבלי כל צורך בסירוסים.

 

ה. אָבֵל מִצְרַיִם    🔗

(בראשית נ, 11)

כל חוקרי המקרא מתקשים מאד בשם הזה ואינם יודעים לכוון את מקומו. אין לו רֵע במקרא ואין היכולת ללמד מן המפורש על הסתום. ועל כן כל הפרשה היפה ההיא, פרשת הלוית יעקב, מעומעמת מאד בבחינה הגאוגרפית ועל ידי כך יועם הרבה גם זיוה הפיוטי.

והנה נדמה לי, כי מצאתי את הוראתו הנכונה של השם הזה וכל הקושיות הרבות בספור ההוא מן הבחינה הגאוגרפית מתבטלות מעיקרן.

השערתי היא, כי “אבל מצרים” נרדף עם “נחל מצרים”, “שיחור מצרים” והוא ואדי אל עריש.

הנחל הזה משמש מימי קדם קדמתה גבול בין מצרים ובין כנען. ועד הגבול הזה לוו שרי מצרים את ארונו של יעקב “ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד” (בר' נ, 10) וישובו לארצם. ומשם, מאבל מצרים, ודי אל עריש, והלאה לוו את הארון רק בני יעקב והנלוים עליהם, כמוכח מן הפסוקים: “ויעשו לו בניו כן כאשר צוום” (שם 12). “וישאו אותו בניו ארצה כנען” (שם 13). מפסוק 10 והלאה מטעימים הכתובים כל פעם את המלה “בניו”. באורנו זה מפיץ אור גם על סבת ההספד שנערך באמצע הדרך על יד “אבל מצרים”, מפני ששם נפרדו השרים והזקנים המצריים עם מלויהם הרבים מעל ארון יעקב. ואין סתירה להשערתי זאת מן המלים “אשר בעבר הירדן” (שם 11), כי הן מסמנות את עבר הירדן מערבה לא פחות מאשר את עבר הירדן מזרחה, כמו שמוכח מתוך הפסוקים הבאים: "עד אשר יניח ד' לאחיכם ככם וירשו גם הם את הארץ אשר ד' אלהיכם נותן לכם בעבר הירדן " (דב', ג, 20). “אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון” (שם, 25), “ויהי כשמוע כל המלכים אשר בעבר הירדן בהר וכו' " (יהושע, ט, 1), “ויראו אנשי ישראל אשר בעבר העמק, ואשר בעבר הירדן וכ' " (שמ"א, לא, 7). בכל הפסוקים הנ”ל “עבר הירדן” מכוון לעבר המערבי באותו התוקף ובאותה הפשטות כמו שהוא מכוון לעבר המזרחי בפסוקים הבאים: “ונקח בעת ההיא את הארץ מיד שני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן מנחל ארנון עד הר חרמון” (דב' ג, 8), ואשר עשיתם לשני מלכי האמורי בעבר הירדן לסיחון ולעוג” (יהוש' ג, 10).

ויש לישב גם את הסתירה להשערתי ממדרש הכתובים: “וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגרן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים, על כן קרא שמה אבל מצרים” (בר' נ, 11). הכונה היא, כנראה, כי המאורע הזה, האבל הכבד, השפיע על שנוי השם של העיר גרן האטד, שעמדה על שפת אבל מצרים, ומאז היו קוראים גם לה בשם אבל מצרים, כשם הנחל, תופעה רגילה בתקופת המקרא כמו שיתברר להלן.

בכלל, שאלה זו, מה קדם למה, אם המאורע לשם או להפך, עפ"י מדרשי הכתובים, קובעת מחקר חשוב מאד. ואין כאן המקום להאריך.

ההגדרה הזאת “אשר בעבר הירדן” אחרי “אבל מצרים”, מוכיחה, כנהוג במקרא, שהיתה עוד עיר או נחל מפורסם בזמן ההוא במקום אחר באותו השם, אשר הכתיב בא למעט אותו, כדי שלא יטעה הקורא. ואמנם אנחנו מוצאים במקרא עוד מקום הנקרא “לבוא מצרים”: “וילך שמו עד לבוא מצרים” (דבהי"ב כו, 8). סרוס האותיות במלים היא תופעה רגילה במקרא. א"כ לבא – אבל, כמו כבש – כשב ועוד. (עין מאמרו של ה' זוטא, “השלוח” כרך אחרון: סירוס האותיות).

הוראת המלה אבֵל היא נחל איתן אשר לא יכזבו מימיו. אבל נרדף עם אובל (דניאל ח, 2. 3. 6), יוּבל (ירמיה יז, 8), מן השרש יבל, שהוראתו: הליכה, צעידה בעוז, ומזה בסרוס האותיות לבי, לביא, חיה הצועדת בעוז, ומזה גם לבוא (לבוא חמת, לבוא מצרימה, לבוא מדברה) – נחל איתן.

ראיה לדבר זה, כי אבל פירושו נחל מים, אנו מוצאים בפסוקים הבאים: “וינס המחנה עד בית השטה צררתה עד שפת אבל מחולה על טבת” (שופטים ז, 22). הבטוי “שפת אבל מחולה” מחיבנו להניח כי הוראת “אבל” היא נחל מים. ופרוש הבטוי הוא: על שפת הנחל אשר על פני העיר “מחולה”. הבטוי הזה שוה בהוראתו להבטויים: ירדן ירחו, שיחור לבנת, נחל השטים וכיו"ב. אשור לכך כי אָבל כאן פירושו נחל מים נמצא בפסוק (שם, 24): ומלאכים שלח גדעון בכל הר אפרים לאמר: רדו לקראת מדין ולכדו להם את “המים " עד בית ברה ואת הירדן. ויצעק כל איש אפרים וילכדו את “המים” עד בית ברה ואת הירדן”.

כאן מכונה מקום חנותם של המדינים “מים”, והוא הוא אבל מחולה אשר עד שפתו נס המחנה המדיני כדי לשבר את צמאונו להחליף כח, למען יוכל לעבר משם את הירדן. את זאת הבין גדעון ויצו לתפס את המים, כלומר, “אבל המים”, נחל המים, למטה ממקום חניתם עד בית ברה ואת הירדן, כדי להפריע את המדינים מהפיק את זממם, והדבר הצליח בידו.

וכן אתה מוצא עוד מקום שבו המלה “מים” באה במקום נחל מים. "ויאמרו אל דוד קומו ועברו מהרה את המים, כי ככה יעץ עליכם אחיתופל. ויקם דוד וכל העם אשר אתו ויעברו את הירדן וכו' " (שמואל ב יז 22–21). “מים” נרדף עם הירדן.

ראיה לדבר, כי שם העיר היה רק “מחולה” בלבד, יש למצא בזה, שתושביה נקראו מחולתיים: “והיא נתנה לעדריאל המחולתי” (שמ"א יח, 19), “אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחולתי” (שמ"ב כא, 8).

השערתי כי אבל פירושו נחל, מוצאת לה סעד רב בפסוק הבא: "ויכו את עיון ואת דן ואת אבל מים " (דב“ב.ט”ז,4). כונת הדברים היא: הארמים הכו את ערי ישראל הנמצאות על נחל עין (בניאס) עם העיר הראשית עין, וכן את ערי ישראל אשר על נחל דן, עם העיר הראשית דן, וכן את הערים אשר על אבל מים (חצבני) עם העיר הראשית אבל, הנקראת במלכים א' טו, 20: אבל בית מעכה. ראיה לדבר, כי משמעות השמות: עיון, דן, אבל – היא שמות ארצות, נפות, יוכיחו הבטוים הבאים אחריהם: “ואת כל מסכנות ערי נפתלי” (דבה"ב טז, 4). וכן “על כל ארץ נפתלי” (מל"א טו, 20). שני הבטויים האחרונים מוסבים על חבלי ארץ ומהם יש להקיש גם על השמות הקודמים להם. ורגלים לדבר כי היו נוהגים לקרא שמות לנפות על שם הנחל ישמש המבטא “ארץ ירדן” (תהל' מב, 7).

השערתי כי עיון – עין (במדבר, לד, 11) הוא בָנְיָס מתבארת יותר בפרק “פורחות” של מחקרי.

גם הצרופים של “אָבל” בשמות המורכבים מאשרים את השערתי על ידי שויונם בכל לצרופים של השם “נחל” והנרדפים עמו: באר, עין, מים.

שם עיר: אבל (שמ"ב כ, 18) – עין (יהוש' טו, 32) – באר (שופטים ט, 21).

שם נחל: אבל השטים (במדבר לג, 49) – נחל השטים (יואל ד, 18).

“אבל” מתחלף כאן בנחל, משמע שהם נרדפים.

נחל ועיר: אבל מצרים (בר' נ, 11), אבל בית מעכה (שמ"ב כ, 15), בארות בני יעקן.

"אבל כרמים (שופט' יא, 33) – עין גנים – יהושע יט, 21).

“אבל מחולה (מל"א יט, 16) – באר שבע; עין שמש, מי נפתוח (יהושע טו, 7, 9) ועוד הרבה כיו”ב.

מהדוגמאות הנ"ל יש להסיק, כי אבל, כמו רעיו: נחל, באר, עין, מים, פעמים משמש גם בתור שם עיר, אם לבדו או בצרוף עם עוד שם. אולם בגלל זה לא התבטל מובנו העצמי המקורי, והוא פלג מים, כמו שלא התבטל מובנם העצמי והמקורי של רעיו: נחל, באר, עין, מים. ובכל מקרה ומקרה יש לשים לב לדעת את ההוראה הנכונה של השם.

