כרך ראשון
מאתחיים ויצמן
הרעיון והמעשה
מאתחיים ויצמן
הרעיון והמעשה
מאתחיים ויצמן
על הקונגרסים הציוניים
מאתחיים ויצמן
עבר כבר למעלה מחצי שנה אחרי הקונגרס הלונדוני, שפסק גם את פסוקו הוא בתולדות התנועה הציונית. איש לא יחלוק בדבר, כי הקונגרס משמש גורם חשוב ביותר בחייה של תנועה זו; טיבו ומהותו של הקונגרס יש להם השפעה ממושכה על התפתחותה. לא בלתי מועיל הוא, איפוא, לשקול עתה את פעולתה ואת ערכה הפנימי של הכנסיה הלאומית היהודית הרביעית. ביותר יש מן הצורך המיוחד בכך, משום שקונגרס זה נבדל בהרבה מן הקודמים, והבדל זה מן הראוי לציין ולהבליט אם יש ברצוננו לקבל תמונה בהירה ומדויקת של התפתחות הציונות בכלל.
דעה מקובלת היא, כי ערכם של הקונגרסים צריך שיהיה כפול: ערך פנימי, לשם חיזוקם וסידורם של הענינים הפנימיים בציונות, וערך חיצוני – מפגין. בהתאם לכך תעובד גם תכנית פעולתו של הפרלמנט היהודי הקצר. ברור הדבר, שכל תנועה מדינית בעלת היקף זקוקה לפעולות מפגינות, המסייעות תמיד לפופולריות של התנועה, להתפשטותה הרחבה. אולם ההפגנות אין ערכן חשוב ורב משקל אלא אם הן באות כתוצאה מאותו עודף מרץ וכוח, שנצטברו אחרי עבודה שקולה, שקטה ושיטתית. הפגנות כאלה באות תמיד בזמנן, עומדות בהרמוניה עם חייה של התנועה ומהוות חלק טבעי בהָרכבָה.
הנמצאת הציונות בתנאים כאלה ממש? הרשאים אנו להקדיש את מספר הימים שבידנו לעבודה כזאת, שאם אמנם היא עושה רושם לרגע, הרי אינה יוצרת שום דבר של קיימא?
כמה שיהיו לפעמים נעלים ונשגבים המומנטים הבאים עם הפגנה נהדרה, הרי אינם סוף סוף אלא מומנטים בלבד, ואם נזכור עוד, כי הם עולים במחיר יקר, כי לעתים קרובות יוצא שכרם בהפסדה של העבודה הפנימית, תהא חובתו של כל אחד מאתנו למנוע מנפשו מותרות שכאלה! אם ישאלוך, המן היאות הוא לעשות את הקונגרס לגוף מפגין בעיקר, עליך להשיב תשובה שלילית. הקונגרס הוא סינתיזה של כל הכוחות שישנם בציונות, והכוחות הללו צריכים להיות מכוונים לפתרונן החרוץ והנוקב ביותר של השאלות המוצגות על ידי העם היהודי, צריך שתנתן האפשרות המלאה של שקלא וטריא מקיפה בדעות ובהשקפות לכל העסקנים הציונים, ואסור לו לקונגרס לעבור בלא תשומת לב גם על תופעה אחת בחיי היהדות. אילו עבד הקונגרס בדרך כזאת, לא הספיקה לו השעה להפגנות, גם לא היה עוד צורך בכל מיני ״זיקוקין־די־נור" – כי המעשים גופם היו מספרים הכל.
הצלחתו של הקונגרס תלויה בהרכבם של הצירים, ביחסם אל השאלות העומדות לדיון, בהכשרתם, ואחרון אחרון: באופן הצגת השאלות והדיון בהן. בראש וראשונה עלינו לענין בקונגרסים שלנו את החוגים הרחבים ביותר של היהדות, וחזרה תכופה של קונגרסים דלי תוכן לתכלית הפגנה עלולה אך להחליש ולמעט את ההתענינות בקונגרסים. האין טוב יותר להוציא מן הלב את הרצון לעשות תכופות רושם עולמי, ולאמץ ולכוון את כל הכוחות לכך, שהציונות תעמיק בהכרת העם? לא־יהודים אינם יכולים אלא להתייחס אלינו באהדה, יהודים – יכולים לתת את כל כוחם!
רבים מהחברים מעירים בדינים וחשבונות שלהם מהקונגרס האחרון, כי היו בו הרבה מאוד צירים שהתיחסו אל שאלות האסיפה לא בכובד הראש הדרוש, אולם לא די להזכיר עובדה מעציבה, יש להראות את סיבתה, וזו מקורה אף היא באותה תקלה, שלדבָּרי הציונות היה רצוי כי בקונגרס ישתתפו עד כמה שאפשר יותר אנשים; דרוש היה למי־שהוא לעשות רושם בכמות מספרה של האסיפה הציונית; זה שמש קו הוראה לאגודות בשעת בחירת הצירים: הציפו את הקונגרס באלימנטים ״לא יוצלחים“! בחירת צירים בדרך כזאת אינה עלולה אלא להוריד את הניבו המוסרי של ההסתדרות, והציונות מחקה בנידון זה את העיקרונים הרקובים. השוררים לעתים קרובות כל כך בחיי הקהלות שלנו, שבגללם יעמדו תכופות בראש הענינים הצבוריים אצלנו אנשים בלתי מוכשרים ובלתי ראויים לתעודתם – העיקר שהם ״בעלי משקל”.
מצד אחד ישלחו ממרומי הבמה של הקונגרס חצים ובליסטראות בראשי ״היהודים הרשמיים", ומצד שני יתגלה למעשה הרצון התכוף לפצותם; בציצית ראשם מוכנים למשוך אותם לתוך המחנה, גם מוכנים אנו לפעמים לעשות ויתורים גדולים בשכר זה.
״שמאל דוחה – וימין מקרבת".
היכן הוא, איפוא, חינוכו המדיני של הקהל? היכן ערכה המחדש של הציונות? המן היאה הוא לערות רקב ישן לתוך כלים חדשים, נאים יותר? האומנם צריכים כל הערכים הישנים שעבר זמנם להעשות הלק משלים של החיים החדשים ההולכים ונוצרים? האין תעודתה המוסרית והצבורית של הציונות בזה שהיא באמת מעריכה הערכה חדשה ערכים ישנים אלו; שבעמדה על הבסיס התרבותי של זמננו היא נותנת דחיפה חדשה להתפתחותם של כוחות היצירה ביהדות ושל הרוח הלאומית היהודית?
מהצירים הבאים אל הקונגרס אנו דורשים כי יהיו באי כוחם האמתיים של המוני העם, אשר שלחום, כי יהיו לפה לאגודות הציוניות שבחרו בהם, כי יהא להם יחס ברור ומנוסח ניסוח מדויק אל השאלות העומדות לדיון. דרישות כאלה יהיו ממלאים אנשים, שהעם רוחש באמת אמון בהם, אנשים החיים בתוך העם, הולכים ובאים אל העם; אנשים היודעים את נפש העם ומשכילים אותו; דרישות כאלה ימלאו ה“עמלים” עם העם, ולא ציונים־חובבים התלושים לעתים קרובות מהעם, ואפילו אם הם מן האינטליגנציה־למחצה בעלת הדיפלומים, התופסת ״עמדה". אין היא יודעת את נפש העם, והעם גם לא ירחש אמון בה; אל הקונגרסים היא נוסעת לעתים קרובות אך מתוך סקרנות, ומשוה בזה על ה-Sommerreise שלה משהו מן ההוד האידיאלי! ציונים־לשעה אלו, “Sommerreise-Zionisten״, תופסים בקונגרסים מקום, משתתפים בויכוחים, ויש אשר קולם גם מכריע בשאלות חשובות. ריקנותם הפנימית של צירים כאלה תתעטף במליצת־הזיוף: ״העם ידרוש זאת, קול העם הוא!” אבל "Mit dem Mantel_fallt der Herzog ״ לפיכך מן החובה הוא על עסקנים ציוניים בעלי־הכרה להלחם ברע הזה. אין לכסותו בעלי־תאנה, אין לחשוב כי אך רע חולף הוא, זמני. מלחמה גלויה יש להלחם בו – זו היא הדרך הרציונלית היחידה! יהא מספר הצירים פחות – ובלבד שיבואו מצוידים בכוחות פנימיים, ובלבד שיהיו בעלי שעור ומדה מסוימים! אפשר לעורר באגודות הציוניות יחס יאה ונכון לבחירות, ההמון היהודי יחוש וידע אל נכון, מי הוא בא־כוחו האמתי, מי הוא הדורש טובתו בתום לבב – אולם הציונים עצמם, וגם המנהיגים בכלל, כופים עליו לעתים קרובות את באי־הכוח. הרשאים אנו לבוא בטרוניה על ההמון בשעה שגבוריו נבוכים ואובדים עצה?
-
ב“ווסחוד”, חוב. 26, 15 באפריל, 1901. ↩
"הפרקציה הדימוקרטית"
מאתחיים ויצמן
א
עוד בימי הקונגרס הציוני השני בבזל נעשה הנסיון הראשון לאחד בהסתדרות אחת את כל תלמידי בתי המדרש הגבוהים הנשבעים לדגל־ציון, ולתכלית זו רצו לכנס לברן אספת תלמידים. אולם הנסיון הזה, אשר האיניציאטיבה שלו יצאה מקרב המתלמדים הציונים בברן, לא הצליח מסבות שונות.
בבואנו היום להגשים את דבר אספת כל צעירי הציונים, הננו רוצים להרחיב את חוג־השפעתו של כינוס זה בעתיד. אין אנו רוצים להסתפק עתה בכנוס תלמידי בתי המדרש הגבוהים לבד, אלא לכנס את כל האינטלגנציה העברית. הכנוס הזה יהיה למרכזה של הסתדרות צעירה, אשר תכניס זרם דם חדש לתוך תנועתנו הלאומית, הנמצאת עתה כמעט במצב של קפאון.
התנועה הציונית הכניסה זרמי כוחות חדשים לחיי אומתנו, אבל העבודה הציונית לא היתה שלמה ומלאה, לא על פי תוכנה הפנימי, באשר לא הכניסה לתוך חוג התענינותה את כל השאלות העומדות על הפרק, ולא על פי היקפה, באשר לא הכילה את כל האישים והכוחות הפעילים באומתנו. פלפולים, ויכוחים, דרשות והפגנות כלפי חוץ, – היו נחלתנו עד היום. כוחות הדחיפה והחיים הרעננים שאנו פוגשים בכל תנועה לאומית פעילה – חסרים אצלנו. דוקא בני הנעורים, שהמה היו צריכים להיות היסוד הנכבד ביותר בתנועתנו הלאומית, דוקא המה הבליטו ברובם הגדול התרשלות גלויה בכל עבודתנו, ובזבזו את כוחותיהם בעבודה שאינה פוריה בתחומי זרים. גם בחייהם של בני העליה שבנו, אלה האידיאליסטים שנתמסרו בכל נפשם לעבודתנו הלאומית, היו רגעים מרים, שבהם אמונתם החלה להתמוטט, והם עצמם היו מתחילים לפקפק בכוחותיהם ובכוחות העם, שעד היום עדיין איננו יודעים ומכירים אותו במדה מספיקה.
כוחות מרובים וזמן רב נתבזבזו לבטלה. ואם בראשית ימי התנועה היתה זו יכולה להתקיים בויכוחים גרידא, הרי אין כל אפשרות שימשך הדבר כך גם בעתיד. עתה באה העת להתעמק בהכרת חובותינו לאומה ולהתמסר לעבודה העממית. השבלונה שקבעה לעצמה הציונות האופיציאלית אינה מספקת אותנו. נחוצה לנו ״מלה חדשה" שרבים מצפים לה, למלה זו, בכליון עינים. ואם לא אנחנו, הציוניים הצעירים, נספק את תביעותיהם של אלה המחכים לסיסמת עבודה חדשה, אז טבע הדברים מחייב, כי אלה האחרים ילכו מאתנו, ילכו אולי למחנה אויבינו, למקום שלא ישובו ממנו עד עולם.
הצורך בפרוגרמה חדשה לעבודתנו הלאומית מורגש עתה בקרב כל הציונים. הדוגמטיקה הנוקשה והמוגבלת של הציונות הרשמית איננה נותנת כר נרחב להפעלת כל הכוחות הכמוסים בקרב העם. מצב בני הנעורים בתחום תנועתנו הלאומית הוא זר ומשונה מאד. רוב הציונים מביטים עליהם בעיני חשד ופחד נסתר. והציונים הצעירים מצדם, שנתנו ידם לתנועתנו, התעסקו עד עתה בעבודתם הציונית כמו שמתעסקים בעניני משחק ידועים. מחובתנו לשים קץ למצב העגום הזה.
אחריות גדולה נוטלים אנו עלינו ביסדנו את ההסתדרות החדשה שלנו, אחריות גדולה בפני כל האינטלגנציה שלנו, בפני כל האומה. אחראים אנחנו בעבודתנו לא לאותה האינטלגנציה הנרקבה וההרוסה המתנגדת לנו, אלא לזו הבריאה והחיה שעוד לא אבד לה הקשר החי עם האומה. עלינו לשקול לכן היטב היטב את כל צעדינו ודברינו. הכנוס שלנו יהיה נאמן לפרוגרמה הבזילאית. ההסתדרות שלנו תהיה ציונית כולה, אבל אנחנו נשים את לבנו לעבודת ההווה, יען כי רק עבודה חיה תעורר לפעולה את כוחותינו הנרדמים. אנחנו נתעסק בשימת לב בעבודת הקולטורה. אין ברצוני להזכיר לנאספים את הויכוחים הארוכים על דבר הקולטורה בהקונגרסים הציוניים. אין לחכות לעבודה פוריה בשדה התרבות של אומתנו מאת הציונות הרשמית, באשר ציוניות זו על כרחה תסתפק באיזו פשרה למען צאת ידי כל הדעות, ומאליו מובן כי תוצאות פשרה לקויה כזו תהיינה לקויות אף הן, ולא תשגנה לעולם את מטרתן. הקומיסיות לענייני הקולטורה שנתמנו מטעם הקונגרסים היו מורכבות מיסודות שונים ומתנגדים זה לזה, והתנגשות היסודות האלה הולידה מלחמה פנימית, שלא תוכל להביא לידי תוצאות חיוביות וממשיות. אין בכוחנו להרחיק מהקומיסיות האלו את הגורמים המעכבים בעד כל עבודה פוריה. לפיכך עלינו להעמיס על שכמנו את העבודה התרבותית. אבל עלינו להבין את המלה ״קולטורה" במובנה היותר רחב, הכולל לא רק את התרבות העברית אלא גם את יסודות התרבות הכללית האירופית. אין אנו מפקפקים אף רגע כי נפגוש מכשולים ומעצורים על דרך עבודתנו זו, אבל, תקותנו חזקה כי סוף סוף נתגבר על כל המכשולים והמעצורים והשגנו את מטרתנו.
הציונים הרשמיים הלכו בדרך ההתנגדות הקלה וזו היא טעותם הגדולה ביותר. עבודתנו אנו עתידה ליצור את אותו ״החומר המלהיב" שידחף לפעולה לא רק את כוחותינו הצעירים, אלא גם ישפיע לטובה על עבודתם של הזקנים המתנהגת בכבדות. יש לנו, למשל, ועד לענייני התנחלות נודדי ישראל, אבל עד עתה לא ניכרת פעולתו בחיינו המציאותיים. הועד הזה מבכר את המנוחה האולימפית על כל עבודה מיגעת. חברי הועד אינם דוחקים את השעה, להם יש זמן לחכות; רק דבר אחד הם שוכחים, כי בה בעת שאנחנו יושבים בחבוק ידים, באים בני אומות אחרות, תרים את הארץ ומתנחלים בה. ואם נחכה עוד תשמט הקרקע מתחת רגלינו. עלינו לכונן את בחירי צעירינו למען יעלו אל ארצנו כדי לעבוד בה.
אנחנו, צעירי הציונים, צריכים לשים את לבנו למצבם הכלכלי של בני עמנו, להשתדל להרימם ככל האפשר משפלותם ודלותם הנוראה. שאלת הכלכלה צריכה להיות חלק מתכנית עבודתנו. בשאלה זו מתעסקים כיום אנשים המתקשטים בדגלנו הלאומי, אעפ"י שהמה מתבוללים גמורים. עלינו להלחם באנשים האלה, למען לא יגרר אחריהם ההמון, המחכה מגואליו הללו תועלת מוחשית בהווה, לפיכך נחוצה לנו הסתדרות כלכלית, שתבקש תשובה לשאלות ההווה של העם.
כולנו יודעים את מצבה העגום של העתונות העברית ואת לקוייה המרובים של התעמולה הציונית. אין לנו עדיין ספרים טובים ומועילים בנוגע לשאלות הציוניות. ניתן לנו לומר, כי אין לנו כלל עתונות ציונית בלשון היהודית המדוברת, וגם העתונות שישנה בלשון זו, הנוטה לציונות, מעורבים בה יסודות רבים המתנגדים לרעיוננו הלאומי. השאלות הנוגעות לעניני המתלמדים בלבד – ברורות כל כך, עד שאינני רואה צורך להרחיב עליהם את הדיבור. מלבד זה אין שאלות אלה עומדות בשורה הראשונה של עבודתנו, וערכן איננו גדול כלל ביחס לענינים הכלליים של הציונות. חלילה לתלמידים הציוניים להבדל מן העדה בתור מפלגה מיוחדת, עליהם לבוא אל העם ולפעול במחנה ישראל, מזוינים בכל נשקן של הדעת והתרבות האירופית.
אנחנו, הצעירים, מחויבים למתוח קו בקורת על כל הנעשה במחננו ובספירת תנועתנו הלאומית, ובאותה מדה שבקרתנו תהיה יותר חדה ויותר עמוקה, כן תהיה תועלתה גדולה יותר.
לעתים תכופות שמענו את בקורת תנועתנו מפיות מתנגדיה, ואין אנו רוצים כי הכבוד לבקר את הקונגרסים שלנו יפול חבל לאויבינו. אם אנחנו, המשתתפים בקונגרסים, מבקרים אותם בלי משוא פנים, עושים אנו זאת רק כדי להשתמר משגיאות בעתיד ולא מחמת נטייתנו לחפש חסרונות ומומים או מחמת חפצנו להתנגד בכל אופן שהוא לקונגרסים ולעבודתם. בקורת כשהיא לעצמה אינה העיקר בעינינו. אנחנו איננו מחפשים רק מומים וחסרונות בציונות הרשמית אלא מתחקים על שרשיה ומשתדלים להעריכה על כל מעלותיה ומגרעותיה, ואם מותחים אנו את קו בקרתנו עליה, הלא איננו מעלימים את עינינו גם מהחסרונות שישנם בנו בעצמנו. קרועים אנחנו ופצועים ככל יתר בני עמנו, אם כן נוגעת תוכחתנו אלינו ואל אחרים גם יחד.
במה לקו הקונגרסים – על זה יכולתי לדבר הרבה. די להזכיר שהקונגרס הסיר מעל סדר יומו את שאלת הקולטורה המזעזעת את כל חלל עולמנו, רק מפני שהיתה יראת הקונגרס על הצירים והמנהלים. ומדוע עומדים מרחוק לקונגרסים אנשים ציוניים כאחד-העם, בירנבוים, ברנרד לזר, וכיוצא בהם? הלא רק מפני שאין להם כל יכולת לעבוד במחיצה אחת עם כל השומרים הבלי שוא, שקולם נשמע בקונגרסים. רק אופטימיסטים שאין להם תקנה יכולים להעלים עין מהיסודות הריאקציוניים שבתנועתנו.
הרגע הזה בחיינו הוא נכבד מאד. נקוה שאספתנו זו, שבאה להניח את אבן היסוד לכינוס כללי של הנוער הציוני, תהיה מוכתרת בהצלחה. יהא רצון שמהכינוס הבא יקום מוסד צבורי בעל ערך ובר־קיימא, לתועלת תנועתנו הלאומית.
(“הצפירה” – 71–72 16/4 15, 1901).
ב
בימים א–ב באפריל התקיימה במינכן מועצת באי־כוח הנוער הציוני מהאוניברסיטאות של שויץ וגרמניה לשם דיון בדבר יצירת הסתדרות חדשה מתוך הכוחות המתקדמים והצעירים של המפלגה הציונית. עד עתה היו האלימנטים המתקדמים של הציונות, המפורדים ומבודדים, אנוסים לעתים קרובות לעמוד רחוק מההסתדרות הכללית, שעל פי מגמתה וצורתה לא התאימה להשקפותיהם ולנטיותיהם, או שהיו מסתפקים על כרחם באותה עבודה מעשית, שהצטמצמה בעיקר בהפצת שקלים ומניות.
העבודה התרבותית של הציונות אינה, עד עתה, אלא מין דבר ארעי, בלתי מאוחד, ללא כל רעיון כולל על תחיתו התרבותית של העם. ברוב המקרים אתה נתקל בהבנה מוטעית של עצם הרעיון הציוני, כי התעמולה נתונה לעתים קרובות בידים שאינן מוצלחות.
הרצון להסתגל לטון ולטעם הפגום של חלקים ידועים בהמון היהודי גורר אחריו שורה ארוכה של ויתורים ופשרות, המסלפים ומעבירים את אפיה הפרוגרסיבי האמתי של התנועה הציונית. וזהו מקור הקובלנות של הציונים הצעירים – כי צר להם בתוך המסגרת של ההסתדרות הישנה, כי אין הם יכולים למצוא סיפוק בעבודה שהוקצתה למענם. אין הם יכולים להשלים עם דבר שאינו מתאים להשקפת עולמם, לתביעות נפשם ולנטיותיהם הצבוריות.
הקונגרס האחרון לא נתן כל תשובה על השאלות הללו, גם לא היה באפשרותו לתת תשובה. כל מיני האלימנטים שמהם הוא מצורף שונים זה מזה שינוי יסודי, אינם יכולים להתאחד בכל הנקודות ולתת תשובות בהסכם אחד על הרבה שאלות יסודיות של החיים הצבוריים. עם גידולה של התנועה הציונית הולכים ומתבלטים יותר ויותר ליקויים אלו, וציונים בעלי הכרה יראו מתוך דאגה מקום תורפה זה שבתנועה.
ההסתדרות הצעירה שאנו מיסדים היא נסיון ללכד אלימנטים בני סוג אחד כדי למנוע צדדים שליליים אלו שבתנועה. זו היא גם כונת ההחלטה שנתקבלה בועידת מינכן, שאני מביאה אותה בזה בשלמותה:
״מצבה של התנועה הציונית בימינו, הפרובלימות שהוצגו על ידה לפתרון דורשים השתתפות כל הכוחות האינטליגנטיים שישנם בעין ביהדות.
בסבת תנאים היסטוריים מורכבים יתיחס הנוער האינטליגנטי היהודי על פי רוב יחס פסיבי לעניני החיים של עמו. עתה, בא מפנה כזה במהלך חיינו, שהאינטליגנציה, נקראת לעמוד בשורת הלוחמים לשחרורו העצמי של העם, ליטול על עצמה תפקיד של מדריך ומנהל בעל־הכרה. עליה לתת את כל כוחה, ואת הרכוש התרבותי האירופי שרכשה לה, להבראתו של הגוף הלאומי היהודי, לסייע ליצירת תנאים חמריים ורוחניים נורמליים לקיומו. עליה ללמוד את חיי ישראל ותרבותו לכל גילוייהם, להיות לנושאת המסורת הנעלה של תולדות ישראל המוארה באור אידיאלים חדשים.
זה יכנס מסביב לדגל הלאומי את בחירי העם, ישים קץ לפירוד ולניגודים הפנימיים, שעד עתה היו מביאים לידי שיתוק כוחות היצירה שלנו, ידחף לעבודה פוריה, לטובת עם ישראל את כל אלה, שעד היום היו אך ״נושאי הצער העולמי"!
עבודה על קרקע העם תביא מרפא לנשמה היהודית הכואבת והדוויה ותעלה את האינטליגנציה למרומי אותם התפקידים שהיא ראויה למלאותם! מועצת באי־כוח של אגודות סטודנטים ציונים דנה בכל השאלות שנגענו בהן לעיל, ובאה לידי מסקנה, כי לשם עבודה תכניתית יותר ופוריה יותר בדרך הגשמתו של האידיאל הציוני, על הנוער האינטליגנטי היהודי להתלכד בהסתדרות אחת, אשר עם הוסיפה להיות נאמנה לתכנית הבזילאית תבור לה מתוך כלל העבודות המרובות אותו חלק עבודה המתאים יותר לתכונתה, ולתביעות נפשה.
הפצה, רחבה, של רעיונות בתוך כל שדרותיו של העם אינה אפשרית אלא אם הציונות תבוסס ביסוס מדעי מלא, על ידי חקירה מקיפה של ארץ ישראל ותנאי ההתישבות בה, ועל ידי חקירה תיאורטית של כל גילויי חיי העם והשיטות החברתיות המרובות הכרוכות בהם.
העם לא יהא מסוגל לתפוס את רעיונות החופש הטבועים ביסודה של התורה הציונית, אלא לאחר שישתחרר מהכבלים הפנימיים, וזה מחייב תחלה, הרמת העם במובן החמרי והרוחני.
תעודותיה של ההסתדרות הנוסדת עתה נכללות בארבעה סעיפים יסודיים אלו:
א) צעיבודם התיאורטי של עיקרי הציונות. יחסה של הציונות אל זרמים צבוריים שונים.
ב) הרמת הניבו התרבותי והכלכלי של המוני העם.
ג) עידוד הרוח הלאומי וסיפוחה של האינטליגנציה היהודית אל הציונות.
ד) חקירת ארץ ישראל ותנאי ההתישבות בה.
לשם עיבודה המלא והמפורט של התכנית המסומנה, לשם השגת האמצעים הדרושים להגשמת מטרתנו – תכונס ועידה של הנוער הציוני".
התכנית המסומנה במועצת מינכן מקיפה אולי צדדים מגוונים ושונים מאוד של פעולה, אולם חשוב הדבר לנסח עם הצעד הראשון ניסוח חמור את הסעיפים, אשר להם ראוי להקדיש תשומת לב יתרה.
יחד עם עבודה תיאורטית לשם העמקת תפיסתה של התנועה הציונית והרחבת היקפה יש לפתח גם עבודה מעשית: תעמולה, פעולה תרבותית וחקירת ארץ ישראל. בנידון האחרון נעשה עד עתה מעט מאוד, ובעם היהודי הרי נמצאים כוחות מעשיים הרבה, שאינם צריכים אלא תכנית, רעיון מדריך ומכוון כדי שיֵעָשו מועילים לצרכי עבודתנו!
פעולה ענפה מביאה עמה תמיד את אנשי־הפעולה, העבודה צריכה להיות מסועפת, מחולקה בין הקבוצות השונות אשר תכנסנה בתוך ההסתדרות הכללית.
הנני תקוה, כי אותו חלק האינטליגנציה היהודית אשר עניניו החיוניים של העם יקרים לו, השואף בכל לב לעבודה פוריה על קרקע התחיה של העם – יענה לקריאתנו ויתיחס בענין הראוי אל הועידה העומדת להתכנס. מן הצורך להעיר עוד, כי יהא חשוב מאד לדון בשאלות שההחלטה נוגעת בהן עוד לפני התכנס הועידה.
תעמולה וחנוך
מאתחיים ויצמן
הד“ר פסמניק לא הבדיל בין ״אגיטציה” לבין ״פרופוגנדה" לכן הוציא משפט מעוקל. האחרונה עוסקת בברור הרעיון הציוני, תוכנו, מהותו, ומגמתו בכלל. דבר זה אפשר להשיג רק ע"י חנוך שיטתי במשך שנים רבות, חנוך המקיף את כל מקצועות החיים. האגיטציה עוסקת בשאלות וענינים שוטפים הנוגעים לציונות.
מסכים הנני לכל אשר הציע מר פסמניק בנוגע לחנוך, לא כן בנוגע לאגיטציה. מר ק. ל., כרופא, דורש הטפה ציונית טפות טפות, הטפה לכל רוח, ולפי טעמו של כל שומע, אך דרך זו מביאה לדעתי חלי תחת תרופה. אם נטה את הציונות לרוח כל שומע, אז נרכוש לנו אילו נפשות פורחות, ציונים לשעה, ציונים שהיום הנם כאן ומחר – במחנה שונאינו, אך לא ציונים בעלי הכרה, המוכנים לסבול בעד הרעיון, ומוכשרים לעבודה תכופה כמו לעבודה לדורות.
דורשים מאתנו ותור בדעות. כבר הרבינו לותר. נכונים היינו לותר עוד יותר אילו ידענו כי בעבור זמן מה והשגנו את מטרתנו, או כי הויתור בכלל מקצר את דרכנו למטרתנו. אך בכל הויתורים מאום לא השגנו. עם כל כשרותו של הבנק הקולוניאלי טרם עלה בידינו למכור את מניותיו במדה מספקת. כל הדעות שוות בנוגע לקרן הקיימת – האם מרבה העם להביא את נדבותיו?
כמה פעמים הדגישו וחזרו והדגישו כי הדת בציונות הוא דבר השייך למצפונו של כל פרט בתוכה, ובכ“ז כמעט יעשה דבר נגד המקובל מיד ימצאו מקפידים על יראת־שמים של אחרים, המכים בתוף ומריעים. אם בא הד”ר פ. ורוצה לעשות את הדת כאחד מעיקרי הציונות – הרינו רואים בזאת פעולה מתנגדת לציונות. בציונות נכללות כל ההשקפות השונות – וזאת גבורתה. אם נצא כולנו במחול לפי התוף ונדבר לא לפי דעותינו אנו כי אם לפי דעות אחרים ורוחם, בזה נשלול מן הציונות את עקריה. עלינו לזכור תמיד, כי הציונות אינה מתנגדת לדת, אך גם דתית איננה.
(“הצפירה” 281 18/31, דצמבר 1902).
-
נאום “ביום הציונים בשווייץ” בריעל על יד ברן, דצמבר 1902. ↩
נגד אוגנדה
מאתחיים ויצמן
א1
האספות שנתכנסו מאז עלה על הפרק הפרויקט האפריקני עושות רושם מדכא. בא האיש ושנה בבת אחת את כל הפרוגרמה שלנו, והנה אנחנו נבוכים ומבקשים תחבולות איך לצאת מן המיצר. בטרם הובררו לי תכונות הפרויקט האפריקני הייתי מצדד בו, אולם בהמשך המשא והמתן נוכחתי שכל עיקרו לא בא אלא כדי לתת לציונות מהלך אחר ולכן נהפכתי למתנגד לו, אף על פי שהנני בעד האמיגרציה. בכלל היו בעלי ה״מזרחי" מהמצדדים בזכות הפרויקט ובעלי הפרקציה ממתנגדיו. הדבר הזה איננו מקרה אלא נובע משתי ההשקפות המיוחדות לשתי המפלגות האלה.
השפעתו של הרצל על העם רבה מאד, גם בעלי ה״לאו" לא יכלו להשתחרר מההשפעה הזאת עד שהיו מהססים אם לפרוש ולומר ברזולוציות שלהם שהפרויקט הזה הוא סטיה מהפרוגרמה הבזילאית או לא. הרצל מצא את רעיונם של חו"צ ויכרת עמו אמנה למשך זמן ידוע, וכיון שעבר הזמן והרעיון לא הצליח, הרי הוא חזר בו. הוא מתחשב רק עם התנאים החיצוניים, תחת אשר הכוח שעליו נשענים אנחנו, הוא הפסיכולוגיה של האומה והשאיפות החיות שבקרבה. אנחנו ידענו שאי־אפשר לנו להשיג את ארץ־ישראל בזמן קצר, ולפיכך לא נפל לבנו כשנסיון זה או אחר לא הצליח.
(בזל 30/7 1903 נדפס ב<הצופה>. מס' 195).
ב2
… הציונות באה עד משבר, הקרע שנתהוה בה גדול הוא ועמוק. הקונגרס הששי היה יוצא מן הרגיל. המצב שלפני הקונגרס היה מדכא: מעבר מזה קישינוב, ומעבר מזה האיסור הידוע. בקרב התנועה נתגלה זרם שדרש פעולות ממשיות. התחילו לבקר את פעולותיה של ההסתדרות הציונית במשך שש שנות קיומה ולסכם את הישגיה. דנו הרבה על אודות הצעת ההתיישבות באל־עריש, ומוזר הדבר שגם לאלה שעליהם היה לדעת את מצב העניינים האמתי, נודע רק בשעת הקונגרס שההצעה אין לה תקוה להתגשם, ואף זה נודע להם רק הודות לאופוזיציה.
נאום הפתיחה של הד"ר הרצל בקונגרס גרם למהפכה גמורה בקרב התנועה. הדברים הנכבדים שנודעו לנו מתוך הנאום הזה היו: א) שהממשלות הגדולות פנו בפעם הראשונה אל הציוניות בתור הסתדרות מסודרת; ב) שאי־אפשר לנו להשיג את מטרתנו בארץ־ישראל; ג) ההצעה האפריקנית.
כי הממשלות מכירות את היהודים כיהודים ומתחשבות עמם כעם לאום, דבר זה לא היה חדש בשבילנו. רק המתבוללים שבתוכנו חפצו שלא יראו אותם כיהודים. לא יפלא, איפוא, כי פנו הממשלות אל ההסתדרות הציונית בכדי להפטר על ידה משאלת היהודים. חשוב מזה הוא דבר הידיעה שהדרך הדיפלומטית להשגת טשרטר בא“י לא הביאה לשום תוצאות. אפס להרבה מאתנו לא היתה גם הידיעה הזאת סוד כמוס. עוד בהקונגרס הקטן שהיה בווינה הודיע הד”ר הרצל שהגענו אל חומה החוסמת את דרכנו ועלינו למצוא דרך אחרת.
אולם נקודת הכובד של נאום הפתיחה בקונגרס היתה הצעתה של ממשלת אנגליה. אין ציוני שלא יזכיר כעת את הממשלה הזאת ברגשות כבוד. גם אני הנני מכבד את העם האנגלי, אבל לא בגלל ההצעה האפריקנית. קרוב לודאי שההצעה הזאת באה לא מתוך חבה יתרה לעם היהודים, אלא מתוך רצון לפתור את שאלת היהודים הקשה שיש לה לאנגליה בארצה. היהודים הזרים המתגוררים בווייטשפל אשר בלונדון, עוררו את שאלת אסור הכניסה הידועה. השאלה הזאת אינה נעימה ביותר ליהודי אנגליה העשירים, והם בקשו תחבולות בכדי להפטר ממנה.
מנהיגי הציונות בעשותם את חבת־ציון הפעוטה לתנועה מדינית גדולה שמו את לבם אך ורק אל המצב החמרי של היהודים. אל רוחם לא חדרו ולא הבינוהו. היהודים הרוסים לא יכלו להעמיד מקרבם מנהיג מדיני. אנחנו אמרנו כי היהודים בני המזרח יתנו את התוכן ובני המערב את הצורה של הציוניות. אבל לא היה כאשר חשבנו. בשעה שאנו קבלנו את הצורה החיצונית במלואה, לא קבלו המה את התוכן כל עיקר ובכן לא היתה לנו אלא תנועה של המצאת פרויקטים. על צד האמת לא היינו ציונים מדיניים אלא ציונים דיפלומטיים – והדיפלומטיה התרכזה בידי איש אחד, בידי הרצל. על אודות ההצעה האפריקנית ידע לפני העשרים ושנים לאוגוסט (יום פתיחת הקונגרס) מלבד הרצל וגרינברג רק זנגוויל. בשעה שהשמיע אותה הרצל מעל במת הקונגרס כמעט שלא עשתה רושם ואי אפשר היה לחשוב שתתקבל – רק אחר כך, כשיצאו נורדוי וזנגוויל להגן עליה בתוקף גדלה ההתרגשות והתחילו לדבר על אודות בחירת ועדה כדי להסתלק מן ההצעה בכבוד.
הרצל אמר לפעול בדיפלומטיה על הקונגרס. על אודות ההצעה האפריקנית צריך היה להודיע לכל הפחות ימים אחדים לפני הקונגרס ולא להפתיע על ידה את הצירים ולהביאם במבוכה. רוב הצירים דימו בנפשם שאוגנדה זו היא איזו ארץ חדשה שנתגלתה בשבילם לפתע פתאום, ולא ידעו כי על אודות הארץ הזאת נכתבה כבר ספרות שלמה. רק בגלל מבוכת המוחות וחוסר ידיעה מצד הצירים אפשר היה להשיג בשביל ההצעה הזאת את הרוב המכריע של הקונגרס. עתה הגיע הדבר לידי כך שהועד הפועל לא יוכל עוד להפטר מההצעה האפריקנית ולו גם יחפוץ לעשות זאת. את הרוחות אשר העלה הד"ר הרצל אי אפשר יהיה לגרש שוב בכל לחשי הכשפים שבעולם. ההצעה הזאת נעשתה כעת לקנינו של עם היהודי, כביכול.
יש לשים אל לב שרובם של ציוני המזרח, שכל עיקרה של ההצעה לא באה אלא בשבילם, התנגדו לה. ועוד גם זאת: אלה שהתנגדו תמיד לעבודת הקולטורה הם שהיו עתה מהתומכים הנלהבים ביותר בפרויקט האפריקני. ולא דבר ריק הוא: יש קשר ישר בין ההתנגדות לקולטורה הלאומית ובין ההליכה למזרח אפריקה. התנועה הציונית, כפי שמבינים אותה הציונים הלאומיים, הוא פרוצס היסטורי הנעוץ בשרשי העבר. אפשר הדבר שבאוגנדה יקום עם עברי חדש כעם הבורים, צאצאיהם של ההולנדים, אבל לעם הזה לא יהיה עוד דבר עם היהודים. אם אין האבדה גדולה כל כך כשנהיו ההולנדים לבורים, הנה לא אובה להנחם כאשר עם היהודים יהיה לעם ללא שרשי עבר וללא יצירה תרבותית לאומית. הננו חושבים כי לא רק עם הננו, כי אם גם עם גדול. אוגנדה היא בשבילנו מה שהשפה האידית היא לגבי השפה העברית, אוגנדה זוהי ארץ הגלות כמו שהאידית היא שפת הגלות.
שאיפתנו איננה רק לתת לחם לרעבים, כי אם לברוא ערכים חדשים על יסודות העבר הלאומי שלנו. הננו שומעים את קול האפריקנים שלנו הטוענים שצריך לעשות דבר מה בשביל להחיש עזרה לעם המדוכא וכדי להציל אותו מפרעות ומביזה. אולם לאמתו של דבר אי־אפשר לנו להקל את לחץ ההווה לו גם יכולנו להעביר לאוגנדה מאה אלף איש בשנה, ולמעשה אי־אפשר להעביר אל שום מושבה חדשה אפילו את החלק העשירי מהמספר הזה.
תוצאה אחת טובה יש לה לההצעה האפריקנית בזה שפקחה את עינינו לראות את דרכנו ואת מטרתנו ביתר בהירות. לעת עתה אין לנו בשביל הגשמת ההצעה האפריקנית לא אנשים ולא כסף. בלי הציונים אי אפשר יהיה לעשות מאומה; אם גם יק“א תאות לתת לתכלית זו איזה חלק מהכנסותיה (כי להוציא את הקרן אין לה רשות) הנה לא יספיק זה כלל. עד עתה אין עוד הכסף הדרוש בשביל ה״אקספדיציה”.
מה היא העבודה אשר לנו הציונים לעבוד כעת? על זה אענה: לעסוק בישוב ארץ־ישראל! לישוב א"י עלינו להקדיש כעת את כל כוחותינו. צריך מקודם להושיב מספר מסוים של יהודים בארץ־ישראל ואחר כך לשאוף לזכויות מדיניות. במלה אחת: צריך לעסוק בזה שקוראים ישוב קטן. מדינה יהודית אי אפשר לברוא בארץ שאין בה יהודים.
(<הצופה>. מס' 253, 1903.)
ג3
עלינו לעסוק בהתישבות ולהתעניין בתקנתם החמרית והרוחנית של היהודים היושבים כיום בא“י. היהודים האלה הם הבסיס שעליו תוסד המדינה היהודית העתידה. טענתם של אלה האומרים כי ״הישוב הקטן” נמצא בסתירה ל״פרוגרמה הבזילאית הדורשת יסוד מקלט בטוח ע“י משפט גלוי” מחוסרת כל יסוד. גם הטשרטר איננו מתאים אל דרישת הפרוגרמה הזאת ואעפי“כ לא עלה על דעתו של איזה ציוני להתנגד להשגת ה״טשרטר” בכוח הטענה שאין זו מדינת היהודים אשר עלתה תחילה במחשבתו של הרצל. עבודת ההתישבות בא"י איננו ותור על השאיפה ליסוד מדינה יהודית כי אם הדרך המובילה אליה.
היו כאן שקבלו על הפרקציה הדימוקרטית על אשר לא נהגה את האופוזיציה בתוקף ולא עשתה אובסטרוקציה כנגד ההצעה האפריקנית. היא לא עשתה זאת מדאגה לשלום הקונגרס שהוא המוסד היקר לכל ציוני. ולאלה הדורשים בשביל הישוב עתידות בטוחות, – הרי דעתי היא שערובות כאלה שעל גבי הניר אינן ולא כלום, האם עכבו הערובות את בטחונם של הארמינים שזכויותיהם נתקיימו באמנה הברלינית? האם עמדו להם ליהודי רומניה שגם להם יש זכויות אזרחים על פי האמנה הברלינית? הערובות היותר בטוחות הן אותן הצפונות בקרב העם עצמו.
אין אנו מדברים על התישבות בגנבה (שמוגעל־קולוניזאציאן) כמו שטוענים מתנגדינו. אנו אומרים רק שחמשת אלפים אכרים עם “טשרטר” טובים מ“טשרטר” בלי אכרים כלל. את הטשרטר אפשר יהיה להשיג אז כשנהיה בארץ־ישראל.
הציונות אינה לע"ע תשובה לצרת ההווה של העם היהודי; היא בשבילנו השקפת עולם שלמה ומקפת את כל עברי חיינו. עם היהודים יושב על הר־געש, המצב הזה ימשך עד שתבוא קטסטרופה איומה ותדחף לקראת פתרונה את שאלת היהודים, לקראת הפתרון היחיד והמיוחד הזה שנותנת הציונות: תחית ישראל בארצו ההיסטורית. להחליף את ציון במדינה אחרת אי אפשר לנו מפני שציון מרוקמת בכל ההיסטוריה שלנו, ורק בה יכול להתקיים גם בנו אותו דבר המסופר באגדת קדומים על הענק שעל־ידי המגע שלו באדמה שב כוחו אליו. בגעת העם העברי שנית באדמתו ההיסטורית ישוב ויהיה לעם העולם כמו שהיה לפנים.
(<הצופה 262־261 – 253, 1903>).
עבודה מדינית ועבודה מעשית
מאתחיים ויצמן
א1
עד עתה לא היתה ציונות אחרת אלא דיפלומטית. סבורים היו, שאפשר להלהיב את עם ישראל על ידי יצירת שתדלנות מחודשת. סבורים היו, שאפשר להלהיב את עם ישראל על ידי שאמרו לו, כי מושל פלוני או אלמוני מושך חסד לשאיפותינו. זאת היתה הציונות המדינית שלכם, ולשמה עוררתם התלהבות. אפשר היה לדבר זה שיצליח עד מדרגה ידועה, מפני שעם ישראל נהנה באמת בשעה ששליט מטפל בו. אבל העם נוכח גם שאין הדבר מספיק, אם מושלים מושכים לו חסד ואם ממשלות מודות לו שצדקנו. אמנם מודות הן, אבל לא ינקפו אצבע כדי ליצור צדק בשבילנו. על אף הדרישות המצוינות של נורדוי, לא ירימו אצבע לעזור לנו, מפני שבצדק בלבד לא די באירופה. עלינו להודות, שזוהי השקפה פסימיסטית, אבל נכונה היא.
עשו את הפוליטיקה היהודית ללעג, כשהעמידו אותה על הדיפלומטיה בלבד. זוהי אשמת אותם האנשים, שהיתה להם השקפה חד־צדדית על הציונות המדינית. א נחנו רוצים סינתיזה נכונה של שני הזרמים, של הזרם הפוליטי והזרם המעשי כאחד.
אתם אומרים שהעם היהודי, עוד טרם הוכיח שהוא רוצה בעבודה מעשית בא“י. האם אין זאת הוכחה מספיקה כשציונים רבים הולכים לא”י ואומרים: ״אף־על־פי שאפשר ובקרב הימים יבוא עלינו משבר קשה, בכ“ז אנו לארץ להתישב ולעבוד בה!?” גם הממשלות תטינה לנו אוזן קשבת רק אם תוָכחנה, שאנו מסוגלים לכבוש את א"י על ידי עבודה מעשית תכופה.
אנו יודעים: הדרך קשה, – אבל עלינו ללכת בה. איש מאתנו לא יאמר שהציונות איננה תנועה מדינית, אבל אל נא להשפיל את דבר המדיניות עד למדרגה של חוזרים על פתחי הממשלות, כדי להשיג מהן ״הסכמות" על הציונות.
ציונות מדינית פירושה: לעשות את שאלת היהודים לשאלה בין־לאומית. פירושה לבוא לממלכות ולומר להן: דרושה לנו עזרתכן, למען נוכל להשיג את מטרתנו, אבל גם אנו בעצמנו עושים את אשר בכוחנו למען חזק את מצבנו בארץ, שאנו חושבים אותה לארץ־מולדתנו. ועלינו להסביר לממשלות את הפוליטיקה הציונית באופן שהן תבינינה אותה כמו שמבינים אותה היהודים.
מתנגדי העבודה המעשית חושבים שאיננו יכולים להתעסק בעבודה בא"י, כיון שאין לנו בטחון מראש, שנסיונותינו שם יעלו יפה. אבל, רבותי, בפוליטיקה כזו אי אפשר בכלל להתחיל בשום דבר. האם אמנם חשבו האדונים האלה, שענין אוגנדה הלהיב אותם כל כך, כי שם באפריקה ילך הכל למישרים? עלינו להיות נכונים לכל תקלה ולכל מיני פורעניות בעבודתנו ועלינו להזהר עד כמה שאפשר מתקלות אלה. אבל האם פירוש הדבר הוא – לא להתחיל? לשבת בחבוק־ידים? לחכות לנסים מן השמים?
עלינו לקבל על עצמנו את כל פחד הסכנות ועלינו להתחיל: להתאחד בארץ, לכבוש את העמדות שאפשר לכבוש!
את היחס בין העבודה המדינית לעבודה המעשית בא"י אני רואה כמו את היחס בין חופרי מנהרה המתחילים את עבודת החפירה משני עברי ההר, עד אשר הם נפגשים. והנה ראיתי לכל הפחות מצד אחד את החפץ להתחיל בעבודה, אך הצד השני קורא לנו: אל תתחילו, האדמה היא קשה והמנהרה בחזקת סכנה!…
הקונגרס צריך למסור לועד הפועל צו ברור שיש לשאוף ל״טשרטר“, שיבוא רק כתוצאה של עבודתנו המעשית. אילו נתנו לנו הממשלות ״טשרטר” כיום, היה זה לא יותר מאשר ניר לצור בו על פי הצלוחית; אחרת יהיה אם נעבוד בא"י, אז הטשרטר יהיה כתוב וחתום בדם ובזעה, אשר קנינם הוא קנין נצח.
(מסֵפר הפרוטוקולים של הקונגרס השמיני, ומ<העולם>, קלן 30 אוגוסט, 1907).
ב2
אין לנו חפץ למתוח דין קשה על ההנהלה, אפשר שמה שעשתה ההנהגה, עשתה כהוגן – אבל הנעשה הוא מעט מאד.
וולפסון דבר פה על הציונים מרוסיה באותו סגנון שדבר הקנצלר בילוב בבית הנבחרים הגרמני ע“ד ה…״קבצנים והמורדים” הרוסים. אסור לדבר בסגנון כזה על אנשים העומדים זה עשרות שנים במערכתנו ושיצרו את תנועתנו. כמה גבורים צנועים נתנו הציונים הרוסיים שעליהם התנפלו פה כל כך. לכו לבית הקברות שבחדרה ותמצאו שם את הגבורים שמסרו את נפשם על עבודתנו, אעפ"י שלא השתתפו בקונגרסים ושמם לא נזכר בהפרוטוקולים הסטינוגרפיים שלנו.
וולפסון הרים כאן על נס, שהמוסדות הכספיים שלנו מתנהלים כהלכה. דבר זה הלא מובן הוא מאליו, ואין לחשוב זאת לזכות יתרה. אך הציוניות איננה רק ענין מסחרי. יש שלשה מקצועות בעבודת הציונות: א) עבודה ישובית; ב) עבודה תרבותית; ג) עבודה מדינית. זו האחרונה מתחילה לאמתו של דבר רק עתה. עד היום היתה עבודה זו רק רדיפה אחרי מקסם כוזב. ורוצים אנו להכניס אל הועד הפועל אנשים חדשים, שיוכלו לחלק ביניהם את העבודה. – מר וולפסון אמר, שחברי הועד הפועל היושבים במקומות שונים לא יוכלו לעבוד כהוגן. אבל ״המלחמה בגיאוגרפיה" היא תמיד גורלנו בגלות.
בואו במגע ומשא עם ההמון הגדול ותוכחו שההחלטות שנתקבלו בפטרבורג לא היו ״מרד“. גם ענין חרקוב3 לא היה ״מרד”. כשהתחיל הרצל לעבוד לטובת תנועתנו – הלך ללונדון ולפריז, ובכל מקום מצא דלתיים סגורות. משפנה להמוני העם ברוסיה – נפתחו לפניו כל הלבבות.
להסתדרות הציונית אבד הרוח האידיאלי שהחיה אותה מקודם. אין אנו רואים בה כוחות חדשים, אין אנו רואים פנים חדשות בקונגרס.
אין לנו עתה תעודות אחרות, מלבד התעודה העיקרית, לכבוש עמדה אחר עמדה בארץ. ועלינו ללכת אל העם, לבאר לו את שאיפותינו ולארגן אותו לקראת התעודה הזאת.
עיקרה של הציונות הוא השאיפה לשוב לארץ־אבות לחיות שם חיים לאומיים שלמים – ולא הפורמולה של הרעיון. ואל נא תתיחסו אל תנועתנו כמו לענין של חנונות ואל תחזיקו תמיד את העפרון ביד לחשב את ה״קרדיט" ואת ה״דבט" שלה.
(<העולם>, 5 ינואר 1909).
ג4
הציונות שלנו היא תנועת תחיה לאומית הקשורה וצמודה בארץ־ישראל, וכל השקפה אחרת המתנגדת לזו, בשם ״האופקים הרחבים“, החפצה להכניס את הכל בלי בחינה לתוך תנועתנו, איננה ציונית. הציוניות ״הפוליטית” איננה אלא ״פסיבדו־פוליטית“. הפוליטיקה איננה זו של ה״טשרטריזם”, אלא של עבודה אורגנית שיטתית בא“י, צעד אחר צעד, אבן אחרי אבן. אמרתי כבר בהזדמנות אחרת שאילו היו נותנים לנו טשרטר, כפי אמונתם של המדיניים, בטרם שיש לנו ישוב יהודי בארץ ולא היה זה אלא ניר לצור ע”פ צלוחית. הטשרטר האמתי שלנו יעשה בידינו אנו בעבודה אטית. בעבודה קטנה של יום יום.
אלה המדברים תמיד בשם ״פוליטיקה" לא עשו ולא יכלו לעשות כלום במקצוע זה, מפני שלא היתה להם כל הבנה לגבי עבודה זו. לא עשינו כלום בכדי למשוך לעבודתנו את החוגים האינטלקטואליים, ואין אנו יכולים למשוך אותם, מפני שבפרזות בעלמא ע“ד אופקים רחבים ובעבודה ״פסיבדו־פוליטית” אי אפשר לקחת את לבם.
אין לנו להבהל מפני המלה ״כת“, שמתנגדינו מכתירים אותנו בה. כל העבודות ההיסטוריות הגדולות לא נעשו לעולם ע”י ההמונים הגדולים, אלא ע"י שלש מאות המלקקים. הברכים אשר לא כרעו לבעל, הן היו בטויו של ההכרח ההיסטורי, והעם הלך אחריהן. תעודתנו היא לא לרדת אל ההמון, אלא להרים אותו לידי הבנה אמתית של תנועתנו הלאומית.
(\<העולם>, מס' 31, 24/11 1911).
ד5
בפעם הראשונה הנני שבע רצון מעבודת הועה“פ של ההסתדרות הציונית. מר ז’אן פישר אמר שכשאנשי־המעשה מגיעים אל השלטון, הם חדלים לעסוק בפוליטיקה. אבל לא לד”ר מרמורק ולא לד“ר נורדוי ולא לשום ד”ר אחר יש מונופולין על הפוליטיקה. תנועה פוליטית היא זו ההופכת למעשה כל שאיפה כלכלית ותרבותית – ולא זו שמרבה בפראזיולוגיה פוליטית. ומעשים לא עשו הללו כלל.
מר פישר אמר שצריך לברוא תנאים בטרם שנגשים למעשים. וחפץ אני לבדוק את כתב היחש של מושג זה: מה זה תנאי? – דבר מפשט בטרם שהגיע למעשה. ומה עשו אנשי הפוליטיקה אצלנו כדי להביא את התנאים לידי התגשמות? אין אני בקי בעניני בנקים, אבל הלא יש הרבה דברים שלאו דוקא בנקירים וסוחרים יכולים לחולל אותם. לפני כמה שנים יסדנו את חברת ״הכשרת הישוב“. החברה לא הצליחה, מכיון שהיא עשתה איזו הכנות קודמות שלא לפי כחה. היא הלכה בדרך פוליטית ואם הפסידה קצת בכסף הנה הרויחה ע”י זה הרבה במובן הפוליטי –ועתה באים המתנגדים ועושים מההפסד בכסף כלי־תותח נגד עבודת הועה“פ. אבל, רבותי, ״תנאים” עולים בכסף, ואילו היה אפשר להשיג תנאים בלי כסף אז אולי היו כל ישראל ציונים.
והנה עוד תנאים מסוג אחר: ״בצלאל" כשהוא לעצמו אולי אין לו ערך גדול, אבל לנו הוא חשוב ביותר בתור יוצר תנאים לתעשיה ביתית בא“י. כל הסתדרות אחרת שחפצה במטרה זו מוציאה מיליונים למוסד כזה, אפשר ש״בצלאל” הוא עסק רע אבל כל עסק כזה יוציא יותר משיכניס. בשיטת המסחר, רבותי, לא תכבשו את ארץ־ישראל! מחר יהיה מחיר דונם קרקע שם פי כמה יותר גדול מאשר הוא היום – והאם זה ירתיע אותנו מלרכוש אדמה בא"י? אתם חפצים ליצור תנאים בעט שבידכם מבלי לראות הדברים מבחינת המחר והמחרתים?
ועוד אמר מר פישר: ״אין אנו חפצים להוריד את הציונות למדרגה של מרכז תרבותי ואחד העמיות". אין בדברים האלה אלא משום פרזה ריקה. אפשר שזה אשר השגנו שם בארץ בשטח העבודה התרבותית לא רב הוא, אבל מה היה ערכנו וכוחנו אילו לא היה לנו גם זה? עד עתה רכשנו לנו רק שני אחוזים מאדמת ארץ־ישראל, אילו היה רכושנו הקרקעי מגיע כיום לארבעה אחוזים היינו שם כח פוליטי יותר גדול. זה היה אסון לעבודתנו אילו היינו מביטים עליה כפי שמורה אותנו נורדוי, כעל אבן יקרה המשוללת ערך מעשי.
ואשר לאיניציאטיבה הפרטית שדובר כאן עליה: אם בא לארץ בעל רכוש קטון כדי לעשות בה עסקי רוחים, הרי הוא משתמש במשקו בעבודת ידים של ערביים. אבל בעבודת ההתישבות הנעשית ע“י מוסדותינו הלאומיים עובדים פועלים עבריים. רק במקום שהמוסדות שלנו עובדים שם הולך וקם בארץ הפועל העברי. גם זהו בבחינת יצירת ״תנאים”, החפצים אתם לשלם בעד תנאים אלה? מר פישר אמר שהמאזן של עניין זה אינו טוב, אבל המאזן המוסרי שאנו משיגים ע"י כך שוה הרבה יותר.
ה6
העבודה העיקרית של שני הימים הראשונים בקונגרס היו הדו“ח של הועד הפועל, המוסדות הכספיים, הקרן הקיימת ועוד. על העבודה הפוליטית שנעשתה ע”י הועד הפועל, עליה לא ארבה דברים; ענין זה שקוראים לו כיום פוליטיקה השתיקה יפה לו וכל מה שממעטים לדבר בו נוח לו ולנו. אבל פטור בלי כלום אי־אפשר. אין ממש בכל ההאשמות שמאשימים את ההנהגה בשטח זה. כל מה שאפשר היה לעשותו נעשה. במדינה התורכית הולכים וחלים שנויים מיום ליום, ולפיכך קשה מאוד העבודה המדינית שם. גם לפנים כשהיו לנו אנשים יותר גדולים ותנאים יותר נוחים לא עשינו גדולות ולא כל שכן עכשיו. מכל מקום במדה שנעשתה עבודה פוליטית בתורכיה, היא נעשתה בזריזות ובצורה נכונה. מורגשת עתה בעתונות בתורכיה ובדעת הקהל התורכית בכלל אהדה לעניננו. ברם, לבוא במגע ומשא פוליטי בלתי אמצעי עם התורכים על ענינים ממשיים, את זאת אי אפשר לעשות עכשיו.
לעומת זה קשה יותר העבודה הפוליטית בתוך הערביים שהם כיום יושבי הארץ בפועל. הם חוששים פן ההתישבות היהודית בארץ תדחק את רגליהם, ועלינו מוטל התפקיד לפזר את החששות האלה. לבאר להם שיש מקום בארץ גם לנו וגם להם. יש לבאר להם כי רוצים אנו לעבוד אתם יחד וטוב ונוח יותר בשביל עניניהם הם כשיהיה ישוב יהודי גדול בארץ־ישראל. אך העבודה הזאת, כאמור, קשה היא עד מאוד. הפזיזים שבנו רוצים לראות את התוצאות מיד. אבל כל אדם בעל הבנה פוליטית ידע ויבין שעלינו להתאזר כאן בסבלנות מרובה. חברי ההנהגה עשו בשטח זה מה שהיה בכחם.
בשטח עבודת ההתישבות ועניני בתי הספר, – עמדה לפנינו השאלה איזו הדרך הישרה שנבור לנו. לפני ט“ו שנה האמנו כי יש לנו איזו דרך. ה״טשרטר” זו היתה האמונה שלנו. אך עד מהרה פגה אמונה זו בלבנו. וכשאבדה לנו דרך זו לא הציעו לנו אנשי הפוליטיקה דרך אחרת, כי אם יעצו לנו לשבת ולחכות עד שיכשר דרך7. דרך זו הציע לפנינו אז נורדוי: להמתין ולעסוק בינתים בתעמולה. אמנם הכשרת הלבבות דבר גדול היא, אבל הטפה בלבד שאין עמה מעשים היא מחוסרת כל ערך. ועתה משהתחילו בעבודה מעשית, הנה באים ומתאוננים על אשר השקיעו את כל כספי הק“ק בארץ־ישראל, דבר שלדעתם יש בו חשש של הפסד. וראו פלא כי הק”ק הולכת וגדלה דוקא משעה שהתחילה להשקיע כסף בארץישראל!
העבודה הישובית – אומרים הם – אינה חשובה. כן, אפשר להסכים שעבודה זו עוד טרם הגיעה לידי חשיבות כמותית מספיקה, אבל אני שולל שלילה גמורה את הנימוקים שלהם, שבאים למעט את חשיבות העבודה מפאת תעודתה הישובית־המדינית. הכרתי הגמורה היא שכל עוד לא יהיו לנו פועלים עברים בארץ, ארץ־ ישראל לא תהיה שלנו. והפועלים העברים זוהי תורה גדולה וללמוד אותה אנו צריכים, ולקיים אותה אנו מוכרחים. אם אדמה עברית לא תהיה לנו ואם פועלים עברים לא יהיו לנו ואם חיים עברים חדשים לא יבראו בארץ. ובמקום כל זה יהיה לנו מעט כסף בקופה ותקוה רפויה להצלחת הפרופוגנדה שלנו – לא נרחיק לכת.
בלי מעשים לא נפיץ את הציוניות בעם – והרי מעגל קסמים לפנינו: כדי להשפיע על העם צריך לעשות דבר גדול בארץ־ישראל וכדי לעשות דבר גדול בארץ ישראל צריך שיהיה אתנו העם, וחוזר חלילה. לצאת ממעגל קסמים זה יש דרך יחידה לפי שעה, והיא: להתאחד לשם עבודה משותפת עם החברות הישוביות הגדולות העובדות בא“י. ואם עלה בידינו עתה לעבוד יחד עם יק”א, הרי דבר זה הוא, לפי דעתי, עבודה פוליטית פנימית חשובה מאד.
על העבודה התרבותית לא דברו עד עתה כלל. הרבה שמות של גנאי היו נותנים לה לעבודה זו: אחד־העמיות, רוחניות וכדומה. בקשו ומצאו בה מגרעות רבות – ואמנם היו בה מגרעות, כי במקום שיש עבודה, שם אפשר למצוא גם חסרונות. אלו לא עבדו כלל, לא היו מוצאים כמובן אלא אפס. כך היה לכתחילה היחס ל״בצלאל" וכך לגמנסיה העברית. עכשיו נשתנה היחס במקצת ושאלת האוניברסיטה תוכיח.
עוד לפני עשר שנים נשאתי רעיון זה בחובי – ואף אז לא חדש היה עמי. אך אז לא היתה הבנה לשאלה זו בתוך תנועתנו. עכשו הבין הקונגרס כי השעה היא שעת כושר. לא אוכל כמובן להנבאות מראש איך יתגשם הדבר. אפשר לגשת להגשמה זו בשתי דרכים: או לחכות עד שיוצרו כל התנאים ולא יהיו עוד מכשולים על הדרך, או לעבוד תיכף ועל ידי כך יוסרו המכשולים ויוקלו התנאים. אני מאמין רק בעבודה – ולא בישיבה בטלה.
(<הצפירה>, מס' 228, אוקטובר 22/9 1913).
ו8
ההופעה הראשונה של הציונות היתה בערך כדלקמן: הציונים הראשונים תארו לעצמם כי ציונות זו תלויה אך בגורמים מיכניים. ישנה ארץ ובמקרה ארץ־ישראל שמה, ואין לה לארץ זו עם, וכנגדה ישנו עם־היהודים ואין לו ארץ – ומה הדבר חסר לשבץ את הפנינה בתוך הטבעת, לשדך את העם הזה עם הארץ הזאת?! ובכן צריך לדבר על לב הבעלים ולהוכיח להם כי שדוך זה יפה לא רק לעם ולארץ אלא גם להם. על בסיס זה נוסדה הציונות. לפי שעה צריך להרבות בשקלים למען יראו התורכים את כחנו ומנהיגים ידברו בינתים בענין השדוך, ואל תוצאת הדברים האלה חכו מקונגרס לקונגרס: מה, הכבר הסכים התורכי, הכבר השמיע את המלה הן“? וכשלא שמעו בשורה נעימה זו בקונגרס היו הרוחות נבוכים. וכשנודע אחרי שש שנים של עבודה שתשובת התורכי לא היתה ״הן” כי אם ״לאו", הרי אנו זוכרים כלנו את רוח הנכאים שקמה אז בין הציונים. אך נמצאו כאלה שאמרו: השדוך הוא שדוך, ואם אב זה אינו רוצה לתת את היעודה לנו, נמצא לנו מקום אחר, אמנם לפי שעה, עד שנאזור את כוחותינו ונגביר חיילים ונשוב משם לארץ־ישראל, בינתים נראה לכל העולם כי מסוגלים אנו לחיים מדיניים ככל העמים. במקרה נמצאה לאנגליה כברת ארץ ריקה הזקוקה לאנשים לבנים ובמקרה היהודים לבנים הם – ובכן יחי השדוך החדש! כך התהוה ענין האוגנדה. משנתברר שוב שאין גם זווּג זה עולה יפה החלו התעיה והחפוש מחדש.
אלה תולדות התנועה המיכנית בציונית אשר לא הבינה שגלות ארוכה, מכת אלפים שנה, לא תוכל להרפא ביום אחד ואפילו בשנים מועטות. אין אנו יכולים לקחת עדיין את ארץ־ישראל, אפילו אם יתנו אותה לנו. אילו קרה הנס הגדול וה״טשרטר" היה ניתן לנו, אז היינו צריכים לצפות לנס גדול ממנו שהיהודים יוכלו להשתמש בטשרטר זה.
אחרי המשבר של אוגנדה נתברר לרבים מן הציונים שבאופן מיכני כזה לא תוכל להוצר ולהתקיים תנועת עם. אדם גדול אחד אמר שהציונות דומה לחבית המחוברת מקרשים וחשוקים סביבם, אבל כשהחבית נשארת ריקה הרי היא מצטמקת, מתיבשת ומתפוררת. למען תשמר ולמען תמלא הציונות את תעודתה צריך למלא אותה בתוכן חי ורענן. אין אני רוצה כלל לבטל את שבע השנים הראשונות של הציונות שבהן נוצרו כל המוסדות שיש לנו, הקונגרס, הבנק, קהק“ל וכו'. כל אלה הם המכשירים של התנועה, אבל אם כל העבודה של התנועה היא רק קבוץ כספים, רק טפול במכשירים בלבד, הרי לעולם לא יבוא הדבר שבשבילו נוצרו המכשירים. בשנים הראשונות של התנועה היתה דרך כזו טובה ויפה, אבל אם הנסיון אינו מלמד כלום והכל נשאר כמקודם, הרי אין זאת תנועה אלא דבר נקפא ומאובן. הכסף כשהוא בעצמו אין בכוחו לעורר את הלב היהודי. כלום המיליונים של יק”א מעוררים התפעלות בקרב ישראל ובוראים תנועת־עם? אילו היה לנו הכסף בלבד לא היה לב היהודים אתנו, אבל כשהשקענו את הכסף של קק"ל באדמת ארץ־ישראל הרי זהו הדבר המעורר את לב היהודי, זהו הבנק הגדול שלב היהודי בוטח בו ומוסיף עליו כהנה וכהנה.
אזכרה ימים מקדם. פעם בא לעירנו סוכן של חברת אחריות מאש. הדבר היה אז, כמובן, חדש אצלנו. אך למי יש כסף להבטיח את נכסיו ולשלם דמי אחריות? הלך הסוכן אל הגביר דמתא. הגביר שואל אותו כמה הוא רוצה דמי אחריות. הסוכן עונה: מאה רובל בשנה! קרא הגביר לעניי העיר ואמר להם: הריני נותן לכם בכל שנה מאה רובל, שמרו את ביתי מאש! ומאז נשרפה עירנו כמה פעמים ובית העשיר עומד על תלו, כי שומרים חיים יש לו, אחריות חיה.
אנחנו הפקדנו את כספנו לא באוצר הגדול של איזה עם, אלא באדמה חיה ובידי אנשים חיים בארץ־ישראל, ואם יארע חלילה איזה דבר בא"י, הרי אלה שהרטיבו את אדמתם בדמם וזעתם המה יבואו להגן על הרכוש שלנו. כי זהו קשר של חיים בין האדם ואדמתו. רק במקום כזה אין לקללת התוכחה שליטה עלינו: אנו יושבים בבתים שאנו בונים, אנו אוכלים מפרי הגן שנטעו ידינו והעם מרגיש בחושו הבריא את הערך החיוני שיש בפקדון כזה ואינו שומע כלל בקול המיללים הבוכים על אבדן הכסף המושקע באוצר החי.
ואין עבודה זו כלכלית בלבד, אלא גם פוליטית. הפוליטיקה היא דבר שבחיים ובתנועה ולא שדבר שבעמידה וקפאון. ההמתנה היא מין אמונה משיחית חדשה, אמונה מסורסה ומטולאה. לפנים האמינו בתקות ישראל ואמונה זו היתה בכל לב ונפש, אמונה שיש עמה בטחון רליגיוזי, והיא נתנה ליהודים את הכוח לסבול יסורי הגולה. אבל האמונה החדשה, המודרנית, באה לא מן התקוה והבטחון אלא מתוך היאוש הגדול – ואמונה מתוך יאוש היא חורת וחולנית. רק על ידי מעשינו ועבודתנו בארץ הרינו מתקרבים יותר ויותר אל תעודתנו המדינית. וכל מי שאין בו אמונה זו, אות הוא שלא נצח עדיין את ההתבוללות שבקרבו.
־ אפשר שהרבה ממה שאנו בונים עכשיו צפוי לסכנת הרס ע“י אחרים. אין אני רוצה לכחד מכם את האמת ואני מודה: אפשר שבנין זה יכול לבוא לידי סכנה. אבל כלום יש לנו דרך אחרת בלתי מסוכנה כלל, האם באמת נחכה שיביאונו לארץ־ישראל בתופים ובמחולות וכל באי עולם ישמחו לקראת זה? אילו היה הדבר כך ואילו היתה אפשרות לכך הרי אז היו ציוניים לא רק אתם אלא גם אלה היושבים ברחוב רנר (המתבוללים בפריז). כל האושר שלנו הוא בזה שאנו הציונים נחשבים ל״משוגעים”, ואילו היינו ״נורמליים" הרי לא הלכנו כלל לארץ ישראל ונשארנו יושבים במקומותינו, ככל האנשים הנורמליים בתוכנו. מי שאינו מאמין בדרך קשה וחושב שאין ללכת בדרך של סכנה יתכבד וישב בביתו. הירא ורך הלבב אינו יכול לבנות בנין עד למולדת. בלי סכנה ודרכי סכנה לא נשתחרר עדיין שום עם מעמי התבל מעולם של אחרים. שום עם לא נשתחרר ע“י רוחים של רבית, אלא ע”י השקעת אנרגיה וקרבנות. ואנו היהודים הבאנו לע“ע קרבנות מעטים, ולפיכך יש לנו לפי שעה אך שני אחוזים מאדמת ארץ־ישראל. אך צאו וראו את ערכם של הקרבנות הגדולים: במקום אחד סמוך לקיוב ישנו יהודי אחד, ברסקי שמו, שבנו הפועל נהרג על אדמת ארץ־ישראל, בדגניה. והאב השכול כותב מכתב תנחומין לפועלים בא”י ושולח להם במקום הנהרג את בנו השני לעמוד בסכנה תחתיו. זהו ההמשך –כותב להם האב השכול. הנה יהודי זה, הוא הציוני הפוליטי היותר גדול אחרי הרצל!
-
נאום בקונגרס השמיני בהאאג, 1907. ↩
-
מנאום בקונגרס הציוני התשיעי בהאמבורג בדצמבר 1909. ↩
-
מועצת ציוני רוסיה שנתכנסה בחרקוב לאחר הקונגרס הששי קבלה שורה של מחאות חריפות בענין אוגנדה ונגד ההנהגה האוטוקרטית של הרצל כנשיא הוער הפועל הציוני. ↩
-
מנאום בועידה הששית של ציוני רוסיה, בימי הקונגרס הציוני העשירי בבזל, אוגוסט 1911. ↩
-
בוכוח הכללי בקונגרס הי"א בוינה 1913. ↩
-
הרצאה על הקונגרס הי״א באספה ציונית בפריס, אוקטובר 1913. ↩
-
במקור “דרא”. תוקן ל“דרך”. הערת פב"י ↩
-
מנאום באספה ציונית בפריז, אפריל 1914. ↩
לשאלת הלשון
מאתחיים ויצמן
…אתה, מר אש, הוכחת אותנו בשם הרחוב היהודי, אבל כלום אינך יודע שאם יש תנועה וחיים ברחוב היהודי, אם יש בו מלה חמה וקרובה אל הלב, הרי זאת הציוניות. כל האלים קרסו והתמוטטו ורק הציוניות נשארה תקיפה וחזקה. נשמתך כואבת, מרגיש אתה דבר מה, אבל אינך יודע מה לעשות, אין לך כל תכנית לתקן את המצב ובאת להלחם בציוניות! כלום זו היא הדרך?
דברת ע"ד טרגדיה. אבל, אש חביבי, כל הגולה כלה אינה אלא טרגדיה אחת גדולה ונוראה אך הטרגדיה הגדולה ביותר בך היא, אדוני. אמרת כי אחרי מותו של הרצל התאחדנו עם המתבוללים – הדברים אינם נכונים ואף אין כל ראיה בידך להנחה זו. אני אומר שאין לקבוע עכשיו מראש את העתיד. אבל מטרת הרצל היא מטרתנו: להפוך את העם העברי לעם נורמלי. מה שיש לנו בגולה זהו ההיפך הגמור מנורמליות.
אכן טרגדיה גדולה לפנינו, לכל אחד מאתנו זאת היא טרגדיה. גם לשון האידיש שאתה נלחם עליה בקנאה כל כך רבה אינה אלא חלק מהטרגדיה הזאת.
מה שיהיה בעתיד גורל הגולה היהודית וגורלה של ארץ־ישראל לא אוכל להנבא. אני מתאר לעצמי את הדבר כך: חלק העם שיהיה בארץ־ישראל, יחיה על אדמתו ובשפתו, חלק זה יהיה גם הנפש וגם הגוף של האומה – וכל הנשאר בגולה אפשר שיחיה ואפשר שהסביבה תבלע אותו. אבל אם יהיו לנו ששה או ארבעה מיליונים יהודים החיים חיים נורמליים בארצם, לא יפחידנו השאר וגורלו.
אמרת כי אנו הציונים מבזים את האידיש, – אין זה נכון! אני, למשל, מחבב את האידיש, כי זוהי שפת אמי. ברם, לעשות קולטוס מן האידיש זהו דבר מגוחך. כלום יש בכוחך להבטיח עתיד רחוק ללשון זו? לפני עשר שנים התהלכו בשוק הרבה הרבה אידישיסטים, – אדוני אַש! היכן הם עכשיו הללו? הם הולכים לשמד וחשכה בלבבותיהם ובמוחותיהם. קולטורה זו באידיש שאתם חולמים עליה אפשר שהעם יקבלנה – אבל כלום יהיה בכחה לקיים את היהדות? אם יש שארית לנו הרי זו בעברית בלבד! אמנם עברית בגולה אינה, לדעתי, אלא דבר מלאכותי, אבל שם בארץ־ישראל זהו טבעי מאד.
איני יודע מה יהיה בסופם של הדברים ואינני נותן שטר התחייבות על זה, אבל להגיד לציוניים שהם מתבוללים זוהי רק פרזה הנאמרת כדי לזכות במחיאת כפים. ״הדודה יק“א”, שאתה קורא לה אבי אבות הטומאה, אפשר שבפריז היא כזו, אבל ברגע שהיא באה לעבוד בארץ־ישראל הרי היא יהודית לאומית ובחפץ לב נעבוד אתה. אמור מה שתאמר: קנית אדמה עברית, עבודה בפועלים עברים וכו', אין זו התבוללות!
מה שאתה רוצה אין אני יודע וגם אתה אינך יודע מה הוא. מבקש אתה את אלהי ישראל אבל אלהי ישראל לא דבר אידיש. אין לך מושג ברור מהשאלה ודרך פתרונה. אין זאת חרפה אלא טרגדיה. לבך לב יהודי כואב ומפרפר ביסורין, אבל מכאב לב בלבד לא יבנה כלום.
( <הצפירה>, 9/10/1913).
-
נאום באספה ציונית בפריז באוקטובר 1913 – בוכוח עם שלום אש. ↩
על אוניברסיטה עברית בירושלים
מאתחיים ויצמן
בישיבת הועד הפועל הגדול, שנתכנס בחודש מרץ, הוחלט להעלות על הפרק את השאלה בדבר יסוד אוניברסיטה עברית בירושלים, ולשקול היטב את מדת ההכרח והיכולת ליסוד מוסד כזה.
נבחרה ועדה קטנה, שתטפל בעבודת ההכנה יחד עם הועד הפועל המצומצם ותרצה אחר־כך לפני הקונגרס על תוצאות עבודתה.
ורוצה אני קודם כל להדגיש, שהועדה הזאת וגם הועה"פ המצומצם אין להם שום יחס לכל המאמרים והידיעות, שנדפסו בעתונים ונפוצו בקרב הצבור בדבר שאלת האוניברסיטה. אנחנו מכירים היטב את כל הקושי המונח על דרך הגשמתו של מפעל כביר כזה, ובשביל כך נמנענו מלעורר עליו וכוחים בפומבי. הענין הרב, שעורר הדבר בקרב העתונות והצבור שלנו, וביחוד בקרב צעירינו העוסקים בתורה, יכול לשמש רק אות ומופת, שהגיעה שעתו של המפעל.
מן ההחלטות שנציע לפניכם היום, תראו, שאין אנו חושבים עדיין לנכון, להביא לפני הקונגרס הצעה גמורה וערוכה בכל. אבל אנו חושבים שמן הראוי, כי הקונגרס, יביע את דעתו ע"ד הרעיון ליסד אוניברסיטה עברית בארץ־ישראל באופן פרינציפיוני ויתוה את ראשי הפרקים לעבודת ההכנה בעתיד.
כידוע, כבר התענין הפרופ. הרמן שפירא המנוח ברעיון יסוד אוניברסיטה עברית. ואולם המות קדמהו, בטרם הספיק לתת לרעיונו צורה ממשית. בשנת 1901 הוצע לפני הקונגרס החמישי, ״כי יואיל לפקוד על הועד הפועל, שיעיין בשאלה זו של יסוד בית־מדרש עברי עליון". ההצעה נתקבלה. הרצל התיחס להצעה זו בחום־לבב וגם נסה לעשות משהוא, כדי להשיג רשיון לכך מאת הממשלה התורכית. בשנות 1902–1904 נסינו אנחנו, קבוצה קטנה של ציונים צעירים לנהל תעמולה לרעיון הזה וחברנו גם תכנית מפורטת. הרצל הביט על המעשים האלה מתוך רצון. בעשרים ביולי לשנת 1902 כתב אלי בתוך שאר הדברים:
“שאלת האוניברסיטה מושכת את לבי בלי הרף. אל תצריכני נא לחזור על דברי אלה שנית. רוצה אני להגיד לך באספתנו הבאה, כיצד מצייר אני לעצמי את הדבר”.
ואולם עם כל החבה, שנודעה לו לרעיון האוניברסיטה מצד הקהל העברי, לא היה, כנראה, הזמן ההוא מוכשר לו וההתענינות בעניני ארץ־ישראל, וביחוד בעניני התרבות, היתה רפויה עדיין בימים ההם. ועוד דבר: הצבור העברי היה אז נרעש מאד על־ידי הפרעות בקישינוב וגם על ידי הפרעות שתכפו עליו אחרי־כן, והללו הצעידו את מחשבותיו והרהוריו בדרכים אחרים לגמרי. גם בקרב המחנה הציוני קמה סערה מסביב לעניין אוגנדה, פרץ רחב ועמוק נבעה בחומת הסתדרותנו וכל שימת לבם של הציונים הייתה נתונה לשאלות המרות האלה.
ובעברי לעצם הענין, רוצה אני לחלק את השאלה לשתים: בראשונה נדבר ע"ד הצורך שיש לנו בבית־מדרש עברי גבוה בארץ־ישראל, ובשנית נחקור, באיזו מדה יש יכולת להוציא רעיון זה אל הפועל.
למותר הוא לדבר לפני קונגרס ציוני על הצורך והחשיבות שיש באוניברסיטה עברית. כולנו מרגישים, מה יכול להיות לנו מרכז תרבותי שכזה, שיהודים, תלמידים ומורים, ילמדו וילמדו בו את תורתם, בתוך סביבה יהודית, חפשים מלחצה של תרבות זרה, ספוגים רצון ליצור ערכים לאומיים חדשים, לקשור את המסורת הגדולה שלנו אל ההוה וצרכיו. סינתזה זו עתידה להעמיד לנו השכלה עברית אמתית, שטובה וברכה צרורים בכנפיה באומה העברית. הגלות תקבל השפעה גדולה ממרכז תרבות זה והכבוד העצמי של התלמיד־חכם יהודי יתרומם ויגיע לידי גובה נעלה. אם הגימנסיה העברית בא"י השפעתה כה גדולה על הגלות, אם הסתדרות המורים, שהיא רפת כח עדיין, יש לה השפעה ניכרת כזו – אוניברסיטה עברית בארץ־ישראל לא כל־שכן.
ראשית כל תֵעָשה האוניברסיטה בית אוצר לנכסי הרוח היקרים של האומה, בה תטופח הלשון הלאומית החיה, ותקובץ כל יצירה העברית במקצוע הספרות, האמנות והמדע, במלה אחת – היא תהיה לנו ל״מרכז הרוחני".
מה תרב מדת הכח הרוחני היהודי, שיתפתח בסביבתו של בית־מדרש עברי גבוה! מלומדים מצוינים מבני ישראל, שעכשיו הם נדחים, מפאת מוצאם היהודי, ואין מניחים להם לעבוד את עבודתם המדעית, ויש שהם מוכרחים לסבול מחסור ודוחק חמרי ועלבונות מוסריים רבים, בשביל שאינם חפצים לפנות עורף לעמם, יוכלו להקדיש את עצמם במקום הזה למדע, ויחד עם זה גם לעמם העברי. רעיון השחרור הלאומי, שעכשיו אובדים לו כפעם בפעם הרבה כחות צעירים, מאין מרכז עברי שיקלטו בו ומהיות הסביבה שופכת עליהם את השפעתה המזיקה, ימצא לו את המעולים והיפים שבנושאי דגלו דוקא במחנה הנוער הזה שירוכז באוניברסיטה העברית, יספוג לתוכו את כל היפה והטוב שברוח הלאומיות העברית וישא את הרוח הזה לכל תפוצות ישראל. העם העברי ישאב מתוך המפעל הלאומי הזה כחות חודשים והתרוממות־רוח חדשה.
ביחוד תשפיע האוניברסיטה השפעה מרובה לטובה על עמדתנו בארץ־ישראל. בפרוצס התפתחותנו השלוה בארץ צריכה האוניברסיטה להיות לנו הטוב שבעוזרים. היא עתידה להביא אל הארץ כחות חדשים, תעזור לנו בחקירת הארץ וכבושה, ותרים את ערכנו בעיני יושב־הארץ.
ערך עצום יש להאוניברסיטה גם לשם גידול מורים בשביל בתי ספרנו בארץ ובחוץ־לארץ. מורינו של עכשיו נתחנכו וגדלו כמעט כולם בבתי־ספר של זרים, והלמוד חסר מבחינות רבות את היסוד הלאומי הנכון. אחרת תהיה לגמרי, אם מורינו יבואו אלינו מתוך האוניברסיטה העברית שלנו, ויחסם אל מוסדנו זה לא יפסק לעולם.
מצדדים שונים נשמעו חששות שמא האוניברסיטה תגרום נזק לעבודתנו ההתישבותית החקלאית. רחוק אני מן החפץ לפטור פרובלימה זו בדבר שפתיים בלבד. אבל הלא צריך להודות, שאת האכרים שלנו בארץ־ישראל אין לדמות לטיפוס שכיח ומקובל של אכר, לא עפ“י מדרגת השכלתו ולא עפ”י מדת צרכיו התרבותיים. התפתחותה של ארצנו תלך ותתנהל עפ"י חוקים שונים מאלו של אוסטרליה, למשל, או של ארץ חדשה אחרת. אם נקבל את התכניות הכלכליות הידועות כמו שהן ונרצה להשתמש בהן בנוגע לארץ־ישראל, לא נרחיק ללכת.
היהודי ספוג הוא סוף סוף רוחניות חזקה. מי שהשיג באמת את תפקידו של הקולוניזטור, מי שמתחשב לא רק עם כח־הידים, אלא גם עם הפסיכולוגיה של המתנחלים, הוא לא יפטור רוחניות זו על־ידי אי־שימת־לב בלבד. אדרבה, הוא ישתדל להשתמש בה, ולא עוד אלא שיעשה אותה גופה יסוד לכלכלה. ואם כי שאיפתנו העמוקה היא לתת את המחרשה בידי עמנו, להעמידו על אדמתו, לא נוכל להתעלם בכל זאת מן העובדה, ש״עם הספר" אנחנו. כלי זיננו היותר חזק הוא הרוח. וטפוחו וגדולו של הרוח, חזוקו ותקונו של נשקנו זה, כדי שנוכל לנצח במלחמה ולהגיע לידי חיים יותר הגונים, – זוהי חובתנו! האוניברסיטה תהיה לנו בבחינת ״דרידנאוט" רוחני, שבעזרתו אולי נוכל לנחול נצחונות יותר גדולים מאלו שאחרים נוחלים בכח חייליהם וצבאותיהם בים וביבשה.
לא בלי כונה דברנו עד עתה על נחיצותה של האוניברסיטה רק מן הצד הלאומי־הארצישראלי. ואולם הדבר גלוי וידוע לכל, שרעיון יסוד בית־ספר גבוה ליהודים יש לו, למגנת לבנו, סמך גדול גם בצרת היהדות בגולה. רעיון זה נעשה עתה אחת השאלות הבוערות בחיינו. מבין הגזירות הרבות שניתכו וניתכות יום־יום על יהודי רוסיה, הקשה שבכולן היא, אולי, זו הסוגרת בפניהם את שערי בתי־הספר, התיכונים והעליונים. אלמלי באנו לספר כל פרטיה של גזירה קשה זו לא היינו מספיקים. די לנו אם רק נטעים, שמכה זו היא המכריחה גם את הלא־ציונים לבקש לה רפואה ביסוד בית־ספר עליון המיוחד ליהודים.
לפני עשר שנים בערך, התחילה מתפשטת גם באירופה התיכונה התנועה לנעול את דלתות בתי־הספר העליונים בפני הסטודנטים היהודים הבאים מרוסיה. מני אז רבו המצוקות משנה לשנה ועכשיו מוצא הסטודנט היהודי כמעט בכל מקום את הדלתות נעולות בפניו. ואף־על־פי שגם עתה כבר קשה הוא המצב עד מאד, מכל מקום עדיין לא הגענו עד הקצה האחרון: בלהותיה של הקטסטרופה המחכה לנו יופיעו לעינינו בכל נוראותיהן רק לאחרי שנים מספר. וכל השם לב להתפתחות הענינים בעת האחרונה רוח בינתו אומר לו כי רובו הגדול של העם, שגם עתה אינו מוציא עוד מקרבו במדה מספקת את הכחות הרוחניים הדרושים לקיומו, –כחותיו אלה ילכו וידלו כל כך, עד שלא יוכל עוד להביא לעולם אותה מדת האינטלגנציה, הדוושה לקיומה של האנרגיה הלאומית. כמה נוראות תהיינה תוצאותיו של מצב כזה לצבור־עם החי בתוך לחץ של חוסר־משפט ונתון בתוך צרה כלכלית איומה – אין לשער ולחזות מראש.
תכהה היד שתבוא לתאר את מצבם של צעירי היהודים ברוסיה בני 20–15 שנה, ביחוד אלו החיים בערי־השדה. מלבד אלה המרוכזים במסחר הזעיר ובמלאכה, שאף בהם יש עודף למעלה מן הצורך, אין לצעירים הללו שום מקורות אחרים למחיה. בני ה״אמידים", כביכול, נושאים את נפשם לתעודות בתי־ספר, אבל לא רבים הם המספיקים לעבור את כל מדורי הגיהנם אשר על דרכם ולהגיע למטרתם. רובם כורעים באמצע הדרך ובלבם כבה התקוה לעתיד, ואין איש יודע מה תהיה אחריתם של האומללים הללו. אחת התוצאות המחרידות ביותר של מצב זה הוא השמד, שפושט והולך בקרב צעירינו ברוסיה. הללו פותחים לעצמם את דלת בית־הספר העליון במפתחם של הבגידה והשקר הגלוי. בניהם ובני־בניהם של אלו, שהיו מוסרים נפשם על קדוש השם והיו מקבלים באהבה יסורים וענויים קשים לשם כבוד עמם ודתם, אינם עומדים עוד בפני נחשולי הטמיעה של הגלות, אלא מרכינים את ראשם בפניהם מחללים את הדגל ונסים מן המערכה. הנה זה עתה הודיעו העתונים על שמונים צעירים, שנשתמדו בקיוב בבת־אחת. עכשיו עוברים אצלנו על מעשים כאלה כמעט בשויון־נפש. ובאמת, קשה הכלימה הטרגית של מעשה כזה מן הפוגרום הקישינובי. שם הומתו 80 יהודים, קדושים היו ונהרגו על קדוש עמם –ושמונים נפשות משומדי־קיוב שמצה ודראון־עולם הן לנו.
ואולם עם כל גדלה של הצרה שתארנו, עלינו לדעת, שאוניברסיטה קטנה בירושלים לא יהיה בכוחה לשנות לטובה את מצבם הרע של כל צעירי היהודים ברוסיה. האוניברסיטה שלנו תוכל להיות בשבילם רק עזרה פאליאטיבית, אלא שזאת תהיה פאליאטיבה בעלת נוסח חדש: לכל הפחות מספר ידוע מצעירינו, אשר ילך ויגדל, ימצא את האפשרות ללמוד בבית מדרשנו.
מן הבחינה המוסרית הרי תתן עצם ההכרה, שיש אוניברסיטה עברית בעולם, תקוה ונחמה לבני הנעורים שלנו. בהצעתנו יש אותה שורת ההגיון, שישנה בתנועתנו הציונית כולה. הן אין אנו מתפארים בשוא לאמר, שהציונות תבטל בעתיד הקרוב את כל צרותיהם, דחקם ולחצם של היהודים. הציונות היא ה״לחם של יום מחר" וחובתנו להכין אותו מבעוד יום. גם האוניברסיטה אבן היא בבנין העתיד, שאנו מבקשים לבנות בארץ־ישראל בשביל היהדות החדשה. ואם אנו רוצים שתמלא האוניברסיטה שלנו תפקיד זה, הרי אנו צריכים להתחיל בבנינה היום.
מה רבים הם מקורות התקוה, אשר יפתחו לחניכי האוניברסיטה שלנו! תורכיה והמזרח כולו עתידים לשמש כר נרחב לפעולה. ואם הלמודים באוניברסיטה שלנו יתאימו לצרכיו ומחסוריו של המזרח, לא נצטרך לדאוג למקום עבודה בשביל חניכינו. חניכי האוניברסיטה שלנו יהיו בלי ספק המעולים והיפים שבחלוצינו. אנחנו ניתן גם לתורכיה את הכחות המלומדים, שהיא זקוקה להם כל־כך. אוניברסיטה, ששעריה יהיו פתוחים גם לפני התושבים התורכים והערביים, תטפח גם אותם יחסים טובים בינינו ובין יושב הארץ, שאנו מבקשים אותם תמיד. וזהו ערכה המדיני הגדול של האוניברסיטה.
כבודו ופרסומו של בית־ספר גבוה, והערך שיש לדיפלומים שלו, תלוי בערכם המדעי של מוריו. אם יעלה בידינו להעמיד בראש המוסד אנשי מדע מפורסמים, יגדל תיכף ערכו של מוסדנו. צריך לקרב לעבודת ההוראה כחות רעננים בעלי כשרון, ולהכינם לכך. מוטב להרבות בהוצאות, כדי להיטיב את ההוראה, מלהוציא הוצאות יתרות לבנינים וכלים. חוץ מזה צריך, שהמורים יהיו חוקרים חשובים ולחקירה החפשית צריך להקצות מקום רחב.
היאך נביא את הצעתנו לידי הגשמה?
לעתים קרובות מובעת הדעה, שיסוד בית־ספר עליון יעלה לנו בסכום גדול, שאינו לפי כחנו, או שלכל־הפחות נצטרך להקדיש למפעל זה את כל כחותינו. חושבני שאצדק, אם אומר, שרוב הטוענים טענה זו (שכשהיא לעצמה יש בה מן האמת) חוטאים להגיון, משום שהם רואים לנגדם את האוניברסיטות הגדולות כשהן ערוכות וסדורות כבר בכל –בכל מחלקותיהן, בתי ספריהן, מעבדותיהן, וכו' וכו'. בנית אוניברסיטה כזו בבת־אחת ודאי שלמעלה מכחנו היא. ואולם אנחנו רוצים לבנות קודם כל תא אחד, שיתפתח מתוכו ויגדל מעצמו עד היותו לאורגניסמוס שלם.
הרי דוגמאות אחדות מתולדות בתי הספר העליונים אשר באירופה. המחלקה המדצינית בבירות נוסדה בשנת 1883. אז היו בה ארבעה פרופיסורים ואחד־עשר תלמידים. הממשלה הצרפתית הקציבה לה אשראי של מאה וחמשים אלף פרנק ותמיכה שנתית של שלשים אלף פרנק. בשנת 1886 הרחיבו את זמן הלמודים עד ארבע שנים; בשנת 1894 היו כבר למחלקה זו יותר ממאה סטודנטים. עכשיו עולה מספרם ליותר מארבע מאות. בדין־והחשבון של המחלקה נאמר:
״היה לנו בניין ישן; ההכשרה היתה פשוטה. הביבליותיקה נמצאה במצב ההתהוות. הכל היה צנוע. מספר הספקנים והשונאים היה רב, ומגוחך היה מוסדנו בעיניהם. אבל באותה שעה גופה נמצאו צעירים, שאמרו לעצמם: כל אורגניסמוס, העתיד להיות גדול בזמן מן הזמנים, מוכרח הוא להתחיל את התפתחותו מן התא. בית־חולים מיוחד לא היה לנו והוצרכנו להשתמש בבית החולים של אחד מאורדני ה“אחיות״. בשנות 1890 בא אשורה של הממשלה המצרית על המחלקה. בשנת 1898 הודו גם ממשלות טורקיה וצרפת בזכותן של התעודות הניתנות מאת המחלקה הזאת”.
