הקדמה למהדורה החדשה    🔗

לפני שבע עשרה שנים כתבתי רומן בשם ״סירוס״, אשר הקסים את דמיונם של במאים ומפיקים אחדים. שבע־עשרה שנים נדרשו לרומן להבשיל בלבו של הראשון שבהם עד שהיה לסרט.

לפני שבע עשרה שנים כתבתי רומן על אהבה תלויה במדבר כמו כביסה על חבל, ובמדבר הכביסה מתייבשת במהירות ומתקשה. חיפשתי דימוי לגבר מסרס, והנה קראתי שבמדבר סיני ישנם עוד שבטים המסרסים את נשותיהם סירוס פיזי. זאת לא “מילה”, כמו שהגברים עוברים, זה בפירוש סירוס. לקחתי את האהבה שראיתי סביבי עמוק אל תוך המדבר, ושם גידלתי אותה, עד שהיתה לנבט ולשתיל רך שלא החזיק מעמד בחום.

אבל בעצם כתבתי על אותה אהבה שלא תצמח בשום מקום, לא בקריית־ים ולא בניו־יורק ובוודאי שלא במדבר – זו אהבת הבוסר, האהבה היצרית, המטריפה את הדעת עד אובדן חושים, זו שאין לה על מה שתסמוך מלבד החושים, זו שיש הקוראים לה מאוהבות.

בא הסרט והפקיע את הסיפור מהעולם שבינו לבינה והרחיב אמירה סמויה שהיתה בו על גברים ועל נשים; אמירה חברתית על טקס המילה שעדיין מתקיים בימינו אלה במדבר ובמקומות אחרים; אמירה על כל הנשים הנכנעות בעולם של גברים.

הסרט סילק מהסיפור את המחשבות והתודעה, אבל לא סילק את הקסם.

לסרט קוראים ״טאהרה״ – כשמו של טקס המילה בפי הבדואים; שם שמדגיש את זווית הראייה הגברית. עולם הגברים הבדואי רואה בו טקס של טהרה: מסלקים מהאישה את יכולתה להתענג ומשאירים לה רק את האפשרות להרות וללדת.

הסרט שינה בי איזה דבר. הטקס לא הפך בעיני לטקס של טהרה, אבל הוא גרם לי לבחון מחדש את הסירוס. ייתכן שגם שבע עשרה שנים עשו את שלהן, ועכשיו אני רואה שהסירוס שתיארתי היה הדדי. שני הצדדים נפלו קורבן לאהבה התלויה במדבר.

הסרט נגמר כאן. ברומן הגיבורה מדמיינת את הכיוון הנכון: היא מחפשת אהבה התלויה במים. היא מחפשת אהבה שלא תייבש אותה אלא תרווה אותה. אבל היא עדיין צעירה, תלותית, נואשת, חלשה; עדיין נראה לה שכל הכוח טמון בגבר, וכל שעליה לעשות הוא למצוא את הגבר הנכון. לכן הפתרון אינו פתרון; לכן הסרט הוא סרט טראגי, ולרומן יש סוף הזוי ולא הגיוני. לשניהם אין הפי־אנד.

הסרט מכווץ אירועים רבים ברומן, ממזער אותם, ובאירועים שנבחרו הוא דוחס סמליות רבה יותר. מטבע הדברים נמחק בין השאר סיפור הדייג – החץ, התמרור שהענקתי לגיבורה שלי לכיוון האהבה שיש בה חיים, האהבה שאין בה שיגעון, האהבה שאינה ממיתה. שלא כמו הרומן, הסרט נותן מקום של כבוד לחברה, למשפחה, ובייחוד ליחסי האם והבת. ברומן כל אלה נשארים ברקע.

שכן הרומן הזה אינו סמלי ואינו דגל של אמירה חברתית. האישה שכתבתי עליה את הרומן אולי לא היתה מאוהבת בבדואי ואולי לא עברה טקס מילה/טאהרה/סירוס, אבל האהבה התלויה במדבר היא האהבה היחידה שהיא מכירה עד היום, והיום היא כבר לא ילדה. לאישה הזאת אני רוצה להגיד: קומי, צאי לך מן המדבר, ותמצאי לך אהבה מרווה.

דורית זילברמן

לרותי, לאיזבלה ולכל החברות

שעוד הולכות במדבר

 

1    🔗

שיער, שדיים וברכיים. זה כל מה שהצליח לראות מאחורי קיר הדקלים של החושה. הוא לא העז לזוז, ולפת בחוזקה את המגרפה לבל יאבד לו שיווי המשקל. הג׳לביה האפורה שלבש הונפה בדגל לפניו, והז’קט הירוק־אפרפר שלבש עליה למרות החום העז לא הסתיר את הבושה. הוא הביט אל הזקפה שמתחתיו ועוויה של כאב חד חלפה על פניו. הוא הרגיש מבוזה, אבל מיהר להשיב את מבטו אל המראה. רק גלגלי עיניו נעו כמחפשים מוצא. בלי לשנות את כיוון מבטו ניסה להתרכז במחטי הדקל הרחבים שליחכו את פניו. הוא השתדל להתעלם מהבטן הנוצצת בשמן אל מול השמש, ובחן בדקדקנות: כפות דקלים מנוסרות קשורות בחבלים בין עמודי עץ היו הקיר. חושה של שלושה קירות ותקרה, פרוצה אל הים, מגנה מפני השמש אבל לא מפני הזבובים. כפות הדקלים האלה ניתקו מן העץ שלהם, ועכשיו קצותיהם חומים קמלים. גם הירוק שנותר בהם התכסה שכבת אבק עבה ומקוריותו אבדה לו. הזמזום הבלתי פוסק של המוני הזבובים נשמע כמו מכונה מאיימת שלא ברור אם היא עובדת מחוצה לו או בתוכו. הפטמות הנוצצות היו עכשיו קו האופק הדוקר את השמים. השמים ללא שינוי. תכלת שקוף בכל. ובין ברכיה הפשוקות מעט, המתנדנדות ברכות לימין לשמאל – הים. ים ללא תנועה. דבר לא זז. אצבעותיו התהדקו על קת המגרפה. עילפון ואובדן כיוונים. ידיה האוחזות בספר נשמטו אל חזה. עכשיו נותרו לו רק הברכיים וחלק מהבטן. חוסר מנוחה חלחל אל ההפנוט שהיה שרוי בו. הוא הבין פתאום שכל מי שיעבור בסביבה יראה אותו בקלקלתו. הוא הביט בבהלה לאחוריו ולימינו ולשמאלו ואחר־כך על הג׳לביה, לראות אם הוא יכול לזוז ממקומו.

שלושה גמלים צעירים דילגו כמרחפים על החוף. עלה בדעתו ללכת ולקשור אותם לפני שיגיעו אל המתרחצים הזרים. הזרים נבהלים מגמלים, וזה בהחלט יחלץ אותו. הוא יוכל גם לראות את פניה.

תמונות מימיו הראשונים במקום עלו בזיכרונו. הבליל המהמם של השפות החדשות. הזרים המוזרים בני השבט הלבן, ששערם לבן ועורם לבן והם הולכים עירומים: ילדים, נשים, גברים. הוא לא האמין. פחד להסתכל. הוא גירף וניקה את החול שהלכו בו ברגליים יחפות ובנה ותיקן את החושות שהתגוררו בהן, אך לא העז להציץ פנימה, רק להאזין לקולות: קולה של אישה צעירה. קולו של איש צעיר. צחוק. שאיפות של עשן. זמזום זבובים. קריאות רמות לעבר הים. קולה של אישה צעירה אחרת נוסף לשני הקולות הראשונים. קולות הצחוק הולכים ונעשים קטועים. נשימות קשות. אנחות. קולות רפים. הוא הכיר את הקולות האלה. אחר־כך היה רץ לשירותים.

לפני שבא הנה, כבר ידע אישה. היא הייתה יתומה מאב ומאם והסתובבה לבדה. עיניה היו מבריקות יותר מעיני הנערות אחרות. הוא הסתובב בחברת הבחורים נטולי החובות ושמע את הדברים שנאמרו עליה בלחישה. יום אחר אמר לו חבר: אני הייתי איתה, תביא לה חרוזים צבעוניים וצדפים, היא תסכים. והוא הלך. היא עמדה על ארבעותיה כאחת העזים והפשילה את שמלתה. בפעם השנייה גנב מאמו צמיד ונתן לה והיא שבה והפשילה את שמלתה. אחר־כך היא כבר רצתה כסף. כסף ממש. אביו תפס אותו מחטט בין חפציו. כעבור שבוע ראה את דודו משוחח עם אביו והבין שמדובר בבת־דודו הדומה לאתון. בערב הלך אל אביו. אביו סירב לדבר אליו. הוא התחנן ובכה ואמר לו: אני רוצה לעבוד, שלח אותי לעבוד, אני אביא לך כסף. שלחו אותו הרחק משם. הגברים שנספח אליהם אמרו לו תמשיך צפונה. הוא ישב על הדרך עד שעצר לו טנדר, והטנדר נסע ל״נווה מדבר״. הוא למד לומר ״כפר הנופש נווה מדבר״ ונשאר שם. פעם בחודש היה הולך לבקר את משפחתו ושוקל לידי אביו את משכורתו. בשנה שעשה ב״נווה מדבר״ למד יותר עובדות משלמד כל שנות חייו לפניה, ונדמה היה שאביו שב להתגאות בו והכל שב על מקומו בשלום.

הוא יצא בריצה אל הגמלים. שניים מהם התקרבו אל החושות. הוא תפס בקלות אחד מהם וקשר את שתי רגליו הקדמיות בקשר מיוחד של לולאות. הגמל השני התרחק וברח. הוא נפנה סוף סוף לאחוריו: היא לא הייתה שם. פניו נפלו. כל צעד בריצתו, כל פעולה מפעולות ידיו, היו מלווים בהרגשה שהיא צופה בו. הוא תר נואשות בין הפנים סביבו. הערב החל לרדת. ההרים הבוערים הציתו את המים ויכלו להם. והנה ראה אותה מגיחה ויוצאת מן המים. ראשה תחילה, ושערה משוך לאחור ונחילי מים זולגים ממנו. אחר־כך השדיים הכבדים, המותניים הצרים והרגליים הגמישות והדקות, ושובל של מים מטפטף ממנה על סביבותיה, עד שהיא מגיעה אל המגבת שספרה מונח עליה, ובתנועה איטית שחום היום נפלט ממנה היא משתרעת על המגבת. עכשיו היא נולדה מחדש. היא מביטה אליו. נראה שהיא מחייכת אליו. הוא מתקרב בהיסוס. היא אומרת משהו ומוסיפה תנועת יד. הוא לא מבין מה היא אומרת אבל מבין את תנועת היד. הוא מתיישב על החול לידה. היא מורה בידה על קצה המגבת. הוא מתקרב. היא מדברת. היא צוחקת ומושבת בזנב הז’קט. הוא מסיר את הז’קט ונשימתו לא סדירה. היא מורה בידה אל השמים, אומרת משהו ומורה לו להתפשט. הוא מסיר את הג׳לביה לאט לאט, מרוויח זמן, חושב אין לבטל את רוע הגזרה. עכשיו הוא לובש רק מכנסי בד לבנים המגיעים עד קרסוליו. פלג גופו העליון שזוף וחלק. היא בחנה את השרירים שמתחת לעורו, שחיו לעצמם ללא מעטפת שומן כלשהי, וההתפעלות ניכרת על פניה. היא מעבירה את קצות אצבעותיה על עורו הרותח, על חזהו. היא שורקת וצועקת ומושכת אותו אל המים. הוא הולך אחריה כמהופנט. כמה היא צוחקת. טור שיניים זעירות, עצמות לחיים גבוהות, עיניים חומות מלוכסנות מאוד – איילה. והאף שלה הוא האף הקטן ביותר שראה מימיו. אף של ילדה בפנים של אישה. שנים רבות הוא בוחן עיניים ומצח. עצמות הלחיים והאף היו לו ארץ חדשה. היא מנסה לשחק אתו. קופצת קדימה ואחורה ורומזת לו בתנועת ראש שיתפוס אותה, הוא אינו מגיב. היא מתקרבת אליו ודוחפת אותו בכל כוחה. הוא מופתע וצונח כמו אבן למים עמוקים. כשהוא מנער את שיער ראשו וסוחט מעיניו את המים המלוחים, היא כבר רצה ויוצאת מן המים. הוא יוצא אחריה. היא חוטפת במרוצה את הספר והמגבת ורצה אל החושה שלה. כשהוא מגיע אל החושה היא כבר שרועה על בטנה על המגבת הפרושה ואינה רואה אותו. היא יכולה לראות רק את רצועת האדמה שלפניה, את הגזייה ואת הפינג’ן ואת שק השינה שלה. הוא בא ומתיישב לידה ושותק. תחתוני הבד הארוכים שלו לטובים ונוטפים מי ים. השקיעה התכהתה מאוד וכבר התקרשה. אין תנועה. היא שוכבת בשקט, ראשה נח על שתי ידיה השלובות ומבטה נעוץ בפינג’ן ההולך ונעלם עם כל החפצים האחרים.

ואז היא מרגישה פתאום, ללא נגיעה מוקדמת, את הגרזן החזק שלו בתוכה. היא מחפשת אוויר לנשימה. היא נדהמת מעצמת הדבר שקורה לה. והוא חופר ונועץ, נועץ וחופר כמו שלמד להפוך אדמת מדבר לגינה. הערב מוצף זיעה. היא מלמדת אותו לעשות את זה פנים אל פנים והוא מגלה את הליטוף והגיפוף והליקוק. היא מלמדת אותו את מה שבנות המערב יודעות לעשות והוא משתולל כמו חיית טרף מהנאה ומכאב, וכוחותיו אוזלים והוא ממשיך, והיא נושכת ונושכת ואינה יודעת שובעה.

בבוקר הוא קם והלך אל השער. היא הלכה אחריו. למראה המשאית הבינה שהוא נוסע. היא הזעיפה פנים ונקבה בו בעיניה, הקשיבה לדבריו, בחנה את תנועות ידיו ולא הבינה דבר. הוא נוסע. היא הלכה לברר להיכן המשאית נוסעת, ואמרו לה לאורך הים. היא שאלה אם הם חוזרים. לפעמים הם חוזרים, לפעמים לא. סומכים עליהם פה בעבודה, וכל חודש אחדים אינם חוזרים. אבל אחרים באים במקומם. היא הלכה אליו ונצמדה אל מותניו והצביעה על המשאית ואחר־כך עליה. היא רוצה לבוא אתו. הוא הדף אותה מעליו בתנועת יד גסה. אחר־כך שב וקרב אליה וניסה להחליק על כתפיה ברכות קודם שעלה אל המשאית ונבלע בה. המשאית קרטעה במקומה בתוך ענן האבק העולה מגלגליה, כמו שור העומד להסתער אל מול בד אדום.

המשאית נסעה. משהו צנח בה. היא משה ממקומה ושבה אל החוף. העייפות צפה ועלתה בבת אחת. עייפות עד מוות. כמו סהרורית הלכה בחום הבוקר המהמם ונזרקה בתוך החושה וישנה שעות ארוכות.

השעות בלעדיו היו ריקות. כאבים פנימיים ייסרו אותה, כמו ספינה העושה דרכה בים בלי מטרה, עד שהיא נסחפת לכאן מטולטלת ועגומה ועוגנת כאן, בלי כוח להיות מעורבת במשהו או לעבוד למחייתה ואפילו לקשור שיחה עם מישהו בעולם הזה, והנה בא אליה בן אדם שכל הווייתו אחת, שכל הווייתו גבריות טהורה, ושותק. לא מעייף. אבל הוא חזק והוא לוקח אותה. הוא רוצה בה והוא ננעץ בה מאחור בהפתעה נפלאה כל־כך עד שהיא שבה ומשחזרת בדמיונה את הרגע ההוא אלפי פעמים ולא נמאס לה. שריריו חזקים ובין עמודי ידיו היא מוגנת לעד. בין סורגי רגליו היא בטוחה מכל רע.

בשעות שלא ישנה שכבה ועיניה עצומות. אין טעם להתעורר אל תוך החוף בלי לדעת אם ישוב בכלל. בשעות הדמדומים האלה בתוך החום הנורא באו דמויות מעולמה הקודם ונמזגו במדבר ומיד קפאו והיו לסלע. היא כבר ראתה סביבה כמה סלעים דומים לראשי אנשים. אולי זה הם. אולי זו דרכו של המדבר להגן עליה. אנשים סלעים אינם מאיימים כל־כך. הם נטועים במקומם ועל כן חסרי אונים.

עוד לילה עבר, והשכם בבוקר ושמש רכה והרוח קרירה. כיוון שהיא יודעת שהיום תבוא המשאית ל״נווה מדבר״ ותשיב את העובדים מתוך בטן האדמה, אין היא נמהרת וחסרת סבלנות. להפך, היא איטית, סבלנית, עיניה עצומות ברפיון ועפעפיה מסך דק המזמין אליה אורות מסוננים. גופה רווי שינה ורענן. לשמע קולות נחרה סמוך לפתח החושה נפתח חריץ בעיניה. למכוות האור היא ממהרת לעצום אותן. רק כעבור במה שניות היא יודעת מה ראתה שם. הגבר חזר והוא משתהה אצל הגמל. הוא לא חזר במשאית עם כולם. הוא הביא אתו גמל. כנראה רכב שעות רבות.

עיניה נפקחות והיא מביטה אליו בשתיקה. צדודיתו מרוכזת במעשיו והוא מבריך את הגמל, קושר את רגליו הקדמיות בקשרים הנמשכים זה מתוך זה בחוקיות סמויה ממנה. פניו אומרות גאווה. מידי פעם הוא גונב מבט ומחייך אליה. פניה נוהרות. הוא בא וצונח אליה ומכסה את פניה ואת צווארה במשיחות לשון ארוכות ומהירות. היא קופצת וקמה ומזדרזת להוציא מבין חפציה חבל שאין עליו סיבים ונעמדת על ארבעותיה ואוחזת את החבל בשיניה ויורקת אותו לעברו ומקרבת אליו את ידיה השעונות על הקרקע.

הוא מהסס אבל מבין מיד, והגאווה שבה ומציפה אותו והוא שב ומבצע אותה קשירה מיומנת. היא מתהפכת ושוכבת על גבה. ידיה הקשורות מעל ראשה, רגליה מעוינות, והוא קושר ומחבר את קרסוליה הדקים זה לזה. הוא גורר אותה אל הפינה שמונחים בה שק השינה ותיקי הבד שלה ומניח אותה עליהם. נחיריו מתרחבים ומתכווצים, מתרחבים ומתכווצים. הוא בוחן אותה בשקיקה ובחשדנות של כלב המרחרח אוכל ובודק אם אין סכנה לאוכלו. הנה פרושים לפניו פתאום אבריה של האישה. הוא מתווה את קווי גופה כמו מבקש לברוא אותה בעצמו. בית החזה שלה עולה ויורד בגמיעות אוויר גדולות. הוא מרחרח את ערוותה ונסוג. נוגע ברגליים שהשורשים שלהן מרוחקים זה מזה במפשק קטן. נוגע בטבורה. מתפעל מן הבטן העשויה מקשה אחת. אוחז במותניה כמו במצבטיים חזקים והיא משתנקת. ירכיה מחליטות לנוע במעגלים איטיים המטלטלים את כל גופה ומעבירים בו רעד, כמו הליכתו של נחש במדבר הכל הולך ומתכסה שקיפות נוזלית מבהיקה באור הגדול. פניה מתחננות אליו. היא מנסה לפקוח את עיניה ולראות אותו עושה בה מעשים, אבל העיניים נעצמות בכוח, כאילו היא מחוץ לאטמוספרה. כל גופה רגיש כל־כך עד שכמעט אי־אפשר שייגע בה, אלא בעדינות בלתי מורגשת. אבל הוא מתפרע. הוא נכנם בה בתנופה והולם בה בכל גופו. החבטות מזעזעות אותה. היא עומדת על סף התעלפות. והיא מבינה פתאום שהכוח הנורא הזה הוא הוא סם החיים שיציל אותה.

הגבר שחרר אותה ונרדם על גבו. צהריים באו. הצהריים באו והלכו והתעצמו. האוויר רטט באדים של רתיחה. היא קמה והלכה לרחוץ בים. כשיצאה מיד התקרש עליה המלח בגלים לבנים וצרב את גופה. השוודים הלבנים ישבו על החוף משפחות משפחות, עירומים ומלטפים, כמו שבט של חיות ים שיצאו מן המים לעונת ההזדווגות. היא הקשיבה לגעיות הצחוק ולהברות הנפלטות מפיהם. קולות יוקדים של ייחום.

הוא פקח את עיניו וראה אותה. הוא גילה שהוא קשור.

הוא אמר משהו. הוא נראה כועס כשצעק עליה ונאבק בחבל וניסה להתיר אותו בשיניו – ואז קפא. המום ומהופנט הסתכל במעשיה. היא ליטפה את גופה שלה באצבעות רוחפות. לאט לאט עשו האצבעות את דרכן אל אברה המוסתר. היא פישקה את שיער ערוותה בשתי אצבעות וידה האחרת הולכת ובאה עליו, כמו עלה בשרני האוצר בתוכו לחות ומים ושמש.

שתי ילדות בדואיות עמדו בפתח החושה והסתכלו בהם.

היא ניגשה והושיטה להן פירות בידה האחת וידה האחרת עושה בין רגליה. היא ליטפה את ראשיהן הגלויים העמוסים צמות, ושילחה אותן בטפיחות גב קלות. אחר־כך היא יורדת על ברכיה משני צדי ראשו, והמראה כולו גלוי לפניו. עכשיו כבר אינה מסתכלת בו. היא יודעת שהוא איתה. והיא מתכנסת פנימה. עוצמת עיניים, פיה פעור, נשימותיה מהירות. פלג גופה התחתון גע ומתנתק מהגוף. שדיה עוברים על גדותיהם. פסל מלח. אחר־כך היא גולשת לאט אל פיו הפעור ומרטיבה את שפתיו היבשות בצמח המדבר הבשרני שלה. כל המעמד הזה היה פלא בעיניו. לאיש מבני עמו לא קרה כדבר הזה, וגם הוא עצמו ידע שהרגע הזה, המושך והדוחה, המפתה והאסור, לא ישוב. והוא שתה בצמא מצמח האהבה, וראשה בגבהים, וגלי שערה הצהובים המעורבבים בזיעה דבוקים לפניה. הזיעה ממהרת להתייבש במדבר.

לבסוף התירה אותו. הוא נזכר בסלימה היפה. הוא לא הכיר אותה, אבל שמע את הסיפור על הרועה שאהב אותה והיה מחכה לה על־יד הבאר. הבנות שאצל הבאר ידעו לספר את מה שראו בעיניהן. סלימה הייתה צנועה ויראה את אחיה הגדולים ולא העזה גם להסתכל אל הרועה. מבוכתה הציצה מכל תנועותיה. היא הייתה צעירה מאוד ולא התנשקה עוד אפילו במסתור, כך אמרו, ולרועה היה סוד – הוא גילה צמח פלאי, בדרך מקרה, כשעזיו ליחכו אותו. החיות שטעמו מן הצמח התמלאו בתשוקה איומה. הוא נעץ ענף אחד של צמח הפלא בצעיפה של סלימה, מאחור, והיא לא הרגישה. סלימה עצרה, הניחה מידיה את הדליים, ניגבה את ידיה בשמלתה, והסתובבה והתנפלה עליו בתאווה מטורפת. הרועה נבהל וברח. סלימה רדפה אחריו, קראה לו לבוא ולעשות לה. הבנות שאצל הבאר נדהמו וקראו לה לחזור. כולם ראו את הבושה הגדולה. סלימה נרגעה לאט לאט. היא התקפלה על האדמה, כיסתה את פניה בידיה ובכתה. הבנות אמרו: ״מה היה לך סלימה?״ והיא לא ידעה מה תשיב להן. הבנות חיפשו את הקסם ומצאו את הענף והעלו אותו באש. הסיפור חלחל והתפשט. רבים חיפשו את צמח הפלא אבל איש לא מצא אותו. מאז, כך סיפרו לו הבחורים, אין אהבה במדבר.

הוא לעג לסיפורים האלה המתפשטים במדבר, אבל בפעם הזאת האמין בכל לבו שהאישה שלפניו נגועה בשרף של הצמח ההוא. והוא החליט לצאת ולחפש אותו. הוא יחפש אותו באזור הדיונות ואחר־כך באזורי הסלע. על מה יעיד צמח שהירוק שלו הפך אפור מהקיץ. יהיה עליו לעקור אותו ולבחון את השורשים, את הריח, את רקמת העלים. אולי יגלה משהו מסודותיה של האישה שאי־אפשר לשאול אותה על מנהגיה המוזרים.

הוא הורה לגמל שלו לרדת ארצה. הגמל קיפל את רגליו הקדמיות, ואחר־כך כינס את רגליו האחוריות ונחר וחשף שיניים צהובות גדולות. הוא עזר לה לעלות ולשבת על הדבשת, ועלה וישב לפניה. הם ניתקו מן האדמה ורכבו חמש שעות עד שעצרו במישור צר ולבן מוקף חומת אבן שחורה־ירוקה ומעליה הרי כורכר חוליים, משובצים אבנים מעוגלות וחריצי שטפונות ישנים. הם ירדו מדבשת הגמל ועמם ג׳ריקן גדול של מים ושק קטן של חפצים. הוא הורה לה בתנועת יד היכן לשבת, קשר את הגמל והלך.

היא הסתכלה אחריו, שואלת ומחכה. טיפות הזיעה חרצו בשכבת האבק שעל פניה וצווארה. זמן רב עבר והוא לא חזר. היא קמה והלכה לאורך החומות הכהות ונגעה בסלע הקשה, ושבה למקומה. ושוב קמה, והפעם הלכה בכיוון שבאו ממנו באו ועקפה את גבעות החול. מהעבר השני היו חולות לבנים רכים. שמחה הציפה אותה, והיא רצה וטיפסה אל ראש הגבעה הנישאה. המאמץ כילה את נשימתה. היא מילאה את ריאותיה אוויר וצפתה סביבה. היא חייכה והתפשטה, הצטנפה לכדור והניחה לגופה להידרדר על החולות הרכים עד למטה. היא התגלגלה במהירות מפחידה. החול מילא את שערה, נכנס לנחיריה ולחריצי שפתיה ועל ריסיה ובבית שחיה. משהו בפנים הלך וגאה בה. וכשהגיעה למטה מתחה את אבריה ושכבה על החול שעה ארוכה. כששבו אליה כוחותיה המשיכה ללכת. במרכזו של קניון קטן מוקף חומות סלע עמדה והישירה מבט אל השמש. החום הטריף את חושיה. פיה יבש. היא ניסתה להשמיע קול. הקול חזר אליה. יש פה הד. היא עמדה ברגליים פשוקות כאילו כל כוח האדמה טמון בין רגליה וצעקה. יותר חזק ויותר חזק. וההד משתולל. נדפק על הסלעים וחוזר אליה. היא צרחה עד שלא יכלה להפיק עוד קול מגרונה.

בדרכה לשוב עצרה ללטף את החולות הרכים. בכפות ידיה אספה מן החול ושפכה על גופה כמו מים טובים. לבסוף ראתה ממרחק את הגמל. הוא היה שם. כוחה הלך ואזל. היא באה והתיישבה לצדו. תחילה היה זר ומרוחק ולא נענה לניגוחי הכתף הרכים שנגחה בו. אחר־כך התרצה והטה כלפיה את גופו והביט אליה. הם הערו אל גופם מן המים, והוא העביר את אצבעו על חריצי שפתיה שהעמיקו עד שפצעו בה פצעים של יובש. ליאות נפלאה התפשטה בה. הוא הוציא חליל והשמיע לה מנגינה. הוא שב וניגן את המנגינה כמה פעמים, כאילו הוא מעביר אליה סימנים מוסכמים, והיא איננה מבינה. מהו שאיננה מבינה. אחר־כך ניגן מנגינה אחרת, ושב וניגן לסירוגין פעם את זו ופעם את זו, כמו שאלה ותשובה. ידיה הילכו מעדנות בגבו וסימנו בו מסלולים נסתרים. הוא הניח את החליל ושר. צלילים ארוכים מתמשכים, מסתלסלים אך מעט. לאט לאט הצטרפה אל הקולות שלו בקולות משלה. לא במנגינה ברורה, לא בהרמוניה, אבל גם לא בדיבור. שירה מוזרה יצאה ממנה. שפתיה חרבות, פניה רציניות מאוד, עיניה עצומות, ובל גופה שקוע בקולות.

שיערה הארוך הדביק מן המלח ומן החול הפך חבלים חבלים, וצבעו צהוב בוטה כמו שמש צהריים. החום הגדול המסנוור של היום עבר. עכשיו היה אור בהיר שאפשר להישיר אליו עיניים. הוא בחן את שערה. קווצותיו הארוכות היו צהובות־לבנות ושורשיו חומים כגון הדבש. הוא שלח את ידו ומישש את השורשים הרכים, אחר־כך לקח עפר ואבנים ועשה תנועות של מירוק, כאילו הוא מכבס את שיערה. היא רצתה להראות לו בי תשמח למלא את רצונו, ואספה את קוווצות שיערה הארוך וקברה אותן באדמה. הוא מצא חתיכת אבן רכה שטוחה, שלף סכין והתחיל חופר ומוציא מתוך האבן פירורים קטנים. לאחר שצפתה זמן מה במעשיו, קמה ושפכה מעט מים מהג׳ריקן אל האדמה ולשה את האדמה הלחה גושים גושים. היא צרה גושים כדוריים קטנים וגדולים, גושים אליפטיים וגושים מחודדים, ושיחקה בהם וניסתה לחבר אותם בכל מיני צורות. אצלו התפסלו האף והעיניים. הוא עבד במהירות ובמיומנות, מוחץ שברי אבן קטנים ויוצר מהם פני אישה. היא שבה ושפכה מעט מים אל האדמה, הידקה את האדמה הלחה והחלה לחרוט בה בציפורניה. היא ציירה גבר עירום. אחר־כך הביטה אליו בפנים שואלות. הוא שב ופיסל באבן בשקט ובריכוז, לבוש רק במכנסי הבד הלבנים שלו הקשורים בחבל דק למותניו. חזהו חזק ואיתן, פניו כהים, לסתותיו מרובעות ונוקשות. בהיסוס קרבה אליו והתירה את הקשר בחבל הדק. הוא הפסיק לחרוט באבן וכל שריריו נקפצו. במה דקות ישב ולא נע, ופתאום נעתר לה. הוא קם ופשט את מכנסיו. רגליו אף הן לא היו שעירות מאוד. אברו נראה נוקשה למחצה. חיוך עלה על פניו, והוא התחיל רץ סביב סביב בקניון הקטן שלהם. אחר־כך רץ סביבה כמו ריקוד בצעדי גמל שהעבירו גלים בגופו. גבו התקמר והתכער וידיו נפרשו לצדדים. לבסוף התעייף ושכב לידה. היא שבה ושפכה מים אל הבור שלה ולשה את האדמה החמה ומרחה אותו בבוץ. את כפות רגליו, את ברכיו, את זרועותיו וכתפיו, פסים צרים על בטנו. הוא התהפך בעצלתיים על צדו ועלה ושכב עליה, והבוץ נמרח על גופה. המקום הזה מתוק כל־כך, היא חשבה, ויקראו למקום ההוא ״מיתקה״. עליצות אחזה אותם והם קמו ועמדו זו מול זה על ארבעותיהם. הם נחרו וייללו וצחקו. אחר־כך הוא הוציא טבק וגלגל לו סיגריה וישב ועישן. היא לקחה מידו את הסיגריה ושאפה ממנה שאיפה אחת. הוא גלגל לו סיגריה אחרת.

ערב ירד. הוא הדליק מדורה קטנה והיא נרדמה מיד כמו תינוקת. הוא ישן שינה קלה כמו זאב השומר על טרפו מפני זאבים אחרים. אחרי שעות של לילה הוא בא אליה בחלום. היא התעוררה אליו ולא יכלה לומר בלבה אלא למקום הזה קוראים מיתקה. למקום הזה קוראים מיתקה. הוא גמר והיא לא פקחה את עיניה, כאילו בא אליה בחלום, ולפנות בוקר שוב התערו זה אל זה בתנועות ישנות, בתנועות מתנערות, בתנועות נמרצות ורעננות. עד שנפקחו והתמתחו והתענגו על רוח הבוקר הקרירה וקרני השמש.

לבסוף התלבשו ועלו על הגמל המשיכו בדרכם. כעבור שעות אחדות הגיעו למעיין חבוי בין סלעים גבוהים. מסביב צמחו שיחים ירוקים, ועזים שתו מן המים וליחכו מן השיחים. היו שם כמה רועות, וכמה נשים מבוגרות שאבו ממי המעיין. מרחוק נראו כמה אוהלים. גברים שהיו עוצרים את גמליהם לשתות שם ניסו לראות את האישה העירומה הרוחצת במי המעיין, אבל היא נחבאה מפניהם. כמו הסיפור על הכלה ההיא, שהחותנת שלה העלילה עליה שבגדה בזמן שבעלה הלך לארץ מצרים. חמתו בערה, והוא לקח את אשתו ורכב איתה מרחק ימים רבים מן השבט. כשמצא את המעיין הניח אותה שם והלך. היא אכלה עשבים שידעה עליהם כי הם טובים למאכל ושתתה מן המים. בגדיה נקרעו והיא נשארה עירומה. כל אימת שבאו זרים לשתות הסתתרה והציצה בהם, לראות האם שב בעלה לקחתה, כי ראה שתמימה היא ולא בגדה ולא ידעה גבר אחר על פניו מעולם. הוא לא שב. יום אחד בשעה ששתתה ממי המעיין באו שלושה גברים, ולמראיה בערו עיניהם בחיוך מושחת. כל אחד מהם רצה אותה לעצמו, והם שלפו חרבות והחלו להילחם. היא התעטפה בשערה והתחננה על נפשה והסבירה מתוך ייאוש שלא תזנה אתם. אף על פי שהייתה עירומה כל תנועה שלה אמרה בושה. אחד מהם ריחם עליה והחליט לקחת אותה לאוהלו. תהיי אשתי, אמר לה. היא הסכימה בגלל הסבל והייסורים, אבל, אמרה לו, לא אלד לך ילדים; ואם יום אחד יבוא אורח ואצביע לך עליו, תניח לו לגור אצלנו שנה; ואם יום אחד ארצה ללכת ממך, תניח לי ללכת. הוא הסכים לתנאיה. יום אחד הגיע בעלה עד פתח האוהל שלהם, והיא אמרה: עכשיו תניח לאיש הזה להתארח אצלנו שנה. אחרי שנה קם האיש ויצא מן המאהל. הוא לא זיהה אותה. היא קראה לו לשוב ושאלה אותו לאן הוא הולך, והוא ענה: לחפש את אשתי, שהייתה תמימה ואני בטיפשותי האמנתי ללשונות הרעות. היא אמרה: זה בעלי, עכשיו תניח לי ללכת אתו. הוא הסתכל עכשיו באישה שלו, שבעירומה אין כל בושה, הפושטת את בגדיה על־יד המים והעזים ורוחצת את בשרה לעיני הרועות הנדהמות, ולא ירד מעל הגמל.