ואמנם במקרא נמצאים בשעת הצרך דרכים שונים להגדרת כונתו של הסופר: א) אם על ידי הוספת מלה מבררת, כמו למשל: מי-עין-שמש (יהוש‘, טו’ 7), מעין מי נפתוח (שם יח, 15), אבל מים (דבה"ב, טז, 4). ב) או על ידי שנוי החלק הראשון של השם המרכב; למשל: נמרה (במד' לב,3) שם כולל גם את העיר וגם את הנחל בית נמרה; (שם, 36; יהושע, יג, 27) מכוון רק לעיר. “מי נמרים” (ישעי' טו, 6; ירמי' מח, 33) מתכוון רק לנחל; ג) גם על ידי השמטת המלה הראשונה שפירושה פלג מים, כדי להטעים, כי מתכוונים לעיר. כמו למשל: בשטים (במדבר, כה,1), מן השטים (יהושע, ב, 1; ג, 1) שבע (יהושע יט, 2). ולפעמים קשה להכריע למה מתכוון המקרא, אם לעיר או לנחל, למשל:

" ויעבר בכל שבטי ישראל אבלה ובית מעכה". (שמ"ב כ, 14).

“ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים” (במדבר לג, 49).

“ויכם מערוער ועד בואך מנית עשרים עיר ועד אבל כרמים” (שופ' יא, 33).

“מבית שאן עד אבל מחולה” (מל"א ד, 12).

ומקרים כאלה נמצאים גם אצל רעי אָבל. כמו למשל: “והיו תוצאותיו אל עין רוגל” יהושע טו,7). אפשר להבין כי זהו שם העיר, בהיות שלא נאמר מי עין רוגל, כמו מי עין שמש באותו פסוק, ויש גם לשער שזהו שם המעין.

מכל האמור התברר למדי, כי הוראת המלה “אבל” היא פלג-מים, ויחד עם זה שמש – אם לבדו או כחלק משם מורכב – גם שם לעיר שעמדה על שפת הנחל, כמו רעיו הנרדפים: נחל, באר, עין, וכמוהם לא נתבטלה גם הוראתו העצמית של “אבל”. על כן אין כל תמיהה, כי “אבל מצרים” שמש שם גם לנחל מצרים, וגם שם לעיר שעמדה על הנחל וקודם נקראה גרן האטד.

 

ו. אוּר כַּשְׂדִּים וַאֲרַם נַהֲרַיִם    🔗

I    🔗

בספרות הפרשנית של המקרא מקובל מקדמת דנא, כי אור כשדים וארם נהרים נמצאות בין שני הנהרות פרת וחידקל. וכל כך נשתרש הדבר הזה עד שעכשיו רגילים לתרגם בפשיטות: מיסופוטמיה – ארם-נהרים. אולם הפירוש המקובל הזה מקשה עד מאד את הבנת פשוטם של הרבה מקראות. בגלל הפירוש הזה, מסרסים ומוחקים מבארי המקרא החדשים, כיהודים כאינם יהודים, הרבה פסוקים המשובצים בספורים כתפוחי-זהב במשכיות כסף (עין, למשל, מבוא לכתבי הקודש לד"ר ברנפלד על פרשת בלעם), מפני שהפסוקים אינם יכולים להתישב עפ“י ההגיון הגיאוגרפי. הפרשנים הללו נוהגים לדחות את הנוסח המקראי הישן מפני הפירוש החדש. אולם כל מי שקורא בלי משפטים-קדומים את דברי המקרא המזהירים בפשטותם הקדושה יתמלא הרגשה עמוקה, כי לא נכונה הדרך הזאת ויהפך את הסברה. בכל מקום שאיזה פסוק שהוא אינו מתישב עפ”י איזה פירוש מקובל – ידחה את האחרון מפני הראשון, ויבטל את הפירוש ויקים את הנוסח. ואחרי הפיכה רבה בדברי המקרא ימצא עפי“ר את הפירוש המתאים לרוח המקרא. בדרך זו הלכתי בחקירתי על הגבול הצפוני של הארץ בתקופת המקרא, וקביעותי החדשות של לבוא-חמת, נהר, הור-ההר, הנובעות מתוך המקרא, השיבו לכל הכתובים ולדברי חז”ל המעומעמים עפ"י הפירושים המקובלים, את זהרם הטבעי המתקבל על ההגיון האנושי שבכל דור ודור. והוא הדין גם כאן.

II    🔗

השערתי היא כי “אור כשדים” ו“ארם נהרים” שכנו לא במיסופוטמיה כי אם בסוריה סמוך לארץ כנען, צפונה ומזרחה לה.

אור כשדים היא ארץ בני כשד בן נחור (בר' כב, 22), שהיתה סמוכה וכפופה בזמן אברהם לארם נהרים אשר שכנה בין הליטני והקסימיה, אשר גם בימי קדם נחשבו לשני נהרות (עין לעיל בפרק “הנהר”). הבאור הזה מפיץ את אור ההגיון על כל הפסוקים המדברים על אור כשדים וארם נהרים, שהיו סתומים לפי הפירושים המקובלים, וכל הספורים שבהם נזכרים שני השמות האלה: “אור כשדים” ו“ארם נהרים”, נעשים מובנים וברורים לקורא המשכיל כביום נתינתם.

ואלה הם הטעמים והנמוקים להשערה הזאת:

גם מתוך אילני-היחס של ארם וישראל וגם מתוך הספורים הרבים שבמקרא ע“ד המגע שבין ישראל לארם, הן בתקופות שלום והן בתקופות חירום, נראה ברור כי ארצות הישראלים והארמים היו סמוכות זו לזו. ואין כל ספק בדבר כי אילני היחס וספור המאורעות נכתבו ע”י סופרים, שהכירו את תולדות העמים האלה מתוך מראה עינים ולא רק מתוך הלך נפש, – בזמנים ששני העמים האלה ישבו מעורים בארצותיהם.

סבת השתבשות ההוראה של אור כשדים וארם נהרים אינה אלא אותה שגרמה להשתבשות ההוראות של “לבא חמת”, “הנהר”.

השמות ארם וכשדים משותפים כל אחד לשני עמים שונים שישבו ברחוק מקום זה מזה. האחד – ארם בן שם (בר‘, י’, 22) ישב בקרבת פרת. לישראל לא היה אתו כל מגע עד סוף תקופת בית ראשון, ועל כן לא זכה שתולדותיו תפורטנה במקרא. והשני, ארם בן קמואל בן נחור (בר' כב, 21), ישב בקרבת הלבוא, הליטני. העם הזה היה כרגיל מורכב מהרבה שבטים שיסדו להם מדינות קטנות: ארם נהרים, אור כשדים, פדן ארם, חרן, ארם צובא, ארם דמשק, ארם מעכה, ארם טוב וכו'. עתים היו המדינות הקטנות הארמיות עומדות בפירודן, כל אחת ברשות עצמה, ואז לא היו יכולות לעמוד בפני שכניהן הישראליים. ועתים היו השבטים הארמים מתאחדים תחת ההגמוניה של אחד מהם למדינה אחת גדולה וחזקה, שהיתה מפילה את חתיתה על ישראל. גבולות המדינות הארמיות היו משתנים תכופות מסבות תהפוכות הזמנים. עם השבטים הארמים האלה שישבו בקרבת הלבוא באו שבטי ישראל במשא ומתן תכוף מראשי עליתם על הבמה ההיסטורית עד חורבן שומרון ודמשק ע“י מלכי אשור. ארם זה וישראל היו קרובים גם קרבת גזע (בני תרח) וגם קרבת מקום: הלבוא (הליטני-הקסימיה) והירדן העליון היו הגבול הטבעי ביניהם. ועל כן מרובים הם כ”כ במקרא ספורי המאורעות אשר קרו ויאתיו בין שני העמים האלה.

גם השם “כשדים” משותף הוא לשני עמים שונים. העם האחד ישב בקרבת הפרת והיחסים בינו ובין ישראל התחילו בסוף זמן בית ראשון. והעם השני – בני כשד בן נחור (בר' כב, 22), ישב בקרבת ארץ כנען וארצו אור כשדים היתה מולדת תרח ובניו. היא היתה אחת הארצות הארמיות הרבות שהיו פזורות צפונה ומזרחית-צפונית לארץ כנען. שם הארץ “אור כשדים” בזמן תרח הוא על שם העתיד, כרגיל במקרא, כמו: “וירדף עד דן” (בר' יד, 14).

בתקופות המאוחרות, כשגברו עמי בקעת שנער על הארמים והישראלים והאחרונים נעקרו מארצותיהם וגלו לארצות שנער, התערבבו, במשך השנים, מושגיהם של השמות: ארם, כשדים, וביחוד בקרב אלה מחכמי ישראל וארם שהיו מצוים ביותר אצל התרבות השנערית, כמו המתרגמים והמבארים של המקרא, וסוף סוף נשתכחו הכשדים והארמים של הלבוא מפני אותם שבבקעת שנער, ועל האחרונים הוסבו השמות של מדינות הלבוא: ארם נהרים (נהרים על שם שני הנהרות פרת וחידקל במקום הליטני והקסימיה) ואור כשדים, וכן גם השם “כשדים” שבקרבת הלבוא נזדהה עם השם כשדים של הפרת. אולם, כיון שאבותינו נהגו קדושה יתרה במגלות הקדמוניות ולא נגעה ידם לתקנן המקומות הסתומים, על כן קל גם עתה עפי"ר להבין לפי הענין מתי אמורים הדברים על כשדי הפרת ומתי הם אמורים על כשדי הלבוא, כפי שאוכיח להלן בדוגמאות מן המקרא.

III    🔗

תופעה זו, שם אחד משותף לשני עמים, היא רגילה מאד במקרא, כמו שהיא שכיחה גם ביחס למקומות (הרים, ערים, נהרות) וגם אישיות היסטוריות, וע"י שימת-לב לתופעה זו מתישבות הרבה קושיות במקרא.

דוגמאות מספר לשמות משותפים:

לעמים: אשור. 1) אשור בן שם, (בר' י, 22). זהו אשור של מיסופוטמיה המפורסם בהיסטוריה. 2) אשור בן דדן, בן יקשן, בן קטורה (שם כה, 3), שישב סמוך למצרים, ועליו מוסב הפסוק (שם, כה,18): "וישכנו מחוילה עד שור על פני מצרים בואכה אשורה ".

ארם. 1) ארם בן שם (שם, י, 22) שישב במיסופוטמיה.

2) ארם בן קמואל בן נחור (שם, כב, 21) שישב בסוריה.

עוץ. 1) עוץ בן ארם בן שם (שם י, 23).

2) עוץ בן נחור (שם כב, 21).

