לאמי, שזכתה לעבור בשער הרחמים עם אהוב לבה

נר לנשמת אבי ז"ל שברא למעני את שער הרחמים

 

שער ראשון: שערַים (1936)    🔗

פרולוג    🔗

דווקא כשאני כבר אוהב אותו הוא הולך. אני כבר כמעט מוסלמי כמוהו, ופתאום הוא ואמא שלו עוזבים אותנו. פתאום הם אורזים את הבגדים ומתכוננים ללכת. אני שואל את עאטף, “למה אתם עוזבים?”

הוא אומר, “לא יודע, אמא לא מגלה לי.”

כואב לי. אני מתבייש לשאול את אמא של עאטף אבל הכאב גדול יותר מהבושה. אז אני הולך להודא ושואל, “למה אתם עוזבים?”

הודא לא עונה. היא אפילו לא מסתובבת אלי. אני ממשיך לדבר אל שמלתה השחורה, “את כועסת?”

עכשיו היא מסתובבת בבת־אחת כאילו מישהו שחרר קפיץ שהיא תלויה עליו, “לא, יא חביבי.”

“אבל עאטף הוא כמו אח שלי הגדול.”

“אתה לא יודע מה אתה מדבר.”

“בבקשה, אל תלכו. אני אוהב אתכם.”

“אבא שלך דורש שנעזוב.”

“אבא שלי?” אני נדהם. אני יודע שאין טעם ללכת אליו. הוא חונק אותי במבט שלו ולא אומר מילה.

אבא שלי קורא לעאטף פרא אדם. תמיד אני חושב שזה מתוך חיבה. יכול להיות שלא?

אמא ישנה בפינת החדר. כאילו לא אכפת לה. אתמול שמעתי אותה אומרת לאבא משפט שלא הבנתי. אלוהים ישפוט ביני ובינך. מה, הוא גירש אותה? היא אמרה פעם או פעמיים את המילה הגר. אבל היא יודעת טוב מאוד שעאטף אצלנו לא גר. אבא עובד ואני לא יודע איפה. אולי קשה להם לראות את הודא ואת עאטף עוזבים. גם לי זה קשה. למה אף אחד לא אומר לי?! אולי גם אני רוצה לישון? או לצאת? הודא מתקשה כמו קליפה של עץ. אבל לפני שהם עוזבים אני רואה שהלחי של עאטף רטובה. אני רץ אחריהם ובוכה. הם צועדים קדימה. הודא מגבירה את הקצב ועאטף נסחב אחריה. אני רץ אחריהם ונופל. ישר עם הפנים בחול. בתוך האבק שמתרומם אני כמעט תופס לעאטף ברגל, ואני קם ורץ אבל הם הולכים מהר יותר ואסור לי להתרחק כל כך מהשער של שערַים. בגלל זה אני רק עומד שם וצועק, כאילו מחזיקים אותי בחבלים, “תחזרו. אני בטוח שאפשר להשלים…”

“הדרך חכמה יותר מההולכים בה,” אבא שלי אומר. אני לא מבין את זה אבל אני בטוח שזה משפט חגיגי. אבא שלי אומר שזה פתגם ערבי. אני הולך לבית הספר ומנסה לבדוק אם הדרך חכמה יותר מההולכים בה. הדרך עשויה מחול. החול נעשה קצת קשה מרוב שדורכים עליו. בצדדים החול רך יותר. האנשים עשו את הדרך ברגליים שלהם.

הדרך לעממי ארוכה. בסוף השכונה עוברים שער ומגרש גדול, ואז מגיעים. אני מתכונן ללכת לבית הספר עם טליה ועמוס. אלה הם השכנים החדשים שלי. אמא לא יכולה לבוא איתי, את זה אני כבר יודע. הדרך ארוכה ואני עוד לא מכיר אותה. אבל אבא מפתיע אותי בבוקר ואומר שביום הראשון של שנת הלימודים הוא בא איתי. אני שואל את אבא אם השער שבקצה השכונה שלנו הוא שער הרחמים. אבא אומר שלא, ששער הרחמים זה בירושלים.

“אבל הוא גם בשיר,” אני אומר לו.

“זה לא סתם שיר. מה ששמעת אלה זמירות של בית הכנסת, ודרך שער הרחמים יבוא המשיח,” אבא אומר ונותן לי יד. כף היד שלי הולכת לאיבוד בתוך כף היד שלו.

אבא שר בקול חזק את השיר של שלום שבזי, “נראה בני ציון שהם עם בבליים, יבנה וציפורי ושערַים וירושלמיים.” ככה אנחנו עוברים את הדרך הארוכה.

אני שואל, “אבא? פתח תקוה זה לפני ירושלים?”

“לא, פתח תקוה היא בכיוון ההפוך לירושלים מהבית שלנו. למה אתה שואל?”

“כי ככה זה צריך להיות,” אני עונה לו ומנסה לנער את החול מתוך הסנדלים, “נכנסים לירושלים דרך פתח תקוה ויוצאים דרך שער הרחמים.”

אני חוזר מבית הספר, וכבר בדרך שכנים אומרים לי לרוץ לקרוא לעזרה. אבא שלי בצרות.

“תבואו מהר, אבא שלי לא נושם,” אני צועק עם כל האוויר שיש לי אל האנשים של מגן דוד אדום ברחוב מנוחה ונחלה.

“חברה קדישא זה ברחוב עזרא,” אומר אח מהתחנה. יש לו אף כדור ושפם שחור. כואב לי בחזה. אני רץ משכונת שערַים בכל הכוח. אני הכי מהיר ברחוב שלי, ובכל רחובות יש רק אמבולנס אחד. בגלל זה שולחים אותי לקרוא לעזרה.

“אולי תצלצל אליהם בטלפון?” מציע אח אחר לאח עם השפם.

“המספר שלהם זה 222.”

אני מרגיש שהם לא כל כך רוצים לעזור.

“אבא שלי קבור!” אני אומר להם בין הנשימות ששורקות לי מהגרון. אני לא בטוח ששומעים אותי.

“ילד, אם אבא שלך לא נושם ואבא שלך נקבר, אז מה כל כך דחוף?” מישהו מהם מנסה לצחוק. אבל אבו־שפם מבין אותי.

הם נכנסים לאוטו ונוסעים. אותי שוכחים. אני רץ אחרי האמבולנס. הצפירה מחרישה לי את האוזניים. האמבולנס עוצר ליד בור עמוק. “זאת מפולת.” אני שומע קול צועק. אני יודע שאבא שלי בפנים, שהוא זה שחפר את האדמה החוצה. עכשיו האדמה חוזרת למקום שלה. אני נדחף בין האנשים להציץ. אני רואה רק אדמה.

אבא ומותק עובדים בחפירות. הם חופרים בורות ספיגה. הם חופרים בור עמוק, בונים כלובים מעוגלים, שותלים אותם עמוק עמוק בתוך הבור ומכסים אותו בבטון. משאירים פתח לניקוי. ככל שהבור נהיה יותר ויותר עמוק הם נהיים יותר ויותר קטנים, עד שהם כמו שני גורים בכלובים שלהם למטה. הם מציצים מלמטה ורואים את האדמה נשפכת מהשמים. מותק נבהל ומתכופף. אבא נשאר לעמוד כדי לקבל את פני האדמה. האדמה נשפכת מהר ומכסה אותם לגמרי. אנשים מתחילים לחפור. כל מי שבסביבה חופר. האמבולנס צופר. הנשימה מתיישבת לי שוב סביב הלב, ועכשיו גם אני חופר כמו משוגע. אבל מזיזים אותי הצדה, כי אני חופר בידיים ובציפורניים וזה לא עוזר. לאט לאט מתגלים הפנים של אבא שלי. פירורי עפר תלויים לו על השערות של הנחיריים ועל השפם. הוא לא פותח את הפה ולא זז.

האנשים חופרים לו עד המותניים ומשחררים לו את הידיים. הוא מזיז יד אחת ומניף אותה למעלה כמו דגל. הפנים שלו נשארים קפואים. עכשיו מתחילים להתגלות הכלובים בשולי הבור והבטון שעוטף אותם. הם מגיעים לאזור הברכיים של הפסל שהיה פעם אבא שלי ואני רואה את הגב של מותק. פתאום כולם סביבי צועקים. הם חופרים יותר מהר ויותר מהר. הם צועקים, “מותק! מותק!” אבל אין לזה אותו צליל כמו שיש לקול של אמא שלי כשהיא קוראת לי מותק. האנשים מסביב מכים על האדמה או על הראש שלהם. מותק שבור לגמרי, הגוף שלו מקופל לשניים. האנשים אומרים שאין לו רוח חיים. למרות שאת הגוף של אבא שלי רואים, לא רואים אם יש לו רוח חיים. אבל כשהחופרים מגיעים לו עד הקרסוליים הוא מכופף את הברך של רגל שמאל ומחלץ בכוח את מכנסי החאקי הרחבים ואת הנעליים הכבדות עם השרוכים בצבע אדמה. אחר כך כולם מושכים אותו החוצה וגם רגל ימין משתחררת. אני מנסה להציץ בין האנשים, משוכנע שהוא לא חי גם כשהאנשים מושכים אותו לתוך הפה של האמבולנס. הוא לא מסכים. הוא מנער גם אותם מהשרוולים של החולצה שלו כמו את הפירורים של האדמה. הוא אומר, “למותק אני לא יכול לעזור, אני הולך לקחת את אברם הביתה.” אברם זה אני, הבן שלו. אפילו שהוא נותן לי יד והולך איתי אני לא מאמין שהוא חי.

בלילה אני מתעורר כמה פעמים מהבכי של עצמי. אני צועק, “אבא, אבא.” אני רוצה שהוא יראה לי את הרוח חיים שלו. בהתחלת הלילה אני רואה שהפנים שלו מכוסים בעיתון. בחושך מאוחר הוא פסל מבטון.

למיטה שלי יש קפיצים מברזל. גם השלד שלה מברזל. המיטות של כולנו עשויות מברזל. אלה מיטות לכל החיים, ככה עמרני אומר לנו. המזרן שלי ממולא קש. הגוף שלי שוקע במרכז המזרן, וככה המיטה שלי הופכת לקן. אני אפרוח קטן וצהוב, ככה אמא תמיד אומרת לי. גם הקול שלי כמו של ציפור. הילדים בשכונה קוראים לי ציף. הילדים בשכונה צוחקים עלי בגלל הקול שלי. אם בלילה אני מצייץ, אני מושך את השמיכה עד האף ומחביא את הציוצים שלא יברחו החוצה. אני מתחבא מערבים שנכנסים לבתים ושוחטים משפחה שלמה. הלילה אני לא מצליח לישון, כי אם הם יבואו אבא לא יקום. הוא שוכב כמו מותק, רק שמותק שוכב מתחת לאדמה ואבא שלי שוכב מעל האדמה.

“אבא, אבא, אני רוצה את אבא.”

“ששש… ששש… שְרָעי נִישְׁט.”

זה הקול של אמא. כולנו ישנים באותו חדר - אבא, אמא ואני. אמא חולה. הרבה שנים היא חולה. מאז שאני מכיר אותה היא חולה. הרופא אומר שהלב שלה מפרפר בפנים. אולי הלב שלה רוצה לצאת.

הלב של אמא ציפור כלואה.

כולנו חורקים על הקפיצים של מיטות הברזל שלנו כשאנחנו מסתובבים מצד לצד. מסתובבים מתוך שינה. שקט. דממה. אני מסתובב הרבה יותר מהם. אני מסתובב כמו פוֹרְפֶרָה. הסדין הלבן נתלש משולי המזרן ונכרך סביבי כמו תחבושת. האפרוח שלי הלילה פצוע ולא יעזור לי שום צעצוע.

כל הלילה אני שוכב במיטה ולא נרדם. עייף ובוער. העיניים שורפות לי כמו גחלים. המים הבוכים לא יוצאים כדי לכבות אותן. בסוף אני נרדם על הגב עם העיניים למעלה, וככה אני גם מוצא את עצמי בבוקר.

אני חולם שאלוהים בא אלי ואומר לי מרחוק, “אל תיזָכר! אל תיזָכר! אלתי זָכֵר אלתי זָכֵר.” הקול הולך ומתקרב, הולך ומתחזק, עד שאני שומע אותו מתחת לחלון שלנו. אני רוצה לשאול אותו מה לא לזכור ואם זה קשור למותק ואיזה מין שם זה מותק, כי גם אמא קוראת לי מותק לפעמים. אבל היא אומרת שזה לא קשור. מותק שעובד עם אבא נולד עם השם הזה בפולניה, ולי היא קוראת מותק כי אני מתוק. אמא אומרת שאני הנַכְתִיש שלה. שזה המנה האחרונה.

אני נבהל ואומר את תפילת הבוקר. אולי זה יעזור. מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי ובחמלה רבה אמונתך.

אני קם ומציץ בחלון ורואה איש על עגלה עם חמור מקדימה, ועל העגלה מאחורה יש לו ארגז ומיטה והוא צועק במבטא יידי, “אל תיזכר!” או שאולי הוא צועק, “אלטע זאכן.”

בבוקר אנחנו קמים מוקדם. צריך ללכת הרבה עד שמגיעים לבית הספר. אמא קמה. השיער שלה פזור והוא מגיע לה עד המותניים. שחור מבריק וחלק. רק בבוקר אפשר לראות את השיער של אמא שלי. ובבוקר רק אני רואה. תיקון: גם אבא רואה לה את השיער, וזה מפני שהיא פותחת אותו מאוחר בלילה. אז היא מושכת את כל הסיכות מסביב לראש ומרשה לו לצנוח לה על הגב. אני אוהב לראות אותה ככה, לפני שהצרות של היום מתנפלות עליה. עכשיו שום דבר לא כואב לה. כנראה הציפור שבפנים ישנה. ואז אני האפרוח שלה. היא שמה חתיכה עבה של חלבה מתוקה, דביקה, נמסה בפה, בין שתי פרוסות לחם שחור ונותנת לי. היא קונה חלב מהעגלה של אבא של אֶתוּל. היא קונה חצי ליטר ומערבבת במים ובאבקת שוקולד, וככה יש לכולנו קקאו בכל בוקר. אמא שלי קוסמת: היא יודעת להפוך שתי כוסות חלב לחמש כוסות קקאו.

לבית ספר אני מקבל עוד פרוסה מהלחם השחור עם החלבה ושני תפוזים. אבא קונה שק של מאה תפוזים בגרוש. רחובות מלאה פרדסים ובעונה אפשר להשיג אותם בזול, ככה הוא אומר לאמא כשהיא נאנחת ושואלת, “איפה אני אשים את השק הזה.” אחר כך היא אומרת לי או רק לעצמה משהו שאני לא מבין, “הוא עוד פעם הלך לראות אותה,” או, “עוד פעם הודא מַחָה אֶסְמָע?” אבל את זה הוא לא שומע. היא אומרת את זה כמעט בלי קול. אחר כך אמא מחייכת כדי להראות לו שהיא שמחה. עם הקקאו של הבוקר, עם החלבה, הלחם השחור והתפוזים אני מסתדר כל היום. אני לא רעב. אני בכלל לא רעב. אני משחק כדורגל־סמרטוטים בכל פעם שאני יכול ואני שוכח לאכול.

אני משחק שעתיים בדרך לבית הספר ושעתיים כשאני חוזר. אחרי הצהריים אני משחק עם בוּסי ושלום וכל החברים שלי, שכולם הרבה יותר גדולים ממני. אנחנו משחקים בחולות, ואז אני יחף ובכלל לא כואבות לי הרגליים. אז אני אפילו עוד יותר טוב מאשר עם נעליים. אם נשאר לי זמן אני מחפש ספרים או חוברות על כדורגל, או משהו בעיתונים. אני יודע הכול על כדורגל. אני לא נזכר אפילו פעם אחת ברעב. רק בלילה, אחרי שאמא ממלאת לי מים בפַּיילה ומוסיפה מים רותחים מהקומקום ורוחצת אותי טוב טוב, גם אחרי האוזניים וגם בחריצים של הצוואר, כדי שלא יגדלו לי שם תפוחי אדמה, ואני לובש גופייה של אבא שמגיעה לי עד למטה מהברכיים, ואני שוכב לי בשקט והשינה מאחרת - רק אז אני שומע את הבטן שלי מקרקרת.

כשאמא שלי אומרת לי מותק אני נמס כמו חמאה על המחבת. אני אף פעם לא ראיתי חמאה, אבל ככה אמא שלי מספרת עלי לאבא. חמאה זה מאכל שיש רק לאנשים עשירים.

היום אמא ואבא הולכים לבית הקברות עם כל העשירים, להלוויה של מותק. אנחנו גרים בשערַים. שערַים היא שכונת התימנים. בשכונות של העשירים גרים אשכנזים מפולניה. אמא אומרת שמותק לקח את אבא לעבוד איתו כי גם אבא אשכנזי.

אני שואל את אמא, “אם אנחנו אשכנזים, למה אנחנו לא גרים איפה שמותק?”

אמא עונה, “אנחנו כל כך עניים עד שרק בשכונה של התימנים, שהם הכי עניים בארץ, מסכימים להשכיר לנו חדר.” זה חדר שאין בו מטבח, אין בו מקלחת והבית שימוש שלו בחצר.

אני שואל את אמא, “אם מותק עשיר ואנחנו עניים, איך זה שאבא ומותק עובדים בדיוק באותה עבודה?”

אמא אומרת שזו בכלל לא אותה עבודה, כי למותק קוראים הקבלן האחראי ולאבא קוראים הפועל שלו או הבנאי.

אבא שלי קצת צולע עכשיו מאז שהוא נקבר. זה יישאר לו לתמיד. הוא מתקדם לאט יותר. הוא הולך זקוף. הוא גבר. אני פוחד מאבא שלי. אם הוא מסתכל עלי במבט כועס, שורף לי בתוך הגרון וישר באה לי התחנקות. אבא שלי גבוה, עם הראש בעננים. ככה הוא עובר בשער ונכנס לשכונה שלנו. משני הצדדים של שער הברזל יש אבנים פראיות ואפשר לסגור אותו ולחסום את הכביש היחיד שמכניס מכוניות לשערַים. אבא שלי צועד ברחוב, סוחב את הזיכרון של מותק על הרגל כמו חוב.

הבית שימוש שלנו הוא צריף קטן מעץ שעומד בחצר. פותחים את הדלת ודורכים על רצפת עץ שיש לה חור באמצע. אני עומד כששתי כפות הרגליים שלי משני הצדדים של החור, מכופף את הברכיים, יושב באוויר ועושה. ככה כולם עושים. המשפחה שלי והמשפחה של עמרני, שאצלו אנחנו גרים.

כשהבור מתמלא, עמרני לוקח פועלים והם מרוקנים אותו. ואז אנחנו מתחילים מההתחלה. את הריח הרע, את הסירחון החזק של כולנו ואת מאות הזבובים אי־אפשר לרוקן.

לאבא שלי יש הרבה מזל שהוא חופר את הבורות האלה לפני ששמים עליהם את רצפת העץ עם החור באמצע, ולפני שאנשים אומרים ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים. ואז הם מכופפים את הברכיים, מתיישבים עליהם באוויר ומוציאים מעצמם את כל הריחות הרעים שלהם.

ריחות טובים שאני אוהב: ריח של הדרים, תלתן, קמומיל ונרקיס. אבא שלי מכין את הבורות כדי לספוג את כל הסירחון שיש באנשים, ואז הם יכולים להישאר רק עם הריחות הטובים כולם. העבודה של אבא שלי היא העבודה הכי חשובה בעולם.

בשערַים יש לנו קיוסק אחד, הקיוסק של יחיא. בקיוסק נמצא הרדיו היחיד בכל השכונה. הרדיו גדול וחום ויש לו רשת חורים. פסים דקים של עץ מגנים על הרשת הזאת, ובכל פעם שהקריין מדבר היא רועדת. בערב אבא ואמא הולכים לשבת קצת בקיוסק מול הרדיו כדי לשמוע חדשות. כולם רוצים לדעת מתי הבריטים כבר ילכו מפה וישאירו אותנו לבד.

אני נרדם. כשאבא ואמא חוזרים הם מוצאים את הארון פתוח וכל הבגדים שלנו שפוכים על הרצפה. בדלתות שלנו יש מנעולים, אבל אף אחד לא נועל ואף אחד לא גונב, כי אין מה לגנוב.

אבא אומר, “החבאתי בארון לירה וחצי.”

אמא פוערת את הפה וממהרת לכסות אותו עם היד אבל בורחת לה אנחה גדולה, “לירה וחצי!”

אני שואל, “כמה כסף זה לירה וחצי?”

אבא ממשיך להסביר לעצמו כדי להצליח להאמין, “בדיוק קיבלתי משכורת אחרונה, משכורת של חודש שלם.”

אבא ואמא מחפשים ומחפשים ומזיזים כל דבר בחדר שלנו. הם לא מוצאים את הלירה וחצי בארון ההפוך. ליתר ביטחון הם גם הופכים את הארון.

בבוקר אבא קם, מתגלח, מתלבש יפה, מכניס את החולצה לתוך החגורה השחורה שתופסת לו את המכנסיים הרחבים והולך להתלונן במשטרה. שני שוטרים מגיעים אלינו ושואלים שאלות אבל לא מוצאים חשודים בכל שערַים.

אמא הולכת לרוּמָה טֶרי, המגדת הכי זקנה בשערַים. היא לובשת לאג’ע. המכנסיים צמודים לקרסוליים, רקומים באדום ובירוק, והשמלה השחורה מכסה אותם ומגיעה כמעט עד כפות הרגליים היחפות שלה. היא אומרת שכל מה שקורה לנו קורה כי אבא לא מאמין. היא אומרת לאמא שלי שתוסיף את האות ה"א לשם של אברם, שתדאג שנחמן יקרא לו אברהם. ואז אלוהים ישמור עליו. היא אומרת שאחד הבנים של בעל הבית גנב לנו את הכסף. אחרי שאמא מספרת את זה לאבא, אבא נזכר שעמרם, הבן הגדול של עמרני, עשה דַאוָוארוֹת כל הערב מסביב לחדר שלנו.

אז בלילה אבא אומר לו, “עמרם, מה אתה מְדַאוֵור תַ’טִיזָה שלך פה? אין לך מה לעשות? לך תמצא עבודה.”

לנו אבא אומר שהוא לא יכול ללכת סתם ככה ולהגיד לעמרני, “הבן שלך גנב.” אבא גם אומר שהוא לא יודע מה הוא יעשה בלי הכסף הזה, ומחליט שצריך לעזוב. מהיום שאני יכול לזכור אנחנו גרים אצל משפחת עמרני. פתאום, ביום אחד, זה נגמר. אני צריך להיפרד מהשקע שבמזרן הקש שהוא כמו הקן שלי, אוף, שנעים לי כל כך להכניס לתוכו את הגוף. השקע במזרן הוא הדבר היחיד בבית שהוא רק שלי.

אבא מוצא חדר הרבה יותר רחוק. לבעל הבית החדש קוראים יפת. הבית של יפת דומה לאשכול. חדר מוביל לחדר. כל החדרים רוקדים במעגל ובאמצע יש חצר. את כל האשכול הזה אפשר לסגור בלילה בדלת כבדה. באמצע החצר יש עץ תאנה גדול ועל יד הרגליים שלו עומד סלע לבן חלק ומסביבו אדמה. מתחת לצל של העץ לא גדל שום דבר. כשהצל נגמר מתחילים לגדול שיחי רוזמרין, שיחי עגבניות ופרחים. אחרי כמה שיחים עומדת המקלחת של כל השכנים, ואז בית מלאכה קטן של בעל הבית ולידו בצד עומד הבית שימוש, גם הוא של כל השכנים. אחרי בית המלאכה יש שטח כורכר עזוב, שאף אחד לא גר בו ואף אחד לא משחק בו ולא גדל בו כלום. בכל חדר גרה משפחה אחרת. בחדר ממול לחדר שלנו גרה משפחה. יש להם שני ילדים, בן ובת. בקומה למעלה גרה המשפחה של יפת.

החדר החדש רחוק מהקיוסק של יחיא. כדי להגיע אליו אני צריך ללכת בכביש הראשי, שהוא הכביש הסלול היחיד בכל השכונה, ואחריו יש לי עוד הרבה רחובות לחצות בחול. ההליכה בחול קשה ולוקחת יותר זמן. בית הספר אפילו עוד יותר רחוק, על יד הבית של מקוב, שעושים בו חתונות. אבל אחרי שאני יורד מהכביש הראשי מכוניות לא יכולות לעבור, רק עגלות, ואפשר לשחק כדורגל־סמרטוטים בלי פחד.

אני ילד נמוך והקול שלי גבוה כמו של ילדה, אבל אני חזק וזריז ומשחק כדורגל הכי טוב ברחוב. בעצם לא רק ברחוב אלא בכל שערַים. אבל בגלל זה אני לא מדבר הרבה ולא עומד על יד בנות. אני משחק כדורגל־סמרטוטים עם כל מי שרק בועט או נוגח, ואני תמיד מנצח.

ליֶפת יש הרבה ילדים וילדות. אולי שישה. אני עוד לא מכיר את כולם, אבל את הבן שלו עזרא כולם מכירים. רגל אחת של עזרא לא גדלה יחד איתו. כדי ללכת הוא צריך להתנדנד מהרגל הגדולה עד הרגל שלא גדלה. יפת, אבא של עזרא, לא שולח אותו לבית הספר אלא לשדה יחד עם הפרות שלו. כדי שירגיש טוב וכדי שלא תכאב לו הרגל יותר מדי הוא גם נותן לו חמורה. חוץ מהרגל יש לעזרא עוד בעיה. פעם אחת הוא איבד את הריש בשדה ומאז אין לו ריש בפה. הוא בעצמו סיפר לי את זה. אולי הוא נתן אותה לאחת הפרות. בגלל זה הוא קורא לעצמו “עֶזיוֹ”. כל יום עזיו יוצא על החמורה עם הפרות לשדה, אוכל חוביזה, מוצץ חמציצים ואוהב את הפרות יותר מאשר את הילדים. לפרות לא מפריע שיש לו רגל אחת שלא גדלה יחד עם כל הגוף.

אנחנו חדשים ברחוב והבית של יפת חדש לנו. יום אחד עזיו הגיע בוכה ונרגש מהמרעה.

אבא שלו שאל אותו, “איפה החמורה?”

עזיו בקושי נשם כי הבכי שלו נורא מר והוא אמר, “החמויה ביחה למימיוק.”

מרמורק היא שכונה של תימנים שגירשו אותם מִיָם כינרת. כל אחד אצלנו מכיר את הסיפור שלהם. אני לא יודע אם עזרא בוכה בגלל מה שקרה או בגלל שהוא צריך להגיד בבת־אחת כל כך הרבה מילים עם ריש. בעצם בלי ריש. מאז כל הילדים בשכונה צועקים אחריו, “החמויה של עזיו ביחה למימיוק.” יפת רץ למרמורק לחפש את החמורה. אני מבקש מעזרא שלא יבכה וגם מציע ללכת איתו לשדה כדי לעזור לו למצוא את הריש.

מהבית של יפת עד רחוב הרצל, שזה הרחוב הראשי של רחובות, הדרך רחוקה. אז אבא קונה אופניים. הם לא חדשים והצבע שלהם מתקלף. מתחת לצבע הירוק־צבאי מציץ צבע יין של קידוש. אבל אבא לא שם לב. הוא צריך אותם בשביל להגיע לעבודה. יום אחד אני משחק בחצר של משפחת שרעבי עם שלום ובוסי ועוד ילדים, ופתאום נשמעות צעקות נוראות של אישה. כל הילדים רצים החוצה לראות מה קרה. אנחנו רואים את האישה מאחורה והיא צורחת ומורטת את השערות שלה. אפילו מאחור אני יודע מיד: זאת אמא שלי. מתחת למשאית שוכב אבא. המשאית נוסעת לאט לאט אחורנית והשכנים מושכים את אבא עד למיטה. הפעם לא שולחים אותי להזעיק אמבולנס. אבא שוכב במיטה. בהתחלה מגיע רופא ובודק אותו עם כל המכשירים שיש לו בתיק. אין הרבה מה לעשות. צריך לשכב ולחכות. ביום הולדת שש אבא שוכב במיטה וביום הולדת שבע הוא שוכב במיטה. החופש הגדול עובר ואבא לא יכול לעבוד. אני בכיתה ב' ואבא עוד במיטה. אמא יוצאת לחפש יום עבודה בפרדסים. ואין מי שיעזור. אחרי העבודה אמא חוזרת הביתה ואופה לחם בטבון.

כל השבוע אני אוכל שתי פרוסות לחם עבות ליום עם חלבה ותפוז.

כל השבוע אני מחכה לסוף השבוע. כבר ביום חמישי אמא מכינה אטריות בעצמה. ביום שישי היא קונה באטליז עצם גדולה שמפזרת בועות שומן בריח בשר בתוך סיר המים לקראת שבת. כשאני לא מתאפק אמא אומרת רק בשבת. אך ורק. יחד עם האטריות זה נראה כמו מרק.

אבא כמעט בריא. הוא הולך ומתחזק מיום ליום, ואמא הולכת ונחלשת מיום ליום. את כל הכוח שיש לה היא מעבירה לו, וכשהוא קם סוף סוף על הרגליים, היא נופלת על המיטה ולא קמה ממנה עוד.

אבא מחפש עבודה. בלילה אני שומע אותם מתלחשים.

אמא אומרת, “רק אל תלך לפרדס.”

אבא לוחש, “אבל רחל, רק שם אני יכול למצוא יום עבודה.”

“לא, רק לא בפרדס. אני לא יכולה לסבול את זה. אני אשכב פה ואתה תלך אליה לשם.”

“אני מבטיח לך שלא.”

“נחמן, אל תלך אליה עוד פעם. אני צריכה לנוח. הלב שלי…”

“אני נשבע לך. מה שהיה היה. אני אביא אותה אלייך, היא תנקה פה, ואת תעשי לה הטוב בעינייך, בסדר? אני אסיר תודה לך. את יודעת מה זה אסיר?! לא יקרה שום דבר מאחורי הגב שלך.”

“נחמן? תחפש עבודה אחרת. אני בעצמי פגשתי את הודא בפרדס ליד השוקת.”

“ששש… נִישְט קֵיְיגֶען דֶה קִינְד,” אומר אבא ביידיש והשיחה נפסקת.