האונברסיטה החפשית בבריסל, זו שנחשבת היום לאחת האוניברסיטות המצוינות שבאירופה, נפתחה בשנת 1810 ובה ששה פרופיסורים. בשנת 1834 עשו בה תקונים והקציבו לה שלשה עשר אלף פרנק בשנה. וחוץ מזה העמידה העיר בריסל לרשותה את המוזיאום העירוני ואת בתי החולים. בשנת 1884 כותב ארנסט רוסי כדברים האלו:
״הסכום שנידב בשביל האוניברסיטה איננו עולה על 45 אלפים פרנק, בתקציב הראשון נרשמו 35 אלף פרנק בתור שכר לשלשים וחמשה פרופיסורים. האוניברסיטה היתה עניה מאד ולא יכלה לקנות מיקרוסקופים, והפרופיסור היה נותן להסטודנטים להשתמש במיקרוסקופ שלו. העוזרים והמנתחים עסקו בעצמם בגבית הנדבות, ולפעמים קרובות מאד היו נותנים חלק מדמי שכירותם המעטים כדי לקנות את החמרים הדרושים ללמודים".
בירושלים יש כבר קצת מוסדות, שיכולים לשמש מכשירים ליצירת מחלקה מדצינית לאחר זמן מועט. ההתחלות ביצירת מוסדות לבקטריולוגיה ולפתולוגיה נעשו על ידי אגודת הרופאים היהודים. אם נאחד ונתקן את המוסדות הללו לא יקשה עלינו לראותם מעין גרעין, שממנו יוכל להתפתח בעתיד בית־ספר מדציני הגון. ואולם גם אם נבנה בית־ספר כזה בכונה תחלה מן המסד ועד הטפחות תעלינה ההוצאות בעת הראשונה לסכומים דלקמן:
1) בנינו והכשרתו של בית־הספר יחד עם בית־חולים וביבליותיקה – 1.500.000 פר‘; תקציב שנתי – 240.000 פר’.
חשבון ההוצאות ותקציב למחלקה מדצינית כזו יש בידנו מוכנים ומעובדים כראוי. הושם לב למוסדות הקיימים בארצות המזרח וכן לאותם המוסדות הלא־גדולים באירופה, שיכולים לשמש לנו דוגמה, הן בנוגע להוצאות היסוד והן בנוגע לתקציב השנתי.
כמובן, קלים יותר יהיו התנאים בנוגע למחלקת מדעי־הרוח. בתור טיפוס משמשים לנו תכנית־בנין ותקציב בשביל מחלקה משפטית־מדינית, כדלקמן:
2) מחלקה משפטית־מדינית עם ביבליותיקה ודירות – 150.000 פר'; תקציב שנתי – 75.000
פר'.
אפשר, שאחרי החקירה והדרישה יתברר לנו, שנוח לנו ליסד את המחלקות השונות בזו אחרי זו משניסד את כולן בבת אחת. יש חושבים, למשל, שיסוד אינסטיטוט לחימיה נחוץ בהקדם בתור השלמה למוסד הצרולוגי שכבר נוסד, וגם לתחנת הנסיון, הקיימת כבר במציאות. אם הקונגרס יחליט בשאלה הפרינציפיונית לחיוב, יוטל על באי־כחו, על האורגנים הפועלים, לקבוע את התכניות המפורטות ולפתור את השאלות המיוחדות.
אחת השאלות היסודיות, שצריך להעמידה לדיון תיכף, היא שאלת לשון הלמודים באוניברסיטה העתידה. אין כיום שום ספק בדבר, שאת המדע העברי וגם את רוב מדעי הרוח אפשר ללמד בלשון העברית. ספקות מתעוררות רק לגבי המתמטיקה ומדעי הטבע. אף־על־פי שכבר מלמדים בגימנסיה העברית ביפו את ידיעות הטבע בעברית, מכל־מקום עדיין יש ספק אם תמצא לנו טרמינולוגיה מספקת גם ללמודים העליונים, ואם לא ינזק ע"י זה הדיוק המדעי. ואולם אין אני מאמין, שאנו עומדים כאן בפני קושי גדול כל־כך, שאי אפשר יהיה להתגבר עליו. יש דוגמאות מרובות בדברי ימיהם של העמים הצעירים, שעם יצירת אוניברסיטאות הוכרחו ליצור גם ספרי למוד וטרמינים טכניים, למען יוכלו לנהל את הלמודים בלשון הלאומית. והרי דוגמה נפלאה של הימים האחרונים: הגרמנים מיסדים עתה בית־ספר עליון בסין ומכוונים את מעשיהם לכך, שלאט־לאט ילמדו כל הלמודים בלשון סינית, – מעשה הקשה, כמובן, הרבה מאד מן המעשה אשר עלינו לעשות. הלשון העברית יפה היא בכח גמישותה להגדרת מושגים מדעיים, ואם רק ניתן להמורה זמן מספיק למען יוכל להכון לשעורו כראוי, יעלה בידו להתגבר קמעה קמעה על המצב הקשה. אמנם אפשר הדבר, שבשנים הראשונות צריך יהיה לשתף גם לשון אחרת עם העברית. אבל גם בימים הראשונים כבר תהיה שאיפתנו ברורה – שסוף־סוף תשלוט הלשון העברית בכל המקצועות.
מכל האמור נובעת בהכרח הגיוני מסקנה מעשית חשובה מאד: שכלולה והשתלמותה של הספריה הלאומית אשר לנו בירושלים. תהיה דמות האוניברסיטה שלנו צנועה בתחלתה עד כמה שאפשר, אף־על־פי־כן תצטרך תיכף לספריה טובה בשביל קיומה ושכלולה, וביחוד לצורך יצירת ספרי־למוד בלשון העברית. הספריה הלאומית שלנו תהיה, איפוא, אבן־פנה יקרה בבנין היכל המדע שלנו. לגבי מדעי הרוח הספריה היא החוליה החשובה ביותר. בעבודת ההכנה עתידה התעמולה לטובת הספריה הלאומית לתפוס מקום נכבד מאד.
גם בשעה שהאוניברסיטה תעמוד עוד במדרגת ההתפתחות וההכנה, תצטרך כבר למלאות תפקיד חשוב בארץ. עפ“י דוגמת בתי המדרש העליונים באירופה צריכה תהיה גם האוניברסיטה שלנו לשמש מוסד להשכלת העם ע”י יסוד קורסים עממיים ושעורים בחדשי החופש. מחלקה מדצינית תוכל להרחיב בקרב העם את ידיעת יסודי הטבע וחוקי הבריאות וכדומה.
ההצעות, שאני חפץ להביא לפני הקונגרס הן פשוטות למדי. אנחנו כולנו מכירים את קשי העבודה, שאנו מעמיסים על שכמנו, ואנו רוצים להזהר מעשות פרויקטים אין קץ, מבלי שיהיה להם יסוד נכון. ואולם מאמינים אנו, שכבר הגיעה השעה לעשות את עבודת ההכנה ברצינות גמורה. כשיהיו עיקרי השאלה מבוררים כל צרכם, נוכל להתחיל בתעמולה, כדי למצוא האמצעים הדרושים.
אם יעלה בידינו להקליט את רעיוננו בלב השדרות הרחבות של עמנו, אז נוכל לקוות, שנמצא בהן את העזרה אשר אנו מבקשים. קודם כל יעשו מתלמדינו את חובתם וישתתפו בכל כחם בעבודת התעמולה של הרעיון. הן לא ישכחו צעירינו המתלמדים, שבשעה שהם שואבים ממעינות החכמה גוועים אלפי אחיהם מצמאון לדעת. חובה כפולה מוטלת, איפוא, עליהם לעשות כל מה שבכחם, כדי לסלול בשביל אחיהם מסלה חדשה אל התורה והמדע. והתשובה ההגונה, היחידה שיכול עם ישראל להשיב לסוגרים את שערי האוניברסיטות בפני בניו, היא – לבנות אוניברסיטה לעצמו. (<העולם>, מס' 35, 18.4.1913).
-
מן ההרצאה בקונגרס הציוני הי"א בוינה. ↩
ימי בשורה
מאתחיים ויצמן
ימי בשורה
מאתחיים ויצמן
שעת מפנה
מאתחיים ויצמן
מאז התועדנו בפעם האחרונה אירעו מאורעות רבי חשיבות ורבי משקל – מאורעות חותכים חתך עמוק בגורלה של היהדות ובגורלו של העולם כולו.
מאורע כביר ראשון היה – המהפכה הרוסית. דרך פלאים ניתקו בן-לילה כבליו של העם הרוסי, כבלים של 150–160 מיליון נפש אדם אשר מאות שנים חיו חיים של עבדות. נעורה וקמה לעינינו רוסיה בת-חורין.
בעתונות מרבים לדבר על זאת, שהמהפכה לא עלתה בדם אדם. אבל כל המכיר את רוסיה. כל מי שחי בארץ הזאת יודע יפה יפה כי במשך שנים רבות נשפכו בה נהרי דם – אם אמנם המערכה האחרונה של החזיון לא היתה עקובה ביותר מדם. אולם הדם הנשפך הוא אשר עצב בדרך דרמטית את המעשים שהתחוללו לפני שני חדשים. אנו, היהודים, יודעים כי בתוך נחלי הדם הנשפך היה גם חלק גדול משלנו.
בשנות 1905–1906 לא היתה גם משפחה יהודית אחת שלא הביאה את חלקה, אם בן, אם בת ואם אחד הקרובים, בקרבנות שהועלו על מזבח הצאריזמוס הרוסי. כל היהודים ששלמו מחיר יקר כל כך בעד החרות למענם ולמען היהדות כולה שמם ינון לעד בהיסטוריה כקדושים וכגבורים. את ברכתנו, ברכת ״מזל טוב", נשלח לכל אלה שנלחמו למהפכה ושעתה הם עומדים להקים את בנין החופש והחרות במשטר חיים חדש.
גורלה של התנועה הציונית תלוי בגורמים יציביים. ברי לי, כי ההסתדרות הציונית בכל העולם, ובפרט חברינו ברוסיה, רואים תעודה של כבוד למענם לסייע לקונסולידציה של המצב ברוסיה. יש בתוכנו אנשים (גם בתוך ידידינו, אך ביותר בתוך מתנגדינו) המסיקים ממאורע המהפכה מסקנה נמהרה ביותר ביחס לעבודתה העתידה של התנועה הציונית. הם אומרים כי המניע החזק ביותר של הציונות אינו קיים עוד מעתה, הואיל והיהדות הרוסית היא בת חורין כבר. אין עוד צורך ב״מקום מקלט" מחוץ לגבולות רוסיה, בארץ־ישראל הרחוקה. אין לך דבר שטחי ומופרך ממסקנה אשר כזאת. מעולם לא בססנו את תנועתנו על צרות ישראל ברוסיה או בכל ארץ אחרת שהיא. הצרות לא שמשו מעולם בנין-אב של הציונות. יסוד וסבה לציונות היו ומוסיפים להיות גם היום געגועי עם ישראל על ביתו הוא, על מרכז לאומי, על חיים לאומיים. געגועים אלו חזקים עתה משהיו. יהדות רוסית חזקה ובת חורין תהיה תמיד נאמנה לשאיפותיה של ההסתדרות הציונית. וכבר גם רואים אנו את הדבר בעין. היהדות הרוסית הכריזה על תביעותיה הלאומיות בגאון, בגלוי ודרך חרות. זה צריך לשמש מופת ודוגמה לקהלות בנות־החורין של ישראל במערב. כולכם קראתם כי ברוסיה, במוסקבה, התקיימה אספה בת שבעת אלפים יהודים. לרבים מיהודי המערב ניתן ללמוד מאספה זו, כיצד צריך לדבר יהודי גאה ובן-חורין – ולפיכך הננו משקיפים על הציונות מתוך אמונה ובטחון.
מה הן תקוותנו? כיצד אנו מתארים לנו את התגשמותן? אין ברצוני להגיד בזה דברי נבואה, רצוני אך לנסות לגולל בזה, לפי מדת יכולתי, בקוים קצרים, את תכניותינו ולהראות כיצד נוכל, לדעתנו, להוציא את התכניות הללו לפעולות. אולם תחילה עלי לסלק טעויות-הבנה אחדות או ביטויים בלתי מתאימים לאמת. קוראים אנו מעל דפי העתונים ושומעים מפי ידידים, כיהודים כלא-יהודים, כי שאיפתה של התנועה הציונית היא לכונן מיד ממלכה בארץ ישראל. ידידינו באמריקה הרחיקו עוד ללכת והכריזו על משטר ממלכתי מסוים: ריפובליקה יהודית. ואם אמנם נקדם בברכה דימויים אלו, שיש בהם משום ביטוי אמתי של הרצון הלאומי היהודי, מחובתנו להגיד כי במובן המדיני אינם מחוכמים. עם כל מדת הכח של ההסתדרות הציונית ועם כל התלהבותם של הציונים, ברור בכל זאת לכל מי שעובד את עבודת הציונות – ועלינו להגיד זאת ביושר לבב ובגלוי – כי בשעה זו אין עדיין התנאים הדרושים לממלכה יהודית. ממלכה צריכה להתכונן לאט־לאט, צעד צעד, בדרך שיטתית וברוב סבלנות. ולפיכך הננו אומרים: יצירתו של קבוץ יהודי גדול בארץ־ישראל היא מטרתנו האחרונה, היא אידיאל, אשר למענו עובדת ההסתדרות הציונית כולה. אולם הדרך אל קבוץ יהודי זה עוברת תקופות שונות. בתקופה הראשונה – והנני מקוה כי המלחמה תביאנו אליה – צריכה ארצנו היפה לבוא תחת חסותה של ממשלה חזקה וישרה כממשלה האנגלית. בחסותה של ממשלה זו תהא באפשרותם של היהודים להתפתח ולהקים את המנגנון הדרוש להנהלה, אשר תתן לנו את היכולת להגשים את האידיאל הציוני ולבלי פגוע עם זאת באינטרסים של הישוב הבלתי־יהודי בארץ.
הנני מיופה כוח להצהיר בפני האספה, כי ״ממשלת הוד מלכותו מוכנה לתמוך בתכניותינו".
ועוד עלי להוסיף, כי הממשלה האנגלית תהא תומכת בשאיפותינו יחד ומתוך הסכם עם ממלכות־הברית.
אחת הפרובלימות החשובות ביותר הכרוכות עם הישוב העתיד להוצר בארץ ישראל היא שאלת המקומות הקדושים הטעונה זהירות רבה. באספה של יהודים אין לי כמעט כל צורך להגיד במפורש, כי אנחנו, היהודים, נהיה זהירים מתוך מצפון טהור ובכל הזהירות בכבודם וברגשותיהם של כל הכתות והקבוצים הדתיים בארץ ישראל. לא מעניננו הוא לבקש ולמצוא פתרון לשאלה המסובכה, המשמשת נקודה חשובה ביחסים הבין-לאומיים. הננו סומכים על מדת היושר והאמת של האומות, אשר תקמנה עולם נאה וטוב יותר אחרי הפורענות העולמית הנוראה. הננו מאמינים כי הן תיצורנה משטר של יושר וצדק, אשר יהיה לרצון לכל. מחוגים קתוליים גבוהים ביותר קבלנו הבטחה, כי יהיו רואים מתוך אהדה את דבר יסוד בית לאומי יהודי וכי אין הם רואים שום סבה אשר תמנע אותנו מהיות שכנים טובים. והנני מקוה כי אמנם נהיה שכנים טובים.
נתבונן נא מעט אל המסבות הבין לאומיות. אין אנו יכולים להשתחרר מההרגשה המעציבה, שבשעה מכרעת זו אין היהדות עומדת מאוחדה כולה. לא כאב בלבד אלא גם חרפה ובושה היא לכל יהודי שבשעה ההיסטורית הגדולה אין אנו עומדים כולנו מאוחדים. אולם ההסתדרות הציונית אינה אשמה בדבר. אולי גם מתנגדינו אינם אשמים בזה – אשמים אך תנאי-החיים של היהודים בגולה. כאן הסבה לכל הסתירות שבחיינו שאי אפשר ליישבן אפילו בימים רבי חשיבות כאלה. יש עוד, לצערנו, מיעוט יהודי המוסיף לכפור בעצם קיומה של אומה ישראלית. אולם אין בזה כדי לעורר בנו דאגה רבה. בלב שקט הנני יכול להגיד, כי במשאל עממי יהיה רובו של העם היהודי לצדנו. והריני אומר לכם, כי בחינה כזאת תיעשה, אולי עוד קודם מכפי שאנו משערים. בשעה החשובה תהא חובתכם להוכיח כי תעמדו בלב ונפש עם המנהיגים שלכם, אשר בחרו את השעה המכרעת בהיסטוריה העולמית לשם הגשמת משאלת העם. נתון לא ניתן כי העולם יהא דומה שקיימת מלחמת־אחים בישראל. מוקפים אנחנו שונאים מרובים כל כך, שאיננו רשאים ליטול לעצמנו תענוג אשר כזה. אולם אלה המבקשים מלחמה זו ידעו נא, כי ימצאו אותנו מוכנים ומלאי עוז להגן על האידיאל הקדוש שלנו. איש אל יעז להפריענו מעבודתנו הגדולה. הננו קוראים למתנגדינו: סלקו ידיכם מהתנועה הציונית!"
-
נאום בועידת ציוני אנגליה, 20 במאי, 1917. ↩
לאחר פרסום הצהרת בלפור
מאתחיים ויצמן
כאדם שהיתה לו הזכות להשתתף במשא ומתן עם הממשלה, הנני יודע ומכיר את הרוח שבה ניתנה לנו הצהרת בלפור. היהודים בכל העולם היו מוצאים נחמה גדולה לנפשם אילו ידעו כמה ידידות, הבנה והשתתפות הראו לנו המדינאים אשר גורלה של אנגליה בידם. יתר על כן, הממשלה לא תסתפק בזה שנתנה לנו את ההצהרה, אלא יש בדעתה גם להגשימה במהירות האפשרית. הנני מקוה, כי אך ירשה זאת המצב הצבאי, תצא מיד ועדה יהודית לארץ ישראל לשם מילוי שני תפקידים: המטרה הראשונה והתכופה תהיה להקל את העוני והמצוקה ולרפא את הפצעים שבאו בעקבות המלחמה האיומה. העוני והמצוקה בארץ ישראל גדולים, והעזרה התכופה נחוצה. לפי שעה עשינו את אשר היה בידנו לעשות, אולם עוד יותר מזה יש לעשות בעתיד הקרוב, וזו היא אחת המטרות של הועדה.
מתפקידה השני, שהוא אולי גם הקשה ביותר, יהיה לעבד תכניות והצעות על התחלת המפעל הקשה של ישוב הארץ העתיקה ותחיתה. בשעה זו של מצב רוח מרומם וחגיגי יש ברצוני להגיד דבר־אזהרה. עם עתיק ורב-נסיונות ודאי תהא בו מדת החכמה הדרושה, ויבין כי יש לנהוג בזהירות ובמתינות. נדע נא ונזכור כי דבר בנינה של ארץ ישראל הוא פרוצס ממושך וקשה אשר יכביד על כל כוחותינו ועל מדת הסבלנות שלנו. מימרות כגון זו – שאנו צריכים מיד מדינה יהודית, תגרומנה לנו נזק רב. לעולם איננו צריכים לירוא מפני מתנגדינו, עתים אני ירא מפני חריצותם היתרה של ידידינו.
הרבה דברי אזהרה שמענו היום; אזהרות אלו רציניות הן, נבונות ונכבדות; ביותר רב ערכן משום זה שנשמעו מפי אדם אשר עשה יותר מכל איש שהוא לשם השגת ההצהרה מהממשלה2. הוא הגדיר את עצמו כקברניט אניה, ואמנם כזה היה לנו, והריני מקוה כי כזה יוסיף להיות לנו עוד ימים רבים. אולם הרשוני נא להגיד, כי שמעתי כמה מן האזהרות מתוך רגש של השתוממות ועלבון, כי נראה לי שהן מיותרות לגמרי – על כל פנים במדה שהדבר נוגע לציונים. כי הרי זהו עצם יסודה של הציונות – שלא לעשות אותם שלושת הדברים אשר סיר מרק סייקס הזהירנו עליהם3. האם אנחנו הציונים, כחברי תנועה דימוקרטית, לא נלחמנו באותם ספסרי־הפיננסים היהודים הבין-לאומיים? טפוס יהודי זה היה תמיד אויבה הקשה של הציונות. כי מצד מי באה ההתנגדות לציונות? ברור שהיא לא באה מהגיטו היהודי אשר המסורת היהודית עודנה כוח חי ופועל בו, גם לא מצד אלה המוכנים ללכת ולהתישב בארץ. ההתנגדות לציונות באה בראש וראשונה מצד אותם יהודים קוסמופוליטיים אשר הננו מסתלקים בבוז מהיות אחראים למעשיהם ולדרכי הנהגתם. הנני מאמין כי הללו לא ימהרו לתפוס את הרכבת הראשונה שתצא לארץ ישראל.
אמת מקובלה היא לציונים כי אם היהודים יקנו את הארץ ולא יעבדו אותה בידיהם הם, לא תהא זו ארץ יהודית. לא על-ידי הקניה בכסף תהא הארץ יהודית אלא על ידי החזיקם בה, על ידי עבדם אותה. בתוך המושבות הרבות שיש לנו בארץ ישראל נמצאת אחת שהיא אולי מעוררת פחות מכל האחרות תשומת לב וענין. שם המושבה הזאת חדרה – והיא יהודית יותר מכל המושבות. על שום מה? התשובה לכך הוא – בית הקברות של חדרה, אשר דור אחר דור קבר בו את חייו. כי בחרו להם לעבד את האדמה בלי שים לב לכך שהקדחת אוכלת בהם, ולא הניחו את עבוד אדמתם לאחרים, ולפיכך היתה מושבה זו ליהודית יותר מאחרות.
בעשר השנים האחרונות של מפעל הישוב שלנו התבלטה יותר ויותר המגמה להחליף את הפועלים הערבים בפועלים יהודים, בלי שים לב להפסד הבא לעתים קרובות עם חלופים אלו; וברצוני כי הערבים ידעו, שלא מתוך התנגדות אליהם הננו עושים זאת, אלא משום שאנו מבקשים לקדם את הדבר אשר סיר מרק סייקס הזהירנו עליו, ומשום שרצוננו לעשות את הארץ יהודית ממש. הננו רוצים כי המושבות תהיינה יהודיות וכי העבודה תהיה יהודית, ורצוני כי ידידינו הערבים יבינו כי כלל יסודי הוא אצל אלה המבקשים להקים ארץ יהודית – שהדבר יעשה בידים יהודיות ובמוח יהודי, ולא רק בכסף יהודי בלבד. יתכן שתפקיד קשה עד מאד הוא, אולם כל פרוצס של בנין ויצירה הוא דבר קשה.
עוד אזהרה אחת ניתנה לנו היום – ״עליכם, היהודים, להיות מאוחדים“. מובן לנו היטב היטב הצורך המוחלט באחדות, ובמשך כמה שנים השתדלנו לארגן ולבצר את היהדות; וסבורני כי יש בידנו להראות על הישגים חשובים בנידון זה. קשה, וגם בלתי אפשרי, הוא ליהודים, הפזורים בתוך כל עמי תבל, שיהיו להם סיכויים לאחדות כאומה אירופית נורמלית; אולם הרשוני נא להזכירכם כי לעתים קרובות יגנו את היהודים על אשר הם מאוחדים יותר מדי – ״ערבותם של היהודים זה בזה” היתה תמיד מנקרת את עיני שונאינו.
עוד מבקשים ממנו כי נהיה מבינים ומכבדים את האחרים. מי ידע להבין ולכבד אחרים יותר מהיהודים, אשר רבות וקשות סבלו כל כך משום שאחרים לא הבינו אותם? האין אנו משתדלים תמיד להבין אחרים, והאם לא סבלנו משום זה שלא הבינו אותנו כראוי? כיצד נוהג העולם עם העם היהודי? או שהוא פילושמי או שהוא אנטישמי – וגם זה וגם זה מתועב ומאוס. אין אנו מבקשים כי יהיו פטרונים לנו וכי יהיו אוהבים אותנו אהבה יתירה, וכמו כן אין אנו רוצים להיות אוביקט של שנאה. הננו רוצים כי יראו אותנו כאשר הננו באמת, על כל מעלותינו ועל כל מגרעותינו, כשם שאנחנו רואים אחרים. יהודים אנו, ותו לא; עם בתוך יתר העמים; כך תקבלו אותנו או – הניחונו. זוהי התמצית שבתמצית הלאומיות היהודית והציונית, ואם יארע הדבר, כי מי שהוא בתוכנו ישכח זאת רגע אחד, מהר ימהרו שונאינו ויזכירונו.
מאורע גדול עובר עלינו עתה, מאורע המטיל עלינו אחריות רבה. יבואו ויעקבו אחרי כל מעשה ופעולה שלנו; על כל טעות ומשגה שנעשה יהיו מגזימים ומראים באצבע, לפיכך חובתנו לעשות את כל האפשר כדי למלא כראוי את תפקידנו. עלינו להכפיל ולשלש את מרצנו. כל אשר עשינו עד עתה לא היה אלא התחלה. הקשיים עודם לפנינו. לתכלית זו עלינו לאחד ולאגד את כוחותינו, ולהניח את מתנגדינו לגמרי. אין אנו מבקשים את עזרתם, ואין אנו יראים את התנגדותם. אם לא-ציונים יבואו אלינו, יהיו תמיד רצויים; אם יתרחקו ממנו, לא נבוא לגנותם – אולם בתנאי שלא יתערבו בעבודה שלנו.
את אשר נעשה, נעשה על אחריותנו אנו, ודומני כי בגרנו כבר כדי ליטול על כתפינו את האחריות. לא-ציונים או מתנגדי הציונים אינם צריכים לחשוש שמא יאשימו אותם בשגיאות שנשגה אנחנו; את האשמה ניטול עלינו – אולם גם את האמנה ניטול לעצמנו. לכל אלה הרוצים לבוא אלינו נקים גשר של זהב, נקדם את פניהם באמצע הדרך, נבקש מהם שישתתפו בפתרון שאלות מעשיות בכל מקום שהשתתפות זו אפשרית בלי צורך של ויתור על העיקרונים היסודיים של התנועה.
משיגיע היום להתחיל בבנין ארץ ישראל, יהיה אחד התפקידים הראשיים שלנו לבוא לידי הבנה רצויה עם שכנינו, עם הערבים ועם הארמנים – בלעדיה לא נוכל לחיות חיים של הרמוניה; זהו המוצא ההגיוני ההכרחי. יש בארץ ישראל אדמה, אויר ומים כדי הדרוש לכולנו.
הננו מקוים ומאמינים, כי מתוך נהרי הדם שנשפך ומתוך ההרס והחורבן יקום עולם נאה יותר. באמת מוזר הדבר לשמוע את החשש, כי היהודי עלול להיות בארץ ישראל למשעבד, כי היהודי, אשר תמיד היה הוא לקרבן, אשר תמיד היה נלחם את מלחמת השחרור לאחרים, יהיה פתאום למשעבד מחמת זה שהוא בא במגע עם אדמת ארץ ישראל! השכוח שכח העולם כי על אדמה זו עצמה נתן רוח ישראל אותו ספר חוקים סוציאלי, ששימש אבן פנה לתרבות של זמננו? אמונתנו העמוקה היא כי בארץ ישראל יהי שורר השלום, וכי דבר ה' יצא שוב מציון כמו לפנים. בעולם בלי גבולות מלאכותיים ובלי תותחים של קרופ, בחיים של שלום עם לאומים שונים, בעבודה ובשאיפה למען התרבות החדשה שתצמח מתוך המלחמה הזאת, ישוב ויתפוס היהודי את המקום המגיע לו בצדק ובמשפט.
ארץ-ישראל זו שאנו מקוים לבנותה לא תהא אך חיקוי בלבד של זה הקיים כבר בעולם – טובה מזה תהיה. לא יהא צורך לקחת לדוגמה את שויץ ואת בלגיה – ללא מועיל הוא להרבות בחיקויים. זה יהיה דבר אשר יצמח מאדמת ישראל, מנשמת ישראל ומרוח ישראל. אנו נשתמש בנסיון שצברנו במשך אלפי שנים של סבל. זהו האידיאל העומד לפנינו, אשר למענו אנו חיים ועובדים, ואידיאל זה מונע ודוחה מעשי-שעבוד-וכפיה. מונע ודוחה שנאה לאותם האנשים שאתם עלינו לעבוד יחד ולחיות יחד.
עם ועד-הצירים בא"י
מאתחיים ויצמן
I. דברים לישוב העברי.
א1 .
– – – אם כי פרחי הנעורים של היהדות הבריטית נמצאים עתה בצבא ומסייעים אף הם לשחרורה של הארץ מעול הלוחצים התורכים, עלינו לדעת היטב שהיהודים אינם עם צבאי. במלחמה זו ראינו בעינינו את התוצאות המרות אשר באו לעולם ע"י עם אחר שהנהו עם צבאי Par excelence.
עתידה של היהדות אינו בחרב, ״לא בכח, כי אם ברוח“. עם היהודים בעמדו מול הכח הצבאי הכובש של רומה, לא הצליח להציל את עצמו ע”י החרב, אלא ברוח שהיתה נסוכה בו ושצוררי ישראל לא יכלו לנצחו. זהו סוד קיומו של העם במשך שמונה-עשרה מאות השנים של חיי הגולה.
בעמדי עתה על המקום הזה, המקודש ע“י נבואות עתיקות ואשר הוקדש לעתיד להיות המקלט של אותו האור האינטלקטואלי הגדול, שאליו מקוה היהדות השבה לתחיה – האוניברסיטה של ירושלים, – יכול אני להביט מעל להווה של שפיכת דמים שגעוני, אל תקופת התפתחות של שלום בעתיד. אותם היהודים אשר הוכרחו, כמו העמים האחרים לפנות לרגע עורף לסדר השלום, ואחזו אף הם בחרב – עשו זאת רק כדי לעזור להציל את התרבות של העולם כלו מלהיות טרף לסערת הצבאיוּת הגרמנית. זאת היא חובה ונחוץ למלאותה – ובני הנעורים של היהדות הבריטית והאמריקנית מקבלים עליהם חובת המקרה למלאותה על שדה המלחמה לתועלת האנושיות. כאשר המקרה יעבור והשגעון המלחמתי ירפה, באופן שעמי העולם ישכנו בשלום זה ליד זה, אז יוכלו בני הנעורים של היהדות להשליך את חרבותיהם ולהפנות את לבותיהם אל הרוח, רוח החכמה. בימים הללו כשמחנות בנות מאות דיביזיות משמשות משען לקיומם ולמלחמתם של העמים – לא יוכל עם קטן כמעט לקוות, להחזיק מעמד בהשענו על כוחותיו בלבד, אם לא יהיה נעזר ע”י ידידים עצומים.
תודות לכחה של בריטניה הגדולה הגיעתנו בשורת התשועה, ותודות לדבר בריטניה הגדולה היתה אפשרית הנחת אבן-הפנה לאותו העתיד אשר על אודותיו חלם העם במשך דורות רבים.
רבותי, בלב מלא רגשי תודה על הכבוד שחלקתם לנו, אומר אני לכם בשם חברי ובשם שולחי, שלום וברכה!
אמרתם, אדוני, כי על־ידי עבודתכם הנמרצת בשארית כוחותיכם להקמת הבנין הגדול של תחית הארץ והעם, על אף המכשולים שפגשתם על דרככם, ע"י סבלנותכם הרבה בארץ, – זכיתם לבשורת התקוה הגדולה של הגשמת שאיפותינו. ואכן אמת היא שמסירותכם לעבודת הארץ נתנה לכם כח ועוז לשאת את כל התלאות שהתרגשו עליכם בסבלנות יתרה, עד שבאתם למומנט ההיסטורי החשוב הנוכחי.
אבל מרשה אנכי לעצמי, רבותי, להגיד לכם, (כי גם זה אמת), שלעבודתכם בארץ עזרה הרבה העבודה הציונית. היו זמנים שגשר רעוע היה נטוי בין עבודתכם בישוב ובין עבודת הציוניות למען הישוב, אבל סוף סוף הגשר הרעוע תוקן וכחותינו הפזורים נתאחדו. הכחות החמריים והרוחניים הולכים ומתרכזים וע"י אחוד הכחות ורכוז הרעיונות יש תקוה לאחריתנו.
(<חדשות מהארץ>, – 18 באפריל 1918).
ב2 .
רבותי, עמנו ההיסטורי אין כחו בנשק ואין כחו במלחמה, המלחמה הנוכחית הראתה לנו דוגמה שממשלות אדירות, עם ספינותיהן הגדולות ותותחיהם היורקים אש, נפלו בלי הוסיף קום, ועמנו, העם ה״סבלן" המתפאר זה אלפי שנה בספר הקטן שהוא נושא בחיקו ממקום למקום, העם הנלחם רק בכח רוחו נגד המכשולים – העם הזה חי וקים ושמו לא ישכח מההיסטוריה. וע"י הסבלנות העצומה הזאת והרוח הכבירה המתנוססת בו, הוא יבוא לידי הגשמת אותה השאיפה שגדולי האומה העלו את נפשם לקרבן בעדה.
(<חדשות מהארץ>, 25 באפריל 1918).
ג3
עבר ועתיד לעמנו – ובתוך התחום הזה שבין העבר והעתיד מונח היסוד של ״שאלת היהודים". אינני רוצה למעט את חריפותה של שאלת הפועלים. אפשר שנכון הדבר שהפועל היהודי בארץ-ישראל עומד בקשרי מלחמה כבדה על קיומו; אבל מאידך גיסא גם זה נכון שעמים אחרים שלמו יותר בעד מולדתם משאנו משלמים. פועלי צרפת ואנגליה הביאו קרבנות יותר גדולים בעד האידיאל שלהם. וכעת, בשעת המעבר מתקופה לתקופה, אין לנו לחדד את השאלה הזאת.
הנואם הראשון פלט מפיו דברים שעמנו הוא עם פרזיטי, המשתחוה לעגל הזהב. רבותי! עמנו לא היה מעולם עם פרזיטי. הוא נתן במשך דורות קיומו הרבה ולא לקח מאומה. וחוץ מזה: החיים אינם מתקיימים רק על סלת כי אם גם על פסלת… אם כלל זה שייך גם לקרקע אינני יודע, בזה אתם בקיאים יותר ממני. אבל הנורמליות של עם היא הרציפות של קיומו, ההמשך מתקופה אחת לשניה, – ונורמליות זו אינה ניתנת להשבר.
אין לקבוע כיום מראש את תחומי עבודתנו בארץ בתקופה החדשה. אנו עומדים על סף המעבר מן המיצר אל הרוחה, אל הרחבת הגבולין של הישוב. המעבר לא יהיה בודאי קל ביותר, הוא יעלה לנו במאמצים ובמלחמות, אבל עלינו להיות נכונים לשאת את הכל בסבלנות.
מה שיעשה הזמן לא ידוע לנו, לפי שעה; נוטל אנכי הרשות לעצמי להגיד כי בו בזמן שבשאר הארצות הפועלים הם פרוליטרים גרידא, הנלחמים להטבת מצבם, פועלינו בא“י הנם פרוליטרים ויחד עם זה גם חלוצים ובתקותנו שמספר הפועלים בא”י ילך ויגדל כהמה וכהמה, אנכי מודה לכם על דבריכם.
(<חדשות מהארץ>, 2 במאי 1918).
ד4
מיור אורמסבי-גור היו"ר והמיור רותשילד! אנחנו הקשבנו בתשומת-לב מיוחדת למלים היפות שיצאו מן הלב, אשר אתה, המיור דברת אלינו, אל האספה הקטנה והגדולה הזאת. בשם הצירים ובשם האספה הזאת אני רוצה לדבר מלים אחדות.
עוד טרם הגיעה השעה להביע לך את תודתנו על כל מה שעשית בשבילנו. יכול אני לחזור על דברי שכתבתי לפני ימים אחדים למיניסטר לעניני חוץ מר בלפור: בהם אמרתי, שאין מלים בפי להביע את כל מה שעשית בתור קצין פוליטי, פה בארץ ובחו“ל. כולנו מקוים שינתן לך הכח להמשיך את עבודתך היקרה הזאת גם להבא. בעוד ימים אחדים תסע מפה ולכשתגיע לשם ותתראה עם ה״שיף” שלך, תמסור לממשלה הבריטית בשמנו בשורה מפה. תמסור לממשלה הבריטית, כי היהודים בשטח הנכבש, מראים אמנם לפעמים סימנים של אי-סבלנות, לפעמים אינם שבעי-רצון מאי-אלה מעשים, אעפי"כ הם מלאים אמון במלחמתה ובמטרת מלחמתה של אנגליה, ואת האמון הזה הוכיחו בכך שנתנו את הטוב ואת הצעיר שבתוכנו להשתתף במלחמה זו.
אנחנו יהודי הארץ בטוחים בסוף הטוב של המערכה הגדולה, הנערכת כעת באירופה, אנחנו בטוחים בנצחונכם!
זוהי רק בשורה, אשר אתה המיור אורמסבי-גור תמסור בשמנו, אולם הבשורה הזאת יוצאת מאותו המקום ומאותו העם שהבשורות היותר גדולות יצאו ממנו.
ועתה, אספה נכבדה! יכול אני להגיד שאנו רואים כבר את היסודות הראשונים של הבית הלאומי. אנחנו רואים לפנינו גם את הדרך שבה נוכל לבוא לידי – Modus Vivendi עם שכנינו, אשר יתן לנו את האפשרות לחיות פה בתור עם, מבלי לגרום רעה למי שהוא.
עוד לא הגיע הזמן למסור דו"ח מפורט מעבודת ועד הצירים, את זה נמסור לפני הועדה המייסדת שלנו שתתאסף בימי ועידת השלום, שבודאי חלק מכם ישתתף בה. תאמרו מה שתאמרו עלי ועל ועד הצירים, בדבר אחד לא תוכלו להאשים אותנו, באי-סבלנות. לכל דבר נגשנו בסבלנות. סבלנות זוהי הפרולה כעת, גם אתם צריכים לזכור אותה.
טרם שאסיים את דברי אני רוצה למסור לכם עוד דבר שבודאי ישמח אתכם. אתמול קבלתי את הידיעה התלגרפית הראשונה מרוסיה. התלגרמה הזאת נתקבלה בלונדון ונשלחה משם הנה. בה נאמר: בפטרוגרד חגגו מ־21–28 באפריל שבוע של ארץ-ישראל. ההצלחה היתה גדולה מאד. כמעט כל תושבי העיר היהודים לקחו חלק בחגיגה זו. בכל ערב ערכו אספות, בכל בתי הכנסיות נערכו תפלות. נערך קבוץ כספים בשביל א“י. היתה תערוכת פסול וציור של אמנים יהודיים וגם היא הצליחה מאד. שליאפין שר שירים יהודיים לאומיים, ביחוד ״התקוה” שהשתתפו בה 6000 איש. מקבצי הכספים עברו את כל הבתים היהודיים. כל העתונים היהודיים הוציאו גליונות מיוחדים מוקדשים לא“י באידיש וברוסית. בעיקר הצטיין יום ה-29 באפריל, שבו התחילו השעורים ע”ד א"י. גם במובן המוסרי וגם במובן החמרי, התוצאות טובות ביותר.
טלגרמה שניה שנתקבלה מהמרכז אומרת:
״הצירים שלנו אינם יכולים לע“ע לנסוע, באשר אי-אפשר לנסוע דרך פינלנדיה, אבל אנו מקוים כי יעלה בידיהם לנסוע בקרוב. העבודה בחלק הארץ, ששם יושבים בעיקר יהודים, בלתי אפשרית היא לרגלי כבוש הארץ; העבודה מצטמצמת לע”ע בעיקר בפטרוגרד, מוסקבה, רוסיה הצפונית וסיביר. הקשר עם יתר חלקי הארץ אינו אפשרי לרגלי מלחמת האזרחים. שלחנו 30 אלף רו“כ”.
זאת הבשורה הטובה הראשונה שהגיעתנו מרוסיה, ועכשיו תכנסו לסדר היום של האספה.
רק עוד דבר אחד רוצה אני להגיד לכם: אחרי יום עבודה מטריד אני רגיל לטייל תחת כפת השמים, ואז נדמה לי לשמוע קולות קוראים אלי: ״חכו! חכו!" גם לכם אני אומר כך: לע"ע צריך עוד לחכות. חכו עוד מעט! עלינו יעברו עוד חבלי לידה. אבל עתיד גדול לפנינו.
(ה<ארץ והעבודה>, קובץ ד', יפו, אלול תרע"ח).
ה5
בשעה זו נסתיים פרק אחד בעבודתי וגם בחיי שהם נתונים לעבודה זו. נסתיימה עבודה של ארבע שנים. העבודה היתה אטית אבל שיטתית ותמידית, והובילה למטרה שאליה היא נועדה. לא הגיעה עדיין השעה למתוח קו ולצרף את הסך-הכל של העבודה הזאת, כי היא לא פסקה ותמשך גם אחרי נסעי ע"י חברי ועד-הצירים הנשארים. חברי שבאו אתי יחד ישארו וימשיכו מה שהתחלנו, ועוד אחרים יבואו ויתוספו עליהם לעזור להם בעבודה. יבואו חברינו גם מרוסיה שנמצאים כבר בלונדון.
צר לי לעזוב את הארץ אעפ"י שנפשי עורגת ושואפת למנוחה; הייתי מבליג על חפצי זה והייתי בוחר להשאר ולהמשיך את עבודתי. אבל אין אני עוזב את הארץ לתור לי מנוחה מעבודתי, אלא מפני שקרוא אני לעבודה אחרת. אבל גם את העבודה פה לא אזניח.
ברשותכם אדוני הנני למסור לכם דברים אחדים היוצאים מתוך הכרה פנימית שבאה לי במשך זמן עבודתי.
אין אני מפחד מפני המכשולים החיצוניים שנפגשים בדרך עבודתנו, יהיו המכשולים מה שיהיו ויבואו מאיזה מקום שיבואו. וגם עובדה זו שלע"ע לא נתמלאו כל הדרישות, אינה יכולה לגרום לרפיון ידים, או לרשלנות כל שהיא. חושש אני רק ליהודים עצמם. הבה אבאר לכם את דברי: עם ישראל, יודע לשאת הרבה ולסבול הרבה, וגם לעשות דברים כבירים ונשגבים. יש בו התלהבות עצומה שמביאה לידי מעשים חשובים. אבל ההתלהבות היא לרגע, ועלולה היא לדעוך מיד כשמחשבתם אינה מתגשמת בבת-אחת, בדרך של מהפכה. חסר להם ליהודים כח של עבודה מתמידה, שיטתית ואטית, המכוונת להגשמת שאיפות נעלות ואידיאלים נשגבים; עבודה זו מכיון שהיא נמשכת וצריכה להיות נמשכת דורשת היא קרבנות גדולים שאינם נראים וגלויים לכל עין רואה, אלא שהם מתגלים לכשתגיע שעת גלויָם. וחושש אני שלעבודה כזאת אין היהודים מסוגלים, – אבל דוקא עבודה זו נחוצה לנו ולא סגי בלעדיה.
מן הראוי היה שנלמד מה שהוא מן העם האנגלי. בתחלת המלחמה לא היו האנגלים מוכנים לה, בשעה שנגדם עמד שונא מזוין ומוכן למלחמה. וכל זה לא הבעית אותם ולא הרפה את ידיהם. בלב אמיץ ושקט ותחת יריות התותחים ופגעי המלחמה התכונן העם האנגלי לצאת נגד שונאיו, והנהו עומד עכשיו ערוך לקרב לא פחות מיריבו. זהו הכח המנצח! לא התלהבות לרגע אלא אש תמיד דולקת ומאירה לו את דרכו אשר הוא הולך בה. וזהו מה שחסר לנו. אמנם יודע אני סבת הדבר, מדוע חסר לנו מה שיש לאחרים. להם יש בסיס תחת רגליהם, להם יש ארץ ולנו חסרה הקרקע, אנו תלויים באויר; אבל גם להשיג את הארץ אי אפשר יהיה לנו אם לא נסגל לעצמנו את השאיפה הממושכת ואת ההסתגלות לעבודה ממושכת ואטית. וכה הננו נמצאים במעגל קסמים, אין לנו כח עבודה מתמיד בשביל שחסרים אנו בסיס והננו מחוסרים קרקע בשביל שאין לנו כח עבודה מתמיד. תפקידנו הוא איפוא, לפרוץ את מעגל-הקסמים הזה ולצאת למרחב.
במשך זמן שהותי פה התאפקתי ולא דברתי על עבודתי ותוצאותיה, אעפ"י שהיה לי על מה לדבר. היו מעשים והצלחות בתוך עבודתי שגם בלי להגזים כל שהוא אפשר היה לתקוע ולהתריע עליהם תרועות נצחון. הנני נמנע מכל זה ואני רק חוזר ואומר לכם, כי הדבר הראשון והנחוץ שעלינו עכשיו לעשות הוא להכשיר את העם לעבודה שיטתית ולהשריש בתוכו את הרגש וההכרה בהכרחיותה ותועלתה של עבודה ממין זה, שבה אני מברך אתכם בשעת צאתי והפרדי מכם.
לאן פני הולכים ברגע זה, איני יודע. אפשר שמלונדון אסע לאמריקה, ואפשר שאשוב הנה. אם כה וכה, אני, נפשי וגופי קשורים לארץ זו. הגשרים שחברו אותי למקומות אחרים כבר נהרסו מאחרי ואי אפשר לי לשוב בהם. אני מברך אתכם כי השנה הבאה תביא לא את אתחלתא דגאולה כי אם את המשכה.
(<חדשות מהארץ>, 4 באוקטובר 1918).
II. דברים אל הערביים6
מתוך רגש של אחריות גדולה אשא את דברי ברגע חשוב זה. יש את נפשי לדבר על שלום, אחדות ועבודה משותפת בין העדות השונות, אשר באי-כוחן התכנסו כאן. אמנם עוד תנאי-מציאות מחרידים ומרגיזים מקיפים אותנו מסביב; אמנם עוד יגיע לאזננו קול רעם התותחים ממרחק מלין מספר מאתנו, וכלי-משחית פולטים עוד את כדוריהם מעל הגג המכסה על ראשינו. אבל-אי אפשר שלא להרגיש, ואין ספק כי אמנם כזאת תרגישו כלכם, שאיזה רוח כמוס ונשגב, דבר היוצא לגמרי מגדר הרגיל, מרחף על אספתנו זאת.
כאן, במקום הזה, בירושלים, עמדו אבותי לפני אלפים שנה, כאן הגו את מחשבותיהם, מכאן שלחו לעולם את בשורתם הנעלה; כשלח איש את לחמו על פני המים שלחוה, והנה ברב הימים מצאנוה; זרם המים החזיר אותה אלינו, אל יוצאי-חלציהם. ופה נמצאים אנחנו בליל שמורים זה, מאוחדים תחת כנפי אדירת הממשלות בעולם, הלוחמת על אידיאלים נשגבים, שמקורם בהערצת נביאי ישראל קדמונים. כאן, במקום הזה הביעו חוזינו ונביאינו את משאת נפשם הגדולה על שלטון הצדק והשלום בעולם, וכאן אנו חוסים עתה בצל קורתם של באי-כח העם הגדול בעמים, חובבי כתבי הקודש, ועם גדול זה אמר לנו, כי פעלנו בארץ זו מלפני אלפים שנים לא נשכח מלב וכי יש שכר לבריתנו ולמסירותנו הנאמנה לארץ האבות.
לא זר אנכי בארץ זו, אם כי נולדתי בקצה הצפון, ואף אחד מאחי הפזורים בעולם איננו זר לה. בהתאזרות כח כבירה, במלחמות ובמהפכות הגנו אבות אבותינו בזרוע-גבורים על זכותם הקימת-לעד על מקום קדוש זה; ורק לאחרי שהוכרעו ע“י מאורעות איומים ומלאי-דם, יותר גדולים מאלה אשר אירעו בימינו בבלגיה ובארמניה, רק אז הוצאה ארץ-ישראל מרשותם. אבל אבותינו לא ותרו על זכותם עליה. במקום א”י הגשמית יצרו להם א“י רוחנית ומוסרית, אשר עמדה כסלע איתן כנגד כל הכחות המהרסים שבעולם. ולפיכך אין אנחנו באים עתה לא”י, אלא שבים אנו לגבולנו; שבים אנו על מנת לקשר את מסורת עברנו המזהיר אל העתיד, על מנת לברוא שוב פעם מרכז יהודי גדול, אשר אולי יהיה למקור חיים חדשים לעולם הנמק ביסוריו; ומרכז כזה, למען תהיה בו ממשות צריך שישען על בסיס ממשי, עליו להכות שרשים בקרקע, עליו לינוק מאדמת א"י. לשם זה יש בדעתנו לברוא כאן תנאים להתפתחות חומרים ומוסרית בשביל אלה מבני עמנו, אשר ברצונם החפשי החליטו לבוא הנה. ובטוחים אנחנו, כי אמנם אפשר יהיה הדבר; מן ההכרח הוא שאפשר יהיה לעשותו, לא לרעתן של העדות הגדולות אשר התאזרחו כבר בארץ, אלא להפך לטובתן.
די קרקע ודי מקום יש בא“י – כך הגידו לי גם רבים ממנהיגיכם – להושיב בה אנשים פי כמה וכמה מהמספר היושב בה עתה. וכל החששות אשר הובעו בגלוי ובסתר ע”י הערבים, פן ינשלו אותם מהאדמה שהם יושבים עליה, אינם אלא פרי טעות גסה ביחס להשקפותינו ושאיפותינו, או פרי מעשי תעתועים של שונאינו המשותפים. הן מצד הרוחני והן מצד החומרי מוטב לנו לחיות בשלום, ורק בתנאי זה תהא אפשרית התפתחות הגונה של הארץ.
בידי חלוצינו עלה הדבר להוכיח, כי אפילו תחת השלטון המדכא של הממשלה התורכית יכל יכלו להפוך מדבר שממה למושבות פורחות, ומה לא יוכל, איפוא, לעשות ישוב עובד, חרוץ ונבון בתנאים נוחים, תחת שלטון חזק וישר? הוא יצליח להפוך שוב פעם את א“י לארץ זבת חלב ודבש, ומפרי השנוי הזה יהנו במדה שוה כל תושביה. לזה שואפים אנו בתום לבנו, ובכל הקדוש לכם אשביעכם להזהר מבאורים בלתי נכונים ומפרושי-שוא. אל תאמינו לאלה הלוחשים על אזניכם, כי השלטון המדיני העליון יעבור, אחרי המלחמה, כלו לידינו. יותר מדי מכירים ויודעים אנו את הקושי שבשלטון ואת האחריות שבו. וחושש אנכי, כי כיהודים כערבים התבוננו בתשומת לב מרובה לגורלן של ארצות שונות בזמן הזה, שיכולות לשמש לנו לקח חמור, המלמדנו את האמת הגדולה, כי שלטון עצמי בזמננו הוא מדע מרכב אשר לא ביום אחד ילמדוהו העמים; למוד קשה וארוך מפי מורים מומחים ונאורים דרוש לכך, ואנחנו הציונים מודיעים כי חפצנו הוא שהשלטון הפוליטי העליון בארץ זו ימסר לידי אחת הממשלות הדמוקרטיות-תרבותיות, אשר תבחר לשם זה ע”י חבר-העמים. חפצנו הוא שממשלה זו תחזיק את הארץ בידיה כערבון, עד אשר יוכשרו תושביה לשלטון עצמי. במצב הדברים הנוכחי – לא לי לומר, מי ומי תהיה הממשלה הזאת. אבל העם העברי קבוע יקבע את יחסו לענין זה בעוד מועד, ובבוא יום השלום המקווה ירים בודאי את קולו ויחוה את דעתו ודרוש ידרש, כי יושם לב לתביעתו בשאלה חמורה זו, שחייו תלויים בה. אך הרשוני נא לומר כי לפי המצב הנוכחי אין אנחנו מאמינים שלטובת הארץ יהיה הדבר אם יעשוה בין-לאומית, יחלקוה חלוקה כל-שהיא או ישימו עליה השגחה כפולה או מרכבת. ארץ-ישראל בשלמותה צריך שיהיה לה בעל אחד, צדיק וישר, אחד ואין שני לו.
באהדה יוצאת מן הלב ובהתענינות חזקה מתבוננים אנחנו למלחמת החופש שנלחם עתה העם הערבי העתיק. את כוחות ערב המפוזרים רואים אנו בהתאחדם ובהתאגדם תחת עינן הטובה של ממשלות הברית וחובבי השלום, ומבעד הערפל אשר נוצר ע"י המלחמה נשקפות לנו אפשרויות פוליטיות חדשות וכבירות. רואים אנו שוב פעם התהוות גוף פוליטי ערבי חזק ומאוחד, השב לתחיה ועומד לעורר לתחיה את המסורת הנהדרה של המדע הערבי ושל הספרות הערבית, שהם קרובים כל כך לרוחנו. קרבה זו מצאה לה את בטויה המזהיר ביחוד בתקופה הספרדית של ההתפתחות העברית-הערבית, כאשר טובי סופרינו כתבו והגו בשפה הערבית באופן חפשי כמו בשפה העברית.
מצפון, מעבר לרוּכסי ההרים, עתיד להתנער בעוז נצחון העם הארמני, המשלם עתה מס-דמים כבד לאויבו הנורא, ולדרוש בגאון את משפטו וזכותו לחיות בשלוה על האדמה הרוויה בדם מיטב בניו – ואני תקוה כי קבל יקבל את זכותו זו. מרגישים אנחנו, כי לשלשת העמים האלה – לערבים, ליהודים ולארמנים, אשר סבלו יותר מכל יושבי תבל, יש אולי הצדקה יותר מאשר לאחרים לדרוש חיים עצמיים, חיי חופש והתפתחות מתוך מנוחה.
אנחנו היהודים מבקשים את האפשרות של התפתחות לאומית חפשית בא“י. ועל פי הצדק והיושר לא יתכן שישיבו את פנינו ריקם. אנחנו רוצים לעבד את אדמתנו, העזובה זה עדן ועדנים, על פי השיטות הכלכליות החדישות ועל בסיס של צדק, בהמנענו מהשגיאות אשר ארצות אירופה המתקדמות מתחילות רק עתה להשתחרר מהן. רוצים אנחנו חוץ מזה לסייע לכך שארץ-ישראל תהיה שוב פעם למעין חכמה ומוסר לעולם כלו, – דבר אשר יושג ע”י יצירת אוניברסיטה עברית, מרכז רוחני גדול ופתוח לפני-כל, אשר בו יקבלו דברי האמת של נביאינו בטוי חדש בצורה מודרנית. בכל העבודה הזאת, בין חקלאית ובין רוחנית, לא נגע לרעה בשכנינו בארץ-ישראל. אדרבה, עוד נעזור להם לעשות את חייהם מלאים ועשירים יותר. ואל נא תעריכו את עזרתנו למטה מערכה האמתי. אמנם מעט מזער אנחנו פה לפי שעה, אבל עיני בני עמנו הפזורים בכל קצוי תבל נשואות אלינו ולמעשינו פה.
העיר ירושלים, שאני מדבר בה הערב, עיר הקודש היא לנו, ולכן מסוגלים אנחנו לכבד רגשות עמים אחרים, אשר ירושלים קדושה בעיניהם. בשום אופן אין לנו השאיפה להתנקש במקומות הקדושים, אשר המושלמים או הנוצרים נושאים אליהם את עיניהם ביראת-הכבוד. רוצים אנחנו לחיות עם כלם על הבסיס של סבלנות ושל כבוד איש לרעהו. בשורת רצון טוב כזה שתצא מירושלים תועיל הרבה להוציא חשדים מן הלבבות ותעורר בהן את התקוה לחיים חדשים וטובים מחיינו עתה.
זרוע אלהים נחתה עתה על שכם עמי אירופה, נאחד כלנו את תפלתנו, שנחת זרוע זו לא תהיה קשה ביותר.
(<חדשות מהארץ>, 16 במאי 1918).
III. אבן הפנה
א
הרעיון ליסד, בלי אחור, אוניברסיטה עברית בירושלים עורר בחוגים ידועים את הרושם, כי יש בזה נסיון לצמצם את כל הציוניות בגבול התרבות, לשנות את הציוניות המדינית לציוניות רוחנית בצורתה המוגבלה ביותר וכו'. זהו מושג שוא. אנכי וחברי הקרובים לי הננו עומדים על בסיס הציוניות הגדולה והמקיפה, המאחדת בתוכה את התפקידים היסודיים: הפוליטי, הישובי, והתרבותי. ודוקא משום כך אנחנו חושבים את יסוד האוניברסיטה לדבר שאין לדחותו.
על דבר הערך התרבותי של האוניברסיטה למותר הוא, כמובן, להרבות דברים. אנכי רק רוצה להזכיר שוב לבעלי הספקות, כי בתנאי הגלות כל עבודה תרבותית היא גם פוליטית – ואולי היא גם האמצעי העיקרי של העבודה הפוליטית. בתנאי הגלות קשה עד מאד לברוא מוסדות לאומיים אשר יהיה להם אופי פוליטי ברור, ואשר יאחדו ביחד עם זה את יהודי כל הארצות. משום כך, תחית התרבות העברית היא לבדה הנה הצורה הנאמנה והקימת לעבודתנו הפוליטית העולמית. עוד עלולות להיות בעתיד תקופות לא מעטות, עת בארץ זו או אחרת תכבד עלינו, לרגלי תנאי המקום, העבודה בדרך לאחוד המדיני של היהודים. ואולם השפעת האוניברסיטה שגבולי המדינות לא יעצרו בעדה מעבור, תסייע תמיד למרץ הפוליטי-לאומי ותעזור לנו לעבור את ה״נקודות המתות". אנכי בעצמי הנני אחד מעובדי המדע, ובעיני, כמובן, חשובה מכל, המטרה המדעית של האוניברסיטה. ואולם ביחד עם זה עלינו להכיר באופן מוחלט, כי האוניברסיטה העברית עלולה להיות לכח פוליטי מניע, כח כביר אשר כל מרחק לא יהיה לו למעצור, מרכז-אונים אשר ממנו יצא זרם-עז לכל פזורי היהדות.
ואולם בתקופה הנוכחית ביחוד מקבל הערך הפוליטי של האוניברסיטה חשיבות יתרה. אנחנו עומדים ברגע קשה עד מאד: מצד אחד – עבודה התישבותית במדה רחבה אפשרית היא רק בזמן שיש יכולת להסיע המוני אנשים ולהעביר סכומי הון גדולים. כל עוד המלחמה נמשכת אין גם להעלות דבר כזה על הדמיון. וגם בשנים הראשונות שלאחרי המלחמה נהיה מוכרחים להתחשב עם התקופה אשר בה ילכו וישובו לקדמותם סדר העולם ובנינו. הדבר מוטל בספק אם נוכל, בטרם שיקבלו החיים את דמותם הרגילה, להביא לידי שמוש בארץ ישראל את כל כחותינו האצורים בקרבנו, יען כי מפוזרים הם הכחות האלה על פני כל הארצות. ומצד שני יתאמצו מתנגדינו ביחוד בתקופת המעבר הזאת להתגרות בנו למען הכריע אותנו. ובשביל כך חשוב בשבילנו ביחוד עכשיו לאחוז בתכנית עבודה אשר, ראשית, אפשרית היא גם לפני שישוב להיות בעולם סדר החיים הרגיל, ואשר, שנית, עלולה היא יותר מכל תכנית עבודה אחרת לאחד את המפלגות השונות שביהדות, ולבסוף, בטוחה היא מתגרות מתנגדינו יותר מכל סוג עבודה אחר.
פעולת האוניברסיטה יכולה להתחיל בטרם משברי ים החיים ינוחו מזעפם. הנסיון הראה, כי הרעיון על דבר אוניברסיטה עברית מעורר תשומת לב גם בקרב החוגים אשר לכל שאר גלויי הציוניות הם מתיחסים באיבה או בשויון נפש. יותר מזה – היו מקרים, עת חוגים בעלי השפעה שבתוך היהדות נמשכו לציוניות רק הודות לרעיון על דבר האוניברסיטה. ולסוף, העלילות אשר תפגענה בנקל – ביחוד בתקופת מעבר – בכל דרישה ישובית או פוליטית, אין להן שליטה במדה כזאת ביחס למפעל תרבותי.
ואולם גם בשביל ההתישבות במובנה היותר צר אין האוניברסיטה כלל וכלל דבר המשולל ערך. הנסיון המוגבל של הגמנסיה היפואית הוכיח את זה למדי. איש לא יכחיש, כי הגמנסיה מלאה תפקיד חשוב בתור כח מושך ביחס לחוג ידוע של מתישבים – היא נהיתה לגורם ישובי ממשי. משפט זה יתאמת במדה עוד יותר רבה ביחס לאוניברסיטה! עלינו לזכור, כי זרם העולים אשר נחכה לו יבוא מארצות תרבותיות. בשבילנו חשוב עד מאד לקבוע באופן מוחלט את ההכרה, כי הכניסה לארץ-ישראל איננה קפיצה לתוך המחשכים, איננה ירידה תרבותית. האוניברסיטה תסיר את המעצור הזה, שעל דרך רבים הוא גדול מאד, אלפי צעירים מלאים כח עלומים יעלו לארץ-ישראל רק בגלל האוניברסיטה – ורבים מהם יקבעו בארץ את מושבם. המתישבים האלה יהיו בעיקר מורי דרך ומסדרים, והם יגררו אחריהם גם עולי גולה אחרים.
את תכנית האוניברסיטה – בתור התחלה – אני מתאר לי באופן כזה.
ראשית – הפקולטה ללמודי הרפואה על כל מחלקותיה ועל כל המוסדות התלויים בה: המעבדות והמרפאות. חוץ מתפקידיו הרגילים שיש לו למכון-למודים כזה, הוא יכול להיות גם גורם חשוב בהטבת מצב הבריאות שבארץ ולהיות לעזר רב במלחמה נגד המחלות המיוחדות השוררות כאן. אני מצדי חושב, כי טוב יהיה לכונן את המכון הזה בהתאם אל הפקולטות ללמודי הרפואה אשר בצרפת – עם מכינה מיוחדת לשעורים במדעי הטבע, שתהיה כעין מחלקה בפני עצמה. את מוסד-ההתחלה הזה אפשר יהיה להרחיב ברבות הימים ולהפכו לפקולטה מיוחדת ללמודי הטבע.
שנית – מחלקה ללמודי הפילוסופיה, או, אם תחפצו בשם אחר, ללמודי היהדות – מין Faculté de Lettres למכון-למודים זה צריך להיות תפקיד כפול. אחד מתפקידיו יהיה להקנות השכלה כללית רחבה בספרות ובפילולוגיה, במדעי הסוציאולוגיה והכלכלה. התפקיד השני – דעת היהדות. בזה נכללים כמובן למודי חקירה בהיסטוריה העברית, בשפה ובספרות הישנה והחדשה. אבל בזה כלולה גם דעת הפרובלימה היהודית לארצותיה, הצד החברתי והצד המשפטי שבשאלה זו. הפרובלמות הישוביות לכל ענפיהן השונים: השאלות הלאומיות, האוטונומיה בגלות, שאלת הלשונות; התנועות שבקרב היהדות וכו' – כל זה ישמש לנושא מדעי אשר תקבע לו שיטה. מכון הלמודים הזה יחנך עסקנים צבוריים במובן היותר רחב של המלה הזאת, וברבות הימים יטביע את חותמו על החיים החברתיים אשר ליהודי כל העולם. מאמין אנכי כי עוד יבוא יום, עת השפעת מכון הלמודים הזה תגדל לא רק בא"י עצמה, אלא גם בארצות הגולה תחיב דעת הקהל את כל עסקן צבורי, התובע מקום פחות או יותר חשוב בחברה, כי ישב אם הרבה ואם מעט בתוך כתלי בית הלמודים הזה.
לכונן בית מדרש למדעים כזה הוא דבר קשה עד מאד. לי נדמה, כי במקרה זה אין אנחנו צריכים להשתמש בתכנית קבועה שישנה כבר. עלינו להזהר לבלי לברוא בית למודים מטפוס בתי המדרש הידועים בשם Hochschulen für Wissenschaft des Judentums או Rabinerschulen להפך, דמיוני מתאר לי, כי תוסד במה גדולה אשר מעליה יטיפו באופן חפשי טובי בניו של העם העברי. אנחנו נזמין אנשי מדע יהודים מכל ארצות תבל, אשר במשך זמן מוגבל יקריאו שעורים במקצוע המדע שלהם לפני קהל בלתי מצומצם, אשר ישתתפו בו גם אלה הקרואים תלמידים וגם שומעים חפשים. ביחד עם השעורים האלה יהיה מקום גם לשיחות אינטימיות, בין המורים ובין שומעי לקחם, כאותן שיחות הלמוד המצויות באוניברסיטאות שבגרמניה והידועות בשם סמינרים, אשר ישתתפו בהן בעלי הכשרונות מבין התלמידים המקדישים את עצמם לחקירת מקצוע מדעי מיוחד.
כבר בראשית הוסדה של האוניברסיטה העברית צריך לתפוס בה מקום חשוב יסודה של תחנת נסיונות לחקלאות. יכול להיות, כי תחנה זו איננה צריכה להמצא בירושלים, אלא במקום אחר המתאים יותר למטרתה, אבל א"י היא קטנה, והאוניברסיטה הלאומית, אשר מרכזה יהיה בירושלים, יכולה להתפזר בכל הארץ. תחנת נסיונות כזו אפשר בנקל להרחיב ולהפכה למחלקה מיוחדת ללמודי החקלאות.
עיקר אחד מוכרח להיות טבוע באופי עבודתנו: כל מה שעתיד להוסד צריך להיות נעשה בעזרת הכחות היותר מוכשרים ולהבנות באופן הטוב ביותר. מוטב לנו שניצור בתחלה את המוסדות הללו בתבנית לא גדולה, אבל שישמשו כגרעינים בריאים אשר מהם יתפתח ברבות הימים אורגניזם חזק. לנו דרוש מה שטוב ומה שיפה ביותר!
אחד ממכשירי האוניברסיטה היותר חשובים היא כמובן, ספריה המסודרת באופן טוב. חוץ מזה נחוץ לברוא הסתדרות, אשר תתחיל בלי אחור לעסוק בהכנת הספרות הלמודית הנחוצה בשפה העברית.
תפקידנו הוא מורכב וקשה, אבל גמול רב שמור בצדו.
(<על הסף>, – ירושלים תרע"ח).
ב7
הנחנו היום את אבן הפנה לאוניברסיטה העברית, אשר תבנה על גבעה זו, הצופה על פני העיר ירושלים. ורבים מאתנו יראו עתה בודאי בחזון רוחם תמונות מהמאורעות ההיסטוריים הקשורים בירושלים, – מאורעות אשר קבעו לעצמם ברכה בירושת הדורות. אין זאת הזיה מופרזה אם נתאר לנו, כי נשמות גדולינו, יוצרי ההיסטוריה שלנו, מרחפות עתה על ראשינו, מאצילות מרוחן עלינו ומעוררות אותנו ללכת קדימה, לקראת תפקידים חשובים. ורבים ישימו את לבם ביחוד אל הסתירה הגלויה בין החגיגה של היום ובין מחזות המלחמה במרחק מילין אחדים מאתנו. כי הלא רק לשעה קלה אנו מרשים לעצמנו להתרומם מעל למציאות, לקרוע את צעיף המלחמה ולשלוח מבטנו אל העתיד.
לפני שבוע צמנו את צום תשעה באב, המזכירנו את חורבן בית-מקדשנו ואת הפסקת הקיום המדיני של עם ישראל לדורות. אבל במשך דורות ארוכים מאַנוּ, אנחנו העם קשה-העורף, להודות במפלתנו, והנה עומדת עתה שוב ״יהודה השבויה" על סף הנצחון: במקום זה, בתוך המון האסונות והפגעים של המלחמה, יברא הגרעין הראשון של החיים החדשים. עד עתה יצאנו ידי חובה אך בדבורים על הקמת הריסות ועל תקונים. ואמנם יודעים אנו, כי בלגיה וצרפת השדודות, פולניה ורוסיה ההרוסות צריכות להבנות, וגם בנה תבנינה מחדש. אבל בבנין אוניברסיטה עברית אנו מרחיקים ללכת מעבר לגבול של תקונים והקמת הריסות: אנחנו יוצרים, בעוד נמשכת המלחמה, יצירה אשר תשמש סמל של חיים יותר מתוקנים בעתיד. ויאה הדבר שבריטניה הגדולה, בעזרת הממשלות בנות-בריתה הגדולות, תפרש בימי הצער והתלאות האלה את כנפיה על האוניברסיטה הזאת. בריטניה הגדולה הבינה, כי דוקא משום כך יש צורך להתרומם מעל המקרים ולתת מעוף לדמיון בני-תבל על-ידי קול-קריאה נאה זה.
מהו הערך של אוניברסיטה עברית? מה יהיה תפקידה? מאין תקח את תלמידיה ומהי השפה שתדבר בה? – במבט ראשון יראה הדבר תמוה, אם בארץ שמספר תושביה מועט כל-כך, שהכל צריך להתחיל בה מראש, שהיא חסרה עוד דברים פשוטים שבפשוטים, כמו דרכים מתוקנות ונמלים, – אם בארץ כזאת אנו אומרים לברוא מרכז להתפתחות רוחנית ושכלית. אבל דבר זה לא יהיה תמוה בעיני אדם, היודע את נפש עם ישראל. אמנם שאלות חברתיות ופוליטיות גדולות תעמודנה עוד לפנינו ותדרשנה את פתרונן, אולם אנחנו היהודים יודעים מתוך הנסיון, כי בשעה שיהיה כר נרחב לפעולת המחשבה ומרכז לפיתוח ההכרה העברית, תצטרף אליהם היכולת לספק גם את צרכינו החמריים.
בתקופות היותר מרות של קיומנו בקשנו מחסה ומגן בכתלי ישיבותינו ובתי מדרשנו, וגופו השבור של היהודי מצא מרגוע ונחמה בלמוד התורה, אשר עליה מסר את נפשו. בתוך אפילת הגיטו ולחצו התנוססו לתפארה הגדולים שבבתי-האולפנא, אשר בהם ישבו בחורי ישראל לאלפים לרגלי רביהם ומוריהם הגדולים; בתי-מדרש וישיבות אלה שמשו אוצרות רחבי ידים למרץ והעוז של רוח ישראל, אשר שמר על קיומנו הלאומי במשך הדורות הארוכים של רדיפות ואשר, בנפול כתלי הגיטו, קם לתחיה ופריחה לטובת האנושיות כלה. חכמי בבל וירושלים, הרמב"ם והגאון מוילנא, לוטש הזכוכיות מאמשטרדם וקרל מרכס, הינריך הרץ ופאול אהרליך – אלה הן טבעות חשובות אחדות בתוך זו השרשרת הארוכה והבלתי נפסקת של התפתחות רוחנית. האוניברסיטה, או המכללה, כאשר שמה יעיד עליה, תלמד את כל החכמות אשר רוח האדם תכילן. שום הוראה לא תביא פרי בזמננו אם לא תהיה רוח החקירה והבדיקה; וחובת אוניברסיטה מודרנית היא לא רק לגדל אנשים פרופסיונליים, אלא גם לתת את האפשרות לכל הנוטים ומסוגלים לכך, שיקדישו את עצמם למחקר מדעי ללא מעצור וללא הפרעה.
וכך תהיה האוניברסיטה שלנו מקלט למאות צעירים עברים בעלי-כשרון, אשר השאיפה ללמוד ולמחקר עיוני – ירושת אבות מדור דור – הכתה שרשים עמוקים בלבם, ואשר ברוב המקרים הם מוכרחים להשקיט עתה את צמאונם הבוער בסביבה לא-יהודית ולפעמים קרובות גם בסביבה הרואה אותם בעין לא טובה.
אוניברסיטה עברית? כן. ואינני מאמין שיש פה מי אשר יוכל לתאר לפניו אוניברסיטה בירושלים, והיא איננה עברית. הדרישה, שהאוניברסיטה צריכה להיות עברית, מיוסדת על הערכים אשר יצרו העברים בארץ זו ומסרום לעולם כלו. פה, במעמד באי-כח שלוש הדתות הגדולות של העולם, אשר למרות הבדלים מרובים הן בנויות כלם על האמונה באלהים, שנגלה למשה רבנו; בפני עולם זה, אשר נבנה על תורת ישראל, שלם מס לנביאי-ישראל והודה בערכן הרוחני והשכלי של יצירות עם ישראל – הרי התשובה נתנת: מטרת האוניברסיטה היא לעודד את העם היהודי לכך, שיוסיף לחקור ולגלות את האמת. האם תהיה זאת עזות יתרה, אם במקום זה, בין הרי אפרים ויהודה, אביע היום את בטחוני, כי נביאי ישראל עוד לא חדלו לגמרי מעל פני הארץ, כי בצל קורת האוניברסיטה הזאת תתעורר לתחיה רוח הנבואה האלהית אשר שכנה לפנים בקרבנו: האוניברסיטה תהיה נקודת המרכז של החזרת העטרה ליושנה – עטרת ההכרה העצמית שלנו, אשר נתרופפה הרבה לרגלי פזורנו הגדול בעולם. באטמוספירת-ההרים של הגבעה הזאת תוכל הכרתנו הלאומית להיות מתפשטת ומתרחבת, מבלי התרופף על-ידי כך; הכרתנו תאיר באור חדש, וצעירינו ישאבו כחות חדשים ממקורות עבריים. ואחרי שהאוניברסיטה תהיה עברית, הרי כמעט שאין מקום לשאלת השפה בתוכה. על-פי טעות מתמיהה הביטו רבים על השפה העברית כעל אחת השפות המתות, בשעה שבאמת לא נכרתה מעולם מפי יושבי-תבל.
אמנם לרבים מאתנו היהודים נהפכה השפה העברית לשפה שניה, אבל לאלפים מבני עמי הנה והיתה תמיד השפה הזאת – שפת הקדש. ובחוצות תל-אביב, בכרמי ראשון ורחובות, בחוות חולדה ובן-שמן כבר נהפכה השפה לשפת אם. פה, בארץ-ישראל, בתוך בלבול זה של לשונות, מצוינת השפה העברית בתור השפה היחידה, שבה יוכל כל יהודי לבוא במשא-ומתן עם כל יהודי אחר. ואין לי צורך להתעכב ברגע זה על הקשי הטכני של ההוראה בעברית. שאלה זו מעסיקה אותנו; אבל הנסיון בבתי הספר שלנו בא“י הוכיח הוכחה ברורה, כי יש ויש להבליג על קשי זה. כל אלה הם פרטים אשר עינו בהם בתשומת-לב, ואשר עוד נוסיף לטפל בהם לכשתגיע שעתם. ובכן, תהיה שפת האוניברסיטה שלנו עברית, כשם שהשפה הצרפתית היא שפת הסורבונה, או השפה האנגלית – שפת אוקספורד; ומובן מאליו שיורו בה גם שפות אחרות, עתיקות וחדשות, במחלקות המתאימות לכך; ובין השפות האלו, מקוים אנו, שיושם לב ביחוד לשפה הערבית וליתר שפות-שם. האוניברסיטה העברית, אם כי היא נבנית בשביל היהודים, תאסף כמובן אל תוכה בחבה רבה בני כל גזע וכל שבט; כי ״ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים”.
חוץ מהמחלקות והמכונים הקבועים של אוניברסיטה מודרנית יש ענפי מדע המתאימים ביחוד לאוניברסיטה העברית שלנו: חקירות ארכיאולוגיות, אשר הפיצו אור על הרבה חידות מצרים ויון, עוד תביאינה פרי רב, אשר יאסף בארץ הקדומים – בארץ ישראל. האוניברסיטה שלנו תמלא תפקיד חשוב בשדה מדע זה. בשאלת המחלקות, שתפתחנה תחלה באוניברסיטה שלנו, יש לנהג לעת-עתה צמצום ידוע מטעמים מעשיים. אמנם כבר עתה יש אילו התחלות בארץ לאוניברסיטה זו: יש לנו בירושלים גרעין של מכון פסטר ותחנת-בריאות עברית, אשר נעשו בהם חקירות די חשובות בבקטיריולוגיה והיגיינה; יש בית-ספר לטכניקה בחיפה והתחלה של תחנת-נסיון חקלאית בעטלית. על-יסוד חקירות מדעיות ושימושן, יש לנו הצדקה לקוות שנגרש את פגעי התאומים של א"י – המלריה והגרענת, גם נשרש אחרי מחלות אחרות המצוינות בארץ. בעזרת שיטה מדעית נוכל לעבד כראוי את אדמת כל הארץ הברוכה והפוריה הזאת, אשר כל-כך רבה העזובה בה עתה. החימיה והבקטיריולוגיה, הגיאולוגיה והאקלימולוגיה תצטרכנה להושיט כאן יד אשה לרעותה. מובן איפוא, וברור הערך הגדול של האוניברסיטה להקמת ביתנו הלאומי. וכל זה מזכירנו עובדה, אשר אחרי ארבע שנים של מלחמה נוראה ושל השתמשות במדע לרעת האדם, עלול אדם לשכחנה – והיא: שעלינו להביט על המדע כעל מרפא לפצעים רבים, וכעל מתקן מעוותים רבים.
ועל-יד החקירות המדעיות יתפשו מדעי הרוח מקום של כבוד. המדע העברי העתיק, האוצרות העשירים החבויים בספרותנו הפילוסופית, הדתית והמשפטית, צריך שיוצאו שוב לראות אור, ינערו מאבק הדורות ויכנסו לתוך החיים החדשים, העומדים להתפתח בארץ זו; וכה יקשר עברנו אל ההוה שלנו.
ויורשה נא לי, טרם אסיים את נאומי, להראות עוד על צד חשוב מאד באוניברסיטה שלנו. האוניברסיטה העברית, בהתאמצה לעמוד על הגובה היותר רם של המדע, תצטרך להיות באותו זמן גם רשות הרבים לכל שדרות העם: בעל-המלאכה והפועל החקלאי העברים, צריך שיוכלו למצוא בה בשעות הפנאי את האפשרות להמשכת חנוכם והשתלמותם. דלתות הספריות, חדרי הקריאה והמעבדות שלנו תהיינה פתוחות לפניהם לרוחה, והאוניברסיטה שלנו תשפיע את השפעתה הטובה על העם כלו. גרעין קטן של ספריה קיים כבר כאן, והוספות חשובות מאד לגרעין זה נמצאות עוד ברוסיה ובארצות אחרות. בסדור ספריה אוניברסיטאית והוצאת-ספרים אוניברסיטאית נטפל תיכף אחרי המלחמה. עוד רבות הן ההכנות אשר עלינו לעשות. אחדות מהן הולכות ונעשות עתה, ואחדות – כמו בנין הבית הזה – מוכרחות להדחות עד בוא יום השלום המקוה; אבל האוניברסיטה העברית היא כבר דבר שבמציאות מהרגע הזה. האוניברסיטה העברית, אשר התורה העברית והמרץ העברי יתנו בה את נשמתם, תהיה לחלק משלים של בניננו הלאומי, ההולך ונבנה. האוניברסיטה תהיה כח מושך מרכזי לכל הנאצל והנשגב ביהדות של כל העולם כלו, מרכז מאחד ליסודותינו המפוזרים. ומאידך גיסא יצא ממנה רוח מעורר לכוחות הנרדמים בקבוצינו הנדחים. נשמת עמנו התועה תמצא פה את שמי מנוחתה, מבלי היות עוד נעה ונדה בלי הרף וללא תועלת.
-
מנאום על הר–הצופים בחודש אפריל 1918. ↩
-
מנאום בראשון–לציון, אפריל 1918. ↩
-
מנאום בנחלת–יהודה, באפריל 1918. ↩
-
נאום באספה המכוננת השניה של באי–כח הישוב העברי בשטח הנכבש של א״י – ביפו–ת"א, 1918. ↩
-
נאום בוער העיר ליהודי ירושלים ב–1918. ↩
-
נאום בפני באי–כח הערבים, הארמנים וכו' בבית המושל סטורס בירושלים, ביום ט“ז אייר תרע”ח. ↩
-
נאום בשעת הנחת אבן–הפנה לאוניברסיטה העברית על הר–הצופים – יולי 1918. ↩
המשלחת הציונית בפני ועידת השלום
מאתחיים ויצמן
אנסה למסור לכם בפרוטרוט מכל אשר קרה עם משלחתנו בועידת השלום2. בצהרי יום ד' האחרון היינו בטוחים שלועידת השלום יוזמנו אך ורק באי־כח הסתדרות הציונים. באותו יום בערב, כשנמצאתי עם סוקולוב במלון, הודיע לנו בטליפון בא־כח הממשלה הצרפתית כי הוזמנו להופיע לפני ועידת־השלום ביום ה' שעה 3 האנשים הבאים: נחום סוקולוב וד"ר ווייצמן בתור באי־כח ההסתדרות הציונית, יעקב די־האז בתור בא־כח ציוני אמריקה, אנדריי ספיר בתור בא־כח ציוני צרפת ופרופ. סילון לוי. יותר לא הגיד בא־כח הממשלה הצרפתית – והשיחה בטליפון נגמרה.
דברים אלה הפתיעו אותנו. ראשית, דמינו שנתקבל בועידת השלום ביום ששי ולא ביום חמישי, משום שצירי אמריקה הנמצאים בלונדון לא יספיקו להגיע לפריס. מלבד זאת חפצנו שגם אוסישקין יוזמן לועידת השלום. אנו רק שאלנו את בא־כח הממשלה הצרפתית: בשם מי יופיע סילון לוי, וקבלנו תשובה: בשם יהודי צרפת. בנוגע לבאי־כח ציוני אמריקה הביע בא־כח ממשלת צרפת את דאבונו על אשר לא יוכלו להופיע לפני ועידת השלום, אולם הוסיף שאי־אפשר לדחות את הדבר ליום ששי.
נסינו לראות את סילון לוי, אבל לא עלה בידינו; מכיון שלא היתה כל אפשרות פיזית שדי־האז יגיע לפריס במשך השעות הספורות שנשארו עד הישיבה, פנינו להנהלת האוירונים לראות אם אין אפשרות להביא את די־האן לפריס באוירון. ענו לנו שהדבר תלוי במזג־האויר. אם מזג האויר יהא יפה יביאוהו. לדאבוננו לא היה מזג האויר מתאים.
למחרת בבוקר פנינו שנינו, סוקולוב ואנכי, לבאי־כח אנגליה ואמריקה והבענו את מחאתנו באופן פורמלי על אשר לא ניתנה האפשרות לבאי־כח ציוני אמריקה להופיע לפני ועידת־השלום. על זה ענו לנו באי־כח אמריקה ואנגליה: “הממשלות אינן אחראיות להזמנות הנשלחות. פעולה זו מסורה בידי המזכירות של ועידת השלום, והממשלות אינן יודעות מראש מי ומי מוזמן”. סמוך לכך ראינו את הפרופסור סילון לוי. סוקולוב אמר ללוי: “אנו הולכים בשם ההסתדרות הציונית. אתה הולך בשם שולחיך. נקוה שלא יפרצו ויכוחים בינינו בועידת השלום בדבר פרטים, ושאתה לא תצא באיזה אופן שהוא נגד אינטרסי הציוניות”. נגד זה מחה הפרופיסור בטענו: ״היתכן שאני אצא נגדכם? הלא ידוע לכם כי תמים דעה אני אתכם". כשגמר סוקולוב את דבריו פניתי גם אנכי ללוי בדברים מעין אלה. לוי חזר על הבטחתו ואנחנו נרגענו.
בינתיים הגיע הזמן ללכת לועידת השלום. חלקנו בינינו את העבודה, כיצד ומה ידבר כל אחד ואחד מאתנו. סוקולוב יפתח בביאורים לסעיף הראשון של ההצעות שהכינונו, וידבר ע“ד הזכויות ההיסטוריות של העם העברי על א”י. הוא ידבר צרפתית. נאומו ימשך מששה עד שבעה רגעים. דרושים נאומים קצרים מאד במקרה זה, מפני שהאנשים היושבים בועידת השלום כבר שמעו נאומים למאות ונתעיפו מרוב דברים, ומוטב איפוא לדבר בקצרה, בבהירות ובדיוק נמרץ, וע“י כך לתת אפשרות לבאי־כח הממשלות להציג שאלות. אחרי סוקולוב הייתי אני צריך לדבר ע”ד שאר סעיפי ההצעות. אחרינו ידבר אוסישקין עברית ויתמוך בהצעותינו בשם יהודי רוסיה.
זו היתה הישיבה שקלימנסו בא אליה בפעם הראשונה אחרי הפצעו. אולם קלימנסו לא הרבה לשבת שם, ואחרי לכתו ישב בראש סטיפן פישון, המיניסטר הצרפתי לעניני החוץ.
הישיבה נפתחה בשעה השלישית וחצי.
סוקולוב קבל הראשון את רשות הדבור. נאומו היה קצר ונמרץ. הוא באר את הסעיף הראשון של ההצעות ע“ד זכות היהודים על א”י. הוא הזכיר לממשלות את הכרזתם ואמר שהיהודים לא ישכחו לעולם את א“י. כל חיי האומה תלויים אך ורק בתקוה זו. אמנם, הגיד סוקולוב, יש יהודים החיים בתוך יחידים חיים טובים בגלות, אולם השאלה הלאומית היהודית קשורה אך ורק בא”י, ואין שום פתרון אחר לשאלה זו.
לא יכולתי לראות את פניו של סוקולוב, מפני שישבתי מאחוריו, אבל מבלי להיות סנטימנטלי עלי להגיד שבשעת דבורו היה מורגש שאלפים שנות גלות וסבל ישראל רובצות על שכמו. ורושם דבריו היה אדיר. עמדתו היתה רבת מרץ וכל דבור שיצא מפיו היה ברור. באמצע דבריו רצה פישון לתרגם את דברי סוקולוב פסוקים פסוקים, אולם אנחנו חפצנו שרושם דבריו לא ילך לאבוד, ומשום כך נתרגם את נאומו רק לאחר שיגמרנו. המתרגם היה יהודי, והתרגום לא היה רק תרגום בלבד: המתרגם הפיח בה את נשמתו היהודית.
אחר כך דברתי אנכי, בררתי שאר סעיפי ההצעה, בעמדי על צדדיה הכלכליים. תארתי את מצב היהודים כמו שהוא, אמרתי שהמלחמה התישה את כח היהודים והיהדות במדה מרובה משל כל שאר העמים, וששאלת היהודים מתיצבת באותה החריפות גם לפנינו וגם לפניהם. מרכז השאלה הוא שוב שאלת המולדת. מצב היהודים כמו שהוא ברגע זה אינו אלא מצב מחודד ביותר של היסורים הגופניים והמוסריים שהיהודים היו סובלים מאז ומעולם. נאומי נמשך ששה־שבעה רגעים. אנכי דברתי אנגלית.
אז הגיע תורו של אוסישקין. נאומו העברי הקצר והחריף עשה רושם גדול. תרגום נאומו היה מוכן למפרע. אחר כך דבר אנדריי ספיר בשם ציוני צרפת. הוא תמך בדרישותינו ופנה לצרפת, כראשונה בעמים שהרימה את דגל־החופש, שתעזור עכשיו לשחרור היהודים. אחריו קבל רשות הדבור סילון לוי.
את נאומו אפשר לחלק לשני חלקים שונים. בחלק הראשון הרים אותנו עד שמי על, למען יוכל בחלקו השני להורידנו שאולה. בחלק הראשון תאר את פריחת המושבות, את שגשוג הלשון העברית, את פעולת חובבי־ציון, ו״כל ישראל חברים“, דבר על הציונים, על גודל השפעתם המוסרית בהרמת ההמון היהודי והגברת שאיפתם לא”י. אחרי זה בא החלק השני, שבו אמר: הגם שזכותם המוסרית של הציונים גדולה מאד, הרי צפונה סכנה בהגשמת שאיפותיו של העם העברי משלשה טעמים:
ראשית: א"י היא קטנה ודלה, והתפתחותה קשה. כבר עכשיו נמצאים בתוכה משש עד שבע מאות אלף ערבים החיים בדוחק רב. והיהודים, למרות ענים, יש להם צרכים יותר מרובים ואורח־חיים יותר מעולה.
שנית: היהודים שיבואו לא"י יהיו רובם יוצאי רוסיה, הנושאים בקרבם יסודות מהפכניים.
שלישית: הוא מוחה בתוקף נגד פעולת ״המועצות היהודיות" הדורשות זכויות לאומיות כפולות ליהודים, דבר שהנהו נגד היושר.
לוי סיים נאומו בפסוקי תהלה ושבח לצרפת. נאומו נמשך עשרים רגע. כשגמר היינו נדהמים. לא מפני שדבריו עשו רושם – המועצה לא שמה לב לנאומו – אלא מפני חלול השם שבדבר. מה יכולנו אז לעשות? דברי כל אחד מאתנו נמשכו מששה עד שבעה רגעים, בשעה שדבריו נמשכו עשרים רגע. אם נדרוש שוב רשות הדבור יצא שאנו עומדים ומתוכחים בינינו לבין עצמנו. אוי לנו מהשתיקה ואוי לנו מהדבור. וכאן נתרחש נס מן השמים. לנסינג שר־החוץ האמריקני פנה אלי בשאלה: אמור לי אדוני הד“ר, מה כונתך במלים ״בית לאומי עברי”? הרגשנו כאלו נפתח לנו פתח־הצלה. בשאלה זו חלצה אותנו אמריקה מהמיצר. חוב גדול אנו חייבים לה ולעולם לא יהיה בכחנו לפרעו. על שאלתו של לנסינג קמתי ואמרתי: ״ביסוד בית לאומי עברי אנו מתכונים ליצירת תנאים שכאלה בא“י שיאפשרו לנו העברתם של 60–50 אלף יהודים לשם מדי שנה בשנה, התפתחות שפתנו, יסוד בתי ספרנו, אוניברסיטות ושאר המוסדות הלאומיים ולעבוד בסדר בכוון זה עד שא”י תהיה לבסוף עברית, ממש כמו אמריקה היא אמריקנית ואנגליה היא אנגלית".
כשגמרתי את ברורי פניתי ללנסינג ושאלתי: ״עכשיו מובן לך?" – ״בשלמות" – ענה לנסינג. בלפור הראה שהוא מרוצה מאד. על שאלת לנסינג אמרתי גם: “אמנם התגשמות הציוניות היא תעודה קשה. ואנו, שהקדשנו לכך כל חיינו יודעים זאת יותר מאחרים, אולם עם כל הקושי שבדבר הרי זה יותר קל מחיינו עכשיו. לא זוהי השאלה אם התגשמות הציוניות היא תעודה קשה, השאלה היא רק אם היא תעודה אפשרית”. הזכרתי את הדוגמא של ההתפתחות הנפלאה של טוניס במשך 30 השנים האחרונות, ואנחנו – הוספתי – נשיג את מבוקשנו, מפני שיש רצון יהודי, כסף יהודי, כח יהודי ומח יהודי. אשר לשאלת הלאומיות הכפולה הרי זו לא נזכרה כלל בהצעותינו. יש אנשים בעלי פחד, ולפחדנים לא יועילו כל הוכחות, כי אין ההגיון מדבר אל לבם. באשר אילו דבר ההגיון אל לבם, אפשר היה להוכיחם שאפילו חברת “כל ישראל חברים” היא בבחינת לאומיות כפולה. האנשים מסוג של לוי הם רק 5% של העם העברי, השאר אין להם פחד והם הוגים ופועלים ממש כמוני. ואז דברתי על יהודי רוסיה, שעליהם אמר לוי כי יש להם טבע מהפכני. אמרתי שלרגלי האטמוספירה שבה הם חיים אין הם מסוגלים לחשוב כאנשי אירופה המערבית, אבל אין לשכוח שהמושבות בא“י (שסילון לוי הלל אותן כל כך) נתפתחו כמעט אך ורק ע”י יהודי רוסיה. ומה שאנו רוצים זהו דוקא לגלות את כחות הבניה הגנוזים ביהודים אלה.
בזה גמרתי.
בלפור אמר על נאומי שדברי היו כמדקרות חרב. כשיצאנו שלח בלפור את מזכירו אחרינו לברכנו. מונינו (שר החיצון האיטלקי) היושב כרגיל בקר רוח, קפץ הפעם ממקומו ולחץ את ידינו. אחר כך נגש אלי סילון לוי והושיט את ידו, אולם באופן אינסטינקטיבי אספתי ידי ואמרתי לו: בינינו הכל נגמר. אתה בגדת בנו!" לוי מהר אל סוקולוב – ואף הוא מנע את ידו ממנו.
המשלחת הציונית עוד תקרא כמה פעמים להופיע לפני ועדה מיוחדת שעליה לדון על פרטי התזכיר. ״הבית הלאומי היהודי" הוא כבר בפרינציפיון דבר שבמציאות, וצורתו המסוימה תלויה בפעולתו ובמסירותו של העם העברי.
( <קונטרס א.>, י״ד ניסן תרע"ט, יפו).
הקלפּה והתוך
מאתחיים ויצמן
א1
עומדים אנו לפני מאורעות גדולים, הנוגעים לחיי דורנו ולחיי הדורות הבאים אחרינו. וטוב, כי נתן מזמן לזמן דו"ח מפעולותינו.
בראש חודש שנה זו מלאו עשרים ושתים שנה מן היום שנתכנס הקונגרס הציוני הראשון, אשר בו ערכנו בפעם הראשונה את כוחותינו לעבודת התקומה הגדולה. אז התוינו לנו את המטרה: בית לעם ישראל בא“י”. זאת היתה התכנית, זאת היתה מלת התחיה. מאז ואילך היו לנו קונגרסים של אחדות ושל פירוד גם יחד, אבל המטרה הגדולה: ״טשרטר!" מלה זו נשאה על כל שפה. ובאותה שעה ניתן בחלל העולם, ומשנה לשנה ומקונגרס לקונגרס בקש את התגשמותו בחיים ובמעשה.
לקונגרס השלישי בא הד“ר הרצל ואמר את המלה המגשימה הגדולה: ״צ’רטר!” מלה זו נשאה על כל שפה. ובאותה שעה ניתן במלה הזאת הבטוי הנכון של תכניתנו.