 

2    🔗

עשרים וחמש שנים היה הכל יפה מעל לפני השטח, ועכשיו היא על שפת ים אחר, הים המצרי. גופה המרוח בשמן תינוקות פרוש על מגבת צרה, והיא מחזיקה בספר, מנסה לקרוא. צצה ועולה תמונה מעולמה הקודם, קריית־ים של ילדותה. היא מוחקת אותה. מתחת לספר היא מציצה אל הים והשמים. הפטמות המתנוצצות היו לקו האופק והתחברו עם השמים. השמים ללא שינוי. תכלת שקופה בכל. בין הברכיים שלה הפשוקות מעט ומתנודדות ברבות לימין ושמאל – הים. הים ללא תנועה. דבר לא זז. דקות ארוכות עוברות, והיא אינה הופכת דף. אחר־כך ידיה מתעייפות והיא מצניחה אותן עם הספר על החזה. היא עומדת מול ארון הבגדים שלה. גובהה בערך מטר. היא חושבת שאולי תבחר את השמלה האדומה עם הנקודות הלבנות. היא שומעת את קולה של אמא מן המטבח: לאה, הבוקר תלבשי את השמלה האדומה עם הנקודות הלבנות. היא עומדת ליד ארון הבגדים. גובהה כמטר ושישים. היא מניחה את ידה על החולצה המשובצת, ואמה צועקת מחדר השינה שלה: לאה׳לה, את החולצה המשובצת. היא עומדת לפני ארון הבגדים שלה. שערה צבוע בלונד־פלטינה. היא בוחנת את גופה בראי. היא אוהבת את גופה. את רגליה הארובות שמפשק קטן ומעוגל בשעריהן. היא מחכה שאמא תצעק לה מה ללבוש. היא אינה קונה את בגדיה בעצמה. כשהיא חוזרת מבית־הספר או מהצבא היא מחפשת מתנות על המיטה שלה. היא מלכת הכיתה. בערב, כשהיא עומדת לצאת לבלות, באות חברות להכין אותה. אם הן מכעיסות אותה אמה באה ומתווכחת אתן. אבל בדרך־כלל הן מצייתות. אחת מסדרת את שערה, אחרת את ציפורניה. אחר־כך הן נשארות זמן מה בחדרה ומפטפטות, ומבטן מלווה אותה כשהיא כורכת צעיף סביב צווארה ועונדת תיק קטן על כתפה. למחרת הן באות לשמוע איך היה. לאה לא נזקקה לנערים כדי להגיע לסיפוק. היא ידעה איך לעשות את זה בעצמה. בערבים היתה רגועה מאוד, נזהרה שלא להתפתות לנשיקותיהם. התאוות סביבה הלכו וגברו. היא ידעה שכך הוריה מרוצים. לילה אחד יצאו הוריה לחברים לשחק קלפים ואחד הנערים בא אליה. הם ישבו שניהם על הספה במכנסי ג׳ינס הדוקים והחלו להתחבק ולהתגפף. היא ניסתה להרגיש: אולי הלילה, ואז צלצל הטלפון ואמה אמרה לה: לאה׳לה, אני יודעת שאת רוצה אבל לא הלילה. הם עמדו זה מול זה במכנסי ג׳ינס הדוקים והיא התחככה בו עד שגמרה ושילחה אותו הביתה. היא לא נקשרה לאיש מלבד לבני משפחתה הקטנה: אביה, אמה ואחותה הצעירה. רוב השנים הללו הייתה רבוצה בחדרה וקראה ספרים או התעניינה בגופה וחיפשה דרכים חדשות לענג אותו. היא רצתה שיעשו לה. שירצו אותה. שיהיה לה נוח.

היה חם והמחשבות הפריעו לה. היא החליטה להיכנס למים. אחר־כך יצאה מהמים. ראשה תחילה ושערה משוך לאחור ונחילי מים יורדים ממנו, אחר־כך השדיים המלאים הכבדים, המותניים הצרים והרגליים הגמישות והדקות, והיא הלכה ושובל מטפטף סביבותיה עד המגבת והספר. בתנועה איטית שחום היום נפלט ממנה ירדה אל המגבת. עכשיו כשהתרעננה היא נולדה מחדש.

יום אחד היא הביאה אישור מהרבנות בדבר מועד חתונתה ושיחררו אותה מהצבא. היא התחתנה עם אבי בראון, בחור צעיר ועשיר, ששיחה של יותר מכמה דקות אתו הייתה מרגיזה ומייגעת אותה. ההורים קנו להם דירה ומכונית ושלחו פירות וירקות כל שבוע. החדר שליד חדר השינה שלהם היה חדר הלימודים. הוא הביא אל החדר הזה שולחן כתיבה בצבע תכלת ולמד עליו מנהל עסקים. היא הביאה את מכתבתה הכתומה ולמדה שם תולדות האמנות. הם יצאו לאוניברסיטה וחזרו לאכול ולהכין שיעורים. בחופשות נסעו לחו״ל. בכל שנה קנתה לה אמו טבעת יהלומים, והמריבות שטרחה להיכנס אליהן נועדו להשליט את רצון אמה על רצונותיו.

היא רואה בדואי בחליפה משומשת קושר גמל לעת ערב, והמראה יפה. היא מחייכת אליו. היא אומרת לו: ״בדואי קושר גמל לעת ערב זה יפה. בוא תשב.״ הוא מתיישב על החול לצדה. היא מראה לו שיש מקום על המגבת שלה ואומרת: ״למה אתה מתגונן ועוטף את עצמך בכל הסמרטוטים האלה.״ היא צוחקת ומושכת לו בז׳קט. הוא מקלף אותו. ״אתה יושב כמו אגרוף. כל השרירים שלך מכווצים. אתה מבין מה אני אומרת? איך אני יכולה להכיר אותך. יש לך פנים קשוחים ויפים ושרירי ידיך יציבים. פנטזיה מדברית. פנטזיה מדברית. מה עושה לך הביטוי הזה. לי זה עושה. אתה ואני לא יכולים להיות אלא פנטזיה מדברית.״ אין ממש גם במילים שהיא אומרת, לכן היא שותקת. פתאום היא שומעת את עצמה שורקת ומחרחרת וצועקת הברות סתומות, מושכת אותו אל המים. והוא כאילו אבן כבדה קשורה לצווארו. היא יוצאת בריצת מחול, מפתה אותו לשחק איתה, להסיר ממנו את שכבת החול הקרושה. הוא בא אחריה אל החושה שלה ולסתותיו הדוקות בצבת. היא מראה לו את הפתילייה ואת הפינג׳ן הקטן, והוא מוציא קפה מהשק שלו ומכין קפה. היא שוכבת על בטנה, ידיה שלובות תחת סנטרה, והיא חושבת שאם רק היה בא עכשיו וננעץ בה פתאום בפראות, בהפתעה, זה היה עוצר נשימה. פנטזיה מדברית.

שנה היא רבוצה כאן והעולם הקודם שלה נשכח. בימים אלה משהו מתעורר. מדי פעם הבלחה, קטע תמונה מואר, כמו התמונה עם מירה. בסלון, אחרי ארוחת ערב עם מירה וג׳ון, גם הם זוג צעיר מקריית־ים, אור מעומעם, שולחן מלבני, מנורה עומדת, ציורים של אהלי, כוסות של קפה, צלוחיות ומזלגות ושאריות קצפת. הם מגלגלים גראס ושואפים. ג׳ון עייף. גם היא מתנמנמת. היא חשה במתחים הדקים העוברים ושבים בין מירה לאבי. זה מעורר אותה. ישחקו הנערים לפני, היא חושבת, וקמה והולכת אל המטבח. המהלך מצליח. כשהיא שבה אל הסלון עם בקבוק הוויסקי מירה כבר יושבת על־יד אבי ברגליים משוכלות, וחצאיתה המורמת ברישול חושפת רגליים נאות וגופה מוטה אל אבי. נדמה לה אפילו שידו מגמגמת מרחקים קצרים אל ברכיה. ולאה מוזגת לג׳ון כוסית, וכשהוא נרדם היא גוררת אותו אל חדר השינה ומפילה אותו על המעילים שלו ושל אשתו. היא עליזה. היא שבה לסלון ומתיישבת בטבעיות על הספה מצדו השני של אבי. היא מקשיבה לשיחה ומעמידה פנים שתרדמה איטית נופלת עליה. עיניה עצומות והיא מצפה. רוכסן נפתח. הם מתלחשים. התנודות על הספה מתפרצות. לשלב התנועות הקצובות לא הגיעו. הוא אומר: הטיפשה נרדמה, ולילה אינה יכולה להסתיר חיוך דק שצף בזוויות שפתיה. היא מוליכה את שניהם בחוטים. מושכת חוט – וידו מתרוממת. מושכת חוט אחר – ורגלה קופצת. אילו עמדו לפני ארון היתה מנחשת על איזה בגד יניחו את ידם. זה כמה חודשים שהיא קונה לאבי את בגדיו ומניחה לו אותם על המיטה.

שנים למדה את האמנות הזאת. כיום היא מאומנת מאוד. ברגע הרצוי לה היא משנה את חוקי המשחק. היא קמה בעירנות ממקומה, מישירה אליהם מבט ששום דבר לא נסתר ממנו ואומרת:״זה הכל להפעם. אבי רוצה ללכת לישון, אז קחי את המעילים ואת הבעל שלך, תמשיכו בפעם אחרת. תולדה של שעמום עמוק ושל יופי שטחי.

הקפה מר מאוד ומתוק. המרירות לחוד והמתיקות מרוכזת מאוד. היא לא רוצה להעליב אותו. אין להעליב את הבדואי. חוקי נימוס של האחרים. היא שותה בלגימות קטנות מאוד. החום צורב את לשונה. אז אי־אפשר לדבר אתך, היא מסכמת. היא רגילה כל־כך למסור את עצמה במילים. הגוף מאובן. הגוף אינו מדבר. בגוף היא למדה להביע רק מיניות. היא יושבת מכונסת בגוף שלא אומר את עצמו. אולי מבטי עיניים. אולי אם תתרכז בדבר מה עמוק מאוד הוא יעבור. רומנטי מדי. נתון לפירושים רבים מדי. זה לא יעבור. אין לדעת מה הוא רוצה. ממתי אכפת לך מה הוא רוצה. תראי מה את רוצה. ואת רוצה אותו. תבהירי. הרי מסירוב את לא נעלבת. דחייה היא רק חלק מהעניין, זה מה שאמרת תמיד, אז תראי לו.

ובכל זאת היא מחכה ללילה. היא פורשת שמיכה. הוא שובב לצדה, נרגש ולא שקט, מחכה לבאות. בחשכת הלילה היא קוראת לו לבוא. הוא לא הסיר את המכנסיים הלבנים הרחבים, שבמקומות אחדים עדיין לחים ונוקשים מן המלח במקומות שהתייבשו, רק שחרר מעט את השרוך הקושר אותם למותניו. הבד מתחכך בה ועורה מאדים. הוא חודר אליה בחוזקה ומכאיב לה. היא עדיין לא פינתה לו מספיק מקום בתוכה. זה נמשך דקות אחדות. הוא מתנשם במו זאב וכמו שועל וגומר. הלילה התמלא זיעה. עליה ללמד אותו איך לענג אותה. איך להיות רך בהתחלה וחזק רק בסוף. איך ללטף ואיך ללקק ואיך להאריך את הרגע.

למחרת הוא אסף את דבריו ורוחו קצרה, ויצא מן החושה בלי להביט אליה. היא הלכה אחריו עד שהגיעו אל קבוצה של פועלים בדואים ומשאית ישנה. היא הבינה שהוא נוסע. הוא אמר לה משהו בשפתו. היא הורתה בידה על עצמה ועל המשאית: היא רוצה להצטרף. הוא הדף אותה ואחר־כך עמד והסתכל בה. הוא נעלם בבטן המשאית ונסע. היא הלכה לברר אם הם חוזרים. ״מה קרה, גנבו לך משהו?״ ״כן״.

״לפעמים הם חוזרים, לפעמים לא.״ עייפות סהרורית הציפה אותה. עייפות עד מוות. היא חזרה אל החושה שלה. היא ישנה שעות ארוכות. בשעות שלא ישנה שכבה בעיניים עצומות וציפתה. אין טעם להתעורר אל תוך החוף בלי לדעת שהוא כאן. עוברים בה חלומות של שינה קלה, של חצי עירות: חדר מעוקם. מיטה לבנה. שידות. קופסת תכשיטים פתוחה, שמתגוללים ממנה מחרוזות, עגילים, שעון, סיכות. ספרים עפים על המיטה. דפיהם מפרפרים כמו יונים שניצודו. אבי. פניו כפני דג והוא עומד ומפריח ספרים באוויר. מפזר יונים נרצחות על פני החדר, מנסה לפגוע בה. והיא לובשת את חיוכה מעולמה הקודם, חיוך צנוע של גדלות, ותחת בית שחיה ספר שירי רחל, היא חולמת. החיוך הזה שלה היה מביא את אבי לידי טירוף. הוא צעק צעקות נוראות. זרק את עצמו על הרצפה, הכה בידיים פתוחות ומתוחות על הרצפה ועל הקירות, לעתים פרץ בבכי עצבני.

ואז היא אמרה לו את המשפט שהיה שמור בלבה זמן רב: בקשר לדירה – תפנה לעורך הדין שלי. זה נראה לה משפט נצחי. היא תנסה לתת אותו לאיזה במאי יום אחד. אולי לקחה אותו מאיזה במאי. מכל מקום, יש לדאוג גם לסצינה עצמה, כך חשבה בעולמה הקודם. ספר שירי רחל. חיוך צנוע לפיוס, כדי שייתן לה לצאת. בקריית־ים אמר לה אבא שלה מאוד ברכות: את רואה חומד, לא שינינו את החדר שלך. לא הזזנו כלום. חיכינו לך שתבואי. והיא חזרה אל אמא ואל אבא. אין עוד צורך בהעמדת הפנים. שוב יחכו לה בגדים ומתנות אחרות על המיטה. שוב יגישו לה אוכל. שוב תוכל לשכב במיטה כמו בת שש־עשרה ולקרוא כאוות נפשה. גם החברות הישנות התחילו מתאספות שוב סביבה, וכמה מחזרים שהיו נכונים לעשות כל שתבקש בשפלות רוח, והיא הייתה משתעשעת בהם. וכך חלפו להן עשרים וחמש שנים. על־יד אנשים. על־יד האמנות באוניברסיטה. על־יד הנישואים לאבי. על־יד חנויות, מספרות, קופת חולים, ידידות, אסונות, פגישות, מחשבות. בדרך־כלל נענה לה אבא ברצון כשקראה לו לשחק איתה, אבל בשבתות רצה לשקוע לו בשקט בעיתונים. כשלאה׳לה הקטנה מחליטה לשחק, היא אינה מרפה. והוא אמר לה: טוב, לאה׳לה, נשחק ברופא וחולה. אני אהיה הרופא וזה החדר שלי. את תהיי החולה בחדר ההמתנה. הנה אני נותן לך פתק. מספר 74. עכשיו את בתור לרופא. בבקשה לגשת גברתי. לא להידחף. יש פה חולים שמחכים מהבוקר. שבי לך על הכיסא, טפלי בבובה. אני בטוח שגם היא חולה. תעזרי לה, ותחכי יפה כמו כל המבוגרים פה. ולאה׳לה ישבה והמתינה. עשרים וחמש שנים המתינה לתורה, עד שיום אחד עלה על דעתה שאולי לא זו הדרך. איש אינו לוחץ עליה והיא עדיין בטוחה שפני הארץ שטוחים. והיא ארזה ונסעה לניו־יורק.

החום בתוך החושה נורא והאוויר הדחוס עומד. תמונה קצרה: ילדה בעלת עיניים מלוכסנות יושבת על כיסא קטן, מחזיקה בובה עטופה שמיכת צמר. פתק בידה האחת ובקבוק עם מוצץ בידה האחרת. רגליה משוכלות זו על זו כרגליה של אישה. צל רך נופל על שמורות עיניה העצומות. מישהו נמצא על־יד החושה שלה. היא פוקחת את עיניה, ממצמצת גמיעות קטנות של אור. האור המסנוור חודר בבת אחת ושורף את התמונה הקודמת, והוא עומד שם כפוף וגבו אליה. קושר גמל. כאן ממש על־ידה. הוא שב ובא לראותה. רווח לה – אולי עכשיו התמונות יעזבו אותה. הלעג המר, הצורב, הורם את התאים הפנימיים שלה.

הגבר מזדקף ומשתהה אצל הגמל. היא כבר ערה לגמרי. הזמן שנדרש לו לקשירת הגמל הוא נצח בעיניה. היא עוקבת אחר תנועותיו ורואה איך החבל מתפתל בשמיניות בין רגליו הקדמיות של הגמל. והנה הוא נכנס אל החושה ובא וצונח אליה מהגבהים. הוא כורך סביבה את זרועותיו. היא מתכנסת בתוכו. מריחה את הג׳לביה שלו. את הז’קט. הזיעה חמוצה. מסדרת לה פתח קטן לנשום דרכו. מהרהרת בחבל. אלוהים אדירים, מה שאפשר לעשות בחבל הזה. הוא יכול לקשור אותה כמו גמל צעיר ולזיין אותה כמו שגבר כמוהו יודע לזיין. והיא יכולה לקשור אותו כמו שקושרים חיה שצריך לאלף, עד שהיא נעשית צייתנית. ואז היא תגרה אותו עד ששוב לא יוכל לעזוב אותה לעולם.

הוא מתייצב במקום העבודה שלו. המגרפה בידו, אבל הוא חומק למטבח ומשיג מחבר אגס אחד. הוא חוזר אליה והיא חוטפת את האגס ובולעת אותו מיד. יומיים לא בא דבר אל פיה. היא צמאה. הולכת לברז הקרוב, מתכופפת ובולעת את הזרם הנשפך ממנו. אחר־כך, הוא אומר לה בתנועות ידיים, אחר־כך את ואני נצא לרכב על הגמל. רחוק רחוק, הוא אומר לה, אל תוך המדבר. ויוצא לעבודה.

פתאום המדבר סביבה והגבעות ממול הומים אנשים שעירים מאוד. השיער שעל גופם כמעט פרווה. אנשים קופים. הם רצים כפופים, אוכלים בידיהם, צווחים צווחות קצרות וקטועות. הם מחליטים לתקוף את האנשים הלבנים. הם מטפסים על הסלעים, קופצים מראשי הגבעות למטה, נכנסים לבית, אונסים את הבת הגדולה. היא צועקת באימה. איש־קוף אחד רואה כלוב עם קנרית. הוא מביט בסקרנות רבה אל תוך הכלוב ופניו הזעופות מתבהרות, מחייכות מעט. ידו מקרטעת בתוך הכלוב, צדה את הקנרית. הציפור מצייצת ונעלמת בתוך פיו על נוצותיה המיואשות. האחות הקטנה בובה. האם באה הביתה. הכל הפוך. חיובים שטניים אורבים לה על פני אנשים־קופים. גם היא צורחת צרחות נוקבות. לאה רצה אל הטלוויזיה והולמת בה כאחוזת אמוק. The Hills Have Eyes, סרט זוועה בשתיים אחר חצות. הטקסט כולו צרחות סיוטים. היא לבד בניו־יורק, ברחוב תשעים ושלוש והשדרה הראשונה, בדירה קטנה בקומה השמונה־עשרה. שעות עוד שכבה בוהה אל הטלוויזיה הדוממת, וזכר הצרחות מהדהד בחדר. שנתה נודדת. השכמה עייפה אל בוקר עכור. בחוץ אפור. יש לה חלון גדול פונה אל השמש, אבל אין שמש. גם כשחם השמים אינם בהירים תמיד. במזג־אוויר כזה היא משותקת. היא חוזרת למיטה ומכסה את ראשה בשמיכה. היא הביאה איתה ספרים ולא נגעה בהם. מאמץ גדול נדרש ממנה כדי לצאת החוצה: לשוחח עם האנשים בשפתם הזרה; לנהוג בכבישים שלהם. היא קמה, לובשת חלוק ומשקה את העציצים. הירוק שלהם כהה. היא רוחצת את העלים, אבל זה לא מוסיף להם רעננות. מולה הפועלים בונים רב־קומות. לפני שבוע עוד הילכה עירומה בבית על רצפת העץ. בכל יום הם יורים קומה. עכשיו הם כבר הגיעו לגובה שלה, בקומה השמונה־עשרה. הקצב הזה מסוכן. היא שבה למיטה ובוכה על הירוק של הצמחים שלה; על פיסת השמים האפורים שלה; על הפועלים שהגיעו אליה.

ניו־יורק הניתוק, ניו־יורק החופש, היא אומרת בלבה. היא ניתקה מכל הדברים בעולמה הקודם. היא כבר אינה ממתינה בתור לאביה; היא בוחרת את בגדיה בעצמה; חיה לבדה. קליפה של נישואים חברתיים, תולדות האמנות, לימודים תיאורטיים, חברים־משרתים, חברים שהיא כובשת, מלכה של מלכות מעיקה. כאן איש לא מכיר אותה. כאן לא כובשים.

ניו־יורק הניתוק. ניו־יורק החופש. אף אחד לא מתרגש. צווחות של אונס בטלוויזיה. אצבעות של בחורה נקטעו בסאבווי, מישהו דחף אותה אל מתחת לקרונות. סוג חדש של פשע. רופאים באו ואספו את האצבעות שלה בשקית ניילון והקפיאו אותן ואחר־כך השתילו אותן במקומן. בחורה משוחזרת. יש אלימות ויש לה תרופות. כמה אני קטנה וכמה אני רוצה להיות מישהי. אולי אמנית. לצייר או לצלם.

ניו־יורק הניתוק. ניו־יורק החופש, חודרת ההכרה קרה, חדה, מאיימת, משמחת. צריך לעשות עם זה משהו. אבל מה נבון לעשות. היא חשה בכאבים פנימיים זרים לה. הלכה לרופא של גוף, אחר־כך לרופא של נפש. הרופא פירש לה. מה יהיה על חייה. היא פותחת דפי־זהב, מדפדפת מהר. איפה זה – הנה. מכון לבריאות: סאונה, בריכה, מסג', התעמלות. לא, זה לא מקדם אותי. הגוף מתעתע. כל חיי אני מטפלת בו, והוא בוגד. לעשות משהו חזק. קורס לאיפור במה – אפשר להתחיל בזה. אפשר ללמוד להתחפש בצורה מקצועית.

מי הברז שוטפים את קרישי המלח ומלטפים את גופה.

עוד מעט תצא לטיול המובטח. הגמל גם הוא מחכה. קשור וצייתן. טיול במדבר. בספר ״במדבר״ אין תיאורי נוף אלא שוב ושוב הביטוי ״המדבר הגדול הנורא הזה״. המדבר יהיה מקום מבחן. ניו־יורק הייתה רק עולם ביניים. מקום של התפרקות ובנייה מחדש. עכשיו היא באה להיבחן. להיקלט בעולם שבחרה בו.

נאג׳ים הגיע לבסוף. היא לבשה חולצת טריקו ארוכה והם הפליגו לדרכם. עמוק בתוך המדבר עצרו וחנו. מישור צר ולבן, תחום משלושה צדדים בחומת אבן שחורה־ירוקה, ומעליה מתנשאים הרי כורכר חוליים, משובצים אבנים מעוגלות וחריצי שטפונות ישנים. הגמל קיפל את רגליו ונאג׳ים פרק ממנו שק קטן וג׳ריקן מים. בתנועת יד הורה לה היכן לשבת, ומשישבה קשר את הגמל והלך. היא הסתכלה אחריו, שואלת. זיעה נבעה ממנה פתאום, והטיפות חרצו בשכבות האבק שעל פניה וצווארה. היא קמה ונגעה בחומה השחורה־הירוקה. חומה של אבן קשה. היא הלכה סביב המישור הצר כשהיא ממששת את האבן הקשה ונשענת עליה, הסתחררה במעגל ומבטה אל פתח הקניון, לראותו בשובו. לבסוף שבה וישבה במקומה. היא צמאה אבל איננה נוגעת במים עד שיבוא וייתן לה. במדבר צריך לחסוך במים והיא אינה רוצה לטעות. אולי תקום ותצא מן המקום הזה לטיול קצר. תטפס על החולות הרכים, תצטנף לכדור־תינוק ותתגלגל, תתנשק עם האדמה ותצרח משמחה. אבל המדבר הגדול והנורא עמד בדרכה והיא לא קמה ממקומה.

כששב לבסוף רצתה לברר מה הם החוקים של המקום הזה, אבל לא ידעה איך לשאול. האור המסנוור התחלף באור בהיר. הוא הוציא מכיסו חליל וניגן. אחר־כך שר. שיר לא לה, אל המדבר. היא רצתה להצטרף לשירה. אבל היא איננה מכירה את השיר. אולי תשתתף כמו שהיא מרגישה: בקולות צרודים, בקולות משתפכים, בקולות מסתלסלים, עולים ונקטעים. למראה תווי גופו המטושטשים מאחורי הג׳לביה התעוררה תשוקתה. היא נזכרה פתאום בפרשת התשוקה שלה עם רוי בניו־יורק. הם נפגשו בקורם לאיפור במה, והיא הציגה את עצמה: מיי ניים איז ליז. באופן מנומס מאוד הוא הזמין אותה למסעדה, והיא נענתה לו. אחרי שלושה ימים צלצל והזמין אותה ללכת אתו לתיאטרון וגם לתערוכת צילום. שלושה ימים בין צלצול לצלצול. שלא להעיק. מלבד חיבוק אבהי לא הראה כל רצון לגעת בה. היא ניסתה להגיע אליו, ללא הצלחה. הוא סיפר לה על הפנטזיות המיניות שלו, הסביר מה הפסיכולוג המטפל שלו אומר עליהן, והזמין אותה לרחוב 42. הרחוב הומה בלילה, האורות מסנוורים, השלטים צפופים. לא היה לה מושג מה מנהטן מסתירה מאחורי התפאורה הדו־ממדית הזאת. הוא השחיל אותה לכניסה קטנה, דלת כבדה פתוחה למחצה. הם נכנסו לחדר ארוך שתקרתו נמוכה. רוי שילם בכניסה. ליז מצאה עצמה עומדת מול שורה של תאי טלפון ציבוריים ובתוכן נערות מעורטלות. רוי הוליך אותה אל אחד התאים בצדו האחר של החדר. קיר זכוכית הפריד עתה בין תאם ובין תאה של נערה שחורת שיער וחטובת גוף. האור בתאה של הנערה כבה, וכשנדלק שוב נדהמה ליז לראותה יושבת עירומה בפישוק רגליים, קרוב מאוד לקיר הזכוכית המפריד ביניהם, ומאוננת. בידה האחת עינגה את עצמה ובידה האחרת אחזה בשפופרת הטלפון. שפתיה נעו. רוי הציע לליז להרים את השפופרת בתאם ולשוחח איתה, אבל ליז עמדה מכווצת בפינה. רוי לקח את השפופרת ופתח במחמאה: ״you have a nice pussy,״ אמר לה, והיא שאלה מה הוא רוצה שהיא תעשה. הוא אמר לה לסרק בציפורני האש שלה את שיער הערווה. הוא אמר כן, ככה. עכשיו תדחפי אצבע עמוק בפנים. שתיים. את כל היד. והיא חייכה. עכשיו את השפופרת, אני רוצה להיות בקשר עם הפוסי שלך, והתחיל להכות על אברו הארוז במכנסיו. כשהתחיל להתנשם בכבדות כבה האור. זהו זה, הוא אמר, אם רוצים עוד צריך להוסיף עוד כסף. את רוצה לראות עוד? כן, הפתיעה ליז את עצמה, שלם עוד. כשנדלק האור שוב, הרימה את השפופרת. מי בא אל תא הטלפון שלך? שאלה את הנערה העירומה שחורת השיער. אנשים בודדים, השיבה הנערה. למה הם באים? הם רוצים מעט חום. תשומת לב. ואני יודעת לתת להם. הם מנשקים את קיר הזכוכית על בל המקומות בגופי. הם מאוננים ומסתכלים בי ומתרגשים. למה את כאן? אני צריכה לממן את שכר הדירה שלי, ענתה הנערה בחיוך, כאילו לא שמעה מעולם על הדפסה בשיטה עיוורת. ליז הרגישה מבוישת. מעט חום מבעד לזכוכית. מין בלי מגע, שלא להיות מעורבים.

אחרי שלושה ימים צלצל רוי לשאול מה היא מרגישה והאם היא רוצה לשוב אל מסתרי רחוב 42. היא רצתה. הוא לקח אותה למועדון של סאדו־מזוכיסטים. נשים חגורות בפיסות עור שחור מבריק מרוקע ניטים ואבזמי כסף, ששוטים בידיהן והן מצליפות זו בזו ובגברים שבאים לשם להיאנק ולשלם. בשירותים ישב איש אחד וכולם השתינו עליו לפי התור. הוא נטרף מעונג. קוראים לזה golden shower אמר רוי. כעבור שלושה ימים לקח אותה רוי למועדון ה*־ *G&G של הדראג קווינס. היא פתחה דלת בשירותים וראתה בחורה ברונטית עם שדיים גדולים וזקופים משתינה בעמידה. נבהלת, הא מותק? פעם הבאה תדפקי על הדלת, אמרה הברונטית, ורכסה את הג׳ינס שלה ויצאה לרחבת הריקודים. ליז הסתגרה בבית השימוש, מבוהלת. בעבור שלושה ימים לקח אותה רוי לתא צר וחשוך שבאחד מקירותיו קבוע חלון קטנטן מואר. דרך החלון נראה אולם עגול מוקף חלונות קטנטנים הפונים כולם למיטה גדולה מכוסה בד קטיפה אדום. באולם הסתובבו נערות יפהפיות עירומות. אל החלון שלהם קרבה יפנית בעלת חזה קטן ורגליים מוצקות, ושאלה את ליז אם הייתה רוצה ללטף אותה מעט. ליז זינקה לאחור בתא הצר, ורוי הכניס את ידו ומחץ את השדיים הקטנים. עכשיו הוא ראה בחלונו רק שדיים קטנים. כשהיא מתקרבת ממש אי־אפשר לראות את כולה, רק חלקים ממנה, בכל פעם חלק אחר. הוא התחיל טופח על אברו התפוח ובחשכת התא לא ראתה ליז את הנערה, רק אותו. עוד קצת, עוד קצת, הוא קרא, והיא שמעה בקולו בפעם הראשונה תשוקה אמיתית. יד יפנית קטנה חדרה אל התא והוא שלשל לתוכה שטרות כסף. היפנית עלתה על קצות אצבעותיה, ועכשיו לא נראה בתא האפלולי אלא אברה הלח, מאפיל לגמרי את התא ורוי הכנים את אצבעותיו והיא שבה והתרחקה והוא ליקק את אצבעותיו כאילו נפצעו ושתתו דם.

אחרי שלושה ימים צלצל הטלפון, וליז לא הרימה את השפופרת. הטלפון שלה דמם שוב. ליז שבה לשהות שעות רבות בתוך חלוק הבוקר, בתוך המיטה, בתוך החלון האפור הקבוע שבביתה, מול בניין שקומתו כבר עברה מזמן את קומתה שלה. עכשיו היא עם גבר שלם במדבר. צמאה, מאובקת, מוחקת את רוי, את רחוב 42, את החלון האפור. מפקירה עצמה באהבה אל האורות הרכים.

הם הלכו וקרבו למעיין. צמחי המים שדימתה לראות מרחוק הלכו ולבשו צורה של רועות בדואיות כורעות לשתות או למלא את כדיהן. היא שמחה. ירדה מן הגמל, פשטה את בגדיה ורחצה את גופה, ואחר שתתה מים רבים. היו שם רועות בדואיות ונערות שאוהבות מים.

נאג׳ים הסתכל עכשיו באישה שלו, שבעירום שלה אין כל בושה, שמתפשטת על־יד המים ורוחצת את בשרה לעיני העזים והרועות הנדהמות, ולא ירד מעל לגמל.

 

3    🔗

נאג׳ים לקח את ליז אל משפחתו של עוואיד הזקן, שחנתה בעונה זו לא הרחק מ״נווה מדבר״, והשאיר אותה שם. נוח היה לו לחזור לשם בתום העבודה. גם הגברים בני משפחתו של עוואיד עבדו במושב של הישראלים, בבנייה, בגינון, בניקיון ובשמירה.

אצל משפחתו של עוואיד הזקן למדה ליז להיות רועת צאן. תחילה יצאה למרעה עם בתו של עוואיד, פרוזה. אחרי כמה ימים קיבלה כמה עזים להשגחתה ויצאה אתן לבדה. כמו שלמדה מפרוזה תלשה בכוח ענף מאחד השיחים היבשים, הסירה ממנו את כל הזרדים הקטנים, ובידה נשאר מקל לא גדול, מעוקל. השמים היו צהובים וכוח וחום ניתכו מהם ארצה. גלים גלים של אוויר רותח נעו סמוך לקרקע והיו לאדים מרצדים. האדים שאפו למעלה. תנועה סמויה, מעגלית של אוויר, ליז הגיעה עם הצאן למישור קטן ששלוש גבעות לא גדולות ולא קטנות ניצבות סביבו, ובצלן הדל צומחים כמה שיחים ירוקים קוציים. היה לה חם. היא רצתה לשבת מעט בצל, לשקוע בעונג המנוחה ביום מרעה, הרביצה השקטה, הליאה, המתמכרת לחום ולא נלחמת בו.

