¹

הוטל מז’סטיק, שאמאני, כ"ג באבגוסט, 1920.

יקירי! –

זה עתה נמצאה לי השעה הדרושה להרהר במנוחה במצבנו ובכל אשר התרחש בועידה ולאחריה, ועלי להודות, כי הרהורי מביאים אותי לידי מסקנה מעציבה מאד.

ראשית, היה כל הענין עטוף הרגשה של נחיתות וירידה. גם אני, ובלי ספק גם אחרים, לא יכולנו להעלות על הדעת, כי אחרי סן־רימו יתכנסו ציונים, ופעולתם היחידה תהיה – להודיע על פשיטת הרגל שלהם ועל העדר כשרונם, וכי הם מוכנים למסור את כל ההסתדרות ואת כל העתיד בידי כל מי שירצה לקחתם, ובכל מחיר שהוא. גם מלה אחת של עידוד לא נשמעה מפי איש, ובפרט מפי ההסתדרות האמריקנית. אחרי כן שלחו אותנו, לאמור את חברי הועד הפועל החדש, לעשות פעולות חדשות במסבות שהן גרועות עוד בהרבה מאלו שהיו בראשית עבודתי.

עתה נמצאה לי השעה לבחון במנוחה את כל ההאשמות שהוטלו על ארץ ישראל, על עבודתנו שם ועל עבודתנו בלונדון, לדעתי גילו רובם של המבקרים העדר בלתי רגיל של אי־מפלגתיות והעדר רצון לסייע לנו בעבודתנו. על ההנהלה הנוכחית הוטלה האחריות לשיטת חנוך והתישבות, שלה לא היתה כלל יד בה. התפתחותם של בתי הספר בארץ ישראל ושל קבוצות הפועלים התחילה בשנת 1905 והגיעה לפסגתה בשנת 1914. בימי המלחמה נהרס ונחרב הרבה. בבואי לארץ ישראל, באפריל, 1918, מצאתי בסך הכל בתי ספר אחדים (הגימנסיה ביפו היתה סגורה אז) וקבוצות פועלים אחדות ביהודה, שהתקיימו קיום עלוב, אשר עם כל זאת תמכו בהם, כדי שילדי ישראל לא יהיו מתהלכים בטל בלי בתי ספר ואדמת ישראל לא תהא שוממה. הנני סבור, כי עם כל הלקויים, שאנו מונים בפועל העברי ובמורה העברי, מן החובה להודות שבכל ימי האימות ובתנאים הקשים ביותר היו הם מחזיקים מתוך מסירות נפש ומתוך גבורה ועוז־רוח בעמדות ישראל בארץ.

רבים מאלה שגונו כל כך על ידי צירינו ההדורים והמקושטים עמדו על משמרתם בהיות אמצעי קיומם דלים מאד, מתוך סכנת־נפשות תמידית, וכשהם נתוקים במשך שנים מהעולם התרבותי. במשך שנה תמימה חקרתי את המסבות בארץ ישראל. באתי במגע עם כל שכבות הישוב. בקרתי בכל מושבה ומושבה פעמים אחדות. נשאתי ונתתי עם הישוב ורכשתי לי את אמונו, והריני סבור, איפוא, כי הנני רשאי לדבר על ארץ ישראל כבן־סמך במדה ידועה, לא כאותם תיירים הבאים לארץ לחודש אחד או לשנים, אשר ברוב המקרים אין גם שהות בידם להעמיק ולהבין את תנאי המקום ודעתם מושפעת לפעמים על ידי משפטים קדומים ועל ידי השקפות קבועות מראש. דומני כי הדינים והחשבונות שלי על ארץ ישראל הוכיחו, שהתבוננתי אל המצב בעין פקוחה ובוחנת. עם זאת אין לשכוח, בראש וראשונה, כי עתה לא יראה המסתכל אלא תמונה קטועה ממה ששרר בארץ ישראל לפני המלחמה. הבה נחקור נא בקצרה את המצב.

