הקדמה.    🔗

קשה הוא המשבר הנוכחי לכל החקלאים, וקשה מלכלם הוא לפּרדסנים. אותם המאֻשרים שרגילים אכרינו לקנא בהם, ביבוליהם המביאים ברכה ושפע, נואשים כעת מפרדסיהם. רואים הם יבול ברכה תולה ומכביד על עציהם, ונראה להם כמעט כודאי שאי-אפשר יהיה למכור אף חלק קטן מן היבול הטוב הזה במחיר שישוה.

ובשעת צרה כזו דואג כל אחד לאיזה מוצא מן הצד; וכמספר הדואגים, מספר ההצעות והתכניות המוזרות שצומחות בכל יום. רֻבּן באות מחֹסֶר ידיעה לא רק בנוגע למצב השוק בשנה זו – שאין איש יָכֹל לנבא עליו כעת – אלא מפני הידיעות המוטעות או הקלושות השכיחות בחוגי הפרדסנים בנוגע ליבול העולמי של הצטרוסים בכלל, חשיבותו, ערכו, הארצות המוציאות והארצות המכניסות פרי צטרוסים, וכו' וכו'.

ההצעה הכי חדישה ואשר עליה סומכים, לכאורה, רֹב המצַפּים לתשועה על פי נס, הלא היא ההצעה לשלח את תפוחי-הזהב לארצות הברית של אמריקה הצפונית. ואולם, מה ששמענו בנידן זה אינו מביא בטחון בלבנו שאמנם חקרו ולמדו היטב את מצב השוק ודרישותיו בארצות ההן, ואינו מתאים עם מה שכותב הטורים האלה יכל להעיד על אותו השוק בתור עד ראיה.

הלכך, חושבים אנו לנכון לתת סקירה כללית מיבול הצטרוסים בעולם כלו, ולראות מה חלקנו אנו ביבול הזה, איזה הוא מספר התיבות של פרי הצטרוסים, שמוציאות רב הארצות שאתן עלינו להתחרות, ומה הן ההגבלות והמעצורים שנמצא למכירת יבולנו אנו ברב הארצות שאליהן תלויות עינינו.

למעלה הוא מכל ספק שידיעות כאלה צריכות לכל הפחות לענין, ויכולות גם להועיל לכל פרדסן בתור פרט, ואולי לא למותר הן גם להסתדרויות הפרדסנים בתור כלל. ואם אין בידינו להוציא תועלת מוחשית מידיעות כאלה בשנת צרה זו, הנה תועלתן המוחלטת של הידיעות הסְטַטִיסְטִיוֹת קימת היא לא רק לשנה. ואולי נלמד מן המספרים המחכימים לא רק דברים מוחשיים בנוגע לכמות היבול בארצות שונות ובנוגע לשוקים השונים, אלא גם בנוגע למינים השונים שיש להם מהלכים ושאנו צריכים אולי להכניס ולהרבות, או, לכל הפחות, לנסות גם אנו בפרדסינו¹.

* *

 

פרק א: עצי צטרוס בא"י.    🔗

זמן הופעתם.    🔗

קשה הוא להחליט באיזה זמן התחילה נטיעת עצי הצטרוס בא"י.

עץ האתרוג

ידוע מזמן קדום. לפי המסורה ההיסטורית למדו אבותינו להכיר אותו בפרס ומדי (שמו הפרסי: תרונג' יוכיח). מפרס עבר עץ זה לבבל ולארץ-ישראל. בימי אלכסנדר מוקדון למדו היונים להכיר את העץ ופריו גם כן בפרס ומדי, אבל נטיעתו לא נפרזה בין היונים והרומאים אלא הרבה זמן אחרי כן, כאשר בא להם האתרוג מארץ ישראל.

עץ הלימון המתוק.

יודעים אנו שעץ זה צומח מאליו בהודו מעבר לנהר גַנְגֶס. העץ הזה התפשט על ידי הסוחרים הערבים מאסיה הדרומית עד רגלי הרי הפירנאים. נושאי הצלב מצאו אותו בארץ ישראל ובסוריה באחרית המאה האחת עשרה למספרם ונראה לודאי שהם לקחו אתם עץ זה לסיציליה ולאיטליה.

עץ החֻשְחָש

לא הובא לחפי ים התיכון אלא בזמן מאוחר, ואולם החשחש היה ידוע הרבה לפני עץ תפוח הזהב המתוק. מוצאים את החשחש צומח פרא לרגלי הרי הִימַלַיַה, וכמעט שלמעלה הוא מכל ספק שהעץ הזה מוצאו מדרום אסיה, ממורדיהם הדרומיים של הרי הימליה. לפי דברי הגיאוגרפים הערבים מסעודי ומקריזי הובא החשחש בפעם הראשונה מהודו הצפונית לעומן-מסקט על ידי הערבים בראשית המאה הרביעית אחרי ההגירה, לאמר ב-930 בקירוב לספירת הנוצרים. משם התפשט העץ הזה, שהיה משמש הרבה לרפואה בין הרופאים הערבים, לארץ ישראל וסוריה דרך בצרה ואירק והגיע עד אפריקה הצפונית. במשֹׁל הערבים על אי סיציליה בשנת 1002 נטעו גם שם את העץ הזה. על ידי נושאי הצלב נגרר העץ יותר ויותר מערבה, עד כי בשנת 1336 היה משמש כבר לא רק לקשוט אלא גם למסחר בניצה, וב1340 בוֶנציה. ואולם, עץ תפוח הזהב שפריו מתוק טרם נודע אז על חפי ים התיכון.

עץ תפוח הזהב.

מוצאו של העץ הזה, שפריו מתוק, בלתי ידוע, וגם את זמן ומקום הופעתו על חֻפֵּי הים התיכון אי אפשר להגיד בדיוק. נראה שבראשית המאה הארבע-עשרה לספירתם היה העץ הזה ידוע באיספמיה ובפורטוגל. משנת 1523 ו1525 יש לנו כבר ידיעות ברורות על אדות העץ הזה. משערים שעץ תפוח הזהב גם הוא בא בראשית המאה הי"ד למספרם, על ידי הערבים, מהודו או מסין, דרך סוריה וארץ ישראל, למצרים ולאפריקה הדרומית ומשם לארופה. בימים ההם היו הערבים הולכים בתמידות לסחר את ארץ סין. סחורות סין היו מגיעות למפרץ הפרסי וים סוף, והיות שקרוב לודאי שמוצאו של עץ תפוח הזהב הוא מדרום סין, משערים שהערבים הביאוהו משם למפרץ הפרסי ולים סוף ומשם התפשט לכל ארצות ים התיכון. בשנת 1498, ולפי דעת אחרים בשנת 1548, הביאו הנוסעים הפורטוגליים מדרום סין עצי תפוחי זהב יותר משובחים מאלה שהיו נמצאים כבר אז בארצם, והעצים האלה שהתפשטו מהר בכל ארצות הים התיכון נקראו על שם מוצאם או בשם Apfelsine לאמר Apfel von China – תפוח סין או בשם פורטוגל שהשתבש בפי הערבים לבוּרְדוּגַן.

הננו רואים איפוא, שהפירות המשובחים לא היו ידועים לעמי המערב עד אמצע המאה השש עשרה. מתי הגיעו לארצנו – אין אנו יכולים להחליט.

בין הנוסעים הקדמונים שתרו את ארץ ישראל, הראשון, לפי ידיעתי, שהזכיר את עצי הצטרוס בכלל הלא הוא:Jaques de Vitri (Bongars, Gesta Dei per Francos. Hannoviae 1611. f. 1099) שבקר את ארצנו בשנת 1225 בערך. הוא מודיע אדות לימונים, אתרוגים ויתר פרי הצטרוסים הנקראים בפי אנשי המקום אורנגים (Limones, Citri et alia pome citrine… quae poma orenges ab indigenis nuncupatur). אחריו מזכיר את הצטרוסים הנוסע Pierre Belon du Mans בספרו המעניין: “Les observations de plusieurs singularitez & choses mémorables trouvées en Grèce, Asie, Judée, Egypte, Arabie & autres pays estranges, rédigées en trois livres” שנדפס בפריז בשנת 1554.

ואולם, הנוסע הזה שספר ומנה את שמות כל הצמחים המענינים שראה בנסיעותיו אינו מדיק בדבריו בענין הצטרוסים. קשה להחליט אם ראה אותם באי כרית, בארץ-ישראל או ביון. על כל פנים, דוקא חוסר הדיקנות הזו, יכולה לשמש ראיה שלא היו כבר העצים האלה באותו זמן דבר כל כך חדש שכדאי היה לצין בדיוק את המקום ששם ראוהו.

H. Maundrell, שעלה לירושלים מארם צובה בשנת 1697, מספר בספרו:“A journey from Aleppo to Jerusalem at Easter A.D. 1697”, שנדפס באוקספורד בשנת 1749, שבקר בבירוט את ארמונו הנטוש של האלוף הדרוזי פַכְר-אִ-דִין ומצא בגן את המשעולים נטועים לשני צדדיהם בעצי “orange” שהתפתחו יפה, עד שאי-אפשר לו לתאר בדמיונו דבר יותר יפה ומושלם מהעצים האלה. הם היו כל כך מטופלים בפירות מוזהבים עד שהוא מעיד שבימיו לא ראה באנגליה עץ תפוח פשוט נושא כמות כזו של פירות. ואולם, אין הוא אומר דבר בנוגע לטעם הפירות, ואין אנו יכולים להחליט איפוא אם היו מתוקים או מרים, כי בימים ההם היו קוראים orange גם לחשחש שפירותיו מרים כידוע.

F. Hasselquist, חוקר הטבע משוֵדיה, תלמידו של Linnaeus המפורסם, החוקר הראשון שבא, כפי הודאתו התמימה, לא להתפלל בארץ-ישראל אלא, בתור בעל מקצוע, לחקר את החי והצומח בה, בלָה בארצנו הרבה זמן, בשלשת שנות חקירותיו, בין 1749 ו1752. בהגיעו ליפו בשנת 1751 הוא מתפלא על עצי התאנה היפים שהוא רואה בגנים סביב לעיר, “עצי התאנה הכי יפים שראה במזרח”; הוא מרבה לספר אדות השִקְמָה; הוא מזכיר את עץ הרמון, ואף מלה אין בפיו בנוגע לעצי תפוחי הזהב. סימן שלא היו העצים אז חשובים, שמספרם היה בלי שום ספק מועט ולא משכו עליהם את עיני הבוטני השודי, שבתור בן אדם הבא מארצות הצפוניות לא היה יכל לעבר בשתיקה על עצי צטרוס, לו היו מרובים. מוצאים אמנם שברשימת הצמחים שביפו הוא מונה דרך אגב: “Cytrus Aurantia florens copiose”, “עץ תפוח זהב המרבה בפרחים”, אבל מזה שהמחבר בספרו יוצא ידי חובתו לאילן זה בארבע מלים יכולים אנו להחליט, כמעט בהחלט גמור, שבשנת 1751 לא היה עדין עץ תפוח הזהב נפרץ ביפו.

אבל, אם יש לשער שבימי Hasselquist הבוטני לא היו עדין עצי הצטרוס מרובים ביחס ביפו וסביבותיה, הנה לא אחרה התפתחותם להתבלט. כעשרים שנה אחרי כן כבר היו הצטרוסים שבגני יפו נזכרים לשבח בפי הנוסעים של אחרית המאה השמונה-עשרה. התיר C.F. Volney, שכתב את הספר הכי-מצוין בזמנו אדות ארץ-ישראל וסוריה (הוא התמהמה פה שלש שנים, משנת 1783 עד 1785) משבח את אקלים ארץ-ישראל וסוריה ומזכיר “שלמרות התלאות שעברו על יפו זה מחדש (מרמז הוא על המצור סביב יפו בשנות 1773 ו1775), לא אבדה יפו לא את הלימונים הטובים שלה ולא את אתרוגיה הגדולים (שמשקל האחד, שהוא מעיד שראה בעצמו, עולה עד ל18 לטראות), ולא את אבטיחיה העולים בטיבם אפילו על אלה של בּרוּלוּס” (במצרים). אבל אין הוא מזכיר את עץ תפוח הזהב בשעה שהוא מתרגש מן “היופי של הנגוד” בטרבלוס: “עצי תפוח זהב עמוסים פרחים ופירות בינואר, בה בשעה שאתה רואה לפניך את ראשי הלבנון מכוסים בשלג”. אין זאת אומרת שלא היו תפוחי זהב בנמצא ביפו באותו זמן, אבל ראיה היא שלא עלו בטיבם על אלה של טרבלוס שהוא משוה לאלה של מלטה, ולכן לא נזכרו לשבח מיוחד.

W. G. Browne, שהגיע ליפו באחרית ינואר 1797, מספר שהבריאות בעיר הוטבה על ידי זה שזוקקו² מימיהן של הבִצות המעופשות שבה, אבל מצטער הוא על הפרדסים של תפוחי-זהב ולמונים המרובים שנחרבו כליל בימי המצור הראשון על ידי צבאות עלי בֶּק [1773] ובפרט בימי המצור השני [1775] ע"י צבאות מחמד אבו דּ’הב; מאשים Browne את הממלוקִים של זה שהיו משתמשים בעצי הצטרוס להסקה.

נטיעות הצטרוסים התפתחו כנראה אחרי זאת ונחרבו שוב כעבֹר צבא בּוֹנַפַּרט בשנת 1799. שונאיו של בּוֹנַפרט שטפלו עליו עונות עוד יותר כבדים בנוגע למעשיו ביפו, רננו אחריו שהחריב ללא צרך את פרדסי הצטרוסים של העיר. והד קול האשמה הזאת נשמעת מדברי Seetzen שעבר דרך יפו בשנת 1806 ומספר שהפרדסים שנחרבו שבים לאט לאט לקדמותם.

ונראה, שמראשית המאה התשע-עשרה לא קם בארץ-ישראל מפריע להתפתחות גדולם של הצטרוסים בכלל ותפוח הזהב בפרט. ונראה גם כן שחיש מהר התחיל תפוח הזהב לכבוש לו מקום חשוב בגני השלחים של יפו. ב1832 היתה כבר יפו מהוללת בפרדסיה, ויש לנו על זה עדותו של הסופר והמשורר הגדול Lamartine. בהגיעו ליפו דרך היבשה מצפון, הוא מתאר איך הוא נכנס אל העיר “דרך יער של דקלים, של רמונים מטופלים בכוכביהם האדומים, של ארזי הים (Tamarix?), שעליהם הדקים נראים כתחרים, של עצי אתרוג ועצי תפוח זהב, של עצי תאנה ועצי לימון מתוק, שגדלם מגיע לגודל עצי האגוז בארופה, וענפיהם עמוסים פירות ופרחים. האויר אינו אלא בֹשֶם שרוח הים מעלה ומנדף לכל רוח, הקרקע כלו לבן מציצי תפוח הזהב והרוח מפזר אותם לכל עבר, ממש כעלים הנושרים והנדחים לכל צד אצלנו (לאמר בארופה) בימי הסתו”. וכל זאת הוא רואה באחרית אוקטובר! שומעים אנו, אמנם, קצת גוזמא בדבריו, אבל הלא משורר הוא, ופטור הוא איפוא מדיקנות מדעית, אלמלא הרושם הכביר שעשו עליו פרדסי יפו הלא לא היה בא לידי גוזמא בפרט שהוא בִלָה שנים רבות באיטליה, ואין זאת לו הפעם הראשונה שהוא רואה עצי צטרוס. גם אחרי כן, באפריל 1833, הוא שב ליפו, ובדברו על פרדסיה, הוא מזכיר מה שכבר אמר ומוסיף על דבריו: “הפרדסים האלה הם יערות מֵצל של עצי תפוח זהב ועצי אתרוג וכו' וכו'”.

בשנת 1835 כותב John L. Stephens ש“פרדסי תפוח-הזהב של יפו הם הכי נעלים בכל חֻפי ים התיכון”. ובאפריל 1839 כותב John G. Kinnear ש“יוצאים מיפו תפוחי-זהב ואבטיחים בכמות מרובה”. אמנם, באותו זמן לא היו תפוחי-הזהב של ארצנו הולכים לשוקי אנגליה. היו מסתפקים לצרור אותם בתיבות גדולות ולשלחם בסירות למצרים ולחופי טורקיה. אבל לא אֵחר, כנראה, ה“שַמוּטי” להתפרסם, כי הלא אנו מוצאים ברשימותיו של C. W. Van de Velde שחקר את הארץ בשנות 1851 ו1852 וערך את מַפָּתה: “הייתי רוצה להזכיר את תפוחי הזהב אלמלי היו להם כבר מהלכים בחצרות מלכים באירופה המערבית”.

תולדות ה“שמוטי”.

השתדלנו למצא את מקור עץ תפוח הזהב המצוי אצלנו והתפתחות נטיעתו, מפני שהשאלה הזאת מענינת לא רק מן הצד ההיסטורי אלא גם מן הצד המדעי. “שמוטי” זה עומד כבת-מין מיוחדת, שאין אנו יודעים לא זמן הופעתה ולא את הקשר המקשר אותה ליתר בנות-המין המצויות בפרדסי הארצות שעל ים התיכון. אחרי חקרי הרבה בנידן זה עודני מחזיק את ה“שמוטי” לתוצאת הפראה הדדית של שתי בנות-מין (hybride). ואולם, יש לסבֹר שהשמוטי הופיע פתאום בפרדסי יפו על עץ תפוח זהב “מַלְטָה” ואולי עוד יותר נכון על “מלטה בְלוּד” (Malta Blood), לאמר על עץ תפוח זהב מַלטה שציפת פירותיו אדומה. יען כי למרות שאין סימן של אודם בציפתו של תפוח הזהב שלנו, אופיו הבוטני מראה על קרבה גדולה אל הפירות האדומים. הופעת בנות-מינים חדשות כאלו אינה מן הנמנע אצל כל מיני פירות ובפרט בין פרי הצטרוסים. בשנים האחרונות התחבטו החוקרים הרבה בהופעות כאלה שקוראים להם Mutation.

ואולם, נפלא הוא שבת-מין זו ירשה כל כך מהר את מקום כל יתר בנות-המין שהיו בטח בנמצא בסביבות יפו באותה הכמות שאנו רואים אותן עד היום בסביבות צידון. מפליא הוא הדבר ביותר, בדעתנו כמה נרפים הם אנשי הארץ בנידן זה וכמה עלולים הם להתיחס בקלות ראש בנוגע להתרבות מין פרי משובח. הן לא ראינו אותם קופצים על בת-המין הכי טובה של איזה פרי אחר ומרכיבים את כל העצים בגניהם רק בה, כמו שנראה כזאת בנוגע לשמוטי בפרדסי יפו.