לקונגרס הששי בא הד“ר הרצל ואמר: הגענו אל קיר של ברזל. אין דרך לזוז הלאה. הדברים הכניסו מבוכה במחנה. זמן מה תעינו בכה וכה ולבסוף אמרנו: הבה ונשים את פנינו למולדתנו, נלך ונעבוד בכוחות עצמנו, נלך ונסול את הדרך הגדולה לפני עמנו, נלך ונפיץ מן הארץ את קוי התחיה על כל פזורי הגולה. הלכנו לארצנו ועבדנו בה, רכשנו שם קנינים גדולים, חמריים ורוחניים, החיינו את לשוננו, פתחנו בתי ספר, פיתחנו אידיאות חדשות, ענינים חדשים, ואמרנו עם לבנו: העבודה הזאת היא אשר תפרוץ את הדרך לעם. וכששב הברון רוטשילד מנסיעתו לא”י, אחרי שלא ראה אותה ארבע עשרה שנה, אמר: אלמלא אני עבדתי בארץ לא היו הציונים יכולים לבנותה, אבל אלמלא הציונים, היתה עבודתי חוזרת לתהו ובהו.
באו שנות המלחמה, שנות התמוטטות מוסדי עולם – והיאוש הגדול תקף את עמנו וערפל כבד כסה את שמיו. ובעצם הימים החשכים האלה התחילה להתרקם לאט לאט ההכנה הפוליטית שלנו, אשר תוצאתה היתה ההכרזה של בלפור.
מה היה הטשרטר הנכסף, האידיאל של הציונות בימים ההם? – לא מדינה, כי אם תנאים מדיניים טובים לעבודה. השולטן התורכי לא נתן לנו אז את התנאים האלה והממשלה האדירה בעולם היא היא הנותנת אותם לנו. ובהשמע קול ההכרזה עברה חרדת אלהים בעולם היהודי, חרדת גיל מקצהו ועד קצהו, אור הבהיק בחשכת עולמנו, וכל הרוחות המדוכאים נעורו לקראת תקות־חיים חדשה. העם הרגיש באופן אינסטינקטיבי מה היא ההכרזה הזאת לו ומי הוא המכריז הגדול.
ואולם מה דרשנו? – לא ממלכה יהודית. אנו לא דרשנוה, ואילו היינו דורשים אותה לא היתה ניתנת לנו. ומשום מה לא דרשנו – מפני שלפי מעמדנו הדל בארץ איננה יכולה עוד להנתן לנו. אבל אנו השגנו את אשר דרש הרצל מהשלטון התורכי, לא פחות. יותר מזה: השגנו זכויות כאלה, אשר הממשלה התורכית לא היתה יכולה לתתן לנו. אנחנו דרשנו כי יבראו בא“י תנאים אשר על פיהם תעבור האדמה שאין לה בעלים אלינו, אשר על פיהם תוכל ־האדמה להתנער משממונה, כי תסוללנה מסילות־ברזל, כי יעבירו תעלות־מים בארץ, למען נוכל לעשות בה התישבות אינטנסיבית וצפופה – אלה היו דרישותינו העיקריות ועד כמה שאפשר לשפוט עפ”י סימנים, חושבני כי הממשלה האנגלית והממשלות האחרות תאשרנה את הדרישות האלה. אנחנו דרשנו עוד דרישה: יצירת הנהגה בארץ אשר תקל עלינו את העבודה. ההנהגה הזאת לא תהיה עוד יהודית, ואולם היא תהיה קרובה לרוחנו. עוד עשרות בשנים תעבורנה עד אשר יבנה ביתנו אבן על אבן, נדבך על נדבך. א"י לא תהיה חלק מסוריה או ממצרים, היא תהיה מדינה לעצמה בתוך גבולותיה היא. התנאי הזה יתמלא ודאי.
הציונות לא היתה בנויה מעולם על אסונות וקטסטרופות ביהדות. הציונות לא נבנתה על חורבן מיליוני יהודים אשר הצטרכו פתאום לעזוב את ארצות מגורם. הציונות נבנתה על יסוד עליה מודרגת. ואילו פתחנו היום את שערי הארץ והיינו מכניסים מאה אלף יהודים – האם לא כטפה מים־הצרה היו? אנו עומדים לפני קטסטרופה נוראה. היהדות הפולנית הרוסה, הפוגרומים באוקראינה נוראים וברוסיה שוררת הבולשביות. שום הסתדרות מדינית שבעולם אינה יכולה להועיל בתקופת אסון כזה. אין ארץ, שתוכל לקלוט עתה את העם האומלל הגדול. גם אם יתנו לנו את כל אפריקה – לא תמצא לנו, ועל אחת כמה וכמה א“י הקטנה. אל תשכחו כי כל פעולה אשר תעשה בא”י – העולם הגדול יביט עליה בשבע עיניו.
שוו בנפשכם לרגע כי תמלא הארץ המון מהגרים, שבאו בערבוביה, ללא כל שיטה וסדר – מה תהיינה התוצאות! הקדחת והרעב יעשו בהם שמות, והעם באסונו יהיה המתאונן עלינו. הוא יקרא: אנשים בלי אחריות הם הציונים, הם השלו את נפשנו! ועל כן אנו אומרים: בעליה מסודרת ובעבודה תכניתית נושע! אנחנו איננו יכולים ללכת תועה אחרי מלים יפות, אחרי מאמרים רמים. במאמרים לא תבנה הארץ ואין אנו יכולים ללכת אל הארץ על מנת לעזבה מיד וקללה על שפתנו. אנו רוצים ללכת לארצנו ולהשאר בה ולחיות בה.
שואלים אותנו, אם יש לנו תכניות לעליה? כן, יש לנו תכניות גם לכספים, אבל כספים אין לנו. הנה שאלת התישבותם של החיילים אשר בגדודים העברים בארץ – ושוכחים, כי הושבת איש אחד על הקרקע עולה שמונה מאות לי"ש. מה שיש בקופתנו אין אתם יודעים, אבל אתם יודעים את התקציב אשר אנו רוצים בו.
אנו הולכים עתה לא"י. אחדים מאתנו ישארו שם ויתחילו בבנין הסתדרות־הישוב הגדולה. ימים קשים יגיעו, אבל אמונתי חזקה. הייתי אופטומיסט ואני אמות אופטומיסט. הוו יודעים כי אין שנוי לרעה בעולמנו המדיני. אין עורכים משחק עם העם היהודי המעונה. מחנות צבא אין לנו, אבל כח מוסרי יש לנו, ולא יקום שלום בעולם עד אשר תושב לנו ארצנו.
ואולם רועד אני מפני היום הגדול הבא, יום הנסיון הגדול, אשר בו יצטרך כל יהודי ויהודי מאתנו לענות על השאלה: אם מוכן הוא להקריב את כל אשר לו לעמו ולארצו?
(<חדשות מהארץ>, 24 ספטמבר 1919).
ב 2
שתיקתי הארוכה, מאז התיצבנו לפני אספת השלום, נתנה כמובן, מקום לחששות. אנשים לא יכלו להאמין, כי לא התרחש בינתים דבר חשוב הראוי לדון בו. עבודת ועידת השלום ממושכת היא, והיא גוזלת זמן רב. תנאי השלום עם תורכיה, שבהם תלויים ענינינו, יכולים לעלות על הפרק רק אחרי כריתת ברית־השלום עם גרמניה, אוסטריה ובולגריה, ועם שתי המדינות האחרונות עוד טרם נסתיימו הדברים.
מוקיר אני את קוצר־הרוח של אחינו בני ישראל, הבא מתוך כמיהה ותשוקה לוהטת לסוף הדבר. עלינו להבין, כי א“י נמצאת, כמו לפנים, בין שתי ארצות תוססות, ואם גם חזק מאד יהיה השלטון בארץ, לא יוכלו המאורעות משני עברי הארץ לעבור עליה בלי השפעה. התנאים הכלכליים מקשרים את א”י לסוריה ולמצרים, וכל מה שאירע בסוריה ובמצרים משתקף גם בא"י. התנועה הכל־ערבית התפשטה והתיצבה במערכה נגד התנועה הציונית. הבטחת בריטניה שמשה נשק חד למתנגדי הציוניות, למתנגדי אנגליה ולכל המתנגדים בכלל להתערבות ממשלה אירופית בעניני המזרח הקרוב. מפני שעניני אנגליה וצרפת אינם עולים בד בבד, לפיכך נפוצו כל מיני שמועות ובדותות.
עד כה לא נקבעה עדיין באספת השלום שום שיטה פוליטית מסוימת בנוגע למזרח הקרוב. עוד לא נחתך גורלם של כל חלקי הממלכה התורכית. הערבים, הסורים והארמנים – עניני כולם מוטלים עדיין בספק, ומכיון שיש חכוכים בין עמים וגזעים הדרים בכפיפה אחת, אנו נמצאים לפני מעצורים ומכשולים רבים.
א“י נתונה עתה תחת שלטון כובש צבאי, שאינו עדיין האחראי לממשלת הארץ. ההסתדרות הציונית עשתה את כל אשר בכחה לבוא במגע ומשא עם שלטונות ההנהגה בכל שעת צורך, כשהיתה נשקפת איזו סכנה לעניני הצבור היהודי. ברוב המקרים הצלחנו לבטל למפרע כל דבר שהיה עלול להזיק להתקדמות הציוניות. אולם, הציונים חששו, כי באין צעד קדימה יש נסיגה לאחור; כי אין להמשיך מצב של קפאון, לבל תחלש התלהבותו של העם ועוז רצונו. מגמתנו איפוא היתה להשיג מאת הממשלה הבריטית גלוי דעת חדש, והממשלה הבריטית נתנה את דברה באופן ברור שאינו משתמע לשני פנים וגם הודיעה לממונים על ההנהגה של א”י, שהבית הלאומי היהודי הוא עובדה מוחלטת.
הציונות יכולה להביא בחשבון את המצוי בחיי היהודים, את הצרות הרגילות, אבל לא הרי־געש, כי שום איש מדיני אינו בונה את פעולותיו על בסיס של מהפכות פתאום העתידות להתחולל. זכרו את דבר הרצל: ״הציונות היא ליום המחרת"! אי־אפשר להעמיד בסכנה את כל התנועה הציונית מתוך רדיפה אחרי התחבבות על הבריות. צריך להודות, כי הציונות אינה יכולה לעמוד בפרץ ולהביא את תשועת העם הגדולה בצרה הנוכחית. עלינו לבנות את ביתנו לאט לאט.
התנתן לנו ההזדמנות, לבצע את שאיפתנו בא"י? אני אומר ועונה בחיוב: הן!
לנו נחוץ, כי א“י תעמוד ברשות עצמה, שלא תבלע לא במצרים ולא בסוריה, שכל אוצרותיה הטבעיים ישמשו סיוע להכשרת האדמה, לפתוחה ולטיובה. גבולות הארץ צריכים להיות מוצבים באופן כזה, שכל אגל מים הדרוש להשקאת הקרקע יזל בתוך גבולותיה. כח קליטתה של א”י מוגבל הוא מאד, ורק בהנתן לה התנאים הנאותים יגדל ויחזק הכח הזה. נחוץ לשחרר את הקרקע, באופן שלא נקפח את הזכות הצודקת של בעליה ובאופן שתנתן היכולת לנו להכשיר את האדמה העזובה והנשמה ולפתח את כוח הקליטה שלה. אלמלי אפשר היה להבטיח למי שיש לו שלש מאות דונם קרקע, למשל, שע"י השקאה וסלילת דרכים וכדו' יעלה בידו לחיות על החלק הששי מאדמתו באופן לא גרוע ואולי עוד יותר טוב מאשר על כל שטח נחלתו, היה בודאי מתרצה להסתלק מהשאר. כך נפתרו השאלות באוסטרליה ובזילנדיה־החדשה, ואנחנו נוכל באופן כזה לגאול חמש ששיות מהארץ הנשמה היום. חוץ מן הקרקע צריכות העבודות הצבוריות בארץ להמסר לרשותנו. צריך שתהיה ברירה נכונה של סוגי העולים, למען יהיו מוכשרים ומסוגלים להאחז בקרקע ולעשות עליה את העבודה הדרושה. אם נעשה כך – מאמין אני כי נוכל להעסיק בחקלאות ובעבודות צבוריות כחצי מיליון נפש במשך השנים הקרובות. אפשר להפיק מן הירדן כח חדש העלול להיות לברכה לתעשיות העומדות להתפתח ואשר תיצורנה גם את הבסיס להתפתחות ישוב עירוני. ההנחה הרגילה היא, כי כל מתישב על הקרקע גורר אחריו שנים שלושה מתישבים עירוניים. ההתפתחות התרבותית, בתי הספר וכו', ישמשו כרים נרחבים לסוגי עולים אחרים – וכל אלה יחיו את הארץ.
אני מאמין כי התנאים המדיניים יהיו מעין אותם התנאים הדרושים לנו. ההנהלה הציונית דרשה זכות קדימה בנוגע לכל המפעלים הצבוריים, שתנתן להסתדרות אשר תהיה ״חברה לתועלת הרבים" ולא תעבוד לשם רווחים. הלשונות עברית, אנגלית וערבית תהיינה השפות הרשמיות של הארץ. זכותם של הערבים הנהנים מיגיע כפם לא תקופח. אדמת המרעה בדרום א"י יכולה להעשות ארץ נושבת, מבלי לגעת בחלקות האדמה השמורות בידי הבדוים. במועצת העליה ישתתפו יהודים עם פקידים בריטים. בחוזה יאמר מפורש, כי הממשלה האפוטרופסית תשגיח על הארץ רק עד שתהא מוכשרה לעמוד ברשות עצמה.
(<חדשות מהארץ>, 6 באוקטובר 1919).
ג3
הממשלה הבריטית מכירה את הדעות של ההסתדרות הציונית בנוגע לשלטון בארץ־ישראל ותחת חסותו של איזה מנדט היא צריכה לעמוד. ההסתדרות הציונית לא דרשה השגחה יהודית על ארץ־ישראל. ההסתדרות הציונית בקשה רק שהממשלה וההנהלה בארץ־ישראל תהיינה בהתאם לגורל הארץ בעתיד, שעליה להתפתח, תחת חסות אחד המנדטורים, לבית הלאומי של עם ישראל.
ולפיכך צריך לראות ביהודי ארץ־ישראל לא את באי־כח הישוב שם, אלא את באי־כח עם ישראל כלו, הקשור ברוחו לארץ־ישראל, ולראות בארץ הזאת את ארץ־ישראל בעתיד. הממשלה בארץ־ישראל צריכה להיות כזאת אשר תוכל להביא את הארץ לידי התפתחות מהירה לבית הלאומי של עם ישראל. צריך ליצור תנאים מדיניים וכלכליים, שישמשו ערובה להגשמת המטרה הזאת. חלק היהודים בממשלה ובהנהלת הארץ צריך לגדול יחד עם התפתחותה לבית לאומי.
העבודה שההסתדרות הציונית רואה לפניה היא: לעשות את ארץ־ישראל עברית בהקדם האפשרי, מבלי להזיק לעניני הערבים. דבר זה יאופשר ביחוד ע"י אמצעים כלכליים.
אחד היסודות העיקריים של האמצעים הללו הוא: כניסה חפשית ליהודים לארץ. ההסתדרות הציונית רוצה לשמור על הזכויות הקימות של תושבי הארץ, אבל עם כל זאת היא מאמינה שיש מקום להתרבות תושבי הארץ מבלי להזיק לעניני התושבים בלתי־היהודים, וכשם שהרויחו שכני המושבות היהודיות הקיימות מהישוב העברי, ככה עתידים גם הפלחים שהאפנדים מנצלים אותם, להרויח הרבה מישוב עברי חדש.
ההסתדרות הציונית יודעת כי המסחר צריך לרבות בארץ ולהגיע למכסימום. בשנים הראשונות תוכלנה העבודות הצבוריות להעסיק יהודים רבים ולסייע להתאחזותם בארץ. ההסתדרות הציונית דורשת לעצמה את הזכות לעשות את העבודות הללו ולהביאן לידי התפתחות רחבה.
הדבר ברור, כי התפתחות הארץ תוכל להעשות אך ורק על ידי העם העברי, אשר לו הרצון, הכשרון והאמצעים הדרושים לכך. ההסתדרות הציונית רוצה, כי בהתפתחות הארץ תנתן זכות הבכורה לעניני הכלל, אבל אסור גם להוציא מהכלל את עניני הפרט.
ד4
שתי חזיות לעבודתנו הפוליטית: האחת בלונדון ובועידת השלום והשניה פה בא“י. הדבר המעניין את היהודים פה ובחו”ל, הריהי השאלה היסודית: המקבלים אנחנו דבר־מה ואם דרשנו די־הצורך?
תוקף הדרישות היה תלוי בכחנו הפנימי, וכחנו הפנימי נובע משני מקורות: מענויי הגולה, מצרת היהודים, וממקור החיובי, מתוך הכרת כחות היצירה שביהדות. לנו לא היו כל הכחות האלה גלויים תמיד. זמן רב לא ישבנו במרכז היהדות, כי אם בארץ אשר הציונות לא עמדה בה על הגובה הראוי. הגיעו לאזנינו צלילי תנועות גדולות. אבל לא היה עוד בצלילים האלה כדי לתת את כח הדחיפה הדרוש.
המאורעות האחרונים, הקטסטרופות שבאו על עמנו, לא היו לסיוע לעבודה הפוליטית החיובית, כי אם למעצור, משני טעמים: בהפתח לוע הגיהנום לבלוע את עמנו בכל ארצות הרדיפה, אי אפשר היה לנו להיות חפשים בעבודתנו, הפרעות הלמונו בכח איתנים, בשועה החזקה שבקעה שמים: ״הצילו!" ומצד השני הן שלטה בנו ההכרה, כי אין בכח שום תכנית ארצית פוליטית להביא את העזרה הרדיקלית לענויי העם ההולכים וגדלים. לפיכך לא יכולנו לעבוד, אלא לפי שהורתנו רוח בינתנו הפנימית, לפי התנאים, לפי האפשר להשיג ולפי האפשר להגשים – והאחרון חשוב מהראשון.
לנו נראה, כי מרכז הכובד של עבודתנו הוא בהכרת הזכות ההיסטורית של עמנו על א“י. לאחר שיחתם השטר המוסרי הזה ע”י ממשלות העולם – יבוא פרעון השטר ע"י ההתאמצות הפנימית של היהדות. זאת היתה בקירוב הפילוסופיה של כל העבודה הפוליטית שלנו. וברור היה לנו למן היום הראשון, כי בין ההכרזה על הזכויות ובין רכישתן תהיה התקופה הקשה ביותר בציונות, אשר בה יעמדו כל תבונתנו וכל כחותינו לפני הנסיון הגדול של חבלי גאולה.
הכרזת בלפור בנו היא. היא היתה בשבילי התביעה הגדולה, שהיתה צריכה לעורר את המוני העם וליצור בהם כעין תנועה משיחית, – ומה יצרה באמת? מלבד הגדוד העברי בא“י, אשר בו אני רואה ניצוץ מכל אשר קויתי לראות, – לא נתעוררה התנועה. ההתלהבות הראשונה עברה. הלא גם כסף לא הוכנס לנו אלא כחצי מיליון לי”ש. היהדות לא נענתה עוד, לא קם עוד החזון הגדול, לא סערו המונים כאשר ראינום בגדודי המתנדבים האנגלים הראשונים, וזה ממעט את דמות ההכרזה. אולי גם אנו אשמים בדבר, כי לא היינו בהמוני העם ועמהם.
אינני דיפלומט. ואם השגתי דבר – הרי זה בגלל מה שאינני דיפלומט. דיפלומטים רבים וגדולים ממני ראה בלפור. אם רוצים אתם להמיתני – קראוני דיפלומט. אני באתי אל בלפור כאיש מן העם. כאיש רחוק מדיפלומטיה. ביושר ובתום לבב הגדתי לו את דבר עמי. ולכן הבין אותי. מפני שככה נגשתי אל מפעלי ומפני שיושר ותום לבב היו כלי זיני, לכן לא יכולתי למסור בלתי אם את אשר הרגשתי.
אני קובע דברי: להכרזה ולמנדט יהיה אותו הערך, אשר אנחנו נתן להם. עלינו לראות כבר מעכשיו את המנדט כאלו הוא נתון. ועל יסוד הכרזת זכויותינו עלינו להקים את כל התנועה האדירה הנחוצה להגשמתו. עלינו לא רק לתכן תכניות בהגיון ובמדע (אלה הולכות ונעשות וצריכות להעשות), כי אם עלינו לגיס את כחנו הגדול ביותר, ליטול את נשקנו הנערץ ביותר – את הנבואה, אם גחלתה עודנה לוחשת בחביון היהדות.
ישאלוני, אם רואה אני חזון גדול זה, הבה אשיב: אני רואה ניצוצות. ואולם את השלהבת אינני רואה.
מה שהושג מבחינה פוליטית – הוא: בתוך גבולות א“י יוצרו תנאים כלכליים־מדיניים, טובים להתפתחותנו, בידי העם העברי תהיינה זכויות בדומה לעבודות צבוריות, לקניית קרקעות ולרכישתן, ופתוח הלשון, החנוך והתרבות העבריים. הנקודה החשובה ביותר, אולי זאת היא: היהדות בא”י תוכר כיחידה פוליטית לא רק בשם אלה היושבים בה בפועל, כי אם גם בשם כל בני עמנו היושבים בא“י במחשבה. ההסתדרות הציונית, או זו אשר תוצר תחת ידיה, תוכר ע”י העולם הפוליטי ככח מדיני.
בעזרת התנאים היסודיים האלה ובעזרת ההנהלה האנגלית בא"י אשר גם היהודים צריכים להשתתף בה ולהשפיע עליה ברוחנו, תנתן לנו האפשרות לעבודה הגדולה.
והנני עובר אל חזיתנו פה בארץ.
עד בואי הנה עמדה הממשלה האנגלית על נקודת המבט של Status quo, של השארת המצב בהויתו. לפיכך אי אפשר היה לעשות דבר. המצב הזה הביא לידי דימורליזציה ויאוש. כשלה האמונה בהבטחת אנגליה. כי באמת התנגדו האנגלים לכל התחלה של עבודה שיטתית.
אבל עתה בא כמעט שנוי גמור. אמנם עלינו להלחם עוד בגורמים אובייקטיביים. כי אין ממשלה צבאית יכולה לעבוד באותה מהירות של ממשלה אזרחית נורמלית, וכל צעד הנעשה על ידיה, לאט לאט הוא נעשה. ואולם יש כבר מצד האנגלים היום הסכמה לעבודה מסוימת ולתכנית של ראשית עליה. העבודה כמעט תספיק לזמן רב לפי כוחות הארץ; המשך השנוי תלוי בעבודתנו. האנגלים אינם מאמינים בנאומים, הם יודעים את הממש, את הקים.
השאלה הערבית מסובכת היא. אנו בעצמנו תנועה לאומית הננו, ואם באמת יש בקרב הערבים תנועה לאומית, עלינו להתיחס אליה ברצינות גמורה. לפיכך יחסתי תמיד חשיבות לפיצל. הוא היחידי, שנוכל להתחשב בו באמת כבא־כח איזו תנועה. ואעפ"י שהוא נמצא במצב קשה, בכל זאת יש לו ההכרה העמוקה, כי גם לטובתו הדבר, אם יעבוד יחד עם היהודים. קבענו גם מעין תכנית של עבודה. מה שנוגע למצב המקומי, הרי הערבים פה נמצאים תחת השפעות שונות. חוששים הם לשני דברים:
א. היהודים יבואו תיכף במיליוניהם ויכבשו את הארץ ויגרשו את הערבים. וכשהם קוראים את נאומי ד’אנונציו שלנו, את נאומי מר זנגויל, הם יכולים אמנם להאמין בכך. ואולם הציונים האחראים לא אמרו מעולם ולא רצו מעולם דברים כאלה.
ב. לדעתם – גם האנגלים חשבו כך – אין מקום בא"י למספר גדול של מתישבים. ואולם זוהי אי־ידיעה מוחלטת. די לשים עין על כל אשר נעשה בטוניס, בטנג’יר ובקליפורניה, למען הוכח כי יש כאן כר נרחב לעבודה גדולה וליהודים רבים, מבלי לגעת גם בערבי אחד.
תשובתנו המועילה ביותר על התעמולה חסרת ההגיון הזאת היא העבודה. רק היא. וזה אשר הסברתי לאנגלים: אם לא יתנונו לעבוד עתה לא תפסק התעמולה, אבל היא תפסיק את עבודתנו.
לשם הגשמת תכנית עבודתנו דרושה הסתדרות ציונית חזקה ומאוחדת. ההסתדרות הציונית באמריקה גדלה מאד בימי המלחמה, תפקיד גדול הוטל על שכמה עד כה ועוד יוטל עליה בעתיד הקרוב, בגלל חורבן היהודים באירופה המזרחית. הגידול של ההסתדרות הציונית באמריקה היה פתאומי, באופן שלא היה לה די זמן להתמזג יפה בתוך ההסתדרות הכללית. ויש בה בהסתדרות הציונית באמריקה מהשפעת הסביבה, רמזים של תנועת מונרו… עלינו, על ציוני אירופה, החובה למשוך אלינו את הציונים האמריקאים כשם שמשכנו אלינו את הציונים הגרמנים בשעתם. זה יעלה לנו על נקלה, אם רק נבוא אל העם באמריקה, שהוא עצם מעצמנו ובשר מבשרנו, ונמסור לו את השאיפות העמוקות של הסתדרותנו הציונית העולמית. תמיד אמרתי: אנו נלחמים בגיאוגרפיה, אנו נלחם גם בים האטלנטי, מעוף הרעיון הציוני יעבור כאוירון על פני האוקינוס ויבלע את המרחק.
עלינו לבוא במהירות האפשרית בקשרים יותר אמיצים עם ההסתדרות הציונית ברוסיה ובארצות אירופה המרכזית. הקשרים בין לונדון וביניהן היו עד עתה, מסבות שונות, בלתי מספיקים. אי ידיעת המצב בבירור, גרמה שם תסיסה ואי־רצון. הועידה הציונית הקרובה תמלא חלק מהתפקיד הזה, כי היא תתן תמונה נכונה מכל אשר לנו לבא־כח ההסתדרויות.
ואולם גם אלה, לפי השקפתי, אינם אלא דברים חיצונים. העיקר הוא – התכנית הברורה לעבודה. עד כה היו רק הכנות, ולא שיטתיות למדי. כמה אמריקות גלינו, ואולם עלינו לגלות אמריקה רק אחת, והיא: התחלת העבודה האמתית. אני יכול לדבר על העבודה רק כאוטופיסט, כשוגה בחזון: לו היו לנו התנאים אשר עליהם דברתי ולו היה לנו די כסף, כי אז היה עלינו להתחיל בעבודות אלה:
**א*. טרנספורמציה של הנקודות הבודדות המסוגלות לכך, כמו בן־שמן, חולדה, דגניה, מחנים, מרחביה, המעובדות בידי קבוצות הפועלים שלנו – למושבי עובדים. לו עשינו זאת, כי עתה היתה לנו הרמת רוח כבירה בעולם כולו ופה בארץ. בהעברה זו היינו מרגישים כי יצאנו מאסטדיה של התחלה ונכנסנו לעבודת ישוב. גם הכנסות הקהק“ל היו מתרבות. אין ספק בעיני, כי אם נגשים את הקטנות האלה ונסביר את מעשינו לעם העברי, אז תוכל הקהק”ל להכניס מליון לי“ש לשנה, כי הלא באנגליה לבד שאוכלוסיה היהודים אינם מרובים ואינם קרובים מאד לתנועתנו, נתרבו עתה הכנסות הקהק”ל פי עשרה ממה שהיו.
מיליון לי"ש לשנה יספיק לפי דעתי, לקניית קרקעות בשנים הקרובות. מלבד עבודה קטנה זמנית זו, שיכולה להעשות עוד לפני אישורו של המנדט, יש לשאוף לרכישת שטחי קרקע גדולים, בשלש נקודות (אם ע“י כך שהממשלה תמסור לנו משטחי הקרקע אשר לה, או ע”י קניות פרטיות) בנגב, בצפון (בגליל) ובעמק הירדן. כל הקרקעות האלה, לו רכשנום, היו צריכות להיות קנין הלאום, ובאופן מקביל צריכה להתנהל האיניציאטיבה הפרטית, אשר בודאי תתפשט על שטחי החוף, על יד הערים.
מאמין אני, כי אפקי ההתישבות מתחילים להתבהר, תפקיד הקבוצות ימשך עוד. אין הקבוצות האלה צורת מעבר, כי אם בית־ספר אשר החיים יצרוהו בשביל החומר האנושי הבא אלינו מן הגולה. אילו היה לנו חומר אנושי אחר, היו אולי נחוצות לנו שיטות התישבות אחרות. הפרמר מקנדה אינו זקוק לשיטת קבוצות. הוא נלחם בטבע, כי הורגל לכך. זה טבעו ואפיו. ואולם למען יתפתח הפרמר היהודי דרושה עבודה קולקטיבית שתקל עליו את מלחמת החיים ותתן ספוק גם לדרישותיו התרבותיות.
ב. העבודות הצבוריות אשר לפנינו, שלש הן: הבראה, השקאה והחשמול של הארץ. הן קשורות עם בנין מסלות טובות ואולי גם עם התחלה של נמל.
הבנק ירחיב את חוג פעולותיו, וכן נעשו התחלות ליסוד בנק של פועלים וליצירת בנק אגררי להלואות למוסדות חקלאיים ועירוניים.
ג. עבודה תרבותית. בסוג זה נכנס ענין יסוד בתי־ספר ושכלולם. וביחוד – יסוד בתי־ספר מקצועיים. בתה“ס הקימים צריכים להתחזק ע”י הוספת כחות הוראה חדשים. וגולת הכותרת של כל רשת ביה“ס בא”י יהיו הטכניקום והאוניברסיטה.
הטמפו של התגשמות העבודות האלה תלוי בהכרח בכח הפנימי של הסתדרותנו ובאמצעיה הכספיים. לו הכירה כל ההסתדרות, כי במצב מלחמה אנחנו, במלחמת עבודה, ולו היתה הכרה זאת פנימית ועמוקה, כי אז הבינונו כולנו, כי אפשר לנהל מלחמה רק בשעה שיש שלום פנימי, רק בשעה שכל הכחות מאוחדים. לנו נחוצה קואליציה של הכחות המשתתפים עמנו בהנהלת העבודה. ובהנהלה הציונית העתידה צריך להנתן מקום לכחות א"י ולכל המפלגות, יותר גדול מאשר היה להם עד עתה.
ה5
ספר קטן פרסם הרצל בשם ״מדינת היהודים“. הרעיון המובע בספר היה קודם בלב, בדעה, מעין תורה שבעל פה. הרצל הביעו, ערכו וסדרו ועשהו לתורה שבכתב. הלכו־ורבו הפרושים ופרושי הפרושים, נתחברה הפרוגרמה הבזילאית ״מקלט בטוח ע”י משפט גלוי“. אלא שעדיין היתה זקוקה הפרוגרמה הזאת לפרושים: מה זה מקלט בטוח? מה זה בית לאומי? בפירוש הבטוי לא רצינו להתעסק יותר. הוא היה לנו לסיסמא, לרעיון רחוק, לאוביקט של תעמולה, ואת פירושו מסרנו לחיים, לימים הבאים. והיו אשר מתוך רצון לעמוד במרחק ידוע מהסיסמא הנאצלה, התנגדו לעבודה מעשית בא”י, לפעולות הגשמה. מקונגרס לקונגרס תעתה התכנית הבזילאית כנשמה ערטילאית, באין הגשמה לה, באין בסיס ריאלי לה. בקונגרס הרביעי נסה הרצל עצמו לפרש, לצור צורה לסיסמא המופשטה. הוא אמר, מה אנו רוצים? – ״טשרטר", טשרטר מהוד מלכותו השולטן. מחיאת כפים נלהבת היתה תשובת הקונגרס בשמעו את המלה הזאת. ומאז נעשה השם טשרטר שגור על שפתי כל ציוני. לא היתה אגודה ציונית בעירה נדחה שלא דנה בהתלהבות על הטשרטר.
ומה דמותו של הטשרטר? – יבוא יום ואנחנו נוכל לספר עליו, להוציאו לפני העולם. יש נוסח הטשרטר, אשר כתב אותו נורדוי בזמנו, והוא היה שמור כל הימים בארכיון הציוני בוינה, בטירקנשטרסה מספר 9, ועין העולם הציוני לא ראתהו. בקונגרס הששי היה כידוע המשבר, הרצל הודיע: באנו לפני קיר הברזל שאין לפרצו. אז הוצעה אוגנדה, וחלק מהציונים החליפו את דגל התכלת־לבן בדגל שחור. ואנחנו פרשנו לעבודה המעשית בא“י. באותה שעה שהוחלט בבזל דבר המשלחת לאוגנדה ישב כאן חברי הנמצא עתה באולם הזה (אוסישקין) בראש אספת הישוב אשר כינס לזכרון יעקב, ואמר ליצור את הסתדרות היהודים בא”י.
באותם הימים, ימי המלחמה באוגנדה, נזדמנתי לעיר אחת עם בלפור, שהיה אז, כידוע, ראש המיניסטריון, אשר הציע את דבר אוגנדה לפני הציונים. בלפור התענין לדעת מפי יהודי רוסי: מדוע היהודים ברוסיה, בעיקר, נלחמים במרירות רבה כל כך נגד הצעת אנגליה. והוא בא אתי בשיחה. התאמצתי להוכיח לו בלשוני האנגלית, שהיתה אז גרועה למאד, את עמדתנו ואת יחסנו לא“י. דברתי, באותי והסברתי – ונלאיתי. אמרתי בלבי: זר לא יבין לרוחנו! והנה, בסוף שיחה אחת, פניתי ואמרתי לו: “אדוני בלפור, האתה תחליף את לונדון בפריז היפה ממנה?” בלפור ענה: “לא! ואולם לונדון בידנו היא וירושלים לא בידכם היא”. אז עניתי ואמרתי: “ירושלים לנו היא. אנחנו פתחנו בה תרבות עולם בשעה שאבותיך חיו עוד כפראים על האי הזה, הנקרא אנגליה”. בלפור התרגש. רגעים שקע במחשבה, ואחר שאל: “הרבים היהודים החושבים כמוך?” – ״מליונים!” – אמרתי.
שיחה זאת שהיתה בינינו לפני שלש עשרה שנה, היתה הגשר למשא־ומתן הפוליטי של הזמן האחרון. בלפור מזכיר שיחה זו בהקדמתו לספרו של סוקולוב. האידיאל היפה של תחית ישראל היה ביסוד ההצהרה האנגלית. ללויד־ג’ורג' אמר: “אני מכיר את החזית בא”י יותר מאשר את החזית בצרפת, כי כל מקום בה ידוע לי מהתנ“ך אשר בו הגיתי תמיד בילדותי”. א“י לאנגליה היתה מתחילה אוביקט שכתוב בתורה. היסוד היה כלו רוחני והגורמים החמריים נכנסו אחרי־ כך. אנחנו השתדלנו להסביר לקברניטי המדינה האנגלית עד כמה שטוב לה לאנגליה להשתדך עמנו, לפרוש את כנפיה על א”י. לא באותות ומופתים נבראה ההצהרה. כי אם ע“י תעמולה אטית. ע”י הוכחה בלתי פוסקת בכח החיוני של עמנו. אמרנו לאנגלים: אנחנו נהיה בא"י, בין אם תרצו בכך ובין אם לא תרצו. בידכם להחיש את בואנו לארץ ובידכם לאחרו, מוטב לכם כי תעזרונו בדבר, כי אתם תסייעו לכך.
אנחנו דרשנו לא טשרטר, לא קונצסיות, כי אם בית לאומי שלם, שיהיה בו משום הגשמת חלומנו הלאומי הגדול. לכך נחוצים תנאים אלה: זכות רכישת קרקעות פנויים, הקלה בקניות קרקעות, זכות קדימה בעבודות צבוריות, אבטונומיה גמורה בחיינו הרוחניים, התרבותיים, בלשון, בחנוך ובספרות, וגם השפעה ישרה על ההנהלה האנגלית בארץ.
סדור העליה גם הוא צריך להיות מסור בידנו. אנחנו דרשנו דרישה זאת ונעמוד עליה גם להבא. אבל אני איני מאמין בעליה בלתי מסודרת. בכאב לב עלינו לציין תמיד, שאין הציונות יכולה לענות על הקטסטרופה. אני מודה לפניכם, כי כשדברנו בועידת השלום על עליה של רבבות אנשים לשנה, נקף לבי בי, לא מפני שהדבר מן הנמנע הוא; הארץ יכולה לקלוט את המספר הזה שנה שנה, אבל בהרס הגדול אשר נהרסנו היום אינני רואה את כחות הבנין העצומים הדרושים לתכנית הגדולה הזאת. אולי אחרי עשר שנים נוכל לאחוז במדות גדולות יותר. עלינו להבין את כל אלה, לבל נבוא לידי יאוש. אין יסוד ליאוש, לא נטינו מן הדרך, אנו הולכים קדימה לאט לאט. ההגזמות שנתפשטו מקודם הולידו בנו מצב רוח פסימי, וזה מובן. זכרו את כל השמועות המוגזמות שהיו מתהלכות בעם אחרי פגישת הרצל עם וילהלם; זכרו את כל שעשועי הדמיון היהודי בתפוצות ישראל שבגולה על הגאולה הקרובה, ותבינו כמה התלהב הדמיון היהודי עתה בימי עניו ומרודו, לשמע מגלת ההצהרה. מובנת ההתרגשות ומובנת נפילת הרוח, אם אחרי שמועות ע“ד רפובליקה יהודית בא”י באים ומוצאים ממשלה צבאית. ואולם עלינו להביט בעיניים פקוחות על הכל. עלינו לבאר ולהסביר, כי ההצהרה האנגלית היא הקליפה, המסגרת, ואת הגרעין ואת התוך עלינו לשים בה. עלינו להפוך את הדבור המת אשר על הניר, לדברי מעשים חיים.
ואולם באחריות גדולה אני רוצה לדבר במקום הזה וברגע הזה על עוד שאלה אחת על השאלה הערבית. אני אומר, כי אם יש אנשים המאמינים כי אפשר לנו לבנות את הארץ על גבי הערבים, הם לא רק טועים, כי אם גם מזיקים. אין לנו היכולת לבוא אל הארץ ולא להתחשב עם היושבים בה מאות בשנים. לנו יש זכות היסטורית על הארץ, אבל אין הזכות הזאת יכולה להנתן לנו על חשבון אחרים. עלינו לשתף את הערבים בכל עבודותינו, עלינו להתאמץ, ע"י פעולות ומעשים, שיהפכו מאויבים לנו למבינים שיש בשבילנו מקום גדול כאן לעבודה, למבינים שאנו חוזרים לארצנו לא כיונקרים פרוסים, כי אם כאנשים שיש להם אידיאל לאומי קדוש, אשר הצדק והיושר להם לקו. אנחנו מאמינים, שההבנה הזאת בוא תבוא, אם רק נתחיל בעבודה אשר תהיה לתועלת לכל יושבי הארץ.
אנו מדברים על תכניות, ואולם העיקר הוא הנשמה, רוח היצירה והנבואה אשר צריכה לפעם את עבודתנו. הפסקה גדולה נהיתה בין העבר העתיק שלנו ובין חיינו היום, תהום מפרידה, חלל גדול בין אשר היה ובין אשר מתהווה. וזוהי הסבה שאין אנו עומדים על גבהנו התרבותי, וזוהי הסבה לפרוד הלבבות ולסכסוכים הפנימיים שלנו. עלינו להכנע לעצמותנו. לשוב לינוק ממקורנו הגדול – למלא את חלל הדורות.
ועוד אחת רציתי לומר לפני עזבי את הארץ. יש אשר פגעי הימים יאפפונו. יש אשר ישימו מחנק לרוחנו, לנשימתנו. יש אשר אנו כורעים לנפול תחת משא הענינים ותלאותיהם. בשעה כזאת – אני מבקשכם – צאו את חוצות ירושלים ועלו בהרים הסובבים את העיר, פנו ולכו אל הסביבה העתיקה, אל הצורים ואל הסלעים העתיקים. תתבוננו בהם ותראו כשהם זעים ומדובבים, עיניכם תחזינה צללים עתיקים זוחלים ועולים מקרביהם, ולחש האבות ורחש הנביאים בפיהם. הם ידברו אליכם, הם ירמוזו: בנינו הקטנטנים, אתם החלותם בעבודה גדולה. אולי אינכם יודעים עוד את המכשולים אשר על דרככם, ואולי תרתעו ואולי תעצרו את מהלככם. בנינו, ידוע תדעו, כי אנו ראינו תלאות רבות ואויבים עצומים, ואנו נשאנו הכל, המשיכו בעבודתכם הגדולה – והצלחתם!
(<הארץ>, 19 בדצמבר 1919).
ו6
לשאלה הערבית יש חשיבות מרובה לעתידות הציונות. הערבים נתונים במקצת תחת השפעת תעמולת־איבה נגד הציונות. מלבד זה עיניהם אל המעשים הנעשים בדמשק, קהיר, בירות, אשר מהן נושבת רוח קנאות. הכרזת אישים יהודים ידועים, מחוסרי אחריות, כמו הכרזת זנגוויל, גרמו בהרבה להטות את לב הערבים להאמין, כי היהודים באים לא“י להשתלט עליהם ולהיות אדוני הארץ לבדם. עלינו למצוא התאמה בין חפצנו אנו לחפץ הערבים, – דבר אשר לא יעשה ע”י נאומים, כי אם ע"י מעשים. זהו דבר נכבד מאד בכל הפליטיקה הציונית.
אחת השאלות הנכבדות ביותר היא שאלת העבודה העברית. על הפועל העברי להשתמש בעבודתו בטכניקה משוכללת, למען יצליח ויעשה חיל בארץ. הפועלים החקלאיים, אשר הסתדרו בקבוצות, מוכנים להאחז באדמה, שתקנה ע“י הקרן הקימת לישראל, ולהקים עליה משקים קואופרטיביים. דרוש שתהיה לקהק”ל הכנסה של 30 עד 40 מיליון פרנק לשנה למען תוכל לפתח התישבות חקלאית קואופרטיבית. הפועלים האלה, אשר לבם מלא אידיאליות נפלאה, יהיו הבסיס לשכבת האכרים שלנו.
אין מעצור למעשה לעלות לארץ, אם אך ימצאו לנו האמצעים הכספיים. יש בארץ עבודת בנין רבה, בנין בתים פרטיים ובנינים שיהיו דרושים לענינים צבוריים. צריכים לבנות בתור התחלה למצער חמשת אלפים בתים, והעבודה תוכל להחלק לחמש שנים. זה ייצור מקום עבודה לאלפים רבים של פועלים יהודים. מלבד זה עלינו להתחיל מיד בעבודות צבוריות שונות: ליבש את הבצות למען בער את המלריה מן הארץ ולהפוך את הבצות האלה לאדמת־מזרע; דרוש גם לבנות מסלות־ברזל צרות בין המושבות לבין החופים (יפו או חיפה). עבודות כאלה יוכלו להעסיק גם עתה ידי אלף עובדים או יותר.
אבל העיקר הוא ההתישבות החקלאית. להסתדרות הציונית ולהסתדרויות יהודיות אחרות יש כיום קרקעות במדה שאפשר להושיב עליהן תיכף אלפי מתישבים חדשים. אנו גם יכולים לקחת בחכירה שטחי אדמה גדולים פנויים, אשר נוכל לקנותם אחרי כן.
מאמין אנכי, בהתאם לדעת אנשי המקצוע שלנו המומחים לדבר, כי אפשר להתחיל מעתה בעליה של שלשים אלף נפש לשנה הראשונה. בשנים הבאות יגדל המספר הזה מאליו, עם התפתחות החקלאות והתעשיות הקטנות.
אך התפקיד הראשון העומד לפנינו עתה הוא ליצור מוסדות כספיים גדולים אשר יוכלו לכלכל את פעולת ההתישבות הזאת. דרוש יהיה למצער סך חמשים מיליון פרנק לשנה, מלבד הכנסות הקה"ק. להתישבות במדה גדולה אין כל מעצור מדיני: היא תלויה כולה אך בנו, ובראש וראשונה בכחות הכספיים שלנו.
ועד דבר אחד: שנים עשר אלף ילדים מבקרים בבתי־הספר אשר להסתדרות הציונית בא"י. בבתי הספר האלה נלמדים כל הלמודים בעברית. בתי־הספר של ההסתדרויות האחרות אינם מונים בלתי אם 1800 ילדים. אך הקלקלה שבדבר היא, כי אין לרשת בתי הספר של ההסתדרות הציונית דירות משלה, ועליהם לשכור לצורך הזה בתים פרטיים ולשלם מאתים אלף פרנק לשנה בתורת שכר־דירה. זה מכביד על תקציבנו. מן ההכרח יהיה לבנות בתי־ספר מיוחדים, והוצאות הבנין תעלינה לסך ששה מיליונים פרנק.
ז7
הגיעה השעה לחדול מן הוכוחים הפעוטים מסביב לשאלה: אם רצויה לנו מדינת יהודים, אם לא? האחריות המוטלת עלינו היא גדולה מאד ודורשת פעולה נמרצת ותכופה בארץ.
אני רוצה להודיע לכם שני דברים: 1) המנדט על ארץ־ישראל ימסר לבריטניה, ויש לקוות כי זה יעשה בזמן הקרוב ביותר; 2) הדרישות שהבאנו לפני ועידת השלום עתידות, כנראה, להמלאות.
אם ועידת השלום תאשר את הגבולות שהתוינו בדרישותינו, תהיה ארץ ישראל מדינה בת
30.000 קילומטרים מרובעים. רובו של השטח הזה (מלבד הרי יהודה) מוכשר להתישבות חקלאית. כעת צפיפות הישוב מגעת עד כדי 25 איש לקילומטר מרובע; אולם כפי הנראה התפתחות ארץ־ישראל תוכל להגיע לכל הפחות למדרגתו של הלבנון, כלומר שהצפיפות בה תהיה 130 או 140 איש לכל ק“מ מרובע; באופן זה יש בא”י מקום לשלשה וחצי עד ארבעה מיליון נפש נוספות, אפילו אם נסתפק בצפיפות דלילה כזו שהזכרתי.
הזמן הדרוש להעברת מספר תושבים זה לארץ ישראל תלוי כולו במהלך התפתחותה של הארץ. המושבות בארץ־ישראל הדרומית – כגון ראשון־לציון, פתח־תקוה, רחובות – נוסדו בגליל זה רק במקרה, והם נוסדו בתנאי שלטון קשים. המתנחלים הללו לא יכלו לבחור להם מקומות ישוב כרצונם, חסרה להם גם ההכשרה החקלאית ולמרות כל המכשולים והמעצורים הללו, הצליחו המתנחלים להפוך גבעות חול אלה למקומות הפוריים והנהדרים ביותר בכל יהודה. ישובה של פתח־תקוה מגיע עד כדי 3000 איש על שטח של ½2 ק“מ מרובעים. והלא בעמק השרון ובשפלת החוף ישנו מקום למאה ואפילו ל־150 מושבות כאלו. ע”י משק חקלאי אינטנסיבי והשקאה משוכללת תוכל א"י להכיל בקרבה מספר תושבים גדול הרבה מזה שאנו נוהגים לשער בתכניותינו.
האפשרויות לפיתוח החקלאות, המסחר ומקצועות חרושת מסוימים גדולות הן בארץ. ארץ־ישראל איננה ארץ מדבר. היא הנה דוקא כולה ארץ־ישוב, ארץ של ה״אדם הלבן“. ע”י עבודה חרוצה תוכל ארץ זו לכלכל את תושביה בכל צרכיהם. בנוגע לאפשרויות של חרושת כבדה דעתי היא קצת פחות אופטימית מזו של אחרים. עתיד פחות או יותר בטוח יש רק לאותם מקצועות החרושת, הקשורים עם החקלאות, וגם המקצועות הכרוכים בחמרי הגלם הנמצאים בים המלח. מלבד זה ישנם מקצועות ידועים, שבארצות אחרות הם כולם בידי היהודים, כגון: תעשית שעונים ומכשירי עבודה שונים, שחמרי תעשיתם אינם צריכים להמצא דוקא בארץ גופא. לחרושת זו נחוץ רק אור, והוא נמצא בארץ בשפע מאין כמוהו. גם כשרון העבודה הדרוש ישנו ליהודי.
גם למסחר כר נרחב בארץ; אם לא היום – אזי מחר. ארץ־ישראל עתידה להיות הגשר, המגשר את בגדד עם קהיר ואת קושטה עם קלקוטה. עם התפתחות מסלות הברזל ותנועת האניות בארץ יתגלו בה אופקים רחבים בשביל המסחר הבין לאומי. במשך 25 או 30 שנה תהיה אולי חיפה אנטורפן של המזרח הקרוב.
עבודה משותפת וידידותית עם העם הערבי צריכה להיות אבן־הפנה של כל פעולותינו הציוניות בארץ. ולחטא יחשב לנו אם נזלזל בשאלה הזאת שהיא חמורה כיום, אך הנני בטוח שפתרונה יהיה סוף סוף לברכה לשני העמים.
ישנם ציונים המזלזלים בערכן של המושבות העבריות הקיימות בארץ־ישראל וטוענים, שאינן אלא ישובים דלים המתפרנסים מן הצדקה. אבל עלינו לזכור, כי בלעדיהן היתה כל עבודתנו הציונית במשך השנים האחרונות בלתי ריאלית. אילו היה מספר מושבותינו גדול יותר, היה גם מצבנו בארץ חסון ומוצק יותר. השאלה העיקרית העומדת כעת לפנינו, היא שאלת ביצורה והרחבתה של החקלאות העברית בארץ. שאלת העבודה העברית היא חמורה ומסובכה מאד כבר כיום, כאשר קיימות רק 30 מושבות עבריות בארץ ועל אחת כמה וכמה כשהיא תלך ותחמיר, כשתהיינה לנו 500 מושבות. צפויה לנו סכנה כי אז לא יהיו לנו לגמרי אכרים עברים, אלא מעמד מצוין של אכרים ערביים, אשר ידבקו כל כך בקרקע הארץ, עד שלא ישאר כבר מקום בשבילנו.
אולם אם מושבות החלוצים הראשונים, שהקריבו קרבנות מרובים בדרך התפתחותן, לא עלה בידיהן להנהיג את העבודה העברית ולעשות את חייהן לחיים עבריים, הרי המושבות החדשות שהוצאות יסודן עלה אולי פי־שנים מכפי שקוו מראש, הן יצרו כבר צורה חדשה בחיי הישוב: המשקים הללו הנם כפרים עבריים אמתיים. כל העבודה החקלאית, עבודת הבנין, הכשרת הקרקע – הכל נעשה בידי יהודים. כל חיי הישוב הזה, נשמתו, ההוי שלו – כולו עברי הוא.
ראשית דאגתנו כעת היא: רכישת קרקעות. לע"ע מכירת הקרקעות אסורה היא, אולם ברגע שיותר הדבר, יש לחשוש כי המחירים יעלו באופן מבהיל. לצרכינו הכי־קרובים יש לנו קרקע במדה מספיקה. ענין רכישת הקרקעות צריך להמסר כולו בידי מוסד אחד, בכדי להמנע מכל התחרות. אולם עלינו להנהיג בארץ את העבודה העברית במלואה. לשם זה צריך יהיה להתאים את ההתישבות לפסיכולוגיה של הפועל העברי ולהשתמש בכשרון הבניה שלו במלואו.
ע“י כך שהפועלים העברים התאגדו לקבוצות גברו במקומות שונים על המלריה ועל הקושיים האחרים שבארץ. הקבוצות הפכו אדמה שוממה לישובים ברוכים ואת היהודי מרוסיה – לעברי ארצ־ישראלי. אי אפשר להעמיד את הפועל העברי בתנאי חיים של הערבי. הדרך היחידה להתבססות הפועלים העברים בארץ היא: להנהיג בהתישבות את השימוש במכשירים המשוכללים ביותר. את המכסימום של ההתלהבות וההתמכרות מצד היהודי לבנין הארץ העברית נוכל לרכוש רק ע”י הלאמת הקרקע. הפועל העברי צריך להרגיש כי אין הוא עובד לטובת איש פרטי, אלא לטובתה של כל האומה, כי הוא איננו מנוצל, אלא שהנהו מכין מקום לדורות.
הגיעה השעה, שהיהודים ירגישו ביחס לארץ־ישראל מה שהרגישו הפולנים ביחס לארץ מולדתם. כשהוכרזה באמריקה חרותה של פולין, פרקו כל הפולנים את זהבם וכספם כדי לצקת מהם את מטבעות פולין המשוחררת. יום כזה מוכרח לבוא גם בשבילנו. אנחנו לא נקיים את הציונות בזול.
מלבד הפועל והאכר הנה פעל הרבה בשביל הארץ המורה העברי. בימים שעברו היו בתי־הספר בארץ־ישראל מכינים תלמידים לשם אכספורט, וכל השפות היו נשמעות בהם מלבד עברית. כעת יש לנו רשת עשירה של בתי־ספר עבריים. מ־14.000 ילדי בתי־הספר הנמצאים בארץ, 12.000 לומדים בבתי־הספר של ההסתדרות הציונית ושפתם היום־יומית היא השפה העברית. בקרוב יוסד גם בית ספר עברי גבוה בירושלים.
היחסים עם ההנהלה הבריטית אינם כתקונם, אבל הם עתידים לילך ולהשתפר. על השלטונות מוטל תפקיד קשה: את הערבי יודעים הבריטים ויודעים איך להתנהג אתו; אולם את הציונות ואת היהודי לא ידעו, ותפקידנו הוא להורותם וללמדם. ולמוד זה טעון זמן; הלא גם את היהודים צריך היה זמן רב ללמד את הציונות. על כל פנים גילויים של אנטישמיות לא היו באדמיניסטרציה הא"י. רק בין הפקידים הנמוכים ניכרת איבה ידועה לשאיפות הציונות. קושי רב יש גם בזה, שהמכונה של האדמיניסטרציה התורכית עדיין קיימת היא. בראשה אמנם אנגלים, אולם הפקידים מוסיפים להשתמש בשיטות תורכיות הידועות למדי, מלבד זה – טינת הערביים והעובדה שארץ־ישראל נמצאת בין שתי ארצות אי־שקטות, מצרים וסוריה. נקל להבין, איפוא, שבתנאים כאלה מצבה של האדמיניסטרציה הבריטית אינו טוב ביותר.
שליחותו של הרברט סמואל לארץ־ישראל יש להבינה כאיניציאטיבה ראשונה ליצור תנאים משפטיים בארץ־ישראל, שיאפשרו את הגשמתו של הבית הלאומי העברי. זו היא תכלית נסיעתו. הנני הוגה אמון גמור בממשלה הבריטית, שלא תשים לאל את הבטחתה. מעולם לא כסינו לא על הקשיים שבשאיפותינו ולא על אפשרויותיה. אבל להוי ידוע שקשה יותר להשמיד את הציונות מלבנותה.
בתקופה הנוכחית, עוד טרם אושר המנדט, יכולים אנו להכניס לארץ בערך 40–30 אלף יהודים לשנה. המספרים 70–60 אלף יהודים, שעליהם דברתי בועידת השלום, נאמרו בשביל הזמן אשר יבוא עם התפתחות עבודתנו לאחר אשור המנדט. אולם כעת, בתקופת המעבר, אנו יכולים להכניס בארץ רק את מחצית המספר הנ"ל. מספר עולים זה יכול להכין עבודה במשך שנה אחת בשביל מספר עולים הרבה יותר גדול שיבוא אחריהם. תעשיית הבניה בעצמה תעסיק עשרות אלפי אנשים. יש צורך להקים לכל הפחות 5.000 בתים, כדי לספק את הצרכים המינימליים של הישוב; ואם נבנה 1,000 בתים – בניה זו עצמה תספיק עבודה ל־5.000 פועלים במשך 5 שנים רצופות. ונוסף על זה: תעשיות חרושת ידועות הכרוכות בעבודות הבניה, הרחבת המקצועות הקיימים כבר בארץ, תעשיות ידועות שההתחלה בהן אפשרית היא תיכף, הכשרת קרקעות – כל זה יספיק עבודה לעולים רבים. מלבד זה באים בחשבון: יעור הארץ, סדור השקאה ועבודות אחרות, שיפרנסו הרבה עולים.
מעודי לא הייתי אופטומיסט מופרז, אולם גם לא פסימיסט. המעצורים רבים הם, אולם יכול נוכל להם.
(<הצפירה>, 19 בפברואר, 1920)
ח8
אין חלוקי דעות במטרות הציונים המדיניים ושאינם מדיניים. מטרה אחת לכולנו. ההבדל הוא רק בשיטה. השיטה של המתקראים ציונים מדיניים היא חד־צדדית ובלתי מספיקה. כנגדה כבר קמה אצלנו שיטה אחרת – סינתטית. שיטה זו הצליחה בתוצאותיה. לו גברה שיטה זו עוד יותר בהישגיה הממשיים בא"י, כי אז גברה הצלחתנו גם בשדה המדיני. רק ברוח השיטה הסינתטית הזאת עלינו לגשת עתה אל עבודת הבנין אשר תקים את היסוד לכל עתידנו.
בדבר האוניברסיטה העברית: עלינו להקים בנין אשר יתאים למטרתו. האוניברסיטה מוכרחת להיות עברית. לו התחלנוּ את עבודתנוּ התרבותית הגבוהה בלשון אחרת היינו עושים את עצמנו ללעג. אני מבטל היום את נקודת ההשקפה שהבעתי בשנת 1913 ע"ד הכנסת העברית לאט לאט אל תוך האוניברסיטה. העברית לנוּ היום גורם מדיני.
צריך להודיע לעם היהודי בדברים ברורים, כי רק אז אפשר להשתמש במלואה בהזדמנות שנתנה לו לבנות את ביתו הלאומי בא“י, אם יהיה בצדו רצון כביר ונמרץ להביא קרבנות. אני בטוח כי ההתלהבות הדרושה לעבודה כזאת ישנה בעם. הקה”ק לישראל צריכה להיות מרכז כל הפעולות. באפשרויות הקה“ק לא השתמשו עד כה במדה הדרושה. הדרך הטובה ביותר להגדיל או להרחיב את מעשינו, תהיה התעמולה של מעשים בא”י. העבודה בא"י תמשוך אלינו כחות רבים ועצומים. וצריך להתחיל בה מיד.
עבודת ועד הצירים בענינים הפנימיים אשר ליהודי א"י – היתה עבודה אשר מטרתה לחזק את מצבו הכלכלי והתרבותי של הישוב ולאחדו לחטיבה ארגונית אחת.
היהדות הארץ־ישראלית צריכה להתארגן במהרה ככל האפשר בהסתדרות אחת, בעלת אופי דימוקרטי. ועד־הצירים הוא בעד זכות הבחירה לנשים, כי זוהי הדרך היחידה המתאימה לעיקרי ההסתדרות הציונית, אשר בקונגרסים שלה השתתפו הנשים תמיד והמזרחים לא טענו כנגד זה מאומה. ואולם ועד הצירים, שבקש להמנע מסכסוכים פנימיים שיכולים להשפיע לרעה על היחסים שלו כלפי חוץ, הסכים לדחות את השאלה הזאת לזמן אחר.
ואשר לשאלת העבודה העברית: אם אמנם הפועל היהודי חסר במדה ידועה מסורת וקשר אורגני עם עבודתו, הרי זה ברור, כי אך בתוך מעמד הפועלים היהודי נמצאת האידיאליות הגדולה ביותר וההתלהבות לבנין, אשר בלעדיהן אי־אפשר יהיה להקים את שממות הארץ. ואולם האידיאליות הזאת לא תוכל להיות פוריה בלתי אם בדעת הפועל שהוא עובד למען העם, למען הלאום כולו, ולא למען ענינים פרטיים. ולכן אני מצדד בהלאמת האדמה. צריך לתת לפועל את תנאי העבודה הטובים ביותר למען יוכל להתקיים קיום אנושי; בדרכי עבודה פרימיטיביים לא יוכל להתחרות עם עבודה לא־יהודית. אחרי חקירה מרובה באתי לידי מסקנא שהקבוצות הן גרעיני ההתישבות העתידה, כי באלה נעשית העבודה כולה בידי יהודים והן משמשות בתי־יצירה ללשון העברית, לרוח העברי ולאידיאליות הנהדרה ביותר. הן יסוד לכפרים עברים בנגוד למושבות רבות אשר, אם ברכה בהן מצדן הכלכלי, הרי מיוסדות הן על שיטה שלא תוכל לשמש דוגמא לבנין ארץ־ישראל.
עלינו להכין עתה את ההזדמנות הראשונה לעבודת יצירה. העבודה הזאת תפתח בהדרגה שדות־עבודה חדשים בא"י, עד שבאחרונה תתאים העבודה לתכניות הגדולות ביותר. צריך לעשות התחלה טובה, שתהיה מופת לעתיד.
כשניגש קיטשנר לסדר את מחנה הצבא האנגלי, שיצא אח"כ מעוטר בזר נצחון, דרש רק את מאת אלף האיש הראשונים. משהתאספה מאת־האלף הראשונה, הלך המחנה וגדל, עד שהגיע למיליונים. דאגתנו גם היא רק למחנות העבודה וההתיישבות הראשונים – אחרי כן יגדל כבר המפעל מתוכו.
(<הארץ>, 10–13 מרץ 1920).
ט9
היום מלאה שנה להתיצבותנו לפני ועידת השלום והעלותנו על שולחן העמים והעולם המדיני את שאיפותינו ותכניותינו בא“י. עברה שנה של געגועים וכליון נפש. מכל פנות העולם שאלו: ״שומר מה מלילה?” ואני עונה: כלתה שנה וצפיתה – תחל שנה ועבודתה.
אנו סופרים עתה את הימים ולא את השנים. לאחר שיחתם המנדט יהיה חג גדול ברחוב היהודי. ואולם למחרת החתימה ישובו ויגיעו ימי החול, ימי הדאגה והעבודה הכבדה. באירופה המזרחית, במקום שחיים שני שלישים מעמנו, וממיטב עמנו, רבו ההריסות והחרבנות הנוראים, שדברי ימינו לא ידעו דוגמתם. קהלות יהודיות שלמות נחרבו. מאות אלפים מבני ישראל נעים ונדים, מבקשים להם מפלט ומקום מנוחה לראשם. אלה הדוויים והסחופים שואפים לזרום לארץ, – ואני שואל: איך תעשה עבודת הישוב הכבדה?
עלינו להכשיר את הקרקע ואת התנאים, למען יוכלו היהודים לבוא אל הארץ. עלינו לומר לעם דברים ברורים: אנו מאמינים, כי הגיעה תקופה חדשה לציוניות. עד עתה רקמנו את תקוות ישראל, חלק מהעם הבין אותנו והלך עמנו – אבל עתה בבוא שעת הבנין האמתי, עלינו לקרוא לכל העם ללכת אחרינו. בנקיון לב ונפש יבואו אל עבודת העם הגדולה.
בעוד שנתים ימים, בכל מקום אשר יעמוד יהודי בלילה ויקדש את הלבנה, בכל מקום ששני יהודים יזדמנו זה עם זה, בבית הכנסת, ברחוב, בקלוב, – ישוחחו על בנין א"י.
והנה התאספתם אתם לכאן, ב"כ הארצות השונות, יהודי וייטשפל, ברלין, ווינה, ניו־יורק, קושטא ושאר ערי העולם, ועליכם לדעת, כי לא כסף בלבד אנו מבקשים מכם כעת, אנו מבקשים דבר יקר מכסף: עליכם לתת לנו את בניכם, את הדור הצעיר!
(<הארץ>, 14 במרץ 1920).
-
נאום בלונדון, ספטמבר 1919. ↩
-
נאום לפני ועד הפדרציה הציונית האנגלית בלונדון. ↩
-
מכתב ל<טיימס>, כתשובה על מאמר אחר שנתפרסם בו ב־16 לספטמבר 1919. ↩
-
מאמר ב<הארץ>, 15 בדצמבר 1919. ↩
-
נאום בירושלים, בנובמבר 1919. ↩
-
נאום בפריז, בדרך מא"י ללונדון ב־5 בינואר, 1920. ↩
-
נאום בלונדון, 8 בפברואר, 1920. ↩
-
נאום בישיבת הועד הפועל הציוני בלונדון – פברואר 1920. ↩
-
נאום בשעת קבלת הפנים לכבוד חברי הועד הפועל הגדול בלונדון, פברואר 1920. ↩
פרשת סן־רימו
מאתחיים ויצמן
א1
סוף סוף הבינה ועידת השלום וציריה האנגלים את הנעשה בא“י ואת הדרוש לציונים. הממשלה האנגלית הסכימה למנות בא”י הנהלה אשר יוכלו לבטוח בה, כי תמלא את תפקידה ברוח הכרזת בלפור. אילו היתה עד עתה בא“י הנהלה נאמנה לפוליטיקה האנגלית ונוטה חבה לציונות, כי אז לא באו כל הנוראות בימים האחרונים שעלו לנו בקרבנות דמים מרובים. ואולם רוב האופיצרים האנגלים בא”י התנגדו בלבבם לפוליטיקה הציונית ולא נסו מעולם להבין אותנו או לעשות שהאחרים יבינו אותנו.
כשבאתי לא“י הרגשתי שכל הרוחות היו נרגזים. הפרובוקציה הקטנה ביותר היתה עלולה להביא לידי התפרצות. אי הבנה, דבות ודברי שקר לאין מספר היו נפוצים מסביב; הורגשה רוח רעה, שנאה גדולה, כאילו ליבוּ אותה בכונה. ארבעים שנה ישבו יהודים וערבים יחדו בא”י בשלום ובידידות. גם ברגע הזה יש בידי אותות ומופתים נאמנים, כי יוכלו לשוב ולחיות יחד בידידות, אם לא ינסו מצד ידוע להפריע ברוח זדון ורשע את הידידות הזאת. אבל ברור הדבר שלא תוכל לקום ידידות בין ערבים ובין יהודים, אם ירגישו כי אפשר לעשות תחת השלטון הבריטי מעשי רצח ושוד, שלשה ימים, יום אחר יום באין מפריע.
אני חושב, כי הערבים ומנהיגיהם יודעים היטב, כי לא יוכלו לקנות את חופשתם בדמי היהודים. ואף כי היהודים בא"י מלאים צער ומתמרמרים על הנעשה, – פחד אין בלבם! כי כל אחד מהן יודע ומאמין, שאין זה בלתי אם אפיזודה חולפת בחבלי הלידה של העם המתחדש.
מעולם לא חדלתי להאמין בממשלה האנגלית. תמיד הרגשתי, כי הממלכה האנגלית איננה נשענת על כידונים אלא על אימון. אולי זהו סוד הקרבה שבין האומה האנגלית ובין העם העברי. בסיס שניהם – יסודות הצדק הנבואי. ולא מקרה הוא, כי הגדולה בממלכות הארץ קמה היום למגן לעם העתיק בימים. עם היהודים מהלך היום על דרך מלאה אבנים וחתחתים. רגלי רבים מאתנו תנגפנה בלכתם, אך איש ממנו לא יפחד ולא ישוב אחור, ואין כל רוח בעולם אשר יוכל לעצור את מהלכנו.
(<הארץ>, 12 במאי 1920).
ב2
שלוש פעמים נזדמן לי לדבר אליכם על תקוותינו ועל שאיפותינו. מפעם לפעם בא שינוי במצב ועם זאת ניתן לנו להביא לכם בכל פעם ידיעה אחרת.
פעם ראשונה דברנו לפניכם בדרך כלל על תביעותינו המדיניות הציוניות. פעם שניה בקשנו מכם כי תהיו סבלנים ותחכו במנוחה וברוח שקטה עד בוא השעה ושאיפותינו תוכתרנה ב״חתימה טובה". עתה הננו באים אליכם ובפינו בשורה טובה, כי עבודתנו נתמלאה ברובה בהצלחה.
מר סוקולוב סיפר לכם על המצב כמו שהוא והסביר לכם הסבר ברור ומפורט, מה הייתה בשבילנו החלטת סן־רימו. אני לא אוסיף על דבריו גם מלה אחת. על דבריו שדיבר היום עתידים עוד לבוא פירושים ופירושים לפירושים. אני אין רצוני לעשות פירושים. מר סוקולוב דבר עמכם על מה שיש כבר בידנו, ואני רצוני לדבר עתה על אשר עדיין אינו בידנו.
אסור לנו לשכוח את הדבר, כי לא כל היהודים הם ציונים כבר, וזהו חסרון גדול בשבילנו. הרבה יהודים עומדים עדין מרחוק ורבים עודם גם מתנגדים לנו. על אלה המתנגדים אין רצוני לדבר עכשיו. איני רוצה להשבית את שמחת החג. עוד יבוא יום לחשבון אתם. אותי מעניינים מאוד היהודים העומדים עדין מרחוק. לא רק מבחינה מוסרית אנו צריכים כי כל היהודים יעמדו בתוך שורותינו, למען יראה העולם החיצוני, עד כמה דרישותינו היו מוצדקות. הבחינה החמרית חשובה עוד יותר. על כל היהודים החובה לסייע לבנין ארצנו. תנועתנו גדלה ויצאה מתוך מסגרתה הישנה. הציונים לבדם לא יוכלו למלא את העבודה.
ארץ ישראל לא תיבנה במליונים של עשירים אלא בפרוטותיהם של העניים. הכל יוצר שם בשריריהם של העניים ובמוחם של העניים.
עדיין לא זכינו לאותו יום מאושר, שארץ ישראל תוכל לקלוט את מאות האלפים היהודים המתדפקים על שעריה ומבקשים בה מפלט מעינוייהם הנוראים. עלינו לעבוד בכל כוחותינו למען תוכל ארץ־ישראל לקבל את היהודים הפורצים לתוכה.
אל תקראו אלינו: ״פתחו את שערי הארץ!" פתוח פתחנו את השערים מבחינה מדינית, ובידכם הדבר לעשותה מוכשרה מבחינה כלכלית לקלוט את הזרם הגדול הנוהר אליה.
הנני מאמין בכוחותיו של עם ישראל. גדולים הם לאין ערוך. התבוננו אל כוחות היהודים בגולה, גלו אותם וצרפו אותם – או אז תקבלו מושג, מה כבירים הם. ד"ר מכס נורדוי ואני היינו לפני כמה שנים בתערוכה גדולה בפריז. הביתנים הנהדרים עם ההישגים המצוינים של עבודת האדם ושכל האדם היו למעלה ממחציתם מעשי ידי יהודים עלומי שם. היו דרושות עינו של מכס נורדוי וסקרנותו של יהודי בן העיירה מוטילי כדי להכיר את כל היש היהודי הגדול שנמצא שם ולעמוד מתוך כך על ערכה של הנשמה היהודית.
כמה מרץ יהודי הוצא במלחמה העולמית! כמה קרבנות הביאו היהודיים יוקדשו לבנינה של ארץ־ישראל. וזה צריך להיעשות בהקדם באותם הימים הנוראים. ומה עלה בידנו? אילו גם חלק קטן מזה הקדשנו לארץ־ישראל, עשה עשינו אותה ליפה ולעשירה בארצות תבל. אפשרויות עצומות ישנן בידנו והרינו מבקשים, כי כל הכוחות היהודיים יוקדשו לבנינה של ארץ־ישראל. וזה צריך להיעשות בהקדם האפשרי, אסור לנו לאבד גם רגע אחד. יהיו עוקבים אחרינו, יהיו מבקרים אותנו זרים, וביחוד בני ישראל. במסבות קשות יהיה עלינו לעבוד, אולם מאמין אנוכי ביכולת שלנו. בהתבונני אל אשר היינו לפני שנים אחדות ואל אשר הננו היום, למרות כל המעצורים והמכשולים, הנני מאמין כי עשה נעשה – ויכול נוכל. הכוחות היהודיים הצעירים יתרכזו בארץ־ישראל ומעשים נהדרים יעשו בה.
יהודים! עלינו לבנות את ארץ־ישראל בידיים נקיות ובלב טהור! אסור לנו להביא לתוכה מפסלתה של הגלות העכורה! אם לא נהא מוכנים לכך תיהפך ציון – לסדום! חובתנו להתחיל עוד כאן, בגולה, בהכנות לעלייה לארץ־ישראל! כל אחד בביתו חייב להתחיל בזה. נסיעה לארץ־ישראל אינה כנסיעה לניו־יורק או ללונדון או לכל מקום שהוא! שם הננו יהודים בששים אחוז, אולם בארץ־ישראל עלינו להיות יהודים במאה אחוז. עליכם להביא בלבות בניכם את הרעיון, כי עתידים הם לחיות בארץ־ישראל, הכשירו אותם לתעודה הגדולה. תנו להם השכלה, גדלום בריאים וחזקים, טהורים וישרים, כי תפקיד גדול יוטל עליהם.
העולם חולה ורצוץ. רעיון חדש הוא מבקש, מלה גואלת חדשה, אשר תרפא אותו ממחלתו הקשה. ואין כל רעיון אין כל מלה חדשה אשר יחדשו את העולם. לפני אלפי שנים אמרנו מלה גואלת חדשה לעולם. העם היהודי נתן לו את היסודות של התרבות. והרוח היהודי בארץ־ישראל יגיד שוב מלה חדשה לעולם ויכתירהו בכתר תרבות חדשה. הנני קורא אליכם ומבקש מכם – תהא נא עומדת לעיניכם תמיד המלה הקדושה – ״הטהרו"! הטהרו מזוהמתה של הגלות, והתקדשו לעלייה הגדולה לארץ־ישראל!
(<דאס אידישע פאלק>, ניו־יורק, 18 ביוני, 1920)
ג3
תפלה אחת בלבי היום: אל תגזימו, אל תתפסו את המרובה. נחזיק את עצמנו בגבולות עבודתנו. בטוח אני כי נחיה חיי עם חפשיים על אדמת א"י, אבל לא בקפיצות גדולות נגיע לכך. עוד הרבה עלינו לעבוד למען קרב את שאיפותינו אל הלבבות גם מבפנים וגם מבחוץ.
הרי תדעו, איך הביטו אנשי המעשה והכסף הגדולים על שני בוני הציונות, הרצל ונורדוי. מה היה ערכם בעיני אילי־הממון שב״פרק־ליין“, ואיך הביטו תקיפינו עלי ועל סוקולוב, שני יהודים רוסים שהתגלגלו לכאן. גם בלפור הביט עלינו במבט תמה. יהודים כמונו לא ראה עוד. הוא סבר כי כל היהודים דומים ליהודים מיודעיו, אשר מעולם לא השמיעו דבר על תחית ישראל וא”י. כחותינו הדיפלומטיים גם הם לא היו גדולים ביותר. בלפור ראה מאות אנשים גדולים ממנו. ואני אמרתי כבר לא פעם כי כחנו לא בדיפלומטיה אלא בבטוי רגשותינו הנאמנים. אנחנו ידענו כמה גדול רצונו של העם העברי. אנחנו האמנו באמונה שלמה, כי אין דבר בעולם אשר ירחיקנו מעל א"י. את הדברים האלה אמרתי לאלנבי אחרי מאורעות ירושלים, בשעה שרחפה סכנה על ראשינו, ואת הדברים האלה אמרנו לבלפור בסן־רימו, שתי שעות לפני ההחלטה ההיסטורית. אנחנו אמרנו לו: ליהודות כח גדול ואדיר – כח אנוש לא יחלישנו. אתם יכולים להאריך או לקצר את דרכנו, אבל אנחנו נבוא שמה!
ומדוע – אני שואל אתכם – הייתם אתם כה מדוכאים בימים הקשים האלה שעברו עלינו? מדוע הייתם מקטני אמונה? היכלתם להעלות על הדעת רגע אחד, כי לא יבוא מה שבא? אני – לא פקפקתי. גם בימים הקשים ביותר, הייתי חדור אמונה כי נצחוננו בוא יבוא. ועל כן אין כעת שמחתי גדושה ביותר. אין ההחלטה של סן־רימו הפתעה לי. לולא סוקולוב ואנכי – היו באים אחרים ומביאים את הדבר לידי סיום מוצלח.
מרובה וקשה עוד העבודה אשר לפנינו. דרושים לנו אמצעים כבירים לעבודת ההגשמה. כשם שמשה רבנו הזיל מים מן הסלע עלינו להזיל עתה זהב מסלע. בתחלת עבודת הפדרציה הציונית באנגליה אספנו בקושי גדול מאתים לירות. היום אנו עסוקים במאות אלפי לירות. ומחר – גם מיליוני הלירות ימצאו לנו.
לאו כל אדם זוכה לראות פרי עמלו. האידיאליסטים הגדולים ביותר לא זכו לבוא לארץ שאיפתם ותקותם. אנו הננו מאושרים, כי זכינו לראות כ"כ הרבה בעינינו.
אנחנו עבדנו את עבודת העם, והעם יעשה את כל המוטל עליו!
(<הארץ>, 1 ביוני, 1920)
ד4
באה לנו עכשיו ההזדמנות היוצאת מן הכלל לראות בעינינו את התגשמותו של הרומנס בין הלאומי הגדול ביותר. אנו נאספנו כאן להביע את אחולינו לנציב העליון של א“י, להרברט סמואל, הנוסע לשם בשליחות הממשלה האנגלית ובשמו של חבר הלאומים, שגם הוא הניח את חותמו על בנין הבית הלאומי לעם ישראל בארץ־ישראל. גדולה היא האחריות וגדול הוא התפקיד, שהוטלו על שכמו של סיר הרברט סמואל, אבל גם אפשרויות גדולות ורחבות ישנן לפניו. עליו יהיה לעזור להכשרתה ולהשבחתה של הקרקע; עליו יהיה לסלול מסלות ברזל ולתקן גשרים וכבישים; עליו יהיה לעזור לעלית המוני־יהודים, לתמוך בהתישבותם ובארגונם; עליו יהיה לסייע לפתוחה של תעשית הארץ לכל ענפיה; עליו יהיה לתמוך בפתיחת בתי חנוך עממיים וגבוהים ברוח היהדות. עליו יהיה ג”כ לגשר גשר, שיאחד את היהודים עם שאר תושבי הארץ, וביחוד עם העם הערבי, שהיהודים רוצים לחיות עמו בשלום ובאחוה.
התפקיד הוא קשה מאד, אבל הממשלה האנגלית יגעה ולא מצאה אדם יותר מוכשר מסיר הרברט סמואל למלא את התפקיד הזה. מלבד סגולותיו החמודות ומלבד נסיונו הרב, נתן לו הכשרון הגדול להסביר ולבאר את הרוח היהודי ללא־יהודים, וליהודים – את רוח הנכרים. הוא תופס עכשיו מקום מזהיר בין גדולי המנהיגים של אנגליה, אבל הוא עוזב את כל זה לטובת ארץ־ישראל. אני בטוח, שברכות כל העם היהודי מלוות עתה את סיר הרברט סמואל בדרכו לא"י, אבל הברכות בלבד אינן מספיקות. עלינו גם לעזור לו בעבודתו הקשה. כל העולם הממודן צופה ומביט עכשיו למעשינו. ואני מקוה, שהעם היהודי ידע למלא את חובתו.
״העם היהודי אַיֶכָּה?"
מאתחיים ויצמן
א.1
סמכותה של הועידה הזאת היא למעשה סמכות של קונגרס, אך האחריות שלה היא הרבה יותר גדולה. הננו נמצאים עתה במצב שלא נמצאנו בכדומה לו בשום קונגרס. הכרזת בלפור עוררה את יהודי כל העולם משנתם, ומאותו יום שטופס הכרזה זו הוכנס לתוך חוזה השלום עם תורכיה, אנחנו נחשבים לאחד הצדדים במדיניות הבין־לאומית. על זאת עלינו להודות לעמים שסייעו בידינו ולכל לראש לבלפור אשר הבין את השאלה לכל עיקרה והיה הראשון להכריז על זכויותינו.
הממשלה אשר בשמה דבר גם קבלה את המנדט על א"י. כמו כן השפיע לטובה לויד ג’ורג' וגם לורד קרזון עזר לנו הרבה בשעה האחרונה.
הממשלה האמריקאית, בגלל מצבה המיוחד ביחס לועידת השלום לא יכלה לעשות בשבילנו גדולות ולעזור לנו עזרה אקטיבית. אבל עזרתה הראשונה, ודעת הקהל האמריקאי היו תמיד לצדנו. הרבה עזרו לנו צרפת ואיטליה, אשר למרות האינטרסים הפרטיים שלהן, הבינו את כל העומק המוסרי אשר בעזרתן לעניננו.
אנחנו חברי הועד הפועל אחראים על העבר, אבל אתם חברי הועידה אחראים לעתיד. באופן כללי השגנו את אשר דרשנו. פרטים יתבררו ובקרוב יהיו ידועים לכל. תחת הנהלת הרברט סמואל, היהודי הגדול והאדמיניסטרטור הנפלא, יתנהלו הענינים בארץ באופן רצוי לנו.
האנשים מתוכחים ומפרשים את תוכן ההכרזה באופנים שונים. אין מה לפרש. ההכרזה בידינו היא, ובה נעשה את אשר נוכל, עד כמה שנוכל, ואיש לא יעצרנו. העשיה היא תפקידנו אנו, ולא של אחרים. המפתח לכך היא היכולת הכספית, וזו צריכה לבוא מתוכנו מהעם היהודי ורק ממנו.
לא נוכל לעשות את א"י לארץ היהודים בחדשים הקרובים ולא בשנים הקרובות, אבל נוכל להתחיל בעבודה מיד והיא תשמש קו ומשקולת לגבי העתיד. תפקיד הועידה היא לראות ולבקר את תכנית העבודה ולמצוא את הכסף הדרוש להגשמתה. אחר כך צריך לסדר את המנגנון הארגוני לעבודות האלה.
תכנית העבודה ערוכה לשם הבאת יהודים לארץ, עד כמה שאפשר במדה יותר מרובה. בשתי השנים הקרובות צריכים להכנס לא“י לפחות 40.000 איש. התכנית הגדולה של ההשקאה ויצירת הכח המגיע קשורות זו עם זו לגבי היכולת ההתישבותית. אנחנו זקוקים, לדעתי, גם לאיניציאטיבה פרטית, ונבקש את יק”א להמשיך את עבודתה המועילה. הצפון יהיה המרכז לתעשיה מפאת היותו קרוב לחיפה, שתהיה בעתיד הנמל העיקרי של הארץ, ומפאת הכח החשמלי אשר יוצר בצפון, בגליל.
שאלות האוניברסיטה והטכניקום תתפוסנה מקום בראש עבודתנו.
המומחה לעניני כספים יראה לכם את התכניות. באותה הרצינות שהתמסרנו לשאלה הפוליטית לפני שש שנים, צריכים אנו להתמסר עתה לשאלה הכספית, כי היא קמה לפנינו בכל חריפותה. ליהודים יש כסף והם צריכים לתת אותו; אך העם יתן לנו את הכסף, אם נתן לו ערובה כי הכסף יוצא לגאולת הארץ ולבנינה. אך קודם כל צריכים אנחנו הציונים לתת את קרבנותינו במדה הגדולה ביותר והדבר צריך להעשות תיכף ומיד. זוהי חובתנו לעם ולארץ.
ברור לכל שעבודת ההסתדרות שונתה מעתה מהקצה אל הקצה. המכונה הציונית נבראה לשם תעמולה; בזמן המלחמה היינו שקועים בעבודה הפוליטית, – עכשיו דרוש מנגנון פעולה חדש. צריך למצוא את האנשים המסורים והנאמנים, אשר יוכלו לבצע את העבודה ולשאת בכבוד את האחריות לתפקיד המוטל עליהם. לדעתי צריכה הועידה לתת חופש פעולה גדול לועד הפועל הבא.
בטרם אגמור עלי להזכיר את המאורעות שהיו בירושלים בפסח לפני סן־רימו. עלינו להזכיר את כל אלה אשר נפלו בהגנת ירושלים. אנו חייבים להזכיר גם את אלה החיים והסובלים על הגנתם את א“י, מבלי שנרצה להתערב בעבודות ההנהלה החדשה, אנחנו מקוים בכ”ז כי היא תבין את הצורך בשחרורו של ז’בוטינסקי.
אני חושב כי אדבר בשם הרצון הכללי של כל הציונים, אם אדרוש שההנהלה תמשיך את קיום הגדוד העברי בארץ־ישראל.
ולבסוף אני שוב מזכיר את האחריות הענקית המוטלת עליכם. עמי העולם אומרים לנו: לכו ובנו את עמכם בארצכם. נאסוף את כל כחותינו, את הכחות הרוחניים והכלכליים, נבנה בית גדול – ונבנהו בחכמה.
(“הארץ”, 22 ביולי 1920).
ב.2
ועד הצירים יצא לא“י בראשונה ברביעי למרץ שנת 1918, לא בתור שליחי הועד הפועל הציוני, כי הועד הפועל לא היה קים בצורה מרוכזת בימים ההם, אלא בתור חבורה מדינית קטנה. הועד הזה נמצא בא”י עד ספטמבר
- וכשהוכרזה שביתת הנשק הלך הועד הזה שוב לא“י, והפעם בתור ב”כ הועד הפועל הציוני. בימים ההם השתתפו כבר בועד הצירים גם ה"ה אוסישקין ורופין.
מטרת הועד היתה פוליטית טהורה; הוא אמר להיות מעין צירות ההסתדרות הציונית בא"י, מעין כח מתוך בין היהודים ובין ההנהלה הצבאית של הארץ והערבים. לעבודה מעשית לא יכלה לגשת, כי השלטון הצבאי אז בארץ.
התקופה הראשונה של עבודת ועד הצירים, לפני שביתת הנשק, היתה קשה מאוד. יהודי א“י היו נתוקים אז מעל כל העולם והיו עיפים ורצוצים מפגעי המלחמה. ההנהלה הצבאית התיחסה בבטול לפוליטיקה הלונדונית; היא לא שמה לב לשאלה אם הציונות טובה היא או רעה. כל הציונות לא היתה מעניינת אותה והיא היתה עוינת את ועד הצירים. אעפי”כ עשו דברים ידועים, כפי שאפשר להוכח מפי התעודות אשר בידינו.
מודה אני, כי ועד הצירים היה עני באנשים, ואולי גרמה גם העניות הזאת לחוסר המעשים הגדולים. עלינו לא לשכוח גם את זאת, כי היהודים והאנגלים שני עולמות נפרדים הם. האנגלי קר, מתון ובעל חשבון, והיהודי חם המזג, עצבני, מהיר התפיסה. אם היו בועה“צ חברים שהבינו את האנגלים לא יפים היו בעיני היהודים, והקרובים ליהודים היו למורת רוח לאנגלים. כך היה ועה”צ נתון בין אבני הריחים ונטחן בין שתיהן. פרצו חכוכים בין ועד הצירים ובין האנגלים בארץ, ואף שכל החכוכים היו פעוטים ובלתי חשובים נעשתה לאט לאט ההנהלה הצבאית כלה אנטי־ציונית ואולי גם אנטי־יהודית.
חסרונו הגדול של ועד הצירים היה בזה שעשה רושם של ראינוע. חבריו נתחלפו, זה יוצא וזה נכנס, הלה הולך והלה בא – ולעבודה רצינית אין להמסר בדרך זו. הן העבודה בא“י נקנית ביסורים. וחברי ועה”צ, עוד בטרם למדו את יסורי א"י היו הולכים ושבים לארצם, כדרך התיירים.
והעבודה בקרב הערבים קשה היא ומטרידה. נחוצים בשבילה עצבים, סבלנות, כחות, ידיעות.
התאמצות מרובה דרושה לנו גם בעבדנו בקרב היהדות בא“י. זו קרועה לקרעיה, לפלוגותיה, וכל אחד מתושבי א”י חושב על עצמו, כי רק הוא בא־כח האמת. אילו היו המפלגות ריאליות, חיות, אפשר היה עוד להתפשר עמהן, אבל באמת כלן קרועות מעל החיים הממשיים וכל סערתם לפעמים אינה אלא בצלוחית של מים. שמונים אלף יהודי א"י מעמידים פנים כאלו היו שמונה מיליונים נפש אדם.
תחלה, בימי המלחמה, הראו היהודים סבלנות שאין כמוה, אבל מיד אחרי שביתת הנשק פקעה כל סבלנות. יום יום דרשו מעשים גדולים, ואנחנו לא יכלנו למלאותם כי השלטון הצבאי חשב ועשה אחרת התחילו לרגן: פלוני חבר ועד הצירים לא קם בשעת שירת ״התקוה" ואלמוני הציר אינו יודע עברית. הטענות נכונות היו, אבל אנשים אחרים לא היו לנו. הדברים יתוקנו עתה ע"י הכנסת כחות חדשים אשר יעבדו עבודה של ממש וייצרו ערכין בני קיימא.
(“הארץ”)
ג.3
אינני רוצה לנהל פולמוס ולזרוק מבטאים יפים בכדי למשוך את קהל השומעים, – אבל אני מחויב להסביר את עבודתי ותפקידי, כי לרוב היו ההאשמות שנשמעו כאן מכוונות נגדי.
רבי פישמן אומר לי, כי העלבתי את העם היהודי בזה שאמרתי כי לא מצאתי אנשים מוכשרים לעבודה – על הפרזיולוגיה של ״העלבתי" או לא העלבתי" איני רוצה לעמוד עתה, אבל כך היא העובדה – יהודים אחרים לא באו אלינו, לא רצו לעבוד עמנו.
עוד אמרו כאן, כי ההנהלה הציונית גרמה לפרעות בירושלים. איזה עלבון ואיזה אי־צדק בדברים אלה. – לא! לא לפוגרום הבאנו כי אם לשבועיים שלאחר כך – למנויו של הרברט סמואל בתור מושל הארץ. למה אינכם מזכירים את זה? האם מלאכי השרת עשו את זאת? גם אני הייתי איש הבקורת במשך עשרות בשנים, יודע אני היטב את כל הטכניקה של הבקורת והפולמוס. והאמינו לי כי אצא מן המבוכה. על מעשה עכו4 לא אוכל יותר לדבר. בגלוי לב אני אומר לכם כי עשיתי את כל אשר היה ביכולתי לעשות. יותר מזה לא יכולתי, – ואולי הצלחתי. הימים הקרובים יגידו זאת. ואתה, מר גרוסמן, הנח הג’סטות היפות שלך, וחדל לך מעשות את ז’בוטינסקי לגבור לאומי; גבורים לאומיים אינם נעשים ברעש ובתעמולה, כי אם בצניעות.
־ עכשיו אענה לאנשי א“י – לנאומים הרציניים של שפרינצק וביחוד לזה של בן־גוריון. שפרינצק העיר שהנחנו ״ויטו” על אספת הנבחרים. נכון הדבר, אבל עשיתי זאת לא מכאן, אלא בהיותי עוד בארץ. ביום בואי נסעתי ליפו, וישבתי באספה עם הועד הזמני משעה השלישית בצהרים עד השעה השלישית בלילה. במשך שתים־עשרה שעות עלה בידי להסביר את נחיצות ה״ויטו" הזה, והם הבינו והגידו כי הם מסכימים, אמנם בלב כבד, אבל מתוך הכרה כי יש צורך בדבר. למחר באו אלי באי־כח מפלגות שונות והגידו לנו: יישר כחכם הוצאתם אותנו מעסק־ביש. היתה לי הרשות להניח את ה״ויטו" הזה – אפילו היה הדבר נגד רצונכם; אני ידעתי את האטמוספירה המחושמלת ואני פחדתי כי יבואו מעשים אשר יהרסו את הכל. האחריות הייתה עלי; ומה הייתם אומרים לי לו היה הכל נופל. ממי הייתם דורשים אז את החשבון?
שואלים מדוע לא נתתי דין־וחשבון? לא נתתי, כי אין זמן ומקום לכך באספה כה גדולה, ולכן דברתי דברים קצרים, אבל אני מבקש מכם: תשבו עמדי ימים ולילות בתוך הועדה המיוחדת, ושם אכריח אתכם לקרוא את כל התעודות ותכנסו לתוך העבודה שעשינו, ואז תהיה ידי על העליונה.
מה שאמרתי ביחס לא“י, אמת אמרתי, אני יכול להחשב כבר כבן הישוב. ואני יודע את הענינים שם היטב. האמת שלי אולי אינה כתובה באופן כל כך טוב כמו ״האמת מא”י" של אחד העם, אבל אמת היא.
עוד אענה לחברי אוסישקין. לא הבנתני היטב. לא אמרתי כי הקבוצות הן המלה האחרונה של הישוב, אני יודע כי יש בהן שגיאות רבות, אבל ברור שזהו צעד נוסף בנסיון ההתישבותי שלנו. אני יודע כי התרבות החקלאית אשר פתחנו במרץ, עוד איננה גם היא המלה האחרונה של המדע. אם הפועל היהודי טוב פי עשרה מהערבי, הרי לא הגיע עוד למדרגת החקלאי הגרמני בארץ, ואני שואף לכך כי הוא יגיע למדרגה זו.
אילו היה בן גוריון כותב את ההיסטוריה של הגדוד, ואילו רצה להיות אוביקטיבי ובלתי מפלגתי, כי עתה לא הגיד שועה"צ לא עשה מאומה בשביל הגדוד. ואז גם היה יודע את היסודות הבלתי־רצויים שהיו בין החיילים האמריקאים שעזבו את הארץ במצב רוח של מרגלים – והוציאו את דבתה רעה.
באים ואומרים לי מדוע לא היו עשרת אלפים בגדוד. כן, גם אני יודע היטב כי טובים עשרה מאחד. אבל אתם חיים באילוזיה מטעה מן הקצה אל הקבה5: נדמה לכם כי מספיק לווייצמן או לסוקולוב ללכת לוזרת6 המלחמה לשהות שם שעה קלה – והדבר נגמר וכבר יש לנו גדודים. זוהי הטעות. באיזה כח אנחנו הולכים? מי עומד מאחורינו ובשם מי אנחנו מדברים? אנחנו הולכים לדבר בשם הצדק והיושר, – והן אתם יודעים כי העולם עוד רחוק הוא משמוע תמיד לצדק וליושר ודרישותיהם. למה לא נתתם בידינו את היכולת? למה לא היו בידי המיליונים. אילו היו הם בידי, הייתי בא וזורק להם את הכסף על השולחן ואומר: אני אעשה את הגדודים, בכספי! אבל באתי אליהם בדברים אחרים, הגדתי להם: עשו לנו אתם את הגדודים, כי ידי ריקות היו.
אילו מלים על עניני הכספים: היו לנו שני מיני כספים, האחד של ועד הסיוע והאחד שלנו. על המקור הראשון, לא היתה לנו כל שליטה, היו לנו רק פקודות מהנותנים – הוצאנו על אשר פקדו להוציא; הייתי רוצה גם אני יחד עם בן גוריון שהכסף יוצא לדברים יותר טובים ומועילים, אבל הדבר לא היה ברשותי.