3) עוץ בן דישן בן שעיר (שם לו, 28).

שבא. 1) שבא בן יקטן ממשפחת שם (שם י, 28).

2) שבא בן רעמה בן כוש בן חם (שם, י, 7).

3) שבא בן יקשן בן קטורה (שם, כה, 3).

חוילה. 1) חוילה בן יקטן (שם י, 29).

2) חוילה בן כוש (שם, י, 7) ועוד.

להרים: הור ההר. מקום קבורת אהרן הכהן, דרומית מזרחית לארץ כנען.

הור ההר. נקודת הגבול הצפונית המערבית של ארץ כנען. ועוד.

לערים: בית לחם, אחת ביהודה ואחת בזבולון. שתוף השם הזה מלא תפקיד חשוב בתולדות הנצרות.

לנהרות: שיחור. אחד בדרום ארץ ישראל, שיחור מצרים, ואחד בצפון ארץ ישראל, שיחור לבנת, (עין “ארץ ישראל ושכנותיה” להרב הורוביץ. שם יש למצא הרבה דוגמאות לתופעה זו). לענינינו חשובים ביותר השמות המשותפים לעמים שנזכרו בראשית הרשימה למעלה.

לפי ההנחה הזאת יתישב תאורם של מאורעות איוב על מצע גיאוגרפי טבעי.

עוץ – זהו שבט עוץ בן נחור (בר' כב, 21).

הכשדים – הם שבט כשד בן נחור (שם, כב, 22).

שבא – זהו שבט שבא בן יקשן בן קטורה (שם כה, 3).

בלדד השוחי – הוא משבט שוח בן קטורה (שם כה, 2).

אליפז התימני – הוא מאלוף תימן בן אליפז, בן עשו. (שם לו, 11, 42).

צופר הנעמתי – קרי תמנעי, בהפוך האותיות, מאלוף תמנע (שם לו, 22, 40).

כל השבטים האלה נחשבו על בני הקדם, והיו נודדים ונחים סמוך זה אל זה, פעמים ערכו התנפלויות איש על רעהו ופעמים כרתו ברית זה עם זה.

תופעה זו רגילה עד ימינו אלה בין הבדוים יורשי השבטים הנזכרים, וכל הפרק הראשון של איוב הוא תאור נכון מחיי בני הקדם. ואין כל צורך להטריח את הכשדים מחופי הפרת ואת השבאים מירכתי ערב בשביל להרבות את צרות איוב.

(אחרי כתבי את דברי אלה על איוב מצאתי שגם ד"ר ברנפלד משער כך “במבוא”).

יתכן שיש עוד פסוקים שהכונה בהם היא לכשדים אשר בסוריה. כמו “ארץ כנען כשדימה” (יחזקאל טז, 29), “הנני מקים את הכשדים הגוי המר” וכו' (חבקוק א, 6), שם תואר דרך הכבושים של הכשדים ממערב למזרח. ואולי השתמש הנביא בשם הכשדים הארמים לכנות בו את היונים או את הרומאים. (עין ברנפלד: “המבוא” על חבקוק).

וגם אור כשדים מובנה ארץ כשדים אשר בסוריה, שאותה יסדו בני כשד בן נחור, ושהיתה אחת המדינות הארמיות הסמוכות לארץ כנען.

IV    🔗

ההנחה הזאת, כי “אור כשדים” ו“ארם נהרים” היו בסוריה – תפיץ אור גאוגרפי בהיר על ספורי האבות, ורקמתם הנהדרה תושת על משתית טבעית מרהיבה את העין בפשטותה הנפלאה.

נביא כאן דוגמאות אחרות:

תולדות תרח. (בר', יא, 32–26). תאורן יותר ארוך מתאורי הקודמים לתרח. כל מי שמעיין בתשומת לב יוכח לדעת שכל התאור הארוך הזה לא בא אלא כדי להודיענו, כי שרה ומלכה מוצאן הוא ארמי טהור, כמו שתולדות נחור (שם כב, 24–20) לא נכתבו אלא להודיענו את מוצאה הארמי הטהור של רבקה. במחקרי “טהרת הגזע והאשה במקרא”²⁰ עמדתי באריכות על זה. משפחות תרח – העברים והארמים – הצטינו בטהרת המשפחה, לפי המקרא, יותר משאר העמים. לפי הנחתנו כי אור כשדים היא אחת ממדינות ארם, ניחא, אבל לפי הפירוש המקובל, כי אור כשדים היתה במיסופוטמיה, אין מובן לההטעמה היתרה: “ויקח אברם ונחור להם נשים” וכו'. (שם,יא,29). מהי הרבותא בכך? ולשם מה האריכה התורה בתולדות תרח?

מתוך תולדות תרח נראה כי נחור נשאר באור כשדים, כמו שמוכח מתוך הפסוק: “ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן וישבו שם” (בר', יא, 31). נחור לא נזכר ברשימת היוצאים, שמע מינה, שנחור נשאר באור כשדים. וכן גם דעת רש"י (שם). אם כן איפוא, עיר נחור שהיתה בארם נהרים (בר', כד, 10) היתה באור כשדים. יוצא מזה, כי ארם נהרים ואור כשדים הם שמות נרדפים. ואם נציג במערכה אחת את הפסוקים הדנים על היחסים בין משפחת אברם ומשפחת נחור, נראה כי לא רק אור כשדים נרדפת עם ארם נהרים, אלא גם ארם, פדן ארם, חרן, נחור, קדם.

“וילך אל ארם נהרים, אל עיר נחור” (בר', כד, 10)

“ברח לך אל לבן אחי חרנה” (שם, כז, 43)

“קום לך פדנה ארם ביתה בתואל” (שם, כח, 2)

“ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה” (שם, שם,10)

“וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם” (שם, כט, 1)

“ויאמרו מחרן אנחנו” (שם, שם, 4)

“ויברח יעקב שדה ארם ויעבד ישראל באשה” (הושע, יב, 13).

כי ארם, ארם נהרים, קדם, הם שמות מתחלפים ביניהם – אנו רואים גם אצל בלעם: "מן ארם ינחני בלק, מלך מואב מהררי קדם " (במד', כג, 7), “פתור ארם-נהרים” (דב' כג, 5).

כי ארם וארם נהרים מתחלפות זו בזו – אנו רואים גם אצל כושן רשעתים: “כושן רשעתים מלך ארם נהרים” (שופ', ג, 8), “כושן רשעתים מלך ארם” (שם, שם, 10).

התופעה הזאת אינה יכולה להתבאר אלא אם נניח כי מקצת השמות – כמו ארם נהרים וארם – הם נרדפים, והשאר אינם אלא שמות חבלי ארץ, מדינות קטנות סמוכות זו לזו, שהיו כפופות בזמן אברהם להגמוניה של ארם נהרים, פעם מזכירים סופרי המקרא את שם המטרופולין, ופעם את השם הפרטי של המקום הנדון.

כידוע מתוך כל ספורי המקרא, היתה ארם סמוכה לארץ ישראל. אם כן גם ארם נהרים הנרדפת עם ארם, היתה גובלת בארץ ישראל, וכמו כן אור כשדים שבתוכה שכנה העיר נחור של ארם נהרים, וגם קדם, חרן, פדן-ארם כולן סמוכות לארץ ישראל. לו היתה אור כשדים שוכנת במיסופוטמיה לא היה המקרא נמנע מלהודיענו ע"ד אילו הרפתקאות שאירעו לתרח ובניו בדרך הארוכה הזאת, המלאה חתחתים ומכשולים, עד שהגיע אברהם לארץ כנען. הלא התורה מחבבת מאד את האבות ומרבה לספר על מאורעותיהם.

ויתכן כי נחור הוא חרן בסירוס האותיות, – תופעה רגילה מאד בלשון המקרא (עין במאמרו של ה' זוטא: “סירוסי מלים בלשון העברית”, השלוח, כרך מד' ע' 242, 315).

ועל פי זה מובנים גם דברי אברהם אבינו שקרא לארם נהרים “ארצי”, ככתוב (בר', כ"ד, 4), אעפ"י שנולד באור כשדים, כי ארם נהרים כללה אז גם את אור כשדים וגם את חרן ועוד.

על פי זה מתבטלת גם התמיהה על דברי ד‘: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך: וכו’ (שם, יב, 1). עין רש“י על הפסוק הזה. לפי הנחתנו הכל פשוט בתכלית הפשטות. מארצך – מארם נהרים, השם הכולל את כל המדינות הארמיות הקטנות, וממולדתך – מאור כשדים, ומבית אביך – מחרן. הקב”ה מצוה את אברהם לעזב את כל המקומות החביבים עליו, ואור כשדים היתה קרובה לחרן, והמתרחק מחרן מתרחק גם מאור כשדים.

כל הספור של שדוכי יצחק (שם, כד) מבליט הבלטה יתרה את ההרגשה כי ארם נהרים היתה סמוכה לארץ כנען בלי שום חציצת מדבריות ביניהן. גם בהליכתו של אליעזר וגם בחזירתו לא נזכרו כל הרפתקאות בדרך. זה מובן רק אם נקבל את ההנחה, כי כל המדינות הללו היו בסוריה.

מקום מושבו של תרח בארם נהרים נקרא אור כשדים, ואותו של נחור – חרן, ואותו של לבן – פדן ארם. בזמנו של לבן התפשט כנראה השם פדן ארם גם על עיר נחור, דבר רגיל הוא בהיסטוריה בכלל, ובהסטוריה של הבדואים בפרט, כי הערים עוברות תכופות משלטון לשלטון של מדינות גובלות.

לפי זה מתבטלת הסתירה שבין הכתובים: “ויקם וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור” (בר', כד, 10), “בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם” (שם, כה, 20), “קום לך פדנה ארם” (שם, כח, 2, 5, 6, 7).

גם בתולדות יעקב מורגש בעליל שפדן-ארם היתה קרובה לארץ כנען ויעקב לא הוכרח לעבר דרך מדבריות, אלא עבר דרך ארצות מיושבות.