תחלה – ענין בתי הספר. אף אני מורה ומחציתם הטובה של ימי חיי עברה עלי מתוך הוראת מדעים בארצות שונות לכל מיני סטודנטים, ועלי להגיד – כי התוצאות שהשיגו המורים בארץ־ ישראל הן נפלאות. רובם באו לארץ־ישראל לפני חמש עשרה שנה ומצאו שם תוהו ובוהו ממש ודמורליזציה של הכוחות הפועלים. לא, היה כמעט כל זכר ללימוד עברי. להפך, היו שם בתי ספר צרפתיים, אנגליים, גרמניים (מנוהלים בידי יהודים), ובתי ספר עברים לא היו. התקיימו גם בתי ספר של המסיון שהיתה להם כבר השפעה ידועה על הישוב העברי. מורינו התחילו לעבוד בימי שלטונה של הממשלה התורכית, אשר בתי ספר עברים לא היו לה לרצון, כי עוררו בה חשד. ואין לשכוח עוד, כי כל שאר בתי הספר נתמכו בידי ממשלותיהם, והואיל והתנהלו על ידי מתנגדינו, על ידי אליאנס" ״אנגלו דז’ואיש אסוסיישן" ו״הילפספריין" (על בתי הספר של המיסיון הרי מיותר לדבר) ״נוספו גם הם על שונאינו". בתי הספר שלנו היו חסרים כסף וכל אותם המכשירים ההכרחיים שמוסד תרבותי זקוק להם. לא היו מפות בעברית, לא היו מילונים. ראיתי את תחלתה של הגימנסיה ביפו, ולעולם לא אשכח את הדבר. הג' והא' מ., הג' והא' ב. היו יומם מלמדים את התינוקות, ובלילה היו בידיהם הם שוטפים את הרצפה בשלושה חדרים, כי כדי לשכור משרתת לא הספיק הכסף. כך היו נלחמים במשך שבועות עד אשר סוף סוף ראו פרי עמלם. לאחר תשע שנים היתה כבר הגימנסיה הזאת בבנין גדול ויפה ובה שבע מאות ילדים מכל קצווי תבל. דיבור הלשון העברית התחיל נשמע ברחובות הערים והמושבות בארץ־ישראל, התחילו מופיעים ספרי לימוד בעברית ועתונים, והיום יש לנו ממספר 16.000 הילדים העברים שבארץ – 14.000 בבתי הספר שלנו. על תוצאות נפלאות אלו הננו חייבים תודה לרוח הגבורה, לאהבה ולמסירות של מורינו, אשר עשו מתוך התלהבות עבודה חלוצית זו.

אין כל ספק שבתי הספר לקויים עדיין בהרבה ליקויים יסודיים. ראשית, לא כל המורים מתאימים לתעודתם. עצם העובדה הזאת שהם גבורים וחלוצים מצוינים אינה לטובתם עכשיו, לאחר שדרושים לבית הספר אנשים טובים רגילים, אנשים מתונים, עקביים, ולא גבורים. עוד נקודה אחת לריעותא היא זו, שרובם של מורינו הלכו מן הישיבה ישר אל האוניברסיטה. חסרים הם השכלה בינונית יסודית רגילה. אין הם יודעים כמה דברים יסודיים הדרושים למורה. חסרים הם שלות הנפש הדרושה ויש אשר הם חסרים גם דרכי הנימוס היאים. עוד קושי אחד עמד לפניהם – מורים אחרים יש להם מוסדות השכלה מתאימים, ומורינו היו אנוסים למצוא בעצמם דרכים חדשות, כי איש לא בא לעזרתם. הקושי הגדול ביותר היה – שנטל עליהם לתרגם לעברית שיטות ומדעים אשר למדו באוניברסיטאות זרות ובלשונות זרות. הכל גדל במהירות, אולי במהירות יתירה, ולפיכך חסרה כל שיטת־החנוך בארץ־ישראל מסורת ובסיסות, מורגשת אטמוספירה של ״גביר בן יומו“, ומכאן התלישות מהמסורת היהודית העתיקה. אין גשר בין החדר היהודי הישן או ה״תלמוד תורה” ובין האוניברסיטה שבשויץ, ולפיכך בעבור איש צעיר מן החדר אל האוניברסיטה הוא משתדל להשכיח מלבו את המסורת של החדר ולהנתק ממנה לגמרי. רק יחידים יודעים למצוא את הסינתיזה של הישן וחדש.

