דומני שמימי המלחמה ועד עתה היו שלש תקופות בעבודתנו הציונית. את הראשונה אפשר לקרוא בשם תקופת התעוררות הנפש והרוח. המוחות היו פתוחים לקראת הדמיונות הגדולים והתקוות הגדולות. היו שקוו כי ממלכות הארץ יקחו אותנו וישאונו על כנפי נשרים לארץ־ישראל, יעבירונו על גשרי ניר או על גשרי ברזל; חשבנו שהדרך תהיה פתוחה לפנינו והמונים המונים מעמנו ינהרו ברנה ושמחה לארץ. כאלו היו תקוותינו בימי המלחמה. והנה נגמרה המלחמה, הערפל שכסה את פני התבל נתפזר, ולפנינו נתגלו תוצאות הקטסטרופה האיומה, שעמנו היה לקרבן לה באלפיו וברבבותיו. זה היה חורבן החורבנות של עמנו מיום צאתו לגולה, וכשהתחלנו בעבודתנו היתה השעה שעת ירידה רוחנית, מדינית וכלכלית בעולם בכלל ובעולמנו בפרט. רוח יאוש תקף את עמנו. תקוותינו נכזבו ואנו הוכרחנו להתחיל שוב את עבודתנו בתוך התנגדות גדולה שקמה לנו מכל צד. ארץ ישראל היתה מלאה לא רק פרובלימות, אלא גם דילימות, שהרבה יותר קשה למצוא להן פתרון. זו היתה התקופה השניה.
עתה אנו נמצאים כמדומני בתקופה השלישית. אין חלומות גדולים, אבל אין גם יאוש גדול. אנו רואים את הדרך הקשה שעלינו לעבור בה, אבל למדנו להכיר גם את כוחותינו. ראינו במשך הזמן חומר אנושי המוכן לבוא לארץ, לסבול ולהענות בה ולהפוך את סלעי ארץ־ישראל לארץ פוריה. ראינו לא רק את רצונם של הבאים לארץ, אלא גם את מעשיהם. עכשיו אין לחכות לסנסציות גדולות בעולם המדיני, אין לצפות יותר לנסים ואין אנו גם סומכים עליהם, אבל אנו רואים שהעבודה מתפתחת ונמשכת באופן נורמלי.
בנסיעתי הקצרה בעמק יזרעאל ראיתי שני דברים יסודיים, שמעוררים בי אמון גדול ונותנים לי סיפוק נפש גמור. ראיתי שלאנשים המוציאים שם לפועל את עבודת היצירה הגדולה יש בטחון במעשיהם. איני יודע על מה מבוסס הבטחון הזה, והבטחון הוא דבר חשוב מאד בעבודת אדם בכלל ובעבודתנו אנו בפרט. אם האדם בטוח במה שהוא עושה יותר קל לו לעבוד ולהתגבר על כל המכשולים שהוא מוצא על דרכו.
בטחון זה בא אחרי שרבים התיאשו, נחלשו ועזבו את המחנה ונשארו רק שלש מאות המלקקים, שהתגברו על כל המעצורים ועומדים על משמרתם. הם רעבו ללחם, חלו, אך המשיכו את עבודתם, וחיכו ליום שיבוא ותזרח להם השמש; הם נשארו ועתה יש להם תקוה ובטחון שיצליחו.
התופעה השניה היא אופי העבודה העברית. עבודה זו התקדמה הרבה, ראיתי בעמק מסירות נפש ואהבה לעבודה, לקרקע, לבית הדל, לפרה, לסוס, לנטיעות וכיוצא בהם. היחס הרוחני והחמרי לכל האוביקטים של העבודה זהו יסוד כל היסודות, וביחוד בחקלאות.
אנו נכנסים עכשיו לתקופה יותר נורמלית. השתנה יחסו של העולם המדיני הגדול ושל העם האנגלי לכל השאלה המסובכת הזאת הנקראת בנין א“י. לפני שנתיים, שלש שנים לא האמין חלק גדול של העם האנגלי, שאנו נמשיך את העבודה שהתחלנו בה. חכו שנבוא ונאמר לכל העולם: אנו עשינו את הכל כדי שנצליח, אבל הדבר הוא כל כך קשה עד שאין לנו אפשרות להמשיך בעבודתנו. דברו על בנין א”י כעל נסיון, ונסיון לפעמים עולה קשה ולפעמים נכשל.
עכשיו נשתנה הסדר, והיחס אלינו הוא לגמרי אחר מכפי שהיה. האנגלים רואים שעבודתנו היא עבודה שיטתית וטבעית. אין אנו מבינים בעצמנו את כל הסכנות והגורמים הכלכליים הפועלים בבנין הארץ. אין אף איש שיוכל למצוא סבות איקונומיות לפרשה הכלכלית של תל־אביב, למשל. אף על פי שצועקים שיש משבר, בכל זאת באים ומתישבים בארץ. ה“קטסטרופה” נהפכה בעולמנו לאופן חיים נורמלי. יש לחץ גדול מן החוץ וזה ממריץ אותנו לכבוש דרכים, שאינן נורמליות.
