¹

הגיעה השעה לעדות מוסמכת, אוביקטיבית, מצד שלישי, על אודות עבודתנו בארץ־ישראל. בכל לבבי אתמוך בהצעה שהוצעה – לשלוח לארץ־ישראל, למטרה זו, ועדה מטעם יהודי אמריקה. בקורתה ועצותיה תמצאנה אוזן קשבת ורצון טוב. אבל יש לשים קץ לפטפוטי־הבל, ללחשים של יושבי קרנות, לשמועות סתומות, הנותנות דופי בקרן־היסוד לאמר: הקרן מבזבזת סכומים כאלה וכאלה, כמה דברים שיכלנו לעשות לא נעשו, כמה דברים שנעשו – אין בהם צורך. אשמח מאד לחקירה אוביקטיבית, אשר תפסיק את הנרגנות החשאית, המסתתרת במחשכים, המשתמטת מלהופיע בגלוי ולהראות עמנו פנים, כי אכן יש בכוחה של נרגנות זו להזיק, לרפות ידי עובדינו ולערער סדרי עבודתנו.

הטיולים לארץ־ישראל נעשו דבר שבמודה. מי אינו מומחה לארץ־ישראל? מנהג הפקר נהגו בה, הוציאוה לרשות הרבים. אדם מפליג לארץ־ישראל, יורד ביפו, נוסע לירושלים, רואה שנים־שלשה אנשים, קולט קצת מימרות שגורות, ושב לאמריקה באניה השניה. והנה הוא מומחה לארץ־ישראל! הוא יודע בדיוק מה היתה קרן־היסוד צריכה לעשות; הוא יודע בדיוק – מה לא היתה צריכה לעשות. הוא הפוסק האחרון. האם לא היה הוא גופו בארץ־ישראל? האם לא ראה בעיניו?

כל ממשלה מורכבת, כידוע, מחובלנים ומכסילים, וזה מן המפורסמות. אולם, כל ממשלה עומדת על שיטת מסים. ברשותה מנגנון לגביית מסים. תנו לי כוח להטיל מסים, ואני מקבל עלי ברצון את כל האחריות הכרוכה בזה. אך מה תועיל בקורת אם אין כסף ניתן להנהלה? לא זו הדרך. מצד אחד תובעים ממנו מבקרינו שיטות ממשלה והישגי ממשלה, ומהצד השני אין הם מסוגלים לתת לנו כוח של ממשלה. הבשני מקלות ילקונו?

אם תביאו בחשבון, כי עמנו מפוזר בכל קצוי תבל, כי אין בידנו כל שלטון חוקי על הנוהים אחרינו, אלא כוח הקריאה אל הלב בלבד; אם תביאו בחשבון כי קריאתנו כאן באמריקה, למשל, רחוקה ממקום פעולתנו מרחק של חמשת אלפים מילים, וקריאות אחרות ורבות עוברות בארץ הזאת ותובעות לענינים קרובים יותר ללבות הנתבעים; אם תביאו בחשבון את כל דברי הקטרוג המוטחים כלפי ארץ־ישראל השכם והערב, על ידי יהודים ולא־יהודים; אם תביאו בחשבון את גודל המצוקה, את קשי הבעיות שאנו עוסקים בהן ואת קשי העם הזה; אם תביאו בחשבון את כל הדברים האלה תבינו ותודו כי קרן־היסוד היא הישג אשר נוכל להתגאות בו.

זה לא מזמן רב נזדמן לי לשוחח עם בא־כוח הממשלה הבריטית על אודות הממון היהודי הזורם אל ארץ־ישראל. הגשתי לו חשבון הכנסותינו. האיש אמר: “סכום עצום הוא זה”. מאחרי המלחמה נכנסו לארץ־ישראל, ממקורות יהודים, ארבעים מיליון דולרים. השוו את הסכום הזה לסכום שנאסף בבריטניה הגדולה למען הצלב האדום במשך המלחמה, עת כל העם הבריטי בער באש התלהבות. בריטניה הגדולה עשירה מאד, עשרה עולה הרבה על עושר היהודים. ואף על פי כן לא אסף הצלב האדום, בכל מאמצי המנגנון המסודר היטב, בכל לחץ דעת הקהל לטובתו, יותר מחמשים מיליון דולרים.

ואם תשוו את הישגינו בארץ־ישראל בבנין בתים, בעליה, באשראי לבעלי עסקים וכו', להישגי צרפת, אומה עשירה ומסודרת יפה, בהקמת הריסותיה, שוב תראו ותוכחו, כי אין מעשינו נופלים ממעשי זולתנו.