בארץ יש המון מאורעות. אפילו יותר מערבים. אני מפחד משניהם, גם מהמאורעות וגם מהערבים. לא יודע מי מסוכן יותר. ביישוב גבתון על ידנו שחטו בלילה משפחה שלמה. תוך כדי שינה: אבא, אמא, שתי בנות ובן. אני מפחד. בהתחלת הלילה אני מחביא את הראש מתחת לשמיכה. אני לא שקט. הם יכולים למצוא אותי. ובגלל זה, בלילה בלילה אני עף מפה וישן לי בקן על עץ התאנה. בבוקר, אם אני רואה שהכול בסדר אני חוזר.

המאורעות לא הגיעו אלינו הלילה. גם לא הערבים. ואם הם הגיעו הם לא מצאו אותי.

התרנגול קורא. העולם בחוץ מתחיל להתעורר.

אני כבר שומע את הצרצרים מבעד לחלון בשדה החיטה. החמור של ירמי, מוכר הנפט, נוער.

בבוקר אני רואה את אבא שלי רוכב על חמור לבן, ושני פחים מלאים נפט קשורים לו משני הצדדים של הגוף. אבא צועק, “נפט! נפט!” וגם מטלטל פעמון ביד. הפעמון יודע רק מנגינה אחת. נדמה לי שאבא מתבייש לרכוב ככה בשכונה ולצעוק. אבא הוא איש ששותק הרבה, ומדבר מעט ובשקט. גם כשהוא כועס. דווקא כשהוא כועס הוא מדבר עוד יותר בשקט. הוא אף פעם לא צועק. אבל עכשיו הוא צריך למכור. ולצעוק. הוא אומר לי שירמי מוכר נפט בשכונות אחרות, ולו הוא מרשה למכור נפט בשערַים. נשים יוצאות מהחדרים ומהבתים ומהחצרות עם פחים וקונות נפט לפרימוסים ולפתיליות כדי לבשל.

כל האמהות עושות כביסה בחצר. הן שופכות נפט על ערמת עצים שאנחנו הילדים יוצאים לאסוף בסביבה, מבעירות אש ומרתיחות את הכביסה בתוך דוד גדול מאלומיניום. יום שלם לוקח למים לרתוח בדוד. אולי בגלל זה הן קוראות ליום חמישי יום כביסה. הן מכבסות ביד על לוח מתכת גלי, פורשׂות את הבגד ומשפשפות עליו סבון מרובע גדול.

אני אוהב שבכל בוקר כשאני מתעורר אבא עובר ברחוב על יד הבית. נדמה לי שגם אמא אוהבת את זה. ככה הוא לא הולך לפרדס והיא לא חושבת על הודא ואף אחד לא רב. אבא שלי הוא כמו רועה: הוא מצלצל בפעמון וכל הנשים יוצאות מהבתים והולכות אחריו.

לאמא שלי כואב הלב. היא לא יכולה לקום מהמיטה. כל היום אני נותן לה דברים. אני מכין לה כוס תה שחור. אני מורח לה פרוסת לחם עם חלבה. אני מושיט לה מגבת לנגב את הזיעה מהפנים. אני אפילו יודע לסרק אותה ואחר כך להגיש לה את הסיכות. רק כשאבא בא היא קמה מהמיטה ורוחצת לו את הרגליים ומורחת לו משחה ומטפלת בו. ואני רואה שכואב לה.

בתפילת שמונה־עשרה אנחנו אומרים, “שמע בני מוסר אביך.” אבל כואב לי על אמא, אני רוצה להגיד לאבא, אסור לאמא להתאמץ. למה אתה מרשה לה לקום ולרחוץ לך את הרגליים? אבל אני לא מעז. בִּמְקוֹם אני שואל אותו, “למה אסור לאמא להתאמץ?”

אבא אומר לי, “הרופא אסר על אמך להיכנס להיריון. הרופא אמר שהיא עלולה למות בלידה. כשגילינו שהיא בהיריון, הרופא אמר שהיא מוכרחה לעשות הפלה. הוא דרש חמש לירות. עבדתי בסלילת הכביש לצמח. אפילו הצטרפתי להקמת תחנת הכוח בנהרַים, אבל זה לא הספיק. בכל יום הייתי צועד לשביל הסכרים בין שני נהרות, הירמוך והירדן, ועוזר לרוטנברג לחשמל את ארץ ישראל. אבל חמש לירות לא הרווחתי מכל החשמל.”

אני שומע וחושב: הלוואי שלא הייתי נולד בכלל.

היום האחות הגדולה של בוסי שרעבי מתחתנת. כל השכונה בחצר שלהם. רק אמא, אבא ואני סגורים בחדר. בחושך. אני לומד להיעלם בחושך. הם חושבים שאני ישן אבל אני מעלים את עצמי, כי אם הם חושבים שאני ער הם לא מדברים. ואני יודע שאמא מחכה כל היום לרגעים האלה שבהם היא קצת עם אבא.

בחצר של שרעבי מתופפים על פחים. פעם לאט ופעם מהר. במשך הזמן מכים בפחים מהר יותר ויותר. אני מכיר את הריקודים שלהם. הגברים לובשים ג’לביות עם משבצות קטנות שחורות ולבנות. מרחוק זה נראה פשוט אפור. יש להם פאות ארוכות וכפות גדולות אפורות עם שוליים שחורים. לאבא של בוסי ולדוד שלו, שהם אחים, יש ריקוד קבוע. הם רוקדים לצלילי השיר “דרור יקרא לבן”. הם אוהבים להופיע איתו בחתונות, אפילו שזה שיר גרוע, כי דרור לא מתאפק וכשהוא רעב הוא קורא לֶבֶּן לֶבֶּן. כמו איזה תינוק. הם מטלטלים את עצמם, מתכופפים, מתרוממים, גוחנים זה על זה, ולפעמים גם אחד נתלה על השני. הרגליים של זה על המותניים של זה. הידיים שלהם מתפתלות כמו נחשים, יוצאות קרוב לפנים, בהתחלה מסתלסלות כמו הפאות, אחר כך עולות לשמים. כפות הידיים מכוּפפות קצת כמו הראשים.

פתאום אני שומע את אמא אומרת, “לא, נחמן, לא.”

אבא אומר משהו שאני לא שומע.

אמא לוחשת בצעקה, “לא. די. עזוב אותי. לא מוכנה.”

חבל. אבא לא מצליח לשכנע אותה שנלך לחתונה.

הכול אני עושה בשביל אמא. רק דבר אחד שאמא שלי מבקשת אני לא מסכים. להתקלח לבד. אני אוהב שהיא רוחצת אותי. מאז שאנחנו בחדר של יפת, היא אומרת שאין לה כוח ושאני כבר גדול וצריך להתקלח לבד. אני שונא להתקלח. בכל יום אני חוזר מבית הספר מזיע ומלוכלך. אבל לא אכפת לי. נעים לי בתוך העור שלי. אני עוד מרגיש איך אמא מקרצפת אותי ומשפשפת בליפה את כפות הידיים שלי ומנסה להיכנס לסדקים שהבוץ נכנס אליהם לפניה ולא רוצה לצאת. אני רוצה שהיא תטפל בי אבל אני נזכר כמה זה כואב. היא מכבסת אותי עד שהעור שלי בין האצבעות של הידיים כמעט נקרע. לרגע אחד קטן אני שמח שכבר אין לה כוח.

בכל יום טליה ואני ועמוס הולכים שני קילומטרים עד בית הספר. בדרך חזרה אנחנו הולכים ארבעה קילומטרים. בבוקר העלייה הקשה נעלמת ודווקא בצהריים, דווקא כשחם נורא, היא מופיעה שוב. כל כמה צעדים אנחנו עוצרים לנשום אוויר וגם לשחק. כשאני בא הביתה אני זורק את הילקוט ורץ החוצה לשחק כדורגל־סמרטוטים.

בערב אמא שולחת אותי להתרחץ. הכול אני עושה בשביל אמא, כל דבר שהיא מבקשת, רק להתקלח לבד אני ממשיך לשנוא. אבל אז אמא מראה לי את הכאב שיש לה בעיניים ואני מבין שאני חייב להתקלח. בלי חשק אני תולה על הגב מגבת קטנה לבנה והולך. המקלחת משותפת לכל השכנים. אני מציץ בחריצים שבין הקרשים של הדלת כדי לראות אם המקלחת פנויה, ופתאום אני רואה את טליה. הרוק לא נבלע לי. הרוק נתקע לי בגרון ואני נחנק. אני רואה שלטליה יש גוף אחר לגמרי משלי. אני לא יכול לסלק את העיניים שלי מהחריץ. אני רואה אותה מושכת בחבל והמים נשפכים עליה. היא לא שמה לב אלי ולא יודעת עלי. זו הרגשה נעימה. אני מרגיש שמשהו קורה לי בגוף. דגדוגים נעימים הופכים לעקיצות קטנות והגוזל שלי מתעורר. מאותו יום לאמא יש הרבה נחת. אני מוכן ללכת כל ערב למקלחת.

בערב השלישי שבו אני רואה מבעד לחריץ את טליה מתרחצת, אני מרגיש לפתע יד כבדה על הכתף שלי: אבא של טליה. אני מסובב אליו את הפנים שלי והוא צובט אותי באוזן ומושך. כל הגוף שלי רץ אחרי האוזן. האוזן נעשית אדומה ובוערת והיא גדלה וגדלה. הוא צועק עלי בכל הכוח לתוך האוזן השנייה, “תתבייש לך!”

ירמי צריך את החמור שלו בחזרה, כי הכסף לא מספיק לו ושוב הוא זה שמוכר נפט בשכונה שלנו. אבא מוצא יום עבודה בתחנת הניסיונות החקלאית ברחובות. הוא עובד עם מסכה נגד גזים על הפנים. הוא והפועלים האחרים עובדים בשביל המומחים. כשהמסכה על הפנים של אבא אף אחד לא יכול לראות אם הפנים שלו שמחים או עצובים. אף אחד לא יכול לדעת מה הוא מרגיש או איזה מחשבות אוכלות את העשב של המוח שלו לפני שהוא אוסף אותן כמו כבשים תועות. בגלל זה אף אחד לא יכול לתפוס אותו באוזן ולצעוק עליו בקול. גם לי תהיה מסכה על הפנים כשאני אהיה גדול.

יום אחד אמא של טליה יוצאת מהמקלחת כשאמצע הגוף שלה עטוף במגבת. כל הגוף מטפטף. הרגליים שלה עירומות לגמרי.

אני רוצה לברוח. אני לא רוצה שאף אחד יתפוס לי באוזן. אבל דווקא היא רוצה לדבר איתי והיא שואלת מה שלום אמא שלי וכל מיני שאלות שמחזיקות אותי מולה. אני לא יכול לא להסתכל לה על הרגליים.

בסוף אני שואל אותה, “אמא של טליה, את קצת זקנה?”

אמא של טליה צוחקת, “קצת זקנה והרבה שמנה. למה אתה שואל?”

אני שותק אבל היא שואלת עוד פעם אז אני אומר לה, אבל בטובות, “כי הרגליים שלך קצת רקובות.”

בקצה שערַים יש מגרש חול גדול ורך. שם אנחנו יכולים לשחק כדורגל אמיתי. כמעט. זהו מגרש חוקי לפי הכללים של אנגליה. לשתי הקבוצות יש אחד־עשר שחקנים. רק הכדור מסמרטוטים. סמרטוטים או לא, אני רץ מהר, גונב כדורים מתחת לרגליים של השחקנים ובועט לשער ממרכז הרחבה. מהמגרש רואים את הווילה של אדון מרגלית, המנהל של בית החרושת למיץ תפוזים “פרי פרי”. אני עוד לא שתיתי בחיים שלי מיץ תפוזים מבית חרושת. אבא אומר שמיץ טרי מהתפוזים שהוא מביא הוא הכי טוב. אני לא מאמין לו. אני חושב שהוא לא רוצה שאני אצטער שאי־אפשר לקנות לי מיץ של בית חרושת.

כשחוזרים מהמגרש רואים את בית המלאכה למצבות של יפת ואת יפת בתוכו.

בלילה אבא מספר לאמא, “יפת מסכים שאני אבנה חדר עם מטבח מאחורי בית המלאכה שלו. שם נגור לבד.” עכשיו הוא מלטף את השפם שלו ואני מרגיש שהוא מחכה שאמא תשבח אותו.

“מה זאת אומרת?” אמא שוכבת במיטה ומנפנפת במטפחת על הפנים כדי לקרר אותם.

“שהחדר יישאר שלו. אנחנו נשלם שכירות אבל לפחות נגור שם לבד. רק השירותים בחצר יישארו משותפים.”

אני דואג.

“והמקלחת.”

אני נרגע.

“מזל שיש לך שתי ידיים חזקות, נחמן,” אמא אומרת. אני רואה את אבא מגרד בראש, כי הוא לא יודע מה לעשות בידיים החזקות שלו כשאמא מרוצה מהן. אחרי כמה דקות אמא שואלת, “אני אשכב במיטה וכל היום אראה את יפת מכין מצבות לאלה שכבר מתו?”

אבל אני כבר לא שומע את התשובה, כי אני כמעט נרדם או שהם מדברים בלחש עכשיו. ממש לפני שאני עף לקן שלי שעל העץ בחצר אני מבין: ככל שיותר אנשים מתים, החיים של יפת יותר יפים.

אבא בונה לנו חדר שעומד לבד בחצר כמו בית. הוא לוקח אבני כורכר ומחזק אותן בדֶבֶּש. כשהדֶבֶּש רטוב הוא דומה לדְבַש, רק לא באותו הצבע. אני רואה איך אבא מכין את הדֶבֶּש מטיט חֵמר מעורב בסיד. שמים שכבה ומשקעים בתוכה אבנים. את האבנים מביאים מהמחצבות על עגלה מגבעת שערַים. אני חושב לעצמי, אולי אפשר להמציא בית כזה שיש לו דְבַש בין האבנים.

החדר מוכן בתוך שלושה חודשים. יש לו חלון אחד בכל קיר. את העץ לחלונות, לדלת ולגג אבא מקבל בהקפה מהסוחר שמואליאן, שהוא גם חבר הוועד של שערַים. הוא מוכר גם צינורות ומסמרים. את החדר אבא בונה בכל ערב כשהוא חוזר מהעבודה. אני מביא לו מים וקפה עם חאוואייג' ולחם שחור עבה עם חלבה מוצקה, סמיכה, שמרגישים בה גם טעם של שומשום טחון וגם טעם של דבש תמרים, שאמא שולחת לו. אנחנו עוברים. אמא אוהבת לגור מאחורי בית המלאכה שמפריד בינינו לבין השכנים האחרים. היא שמחה לפגוש את השכנות שלה על יד הטבון בחצר, אבל שמחה יותר להיפרד מהן ולקחת אותי ביד אל החדר שלנו. קצת אחרי שאנחנו עוברים לחדר אמא לא יכולה יותר לקום מהמיטה בכלל. אפילו לא עד הטבון. אני משתדל לטפל בה אבל אני עוד קטן.

בהתחלה באה יונה, האישה של יפת, ומביאה לחוח וגם ג’חנון עם ביצים ורסק עגבניות. היא מביאה גם סחוג. הסחוג בצנצנת ירוק ומגרה. אני דוחף אצבע לצנצנת ומלקק אותה. החריף של הסחוג פותח לי את הנחיריים, את האף ואת המוח. הסחוג כל כך חריף עד שגם השמים נפתחים. העיניים שלי מתמלאות דמעות. הריאות שלי בוערות. עוקץ לי באף. אני מתעטש ומשתעל אבל לא בוכה. אני צובט במהירות חתיכה מהלחם. הלחיים שלי רותחות. וגם האוזניים. אחרי שאני נרגע אני יודע שאסור לאכול סחוג בלי כלום. אני אוהב את המאכלים האלה. אמא לא מצליחה לבלוע את זה. בשבת יונה מביאה לנו מרק רגל שהתבשל הרבה שעות על הפתילייה. למרק יש טעם של כורכום וצבע כתום יפה. אמא שותה כמה לגימות ומפסיקה. אחרי שיונה הולכת היא מקיאה. אני שותה את מה שנשאר בסיר.

המצב של אמא רע. היא צריכה שמישהו ישמור עליה ויטפל בה כל הזמן. צריך להשגיח על אמא כשאנחנו הולכים מהבית. בערב אבא חוזר מהעבודה והוא כועס. “אני לא מסכים לקבל טובות מהשכנים,” הוא מסנן לאמא מבין השיניים, “אנחנו לא כאלה מסכנים!”

אישה אחת מגיעה עם אבא בדיוק כשאני רץ אל טליה ועמוס בבוקר. האישה לובשת שמלה שחורה. יש לה עיניים ענקיות שמסתכלות כל הזמן לכל הצדדים. עיניים שרואות הכול ואוספות כל מה שהן רואות פנימה אל תוך הראש ושומרות עם התריסים ששום דבר לא ייזל החוצה. גם השפתיים שלה סגורות חזק כדי שאף מילה לא תברח. מעל הפה יש לה שערות שחורות. כמעט כמו שפם מצויר חלש. חוץ מזה היא יפה, אבל אמא שלי יפה יותר. היא ניגשת אלי, מצביעה על ילד אחד שעומד על ידה ואומרת, “זה עאטף. הבן שלי.”

אני עושה לבן שלה שלום עם הראש ובורח.

אבא אומר, “הנה האישה שתטפל באמא שלך ותכין לנו אוכל, תגיד לה תודה.”

בדרך עוד רודף אחרי הקול שלה, “נעים מאוד. השם שלי הודא.”

כשאני חוזר מבית הספר אני זורק את התיק ורץ לשחק כדורגל. אני מופתע לגלות את האישה והבן שלה אצלנו בחדר. אני נעצר לרגע, נצמד לקיר, מתקדם לאט לאורך הקיר אל אמא שלי.

“לא צריך לפחד,” האישה אומרת ומחייכת אלי.

“אהלן,” אומר הבן שלה. יש לו עיניים הכי שחורות שאני מכיר. הוא רזה וגבוה. אף אחד לא שם לב בהתחלה לאצבעות הכלואות שלו. הוא יודע להסתיר את כף היד שלו כאילו בלי כוונה.

“אהלן,” אני מחזיר לו ונדבק לקיר.

עאטף גדול יותר ממני. הוא גם הרבה יותר גבוה. יש לו לרגע קול של גבר ולרגע קול של ילדה צרודה. בא לי לשאול אותו באיזה כיתה הוא, אבל אני לא אומר כלום. רק ממשיך להתקדם אל אמא. בסוף אני מגיע לראש שלה. העיניים שלה עצומות. היא פותחת אותן בשבילי. העיניים של אמא קטנות כמו חרוזים חומים. אמא שלי מושיטה יד אל השערות שלי ומלטפת. עכשיו אני עוצם עיניים. הגוף שלי נעשה שלולית מים בתוך כף היד שלה.

“את מרגישה טוב היום?” אני שואל אפילו שאני רואה שלא.

“יותר טוב,” אמא משקרת. מאז שאמא מאוד חולה - כל יום אנחנו משקרים. כשאוהבים מאוד, משקרים אחד בשביל השני. בייחוד אני.

“איפה אתה גר?” אני שואל את עאטף כשאנחנו יוצאים לרחוב.

“מאחורי הפרדס. אבא שלי היה השומר של הפרדס הרבה שנים. עכשיו הוא מת.”

“אז מי מביא לכם אוכל?” אני מחטט באף כי אני לא יודע מה לעשות עם הידיים.

“עכשיו אבא שלך,” עאטף עונה ובועט בכדור.

“לאבא שלי אין מספיק אוכל לשתי משפחות,” אני עונה ובועט את הכדור לגובה והוא עובר כמה מטרים. אנחנו פותחים בריצה מהירה כאילו ירו אותנו.

“בגלל זה אמא שלי עובדת אצל אמא שלך,” עאטף מתנשף. הוא צריך אוויר אחרי שאני מריץ אותו מהרחוב אל השדה שמאחורי הבתים.

“זה מה שהיא עושה אצלנו?” אני שולח רגל אל בין הרגליים שלו ומחלץ את הכדור.

“כן. אמא שלך חולה. היא צריכה עזרה.” עאטף רודף אחרי, מנסה להחזיר אליו את הכדור האבוד. אין שום סיכוי. אני מהיר יותר.

“אתה לא הולך לבית ספר?” אני שואל.

“עכשיו יש לנו חופשה, אבל אחרי שהיא תיגמר אני אלך ברגל עד זרנוגה.” עאטף רץ להביא את הכדור שהעפתי אל החצר.

“באיזה כיתה אתה?”

“אני לומד עם עוד כמה ילדים. כל אחד בגיל אחר,” עאטף אומר בעברית. “לכולנו יש אותו מורה. אנחנו לומדים לקרוא בקוראן ויודעים את כל התפילות בעל־פה.”

אנחנו לא מוציאים יותר מילים מהפה. אנחנו שומרים את הכוח למשחק שלנו. לאט לאט אנחנו מתעייפים. אנחנו לא נלחמים יותר ולא חוטפים כדורים זה מזה. אנחנו בועטים את הכדור אחד אל השני בשדה הבור. גם מסירת כדור היא צורה של דיבור.

בבוקר, כשאני הולך לבית הספר, אני רואה פתאום הרבה אנשים הולכים מאחורי ארבעה גברים. הגברים לבושים בשחור וסוחבים בידיים שלהם אלונקה עם שקים. השקים מכוסים בטלית. הנשים צורחות ומורטות את השערות של עצמן. הגברים בוכים בשקט. אני רץ בחזרה הביתה. אני רץ לאמא שלי.

“אמא, אמא,” אני מעיר אותה. אני רוצה לספר לה מה אני רואה. אמי היא קוסמת. אפילו שהיא לא יוצאת לרחוב ולא רואה היא יודעת בדיוק מה קורה.

“יפת מת,” היא אומרת ומלטפת לי את השערות. כמו שאני אוהב. אני נרגע. איך זה יכול להיות שיפת מת? הרי הוא בונה מצבות למתים?

“יפת מת?” אני חוזר על דבריה רק כדי להיות בטוח.

“יפת מת. אתה ראית את הגוף שלו עטוף בטלית. אבל עכשיו הוא יהיה בשמים.”

גם אני רוצה להיות בשמים ולראות משם את כל מה שקורה פה, אבל כשאני בתוך היד של אמא אני נרגע. אמא שולחת אותי שוב לבית הספר, שלא אאחר.

טליה ועמוס כבר מחכים לי. גם הם ראו את מה שאני ראיתי ורצו הביתה. אנחנו צועדים בשתיקה הרבה זמן, אבל הדרך ארוכה יותר מהשתיקה שלנו.

טליה אומרת, “עכשיו יפת נמצא מתחת לאדמה.”

אני מוחה בהתרגשות, “לא נכון. הוא נמצא עכשיו למעלה בשמים.”

כל היום אני חושב רק על זה: למטה באדמה או למעלה בשמים. מתחת או מעל. אני לא יודע מה להחליט. טליה אומרת שזה מה שאמא שלה אמרה לה. אני לא מבין איך שתי אמהות שגרות כל כך קרוב יכולות להסביר דבר אחד בשתי דרכים כל כך רחוקות?

כשאני חוזר הביתה בצהריים אני פוגש את עאטף. אנחנו כבר חברים. אנחנו יושבים בחום הכבד של הצהריים מתחת לעץ התאנה. מדי פעם קוטפים לנו אחת, משפשפים אותה בחולצה ואוכלים. פתאום עאטף מפסיק את הדיבורים שלנו, פותח את הרצועות מאחורי התרמיל שלו ומוציא משם מחצלת קטנה מגולגלת. הוא פורש את המחצלת ומתיישב עליה, הרגליים שלו מקופלות לו מתחת לטוסיק. כף היד עם האצבעות הכלואות מקופלת לו מתחת לבטן. הוא מתכופף עם הפנים עד למחצלת ומזדקף. מתכופף ומזדקף. ככה הוא עושה ארבע פעמים. בסוף הוא מפסיק, מגלגל את המחצלת ומחזיר אותה למקום.

“מה אתה עושה?” אני שואל אותו.

“אני מתפלל,” אומר עאטף.

בבית הכנסת מתנדנדים בעמידה עם הפרצוף בתוך ספר התורה. עאטף מתפלל עם הפנים לאדמה. עכשיו אני חושב שדווקא אמא של טליה צודקת: יפת נמצא עם אלוהים למטה. בהרדמה.

אני רוצה להיות בטוח ואני שואל את עאטף שוב, “אלוהים שלך מתחת למחצלת?”

“אלוהים נמצא שם,” הוא עונה, מצביע בכף היד הרגילה למטה ומיד אחרי זה מושך את המכנסיים שלו למעלה באצבעות השלובות שבכף היד השנייה. עאטף נורא רזה.

“אתה מתפלל מוזר ויש לך שם מוזר,” גם אני מושך את המכנסיים הכחולים הקצרים שלי למעלה.

“אני מוסלמי,” עאטף עונה.

“ואני?” אני לא בטוח.

“אתה יהודי.” הוא יודע.

“מה זה מוסלמי?” אני מציע לעאטף חתיכה מהפרוסה שלי. אולי הוא רעב.

“לדת שלי קוראים אסלאם. אתה שומע את השלום בפנים?”

אני שומע. “ומה שומעים בתוך יהודי?” אני עוקב בצער אחרי הפרוסה שלי שנמחקת בתוך הפה שלו.

“שומעים הודיה. יהודי זה אדם שמודה.”

אני מקנא בעאטף כי הוא יודע את כל התשובות. אני נותן לו חלבה תורכית. אני רואה אותה מתפרקת לחוטים דביקים בין האצבעות שלו. אני רואה את החתיכה הופכת לגוש סמיך בין השיניים שלו. הגוש מתפורר ונבלע. אני חושב כמה זה מתוק. הרוק מציף לי את הפה עד שכואב לי בבלוטות שבסוף הלסת.

“שלום יותר חשוב מתודה,” אני מחליט, “למד אותי להתפלל על המחצלת. מעכשיו גם אני מוסלמי,” אני רוצה להודות אבל לא יודע למי.

בבוקר, בדרך לבית הספר, אני משתף את עמוס בהחלטה שלי. אני מבין שלאבא לא כדאי לי לספר עליה. אבא אוהב את עאטף אבל קורא לו פרא אדם. אני אומר לעמוס שהחלטתי להיות מוסלמי.

“למה?” עמוס שואל.

“בגלל השלום,” אני אומר.

עמוס חושב כמעט כל הדרך. עמוס גדול ממני. הוא כבר בכיתה ח'. יש לו כיפה על הראש כדי שגם אלוהים ידע שהוא יהודי. בסוף הדרך כשאנחנו עומדים בשער בית הספר הוא אומר לי, “אתה מכיר את התפילה שלנו על השלום?”

“שלנו?” אני מברר.

“כן, של היהודים.” עמוס ממהר.

“איזו תפילה? אני מכיר תפילת שמונה־עשרה.”

“זה גם בתפילת שמונה־עשרה. אבל אני מתכוון ל’עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו'. מכיר?”

“בטח.”

“אתה יודע שכשמגיעים למילה שלום הולכים שלושה צעדים אחורה?”

“לא ידעתי. למה עושים את זה?”

“אחרי שאני אסביר לך תראה שאתה לא צריך להיות מוסלמי,” עמוס אומר ומסדר את הכיפה שלא תגלוש. “כי יהודים מבינים שמי שרוצה לעשות שלום, חייב לפנות מקום לשני ולסגת מהעמדה שלו.”

הודא רוחצת את אמא היום. אנחנו יושבים בחוץ עד שהיא גומרת. כבר אין שמש. השמים סגולים. זה לוקח הרבה זמן. כשאמא שוב במיטה, מריחה מלימון ומניקיון, אנחנו נכנסים.

“עכשיו תדברו בשקט,” אבא אומר. “אמא התעייפה. היא צריכה לנוח. אני לוקח את הודא ועוד מעט נחזור.”

אבל הם לא חוזרים, ואני כבר עייף ורוצה לישון. אני עף אל עץ התאנה שלי. אני שומע קולות מתוך בית המלאכה של יפת. אני יודע שיפת מת ומאז מותו בית המלאכה שלו שקט. אין שם איש ואף אחד לא עובד שם. רק כמה מכונות כבדות וכמה אבנים גדולות עומדות שם. לבנות. וחשוך. הקולות שאני שומע מבפנים נשמעים מסוכנים. קולות של מישהו קשור ומישהו מנסה לשחרר. מישהו מסתבך בחבלים ומישהו נאנק. מישהו מתנער ומישהו נאנח. אני מתקרב לחלון של בית המלאכה ומציץ. אני רואה מחזה מוזר: אבא והודא דבוקים אחד לשני. בעמידה. היא עם הגב אליו. הגוף שלו מכסה את שלה. השמלה שלה נעלמה. רואים לה את הרגליים. אבי כן לבוש. אני רואה את הגב שלו ואת הגופייה האפורה שלו עם כתמים של זיעה. הוא מנסה להשתחרר ממנה אבל לא מצליח. הוא מנער אותה אבל היא נשארת דבוקה. הוא מחזיק לה את הידיים על שולחן העבודה של יפת. החזה שלו עוטף לה את הגב. הרגליים שלו דבוקות לרגליים שלה. איך הם הגיעו למצב הזה? מה קורה להם? לקרוא לעזרה?

אבא מתנער בכוח רב ובמהירות גדולה יותר ויותר, ואז הוא מצליח להשתחרר. היא מסתובבת אליו. אין לה מטפחת על הראש. היא רוצה להגיד לו תודה והיא נותנת לו נשיקה. גם הוא נותן לה. הלב שלי כמו כדורגל־סמרטוטים על מגרש שבו הודא בשער אחד ואמא שלי בשער השני. לא יודע מה לעשות. עוצם עיניים וזה נעלם. וגם אני.

הילדים בשערַים אומרים שעאטף ערבי. אני אומר להם שזה לא נכון. שהוא מוסלמי אבל לא ערבי. הילדים צוחקים עלי.

אני מפחד מערבים. אני יודע שערבים הורגים בלילות תוך כדי שינה.

אני שואל, “אבא, מה זה ערבי?”

במקום לענות אבא מספר לי סיפור על עצמו. אני לא מבין מה הקשר. וזה הסיפור שאבא שלי מספר, "כשמלאו לי שמונה־עשרה החלטתי להתגייס לחיל הספר הבריטי. המדים של חיל הספר היו מדים של הצבא הבריטי, אבל עם כאפיות על הראש. הציבו אותי לשמירה על הגבול בין ירדן לישראל. רכבנו על סוסים. זו היתה משטרת הגבולות והיו בה יהודים וערבים.

“עברתי לגור ביבנאל. נתנו לי צריף. במקום רצפה היה חול ועליו הנחתי מחצלת, ובמקום רהיטים שמתי ארגזים ריקים שמצאתי.”

