בשנות השישים של המאה ה-19, מוזכרת ביפו העתיקה טחנת הקמח בביתו של הגרמני פטר מצלר. ערביי הסביבה היו נוהגים לטחון את גרעיניהם בשבע הטחנות על נהר העוג’ה (הירקון), או מרחיקים מזרחה עד לעשר הטחנות על הדרך לשכם, ‘טחנות אל-הדר’. עם יציאת יפו מחומותיה בשנות השמונים של המאה ה-19, ובניית שוק המנזר היווני (סוק אל-דיר), הוקמו ברחוב הסמוך שלוש טחנות קמח, היום רחוב שמעון בן שטח. טחנת קמח נוספת ניצבה בדרך שלמה 23, והיא המשיכה לפעול עד השנים האחרונות. האחרונה מטחנות הקמח של יפו המנדטורית פועלת עד היום על דרך בן צבי. כשהקימו אותה בראשית המאה העשרים, היא הייתה הגדולה והמשוכללת בטחנות הקמח ברחבי הארץ. סיפור תולדות הטחנה קשור לתולדות משפחת ג’לאט, משפחה נוצרית קתולית מירושלים, המייחסת את מקורה לתקופה הצלבנית.

אבי המשפחה ביפו, ג’אן ג’לאט, נולד בירושלים בשנת 1820 והגיע בשנות הארבעים ליפו עם אשתו מרים, כדי לשמש דראגומן ומתורגמן לסגן הקונסול הבריטי, אסעד כיאט. לדברי נכדו אנטואן, כשהגיע הנסיך מווילס (לימים המלך אדוארד השביעי) לביקור ביפו בשנת 1863, ליווה אותו המתורגמן ג’לאט, וכהוקרה הורה להעניק לו שישים לירות אנגליות לכל ימי חייו, ולמשפחתו העניקו את חסות בריטניה. בשנת 1849 נולד בנו אליאס, שנשא לאישה את לביבה בת למשפחת עקאווי. לזוג נולדו שתי בנות: ויקטוריה ואנה, וחמישה בנים: אנטואן, וינסנט, אלכסנדר, ניקולה, ופרנסיס. כדרכם של עשירי העיר, רכש אליאס ג’לאט קרקעות ונטע עליהם פרדסים, בין השאר על הדרך לירושלים, היום דרך בן צבי. הוא מת בשנת 1917 ונקבר בבית הקברות הקתולי. כשאשתו לביבה מתה בשנת 1922, הוקמה על קברם מצבת שיש לבן, ופסל מלאך שעון על צלב שומר עליהם עד היום.

ניקולה עסק בפרדסי המשפחה, והיה פעיל במועצה לשיווק פרי הדר שייסדו הבריטים, והיו חברים בה פרדסנים יהודים וערבים. בשנת 1941 מונה למזכיר המועצה, יחד עם שמואל טולקובסקי, והפך לסגן יושב ראש המועצה עד התפטרותו בדצמבר 1947 מסיבות בריאות. אלכסנדר שימש כמנהל בבנק ברקליס ביפו, ולאחר מכן בשכם. וינסנט ג’לאט היה איש כמורה, ובשנת 1947 מונה כמזכיר הפטריארכיה הלטינית בירושלים. הבן הבכור אנטואן, והצעיר פרנסיס, עסקו בטחינת קמח. אנטואן הקים טחנת קמח עם שותף יווני סמוך לשוק המנזר, ובשנים 1913/4, בנה עם אחיו פרנסיס את טחנת הקמח הגדולה והמודרנית ביותר בארץ. מאתיים וארבעים אלף פרנקים הושקעו בבנייה ובציוד המשוכלל ביותר שהגיע מגרמניה. במשך מספר חודשים, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, הם הספיקו לטחון עשרים וחמישה טונות חיטה ביום, עם רווח נאה בצדם.

