לנעמה, אילת, זהר ועדי

לכבוד חג ה־70 לקיבוץ שריד

“בית הקומותיים נושם” הוא אוסף קטעי זכרונות־ילדות. קטעים שלפעמים הם בדיה שיש בה אמת ולפעמים אמת שיש בה בדיה.

אלו קטעים של פולקלור מאד מקומי, הכל בעיניים שלי.

ואם חלילה ייפגע מישהו ממה שנכתב עליו או ממה שלא נכתב עליו, אני רק יכול להבטיח, שכל שנעשה מתוך אהבה והערכה נעשה. אם מישהו אינו מוצא את עצמו – יבדוק היטב ויווכח שהוא קיים ונושם וגם נוכח בין השורות.

בין הזכרונות ישנם קטעים תחת הכותרת “אגדות העמק”. קטעים אלה באו במהומה מתוך מושבי ליצים ונכתבו בראשית שנות השישים והשבעים, כתובים בסגנון עצל ומתארך, אך לבסוף מגיעים עייפים ומאובקים לפואנטָה, היכן־שהוא על גדות הקישון.

ספר זה מוקדש באהבה לילדי וחברי שריד

ולכל אלה שאינם עוד בינינו, והם כל כך עמנו…

 

בראשית    🔗

ביוני 1926 עלו להתישבות בכניפס, שמאוחר יותר היתה לשריד, חברי “אחווה” שישבו בגינגר. היתה זו קבוצה של כ־18 חברים וחברות. ב־1927, קבוצת “ביברכה” – הצ’כים, מצטרפים לקיבוץ. בבקרים עת גלגל השמש האדים את שמי המזרח היו קמים החברים, שותים קפה מספלי פח ויוצאים אל השדות והסדנא. בלילות את בדידותם היתה מלווה שירת הצרצרים ואת דרכם מאיר אור גחליליות.

במאורעות 29', לא היה עדיין בית –הבטחון, (בית הקומותיים). החשש מהתקפת פורעים על הקיבוץ היה גדול ולכן פינו את הילדים והאימהות לנהלל. האנגלים נתנו כעזרה שני שוטרים ערביים שאך הוסיפו לאווירת המתח. בקיבוץ היו אז כמה צריפים מצופים ניר זפת עם גגות רעפים, גם בית א. כבר היה בנוי ומיועד לילדים.

באחד מימים אלה עברו ליד שריד כשנים־עשר חברי משמר העמק שהחליטו לנטוש את הנקודה ולהצטרף לקיבוץ האם שלהם שישב בעפולה. זה לא העלה את המוראל, אך חברינו ידעו – זה מעשה חכם ואמיץ. החברים שלנו וכמה חברות שנשארו להגן על הנקודה, למקרה שרועים מוסתים, צמאים לדם ואונס יסתערו לחצר הקיבוץ, החליטו להדוף אותם באומץ וגבורה. לפי תכנית אברהם צוקר, ארנסט פלשקס אחראי להדליק חבית זפת כדי להזעיק תגבורת. הפקודה לפאול ופולדי היתה להשתלט בעזרת סכינים על השוטרים. מנחם צנטנר היה אמור לכבול אותם. לשם בטחון, הוא הסתובב עם חבל בידו כל אותה תקופה. אם המצב היה מחמיר עמדו לרשות המגינים רובה ציד אחד (ג’יפט), אקדח אחד עם שלושה כדורים, שני קלשונים ובעיקר, בעזרת השרירים של אוטל ופאול, הנחישות והשפם של חיים חרמוני והעצות של צבי גולומביק. יוסל ולנר היה אחראי על ההומור והבדיחות, כדי להעלות את המורל, וּלְדולינסקי היורה באקדח ניתנה הוראה לירות קודם את הכדור הראשון, לאחריו את השלישי ורק לבסוף לירות את השני, זאת כדי לתעתע באויב ולהכניס בו בלבול ומבוכה.

 

ואלה שמות    🔗

ב־1931 בשריד היו החברים חיים ורבקה חרמוני, צבי ופרנצי גולומביק, צבי וזושה פומרנץ, אריה וגרטה אראלי, יוסף ומרגיט ולנר, זאב ואולי בורק, ארנסט וגיזה פלשקס, פולדי והילדה, פאול ואולגה, אברהם וקוטי צוקר, גורה ופרידל שליסר, מנחם ואמולדה צנטנר, שלמה וצילה רוזנצוייג, משה ומאשה פרס, אבנר ושיפרה אבלס, דוד כפרי, יעקב ואחינועם הירש, משה וטובה ציפור, יהודית, אוטל, פפו פליקס, ראובן ברומל, לאה הגננת השכירה, סבתא וסבא פישל, הוריהם של פרנצי, פאול והילדה, הילדים וגם הכלב הורדוס.

הראשון שהגיע לאדמות כניפס (שריד) ביוני 1926, היה חיים חרמוני. הוא מצא חורבות של בתי האריסים, שחיו שם לפנים, ובית קברות ללא מצבות ושמות. כל קבר היה מוקף אבנים ובתוכו עלי איריסים ירוקים. רק בבוא האביב היתה פריחתם הסגולה חוגגת בין החורבות. חיים חרמוני היה היחיד מחברי שריד, שהספיק עוד להילחם במלחמת העולם הראשונה, ולפני שהספיק לכבוש משהו או להיכבש ע"י מישהו. מצא עצמו עולה מליטא לפלסטינה, ועד שהגיע לשריד עם קבוצת “אחווה”, הספיק כבר לבנות באילת השחר לבנות את גניגר. אך כשראה את פריחות האביב המשגעות של כניפס החליט שזה יהיה ביתו. לחיים ורבקה נולד הבן הבכור של שריד, עמינדב. ממינה בִּתם נולדה להם הנכדה הראשונה של שריד, הגר, ומהגר נולדה להם הנינה הראשונה של שריד, סיגל. את חיים תמיד ליווה איזה רגש אחריות ראשוני. במושבי ליצים לא ישב ואף נזף לא פעם באלה הלצים הפוחזים שהרשו לעצמם בלילות ירח לפרוק במעט מעולה הקשה של עבודת־יומם ובאשמורת שנייה היו שומטים את מצפונם, פותחים במפתח גנבים את דלת המטבח, פותחים את ברז חבית היין, לוגמים הישר מן החבית וקול שירת השיכורים היה מתגלגל באשמורת שלישית בערוצי העמק עד לקישון. מי הקישון הביאו בה מרגוע והשראה, ועתה נשמעה כשירת מלאכים, המטפסת בסולמות השמימה. אותה שעה, חיים חרמוני ויעקב הירש היו מעירים את החברֶה להמשיך להגשים את חזון בנין הארץ. החברֶה היו חוזרים הלומים לעבודת־יומם, לאחריותם ולצו מצפונם. שלמה רוזנצויג היה רושם על סידור העבודה בגדול את אלה מהחברים שנשארו לישון.

שלמה ביקש פעם מחיים, שאם הוא, שלמה, יישאר לישון ולא יקום לעבודת יומו, חו"ח שירשום את שמו בגדול על סידור העבודה לדראון עולם, אבל חיים חרמוני לא הסכים. הוא היה נוזף לא פעם בחבר אבל אף פעם לא הסכים להלבין פני חברים ברבים. לפעמים, כאשר אני רואה את נדב בנו באחריותו הרבה, בהתמדה, בהתמסרות, בצורך שלו להבין דברים ולהסביר, אני נזכר בחיים, אך כשאני מביט בפניו של הבן הבכור, יש בהן מן הרוך, הפיוס והחן של פניה של רבקה.

ב 32' הצטרפו לשריד חברי ג.ד., חוץ לכלבה יקי. מינה ויוסף מרגלית, הדסה ומשה כהנא, יהודה שפיצן, דודיו אפל, פרץ שיין, סושקה הוכמן, שרה זלצר (לימים אשתו של ורנר), מוינה, השו חיאל, השו שפלר, יעקב רוזנפלד ורחל (דוג’יה) סורץ, רות (לימים הירש), יצחק ברנשטיין, סוניה (לימים ברנשטיין), וכבודדים טורי צימר ואריה חלבין. וב־33' באו כיחידים יעקב פלור, הַניה רוזנפלד, צבי ובתיה פרידמן ורנר וחיקה וילנר, ונולדו הילדים גילה צוקר, נירה שומסקר ורחל צנטנר.