ואשר לעבודה בעתיד הקרוב: אנו יכולים לשפוט על העתיד על פי הנסיון של העבר. הזכירו כאן את שאלת חוסר העבודה. חברי בהנהלה הציונית יעידו, שלפני שלשה חדשים שוחחתי עם באי־כוח הפועלים מיד לאחר שובי מאמריקה. חשבנו על תכניות שונות, אבל סוף סוף השאלה העיקרית היא שאלת כסף. הכסף שאנו מאספים אינו מספיק. אף על פי כן מאמין אני שהיהודים, לפחות אלה שבאמריקה, יש להם כל הכסף הדרוש לעבודתנו כאן, וכמו כן לא חסר להם גם הרצון ליתן לנו את כל האמצעים הדרושים, אלא שאנו צריכים להתחיל בעבודת תעמולה גדולה, בהכשרת הלבבות להוציא את הכסף משם ולהביאו לא"י. ואני תקוה שעל ידי הרחבת הסוכנות או על ידי גורמים אחרים יעלה בידינו להגדיל ולהרחיב את קרן היסוד.
שמעתי שיש בארץ חילוקי דעות בדבר קרן היסוד והאיניציאטיבה הפרטית.אני הנני פשטן מטבעי ואינני יודע מי הוא שאסר על מי שהוא לבוא לא"י ולעסוק באיניציאטיבה פרטית. אם פלוני או אלמוני רוצים לבנות בית חרושת למלט, או טחנה לקמח, תעשיה גדולה או קטנה, אין מי שיפריע אותם. הכל רשאים לבנות את הארץ. אבל אני מאמין שבלי עבודת קרן היסוד, בלי “כסף החלוץ” הזה, הסולל את הדרך לבנין הארץ, המסדר את ההתישבות והמביא את הבטחון הנחוץ בשביל הקפיטל הגדול, לא היתה שום יכולת ואפשרות לאיניציאטיבה הפרטית לבוא. ואם בעלי איניציאטיבה זו התחילו סוף־סוף לבוא, הרי גרמה לכך העובדה שקרן־היסוד עבדה בחריצות במשך שתי השנים האחרונות. אם יגדלו סכומי קרן היסוד, ואני מקוה שיגדלו, תהיה יותר קרקע ויהיו יותר חלוצים, יתחזק החנוך ויתקדמו כל ענפי העבודה. באותה הפרופורציה שיגדלו ויתפתחו אלה תגדל גם האיניציאטיבה הפרטית. ואם חלילה האניות לא תביאינה חלוצים והעמק ישאר ללא התפתחות, אם לא נקנה קרקע ולא נסדר התישבות – אז יבוא שוב שנוי לרעה במצב רוחו של הישוב וסוף האיניציאטיבה הפרטית גם היא לרדת.
האיניציאטיבה הפרטית משקפת את המצב הרוחני והצבורי של הארץ. אך הכסף הצבורי, קרן היסוד, בורא את הבטחון, את תנאי הבטחון. הקפיטל הפרטי מחכה עד שתנאי הבטחון יבראו, ורק אז הוא מתחיל לפעול. על סמך כל זה סבורני שאין שום פלוגתא בין שני הגורמים האלה. ותסלחו לי, אם דוקא עכשיו, בעשרת ימי תשובה, אביע את החשש שבכל הפלוגתא הזאת בדבר קרן היסוד והאיניציאטיבה הפרטית עסוקים רק כל אלה שאינם רוצים ליתן מכספם לקרן היסוד. נקל לו לאותו האדם להגיד שהוא בעד איניציאטיבה פרטית והוא כבר פוטר את עצמו מן החובה הזאת.
כששבתי לפני שנתיים מאמריקה היה משבר מדיני גדול בציוניות. ישבה קומיסיה של הקבינט האנגלי ועסקה בשאלת ארץ־ישראל מבראשית. היא התחילה לשאול את עצמה אם כל הפוליטיקה האנגלית של הבית הלאומי היא נכונה. וההוכחה שלנו הנמרצה ביותר לטובתנו היתה שיש לעם העברי הרצון לבנות את הבית הלאומי. רצון זה מצא אז בטויו במליון וחצי לי"ש שנאספו עד אז לקרן היסוד.
היהודים העומדים מחוץ למחננו, והגויים, אינם מאמינים למראה עיניהם שעם מפוזר ומפורד כעמנו, שאין לו כח להכריח את אנשיו לשלם מסים, יכול לאסוף שנה בשנה וחדש בחדש סכומים כל כך גדולים כמו שאספנו במשך השנים האחרונות. בזה רואים כלם את הסימן שיש לעמנו הרצון לבנות את ארצו – וזה גורם גדול שאתו מתחשבים. ועל כן לא אגזים אם אומר, שבמובן המדיני והכלכלי התגברותה והתחזקותה של קרן היסוד הוא הגורם החשוב ביותר לבנין הארץ ונשאר הגורם החשוב ביותר למשך שנים רבות.