העזים התחילו להתפזר. היא רדפה אחריהן והכריחה אותן למרכז. עז אחת, בוגרת גרומה ודלת בשר, כבר הרחיקה עד הסיבוב של שלוש הגבעות, שהיו התמרור הטופוגרפי היחיד בשטח המישורי. ליז רצה אחריה. העז התקדמה במהירות בתוף השיחים החרדליים שאין להם קצה. הגוף בעינוי גדול. גלי החום פנימיים עכשיו. החום מבקש מוצא, מגיע לנקודת הרתיחה של עצמו. שורף אותה מבפנים. היא עצרה. היא לא תוכל לשוב בלי העז המכוערת הזאת, נאג׳ים יבוא בערב והם יספרו לו. הוא יהיה מאוכזב. היא המשיכה בהליכה מהירה בעקבות העז, עד שמשהו קרה. נראה כאילו העז נתקלה במשהו ונבהלה, ופתחה בריצה משוגעת בחזרה. ליז שבה בעייפות על עקבותיה. במישור שמאחורי שלוש הגבעות ראתה שהעזים התפזרו וניסתה לקבץ אותן. היום הזה אינו דומה לימים שעשתה עם פרוזה. ליז הייתה נרגזת והתנפלה על העזים במקל שבידה. עז אחת חטפה מכה באחוריה ולא זזה. עמדה ונכנעה למכות והביטה אל ליז בעיני החרוז הקטנות שלה. ליז נתקפה חמת זעם וחבטה בה במקל כאילו היא חובטת בשטיח. היא הלמה בה בכל כוחה, והעז הלכה והתקפלה, הלכה והתכווצה, ומבטה נעוץ בעיניה של ליז. ייאוש נורא אחז אותה. איך תעמוד במבחן הזה. הצהוב המסנוור, החום העצום ושתים־עשרה העזים הם העולם הגדול, והיא לא מצליחה להשתלט עליו. היא עמדה מתנשפת ממאמץ ההצלפות והסתכלה סביבה. העז המוכה התקדמה לאטה, בצליעה, וליז נתקפה בהלה וחרטה ורצה אליה, ומעדה ונפלה. ידיה המושטות לפנים לבלום את הנפילה נגעו בקרקע השורפת. גם על האדמה אין מנוחה. אבל היא לא מיהרה לקום. העז הכנועה באה אליה וליז נאחזה בה ומשכה אותה עד ששכבה לצדה, וליטפה אותה ברחמים גדולים.

אחר־כך, כשהעדר שקט, נמנמה, ובשנתה הקלה חלמה נחל. על שפתיו היו שלוש או ארבע רועות. הן שרו והביטו אל ארבעת כיווני השמים כאילו ידעו איזה סוד נסתר. הרועות שרו: ״יא טאלעין אג׳בל אציד פיל ואדי! מנאקשת אל חיג׳ב בנאת אלאיג׳וואדי.״ הן שרו את השורות הללו שוב ושוב, במנגינה חד־גונית, כמו לחשי קסם, ואז הופיעו פתאום גברים על גמלים, ירדו מן ההרים, אחרים התגנבו מאחורי הסלעים והזיזים, מקצתם נערים עדיין, והם מחייכים אל הנערות. זה מקום המפגש. יא טאלעין אג׳בל, הן קוראות, גיבורים, הן קוראות. נאג׳ים ביניהם? לא. נאג׳ים עובד עכשיו. יא טאלעין אג׳בל, מתגברת קריאתן, מעריצה, מייחלת. בואו, יא טאלעין. היא שמעה רעשים והתעוררה בבהלה. מה זה? לא נערים מחזרים אלה. גברים תקיפים. רבים. מקיפים אותה כמו חומת סלע. גולשים במורדות שלוש הגבעות. מקצתם רעולי פנים, מקצתם לא ירדו מן הגמלים. עם פרוזה הרגישה בטוחה כל־כך. מה הם רוצים. לקום מהר ולהתחבא. מאוחר מדי. למשוך את השמלה המופשלת, לכסות את הרגלים, שלא יראו. הגוף חשוף. הגוף ללא הגנה. מה יעשו בה. היא ננעצה במקומה. ארבעה או חמישה דרכו ברגליהם על קצות שערותיה, העיפו חול לתוך עיניה ברגליהם הבוטשות, העצבניות. החול דקר בעיניה. היא מצמצה. לא העזה להרים ידה אל עיניה. ריח רע של זיעה שהצטברה שכבה על שכבה עלה מהם. הם דיברו אליה והיא הבינה שהם מהרי התיה (יא טאלעין אג׳בל אציד פיל ואדי). הם הורו לה לקום (יא טאלעין אג׳בל אציד פיל ואדי, מנאשקת אל חיג׳ב בנאת אלאיג׳וואדי). היא אמרה בלבה את מילות השיר שוב ושוב. במקום לחשוב. במקום למצוא מוצא. לו רק יכלה להפסיק לשיר לרגע, מיד הייתה יודעת מה עליה לעשות כדי שכל זה יחלוף. אבל היא דבקה בשיר והשיר דבק בה, והיא כבר יושבת על גמל וידיה כפותות. מה תעשה עכשיו? העזים. איפה נאג׳ים. ניו־יורק. קריית־ים. אמא. איפה את עכשיו. בגדים. מתנות על המיטה. אבא קורא עיתון בחדר השני.

אבא, אני בתור אליך. קבל אותי כבר. נאג׳ים. נאג׳ים. יא טאלעין אג׳בל. הם חטפו אותה.

על הגמלים ראתה יריעות אוהלים, כלים ותכשיטים מגובבים באי סדר. הם שדדו את משפחת עוואיד הזקן. מה הם עשו לנשים במשפחה? לבה יצא אליהן. היא מיששה את שיער ראשה. שערה קצר, אבל צבעו חום טבעי. הצהוב שצבעה אותו נגזר כולו, והיא מסרקת אותו על ראשה בתסרוקת שמטשטשת את אורכו האמיתי, כי בדואיות לא חותכות את שיערן. הם רכבו במהירות, ופניהם אל הרי התיה.

הנשים רצו כמו במירוץ שליחים מזו אל זו, כדי שלא להפקיר את העדרים, והזעיקו את הגברים. נאג׳ים ארגן את כולם. ״נצא להילחם, לא נפחד מהם,״ אמר להם, והם עלו על גמליהם ויצאו למרדף. הנשים הצביעו על הכיוון. ״להרים,״ אמר נאג׳ים, וכולם דהרו אחריו. הוא דרבן את הגמל בנחרות זעם, ומבטו לא סר מקו האופק. הוא חש בתנועה. לא של איש ולא של חיה, אבל פני השטח נעו. מארב. יש שם מארב, סימן בתנועת יד רחבה קשתית, וכולם פנו לשם. אנשי ההרים היו חכמים מהם, ומארב אחר חיכה במקום לא צפוי. פתאום החלו יריות על נאג׳ים ואנשיו שהיו עתה חשופים ולא מוכנים.

כדורי הירי הפכו לגללי עזים ואנשיו של נאג׳ים לא נפגעו, רק כלבו של עוואיד נפגע ונהרג. לא היה זמן לרדת מהגמלים ולאסוף אותו. הם המשיכו. אנשי ההרים הסתלקו מבוהלים, ואנשי נאג׳ים יורים והורגים בהם.

הם הגיעו אל מישור מסובן, ונאג׳ים חשב שלא תמיד יעמדו לו נסים. הוא עצר את הרוכבים, והחביא אותם בשקעי חול ושיחים נמוכים. נאג׳ים יצא באומץ וסימן קו. ״איש לא יעבור את הקו הזה. מי שיעבור דמו בראשו.״

אנשי התיה לא יעברו אותו וגם אנשי נאג׳ים לא ימשיכו לרדוף. אין הם דורשים אלא את האישה. האויב ברח והפקיר את שללו. נאג׳ים חיכה נרגש. לסתותיו קפוצות, וכל גופו אגרוף קשה. הוא אחז בכתפיה וטלטל אותה בחזקה ולא אמר דבר. אחר־כך פנה לאיש מאנשיו והורה לו לארגן משמר שיחזיר את כל הכבודה לשבט. השאר יישארו פזורים לאורך הקו.

הם לקחו את האישה שלו אל המאהל, והיא כאילו נקרעה ממנו. היא רצתה להיות לידו, שילטף אותה, שיגיד משהו, שיסביר לה מה קרה. אבל ניתקו אותה ממנו ולקחו אותה משם. היא זכרה איך קשרה אותו כשישן. הוא היה שלה והיא לא נגעה בו לרעה. זה היה משחק. לו רק יכלה לקשור אותו בחבל ולהוליך אותו אחריה לכל מקום. אבל היא ידעה היטב כמה זה יכעיס אותו.

בערב שב נאג׳ים, ושערו דבלולים דבלולים בצבע האבק.

היא רצתה לרחוץ אותו בים ולראות את שכבות האדמה נמסות וגולשות ממנו, ללטף את גופו החלק, להודות לו על שהציל אותה מן הפחד ומן האכזריות. היא ידעה שהוא יצא להציל את כבוד השבט ואת כבוד גבריותו, וידעה שמיום שהיא יושבת אצל עוואיד אין היא יכולה לצאת ולשחק עם נאג׳ים בים, אין היא יכולה לרוץ אתו עירומה על החוף.

היא שמעה אותו שופך מים וידעה שהוא רוחץ את גופו ובוחן את חזהו ואת שריריו, וגופו אומר גבורה. הערב עדיין היה מואר. הצהוב נאטם מעט ואת מקומו החליפו ירוקים וכחולים. את השקיעה לא תראה ממקומה. היא שבה מן המרעה כושלת. נושאת בידיה עז צולעת ומשתוחחת מכובד המשא.

הזקן שוטט לפני האוהלים, ולמראיה עצר מלכת. הנה נקרתה לו שעת כושר לספר את כבוד עצמו לפני זר. הוא סיפר לה שלפני מאה או מאה חמישים שנה היו שבטים פראיים יוצאים למסעות שוד, והיו חוטפים להם נשים יפות ומתחתנים אתן. אבי סבו, חמיד, הציל את סאלימה היפה מידי חוטפיה ונשא אותה לאישה. הגברים חוטפים את הנשים שלהם, לימד אותה. האישה אינה יודעת שום דבר. אביה מסכם הכל עם אבי החתן. בערב, לאחר שהיא שבה מן המרעה ומתיישבת עם אמה באוהל, באים וחוטפים אותה. אחר־כך עושה משפחת החתן חפלה גדולה. שוחטים עזים וכבשים ובאים אורחים מכל המדבר, אמר הזקן והחווה תנועת יד רחבה, והיא מסרבת. כשבא הגבר לקחת אותה ולבעול אותה, היא בועטת וצועקת. אישה בדואית טובה יותר ככל שצעקותיה חזקות יותר. צועקת יותר, סיים הזקן, מאמינים לה שידה לא הייתה בדבר והיא אמנם חטופה. צועקת יותר, יודעים זאת אישה צנועה וטובה. אחר־כך אסור לה לצעוק עוד. היא תדבר אל בעלה בשקט ובכבוד.

ליז נכנסה אל האוהל וחיכתה לנאג׳ים שישוב ויירגע מעמל יומו. מן הנאום שנשא עוואיד בחוץ לא קלטה אלא שהדברים נאמרים בקצב קבוע, ושאלה את פרוזה לפשר המילים.

״סבעת יום בדריהי, וד׳לין פי חנוכה שויה.״ ״שבעה ימים בכתה,״ ניסתה ליז כוחה בתרגום, ״ורק מעט נשאר בגרונה״ – השלימה פרוזה.

כמה משפטים לא הגיעו לאוזניה, ואחר־כך שמעה אותו אומר:

״גיבת ליהא מום אלחלק אמד׳ה מן סם אל חיה.״ ״משהו חזק מרעל של חיה?״– ניסתה, ״הנפתי עליה תער חד ונורא על מר הנחש. לא חיה – נחש,״ תיקנה פרוזה. ״הוא מדבר על צעירה חטופה,״ הוסיפה וחייכה חיוך ערמומי. ״אנחנו יודעות מה לעשות כדי שיחטפו אותנו. גם אמא שואלת את פינו ועוזרת לנו. לוחשת לאבא את מי אנו רוצות.״ ליז הייתה מכושפת. מכושפת משירתו של עוואיד הזקן, מכושפת מעיניה הערמוניות של פרוזה, מכושפת מהעזים שהיא רועה, מכושפת מנאג׳ים, ממסעות השוד, מהחיים במדבר ששינו צורה. מה הוא ששינה את חייה. שהפך את חייה הראשונים לנלעגים ואת חייה השניים לעיניים פקוחות. עכשיו אין היא מרכזת את מאמציה בלהיות מלכה. היא לומדת לתת את עצמה באהבה. החיים במדבר מילאו אותה. אין ספק בלבה שכאן מקומה, זהו רצונה האמיתי.

לפני שנסעה לניו־יורק התחיל הכאב. אחריו בא הייאוש. הדבר הנורא רדף אותה גם לשם. היא הודתה לדבר הנורא אבל הכאב היה חזק מדי. ניו־יורק אפורה רוב ימות השנה. היא שבה לקריית־ים מרוקנת וחסרת כוחות, ומצאה עצמה טובלת בירק ובשמש רכה, בפריחות ובשלכת ובריח ים ובריח עץ הלימון בחצר בית הוריה. הכל היה חי ורענן. היא התקרבה שוב אל הטבעי אבל גילתה שאין בכוחה להתמודד אתו, שחריפותו מכאיבה מדי. מקום צחיח נחוץ לה. מקום שהעונות אינן מתחלפות בו. שאין בו ריחות, פירות, עלים ירוקים, גגות אדומים, שלכת. ב״נווה מדבר״ מצאה מנוחה. היא לא נזקקה לכוחותיה אלא כדי לנשום ולקיים את הגוף. גופה, שלפנים אהבה אותו ופינקה אותו, היה לה למעמסה מעיקה. ידה לא השיגה להתפעל, להתרגש, להריח, לבכות. ואילו המדבר לא זז. במדבר השחיקה איטית. קופסת סיגריות ריקה שהשליך נאג׳ים בדרך אל החוף לא נמחקה משם שבועות רבים. איש לא ניקה, הרוח הזיזה אך מעט. הקופסא לא התנפחה מן הלחות, לא התלכלכה בבוץ, לא נדרסה בגלגלי מכונית או ברגלי חיה. יש בזה משהו מרגיע. הדברים משתמרים. לא עוברים זעזועים. לא תקוות ולא אכזבות.

שנה חיה ב״נווה מדבר״ והרגישה מרוקנת כמו המדבר ומשומרת במו החפצים המולכים בו. עד שהכירה את נאג׳ים. מאז הולכים ונגלים לעיניה דברים שלא הייתה ערה להם. היא רואה את העוצמה ואת היופי. העוצמה במרחבים והעוצמה בסלעים והעוצמה בדיונות של החול הקרוש, שהשיטפונות חרצו בהן חריצים.

אולי החול הוא ראשיתה של כניעה אבל בכל זאת עוצמה – הנה זה כוחו של החול. היא נמלאה רצון להתמסר.

לתת לאיש המדבר את מה שהוא תובע ממנה. ולרצון הזה נלוותה מיד תחושת הנוחות והביטחון. היא תדבק בעוצמותיו וביופיו, ותספוג אותם אל תוכה. היא נמלאה רצון להתמסר לנאג׳ים, הגבר והמנהיג שהציל אותה מאנשי התיה.

נאג׳ים גמר לרחוץ את גופו ובא אל האוהל. היא ניגשה אליו לחבק אותו, והוא הדף אותה ממנו והלאה. משושיה התקפלו והתכווצו. מחר, אמר לה, ייסע אל אביו לבשר לו על החתונה. ״החתונה היא חטיפה. לפני השמחה באה הבהלה.״

בבוקר יצאה לרעות את הצאן. עדיין קשה לה לרכז את העזים והיא צריכה להתרוצץ סביבן הרבה. משפחתו של נאג׳ים הגיעה וחנתה בקרבת מקום. ליז אינה יודעת על כך דבר. הם בונים את מחנה החתונה נסתרים מאחורי שורה של דיונות. הנשים אוספות עצים והגברים מקימים אוהלים: אחד לנשים ולכלה ואחד לאורחים. הנשים מתרוצצות כשורת נמלים למלא כלים במים ומכינות את מקום הבישול. הלילה ישחטו כבשים ועזים, ויצלו אותן על האש ויבשלו אורז ויאפו לחם פראשיח.

אמו של נאג׳ים מקטרת קטורת על־יד מקום הזבח. היא נרגשת מאוד. בנה הראשון מתחתן. היא מביאה גחלים בוערות אל אבן גדולה שענף דקל נעוץ בה. אחיותיו ודודותיו מבשלות בשר ואורז. בתוך אוהל הנשים מכינים תא לבן, כלא רך לאשתו. שם בבירג׳ה ישמרו עליה שלא תתחרט.

נאג׳ים עומד שם. גבוה. משקיף על המישור הפרוש לפניו. על התכונה. על הנשים העמלניות. הוא אפוף התרוממות רוח וחובש עמאמה לבנה שענף רותם נעוץ בה. הוא נושם נשימות עמוקות, ועיניו נוצצות. הוא עושה מעשה מוזר:

מתחתן עם אישה אחרת. שנים על שנים עבד וטרח והובטחה לו אחת מוכרת, אהובה. ופתאום באוהל, בהפתעה גמורה, ברמאות כמעט, באה אחרת ונהיית שלו. הוא מצייר בדמיונו את גופה. את גופה אשר אהב. עיניה כגביעי סין הדורים, חשב אהבה; פיה מעוטר בכסף; שיניה ככדורי ברד שנתפזרו מתוך עננה עבותה; שדיה כביצי חוברה בחגווי המדרונות, הוא חושב שירה; והמרווח הקטן בשער רגליה; ירכיה החמודות; שרירי רגליה הדקים, עורה החלק. הוא נושם את ריחה, והמראות טורפים את מחשבותיו ומערבלים את נשימתו. קומת אהובתי הדורה, תדמה לגזע שיטה הסוככת למלוא רוחב הוואדי, הוא אומר בלבו את מילות שיר האהבה היחיד שהכיר. הוא מצייר בדמיונו שוב ושוב את רגע החטיפה שלה, ומצטער שלא הוא שיחוש את גופה המפרפר, לא הוא שישמע את זעקות הפחד והסירוב. הוא יודע שלא יהיה פחד, שלא יהיו בתולים, ומתמלא חמה.

הוא מוסיף וקושר עשר לירות לענף הרותם, וניצב מוכן לפני השופט והעדים ואביו ואביה. כן, אביה נאלץ להתמודד ולבוא. לא עוד הסתגרות בחדרו, לא עוד מחבוא מאחורי העיתון או מאחורי אמא שלה. בולם שמים יד על־יד, והשופט אומר: ״נשאת את לילה, לפי תורת האל והנביא שליחו וספר האל הנערץ.״ נאג׳ים מתעורר מחלום מרגיז ומשיב: ״קיבלתי.״ עכשיו השופט נראה לו מרוצה. אביו קורא את הפאתחה וכולם חוזרים אחריו, מנסים להדביק אותו. איפה היא עכשיו, חושב נאג׳ים כשכל זה חזר על עצמו:"… תורת האל והנביא שליחו.״ שוב תחושת המלכודת. העמאמה גדלה ומתרחבת ומכסה את עין השמים ויורדת עליו וכולאת אותו בתוכה. הוא חובט ומסתבך בה ועונה: ״קיבלתי… והנביא שליחו וספר האל הנערץ.״ עם רדת החשכה נאג׳ים נעלם כמקובל.

מקדשים את העז בקטורת. היא עומדת שקטה ואינה יודעת מה לפניה. זבח תמים. החתן טובל בדמה של העז את כף ידו, נכנס לאוהל הבירזה ומורח את הדם על מצח כלתו. הטקס נגמר. עכשיו יוכלו לעלות על הגמל ולדהור להם כאוות נפשם…

ככה זה לא יקרה בחיים, ניעורה ליז מהזיותיה. מאות שנים כבר לא חוטפים נערות ככה, וגם שום טקס רשמי לא יהיה ולא יכול להיות לנו.

״אני הולך אל אבי לבשר לו על החתונה,״ אמר נאג׳ים, וליז חשבה שלפי שעה לא תשתף בכך את הוריה.

״הוא לא יבוא ולא ירצה להכיר אותך,״ אמר לה. אצלנו מתחתנים עם בת־הדוד חשב, לא עם זרה. הזרה תיקח את כל רכושך. ובשתיקה את הכל, תעזוב אותך. בת־דודי דומה לאתון. את יפה. כמוך לא אמצא. עכשיו אני כבר לא יכול להתחתן עם בת־דודי. ״אני לא אעזוב אותך, אני אהיה האישה שלך,״ אמרה ליז כאילו בוכנה ששוקלת טונות דוחפת את דבריה מאחוריה. נאג׳ים הלך והיא נשארה.

כבר שני חודשים שהיא בקרב הבדואים. החמולה של עוואיד שייכת לשבט הטרבין. כשבאים ימים טובים כל השבט נאסף ומשוטט בדרום סיני. כשבאים למדבר ימים רעים, פורשות משפחות מן השבט ויוצאות לחפש את פרנסתן. בחמולה חמישה־עשר מבוגרים ועשרים או שלושים ילדים. עוואיד אלמן. בניו ובנותיו כמעט כולם נשואים והם נודדים אתו. איש מהם לא פרש למשפחות הנשים, שלא להזניחו בערוב ימיו. רובם כבר יש להם ילדים משלהם. הם אוהבים את נאג׳ים, מכירים היטב את משפחתו, ושמחים לראותו ביניהם. עוואיד שמח שנאג׳ים לא ישן עם הבחורים הרווקים ב״נווה מדבר״. שם אין כבוד לבדואי. שם הם ישנים צפופים בביתן אחד, שמיכה על־יד שמיכה. בערבים הם משוטטים ואוזנם קולטת מוסיקה זרה, רועשת, ועינם רואה נשים עירומות, וכולם רוקדים ומשתכרים ומגלים אהבה שצנעת האוהל יפה לה. נאג׳ים לקח לו אישה והם אינם שופטים את מעשיו. לשבט לא יוכל להביאה לעולם. לעולם לא יאמצו אותה. ״למה? אני אהיה אישה טובה, יותר טובה מבדואית, למה אבא שלו לא יסכים?״ שאלה ליז את אבוצלאח, בנו של עוואיד. ״בטרבין יושבים טולואה,״ ענה לה אבוצלאח, ״כלומר ‘החיצוניים’ אבל רובם הצטרפו לפני הרבה שנים. אולי מאה שנים. אולי יותר. וגם הם בדואים. באו אלינו אפילו טולואה מהר חברון מוואדי חנן שבארץ ישראל.״ ״אבל לא אישה ישראלית,״ אמרה ליז. ״לא,״ ענה לה אבוצלאח ונפשו קצרה. הוא חיכה שתניח לו. אין הוא מרבה שיחה עם נשים. עם אשתו שלו הוא מחליף מילים אחדות בכל ערב, ברכות ושאלות של נימוס: איך עבר עליה יומה ומה שלום הילדים. על עניינים אחרים אין הוא משוחח איתה כלל. הוא הסתכל סביבו לראות אם הנשים במאהל שלהן ואם אביו אינו רואה אותו. ליז שתקה. היא רצתה לשאול עוד משהו, אבל חסרו לה המילים המתאימות. היא גם לא הייתה בטוחה שהבינה את כל דבריו. כשראה שהיא מוותרת, פרש.

נאג׳ים עלה בלב כבד על המשאית שעמוד אבק מוליך אותה והולך אחריה. כשהגיע לאוהלי משפחתו שמחו כולם לקראתו ולבו נפל בקרבו. הוא חיכה לערב, ובערב דחה את המעשה למחר. למחרת, בשעה שהגברים ישבו באוהל, שתו ואכלו ודיברו, ביקש מאביו לסור עמו לפינת האוהל. זמן מה ישבו שותקים. נאג׳ים בחן בסתר את צדודיתו של אביו. אפו חרום, לחייו חרוצות חריצים עמוקים, עיניו צרות, שפתיו דקות ונעלמות, ושפמו הדק הוא קו הרוחב היחיד על פניו. נאג׳ים חש בפקעת הקבועה בגרונו של אביו, פקעת של כעס על בנו הבכור שאכזב, והחליט לפלוט הכל בנשימה אחת: ״זאת המשכורת האחרונה שאני מביא. קח אותה. מצאתי לי שם אישה. אני רוצה להתחתן אתה.״

״אבל סובחיה בת־דודך יושבת כאן ומחכה,״ אמר האב. ״סובחיה אישה חרוצה וטובה, אבל מעולם לא דיברה או צחקה או בכתה,״ ניסה נאג׳ים את מזלו. ״והאישה האחרת, קרסוליה שזופים?״ ״לבנים.״

״אישה עצלנית שאינה יוצאת למרעה קרסוליה לבנים.״ ״לא. היא זרה. נולדה בישראל.״ האב לא ענה וישיבתו הפכה דרוכה. פחד אחז את נאג׳ים.

פתאום קם האב ממקומו והודיע לכל הנוכחים באוהל שהוא מכין ארוחה גדולה, וקרא לאשתו והורה לה להביא עזים וכבשים ואורז.

פחדו של נאג׳ים הלך וגבה ועדיין השתעשע בתקווה שאביו לא יעשה את הנורא מכל. האב קם על רגליו וקרא לכל הנוכחים להאזין לדבריו.

״בני נאג׳ים לוקח לו אישה זרה,״ אמר האב, ״מפקיר את סובחיה המסכנה, לוקח לו כלבה עצלנית, אישה ישראלית. אני מבקש לנדות אותו.״

רחש עבר בין הנוכחים ״תשמיס,״ ״תשמיס,״ נלחשה המילה הנוראה.

נידוי, אמר נאג׳ים בלבו את המילה הנוראה. מכאן והלאה הכל עבר עליו במעורפל. במהירות. הוא לא הספיק לעקוב אחר המתרחש ולהבין את משמעות המעשה. ציוו עליו להסיר את הג׳לביה ומישהו הניח אותה על שיח קוצני בפתח האוהל והצית אותה. תוך שניות היה הבגד לאפר.

״עפר ואפר תהיה גם אתה,״ התיז אביו נגדו. ״האם יש מישהו בשבט שייתן חסות לבני נאג׳ים?״ שאל כמקובל. כולם שתקו. זה כשלושים שנה שלא הוכרז תשמיס בשבטם.

״עכשיו אתה חשוף לשמש, אין לך הגנה, השמש תשרוף אותך בקרניה, אתה תתייבש במדבר,״ קילל האב וגבו אל נאג׳ים. ״לך, פגעת בכבודי. עכשיו אתה מופקר ומנודה מכל ירושתי.״

זה היה המשפט האחרון ששמע נאג׳ים מאביו. לא כאב ולא צער ניכרו על פניו החרוצות, האפורות כמעט, של האב.

 

4    🔗

נאג׳ים לא עשה את זה רק למען האישה שלו. הוא עשה את זה נגד אביו. חשבון ארוך וקשה הסתיים עכשיו, נאג׳ים לא ידע בניצחונו של מי. חשבון שהתחיל בניסיון המיני הראשון שלו, בגניבת הכסף שהיה חייב תמורת המעשה ההוא ובכעסו של אביו, בשילוחו לעבוד הרחק מן השבט, בניסיונו של האב להכריח אותו לשאת את סובחיה, בעצם הדבר שלא האמין בו. אין ספק שהכה את אביו מכה ניצחת. ככל שהצפין בדרכו לשוב אל האישה שלו, גבר כעסו. עד שעבר את הדרך מדרום לצפון, התחלף כעסו על אביו בכעס על האישה שהוא מכור לה. אבל הוא החליט ללכת עד הסוף. כששב אל מקום מגוריו החדש בקרב משפחתו של עוואיד, ניגש אליו מיד וביקש ממנו להיות עד בטקס נישואיו.

״אבוצלאח ואני נהיה עדיך,״ אמר עוואיד לבסוף.

בערב המאוחר הם נאספו לפני הדיונה הגבוהה והבעירו מדורה. שורה של גברים כהים, כתף אל כתף, זרוע חובקת צוואר, פותחת בריקוד. בשקט. באיטיות. מישהו מנגן, יושב אל המדורה ודמותו העטופה צללים מכתיבה את הקצב.

קולות רגליהם היחפות המרביצות בחול דומות לשעטת גמלים קרבים ובאים מן האופק. הקצב הולך ומתגבר. הגברים מזיעים, גופם מתפתל זה לצד זה באקסטזה. הם ניגשים אל נאג׳ים ומצרפים אותו אל הריקוד. הם מחכים לאישה בלי לדעת מי היא. הם מחכים לה דרוכים, וכשהיא מופיעה רעולת פנים ורוקדת כנגדם, הם מתפרצים בסערת יצרים ורוקדים אליה בגלים מרעידים. אבוצלאח דימה לזהות באישה רעולת הפנים את אשתו, והוא נמלא חמה וקנאה, וצעדיו וגופו היו לקרב גדול בריקוד החשק. האישה התפתלה בתוך שמלותיה, תכשיטיה קשקשו וצלצלו, ועיניה כמו מחייכות. בלילה יוצא לעולם סודם של הגברים הבדואים, נסתר מעין זר. עכשיו הם רוקדים בחתונה של נאג׳ים ופורקים בריקוד את מה שעתיד נאג׳ים לפרוק הלילה אל תוך אשתו.

לאט גוועו קולות התוף ועמם צעדי הגברים, עד שנשמעו רק קולות הזרדים המתפצחים באש. נאג׳ים עמד עתה מרוחק מעט, וליז לצדו. כעבור זמן מה בא עוואיד ועמד לידם, ובנו בא אחריו. נאג׳ים הכריז לפניהם כי הלילה הוא נושא אישה. לא הזבח והעמאמה וענף הרותם ולא אביו השופט ואמו הגאה עמדו לנגד עיניו כשאמר את דברו, אלא רגליהם של הגברים הכהים מטופפות בריקוד החשק, כמו שזכר אותם בחתונת דודו, וקול הטיפוף הוא שהדהד באוזניו. לסתותיו היו נוקשות ומבטו דרוך. הוא התעורר. אין כאן גברים פראיים שיעזרו לו לחטוף את אשתו, כמו באגדות על אבותיו. אין כאן רוקדים ולא יהיו. אין שמחה בחתונה שלו. רק הוא ואשתו החדשה ועוואיד ואבוצלאח עומדים בחשכת הליל על־יד מדורה ועושים את מה שצריך לעשות בנוכחות שני עדים. הוא אמר את המילים שהיה עליו לומר, וזז ממקומו לאות שהדבר נגמר. אחר־כך הוסיף בקצרה כי לא יוכלו להמשיך ולגור עם משפחת עוואיד, מכיוון שהוא מנודה. לעוואיד רווח.

עוואיד נתן להם שבע יריעות, שטיח, מזרן, שמיכה, סיר וקערת אוכל וכוסות, שק חיטה אחה חמש עזים, תיש וחמור שחור.

״אני חייב לך תודה כל ימי חיי,״ אמר נאג׳ים בלשון כבדה.

״עכשיו תוכלו ללכת,״ אמר עוואיד. הוא התעלם מדברי התודה, כדי שלא לפגוע בכבודו של החתן שאין בידו לספק לאשתו הטרייה את צרכיה. ״קרא לה לילה,״ הוסיף הזקן ואמר לנאג׳ים קודם שיצאו מן המאהל כמתגנבים בחסות הלילה ההולך ונמוג.

הם יצאו לדרך והלכו במדבר. לילה הרגישה חיים חדשים בתוכה. עכשיו היא תתחיל משהו משל עצמה. לילה, שמי הוא לילה, שיננה בלבה. לאחר כמה שעות, כשהלילה התחיל להבהיר וצבעים כחולים הסתננו לתוכו, עצרו. סביבם ארבע רוחות שמים ומדבר, ואין זכר עוד לריחו של הים.

״כאן נקים אוהל,״ אמר נאג׳ים לאחר שעות ארוכות של שתיקה.

אני אלמד לדבר אתו, אמרה לילה בלבה, אלמד ממנו את השפה שלו ואוכל לאמר לו מה אני מרגישה, ואושר מכביד מילא אותה ועבר על גדותיה. נאג׳ים הקים את האוהל מן היריעות שהביאו עמם. היא עמדה והביטה בעיון בתנועותיו, והעריצה את ידיו המיומנות, את פניו הקשוחים ואת שתיקתו. מעתה תפקידה שלה הוא להקים את האוהל. היא פרשה את השטיח על רצפת האוהל והניחה עליו את המזרן. נאג׳ים היה עייף עד מוות, אבל ברגע שהריח את ריחותיה של אשתו נעורה גברותו והוא שכב עליה וחתר בה בכוח, כאילו הוא בועל אותה בבוקר המוקדם והקר. היא נאנקה תחת כובד החבטות שחבט בה בכל גופו, עד שפתאום נקטע הכל. הוא שלף עצמו ממנה וצלל לשינה כמו אבן במים עמוקים.

למחרת לא יצא נאג׳ים לעבודה. הוא נשאר עם אשתו החדשה וריחותיה הסעירו אותו שוב ושוב. הוא זכר את התרגשותו ביום שהכיר אותה. מה לימדה אותו על גופה ועל גופו שלו. איך מצא אותה על קצה המים והיא קוראת בספר. אישה חכמה יש לו. הוא טעם את החירות שחשה בעירומה ואת תנועתה על החוף ובמים. הוא הרגיש בה נופים רחוקים וזרים שהביאה אתה אל המדבר, ומרדנותו ותקוותיו ניעורו. ביום מן הימים אולי יצא איתה אל העולם הגדול. למקומות ששוכנים בהם השבטים הלבנים צהובי השיער. הוא לא שאל אותה על משפחתה, אבל לא ייתכן שתמיד חיה כך, בלי להזדקק לאיש. ילדה צריכה לגדול על־יד אמה, ללמוד ממנה.