כדאי היה שהמתענינים בדבר יחקרו מפי בני הארץ את המסורה שלהם בנוגע לשמוטי והופעתו. מה שלמדנו עד כה הוא שהשמוטי נראה בפעם הראשונה ביפו בשנים שבין 1856 ובין 1859 בפרדס של אנטון אַיוּב. והיות שבימים ההם והשמוש בנפט עודנו בלתי נפרץ בארץ והיו משתמשים למאור בשמן-זית ששמו בעששיות שצורתם וגדלן כביצת בנות היענה, והיו קוראים בערבית לעששיות אלו “שַמוּטי”, הלכך נתקבל השם “שמוטי” גם לפרי שלנו שצורתו היא ביצית. אין אנכי ערב בעד המסורה הזאת ומוסר אני דברים כמו שקבלתים. לדידי אין הדבר נכון מצד התאריך. קרוב לודאי הוא לי שהשמוטי נודע כבר לכל הפחות כעשר שנים לפני 1859 ואפילו לפני 1856, כי לולא זאת מדוע עמלו להביא את פרי פרדסינו בעמל רב לחצרות מלכים עוד לפני 1850 כמו שלמדנו מדברי Van de Velde? אלמלא היה מצוי ביפו עץ תפוח זהב שאינו קוצי ופירותיו מחוסרי גרעינים וקלפתו עבה ואינה מתעפשת בנקל, לא היה מתפרסם הפרי שלנו ולא היו מוניטין יוצאים בשוק העולמי. ולמקצת ראיה, שלא היה מצב הדברים כך מראשית נטיעת עצי תפוח הזהב בארצנו, נביא את דברי הרב יהוסף שווארץ בספרו “תבואות הארץ”, שנדפס בשנת תר"ה, 1844 בערך ובו הוא אומר, בנוגע לפרי הצטרוסים: “מכל מינים אלה נמצאים הרבה בארץ אבל לא יעמדו זמן הרבה כי ירקבו ויתעפשו”.

על כל פנים כאשר התחיל ישובנו החדש בשנת 1882 היה כבר השמוטי כמעט תפוח הזהב היחידי שנראה בשוקי יפו. היציאה לחוץ לארץ לא היתה גדולה עד מאד אבל בשנת 1885 היו כבר הקונסולים ברשימותיהם מעריכים אותה ל667.800 פרנק.

עץ המנדרין:

מוצאו מארץ סין. בין עצי פרי הצטרוסים הוא האחרון שבא לארצנו ולארצות ים התיכון בכלל. Risso, אשר כתב את ספרו המהודר: “Histoire naturelle des orangers” בשנת 1818, לא ידע את המנדרין אלא על פי השמועה בלבד. השם “יוסף אפנדי” בפי עם הארץ מעיד שהוא בא לנו ממצרים שגם שם קוראים לו ככה, על שם האיש שהכניסו לארץ ההיא. מספרים שבימי מחמד עלי (בשנת 1830 בקירוב) היה הדבר. רגיל היה השליט הזה לשלח הרבה צעירים מבני ארצו להתחנך באירופה. פעם אחת שבו תלמידים אחדים יחד מאירופה והתעכבו במלטה לימים אחדים עד בוא אניתם. אחד מהצעירים האלה – יוסף – התעניין מאד בפרי המנדרין שראה בשוקי מלטה. הוא לקח אתו תיבה של פירות שהביא במתנה למחמד עלי. הלה אהב את הפרי, צוה לזרע את הגרעינים בפרדסיו וכאשר עלו יפה והביאו פירות קרא להם מחמד עלי: “יוסף אפנדי”. וככה התפשט הפרי הזה במצרים וקוראים לו עד היום בשם האיש שהכניס אותו. ואולם, לפי דעתי, המנדרין הגדול שבארצנו, הנופל בטעמו מן היוסף אפנדי הקטן, לא בא לנו ממצרים כי אם מצפון, מסואדיה, נמל בסוריה, ויכול להיות שהגיע הנה שנים אחדות לפני ה“יוסף אפנדי” האמתי. ואלה הם הנמוקים שעליהם אני מבסס את השערתי:

לפני כמאה שנים חי בארם צובה (חַלֵב) קונסול אנגלי בשם Barker שהיה אוהב גנים ועצים והכניס בגִנָתו בסואידיה הרבה פירות וירקות שעדין לא היו ידועים שם. הוא הכניס לסוריה את תפוחי האדמה, את העגבניות³, את הפרי שקוראים לו בערבית, או יותר נכון בתורכית, אַסְקִידוּנְיַה Néflier du Japon (Eryobotrya Japonica Lindl.) בצרפתית, והוא גם הכניס לסוריה את המנדרין, והרבה מיני צטרוס אחרים. במכתבו לאחותו, בחדש מרץ 1824, הוא הולך ומתאר את כל יפיה והדרה של גִנָתוֹ, את הצלחת המינים החדשים שהכניס הן בעצי פרי והן בצמחים לנוי. ויש באמת להתפלא על מרצו של האיש הזה. שאין הוא מתפאר לשוא – את זאת אנו לומדים מן המכתב ששלח המפקד הגדול אִבּרהים פּשה לבַּרְקֶר, שהיה אז קונסול במצרים. בדרכו עם חילו המנצֵחַ מאנטיוכא לְבֵילַן סר אִבּרהים פּשה לגנו של האנגלי בסואידיה. ובמכתבו של 12 לחדש אוגוסט 1832 הוא מביע את התפלאותו על המינים המרובים של פירות אירופה ופירות ארצות המזרח הנמצאים שם יחד ושרֻבָּם בשלו כבר בזמן בקורו.

משער אני שהמנדרין הגדול בא לנו מסואידיה, ואולי גם מיני צטרוס אחרים, היות שהיה הקונסול בַּרְקֶר עומד בקשר תמידי עם מַלְטַה וגם עם הודו.

* * * * * *

 

פרק ב: היבול העולמי    🔗

קשה הוא לאסוף את החמר הסטטיסטי בנוגע ליבול פרי הצטרוסים מפני שאין שיטה מסֻימת נוהגת בארצות המגדלות צטרוסים. באחדות מהן נוהגים להעריך את היבול על פי מדה ומשקל ובאחרות על פי מספר הפירות וכו'. אבל בזה נשתדל לחַשֵב את היבולים השונים או על פי מספר התיבות, לפי התיבה הרגילה ביפו עבור שוקי אנגליה, או על פי המשקל בקילוגרם. צריך רק לזכֹר שהתיבה היפואית דומה כמעט בגודלה לתיבה הרגילה בקליפורניה. תיבה כזו משקלה, כשהיא מלאה תפוחי זהב, כחמישה ושלושים קילוגרם בדרך ממוצע (שלשים תיבות לכל טוֹן = 1000 קילוגרם). המספרים שיבואו להלן ילמדונו שיבול פרי הצטרוסים מתרבה במהרה בשנים האחרונות. כעת שמים את היבול העולמי של פרי הצטרוסים השנתי מתשעים על מאה מיליון תיבות יפו.

חמש הארצות העיקריות בהוצאת יבול זה הלא הן, לפי ערכן: ארצות הברית, ספרד, איטליה, יפן וארץ ישראל.

אם נניח, שמספר התיבות שאנו מוציאים לשוקי חוץ מדי שנה בשנה אינו אלא מחצית היבול כֻלו של כל ארץ ישראל, לרבות גם את עכו ואת צידון (ואת השאר אוכלים בארץ ישראל וסוריה עצמן), אז נוכל להחליט שיבולנו אנו הוא חמישה אחוזים היבול העולמי, ומצאנו שביבול העולמי משתתפים:

רשימה א'

מן המספרים שרשמנו למעלה אנו לומדים להכיר את חלקן של איטליה, ספרד וארצות הברית ביבול פרי הצטרוסים. ומאליו מובן שמעניין אותן להכיר לא רק את כמות יבולן אלא גם מה הן עושות בו, איזה הם השוקים השונים ששם הן מוכרות את פֵרותיהן. והנה, בנדון זה, אם יספיק לצרכינו היום להתחקות אל מסחר איטליה ואספמה בפרי הצטרוסים, בתור ארצות המגדלות אותם למעלה מצרכיהן העצמיים ושהן איפוא רק מוכרות, הנה בנוגע לארצות הברית יהיה עלינו להביט עליהן הן בתור מוכרות והן בתור קונות, ואולם בנוגע לגדול תפוחי-זהב ולימונים והמסחר בהם, הרבה יש לנו ללמֹד גם מאותן הארצות הקרובות פחות או יותר לנו, אשר בנוגע ליבול העולמי אינן באות כמעט בחשבון וכללנו אותן בין “יתר הארצות”, אבל בתור מתחרים הם מענינים אותנו כבר היום ויכולים להיות פחות או יותר מסוכנים לנו בעתיד.

תשלומי מכס על תפוחי זהב    🔗

רֹב הארצות המגדלות תפוחי-זהב ולימונים לא רק שהן מספיקות לצרכיהן בפירות האלה, אלא שהן מוציאות חלק פחות או יותר הגון מיבולן לשוקי חוץ. היוצא מן הכלל היחידי בנידן זה הלא הן ארצות הברית האמיריקניות, שאינן מספיקות עדין תפוחי זהב ובפרט לימונים למלאות את כל צרכי שוקיהן, והמדינות האלה – שאצלן השטח המסֻגל לגדול הצטרוסים הוא מצומצם בערך – תלויות עדין במדה ידועה ביבולי חוץ. אולם בכדי שלא ישָטפו שוקיהן על ידי יבולי חוץ אלה, מצאו לנחוץ להקים סיָגים לכניסתם בתור תשלומי מכס גבוהים. ולא רק העמים המספיקים בעצמם פרי צטרוסים והמתיראים מפני ההתחרות מן החוץ הנהיגו תשלומים גבוהים לכניסת תפוחי-זהב ולִמונים בארצם, אלא גם אחדים מהעמים שאינם מגדלים תפוחי-זהב כלל וכלל מצאו שכניסת הפירות האלה יכולה להיות לממשלה מקור של הכנסה הגון, והטילו על הפירות הבאים מן החוץ מסים כאלה שעל ידיהם כמעט שננעלו בפנינו הרבה שוקים. מאליו מובן שבארצות כאלה מביטים על תפוחי הזהב כעל דבר של לוּקסוס, ואין לפרי מהלכים על שלחנותיהם של המון העם. אי לזאת טוב לדעת מה הם המסים שהטילו על תפוחי זהב ולִמונים אותן הארצות שאליהן אנו שולחים כבר או חפצים לשלח את פירותנו אנו.

רשימה ב': תשלומי מכס על תפוחי-זהב ולִמונים בארצות שונות:

הארצות שעל חוף הים התיכון, המגדלות תפוחי-זהב ולימונים במדה מועטה

(ושנכללו ברשימה א' ב“יתר הארצות”)

א. אלג’ריה    🔗

עפ"י מצבה על חוף הים התיכון מן ההכרח הוא שאקלימה ידמה הרבה לאקלים ארצנו. אולם, הרי האַטלַס הגבוהים, שכפותיהם מכוסים שלג, בהיותם קרובים אל החוף, מקררים את האויר, בפרט בחֹרף; וזאת היא אחת הסבּות הראשיות הגודרת בעד נטיעות במדה מפריזה של פרדסי צטרוסים באלגריה, על חוף הים, באותם החלקים המקבילים לעמק השרון אצלנו. ולכן אנו רואים שלמרות השתדלות הצרפתים זה יותר מיובל שנים לפתֵחַ בה את כל ענפי החקלאות, ולמרות קרבת המקום לשוָקים הכי-חשובים למכירת פירות לחים – פחות משני ימים של נסיעה למרסיליה וארבעה ימים לאנגליה – לא הצליחו עדין לתת לעצי הצטרוסים מקום בראש נטיעותיהם.

אולם, הממשלה משתדלת מצדה והתחנה לנסיונות על ידה, לפתֵח עד כמה שאפשר את הנטיעות האלה. הנה כמו כן המכס של 5 פרנק על כל 100 קילוגרם תפוחי זהב הנכנסים לפרנציה לא הוטל בעיקרו אלא כמין תריס כנגד תפוחי-זהב של חוץ – בפרט של אספמיה, השולחת את פירותיה ביבשה ואינה זקוקה איפוא לחבישה מעולה – ולהרמת הענף הזה באלגריה, שאינה משלמת מכס זה, בהיותה מושבה צרפתית.

ובכל זאת אין אנו מוצאים באלגריה, ששטחה עולה פי שש-עשרה על שטחה של ארצנו, אלא:

רשימה ג': מספר עצי הצטרוס באלגריה (1908):

המכסים שטח של 2500 הקטר (27,550 דונם).

מעריכים את יבול עצי הצטרוסים באלג’ריה ל 25,000,000 קילוגרם; רוב היבול נאכל בארץ ורק כ 3,500,000 קילוגרם נשלחים מחוץ לארץ. אופיי הוא שבארץ הזאת מפנים מקום כל כך חשוב לעצי המנדרינים (יוסף אפנדי) שמספרם עולה עד לשליש ממספר כל עצי הצטרוס, ויבולם עולה קרוב לפי שתים מיבול תפוחי הזהב (ראה רשימה ד'). וזוהי תוצאת קרבת השוקים הגדולים: פריז וכו'. לו נצטרכו לנסוע למרחקים כי אז לא היו הפירות מתקימים.

רשימה ד': יציאת פרי הצטרוסים מאלג’ריה

המספרים האלה הם אמנם נושנים קצת, אבל המצב כמעט שלא נשתנה במשך השנים האחרונות, היות שבשנת 1912 רשמו במרסיליה כניסת 3,211,000 ק"ג של תפוחי-זהב מאלג’ריה, מעט פחות ממה שנכנס דרך שם בשנת 1905.

תפוחי הזהב הנשלחים למרסיליה נצררים בחביות המכילות או 500 או 1000 פירות כל אחת. החביות הריקות מובאות בחזרה חנם על ידי האניות המוליכות את הפרי ומשמשות ככה לזמן ארוך. היות שהדרך היא קצרה, אין מקפידים הרבה על טיב העטיפה, ממש כמו בארצנו ביחס לתפוחי-זהב המיועדים למצרים. מחיר ההובלה מאלג’ריה למרסליה באניה ומשם לפריז ברכבת עולה בערך ל 7.45 פר' על כל 100 קילוגרם (3 תיבות יפו בערך), או 2.40 פרנקים על כל תיבה מאלג’ריה לפריז (לעומת 1.50 פרנק לערך מיפו לליברפול).

במרסיליה הפירות נמכרים על ידי סרסורים המקבלים מ 5% עד 6% ונוסף על זה מחשבים 0.40 פר' על כל חבית הוצאות טלטולה ממקום למקום.

ב. טוניס ומרוקו    🔗

בטוניס כמעט שאין חשיבות כלל לגדול מיני הצטרוס. לפי הדברים שמסר לי חברי, הבוֹטַני המפרסם, ד"ר Trabut, מנהל התחנה לנסיונות באלג’ריה, שמו – בשנת 1908 את מספר עצי הצטרוס בטוניס למאת אלף, מהם 30,000 עצי אתרוג ו- 30,000 עצי לימון.

במרוקו גם כן התנאים האקלימיים נאותים לגדול עצי הצטרוס, אולם המצב המדיני איננו די בטוח עדין להתפתחות ענף זה.

ג. פרנציה.    🔗

פרנציה עצמה, בתור מגדלת פרי צטרוסים, כמעט שאינה באה בחשבון. לפנים, קדם שהתרבו והתפתחו אמצעי ההובלה במסלות הברזל ואניות הקטור המהירות, היו מגדלים תפוחי-זהב בדרום צרפת, במֵנטוֹן (Menton), במקומות אחרים בסביבה, בחבל הארץ שקוראים לו Riviera. אולם, לרגלי עלית מחיר הקרקע באותם המקומות, ירידת מחיר תפוחי הזהב ע"י הכניסה המופרזה מארצות חוץ, וגם לרגלי המחלות הרבות, בפרט הקֶרמֶסים (כנימות) השונים, שהתנפלו על העצים ושלא ידעו ללחם כנגדם, לרגלי כל זה מסתפקים כעת בצרפת בגדול מיני צטרוס רק לנוי או לשם הפרחים בלבד, עבור תעשיות שמן ריחני Néroli. כידוע, משמשים פרחי החֻשחש (Bigaradier) לתעשית הנֶרוֹלי. מעריכים את היבול השנתי בפרחי חשחש ל 2,225,000 קילוגרם. שלשת רבעי היבול הזה נעבדים בעיר Grasse המוציאה את השמנים הריחניים הכי מהוללים. הרבע הנותר הולך לערי Cannes, Nice וכו'.

הטפול בעצי החשחש אינו שונה מזה של רב עצי הצטרוס. העצים עומדים שם במרחק של 6 או 8 מטר זה מזה (כ 150 עץ לכל הקטר). היבול, השונה לפי מספר שנותיהם של העצים, נערך לאלפים וחמש מאות עד ארבעת אלפים קילוגרם לכל הקטר. הפרחים נאספים באפריל ומאי, פועל (או יותר נכון פועלת) יכול לאסף כ 10 קילוגרם פרחים ליום ומקבל עבור זה פרנק וחצי. בראשית העונה, כשהפרחים עדין לא התפתחו כל צרכם, מוציאים משלשה רבעי גרם עד גרם אחד מכל קילוגרם. אבל לאט לאט מתרבה כמות השמן הריחני עד לידי שני גרמים מכל קילוגרם. מחיר הנֶרוֹלי מגיע מ 300 פרנק עד אלף פרנק הקילוגרם. בשנים האחרונות התחברו עושי הנֶרוֹלי לכנופיה שדרך ידה עוברים כשני שלישים של הנֶרוֹלי הנעשה בפרנציה. בראשית שנת 1912 נמצאו במחסני הכנופיה כ 4000 קילוגרם שמן ריחני והיו מבקשים במחירו 400 פרנק הקילוגרם. ואולם מעטים הקופצים, היות שאפשר להשתמש בשמן מלאכותי יותר זול. הנֶרוֹלי משמש לעשיית מֵי-קֵלֵן (Eau de Cologne). בתור שירֵים מתעשיה זו נאספים מי-פרחי-החשחש (הידוע במסחר בשם: Eau de fleurs d’orangers). מעלי העץ וענפיו הדקים מוציאים שמן ריחני פחות טוב הידוע בשם Petit grain; מעריכים למליון וחצי קילוגרם את החמר הנעבד לתכלית זו. ובאחרונה נציין שמשתמשים בקליפת הפירות המיובשים לעשית מין שלישי של שמן ריחני: מי-פורטוגל. 2,500,000 קילוגרם פירות חשחש, שמחירם 6–5 פרנק כל מאה קילוגרם, המשאירים 120,000 קילוגרם קליפות, משמשים בכל שנה לתכלית זו.