רוב המורים באים מרוסיה, מקום שהחיים היהודיים הם במדה ידועה בלתי ממשיים משום שאינם קשורים בצרכים היום יומיים של הארץ. היהודי הרוסי מנותק גם מאותם הגורמים העיקריים שמהם מצטרפים חייו של ישוב נורמלי. היהודי הרוסי שואף תמיד להיעשות פרופיסור באוניברסיטה, כי מנקה ארובות אין נותנים אותו להיות. מצב זה יחד עם המסורת הבלתי פוסקת בעמנו ללמוד חכמה ודעת יצרו מין יצור אינטלקטואלי נחשל, שהוא אופיני כל כך לדור הנוכחי ברוסיה. הוא חי בעולם של מחשבות ורגשות הסובב וחוזר מסביב לאישיותו הוא. היהודי הולך ויוצר את עצמו תמיד מחדש ויוצר ערכים מתוך חייו הפנימיים הנתוקים לגמרי מהסביבה. הוא נעשה בדול ומתחיל רואה את העולם כמכשיר ואמצעי לחיים, אשר ליהודים הם זרים. זה יוצר טפוס רוחני של ״זר בעולם". חסר הוא את חוש המציאות ממש כיהודי בן הדור הישן שהיה סגור בתוך חומת הגיטו אשר אחרים הקימו עליו. מצב נפשי זה אצל המורה השפיע על שיטת ההוראה שלו ועורר בו כמובן את הרצון לנדוד, לצאת את רוסיה. אולם אין לשכוח כי החיים בארץ־ישראל קטנים עדיין, דלים ומוגבלים ובכמה מובנים מלאכותיים בהחלט. אין בהם, איפוא, כדי להעשיר את נפש המורה, והוא צריך תמיד להיות משורר ונביא. למשוך שפע התלהבות, התלהבות יום־יום בלתי פוסקת, מתוך אבנים וקברים, מהרים חשופים ומעמקים מכוסי חולות. למראה הדלות שבהווה, עליו לתאר תמיד לעיניו את העתיד המזהיר. ועתה שוו נא בנפשכם – מה נותנים החיים למורה ולתלמיד בעיר אירופית מודרנית, ומה הם נותנים למורה ולתלמיד בארץ־ישראל?

הליקוי הגדול ביותר בשיטת החנוך שלנו הוא העדר היסוד הדתי בבתי ספרנו. אין צורך להתעכב על זה הרבה. גם בכך נראה תוצאה טבעית ממהלך חייו של היהודי הרוסי. הוא ניתק את עצמו מהמסורת הדתית של הגיטו, שלא השאירה במוחו אלא זכרונות קשים. משעלה בידו להחלץ מן הגיטו היתה המסורת הדתית בעיניו אך מעצור ומכשול בלבד, ולא עזרה ונחמה בחיים. גם כאן הוא חסר אותו מעבר אטי, הדרוש כל כך בשביל ההתקדמות הבריאה. תמיד הננו נופלים מקיצוניות אחת לשניה, מעבדות לחרות, ויש אשר החרות נעשית מתוך טעות ההבנה – להפקרות.

חוששני, כי מכתבי נעשה כבר למאמר על היהודי הרוסי ועל ליקוייה של שיטת החנוך בארץ־ישראל, אולם סבורני כי חובתי היא לתת לכם סקירה הגונה על שיטת החנוך. וזולת זאת – אין אדם יכול לבקר דבר מתוך רצון להועיל, אלא אם הוא אוהב את הדבר המבוקר.

מה היא, איפוא, המסקנה של הבקורת? לא, חלילה, כי בתי־הספר צריכים להסגר, וודאי לא כי כל השיטה החנוכית שלנו אינה טובה, וכי יש לצמצם את מערכת החנוך שלנו עד לידי המצב שהיה ל״אנגלים החדשים" בשעה שהיו מיישבים את אמריקה – זה עלול אך להמיט אסון על היהודים בארץ־ישראל. אנו צריכים בארץ ישראל בתי־ספר חקלאיים, אנו צריכים ספרי לימוד ומפות בעברית. ובראש וראשונה אנו צריכים מורה ארץישראלי טפוסי ועלינו ליצור את הסביבה אשר תסייע לבצורם של מוסדותינו. אנו צריכים סמינריום למורים, שעוני קיץ למורים, בתי מוזיאום, ספריות, ואוניברסיטה אשר תהא המדריכה והקובעת מדה ושעור.