אני מבין שהחדר שאנחנו גרים בו עכשיו הוא לא החדר היחיד שאבי יודע לבנות. אני בוחן את הידיים שלו והן באמת נראות חזקות. אני גאה באבי שיודע לבנות רהיטים וחדרים ותמיד יש לו בית לחיות בו. אני מסתכל איך אבא שלי מסרק את השפם שלו בשתי אצבעות עבות.

“יום אחד, כשנכנסתי לקנות לחם, ראיתי בחורה צעירה עובדת בחנות. הצעירה מצאה חן בעיני ומאותו יום התחילו החיזורים.”

אני לא מבין מה זאת אומרת “התחילו החיזורים”, אבל אני לא רוצה להפריע לאבא שלי לדבר. זה אולי הדיבור הכי ארוך שלו איתי עד היום.

"התברר לי שקוראים לה רחל והיא ילדה יתומה שהגיעה לארץ מרוסיה. היא הגיעה עם אחיה ושניהם נמסרו לדודים. הדוד לקח את הילד יעקב, והדודה את הילדה רחל.

"בכל יום הלכתי לחנות לקנות לחם. גם אם בסוף היום פיזרתי חתיכות לחתולים וליונים. ראיתי שרחל כבר חצי בחורה. אבל קומם אותי לראות איך הדודה שלה מנצלת אותה בעבודה קשה, ורחל שותקת.

“יום אחד אמרתי לרחל, ‘אני יוצא לגבול עם הצבא ולא אישן בצריף שלי. אם את רוצה שיהיה לך נוח יותר את יכולה לגור שם. אף אחד לא יפריע לך ואף אחד לא יכריח אותך לעבוד קשה.’”

אני מבין שאבי מספר לי איך הכיר את אמי. אני מתרגש. אני חושב שיכול להיות שהוא מספר לי את זה כי אולי הוא יודע שאני רואה אותו עם הודא לפעמים. אני לא בטוח אבל אני מחכה לראות איך הסיפור שלו ימשיך.

"רחל עברה לגור בצריף שלי. עם הזמן התיידדנו. הצעתי לאמא שלך להתחתן איתי. אמך אמרה, ‘בוא נבשר את הבשורה לדודה איטה.’ אבל כשהדודה איטה שמעה היא צעקה, ‘מה?! עם הערבי הזה את רוצה להתחתן?’

“הייתי גבוה ושזוף, עם שפם ועם כאפייה של חיל הספר, אז הדודה שלה חשבה שאני ערבי.”

“אז עטאף בכלל לא ערבי,” אני צועק כמו מי שמבקיע את שער הניצחון.

“למה?” אבי מתפלא.

“כי אין לו שפם!”

“אבא, אולי נעזוב את שערַים?” אני רוצה לעזור לאמא שלי. אבא הולך מהר ואני רודף אחריו, מנסה ללכת מהר ובצעדים רחבים.

“למה אתה אומר את זה?” אבא שלי כועס. הוא בדרך לשמוע חדשות בקיוסק.

“נעזוב את רחובות. ניסע לגור ביפו.” אני אומר את השם של המקום הכי רחוק שאני מכיר. אני חושב שעד יפו הודא לא תוכל לבוא.

“יפו רחוקה. לוקח ארבע שעות להגיע. מה יש לך ביפו?” אבא רוצה מאוד להתרחק ממני.

“אפשר לנסוע בדיליג’אנס. זה לוקח רק חצי מהזמן שנוסעים בעגלה,” אני מעז. “בדיליג’אנס יש יותר גלגלים ואפשר לרתום אותו לשני סוסים בבת־אחת.”

“ומאיפה אני אמצא עבודה ביפו?!” אבא שלי אומר את זה נורא בשקט, וזה סימן שהוא כבר כועס מאוד. הוא שותק ומסתכל אל השמים המחשיכים ואומר, “אמך ואני גרנו במנחמיה אבל בגלל מזג האוויר והלב שלה עברנו לרחובות. עזבתי את חיל הספר בגללה. פה יותר טוב לה.” ואחרי עוד שתיקה הוא מפיל עלי את המילים שלו, “פה יותר טוב לה. אני בכלל אהבתי לגור בסג’רה. שם הכי אהבתי לגור על אף שגרתי שם באורווה. כן, כן. אבל בשביל אמא שלך אני פה.”

מתברר לי שלא הכול אני יודע. אני רוצה לעזור לאמא שלי אבל לא יודע איך. בגלל זה אני משתתק. אבא נעלם ממני ואני נכנס הביתה.

אני יושב על יד הראש של אמא שלי ומלטף אותה. כשהיא פותחת את העיניים ומסתכלת עלי בכל האהבה שיש לה אני שואל אותה, “אמא, היית רוצה לגור במקום אחר?”

“לא, אברם. אין לי כוח לקום מפה.”

“למה את לא רוצה לגור עם אבא בסג’רה?” אני שואל בכל זאת.

“אין לנו שם מקום. הדודה שלך לובה גרה שם, אבל יש לה שמונה ילדים. לא נוכל לגור אצלה.”

“אבל אבא אוהב לגור שם…” אני אומר בשקט אבל היא שומעת. היא מזדקפת קצת במיטה. אוספת כוח ואומרת לי, “ההורים שלו הגיעו והצטרפו לרוסים שהקימו את סג’רה. אבל הם לא הסתדרו פה. אבא שלו לא הצליח לפרנס את המשפחה. חקלאות לא התאימה לו. לא היו לו הידיים שיש לאבא שלך. והם חזרו. השאירו ילד בן שתים־עשרה לבד בארץ.”

“איפה זה סג’רה?” אני קוטע אותה.

“סג’רה נמצאת בין עפולה לטבריה. שם גרה אחותו. היא לא חזרה כי היתה קומוניסטית ברוסיה ואנשי הצאר רדפו אותה.”

“לאבא יש עוד אחים או אחיות?” אני צמא לדעת.

“אחות אחרת שלו נסעה לארגנטינה ועקבותיה אבדו.”

“אז היה לו קשה בלי אמא ואבא שלו,” אני קובע.

“לא היה מקום לעוד ילד בתוך הבית של הדודה לובה. אבא שלך גר באורווה יחד עם הפרדות, על הקש שהן אכלו וליד מה שהן עשו. שם הוא ישן. תמורת האוכל שקיבל היה צריך לעבוד.” אמא עוצרת לנשום אוויר. היא עוצמת את העיניים. אמא נחה. אני מריח היטב את הקש, את הקקי ואת הגוף החם של הפרדה.

“הוא היה ילד גדול וחזק,” היא ממשיכה. “הוא קם בחמש בבוקר בכל יום, רתם את הפרדות ויצא לחרוש בשדה עד השקיעה, חזר לאורווה, שחרר את הפרדות מהרתמות, נתן להן אוכל, התרחץ, ורק אז קיבל ארוחה.”

“אז למה הוא אוהב את סג’רה?”

“בגלל בן גוריון.”

“בגלל בן גוריון?” אני לא מבין.

“כן, אברמ’לה, כן. תשאל אותו. הוא אוהב לספר על בן גוריון. לך, מַיְינֵע קִינְד, תשאל אותו. אמא רוצה לישון.”

אבל לפני שהיא נרדמת היא ממלמלת, “הוא יספר לך איך עבד כתף אל כתף עם בן גוריון כאילו לא היה כלום לפני זה. כאילו החיים שלו ושל המשפחה שלו ושל כל העם היהודי נולדו מהחריץ שבין הכתף שלו לכתף של בן גוריון.”

“אבא, מי זה בן גוריון?” אני שואל בתמימות כשאבא חוזר. אנחנו יושבים בפתח הבית ומקלפים תפוז.

“מי זה בן גוריון, מי זה? בן גוריון נבחר מטעם מפא”י להיות יושב ראש הסוכנות היהודית, אבל הוא יהיה מנהיג." אבא עונה בקיצור, ובכלל לא מתכוון לספר לי את הסיפור שלו עם הכתף של בן גוריון.

“וזהו?” אני מנסה למשוך אותו. אני אוהב לראות איך הוא מקלף עם הסכין בסיבוב אחד את כל התפוז.

“כשפרצו המאורעות בן גוריון יזם את מדיניות ההבלגה,” אבא אומר ומתרכז בסכין שלו. אולי אני מפריע לו לחשוב בשקט על החדשות שהוא שמע בקיוסק. מה זה בכלל מדיניות. זה לא מה שאמא אמרה שהוא יגיד.

“מה זה הבלגה?” אני מנסה להבין את המילים שאבא החליט לבחור בשביל בן גוריון.

“זה התאפקות. זה לחשוב ולשקול. זה להימנע מפגיעה בחפים מפשע.” אבא אומר ישר אל תוך התפוז שלו.

אני לא חושב שאני רוצה להמשיך בשיחה הזאת.

“אבא, אתה מפחד מהמאורעות?” אולי מהכיוון הזה.

“אני לא מפחד משום דבר בעולם. מה יש לי לפחד, מה?”

“אפילו מהערבים אתה לא מפחד?” אני מנסה להבין דבר מתוך דבר. “אבל הם באים בלילה ושוחטים משפחות שלמות…”

“אני לא מפחד ואני לא רוצה להילחם בערבים. הם חיו פה במשך הרבה שנים. בשקט. בקושי.”

“גם הודא?”

אבא מפסיק לקלף. הוא נועץ בי את המבט שלו במקום בבשר של התפוז.

“גם אבא של הודא וגם אבו אבוה של הודא.” לפי הקול שלו אני מבין שלא כדאי לי להכניס אותה יותר לשיחה הזאת.

“גם אתה תהיה מנהיג?” אני שואל, אולי כדי להחניף לו קצת.

“לא!” הוא עונה קצת פחות מרוגז.

“זה לא טוב להיות מנהיג?”

“זה טוב מאוד, אבל אני איש עבודה. אני עבדתי עם בן גוריון בסג’רה. כתף אל כתף עבדנו.” אבא מעביר אלי חצי תפוז ואוכל את כל הפלחים שנשארו לו ביד, אחד אחד. הוא לא ממהר. אולי הוא נזכר עכשיו. “מנהיגים לא עובדים. הם מדברים,” אבא אומר לבסוף. “בן גוריון היה כבר אז איש של דיבורים,” אומר אבא כאילו הוא מתנפל על יתוש בפתאומיות והורג אותו, “איש עבודה הוא לא היה.”

כבר כמה זמן שיש לנו שכנים חדשים. קוראים להם גלזר. גלזר ביידיש זה זגג. הבעיה היא שגלזר השכן שלנו הוא סנדלר. אני לא מבין למה קוראים לראש המשפחה זגג כשהוא בעצם סנדלר. בכלל אני חושב שלא צריך לקרוא לבן אדם על שם המקצוע שלו. זה לא נותן לו לזוז.

אז בדיוק היום נולדה להם תינוקת. אני רואה את גלזר רוצה להספיק לקחת את האמא לבית החולים, אבל היא לא יכולה. היא אומרת לו, “ישראל, מאוחר מדי,” והיא כורעת תחת עץ התאנה הגדול, וכל הנשים מגיעות עם מטליות ומגבות ומים רותחים, ומסדרות לה מזרן, וקוראות מהר למזל המיילדת והאמא יולדת תינוקת.

התינוקת יוצאת מבין הרגליים של האמא שלה והיא שקטה כאילו שהיא שוחה מתחת למים. צוללת. פתאום מזל מפליקה לה סתירה בטוסיק. התינוקת בוכה. אני לא מבין למה תינוקת שעוד לא מספיקה להתנהג בכלל, לא טוב ולא רע, חוטפת פליק. למה היא צריכה להתחיל את החיים שלה בבכי. אני מסתכל עליה ורואה שהיא תינוקת חמודה והלחיים שלה כמו שני אפרסקים קטנים. חבל שאין לי אחות. אני חושב: אולי גם לאבא שלה אין חמש לירות להפלה, ובגלל זה האמא שלה תהיה מעכשיו חולה, ובגלל זה מזל חושבת שמגיע לה מכות.

אני רץ לאמא שלי ומנשק אותה. אני אומר לה, “בגללי את חולה.”

אמא מספרת לי איך נסעה עד עפולה ללדת אותי. העמק היה ירוק. האוויר פרח באביב. ריח ההדרים שיגע את האנשים ואת בעלי החיים. היא נסעה על עגלה מלאה אבנים. והקפיצות. והסיבובים. והסוסים. אבל אמא מחייכת, “טיפשון, אתה נולדת בדיוק בחג השבועות,” החיוך של אמא מתפשט לה על כל הפנים, “העגלה היתה כמו טנא לחג, האבנים היו כמו הפירות והירקות, ואתה היית מנחת הביכורים, בני.”

כל יום לפני בית הספר אני הולך לראות את התינוקת של גלזר. אמא קוראת אחרי, “אברם, אל תשכח לקנות חלבה אצל רגינה. בהקפה.” אבל הראש שלי בתינוקת. הם קוראים לה בֶּלָה. אני לא אוהב את השם שלה אבל אני אוהב את הלחי שלה. בכל יום אני בא אליהם ומבקש להחזיק אותה. אמא של התינוקת מניחה אותה בזהירות בתוך הידיים שלי, שמוכנות בצורת קן. אני מצמיד את הלחי שלה ללחי שלי, וזה הדבר המענג ביותר שאני מרגיש בעולם הזה. חבל שהיא לא יכולה להיות התינוקת של אמא שלי. אחותי.

אחר כך אני פוגש את עמוס. טליה חולה היום. אם היא חולה אני יודע שהיא לא תתקלח בערב. וחבל. עמוס ואני הולכים את כל הדרך לבד. אני רואה בשער של בית הספר שלושה אנשים ואישה אחת שהם לא מורים. הם באים לבדוק את הבריאות שלנו. אני שומע אותם מדברים בחצר שלנו בזמן ההפסקה.

איש אחד אומר, “דויד בהדלה חלה שתי שנים ובירושלים עשו לו ניתוח.”

איש אחר אומר, “זה לא היה ככה. תימני עשה לו כווייה והלך לרופא ודרש ממנו כסף בעד רפואות.”

האיש הראשון מוסיף, “קיבצו לו צדקה מהתימנים ומשומרי תורה, ונתנו אפילו שהם חרדים אשכנזים, והלך לירושלים ולא נתרפא.” האיש מגרד בזקן שלו ואחר כך ממשיך, “והלך לפקידות של אגודת נטעים ודרש את כספו שהגיע לו בעד עבודתו, ואמר לאייזנברג, ‘אני אמות אם לא תתנו לי כסף.’ אמרו לו, ‘תמות.’” האיש מסתכל על כל האחרים ושותק הרבה זמן. ואז הוא אומר, “וכשמת האיש הזה הלכו לבקש אצל הפקידות מעט כסף בשביל תכריכים, ולא נתנו.”

האישה אומרת, “רבותי, זה היה מזמן. בואו נבדוק מה מצב הילדים התימנים כיום.”

האנשים מתקרבים אלינו. אנחנו עומדים בחצר. טליה, עמוס, עמרם, שלום, בוסי, רומיה ואני.

האישה אומרת, “רובם צנומים, חיוורים, נמוכים. ילד בן שמונה נראה כמו ילד בן שש. מדובר פה בתנאי חיים קשים ובחוסר ריפוי מתמשך.”

אני מסתכל עליה. היא גבוהה, לובשת חליפה אפורה, השיער שלה אסוף כמו כדור על העורף שלה. היא מתכופפת אלי. אני רואה שיש לה עיניים ירוקות ועור לבן כמו שַיש. היא אומרת, “תראו למשל, את הילד הזה.” היא מסתכלת לי בעיניים. מתקרבת לי לתוך הפנים ושואלת אותי, “בן כמה אתה, חמוד?”

נעים לי שהיא קוראת לי חמוד. אני עונה, “בן שמונה.”

“אתם רואים כמה הוא קטן ורזה? הלוא הוא נראה כמו בן שש. וכל כך חיוור.”

אני לא אומר לה שאני הכי רזה בכיתה והכי נמוך.

היא מסתכלת על האנשים שבאו איתה כאילו היא עומדת להראות להם קסם תימני. היא שואלת, “איך קוראים לך, חמוד?” ותופסת לי בסנטר.

ואני עונה בקול דק מאוד, “אברם שחטר.”

בצהריים אני עוצר במכולת של רגינה לקנות חלבה. בהקפה. רגינה רואה שאני מסתכל על העוגיות שבקופסאות הפח. לקופסאות יש במכסה פתח עגול שמכוסה רק בזכוכית, ואפשר לראות משם את העוגיות. כל החנות מלאה ריח של עוגיות וניל שרגינה בעצמה אופה מוקדם בבוקר. רגינה יודעת שאין לי כסף. מפריע לה שאני מסתכל על העוגיות שלה.

היום התור ארוך. אני מתעייף. אני יושב על אחת מקופסאות הפח. כשמגיע תורי אני קם בבת־אחת והעיגול מזכוכית שבלב המכסה מתנפץ. רגינה כועסת מאוד. היא צועקת, “מי ישלם בעד הנזק? אתה? אבא שלך?”

הראש שלי יורד עמוק מתחת לדלפק. רק העיניים מציצות אליה למעלה. אני יודע שאני חייב לקבל את החלבה ואני לא יודע מה יהיה עכשיו.

רגינה נרגעת קצת אבל אומרת בקול מאיים, “אברמ’לה אִיז אַ־תֵּיימָאנֵער?!”

היא אומרת את זה כאילו שזה יהיה העונש שלי אם אמשיך לעשות לה נזקים. אני שותק. רק מסתכל עליה מלמטה למעלה. רגינה אומרת בקול רגוע יותר, “נַיין. אברמ’לה אֵר אִיז נִישְׁט אַ־תֵּיימאנער.” רגינה מחליטה שאני לא תימני.

זה אומר שקיבלתי חנינה. ושאני לא חינני.

אני כבר יודע שעאטף מחכה לי בבית. זה נעים. אני יודע שכשאני חוזר נצא לשחק כדורגל ואני אנצח. תמיד. אבל היום השמים פתאום נופלים לי על הראש באמצע הצהריים כשעאטף מבקש, “תלמד אותי לשחק כדורגל?”

אני נדהם. עאטף גדול. הוא עוד מעט בן שלוש־עשרה. תמיד הוא יודע יותר ממני. ופתאום הוא מבקש ממני ללמד אותו. אני יודע המון על כדורגל. כדורגל זה החיים שלי. אבל ללמד? ועוד מישהו גדול?

“טוב,” אני אומר. “בוא למגרש.”

בדרך אני חושב שכדורגל מתאים מאוד לעאטף, כי זה משחק של רגליים ולא של ידיים. לידיים אין מה לעשות במשחק הזה. כולם רצים ואף אחד לא שם לב ליד שלו, שהיא מוכנה תמיד להישבע: האצבעות שלובות זו על זו. ככה אנחנו עושים ואומרים בחיי אדוני בספר התורה. אבל הוא לא יכול לפתוח אותן. אנחנו מגיעים למגרש, אבל הפעם אני לא בועט לגובה ולא מריץ אותו עד קצה המגרש ומספיק להגיע לפניו. אנחנו מתיישבים בקצה המגרש ואני מלמד, “1866 - חוק הנבדל הראשון. קוראים לזה אופסייד כי זה באנגליה; 1871 - מותר לשוער לשחק בידיים. כל השאר רק ברגליים; 1874 - השופט מתחיל להשתמש במשרוקית.”

“לא לזה התכוונתי,” עאטף מתעצבן. חם לשנינו. אנחנו יושבים בשמש. באים זבובים. עאטף רוצה לשחק. ממש לשחק.

“עוד מעט מתחיל פה משחק ממש. עוד מעט מגיעים שלום ובוסי וכל החברים שלהם. אני מסביר לך עכשיו את השיטה האוסטרית. המציאו אותה בדיוק בשנה שאני נולדתי. שלושה מגנים עורפיים. שני רצים. אחד מהם רץ מרכזי. הוא שחקן המפתח. וזה התפקיד שלי. כי אני רץ הכי מהר פה מכולם. ויש גם חמישה חלוצים. הרץ המרכזי מעביר את המשחק מהגנה להתקפה.” אני מתפלא בעצמי על הדיבור שיוצא ממני. איך אני זוכר הכול בעל־פה. כל דבר שאני יכול ללמוד על כדורגל אני שואב פנימה כמו קקאו חם. כל כך אני אוהב את זה.

“מה זה נבדל?” עאטף שואל אותי.

“נבדל זה החוק הכי חשוב בכדורגל. שני מגנים חייבים להיות על המגרש בין התוקף לשער של היריב. אם שחקן תוקף את השער ויש רק מגן אחד - זה נבדל. ואז, גם אם הוא מבקיע שער זה לא נחשב. השער נפסל.”

“למה?”

“כי אם שחקן מסתנן לבד אל מאחורי הגנת היריב כדי לכבוש שער בלי להשתתף קודם בהתקפה, זה לא הוגן. זו עבירה.”

“אם להיות נבדל זו עבירה,” אומר עאטף ומגרד מאחורי האוזן, “אז אני כנראה פושע.”

בערב אנחנו חוזרים הביתה. עאטף שוב מגלגל את המחצלת שלו ופורש אותה.

“אבל אתה עוד לא בן חמש־עשרה,” אני אומר.

“נכון. אני לא חייב להתפלל אבל מאז שאבי מת אני מתפלל במקומו. חוץ מזה, בקרוב ימלאו לי שלוש־עשרה ויעשו לי טקס מילה.”

“לנו עושים את זה בגיל שמונה ימים…” אני מציין.

“באמת?” עאטף נדהם ופתאום אני מבין שזה דבר מיוחד.

“כן, בגיל שמונה ימים ולא יותר,” אני מדגיש כדי להרשים אותו.

“זה כואב?” עאטף שואל.

“מאיפה לי לדעת? אין לי זיכרונות מגיל שמונה ימים.”

“אני מפחד,” עאטף מודה פתאום. הוא מרים אלי את עיניו המלוכסנות. אלה העיניים הכי שחורות והכי יפות שאני מכיר.

אני מיד מרחם עליו.

“במה אבא שלך עבד?” אני מנסה להזכיר לו את אביו כדי לחזק אותו.

“אבא שלי היה שומר בפרדסים. עבד בשביל היהודים. הוא היה צריך לשמור שלא יגנבו. אבל הוא בעצמו היה לוקח הרבה תפוזים. לא רק בשבילנו. בשביל כל המשפחות מסביב. הוא היה אומר שהשטחים האלה שלנו. נתנו לחתול לשמור על השמנת. אבל הם האמינו בו.” עאטף פותח את התרמיל. מחפש משהו. לא מוצא. סוגר.

“אבא שלי היה זקן זקן,” הוא מוסיף אחרי הרבה זמן.

“אבל אמא שלך לא,” אני קובע.

“לא, אמא שלי צעירה. הכריחו אותה להתחתן איתו. הוא היה חבר של אביה. וגם בגיל שלו. אצלנו מכריחים. אצלנו זה לא כמו אצלכם.”

“אבל אצלנו זה כן כמו אצלכם. תראה, בעוד חצי שנה לך ולי תהיה מילה,” אני אומר.

“גם בגלל זה אני מתפלל. כבר אין לי אבא שיעזור לי כשאני מפחד ממשהו,” הוא אומר ופורש את המחצלת.

אני רואה שכתובות עליה מילים. “מה כתוב פה?” אני מצביע.

“אללה הוא אכְּבָּר,” עאטף משיב.

אני צוחק.

“למה אתה צוחק?” הוא מתרגז עלי.

“כי ברגע הראשון חשבתי שאתה אומר שאלוהים הוא עכבר.”

“ועכשיו? מה אתה חושב עכשיו?”

“עכשיו אני יכול להבין את זה. האל הוא כביר. זו בדיוק אותה שפה. העברית והערבית, אם תשים אחת מהן מול הראי תראה את השנייה.”

עאטף ואני יושבים בקצה מגרש הכדורגל. השמש מתחבאת ואני והוא מאבדים אחד את השני.

“אנחנו לא דומים והשפה שלנו לא דומה,” עאטף ממש צועק. “אבא שלך בא מרוסיה ואמא שלך באה מרוסיה. אנחנו מפה. איך אנחנו יכולים לדבר אותה שפה?”

אני לא יודע למה הוא כועס. את הרוסית אבא ואמא השאירו ברוסיה. הם חוזרים אל העברית. העברית שוכבת כאן בין העצים והאבנים על יד הערבית. ולא משתנה.

“בוא נשחק משחק?” אני מציע לעאטף. אפילו שמאוחר וצריך לחזור הביתה.

“נו? מה אתה רוצה?” עאטף נובח.

“אני אגיד מילים בעברית ואתה תגיד אותן בערבית,” אני ממשיך בשלי.

“ומה יֵצא מזה?” עאטף שורק את המילים בבוז.

“בוא נראה. למשל, ‘בַּיִת’,” אני מציע.

“בֵּית,” עאטף עונה. עדיין מרוגז.

“אָרֶץ?” אני.

“אַרְד,” הוא. קצת מופתע.

“אָבִי?”

“אַבּוּי.” שמֵחַ.

“אמא? אח? אחות?” אני מתלהב. “אוכל? אלוהים? אנחנו?”

הוא יודע שאלה אותן המילים.

“בכי? צחוק? חיים?”

“בכי דומה וחייאתי דומה, אבל צחוק לא בדיוק דומה,” הוא מנסה למחות חלושות.

“תקשיב טוב: צְחוק, דַחְק.”

“כן, זה דומה,” הוא מודה. “גם זהב דומה לד’הב.”

“מוֹת? גֶ’הֶנום? שֶׁטָן?” עאטף אומר. שנינו מבינים את המילים האלה.

“בצל דומה לבסל, קפה לקהווה, מבורך למובָּרָק.” אני מגרד בראש ואומר, לא בשביל לנצח אותו, “אתה רואה? המילים הכי חשובות הן אותן מילים.”

“כן, אני רואה.” הוא ואני קמים וחוזרים הביתה. אנחנו שותקים בדרך. כל אחד חושב את המחשבות בשפה שלו.

“חתן זה עריס. עריס דומה לארוס. אני העריס של בלה,” כך אני אומר לבלה כשאנחנו באים ואמא שלה יושבת איתה בחצר לנשום אוויר של ערב. עאטף צוחק. הוא מודה שאנחנו מדברים אותה שפה, ושכשאנחנו מדברים אנחנו עומדים זה מול זה כמו שאדם עומד מול הראי שלו.

ישראל מגיע מהעבודה. משפחת גלזר הולכת לחדר שלה. לוקחים את התינוקת שלי. אני חושב על בלה. בינתיים עאטף מסדר את המחשבות שלו מחדש. אחר כך הוא אומר לי, “אתה לא יכול להיות מוסלמי. צריך לעשות את זה לפני שני עדים. ואתה לא יכול להיות מוסלמי אם אתה לא מתפלל חמש פעמים ביום ואם אתה לא נוסע למכה…”

“למכה?” אני קוטע אותו.

“כן. למכה העיר הקדושה לאסלאם. אלפי אנשים לבושים לבן מסתובבים סביב האבן הקדושה.”

מיד אני רוצה לנסוע למכה.

“גם אני עוד לא נסעתי. אני חולם לעלות על הרכבת החיג’אזית. עולים עליה בגבול עם סוריה. בצמח. שם עוצרים לביקורת גבולות.”

“והבריטים נותנים לצאת מהארץ?” אני חוקר.

“לצאת הם נותנים, אָהְבַּל, להיכנס הם לא נותנים. בעיות הם עושים רק ליהודים. לא לנו. מצמח נוסעים לאדרעי ומשם לדמשק.” אנחנו כבר יושבים בחושך. אני דואג לאמא שלא תדאג לנו.

“אתה בטוח שהרכבת הזאת עוד עובדת?” אני שואל.

“בטח. למה?”

“כי התורכים כבר לא פה. ולמה שהבריטים ירשו?”

“הם מרשים, הם מרשים. אתה חושב שיעצרו רכבת שיוצאת למכה הקדושה?”

“ואחר כך?”

“אחר כך מדמשק מגיעים לחבל חיג’אז.” עאטף יודע את המסלול בעל־פה.

“איפה זה?” אני מוקסם. לטייל בעולם. אני נדהם.

“בחצי האי ערב. אז מגיעים למדינה שגם היא קדושה ומשם ברגל למכה.”

אני רואה את נהג הקטר מנופף לנו לעלות כבר. אני רואה מרחוק את הרכבת מתנתקת מהרציף בעשן ובצפירה. אבל אולי זו רק מדורה רחוקה ואמבולנס.

“אני יכול לבוא איתך?” אני שואל. חבל שעאטף לא אח שלי.

“לא. אתה לא יכול להיות חאג'. אתה נורא קטן.” עאטף חותך לי את כל התקוות. התקוות שלי כמו סרטים ורודים של מתנות, מתעופפים בשמים ומתפזרים ונופלים לרצפה.

“מה זה חאג'?”

“זה קדוש.”

“אתה רוצה להיות קדוש?” אני שואל.

“אני עוד לא יודע. אני צריך לחשוב על זה.”

איך תהיה קדוש, אני שואל את עאטף בלב שלי, אם בזרת יד ימין אתה מגדל ציפורן שבה אתה מחטט באף, בין השיניים, בחריץ של בורג, בחור של הגרוש, ויש לה פס שחור מבפנים מרוב לכלוך, וזה מגעיל, ועושה לי צמרמורת בכל הגוף. אבל זה גברי ואני לא יכול להפסיק לנעוץ בציפורן הזאת מבטים ובלב לא מפסיק להלל. אחר כך אני מסתכל על הציפורן של הזרת שלי וחושב לגדל.

את אתול אני מכיר טוב. עכשיו היא עוברת לגור בחצר שלנו עם המשפחה שלה. לאבא של אתול קוראים אדון רוֹסֶן. כמה פעמים ביום אמא של אתול מוציאה את הראש מהחלון וצועקת בקולי קולות, “רוסן! רוססססן!” ורוסן לפעמים נכנס הביתה ולפעמים צועק. אולי הוא כועס כי היא לא קוראת לו אדון רוסן אלא סתם רוסן. אבא של אתול עצבני וצועק כל היום בגופייה לבנה שמצוירים עליה כתמים של זיעה ובמכנסי חאקי. יש לו ברגליים ציפורניים שחורות כמו של עז. אף אחד לא מתקרב אליו. עד שהוא מגיע החצר שקטה. אפשר לישון על עץ התאנה הגדול או מתחתיו. החיים מתנהלים על יד הטבון, והשעות הכי טובות הן כשאמא של בלה הקטנה מוציאה אותה לחצר ואני יכול לחבק אותה ולשיר לה שיר על זה שהיא אחותי. אמא מסבירה לי שהיא לעולם לא תוכל להיות אחותי, כי היא של אמא אחרת ושל אבא אחר. אז אני משנה את השיר ושר לה שיום אחד היא תהיה הכלה שלי. והשיר שלי הולך ככה: פעם הייתי פעם הייתי בתימן, שם הייתי שם הייתי כושי קטן. אני אהיה לבלה חתן.

