במפת הטמפלרי תיאודור זנדל משנת 1878, מצוינים על גבולה המזרחי של יפו גניהם של סגני הקונסולים בעיר באותם ימים. סמוך לכנסייה הרוסית, היום בפארק החורשות, ניצב ביתו של סגן הקונסול הבריטי, חיים אמזלק, ומדרום לדרך ירושלים (דרך בן צבי 78) ניצבים בתי אחוזתו של סגן הקונסול הצרפתי פיליברט. דרומית מערבית להם ניצב ביתו המפואר של סאלים קאסר, עליו מסופר שייצג תריסר מדינות (היום רחוב בנטוב). מערבית לו שכן גנו של סגן הקונסול ההולנדי בשארה אסאג’יר. על הדרך לכפר סלמה, ביציאה מיפו, ניצב גנו של סגן הקונסול הגרמני שמעון סרפיון מוראד (היום דרך שלמה 6), ומצפון ליפו שכן גנו של סגן הקונסול האוסטרו-הונגרי יעקב פאסקל, שנמכר בשנת 1898 לקהילת יהודי יפו כדי שישמש את בית החולים ‘שער ציון’ (היום תחנת דלק פז מול בית התעשיינים).

כניסת המעצמות האירופאיות לארץ ישראל החלה בשנות הארבעים של המאה ה-19 לאחר גירוש כוחותיו של איברהים פחה, בנו החורג של מוחמד עלי שליט מצרים שכבש את הארץ בשנת 1831. המצב הביטחוני שופר, וצליינים החלו לפקוד את הארץ, ובעקבותיהם הסוחרים. כדי לסייע להם ולהגן עליהם, החלו להיפתח נציגויות קונסולריות בירושלים וביפו. הראשונים שפתחו קונסוליה בירושלים, בשנת 1842, היו הצרפתים שמינו את הרוזן גבריאל דה-לנטוויני כקונסול הראשון בירושלים. ביפו פתחו נציגות קונסולרית בראשה עמד ג’אן אטיין פיליברט (Philibert), שמעמדו הועלה לתפקיד סגן קונסול, והוא שרת בתפקיד עד שנת 1882. פיליברט גם שימש כנציג הקונסולרי של נאפולי באישור הצרפתים.

בניגוד לסגני קונסולים ביפו שסייעו לבני חסותם היהודים, פיליברט שתחתיו חסו רבים מיהודי יפו המוגרבים, מוזכר כשונא ישראל. עיתון ‘המגיד’ ( 10.1.1872) כתב כי הוא והמתורגמן שלו, תאנוס נאסיר, “היו בעוכרינו כי שונאי ישראל המה ושנאה גדולה תקועה תוך מורשי לבבם. ובבא יהודי אשר לו טענת ממון על איזה ישמעאל או נוצרי, ישבע קלון וחרפה מאת האדון הנזכר והתורגמן תאנוס. בכל כוחו עושה עד יצא חייב האיש הישראלי ויפסיד מעותיו”. ולא רק, אלא שהכותב יוסף רפאל בן נון ס"ט (לימים רבם של יהודי יפו המערביים), כתב כי “רבים מנכבדי הקהל הוכו ממנו על הלחי ובאגרוף, ודיבורו הראשון ההולך אליו הוא, חזיר, כלב, וכהנה”. פיליברט לא נרתע מלתקוף גם את “שרי ישראל אשר בפריז ולונדון”, וגם קרל נטר, מייסד ‘מקווה ישראל’ התלונן עליו עם נכבדי הקהל היהודי בפני ממשלת צרפת. בן נון כתב כי המתורגמן השני של פיליברט, שהיה צרפתי, היה דווקא אוהב ישראל, “אך נפל פחד אדונו עליו, ואין בידו להושיע”. בן נון פנה לראשי חברת ‘כל ישראל חברים’ וכתב: “קומו השרים משחו מגן להושיע קהל ועדה מישראל מיד מבקשי רעתם”.

ב-29 באפריל 1861 נחתם הסכם בין האימפריות הצרפתית והעות’מנית, שהעניק לאזרחי צרפת חסינות וחופש פעולה מסחרי מלא. חוק הקרקעות העות’מני משנת 1864 גם אפשר לזרים לרכוש קרקעות בארץ. בעקבות הליברליזציה השלטונית הגיעו סוחרים צרפתים ליפו, והבולטים ביניהם היו בארלט, באגארי, בוסט, ופורטליס. בארלט ובאגארי מוזכרים מעט בתולדות יפו, ופייר בוסט, שהגיע ליפו בשנת 1875, מוזכר בתולדות יפו במאמר על אחוזתו ברחוב יפת (גילר, עתמול 213). שמו של פורטליס מוזכר בתולדות תל אביב כמי שמכר בשנת 1925 לעיריית תל אביב את השטח עליו ניצב היום בניין העירייה, ומוכר כ’פרדס פורטליס' (‘גן הדסה’). ארבעים וחמישה הדונמים שנרכשו בתיווך שפק ולבזובסקי, ועליהם תכננו לבנות בית חולים, אך בסופו של דבר בנו את בניין העירייה החדש וכיכר רבין.