יש לזכור כי בתי הספר שלנו צמחו בן־לילה ובמשך הימים ילכו וישתפרו. הם יגיעו במשך הימים לפסגתם הראויה וילכו ויתפתחו יחד עם גידול הישוב. וכמו כן יש לדעת, כי בתי הספר עלולים להיות אחד הגורמים לגידולו של הישוב.

נעמוד נא בקצרה על הפעולה ההתישבותית שלנו. גם בנידון זה אתה מוצא תוצאות נפלאות. אנשים בלי כל מסורת חקלאית, בלי כל דרישות מסוימות, ללא עזרה ותמיכה של ממשלה יצאו למדברות של ארץ־ישראל, כדי להפכם לגנים פורחים. יש להגיד כי ההצלחה עדיין אינה מלאה. עדיין חסרים יסודות ראשיים ידועים. אכרינו, כזקנים כצעירים, אינם בשום פנים ולעולם לא יהיו אכרים קנדיים.

צרכיהם אחרים, השקפתם על החיים אחרת ואך שטות היא לבוא ולדרוש מיהודי כי יהיה לאכר קנדי, כשם ששטות היא לדרוש כי ארץ־ישראל תיעשה – מצרים או הודו. הנני סבור כי תולדות הקבוצות הן הפרק המאלף ביותר בכל מהלך עבודתנו.

בשנת 1905 התחילו אינטלגנטים יהודים צעירים מרוסיה עולים לארץ־ישראל. הם לא נסעו לאמריקה, בה יכלו לחיות חיים יפים יותר במובן הכלכלי. לארץ־ישראל, שעליה קראו ועליה חלמו, נסעו. הם באו לראשון, לרחובות, לפתח תקוה, וכל יהודי שמוצאו מרוסיה יודע, מה היו לנו השמות הקדושים הללו, לנו, בני הגיטו העכור, היו אולי קדושים יותר מאשר ושינגטון לבן אמריקה ומוסקבה לבן רוסיה. אלה היו המקומות היחידים בעולמו הגדול של הקדוש־ברוך־הוא, אשר חיים יהודיים הולכים ונוצרים בהם ביגיע כפיהם של יהודים תחת השמים היפים של מולדתנו העתיקה הקשורה קשר אמיץ כל כך בכל אשר למדנו בימי ילדותנו.

אולם מה מצאו שם האידיאליסטים הצעירים במושבות, שכה הרבו להתגעגע עליהן? מצוא מצאו פרדסים יפים וכרמים, אבל את החיים היהודיים שעליהם חלמו לא מצאו שם. הם ראו איך שאדמת יהודים נעבדת בידי ערבים; ראו את צורות החיים הישנות של העיירה הרוסית הקטנה, שמהן ברחו לכאן לצמיתות, ויתאכזבו מאד. מכאן הפירוד שנתהוה בין דור האכרים הישן ובין דור הפועלים הצעיר, שעלה לארץ בשנות 1900–1905. יש להודות כי הללו היו ומוסיפים עדיין להיות נעדרי־סבלנות; מתוך אותה חריפות אופינית לבני עמנו הם מוציאים משפט קשה על הכל בלי בחון היטב אם משפטם צודק בהחלט. הם (כמבקריה של ארץ־ישראל בימינו) אינם עומדים לבקש את הסבות ולקבוע את הדיאגנוזה של המחלה. הם לא הבינו, דרך משל, עד כמה ההנהלה הרוטשילדית (בימיה הראשונים) אשמה במצב הנוכחי, עד כמה הממשלה התורכית הרעה גרמה למצבן הבלתי נורמלי של מושבותינו.

אחדות מנסיעותיו הראשונות של הברון רוטשילד לארץ־ישראל היו לו לאכזבות הגדולות ביותר בחייו. ויש להעריץ את הברון רוטשילד לא על מעשי נדיבותו בלבד, אלא על מדותיו התרומיות, על סבלנותו, על נאמנותו לאידיאל ועל ראיית־הנולד. פעמים אחדות ראה את מפעלו במצב של סכנה, והוא החזיק מעמד, כי ראה ראה את גורמי הסכנה והשתדל לסלקם.

