¹

רבות נאמר בדבר היחסים אשר בינינו ובין הערבים, בהם דברים שאינם ידידותיים. זה עתה באתי, בדרך ישרה כמעט, מארץ־ישראל. אני מכיר הכרה אישית כל מנהיג ערבי, כמתנגד כידיד. עוד האיבה רבה, אבל, נדמה לי, שהיא שוככת. הערבים מתחילים להבין, כמדומני, כי עלינו לגור יחד ולעבוד יחד, כי היהודים באו לארץ־ישראל בזכות וישארו בה. על כן אני אומר: כל כמה שניטיב לפעול, נתחזק ונתאמץ בעבודתנו, נגדיל לעשות – תקרב עת השלום המבוקש בינינו ובין שכנינו בארץ.

לוא בחרתי לדרוך על קרקע הנבואה רבת־הסכנות כי עתה הייתי מצייר לפניכם, אולי, תמונת עתיד, תמונת המזרח הקרוב שקם לתחיה, ושני העמים הקרובים האלה עובדים יד ביד: אנו נותנים למזרח הקרוב הרבה מן החסר לו – אנשים, כסף, מרץ, כשרון, וברית הקדש בין שני עמים־אחים שהתרחקו קום תקום על אף כחות הזדון, העומדים ביניהם היום. ברית זו, גשר זה, בוא יבואו – בתוקף עבודתנו והשגינו.

מעת שהארץ נפתחה לפנינו נכנס אליה מספר חלוצים יהודים. לא מעט דברו וכתבו על אדותיהם. קצת מהנמצאים כאן עמנו ראום אולי בעיניהם. אבל לי היתה הזכות לראותם לא רק בארץ־ישראל אלא גם בדרך אליה. אני אחד מהם. אנכי נמנה עליהם. אנכי בן הרחוב היהודי, בן חורי הגיטו האפלים, אשר משם יצאו האנשים האלה. הם באים מכל מקום. הם עברו ברגל את ערבות אוקרינה, המכוסות קרח, ואת בצות רוסיה. הקשיבו היטב, וקול פעמיהם יעלה באזניכם. הקשיבו ותשמעו את רחש צעדיהם בלכתם במדברות, בטפסם ובעלותם בשבילי הרים, יחפים, חסרי־כל, מאחריהם שממה וקברי קדושיהם, ועיניהם נשואות לנמל ברומניה. מהנמל הזה מפליגות אניות ליפו. והנה הם יורדים ביפו. אין בדעתי לתאר לפניכם את סדרי הירידה ביפו. הנה הם בארץ, יושבים באהלים וחיים על לחם ועגבניות; חולים בקדחת; מיערים הרים, מנפצים אבנים, סוללים דרכים, נוטעים עצים ושולחים את ילדיהם לבתי הספר. שרים עברית. בוכים בעברית; בונים את ארץ האבות – ארץ־ישראל.

זה לא כבר פגשתי שני אנשים העומדים לפרסם את רשמיהם מארץ־ישראל. אין הם מחסידי אומות העולם, ומעודם לא היו. הם אמרו לי: לא נוכל להבין לרוח האנשים האלה. לא מצאנו כדוגמתם בתולדות העבר, אנשים האוחזים בידם האחת במחרשה ואת השניה שולחים לספר; הטומנים בכיס אחד ספרים ובשני אקדח; אשר ידם האחת נתונה לבנין והשניה להגנה, ופניהם שוחקות. הייתי בכפרי יהודים ובמושבות יהודים וראיתים – אין הם אוכלים לשובע וחיים בטוב, אבל הם מאכילים את בהמתם בהיותם רעבים, כי הבהמה יסוד ועיקר בבנין הבית הלאומי.

כך היא רוחם של האנשים האלה, יהודי ניו־יורק. והם בני טובים כמוכם כמוני, ויש שהם עולים עלינו ביחוסם. הם יודעים בנין ארץ מהו, ובפרט ארץ קשה כארץ־ישראל. הם בונים לאור היום, לעיני עולם השומר את צעדיהם, השוקל אותם, הבוחן אותם המגזים את שגיאותיהם, הממעט דמות הישגיהם. תחת לחץ זה הם עומדים איתן על אדמת ארץ־ישראל, וכאן אולי הסבה שפעלם מדבר אל לבנו בקול אדירים.