תעשית השמנים הריחניים מספיקה עבודה – ולו גם במחיר נמוך – לאלפי פועלים ופועלות.

האיים מַלְטַה וקַפְרִיסִין.    🔗

תפוחי-הזהב של מַלְטַה הם מהוללים מפני טעמם הטוב והרבה קופצים עליהם, באנגליה בפרט. גם באלג’ריה וגם בטוניס מבכרים את המין של מלטה. היבול איננו חשוב בכמותו. שמים אותו ל 26,000 פרנק בערך בשנת 1911 ול 21,000 פרנק לערך בשנת 1912.

באי קפריסין תופס עץ תפוח הזהב מקום חשוב. בשנת 1911 הוציאו מהאי, על הרוב למצרים, תפוחי-זהב ולימונים ב 133,000 פרנק בערך. היבול של שנת 1912 עלה ל 15,000.00 פירות של תפוחי-זהב ולימונים, לאמר כמאת אלף תיבה.

יָוָן    🔗

באלג’ריה מפנים את המקום הכי חשוב בין הצטרוסים למנדרינים, וביָוָן מרבים לגדל בפרט את הלִמוֹן, האתרוג והלימון המתוק (limettier). היונים רגילים לבלי לפרסם את ידיעותיהם אודות מסחר הצטרוסים אצלם לבל יודעו הדברים בחוץ למתחרים, ואולי גם מפני טעם יותר פשוט: התרשלות וחסר סדר להספקת חמר סטטיסטי עשיר. על כל פנים, חסרים לנו עד כה מספרים מספיקים כדי לדעת מה שמענין אותנו ביותר: המסחר באתרוגים, שנחלק לשתים – האתרוגים הקטנים המשמשים לאחינו בחג הסכות, והאתרוגים הגדולים המשמשים להכנת רִבָּה וכו'.

לפי רשימת הקונסולים השונים משערים שיבול הצטרוסים היונים הנשלחים חוץ, והמשתנה הרבה משנה לשנה, הוא:

רשימה ה': היציאה של פרי הצטרוסים מיון:

רשימה ו': מאי כרית (Crète) נשלחו בשנת 1909 אתרוגים לארצות האלה:

המנדרינים של אי כרית נמכרים בארצות שעל חוף הים השחור, תפוחי הזהב שלה – בתורכיה. בשנת 1910 יצאו שלשה מיליון קילוגרם פירות.

בזה תמה רשימת הארצות הקרובות לנו או הנפגשות אתנו באותם השוקים שאנו רגילים להוציא לשם את תפוחי הזהב שלנו ושכדאי היה להזכיר אותן, למרות אי-חשיבותן היחסית בשוק העולמי. כעת עלינו לגשת ולהתבונן אל שתי הארצות שעל חוף הים התיכון המספקות יותר מחצי יבול הצטרוסים בעולם, הלא הן אספמיה (ולה נספח גם את פורטוגל) ואיטליה.

אספמיה    🔗

השטח הנטוע עצי צטרוס באספמיה כלה עלה, בשנת 1910 ל- 50,100 הקטר (550,000 דונם בערך), מהם היו 47,534 הקטר (552,000 דונם) נטועים עצי תפוח זהב; 39,115, לאמור קרוב ל- 83 אחוזים בגליל וַלֶנציה לבד, שבו מתרכז כמעט כל המסחר בתפוחי-זהב, אף כי תופסים עצי הצטרוס מקומות חשובים גם בגלילות מוּרציה ושיביליה. אולם, מחֹסר אמצעי-הובלה טובים אין יבול המקומות האלה מגיע עד החוף בכמות חשובה, ורובו נאכל בתוך הארץ. הנה כי כן מעריכים שבשנת 1912 יצאו מוַלֶנציה 5,700.00 תיבות (14,000,000 תיבות יפו בערך), בו בזמן שלא יצא משיביליה אלא 10,749,800 קילוגרם, שבהם בערך 335,000 תיבות יפו.

מעריכים את כל היבול השנתי (1910) של אספמיה בפירות הצטרוסים ל- 856,241,700 קילוגרם, מהם צריך לזקוף 794,700,000 קילוגרם על חשבון תפוחי הזהב. היבול בפרי צטרוסים שיצא מאספמיה (1912) הביא 62,815,000 פר'.

נסתפק, ראשונה, כדי לתת תמונה ממסחר תפוחי הזהב באספמיה, לתת רשימה ממספר התיבות היוצאות מוַלֶנציה מדי שנה בשנה, משנת 1907 עד שנת 1911, ונשלחות לכל מדינה ומדינה (ראה רשימה ז'). אולם, קדם כל כדאי להעיר דברים אחדים על המינים של תפוחי זהב ואפן העטיפה הרגיל בוַלֶנציה.

בוַלֶנציה מגדלים תפוחי זהב בפרט מבנות-המין הידועות בשם וַלֶנציה (Valencia), אֶמפֶּרְיַל (Imperial) ומנדרינים, בשנים האחרונות הרבו לגדל ת"ז אדומים (Blut-Orangen), הדרושים מאד בשוקי גרמניה.

התיבות המשמשות בולנציה גדולות ושונות הן מתיבות ארצנו. התיבות האלה עשויות להכיל:

או 420 פירות גדולים ואז מידותיה של התיבה הן: 1 מתר ארכה, 39 סנתימתר רחבה, 31 סנתימתר גבהה;

או 714 פירות קטנים ואז מדותיה של התיבה הן: 1.08 מטר ארכה, 41 סנתימתר רחבה, 36 סנתימתר גבהה.

עוד מין תיבה שלישית משמשת בולנציה לפירות הקטנים, התיבה המכילה מאלף עד 1064 פירות.

על ידי שתי כתלות מחצים את התיבה לשלושה תאים. על כל מאה תיבות היוצאות ישנן:

60 בְנוֹת 420 פירות

40 בְנוֹת 714 פירות

מחיר תיבה כזו הוא 1.24 פרנק בערך, וכדאי לסמן שבמשך עשרים השנה האחרונות לא עלה המחיר אלא ב 15 סנתים על כל תיבה. כארבעים שנה היו היערות שבסביבת גליל ולנציה מספיקות תיבות, אבל כעת כלו היערות באזור של 240 קילומתר מסביב, ומביאים את הקרשים מאי קורסיקה וממקומות אחרים.

קטיפת תפוחי הזהב מתחילה ב 25 לחדש אוקטובר בערך, כשהפירות טרם נבשלו ועודם ירקרקים. במשך הימים האחרים שהפירות צבורים במחסנים ובמשך שמונת או עשרת הימים של הנסיעה בים מאספמיה לחופי אנגליה הפירות מזהיבים דים.

הפירות נקנים בפרדסים על ידי הסוחרים במשקל או במספר, לפי המנהג המקומי. במשקל שכיח ה “אַרוֹבַּה” (Arobe) של וַלֶנציה שהוא 12.700 קילוגרם. ובמספר: בכך וכך האלף פירות. הקניה “דַמַן” השכיחה בארצנו נוהגת גם שם.

משקל כל תיבה משני הטיפוסים שהזכרנו לעיל מגיע ל 75 קילוגרם בערך. סדור הפירות ועטיפתם בניר נעשים ע“י נשים שמשכרתן היא 0.80 עד 0.90 פר' ליום. לפנים היו מביאים את הניר לעטיפת הפירות מפרנציה.  כעת הוא נעשה בארץ גופא, באַלקוי (Alcoy), גליל וַלֶנציה. המחיר הממוצע של חבילת ניר (15,000 עלה) הוא 65 פרנק בערך. חבילת כזו מספיקה ל- 250 תיבות בערך. בשנים האחרונות התפשט המנהג להשתמש בנירות-משי שעליהם נדפסים באותיות מזהבות שם הסוחר וסמנו. ע”י זאת עלה מחיר העטיפה בהרבה מאד, מפני שלא רק שיש לשלם מ 30 פרנק עד 70 פרנק עבור הדפסת כל חבילה וחבילה, אלא גם שבשעת העטיפה צריך כבר להשגיח שהפירות יסודרו באופן סימֶטְרי.

אנו מביאים כאן את חשבון ההוצאות הרגילות בוַלֶנציה לעטיפת מאה תיבות ביום והובלתן עד החוף (מחיר הפירות לא הובא בחשבון):

אף כי קטיפת היבול אינה נגמרת כי אם ביוני ונמשכת גם עד יולי, בכל זאת נשלח החוצה החלק הכי גדול מראשית נובמבר עד חצי דצמבר. המשלוח נעשה על הרוב ע“י ספינות קטור קטנות, וההתחרות ביניהן היא כ”כ גדולה עד שאין משלמים עבור המשלוח לחופי אנגליה ולרוב חופי ארפה הצפונית אלא מ 90 סנתים עד 1.25 פרנק עבור כל תיבה (של 75 קילוגרם). משלוח תיבה אחת מולנציה למדריד עולה פי חמש על הוצאות ההובלה מולנציה לניו-יורק.

רשימה ז': יציאת תפוחי זהב מוַלֶנציה (בתיבות ולנציה) משנת 1907 עד 1911

על הסכומים האלה יש להוסיף כ 1,200,000 תיבות ולנציה, פירות הנשלחים שנה שנה לפרנציה בעגלות הרכבות מבלי שום עטיפה וצרור כלל וכלל ו 320,000 תיבות בערך הנשלחות החוצה מגליל ולנציה דרך הנמל הדרומי: קרטנינה.

וכמו שבארצנו רגילים לשלוח כמעט את כל הפירות החוצה ורק הגרועים נאכלים בארץ, כן גם בולנציה, לרגלי חוסר אמצעי הובלה מהירים וזולים לפנים הארץ ולרגלי מעוט הכסף בארץ, אין אוכלים באספמיה גופא כי אם מ 8% עד 12% מיבול ת"ז ולנציה.

כבר העירנו על השפעת קרבת השוקים הגדולים על התפתחות גדול המנדרינים באלגיריה. והנה גם בולנציה אנו מוצאים כזאת. הבינו האיספמיים איך לקשט את סחורתם כדי למשך עליה את עין הקונים. באנגליה ובארצות ארופה המרכזית מתרבה הדרישה למנדריני אספמיה, שבאים 25 פירות בכל קופסא. כל פרי עטוף ברקוע בדיל (Staniol, feuille d’étain) והקופסא עצמה מרובדה בנירות מגוָנים ומצוירים יפה. מעריכים שלפרנציה לבד, דרך היבשה, נכנסות בכל שנה כ 1,200,000 קופסאות כאלה. הדרישה גדולה בפרט באחרי דצמבר לפני הניטל וראש שנתם.

ההוצאות על המנדרינים מרובות ב 50% בערך מאשר על תפוחי זהב. כל 20 קופסאות נצררות יחד בתיבה אחת גדולה, ובעבור שלוש תיבות גדולות כאלה משלמים מחיר הובלה באניה, ממש כמו עבור שתי תיבות ת"ז.

הקופסאות עבור מנדרינים מרובעות הן. ארכן ורחבן של הקופסאות הוא מ 25 עד 30 סנתימתר, גבהן מ 4 עד ½4 סנתימתר. קרקעיתה של הקופסא והמכסה שלה נעשים מקרשים שעבין הוא 4 מילימתר. מהצלעות הנצבות, שתים עבין מ 11 עד 12 מילימתר, ושתים עבין 5 מילימתר. הקרשים של תורניתא מובאים מאוסטריה או רוסיה. מאלף קרשים (עבים 76 מילימתר, רחבם 229 מילימתר וארכם 4 מתר) יכולים לעשות 40,000 לוחות קטנים לקופסאות מנדרינים. נגר חרוץ עושה ביום עבודה של עשר שעות 1300 תיבות ומקבל בעד עבודתו 2,85 פר' ליום.

מעטיפת המנדרינים ההוצאות הכי מכבידות הן על רקועי הבדיל; מביאים אותם מהולנדיה, ומחירם בולנציה 5.60 פרנק הקילוגרם שמספיק לעטיפת 2000 מנדרינים שקטרן 50 מילימתר. בשנת 1911 הכניסו לולנציה 15,000 קילוגרם רקועי בדיל,ברקועים מרובעים של 10 עד 12 סנתימתר מכל צד, שהספיקו לעטיפת 30,000,000 פירות.

כדי לעטף 3000 קופסאות צריך 70 נשים שמשכרתן מ 70 סנתים עד 1.15 פר' ליום. התיבה הגדולה, שבה שמים 20 הקופסאות הקטנות, מחירה כ 75 סנתים. ההוצאה על החמר וכל העבודה של תיבה בת 20 קופסאות מנדירים (מחיר הפירות לא הובא בחשבון) עולה ל 9 פרנק עם ההובלה עד הנמל.

מרכז שני באספמיה שבו מגדלים צטרוסים במדה הגונה, זוהי שיביליה. שם נטועים 2675 הקטר עצי צטרוס. אולם 2185 הקטר נטועי “תפוחי סביליה”, כלומר: חשחש, שפרים מר, כידוע, ומשמש רק לתעשית רִבָּה. היבול עולה על הדרישה ולכן מסתפקים לקלף את הפירות, לזרוק את צִפֶתם ולשמר וליבש בחם השמש את קליפתם. רוב היבול של שיביליה יוצא לאנגליה.

בשנת 1912 יצאו משיביליה

13400 קילוגרם קליפות מיובשות

32600 קילוגרם ציפה (לרִבה)

60500 ליטר מי-פרחי-חשחש

כדאי לציֵן שלארצות הברית של אמריקה נכנסו פירות חשחש מאיספמיה.

 אולם, אף ליטר אחד של מי פרחי החשחש לא נִתַּן להכנס לארצות הברית. לפי דברים אחד הסוחרים הכי-חשובים של מי פרחי החשחש בשיביליה אסרו את הכניסה לסחורתו באמתלא שבניו-יורק מצא בה הכימאי האמריקני עקבות של חומרים מינרליים. הסוחר מצדו הודיע בהחלט שבבית החרשת  שלו לא נוספו חמרים כאלה. מצד שני, מי הפרחים היו נמצאים בכלי זכוכית מבלי שום מגע עם מתכת. מלבד זה, בחן והפריד הכימאי של בית החרשת כמה פעמים את המים ולא עלה בידו למצוא עקבות חמרים מינרליים, ונוסף לזה בחן אחד הכימאים הכי מפורסמים שבשיביליה גם הוא את המים ולא הצליח למצוא שום עקבות חמרים מינרליים שנראו, כמו להכעיס, דוקא בניו יורק.

טרם עברנו לבחֹן את מסחר הלימונים באספמיה הננו נותנים רשימה מיציאת תפוחי הזהב מכל ארץ אספמיה לכל מדינה ומדינה בכל שנה ושנה משנת 1898 ועד שנת 1910. 

רשימה ה': יציאת תפוחי-זהב מאספמיה:

רשימה ה': יציאת תפוחי-זהב מאספמיה:

רשימה ה': יציאת תפוחי-זהב מאספמיה:

רשימה ה': יציאת תפוחי-זהב מאספמיה:

רשימה ה': יציאת תפוחי-זהב מאספמיה:

רשימה ה': יציאת תפוחי-זהב מאספמיה:

רשימה ה': יציאת תפוחי-זהב מאספמיה:

מרשימה זו אנו לומדים שבמשך עשר השנים שבין 1900 ו 1910 עבר יבול תפוחי הזהב באיספמיה מ- 237.719.000 קילוגרם ל 497.200.000, לומר שהתרבה ב 109%. במשך אותו הזמן, התרבתה כניסת תפוחי זהב בחמש המדינות העומדות בראש הרשימה, באנגליה: 24,7%, בפרנציה: 118%, בגרמניה: 479%, בבלגיה: 628%, בהולנידה: 477%.

לפי המספרים הרשמיים יצאו מאספמיה בשנת 1882–116.667.000 קילוגרם תפוחי זהב בשעה שבשנת 1910 יצאו 497.199.274. מהם נשלחו:

ב– 1882 ב–1910

לאנגליה: ק“ג 87.131.500 ק”ג 232.148.500 לאמר נתרבה המשלוח ב 166%

לגרמניה: " 81.750 " 86.528.000 " " " " 105.809%

לבלגיה: " 817.900 " 426.944.00 " " " " 5.120%

להולנדיה: " 203.800 " 29.093.800 " " " " 14.173%

לפרנציה: " 19.448.500 " 101.777.300 " " " " 423%

לארצות הברית: " 8.843.200 " 94.974 נתמעט "98.93%

של אמריקה

רואים אנו איפוא רבוי מוחלט של 326%. הרבוי הזה היה מהיר מאד. ב 1882 לא הגיע יבול הצטרוסים לשליש היבול הנוכחי. אולם יש סימנים שהגיע הרבוי הזה קרוב לגבול העליון. מהיום והלאה לא תתרבה היציאה אלא בסכומים קטנים ואטיים.

גדול הלימונים באספמיה איננו חשוב ביותר, בנוגע ליציאת היבול לשוקי חוץ. כל השטח הנטוע עצמי לימונים הלא הוא (בשנת 1910): 2575 הקטר, מהם נמצאים כ 1517 הקטר, 58,91%, בגליל ולֶנציה לבד. היבול של לימונים עולה (1910) ל–63.166.450 קילוגרם. 90% מהלימונים היוצאים מן הארץ נקטפים מגליל ולנציה לבד. אולם הלימונים של ולנציה אין עליהם קופצים, ויציאת הלימונים מאספמיה בכלל הולכת ומתמעטת. ככה ירדה מ–3.947.300 קילוגרם בשנת 1900 ל 3.239.100 קילוגרם בשנת 1910, לאמר שהתמעטה היציאה ב–17,9 במשך עשר שנים. אנגליה ופרנציה הן הקונות הכי-חשובות. בשנת 1910 קנו: אנגליה 28,80% ופרנציה 47,4% מכל היבול. מ 1900 עד 1910 נתרבתה הכניסה לפרנציה ב 43,8% ונפחתה באנגליה ב 39,4%. משנת 1902 ואילך חדל באספמיה כמעט לגמרי המשלוח של לימונים לארצות הברית של אמריקה.

טרם גמרנו כדאי הוא אולי לתת סקירה קצה ממיני הקרקעות שבולנציה, מזמן קטיפת היבול והריוח שיש מן הפרדסים בולנציה.