אל תמעטו ערך הישגי קרן־היסוד. אם יש חיים בארץ־ישראל היום, אם העליה הולכת ונמשכת, אם היחסים בינינו ובין השלטונות הבריטיים הם כתקונם, אם היחסים בינינו ובין שכנינו טובים הם מכפי שהיו לפני שנתיים – חייבים אנו להודות על כך למאמצי הציונים ולפעולות קרן­־היסוד.

יש משום אסון בעובדה שבעיתנו מתרחבת במהירות ומאמצינו מפגרים אחריה. במלים אחרות, אין כוחנו גדל כגדול בעיתנו. אבל זה עניין אחר, שאינו נכנס בגדר הוכוח עם מבקרינו, כי מצד זה אין הם תוקפים אותנו.

בעמדי בפרשת המבקרים אגע ברשותכם בעוד סוג של בקורת – זו הנובעת מהעובדה שארץ־ישראל היתה כעין רשות הרבים. כאן באמריקה, כמו בארצות אחרות, יש עוד עוסקים בארץ־ישראל, מלבד קרן־היסוד. במדינה מסודרת, בבוא איש לעסוק בענינים המכוונים להתפתחותה, לא יוכל לעשות דבר בלי הסכמה מאת מוסדות מוסמכים. ולהסכמה אם תנתן לו, תקדים חקירה רשמית – בדיקת תכניותיו והצעותיו, שיטותיו ואמצעיו. ואנו, בארץ־ישראל, אין לנו תוקף של ממשלה ולא אמצעי ממשלה. בא איש ומחליט לבנות בתים לפי דוגמה מיוחדת במינה; בא אחר ומחליט להלוות כסף בשיטה מיוחדת לו. כל אלה כונתם אולי להפוך את הארץ לבית לאומי יהודי, אבל, אל נשכח כי מבשלים רבים עלולים להקדים את התבשיל. אדם שנכשל באמריקה אין הדבר נוגע לאיש מלבדו. אולם, אדם שנכשל בארץ־ישראל – בה האשם. מהאשמות כאלה נוצרות שמועות־הבל שאין לנו שליטה עליהן ולא הזדמנות להשיבן אל חיק מפיציהן. ויהי הדבר ידוע לכל כי אנו, הפועלים בארץ־ישראל, אם כהסתדרות ציונית או כקרן־היסוד, אנו העובדים לעיני דעת הקהל – הננו דוחים בהחלט כל אחריות למעשים הנזכרים. למפעלים הפרטיים והפרטיים־למחצה ממין זה אחראים רק בעליהם. אנו נושאים באחריות למפעלים צבוריים בלבד. על דברים אלה יכולים אתם לבקרנו בקונגרס, אבל אל תבואו להטריחנו ולהטרידנו במעשים שעשו או לא עשו כל מיני אנשים, הבאים לארץ־ישראל והחפצים לבנות בה “בית לאומי” קטן משלהם.

ועוד דבר לי – ל“מבקר המעשי”. כאן בניו יורק יש אנשים שהצטיינו בפעולתם המעשית בתנאים הקיימים באמריקה. בני אדם אלה, בבואם לדבר על אודות ארץ־ישראל, מסיחים את דעתם מדבר אחד. בארץ־ישראל התנאים הם אחרים והאנשים אחרים. אשר יצלח באמריקה לא יצלח אולי בארץ־ישראל, ואשר יעלה יפה בניו־יורק יכשל בירושלים.

אביא דוגמה להבדל היסודי הזה. ראיתי את בית החרושת לסיליקט בתל־אביב, מפעל נהדר, תכניתו מצוינה, אינה נופלת מכל תכנית של בית חרושת כאן, והזמנות לו מרובות – תספקנה לשנה תמימה. אף על פי כן אין העסק טוב. מה טעם? הטעם פשוט מאד, לדעתי. בית חרושת זהו מפעל חלוצי, כל תוצרת חדשה זקוקה לאוירה מתאימה. תוצרת מבודדת לא תוכל לפרוח. קחו, למשל, חשמל. במקום שאין מפעלי תוצרת הזקוקים לכוח לא תתפתח תוצרת החשמל, פה באמריקה, בהתקלקל דבר בבית חרושת, מה תעשו? תטלפנו למתקנים, תזמינו תחליפים. בכל זאת גם פה לא תוכלו לעבוד בלי חומר שמור ומזומן למקרה הצורך. חמרים כאלה מוכנים לכם, בתנאים נורמליים, לחודש ימים. ובבואכם לבנות בית חרושת לסיליקט בארץ־ישראל מוכרחים אתם להכין לכם מראש את כל הדרוש לארבעה חדשים. הדבר קשה ומחייב השקעת ממון רב.