גן לאה היה הגן הראשון בשריד היות ופעם, בגלל לאה, גדעון התעלף, או שלאה התעלפה – לא אהבנו אותה. ויום אחד, כאשר הגיע משה השוטר מעפולה אמרנו לו שיאסור את לאה. מינה נשבעה שהיא ראתה שהשוטר עשה ללאה נו… נו… נו… עם היד לאחר זאת פיעמה בנו תחושה חריפה של נצחון הצדק על הרשע.

 

הסנדלרים    🔗

הסנדלריה הראשונה, (היום גן אילן). הסנדלר היה מגיע פעם בחודש. קראו לו גדי בן־סוסי. היינו באים אליו לתקן סנדלים והוא היה נוטל את הסנדל, מתבונן בו במבט טקסי, ולבסוף היה מניח את הסנדל על האימום כשבין שפתיו היו תקועים מסמרים, שחודם מופנה כלפי חוץ, וכך נראה גדי בן־סוסי כציפור רב־מקורית. היתה לו קרחת של גנדי. מדי פעם היה שולף מבין שפתותיו מסמר ונועצו ברצועת הסנדל בעזרת פטיש זעיר, כדי להצמידה לסוליה. תוך כדי עבודה היה מספר לנו סיפורים, וכאשר היה פושק שפתיו היו המסמרים שומרים אמונים לשפתו העליונה. הוא היה טברייני וסיפר לנו על השטפון הגדול שהיה בטבריה, כתוצאה משבר ענן. בשטפון זה ניספו רבים וגדי בן־סוסי עצמו נגרף בזרמי המים הנוראים, ודייג ערבי סיכן את חייו והצילו… לאחר נעיצת המסמר השלישי היה אומר תמיד: “תזכרו שאת גדי בן־סוסי הציל ערבי”. ולאחר זאת, היה מוסר את הסנדל, שנראה כחדש.

יום אחד הגיעה לשריד משפחת נס, יוכבד, דוב וילדתם עדה בת החמש, שהיתה כותבת שירים עוד לפני שידעה לכתוב. יוכבד נכנסה לסנדלריה. היו לה ידי זהב, והיא היתה מתקנת נעלים וסנדלים וגם חותכת, גוזרת ועושה נעליים חדשות ויפות לפי מידה, מעשה אמן. פעם מסרתי לה סנדל לתיקון ואחרי שני מסמרים שנעצה היכן שצריך הגישה לי סנדל שנראה כחדש, וכל זאת, להפתעתי, מבלי להגיד: “את גדי בן־סוסי הציל ערבי”

 

גן רבקה    🔗

גן רבקה היה גן עמלני ויוצר. היינו גוזרים בנייר, רוקמים בחוטים, מנסרים דיקט במשוריות דקיקות וצובעים ניירות לבנים בצבע – לעשות מעשים וצורות חדשות של היפה. לאחר חנוכה כשעוד היינו עייפים וגאים מהקרב הקשה שניהלנו עם היוונים, חילקה רבקה לכל ילד בגן כלי נגינה. אני קיבלתי משולש שהיה מוציא צלילים רועדים. לאורי תוף מרים ולעמוס צפצפת מים, שזאב ברק הגזבר מצא בחנות קטנה בחיפה ברחוב המלכים. ועוד כלים כמו קסטנייטות ותוף טם טם אחד. רבקה ישבה במרכז המעגל ושרה בקול רך ושקט את סימפונית הצעצועים של היידן. מדי פעם סימנה בידה לאחד הילדים וזה היה תורם את חלקו ע"י הקשות מתאימות בכלי אשר לו. כאשר סימנה לעמוס זה היה ברגעים הדרמטיים של הסימפוניה, עמוס היה נושף בצפצפת המים אשר היתה מוציאה קולות שהם תערובת של צליל החליל ושל פלגי מים המתבלבלים בחלל הצפצפה. לאחר זאת היו טיפות יורדות על הגן כגשם נדבות וסיום הקונצרט נשמע בקולה הרך של רבקה וקול משולש רועדדדד.

 

זכרונות מבית־הקומותיים    🔗

ילדים כבני חמש היינו כאשר טיילנו לגבעת דר־טוויל עם רבקה הגננת.

היה בקר עם ריח פריחת שקדיות וצבע כלניות אדומות. בין השיחים ראיתי קפוד. אני כבר לא זוכר אם הקפוד הוא מהחלום שחלמתי בלילה, או מהסיפור שאמא עוד לא גמרה לספר לי. פתאום אמרה רבקה הגננת: “ילדים הסתכלו על העמק”: הפניתי את ראשי וראיתי את כל העמק מכוסה ערפל לבן סמיך, ורק בית־הקומותיים שט בתוך הערפל כאונית משחית ענקית, המפלסת דרכה בינות לקרחוני־הקוטב. בבטחה, באומץ, בגבהות ועוצמה.

יום אחד בא נחום אל הקבוץ. ילד־חוץ עם שני נמשים ליד הסנטר ואף מחודד ואמר לנו שבחיפה יש בית יותר גבוה מבית הקומותיים ושבאמריקה יש אפילו מגרדי־שחקים. אותו יום נחום קבל מכות גם בגלל היותו ילד־חוץ וגם בגלל שרימה.

מאז אותו יום עברו הרבה מאד שנים אבל גם היום, לאחר שטילתי בארץ ובערי העולם, כולל עלייה על גורדי שחקים בניו־יורק ושיקגו, אני יודע ללא צל של ספק: נחום ילד החוץ עם שני הנמשים ליד הסנטר, רימה אז כי בית־הקומותיים של שריד, שראיתי באותו יום רחוק בילדותי שט כאונית משחית ענקית בתוך ערפל העמק הסמיך, הוא הבית הגבוה ביותר שראיתי בחיי.

יום אחד סיפר לנו נחום שיש אלוהים ושהוא אפילו יותר חזק מאוטל, שבעיני הוא נראה אז כאיש החזק ביותר בעולם. רצנו לחפש את אלוהים בסביבות הלולים. ליד הקוצים הפסקנו את החיפושים הרגליים בגלל פגר של צבוע שיאיר ראה שם שלשום. עלינו על בית־הקומותיים, כדי לגלות את אלוהים מתצפית אוירית לאחר שסרקנו את כל מסתורי העמק והרי נצרת צפינו בזוית תלולה אל חצר שריד. באותו יום את האלוהים לא גילינו. אבל דרך חלון מקלחת החברות גיליתי מראה אלוהי קסום של אשה ערומה.

בימי מלחמת השחרור, הפכו את בית־הקומותיים לעמדת הגנה מול התקפות קאוקג’י. כאשר בא לשריד אחד ממפקדי ההגנה הגבוהים והסביר לחברים שבכל הקבוצים, שהותקפו על ידי תותחים, בתים מסוג זה התפרקו ונהרסו כמבנה קלפים והיו כמלכודת ליושביהם, עמד מולו אחד הותיקים והסביר לו שבאותם קבוצים בנו את הבתים מבטון וברזל, ואנחנו בשעת היציקה, הכנסנו לבטון ולברזל את כל הנשמה, כך שבית זה גם תותחים לא יוכלו לו. האמת היא שעד היום אף פגז תותח לא הרס את הבית, בית הקומותיים.

לאחר שהפכו את בית־הקומותיים למתפרה ול“קומונה” הייתי מגיע לשם מידי פעם לקחת חבילה או למדוד מעיל, אך אף פעם לא קשרתי בינו לבין בית־הקומותיים, בית ילדותנו, שבו נתלו בלילות שחורים חלומותנו על אלומת האור של הזרקור שהיתה עוברת דרכו מילד לילד, מלטפת, מנחמת, מרגיעה. ולאחר זאת נודדת אל העמק בגששת, מאותתת עידוד לדורשי טוב ומאיימת על אנשי זדון.

ליד בית הקומותיים היתה אורוות הפרידות. יום אחד אבא חזר מהשדה והביא את הפרידות אל השוקת. פתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, החלה אחת הפרידות לבעוט לכל הכיוונים. מזלי, שבאותו רגע לא הייתי באף כיוון, אבל היות ולא ידעתי אם הפרידה יודעת שאני באף כיוון. רצתי לתוך בית הקומותיים ומצאתי מסתור במיטתי שם. אחרי קירות הבטון הרגשתי בטוח. כאשר החל להחשיך, שמעתי את בית הקומותיים נושם… כן, נושם.