ביום ראשון אני יוצא מוקדם לחצר ומחכה לבלה. האור עוד לא ממש אור. רק שהשחור של הלילה כבר חיוור. אני רואה שלושה חתולים שחורים עם עיניים ירוקות תלויים על חבלי הכביסה. אני יודע שחתולים לא מתייבשים ככה. הם גם לא מחזיקים את החבלים. חבלים קשורים להם סביב הצוואר, והידיים והרגליים וכל הגוף שלהם רוצים להגיע לרצפה של החצר כמה שיותר מהר. מהחתולים נודף ריח של דם לא טרי. החושך נשאב לאט לאט מהחצר ואני רואה שהראש של החתולים פתוח והמוח שלהם, שהוא די קטן, תלוי או מעורבב בעיסה של עצמות ודם וחתיכות פרווה מלוכלכות.

אני לא ישן יותר. כל הלילה הבא והלילה שאחריו אני צמוד לחלון עד שאני רואה את רוסן. הוא מחכה בשקט כמו חתול פראי. הוא מתנפל על חתול. תופס אותו בזנב, מנופף אותו בסיבוב כמו תרנגול כפרות ביום כיפור, וכשהחתול תופס תאוצה הוא מנפץ לו את הראש על אבן גדולה. אז הוא תולה את החתול על חבל הכביסה ושופך מים על האבן כדי שהשכנים לא יראו את הדם או כדי שהזבובים לא יבואו.

כשאבא מתלבש ומתכונן ללכת לעבודה אני שואל אותו, “אבא, למה קוראים לרוֹסֶן רוֹסֶן?”

“רוסן זה רצון. אבל ככה התימנים אומרים את זה.”

יכול להיות שאם התימנים לא היו קוראים לו אדון רוסן הוא לא היה תולה חתולים. אולי אדון רוסן תולה חתולים כי הוא לא מצליח להיות אדון לרצון שלו.

כשאני חוזר למחרת מבית הספר אני רואה מרחוק שאבא ועאטף על הגג של החדר שלנו. אני לא יודע מה הם עושים על הגג. אני עולה אליהם. כמו קוף אני מטפס על הסולם עוד לפני שהם מחליטים אם להרשות לי או לא. אבא מלמד את עאטף לכתוב בעברית במחברת. הפנים שלי מתמלאים דם. אותי הוא אף פעם לא מלמד. כשהם רואים אותי הם מפסיקים. עאטף מכניס את המחברת לתרמיל שלו. הם אומרים שהם מתכוננים לצבוע את הגג בסיד לבן. שיהיה קריר יותר בתוך הבית.

אני רוצה גם.

למה אבא לא מחכה לי?

“גם אני רוצה!” אני אומר ולא מרוצה מהטון הבכייני והגבוה שיוצא לי מהפה.

“אז תאסוף עלים כדי שנוכל לסייד,” אבא אומר. הוא מזיע טיפות גדולות, שנוחתות מהפנים שלו הכפופים ומהגופייה שלו ישר על הגג.

“עלים?” אני נוחר באכזבה.

“עלים!” אבא שואג. אני פוחד ממנו. אני מתחיל לאסוף עלים.

העלים חומים ומיובשים, כמה מהם צהובים עם עורקים לבנים, ואחרים עוד קצת ירוקים אבל עם הרבה אבק. הקיץ שורף אותם. יש עלים שלמים והרבה שבבים שצריך לסלק, כי אחרת הם יידבקו לסיד. אני יושב על המעקה כדי לנוח אבל ממשיך לאסוף עלים. אני אוסף, נשבע בחיים שלי, רק לאט יותר. כשאבא קורא לי אני נופל למטה כמו שק תפוחי אדמה. עף על הגב. יד חזקה תופסת אותי בזמן: אבא.

“יא ג’חש,” אבא צועק עלי. “לא עובדים בישיבה. מה אתה, בן גוריון?”

עאטף שופך את הסיד מהפח ומפזר אותו עם מקל שמחובר לו סמרטוט. זה קריר ולבן ונעים בחום הזה.

“ינעַל אבּוּק,” אבא אומר לי. בעצם הוא מקלל את עצמו. כי הרי הוא אבא שלי.

“אומרים ‘ילען אבוק,’” עאטף מתקן בשקט. כי לענה זה קללה. ופירושו מקולל אביך.

“מה, אתה חושב שאני לא יודע? אבל כולם אומרים ככה אז גם אני,” אבא עונה לו, שזה יוצא הנעל של אביך וזו לא קללה כל כך נוראה.

אבא משגיח עליו. אבא שלי ענק. גבוה. שזוף. צולע. חזק יותר מכל הגברים בשכונה. הוא אומר לעאטף, “מִיָה פִיל מִיָה.” ואחר כך הוא מוסיף משהו שלמד בחיל הספר, “העבודה שלך אֶף אֶף.” אני לא מבין אנגלית אבל דבר אחד אני יודע, כשהוא אומר את זה - זה הציון הכי גבוה שיש. אף פעם לא ראיתי אותו מרוצה ממני ככה. אני גומר לאסוף עלים ויורד מהגג דרך הסולם. לי אבא לא אומר אף מילה.

אני הולך לאמא. אמא רואה בעיניים שלי את כל הסיפור. אני אומר לה שלא אכפת לי שאבא לוקח את עאטף לעבוד ולא אותי. בכלל לא אכפת לי.

“אתה מעריץ את אביך,” אמא אומרת. “אל תעריץ.”

“מה זה להעריץ?” אני שואל אותה. פעם ראשונה אני שומע את המילה הזאת.

“להעריץ,” זה מה שאמא עונה לי, “זה לשים עליך עריץ.”

למחרת אני חוזר הביתה בצהריים. הודא נאנחת ואומרת, “אני גַ’חַשְהָא.” הקול שלה עצוב. היא מספרת לאמא שלי את הסיפור שלה. בבית שלנו יש רק חדר אחד. אם אני נכנס אני שומע. צריך להחליט מה לעשות איתי. אני עומד בפתח נבוך. אני מכיר ג’חש. אבא שלי תמיד אומר ג’חש. הוא אומר את זה להרבה אנשים. לפעמים בחיבה, לפעמים בכעס. תמיד אני חושב שזה חמור. אבל עאטף מסביר לי שזה לא בדיוק חמור. זה פרד. מי שנולד מחמור וסוסה או מחמורה וסוס. מתברר שחמור וסוס מתאהבים אחד בשני לפעמים. אני לא בטוח שאמא שלהם מרשה להם, אבל אצל חיות אמא מטפלת רק כשהיא מיניקה. אחר כך הן חופשיות.

אמא מסמנת לי לבוא לשבת על ידה. אמא שוכבת. עיניים עצומות. שיער שחור מפוזר על הכרית. הפנים שלה חרושי קמטים כמו שאומרים. אני חושב על האמירה הזאת קצת. אמא שלי כמו אדמה רכה שחרשו לה את הלחיים ואת המצח. איזה סוס הוביל את המחרשה על הפנים של אמא שלי. או אולי זה היה חמור? כשהעיניים של אמא שלי נפתחות הן קטנות כמו אפונים שמציצים מהאדמה. קטנים ושחורים כמו השיער שלה. כל יתר הגוף של אמא שלי מכוסה בשמיכה. לפעמים כל הפנים שלה עם הצוואר נראים לי כמו שיח שבקע מהמיטה.

אני אוהב לשבת על יד הראש של אמא שלי וללטף לה את השיער. לפעמים היא קוראת לאדם אחד ששמו קְרֵייצְ’מֶע שיעזור לה. אני שואל את עצמי אם קרייצ’מע הזה הוא לאמא שלי כמו שהודא לאבא שלי.

אמא אומרת, “אני צריכה לקרוא קרייצ’מע,” אבל היא לא קוראת לו והוא לא בא ואני לא מכיר אותו. אני סקרן להכיר את קרייצ’מע. אבל אני יושב בשקט כדי שיחשבו שאני לא מבין ולא מתעניין.

“ג’חשהא?” אמא שואלת בקול לוחש.

“כן, יצאתי מאמא סוסה ואבא חמור,” אומרת הודא בכעס.

“למה את מדברת ככה?” אמא שואלת בלי כוח.

“את יודעת איך מוסלמי מגרש את אשתו?” הודא נוחרת בקול שלה ולא מחכה לתשובה. היא עונה בעצמה. “מגורשת, מגורשת, מגורשת. זה כל מה שגבר מוסלמי צריך להגיד, ואת מגורשת.”

“נו?” אמא שואלת. האוזניים שלי מזדקפות כמו לחמור קטן.

“אבא שלי גירש את אמא שלי כל פעם שהם רבו. לפעמים הוא לא התכוון לזה, אז המילים היו מתפזרות בבית ועפות עם הרוח. לפעמים היא ארזה את אחותי ואת השק שלה והן הלכו. פעם אחת הוא גירש אותה בהתערבות עם חבר שלו. הם עבדו בפרדס ואבי אמר, ‘אם אני לא צודק אני מתגרש מאשתי.’ אבי הפסיד בהתערבות. אמא שלי לקחה את השק שלה עם השמיכות שלה ואת אחותי חילוֶוה והן הלכו. השָריעה, זה החוק המוסלמי, אומר שאם בעל מגרש את אשתו שלוש פעמים, ורוצה אותה שוב, קודם היא צריכה להתחתן עם גבר זר ורק אחרי שהוא מגרש אותה יכול הבעל לשוב ולהתחתן איתה.”

“זה עצוב,” אמא אומרת. “מאוד.” הפעם היא פותחת עיניים ומסובבת את הראש כולו אל הודא.

“ואת יודעת איך קוראים לאישה המגורשת אחרי כל זה?” הודא יורה את המילים.

“לא?” אמא עונה בטון של שאלה. אני לא מבין. אם הוא רוצה אותה כל כך, למה הוא מגרש אותה עוד פעם ועוד פעם?

“אם היא התחתנה עם גבר זר היא נקראת ג’חשהא. פרדה. לא סוסה גזעית ולא חמורה גזעית. פרדה. גרועה. נחותה.”

“מה היא אשמה?” אני לא מתאפק. שתיהן מסתכלות עלי. אני נושך את שפתי התחתונה.

הודא יושבת ישיבה מזרחית מולי, לא רחוק מהפנים של אמא שלי. היא אוספת את השמלה שלה הגדולה בין הרגליים, כמו שהיא עושה לפני שהיא מכבסת. ואז רואים את כפות הרגליים היחפות והמלוכלכות שלה ואת הקצה של שרוולי המכנסיים הרקומים שלה. הודא לבושה שחור ורק הרקמה בקצה המכנסיים שלה באדום ובירוק. אני יושב קרוב לפנים שלה ואני רואה שהם חלקים לגמרי. חלקים כמו אדמה שזרעו בה אבל עוד לא חרשו. והעיניים שלה ענקיות. מקרוב אני רואה שיש לה גבות חזקות ושפם חלש. היא מקרבת את הפנים שלה אל הפנים של אמא שלי, כאילו היא רוצה ללחוש לה סוד באוזן. אבל היא אומרת את זה בקול צלול, “אבי גידל אותי כשהחזיר אליו את אמי בפעם הרביעית. הוא חזר אבל אני נולדתי לה מהגבר הזר.”

יש הרבה חמורים וסוסים בשערַים, וכל הזמן שומעים את הנעירות ואת הצהלות שלהם. אני מסתכל עליהם כל היום. לא משחק כדורגל, לא מכין שיעורים, רק בודק את כל העגלות ואת בעלי החיים שצמודים אליהן.

אני רוצה ללמוד לזהות ג’חש. וגם ג’חשהא. לאט לאט אני לומד. הפרד דומה בצורה ובגודל לאמו הסוסה, והוא ארוך אוזניים, קצר רעמה ומצויץ זנב כאביו החמור. גם בעמידותו ובחוסר בררנותו לאוכל הוא דומה לחמור.

אחרי כמה ימים אני כבר מזהה גם פרד שהוא בן סוס ואתון. הוא קטן יותר ואף אחד לא רותם אותו לעגלה שלו. אני מבין שאנשים לא אוהבים ולא צריכים את הסוג הזה.

אני רואה שהעגלון שאני מכיר וגם עגלונים שאני לא מכיר מעבידים דווקא ג’חשים. פעם חשבתי שהם סוסים. הג’חש מהסוג שנולד לחמור וסוסה סוחב משאות כבדים בדרכים הקשות. יש כאלה שממש רוכבים עליהם.

בסוף היום אני ניגש אל הודא ואומר לה, “גם אבא שלי קורא לי ג’חש, ובהתחלה בא לי להקיא אבל הג’חש הוא חיה חזקה עם כוח סבל ענקי.”

אני חוזר מטורניר כדורגל אחרי שניצחנו את השבאב של מרמורק. אני מלא מרץ. אני רואה את אמא במיטה. רק שוכבת ושוכבת. אני שואל את אמא שלי, “אבל מה את עושה כל היום בין הקירות?”

“מקשיבה לקולות.” אמא שלי נאנחת.

“מה את שומעת כשאת לבד בחדר?”

“את שקשוק העגלות, את צהלות הסוסים, את נעירת החמורים. את צעקות המוכרים. ובערב את הפחים.” נראה לרגע שאמא שלי מתלהבת.

“את הפחים?”

“כל פעם שיש בבית הכנסת שמחה, התימנים מתופפים על הפחים הריקים. זה צליל מיוחד.” אמא אוהבת את השמחה שיוצאת מהפחים.

“איך מיוחד?”

“חלול, דק, גבוה, הקצב מזרים התלהבות לדם, אפשר לעצום את העיניים ולראות את הרקדניות, אפשר לשמוע את הדופק של העולם.”

זה יפה הדופק של העולם. אני חושב: לעולם יש דם ולב.

“מה עוד את שומעת? איזה קולות?”

“בערב הקולות מתחלפים. האמהות קוראות לילדים להיכנס הביתה. לא שומעים בעלי חיים גדולים. הם מפנים מקום לקטנים. שומעים את הצרצרים שבאים מהפרדסים. לפעמים אני שומעת את הקול של הודא.”

“של הודא? נכון את אוהבת אותה יותר מאז שהיא סיפרה לך על הג’חשהא?” אני שואל, כי אני אוהב אותה יותר מאז. אבל אמא לא עונה, היא רק נאנחת. אני חושב שהתשובה היא לא. גם אני כבר מכיר את הקולות של הודא בלילה, כשאבא בא ולוקח אותה באיזה תירוץ לבית המלאכה למצבות ולא מדליק שם את האור. אני חושב שגם עאטף מכיר את הקולות של אמו. את הקול של אבא לא שומעים אף פעם. הקול של אבא מתחבא. גם הקול של הודא מנסה להתחבא אבל לא מצליח. הוא בורח לה מהגרון בלי כוונה.

אולי בגלל זה אמא אוהבת את הקולות של הפחים. כי כשמתופפים על פח אי־אפשר לשמוע אותך.

היום קרייצ’מע עומד להגיע. אני מחכה לו. אבא לא פה. אמא מרגישה מאוד לא טוב. כל הזמן היא אומרת לעצמה, “אני צריכה לקרוא קרייצ’מע.” היא אומרת את זה בשקט, שאף אחד לא ישמע.

אני מחכה. כאילו אני עסוק במשהו אחר בכלל. אני מכין שיעורי בית אפילו. אבל הוא לא בא. אני יוצא לחצר ומשחק עם היד של התינוקת שלי. בלה. אני מחליט שאני אוהב אותה ואם היא לא יכולה להיות אחותי היא יכולה להיות הכלה שלי. אני אוהב שהאצבע שלה נכרכת סביב האצבע שלי. האצבע שלה כל כך קטנה שהיא נראית כמו טבעת על שלי. היא מחזיקה חזק חזק. אני מחליט לחכות לבלה. אני מחליט שהיא היחידה בחיי. היא לי ואני לה.

כל היום עובר. אני כבר לא מתאפק. אני נכנס הביתה ושואל, “נו, איפה קרייצ’מע?”

“יא חביבי. עכשיו, עכשיו, הנה אני קוראת.” אמא נאנחת.

אני נדרך.

“שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד!” היא קוראת ומרימה מטפחת על ראשה כמו בהדלקת נרות שבת.

לאט לאט אני מבין שהוא לא יבוא. לעולם. שקרייצ’מע יהודים קוראים ביידיש כשמאוד כואב להם. שקרייצ’מע זה בעצם אלוהים.

“תסביר לי עוד על הדת שלך,” אני מבקש מעאטף. אנחנו יושבים משועממים בחצר. האמהות שלנו בפנים. אבא שלי בעבודה. אבא של עאטף מת.

“אתה עוד רוצה להצטרף?” שואל אותי עאטף.

“כן,” אני עונה לא משוכנע.

פשוט הכלה שלי כבר לא בחצר. כשהיא כאן אני מחזיק לה את האצבע ואומר לה שאני אוהב אותה, שאני נשבע לה שהיא תהיה התינוקת היחידה בחיי ושאני נשבע לחכות לה עד שתגדל. אמא שלה אומרת שהיא מאמינה לי, אבל בלה עוד קטנה מדי ולא מבינה. אני אומר שהיא כן. צריך לסמוך על תינוקות.

לוקחים את הכלה שלי לישון, אחרי שהיא עושה גרפס על הכתף של אמה. היא מציצה אלי כל הדרך עד שאמא שלה סוגרת בינינו את הדלת.

בין עאטף וביני יש הפסקה גדולה. הוא לא עונה לי הרבה זמן. ואז הוא אומר, “כדי להצטרף אל הדת המוסלמית חובה לומר בנוכחות שני עדים את הכָּלימָה.”

“הכלימה?” אני חוזר אחריו. הסקרנות מתעוררת בלב שלי כמו גור כלבים קטן קופץ ומכשכש בזנב.

והוא מסביר לי, “אני לא מאמין שתצליח, אתה צריך להגיד במהירות: לָא אילָהָה אילָלָה אָללה מוחמד רָסול אָללה.”

“אני כן יכול. קלי קלות: לה לה לה לה לה לה מוחמד רסול לה לה.”

היום בכיתה המורה מושיבה על ידי ילדה.

“איך קוראים לך?” אני לוחש לה.

“כינרת,” היא עונה לי בלחישה מסתתרת מאחורי התלתלים שלה.

“את ממרמורק?” אני שואל.

“איך אתה יודע?” היא מחייכת ומכרסמת תלתל. המורה מעיפה עלינו מבט.

“לכל הבנות ממרמורק קוראים כינרת, לא?”

בצהריים אני מספר לאמא על כינרת ושואל אותה מהו הסיפור שכולם יודעים על התימנים מכינרת?

“כשקבוצת כינרת החליטה להתיישב על הגבעה מעל הכינרת, היה צריך לפנות משם את התימנים. לא עשה עליהם רושם שהרב דוִד צעירה היה האלשריעה בכבודו ובעצמו.”

אני לא צריך לשאול מה זה השריעה. אמא רואה את זה לבד על הפנים שלי.

“הוא היה שופט. הוא התגורר עם המשפחה שלו בבית המוטור על שפת הירדן. היו עוד משפחות אבל הן גרו בחושות מטיט.”

“באמת גירשו אותם?”

“כן ולא. הם סבלו מקדחת והרבה מתו בזמן ששתלו אקליפטוסים וניסו לייבש את הביצות. בסוף לא נשאר להם אפילו מניין.”

למחרת בסוף הלימודים אני שואל את כינרת אם זה נכון שהם עזבו את הכינרת כי לא היה להם מניין. היא משיבה לי, "יש כל כך הרבה בנות ששמן כינרת. רחוב ששמו כינרת. כל העצי תמר שהם שתלו במרמורק. נראה לך שעזבו מרצון?

“כל שנה הכינרתיים נוסעים לבכות על המתים שלהם בבית הקברות של כינרת. כשהם חוזרים הם מביאים ייחורי תמרים מגן רחל ונוטעים אותם בכפר שלהם.” כינרת מפסיקה לרגע ומוצצת את קצה התלתל שלה. “ככה הם מעבירים אל מרמורק חתיכה מהבית שהיה להם בכינרת ומהאנשים האהובים שלהם שקבורים שם.”

“היה לכם בית כנסת שם?” אני שואל ויודע את התשובה.

“לא כמו בית כנסת שלום שבזי,” נדחף יצחק קפרא שאני לא אוהב אותו, כי תמיד יש לו נזלת ירוקה שמגיעה לו לתוך הפה. גם הוא גר במרמורק.

כינרת יוצאת מהשיחה. אולי גם היא לא אוהבת את קפרא. היא אומרת, “אף אחד לא רצה לעזוב את הכינרת. אבא שלי אומר, ‘בתימן לא היתה לי גלות, תודה לאל. הגלות היא בארץ ישראל.’”

כינרת רצה לאמא שלה. אמא שלה עומדת ומדברת עם אישה אחרת. פתאום הן רואות את עאטף מחכה לי בשער בית הספר.

“הוא כמו אנג’יל,” אמא של כינרת אומרת לאישה השנייה.

“כן, כמו אנג’יל,” השנייה נאנחת. אני לא מצליח לשמוע יותר. אבל אני מבין מהמבטים שלהן שבטוח שהן מדברות על עאטף.

“צריכים לחרוש לפני שהגשם יחזור,” זה המשפט שנדמה לי שאני שומע.

אני נבהל. אני רץ לעאטף ואומר לו שחייבים להסתלק מהר. עאטף לא מבין למה. בסוף הוא מסכים והולך איתי. הרי הוא בא לקחת אותי הביתה. אנחנו הולכים ואני חושב כל הדרך, הוא אנג’יל. עאטף אנג’יל. אני לא יודע מה זה אבל זה מפחיד אותי. כל היום אני מסתובב עם הרגשה לא טובה בבטן.

אני לא יודע מה זה אנג’יל. אולי זו החיה שאוכלת את כל החיטה. אולי בגלל זה צריך לחרוש לפני שהגשם יחזור. אני שואל את אמא בקול קטן אם במקרה היא יודעת משהו על אנג’יל, אבל גם אמא לא שומעת את המילה הזאת.

בערב אני יושב בחצר ומחכה לבלה. אמא של טליה שותלת נענע מתחת לעץ התאנה. כל יום היא יוצאת להשקות את השתילים הקטנים של הנענע. היא תולשת משם עשבים שוטים. פתאום היא מסתכלת על העשבים שמפריעים לנענע ואני שומע אותה אומרת, “אוף, כל האנג’יל הזה…”

היום יש רוח חזקה בחוץ. הגבעה החשופה שמול הבית שלנו מתכופפת כולה. מעט השיחים והעצים עפים ברוח כמו תלתלים בודדים על ראש קירח. אמא של בלה אומרת שאי־אפשר להשאיר תינוקת בחוץ ברוח כזו וממהרת להיכנס הביתה. היא רואה אותי עומד לבד בחצר והמכנסיים הרחבים שלי מתנופפים ומשמיעים רשרוש. היא עוצרת, מביטה בי ורומזת לי עם הראש לבוא אחריה.

אני שמח לבוא בפעם הראשונה לבית של הכלה שלי. אמא של בלה מתכופפת מרגע שנכנסים לחדר. כל הזמן היא הולכת כפופה. אפשר לצעוד אולי חמישה צעדים לכל כיוון בחדר שלהם. על הרצפה יש מזרנים ושמיכות ועל הקירות תלויים כל הכלים שלהם: הסירים, המחבתות שאבא ואמא של בלה גם אוכלים מהן. מדף קטן ועליו שלוש כוסות. אולי כוס אחת מחכה לבלה שתהיה גדולה. אמא של בלה מניחה אותה בעריסה שלה, קרוב לרצפה, מורידה כוס מהתחלה, מוזגת מים ומושיטה לי. אני לא צמא אבל לוקח את הכוס ושותה בבת־אחת כמו משוגע. לא יודע למה. אני מסתכל עוד. כמה כלי עבודה של ישראל, ככה קוראים לאבא של בלה, תלויים על הקיר ולידם ציור של צבת ופטיש. סולם קטן מוצמד לקיר אחר, וחוט מתוח ששני קולבים ועליהם שני מעילים תלויים עליו. ואז גם ישראל בא לאכול צהריים. גם הוא מתכופף מרגע שהוא עובר את סף הבית. אחר כך הוא יושב ואז הוא דווקא זקוף. מזמינים גם אותי. אנחנו אוכלים מרק. אנחנו יכולים פשוט לשתות אותו, אבל לאכול אותו בכף נמשך הרבה זמן עד שהבטן נרגעת. כשישראל גומר לאכול הוא קם מהכיסא ושוב מתכופף. אני ניגש ועומד על ידו. אני נשאר זקוף. ישראל לא מבין למה אני מתייצב כמו חייל על ידו. אני לא מבין למה ישראל כפוף.

כשאני חוזר הביתה אני רואה כמה החדר שאבא בנה לנו גדול. אני מסתכל על החלון הקטן שמעל העריסה של בלה, אולי בגודל של לבנה אחת שהוציאו מהקיר. אני משווה את האור הרב שנכנס אצלנו אל האור המועט שנכנס אליהם ואיך כל הבית שלהם תלוי על הקירות. אמא אומרת לי שהחדר שלהם הוא המחסן של יפת. זה החדר הכי זול פה.

עכשיו אני מבין למה אמא של בלה אופה הרבה על הטבון, יושבת עם השכנות בחוץ, סורגת, אוכלת, מכבסת ומגדלת את בלה היפה מתחת לעץ התאנה. כי בחצר אין תקרה נמוכה שמכופפת אותה ועושה אותה קטנה.

אבא לוקח אותי איתו לשמוע חדשות בקיוסק. החדשות לא מעניינות אותי. גם אם אני מנסה להקשיב, הקול הקבוע של הקריין קורא למחשבות שלי לברוח. במקום זה אני מסתכל על כל האבות שיושבים מסביב לרדיו. לאבא שלי יש שפם וגם לעמרני ולקפרא. לאחרים יש חריצים חריצים על הפנים השזופים שלהם. לכמה מהם יש רשתות דייגים סביב העיניים. אלה גברים, אני חושב לעצמי. גם אני רוצה להיות כמוהם. אלוהים, אני מתחנן מכל הלב, תעשה כבר שיהיה לי קול נמוך.

מנשה הזקן מספר איך שומרים בכרמים. “בקיץ בכרמים ובחורף בפרדסים,” הוא מוסיף ליתר דיוק. “באותה שנה שמרתי בפרדסים של מילר זקס. באחד הלילות היה איתי עוד שומר אשכנזי.” כולם מגחכים. אבא שלי נשאר רציני. “היינו בסיור בפרדס ופתאום שמענו רחש של הולכים. האשכנזי לא שלט ברוחו, שלף מיד את אקדחו וירה.” מנשה עוצר רגע את הסיפור ומביט בכולם. כולם מחכים. “אחד המסתננים הערבים נפצע פצעי מוות. האשכנזי נבהל ורץ לספר לבעל הבית. מילר זקס יעץ לו לעזוב מיד את רחובות. האשכנזי תפס את הרכבת הראשונה לגליל. אנשי המשטרה התורכית הגיעו מרמלה ותפסו אותי כחשוד ברצח. לקחו אותי למעצר. אני לא רציתי לגלות בשום אופן את השם של האשכנזי שירה. מיד שכחתי את שמו, וגם אם אתאמץ עכשיו אני לא יכול לזכור. משה סמילנסקי הגיע לשחרר אותי. התורכים לא נתנו אותי. אבל סמילנסקי עודד אותי ואמר לי, ‘אל תגלה ואל תיפול ברוחך.’ לא נפלתי.”

מנשה עוצר שוב לראות איך כולם נראים ואם הם מתפעלים. סוחב לגימת תה וממשיך, “בכל יום תפסו כמה תימנים שהגיעו לעשות קניות ברמלה והעמידו אותם יחד איתי למסדר זיהוי. בכל פעם היו המזהים מצביעים על מישהו אבל לא עלי. ככה זה חזר על עצמו שלושה ימים. אף פעם לא הצביעו עלי. סמילנסקי התאמץ בכל כוחותיו לשחרר אותי ואני עמדתי באומץ בהכחשתי. בכל יום היה סמילנסקי מגיע עם דברי אוכל וממתקים לעודד אותי. כעבור שבוע שחררו אותי מחוסר הוכחות.”

“זוכרים, זוכרים, כשחזרת הביתה היתה שמחה גדולה בשערַים,” קפרא ממלמל. האחרים מסכימים וגם הם ממלמלים דברים.

אני אוהב לשמוע סיפורים של גברים.

אני מתפלא איך זה שאני כל כך רוצה אח גדול ויום אחד אני מקבל את עאטף במתנה. עכשיו יש לי אח גדול ואף אחד בשערַים לא יכול להרביץ לי. אמא שלו היא קצת אמא שלי במקום אמא, שרק שוכבת במיטה וכבר לא יכולה אפילו לחייך אלי. אלוהים אוהב לעשות לי הפתעות.

עאטף כבר משחק כדורגל לא רע, אבל אני זריז יותר. אף אחד לא שם לב לאצבעות הנשבעות שלו, כי כולם שמים לב לרגליים החזקות שלו. אני משחק יותר בהקפצות, מעביר במהירות מהרגליים לראש ומבקיע שערים ברָאסִיות. אף אחד לא מתכונן לזה שהראש שלי יכול להרביץ כל כך חזק בכדור ולירות אותו ישר לשער. אני אלוף הראסיות בשכונה. עאטף גאה בי. וגם אבא. הקבוצה שלי תמיד מנצחת. אני אוהב את החיים שלי עם בלה הקטנה שתהיה הכלה שלי, עם טליה שאני יכול להציץ לה במקלחת, ועם עאטף אחי הגדול. כולנו באותה חצר, גדלים מתחת לעץ התאנה וכל השכנות מכבסות ומאכילות אותנו.

יום אחד אני חוזר מבית הספר ושוב הפתעה. אני רואה את הודא ואת עאטף מתכוננים לעזוב. עאטף יושב וזורק אבנים לתוך פחית, שזה לא ממש סימן לעזיבה אבל בפנים שלו יש סימנים של כעס. הודא אורזת לתוך שק מיוטה את הבגדים שלהם. אלה בפירוש סימנים של עזיבה. בהתחלה אומרים לי שלא קרה כלום. אבל אני כבר בן שמונה ואני מבין בסימנים.