״את גדלת על־יד אמך?״

״כן,״ ענתה בלי חמדה. הוא התבייש. אין זה מכובד להרבות בדברים עם אשתך שלך. בצהריים יצא לראות את האוהל שלו מבחוץ. הוא זכר את האוהל של ימי ילדותו. אמא מיניקה את שני אחיו הקטנים. והוא ואחיו הגדולים מתרוצצים כל היום חסרי דאגה סביבה, סביב האוהל, נכנסים לקבל אוכל, לקבל לטיפה חמה, לחכות לאבא שיצא לימים רבים.

הוא שמע אותה שואלת לאן אתה הולך ולא הפך אליה את פניו. רק משמצא את הדרך למעין הקרוב שב אליה והסביר לה בקצרה את דרך הנשים במים. היא שמחה. יום יום תלך להביא מים חיים אל האוהל. היא תכיר חברות. לאט לאט תתיידד אתן. במדבר יש המון זמן. ואולי אין זמן בכלל. רק שהות מתמשכת בתוך אור גדול וחזק שאין לכסות ממנו דבר.

הוא הורה לה לצאת לקושש זרדים. תחילה הסתובבה במעגלים קטנים סמוך לאוהל. לאט לאט הרחיבה את מעגל סיוריה. על זרועותיה הדקורות והשרוטות העמיסה חבילות קטנות של ענפים יבשים ופרקה אותם בקרבת האוהל. החום היה כבד מנשוא. היא פשטה את בגדיה והמשיכה במלאכתה באושר מהול בעייפות. הוא ישב בפתח האוהל ועישן. כשראה אותה באה אליו עירומה, התמלא כעס. כשהתיישבה לידו לנוח רגע, דחה אותה מעליו והסתלק.

הוא לא שב עד הערב. למראהו לא חדלה מעיסוקיה בתוך האוהל, אבל הוא הבחין שגופה משתבלל כמנהגו בשעת סכנה. הוא ראה את עלבונה והתגבר על היסוסיו, ובתנועה מגושמת קרב אליה וחיבק אותה. הפיוס זרם בעורקיה וזקף את קומתה והצמיד את גופה אל גופו. הערב היה מואר, והוא הדליק מדורה והכין לשניהם קפה שכבר הרגילה את עצמה אליו.

״מחר אני חוזר,״ אמר והורה בידו אל האופק שמאחוריו נמצאת ככל הנראה ״נווה מדבר.״ ״מתי מחר?״ שאלה.

״מאוחר. מחר אין משאיות. אני אלך על הגמל.״ ואלה היו הדברים היחידים שהחליפו ביניהם כל אותו היום. אנחנו מסתדרים בלי מילים. אנחנו מדברים בשפה אחרת, חשבה וגיל פראי החניק אותה. כשניעורה למחרת בבוקר לקול פעיות הצאן, היתה באוהל לבדה. נאג׳ים והגמל ודאי יצאו לדרכם לפני הזריחה. היא נדהמה למצוא את עצמה בתוך האוהל הזה, במדבר, לבדה, ולפניה כל התפקידים הרבים שהיא צריכה למלא, בלי לדעת את סוד המקום. עד עכשיו נפשה על שפת הים, במקום יישוב, מוקפת אנשים. בכל שעה יכלה לקרוא לעזרה. בחושיה המתחדדים אל הבוקר קלטה פתאום את משמעות המדבר, מדבר סיני. זהו מקום מבחן. שלב בדרך אל המולדת. עליה לעבור את המבחן בהצלחה כדי להגיע למחוז המבטחים שלה. עליה להאמין בו בכל מאודה על־מנת שתוכל להתבצר בו. הוא יגן עליה מפני הפחד ומפני הכאבים הפנימיים ובל רע לא יאונה לה. הוא איש המדבר, ואל לה להיות שונה ונפרדת ממנו. באשר ילך תלך, ותדבק בו ותהיה לבשר אחד אתו. מדבר סיני הוא הניסיון.

אלוהים נתן לאנשים במדבר שלו, אבל הם היו חלשים וחשדניים ואספו לעצמם עופות רבים ככל יכולתם. אלוהים הרג רבים מהם וקבר אותם בקברות התאווה. יום אחד היא תצא לחפש את קברות התאווה. היא הרגישה שבקלות אפשר להתפתות. אבל ברור כי העמידה בחוקים הנוקשים היא המבחן, ועל חשד או אמון יקום או ייפול דבר. אסור שהתאווה תעביר אותה על דעתה. אסור לה להתלהט מהר מדי מכוחו ועוצמתו של האיש שבא אליה במדבר. היא חייבת להגיע אליו בדרכו שלו. בלי עלבונות. ללמוד להיות מה שהוא רוצה שהיא תהיה בכניעה גמורה.

לאחר ששאבה מים וסידרה את האוהל, יצאה לשוטט עם העזים. היא הייתה נסערת ממה שהבינה פתאום על חייה החדשים, וחיפשה לעצמה מוצא: להקריב קורבן. העז הצעירה ביותר תהיה הקורבן. ניחוחה יעלה השמימה. היא הכינה מדורה קטנה משארית הזרדים שאספה אמש, והביאה מן האוהל סולת ושמן ויין. את השמן והסולת בללה בקערה אחת, ואת היין יצקה לקערית אחרת. זה היה רגע קדוש: רוח עזה שטפה את המדבר והקימה עמוד של חול לפני המדורה, בגדיה ושערה התנופפו ברוח כדגל שננעץ בארץ החדשה, והעז הולכת ועיני החרוזים החומות שלה אינן יודעות מה ייעשה בה.

אבל כשבאה לקשור את רגליה של העז הקטנה, נתקלה בהתנגדות מפתיעה בעוצמתה. העז נאבקה בלילה בעוז עד שנכנעה. רגליה הקדמיות נקשרו זו לזו והוצמדו לבול העץ הגלילי, וכן רגליה האחוריות. באימוץ כל כוחותיה הרימה לילה את גליל העץ ותלתה אותו על שני הענפים החזקים שנעצה באדמה מעל הזרדים. מתחת כבר שלחה האש את לשונה אל העז, וניחוח הבשר שקשרה אל בול העץ עולה ונישא באוויר. מראשית עריסותיה היא מעלה תרומה לאותו אל שהביא אותה עד כאן. היא עומדת עכשיו במקום ששמו ״מקהלות״ כי כאן התקהלו שניהם, היא ונאג׳ים.

מרחוק ראתה רועה עם צאנה. היא שפכה את היין על העז וקרבה אל רעותה כשהיא מזרזת את העזים לבוא אתה. הבדואית הקשישה בבגדיה השחורים ובהליכתה השפופה נראתה כמו מכשפה זקנה. זמן מה הלכו בנתיבים מקבילים. לבסוף התיישבה הבדואית בין שיחים קוצניים מוריקים. לילה לא ידעה אם היא מוזמנת להתיישב לצדה. היא החוותה בגופה תנועה כאומרת להתיישב, ומיהרה להזדקף, אחר חקרה בעיניים תובעניות את גופה של הבדואית. מתנועותיה של הרועה לא ניכר דבר. לילה העזה להתיישב. לאחר שתיקה ארוכה החלה הרועה למלמל מלמולים ברורים למחצה ופניה מלילה והלאה. לילה התאמצה להקשיב ולהבין.

״פעם זה היה להפך. בן־דודי הלך אחרי. ואני ילדה לא השבתי לו אהבה. הוא לקח בעורמה משערות ראשי והביא אל הקוסם. הקוסם טבל את קצות השערות בדיו וגלגל אותן בתוך פתק שרשם בו את השם שלו ואת השם שלי, והטמין את הפתק בתוך תיק עור. בן־דודי תלה את התיק על צווארו. כולם ידעו שהלך אל הקוסם, כי תיק עור היה תלוי לו על צווארו. אבל שמה של מי רשום בפנים? זה היה שמי. אז הייתי בתולה. פעם זה היה להפך. הוא רצה אותי. בסוף אמרתי לו כן.״

היא לא הביטה אל לילה ולילה לא ידעה אם היא מאזינה רצויה או שמא עליה להתעלם מחצאי הדברים שהבינה. האישה לא חדלה לקונן. לא בבכי ולא בהתמרמרות. דבריה נשמעו כמו לחשי השבעה של אשת אוב.

״פתאום ראיתי שוב תיק העור על צווארו. מחזר אחרי בתולה חדשה. ואני, שילדתי לו בנים, זקנה אני? בת ארבעים שנים. קמטים יש לי סביב העיניים, עורי מתייבש בשמש החזקה, אבל אני עוד צעירה. פעם זה היה להפך. בצר לי הלכתי גם אני אל הקוסמות והמסובבות. זה סוד. אף אחד לא ידע. הקוסמת הורתה לי לשחוט דוכיפת ולקבור אותה במקום שהדרכים מצטלבות כשראשה למערב ורגליה למזרח.

חיכיתי ארבעים יום ואספתי את עצמותיה ופירקתי אותן והכנסתי אותן לתעלה שמימיה זורמים למערב. כל העצמות נסחפו, ורק עצם אחת פנתה למזרח,״ וכאן נפנתה והביטה אל לילה במבט נפעם, ״כן, כדברי הקוסמת: ׳עצם אחת שטה בכיוון ההפוך.׳ עודה זורמת במים התלקחה העצם בזוהר והייתה לגחלת. לקחתי אותה בידי והנחתי אותה על האדמה. לאחר שכבתה עטפתי את העצם הקדושה במטפחת שלי ונגעתי בו קלות בשנתו. עכשיו אני מחכה שישיב לי אהבה. אולי יוריד את תיק העור מעל צווארו.״

לילה רצתה להביע את השתתפותה בייסורי האהבה של האישה הזאת, שנראה היה שהיא מקבלת אותה באן במדבר, אבל לא ידעה מה לומר.

״כבר שנים רבות״, שבה האישה לקונן, ״כבר שנים רבות שיש לו מעמיל ואינו משתמש בו.״ ״מה זה מעמיל?״ שאלה לילה. האישה הביטה אל לילה בפליאה. נראה שעד כה לא ראתה בה שום דבר שונה. אחר־כך חיטטה בתיק הבד הגדול שלה והוציאה ממנו מכתש ועלי: ״הדה מעמיל.״

לילה הבינה וחייכה. היא לא ידעה איך לנחם את האישה שבעלה מעדיף צעירה על פניה ואינו בא אליה בלילות עוד. מתוך אושרה שלה לא ידעה לצייר בנפשה את אומללותה של זו. השתיקה נמשכה והעיקה עד שקמה ללכת.

״מחר אבוא שוב,״ אמרה לילה, ומיהרה להתרחק מן האישה הזאת, שאצבעותיה עבות ועורן קשה ופגום ופניה שחורים כשמלתה והיא מושכת ודוחה בעת ובעונה אחת. היא אספה בעצבנות את העזים והכתה בענף סביבן ועל גבן. רגע אחד שבה ועמדה על־יד המקום ההוא, מקום הקורבן, אבל מאז הקריבה את העז שמעה סודות מרתקים עולים מן המדבר ותחושותיה הקודמות התחלפו באחרות.

כל הדרך אספה עצים חדשים לאש של הלילה, וכשתמו כל עיסוקיה נתקפה חוסר מנוחה ויצאה לשוטט בכיוון שממנו יבוא בעלה ומבטה באופק. הוא הגיע כמו לוחם עייף, רכוב על הגמל, והבחין בה מרחוק, עוד לפני שראתה היא אותו. הוא ירד מעל הגמל והתקדם חרישית לעברה. דמדומים מאוחרים כיסו את פני הארץ והאנשים נראו בצלליות כהות. היא הספיקה להסתובב אליו ולקלוט את קווי המתאר של גופו עוד לפני שקרה הדבר.

הוא זינק עליה כמו תן והפיל אותה ארצה וחבט בפניה והכה בעיניה בחמת זעם ובטירוף. היא היתה משותקת.

״נאג׳ים! נאג׳ים!״ היא צרחה, ״מה קרה? מה קרה לך?״ ועיניה צבות ונוטפות.

״אשתי לא תסתובב בדרכים!״ צעק והכה אותה, ״לכי הביתה! את לא תסתובבי כאן! אסור לך!״ צעק ודחף אותה והפיל אותה ארצה, והפך את פניו ועלה על הגמל והלך.

חבולה ובוכה הלכה אל האוהל. שעה ארוכה חיכתה לו באוהל בפחד. היא לא ידעה ועברה על חוקי המדבר. היא זכרה איך קשרו זו את זה בחבלים ואיך התרגשו עד שטיפסו לגבהי ההרים וירדו לבטן הים. איך השתעשעו בקניון כשני גורים, מרחו זה את זה בחומר והתחברו לאדמה במנגינות משונות. היא דבקה בתמונות ההן ולא הניחה לתמונות מעולמה הקודם לחדור. לא לניו־יורק, לא לאמה שריפדה לה את החיים בחדר חם, לא לארון הבגדים ולמכתבה הכתומה. נאג׳ים הוא כל עולמה והיא דבקה בו לעולם.

הוא נכנס אל האוהל והשליך לרגליה חבילה שהביא עמו, והעמיק עד ירכתי האוהל ושכב על המזרן. היא פתחה את החבילה ולבה נמס בקרבה. מתנות הביא לה. בגדים של אישה בדואית. כמו בדואית אמיתית הוא רוצה בה. לבה נכמר על הגבר שלה, שהביא לה מתנות וציפה למצוא אותה ספונה בביתם פנימה והנה מצא אותה עושה מעשים אסורים. פרץ בכי חדש ונרגש הציף אותה, והיא רצה אליו והתנפלה עליו בגיפופים ונשיקות של תחינה. לבסוף ניאות לה והפך אליה את פניו.

״בדואי מכה את אשתו כדי ללמד אותה,״ אמר נאג׳ים, והיא הייתה אסירת תודה. היא רצה והביאה אל הגבר החזק את הבגדים שהעניק לה. הוא התפייס וניעור כולו להראות לה כיצד עליה להתלבש. הוא הראה לה תחתוני בד ארוכים דומים לשלו, המסתיימים בקרסוליים בפס בד רחב.

״הדה אל באס.״

״אל באס,״ חזרה אחריו מתוך להט עצום לשנן וללמוד.

על התחתונים לבשה ג׳לביה בצבע הטורקיז, עליה שמלה שחורה חסרת שרוולים שזורה רקמה בחוטים צבעוניים, ושרוולי התכלת העז מבצבצים ממנה ככתמי הים שגרה לחופו שנה שלמה. אחר־כך הגיש לה חגורה עשויה שיער עזים, תפורה בחוטים לבנים. ״ספיפה,״ אמר, ומפניו ניכר שבחגורה הוא גאה במיוחד.

לבסוף נתן לה את הלתמה, לקשור על פניה. ״אבי אמר לי, כל טפח באישה ערווה.״ אמר נאג׳ים בטון רך. היא לא הבינה. היא חשבה לעצמה שבמדבר אל לה להפגין את זהותה. עליה להתכסות ולהסתתר מעין השמש ומעין רואה. ורק בלילה, במסתור, יגשש בידיו ויחזור על תוויה המוכרים לו בלבד.

היא הייתה רצוצה מכל אירועי היום והלילה, ונפלה לצדו ושקעה מיד בשינה כבדה. נאג׳ים שכב ער על גבו, ויד ימינו על מצחו ועיניו. מעפר ארצך שים על לחייך, אמרו בשבט שלו. ולא מעפר ארץ אחרת. הוא הלך רחוק. הלך לאדמה זרה ופגע באביו. מהו הדבר שאין הוא משלים אתו. הוא שילם מחיר כבד בעבור האישה שריתקה אותו ומשכה אותו אליה בעבותות. ראשו עדיין מסוחרר מכל מה שלמד ממנה. היא חשפה לפניו עולם מסתורי ומסעיר ועדין. הוא הבין שהתמכר לה ונבהל מאוד, ונרתע וסגר בפניה את שעריו. הוא זכר בגעגועים את אחיו הקטן, את אמו מיניקה – תמיד מיניקה אחד מילדיה, מלטפת ומרגיעה מבכי, מביטה בעיניים טובות על הגדל ויוצא לעבודה. הוא זכר את חום גופה והתגעגע אל הילד שהיה במחיצתה. תחושות האי־נוחות החלו כשעבר לידי אביו. עבד לצדו. ראה מזווית עינו את בת־דודו המיועדת לו. היא תהיה אתי בעת צרה, חשב על הילדה ששערה פרוע ומלוכלך. והיא גדלה והייתה לאישה שמנה כל־כך, ואמו אמרה לו בנחת: אבל היא אישה טובה. מאז בגרה לא ראה אלא את עיניה ואת מצחה ואת גופה הגדול העטוף שחורים. עיניה היו קטנות ודלוקות ואישוניהן מתרוצצים ומעוקמים. בפעמים המעטות שפנתה ודיברה אליו על־יד הבאר הרגיש כאילו לא אליו הלא מביטה. מצחה היה צר מאוד ופלומה שחורה צימחה עליו. הוא לא אהב לא את העיניים האלה ולא את המצח הזה ולא את הגוף הרחב. הוא ברח ממנה. אחיו הצעיר חמיד בא אחריו וניסה לשכנעו בדברים. חמיד היה האח האהוב עליו. הם גדלו יחד והיו לחברים. אבל חמיד היה הילד הטוב, ונאג׳ים ידע שאביו מעדיף את חמיד על פניו. חמיד אמר לו: לאן תלך, עד לאן תוכל להרחיק, הן כולן דומות. קח אותה לאישה כי בלילות קרים היא תחמם אותך. אבל היא דומה לנאקה, היה נאג׳ים משיב, אני לא יכול לחיות איתה.

ואז קרה מקרה הגניבה הנורא. כבר אז הרחיק אותו אביו מעליו, אבל עלה בידו לדחות את הקץ: הוא יצפין ויעבוד רחוק מהשבט ויביא את כספו לאביו ויניחו לו. ב״נווה מדבר״ למד יותר משלמד בל שנות חייו בעומק המדבר. החום לא סימם אותו. חושיו היו ערים וגופו דרוך לקלוט. אבל עכשיו ממלא את לבו פחד. אולי באמת תעזוב אותו. היא מכירה את העולם הגדול. מה היא עושה במדבר הזה. מה היא עושה בו. מהו הדבר שהיא מסתירה מפניו. התנהגותה משפילה אותו כל יום מחדש. מנבכי זכרונו עלו כמו שיר דברים ששמע מפי הגברים שהיו יושבים עם אביו באוהל האורחים, והוא ממקום משכבו היה מקשיב להם עד שנרדם. כמה דקות נדרשו לו להיזכר במילים: נתללה מנפאת גצורה מעממרא ומשא לגאצר אל ח׳רבנא. ונחללא מן באע סאבגו וג׳א לפדע אל אידן ישרא (אבוי למי שחלף על פני בת־דודו והלך לציפור הזרה. ואבוי למי שזנח ארמונות איתנים והלך לגור בחורבות. ואבוי למי שמכר את גמלו ורכב על בהמה בעלת רגליים עקומות). עלה בלבו זכר אחותו הקטנה. ארבע עשרה שנים כבר מלאו לה. בקרוב תהיה לאישה ותרצה להינשא. האם תמצא אהבה או תהיה אומללה. תוך כדי מחשבות מרות על עלבון ואדמה וכבוד נפלה עליו שינה.

הם התעוררו יחד וקמו יחד להתחיל את היום. השינה הרגיעה את שניהם וטשטשה את הפגעים של אמש. היא לבשה את מלבושיה החדשים שקיבלה ממנו אתמול ומעליהם את הצעיף השחור הגדול שמצאה בבוקר ושמחה מאוד בכל אלה. גם הוא נראה מרוצה. הוא יצא איתה אל החושה הקטנה שבנו לעזים.

״שש עזים טובות קיבלנו,״ אמר לה והורה עליהן בידו, ״כולן בריאות. בחורף יביאו וולדות ובאביב ייתנו חלב ואת תעשי לנו גבינה.״

״כן נאג׳ים,״ אמרה, וספרה אותן בפחד וחשבה האם ייתכן שלא הרגיש בחסרונה של העז הקורבן.

לאחר שיצא לדרכו, רצה להביא מים אל האוהל. היא קיוותה לפגוש שוב את האישה שפגשה שם אתמול. משלא מצאה אותה אספה את הצאן ויצאה אל מקום המרעה. מרחוק ראתה את דמותה השחורה ועלצה מאוד. האישה ישבה ותיקנה יריעת אוהל, ולילה עקבה בעניין רב אחר תנועות ידיה המיומנות המושכות חוטים שתי וערב ומאחות לאט לאט את הקרע.

״שני בנים הבאתי לו. רק שניים, אבל בנים,״ המשיכה האישה בקינתה כאילו לא הפסיקה מעולם. ״עכשיו הם התחתנו. בושה גדולה בשבילו להתחתן עם אישה צעירה מבניו. את כל הצאן נתן לה ולי השאיר רק מעט, את אלה.״ האישה הפנתה את מבטה אל לילה וראתה את עיניה הנפוחות.

״אישה תתרחק לצד הדרך אם יעבור גבר מולה. אם הדרך צרה, תכסה את כל ראשה בצעיף ותסתובב אליו בגבה ותעמוד שם עד שיעבור,״ אמרה פתאום. לילה הסתכלה בה בתימהון.

״בעלי אומר באוזני כל גבר שמוכן להקשיב, אם תשאיר אישה לבדה, מיד תשכב עם כל מי שמזדמן לה, כי בראשה אין שכל יותר מבראש עז.״ לילה הבינה עתה כי מדובר בעיניה שלה המוכות, הסגורות למחצה. רוחה הייתה נמוכה. האישה הזאת חושבת שבגדה ולכן נאג׳ים היכה אותה.

״לא, לא,״ ניסתה בקול רפה.

״תבואי ותגידי לבעלך: אל תפסול פקעת צמר לפני שתרטיב אותה…״

״מה זה?״

״חוט יבש – נקרע בקלות, חוט רטוב – חזק. אם החוט נקרע בקלות גם כשהוא רטוב – אז תפסול אותו. יעניש אותך רק אם ראה בעיניים שלו מה שראה ולא יכה אותך סתם.״

 

5    🔗

הם נדדו מזרחה אל תוך המדבר, וחנו סמוך לבריכת סלע שמים רבים עוד השתמרו בה באמצע הקיץ הגדול ובמה אוהלים כבר נטויים סביבה. לילה היא שהקימה את אוהלם ב״מוסרות״. דרכו של נאג׳ים אל ״נווה מדבר״ הייתה עכשיו ארוכה מאוד, והוא בא ללון עמה רק פעם ביומיים, והביא אתו מעט פירות וירקות מן היהודים. אף שכמה מחבריו דיברו עברית ואשתו דיברה עברית, הוא לא רצה ללמוד את שפת היהודים. מידי פעם העמיד פנים שאינו מבין דבר. והיא בשפתו ידעה לדבר רק מעט, ממה שלמדה מעוואיד ובנותיו וממה שלמדה מסאלימה הרועה העזובה. בערבים היה נאג׳ים סר לפעמים אל האוהלים השכנים. כששב אליה בחצי הלילה כבר היתה שקועה בשינה עייפה וכבדת חושים. לעתים קנה לה קפה ותה, סוכר וחוטים ויריעות בד חדשות לתקן את האוהל במקומות שנפגם.

יום קיץ אחד התכסו השמים בשמיכה צהובה עבה סמוך מעל לראשיהם.

״תהיה סופה,״ אמר נאג׳ים, ״סופה עזה. אחריה יבוא שיטפון.״ והוא נשאר באוהל ולא רכב ולא הרחיק ממנה. לילה לא ידעה את נפשה, וגופה חיפש לו מוצא. היא רצתה אותו. אבריה השתוקקו אליו. אלא שכבר ימים רבים לא הייתה ביניהם קירבה של ממש ולא התרככות. והיא ניסתה לקרוע את היריעה ביניהם וחלמה להתכרבל בתוכו לשעת הסופה הגדולה.

היא בחנה אותו במתח רב, אך נראה היה כי הדבר לרוחו. חיוך חם עלה על פניו פתאום, ושיני המדבר המוכתמות שלו נחשפו. היא נמלאה אהבה ואומץ וקרבה אליו, וכרעה לפניו והניחה את ראשה על ברכיו. נשימתה התערבלה וחוסר המוצא פרץ דרך אל רגליו וחלציו ובטנו וגברותו.

הוא ישב כמשותק ולא זע. למן הימים הראשונים להכרותם לא עשו את זה ביום. ביום יש תפקידים לעשות וביום יש לכסות את הכל בכבוד. היא התחילה נושבת ומושכת את הג׳לביה שלו למעלה ומשתחררת מבגדיה הסבוכים. הוא במעט נעתר לה וחמה עצורה בוערת בו. הרוחות בחוץ התגברו ושרקו ואטמו את אוהלם הקטן מפני כל מה שבחוץ. וכשהייתה עירומה ושמלתו שלו מופשלת ותחתוניו הארוכים פרומים, הציץ איש זקן מבעד ליריעה התלויה על הפתח.

נאג׳ים זינק לעברו, ובאחת נשרה שמלתו וכיסתה על תחתוניו ועל כל אשר להם. עד כה לא בא איש לבקרם, והנה אורח בא. זקן שהסופה תפסה אותו בדרכו בין בניו הפזורים במדבר והוא מבקש מחסה. נאג׳ים הכיר אותו. זה היה איברהים, שישב פעמים רבות באוהל האורחים של אביו. לילה נחבאה מתחת לצעיפה השחור וברחה לפינה מרוחקת ומיהרה להתלבש. נאג׳ים, נסער ונרגש, הושיב את האורח וטרח סביבו, כאילו לפצותו על המבוכה שנגרמה לו בבואו.

אוהל לאורחים לא היה להם, ולאחר שהגישה לחם רמז לה נאג׳ים להסתלק אל עומק האוהל. הוא הוסיף עצים לכירת האבנים המפויחות והגביר את האש והעמיד עליה את הפינג׳אן. לאחר שרתחו המים הכין תה לאורח. נאג׳ים הסתכל באיש והקשיב לדיבורו הרועד ולראשו הרועד מזקנה, וזו לו הפעם הראשונה שנזכר באביו בגעגועים. הוא טרח סביב הזקן ודאג לנוחיותו וכיסה היטב את פתח האוהל מפני הרוחות הרעות, ואיברהים סיפר את שבחי בנו שעכשיו הוא בא ממנו, ואמר שעתה הוא נודד אל בנו האחר שאשתו צריכה ללדת בימים האלה. הקולות השורקים בחוץ הלכו והתחזקו, והיריעות תפחו ונמתחו כמחשבות להתנתק ולהתעופף.

כשפנו לישון ראו שלילה הציעה מזרן לאורח ונרדמה. נאג׳ים הלך לשכב על המזרן לצד אשתו, אבל האורח משך לו במעילו ובלי אומר הורה לו לשכב על המצע שדרכן למענו. נאג׳ים נדהם, אבל נהג כמהופנט כפי שביקש ממנו האורח. האורח שלף מתחת מעילו חרב והניח אותה לידו. נאג׳ים לא היה מודאג. הוא בטח באורח בבל לבו, ונרדם מיד. האורח שכב על צדו, ופניו אל פניה של לילה.

לפני עלות השחר התעוררה לילה ונחש ארסי זוחל על צווארה. היא הייתה מאובנת. פיה היה פעור, וקול לא בא בגרונה. דומה היה שהאורח ציפה לרגע הזה. הוא ניעור משנתו הקלה והזדקף במהירות שאינה הולמת את גופו הזקן אך הולמת את רוחו הלוחמת, ונעץ בנחש את החרב. האורח ראה את הנחש זורם מפיה הפעור של לילה. הוא כרת את ראש הנחש בלי להשמיע הגה ובלי להראות בהלה, ואולם את זכר המראה ההוא נצר בתוכו. למראה הנחש המת השרוע בפינת האוהל פרצה לילה בבכי היסטרי, ונאג׳ים רץ אליה בבהלה והרגיע אותה שעה ארוכה.

בבוקר נחלשו הרוחות ושככו השריקות, ורק גלי החום הוסיפו לרחף מעל הקרקע ולהצליף בכל הנקרה על דרכם. נאג׳ים קם וראשית דאגתו לאורח. האורח הראה לו את ראשו הכרות של הנחש הארסי ואמר לו: ״נחש היא כלתך ולא אישה.״ נאג׳ים פלט זעקה קצרה והוציא את לילה מן האוהל. בשעה שהייתה זקוקה יותר מכל לזרועותיו המרגיעות אחרי בהלת המוות שתקפה אותה, נדחפה רועדת כולה מזרועותיו החוצה אל החול הצולף, בלי לדעת מהו הדבר הנורא שאמר האורח לנאג׳ים.

הזקן יצא לשוטט והבטיח לנאג׳ים הנרעש שישוב במהרה.

הוא אסף עשבי בר שצמחו סמוך לבריכת הסלע וחזר לאוהל ובישל שיקוי, וקרא ללילה להיכנס ומזג לה מן השיקוי. גופה רעד ופחד נורא חלחל בה. הפעם לא סמכה על נאג׳ים וסירבה לשתות מן המשקה. הזקן אחז בלסתותיה כצבת ופער את שיניה בכוח ואילץ אותה לשתות מן הדבר המוזר והמר ההוא. היא נתקפה עווית חזקה והאורח הניח לה והיא הקיאה. הקיא שפלטה נראה כגוש פקוע, האורח נתן ביד נאג׳ים את חרבו והורה לו בתנועת יד לנעוץ את החרב בפקעת הזאת. כשעשה נאג׳ים בדבריו נבקעה הפקעת וחוטים דקים שחו בה. האורח אמר שאלה היו הופכים צפעונים קטנים וחיים לולא שתתה מן השיקוי שבישל לה. ״עכשיו אשתך טהורה,״ אמר האורח לנאג׳ים לפני שיצא לדרכו, ועד מהרה נעלם והיטשטש בין גלי החול.

נאג׳ים החליט לעשות את מה שהיה מוכרח לעשות, והודיע לאשתו שבדעתו לעזוב את ״נווה מדבר״ ולעבור צפונה, אולי אף ייסע לאילת. הוא ישאיר את גמלו אתה, ויעלה על הדרך שהמשאית עוברת בה.

״אני נוסע לימים רבים,״ אמר לה.

״עוזב.״

״יהיה יותר כסף.״

״אתה תחזור?״

״שמרי על הבית ועל הצאן והגמל. שמרי את כבודי שנתתי בידך ושמרי נפשך.״

״אתה תחזור?״ צרחה בייאוש.

״כן.״

״מתי?״

לילה יצאה אל הבוקר הקר. השמש טרם זרחה. הצינה על לחייה כמו מים שמכבים אש. הוא עזב. השאיר אותה לבדה. אמא, לא, רק לא לבד. לא היה לו תיק עור על צווארו, אבל למה הלך? לחפש לו אישה אחרת. היא אינה ראויה. היא ילדה רעה. הוא משאיר אותה עכשיו במדבר, והמדבר מפלצת גדולה ונוראה. דור שלם, מפוחד וקטן אמונה, מת במדבר ונקבר בקברות התאווה. העם שלא ידע את המדבר ונכנע לתובענותו והתנפל על כל דבר מאכל ולא עמד במבחן. גם היא מתאווה. כל גופה מתאווה. היא רוצה לכבוש את המדבר ואת איש המדבר שבחרה לה. גוף אל גוף. לסחוט אותו. לגלות את סודו. להשתלט עליו. לקלף ממנו את כוחו. אבל את זה אפשר לעשות לאט. כשהוא לידה. ארבעים שנה יידרשו לה. אבל לא כשהיא לבדה. לא כשהיא פצועה וחבולה ומסורסת אל מול הקרברוס הגדול הזה, שאינו מניח להיכנס אל תוך השאול אבל אינו נותן מנוח גם מחוצה לו.

כשנאג׳ים ישוב היא תגיד לו. היא תצליח במבחן הזה. והוא יביא אותה אל הארץ המובטחת. הקדושה. למה לו אישה כושית. כדי שתהיה נחותה יותר וכנועה יותר, ועיניה השחורות יוקדות יותר, ועורה יבלוט יותר על רקע החולות המתים והוא יזהה אותה ממרחקים. אבל היא תלמד את המדבר הזה ואת חוקיו, ותהיה לוהטת יותר וכנועה יותר והוא יקבל אותה. יקבל אותה ויתרצה לה.

ולרגע לא היתה ב״מוסרות״ אלא ב״חצרות״, ועמוד ענן כיסה את הדיונות. זו לא היתה סתם רוח דרומית שמרימה ענני חול, זה היה בפירוש עמוד ענן, והיא כיסתה את עיניה בצעיף וחיפשה לה מקום מקלט. אבל הכל היה מישורי ולבן. היא שמעה קולות כבדים עמומים מבקשים אחריה. שואלים לנאג׳ים. היא ניסתה להגיד שהוא באילת, נסע לעבוד אצל היהודים, כך אמר. אבל הקולות סירבו והיו לא מרוצים, והעמוד עלה והתנשא והצטמצם ונעלם כמו אד. וכשנעלם העמוד הסתכלה בגופה והיא מצורעת כשלג.

היא רצה ואינה יודעת לאן תרוץ. אין היא יכולה להתקרב אל האוהלים או אל בריכת הסלע או אל מחנה הזרים בצרעת הזאת, היא תדביק את כולם. היא גזרה על עצמה נידוי ולא ידעה איך תירפא מן המחלה. שבעה ימים נמשכה המחלה, ועמה נמשכו סופות החול במדבר. הרוחות שורקות ומייללות בלילות, ויריעות האוהל נלחמות במוטות המהדקים אותן לאדמה, מתנפחות כמו מפרשים ומפליגות. אין היא יוצאת עם המרעה ואין לה עצים לחמם את עצמה גם לא מים לשפתיה המבוקעות. לו רק באה סאלימה, אף היא עזובה וערירית, וישבה לידה וקוננה מקינותיה בקולה האחיד, היתה נרגעת מעט. וכאן רק חולות נודדים.

אחרי שבעה ימים ושבעה לילות נרגע גופה של לילה והיא יצאה לשתות. המים פחתו מאוד. בקרוב יהיה עליהם ללכת הלאה, עמוק אל תוך המדבר, לחפש עוד. היא רוצה עוד. נאג׳ים רוצה עוד ממנה. המדבר רוצה עוד מכולם. ולמדבר מוברחים לתת בל מה שהוא דורש.