אך הנה נטיתי כבר מגופו של הענין, – אלפי יהודים צעירים באו לארץ־ישראל, לא יכלו לשאת את סבל הצרות, והחלשים שבתוכם עזבו את הארץ; הם חזרו אל ״סיר הבשר" אשר במצרים. הנשארים בארץ ניתן להם ענין קשה לענות בו: למצוא להם מחיתם מתוך התחרות בערבים. זו היתה, ומוסיפה עדיין להיות, מלחמה קשה מאד. וכאן מתחילה הפעולה הציונית. ההסתדרות הציונית אמרה אל נפשה: ״אם יכול לא נוכל ליצור את תנאי הקיום ליהודים הצעירים הרוצים להשאר בארץ ואינם מבקשים אלא את האפשרות לחיות ולעבוד בה – אין לנו זכות קיום ולעולם לא נוכל להצדיק את נפשנו בפני העולם היהודי". על הציונים היתה החובה לראות את השאלה כמו שהיא, בעיניים פקוחות, ולבקש את פתרונה. הם הכירו מיד, כי היהודי הצעיר אינו יכול לעשות אותה עבודה חלוצית שעושה הקנדי הצעיר או האנגלי הצעיר. יהודי בארץ־ישראל אינו יכול לצאת אל המדבר ולהיות מנותק מכל העולם. אדם שהוא בן עירונים – מדורות, אשר מימיו לא חי חיים קרובים לטבע, אי אפשר לו להעשות פתאום חלוץ כגון הקנדי. יש אולי בכוחו לשאת סבל וצרות מסוג אחר, סבל שאין לתארו, אשר לא־יהודים עלולים לכרוע תחתיו במשך זמן קצר, אולם להלחם בטבע אין היהודי יכול – על כל פנים היהודי הבא מן הגיטו הרוסי. עליו ללמוד תחלה, לקבל את החנוך המתאים, וזהו, כמובן, פרוצס אטי, העולה במחיר יקר ביותר.

הקבוצה נתנה ליחיד היהודי במדברות יהודה והגליל אותה סביבה צבורית, שהוא צריך לה כלחם לאכול וכאויר לנשימה. הקבוצה, כגוף מקובץ, היתה לחלוץ חזק למדי והיחיד בקבוצה נעשה מועיל ומוכשר, ובדרך זו נוצרו כפרים יהודים על ידי עבודה עברית מלאה. גם רגע אחד איני משלה את נפשי לראות בקבוצה הצלחה כלכלית, או אפשרות להצלחה כלכלית בזמן מן הזמנים, כל עוד העבודה תיעשה באמת מדה קטנה או כל עוד הקדחת תהא למכשול לפועל. הכפרים היהודים החדשים, כגון חולדה, בן שמן, דגניה, מרחביה, לא קבלו מעולם את הבסיסות הנכונה, אף על פי כן פעלו הרבה גם בתנאים הללו, הם הפכו כאלף יהודים צעירים, אינטליקטואליים למחצה, לאכרים טובים. את הקבוצות אין להחזיק ולקיים כפי שהן עתה. כך יאמרו לכם גם הפועלים עצמם. ועם כל זאת אנו חייבים להודות, כי הן שמשו צעד חשוב בדרך ההתישבות הקשה. הריני מודה כי נסיון זה עלה לנו במחיר יקר במקצת. הייתי יכול להגיד בבטחה כמעט, כי אלולא הקדחת והשלטון התורכי הרע היו עולות לנו בשלושים ואולי גם בחמשים אחוז פחות. על כל פנים ברור: ראשית, כי העבודה החלוצית תהא צריכה להעשות בקבוצות; שנית – כי שיטת הקבוצות עלולה אולי להצליח במובן הכלכלי אם תהא קשורה במערכת קואופרטיבית חזקה, ושלישית כי שיטת הקבוצות הקואופרטיביות, ולא השיטה הקומוניסטית, עלולה לשמש מעבר.

נצייר נא בנפשנו כי יש ברצונכם לכבוש גליל חדש. צבא־הכבוש יהא מרכב קבוצות אחדות הפועלות בהדרכת מנהיגים מומחים, והן תצוידנה בכל הדרוש, גם במובן הטכני, גם במובן ההיגייני וגם במובן המדעי. אולם לאחר שדרגות הכבוש הראשונות תיעשינה תעלמנה הקבוצות כגופים מקובצים.