בימי קרבות משמר העמק, הפך יצחק שדה את גג בית הקומותיים למפקדה הראשית של המערכה. יצחק שדה גילה מהר מאוד בעזרת משקפת שדה היכן משמר העמק והיכן חלון מקלחת החברות או היכן החזית, והיכן החזייה והיכן החזה.

בבוא היום בו יכתבו את תולדות קרבות משמר־העמק, אל יישכח בית־הקומותיים ששימש כמפקדה ראשית, אל יישכח יצחק שדה, שהיה מפקד ראשי ואל יישכח אותו חזה נשי אלמוני, ששימש ליצחק באותם קרבות כבדים כהשראה עליונה בקביעת האסטרטגיה הנכונה שהכניעה את האויב.

ורוניקה היתה הילדה הכי יפה בגן רבקה. אביה עבד במפעל רוטנברג וגר בנהריים. לאחר שנה בא אביה, אמר לנו שלום, לרבקה הגננת אמר גם תודה רבה ולקח לנו את ורוניקה, הילדה הכי יפה בגן. ואז הגיעו דניאל ורפאל האחים לבית טריפון מאצולת טבריה. לאחר שעזבו הגיע נחום. עד היום נשאר בו געגוע לאותה ורוניקה, ילדה נסיכה בגן רבקה.

 

ילדות    🔗

היינו מפריחים מתוך קשיות דקות בועות סבון, אבא היה קם בבוקר לעבוד את חלומותיו – ואמא היתה מחכה בחצר, בסינר לבן, לד"ר רודובנסקי, שהיה בא רכוב על סוסה לבנה ונכנס לחצר שריד, אצילי מאד, אחת לשבוע. בועות הסבון של אחי ושלי היו מסתכסכות מעט זו עם זו, ולאחר מכן עולות, מטפסות אט אט, נלכדות בקרן אור ומשבעה בהן תפרחת צבעונית, היו דואות אל עבר אופקים רחוקים.

אבא היה עובד את חלומותיו וחוזר עם ערב.

ואמא, עיניים יפות ומצח גבוה, היתה עורכת עם ד“ר רודובנסקי ביקור חולים. כאשר ספרה אמא פעם לד”ר רודובנסקי, רחב הפנים ובעל הנחיריים הפוזלות מעט לצדדים, על חולה אשר דפקו מהיר מן הרגיל, צחק הד“ר ואמר אבהית: “עם עיניים כמו שלך את רוצה שיהיה לו דופק רגיל?!”, ואמא בסינר הלבן והד”ר רחב הפנים היו נעלמים, מחייכים בין צריפי הקיבוץ. בערב היה אבא יושב ליד מנורת הנפט, רכון מעט, מרוכז וכותב אותיות צפופות. אמא היתה מגהצת במגהץ פחמים את חלומותיו לקראת יום המחרת, ואז היינו יושבים חבורת ילדים על מדרגות האבן שלפני הצריף.

ירח מלא היה בא בשמיים והדוד יעקב היה מספר את סיפור מכירת יוסף.

הדוד יעקב היה מספר גדול: הוא הוביל את יוסף אל הבור והאחים שחטו גדי, והמדיינים קיבלו את יוסף וההורים את כתונת הפסים… והדוד יעקב סיפר כל כך אמיתי עד שהרבה שנים אחרי זה לא יכולתי לסלוח לאחי הבכור את מכירת יוסף. בלילות כאשר תנים שלוחי צוואר, משחילים יללותיהם דרך חלונות חדר הילדים, הייתי מתכרבל עמוק בתוך השמיכה ואמא היתה באה בחלומי, יפה וטובה, נופלת על צווארי ואני סיפרתי לה בהתרגשות, נחנק מדמעות, את כל קורותי מאז נמכרתי למדיינים ואמא נשקה למצחי ואני, כל ערמות החיטה אשר צברתי אצל פרעה במצריים, הגשתי לאבא… ואבא ללא היסוסים העמידן לרשות הקיבוץ.

ובבקר כאשר היה אבא רותם את פרדותיו ויוצא בעגלתו אל חלומותיו, אמא בסינרה הלבן היתה שולטת ללא עוררין על חדר המרפאה, וד“ר רודובנסקי היה בא אצילי פעם בשבוע על סוסתו הלבנה, אלא אם־כן היה קורה שהסוסה היתה באה, אצילית מאד, ללא רודובנסקי… ואז היתה אמא ממהרת לגייס ממיטב החברים לחיפושים נרחבים באיזור הוואדי. בדרך כלל, בסופו של ענין, היה נמצא תמיד הד”ר רודובנסקי במצב שמיש, אלא שאמא, שחוץ מהסינור הלבן, היתה לה גם מעט חוצפה, נזפה פעם בד“ר רחב הפנים על מחדליו בשטח הרכיבה. הד”ר טוב הסבר סלח לאמא תמיד ורק אמר: “למדתי רפואה ולא למדתי רכיבה, אבל אם את מתעקשת, יש לנו בנהלל אחד שלמד רכיבה אך לא למד רפואה”. אמא העלתה חיוך מיוחד, שהיה שמור עמה למקרים של כניעת ביניים טקטית.

ואכן, אחר כחודש נראה לפתע מתקדם אל עבר הקיבוץ, עמוד אבק ואדים מלווה רעשים שלא מעולמו הרגוע של העמק – ורק משנמוג אחרון גרגרי האבק, נראתה מכונית כחולה שמישהו אפרפר בעל שיניים לבנות מנפנף מתוכה בידו… יותר מאוחר הצליחו לזהות מתחת לשכבות האבק את הד“ר רודובנסקי וצהלה גדולה היתה הולכת מקצה הכפר אל קצהו. הד”ר לקח אותנו לסיבוב, ואמא חיכתה בסינרה הלבן ליד עץ הפלפל משהוריד אותנו רודובנסקי מן המכונית, לפני שניגש אל אמא, קשר את המכונית בחבל לעץ מתוך הרגלו, כמנהגו עם סוסתי.

אחה"צ היינו מפריחים בועות סבון לעבר המוחרקה.

רכבת העמק היתה עושה את דרכה בין כפר־ברוך לעפולה, קטר מתנשף מעלה אדים סוחב אחריו קרונות של הלצות, והזמן היה נוטל חופשה ללא תשלום ומתיישב להנפש על המחוג הגדול של שעון התחנה בעפולה, אצל ונדרוב שותים קפה עם קוביות סוכר ופטיפון־ידית זקן היה מנגן את מרלן דיטריך, והשמש יורדת בכרמל, צבעונית ומרלן דיטריך שרה יפה בתנאי שונדרוב אינו שוכח לסובב את ידית הפטיפון ואמא היתה צוחקת והיתה יפה, ובחדר האוכל לאור הלוקס, הסתחררו מעגלים של הורות, וחיים במרכז נשף במפוחית. הכל הסתחרר ואמא צחקה לאור הלוקס וחיים נשף במפוחית את כל ריאותיו, ופתע עמדו המעגלים ורק חיים נשף במפוחית וחדר האוכל הסתחרר נתהפך ועוד פעם התייצב, והמעגלים סובבו ומישהו שלף מטפחת מן כיס והיה מנפנף.

ואבא ישב בפינה, העלה עשן והוליך את המלכה על לוח השחמט ל־ה2 ושיפר במידת מה את מצבו, והמעגלים סובבו והאנשים היו רוקדים כמכושפים, והלוקס הטיל צללים על קירות חדר האוכל… ולפתע לקחו את אמא מן המעגלים אל מקרה דחוף, אבא הזיז את הפרש ל־ו3, מסע לא רע. אמא החזיקה בידו של החולה, הביטה בשעון… המצב חמור וד"ר רודובנסקי רחוק, אמא צריכה להחליט לבד – אין יועצים, והיא מנסרת אמפולה ומכינה את המזרק.