וביתר יחוד נראה זה מתאור בריחת יעקב מלבן (שם, לא, 21–17): “ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים וינהג את כל מקנהו ואת כל רכושו אשר רכש מקנה קנינו אשר רכש בפדן ארם לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען וכו', ויעבר את הנהר וישם את פניו הר הגלעד”. מכאן מוכח ברור שפדן ארם היתה קרובה לגלעד. רק דרך שבעה ימים הליכה אטית לרגל המלאכה, הצאן העלות, בין פדן ארם ובין הר הגלעד, והיה צריך לעבר רק את הנהר, הוא הירמוך, אבל לא מדבריות שממה.

גם הברית שבין יעקב ולבן (שם, לא, 54 –44) אינה מובנת אלא אם נניח שארם נהרים היתה קרובה לארץ ישראל והיה חשש להתנפלויות הדדיות.

מכל האמור יוצא, כי לפי הנחתנו עוטה את ספורי האבות אור גיאוגרפי הגיוני שאינו יוצא מגדר הטבע ללא צורך, והתאורים נהדרים בפשטותם הטבעית.

V    🔗

הנחתנו משרה את האור הגיאוגרפי על שאר ספורי המקרא הקשורים עם ארם נהרים, המוקשים בעיני חוקרי המקרא החדשים והישנים.

דוגמאות:

הספור בלק ובלעם. נאמר שם (דב', כג, 5): “מפתור ארם נהרים”. מתוך כל ספורי בלק (במד', כב-כד) נראה ברור, שארץ בלעם לא היתה רחוקה מארץ מואב, ודרכו של בלעם לא עברה במדבר, כי אם במקומות מיושבים בשדות וכרמים. על סמך זה מוחקים חוקרי המקרא (עין, למשל, ברנפלד, “מבוא”) ומסרסים הרבה בספורים האלה. למשל: ארם – אדום; בלעם בן בעור – בלע בן בעור וכיו"ב. ולפי קביעתי הכל עולה יפה. ארם נהרים נמצאה בין הקסימיה והליטני שעוד בימי קדם נחשבו לשני נהרים, ומזה השם “נהרים”. בספר במדבר כתוב: “פתורה אשר על הנהר” (במד', כב, 5). “הנהר” מכוון לקסימיה. (עין לעיל בפרק “הנהר”). ומובנות הן המליצות בפי בלעם: “כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ד', כארזים עלי מים”. (במד', כד, 6). תאור נוף בסוריה, בלבנון, מולדת בלעם, לפי קביעתנו. נוף כזה אין במיסופוטמיה, מולדת בלעם לפי הפירוש המקובל. ונוף כזה אין גם באדום, לפי הפירוש המתוקן של ברנפלד. תאור זה מתאים רק לסוריה ומתישב רק לפי הנחותי.

כיוצא בזה אנו רואים בספר יהושע פ' כ"ד. לפי רוח הפרק כולו ברור, כי מושבות תרח ובניו היו צפונה לארץ כנען אבל סמוכות לה, כשם שארץ מצרים הנזכרת שם יחד עם עבר הנהר היא דרומה לארץ כנען וסמוכה לה. “בעבר הנהר” מובנו עבר הנהר קסימיה (על זה דברתי באריכות לעיל בפרק “הנהר”) וכל התאור הארוך של יהושע, כד', מקופל בפסוק “ארמי אובד אבי וירד מצרימה”. (דברים, כו,5).

ולפי הנחתי תובן בלי שום קושי גם מלחמת כושן רשעתים מלך ארם-נהרים (שופטים, ג, 8), שהוא נקרא גם מלך ארם סתם (שם, שם, 10). כושן בא, כנראה, אל יהודה דרך עבר הירדן. בימיו כבימי אברהם, כנראה, התפשטה ההגמוניה של ארם נהרים על כל שבטי הארמים, או על רובם. על כן נקרא מלך ארם סתם, ועל כן חזקה ידו של כושן גם על שבטי ישראל. שעבוד כושן היה, כנראה, כבד מאד על ישראל ורשומו נשאר בזכרונות ישראל לימים רבים. ועליו רומז חבקוק (ג, 7): “תחת אָוֶן ראיתי אהלי כושן”. ואון היא סמוכה לדמשק, ככתוב: “ושברתי בריח דמשק, והכרתי יושב מבקעת און, ותומך שבט מבית עדן”. (עמוס, א, 5). העיר און היתה, כנראה, בירת ארם נהרים בימי כושן. כל הפסוקים האל מתבארים יפה לפי הנחתי ואין כל צורך בכל התיקונים שמציעים הפרשנים החדשים. (עין ברנפלד, מבוא לכתבי הקדש, על כל הפסוקים הנ"ל).

הנחתי זאת מתאשרת גם על ידי הפסוקים הבאים ומבטלת גם שם את כל התיקונים המוצעים ע"י המבארים החדשים.

תהלים ס' 2: “בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובא”. גם מכאן יוצא, כי ארם נהרים היתה סמוכה לארץ ישראל, ולפי הסדר בפסוק נמצאה ארם נהרים בין ארץ ישראל ובין ארם צובא. זה מתאים להנחתי כי ארם-נהרים שכנה בין הליטני והקסימיה. ובזמן דוד היו שבטי הארמים מפורדים, על כן נזכרת ארם נהרים בתור אחת המדינות הארמיות. בימים ההם שאף הדדעזר מלך צובא ליצור מדינה כל ארמית עם צובא בתור מרכז. השאיפה הזאת לא הצליחה בגלל גבורת דוד. (באריכות יותר התעכבתי על זה במאמרי “הנהר” הנ"ל).

דבה“א, י”ט, 6: “ויראו בני עמון כי התבאשו עם דוד וישלח חנון ובני עמון אלף ככר כסף לשכר להם מן ארם נהרים ומן ארם מעכה ומצובה רכב ופרשים”. גם כאן מוכח, כי ארם נהרים היתה סמוכה לארץ ישראל כמו מעכה וצובה. ולפי רוח כל ספורי המלחמות ההן עם דוד יוצא כי ארם נהרים היתה בזמן דוד מדינה קטנה, כמו ארם מעכה, ארם טוב וכיו"ב, ולחנם טורחים להרחיב את גבולותיה עד הפרת, רק בכדי לקים את הפירוש המוטעה כי ארם נהרים היתה על יד נהר פרת, פירוש המתנגד לכל הכתובים, בלי יוצא מן הכלל, המזכירים במקרא את השם הזה. עם בטולה של ההנחה המקובלת של ארם נהרים מתבטלות כל הקושיות בכל הפסוקים שבהם נזכרת ארם נהרים, ועם קבלת קביעתי אני של ארם נהרים – מתמלאים כל הפסוקים ההם תכנם האמתי הרצוף הוד קדומים, המוסיף לוית חן לספורים אשר רוח האמת ההיסטורית חופפת עליהם.

 

ז. פורחות: צדדה, זפרון, חצר-עינן.    🔗

על השמות האלה אין לי אלא סברות מרפרפות. אעפי"כ לא אמנע מלהביען מפני שהן תוצאות הכרחיות מתוך המחקרים המבוססים והמנומקים של השמות לבוא-חמת, נהר והור ההר.

בפרק “הור ההר” הוכחנו כי הגבול הצפוני של כבוש יהושע לפי דברי חז"ל (“מכזיב – ולפי דברי ר' יוסי: מלבלבן – ועד הנהר ועד אמנה”) הוא מזוהה עם אותו של התורה: “וזה יהיה לכם גבול צפון: מן הים הגדול תתאו לכם הור-ההר, מהור-ההר תתאו לבוא-חמת, והיו תוצאות הגבול צדדה, ויצא הגבול זפרונה, והיו תוצאותיו חצר-עינן; זה יהיה לכם גבול צפון”. (במדבר לד, 9–7).

נמצא שהערים צדדה וזפרון שכנו על הקו כזיב – הור-ההר – לבוא-חמת – אמנה – חצר עינן.

I    🔗

צדדה

זוהי הצורה של השם הנפרד, כמו שנאמר כבר בפרק “הור ההר” בדרך אגב. צדדה היא ג’דידה שבימינו. הנמוקים לכך הם: א) השתוות צלצל השמות במדה מרובה, ב) זה מתאים למציאות הארץ-ישראלית של תקופת בית-ראשון, לפי מה שעולה מתוך הפרקים הקודמים במחקרנו. צדדה נזכרת גם בתורה (במד' לד) וגם ביחזקאל (מז). משמע שהעיר הזאת היתה קימת הרבה דורות, ויש לשער שלא פסק קיומה גם אחרי כן, עד לימינו אלה. בגלל זה נתקים שמה ונשתנה רק שנוי קטן.

II    🔗

זפרון

העיר הזאת נזכרת רק פעם אחת במקרא (במד' לד). והיא נזכרת גם בספרי פ' נשא: “כך היה ר' עקיבא שונה עד שלא בא מזפרון, אבל משבא מזפרון” וכו‘. משמע שזפרון היתה גם בימי ר’ עקיבא עיר חשובה, מלאה חכמים. יחזקאל לא הזכירה, כנראה, מפני שלא ישבה על הקו הישר: הדרך – חתלון – לבוא – צדדה – חצר-עינן, כמו שלא הזכיר גם את הור-ההר מפני הטעם הזה. את מקומה המדויק של זפרון קשה לקבוע, אולם יש להניח שלא היתה רחוקה מקו הגבול: צדדה – חצר-עינן.

III    🔗

חצר עינן

חצר-עינן נזכרת שלש פעמים במקרא: פעם בתורה (במד' לד) ופעמים ביחזקאל (מז 17, מח 1). כיון שיחזקאל חלק את הארץ בקוים ישרים, כמו שמוכח מתוך פרק מ“ז, ע”כ יש להניח כי חצר-עינן נמצאה כנגד צדדה, מזרחה לה, ויען כי יחזקאל משתדל להעביר את גבולות הארץ על פני קוי המים, כמו שנראה מתאור הגבול הדרומי, שלסִמוּנוֹ השתמש גם בפלג הקטן מי מריבות קדש (ובגללו, כנראה, שנה קצת את קו הגבול שבתורה), על כן יש יסוד לשער כי חצר-עינן עמדה על הנהר חצבני. אפשר ש“עינן” היה השם הקדמון של חצבני, ו“חצר-עינן” פירושה חצר שאצל אדר, ככתוב: “ועבר חצרון ועבר אדרה” (יהושע טו,3), במקום “חצר-אדר”, וכתוב: “חצרון הוא חצור” (שם, 25). יתכן, כי השם חצביה נגזר מן השם חצור, ושהשם עינן נתקצר ברבות הימים לעיון (כמו חצרון לחצור), ומזה מרג'-עיון.