היא ראתה את מחנה הזרים. הם נקבצו לגור יחד. כולם אנשים בורחים. הם קראו לעצמם ״טולואה״, אבל היא ידעה שאינם ״טולואה״. טולואה הם משבט הג׳בליה, העליקאת, הקרארשה, החויטאת, הא־מאזינה, גם הצוענים מתקבלים, לפעמים כושים שנמכרו לעבדים במצריים והתגלגלו לסיני, בדואים משבטים אחרים, אבל לא אלה. לא דיאנה, שקנתה גמל והיא מבריכה אותו בעצמה – אשה כבת ארבעים ששערה בלונדיני קצר ורגליה עבות וקרסוליה עקוצים ובצקיים וכל בשר גופה רפה, והיא כותבת על ניירות דקים בכתב יד קטן וצפוף, כאילו שיירות שיירות של עכבישים שחורים מתנפלים על היד הכותבת, דברים מסתוריים על ישו ועל הנצרות; ובשליחותו של ישו היא רוצה להגיע ברכיבה על הגמל עד נצרת, וכל חפציה צרורים בכמה שקיות ניילון. וודאי שלא בת לווייתה, לוסי או טרייסי, נערה צנומה שבשערה הבלונדיני הארוך דבקו ונקרשו הזיעה והחול הדקיק עד לבלי התר, והוא תלוי בחבלים על ראשה. לוסי או טרייסי מלוכלכת מאוד, ומחלקת בין הזרים את הדפים הדקיקים שדיאנה מכסה בכתב ידה הקטן יום יום בשעה שהדיבוק נכנס בה. בלילות הן נרדמות חבוקות תחת כיפת השמים, נתונות לחסדי המדבר וסולדות מן הגברים העוברים בקרבתן.

הזרים השתכנו בתוך ואדי, ואף שהיו ביחד לא חיבבו אלה את אלה, שכן כולם אנשים בודדים. היא, לילה, שונה מהם. תחילה באה למקהלות כדי להיות יחד עם נאג׳ים, אחר־כך נדדה אתו והתמסרה לו, ואת כל הייסורים האלה היא עוברת כדי להתמסר לו עוד ועוד. בפתחו הירוק של הוואדי צימחו שיחי ערווה, במו פתח של רחם לוהט שבולע במקום ללדת. הסופה התחזקה והתעצמה. ימים עכורים במדבר. החול צרב בעיניה והוליך לאיבוד את הקולות ואת הריחות. מתאבך על גמלו הופיע לנגד עיניה הכושי חם. למראיה עצר את הגמל והסתכל בה ללא אומר. הוא היה כבד ובשרני, ענק אבל חסר אונים. שנים אחדות חי בקרב הא־מאזינה, עד שברח. השמועות אומרות כי יום אחד אחזה את השבט כמין קדחת, אולי בגלל החשד הטבוע בהם כלפי זרים, ואולי משום שחם היה נחות בקרבם מלכתחילה, כי זה גורלו של עבד יתום. כל הגברים תפסו אותו וקשרו אותו בחבלים ובמוטות אל הקרקע כשפניו ושפתיו אל השמש הרוצחת. שעות רקדו מולו בשורה עד שנתלהטו, ואז סירסו אותו. די היה ללילה להתבונן בו ממרחק בדי לדעת שהוא מחפש דרך להימלט מן המדבר המקולל הזה. הוא ראה רק את עיניה ומצחה, ומיד הבין שאיננה מכאן. והוא אמר לה: ״לכי מכאן. למה באת אל הוואדי הזה.״

״אני לא גרה כאן. האוהל שלי שם״.

״לא טוב כאן. המדבר הזה יגמור אותך,״ אמר לה.

״לא, לא. אתה לא מבין. אני של נאג׳ים, אתה לא מכיר אותו?״

״לא מכיר אף אחד, לא מכיר אותך,״ אמר, והחולות כיסו אותו והוא התאבך כמו השד שיצא מן המנורה.

חם הפחיד אותה. הוא לא מכיר אותה, אבל היא ראתה אותו על־יד המים ושמעה את השמועות ופחדה את הפחדים. אולי כדאי שתסתלק מן הוואדי. היא אינה שייכת אליהם. ואולי כן? בוואדי חיים גם ביורן הרופא השבדי ואשתו ריטה ושני ילדיהם, כולם בהירים כמו חתיכת זכוכית שהתגלגלה עם הרוחות אל המדבר והיא מסנוורת בשמש. הם בנו את ביתם מעץ וטיט, מבנה משונה דומה למגדל. הם באו לכאן כדי לגעת בחיים, הסבירו. ויום אחד הגיעה מאילת נערה כבת ארבע־עשרה בלי הורים ובלי בית, ואמרה שהיא צורפת ושמה סלע, זה השם שבחרה לעצמה כי הוא מתאים לה. סלע חיפשה חסות, ובחושיה הצעירים אימצה לה את ביורן ונלחמה עליו כמו שחיית מדבר נלחמת על טרף או על מעט מים.

כשהיה ביורן הרופא המזוקן, שעורו צרוב ומקומט מן השמש, הולך אל המעיין אחר הצהריים לצנן את גופו, הייתה סלע עוקבת אחריו ומתנפלת עליו ומאלצת אותו בציפורניה ובשרירי רגליה ובגידיה החזקים ובשיניה לשכב איתה בדיוק בשעה שריטה אשתו עמדה בראש המגדל וצפתה בהם. עד מהרה התגוררה סלע עם הרופא ואשתו בביתם, ואת הילדים הייתה מגרשת מעליה בבעיטות קלות כאילו היו כבשים שאת ריחן אינה סובלת. ריטה קיבלה עליה את הסידור החדש בשתיקה, וביורן גם הוא התרגל והרשה לעצמו לעסות את הבשר הרענן והצעיר, והרוח השורקת אוטמת אותם מן העולם ומרימה ענני חול לכסותם.

גם סאלימה, בדואית תמהונית שנדדה לבדה מעומק המדבר, מצאה בוואדי הזה אוזן קשבת לקינותיה המרות. לילה ידעה שסאלימה היא אישה אוהבת שננטשה לאנחות בשל אישה צעירה. אישה שפגעו בה עד עמקי נשמתה, והיא מסרבת להשלים עם מר גורלה. סאלימה שמעה אפילו הדים בוואדי, אבל לא לילה. היא לעולם לא תהיה אחת מהם. היא ידעה שאיננה נחשבת טולואה ושאביו של נאג׳ים לא יקבל אותה ואף לא יסכים לראותה לעולם. והיא ברחה משם כל עוד נפשה בה, והריצה היתה טובה לה. אולי הלילה תוכל לישון.

גופה כואב עליה, אבל בתוך האוהל שלה היא מוגנת. היא לא תראה אותם עוד. בקרוב יעזבו נאג׳ים והיא את המקום. כשיבוא תגיד לו. היא תהיה בריאה. מחר תצא למרעה, תקושש עצים, והכל ישוב להיות כשהיה בתחילה. היא לא תחשוד בו עוד. עכשיו עלה על לבה לחבר לנאג׳ים קאצידה קטנה ופשוטה, שיר על אישה עורגת לבעלה: ״יא נאג׳ים יא וד׳אח קול קול לסוחבי – בסדו קבאח, ולא נאם אליל כולו!״ (כוכבי המבריק/ אמור לאהובי/ גופי כולו מכאוב/ ולא נמתי כל הלילה!)

החום התיש אותה עד כלות. היא חיכתה ללילה שירד ולשעות שלפנות בוקר. היא פשטה את בגדיה וכיבסה אותם בגיגית קטנה ותלתה אותם בתוך האוהל פנימה, שלא יתכסו באבק בזמן שהם רטובים. בפעם הראשונה זה זמן רב עמדה בגופה העירום לאור היום, ונדהמה לגלות כמה רזתה. לא נוח היה לה. היה נדמה לה שאנשים זרים מסתובבים סביב האוהל. למשמע רחש מבחוץ נבהלה ומיהרה להתכסות בפיסת בד והלכה אל הפתח והידקה היטב את היריעה המכסה את פתח האוהל. עתה רוקנה את הגיגית ומילאה אותה במים נקיים רעננים, לרחוץ את גופה. היא בחנה את רגליה ואת ערוותה ואת ידיה, והבחינה כי השערות על גופה צמחו והתרבו. הנקבוביות הנחנקות תחת משא שכבות הבד פלטו פלומה סמיכה. בטנה וחזה וצווארה היו חלקים מתמיד ולבנים מאוד. השמש לא שזפה אותם, והצבע שעל גופה דהה כלא היה. היא בחנה בדקדקנות בשבר ראי שנשאה עמה יחד עם מסרק וכוחול לצביעת העיניים. גם הפנים היו חיוורים ומוזנחים, לכלוך וזיעה דבקו בהם, וסמוך לאף היו הנקבוביות מלאות שומן. היא לחצה את החורירים הקטנים וסחטה מהם את נקודות השומן השחורות והרגישה שהיא מחטטת בעצמה ומנקה כל הפרשה. גם סביב פטמותיה היו נקודות שומן אחדות, והיא נטפלה גם אליהן. כתמים אדומים הופיעו על פניה וסביב פטמותיה. שעה ארוכה עברה וטיילה בשתי ידיה על כל גופה. מרגליה מרטה בעזרת הציפורניים שערות שנראו בולטות במיוחד, ארוכות או כהות מן האחרות, כאילו היא מעשבת עשבים שוטים בגינתה. עכשיו תחטא את הנקבוביות הפתוחות ותניח להן להתרענן ולספוג לחות כל הלילה.

לאט לאט התרגלה לגופה העירום. גופה לא היה מקופל עוד וידיה לא הסתירו את שדיה. זרמים של נועם עברו בגופה, והמים נסכו בה כוחות חדשים. היא שכבה על המזרן של נאג׳ים ושלה והיא מלטפת את כל אבריה ומפנקת אותם ומאוננת בעדינות את אברה הרך, עד שכל כלי הדם שבו מתמלאים והולכים, ובדמיונה היא רואה את נאג׳ים עושה כזאת לעצמו והיא יושבת וצופה בו. היא ידעה שלעולם לא ישתף אותה במעשיו שלו בגופו, אבל מן המראות שראתה בדמיונה התרגשה מאוד, וחום משתק התפשט ברגליה וטיפס ועלה אל כל אבריה עד שנרגעה מאוד ונרדמה.

לפנות בוקר התעוררה בבהלה וגרונה ניחר. היא חלמה חלום: אדם לבוש בבגדי רופא, גבוה מאוד ובעל שיער שיבה, עובר במדבר ומאלץ אותה לבוא להיבדק במרפאה. הוא מופיע שוב ושוב ומשוטט סביב אוהלה בשעות שנאג׳ים איננו. היא מכסה את פניה בצעיפה ומסרבת להקשיב לדבריו. הוא פוגש אותה בדרך למעיין, והיא מתכסה בשחוריה ונעמדת בצד השביל והופכת אליו את גבה. ופתאום הנה היא במרפאה. מחדר הקבלה נראות דלתותיהם הסגורות של חמישה או ששה חדרים, ואחיות מסתובבות בו ומדברות אנגלית. היא יושבת וממתינה לתורה מול החדר השלישי, ששם יושב הרופא שפגשה במדבר. היא מנסה להסתלק מהבניין דרך מדרגות החירום העשויות ברזל שחור וחלוד. הבניין מחופה מבחוץ לבנים קטנות אדומות ומלוכלכות. שני רופאים רודפים אחריה, ועד מהרה תופסים אותה כיוון שקשה לה לרוץ ולטפס בשמלותיה הארוכות. הם מאשימים אותה בגניבה. היא מחביאה משהו מתחת לכל הבגדים האלה. עובדה, הם אומרים לה באנגלית, למה לך כל השכבות האלה שאת לובשת. הם מכריחים אותם להתפשט והיא צורחת ומתנגדת בכל כוחה. פתאום נכנס הרופא מהחדר השלישי ואומר בקול שקט: היא יכולה להשאר עם הלתמה על פניה. האחרים מניחים לה. האיש ששערו ועורו לבנים ועפעפיו לבנים כסיד ורק עיניו החומות מאירות ומעודדות מעט מסיר את הסטטוסקופ מעל אוזניו כמסיר את נשקו מעליו. הוא מתקרב אליה אבל לא יותר משני צעדים ואומר לה: עכשיו תראי לנו מה את מחביאה. היא מסירה את כל שכבותיה בלי להראות לו את מראיה, ושניהם נדהמים למראה נחש הצפע הכרוך ודבוק לה על בטנה. פתאום נאג׳ים עומד כועס בפתח, וגורר אותה בידיה ובשערותיה אל המדבר.

היא קמה לשתות מים ושבה לשכב, אבל רושמו העז של החלום לא פג, והיא חשה כאילו יש משהו חשוב שעליה לעשותו או משהו חשוב שצריך לקרות. אבל מה הוא? בשום פנים לא הצליחה לזכור.

בבוקר קמה לילה לעבודת יומה. היום היה בהיר להחריד. אדים רותחים ליטפו את הקרקע ונפרדו ממנה בחופזה בדרכם למעלה, מטשטשים ומרקידים את האוויר. המדבר כמו מדורת ענק. החום הצטבר מתחת לבגדים עד שהגוף סירב לזוז, סירב להיאבק. היא יצאה עם הצאן ועיניה תרו אחר סאלימה, שהייתה נקודה שחורה בולטת למרחקים. כשקרבה ראתה התרגשות בתנועותיה של סאלימה. סאלימה התפללה וגופה התפתל במו נחש לצלילי החליל. חג היום לסאלימה. לילה קרבה אליה וההלמות הפראית דבקה גם בה. ״סאלימה, מה היה לך?״ ״חסין יבוא היום, הוא יבוא לבקר אותי.״ ״האם תיק העור עדיין לצווארו?״

״לא. הוא מצא אישה צעירה ונשא אותה לאישה. אחיו היה אצלי ואמר לי סאלימה תתפייסי. אל תתרגזי. הוא יגור בקרבתך ויבוא אלייך. הוא יבוא לבקר אצלך. הלוואי שתישרף הצעירה שלו, צרתי, אתה לא אחיה בשלום. הלוואי יבואו עליהם שודדים. אז הוא יראה כמה היא חלשה, במה אינה נאמנה. אילו באו עלינו שודדים הייתי תוקעת כד בראשם. כד כבד. הייתי מצילה את חסין והוא היה רואה את ההבדל בינינו. היום הוא יבוא. אחיו רמז לי שחסין חושק גם בי. הלילה ישכב אתי באוהל. אני הנאמנה, לבסוף יבוא לחיות באוהל שלי. את תראי. התפללתי הרבה. שלושה ימים התפללתי וגם הלכתי אל הקוסמות. הוא יגיד לי להכיר אותה, אני יודעת, יגיד לי לחיות איתה בשלום. אבל היא נאקה צעירה. אני גמל מנוסה, אני. כשירצה לרעות – תציע לו פרחים ללחך. פרחיה טעימים, חדרי הבטן לא יתעוותו מכאב. וכשירצה לרכב – תציע לו הנאה. אבל אתי ירכב לבטח אל ביתו וביום צרה יחזירני אליו.״

סאלימה מקוננת ביום חגה. שטף מיליה פורץ כבליל, נבלע ונקטע מתחת למטפחתה. גם היום אין היא נותנת את דעתה מי הוא העומד לידה ומאזין לה. לעולם אינה מסתכלת בלילה, ואולי אינה מבחינה שאותה כבר פגשה בנדודיה במדבר, ועיניה שונות וטובות מן העיניים האחרות שהיא פוגשת במדבר. תנועותיה המתפתלות של סאלימה נראות למרחקים. היום יבוא חסין ויגאל אותה יום אחד ולילה אחד מכאבה. אחר־כך תוסיף לתנות את דבריה אל המדבר הזה שאינו נוגע בכל אשר נקלע אל תוכו: קופסת סיגריות שישליך חסין אחריו תישאר במדבר שבועות בלי שתירטב, בלי שתימחק, בלי שתשוב להיות קרטון מפורק.

 

6    🔗

הכושי חם מת ביום קיץ בוער מן הימים של סוף השלטון הישראלי בסיני. חם קיווה בלבו לעבור בימים האלה בגניבה לאילת, ולהתגורר בהרים שמעל לעיר. הוא רגיל לחיות לבדו, לעשן שעות ארובות ולהרגיש אדם חופשי. אבל גופו הגדול לא עמד בפחד מפני המצרים. מן התיירים למד מילים רבות בעברית, ומביורן וילדיו למד לא מעט מילים בשוודית. העיסוק במילים והשינון הבלתי נלאה לא הועילו אלא לדחות את הקץ. ככל שהפליגו השמועות במדבר בך פחת כושרו של הגוף הגדול והשחור להתפרנס על התקווה, עד שקרס תחתיו.

סאלימה אף היא הבחינה בשינוי, כך היה נדמה ללילה. השינוי הפחיד אותה. אין היא רגילה לזעזועים. לפני חמש־עשרה שנה עבר המדבר זעזוע גדול. נסללה בו דרך. תיירים התחילו לזרום בו. הכסף עיוור עיניהם של בדואים רבים. ילדות קטנות פשטו ידיהן ותבעו בתוקף אוכל ומתנות. בדואים הציגו את גמליהם לראווה, והיו שוויתרו על הגמל וקנו מרצדס ושימשו נהגים לתיירים במחירים מופקעים.

הבדואי למד להתחנף ולבוא חשבון וירד מגדולתו ופגם בכבודו ובחירותו בעיני עצמו. אחרים למדו עברית ואנגלית וחלמו על הנשים הזרות העירומות. ילדים למדו ללכת מהר ממקום למקום, הקצב השתנה. בעלה חדל להתעניין בה, חוסר מנוחה נכנס גם בו. אבל המדבר התרגל. התרגל לתורכים, התרגל לבריטים, למצרים ולישראלים. המדבר כמו בלם זעזועים גדול משקיט ומבליע את כל הרעשים.

באותו יום מסנוור ולוהט הזיע חם בכל גופו, נחלי מים ניגרו ממנו, גופו התרוקן מן הנוזלים והתייבש אל המדבר. סנטרו רעד בלי הרף. הכרתו נעלמה לפרקים. אנשים בוואדי התבוננו למותו.

לא משפחה ולא קרוב ולא אוהב לא היו לו במדבר הגדול והנורא הזה. המקטרת והגמל והאוהל הזה, הקטן עד גיחוך למידות גופו ולמשמניו הרוטטים על משכבו, אלה כל רכושו.

על־פי חשבונה של לילה נאג׳ים צריך לחזור היום או מחר, ובשעות אלה של ציפייה היא מיטלטלת בין פחד ואשמה לתקווה ותשוקה, היא עצבנית ונוטה להתבודד. אבל היום משהו דוחף אותה אל חם. אולי אותו מראה ערטילאי, שדי כמעט, של חם רוכב על גמלו ביום הסופה ועוצר ומביט אליה במבט חודר. גם אם לא החליפו מילה מעולם, גורלם המשותף גזר עליהם קרבה. הוא זר והיא זרה. ביום הסופה היתה אטומה למראהו ולדברים שניסה לדבר אליה במבטיו המרוכזים, הדוממים. היא סירבה להודות לפני עצמה שהיא דומה לו. אבל היום היא חייבת לבדוק את זה. הוא לא תבע דבר מאיש וסיפק את כל מה שהמדבר ושליטיו תבעו ממנו. היא מוכרחה לראות את האדם הגדול הזה שהמדבר דוחה אותו כמו גידול.

ביורן ואשתו נשאו את חם מאוהלו אל ביתם כדי שיוכלו לטפל בו. האישה כרעה מעליו והספיגה את זיעתו במגבת רטובה. ביורן ידע שלא נותר אלא להתפלל.

לילה לא ראתה אדם גוסס מימיה, אבל בניו־יורק למדה על המוות הרבה מן החדשות ומעשרות סרטים וספרי רפואה. היא לקחה מידי אשתו של ביורן את המגבת הרטובה, וניסתה להספיג את זיעתו ולנחם אותו בדברים רכים. היא ידעה שחם ימות בקרוב, ולא יכלה להתנתק ממנו. היא ויתרה על המגבת וליטפה בידיה את גופו המרטיט ברעידות קטנות וקצובות שנמחקו מפעם לפעם בעוויתות פראיות. גופו הלך ואיבד את האנושי שבו, והפך לגוש שומן מרטיט. הוא מת בתוך ליטופיה, וראשו על ברכיו של ביורן.

סלע ישבה בפינה ולא השתדלה לכבוש את פרצי הצחוק שתקפו אותה. בדרכה הילדותית הפגינה שאינה כבולה לאיש. היא לא ידעה אל מי להפנות את האלימות שנצברה בתוכה. היא לא ידעה אלא שאיש חזק התמוטט בידיו של הרופא, והרופא שבחרה לה למחסה לא יוכל להושיע לה עוד. אפילו הקנאה שעוררה באשתו של ביורן לא גירתה אותה עוד, והיא קמה והודיעה לביורן לפני כולם שהיא מסתלקת. מתחת למשקלו הכבד של הכושי הוא נשא אליה מבט בלבי מוכה, אבל היא לא נתנה לו הזדמנות להתבודד איתה ואפילו לא לצוד את עיניה לעצמו לרגע. עקשנית ומעשית אספה את בגדיה, כמה סמרטוטים דהויים שניכרו בהם שאריות של סגול ואדום וירוק, ויצאה משם ונעלמה.

״סאלימה, עזרי לנו לקבור אותו. הוא צריך להיקבר כבדואי מוסלמי,״ אמר ביורן. וסאלימה פרצה בצרחות בהלה נוראות והחלה מורטת את שערה. מישהו הלך לאסוף כמה גברים בדואים מן האוהלים הסמוכים. על השכנים לטפל במת. משפחה אין לו. חם התהלך במדבר ערירי ומסורס. יש לקבור אותו לאור היום, בלילה ישיגוהו הרוחות. הנשים יצאו מבית האבן של הזרים, והגברים רחצו וטיהרו את המת. הם כרכו עליו בד ירוק, סמל לחיים שיבואו לאחר המוות, ומעליו כרכו בד לבן. את עודפי הבד קיפלו מתחת לראשו הגדול המיטלטל, ומילאו את הקפלים באדמה – כרית לרפד לו את קברו. איבן־חמרן, שידע לקרוא, ניהל בלי חמדה את הטקס וקרא את התפילות. כשאמר איבן־חמרן ״שילו״ הגביהו חמישה גברים את המת ונאנקו תחת משאם. הנשים ליוו אותם במה צעדים, עד שסאלימה עצרה אותן ואמרה להן לא להגיע עד הקבר.

הכניסו את חם לקבר והשכיבו אותו על גבו כשראשו לדרום־מערב, אל מכה הקדושה, ורגליו לצפון־מזרח, וכיסו אותו בעפר. הענק היה לתלולית עפר מוקפת אבנים קטנות, ושתי אבנים גדולות מסמנות את מקום ראשו ומקום כפות רגליו של המת. הגברים הסתדרו לתפילה, ואיבן־חמרן נשא את תפילת האשכבה ופניו אל מכה.

מאחור הורתה סאלימה לנשים ואמרה ״אללה הוא אכבר,״ והן חזרו אחריה שלוש פעמים. אחר־כך חילקו תמרים, וסאלימה אמרה: ״אם היה טוב בחייו ועשה טוב, קברו יהיה ארמון. אם היה רע בחייו קברו ימחץ אותו וימעך את גווייתו ואת צלעותיו.״ אוהל לא הקימו לכבודו של חם, וכולם שבו למקומותיהם.

לילה נשרכה והלכה עד שהגיעה מתמוטטת לאוהלה. נאג׳ים ישב שם, זועף ושותק. הערב יורד, והוא כבר מחכה לה מן הצהריים. היא הסתכלה בו ולא היה בה כוח לרצותו בפעם הזאת.

״חם מת. בידיים שלי. אני נגעתי במת,״ אמרה לו.

היא טמאה. שבעה ימים תהיה טמאה עכשיו, זה חוק המדבר. עליה לחטא את עצמה, ולא – תהיה טמאה לעולם. גם היא בת לעם שעבר במדבר הזה, ולפי חוקיו העתיקים עליה לערבב עפר של פרה אדומה שנשרפה במים חיים, ואיש טהור ייקח אזוב ויטבול במים האלה ויזה אותם על האוהל ועליה.

״אתה לא היית שם, אתה איש טהור, אתה צריך לחטא אותי,״ אמרה ונתנה בידו אזוב. נאג׳ים הנדהם קם בצייתנות.

״לא, לא עכשיו, ביום השלישי, ואחר־כך ביום השביעי. אתה תחטא אותי.״

ביום השלישי למותו של חם נתנה לילה לנאג׳ים את כל בגדיה וציוותה עליו לכבסם. נאג׳ים הבחין בשיגעון שבעיניה ובאדיקות שבקולה, והוא כיבס את בגדיה והיזה עליה מים באזוב שבידיו.

״אבוי למי שחלף על פני בת־דודו והלך לציפור הזרה. ואבוי למי שזנח ארמונות איתנים והלך לגור בחורבות. ואבוי למי שמכר את גמלו ורכב על בהמה בעלת רגליים עקומות.״

תנועותיו מהלכות על גופה בגסות, והאזוב שבידו כמו שוטים. הוא הריץ את האזוב על גופה כמו לסלק ממנו דיבוק נסתר, ועקב בדריכות אחר אישוניה המתרוצצים בחוריהם. היא לא נגעה בו אלא עמדה על ברכיה והתחננה ואמרה שוב ושוב: ״אתה איש טהור, אתה תטהר אותי, הוא יחיה בארמון, הוא לא יימעך, אני טמאה, אתה טהור, תעזור, תעזור.״

אבל נאג׳ים לא בא אליה אלא בתום שבעה ימים נוספים. היא היתה באוהל. הוא ראה בעיניה משהו שקשה לתפוס אותו, רעב גדול או פחד. היא לא דיברה מילה אבל סירבה לחכות לערב. באור החותך פשטה את כל בגדיה וקרעה מעליו את בגדיו. הוא לא הבין את מעשיה וחמה מילאה אותו, אבל לא היה בו כוח לוותר עליה, תשוקתה הגדולה דבקה בו. הוא התנפל איתה על הרצפה, והם התגוללו על האדמה ונאבקו. היא שרטה אותו ונשכה אותו ונהמה בגרון נחנק, והוא לפת אותה בידיו ומחץ את פרקי ידיה ולסתותיה עד שצרחה מכאב. אבל היא לא הרפתה, והם ניתכו באש לגוש אחד נוזלי בשוליו. היא מרחה אותו במשקע הקפה הסמיך הלוהט מתחתית הפינג׳אן וליקקה את התמצית המרה. פניה השחירו וגופה הרטיט ורקד והוא קרע וחתך בה מבפנים עד שרחמה כאב ואברה התלהט והתנפח. אבל היא לא השגיחה והוסיפה להשתולל וגם מעט רכות לא היתה בה. גופה רזה מאוד בחודשים האלה מתחת לשכבות הבד הארוכות, ועצמותיה הבולטות ננעצו בבשרו. עד שלא התישה אותו ושמעה את קולותיו הניחרים לא הניחה לו. שכן חפצים משתמרים במדבר, אבל בל דבר חי שיש בו מים ולחות מתייבש במדבר במהירות עצומה. היא רצתה הכל לעצמה – חייה תלולים בכך, זאת האפשרות היחידה להישרד.

שעות ארוכות שכבו תשושים עד מוות. היום התקדם אל סופו. החום לא נתן לגופם מנוחה. החום תקף אותם מבפנים, ותנועת הרוח הקלה שחדרה לאוהל מפעם לפעם היתה תנועה שורפת, מייבשת. לא היה אוויר לנשימה, לריאות לא היה לאן להתרחב. הכל עמד. הגוף ויתר בשנתו על ניסיונותיו למצוא לו תנוחה שתקל עליו. כל תנועה הביאה עמה רתיחה חדשה.

סוף היום במדבר הוא השעה החמה ביותר: האדמה והאבנים פולטים את החום שצברו, האוויר על פני האדמה מרצד ומתאייד, והדברים נראים כאילו אינם אלא השתקפות במים.

כשהתרכך האור החד הופיע באוהלם אחיו של נאג׳ים, יוסוף, צעיר האחים, טרם מלאו לו שלוש־עשרה שנה. נאג׳ים התעורר לאט, כמגיח מערפל. הוא הסתכל בגבר הצעיר העומד בפתח ובוחן במבטו את האוהל. בתנועת יד רחבה אחת אחז ב״תיוב״, שמלתה העליונה של אשתו, הזמין את אחיו לשבת, והשליך את השמלה על אשתו המוטלת ישנה כשהיא לבושה בג׳לביה הירוקה בלבד. מעוף הציפור השחורה על גופה ועל פניה עורר אותה בבהלה. עיניה התרוצצו בדממה, קלטו את האורח, ובבת אחת שבו אליה חושיה והיא מיהרה להתלבש ולקפוץ על רגליה ערוכה ומוכנה.

יוסוף היה דק גזרה, אבל כפות ידיו כבר היו גדולות ומגוידות. פלומה,בהה כיסתה את פניו מעל שפתיו ועל לסתותיו. רוך ניכר מן המבטים שנתן באחיו הגדול. הוא כבר יוצא לעבוד באילת, והוא בא אל אחיו להכריז על גבריותו. למרות האיסור לא יכול להתאפק.

לילה חייכה אליו ולא הסירה ממנו את עיניה. הוא האדם היחיד ממשפחתו של בעלה שראתה עד כה, והיא ניסתה להיאחז בו. היא הגישה לו תה ולחם והיטיבה את כריות הישיבה והציעה לו לישון אצלם בלילה ולהמשיך בדרכו לפנות בוקר. יוסוף היסס. הוא הבחין אצל אחיו בתנועות קצרות וקטועות, ובסתר לבו פחד מהן. היה נדמה לו שנאג׳ים כועס.

אף לא חיוך אחד חייך נאג׳ים אל האח הקטן. כל המרירות שהיתה בו כלפי אביו, כלפי אמו, צפה ועלתה עכשיו. הם דחו אותו, דחו אותו בגלל אישה שעכשיו איננו בטוח עוד כי הוא רוצה בה. הוא זכר את יוסוף נער עירום למחצה, רזה מאוד, מתרוצץ לפני האוהל, נטפל למסלולי משחקם של אחיו ואחיותיו הגדולים. הוא לא זכר אפילו עשרה מעשים שעשה עם אחיו הקטן. רק כשהיה עוד יונק שדיים, היה נאג׳ים משגיח עליו לפעמים, בשעה שאמו יצאה מן האוהל לשאוב מים. לרוב היתה לוקחת את יוסוף על גבה. לעתים רחוקות ביקשה מנאג׳ים ומאחיותיו להשגיח על התינוק הקטן. באותם ימים היתה חיוורת ודיברה בקול שקט מאוד. נאג׳ים חש בהערצתו של אחיו הקטן אליו. הוא בחן את אפו הרחב ושערו המקורזל, וריח זיעתו הגיע לאפו. מוטב היה אילו לא בא. הוא ראה איך לילה יוצאת מעורה, וכשהגישה ליוסוף גבינה גחנה אליו והתקרבה אל גופו כל־כך עד ששריריו של נאג׳ים נדרכו לקפוץ ולאחוז בחפץ שעומד ליפול. הוא מיהר לכבוש את גופו ולשלוט בו.

יוסוף אמר שאמא כרגיל, רק אבא הזדקן מאוד וכבר אינו עושה שום דבר כל היום. הוא מרבה להתבודד ולעשן את הנרגילה שלו באוהל האורחים, בוהה, מתרחק מבני המשפחה. לפעמים הוא מזמין אליו תיירים או חוקרים של מנהגי הבדואים, ונראה שבחברתם הוא נהנה. לאחד מהם סיפר אפילו כי החרים את בנו הבכור.

״הישראליות לא כל־כך רעות,״ אמר האיש לאבא, ואבא צחק כל־כך הרבה ובקול רם, בשאגות, עד שהתחיל להשתעל ולהיחנק. אבא הזדקן מאוד. לפעמים עושה צחוק מעצמו.״ יוסוף לא חדל להציץ אל לילה. נאג׳ים ידע שאחיו הקטן מוקסם מהאישה הזאת.

״איפה תעבוד?״ שאל אותו.

״בונים שם מלון, על־יד הים.״ הוא השיב.

״אבל כבר יש תאריך פינוי,״ אמרה לילה בעירנות.

״שם בפנים עוד לא בטוחים. אבא שמע בטזרנזיסטור. המצרים לא בטוחים בשום דבר.״

״מפנים את סיני, יוסוף, אבל יהיה שלום, יהיה בסדר, אני בטוחה שתוכל להמשיך לעבוד,״ אמרה לו, ופתאום עלתה על דעתה המחשבה שיוסוף בא ממצרים לשבור שבר בישראל. היא התפלאה על המחשבה המשונה הזאת, שכן סבורה היתה שעולמה הקודם נמחק מתודעתה לחלוטין, והנה הוא צץ ועולה. היא לא נמצאת עם נאג׳ים במקום אחר, כמו שרצתה.

יוסוף התכונן לאטו להיפרד וללכת לדרכו. אחרי דקות ארוכות אמר לו נאג׳ים: ״תישאר ללון אצלנו, גם אני יוצא מחר לאילת.״ כך הודיע ללילה שהפעם יקצר את שהותו.

בלילה חלמה על קברים: קברים במדבר, בתי־קברות יהודיים בפולין, קטקומבות ברומא העתיקה, חדרים חדרים של מתים נוצרים קבורים במערות. כשהתעוררה בבוקר ידעה את אשר עליה לעשות היום. היא הטילה לתוך שק פחית של צבע שמן אדום ומברשת שהשיגה מנוודים שיצאו ל״נווה מדבר״ ויריעות של בד ירוק ובד לבן, כרכה את רצועות השק על ראשה, ויצאה עם צאנה לנדוד ולחפש לה מקום מתאים. שעות אחדות מנעה מעצמה שתייה, והוציאה את רוב כוחה אל החום הגדול. לבסוף הגיעה למישור רחב ידיים מוקף חומה נמוכה של דיונות. בשולי המישור היה החול רך וצייר אדוות רכות של ים ממש, ואת תוכו ציפו הרגבים הברושים, הסדוקים, שקמטי זיקנה חרוצים בהם. שם היא רצתה לטבוע.

הגלים הרכים היו לה למים כחולים, רטובים, רעננים, מרווים. היא רצתה רק לגעת במים ולצלול אל תוכם. אם רק תגיע אל האגם – תינצל. היא רצתה להיספג בתוך השטח הימי הזה, אבל כשנגעה בו הפך לחול בין אצבעות ידיה.