עתה אעמוד על ההבדל היסודי אשר בין פעולת יהודי ארץ־ישראל ובין פעולת יהודי שאר הארצות. אולי תפּגעו מדברי, אבל, האמינו לי, אין לי כונה לתקוף. אנו, היהודים, גלינו כשרון מתמיה להסתגל לתרבות זולתנו בכל מקום בואנו. באנו אל ארצות־הברית והסתגלנו אל משטרן הנהדר, והשגנו השגים נפלאים. אנו – אתם – אזרחים אמתיים בארצות־הברית. באנו לכמה ארצות, טובות או רעות, והסתגלנו אל סדריהן. בכל מקום בואנו מצאנו את המשטר מוכן, מצאנו חוקים מוכנים, לשון מוכנה, תרבות מוכנה, ואף קרקע מוכנה. לא נותר לנו אלא להסתגל, ולהסתגל יפה. לא כן בארץ־ישראל. שם אין דבר מן המוכן. עלינו להתחיל מבראשית, וזאת אנו עושים היום – מנסים לבנות ארץ ומדינה מהמסד עד הטפחות, מגן ילדים עד אוניברסיטה, כפר ועיר, שדה ופרדס. היסודות החדשים יצמיחו חיים חדשים, וששון היצירה, רוח ששון גדולה, היא המפעמת בלב היהדות בזמן הזה ומכה גלים במרחבי תבל. על כן כה חזק ההד בלבכם, יהודי אמריקה, לכל בשורה על בית קטן בארץ־ישראל, על פרה בארץ־ישראל, על ספר שנתפרסם בארץ־ישראל. בזה ההבדל היסודי בין הנעשה שם ובין המתהוה בשאר חלקי תבל, ובו, גבירותי ורבותי, תביעה וקריאה גם יחד – קריאה לעבודה אשר תעשה כיאה למסורת אומה גדולה.

כל העולם קם לפקדנו. חמשים ואחת אומה אשרו את הכרזת בלפור. ציונים או לא־ציונים, מתקנים או משמרים, אל תחשבו כי לא ידרש מכם חשבון, כי לא תקראו לפני כסא ההיסטוריה להגיד, מה עשיתם ואיך קימתם אשור חמשים ואחת האומה. קחו את כתב הממונות. קראוהו. קראו בו והשוו את דבריו אל כל אשר נכתב על אדות היהודים: כל הספרות הנוגעת ביהודים קובעת להם מצוות “לא תעשה”. אל תעשה כך ואל תעשה כך. והנה לפנינו תעודה יחידה במינה שנכתבה במאה העשרים וניתנה עליה הסכמת העולם התרבותי. התעודה הזאת קובעת מצות “עשה”. אנו מקימים בית בארץ־ישראל, והסתדרותנו היא אשר נקראה לפעול יחד עם הממשלה הממונה. אומות העולם מגידות לנו, כי כל אדמה פנויה בארץ־ישראל תנתן ליהודים, מבלי אשר תקופחנה זכיותיהם החוקיות של אחרים. הן אומרות: “בנו לכם ארץ כיכלתכם”. האפשריות האלה ניתנו לנו אחרי אשר נהגו בנו כל הדורות כמו בעניים החוזרים על הפתחים, כמו במנודים. עתה באה שעת הכושר. והנה אני שואל את נפשי, והנני מבקש מכם לשאל את נפשכם: “הנעשה? הנוכל?” רגשותיכם הלילה, ורגשותיכם מחר – היביאוכם לרדת לעומק הדברים אשר אירעו בין שנת 1917 ובין היום הזה? האם אתם מרגישים ויודעים את גודל האחריות המוטלת עלינו על כלנו, ולא על ההסתדרות הציונית בלבד? כל יהודי ערב לנעשה ולאשר לא נעשה באשמת עמיתו.

לא ארחיב את הדבור בענין זה. כאלף יהודים מהטפוס אשר תארתי לפניכם באים היום לארץ מדי חדש בחדשו, אך מאחריהם עומדים אלפים רבים. הם מתדפקים על שערי ארץ־ישראל ומבקשים להכנס. אך המפתח לשערי ארץ־ישראל אינו בכיסו של סיר הרברט סמואל, כי אם בכיסיכם, גבירותי ורבותי.