 

טָהֳרַת הַגֶּזַע וְהָאִשָּׁה לְאוֹר הַמִּקְרָא    🔗

I    🔗

הראי הנאמן המשקף ביותר את תרבותנו המקורית בכל טוהר זיוה הוא הספר הנצחי, המקרא, שאין ערוך להשפעתו על חיי עמנו בעבר, וגם בעתיד לא תפסק השפעתו על רוחנו. ולא עוד אלא שבה במדה שנעמיק שרשים בארצנו ונשתחרר יותר ויותר מההשפעות הבלתי-רצויות של הגלות, כן תעצם ותרבה השפעת המקרא על יחסינו לתופעות-החיים השונות. לכן, כל איש מישראל הרוצה להשקיף על דרישות החיים בהשכל ותבונה לפי רוח ישראל, חיב להעמיק חקר במקרא, כדי ללמוד לדעת את יחסו של זה לשאלות-החיים השונות.

בדברי הבאים רוצה אני להתעכב ולדון על יחס המקרא אל האשה העבריה, או יותר נכון על ערך האשה העבריה בחיי עמנו בימי קדם, בהָהֵל נר החופש על ראשו ובטרם יועם זהרו בחשכת-הגלות.

לשם מטרתנו זאת, נכוון את לבנו קודם כל אל ספורי המקרא, כי בהם יראה יחסו של המקרא אל האשה העבריה בבהירות יתרה מאשר בחלקו המשפטי. בספורים אנו רואים לא רק את ההוי המגובש, פרי רוח ישראל, אלא שומעים אנו גם את תסיסת הרוח המפעפעת בתוך תוכו של ההוי.

ובהיות כי “מעשי אבות סימן לבנים”, נחקרה לדעת ולהכיר את המקום שהאשה העבריה תופסת בספורי האבות אשר בהם יתפאר ישראל לעיני כל העמים.

II    🔗

בקראנו את ספורי האבות תתגלה לעינינו תופעה מתמיהה בזרותה. האמהות שרה ורבקה מלאות מדות רעות כרמון, עד שקריאת תמהון תתפרץ מפינו: האלו הן האמהות?! ודבר זה נשמע לא רק מפי “מתמשכלים” מתרברבים בחוצפתם כלפי כל מה שהוא קדוש וטהור בישראל, אלא גם מפי חוקרי מקרא מובהקים, יהודים ולא-יהודים, כידוע למי שמצוי אצל מקצוע זה. לדוגמא אביא כאן קטעים מעטים מדברי ד“ר ברנפלד בספרו “מבוא לכתבי הקדש”, ח”א, העמודים סה –סו וכו'.

“שרה רבה בבעלה בהגיון של אשה קנאית”, “הגר ברחה מפני גברתה הרגזנית”, “מאהבת עצמה השיאה (שרה) את שפחתה לבעלה, ומאהבת עצמה האיצה בו שישלח את האמה ואת בנה מביתו”. אולם “הגר היא יצירה סימפטית, נערה תמימה מדברית, וחותם התום הטבעי המדברי טבוע עליה”. “רבקה אינה כשרה חמותה. מה שהיה לשרה מעשה, היא לגבי רבקה אינטריגה”. “רק באמצעות אינטריגה עלה לרבקה להונות את בנה הגדול מברכת אביו ועם זה גם משלטון הבכורה”. “אותה האם הרחמניה הרכה לגבי יעקב היא אכזריה לגבי בנה הגדול”. “אין טעם ואין הגיון למעשים האלה, רק ההכרה כי הכל נעשה בגזרת ההשגחה האלהית, רק זה ממתיק את המרירות שבטרגדיה זו”. ועוד ועוד.

היוצא מכל דבריו של ד“ר ברנפלד הוא, כי רק קנאה, אהבה-עצמית, אינטריגה, מרמה, אכזריות – הן מדותיהן של שרה ורבקה אמותינו. והגר, ישמעאל, ועשו שנואי נפשן הם כולם צדיקים גמורים. ולא עלה על דעתו של חכם-מובהק זה לשאול את עצמו את השאלה ההגיונית הפשוטה הזאת: היתכן כדבר הזה? הלא גלוי וידוע הוא כי תכלית התורה היא ללמד את בני ישראל ואת כל העמים כולם את דרכי הצדק והיושר שהם דרכי ד' והדבקים בו, ואיך זה נתנה התורה טפוסי נשים כאלה? הלא מהנשים האלה תלמדנה גם שאר הנשים להיות כמוהן אכזריות, קנאיות, צרות-עין וכו‘!? ויתר על כן: הלא למעשי שרה ורבקה הסכימו אחרי כן גם אברהם ויצחק וגם ה’ בעצמו, ככתוב: “כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה” (בר' כא, 12), " הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך”. (שם, כח, 13).

יוצא איפוא מזה, שגם האמהות, גם האבות וגם ד' עמם, כביכול, כולם פקו פליליה, עותו הישרה, ורק הגר, ישמעאל ועשו הם הצדיקים הגמורים היחידים לפי ספורי התורה. התתכן הבנה כזאת? הלא זוהי אולת ואבסורד שאין למעלה הימנו!

שאלה פשוטה וברורה זאת לא עלתה על דעת חוקרי המקרא, כי רדיפתם אחרי חדושים מרעישים עורה את עיניהם מראות נכוחה, עד אשר נתעלמו מהם דברים מפורשים בתורה, המפיצים אור בהיר על מעשי אמותינו, נשי-המופת, כפי שנוכיח להלן.

אמנם, נדמה, שהחכמים הישרים שבין חוקרי המקרא הרגישו הרגשה עמומה באבסורדום הזה, ולכן הם משבחים ומפארים את המקרא על האוביקטיביות היתרה שלו, כי אהבת המקרא לישראל – זהו מושכל ראשון גם להם – לא קלקלה את השורה ולא כסתה על פשעי האהובים. ולא חלים הם החכמים האלה ולא מרגישים בזרות האהבה המשונה הזאת המוצאת רק מומים בנושאיה. ולא זאת בלבד. הלא המקרא משתף גם את ה' בכל “פשעי” אהוביו, ובזאת הלא המקרא משיג את ההפך ממבוקשו! הלא גם החכמים ההם מוצאים כי שאיפת המקרא היא לשוות את ה' בתור סמל הצדק והיושר, ואיך זה מחביר המקרא את ה' לעושי עול? אתמהה!

III    🔗

אולם לאמתו של דבר, לכשנעיין היטב, בלי פניות, בספורי האבות, נוכח מהרה כי לא קנאת-נשים וצרות-עין גרמו לגרוש הגר וישמעאל, ולא בשביל המדות הרעות האלה הסכימו ה' ואברהם לדרישת שרה. גם לא אכזריות ואינטריגה גרמו להרחקת עשו מקהל ד‘, ולא בשביל המדות המגונות האלה אשרו וקימו יצחק וה’ את מעשי רבקה.

כל החושב כך אינו אלא טועה טעות גסה בהבנת הספורים האלה. אדרבה, תעודת ספורים אלה אינה אלא לספר לדורות-עולם את צדקות האמהות, אלו נשי-המופת שמלאו אחרי רצון ד' במעשיהן, והוציאו לפועל את השאיפה הנעלה המפעפעת בקרב לבם של טובי ישראל מאז ומעולם ועד היום הזה, הלא היא טהרת הגזע העברי מכל תערובת זרה.

וכאן אנו רואים את החשיבות הרבה המיוחסת במקרא לאשה העבריה. בידי האשה העבריה, ולא בידי האיש, נמסר התפקיד החשוב ביותר בחיי עם ישראל, הלא הוא שמירת המשפחה העבריה בטהרתה המוחלטת. בענין זה היא מושלת בו, האשה מושלת באיש, הוא כפוף לה, והוא מחויב להשמע לה. רצוני לומר כי תעודתם העקרית של ספורי האמהות היא להשפיע עלינו, שלא מדעת, את האהבה לחיי משפחה טהורים, ולתקוע בלבנו שנאה עזה כמות לחתון זר ולעוררנו להלחם בו בכל האמצעים שהם, בלא ותרנות. כי בענין טהרת הגזע אין עברה גדולה מן הותרנות. “יקוב הדין את ההר” נוהג כאן בכל החומר. כל ותור בשאלה זאת, של חתון בגויים, נושא בכנפיו כליה לעם ישראל. לשומרת על אש-קודש זו הופקדה האשה העבריה, והמקרא מעיד שהיא מלאה את חובתה באמונת אומן, מבלי נטות ימינה ושמאלה, ואין דבר אשר יעמד לה לשטן על דרכה, לא אהבת הבעל ולא אהבת הבן. כל סכנה לא תהיה לה למעצור, והיא משתמשת בכל האמצעים האפשריים בהתאם לתנאים המתחלפים, וכל מעשיה נובעים לא מתוך שנאה למפריע את טהרת המשפחה אלא מתוך מסירות ואהבה לטוהר-הגזע, כלומר, לא הגורם-השלילי הוא המכריע העיקרי על המעשים, אלא הגורם-החיובי הוא המכריע. ועל ידי זה תובן לנו עתה התופעה המתמיהה, כי אין המקרא משפיל את כבוד הנדחה מן המשפחה, ואפילו אינו מטפל בו, אלא רק באותה המדה הנחוצה כדי להבליט את התאמצות הדוחֶה המגן על טהרת הגזע. בו בדוֹחה מגלה המקרא בכל מקרה ומקרה תכונות שונות, המאפשרות להתוקף להשתמש באמצעים שונים כדי להגיע למטרה שהוצבה לו מאת רועה ישראל. ועל כן, יש ונדמה לקורא המרפרף, שלבו רחק כבר מעל אידיאלי עמנו, כאלו המקרא מאַהד את הנדחה ומגנה את הדוחה, מה שהוא נגד האמונה הפנימית של הספורים. כי ה' שחותמו אמת עומד במקרא תמיד לימין הדוחה את הבוגד בטהרת הגזע.