מלים אחדות ע“ד שאלת הערבים, שנגעו בה כאן פעמים כה רבות. צר לי שאצטרך להכנס בדברים גם עם נורדוי. – אינני חושב כי מר בן־גוריון רוצה לשוב לתקופת התורכים. צאו וראו באילו דרישות באנו אל התורכים ובמה באנו אל האנגלים. כאשר לא נתנו התורכים לבנות ובנינו בגנבה – דינו; כאשר שמונו התורכים בבית האסורים בירושלים ולא נתנו לנו פלקה”7 – דינו; כאשר שלחונו התורכים לדמשק והגלו לברוסה ולא תלו בחבל – דינו. ובלבד שנחיה ולא נמות. כך היינו אומרים. הגם אל האנגלים באנו בדרישות כאלה!
לא בוש גרוסמן להגיד כאן בפני, כי הלכנו אל האנגלים בתחנונים ובבקשות. איזו חרפה, איזו כפית תודה! אנחנו הלכנו אל האנגלים בידיים נקיות, בקומה זקופה ובפנים גלויים. דרשנו בשם הצדק והיושר. אמנם נכון, הסברתי לאנגלים כי גם להם יש ענין בדבר, וכך היא דעתי, וגם עתה אני רוצה שלאנגלים יהיה אינטרס בא“י והדבר יהיה לטובתנו; ואל תחשבו כי זה קל כל כך להסביר ולהוכיח. בקרב האנגלים יש מפלגות רבות; יש רבי ההשפעה האומרים כי הציוניות תמיט אסון על אנגליה, כי תביא אותה לידי מצב קשה במזרח; אתם יודעים רק על האנשים אשר אנו מדברים אתם ואשר הם עוזרים לנו, ואינכם יודעים על אלה הדוחים אותנו ומפריעים לנו. אני בטוח כי אנחנו כח עזר גדול לאנגלים יותר מאשר הערבים. אבל יש חושבים אחרת, וההבדל הוא שאנחנו יושבים בלונדון והערבים יושבים בעבר הירדן. אילו היו לנו כיום 200 אלף יהודים בא”י היה הדבר יותר קל.
על דבר הפקידות בארץ עלי לדבר אתכם קשות. גם את זו קבלנו בירושה. לא יכולנו לשנות. כל הפקידות עברה מהתורכים אל האנגלים כמו שהיא, ולא חלו בה שנויים. ואל תעיזו איפוא להאשים את וה"צ אשר בא עם בוא האנגלים. מה עשיתם אתם כל שנות היותכם בארץ בימי התורכים? למה שתקתם אז? למה לא הכנסתם פקידים למשרדי הממשלה? לא חנכתם את הדור כי יהיה מוכן בהשכלתו ובכשרונותיו לקבל את המשרות בממשלה ולהיות פקידיה? ואם יש קבוצה של אנשים המוכשרים לכך – מה הוא יחסכם אל האנשים האלה, ואיך אתם מביטים עליהם? האם אין אני יודע?
הבקורת נחוצה. ואני מביע לכם תודה עליה. אבל לא רק עכשיו נוכחתי וראיתי את האמת: איננו מוכנים להבין את גודל החלטת סן־רימו ואיננו מוכשרים עוד לעבודה. לו נתתם את לבבכם את מאודכם ואת נפשכם כמו שעשו הפולנים כשהגיעה שעת שחרורם, היינו יכולים להכניס חצי מיליון איש לא"י. אבל איני רואה כי תעשו זאת, ולכן אני רשאי לפנות בקול זעקה אל כל האומה: העם היהודי, איכה?
(“הארץ”, 28 ביולי 1920).
ד.8
לידי נמסרה החלטת ״פועלי־ציון" הדורשת מאת הועידה שתבטיח את הכניסה לארץ ללא הגבלות. אני חושב כי אין להעמיד החלטה זו למנין. זאת היא הדרישה הנלהבת של כלנו. החל מראשון לאוגוסט שנה זו תבטלנה הגבלות רבות ותנתן האפשרות לכניסה אשר תגדל אולי יותר מכפי כחותינו. חופש הכניסה תלוי רק בנו. בכחות העזרה אשר ניתן לסדור העולים.
בידי נמצאת עתה גם רשימת תשעה אנשים, חמשה מהם הצליחו להנצל מהגיהנום הרוסי, והם התחייבו לתת לקרן היסוד תשעים אלף לי"ש. אם אוסף הכספים ימשך כך גם להבא, אין לי עוד חשש שמא לא יאסף כל הסכום של עשרים וחמשה המיליונים אשר שמנו לנו למטרה.
חברי הועדה המדינית דרשו פרטים בדבר התנאים שעל פיהם תהיה העליה לארץ, ואולם מה יועילו הפרטים והתנאים אשר על הניר, אם לא תתנו את האמצעים החמריים הדרושים. האיש המושל היום בא"י ואשר ברכות לבנו שלוחות אליו אמר: ידעו נא הציונים כי אם יראו במעשה את התאמצותם הראויה לעבודה – אין סבה אשר תמנע את התגשמות תכניתם.
ההוצאות וההכנסות של ההסתדרות תעמודנה לבקורת ועדה מיוחדת אשר חבריה הם: הלורד רוטשילד, סיר אלפרד מונד וברנרד פלקסנר. השתדלנו למשוך אל עבודתנו כחות חדשים, אשר עמדו עד כה רחוק מתנועתנו. הם באים עתה אלינו. הם אינם עדיין ציונים במלוא המובן, אבל היה יהיו כאלה, הם ישתתפו בבנין ארצנו בכל לבבם, אבל הם אינם מרגישים עוד את עצמם מוכשרים להכנס לתוך תנועתנו. מקרב האנשים האלה יברא ועד מיוחד אשר יעבוד בהשגחת ההסתדרות הציונית. הועד הזה ידאג לצד הכלכלי של בניין הארץ. האנשים האלה ידועים הם. הם עסוקים כבר בעניני העבודה בא"י, אבל את שמותיהם אינני יכול עוד לפרסם.
ועדת הבקורת שהזכרתיה – ועדה אחרת היא. לועדה הזאת לא תהיה הרשות להועיד את המטרות ולקבוע את סכום הכספים להוצאות ההסתדרות הציונית. אבל הועדה תשים לב כי הסכומים אשר נועדו מטעם ההסתדרות למטרות ידועות יוצאו רק למטרותיהם.
(“הארץ”, 9 באוגוסט 1920).
-
נאום בפתיחת הועידה הציונית בלונדון, ביולי 1920. ↩
-
נאום על ועד־הצירים בישיבה השלישית בועידה הציונית בלונדון, ביולי 1920. ↩
-
תשובה למתוכחים בועידה הציונית בלונדון ביולי 1920. ↩
-
מאסרו של ז'בוטינסקי. ↩
-
29 ↩
-
כך במקור. צריך כנראה להיות “לזירת” הערת פב"י. ↩
-
דרך־עונשין תורכי, להכות במקל על כפות הרגלים. ↩
-
נאום בישיבת הנעילה של הועידה הציונית בלונדון, ביולי 1920. ↩
איך תבנה הארץ?
מאתחיים ויצמן
עבודתנו נכנסת לתקופה חדשה. לפנינו עומדת התעודה לבנות ולחדש את ארץ־ישראל. בתוך המון הפרטים, הנטפלים בהכרח למעשה כה מסובך כבנין ארץ, נוכל להבחין שלשה קוי התפתחות עיקריים – התפתחות חקלאית, התפתחות חרשתית והתפתחות תרבותית, או עניני השכלה וחנוך. ארץ־ישראל מכילה שטחי אדמת־בור רחבים, בלתי־נושבים. השטחים האלה היו בעבר קנין הממשלה התורכית. היום עברו לרשות ממשלת המנדט. תעודתה הראשונה של ממשלת המנדט היא למדוד את הקרקעות האלה כהלכה ולמסור אותן, בתנאים שיקבעו, לידי הסוכנות היהודית שתוסד בארץ־ישראל, למען תוכשרנה להתישבות יהודית צפופה. קשה לדעת, לפי שעה, מהי מדת שטחי הקרקע האלה וכמה מתישבים יוכלו להאחז בהם. אך אם נשים לב לדלילות הישוב הקים בארץ־ישראל ולצפיפות הישוב בלבנון, שאינו שונה הרבה מארץ־ישראל במבנהו החקלאי והגיאולוגי, נוכל להניח כי ההבדל בין שתי הארצות האלה עולה למאה נפש לקילומטר מרובע. מכאן שארץ־ישראל תוכל לקלוט, אחר הכשרה הגונה, מאה נפש נוספות לכל קילומטר מרובע, בלי כל פגיעה בקניינם החוקי של יושביה הישנים.
אביא קצת עובדות מפרי נסיוננו החדש בארץ. נפנה לשפלה ונראה מהו מצב המושבות היהודיות שם. הנה לפניכם מושבה כרחובות או כפתח־תקוה – על שטח של קילומטרים מרובעים מעטים יושבים אלפי אכרים ופועלים. ולמה לא יהיה כדבר הזה במקומות רבים בשפלה? ברור שע"י הכשרה מסודרת, מעונות טובים והנהלה טובה, יוצרו סכויים טובים להתפתחות חקלאית, אשר תספק, בלי ספק, צרכי ארבעת או חמשת דורות מתישבים יהודים. עלינו רק להשיג את הקרקע, ועתה שאנו יודעים כי הארץ זכה תזכה לממשלה טובה, אין יסוד לחשוש כי לא נשיגה בקרוב.
איזה הצורה תלבש ההתפתחות החקלאית, ומה תהי שיטתה? – זאת לא נוכל לנבא מראש. דבר אחד מתברר כבר היום מתוך נסיוננו במשך ארבעים השנים האחרונות, ובנסיון הזה יש גם מעין מענה למקשים ומפקפקים: אם היהודי בכלל מסוגל להיות אכר ופועל חקלאי. הנסיון מוכיח שכן, היהודי מסוגל להיות אכר או פועל חקלאי – בתנאי שהחקלאות תסגל לה שיטות מדעיות ותגיע למדרגת שכלול מעולה.
לא נוכל להוריד את היהודי, שדרגת השכלתו היא רמה למדי, לדרגת האכר הרוסי. עלינו להעלות את החקלאות למדרגת היהודי. הדבר הוא בגדר האפשרות וכבר נעשה במדת מה בארץ־ישראל. הנסיון היקר שרכשנו לנו בענין זה במשך ארבעים שנה, עלינו לפתחו בכל הקפו, להמשיכו ולנצלו בתשומת לב, לטובת המתישבים החדשים, העתידים לזרום אל הארץ בשנים הקרובות.
אשר להתפתחות החרושת הרי ארץ־ישראל אינה מן הארצות העשירות מאד באוצרות טבעיים. לאשרנו אין הרבה זהב בבטנה. אמנם, גונבה אלי שמועה על מכרה זהב בירושלים. אני מקוה כי שמועת שוא היא. כמו כן, לאשרנו, אין בארץ מכרות־נפט רבים, ואולי אין בה כלל מכרות נפט. על כן לא תמשוך אליה לעולם את הספסר הטורף. יש בה קצת כח־מים, אשר יספיק למפעלי תעשיה העלולים לקום בארץ. את כח המים יתנו לנו הירדן ויובליו ועוד כמה נחלים קטנים, וכח זה יספיק לחשמול ארצנו הקטנה. חשיבות רבה מאד נודעת לחשמול ארץ־ישראל, וזאת לא רק מבחינת התקדמותה החרשתית, אלא גם מבחינה חברתית.
מנסיון הארצות הישנות לומדים אנו כי כל העוֶל החברתי וכל המהומות החברתיות הנובעות מן העוֶל הזה, מקורם בהצטפפות המונים גדולים במפעלי חרושת ענקיים. בית החרושת, המכונה הכבירה, גורמים במדה ידועה להתקדמות חברתית, ובה במדה הם גורמים למחלה חברתית, עלינו לבנות בארץ־ישראל חברה חדשה, נקיה מקנין מגובש. עלינו להזהר מהשחית את הנוף בארובות. אין לנו חפץ בעשן. עלינו לפתח תוצרת־בית, כמו בשויץ ובקצת מחוזות צרפת, העוסקים בתעשית שעונים.
כמו בחקלאות כן, לדעתי, בתעשיה עלינו להשתדל ליצור ישוב צפוף, מורכב ממפעלים קטנים, למען תהיה לכל משפחה אחיזה משלה בתוך התוצרת, והמימרה העתיקה: ״איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו" תאָמר בשנוי נוסח: „איש במניעו הקטן ואיש בגנתו הקטנה".
מקצועות תעשיה העלולים להתפתח בארץ הם אלה הכרוכים בחקלאות, תוצרת משי ומוצרים קרובים לה, תעשית מכונות קטנות וכלי מלאכה, לטוש יהלומים וזכוכית, אומנות שהיהודים התמחו בה, ויש להביאה גם לארץ־ישראל. ההסתדרות הציונית וממשלת המנדט תעזורנה להתחלות אלה.
עניני ההשכלה חשובים מאד בעיני. יודעים אנו את טבע היהודי. שאלתו הראשונה בבואו לארץ זרה, ובפרט לארצו הוא, לארץ־ישראל, היא: ״היש לי כאן בית־ספר טוב לבני?" על המטפלים בעליה מוטלת החובה לספק את הדרישה הזאת, ולספקה כהלכה. בזמן הקרוב נוכרח להגדיל פעולת בתי־ספרנו שם, שאינה מצערה גם היום, פי עשרה. אנו נאלץ להחיש בנין בתי־ספר נמוכים ותיכונים ולבסוף גבוהים, במדה שלא שערנו מראש. עלינו לשוב ולפתוח את בתי הספר הטכניים הגדולים בחיפה ולהקים אוניברסיטה על הר הצופים בירושלים.
אלה הם שלשת קוי ההתפתחות הגדולים שיוּתוו בעתיד הקרוב. ועתה עולה לפנינו השאלה: התנאים המדיניים שיוצרו בארץ בהתאם למנדט – האם הם ברורים וקבועים במדה שיבטיחו הגשמת ההתפתחות המשולשת האמורה? אנו עונים בחיוב. אין ביכלתי להביא לפניכם פה את נוסח המנדט, כי הדיון בו טרם נסתים, ועוד יעבור חודש או שני חדשים עד שיתאשר על ידי חבר הלאומים. אבל אין ספק בדבר, כי המנדט יערוב לתנאים מדיניים, כלכליים ואדמיניסטרטיביים, אשר יאפשרו עליה גדולה לארץ והתפתחות בכוון שדברתי עליו. רבים מכם קראו בעתונים כי ההסתדרות הציונית או היהודים תובעים להם זכיות יתרות. ״זכיות יתרות" מלה מכוערה, ובפרט בשעה שמעלים אותה יחד עם השם ״יהודי". הדברים שקראנו עושים רושם כאילו נוסדה חברת בעלי ממון, המתכונת לעוט על הארץ כדי לנצלה. בשמועות האלה אין אמת. היתרון היחידי שבקשנו לרשום במנדט הוא הזכות להשביח את הקרקע.
קרקע ארץ־ישראל, שהיא פוריה מעיקרה, הוזנחה, לצערנו. קרקע זו אינה דומה לקרקע בארצות אחרות. מן ההכרח להרוותה במרץ ובכסף, בדם ובזעה, עד שתשוב אליה פוריותה הראשונה, הידועה לנו מן המקרא. אני חושב כי הזכות להשקותה בדם ובזעה כדי להפוך את אדמתה השוממה לארץ זבת חלב ודבש, תתגלגל לידי עם ישראל. את הזכות הזאת בקשנו, ואני מקוה כי תנתן לנו. אין זו ״זכות יתרה" הנתנת לבעלי ממון. ארץ־ישראל לא תמשוך אליה ממון בין־לאומי, היא תמשוך ממון לאומי, הממון הלאומי מונח בקופת הקרן־הקימת או בכיסי הציונים – את הכסף הזה יזרימו לארץ־ישראל כדי לעשותה נחלה ליהודים.
אנו מקוים כי שערי ארץ־ישראל יפתחו בעוד חודש או שנים וכן תוקם בה הנהלה אשר תתן את דעתה להגשמת המגמה שהובעה בהכרזת ממשלת הוד מלכותו; תוקם הנהלה שתראה את תעודתה בהתפתחות הבית הלאומי היהודי ובהטבת מצב תושבי הארץ היום. זו תהיה הנהלה בריטית, אבל יהודים ישתתפו בה, וחובתם היא להשתתף בה. על ההנהלה הזאת יוטל לטפל בעליה לארץ־ישראל, ליצור מיד את התנאים הדרושים לעליה הזאת, כי השעה דוחקת.
מן ההכרח שתנתן לנו האפשרות לבוא לפולין, לליטא, ולכל הארצות המוכות אימה ובהלה, ולהגיד ליהודים, כי יש לנו מקום בארצנו לפחות לקצת מבניהם – להצילם מן החורבן, להעתיקם לסביבה מתאימה, להחיותם ולחדש את רוחם. היכולת הזאת, מן ההכרח שתנתן לנו בזמן קרוב, ואני חושב כי השלטון החדש, העומד לבוא ארצה, יודע זאת היטב. אנו, הנמצאים כאן, חייבים לשנן לממשלה הבריטית, לבעלת המנדט ולשלטונות ארץ־ישראל, כי השאלה הזאת אינה סובלת דחוי, וכי יש לעסוק בה מתוך רצון ותשומת־לב והבנה, כי היא שאלת חיים ומות, שאלת גידול דור יהודי חדש. עלינו להציל את הילדים. מן ההכרח שהילדים יצאו מהגיהנום שבמזרח־אירופה. עלינו להביאם לארץ־ישראל.
בימים האלה, אחרי סן־רימוֹ, דברו הרבה על עבודה משותפת עם לא־ציונים. מזה שנים צפינו לשתוף עם האנשים שהתנגדו לנו או עמדו מן הצד. קוינו והאמנו כי שעת הכושר לשתוף תבוא בזמן שהתעודה המדינית, המודה בזכותנו על ארץ־ישראל, תהיה בידנו.
עתה הגיעה השעה, ואנו כולנו – אני חושב כי דברי מביעים דעת כל ציוני העולם – פונים אל היהודים שעמדו מרחוק ומבקשים מהם לבוא ולא להחמיץ את שעת הכושר הנהדרה, לבוא ולעבוד אתנו יחד למען תקומת ארץ־ישראל. אין אנו מתנים תנאים מלבד אחד, והוא – פעולתנו תכוון ליצירת בית לאומי יהודי. בזה נוכל להתאחד כולנו.
אין אנו עוסקים כאן בעניני צדקה או בעניני עדה דתית. אנו עוסקים בבית לאומי יהודי, יצירה מורכבת, בה כרוך כל מה שחי ופועל בתוך היהדות, ואני חושב כי היהודים אשר עוד נותר זיק של יהדות בלבבם, יבינו את ערך השעה הגדולה הזאת ויבואו ויעזרו בבנין הבית הלאומי היהודי.
ערב סן־רמו עברו עלינו ימים קשים מאד. ראינו דם יהודי נשפך בחוצות ירושלים. לא אעמוד על פרטי המאורעות. ועדת החקירה עוסקת בהם, ויתכן שהיא תפיץ אור על כל מה שהיה. גם לנו יש דינים־וחשבונות, הם מוכנים ויפורסמו ברבים. אני הייתי עד לנעשה. ימים רעים ומרים היו הימים ההם, אולם החלטת סן־רמו ומנוי שלטון חדש בארץ־ישראל מחקו כמעט את רשמם.
המעשים שנעשו בירושלים הוכנו על ידי אויבינו מתוך כונה להוכיח לעולם כי היהודים והערבים לא יחיו בשלום. דעה זו אין בה אמת. יש לי ראיות לכך, והן הובאו לפני ממשלת המנדט והמועצה העליונה. היהודים והערבים יכולים לחיות בידידות, ויחיו בידידות. לקיצונים שבערבים, אשר ערכו את הטבח בירושלים, אנו אומרים מה שאמרנו לפולנים, לרומנים ולרוסים: שיטותיכם ידועות לנו, והן שיטות שפשטו את הרגל. האומה החושבת להשיג את חרותה בדם יהודים – טעות בידה.
הערבים אינם סובלים מחוסר מקום. מרכזי התרבות הערבית הם דמשק, בגדד, מכה, ואני מקוה כי שם תצמח אומה ערבית גדולה ופורחת. ארץ־ישראל תהיה בית לאומי לישראל. עלינו להגיד זאת, בדברים ישרים ואמיצים, לידידינו ולאויבינו. אנחנו, היהודים התנסינו בפוגרומים, וגם טבח בירושלים לא יפחידנו. גזרת גורלנו היא ללכת לארץ־ישראל, ואנו נלך שמה ונשב שם.
אין כח בעולם אשר ימנענו מלקים צו גורלנו, הרשום בדברי ימי העולם, צו אשר לא ימחה גם בדם ישראל. בכל זאת הננו מושיטים יד ידידים לאלה אשר בארץ. רצוננו לחיות עמהם ולהצעידם גם הם בדרכי ההתפתחות אשר תארתי לפניכם, ואני חושב כי רוב הערבים ילכו עמנו, ורק קצת דימגוגים יסטו. אין ספק כי נוכל לקשור קשרי ידידות עם הערבים, והיא חובתנו. אנו מחויבים לעשות כל אשר ביכלתנו להשכנת יחסים טובים בין שני העמים האלה, היהודים והערבים. וכאשר נלך בדרך זו, וההתפתחות תתחיל, והידידות תיכון – תשוב ארץ־ישראל לתחיה, ומראשי חרמון העטופים בשלג עד חולות מדבר עריש, מהרי מואב עד ים התיכון, יבקע ויעלה שיר תהילה גדול לאלהי ישראל, שהשיב את בניו אל ארץ יעודם.
(יולי 1920, ״The Maccabaeean ״)
מה אנו דורשים?
מאתחיים ויצמן
ברחוב היהודי שוררים עכשיו פקפוקים רבים ביחס למצב הפוליטי. שמועות מתהלכות, ואני מחויב להגיד אילו מלים ביחס לשמועות אלו. אלה החושבים אותנו ל״עושים בסוד את מעשינו" מפני שאיננו מספרים את הכל בגלוי, הם משוללים את הכרת האחריות המספיקה. עליכם לזכור תמיד כי המצב הפוליטי אינו תלוי בנו בלבד; יש אחרים, חזקים מאתנו, אשר להם הבחינה העליונה. ובידם גם הכוח.
סן־רימו קיימה ואשרה את ההכרזה על הבית הלאומי. לא אשוב לדבר על זה. עכשיו הגענו לפרק חדש: איך יבוא הדבר שניתן בסן־רימו, לכלל התגשמות בארץ־ישראל החליטו למסור את המנדט לאנגליה. ובמנדט יש הוראות איך על אנגליה להוציאו אל הפועל. בכדי להסביר את הדברים אני אומר בגלוי: אין מטרותינו ליצור מושבות בודדות, אלא עם יהודי, בעל זכות הגדרה והנהלה עצמית בארץ, זה שקוראים לו באנגלית Commonwealth. הפוליטיקה הציונית צריכה לחתור לנקודה זו.
מתי יקום הדבר? – אינני יודע. הכל תלוי ביהודים עצמם. אך אחת אנו יודעים כי אלה העומדים בראש מחויבים להוליך את העם בדרך אשר תביא לתוצאות האמורות.
לכך דרושים תנאים ידועים, ואת סידור התנאים האלה אנו דורשים:
א) הנהלת השלטון בארץ־ישראל תכנס בכל פרטי החיים ותשתדל שהיהודים יתרבו בארץ ויאחזו בענפיה המרובים בכדי שישפיעו בעתיד על החיים הפוליטיים. אנחנו רוצים כי לא רק ״יתיחסו בחבה", אלא יחדרו להביננו ויאמינו בציוניות כמונו.
על יחסינו לערבים כבר דברתי פעמים רבות: אין תכניותינו מכוונות נגד הערבים, אלא להיפך. אנו רוצים כי ההתפתחות החדשה של הארץ תהיה להם לתועלת רבה. אבל חוזרים אנחנו ואומרים בשם מליוני יהודים, כי יש לנו זכות היסטורית על א“י ורשות להמשיך את החיים שהופסקו על ידי מעשים אכזריים. ואת החיים האלה נשיב לא”י לא בנשק אלא במרץ, בחריצות ובעבודה ישרה – את זה יבינו כל העמים.
מלבד ההכרה העיקרית הזאת, אנו דורשים מאת ממשלת המנדט יסודות כלכליים מסוימים לבנין ארץ־ישראל. אחת הדרישות היא שכל אדמה שאינה מעובדה בא"י, או שהיא חפשיה מבעלים, תועבר לידי יהודים. לא נדחוק בזה רגלי איש. אני הוכחתי כמה פעמים כי יש מקום למליונים חדשים בארץ, אך המקום זקוק להכשרה ואנחנו דורשים מהממשלה כי תתן לנו את האפשרות להוציא את התכנית לפועל.
בכל עבודה שתעשה בארץ עלינו לקחת מקום בראש – זהו תנאי מוקדם. לא לשם רוחים אנו רוצים לעשות זאת; גם אם יהיה הדבר כרוך בהפסדים, אנו דורשים לעצמנו את הזכות להשקיע את כספנו בבצות ובמדברות ובחולות. אנחנו רוצים להחיות את הארץ העזובה. את זאת אנו דורשים מבעלי א"י של עכשיו ומבעלי המנדט. ועוד אנו דורשים מבעלי ארץ־ישראל של עכשיו ומבעלי המנדט: שהיהודים יוכלו להכנס לארץ באופן חפשי.
הגשמת הדברים האלה תלויה בשני גורמים:
א) שהממשלה האנגלית תבין את יסודות שאיפותינו; ואם עדין אינה מבינה זאת תפקידם של אלה המדברים אתה בשמנו ללמדה ולהסבירה. אולם היום אפשר לומר שהממשלה מבינה אותנו. יש לנו היכולת להכניס לא"י בתקופה הקרובה עשרות אלפים אנשים. ואולם הכל עלול להשתנות. הלא אין אנחנו בונים ליום, אלא לדורות, ולכן אנו דורשים שכל הדבר הזה יהיה ברור וחתום לעולמים. לא מפני שאיננו מאמינים בממשלה אלא מפני האחריות המוטלת עלינו בפני הדורות הבאים. בעניני מדיניות אין נשענים על רגעי התרגשות.
ב) הדבר הקשה ביותר הוא: איך נעשה אנחנו את הדבר. העיקר הוא לזוז מן הנקודה הראשונה, הנקודה המתה, ולעבור לעבודה. אומרים שיש משבר בציוניות. זה נכון. אבל התדעו מהו המשבר? – החלטת סן־רימו הראתה לנו כי עומדים אנחנו בנקודה מתה. עכשיו צריך לעבור לעבודה, מרגשנות של תעמולה לסלילת דרכים ולבנין גשרים חזקים להעברת עולים וכו' וכו'. ולזה עוד איננו מוכנים. ולזה קוראים משבר. זכרו: איש לא יבוא לעשות את העבודה בשבילנו ואיש גם לא ישלם מבלעדינו!
בטרם אדבר על העבודה בארץ, עלי להוסיף אילו מלים ביחס לגבולות הארץ: ודאי קראתם היום את המאמר החשוב ב״טיימס" – השאלה הזאת היא הרצינית ביותר וכל היהדות מבינה זאת: אסור לנו להרשות שא“י תחולק לחלקים נבדלים, שיקרעו ממנה אותם החלקים שהם הכרחיים בשביל התפתחות הארץ ושהיו שלנו מעולם. אין הדבר תלוי בממשלה האנגלית בלבד – היא ממליצה על ענייננו בשאלה זו. בעיקר תלוי הדבר בממשלה אחרת. רבותי, דעו: אם הממשלה הצרפתית איננה מבינה אותנו, אין האשמה בה אלא בכל היהדות הצרפתית. קשה להרשיע בפני קהל של אלפים ולהאשים בעוון נורא קהלה שלמה בישראל; אבל בתור מנהיג התנועה אני חייב לעשות זאת: היהדות הצרפתית עומדת להחריבנו. מלבד המשפחה הנעלה והאצילה של בית רוטשילד, אין לנו בצרפת שום איש אשר יחפוץ לעזור לנו ולהשפיע לטובתנו. להיפך, יהודי צרפת הולכים ומקטרגים בלי בושת. בזמן כזה, כאשר חצי העם מתבוסס בדמו, כאשר היהדות נחרבת ונרמסת באופן שלא היה דוגמתו, בא הרב הראשי של כל הקהלות בפריז ונושא נאום בבית הכנסת ביום הכפורים נגד הציוניות ועבודתה! והוא ידע היטב כי אנו תלויים במדה רבה בממשלה הצרפתית. ואיך נבוא לפני הממשלה הצרפתית. והיא תאמר לנו: ״הן הרבנים בני עמכם אומרים כי סכנה בדבר?” למרות הכל ועל אף כל זה אני אומר לכם כי סופו של דבר, אין גבולות א"י תלויים בהחלטות של זרים. הכל תלוי בנו ובעבודתנו. תבוא תקופה שהיהודים בצרפת יהיו אחרים ויעזרו לנו וישיבו לנו את שלנו. רבנים הולכים וחולפים, אך העם היהודי קיים לנצח.
*
עכשיו אדבר על העבודה.
יודעים אתם כי התחילה העליה. ואם להלכה אנו יכולים להכניס 80 אלף איש – אינני חושב את זה כעת לדבר אפשרי למעשה. עכשיו נכנסים לארץ 1200 איש בחודש – ומסופקני אם נוכל להכניס מספר יותר גדול במצב הנוכחי של הארץ. ההסתדרות הציונית מוכרחה לערוב בעד העולים שתמציא להם עבודה. מכל האלפים נתנו הערובה רק לאלף. את ההתחיבות לכל יתר האלפים המתדפקים על דלתות הארץ צריך לתת העם כולו, – ותיכף ומיד. אף רגע אינו רשאי ללכת לאיבוד.
כששים או שבעים אחוז מהאנשים הנכנסים אל הארץ הם צעירים בלי משפחות – אנשי מרץ ומלומדי עבודה. שנות המלחמה למדום הרבה, הם מוכנים לעבוד את האדמה, לסלול דרכים ולבנות גשרים ולשאת בעול כל עבודה ועבודה. יצירת העבודה אינה דרושה רק כדי שיוכלו הללו להתפרנס – אלא היא נחוצה בשביל הארץ. ושלשה תפקידים עומדים לפנינו:
הכשרת האדמה הבלתי מעובדה לשם התישבות. זה דורש זמן וכסף, ועליכם מוטל הדבר לעשותו, עליכם היהודים היושבים בשלוה, בשביל אחיכם המתבוססים בדמם.
לסגל את א“י למסחר ותעשיה. זהו דבר קל ביותר. היהודים יודעים את המלאכה הזאת. את כל התעשיה הפעוטה של וויטשפל וניו יורק אפשר להעביר לארץ־ישראל. דרוש לא”י כח מיכני; אין שם לא פחם ולא נפט. אבל מי הירדן הניגרים לריק לים המלח יכולים להחיות את הארץ, אם תוקם תחנת חשמל גדולה אשר תניע את כל המכונות ואשר תתן עבודה לאלפי ידים. בזה צריך להתחיל תיכף ומיד.
בנין בתים. בכל העולם בונים עתה, ורכוש יהודי גדול בונה בכל מקום – רק לא בארץ־ישראל, והן אפשר לבנות בא"י 5000 בתים שיתנו עבודה לכמה וכמה אלפים עובדים.
כסף לבנין אפשר להשיג משני מקורות: האחד – הון מסחרי, שהשקעתו בטוחה ונותנת רוחים; והשני: הון לאומי להקלטת העולים מחוסרי האמצעים, ולסדורם בעבודה בארץ. את ההון הזה צריכים היהודים ליצור.
אנחנו מתחילים לעבוד בשעות קשות מאד. חצי בית ישראל בגולה נחרב – את זה אנו יודעים כולנו. אך גם ידוע לנו שאם העם רוצה, הרי ישנה היכולת בידו. במשך שש השנים האחרונות הבאתם כמה וכמה קרבנות כספיים בשביל דברים שלא היה בהם אף שמץ של יהדות – האם לא תתנו עכשיו בשביל בנין ביתכם?
מרבית העבודה בארץ צריכה להיעשות ע"י יהודי אירופה המערבית ויהודי אמריקה. הזכרתי את אמריקה – ועלי להגיד אילו מלים על היחסים שבינינו ובין אמריקה, כי מרבים לדבר על כך בעולמנו. הציוניות באמריקה גדלה מאד. היא פי עשרה בכמותה מכפי שהיתה לפני המלחמה. היא עומדת במקום הראשון בהסתדרות הציונית. הפדרציה הציונית האמריקאית יש לה השקפות משלה ביחס להרבה שאלות ואני חושב כי רבות מהשקפותיה נכונות וצודקות. אבל אם האמריקנים חושבים כי אפשרי הדבר שכל פדרציה ציונית תהיה ציוניות מיוחדת – אזי הם טועים. גם איני מאמין שהם חושבים כך. עלינו להשתדל שההבדל בין ציוני לציוני יוקטן. והעיקר שבעבודה עצמה נהיה גוש אחד ומאוחד. באופנים בלתי טבעיים אין עושים מריבות ואין יוצרים חילוקי דעות. אני אסע לאמריקה. ומובטחני כי נבוא לידי הבנה הדדית ולא נאבד זמן לעניני ריב והבל.
אנחנו פונים אליכם בדרישת קרן־היסוד. זכרו, לנו אין משטרה לדרוש מכם את כספכם בכוח של כפיה. יש לנו כל הדאגות של ממשלה, אבל אין לנו הכוח שלמיניסטריון הכספים. דרישתנו למס קרן היסוד נסמכת רק על כוחנו המוסרי. כל איש ואשה, מזקן ועד טף ברחוב היהודי צריכים לדעת מה לפניהם. והם צריכים לתת חלק מזמנם וממרצם, ומכל אשר להם לבנין א"י. הם צריכים ליצור אטמוספירה של בושה וחרפה לכל המשתמט ומתחמק.
(“הארץ”)
-
נאום בלונדון ביום 25 באוקטובר 1920. ↩
נאומים בירושלים
מאתחיים ויצמן
א.1
מצאתי כאן שינויים ידועים. הר הצופים נשתנה, מראהו היום אחר – אולם העמק עודנו עומד בעינו.
הדעה השוררת אצל רבים מחברי ההסתדרות הציונית, כי הממשלה תהא עושה את מלאכתנו – אינה נכונה. לא, אנו בעצמנו חייבים לעשות את כל מלאכתנו. עתה מוטלים עלינו תפקידים גדולים יותר וחובות מרובות יותר מאשר לפני עשרה חדשים. אם נהיה חזקים, תיהפך הניטרליות הידידותית של הממשלה לגורם פעיל ורצוי; ואם חלילה, לא נהיה חזקים – תהא זו לאין ולאפס. בלונדון סבורים כי כאן, בארץ־ישראל, הולך ונבנה בית לאומי, וכדי שנוכל לדרוש מעם ישראל כולו את ההתאמצות הגדולה, להביא את הקרבנות היקרים ביותר, מן הצורך הוא שהעבודה בארץ־ישראל תיעשה ביתר מרץ וביתר חריצות.
אשר למצב הפנימי, לא אהיה מכחד מכם כי הוא קשה. אין אמנם התפלגות ממשית בהסתדרות, אבל יש ויש סימנים של שאיפה לכך. שתי שיטות לפנינו. שיטה אחת חיובית: היא מאמינה בכוחות העם, מאמינה היא כי העם אשר עדיין לא נענה לסן־רימו, בוא יבוא אלינו אם רק נראה לו את הדרכים המוליכים למטרה. ומסקנותיה של שיטה זו הן: א) כי כל אשר התחילו לעשות עד עתה בארץ־ישראל, עם כל היותו קטן ודל, יש לשמור עליו ולקיימו, ושום דבר אסור לו שיבטל. ב) כי כל אותם האנשים שהיו נושאים באחריות עד עתה לא יורחקו ולא ידחקו. אכן, צריכים אנו כוחות נוספים שמהם עלינו ללמוד. אולם הללו צריכים גם ללמוד ממנו. צריך שיהיה קשר ושתהיה קירבה בין התקופות השונות של עבודתנו.
השיטה השניה היא שלילית. היא אינה מאמינה בכוחות העם. לפי השקפתה יוצא, שצריך ליצור תחלה חלל ריק, ואז נראה – אולי נמצא במה למלא את הריקות.
רוצים אנו בכוחות חדשים, והרינו מוכנים למסור להם את מקומנו, אולם עליהם ללמוד ממנו. דרושה סינתיזה של שתי השיטות הללו. בשיטה השניה מחזיקים בעיקר הציונים האמריקאים. אחד התפקידים העיקריים של ההסתדרות הציונית הוא להקים ולכונן את ההסתדרות הציונית האמריקאית. הנני מאמין כי אם תהא בידנו תכנית של עבודה תתן היהדות האמריקאית את התשובה הרצויה. כל עוד לא תבוא האמונה בכוחות העם יהא קיים המשבר.
הריני מודיע ברור ומפורש:
אי אפשר לצעוד גם צעד אחד לפנים כל זמן שאין הסכמה ושלום במערכותינו בארץ. דרושה שביתת נשק בארץ לפחות לשנה אחת. אי אפשר לך לעשות את עבודתך בשעה שמאחוריך, בעורף, חכוכים וקטטות.
מחובתו של הועד הלאומי הוא לשמור על החזית המאוחדת, חובתו לשמור על סמכותה של ההסתדרות הציונית העולמית. בקונגרס הבא אפשר יהיה לבקר, אפשר יהיה להוריד את ההנהלה הנוכחית אולם עד הקונגרס יש לתת לאלה העומדים בשורות הראשונות את האפשרות להלחם ולפעול.
ב.2
סיימנו תקופה בעבודתנו. החלטת סן־רימו הכניסה את ההצהרה הבלפורית לתוך חוזה השלום, וסמוך לזה נתמנה יהודי גדול ואיש־הנהלה גדול לנציב עליון בארץ ישראל. העבודה הגדולה והנמרצה של שש השנים האחרונות נחתמה על ידי כך, ועוד שני ענינים חשובים לפנינו: שאלת הגבולות ושאלת המנדט. בנוגע לראשונה כבר ידוע לכם כי פתרונה אינו לגמרי לטובתנו. נשארה לנו אך התקוה, כי הממשלה הצרפתית והעם הצרפתי יכירו במהרה את צדקת תביעותינו בענין הגבולות. המנדט עדיין לא נתפרסם, אולם יש ביכלתי להגיד לכם את עיקרוניו היסודיים:
המנדט מכיר בדרישותיהם ההיסטוריות של היהודים – כי בארץ־ישראל יוקם ביתם הלאומי.
המנדט רואה את ההסתדרות הציונית כביאת־הכוח היחידה שיש לה הזכות לדבר בשם עם ישראל בענין בנין הבית הלאומי בארץ־ישראל.
המנדט מכיר, כי מחובתה של ממשלת ארץ־ישראל לעשות את כל אשר בידה כדי לסייע לבנין הארץ. עליה להשתדל להקל את דבר העליה היהודית לארץ, לסייע לפיתוח ההתישבות ולהתאחזותם של היהודים בכלל בארץ.
נכון, אין בזה כל מה שקוינו, ועוד הרבה יש לעבוד ולפעול. אבל נכון גם זה – כי היסוד לעבודה הגדולה הונח כבר, וכי בידנו לפתח ולהשלים את ״המגילה". זהו, בערך, הסיכום האחרון של התקופה אשר נחתמה עתה.
ועתה הננו עומדים על סף תקופה חדשה. עלינו להקים את הבנין על היסוד שניתן לנו. וכאן נפרדות הדרכים, שיטות שונות מוצעות לפנינו. פולמוס דברים גדול התלקח ועלינו לבקש בתוך סערה זו את הדרך הנכונה.
מבקריהם של המנהיגים הציונים אומרים, כי הציונים לא השיגו ולא כלום, או כי זה אשר השיגו הוא מעט מאד, לא במדה המספיקה; כי היתה החובה לדרוש מדינה יהודית, והמנהיגים הציונים שלא דרשו זאת עשו מעשה פשע.
האנשים הטוענים טענות אלו טועים טעות יסודית. הם שוכחים כי יש הבדל בין הדרישה ובין השגת הדבר הדרוש. נקל מאד לבוא ולבקש, אולם קשה לקבל תשובה חיובית על הבקשה. אין משאלה יכולה להתמלא אלא אם הוא מבוססת על יסוד ריאלי. ועוד משגה אחד הם עושים – שאינם רואים את המציאות.
כי אם גם נניח שהתרחש נס וכל העמים יאמרו ליהודים: הרי מדינה יהודית לפניכם!" – האם בכך תיוצר המדינה היהודית? לא, זה לא יהא אלא נוסחה של מדינה, נוסחה בעלמא.
דעה קיצונית זו באה מתוך טעות־הבנה, מתוך חוסר הבנת העם היהודי, כך מדברים רק אנשים המאמינים בנוסחאות, ובכוחותיו של העם אינם מאמינים. מדינה אינה נוצרת על פי פקודה, אלא בכוחו של עם ובמשך דורות. אילו גם כל מלכי מזרח ומערב נתנו לנו ארץ – לא היה בזה אלא דברים בלבד. אולם אם העם היהודי יבוא ויבנה את ארץ ישראל – תהא ממלכת ישראל מציאות, עובדה.
עוד זרם אחד ישנו במחנה הציוני. לדעתם נסתיימה כבר העבודה המדינית, ועתה מתחילה תקופה של מעשים ושל עסקים טובים, והארץ תיבנה בדרך של מעשי־עסק ועל ידי מומחים אשר ידעו להקים את המכונה. גם אצל אלה אין הציונות אלא נוסחה – ״נוסחה של עסק", מכונה.
הללו גורסים מכונה של דרישות, והללו גורסים מכונה של חברות לעסקים. לא הרי אלו כהרי אלו. אולם הצד השוה שבהם שכולם אינם מאמינים בכוחותיו של העם. עובדי עבודה־זרה הם, היום יעבדו לאליל הפוליטיקה ומחר לעגל הזהב. אם עתה, אחרי ארבעים שנות עבודה, אחרי הקרבנות הרבים שהעלינו על מזבח האידיאל, באים אנשים ידועים מתוכנו ועובדים לאלוהי נכר, כורעים לעגל הזהב, וקוראים: ״אלה אלוהיך" – יש רצון לקום ולשבור את לוחות…
אמנם, ההסתדרות הציונית צריכה אנשים חדשים; אמת, היא צריכה מומחים; נכון, היא עשתה הרבה שגיאות אשר מומחים אולי לא היו עושים אותן – אך המומחים הללו הרי לא באו אלינו. האיניציאטיבה של עבודתנו ופרי עבודתנו לא על ידי מומחים באו לנו. אילו תחת אנשים מתוך העם, היודעים את נשמת העם ואת רוחו, עשו את העבודה מומחים – לא הגענו היום לתקופה רבת־תכונה זו.
הננו מתחילים את תקופת־הפעולה בימים קשים, בימים שבכל עולם שורר משבר, וחלקו הגדול של עמנו הרוס ונחרב – ועינינו נשואות אל אחינו שבאנגליה ובאמריקה. אותה ״צדקה שעשה הקב“ה עם ישראל שפיזרם בין האומות” הננו מבקשים ביחוד באמריקה, אשר עמה יש לנו חשבונות גדולים ועוד הרבה יהיה לנו לשאת ולתת עמה ולהתאחד בעבודה. באמריקה לא נענו עדיין למאורע סן־רימו. ומי הוא שנענה למאורע? הבנים שבאירופה המזרחית: הנוער היהודי, החלוצים שבאו לכאן לבנות את הארץ. עתה, אחרי התשובה שנתנו החלוצים, חייבים להיענות אלה שיושבים בשלום ובשלוה, אלה שחייהם ורכושם מובטחים להם בארצות מגוריהם.
ראיתי את צעירינו בעבודה, ולבי נתמלא רגשות של שמחה ושל צער. בשמחתי קראתי ״מה טובו אהליך, יעקב, משכנותיך, ישראל", אולם מה גדל צערי בהרגישי כי הנשמות הללו עזובות בבדידותן, כי הן מרחפות באויר, כי עלו על ראש ההר ורואות את הארץ – מרחוק. חובתנו לעשות ולהשתדל כי הצעירים הללו ישארו לעולם בארץ, כי ימצאו כאן חיים נורמליים, כי נשיג את האמצעים הדרושים כדי להחזיקם ולקיימם בארץ.
כאן קמו אנשים הרוצים לבטל עבודות ידועות בארץ־ישראל או לסלק אנשים ידועים3. אל תעזו להרוס את אשר יש בידכם. אל תגידו לאדם: ״לאחר שעבדת ארבעים שנה לעמך, הסתלק לך! הסתלק מעבודתך ותהא מקבל קצבה…" יד לפה! דרך ארץ! כל עוד האנשים הללו בתוכנו, יהיו עובדים אתנו, ויוסיפו לעמוד על משמרתם. יש מקום גם לחדשים וגם לישנים – וכשנראה את החדשים הבאים ואת תכנית עבודתם, נהיה אנחנו הראשונים אשר נפנה מקום למענם – –
במהרה יתחילו בהגשמת התכניות להשקאתה ולחשמולה של הארץ, ועם כל המשבר השורר עתה, הנני מאמין כי האמצעים לכך ימצאו. על דלתותיו של כל יהודי ויהודי נתדפק, אל כל החוגים של עם ישראל נפנה ליצור ניצור מצב רוח כזה שהיה באנגליה בימי המלחמה: כשם שבאנגליה היו מביטים בבוז על כל אזרח שלא יצא לבוש בגדי צבא, כן יהיו מביטים בבוז על כל יהודי אשר לא יעשה את חובתו לבנין הבית הלאומי. שאול נשאל את כל אחד מבני ישראל: מה עשית למען עמך בימי מלחמתנו? והריני בטוח, כי העם יתן את התשובה הנכונה.
ולערבים אומר: שום תעמולה מצדכם לא תועיל כדי לשנות את החלטת סן־רימו ואת נכונותם של היהודים להקים בארץ־ישראל את ביתם הלאומי. היהודים רוצים ויכולים לחיות עם הערבים בשלום כמו לפנים. אולם אם תעמלנים ידועים בתוך הערבים חושבים כי באיומיהם יביאו מורך בלב היהודים – אינם אלא טועים.
כשיקרא אדם בימים רחוקים את הפרק של הזמן הנוכחי, כשיקרא על כל אשר נעשה עד הצהרת בלפור, ומבלפור ועד סמואל, יאמר: ימים קשים היו אלה בחיי ישראל, והדור אמנם היה דור קטן, אולם זכה זכה לימים גדולים, להיות סובל חבלי משיח ורואה בעיניו אתחלתא דגאולה.
אם תרצו...
מאתחיים ויצמן
… היה לי הכבוד לבקר בארץ-ישראל אחרי שהתכונן שם המשטר החדש. מצאנו בפקידים גבוהים של הנהלת ארץ-ישראל את המחשבה הטובה להגשים את המנדט הארץ-ישראלי, לשים את ארץ-ישראל לבית לאומי ליהודים. יש אמנם מגרעות, מגרעות שאין צורך לבקש אותן בזכוכית מגדלת. אך עם התרבות מספר היהודים בא"י תמעטנה וגם תחלופנה המגרעות האלו.
רבות, רבות נכתב ע"ד החלוצים; רבות שמעתם וקראתם על אודותיהם. ואולם קשה מאד למסור את הרושם בדברים, שהם סוף סוף רק אותיות מתות. רק מי שראם בעיניו, אותם ואת עבודתם, אולי יכול לתאר בנפשו דמות נכונה ולהעריך את ערכם.
שאלה קשה ומרה היתה מנקרת במוחנו: מה יהיה הדור החדש אשר יצא מעם הניתן למצוקה ולמשיסה, והחי בחברת פראי-אדם כאלה. עלינו לבנות את ארץ –ישראל אך מאין יבואו בוניך, ארץ-ישראל? – ועתה ראו, מגיא צלמות, מבקעת הדמים יצא דור עברי גדול הנותן כבוד לשיבת ישראל סבא למולדתו.
מאין באו אלה? מפרוסקורוב, מקיוב, מאומן, מפינסק – מכל פנה נדחה. את ערבות השלג עברו ברגל, את בתיהם עזבו, הרוסים חרבים. רק קברות הנפשות היקרות שם נשארו, ויצאו – ופניהם מזרחה, מזרחה. מילים רבים הלכו בדרך, שבועות רבים, חדשים רבים, ומכל העברים נשקפו אליהם סכנות גדולות, אימת מות. אך הם לא עמדו, לא שבו מפני כל. עיניהם, עיני היהודים השחורות המפיקות יגון, מביטות נכחם, אל מקום זה יעדו להם. קישינוב כגן עדן להם. הן לא רחוקה היא מקונוסטנציה, ומקונוסטנציה הולכת אניה לארץ-ישראל. מעונים בני מעונים זה אלפים שנה! הנה רגליהם הצעירות, החזקות עומדות על אדמת החול בארץ-ישראל! הם הולכים שמה לעבוד עבודת פרך, לנפץ אבנים על דרכי ארץ-ישראל. העבודה קשה, קשה מאד, אך הם עובדים אותה באהבה, הן עבודת ארץ-ישראל היא! לפני שנה בנו רק ערבים או מצרים את ארץ-ישראל. עתה בונים אותה יהודים ושירים עברים מנסרים באויר. הם באים ויושבים באהלים. אהלי יעקב נראו בארץ. כאשר בנו אבותינו את ערי המסכנות ואת הפירמידות במצרים, כן בונים הם, אפס כי לא ערי מסכנות לפרעה הם בונים כי אם את הבית הלאומי ליהודים. עליהם לבניכם ספרו ובניכם יספרו לבניהם עד דור אחרון. יש לנו במה להתגאות. יש לכם, יהודי לונדון, במה להתגאות. החלוצים המחכים בגולה לשעת הכושר הראשונה, לבוא ולשאת בעבודה הגדולה, עבודת ביתנו הלאומי.
ואשר לשאלת המנדט: האמונה באנגליה והאמונה בכוחותינו אנו יעשו את המנדט הא“י לכל מה שאנו רוצים. עלינו להאמין באנגליה, ובלעדי האמונה הזאת לא יועיל כל מנדט כתוב. הן בא”י אין מליון תושבים יהודים. ואנגליה יכולה לעשות למנדט הא"י כאשר עשתה למנדט בארם-נהריים. הדור החי איננו מבין עדיין את מה שעשתה לנו אנגליה. הדורות הבאים ידעו להעריך את הדבר במלוא ערכו אנגליה התחשבה עם פיזורי היהודים בורשה, בוילנה, בניו-יורק ובלונדון, כאשר מתחשבים עם עם חי. היא נתנה את אמונתה בהסתדרות הציונית ושמה אותה לעוזרת בהגשמת התעודה הגדולה של בנין הבית הלאומי. רק מתוך אמון הדדי יקום הבית.
אך חשובה מכל היא האמונה בכוחותינו אנו. אילו יכולתי לדבר בשם ארבעה-עשר מליוני היהודים בעולם ולערוב על כספם ועל מרצם, כי ישמשו לבנין הבית הלאומי ליהודים, כי עתה אחר היה מצבינו. עד כה לא יכולתי לעשות זאת אולם מאמין אנכי, כי עם ישראל יעשה זאת. לולא האמנתי בעם ישראל כי יעשה וכי ימלא את תעודתו הגדולה, כי עתה לא עמדתי לפניכם פה.
השאלה שעלינו לענות עליה היא אם אין המנדט בצורתו הנוכחית מפריע אותנו מעבודתינו. על זאת אוכל לענות בכל לבבי: לא! יכולים אתם להביא לא"י אנשים ככל חפצכם, יכולים אתם להשיג אדמה בכל אשר תוכלו לעבוד. עליכם רק ליצור את האפשרות הכספית לכך.
המשבר בציונות נוצר מפני שהיהדות יושבת רוסיה איננה יכולה לעשות מאומה. אך נצח ישראל לא יאבד. עליכם עתה לעשות גם בעד האחרים אשר קצרה ידם ברוב צרה ומצוקה. כל ישראל ערבים זה בזה, עליכם ליצור מצב אשר יהיה לאחיכם לישועה. אם תרצו לא יהי עוד משבר. אם תרצו, תראו כי כל אבן בארץ-ישראל תאמר שירה.
(“הארץ”)
-
נאום במרץ 1921 ב“אולם האספות” בלונדון ↩
נאומים באמריקה
מאתחיים ויצמן
א.1
זהו רגע גדול בחיי כשניתנה לי ההזדמנות בפעם הראשונה בשעה חמורה זו לדבר בפני קהלת היהודים הגדולה ביותר שבעולם. אבל טרם שאגש לעצם הענין אשר לפנינו, הרשוני נא להביע, בשם ההסתדרות הציונית העולמית, שיש לי הכבוד להיות בא-כחה, את תודתי מקרב לב לעם האמריקני ולממשלה הגדולה אשר תמכו כל הימים בעבודתינו הקשה, וסייעו בידינו להשיג את אשר השגנו.
ועתה – אל העבודה שלפנינו. הנואם הנכבד, מר לואיס מרשל, ספר לכם כי כולנו, ציונים ולא ציונים, נתונים עתה על כף המאזנים. אנו עומדים לפני מבחן גדול, ומה דרוש לנו כדי לעמוד במבחן זה? דרוש לנו שכל יהודי יסייע בבנין א"י, למען עשותה מקלט לא רק לנדכאים ולעניים מאחינו, אלא גם בית לעמינו כולו.
בשלשה דרכים נבנית הארץ:
א. בקרקע. הבית הלאומי היהודי מוכרח להבנות על קרקע א“י. ויש קרקע בא”י בשביל המונים מרובים יותר מיושבי הארץ כיום. אנו יכולים להכניס לארץ יהודים רבים מאד, מבלי געת במשהו בעניני התושבים עתה. ואם מספרים לכם על התנגדות הערבים לעליה יהודים – צריך להודות, כי התנגדות זו שאלה חמורה היא, אבל היא איננה מבוססת על עובדות ואין יושר ביסודה. אנו היהודים מבינים את דרישות הערבים הצודקות, אבל מרכז הלאום הערבי וחייו אינו בירושלים, אלא בדמשק, בחג’ז, בבגדד. מרכז חיי הלאום היהודי הוא בירושלים, וכן יהיה!
ב. באנשים. קרקע לבד אינו מספיק, דרושים כוחות אנשים לקבל את הארץ ולהפוך את החומר הבלתי מעובד של עכשיו, לזה שהיה לפני אלפי שנים, ולזה שיכול להיות בעתיד ע“י עיבוד עפ”י שיטות מודרניות. השאלה: אם יכול היהודי להיות אכר או לא – כבר קבלה את תשובתה בימי שני הדורות האחרונים ע“י האכרים היהודים, ע”י העבודה שאופשרה בעזרת אבי הישוב היהודי אדמונד רוטשילד, ונמשכה ע"י חלוצינו היקרים אשר הוכיחו לעולם כי אפשר לבנות מושבות עבריות במאה אחוזים פועלים עברים. יש לנו איפוא החומר האנושי לכך. ולמה אנו זקוקים עתה? לאמצעים, לאמצעים מרובים, ליישב את האנשים אשר אמרנו על הקרקע אשר אמרנו.
אך עבודת הישוב החקלאי עתידה להתפתח לאט. טבעה בכך. אי אפשר להכות על הצמח ולומר לו: גדל! יש לנו ענין עם הטבע הנותן פריו בעתו, ע"י שיטות עיבוד מודרניות אפשר אמנם להחיש את הגידול ולהעלות את היבול, אבל גם זה אפשרי רק בגבולות מסוימים. לפיכך, עלינו להסב לבנו גם אל דרך שלישית, אל התעשיה.
ג. התעשיה. יחד עם הכפר היהודי צריכה לבוא התחלת בנין העיר היהודית. ואני מקוה כי לא יהיה אצלנו בין הכפר ובין העיר אותו ניגוד שקיים עתה באירופה ובאמריקה בין הערים והכפרים. אך החלוצים הבאים עתה לא"י מבקשים לא רק את האוהל. החלוץ מבקש גם כלי עבודה, ובהיות לו גם אלה שאול ישאל: היש לי בית-ספר, היש לי ספרים לרוות צמאוני לקריאה, ללמוד, כאשר הסכנתי? אם טוב ואם רע, עובדה היא כי במשך אלפי שנים התפתחנו על ידי החיים הרוחניים. אבותנו ואבות אבותנו שאבו כח מתוך הספר. שלשלת התפתחותנו בספר תצויר לנו בתור משל: טבעת ראשונה – הגאון מוילנה, וטבעת אחרונה – הפרופסור אינשטין. זאת היא השלשלת. זהו מהלך התפתחות רוחנו.
ובבואי היום לומר לכם כי עליכם לסייע לעבודת הישוב, כונתי היא גם להמצאת אמצעים בשביל האוניברסיטה העברית. האוניברסיטה העברית תהיה, יחד עם התפתחות החקלאות והתעשיה, המעוז לחיינו בארץ.
אני מאמין כי הגיעה עתה שעת הכושר. זה לא כבר בקרתי את ארץ-ישראל. עיני שאלו לראות את החומר האנושי שעליו להניח את היסוד לבנין ביתנו הלאומי, ומצאתיו ראוי והגון לכך. שואלים: האמנם הנצחון שלנו שלם הוא? ואנו משיבים: לא. חלוצים רק סוללים את הדרך לאלה שצריכים לבוא אחריהם.
מי ומי יהיו הבאים? כמה יוכלו לסבול? מה כוחם בחומר וברוח? מה יביאו לארץ? היהיו מסוג האנשים שאין להם השגה בדבר התפקיד המוטל עליהם, או כאלה הנוטים שכמם לסבול ויכולים לתת את הנדרש מן הבאים לבנות ולחדש את חיי העם הגדול והעתיק? אלו הן שאלותינו. אתם, יושבי הארץ הזאת, הנכם בני אותן הסביבות ונפות הארצות אשר מהן באים כיום החלוצים לא"י; אתם יודעים את ערבות אוקרינה. והיהדות הצעירה, בת היוחסין, בת המשפחה העברית הטובה, היא הנודדת עתה משם, נודדת ונודדת ועוברת כל דרכי סכנות. היא נודדת וצרורות ריקים על שכמה, כי אשר היה לה נשאר שם. היא סובבת בארץ רומניה וכגן-עדן נשקפת לה ארץ זו, כי אכן יש ברומניה עוד נמל, הנקרא קונסטנצה ואניות מפליגות מן הנמל הזה ארצה ישראל.
ולא רק בערבות אוקרינה יעבורו. בדרכי פרס והודו, ומארבע כנפות העולם יפרוצו, ואם לא באו עוד לארץ באלפיהם, לא בהם העוון.
לכו ונלכה נא מעט בעקבותיהם: הם הגיעו כבר לשערי א"י, כף רגליהם דרכה כבר על אדמת הקודש. ולא חיי תענוגות מחכים להם בארץ. לכל עבודת פרך נכונים הם. ושאלתם הראשונה על החוף היא: הבטוחה העבודה? התהיה תמיד עבודה?
ואלה האנשים בנינו, ישרים, אנשי-דעת, אמיצים, יפי-תאר, יפי-נפש, והם נפוצים עתה על פני שדות א"י. מדן ועד באר שבע תראו את מראיהם, תשמעו את קולם, תשמעו את השירה העברית העולה יחד עם קול הלמות הפטיש העברי המנפץ סלעים, הסולל כבישים ובונה את הארץ.
ויש אשר ישאלונו האנשים האלה: הרק ראה נראה את הארץ ולא נאחז בה, בקרקע שלה? לא אחת שאלוני כך ואני השיבותי:
יצוא אצא אל הגולה ואספר לה את דברי ימיכם ומעשיכם. אקים תנועה בעם, אעשה את רחוב היהודים כרחוב האנגלים בלונדון ברביעי לאוגוסט 1914, ביום הקרא העם אל הדגל. יבוש יעקב, יחורו פני כל אדם מישראל אם לא ישא היום את משא העם!
זאת היא החובה, חובת הכבוד – או יותר נכון – חובת הקיום. על קיום העם הוטל הגורל. שעת כושר כזו של היום לא תשוב אולי עוד לעולם. מחיר רב שלמנו בעד שעת כושר זו, ואם אתם ואנו נעבור על הזמן הזה בלי פעולה גדולה, יבואו בניכם אחריכם ותבעו דין מעמכם והיינו למשל ולשנינה בעיניהם. הם אולי יקללוני בקללות פיהם: “ארור העם הזה אשר לא הלך בדרך התחיה, שלה התפלל כל ימיו ואשר בגללה סבל בכל שנות נדודיו!”
מפתח א“י איננו בכיס ההסתדרות הציונית,- בידיכם הוא! עליכם האשמה, אם אין אנו יכולים להכניס היום מספר יהודים רב לא”י.
שמונים דורות של ענויים מביטים אליכם, יהודי אמריקה!
(“הארץ”, 13 במאי 1921).
ב2
מארץ-ישראל קבלתי דרישה לשלוח לשם מספר חדש וגדול של חלוצים כתשובה על מאורעות הדמים שאירעו שם. אולם בה בשעה שאנכי נוסע מכאן מקהלה לקהלה כדי להשיג את האמצעים הנחוצים להגדלת העליה של החלוצים, עוררו נגדנו כאן באמריקה התקפות של גאזים רעים ומחניקים. אבל אל נא יחשבו המתנפלים,שאני נרתע לאחור: אנכי אשאר עד אשר אשיג את המטרה שלשמה באתי הנה. נשיא ההסתדרות הציונית העולמית לא יירא מברק הדולרים המקשקשים לכאורה בצלחתם של המנהיגים האמריקאיים. יהודי אמריקה לא ניתנו להם במונופולין.
יש לדעת כי לא קרן היסוד היא סלע המחלוקת בינינו. השאלה העיקרית היא מי יפקח על העבודה בארץ. והמנהיגים האמריקאיים. היו רוצים להיות אדוני התנועה הציונית בכוח הממון. הם היו רוצים שאנחנו נישא עלינו את כל האחריות כולה, והם יחזיקו בכיס את הכסף ויהיו המפקחים עלינו. כזאת היה לא תהיה! אם רוצים הם לפקח על התנועה הציונית יואילו-נא למשוך בעול האחריות הכרוכה בזו, ואז נמסור את העבודה לידם. אולם כל עוד אינם נכונים ליטול את האחריות - עליהם להתפרק מנשקם ולא להפריע.
גבירותי ואדוני! מאמין אני שעדיין לא עבר על אלה האחראים לגורל תנועתנו משבר כזה המתחולל לעינינו בימים האחרונים. נלחמים אנו על פני חזית ארוכה, הנמשכת מירושלים ועד סן-פרנסיסקו. יש בדעתי לדבר על שני חלקיה של חזית זו. חלק המזרח בא"י וחלק המערב באמריקה.
יודעים אתם מן העתונות מה שאירע ביפו. ההתנפלויות נשנו גם במרכזים יהודיים אחרים בארץ. אין זאת התנפלות הראשונה ואף לא האחרונה על היהודים בא“י. זאת היא דרגה הכרחית בהתפתחותה הראשונה של הארץ ואפשר להנצל ממנה רק בשני תנאים: התנאי הראשון הוא סטטוס פוליטי קבוע בשביל א”י. עובדה זו שהמנדט עדיין לא נתפרסם באופן רשמי, לא נחתם ולא נתאשר, ואף זו, שחוזה-סיווירן עדיין לא אושר, תתן תמיד הזדמנות לתעלוליהם של כוחות החושך, החפצים ביצירת מצב של תהו ובהו כדי לעשות רושם על דעת הקהל. אבל בטוחים אנו שמאורע סן-רימו יארע אף בג’נבה את הדקלרציה הבלפורית אי אפשר לבטל. אין דבר בעולם שיעצרנו מבוא לארץ- ישראל.
הדרך השניה למנוע בעד מאורעות כאלה שהתרחשו ביפו היא ליצור תיכף אפשרות של עליה מוגדלת כדי שיעשה בנין א"י לעובדה ממשית בעתיד הקרוב.
גבירותי ואדוני! הדבר קשה, אבל אפשרי הוא… המאורעות בא"י לא רק שלא צריכים להרפות את ידינו כי אם להיפך לחזק את החלטתנו להמשיך את העבודה ולהרחיבה.
זהו המצב בחזית המזרחית. ויודע אני מראש מה תהא תשובתכם על קריאתנו לעזרה, ולאמצעים הדרושים לנו בחזית זו: יכול אני לקראה מעל קוי-פניכם, בנתי לרעכם, אף טרם דברתם אלי.
אבל יחד עם זו באה עוד תשובה מניו-יורק, שנתפרסמה בעתונות היהודית בכל הארץ. הרי הן המודעות המזהירות אתכם שאנו באים להשמיד את ההסתדרות הציונית. אילו לא היתה זאת טרגדיה, כי אז היינו ממלאים שחוק פינו – אילו היו השנים כתקונן ויכולנו להרשות לעצמנו לצחוק. שמות האנשים החתומים על האזהרה הזאת ירשמו בספר דברי-הימים יחד עם שמות האנשים שיצאו נגד הקונגרס הציוני הראשון לפני כ“ה שנים, ושהצביעו לפני י”ח שנים בעד אוגנדה, יחד עם האנשים שהתרו לפני שלש שנים בממשלה האנגלית ובצבור היהודי שהדקלרציה הבלפורית היא סכנה בשביל היהדות – ממש כעבודתינו עתה בעד קרן-היסוד.
בפעם האחרונה הנני מיעץ באספה ציונית זו לאנשים הללו שהיו ציונים ושמתיהרים עוד כיום הזה לשאת את השם ציונים: “התפרקו את נשקכם!” ארץ –ישראל דורשת זאת מאתנו והרינו מזהיר אותם בשמכם אתם לחדול ממלחמה זו עד הקונגרס הבא.
שלש מדרגות היו במלחמה זו. המדרגה הראשונה היתה בשאלת: “נדבות” או “השקעת כספים”, כביכול. או שני הדברים יחד. אבל היה זה רק מסוה לשאיפה אחרת, לנצח על העבודה הארצי ישראלית. אעפ“י שלא הסכמנו לדרכים שבהם רצו לנהל את העבודה היינו מוכנים למסור להם את הפיקוח העליון עליה, אבל בתנאי שישאו גם בעול האחריות. והנני חוזר על דברי לפני אספה זו: אילו אמרו לנו היום אותם האנשים החתומים על המודעות השונות: נכונים אנו לעלות לא”י, נכונים אנו לעבור דרך אותם מדורי הגיהנם שאתם עוברים אותם, נכונים אנו לקבוע תכנית מסוימת לעבודה בא"י, הייתי אומר להם: “רבותי, אין אני מסכים לתכניתכם, אבל אם העם היהודי מסכים לדעתכם, הנני נכון לשרותכם ואתם תמשיכו את העבודה”. אבל המה לא עשו כזאת, המה היו רוצים שאנחנו נעבוד והם ישגיחו עלינו בכוח הדולר שבידם.
אחרי כן הגענו למדרגה שניה, מדרגה מסוכנת הרבה יותר. התחילו להשתעשע בגאזים מרעילים. התחילו מפיצים שמועות שונות שאין השגחה הגונה על הוצאת הכספים, אין ריכוז העבודה וכ’ו. יביאו נא האדונים הללו ראיות איזו הם הכספים שלא הגיעו לתעודתם? מה אירע בא"י? בדברו לפני נשיאי המחוזות הציונים בניו-יורק הודיע נשיא ההסתדרות הציונית באמריקה: “אינני יכול לספר לכם כל מה שהייתי רוצה לספר”. מה פירושה של מלשינות כזו? מדוע יכול הוא לספר באספה פומבית כמו הקונגרס ולא עכשיו? ידברו נא האדונים הללו דבורים ברורים!
המדרגה השלישית היא התנפלות ישרה. גלויה היא על כל פנים, ואסיר תודה אני לכם על כך. אין התקנון של קרן היסוד מוצא חן בעיניהם. קשה לי להלחם בעורכי-הדין האלה. אבל העובדה היא שנוצר תקנון זמני, שאפשר לשנותו בכל רגע ושבלי ספק אף יבואו בו שנויים. כדי להתחיל בעבודה מוכרחים היינו ליצור את התקנון הזה, היה דרוש לנו בסיס חוקי הנותן לקונגרס השפעה מכרעת על קרן היסוד. עלינו למשוך את כל היהודים אל העבודה למען קרן היסוד. וכיון שאנו עומדים על העיקר שאין הטלת מסים בלי ביאת-כוח, אנו צריכים איפוא לשתף מלבד הציונים את שאר היהודים המנדבים בדירקטוריון של קה"י. קרן היסוד אינה איפוא מוסד ציוני גרידא, אלא מוסד ישראלי כללי.
זהו המצב בקצרה. וכיון שאני יודע שרבים מכם ציונים טובים ויהודים נאמנים, היו רוצים שיהיה שלום במחנה, אומר לכם שאנכי רודף שלום הרבה יותר מכפי שרבים מכם סוברים. אבל קודם לכל צריכה להפסק תיכף הטלת הזוהמה השיטתית בא"י, בעבודה הארצי-ישראלית, וכל אותן ההלשנות הנפוצות מניו-יורק עד סן-פרנציסקו.
העבודה למען קרן היסוד לא תפסק אף לרגע אחד, בין אם ישתתפו כולם בעבודה ובין אם לא. טוב בעיני לקבל נדבה של 10 סנטים, אבל לשמור על טהרת העיקרים הציוניים, מאשר לותר על עיקרינו ולקבל את יתר תשעים הסנטים. אנחנו לא נסכים מעולם להיות לעבדי הדולר.
(“העולם” – לונדון, 2 ביוני, 1921).
על פרשת דרכים
מאתחיים ויצמן
אילו היה עלי להגיד על רגל אחת מהו הרושם החשוב ביותר מימי שהותי הקצרים באמריקה, הייתי אומר כי בו ביום שנתברר שאין עוד מקום למשא ומתן עם מנהיגי הציונות האמריקאית, הרגשתי את עצמי אדם חפשי. מאותו היום ואילך הנני אופטימיסטן יותר גדול; לאספות השונות שנמשכו כמעט שלושה שבועות היתה תכונה משפילה וכמעט אי אפשר היה יותר להשתתף בהן.
אזרתי את שארית כוחותי כדי לבוא לידי הבנה הדדית. שני סוגי שאלות עמדו לפנינו במשא ומתן הזה. הראשון – בדבר התכנית הציונית. בבואי הציעו לפני המנהיגים האמריקאיים תזכיר ארוך, שנתקבל אחר כך ע“י הועד הפועל הלאומי של הסתדרותם. התזכיר כולל ראשי פרקים של השקפות ידועות המורידות את הציוניות למדרגת תנועה כלכלית גרידא ושוללת מאתה את תכונתה העולמית. בדוני על השאלה הזאת עם חברי הועד הפועל הלאומי נתברר לי כי לפחות במשך שנה אחת יהיה עלינו לחנכם עד שיגיעו למדרגת הבנה והשגת הציוניות השלמה. האדונים הללו אינם יודעים ואין הם חושבים יותר מדי. האמרה המצלצלת היא כלי זינם. עדיין הם טובעים במ”ט שערי ההתבוללות. מה שהיא אלפא-ביתא לנו, להם היא תורה סבוכה ומסובכה. בשנים האחרונות שבהן עשו תעמולה לציונות, היו משתמשים רק בסיסמאות שטחיות. את הצלחותינו הדיפלומטיות הפכו לנצחונות סנסציוניים. מפח הנפש שבא אחרי שנודעו העובדות כהויתן מובן הוא איפוא על נקלה. זה מבאר למה ירד מספר החברים הציוניים, כביכול, מ- 150,000 עד 17.000 חבר במשך עת קצרה מאד. זאת, ולא הירידה הכלכלית הנוכחית, היא סבת המשבר הכספי בהסתדרות הציונית האמריקאית; כי ברור הדבר שהסכום של מיליונים אחדים דולר שנקבל ע“י ציוני אמריקה במשך שנתים האחרונות הוא פחות הרבה ממה שאפשר היה להשיג בשביל א”י, אלמלי היו אוחזים באמצעים נכונים כדי להודיע את חשיבותה האמתית של תעודתנו לצבור היהודי. בין ההמונים הגדולים ובמעמד הבינוני של היהדות האמריקאית קיים רגש ציוני עמוק שעדיין לא נוצל עד היום הזה ואשר לא ינוצל ע"י המנהיגים האמריקאיים הנוכחים, מכיון שאינם מדברים ואינם שומעים את שפת ההמונים האלה.
הסוג השני של השאלות נוגע בעניני העבודה בא“י. המנהיגים הציונים האמריקאיים מתחו קו בקורת קשה על פעולות ועד הצירים. בקורת זו אולי צודקת היא באילו פרטים. אף-על-פי-כן לא נאמרה זו בכונה של ידידות ואף לא בכונה להיטיב את המצב כל שהוא. כל שגיאה שנעשתה בא”י הוגדלה באופן מוזר. עשרת מונים השתמשו נגדנו בכל מיני גוזמאות. השיטות הללו הועילו להחליש את האמון בא"י, את האמון בחברנו העובדים בארץ. הם הורידו את ערך פעולותינו בארץ-ישראל ואפילו את ערך הארץ עצמה במדה שלא תתואר כלל. הם הראו בפשטות שאין להם כל רגש אחריות ציונית.
המנהיגים האמריקאיים אינם רוצים להבין שפקידי ועד הצירים הנוכחי אינם אחראים אלא לחלק קטן של העבודה בא“י. בודאי שאין לתלות על צוארם את הקולר בגלל שגיאותיהם של ד”ר פרידנוואלד ומר רוברט סולד ובגלל מה שנעשה לפני שנת 1918.
מה שאמרו האמריקיים הוא למטה מבקורת; אין בכל הודעותיהם שום דעה ומחשבה – מלאות הן רק אבעבועי מליצות כרמון. הם השתמשו, למשל, הרבה בדו"ח של הועד לראורגניזציה והפיצוהו ברבים כאמצעי תעמולה נגדנו. כל הנקרא ציוני או ציוני-בוגר-למחצה נוטל לעצמו את הרשות להוציא גלוי-דעת בכל שאלות ההתישבות, העבודה התרבותית, עניני כספים ופוליטיקה. וכל אשר תמעט ידיעתו של האיש בשאלות הללו, כן תרבה העזות שבה הוא מדבר.
אף-על-פי-כן הייתי חושב לנכון שיטלו המנהיגים האמריקאיים חלק בפיקוח ובאחריות להנהלת ההסתדרות הציונית העולמית ע“י השתתפותם הישרה בעבודתנו בלונדון ובא”י. אבל לא ע“י סוכנים חצי-רשמיים. אעפ”י שרחוקה דעתי מדעתם של מנהיגים אלה כרחוק מזרח ממערב, חושב אני למועיל מאד לנסות ולעשות בחינה מעשית לדרכי העבודה שהם מציעים. מאמין אני שהיינו יכולים ללמוד מהם משהו וכן היו הם יכולים ללמוד מאתנו. אבל לצערנו העמדה שהם קובעים לעצמם אי אפשר לעמוד בה. הם ממאנים להשתתף בהנהגת תנועתינו. אין להם פנאי, עסוקים הם יותר מדי בעניניהם הפרטיים. אין הם נכונים להקריב את הקורבנות הנחוצים, לעזוב כל מה שיש להם, כדי שיוכלו להקדיש את כל כוחותיהם לעבודתנו. מסבה זו הרי הם משקיפים על כל הענינים והמעשים כעל אידיאות מופשטות ולא כעל מאורעות דינמיים חיים. וכאן באור לחוסר העמקות בבקרתם. הרבה מתכניותיהם והצעותיהם להשבחה, מיכניות הן ומופשטות, ביחוד מפני שאינן מבוססות על תוצאות השיטות שרכשו להם באמריקה. המכשול העיקרי בנקודתנו הוא הרשול להתאים מטודות אלה לבנין החדש בא"י. כדי לעשות זאת בהצלחה דרושה לא רק ידיעת המטודות הללו, אלא חוץ מזה ולמעלה מזה, הבנה עמוקה בתכונת הארץ ובסגולות רוח עמנו. אבל מי יגיד ביושר לבב כי עלתה בידי המנהיגים האמריקאיים ללמוד את דרכי העם היהודי, עבודתו התרבותית, שפתו, מכאוביו והלך-נפשו? רופא יוכל להעלות רפאות לחולה רק אחרי דיאגנוזה מדויקת. לשם כך נחוצה לו ידיעה הגונה בפתולוגיה ובפסיכולוגיה של החולה. במקרה של עם רב-צדדים (ואנחנו יודעים כמה רב-צדדי הוא העם היהודי!) קשה מאד לקבוע דיאגנוזה מדויקת.
המנהיגים הציונים האמריקאיים נמצאים עתה באותו המצב שנמצאו בו מנהיגי הציונות לפני עשרים שנה. בטוח אני כי כעבור זמן ידוע יתחילו ציוני אמריקה, אלה הבאים מסביבה לא יהודית, להבין אותנו יותר ויותר. אף אנו נכונים ללמוד מדרכיהם. אבל אין אנו יכולים לעשות כעצתם, אלא אם תהא מובטחת לנו שלמותה של ההסתדרות העולמית, ההסתדרות היחידה המאחדת את כולנו. הסכימה של כפל הפדרציות, כביכול, המוצעת בתזכירים של האדונים מן הועד הפועל האמריקאי, ובכלל נטיתם ליצירת עסקים עומדים ברשות עצמם בא"י תחת חסותם הם, יביאו בהכרח להגדלת הפרץ, הגדול למדי משכבר. עיקר הפדרציות אינו אלא כסות-עינים להתבדלות.
בטוח אני כי כמעט אין גבול לאפשרויותיה של התנועה הציונית באמריקה. אבל קודם כל על אמריקה ליצור ציונים אמתיים, ורק אז יהיה לנו בסיס מוצק לתנועה גדולה ועמוקה, שתכה שורש בהמונים ותשתרג ותגיע אחר כך למרום פסגתה של היהדות האמריקאית. אז תתן לנו אמריקה את הכספים ואת האנשים שיקדישו את כל חייהם לעבודת בנינה של ארך-ישראל היהודית.
(“הארץ”, 10 ביוני 1921).
הדרך הקשה
מאתחיים ויצמן
א.
הננו עומדים עתה לפני אישור המנדט ע“י חבר הלאומים. הדבר נמשך הרבה, אך לא באשמתינו. בכל אופן אפשר לומר כי שאלת המנדט כבר הוחלטה בעיקרה. הפרטים ערוכים ומעובדים. וברור הדבר כי המנדט הוא התעודה החשובה ביותר מאז נתן כורש מלך פרס רשיון ליהודים לשוב ולעלות לארצם ולבנותה. המנדט מאשר את הקשר ההיסטורי אשר בינינו ובין א”י. הוא קובע זכותינו לבנות לנו בה את ביתנו הלאומי, ומכיר את ההסתדרות הציונית כבאת-כח העם היהודי, אשר עליה לבנות את הבית הלאומי הזה.
בנוגע לגבולות הארץ, ודאי יהיה במנדט סעיף, אשר יבטיח את האפשרות לפתח בא"י ישוב חשוב המתקיים פחות או יותר בכח עצמו. אבל אינני משלה את נפשי, ואני רוצה להגיד את הדברים בגלוי: יודע אני כי גם המנדט גם הגבולות לא יהיו לרצון לחלק גדול מהציונים. “עם האכילה יבוא התיאבון”, וכן הדבר בענינים מדיניים. התיאבון שלנו התפתח בשנים האחרונות. ואמנם, לנו הצדקה לדרוש את כל אשר אנו דורשים. אך ביחד עם זה, כל אלה שאינם שבעי-רצון – וגם אני כאחד מהם – עליהם להשיב אל לבם כי היו מכשולים מדיניים רבים ועצומים מאד וכי כל אשר השגנו עד כה אפשר שאיננו רב כל כך כשהוא לעצמו, אך היא ההצלחה הגדולה ביותר, אם נזכיר את אשר היתה הציונות לפני שנים מספר.
בכל אופן, מיד לאחר שיחתם המנדט – יגמר במדה ידועה פרק העבודה המדינית. אני אומר “במדה ידועה” כי עוד לא שקטה הארץ באופן שנוכל להגיד מעתה על כל מעשה מדיני שנעשה, כי הוא נגמר וכי לא יחולו עוד בו שנויים, ולפעמים גם שנויים מפתיעים. גם אחרי אשר יחתם המנדט עוד יהיה עלינו לעמוד על המשמר. ובכל זאת, מיד אחרי אשר תסודר שאלת המנדט, נהיה נקיים במקצת מן העבודה המדינית, אשר החזיקה בנו בלי הרף בשתים שלש השנים האחרונות ולה היו נתונים כל מעינינו, - ונוכל להתמסר יותר לשאלת בנין ארץ-ישראל. גם עתה כבר הוצגה השאלה הזאת, בצדק, בשורה הראשונה. כי סוף סוף הפוליטיקה איננה בלתי אם אמצעי והמטרה הלא היא בנין הבית הלאומי עצמו.
אני חושב כי הגיע הזמן לקבוע את הדרך הנכונה להתפתחות הציוניות בעתיד הקרוב. ולשם כך נחוץ לברר בקצרה את הדעות השונות המתהלכות במחננו ע"ד הציוניות. ואולי יהיה עלי, נגד רצוני, גם להתוכח מעט. ואולם אין זאת מגמתי לבוא במשפט עם המתנגדים ולבזבז את זמני בדברי ריבות שאין בהם תועלת. רצוני רק לברר עובדות אחדות, אשר בחום הוכוחים שכחו אודותם.
קודם כל יש לברר דברים אחדים על מצב היהודים בכלל והשפעתו על מצב התנועה הציונית. עובדה מעציבה היא כי המלחמה החריבה את המרכזים היהודיים הגדולים ביותר. אינני מדבר כעת על ההריגות ועל הגירושים, כי אם על המכה הנצחית אשר הוכו כחותינו הפוריים והיוצרים, על ידי המלחמה. שני המרכזים הגדולים ביותר, רוסיה ופולניה, שהיו מקור חיים, אוצר-רוח ליהדות העולמית, ועתה הם חרבים והרוסים. ומי יודע כמה דורות יעברו עד אשר ישובו הישובים האלה לאיתנם. וכן הדבר בנוגע למצב היהודים באוסטריה, בהונגריה, ואף גם ליהודי גרמניה לא טוב הרבה יותר מאשר לאלה. ועוד גדולה מזה הרעה: לא רק שאין מיהודי הארצות עזר לעבודתנו, אלא הם כמשא כבד עלינו עתה. אחינו בארצות ההן, הזקוקים כל כך לעזר ולמגן, דורשים את העזרה מאת היהודים יושבי הארצות השלוות יותר. ויהודי הארצות המאושרות צריכים לתת כסף רב ומאמצי כחות רבים לעבודה אשר אין לה אחרית ותקוה: לרפא את הפצועים ולתת לחם לרעבים. הם מוכרחים לעשות זאת ובינתים הם נתקים מן העבודה הקונסטרוקטיבית. חיי שעה מסבים עיניהם ולבם מחיי עולם.
בכל אופן, ברור הדבר, כי רוב העבודה לבנין א"י הוטל עתה על היהודים יושבי הארצות אשר לשונן אנגלית. היהודים האלה אינם מוכנים כראוי לעבודה גדולה היסטורית כזאת. עד כה עסקו היהודים בארצות האלו במעשי צדקה וחסד, דבר חשוב מאד גם הוא, אך אין זה בית ספר מחנך לעבודה לאומית. גם אין למחות ביום אחד את פעולת ההתבוללות הנמשכת בארצות ההן שנים ודורות. ברור איפוא כי רק על ידי התאמצות גדולה יוכלו היהודים האלה להתרומם עד לגובה האחריות, שהשעה ההיסטורית הזאת תובעת מהם; אם ימלאו את זאת, טוב; ואם לא, תאבד לנו שעה היסטורית זו.
ובארץ ישראל המצב איננו טוב, מנקודת המבט הכלכלית. המלחמה רוששה את הארץ, התפתחות הישוב, אשר גם לפנים לא היתה גדולה ביותר, נפסקה, ולולא היהודים האמריקאיים אשר באו לעזרת הישוב כי עתה נהרס כולו. כסף רב, שהיינו יכולים להשתמש בו לבנין ולהתפתחות, היו מוכרחים להוציא כדי להחזיק את הקיים. הארץ איננה מוכנה לעליה גדולה. בינתים היא סובלת מיוקר המחירים ומחוסר חמרים ראשוניים. עבודת הבנין מכשולים רבים בדרכה, אך מבלי שים לב למהומות האחרונות ולהגבלות הזמניות, אפשר לעבוד עבודה גדולה בארץ-ישראל. יש אפשרויות גדולות, ולוא היו האמצעים בידינו, יכולנו להסיר את המכשולים מעל דרכנו.
במצב דברים זה צריכה הציוניות להתיצב על דרך חדשה. מקודם היו כוחותינו גדולים והאפשרויות בא“י קטנות. עתה כשל כח העם, אך תחת זאת יש בא”י אפשרויות גדולות הרבה יותר. עלינו להסתגל לתנאים החדשים. השיטה שהיתה טובה בימי שלטון התורכים ובשעה שהיהדות ברוסיה היתה חזקה, איננה טובה בימי שלטונה של אנגליה ובשעה שהיהדות הרוסית שבורה ורצוצה.
ב.
הבקורת על ההסתדרות הציונות ועל מנהגיה, באה בעיקר מאת קבוצות ציוניות אשר, אף כי עומדות הן על שתי נקודות שונות מתנגדות, יש להן בכל זאת דבר אחד משותף. אך בראשונה אבאר את נקודת המבט שלהן בטרם אבאר את נקודת מבטי.
ישנן בציוניות שתי השקפות, יש בעלי השקפה שאפשר לקרוא להם מכסימליסטים. לאלה אין הציוניות כי אם שאלה של דרישות. אנו דורשים את ארץ-ישראל, אנחנו רוצים במדינת היהודים, אנחנו רוצים כי חצי מליון איש יובאו מיד לארץ-ישראל וכל הדברים האלה יכולים להיעשות ע"י עבודה פוליטית. אם תאמרנה הממשלות הגדולות: “ארץ ישראל שלכם היא” אז לנו הארץ. אם יכניסו למשל את המלים “מדינה יהודית” במשפט, תהיה הארץ מעתה מדינה יהודית. זאת היא הציוניות של הפרזה הגדולה. היא קיצונית בפרזיאולוגיה שלה: איננה מסתפקת בהתחלות קטנות ובהתפתחות מודרגת. היא איננה מתחשבת כלל עם המציאות. היא לוקחת לה את המבטא “מדינה יהודית” אשר הביע הרצל, וכורעת לפניו ברך תחת אשר יהיה לה לכח-מניע. היא לוקחת את רעיונו על העבודה הציונית ושוכחת כי עבודה מדינית זאת אומרת עבודה בעולם הממשי, בעולם המעשה, ולא בעולם האצילות.
בעלי הציוניות המכונה קיצונית, הציונות של הפרזה הגדולה והפוזה הרעועה, מבקרים את ההסתדרות הציונית לא רק על אשר עשתה מעט, אלא עוד יותר, על אשר דרשה מעט. אין הם רואים את התהום אשר בין הדרישה ובין השגת הדרישה. ואולם ראשי האסכולה הזאת נכונים לדחות את האפשרות הנתנת לנו לבנות את ביתנו הלאומי ולהסתפק במה שלא יחדלו לדרוש מדינה יהודית גמורה.
האסכולה האחרת של הציוניות מיחסת חשיבות רק להתישבות בארץ-ישראל במדה גדולה. מכיון שהשגנו את האפשרות לייסד מושבות, כל השאר אינו חשוב ביותר. ההסתדרות הציונית, לאחר שגמרה את עבודתה המדינית, צריכה להיהפך לחברת מניות. מוצאה של ציוניות זו היא מן הציוניות “המעשית” שהיתה מתנגדת להרצל. ואולם היא מקבלת ממנה רק את אות המסחר, אך לא את הסחורה. הציוניות המעשית מלפנים התחשבה עם החבה לארץ-ישראל, החיה בקרב העם היהודי שהוא כח גדול. הציוניות של היום, המכונה מעשית, מתחשבת עם ארץ-ישראל כעם הצעת עסק. אין לה כמעט כל דבר עם התרבות, עם הרגש העברי הלאומי, עם החלוץ ועם המורה העברי. איננה דורשת מאת העם לא התלהבות ולא קרבנות. היא נשענת רק על הגדולים שהם יתנו את הדחיפה, יורו את הדרך.
ראשי הציוניות המכונה מעשית, מבקרים את ההסתדרות הציונית שלא כלכלה דבריה בחסכון. צריך להודות שיש יסוד ידוע לביקורת. אפשר מאד כי אנשי מעשה ועסק היו מנהלים את העבודה ביתר חסכון מן ההסתדרות הציונית – לו קבלו המה את העבודה עליהם. אבל לוא היה לציונות לחכות להגשמתה עד אשר תמשוך ארץ-ישראל אנשי עסק אליה, כי עתה לא היתה לנו ציוניות.
בודאי תתן א"י עתה, יותר מאשר לפנים, אפשרויות לאנשי עסק ותתן יותר רוחים לכספים שיושקעו בה. חברות מניות תוכלנה לעבוד עתה ביתר הצלחה ככל אשר ינהלו את עסקיהן ביתר כשרון וביתר חסכון. אך אם הלב העברי איננו מוצא תנחומים בארץ-ישראל, אז כל עבודתנו נידונה לכליה. אם לא תוכל הפרזה הגדולה להציל את הציוניות, לא יוכל לעשות זאת גם “האיש הגדול”. אם אסור לה לציוניות לעבוד לאליל התעודות הדיפלומטיות, אסור לה לעבוד גם לעגל הזהב.
שתי ההשקפות הנגדיות משותפות בפרט אחד: הצד השוה שבהן, ששתיהן מיכניות הן. עבודת הציוניות לדעת אלה ואלה היא ליצור מכונה. אלה מבקשים מכונה מדינית ואלה מבקשים מכונה של עסקים. וכשנוצרה המכונה דרושים רק מכוננים מומחים, מדיניים או כלכליים, והתוצאות הושגו. לאלה ולאלה רק יקרה היא הארץ שבה המכונה צריכה לפעול את פעולתה – ארץ-ישראל. קרוב הדבר, כי כן היו מעשיהם, לו היו צריכים לכונן את המדינה היהודית במקום אחר ולא בארץ-ישראל.
ליד שתי ההשקפות האלו אני רוצה לשים את השקפתי הרואה את כל הדבר כפרוצס של התפתחות בלתי פוסקת, ואשר הרוח החיה היא הגורם הראשי והכח המניע בה. לי אין הציוניות יצירת תוצאות ידועות בכח מכונה, כי אם השגת תוצאות ידועות כפרי גידול אורגני. הציוניות שלי איננה נוטה קו מבדיל בין העבודה המדינית ובין העבודה המעשית. ואיננה משליכה את יהבה על מומחים למסור להם את העבודה ולהסתלק. גם לא אחת משתי העבודות האלו יכולה להעשות כמשפטה על ידי אנשים שאינם רואים את הקשר אשר בין הפוליטיקה ובין המעשה, ע"י אנשים אשר העבודה המדינית, או אפילו עבודת ההתישבות המעשית, היא להם מטרה בפני עצמה. הציוניות זקוקה למדינאים טובים ולאדריכלים טובים, אך גם אלה וגם אלה לא יועילו אם אינם יודעים בכל לבבם כי עובדים הם את עבודת העם היהודי וכי בסיס כל עבודתם הוא פרוצס אורגני, שעל ידיו העם היהודי באשר הוא העם היהודי, שואף לשוב אל ארצו, באשר היא ארץ-ישראל.
(“הצפירה”, 162–163, 1–2 אבגוסט 1921).
כרך שני
מאתחיים ויצמן
חבלי הגשמה
מאתחיים ויצמן
חבלי הגשמה
מאתחיים ויצמן
נאומים בארץ־ישראל
מאתחיים ויצמן
א.1
אולי מן הראוי עכשיו לחזור ולברר את היסודות שעליהם בנויה הפוליטיקה האנגלית. פוליטיקה זו באה אמנם כתוצאה מהמלחמה העולמית, אבל עוד בתחלת המלחמה, בעוד לא עלתה הציוניות המדינית על במת הפוליטיקה האנגלית בא“י, כבר היתה אנגליה מעונינת בא”י, ובחוזה סיקס־פיקו הוכנסו א“י לרשותה של אנגליה. מכאן אנו רואים, כי יש גורמים חשובים לאנגליה להתעניין בא”י. לא אסטרטגיה פשוטה אלא אסטרטגיה עליונה יש כאן: ההכרה שא“י תהיה החוליה בשלשלת הגדולה, הבין לאומית, המקשרת את המזרח ואת המערב. זהו הנימוק החשוב והעמוק ביותר. על אסטרטגיה פשוטה דנים גנרלים ואנשי מלחמה, אבל בחשיבות האסטרטגיה הזאת מתעניינים אנשי שלום, מדינאים גדולים. ואלה האחרונים הבינו, כי כדי שתמלא א”י תפקיד גדול זה, להיות הגשר בין המזרח והמערב, עליה להתפתח התפתחות מרובה, והתפּתחוּתה יכולה לבוא דוקא ע"י יהודים, על ידי העם היהודי הרוצה להשקיע בה את כחו ומאודו והמוכשר להפוך את שממותיה לעדן.
אלה הם, לדעתי, הנמוקים המדיניים של הפוליטיקה האנגלית בא“י, ואלה אינם יכולים להזדעזע זעזוע ממשי ע”י התקפות של עתונים אנטישמיים2, ביחוד אם נמשיך את עבודתנו ביתר תוקף ושאת מאשר עד כה.
מה שאמרתי הוא בסיס המנדט, אבל אין אנו שבעים רצון מן הפירושים שניתנו למנדט וביחוד מהפירוש של הספר־הלבן. כדי להבין את תולדות הספר הזה עלינו לתת סקירה קצרה על המצב הכללי כיום בעולם.