בקסטיליה נטועים עצי תפוח הזהב באדמה כבדה; לא כן בסביבות וַלֶנציה: שם נוטעים באדמה קלה ועמוקה. בתחילה הרבו לנטע באדמת חול והתחרטו.

קטיפת הפירות מתחילה בנובמבר, ואף כי-כאמור-הכמות הכי גדולה נשלחת עד חצי דצמבר, הפירות היות רמשובחים–עיקר השוק–נקטפים בינואר ופברואר. הקטיפה נמשכת עד אחרית אפריל. בשם Renaviva קוראים ליבול הקל שקוטפים באחרית החורף לפני הפריחה.

חושבים בולנציה מ 130 עד 250 עץ לכל ההקטר. חושבים יבול ממוצע של עץ: 80 קילוגרם, ו 20.000 קילוגרם לכל הקטר במיטב שנות הפרדס.

מה היא הברכה שרואים הפרדסנים בנטיעתם? הוצאות השנה, אם מביאים בחשבון את הפחתת ערכו (amortissement) של הפרדס (ואת ההוצאות עד היבול הראשון), עולה בולנציה ל 905,570 פר' על כל הקטר לשנה. אם נניח שהרבע של היבול נושר או נאכל בסביבה במחיר 4 פרנק כל 100 קילוגרם, והפירות הנשלחים החוצה מביאים 12,12 פר' כל מאת קילוגרם–המחיר הזה מקובל כרשמי–אז יוצא לנו יבול הקטר:

15.000 קילוגרם במחיר 12,12 פר' כל 100 קילוגרם–,1818 פרנקים

5.000 " " –,4 " " " " –,200 "

ס"ה 2018 "

בנכיון ההוצאות 905,79 "

נשאר ריווח 1112,21 " לכל הקטר

החשבון הזה מראה עד כמה גדול עדין הרֶוַח בגדול עצי צטרוס באספמיה. ואולם, יש להעיר כי בהתרבות הנטיעות התרבו גם המגֵפוֹת ובהרבה מקומות התפשטו באופן מבהיל. בגליל גרֶנַדַה הולכות הנטיעות וכלות לרגלי השרפת⁵. הרבה עצים כבר מתו ואחרים לא נוטעו למלא את מקומם.

מכבר היו הפרדסים באספמיה מטופלים במחלות ורמשים, אבל בשנים האחרונות התרבתה הכנימה Chrysomphalus Dictyospermum, כנימה קרובה ודומה למה שקוראים אצלנו “טִיפוּס” בפרדסים. קְרִיזוֹמְפַלוּס זה עושה שמות בפרדסי אספמיה, והאמריקנים השתמשו באמתלא זו להכביד את הבקוֹרֶת על פירות ארץ זו שנכנסים לארצם.

ז. פורטוגליה    🔗

משלוח תפוחי הזהב מפורטוגליה הולך ומתמעט מדי שנה בשנה. מ 408.850 פר' בשנת 1908, נתמעטה היציאה עד לידי 32.340 פר' בשנת 1909, לאמר 92,90%.

מ 319.570 תיבות (150 פירות לתיבה) בשנת 1908ירדה היציאה עד ל–24.950 בשנת 1909. רוב היבול נמכר לאנגליה 96% ממנו בשנת 1898, ו 76% ממנו בשנת 1909.

גם בנוגע ליבול הלימונים ויציאתם אנו מוצאים הפחתה בפורטוגליה. הנה כי כן יצאו 1.095.000 לימונים בשנת 1898, ובשנת 1910 לא יצאו אלא 158.000 לימונים, לאמר התמעטות של 85,6%, גם את רוב הלימונים מוכרת פורטוגליה לאנגליה. 90,8% מן הסכום שיצא בשנת 1891, 53,6% בשנת 1910.

איטליה    🔗

גדול עצי הפרי בככל תופס באיטליה אחד המקומות הכי חשובים בחלקות הארץ הזאת. מעריכי את יבול שנת 1911:

בפירות שונים 300.000.000 פרנק בערך

בתפוחי-זהב ולימונים לבד 61.500.000 " "

ס"ה 361.500.000 פרנק בערך

בארבעת השנים שבין 1907/1911 היה היבול הממוצע שלפרי הצטרוסים באיטליה: 767.000.000 ק"ג

היבול של פרי הצטרוסים בשנת 1912 היה: 667.700.000 "

" " " " בשנת 1913 " 876.000.000 "

ביבול הזה השתתפו בשנת 1913:

האי סיציליה ב–529.000.000 ק“ג. קלבריה ב–91.000.000 ק”ג. קמניה ב– 91.000.000 ק"ג.

זאת אומרת ששלשת רבעי היבול האיטלקי גדל בסיצליה. באי הזה נמצאים כשבע מליון עצי לימון בו בזמן שמספר כל העצים ממין זה באיטליה עולה ל' 1/2 8 מיליון.

ואולם, אופיי הוא שמעטים הם, ביחס, הגנים והפרדסים המכסים באיטליה שטחים רחבים במין עץ אחד. אוהבים האיטלקים לנטע מינים שונים של עצים יחד. הנה כי כן אנו מוצאים באיטליה 114.400 הקטר נטועים עצי צטרוס, אבל לא כלם נטועים בגנים מיוחדים להם.

ותחת אשר באספמיה מצאנו שיבול תפוח הזהב תופס מקום ראשי, ויבול הלימונים הולך ויורד, נראה פה, באיטליה, שהלימונים והתעשיה של שמנים ריחניים ויתר החמרים האינדוסטריַליים שאפשר להוציא מפרי הצטרוסים תופסים המקום הכי חשוב, ויבול תפוחי-הזהב נכנס רק בשליש לערך של כל היבול, כזאת אנו לומדים מרשימה ט' שבה נרשם היבול של השנה העברה (1913) בחמשת המחוזים האיטלקיים הכי חשובים בנוגע לגדול הצטרוסים:

רשימה ט'

תפוחי הזהב מובאים אל השוק באיטליה מדצמבר עד מאַי, מנדרינים מדצמבר עד מרץ.

עיקר קטיפת הלימונים בסתָו. המשלוח נעשה בתיבות מעץ אלון מיוחד הבא מאמריקה. בדרך הכלל צוררים בכל תיבה 300 עד 360 לימונים.

עץ לימון שמטפלים בו יפה נושא מ 650 עד 800 פירות ולפעמים גם 1200. פרדסי הלימונים בסיציליה משתרעים מחוף הים עד הגבעות, עד לערך 450 מטר מעל לים.

ברשימה י' אנו נותנים יציאת כל יבול תפוחי הזהב באיטליה משנת 1898 עד 1911 למדינות השונות. מן הרשימה הזאת אנו לומדים שבמשך עשר השנים שבין 1901 ל 1911 התרבה משלוח תפוחי-הזהב מאיטליה 69.7% במשך השנים האלה:

נפתחה היציאה לארצות הברית של אמריקה ביותר מ90% בין שנת 1904 ו 1911.

בנוגע ליבול הלימונים אנו מוצאים שבמשך עשר השנים שבין 1901 ו 1911 עבר היבול מ 67.285.000 קילוגרם ל 258.685.800 קילוגרם, לאמר התרבה ב 54.7%.

במשך עשר השנים האלה:

נמעט המשלוח לרוסיה " 1.2%

תַּעֲשִׂיַת שמנים ריחניים וכו' באיטליה.    🔗

אין לך לע"ע ארץ שבה התפתחה התעשיה הזו כמו באיטליה. התעשיה הזו משפיעה באופן הכי נוח על כל המסחר האיטלקי בפירות צטרוס לחים. אם טובים המחירים בשוקי חוץ, אם מרובה הדרישה או אם דל הוא היבול אז ממעטים בתעשיה, ולהפך, אם–כמו בשנת משבר זו–ננעלו שוקים חשובים, אז רב הוא היבול ונמוכים המחירים, אז מבכרים לעַבֵד את הלימונים וכו' במקומם ולקמץ בהוצאות העטיפה, המשלח וכו'. למשל: יבול הלימונים ב 1912 לא הגיע עד לרבע היבול של השנה הקודמת 1911, ולמרות זאת לא נתמעטה בשנת 1912 היציאה לחוץ כי אם ב 5,2% בהשואה לשנת 1911.

התעשיה הזאת מתחלקת לשלשה ראשים:

א)שמנים ריחניים.

ב) מיץ פרי הצטרוסים והיוצא מהבן, כמו: לימונת-שידן Citrate de chaux

ג) שמורים של פירות, קלִפות וכו'.

שמנים ריחניים:

א) שמן תפוחי-זהב: היציאה של שמן זה הולכת ופוחתת לרגלי ההתחרות עם קליפורניה וימאיקה (Jamaica). משנת 1906 עד שנת 1911 ירדה היציאה מ 136.750 קילוגרם במחיר 3.156.300 פרנק עד 49.350 קילוגרם במחיר 907.000 פרנק, לאמר התמעטות של 43,1%. היציאה לארצות הברית נתמעטה בחמש השנים האלה ב 60,9%, והיציאה לאנגליה נתמעטה ב 13,7%.

ב) שמן ברגמוט⁶: כל השמן הריחני של ברגמוט הנמכר בעולם נעשה בפנה אחת בקַלַבְּרִיַה, בקצה דרומה של איטליה. מוזר הוא לראות עד כמה התרכזה התעשיה במקום אחד. אין מגדלים עצי ברגַמוט בסיציליה מעבר למַעֲבָּר מֶסינה, במרחק של עשרה קילומתר. בחמש השנים שבין 1906 ו1910 התרבה המשלח רק ב2%, אבל המחיר עלה ב33,7%. במשך אותן השנים התרבה המשלח לארצות הברית ב13,4% במשקל ו48,2% במחיר.

היציאה של שמן בֶרגַמוט היתה:

בשנת 1906­­­­­­­­­­­­­­­­­­- 63.500 קילוגרם במחיר 1.848.400 פרנק

ובשנת 1910- 64.790 " " 2.470.800 "

ג) שמן לימונים: היציאה של שמן לימונים מאיטליה ליתר הארצות נתרבתה:

מ 337.000 קילוגרם בשנת 1900

ל 524.000 " " 1911 השוים 5.784.500 פרנק.

היציאה לארצות-הברית נתרבתה ב33,6% בו בזמן שהיציאה לאנגליה נתרבתה רק ב14,9%.

ד) שמן מנדרינים ומיני צטרוס אחרים: היציאה של השמנים האלה עולה לכל היותר לתשעים אלף פרנק לשנה לערך.

לימונת-שידן (Citrate de chaux).

5/6 של כל לימונת-השידן הדרוש בתבל נעשה באיטליה. כשליש יבול הלימונים של איטליה משמש לתעשיה זו. ממאת אלף לימונים מוציאים חביתה (306 קילוגרם) לימונת-שידן ומשערים ש־ 2.661.400.000 פירות מיבול 1911 שמשו לתעשיה זו. לימונת-השידן הרגיל משמש לצובעים את מיני הבד של כתנה הידועים בשם קליקוט (calico). לימונת-השידן המזוכך משמש למעשה לימונד ומשקים דומים.

היציאה של לימנות-שידן מאיטליה עברה:

מ 1.425.300 קילוגרם במחיר 786.740 פרנק בשנת 1899

ל 8.148.700 " " 13.003.230 " " 1912

זאת אומרת, נתרבתה היציאה במשך השנים האלה ב 472%

המשלֹחַ לארצות-הברית נתרבה " 578%

" לאנגליה " " 183%

רשימה י': יציאת תפוחי זהב מאיטליה למדינות השונות:

רשימה י': יציאת תפוחי זהב מאיטליה למדינות השונות:

רשימה י': יציאת תפוחי זהב מאיטליה למדינות השונות:

רשימה י': יציאת תפוחי זהב מאיטליה למדינות השונות:

רשימה י': יציאת תפוחי זהב מאיטליה למדינות השונות:

רשימה י': יציאת תפוחי זהב מאיטליה למדינות השונות:

רשימה י': יציאת תפוחי זהב מאיטליה למדינות השונות:

מיץ פרי הציטרוסים:

התעשיה של מיץ פירות הצטרוסים פוחתת באותה מדה שמתרבה תעשית לימנת-השידן שהיא יותר נוחה ויותר אקונומית. מבחינים בין המיץ הרגיל והמיץ המרוכז (Concentrè). משנת 1898 עד שנת 1911 נתמעטה תעשית המיץ הרגיל ב5,9% ותעשית המיץ המרוכז ב 19,3%.

היציאה של מיץ-פירות הרגיל היתה:

בשנת 1899 – 782.600 קילוגרם במחיר 94.250 פרנק

ולעומתה 1911 – 736.750 " " 73.950 "

שלשת הקונים העקרים של סחורה זו הם: פרנציה, אנגליה וארצות הברית. אולם בזמן שהמשלוח לאנגליה מתרבה במשך השנים שבין 1899 עד 1911 ב 47,4% ולארצות-הברית ב 29,8%, נתמעט משלח זה לפרנציה ב 67%.

היציאה של מיץ מרוכז נתמעטה במדה עוד יותר גדולה. יצאו מאיטליה:

בשנת 1899 – 2.361.100 קילוגרם בעד 1.421.750 פרנק

ולעומת זה " 1911 – 431.500 " " 355.100 "

הקונים הם: אנגליה וארצות-הברית, ולשתי הארצות האלה נתמעטה היציאה ב 66,8% לראשון ו 90,4% לשני.

קליפת פרי הצטרוסים:

קליפה זו, בין לחה ובין יבשה, משמשת לעשות שמנים המשמשים בתעשית תמרוקים וגם מיני משקה שונים. היציאה התרבתה ב 239% בין שנת 1899 עד שנת 1911. החלק הכי גדול – 73% – מן הכמות היוצאת הולך לאנגליה.

המשלח לארץ זו התרבה בין 1899 ו 1911 ב 723%.

יצאה מאיטליה קליפת פרי הצטרוסים:

בשנת 1899 – 725.000 קילוגרם במחיר 180.900 פרנק

" 1911 – 2.458.500 " " 493.500 "

ברשימה י"א אנו מביאים את היציאה בפרנקים של תפוחי זהב, לימונים וכיוצא בהם בשנת 1911, ובשתי שורות מקבילות אנו מביעים לכל אחד מן הפרודוקטים בפני עצמו את הסכום שנתקבל בכל אחת משתי המדינות העומדות בראש הרשימה.

רשימה י"א: היציאה מאיטליה של תפוחי-זהב, לימונים, מנדרינים ויתר בני מיניהם ותוצאות תעשיותיהם השונות

מכל המספרים המובאים ברשימה אנו לומדים שאם כי – כמו שנראה להלן – יבול אמריקה, למשל, שוה בכסף יותר מיבול איטליה, בכל זאת המסחר האיטלקי בפרי הצטרוס הוא הכי מצוין והכי חשוב. הסבות לזה הן רבות. ראשית, נשתרש כבר הענף הזה באיטליה זה מאות בשנים; שנית, יודעים הם האיטלקים לברא ולהוציא מפרי הצטרוסים פרודוקטים רבים ושונים שיש להם חשיבות מסחרית ואינדוסטריאלית במרכזי המסחר העולמי; שלישית, עבוד הצטרוסים במקומם לפרודוקטים שונים נותן האפשרות לשלח החוצה רק את הפירות הכי משבחים, דבר שמקנה להם שם טוב בשוקים. כפי שאנו רואים מן הרשימות המובאות לעיל נמצא שב-1910 ו-1911 הכניסו הפרודוקטים השונים המעבדים מפני הצטרוסים 31,9% מהסכום שהכניס היבול כולו. זהו מה שנותן למסחר בפרי הצטרוסים באיטליה בסיס בטוח, אפשרות לא רק לעבר שנות משבר מבלי לההרס, אלא גם להתפתח על אשיות מוצקים.

זה רק שנים מועטות שהבינו באיטליה כמה חשוב הוא לברא איזה הסתדרות שתדאג לאינטרסי הפרדסנים. גדול תפוחי הזהב והלימונים והתעשיות המסתעפות מסודרים כעת בסיציליה ע"י ה Camera Agrumaria שנוסדה ב 1908 בעזרת הממשלה. ביולי 1910 קבלו לחק בין יתר התקנות גם את התקנות האלה:

1.  על כל מאה קילוגרם ועבור כל פרוצנט בגרמים של חמצת-למון חפשי, על כל לימונת-שידן, מיץ מרוכז של לימונים, שלא נמסרו למכירה לה Camera Agrumaria שמים מס של פרנק אחד לטובתה של Camera.

2. 3% מכל המכירות שנעשו על ידה נשארים ל- Camera בתור סרסרות.

3.  ה Camera משגיחה על התעשיה של חמצת-לימון באי כולו.

4.  הועידה המלכית מקציבה את המחיר למכירת לימונת-השידן.

5.  קביעת ועידה מצד הממשלה שתציע אמצעים שעל פיהם יהיה אפשר לקבע, בכל הזהירות הדרושה, מחיר מינימלי להערכת תוצאות התעשיה, שנתמשכנו בבנקים במשך העונה 1910–1911, למשל, ואשר עליהם יוכלו בתי הבנק להקדים כסף לבעלי התעשיה עד 3/4 שוין. רק לבעלי התעשיה הקטנה ולחברות קואופרטיביות יוכלו להקדים את כל הסכום לפי ההערכה.

6.  הממשלה נותנת 1.000.000 פרנק במתנה, בתשלומים שנתיים במשך עשר שנים, ומתירה להלוות עוד מיליון פרנק לעומתו מקפת ה Cassa Depositi e Prestiti.

כל קורא יבין כמה חשובה הסתדרות כזו לסדור כל המסחר בפרי הצטרוסים ותעשיותיהם.