בהיותם נוצרים ובני חסות בריטניה, החלו התורכים להתנכל להם. הם נדרשו לספק חיטה ללא תשלום לצבא התורכי, כשפתקים חתומים בידי מפקד יפו נמסרו להם כערבות, כשהיה ברור שאת תמורתם לא ייראו לעולם. ב-2 באוקטובר 1917 הורה הקצין כארם א-דין לפרק את מתקני הטחנה, ולהעבירם סמוך לתחנת הרכבת למצרים בוואדי סראר. אנטואן ופרנסיס הוגלו לנצרת, לטבריה ודמשק, ובסופו של דבר הוגלו ונדדו באסיה הקטנה. במהלך היעדרותם התנכלו התורכים לבני משפחתם, והם נאלצו לשלם שוחד ודמי כופר שהסתכמו בארבע מאות וחמישים לירות אנגליות. מיד לאחר סיום המלחמה חזרו האחים ג’לאט ליפו, ומצאו את טחנת הקמח מפורקת והרוסה. גם מבנה הבאר שהייתה בחצר הטחנה נהרס, ומנוע הבאר נלקח בידי התורכים. ב-21 בינואר 1919 הודיע להם הקצין הבריטי סרן וויליאמס, כי מנוע הטחנה נמצא מושלך ליד תחנת הרכבת בוואדי סראר, והם התבקשו לבוא ולקחת אותו.

האחים ג’לאט שנפגעו קשות במלחמה, ניסו לשקם את הטחנה עם חלקים שנמצאו פזורים במקומות שונים. לאחר אישור ועידת פריז של ‘חבר הלאומים’, לתביעות כנגד תורכיה על נזקי המלחמה, נחפזו האחים להגיש תביעה למושל יפו על הנזקים שנגרמו להם. הם הגישו רשימה מפורטת של הנזקים בטחנה, וצרפו לה גם את חבילת הפתקים שקבלו מהמפקד הצבאי של יפו. הם גם תבעו אלפיים וחמש מאות לירות תמורת ההוצאות שנגרמו להם בגלות. התביעה שהוגשה ל’וועדה להערכת נזקי תורכיה' הייתה בסכום נכבד של שלושים ותשע אלף לירות אנגליות.

הקשיים הכלכליים של אנטואן ופרנסיס ג’לאט חייבו אותם לגייס הון זר. בנובמבר 1927 הם חתמו על הסכם עם קבוצת צרפתים בהם היו חברים רופאים, גנרל, ונסיך, על ייסוד ‘החברה הלאומית הפלשתינית לטחנות קמח בע"מ’ (The National Palestinian Flour Mills Ltd.). החברה נרשמה ברשם החברות בארץ באפריל 1928, במקום חברת ‘האחים ג’לאט’. הון החברה היה חמישים אלף לירות אנגליות, ומתוך 175 מניות הבכורה, היו האחים ג’לאט בעלי 50 מניות, ו-25 מניות היו בבעלות שותפם בטחנה היפואית הישנה, סטברוס קירבקופולס. בין מטרות החברה היו בנייה של מפעלי טחינת קמח וייצור ביסקוויטים ביפו ורחבי הארץ.

פרנסיס ג’לאט התגורר בבית מפואר ברחוב עג’מי (יפת) פינת רחוב שערי ניקנור. בשנת 1935 הוא שכר את שירותיו של האדריכל נ. קרצמן מתל אביב, שתכנן עבורו ווילה בת שנים עשר חדרים בקצה שדרות ירושלים. היום נמצא על מקומה פארק דווידוף. לצד הבית שנבנה בסגנון הבינלאומי, היה גן מפואר עם בריכת שחייה. טחנת הקמח סבלה מהתנכלויות במהלך ‘המרד הערבי’, וב-26 בפברואר 1939 היא הוצתה ונגרם לה נזק של עשרים וארבע אלף לירות, וימים ספורים לאחר מכן הותקף גם השומר. עם זאת הם המשיכו לפעול, ושכרו את שירותיו של האדריכל והמהנדס היפואי הנודע איברהים חאג’ר, שהכין ביולי 1939 תכניות לבינוי הטחנה. לא ברור באילו נסיבות עברה הטחנה שהייתה גם בבעלות צרפתים לממונה על נכסי נפקדים. הוא מכר בשנת 1950 את הטחנה לחברת ‘גד’ של זיגמונד שווארץ ושותפיו, משפחות עולים חדשים. היא הפכה לימים לחברת ‘רב-בר’ המפעילה אותה עד היום, ועדיין בבעלות שתיים ממשפחות המייסדים. בפברואר 1952 שכרו הקונים החדשים את המהנדסים והאדריכלים סימה וגליק, כדי שירחיבו את הטחנה ויוסיפו ציוד מודרני. הם כתבו לעיריית תל אביב: “התכנית סודרה לפי התכנית הטכנולוגית של חברת Buhler משוויצריה, בית החרושת המפורסם בעולם לבנין טחנות קמח. כל תהליכי היצור בטחנת הקמח הנ”ל הם על ידי מכונות פנאומטיות ומודרניות ביותר, והן סגורות באופן הרמטי ואין אבק חודר לאולמי העבודה".