אבא עשה הצרחה קטנה וביצר את מלכו, סיכוייו של אבא טובים. לאחר הזריקה אמא ממשיכה להחזיק בידו של החולה ומכינה ברזרבה כמה כדורים ועוד אמפולה. בשעות הקטנות של הבקר אמא מגיעה עייפה לחדר, אבא התעורר, מחליפים רשמים… אבא הפסיד בשח, החולה של אמא הבריא – “טוב שלא נגמר להיפך”, אומר אבא מיושן למחצה, מסתובב ונרדם.

שומר חמוש ברובה דו־קני צופה בזריחה אדומה, וענן ורדרד דמוי תינוק יונק מפטמת התבור. רכבת של הלצות מעלה עשן בין כפר ברוך לעפולה, והרב זכריה, בעל גוון פנים מפויח מעט, היה מתפלל תפילת שחרית בשביל כל יושבי העמק – והאוטובוס של קימל כבר עבר.

סיעת ילדים רצה בחצר לחפש את האלוהים, ומשהגענו למרפאה מצאנו את אמא מקפלת תחבושות. אמא הביטה בנו בעיניים נבונות וטובות, ומששאלנו אותה אם יש אלוהים, היא הביטה סביב סביב ולאחר זאת אמרה בחיוך מסויים" “במרפאה – אין”. ואנו כבר רצנו לאזור הלולים אלא, שסבך של קוצים ונחש שחור שנראה שם שלשום, מנעו מאתנו את המשך החיפושים… ורק מאוחר יותר הוברר לי, ששאלת קיומו של אלוהים היא כנראה שאלה שתישאר תמיד פתוחה – אבל אם היה אלוהים במרפאה, אמא, בודאי יום אחד היתה אומרת לו: “פה יש מקום רק לאחד משנינו”, ויש להניח שאלוהים היה נאלץ אז לחפש פרנסה אחרת.

פעם הביא סאלח מ“דאר טאוויל”, ילד ערבי במצב מחלה מתקדם וקשה, ואמא טיפלה בו במרפאה והיתה מורחת, מזריקה וחובשת ומעודדת ומתמסרת. ולאחר שבועות, משהבריא הילד הערבי והיה צוחק נורא פשוט כמו כל הילדים שלנו, רק עם עיניים קצת יותר שחורות, באו הוריו אל אמא ואמרו: “אלוהים בידיים שלך – אלוהים”. ואמא חייכה ואמרה בקול, (כאילו לפניה אסיפה של אחיות ורופאים): “ההצלחה במקצוע האחות היא תוצאה של שלושים אחוז ידיעה ומאה אחוז התמסרות ועבודה”. ואנחנו כבר לא חיפשנו את האלוהים. וזכריה בנהלל, עם מצנפת שחורה וזקן מטופח היה מתפלל גם בשבילנו.

ורכבת של הלצות היתה חוצה את העמק. ומרלן דיטריך שרה אצל ונדרוב בעפולה – קפה ומסעדה בע"מ והזמן שעשה נופש על המחוג הגדול של תחנת הרכבת בעפולה, נקרא באופן בהול, והכל בעמק פתאום התחיל לנוע במקצבים חדשים.

באו המוני פועלים, התחילו לפוצץ סלעים והיו מקימים עמודי ענק וחוטים נמתחו, ובלילות לאור כוכבים היו שרים על הזקן מנהריים ובימים היו עובדים ומדברים על חשמל ומכוניות גדולות היו פורקות צינורות לקו הנפט.

והיכן־שהוא ערבים ירו על מכונית ומישהו נפצע, וחברים היו מסתובבים חבורות, חבורות, ואנחנו השארנו את בועות הסבון בקצה השקיות… רצנו אל ערמות החול לשחק במלחמות, והיינו ממטירים מטר של אבנים ומסתערים על הערבים או על הגרמנים. וחברים החלו להקיף את הנקודה בגדר תייל דוקרני. אמא היתה אורזת לכל חבר תרמיל עזרה ראשונה ומכינה ארגז גדול עם מדפים ותאים ובו סכיני ניתוח, תחבושות, מזרקים – ארגז גדול ונייד – אולי בית־חולים שדה ראשון של ההגנה.

אני יושב עם אמא אצל ונדרוב בעפולה. אמא לוגמת קפה עם קוביות סוכר, אני מלקק הר של גלידה, מרלן דיטריך שרה מפטיפון זקן – ועשן שריפות עולה כבד מעבר קריית חרושת ומתערבב בבועות צבעוניות של ילדותנו. אמא לוגמת קפה, מבטה מטשטש, והיא רואה את עצמה בבית קפה בווינה על שפת הדנובה, עם הוולסים של שטראוס… פחות שנים ויותר מחזרים.

ומשם אל צ’רנוביץ, נהר פרוט – אבא קפדן חוזר מבית־הכנסת, נסיעה במרכבה ברחובות העיר והיא, אמא, אחת מהנסיכות, מספר אגדות ישן וכל העם עומדים ברחובות העיר ומריעים. אמא לגמה את הקפה, הציצה בספל הריק, והרימה מבט יפה אלי ואמרה: “בן, אתה רואה את השריפות בקריית־חרושת” ואחר סיפרה: “לנועה האחות צמחו שתי שיניים” והוסיפה: “אתמול הגרמנים פלשו לווינה”. ראיתי לפני אמא שקטה ודואגת, הצצתי לתוך גביע הגלידה הריק, ולאחר זאת לעשן שבשמיים, והבנתי שלקקתי את ילדותי עד תום.

כאשר היינו פעוטים ברח הפר “דולפוס” מתוך מכלאתו בדהרה מאיימת. פנה אל עבר אזור המגורים. מיד הכניסו אותנו לבית הילדים וחייקה המטפלת נעלה במפתח את הדלת. מהחלון ראינו את החברים רצים אחרי הפר כשבראשם מנחם צנטנר שהחזיק בידיו חבל. לפתע בשקט של הפחד שאל אמנון גולומביק את חייקה: “את בטוחה שלפר אין מפתח לחדר שלנו?”… בינתיים רץ הפר בדהרה, בטש ברגליו סובב בזנבו נגח בקרניו ולפתע מלא זעם: הסתער על מקלחת החברות.

כעבור דקה הפכה המקלחת לערימת קרשים ופחים קרועים, ואז כאשר מנחם כמעט תפס בנזמו של הפר ראינו לפתע את איטקה של מוטל יוצאת, זוחלת מבין הריסות המקלחת, עירומה כביום היוולדה. היא היתה אחת הנשים החינניות בעמק. עורה צחור וחלק כמשי, צוואר מודלייני ועיניים גדולות וכחולות. איטקה זחלה מבוהלת, נפחדת כאיילה נרדפת. ולפתע הגיע מוטל, בעלה, ובעדינות עזר לה לקום כשהיא עדיין מעורטלת כולה. למזלה יצאה שלמה בגופה, אך מאז היה במבטה משהו זר – סהור, היתה בוהה ונועצת מבטה לנקודה רחוקה שמעבר ליקום.

כעבור שלושה חדשים בבדיקת קרפדה התגלה שהיא בהריון, מוטל שמח והחברים שמחו בשמחתו. לאחר שהשלימה תשעה חדשים נסעה לעפולה ללדת. וכאשר הגיח מרחמה לאוויר העולם תינוק צווחני ויפה גילתה האחות המיילדת שיש לו מאחור זנב קצוץ של פר. כאשר חזרו הביתה הייתי רואה קבוצות, קבוצות של חברים מסתודדים ומתלחשים, למרות שהרופא ד"ר ברמן, אמר לאחר בדיקת הרך הנולד, שהתינוק בריא ושבגיל שלוש אפשר יהיה לנתח אותו ולא ישאר זכר לאותו נטע זר.