כל התכניות והתקוות של עמי העולם, שנולדו בימים הנוראים של המלחמה, בימים שהדמיון והרעיונות הנעלים היו מרחפים בחללו של העולם כולו, או שנכזבו או שנתרופפו, בימי החול, בימים שלאחר המלחמה, כשהעולם ההרוס עמד פנים אל פנים למול המציאות הנוראה והחורבן שבא בעקב המלחמה. עמים יותר אדירים ויותר מאורגנים ממנו לא מצאו את אשר בקשו. ואולם מאידך גיסא צצו ונתגלו באנושיות כחות חדשים שהיו נרדמים לפני המלחמה. כל אלה הביאונו מצד אחד לידי התפּתחות והתקדמות גדולה בדרכי הגשמת תקותנו, ומהצד השני שמו גם מכשולים ונגודים חדשים על דרכנו.
השאלה הערבית, הרס כחות היהדות ברוסיה, אבדת הדם המרובה של היהדות העולמית, החלשת כח הארגון שבתוכנו, העיפות העולמית הכללית, – כל אלה גרמו להחלשת הטימפו של תנועתנו, והעמידונו לפני בחינה היסטורית, אשר תאמר לנו באיזו מדה אנו מזוינים בסבלנות.
ויודע אני שקשה יותר לעבוד מתוך סבלנות, לאט לאט, מאשר ליצור תנועה רעשנית סטיכית, העלולה לסחוף אחריה את הכל, ואולי לערער ולמוטט גם את היסודות.
שימו לב: בא שידוד מערכות בעולם. גם אנגליה האדירה צריכה עכשיו להשתמש באמצעים חדשים, כדי לקיים את האורגניזם הגדול הנקרא “אימפריה בריטית”. היא צריכה להשתמש באמצעים חדשים ושונים מאלה שהשתמשה בהם לפני המלחמה. מי מלל לאנגליה לפני המלחמה כי תעשה ותורים מדיניים גדולים כאלה לאירלנדיה ולמצרים? השיטה של “היד החזקה”, ערכה ירד היום. שיטות חדשות עוד לא נמצאו. במצב זה לא יפלא אם גדול המרחק בין הכרזת בלפור והספר הלבן.
ועוד דבר: הנותן הספר הלבן את היכולת לנו לעשות את העבודה שאנו רוצים לעשותה? היש עבודה שרצינו לעשותה ונמצאה נמנעת מפני הספר הלבן?
רק שאלה זו עלינו לשאול את עצמנו, וכל עוד לא אשמע תשובה שלילית, אומר כי אמנם הספר הלבן קשה לנו, אבל אינו מכריע את הכף לרעתנו. סוף סוף הכל תלוי בנו ובעבודתנו.
הנקודה המרכזית בעבודתנו היא העליה. על אף הבקורת שנשמעה על ההנהלה הציונית, עשתה זו כל מה שבידה כדי להגדיל ולהרחיב את העליה. ותקותי חזקה – וזה היה אחד מתפקידי פה – כי העליה תצא מהמסגרת המלאכותית ותקבל צורה טבעית, נורמלית והחוקים המלאכותיים שהיו עד כה, יהיו מעתה מותאמים יותר לצרכים הטבעיים של התפתחות הארץ. את פתרון השאלה הזאת נחוץ לבקש לא רק על הר הצופים ובלשכת העליה של הממשלה אלא בכחות העם. אם כל הקרקעות שרכשנו יעובדו, אם תכנית רוטנברג תתקדם, אם כל התעשיות הקטנות והגדולות תמצאנה את דרכן, אז תהיה לנו עליה גדולה, ומטעם ספר הלבן לא יהיה מעצור לה.
בטרם גמרי את דברי על המצב הפוליטי צריך הייתי לגעת גם בשאלה הערבית, אבל איני רוצה לחזור על ההודעות ועל ההחלטות של הקונגרס הציוני, שהן היסודות לפוליטיקה הערבית וליחסים שצריכים להיות קבועים בינינו. אני רואה לשאלה הנכבדה הזאת ימים טובים יותר בעתיד. אכן, גם התשובה על השאלה הזאת, אינה אלא בעבודה הקונסטרוקטיבית שלנו להתפתחות הארץ.
השאלה החשובה ביותר בענינינו הפנימיים עתה היא שאלת הסוכנות היהודית, הקשורה בשאלת השתתפות היהדות העולמית בעבודת הבנין. עד היום נתנה לנו היהדות המרוחקת רק שבלים בודדות, יחידי סגולה, שהיו רוצים לקחת עליהם אחריות לעבודה בארץ, לעזוב את מקומותיהם ומשרותיהם בגלות ולהקדיש את כחותיהם לעבודה בא“י. האידיאה של החלוציות בכל מקצוע, צריכה להיות נחלת הציוניות. היהדות המרוחקת, אמנם פיה מלא תהלות לחלוציות אבל היא לא ילדה, לא גדלה ולא רוממה את החלוץ העברי. אנחנו הציונים מוכנים לשתף את היהודים ההם בעבודה בתנאי שיהיו מוכנים מצדם לקבל עליהם חלק מהעול שאנו נושאים על צוארנו. לא השתתפות כספית בלבד אנו מבקשים, אלא גם השתתפות מוסרית, נפשית. הגוף והנשמה צריכים להיות מוקדשים לעבודה בא”י. אני מאמין כי הדרישה הקשה הזאת תמצא הד נאמן. יש כבר אותות מוכיחים, כי כחות חדשים, מעטים אבל חשובים, מתעוררים, ועלינו החובה להקל עליהם בכל אפשרותנו את ההתקרבות.
ועתה מלים אחדות על המצב הכלכלי. למרות המשבר היתה התקדמות גדולה בארץ. המשבר מכסה בענן את הצעדים היפים שעשינו, ואנו רואים רק את עמוד הענן ולא את עמוד האש.
המצב הכלכלי מקביל אצלנו אל המצב המדיני. מה המצב המדיני יש לו פרספקטיבה נהדרה וקושי בהוה – אף המצב הכלכלי כך. אף לו פרספקטיבה יפה ביותר, אלא ששעת משבר נוראה עוברת עליו. כשם שנכנסה א“י לקונצרט המדיני הבין לאומי, כן נכנסה לחיים הכלכליים הבין לאומיים, ועל כן משבר כלכלי טבעי הוא לה היום, כל זמן שלא הגיעה הארץ להתפתחותה הראויה. נקח, למשל, את החטה ואת השעורה, מן המינים שנשתבחה בהם א”י תמיד, מה ערכן היום? הקמח האוסטרלי מגיע לחיפה בהוצאות פחותות אולי משמגיע הקמח המקומי לירושלים, והוא עולה בזול יותר אפילו מפרי התוצרת הערבית באמצעי עבודתה הזולים. נמל, אם יבנה בא“י, הרי תועלתו מבחינת האכספורט רב הוא, אבל מבחינת האימפורט יזיק לנו, כי אין א”י יכולה עוד להתחרות עם שוק חו"ל. לא על התעשיה והחקלאות בלבד תוכל איפוא ארצנו להתקיים, אלא על סינתיזה שתברא, ולכך דרושה הכנת הארץ והתנאים. ולהכנה זו עלינו לעשות מה שעושה כל ממשלה. החובה המוטלת עלינו ביחס לארץ היא חובת ממשלה, אלא שאין לנו כסף של ממשלה. קרן־היסוד צריכה למלא את כל ההכשרה הדרושה לפני האיניציאטיבה הפרטית. איניציאטיבה פרטית היום יש בה מחסרונות הכלל והפרט. אם עסקיה טובים – הרי היא פרטית, ואין לנו חלק בה, אם לאו – על הכלל תלונתה. הארץ דורשת קודם כל מעשה ממשלה, שתכין את התנאים לאיניציאטיבה הבאה.
עמק נוריס, בנימינה, נהלל, תחנות הנסיון בתל־אביב ובבן־שמן הם התאים הראשונים באורגניזמוס החדש. בשום מקום בעולם אין מרוכזים על קילומטר מרובע אחזי כ"כ הרבה מרץ, אידיאליות איניציאטיבה. העבודה נעשית ביסורים, באהבה, ועלינו למצוא את האמצעים להגדיל ולהאדיר את העבודה הזאת.
ואסיים בדברי אנטול פראנס: “העתיד מכוסה, חבוי מפני כל, גם מפני אלה שמכינים אותו, שבונים אותו ומאמינים בו”. יהי רצון, שבהפגשנו שוב בא"י יהיה בארץ עם רב מאד, עם עובד!
(“הארץ”, 24–25 בדצמבר 1922).
ב.3
לפני ארבע שנים כשהתחילה התקופה של אחרי המלחמה היו לנו תקוות גדולות והכנות לעבודה גדולה בארץ, כל העולם כלו – לא רק העולם היהודי – צפה לתקופה חדשה, לשקט ולשלום בין העמים. האמינו שארבע־עשרה הדברות של וילסון יתגשמו בחיים המדיניים, שיקומו אחרי המלחמה. דבּרי התקופה ההיא ושליטיה היו מבטיחים לשבי־המלחמה כי שנויים יסודיים יתהוו תיכף ברוח החופש והצדק. די לקרוא את נאומיהם של תקיפי העולם מאותו הזמן בשביל לראות את הירידה הגדולה מגובה של חלום יפה למציאות מרה ודלה. הנה הממשלה הכבירה ביותר באירופה – אנגליה. נאומי לויד ג’ורג' מלפני ארבע שנים היו מבטיחים עולם מלא לגבורים ששבו משדות הקרב – ועכשיו הגבורים הללו הם מחוסרי עבודה. 2 וחצי מיליון של חיילים משוחררים נעים ונדים מעיר לעיר, דורשים עבודה ואין. זהו סמל הירידה הסוציאלית.
גורמים שונים ורבים הביאו את העולם לידי משבר. א) ההרס הכלכלי, ב) הפרעת שווי המשקל באירופה. עדיין אנו עומדים בתקופה רותחת ואי־מאורגנת כל כך עד שלא רק אצלנו כי אם גם אצל עמים חזקים ממנו מתנהלת העבודה הקונסטרוקטיבית בכבדות. ואם היו לנו תקוות שתשועה גדולה או דחיפה יותר גדולה לתנועתנו תבאנה מיד מן החוץ – עכשיו אולי נעזוב לזמן תקוות אלו. אל נקוה לישועות מן החוץ. המנדט, הספר הלבן עם כל פירושי־פירושיו – הם הבסיס היחידי שעליו נעבוד. יש יכולת להרחיב את הבסיס. אך לא מבחוץ כי אם מבפנים ע"י עבודה והתאמצות לאומית.
כח עבודתנו בארץ תלוי במצבו של העם העברי. והנה היהדות הכללית נהרסה וחלקה החשוב ביותר אינו נראה עכשיו: היהדות הרוסית עזבה לזמן־מה את הבמה. נקוה ששוב תעלה במהרה אבל עכשיו בימי התחלה – וכל התחלה קשה היא – היהדות הרוסית איננה לנו מקור של כח, כמו שהיתה תמיד, אינה חלוץ כל הציונות. יהודי רוסיה נעים ונדים. מושבותיהם ברלין, פריז וכו' טבועות בחותם הפסיכולוגיה של מהגרים שעזבו את היסוד שעליו חיו. בכל הדרכים יובילו אתם את הפצעים שהביאו מרוסיה ועל כל משעול ונתיב אתה רואה את דמי אומתנו השותתים…
מאידך גיסא – יהודי אמריקה שהם עכשיו מקור הכסף, להם ארץ־ישראל היא ארץ קטנה באסיה, בלי בתי־מלון מתאימים, בלי תיאטראות ודרכים סלולות וכדומה. אם באים אליהם ודורשים שישקיעו כספם בחולות תל־אביב ובבצת נהלל, ומצד אחר מגיעה לאזניהם צעקה נוראה לעזרה מאוקרינה, ששם נולדו, הלכו ל“חדר” ושם נשארו מכיריהם וקרוביהם – הרי הם שולחים את תרומותיהם לאוקרינה. המליונים שלהם שופעים ויורדים לשם ובשביל ארץ־־ישראל מקציבים את השארית.
אנחנו הציונים היינו אומרים תמיד שארץ־ישראל לא תוכל לפתור במלואה את שאלת ההגירה, א“י תקלוט רק את אלה שיבואו לבנותה בכל נפשם ומאודם. עכשו אנו מוכרחים לבנות תחת לחץ העליה הגדולה – זרם זה המתמיד ולוחץ על שערי הארץ, אלו הן התוצאות החמריות של המצב. אך יש גם תוצאה מוסרית, נהרסה העדה היהודית הגדולה ברוסיה, התמוטטה ונופצה המסורת ואת מקומה ירשו אלהים זרים. הנוער שלנו נסחף בזרם הכללי, והמעין הזה אשר ממנו שאבנו אונים ומרץ דלל. אנו מרגישים דלות וחוסר באנשים. אנו מוכרחים לחפשם – אולי את הסורוגט שלהם – במחנה שעד עכשיו עמד מן הצד והתיחס בשויון־נפש לתנועתנו. אלה הם הגורמים החשובים ביותר שהביאונו עד המשבר, אל תחשבו שאם יחליפו את ההנהלה הציונית יבואו שנויים גדולים, תחדל פעולת הגורמים הנ”ל ותבוא תקופה חדשה. אף ההסתדרות הציונית סובלת מעקת התנאים. היא התאימה את מכונתה אל התקוות הגדולות. בראנו מכונה גדולה משום שקוינו למעשים גדולים. עכשיו נבצר ממנו ללכת בטמפו המהיר כמו לפני ארבע שנים.
יש שהתחילו להאמין עתה שאולי לא ההתאמצות הלאומית היא העיקר, אלא הפרטית. אומרים: אולי טוב שתבטל החקלאות ונרכז את המרץ בתעשיה ובה יושקעו הקפיטלים. אם נשקיף על ההון שנכנס לארץ נוכח, שקפיטל זה הפונה רק לרוחים לא בא לא“י. מדוע? רוחים יותר גדולים ובטוחים יקבל קפיטל זה בהקמת ההריסות של צרפת ואוסטריה, ומה הם לעומתם הרוחים, רחמנא ליצלן. שבתעשית א”י?… הקפיטלים הזורמים עכשיו לארץ צבועים הם בצבע האידיאה הלאומית. כאן נעשה הכל ברוח חלוצית זו, הנחוצה לסלילת הדרך ולהכשרת התנאים כדי שבעתיד יוכלו לבוא הנה גם הקפיטלים השואפים לרוחים. בלי האמונה היסודית באופי המשיחי של התנועה בתקופתנו לא יכוֹן מפעלנו. התאמצות ההסתדרות הציונית היא התאמצות חלוצית, בין במקצוע הכספים ובין בעבודה הפוליטית וכו', היא שתכשיר את הקרקע לבנין על יסודות יותר רציונליים מאלה שעליהם אנו בונים כיום.
אמנם יש גם קו מנחם ובריא בתוך המשבר. אם נשוה זה לעומת זה את בניין המושבות הקודמות והחדשות נראה הבדל גדול: האחרונות מתבססות על עבודה עצמית ועל תכנית כלכלית ברורה. איני יודע, אם נכונה היא: עדיין אנו נמצאים בתקופת נסיון שאולי תמשך עוד זמן רב. בהתישבות החדשה אנו רואים גם את המדע בתור עיקר ואולי זהו הנשק החזק ביותר שבידינו, שבעזרתו, נתגבר על כל המכשולים. לא רק ההסתדרות הציונית, אלא גם הברון רוטשילד, מיסד את “בנימינה” עפ"י דרכים ושיטות חדשות, שונות מאלה שנהגו בימי יסוד ראשון־לציון ופתח־תקוה.
ואין אני מפחד כל כך מפני המשבר שעליו מרבים לדבר. אינו דומה משבר לחסרון־כסף, משבר משמעו רקבון גמור בעצם היסוד. חסרון־כסף זוהי מחלה, אמנם ממאירה, אבל עוברת. תמיד אנו מדברים על יאוש וקטסטרופה ולמחר אנו מתחילים לעבוד בתוך המצב הקיים. אל־נא נשעה את הסיסמאות הלקוחות מחיי עמים אחרים. ואני תקוה כי כמו בכל התקופות כן גם עכשיו נעבור על המשבר בכח אמונתנו.
בימי המלחמה נזדמן לי לראות ציור בעתון צרפתי: שני חילים נחו מחוץ לחפירה. קרא האחד: מי יתן ויוכלו האנשים לשאת בעול המלחמה! שאל השני: למי אתה מתכוון? ענהו חברו: לאלה שנשארו בפריז. אף אנו פה נמשיך את העבודה, ואם גם אלה שבניו־יורק וכו' יקיימו את חובתם נוכל להיות בטוחים בעתיד.
(“הארץ”, 28 בדצמבר 1922).
האחריות הגדולה
מאתחיים ויצמן
רבות נאמר בדבר היחסים אשר בינינו ובין הערבים, בהם דברים שאינם ידידותיים. זה עתה באתי, בדרך ישרה כמעט, מארץ־ישראל. אני מכיר הכרה אישית כל מנהיג ערבי, כמתנגד כידיד. עוד האיבה רבה, אבל, נדמה לי, שהיא שוככת. הערבים מתחילים להבין, כמדומני, כי עלינו לגור יחד ולעבוד יחד, כי היהודים באו לארץ־ישראל בזכות וישארו בה. על כן אני אומר: כל כמה שניטיב לפעול, נתחזק ונתאמץ בעבודתנו, נגדיל לעשות – תקרב עת השלום המבוקש בינינו ובין שכנינו בארץ.
לוא בחרתי לדרוך על קרקע הנבואה רבת־הסכנות כי עתה הייתי מצייר לפניכם, אולי, תמונת עתיד, תמונת המזרח הקרוב שקם לתחיה, ושני העמים הקרובים האלה עובדים יד ביד: אנו נותנים למזרח הקרוב הרבה מן החסר לו – אנשים, כסף, מרץ, כשרון, וברית הקדש בין שני עמים־אחים שהתרחקו קום תקום על אף כחות הזדון, העומדים ביניהם היום. ברית זו, גשר זה, בוא יבואו – בתוקף עבודתנו והשגינו.
מעת שהארץ נפתחה לפנינו נכנס אליה מספר חלוצים יהודים. לא מעט דברו וכתבו על אדותיהם. קצת מהנמצאים כאן עמנו ראום אולי בעיניהם. אבל לי היתה הזכות לראותם לא רק בארץ־ישראל אלא גם בדרך אליה. אני אחד מהם. אנכי נמנה עליהם. אנכי בן הרחוב היהודי, בן חורי הגיטו האפלים, אשר משם יצאו האנשים האלה. הם באים מכל מקום. הם עברו ברגל את ערבות אוקרינה, המכוסות קרח, ואת בצות רוסיה. הקשיבו היטב, וקול פעמיהם יעלה באזניכם. הקשיבו ותשמעו את רחש צעדיהם בלכתם במדברות, בטפסם ובעלותם בשבילי הרים, יחפים, חסרי־כל, מאחריהם שממה וקברי קדושיהם, ועיניהם נשואות לנמל ברומניה. מהנמל הזה מפליגות אניות ליפו. והנה הם יורדים ביפו. אין בדעתי לתאר לפניכם את סדרי הירידה ביפו. הנה הם בארץ, יושבים באהלים וחיים על לחם ועגבניות; חולים בקדחת; מיערים הרים, מנפצים אבנים, סוללים דרכים, נוטעים עצים ושולחים את ילדיהם לבתי הספר. שרים עברית. בוכים בעברית; בונים את ארץ האבות – ארץ־ישראל.
זה לא כבר פגשתי שני אנשים העומדים לפרסם את רשמיהם מארץ־ישראל. אין הם מחסידי אומות העולם, ומעודם לא היו. הם אמרו לי: לא נוכל להבין לרוח האנשים האלה. לא מצאנו כדוגמתם בתולדות העבר, אנשים האוחזים בידם האחת במחרשה ואת השניה שולחים לספר; הטומנים בכיס אחד ספרים ובשני אקדח; אשר ידם האחת נתונה לבנין והשניה להגנה, ופניהם שוחקות. הייתי בכפרי יהודים ובמושבות יהודים וראיתים – אין הם אוכלים לשובע וחיים בטוב, אבל הם מאכילים את בהמתם בהיותם רעבים, כי הבהמה יסוד ועיקר בבנין הבית הלאומי.
כך היא רוחם של האנשים האלה, יהודי ניו־יורק. והם בני טובים כמוכם כמוני, ויש שהם עולים עלינו ביחוסם. הם יודעים בנין ארץ מהו, ובפרט ארץ קשה כארץ־ישראל. הם בונים לאור היום, לעיני עולם השומר את צעדיהם, השוקל אותם, הבוחן אותם המגזים את שגיאותיהם, הממעט דמות הישגיהם. תחת לחץ זה הם עומדים איתן על אדמת ארץ־ישראל, וכאן אולי הסבה שפעלם מדבר אל לבנו בקול אדירים.
עתה אעמוד על ההבדל היסודי אשר בין פעולת יהודי ארץ־ישראל ובין פעולת יהודי שאר הארצות. אולי תפּגעו מדברי, אבל, האמינו לי, אין לי כונה לתקוף. אנו, היהודים, גלינו כשרון מתמיה להסתגל לתרבות זולתנו בכל מקום בואנו. באנו אל ארצות־הברית והסתגלנו אל משטרן הנהדר, והשגנו השגים נפלאים. אנו – אתם – אזרחים אמתיים בארצות־הברית. באנו לכמה ארצות, טובות או רעות, והסתגלנו אל סדריהן. בכל מקום בואנו מצאנו את המשטר מוכן, מצאנו חוקים מוכנים, לשון מוכנה, תרבות מוכנה, ואף קרקע מוכנה. לא נותר לנו אלא להסתגל, ולהסתגל יפה. לא כן בארץ־ישראל. שם אין דבר מן המוכן. עלינו להתחיל מבראשית, וזאת אנו עושים היום – מנסים לבנות ארץ ומדינה מהמסד עד הטפחות, מגן ילדים עד אוניברסיטה, כפר ועיר, שדה ופרדס. היסודות החדשים יצמיחו חיים חדשים, וששון היצירה, רוח ששון גדולה, היא המפעמת בלב היהדות בזמן הזה ומכה גלים במרחבי תבל. על כן כה חזק ההד בלבכם, יהודי אמריקה, לכל בשורה על בית קטן בארץ־ישראל, על פרה בארץ־ישראל, על ספר שנתפרסם בארץ־ישראל. בזה ההבדל היסודי בין הנעשה שם ובין המתהוה בשאר חלקי תבל, ובו, גבירותי ורבותי, תביעה וקריאה גם יחד – קריאה לעבודה אשר תעשה כיאה למסורת אומה גדולה.
כל העולם קם לפקדנו. חמשים ואחת אומה אשרו את הכרזת בלפור. ציונים או לא־ציונים, מתקנים או משמרים, אל תחשבו כי לא ידרש מכם חשבון, כי לא תקראו לפני כסא ההיסטוריה להגיד, מה עשיתם ואיך קימתם אשור חמשים ואחת האומה. קחו את כתב הממונות. קראוהו. קראו בו והשוו את דבריו אל כל אשר נכתב על אדות היהודים: כל הספרות הנוגעת ביהודים קובעת להם מצוות “לא תעשה”. אל תעשה כך ואל תעשה כך. והנה לפנינו תעודה יחידה במינה שנכתבה במאה העשרים וניתנה עליה הסכמת העולם התרבותי. התעודה הזאת קובעת מצות “עשה”. אנו מקימים בית בארץ־ישראל, והסתדרותנו היא אשר נקראה לפעול יחד עם הממשלה הממונה. אומות העולם מגידות לנו, כי כל אדמה פנויה בארץ־ישראל תנתן ליהודים, מבלי אשר תקופחנה זכיותיהם החוקיות של אחרים. הן אומרות: “בנו לכם ארץ כיכלתכם”. האפשריות האלה ניתנו לנו אחרי אשר נהגו בנו כל הדורות כמו בעניים החוזרים על הפתחים, כמו במנודים. עתה באה שעת הכושר. והנה אני שואל את נפשי, והנני מבקש מכם לשאל את נפשכם: “הנעשה? הנוכל?” רגשותיכם הלילה, ורגשותיכם מחר – היביאוכם לרדת לעומק הדברים אשר אירעו בין שנת 1917 ובין היום הזה? האם אתם מרגישים ויודעים את גודל האחריות המוטלת עלינו על כלנו, ולא על ההסתדרות הציונית בלבד? כל יהודי ערב לנעשה ולאשר לא נעשה באשמת עמיתו.
לא ארחיב את הדבור בענין זה. כאלף יהודים מהטפוס אשר תארתי לפניכם באים היום לארץ מדי חדש בחדשו, אך מאחריהם עומדים אלפים רבים. הם מתדפקים על שערי ארץ־ישראל ומבקשים להכנס. אך המפתח לשערי ארץ־ישראל אינו בכיסו של סיר הרברט סמואל, כי אם בכיסיכם, גבירותי ורבותי.
בידיכם הוא לפתוח את הדלת לרוחה או לסגרה על מסגר בפני המתדפקים עליה – בידיכם ממש. אני פונה אליכם, יהודי ניו־יורק, אשר לא בוששתם ובאתם הנה בקהל מפואר, בהכרזה ובתביעה – אתם מוכשרים לבנות את ארץ־ישראל בכחכם בלבד, אתם יכולים לפטרני מן המלאכה שאני עוסק בה כאן. יש עבודה אחרת, טובה מזו, גדולה מזו. בידיכם המפתח לשערי ארץ־ישראל.
בעוד שבועים תחוגו את חג יציאת מצרים. כונתי לא ליציאה כי אם לעליה, לרבוי הישוב היהודי בארץ־ישראל. הכמות היא אשר תביא לנו ריוח ובטחון, היא אשר תפלס את הדרך לבאים חדשים. חובתכם היא זאת, ורק אתם יכולים לעשותה. אנו עובדים כיום בידים כבולות. היהדות הרוסית אינה קיימת, וכן הרומנית, האוסטרית, ההונגרית. אירופה חולה, מלחמת־הדמים רסקה את אבריה. מיטב כוחנו הלך ואיננו. מחנות מתנגדים עברו בשדות פולין הלוך וחזור. לוּאיס מרשל, ששים מיליון דולר שלך הצילו שארית דלה, אך מרכזי התורה הגדולים נחרבו, המשפחות הגדולות אינן – אירופה כולה עיי מפולת. כאן אתם יושבים לבטח תחת כנפי ממשלה אדירה, בחיק רפובליקה חפשית, פתחי העושר והעוז פתוחים לפניכם. חי אלהים, אין עיננו צרה בכם. צדקה עשה הקדוש ברוך הוא לישראל שפזרם בין האומות, כי ברדת חלק מישראל מטה, יעלה חלק אחר מעלה; ועתה מוטלת עליכם חובה כפולה – חובה לאלה אשר ירדו מטה.
אמרתי דיי – אולי יותר מדי. הנה העלינו לארץ־ישראל קרוב ל־30,000 יהודים, סללנו כבישים, נטענו עצים, קיימנו רשת של בתי ספר, הסתדרות רפואית גדולה, אנו מתכוננים לפתוח אוניברסיטה וכבר פתחנו בית ספר טכני, והיה לנו הכבוד לחנכו במעמד מר מרשל. את כל אלה עשינו לאור היום, בעוד אויבינו יורים בנו ומשטינינו תוקפים אותנו, יהודים כמו שאינם יהודים. עשינו את מעשינו לעיני מתנגדינו, יכולנו לעשות – כי יד ההשגחה היתה נטויה עלינו לטובה.
מר מרשל כנני הלילה: “דיפלומט”. איפה למדתי חכמת הדיפלומטיה? בפינסק? ולא משום שדברתי כדיפלומט הקשיב לדברי מר בלפור. הראיתם דיפלומט אשר אין מאחוריו הון וצבא, צי ועצמה? לא, לא לדברי דיפלומט הטו אוזן. באתי לבדי, מאחרי אין מאומה. עוז שמונים דורות, עוז אלפי שנים דבר מתוך גרוני – לא כספכם, כי אם קול חכמינו, לוחמינו וגבורינו, השוכנים בעפרה המקודש של ארץ־ישראל. לקולם של אלה הקשיבו מדינאי העולם הקשים והמעשיים. בלעדיהם – מי היה שומע לקולי הדל, קול איש בלי רכוש ובלי עמדה חברתית? קול ההיסטוריה דבר מתוך גרוני, ועתה – עת לעשות. הממשלה הבריטית פנתה אליכם הערב ביד בא־כחה – היא מבקשת את השתתפותכם. התֵעָנו? יום יבוא ותתָּבעו, קול ארץ־ישראל יעלה באזניכם וישאל, ויעיק עליכם וידרוש – מה עשיתם ברגע הגדול הזה?
ודי בזה. העבודה בארץ־ישראל נמשכת. אם תטו אוזן תבחינו בה צליל חדש, העולה מתוך נפתוליה. ארץ־ישראל תהיה ארץ חדשה – פתח לעולם חדש. כי עוד לא מתו נביאים בישראל. עולם חדש יקום, אשר יאיר אולי עיני בני אדם הצמאים לאור, עולם אשר ימשיך מפעל התרבות והשלום – שלום בתוכנו ושלום עם זולתנו. יום יבוא וכותב דברי הימים יגולל פרשת תחית ארץ־ישראל, ובהגיעו אל הפרק “היהדות האמריקנית”, יוכל לאמר: הנה דור אשר עשה את חובתו.
-
נאום בניו־יורק 13.3.23 ↩
תשובה למבקרים
מאתחיים ויצמן
הגיעה השעה לעדות מוסמכת, אוביקטיבית, מצד שלישי, על אודות עבודתנו בארץ־ישראל. בכל לבבי אתמוך בהצעה שהוצעה – לשלוח לארץ־ישראל, למטרה זו, ועדה מטעם יהודי אמריקה. בקורתה ועצותיה תמצאנה אוזן קשבת ורצון טוב. אבל יש לשים קץ לפטפוטי־הבל, ללחשים של יושבי קרנות, לשמועות סתומות, הנותנות דופי בקרן־היסוד לאמר: הקרן מבזבזת סכומים כאלה וכאלה, כמה דברים שיכלנו לעשות לא נעשו, כמה דברים שנעשו – אין בהם צורך. אשמח מאד לחקירה אוביקטיבית, אשר תפסיק את הנרגנות החשאית, המסתתרת במחשכים, המשתמטת מלהופיע בגלוי ולהראות עמנו פנים, כי אכן יש בכוחה של נרגנות זו להזיק, לרפות ידי עובדינו ולערער סדרי עבודתנו.
הטיולים לארץ־ישראל נעשו דבר שבמודה. מי אינו מומחה לארץ־ישראל? מנהג הפקר נהגו בה, הוציאוה לרשות הרבים. אדם מפליג לארץ־ישראל, יורד ביפו, נוסע לירושלים, רואה שנים־שלשה אנשים, קולט קצת מימרות שגורות, ושב לאמריקה באניה השניה. והנה הוא מומחה לארץ־ישראל! הוא יודע בדיוק מה היתה קרן־היסוד צריכה לעשות; הוא יודע בדיוק – מה לא היתה צריכה לעשות. הוא הפוסק האחרון. האם לא היה הוא גופו בארץ־ישראל? האם לא ראה בעיניו?
כל ממשלה מורכבת, כידוע, מחובלנים ומכסילים, וזה מן המפורסמות. אולם, כל ממשלה עומדת על שיטת מסים. ברשותה מנגנון לגביית מסים. תנו לי כוח להטיל מסים, ואני מקבל עלי ברצון את כל האחריות הכרוכה בזה. אך מה תועיל בקורת אם אין כסף ניתן להנהלה? לא זו הדרך. מצד אחד תובעים ממנו מבקרינו שיטות ממשלה והישגי ממשלה, ומהצד השני אין הם מסוגלים לתת לנו כוח של ממשלה. הבשני מקלות ילקונו?
אם תביאו בחשבון, כי עמנו מפוזר בכל קצוי תבל, כי אין בידנו כל שלטון חוקי על הנוהים אחרינו, אלא כוח הקריאה אל הלב בלבד; אם תביאו בחשבון כי קריאתנו כאן באמריקה, למשל, רחוקה ממקום פעולתנו מרחק של חמשת אלפים מילים, וקריאות אחרות ורבות עוברות בארץ הזאת ותובעות לענינים קרובים יותר ללבות הנתבעים; אם תביאו בחשבון את כל דברי הקטרוג המוטחים כלפי ארץ־ישראל השכם והערב, על ידי יהודים ולא־יהודים; אם תביאו בחשבון את גודל המצוקה, את קשי הבעיות שאנו עוסקים בהן ואת קשי העם הזה; אם תביאו בחשבון את כל הדברים האלה תבינו ותודו כי קרן־היסוד היא הישג אשר נוכל להתגאות בו.
זה לא מזמן רב נזדמן לי לשוחח עם בא־כוח הממשלה הבריטית על אודות הממון היהודי הזורם אל ארץ־ישראל. הגשתי לו חשבון הכנסותינו. האיש אמר: “סכום עצום הוא זה”. מאחרי המלחמה נכנסו לארץ־ישראל, ממקורות יהודים, ארבעים מיליון דולרים. השוו את הסכום הזה לסכום שנאסף בבריטניה הגדולה למען הצלב האדום במשך המלחמה, עת כל העם הבריטי בער באש התלהבות. בריטניה הגדולה עשירה מאד, עשרה עולה הרבה על עושר היהודים. ואף על פי כן לא אסף הצלב האדום, בכל מאמצי המנגנון המסודר היטב, בכל לחץ דעת הקהל לטובתו, יותר מחמשים מיליון דולרים.
ואם תשוו את הישגינו בארץ־ישראל בבנין בתים, בעליה, באשראי לבעלי עסקים וכו', להישגי צרפת, אומה עשירה ומסודרת יפה, בהקמת הריסותיה, שוב תראו ותוכחו, כי אין מעשינו נופלים ממעשי זולתנו.
אל תמעטו ערך הישגי קרן־היסוד. אם יש חיים בארץ־ישראל היום, אם העליה הולכת ונמשכת, אם היחסים בינינו ובין השלטונות הבריטיים הם כתקונם, אם היחסים בינינו ובין שכנינו טובים הם מכפי שהיו לפני שנתיים – חייבים אנו להודות על כך למאמצי הציונים ולפעולות קרן־היסוד.
יש משום אסון בעובדה שבעיתנו מתרחבת במהירות ומאמצינו מפגרים אחריה. במלים אחרות, אין כוחנו גדל כגדול בעיתנו. אבל זה עניין אחר, שאינו נכנס בגדר הוכוח עם מבקרינו, כי מצד זה אין הם תוקפים אותנו.
בעמדי בפרשת המבקרים אגע ברשותכם בעוד סוג של בקורת – זו הנובעת מהעובדה שארץ־ישראל היתה כעין רשות הרבים. כאן באמריקה, כמו בארצות אחרות, יש עוד עוסקים בארץ־ישראל, מלבד קרן־היסוד. במדינה מסודרת, בבוא איש לעסוק בענינים המכוונים להתפתחותה, לא יוכל לעשות דבר בלי הסכמה מאת מוסדות מוסמכים. ולהסכמה אם תנתן לו, תקדים חקירה רשמית – בדיקת תכניותיו והצעותיו, שיטותיו ואמצעיו. ואנו, בארץ־ישראל, אין לנו תוקף של ממשלה ולא אמצעי ממשלה. בא איש ומחליט לבנות בתים לפי דוגמה מיוחדת במינה; בא אחר ומחליט להלוות כסף בשיטה מיוחדת לו. כל אלה כונתם אולי להפוך את הארץ לבית לאומי יהודי, אבל, אל נשכח כי מבשלים רבים עלולים להקדים את התבשיל. אדם שנכשל באמריקה אין הדבר נוגע לאיש מלבדו. אולם, אדם שנכשל בארץ־ישראל – בה האשם. מהאשמות כאלה נוצרות שמועות־הבל שאין לנו שליטה עליהן ולא הזדמנות להשיבן אל חיק מפיציהן. ויהי הדבר ידוע לכל כי אנו, הפועלים בארץ־ישראל, אם כהסתדרות ציונית או כקרן־היסוד, אנו העובדים לעיני דעת הקהל – הננו דוחים בהחלט כל אחריות למעשים הנזכרים. למפעלים הפרטיים והפרטיים־למחצה ממין זה אחראים רק בעליהם. אנו נושאים באחריות למפעלים צבוריים בלבד. על דברים אלה יכולים אתם לבקרנו בקונגרס, אבל אל תבואו להטריחנו ולהטרידנו במעשים שעשו או לא עשו כל מיני אנשים, הבאים לארץ־ישראל והחפצים לבנות בה “בית לאומי” קטן משלהם.
ועוד דבר לי – ל“מבקר המעשי”. כאן בניו יורק יש אנשים שהצטיינו בפעולתם המעשית בתנאים הקיימים באמריקה. בני אדם אלה, בבואם לדבר על אודות ארץ־ישראל, מסיחים את דעתם מדבר אחד. בארץ־ישראל התנאים הם אחרים והאנשים אחרים. אשר יצלח באמריקה לא יצלח אולי בארץ־ישראל, ואשר יעלה יפה בניו־יורק יכשל בירושלים.
אביא דוגמה להבדל היסודי הזה. ראיתי את בית החרושת לסיליקט בתל־אביב, מפעל נהדר, תכניתו מצוינה, אינה נופלת מכל תכנית של בית חרושת כאן, והזמנות לו מרובות – תספקנה לשנה תמימה. אף על פי כן אין העסק טוב. מה טעם? הטעם פשוט מאד, לדעתי. בית חרושת זהו מפעל חלוצי, כל תוצרת חדשה זקוקה לאוירה מתאימה. תוצרת מבודדת לא תוכל לפרוח. קחו, למשל, חשמל. במקום שאין מפעלי תוצרת הזקוקים לכוח לא תתפתח תוצרת החשמל, פה באמריקה, בהתקלקל דבר בבית חרושת, מה תעשו? תטלפנו למתקנים, תזמינו תחליפים. בכל זאת גם פה לא תוכלו לעבוד בלי חומר שמור ומזומן למקרה הצורך. חמרים כאלה מוכנים לכם, בתנאים נורמליים, לחודש ימים. ובבואכם לבנות בית חרושת לסיליקט בארץ־ישראל מוכרחים אתם להכין לכם מראש את כל הדרוש לארבעה חדשים. הדבר קשה ומחייב השקעת ממון רב.
כך הוא מצבו של כל מפעל בארץ־ישראל; כאן מקור הקשיים הרבים, אשר קרן־היסוד מצווה להתגבר עליהם. מההבדל הזה מסיחים “מבקרינו המעשיים” את דעתם. מצב המפעלים באמריקה בזמן הזה אינו דומה, כמובן, למצבם בארץ־ישראל. אבל מה היה פה, בארץ הזאת, לפנים? עולים־חלוצים באו לאמריקה והקריבו את נפשם עליה. הם נלחמו עם זאבים, הם נלחמו עם האינדים, הם נלחמו עם בצות ואגמים. דורות יגעו בזעת אפם עד אשר סללו את הדרך, בה אתם מתקדמים בלי טורח רב – אתם וחברותיכם, נכסיכם ושטרותיכם. על עצמות החלוצים ההם נבנתה אמריקה, על קבריהם נכתבים דברי ימיה.
את זאת עליכם לעשות גם בארץ־ישראל, ולא – לא תבנה ארץ־ישראל.
תעודתנו שם שונה מתעודת אחרים בארצות אחרות. נקח לדוגמה את החקלאות. בן קנדה הולך אל לב היערות ומברא לו כברת אדמה. יתכן שעמלו קשה מעמל חלוצינו, אבל הוא נין ונכד לעובדי אדמה, ותפקידנו כפול – להכשיר את הקרקע ולהכשיר את האדם. עלינו להפוך את היהודים, יושבי ערים מדורות, לאנשי שדה. הנה מוטל עליכם להפוך פרופיסור של אוניברסיטה ליוגב. חובתכם לשלם שכר למוד, והכסף הזה אין לקוות לרבית ממנו סמוך להשקעתו. ולא קל מזה ענין הקרקע. הבא לקנדה מוצא בה משטר מודרני, תנאי בריאות מסודרים, חבור טלגרפי, קרקע מוכנה. הבא לארץ־ישראל מוצא ארץ עזובה, מוזנחה מדורות. בהשקיפכם על גבעותיה תראו אותן בעירומן, כל עציהן אבדו להן, ועפרן הפורה – גשמים שטפוהו מטה, אל הגאיות, גררוהו הימה. עלינו לחדש ולהפרות קרקע ארץ־ישראל. עלינו לחדש את הארץ, את הקרקע ואת האנשים.
לשם כך זקוקים אנו לבני אדם אשר חותם החלוציות טבוע בלבם, לבני אדם המסוגלים להקריב את נפשם למען הדורות הבאים. לשם כך עלינו להחזיק בקרן היסוד. אנו זקוקים לכסף להשקיעו בארץ־ישראל ולבנות בו את הריסותיה. חובתכם להזיע ולעמול ולתת כסף אשר לא ישוב אליכם אלא יהפך להון לאומי, ביבוש בצות אין ריוח מיד, אבל יש רכוש המצטבר למען הדורות הבאים. הורדת אחוז הקדחת מארבעים לעשרה, יצירת רכוש לאומי היא. קבוץ בני עמיתינו, הבאים לארץ כפרודות, ולכודם לעם אחד, בעל לשון אחת, הלשון העברית – הון לאומי הוא.
אולם ההשקעות האלה לא יביאו הכנסה ניכרת תיכף. קצת כספנו יוצא לפלוּס דרכים ולהחזקת האנשים עד אשר יגיעו לתנאים כלכליים נורמליים. כאן עיקר בעיתנו. אלמלא הבעיה הזאת כי עתה היה כל ספסר לציוני ולמיסד חברות למען ארץ־ישראל; הוא היה מייסד חברה ומוצא לו בלי קשי בניו־יורק סיטי עשרה אנשים אשר יש לאל ידם לקנות את ארץ־ישראל כולה ולשימה בכיסיהם. אלא אז היו למותר כל הדבורים האלה על הציוניות ועל האידיאלים הלאומיים.
את ארץ־ישראל לא תקנו בכסף. עלינו לרכוש אותה ביגיעה, עלינו לשלם בשכרה בחבלי לידה. אנו קשורים לארץ־ישראל כאם לילדה, האם יולדת בעצב וחיי הרך הנולד בשנותיו הראשונות, הלא הם לה מקור לצער וחרדת־לב.
בניית ארץ־ישראל, לידה זו, אל נרעיל אותה בבקורת מחטטת בלתי־פוסקת. איני אומר, כי אין צורך בבקורת; אך הבא לבקר – אני דורש ממנו אחריות ויסודיות. בעסקי אחרים יודעים אנו לנהוג בסבלנות, בהתמדה, בפקחות. ובעסקינו אנו, האין לנו מאומה, מלבד בקורת?
-
נאום באמריקה, 18.3.23 ↩
בקונגרס הציוני השלשה־עשר
מאתחיים ויצמן
א. נאום הפתיחה
קונגרס נכבד! הקונגרס הנוכחי, שאנו עומדים כיום בפתיחתו, תפקיד רב ועצום לפניו. שאלות גדולות וחשובות עומדות ומיחלות לפתרונן, עיני עמנו מכל הארצות וביחוד מארץ־ישראל נשואות אלינו היום בתקוה לתוצאות עבודתו. לא פחותה מזו היא גם חשיבותו כלפי חוץ. כי מיום שנעשתה הציוניות לעניין בעולם הכללי הרי גם הוא מסתכל בנו ובמהלך עבודתנו. חדלנו להיות בודדים יושבים בקרן זוית ומוצנעים מעין־רואים. עובדה זו עושה את הקונגרס למוסד רב־האחריות ולכח משפיע, שאין להקל בערכו. מקוה אני, שהכרת אחריות זו תתגלה ביחס חבריו אל השאלות העומדות לסדר־היום, והיא הערובה הנאמנה להצלחתו.
לכבוד גדול יחשב לי לפתוח את המושב הזה, השלשה עשר, של הפרלמנט שלנו, אשר נוצר לפני 26 שנה מתוך רצונו של עמנו. אין לי בשבילכם, באי־כחה המוסמכים של ההסתדרות הציונית בכל חלקי העולם, ברכה טובה מאותה הברכה הפשוטה והזכה מאין כמוה המקובלת אצלנו: שלום – שהיא מחזיקה גם ברכה וגם סמל להתקרבות נאה ביותר בין אדם לחברו, לפגישה של שלום ואחוה.
ברוח זו רוצים אנו עכשיו להושיט יד איש לרעהו, וקשורים בכח רצון זה בינינו ובין עצמנו וגם עם מיליוני בני עמנו, שאנו נושאים באחריות גורלם שנטלנוה עלינו לרצוננו, הננו באים לבצע את תפקידנו העומד לפנינו. וברוח זו אנו רוצים אחרי שהחלטותינו תורינה לנו את דרכי עבודתנו, להפרד איש מעל רעהו ולהשאר עם זה משותפים שתוף מחשבה ופעולה, המשתרע מעל ארצות וימים.
קונגרס נכבד! למן כנסיתנו האחרונה היה מתן המנדט חבר־הלאומים לבריטניה הגדולה, אותו המנדט, שעיקר תכנו הוא בנין הבית־הלאומי העברי בארץ־ישראל, לעובדה היסטורית. המנדט נתאשר זמן קצר לפני הועידה הציונית השנתית האחרונה, אשר החשיבה את ערך המאורע הזה בכל מלואו והכריזה בשורה של החלטות על עמדתנו אליו.
מאורע, שגורלו הוא כה כבד־משקל לגורלו ועתידו של עמנו ראוי לדבר עליו דברים גלויים ומפורשים. הוברר, שמתן המנדט אעפ"י שהניח במשפט־חובה את היסוד המדיני למפעלנו, לא הסיר את המכשולים מעל דרכנו.
יודעים אתם כולכם, שפרצה בארץ התנגדות לרוחו ותכנו של המנדט מתחלת בריתו, התנגדות שהביאה אף למהומות קשות. מאורעות קשים אלה לא נשנו עוד, להצלחתנו, ואולם ההתנגדות המדינית של מתנגדינו הקיצוניים לא רפתה בכל זאת.
בשנה שעברה יצאה הממשלה, שפרסמה את הכרזת בלפור, בדימוס. הממשלה החדשה קבלה וקימה את המדיניות של הממשלה הקודמת. ואולם מעשה זה של הממשלה לא פעל את הפעולה המקווה – והיא יצירת הרגשה של בטחון מתמיד ביחסים המדיניים בארץ – אולי משום שהממשלה הבריטית בקימה את המדיניות של הממשלה הקודמת, הוסיפה לה הערה: “כי יש בדעתה לגשת לבחינת המצב הכללי בארץ־ישראל בלי כל משפט קדום”. ההודעה הסמוכה לזו, הודעתו של המיניסטר הבריטי לעניני מושבות, הדוכס מדונשיר, היתה חפשית מכל מתן הבטחה מעין זו. היא הכריזה מפורש שהממשלה הבריטית מוסיפה להחזיק בהתחיבויותיה שנטלה עליה כלפי העם העברי. מבחינה זו ענין רב לעובדה, שבאספה פומבית שנתקימה בלונדון לפני ימים אחדים הודיע סיר הרברט סמואל הודעה מוחלטת, שהממשלה הבריטית מבינה הבנה מלאה את הצורך ברציפות המדיניות בארץ־ישראל.
עמידתה זו של הממשלה החדשה השפיעה אמנם את השפעתה על המצב בארץ־ישראל. היא נתנה חיזוק וסעד ליחסם החיובי של חוגי האוכלסים הערביים, הנוטים לקבל את המנדט כעובדה קיימת, ויש לקוות כי מגמת־התפתחות זו תהא מוסיפה והולכת בה במדה שתרבה הקביעות בתנאים המדיניים. ואולם כנגד זה עוררה העובדה של מתן קיום למדיניות המנדטית בידי הממשלה החדשה את יצרי היסודות הקיצוניים במדה מוגברת, – דבר שאי אפשר היה לעצור בעדו ושעלינו להתחשב בו במדיניותנו. עד כמה שהשפעת מתנגדי המנדט מגעת לדעת הקהל הבריטית בעתונות ובפרלמנט, יגענו וטרחנו תמיד להסביר את צדקת זכויותנו ולהגן עליהן בעוז. מתוך הכרת טובה עלינו לזכור פה את תמיכתם של כמה וכמה מדינאים ואישים הפועלים בשדה החיים הצבוריים.
אין צורך להגיד כי המצב המדיני משפיע על כל ענפי עבודתנו בארץ־ישראל, ולא כל שכן על העליה שהיא אבן־פנה לכל מפעלנו ותנאי קודם להצלחתנו בכל שאר מקצועות הפעולה.
ממשלת המנדט מחויבת לעמוד לימיננו ולתמוך בנו בענין העליה. העם היהודי מצפה שהממשלה תמלא את חובתה זו באמונה ככל שאר חובותיה.
יחד עם זה אנו מכירים הכרה מלאה את חובתנו אנו לפתח את כח הקליטה הכלכלי של ארץ־ישראל עד היותה עשויה להכניס עולים במספר הולך וגדול.
הגורם הכלכלי משמש סיג טבעי לאפשרויות העליה. הוא מותנה על־ידי חוקים מוצקים הטבועים בחיי הצבור, ואינו זקוק לכל מה שנאמר בספר הלבן או בשאר התעודות, ולפיכך עלינו להשתדל להגיע לידי שיטת־משק בריאה ועשויה להצליח, שהיא מפתחת עם זה את כח־הקליטה הכלכלי של הארץ ההולך ופוחת. לתפקיד זה עלינו להקדיש את כל האמצעים שבידינו. למרות המשבר הכלכלי בשנה האחרונה, עלה בידינו להחזיק את העליה במשך שתי השנים האחרונות על גובה של 1000 עולים לחודש. על כך אנו חייבים תודה במדה מרובה למסירות־נפשם והקרבתם העצמית של פועלינו בארץ־ישראל.
יש לקוות כי יגיעותינו שאנו מתחילים בהן עכשיו לעורר את פעילותה של התעשיה והחקלאות בארץ־ישראל, תתנה לנו את היכולת לסול דרך להגברת העליה ולצמצם את חוסר־העבודה שהיה עד עכשיו חזיון נורמלי בארץ־ישראל.
ומה שנאמר על התפתחות התעשיה חל כמו כן על ההתישבות החקלאית. הדו"ח על ההתישבות החקלאית, הנמצא בידיכם, מוכיח מה מצוינות הן התוצאות שהושגו במושבינו החדשים בעמק־יזרעאל, במקום אשר המפעל שהתחיל לפני שתי שנים בתנאים קרקעיים קשים, התפתח עכשיו עד כדי להכניס שפעת יבול. את התוצאות הללו יהיה עלינו להכפיל כמה מונים בעתיד.
ובעבדנו בבנין הכלכלי לא שכחנו, כי המשק אינו אלא היסוד לבנין התרבות החדשה של עמנו בארץ־ישראל. יש סוברים כי מאחר שאנו עומדים עדיין בראשית מפעלנו הישובי, עוד לא הגיעה השעה לדבר על יסודה של אוניברסיטה. הם אינם מכירים את הערך הכביר הרוחני, המוסרי ואף המדיני, שיש לקיומו של בית מדרש עברי גבוה למדעי הרוח בשבילנו ובשביל כלל האומה כולו. היה זה מאורע סמלי, שהגדול בחכמי עמנו, הפרופ' אלברט אינשטיין, הרצה שתי הרצאות על תורת היחסות בירושלים בשם האוניברסיטה העברית העתידה. מאורע זה פותח פתח לתקוות גדולות בנוגע לאפשרות של התפתחות מדעית, אשר תקרין קרנים ממרכזה של ארץ־ישראל ותהל על כל העולם.
זה זמן קצר התחילו בהנהלתו של הפרופ' פודור הכנות לפתיחת המכון המיקרוביולוגי, אותה שעה משתדלים הרופאים היהודים באמריקה לפתוח בארץ־ישראל מכון לחקירה מדיצינית.
וכשם שהתקדמותנו הכלכלית תלויה במצבנו המדיני, כך גם תלוי ומותנה ערכנו המדיני – אסון אנו עשויים להמיט עלינו אם לרגע נסיח דעתנו מזה – לא רק בכחנו שאנו משקיעים במעשים מדיניים ודיפלומטיים. לא פחות ממשקלם של אלה הוא משקל הנמוק שבעובדה, במדה, באיכות ובטמפו של עבודת־הבניה שלנו בארץ־ישראל. ולכן בשעה שאנו מבצעים את פעל־יעודנו, את בנין הריסות ארצנו, הרי אנו מסייעים אותה שעה גם לרבוי תקפה של חזקת משפטנו המדיני. כל מושבה חדשה, כל בריאה חדשה תרבותית או סוציאלית, הנולדת מתוך מסירות ושלום, מתוך אמונה נכונה בצדקת מפעלנו, כל עולה יחיד, האוחז במעדר או במחרשה, הריהו מעיד עלינו עדות מפורשה וגלויה מאה מונים יותר מהמלה הכתובה – בפני ממשלת המנדט, בפני חבר העמים, בפני שכנינו הערבים; הוא מעיד על רצוננו לחזק כל זכות שנתנה לנו במנדט בכח הערובה של מפעלינו הישרים, על כחנו הפורה, על יכלתנו לעשות את הארץ פורחת לתועלת כל יושביה; הוא משמש תשובה על אמונם של ידידינו ועל חששותיהם וזיופיהם של מתנגדינו.
ולכן אין דבר מסוכן לנו יותר מעמידה בהתפתחות מפעלנו הכלכלי, ואין דבר כה מסייע בידנו כלפי פנים וכלפי־חוץ כהתקדמות מתמידה ושיטתית של ישיבתנו השלוה בארץ. זהו סוד ערכו של הכסף בשבילנו. הכסף אינו משמש לנו אותו האמצעי הרגיל לרכישת נכסים, כי אם דמי־כופר לגאולת אדמתנו, אבן־בוחן לכשרון עמנו להביא קרבנות וקנה־מדה לכח־היצירה שלו.
מעולם לא היתה לנו הזדמנות לראות זאת בגלוי כל־כך כמו בשנה שעברה. מעט לעומת הצורך אבל הרבה לפי ערכו נוצר בשנה האחרונה, מושבים חדשים נוסדו, מאות בתים נבנו בערים, המפעלים התרבותיים והסוציאליים נתפתחו. ואולם כל זה נעשה מתוך מעצורים לא־שכיחים וזמן מה אף בתוך אימת משבר קשה. הבלגנו על המשבר בהצלחה – הודות למרצם הנפלא של חברינו לדעה באמריקה, הודות להתנדבותם של יהודי אמריקה, וגם הודות להתאמצות כחות חדשה ב“קרן היסוד” בשאר הארצות. ואם גם קשה היה המשבר כל כך הוא הורה אותנו לדעת מקור כל השגיאות שבעבודתנו ואף גם מקור הכחות החדשים לתקונן. בשעת העוני נפקחו עינינו לראות דברים שהיו קיימים מכבר אלא שלא הכרנו אותם עד עתה.
תמיד היה זה רעיון־יסוד בציוניות, שהיא ביאת־כחה של כל האומה הישראלית החיה ומודה בחייה. כשהיינו תובעים את הבית־הלאומי העברי, לא ראינו עצמנו כדבּרי ההסתדרות הציונית בלבד, כי אם כטוענים מצד הלאום העברי, ולא עוד אלא שמשנו אפוטרופסים לו. ולכן צופה גם המנדט הממנה את ההסתדרות הציונית לסוכנות היהודית, לספוח כל היהודים הנכונים לסייע לבנין ארץ־ישראל, לשם שתוף פעולה. זאת היתה שאיפתנו מכבר להרחיב את חוגינו הלוך והרחב, ולעשות את הציוניות לקנין היהדות כולה בגולה היא עצם תכניתנו. ואולם אם רוצים אנו להשמע למצות השעה, הדורשת להפרות בשנים הקרובות את כל הכחות היהודיים החמריים והנפשיים, אם רוצים אנו להגשים את ניצול הכחות הגדול הזה, הרי ההגיון שבחיינו, החוק של חלוקת העבודה והפרינציפיון הכלכלי של מִצוי כל הכחות בנקודה המכרעת מכריחים אותנו הכרח שאין מפלט ממנו לכון את מנגנון־ההרחבה שלנו במגמה חדשה, לקבוע לו שיטה חדשה שעל־פיה לא נהיה אנחנו הציונים רק באי־כחם של שאר היהודים, כי אם גם נגיסם ונספחם למחננו.
נדמה לי כי דוקא בשנים האחרונות התפתחו הענינים לטובתנו בנידון זה, על אף כל הקשיים הבלתי צפויים שתקופת המשבר והמבוכה בכל העולם כולו הביאה גם לנו. רבים רואים ואומרים כי מחוץ לחוג הציוניות הולכת ומתחוללת תנועה ארצי־ישראלית חדשה בקרב היהדות, עובדה היא כי בקרב חוגים רחבים של היהדות, שהיו לפנים שוי־נפש ואף צוררים לרעיוננו, שורר עכשיו הלך־רוח ארצי־ישראלי הגנוז עוד בחביון ומחכה עוד להתעוררות מן החוץ אשר תפרה אותו. בהלך־רוח זה נפגשנו תחילה במקצוע פעולתה של קרן־היסוד. אני אומר מפורש: הלך־רוח ארצישראלי. יתכן שהיינו מספיקים להפכו פה ושם לציוניות ממש, אלמלי היה זמננו פנוי לכך. ואולם במקרים רבים הרי הדבר בגדר הנמנעות, במקום שלפנינו אנשים שהם יורשי התפתחות היסטורית ואינם מסוגלים עוד לשינוי יסודי כזה. נהיה יוצאים מחוץ לגדר ההסתכלות המדינית והסוציולוגיות, נהיה חוטאים בהתגודדות (סקטנטיות) אם לא נעשה כל מה שביכלתנו למען הפוך את התקוה הזאת – לפי שעה אין זאת אלא תקוה בלבד – למציאות, לעבודת יצירה.
זהו עצם משמעו של סיפוח הבלתי־ציוניים. זה עניין רציני עמוק ואחריות רבה קשורה בו. ודאי, שכן הוא. אבל דוקא משום כך עלינו להשקיף עליו ממרום הפסגה, מתוך דאגה לעתיד ובלי דעה קדומה, ומתוך השקפה כזו צריך לבחנו ולעשותו. יודע אני את כל החששות. אין כמוני יודע להכיר ולהחשיב את דאגתם המוסמכה של אלה החרדים לקנינינו היקרים, להסתדרות הציונית שנוצרה בעמל לא יתואר ונשתמרה בימי הנסיונות הקשים בכח האהבה והמסירות של מאות אלפי נפשות. מבין אנכי ללבם של אלה הבוששים מתוך אימה לזמן את ההסתדרות שלנו עם החוגים הרחבים שמסורתנו איננה טבועה בהם ומה שנעשה לנו לתוכן חיים הנהו אך מתחיל פועל עליהם פעולה רפה ומעורפלת. לא נלחמנו דור שלם על מטרותינו העומדות לנו לצמיתות, על מנת לותר אפילו על קוץ מהן. אולם עלינו להזהר לבל נצטמצם במסגרת המפלגתית הצרה ונעלים עין מההכרח שבפרובלימה, – בהשתמשנו בפרזות על מדיניוּת־“נוטבלים”, עלינו להזהר מחדלון־אומץ להשיב את תשובתנו כלפי דרישת הזמן.
לא מתוך רפיון ומורך־רוח אנו מבקשים את עזרתם של אחרים. אנו קוראים את האחרים להתכנס מסביב לנו – דוקא מפני שחזקים אנו למדי, חזקים בהרגשת אחריותנו ובאמונתנו, אבל אין אנו כה יהירים וצרי־מבט, כי נחוש ולא נדע, כי אין די כחות שיספיקו לגבורתנו בהתפתחותה. אלמלי קראנו להם מתוך רפיון, לא היו שומעים בקולנו, כאשר לא שמעו לנו, כל זמן שאנו ומפעלנו נראינו חלשים בעיניהם. העובדה שמספר השומעים לנו הולך ורב הריהו המופת החותך הראשון, כי מחשיבים אותנו וכי מפעלנו – ולכל לראש המעשה הממשי הגדול של החלוצים – השפיע לעורר אמון ואמונה אלינו. אם הרבה בוששנו לממש את הסיסמה של הספוח שנתנה עוד לפנים בקונגרסים ובועידות השנתיות – דוקא משום שלא מצאנו את עמדתנו די מבוגרת ומוכשרה לכך – הרי עכשו, סבור אני, נתבגרה עמדתנו למדי, נעשינו מוכשרים לכרות עמנו ברית.
לא היינו אלא מוכי עורון, אלמלי דמינו למצוא בספוח החוגים הבלתי־ציוניים, כל כמה שלא יהיו מרובים ורחבים, את הגאולה השלמה. אף אם נצליח, עוד ישאר תפקידנו אנו די קשה. ואולם עשוי הוא הספוח הזה להביא לנו הקלות גדולות וסיוע חשוב: חזוק הרשאתנו המדינית על ידי שתוף ערבותה של היהדות שאיננה ציונית, הגברת כחנו הכספי ורכוז כל המרץ היהודי לשם בנין ארץ־ישראל מתוך שיטת עבודה מאוחדת.
את הצורה הנאותה לברית זו צריך למצוא הקונגרס. ואולם יש הנחות קודמות לכל שיטת ברית שנבחר בה ומהן אין אנו רשאים לזוז.
ההנחה הראשונה היא תנאי שלמותה של ההסתדרות הציונית. ביחסנו אל האחרים משמשת הסתדרותנו אחד מבעלי ברית, ששניהם יצטרכו להתאים את אפני עבודתם למטרת הבנין – לתכנית משותפת של קואופרציה. מחוץ להתקשרות זו מוסיפה ההסתדרות הציונית להיות עדתנו אנו, הקובעת לנו חוקים, הנאמנה לתכניתנו ולא תמירנה. ודאי נוכרח בעבודתנו המשותפת עם האחרים לחלק עמהם כמה מזכויותנו, שהיו עד עכשו אך ברשותנו אנו. ואולם בשכר השותפות הזאת אנו נדרוש מן הצד השני מעשים. אין אנו גומרים פה עסק רגיל. זוהי התאחדות לשם גורלה של האומה. ולכן – וזוהי ההנחה השניה – עלינו לקשר את מסירת הזכויות ללא־ציונים בקבלת אחריות מצדם. והשלישית: העתידים להיות מוזמנים אל הסוכנות היהודית, לא יוזמנו כאישים בודדים, כי אם בתור באי־כח המוסדות המוסמכים של היהדות בכל הארצות. בזה נעמיד את האחריות על בסיס יהודי כולל. ולבסוף: חוק יסודי עליון לכל התקשרות הוא, כי התעודה הלאומית של מפעלנו הישובי בארץ־ישראל, כפי שאנו יודעים ומבינים אותה, בלי שנוי אפילו כמלא נימה, תישמר לעולמי עד.
אלה הם היסודות העיקריים לכל שיטת הרחבה של הסוכנות היהודית. אין בהם אף שמץ פגם ברוח הדימוקרטיה היהודית בהגדרה העצמית של העם, בטהרת האידיאל הלאומי שלנו, בכבוד ההסתדרות הציונית. אם תקום כזאת בשביל ארץ־ישראל, איני יכול לנבא מראש. ואולם סבור אני, כי חובת השעה היא כי נושיט את ידינו לברית כזאת.
רוצה הייתי כי נגש לפרובלימה הגדולה ברוח זו ובהרגשה זו. ואולם בינתים, בעוד אנו עושים את ההכנות לסדרי העתיד, עלינו להוסיף לעשות את עבודתנו הציונית. עלינו, על הקונגרס ועל כל ציוני באשר הוא שם, להכפיל את כחותינו, למען עשות את ההסתדרות הציונית עוד יותר חזקה ופוריה. כאחד מבניה הנאמנים, אני מאמין בהסתדרות הציונית ובכחותיה העמוקים. מאמין אנכי בבטחון גמור, כי הרוח הטובה של הסתדרות זו תהא שורה על הכנסיה הזאת. ולכן מקוה הנני כי מתוך אחוה מלאה הבנה נעשה את הקונגרס הזה, שבו תלויות עיני העולם, עיני ידידינו ומתנגדינו, וקודם־כל עיני טובי בנינו ובנותינו בארץ־ישראל – נאה ופורה.
ב. דברי תשובה למתוכחים
אנסה לענות במלים אחרות למר גרינבוים ברצינות גמורה, כי גם כונתו הוא רצינית היתה. מר גרינבוים השעין את רוב נאומו על ההנחה שאני השריתי הלך־רוח דפטיסטי, וההגיון מחייב שאחרי דפטיזמוס באה תמיד הקפיטולציה וההסתלקות. ולא עוד אלא שחיזק את אשמתו זו באמרו כי הקפיטולציה באה בגלל דבר שבדמיון גרידא. אני אינני יודע על יסוד מה בנה מר גרינבוים את הנחותיו אלה; מר גרינבוים לא שמע כלום על המשא ומתן שנהלתי ואינני יודע את מהלך המו"מ הזה; הוא נבא נבואה שאינה נשענת על עובדות, ודמיונו הנלהב קצת צייר לו דברים שלא היו במציאות לעולם.
לא יותר מזה צדקו האשמות שטפלו עלי למפרע במקצת העתונים בארצות אחדות. שכל זה הוא פרי הדמיון הקודח בלי ניצוץ כל שהוא של תוכן ממש. במשאי ומתני עם כל אותם היהודים, שאתם פה כלכם, כניתם אותם בשם פלוטוקרטים או מי יודע באילו כנויים אחרים, לא ותרתי אפילו על קוצו של יוד מהעיקרים היסודיים של הציוניות. כציוני שאולי פעל גם הוא משהו לטובת התנועה הריני חוזר וטופח בקצף את האשמות השפלות הללו בפני אותם שטפלו אותן עלי. מנהיגיכם נצבים פה לפניכם לשמוע בקורת צודקת לחטאים שחטאו, אולם אין מנהיגיכם משמשים מקום לפריקת האשפה של כל יצרי פוליטיקאים ופוליטיקנים. ואם מאמינים אתם כלכם כשאתם שרויים בקצפכם הנהדר, כי טובה אתם עושים לעניננו, אינכם אלא טועים טעות עמוקה ומרה. מנהיגכם מוכן ומזומן להיות ראשון בשמשי ההסתדרות, אך לא אחרון לעבדים. לא אני עוררתי את מצב הרוח הדפטיסטי. מה שאמרתי בנאומי בבלטימור – חרתו נא את הדבר הזה בזכרונכם – הוא, כי לא נוכל לעמוד שנית בפני משבר כזה שעבר עלינו בשנה שעברה.
לא יתכן לעבוד עבודה שיטתית ולהגן על חזית ארוכה, בשעה שיום יום מרעישים אותך המורים הרעבים והחלוצים הרעבים בטלגרמות. אני הייתי בארץ־ישראל ועברתי על פני מושבות, לקחתי דברים עם המורים ועם הפועלים, וחשתי – ואתם תודו לי בזה אם לבכם ישר עמכם – כי האידיאליות הצבורה שם לא תוכל לעמוד, אם ימשך הרעב עוד שלשה חדשים ויערער את עמדותינו. שום מפלגה שבעולם, כל כמה שתהיה חזקה, אינה יכולה להתקיים במצב מתמיד כזה. והדבר שהמריצני ללכת לאמריקה היה מה שזסלבסקי לא אמר לי, אלא קראתי בעיניו. הנני אדם די רגש, כי אוכל להבין זאת. ואל נא תתפסוני באיזה דבור שאולי אמרתי במר נפשי בבלטימור – להתמיד במצב כזה אי־אפשר. והכרח הוא, שמצב זה יחדל, אם יש ברצוננו להתקדם בכלל.
מר גרינבוים יכול לחכות; ראיתי גם יהודים אחרים, שיכולים לחכות, אני סבור שהמצב הוא כזה כי אין אנו יכולים לחכות. כי כל יום שאין אנו מתקדמים, אנו נסוגים – לפי שהכוחות האחרים מתקדמים. אין זה דפטיסמוס או־לא דפטיסמוס, זוהי הערכת המצב כמו שהוא. מגוחך הוא ודרך־ילדים הוא, לעצום את העינים ולהתנחם בדבר שאיננו יכול לקום. יתכן, כי טועה אני בהשקפתי. ואולם סבור אנכי כי תנאי הציוניות השתלשלו כך אחרי המלחמה שהתפקידים אשר הוטלו עלינו גדולים וחזקים הם מההסתדרות. זאת אומרת במלים אחרות: בעוד הפרובלימות הולכות וגדלות מיום ליום אין הכוחות שבתנועה גדלים ביחס שוה אליהן. אין בזה משום פשע לומר כך, אין בזה דפטיסמוס, זהו לפי הכרתי העמוקה ציון העובדות מתוך הסתכלות מדעית. אין איש אשם בכך, שהעולם נשתנה במחי אחד ושנוי זה לא נתהווה אצלנו בפרופורציה שוה לשנוי הכללי, כי אם, אדרבה, השנויים שחלו בנו גרמו אולי יותר להתיש את כוחותינו מאשר לחזקם. די להזכיר, כי מחצית היהדות נשתתקה שתוק כלכלי ומדיני או שהיא שבה לאיתנה אך לאט לאט. ואולם הפרובלימות בציוניות אינן קופאות בשקט, כי אם מוסיפות וגדלות ולפיכך באנו לידי החלטה, מבלי שותרנו אף משהו על מה שיש לנו, כי אנחנו לבדנו לא נוכל לפתור את הפרובלימות הגדולות הללו באותה המהירות, שאנו מוכרחים לפתרן.
וכבר אמר מר סוקולוב בצדק: בעיקר שהונח ביסודה של קרן היסוד כבר נתנה בעצם הדבר, התכנית החדשה. ואין אני מאמין שבין כל היושבים פה לא תמצא חכמה במדה מספיקה לעמוד על האמת הגדושה, שלא יתכן להכריח אנשים במשך זמן רב להיות נותני הכסף או מקבציו, מבלי שישאלו איך מוציאים את הכסף, אף כי האדונים האלה מכירים הכרה מוחלטת שהכסף מוצא בשיטה נכונה. כן למשל, לא תוכלו לעשות אדם כוסרמן מברלין אך שליח לקבוץ־כסף בליפסיאה או בפוזנא. שכן דימוקרטים אנו ואף מפזרים אנו ביד רחבה נוסחאות דימוקרטיות. יש עיקר דימוקרטי המיפה את כוחו של משלם המסים להשגיח גם כן על הנהלת המסים. ואולם כשבאים להסיק את המסקנות ההגיוניות מתוך העובדות הללו נשמעת צוחה במחנה הציוני: פלשתים עליך! ובהלה קמה לא מפני הערבים, כי אם מפני היהודים העומדים להתנקש בקדושת הנכסים שמר גרינבוים צריך להגן עליהם מפני.
עבדתי בשביל קרן היסוד לא באמריקה בלבד, כי אם גם בכמה מארצות אירופה וראיתי כיצד מגיעים לידי כך באופן המובן מאליו להכניס להנהלת קרן היסוד את האדונים שאינם חברים להסתדרות הציונית. ואולם בדרך זו נגיע לידי כך, שנצטרך לתת להם גם את זכות ההשגחה על התקציב הציוני. מפני דבר זה אין מפלט לא בסופיזמים ולא בפלפולים. ומטעם זה עלינו לסמוך את ידינו על המצב הזה ולתת לו את הצורה הראויה. זו היתה חכמת המדינאים מאז לראות את הנולד וליצור את העובדות בטרם תדרשנה מן החוץ. זולת זאת יש עוד נימוקים אחרים וחותכים מאד, הדורשים לסדר את ענין הסוכנות היהודית בצורה זו, שארשה לעצמי לתארה כאן בשני שרטוטים. מר סוקולוב יסכים לדברי כי אותם שהטלתם עליהם תפקיד מדיני קשה זקוקים ל“כסוי־עורף”, וכסוי־עורף זה כל כמה שיחזק, יהא רפה בפני הלחץ הצפוי לעמדתנו.
האדון ד“ר רינגל אמר לנו: אתם סלקתם את ידכם מהאופניסיבה הדיפלומטית. אדוני הד”ר רינגל, הנני מבקש ממך בשם האלהים, אין ביכלתנו לעשות אופנסיבה. אותה הטרמינולוגיה שאתם לוקחים אותה מתוך ספרי־המדינה של אחרים, אינה הולמת את מצבנו אנו. די לנו כי יכולים אנו להחזיק למצער, את העמדה שרכשנו לנו במשפט. אין אני מתבייש להגיד: אין לי נצחונות להתפאר בהם. אחרי אשורו של המנדט תעבורנה שנים רבות בלי נצחונות מדיניים. את הנצחונות המדיניים שאתם רוצים בהם תוכרחו לרכוש בעמלכם בעמק יזרעאל, בתוך הבצות ועל הגבעות ולא בלשכות שבדאונינג־סטריט. דיכם, כי ביאת־כוחכם הדיפלומטית, אם רצונכם בשם זה, יכולה לשמור על העמדה הכבושה בידיכם. אני לא אתן את ידי לאופנסיבה. אף כי יש לחשוש שאחדים מכם לא יחשבוני די אמיץ־לב. לשם החזקת עמדתנו זקוקים אנו, כמו שאומר אוסישקין בצדק, לאנשים ולכסף. ואולם עם כל הכבוד שאני רוחש להסתדרות שגם אני נמנה עליה, הרי אין לנו די אנשים וגם אין לנו די כסף, ואני אעשה כל מה שאפשר למען קרב אלינו את האנשים והכסף.
בדיה היא זו שהלכנו כביכול, אל אנשים יחידים ובקשנו מהם הצלה. אנחנו נשאנו ונתנו עם אותן ההסתדרויות, שהן עומדות במרכז החיים היהודיים הפומביים – למשל באמריקה. ואני מתאר לי את הסוכנות היהודית, כשהיא מורכבת מבאי־כוח אותן ההסתדרויות שבנין ארץ־ישראל קרוב ללבן באמת והן רוצות להוכיח זאת בהודיען, כי נכונות הן לשאת עמנו יחד בעול ובאחריות. אין אני מאמין, כי נקרב אלינו מיד את כל ההסתדרויות כולן. ואולם יודע אנכי כי יש חוגים באמריקה, שאפשר לקרבם אלינו היום, והנני מזהירכם לבל תדחו את האנשים האלה מתוך יהירות, שאיני יכול להבין את טעמה בשום פנים. מעבר מזה רוצים אתם שבעליה לא תהיינה כל הגבלות נהוגות, שלא יהיה כל חוסר־עבודה, שהארץ תבנה במהירות האפשרית, ומעבר מזה אתם באים ומכנים בשם בוגדים, פשיסטים, דיקטטורים לאנשים שנתתם בהם אמון־מה עד הערב – שכן הפקדתם בידיהם את גורל המפלגה – לאנשים המודיעים: “אנחנו נהלנו משא־ומתן, ויש חוגים שבתנאים אלה ואלה נכונים הם להשתתף עמנו ועשויים להגדיל את הכנסת קרן היסוד פי שנים ושלשה”, ומחר יקבע התקציב, שמקץ חודש ימים יהיה עלינו לשלמו ואז יריצו טלגרמות, לא יהיה לנו כל הכסף הדרוש. העבודה תעמוד על עמדה, הפועלים רוחם תפל, והעליה לא תזוז ממקומה. לא אבין איפה פה ההגיון.
רוצה אני להביא לפניכם דוגמה אחת לראיה, שאין אני משתעשע בדמיונות. הייתי בשיקגו; שם נחלנו הצלחה מרובה; בעיר שמספר אוכלוסיה היהודים הוא 300,000 אספנו סך 250,000 דולר ל“קרן היסוד”; לקבצנים שכמותנו אולי היה זה סכום עצום שהרי אשתקד לא אספנו במקום הזה אלא 100,000 דולר. ואותה שעה שאני הוכרחתי לעשות עבודה הראויה לעשרה אנשים למען השיג את 250,000 דולרים, ערכה קהלת שיקגו מגבית לטובת איזה דבר בית חולים או בית־כנסת, ואספה סך שנים וחצי מיליון במשך יום אחד. ואני שאלתי את עצמי: אילו עלה בידי לרכוש לנו את הקהלה הזאת והיא היתה נותנת לנו אך את מחצית הסכום של שנים וחצי מיליון בשביל ארץ ישראל, כי עתה השגתי במחי אחד את כל מה שמסרתי עליו את כל נפשי וכוחי החיוני במשך ארבעה חדשים. וכן היה בניו־יורק, בפילדלפיה ובכל שאר הערים
אם נוכל להבטיח לנו קרן בת מיליון או שני מיליונים – והדבר הוא בגדר האפשרות – אז תרום עמדתנו המדינית, אז יהיה ערפנו מגונן, אז נשאף רוח לרוחה, אז נוכל אולי לערוך גם אופנסיבה, אני לא שחה ברכי מעודי בין בפני רוזן יהודי ובין בפני שליט נוצרי. בכבוד דברתי בשמכם. ואולם עומד אני על דעתי שצריך לעשות את ההנחה הזאת – על מנת שישמרו עיקרינו היסודיים ותובטח האחריות – לצורך יצירת האפשרות להכפלת העליה ושלוּשה.
דומני שאין צורך עוד להוציא אף דבור אחד על “התישבות וולגרית” או על “הכוונות הכמוסות” המסתתרות בתכנית זו הברורה כגביש, אם כי היא אולי מוטעית לדעתכם אתם. הנני מתעלם גם מהנמוקים על דבר המדיניות הלאומית, מטעם זה, שאין אני מוצא עצמי מומחה לדבר על כך.
ועוד מלים מועטות על המצב המדיני. מר פרבשטיין הוא אשר חזר והעלה היום על השולחן את “הספר הלבן” ואת כל ספר החטאים של הממשלה הארצישראלית והאנגלית וכמובן, גם של האכסקוטיבה. הוא בכה מר על פיטורי ז’בוטינסקי ועל דחיקת רגלי נורדוי, הדמעות הללו לא כמרו את לבי ואין אני מבין בכלל, מדוע נשתרש אצלנו הרעיון כי מי שפרש מהאכסקוטיבה מפני שאינו מסכים לשיטתה, “גורש” מתוך האכסקוטיבה. מודה אני שהמצב המדיני רציני הוא, מודה אני שאין דעתנו נוחה מהעליה במדתה הנוכחית. בחרתם בועדה מדינית שלפניה יוצעו כל התעודות, המכתבים וההוכחות. יוברר לכם, כי עשינו כל מה שביכלתנו לעשות בתנאים הנוכחים, כדי לשמור על עמדתנו. ועוד דבר אחד אני רוצה לומר וזוהי צואתי המדינית לאכסקוטיבה העתידה: בחרתם בממשלה לתת לה את המנדט – אחרי מועצות ארוכות וישוב־דעת ממושך. עם ממשלת המנדט הזאת יהיה עליכם לעבוד עוד שנים רבות. ממשלה זו היא אנגליה. יש אנגליה של ה“מורנינג פוסט” ויש אנגליה של בלפור. יש אנגליה של ה“דיי הארדס” ויש אנגליה של מפלגת העבודה, ויהיה זה אסון גדול מאין כמוהו, אם תדמו כי נושאים ונותנים עמכם לא מתוך כונה רצויה, כי אז לא יתכן שום משא־ומתן. ויהי הצד השני שאתם נושאים ונותנים עמו מי שיהיה עליכם להניח הנחה קודמת שכוונתו רצויה ככוונתכם אתם או ככוונתי אני. אני אומר, למרות כל המכשולים שנלחמו בהם בדיוק כחפצכם, כי מצאנו אצל הממשלה הבריטית כוונה רצויה ורצון־אמונים.
אדוני! עכבתי אתכם אולי יותר משברצוני וברצונכם. אני את שלי אמרתי. יש פה שתי שיטות הנצבות זו מול זו. האחת עומדת על מלחמה מטושטשה נגד ממשלת המנדט ועל שוביניות ידועה כלפי יהודים מבני עמנו; השניה היא נסיון להחזיק את עמדתנו שרכשנוה ביגיעה רבה, נסיון המסתייע בתכנית, שהיא אולי לקויה במגרעות. עליכם לבחור בין תכנית אחת לבין חברתה. אל נא תכפו על מנהיגכם להגשים דבר שאיננו מאמין בו, ואל נא תדמו כי יכולים אתם להמר את חייו של איש ולדרוש ממנו לבסוף בשם נאמנותו ופטריוטיותו, כי לא ימנע את השתתפותו מכם. הפעם לא יעלה הדבר הזה. עליכם לבחור בדרך האחת או בשניה. אז תשקלו את הכרעתכם בשקט ובחכמתכם תחליטו, ואני ארכין את ראשי בפני החלטותיכם.
-
בקרלסבד, כ“ד מנחם־אב, ג' אלול תרפ”ג. ↩
הגולה וארץ־ישראל
מאתחיים ויצמן
במשך ששת החדשים שעברו מאז ביקורי האחרון פה, הייתי נמצא במגע תמידי עם המצב באירופה, ביחוד במה שנוגע לעם היהודי. התנאים באירופה, שרישומם ניכר בכל כדור הארץ, פעלו פעולה טרגית מיוחדת על העם היהודי המפוזר. העם היהודי הוא השעיר לעזאזל בכל אירופה. כל מהפכה שבאה כתוצאה מההתאבקות ההדדית של כוחות הניגוד הלאומיים או הכלכליים, מעלה את היהודי לקרבן ראשון. אין לנו להרחיק ללכת מאשר לגרמניה כדי לראות דוגמה של האמת הטרגית הזאת. כל אותן הערים, שקהלות יהודיות היו קיימות בהן מאות בשנים, שיהודים מלאו בהן תפקיד של כבוד ותועלת למן היום הראשון להוסדן, כל הערים האלו טבעו עכשיו באנטישמיות, המעמידה את חיי היהודים שם בסכנה ממש. בברלין, בנירנברג, במינכן, נעשו התקפות רצח על היהודים. בפקודה עריצית, המזכירה לנו את הימים היותר איומים של הבירוקרטיה הרוסית, גורשו ממינכן מאתים משפחות יהודיות בערך. אנשים ונשים וטף הוכרחו לקחת מקל נודדים ולבקש להם מקום מפלט אחר. לפני המלחמה, בטרם שאירופה הגיעה למצבה של עכשיו, ידעו כי הויסלה הוא קו הגבול ששם מסתיים היחס המחפיר ליהודים. בימינו אלה נתרחב הקו הזה מן הויסלה עד הריינוס ומי יודע אם לא ישתרע גם מכאן והלאה. היהודים נסחפו בגלגלי המכונה האירופית המסובכה. כל תנועה של אותה המכונה גורמת להם יסורים וענויים חדשים.
מכירים אנו הכרה שלמה כי למצב קטסטרופלי כזה אין תרופה, שתוכל לפעול בהחלט ובכל המהירות. הגירה בשעור גדול כל־כך, עד כדי לפתור את הפרובלימה – איננה עכשיו בגדר האפשר. ה“מכסות” נתמלאו בכל מקום. ואפילו האופטימיזם היותר גדול בנוגע לארץ־ישראל, אינו יכול לצייר לו היום העברת המונים גדולים עד כדי להקל את הלחץ הלוחץ על העם היהודי. ואולם מתוך התבוננות מבוססת על נסיונות של שלש, ארבע השנים האחרונות, יש לנו יסוד להאמין, כי ע"י התאמצות נכונה וקולעת אל המטרה אפשר להכשיר את ארץ־ישראל לקלוט בעתיד הקרוב מספרים הגונים של פליטים. חוב קדוש מוטל עלינו, על אלה, שמזלם גרם להם לחיות בארצות שבהן חוק וסדר הם חובה, לדאוג לכל הפחות למתן עזרה בשעור ידוע לאחינו האומללים. בהשואה אל מצב היהודים באירופה, הרי ארץ־ישראל יכולה להושיט את העזרה היותר ממשית. ארץ־ישראל היא מגדל אור ותקוה לעמנו האומלל. לולא היא, כי אז כשל כבר כוח הסבל.
בשעה שאנו נזכרים כי למרות אמצעינו המצומצמים ולמרות עמידתנו תמיד לפני מכשולים עצומים, היתה בידינו היכולת לשלוח לא“י, במשך שתים, שלש השנים האחרונות, מ־800 עד 1000 מהגרים בכל חודש, ולהציל על ידי כך מספר חשוב של צעירנו ואנשים ונשים מן הגיהנום האירופאי, הרי יש לשער כי אמוץ כוחנו לטובת ביתנו הלאומי פירושו הרבה יותר מרבוי פרופורציונלי של מספר האנשים, שיש בידינו להצילם. צריך לזכור כי בבנין המולדת המעצורים הראשונים הם הגדולים ביותר. אותו המרץ שהושקע עד עתה כדי לנצח את המכשולים, יכולים אנו להשקיע בעבודה חיובית, בעבודה של בנין. כל התאמצות מצדנו תגדיל את ה”מכסה" הארצישראלית. מן ההכרח רק שנגש אל העבודה מתוך כל הכונה ורוח המסירות, בהתאמה אל חשיבות המטרה. יש הבדל יסודי בין ה“קבוטה” של ההגירה היהודית בארץ־ישראל ובין זו של ארץ אחרת. וההבדל הוא בזה, שהגדלת ה“קבוטה” בארץ־ישראל נתונה כולה בידינו אנו.
יש עוד הבדל בין ארץ־ישראל ובין ארץ אחרת. בא"י יוצרים המהגרים אחדות כלכלית גמורה. אין הם מתרכזים בחלק אחד של החיים הכלכליים בארץ. פירושו של דבר, כי בתור חטיבה לאומית עומדים הם במדה מרובה ברשות עצמם. אי אפשר להשתמש כנגדם בשום לחץ של בויקוט, כמו בשאר הארצות, משום שהם בונים את חייהם על שיטה שאינה תלויה במי שהוא.
אפשרויותיה של ארץ־ישראל לקלוט מספר גדול של יהודים גדולות מכפי שרבים משערים ומכפי שנראה הדבר מתוך הסתכלות שטחית. הרבה ממקורות הארץ עדיין לא נוצלו. עשירה הארץ בהרבה אפשרויות חקלאיות. דבר זה אושר ע"י הפרופסור מיד, אחד המומחים היותר מפורסמים שבאמריקה בעניני ההתישבות, שחקר חקירה מדעית את עבודתנו בארץ־ישראל. יש בארץ הרבה מינרלים, היא יכולה להצמיח טבק, לפתח תעשיה גדולה של ארג, יכולה להעשות מרכז מושך בשביל תיירי כל העולם. אם נכניס לארץ מאה אלף מהגרים חדשים ונמצא בשבילם מקורות פרנסה, הרי אז, באופן אוטומטי, נמצא שם מקום עוד למאת אלף איש, ומאתים האלף יכשירו את הקרקע למאת האלף השלישית וכך הרביעית והחמישית. דברי ימי ההתישבות באמריקה מספרים, כי שנות ההכשרה היו השנים הקשות ביותר. אחר כך עלה מספר המהגרים לשעורים עצומים. אין זאת שאלה של מקום, אלא שאלה של הון, שהיהודים יכולים להביאו, אם רק ירצו בכך.
עבודת בנין הבית הלאומי היחידי מבוססת על פרינציפ פוליטי יסודי – זהו המנדט שקבלה בריטניה הגדולה ושנתאשר על ידי חבר הלאומים; המנדט, שביסודו מונחת הצהרת בלפור, שנתנה לנו את היכולת להתחיל את העבודה הארצישראלית בצורות כאלה שמעולם לא ראינו אותן אפילו בחלום. רוצה אני שוב להכריז באופן חגיגי, כי יש לי האמון השלם בממשלה האנגלית ובעם האנגלי. אני מאמין במנדט, שנחתם על ידי 51 עמים. אין לנו צבא ואין לנו צי. אנו יונקים את חיותנו רק מתוך צדקת שאיפתנו. לא רב הוא מספר השאלות שמצאו בחבר הלאומים הד נאמן כמו שאלת המנדט. המנדט הוא עובדה. אמת הדבר, כי גם באַנגליה וגם במקומות אחרים ישנם מתנגדים למנדט, אולם, האם אין לו מתנגדים בין היהודים עצמם? מעשי יום יום מעידים כי בשעור שמתרבות ומתבססות עמדותינו בארץ, באותו שעור נחלשת ההתנגדות אלינו.
אין זאת אומרת כי שבענו רצון מכל החלטותיה של הממשלה הבריטית ומיחסה של הנהלת הארץ אלינו. בריזולוציה שעובדה ע"י הקונגרס השלשה־עשר בצורה מספיקה ובטון מתאים לכך בטאנו את דעתנו ויחסנו אל אותן הנקודות של הפוליטיקה האנגלית שיש לנו הרשות לדרוש תיקונן.
ואולם אל לנו לרמות את עצמנו. לא בריזולוציות נבנה את הארץ. אלמלי היה תלוי הדבר רק בריזולוציות, הרי אין דבר קל מזה. יותר חשוב להחליט מה הן הדרכים והאמצעים כדי לחזק את עמדותינו בארץ עד כדי כך, שהריזולוציות תקבלנה תוכן וכוח.
עמדת היהודים בארץ־ישראל נתחזקה. העבודה שעשינו במשך שלש השנים האחרונות, על אף המכשולים הקשים ביותר, תוכיח לכל אדם בלתי משוחד, שעשינו צעדים גדולים קדימה. יצרנו חמש־עשרה מושבות חדשות, שאחדות מהן נתעשרו בנסיונות חדשים. הרבה למדו חלוצינו מנסיונות אלה, והם יסייעו בידינו ליצור מאות מושבות חדשות. אנו הגדלנו את מספר האוכלוסין העירוניים. שכונות חדשות נבנו בסביבות יפו, חיפה, ירושלים וטבריה. את הערים והשכונות החדשות היה קל הרבה יותר לבנות, ואלה שתבנינה בעתיד, בנינן יקל עוד יותר. תחנת החשמל הראשונה נבנתה. הפכנו אדמה שהיתה מוזנחת שנות מאות לכפרים פורחים. התחילו ביסוד תעשיות שונות. טחנת הקמח החדישה הראשונה נוסדה, בית־חרושת חדיש למלט עומד להתיסד. תעשיות אחרות לתוצרת חמרי בנין מתחילות להתפתח. אלה הן התחלות קטנות שיכולות להתפתח יפה. נוסדו שלשה בנקים חדשים, שנים – איפותיקאיים, והשלישי – בנק הפועלים, ועתיד גדול צפוי לשלשתם. אולם התקדמות חקלאית ותעשיתית זו לא היתה שוה כלום, אילו לא נוצרו בו בזמן ערכים רוחניים גדולים ע“י שיטת החינוך והתרבות שלנו, המציינת את התחיה העברית בארץ־ישראל. הבטוי לתחיה זו ניתן ע”י רשת בתי־הספר העברים שלנו, שגולת כותרתה הוא יסוד האוניברסיטה העברית בירושלים. יש לנו חלוצים בארץ־ישראל. ואנו בגולה, הננו חלוצי בנינה של ארץ־ישראל בכל מקום שיהודים נחתים שם. אנו הראינו מה שאפשר לעשות בארץ־ישראל. החלוץ סולל את דרך־העם, אבל עזרת העם נדרשת לו.
לפי דעתנו, הרי היכולת להמשיך באינטנסיביות יתרה את בנינה השיטתי והאורגני של העמדה היהודית בארץ־ישראל, היא היא תמציתה של הציוניות המדינית.
אמת היא, כי בשנות הציוניות הקודמות, בזמן שהתנועה ידעה רק תקוה והתלהבות נאצלה במקום תכנית מעובדת של פעולה, היו יהודים שחכו למין נס מדיני, שיפתור בשלמותה את שאלת בנינה של ארץ־ישראל. היו יהודים, שהאמינו באמת כי תיכף לאחר שתוכרז הזכות היהודית על ארץ־ישראל תפתר כל שאלה מאליה, ובהודאה בזכויותינו בלבד דַיֵנו; או שיקח מי שהוא את העם היהודי בידו ויוליכו לארץ המובטחת.
הנחה כזו, שפירושה היה באמת לסמוך על הנסים, נכזבה תיכף לאחר הפגישה הראשונה עם הממשות. תיכף לכשהתחילה העבודה הממשית צפו ועלו שאלות חשובות אחדות: יש בארץ־ישראל תושבים, העוקבים מתוך חשדנות גדולה ביותר אחרי עליתנו לארץ. מאמצים ממושכים, מתוך סבלנות מרובה, מגרשים לאט לאט את החשד הזה. על אף כל המכשולים הרי אנו בטוחים כי השאלה היהודית־הערבית, לכשתשתחרר מהשפעות חיצוניות, תפתר באופן טבעי ע"י העבודה והתועלת ההדדית שבה.
רוח זאת של רצון טוב ואמון היא העיקר היסודי לשיטתנו בשאלת הערבים.
אנו מאשרים מתוך קורת־רוח, שהיסודות המתונים בין הערבים מכירים בהדרגה, שבואנו לארץ־ישראל הוא לטובת הארץ ולטובתם הם. הם מתחילים להכיר שאנו רוצים לחיות בשלום אתם. מאושר אני להגיד כי ההסתדרות הציונית היא יותר מידידותית לגבי הערבים, שאין אנו מעלים אפילו בדעתנו לבנות את ארץ־ישראל על חשבון אחרים. יש שם די מקום להם ולנו ולמספר גדול של יהודים שיבואו ויביאו שפע ברכה ועושר לא רק בשביל ארץ־ישראל אלא גם לכל המזרח הקרוב. אנו רוצים לחיות בשלום עם העם הערבי, מפני ששאיפתנו קשורה בציון וירושלים ואינה יכולה אלא להיות שאיפה של שלום. שלום בשורותינו אנו, שלום עם שכנינו ושלום עם העמים.
הקונגרס הציוני האחרון קבל ברוב דעות גדול החלטה הנותנת למנהיגים את הזכות, ומחייבת אותם לענין את החוגים היהודיים הרחבים ביותר בעבודת בנינה של ארץ־ישראל, לא רק ע“י הטלת חובות עליהם, אלא גם ע”י מתן זכויות יתרות להשתתפותם בעבודה. הציונים לא דרשו את הבית הלאומי בשבילם הם בלבד אלא בשביל כל העם היהודי, ועתה, בתקופת ההגשמה, רוצים הם לחלק את זכויותיהם עם כל חלקי העם. העבודה בא"י איננה עבודתה של מפלגה אחת, של קבוצה אחת, אלא של עם ישראל כולו.