אני רחוק מאלה האומרים שהיהודים לא יתנו כסף. דומה אני שההיפך מזה הוא הנכון. אני מאמין עכשיו שיותר נקל למצוא מליון לי"ש מתוך סיסמה של עבודה גדולה ורחבה בארץ, מאשר למצוא חצי מליון בסיסמה של עבודה קטנה ומצומצמת. ואני רואה את העתיד לא בגוזמאות וסנסציות אלא בהמשכת העבודה בדרך רחבה יותר, בעליה גדולה, בקניית קרקעות ובהתישבות בקנה מדה יותר רחב מאשר עד היום הזה.
אנו כבר נמצאים במצב כזה, שאנו יכולים לומר בפה מלא לעם היהודי: יש יכולת בלתי מוגבלת לדור הזה לבוא ולבנות את הארץ. יש אנשים שהראו כשרונות רבים וגדולים להתגבר על מכשולים עצומים ואיומים בכל פנות הארץ: בעמק, על סלעי ירושלים על חוף הים. זוהי העובדה הגדולה. תוצאות עבודתנו בארץ במשך השנים האחרונות נראות לכל איש ואיש. וכל יהודי מאחינו העובר על פני המושבות יוכרח להודות שהדבר הוא כך, אם יאבה ואם ימאן. וזהו הדבר שבו נצא אל העולם היהודי בכל רחבי הגולה ותפוצותיה ונגיד לו: יש מקום אחד על פני כדור הארץ שבו נוכל להפוך את חיי איש האויר היהודי, לאיש העומד על הקרקע ולאדם חפשי: ארץ־ישראל שמו. ואם יש בנו האמונה להביע זאת – ישמע הקהל וסוף כל סוף יעשה את חובתו לעמו ולארצו.
וטרם אסיים הרשו לי עוד הערה: כולנו שמחים לקראת “העליה הרביעית”, כפי שאתם קוראים לה, ואני שמח תמיד למראה כל אניה המביאה עולים לארצנו אף אם הם יהודים סתם. וכשאנו יוצאים לרחובות תל־אביב ורואים את כל היהודים הרבים למיניהם – זהו חג בשבילנו ושמחה. אולם יחד עם זה חובה גדולה מוטלת עלינו לשם הגדלת העליה וכח הקליטה, להגדיל את כח ההשפעה של הארץ על העולים. סכנה גדולה תהיה בזה אם הם ישפיעו על הארץ. ודי לחכימא ברמיזא.
משוררנו הגדול ביאליק דבר כבר על בליל הלשונות הזרות ברחובות תל־אביב, על היחס ללשוננו, שהיא יסוד חיינו בארץ. על כולנו, על ההסתדרות הציונית, על הקרן הקיימת, על קרן היסוד ועל כל המוסדות מוטלת אחריות גדולה וכפולה להגדיל ולהאדיר את החנוך ואת העבודה התרבותית. יש להגביר לא רק את כח הקליטה החמרית של הארץ, אלא גם את כח הקליטה הרוחנית שלה כדי שחיינו כאן יהיו חיי עם נורמלי וטבעי.
תבינו מכל מה שאמרתי לכם, שההנהלה הציונית יודעת ומכירה את כל הפרובלימות הגדולות העומדות לפניה. החובה הגדולה, ב“הא הידיעה” עוד לא חדרה לכל שדרות העם והעבודה החשובה ביותר העומדת עתה לפנינו במשך זמן רב היא אולי הכשרת העם. ואם אתם בני ארץ־ישראל תוכלו, מן הכחות שאתם שואבים בעבודתכם היום יומית, להשפיע במובן זה על העם העברי – תעשו דבר גדול מאד ותקלו עלינו בהרבה את עבודתנו.
ואני תקוה, כי לכשנפגש אולי בעוד חצי שנה, שנה או שנתים (דבר זה תלוי בהרבה והרבה גורמים) נוכל לספר עוד מעט ביציאת מצרים ונוכל להראות על התקדמות עוד יותר גדולה בארץ, על אניות באות עם עולים, על קרקעות נקנות ועל התישבות חקלאית מתרבה וגדלה.
מצדי אני ומצד כל חברי לעבודה אני יכול להבטיח לכם ולכל תושבי ארץ־ישראל שכל מה שבכחותינו נעשה, ונמלא את חובתנו: נצא לגיטאות היהודים, לגיטאות הברזל והזהב, השחורים והמזהירים, ונאמר להם את כל מה שהרגשנו ואת כל אשר שמענו בדבר העבודה הנעשית לתחית העם בארץ, ואני מאמין באמונה שלמה שהעם יתן את תשובתו החיובית.
אתם, החלוצים העומדים על משמר העבודה בארץ, עליכם להמשיך את עבודתכם בסבלנות (אני לוקח לעצמי את הרשות לדבר אתכם כך, מפני שגם אני חושב את עצמי לחלוץ), כי העבודה שאנו עושים דורשת סבלנות רבה.
(“הארץ”, 1 באוקטובר 1924).
-
נאום בחיפה באוקטובר 1924. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.