IV    🔗

ועתה נסורה נא ונטה אזן קשבת לדברי המקרא, ואז נוכח כי נכונים הם הדברים שנאמרו למעלה.

בקריאה רפרופית אנו נתקלים בתופעה מוזרה, שהביאה רבים לידי תמיהה: בין הספורים הגדולים קבועות פרשיות קטנות המפריעות את רציפות הרצאת-הענינים ללא צורך. אולם, לכשמעינים היטב מתברר, שקביעת הפרשיות ההן במקומותיהן נעשתה לא-באקראי, כדעת הבקרת החדשה, אלא במחשבה מכוונת תחלה. הפרשיות הקטנות הללו משמשות מגדלורים צנועים להאיר את דרכי ההבנה בספורים הגדולים הבאים אחריהן. הן מרמזות על הרעיונות היסודיים והעקריים הצפונים בתאורי המאורעות שאחריהן, והן שופכות אור-בהיר על מעשי האמהות.

א) לתולדות אברהם מקדימה התורה תאור קצר מתולדות תרח. (בר' יא, 32–26). התאור הזה קצר הוא לעומת התאורים של האבות, אבל ארוך הוא לעומת התאורים הקודמים לו. התורה מכינה בו את הקורא להבין ביתר עמקות את תולדות אברהם. בתאור זה בן שבעה פסוקים, תופסת ההודעה על דבר נשואי בני תרח את המקום היותר רב. “ויקח אברהם ונחור להם נשים. שם אשת אברהם שרי ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה, ותהי שרי עקרה אין לה ולד, ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו את אברהם בנו” (שם, שם, 31–29).

ברור למדי, שכונת הפרשה הקטנה הזאת אינה אלא להודיענו, כי לפני היציאה מאור כשדים השיא תרח את בניו נשים ממשפחתו (וכאן עלי להעיר שאור כשדים לא היתה ארץ שנער כמקובל, אלא היתה אחת הארצות הארמיות, בסמוכות לארץ כנען, ונקראה על שם כֶשֶׂד בן נחור (בר' כב,22). ראה לעיל בפרק אור כשדים וארם נהרים). הפרשה הזאת מטעימה ביחוד שתרח לקח עמו את שרה אשת אברהם, כדי להודיענו שאין כל פסול במשפחת אברם. גם הידיעה על נשואי נחור נחוצה בשביל העתיד, בשביל יצחק שלקח את רבקה, כפי שיתבאר להלן. ראיה לכך ישמש הדבר, כי אין הפרשה מזכירה את אשת לוט, מפני שאין למשפחת לוט כל קשר חתון עם משפחת אברם העברי, וכנראה לקח לוט מבנות כנען ועל כן נטמאה משפחתו והורחקה מזרע קדש.

אחרי הידיעה הזאת, טהרת מוצאה של שרה, באות בהמשך תולדות אברהם עוד שתי ידיעות המעידות על צניעותה ותמימותה של שרה, דבר שהיה זר לבנות הכנעני שהיו מפקירות את עצמן לזנות. הלא הם הספורים: לקיחת שרי אל פרעה (שם, יב, 20–21) ואל אלימלך (שם, כ, 1–18), וזוהי מטרת שני הספורים האלה: הם באים להודיענו שלא רק יחוס משפחה היה לשרה, כ“א גם יחוס עצמי, כי טהורה ותמימה היתה שרה אמנו וראויה להיות אם ל”זרע קודש“. אמנם, אין התורה מספרת ע”ד מלחמת שרה על תמימותה, כראוי לטעמנו, אלא היא מיחסת את התשועה לה', אבל יש לזכור את דברי חז"ל: יהיב חוכמא לחכימיא, בדרך שאדם הולך מסייעים בידו. ואחרי שתואר יחוסה המשפחתי והעצמי של שרה אמנו, באים הספורים המודיעים לנו איך מלאה שרה את עיקר תפקידה, מה ואיך פעלה היא בעצמה להגנת המשפחה העבריה שלא ידבק בה שמץ פסול. בספורים האלה יש מוקדם ומאוחר, יש סדר מכוון לתכליתו. לקיחת שרה לפרעה לפני גרוש הגר. לקיחת שרה לאבימלך לפני גרוש הגר וישמעאל, להודיעך כי שרה אמנו לא נשתנתה לרעה.

כשראתה שרה כי עקרותה נמשכת, הציעה לאברהם לקחת את הגר שפחתה לאשה: “אולי אבנה ממנה”, אמרה, “וישמע אברהם לקול שרי” (בר' טז, 2).

הדאגה לקיום המשפחה עוררה את שרה לעשות מעשה המנוגד לשאיפת העברים. קוה קותה שרה, שהגר המצרית תהא נשמעת לה גם להבא ותתנהג בענוה, ובני הגר יתחנכו על ברכי שרה ויהיו ראוים לבנין המשפחה העברית. חשבה שרה, אם נגזר עליה להיות עקרה, אל ילך אברהם ערירי. אולם, אחרי נשואיה עם אברהם, התיהרה הגר והתחצפה כלפי שרה. אז נוכחה שרה כי לא לה יהיו בני הגר, הם לא ישמעו לה, כאמם הגר, ולא ילכו בדרכי העברים, ועל כן השתדלה להפטר מהגר. ואת החשש הזה של שרה אישר המלאך בדבריו אל הגר: “והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו” (שם, שם, 12). דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר, ונלמדים סתום מן המפורש. שתי המידות האלה הן מדריכות נאמנות בהבנת רוח התורה. בשוב הגר בהכנעה אחרי בריחתה חשבה שרה כי התחרטה הגר חרטה גמורה על מעשיה ויש תקוה לאחרית טובה. על כן קבלה שרה את הגר שוב אל ביתה.

אולם משנולד יצחק ויגדל “ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק:. (שם, כא, 9). ואין “צחוק” במקרא עפי”ר אלא זנות, כמו שנא' “ראו הביאו לי איש עברי לצחק בנו” (שם, לט, 14,17), “ויקומו לצחק” (שמות לב, 6). אז התעורר בשרה רגש הדאגה לטהרת המשפחה העברית ותאמר לאברהם: “גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק” (בר' כא', 10). כי לא רגש קנאה לירושה במובן הרגיל פִעֵם בלב שרה אמנו – מוכיחה הסכמת ד' לדרישתה: “ויאמר ד' אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק יקרא לך זרע " (שם, שם, 12). הטעם להסכמת ד' הוא, “כי ביצחק יקרא לך זרע”, זרע קדש הוא רק יצחק שנולד משרה העבריה. כעץ כן פריו, כאם כן בנה, וד' דרש מאברהם להבליג על רגשי אהבתו לאמתו ולבנו בשביל האידיאל של טהרת הגזע ולבטל את רצונו מפני רצון שרה אמנו שהוא רצון ד'. רגשי לב טהור הם המלאכים המבצעים את רצון ההשגחה העליונה. וכן דעת רש”י (בר' שם, 12): “שמע בקולה, למדנו שהיה אברהם נטפל לשרה בנביאות”.

ואין להתפלא על שהתורה מתארת את הגר וישמעאל תאור מעורר רחמים עליהם. על כל ספורי התורה מרחף רוח ד' שהובע עך ידי מיכה נביאו: “כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו, ואנחנו נלך בשם ד' אלהינו לעולם ועד” (מיכה ד, 5). בזרע אברהם בחר ד' לו לעם סגולה עד אשר יהיה באחרית הימים לאור גויים ונהרו גם הם אל ד' אלקי ישראל. ועד אז שונות הן הדרישות: לישראל – תרי"ג מצוות ולבן נח – ז' מצוות.

ב) מפני חביבותו הרבה וערכו הגדול של רעיון טהרת הגזע העברי בעיני התורה – על כן הרבתה להבליט אותו בדוגמאות ההולכות ונשנות גם בתולדות רבקה.

גם כאן לראשונה מקדימה התורה להודיענו, כאלו דרך אגב, את יחוסה של האשה היעודה ליצחק. “ויהי אחר הדברים האלה ויוגד לאברהם לאמר, הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך וכו'. ובתואל ילד את רבקה” (בר' כב', 23–20). וכן היא גם דעת רש“י (שם, 23): כל היחוסים הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה. וגם על מלכה זקנתה של רבקה אשת נחור לא שכחה התורה להודיענו שגם היא ממשפחת העברים (שם, יא,29). “ושם אשת נחור מלכה בת הרן”. ועכשו תובן לנו קביעת פרשת תולדות נחור כאן, אשר לכאורה היא מיותרת ומקלקלת את רציפות הספורים ע”ד תולדות האבות. תולדות נחור (בר' כב, 23–20) ממלאות לגבי רבקה את אותו התפקיד שממלאות תולדות תרח לגבי שרה (שם, יא, 32–26), היינו, הן מודיעות את היחוס הטהור של היעודה לבנין המשפחה העברית. הרעיון הזה, קדושת טוהר הגזע העברי, מובע באופן נמרץ וברור בספור שדוך יצחק (שם, כד) וביתר יחוד בדברי אברהם: “ואשביעך בד' אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו, כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק” (שם, שם, 3–4).

גם על צניעותה של רבקה אחרי נשואיה מעידה התורה כמו אצל שרה בספור (שם, כו, 11–7). התורה חוזרת ומטעימה, כי לא רק יחוס אבות היה לאמהות כי אם גם יחוס עצמי, וגם אצל רבקה באה עזרת ה' כדי לשמור על תמימותה וטהרתה, וזהו בבחינת עין ד' ליראיו. ואחרי שהתורה הודיעתנו את יחוסה המשפחתי והעצמי של רבקה, בא, כמו אצל שרה, תאור פעולותיה הנמרצות של רבקה לטובת שמירת טוהר המשפחה בארוב לה סכנת הזוהמה החתית מצד עשו בנה הבכור.