השמש צווחה בקולות דקים של פעמוני כנסיה שצלילם נמשך והולך. קרני השמש נשברו אל דוק עיניה כמו אל מראות מסנוורות. בעזרת מקל הרועות אשר לה סימנה את השטח הרצוי לה, והתחילה מפוררת את הרגבים העליונים. היא חייכה כשנרמסו תחת מקלה, כמו איבד המדבר את טביעות האצבעות שלו. אחר־כך חפרה והוציאה מן הבור את החול הרך. כשהגיעה לאדמה חומה וקשה חפרה בה במעדר וניקתה את הבור באת ובציפורני ידיה, עד שהעור נפרם מהן ונבקעו בו חתכים חשופים. הזיעה והחום המצטברים בתוך בגדיה השחורים, הרגישה, יגרמו לה מיד לשיגעון. בחמת זעם פשטה את בל בגדיה ונשארה עירומה בביום היוולדה. היא לא בדקה אם מישהו רואה אותה. היא לא ראתה דבר. גם לא את השמים. היא ראתה רק את פני המדבר.

אל הד הפעמונים הצורחים בטונים מתכתיים גבוהים שהדהד באוזניה חדרה נגינת חלילים. נשמעה מנגינה זהירה, הססנית. נשמעה מנגינה עליזה, בוטחת, ושוב נשמעה המנגינה הראשונה, ואחריה השנייה. ושוב הראשונה, ושוב השנייה. לילה ידעה שלא הרחק מכאן יושבת רועה, נערה צעירה או אולי אישה נשואה. ומישהו מחזר אחריה. הוא שואל ומחכה לתשובתה, והיא עונה לו במנגינה. הוא שב ושואל את שאלתו, כדי שידע לבטח מה כוונתה, והיא משיבה לו. זה אסור, אסור, זעקה לילה בתוכה. אוי לה אם ידעו אחיה, אוי ואבוי לה אם ידע בעלה. אני אסרתי על עצמי, אסרתי על עצמי כל מה שהחוקים דורשים לאסור. למה היא מרשה לעצמה. למה שהיא תיהנה. איך היא גונבת מים וממתיקה לעצמה את המדבר. למה אני המרתי לעצמי.

היא זכרה את הפעם הראשונה שחדרה אל המדבר הזה עם נאג׳ים. אז לא ידעה את שמו, בשם שהרועה הזאת שומעת את מחזרה בין הסלעים והדיונות ואינה יודעת את מראהו. על־יד החולות הרבים עצרה ללטף, לשפוך על גופה חול במו מים טובים. לבסוף ראתה ממרחק את הגמל. כוחה הלך ונגמר. הוא היה שם. היא באה והתיישבה לצדו. תחילה היה מרוחק וזר, לא נענה לניגוחי הכתף הרכים שנגחה בו. אחר־כך התרצה והטה כלפיה את גופו כדי שיוכל לראותה. הם הערו אל גופם מן המים, והוא העביר את אצבעו על חריצי שפתיה שהלכו והעמיקו ופצעו בה פצעים של יובש. היא הרגישה ליאות נפלאה בכל גופה, ושכבה. הוא הוציא מכיסו חליל והשמיע לה מנגינה. הוא שב וניגן את המנגינה כמה פעמים, כאילו הוא מנסה לדבר אליה בשפת השיר והיא אינה מבינה דבר. אחר־כך ניגן מנגינה אחרת. אחר־כך השמיע לסירוגין פעם את זו ופעם את זו, כמו שואל ומשיב.

ידיה הילכו עדינות בגבו וסימנו מסלולים נסתרים, והוא הניח את החליל ושר. צלילים ארוכים, מתמשכים, מסתלסלים מעט, בקעו מגרונו. לאט לאט היא הצטרפה אל הקולות שלו בקולות משלה. לא מנגינה ברורה, לא בהרמוניה, אבל גם לא בדיבור. יצאה ממנה שירה מוזרה. שפתיה חרבות, פניה רציניים מאוד, עיניה סגורות, וכל גופה שקוע בקולות.

מחשבותיה מתנהלות באפיק אחר בקצב איטי ואחיד, וידיה וגופה עובדים בשצף וחופרים ומסלקים תלוליות של חול. גושים קטנים היו לחול נוזלי ונשפכו החוצה, נחשף המרקם הפנימי של האדמה: הוורידים, הנימים והגידים. חריצים כהים מוצלים בתוך משטחי החרדל. קירות הבור אינם יציבים, הם עטים להתמוטט בגושים ובשפכים קטנים. היא נכנסת למדידה ראשונה. הבור כמעט מספיק למידתה, אבל כשהיא שוכבת סנטרה נדחק אל בית החזה והצוואר מתכופף בחוזקה. צריך לפרום עוד פרוסת קבר לכל העומק. גם בשכיבה על הצד היד והירך בולטים מעט. כשיצאה מן הבור היה גופה עטוי מעטה דק ואחיד. הזיעה בצבצה, ומיד התייבשה והתקשתה עם החול. היא עמדה רגע וצפתה סביבה, ועיניה חריצים דקים כדי להגן על הלחלוחית בעיניה מפני הרוח הבלתי מורגשת כמעט, המחלחלת ומנגבת ומייבשת כל דבר בדרכה. היא סיימה את מלאכת החפירה ונכנסה שוב למדוד. הפעם היתה מרוצה ונינוחה. היא יצאה מן הבור ופתחה את השק והוציאה את פחית הצבע והסירה את המכסה וטבלה את המברשת בצבע השמנוני וצבעה באדום את הרגבים סביב הקבר. בכמה מקומות נזל הצבע האדום פנימה והתייבש בדרכו. גם על ידיה וגופה היו כתמים אדומים. את שאריות הצבע שפכה במרוצה בשטח המישורי הצהבהב, וגם הפחית המוכתמת הושלכה ונחה על צדה לא הרחק משם.

עתה הוציאה מן השק את יריעות הבד. היא קרעה חתיכה מן הבד הלבן וקשרה אותה אל שני קצותיו אל המקל שלה, ואת המקל נעצה בין הרגבים. לא היה לה הרבה זמן לעמוד ולבחון את מעשיה. עיניה היו נעוצות רק בחול שלרגליה. המדבר שגזרו עיניה נראה כגביש יפה. סביב קרסולי רגליה וידיה כרכה שכבות רבות של רצועות בד ירוק, וכשסיימה האטה את הקצב. לא נשארה לה עוד הרבה עבודה. היא עטפה את כל גופה בבד הלבן, ולבסוף כרכה אותו על ראשה ועל פניה ועל עיניה, ונכנסה אל הקבר שכרתה לעצמה לנוח מן המאמץ. והאדמה מצדה פצתה את פיה ובלעה אותה.

היא הקשיבה לדממה עד שהיתה לצלצול בלתי נסבל באוזניה. בתוך הצליל החד הזה שמעה רחשים קטנים: קולות נשימתה הסדירה, זרמי חול דקים שנפרדו מגוש האם בקול פקיעה דקה, קולות צרודים של התחככות הבד בחול ובד בבד. היא חזרה בדמיונה על המסלול שעשתה עד עכשיו במדבר: תחילה הגיעה אל פי החירות, אחר־כך למיתקה – החנייה במיתקה היתה קצרה מאוד – משם לקהילות, שם ניסתה להיות יחד עם נאג׳ים ולהשתלב בין האחרים. אחר־כך נדדו למוסרות, ומשם למקום הנקרא חרדה, שם תקפה עליה בדידות קשה, ועכשיו הגיעה למרה. סוף המסלול. מן הפחד הגדול כבר נחלצה. ובעצם מרה היא תחילתו של מסלול אחר. מכאן היה צריך להתחיל. לעבור את המבחן, לעבור את המדבר הגדול והנורא הזה ולהגיע לארץ נושבת. לשאוב את כל הכוח של נאג׳ים ואת עוצמת המדבר אל גופה ולהפוך חזקה. אבל היא לא עמדה במבחן ולעולם לא תגיע למחוז חפצה. לכן אין עוד טעם לקום מכאן. זה העונש ואלה קברות התאווה. היא התאוותה אל הכוח. אלוהי הרוחות לבל בשר: כתועפות ראם לו יאכל גויים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ. אלוהים חיה חזקה. נאג׳ים מפלצת אכזרית. גוש של כעס איום עמד בגרונה ובבית החזה שלה לבלי הכיל. הכעס הביא אל גופה גל חום אדיר והקפיץ אותה החוצה מקברה כמו עשן המבריח בעלי חיים ממאורתם.

נאג׳ים בא ולקח אותה משם. היא לא ידעה במה זמן עמד שם והתבונן בה, והעזים מכונסות סביבו. הכעס היה גדול כל־כך, עד שכל גופה הידלדל בבת אחת ולא היה בה כוח להתנגד, ונאג׳ים הוביל אותה מרחק רב עד שהגיעו לפתחו של אוהל קטן, מקום משכנו של הקוסם.

נאג׳ים טיפל בה אבל לא מרחמים. את כל הדרך עשה כשזרועו האחת מתוחה, תומכת בגבה של לילה, דוחפת אותה קדימה, וכל הזמן נשאר המרחק ביניהם קבוע, וכשהגיעו אל פתח האוהל זרק אותה פנימה. לילה מעדה ונפלה על ברכיה ומצאה עצמה היישר אל מול פניו של המרפא. היא צחקה צחוק רם ואמרה: ״פוחד להידבק?״ והוסיפה לצחוק, ונאג׳ים העז לחשוב בפעם הראשונה בקול רם: ״אולי הג׳ינן?‘^, אמר לקוסם, והקוסם השכיב את לילה על הרצפה ופניה אליו, וניסה לדובב אותה.

״היה איש ושמו יעקב,״ אמרה לילה וגעתה בצחוק, ״ויעקב רצה להתחתן עם רחל. הוא אהב את רחל. אמר לו אביה: תעבוד בשבילי שבע שנים – תקבל את בתי הקטנה לאשה. יעקב עבד קשה, שבע שנים, התחיל נער צעיר והפך איש. בלילה הנכון שכב יעקב באוהל שלו וחיכה לרחל שאהב. אבל האב רצה לחתן את האחות הגדולה, ולאה היא שהופיעה בלילה באוהלו של יעקב בלבוש כלולות. יעקב המאוהב ברחל האמין שרחל היא ולקח אותה אל מיטתו ובעל אותה והיא היתה לאשתו. רק בבוקר גילה שרימו אותו. וגם הוא רימה את עצמו. הוא רצה להיכנע כי לא יכול לחכות עוד, אבל האישה הלא נכונה הטריפה את דעתו בכל בוקר מחדש. נחמדה ככל שהיתה.״ סיפורה של לילה היה נקטע מפעם לפעם בגלל הקושי בניסוח מחשבותיה בערבית ובגלל פרצי הצחוק שלא הצליחה לכבוש. משסיימה געתה בצחוק עד דמעות.

המרפא רמז לנאגי׳ם שיצא עמו מן האוהל, ואמר לו: ״כך קרה לאחד פתיח אבו־סאלים. כשהיה צעיר מאוד ורכב על גמל במדבר רכבה אחריו נערה בדואית על נאקה וקראה בשמו: פתיח, פתיח. מוזרה היתה, לבושה לבוש בלולות, ורכבה בעקבותיו זמן רב. לבסוף עצר ואמר לה: אל תרכבי אחרי, מה את רוצה ממני, עזבי אותי. והיא ענתה לו: לא אניח לך. אני כלתך. באשר תלך – אלך. לימים נשא פתיח אישה, אבל בכל פעם שלקח אותה, הופיעה אותה כלה ונדחפה בינו ובין אשתו. היא היתה שדה. הוא נאלץ להתגרש והיום הוא מרבוט (קשור לשד ממין נקבה) וחי בין ההרים. זו היתה הג׳ינניה. גם בלילה שלך דבקה הג׳ינניה. בה ובך.״

הקדוש נכנס אל האוהל וניגש אל לילה, אשר שכבה רגועה על גבה כמו אחרי בכי גדול. הוא לקח גוש עופרת גדול והתיך אותו מעל לאש, ואחר־כך השליך את העופרת הלוהטת בבת אחת לקערה מלאה מים. נשמע קול פיצוץ אדיר, ולילה אחזה באוזניה וכיסתה את ראשה בשתי ידיה. גופה רעד מן הבהלה והיא מיררה בבכי.

הוא נתן לנאג׳ים חצי גולגולת ישנה של אדם, והורה לו למלא אותה בחלב ולהניח אותה על גג האוהל מול הכוכבים. ״מזלה יזדכך וילבין כחלב,״ אמר לנאג׳ים. ״בבוקר תעיר אותה משנתה מוקדם מאוד, קשור את עיניה והשקה אותה בחלב. לאחרי שתשתה תסיר את הכיסוי מעל עיניה ותראה לה את הגולגולת. הזעזוע יוציא ממנה את השיגעון.״ הביקור תם, נאג׳ים נתן לקדוש את המחיר היקר שנקב תמורתו – עז אחת. מתוך מיאוס שב ופשט את זרועו המתוחה לפנים, והוליך את לילה בקצב איטי וקבוע עד פתח אוהלם.

בבוקר ראתה לילה גולגולת אדם בידיה. צמרמורת דקה וקרה עברה בגבה. היא הסירה את השמיכה הדקה וקמה ויצאה. עיניו של נאג׳ים לא סרו ממנה. היא התחילה חופרת. הפעם בפתח אוהלם. שוב היו בה הכוחות והחוזק. אולי בזכות הכעס, אולי בזכות הקדוש, שכן הפחד נעלם ואיננו. הג׳ינניה דבקה בו. לא בה. הוא המקולל. הוא יהיה מרבוט. היא חפרה מהר, בכוח, הניפה את המעדר שוב ושוב ופצעה באדמה פצעים אנושים. זמן מה עמד נאגי׳ם והביט במעשיה, עד שלא יכול לשלוט ברוחו עוד והתחיל רץ לכל עבר וצועק ״תפסיקי, מג׳נונה!״ ״תפסיקי, מג׳נונה!״ היה עליו להיות נאמן לאביו ולא לאשתו. כך אומר החוק במדבר. והוא ניסה למרוד. עכשיו אין לו כיוון לרוץ אליו. עולמו חרב והולך, ועולמו קשור בעולמה.

והוא רץ וחטף ממנה את המקל ואת המעדר, ובטש ברגליו בניסיון למלא את הבור בחול. הוא טלטל אותה בכל כוחו עד שראשה כמעט ניתק מכתפיה. לילה פרכסה ופלטה אל תוך המרחב קינה יללנית:

״חגים העופות בזה אחר זה – חגים על פסגת הר ג׳ובה. אשאלך באלוהים אתה הנשר, שמא בשורתך טובה היא לי.

ענה רחב האברות ויאמר: אתנו בשורה רעה, שלא תהני ממנה, על אהובך ערמו עפר – בין המצבות השליכו בגדיו!״

היא רצתה שנאג׳ים יכנס אל הבור ויתכסה בשקט בעצמו ויוציא את נשמתו. אבל שוב ניטלו ממנה כל כוחותיה פתאום, והיא נדחפה חסרת אונים על־ידי זרוע גמישה וחזקה פשוטה לפנים, שהיו לה כאילו חיים משלה

 

7    🔗

נאג׳ים יצא לרעות את העדר בקללות ובחירוק שיניים. אשתו ישבה בחום היום פתח האוהל, לא נעה ולא זעה. אולי באמת השתגעה. שעות תמימות היא מטלטלת את רגלה הימנית בקצב מהיר ואחיד, וצופה במבט מלא עניין במדבר הריק. גם להביא מים לא הלכה ועצים לא קוששה, אבל נאגי׳ם אינו מאמין שזו מחלה. דבר אחד הוא יודע – עכשיו מצפים ממנו לטפל באשתו.

פתאום הגיע גל של אבק. מתוכו צף ועלה ג׳יפ. תחילה לא שמעה את קולו וראתה אותו מבעד לאדי החום המרצדים ומטשטשים את שדה הראייה, אחר־כך נשמע רעש המנוע. הג׳יפ התקרב אליה במהירות שהדהימה אותה. ימים רבים לא ראתה התרחשות מהירה כל־כך. מן הג׳יפ קפצה חבורה של בחורים ובחורות מדברים ביניהם עברית. הפליא אותה שהיא מבינה כל מילה. צץ ועלה בה זיכרון מעורפל כאילו בגלגול קודם ידעה עברית, אבל עכשיו כל זה לא ברור. ״ניגש אליה או לא?״ ״הבדואים ידועים כמכניסי אורחים.״

״לא הנשים, טיפש. הן נמצאות בפרה־היסטוריה. אסור להן כלום והן לא יודעות כלום.״

״אני אנסה לדבר איתה. אולי אל אישה תדבר.״ ״כוחול? יש לך כוחול?״ שאלה אישה אחת את לילה וטפחה על ארנקה, ״רוצה כסף? אני רוצה לקנות כוחול.״ שיתוק אחז אותה והיא פחדה מהמילים שיצאו מפיה. ומה אם ידעו שהיא הייתה ישראלית? לבסוף הצליחה להגיד: ״לא. אין. לכו מכאן.״

רק בלילה שבה אליה הכרתה: היא ישראלית. שמה לאה מירון. קיץ אחד ארוך היא נשואה לנאג׳ים. בעוד ימים אחדים תשוב סיני להיות שטח מצרי, והיא תהיה כולה בידי נאג׳ים, לכודה במדבר. נתינה חסרת זכויות. האם היא בוחרת בזה? ובלילה נקלטו בהכרתה שדרים סמויים ורחוקים בדבר ההמצאה הגדולה שלה: היא המציאה את נאג׳ים. נאג׳ים שהיא חושבת עליו לא היה קיים מעולם. אבל בעת ובעונה אחת חשבה: לא יהיה לי כוח ללכת, אני שבויה, אין מי שיפיח רוח, ולאן אלך בלי הרוח.

וכאחוזת תזזית החלה לפרק את האוהל. נאג׳ים שב וצפה במעשיה בשתיקה. אות ראשון לפעילות. היא שבה ונוטלת עליה את תפקידיה. הפעם הזאת ימחל לה על כי עשתה זאת על דעת עצמה. ממילא אזל המרעה באזור הזה ואפשר לזוז. ״לאן את מתכוונת ללכת?״ שאל אותה בשקט, אבל היא לא ענתה. היא גמרה לקפל את האוהל ולהטעין אותו על הבהמות. ״לאן את מתכוונת ללכת?״ הרעים עליה בקולו, אבל היא שתקה והתחילה לנוע צפונה. עד היום רק הדרימו. הוא הופתע מעוצמת ההחלטיות בתנועותיה ובראשה המונף כדגל קדימה, והלך איתה.

כעבור שלושה ימי הליכה ראו מרחוק את ״נווה מדבר״ ולילה החלה להאט. הים באופק היה תרופה לרוחה ושיקוי לעצמותיה. שם נטעה את אוהלם. באחד הימים תלך שמה, אמרה בלבה, אבל לשם כך עליה לשדל את נאגי׳ם שיעזוב אותה ויצא לנדודיו. ואמנם הוא לא התרחק ממנה, כמו חיה השומרת על טרפה. לילה גזרה על עצמה שתיקה מוחלטת, וכמו שאישה אחרת מטפחת גינה חפרה היא בור סמוך לאוהל. בכל יום הלך הבור והעמיק. בתום שבוע קם נאג׳ים והלך בלי אומר. יומיים ישבה מכווצת ורועדת, ובלילה השלישי קמה והלכה אל ״נווה מדבר.״ מגע של חמימות פשט בכל גופה ובשערי רגליה, והיא הרגישה שהנה תצנח ורגליה לא יישאו אותה. היא קרבה אל המים ושכבה על פיסת חול חמימה, צופה בתלת החריפה ושומעת בקרבתה את המים. אנשים רבים ישנו על החוף, ומן הדיונות המרוחקות בקעו קולות ונראתה אש, והחושות המו אדם.

דייג אחד ישב בחשיבה ממש לידה. הוא ישב שקט ומרוכז נכחו. ערגות ישנות ניעורו בה. אולי הוא האיש שיציל אותה, שיפיח בה רוח חדשה. היא נלחמה בעצמה, אבל הוא כבר תלה את חכתו ושכב לצדה. כאן אנשים מכירים זה את זה דרך הגוף. הם באים לכאן להתקלף מהקליפות, לתת דרור לדמיון, ובעזרת בליל השפות הם בונים להם מגדלים של גוף על גוף.

״את לא בדואית.״ ״לא.״

״אבל את נראית בדואית.״ ״אתה יודע עברית.״

״כן. את ישראלית.״ ״כן.״

״למה את מקופלת. תשכבי על הגב. תיישרי רגליים. את מכווצת כמו אגרוף. את כועסת?״ ״לא.״

״למה את לבושה בכל השכבות האלה. לא צריכים את זה כאן.״

״אני הייתי בובה של מישהו וכך הוא הלביש אותי.״ ״אם היית בידי כושים היו מלבישים אותך כמו בובה

כושית, אבל את היית בובה של בדואים.״

״אתה מנסח בבהירות דברים מובנים מאליהם.״

״זה במקום הכרות.״ ״קוראים לי לאה מירון.״

״אני מיכאל.״

״אני מכירה אותך. אתה דייג. אתה מוציא מהים את הדברים הטובים שלו. והים מוציא ממך את הדברים הטובים שבך. אנשים פוחדים מהים. אותי הים מרגיע. אולי אינני נועזת. אני לחופיו. לא גרה בתוך ספינה, אני לא הרפתקנית. אבל מכאן הים חלק כל־כך. גם הגוף של נאג׳ים חלק. היה בזה משהו מרגיע. ראיתי במדבר שקט. ראיתי בו עוצמה. הלכתי אחריו. כמו עיוורת. עיני הוכו בסנוורים. עד שהבנתי שעלי להילחם כדי לראות. שלהיות עיוורת זה לנצח. את כל כוחותי הוצאתי על נאג׳ים. על שימור אגדת המדבר. היא לא התנפצה, היא התפוררה כמו שכבת לס שהתקשתה והרוח כרסמה בה. עכשיו עיני כואבות מן המאמץ. רק הלילה טוב להן. אני רוצה להפסיק לדבר עכשיו. קיץ ארוך מאוד לא דיברתי בכלל. עכשיו הייתי רוצה להקשיב לך. לדעת איך קוראים לך. מאיפה באת ומי הוליך אותך. אבל קשה לי להפסיק. עוד מעט אני אשתוק. עוד מעט. בינתיים אני חייבת למלמל, אפילו מילים לא חשובות. כי אתה מקשיב, ואני, הנה אני יודעת לדבר, לחשוב בשפה שלי. לדבר בשבילי עכשיו זה כמו לשתות אחרי צמא גדול, אחרי גסיסה איטית ומחסור מתמיד במים. ואני יודעת שאני צריכה להודות לך על שאתה אתי כאן, מקשיב. אני יודעת שמילים עלולות לקלקל. ואולי באת הנה כדי לקחת את גופי. אני אתן לך אותו. אל תלך. אני יודעת גם לפנק וגם לפתות. פעם הגוף שלי דיבר נהדר. בטוח בעצמו, אוהב את עצמו, נהנה. לאט לאט אחז אותו שיתוק. הגוף מכוסה שכבות של בגדים שהתקשו מימים רבים של זיעה ולכלוך, כמו קליפה עבה, כמו שריון קרוש המגן על גוף רך, חסר הגנה, חסר חוליות, חלוש, לא נושם, מתבייש מעצמו. כן_׳ ככה עשיתי לעצמי. לא אמרתי את זה עוד מעולם. אולי גם לא לעצמי. עכשיו אני הולכת להגיד: תראה, איש ים, דייג, איש שליו ורגוע אתה, אני הולכת למות. בינתיים אני מתאמנת. יום יום אני קוברת את עצמי. אני רוצה לנסות להבין איך זה יקרה. לא להבין, להרגיש. מה שחשוב באמת זה לנסות להרגיש. וזה לא דומה, אני צוחקת ואומרת לעצמי, זה לא דומה בכלל, אני יכולה לקום מזה. אמנם כל יום בפחות כוח, בפחות מרץ, וגם נאג׳ים עומד בפתח, רובץ בפתח ומחכה. הוא שונא אותי. רוצה אותי וזורק אותי. פוחד ממני, אני מג׳נונה. הוא לא מבין שהוא פוחד מן הדבר שאני פוחדת ממנו, שהצלחתי להדביק אותו, שבעצם הוא קולט את דבר מותי, ודואג להינתק ממני, דואג לעצמו, נשמר מפני המג׳נונה. הייתי רוצה לסחוף אותו אתי לקבר. אולי הוא יהיה מספיק חזק וברגע האחרון ממש, כשכבר יתחילו לזרוק חול אל תוך הקבר, הוא יאחז ברגליו ובידיו בגדות, ינעץ עמוק את ידיו ואת רגליו בגדות ולא ייפול פנימה. אני כבר אהיה בפנים אבל אוכל להיאחז בו, ויהיה לי אוויר לנשום ואני לא אמות. זה אבסורד. כל אחד מת בזמנו, וזמני הולך וקרב. תמיד ידעתי, והמוות תמיד היה שם. אתה התחברות של מי ים שקטים ולילה כהה. כל אחד מת במי השפיר שבהם נולד והם מגנים עליו. חמים לך אבל לא חם לך כמו בקיץ במדבר. לא, כשחם לך מדי אתה נבנם למים. הכל במידת הגוף. הגוף שלך גוזר לעצמו את מידותיו. אני הרחקתי ונדדתי מכל מה שהיה טוב בשבילי. והגוף התפלץ בחום. לא היה לאן לברוח ולא איך לברוח. אפילו תפשוט את כל בגדיך עדיין נשארות עליך שבע שכבות של עור. והבשר רותח והדם מהביל ומבעבע ואין דרך לצנן אותו והמוח שלך מתפלץ ומחפש לעצמו מוצא.

אל תלך, אל תעזוב, עוד מעט אתמסר לך. אני בטוחה שאני מסוגלת. תמיד הייתי מסוגלת. באמריקה התחברתי לגוף כזה או אחר ללא התמסרות. שם לא יודעים מה פירוש התמסרות. לא מספיק חם שם כדי להשתחרר מהקליפות. להזדיין עם קליפות זה כמו לעשות את זה מאחורי קירות זכוכית. בכל זאת אני אספר לך על עצמי, אפילו אם זו טעות. כן, ידועה לי הדרך אל הטעות. אני בוחרת לי גבר בתפקיד כזה או אחר וכבר אני תלויה בו, כבר אני פוחדת להיעזב, כבר אני מרגישה מתה אם הוא עוזב. פעם לא זיהיתי את המסלול, אבל כשאת עוברת בו שוב ושוב את לומדת לזהות, יש לך כל מיני סימני דרך. הלכתי רחוק עד ״נווה מדבר״ – תחילתו של מסלול חדש, אמרתי לעצמי. אחר. לא מזוהה. רק אם משאירים אותי לבד, באמת לבד, אני מנסה להסתכל אל הבדידות בעיניים. כמו הסיפור שלא ייאמן על הילד שזרקו אותו לבריכה ולא היתה לו ברירה והוא פרפר והתחבט עד שלמד לצוף ואחר־כך להתקדם ולשחות. ומה זה להסתכל לבדידות בעיניים. זה להיות במקום צר שקירותיו דומים בכל זה לזה. שהשינויים היחידים בקירות הם השינויים החלים על אבן ועל גרגרי החומר בקור ובחום. שינויים איטיים בלתי מורגשים, שאפשר לזהות אותם ולהצביע עליהם רק בתהליך: הנה אחרי שעברו שלושת אלפים שנה האבן הקטנה התרסקה, קיבלה זוויות חדשות. פנים אחרות. במילים אחרות קירות קברך. אני הולכת וחולה וקירות קברי מלווים אותי בכל אשר אלך כארון מתים נוצרי. מזל שהיהודים נקברים אחרת. עוטפים אותם בתכריכים ובסדין לבן, וגופם עוד רוטט מעט על האלונקה לפני ששופכים אותם פנימה. אני לא עסוקה בדברים הגדולים והחשובים. מיליונים לפני כבר ניסו לדון בצורה מופשטת בדבר מותם.

אבל תראה, אני עוד לא מתה. אלה רק דיבורים. גיבוב מילים. אני עכשיו אתחיל להתפשט. תוכל לראות שהכל עוד נושם ומתרחב ומתכווץ ומפריש וחי. הנה אני מסירה את השכבה השחורה שלי. הייתי רוצה לפרום את חוטי הרקמה שהוספתי על הבד השחור. זו הייתה יכולה להיות התקלפות מושלמת. אבל אתה לא תחכה לי. אתה לא זז כבר הרבה זמן ואולי אתה אדם סבלן. אני מוכרחה להכיר אותך יותר טוב. אין לי עוד הרבה זמן. רק עד שיעלה היום. אז הכל יפוג והכאב יחזור לעיני.

ואני לא אדבר אתך על כל צורות המוות הקיימות. לא על פציעות ולא על תאונות ולא על מלחמות ולא על הקרבת קורבנות. לא על הליכה בצאן לטבח, ולא על התנגדות טבילה. לא על הוצאה להורג ולא על שיבה טובה. לא על התאבדות ולא על שריפה ולא על טביעה. הנה אני פורמת את החוט הוורוד. אתה אוחז בחכה שלך. זה טוב. אתה תדוג לך כאוות נפשך. רק תשב עם הפנים לים ואני אשב לי כאן אל מול גבך ונוכח הים. אני אשרטט את התווים שלך הולכים ומתחוורים באורות הלילה. ללילה אורות נעימים, מרגיעים את הנפש, משקיטים את הרוח. גם הרוח עוזרת לא מעט. לוקח זמן לפרום רקמה שטרחתי וסיבכתי וכרכתי ברשת עכביש. אחרי החוט הוורוד אפרום את החוט הכחול. אולי אתן לך את פקעות החוטים. כן, זה רעיון טוב. אל תדאג. תקבל הכל. טוב, אני מודה שהפעם אוכל לתת את עצמי לאט יותר. אלה לא מעצורים של בתולה. מעולם לא גדלתי אצל אם בדואית, מעולם לא הייתי צנועה, תמיד בערתי מבפנים. אלא שהפעם כשאגמור לתת את עצמי – זה יהיה הכל. אם תהיה טוב, אתה הוא שתעצום את עפעפי. הנה כבר פרמתי את כל הוורוד מבית החזה. אני בטוחה שהוא לא ירגיש בחסרונו של חוט ורוד. כך אוכל לבוא הנה עוד לילה אחד ולהמשיך לפרום.