היציאה מאיטליה בתפוחי זהב, לימונים וכיוצא בהם ותוצאות התעשיות המסתעפות, עלתה:

בשנת 1901 ל-34.160.000 פרנק

" 1911 " 75.436.300 " התרבות של 121%

היציאה של תפוחי זהב ולימונים לבד עלתה:

בשנת 1901 ל-24.373.700 פרנק

" 1911 " 51.743.250 " " " 112%

היציאה של תוצאות התעשיה השונים מפרי הצטרוסים עלתה:

בשנת 1901 ל-9.786.000 פרנק

" 1911 " 23.693.000 " התרבות של 142%

בשנת 1901 עלתה היציאה של פירות הצטרוסים ל 71% של כל היבול ממיני הצטרוסים

" 1911 " " " " " " 68,1% " " " " "

אמרנו לעיל שהאיטלקים אוהבים לערב את מיני העצים בכל נטיעותיהם. אבל עובדה אחת תהיה מוזרה לנו, והיא שבגליל סלרנה, למשל, פרדס של תפוחי זהב או לימונים נטוע 600 עץ לכל הקטר, ונוסף אליהם מ 80 עד 100 עצי אגוז! בסביבת נוצרה (Nocera) מוצאים בפרדסים שורות של עצי תפוחי זהב ושורות של עצי מנדרינים בסירוגין ונוסף אליהם עוד עצים שונים אחרים. ובכל זאת נחשב גליל סלרנה בין המצוינים שבנושאי פרי הצטרוסים. מוצאים שם 1853 הקטר פרדסים, חוץ מעצי הצטרוסים שבין יתר הנטיעות. היבול השנתי בגליל זה עולה ל 25.000.000 קילוגרם, המתחלק:

תפוחי-זהב 14.000.000 ק"ג

לימונים 8.000.000 " 5.000.000 פרנק

מנדרינים 3.000.000 "

קטיפת היבול נמשכת מדצמבר עד אוגוסט. הלימונים הולכים כולם לניו-יורק ולאנגליה, תפוחי הזהב והמנדרינים נאכלים הרבה בארץ; רק שליש מהם נשלח החוצה, בפרט לאוסטריה. מחיר המנדרינים עולה מ 15 עד 30 פר' כל 100 קילוגרם. תפוחי-זהב נמכרים מ 7 עד 10 פר' כל 100 קילוגרם, מדצמבר עד מרץ: מ 18 עד 20 פר' ולפעמים גם 40 ו 50 פר' כל 100 קילוגרם בחודשי הקיץ. הכנת הקרקע לנטיעת הפרדס, המחסות השונים לעצים כנגד הקר, וכו' מעלים את מחיר הפרדס עד לעשרים ולפעמים 50 אלף פרנק כל הקטר. על הרב חוכרים את הפרדסים באלפים פרנק ההקטר לשנה.

ט. ארצות הברית.    🔗

בפועל אין ארץ בתבל שתשוה לארצות-הברית בחשיבות יבול הצטרוסים בהן. מעריכים כיום שהקפיטל שהשקיעו בפרדסים בקליפורניה לבד עולה משלשת רבעי מילירד עד מילירד פרנק. כעשרת אלפים פרדסנים מתעסקים בעסק זה; כ 150.000 איש מתפרנסים ממקצוע זה, הן ע"י עבודה בגדול היבול והן במכירת היבול וכו'. ובכל-זאת השטח הנטוע עצי צטרוסים עודנו הולך ומתרחב הן בקליפורניה והן בפלורידה, שתי המדינות שבהן מתרכזת כל התעשיה של עצי הצטרוסים. קראנו לזה בשם תעשיה מפני שהצליחו האמריקאים לסדר את משק הפרדסים ובפרט את הממכר באפן כזה שכל המשק הוא כעין תעשיה.

בקליפורניה בלבד מונים כעת קרוב ל 80.940 הקטר (870.300 דונם בערך) הנטועים עצי תפוחי-זהב ולימונים. שני שלישי השטח הזה, בקירוב, כבר מביאים פרי, והשליש האחרון יתחיל גם הוא לשאת פרי בקרוב.

כאשר כל עצי הלימונים הנטועים בקליפורניה ישאו פרי, אז, לא רק שהיבול יספיק לכל צרכי ארצות-הברית כיום, אלא שיעלה עליהם. אמנם יש לזכר באיזו מהירות מתרבה גם מספר האזרחים במדינות האלה.

בשנת 1910 כבר נמצאו בארצות-הברית:

עצי תפוח-זהב 9.738.000 נושאי פרי ו 4.327.000 שטרם נשאו פרי.

" לימונים 957.000 " " " 396.000 " " "

" גרפ-פרוט 710.000 " " " 641.000 " " "

בשנת 1909 עלה כבר יבול פרי הצטרוסים בארצות-הברית ל 23.502.000 תיבות (לעומת 7.098.000 תיבות בשנת 1899). היבול הזה התחלק:

לתפוחי-זהב 19.487.000 תיבות במחיר 91.343.200 פרנק

לימונים 2.770.000 " " 15.568.800 "

גרפ-פרוט 1.189.000 " " 10.717.200 "

יתר מיני הצטרוסים 56.000 " __________ ס"ה 117.629.200

יכולים אנו לשפט על מהירות וגודל ההתפתחות של גדול מיני הצטרוסים בארצות-הברית עפ"י המספרים האלה:

יבול כל מיני הצטרוסים בארצות-הברית עלה:

בשנת 1899 בשנת 1909 במשך של עשר שנים

התרבות של

ל 7.098.000 תיבות לעומת 23.502.000 תיבות 231.1%

מהם:

תפוחי-זהב " 6.167.891 " " 19.487.481 " 215%

לימונים " 877.000 " " 2.770.000 " 259%

גרפ-פרוט " 30.790 " " 1.189.000 " 3761%

כבר אמרנו שגדול הצירוסים מרכז בקליפורניה ובפלורידה. את חלקה של כל אחת מארצות אלו ביבול הכללי הננו רואים מרשימה זו:

>
>

פלורידה.    🔗

אקלים פלורידה אינו דומה כלל לאקלים ארצנו; הגשמים מרובים שם בימי הקיץ כשהחם עז וקשה מנשא; בחרף, להפך, הקר מזיק לפעמים קרובות, כמו למשל, בשנות 1894 ו 1895 שאז נקפאו רב עצי הצטרוסים בפלורידה ולכן אין לנו ללמד הרבה מארץ זו ונסתפק רק בסקירה קצרה על התפתחות גדול מיני הצטרוסים בה.

מספר עצי מיני הצטרוסים בפלורידה עלה:

יבול מיני הצטרוסים בפלורידה התפתח לפי המספרים האלה:

זאת אומרת שמספר עצי הצטרוסים בפלורידה התרבה במשך עשר השנים האחרונות ב 98%. עצי תפוחי-הזהב התרבו ב 51.5% בעת שהיבול של מין זה התרבה ב 1676%, סימן לטפול רציונלי מצוין. מספר עצי הגרפ-פרוט התרבה באפן מבהיל: 971%! והתרבות היבול ממין זה הוא של 8520%. ולדבר הזה כדאי לשים לב ביותר (ראה להלן עמוד 67).

קליפורניה.    🔗

אקלים ארץ ישראל דומה כל-כך, אפילו בפרטים קטנים, לאקלימה של דרום קליפורניה עד כי, בנוגע לחקלאות, יכולים להגיד, כמעט בהחלט: מה שהם עושים שם יכולים אנו לעשות פה. הלואי שנוכל להגיד כזאת גם בנוגע לרוח האנשים. כי אין לך מקום בתבל שבו ידעו עובדי-האדמה ובפרט הפרדסנים להסתדר באופן כל-כך חזק ונפלא כמו בקליפורניה.

בנוהג שבעולם, בעל תעשיה עושה חשבונו בכמה עולה לו הוצאת העבוד והוא קוצב את המחיר של הסחורה שהוא מוציא אל השוק: ההוצאה ונוסף עליה רוח. הרוח הזה הוא קטן או גדול, הכל לפי הדרישה וההצעה. אם הדרישה מתגברת, אז המחיר עולה והרוח גדול, ואם ההצעה מתרבה המחירים יורדים יכולים אז להגיע גם עד לידי הפסד והתעשיה מתבטלת. אבל במדה ידועה יכל בעל התעשיה לקצב את המחיר עבור סחורתו.

לא כן, כידוע, בחקלאות. בענף-התעשיה הזה, היות שרב החמרים המוצאים עלולים להתקלקל מוכרח בעל התעשיה, לומר: החקלאי, לקבל כל מחיר שיתנו לו. ורק הסרסור הוא הוא שיכל להפקיע את השער. קליפורניה, זהו המקום היחידי בעולם החקלאות שאין הדבר נוהג שם ככה ביחס ליבול הצטרוסים.

מה שמפליא ביותר בגדול הצטרוסים בקליפורניה, זהו לא גודל השטח של הנטיעות, אלה עשרות אלפי הדונמים הנטועים פרדסים מרהיבי-עין זה בצד זה; באמריקה מתרגלים לראות הכל נעשה במדה מפרזת. גם הטכניקה המפותחה לא מתמיהה אותנו ביותר, כי למרות כל הטכניקה שלהם הרבה מגרעות אפשר עוד למצא בעבודתם, ונקל לחקות את הקליפורנאים במה שהצליחו ולעלות עליהם במה שלא הנהיגו. אבל מה שמבהיל באמת אפילו את העומד מן הצד, זוהי הסתדרות בעלי הפרדסים הידועה בשם: California Fruit Growers` Exchange

והסניף שלהם: Citrus Protective League of California

ואולם, אחרי כל התהלות והתשבחות ששומעים ע"א המוסדים האלה, רק מי שנתנה לו האפשרות להתבונן אל כל פרטי חייהם, אל הקשר האורגני הפנימי שלהם כמו שראה כותב הטורים האלה, יהיה מוכרח להודות כי אפילו חצי שבהם לא נאמר עדין.

לא פה המקום לתת, אפילו בשרטוטים קלים, את כל אופן התהוותו, התפתחותו ועבודתו של ה California Fruit Growers` Exchange וה Citrus Protective League of California⁷. יספיק לנו הפעם להגיד שעלה בידי ההסתדרויות האלה לאגד ולסדר יחד בנוגע להבאת הפירות מן הפרדס ישר אל השוק, אל הקונה, בהרחקת הסרסור, כששים אחוזים מכל האינטרסים בגדול הצטרוסים בקליפורניה (6500 פרדסנים) וכי 90 אחוזים מכל האינטרסים בגדול הצטרוסים בקליפורניה נכנסו כבר אל ה C.P.L. הדואגת לא רק לשאלת מכירת היבול, כי אם לכל האינטרסים האקונומיים, הטכניים והמדעיים של הענף הזה. אי-אפשר לחק חקים, לסול מסלות, להטיל מסים, להתיר הכניסה לפירות חוץ, מבלי שההסתדרות הזאת תחוה דעתה, ותתוה, על הרוב, את הדרך.

והודות לפעולת ההסתדרויות האלה, ולמרות ההוצאות המרובות: ההגנה כנגד הקר, יוקר העבודה, רחוק המקום וכו', אפשר להם לפרדסני קליפורניה לא רק להתחרות עם פרדסני חוץ, אלא גם להוריש אותם ולפעמים גם להשמידם.

הננו נותנים בזה רשימה בדבר:

רשימה י"ב: התפתחות גדול עצי הצטרוסים בקליפורניה.

הרשימה הזו מראה שאף כי בהחלט נתרבו הנטיעות בצטרוסים במשך עשר השנים (1899–1910) ב 39.8%, הנה נתמעט מספר עצי הלימונים ב 11,5%, ומספר עצי הגרפ-פרוט ב 14,7% ורק מספר עצי תפוחי הזהב נתרבה ב 54,2%. אולם, מי שחושב שזה מראה נסיגה לאחור בהתפתחות הענף של הצטרוסים, אינו אלא טועה, כי הלא אנו רואים מרשימת “יבול הצטרוסים בקליפורניה” שלהלן, שבאמת התרבה היבול בכל המקצועות: ההתרבות בהחלט היא של 155,6%, והיא מתחלקת באפן כזה: התרבות של 145% במספר תיבות תפוחי הזהב, של 215% – ביבול עצי הלימונים, של 599,5% – ביבול הגרפ-פרוט. התמעטות מספר העצים והתרבות מספר התיבות, הלא זאת היא לנו הראיה הכי ברורה שהעבודה והטפול נעשו במשך עשר השנים האחרונות יותר אינטנסיביים ויותר רציונליים.

רשימה י"ג: יבול הצטרוסים בקליפורניה.

העצים נטועים בקליפורניה במרחק רב: ברוח של 7,5 מטר מעץ לעץ, 165 עץ לכל הקטר.

כל השטח הנטוע בעצי תפוחי זהב ולימונים בקליפורניה הלא הוא:

77.440 הקטר (832.688 דונם).

83% מהשטח הזה נטוע תפוחי זהב ו 17% לימונים.

64% מהשטח נושא פרי ו 36% טרם נשא פרי.

85% מהשטח הנושא פרי נטוע תפוחי זהב ו 15% נטועים לימונים.

79% מהשטח שטרם נשא פרי " " " ו 21% " "

בעשר השנים האחרונות, משנת 1903 עד שנת 1913, התרחב בקליפורניה השטח הנטוע עצי צטרוס ב 128.9%: 35.069 הקטר (377.086 דונם) ב 1903; 77.440 הקטר (832.688 דונם) ב 1913; השטח הנטוע תפוחי-זהב התרבה ב 38% והנטוע לימונים ב 82%. בחמש השנים האחרונות עבר השטח הנטוע מ-59.947 הקטר (644.591 דונם) ל-77.440 הקטר (832.688 דונם), לאחר התרבות של 29,1%, התרבות של השטח הנטוע תפוחי-זהב היא ב 23,3% והנטוע לימונים 67,6%.

יבול תפוחי זהב בקליפורניה.

כמו שפרי בת-המין “שמוטי” מצין את פרדסי יפו וארץ ישראל, כך מצין את יבול קליפורניה, בפרט קליפורניה הדרומית, בת-המין: “Navel”, ‘תפוח הזהב בעל הטבור’. בת-המין הזו הובאה לושינגתון בשנת 1870 ולקליפורניה בשנת 1873. מזמן הכנסת בת-המין הזה בנטיעות קליפורניה מתחילה התפתחותן המזהירה. אם מחשבים אנו את התרבות התוצאות של יבול עצי הצטרוס מחמש שנים עד חמש שנים אנו מוצאים את ההתקדמות הזאת:

משנת 1887 עד שנת 1892 התרבה היבול ב-101%

" 1892 " " 1897 " " " 65%

" 1897 " " 1902 " " " 177%

" 1902 " " 1907 " " " 35%

" 1907 " " 1912 " " " 32%

מזאת רואים אנו שלכאורה עמדה התפתחות היבול או נתמעטה בעשר השנים האחרונות. אולם, זה בא לרגלי ההפסד הגדול שהיה להם לפרדסני קליפורניה על ידי הקר של 25–26 דצמבר שנת 1911 ושל השבוע הראשון של ינואר 1913. מעריכים את ההפסד הזה ל 3,500,000 תיבות בשנת 1911 ול 10,880,000 בשנת 1913.

מרשימה זו לומדים אנו שההתרבות המוחלטת בתוצאות תיבות ת’ז ולימונים מקליפורניה היתה בין 1903 עד 1908 38,2%. תפוחי הזהב התרבו ב 32,7%, לימונים ב 91,8%; בחמשת השנים מ 1906 עד 1911 היתה ההתרבות ביבול 76,8%, בת’ז 74,4%, בלימונים 95,8%. לרגל ההפסד שבא ע"י הקר בשנים האחרונות אי אפשר להביא בחשבון את היבול האי-נורמלי של השנים האלו.

מחזה בלתי רגיל (ושאנו מוצאים ביחוד רק במסחר פרי הצטרוסים בקליפורניה) הוא שהמסחר הזה כמעט שאינו פוסק במשך כל השנה. דבר זה הוא אפשרי רק ע"י רבוי בנות-המין. כל בת-מין פירותיה בשלים בעונה שאין פירות בנות מין אחרות של ת’ז מרובים בשוק. הנה כי כן מעריכים בקליפורניה בשנים כסדרן, את היבול וזמן המשלוח לשוק כזאת:

ושינגתון נבל (Washington Navel) 9.180.000 תיבות. מוציאים אל השוק ע"פ רב

בחדשי נובמבר דצמבר: מקליפורניה הצפונית והמרכזית.

" דצמבר עד יוני: מדרום קליפורניה.

ולנסיה אפיל (Valencia late) 2.900.000 תיבות. מוציאים אל השוק ע"פ רב יוני-אוקטובר

סידלינג (Seedlings) 340.000 תיבות. מוציאים אל השוק ע"פ רב מרץ-יולי

מדיטרנן סויט (Mediterranean sweet) 680.000 תיבות. מוציאים אל השוק ע"פ רב מרץ-יולי

סן-מיכאלס (St. Michaels)

טומפסונס אימפרובד נבל (Thompson`s Improved Navel)

רובי בלוד (Ruby Blood) 510.000 תיבות.

מלטה בלוד (Malta Blood)

יפו (Jaffa)

מיבול תפוחי הזהב של קליפורניה, מוציאים אל השוק, חדש בחדש, לפי האחוזים האלה:

ת"ז. ינואר. פברואר. מרץ. אפריל. מאי. יוני. יולי. אוגוסט. ספטמבר. אוקטובר. נובמבר. דצמבר

1912: 7.9%. 12.2%. 10.7%. 16.4%. 13.3%. 11.1%. 5.9%. 2.5%. 3.2%. 3.1%. 4.8%. 8.9%.

1913: 15.1%. 4.3%. 10.6%. 10.1%. 9.7%. 7.9% 4%. 2.2%. 3%. 1.7%. 11.1%. 20.3%.

מיבול הלימונים של קליפורניה, מוציאים אל השוק, חדש בחדש, לפי האחוזים האלה:

לימונים. ינואר. פברואר. מרץ. אפריל. מאי. יוני. יולי. אוגוסט. ספטמבר. אוקטובר. נובמבר. דצמבר

1912: 4.1%. 7.5%. 7.8%. 11.2%. 14.5%. 15.4%. 12.5%. 5.7%. 6%. 4.9%. 5.5%. 4.9%.

1913: 9.3%. 4.4%. 9.6%. 8.8%. 14.1%. 17.1% 7.6%. 8.2%. 5.5%. 1.9%. 4.7%. 8.8%.

כבר אמרנו בראשית דברינו על קליפורניה שמה שעושה את כל המסחר בפרי הצטרוסים לאפשרי בארץ הזאת היא ההסתדרות הנפלאה של הפרדסנים. לפני כעשרים שנה בא כל המסחר הזה עד משבר מפני שהמכירה היתה מתנהגת כמו בארצות אירופה או בארצנו. בין הפרדסן ובין הקונה היו עומדים שורה של סרסורים ומתוכים וכל אחד צריך היה להרויח מעט או הרבה. השוקים לא היו מקבלים את כל צרכם דוקא בשעת הדרישה, ולפעמים היו להפך מתמלאים פירות וההצעה היתה עולה כמה פעמים על הדרישה, המחירים היו יורדים, סוחרים היו נהרסים והפרדסנים היו סובלים.