אולי הם כועסים עלינו, כי גם השומר שרצח ערבי היה אשכנזי כמונו? אולי גם הם יודעים את הסוד מאתמול בקיוסק? אבל יש דבר שאני לא מבין אותו - הרי אנחנו כבר במנדט הבריטי. המשטרה התורכית עוד פה?

עכשיו אני זוכר פתאום שבלילה בלילה אנחנו חוזרים מהקיוסק ואבא לוחש משהו להודא. הודא קופאת. אבא מנסה ללטף אותה בראש והיא מתכופפת ויוצאת מתוך היד. בורחת לו. הוא דוחף לה כסף ליד, אבל היד שלה נשארת רפויה כמו כביסה על החבל והכסף נופל לאדמה. פתאום הוא לא נראה כמו כסף אלא סתם כמו נייר.

אני לא בטוח שאני שומע נכון אבל אבא אומר משהו כמו, “אין לה עוד הרבה זמן.”

אני צולל. אני מאוד עייף והבאר שלי מלאה בסיפורים של גברים. מלאה לגמרי. אין בי מקום לסיפורים של נשים. אבא שלי מבולבל עם שתי נשים, מנסה להסתיר אחת ממש על יד האחרת. חבל שאבא שלי לא מוסלמי. היו מרשים לו לחיות בשקט עם הודא ועם אמי.

אני רודף אחרי הודא ועאטף עד השער. משם אני כבר פוחד. אסור לי. אני נופל וקם. מלא חול ואבק. הודא לא מסתובבת אפילו פעם אחת לראות אותי או לחבק אותי או לעשות משהו כדי להפסיק את הצעקות שלי. אני רואה רק את הגב שלה כמו כתם שחור הולך וקטן, קטן והולך עד שנעלם.

עאטף מסתובב אלי כמה פעמים. לא צועק אלי, אבל אני רואה את העיניים הגדולות שלו מנסות לדבר אלי.

אני רוצה עוד חיבוק אחד. רק עוד אחד.

אבל הם כבר רחוקים.

שעה ארוכה אני עומד על יד השער. אוחז במחסום הברזל.

אחר כך אני מתחיל לחזור. והזמן אוזל.

 

שער שני: שער חליפין    🔗

ביום שרחל אמי מתה עזבתי את שערַים. הייתי בן ארבע־עשרה וחצי. שלוש שנים לא הייתי פה והחצר לא השתנתה. הנוף של עץ התאנה רק התרחב. כמה מהשכנים התחלפו. קפצתי לביקור חטוף כי הודיעו לי שאבי חולה מאוד, אבל העיניים שלי נמשכות מיד לעבר הבית של בלה. הדלת סגורה. אני עומד והעיניים שלי מתרוצצות. סוקרות את הילדים ואת השכנות. איפה בלה הקטנה?

פתאום מתפרץ לעברי כדור אש מתגלגל ומתנפל עלי בחיבוקים ונתלה על צווארי. “יש לך שפם!” היא צורחת לי באוזן.

נדמה לי שאני מסמיק.

“בלה הקטנ…ה.”

“די, אני כבר בת עשר, תפסיק לקרוא לי ככה,” היא אומרת ומתייצבת מולי. הצמה שלה עבה כמו חבל שלוש אצבעות. צמה בצבע חבל. פה ושם סביב המצח משתחררות קווצות שיער בצבע חיטה. העיניים שלה אפורות וגדולות כמו ים ביום חורף. הלכתי כל כך רחוק עם המחשבה הילדותית הזאת שהיא תהיה הכלה שלי, שמכל השמות בעולם לחברה שלי בקיבוץ קוראים בלה.

“בוא תגיד שלום לאמא,” בלה אומרת ומושכת אותי לכיוון החדר של טליה ועמוס.

“עברתם חדר?” אני מבין דבר מתוך דבר.

“כן. הנה השכנה שלקחה את החדר שלנו. תכירו: מסעודה אברם, אברם מסעודה.”

“נעים מאוד,” מסעודה אומרת וצועדת לקראתי. אישה צעירה שהגיעה מתימן עם בעלה ושני ילדים שנעמדו מיד מאחוריה. על הגב היה מוצפן התינוק שלה. ראיתי אישה יפה ולה שתי צמות שחורות לא קשורות בקצה, נחות על שמלתה השחורה. כשהם התקרבו זה לזה - מסעודה ובעלה אל בלה - ונעמדו מולי, הבנתי את החליפין האלה: מסעודה ובעלה היו בגובה של בלה, כמו ילדים בני עשר, ויכלו לעמוד זקופים בחדר.

לבסוף אני לוחץ על ידית החדר שמאחורי בית המלאכה למצבות.

“אבא…” אני קורא והקול שלי מסגיר את רגשותי.

אבא שוכב במיטה בתנוחה של זקיף בשער. הוא שולף נגדי יד כמו תמרור עצור ומצווה עלי, “אל תתחיל לבכות עכשיו!”

אני בולע את הרוק, מושך את ההתרגשות חזרה לגרון, ממצמץ בעיניים לייבש אותן. כמו סרט אילם בהילוך אחורי אני חוזר לעצמי לפי פקודתו.

“כן, אני עומד למות אבל אני עוד חי!” אבי נחמן מרעים בקולו ומוסיף בשקט, “אחרי מות קדושים אמור.” אנחנו לא מתחבקים, לא מתנשקים, נזהרים שלא יימלטו לנו דמעות.

“אבא,” אני אומר בשקט ולא יודע מה להגיד. מה אפשר להגיד לאדם שהולך למות. מילים של יום יום לא מתאימות, מילים של קדושה מעולם לא למדתי. ואחרי שלוש שנים שלא הייתי פה, גם המעט שלמדתי בבית הכנסת לא היה יוצא לי טוב מהפה. וחוץ מזה, למילים של קדושה יש מאה שערים. וכאן שערַים.

אני נבוך.

מעולם לא הייתי אדם של הרבה מילים.

אבל לא הייתי צריך לדאוג הרבה זמן. אבא כהרגלו מכתיב.

“כבר עברו שלוש שנים, מה?”

“כן,” אני מסכים איתו. “מאז שאמא…”

“ביקשת ללכת עם השומר הצעיר לעמק יזרעאל, זה היה שווה את זה?”

“לקיבוץ הזורע,” אני מנסה לדייק בשקט. בלי שהוא ישמע.

אבא מתעלם וממשיך בנאומו החגיגי. “כשאמות תקבור אותי על יד אמך.”

“אבא…” אני מוחה בקול רפה.

“תן לי להמשיך! אתה תכתוב על המצבה שלי - נחמן שחטר איש העלייה השנייה.”

“אבל כבר 1948…”

“שמעת אותי?!”

“מה שתגיד.”

“עכשיו שב וספר לי מה עשית בשלוש השנים האלה למען ארץ ישראל?”

“בשתי מילים: אני בפלמ”ח."

“ובחמש?”

“הערבים לא מתכוונים לוותר לנו.”

“אז זה מה שאתם עושים למען ארץ ישראל? מתאמנים להילחם בערבים? הצחקת אותי. הם עם הסבלנות שלהם ינצחו אותנו. הם עם הסבלנות שלהם היו פה תמיד, ואנחנו עם קוצים בתחת מתרוצצים בכל העולם. אתה חושב שאתה תדע לשמור על עצמך, בן?”

“שלוש פעמים כבר הלכתי למות ושלוש פעמים ניצלתי בנס.”

אני יושב על כיסא ליד מיטתו של אבי. פני אל פתח החדר. פתאום ננעץ לי פגיון בלב. לרגע הפסקתי לנשום: בפתח ניצב עאטף.

הצטמררתי.

“מה הוא עושה פה?!” שאלתי בתוקפנות.

עאטף ניצב כמו פסל ולא מתאמץ לענות. עאטף נהיה גבוה מאוד והוא ממלא את כל הפתח. עד המשקוף. יש לו שפם שחור. שלי צהוב. אבל בהחלט שפם. כל האהבה שהיתה לי אליו פרחה וכל המקום שהתפנה התמלא חשד.

אנחנו עומדים זה מול זה כמו שני תרנגולים.

אני מאומן בקפ"פ, עם המקל שלי ביד, וכמו תמיד הכי זריז מכולם.

אני מוכן לכול.

אבל לא נראה שעאטף בא להילחם בי.

“מה שלום הודא?” אבי שואל אבל קולו הולך לאיבוד במתח שביני לבין עאטף.

“סך הכול באתי לחפש משהו ששייך לי,” הוא אומר. “אני לוקח והולך.”

“מה זה?!” אני עדיין תוקפני. ברוך השם הקול שלי עבה כשאני עומד מולו. אין לי קול בס, אבל הבריטון שלי לפחות לא דומה לציוץ של אפרוח. אני מתקרב אליו. אני מעט יותר נמוך ממנו, אבל הכתפיים שלי והחזה הרבה יותר רחבים משלו. אני הרבה יותר שרירי ממנו. אני בכושר קרבי. אני מאומן בקרב פנים אל פנים.

עאטף לא מתכוון לענות לי. הוא מסמן לי לשבת. הוא מושך אליו כיסא ומתיישב עליו הפוך, המשענת לפנים כדי להשעין עליה את ידיו. אני רואה שיש לו שתי כפות ידיים שוות ורגילות.

“ניתחו אותך ביד?” אני מופתע.

“גם אני מתעניין בנסים,” הוא אומר בחצי חיוך.

או שאולי היה נדמה לי.

“בסיפור הראשון שלי אני עוד בהכשרה. נשלחנו מהזורע לנגבה. הקיבוץ הוקם על יד משטרת עירק־סודן. מסביב כפרים ערביים. ליד כפר ג’וליס הקימו הבריטים מחנה צבאי. היה להם בית קולנוע. היינו רצים ארבעה וחצי קילומטרים עד הקולנוע, נכנסים לסרט, משלמים 20 מיל, רואים האזרח קיין או הרימו עוגן עם פרנק סינטרה וג’ין קיילי או בכבלי שינה של היצ’קוק. הכי אהבנו לצחוק עם צ’רלי צ’פלין. בגמר הסרט נאלצנו לעמוד דום כשניגנו את ההמנון האנגלי.”

“אז היית בסכנת מוות מרוב צחוק או מעמידת דום?” שואל עאטף. הלעג שלו ברור עכשיו. נחמן מעיף בו מבט נוזף. זה סימן שאבא דווקא נהנה ממעשי השטות של השבאב של נגבה.

“אחר כך רצנו ארבעה וחצי קילומטרים בחזרה. בקיבוץ עבדנו במטעים, בירק, ברפת. וגם במטבח…”

“תאר לי איך נראה הקיבוץ שלך,” אבא קוטע אותי. הוא ממש מתעניין בחיים שלי.

“במרכז עומדת ברכת מים גבוהה על עמודים. בין העמודים בנו חדר לקריאה. משמאל לברכה יש שטח גדול שהוקדש למוסך טרקטורים, חדרי קירור, רפת ומימין לברכה חדרי מגורים וחדר אוכל. חדר האוכל משמש גם אולם אספות וגם אולם ריקודים בימי שישי בערב. לפני חדר האוכל יש דשא ענקי, שם נפגשנו בין הזמנים. בקצה המשק עומד צריף שבו למדנו אחרי הצהריים ולידו מגרש כדור עף. בכל יום שיחקנו כדורעף.”

“הפסקת לשחק כדורגל!” עאטף נשמע מאוכזב. “אז הנס קשור בספורט?” הוא לועג. הוא רוצה כבר להיות מאחורי הסיפורים שלי.

“תתפלא,” אם הייתי נמר עכשיו הייתי מקמר את הגב. “יום אחד הגיעה אלינו מחלקה של הפלמ”ח, שיצאה לאימונים בלילות במשך כמה שבועות. כששאלנו אותם מה הם עושים, הם סיפרו לנו שהם רצים בכל לילה שישים קילומטר. כך נולד הרעיון במוח של שאול מזרב, שהיה המבוגר בינינו וגם המנהיג, לרוץ כמוהם. שישים קילומטר! יצאנו בשבת בבוקר עם מקלות הקפ“פ שלנו, מוכנים לכול. הרי היינו שייכים כבר לחי”ש - חיל שדה של ההגנה. החלטנו לצאת עם מפת שטח מנגבה ולרוץ. יצאנו לריצה עד קיבוץ רוחמה. קיבלנו שם ירקות טריים ולחם שחור. משם יצאנו בריצה ועברנו דרך כפרים ערביים ויישובים של בדואים. לקראת השעה ארבע אחר הצהריים שתינו תה בקיבוץ שובל. היינו כבר עייפים מאוד. התלבטנו מה לעשות. החלטנו לחזור לנגבה. ידענו שנגיע מאוחר בלילה. לכן החלטנו לחזור דרך הכביש המוביל לפלוג’ה, למשטרת עירק־סודן ומשם לנגבה. היינו גמורים אבל לא הפסקנו לרוץ. בדרך ראינו ערבי על חמור. שאלנו אותו מתי נגיע לפלוג’ה, הוא ענה, ‘תישרַבּוּ סיגָרָה וּבָּס.’ טוב, כמה זה כבר? חמש דקות? היינו מעודדים. רצנו. מה זה בשבילנו מרחק של סיגריה אחת. אבל הדרך נמשכה שעות. פחדנו לעצור למנוחה. ידענו שאם נשב ייתפסו לנו השרירים. פחדנו להיתקע בלילה בדרכים. לקראת חצות הגענו לפאתי פלוג’ה. השבאב הערבי החל להתאסף סביבנו. היינו עשרה. הם היו שלוש או ארבע עשרות. הם הקיפו אותנו. הם סובבו אותנו וכך נדחפנו למרכז העיירה. הכניסו אותנו לבית קפה מקומי ואיימו עלינו. פחדנו. פחדנו מאוד."

“הפחד מהמוות לא עושה אתכם בסכנת מוות,” נוחר עאטף בבוז.

“ברגע האחרון השתנה המזל שלנו והגיע סמל בריטי ממשטרת עירק־סודן. הוא שחרר אותנו.”

“זה לא ממש ללכת למות אבל בטוח שהירחת את הריח של הסכנה,” אבא אומר, “ואיך זה נגמר?”

“המשכנו ללכת ובארבע לפנות בוקר הגענו לנגבה. נכנסנו לחדרים. שאול ואני נכנסנו לאוהל. החלטנו שבעוד שעה כולם מתייצבים לסידור העבודה. אף אחד לא התעורר בבוקר ולא עד הבוקר שלמחרת. וגם אז כולם הלכו בקושי רב. הלכנו לפלמ”חניקים וסיפרנו להם שגם אנחנו רצנו שישים קילומטר ביממה אחת ואנחנו מוכנים.

"‘מה?!’ צעק זאביק.

"‘מה שאתה שומע. גם אנחנו רצנו שישים קילומטר ביממה.’

“‘אנחנו בחיים לא רצנו שישים קילומטר ביממה,’ הפלמ”חניק אמר. ‘מי אמר לכם כזה דבר? עשו מכם צחוק…’"

“אולי אתה בכושר אבל אתה לא מבין מה זה מוות,” עאטף אומר בהתנשאות.

“ומה היה המקרה השני?” אבא שואל אחרי הרהור ומסדר את הכרים מתחת לגבו.

“החליטו להעביר את ההכשרה שלנו לגבול הסורי, לחזק את קיבוץ להבות הבשן. ביקשו שרק משה יושביץ ואני נישאר בנגבה ונגמור את עונת החריש. שנינו נבחרנו להיות טרקטוריסטים והיינו אחראים על הפלחה. היינו צריכים לחרוש, לדסקס, לזרוע וגם לקצור. לא היינו לבד. היינו עם עוד כמה טרקטורים בשדה כשהתחילו לירות עלינו מהכפרים הערביים הסמוכים. זה נמשך שעתיים בערך. עד שהבריטים באו להפריד…”

“וזהו?” שואל עאטף באכזבה. “זה המקרה השני?”

אני לא עונה. אני ממשיך בשלי וזהו. “לסיום העונה קיבלנו משה ואני חופשה וגם כמה לירות. אני יצאתי לבית של בלה, חברה שלי מהקיבוץ…”

“חברה שלך מהקיבוץ?” עאטף חוזר על דברי.

“כן. גם שם היתה בלה. היא היתה בבית הוריה בנשר, ליד חיפה, ומשה נסע לחברה שלו חנה שגרה בחיפה. החברות שלנו היו בחופשה בגלל גילן הצעיר, נסעו להתבגר בבית עד שיגיע תורן להצטרף לקיבוץ. קבעתי עם משה להיפגש בחיפה ביום ראשון בשתים־עשרה בצהריים אבל איחרתי. משה נסע לבדו. כשהגעתי הוא כבר לא היה שם.”

“זה לא אחריות ככה,” אומר עאטף.

“אמרתי לעצמי, במילא איחרתי, אני נשאר עוד לילה בנשר. רק למחרת נסעתי לנגבה. כשהגעתי, שמעתי שמשה תפס טרמפ דרומה על משאית. בדרך נתקלו במחסום של סלעים. המשאית נעצרה. מישהו מהשבאב עלה על המדרגה, ודרך חלון המשאית דקר את הנהג. הנהג היה חיים. הוא נהג עם הסכין נעוצה לו בכתף שלא יאבד דם, נסע כמה מטרים לאחור, ירד מהכביש ועקף את המחסום. הוא נהג עד משטרת עירק־סודן והתלונן בפני השוטרים הבריטים. פתאום ראו שבמשאית מאחור חסרים שניים. האנגלים יצאו לשוטט בסביבה ומצאו את צבי, עולה חדש מארגנטינה, ללא רוח חיים. החסר השני היה משה. אותו לא מצאו. ידעתי שטרקטוריסט מכיר מצוין את השטח ומשה ניסה לברוח. יצאנו לחפש אותו, כמה חברים מהקיבוץ, הסתובבנו בשטחי הפלחה. צעקנו משה משה, והקולות שלנו משכו אש. התחילו לירות עלינו. יצחק הג’ינג’י שהשתתף איתי בחיפושים נפגע מכדור ונהרג במקום. את משה יושביץ מצאתי בשדה מנוקב מכדורים.”

“היה לך מזל. פעם אחת רצתם כל היום והגעתם מאוחר בלילה והסתכנתם כמו ילדים, ופעם שנייה פשוט איחרת לפגישה,” אומר אבא.

“אתם לא רוצים נִסים. אתם רוצים סיפורי גבורה!” אני אומר לשניהם והולך למזוג לעצמי כוס מים קרים.

“יש לך אחד כזה או שאנחנו סתם מבזבזים זמן?” רוטן עאטף בקוצר רוח.

“את הסיפור החזק שמרתי לסוף.”

“כולי אוזן!” אומר אבא ואני חושב כמה קשה לי עם האיש הזה.

“בלהבות הבשן היה לי רובה אישי. קרבין קצר. במשך היום חפרנו תעלות ובמשך הלילה שמרנו, יצאנו למארבים בין ביצות החולה ואבטחנו אנשים שהיו צריכים לעבור מקיבוץ לקיבוץ או סתם להעביר דברי דואר. את תעלות הקשר חפרנו בתוך אדמת בזלת קשה. הכלים שעמדו לרשותנו היו: מכוש, טורייה ואת חפירה. הסלעים מיאנו להתפורר אבל אנחנו היינו עקשנים. את כלי החפירה שמרנו בכלי פח משולש. כשחפרנו, הייתי מניח את הרובה בכלי הפח הזה כדי שלא יתפוס אבק.”

“הסיפור הזה עומד להתחיל או שתמשיך לתת פה דברי רקע עד שנירדם?” עאטף כבר עובר למתקפה ממש.

“יום אחד הצבא הסורי התקיף אותנו באש חזקה. מאוד. ברגע הראשון נשכבתי כמו כולם בתעלה שאנחנו עצמנו חפרנו. אבל מיד קפצתי אל כלי הפח, חטפתי את הקרבין ואז חזרתי לתעלה בקפיצות, בגלגולים ובריצה בזיגזגים.” אני עוצר לנשום. אני מרגיש שכאן נכון לעצור אם אני רוצה לספר את זה כמו שצריך.

“הגעתי לעמדה שלי, וכשההתקפה נגמרה יצאנו החוצה, ואז,” אני עומד להנחית לסיום, “ראיתי שכלי הפח שבו היה הרובה שלי מנוקב כולו מכדורים.”

“כן, זה כבר סיפור רציני,” מודה עאטף בשקט. אבא מבסוט. עאטף ביקש רשות מאבא להתחיל עכשיו בחיפושים.

“מה הוא מחפש?” אני שואל את אבא.

אבא לא עונה.

עאטף לא עונה.

החלטתי להיצמד אליו. מה שהוא מחפש גם אני רוצה למצוא. הוא התחיל למשש את החיבורים שבין הרצפה לקירות. אחר כך יצא והלך למקום שהיה פעם בית המלאכה למצבות. שם ראיתי את אבי עם הודא. היום אני מבין טוב מאוד מה הם עשו שם, אבל מה עאטף מחפש שם?

“אתה מתכוון לרדוף אחרי לכל מקום?!” עאטף מביט בי במבט מיואש.

“כמו עלוקה,” אני עונה ביובש.

“אני בסך הכול מחפש נייר,” הוא אומר. ואחרי איזה זמן, כשהוא כפוף לרצפה, הוא מוסיף, “נייר. לא קשור אליך בכלל.”

“הכול פה קשור אלי. הבית, אבא שלי, אמא שלי, אמא שלך, אתה.”

“כן? איך אני ואתה קשורים?” הוא זורק לי.

“אני לא אשם שעזבתם!” אני חוזר להיות ילד בן שמונה. “אני רציתי שתישארו. כמה שאני רציתי שתישאר, אתה לא יודע אפילו. אבל עזבתם.”

“לא תלוי בי ולא תלוי בך.” עאטף מתרכך מעט.

“ומה עכשיו?”

“התחתנתי, אני אבא, ואני עוזב את זרנוגה ועובר לגור בדנון. כפר רחוק בצפון. בלבנון. תאמין לי, גם אני לא רוצה להישאר פה יותר מדי. אמי מאוד חולה והיא שלחה אותי.”

“הודא חולה מאוד?” אני מזועזע. חשבתי שהאישה הזאת תחיה לנצח.

“כן. היא כבר בסוף. ומה שאני מחפש פה זה אולי הבקשה האחרונה שלה.”

“כבר יש לך ילד?” אני מעכל את כל המידע שעאטף הציף אותי בו.

“מוחמד. נולד לפני שלוש חודש.”

“מברוכ. ברכות. מכל הלב.” אני מתרגש.

“ומה אתה עושה?” עאטף שואל.

“התגייסתי לפלמ”ח."

“אז אתה עושה הכול כדי להילחם?”

“כן, אנחנו צריכים מדינה.”

“ולפי דעתך, זה לא הארץ שלי?” הוא שואל ובדיוק בגלל השאלה הזאת אני עוקב אחריו.

“אז מה אתה מחפש בבית הזה?!” אני ממשיך ללחוץ עליו.

“אני בעצמי לא בדיוק יודע.”

“ולמה אתה עובר לגור כל כך רחוק?” אני חוקר אותו.

“כדי לא להילחם בך.”

עאטף לא מצא את מה שביקש. השעה היתה שעת צהריים. עלו באפו מיטב הריחות של המטבח התימני: סחוג, חילבה ולול תרנגולות. בתוך בית המלאכה למצבות קרקרו כמה מטילות. אמרתי לעצמי, תעשה מה שעשית כשהיית ילד ואמא שלך היתה חולה. תסתובב על יד עץ התאנה. אחת השכנות כבר תזמין אותך לאכול. וכמה שאני אוהב אוכל תימני. מאז שעזבתי לא התגעגעתי ככה אל אמי. בבת־אחת התפרצו הגעגועים כמו שהחילבה פורצת מכל הנקבוביות בגוף. קיוויתי שאחת השכנות שעוד זוכרת אותי תציע איזה מרק רגל, קפה עם חאוואייג', כל הטעמים שלא מצאתי לא אצל היקים בהזורע ולא במטבח של נגבה. אפילו שבהזורע התרגלתי לאכול דייסת סולת מתוקה בכל בוקר, את כל השאר לא יכולתי לאכול. הדבר היחיד במטבח שלהם שהיה נסבל היה תה ולחם בריבה. כשנשאר לי תה בכוס הוספתי עוד פרוסת לחם בריבה. כשנשארתי עם פרוסה ביד והכוס התרוקנה, הייתי מוזג לעצמי עוד כוס תה. וכך הלאה וכך הלאה. זה היה נמשך עד ששבעתי.

איזה שטויות עשינו כדי לאכול. יום אחד ג’ינג’י גילה את חדר הנוטרים. בחדר היתה תיבה. התיבה הפכה לקופה ושם אספו מטבעות. אין לי מושג איך נאסף הכסף. האם הנוטרים רוקנו את כיסיהם ותרמו לקופת הקיבוץ? או שזה היה עודף מכסף ששולם לסוחרים שהביאו סחורות לקיבוץ? או שאלה היו תרומות של ההורים? אנחנו היינו רעבים. בלי לחשוב הרבה לקחנו לנו מטבעות. כל ערב פילחנו כמה מטבעות, וכעבור כמה ימים יכולנו לצאת ליוקנעם לחנות המכולת של אדון רייס ולקנות לעצמנו זלילות. הזלילה המועדפת היתה גלידת הווניל ורוטב שוקולד מריר שרייס שפך עליה. אבל גם שוקולד מוצק וחלבה עם שקדים ופיסטוק היו אהובים עלינו.

כשתפסו אותנו שלחו אותנו הביתה. אמרו שיודיעו לנו לאיזו הכשרה אנחנו מיועדים. אני נסעתי עם ג’ינג’י לקיבוץ משמר העמק. שם הוא גר. לא רציתי שאבא יֵדע. זה קרה רק כמה חודשים אחרי שעזבתי את הבית. אם הוא היה יודע, כל הצער שלו על זה שאמא הלכה ממנו היה מתקרש לכעס עלי.

חזרתי פנימה. אל אבא. כנראה גם הוא נהיה רעב. הוא שואל, “אז מה אתם אוכלים שם בפלמ”ח?"

“אנחנו במצור. המזון בהקצבה. אבל מה? יום אחד שמרנו על קיבוץ אמיר. הקיבוץ לא הצליח לשווק את החלב שלו בגלל המצור, אז לפני שהכול התקלקל הכינו בקיבוץ שמנת. שמנת! זה מה שאכלנו.”

“אבל לא כל יום פורים אני מתאר לעצמי…” ממלמל אבי לתוך ידו שסידרה את שפמו משני צדי פיו.

“בליל מארב אחד נתקלנו בג’מוס. סחבנו אותו מהביצות בעמק החולה. האוכל לא הספיק לנו. היינו רעבים. החלטנו לשחוט את הג’מוס ולאכול את הבשר מהמקומות השמנים. הבהמה השתוללה. זה היה ממש מסוכן. אלי ירה כמה יריות מהסטן שהחזיק. הג’מוס נפל, אבל כשהתקרבנו ראינו שהכדורים ננעצו לו בעור ולא חדרו אל הגוף.” במקום סיפור המטבעות מחדר הנוטרים בחרתי לו סיפור מצחיק.

“נאבקנו בו ופירקנו חלקים מהג’מוס והכנו אותם לבישול. אספנו עצים, הדלקנו מדורה והעמדנו סיר ענק מלא מים עם הרבה מלח ופלפל. אחרי שעות של בישול הבשר נותר קשה ובלתי־אכיל.”

ידעתי שאני מספר לו סיפורים, אבל הוא רוצה לדעת רק דבר אחד: מה שלום הודא. הוא מתגעגע. אילו היה נשאר עם עאטף לבד היה יכול לדבר עליה. עכשיו הוא תקוע איתי.

“נו, הבטן שלכם כבר בטח שרה באותו הלילה?” היה נדמה שאבא מגחך. רציתי להצחיק אותו. אפילו על חשבוני.

“בסופו של דבר חפרנו בור וקברנו את הג’מוס.”

הכי מעצבן שדווקא בלה מצאה לו את זה. מסכנה, היא לא התכוונה לעצבן. איך היא יכלה לדעת, הקטנה? איך היא אמורה לדעת שאני כבר נגדו? שלא רציתי שהוא ימצא את זה? מה זה בעצם? סך הכול חתיכת נייר. נייר מלוכלך. מכתב. מכתב? לא יודע. בתוך ג’ארה בחצר הודא החביאה את הנייר. בלי מעטפה. נייר כתוב בכתב יד. אני רואה את זה ביד של עאטף. אני לא יכול לקרוא ממרחק כזה. מי כתב למי ובקשר למה? מישהו כתב משהו חשוב לאמא של עאטף. אמא של עאטף קברה את הג’ארה באדמה, סתמה את הפתח בשעווה אבל במשך השנים האדמה נסחפה קצת והתחת הנוקשה של כד החרס הציץ לא רחוק מעץ התאנה. היא שלחה את עאטף למצוא לה את זה. את מה? ירושה? צוואה? הוכחה?

אני רואה את עאטף. הוא שמח. הוא נושק לבלה על המצח. אני רוצה לחנוק אותו. שלא ייגע לי בבלה. הם חופרים סביב סביב והבטן של הכד כבר בחוץ, ואז הצוואר, הראש, הפה. אני רוצה לבסיס. המחנה זה הבית שלי. לא פה. שם אני מרגיש נוח. שם אני יודע מה הולך, מה כתוב, מה אוכלים. כאן אני זר. מה פתאום הזר הזה הגיע דווקא ביום שאני באתי לבקר את אבא שלי? אני חייב לחזור. קיבלתי רק כמה שעות חופש לבקר את אבא. מי יודע כמה זמן הוא עוד יחזיק מעמד. אולי זו הפעם האחרונה שאני רואה אותו, ובדיוק זה מופיע לי. למה דווקא היום? למה?

עאטף הוא האויב שלי? יכול להיות, לא יודע. לא מעניין אותי. איך אהבתי אותו. איך. איך הוא שכח אותי. גם עכשיו הוא לא זוכר אותי.

בסוף אני מעז.

“עאטף, מה זה?”

“תצהיר.”

“מה?!”

“מה שאתה שומע?”

“מי כתב אותו?”

“אביך.”

“אבי?”

“אלוהים שמע אל תפילתה של אמי שהיא ענייה.”

“אז מה אתה רוצה להגיד בזה?”

“זה אבא שלך כתב לאמא שלי.”

“מה הוא כתב לה?”

“למה אתה שואל אותי? תשאל אותו.”