כל הקוראים ברפרוף את ספורי האבות (וביניהם חוקרי מקרא מובהקים כמו דר' ברנפלד) מתמלאים רוגז על יעקב שהוציא, בעזרת רבקה אמו, את הברכות מעשו הסובל על לא עול בכפיו. מתוך הקריאה הרפרופית יוצא אמנם כי עשו הרשע הוא הצדיק ויעקב הצדיק הוא הרשע, ורבקה אמנו היא נרגנית ורמאית ויצחק ועמו ה', כביכול, ישיתו את ידם את פּוֹעֲלֵי-אָוֶן. אולם כל המעמיק חקר בדברי התורה יוכח כי לא כן הדבר. המעמיק יראה כי גם כאן, בהתאבקות יעקב ועשו על השלטון במשפחה, ענין טהרת הגזע הוא הגורם העיקרי והיחידי לכל פעולותיה ומעשיה של רבקה. רצוני לומר, כי סבת הרחקת עשו ממשפחת העברים היא לקיחתו מבנות החתים לו לנשים, ככתוב: “ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בת אילון החתי ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה” (שם, כו, 35–34). שני הפסוקים האלה מפסיקים את רציפות הספורים, כמו תולדות נחור. והקורא המרפרף תוהה ומשתומם מבלי דעת למה נקבעו הדברים האלה בכלל וכאן בפרט. אולם לפי הסברתנו אנו נתן המפתח להבנת יחסי רבקה לבניה. עכשו אנחנו מבינים מדוע השתדלה רבקה בכל כוחותיה ואחזה בכל האמצעים להרחיק את עשו מקרב המשפחה העברית, כי טמא עשו את משפחתו בקחתו נשים חתיות וזה קפח את כל זכיותיו על הבכורה, כלומר על השלטון בקרב המשפחה העברית. ולשם כך נקבעו שני הפסוקים האלה (שם, כו, 34–35) במתכון כאן, ולפני התחלת הספור ע"ד ברכות יצחק, (שם, כז).

וגם כאן אין התורה מדברת רעות בעשו ובנשיו, כי טפלים הם לגבי רבקה ויעקב הגבורים הראשיים, נושאי הרעיון הצפון בספור. הם הנלחמים על טהרת המשפחה העברית בכל האמצעים המתאימים לתנאי חייהם הם, השונים מתנאי שרה. שרה נלחמה מלחמה גלויה, כי אברהם גם הוא התיחס בצער אל מעשה נשואיו עם הגר המצרית, ועל כרחו מאונס, בגלל עקרותה של שרה, עשה את מעשהו זה. הוא הכיר גם את מעשי הגר וישמעאל, אלא שקשה היה לו להבליג על רגשי אהבתו לאמתו ולבנו.

אולם, רבקה לא בחרה במלחמה גלויה כי לא רצתה בתחלה לצער את יצחק הזקן, אשר בגלל עורון עיניו לא הכיר היטב את מעשי עשו ויאהבהו מאד “כי ציד בפיו”. והוא הלא ראשית אונו הוא מאשתו העבריה. ועל כן שערה רבקה כי לא על נקלה יְוַתֵר יצחק על אהבתו לעשו, ותבחר לה דרך יותר מתאימה לחפצה.

ולאחר מעשה, כשנתברר כל הענין ליצחק, הסכים גם הוא לפעולות רבקה ויעקב. ודברי רבקה הנמרצים פעלו פעולה מוחלטת על יצחק עד שנהפך לבבו לאהוב את יעקב, ככתוב: “ותאמר רבקה אל יצחק: קצתי בחיי מפני בנות חת, אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה, מבנות הארץ, למה לי חיים?” (שם כז' 46). “ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו (עתה בהכרה ברורה, לא בטעות) ויצוהו ויאמר לו, לא תקח אשה מבנות כנען. קום לך פדנה ארם, ביתה בתואל אבי אמך, ואל שדי יברך אותך” וכו' (שם, כח, 5–1). יצחק הכיר איפוא בצדקת מעשיה של רבקה והחליט להציל את יעקב בנו מנפול ברשת בנות חת.

כל השיחה הזאת שבין רבקה ויצחק מוכיחה את אמתות הנחתנו, כי סבת הרחקת עשו לא היתה אלא דבר לקיחתו נשים חתיות. וביתר שאת מתאשרת ההנחה הזאת ע"י מעשה עשו אחרי השלח יעקב לפדן ארם. “וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב וכו' וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאשה”. קודם לכן חשב עשו, כנראה, כמו חוקרי המקרא, כי רק קנאת נשים מדברת מתוך גרונה של אמו ולא התחשב עם דברי אמו. אולם בראותו כי גם בעיני יצחק אביו רעות בנות כנען, ודבר זה גרר עונש חמור גם בעולם הזה, הבין כי לא היטיב לעשות וילך ויקח מבנות ישמעאל. אולם כדרך כל האנשים קלי הדעת אשר כל מעשיהם הטובים אינם נובעים ממעמקי הרגשתם, לא שב עשו בתשובה שלמה, לא גרש את נשיו החתיות אלא לקח על נשיו לו לאשה (שם, שם, 9). וגם את אשתו זאת לקח מבנות ישמעאל גם הוא היה מן המורחקים בזרוע, ועל כן לא נסלח לעשו והובדל בהחלט מהמשפחה העברית.

V    🔗

המלחמה בעד טהרת הגזע אינה מצטמצמת רק בדורות האבות בלבד, אלא היא הולכת ונמשכת מדור לדור בלי הרף. פעם היא נחלשת ופעם היא מתחזקת, בהתאם לעליות ולירידות בהתפתחות רוח ישראל. גדול וחמור הוא האיסור של חתון זר וכל העובר עליו לא ינקה. לכל מקרה עברה על איסור זה מצד גדולי האומה מתלוה איזו הערה, ולפעמים מרובות מתארות ההערות האלה את התוצאות הרעות הכרוכות אחרי מעשה-נמהר זה, ורק במקרים יוצאים מן הכלל, במקרים אשר הנלוית על ישראל מדבקת בה' בכל לבה ונפשה, מְאַשֵר המקרא התחתנות זרה.

דוגמאות לכך:

א) התחתנות יהודה. בסגנון אֶפִי החודר לעמקי הנפש מספרת התורה על האסונות שבאו על משפחת יהודה אחרי נשואיו, מבלי לפרש את הסבה שבגללה מצאו כל הצרות האלה את יהודה. התורה מסתפקת כדרכה בכל ספורי האבות ברמז שנתנה בראשית הספור: “וירא שם יהודה בת איש כנעני” וכו' (בר' לח, 2).

ב) התחתנות יוסף. “ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן און לאשה” (שם, מא,45). כאן מורגש כאלו רוצה הכתוב להקל מעל יוסף את אשמתו על שנשא אשה מצרית, והוא מעיד כי האשה הזאת נתנה ליוסף ע“י פרעה. עד כמה רע היה המעשה הזה בעיני משפחת יעקב רואים אנו מתוך הברכות המיוחדות במינן, שברך יעקב את בני יוסף. “אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (שם, מח,5) ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק” וכו' (שם,16). משמע, שקודם לכן היה חשש שמא לא יקרא שם האבות על בני יוסף, כלומר שיבדלו מעל עם ישראל. והטעם היחידי לכך, האפשרי על פי ספורי המקרא, הוא רק נשואי יוסף עם המצרית. ועפ”י זה יובן לנו מדוע דוקא הביא יוסף את בניו אל יעקב לשאת ממנו ברכה, ולא שאר האחים, כי ידוע ידע יוסף שנשואיו עם המצרית תועבה היא ליעקב והשתדל לטהר את בניו ולאחד אותם אחוד גמור בקהל יעקב ע“י ברכות אביו, כי בברכותיו אמץ יעקב את בני יוסף הנולדים לו במצרים מאם מצרית (“כראובן ושמעון יהיו לי”) ויביאם בסוד משפחתו (“ויקרא בהם שמי” וכו'). דומני שגם חז”ל סברו כך, כנראה מתוך דרשתם על דברי יוסף, “בני הם אשר נתן לי אלהים בזה” (שם, מח,9), פירש רש"י: הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה, כלומר, צנועה היתה אסנת כבת ישראל כשרה, וראויה היא להשתתף בבנין עם ישראל.

ג) התחתנות שמעון. (שם, מו, 10, שמות ו', 15) “בני שמעון ימואל וכו' ושאול בן הכנענית”. ההטעמה היתרה הזאת של מוצא שאול בכל פעם שנזכרים בני שמעון, מזכירה עד כמה היתה ההתחתנות בעמי הארץ זרה למשפחת יעקב.

ד) התחתנות משה. “ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח, כי אשה כשית לקח”. (במד' יב, 1). במקרה זה עמד ד' לימין האשה הזרה וענש קשה את מרים על החרפה אשר השיאה על משה עבד ה‘. משמע מזה, שהאשה הכושית היתה אשה כשרה, כי על כן הצדיק ד’ את מעשה משה, ובכ"ז לא נמנעו מרים ואהרן להוכיח את משה על מעשהו, כל כך תעבו את ההתחתנות הזרה. וגם כאן כמו בספורי האבות, הלוחמת הראשית לטהרת הגזע היתה האשה מרים, ואהרן היה טפל לה. זה מוכחו מן הפסוק המזכיר את מרים לפני אהרן, וגם מן העונש הקשה שהגיע למרים ולא לאהרן.

אגב, נדמה לי, כי פרשת הכושית לא באה אלא להחליש קצת את הקנאות הקיצונית לטהרת הגזע העברי, להוציא מכלל האיסור הזה את הנשים הראויות עפ"י מדותיהן-התרומיות לחסות בצל כנפי ישראל.

את הרעיון הזה מלא גם הספור הנפלא “רות”, המשוה לפנינו מזיגה נהדרה של קדושה ויופי. מתוך מגילת רות אנו למדים שאין לדחות בשתי ידים כל מי שבא לחסות תחת כנפי ישראל, בלא חקירה ודרישה, כמו הגואל שאמר: “לא אוכל לגאל לי פן אשחית את נחלתי” וכו' (רות, ד, 6), כי יש פרדות נאות יוצאות מן הכלל גם בקרב העמים, הכשרות לבנות את בית ישראל “כרחל וכלאה”.