אין לשום קבוצה הרשות לעמוד מרחוק. שוב אין אנו מתעסקים בחלומות ובדברי הלכה אלא בדברי־ממשות קשים. בתור לאום הרי אנו אחד הצדדים בחוזה עם ממשלת המנדט ועם חבר הלאומים, שנכנסנו לתוכו לעיני העולם כולו. קיום התחיבויותינו עפ"י חוזה בדרך כבוד, בשעה קשה זו בדברי ימי העולם, דורש את כוחותיהם המאוחדים של כל היהודים.
הסוכנות היהודית צריכה באמת להיות בא כוחה של היהדות. עליה לשמש בטוי לכל החלקים החיים שבעם, עליה להקיף את כל העם מן השמאל עד הימין, ואף חלק אחד בל יעדר. המנדט והסוכנות היהודית נותנים לכל קבוצה את אפשרות ההשתתפות, וכל קבוצה חייבת למלא את תפקידה.
באירופה נכונות כבר הסתדרויות יהודיות אחדות להשתתף בעבודתנו. יהודי אנגליה כבר מוכנים ומזומנים לעבוד אתנו, בלב ונפש. הוא הדין באיטליה, הולנדיה וארצות אחרות. סיר אלפרד מונד, הידוע לרבים מכם, שהוא אחד האישים הגדולים ביותר באנגליה, הביע את רצונו להכנס לתוך הסוכנות. כן גם הפרופיסור אינשטין. אולם את החלק החשוב ביותר צריכים לקבל על עצמם יהודי אמריקה. נראה, שאתכם הועיד הגורל למלא תפקיד ראשי בעבודת בנינה של המולדת היהודית. באמריקה יש עכשיו כוח־האחוד הגדול ביותר ליהודי העולם כולו. יהודי אמריקה חיים בתנאים חפשיים. אין אתם מוצאים את עצמכם באותה הפקעת המסובכת, שאירופה סובלת ממנה. רגילים אתם להצלחה ולהגשמת תכניות כבירות. כאילו הצילה אתכם השגחה אלהית, תחת כנפי אומה חפשית, ישרה וחזקה, בגורלו הטרגי של רוב אחינו באירופה. אתם נצלתם לשם שליחות נעלה, השליחות לבנין ארץ מולדת לעם ישראל.
סיכויינו מעודדים את רוחנו. המשא והמתן שנהלנו בראשית השנה הזאת עם אחדים מבאי־כוחכם המפורסמים ביותר בארץ זו נותנת לנו את הזכות לאופטימיות בנוגע לנצחון מאמצינו.
ידידי, הקונגרס הציוני הטיל עלינו את החובה הקשה של יצירת הסוכנות. אנו חיים בתקופה טרגית מאד. שמונה מליון יהודים חיים תחת שמים קודרים, רק קרן־אור אחת בוקעת מבעד לעב הענן, אור של נחמה ותקוה. אליכם, יהודי אמריקה, קורא אני להגשים את התקוה למעשה. פונה אני אל כל מעמד וחלק של היהדות האמריקאית: אל הפועלים היהודים, שהראו כשרון סדרני נפלא כל כך למפעלים גדולים, להדליק אורות חדשים בחלוציה של חברת הפועלים המאורגנת; פונה אני אל מנהיגי הפילנטרופיה היהודית באמריקה, שנענו באופן נפלא כל כך לקראת העזרה במשבר ובדחק של המלחמה הגדולה; פונה אני אל היהודים הרבים הנמנים על המעמד הבינוני, המאורגנים בחברות־האחוד שלהם: מקום של כבוד ותועלת מחכה לכולם במפעל הגדול. נמלא מתוך הכרת־ערך עצמנו את ההתחיבויות הגדולות שהטילה עלינו ההיסטוריה. חדורי אמונה מדורי־דורות ומאוחדים בכוחותינו, נביאה את מעשינו לידי שלמות.
(“הארץ”, 6 בינואר 1927).
-
הנאום במלון אסטור בניו יורק, בדצמבר 1923. ↩
התפתחות הרעיון הציוני
מאתחיים ויצמן
בעתון יהודי ידידותי נתקלתי בהערה, שנתפרסמה, דומני, אחרי אחד מנאומי הרבים, ונאמר בה, כי בדברי אין כל חדש. חוששני כי אגרום אכזבה לעתון זה, ואולי גם לקהל שומעי פה, באמרי לכם, כי אמנם אין חדש בפי. בתנועה הציונית אין קפיצות מפתיעות, וטוב, אולי, שאין. נכנסנו בתקופה של התקדמות אטית מאוד, קשה מאד ומתמדת, ואלה הנושאים את עיניהם להפתעות ילכו־נא לשמוע נואמים אחרים, כי אתי לא תמצאנה.
דומני כי הדרך הטובה אשר לפני הלילה היא לגולל כאן בקצור, בפשטות ובבהירות ככל האפשר, את מהלך התפתחות הרעיון הציוני מתחלתו. אני מקוה כי סקירה כזו תקל עליכם הבנת דרך הציונות היום, ואולי תעזור לכם לעמוד על טיבה ולהחליט אם נכונה היא או אינה נכונה, אם נכונה היא במקצת או מוטעית במקצת. רבים ממנו, והם, דומני, מעטים באולם זה, היו ציונים מאז – מלפני הקונגרס הציוני הראשון. אולי נולדנו כציונים. אולי אין בה זכות גדול, בציונותנו, אבל יש אחד שעלה על אחרים והיה, לדעתי, המרחיק לראות מכל הציונים המדיניים – הלא הוא הברון רוטשילד.
אתם יודעים כי הברון רוטשילד, מעולם לא היה לו כל מגע עם הציונות המדינית. אמנם כן, מעודו לא היה לו מגע עם ההסתדרות הציונית המדינית. אולם כל מעשיו, כל מחשבותיו וכל תכניותיו, היו שטופים בציונות. פעם אחת נשאל, למה נכנס בעסק זה של בנין מושבות ועבודה חלוצית, דברים שהיו קשים מאוד לפני שלשים שנה, דברים שנראו אז – לאין ערוך יותר משהם נראים היום – קרובים להזיה ורחוקים מממשות? ותשובתו היתה שהוא מאמין כי באחד הימים תעלה שאלת היהודים לפני בית דין גבוה, וחפצו הוא איפוא ליצור בארץ־ישראל דבר מה של ממש, למען תהיה ליהודים דעה בשעת ההכרעה. וצדק ידידי, מר רוטנברג, בהעירו בנאומו היפה, כי דבר לא חזקנו בעת המשא־והמתן המדיני המסובך מאד, בימי מועצת השלום ולפניה, כמו היכולת להראות על ארץ־ישראל ועל אשר נעשה בה בידי היהודים בתנאים קשים מאד. והנה בראשית התנועה הציונית, התנועה הציונית המכוונת – כי גם לפני הברון רוטשילד היתה תנועה ציונית – נמצאו קצת אנשים, שהגו בלבם שאיפה רומנטית לארץ־ישראל, וזו הביאתם לחשוב כי הדרך היחידה לתת ביטוי לקירבת ישראל אל מולדתו היא ביצירת עמדות קבועות בתוך הארץ, מתוך תקוה כי יבואו ימים והעמדות הקבועות ישמשו נקודת מוצא לתנועת בנין גדולה.
אם תעיינו במפת ארץ־ישראל ותשימו לב לחלוקת המושבות הראשונות מבחינה גיאוגרפית תגלו בה תכנית אסטרטגית־התישבותית, כונה ברורה להאחז במקומות החשובים ביותר בארץ. פוליטיקה אין פירושה מלחמה לזכות קנין על מימרות יפות; פירושה – יצירת מספר תחנות־כוח קטנות או גדולות, אשר תשמשנה יתד ופנה להתקדמות לצבירת כוח נוסף, להמשך ההתפתחות, ותהיינה יסוד חשוב בשעת הכושר.
אמשול לכם עוד משל מעולם ההזיות. נזכרתי במעשה שספר יהודי אחד בלונדון. יום אחד ישב בחדרו והיה רחוק מאד ממחשבות על ארץ־ישראל. והנה נכנס אליו אדם צעיר, צעיר מאד, סוער ונמרץ מאד. והצעיר הזה אמר לינשוף הזקן שהאמין כי הוא חכם מכל אדם עלי אדמות: “באתי מארץ־ישראל”. “מה רצונך בזה”? – שאל הזקן.– “רצוני שכל יהודי ידבר עברית. אני חושב שיש בידי להחיות את הלשון העברית, לעשותה לשון חיה. מן ההכרח כי שני הדברים האלה יהיו מכוונים. אנשים שהתישבו בארץ־ישראל – אי־אפשר שידברו כולם צרפתית או גרמנית. על כן ידברו כולם עברית, ואני האיש אשר יביאם לידי כך”. והוא עשה כאשר אמר. הוא לא נתן את דעתו על הציונות המדינית ולא הרהר בקשיים בכרוכים בממשלות, בצבאות או בציים, ואף על פי כן היה האיש הזה אחד מגדולי הציונים המדיניים. הוא היה פוליטיקאי כדרך שדישראלי, היה פוליטיקאי. הוא ברא כוח. פעולה כזאת, מבחינה מדינית, אינה נופלת במאומה מפעולה התישבותית – מבחינה חמרית רגילה.
הבאתי שתי דוגמאות מימים שלפני גדולתנו. מזמן שעוד לא היתה לנו הסתדרות אדירה ולא באנו בדברים עם מלכים, עם מיניסטרים ועם נשיאים. יהודים פשוטים העושים בתוקף חוש מדיני פנימי, קלעו אל המטרה ולא החטיאו ביצרם בארץ־ישראל דברי ממש, ומעשי ידם יהיו אבני פנה למפעלינו העתידים.
עתה אדלג על תקופה ארוכה. מקובל בימינו, בחוגי ציונים כמו לא־ציונים, לסקור סקירות ביעף. ואני טרם הסכנתי לטוס באוירונים. בכל זאת אניח לתקופה הראשונה ואעבור לזמן קרוב אלי וידוע לי היטב, כי בו גדלתי בתוך התנועה הציונית. אלה הם ימי הקונגרס הראשון, אשר נעדרתי ממנו, וימי הקונגרס השני, אשר השתתפתי בו. מאז לא נפקד מקומי בקונגרסים. אדם הופיע, והוא כנשר במרומי שחקים. איש לא ידע אותו לפני כך. בעולם היהודי לא הכירוהו, לא נראה כל קשר בינו ובין חיי היהודים. בלי חטוא אל יראת הכבוד, העוטה את שמו של המנהיג הגדול, אומר, כי מזלו עמד לו, לבנימין זאב הרצל, מזל יוצא מן הכלל, שלא ידע את היהודים מקרוב. איני חושב שהיה מעיז להתחיל במה שהתחיל, איני חושב כי היה מעיז להגיד מה שהגיד, לוּא ראה מראש את קשי התשובה. הוא בא כנשר ממרומים. הוא מצא את הרגש מפוזר בכל מקום. דומני כי פעלו הגדול של הרצל הוא שיכול היה לגבש בצורה מוחלטת ולתת ביטוי מוחשי מוחלט לרגשות הפזורים והנרדמים בלב ישראל. הוא יצר את ההסתדרות הציונית! אם נביט לאחורינו, לזמן שלפני עשרים וחמש שנה, אם נעיין במגמות, בהחלטות ובוכוחים של הקונגרס הציוני הראשון, או גם השני והשלישי – יראו הדברים בעינינו היום ילדותיים כמעט. כוח המניע של הציונות בעת ההיא היה בדמיון רומנטי בלתי־שכיח, בהזיה אוטופית, באמונה במזל הצרוף של לב גדול, הרואה את הנולד, ושל אוטופיה גדולה.
מה היתה ההנחה הציונית הראשונה? הנה תוכנה בפשטות: ישנם בעולם יהודים והם זקוקים לנחלה. ישנה ארץ הזקוקה לישוב. ישנם יהודים עשירים בעלי ממון. יש שולטן הזקוק לכסף. האין לצרף את ארבעה אלה? זה היה הרעיון שאני בעצמי הטפתי לו בכל פנה נדחת בגיטו. זו היתה ראשית דרכנו. היהודים העניים הסכימו בלי שהיות. אך עוד היה עלינו להשיג הסכמת אחרים. וזו לא נתנה בנקל. דלתות טרקליני העשירים בפריז ובלונדון נסגרו בפני הרצל. אל מעבר לאוקינוס לא הלך. הוא פנה אל העניים. הוא מצא רגש עמוק וגם מעט כסף, אשר בלעדיו אי־אפשר. באלה פנה אל השולטן. התחיל משא־ומתן ארוך מאוד. המשא־והמתן שנהלנו עם הממשלה הבריטית היה לאין ערוך פשוט מאותו משא־ומתן ממושך, מגשש, מטריד ומעיק עד בלי נשוא.
וכאן אולי המקום להזכיר את נקמת ההיסטוריה ואת שילומיה הגדולים. הקונגרס הציוני הראשון נועד להיות במינכן, אולם הקהלה היהודית שכרה מראש את כל האולמים בעיר למען לא יוכלו הציונים להתאסף שם. היום חל שינוי בעמדת קהילת מינכן זו שזכתה לפרסום בזמן האחרון עקב הפרעות שפרעו בה. והרצל, שעמד בפני הקשיים הנוראים האלה, מוקף אויבים מבפנים ומבחוץ, היה אנוס לשאת משא מפרך ולהעמיד פני תקיף בפני שליטה של ארץ־ישראל. הוא דבר עמו בלשון מיליונים בשעה שבקופת המשרד הציוני בוינה לא היו אלף פראנק. אבל הוא המשיך והתמיד. הישגו המדיני הגדול הוא שהממשלות האדירות התחילו לשים לב לתנועה הציונית, ואם כי לא הסכמנו להצעת אוגנדה, בכל זאת, עצם העובדה שאנגליה באה בהצעה כזאת העידה על התחשבות ממשלה אדירה בתנועתנו, שהיתה עוד בחתוליה. בתקופה האוטופית ההיא תפסו הציונים עמדה שסתרה כמעט בכל עמדת קודמי הרצל. הגדול במפעליהם היה הקמת ההסתדרות הציונית ומוסדותיה.
בשעה שקודמיו נקטו כלל (בלי להביעו במלים): “עשו דברי ממש בארץ־ישראל”, אמרו חסידי הרצל: “אל תעשו דבר בארץ־ישראל. עלינו ליצור תנאים מדיניים אשר יאפשרו עבודה בהיקף רחב בארץ. עד אז אין לעשות מאומה, כי כל אשר תבנו שם – תבנו על חול”. אחרי קריאת הרצל באה תקופה ארוכה של הטפה ומלחמת דעות, וכל צעד מעשי קדימה לא נעשה בזמן הזה בארץ־ישראל. הנה איפוא לפניכם שני כיוונים נבדלים. האחד משמעו – עבודה בארץ־ישראל ותו לא; השני משמעו – עבודה בארץ־ישראל באמצעות מאמצו המכוון של עם ישראל כולו, בהטפת המגמה, בהפצת ההשקפה הציונית. אלה היו שני הזרמים העיוניים – האחד קרא לעצמו ציונים מעשיים, השני – ציונים מדיניים. לדעתי היו הציונים המעשיים במדה רבה, ציונים מדיניים, והציונים המדיניים היו, במדה רבה, לא מעשיים.
בשנת 1908, כמה שנים אחרי מות הרצל, הושגה כעין סינתיזה. מהלך הענינים הביא את הציונים לידי המסקנה, כי בלי ערובות מדיניות, רחבות או מצומצמות, אי־אפשר. אולם עבודה מעשית בארץ, מתמדת ומתקדמת, היא תנאי מוקדם לערובות אלה. כוחה המדיני של תנועה אינה מרחף באויר. מן ההכרח שיסמוך על עמדות ממשיות, על כוח גשמי. אין הוא יכול להיות תמיד בבחינת כותרת בלבד. עליו להשען על אשיות קבועות, על הישגים מוחשיים בארץ־ישראל. במלים אחרות, שני אלה – התקדמות עבודתנו בארץ־ישראל, והטפתנו וכוון דעת הצבור – דרכיהם מקבילות.
בעת ההיא נשלח הד“ר רופין לארץ־ישראל לשם עבודה מעשית והתישבותית. לעבודה זו הוקצב תקציב שנתי בסך אלף לי”ש. באלה נגש הד“ר רופין לכבוש את ארץ־ישראל לעם ישראל. וזה היה רק לפני חמש עשרה שנה. אם נבוא להעריך את המצב בלשון של כסף, הרי היום אין הד”ר רופין מרוצה בתקציב של 500,000 לי“ש. בחמש עשרה שנה התקדמנו פי חמש מאות לפחות. ואם זו אמת מדתנו, הרי בעוד חמש עשרה שנה נצחק לתקציב של 500,000 לי”ש.
התנועה הציונית יש לה עוד צד, הראוי לעמוד עליו. צד זה אנו רגילים לראותו כענין ממדרגה שניה או שלישית. אני מתכון לתנועה התרבותית – לתחית העם היהודי, ללשון העברית, לספרות העברית, לבתי הספר העבריים וכו'. פתאום, בלי אזהרה מוקדמת כמעט, נמצאנו עומדים בפני מלחמת השפה העברית בארץ־ישראל – זו היתה שעה מכרעת בתולדות התנועה הציונית. הסכסוך האמור מסמן פרק מענין בתולדות התרבות של התנועה הציונית ודרכנו בסכסוך זה, אם נבוא לבחון אותה מעמדתנו היום, תראה לנו כמגוחכת כמעט. בן־לילה קמה והתיצבה לפנינו בעית רשת בתי הספר בארץ־ישראל ותבעה ממנו אחריות לקיומה, ואנו עניים מרודים, אין פרוטה לפרטה. תקציב בתי הספר עלה הרבה על אמצעי הקופה הציונית, וזו לא ראתה סכומים כאלה אף בחלומותיה. בן־לילה ממש לקחנו את בתי הספר מידי המוסד הגרמני והפכנו אותם לבתי ספר עברים, מבלי דעת איך ובמה נשלם למורים. תקותנו האחת היתה שההשגחה לא תעזבנו והקופה תתמלא בדרך זו או אחרת. מבחינה מעשית היה זה שגעון ממש. אף על פי כן עשינו זאת. היום אנו רואים את התוצאות. יצרנו שיטת חנוך עברי בארץ־ישראל, המפארת את תנועתנו, המוסיפה לה יתרון מדיני רב־ערך.
הסינתיזה הזאת, התמזגות חלקי תנועתנו היסודיים – העבודה המדינית והמעשית ותחית התרבות העברית – בתוך הגוף הכולל המכונה הסתדרות ציונית, והדברים הממשיים שנוצרו בארץ מימי הברון רוטשילד ואילך, בתקופת הרצל ואחריה, עד שנת 1914, – הם ורק הם, לדעתי, הביאונו להכרזת בלפור. אמסור לכם עובדה אחת שאולי אינה ידועה לרבים. הברון רוטשילד בקר בארץ־ישראל בשנת 1914. הוא שב במאי, 1914, חדשים מספר לפני המלחמה. כולנו השתוקקנו לשמוע מה היא דעת אבי ההתישבות בארץ־ישראל, האיש המתרחק מן הציונות וקורא לעצמו – ציוני בלתי־מדיני. אחד מידידי התראה עמו וסכם את דבריו לאמור: “הוא אמר, כי בלעדיו לא היו הציונים משיגים מאומה, אך בלעדי הציונים היה מפעלו נדון למות”. זוהי, לדעתי, ההערכה היחידה הקולעת אל המטרה. בלי היסוד שנוצר לא יכולנו להמשיך, אך היסוד בלבד היה יורד לטמיון בחולות ארץ־ישראל לולא עמד לו כחה החיוני של התנועה הציונית. טעות היא איפוא לחשוב כי הכרזה בלבד, ותהי זו הכרזת האדירה בממשלות, ואף הכרזות חמשים ואחת אומה – ואני האחרון למעט את ערכה – תתן לנו את ארץ־ישראל ותגאלנו מכל צרותינו. לא, היקף הקשיים ילך ויתרחב. הצרות שהיו לנו לפני כך, היו קטנות. עתה הוטלה עלינו עבודה עצומה, ועבודה עצומה לא תעשה על נקלה. אין טעם הגיוני, ובכל אופן – אין צידוק מדיני, להניח כי דברי המנדט, בכל חשיבותם, קבעו בהחלט את מהלך התנועה הציונית או את גורל העם היהודי.
בהנסח המנדט נבחנה כל מלה ונשקל כל משפט בו. זה היה לאנגלים שעורם הראשון בפלפול התלמודי. אני רואה במנדט רק משפט אחד שהוא העיקר, שהוא יעמוד ולא ימעד, שהוא הבסיס המדיני לעבודתנו בארץ – כונתי לעשר המלים שבהקדמה:…“מתוך הכרת הקשר ההיסטורי אשר בין עם ישראל ובין ארץ־ישראל”… הנה העיקר. לולא נכתב הדבר הזה במנדט, לולא חי בלב האנשים שכתבוהו, לא היה ערך למנדט. ולהיפך, מנדט אשר לא יתן לנו כל זכיון וכל יתרון, אבל יודה בזכותנו היסודית לבנות את ביתנו, הוא הכל. עלינו לעבוד בהתמדה, בלי הפסק, ואת אשר לא השגנו היום נשיג, בלי ספק, מחר. כל שאר הענינים, כמו שאלת זכיון זה או אחר, נתנו לעמידה על המקח, אך בדבר הזה לא היה מקום לעמוד על המקח. הגדרה ברורה ומוחלטת של זכותנו לעלות לארץ־ישראל היתה תנאי לכל. על סמך הזכות הזאת נעשה ונוסיף. אם לא תהיה הצלחתנו שלמה בימנו – ימשיכו בנינו. וכאן צידוק לקיומה של ההסתדרות הציונית. אילו היו בארץ־ישראל, לעת מועצת השלום, 250,000 יהודים כי אז – הדבר ברור ונעלה מכל ספק – לא היינו זקוקים לויכוחים יגעים; אז היתה בעיתנו כבעית צ’כוסלובקיה או פולין. ושוב ברור כשמש, כי לאחר ש־250,000 יהודים לא היו שם, נאלצנו להצטמצם בהגדרה בקביעת זכותנו, מתוך תקוה כי השאר יבוא בשעה שמספר היהודים בארץ יגיע ל־250,000.
כל ההשגים, שהנואמים הקודמים עמדו עליהם, הם השגי ההסתדרות הציונית. הם גדולים או קטנים, כהערכתכם. לעומת מאמצינו – גדולים הם. לעומת תקוותינו – קטנים הם. מפעלנו יגדל, אם גם אתם תתמידו, אם נתמיד כלנו. בדברי על ההסתדרות הציונית עולה בזכרוני חידה מימי ילדותי: מי זאת המלבישה הכל והיא עצמה ערומה? והתשובה – המחט. ההסתדרות הציונית נצלה את המנגנון שלה ואת כחה המוסרי לכונן שורת מוסדות, בנקים, קרנות: קרן היסוד, הקרן הקימת, בנק המשכנתאות, אוצר ההתישבות, – איני זוכר את כלם, כי רבו. והיא עצמה, ההסתדרות הציונית, אנוסה לחזור על הפתחים. המכונה, אמם ויולדתם של כל המוסדות הללו – קצתם גדולים, קצתם קטנים, קצתם יעמדו, קצתם ילכו ויפנו מקום לאחרים, אך כלם הם פרי מרצה ומאמציה של ההסתדרות הציונית – אין לה כיום אמצעים לעשות את מלאכתה היא, ואף על פי כן פוגעים בה דוקא כל חצי הבקרת ואליה מכוונות כל ההתקפות, ולא רק בתוך המחנה הציוני אלא גם ההתקפות הבאות מבחוץ.
זה לא מזמן רב באנו לידי החלטה לכונן את הסוכנות היהודית. אף על פי כן אין לי כל ספק כי גם בקום הסוכנות המורחבת תהיה ההסתדרות הציונית עוד שנים רבות הכוח המניע, העומד מאחריה להפעילה. כמה עבודות מסוימות תשארנה גם להבא בידי ההסתדרות הציונית, בתוקף מסורתה ובקיאותה שאינן אצל אחרים. הללו היו רחוקים עד כה מבעיותינו, ועוד יעבור זמן עד אשר יסתגלו לעבודה הזאת בכלל ולשיטותיה.
ההסתדרות הציונית תעמוד על המשמר ותוסיף לטפל לאורך ימים בעניני החנוך ובהתפתחותה המדינית של ארץ־ישראל.
עליכם מוטלת החובה לשאת בעול. ואל יפול רוחכם; זכרו־נא: אם אמנם ציונים אתם, לא תחסרנה לכם צרות בכל עת ובכל שעה. ובדעתכם זאת, מה עוד תיראו? לוא היתה העליה כאשר עם לבבנו, לוא גדלה פי שלשה, לוא עלו לארץ, בשנה הבאה, ארבעים וחמשה אלף תחת חמשה עשר אלף, מה היתה זו נותנת לנו אם לא צרות משולשות? הצרות הן מקור תקוותינו. מנוי וגמור עמדי, כי מהבוקר עד הערב תמצאנה אותי תלאות, והנה כל שעה שלא נפגעתי בה הרי היא ריוח נקי וטהור. ברוח זו, ורק ברוח זו, עליכם לכוון את חייכם. הציונות אינה עוד מלאכת חובבים. אין זו עוד דבר שיעשה בין “מנחה” ל“מעריב”. האיש העוסק בה חיב להתמסר אליה כלו, ולא איש אחד. מעטים מכם יודעים מה עצום הוא ומרוכז כח אויבינו, יהודים ושאינם יהודים, המצפים להרס ההסתדרות הציונית. את האויבים האלה בירושלים תמצאום ומחוצה לה. עובדה אופינית היא ומצינת את המצב, כי העיתונאי הכותב מירושלים לעיתון המרבה מכל עיתוני אנגליה להשטין על הציונות, ל“דיילי אכספרס” – הלא הוא היהודי דה האַן, הנמנה, לדבריו, על “אגודת ישראל”. העובדה הזאת אופינית וסמלית היא בעינינו.
אולם בשעה שהמשטמה והשטנה והדבה צרות עלינו מסביב, באותה שעה עולה באזנינו קול פעמי החלוצים. הם מעודדים את רוחנו. הם ישאו את כובד המשא. אומץ לבם יחזק את לבנו. ראו את הדרך אשר עברנו, בחנו את עמדותינו היום ודעו כי רק התחלה היא זאת. עוד לפנינו דרך ארוכה וקשה, דרך עליה בין הרים. אנו נראה את הארץ ואולי לא נכנס אליה, אבל אלה הבאים אחרינו – הם יכנסו.
-
נאום בניו־יורק 17.12.23. ↩
הרחבת הסוכנות היהודית
מאתחיים ויצמן
א 1
ברגש של אחריות כבדה הנני קם לדבר לפני האספה החשובה הזאת. אנו, הנושאים בעול אחריות גדולה זה שני דורות כמעט, עוקבים אחרי המועצה הזאת בתשומת־לב רבה. יותן־נא לי להביע את רגשי הכרתה הלבביים של ההסתדרות, שאני מתכבד לדבר בשמה, ליושב־ראש המועצה, שגלה בכל עת התענינות עמוקה בבעיות ארץ־ישראל, למרות תפקידיו הרבים, ומעולם לא נמנע להושיט לנו יד עזרה ולעודדנו בנפתולינו הקשים. הוא הוכיח, כי הקשרים המאחדים אותנו אמיצים הם, למרות חלוקי־הדעות השוררים בינינו בכמה שאלות – הם יאחדונו גם להבא, הם מוכרחים לאחדנו; הוא הטעים בדבריו ובמעשיו את כל המאחד, את ישראל, ואת המפריד דחה.
לא אטרידכם בהרצאה היסטורית על מעשי עבר שהעלו את בעית ארץ־ישראל ואת התנועה הציונית וקבעו להם מקום בין הבעיות הראשונות של האנושיות בזמן הזה. נשיא האספה קרא לפניכם תעודות חשובות, שהן יסוד פעולותינו בארץ־ישראל בזמן הזה, ועל הפעולות האלה אדבר בקצרה.
מאחרי המלחמה מיום שביתת הנשק, התחדשה העבודה בארץ־ישראל בהיקף מורחב, וזה שלש שנים וחצי שאנו פועלים שם כסוכנות יהודית ומכונים כמה מפעלים חשובים. בראש ובראשונה נתונה דעתנו לעליה. בשלש השנים וחצי האלה באו לארץ שלשים וחמשה אלף עולים. לפי זה נכנסות, באופן ממוצע, לארץ כאלף נפש חדשות בחדש. יש חדשי גרעון ויש חדשי עודף, אך הממוצע הוא אלף בערך. גיל העולים, גברים ונשים, הוא בין שמונה עשרה לארבעים. רוב הגברים היו במלחמה וגם הכשירו
את עצמם לארץ־ישראל. אלה הם החלוצים. הם צאצאי משפחות טובות, ברובם בעלי השכלה חשובה. בשנים הראשונות לעליתנו היו בהם כארבעים אחוז בעלי השכלה אוניברסיטאית, ורובם המכריע הם אנשים מוכשרים לכל עבודה גופנית קשה, הכרוכה בבנין ארץ עזובה. 85 אחוז עולים נמנים, לפי תעודות בריטיות, על סוג א', כלומר, הם נחשבים לאנשים מסוגלים ביותר, מבחינה גופנית, לעשות את עבודת הבנין הקשה. 12 אחוז זקוקים, כרגיל, לשלשה חדשי מנוחה לפני הכנסתם בעבודתם. מספר הבלתי־מסוגלים והלא־מוצלחים אינו עולה על שלשה אחוזים.
לא אעמוד על תלאות האנשים האלה ועל כל הדרכים, בהם ינסו להכנס אל הארץ, אף על פי שיכולתי לעמוד על כך וגם כדאי היה לעשות זאת. לא אטעה, לדעתי, אם אומר: לוא היו דרכי אירופה חפשיות בימינו, לולא נחסמו בתותחים, בפספורטים, בויזות, בשוטרים ובחילות יריבים, כי עתה ראינו זרם עולים נוהר אל כל נמל קרוב בצפיה לאניות המפליגות לארץ־ישראל.
על סמך נסיוני וידיעתי חושב אנכי כי בעצם היום הזה, בשעה שאנו יושבים פה בנחת, תחת כנף רפובליקה אדירה, מתרוצצים מליונים המחפשים להם מקלט, ורק הדרכים החסומות ושערי ארצות העליה הנעוּלים מעכבים בעדם.
הבאים לארץ־ישראל, מעשרים וחמשה עד שלושים אחוז מהם נקלטים בחקלאות. כחמשים אחוז נקלטים בעבודות זמניות – בבנין בתים, ביבוש בצות, בנטיעת עצים, וכו'. השאר נקלטים במלאכה, במסחר ובאומניות חפשיות.
המסתכל הנקי מפניות, יהודי או לא־יהודי, ציוני או לא־ציוני, אינו מסופק כי בארץ־ישראל יש כיום מקום – אינני מפריז כי אם ממעט – לעוד מליון וחצי נפש לפחות, נוסף על תושביה היום.
בימי קדם הכילה הארץ הנמצאת בשטח המנדט הבריטי, כשני מיליון נפש. ברור ששיטות ההתפתחות החדשות יכשירוה בנקל לישוב גדול מזה פי כמה, מבלי שיקופחו באיזו מדה שהיא זכויותיו ועניניו של הישוב הקיים. אם תעיינו בתשומת־לב בתעודה הרשמית שיצאה מטעם ממשלת הוד מלכותו, ב“ספר הלבן” השני החתום בידי הדוכס מדבונשיר בשם משרד המושבות של בריטניה הגדולה, תמצאו הודעה המעידה עלינו – על הסוכנות היהודית או ההסתדרות הציונית – כי עשינו בנאמנות ובהקפדה את החובות שהטילה עלינו ממשלת המנדט. בשלש שנים וחצי, שנות עבודה בתנאים קשים, לא קפחנו עניני תושבי הארץ, לפי עדות ממשלת הוד מלכותו, ולא נתנו מקום אף לתלונה קלה. ואני תקוה כי גם להבא נוכל ללכת בדרך זו.
שלשים וחמשה אלף העולים, שנקלטו כפי שתארתי לעיל, הם הגרעין, ובשעה שעסקנו בהקלטתם בנינו בהדרגה התחלת חברה מסודרת, והוא מעשה רב בעיני. סללנו דרכים, יבשנו בצות, היטבנו הרבה את תנאי הבריאות בארץ־ישראל – ובזה גדולה מאוד זכותן של בנות ישראל מאמריקה – ועל שטחים רבים, שהיו לפני חמש או שש שנים מקומות שממה עומדים בהם כיום כפרים קטנים, אבל רעננים.
יסדנו והחזקנו שיטת חינוך שאינה נופלת מכל שיטת חנוך באירופה או באמריקה. בנינו, ועזרנו לבנות, מספר בתים, דומני כאלפים. סללנו דרכים, יבשנו בצות, נטענו עצים, עזרנו לארץ להרפא מהרה מפצעי המלחמה, וכבר אנו יכולים לראות, דומני, את יסודות הבית הלאומי עולים מתוך התהו, והישימון, שהשררה התורכית הורישה לארץ, הולך ונסוג מפני המרץ היהודי.
מהמספרים והעובדות המעטים והיבשים האלה אתם רואים כי המפעל הזה יכול לגדול פי שניים ופי שלשה אם תתמיד התמיכה ויתמידו האמצעים.
אעמוד כאן בקצרה על ענין העלול להיות מרכז הויכוחים במועצה הזאת. לא אגע במחלוקת העתיקה בדבר הבעיה היהודית. אין אני חושב כי המועצה הזאת, או כל מועצה אחרת, יהי ערכה אשר יהיה, מוכשרה היא או זכאית, לפסוק בשאלות האלה. לפני הכנסי לאולם הזה שמעתי מפי אחד מחברי המועצה המצוינים מימרה בשם אזרח אמריקני חשוב, בן דתכם המנוח, השופט זולצברג: “מוטב שתעשה מעשה נכון אף אם הנמוקים מוטעים הם”. לא אעמיק חקר בנמוקים, אם נכונים הם או מוטעים, אבל יש דבר אחד, שתפקידי וכבודי מחייבים אותי להטעים לפניכם – ואני אומר זאת, גבירותי ורבותי, בלי שחצנות ובלי יהירות – אכן, אני מדבר בשם המוני ישראל הנפוצים בכל קצוי תבל, בכל אזור ואקלים, בכל דרגות החיים, החל באינשטין, מונד, וג’ימס דה רוטשילד, שברך אתכם כאן, וכלה באלפים וברבבות אנשים דוממים ולא ידועים, אשר רגש אחד גדול וצורך כביר פועמים בלבם, והוא: ליסד בארץ־ישראל, מטעם זה או אחר, חברה נאה, לבנות ארץ, בה ימצא היהודי, בה תמצא נפש ישראל, בטוי מלא וחפשי, לא מסורס ולא מעוקם, לתכונותיה ולשאיפותיה, בסביבה מקודשת
מדורות, שם יתחדש היהודי ותתחדש רוחו ביצירה דתית וספרותית, בתרבות אשר תצמח לא על קרקע זרה כי אם תהא נובעת מעמקי לבבנו, בתרבות אשר עיצבה את חיינו בעבר וחישלה ועשתה ממנו עם עולם.
השתדלתי לשחרר את דברי מכל המונחים המדיניים המקובלים, ולגלות את הכוחות היסודיים הדוחפים אותנו לארץ־ישראל, ואין אני רואה צורך לחזור על הנמוקים שהביא בלשון כה נמלצת ונמרצת יושב־ראש האספה הזאת. אכן, מאמין אנכי, כי אין יהודי בזמננו, אשר יוכל לעמוד מן הצד, תהיינה דעותיו אשר תהיינה. עבודה גדולה נעשית לנגד עינינו. היא תלך ותעשה, ברצונכם או שלא ברצונכם. אשר יחפוץ להפסיקה כאילו בא להפסיק נהר שוטף. הרגשות אשר הבעתי חיים בלב המוני ישראל ומעוררים בהם רצון מתגבר לקרבנות. ואתם יכולים וחייבים להקל את עוּלם. יודע אני ומאמין, כי הרוח המפעמת בלב הנאספים כאן, הרוח אשר הביאה אותם אל בין ארבעת הכתלים האלה, תחיה ותעזור לנו בקיום תעודתנו הגדולה.
ועוד עלי להגיד לכם דבר. רבים מכם חוששים פן יכניסום בדרך זו בענין שאין דעתם נוחה ממנו, פן תתגלה סתירה בין הענין הזה ובין נאמנותם לארצות מגוריהם. גבירותי ורבותי, אני הנני אזרח מדינה גדולה בעלת מסורת גדולה של חופש וחרות, מדינה הנוהגת ביהודים בצדק, ואין אני רואה כל סתירה בין הרצון לבנות בית ליהודים, לחיים יהודיים, למדע יהודי ולתרבות יהודית, מבלי הזיק לאיש, ובין אזרחותי בארץ מגורי. להיפך, הנאמנות למסורת היהודית היא, בעיני, ערובה לנאמנותכם לארצות שבתכם. הסתירות הן מדומות ומטופחות בדרך מלאכותית, ומוטב לנו, לדעתי, להרחיק מלב הבריות את האמונה, כי יש בהן ממש.
ברוח זו הננו נגשים אל הענין החשוב של יצירת הסוכנות היהודית לפי סעיף 4 של המנדט – סוכנות יהודית, אשר תאחד את כל היהודים, הרוצים לתת יד לבנין ארץ־ישראל. עד כה היתה הסוכנות בידי ההסתדרות הציונית. אולם אנחנו, באי־כוח ההסתדרות הציונית, איננו רואים אותה כמונופולין, ואין אנו רוצים לשמור עליה כעל מונופולין שלנו, אנו מאמינים כי הסוכנות היהודית תגדיל לעשות בשעה שכל חוגי היהודים ישתתפו בה בזכויות שוות, ישאו־ויתנו ביניהם, ידונו ויתאמצו לפתור את כל הבעיות בפעולה משותפת. לנו ניתנה הזכות להביא את הענין עד הלום, אך מהיום והלאה חייבים הכל לעבוד יחד לטובת כלל ישראל.
הממשלה הממונה הטילה עלינו לפנות אל קהילות ישראל בכל העולם ברוח זו ולהזמינן להשתתף בסוכנות היהודית לטובת כלל ישראל, בתנאים אשר נקבע.
רשאי אנכי לציין כי היהדות האנגלית והיהדות האיטלקית וחלק מן היהדות הצרפתית כבר גלו את רצונן להשתתף בסוכנות היהודית. אני מתכון לחוגים שאינם ציונים. מטרת המועצה הזאת היא להכשיר את התנאים לשתוף קהילת אמריקה הגדולה בסוכנותנו.
לא אכנס בפרטים. יכולנו לסמן במדת מה את קוי המוסד שיוסד, אך קודם לכן עליכם להחליט להלכה בדבר השתתפותכם בסוכנות, ואז יהיה זה תפקיד הועדה שתבחר כאן, כפי שיש לשער – לה תנתן הסמכות, מטעם המועצה, לדון בענין ולהכין הצעות. תעודת ישיבה היום היא, בראש ובראשונה, לקבל להלכה או לדחות את הצעתנו, ואני חושב כי הצעה זו – ליסד את הסוכנות ולשאת בעול הכבד של בנין ארץ־ישראל יחד עם אלה שנשאו בו עד כה – תמצא כאן אשור לבבי, מלא ושלם.
אני בטוח, כי בעשותכם כך, תפתחו תקופה חדשה, ואולי לא רק בבעיות ארץ־ישראל כי אם ביהדות כולה. כל יסודות היהדות יתאחדו בענין אחד – בתפקיד תכוף של בנין ארץ והכשרתה לקבלת רבבות המשתוקקות לבוא אליה ולהקים בה את בתיהם, להקים בתים ולכונן חיים יהודיים, חיי חופש וחרות. זוהי תעודה יאה לקהילה גדולה כקהילתכם, הזוכרת צרות היהודים, בעיותיהם ושאיפותיהם, ועומדת כל ימיה בראש מערכות ישראל.
אני מדבר כאדם מן הצד, כאורח. אבל אנו לא חדלנו לעקוב אחרי פעולות היהדות האמריקנית בזמן שאחר המלחמה לעזרת יהודי אירופה, וראינו מצדה מאמץ שלא היה כמוהו. אתם הראיתם את יכלתכם, ואני בטוח שאם תגשו באותה התלהבות אל הבעיות העומדות לפניכם היום, תבנה ארץ־ישראל, וארץ־ישראל הבנויה תרים קרן ישראל בכל העולם. היא תתן הוד והדר ליהודים בכל מקום שבתם.
עוד הערה אחת ובזה אסיים את דברי: בארץ־ישראל קיימות היום עדות לא יהודיות, והעיקרית בהן היא העדה הערבית. רבות דברו וכתבו על היחסים בין היהודים ובין הערבים. על סמך נסיוננו, פרי חמשים שנות עבודה בארץ־ישראל, אוכל לאמר לכם: יש יסוד לתקותנו, כי היחסים בין היהודים ובין הערבים יוטבו. בעבודה מעשית – בכפר ובעיר – ניכרת כבר היום נטיה מתגברת לשתוף פעולה. התערבות גורמים חיצוניים, אשר אין להם דבר עם ארץ־ישראל או עם טובת היהודים או עם טובת הערבים, התסיסה שבאה עקב המלחמה, התעמולה המתנהלת במזרח הקרוב ובכל אסיה, הנסיונות לערער המשטר הקיים בארצות ההן, הנסיונות לערער אשיות הממלכה הבריטית במזרח – כל אלה נתנו את אותותיהם גם בארץ־ישראל והביאו קרע בין הערבים ובין היהודים. אולם העבודה המעשית בארץ, ההשגים הנראים לעין, המשפיעים רוב ברכה עליה, עשויים לאחות את הקרע. אנו מביטים בבטחון לנוכח עתיד שני העמים האלה; עתידים הם, לדעתי, למלא תפקיד חשוב לא בלבד בבנין ארץ־ישראל אלא גם בבנין המזרח הקרוב.
שאו את עיניכם והביטו אל המפה הזאת אשר על הקיר – זוהי מפת ארץ־ישראל בגבול המנדט. הסימנים האדומים מציינים מושבות יהודים ונחלות יהודים. אתם רואים כי מושבות יהודים ואדמה חרושה בידי יהודים נפוצות במדה שוה כמעט בכל מקום, מלבד קצה הנגב. כיום הזה עוטרת את הארץ חגורת מושבות יהודיות, ואם נרכוש בהדרגה את השטחים המפסיקים – יהיה לנו ישוב יהודי רצוף וצפוף.
לדוגמה אזכיר לכם כי בעמק יזרעאל יש באפשרותנו לישב היום עשרת אלפים משפחה, אם ימצאו האמצעים לכך, ומסביב לרבבת משפחות עובדי אדמה יכולות להתפרנס, כידוע שתי רבבות משפחות אחרות – שתי רבבות משפחות שתבואנה ותסתדרנה מאליהן.
גם את השדה הלבן הזה נוכל לצבוע בצבע אדום – בידכם הוא ליסד אזור כפרי, בו יקלט ויגדל ויתפתח ישוב יהודי גדול.
לפני שבועות מעטים שב מארץ־ישראל אחד ממומחיכם המפורסמים, הפרופ' אֶלווּד מיד מקליפורניה. הוא עבר במושבותינו, בדק ובחן אותן, ולא אשגה, דומני, בהביעי את דעתו לאמר: אם יפתחו את השטחים האדומים, ואם יהפכו את השטחים הלבנים לאדומים, יצמח כאן ישוב חקלאי גדול, רצוף, שלא יפול בפריחתו מקליפורניה או כל אזור חקלאי גדול באמריקה.
אני חושב כי יסוד הסוכנות היהודית, זה המוסד להשקעות, ואחוד כל מאמצינו, יחישו את התפתחות הארץ, ואם לא בימינו – לצערי אני רואה כאן ראשים בעלי שערות שיבה למכביר – הרי בימי בנינו או בני בנינו תהיה ארץ אחת שהפרינו במרצנו, ובה מוסדותינו ולשוננו ובתי־ספרנו, ארץ שנבנתה במאמצינו מן המסד עד הטפחות, מן החוה עד בית הספר, מן הכפר עד העיר, מגן הילדים עד האוניברסיטה, וזו תגיה אור על ישראל בכל תפוצותיו. אולי יצאו שנית מושגים חדשים ורעיונות חדשים מארץ־ישראל, ודבר ה' מירושלים.
ב2
שבתי מבקורי השלישי באמריקה, וסכומן הממשי של תוצאות הבקור הזה הוא הצלחתה של קרן־היסוד, המתבטאת בהתרבותן וגידולן של תרומותיה בשנה זו. אולם העובדה החשובה ביותר היא שבאמריקה נצטבר במשך השנים האחרונות רכוש מוסרי עצום, רצון חזק והכנה נפשית בין היהודים להעשות שותפים לציונים בבנינה של הארץ. ברי לי, שהצבור היהודי באמריקה רוצה ברצינות ובתום־לבב לראות, יחד עם כל העולם היהודי, את ארצנו על תלה בנויה עוד בימיו אנו. גורמים רבים הביאו לידי כך. בראש ובראשונה עלי לציין את הגורם החשוב ביותר: היצירה הממשית בארץ־ישראל. זהו הגורם הראשי, המטה בהחלט יותר מכל הגורמים אחרים שבעולם, את דעת הקהל היהודית והבלתי־יהודית באמריקה לצדנו. זוהי עובדה הראויה לתשומת לב, שכל תיר הבא מארץ־ישראל עתה, אם ציוני הוא או בלתי־ציוני או אפילו אנטי־ציוני, כיהודי כנכרי, מביא עמו רושם חזק, מכל מה שנעשה ונוצר בא"י במשך השנים האחרונות. הרוח הכללית השוררת במחננו בארץ, אומץ־הלב של אנשינו, שבו הם מתגברים על מכשולים ומצבים קשים, הפעולות הממשיות שנעשו – כל העובדות האלו עושות רושם עמוק יותר מכל נאומים נמלצים ונלהבים.
הצבור היהודי באמריקה עדין לא מצא את עצמו. הוא נמצא כעת בדרך מהלכו למצוא את עצמו. הוא חותר ומבקש לעצמו בטוי, הבעת־ישותו, ובחתירתו זו לקראת בטוי והבעה – מתחילה ארץ־ישראל למלא תפקיד רב־ערך למאד. היהודים באמריקה מכירים בזה, והד־הכרה זו הגיע לאזני בכל מסעות־סבובי באמריקה. זה היה כעין אור־נוגה שעלה פתאום ליהודים הבלתי־ציונים. הם מכירים, שכל התאמצויותיהם, עד כמה שתהיינה גדולות ומוצלחות באמריקה, אינן אלא פאליאטיבות. השאלה הגדולה של קיום היהדות בתור כוח חי בעולם תוכל להפתר רק על ידי בנינה של ארץ־ישראל גדולה, שלוה ונושאה את עצמה.
אלה הם הגורמים החיוביים הפועלים באמריקה בתור כוחות ממשיים ומובילים ישר להתפתחותה של ציוניות מעולה. אבל מלבד אלו ישנם גם אילו גורמים שליליים: האנטישמיות באמריקה הולכת ומתחזקת. זה למעלה מכל ספק. ועובדה זו, יחד עם חוק ההגירה החדש ונעילת־השערים בפני היהודים, בלוית ההכרה שארץ־ישראל עלולה להעשות מקלט להמוני מהגרים – כל אלה עשו את שאלת ארץ־ישראל לשאלה מעשית וממשית באמריקה. רוצה אני להטעים, שהיהודים באמריקה שוב אינם מתיחסים לשאלה זו כאל ענין־של־פולמוס או “אקספרימנט סוציאלי” או דבר שבעתיד. חושב, אני, שבשבילם הרי זו עובדה ודאית, שבאם יתרכז כל הצבור היהודי באמריקה מסביב לעבודת בנינה של ארץ־ישראל – יוכל הבנין הזה להתגשם במשך עשרים או שלשים שנה. איני בא לנבאות מראש אם יהיה הדבר כך או לא – אבל באמריקה נעשה זה לסיסמה.
חושב אני שקרוב היום, הרבה יותר קרוב משחשבו רבים מאתנו לפני שנה או שנתים, שכל אשר בשם ישראל יכונה בקרב הצבור היהודי באמריקה יקדיש את מיטב כוחותיו למטרה הראשית של בנין ארץ־ישראל. חושבני שהדרך סלולה כבר לעבודה משותפת מסוימת, ברוח נכון ובתום לבב, בין הציונים והבלתי־ציונים. חובת המשכתה של העבודה מוטלת על הציונים, ובטוח אני שימצאו משען וסיוע במדה שלא פללנו לה ושלא היתה במציאות עד כה. יכול אני להגיד בלי כל הפרזה, ששבתי מאמריקה בלב שלם ובוטח, שאם נרצה, ואם נקבל את פני האחרים ברוח של אמון ובטחון – אז יכול נוכל לאחד על בסיסו של המנדט את כל כוחות הבנין שבקרב הצבור היהודי באמריקה, ואין לי כל ספק בדבר שגם צבורי היהודים האחרים לא יאחרו לבוא.
עומדים אנו, איפוא, על סף תקופה חדשה בתנועתנו, תקופה של הגדלת העבודה בא"י, תקופה של איחוד גדול בעמנו למטרת בנינה של הארץ. אם מזלי הטוב גרם לי לסייע במעט להשגת המטרה הזו, הרי זה גמול שבעתים לכל העמל ולטורח של מסעותי ועבודתי באמריקה. זאת היתה עבודה קשה, אבל נעים לי להגיד, שכל הדרישות והשאיפות שעלה בגורלי להכריז עליהן בשם ההסתדרות הציונית אשר שלחה אותי, נתקבלו ברוח של ידידות ואמון.
את הרוח החיה והערה לבנין ארצנו מצאתי, לגודל השתוממותי, גם בקהלות היותר רחוקות שבאמריקה, כעין זו שבטכסס, הרחוקה כמה וכמה מילין מקהלות יהודיות אחרות. היהודים מוכנים שם לתת את נפשם ומאדם לבנין ארצנו, ואל תהא הופעה זו קלה בעיניכם, שרוח התחיה הושרתה גם על צבורים יהודיים הרחוקים דרך שבעת אלפים מיל, בערך, מא"י. זהו כוח גדול, וזה יהיה תפקיד ההסתדרות הציונית, להשתלט על הכוח הזה ולהניעו לתעודתו. הצבור היהודי באמריקה תוהה על הצבור היהודי באנגליה, שהיה צריך להיות מן הראשונים בעבודת בניננו ולהראות התענינות הרבה יותר עמוקה בתפקידנו, ומשתומם על סימני שויון־הנפש, שבו מתיחס דוקא אותו הצבור לתעודתנו הגדולה. נקוה, שבהוצר אותו האיחוד הגדול בקרב היהדות האמריקאית – יזדרז ויבוא גם הצבור היהודי באנגליה וישא בעול העבודה כראוי לו.
ג. 3
נתוספו כמה גורמים לטובת הפוליטיקה הציונית. אחד הגורמים החשובים ביותר היא העבודה בארץ ישראל עצמה, שעשתה רושם בל ימחה על כל אלה שבקרו את הארץ בזמן האחרון. הכל בטוחים עכשיו שמאמצינו בא"י מצטרפים למפעל רציני ההולך ומתקדם וכי מנוי וגמור הוא עם העם העברי, שהמנדט יתגשם להלכה ולמעשה. באנגליה התחילו מודים בחשיבותה של ארץ־ישראל בשביל הקיסרות, ומספר ההתקפות על הממשלה הולכות ופוחתות. יש לחכות שבעתיד הקרוב לא תבוא שום הפרעה. ואולם טעות תהי זאת בידינו אם נעלים עין מן האפשרות של סכנות ידועות, ביחוד מצד הכוחות האנטישמיים השונים, הרודפים את התנועה הציונית כל הימים ויכולים להעשות יותר פעילים דוקא אחרי הצלחת מאמצינו. אפשר כעת להתקדם במהירות יותר גדולה ואולם לשם כך זקוקים אנו להגדיל את מאמצינו וביחוד להגדיל את אמצעינו הכספיים.
יש ליהודים באמריקה די כסף שבו אפשר היה לבנות את א“י ואולם קשה להוציאו מידם. קרן היסוד זכתה להצלחה ידועה, ואולם היא הגיעה רק אל עשרה או חמשה־עשר אחוז של האוכלוסין היהודיים באמריקה. ספק הוא אם בתנאים הנוכחים ובעזרת הכוחות הנמצאים ברשותנו כעת, אפשר להשיג יותר מזה; אפשר אולי להגדיל את המספר הזה עוד בחמשה אחוזים לשנה, ואולם קומץ זה לא ישביע את הארי, ולא יספיק לצרכינו שהולכים וגדלים בא”י. אנו עומדים איפוא בפני השאלה כיצד לגלות מקורות הכנסה חדשים, בו בזמן שאנו מתאמצים להגדיל את כוחנו מבחינה חברתית ומוסרית.
שלשה סוגים מבין היהודים האמריקאיים הלא־ציונים באים בחשבון להיות שותפים במפעלנו: סוג ראשון, שבתור בא־כוחו אפשר לחשוב את הועד האמריקאי; סוג שני, אלה המאורגנים בחברות־האחוה השונות; וסוג שלישי, הסתדרויות הפועלים המאורגנות. אלה האחרונים הם, לעת עתה, הרחוקים ביותר מן הציונות, בעוד שאת שני הסוגים הראשונים אפשר למעשה לצרף לגוף אחד בכל הנוגע לשאלות הציוניות.
ועדת הסוכנות היהודית התכנסה לאספה ביום ב' במאי ובאספה זו נדחו הצעותיה של ההסתדרות הציונית, מפני שלפי דעת הועדה, אין ליצור עתה תחנה של מעבר, אלא יש להקים סדור מוחלט ואחראי. היא מציעה על כן ליצור מועצה בת 150 חבר, חצים ציונים חצים לא־ציונים, והאחרונים יבחרו על־ידי חלקי־היהדות שבארצות השונות. מועצה זו צריכה לבחור אכסקוטיבה בת שמונה־עשר חברים, אף אלה מחציתם ציונים והשאר שאינם ציונים, ואכסקוטיבה זו תיצור את מוסדותיה היא בארץ־ישראל.
הנני מיעץ לקבל תכנית זו באשר אפשרויות גדולות כרוכות בה. הנסיון של השנים האחרונות הוכיח שאילו היו הציונים מגבירים את מאמציהם, היו יכולים להשיג אפילו באירופה יותר אמצעים כספיים משהשיגו עד עכשיו. ואולם לעת־עתה אין אנו יכולים להקציב תקציב לארץ־ישראל שיעלה על ארבע מאות אלף לי"ש לשנה. תקציב זה מספיק רק למטרות בסוסם של הישובים הקיימים, ואולם כדי להגדיל את העליה, כדי להגדיל את שטח התישבותינו, נחוץ לנו כפלים מזה. אנו דורשים מאמצים יתרים מאת הציונים, ואז נוכל לדרוש קרבנות דומים לאלה מאת בלתי־ציונים.
אפשר לדעתי להגשים את הבית הלאומי, לפחות בקויו העיקריים, בימינו ובדורנו. ואולם לשם כך עלינו להתגבר על מצב הקיפאון. מנוף נוסף להתגברות זו תשמש הרחבת הסוכנות היהודית. ההסתדרות הציונית תחלק עם האחרים את הזכויות הנתונות לה עפ"י המנדט, אבל היא תשאר הכוח המניע להתפתחות גדולה הרבה יותר.
המתנגדים להרחבת הסוכנות מסתפקים בנאומים של קינות ואולם לעשות התישבות אי־אפשר בקינות. אני מבטיח לכם, שאין אני מפגר באינטנסיביות הרגש הציוני, אבל דוקא מפני כך אני רוצה לעשות צעד קדימה אעפ"י שאין אני מתעלם מן הסכנות הצפויות לנו. צריך אומץ רוח כדי להכנס בסכנה ואולם אין זה אומץ רוח להקפא ולחכות לנסים. אין אנו יכולים לגשת עכשיו לשאלת ארץ־ישראל מתוך השקפת הועד האודיסאי. ארץ־ישראל עלתה על במת העולם והעולם הוא קר וקשה.
יש סכנה בהרחבת הסוכנות היהודית, ואולם בנו, בכוחנו, תלוי הדבר להקטין את הסכנות עד למינימום. חייבים אנו לקבל החלטה ברורה. אסור לנו לומר הן ולאו כאחד.
אני רואה לפני את הבית הלאומי היהודי כדבר של ממש בעתיד הקרוב. ענויי טנטלוס באו עלינו. חייבים אנו לפרוץ פרץ בחומה וללכת קדימה.
קרן־היסוד והאיניציאטיבה הפרטית
מאתחיים ויצמן
דומני שמימי המלחמה ועד עתה היו שלש תקופות בעבודתנו הציונית. את הראשונה אפשר לקרוא בשם תקופת התעוררות הנפש והרוח. המוחות היו פתוחים לקראת הדמיונות הגדולים והתקוות הגדולות. היו שקוו כי ממלכות הארץ יקחו אותנו וישאונו על כנפי נשרים לארץ־ישראל, יעבירונו על גשרי ניר או על גשרי ברזל; חשבנו שהדרך תהיה פתוחה לפנינו והמונים המונים מעמנו ינהרו ברנה ושמחה לארץ. כאלו היו תקוותינו בימי המלחמה. והנה נגמרה המלחמה, הערפל שכסה את פני התבל נתפזר, ולפנינו נתגלו תוצאות הקטסטרופה האיומה, שעמנו היה לקרבן לה באלפיו וברבבותיו. זה היה חורבן החורבנות של עמנו מיום צאתו לגולה, וכשהתחלנו בעבודתנו היתה השעה שעת ירידה רוחנית, מדינית וכלכלית בעולם בכלל ובעולמנו בפרט. רוח יאוש תקף את עמנו. תקוותינו נכזבו ואנו הוכרחנו להתחיל שוב את עבודתנו בתוך התנגדות גדולה שקמה לנו מכל צד. ארץ ישראל היתה מלאה לא רק פרובלימות, אלא גם דילימות, שהרבה יותר קשה למצוא להן פתרון. זו היתה התקופה השניה.
עתה אנו נמצאים כמדומני בתקופה השלישית. אין חלומות גדולים, אבל אין גם יאוש גדול. אנו רואים את הדרך הקשה שעלינו לעבור בה, אבל למדנו להכיר גם את כוחותינו. ראינו במשך הזמן חומר אנושי המוכן לבוא לארץ, לסבול ולהענות בה ולהפוך את סלעי ארץ־ישראל לארץ פוריה. ראינו לא רק את רצונם של הבאים לארץ, אלא גם את מעשיהם. עכשיו אין לחכות לסנסציות גדולות בעולם המדיני, אין לצפות יותר לנסים ואין אנו גם סומכים עליהם, אבל אנו רואים שהעבודה מתפתחת ונמשכת באופן נורמלי.
בנסיעתי הקצרה בעמק יזרעאל ראיתי שני דברים יסודיים, שמעוררים בי אמון גדול ונותנים לי סיפוק נפש גמור. ראיתי שלאנשים המוציאים שם לפועל את עבודת היצירה הגדולה יש בטחון במעשיהם. איני יודע על מה מבוסס הבטחון הזה, והבטחון הוא דבר חשוב מאד בעבודת אדם בכלל ובעבודתנו אנו בפרט. אם האדם בטוח במה שהוא עושה יותר קל לו לעבוד ולהתגבר על כל המכשולים שהוא מוצא על דרכו.
בטחון זה בא אחרי שרבים התיאשו, נחלשו ועזבו את המחנה ונשארו רק שלש מאות המלקקים, שהתגברו על כל המעצורים ועומדים על משמרתם. הם רעבו ללחם, חלו, אך המשיכו את עבודתם, וחיכו ליום שיבוא ותזרח להם השמש; הם נשארו ועתה יש להם תקוה ובטחון שיצליחו.
התופעה השניה היא אופי העבודה העברית. עבודה זו התקדמה הרבה, ראיתי בעמק מסירות נפש ואהבה לעבודה, לקרקע, לבית הדל, לפרה, לסוס, לנטיעות וכיוצא בהם. היחס הרוחני והחמרי לכל האוביקטים של העבודה זהו יסוד כל היסודות, וביחוד בחקלאות.
אנו נכנסים עכשיו לתקופה יותר נורמלית. השתנה יחסו של העולם המדיני הגדול ושל העם האנגלי לכל השאלה המסובכת הזאת הנקראת בנין א“י. לפני שנתיים, שלש שנים לא האמין חלק גדול של העם האנגלי, שאנו נמשיך את העבודה שהתחלנו בה. חכו שנבוא ונאמר לכל העולם: אנו עשינו את הכל כדי שנצליח, אבל הדבר הוא כל כך קשה עד שאין לנו אפשרות להמשיך בעבודתנו. דברו על בנין א”י כעל נסיון, ונסיון לפעמים עולה קשה ולפעמים נכשל.
עכשיו נשתנה הסדר, והיחס אלינו הוא לגמרי אחר מכפי שהיה. האנגלים רואים שעבודתנו היא עבודה שיטתית וטבעית. אין אנו מבינים בעצמנו את כל הסכנות והגורמים הכלכליים הפועלים בבנין הארץ. אין אף איש שיוכל למצוא סבות איקונומיות לפרשה הכלכלית של תל־אביב, למשל. אף על פי שצועקים שיש משבר, בכל זאת באים ומתישבים בארץ. ה“קטסטרופה” נהפכה בעולמנו לאופן חיים נורמלי. יש לחץ גדול מן החוץ וזה ממריץ אותנו לכבוש דרכים, שאינן נורמליות.
ואשר לעבודה בעתיד הקרוב: אנו יכולים לשפוט על העתיד על פי הנסיון של העבר. הזכירו כאן את שאלת חוסר העבודה. חברי בהנהלה הציונית יעידו, שלפני שלשה חדשים שוחחתי עם באי־כוח הפועלים מיד לאחר שובי מאמריקה. חשבנו על תכניות שונות, אבל סוף סוף השאלה העיקרית היא שאלת כסף. הכסף שאנו מאספים אינו מספיק. אף על פי כן מאמין אני שהיהודים, לפחות אלה שבאמריקה, יש להם כל הכסף הדרוש לעבודתנו כאן, וכמו כן לא חסר להם גם הרצון ליתן לנו את כל האמצעים הדרושים, אלא שאנו צריכים להתחיל בעבודת תעמולה גדולה, בהכשרת הלבבות להוציא את הכסף משם ולהביאו לא"י. ואני תקוה שעל ידי הרחבת הסוכנות או על ידי גורמים אחרים יעלה בידינו להגדיל ולהרחיב את קרן היסוד.
שמעתי שיש בארץ חילוקי דעות בדבר קרן היסוד והאיניציאטיבה הפרטית.אני הנני פשטן מטבעי ואינני יודע מי הוא שאסר על מי שהוא לבוא לא"י ולעסוק באיניציאטיבה פרטית. אם פלוני או אלמוני רוצים לבנות בית חרושת למלט, או טחנה לקמח, תעשיה גדולה או קטנה, אין מי שיפריע אותם. הכל רשאים לבנות את הארץ. אבל אני מאמין שבלי עבודת קרן היסוד, בלי “כסף החלוץ” הזה, הסולל את הדרך לבנין הארץ, המסדר את ההתישבות והמביא את הבטחון הנחוץ בשביל הקפיטל הגדול, לא היתה שום יכולת ואפשרות לאיניציאטיבה הפרטית לבוא. ואם בעלי איניציאטיבה זו התחילו סוף־סוף לבוא, הרי גרמה לכך העובדה שקרן־היסוד עבדה בחריצות במשך שתי השנים האחרונות. אם יגדלו סכומי קרן היסוד, ואני מקוה שיגדלו, תהיה יותר קרקע ויהיו יותר חלוצים, יתחזק החנוך ויתקדמו כל ענפי העבודה. באותה הפרופורציה שיגדלו ויתפתחו אלה תגדל גם האיניציאטיבה הפרטית. ואם חלילה האניות לא תביאינה חלוצים והעמק ישאר ללא התפתחות, אם לא נקנה קרקע ולא נסדר התישבות – אז יבוא שוב שנוי לרעה במצב רוחו של הישוב וסוף האיניציאטיבה הפרטית גם היא לרדת.
האיניציאטיבה הפרטית משקפת את המצב הרוחני והצבורי של הארץ. אך הכסף הצבורי, קרן היסוד, בורא את הבטחון, את תנאי הבטחון. הקפיטל הפרטי מחכה עד שתנאי הבטחון יבראו, ורק אז הוא מתחיל לפעול. על סמך כל זה סבורני שאין שום פלוגתא בין שני הגורמים האלה. ותסלחו לי, אם דוקא עכשיו, בעשרת ימי תשובה, אביע את החשש שבכל הפלוגתא הזאת בדבר קרן היסוד והאיניציאטיבה הפרטית עסוקים רק כל אלה שאינם רוצים ליתן מכספם לקרן היסוד. נקל לו לאותו האדם להגיד שהוא בעד איניציאטיבה פרטית והוא כבר פוטר את עצמו מן החובה הזאת.
כששבתי לפני שנתיים מאמריקה היה משבר מדיני גדול בציוניות. ישבה קומיסיה של הקבינט האנגלי ועסקה בשאלת ארץ־ישראל מבראשית. היא התחילה לשאול את עצמה אם כל הפוליטיקה האנגלית של הבית הלאומי היא נכונה. וההוכחה שלנו הנמרצה ביותר לטובתנו היתה שיש לעם העברי הרצון לבנות את הבית הלאומי. רצון זה מצא אז בטויו במליון וחצי לי"ש שנאספו עד אז לקרן היסוד.
היהודים העומדים מחוץ למחננו, והגויים, אינם מאמינים למראה עיניהם שעם מפוזר ומפורד כעמנו, שאין לו כח להכריח את אנשיו לשלם מסים, יכול לאסוף שנה בשנה וחדש בחדש סכומים כל כך גדולים כמו שאספנו במשך השנים האחרונות. בזה רואים כלם את הסימן שיש לעמנו הרצון לבנות את ארצו – וזה גורם גדול שאתו מתחשבים. ועל כן לא אגזים אם אומר, שבמובן המדיני והכלכלי התגברותה והתחזקותה של קרן היסוד הוא הגורם החשוב ביותר לבנין הארץ ונשאר הגורם החשוב ביותר למשך שנים רבות.
אני רחוק מאלה האומרים שהיהודים לא יתנו כסף. דומה אני שההיפך מזה הוא הנכון. אני מאמין עכשיו שיותר נקל למצוא מליון לי"ש מתוך סיסמה של עבודה גדולה ורחבה בארץ, מאשר למצוא חצי מליון בסיסמה של עבודה קטנה ומצומצמת. ואני רואה את העתיד לא בגוזמאות וסנסציות אלא בהמשכת העבודה בדרך רחבה יותר, בעליה גדולה, בקניית קרקעות ובהתישבות בקנה מדה יותר רחב מאשר עד היום הזה.
אנו כבר נמצאים במצב כזה, שאנו יכולים לומר בפה מלא לעם היהודי: יש יכולת בלתי מוגבלת לדור הזה לבוא ולבנות את הארץ. יש אנשים שהראו כשרונות רבים וגדולים להתגבר על מכשולים עצומים ואיומים בכל פנות הארץ: בעמק, על סלעי ירושלים על חוף הים. זוהי העובדה הגדולה. תוצאות עבודתנו בארץ במשך השנים האחרונות נראות לכל איש ואיש. וכל יהודי מאחינו העובר על פני המושבות יוכרח להודות שהדבר הוא כך, אם יאבה ואם ימאן. וזהו הדבר שבו נצא אל העולם היהודי בכל רחבי הגולה ותפוצותיה ונגיד לו: יש מקום אחד על פני כדור הארץ שבו נוכל להפוך את חיי איש האויר היהודי, לאיש העומד על הקרקע ולאדם חפשי: ארץ־ישראל שמו. ואם יש בנו האמונה להביע זאת – ישמע הקהל וסוף כל סוף יעשה את חובתו לעמו ולארצו.
וטרם אסיים הרשו לי עוד הערה: כולנו שמחים לקראת “העליה הרביעית”, כפי שאתם קוראים לה, ואני שמח תמיד למראה כל אניה המביאה עולים לארצנו אף אם הם יהודים סתם. וכשאנו יוצאים לרחובות תל־אביב ורואים את כל היהודים הרבים למיניהם – זהו חג בשבילנו ושמחה. אולם יחד עם זה חובה גדולה מוטלת עלינו לשם הגדלת העליה וכח הקליטה, להגדיל את כח ההשפעה של הארץ על העולים. סכנה גדולה תהיה בזה אם הם ישפיעו על הארץ. ודי לחכימא ברמיזא.
משוררנו הגדול ביאליק דבר כבר על בליל הלשונות הזרות ברחובות תל־אביב, על היחס ללשוננו, שהיא יסוד חיינו בארץ. על כולנו, על ההסתדרות הציונית, על הקרן הקיימת, על קרן היסוד ועל כל המוסדות מוטלת אחריות גדולה וכפולה להגדיל ולהאדיר את החנוך ואת העבודה התרבותית. יש להגביר לא רק את כח הקליטה החמרית של הארץ, אלא גם את כח הקליטה הרוחנית שלה כדי שחיינו כאן יהיו חיי עם נורמלי וטבעי.
תבינו מכל מה שאמרתי לכם, שההנהלה הציונית יודעת ומכירה את כל הפרובלימות הגדולות העומדות לפניה. החובה הגדולה, ב“הא הידיעה” עוד לא חדרה לכל שדרות העם והעבודה החשובה ביותר העומדת עתה לפנינו במשך זמן רב היא אולי הכשרת העם. ואם אתם בני ארץ־ישראל תוכלו, מן הכחות שאתם שואבים בעבודתכם היום יומית, להשפיע במובן זה על העם העברי – תעשו דבר גדול מאד ותקלו עלינו בהרבה את עבודתנו.
ואני תקוה, כי לכשנפגש אולי בעוד חצי שנה, שנה או שנתים (דבר זה תלוי בהרבה והרבה גורמים) נוכל לספר עוד מעט ביציאת מצרים ונוכל להראות על התקדמות עוד יותר גדולה בארץ, על אניות באות עם עולים, על קרקעות נקנות ועל התישבות חקלאית מתרבה וגדלה.
מצדי אני ומצד כל חברי לעבודה אני יכול להבטיח לכם ולכל תושבי ארץ־ישראל שכל מה שבכחותינו נעשה, ונמלא את חובתנו: נצא לגיטאות היהודים, לגיטאות הברזל והזהב, השחורים והמזהירים, ונאמר להם את כל מה שהרגשנו ואת כל אשר שמענו בדבר העבודה הנעשית לתחית העם בארץ, ואני מאמין באמונה שלמה שהעם יתן את תשובתו החיובית.
אתם, החלוצים העומדים על משמר העבודה בארץ, עליכם להמשיך את עבודתכם בסבלנות (אני לוקח לעצמי את הרשות לדבר אתכם כך, מפני שגם אני חושב את עצמי לחלוץ), כי העבודה שאנו עושים דורשת סבלנות רבה.
(“הארץ”, 1 באוקטובר 1924).
-
נאום בחיפה באוקטובר 1924. ↩
תרבות ולשון
מאתחיים ויצמן
הוטל עלי תפקיד קשה לדבר בלשוני הדלה אחרי נאומו של ביאליק. אני עשיר גדול בדאגות, ויש לי קולקציה גדולה של “חבילות”. אם אני מדבר “עמהם”, עם הנכרים, – יש לי חבילה אחת; אם אני מדבר ליהודי אמריקה – יש לי חבילה אחרת, וכך הלאה. אולי יאמין לי ביאליק שמעולם לא שכחתי את החבילה שעליה דיבר הוא. הייתי גם אני יכול לדבר משפטיכם עם הציונים בנוגע לתרבות; אבל בכל זאת התקדמנו גם בנוגע לשאלה זו. פתיחת האוניברסיטה תהיה גורם חשוב לפתרון שאלת התרבות. אולי תרד האוניברסיטה מן ההר אל העמק ותשפיע על העם הרחב.
מודה אני שחכמתי קצת בארץ בראותי את הנעשה בה ומרגיש אני את הצורך בחזוק החנוך והתרבות. יש גם טעם פשוט בדבר והוא – טעם פוליטי. אתם כלכם באים בטענות לממשלה האנגלית ודורשים שהיא תקיים את המנדט, ותנאי מפורש במנדט שהלשון העברית היא לשון רשמית בארץ. אנו מקוים שיבוא יום והפקידים האנגלים ידברו עברית, אבל תנאי מוקדם לכך הוא שהיהודים יקיימו תחילה את הסעיף הזה, שגם הם ידברו עברית. מי יודע אם לא יאמרו לנו בג’יניבה, בעוד שלשה שבועות, כשנדבר על המנדט, שבתל־אביב ובירושלים מדברים ושרים בכל הלשונות שבעולם. אוי ואבוי לנו אם אנו בעצמנו נוריד את ערך המנדט על ידי זלזול בסעיפים העיקריים שלו.
הרשו לי להזכיר לכם במסבה זו דבר אחד שאין שמים אליו לב בארץ במדה מספיקה: זכרו, בכל מה שכותבים ומדברים ועושים כאן – מסתכל העולם כלו דרך כל הטיליסקופים והמיקרוסקופים. זהו מצב קשה, ולכן התנהגותו הפנימית והחיצונית של הישוב היא גורם פוליטי חשוב. איני פילוסוף, אבל כפי שאני רואה את העולם – ואני נודד ממקום למקום ורואה הרבה – מתגלה לפני חוק אחד להיסטוריה הישראלית: בכל מקום אין אנו מתאימים לסביבתנו. אנו גרמנים ברוסיה, רוסים בגרמניה, צרפתים באנגליה וכו', ורק בא“י עברים אנו. אולם אם נביא את כל הארצות האלו לא”י לא תצא לנו מתוך כך סינתיזה, אלא בלבול וערבוביה. לא תהיה לנו תרבות אחידה, אלא חלקים חלקים של תרבויות שונות. אם א“י תהיה רק קבוץ גלויות חמרי, לא תהיה זו עדיין א”י. השאלה בדבר הקליטה התרבותית והרוחנית של הארץ היא לא פחות חשובה משאלת הקליטה החמרית.
בנוגע לפוליטיקה, הנה כבר אמרתי שאין עוד לחכות לסינסציות גדולות. איני יודע עד כמה הידיעות האחרונות הן נכונות, על כל פנים מתהוים בעולם הערבי שנויים שיביאו אתם אולי בשבילנו תוצאות חשובות, ואולי גם דאגות חדשות. בקשה אחת לי: בסבלנות ובזהירות! תתבוננו בזהירות אל החזיונות שיבואו בחדשים הקרובים אבל לא נגזים ולא נתרגש. אין “דרך המלך” בשביל א"י, אבל השביל הולך ומתרחב, ויש צורך להזדין בסבלנות, ואם נעבוד בזהירות ובסבלנות ובצניעות עתיד הדור שלנו והדור שיבוא אחרינו למלא את התפקיד הגדול שההיסטוריה הטילה עליו.
ואתה, משוררנו ביאליק, אם מצאת כאן דברים שלא ישרו בעיניך ובעינינו, אל תאשים את ההמון, האשמה היא גם בנו. טוב שאתה נמצא עכשיו כאן. טוב שיש עכשיו אדם אחראי בארץ, שאפשר להעמיס עליו קצת מן החבילות שלי. עוד נשוב לדבר על הענינים האלה. אני מביע לכם את תודתי ואת ברכתי, שהשנה הבאה תהיה שנה של אחדות. אנו מתחילים בדרך חדשה, דרך “ההרחבה”, שהיא דרך מלאה קשיים ומכשולים, אבל אני מאמין שהיא תחזק את האחדות הציונית ואת ההסתדרות. ההרחבה תועיל לנו וההסתדרות הציונית תשאר הנקודה שמסביב לה יתרכזו כל הכחות. אני מקוה שבבקור הבא נוכל לדבר על התקדמות – מן הכפר עד העיר, מגן ילדים עד האוניברסיטה.
(“הארץ”, 1 באוקטובר 1924).
-
נאום באולם הקלוב הציוני בתל־אביב בספטמבר 1924. ↩
התנאים החדשים
מאתחיים ויצמן
כשקבלתי הזמנת ציוני גרמניה לבוא לועידה בוויסבדן שמחתי מאד משום שעל ידי כך ניתנה לי, אחרי כמה שנים, הזדמנות להפגש שוב עם ידידים ולראות מקרוב את עבודת ציוני גרמניה ומפעליהם. מצד אחד נתלוה רגש שמחה זה בכעין רגש של אי־נעימות, משום שידעתי שיפול בחלקי לנאום כאן נאום ואין אני יודע מה דברים יש עוד בפי להגיד לציוני גרמניה. ואעפ"כ אנסה לתת לפניכם בדברים פשוטים וברורים את תמונת המצב, כפי שאנו רואים אותו.
מתחילה – דברים אחדים על המצב הפוליטי: על המצב הפוליטי של התנועה הציונית חיבים אנו להשקיף בעיקר מתוך נקודת הראות של מפעלנו בא“י. בשנים האחרונות, ואפשר שבשלש השנים האחרונות בעיקר, התקדמנו בא”י בשעור כזה עד שהדבר משך אליו את תשומת־לבו המיוחדת של העולם, של העולם הבלתי־יהודי. עוד לפני ארבע־שלש שנים הביטו חוגים שונים של דעת הקהל האירופית על מעשינו בא“י כעל נסיון, כעל נסיון מסוכן. אין אנו מכחישים גם זה כי היו כמה חוגים, גם בתוך היהדות גם מחוצה לה, שחכו וקוו לכשלונו של הנסיון. ואולם החלוץ היהודי ומפעלנו בא”י הכזיבו את תקוות החוגים האלה. בנין א“י הוא עכשיו עובדה חיה, שכל העולם חייב להכיר בה. אפשר להגיד בלי גוזמא: מתחילים כבר להודות שהופיע גורם חדש בחלק זה של כדור הארץ, ומכיון שגורם זה הוא גורם יהודי – הלא הדבר מובן מאליו שמכמה בחינות מביטים על צמיחת הכחות החדשים מתוך חשדים וחששות. ולפיכך, אתם רואים עכשיו שבו בזמן שמצד אחד אנו משקיעים כחות בא”י – מתגבש ומתגבר מן הצד השני גם כח ההתנגדות לעבודתנו. אני מאמין כי זוהי תוצאה טבעית מפעולותינו בא"י: אפשר שאנו נכנסים עתה לתקופה הרצינית ביותר של עבודתנו. יצאנו כבר מגדר הנסיונות ונכסנו כבר בגבולות ההגשמה של התנועה באמת־מדה רחבה.
מעולם לא היתה עבודתנו קלה והיא תהא עוד קשה במשך כמה וכמה שנים, ואולם אין אני מאמין כי יש כח בעולם שיוכל לעכב את עבודתנו. הציונים חייבים להשתחרר סוף סוף מאותה עצבנות, שהיא מובנה כל כך בתנועה צעירה כתנועתנו, ולחדול מלנחש מה יארע אם השלטון יעבור לידי ממשלה זו או אחרת. יכולה ממשלה חדשה להקל או להכביד עלינו פרט זה או אחר בפעולות הממשיות שאנו רוצים להתחיל בהן, ואולם בפרינציפיון אין היא יכולה לעכב את התקדמות הארץ. ואם ממשלת הפועלים באנגליה, למשל, יצרה בשביל עבודתנו אטמוספירה קצת יותר נוחה, הרי אין לחלוטין שום יסוד לחשוש שמצד הממשלה השמרנית יוכל לבוא איזה עיכוב בעבודתנו. החשוב ביותר והגורם המכריע במצבנו הפוליטי, הוא – אם להביע זאת בדברים פשוטים – שכל אניה ואניה שנכנסת לנמל יפו או חיפה מביאה לארץ עולים יהודים פרודוקטיביים.
ובתתי לפניכם סקירה קצרה על המצב הפוליטי, אין אני יכול שלא לעמוד על עובדה אחת שעשתה רושם ידוע הן על חברי האכסקוטיבה והן על כל חוגי התנועה הציונית וגם על דעת הקהל היהודית – הלא הוא הדו"ח של ועדת המנדטים שהתכנסה בג’ניבה לפני ששה שבועות.
זוהי הפעם הראשונה במשך ארבע השנים האחרונות, שמוסד אבטוריטטי, מטעם חבר הלאומים התעסק בפרטות בשאלת ארץ־ישראל וקיום המנדט. אתם יודעים את הדין־וחשבון של הועדה, ועם כל הכבוד והתקוה שאנו הוגים לחבר הלאומים, חייבים אנו לומר בכל זאת, כי דין וחשבון זה אינו משביענו רצון. מוצאים אנו את הדו“ח בלתי מתאים בחלקיו העיקריים למציאות והוא מעיד על אי־ידיעת המצב האמתי בארץ־ישראל. עובדה זו של הדין וחשבון שופכת מחדש אור גדול על הקשיים העצומים שבהם נתונה עבודתנו. חבר הלאומים כלו וכל האידיאולוגיה שלו מיוסדים על מושגים ידועים של דימוקרטיה, של הגדרה עצמית וכו'. המושגים האלה, כשהם באים בלי פירושים ובאורים, אינם הולמים כלל את העם היהודי ואת תנאי עבודתנו בארץ. קרה לנו כאן ממש מה שקרה תמיד בעולם היהודי; פעמים תכופות מאד אין אנו מתאימים למסגרת שנעשתה בידי אחרים. היתה זו התאמצות מצדו של חבר הלאומים להכניס את הציוניות על כל מושגיה לתוך המסגרת הצרה של סעיפיו. כל השניות הזאת של המנדט היא חדשה בעולם המדיני, כשם שכל בנין ארץ־ישראל הוא דבר חדש בעולם. אם שאלת ארץ־שראל נתפסת כשאלה מקומית, הרי אנו נתקלים בקשיים. אולם אם שאלת א”י נתפסת כמו שאנו תופסים אותה, כנסיון לפתור שאלה גדולה וחמורה המעיקה על העולם, כפתרון שאלת היהודים, יוכל גם חבר־הלאומים להתאים יפה פתרון זה לסעיפי חוקתו. מגמתנו מעתה צריכה להיות לברר לחבר הלאומים ולדעת הקהל באירופה: ראשית, כי הכרזת בלפור וכל מה שבא אחריה לא ניתנו למאת אלף יהודים שבארץ־ישראל כי אם לששה־עשר מליוני היהודים שבעולם; ושנית, כי מאת אלף היהודים האלה אינם אלא חלוצים, הסוללים את הדרך למליונים, שמחכים רק ליכולת שתנתן להם לעלות לארץ. והעליה הזאת והצפיה לה הן זכותו של העם היהודי, זכות שלא נחלשה במשך אלפי שנים. אם השקפה זו תחדור אל הכרתם ונפשם של העמים הנאורים מקוה אני כי יתמעטו הקשיים, שאנו נלחמים בהם כיום.
בין מתנגדינו הרבים תופסת מקום חשוב קבוצה אחת. שנלחמת בציוניות ובעם היהודי בא“י, בהנהלתו של הואתיקן. אין כונתי להכנס כאן בוכוחים עם הואתיקן. מבינים אנו ומכבדים את האינטרסים שיש לה לכנסיה הקאתולית בארץ־ישראל. זה כמה שנים אנו עומדים ומכריזים בהתגלות ובתום־לב, שאין לנו ענין במקומות הקדושים של הנוצרים. לפיכך, מעונינים אנו מאד כי המקומות הקדושים הללו, עם כל השאלות הקשורות בהם, יתנהלו על ידי העולם הנוצרי לפי רצונם של אלה שיש להם האבטוריטה והאפשרות לקבל עליהם הנהלה זו. שום דבר לא היה משמחנו יותר מזה אילו היתה שאלה זו, שגרמה כבר בא”י הקטנה לסכסוכים ולחכוכים, נפתרה סוף־סוף לספוק רוחם של המעונינים. ותהא ההנהלה בידי מי שתהיה. ואולם הייתי רוצה ליטול רשות לעצמי להביע פה, שאין שטחי־חכוכים ושטחי־מגע בין פעולתנו ובין עניניה של הכנסיה הקתולית. יש רק אינטרס משותף אחד: שלום ושקט בארץ־ישראל, ומאמין אני כי לא רחוקים הימים שמצב זה ישתרר בארץ. יש גם ארצות בעולם, ואני רוצה להזכיר את אמריקה בתור אחת הארצות האלו, ששם היהודים והקאתולים חיים ועובדים יחד מתוך יחסי ידידות. יש לקוות שמספר הארצות האלו יתרבה עוד. אולם עם זה עלינו להטעים בכל תוקף – ואני עושה את הדבר הזה לרגלי התעמולה שמתנהלת בזמן האחרון כנגדנו בהטעמה ובחריפות מיוחדת, ולפעמים גם בכלי־זיין מורעל: יבינו נא האנשים פעם אחת ולעולם, כי אנו מתקיימים ורוצים להתקיים בארץ־ישראל; כי אנו באים לארץ־ישראל מתוך זכות מלאה שלנו, וכי בשם זכות זו אנו רוצים ליצור בנין של שלום ושל תרבות, בנין שיהיה לתועלת ולכבוד לעם ישראל ולארץ כולה.
מתוך התאור הקצר של המצב הזה אפשר להסיק רק מסקנה אחת: יש הכרח להגביר ולהרחיב את עמדותינו בארץ מצד אחד, ולחזק את עבודת ההסברה בין מתנגדינו כדי לקרבם להבנה יותר עמוקה של שאלת היהודים מצד שני. הצעד הראשון לקראת זה הוא בהתאמת התנועה הציונית לתנאים החדשים, שתביעותיהם כיום גדולות משהיו לפני חמש־עשרה או עשרים שנה.
אשתמש שוב במלה יהודית פשוטה: הציונות נעשתה “בר מצוה”, ועל ידי כך קבלה על עצמה אחריות כבדה. ודבר זה דורש יחס יסודי חדש והסתדרות אחרת לגמרי. בכוון זה נעשה גם הצעד אשר אתם, סבורני, מסכימים לו ואשר שימש זמן רב נושא לוכוחים בתוך ההסתדרות הציונית, והוא: הרחבת הסוכנות היהודית. לאחודן וקשורן של השדרות היהודיות, המתקבצות מסביב למרכז הציוני, מכוונת גם נסיעתי הקרובה לאמריקה.
ועתה, עוד מלים אחדות על ארץ ישראל עצמה. היתה לי ההזדמנות לפני ששה או שבעה שבועות, אחרי הפסקה של 18 חודש בקירוב, לעשות זמן־מה בארץ־ישראל. נסיתי לסקור בימים מועטים את אשר נעשה במשך הזמן הקצר הזה ולתפוס בקירוב את המגמות שלפיהן הולכת התפתחותנו שם. איני רוצה להלאות את עצמי ואתכם בזה, שאדבר באזניכם דברי קילוסים על החלוצים ועל החלוצות. נראה לי כי מוטב שנחריש ולא נדבר בדבר הזה, שהוא גדול מהביעו במלים ונוגע בנו יותר מדי. מפעל עצום ורב קם ונהיה בא“י אשר הוציא אותנו משטח ההתחלות והנסיונות המגששים והעבירנו לשדה ההגשמה. קודם כל יש לציין בארץ ישראל אמונה עצומה באפשרויותיה של הארץ ושל העם. ויש בא”י עוד דבר־מה וזהו אולי הדבר החדש שהפליא אותי: יחס הרבה יותר טבעי ובלתי־אמצעי אל תפקידנו שם. יחס בלתי־אמצעי זה אל החיים, אל הנושא שבאים במגע־ומשא עמו ואל הקשיים העומדים למכשול – הוא הדבר הממלא אותנו יתר בטחון. חדלו מקונן על זה שבארץ־ישראל זורם הירדן ולא הנילוס ושיש בה הרבה הרים ולא הרבה מישורים; תופסים את מצב הדברים כמו שהוא, את העם היהודי ואת הארץ היהודית על כל חולשותיהם ומומיהם ועל כל תכונותיהם הרעות והטובות, ונכונים לעשות מן החומר הנתון הזה את הטוב והמעולה ביותר. דבר זה יש לו השפעה גם על הפסיכולוגיה של האוכלוסים. העצבנות, שהיתה שוררת בארץ לפני שנים, נעלמה. הצפיה לנסים חדלה, ועמה חלף גם מפח־הנפש הקשה, הבא במקרה אם הנסים אינם מתרחשים. התפקיד הוא קשה, מכירים בקושי שבתפקיד זה, ואולם עם זה שוררת גם ההכרה, כי יש לו לעם היהודי די כוחות בשביל לפתור את השאלה הזאת.
ארץ ישראל עומדת כיום בסימנה של העלייה החדשה, עלית המונים. כיום נכנסים אל הארץ כאלפים איש מדי חודש. אין אני רוצה לנבא אם כוח־קליטתה של הארץ יעמוד תמיד בעינו. פחות מכל יש לנסות להיות נביא בארץ־ישראל. הנה כי כן קשה להשיב על השאלה, אם כוח קליטתה של הארץ יאריך ימים. אולם כשיהודי פרודוקטיבי בא לארץ, הרי הוא תופס אולי מקום אחד, ואולם עם זה הוא יוצר מקום וחצי או שני מקומות לעולים חדשים. וכן רואים אנו את החזיון המפליא ־ והריני מקוה, שאין זה חזיון חולף – כי בדצמבר 1924, בעת העלייה הגדולה, אין כמעט מחוסרי עבודה, בעוד שבדצמבר 1923, בעת עליה זעומה מאד, הגיע מספר מחוסרי העבודה עד אלפים ויותר. לפניכם, איפוא, מהפכה כלכלית, העוברת לעינינו, ושחוקיה, צריך אני להודות, הם נעלמים מן העין ואינם מובנים לי, ואין אני רואה את עצמי די בקי בדבר, כדי שאוכל לדבר עליו. אולם בארץ־ישראל חיים אוכלסים המבקשים ומוצאים אמצעים ודרכים חדשים, וכוח קליטתה של הארץ לא נפגע עד עתה, ומקוה אני, כי לא יפגע גם בעתיד הקרוב.
ויש להוסיף עוד – ובזאת איני אומר חלילה לדון לגנאי את העליה הנוכחית – כי העליה הזו היא במדה ידועה בעלת תכונה אחרת מזו שהיתה לפני שנתיים, וארבע שנים. ישנם אנשים, העולים אל הארץ מפני כוחות מושכים, יש המהגרים בסבת כוחות דוחים. חושב אני כי העליה הזאת, אם לא ברובה הרי בחלקה, נדחקת לארץ מטעמים שליליים, ז. א. מפני ששערי ארצות אחרות נעולים. אולם גם עם דבר זה צריכים אנו הציונים והיהודים להשלים, גם זה אינו אלא חלק מן הפרובלימה היהודית. ואנו צריכים להודות בדברים ברורים, כי העליה החדשה מוצאה את ההסתדרות הציונית בארץ־ישראל בלתי מוכנה בחלקה. ומבחינה זו רוצה אני להרשות לעצמי, בלי להכנס כלל בענינים הפנימיים וחלוקי־הדעות השוררים בתוך היהדות, לפנות בכל זאת בקריאה אל אותם היהודים, העומדים מחוץ לשורותינו, ולאמר להם במלים פשוטות: הנה ארץ, המתפתחת על ידי כוחם ועבודתם של מיטב האנשים שבמחננו; הנה הזדמנות להביא לארץ אנשים הנידונים לכליון ושצפויה להם סכנה להשחט או להיות לבנים בלי שם נעים ונדים על פני תבל כולה. איזה יהודי, ויהא שייך לאיזו מפלגה שהיא, יעז להניד אצבע או להרים יד, כדי להניח אבנים או ליצור מכשולים על דרך העבודה הזאת! עומדים אנו כיום לפני הפרובלימה הנוראה, שמיליוני אדם הם מחוסרי מולדת. פתח קטן נפתח אשר דרכו יוכל חלק מן המיליונים האלה לבוא לארץ־־ישראל ולחיות בה בשלוה ובתנאים יותר טובים. מי הוא אשר ימלאנו לבו להפריע לעבודה זו? הריני מאמין וזהו הדבר שיש לי אולי בכלל להגיד ביחס ליסוד העבודה המדינית: לא רחוקה השעה שבה תפנה דעת הקהל הנאורה של אירופה אל העולם היהודי, ותאמר: חובתכם הקדושה היא לאמץ את כל כוחותיכם, כדי לשחרר את העולם פעם אחת ולעולם משאלת היהודים המעיקה.
ואולם רוצה אני לחזור אל הנושא שלי. תפקידי היה להרצות לפניכם בקיצור על ארץ־ישראל. אמרתי כי העליה החדשה מעמידה אותנו לפני פרובלימות חדשות וקשות, ונראה לי כי פתרון הפרובלימה הזאת צפון במגמתה של עבודתנו. באופן מקביל לגידול העיר היהודית, התעשיה והמסחר, יש לשאוף גם לאינטנסיביות וגידול יותר חזק של ההתיישבות החקלאית – בסיס החיים היהודיים בארץ־ישראל. על הסתדרות הציונית ומוסדותיה, הקרן הקימת לישראל וקרן היסוד, להכפיל ולשלש את התאמצותם, כדי להצעיד קדימה את ההתישבות החקלאית ואת החיים התלויים בה, במדה שתתאים לעליה החדשה. אם הדבר הזה יעשה וההתישבות החקלאית תתנהל בהתאמה לגידולה של תל־אביב, יבטלו סכנותיה של העלייה החדשה מאליהן. אולם אם החיים העירוניים יתפשטו ויעלו על חיי המושבה והכפר, אז תתקל עבודתנו בקשיים גדולים.