אף פעם לא היה לי קל לשאול את אבי שאלות ישירות. ועל הודא קשה לי פי אלף. היום אני כבר יודע את הסוד. מה זה בעצם ענייני מה הוא נתן לה? ואם החליט לתת לה חלק מכספו, מה זה נוגע לי? מה שאני באמת רוצה לדעת זה כמה הוא אוהב אותי, מה הוא מתכוון לתת לי, מה בכלל יש לו, מה הוא צבר כל השנים. בשנים האחרונות הוא לא גידל אותי. גם לאמא שלי הוא נתן מכתב כזה? אבל אמא שלי מתה לפניו. אני רוצה את מה שמגיע לאמי.

מסעודה מגיעה ואחריה בלה. מסעודה מביאה לאבי מרק רגל. אבא מסתכל על בלה, אחר כך עלי ואומר, “ראית את בלה? היא כבר חצי בחורה. נכון בלה?”

בלה מסמיקה ובורחת. הסיר מספיק לשלושתנו. עם ג’חנון, רסק עגבניות וסחוג זה בהחלט משביע. אלה המאכלים שאני אוהב. קודם כול הבטן נרגעת. תור הראש יגיע אחריה.

אנחנו אוכלים בשתיקה. אבא יושב על המיטה ואנחנו על כיסאות סביבו. בינינו העמדנו כיסא ריק שמשמש לנו שולחן. אני נזכר איך ישבתי ככה למראשותיה של אמא שעות על שעות.

“אבא, אני רוצה לשאול אותך…” אני אומר בקול נמוך.

אבא מעביר את העיניים שלו ממני אל עאטף. הוא רואה את הנייר מבצבץ מכיס החולצה שלו, או שזה רק נדמה לי.

“קודם אני אשאל אתכם כמה שאלות,” אבי עונה בטון שאי־אפשר להתווכח איתו. “ואחרי שאני אהיה שבע רצון אתה תשאל.”

אבל אבא לא שואל כלום. במקום זה הוא מדבר בקול. לא בטוח שאיתנו. אולי רק עם עצמו.

“את אחותי ברטה לא ראיתי מאז מהפכת 1905,” אבא אומר ואני חושד פתאום שהוא לא לגמרי איתנו.

“מה?!” אני שואל בחוסר אמון.

“הייתי אז בן חמש־עשרה, ואני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. הבריחו אותה מהבית בגלל הסכנה. היא היתה בת שבע־עשרה וכבר יכולה לדאוג לעצמה. העמיסו עליה את הנדוניה שלה. מסכנה. היתה צריכה לברוח כששמיכות וכרים מנוצות אווז על הגב שלה. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול…”

“כשאדם נזכר במתים שלו הוא הולך למות,” לוחש לי עאטף.

“אתה זוכר רוסית, אבא?” אני שואל כדי לעודד אותו לספר לי משהו על עצמו.

“בשום אופן לא!” רועם קולו. הוא מיטיב את מקומו על הכריות ונשען לאחור. האוכל עייף אותו. “בתוך כמה שבועות בארץ שכחתי את הרוסית.” אבא אומר, וזה נשמע כאילו הוא שקד על שִׁכחת השפה.

“לא הסכמתי בשום אופן לדבר רוסית עם אף אחד. הורי היו אלה שוויתרו על העברית. אבל הורי ויתרו גם על ארץ ישראל. באותו רגע אני העברתי עליהם קו. אף פעם לא התגעגעתי אליהם. עזבו אותי פה בן שתים־עשרה. גרתי באורווה של אחותי לובה. אבל עכשיו אני מתגעגע לברטה. ברטה טיפלה בי ופינקה אותי כאילו היתה אמי. מי יודע מה קרה לה,” אחר כך אבא שותק. כולנו שותקים. נראה כאילו אבא נרדם.

“תראה לי את המכתב!” אני מנצל את הרגע ומצווה על עאטף. משהו בקולי מכריח אותו לשלוף את הנייר ולפתוח את הקיפולים. אני לא יכול לקרוא מה הוא כתב, אבל אני רואה שהאותיות היו בערבית.

“זה לא המכתב של אבי,” אני לוחש בצעקה.

“זה כן,” עאטף עונה בקול בוטח.

אני מסתכל על אבי ומגלה הוא פקח את עיניו.

“לא ידעתי שאתה גם כותב בערבית,” אני אומר בהפתעה.

“אמא שלי חזרה לרוסיה,” הוא פותח. משהו בכל זאת קורה רגע לפני הסוף. איזו עדנה בלתי־צפויה. איזו רכות נעימה. כמעט חברוּת. כמעט קרבה. “אחרי שהיא עזבה מצאתי פה שתי שפות־אם והן אימצו אותי.”

ואז אבא מבקש מעאטף שיספר משהו על עצמו.

“כשהייתי תינוק,” הוא אומר, “ישנתי על פרווה של כבש. אבי נתן כבש לשחיטה ומישהו עיבד את העור שלה מבפנים. פרווה חומה ולבנה. הריח של הכבש לא עזב את הפרווה מעולם. זה היה הדבר החם ביותר והנעים ביותר שהיה לי. אהבתי לחזור אל הפרווה שלי בכל לילה. לפעמים כשהיה קר אהבתי להישכב עליה גם במשך היום. לפעמים אהבתי לשכב עליה גם כשכעסו עלי או כשנזפו בי או כשרבתי עם ילד אחר. רצתי בבכי אל הפרווה והיא ניחמה אותי.”

“גם אלינו הבאת אותה,” אני נזכר.

“כשבאתי לכאן כבר היתה לי המחצלת לתפילה,” עאטף מתקן אותי.

“אני זוכר את המחצלת ואני זוכר גם את הפרווה,” אני מתעקש.

“אני חושב שאתה טועה אבל זה לא משנה,” עאטף אומר. “כי אמא שלי שמרה לי על הפרווה הזאת בשק שלה. לכל מקום היא לקחה אותה…”

פתאום אני נזכר איפה נתקלתי בפרווה הזאת קודם. באמת לא עאטף השתמש בה אז אלא אמא שלו. זה היה בבית המלאכה הקטן למצבות. איפה שאמא של עאטף ואבא שלי אהבו.

“מה סיפרת? לא שמעתי את המשפט האחרון,” אני מבקש כי אני לא יודע באיזה שלב איבדתי אותו.

“אני לא חוזר על זה עוד פעם. רק בקיצור. סיפרתי שאני שכחתי מהפרווה הזאת לגמרי, אבל כשנולד מוחמד, אמא שלי הביאה לו את הפרווה, שריח הכבש שלה כבר נמהל בריחות הילד שהייתי, ריחות חמוצים, לא יודע, של חלב, של רוק, אולי הקאתי עליה ואמא ניקתה.”

“אתה בטוח שזה נקי?” אני שואל.

“עובדה שאיך ששמנו לו את הפרווה, מוחמד הפסיק לבכות ונרדם מיד,” הוא עונה.

“זה לא נשמע הכי טוב בעולם,” אני ממשיך להרגיז.

“בשביל מה אתה מדבר על איך זה נשמע,” עאטף חותך אותי, “אם אני מספר לך איך זה מריח!”

“לפני שאני הולך,” אבא שוב פותח חגיגית, “אני רוצה לשמוע עוד סיפור אחד שלך.” הוא פונה אלי.

“גם אני רוצה לשאול אותך שאלה לפני שאתה הולך,” אני אוזר עוז.

“עכשיו אני מדבר!” מרעים אבי בקולו העבה, מאמץ שגורם לו שיעול ארוך שבמהלכו הוא כמעט נחנק.

“יש פה עניין עם עאטף ואמא שלו,” אני ממשיך בשארית הגבורה שנותרה בי מולו. אני מגלה שכפות ידי מזיעות ושאני משחק באצבעות ובאגודלים, אלה מול אלה, ידי בין רגלי. אני מפסיק מיד.

“אוסכּוּת יא אִיבְּני!” אבא מצווה, העיניים שלו מתכווצות ואני מבין שהגזמתי. אני כבר לא פוחד ממנו. אני פוחד עליו.

אנחנו שותקים. הרבה זמן שותקים. בסוף אני בוחר סיפור שמכוון יותר אל עאטף. מין דרך להסביר לו למה בכל זאת התגייסתי לפלמ"ח.

“מתחוללים קרבות על כל יישוב. רק אנחנו קיבלנו פקודה לא לירות. שבוע שלם התקיפו אותנו ואנחנו שוכבים בתעלות שחפרנו ולא מצייצים. שבוע שלם שכבנו על יד הגדרות של הקיבוץ והשתגענו. לא הבנו את התכסיס. אלכס צור היה המפקד שלנו וזו היתה פקודתו. בלב חלקנו על ההיגיון שלו. בסוף השבוע פרצו מאות ערבים מכיוון החולה, מתוך הכפרים שלהם אל עבר הקיבוץ. הם היו משוכנעים שכולנו מתים. אלכס היה אחראי על המרגמה שני אינץ'. כשהערבים הצטופפו בשער הקיבוץ ופלשו אליו בהמוניהם, הוא העיף פגז אחד. כל הכפריים ברחו.”

“סְטְרָטֶגִ’יָיה טובה!” פוסק אבי.

אני גאה. אני רואה שככה אז אני ממשיך. בלי להעיף בעאטף מבט.

“חוץ מאותה פעם לא עשינו הרבה. שמרנו על הקיבוץ וחפרנו תעלות. אנחנו צעירים ומלאי מרץ ושום דבר לא קורה. לא משתפים אותנו. לילה אחד היינו עדים לפעולה של אנשי הפלמ”ח. הלוחמים צרו על משטרת נבי יושע. הם נלחמו והצליחו ונהרגו ונפצעו. ואנחנו יושבים על הגדר. שלחנו שליחים ושכנענו את מי שצריך לשכנע שיגייסו אותנו. בהפוגה הראשונה גייסו אותנו לגדוד השישי שהתארגן מחדש. המפקד היה צביק’ה זמיר." אני עוצר רגע. רואה שהשם זמיר לא עושה עליהם שום רושם. בטח לא אותו רושם כמו שהוא עשה עלינו. כל פלמ"חניק שהיית אומר לו צביק’ה זמיר היה מתפעל.

“הטילו עלינו להיות רגמים. הוצבנו על יד המשאבות העליונות בדרך לירושלים. אלה משאבות שדחפו את המים מהשפלה אל ההרים. עכשיו בקרבות הן הפסיקו לפעול. הבסיס שלנו היה בכפר סריס שננטש ונחרב. יום אחד אחרי פעולה קשה קיבלנו יום חופש בירושלים. הלכנו לקולנוע אדיסון לראות סרט. נתנו את טרזן המקורי. ידעתם שג’והני וייסמילר, השחקן שמשחק את טרזן, הוא יהודי? בכל מקרה, יצאנו מהסרט והעולם התהפך. עוצר, הפצצות, ג’יפים, סיורים, הצבא הבריטי, חיפושים, כנופיות ערביות… איך נגיע חזרה לבסיס? ניסינו למצוא טרמפ. הבנו שבמצב הזה הסיכויים אפסיים והזמן עובר. ביקשנו מהמשטרה הבריטית עזרה. השוטרים סירבו. הודענו להם שאם תתקבל תלונה על גנבת רכב שיחפשו אותו בכביש ירושלים תל אביב, על יד המשאבות העליונות.”

“וזה מה שהיה?” אבא שואל. ניכר בו שהוא מבסוט.

“ברור. מצאנו ג’יפ, הצלחנו לחבר את החוטים, ליצור מגע ולהתניע. בבוקר הגענו לבסיס.”

“אלה משחקי ילדים, אברם,” אומר לפתע עאטף בכובד ראש. “ככה אתם חושבים לכבוש מדינה?!”

עאטף מרגיז אותי. מה שאני לא אומר, בעיניו אני תמיד ילד קטן. כל מה שאני עושה לא נחשב בעיניו. רק הוא גבר. כבר יש לו ילד ואישה וזהו. אי־אפשר להגיד על ידו מילה.

“מה זה הנייר הזה שנתת להודא?” אני שואל לפתע את אבי בלי הכנה. נמאס לי שהוא מושך ומושך את הרגע.

אבא לא ממהר לענות.

“היא יורשת את כל מה שיש לך? שכחת את אמא? אותי? מה יש לך בכלל?”

אבא מרים אלי את המבט כאילו הרים מרגמה שני אינץ' וכיוון עלי פגז.

“לפני שאני עונה לשניכם אני צריך שתעשו עוד משהו קטן בשבילי.”

אנחנו שותקים.

“יש צלמנייה ברחובות של זה, נו, מה שמו, שכחתי כרגע, אבל זה לא משנה, הצלמנייה ברחוב הרצל על יד הסנדלרייה של גלזר. תלכו ותצטלמו ביחד. תמונה אחת. וכשתביאו לי אותה אני אהיה שקט. ואני אענה לכם על כל שאלה.”

אבי עוצם את עיניו ואי־אפשר לנהל איתו משא ומתן ולא להעמיד תנאים. אנו חייבים לעשות את זה וזהו.

אנחנו צועדים לעבר רחוב הרצל, צועדים לאורך רחוב שבזי. פתאום הוא רחוב קטן ואנו גומאים אותו בצעדי ענק ויוצאים משערַים. הרחוב הראשי מספק הרבה התרחשויות. אף אחד מאיתנו לא מתכוון לדבר.

את פנינו מקבל צלם בחליפה ובעניבה. כאילו אנחנו עומדים עכשיו בלב ברלין.

“תתקרבו בבקשה אחד לשני,” הוא מבקש.

אנחנו מתקרבים.

“עוד יותר קרוב,” הצלם מבקש. “עוד יותר קרוב.”

אני כבר יכול להריח את הבל נשימתו. פתאום אני קולט מה אבי ביקש מאיתנו. דקות ארוכות מכוון הצלם את המצלמה. הוא מבקש שנחייך. אני לא ממש מצליח. אני לא מעז להזיז את ראשי כדי לראות אם עאטף מחייך. אני פוחד שהצלם יצלם והתמונה תתקלקל. גם ככה אין לי תקציב לתצלומים.

“בשלושה עותקים, בבקשה,” אומר עאטף.

אנו מחכים עד שיעקב הצלם יפתח את התמונה: רואים אותי עם כובע גרב על הראש ואת עאטף עם כאפייה על הראש. אני בבגדי חאקי, מכנסיים קצרים, ועאטף עם מכנסיים שחורים ונעליים שחורות. עם שפיץ. עאטף כן מחייך. אני לא ממש.

“תמונה אחת לנחמן שחטר,” מדגיש עאטף את השם באותיות גרוניות. “תמונה אחת לי ותמונה אחת לך.”

אנחנו לוקחים את התצלום. את העותק שלי אני מחביא בכיס השמאלי בחולצה. אני לא שם לב מה עאטף עושה עם שלו, את של אבא אני מניח לו על החזה. אנחנו מחכים עד שהוא יתעורר.

הוא הזיע. מאוד. אני מביא מגבת קטנה ומספיג לו את הזיעה.

“זאת הצהרה שכתבתי להודא,” הוא אומר לבסוף. הוא אומר את זה כאילו הוא קם הרגע משינה בת מאה שנה, אבל בשנייה הוא נעשה רענן ותקיף כתמיד.

“מה כתבת לה? אני יכול לדעת כבר?” אני לוחץ עליו. אני יודע שעכשיו כבר מגיע לי לדעת.

“כן, אברם. אתה יכול. הודיתי בהצהרה שעאטף הוא הבן שלי.”

 

שער שלישי: מלך השערים (2004)    🔗

אני נוסע לכותל. אולי זו שטות, לא להאמין כל החיים ופתאום בגיל שבעים ושש לנסוע לכותל להתייעץ עם אלוהים. לא אשכח איך אבי הקפיד לקרוא לי אברם. נכון שקראו לי על שם הסבא אברהם, אבל אבי הדגיש אברם. בלי אלוהים. דווקא אמא התפללה. אני זוכר אותה ממלמלת במיטה ומביטה למעלה, לתקרה.

בריא אני לא. חושבים שספורט יפה לבריאות. בוקרא פיל מישמיש. בטח לא כדורגל. אני פגוע בברכיים, ברצועות, בגידים, בעצמות שנשברו בכמה מקומות וכל שנה בחורף כואבות בדיוק במקומות שנשברו. ובגלל משמעת המים שהיתה לנו בפלמ"ח גם הכליות שלי פגועות. במילים אחרות: דיסקוס מיניסקוס אולקוס ושלוש בנות. בדיחה טובה, מה? כשהגוף כואב הוא מושך את תשומת לבי. כשהוא כואב מאוד הוא מאבד אותה, כי אני יודע להתנתק מהגוף ולשקוע בעולמות אחרים. נו, בגילי, אם אתה קם בבוקר והכול בסדר אתה מרגיש טוב, בכושר ולא כואב לך כלום. זה סימן שאתה מת. לא בשביל זה אני נוסע לפגוש את אלוהים.

בֶּלָה כבר יצאה להסתובב. אני מעיף מבט אחרון בחדר: המון גביעים. פרסים מימי הכדורגל ותצלומים במדי נבחרת ישראל. ביוון, ביוגוסלביה, בדרום אפריקה. אני נועל את הדלת למרות שמי ירצה לגנוב גביעים? אני פוסע בשביל טבול בדשא. מסביב פריחת הבוגנוויליות מתפרצת: צהובה כתומה אדומה סגולה. כאילו אנחנו בקיבוץ. אבל רק של זקנים. וזה בכל זאת רחובות.

הטקסי מחכה בפתח של אחוזת ראשונים. הזמינו לי במיוחד. אני נכנס והנהג מתניע. נוסעים לכיוון ירושלים. אני קצת מנמנם. בשער הגיא אני פוקח עיניים. שער הגיא כמו רגליים של אישה שוכבת, הולכות ומתארכות, הולכות ונפתחות כל אחת לכיוון אחר. בעומק תלתלים ירוקים. כשאני מתקרב אליהם הם עפים לי משני הצדדים. אני מזדקף. ירושלים נקודה קטנה בתוך הרחם הזה. והדרך עודנה נפתחת לאורך, ככה נדמה לי הולך השיר הזה, נו, של המשורר ההוא שכל שישי רצנו לקרוא את הטור שלו. מלמעלה, המשאבות העליונות, אני נזכר. שם הוצבנו ומשם הגנו על המים של ירושלים. בדרך יש כל מיני מצבות שרופות מכל מיני מלחמות. הטנקים השרופים האלה הם הכותל החדש.

אני צריך להתפנות. עכשיו אצלי השלפוחית לוחצת כל שעה, שעה וחצי. בגלל זה אני יושב מאחורה. להתרווח. לא ללחוץ עליה. מרגע שהיא לוחצת חייבים לעשות מה שהיא רוצה. אני רוצה להגיד לנהג שיעצור. אני מזדקף ורואה את הפנים שלי במראה שלו.

לרגע אני נדהם. מי זה הזקן הזה? ברור שאני מזהה. השפם. השפם כבר לבן ברובו. האף הולך ותופח כמו כדור פינג פונג קטן. תמיד אמרו עלי שיש לי אף הכי קטן בארץ. בפלמ"ח היו לי חברים שאמרו שהאף שלי כל כך קטן שהוא אפילו לא עושה צל, אבל הוא נעלם בתוך האף הגדול. גם האוזניים מתארכות. העיניים מתכסות עורלה. יש לי חריצים וקמטים כמו לאמא שלי עליה השלום. והשערות שלי כבר צומחות מכל מקום: מהאוזניים, מהאף, מהגרון, רק לא על הראש. שם הן דווקא נושרות. אני מגלה בראי ששכחתי לקצוץ את השערות מהאף. והגבות שלי כבר נראות כמו גדר חיה בין החצר של המצח לבורות של העיניים. אני הולך אחורה באבולוציה? אני דווקא חושב שאם הגוף מגדל משהו בפראות כזאת, סימן שהוא עוד מלא חיים.

לאחר שאני יורה צרורות על המנעול של שער הגיא והוא נפתח אני חוזר ומתמקם לי בנוחיות במושב שלי מאחור. ככה הנהג לא מדבר איתי ואני יכול לחשוב. מכל הנכדים שלי ריביק תמיד היתה קצת משונה. כשהיתה בת עשר היא דרשה שייקחו אותה לרופא עיניים. הרופא לא מצא בעיה מיוחדת ובכל זאת היא טענה שהיא לא רואה. התאימו לה משקפיים במספר קטן, ודווקא מאז היא כל הזמן נתקלת בדברים. נופלת. שוברת. ההורים שלה מיואשים. ילדה כל כך חכמה וכזאת שלומיאלית. “איך תמצאי חתן?” אני תמיד שואל אותה. אולי הבחור הזה פשוט מצליח לראות בה אישה למרות המצב. המשקפיים שלה כיום די עבים. כבר קשה לראות מבעד לעדשות כמה הפנים שלה יפים. אני תמיד אומר לה, את חצי בחורה. כי אני רוצה שהיא תשים לב לנשיות שלה. אולי זה לא בסדר מצדי.

כשהגיעה לגיל שלוש־עשרה דרשה שיערכו לה בר מצווה. אמרנו לה, “אבל כבר חגגנו לך בגיל שתים־עשרה.” היא אמרה, “זה לא נחשב. זה לא היה בבית כנסת.” אמרנו לה, “אצלנו במשפחה לא ממש מאמינים באלוהים. מה זה משנה?” אפילו הבאתי אותה פעם לרב של רחובות והוא אמר לה, “יהודים מאמינים לא חוגגים בר מצווה. זה מנהג נוצרי. אצל יהודים מאמינים זה הרגע שבו הילד לוקח על הגב שלו עול מצוות. עול זה סיבה למסיבה?”

זה דווקא שכנע אותה. היא נרגעה לאיזה תקופה אבל אז ההורים שלה התחילו לראות בבית פה ספר תנ"ך, שם סידור, ויום אחד הם ראו שמתחת לחולצה שלה מציצות ציציות. כשסיפרו את זה לבלה היא התפוצצה מצחוק ואמרה, “במקום שיציצו לה ציצים מציצות לה ציציות.”

לא שמתי לב איך הכביש עף עד שראיתי שאני בפתח הרחבה של הכותל.

“עד כאן,” אומר הנהג. הוא לא יכול להתקדם יותר.

אני יורד. עם כל הזעם שאני מחזיק בכוח שלא יתפרץ. איך הקללה הזאת שקוראים לה הודא רודפת אותי לכל מקום. הזונה הזאת פיתתה את אבי, ועכשיו הנכד שלה עשה אותו הדבר לנכדתי. אולי הוא ידע את הסוד ותכנן את זה. לכבוש יהודייה זו מצווה אצלם. או נקמה. אני לא מאה אחוז בטוח, אבל את זה בדיוק אני עומד לברר. אני הולך בצעדים מדודים בין הגברים. אני רוצה לפרוק את המטען הזה לפני שאני נפגש איתה. אני מתקדם אל עבר הקיר הזה. מה אני רואה ומה אני מרגיש? חומה. לבנים. לא יותר. אני רואה עבדקנים מתפללים בדבקות, מטלטלים את גופם קדימה ואחורה במרץ הולך וגובר. אני נוזף בעצמי ודורש רצינות. זה לא סתם קיר, זה מקום קדוש. אה, לא אומר לי כלום. אני עצבני כל כך. אני יודע שאם אגיע אל ריביק ככה, אאבד אותה. אני מגיע עד הכותל. אנשים ממלמלים תפילות. אני לא יודע מה להגיד, איך בדיוק לפתוח. איך להמשיך אני כבר יודע, אבל איך פותחים?

אני מרגיש לא טוב. יש לי סחרחורת. אני הולך להתעלף. אני לא מכיר אף אחד. לא בטוח שאני והשחורים האלה מדברים באותה השפה. אני אתגבר, אני אומר לעצמי, רק אשעין לרגע את הראש על הכותל ואנוח. זה בטח הלחץ דם שלי. לפעמים יש לי אנמיה. אבל הסחרחורת רק גוברת. אני לא יודע מה נעשה איתי. האבנים שאני משעין עליהן את הראש מתחילות לזמזם. הן יוצאות מהמקום ומסתובבות לי סביב הראש כמו עדת ציפורים. עשרות פתקים לבנים שהיו תקועים שם נופלים לי על הרגליים כמו גשם של נייר. אלוהים, אני צועק מבפנים, אני עוד צריך להציל את הנכדה שלי, אני לא יכול למות עכשיו.

אני כבר לא יכול יותר. הברכיים שלי קורסות. עוד רגע אני נופל. ואז בשארית ההכרה אני מנתק את הראש מהקיר. אני קולט פתאום שלא נכון להישען על הכותל, שכל זה נובע דווקא מהכותל. המגע עם האבנים הוא כמו להכניס יד לשטקר. זרם חשמלי עובר לי בכל הגוף. הקיר הזה רוחש. הקיר הזה חי, שאני אמות. אני מתרחק שניים־שלושה צעדים. הזמזום נרגע והסערה הגוברת עוברת.

במלחמת העצמאות הלכתי עם הגדוד השישי לשער הגיא ועאטף הלך לכפר דנון. למה נלחמתי? בשביל שלילדים שלי ולנכדים שלי תהיה מדינה והערבים לא יבלעו אותם. עכשיו ריביק הולכת לגור לי פתאום בכפר דנון. כמה כאב וצער יכולה ילדה אחת להסב להורים ולסבתא שלה. אני לא יכול לסבול שבֶּלָה שלי מודאגת. מילא נתן, הוא חזק. הוא עשוי מהחומר שסבא שלו נחמן היה עשוי ממנו. הוא עוד יותר חזק ממני. אבל רחל אשתו מסתובבת בעולם כמו ציפור שבורת כנף, ובלה מסתובבת כמו עורב שרוצה לעוט על טרף אבל לא מוצא. בשביל הנשים אני נוסע להחזיר את ריביק.

אולי את לא יודעת את זה, נכדה שלי, אבל בחרת בגיהינום. על האדמה המשוגעת הזאת את חושבת שאת יכולה לאהוב את מי שאת רוצה? אני בא לשמור עלייך מפני עצמך. כל ילדותי חייתי בתוך ערפל חלבי שנשפך סביב אבא שלי ואהובתו הערבייה, ועכשיו את מתגלגלת לכפר ערבי כדי לחזור על אותו הדבר. את לא מבינה שאיש אינו מוכן לזה.

כפר דנון. מי יודע אם הבחור שלה באמת שייך למשפחה המקוללת ההיא. אני נוסע הרבה שעות. מוכרח לעצור להתרוקן. השלטים כבר מכוונים לכפר. בכניסה לכפר אני פונה לדרך עפר המובילה אל השדות. אני מחנה על יד שדה בור. פתאום מתפרץ אביב. אני עומד שם ומשתין, הפנים שלי מופקרים לרוח. בשמים משוטטים ענני כבשים בלי רועה. באוויר עומד ניחוח העצים שנשרפו בלילה בתנורים. אני יכול להריח פיתות שאפו הנשים בבוקר. זה מזכיר לי את הימים בשערַים. הפרות רועות בחופשיות בשדה. העור שלהן מבריק בשמש כאילו רחצו אותן. הכול נראה רחוץ. העשב מציץ מתוך האדמה התחוחה. אני משקה אותו עוד קצת ומנער. כמו בילדות שלי גם כאן בכפר עוד יש ריחות לאדמה ולדשא ולאוכל ולהפרשות ולחיות.

איזו שמש נעימה. איזה אלונים ותיקים. יש כאן סלע חלקלק. כמעט נפלתי. הסלע לבן מוקף שער עשב ירוק, דומה לתינוק שהרגע הגיח לעולם. וריחות החמציצים. אה. והנה לימוניות וזמזום דבורים וחוביזות. כאן צריך לגור. קרוב לטבע. והנה הפרחים הלבנים והסגולים האלה, מה שמם? זה גדל רק בצפון, על הכרמל ובגליל. נו, רותם, רותם. מרבדים של מרווה שהיינו חולטים ממנה תה, ושיחי לואיזה שהיינו לועסים כדי לסלק כאבי ראש. וחרובים. אני שיכור ממש. והאוויר הצלול. אני רואה ארבע נשים מסתכלות עלי. בעצם אני רואה רק עיניים של נשים מסתכלות עלי. כשאני מסתכל חזרה, הן מרביצות לכבשים. הילדים מתרבים בשניות. אני חוזר למכונית ונכנס לכפר. ברחוב הראשי אני חולף על פני דוכני ירקות, חנויות רהיטים, ג’ינסים וחולצות כותנה, בית קפה קטן. גברים יושבים ומגלגלים חרוזים. נו, ריביק, נראה לך הגיוני שאני עוצר פה על יד הקפה ושואל מישהו מהג’מעה, תסלח לי בבקשה איפה גרה ריבי שחטר?

אני משייט במכונית בין בתי הכפר, מקווה לפגוע במקרה בבית שבו היא גרה. על יד בית אחד בקצה הכפר עובד טרקטור. הטרקטור חופר בין הבית לאוטובוס שמתפורר שם בלי גלגלים. בקצה הגינה עומדת סוכה ועליה מטפסים. על אחד מעמודי הסוכה מתפתל שיח רוזמרין ומגיע לממדים של עץ. יש לו פרחים זעירים כחלחלים. זו העונה שלו. הוא פורח. בחור צעיר וגבוה עומד ומפקח על האיש שבטרקטור.

“מיש הון, מיש הון!” הבחור צועק. אני יוצא מהמכונית כדי לראות מה מתרחש. הצעיר ניגש אלי ובעברית שוטפת מסביר פנים, “כמה שאמא שלי לא קטפה ממנו וחילקה לשכנים וטיפלה בחולים ותיבלה בישולים, הוא רק גדל וגדל.” הוא מחייך אלי. אני מניח שגם אני מחייך. “הריח שלו הטריף את השכנים. בקיץ כולם באו לאכול אבטיח אצלנו בבוסתן.”

“למה אתה חושב שירדתי מהמכונית? גם אני מת על הריח הזה,” אמרתי. אילו הייתי קצת יותר צעיר הייתי נוהג לו בטרקטור כמו שהוא רוצה אבל… לללללללאאאאא, הוא דורס את הרוזמרין. תחילה קרסה הכרבולת הסמיכה שלו ונפלה כמו יען ארוך רגליים. אחר כך נדרס הגזע הדק המפוצל ונקטם מהבסיס. ריח עז של רוזמרין נישא באוויר והתערבב בענני האבק שהרים הטרקטור. חבל. חבל.

“חבל,” אני אומר.

“מי שהיו לו בעיות בכליות, אמא הרתיחה בשבילו כמה ליטרים של מים והשרתה בהם ענפים של רוזמרין. החולה היה שותה ונרפא,” הבחור אומר בצער ואחרי כמה דקות מוסיף, “הרוזמרין הזה היה מזכרת מאמא שלי.”