בינתיים התערערו היחסים בתוך המשפחה. מוטל לא יכול היה לסלוח לאיטקה, לקבוץ ולפר את אותו זנב. יום אחד דרש מוטל מהקיבוץ שישחטו את הפר, אך מנחם צנטנר ועובדי הרפת התנגדו – דולפוס נחשב באותם ימים לפר הטוב ביותר בארץ. יום אחד, כשהחברים קמו לעבודת יומם התברר, שבני הזוג צררו בלילה את חפציהם המעטים, נטלו את תינוקם ונעלמו. מאותו יום אף אחד לא ידע היכן היא איטקה עם עיני האיילה, היכן מוטל היכן התינוק. היו שספרו שהצטרפו לחבורת אלקינד וחזרו לברית־המועצות. היו כאלה שסברו שהם התחרדו ועברו לגור בבתי אונגרין בירושלים. חשבו גם על אפשרות שחזרו לבית הוריה שבגולה. היו חברים, שהיו מנסים למצוא במבטו המהורהר של דולפוס, הפר, את הפתרון לאותה חידה. אך דולפוס במכלאתו היה מהורהר ועצוב, לועס חציר ומצפה ליום בו יביא לו מנחם צנטנר פרה, כדי שיוכל לעשות בה מעשה

 

סיפור ילדים נשכח    🔗

יום אחד לפני הרבה שנים, אולי עוד לפני יום שישי או אולי יומיים אחרי שהדוד אנשל שכח להביא לי מתנה ליום הולדת, ערכנו ילדי קבוצת “בננה” מכיתה ג' טיול ט"ו שבט אל שדה הכלניות שליד המסילה.השארנו אחרינו את תל־הרים, אדומת גגות צפה בירוק של אורנים, וגם חלום אחד רטוב מטל ואת הכלב רקסי קשור לעץ – כי אתמול הוא נשך את עצמו בזנב ורופא הבהמות מעפולה אמר שצריך לבדוק אותו, אם הוא לא הדביק עצמו בכלבת. חצינו שדות חומים וירוקים של ראשית האביב.

מרחוק גם ראינו שקדיה פורחת, אבל אני לא בטוח, כי זה היה מזמן ואולי זה היה בכלל שיזף מתחזה, שחשב שהוא האלון המצוי. יורם הלך קדימה, למרות שיוסי היה יותר ג’ינג’י ולתלמה היתה צמה ארוכה וזהובה שנחה לחלופין על כתף ימין או שמאל לפי קצב הליכתה.

פתאום ראינו ליד סבך שיחים שפן חום שהיה מאד דומה לנמר שדומה לשפן חום. לי היו הרבה בלורות ושתי מחשבות. אבל הבלורות זה מסיפור אחר ואת המחשבות אבדתי על יד הקפוד שהתחפש לחתול, כדי שנחשוב שהוא נחש. נירה הלכה כל הזמן צמודה לרבקה המורה, ורבקה היתה כל הזמן קוראת לאורי, כי אורי היה תמיד הולך מפוזר על כל השדה ורבקה פחדה שפעם הוא עוד יתפזר לה לגמרי. כאשר התקרבנו אל מסילת הברזל, אמרה רבקה המורה: “ילדים אנו מתקרבים אל המסילה”.

תמיד אהבתי את המלים החכמות שרבקה המורה אמרה. כי היו לה מילים שתמיד הצליחו לנחש דברים, שכבר מזמן ניחשו את עצמם. בינתיים רבקה החלה לספור אותנו כדי לבדוק אם מישהו לא נאבד בדרך. כאשר סיימה את הספירה, התברר להפתעת כולנו, שאנו בילד אחד יותר – יצאנו עשרה ילדים ועכשיו היינו אחד־עשר. רבקה נבהלה כי היו לה סנדוויצ’ים רק לעשרה ילדים.

משה התנדב לחזור הביתה, כדי שהמספר של רבקה המורה יתאים למספר הסנדוויצ’ים. משה בכלל תמיד היה מתנדב. פעם הוא אפילו התנדב להיות כלב, כדי שיוכל לנשוך את נירה ומאז רבקה לא כל־כך אהבה את ההתנדבויות שלו. אני נזכר שאמא סיפרה לי שבומק, אבא של משה קרא לו משה, על שם יהושע בן־נון, כי הוא רצה שם מהתנ"ך.

בינתיים הלכנו כל־כך הרבה עד שהשמש התעייפה והיתה נחה עכשיו שקטה על עץ האקליפטוס ליד נחל קישון. ליד חלקת הכרוב שלא נבט מצאנו על קוץ קן של פשוש עם שלוש ביצים של חרדון, שעורב מהשטחים דגר עליהן. רבקה, המורה, ספרה עוד הפעם את הילדים וביקשה מאורי שלא יתפזר. הפעם היינו בדיוק עשרה. מרחוק ראינו שדה כלניות אדומות בצבע כחול בהיר.

עמדנו על המסילה ומרחוק התקרבה הרכבת – קדימה דהר הקטר. לרגע היה נדמה לי, שהקטר זה הסבא מושקוביץ, המעלה מהסיגר העבה שלו טבעות עשן. אבל הרכבת התקרבה במהירות וראיתי כבר שזה קטר ולא סבא מושקוביץ. פתאום כאשר הרכבת היתה ממש לידנו, קפץ עמוסי ונשכב לכל רוחב המסילה. הרכבת חלפה מעליו קרון אחר קרון, קרון אחר קרון, קרון אחר קרון… ורק אחרי שאחרון הקרונות חלף והתרחק, קם עמוסי ונורא צחק.

עד היום אני זוכר איך עמוסי צחק. עד היום.

לכבוד חג העשור לשריד

מלים: מרדכי אמיתי

לחן: צבי לביא

הלול

מן הלול אנכי באתי ומחכה בתור

ומיהרתי והגעתי לחג העשור

פעם זה היה אחרת

בלי תנאים נוחים

מכונה היום דוגרת אלפי אפרוחים

הרפת

שחורים משחור חיינו

אנו הרפתנים

כי אין בקיבוצנו

כמונו וותרנים.

מהמיטה החמה

באופל ללא אור

לצאת לרפת שמה

לסרחון וקור

שחורים משחור חיינו

חוורים כאן הפנים

מר הוא גורלנו

גורל הרפתנים

את זיעת אפנו

הפכנו לחלב

והכדים ברפת

הלכו הלוך ורב.

וכבר לשיא הגענו

ולא אמרנו די

ברור שלכולנו

כבר מגיע שי.

לילדים כתב מרדכי לכבוד העשור:

אצלנו אין בתי קולנוע

ואין גם מגרדי שחקים,

אבל ישנו מגדל גבוה

אותו רואים למרחקים

ובין בתים אדומי גג

צומח דשא ירקרק,

אצלנו אין עוד אוטובוסים

ולא רכבת על פסים, וכל הטף

רוכבים על סוסיהם

וגם על טרקטורים נוסעים

או דוהרים על החמור

אחד, אחד לפי התור.

אם גן חיות עוד אין אצלנו,

כבר יש כאן זוג של טווסים,

ונדנדה ישנה אצלנו

ויש פרות ויש כבשים

ויש שובך ויש דיר,

ולמי עוד משק כה אדיר.

יש אוספים כאן לכולנו

ואוצרות תלי תלים,

ועל כל דבר אומרים “שלנו”

ושום דבר אינו “שלי”

שלנו הוא, של דן ורן

וכל אשר יבוא לכאן…

 

הסיפור הוא על    🔗

ימים מאוד רחוקים שזכורים לי בצבע סגלגל

רועד וירוק עם ריח תאנים מתפוצצות ממתיקותן. כל הקיבוץ שלנו היה בית אחד, שני צריפים, כחמישים חברים צעירים עשרים ילדים קטנים והכלב הורדוס.

מעל לגגות ריחפו חלומות צבעוניים כמו סיעת בלונים קשורים לחוט. חשמל לא היה. זמן לפעמים היה ולפעמים נעלם במשחקי מחבואים. מזג אויר גם כן לא היה.

בלילה, בחדר הילדים בערה עששית נפט מפוייחת, ויללות תנים שלוחי צוואר לפעמים בכייניות לפעמים חצופות ומתגרות היו מושחלות אל חדרינו דרך החלונות וחודרות עמוק מתחת לשמיכה להרעיד ולהפחיד לילותינו.

ביום החברים ידעו את הזמן לפי שעון השמש, שהיה במגרש הפתוח שמול ביתנו, ואולם בלילה כאשר השומר רצה לדעת את השעה הוא היה ניגש אל שעון השמש ומדליק מולו את פנס הבטרייה שהיה מוציא מכיסו וצל מוט השעון היה מראה את השעה, אלא ששעה זו היתה מאד מיקרית. היא היתה תלוייה במקום בו עמד השומר. לכן השומרים היו משתדלים לנחש את השעה. היו עומדים בדיוק במקום ההפוך של השעה המנוחשת. היו מדליקים את הפנס וצל המוט היה נופל בדיוק על השעה המנוחשת, וכך ידעו השומרים איזו שעה הם ניחשו.