ואני לא אדבר אתך על כל צורות המוות הקיימות, רק על אלה ששייכות לים. אתה מכיר אותה: גבירת האוקיאנוס. ים־סוף קטן עליה! היא חיה במקומות מרוחקים, אבל אולי פעם אחת תבוא לבקר פה. פעם אחת לפחות ודאי תבוא. קוראים לה איוקה. היא מושכת אליה את הגברים. היא אמם והיא נערתם, והם הולכים אחריה למעמקים. אולי אם היא תבוא הנה יהיה לי סיכוי לקבל ממנה מינוי על האזור הזה. אני אהיה מלכה בקנה מידה אזורי בלבד. לא, סליחה. לא מלכה. היא עצמה הנסיכה איוקה, מלכת הארצות המסתוריות שמאחורי הקו הכחול של האופק, אני לא ארצה לסכן אותה, אני אשתדל למצוא חן בעיניה. ישנה דרך בדוקה למצוא חן בעיני הנסיבה איוקה. אבל לא אוכל לגלות לך, לא הלילה. עד כה התאמנתי רק במדבר. אבל אל הים לא אוכל להגיע לבדי, אולי אתה תעזור לי, אני צריבה לבדוק. אתה נראה סבלן, אתה נראה כאילו תקבל אותי. קבלה דתית. קבלה מיסטית. קבלה ללא תנאי. אני מדברת על קבלה של שותפות, כמו בין שושנת ים טורפת ובין דג השושנית דג השושנית הוא דג צהוב ויש לו פסים לבנים לרוחבו, בדיוק כמו זרועותיה הלבנות של שושנת הים הטורפת. כך הוא יכול לשוט בין זרועותיה ולהיראות כמוה ולהיות מוגן. טורף ונטרף מתערבבים יחד בים. סימביוזה כזאת אני רוצה. אני רוצה שלא ידעו מי הוא מי. אני אהיה השושנה ואני אהיה הדג. וגם אתה תהיה שושנה ודג. אתה תתאים לי. עם אף אחד לא דיברתי ככה. אפילו אמי שנתנה לי חיים לא יודעת על קצם הקרב. אפילו אם היית רופא זה לא היה עוזר. כל אחד קובע לו את שעת מותו. דמיינת פעם את שעת מותך? בגיל מאה ושלוש? שוחה ורץ על החוף, אוכל פירות־ים וירקות ונשמר מפני השמש, דג בלילה. ובכן, אתה ודאי תמות בן מאה ושלוש, לא פחות ולא יותר. אני דמיינתי את מותי. בעצם לא דמיינתי, חזיתי אותו בגיל עשרים ושש. לא שרציתי. להפך, חייתי חיים שטוחים וריקניים, שלא יהיו זעזועים. רציתי למצוץ את לשד החיים, את התרכיז, אבל גם זה לא טעים. לפני כן הכל היה תפל, עכשיו הכל מתוק וחריף מדי. אני מדברת אתך ורוצה מאוד לישון. המאמץ גדול וכנראה לא כדאי. אני רוצה לישון, אבל זה עלול להיות מסוכן. מדוע אני פוחדת ממנו כל־כך. זה לא הזמן לנסות ולהשיב. חיי תלויים בו. ייתכן שהמצאתי אותו, אבל הוא קיים ביום. והיום הוא האמת, לא הלילה. כשהוא איטי ועצלני גם אני איטית ועצלה. אצל הבדואים זה אסור. אישה צריכה לעשות את התפקידים שלה. מה שלו מותר לה אסור. לדבר אסור לה_׳ לחשוב אסור לה. ולי זה כבר לא מתאים. עכשיו שפת אמי חוזרת אלי. בלילה. כשהתפקידים שלי נגמרים ויש לי שקט. ויש מי שמקשיב. אתה מסובב אלי את ראשך מפעם לפעם. זה מרגש. כמעט מפריע אפילו. אבל זה מפני שאני לא רגילה שיפנו אלי את העיניים. ״אבל הוא הקריב הכל כדי להיות אתך.״ ״הוא הקריב?״

״כן, ממה את מופתעת. לא חשבת על זה עד היום?״

״מה הוא הקריב?״

״הוא מוחרם. הוא לא יכול לחזור אל המשפחה שלו. הוא הכיר חיים חדשים ומגרים, איך ישוב אלפי שנים לאחור, אל מעמקי סיני. אין לו שורשים, אבל גם אל עולמך לא יבוא. הוא נתלש. גם כבה יש לצמחים בסיני מעט כל־כך מים.״

״הוא הקריב והוא מגיש לי חשבון קשה יום יום, והחוב שלי לא ניתן לפירעון לעולם. אני לא יכולה לחזור, ואל תדבר אתי במונחים חברתיים. מצריים או ישראל, מעולם לא ידעתי דבר על פוליטיקה. אין לי תחושות אל מדינה, ואני עכשיו בדבר מותי. המוות קרוב, ואני הלכתי אל מישהו חזק שיציל אותי, שיבלע אותי, שאוכל לחיות בתוכו. הקרבה? אני לא מאמינה שיש דבר כזה. אני מאמינה בצרכים. לו היה צורך לבלוע אותי ולי היה צורך להיבלע. חשבתי שנהיה שושנה ודג. אבל הדימויים האלה לא עובדים במדבר. החיים שם קשים. ההישרדות היא מלחמה, האהבה היא מלחמה, טורף ונטרף. הוא לא מצליח להציל אותי ממוות.״

״אולי הועדת לו את הבלתי אפשרי. אולי את לא משלימה בתוך עצמך עם העובדות.״ ״מי יכול להשלים עם מותו?״ ״אני. ומכאן מה שנראה לך שלווה.״

״אז אתה לא דייג.״

״אני דייג. עכשיו אני רוצה לספר לך את האגדה על אשת הדייג. יום אחד נתפס בחכה של הדייג דג זהב. אמר דג הזהב לדייג: ׳שחרר אותי, ואני אמלא כל משאלה שתשאל.׳ ׳אין לי משאלות,׳ ענה הדייג, והשיב את הדג אל הים. כששב הדייג לביתו סיפר לאשתו על דג הזהב. ׳טיפש,׳ צרחה האישה, ׳חזור אל הים, מצא את הדג, ובקש ממנו תכשיטי זהב ויהלומים.׳ הדייג עשה כבקשתה, ותכשיטים יפהפיים של זהב ויהלומים הופיעו בביתם. אבל האישה לא הסתפקה בתכשיטים ודרשה ממנו לבקש מדג הזהב כלים יקרים למלא בהם את ביתם. לאחר שהיה הבית מלא כלים יקרים, הגדילה האישה את צווחותיה: ׳טיפש, בקש ממנו ארמון גדול, בקש שנהיה מלך ומלכה, הבא את הדג לכאן, אני רוצה אותו על־ידי. אינני משחררת אוצר כזה מידי.׳ אבל וחפוי ראש הלך הדייג אל הדג ואמר לו: ׳הפעם אשתי רוצה אותך.׳ ודג הזהב צלל אל המעמקים ולא הופיע עוד. כששב הדייג לביתו היה הכל כפי שהיה כבראשונה.״

״לא טוב לך, אם כך.״

״טוב לי. הייתה בכך הקלה. עכשיו אני לא מוכרח. עכשיו אני דג למחייתי, אינני מוכר דגים ואינני מבקש מן הים דבר.״

״אתה רומז לי דברים ואני רואה רק קצה של חוט. רחוק מיכולת התפיסה שלי. אני מצליחה לעקוב אחריו מעט והוא נעלם. ובינתיים הצלחתי לפרום כמעט את כל החוט הוורוד מעל שמלתי. גם לי יש עכשיו איזו הקלה. הנה הפקעת, קח אותה. הלילה לא אפרום עוד. עיני שורפות ואצבעותיי כואבות מן המאמץ להוציא את החוטים בלי לקרוע חורים בשמלה.״

״איך קוראים לך במדבר?״

״לילה. שאלות נהדרות אתה שואל. אתה שם לב אלי. אני כל־כך רגילה למלחמות, שאני נבוכה. אני מתביישת לקבל את זה ממך.״

״במאבק שלך להשיג כוח נחלשת מאוד. אינני שופט ואיש לא צריך לתת את הדין. פשוט לא נראה לי שהלכת בדרך הנכונה. בחרת לך תנאים של מדבר. אני לא בטוח שאני יכול לייעץ לך, אבל אני בחרתי בתנאים של ים.״ ״כן, מים חלקים וכהות של לילה. עשית לך רחם אחרת.״ ״כולנו מבקשים חסות.״

״כל־כך נעים לי שאינך דן אותי על מעשיי. אתה אפילו מנסה להוביל אותי אל הצידוקים המתאימים.״ ״אני פשוט רואה מה קורה לך.״ ״אבל מי אתה. מי אתה.״

״אין פה כל מסתורין, אל תחפשי לך אגדות חדשות להיתלות בהן. אבל עכשיו אל תקשיבי לי. עכשיו את תקשיבי לעצמך. לראשונה תקשיבי לעצמך.״

״אתה מבין מה הטרגדיה שלי ושל נאג׳ים? אני האישה שנאג׳ים החמיץ. הוא רצה את רחל וקיבל את לאה, ואני הייתי רתומה למאמץ מטורף להיות לו רחל. אבל כל בוקר הוא קם ומצא מחדש את לאה. שכבתי לי פשוטה ומרוצה על החוף, שערי היה צבוע בצבע פלטינה וגופי עירום בשמש, מרוח בשמנים, מרופרף בטיפות מים מצננות. הגוף עשה כרצונו. הייתי משוחררת בתנועותיי. דיברתי עם גברים והישרתי אליהם מבט למרות שראיתי את עיניהם נמשכות אחרי שדי. עישנתי סמים עם הזרים ששכבו כמוני על החוף. הייתי אישה שנאג׳ים לא מסוגל לקבל בשום אופן. ככל שהתחזק הקשר התאמצתי יותר לענות על ציפיותיו. למדתי כל מה שאישה בדואית צריכה לדעת. ידעתי כל חוק לא־כתוב במדבר, ואת החוקים למדתי על בשרי: בכל פעם שעברתי על אחד החוקים הוא שפט אותי והעניש אותי. צייתי בהתלהבות לכל פגישה ולכל חוק. רציתי להיות אותה רחל נעלמת שריחפה כצל סביבי. לבסוף נלאיתי, והחוקים היו בעיניי קשים יותר ויותר, שרירותיים יותר ויותר, לא לפי הגיוני ולא לפי הבנתי, השיפוטים נעשו קשים והעונשים אכזריים. זה נכון שאני צריכה לדבר על עצמי, אבל ככל שאתה מאפשר לי יותר לדבר על עצמי אני רוצה יותר להכיר אותך.״

״אני לא מאפשר. את מעזה. וזה משונה שאת מתפעלת ממה שהוא מובן מאליו.״ ״לפחות תן לי את שמך.״ ״שמי מיכאל. עכשיו את מכירה אותי?״ ״אני מכירה אותך, כן. האור עולה. שעת החסד של האור הרך. באור הקשה של המדבר לא אצליח כמו עכשיו. ועכשיו אני רואה עיניים קטנות בצבע חם. שיער מקורזל ונוקשה כמו אצות. שרירים שזופים, חזה שעיר, כתפיים שעירות, רגליים שעירות. כולך מכוסה אצות. אתה מצמיח דברים, אני אתמסר לך לגמרי ואוכל להיאחז באצות האלה בשקט שיהיה לנו כשנירגע. אתה בנוי כמו נטוע באדמה הזאת. אתה אינך נודד. אתה יושב שעות ארוכות. אתה אינך עוזב, מעניש ועוזב.״

״אני אוהב לעזור. את ההליכה שלך אל המדבר אחרי הבדואי את מספרת כבריחה מחופש ובשאיפה לכניעה ובדידות, אבל אני יכול לשפוך אור אחר על הדברים. אני רואה בך את שיגעון הנעורים, את ההליכה אחרי רגשות עזים והתמסרות מוחלטת, כמי השיטפונות במדבר שעושים להם ערוצים ואינם מתקדמים הלאה עד שמילאו את בל הבורות שבדרך. אבל את היית זקוקה למים אחרים, למים של מעיין שינבעו ממקום פנימי וקבוע, לא לשיטפון חולף הממהר להסתלק ולהתייבש. כדי להינצל את זקוקה למורה ולאדון. המורה לא יחפש אותך. את צריכה למצוא אותו בפינתו וללמוד ממנו כל מה שהוא יכול ללמד. אם תטילי ספק הוא ייאלם דום, עלייך להאמין בו ולציית לו גם במחיר השפלה וכניעה. אם תלמדי ממנו תצליחי ותינצלי.״

״מעולם לא פירשתי בך יחסי שליטה־כניעה. עכשיו ההשפלה בשיאה. קשה לי שלא להטיל ספק. קשה לי לחשוב שנאג׳ים הוא האדון המורה.״

״תלכי ותבררי.״

״אתה מתעלם מדבר מותי.״

״היסוד הטראגי תלוי ועומד בחייו של כל אדם. אין טעם להתעלם ממנו. השאלה היא איך תנצלי את חייך. האם תיהני מן הנצח בעודך בחיים, תאהבי את הרגעים, תעבדי ותצרי בלי לחשוב על הכבוד, או האם תהיי עסוקה בייסורייך, בחוסר האונים ובבדידות, שכמוהם כהתאבדות, והם כל מה שנלחם בחופש עצמו.״

״רציתי לספר לך על חתונתנו, חתונתם של נאג׳ים ולילה.

אני רעיתי את הצאן, וכשכל הצאן היו שקועות ומרוכזות במקום אחד, נחתי לי בצל שיח קוצני גדול אחד, באו אנשי שבט אחר והתגנבו אלי ועמדו סביבי. כשפקחתי את עיני וראיתי אותם, הבהלה היתה מטורפת כל־כך עד שהיה נדמה לי שהיה פסק זמן במקום כולו. פחדתי שיאנסו אותי, והם כבר עשו זאת במבטיהם. אבל הם לא מיהרו. הם פיזרו את הצאן ועמדו סביבי במעגל וזרקו אותי מאיש לאיש. שכבות שכבות של בד נפרמו ונקרעו, והפחד הנורא ביותר שלי היה מן הרגע שאעמוד עירומה בתוכם. המצחיק הוא שזמן קצר קודם לכן שכבתי עירומה על החוף ושום דבר לא הדאיג אותי. הם העמיסו אותי קשורה וכפותה על אחד הגמלים, וברחו. נאג׳ים ארגן את גברי השבט שלו ויצא אחריהם להילחם בהם וחטף אותי מהם. יכולתי לסיים את הסיפור כאן, ולומר לך שנאג׳ים חירף את נפשו למעני והציל אותי ואני חייבת לו הכל. אבל הרי אני משטה בך, זו רק אגדה המהלכת כאן במדבר על יפהפייה אחת שחורת עין ונאווה, כל זה לא היה ולא נברא. מה שבאמת קרה הוא, שיום אחד בזמן שרעיתי את הצאן שכבתי לי לנוח, וחבריו של נאג׳ים הם שחטפו אותי והביאו אותי אל אוהל לבן כולו, והנשים שמרו עלי כל היום, ובערב הביאו אותי בכוח אל נאג׳ים ואני צרחתי והתנגדתי, בי על הכלה הבדואית להיות צנועה, וככל שהיא מרבה בצעקות כך היא מוצאת חן יותר בעיני בעלה הטרי ומגרה אותו יותר. אבל הרי לא ייתכן שלי ולנאג׳ים הייתה חתונה כזאת, כי את בתולי הפקרתי זמן רב קודם לכן, ולא מתוך אהבה גדולה אלא מתוך סקרנות בלבד ובגלל החיים באמריקה הייתי צינית מדי לקטע רומנטי כזה, ובשבט של נאג׳ים הרי לא קיבלו אותי ולא היו משתתפים בחתונה שכזאת. אתה בוחן אותי ומנסה לאסוף את פירורי האמת מן הסיפורים שלי, אבל דע לך שאני אומרת רק אמת, ולמעשה החתונה לא היתה אלא אמירה בנוכחות בדואי זקן אחד ובניו. הנה אתה רואה איך האגדה התפוחה הזאת הלכה ונגרעה, הלכה ופחתה, עד שלא נותר ממנה שום דבר. וזה הרגע להודות בכל: הגבר שאני מספרת לך עליו איננו בדואי בכלל. לכן אל תתפלא שליחסים בינינו אין שום משמעות פוליטית או חברתית. אל תתפלא כשאספר לך שיחסיו עם הוריו היו דלים וקרים, וכן יחסיו עם אחיו ועם בני השבט. כך הופכות כל שכבות שמלותי רבדים סמליים בלבד, וכמוהן כל החוטים שאני פורמת ואחר־כך מלפפת לפקעות. נאג׳ים הוא כוכב. אני המצאתי לו את השם הזה. אני לא יודעת ערבית, השם לקוח משיר אחד שהכרתי. הוא היה במרכז, ואני יצקתי את עצמי בשוליו. הלילה מחוויר ומלבין. עוד מעט תבוא שעת יום קשה, ולי אסור להיחשף ביום. אני שייכת לו, ועלי לשוב ולהקיף אותו ולהיות לו בית. פתאום אני פוחדת כל־כך שהוא חזר ומחכה לי בפתח האוהל. על דבר כזה אני נידונה לעונש מוות.״

 

8    🔗

באמריקה חלמה חלום מטורף: היא נוסעת בסאבווי, אבל לא מתחת לאדמה אלא מעליה. עצים חולפים במהירות מימינה ומשמאלה. מידי פעם חולפים על פניה עמודי חשמל ובובות תלויות עליהם. לא כולן שלמות, חלקן אברים מפלסטיק ורוד כמעט רוטט. בובות של חלונות ראווה, בגודל טבעי, חלקן ללא פנים וללא שיער, חלקן עם פיאות נוכריות ופנים מתוקות, וחלקן נושאות פנים מוכרות, וזה הדבר שהיה מבעית בחלום.

עכשיו היא באה בלילות אל הים, אל מיכאל, והנה בדממת הנסיעה ההיא תלויים על העמודים מימינה ומשמאלה כל הזרים של נווה מדבר: בובה אחת חסרת פנים, לבושת שחורים, ידיה סדוקות ומגוידות – זו סאלימה הזקנה, שאף שהיא בדואית מלידה העדיפה את הזרים על הבושה וההשפלה שהיו מנת חלקה, ובאה אחרי לאה אל הים. מה הם רוצים ממנה, מה הקשר בינה לבינם? מעולם לא גרה עמם בוואדי שלהם. והנה בובה ולראשה פיאה בלונדינית סדורה, ורגליה רגליים תמירות של גבר – ביורן. בעמודים החולפים אחריו בובות של ילדים קטנים ובובת ריטה ואברים מגופה ומפניה של סלע: שדיה וחצי גופה העליון כרות יד אחת בתנוחה של פסל החירות.

היא נבהלה לראותם בכל מקום שהפנתה אליו את עיניה. הלילה היה בהיר והירח מלא. הים זרח בצבע כסף בכתמים כהים ובהירים, והיה חלק כמראה. מידי פעם העבירה הרוח בגבו צמרמורות מדגדגות ומפנקות, והוא שב מיד לקדמותו. הלילה הוא ליל חגה של מלכת המים. את רוב זמנה היא עושה באוקיאנוסים הגדולים, אך יש שהיא מגיעה גם לנמלים קטנים ופוקדת חופים נידחים. יש לקוות שתבוא לכאן הלילה, כך תוכל לאה למצוא לעצמה מנוחה. האם כל אלה באו לכאן לעזור לה להיגאל או כדי לטרוף את נשמתה. בינתיים הם בובות דוממות. שנים עסקה בפירושים לבובות דוממות, אבל במדבר למדה לא לפרש. אין טעם. צריך לחכות ולראות. חבל שהיא עייפה כל־כך ואין בכוחה להתכונן לכל האפשרויות. היא הביטה בהן בעיניים רכות, והנה דיאנה ועל־ידה לוסי או טרייסי. היא היתה מתוחה כולה. פתאום הבחינה בחשיכה בכושי דומה בכל לכושי חם. אבל חם מת. אולי הגיע זר חדש. הרי היא שקועה כולה בתוך עצמה ואינה שמה לב לשינויים. היום עובר כשהיא מכונסת בתפקידיה. היא מקפידה להיות עסוקה, כדי שאיש לא יחדור פנימה וידע כמה היא מחכה ללילה. עכשיו היא חיה רק בלילה. הלילה שייך לה. גם יעקב קיבל את לאה בלילה. הלילה מאפשר לה ללבוש זהויות לפי בחירתה. ועכשיו היא תבקש מנסיכת המים, הנסיכה איוקה, את הלילה והים והירח לעצמה. היא תהיה רצויה לדייג וראויה לו, ואף שתרצה להתמסר לו כולה, הוא לא ינצל זאת כדי להכניע אותה, אף הוא יבוא ויתמסר מרצונו.

עוד מעט יתחיל הטקס. היא אינה מבינה מה פתאום הם באים איתה כולם מהמדבר אל הים. אולי גם הם נחנקים שם לאט לאט. מתוך הדיונות עולה מוסיקה נמוכה וקצבית.

היא ביקשה ממיכאל שהלילה לא יבוא לכאן, ידוג לו רק הלילה במקום אחר. הוא לא הבין את בקשתה, אבל נראה שלא קשה לו למלא אותה.

היא התפשטה במהירות, ומתוך מבוכה גדולה החלה במלאכת הגילוח. תחילה רגליה, שפלומה רכה מכסה אותן. היא לא בטחה בידיה וגילחה את רגליה לאט ובזהירות, שלא לשרוט ולא לפצוע. זה זמן רב שלא ראתה את הפרטים בגופה. רגליה ארוכות ורזות, ומרווח קטן מפריד ביניהן באזור אגן הירכיים. הלילה עצר לפתע ממהלכו. היתה עלטה גמורה, והירח המלא נעלם. ליקוי לבנה. הלילה היא אמורה לבוא. אבל אם הירח נעלם אף היא תיעלם. איוקה, איוקה, אל תעשי את זה, למה את בורחת. ובכל זאת לאה לא פחדה. הלילה היה לה הקלה. מחר עדיין יהיה הירח במילואו והיא תבוא שוב. עכשיו צריך להתכונן. בקרוב יעלה השחר. בבת אחת יהיה אור, והיא תהיה במקום אחר. כולם התקרבו זה לזה בדי להרגיש בטוחים בתוך הלילה, ורק היא, גופה פרח כשושנת ים מתנועעת בקצב המים ושולחת זרועות. פה ושם נראו גושים כהים מאוד של גופים ואנשים. דיאנה וטרייסי ירדו מעל העמודים שלהן והתחילו לגפף את לאה ולגעת בזרועותיה וברגליה החלקות. היא נרעדה לתחושת הלכלוך שעל־ידיה של דיאנה, וסילקה אותן בעדינות. הן פחדו מאוד מן הלילה וניסו שוב ושוב להגיע אל רגליה. ביורן היה מאוכזב שהטקס לא התרחש הלילה. הוא נאבק בכל כוחותיו שלא להשמיע קול כששתי הנשים שלו נדחקו אליו והתחילו מושכות אותו אישה אישה לכיוונה וקורעות ממנו נתחים ומורטות את אברו. הוא שתק למען הילדים וחיכה לאור הראשון.

בבת אחת הפציע אור כחול מלווה רוח קרירה. כולם ידעו שהרוח היא אות ההקלה האחרון בתחילתו של יום שהאוויר עומד בו חסר תנועה והכל מתבשל בתוכו. קווי המתאר של העצמים הלכו והתבררו. כבר לא גושים: כבר דיונות, חושות, דקלים, גמל, ים, לרגע היה נדמה ללאה שהיא רואה את תווי גופו של מיכאל, אבל זה היה דייג אחר. הוא כיבד את בקשתה. הוא הבין שיש לו משמעות לגביה, כך קיוותה. אבל האור הולך ומעצים. הכל נעשה גבישי. היא מוכרחה להסתלק משם. גבר קשה מחכה לה. לא פעם הפליא בה את מכותיו. אסור שיקרב אל רגליה ויגלה. ויש לה עוד הרבה לעשות בלילה הבא. נאג׳ים כנראה לא יבוא היום. אולי תספיק לעשות הכל לפני שישוב. מה הוא רואה בעיר, מה הוא לומד. מעולם לא נתן אמון באישה, ועכשיו הוא לומד איך החיים מסתאבים. היא נכנסה בפחד אל האוהל שלה, ומיהרה לרוץ אל ירכתי האוהל, לשבת רגע ולחוש בהקלה. הוא לא תפס אותה. היא הביטה נכחה, ונשימה נעתקה. הוא ישב לו שם, בקצהו האחר, וגופו מתנדנד קדימה ואחורה, ספק ישן ספק ער. מעולם לא ראתה אותו משונה כל־כך, והפחד גבר בה. הוא החזיק בידו רצועת עור שהוליכה אל קוף. הקוף ישב דומם. היא לא ידעה מה פירושו של קוף במדבר. איך הוא השיג אותו, חשבה, והתפלאה על שברגע כזה היא מעסיקה את עצמה בבעיות טכניות. נראה שהיה כאן כל הלילה, חיכה וחיכה וגם יצא לשוטט. היא בחנה את הקוף במבט מהופנט. הוא היה גדול אבל רזה מאוד ומגעיל, ושערו מלוכלך ומדובלל. הוא שליח השטן. אישה שבגדה מחוץ לאוהל בלילה דינה מוות. כיוון שרצתה בכך, אין טעם לומר שלא בגדה. אילו היתה בדואית מלידה, היו מסרסים אותה, עוקרים ממנה את הדגדגן, שלא תרגיש ולא תתאווה לשום דבר. אבל עתה מצבה נורא פי כמה. נאג׳ים לא קם ממקומו ולא דיבר אליה, לא היה ברור אפילו אם הוא מסתכל בה, אבל שנייה לפני שזה קרה היא ניחשה מה עומד להתרחש, וחוסר האונים שבידיעה הוא שהיה הנורא מכל. נאג׳ים שחרר את הקוף הרעב, והחיה המבאישה פרצה בצווחות צורמות והתנפלה עליה ושרטה אותה ומשכה אותה ונתפסה בשיער ראשה והכתה בה. לאה לא התגוננה.

קנאתו של נאג׳ים היתה מטורפת, אבל לא בגלל אהבה אלא בגלל כבודו. דווקא עכשיו, בשהפסיקה לחפור קברים באדמה, בא המוות והראה לה את פניו המכוערות ואת שיניו הגדולות הצהובות ואת חניכיו האדומים־התפוחים ואת הכינים והקרציות הנושרות ממנו. השרצים החלו לזחול עליה, והיא לא ידעה מה חזק ממה, הכאב או הזוועה. היא לא שמעה את צרחותיה הנואשות בתוך בליל הקולות שחגו באוויר האוהל, ובחוץ עלה היום והכביד את חומו. דממה כבדה של אלפי קילומטרים מדבר רבצה על האוהל והחניקה אותו.

כשירד הלילה שבה לשוטט אל הדיונות, אל הים. דבר לא היה בכוחו לעצור אותה. יהיה מה שיהיה, הטקס לכבוד נסיכת הים חייב להימשך, אסור לה להחמיץ את הימים המעטים שהירח מלא ומוקף הילה. ביורן והכושי ודיאנה נראו סוחבים סירה ישנה ואוטמים את חריציה בשומן. ילד וילדה, מתוקים כמו שושבינים האוחזים בשמלת כלה ארוכה, סחבו דליי מים. ריטה גלגלה חבית כבדה מלאה מים. הם דאגו למים מתוקים, והסירה שימשה להם אמבט למרחץ. טרייסי, שהיא שבירה ורזה ושערה חלק כמו משי, הוציאה משקית עלים ריחניים, וכשפיזרה אותם במים עלה ריחם העדין והתפזר למרחקים. סלע וסאלימה סבבו את לאה בקוסמות, והיא המשיכה במלאכת הגילוח: בתי־השחי, הערווה, ולבסוף שיער הראש. קודם חתכה בסכין קווצות רבות ככל האפשר – היא נרעדה כשעשתה זאת, והנשים עזרו לה. לא קל היה לה לוותר בהכנעה על שיער ראשה, אבל אחרי הסיוט שעברה לא נראתה על פניה גם הבעה אחת, והיא עשתה את מעשיה בדבקות ובכוונה. כל העבודה נעשתה בשקט רב, ורק אותה מוסיקה קצבית מליל אמש נמשכה מתוך הדיונות עד לכאן, אל שפת הים. היא לא ידעה אם המוסיקה מקורה בטרנזיסטור קטן או בקבוצה של צעירים זרים, שבדים או אנגלים, שיושבים להם סביב מדורה, מעשנים סמים ומנגנים. גילוח הראש נמשך זמן רב. הירח התהלך אנה ואנה, גאה והדור, מצפה בחוסר סבלנות לנסיכה איוקה. כולם עסקו במלאכה כשעיניהם נעוצות בים, מצפים לראות אותה ולהיוושע, מגייסים את כל ידיעותיהם על הים, על הסירנות ועל הנימפות ומנסים ליצור צורה לנסיכת המים. אולי יעלה בידם לצאת מן היובש והחום. סלע תעשה לה תכשיטים, ריטה וביורן יחיו ויעבדו על יאכטה ויגדלו עליה את ילדיהם, דיאנה וטרייסי יוכלו ללכת על הים דרך קצרה יותר בייסוריהן ובגעגועיהן, ולכולם תהיה רווחה וקרירות ועור לח ורענן.

לאה היתה עכשיו עירומה וחשופה לגמרי. רק שבע שכבות דקיקות של עור עדין שהוזנח בחום הרב היו לבשרה. עכשיו היא צריכה להתמלא כוונה, כמו בעת זריקת מטבעות אצל מנחשת עתידות. היא צריכה להתרכז ולכוון את עצמה אל הנסיכה ואל הים ולא אל הדייג. היא ציירה בדמיונה את תוויו. שערו מקורזל בצפיפות, גלים קטנים שהמלח נקרש בקצותיהם. גם בגבותיו ובריסיו דבקו רסיסי מלח יבש. לסתותיו רחבות וקשות, רקותיו שקועות, עיניו קטנות אבל חומן קורא אליה להיות לה משכן. אפו אינו גדול אבל נבדל מן הרקע בקו שבור. עכשיו היא זוכרת איך בשעות הדיבור האינסופי שדיברה אליו הבחינה במיומנותו הגדולה בדיג: אחיזת החכה, המשיכות הרכות, המשיכות החזקות, פרישת הרשת, איסופה, את כל אלה ביצע בשקט רב, בביטחון וכלאחר יד. את תשומת לבו השקיע בשיחה הקשה שהטילה בו מיד בראשית הכרותם. היא מצטערת שלא באה אליו באותן שנים חסרות משמעות, כאשר צחוקה היה קל. היא באה אליו בגוף כבד ומסורבל, אין לה מה לתת והיא פוחדת שתעיק עליו. כל השנים שהיתה מלכה היתה מרוצה מעצמה כל־כך, והנה עכשיו היא פוחדת להיות לטורח. כמו עלה נידף ברוח, נרדף ברוח. היא נזכרה במחווה גופנית קטנה, כמעט לא רצונית, שעשה כלפיה כשנתנה לו את פקעת החוטים הוורודה. יש לה ממנו פירורים בלבד, אבל היא נשבעת לא להסתפק בהם ולא לבנות אותו מחומרים דמיוניים. הפנים האלה שלו חדשים ולא נהירים לה, יהיה עליה להתרגל, יהיה עליה לעבור לתנאים של ים, וקשה לומר שיש לה כוח להרפתקה של דיג וסירות וזרמים וכיווני רוחות ותהפוכות וסערות אחרי השקט הנוקשה וסדר היום הברור שהורגלה לו במדבר. אבל תוויו שלו הולכים ונשמטים ממנה והיא מאבדת את המראה ומחשבותיה הופכות חול.

ובנאג׳ים בערה הקנאה. פתאום בתוך להקת המחול הלבנה הזאת המתכוננת לטקסי המים הופיע הגבר הזועם. הוא פנה אל ביורן, הגבר האחד בחבורה – הכושי לא נחשב בעיניו – ונתן בידו שקית של קמח שעורים. ביורן ידע מה עליו לעשות בדי להרגיע את נאג׳ים מקנאתו. הוא לקח מים מתוקים אל כלי חרס ולקח עפר מן הקרקע ונתן במים, והעמיד את לאה לפני נאג׳ים ולכלך את ראשה החשוף בבוץ הזה, ופרש את כפות ידיה והניח עליהן את המתנה שנתן לו נאג׳ים, והחזיק במים המרים המהולים בעפר והשביע אותה שלא שכבה עם גבר אחר. ביורן לחש לחשים וקילל אותה, ואמר לה שאם כוסתה בשכבת זרע של גבר ייפלו ירכיה והמים המרים והמקוללים יבואו אל תוך בטנה לצבות את בטנה, ואם לא שכבה עם גבר אחר, אמר, היא תינקה מן המים המרים הללו. והוא השקה אותה מן המים, ונאג׳ים עמד מולה לראות מה יקרה לבטנה ולירכיה: אם ייפלו הרי היא אשמה ובוגדת, ואם לא ייפלו – היא נקייה.

והיא עמדה מולו כנועה מאוד ושותקת, אבל בתוכה כבר בעבעה הלבה הרותחת, שפרצה שכבות בעומק ועדיין לא הגיעה אל פני הקרקע. היא כבר הבינה שלא הכניעה המוחלטת היא שתביא לה את הרגיעה והמתיקות שהיא נזקקת להן כל־כך לפני מותה, לא הכניעה היא שתשביע את רצונה ותשמור את נפשה. היא הבינה שנאג׳ים הוא המנוס שלה, והחליטה שאינה רוצה לברוח אלא להתייצב ולהתמודד; שהפחד יכול לכלות יותר מן הגיהנום, והיא תפסיק לפחוד. אבל עדיין לא. עכשיו היא ניצבת מולו, הקמח בידיה, בוץ על ראשה והיא אשמה מאוד, כי היא מתכוונת לבגוד בו, והוא חש בבגידה בכל חושיו עוד לפני שהתרחשה, והבדיקה אין בכוחה להזיק למוחה. בטנה נמצאה נקייה, ונאג׳ים הסתפק בכך ונעלם כלעומת שבא. כולם נשמו לרווחה, ומיהרו להמשיך בהכנות לקראת בואה של איוקה.

הירח המלא כבר החל במסע ההתאבדות שלו אל תוך הים. ביורן שימש עכשיו בתפקיד אחר לגמרי. לאה לא הבינה מדוע גבר צריך לבצע בה את בל השינויים האלה, אבל זאת היתה עובדה. הוא רחץ את ראשה וניקה אותו היטב מן הבוץ, והיתה בכך משום התנצלות ומשום הצהרה שעשה את מה שעשה כדי לרצות את נאג׳ים ולסלק אותו ועכשיו הוא מכין אותה למען מיכאל.

אז באו הנשים והרכינו את ראשיהן אל ראשה. שיער צהוב בהיר עם שיער שחור סמיך התערבבו וכיסו את ראשה הקירח של לאה. אבל הגילוח היה הכרחי, שכן הנסיכה איוקה, אם תבוא, תיכנס בה דרך המקומות המגולחים. הנשים קישטו אותה בצבעים קולניים על ראשה ועל גופה העירום. צהוב־קנרי הונח על־יד אדום־דם וירוק־רעלי. רצועות רצועות של כחול מעושן וגוני נחושת ופיתולים של ורוד־גוף וחום־חמרה, משיחות של טורקיז עם סגול־בורדו, והיא היתה מוכנה: מבושמת בעלי הבושם שהושרו באמבט הסירה, טהורה ונקייה מבל שיער, מקושטת ורוצה מאוד בנסיכה איוקה שתביא אותה אל מחוזות חפצה. והנסיכה הופיעה, עדויה שפחות הסורקות את שערה הארוך במסרקות כסף ושנהב, נמשכת אל המוסיקה הקצבית הרחוקה ההיא, אל הלילה הריק מענן, באה לקרוא לגברים. כל המים שייכים לה, וזה יותר מחצי העולם. האם תעניק ללאה חלקת מים קטנה זו בים־סוף?

ואז הופיעו פתאום הוריה של לאה, שעזבו את חוף הים התיכון ואת ביתם ובאו עד כאן אל בתם. ״אני רוצה שתבואי הביתה,״ אמרה לה אמה בחום רב אבל בתקיפות. ״לא שינינו דבר בחדרך,״ ניסח אביה ניסוח אחר. הם עמדו להם שם, שפופים מעט, בתוך הלילה כאילו חתרו אליה בסירה קטנה ועייפו מאוד בדרך. הם הסתכלו בבתם העומדת נכחם עירומה, מגולחת למשעי, צבועה בצבעים עזים, וקיוו מאוד שיוכלו לקחתה עמם.

היא לא שאלה שאלות. היא ידעה שאמה תוכל למצוא אותה בכל מקום, אבל הפעם זה לא הרגיז אותה. היא הבחינה בשרידים של יופי על פניה של אמה: עיניה שקדיות וגדולות, אלא שהעפעפיים כבר כבדו והתנפחו. היא מאופרת בחום כהה ובשחור; אפה קטן כאפה שלה; שפתיה רקמה עדינה של קמטים זעירים וחריצים, כמו עשויות פלסטיק בוהק באודם בהיר. שערה צבוע בלונד־פלטינה, כצבע שערה שלה כשגרה בניו־יורק, רגליה רזות ומותניה מלאים עד קו הירכיים. היה לה גוף יפה כשהיתה צעירה, הרגליים רזות וארוכות, ולא מן הנמנע שהיו מוצקות ומרווח קל ביניהן באזור האגן. אולי הנסיכה איוקה התלבשה בדמות אמי? אמרה לאה בלבה, והלמות פראית פעמה בתוכה, וכל הטינה שחשה למראה הוריה ההולכים אחריה בלילה עד הים האדום נעלמה ואיננה. אביה היה שמן ונמוך ולא דומה לנאג׳ים או למיכאל. החלק העליון של ראשו היה דליל מאוד בשערות, ועיניו שפעו טוב. היא הרגישה אליו עכשיו אהבה רבה. היא הרגישה שמאז ומתמיד יכלה לבטוח בו, וזוהי נקודת זינוק טובה לחיים. היא חשבה שעל מיכאל תוכל לסמוך כמו שסמכה על אביה. ״לא שינינו דבר בחדרך״ הוא משפט של קבלה מוחלטת. של הצעה בלבד, ללא כפייה, וזה מה שנעם לה כל־כך. היא ידעה שתוכל למחוק את הטינה ולקבל את שניהם כמו שהם בלי ציפיות לדברים אחרים. והיא החליקה וניגשה אליהם ונשקה להם ואחזה בזרועותיהם והוליכה אותם למקום שממנו יוכלו לראות את הטקס. ההכנות נשלמו. הירח עמד באמצע השמים. עוד מעט יתחיל לנפול, והניגוד בינו לבין הלילה ילך ויימס. עכשיו בא הזמן.