הוא נראה לי בחור נחמד. אני מרגיש שהתקרבנו קצת. אני עומד לשאול אותו על ריביק, ובדיוק אז מתחילה קריאת המואזין. אללה הוא אַכְּבָּר. אַשְׁהָדוּ אָנָא לָא אִילָהָה אִילָלָה אָללה וּאַשְׁהָדוּ אָנָא מוחמד רָסוּל אַלְלָה. אנחנו שותקים. הקול עובר ברמקול מקצה הכפר ועד קצהו.

אני שואל אותו אם ראה בכפר בחורה יהודייה. בטח היחידה שגרה פה. הוא מחייך אלי.

“היא שם,” הוא מצביע על צלע הבית שמתחבא מאחורי האוטובוס הבריטי הישן והחלוד. אני צועד לשם ולאט לאט מחבר שתיים ושתיים. זה הבית של הבחור הזה וריביק שלי פה. איתו. שלו. איך נפלתי בדיוק עליו.

אני מתקדם לשם בנתיב שהטרקטור סימן. אני מגלה בוסתן. מערה מוצלת של גפנים עם סכך של עץ תאנה שהנוף שלו כבד, כורע תחת עומס הפרי, ובפתח של המערה שיח היען שצנח ומת. בצד גדל סברס שהגזע שלו כבר היה לעץ עתיק. בכדים, בפחים, בצנצנות גדלים שיחי תבלין. סמוך לצינורות ההשקיה הסתבכו זוחלים, ומטפסים נטפלו לעצי הנוי. בפנים אוסף של כיסאות שבורים, חביות וכיסאות נוח פשוטים. על אחד מהם ישובה ריביק שלי וקוראת.

על סוכה עשויה מפח גלי, שנשען על גיבובי קורות עץ וברזל, מתפזרת הגפן. בקצה עומד כיסא עץ שכבר נרקב מרוב ההשקיות והגשמים ועומד לחזור להיות טבע. רק משענת הפלסטיק שלו עוד קורצת לשמש בכחול צוחק, ועונים לה תריסים שעשו הסבה לתומכי צמחים רכים בתחילת הדרך.

אני עוצם את העיניים ומקשיב. זמזום דבורים. קולות דחיסה של משאבה. מים בצינור. מים זורמים. חריקות של ענפי עצים כמו שוועת נעליים חדשות. זו לא דממה כי אם שלווה. אני פוקח עיניים: הנכדה שלי מאוהבת בין עצי מנגו. ברושים. אצטרובלים על הארץ בין מחטי האורן. סמוכות. סנסינים. סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים.

“סבבבבבא?” ריביק מופתעת.

דקלים פורצים מתוך ג’ריקנים כחולים שהיה בהם פעם נפט לתנורים. מרחוק רואים פלטת שולחן שעונה אל הקיר. על רגלי השולחן הפונות אלינו נתלו דליים וצינור השקיה מגולגל. קופסת טלוויזיה אפורה וריקה, זנבות צינור שחורים שהתייבשו וקופסאות שחורות מפלסטיק של שתילים רכים שהובאו מהמשתלה זרוקות כמו קליפות. פה ושם רואים כתם שמים, ורק בכתם הזה שומעים ציוצים של ציפורים. כל המקום צפוף בשורשי אוויר. כולם מחפשים אוויר ושולחים ריאות לכל עבר. מדי פעם תיפוף עמום. קן נטוש של ציפור צונח ארצה. רובה ציד ישן.

“תכיר,” היא מציעה לי. “זה אמיר חבר שלי.” היא מסתכלת על הבחור הגבוה בעל העיניים העמוקות והאף שכולו אומר נוכחות.

“ריביק. יקרה שלי,” אני מתרגש. באתי לקחת אותך, אני רוצה להגיד וחונק את עצמי. באתי לקחת אותך נכדה אהובה שלי.

“תכיר,” היא אומרת לבחור שלה, “זה מלך השערים, סבא אברם. הוא במועדפים שלי.”

“סבא שלי הוא מלך השערים של כל הזמנים בקבוצה שלו,” ריביק מרחיבה. מרביצה את השטיק הקבוע שלה לכבודי.

“ברצינות?” אמיר שואל. עורכים לי מופע כמו לילד ביישן שקשה לו להשתלב בגן הילדים.

“כן, עד היום אף שחקן לא השיג אותו,” היא אומרת ואולי היא באמת גאה, “וחוץ מזה הוא אלוף הראסיות. מבקיע גולים בנגיחות ראש.” מתברר שאמיר הוא שחקן חובב בקבוצת הסטודנטים. אמיר ממהר פנימה וכעבור דקות אחדות יוצא עם מגש עמוס פירות, סכינים מזלגות ומפיות. הנכדה שלי מפטפטת כדי להקל על כולנו, “אתה נראה המום כמו אחד השכנים שגם לו ארגנתי הפתעה,” וצוחקת צחוק קל.

“באמת?” אני שואל במבוכה. אני מלאכותי. אני רק רוצה לחטוף אותה מכאן וללכת.

“בפעם הראשונה שאמיר הביא אותי לכאן הוא בא כדי לבקר דודים שלו במרכז הכפר. עדיין לא היה לנו נוח להופיע שם יחד. הצעתי שאשאר פה בבוסתן ואחכה לו. יש לי הרבה מה לקרוא, אמרתי כדי להרגיע אותו. והוא קפץ. יש בהמשך שטח של כמה דונמים, אתה רואה?” והיא מצביעה לי על כל השטח הפרוש ממזרח לבית. אני מהנהן. “השכן הזקן והבת שלו עבדו בשטח כמה שעות טובות. הזקן חצה את השטח ופתאום ראה שֵׁדה לבנה עם שיער בהיר עד המותניים, חלק חלק, שמלה תכלת, יושבת בלב הבוסתן וקוראת ספר. רק זר קוצים היה חסר לי על הראש. היית צריך לראות איך הוא נבהל. חייכתי אליו כדי להרגיע אותו, אבל הוא כל כך נדהם שהזעיק מהר את הבת שלו, אישה בגיל של אמא. חייכתי גם אליה כדי להדגים שאולי אני חוצן אבל ידידותי, ושוב זה לא עזר לי. שניהם ברחו מפה כל עוד נפשם בם ונעלמו.”

“אין מילה אחרת לבוסתן הזה חוץ מ’חֶמדה', אתה לא חושב?” שואלת אותי הנכדה שלי, כאילו קפצה לסופשבוע לצימר בגליל.

אני חייב להסכים בחצי פה. לא יהיה נכון עכשיו לריב איתה. ריביק היא אלופת הוויכוחים. היא אפילו מופיעה בזה בטלוויזיה בצוות של וכחנים. צריך לבוא נכון. לא ליצור התנגדות. הבחור שלה נכנס פנימה ואני רואה אותו עמל במטבח הפתוח אלינו. מכין עוד משהו לאכול.

“איך הכרתם?” אני שואל אותה, בא אליה מהצד שלה.

“שמעת על עאדל ואימן קעדאן?” היא שואלת אותי. אם אני שמעתי. מה אני, נולדתי אתמול? אם אני גר בבית אבות אני לא חי בארץ הזאת? התינוקת הזאת רוצה ללמד את הסבא שלה. אבל כפיתי על עצמי סבלנות.

“אלה לא הערבים שביקשו לקנות דירה בקציר?” אני מפגין ידע עממי. משהו שכל אחד יכול לדעת מהתקשורת. למעשה, קראתי את כל פסקי הדין במלואם באתר של בית המשפט העליון.

“בערך. הם רצו אבל בקציר לא הסכימו למכור להם מגרש. התפתלו והמציאו כל מיני תירוצים, אבל תכל’ס לא מכרו להם כי הם ערבים. אז לפני חצי שנה עמדנו בהפגנת תמיכה לטובת משפחת קעדאן, מול הגבעה המערבית. הסוכנות היהודית בונה עליה בתים רק ליוצאי צבא, ככה אמרו להם.” ריביק מקלפת תפוח ירוק חמוץ.

“ומה את רוצה? אם הסוכנות תוותר, אז בכל קיבוץ יצטרכו לאפשר לערבים לגור…”

“אוי סבא, תעשה לי טובה, אני הראשונה שיודעת איזה נימוקים להעלות. בוא לא נתווכח עכשיו. פשוט שאלת איך הכרנו, אמיר ואני, אז אני מספרת לך. התווכחתי איתו בהפגנה. התווכחתי איתו אף על פי שבאתי לתמוך בצד שלו. אבל אתה יודע שאני אוהבת להתווכח,” היא אומרת לי. “פשוט כדי להתווכח.”

“זה בטח קצת יותר רציני,” אני מתגרה בה. “נו, ואיך זה התפתח?”

“הטלוויזיה אהבה את זה וצילמו אותי צורחת ואותו עונה בשקט. אף אחד לא מאבד את העשתונות. כל אחד משתמש במה שיש לו.”

“ואז?”

“‘איך קוראים לך?’ הוא שאל.”

“‘שחטר,’ עניתי. 'בחי”ת.' כמו שאני עונה. תמיד מתחכמת. ‘שחטר ריבי.’"

“‘את רואה? את רק רוצה לריב.’” הוא עקץ אותי. “‘אפילו קוראים לך ריבי.’”

“ריביק!” אני כמעט צועק. “עכשיו אני תופס מה השתנה אצלך… את לא מרכיבה משקפיים.”

“נכון. אני רואה טוב.”

“מה פירוש?” אני מתרגש. “איך זה קרה? עברת ניתוח לייזר?” עכשיו היא כבר לא חצי בחורה אני חושב לי בלב.

“לא, סבא. אמרתי לך. אני רואה. פשוט רואה טוב ולא צריכה משקפיים.”

“נו טוב, הרי זה לא עניין של החלטה. אדם לא יכול להחליט שזהו זה, מעכשיו הוא רואה שש שש והוא מוריד את המשקפיים שלו, שהיו מספר די חזק. אין לך מושג כמה שזה הולם אותך.”

“תודה, סבא. כן, זה כן עניין של החלטה. האמת היא שתמיד ראיתי טוב. אפילו טוב מדי. אבל לא הייתי מעוניינת בתכונה הזאת אז ביטלתי אותה.”

“עכשיו אני ממש לא מבין. כמה שאת יפה, את גם יודעת את זה?”

“אף פעם לא בדקתי איך אני נראית בעיני העולם אלא איך העולם נראה בעיני, וסבא? לא היה מה לראות.”

“אז בכוונה לא ראית טוב?”

“לא רציתי לראות פרטים.”

“ריבי’לה, ריבי’לה, בחיים שלי לא שמעתי על דבר כזה.” אני תופס את הראש שלי.

“כמו ציירת של צבעי מים, טשטשתי את הקווים למינימום. רק מה שצריך כדי לפעול פעולות פשוטות. אתה יכול להתערב איתי בביטחון מלא שהעולם שאתה ראית היה יפה יותר?”

“התשובה שלי היא, שהנה, את בחרת להסיר את המשקפיים בסופו של דבר,” אני אומר בנימת ניצחון שקט.

“סבא, אני אשאל אותך רק שאלה אחת. איך אתה משמח את עצמך בגוף? אני מתכוונת שמחה מלאת עוצמה, אמיתית. גדולה.”

אני סוקר במוחי את האפשרויות. אין לי קול תנ"כי רועם כמו שהייתי רוצה כדי לשמוח בשיר חזנות. אני שקט כמו הורַי זיכרונם לברכה. “בכדורגל,” אני עונה לבסוף.

“אני יודעת שזה ההישג הגדול שלך. להגיע לנבחרת ישראל זה לא הולך ברגל. אבל תחשוב שוב, כדורגל זה לא הרבה לחץ?”

“בכדורגל השמחה פורצת עם הזיעה מכל הנקבוביות. אבל לא כל הזמן זו שמחה. זה כמו המטפס על האוורסט. כל הדרך קשה לו, מאות של קילומטרים קשה לו, אבל בסוף יש לו רגע אחד של שמחה,” אני מהרהר בקול. “בעצם את צודקת. כדורגל זה קרב. מתח. תחרותיות. הישגיות. פחד. כאבים. פציעות. נו, ובקשר לשמחה, למחלקה הזאת אחראית הסבתא שלך.”

“סבתא בלה היא מין צוות בידור פרטי קטן. כולנו יודעים את זה. אבל לא לזה אני מתכוונת. תחפור עמוק. מה בכל זאת?”

“בעצם אני אוהב לרקוד. אילו הייתי צעיר הייתי יכול להגיש מועמדות ל’נולד לרקוד'. בכל מסיבה רקדתי. לפני שהפרקים בגדו בי.” אני נזכר באי־אלו מסיבות ניצחון של משחקי כדורגל חשובים במיוחד ואיך האדרנלין הקפיץ אותי כל הלילה. “זה מילא אותי שמחה. לפעמים אפילו אקסטזה. ואיך את?” אני שואל אותה בלי לשים לב שכל השיחה נועדה להגיש לה את השאלה הזאת להנחתה.

“באהבה.”

“אבל בואי נחזור לסיפור שהתחלת לספר לי. איך הכרתם.”

“אבל כבר הגענו לאהבה.”

“חסרה חוליה. כשהוא אמר לך שאת אוהבת לריב, אפילו קוראים לך ריבי, את עברת על זה בשקט?” אני שואל אותה.

“מה בשקט? מיד הזמינו את שנינו להתווכח באולפן בירושלים. ככה נפגשנו שוב. כבר צחקנו שאולי נתחיל להתפרנס מזה,” היא אומרת.

הכול היום זה סרט, אני חושב. אתה מצטלם משמע אתה קיים. החיים במצטלם. אני מתחיל להבין את הקסם שהנכדה שלי כושפה בו ומקווה שכל זה עתיד לשקוע כמו אבק זוהר ולהיעלם. אולי זה מה שאגיד להורים שלה כנחמה זמנית.

“נו, ובאופן קצת יותר מהותי?” אני דוחק בה.

“באופן יותר מהותי בג”צ קבע ברוב דעות שבעניין קעדאן יש כאן אפליה, שחובה על המדינה לנהוג בשוויון. בשטח לא נפתר כלום."

“ומה הוא אומר על זה?”

“אמיר? שהטיעון של מושב קציר צבוע ופחדני. אם היו אומרים שלא מקבלים ערבים משיקולי ביטחון זה היה הוגן יותר. במקום זה אמרו שמקבלים רק יוצאי צבא. טיעון אחר ובהחלט לא רע שלו היה, שאם היו מפזרים את הערבים בין היהודים לא היינו מביאים אותם להרגיש שהם פלסטינים אבודים בעצם.”

אני מסתכל עליה כשהיא מתלהבת. הפה שלה זז, האף שלה זז, אפילו הנמשים שלה רוקדים על כל הפנים. יש לה עיניים קטנות אבל נוצצות, וכשהיא מפזרת את השיער נפרש גל של משי על הגב שלה. אני אוהב אותה אבל מה עושים איתה.

אילו ידעה מה שאני יודע על התערבבות עם ערבים אולי לא היתה גרה פה. אילו רק ידעה ש“הוא יהיה פרא אדם ידו בכול ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכון”, זה לא רק פסוק בתורה שהכריחו אותה ללמוד בכיתה. מי אמר למי ובקשר למה נאמר. המלאך להגר בקשר לישמעאל, או אבא שלי להודא בקשר לעאטף. היא פשוט צעירה מדי.

“ולזה כבר לא היתה לך תשובה?” עכשיו אני ממש מנסה להרגיז אותה.

“סבא, אם היית טורח לראות את התוכנית היית יודע מה עניתי לו.” היא רואה אותו מגיע מאחורי גבי, אני עוד לא יודע שלכבודו היא מפזרת את שערה ומנסה ללכוד אותו.

“ושם עוד לא היה שום דבר ביניכם, נכון?” אני כבר סקרן לדעת.

“נראה לך? נהיינו אויבים מרים. עם כל הכבוד לערך השוויון, אמרתי לו, צריך לאזן אותו עם ערכים לא פחות חשובים. אני לא התגלגלתי לפה מרוסיה כדי שהערבים יבלעו אותי. תראה כמה קילומטרים מרובעים, אמרתי לו, יש בעולם בשביל ערבים ואיזו נקודה קטנה על המפה תופסת המדינה היהודית. אז בדיוק אנחנו הבעיה שלכם?!”

אמיר בישל במטבח. האמת היא שדי התמלאתי מהפירות המפתים, והאכילה גם פתרה כל מיני רגעים של חידה. רואים אותו מהפתח שוטף עלי תרד, שופך גרגרי חומוס על השיש ובורר מתוכם לא יודע מה. אולי לכלוך. מאוחר יותר אראה שאסף בנפרד פולי קפה ירוקים שהשתרבבו בטעות אל שקית החומוס. זה קורה לפעמים בשוק פייסל הגדול, שם כולם פורקים את הגידולים מהשטח שלהם בלי תנובה ובלי בטיח.

עכשיו הוא משחים בצל בשמן זית. אפשר להשתגע מהריח. גם אם אתה לא רעב אתה מתחיל להיות. ואז הוא מאדה את התרד.

גם ריביק רואה אותו עובד וטורח במהירות כמו מחליק על קרח מיומן, נע וזע על פני משטח העבודה והכיריים. סיר, מחבת, כף רשת, מים קולחים על התרד, מים רותחים נשפכים על העלים ומכווצים אותם. הוא מוסיף את גרגירי החומוס ואת הבצל המטוגן, שרק בפה מתברר לי שנוספו שם גם שיני שום ירוק טרי, שאפשר להשיג רק פעם בשנה, בעונה, ובדרך כלל זה לא מגיע לסופרמרקטים של הערים הגדולות. עכשיו הוא בוזק תבלינים.

ריביק מזנקת אליו. היא מחונכת הנכדה שלי. הולכת לעזור לו. אבל שם בעומק הפתח אני קולט הרף של רגע: ריבי ניגשת אליו, מלטפת או לופתת אותו בעורפו כמו שחתולים עושים לנקבות שלהם לפני שהם עושים אהבה. ואמיר משותק. מפסיק כל עבודה. מטה את ראשו באלכסון כדי לחיות את מגעה במלוא רוחבו. אני יכול לדמיין את השיער שלו בעורף סומר, את העונג המרטיט אותו כמו גל של חום ורוך, וחושב לעצמי כמה כולנו מכורים לזה.

ולאוכל טוב.

ובאמת לאוכל יש טעם כפרי מצוין. רוצים עוד. אנחנו אוכלים הכול ומלקקים את האצבעות.

אחרי האוכל שוב נכנס אמיר הביתה. לפי הריח מגיע עכשיו תור הקפה. אני מזכיר לריבי שאני רוצה לשמוע את סוף הסיפור. איך הם הפכו מאויבים לאוהבים.

“נאלצנו לחזור מירושלים באותה מונית, אבל אני נרדמתי כאילו כדי לא לדבר איתו. מה לעשות? כשאני מתווכחת אני רותחת. זה נהיה אמיתי אפילו שבעצם אני לא כל כך מבוצרת בעמדות שלי נגדו.”

“כל זה עוד לא מסביר איך התהפכת? איך התאהבתם? איך החלטת לגור פה?”

"אמיר לא ויתר לי. הוא ביקש בקצה הנסיעה את המייל שלי. לא ממש התחשק לי אבל איכשהו לא הצלחתי להתחמק.

"הוא כתב לי: אם הייתם מתמודדים באמת, הייתם מפזרים אותנו בארץ, בואי תראי איך אנחנו חיים אחד על השני באום אל פאחם.

“טוב, למה שאני אחזור על כל זה? הנה, תראה את כל ההתכתבות הזאת בלֶפּטוֹפּ,” והיא מושיטה לי את המחשב שלה. להפתעתה, אני יודע לפתוח דואר אלקטרוני למרות גילי המתקדם.

ואני קורא את מה שהם כתבו:

ריבי: ומה היה יוצא לנו מזה?

את באמת כל כך אטומה? לא הייתם יוצרים פלסטיניזציה כזאת. שלך בידידות, אמיר. וסמיילי.

ריבי: מרוב התחשבות בכם אנחנו נמחק את עצמנו במו עצמנו תודה רבה לך.

אמיר: את יודעת מה הבעיה שלך, ריבי שחטר? את בן אדם בלי טיפה חמלה.

ריבי: ואתה יודע שלפי המסורת שלנו דרך שער הרחמים ייכנס המשיח לירושלים ויביא את הגאולה?

כן, אבל כדי שהוא יסכים לבוא את צריכה לעבור שם לפניו. שלך, אמיר.

והנכדה הנשכנית שלי עונה: כשהסולטן סולימאן שמע על זה והחליט למנוע מהמשיח היהודי לבוא, הוא בנה בית קברות מוסלמי גדול מולו. כי המשיח כוהן, וכוהן לא יכול לעבור בבית קברות. אז אדוני הנכבד: שער הרחמים חסום, אולי, אבל אתם חסמתם אותו.

עדיין אני לא מבין אותה. אבל אמיר מביא תה עם נענע ואנחנו יושבים בבוסתן ושומעים קריאה של תרנגול שטעה בשעה וגם המואזין נותן אווירה והזיתים במרחק והפרדסים של איזה קיבוץ נושקים זה לזה. ככה היינו צריכים כולנו לגור פה. באנו מאירופה ואחרי חמישים שנה בנינו פה אמריקה. אנחנו חולמים על הכול רק לא על הלוונט. זה לא נאה לנו.

אמיר שוב משאיר אותנו לבד. הוא מאוד מנומס. הוא מבין שאני רוצה לדבר עם ריביק ולא יהיה לי נוח לידו.

“אז מתי זה התהפך?” אני דוחק בה. יותר נוח לה לספר לי איך היא רבה איתו. למעני. אבל היא הלוא גרה פה.

“אחרי הטלוויזיה הזמינו אותנו לפאנל כזה פוליטי בכמה יישובים. תמורת תשלום. כל החיים עצבנתי עם הוויכוחים שלי, הייתי קוץ בתחת של המשפחה, של הכיתה, של האומה, עכשיו מוכנים לשלם לי על זה. למה לא. גם אמיר זקוק לכסף, הוא סטודנט כמוני, ומה שלא ידעתי אז, ששני הוריו מתו תוך שנה.”

“אוי, אני מצטער. לא ידעתי. מה את אומרת? בן כמה הוא? יש לו עוד אחים או אחיות שיעזרו לו?”

“עשרים ושבע. הוא האח הקטן. מעליו עוד שלושה אחים ושלוש אחיות. אבל סבא, אל תגיד אחר כך שאני מתרחקת ומתרחקת מהסיפור שלנו.”

“צודקת, אני שותק.”

“אז התחלנו להופיע יחד בכל מיני מקומות, עד שיום אחד צלצלה אחראית תרבות ביבנה ואמרה לי שההופעה מבוטלת. שאלתי למה. בגלל אמיר, היא אמרה. הוא הבריז לך. יש פלקטים בכל היישוב שהוא מנחה דיון לאחר הצגה כלשהי של קבוצת תיאטרון מעורב. אז מה את חושבת? יבואו שבוע אחרי שבוע לשמוע את אמיר באותו נושא? כמה בכלל יש לאנשים כוח לספוג. בא ערב רוצים לברוח מהצרות, ליהנות קצת, לא לשבור את הראש כל היום על הבעיה שלנו.”

לא יכולתי להתאפק ולקחתי עוד תפוח מהערמה המבריקה והמושלמת שאמיר הגיש לנו.

“מה בן אדם נורמלי היה עושה במקומי? מתקשר לאמיר לברר איתו, לשמוע את הצד שלו, לדעת מה יש לו להגיד להגנתו. אתה יודע מה אני עשיתי, סבא?”

“מה עשית?”

"הייתי באוניברסיטה. לא היתה לי גישה למייל אבל יכולתי להיכנס למזכירות, שם עובדת חברה שלי, ולשלוח פקס. אז שלחתי לו פקס כדלהלן: ערבי אחד בא מהכפר לעיר הגדולה והכיר המון נשים. אחת לימדה אותו להתלבש בטוב טעם, אחרת הכינה איתו עבודות ועזרה לו בלימודים, ועוד אחת עבדה איתו. מה לעשות? במי לבחור? הוא לא ידע. הלך לראש הכפר ושאל את עצתו. ענה לו ראש הכפר, ‘ככה או ככה אתה תלך אחר צו השבט ובסופו של דבר תתחתן עם בת הכפר.’

"אמיר לא ענה במייל אלא טלפן מיד. הוא נעלב, ודאי שהוא נעלב, כי היה ברור לו שהתכוונתי להעליב. אבל שמעתי אותו צוחק בטלפון, מצית סיגריה ושואל, ‘הכול הבנתי, אבל תגידי, מה פתאום משל על רבי…’

"‘רבי?’ שאלתי, ‘מה פתאום רבי?’

"‘זה מה שאני שואל,’ הוא ענה.

“סבא, אתה קולט? פתאום הבנתי מה פתאום רבי. הנייר התעקם כשהכנסתי אותו לפקס, נחתך ויצא באלכסון מהצד שלו. הפקס לא עבר כמו שצריך והשמיט את האות הראשונה. אלוהים אדירים, תפסתי את הראש והבנתי שהלכתי רחוק מדי, ומה שיצא ממני היה פשוט גזענות לשמה. אני גזענית? לא ייאמן, הדבר הראשון שיצא ממני היה ‘ערבי אחד’. הייתי הרוסה, אבל תוך כדי כך הבנתי שקיבלתי הזדמנות שנייה. קיבלת פעם הזדמנות שנייה, סבא?”

“אני לא בטוח.”

“אני קיבלתי. זה היה בלתי־נסלח אם הפקס היה מגיע בשלמותו. אבל הוא לא. אז עניתי לאמיר, ‘סתם, משל ששמעתי פעם.’”

“אז אולי את איתו כי את משלמת על זה שגילית שבתוך תוכך את גזענית?”

“אני לא פסיכולוגית, סבא. אני רק יודעת שמאותו רגע התחלתי לראות אותו באמת. ומה שראיתי אני אוהבת.”

“אולי את פשוט הולכת שבי אחריו מפני שהוא בן אדם חם? אני לא נולדתי אתמול ולא רחוק. גם אני יליד הארץ הזאת. ערבים יודעים לעשות כבוד של מלכה לאישה שלהם.”

“ערבים גם יודעים להכות את הנשים שלהם. מה הקשר? ואם זה החום או הכבוד, מה רע בזה? אם אנחנו כבר סוף סוף מדברים, סבא, תן לי להגיד לך משהו. בעולם שאני חיה בו כבר איבדו את האינטימיות. מין זה דבר נועז אבל מאוד חופשי. כבר אין סביבו עניין גדול,” הנכדה שלי מתחילה להתלהט כמו מנוע של אופנוע 500 סמ"ק. “יצאתי עם גבר שכדי להעיז לדבר איתי בזמן שהזדיינו…”

“אוח, ריביק!”

“בזמן שתינינו אהבים כמו שאתה אוהב לקרוא לזה, הוא ביקש ממני שאשים עלי כיסוי עיניים של מטוסים. ואז הוא היה חופשי לראות אותי, לדבר גסויות ולהמציא סיפורי זימה.”

“הוא היה טייס?”

“אתה יכול לקרוא לזה גם ככה.”

“זאת לא אהבה,” אני אומר בוודאות. אבל בלב אני לא ממש בטוח.

“עשית את זה פעם בעיניים פתוחות?”

“זה לא לעניין לדבר עם הסבא שלך על חיי המין שלו. סבתא לא תאהב את זה. יש דבר שאולי הדור שלך לא שמע עליו. קוראים לזה 'סֶקְרֶה דֶה מַארִיָאז''. סודיות הנישואין או נישואין אינטימיים או סודות של נישואין שלא מוציאים אותם החוצה ומכבסים לעיני כולם.”

“מה זה בכלל לתנות אהבים? זה בא מלשון תנאי? זאת אהבה על תנאי? אהבה שתלויה בדבר?”

“אמרתי לך,” אני אומר לה. “אני לא איש של מילים. במילים את תנצחי. אני בטוח שתנאי הוא לא השורש הנכון. אבל בואי נדבר על אהבה.”

“בוא.”

“כשאני התגייסתי לפלמ”ח, הסבתא שלך, שעדיין היתה ילדה, עזרה כמו כל הילדים להודיע אם הבריטים מגיעים לחיפוש כדי לשרוף את הכרוזים של המחתרות על הטבון. שלא יישארו הוכחות. את האהבה שלה אלי היא ביטאה בספרון קטן שהכינה לי, שעל כריכתו רקמה מגן דוד ושני פסים כחולים ובתוכו העתיקה בכתב יד ציורי ומיוחד במינו את כל שירי המחתרות."

“כל הכבוד,” ריבי אומרת באירוניה שאני לא אוהב. “אתה רואה בזה אידיאלים, אני רואה בזה חוסר אינטימיות. אי־יכולת להגיע לאינטימיות. כמו לשים כיסוי עיניים של מטוסים לפני ה… תינוי אהבים. סוג של מסכה.”

“את מדברת?! את שמת כיסוי עיניים כל גיל ההתבגרות שלך,” אני משיב מלחמה שערה.

“מכיר את סיפור הדרבנים הקופאים מקור?”

“תמשיכי…”

“מה עושות החיות כשקר להן?”

“מתחממות.”

“נכון. איך? הן מתקרבות ונצמדות זו לזו. אבל מה יעשו הדרבנים כשהם קופאים מקור? הם מתקרבים ואז דוקר להם. מתרחקים ואז קר להם.”

“כן? ומה הפתרון?”

“פרויד אומר שככה זה בין גברים לנשים. יחסים הם בסך הכול להתפתל בין אילוצים של קר להם ודוקר להם.”

“ריביק, הגיע הזמן לגלות לך סוד. סוד משפחתי שאני ניסיתי להסתיר מהבן שלי, והבן שלי הסתיר מהבת שלו. שזה ממך. אבל אין ברירה עכשיו ואני עומד לספר לך.”

“סוד?” ריביק שלי מזדקפת כאילו היא משדר שכל האנטנות שלו נשלפות עכשיו.

“כן, כפר דנון קשור למשפחה שלנו, וזה שאת הגעת בדיוק לפה, זה כמו קללה שחוזרת.”

“למה קללה?” היא שואלת אותי.