בקר אחד כאשר באו אל שעון השמש התברר לחברים שהצל של השעון נגנב. מיד יצאו שני שומרים רכובים על סוס לחפשו, למזלם עוד בטרם התחילו בדהרה אל עבר ההרים הרחוקים זזו בשמיים מעט העננים השחורים והצל חזר אל השעון.

יום אחד, אבא קיבל מהסבים שלי בחבילה מארצות רחוקות, שעון כיס עם מחוגים מזהב, והזמן הגיע לקיבוץ.

באביב הגיעו המוני פועלים והקימו ליד הקיבוץ מחנה גדול של אוהלי פיסוק. בימים היו חופרים בורות עמוקים ומפוצצים סלעים, ובלילות ליד גחלים אדומים היו יושבים כמכושפים, ושרים שירים נוגים של געגועים ותקווה. שיר אחד ששרו אני זוכר עד היום. המילים היו: “הזקן זקן הוא הקים אל המפעל. לא היה שם כלום, לא היה. היו רק מים והיום יש כאן חשמל”.

אבא סיפר לי שהזקן הוא רוטנברג שהניח טורבינה בירדן, מפלי המים בירדן יסובבו אותה, ובחוטי החשמל יזרום חשמל לכל הארץ. ואכן, יום אחד העמידו ליד הקיבוץ עמוד לילה אחד, לפני שהלכנו לישון, באו כל ההורים ושרו לנו את השיר “מבית אלפא עד נהלל”. מהשיר הזה הבנתי שהעולם מתחיל בבית־אלפא ונגמר בנהלל ובאמצע אנחנו. לאחר שגמרו לשיר, חייקה המטפלת הורידה את מנורת הנפט, נשפה לתוכה, כיבתה את הלהבה וחושך גדול היה סביב. ואז ניגש לצבי גולומביק, שהיה אחד מהאנשים הכי חשובים שהכרתי. תמיד נגרר אחריו צרור מפתחות שהתאימו לכל המנעולים שהיו בקיבוץ וגם למנעולים שעוד לא היו. צבי לחץ על כפתור קטן ואור חשמל זרח בחדר ממנורה בצורת אגס. שמחנו שמחה גדולה, ההורים שרו ואנחנו קפצנו בריקוד חסר פשר.

יום אחד אחרי הצהריים אספו את כל הקיבוץ והודיעו לנו שהיום מגיע לקיבוץ מזג־אויר. יצאנו בתהלוכה לבושים חולצות לבנות אל הדרך, שהיום עובר בה הכביש. מרחוק בכיוון גבת ראינו את העגלה עם יוסף העגלון מתקרבת אלינו. כאשר התקרבה יותר ראינו על העגלה גם את אריה ולידו ארגז גדול עם ריח של אניות וארצות רחוקות. כאשר הגיעו הקפנו את הארגז ואז אריה שלף מתוכו בזהירות מדחום עם מוט כספית. המדחום היה אמור למדוד את החום בחצר הקיבוץ, כפי שהבנתי מהסבריו המלומדים של אריה. לאחר זאת שלף קופסה גלילית מפח שבתוכה צנצנת גלילית מזכוכית לא שבירה כאשר לא שוברים אותה, ועל הצנצנת סימונים בקווים אדומים.

“זה מד גשם” אמר אריה.

לאחר זאת הסביר שהמד־גשם מודד כמה מילימטרים גשם ירדו. אריה היה נורא חכם, בעיקר כאשר התחיל להוציא מתוך הארגז משהו דמוי שעון גדול מאד.

“זה הברומטר”, אמר אריה. תוך שהוא מנגבו בתנועות זהירות במטלית. הברומטר, הסביר אריה, מראה את לחץ האוויר כאשר לחץ־האוויר בחורף יורד, זה סימן לגשמים וסופות. באותם ימים תלו בחדר האוכל גם לוח שנה, וחגגו סביב שולחנות בצריף חדר האוכל עם כיבוד מאד צנוע, את חג החשמל, הזמן ומזג האוויר".

כל שנה היו בוחרים באסיפה את החבר שיהיה אחראי על לוח השנה. תפקידו היה לתלוש כל יום את הדף של היום שחלף. זכור לי, ששנה אחת ירוחם היה אחראי ללוח השנה, אבל היות וירוחם נסע לטבריה ולגליל לחודש ימים, חגגו באותה השנה את ראש השנה באיחור של חודש.

לכבוד חג העשור לשריד

לפי מנגינה של “גלגלי העולם”:

מלים: מרדכי אמיתי

הפלח בשריד

אם פה שי מגישים

טרקטורים מרעישים

בראשית פה היה הפלח.

הוא חרש אדמות בור

והבקיע האור

ואת השממה הוא ניצחה

הפלח בשריד הוא היה מתמיד

בראש חלוצי המכון,

הוא פיתח מרחביו ושילח ענפיו

לכל עבר פינה וכיוון.

דור ראשון בסין

דור ראשון בסין היה נחמד

היה לו צריף של עץ ואוהל בד

לא היה חסר לו כלום

לא קפה ולא קומקום

דור ראשון בסין היה נחמד.

חולצה לא מגוהצת

בלורית לא מרוחצת

והורה שפורצת בשמחה חה חה

לא רדיו מרקוני

נגנו רק פטפונים

רק שוויון ועוני בו ברכה…

דור ראשון בסין היה נחמד.

מאז שהגיע מזג האוויר, חברים התחילו לדבר בחורף על גשמים וסופות ובקיץ על חמסינים ולחות. מאותם ימים רחוקים זכור לי חורף אחד קשה ביותר. שבוע ימים לא חדל הגשם מלהצליף, בחצר הקיבוץ נקוו שלוליות ואגמים, ערוצים זעירים הפכו נחלים שוצפי מים. בלילה נחשי ברקים כתומים אחוזי תזזית רצו בשמיים ורעמים גדולים התגלגלו בהרי נצרת והיו מתרסקים אל אפלת שדות העמק.

בבֹּקר, כאשר קמנו, הגשם עדיין היה בעיצומו וסערת רוחות העיפה גגות, אך אנו הילדים החלטנו לצאת אל עין הסערה. לבושי מעילים התקדמנו עד לוואדי, שמימיו שוצפים וגועשים. לפתע מעדה רגלי, נפלתי אל גיהינום המים ונסחפתי עם הזרם. מרחוק ראיתי את הילדים רצים לקרוא לעזרה. בינתיים החילותי לשקוע, ומרחוק ראיתי חברים רצים בבוץ להצילני – בין החברים היה גם אבא.

יעקוב אמר לאבא שאין מה לרוץ כי הילד ודאי כבר טבע. אבא כעס וצעק עליו, ואז יעקוב הסביר לו: “תבין, בוואדי עם זרמים כאלה ילד שלא למד לשחות ודאי שטבע”. אבא התרגז וצעק: “הילד לא ללמד לשחות אבל הוא גם לא למד לטבוע, ולכן הוא איננו יודע לטבוע!” אבא נורא האמין בדברים שלומדים. אבא ועוד כמה חברים המשיכו בחיפושים.

אני כבר חשבתי שטבעתי, אבל לא הייתי בטוח כי היה לי נורא קר ורטוב, ונזכרתי שאמרו לי פעם, שמי שטבע בכלל כבר לא קר לו ולא רטוב. בינתיים המים סחפו אותי לכיוון כפר ברוך ושני מושבניקים שהביטו להנאתם אל תוך הוואדי שמימיו כה נרגזים ונסערים, גילו אותי לפתע. מיד זרקו אלי חבל וצעקו לי משהו שלא שמעתי, אבל אחזתי בחבל כי תמיד הייתי בדעה שבנאדם אפילו ילד צריך תמיד להיאחז במשהו. ואז באו הרבה מושבניקים משכו את החבל והוציאו אותי מן המים. מיד חיממו אותי ליד תנור פחמים, יבשו את בגדי, ואז הגיע אבא עם אוטל, שהיה האיש הכי חזק בקבוץ ולקחו אותי אתם לא לפני שהודו עמוקות לחברי המושב על תושייתם ועל אומץ רוחם.