הדבר הראשון שהבינה הסתדרות הפרדסנים הוא: הצרך לסדר את המשלח. אבל גם זאת הבינו שהעטיפה חשובה מאד. התחבטו הרבה בשאלה זו, חקרו אותה מן הצד המדעי והגיעו לתוצאות מפליאות.

אם נתבונן אל סחר פרי הצטרוסים בתבל כולו נראה שבכל המקומות הידועים בטיב פירותיהם, הפרדסים נמצאים על חוף הים או קרוב מאד אל החוף. הדבר הוא כל כך רגיל וכללי עד שהרבה סופרים מדעיים חשבו שאין עץ הצטרוס צומח יפה אלא קרוב לחוף הים. הרבה התפלספו על ההשפעה הטובה והנצרכה של רוח הים על עצי הצטרוס, והנה באו הקליפורנאים ויוכיחו שכל זה בשוא יסודו. אמנם, האירופאים לא הבינו איך לסדר את משלוח פרי הצטרוסים, ולכן לא התפתח גידולם אלא קרוב לחופי הים שמשם אפשר להוציאם אל השוק בספינות בזול. אבל הקליפורנאים בהסתדרותם החזקה הבינו להתגבר על המכשולים, ובלב המדבר, ריורסיד (Riverside) למשל, הצליחו לפתח את גידול הצטרוסים, במשך שלשים שנה, עד לידי יותר משני מיליון תיבות לשנה.

לולא ההסתדרות המפליאה של הקליפורנאים אי-אפשר היה להם להתחרות עם פרדסי הארצות האחרות, מפני שתיבה של תפוחי זהב עולה לפרדסן בקליפורניה במחיר גבוה עד לבלי לשער.

כבר אמרנו שנוטעים את העצים במרחקים גדולים, 165 אילנות לכל הקטר. חושבים בקליפורניה שהקטר עצי תפוח-זהב עולה לפרדסן באחד עשר אלף פרנק. העבודה והטפול במשך השנה בפרדס עולה 605 פרנק להקטר. (אל נא נשכח את המחירים הגבוהים של העבודה, מ 15 עד 25 פרנק לפועל ביום). ההוצאות בזבל, מים, מלחמה כנגד הטפילים והמזיקים, תקונים וכו' עולות עד 955 פרנק לכל הקטר בשנה, הרי לך ביחד הוצאה של 1560 פר' לשנה.

היבול השנתי הוא 285 תיבות להקטר מינימום עד 420 תיבות מקסימום. המספר הממוצע של תיבות בנות 150 פירות להקטר הוא: 350, זאת אומרת שהתיבה עולה לפרדסן בגן עצמו במחובר במחיר 4,50 פרנק (4,57 = 1560/350). ההוצאות על קטיפת הפירות, ההובלה עד למקום העטיפה והעטיפה יחד עם החמר לעטיפה, עולות לכל תיבה, באופן ממוצע, ל 2,25 פרנק שמתחלקים ככה:

קטיפת הפירות 0,40 פרנק

הובלה עד למקום העטיפה 0,15 "

עטיפה וצירור (עם מחיר הקרשים, הניר וכו') 1,70 "

על כל תיבה ס"ה 2,25 פרנק

ההובלה מקליפורניה לשוקי המדינות שבמזרח ארצות הברית, ניו-יורק, למשל, עולה, בחשבון ממוצע, ל 4,30 פרנק על כל תיבה. ההוצאה הממוצעת על קרור הפירות (כידוע נוסעים הפירות ברכבות מקרות שכתלי עגלותיהן כפולות ומלאות קרח) עלתה, בשנת 1910–11 לסך 0,41 פרנק על כל תיבה. ההוצאה על המכירה, סרסרות, וכו' עולה ל 0,36 פר' על כל תיבה.

היוצא לנו הוא שעל התיבה של 150 תפוחי זהב, המונחת לפני הקונה בניו-יורק, הוציא הפרדסן, השולח על חשבונו הפרטי, ע"י הסתדרות הפרדסנים:

על העבודה, הטפול, וכו' בפרדס עצמו 4,50 פרנק

" קטפת הפירות, הובלתם, עטיפתם וכו' 2,25 "

" ההובלה דרך כל ארצות הברית, ממערב למזרח ברכבת מקרה 4,30 "

" הוצאות עבור קרור הפירות 0,41 "

" " המכירה 0,36 "

ס"ה 11,82 פר'

במחיר כזה עולה לפרדסן תיבת הפירות מבלי לחשב רוח על הקפיטל שהשקיעו, הפחתת הפרדס והמכשירים וכו'.

אמנם, אפשר להעיר שהחשבונות האלה נעשו אולי במחשבה תחלה כדי להראות למחוקקים מה גדול הוא ההבדל בהוצאה בין הפרדסן האירופאי והפרדסן האמריקני, וכי אם לא יתמכו בזה האחרון ע“י חקים ומסים האוסרים או, לכל הפחות, המכבידים את הכניסה לפירות חוץ, אז לא יוכל להתקים. איך שהוא,, וההוצאה על גדול הצטרוסים בקליפורניה היא גדולה מאד, וע”י המכס שמטילים על פירות חוץ משתדלים להיטיב את מצב הפרדסן האמריקני בהתחרותו לכבש את שוקי ארצו.

לפי הסעיף 227 של ה“תעריף” שנתקבל בבית הנבחרים ב 5 אוגוסט 1909 היו מטילים מכס של ½1 סנט על כל פונט לימונים, לאמר 0,17 פר' על כל קילוגרם, ומכס של סנט אחד על כל פונט ת"ז לאמר ½11 סנטים על כל קילוגרם.

אולם, בשלישי לחדש אוקטובר 1913 נתקבל חק חדש שעל פי הסעיף 220 שלו מטילים על פירות חוץ מכס שונה לפי העטיפה. בין לימונים, בין ת"ז משלמים 18 סנט (93,6 סנתים) על כל תיבה שחללה מגיע עד רגל ורבע מעקב (55 סנט'). פירות הנכנסים בתיבות שחללן רגל ורבע מעקב לכל הפחות אבל יותר מרגלים וחצי משלמים 35 סנט (שהם 1,82 פרנק). (תיבות יפו נכנסות בגדר זה). פירות הנצברים בתיבות שגדלן עולה על ½2 רגלים מעקבות אבל אינן עולות ליותר מחמש רגל משלמים 70 סנט, לאמר 3,65 פרנק על כל תיבה. עבור הפירות הבאים בתיבות יותר גדולות או בלי עטיפה כלל, משלמים ½ סנט עבור כל פונט, לאמר ¾5 סנתים עבור כל קילוגרם.

מהי השפעת יבול הצטרוסים של קליפורניה ופלורידה על הכניסה של פרי הצטרוסים מארצות חוץ, בפרט בנוגע לתפוחי-זהב?

הכניסה של תפוחי-זהב לארצות הברית הולכת ופוחתת זה שלשים שנה.

מ 15.653.462 פר' בש' 1883 ירדה הכניסה ל 6.292.416 פר' בש' 1892 לאמר התמעטות של 50.8%.

מ 6.292.416 " " 1892 " " " 4.092.135 " " 1902 " " " 34.9%.

מ 4.092.135 " " 1902 " " " 560.659 " " 1912 " " " 85%.

מוצאים אנו, אמנם שהכניסה עלתה בשנת 1913 ל 1.184.700 פרנק, אבל אין זו כי אם התרבות זמנית הבאה אחרי שנלקה יבול תפוחי הזהב בקליפורניה על ידי הקר של השבוע הראשון לחדש ינואר בשנה ההיא. כבר אמרנו לעיל שמעריכים את ההפסד ל 10.888.000 תיבות. מהרשימה הקודמת למדנו, איפוא, עד כמה הולכות ארצות הברית ונסגרות בפני פרי הצטרוסים הבאים מן החוץ. ראינו שבמשך עשר השנים האחרונות התמעטה הכניסה של ת“ז ב 85%. ואולם, המספר הזה אינו מראה את ההתמעטות המחלטת. כדי להעריך את ההתמעטות המחלטת עלינו לזכר, שבשנת 1902 היה מספר תושבי ארצות הברית רק 80.000.000 נפש, כיום נמצאים בארצות הברית כ 95 מליון נפש, זאת אומרת שהספיקו ארצות הברית להספיק לצרכי 15 מליון נפש יותר מבשנת 1902 ולהמעיט את הכניסה בכל זאת ב 85%. קשה להאמין שהמתחשב עם מספרים כאלה ימצא עוד די אמון בלבו להתברך שאפשר לפתח שוק חדש לת”ז בארצות הברית.

רשימה י"ד: כניסת תפוחי זהב לארצות הברית של אמריקה

בנוגע ללימונים אין הירידה נכרת לעת עתה, אבל היודע מרגיש שאין עתידה של כניסת הלימונים מזהירה יותר מזו של כניסת תפוחי הזהב. והמספרים יוכיחו:

הכניסה של לימונים לארצות הברית עברה:

מ 13.290.092 פרנק ב 1883 ל 23.713.357 בשנת 1892 לאמר התרבות של 78.4%

מ 23.713.357 " " 1892 " 17.258.321 " 1902 " התמעטות " 27,2%

מ 17.258.321 " " 1902 " 17.516.142 " 1912 " התרבות " 1.4%

זאת אומרת שלמרות התרבות הדרישה לרגלי התרבות האוכלוסין, לא התקדמה הכניסה של לימונים במשך עשר השנים האחרונות, שזאת היא כבר נסיגה לאחור.

רשימה ט"ו: כניסת לימונים לארצות הברית של אמריקה

גם בנוגע ללימונים אנו מוצאים קדמה בשנת 1913. הכניסה באותה שנה היתה אמנם 22.253.057 פרנק, לאמר התרבות של 21,2% כנגד השנה הקודמת. אבל יודעים אנו שאין זו אלא התרבות זמנית שבאה רק לרגלי הקר. (99,5% מכל הלימונים הנכנסים לארצות הברית באים מאיטליה).

מתמעטת היא אמנם הכניסה של תפוחי זהב לארצות הברית, אבל בכל זאת מענין לראות באיזה דרך ובאיזה חדשי השנה הם נכנסים.

החלק הכי גדול של תפוחי הזהב המובאים לארצות הברית נכנסים בחדשי אוקטובר, נובמבר ודצמבר. בשלש השנים 1910, 1911, 1912 נכנסו באותם החדשים מ 64,4% עד 81,1% מכל הכניסה השנתית.

הנמל שדרך בו נכנס החלק הכי גדול של תפוחי הזהב מחוץ לארץ הלא הוא – ניו-יורק. מ 3.168.750 קילוגרם ת"ז שהם 96.000 תיבות יפו בערך, שנכנסו לארצות הברית בשנת 1912 באו דרך ניו-יורק 951.470 קילוגרם שהם 28.800 תיבות בערך, לאמר 30%.

היציאה של ת"ז מארצות הברית:

האמריקנים הצליחו להוריש את המתחרים משוקיהם במדה כזו שבשנת 1912 לא הכניסה אספמיה לארצם ת“ז אלא עבור 1060 פרנק, ואיטליה שהכניסה בשנות 1906–10 ת”ז בסך 343.800 פרנק בשנה לא הכניסה בשנת 1912 אלא 48.460 פרנק. ועוד יתרה עשו האמריקנים: התחילו להוציא ת“ז לשוקי חוץ. יציאה זו מתרבה באופן נִכָּר. מ 1.764.391 פרנק ב 1898 עברה יציאת תפוחי-זהב של ארצות הברית ל 15.718.867 פרנק בשנת 1912, לאמר התרבות של 790%. מספר התיבות המוצאות התרבה מ 654.250 תיבות בשנת 1908 ל 1.197.363 תיבות בשנת 1912, לאמר התרבות של 83% בחמש שנים למרות מה שהיבול נפחת ע”י הקר!

הקונה העיקרי, זוהי קנדה; היא קנתה ביותר מחמשה עשר מיליון פר' תפוחי זהב, לומר: 96% מכל היציאה של 1912.

מזאת יראה הקורא כמה מועט הוא מספר התיבות הנשלח לארופה.

הרבה שנים תעברנה טרם שנתחשב עם האמריקנים בתור מתחרים בשוקי ארופה; השטח המצומצם ביחס שעליו יכולים הצטרוסים להצליח, הקר המזיק פחות או יותר המבקר את הפרדסים לפעמים רבות ומגדיל את הוצאות ההגנה באופן חשוב, המחסור בידים עובדות, ועל כלם התרבות אוכלוסי ארצות הברית באופן כ"כ מהיר – כל אלה הגורמים לא ירשו לפרדסני ארצות הברית לשטף את שוקי ארופה. מה תהי השפעת הדרך החדשה – תעלת פַּנַמַה – על התפתחות גדול הצטרוסים והובלת פרותיהם בזול על פני המים? על זאת אי-אפשר לענות לעת עתה באופן ברור ובטוח.

אפריקה הדרומית ואוסטרליה.    🔗

אפריקה הדרומית:

בין הארצות שגדול עצי הצטרוסים הוא בהן ענף חדש ההולך ומתפתח, צריך למנות את אוסטרליה ואת המדינות המאוחדות של אפריקה הדרומית. בשתי הארצות האלה חולמים לפתח את יבול הצטרוסים לא רק עד כדי הספקת צרכי שוקיהם המקומיים, אלא גם עד כדי לכבש שוקים זרים, – ולכן הן מענינות אותנו. עוד ענין יש לנו בהן, בתור ארצות שאליהן אנו יכולים אולי לשלח את פירותינו. ואולם, מרחק המקום, ההובלה באניות שאינן בנויות לכתחלה לתכנית זו, המעבר דרך האזור החם, הבדיקה החמורה בנוגע לטפילים וכו', כל אלה המעצורים לא יתנו לפירותינו לצאת לארצות ההן בכמות כזו שתוכל להשפיע על מסחרנו בתפוחי זהב.

ובנוגע ליציאת פרי צטרוסים מהארצות ההן לשוקי ארופה אין לה שום ערך, ראשונה מפני שיבולן מצער, ושנית מפני שפירותיהן יגיעו באותם חדשי השנה שאין תפוחי זהב שלנו יוצאים אל השוק.

עד עתה לא הוציאו המדינות המאוחדות של אפריקה הדרומית כי אם כששת או שבעת אלפים תיבות תפוחי זהב לשנה, בעיקר לאנגליה, ומעט גם להולנדיה.

ברשימה שלקמן אנו נותנים את יבול פרי הצטרוסים בשנת 1910–1911 במדינות המאוחדות של אפריקה הדרומית.

רשימה ט"ז.

אוסטרליה:    🔗

בשנת 1910 היו נטועים באוסטרליה 10.160 הקטר עצי תפוחי-זהב ולימונים (109.247 דונם), מהם 8035 (863.978 דונם) בגליל ניוּ-סויטה-וֶלס, והמותר שהם: 1555 הקטר עצי תפוחי-זהב (16.720 דונם) ו 570 הקטר עצי לימונים (6129 דונם) באוסטרליה הדרומית, באוסטרליה המערבית וקוינסלנד. היבול עלה ל 1.235.000 תיבות יפו בערך.

בשנת 1878 כבר היו בניו-סויטה-וֶלס 1735 הקטר (18.655 דונם) נטועים עצי תפוח זהב ולימון.

בשנת 1909 נמצאו בארץ ההיא 8035 הקטר (863.978 דונם) נטועים עצי תפוח-זהב ולימון. מהם 6965 הקטר (71.090 דונם) נושאי פרי ו 1070 הקטר (11.505 דונם) שעדין לא נשאו פרי. חוץ מזה יש כ 1900 הקטר (20.430 דונם) נטועים עצי מנדרין.

היבול של אותה שנה עלה ל 12.501.072 תריסר פירות, שהם 41.756 תיבות יפו. בשנת 1910–1911 היה היבול שוה 5.036.700 פרנק.

היבול לכל הקטר הרי הוא 1794 תריסר פירות, שהם 150 תיבות יפו. היבול הממוצע של עשר השנים האחרונות היה 1423 תריסר פירות שהם כ 119 תיבות יפו להקטר (11 תיבות לדונם).

בויקטוריה היו בשנת (חסרה שנה) 40.190 עצי תפוח-זהב נושאי פרי ו 47.880 שעדין לא נשאו פרי 1910–11; 47.880 עצי לימון נושאי פרי, ו 27.070 שעדין לא נשאו פרי; מעריכים ל 60.000 את מספר עצי הצטרוס שנתוספו בשנת 1912 בויקטוריה הצפונית. תחת אשר בניו-סויטה-וֶלס מעריכים את היבול הממוצע מכל עץ ת"ז ל 22,2 קילוגרם פירות, הנה בויקטוריה מעריכים את היבול הממוצע ל 30 קילוגרם, או קרוב לתיבה אחת מכל עץ.

אוסטרליה הדרומית. בארץ זו גדֵלים תפוחי הזהב הכי טובים של אוסטרליה כלה. העצים נטועים במרחק לא רב בין עץ ועץ מ 250 עד 350 על כל הקטר. היבול הוא טוב כפי שיכולים לשפט מרשימה זו:

רשימה י"ז: מספר עצי תפוחי-זהב וכמות היבול באוסטרליה הדרומית:

באוסטרליה הדרומית מעריכים ל 52.000 בערך מספר עצי הלימון ויבולם ל 45.000 תיבות בערך.

אוסטרליה המערבית כמעט שאינה באה בחשבון. כ 415 הקטר (4473 דונם) עצי ת“ז ו 90 הקטר (968 דונם) עצי לימון נטועים בארץ הזאת. היבול ב 1910–11 עלה ל 37.600 ת”ז בערך ול 9000 תיבות לימון בערך.

בקוינסלנד השטח הנטוע עצי ת"ז הוא כ 140 הקטרים בערך (505 דונם) ורק כ 20 הקטרים (215 דונם) עצי לימון. בארץ הזאת מעריכים את היבול למעט יותר מתיבה לכל עץ.

כדי לתת מושג שלם ממסחר תפוחי הזהב בעולם כולו הננו מביאים פה את הרשימה שחבר פרופסור Savastano:

רשימה י"ח: היציאה התכופה של תפוחי-זהב ממקומות שונים.

10 מסמנים היציאה המקסימלית. 1 – היציאה המינימלית.

* * * * * *

 

פרק ג: השואות ומסקנות.    🔗

היוצא לנו מכל המספרים האלה הוא, שהמסחר בפרי הצטרוסים התפתח במשך שלשים השנה האחרונות בכל העולם באופן מפליא.