גבירותי ורבותי, הלאיתיכם כבר יותר מדי, והרי זה כמעט כל מה שיש לי לאמר לכם. אנו עומדים כיום לפני מציאות ברורה, לפני אפשרויות גדולות וקשיים גדולים. חיים אנו עתה בזמן שההכרה חדרה לתוך היהדות, כי בארץ־ישראל נעשה דבר שלא יהיה מפעלו של חלק אחד מן היהודים, לא מפעל של קבוצה אחת ביהדות, כי אם במדת מה, מפעל העם והגזע כולו. המפעל הזה ימצא לו אולי סמל רוחני בהתחלה אחת צנועה מאד, אולם זו עתידה להטביע את חותמה על שאיפותינו ופעולותינו בארץ; כונתי לפתיחת האוניברסיטה העברית, שתתקיים בפסח הבא על ידי הלורד בלפור. היא מסמלת את הרוח שבה באנו לא"י בתור נושאי תרבות ובוני ארץ שוממה בשלום. אף כי בתוך שורות ידידינו ובין אנשי שלומנו תשמע לפעמים תרעומת על אי־הצלחתו או אי־מהירותו של מעשה זה או אחר – הריני סובר בכל זאת, בדרך כלל, שכשאנו מדמים את מצבנו לפני עשר שנים למצבנו כיום, כשאנו מציגים את מספר הכפרים, הרחובות, הבתים ואת מספר האנשים הבאים כיום אל הארץ מול הערכים שהיו לנו לפני עשר או שתים־עשרה שנה, אנו יכולים לאמר בלי שביעת־רצון עצמית יתרה ובלי יהירות: כן, נעשתה עבודה קשה, אבל היא נעשתה, ועבודה קשה מזו והרבה יותר גדולה הימנה עומדת עוד להעשות.
-
נאום בועידת ציוני גרמניה בוויסבדן ב־1 בינואר 1925. ↩
בימי מצוקה ואחריות
מאתחיים ויצמן
זו לי הפעם הרביעית אתכם באמריקה, ואעפי“כ אשר אגיד היום יגולל לעיני כולנו תמונה חדשה. סבורים היינו, שהגלות כבר הראתה לנו את כל נוראותיה, ואולם כעת רואים אנו דבר חדש אף בכל הטרגדיה הגלותית שלנו: זהו החרבן האבטומטי של החיים היהודים. הפוליטיקה הכלכלית של היום וה”סדרים" הפרלמנטריים בכל מזרחה של אירופה, מן הוולגה עד הרהינוס, מתנהלים בשקט ובנימוסיות כזו, שאפילו היהודי עצמו אינו משגיח ביד האויב המכחידה אותו. אין אתם רואים כל אויב, רואים אתם רק מכונה, מכונה שקטה, שלוה ופעילה, שהיא נוראה הרבה יותר מן האנטישמיות והפוגרומים.
בתור אילוסטרציה לדברי אביא לכם דוגמה מחיי צבור יהודי אחד, אתחיל בצבור יהודי שהנהו יוצא מן הכלל, שהפרובלימה היהודית בה יש לה אופי רוחני ולא כלכלי, אקח למשל את איטליה. מכיר אני את היהדות האיטלקית ומצבה ברור לי מאד. הצבור היהודי באיטליה קטן הוא עד למאד. הוא מונה ארבעים אלף נפש בין עם צעיר ומתפתח של ארבעים מיליון נפש. באיטליה אין אנטישמיות, אין פרובלימה יהודית. ברחוב אין היהודים נבדלים מן האיטלקים. הרוצה לפגוש בטפוס של יהודי מתבולל ימצאהו לא בניו יורק אלא באיטליה, גזע זה של חופי ים התיכון נשתרש בתוך התרבות האיטלקית מימים נושנים, קדמונים. בין היהדות האיטלקית נמצא מספר גדול של אנשים התופסים מקומות חשובים מאד בכל ענפי החיים. ואעפי"כ עומדת גם יהדות זו לפני פרובלימות מטרידות, המזכירות את אלו שבמזרח אירופה. אחת הפרובלימות המעסיקות את היהדות האיטלקית כעת היא פשוטה מאד. באיטליה שואפים להנהיג בתור חובה בכל בתי הספר חנוך דתי. חנוך דתי באיטליה פרושו חנוך קאתולי, וכשיתגשם הדבר יאולצו ילדי היהודים או לעזוב את בתי הספר האיטלקים ולייסד להם בתי ספר משלהם, או להתחנך על ידי כומרים קאתולים. המיעוט היהודי באיטליה עומד כעת לפני הפרובלימה היהודית: או לשכל את ילדיו או לפתוח רשת בתי־ספר יהודיים.
התחלתי באיטליה בתור ארץ יוצאת מן הכלל. הפרובלימות שלה הן בעלות אופי רוחני ולא כלכלי. כשאתם נפרדים מהשמים הכחולים של איטליה ופונים הלאה צפונה ובאים במגע עם הקהלות, שמספר היהודים בהן הוא יותר רב ושהמצב הכלכלי הוא יותר מסובך, אז הנכם נצבים פנים אל פנים עם מצב המעורר רגשי דאגה מרובה גם בלבות האופטימיסטים ביותר.
הנה הריפובליקה הצ’כוסלובקית. גם בריפובליקה זו שבקרתיה רק לפני שבועות אחדים, מספר היהודים הוא קטן בערך. בצ’יכוסלובקיה אין אנטישמיות. ראשי הריפובליקה הצעירה הזאת הם אנשים בעלי השקפות ליברליות. כל איש באמריקה מכיר בגבהם המוסרי של אנשים כמסריק ובנש, שאין לחשדם באנטישמיות בשום אופן. אבל למרות המגמה הכללית של הריפובליקה הצ’כוסלובקית קיים שם מצב הפועל באופן אבטומטי בניגוד לאינטרסים של הצבור היהודי. היהודים שייכים שם ברובם למיעוט הגרמני. בימי מלוך האוסטרים נחשבו היהודים עפ"י שפתם לגרמנים, ומשום זה נמצאים היהודים בריפובליקה חדשה זו בצד אלה שהיו מטרה לחצי המלחמה הכלכלית. התעשיה, החקלאות והמסחר עוברים לאט־לאט לרשות הצ’כוסלובקים, ומצב הגרמנים שהיה מבוסס בימי המשטר הישן הולך ורפה; ומכיון שהרוב הגדול של “גרמנים” אלה הם יהודים, הולך הבסיס הכלכלי של היהודים ומתמוטט מתחת לרגליהם. בצ’כוסלובקיה היה נמצא תמיד מספר גדול של קהלות ישוביות וכפרים יהודיים ועכשיו לא נשאר שריד מבעלי האחוזות הגדולות בין האכרים. הקהלות הקטנות של היהודים נמחות במהירות כה רבה, עד שבעוד שנים מעטות תמצאנה בצ’כוסלובקיה רק שתים או שלש קהלות גדולות: פרג, פרשבורג וברין. היהודים שם יהיו מוכרחים לשוב לחיי הגיטו. וזה מתהוה בארץ ששם אין שליטה לאנטישמיות, המכוונת להציק ולהרע ליהודים.
בגרמניה מתהווה פרוצס דומה לזה. הקהלות הקטנות בטלו ולעומתן הולכות ומתרבות הקהלות הגדולות על כל הסימנים של גיטו.
בעזבכם את הארצות האלו שמצבם עדיין מוצק בערך ובלכתכם לפולניה, רומניה או לארצות הגובלות עם רוסיה, הנכם נפגשים שוב בתופעה זו, אבל במדה יותר גדולה ויותר עצומה. מי שלא בקר ולא חקר את מצב היהדות בפולניה איננו יכול לשער עד כמה הוא נורא. גם זולת האנטישמיות והשאיפה לדחוק את רגלי היהודים, יש שם גורמים להריסת מצבה של היהדות הפולנית. היהודי עסק תמיד במסחר ובתעשיות זעירות. שני אלה קשורים ואחוזים זה בזה. איש בעל תעשיה פעוטה הריהו סוחר. השוק לתעשיה שלו היתה רוסיה, שוק שהגיע ברחבו עד פרס. דבר רגיל היה לפגוש סוכנים מורשה, לודז ושאר המקומות בקווקז, באוראל ובגבול פרס. כעת, בגלל המצב הפוליטי והמחיצה שבין רוסיה הסוביטית ופולניה, נסגר שוק זה ואתו יחד נהרס מצבם של אלפי אנשים. באופן אבטומטי נתרוששו יהודים רבים שמצאו להם מקודם לחמם בכבוד.
בפולניה ניכרת מגמה להעדיף את היסוד החקלאי על התעשיתי, מפני שאין בכוחה של פולניה, אחרי שאבד לה השוק הרוסי, להתחרות עם גרמניה. אדמת פולניה נמצאת לא בידי היהודים, אלא בידי הפולנים וכתוצאה מזה תלויים חיי היהודים באויר. את המסים הכבדים בפולניה מטילים על אוכלסי הערים, והיהודים, שהם יושבי הערים, נאנקים וכורעים תחת נטל סבלם. שתי סבות אלו, גם בלי המשפטים הקדומים נגד היהודים, מספיקות כדי לגזול את הלחם מפיות מאות אלפי איש.
בעת האחרונה הנהיגה הממשלה הפולנית שורה של מונופוליות לכוהל, טבק, גפרורים וכו'. מונופוליות אלו הרסו את מצבם של שלשים אלף יהודים בערך. ואין כל פלא שבלשכות העליה שלנו בפולניה נלחמים ממש על כל וויזה לארץ־ישראל. לצערנו נענה רק אחד מעשרים; תשעים וחמשה אחוזים שבים בידים ריקות.
מצב כזה הוא באמת קטסטרופה כלכלית. אתם רואים לפניכם מיליוני אנשים, שרכושם ופרנסותיהם הולכים ופוחתים מיום ליום. ואם תוסיפו לזה עוד את ההכרה שאין מקום לאן ללכת, שאין כל תקוה ותוחלת, אין כל אמונה במחר, אז לא יהיה לכם עוד צורך בפנטסיה עשירה כדי להשלים את התמונה.
מצב זה נוגע “רק” לשלשה ומחצה מיליון יהודים שיש לנו היכולת לראותם בעינינו. מעבר לגבולות פולין נמצא קבוץ יהודי אחד שאפשר לנו רק להקשיב לקולו מרחוק, זוהי – היהדות הרוסית. יהודי רוסיה נתונים בין הפטיש והסדן – בין האכרים ובין המעמד השולט. היהודים היו נמנים שמה, לרגלי מצבם, על המעמד הבינוני, הם היו סוחרים ותגרים. כעת אין ליהודי מקום בחיים הכלכליים של רוסיה. והוא הולך ומתמעך בין הריחים והרכב. בקצרה – בשטח הגדול שבין הוויסלה והאוראל נמצאים עכשיו מיליוני אנשים חיים, שבשם יהודים יכונו, המפרפרים בין החיים והמות.
דוגמה אחרת הן ארצות הבלקן. בסלוניקי התקיימה תמיד קהלה עברית חזקה. היא הצטיינה בין כל הקהלות העבריות שבעולם. היו בה כל היסודות של צבור עמל. כל העבודה בנמל החשוב של סלוניקי היתה נעשית בידי היהודים. אניה שהגיעה לסלוניקי ביום השבת לא נפרק משאה, מפני שכל הסבלים היו יהודים. על סלוניקי, כמו על יון בכלל, עובר כעת משבר פוליטי וכלכלי. תחת השגחתו של חבר העמים מחליפות כעת יון ותורכיה את נתיניהם. אך נראה הדבר, שבעד כל איש יוני הבא ליון מקושטא מחויב יהודי להגר מיון… המהגרים היונים הבאים לסלוניקי תופסים שם את מקומות היהודים, ועל כן אפשר כעת למצוא בתל־אביב צבור יהודי סלוניקאי שהולך וגדל כמו הצבור מלודז, שבא שמה לאו דוקא מתוך התעוררות ציונית אלא מתוך דוחק כלכלי. ההגירה לא"י הולכת וגדלה מיום ליום – והיא מאיימת לפרוץ את גבולות הקונטרולה שלנו. זוהי עובדה חשובה ורצינית, שאני מוצא לנחוץ להדגישה.
עד העת האחרונה היתה ההגירה לא“י על פי בחירה. עד עכשיו היינו אנחנו מכניסים אנשים לתוך הארץ. אנחנו דאגנו לבואם, אנחנו הכינונו עבודה בשבילם. המספר היה מסוים ומוגבל. בפרוצס זה בא מעכשיו שנוי נמרץ. ההגירה כעת היא טבעית, או אולי אי־טבעית. ההגירה זורמת אל הארץ והמהגרים באים במספר רב. הננו מוציאים כעת בארץ־ישראל חצי מיליון לי”ש לשנה. אילו הוצאנו פי שניים או פי ארבעה, כי אז היתה הארץ יכולה לקלוט יותר. כעת באים לא"י כאלפים מהגרים בכל חודש, ואם לא ישתנה המצב, תגדל ההגירה בקיץ הבא עד לשלשת אלפים איש ויותר לחודש.
אין כל ספק שהגירה כזו היא כוח גדול ועצום, מפני שמספר גדול מהמהגרים באים באהבה ובהתלהבות לארץ. רבים באים שמה מפני שאין להם מקום אחר לפנות אליו. הם אינם יכולים לחזור והם מוכרחים או להצליח או להכחד בא“י. אין אני חושב שא”י מסוגלה כעת לקלוט לתוכה מספר בלתי מוגבל של מהגרים, ואפילו המספר שהיא קולטת עכשיו הוא מעשה נסים ממש. הנני בטוח שלו נחקרה השאלה לפני שנה אם מסוגלה הארץ לקלוט לתוכה אלפים מהגרים לחודש, כי אז היו המומחים שלנו עונים על זה בשלילה. יש לנו אבן בוחן ביחס למצב: בא"י אין עכשיו מחוסרי עבודה.
שגשוג הערים בא“י מתהווה במהירות רבה וביחוד ניכר זה בתל־אביב הקולטת לתוכה קרוב לחמשים אחוז מההגירה הנוכחית. תל־אביב ממלאה את אותו התפקיד בא”י העברית, שניו־יורק ממלאה בהגירה היהודית באמריקה. אמריקה יכולה לקיים אורגניזם ענקי כניו־יורק, מפני שמחוץ לעיר זו נמצאת ארץ ענקית, אבל א"י איננה יכולה. הסכנה היא בזה ששטף המון רב לעיר לא רק שלא יחזק את עמדתנו, אלא עלול להזיק לנו, מפני שהעיר תלויה בכפר ובשביל התפתחותה הנורמלית של המולדת העברית מן ההכרח הוא שהעיר העברית תהיה תלויה בכפר העברי. הנחיצות העיקרית היא כעת ליצור שווי משקל בין העיר ובין הארץ בכללה.
אין כל ספק שיש שאיפה מצד חלק מן היהודים בא“י, ביחוד מצד היהודים הבאים מפולין, להשתרש בקרקע. מגמה זו ניכרת באופן בולט גם בין ההמונים האדוקים בדת. בורשה ניכר כעת רעבון לאדמה. ורעבון זה יוצר גן־עדן בשביל סוחרים וספסרי קרקעות; גן עדן לספקולנטים. במשך ששת השבועות האחרונים נוסדו בורשה, כך מוסרים, מאה וחמשים חברות לקניית אדמה בא”י; מאה ועשר מהן, אולי אפשר להטיל ספק בממשותן; ארבעים קיימות באמת. ארבעים חברות אלו אספו הון הגון ואם יעבדו בכוחות מאוחדים, ויתכוננו במישרים, אז עשויות הן לפעול בשנה אחת יותר מאשר ישיגו במשך שנים רבות אם יעבוד כל אחד ואחד לבדו.
חובתנו כעת היא לדאוג לכך שההתעוררות לא תיהפך לאכזבה ולא תיעשה מין תנועת שבתי־צבי, חלילה. אנו עומדים בפני כוח ענקי המסוגל גם לבנות את א“י וגם להחריבה, וחובתנו היא להכיר את האחריות הגדולה המוטלת עלינו במלואה. אנחנו עומדים עכשיו – אם רוצים אנו בכך או לא רוצים – לפני הגירה המונית עצומה לא”י. מן ההכרח שיוצר שווי־משקל בין העיר והכפר, על ידי זה שנדע איך להשתמש בשאיפה הבולטת בין היהודים, וביחוד בין המעמד הבינוני ובין היהדות האורטודוכסית, להשתרש בקרקע. ההסתדרות הציונית לא הכינה עדיין את עצמה בשביל טפוס חדש זה של הגירה. ההסתדרות הציונית נמצאת כעת באותו המצב שנמצאה בשנת 1917 בימי פרסום ההצהרה הבלפורית, שנדחקה אז פתאום מפנתה הצרה לתוך העולם הגדול. היא היתה נאלצה אז להסתגל לשיטות עבודה חדשות. בפרוצס הכלכלי של בנין א"י הננו נמצאים מחדש במצב מעין זה שנמצאנו בו אז.
כולנו שמחים ומתגאים בהתפתחותה של התעשיה בא“י בעזרת היזמה הפרטית. אבל דברים כה נחוצים כמו רכישת אדמה, עבודות צבוריות, נמל, כוח חשמלי וכו', אינם יכולים להוצר ע”י יזמה פרטית. הללו יבואו רק בעקב עבודתן של הסתדרויות צבוריות. למטרה זו יש לנו שני מוסדות: הקרן הקיימת וקרן היסוד. וחובתנו היא – לאזור את כל כוחותנו ולהגדיל את פעולת שתיהן. אם תוכל קרן היסוד להעלות את הכנסתה השנתית למיליון לי"ש, אז יפתחו שערי הארץ לפני עשרות אלפי מהגרים חדשים.
בטוח אני שהגירה של אלפים איש לחודש הוא דבר אפשרי. דבר זה יוכל לצאת לפועל רק ע“י קרן היסוד והקרן הקימת, ובקרוב – כך אני מקוה – גם ע”י הסוכנות היהודית.
בשנה זו מחויבים אנו לכל הפחות להכפיל את ההתאמצויות. השעה דוחקת. מצב עמנו דוחק. כל יום ההולך לאיבוד הוא אבדה שאינה חוזרת בשבילנו. האחריות להצלחה או לא־הצלחה מוטלת כולה על שכמנו אנו. חובתנו – להצליח!
-
נאום באספת־עם באולם קוריגי בניו־יורק, ביום 16 בפברואר 1925. ↩
פתיחת האוניברסיטה
מאתחיים ויצמן
רגלינו עומדות היום על אדמה עטופה זכרונות קודש, אשר עליה התאספנו לחנך את האוניברסיטה העברית בירושלים. אחדים מהאורחים אשר לבי ישמח לראותם בינינו, הלא יזכרו את אותו היום בחודש אב לפני כ־7 שנים כאשר הנחנו את אבן הפנה, וארץ־ישראל עודנה שדה־מערכה וקול התותחים עוד נשמע בירושלים. חגיגתנו אז ביום ט“ו מנחם־אב תרע”ח העידה כי חזקה אמונתנו, שעוד יבואו ימים יותר מאושרים. אמנם גם השנים אשר חלפו מאז, ואשר בהם שב העולם לאט־לאט לאיתנו לא הגדילו לברך את עמלנו, אך לא נכזבה תקותנו וחלומותינו הולכים ומתגשמים. והנה פתחו כבר המכונים הראשונים את שעריהם. עוד רבה הדרך לפני האוניברסיטה עד הוציאה לפועל את תקוות מיסדיה בשלמותן, ואת הדבר הזה ידוע ידענו. לא אמרנו לחקות את אחת האוניברסיטאות הגדולות במערב, אך גמרנו אומר, כי מוסדנו ישיג את גדולתו ותהלתו בפרי שישא לעץ הדעת אשר לעולם כולו. החלונו במכונים מכונים לחקירה מדעית, באלה מסעיפי החכמה והמדע אשר כר נרחב להם בארץ־ישראל. הבית אשר לפניו נעמוד הוא משכן מעט לשלשה מכונים המוקדשים לכימיה, למיקרוביולוגיה ולחקירת מדעי היהדות והמזרח, ובטרם תגמר החגיגה נניח את אבן הפנה למכון הפיסיקה אשר ישא עליו את שם אַיינשטיין. המכונים האלה יעזרו על ידי בית הספרים הלאומי בתשעים אלף כרכיו ובאוסף ספריו החשובים במדעי המזרח. בית יאה לבית הספרים יבנה כאשר יגמור האדריכל את תכניותיו. אכן מצער הוא פרי עמלנו עד הנה בהשוותנו אותו אל המגדלים והחצרות, בתי הספרים והנכות, אספי האמנות ורב העושר אשר בהן נתברכו האוניברסיטאות העתיקות באירופה ואחיותיהן הצעירות מהן באמריקה. אך לא נרהיב עוז בנפשנו אם נבטח כי עוד יבוא יום וגם האוניברסיטה שלנו לא תפול מאחיותיה בהדרה ובעשרה, והיתה לכבוד לעצמה וראויה למקום הזה הנפלא ביפיו והגדול בתפארתו.
תחנת הנסיון לחקלאות בתל־אביב והתכניון בחיפה הנם שני מוסדות הקשורים לאוניברסיטה, והעתיד יקרבם עוד יותר. וכערך הגדול אשר לשמוש בשיטות המדע על שדה החקלאות בתל־אביב ובמחוזה, כן גדול הערך אשר לשמוש בתוצאות המדע על שדה התעשיה בחיפה. שתי מטרות שמה האוניברסיטה הצעירה הזאת לנגד עיניה: סבלנות במחקר לטובת המדע, והושטת עזרה מעשית לתושבי ארץ־ישראל ולשכנותיה.
אוניברסיטה עברית הננו מחנכים כיום הזה; עברית תשלוט בה בכל בתי מדרשיה ומכוניה. אך מה ערכה של האוניברסיטה אם איננה אוניברסלית? עליה להיות לא רק מרכז לכל סעיפי המדע כי אם גם בית האוצר לחכמה שיפתח שעריו לכל, גבר ואשה גם יחד, בלי הבדל דת וגזע. בין חומות המוסד הזה יחדל כל ריב מדיני וכל מחלוקת תפסק. ואני מקוה כי פה יעשו כל הגזעים ובני האמונות השונות אגודה אחת בשאיפתם הגדולה והמשותפת לחקירת האמת, ופה יעמלו כולם להחזיר לארץ־ישראל את עטרת תרבותה הקדומה ולכוננה במקומה הראוי לה בעולם המחשבה והמדע. האוניברסיטה שלנו לא תתאים לרוחה היא ולרוח המסורת היהודית אם לא תהיה בית חכמה לכל העמים וביחוד לכל הגזעים תושבי ארץ־ישראל. על ברכי הרעיונות האלה נוצרה האוניברסיטה הזאת ואותם שמה לה למשאת־נפשה. ואם תמלאנה אלה, עתיד גדול נשקף לא רק ליהודי ארץ־ישראל, כי אם גם למזרח הנעור מתרדמתו ולאנושיות כולה.
האוניברסיטה הזאת עברית הנה לא רק בזה שהעברית תשלוט בשעריה. ידוע נדע כי העברית עם היותה אחת הלשונות העתיקות בתבל הנה גם אחת הצעירות שבהן, ופגוש תפגוש בשנים הראשונות ביחסה לאוניברסיטה כמה מכשולים. אין בידינו לומר כי בכונה בחרנו במכשולים האלה. לא עלינו נפל הגורל לבחור ולגזור. בעמקי לבנו נרגיש, כי מטרת האוניברסיטה הזאת היא להביע את רוחנו ולהשקיף על פני התבל מתוך נקודת מבטנו אנו, בשאתה לעולם פרי תרבותנו המיוחדת. על העברית להיות השליטה בהיכלותיה, רוח היהדות והשפה העברית לא נפרדו מעולם האחת מעל רעותה, ועדה תהיה האוניברסיטה הזאת לאחדותן הנצחית.
בחנכנו את האוניברסיטה העברית הננו מכריזים בגלוי על אחוה בין העם היהודי ועמי התבל, וכי גם אנחנו נעמוד במערכות העובדים לטובת התרבות. הצעירה בבתי המדרש היהודים תשא את דגל המסורת הארוכה של המדע היהודי ומאמצי היהדות לגלות את סתרי התבל. היא נושאת את עיניה אל הנביאים והחכמים, לאלה אשר על חרבות המדינה היהודית כוננו את ישיבות יבנה, נהרדעה ופומפדיתא, ולאלה אשר במחשכי ימי הבינים הוסיפו להרים את נס התורה והחכמה בטהרתן בישיבות ובבתי מדרש אשר בכל תפוצות־הגולה. המכונים החדשים שלנו נושאים את עיניהם למלומדים היהודים הרבים אשר עתה יפיצו מעינותיהם על פני כל התבל להורותנו את הדרך נלך בה. ועתה אשמח לקדם בשם מיסדי האוניברסיטה את כל אלה אשר כבדונו היום בבואם הנה, את הוד מעלתו הנציב העליון לארץ־ישראל, בא־כח ממשלת הוד מלכותו, את הוד מעלתו הנציב העליון למצרים לורד אלנבי, אשר שמו יהיה קשור לעולם בשחרור ארץ־ישראל, ואשר בבינתו הואיל להרשות להניח את אבן־הפנה לאוניברסיטה הזאת לפני שבע שנים; את באי־כח הממשלות, את הצירים הנכבדים שליחי האוניברסיטאות ומכוני המדע בכל חלקי התבל, אשר את ברכותיהם נוקיר כברכות אחים ואת נכבדי כל עדות הארץ.
לי הכבוד המיוחד לקבל את פני הלורד בלפור לא כאחד מגדולי עולם המחשבה, ולא רק כנשיא האוניברסיטה הקדומה, כי אם גם כשר המדינה אשר שמו יהיה קשור לנצח במעשה הנערץ, אשר בשנת תרע"ח שנה את פני היהדות וקורות ימיה. האוניברסיטה אשר הלורד בלפור עומד לפתחה, הנה הסמל המיוחד וגם גולת הכותרת לבית הלאומי אשר הננו הולכים ובונים.
בהכנעה ובקדושה ובדעה שלמה את אשר אנחנו חייבים לאחרים ולנפשנו, הננו מתאמצים לשאת את תרומתנו אנו לאנושות כולה. ברוח זו הננו קרבים אל המלאכה אשר לפנינו, וברוח זו הננו לחלות עתה את פני הלורד בלפור לחנך את האוניברסיטה העברית.
-
נאום הפתיחה – 1 באפריל 1925. ↩
ללורד בלפור
מאתחיים ויצמן
ימי בקורך בארץ־ישראל היו ימי חג לכל הישוב היהודי, ימי מנוחה שהיינו ראויים להם אחרי שנות עמל ועבודה קשה. אנו הזמנו את הלורד בלפור לארץ־ישראל כדי שיראה בעיניו כיצד אנו מגשימים את ההכרזה ההיסטורית שלו, אולם יחד עם זה נמנענו מלהשפיע עליו באיזה אופן שהוא, ונתנו לו את האפשרות שיראה הכל ויוכח איך אנו עובדים על אף המכשולים המרובים והעצומים העומדים על דרכנו להגשמת מפעלנו הגדול. ואני בטוח שכל מה שראה הלורד במשך ימי שהותו בארץ, הוכיח לו, שאנו מוכשרים לעשות בא"י דברים כאלה שלא היינו מוכשרים להם כלל בגולה.
ההפגנה הנהדרה והגדולה שנערכה ע"י הישוב העברי עם בואו של בלפור היתה נחוצה על מנת להראות לעולם כולו ולנו לעצמנו, כי מסוגלים ומוכשרים אנו לקומם מחדש את שממות הארץ הזאת עד שתעלה כפורחת.
ברגע הנוכחי אנו מרגישים כולנו כי נכנסנו לתקופה חדשה, שתהיה הרצינית ביותר בדברי ימי הציוניות. עד עתה היו פעולותינו בא“י מוגבלות ומעכשיו מתחילה הפעולה הרחבה. התקופה שקדמה לנו, תקופת החלוצים, היתה רק הקדמה למה שיבוא עתה. הגדלת העליה בחדשים האחרונים מראה שעתה החל העם לבוא בהמוניו לא”י. מקודם היו באים רק מאות אחדות מדי חודש, עכשיו באים אלפים. רק באניה “אסיה” בלבד שבאה היום לחוף חיפה באו בבת אחת כאלף ומאתים איש. במשך חודש מרץ נכנסו לארץ כשלשת אלפים וחמש מאות איש, ואני מקוה כי המספר הזה עוד יגדל במשך החדשים הקרובים ואני גם בטוח כי יעלה בידינו לקלוט את כל העליה הזאת בלי קשיים מרובים.
אינני רוצה לנבא עתידות, משום שמספר הנביאים בא"י הוא כל כך גדול עד שיקשה עלי להתחרות בהם. אבל לא אטעה אם אומר שעוד יבוא יום, והוא אינו רחוק, שכל בני הארץ יוכחו לדעת כי העליה ופעולות היהודים אך טובה ותועלת כרוכה בהן להתפתחות הארץ. מתנגדינו מאשימים אותנו בכוונות רעות כלפי שכנינו ואומרים, שאנו רוצים לקפח את זכויותיהם, אולם, רבותי, תגידו על העם העברי מה שתגידו, דבר אחד לא תוכלו להכחיש כי העם העברי הוא בעל זכרון חזק, ואותו העם שהיה במשך מאות בשנים “זקן המעונים” בעולם ושסבל הרבה יותר משסבלו העמים האחרים מהעול ואי־הצדק בעולם, הוא לא יעשה עול לעמים אחרים אף במשהו בבואו לבנות את ארצו ולקוממה משממת הדורות. תוכלו להיות בטוחים ששום דבר לא יעשה על ידינו בארץ נגד האינטרסים והזכויות של העמים, דתות ואומות אחרות, משום שהוכחתנו העמוקה היא כי עתידה של מדינה קטנה זו וכמו כן עתידן של הארצות השכנות לה במזרח תלוי הרבה ביחסים הידידותיים ההדדיים שבין כל העמים, ואני בטוח שאם רק יניחו את היהודים והערבים בלי מתווכים, ימצאו את הדרך לחיי שלום ואחוה בארץ הזאת.
גדול וחשוב הוא עתידה של אותה הארץ הקטנה שהעם העברי קבל על עצמו לבנותה מחדש. כשמסתכל אני בעתיד רואה אני והנה ארץ זו ממלאת תפקיד גדול ונעלה בדברי ימי התרבות האנושית. אני חוזה בעיני שארץ זו תהיה גשר בין המזרח והמערב, כעין בלגיה של אסיה, שעיר הנמל שלה חיפה תהיה אנטוורפן של המזרח הקרוב.
מה שנוגע לעבודתנו בארץ יכול אני להגיד לכם רק זאת: אנו נמשיך את עבודת הבנין שנטלנו על עצמנו, ושום מכשולים ומעצורים אין בכוחם להפחידנו ולעכב בעדנו מלהמשיך את עבודת היצירה שלנו. אנו באים לארץ הזאת לא בתוקף איזה חסד כי אם בתוקף זכותנו הגדולה, שכל העמים הכירו בה, מבלי לקפח גם את זכותו של מי שהוא אחר.
אדוני הלורד בלפור – אני בטוח שנסיעתך בארצנו היא נסיעת תענוג גדולה, ובהפרדי מעמך כעת, בשעה שאתה מתעתד לעבור את גבולות ארצנו ולשוב לארצך, אני מביע רק את צערי הרב שהערבים לא הבינו להשתמש בשעת הכושר הגדולה והחמיצו את ההזדמנות שהיתה בידם לבוא אליך ולהציג לפניך את דרישותיהם. אני בטוח שאיש לא היה שומע להם יותר ממך ושום איש לא היה יודע כמוך לפזר את כל הפחדים והחששות שלהם.
ועתה, אדוני הלורד, בעזבך את ארצנו, תלוה אותך בדרכך לא רק ברכתו של הבית הלאומי העברי בא“י, כי אם גם ברכתו הגדולה של ה”הינטרלנד" של הבית הלאומי העברי, הלא הוא העם העברי הגדול המפוזר בכל תפוצות הגולה. בטוח אני, כי אם תסקור על ימי הנסיעה שלך בא"י תראה כי היו ימים אלה גם בשבילך וגם בשבילנו ימי עונג וברכה.
-
דברי פרידה – ראש־פנה, 7 באפריל 1925. ↩
הקונגרס הי"ד בוינה
מאתחיים ויצמן
א. נאום־הפתיחה
(כ“ח באב, תרפ”ה)
בשעה זו של כונה נעלה, לפני עבודה חדשה למען המפעל היקר לנו, הנני מברך את כולכם, צירינו ואורחינו, ברכה היוצאת מקרב הלב. ולכבוד לי הדבר, כשאני בא היום בתור נשיא ההסתדרות הציונית לקדם בברכה את הממשלה של הריפובליקה האוסטרית. מודים אנו לך באמת ובתמים, אדוני המיניסטר של ממשלת הברית, על מדת הכנסת־אורחים של הריפובליקה האוסטרית, שהראתה להסתדרותנו העולמית בעיר נאה זו, שאנו קשורים אליה בעבותות־זכרון שלא ינתקו לעולם. מפה השמיע הרצל את קולו הקורא אל העם העברי; מפה יצאה שליחות של נביא, ע"י ספרו “מדינת היהודים”, אל האובדים והנדחים; פה הוא פעל, בתור יוצר וסובל כאחד, במשך שנים של עבודה תכופה, ופה מקומה של מצבת־אבן פשוטה אבל מסוככת כנפי־נצח, המעידה על שליחות מיוחדת במינה ועל תכלה בלא־עת…
“ענין של שלום ושל תרבות אנושית”, כך היה הרצל אוהב לכנות את מפעלנו הגדול, וכך היה מרגיש באמת. ברוח זו באנו לכאן, ואנו בטוחים שבני מדינה זו וממשלתה, הם היודעים את ערך הקשרים בין־הלאומיים לשלום ולידידות, הם ידעו לכבד רוחנו זו ואת השאיפות והפעולות היוצאות ממנה.
באמת ובלב תמים אנו מברכים את מורשיה של הקהלה הישראלית בוינה ושל הקהלה הספרדית פה, שלהן אנו שולחים ברכת אחים נאמנים.
ולכבוד מיוחד נחשב לי הדבר בבואי לקדם בברכה גם את באי כחן של ממשלות חוץ, וביחוד את בא־כחה של בריטניה הגדולה, היא הממשלה שקבלה על עצמה את המנדט של חבר־העמים כדי לסדר את עניני ארץ־ישראל. לא חובתי בלבד אני ממלא בזה, כי אם אני מבקש בהזדמנות זו בשם הסוכנות היהודית את בא כחה של הממשלה המנדטורית לקבל את רגשי תודתנו ורצוננו הטוב, רגשי כבוד ואמון שאנו רוחשים לה. אלה הם רגשות עמוקים ולבביים של הכרת טובה, שעם ישראל רוחש משכבר הימים לעם הגדול, אשר המסורת הכי חזקה שלו נשענת גם היום על כתבי הקדש. אנו יודעים להעריך את העבודה במלואה. הרוח שבה נוצר המפעל של בנין הבית הלאומי העברי, מביאה בלבנו את הבטחון הגמור, שהדבר יהיה לכבוד לא לבד לממשלה המנדטורית ולעם ישראל, אלא שזה יהיה גם צעד גדול בהתקדמותה של האנושיות כולה. תפקיד מלא־אחריות זה של בנין הבית הלאומי העברי, צריך להיות בכל יום אבן־בוחן להכרתו הפנימית של הלאום המנדטורי ולבטחונו הנאמן של הלאום העברי. בנוגע אלינו אנו נמלא את חובתנו בשלימותה.
בעונג רב אני מברך גם את באי כחן של שאר הממשלות. העובדה שאפשר לנו לקבל פני צירי ממשלות רבות כל כך בתור אורחינו, הוא לנו לכבוד וגם אות למצב ההתקדמות של תנועתנו, עשרים ושמונה שנים אחרי ראשיתה המצער. הקבוצה הראשונה של החלוץ, אולי לא גדולה ביותר אבל חזקה למדי, כבר התבססה בארץ תקוותינו ויעודינו הלאומיים. כבר יש הגרעין לקבוץ לאומי, ואם גם לא נלבש גאוה עד כדי לשכוח את מושגי השיעור והיחסיות, בכל זאת – ואתם אדוני, באי כח הממשלות, אתם מאשרים את זאת ע“י נוכחותכם פה – הננו כבר חוליה־מתהוה בשרשרת של משפחת העמים, ביתנו הלאומי מאושר ע”י חבר הלאומים, ואל תוך משפחת העמים הלזו נקוה להכנס בקרב הימים אחרי הפסקה קשה וארוכה בשלום ובכבוד.
וגם כבר זכינו לכך. לפני זמן מועט טעמנו טעם אושר זה המקווה, שהוא פשוט כל כך, ולנו הוא כמעט נס מן השמים – זה הוא הרגש להיות עם ככל העמים. אותם האנשים שזכו להיות נוכחים בשעת פתיחת האוניברסיטה על הר הצופים, שנתגדלה ונתעשרה ע“י הנהלתו הרוחנית של המדינאי הגדול וידידו הגדול של עמנו לורד בלפור, וע”י השתתפות שליחים נבחרים של עמי התרבות שבעולם במפעל הכי יפה שפעל כוח היוצר של אומה, הוא מקדש הרוח שלה – היו במשך ימים מספר החלוצים המאושרים לדור שעתיד לבוא אחרינו. אותו דור ישא בלבו רגש של בטחון עצמי, של כוח טבעי שבשבילנו עודנו בחינת מטרה לשאיפה אידיאלית. אף על פי שגם לעינינו ותוך כדי עבודתנו הוא מקבל צורה מוחשית.
קונגרס נכבד! ידידינו ובני לויתנו! עלינו לתת דין וחשבון לעצמנו על מה ששאפנו, שיצרנו ושלמדנו במשך שתי השנים האחרונות אחרי הקונגרס הקודם. ועוד יותר עלינו להגיד זה לזה ולהתיעץ זה עם זה על מה שמוטל עלינו בעתיד
במשך המשא ומתן שיבוא, בין בתור הסכמה בין בתור התנגדות חפשית, ודאי שירבו לדבר יותר על דבר טרדות, דאגות. ופה ושם אפילו הפסדים, מאשר על דבר ישועות והצלחות. כי הרי זו עבודה רבה וקשת סכסוכים שלא רבות דוגמתה בעולם. ואולי דוקא משום זה יתכן בשעה זו של סקירה בהירה על העבר להעיד כלפי עצמנו שזה שהעלינו לקרבן את הטוב והמשובח שבתוכנו, לא נשאר בלי סימן ברכה. אלה היו שתי שנים של התבצרות ניכרת בארץ ושל התגברות תדירית של כוחותינו באנשים ובמעשים. העליה המיוסדת בעיקר על עבודותינו היסודיות, עלתה ממספר כמה מאות נפשות עד לאלפים אחדים לחודש. היא נשמעת לקול ציון מצד אחד ומן הצד השני היא תוצאת מסבות העומדות מחוצה לנו. לרגלי עליה זו באה גם פעולה יוצאת מן הכלל בכל ענפי החיים הצבוריים והפרטיים במובן הכלכלי, החברתי והתרבותי. היא הפתיעתנו, אבל היא מוסיפה לנו אומץ ומעמידה אותנו לפני פרובלימות שלא ידענו אותן עד עכשיו. אין אנו רוצים וגם איננו צריכים להמנע מלהביע את שביעת רצוננו מהעובדה, כי מזמן שעבודתנו מתנהלת על יסוד החדש של המנדט נכפל מספר האוכלוסין העבריים בא"י, אבל כולנו יודעים כי הגידול המשמח הזה הוא רק היסוד הראשון בשבילנו. הננו יודעים כמו כן כי עלינו לסדרו בתוך הבניין הארגוני של הישוב החדש אשר יסודותיו המוצקים הם: השפה והתרבות הלאומית, הקרקע הלאומית והעבודה הלאומית.
בערים נבנו בתים למאות ולאלפים. פעולה של חרשת ותעשיה מרובת ענפים התפתחה הן בצורת תעשייה גדולה והן בצורת תעשיה זעירה והיא הולכת את דרכה באומץ ובבטחה. רצון היצירה וכוח הפעולה הביאו לנו על יד פועלי החקלאות גם מעמד פועלי החרושת. התעשיה החדשה מתאמצת למצוא שוק בשביל תוצרתה. אבל ביחד עם עבודה זו התקדמה במדה משמחת גם עבודת הבנין היסודית, ההתיישבות החקלאית, גאולת הקרקע והתקשרות האכר העברי לקרקע. הולכת ומתחזקת בארץ־ישראל וגם בחוץ לארץ הדרישה והקריאה לקרקע. רכישת שטחי קרקע גדולים היתה התשובה המתאימה לדרישת האנשים החדשים בארץ העברים. אבל האפשרות של התישבות חדשה מעמידה אותנו לפני המון פרובלימות רבות אחריות של עבודה ישובית, המתנהלת על פי תכנית מסוימה והמבטיחה תוצאות טובות. השאלות הללו דורשות מאתנו רצינות ומסירות.
הארץ המפכה חיים התחילה להאציל מרוחה על הגלות כולה. כח המשיכה של ארץ־ישראל גדל בשנים האחרונות פי כמה, והשפעתו לא הצטמצמה רק על החלוצים וכל אלה המתכוננים לעלות ארצה ישראל. רבים מאותם האנשים אשר התיחסו קודם בשויון־נפש לשאיפותינו, עומדים כעת תחת השפעת המפעל הארץ־ישראלי והנם מוכנים בין במעשה, ובין בכונותיהם ונטיותיהם, לעזור בבנין ארץ־ישראל לכבוד העם העברי.
שביעת רצון מיוחדת ממלא אותנו מספרם הגדול של הצעירים במערכותינו וזה נותן לנו את הערבון כי על כל שדות עבודתנו יתחדשו כוחותינו.
התחזקו וגדלו גם כן הכחות המספיקים את האמצעים החמריים: שתי קרנות הלאום המרכזיות לגאולת הקרקע ובנין הארץ, הקרן הקימת וקרן היסוד, מצאו להן מקום בלבות מאות ואלפים מידידינו. זה מוסיף לנו אומץ לעבודה הבאה. הננו מוכרחים לבוא בעתיד בדרישות יותר גדולות, באותה מדה שעבודתנו גדלה ובאותה מדה שעלינו לרצות בגידולה.
על כן הננו יכולים לסקור את עבודת שתי השנים האחרונות לא בלי שביעת רצון, אם גם הרצון לפעולה גדולה מהירה, הבקורת העצמית והמבקרים מן החוץ ימנעו אותנו משביעת רצון עצמית. דבר אחד ברור: הננו מרגישים – והרגשה זו יקרה לנו – את הזרם החי בנו ובעבודתנו, וכי הננו מתקדמים במפעלנו. הרגשה זאת תתן לנו עוז וכוח להתגבר מחר על הקשיים והמכשולים שנפגוש על דרכנו.
שני כוחות פעלו יחד ביצירת המפעל שלנו עד עתה: התנועה הציונית, אשר בטויה הכי חזק הוא ההסתדרות הציונית, והישוב העברי בא"י. על הקונגרס לתת כח ודחיפות חדשות להסתדרות הציונית, אותה ההסתדרות שפעלה גדולות ואשר גם תעודתה בעתיד ליצור מפעלים גדולים. גם לישוב העברי בארץ יצטרך הקונגרס לתת מה שמגיע לו: סיוע בלתי מוגבל ואמון–אמון של הסתדרות המשתתפת באהבה בעבודתו והיודעת להעריך את חלקו בעבודה. על כן, ידידי, בגשתנו עתה לעבודת הקונגרס, עלינו לעשותה בתור מורשים אחראיים של רצונם הציוני של מאות אלפים בכל העולם, מאוחדים ברוח ובשאיפה עם אחינו ואחיותינו בארץ־ישראל.
ב. על המצב הפוליטי.
בתקופה שעברה בין הקונגרס הקודם לקונגרס זה קבל המנדט תוקף חוקי. אמנם הוכר המנדט עוד ביוני 1922, אבל מתן התוקף המלא היה תלוי בחוזים ידועים בענין סוריה בין איטליה וצרפת שהגיעו לידי הסכמה ב־29 לספטמבר 1923, ומאותו הזמן קבל המנדט הארץ־ישראלי את תקפו החוקי. רק מזמן החוזה של לוזנה, ז. א. מיום כ“ד ביוני 1923, אפשר היה לחשוב את א”י לטריטוריה של המנדט. העובדות החוקיות הבין־לאומיות הללו הן הן שאפשרו לממשלת א“י לסדר את מצבם החוקי של אוכלוסי א”י, בשורה הראשונה לפרסם את חוקת האזרחות בא“י אשר קבלה תוקף בראשון באוגוסט 1925. בשנת 1924 דנה גם ועדת המנדטים המתמדת שעל יד חבר הלאומים על א”י. אנחנו, הסוכנות היהודית או ההסתדרות הציונית, הגשנו לועדת המנדטים דו“ח מפורט על עבודתנו. בנוגע לאופן המו”מ עם חבר הלאומים, הננו נמצאים במצב מיוחד במינו: הערבים או הועד הלאומי של יהודי א“י יכולים למסור את בקשותיהם ישר למזכירות חבר הלאומים, אבל הסוכנות היהודית איננה חלק הישוב הא”י ומפני זה אינה יכולה להגיש את בקשותיה ישר לועדת המנדטים. ועדה זו תצטרך לדון בישיבתה הבאה בפרוצדורה שעלינו להשתמש בה. את הדו“ח של השנה הנוכחית מסרנו להנציב העליון של א”י והוא ימסרנו על ידי משרד המושבות, המשרד לענייני חוץ והמזכירות של חבר הלאומים לידי ועדת המנדטים. יודעים אתם שאנחנו יצאנו להגן על עצמנו מפני ההערכה הבלתי מדויקת של העליה היהודית ושל הכחות היוצרים בא“י שבדו”ח של חבר הלאומים, והמיניסטר לעניני חוץ, טשמברלין, השתדל בזמן ישיבת הועדה ברומא לתקן את הרושם הרע של הדו“ח ההוא. אני בטוח שעל ידי הדו”ח שנמסר עכשיו יבוא חבר הלאומים לידי הכרה, שההערכה שהעריך אשתקד את העליה שלנו לא היתה מיוסדת על ידיעה מדויקת של העובדות. אנו נסינו לבוא בקשר בלתי אמצעי עם חבר הלאומים ויסדנו בג’ניבה משרד בהנהלתו של ד"ר ויקטור יעקבסון.
היחסים שלנו אל ממשלת המנדט נשארו נורמליים. הצהרת בלפור נתאשרה על ידי שלשת טפוסי הממשלה האפשריים באנגליה. אנו מביעים תודה לאדונים בעלי המשרד למושבות אשר במחלקת המזרח הקרוב על אשר התיחסו בחבה אל הפרובלימות של עבודתנו. אנו מצטערים על העדרו של אחד הדיפלומטים האנגלים הצעירים, מי שהיה ידיד נאמן לרעיוננו, ואולי הוא האחראי האמתי לצווה שקבל המנדט, עריק פורבס־אדם. הוא מת מיתה טראגית.
מבלי להפריז אפשר לומר בדרך כלל שכבודה של התנועה הציונית עלה במשך שתי השנים האחרונות במדה הגונה. הרבה אנשים בעולם הפוליטי הגדול, שעוד לפני שלש שנים התייחסו אל עבודתנו בא“י כמו אל חלום רומנטי, חושבים אותה עכשיו לעובדה ממשית. בדין וחשבון על התפתחות המסחר הבריטי בעולם, שיצא לפני זמן קצר ע”י ועד שנבחר מצד הממשלה, נזכרה לטובה התפתחות א"י ומצבה הכספי. במדה חשובה השפיעה על זה פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים.
עוד לא הגיעה השעה להעריך כראוי את מפעלו של הרברט סמואל, אבל בטוח אני, שכותב דברי־ימינו שיבוא, יאמר, שלא“י בא איש מזוין ברצון שלם ומלא בנוגע לבנין ביתנו הלאומי עפ”י תכניתו הוא, שנתן את האפשרות להניח את אבני הפנה הראשונות והחשובות ביותר. את הצעדים הראשונים האלה עשה סמואל באורח כבוד גמור, הן בנוגע לו והן בנוגע לביתנו הלאומי. אנו מקוים שעוד זמן רב יסייע סמואל לציוניות. היתה לי ההזדמנות לדבר עם הלורד פלומר, שבא אחריו, וקבלתי את הרושם שהוא הוא האיש שימלא את רצון הממשלה ביושר ובצדק. הננו מאחלים לו הצלחה בהנהלה שלו. יחד עם סמואל עזב את משרתו גם סיר גילברט קלייטון, והננו מביעים לו את תודתנו על רצונו הטוב, בתקוה שכעבור שנים אחדות נוכל שוב לברכו בא“י. הבא אחריו, הקולונל סימס, הוא אחד מהאדמיניסטרטורים הטובים ביותר בא”י, שבודאי ימלא את תפקידו באופן הכי נעלה.
אי אפשר שלא לראות את ההתקדמויות החשובות בא“י. מספר האוכלוסין היהודים עלה היום עד למאה ושלשים או מאה ושלשים וחמשה אלף נפשות. המספר הרשמי של החודש שעבר היה מאה ועשרים אלף. העליה עלתה משש מאות עד שלשת אלפים לחודש. ע”ד אפיה של העליה הזאת, העליה הרביעית, עוד יתוכחו בודאי הרבה בקונגרס הנוכחי. התגברות העליה הזאת העמידה את הסוכנות היהודית ואת ההסתדרות הציוניות לפני פרובלימות שלא ידענו אותן עד עתה. היחסים בין העם העברי והערבי נשתפרו. אינני חפץ להגיד בזה שהשאלה הזאת שהיא חשובה במדה מרובה, כבר נפתרה. אדרבא: הגיעה השעה שהקונגרס והמוסדות המוסמכים ישימו לב לפרובלימה הזאת ברצינות יתרה – אבל העובדה במקומה עומדת, שא“י היא כעת החלק הכי שקט של כל המזרח הקרוב. הכח המרגיע בא”י היא עבודתנו הקונסטרוקטיבית, שנעשתה עד עתה ושתעשה גם בעתיד במדה עוד יותר מרובה. כדי להגיע ליחסים נורמליים בין שני העמים נחוצים שני דברים: שכננו הערבי צריך להיות בטוח שאנו עושים את עבודת בנין הארץ ברצינות הדרושה – ושנית צריך שיתן אמון בזה, שרוח עבודתנו זו היא רוח החופש, הסבלנות והאחוה כלפי כל הגורמים שבארץ.
על שדה התרבות שאין לו גבולות גיאוגרפיים וצבאיים יש לנו עכשיו האפשרות, הודות לפתיחת האוניברסיטה ויסוד המחלקה השמית, להגיע לידי עבודה משותפת בינינו ובין קרובינו השמיים. תעודת הסוכנות והאוניברסיטה תהיה לסייע בהתפתחות אותו המקצוע בכל מאמצי כוחותיהן.
רצוני להצהיר בשם האכסקוטיבה כולה שהיא תעמוד גם עכשיו על תכנית הסוכנות היהודית, כפי שהיא נתקבלה על ידי הקונגרס הקודם. הקונגרס הנוכחי יצטרך סוף־סוף לתת פתרון לשאלה הזאת באופן מוחלט ולא להסתפק יותר בהחלטות אפלטוניות. הוא יצטרך להחליט אם רוצה הוא בהרחבת הסוכנות היהודית ואם לאו. כשאני לעצמי לא אסכים לפורמולות בלתי ברורות. המוסדות העיקריים של היהדות האמריקנית והאנגלית מוכנים להשתתף בסוכנות היהודית וגם בארצות אחרות יש אפשרות להגשמת הסוכנות. העיקרים של הסוכנות ידועים, אבל עלי לחזור עליהם: הסוכנות מיוסדת על המנדט ועל עיקרי עבודתנו בא"י, ז. א. קרקע לאומית, עבודה לאומית שפה ותרבות לאומית. בסוכנות לא ישתתפו נוטבלים, אלא באי כוח מוסדות יהודיים חשובים. במנדט לא ייעשו כל שנויים. לחוקת הסוכנות אפשר להכניס סעיף אחד, אשר על פיו אפשר יהיה לשנות את החוקה אחרי זמן ידוע, שאותו יקבע הקונגרס. לא כאן המקום לברר את כל הפרטים, אלא בועדה. חשוב ונחוץ הדבר, כי הקונגרס יתן לאכסקוטיבה את היכולת ליצור בקרוב את מועצת הסוכנות.
עבודתנו חשובה ומסובכת, אבל עלי להדגיש, כי התקדמנו במדה ידועה. לפי מדת הכוחות והאמצעים שהיו ברשותנו עשינו כל מה שהיה ביכלתנו. קשה לנבא על ההתפתחות העתידה, מכיון שהננו תלויים בכוחות שאינם עומדים תחת השפעתנו. תעודתנו היא להשיג את המכסימום בעבודת הבנין. קשה להגיד עתידות, קשה הדבר בפרט לאותם האנשים החושבים כי הם הם המכינים את העתיד.
ג. תשובה למתוכחים
על נשיא ההסתדרות הציונית נטל להחריש במשך שתי שנים. הזכות היחידה שניתנה לו היא להשיב דבר בקונגרס לכל המשיגים עליו ועל האכסקוטיבה. הייתי מעמיד בנסיון את סבלנותו של הקונגרס אילו באתי לעסוק בפרוטרוט בכל הספרות שנוצרה בדבר ההנהלה בששת החדשים האחרונים. אודה בגלוי וביושר כי את חלקה הגדול של הספרות הזאת לא קראתי. על כן אצטמצם בגבולות הבקורת העיקרית, זו שנשמעה בקונגרס
מר פרבשטין הודיע כי מחוץ לפתיחת האוניברסיטה בירושלים אין לציין שום קדמה בפוליטיקה לזכותה של ההנהלה. הוא הואיל בטובו ליחס חשיבות פוליטית רבה לפתיחת האוניברסיטה. אסיר תודה אני, בשמי ובשם חברי, בעד ההכרה הזאת, אולם יחד עם זה עלי להעיר כי אין זה העיקר במצבנו הנוכחי, להביא לפניכם מאורעות מרעישים, שיש בהם כדי להלהיב את דמיונם של צירי הקונגרס. אנחנו עומדים כיום בתוך עבודה רצינית אשר בעיני הגלריה או הרחוב הוינאי או הורשאי היא נראית אולי כמשעממת. ואולם כל פעולתנו מצטרפת ממעשים קטנים אלה ואין אני יכול לשבר את אזנו של הקונגרס בסנסציה. להלן בקר מר פרבשטין את ההנהלה בגלל דבריו של מיניסטר המושבות אמרי. קודם כל עלי לדחות כל אחריות למה שאמר אמרי, הוא לא נמלך בהנהלה הציונית בדבר הנאומים שעליו לשאת ואין אחריותה של ההנהלה לבטויים שנפלטו מפיו. אעפ“י כן אבקשכם לשקול בדעתכם את הדבר הזה: נניח כי אמרי היה אומר בירושלים בפני 70 או 80 ערבים וצוררים כדברים האלה: יש בדעתי לנהל את ממשלת א”י ככה שבמשך 10 שנים יוצר שם רוב יהודי, ולא איכפת לי לאיזו תוצאות יביא הדבר. לדעתי, בדברים שכאלה היה מיניסטר המושבות משרת אותנו “שרות של דוב”. לצרכי הרגע ולשם תעמולה אפשר היה אולי לנצל את דבריו. אולם לאורך ימים הם היו גורמים לנו נזק. אני יודע כי נאומו של אמרי עשה על הערבים רושם הרבה יותר רע, מאשר על מר פרבשטין. מה אעשה; כך דרכו להתבטא. ואולם יודעים אנו עוד דבר. את אמרי מכירים אנו זה עשר שנים. הוא היה, הווה ויהיה ידיד נאמן לציוניות. נכון הדבר, כי בלבם של שליחי הממשלה שבקרו בימי הפסח את א“י, התעוררו חששות למראה חזיונות אחדים בתל־אביב. חושבני, שאין לשלול מהם את הזכות לעיון בקרתי בדברים, ומכל שכן אם הם קוראים את עתונינו ומוצאים בהם בטוי לחששותינו אנו. נכון הדבר, כי הממשלה חשבה לאחוז באמצעים לשם מניעת הספסרות הקרקעית וחוסר הדירות. בשאלות אלו נשאתי ונתתי עם הממשלה באריכות רבה, בשיחה שארכה כשלוש שעות, ועליה הרציתי לפני הועד הפועל ולפני חברי ההנהלה. ואני מאמין שהממשלה חשבה לעשות זאת מפני שהיא חוששת, כמונו אנו, לשפל שיבוא אחרי גאות העליה. ואולם אני יעצתי לממשלה שלא לאחוז בשום אמצעים, ואני מאמין כי במקרה כזה היא תקבל את עצתה של הסוכנות היהודית, ולא תאחוז באמצעים מבלי ידיעה מדויקת של התנאים החברתיים והדינאמיים השוררים בא”י. אני מאמין כי לא יקרה דבר, ושמועות הבהלה שלא היתה לנו שהות להביע לפני הממשלה את דעתנו בנידון זה, אינן במקומן.
לדעתי לא נכון עשה הנואם (פרבשטין) בבקורת שהוא מתח בלי הבחנה על הפקידים היהודים בארץ. הוא אמר כי ישנם פקידים רעים בא“י, ופקידינו אנו גרועים לפעמים מזולתם וכו'. מצד אחד דורשים אנו, בדין, כי מספר הפקידים היהודים ירבה ככל האפשר, אולם, אם מצד שני, שופטים אותם לשבט בלשון כללית כזו, משום שפקיד זה או אחר עשה מעשה שאינו לרצון לקבוצה זו או אחרת, הרי עושים את מצבם של הפקידים היהודים לבלתי אפשרי. כאן אני רוצה להזהיר עוד אזהרה: כל מה שאתם אומרים וכותבים נרשם לזכרון. אין אתם מדברים בחלל ריק. ואם תקראו מחרתים את המאמרים שיופיעו בעתונות הערבית, כי אז תראו איך פועלים בא”י דברים הנאמרים כאן. דבר זה עושה גם את תשובתי על אחדים מדברי הבקורת להרבה יותר קשה מכפי שאתם יכולים לשער.
נאמרו כאן דברי נזיפה, כי ממשלת המנדט מנתה את הנציב העליון החדש מבלי להמלך בדעת הסוכנות היהודית. גם אני יכולתי – והאמינו־נא לי, שאין אני אומר את הדברים רק לשבר את האוזן, כי הן פעמים אחדות אמרתי כי שאלו בדעתנו, ואין זה נעים למסור הודעה שכזו – גם אני יכולתי אילו רציתי, להתהלך כאילו כיסי מלא סודות ולהעמיד פנים כמגלה טפח ומכסה טפחים. זאת לא עשיתי. לפי דעתי מחויבת ממשלת א“י לדבר אחד, לשלוח לא”י נציב עליון הנוטה אהדה לעיקרי המנדט. זאת יכולנו לדרוש וזאת דרשנו. בכל עת ובכל שיחה הצגתי לממשלה את דרישתנו זו. ואולם לדרוש כי הממשלה תשלח לא"י אדם זה או אחר, הרי זה להסיג את גבול זכויותיה הסוברניות של ממשלת המנדט. אין זה נעים, אולם יכולתי להגיד לכם כי במשא ומתן שיש לנו עם הממשלה מדובר לעתים קרובות על עניני אישים, אך אין אנו נוטלים שורה לעצמנו לדרוש דברים, אשר לדעתנו אין הם עומדים על בסיסו המשפטי של המנדט.
יש לי ההכרה המוצקה כי לורד פלומר לא היה מקבל את המשרה, אילו חשב כי הוא יבוא או יכול לבוא לידי ניגוד אל הפוליטיקה הכלולה במנדט. והנני להזהיר אתכם, ביחוד את אלה שילכו מחר שוב לא"י על מנת לעבוד שם, מלערוך השואות כבר בשבועות הראשונים לחיי הממשלה החדשה ולהשתמש בבטויים שיש לגלות בהם פנים שלא כהלכה. עלינו להראות את המכסימום של רצון טוב ביחס לממשלה החדשה ולהמנע מדברים העלולים להזיק לעבודתנו בארץ. ראה ראיתי כיצד אותם האנשים שלא ידעו קודם גבול בבקרתם נגד סמואל, לא יכלו אחר כך למצוא די שבחים בכדי להביע את צערם על לכתו מן הארץ. עצתי לכם: המנעו מהתקפות היסטריות והמנעו משבחים היסטוריים! מתוך יחס נכון וברצינות עליכם להעריך ולהבין את עבודתו של איש כזה.
נאמרה כאן מלה שאני מקבלה ברצון: אין ההנהלה אחראית לעליה הרביעית. ואולם פעולתנו במשך חמש השנים האחרונות היא האחראית לכך שבכלל היתה עליה זו אפשרית.
מר גוטליב נזף בי בגלל הדברים שאמרתי פעם בירושלים על דז’יקה ונאלבקי. דז’יקה ונאלבקי עצמי ובשרי הם, אולם כולנו נעשינו לציונים מתוך שלילת דז’יקה ונאלבקי, ואם גם יודעים אנו להעריך את הכוחות ההיסטוריים הכבירים שנולדו בדזיקה ונאלבקי, הנה הציונות היתה מחוסרת כל ערך בשבילנו, אילו באה להרכין את ראשה לפני הגלות בא"י. הציונות היא מחאה נגד דז’יקה ונאלבקי והדבר היחיד אשר אליו אנו שואפים הוא ליצור בארץ תנאים כאלה, אשר יהפכו את דז’יקה ונאלבקי למה שאנו קוראים ארץ־ישראל.
מר ארלוזורוב מתח בקורת על ההנהלה בדרך כבוד, וכפי שנראה לי, גם מתוך ידידות. הוא ציין את המפלה שנחלנו בג’יניבה. הוא צדק בהוכיחו אותי על זה שבדברי הפתיחה שלי ניסיתי לבאר את המפלה הזו בסבות פורמליות וטכניות. אני מודה כי נשמטה מעיני טעות זו בנאום הפתיחה שלי וכי אולי באמת נתתי מקום לרושם כאילו אני מנמק את הרצאת ועדת המנדטים בג’יניבה בזה שהרצאתנו לא הוגשה בדרך הנכונה או למועד הנכון. אני מצטער שגרמתי לרושם זה ומצהיר שסבות הרבה יותר עמוקות גרמו לכשלון הזה, לא היו ואין עדיין בג’יניבה הבנה מספקת למה שקוראים שם “הדואליזם של המנדט”. ועוד זמן רב ועוד הסברה רבה תדרש, בטרם תוצר ההבנה הדרושה לדברים אלה בג’ניבה ובחוגים המקיפים אותה. ואל נא תשלו את נפשכם בשוא, הבנה זו לא תבוא בשנה או בשלש שנים. זוהי שאלת חנוך עמוקה וקשה, שהיא חלק מעבודתנו הפוליטית. ואולם רוצה אני להעיר, כי עשינו את כל אשר יכלנו כדי לתקן את המעוות. מיניסטר החוץ הבריטי בעצמו ובכבודו עשה את התקון, שהוכנס בפרוטוקול של החלטות האספה הכללית של חבר הלאומים. הנה זהו מה שיכולנו לעשות. אנו יודעים כי אין זה מספיק, וחובתנו לנטוע בחבר הלאומים ובחוגים המקיפים אותו הבנה נכונה ביחס לשאיפותינו.
כונתי העיקרית בדברי היא להסביר כי אין אנו חיים בחלל ריק. אנו חיים בעולם אשר אינו מבין את מצבנו לאשורו ועלינו להתחשב בזאת יום יום. ואולם בטרם אגיע לכך עלי עוד להעיר הערות אחדות.
אני מגיע לדבריו של גרינבוים. מובטחני כי לא יחשוב לפגיעה בכבודו אם אומר כי לא השמיע שום חדש בקונגרס זה, חוץ מדבר אחד אשר איני יודע אם היה זה סתם דרך דבור, או הבעת הכרתו הפנימית. הוא אמר: “חכינו לתוצאות המו”מ בדבר הסוכנות היהודית והתוצאות לא באו". הוא חכה כאילו, כי אבוא בעצמי ואודיע, כי לא עלה בידי דבר, וכי אין עצה ואין תבונה.
הוא שוכח כי בכל ענין הסוכנות הלכנו בדן קונסטיטוציונית, וכי היא אשר הפריעה בעד התקדמותו המהירה. אלמלא ההתנגדות לכל התכנית אשר עליה ניצח גרינבוים בכשרון רב ובהתלהבות, שהיו ראויים למפעל יותר טוב, כי אז אולי הבאנו את דבר הסוכנות לידי גמר עוד לפני שנה, ואז אפשר היה כיום להראות על תוצאות. ואולם אל־נא תהפכו את החרב: קודם אתם מפריעים לענין ואח"כ באים ודורשים תוצאות.
ואולם זה רק אגב אורחא, העיקר הוא כי ישנה כונה לפתות את ההנהלה וביחוד אותי כי ענין הסוכנות נפל לבלי קום, ובהיות שגרינבוים סומך על זה שאני הנני אימפרסיוניסט, מאמין הוא כי יצליח לשכנע אותי כי כל הענין בטל. את עמדתנו בשאלת הסוכנות לא שנינו ולא נשנה, ואנו מקוים להגשים את התכנית בקונגרס זה.
ועתה מלים אחדות על האימפרסיוניזמוס. זה שנות דור שאני עובד יחד עם גרינבוים, ואעפ“י כן אין הוא מכיר אותי, כנראה. מר גרינבוים, אני הנני קשה העורף מכל אדם. זאת הוכחתי בי”א השנים האחרונות. יש שנדמה לכם, שבלונדון, ביחוד בעניני הפוליטיקה, עובדים דרך “קפיצות”. הסבה היא כי מנהיגכם הפוליטי בא תמיד ללונדון רק תוך קפיצה. אילו נתתם למנהיגכם את האפשרות לנהל באמת את העבודה הפוליטית בלונדון, כי אז במשך כ"ד שעות היה חולף רושם זה של אימפרסיוניזם. במצב הנוכחי איש אינו אשם, ועול הוא מצדכם להאשים אותי בו. אני מתאמץ לרכז עבודת שנה בשלשה חדשים ולהכפיל את שנותי ואת ימי, רבות יוכל היהודי לעשות, אולם נבצר ממנו לפרוץ את גדר הזמן והמקום. שמא העלו על דעתם אלה שנזפו בנו על אשר לא ידענו בדבר מנויו של לורד פלומר, כי דוקא בשעה שנידונה שאלה זו, היתה ההנהלה מפוזרת בכל העולם. זוהי הטרגיות של מצבנו. אילו נספו המנהיגים יום אחד באסון רכבת, כי אז למחרתו לא היה מי שימלא את מקומם. יותר מכל מצטער אני על זה.
לא פחות בלתי צודקת היא גערתך, חבר גרינבוים, כי אני או חברי הרסנו את ההסתדרות הציונית. קרא את נאומי ואת כל מה שכתבתי, שאל את האלפים ואת מאות האלף אשר דברתי אליהם. על מה דברתי אליהם אם לא על ציונות, על ציונות מלאה ושלמה בת מאה אחוזים. מעולם לא הצעתי סורוגאטים, ובזה אולי כלול מעט הכח שיש לי. ודוקא בארצות שבהן עבדתי התגברה התנועה הציונית. ודוקא בארצות שיש בהן יחס חיובי לסוכנות, אשר איננה לרצון לך, רמה קרנה של ההסתדרות הציונית: בפולין, בגרמניה, בקנדה, בדרום אפריקה, ובארצות אחרות. ואם כיום באים חבריך הצעירים, אשר מחר אולי לא תכירם גם אתה, ונותנים אותי לבוגד ולמוכר את הציונות, כי אז אני אומר לך שלא מן השמים נפלתי, אלא ברחוב היהודים נולדתי, והנני עצם מעצמה ובשר מבשרה של ההסתדרות הציונית, ואינני יכול לבער מתוכי את הדבר, ממש כשם שאיני יכול לבער את עצמי.
ועוד דבר, מר גרינבוים, והוא האחרון. השתדלת להכניס כאן טרמינולוגיה של פרלמנט, שהנך אחד מחבריו המצוינים, ודברת על “אוגודה”. אם אתה בא לקנטר את ההנהלה הציונית בהתרפסות והשתעבדות, כי אז מעיד אני בך את האנשים אשר אתם נשאנו ונתנו. קרא נא את נאומו של אלנבי בירושלים ומצאת שם תשובה אם פעם חללנו במלה אחת או בתנועת יד את כבודו של העם העברי. היו לפנינו שתי דרכים לנטוע בלב אחרים כבוד אל עצמנו: לעמוד בפוזה, להעמיד פנים של איש־מדינה, להסמך על כוחות־מיסתורין שאינם במציאות, ליצור דמיונות שוא ומדוחים – זאת לא עשינו, במתכוון לא עשינו זאת, כי אילו כך התנהגנו לא כבוד היינו נוטעים אלינו, אלא כשארלאטאַנים היינו בעיני אחרים ולצחוק היינו עושים את עצמנו. אנחנו נסינו ללכת בדרך של מדינאות אחרת, מדינאות המתבססת על רגש הצדק ומכוונת לעורר את הרגש הזה גם בלב אחרים, וזוהי דרך הכבוד האמתי. כל השאר הוא צחצוח פוליטי ודפוסים פוליטיים מקובלים, שאולים מעמים אחרים. אני הנני איפוא מדינאי יהודי, ואתה הוא המתבולל.
לדבריו של בן־גוריון אין לי להעיר הרבה, רק אחת אגיד. הוא ציין בצדק מעין הודיה בדלות כוחנו בנאום הפתיחה שלי. ואולם הודיה זו מכוונת הרבה פחות למעצורים אוביקטיביים שאין לנו שליטה בהם, מאשר לדברים שהם בגדר יכלתנו ואעפ"י כן לא נעשו. הנה תכנית רוטנברג! מה רבות דובר על התכנית זו! באיזה קוצר רוח חכה הקונגרס לטלגרמה מלונדון שצריכה היתה לבשר את מתן הקונצסיה! איזו מאמרים היו נכתבים אילו ניתנה אז הקונצסיה. והנה היא ניתנה ואנו יודעים את חשיבותה וכלום הפקנו ממנה בארבע השנים הללו איזו תועלת שהיא? ואם לא הפקנו כל תועלת, במי תלוי הקולר – בממשלה, בהנהלה, או בתכונתנו אנו שאנו דבקים רק בנוסחאות, אך בהנתן לנו אפשרות, אין אפשרות זאת מנוצלת על ידי העם העברי וההסתדרות הציונית.
אשר לממשלת הפועלים באנגליה, הרי יודע בן־גוריון בודאי, כי הבאנו היטב בחשבון את האפשרויות הכרוכות בה למעננו. כשעבר השלטון לידי ממשלת מקדונלד הייתי הראשון להדגיש איזה שרות שרתו אותנו חברינו משמאל, ואני חושב כי לא טחו עיני ההנהלה מראות זאת. ואשר להתעוררות המזרח, הרי דוקא ההנהלה הנוכחית הכירה בזאת, אולם לעתים קרובות הטיפה לקח על אזנים אטומות.
ז’אן פישר בא עוד פעם להזכירני כי פעם אמר דבר־מה. כתרופה נגד כל הפגעים נראה בעיניו בטולו של הספר הלבן, והוא מציע אפילו רצפט, כיצד יעשה הדבר. את הספר הלבן אפשר להפוך לספר תכול־לבן רק ע"י עבודתנו בארץ. תחבולה אחרת אין, יכולים אתם לאמור, כי רק הנהלה רעה היא זו או ממשלה רעה היא זו – אולם את העובדה לא תשנו.
מרמינסקי התאונן על דברים רבים, קצתם נכונים, קצתם מוגזמים. אני מודה בלי עקיפין, כי פקודת העליה אינה אידיאלית ואולם אם נבוא לבחנה בלי פניות מפלגתיות, נמצא מדה ידועה של התקדמות לעומת הפקודות הקודמות. הנה נותנת לנו הפקודה החדשה קונטרולה הרבה יותר גדולה על העליה, על חלוקת הסרטיפיקטים. אין זה רב, עלינו לדרוש הרבה יותר, אעפ“י כן זהו מכסימום שיכולנו להשיג כיום. אם אתה בא ומודיע כי מספר רב של עולים הושב על עקביו, הרי יוצר אתה רושם שאינו מתאים לעובדות. השנה הוחזרו עולים רק בחצי אחוז למאה יותר מאשתקד – 3.3 אחוזים לעומת 2.8 מאשתקד. אנו נלחמים על כל נפש ונפש וברוב המקרים אנו מנצחים, ואולם לפעמים ישנה פגיעה פורמלית בחוקים. ב־50 למאה מן המקרים שבהם נגזר על העולים לשוב, הגזרה נתבטלה אך נכון הדבר, כי לפעמים נראית כוונה להשיב אנשים שהכל אצלם כשורה, ועל זה מצטרף אני למרמינסקי במחאה חריפה. עוד דבר אמר מרמינסקי, שבזה הוא תמים דעה עם הנואם האחרון, ז’בוטינסקי: “הממשלה האנגלית בונה לה בא”י עמדה אסטרטגית, מבלי אשר אנחנו המנוצלים לשם זה נקבל דבר מה השקול כנגדו”. איני יודע אם זה היה פירוש דבריו של מרמינסקי, גם אם לא התכוון לכך, הרי מימרא היא בקונגרסים הציוניים כי “האימפריה הבריטית אינה יכולה להתקיים מבלעדינו, אנגליה זקוקה לנו לבצור עמדתה האסטרטגית ועל כן שוטה אתה שמכרתנו בעד נזיד עדשים”. נתבונן נא בפוליטיקה זו של “תן לי ואתן לך”.
אפשר כי נכון הדבר כי הפוליטיקה הבריטית זקוקה לנו, אולם לע“ע לא כל אלה הקובעים את הפוליטיקה הבריטית יודעים זאת למדי. אנו משתדלים להסביר להם את הענין, לפעמים מצליח הדבר בידינו, אך לפעמים חשובים בעיניהם מלטה וגיברלטר מא”י. ישנה אסכולה של מומחים צבאיים – ועליכם לדעת כי גם לאנגליה יש מומחים צבאיים ממש כמו שישנם אצלנו בקונגרס – הטוענת כי אין כל צורך בא“י להגנת האימפריה הבריטית. ישנה עוד אסכולה האומרת, כי אמנם כן, יש ערך לעמדה שבא”י אולם עמדה זו היתה חשובה שבעתים בלי יהודים ובלי המנדט, והנה אסכולה זו הגישה לראש המיניסטרים של הממשלה האנגלית – ולא לנשיא ההסתדרות הציונית – אגרת בשאלה זו החתומה ע"י 125 חברים של הקונגרס שלהם, ז. א. של הפרלמנט הבריטי. ואם מצד אחד עומדות 125 חתימות אלו ומצד שני חות דעתה של ההסתדרות הציונית בתור מומחית לעניני צבא, כי אז בשאלותיה הצבאיות של האימפריה הבריטית משקלן של 125 דעות גדול אולי יותר מדעתו של הקונגרס הציוני, עצתי אמונה לכם, אל־נא תבנו את הפוליטיקה שלכם על דעת עצמכם בשאלות אלו, ואל נא תתערבו בכלל בעניניה הצבאיים של האימפריה הבריטית.
החשיבות הרבה שישנה לנו ולעבודתנו לגבי אנגליה היא ממין אחר לגמרי. דוקא מדינה כבריטניה תחשוב לה פעם לצדקה רבה, כי נסתה לפתור שאלה שהיתה סמל העול בעולם. זהו ערך אסטרטגי שאינו מתבטא בחילות ואינו בא לידי גלוי בפרלמנטים, ואולם חשיבותו העצומה היא לאורך ימים. זאת מאשרים דבריו של מדינאי אנגלי רם המעלה, אשר אמר לי פעם: „אילו היום דרשת את הצהרת בלפור, לא היית מקבלה, ואולי בעוד עשרים שנה יתגאה העם האנגלי במה שעשה“. וזהו מובנו העמוק של יחסנו אל אנגליה, לא אל אנגליה של “מורנינג פוסט” ולא אל אנגליה אשר תפיק תועלת אסטראטגית מהצהרת בלפור, כי אם אל אנגליה של בלפור ושל לויד ג’ורג' ושל מקדונלד, אנגליה זו תעריך את א”י הבנוּיה ואת התרומה שתרמה האימפריה הבריטית לשם פתרון שאלה קשה. שהיא ככתם קלון בחיי האנושיות. אלה הם ערכים אשר רק בעתיד יבואו לידי גלויים המלא
והנה בזה לפי הכרתי העמוקה טבועה טעותו היסודית של ז’בוטינסקי. לא אגיד מחמאות לז’בוטינסקי. שלשום הוא נשא כאן נאום מזהיר מבחינת אמנות הניצוח. ואולם יכול אדם להתחיל בזה ששנים ושנים הם חמשה ולהסיק מזה מערכת מסקנות על טהרת ההגיון. אבל שנים ושנים אינם חמשה! וזוהי הטעות שלא השגיח בה ז’בוטינסקי. מה שאמר חל בדיוק מצוין על ארץ כרודיזיה למשל. רודיזיה היתה ארץ פנויה, לא היו לה אוכלוסים משלה, לא היתה זו ארץ עמוסת מסורת כבירה, העומדת במרכז זרמים היסטוריים אדירים. זוהי ארץ שבה צריך היה להשקיע הון, ובאו אנשים והשקיעו את ההון, ומצאו שם כברות אדמה רחבות חסרות בעלים, ועל יסוד זה אפשר היה לקבל מלוה. וססיל רודס קבל את המלוה והקים טרוסט גדול וחברת צ’ארטר, והנה כיום נמנית רודיזיה בין קהל המדינות. ואילו היתה א“י רודיזיה, כי אז לא היה לז’בוטינסקי צורך להתוכח עם ההנהלה. אולם א”י איננה רודיזיה. שוב עוברת אגדה ברחוב היהודי, כי בא“י ישנו שטח עצום של קרקעות מדינה. בכל הארץ ישנם 900,000 דונם קרקעות־מדינה רשומים. מה שאינו רשום הנו לפעמים כל כך רע עד כי אין כדאי להוציא כספים למדידתו, מ־900.000 דונם אלה נתחלקו 600.000 בחבל בית־שאן. זה היה מעשה לא נכון. בודאי זה נעשה מבלי לשים לב לעניננו. ובכן נותרו כיום 300.000 דונם של קרקעות מדינה ובטוח אני, כי ז’בוטינסקי לא יוכל לבנות את פתרון שאלת היהודים על 300.000 דונם אלה. נוסף על קרקעות מדינה אלה ישנה עוד אדמת מחלול. זוהי אדמה שלאחר שלא עובדה שלש שנים רצופות היא עוברת אוטומטית לרשות הממשלה. לאחר גמר עריכת פנקסי האחוזה בא”י יתברר, כי פה ושם ישנם שטחים בני 30.000 עד 50,000 דונם, אשר בדרך משפט יעברו לרשות הממשלה. אנחנו נעמוד תמיד על כך כי קרקעות אלה, במדה שהם מסוגלים לעיבוד, יועמדו ברשותה של הסוכנות היהודית. ואולם אני מעיר את אזניכם כי כבר היו עובדות שהציעו לנו שטחים די רחבים, פעם 10.000 דונם ופעם, כמדומני, 40.000 דונם, ואולם, מתברר כי יותר זול יהיה לקנות אדמה טובה מאשר לקבל אדמה זו במחיר נמוך ולהשקיע כסף יהודי בטרשים וחולות. הנכם רואים: בקרקעות אלו אפשר להתנצח לפני הקונגרס אך לא לפני הממשלה.
ישנם עוד שטחים אשר אותם נצטרך לקנות בכספנו, אם נאבה ואם נמאן. דרך אחרת אין. היתה יכולה להיות עוד דרך, והיא לצמצם את אחוזות הפלחים, המעבדים, כידוע, רק שליש אדמה בכל שנה ומובירים שני שלישים, ואולם זאת יכולנו לעשות רק אילו הבאנו את הפלחים לידי כך, שיעבדו את אדמתן על פי אותן השיטות האינטנסיביות שאנו אחזנו בהן. אחרת לא תוכל הממשלה לפעול בכוון זה, ואולת תהיה לדרוש זאת ממנה. הרי אין דרך אחרת זולתי הדרך המרה הזאת, לקנות ולגאול את אדמת א"י בממונם של ישראל. אם אתם מתייחסים לדבר ברצינות, כי אז תעשו זאת בעצמכם ואם אינכם מתיחסים לדבר ברצינות, כי אז תדרשו מהממשלה האנגלית כי היא תעשה זאת למענכם. ואיזו תוצאות יכולות להיות לדבר, מוכיח דוקא מרד הדרוזים, אשר ז’בוטינסקי הביאו לראיה. 50,000 איש, הרתוקים לאדמתם, נועזו להתיצב לפני מדינה אדירה כצרפת. ומה שצרפת לא תרשה לעצמה לא תעשה גם שום ממשלה אנגלית. ואולם הדבורים על אפשרויותינו גורמים נזק רב לפוליטיקה שלנו. פוליטיקה היא – לרצות להשיג דבר אשר אפשר להגן עליו כעל דרישה צודקת לפני מצפון הצבור.
לא אכנס בויכוח עם ז’בוטינסקי על מכסי מגן וכיוצא בהם. אין אני מבין בזה כלום. ונראה לי, כי מוטב היה גם לז’בוטינסקי שלא לעשות את שאלת המכס ליסודה של השקפת עולם. אני בא ממנשסטר, ערש המסחר החפשי. שם נידונה שאלה זו זה דורות. ואעפ“י כן לא נפתרה השאלה מן הצד המדעי והטכני. אפשר שלטובתנו היה הדבר אילו הנהיגו מכס מגן באילו ענפים, ואז עלינו להשתדל להשיג זאת. אני מתאר לעצמי כי מומחים שידונו עם הממשלה על פרטי המכס סופם למצוא מסלות לדבריהם והכל יתפתח לאט לאט ובדרך אורגנית, כשרק תהיה תעשייה בארץ. ואולם תעשיתנו היא רק בת י”ח חודש. הייתי מבין אילו בא ז’בוטינסקי ודרש מפעלים שהם יסוד מוסד למשק המדינה – נמל, חשמל, וכ'. ואולם דוקא מכס מגן כבסיס לדרישותינו הפוליטיות, לתכנית שלמה נראה בעיני להפרזה יתירה.
ועתה מלים אחדות על המלוה. מראש אומר: לפי דעתי, המלוה הנו אפשרי מהבחינה הפוליטית. זוהי שאלה פוליטית מן המדרגה הראשונה. לדעתי, עלינו לעשות התאמצות להשגת המלוה כהתאמצות שעשינו לשם הצהרת בלפור. הדבר ידרוש הכנה אטית ושיטתית, אך תנאי אחד לדבר – אם חושב מי שהוא בקונגרס כי המלוה יבוא פעם במקום קרן־היסוד כי אז נכונה לו אכזבה מרה. דוקא למען יושג המלוה, צריכות הכנסותיה של קרן־היסוד לעלות מיום ליום, והוא הדין בקרן הקיימת. אין זו הנחה תיאוריטית. כבר לפני שנתים – ועלי להגיד לז’בוטינסקי כי כל הדברים האלה אינם אמריקה שהיום גלוה, כי זה שנים שאנו מנפצים את ראשינו אל סלע ארץ־ישראל – עשיתי על־פי החלטת האכסקוטיבה צעד של נסיון. הלכתי לאחד מאילי־הממון האנגלים, אשר דעתו נשמעת שמתי לפניו את טבלאות ההכנסה של קרן־היסוד וקרן־הקיימת ואמרתי: אין אנו מדינה ואין ביכלתנו לתת ערובה ממשלתית; אנו הננו הסתדרות הבנויה על התנדבות, אנו עושים בארץ־ישראל בתנאים כאלה וכאלה עבודה כזו וכזו. באותם הימים היו בארץ 2000 מחוסרי־עבודה. ציינתי את העובדה ואמרתי כי סבת הדבר היא שאין לנו די כסף. הכנסותינו תגדלנה. כמה, שאלתיו, היית מלוה לנו, “למען עיני היפות”? ותשובתו היתה: מ־100.000 עד 150.000 פונט. אז הלכתי הביתה ואמרתי לעצמי, כי כאשר תרבינה ההכנסות של קרנותינו, כשיחלוף חוסר העבודה, כשנוכיח כי עבודתנו הולכת וגדלה, כי אז גם יכולת האשראי המוסרי שלנו תגדל ותגיע עד לחצי מיליון, למיליון, לשני מיליונים. ידעתי, מלבד, היכולת המוסרית דרוש עוד דבר, ערובות, אך גם אלה תמצאנה רק לכשנגדיל את פעולותינו אנו. אנו נתעסק ברצינות בשאלת המלוה, ואני מאמין כי בעבודה של שנה עד שלוש שנים אצל הממשלה, חבר הלאומים ומוסדות אחרים יוצר מצב־רוח הדרוש כדי לאפשר את הגשמת הדבר, בתנאי שהכנסות ההון הלאומי שלנו תגדלנה משנה לשנה.
ובכן אין אני רואה דרך אחרת מזו שהלכנו בה עד כה. לא נועיל דבר אם נלחץ על הממשלה האנגלית, אם נוציא 50,000 יהודים לתהלוכה ברחובות ווייטשפל ואם נשלח כתבי־תלונה לחבר־הלאומים. אילו בא ז’בוטינסקי כיום בשם ההסתדרות הציונית לנסח את דרישותיו אל הממשלה האנגלית, כי אז היה מקבל תשובה כזו בערך: “לקחנו על עצמנו חובה קשה ואנו מתאמצים למלאה ככל אשר נוכל, מבלי לפגוע בעניניהם הצודקים של אחרים. אנו הולכים אחרי הלחץ הביולוגי, אנו מותרים לגידול האורגני של א”י. אם העליה עלתה מ־600 עד 3000 לחודש, אין אנו מפריעים. אם עוד תוסיף לגדול, טוב. אך כל אלה בתנאי שגידול אורגני זה לא יועמד בסכנה על־ידי לחץ חיצוני מיכני, אשר תעשה לנו את הנהלת הארץ לבלתי אפשרית".
אני מודה כי דוקא מתוך התרשמות פוליטית, מר גרינבוים, אפשר לעשות רושם על מיניסטר או פקיד זה או אחר, ברוח נאום מוצלח או הפגנה. אולם רושם זה יהיה כהרף עין, הוא יחלוף ואחריו תבוא הריאקציה, אשר פעולתה תהיה קיימת לתמיד. פעם עזרתי לז’בוטינסקי להקים את הלגיון – למרות רצון ידידי. כיום הזה הייתי חושב את הדרישה לא רק לחסרת תועלת אלא גם למזיקה. ישועתנו תבוא ממקום אחר. בידידות אמתית ובעבודה משותפת עם הערבים עלינו לפתוח את המזרח הקרוב לפני היזמה היהודית; ארץ ישראל צריכה להבנות מבלי אשר נפגע כחוט השערה בעניניהם הצודקים של הערבים. אסור לקונגרס הציוני להסתפק בנוסחאות מופשטות. עליו להכיר באמת כי ארץ־ישראל אינה רודיזיה, אלא שם נמצאים 600,000 ערבים אשר לגבי רגש הצדק של העולם יש להם ממש אותה הזכות להיות בארץ־ישראל כמו שיש לנו להקים את ביתנו הלאומי. כל עוד לא חדרה ההכרה הזאת בבשרנו ובדמנו, עוד תוסיפו לבקש אמצעי שכרון מלאכותיים ותתפעלו מחזיון העתידות – והיהודים שלנו, הנתונים בצרה, עושים זאת ברצון – ואולם הם יראו את העתיד באור כוזב. רק אם בדרך זו נלך, יש לנו תקוה לאמון הדרוש לנו כדי לקבל ברשותנו את החלל הריק שישנו בארץ לשם התרחבותנו הביולוגית. דרך קשה היא זו, הדרך אשר הטובים בינינו הולכים בה בעמל רב. עלינו לקחת את ארץ־ישראל כמו שהיא על החולות והסלעים, על הערבים והיהודים כאשר הם. זוהי עבודתנו. כל השאר – מעשה להטים.
למורת רוח רבה היה לי הדבר, כי מעל במה זו נשמעה המלה “קעסט־קינדער”. במשך כמה שנים עוררתם בתעמולתכם, מימין כמשמאל, את החלוץ ללכת לקראת מסירות נפש. הוא שח לארץ תחת משא שירי ההלל. מה זה קרה בקונגרס הי“ד, כי הפכו אותו ל”קעסט־קינד“? נכון, ישנם גרעונות במאזני הקבוצות ומושבי־העובדים. אך כשאתם מרבים כל כך לדבר עליהם אל נא תשכחו דבר אחד: ישנו הון בלתי נראה, אשר לא קרן־היסוד משקיעתו, ישנה עבודה מעבר לגבולות היכולת, מרץ יתיר, רעב ומלריה – אלה הם סעיפים שאינם מופיעים בתקציב. חלילה לכם לשכוח את הדברים האלה. אני מודה כי למען העליה הרביעית צריך להעשות כל מה שרק אפשר. זה שנים שאני תומך בתכניתו של סוסקין. שמחתי כשהודיע הלפרין, כי הוא רואה אפשרות ליסד בנק לתעשיה. כל מה שדרוש כדי להפוך את העולים ליסוד פרודוקטיבי בארץ צריך להעשות. אולם מכאיב הדבר, כשבאים לאחר י”ח שנות עבודה של אדם כרופין ואומרים: “כל מה שעשית לא יצלח, הנה בידי תרופה חדשה”. אלה הם הדברים הניתנים להחתך רק עפ"י נסיון ואוי לנסיון כשהוא נעשה נושא לצרופי כוחות מפלגתיים.
דומני, כי ארלוזורוב היה זה שאמר, כי עלינו לעשות הכל כדי לשמור את כוחותיו של הרברט סמואל לשרות הציונות. הוא אמר את הדברים שהיו בלבי, אולם גם זה יקום ויהיה רק אז כשלא נעשה את סמואל למטרה של מלחמת מפלגות. הוא יבוא אלינו, ולאחר שינוח כשנה, כפי שהוא מתכונן לעשות, הוא יתפוס בשורותינו את המקום הראוי לו. אני צריך לומר לכם כי אני מעריכו כערכו הרם ומחשיב את עבודתו בדיוק כמו כל איש זולתי, אולם אני יודע גם להתיצב כנגדו כשדרוש הדבר. הוא יבוא אלינו ואל נכביד את דרכו ע"י הזמנות מתוקות יותר מדי.
עוד מלה על הסוכנות היהודית. שני נימוקים הניעו אותי לעלות על הדרך הקשה הזאת, נימוק כספי ונימוק פוליטי. אני בטוח כי עבודתנו תקל לכשיהיה לנו באמת סמל של יהדות מאוחדת לשם בנין הארץ. עם כל מפעלותיהן הנפלאים של הקרנות שלנו, אין הכנסותיהן עולות בד בבד עם צרכינו. זוהי עובדה פשוטה אשר הביאתני לידי מסקנותי. מאז לא שונה ולא כלום. תקציבנו הנוכחי יוכיח שוב את הדבר. העלייה הרביעית, סוסקין, רוטנברג, הבנק לתעשיה, כל אלה יעלו בכסף. אמנם הכנסות קה"י בפולין עלו מ־ 40.000 עד ל־ 60.000 פונט. עובדה זו מעודדת ויודע אני כי החבר גרינבוים סייע לכך בהרבה. אולם אין זה די.
זה אחת־עשרה שנה שאני מתאמץ באמונה יחד עם חברי ליצור שיטות של מדינאות עברית. מה שהיה קודם לכן היתה שתדלנות. שתדלן הוא זה הדורש דבר מה מבלי שיהיה לו הבטחון כי הוא יוכל להגשים את הדבר, ואשר אין בידו להציע גמול בעד מה שהוא דורש. אנחנו השתדלנו לנטוע בלב המדינאים האירופאים והאמריקאים, ביחוד בלב הנשיא וילסון המנוח, את אותו רגש הצדק החי בנו, ואשר הוא המניע העיקרי בחיינו. היה זה זמן, שרגש הצדק הזה היה מובן למדינאים: ימי המלחמה. היה זה רגע שאותו הצדק היה דרוש להם כשם שהיו דרושים להם חמרים מפוצצים. י“ד הסעיפים היו בבחינת מכשיר מלחמה. אחרי כן באה עת ההתפכחות והקור שלאחר המלחמה, עם עולם שבור ורצוץ ויהדות שבורה ורצוצה, ואז באה הריאקציה. י”ד הסעיפים נשכחו לפי שעה עם מותו של וילסון. ואולם וילסון לאחר מותו חזק הוא מוילסון בסוף חייו. ועוד יבוא זמן בו ישוב ויחיה רגש הצדק הזה. ואז נוכל שנית לערוך הסתערות. עד אז עלינו ללכת בדרכנו הקשה, כי אין “דרך המלך” לארץ־ישראל.