“למה שאני אדבר? יש לי תמונה והיא מדברת טוב יותר ממני,” אני אומר ושולף תצלום ישן מכיס חולצתי. בתצלום רואים אותי חבוש כובע גרב, מקל קפ"פ ביד, מכנסי חאקי קצרים מקופלים ורגליים גלויות, עומד לצד גבר אחר במכנסיים שחורים ארוכים, גבוה ורזה ממני. לשנינו יש שפם, שלי בהיר ושלו שחור. אנחנו עומדים קרוב זה לזה, כמו שהצלם מהצלמנייה שברחוב הרצל ביקש, מביטים קדימה, מנסים לחייך חיוך שנראה יותר כמו עווית. ריביק בוחנת זמן ארוך את התצלום ולא מדברת. אחר כך מרימה אלי עיניים ולא משתפת פעולה.

“נו, את לא שואלת אותי מי זה?”

“לא, סבא. אני יודעת.”

“את יודעת? איך זה?” עכשיו אני המום. היא נכנסת לתוך הבית וחוזרת עם מחשב נייד. היא מרימה את המסך, לוחצת על כפתור והמחשב נפתח בקול תרועה.

“זה המחשב של אמיר,” היא מסבירה ומסובבת אלי את המסך. השומר מסך שלו מראה אותו תצלום בדיוק.

“מה?!” אני קולט לא קולט.

“פיתחתם שלושה עותקים, נכון?” היא שואלת ועונה באותו משפט.

“אחד לאבי,” אני עונה כמצופה ממני, “אחד לי ואחד לעאטף.”

והיא עונה בדיוק את אשר יגורתי מפניו, “אז את זה אמיר סרק מהעותק של סבא שלו.”

עכשיו אני יושב לי בשקט ומביט בצמחים הקרובים ובשדות הרחוקים. לרגע נסתרת מאיתנו השמש. וקר. ולרגע נוגע בנו האור. והשמש כמו מצע של קש זהוב מרפדת לענני הכבשים את הדיר, כשריביק ממהרת להפר את השתיקה בצחוק מצלצל.

“אל תהיה כזה כבד, סבא. השרשרת לא כל כך ארוכה, והסוד הזה מתרחש במשפחות הכי טובות.”

“מה את יודעת…”

“ושיא הבידור,” היא קוטעת את הטון המלודרמטי שלי, “שאלתי את אמיר, איך הוא קישר אותי לכל הסיפור הזה. מעולם לא דיברנו בינינו על העבר שלנו, ואמיר אמר, ‘את הרי כל הזמן מנופפת בזה שאת שחטר בח’. כמה שחטרים יש בארץ בח‘?’ זה נכון. לכולם אני לוחצת יד ואומרת, אני ריבי שחטר. בחטא, כאילו. נשמע לי משעשע. ככה הוא זיהה אותנו. גם אצלם הסוד הזה עובר בלחש מאב לבן. אני הופתעתי יותר ממך, תאמין לי. אתה ידעת את הסוד. לי לא היה מושג, ואני…”

“בשבילך אולי זה בידור, אני ראיתי את אמא שלי גוססת מול העיניים שלי ואת אבא שלי מתנה אהבים עם אישה אחרת ממש לידה. ולידי,” אני אומר בדיוק כשאמיר מצטרף אלינו. לשנייה אני שוקל לשתוק, ואז מחליט שבגילי אני כבר לא שותק ולא אכפת לי, למה לא? שישמע גם הוא. “ושנים אני שואל את עצמי אם הודא כל כך אהבה את אבי, למה היא לא באה להיות איתו אחרי שאמא נפטרה? למה היא לא באה אליו ביום שהוא בעצמו מת?”

ודווקא אמיר הוא זה שעונה, “מפני שביום הזה בדיוק גם היא מתה.”

שניהם, אבא שלי והודא, ראו את הארץ מנגד ולא נכנסו אליה. אני חושב על זה שהם מתו לפני שהארץ הפכה למדינה. אני לא בן אדם של מיסטיקה. קשה לי להתרגש מצירופי מקרים, מההתאמה המופלאה כביכול שהיתה ביניהם, אם לא בחייהם לפחות במותם.

“אני יכולה לספר לך איך זה קרה שאני פה, בתנאי שלא תהיה מקובע. תהיה פתוח. אתה יודע שמפותח בא מפתוח? אני יכולה לספר לך שמרגע שהסיפור שלנו היה לסיפור אהבה, אני מסתירה את סוד אהבתי. מפני כולכם. מפני כל העולם. לאמיר טיפה יותר קל, מצחיק להגיד, יותר קל לו כי אין לו הורים. אהובי, שבשמו אינני מעיזה לקרוא במשך חודשים, כדי לא להסגיר את הסוד, שאני פוחדת לחייך שמא שמו יימלט מבין שיני. אהובי, שחודשים אני רק מדמיינת שהוא לוקח אותי אל הכפר שלו, ואיך בתוך צמחיית הבר אני נזכרת בילדות שלי, מלאת השמש.” ריביק מביטה סביב ונושמת את הטבע לתוכה.

“בפנים, סבא, אני ילדת כפר. בעומק אני ילדת טבע. היום רואים עלי רק את העיר, אבל גדלתי בצפון, והארץ שלי בצפון היא סלעים וגשם בחורף ובאביב מרבדים צהובים. כדורי השיטה צהובים ופרחי הקידה השעירה צהובים והסביונים צהובים והחרציות צהובות, כאילו השמש מתפרצת באלפי השתקפויות צהובות מהאדמה.”

“כל זה יפה וטוב אבל איך תחזיקי מעמד פה?”

“בתוכי אני עוד אוהבת לקטוף חמציצים ולאכול חוביזות. בלי לשטוף. לרבוץ בין מרגניות לבנות־צהובות, כרכומים לבנים, כלניות אדום דם, פרגים דם קרוש, רקפות ורוד קפוא. אני אוהבת את האלונים שיש להם ערסלים קטנים לכל הבלוטים וטונות נרקיסים סביב.”

“כל כך קרוב לאדמה?”

“זה המקום הסודי שלנו. כשהוריו עוד חיו לא העזנו להיכנס לכפר, אבל טיילנו מסביב. מצאנו מקום ודמיינו שהוא רק שלנו. שכבתי שם על עשב רענן וגבוה, עם הפנים לשמים, היד בפה, העשבים ליטפו אותי, הרגשתי כמו משה בתיבה, מעלי עץ אלון גדול, ומים מפכים על ידי בין הסלעים.”

“אז את חושבת שרק עם ערבי את יכולה להגיע לזה?” אני כבר מתקיף בכל הארטילריה שיש לי.

“לא אמרתי ערבי,” היא צועקת כאילו אני חירש או משהו. “אמרתי אהובי.”

ריביק מבקשת סליחה ונכנסת פנימה לרגע. אמיר הולך אחריה. אולי הוא נבוך לשבת איתי. אני פותח שוב את המחשב המנמנם ורואה על שולחן העבודה מסמך שהכותרת שלו “מכתב מריבי”. אני מכוון את העכבר ולוחץ פעמיים. המסמך נפתח ואני קורא מהר:

מרוב אהבה רציתי לכתוב לך שיר אבל לא ידעתי איך. לכן, אמרתי, אדפיס לך נשיקה. אדפיס ליטוף בשיער. אדפיס לך את חוכמת ההר: ככל שאתה מתקרב אליו הוא הולך וגדל. ככל שאני מתקרבת אליך, אהובי, אתה גדל בעיני, כי אתה עצמך הוא ההר. בכפות ידיך החמות, בדאגתך הגדולה, בנאמנותך החובקת אותי, אתה הר.

אני מצליבה את ידי על לבי, שומרת את הסוד שהציף אותי פתאום. אחר כך מושיטה אותן קדימה ופורשת אותן לקראתך, כמו אישה שיש לה גרעיני חיטה בכנף הבגד והיא מפזרת אותם בשדות.

חלמתי שאני מטפסת בקלות אל ראש הר גבוה, נתקלת בראשי באוויר הכחול, שומעת קולות של זכוכית נשברת ויודעת - שם הבית שלי. אדם רגיל יראה שם רק שמים, אבל אני יודעת שזה המקום של שנינו. אתה הבאת אותי לשם והכתרת אותי למלכה, ומאז אני יושבת בראש ההר כמו האלים על האולימפוס ומחכה לך, אדוני, שתצטרף אלי, תשב לצדי, ויחד - מי יוכל לנו…

את בלה הכרתי מרגע שיצאה משער הגיא של האמא שלה. כשהיתה בת חמש־עשרה לקחתי אותה לבלות בגלידה ויטמן ברחובות. ואף על פי שהכירה אותי כל חייה ואף על פי שידעתי שהיא אוהבת אותי, היא היתה כל כך חסרת מנוחה, קיפצה סביב הכיסאות, אכלה פעמיים גלידה, סטרה ליומי, אחד החברים מקבוצת הפועל רחובות, וזה היה כבר יותר מדי. החברים טיפסו עלי ואמרו לי, “מה אתה, גננת?”

גם כשישבתי איתה לבד, היא לא הפסיקה לדבר. כשהערתי לה על כך היא אמרה לי, “זה כי אתה כל הזמן שותק.” אבל זו לא היתה הבעיה. הבעיה היתה כמה אוכל להחזיק מעמד ולא לגעת בה? זה היה קשה מדי. מובן שלא אמרתי לה למה, אבל זרקתי לה אסימון וצחקתי, “כשתגדלי, תתקשרי אלי.”

בלה לא צחקה, היא התנפלה עלי באגרופים. הקטנה. ידעתי שהיא תהיה אשתי. אבל התחתנו רק כעבור שלוש שנים, כשהיא גמרה לגדול.

אנחנו נכנסים פנימה. תמונות ההורים של אמיר תלויות על קיר בסלון. גם תמונות שלו תלויות על הקיר. אמא שלו נראית כמו אינדיאנית - האף הנוקשה ושתי הצמות הלבנות, שלא נכרכות בסרטים אלא מסתלסלות אל סופן. אביו נראה זקן וגברי ובבת־אחת מזכיר לי את עאטף, אין לטעות בקשר המשפחתי. ואמיר, יושב על גדר בחולצה לבנה בעלת צווארון נוקשה, מנגן בבוזוקי.

“זה הם תלו. לא אני,” הוא טורח להתנצל בפני. חיוכו ביישני. “ואני לא יודע בכלל לנגן. זה רק מין בימוי כזה.”

אמיר מסביר שהוא יוצא לגמור על מחיר עם האיש והטרקטור. אני מוכרח לשכנע את ריביק. עכשיו.

“עמדתי לצאת לקורס קצינים. הגדוד המשיך למשימה הבאה. אני חיכיתי בבסיס…”

“אה, סיפורי פלמ”ח," ריביק קוטעת אותי בציניות אופיינית.

“חכי. חיכיתי בבסיס חסר מעש, ואז אחד המפקדים הטיל עלי ללוות משאית עם שלושים חיילים לאום רשרש, אחרי שנכבשה. את זוכרת את התצלום המפורסם עם דגל הדיו? טוב, מצטער, ברור שאת זוכרת. החיילים במשאית היו צריכים להחליף את הראשונים. התפקיד שלי היה להראות לנהג את הדרך. כולם כבר ישבו במשאית. גם הנהג. המנוע התחמם. ‘חכו רגע,’ אמרתי לנהג. ‘אני רק הולך להחליף חולצה.’ אבל הנהג לא חיכה, וכשחזרתי המשאית כבר נעלמה. בדרך הערבה בסיבובים של ים המלח הנהג איבד שליטה ונפל לתהום. זה היה אסון נורא. עשרים חיילים נהרגו. את השאר חילצו בהליקופטרים, שקראו להם פרימוסים. עד היום כואב לי שאיחרתי.”

“למה? זה לא שהנהג טעה בדרך כי לא היית שם לכוון אותו,” ריביק אומרת. תמיד יש לה מה להגיד, לנכדה שלי.

“איחרתי כמה פעמים בחיים שלי. אני לא רוצה לאחר גם הפעם. איתך. אני לא רוצה שתעשי שגיאה שתתחרטי עליה.”

“זו פעם ראשונה שלאחֵר נשמע כמו תכונה טובה.”

“אני לא מכיר את הבחור שלך. את בטוחה שאת מכירה אותו?”

“איך סבתא תמיד אומרת? זוג לא מכיר עד שלא גומרים יחד שק של מלח.”

“אז כמה מלח כבר חיסלתם?”

“פעם בדקתי את זה עם אמא ואבא. למשפחה לוקח בערך שנה לחסל חבילה של קילו מלח.”

“אני מבין מה שאת אומרת… אולי בכל זאת תספרי לי משהו עליו?”

“אז שב. שיהיה לנו נוח. לא כאילו אנחנו עומדים בדלת.”

“נא. אני יושב. דברי אלי.”

"אמיר היה ילד בן חמש כשאביו הביא הביתה פרגית. הפרגית היתה חומה בהירה ונוצותיה היו מנוקדות בכתמים חומים, כמו בד שמלה יפהפה ממשי. הוא שיחק איתה בחצר, האכיל אותה דורה, ליטף אותה, חיבק אותה והיא היתה נושקת ללחיו במקור שלה. הוא קרא לה ג’מילה. יעני - יפה. ג’מילה גדלה להיות תרנגולת גאה וגם הטילה ביצים, ומהן היתה אמא שלו מכינה חביתות ירק עם חוביזה ועם עוד סוגים של עלים ירוקים מהגינה. בגינה היה גם פחון שאבא שלו בנה, ושם ריתך ועבד בברזל כדי להרוויח עוד כמה גרושים לאחר שהיה חוזר מהעבודה.

"אמיר לא התאפק והיה חייב לבדוק מסור חדש שנועד לנסר ברזל. הוא הפעיל אותו בלי בעיות ובלי להבין ולו ברמז את מידת הסיכון שבדבר. אבא שלו בדיוק חזר הביתה. הוא צעד דרך שורת הבתים, שקשה לקרוא לה רחוב, כי כמו שאתה רואה גם היום אין שמות של רחובות פה, ובכלל זו דרך עפר ואין מדרכות. בטח היה קשה לנהג מונית להגיע עד הנה, ומונית היא בהחלט רכב בינוני בלבד. אז אבא שלו הגיע ושמע מהפתח את הרעש של המסור וכל כך התעצבן שכבר מהפתח הוא זרק עליו אבן, והיא פגעה לו ברקה הימנית. תוכל להבחין בצלקת קטנה גם היום. אמיר נבהל והשתיק את המסור. אבא שלו ניגש אל ג’מילה והרים אותה. לאמיר לא היה צל צלו של ניחוש קלוש על מה שעומד להתרחש. במשך השנים שיבואו יחלום פעמים רבות על מה שהוא עתיד לראות.

“אמיר לא הספיק לבלוע את הרוק, העיניים שלו ראו מה שראו ועוד לא מסרו למוח, שמצדו עוד לא הסיק מסקנות כשאבא שלו, בשתי אצבעות נציגות מכל יד, סובב סיבוב חד ומהיר את ראשה של ג’מילה. קול פקפוק דק נשמע ובבת־אחת פרחו כנפיה של ג’מילה במלוא הדרן, אבל אמיר יכול היה להבחין בבהלה שמבדרת לה את הנוצות. מכאן והלאה התגלגלו הדברים במהירות לא מובנת: ג’מילה פרפרה, מוטת כנפיה נפרשה למלוא רוחבה והיא ניסתה לעוף או לברוח מבין ידי אביו או לצאת מתוך עורה שלה. אבא של אמיר הניח לה. הוא התכופף והוריד אותה לאדמה. ומה שאמיר ראה היה דבר כזה: הגוף של ג’מילה רץ ריצת אמוק הלוך ושוב בחצר ללא כיוון אבל בנחישות, כאילו הוא רוצה להגיע למקום מסומן. הכול נראה כמו תרנגולת בורחת בבהלה, הכנפיים פרפרו כדי לשמש מדחף, כל יופיין החום המנומר נגלה לעיני השמש. היא לא נראתה פצועה או משהו. לא נזל לה דם. בהחלט לא. רק דבר אחד היה משונה ונורא, ולקח זמן רב, ממש הרבה זמן, עד שאמיר זיהה מה הוא: לג’מילה לא היה ראש.”

“אוי ואבוי,” נבהלתי. “זה נורא. באמת נורא.” ולא ידעתי מה להגיד עוד.

“אמיר לא הסכים להיכנס הביתה ולא הסכים לשחרר את ג’מילה מידיו. הוא חיבק אותה ונסגר סביבה כמו קונכייה. הדם נזל לו מהרקה אבל הוא לא שם לב. לא שזה עזר לו. אבא שלו לא בדיוק המציא את הפסיכולוגיה, העיף לו סטירה, לקח את ג’מילה, ערף את כל נוצותיה, שרף את השיירים על אש של מבער שהיה לו בחצר, הטיל אותה בכיור וציווה על אמא שלו לבשל אותה.”

“אוי ווי,” אני רק מוצא את עצמי חוזר ואומר.

“כבר היה חשוך, אבל אמיר לא הסכים להיכנס פנימה למרות המכות והצעקות. עד שאמו יצאה אליו ובחיבוקים וליטופים שכנעה אותו לבוא איתה. היא הבטיחה לו תרנגולת חדשה, אבל הוא לא הסכים בשום אופן. להפך. הבכי שלו התעצם. הוא צעק, ‘תבטיחי לי שלעולם לא תביאי עוד תרנגולת לחצר שלנו.’ והיא הבטיחה וגם קיימה.”

“טוב, מספיק לאדם שיהיה לו הורה אחד זורח,” אני מהרהר בקול.

“אני לא בטוחה שאני מסכימה איתך. אבל אמא שלו בהחלט זרחה בימים, ובלילות כרבלה אותו, הקטן מכל ילדיה, תחת בית השחי שלה. גם כשירד גשם זלעפות ודלף פנימה, וגם על המיטות של כל הילדים זלף, וגם על מיטת ההורים זלג, ואל תוך קערות אמייל שניקדו את הבית כדי לקלוט את המים, גם אז היה לו חם ובטוח והוא זוכר את הלילות הלחים ההם כלילות הנעימים בחייו.”

“הבנתי. הם היו עניים מרודים. הבנתי גם שאבא שלו לא היסס להרים עליו יד,” אני אומר.

“אבל לא הבנת את הסיפור על ג’מילה.”

“תקשיבי לי, נכדה שלי, בדור שלי ככה היה מקובל. גם לחטוף מכות וגם לראות איך השוחט מולק את הראש לתרנגולות. אצל השויחט שלנו גם היה ניתז דם רב, והתרנגולת הלבנה היתה נחבטת בחומה כי רצה בלי ראש. בשבילי זה לא חדש. הערבים בארץ עניים יותר והם חיים דור אחד אחרינו, זה הכול.”

“לפי החשבון שלי מדובר בשני דורות. אבל לא זה העיקר כאן,” אומרת לי ריבי, “הסיפור שסיפרתי לך מסמן את אובדן התמימות.”

“בסדר. אין לך סיפור קצת יותר שמח לספר לי על אמיר שלך?”

“יש. הוא דווקא בן אדם עם המון שמחת חיים. יש סיפור אחד שהרשים אותי. הוא התרחש כשאמיר היה בכיתה ב'.”

אני קוטף כובע הנזיר כתום לוהט מכד הפרחים שעל השולחן הצדדי ומשחק בו.

“בית הספר של אמיר הוא בניין רכבת חד־קומתי. הכיתות הן הקרונות ומרפסת צרה עוברת בחזית לכל האורך. בקצה חדר המורים וחדר המנהל. בכל כיתה כשלושים תלמידים. המורה מגיעה בכל בוקר לכיתה, מפזרת את שערה ואומרת לילדים שעליהם להוריד את הראש אל השולחן, להניח אותו על הידיים, לעצום עיניים ולהירגע.”

“זה בעצם רעיון מתקדם מאוד. סוג של מדיטציה. קראתי בעיתון שהיום בבתי הספר הכי חדישים משלבים יוגה בשיעור.” אני משתתף בשיחה.

“טוב, בסדר. אבל על הבוקר? ממה יש להם להירגע?”

“נו, נו?”

“אבל אמיר לא מוכן שיובילו אותו כמו תרנגולת לשחיטה. לא הוא. בשום פנים ואופן. הוא היה חייב להציץ.”

“ערמומי.”

“צייתן אבל עם בקרות. ומה הוא גילה?”

אני ממולל את כובע הנזיר אל מותו הדל. בלי לשים לב.

“המנהל נכנס לכיתה והוא והמורה מתנשקים בלהט, מתגפפים ובונים על קולו של המואזין שיסתיר את נשימותיהם.”

“אז זה היה סיפור על ההצצה הראשונה שלו לעולם האהבה,” אני מבין כבר את הלקח מאחורי הסיפור.

“לא, סבא. אין מה לעשות. לזה קוראים מין. ולא סתם מין. הדמויות החינוכיות מקבלות את הקיק שלהן ממין סוטה, פרובוקטיבי, מתגרה, מסוכן.”

“או שהם אוהבים נואשות ואין להם שום מקום אחר לעשות את זה. אבל אני מסכים שזה לא צריך להתרחש על יד הילדים. הילד לעומת זאת, ממזר.”

“למה שלא תגיד פשוט ‘מוצא חן בעיני’, סבא? למה זה כל כך קשה?” ריבי שואלת ותוקעת בי זוג עיניים גלויות, פעורות, יפות, מהממות, ללא זגוגיות. עירומות.

“אף על פי שהוא הילד הכי קטן במשפחה, הוא לא מתנהג כמו ילד.”

“זו קליעה בול. גם אני חשבתי שהוא מתנהג כמו הבכור. על אף שילדות בכפר חמושה בשישה אחים ואחיות גדולים ממך זו ילדות עם הרבה ביטחון. צבא שלם עומד מאחוריך ואתה לא פוחד מאף ילד או מבוגר.”

“כן, יש יתרונות למשפחה מרובת ילדים. ולזה שיש לך אחים מבוגרים. כל הילדות שלי חלמתי על אח. ובייחוד על אח גדול. כשעאטף הגיע אימצתי אותו מיד. אבל זה לא היה אמיתי.”

“מה זאת אומרת?” ריבי מתעוררת.

“לא חשוב. נחזור לאמיר,” אני לא משתף. לא יכול לפתוח שוב את התמונה ההיא שבה אני רץ ורץ עד השער של שערַים ולא מעז לעבור אותו ורואה את עאטף ואת אמא שלו מתרחקים ומתרחקים. ואני צועק להם, תחזרו. תחזרו. אני בטוח שאפשר להשלים. אבל הם הולכים קדימה ולא מסובבים את הראש אלי אפילו פעם אחת. בחיים אני לא אשכח את היום ההוא.

“כן, אמיר,” ריבי חוזרת אחרי. “היה לו צבא, אבל לאף אחד מהאחים לא היה די כוח לעצור את אבא שלו מלהכות את אמא שלו. היו לאביו קטעים, בייחוד אחרי ששתה עם חברים והיה חוזר הביתה ומכה אותה לעיני כל הילדים.”

“כבר אמרת, פסיכולוגיה לא היתה הצד החזק שלו אבל אני מזכיר לך, פעם זה היה מקובל.”

“מה פעם? מה פעם! אמיר בסך הכול בן עשרים ושש. כשהוא הגיע לגיל חמש־עשרה, השנה היתה 1993. איפה אתה חי? אתה בכלל שומע את הסיפור שלי? או שאתה בשערַים, בסיפור שלך?”

“כן, צודקת, זה רע.”

“אז כשאמיר הגיע לגיל חמש־עשרה הוא התייצב מול אבא שלו ואמר לו, ‘אם עוד פעם תרים יד על אמא, אני אחזיר לך.’ אבא שלו התעצבן לאללה, ניפח את החזה והזדקף מולו, וכמו שראית את אמיר - זו משפחה של גבוהים. אבל אמיר לא זע ולא נע. מוכן לחטוף ולא מתכונן להחזיר. לאבא לא מרביצים אלא במקרה אחד. זה שהוא ציין. ובאמת באותו יום הדבר הזה נגמר.” ריבי לוקחת נשימה, צוחקת ומסיימת, “מאז אמיר הוא לוחם צדק מגן החלשים ואוהב נשים.”

אמיר חוזר אל תוך בית האבן הקריר, פונה אלי ומציע, “אתה רוצה לבוא איתי?”

נהיה ערב. בערב הקולות מתחלפים. הרבה צרצרים וצפרדעים, קולות ששמענו פעם כשהיינו עושים קומזיצים בפלמ"ח. בעיר הם כבר דממו.

“לאן?” אני שואל. נאנח.

“כאבים?” הוא מתעניין.

“דיסקוס מיניסקוס אולקוס ושלוש בנות… בדיחה טובה, מה?”

“לא ידעתי על שלוש בנות. ריבי סיפרה לי על בן אחד. הבן שלך נתן.”

“נו, בלה, רחל וריביק.”

“אני רוצה להכיר לך את פאטמה,” אמיר אומר ועל הפרצוף שלו אני רואה הבעה של אמרתי־לך־שזה־לא־יגיד־לך־כלום. בגלל זה אני לא שואל מי זו פאטמה. אני גם לא חשדן. ממה יש לי לפחד בגילי. כבר עברתי הכול. לא, אני לא חשדן. אני ספקן. ויש הבדל.

“זה יהיה מעניין, תאמין לי.” הוא לוחץ רק מעט ואני קם בצליעה ועומד רגע עד שכל העצמות מסתדרות במקום שלהן בתוך השק הזה שנקרא הגוף, ואנחנו יוצאים. אנחנו מגיעים כעבור הליכה קצרה למדרגות צרות בצבע תכלת, מטפסים קומה אחת, ואני מוצא את עצמי עומד מול אישה מאוד מאוד זקנה.

“היא בת 96,” לוחש אמיר.

זו אישה שהשפתיים שלה נמתחו לקו דק וקמטים קצרים כמו מקלות כביסה תלויים עליו, רוקדים מעליו ומתחתיו כשהיא מדברת.

אני מחייך אליה. זו פאטמה, אני עונה לעצמי על שאלה ברורה. היא ממלמלת משהו שאני לא מבין. אולי מפני שאין לה שיניים. אולי מפני שהערבית שלי דהתה.

אמיר ממהר לתרגם.

“היא יודעת מי אתה. אתה הבן של נחמן. היא זוכרת אותך. אתה לא מכיר אותה. היא האחות הקטנה של הודא.”

הנשימה שלי נעצרת. בבת־אחת אני נהיה ילד קטן על ידה.

“היא רוצה להגיד לך,” אמיר משתדל לדייק במילים שהוא בוחר כדי לתרגם, “שלעולם אבל לעולם אל תתערב במה שקורה בין ההורים שלך. זה לא עניינך. אתה לא יכול להבין ואל תשפוט מה שלמעלה ממך.”

נתפס לי הצוואר. אני לא יכול להזיז את הראש לשום כיוון.

“אתה חושב שהיתה פה בגידה גדולה. אולי אתה כועס בשם האמא שלך. אבל אם הודא היתה בוגדת בבעלה והיו תופסים אותה, היו הורגים אותה, אתה לא חושב?! אני יודעת את האמת. זו לא היתה בגידה. פאייאד לא יכול היה להביא ילדים.” פאטמה נעצרת לרגע. גם אמיר נעצר אחריה. “אני אגלה לך סוד, כנראה הוא גם לא יכול היה לקיים את המצווה בכלל. הודא היתה צעירה ממנו בהרבה. הרבה מאוד. שידכו ביניהם. היא כיבדה אותו מאוד ועשתה כל מה שהוא ביקש. היתה רוחצת לו יום יום את הרגליים כשחזר מהעבודה בפרדס, אבל גם הוא ידע שאי־אפשר להחזיק ככה אישה צעירה ובריאה ולא לתת לה ילד.”

עכשיו השכמות נצבטות כאילו מישהו מבריג לי אותן סביב עמוד השדרה.

“שחטר עבד בפרדס והכיר את השומר. השומר הזה היה פאייאד. הם מצאו חן זה בעיני זה. היו שותים קהווה יחד, מספרים סיפורים ומקלפים תפוזים. לאט לאט פאייאד הזקן דחף את אשתו סמוקת הלחיים אל שחטר ישר בין הידיים. הוא רצה בן, פאייאד. רצה להחזיק ילד קטן בידיים שלו. מה שקרה בין אחות שלי ואבא שלך היה הסוד של שלושתם, ואולי אפילו של ארבעתם. אולי אפילו אמא שלך ידעה.”

עכשיו זה תופס בגב התחתון ומקרין לי לרגל ימין. ומתחת לצלעות. קשה לי לנשום.

“אבל זה לא היה כל כך פשוט. זה לא היה לעשות ילד וזהו. נחמן והודא התאהבו. היא גילתה את זה רק לי. היא חשבה שאני תינוקת ולא מבינה מה היא מדברת. הם נפגשו עוד פעם ועוד פעם. פאייאד העלים עין. אולי גם אמא שלך. אולי לא היה לה כוח לעמוד מול אביך, שהיה לו תיאבון גדול. וכשאמא שלך נהייתה חולה הוא הביא את הודא לטפל בה. זה כאב לה, בטח כאב, מה אתה חושב. אבל הוא היה חייב ללכת לעבודה. ככה קרה ששחטר ופאייאד היו בפרדס ושמרו. יחד.”

אני מוכרח לקום ולזוז. העיקר לזוז. להיות בתנועה כל הזמן.

“היה רגע שאמא שלך כבר לא יכלה לזוז מהמיטה. ועכשיו כל זה כבר היה לה מתחת לאף והיא לא יכלה יותר להעלים עין. אז היא אמרה לו, בס! אביך נקרע בין שתי נשים. את שתיהן הוא אהב ולשתיהן היה חייב. הוא רצה את שתיהן. אחת בריאה כמו סוס והשנייה ספרה את ימיה. הוא נכנע לרחל ושלח את הודא. היא חזרה לכפר וחיה עם פאייאד עד שמת.”

אני מתהלך סביב האישה הזאת ומדמיין לי איך נראתה כשהיתה צעירה. היא לא מזכירה לי את הודא. ואת הודא אני זוכר טוב מאוד. אמא שלי הסכימה? פאייאד בעלה הסכים? וכשמת בעלה היא לא חזרה אל אבי כי אחרת לא היו חיים לעאטף. היא ויתרה. היא לא היתה זונה. שוב אני מבלבל בין מין ובין אהבה. אני בן שבעים ושש ואני עוד לומד להכיר את עצמי. אני צריך עכשיו לבדוק את כל החיים שלי מההתחלה. חשבתי שבין הבר מצווה לחתונה נער נהיה גבר, וזהו, אדם נהיה מבוגר ומפסיק לגדול, ובכל פעם אני נדהם לגלות שאני רק עובר עוד שלב. כשהייתי ילד, בחיים לא הייתי מאמין שזה נמשך כל כך הרבה זמן. עכשיו אני מרגיש שאני כבר יכול להתבגר.