הנשים עמדו במעגל סביבה והאזינו למוסיקה הקצבית. המוסיקה היתה רחוקה והיה צורך בקשב רב. הגוף התחיל לנטות מאליו מצד לצד, להתנועע בתזזים קלים. הן הרבו להסתכל אל הים, וכשהתחילה רוח דרומית פתאום, נראה היה כאילו היא מגיעה בטיסה תת־מימית, מגיחה מתוך האוקיאנוס ההודי, והריקוד גבר והרעד בגופה גבר. לאה התחילה לחוג במעגלים קטנים, איטיים, וידיה פרושות לצדדים. היא הגבירה את מהירותה וסובבה סביב עצמה כאחוזת אמוק. הנשים נראו כמכושפות לאור הלבנה. הוריה של לאה עמדו ממוסמרים ונטועים לאדמה. סאלימה השמיעה קולות קינה רמים. פחד אחז בהן. ואז נזרקה לאה לאדמה באילו מכוחה של מכת אגרוף. הנסיכה איוקה נכנסה בה דרך ערוותה – כמו לידה הפוכה. לאה שכבה המומה ללא תנועה, וביורן יצא ממקום מסתורו וליווה את הוריה ותמך בהם בגבם ואמר: ״עכשיו תהיה בתכם שרויה חודשים רבים בבדידות ללא גבר, ותקדיש עצמה לממלכת המים. היא מתכוננת לקראת אושר גדול. אל תהיו דאוגים. לבסוף תבוא גם אליכם,״ והם הלכו והתרחקו, התרחקו והלכו עד שנעלמו. לא היה לה כוח לעמוד על רגליה. סלע, הצעירה מכולן, התיישבה לידה וליטפה את ראשה. גופה היה תמיר ונערי. ״קשה לי לדבר אל השבדיות ואל האנגליות ואל הבדואיות,״ אמרה לאה לסלע, ״אבל אלייך אני יכולה לדבר. באתי לכאן בלי ייסורי מצפון. עשיתי מה שרציתי ולא רציתי הרבה, רק את הצחיחות ואת אי חילוף החומרים. זרקתי על החוף קופסת גפרורים, סנדל קרוע, מפתח שגיליתי בתיק, מטפחת שלא אהבתי, שקיות חלב ריקות וגולות צבעוניות זוהרות בשמש. יום־יום עברתי על־יד קופסת הקרטון הדק שבתוכה גפרורים עשויים עץ רך ומעט גופרית, ודבר לא נשחק בהם. הגפרורים נשארו על עומדם כאילו היו עצי ענק, צאלונים אדומי פריחה, והקופסא כאילו היתה פירמידה של אבן עבה.

זה הרגיע אותי. הכל שריר וקיים, וכך נאג׳ים איש המדבר. מהאדמה הוא צומח, מתוך החול וחריצי השיטפונות. אחרי מה שראיתי ברחוב ה־42 בניו־יורק, אחרי לילות חטופים, אלמוניים, מסוגרים, עם גברים מוכרים למחצה, דימיתי שנאג׳ים יהיה לי השורשים והאדמה. נאג׳ים חורט פסלים באבן ואין טעם לומר לו תאסוף את הפסלים שלך ונעשה לך תערוכה בגלריה ותהיה מפורסם ויקנו את האבנים בהרבה כסף. את האבנים הוא משאיר במקומן. מזג האוויר והאנשים במדבר לא יפגעו באבנים לרעה. וחוץ מזה מה יש להן להפסיד. היה כוח בגופו הגמיש. עמידות למאה שנים. והיה נדמה לי שגם אני אהיה כמוהו, שגופי יתחזק ויעמוד בפני רוחות, יובש וחום ואני אנצל, ורוחי תהיה סבלנית עד אין קץ בזכותו. אבל במקום בשקט ובשלווה חייתי במתח נורא פן אטעה. זהירות! לא לדרוך על גחלים לוהטות, שלא אפול לאש. והכוויות היו רבות, והייסורים, והמצפון, ובכל יום ויום אני אשמה לפניו על שאיני כמוהו. יכול להיות שכל זה חסר סיכוי. ולדבר אי־אפשר, אלוהים במה אני צריכה לדבר. שפת־אם, אמי שלי. לא התרגזתי שהיתה פה. אני עוד אלך אליה לבדוק אם זה אפשרי, אם הכל נכון. אבל גם זה רע מאוד. אין טעם לחפש כל החיים את שפתיה וחיקה וזרועותיה, צריך לוותר עליה. למה אני פוחדת כל־כך מהחיים, עוד מעט הכל ייגמר ואני לא למדתי להישאר. כל חייה היא במנוסה. בנאג׳ים יש באמת איזה חוזק, אבל לעצמו. הוא יחזיק מעמד במדבר אלפי שנים, גם אם מסביב הכל ישתנה. כאילו אינו מכיר ביסוד הטרגי שבחיים, אוטם עצמו מפני הדברים המטלטלים ומסכנים את הרוח. ואין כאן אגוז קשה לפיצוח, יש כאן אבן שאינה מתפוררת בקלות.״

כלי רכב בצבע זית בתוך ענני אבק כבשו את הלילה ובלעו אותו, כסופת ענק הנעה לצפון־מזרח שיירות שיירות. הטקס על הים היה כלא היה. איפה מיכאל כל הזמן הזה. היה ברור לה שהוא לא נעלם. הוא ממתין לה בסבלנות עד שתהיה מוכנה אליו. ההתרחשויות החיצוניות בסיני התערבו וחלחלו פנימה. מחר המדבר ישוב לבעליו הקודמים. היא צפתה במפלצות המתקדמות, וצעדה במהירות לעבר האוהל שלה. עד עכשיו היה הפינוי אבסורד בעיניה. הסלעים העתיקים הרי יוסיפו לנוע בקצב שלהם. יתרחבו מעט בחום ויתכווצו מעט בקור, יתפוררו בשיטפונות לאט־לאט, ישנו מפעם לפעם את מקומותיהם. חול דק ניגר מהסלעים הללו טיפין טיפין. קופסאות קרטון, ארגזים, קרשים, ענפי דקל קטועים, גללי גמלים וכדורים קוצניים ינועו הנה ושוב בקצב הרוחות וישמרו על צורתם. רק הצבעים על הדגל ישתנו באחת מכחול־לבן לשחור־אדום־לבן. אבל היום, הבחינה בבעתה, כאילו אחז את המקום שבץ. מרחוק הבחינה בסלע עומדת בתוך הטור הרועש והמאיים של הטנקים: רגליה בצבע החול דקות וחשופות, לובשת חצאית קטנה חומה וגופייה לבנה, ושק יוטה מלא למחצה על גבה. והנה היא קופצת על אחד הטנקים ונעלמת. השינויים גדולים ומהירים. לאה הביטה לאחור. סאלימה הלבושה שחורים הוסיפה ללכת בעקבותיה. בשבילה זהו מחזה בלבד, והיא צופה בו בשוויון נפש. מחר ייגמר הכל וחייה יישארו כשהיו. ביורן וריטה ושני ילדיהם ייפרדו בטקס רשמי. רק להם ולאנשי ״נווה מדבר״ יש מבנים של ממש במדבר. הם יקבלו הרבה כסף ויצאו לדרכם. הם היחידים שיבכו. להם היה המדבר בית. אותם מפנים. ימים רבים יסתובבו בפנים סתורות ומטושטשות באילת ויחפשו להם מקום, ולבסוף ימצאו להם מפלט על ספינה בים. לעולם יהיה ביתם ארעי, וינוע בין אילת לאיי יוון.

ופתאום הבינה שהקיץ קרוב לקצו, אלה ימי החמסינים הקשים ביותר. עכשיו הגוף מותש במיוחד. הקברים שחפרה במקומות שונים לאורכו ולעומקו של המדבר, חול דק נזל בהם וגבולותיהם נמסו. אז עלתה בדעתה השאלה מה נאג׳ים מרגיש. דקות ארוכות היתה עסוקה בשאלה זו עד שהודתה לפני עצמה שכל זה לא בא אלא כדי לדחות שאלה אחרת. בישראל חוגגים בימים אלה את חג הסוכות.

ב״נווה מדבר״ כבר הורד הדגל לחצי התורן. המשפחות מסתובבות אין אונים בשבילים בין הדשאים והגינות. מישהו הולך לחממות הפרחים, מישהו הולך למקשאות המלונים. איש לא גר עכשיו בחושות. אין עבודה. אנשים עומדים מחוץ לביתם ורואים אותו באור חדש. המקום יהיה בסיס צבאי מצרי, והמפקדה תשתכן בבית משפחת אורגד. את האוכל יבשלו על מדורה על הרצפה בבית משפחת רותם. הקירות יתכסו פיח שחור. הבתים יהיו לחורבות של בוץ ופחם, הכל יתקלף וייעקר. העץ הקבוע במשקופי הדלתות והחלונות ישמש להזנת מדורות. ריח זבל וגללים יבוא תחת ניחוח הגינות, והטפטפות יסתלסלו באוויר כמו נחשים שחורים בנחשוניות אחרונה קודם שיזחלו על העפר. המצרים ישלפו את המקום מן הגלויה הצבעונית המנציחה אותו ויחזירו אותו למצבו הטבעי. הם ישלו מן הים דגה מוגנת ולא יחוסו על דרי השמורה. הכל ייצלה באש וייאכל. והבדואים ישובו להיות משרתים שתוקים וכפופי גב. יצוו עליהם ויכו בהם לפי הצורך. שפת הסתר שלהם מפני החיילים המצרים תהיה עברית. לא יהיו עוד ריקודים סוערים בלילות, ובליל השפות ייאלם כמו הדגה. העובדים ייאלצו לשוב ולהתרגל לקצב הקודם, לשקט הקודם. המעטים ששיתפו פעולה עם צה״ל יעדיפו לעבור את הגבול ולהתחבר לבדואים בנגב. יהיה מי שיעדיף לשים קץ לחייו. ילדיהם הקטנים לא יקבלו עוד פירות וממתקים וחולצות טריקו שכתוב עליהן ״נווה מדבר״ ותיקים קטנים עם רוכסנים ומטבעות כסף.

ובינתיים גלי האבק נמשכים בטור האינסופי ויוצאים ממצרים. היא חצתה ענן גדול בריצה מבוהלת, ולא חדלה מריצתה עד שראתה את האוהל. נאג׳ים עמד בפתח האוהל, גבו אליה ומקל בידו. הוא לא ראה את שיירות הצבא, רק ראה את הקולות והתמכר אליהם. הוא לבש ז’קט חום דהוי מאוד ונראה שפוף בתוכו, והיא עדיין היתה רחוקה מלהבחין אם הוא נשען על המקל או משחק בו.

למראה פניה המוכתמים הגלויים לכדה בעתה את עיניו, והיא ברגע הראשון שכחה הכל ולא הבינה. הוא קרע ממנה את כיסוי הראש וראה את ראשה המגולח, הצבוע. שפתו התחתונה וסנטרו התחילו רועדים, והוא הכניס אותה אל האוהל וקילף ממנה את כל שכבות הבגדים שלבשה וננעץ בה עד כאב. בקור, ביובש, הלם את גופו בגופה כמכה את ראשו וגופו בקיר. ידיו חנקו את צווארה, טלטלו אותה, הקשו על נשימתה. לפתע חש כאב נורא: שפתי אברה התנפחו ורתחו והיא היתה יבשה לחלוטין. הוא לא יכול לחדור אליה עוד. גופה דחה אותו. היא הרגישה כאילו היא עומדת להישרף, אבל לא אמרה דבר. מעייניה היו במקום אחר. הוא נרתע וזרק עצמו לאחור והתגלגל כמה פעמים וידיו בין רגליו, כמו שבוי כפות.

לאחר שנרגעו מן הכאב הוא זחל אליה על אדמת האוהל ואמר לה בעברית: ״לילה, אני אוהב אותך.״ עיני הדבש שלה נפערו לרווחה, אבל לא בתדהמה. כמה כילתה את נשמתה לאות ממנו, במה חלמה והתגעגעה לסימן אחד ויחיד, והנה עתה מאוחר מדי. היא עצמה את עיניה השקדיות וקימטה את מצחה הגבוה. גופה הרזה לא נע ולא זע. לנגד עיניה עברו בזו אחר זו תמונות מחיי הנישואין שלהם, והיא קבעה וסימנה על המפה נקודות שבהן היו המילים האלה מורידות אליה את השמים. העברית מבטאה רצון להיות שותף בעולמה, והיא חישבה מתי היה המשפט הזה עושה אותם שותפים ואיך היתה אהבתם נראית אז. היא עצרה את נשימתה כמו אדם העומד על צוק גבוה על פי תהום: המראה הנשגב מעורר בו התפעמות כשהוא מרוחק צעד אחד מן הקצה. אם יצעד עוד צעד אחד, לא יוכל עוד להתפעל מן הנוף ומן המסתורין, אלא יפחד מאוד ויהיה אנוס להחליט האם לקפוץ או לא, ואם יחליט שלא לקפוץ יהיה עליו לשנס את כל כוחותיו כדי שלא למעוד וליפול. כמוהו היא מגלגלת עכשיו את האפשרות לנטות עוד ניסיון, ובוחנת האמנם זו ראשיתו של הנשגב. ואז רפו השרירים והאוויר השתחרר לאט. לבה נכמר עליו רגע, אבל היא ידעה שזה הסוף. גם הוא אמר מה שאמר כמו שור פצוע שאוסף את כל כשרונותיו כדי להלום ביריבו רגע לפני הסוף. הצורך בה היה לו כמו ארס שמחלחל בתוכו ומרעיל את גופו. היא ידעה שניסיון נוסף יהיה צעד של פינוק, ושהיא לעולם, בחיקו של אף אחד, לא תוכל להיות הילדה שהיתה להוריה. עכשיו לא תברח אלא תלך בשביל החמורים הארוך בדרך אל החירות של עצמה

 

9    🔗

מקומו החדש של מיכאל היה בחוף טאבה, ליד דקל הדום. לצבעים השולטים בים נוספו הרי אדום. כחולים עזים ועין טורקיז שולטים ביום, ולקראת השקיעה, כשהאור הולך ומלבין ונחלש, המים מקבלים כתמים צהובים, טבעות שחורות ירוקות. אחר־כך שולטים הוורודים הכסופים, ולבסוף הרי אדום משתקפים במים בכל משפחת הסגולים שלהם. כאן כמעט אין תנועה במימי הים. לעתים תבוא רוח דרומית ותעלה ערימות של אדוות, כמו להקות של סרדינים קטנים. באזור הנמל הישן של העיר אילת. הלאה משם יישברו ברוח גלים סוערים ממש.

לאה עברה את הגבול עם מיכאל. נאג׳ים נשאר בצדו האחר, וביניהם משמר הגבול. מיכאל ישב וחכה בידו, ולעתים גם פרש רשתות עם חבריו המצילים. הם מושים את הרשתות ומאות הדגיגים הקטנים שנתפסו היו להם למחייה ולפרנסה. היא שכבה עירומה על החוף מפקירה את גופה הלבן אל השמש, מוסכת אותו בשמנים שלא ייחרך, מוסיפה לו קרירות ולחות ומלח בטבילות במי הים. לאחר שפרמה וגלגלה חוט אחר חוט ולאחר שהסירה את כל שכבות הבגדים שלה, נשרפה בשמש והתקלפה גם שכבת עור דקה עליונה. לאה התחילה לאכול דגים מכל הסוגים, צלויים על האש ומטוגנים על מחבת, וגופה הכחוש החל להתמלא מעט, עורה השחים, שערה התבהר מהשמש וגוונים של דבש עיטרו אותו, והיא נראתה בריאה ומחייכת.

לאחר ימים אחדים של שכיבה בטלה בא אליה מיכאל ובלוני צלילה על גבו. הוא הסביר לה איך לנקז מים מן המשקפת מתחת למים ואיך לקבל חמצן במקרה של תקלה, וכאשר סיים להרצות בפניה את כל דאגותיו ונרגע, נטל את ידה בידו והריץ אותה אל המים. ברגעים הראשונים הייתה נשימתה מהירה ומעט מבוהלת, אבל צינור החמצן והמסיבה שעל פניה ויסתו את נשימתה. מתחת למים נאטמו הקולות שהייתה רגילה בהם והתגברו הקולות הדוממים. קול נשימתה שלה היה הקול הרם ביותר, ואחריו קול הבעבוע של האוויר הנפלט למעלה. עיניה היו קרועות אל ארמונות האלמוגים והצבעוניות המתמיהה שהתגלתה להן מתחת למשטחי המים. אולי אלה הם השדות האליזיים, אולי זו הדרך למות, ואולי זו אפשרות של חיים לאחר המוות. המוות יתרחש כאשר ייגמר החמצן בריאותיה ובבלונים. החללים הריקים יתמלאו מים, והיא תהיה כבדה מאוד ותשקע בשקט גמור ללא שיעולים או פרפורים, ללא מאבק של ציפור לכודה, ותהפוך אלמוג. במשך השנים תעלה ירוקת ותהיה משכן לדגה.

ומצד שני, אילו רק עברה את המחסום הדקיק הקרומי ויכלה לחיות בלי לנשום, אילו הצליחה לייצר את החמצן בעצמה, להפרידו מתוך המים ולשחררו מתוך האנזימים – לא הייתה שוקעת למטה. כך אפשר היה לה להסתלק מהכאבים. בזמן האחרון הם תוקפים אותה שוב ושוב כמו עדת דגים טורפנית, נוגסים בה, קורעים נתחים, מניחים במים שבילי דם מתמוססים, והדם קורא לדגים אחרים וגם הם באים לתבוע את הנתח שלהם. קול נשימתה מחריש את אוזניה. העיניים קרועות לרווחה בתוך הצוהר הדק ואוספות אל תוכן צדפים, קיפודים, אצות, מדוזות רבות מצבע התכלת הרוטט. אבל היא צוללת בעקבותיו של הדג בעל הפסים הצהובים לרוחב בשרו הקר. השוליים הלבנים הדקים מעטרים את הפסים על בשרו הרך, והם הגנתו היחידה מפני טורפיו: הדמיון המדהים לזרועותיה של שושנת המעמקים. היא חייבת לראות בעיניה את השושנה סוגרת המון שלוחות חנק ובולעת דגים רבים אחרים, אבל כשדג השושנית בא אליה כתינוק שהשיל את קליפותיו היא מרפה את זרועותיה ומפקירה אותן לזרמי המים הקלילים, נעה כולה בקצב הנה ושוב, הנה ושוב והוא שוהה בחיקה, עד שמעודד ובטוח הוא יוצא לדוג לו מזון.

לאה מרחיקה ומעמיקה ומוצאת אזורים חדשים. מרחבים אדירים של טורקיז עז וירוק בקבוק, ובקצה אופק הראייה גושים אפלים, אפורים ושחורים. ניצוצות של קרניים נשברות במעמקים, ודגים זהרונים מדליקים פנסים קטנים בתוך הגושים האלה, והנה עיר ענקית קדומה, ארמונות גדולים וחומות בצורות של סלע מקיפות אותם, וביניהן מושבות מושבות של כוכים וחדרונים קמורים וקעורים. כמה דקות בחנה את האפשרויות. היא ידעה שמיכאל שט מעליה בספינה ומשגיח והיא הכתה בסנפירים של כפות רגליה והתקדמה לשם במהירות.

רוח דרומית הסתחררה. צלילות המים נעכרה, וכאב חד כמו חץ פילח פתאום את חלק גופה האחורי. בגלגול מהיר הפך פלג גופה התחתון חלקלק ושמנוני והעלה פימה וקשקשים, והיא הייתה סירנה. היא ושש אחיותיה הגדולות ממנה מתגוררות באחד הארמונות בעיר הימית. לאחיותיה הבוגרות כבר הותר פעמים רבות לצוף אל מעל לפני הים ולראות את בני התמותה. הן צופות באוניות ובסירות דייגים, ולפעמים, כשהאור מיטשטש ומתאדם, הן יושבות לנוח על החוף ומנפנפות פעם ופעמיים בזנבותיהן כמתגרות. לאחר שהשתעשעו דיין הן יורדות וחוזרות הביתה. סירנה יושבת רכונה, סורקת את שיער האצות שלה הצף סביבה, ובפה פעור וחולמני מקשיבה לסיפורים של אחיותיה. היא נאלצת, כמוהן לפניה, לחכות עד שתהיה בת שש־עשרה. החיים מתחת לפני המים משעממים אותה, והציפייה קשה עליה.

ביום שבו פתחה הרוח הדרומית את מהלכה במהירות מסחררת והמים היו סתורים וחומים, היא עלתה לראשונה למעלה. היא גילתה שובל דק של סירת דייגים, ונמשכה אחריו. הסירה נסחפה לעומק הים. תחילה בקו ישר ושקט, אחר־כך בקו מיטלטל ונשבר, ולבסוף איבדה שליטה והוטלה בחוזקה אל פני הים. סירנה ראתה גבר דייג נאבק ומכלה את כוחותיו, ושחתה אליו. שערו מקורזל ואפו ארוך ומעוקל ועיניו קטנות ועמוקות. גופו שעיר וחזק אבל מים רבים כבר נכנסו בו, והיא התאהבה בו מיד אהבה מהולה ברחמים, ומשתה אותו מן המים והחלה לגרור אותו. היא חיבקה אותו בזרועותיה הנעריות והצליפה בזנבה חזק ככל יכולתה. לבסוף הביאה אותו אל החוף. היא לא העזה לעלות בעצמה, אבל השפל החל, וגופו השרוע על החול ועל האבנים הקטנות חדל לאט לאט מטלטוליו עד שנרגע לחלוטין. היא החליפה אתו כמה מילים. הוא פלט את שמו: מיכאל. היא לא הבינה מה פירושו של דבר, אבל הצליל הקסים אותה וגם מראהו הקסים אותה והיא הצליפה בעליזות על המים וצללה עמוקות. אחיותיה השתעשעו תחילה לשמע הרפתקת הבכורה שלה, אבל מיד הרצינו והזהירו אותה מן הסכנות הצפויות לה. אבל סירנה כבר אהבה אותו ונפשה יצאה אליו, והיא הלכה אל מכשפת הים כדי להיעשות לבת אדם. המכשפה דרשה בתמורה את קולה הערב, ולשם כך הייתה צריכה לחתוך את לשונה. מעכשיו תהיה סירנה אילמת כל ימי חייה. ״בערב תעלי על החוף ותקבלי רגליים,״ אמרה המכשפה, ״אבל כל צעד שתצעדי יכאב לך וידקור לך במדרך כפות רגלייך.״ סירנה לא נסוגה מהחלטתה. ״את תאבדי את האפשרות לחיי נצח,״ אמרה המכשפה, ״את תחיי כמו כל בת אדם אחרת, עד שתגיע שעתך למות. אם תינשאי לדייג תזכי לאושר, ואם יישא אחרת על פנייך – תמותי בו ביום.״ המכשפה צחקה צחוק ירוק ורסיסים של רעל ניתזו סביבה, אבל סירנה לא נסוגה מהחלטתה ועלתה אל החוף. כל צעד גרם לה ייסורים, והיא הלכה ונשכה את שפתיה, שוטטה ותעתה עד שהגיעה לארמון גדול. הנסיך שטייל בגן הארמון היה מיכאל. היא לא התפלאה, והייתה משוכנעת שהכל מתקדם לפי התכנית. הוא הכניס אותה לארמונו ושיחק אתה בלי לשאול שאלות, אבל נסיכה אחרת הייתה מיועדת לו ואותה אהב, ובסירנה ראה רק אחות קטנה. מועד נישואיו של מיכאל נקבע, וההכנות היו בעיצומן. רק לבה האילם של סירנה הלך לאובדנו. בלילה שיישא אישה אחרת, זכרה, אהפוך קצף על פני הגלים. ומתוך געגועים נסתרים החלה מטיילת לילה לילה אל הים ושוכחת את הארמון במדבר. אחיותיה ראוה בסבלה והלכו להתייעץ עם המכשפה הגדולה. ״יש עוד דרך אחת להינצל,״ אמרה המכשפה, ״בערב נישואיו עליה לדקור אותו בסכין שתתנו לה. אם תהרוג אותו – תינצל.״ ערב נישואיו של מיכאל נכנסה סירנה לחדרו בעודו ישן, והסכין בידה. היא הגביהה את הסכין מעל פניו השלוות הנסוכות אמון, והשיבה את ידה לאחור, היא ויתרה. למחרת, ביום החתונה המלכותית, חגג המדבר בחום הצורב, וסירנה ישבה על שפת הים ובערב הייתה לקצף.

״אני לא מאמין בקורבן,״ אמר מיכאל ללאה, ״אהבה היא אהבה היא אהבה, אני לא אקריב את חיי למענך, ואת לא תקריבי למעני. החיים בינינו יהיו אחרים לגמרי. את תתני כמה שתרצי ותוכלי, וגם אני. אל תנסי לפצות כל חייך על שנולדת לאה ולא רחל. תהיי מה שתהיי, וזה בסדר.״

״ומה על חיי הנצח?״ קיוותה לאה.

״גם זה לא,״ ענה לה, ״הכל קצף. כל חיי אני בים, ואני אומר לך שאין פה חיי נצח.״

היא קמה מאוכזבת ועברה את הגבול וקראה: ״נאג׳ים! נאג׳ים!״

״לילה? חזרת?״

״הנה חזרתי, אתה עוד רוצה בי?״ ״לילה, את במו יתד קטנה באוהל. רק יתד קטנה, אבל בלעדיה האוהל מדולדל ורפוי ומט ליפול. לילה, אני מט ליפול.״

״אבל אתה התעללת בי.״

״הייתי אכזרי אלייך, אבל מעכשיו זה יהיה אחרת.״

כל זה לא היה ולא נברא. כמה אלפי שיחות דמיינה בינה לבין נאג׳ים, אבל לא היו לה לא מילים ולא שפה שתוכל להביע את עצמה, ובמשך הזמן איבדו המילים את תפקידן והיא לא דיברה אתו עוד לא בחוץ ולא בפנים. היא באה אליו לאוהל ונתנה את עצמה, והוא הדף אותה. עכשיו, כשאינה בדואית עוד, שוב אינו יודע מה לעשות בה, והיא חייבה לעצמה חיוך קטן. היא ידעה שמיכאל חיזק אותה או נתן לה להתחזק לצדו, אבל עם הכוח הזה היא שבה אל נאג׳ים, והיא התפשטה בקלות של פעם, ואהבה את הגוף שלה והחלה ללטף אותו. היא ידעה שברגע שתתחיל לאונן הוא לא יעמוד בפיתוי, הוא לא יסבול שהיא לעצמה, שהוא יחמוד אותה. הוא רצה אותה מתוך תאווה מטורפת, הוא בא אליה מכל הצדדים. ניגש ונסוג ושוב ניגש, כאילו הייתה אש, והוא נכנס אל תוכה והיא התיכה אותו ונמסה אתו. הוא הרגיש במו בתוך קטיפה. הרגליים שלה רעדו בחום הרב.

מתוך סערת החושים, הנשימות החורקניות והשפתיים החרבות, פלח תפוז קריר וחמצמץ הוגש אל שפתיה פתאום. היא לא העזה לפקוח את עיניה או לשאול שאלות. פלח נוסף קירר את חכה והרווה אותה. היא הופתעה כל־כך.

אחר־כך ציפתה מתוך צמא נורא של חיית טרף לפלחים הבאים, ולא התבדתה. היא פקחה את עיניה במו קמה לתחייה, והנה מיכאל. לרגלה היה קשור החוט הוורוד שפרמה משמלתה, ומיכאל אחז בפקעת והלך אחריה ועזב את המים ובא אל המדבר. כל חיילי המשמר הפכו חיילי עופרת והסתכלו בהם במבט קפוא. מיכאל התפשט וקרב אליהם. הוא ליטף אותם מחוברים שם, וגופו החלק של נאג׳ים נעם לו. נאג׳ים נרעד כמתעלף, אבל הניח למיכאל. מיכאל חיבק את נאג׳ים מאחור ואברו התחכך בשניהם. חזהו השעיר ליחך את גבו של נאג׳ים, ומשני צדיו של הבדואי הוא חפן את שדיה. והלא הייתה בתולת הים הקטנה תאבת המדבר, היא הייתה אישה־דג או שושנת ים טורפת, היא בלעה את שניהם.

הם נגעו בה ונגעו זה בזה, ותנועותיהם שהיו תחילה תנועות של קרב הפכו תנועות מעוגלות. זהרונים קטנים התפזרו עליהם ויצרו צורות גיאומטריות שלמות. פעם היו גופותיהם מעגל ופעם משולש. הם התגלגלו לאט זה על גבי זה וחזרו וצללו אל החול הרך הפולט את חומו. לאה ערבבה אותם זה בזה בחשכה, וחיילי המשמר לא הפריעו להם. היא שמחה בדייג שלה וידעה שכל אימת שיהיו שפתיה חרבות הוא ימצא דרך להרוותן. ואוכל לא יחסר, הוא מוציא את לחמו בקלות ונותן אותו בקלות. ביחד החיים לא יהיו קשים כל־כך. גם לנאג׳ים יהיה קל יותר. והזמן קצר. והזמן לא מוגבל. האם אדם יכול לקבוע את שעת מותו? ״אני אמות בגיל מאה ושלוש,״ אמר מיכאל, ולרגע הם האמינו לו, וכמו ילדים שאלו אותו: ״ומתי אני, ומתי אני?״ אבל מיכאל לא יכול לענות על השאלות שלהם: ״כל אחד עונה לעצמו,״ הוא אמר. ״איך זה יכול להיות?״ היא התפלאה. ״כשאדם מת הוא מת רק בשביל האנשים סביבו. הוא נאבק על מנת נשימה, על פיסת מצע, וזה הדבר היחידי שהוא יודע. הוא לא חסר לעצמו. האבל הוא האין של האחרים.״ ״מאין לך כל זה, מיכאל?״ שאלה בפליאה. ״חשבתי על זה,״ ענה לה. ״אתה מת רק כשאתה חי, נכון?״ ניסתה את כוחה כמו תינוקת שקדנית. ״כן, כך אני סבור, על כל פנים,״ אמר מיכאל, ונאג׳ים נשאר סגור וחתום.

״אני יודעת מה אני צריכה לעשות,״ אמרה לאה, ואור גדול נדלק בתוך עיניה. ״מיכאל, אני צריכה מצלמה. נאג׳ים, תביא לי צבע לבן וצבע אדום.״

היא צבעה את פניה בלבן ולבשה מכנסי בד לבנים של נאג׳ים שמצאה בפאתי האוהל וחולצת טריקו לבנה של מיכאל, גדולה מאוד אך נעימה למגע. הם חפרו קבר עמוק, כמו אלה שחפרה פעם לבד. העבודה בעזרת שני הגברים התקדמה מהר. היא שפכה בחיפזון צבע אדום על שפתי הקבר, הניחה בד לבן על הרגבים הנוקשים לידו, וצילמה. היא ידעה שתמות בסופו של דבר. כך או אחרת, חשבה, אין הבדל. אבל היא צילמה במהירות ביד אמונה. אולי אחר־כך תיקח מכחולים ובדים וצבעים ותצייר אין סוף ציורים. אולי לעולם לא תעשה זאת, ורק עכשיו נראה לה הדבר קל לביצוע. אחר־כך שכבה בתוך הקבר ומיכאל תרם משלו רשת דייגים וכרך אותה סביב סביב עד שרק פניה הלבנים הציצו מבין סבכיה, והיא צעקה לו: ״תצלם, תצלם!״ ומיכאל צילם ונאג׳ים החל לכסות אותה בחול.

לאט לאט זרם החול, והיא התפלשה בחול החם ואהבה אותו, היא התפשטה והתפתלה כמו קוטם המשתחרר מתוך התיבה שבתחתית המים. ״אותם צילומים נעשה גם ביום, כדי להשוות את האור,״ היא צעקה אליהם. ביום החול יצרוב את עורה, והכל יהיה מלבין ומסנוור. ״אני כבר לא פוחדת, זה מה שכל־כך טוב במצלמה הזאת,״ צעקה אליהם שוב מן המעמקים

״את רוצה לצאת או להישאר?״ הגיע אליה קולו של נאג׳ים מגבוה.

״לצאת, לצאת! לא, להישאר. חכה רגע, זאת לא החלטה פשוטה.״

״כאן ועכשיו – תחליטי.״

״לצאת, לצאת,״ התרוננה מגרונה צעקת גיל. היא החליטה, ומיכאל התכופף אל פי הקבר לעזור לה והחל לשפוך אל הבור חול, משפכים קטנים של חול רך שהיה קודם בתבנית של רגבים. החריצים שבין הרגבים הלכו ונמחקו, קווי המתאר הלכו ונמסו, הלכו וכוסו.

״הנה אני יוצאת,״ צעקה אליהם ונשימתה כמעט נעתקה מפיה מרוב שמחה.

גרגרים בעיניים, גרגרים בנחיריים, גרגרים נתפסים בשערות הדקיקות ההופכות לאנזימים ומתרגמות חול למים. הנה היא דג, הנה היא דייג. נאג׳ים החזיק בידיו את בגדי הלבן שלה, ומיכאל עדיין אחז בחוט הוורוד הקשור אל רגלה. הפקעת שבידו הייתה מסובכת עד לבלי התר, והיא בשלה, עולה ויוצאת מן הקבר בשמחת חיים בלתי מרוסנת. סוף מטורף ולא הגיוני. אבל למי יש סוף הגיוני