בבית אמא נשקה למצחי ובערב חגג הקיבוץ את חג ההצלה. החברים שרו וניגנו במנדולינות ורקדו כל הלילה באמצע המסיבה יוסקה עננים קם, עלה על שולחן והציע, שכדי למנוע מקרים דומים בעתיד כדאי להחזיר את מזג האוויר לארגז של אריה ולשלוח אותו חזרה לחו"ל. אינני יודע עד היום מדוע אף אחד לא התייחס לדבריו המרשימים של יוסקה. המסיבה נמשכה, כשבסופה חיים ניגן בגיטרה מנגינת שיר ערש צועני יפהפה שהביא עמו לקיבוץ מארצות השלג הרחוקות… שיר הערש עשה את שלו, השעון של אבא נירדם, המחוגים המוזהבים עמדו מלכת והזמן עצר עד עצם היום הזה.

 

הנקמה    🔗

אחרי ארוחת צהרים או אחרי משהו אחר… נזכרנו רמי, עמוסי, נירה ואני שאנחנו צריכים להתנקם בילדי כתה ב'. אבל לא נזכרנו למה… רמי אמר שזה לא משנה, כי אם אנחנו זוכרים שאנחנו צריכים להתנקם סימן שהיתה סיבה, ולמרות שלא זוכרים, אסור לוותר על הנקמה. עמוסי ניסה בכל כוחו לזכור את הסיבה. הוא הניח את ראשו בעל השער החלק והצהוב בין כפות ידיו אבל הזמן חלף ועמוסי לא נזכר.

אז אמרה נירה: “אם אפילו עמוסי לא זוכר… אז צריך להתנקם בילדי כתה ב' גם בגלל שצריך להתנקם בהם וגם בגלל הסיבה לנקמה שאפילו עמוסי לא הצליח להיזכר בה. וגם אני בטוחה שאם נתנקם בהם, הם כבר ידעו את הסיבה”. הדברים של נירה היו כל כך משכנעים, שמיד יצאו לפעולה. רצנו לבית־הקומותיים, עלינו במדרגות ובעזרת סולם הגענו לגג, נעמדנו כולנו ליד המעקה במצב היכון.

עמוסי אמר: “נירה יותר טוב שתלכי לתצפית”, אבל נירה לא הסכימה, היא אמרה “שהיא יכולה לעשות זאת בדיוק כמו הבנים”. רמי אמר לה “שהיא לא תצליח”, אבל רק אחרי שעמוסי אמר לה שהוא “לא רוצה שהיא תרטיב לו את הרגלים” ויתרה נירה והלכה לתצפית. כעבור כמה דקות לפי השעון המקומי נירה עשתה את הסימן המוסכם ואז הפשלנו עמוסי, רמי ואני את המכנס הקצר ושלפנו כל אחד את שרביטו הקטן. עמוסי ספר בשקט: “שלוש ארבע…” ושלוש קשתות נוזלים מרהיבות ביופיין זינקו אל על ונחתו ממש על ראשי ילדי כתה ב'.

מצבם היה מאד חמור, בעיקר של אלה שחיפשו בשמיים אם יש עננים של גשם, ולמרות שאבא של דיצה, אחת הנפגעות, הרביץ לי מכות בערב אני עד היום בטוח שהקשת שלי היתה הכי תלולה, יפה וצודקת מאלו שנראו אי פעם בעמק.

לכבוד חג העשור לשריד

גבעתנו

מלים: מרדכי אמיתי

לחן: צבי לביא

גבעתנו עוד זוכרת

כי פה הכל היה אחרת

רק סלעים, טרשים, מדבר.

לא חורשה, פרדס, לא כרם רק קוצים ואבנים

לא היה אף צריף, כי טרם

באו הנה הבונים.

והתל נאנח דומם פה

השדות נאנחו גם הם:

למה עוד לא בא אדם – פה

כה עצוב ומשעמם.

מן הבוקר עד הערב

כך חלפו שנים בלי הרף

עד אשר ביום בהיר

הנה בא קיבוץ בשיר

הוא עדר פה ונטע פה

הוא השקה וגם זיבל

הוא זרע פה ונטע פה

ויבנה את זה התל.

עוד מעט וגם אנחנו

נצטרף פה למנין

עוד נגדלה והמשכנו

בעבודה ובבניין.

חסר עמוד 19

 

עמוֹס    🔗

עמוסי תמיד היה אחר. פעם זכור לי שהוא נעלם מגן לאה (ראשונת הגננות בשריד, שכירה) לכמה חדשים. פעם הוא נעלם וחזר עם תחבושת על העין, לאחר ניסיון להתגבר על פזילתו, למרות שבעינַי בפזילתו היה משהו מלא עניין, משהו מאד שלו…

בודד גדל בינינו. לאחר שהתבגרנו נשאר לבד, תמיד עבד בעבודות הקשות ביותר, בארוחת ערב ישב בבגדי־עבודה ליד שולחן קיצוני ואכל, כשאכל ניראה כדמות מציוריו של “פיטר ברויגל”. מידי פעם היה יורה את אחת מאמרותיו. לפעמים יכול היה במשך שבוע שלם לומר בדגשים מיוחדים רק לו: “וינססטוננן צ’רר צ’ילל”. “כאאן צריךךך לעבוד, כאאןן זה לא מורותתת”, היה אומר למורה שנזדמן לו לעבוד עימו במכונת הכלים. כשעבד ב“גמל” באה פעם נערה לבקר את אביה שעבד ליד אחד המכבשים. עמוס פגש בה ואמר: “מסספיקק לננוו שאננחנו צריכים לסבול את אבא שלך את לא חססררה לנו כאאנן”.

פעם מצא היכן שהוא את אמרתו של אוסקר ווילד: “יותר טוב מאוחר מאשר אף פעם לא, אמר הגבר שעה שקבר את אשתו”. מאז הרפרטואר שלו התרחב ואמרותיו היו לחומר יקר־ערך במושבי לצים. אך תמיד חי בבדידות מתיסרת ללא מזור.

 

עמוס מת בקיץ    🔗

עמוס נולד בחודש אוגוסט 29', בעמק יזרעאל למרגלות הגלבוע בצריף נוטה ליפול, אשר יסודותיו נושקים למימיו הזכים של מעין חרוד.

עמוס נולד לעמק של חלומות, כשמהרי נצרת היה זוחל כל בקר ערפל לבן ופורש על העמק חופה של תקווה חדשה. הערפל שזחל בבקר מותו מההרים אל העמק נראה היה לי כפיסות לבנות של תכריכים, הבאים לכסות על כל הטוב, היפה והמקווה, ועליך עמוס כשאתה מת עכשיו ויותר לא תקום להלך בינינו בהליכה מרושלת, לפעמים גם הזנוחה ולא תשמיע יותר את אמרותיך, שהיה בהן הרבה הומור אוהב מריר ומתריס. יותר עמוס, לא תוכל לקוות, לייחל ולא תחלום חלומות.

בשנות השלושים בהיותנו ילדים בקיבוץ, היינו רצים יחפים בשדות קוצים אל מקשת אבטיחים נשכחת. רכבת העמק היתה מעלה ליד עפולה עשן שחור עצל, השמש היתה מחפשת לה מסתור מחום היום מאחורי הרי הכרמל הכחולים.

היינו נוגסים אבטיחים ועסיס אדום דבק בילדותנו. הרבה שנים נראה היה לי, שעמוס שנשאר בודד, ערירי, ממשיך לרוץ יחף, לפעמים אף כנרדף ע"י שדים או חיות פרא ורוחות, פרי דמיונו המסויט.

לעתים בלילות ראיתיו ליד חדר האוכל, בצד המזרחי. עמוס שוכב וישן על ספסל. מקלו שמוט, נשימתו קצובה, וירח מכושף בשמים ויללת כלב נחרד – שמשו כרקע. כאשר היה חולה בקרתיו בבית החולים. לקראת הניתוח הבטחתי לו שאחזיק לו אצבעות. כאשר לחצתי את ידו לפרידה נאחז בידי, בעיניו ראיתי נבואות. כאשר הגיעה הידיעה על מותו משכתי ידי מהכיס וגיליתי שלא החזקתי לו אצבעות. אנחנו מחזיקים אצבעות רק לאלה שאינם זקוקים להן. השעות הטובות לעמוס היו כאשר נתן דרור להזייה וריחף עמה לאיי־האשר, לעולם האגדות.