לרגלי המחירים הטובים, לרגלי דרישות השוק העולמי אחרי פרי יותר ויותר מהודר ולרגלי התחרות העזה הוכרחו הפרדסנים בעל כרחם להשביח את יבולם וליַפות את הפירות שהם מביאים אל השוק. ומפני זאת אנו רואים שהשטח הנטוע עצי צטרוס התרבה אמנם, אבל לא תמיד באותו היחס שהתפתח היבול. גם ראינו שבארצות אחרות, באותם המקומות שטרם יש לנו סַפרוֹת מדויקת-כמו מארצות הברית האמריקניות-השטח הנטוע לא רק שלא התרבה, אלא שעוד נצטמצם ביחס, ובכל זאת, לרגלי ההשגחה המעולה והטפול המצוין, התרבה היבול.

גם יבול הלימונים גדל, אבל ההתפתחות הכי-כללית, הכי מפליאה אנו רואים בנוגע לתפוח הזהב.

ובמהירות התפתחותו של ענף החקלאות הזה בהשואה לארצות השונות לוקחת ארצנו חלק בראש הרשימה. עלינו להעיר ולחזור ולהעיר, מה שידוע לכל בן הארץ, כי לדאבוננו אי-אפשר לנו להשיג ספרות מדויקות בנוגע לארצנו. ואולם, בהשתמשנו, בנוגע למספרים, רק במקור אחד, למשל המספרים שמפרסמים הקונסולים האנגלים בהרצאות שלהם שנה שנה, ושבהן הטעות אמנם נשנית תמיד אבל אינה מכפלת, אפשר לנו להתקרב קצת אל האמת. ובדרך זו אנו מוצאים שבמשך שלשים השנה האחרונות, משנת 1882 עד שנת 1910, התרבה יציאת תפוחי הזהב:

מא"י מ’50.000 תיבות יפו (לכל היותר)-ל853.700 תיבות יפו, בערך, שהוא ריבוי של 1605%, בו בזמן שהיציאה היתה מאספמיה מ13.888.900 תיבות יפו ל' 16.573.309 תיבות יפו, בערך, שהוא ריבוי של 326%).⁸

ואולם הריבוי הזה נִכָר הוא בפרט עד שנת 1900 בערך. בעשר השנים האחרונות הרבוי הוא יותר אטי, אבל אינו פוסק בשום מקום, ורק בפלורידה עודנו עולה בדליגות ענקיות.

התרבות יבול תפוחי הזהב במשך עשר השנים האחרונות בארצות המענינות אותנו בפרט:

רשימה י"ט.

יבול תפוחי הזהב מתרבה, איפוא, בכל שנה בארצות שבהן כבר התאזרח ענף החקלאות הזה והוא משתרש בהצלחה פחות או יותר גדולה, במהירות פחות או יותר מפליאה בארצות חדשות. ואולם, רואים אנו שבעשר השנים האחרונות אין מהירת ההתרבות שוה לזו שהיתה לפני עשרים שנה. זאת אומרת, שאם אין להגיד שכבר עברו את המדה בנטיעות עצי תפוחי-זהב, אם אין להגיד שכבר נפתחו כל השוקים ולשוקים חדשים אין לקוות, בכל זאת יכולים וצריכים אנו להגיד שמתקרבים אל אותו הגבול שממנו והלאה יש חזקת סכנה בהגדלת היבול, פן לא ימָצאו ליבולים שוקים טובים.

עד עתה לא היתה ההתחרות כל כך מרה עד שצריכה היתה הארץ האחת המגדלת עצי תפוחי-זהב ללחם עד מות בחברתה. אבל מהיום והלאה בטח שהבחירה הטבעית תראה את כחה, וישארו מגדלי תפוחי זהב רק באותם המקומות שכל התנאים, לאמר גם התנאים האקלימיים, גם התנאים הגיאוגרפיים, גם התנאים האקונומיים והחברותיים, כלם יחד עוזרים להתפתחות ענף החקלאות הזה. ואם אין בידי בני האדם לשנות אלא במדה מועטה את התנאים הטבעיים, הלא יכולים אנו לקוות לשנות את יתר התנאים לטובתנו אם רק נחקר במה הם מתנגדים לנו, ואיך יכולים אנו להסירם, או לכל הפחות, להחלישם.

תנאים אקלימיים.

בנוגע לתנאים האקלימיים אין אף ארץ אחת מגדלת צטרוסים, בין אלה שמנינו לעיל, שתדמה לארצנו בתנאים האקלימיים הנוחים לגדול עצי הסוג הזה. מצא מצאנו שבקליפורניה השטח שתנאיו האקלימיים נוחים לעצי צטרוס הוא מצומצם בערך, וגם הקור שב ומזיק שם לפעמים קרובות יותר מדי. אמנם, למדו הקליפורניום ללחֹם כנגד הקור על ידי הסקת הפרדסים בשעת סכנה. אבל באיזה עמל, ובאיזה סכומים? וכך המצב בקרוב גם בפלורידה.

ראה ראינו שבאיטליה ישנם מקומות שהקטר עצי ת"ז עולה לעשרים אלף ואפילו לחמשים אלף פרנק, מפני שהכשרת הקרקע עולה ביוקר ובפרט מפני הסכום הנורא, שצריכים להשקיע במכשירים שונים, גגות מטולטלים וכו' כדי להגן על העצים בפני הקֹר.

וגם באספמיה התנאים האקלימיים אינם כל כך נוחים כמו שהם בארצנו. נמצא, שמן הטבע, מן השמים עוזרים לנו לפַתֵחַ את נטיעותנו בכלל, ונטיעות תפוחי-זהב בפרט.

מחיר הקרקע והכשרתה.

בנוגע למחיר הקרקע והכשרתה יש להעיר שבקליפורניה ובפרט בפלורידה מחיר הקרקע נמוך מאשר אצלנו; באספמיה ובפרט באיטליה עולה הוא הרבה פעמים על מה שעלינו לשלם עבור הקרקע בארצנו. אבל, היות שמחיר הקרקע נכנס בחשבון ההוצאות שמשקיעים רק פעם אחת ושוב אינן חוזרות, אין המחיר הזה עיקר חשוב. לא כן הכשרת הקרקע והעבודה בכלל.

בנידון זה אנו נמצאים, בלי שום ספק, בתנאים פחות נוחים מרֹב יתר הארצות. נכון, שבקליפורניה שכר הפועל הוא גבוה עד מאד. אבל היות ששם רגילים לעבֵד שטחים רחבים, למדו כבר האמריקנים לסדר את עבודתם באופן כה מוצלח, עד שלמרות שכירותו הגבוהה של הפועל, אפשר לו להספיק באמת כמות עבודה כזו, שלסוף מוצאים שהכשרת הקרקע אינה עולה שם הרבה על מה שהיא עולה לנו. כפי שאמרנו כבר, הקטר פרדס עולה לבעליו בקליפורניה באחד עשר אלף פרנק בערך, סכום שאיננו מתרחק יותר מדי ממה שרגילים לחשב בארצנו.

ואולם, בהגיענו לעבודות השנתיות, עבודות הטפול, ראינו כמה הן עולות בקליפורניה. במחֻבר עולה תיבת תפוחי-זהב לפרדסן הקליפורנאי ב 4,50 פר', וזאת מראה די שכאשר יהין הפרדסן הקליפורנאי לצאת מאחורי גדרי המכס ששם סביבו ובא להתחרות בשוקים האירופאים, אז נקל יהיה לגרשו משם כמו שגרש הוא מארצו את הפרדסן של ארצות הים התיכון.

לא כן באספמיה. הכשרת הקרקע עולה להם בהרבה פחות מאשר אצלנו. וזאת מפני שני טעמים. ראשונה: שאלת ההשקאה. סדור ההשקאה בגליל ולֶנציה זוהי אחת הפליאות המעוררות יראת הכבוד בלב כל חוקר שאלות טכניות ושאלות סוֹצְיוֹלוֹגְיוֹת גם יחד. אין שם השקאה פרטית על ידי בארות ומכונות. כל המים באים ממעינות ונחלקים, על פי חֻקים וזכיות קדומים, בין כל אלה שעברה להם מדורות החזקה להנות מהן. סדר ומשמעת כאלה שאנו מוצאים בנידן זה בוַלֶנציה, אין להם דוגמה בתבל. ושנית: שאלת העבודה. מן המספרים האחרים שנתנו לעיל יכולים אנו לשפט שאי-אפשר לנו להתחרות עם האספמיים לא במחיר העבודה ולא בכמות העבודה של הפועל. השוה את עבודת הפועלים ובפרט הנשים בלקיטה, עטיפה וצרירה של הפירות באספמיה ובארצנו; השוה עבודת הנגר, וכו'. שכיר יום מקבל באספמיה משני פרנק עד שני פרנק וחצי ליום, ומעטים הם האנשים שמשכרתם עולה ליותר משני פרנק ורבע ליום; ופועלת מקבלת מ¾ עד ½1 פרנק ליום, ורק לפועלים מומחים ובעבודות מיוחדות משלמים לפעמים מ 4 עד 5 פרנק ליום. אם חפצים אנו –ואין אנו בני חורין בנידן זה-להתחרות עם האספמיים, בעל כרחנו עלינו לקרא לעזרתנו את המדע והטכניקה, לסדר את עבודתנו באופן מדעי, רציונלי, כמו שנעשה הדבר בקליפורניה, למשל, ואז נתחרה באחרים ונוכל להם.

באיטליה המצב דומה במקצת לזה שבאספמיה. הפועל מקבל משני פרנק ורבע עד שלשה פרנק וחצי ליום. בסיציליה שליש העובדים המתפרנסים מעבודת עצי הצטרוס והתעשיות המסתעפות מהם הן נשים. העבודה היא בזול והתעשיות השונות המסתעפות מגדול הצטרוסים מעסיקות הרבה אנשים, נשים וטף ומוזילות את מחיר היבול.

התנאים הגיאוגרפיים:    🔗

להלן נבדק את שוקי הארצות השונות שעלינו, בעל כרחנו, להשען עליהן. אבל, כבר עכשו יודעים אנו על ידי הנסיון שרחוקים הם השוקים ורב הוא הדרך בין הפרדס ובין מקום מכירת פירותינו. רָחוּק המקום הוא אמנם מכשול גיאוגרפי חשוב, אבל אין לפחד מפניו יותר מדי. דוקא כאשר מתרבה היבול ונכבש שוק אחר חשוב, אז חדל רָחוּק המקום לשקֹל הרבה במאזנים. ולראיה נזכיר התפתחות יבול המוז ביַמַיקַה, קוסטה-ריקה וכו'. בעשר השנים האחרונות נבנו לעשרות אניות מיוחדות להובלת פירות אלה מארצות גִדוּלם לאנגליה, אניות מזוינות בכל ההמצאות הטכניות הכי-חדישות להבטיח את הובלת הפירות מבלי חשש של קלקול.

עוד יותר מסדור העבודה תלויה הסרת שני המכשולים של רחוק המקום וכבישת שוקים חדשים דוקא בידי הפרדסנים. נחוצה לזה הסתדרות. היחיד אינו ולא כלום בענינים כאלה ורק ההסתדרות יכולה להרים מכשולים ממין זה. ובנידן זה בטח שלא עשינו עוד כל מה שצריכים היינו לעשות.

ראה ראינו שהודות להסתדרות ורק הודות לה – אפשר היה לקליפורנאים להפוך אצלם גדול הצטרוסים מעסק ביש לעסק שרווחיו מרובים. וגם בגליל ולֶנציה כבר הבינו כי לא רק בנוגע להשקאה כי אם גם בנוגע לשוק יכולה ההסתדרות להושיע להם, והאנשים האלה שההשקאה המשותפת הרגילה אותם מכבר לעבודה קואופרטיבית, בראו להם תיכף את ההסתדרות הנחוצה (1909) ובשנים מועטות כבר עלה בידי הסתדרות זו (Federacion Naranjera) להביא תחת רשותה יותר מ 20% מכל יבול הצטרוסים של גליל ולנציה.

באיטליה עוד לא הבין קהל הפרדסנים או לא יכֹל עדין לברא לעצמו הסתדרות כזו בכחו הוא, ונצטרכו איפוא לעזר מן החוץ.והנה גם בזה, כמו ברוב השאלות הקואופרטיביות, הכינה הממשלה האיטלקית את הקרקע, ועל ידי החֻקים הטובים והסכומים הגדולים שנתנה במתנה, ושהתירה להלוות ל Camera Agrumaria, שמה בידי פרדסני סיציליה אמצעים כבירים לכבוש שוקים ולהתגבר על מתחרים.

ואולם, מה יועילו לנו גם התנאים האלימיים הנאותים, גם התנאים הגאוגרפיים שאפשר להשביחם, גם התנאים הכלכליים, והחברותיים שבמדה ידועה יכולים אנו להתאימם לצרכינו, אם הפרי המוּצא אין בכחו לרכוש לו אוהבים? והנה גם מצד זה יכולים אנו להשען בבטחון גמור על בת-המין שלנו, על תפוח הזהב,שַׁמוּטִי', את טיב פרי ארצנו זה ואת יפיו כבר הכירו רבים. המספרים השונים שהבאנו מכמות היבול להקטר בארצות אחרות מראים בהחלט, שגם בנידן זה עולה כבר העץ שלנו על בנות המין שמגדלים בארצות אחרות. ומה יהיה כאשר תתן הבחירה (Sélection) המדעית את תוצאותיה!

ראה ראינו שבקליפורניה היבול הממוצע הוא רק 350 תיבות להקטר. והפירות האלה אינם כולם משפרא דשפרא. לכן, התחילה וזרת החקלאות בארצות הברית לחקר באופן מדעי את הבחירה של עצים המרבים להביא פרי משובח, והגיע כבר הדבר לידי כך שכמה פרדסנים הנהיגו בפרדסיהם הנהלת-חשבונות אינדיוידואלית לכל עץ ועץ. כל עץ מסמן על גזעו במספר ובאות, פירותיו נלקטים בפני עצמם, משקלם, מספרם וטיבם נרשמים בספר שנים אחדות רצופות, והעץ שאינו מתמיד להביא פרי ישוה גם בכמות וגם באיכות, כורתים אותו ומרכיבים עליו ענף מן העצים הכי משֻבּחים. כזאת עושים ומוצאים חשבון במעשה בקליפורניה. זה מראה לנו מה רב הוא עוד הדרך שעלינו לעבר עדי הביאנו את פרדסינו למדרגת השכלול השגיעו אליו שם.

* * * * * *

יש איפוא מקום לחשב שבשנים כסדרן אין מורא של משבר לתפוחי-זהב של ארצנו. אבל נניח שכבר הגענו למדרגה שאין גבוהה הימנה, נניח שנטענו כל השטח שכדאי היה לנטע, שהרבינו את היבול עד הדיוטא העליונה, שהשוקים נמלאו כבר תפוחי-זהב של ארצנו. האם בזה נסתפק?

נדמה לנו שתורה אחת חשובה ורבת התוצאות יכולים אנו וצריכים אנו ללמד מקליפורניה. אמר אמרנו כי כמו שפרי ארצנו-השמוטי-ניכר בכל השוקים, וקשה ובמדה ידועה אי-אפשר היה עד עתה לחקות אותו, כן הדבר בקליפורניה גם בנוגע ל Navel שלהם. ואולם, אין הם מסתפקים רק במין המשבח היחידי שלהם. ראה ראינו שהשכילו להקציב מקום בפרדסיהם גם למינים אחרים הגומלים את פירותיהם בעונה אחרת מזו של ה Navel ועל ידי זה אין המסחר בת"ז פוסק כמעט כל השנה כולה, ועל ידי זאת אפשר להם לחַנֵך קבוצות של קוטפים, עוטפים וצוררים מנוסים, מומחים אמתים, שמשכרתם שלמה כל השנה ועל ידי זאת גם הפרדסן וגם העובד המומחה שניהם נהנים.

הלא צריך להודות כי כעת תפוח הזהב אינו בארצנו פרי בעתו. דוקא בימי החרף הוא גומל וכשמתחילים הימים החמים והצמאון מתגבר, דוקא אז אין פירות אלה בנמצא. גם מבלי לחשב אדות שוקים רחוקים של ארצות חוץ, רק להספקת צרכי ארצנו ותורכיה כולה, מצרים וצרכי הספינות המרובות שעוברות דרך מימיה, לא היה מספיק שטח נטוע עצי תפוחי זהב קַיְטָנים כאותו השטח המספיק היום את הפירות ליציאת חוץ. זאת אומרת שיש מקום בארצנו לכפול לכל לכל הפחות את השטח המיועד לפרדסים.

אמנם, לא נקל הוא הדבר לעשות. נסיונות צריכים להעשות מראש, ומפני מכשולים אחדים צריך להזהר. אולם, לא פה המקום להאריך בנידן זה.

* * * * * *

והיוצא עוד מן המספרים שהבאנו הוא שאין לקוות למצא שוקים חשובים ללימונים, וכי צריכים אנו בכל זאת לנטע את העץ הזה, אבל לע"ע רק בכמות מועטה, כדי הספקת צרכינו בארץ פה ובתורכיה בכלל, והספקת צרכי השוקים הקרובים, כמו מצרים. אמרנו שבמשך עשר השנים שבין 1901 עד 1910 התרבה משלח הלימונים מאיטליה למצרים ב972%. את השוק הזה יכולים וצריכים אנו לכבש בנקל. ואולי יבא יום שבו נוכל גם להתחרות עם לימוני איטליה בשוקי רוסיה. אבל לא פה המקום להאריך גם בנידן זה.

* * * * * *

מן המספרים שהבאנו אפשר לשפט כמה חשוב יוכל להיות המסחר במנדרינים אם רק נמצא שוק גדול בקירוב מקום. והנה שוק כזה יש לנו במצרים. לוּ הכנסנו לפרדסינו מין מנדרין טוב, כמו שיש כבר במצרים עצמה, ולו היינו מפנים לעץ ולפרי את המקום שהם ראויים לו, כי אז היינו יכולים למצא ברכה גם בענף הזה. אל נא נשכח שבשנים כסדרן נמצאים במצרים למאות ולאלפים סירים מאירופה ומאמריקה שהיו קופצים על הסחורה הזו, לו היו מכינים אותה להם באותו הטעם הטוב, שהשכילו האיסכמיים להביא בהכנת המנדרינים שלהם עבור השוק.

* * * * * *

ועוד על פרי צטרוס אחד חשוב מאד אנו חפצים להעיר פה, אחרי שזה לו כחמש שנים לכותב הטורים האלה שהוא משתדל להכניסו ולתת לו מהלכים בארצנו. הפרי הוא הגרפּ-פּרוּט או פּוֹמֶלוֹ (Grape-fruit' Pomelo).