כך הוא מצבו של כל מפעל בארץ־ישראל; כאן מקור הקשיים הרבים, אשר קרן־היסוד מצווה להתגבר עליהם. מההבדל הזה מסיחים “מבקרינו המעשיים” את דעתם. מצב המפעלים באמריקה בזמן הזה אינו דומה, כמובן, למצבם בארץ־ישראל. אבל מה היה פה, בארץ הזאת, לפנים? עולים־חלוצים באו לאמריקה והקריבו את נפשם עליה. הם נלחמו עם זאבים, הם נלחמו עם האינדים, הם נלחמו עם בצות ואגמים. דורות יגעו בזעת אפם עד אשר סללו את הדרך, בה אתם מתקדמים בלי טורח רב – אתם וחברותיכם, נכסיכם ושטרותיכם. על עצמות החלוצים ההם נבנתה אמריקה, על קבריהם נכתבים דברי ימיה.

את זאת עליכם לעשות גם בארץ־ישראל, ולא – לא תבנה ארץ־ישראל.

תעודתנו שם שונה מתעודת אחרים בארצות אחרות. נקח לדוגמה את החקלאות. בן קנדה הולך אל לב היערות ומברא לו כברת אדמה. יתכן שעמלו קשה מעמל חלוצינו, אבל הוא נין ונכד לעובדי אדמה, ותפקידנו כפול – להכשיר את הקרקע ולהכשיר את האדם. עלינו להפוך את היהודים, יושבי ערים מדורות, לאנשי שדה. הנה מוטל עליכם להפוך פרופיסור של אוניברסיטה ליוגב. חובתכם לשלם שכר למוד, והכסף הזה אין לקוות לרבית ממנו סמוך להשקעתו. ולא קל מזה ענין הקרקע. הבא לקנדה מוצא בה משטר מודרני, תנאי בריאות מסודרים, חבור טלגרפי, קרקע מוכנה. הבא לארץ־ישראל מוצא ארץ עזובה, מוזנחה מדורות. בהשקיפכם על גבעותיה תראו אותן בעירומן, כל עציהן אבדו להן, ועפרן הפורה – גשמים שטפוהו מטה, אל הגאיות, גררוהו הימה. עלינו לחדש ולהפרות קרקע ארץ־ישראל. עלינו לחדש את הארץ, את הקרקע ואת האנשים.

לשם כך זקוקים אנו לבני אדם אשר חותם החלוציות טבוע בלבם, לבני אדם המסוגלים להקריב את נפשם למען הדורות הבאים. לשם כך עלינו להחזיק בקרן היסוד. אנו זקוקים לכסף להשקיעו בארץ־ישראל ולבנות בו את הריסותיה. חובתכם להזיע ולעמול ולתת כסף אשר לא ישוב אליכם אלא יהפך להון לאומי, ביבוש בצות אין ריוח מיד, אבל יש רכוש המצטבר למען הדורות הבאים. הורדת אחוז הקדחת מארבעים לעשרה, יצירת רכוש לאומי היא. קבוץ בני עמיתינו, הבאים לארץ כפרודות, ולכודם לעם אחד, בעל לשון אחת, הלשון העברית – הון לאומי הוא.

אולם ההשקעות האלה לא יביאו הכנסה ניכרת תיכף. קצת כספנו יוצא לפלוּס דרכים ולהחזקת האנשים עד אשר יגיעו לתנאים כלכליים נורמליים. כאן עיקר בעיתנו. אלמלא הבעיה הזאת כי עתה היה כל ספסר לציוני ולמיסד חברות למען ארץ־ישראל; הוא היה מייסד חברה ומוצא לו בלי קשי בניו־יורק סיטי עשרה אנשים אשר יש לאל ידם לקנות את ארץ־ישראל כולה ולשימה בכיסיהם. אלא אז היו למותר כל הדבורים האלה על הציוניות ועל האידיאלים הלאומיים.

את ארץ־ישראל לא תקנו בכסף. עלינו לרכוש אותה ביגיעה, עלינו לשלם בשכרה בחבלי לידה. אנו קשורים לארץ־ישראל כאם לילדה, האם יולדת בעצב וחיי הרך הנולד בשנותיו הראשונות, הלא הם לה מקור לצער וחרדת־לב.

בניית ארץ־ישראל, לידה זו, אל נרעיל אותה בבקורת מחטטת בלתי־פוסקת. איני אומר, כי אין צורך בבקורת; אך הבא לבקר – אני דורש ממנו אחריות ויסודיות. בעסקי אחרים יודעים אנו לנהוג בסבלנות, בהתמדה, בפקחות. ובעסקינו אנו, האין לנו מאומה, מלבד בקורת?