בידיכם הוא לפתוח את הדלת לרוחה או לסגרה על מסגר בפני המתדפקים עליה – בידיכם ממש. אני פונה אליכם, יהודי ניו־יורק, אשר לא בוששתם ובאתם הנה בקהל מפואר, בהכרזה ובתביעה – אתם מוכשרים לבנות את ארץ־ישראל בכחכם בלבד, אתם יכולים לפטרני מן המלאכה שאני עוסק בה כאן. יש עבודה אחרת, טובה מזו, גדולה מזו. בידיכם המפתח לשערי ארץ־ישראל.

בעוד שבועים תחוגו את חג יציאת מצרים. כונתי לא ליציאה כי אם לעליה, לרבוי הישוב היהודי בארץ־ישראל. הכמות היא אשר תביא לנו ריוח ובטחון, היא אשר תפלס את הדרך לבאים חדשים. חובתכם היא זאת, ורק אתם יכולים לעשותה. אנו עובדים כיום בידים כבולות. היהדות הרוסית אינה קיימת, וכן הרומנית, האוסטרית, ההונגרית. אירופה חולה, מלחמת־הדמים רסקה את אבריה. מיטב כוחנו הלך ואיננו. מחנות מתנגדים עברו בשדות פולין הלוך וחזור. לוּאיס מרשל, ששים מיליון דולר שלך הצילו שארית דלה, אך מרכזי התורה הגדולים נחרבו, המשפחות הגדולות אינן – אירופה כולה עיי מפולת. כאן אתם יושבים לבטח תחת כנפי ממשלה אדירה, בחיק רפובליקה חפשית, פתחי העושר והעוז פתוחים לפניכם. חי אלהים, אין עיננו צרה בכם. צדקה עשה הקדוש ברוך הוא לישראל שפזרם בין האומות, כי ברדת חלק מישראל מטה, יעלה חלק אחר מעלה; ועתה מוטלת עליכם חובה כפולה – חובה לאלה אשר ירדו מטה.

אמרתי דיי – אולי יותר מדי. הנה העלינו לארץ־ישראל קרוב ל־30,000 יהודים, סללנו כבישים, נטענו עצים, קיימנו רשת של בתי ספר, הסתדרות רפואית גדולה, אנו מתכוננים לפתוח אוניברסיטה וכבר פתחנו בית ספר טכני, והיה לנו הכבוד לחנכו במעמד מר מרשל. את כל אלה עשינו לאור היום, בעוד אויבינו יורים בנו ומשטינינו תוקפים אותנו, יהודים כמו שאינם יהודים. עשינו את מעשינו לעיני מתנגדינו, יכולנו לעשות – כי יד ההשגחה היתה נטויה עלינו לטובה.

מר מרשל כנני הלילה: “דיפלומט”. איפה למדתי חכמת הדיפלומטיה? בפינסק? ולא משום שדברתי כדיפלומט הקשיב לדברי מר בלפור. הראיתם דיפלומט אשר אין מאחוריו הון וצבא, צי ועצמה? לא, לא לדברי דיפלומט הטו אוזן. באתי לבדי, מאחרי אין מאומה. עוז שמונים דורות, עוז אלפי שנים דבר מתוך גרוני – לא כספכם, כי אם קול חכמינו, לוחמינו וגבורינו, השוכנים בעפרה המקודש של ארץ־ישראל. לקולם של אלה הקשיבו מדינאי העולם הקשים והמעשיים. בלעדיהם – מי היה שומע לקולי הדל, קול איש בלי רכוש ובלי עמדה חברתית? קול ההיסטוריה דבר מתוך גרוני, ועתה – עת לעשות. הממשלה הבריטית פנתה אליכם הערב ביד בא־כחה – היא מבקשת את השתתפותכם. התֵעָנו? יום יבוא ותתָּבעו, קול ארץ־ישראל יעלה באזניכם וישאל, ויעיק עליכם וידרוש – מה עשיתם ברגע הגדול הזה?

ודי בזה. העבודה בארץ־ישראל נמשכת. אם תטו אוזן תבחינו בה צליל חדש, העולה מתוך נפתוליה. ארץ־ישראל תהיה ארץ חדשה – פתח לעולם חדש. כי עוד לא מתו נביאים בישראל. עולם חדש יקום, אשר יאיר אולי עיני בני אדם הצמאים לאור, עולם אשר ימשיך מפעל התרבות והשלום – שלום בתוכנו ושלום עם זולתנו. יום יבוא וכותב דברי הימים יגולל פרשת תחית ארץ־ישראל, ובהגיעו אל הפרק “היהדות האמריקנית”, יוכל לאמר: הנה דור אשר עשה את חובתו.