גרֵפּ ־פּרוּט.    🔗

הגרפּ־פרוט או פּוֹמֶלוֹ הוא פריו של (Citrus aurantium Sinensis, var. decumana). הפרי הוא גדול עד מאוד. ישנן פה בארץ בנות-מין פשוטות, שאינן ראויות לאכילה, והידועות בצרפתית בשם Pamplemousse או ˵בּוֹרְדְגַן הגדי" (תפוח הודו) בפי עם הארץ.

אין ארץ בתבל שבה מרבים לאכֹל את הפירות המשובחים של הגְרֵפּ-פרוט כמו בארצות הברית של אמריקה. וצריך להודות כי הטועם פרי גְרֵפּ-פרוט טוב מפלורידה, מביט אחרי כן על תפוח-זהב באותו חסר התלהבות שמרגיש האיש, הרגיל לאכול ˵שמוטי̏, למשל, לפרי הלימון המתוק. הגרפ-פרוט כמעט שאינו ידוע עדין בארופה, חוץ אולי מיחידים באנגליה, ואין לך פרי המעורר את געגועיו לארצו של האמריקני הנודד כמו הגרפ-פרוט, שהוא רגיל לאכול בארצו עם פת-שחרית ושאינו יכל למצוא באירופה ובארצות המזרח הקרוב.

ראינו לעיל שבארצות הברית עלה יבול הגרפ-פרוט:

מ30.790 תיבות בשנת 1899

ל1.189.250,,,, 1909 שהיו שוים 10.717.200 פרנק.

היבול הזה גדל כמעט לגמרי בפלורידה (1.062.000 תיבות==9.920.700 פרנק ורק 123.000 תיבות באו מקליפורניה) ואולם הגְרֵפּ-פּרוּט הקליפורני בא אל השוק בחדשי הקיץ, והגרפ-פרוט של פלורידה מצטין ביחוד בחדשי החֹרף.

רבו הקופצים על פרי הגרפ-פרוט מפני שהקנה לו שם טוב לא רק בטעמו אלא גם בתכונותיו הטובות לבריאות.

עץ הגרפ-פרוט עלול להזֹק מן הקֹר הרבה יותר מרֹב יתר עצי הצטרוסים. אין הוא מתפתח יפה אלא במקומות שהאויר חם ולח ואין הקֹר שולט. קֹר בחרף, חֹם וחֹרב בקיץ מזיקים הרבה לעץ הגרפ-פרוט ולפריו. מפני זאת מצומצם עד למאד השטח שעליו יכולים לגדלו בארצות הברית ומצד שני מתרבה הדרישה לפרי זה באופן מהיר מאד. רגילים לשלם בשוקי אמריקה מחצי פרנק עד שלשה רבעי פרנק

בעד כל פרי גרפ-פרוט משובח ויש פרדסים אחדים בפלורידה שפירותיהם נמכרים במחיר עוד יותר גבוה.

מעלותיו של הגרפ-פרוט הן:

1.  היבול מכל עץ או מכל הקטר מרובה על יבול עץ תפוח הזהב או הלימון;

2.  הפירות אינם מתקלקלים בנקל על העץ ויכולים לקטף אותם רק לפי הצרך במשך הרבה חדשים;

3. הפירות מתקימים הרבה שבועות אחרי שנקטפו ואינם נעפשים;

4.  אין הכנימות ורב מחלות עצי הצטרוס מתדבקות בנקל בעצי הגרפ-פרוט.

היות שעל חופי ים התיכון מעטים עד מאד המקומות שבהם יצליח הגרֵפּ-פרוּט; היות שלפי דעת כותב הטורים האלה אין מקום לגרֵפּ-פרוּט אלא במצרים ובארץ ישראל; היות שהמצב הכלכלתי ואופן נצול האחוזות השורר במצרים אינו נותן אפשרות להתפתחות נטיעות,-לא נשאר לנו כמעט מתחרה בנוגע לגרֵפ-פרוט כל ים התיכון. והיות שמרובים הם הנוסעים האמֶריקנים והאנגלים במצרים ובארצנו בימי החֹרֶף אשר ישמחו למצא גרֵפ-פרוּט בחצי המחיר הרגיל בארצם, נמצא שיש מקום רב לגדול הגרֵפּ-פרּט.

רבות הן בנות-המין של העץ הזה, קשה הוא עדין פתרון השאלה: על איזה שׁרֶשׁ של צטרוס יותר טוב להרכיבו בארצנו. הנסיונות שעשינו עד היום אינם נותנים לנו עדין האפשרות להורות בהחלט: בחרו במין זה, הרכיבו על מין זה, אבל יכלים אנו להגיד שבמשך חמש השנים האחרונות התגבר בטחוננו בהצלחת הגְרֵפּ-פרוּט בארצנו, אותו הפרי שהדרישה עליו מרובה והתחרות כמעט בלתי אפשרית.

* * * * * *

בטח שכל פרדסן ישמח לראות שעוד ימים טובים נשקפים לפרי הצטרוסים; בטח שישמח לראות כח לא רק שאפשר להשען בבטחון על מה שכבר נעשה במקצוע זה, אלא שעוד שדה רחב פתוח לפנינו להגדיל ולעשות. אבל הלא אין זאת אלא ˵שירת-העתיד̏, והלא במוחו של הפרדסן מנקרת כעת השאלה: יבול שנה זו מה יהיה עליו? איזהו השוק לפירותינו השתא? רבים חושבים שתפוחי-הזהב הם דבר רק של לוקסוס ואם יש רוַח בדבר של לוקסוס בשנים כסדרן, הנה בשנת משבר שכזה דוקא המסחר בדברים של לוקסוס הוא הנלקה ראשונה.

הנחה אחרונה זו, אין איש מהרהר עליה. אבל נראה לנו שאלה שמחליטים, בהחלט גמור, שתפוחי זהב הנם רק דבר של לוקסוס אינם אלא טועים.

נכון הוא הדבר בנוגע לארצות אחרות שבהן אנו משתדלים להכניס את פירותינו, כמו ברוסיה, וגם במדה ידועה בגרמניה, אבל מעט הוא ביחס מה שאנו שולחים לשם מפרי פרדסינו, ורק הארצות האלה סגורות הן בפנינו בשנה זו.

במצרים אין השוק לתפוחי זהב חשוב כלל לע"ע כפי שמראים לנו המספרים האלה:

רשימה כ': כניסת תפוחי זהב, לימונים ויתר מיני הצטרוסים למצרים.

מוצאם:

אפילו התרבות הכניסה של פרי הצטרוסים למצרים בשנים האחרונות לא להנאתנו נעשתה, אלא היא נזקפת כמעט כולה על חשבונה של איטליה. לפנות לאמריקה כדי לפַנות לנו שוקים שם? לדבר הזה אין שום יסוד במעשה בשבועון Gardener’s Chronicle של 3 יולי שנת 1886 אפשר כבר לקרא את תלונותיהם של הפרדסנים האספמיים, שיבול תפוחי הזהב בוַלֶנציה קשה לו להתחרות עם זה של פלורידה וקליפורניה ושהשוקים בארצות הברית ננעלים בפניהם. ומאז ועד היום הלך המצב ורע. היציאה לארצות ההן מאספמיא הולכת ופוחתת כמו שראינו ברשימות; בו בזמן שהיציאה מאספמיה לגרמניה, למשל, עלתה 105.800%, נתמעטה היציאה לארצות הברית ב98.93%. וכמו כן בזמן שהיציאה מאיטליה לתורכיה, למשל, התרבתה משנת 1901 עד שנת 1911 ב755%, נ ת מ ע ט ה היציאה מאיטליה לארצות הברית בין 1904 ו1911 ב-90%! ראינו שבשנת 1912 הכניסו כל ארצות הברית יחד רק כ96,000 תיבות, ודרך הנמל הכי-גדול, דרך ניו-יורק, לא נכנסו אלא 28000 בערך! למה נחשב שוק כזה לנו, אפילו אם לא היה המחסור באניות=מסחר לאמריקה נרגש?

אמנם, בקנדה אין המסים וההגבלות מכבידים על כניסת תפוחי הזהב, אבל הכניסה לשם לכמה היא עולה? ל2575 תיבות ולנציה בשנת 1908, ול1500 תיבות ב1910!

נמצא איפוא שמלבד תורכיה ומצרים הקרובות אין לפנינו כי אם אותו השוק שאנו נשענים עליו תמיד: אנגליה. ואולם, האם יקנו את פרי הלוקסוס הזה באנגליה, בשנה זו שלרגלי המלחמה בטח נתמעט מספר הקופצים על סחורה זו?

אם יש אמת בפי המספרים, אז אנו שומעים מהם שדוקא בשנה זו לא יריביות השוק באנגליה עבור תפוחי־הזהב, מפני שאין פרי זה לוקסוס באנגליה⁹). שלשה מיני פירות המוניים ישנם באנגליה: התפוח, המוז ותפוח-הזהב. שני שלישי הכסף המוצא על פירות באנגליה הולך לקנית שלשת הפירות שמנינו.

14.200.000 פ“ר היו מוציאים על מוז באנגליה בשנת 1900 (בכניסתו, אין אנו מביאים בחשבון מה שנוסף על המחיר הזה על ידי הסרסורים והסוחרים בארץ}, ובשנת 1912 הוציאו כבר סך של 49.680.000 פ”ר; 37.000.000 פ“ר היו מוציאים על תפוחי זהב באנגליה בשנת 1881, ובשנת 1908 הוציאו כבר 65.500.000 פ”ר. בשנים האחרונות עלה הסכום הזה הרבה מאד.

וליתר באור נתן בזה פרטים אחדים על מסחר הפירות המענינים אותנו בשוקי אנגליה.

* * * * * *

אנגליה בתור שוק לפירות בכלל ולתפוחי זהב בפרט.

אין מדינה שתרמה לאנגליה בנוגע לכניסת פירות לחים. התפתחות המסחר הזה היא מיוחדת במינה. לפני חמשים שנה היו יכולים למצוא בכל הפרור של West End בלונדון לכל היותר שלש חנויות לפירות, וגם הן היו סגורות תשעה חדשים בשנה. כעת מוצאים שם חנויות לפירות עד לאין מספר.

וגם לפני שלשים שנה לא היה עוד המסחר בפירות חשוב כלל. בשנת 1908 הגיע כבר מסחר הפירות בחופי אנגליה:

ל757.975.000 קילוגרם פירות ולסכום של 222.026.000 פרנק. בזה לא נכללו עדין 6.385.449 אשכולות מוז שהם 44.231.225 פרנק..

הכניסה ב1908 היתה בס"ה 266.287.225 פרנק.

מן הסכום העצום הזה המוצא על פירות באנגליה 60% הולכים על שלשת הפירות האלה: מוז, תפוחים ותפוחי-זהב.

כדי לקבל מושג נכון מן ההתפתחות המהירה של כל מסחר הפירות נביא עובדה זו:

לפני 1884 היה המוז יקר המציאות באנגליה. האשכול היה נמכר ב50 פרנק. כל פרי בפרנק וחצי.

משהורד מחירו על ידי ריבוי נטיעות המוז ביַמַיְקָה וקוסטה-ריקה ואפשר היה להשיג פרי מוז ב-5 או ב10 סנתים קפצו עליו הקונים ואנו רואים אותו נהפך לפרי פופולרי הנאכל בין המון העם, והכניסה עולה במהירות עד שלא יאומן.

רשימה כ"א: כניסת אשכלות מוז לאנגליה.

אנגליה מוציאה, איפוא, כחמישים מליון פרנק לשנה על מוז. ובכל זאת אנגליה היא רק השניה בין הארצות האוכלות מוז למכביר. ארצות הברית של אמריקה מכניסות מוז פי שלש במספר האשכולות ופי אחד במחיר מכל אירופה כולה. זאת אומרת שמחיר המוז בארצות הברית אינו אלא השליש של אותו המחיר באירופה. בשנה שעברה (1913) הכניסו לארצות הברית עד 148.513.340 פר' פירות בכלל, יותר מחצי הסכום הזה הוצא על המוז, בדיוק:

42.357.109 אשכולות בסך 75.059.845 פרנק

גרמניה מכניסה 35.226.000 ק"ג מוז " 13.086.000 "

פרנציה " 21.749.000 " " " 6.317.000 "

הארכנו מעט בנוגע למוז לא רק מפני שבדרך אגב זה יכול ואולי צריך לענין את הנוטע הישראלי, אלא גם מפני שחפצנו להראות איך משפיעים לפעמים דוקא המחירים הנמוכים על הרמת ענף החקלאות שכל זמן שלא עלו תוצאותיו על שלחנותיו של המון העם לא יכל לתפש מקום חשוב בשוק העולמי.

אבל, כמה שלא תהיה גדולה הכניסה של המוז באנגליה, אין כניסה זו דוחקת את מקומם של יתר הפירות ההמוניים, הלא הם התפוחים ותפוחי הזהב, כאשר יוכיחו המספרים האלו:

לונדון: כניסת פירות ללונדון בשנת 1908:

המין הכמות הסך

תפוחים 42.134.000 ק"ג 14.873.000 פר'

תפוחי-זהב 90.323.000 " 16.522.000

מוז….. 875.267 אשכלות 8.131.000 "

-————-

ס"ה 39.526.000 פר'.

כל כניסת הפירות ללונדון באותה שנה עלתה ל82.576.000 פר‘, קרוב לחצי מן הסכום הזה הוצא על שלשת המינים שמנינו, החלק החמשי ממנו הוא על תפוחי זהב (3.010.700 תיבות יפו בערך). יש להוסיף שבלעדי זאת הכניסו ללונדון באותה שנה עבור 6.202.000 פר’ לימונים ויתר פרי הצטרוסים.

ליוֶרפּוּל:    🔗

אולם, ישנם מקומות באנגליה שבהם תופס תפוח הזהב מקום עוד יותר חשוב מאשר בלונדון. מספר תושבי לונדון ב 1908 היה 4.795.789 נפש, והם אכלו עבור 16.522.000 פר' תפוחי-זהב, לומר 3.50 פר' בקירוב, לגלגולת. לעמת זאת, הכניסו באותה שנה לליורפול עבור 75 מיליון פרנק פירות חוץ, מהם הוציאו על:

תפוחים 72.631.300 ק"ג 19.884.000 פרנק

תפוחי-זהב ולימונים 100.900.000 " 22.431.000 "

מוז……….. 1.130.718 אשכולות 9.812.000 "

-————

ס"ה 52.127.000 פרנק

זאת אומרת שבליורפול הוציאו יותר מ 50 מליון פרנק, או יותר משני שלישי הסכום שהוצא על פירות חוץ הוצא רק על שלשת המינים שמנינו. ובהיות שמספר תושבי לירפול היה באותה שנה רק 730.000 נפש ויחד עם כל המחוזות השייכים לעיר זאת לא עלו ליותר מחצי מספר תושבי לונדון, יוצא איפוא שבליורפול והסביבה מוציאים על תפוחי-זהב לכל הפחות פי שנים ביחס מאשר בלונדון. והטעם העיקרי הוא שבאנגליה תפוחי הזהב כמו המוז הם פירות הנאכלים בין ההמון, ומספר הפועלים והפועלות בגליל ליורפול הוא הרבה יותר גדול ביחס מאשר בלונדון ובסביבה שלה; ולראיה נביא את העובדה הזו: השביתה של חוצבי הפחם באביב 1912 השפיעה לרעה על כניסת תפוחי-הזהב יותר מאשר על כל יתר הפירות. מאספמיה בלבד נתמעטה הכניסה באותם החדשים ב 50 אלף תיבות ולנציה בערך בכל שבוע-200.000 במשך השביתה- מפני שהחוצבים בפחם רגילים להרבות באכילת תפוחי הזהב, הפרי היחיד שבכחו להשתיק את צמאונם של הפועלים האלה שבכלי בליעתם נגרר הרבה אבק דק של פחם.

מנשסטר:    🔗

וכמו כן נמצא במנשסתר שרֹב תושביה מתעסקים במחצבי הפחם ובתעשית צמר הגפן, שתי תעשיות המכריחות את הפועלים לעבוד באויר מלא אבק דק, שהדרישה לת"ז היא גדולה עד מאד.

הכניסו למנשסתר בשנת 1908 דרך הים:

תפוחים.. 4.922.500 ק"ג

תפוחי-זהב 34.600.000 " {שהם 1.250.000 תיבות יפו בערך)

מוז…. 2.367.000 אשכלות.

גלסנוי:    🔗

די לנו להביא עוד דוגמה מהעיר האינדוסטריאלית הזאת, העיר הכי חשובה של שוטלנדיה. כדי להראות מה חשוב המקום שתופס באנגליה כולה המסחר בתפוחי-הזהב, אף כי בעיר הצפונית הזאת תופס כבר התפוח מקום בראש.

בשנת 1908 הכניסו לגלסנוי:

תפוחים: 27.091.000 ק"ג בסך של 7.604.000 פרנק

תפוחי-זהב: 15.760.000 " " " 3.380.000 "

(שהם 525.000 תיבות יפו)

* * * * * *

 

מסקנות:    🔗

1.  התפוחים שרגיל להם המון העם באנגליה לא באו אל השוק במלואם בשנה זו לרגלי הגיוס בקנדה וחסר אניות-מסחר בארצות-הברית.

2.  המוז שהתרגל לו ההמון האנגלי במשך 15 השנים האחרונות לא יבא בשנה זו לשוקי אנגליה כי אם בכמות מועטה מאד יען כי רחוקה, ארוכה ומסוכנת היא הדרך בין הודו המערבית, יַמַיקַה וכו' ואנגליה.

3.  השוקים האנגלים נתרוקנו איפוא מפירותיהם.

4.  תפוחי-הזהב, שהפועלים והפועלות במחצבי-הפחם ובתעשית צמר-הגפן זקוקים להם, קרוב לודאי שהם ימלאו את החסר.

אין אנו באים להגיד שיבחרו דוקא בפרי ארצנו. אספמיה ובמדה ידועה גם איטליה יתנפלו על שוקי אנגליה בפרט בשנה זו. אבל הלא להתחרותם אנו רגילים מקדמת דנא.

נשאר לנו רק לקוות שהמצב לא יורע, שהיחס הקים כעת לא ישונה, כי דרכי הים ישארו פתוחים לאניות אנגליה ולאניות ההולכות לאנגליה.ואם רק תבאנה אניות להעמיס את פירותינו, אז אפשר לקוות שאפילו בשנת משבר זו יראו פרדסני א"י ברכה כל שהיא בעמלם.

תקציר באנגלית