נאומים בארץ־ישראל
מאתחיים ויצמן
א 1
קבלו את ברכותי לבקורכם ותודתי נתונה לה' רשדי ביי שהואיל לדבר טובות על בתי־הספר שלנו, שניתנה לכם ההזדמנות לראותם. עלי להעיר, שאנו יודעים היטב ששיטת בתי־הספר שלנו רחוקה עדיין משלימות. עוד יש בה הרבה נקודות חלשות ושגיאות, שרק הזמן והנסיון יתקנו אותן. דברים אלה אני יכול לומר גם ביחס לשאר ענפי עבודתנו בארץ זו. ודאי היתה לכם ההזדמנות להתבונן מקרוב גם למפעלים אחרים שלנו בארץ. אנו עוסקים עתה בפרובלימה שלפי דעתי אין לה תקדים בכל היסטוריה האנושית כולה. עם המפוזר ברחבי התבל, קרוע מארצו ומתקיים בעיקר ממלאכות עיר, מדבר בכל לשונות העולם, חי בכל התרבויות ובכל התנאים והמצבים הפוליטיים – עם זה מנסה לרכז את חייו ופעולותיו בארץ, שלא היה בה זה שנות אלפים, לדובב את שפתו העתיקה, להחיות קרקע חול, להפוך סלעים לאדמה פוריה, בלי נהרות כנילוס, אלא רק בנחל קטן כירדן. את החוסר במים אנו מוכנים להשלים בנחלי זיעה ועבודה ואמונה חזקה שאנו עושים דבר נכון וישר. אין לנו כל אשליות, זוהי עבודה קשה מאוד. עוד רבים מבין הרואים את עבודתנו חושבים שאנו עסוקים בעבודת נסיון, מהם המביטים על עבודתנו ביחס של רצון, ומהם – מוטב שלא אביע את השקפותיהם. אולם בשבילנו היהודים – כאכר, כאמן, וכאיש המדע – בשבילנו עבודה זו אינה נסיון ולא היתה כזאת מעולם. אנו מאמצים את כוחותינו לעשות דבר טוב ושלם. לא נסיון הוא זה אלא הגשמת יעוד בחיים. זוהי עבודה הנובעת מנפש העם שרוצה להגיע אל יעודו. אילו העמדנו את הכל על בסיס של הגיון, כי אז היינו עומדים בפני שאלות רבות. בהגיון בלבד קשה גם לבאר מדוע קיימים עוד יהודים בעולם. מנקודת ראות הגיונית אין ביאור לתופעה זו של יהודים חיים וקיימים, מאחר שבכל מקום קמו עליהם להכריתם. היו זמנים ברוסיה שאילו היו היהודים מסכימים להבטל ולעבור מן העולם בתור אומה ישראלית, היה זה יותר מועיל להם מאשר להפוך את הירדן לנילוס. לפי מצבים כאלה ואחרים היו צריכים היהודים להעלם זה כבר מן העולם, אבל הם לא נעלמו וחיים ושואפים ומקווים שיבוא יום ויעודם יתגשם. מה שראיתם אתם זוהי רק התחלה, זה רק צעד נסיוני הבא לידי גלוי בהתישבות ובחנוך; אותם הילדים שהגישו לכם זרי פרחים, דברו אליכם בלשון שלא דברו בה הוריהם.
אין זו פוליטיקה, רבותי. זהו דבר ההופך שנאה פוליטית לידידות פוליטית. אנו שמחים ומאושרים שראיתם את עבודתנו מקרוב. אתם נמצאים במצרים במצב מאושר יותר, כי יצאתם כבר מחתולי הנסיון והתבססתם. אנו רק מתחילים עכשיו ועל כגון זה אומרים הצרפתים: “רק הצעד הראשון הוא הקשה”, ואם הצעד הראשון הוא צעד נכון, גם אלה הבאים אחריו יהיו מוצלחים. על שכם בני דורנו הוטלה העבודה הקשה הזאת – לעשות את הצעד הראשון הגדול.
שמחים אנו על בקורכם ומתגאים במורינו, שהם היו המתחילים בדבר לבקרכם במקומכם, לבקר מורים מושלמים בארץ מושלמית גדולה. איננו מעלימים עין מזה שדברים רבים עדיין מפרידים בינינו, אולם מאמינים אנו שהרחק נרחיקם ותועלת מרובה להתקרבות זו יביאו לנו בקורים כאלה, שבהם נראה האחד את פעולותיו ועבודתו של השני.
בתיוּרכם בארץ שמעתם בודאי את המלה “שלום” שבה לווכם ופגשוכם. מלה זו פירושה “סלאם” בשפתכם. מה שאנו מנסים לעשות כאן זוהי עבודה של שלום שאף אתם עושים זאת בארצכם.
ב 2
זו לא הפעם הראשונה שנפל בחלקי להיות בארץ־ישראל בימי משבר, כי הרי בכלל רק רגעי שמחה מעטים נפלו בחלקם של מנהיגי ההסתדרות הציונית במשך עשר השנים האחרונות של העבודה הגדולה אשר אנו עוסקים בה. כמעט שהסכנתי להביט על משבר כעל מצב נורמלי ועל מצב נורמלי כעל משבר. אולם יחד עם זה חייב אני להגיד, שאם מוטלת החובה על המנהיג כמו גם על הצבור להסתכל בעיניים פקוחות אל המשבר, לפגשו באחריות גדולה, ולהתבונן היטב אל הסיבות שגרמו לו, הרי מצד שני מוטלת החובה עלינו גם לבלי להגזים ולא לאבד את כחותינו בקובלנות ובהתמרמרות בלבד. עלינו להתחשב עם המצב כמו עם הופעה טבעית, שבאה אחרי עלייה גדולה.
כשתביטו לאחור ותשאלו את עצמכם, אם קוינו שיבוא יום ויכנסו לארץ־ישראל בשנה אחת יותר משלשים וחמשה אלף איש, אז תבינו כי התוצאות הנורמליות של עליה גדולה לארץ קטנה שכוח הקליטה שלה מוגבל, יכולות להיות או משבר או צמצומה של העליה.
אנו משתדלים כולנו עתה בכל כוחותינו לעבור את המשבר הזה, ליצור אפשרות לפועלים מחוסרי העבודה להמשיך את עבודתם, אבל עליכם ועלינו לדעת שלפעמים הדברים אינם תלויים בנו. על ההנהלה הציונית מוטלות כל החובות שמוטלות על ממלכה, מבלי שיהיו לנו הזכות והכוח של ממלכה: הטלת מסים. מאשימים אותנו ומבקרים אותנו, אבל אין משלמים לנו את המסים שבעזרתם נוכל להוציא לפועל את עבודתנו. אנו מקבלים את החובה באהבה רבה בתקוה חזקה שיבוא יום, ואולי אינו כל כך רחוק כפי שרגילים לחשוב, שתהיה גם להנהלה שלכם הזכות, הכוח והמשמעת הנחוצים בכדי לנהל עבודה גדולה.
ההסתדרות הציונית החליטה להתחיל בחודש אייר בפעולה להגברת ההסתדרות. לא פעם אמרו עלי שהנני מתנקש בהסתדרות ושבתכנית להרחבת הסוכנות העברית העמדתי בסכנה את ההסתדרות הציונית. דבר זה אינו נכון ואינו רצוי. תמיד התחשבתי ואתחשב עם ההסתדרות הציונית כמו עם החלוץ של התנועה העברית, שבחלקה נופל התפקיד להראות את הדרך לאחרים שילכו בה, וסוף סוף יבוא הזמן וההסתדרות תמשוך את לבות כל הצבור העברי באשר הוא שם, למען יסייע לבנין הארץ. אם אדיריה ועשיריה של אמריקה עוסקים כעת בהתישבות בקרים ובאבנטורות פוליטיות אחרות, אני מאמין שבכוח שאנו יוצרים כאן נכריח את האנשים האלה ונאלץ אותם שיבואו לעבוד אתנו, ולא בתנאים שיציגו הם לנו, אלא באותם התנאים שאנו עובדים בהם. על יסוד זה תבנה, לדעתי, הסוכנות, אם לא היום אז מחר. אני מקוה שבנסיעתי הקרובה לאמריקה יעלה בידי לבצע את הרחבת הגבולין. זוהי התכנית. וכל השאר שאנו שומעים לעתים מצדדים שונים בתוך ההסתדרות הציונית, איננו אלא פולמוס, והוא לא יעזור לנו להתגבר על המצב הקשה שבו אנו נתונים.
כשעוברים בארץ רואים עכשיו נקודות חדשות, רואים חומר אנושי שאולי אין כמוהו בעולם, שבו צפונה אנרגיה כבירה המחכה לפעולות. אולם לשם זה נחוצים אמצעים הרבה יותר גדולים מהתקציב הקטן שלנו. נחוצות לנו קרקעות, התישבות, תעשיה, תרבות. כל מה שבראנו הוא רק גרעינים, רק התחלה. העולם הציוני נותן מה שהוא נותן ותפקידי הוא ללכת אל הגולה ולהגיד ליהודיה: בואו אלינו, השתתפו בעבודתנו, כי הראינו לעולם כולו שארץ־ישראל יכולה להבנות על ידי יהודים.
גם היום וגם תמול נפגשתי בקברניטים של אותה צרפת. שרק לפני שנה התיחסו בספקנות צרפתית אל כל פעולותינו בארץ. ראשי צרפת זו עברו בעמק יזרעאל וראו את הנקודות הישוביות שנוצרו שם. הן עשו עליהם רושם כה כביר עד שאמרו לי: “מי יתן ויהיו ציונים גם בסוריה”. זה מראה, שמלבד ערכה לעצמה יש כוח תעמולה רב בעבודתנו.
מטרתי עתה היא להכפיל ולשלש את העבודה. רצוני הוא כי כאשר יעברו אנשים בעמק יראו בו אלפי עובדים, יערות, מושבות ובתי ספר למכביר, שלא ימצא אף שטח אחד בארץ ישראל שלא תהיה בו תנועה של העובד העברי. כדי להגיע לכל זה נחוצה לנו התאמצות יותר גדולה, נחוצה הרחבת המסגרת שלנו – התגברות ההסתדרות הציונית.
עוד שלושה ימים נשארו לי לבלות בארץ. מקלי ותרמילי מוכנים, ואני אצא שוב אל הגולה ואדבר על לבות האנשים שיבינו מה שנעשה פה ויכינו את עצמם לעשות הרבה והרבה יותר ממה שהם עושים.
אסיים בברכה שכאשר נתראה שוב בחיפה נראה את כל המפרץ הגדול המשתרע לנגד עינינו מעובד ומיושב כולו, הומה ושוקק מפועלים עברים המחזירים אותנו לתחיה.
(“הארץ”)
ג 3
אחריות רבה היא לדבר פה על מצב תנועתנו. כולנו זוכרים עדיין את היום הגדול שעבר עלינו במקום הזה, כשאותו ישיש אוהב עמנו היה בתוכנו. עתה נשתנה המצב בהרבה. במזרח אירופה פרץ משבר שהפסיק כמעט את הזרם המעלה גלים לארץ, וגורל הבית־הלאומי הצעיר קשור עם מצב המונינו בגולה כאותו ברומטר העולה ויורד לפי מזג האויר. אולם עלינו להבדיל בין הגורמים שמקורם בארץ גופה ובין אלה שמקורם במצבה ותנאיה של הגולה. יש שהעם אינו מבדיל בין צרה לצרה ומיחס לארץ את אשר אין בה ואשר לא באשמתה הוא.
עלינו להזהר מאופטימיזם מיותר וגם לא להבהל מפני תקופה קשה כזו שעוברת עלינו כיום. היא אינה הראשונה והיא גם לא האחרונה. בגורלנו נפל חלק קשה מאוד, ואם רוצים אנו להשאר נאמנים לגורל ההיסטורי הזה – אל נתאונן! נקבל באומץ גם את הרע.
השאלה העומדת לפנינו היא שאלת הטמפו. יש חושבים כי אל המטרה צריך לרוץ. ולי אומר האינסטינקט העממי שאין אני רשאי לרוץ כשרגלי עדיין בצקה. עלי ללכת לאטי, לאסוף כוחות לשעת כושר שתבוא, ואחרי כן להחיש צעד. אדם העולה במעלה ההר, אל יביט לפסגה, אלא לאחוריו, על הדרך שעבר כבר. המצב הפוליטי מלא קשיים ומכשולים. אבל אנגליה רכשה לה את עמדתה בעולם ע"י זה שלמדה לחכות, ואנו רוצים שבמשך 8 שנות השותפות שלנו תלמד היא את כל העצבנות והזריזות שלנו, בעוד שאת אטיוּתה היא לא למדנו. כשנלמד שנינו – יקל לנו.
הפרלמנט האנגלי, אנשים מטפוסו של בלפור, אלה יוצרי הציביליזציה האנגלית, הם יבינו לנו ויעזרו לנו בהגשמת שאיפתנו. בהם אנו בטוחים ומהם נדרוש ולא מאיזה פקידים קטנים כאן, העושים אולי איזה מעשים שלא כרוחנו. לא במאמרים החריפים והארוכים, בעברית וגם ברוסית, לא במחאות, כי אם רק במעשים ובמרץ נעשה את דרכנו הקשה.
קראתם בודאי מה שאמר הנציב של סוריה. מכיר אני את האדם הזה מזמן עבודתנו הקשה בפאריס. יחסו לעבודתנו היה יחס של ספק, ועכשיו אך ראה מעט ממעשינו בארץ ושינה את דעתו תכלית שינוּי. ולא עוד, אלא שהוא מוכן להשפיע בכוון זה בחוגים רבים. איני יודע אם זהו נצחון יותר קטן או יותר גדול מהכנסת ארבעה שוטרים יהודים לגדוד. אם נמוד את מידת השפעתנו לא לפי הפקידים שנתקבלו, כי אם לפי השפעתנו על חבר הלאומים והממשלה בלונדון, אזי מאמין אני, – ואני האיש שיכול לראות זאת – כי צעדנו קדימה. תקראו מה שכותבים עלינו עתה באנגליה ובצרפת, באיטליה ובגרמניה, ותדעו שהתקדמנו. עתה ברור לכל, כי זה שאנו עושים כאן איננו נסיון, כי אם התחלת הקץ. ע"י היהודים יהפכו סלעי ציון לתרבות שתהיה למופת עולם.
לא לנחם רצוני. אבל נזכור את ההבדל בין דברים שהם סו“ס קטנים ובין דברים שהם נצחיים. אנו נגיש את טענותינו, בידיעת הממשלה, אל חבר הלאומים – בעניני החנוך, הקרקע, שרות הבריאות וכו'. אבל יש המיעצים לאחוז באמצעים אחרונים. אסיפות מחאה של אלפים או עשרת אלפים איש הן כמעט האמצעי האחרון שלנו, ואם הן תעבורנה בלי התוצאה המקוּוה – אזי השתמשתם בנשק כה חשוב לבטלה, כי אסיפה רביעית וחמישית ערכה אינה ולא כלום. עדיין לא הגיע הזמן לאמצעים כאלה, נקוה שגם לא יבוא. והוא הדין לגבי הבאת טענותינו לפני הפרלמנט הבריטי. ארץ־ישראל עומדת במרכז חיינו. אולם בעולם ובאנגליה יש עוד ענינים, עלינו לזכור זאת בבואנו אל העולם הגדול והקר. א”י הקדושה או השקט בהודו – איזו שאלה תכריע באנגליה? אנו מאבדים את חוש הפרופורציה, ובתור עם עתיק עלינו להשמר מזה.
מתי ישתנה המצב? על זה קשה לענות. אבל כל צעד בהתישבות והגדלת מספר העובדים מגדיל את כוחנו. עם כל קשי המצב הפוליטי – יש לאל ידינו להגשים את כל התכנית שאנו מאמינים בה. ואם אין אנו עושים זאת – לא רק הממשלה גורמת לכך. היא אינה מקילה עלינו את התפקיד, אולם גם לנו עדיין אין די כוח ומרץ. ידוע שישנה קרקע בכל פנות הארץ המחכה להתישבות. אשמת העם היא שלא נתן את התשובה הראויה לזרם העליה שפרץ. א"י היא עתה הארץ היחידה שיכולה לקלוט המוני יהודים, ועל העם לבוא לעזרתנו, לעזרת החלוצים שבשארית כחותיהם הם עושים את העבודה.
בצעקה מרה עליכם לצאת אל כל אלה שבגולה ואל היהודים תושבי אמריקה, שביכלתם לבנות את א"י כולה, כי יבואו ויבנו מהסלעים בית לעם. כאן תרימו את קולכם, לא נגד הממשלה, כי אם נגד אלה העובדים עתה לעבודה זרה, שיבואו ויבנו! למה תטענו נגד האנגלים על אשר אינם מבינים אותנו, אם עדיין ישנם כה רבים בין היהודים שאינם מבינים את שאיפותינו.
כמידת כוחנו כן מתחשבים אתנו. זוהי פוליטיקה, ושום מחאות ואסיפות לא ישנו מצב זה. זוהי בטלנות לחשוב שעי"כ אפשר לשנות את המצב. הבטלן הוא איש מצוין, אלא שחסר הוא את הבנת המצב הריאלי. שום איש לא יתן לנו את הארץ אם אנו לא נבנה אותה. אלה הם דברים פשוטים, אלמנטריים. ברור לי שברגע שאמסור לכם את המקל והתרמיל למען תעשו אתם את קפיצת הדרך שאתם מאמינים בה, – לא תקבלום.
עוד יבואו ימים של שמחה וגם של יגון, אינני יודע אם דורנו יראה בהתגשם כל שאיפותינו, אולם לפני שמונה שנים לא חלמנו על יכולת כזו שיש לנו כיום. אינני מסתפק במועט וגם אינני דוחק את השעה. אל תרגזו בדרך הקשה! נעבוד כולנו יחד באמונה לקרן היסוד, כי היא היסוד גם לנצחון הפוליטי.
(“דבר”)
ד 4
אתמול דברתי בירושלים בקוים כלליים על המצב הפוליטי. איני רוצה הערב לחזור על דברי. הרשוני איפוא לדבר כאן רק על הדברים העומדים ברגע זה על הפרק, ושכולם מטפלים בהם. אתחיל בשאלה הקשה ביותר: שאלת מחוסרי העבודה. לפני בואי לארץ כתבו לי אחדים מידידי, שמוטב לי להשאר לעת כזאת בחוץ־לארץ. אני, להיפך, חשבתי שמוטב לי לבוא דוקא בשעה כזו לארץ ולהסתכל במה שנעשה כאן בחזית ולהתייעץ עם חברי, מה יש לעשות לתקנת המצב. מן היום הראשון לבואי דנו בשאלה זו, ועוד לא באנו לידי מסקנה ברורה. לדעתי, יש שתי דרכים לפתרונה: הדרך האחת – להתגבר על המשבר הבלתי־אמצעי, שאנו נמצאים בו בימים אלה. וכמדומה, שאמצעים לכך נמצא עוד. אבל זהו רק פתרון זמני. והדרך השניה – פתרון מתמיד, לבקש דרכים ואמצעים למען לא יחזור עלינו משבר כזה. לשם כך עלינו לעשות וליצור הרבה יותר ממה שעשינו עד היום.
כאן אנו נמצאים במסיבת אנשים הנושאים בעול האחריות של המצב כאן. ותסלחו לי אם אדבר גם משפטים וקשות, כי לא תמיד אפשר לדבר רק חלקות: אין העליה יכולה להיות בלתי־מוגבלת. בשנה שעברה ניצלנו את כל היכולת של העליה. אבל הישוב הקטן והדל אינו מוכשר לע“ע לקלוט עליה של ארבעים אלף נפש לשנה בערך. וכדי להכשיר את האפשרות ולהכין בסיס איתן ובריא לעליה חדשה – יש צורך לסדר את העליה לשנה הבאה בזהירות יתרה. אילו היו לנו אמצעים בלתי־מוגבלים, אילו היה כל העם מרגיש בצורך, בלחץ ובדחיפה, כשם שאתם ואנחנו מרגישים, לא היו דרושות כל הגבלות. העליה לא”י היתה זורמת בדרך נורמלית. אבל העם היהודי שזה שנים ושנים אנו מדברים אליו, אינו מעריך עדיין כראוּי את ההתאמצות הענקית של העולים והמתישבים, של החלוצים והעובדים. העם הזה אינו רוצה עוד להבין שבשדות דגניה ונהלל, פתח־תקוה ושאר נקודות הישוב, יש התחלה לפתרון שאלתנו הכללית. ועוד ארוכה הדרך לפנינו, עד שהעם העברי יפתח את כיסיו לרווחה ויתן את המס הדרוש לבנין הארץ. אם כאן בא"י יש עוד צורך להזכיר ליהודי את חובתו לתרום תרומה לקרן־היסוד ולקרן־הקיימת – מה יגיד היהודי בוינה ובברלין? הנה עזבו טובי אנשינו את משמרתם והלכו לנוע על הגולה. באמריקה נמצאים עכשיו ח. נ. ביאליק ושמריהו לוין, רמז וחבריו, ועוד. ובכל זאת עוד לא גדלו ההכנסות שלנו עד כדי לאפשר עליה בלתי מוגבלת, ועדיין אין אנו יכולים לפתוח את הדלתות לרווחה.
ודאי מוטב היה לו למנהיג ציוני שיבוא ויגיד: הנה הדלת פתוחה, בואו ועלו! ומי יתן ויבוא המנהיג הזה שיהיה בידו מפתח הזהב כדי לפתוח את שערי ארץ־ישראל. ואם בוא יבוא המנהיג הזה – לא יהיה עוד כל צורך בבחירות. הלה יקבל את כל הקולות בכל האספות והקונגרסים, ואני אהיה הראשון לפנות לו את מקומי. אך האיש הזה לא בא עדיין. ולפי שעה מן הצורך לרדת קצת אל הריאליות, להצטמצם, כדי שאפשר יהיה אחרי כן שוב להתרחב ולהתקדם ביצירתנו.
גלוי וידוע לפני שיש בתוכנו אנשים שישתמשו בדברים האלה שלי כדי להכריז עליהם כעל שיטת דיפיטיזם וכשלון. הללו יגידו שנבאו לכך עוד מקודם. אבל נבואתם היה נבואת שקר. אנשים אלה לא האמינו, כי יבוא יום ויעלו לארץ־ישראל ארבעים אלף איש. ובבוא השעה הזאת – היתה זו אולי בשבילם שעה של יאוש. איני ירא מפני תורת דיפיטיזם זו. האינסטינקט העממי והתנועה הם חזקים למדי למען נביט על המצב הזה בעינים אחרות. לא אשמתנו היא זו אם בפולין ובאירופה בכלל יש משבר, וזה מנע את היהודים מהביא את כספם לכאן.
כדי להתגבר על חוסר העבודה בארץ דרושים יהיו כוחות חמריים מרובים ויש צורך לחפש דרכים חדשות כדי למצוא את הכסף הדרוש. מדברים על הלואה לאומית – אבל זו אינה יכולה להעשות על רגל אחת וביום אחד. דרושה הכשרה ממושכת לכך. ועד שענין ההלואה הלאומית יעשה לדעה מקובלת, עלינו למצוא לפי שעה מקורות יותר קטנים לשם מילוּי הצרכים התכופים שבהם מטפלים מנהיגי העבודה כאן. מאמין אני, שיעלה בידי למצוא את הסכומים האלה. ואולי נוכל עוד בסוף הקיץ ובתחילת החורף להתחיל בחלק מן העבודות הגדולות המחכות לידיים עובדות. דברים אלה לא נאמרו כאן כדי לנחם את מחוסרי העבודה, אבל רוצה אני להכריז כאן בגלוי, כי שאלה זו לא תוסר מן הפרק עד שתמצא את פתרונה במהרה. כל מה שיש בכוחות ההנהלה הציונית ובידי הנשיא, יעשה, כדי למהר בפתרונה.
ועכשיו, הרשו לי, רבותי, לדבר דברים אחדים על עוד שאלה אחת, שהרביתי לקרוא עליה כל כך בימי בקוּרי אלה בארץ־ישראל – וזוהי שאלת היחסים שלנו עם הממשלה. דוגמה וסמל לשאלה זו היא – ענין המשטרה וכוחות ההגנה של גבולות הארץ. את השאלה הזאת ניצלו עד תומה, על כל פרטיה ודקדוקיה. איני יודע אם ממשלת ארץ־ישראל עשתה את השגיאה בשוגג או במזיד. אני מאמין ובטוח שהנציב העליון ממלא את תפקידו כמו שצותה עליו הממשלה המרכזית. נעשתה שגיאה גדולה ואנו תמיד נגן על דברים שאנו רואים בהם את זכויותינו מקופחות, אבל אנו רואים שיש התאמצות לתקן את השגיאה הזאת. הבה נזדיין איפוא במעט סבלנות ונחכה לראות את התיקונים הממשיים שהממשלה רוצה לעשות. גם בממשלה המרכזית ובחבר הלאומים נדבר על השאלה הזאת. אנו לא נוותר עליה.
בשיחות שהיו לי עם הממשלה הארץ־ישראלית, אמרתי בפה מלא ובגלוי, שאנו אומרים להתחיל בעבודה בעבר הירדן. אנו רואים בעבר הירדן את חלקה המזרחי של ארץ־ישראל. אבל הדרך של גשר־אלנבי, שבו נעבור אל עבר־הירדן, לא תסולל על ידי אנשי צבא אלא בעבודה עברית ובמחרשה העברית. לא בחנית ולא באקדוח ורק ברצון הטוב של שני העמים, הערבים והיהודים. ובהשתתפות שני הכוחות האלה נוכל למלא תפקיד זה. כל צעד וצעד וכל אמרה ואמרה וכל מאמר ושורה שיכתבו שלא בצורה הנכונה, יכולים להרוס את כל אשר בנינו במאמצי כחותינו. ובכן – שימו נא אל לב! לפניכם שתי דרכים: האחת – התחלה של עבודה בשלום, והשניה – משטרה. אתם הנכם פקחים למדי כדי שתוכלו לשפוט על דברים אלה ולבור את הדרך הנכונה. ואם יש באחת עניין של נצח ובשניה ענין של רגע, הרי טעות גדולה תהי זו, כמדומה, אם נמכור את חיי עולם בחיי שעה. וזוהי, לפי דעתי, הטעות שבהערכתנו את מצבנו הפוליטי. יודע אני שיש מומנטים שבהם קשה לעם להבליג על אינסטינקטים ורגשות, אבל על המנהיגים העומדים על המשמר מוטל הדבר ליתן את ההארה הנכונה.
אנו נפרדים רבותי, אתם שבים אל עבודתכם ואנו – אל עבודתנו. עבודות אלו יתקשרו במטרה אחת. ואקוה שעבודה זו תהיה בנויה על יסוד נצחי, שלא יהרס לעולם.
(“הארץ”)
כרך שלישי
מאתחיים ויצמן
אגרת להרצל
מאתחיים ויצמן
ג’יניבה, רחוב לומבארד, 6 במאי 1903.
לה' ד"ר תיאודור הרצל, וינה.
ד"ר מאד נכבד.
הנני מרשה לעצמי להגיש לך, גם בשם חברי פייבל, תזכיר הראוי לדעתנו לתשומת לבך, שאנו מוצאים לחובתנו לערוך אותו אליך, מנהיג הציונים, דוקא בשעה זו, וגם להמציא לך הסברים על מצב הציונות בשעה זו ברוסיה ובאירופה המערבית, שאולי הם חדשים בשבילך מבחינות ידועות, ולתאר לפניך את פרצופו של הנוער הציוני בפרט ושל הנוער היהודי בכלל.
רואים אנו צורך תכוף לעשות זאת ביחוד עכשיו, מכיון שמצד אחד נשתנה המצב דוקא בזמן האחרון בהרבה דברים, ומן הצד השני ממשמש הקונגרס ובא. ודאי טוב הוא לגלות את אזנך עוד לפני הקונגרס על פרטי עובדות ציוניות אחדות ולברר קצת טעויות, שגרמו בלי ספק, משעת הקונגרס האחרון, להתפרדות בין ההנהלה וחלק גדול של הנוער הציוני, לא באשמת הנוער. אין אנו יודעים אם יכולים אנו לקוות, שתעריך ערך מספיק את אישיותינו ואת ידיעותינו. אבל רוצים אנו, ביחוד מפני שאפשרות ההבנה ההדדית בין הנוער ובין ההנהלה הולכת ונעשית קשה ביותר, למלאות לפחות מצדנו מה שנראה לנו כחובתנו הציונית.
ההחלטה לפנות אליך נתחזקה בעיקר על ידי הרשמים שקבלתי ברוסיה. הייתי בששת החדשים האחרונים שם פעמים והיתה לי הזדמנות לבקר במרכזים היהודיים החשובים ביותר ברוסיה הצפונית והדרומית. לא אעכב אותך בהרצאה על המצב הכלכלי של היהודים ברוסיה, אף על פי שמובטחני, שאפילו מתוך התיאוריה הטובה ביותר – ולנו אין אפילו תיאוריה טובה סתם – אי אפשר לקבל ציור נכון מן המציאות היהודית. המאורעות בקישינוב האירו באור בהיר את גורלה של עיר אחת. במסעותי נוכחתי לדעת את הדבר האיום, שהמצוקה גדלה במדה נוראה. בקצת ערי ליטא נתרבה מספר המדולדלים, מפאת המשבר השורר בשלושים אחוזים מהן, מה שאפשר היה לציין בחלוקת מעות חטים לפני הפסח. נורא מזה הוא קוצר היד ואבדן העצה מסבת ההגבלות החוקיות המתחדדות מיום ליום והעומדות להגיע, על ידי גזירות חדשות, עד למדה שלא תשוער. ההגבלות נועדו להיות הגבה על גידול התנועה היהודית המהפכנית, אבל המהפכה היהודית היא פרי מצוקה מדינית וכלכלית בלי מצרים. זה הוא המעגל האיום, הנפתח ונסגר חלילה ושאין לפרוץ אותו אלא על ידי דבר אחד: הציונות.
אולי ידוע לך, שבשעה זו דנה ועדה בשאלות היהודים. ידוע לי ממקור נאמן, שרוב הועדה ( ובתוכה גם ראש מחלקת המשטרה לופוכין) אין לו יחס רע לשאלות היהודים. אבל החלטות הועדה מוגדרות מעכשיו על ידי העובדה, שהקיסר כבר הצטרף בשאלות אחדות אל דעת המיעוט האנטישמי. אגב, אין זה מן הנמנע, שהועדה הנזכרת תמשוך למשא ומתן שלה גם בת־ועדה יהודית, ולא עוד אלא שיש הצעה שלא להזמין מתבוללים. הוצעו שמות ציונים אחדים, כגון ד"ר ברנשטיין־כהן, רוזנבאום ואחרים. איך שהוא אפשר להנבא בודאות קרובה, כי זרם השנאה לישראל ההולך וגובר ידרוש קרבנות חדשים.
הזרם השונא לישראל בא לידי גילוי בעמדת הממשלה הרוסית לגבי הציונות. בידי מיניסטר הפנים פון פליבה נמצא תזכיר בן שבעה גליונות של דפוס, שבו מדובר בפרטות על כל החזיונות בציונות. התזכיר מכיל כרקטריסטיקה של כל מנהיגי התנועה. עליך, למשל, כתובים כדברים האלה: ד“ר תיאודור הרצל, אחד מעורכי נייע פרייע פרעסע (עתון עויין לרוסיה)”. התזכיר כתוב בידי פולני נוצרי פוזננסקי, מתוך ידיעה מתמיהה של העניינים. למשל, נמסרה בו כל חליפת המכתבים בין הועד בווינה והועד הפועל ברוסיה. התנועה מסומנת כבלתי חשובה, וביחוד נאשם הועד הפועל, שאין ביכלתו להוציא לפעולות את החלטות הקונגרס. בין יתר הדברים נאמר, כי על אף התכנית הבזילאית ״לפי חוקי המדינות" לא עשה הועד הפועל אף פעם את הנסיון להשיג ברוסיה רשיון חוקי לתנועה (הכונה לקרנות ולהסתדרות).
הפרקציה (הדימוקרטית) מתוארת כקבוצה מהפכנית חשאית, בלתי ציונית, כגשר ״המוליך אל הסוציאליזם וממנו". כהן־ברנשטין מוצג כמנהיג המהפכה, ואני כמטיף לה.
עלינו לשהות קצת בנקודה זו, שעוד נשוב אליה אחר כך. בעוד שאנו עומדים במלחמה קשה דוקא נגד הסוציאל-דמוקרטים היהודים (הבונד) מתמיה הדבר לכאורה, שהתזכיר הנ“ל מנסה לזהות אותנו עם מתנגדינו בנפש. אבל התמיהה היא רק לכאורה, כי החומר לדעה זו לקוח מעתונים ציוניים, מדברי נורדאוי, מקטרוגי שויאר, סלושץ, מאמרי קליינמאן ב״המליץ” וכיוצא בזה, שבהם חברי הפרקציה מכונים אנרכיסטים, ניהיליסטים וכדומה.
ראיה, שהרצאה זו מושפעת רק מן הציונים, היא העובדה, שהג’נדרמריה הרוסית, ההסתדרות בעלת האינפורמציה הטובה ביותר ברוסיה, אינה גורמת שום מכשולים לפעולת הפרקציה. אולם ההרצאה הנ"ל שייכת למחלקת המשטרה המדינית, העומדת ביחסים רעים עם הג’נדרמריה.
אגב יש להעיר, שאחדים מחברי ואני עשינו צעדים, כדי להפיץ על הפרקציה את האור הנכון. לפי האמור למעלה נראה, שפעולת הציונים ברוסיה תקשה מאד לעתיד. אחרי ההגבלות לאוצר התישבות היהודים יש לחכות אולי להגבלות גם לתעמולה ולקרנות.
אולם התוצאה הקרובה תהיה בודאי זו: הצעה מצד הממשלה לעשות את התנועה חוקית, ועלינו להתכונן למקרה כזה במהירות האפשרית.
כל זה לא היה כל כך רע לציונות הרוסית לולא המצב בנוער היהודי שברע הוא, לצערנו במקצת על ידי אשמת הציונים עצמם. סבורים על פי רוב באירופה המערבית, שרוב הנוער היהודי ברוסיה חונה במחנה הציונות. לצערנו ההיפך מזה הוא האמת. החלק הגדול ביותר של הדור הצעיר של עכשיו הוא מתנגד לציונות, אבל לא מתוך התבוללות כמו באירופה המערבית, אלא מתוך הלך נפש מהפכני. אין לתאר כמה מרובים וגדולים הקרבנות, שדורשת השייכות לסוציאל־דמוקרטיה היהודית ברוסיה בכל שנה ושנה ואפילו בכל יום ויום. מאות ואלפים של בחורים ובחורות בגיל רך כלואים בבתי הסוהר הרוסיים או סכופים ברוח ובגוף בסיביריה; יותר מחמשת אלפים נמצאים תחת ״השגחת המשטרה", שם נרדף לשלילת החופש. מיום ליום מתרבה מספר הקרבנות, המוקרבים עכשיו כמעט רק מצד היהודים על מזבח הסוציאל־דמוקרטיה הכללית. ואלה הם לא רק צעירים ממערכות הפרולטריון, אלא ממשפחות אמידות, ודרך אגב גם ממשפחות ציוניות. כמעט כל הסטודנטים הם בתוך המהפכה, ואפילו אחד איננו ניצל כמעט מן הגורל הזה. אין אנו יכולים כאן להכנס בנימוקים המדיניים, החברתיים והכלכליים המרובים, הנותנים לתנועה המהפכנית בין היהודים בכל יום ויום קרקע חדש ומזון חדש. די להגיד, שהתנועה גרפה כיום המוני בני נוער, שכמעט אפשר לכנותם ילדים.
למשל, במינסק אסרו בשעה שהייתי שם מאתים סוציאל־דמוקרטים יהודים, שבתוכם לא נמצא אף אחד למעלה מבן שבע עשרה. זהו מראה נורא, שכנראה נעלם לגמרי מעיני הציוני המערבי: החלק היותר גדול ואין להגיד החלק היותר רע של הנוער מקריב את עצמו כאחוז בולמוס. לא נדבר על התוצאות הנוראות הכרוכות בקרבן ההמוני זה למשפחות, לקהילות ולמצב היהודי המדיני בכלל. מה שמעציב ביותר בתנועה זו הוא, שבשעת בזבוז כוח יהודי וגבורה יהודית במדה כזאת, ניכרת בתוך התנועה, אף על פי שהיא עומדת על קרקע יהודי, איבה ליהדות הלאומית, המגיעה לפרקים עד למשטמה קנאית. הבנים מורדים ממש באבותיהם. בעוד שהללו שקועים במסורת ובעקשנות אדוקה, מסתלקים הללו מכל יהדות, וזוהי הפסיעה הראשונה אל החירות. בעיירה יהודית קטנה על יד פינסק, למשל, קורעים בחורים צעירים את ספרי התורה.
אין, כמובן, לתת כאן אלא מושג חיור מן הסבך הטרגי של המצב, בכל זאת תוכל, ד"ר מאד נכבד, לשוות לנגדך את הסביבה, שבה עלינו הציונים לעבוד, אם תעמיד מן הצד השני המון שקצתו אדוק ועקשן, קצתו בורגני פעוט ולבסוף את ההמון המתבולל, שלא לדבר על הפרולטריון של אנשי האויר, שלא ניתנו לארגון.
ועכשיו תאר נא לעצמך בסביבה זו את הציונים הצעירים המועטים, המלאים למדי הלך נפש של חירות והשכלה אירופית ממוזגת בידיעת היהדות. מצד אחד המהפכנים עם נימוקיהם הגדולים הלקוחים מן המציאות הטרגית הגדולה, עם משאת הנפש של גבורה אישית ועם הכוח הגורף של מסירות הנפש, ומן הצד השני את הציונות כפי שהיא מובנת ומיוצגת על פי רוב ברוסיה. קודם כל, ההמון הגדול של ״המזרחי" עם עשרת אלפים חבריו. ידעת, ד“ר מאד נכבד, שחבורה זו עומדת בחסותו המיוחדת של הועד הפועל. אחרונים נהיה לשים מכשול כל שהוא לסיפוחם של האדוקים לציונות, אף על פי שעבודתנו נעצרת או משותקת על ידיהם הרבה. אין אנו מתעלמים מן ההכרח למשוך לתנועת עם את כל השכבות, ולא עוד אלא שהגענו בתעמולתנו לידי כך, להגן על ה״מזרחי”, בשעה שמתנגדינו מונים אותנו בו, ולהזדהות עמו בבחינת אחדות הציונות. אבל סוף סוף מוכרחים אנו להגיד, מה שלא יכולנו לעשות עד כאן בקונגרס ולא עשינו בעתונות: שההדגשה היתרה של ה״מזרחי" בקונגרסים, בעתונות ובפעולות ההנהלה היא לא רק טעות רבה, אלא גוררת אחריה נזקים שאין לשער.
נכון הוא, שהאדוקים בקונגרס הם רוב, הנאמן בכל שאלות ההסתדרות, הקרנות וכדומה לועד הפועל ונשמע לו. עובדה זו ודאי שגרמה לכך שמסייעים להם ושמים להם לב במדה שניתנות להם גם כלפי חוץ זכויות יתירות על פני יתר הצירים בענין חירות הדיבור. אבל נראה, שאין ההנהלה יכולה להעריך או לדון כמה גדולים הקרבנות הרוחניים, שהציונות בכללותה מקריבה בשביל זה ל״מזרחי“, קרבנות הנהפכים לאחר זמן מה גם לחמריים. לא נדבר על זה, שבאירופה המערבית מפריזים עד למאד על ערך השפעת הרבנים והכרוכים אחריהם, שאינו עומד בשום יחס אל המציאות כהויתה (בקונגרס הלונדוני ציינתי את חוסר ההשפעה של הרבנים, ומאז ודאי לא גדלה השפעתם). רוצים אנו רק לציין את הקרבנות הרוחניים המדוברים ולנגוע בתוצאותיהם. ה״מזרחי” מתכוון, בין שהוא מודה בדבר בין שאיננו מודה, לשזור את הדת בתוך הציונות, דבר המובן מתוך השקפתם, ולעשות את הדת האורתודוכסית שלהם ליסודה של הציונות. אולי לא היה הדבר כשהוא לעצמו רע כל כך, לולא היו הציונים המערביים, מתוך הבנה לקויה של היהדות הרוחנית ( התרבותית), רואים יהדות רוחנית זו מוגשמת בנוסחאות הנוקשות של האדוקים, ולפיכך הם לא רק חוזרים אחרי היהדות האדוקה אלא גם מעבירים את רעיונותיו של ה״מזרחי“, באופן מיושן ומזויף מתוכו, מתחילה על המצב באירופה והמערבית ואחר כך על הציונות כולה. בהרצאה על הרמת קרן הרוח שהורצתה בקונגרס החמישי ונמצאת בדפוס, נחשב החינוך הדתי כתוכנה המיוחד. רוב הציונים הגרמנים, ביחוד ציוני ברלין, משתמשים בפתיון הדת ונוסף לזה משתמשים גם המנהיגים, שהם בני חורין בדעותיהם, מכמה טעמים, בתכסיס שהם רואים אותו כסבלנות לגבי החרדים, בעוד שהוא באמת משוא פנים לציונות דתית ודיכוי חירות הדעת. אם באירופה המערבית צומחים מכאן תנאים, המעלים פרחים מכוערים של מלשינות בחילול שבת ויום הכיפורים, וסרוס דבר־הציונות, המרחיקים דוקא אנשים מודרניים וישרים מן הציונות, שהם מוצאים בה בהשקפה הראשונה שוב את מצוות אנשים מלומדה שברחו ממנה – הרי באירופה המזרחית נעשה פולחן הציונות של ה״מזרחי” בתורת ציונות סתם ממש לקטסטרופה. אם יש ביהדות דבר מה, שאין מיטב הנוער היהודי סובל ומבין, הרי זה הלחץ לאחד את תוכן היהדות לא רק עם הדת אלא עם צורת הדת האורתודוכסית. ה“מזרחי” הוא יסוד ההולך ומתנוון בהתפתחות הטבעית. אין שום גשר מקשר בין הבנת החיים הקנאית הדתית שלהם, ובין הנוער של היום.
כבר דברנו על הנוער, שמתוך מצוקתו שאין לה גבול הוא מבקש משאת נפש. הכרתנו העמוקה היא, שהציונות יכולה לתת לו משאת נפש זו, אבל באותה ודאות עצמה עלינו לציין לצערנו, שהציונות הרוסית איננה נותנת לו משאת נפש זו. נוער זה מבקש להלביש את הגבורה היהודית העתיקה צורות וערכים אירופיים, ומצא אותה לצערנו בלאומיות גלותית ובסיכויי־שוא לעתיד היהודי, שהם מקשרים אותו עם עתידו של העם הרוסי.
המזרחי יודע רק גבורה אחת, גבורת האמונה האדוקה הדוגמטית, גבורת הניגוד הפסיבי המגרה את העצבים.
כל מה שעומד מחוץ ל״מזרחי", – חוץ מן הנוער, – היא הציונות הבורגנית הקטנה, שבכל הרצון לקרבנות והלך־הנפש היהודי הטוב ועל אף מנהיגים הגונים אחדים, היא באה לידי בטוי בצורות שטחיות של תעמולה, בנאומים שכונתם רצויה, אבל הם עקרים וטוחנים קמח טחון ואינם נותנים תשובה על המציאות היהודית המפרכסת, בפוליטיקה פעוטה של אגודות, בהקטרת קטורת לעצמם מה שציין מנהיגם המארגן המובהק אוסישקין, ובשעבוד לא רק גשמי אלא גם מוסרי לעול הגלות, בניגוד למצב הממשי ולדעות החדשות. נעימה זו של הציונות הרוסית מקבלת בכל שנה ושנה גושפנקה של הקונגרס, על אף התנגדותו של הנוער. המאורעות שגרמו בקונגרס האחרון לפירוד ולהתהוות הפרקציה הם ראיה קטנה לדבר. בקונגרס אירע בזעיר אנפין מה שאירע בחיים בצורות יותר בולטות.
אם רוצים אנו לתת לנוער היהודי ציונות, וציונות שלנו, הרי הדבר הראשון שמעמידים לעומתנו, ולעתים קרובות בלעג, היא הציונות בעלת הגושפנקה כפי שרואים ושומעים אותה. אבל הנוער איננו יכול ואי אפשר שיהיה לו רצון לשיתוף עם ציונות בעלת מטבע ״מזרחי" או בעל־ביתי. הצד השני של המטבע: מה שאיננו בציונות ״מזרחי" או בעל־ביתי, את זה מגנים בתור אתיאיזם, אנארכיזם, מהפכני. לפיכך הוכרח כהן־ברנשטין להסתלק מתוך שברון, אדם שמסביב לו חנה העתיד של הציונות ברוסיה, ואילו אבינוביצקי נעשה לגבור ה״מזרחי" והקונגרסים הגדולים.
לפיכך זה שנים, שאין שום גידול הגון של עובדים ציונים, על אף עבודתו המסורה של הנוער. אם נבנה בנין כל שהוא, הרי הציונים דוקא הם ההורסים אותו, למשל לשכתו של כהן ברנשטין – – –
אין להבין, שאתה ונורדוי, אנשים המכירים תנועה מדינית באירופה, מתיחסים אל ה״מזרחי" כאל הגדוד העיקרי, כאילו היו באמת מפלגה מדינית מבוגרת פחות או יותר. רצונו לציונות איננו אלא על גבי הנייר. האופק שלו, השקפתו המדינית מצומצמים כל כך, עד שאין להם שום הבנה לקו מודרני. – – –
בדרך כלל עדיין לא חדרה הציונות לתוך ההמונים. ההמון הציוני שתארנוהו למעלה הוא כזה, שהרצאת המשטרה הרוסית מציינת אותו כמעט אל נכון, שאיננו רציני עדיין. בחלקים החשובים של העם, בנוער ובין הפועלים, יש רק חלק קטן שהוא ציוני. אגודות הפועלים המועטות (תנועת פועלי ציון) נתהוו על ידי פעולת חברי הפרקציה.
אותו המחזה שאפשר היה לראות בשנים האחרונות בפולין, שאין בה אלא או מתבוללים מן הסוג הגרוע ביותר או חסידים, ולפיכך אין בה כמעט שום ציונים, חוזר עכשיו בשינוי נוסח בליטא, שבה יש לשים במקום החסידים את ה״מזרחי" ובמקום ״הפולנים בני דת משה" את המהפכנים היהודים.
מצבם של הציונים הצעירים שם הוא טרגי. ההנהלה מתנכרת להם, שמה להם מכשולים ודוחקת אותם לאופוזיציה, ועליהם להלחם מלחמה קשה לא רק כלפי השונאים מבחוץ, אלא גם כלפי הציונים כדי לכבוש כבוש קטן שבקטנים.
אין עצה ואין תבונה כלפי העלילות שמעלילים על הפרקציה כנזכר למעלה, ממערכות עצמנו. אם להלבין את חטאינו, הרי זאת אומרת לפי המצב ברוסיה להלשין על אחרים ולחשוף את צפונותינו.
הפרקציה היא החוליה המקשרת בין הדור הישן והדור הצעיר. היא לבדה יכולה לקחת על עצמה את המלחמה כלפי המהפכנים והיא אף עושה זאת. היא לבדה בת חורין ודעתה רחבה מבחינה סוציאלית. היא הדולה מתוך ההמון את היהדות כדי לעבד אותה בקרבה בצורות אירופיות. הציונים המערביים אינם רוצים להבין יהדות זו, ועדיין לא הכירו אפילו את המנהיגים. והראיה, מעשה אחד־העם–נורדאו שנתחדד למלחמה בין מזרח ומערב ביהדות. מה שאנו קוראים תרבות יהודית מערבבים עד הזמן האחרון בפולחן יהודי, ואם כבר דברו על תרבות ממש סבורים היו הציונים באירופה המזרחית, שהכוונה היא להרבות השכלה יסודית באירופה המזרחית. אולי יודעים עכשיו, ודוקא על ידי פעולת בעלי הפרקציה, שהמדובר הוא לעבד את כל מה שבו בא הרוח היהודי הלאומי לידי גילוי של יצירה, ביחוד בספרות, אמנות וחקירה מדעית, במזיגה אחת עם אירופיות, ולהלבישו צורות חדשות בעלות אופי אישי. סבורים אנו שתרבות יהודית זו היא, כגילוי חיוני של העם, לא רק חלק של התקומה הלאומית, אלא שהיא בצד משאת הנפש הארצי־ישראלית הגדולה של הציונות אולי הקנין היחיד, העלול לתת לפחות בקירוב השקפת חיים עליונה, כר לפעולה והתלהבות יתרה ליהודי החדש, שאינו רוצה ואינו יכול להסתפק בנתינת השקל, ואולי התשובה היחידה שאנו יכולים לענות למתנגדינו, מכיון שעלינו לדחות לעתיד את התשובה הכלכלית והמדינית. ודוקא בסעיף זה נלחמים בנו ומעכבים אותנו שני הצדדים הציוניים. ציוני אירופה המערבית, מפני שהם רחוקים מן התרבות היהודית לגמרי, רואים בה דבר של מה בכך ואינם מבינים כלל את שייכותה לחטיבה היהודית במזרח. המזרחי מפני שהוא רואה כל התפתחות שאיננו בכיוון האורתודוכסיה כאפיקורסות ומתיחס לה בהתאם לזה. ראיה מפורשת לדבר היה הלילה האחרון של הקונגרס החמישי. – – – לתכליות תרבותיות אלה הקדישו עצמם חברי הפרקציה על אף כל ההתנגדויות, בכל יכלתם – בין בעתונים ובין במוסדות, כגון הוצאת ספרים, משרד, בית ספר עליון וכיוצא בזה. על הוצאת הספרים ובית הספר העליון תבוא הרצאה מיוחדת.
אם יכלנו להשיג בעבודות אלה הישגים הגונים, הרי עלינו להגיד, שעל ידי מכשירים אלה, אילו היו משתמשים בהם בשם הציונות בכללותה ובמוסדותיה, אפשר היה להמנע מחיכוכים גדולים ולהשיג הישגים גדולים מהם לאין ערוך.
בשובנו אל המצב ברוסיה עלינו להגיד, שמתוך הכרה נתרחקנו מכל גון של פסימיות או משוא פנים. אף על פי שמצב הציונות איננו אפילו בקירוב כראוי לתנועה מדינית גדולה וחשובה, הרי עדיין אין זו המלה האחרונה, שיש להגיד על רוסיה. הציונות מוכרחת, אם יש לפניה חשבון מדיני, להביא בחשבון גם זאת, שהיום או מחר, שלא לדבר על כל הקשיים הציונים הפנימיים, יתכן ששרירות הלב של הממשלה תשתק את כל הפעולה הציונית. המסקנה הראשונה, שאפשר להסיק מזאת היא, שההנהלה הציונית איננה רשאית לסמוך על זה, שעיקר כחה יהיה ברוסיה. דרישה שניה הנובעת מן הנאמר למעלה היא, כי כל זמן שברוסיה שוררים עדיין בקירוב תנאים כאלה, אסור להנהלה לא רק לעכב את פעולת הנוער הציוני ולהחלישה על ידי מתן חסות לקבוצות אחרות, אלא עליה לתמוך בה בכל האמצעים, אם רצונה למצוא חסידים בעלי ערך, הנכונים למסירות נפש ובעלי בגרות מדינית.
בתנאים המתוארים, מן ההכרח, שהפוליטיקה הציונית תעשה לה לעיקרון להגביר את הציונות דוקא מחוץ לרוסיה ולהעביר שמה את הנקודה המכרעת של התנועה. גם מטעמים אחרים שלא הזכרנו למעלה, עוול גדול הוא, שכמעט שלשה רבעים של הקרנות הציוניות משתלמים על ידי היהודים העניים ביותר, שיש להם עוד כמה מאות התחייבויות, בעוד שאירופה המערבית, אנגליה ואמריקה תורמות בלי שום יחס למצבן ואמצעיהן. הדבר נכון לא רק בנוגע ליהודים מחוץ לרוסיה, אלא ביחוד בנוגע לציונים שמחוץ לרוסיה – יש איפוא להגביר מחוץ לרוסיה – גם מתוך הכרח ההגבלות הרוסיות – את הרצון לקרבנות ולמשוך לפעולה חוגים יותר רחבים מאשר נסו עד כאן. שנית יש להביא בחשבון קודם כל את יהודי אירופה המערבית; אם לגשת בכובד ראש לחקירה ולעיבוד שאלות תנועתנו, וביחוד בעבודות המעשיות העומדות אולי לפנינו, נצטרך לסיועם. לבסוף יש להחשיב בתנועה כתנועתנו את הבגרות המדינית, המצויה כמובן במידה גבוהה מחוץ לרוסיה.
בכל התרחבותה של הציונות בשטח, הרי רוב העובדים הרציניים בתנועה שמחוץ לרוסיה מודים בכך, שלאחר פעולה של שבע שנים לא רבתה האינטנסיביות של התנועה ביחס מתאים. ושוב סימן מובהק הוא, שבעצם אין הנוער עומד מאחורינו אלא בחלק קטן עד למאוד, ומחומר זה לא יצאו עובדים ראויים ונכונים לקרבנות אלא בודדים, מפני היחס השטחי של הציונות אליו. ולא עוד אלא שגם הפסדנו הרבה מהם, שהתכחשו לציונות לאחר גמר לימודיהם או שסלקו אותה הצידה. אבל מציין הדבר, שהפסדנו גם קצת עובדים רציניים לפנים, שאין לנו תמורתם.
בקיאים אנו בהסתדרות הגרמנית, האוסטרית והשווייצית. מצבה של האחרונה ברור מזה, שלמשל ד"ר פרבשטיין חשב זמן רב ברצינות להפוך אותה להסתדרות ציונית של צדקה, מפני שרוב המאורגנים נותנים רק את השקל ואין להם חוץ מזה שום שייכות לציונות הלאומית. אנחנו מחינו נגד תכניות כאלה והצלחנו, אבל העובדה קיימת, שיש לנו להביא בחשבון סכומי כסף מועטים אבל ציונים מחוסרי ערך ואולי מזיקים.
על המצב באוסטריה, בעלת מאות אלפי יהודים, ידעת בעצמך, העובדים המועטים לא נתרבו. אין כמעט שום מטיפים, וההסתדרות משתדלת משנה לשנה להתארגן ולשנות את הארגון, בלי לראות שהקולו של הקפאון איננו תלוי בצורות חיצוניות. אם מנסים כעת באונגריה, העתידה להיות כר נרחב לציונות, להנהיג את התנועה, הרי עושים מצד אחד צירוף שאיננו אפשרי עם הלאומיות המדיארית ומן הצד השני מציע הועד הארצי האוסטרי לשם תעמולה את הפצת עתוני ה״מזרחי".
בגרמניה נעשית תעמולה למדי, אבל בצורה שטחית שבשטחית על ידי פשרות, כאמור למעלה, עם הקנאות הדתית מצד אחד והקנאות הלאומית הגרמנית מצד שני. עד כמה תעמולה זו פועלת, על אף טיולים ונצחונות ״מזהירים" כביכול, אפשר לראות מזה שלא רק אין שום משכילים נרכשים, אלא שהציונים אינם כלל לאומיים ציוניים, ואין לסמוך עליהם כלל. בברלין, למשל, שיש בה מאות אחדות של ציונים מאורגנים, המון אספות ונאומים, השיגו הציונים, בבחירות האחרונות אל הקהילה, לעומת אלפי המתנגדים, לא הרבה יותר ממאה דעות, ביחוד מפני שבקשו להיות אדוקים יותר מן האדוקים.
בנוגע למצב באנגליה ידוע לנו היטב, שאתה, ד"ר מאד נכבד, לא היית מרוצה ביותר.
על אמריקה מוטב לשתוק.
מן ההצלחות הפעוטות של הציונות מחוץ לרוסיה, שאולי לא תמיד אנו מודים בהן או שמטשטשים אותן על ידי הרצאות מזהירות, טעות היא להסיק את המסקנה, שאין הציונות יכולה לעשות נפשות בין היהודים. אמנם נכון הדבר לגבי צורת הציונות של עכשיו. מה שמעמיד את הציונות הרוסית למעלה ראש על הציונות המערבית הרי זו מסירות הנפש והרגש היהודי התמים, המתחברים ביחד לכוח ציוני מאורגן. הציונות המערבית איננה בכמה בחינות אלא לאומיות פסיבית, המוסיפה מדעת ושלא מדעת ללכת בכמה בחינות בדרך ההתבוללות. היהדות באה לידי גילוי לכל היותר בשייכות דתית, אבל לא בהעמקת העממיות או בפעולה יהודית תרבותית חיה. האמונה הציונית מוליכה אמנם אל היהדות שלעתיד לבוא, אבל אין לה שום יחס ליהדות של היום הזה, ואפילו לידיעה פשוטה של ההמון היהודי בחייו. לפעמים מדובר הרבה על זה, אבל רק כדבר על גוש עכור ועלוב. שרוצים ״לעשות מה שהוא למענו" אבל אין כאן שותפות של הרגשה ושותפות של יצירה. העתונות הציונית מחוץ לרוסיה היא בתוכן הבלתי יהודי שלה, שאינו מוסר כמעט שום הד רחוק מן הטרגדיה הגדולה והגורל הגדול של האוכלוסים, בעם הארצות המחפירה שלה ביהדות ובחזרה חסרת הדם על נימוקי נייר – ראי הציונות הזאת. אין פלא, שאין נלחמים כיום בעתונות זו כמו בימים הראשונים, אלא עוברים על פניה פשוט כעל כמות מבוטלת.
אולי תראה את דעותינו כפסימיסטיות, חמורות או בלתי צודקות, אולי לא תאמין לנו עדיין היום, או לא תבין עדיין את דברינו כראוי, אבל הולכת וניעורה תנועה, המתקוממת נגד סוג זה של ציונות ואיננה רוצה להזדהות עמה. מה שאנו רוצים הוא לעשות נסיון לעכב ברגע האחרון מלחמה פנימית ואולי התפלגות של הציונות.
רוצים אנו לרמוז כיצד אנו מציירים לעצמנו את הציונות מחוץ לרוסיה, שאנו רואים בה את הציונות העתידה והחשובה ביותר.
לנוכח המצב הקטסטרופלי הנורא, ההולך וגובר מיום ליום, מוכרח חוג הפעולה וההתחייבות של הציונים באירופה המערבית להתרחב פי כמה. תנועתנו זקוקה עכשיו, בשעה שהאמצעים מועטים והקשיים מרובים, לחיזוקה החמרי והמוסרי, לאנשים כדוגמת האנשים שהיו לכל תנועה אחרת, המוכנים למסור את עצמם עליה בכל נפשם ומאודם. ביחוד היתה זאת בשביל הנוער פעולה מופתית לאין ערוך, אילמלא היו למשל הועד הפועל וראשי המדברים מקדישים עצמם, כחם ותשומת־לבם לתנועה. ההצלחה מרובה היתה אז לאין ערוך יותר מן הקרבנות. אף חוג ההתחייבות של הציונים צריך להתרחב הרבה. יש ברוסיה יהודים, הנותנים שליש ולפעמים מחצית מהכנסתם למטרות יהודיות, ואילו בין הציונים באירופה המערבית, העשירים ממש לגבי יהודי רוסיה, אין תרומתם מתאימה יותר מאשר למה שהיו נותנים קודם לכן למטרות לאומיות או יהודיות אחרות. וקודם כל מן ההכרח, שהנוער יהיה יותר מוכן לקרבנות ויותר קנאי.
שנית יש לבקש יחס אינטימי בין יהודי המזרח והמערב. מטעם זה ולשם התכלית הלאומית יש לנסות בכל האמצעים למלאות את הציונות המערבית תוכן יהודי. הצורה החברתית היהודית שיצרה הציונות היא דבר מופשט. על ידי מפעלים ומוסדות, ביחוד במקצוע התרבותי, הספרותי, האמנותי, המדעי והכלכלי היהודי יכול להמצא תוכן זה.
דרך התעמולה לא צריך להיות כמו עד עתה רק בכיוון היסוד הבעל־ביתי, אלא יש להשתדל לעשות נפשות בין המשכילים ולרכוש בזה את דעת הקהל בישראל. על ידי כך נמשוך גם את ההון היהודי. אבל הדבר אפשר יהיה רק אם נוכל להראות למשכילים תנועה מודרנית באמת, בעלת חשיבות תרבותית ומדעית. אם על ידי כך נצטרך לסלק את הנותן טעם לגנאי של בעל־ביתיות וקליריקליות הרי דרוש עוד יותר במפגיע, שנראה הישגים תרבותיים של היהדות החדשה, וביחוד דרוש שנוכל לתת תשובה מוצקת לשאלות הראשונות והרציניות ביותר של הציונות. את זאת אין אנו יכולים כיום לא רק בנוגע לדיפלומטיה שאיננה בגדר הויכוח, ובנוגע לתכסיס הפוסח על שתי הסעיפים, כגון לגבי חברות העזרה, אלא אפילו לא בנוגע לשאלות, שאפשר להשיב עליהן. הדרישה החוזרת חלילה לחקירת ארץ ישראל והארצות הסמוכות לה – בעצם הדבר הראשון המובן ממילא בציונות רצינית – היתה תמיד קול קורא במדבר, אם לא גרמה – כגון בעניין טריטש – לנידוי בעל הדרישה. האגודה לחקירה טכנית של ארץ ישראל, שנוסדה בווינה, ופעולת הועד הארצישראלי הרשמי הם דוגמה מעציבה לאי-רצינותה של עבודת החקירה הציונית. כן לא נעים לראות, שעבודת החקירה נמסרת לאיניציאטיבה פרטית ואיננה נתמכת כלל באופן רשמי (כגון במשרד הסטטיסטי או באגודה לחקירת ארץ ישראל). ואם פתאם, לאחר איבה כזאת לכל דעה הנוטה מן הצורה שניתנה בקונגרס הבזילאי ונשמרת על ידי הרוב מתוך אינרציה, אם פתאום סר הועד הפועל עצמו, כמו במקרה אל־עריש מדעתו העקשנית ומן הדעה העקשנית של רוב הקונגרס, בלי נתינת סבה או נימוק, הרי הדבר נראה מוזר במערכות הציונים ומעורר חשש בין הציונים הרציניים. אין זאת אומרת, שרכישת אל־עריש או חקירתה איננה מפעל, שיש להכיר עליו טובה מרובה.
בכמה בחינות אחרות חסר הטיפול הראוי והרציני. אם תחליט הציונות הרשמית להזקק לעבודה זו, הרי חשוב הדבר מאד לא רק למטרותיה אלא זה יגרום להצטרפות אנשים רציניים חדשים, ירפא את ההסתדרות הקיימת מדרך־נימוקיה השטחית והריקנית וירבה את פעלתנותה.
הדברים האחרונים אמורים ביחוד על ההסתדרות הרוסית שעליה לקבל בבחינה זו השפעה ממערב.
שהעבודה בכיוון הנ"ל היא הדרך הטובה והישרה היחידה, מוכיחה ההצלחה שהושגה אפילו באמצעים מצומצמים על ידי עבודה פרטית של יחידים. מכיון שאנו בעצמנו שותפים לעבודה זו אין אנו יכולים ורוצים להרחיב עליה את הדיבור, אבל אין אנו סבורים, שנעלם ממך, שעל ידי מוסדות כמשרד הסטטיסטי, הועד הארצישראלי, הוצאת הספרים, בית הספר העליון וכיוצא בזה לא רק שנתמכה ספרות ישראלית וציונית, אמנות ומדע, ונתגלתה לרבים בפעם הראשונה, אלא על ידי כך נתקרבו חוגים חדשים וחשובים לציונות. מובן ממילא, שעבודתנו איננה אלא חלק קטן ממה שבאמת אפשר וצריך לעשות, אבל לשם זה מן הצורך, שהאנשים והעבודות לא יצטרכו לפלס להם נתיב כדבר מה שונא ושנוּא, אלא שהסיסמה לכך תנתן דוקא מלמעלה ובצירוף כל הנחות והאמצעים.
*
אפשר היה לדבר עוד על הרבה דברים. אין אנו רוצים יותר לנצל את סבלנותך. מה שהרצינו לפניך היא לא רק דעתנו, אלא פרי כמה נסיונות והסתכלויות וגם דעת אחרים. צריך לדעת את שתי הסביבות, של רוסיה ושל אירופה המערבית, כדי לבוא למסקנות שהסקנו. היתה לנו הזדמנות לראות כמה שכבות של עמנו, מן הטרקלין המערבי עד ההמון שבגיטו, להתבונן, לחיות, לסבול ולעבוד בהן. ועוד יותר הזדמנות היתה לנו לבוא במגע עם כל החוגים ורוב האישים הבאים בחשבון בין הציונים וביחוד עם הנוער.
אם ידיעותינו לפעמים מאד לא משמחות, הרי אין אנו רואים את הדברים במשקפים של פסימיסט, ועוד פחות מזה יכול המצב הבלתי משמח לעכב את בטחוננו או את שמחת הפעולה שלנו ושל חברינו הרבים. אדרבה, מה שהרצינו והראינו לך, המנהיג, בגילוי לב גמור, מתאים – אולי תאמין לנו – לאהבתנו העמוקה אל הדבר ולרצון פעולה, שאנו רוצים להקדיש לדבר בכל כחנו.
אולי הצלחנו להסביר לך כמה פרטים ולעורר את הבנתך לאופן ההשקפה של הציונים הצעירים.
עליך לדעת, שדוקא נוער זה, שאתה מיסב את פניך ממנו, נמנה על עוזריך הנאמנים ביותר והמוכנים לפעולה, והוא עומד עכשיו בציונות על המשמר בחזית, אף על פי שאיננו ממלא את ה״וועלט" בידיעות ארוכות.
– – אם הקונגרס הקרוב יביא, כמו שאומרים, ידיעות משמהות בנוגע לשאלות הארץ, יהיה מן הצורך, שההנהלה לא תמצא בניגוד ליסודות הצעירים והחרוצים של התנועה. טעות היא לדחוק את הנוער לעמדה מענה ומזיקה, לעתיד של אופוזיציה, ומספיקה רק כוונה רצויה מועטת כדי להשתמש בו כיסוד מובחר לעבודה.
ידענו, שיש כמה הולכי רכיל, שתפקידם הוא לחרחר ריב בין ההנהלה והנוער, אבל אולי יספיק תזכיר זה לשים קץ לפעולות מעציבות כאלה.
אם היתה בשיחתנו מלה חריפה לכאורה כלפי ההנהלה, הרי אנו מבקשים לראות את הטעם לא בתאוַת הבקורת או בנימוקים אישיים, שאנו מרגישים עצמנו בני חורין מהם לחלוטין.
מקוים אנו לאפשרות של עבודה אחדותית ומתגעגעים אנו לכך. סבורים אנו, שנתנו אפשרות לזה.
ואולם אם אין הדבר אפשרי, לא נעשה אנו, ועמנו רבים, את עבודתנו לעתיד, כמו שהיה עד כאן, תלויה אף במקצת בתנאים הקשים.
מכתב לציונים האמריקנים
מאתחיים ויצמן
הוטל מז’סטיק, שאמאני, כ"ג באבגוסט, 1920.
יקירי! –
זה עתה נמצאה לי השעה הדרושה להרהר במנוחה במצבנו ובכל אשר התרחש בועידה ולאחריה, ועלי להודות, כי הרהורי מביאים אותי לידי מסקנה מעציבה מאד.
ראשית, היה כל הענין עטוף הרגשה של נחיתות וירידה. גם אני, ובלי ספק גם אחרים, לא יכולנו להעלות על הדעת, כי אחרי סן־רימו יתכנסו ציונים, ופעולתם היחידה תהיה – להודיע על פשיטת הרגל שלהם ועל העדר כשרונם, וכי הם מוכנים למסור את כל ההסתדרות ואת כל העתיד בידי כל מי שירצה לקחתם, ובכל מחיר שהוא. גם מלה אחת של עידוד לא נשמעה מפי איש, ובפרט מפי ההסתדרות האמריקנית. אחרי כן שלחו אותנו, לאמור את חברי הועד הפועל החדש, לעשות פעולות חדשות במסבות שהן גרועות עוד בהרבה מאלו שהיו בראשית עבודתי.
עתה נמצאה לי השעה לבחון במנוחה את כל ההאשמות שהוטלו על ארץ ישראל, על עבודתנו שם ועל עבודתנו בלונדון, לדעתי גילו רובם של המבקרים העדר בלתי רגיל של אי־מפלגתיות והעדר רצון לסייע לנו בעבודתנו. על ההנהלה הנוכחית הוטלה האחריות לשיטת חנוך והתישבות, שלה לא היתה כלל יד בה. התפתחותם של בתי הספר בארץ ישראל ושל קבוצות הפועלים התחילה בשנת 1905 והגיעה לפסגתה בשנת 1914. בימי המלחמה נהרס ונחרב הרבה. בבואי לארץ ישראל, באפריל, 1918, מצאתי בסך הכל בתי ספר אחדים (הגימנסיה ביפו היתה סגורה אז) וקבוצות פועלים אחדות ביהודה, שהתקיימו קיום עלוב, אשר עם כל זאת תמכו בהם, כדי שילדי ישראל לא יהיו מתהלכים בטל בלי בתי ספר ואדמת ישראל לא תהא שוממה. הנני סבור, כי עם כל הלקויים, שאנו מונים בפועל העברי ובמורה העברי, מן החובה להודות שבכל ימי האימות ובתנאים הקשים ביותר היו הם מחזיקים מתוך מסירות נפש ומתוך גבורה ועוז־רוח בעמדות ישראל בארץ.
רבים מאלה שגונו כל כך על ידי צירינו ההדורים והמקושטים עמדו על משמרתם בהיות אמצעי קיומם דלים מאד, מתוך סכנת־נפשות תמידית, וכשהם נתוקים במשך שנים מהעולם התרבותי. במשך שנה תמימה חקרתי את המסבות בארץ ישראל. באתי במגע עם כל שכבות הישוב. בקרתי בכל מושבה ומושבה פעמים אחדות. נשאתי ונתתי עם הישוב ורכשתי לי את אמונו, והריני סבור, איפוא, כי הנני רשאי לדבר על ארץ ישראל כבן־סמך במדה ידועה, לא כאותם תיירים הבאים לארץ לחודש אחד או לשנים, אשר ברוב המקרים אין גם שהות בידם להעמיק ולהבין את תנאי המקום ודעתם מושפעת לפעמים על ידי משפטים קדומים ועל ידי השקפות קבועות מראש. דומני כי הדינים והחשבונות שלי על ארץ ישראל הוכיחו, שהתבוננתי אל המצב בעין פקוחה ובוחנת. עם זאת אין לשכוח, בראש וראשונה, כי עתה לא יראה המסתכל אלא תמונה קטועה ממה ששרר בארץ ישראל לפני המלחמה. הבה נחקור נא בקצרה את המצב.
תחלה – ענין בתי הספר. אף אני מורה ומחציתם הטובה של ימי חיי עברה עלי מתוך הוראת מדעים בארצות שונות לכל מיני סטודנטים, ועלי להגיד – כי התוצאות שהשיגו המורים בארץ־ ישראל הן נפלאות. רובם באו לארץ־ישראל לפני חמש עשרה שנה ומצאו שם תוהו ובוהו ממש ודמורליזציה של הכוחות הפועלים. לא, היה כמעט כל זכר ללימוד עברי. להפך, היו שם בתי ספר צרפתיים, אנגליים, גרמניים (מנוהלים בידי יהודים), ובתי ספר עברים לא היו. התקיימו גם בתי ספר של המסיון שהיתה להם כבר השפעה ידועה על הישוב העברי. מורינו התחילו לעבוד בימי שלטונה של הממשלה התורכית, אשר בתי ספר עברים לא היו לה לרצון, כי עוררו בה חשד. ואין לשכוח עוד, כי כל שאר בתי הספר נתמכו בידי ממשלותיהם, והואיל והתנהלו על ידי מתנגדינו, על ידי אליאנס" ״אנגלו דז’ואיש אסוסיישן" ו״הילפספריין" (על בתי הספר של המיסיון הרי מיותר לדבר) ״נוספו גם הם על שונאינו". בתי הספר שלנו היו חסרים כסף וכל אותם המכשירים ההכרחיים שמוסד תרבותי זקוק להם. לא היו מפות בעברית, לא היו מילונים. ראיתי את תחלתה של הגימנסיה ביפו, ולעולם לא אשכח את הדבר. הג' והא' מ., הג' והא' ב. היו יומם מלמדים את התינוקות, ובלילה היו בידיהם הם שוטפים את הרצפה בשלושה חדרים, כי כדי לשכור משרתת לא הספיק הכסף. כך היו נלחמים במשך שבועות עד אשר סוף סוף ראו פרי עמלם. לאחר תשע שנים היתה כבר הגימנסיה הזאת בבנין גדול ויפה ובה שבע מאות ילדים מכל קצווי תבל. דיבור הלשון העברית התחיל נשמע ברחובות הערים והמושבות בארץ־ישראל, התחילו מופיעים ספרי לימוד בעברית ועתונים, והיום יש לנו ממספר 16.000 הילדים העברים שבארץ – 14.000 בבתי הספר שלנו. על תוצאות נפלאות אלו הננו חייבים תודה לרוח הגבורה, לאהבה ולמסירות של מורינו, אשר עשו מתוך התלהבות עבודה חלוצית זו.
אין כל ספק שבתי הספר לקויים עדיין בהרבה ליקויים יסודיים. ראשית, לא כל המורים מתאימים לתעודתם. עצם העובדה הזאת שהם גבורים וחלוצים מצוינים אינה לטובתם עכשיו, לאחר שדרושים לבית הספר אנשים טובים רגילים, אנשים מתונים, עקביים, ולא גבורים. עוד נקודה אחת לריעותא היא זו, שרובם של מורינו הלכו מן הישיבה ישר אל האוניברסיטה. חסרים הם השכלה בינונית יסודית רגילה. אין הם יודעים כמה דברים יסודיים הדרושים למורה. חסרים הם שלות הנפש הדרושה ויש אשר הם חסרים גם דרכי הנימוס היאים. עוד קושי אחד עמד לפניהם – מורים אחרים יש להם מוסדות השכלה מתאימים, ומורינו היו אנוסים למצוא בעצמם דרכים חדשות, כי איש לא בא לעזרתם. הקושי הגדול ביותר היה – שנטל עליהם לתרגם לעברית שיטות ומדעים אשר למדו באוניברסיטאות זרות ובלשונות זרות. הכל גדל במהירות, אולי במהירות יתירה, ולפיכך חסרה כל שיטת־החנוך בארץ־ישראל מסורת ובסיסות, מורגשת אטמוספירה של ״גביר בן יומו“, ומכאן התלישות מהמסורת היהודית העתיקה. אין גשר בין החדר היהודי הישן או ה״תלמוד תורה” ובין האוניברסיטה שבשויץ, ולפיכך בעבור איש צעיר מן החדר אל האוניברסיטה הוא משתדל להשכיח מלבו את המסורת של החדר ולהנתק ממנה לגמרי. רק יחידים יודעים למצוא את הסינתיזה של הישן וחדש.
רוב המורים באים מרוסיה, מקום שהחיים היהודיים הם במדה ידועה בלתי ממשיים משום שאינם קשורים בצרכים היום יומיים של הארץ. היהודי הרוסי מנותק גם מאותם הגורמים העיקריים שמהם מצטרפים חייו של ישוב נורמלי. היהודי הרוסי שואף תמיד להיעשות פרופיסור באוניברסיטה, כי מנקה ארובות אין נותנים אותו להיות. מצב זה יחד עם המסורת הבלתי פוסקת בעמנו ללמוד חכמה ודעת יצרו מין יצור אינטלקטואלי נחשל, שהוא אופיני כל כך לדור הנוכחי ברוסיה. הוא חי בעולם של מחשבות ורגשות הסובב וחוזר מסביב לאישיותו הוא. היהודי הולך ויוצר את עצמו תמיד מחדש ויוצר ערכים מתוך חייו הפנימיים הנתוקים לגמרי מהסביבה. הוא נעשה בדול ומתחיל רואה את העולם כמכשיר ואמצעי לחיים, אשר ליהודים הם זרים. זה יוצר טפוס רוחני של ״זר בעולם". חסר הוא את חוש המציאות ממש כיהודי בן הדור הישן שהיה סגור בתוך חומת הגיטו אשר אחרים הקימו עליו. מצב נפשי זה אצל המורה השפיע על שיטת ההוראה שלו ועורר בו כמובן את הרצון לנדוד, לצאת את רוסיה. אולם אין לשכוח כי החיים בארץ־ישראל קטנים עדיין, דלים ומוגבלים ובכמה מובנים מלאכותיים בהחלט. אין בהם, איפוא, כדי להעשיר את נפש המורה, והוא צריך תמיד להיות משורר ונביא. למשוך שפע התלהבות, התלהבות יום־יום בלתי פוסקת, מתוך אבנים וקברים, מהרים חשופים ומעמקים מכוסי חולות. למראה הדלות שבהווה, עליו לתאר תמיד לעיניו את העתיד המזהיר. ועתה שוו נא בנפשכם – מה נותנים החיים למורה ולתלמיד בעיר אירופית מודרנית, ומה הם נותנים למורה ולתלמיד בארץ־ישראל?
הליקוי הגדול ביותר בשיטת החנוך שלנו הוא העדר היסוד הדתי בבתי ספרנו. אין צורך להתעכב על זה הרבה. גם בכך נראה תוצאה טבעית ממהלך חייו של היהודי הרוסי. הוא ניתק את עצמו מהמסורת הדתית של הגיטו, שלא השאירה במוחו אלא זכרונות קשים. משעלה בידו להחלץ מן הגיטו היתה המסורת הדתית בעיניו אך מעצור ומכשול בלבד, ולא עזרה ונחמה בחיים. גם כאן הוא חסר אותו מעבר אטי, הדרוש כל כך בשביל ההתקדמות הבריאה. תמיד הננו נופלים מקיצוניות אחת לשניה, מעבדות לחרות, ויש אשר החרות נעשית מתוך טעות ההבנה – להפקרות.
חוששני, כי מכתבי נעשה כבר למאמר על היהודי הרוסי ועל ליקוייה של שיטת החנוך בארץ־ישראל, אולם סבורני כי חובתי היא לתת לכם סקירה הגונה על שיטת החנוך. וזולת זאת – אין אדם יכול לבקר דבר מתוך רצון להועיל, אלא אם הוא אוהב את הדבר המבוקר.
מה היא, איפוא, המסקנה של הבקורת? לא, חלילה, כי בתי־הספר צריכים להסגר, וודאי לא כי כל השיטה החנוכית שלנו אינה טובה, וכי יש לצמצם את מערכת החנוך שלנו עד לידי המצב שהיה ל״אנגלים החדשים" בשעה שהיו מיישבים את אמריקה – זה עלול אך להמיט אסון על היהודים בארץ־ישראל. אנו צריכים בארץ ישראל בתי־ספר חקלאיים, אנו צריכים ספרי לימוד ומפות בעברית. ובראש וראשונה אנו צריכים מורה ארץישראלי טפוסי ועלינו ליצור את הסביבה אשר תסייע לבצורם של מוסדותינו. אנו צריכים סמינריום למורים, שעוני קיץ למורים, בתי מוזיאום, ספריות, ואוניברסיטה אשר תהא המדריכה והקובעת מדה ושעור.
יש לזכור כי בתי הספר שלנו צמחו בן־לילה ובמשך הימים ילכו וישתפרו. הם יגיעו במשך הימים לפסגתם הראויה וילכו ויתפתחו יחד עם גידול הישוב. וכמו כן יש לדעת, כי בתי הספר עלולים להיות אחד הגורמים לגידולו של הישוב.
נעמוד נא בקצרה על הפעולה ההתישבותית שלנו. גם בנידון זה אתה מוצא תוצאות נפלאות. אנשים בלי כל מסורת חקלאית, בלי כל דרישות מסוימות, ללא עזרה ותמיכה של ממשלה יצאו למדברות של ארץ־ישראל, כדי להפכם לגנים פורחים. יש להגיד כי ההצלחה עדיין אינה מלאה. עדיין חסרים יסודות ראשיים ידועים. אכרינו, כזקנים כצעירים, אינם בשום פנים ולעולם לא יהיו אכרים קנדיים.
צרכיהם אחרים, השקפתם על החיים אחרת ואך שטות היא לבוא ולדרוש מיהודי כי יהיה לאכר קנדי, כשם ששטות היא לדרוש כי ארץ־ישראל תיעשה – מצרים או הודו. הנני סבור כי תולדות הקבוצות הן הפרק המאלף ביותר בכל מהלך עבודתנו.
בשנת 1905 התחילו אינטלגנטים יהודים צעירים מרוסיה עולים לארץ־ישראל. הם לא נסעו לאמריקה, בה יכלו לחיות חיים יפים יותר במובן הכלכלי. לארץ־ישראל, שעליה קראו ועליה חלמו, נסעו. הם באו לראשון, לרחובות, לפתח תקוה, וכל יהודי שמוצאו מרוסיה יודע, מה היו לנו השמות הקדושים הללו, לנו, בני הגיטו העכור, היו אולי קדושים יותר מאשר ושינגטון לבן אמריקה ומוסקבה לבן רוסיה. אלה היו המקומות היחידים בעולמו הגדול של הקדוש־ברוך־הוא, אשר חיים יהודיים הולכים ונוצרים בהם ביגיע כפיהם של יהודים תחת השמים היפים של מולדתנו העתיקה הקשורה קשר אמיץ כל כך בכל אשר למדנו בימי ילדותנו.
אולם מה מצאו שם האידיאליסטים הצעירים במושבות, שכה הרבו להתגעגע עליהן? מצוא מצאו פרדסים יפים וכרמים, אבל את החיים היהודיים שעליהם חלמו לא מצאו שם. הם ראו איך שאדמת יהודים נעבדת בידי ערבים; ראו את צורות החיים הישנות של העיירה הרוסית הקטנה, שמהן ברחו לכאן לצמיתות, ויתאכזבו מאד. מכאן הפירוד שנתהוה בין דור האכרים הישן ובין דור הפועלים הצעיר, שעלה לארץ בשנות 1900–1905. יש להודות כי הללו היו ומוסיפים עדיין להיות נעדרי־סבלנות; מתוך אותה חריפות אופינית לבני עמנו הם מוציאים משפט קשה על הכל בלי בחון היטב אם משפטם צודק בהחלט. הם (כמבקריה של ארץ־ישראל בימינו) אינם עומדים לבקש את הסבות ולקבוע את הדיאגנוזה של המחלה. הם לא הבינו, דרך משל, עד כמה ההנהלה הרוטשילדית (בימיה הראשונים) אשמה במצב הנוכחי, עד כמה הממשלה התורכית הרעה גרמה למצבן הבלתי נורמלי של מושבותינו.
אחדות מנסיעותיו הראשונות של הברון רוטשילד לארץ־ישראל היו לו לאכזבות הגדולות ביותר בחייו. ויש להעריץ את הברון רוטשילד לא על מעשי נדיבותו בלבד, אלא על מדותיו התרומיות, על סבלנותו, על נאמנותו לאידיאל ועל ראיית־הנולד. פעמים אחדות ראה את מפעלו במצב של סכנה, והוא החזיק מעמד, כי ראה ראה את גורמי הסכנה והשתדל לסלקם.
אך הנה נטיתי כבר מגופו של הענין, – אלפי יהודים צעירים באו לארץ־ישראל, לא יכלו לשאת את סבל הצרות, והחלשים שבתוכם עזבו את הארץ; הם חזרו אל ״סיר הבשר" אשר במצרים. הנשארים בארץ ניתן להם ענין קשה לענות בו: למצוא להם מחיתם מתוך התחרות בערבים. זו היתה, ומוסיפה עדיין להיות, מלחמה קשה מאד. וכאן מתחילה הפעולה הציונית. ההסתדרות הציונית אמרה אל נפשה: ״אם יכול לא נוכל ליצור את תנאי הקיום ליהודים הצעירים הרוצים להשאר בארץ ואינם מבקשים אלא את האפשרות לחיות ולעבוד בה – אין לנו זכות קיום ולעולם לא נוכל להצדיק את נפשנו בפני העולם היהודי". על הציונים היתה החובה לראות את השאלה כמו שהיא, בעיניים פקוחות, ולבקש את פתרונה. הם הכירו מיד, כי היהודי הצעיר אינו יכול לעשות אותה עבודה חלוצית שעושה הקנדי הצעיר או האנגלי הצעיר. יהודי בארץ־ישראל אינו יכול לצאת אל המדבר ולהיות מנותק מכל העולם. אדם שהוא בן עירונים – מדורות, אשר מימיו לא חי חיים קרובים לטבע, אי אפשר לו להעשות פתאום חלוץ כגון הקנדי. יש אולי בכוחו לשאת סבל וצרות מסוג אחר, סבל שאין לתארו, אשר לא־יהודים עלולים לכרוע תחתיו במשך זמן קצר, אולם להלחם בטבע אין היהודי יכול – על כל פנים היהודי הבא מן הגיטו הרוסי. עליו ללמוד תחלה, לקבל את החנוך המתאים, וזהו, כמובן, פרוצס אטי, העולה במחיר יקר ביותר.
הקבוצה נתנה ליחיד היהודי במדברות יהודה והגליל אותה סביבה צבורית, שהוא צריך לה כלחם לאכול וכאויר לנשימה. הקבוצה, כגוף מקובץ, היתה לחלוץ חזק למדי והיחיד בקבוצה נעשה מועיל ומוכשר, ובדרך זו נוצרו כפרים יהודים על ידי עבודה עברית מלאה. גם רגע אחד איני משלה את נפשי לראות בקבוצה הצלחה כלכלית, או אפשרות להצלחה כלכלית בזמן מן הזמנים, כל עוד העבודה תיעשה באמת מדה קטנה או כל עוד הקדחת תהא למכשול לפועל. הכפרים היהודים החדשים, כגון חולדה, בן שמן, דגניה, מרחביה, לא קבלו מעולם את הבסיסות הנכונה, אף על פי כן פעלו הרבה גם בתנאים הללו, הם הפכו כאלף יהודים צעירים, אינטליקטואליים למחצה, לאכרים טובים. את הקבוצות אין להחזיק ולקיים כפי שהן עתה. כך יאמרו לכם גם הפועלים עצמם. ועם כל זאת אנו חייבים להודות, כי הן שמשו צעד חשוב בדרך ההתישבות הקשה. הריני מודה כי נסיון זה עלה לנו במחיר יקר במקצת. הייתי יכול להגיד בבטחה כמעט, כי אלולא הקדחת והשלטון התורכי הרע היו עולות לנו בשלושים ואולי גם בחמשים אחוז פחות. על כל פנים ברור: ראשית, כי העבודה החלוצית תהא צריכה להעשות בקבוצות; שנית – כי שיטת הקבוצות עלולה אולי להצליח במובן הכלכלי אם תהא קשורה במערכת קואופרטיבית חזקה, ושלישית כי שיטת הקבוצות הקואופרטיביות, ולא השיטה הקומוניסטית, עלולה לשמש מעבר.
נצייר נא בנפשנו כי יש ברצונכם לכבוש גליל חדש. צבא־הכבוש יהא מרכב קבוצות אחדות הפועלות בהדרכת מנהיגים מומחים, והן תצוידנה בכל הדרוש, גם במובן הטכני, גם במובן ההיגייני וגם במובן המדעי. אולם לאחר שדרגות הכבוש הראשונות תיעשינה תעלמנה הקבוצות כגופים מקובצים.
החומר האנושי לקבוצות היה בו אותו ליקוי עצמו שראינו בחומר האנושי של המורים. וכל הליקויים העמיקו וכבדו עוד יותר בשעת המלחמה, עת הכל נעשה מרופרף ובלתי נורמלי. שנות הכבוש האנגלי לא שינו את המצב לטובה. אבל דבר אחר ניתן לציין, כי משנפתח פתח לפעולה והמטרה נעשתה ברורה, הטילו בני ארץ־ישראל את עצמם לתוך העבודה בחשק רב והראו מדת סבלנות, התמדה ומשמעת הרבה יותר מכפי שפללנו. כן היה הדבר גם בגדוד העברי הארץ־ישראלי.
הנני מכיר ויודע, כי יש כמה וכמה דברים בארץ ישראל שצריך לשנותם מעיקרם, אולם כל זה צריך להיעשות ברוח קונסטרוקטיבית. כמה אנשים האחראים להרבה שגיאות שנעשו יש לסלק ואת מקומם יתפסו אחרים, אבל העבודה צריכה להימשך, ודבר קשה הוא למצוא אנשים המתאימים על פי סגולותיהם לארץ־ישראל, תמיד הייתי מקוה כי אמריקה תתן לנו אנשים כאלה. עודני תולה תקוה בציונים האמריקאים כי לא יסתפקו בבקורת נחשלה בלתי פוריה, אלא מצוא ימצאו בתוכם אנשים עם תכניות ועם דרכי עזרה ועשה יעשו את העבודה כשותפים, ידידים, כחלק מההסתדרות המכירה באחריות ההדדית. אבל לבקר – קל מאוד. יש ויש אנשים, שהיו יכולים לבקר ולבקר קשות, את הציונים האמריקאים וגם את עבודתם בארץ־ישראל. אבל תמיד אמרתי, כי אם אמנם ״אמריקן מדיקל יוניט" אינה הסתדרות משוכללת, אף על פי כן יש לה האפשרות להתפתח התפתחות בריאה. יש להגיד בודאות, כי הרבה ניתן לו ל״מדיקל יוניט" ללמוד מבני ארץ־ישראל, והריני מקוה כי עוד יוסיף ללמוד, כשם שבני ארץ־ישראל יהיו לומדים ממנו.
אשר למשרד הלונדוני יש לי להגיד אך מעט, זולתי אולי זאת – שהוא נעשה על פי דוגמה אמריקאית. עד תחלתה של שנת 1919 היינו מחזיקים משרד קטן בפיקדילי ומעסיקים בו אנשים מספר. אחר כך התחילו הכל, וגם האמריקאים בתוכם, מדגישים את הצורך להכין תכניות לעתיד, ואנו יצרנו את המחלקה הארץ־ישראלית הגדולה בהנהלתו של יוליוס סיימון; מחלקה למסחר ולתעשיה בהנהלתו של גולדברג וכו‘. אני גופי לא מצאתי לי כמעט מקום עבודה, גם כותבת במכונה לא היתה לי ומעט מאוד השתמשתי במשרד. המחלקה הארץ־ישראלית היתה כשלון גדול, כי חיים לא היו בה. זו היתה מין לשכת חקירה, שמימיה לא הביאה לידי תוצאות. ושני טעמים לדבר. ראשית לא היתה אפשרית בימי ההנהלה הצבאית כל עבודה גדולה, והמחלקה נעשתה, איפוא, מין סוכנות תיאוריטית לאיסוף חומר; ושנית היתה רחוקה מן החיים במדה כזאת, שמעולם לא יכלה להשלים את עבודת מחקרה; תמיד נמצאה לה נקודה שלא נתבררה עדין די צרכה. כפי שאני מוצא עתה, אספה המחלקה הארץ־ישראלית חמרים חמרים של חומר, ובחלק ממנו היה אפשר גם להשתמש. היא יכלה, למשל, לפתור את שאלת הדירות, אילו מצאה, מה הוא הבית המתאים לתכליתנו, בכמה יעלה בית כזה, כיצד יש לבנותו וכו’. פעולה זאת יכלה להעשות בימי ההנהלה הצבאית והיתה מביאה ברכה אילו הגשימו אותה בחיים. אולם המחלקה הארץ־ישראלית לא היתה אלא ממלכה של נייר. אין בדעתי למתוח בזה בקורת על ידידי סיימון כי גם הוא עצמו היה מכיר את הליקויים של המחלקה הארץ־ישראלית. ברצוני היה אך להראות, כי המשרד הלונדוני לא היה (ואינו גם היום) אלא צמח בן־לילה, בלי קרקע לגידולו – כל עוד המצב הפוליטי לא הוברר ותמיד היו חוששים שמא יגמר הכל לרעה.
עתה הוקטן המשרד הלונדוני במדה רבה. אהיה נותן דעתי על כך, שהחומר התיאורטי יבחן וינופה וישלח לארץ ישראל, בה אפשר להפיק ממנו תועלת. הוא הדין גם בענין התכניות הפיננסיות שלנו.
אוצר מלא של כתבים בעסקי הפיננסים שמור בידנו, ואף־על־פי־כן ״אין הענין זז". בזה לקחו, כמדומה, האמריקאים חלק גדול, ופעולה אין. גם חומר זה צריך לעבד בהקדם. אשר לשינויים שיש לעשות בארץ־ישראל הנני רואה חובה לעצמי להדגיש כי האמריקאים יהיו צריכים להשתתף בעבודה וליטול חלק כחלק באחריות לשינויים הללו. השינויים לא יצטמצמו אך בסילוקו של פקיד פלוני או אלמוני – זהו מן הדברים הקלים ביותר. העיקר הוא – למצוא שיטות פיתוח חדשות ואנשים אשר יגשימו שיטות אלו בחיים. היעזרו לנו האמריקאים בעבודה זו? אם הן, הרי הם צודקים בחלק מבקורתם, אך אם לאו – אין אני מבין את כל הענין כולו.
עבודתנו דורשת אנשים בעלי לב מאמין ואמיץ, אנשים המבקשים ליצור את הבית הלאומי במהירות האפשרית. כל שעה שאנחנו מחמיצים עושה את פעולתה לרעתנו. השעה דוחקת ואסור לנו להוציא גם רגע אחד על בקורת נבובה. ובטרם אסיים את מכתבי הארוך אגיד נא לכם תחלה את זאת – כי מועד הצירים אין לתבוע דין וחשבון על השגיאות שנעשו בארץ־ישראל, או על הבזבוזים וחוסר הכשרון.
מן החובה להגיד ולחזור ולהגיד, כי ועד הצירים היה צריך להמשיך את פעולת ההתישבות ועבודת החנוך, שאחרים התחילו עוד בשנת 1905. הועדה מצאה בתי ספר קיימים ועומדים וחוות, שעליה היה לבטלם לגמרי או להוסיף ולקיימם במשך תקופת המעבר של שנה וחצי. היא הוסיפה לקיים אותם, כי כפי שאומר הפתגם הישן – אין מחליפים את הסוס בשעת שחיה של סכנה.
הנני מוסיף להחזיק בהחלטתי – לקשר את שמי הציוני ואת שמי המדעי בפעולות אלו, שיש לראותן כנסיונות, אשר ערכם יגדל ביותר עתה, בהיות אפשרות להתחיל את העבודה באמת מדה רחבה. יתכן שהנסיונות עלו במחיר יקר, אולם כבר הראיתי לכם את הסבות שגרמו לכך. אפשר שהיו וישנם בזבוזים וחוסר כשרון, אבל תנו נא דעתכם על המסבות! אין אני מלמד זכות על חוסר כשרון. תמיד הייתי דן לחובה את חוסר הכשרון, גם בארץ־ישראל וגם בחוץ־לארץ. אולם בכל תוקף הנני מוחה נגד הצעקה על חוסר כשרון, שאינה אלא מאפילה, לדעתי, על השאלות העיקריות.
עם כל האמור, הנני מאמין בכוח־השופט הבריא ובאהבת המולדת של חברינו הציונים. הנני מקוה כי האמת וההשקפה הנכונה על הדברים תכרענה, וכבר רואה אני באים ימים ששאלות הבנין החשובות תשכחנה מן הלב את סכסוכי־המפלגות הקטנים, אשר העכירו את כל יפיו של הפרק הנהדר ביותר בתולדות ישראל. הטיהור לא יבוא אלא על ידי עבודה, על ידי עבודה קשה, כשרה וחשובה לטובת עם ישראל!
(י' ביוני 1921 (New Maccabaeen,New-York
-
אחרי הדין וחשבון של ״הועדה לריאורגניזציה״. ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.