החומר האנושי לקבוצות היה בו אותו ליקוי עצמו שראינו בחומר האנושי של המורים. וכל הליקויים העמיקו וכבדו עוד יותר בשעת המלחמה, עת הכל נעשה מרופרף ובלתי נורמלי. שנות הכבוש האנגלי לא שינו את המצב לטובה. אבל דבר אחר ניתן לציין, כי משנפתח פתח לפעולה והמטרה נעשתה ברורה, הטילו בני ארץ־ישראל את עצמם לתוך העבודה בחשק רב והראו מדת סבלנות, התמדה ומשמעת הרבה יותר מכפי שפללנו. כן היה הדבר גם בגדוד העברי הארץ־ישראלי.

הנני מכיר ויודע, כי יש כמה וכמה דברים בארץ ישראל שצריך לשנותם מעיקרם, אולם כל זה צריך להיעשות ברוח קונסטרוקטיבית. כמה אנשים האחראים להרבה שגיאות שנעשו יש לסלק ואת מקומם יתפסו אחרים, אבל העבודה צריכה להימשך, ודבר קשה הוא למצוא אנשים המתאימים על פי סגולותיהם לארץ־ישראל, תמיד הייתי מקוה כי אמריקה תתן לנו אנשים כאלה. עודני תולה תקוה בציונים האמריקאים כי לא יסתפקו בבקורת נחשלה בלתי פוריה, אלא מצוא ימצאו בתוכם אנשים עם תכניות ועם דרכי עזרה ועשה יעשו את העבודה כשותפים, ידידים, כחלק מההסתדרות המכירה באחריות ההדדית. אבל לבקר – קל מאוד. יש ויש אנשים, שהיו יכולים לבקר ולבקר קשות, את הציונים האמריקאים וגם את עבודתם בארץ־ישראל. אבל תמיד אמרתי, כי אם אמנם ״אמריקן מדיקל יוניט" אינה הסתדרות משוכללת, אף על פי כן יש לה האפשרות להתפתח התפתחות בריאה. יש להגיד בודאות, כי הרבה ניתן לו ל״מדיקל יוניט" ללמוד מבני ארץ־ישראל, והריני מקוה כי עוד יוסיף ללמוד, כשם שבני ארץ־ישראל יהיו לומדים ממנו.

אשר למשרד הלונדוני יש לי להגיד אך מעט, זולתי אולי זאת – שהוא נעשה על פי דוגמה אמריקאית. עד תחלתה של שנת 1919 היינו מחזיקים משרד קטן בפיקדילי ומעסיקים בו אנשים מספר. אחר כך התחילו הכל, וגם האמריקאים בתוכם, מדגישים את הצורך להכין תכניות לעתיד, ואנו יצרנו את המחלקה הארץ־ישראלית הגדולה בהנהלתו של יוליוס סיימון; מחלקה למסחר ולתעשיה בהנהלתו של גולדברג וכו‘. אני גופי לא מצאתי לי כמעט מקום עבודה, גם כותבת במכונה לא היתה לי ומעט מאוד השתמשתי במשרד. המחלקה הארץ־ישראלית היתה כשלון גדול, כי חיים לא היו בה. זו היתה מין לשכת חקירה, שמימיה לא הביאה לידי תוצאות. ושני טעמים לדבר. ראשית לא היתה אפשרית בימי ההנהלה הצבאית כל עבודה גדולה, והמחלקה נעשתה, איפוא, מין סוכנות תיאוריטית לאיסוף חומר; ושנית היתה רחוקה מן החיים במדה כזאת, שמעולם לא יכלה להשלים את עבודת מחקרה; תמיד נמצאה לה נקודה שלא נתבררה עדין די צרכה. כפי שאני מוצא עתה, אספה המחלקה הארץ־ישראלית חמרים חמרים של חומר, ובחלק ממנו היה אפשר גם להשתמש. היא יכלה, למשל, לפתור את שאלת הדירות, אילו מצאה, מה הוא הבית המתאים לתכליתנו, בכמה יעלה בית כזה, כיצד יש לבנותו וכו’. פעולה זאת יכלה להעשות בימי ההנהלה הצבאית והיתה מביאה ברכה אילו הגשימו אותה בחיים. אולם המחלקה הארץ־ישראלית לא היתה אלא ממלכה של נייר. אין בדעתי למתוח בזה בקורת על ידידי סיימון כי גם הוא עצמו היה מכיר את הליקויים של המחלקה הארץ־ישראלית. ברצוני היה אך להראות, כי המשרד הלונדוני לא היה (ואינו גם היום) אלא צמח בן־לילה, בלי קרקע לגידולו – כל עוד המצב הפוליטי לא הוברר ותמיד היו חוששים שמא יגמר הכל לרעה.