ה) התחתנות שמשון. “ויאמר לו אביו ואמו, האין בבנות אחיך ובכל עמי אשה, כי אתה הולך לקחת אשה מפלשתים הערלים? ויאמר שמשון אל אביו: אותה קח לי, כי היא ישרה בעיני. ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא” וכו‘. (שופטים יד, 4–3). בפי הורי שמשון מתבטאת בפירוש ובמרץ ההתנגדות לחתון זר. הם לא יכלו להבין כלל לרוח בנם, עד כי הכתוב מוסיף "כי מה’ היא". ולבסוף נפל שמשון בגלל לכתו אחרי שרירות לבו וטמא את קדושת נזרו בבת אל נכר.

ו) התחתנות שלמה. (מל"א, יא, 13–1) “והמלך שלמה אהב נשים נכריות וכו' מן הגוים אשר אמר ד' אל בני ישראל לא תבואו בהם והם לא יבואו בכם וכו' ויטו נשיו את לבו וכו' ויאמר ה' לשלמה: קרוע אקרע את הממלכה מעליך”. ההתנגדות לנשים נכריות כאן היא נמרצה ביותר. העונש הוא תמור עד מאד. בגלל העברה הזאת נקרעה הממלכה מזרע דוד, עם ישראל נקרע לשנים ועל ידי זה נחלש כחו והיה למשסה לשונאיו. המקרא רואה בהתחתנות הזרה של שלמה סבת כל הצרות שהשיגו את ישראל מאז והלאה. רושם מעשהו זה של שלמה היה נכר בקרב ישראל דורות רבים, עד אשר נחמיה בתוכחתו ליהודים הזכיר את הדבר הזה (נחמיה יג, 26): “הלא על אלה חטא שלמה מלך ישראל ובגוים הרבים לא היה מלך כמוהו ואהוב לאלהיו היה, ויתנהו אלהים מלך על כל ישראל, גם אותו החטיאו הנשים הנכריות”.

ז) התחתנות אחאב באיזבל המטה, לפי המקרא, אסונות רבים על ישראל ועל יהודה, והיא גרמה לידי השמדת בית עמרי מישראל: "רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה‘, אשר הסתה אותו איזבל אשתו " (מל"א, כא, 25). "וילך (יהורם בן יהושפט) בדרכי מלכי ישראל כאשר עשו בית אחאב, כי בת אחאב היתה לו לאשה, ויעש הרע בעיני ד’ " (מל"ב, ח, 18).

VI    🔗

עד כמה גדולה חשיבותה של טהרת הגזע לקיום הישראלי אנו רואים מזה, כי התורה לא הסתפקה בהשפעה החנוכית של הספורים בלבד אלא גבשה את הדרישה הזאת בצורת חוק מפורש, התופש מקום בראש והולך ונשנה בבריתות שנכרתו בין ישראל למקום. (שמות, לד, 16–12) “השמר לך פן תכרת ברית ליושב הארץ וכו' וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם וקראו לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו לבניך וזנו בנותיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן”. בברית הזאת (שמות לד, 26–10), שנכרתה את משה בעליתו ההרה לקבל את הלוחות השניים, אין כל חדש לעומת הדברים שנאמרו לו בקבלת הלוחות הראשונים (שם, כג), אלא ההזהרה על לקיחת בנות נכריות. כל הברית הזאת לא באה, כנראה, אלא בשביל האיסור הזה, איסור ההתחתנות ביושב הארץ, אשר לפי דברי התורה, הוא המשען העיקרי לקיום האמונה בד'.

כאן, שמות לד, אסרה התורה רק לקיחת בת נכריה. אולם, בספר דברים הוסיפה התורה סיג על סיג ואסרה את החתון עם בן נכרי, מפני החשש, כי התחתנות זאת תביא גם לידי התחתנות עם בת נכריה. (דב' ז' 4–3) “ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו, ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר” וכו'. מהדברים האלה ברור, שטהרת הגזע היא ראש-פנה בבנין התרבות העברית, אשר בהתמוטט הראשונה ונפלה האחרונה. על כן יובן לנו הטפול הרב שנוהגת התורה במצוה הזאת המשמשת מַשְׁתִית לרקמת ספורים רבים, ותובן לנו עתה גם המלחמה העזה והמתמדת שנלחמו האמהות בכל האמצעים שהיו בידיהן כדי לשמור על טהרת הגזע, כי הרגש הרגישו את הסכנה הנשקפת לדורות הבאים מהשחתת הגזע. וכל ספורי האמהות משפיעים בלא-יודעים על הקורא לֵהָחדר חדירה עמוקה מההרגשה ע"ד חשיבות טהרת הגזע לקיום עם ישראל כחטיבה מיוחדת. ומעשי אמהות סימן לבנים.

בשעות של פריצת גדר החוק הזה בישראל במדה מרובה, עמדו בפרץ דַבָּרֵי האומה, וכמו האמהות, כן גם הם, לא נמנעו מלהשתמש באמצעים החריפים ביותר כדי לסתום את הפרץ הזה. וה' אלהי ישראל אִשֵׁר את המעשים הנמרצים של הדברים האלה כמו שאשר את מעשי האמהות. במקרא יש שני ספורים המספרים לדורות בלא מליצות וחידות ע"ד האמצעים שאחזו דַבָּרֵי האומה, כל אחד בדורו, כדי להפסיק את הזלזול בחוק טהרת הגזע. ספור אחד הוא מתקופת משה רבנו וספור אחד מתקופת עזרא ונחמיה. אלה שני הדַבָּרִים שהניחו ובצרו את היסודות לתרבות הישראלית המתקימת עד היום הזה.

א) משה. (במד' כה). “וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן וכו' ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל ויאמר ה' אל משה: קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וכו' וירא פנחס וכו' ויקח רמח בידו וכו' וידקר את שניהם. וידבר ה' אל משה וכו' לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום” וכו'.

כמה עזים האמצעים שנאחזו על פי ה' כדי לשרש את הרעה, את הזנות אחרי בנות נכריות. ופנחס שעשה מעשה אכזרי שלא ע“פ הדין, כדרז”ל, זכה לתגמול גדול, “ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל”. כל כך חמור האיסור הזה עד שאין דבר העומד בפני חזוקו, כי הוא היסוד והשרש של קיום ישראל ותורתו. ואת זה הבין בלעם בן בעור בעצתו ללכד את בני ישראל ברשת הבנות הנכריות. ומשה רבנו היה עקיבי בענין זה כמו האמהות. במלחמת מדין צוה משה להמית כל נקבה, וכשלא נתמלאה פקודתו קצף מאד, ויאמר: "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בד' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה' " (במד' לא, 16). וההשמדה הוצאה לפועל בלי רחמים. המאורע הזה השאיר רושם עמוק בתוך ישראל עד שהיה נזכר במשך דורות רבים לשם תוכחת מוסר לישראל. (דב' ד, 3) “עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך”. (יהושע, כב, 17) "המעט לנו את עוון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה ויהי הנגף בעדת ד' ".

(הושע ט', 10) “המה באו בעל פעור וינזרו לבשת ויהיו שקוצים כאהבם”. (תהלים, קו 31–28): “ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים ויכעיסו במעלליהם ותפרץ בם מגפה ויעמד פנחס ויפלל ותעצר המגפה ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם”.

ב) עזרא ונחמיה (עזרא, ט‘, י’. נחמיה י' 31. שם יג 30–23).

המלחמה השניה בלי רחמים, בעד טהרת הגזע, נערכה על ידי דַבָּרֵי האומה, עזרא ונחמיה בראשית תקופת הבית השני. תוצאות המלחמה הזאת היו התגבשות האומה העברית והתאחדותה לחטיבה מיוחדת מוצקת, המוכשרת לעמוד נגד כל המהרסים והמחריבים הקמים עליה לבלעה מאז ועד היום הזה.

בפרקים הנ"ל אנו רואים את המלחמה וגם תכליתה וגם הערך הגדול של העיקר הזה “טהרת הגזע” בישראל, שבגללו הקריבו את הדבר היותר יקר בתרבות הישראלית: את אהבת המשפחה ושלמותה. מה שראינו בספורי האמהות מעולף לבוש פיוטי נהדר, בולט כאן, במעשי עזרא ונחמיה, גלוי לעין כל בכל חריפותו. הפסוקים המבליטים את הרעיון בבהירות יתרה הם: עזרא ט' 1, 3, 14; שם י, 2, 3, 10, 11. נחמיה י' 31; יג, 23, 27.

הסעיף הראשון של האמנה אשר כרת נחמיה עם היהודים הוא כמו בברית השניה של משה: אסור החתון הזר. (שם י, 31). ועל זה צווח מר גם מלאכי הנביא (ב, 11): “בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים, כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר וכו”. מדברי עזרא ונחמיה אנו רואים בברור את הערך הגדול של טהרת הגזע לקיום עמנו. בטול טהרת הגזע גורר את בטולה של דת ישראל, ובטולה של האחרונה גורר את ביטולו של קיום ישראל; על כן לא יפלא כי בדבר זה שסכנה לאומית דתית כרוכה בו, אין רחמים ואין ותורים ואין בודקים באמצעים. פקוח נפש האומה דוחה הכל. ואם בשנות חירום ושמד לאומי היתה התעודה להגן בזרוע נטויה על יסודות קיום האומה בידי אבות האומה ומנהיגיה, הנה בשנים כתקונן נתן התפקיד הזה בידי האמהות המטפחות במסירות נפש ובהתמדה את רגש טהרת הגזע ושומרות עליו מכל חלול בלי ותרנות. זהו הרעיון העיקרי העובר כחוט השני בכל ספורי האמהות וזוהי תהלתן וזוהי תפארתן כי מלאו את תפקידן באמונה. ומעשי האמהות הם סימן לבנות ישראל אשר בכל דור ודור.

---