אדוארד פורטליס, בן למשפחה צרפתית מכובדת, היה בעל קרקעות רבות ביפו בשלהי המאה ה-19. סיפור משפחתו קשור להתפתחות תעשיית המשי בביירות בראשית המאה ה-19, והניסיון לגדל בארץ עלי תות מהם ניזונות תולעי המשי. מטוויית המשי הראשונה הוקמה בשנת 1810 בעיירה חמדון בלבנון, ובשנת 1840 הקימו הרוזן מפארטה (Farte') והדוכס מלמונט ( Lemont) מפעל משי בביירות עם עשרה נולים. המפעל הנודע ביותר הוקם בשנת 1838 בידי האחים הצרפתים ג’וזף וניקולס פורטליס בהרי השוף. זרים נוספים, ובעיקר צרפתים, החלו להקים מפעלי משי, ובשנת 1887 כבר היו מאה ועשרים מטוויות משי בלבנון. עשירי לבנון החלו לרכוש קרקעות בארץ ולגדל עצי תות. יוסף גלס מספר על מטעי עצי תות של הבנקאי פטר ברגהיים, ועל נטיעות עצי תות בגנו של מונטפיורי. הוא גם מספר על מפעל לפקעות משי ביפו בשנות החמישים (גלס, ‘תעשיית המשי של ראש פינה’, קתדרה, מארס 1991). בשנות השישים נפגעו העצים ביפו בעקבות מזיק שהגיע עם תולעי המשי.

אדוארד פורטליס הגיע ככל הנראה ליפו בעקבות עסקי משפחתו, והיה מעשירי העיר והעניק הלוואות. כשהורע מצבו הכלכלי של אנטואן בשארה ט’יאן, בעל האחוזה ברחוב יפת (‘רובע יפו’), בשנת 1891, היה זה פורטליס שהעניק לו הלוואה ותמורתה משכן את ‘וואדי חאוורת’ שהיה בבעלותו, שהוא כיום עמק חפר. סגני הקונסולים לא עסקו רק בסיוע לנתיניהם ודיווח לממשלותיהם על פעילויות מסחריות, אלא עסקו בעצמם בפעילות מסחרית ויזמות. סגן הקונסול הצרפתי פיליברט התמנה בשנת 1875 כמנהל חברת הדואר הצרפתי ביפו, Messageries maritimes, שהייתה בעלת הזיכיון להובלת הדואר ברחבי הים התיכון. הוא גם הקים עם אחיו פרדריק חברת גרירה לספינות בנמל יפו, וכסגני קונסולים אחרים עסק גם בטיפוח פרדס, שהעניק לבעליו באותם ימים הכנסה של עשרה אחוזים לשנה. הקהילה הצרפתית והאירופאית ניהלה חיי חברה תוססים ביפו, והגנים של סגני הקונסולים שימשו למפגשי חברה ובילוי. אנטואן בוסט, בנו של פייר בוסט, סיפר בעדותו בפני ועדת החקירה על מאורעות ה-1 במאי 1921 (מאורעות תרפ"א), על מפגש חג הפסחא בגנו של פרידריך מוראד באותו בוקר, עם מנהלי החברות והבנקים האירופאים בעיר. כשהלך אמיל בנו של פיליברט לעולמו בשנת 1934, מונה אנטואן בוסט בידי סגן הקונסול הצרפתי לשמש כמנהל עזבונו על פי בקשת רעייתו קתרינה קוסאנה (פלסטין פוסט, 26.4.1934).

לא ידוע מתי בנה פיליברט את שני הבתים בגנו, אך כבר במכתב של הקונסול הבריטי ביפו, יעקב אסעד כיאט, לקונסול הבריטי בירושלים, מ-10 בספטמבר 1858, הוא מספר על הבית. לדבריו, הרכוש שנשדד ממשפחת דיקסון ב-11 בינואר 1858, בהתקפה והרצח ב’הר התקווה', נמצא מוסתר בגנו של פיליברט “תחת הריסות בית הכפר”. עובד הגן, מוסטפה אל-עטרה, הודה בהשתתפות בשוד.

הוברט, בנו של אדוארד פורטליס, נשא לאישה את בתו של סגן הקונסול פיליברט, ולאחר מות אביו בשנת 1911, הוא ירש את רכושו שהוערך במאתיים וחמישים אלף פרנקים. מלחמת העולם הראשונה פגעה קשות בעסקי המסחר ושיווק ההדרים, ורבים ירדו מנכסיהם ונאלצו למכור קרקעות. ברשימת בתי הבאר לשימור בתל אביב מופיע הבית על דרך בן צבי 78 כביתה של משפחת חליל אל-עזה, ואף מסופר מפי בן משפחה כי הבית הושכר לסגן הנציב העליון בראשית שלטון המנדט הבריטי, אלא שלנציבים העליונים לא היו כלל סגנים.