עתה הוקטן המשרד הלונדוני במדה רבה. אהיה נותן דעתי על כך, שהחומר התיאורטי יבחן וינופה וישלח לארץ ישראל, בה אפשר להפיק ממנו תועלת. הוא הדין גם בענין התכניות הפיננסיות שלנו.

אוצר מלא של כתבים בעסקי הפיננסים שמור בידנו, ואף־על־פי־כן ״אין הענין זז". בזה לקחו, כמדומה, האמריקאים חלק גדול, ופעולה אין. גם חומר זה צריך לעבד בהקדם. אשר לשינויים שיש לעשות בארץ־ישראל הנני רואה חובה לעצמי להדגיש כי האמריקאים יהיו צריכים להשתתף בעבודה וליטול חלק כחלק באחריות לשינויים הללו. השינויים לא יצטמצמו אך בסילוקו של פקיד פלוני או אלמוני – זהו מן הדברים הקלים ביותר. העיקר הוא – למצוא שיטות פיתוח חדשות ואנשים אשר יגשימו שיטות אלו בחיים. היעזרו לנו האמריקאים בעבודה זו? אם הן, הרי הם צודקים בחלק מבקורתם, אך אם לאו – אין אני מבין את כל הענין כולו.

עבודתנו דורשת אנשים בעלי לב מאמין ואמיץ, אנשים המבקשים ליצור את הבית הלאומי במהירות האפשרית. כל שעה שאנחנו מחמיצים עושה את פעולתה לרעתנו. השעה דוחקת ואסור לנו להוציא גם רגע אחד על בקורת נבובה. ובטרם אסיים את מכתבי הארוך אגיד נא לכם תחלה את זאת – כי מועד הצירים אין לתבוע דין וחשבון על השגיאות שנעשו בארץ־ישראל, או על הבזבוזים וחוסר הכשרון.

מן החובה להגיד ולחזור ולהגיד, כי ועד הצירים היה צריך להמשיך את פעולת ההתישבות ועבודת החנוך, שאחרים התחילו עוד בשנת 1905. הועדה מצאה בתי ספר קיימים ועומדים וחוות, שעליה היה לבטלם לגמרי או להוסיף ולקיימם במשך תקופת המעבר של שנה וחצי. היא הוסיפה לקיים אותם, כי כפי שאומר הפתגם הישן – אין מחליפים את הסוס בשעת שחיה של סכנה.

הנני מוסיף להחזיק בהחלטתי – לקשר את שמי הציוני ואת שמי המדעי בפעולות אלו, שיש לראותן כנסיונות, אשר ערכם יגדל ביותר עתה, בהיות אפשרות להתחיל את העבודה באמת מדה רחבה. יתכן שהנסיונות עלו במחיר יקר, אולם כבר הראיתי לכם את הסבות שגרמו לכך. אפשר שהיו וישנם בזבוזים וחוסר כשרון, אבל תנו נא דעתכם על המסבות! אין אני מלמד זכות על חוסר כשרון. תמיד הייתי דן לחובה את חוסר הכשרון, גם בארץ־ישראל וגם בחוץ־לארץ. אולם בכל תוקף הנני מוחה נגד הצעקה על חוסר כשרון, שאינה אלא מאפילה, לדעתי, על השאלות העיקריות.

עם כל האמור, הנני מאמין בכוח־השופט הבריא ובאהבת המולדת של חברינו הציונים. הנני מקוה כי האמת וההשקפה הנכונה על הדברים תכרענה, וכבר רואה אני באים ימים ששאלות הבנין החשובות תשכחנה מן הלב את סכסוכי־המפלגות הקטנים, אשר העכירו את כל יפיו של הפרק הנהדר ביותר בתולדות ישראל. הטיהור לא יבוא אלא על ידי עבודה, על ידי עבודה קשה, כשרה וחשובה לטובת עם ישראל!

(י' ביוני 1921 (New Maccabaeen,New-York