אך עמוס מת ולא יוכל יותר לחיות גם לא בעולם בדוי, עמוס מת.

“אז קיבווץץ רציתתם, היי לככם”.

הקומביין    🔗

היינו פעוטים, יום אחד הגיע לקיבוץ הקומביין השני שהגיע לארץ. ליד סככת המכוניות עמדו כמה ארגזי עץ ענקיים, פפו כבר החל לפרקם בזהירות בעזרת לום, (כשיל), פטיש, צבת ועוד כלים משונים. ליד הארגזים ישבו אברהם צוקר ואבנר אבלס שהיו אז יחד עם גדעון מנור וזוסמן מבית אלפא המומחים למיכון חקלאי. הם דיפדפו בין דפיו של ספר הקומביין ותיכננו את הרכבתו. ישבנו, פעוטי שריד, פעורי פה והבטנו בהתפעלות כעל מעשי ניסים, כיצד הם לוקחים חלקים, מחברים בהברגות חלק לחלק, ואיך מיקמו את גלגלי השיניים, כיצד חיברו גלגלים ע"י חגורות, שבעזרתן היה גלגל אחד מעביר סיבובים לגלגל אחר, וכאשר היתה החגורה מוצלבת היה השני משנה את כיוון סיבובו.

לפני הקומבין הביאו טרקטור שגם משך אחריו את הקומבין, ובאותה עת העביר לו כוח סיבובי ע"י מעביר כוח (קרדן), כך הפך קיבוץ שריד, בזכות אברהם צוקר ואבנר אבלס למוביל בארץ באשר למיכון חקלאי. ואנו, פעוטי שריד, גאוותנו הרקיעה עד מעל לשחקים. הטרקטור הראשון שהיה בקיבוץ היה מסוג “אבנס”. ההנעה שלו היתה סיפור. בהתחלה היו מחממים אותו בעזרת פרימוס. לאחר זאת היו מסובבים מנואלה במשך שעות עד שלפעמים מתוך עיפות או שעמום הוא החל לפעול. דומני ששלומק וינטרברגר היה אחראי עליו. כאשר ידעו שבעוד שבועיים יצטרכו לזרוע, היו מתחילים להניע את הטרקטור שבועיים לפני מועד הזריעה.

דומני ששלומק היה גם הנהג הראשון של הקיבוץ, עד שיום אחד זנח את מלה אשתו ואורי ובנו ויצא את חצר הקיבוץ לנהל רומן עם איזה חיפאית צעירה. היו בקיבוץ שאמרו שאותה אישה מעבירה ידיעות חסויות לאנגלים, ולא הבנו האם כועסים החברים על שלומק בשל הַזניחו את מלה ואורי, או בשל כך שאותה ריבה צעירה שלקח מוסרת סודות כמוסים לאנגלים. הייתי אז ילד בגן רבקה יחד עם אורי בנו ולא כל כך ידענו איזה סודות היא מוסרת.

חסר עמ' 21

פעם שאלתי את רבקה בענין זה. רבקה נראתה נבוכה, ולאחר זאת אמרה שהיא כנראה אותה מרגלת, שמסרה להם את הסוד שלדוּדיוּ יש שבריה מתחת למיטה. אז אורי שאל אם היא גם מסרה שבמטבח יש סכין גדולה שפרנצי חותכת בו סלט לחברים. רבקה הלכה, פניה חתומים, ואורי נשאר עם ההרגשה שניצח. הוא לא ידע את מי ואת מה ולמה, אבל אורי הרגיש שניצח.

חברי קיבוץ “מלט” הצטרפו לקיבוץ ב־34'. היו אלה חברים צעירים לגמרי, תאבי חיים וגם אחרי יום עבודה מפרך מצאו עוד זמן לשחק כדור־עף או לירות ברובה אויר אל המטרה. כמן כן, היו בלילה צריכים לצאת לאמבושים (מארבים), הם גרו בצריף ארוך, שהביאו עמם ומיקמו אותו ליד הנגריה של אז, ובעוד צריף, שמוקם בין המרפאה של היום לבית גן אילן. עימם הגיעה החברה מגי. שער חלק עיניים חומות גדולות סהורות. לפעמים בלילות שחורים היתה שוכבת בחדרה וזועקת זעקות שבר מקפיאות דם. בראשיתו של לילה אחד שמעתי את זעקותיה, וכאשר התקרבתי לצריף המרפאה ראיתי שם את אמא יחד עם ד“ר פרידמן שואבים מהאמפולה למזרק חומר הרגעה. לפתע עבר שם גורביץ (היו חברים שטענו, שיש לו את הקטן הכי גדול בקיבוץ) ותוך כדי צעידה מהירה אמר להם (בנימה של זלזול) “אתם עם הזריקות שלכם” הוא הגיע לצריף שלידו עמדו כל החברה של “מלט” אובדי עצות, ופרץ את דלתה של הזועקת. לפתע החלו להירגע הזעקות ובמקומן החלו להישמע אנחות וגניחות של יסורים והנאה. באותו רגע פתח ד”ר פרידמן את הדלת כשהמזרק בידו, הציץ פנימה וראה כיצד השמיכה שעל המיטה רוקדת ריקוד מכושף. הד"ר סגר את הדלת ואמר לכל החברֶה שעמדו בחוץ: “למדתי שבע שנים רפואה, אך שיטת ריפוי כזאת לא לימדו אותי”. מהחדר עוד נשמעו גניחות הנאה והאחרונה מכולם היתה נאקה זועקת, חוגגת עם היקום כולו את נפלאותיו. השקט והרוגע ירדו על הקיבוץ. נותרו רק נביחת כלב מסכן, געיית פרה ושומר לילה המצית תיקווה בסיגריה עיקשת… עוד לילה בעמק הגיע אל קיצו.

יום אחד אחרי הצהרים ישבו צעירי “מלט” במגרש מול צריפם כשהם משוחחים על דא ועל הא, לפתע מציע ריקו לחברה: “בואו נתערב על שלוש מנות ארוחת ערב של יום שישי, שתוך שבוע אני מתחתן עם גיציה.” ואכן, תוך שבוע ריקו וגיציה נשואים בחדר משותף. בשנת 35 נולד בנם ולימים התברר שהוא מתנהג כילד שנולד כתוצאה מהתערבות.

בשנות ילדותו היה השובב הגדול בעמק. פה היה מדליק אש, ושם פותח שיבר. פעם עלה על קן דבורים וכל הדבורים מתו. רמי התבגר עם השנים והיה לבעל תושיה מדהימה וכמו כן, המציא המצאות מהמצאות שונות. הצרה שלו היתה שלא נולד לפני אדיסון. בגיל עשרים החל ללמוד לבד התעמלות ותוך כמה שנים היה לאחד המתעמלים הטובים בארץ. היות וגופו חטוב, היו תרגיליו על המקבילים או על המתח מרהיבים ביופיים וביצועיו היו מושלמים. לימים לקח את אחיו הצעיר, דובי, והכניס אותו למשטר אימונים, הכתיב לו את מרכיבי התזונה ותוך כמה שנים הפך דובי לאלוף הארץ בהתעמלות. גאוות שריד וילדיה הרקיעה שחקים כאשר באולימפיאדת מונטריאול צעד דובי בראש נבחרת ישראל כשהוא נושא את דגל המדינה, ושכחנו… הכל בזכות רמי לופי, שעד היום מפליא בקפיצותיו מהמקפצה לבריכת השחייה.

בשנת 43' היה ריקו מגוייס לפלמ“ח. ביום שישי בלילה, הגיע למסיבת ליל־שבת, המנחה היסה את החברים ואמר: “עכשיו ריקו יספר לנו על הפלמ”ח”. ריקו ניגש לשולחן המנחה ואמר: “יש אנשים של מעשים ויש אנשים של דיבורים. אני איש של מעשים”. החברים החלו לרקוד הורה. ואח"כ פולקה וקרקוביאק, ורבקה הגננת עם ציפור רקדו גם ואלס וינאי מסוגנן, ואף חבר (להוציא את שלמה ונתן) לא ידע שריקו יחד עם מנו, חנה סנש, שוריקה, חביבה רייק וחברים נוספים, מתאמנים בשדה־התעופה של רמת דוד, שהיה בידי האנגלים, לקראת צניחה מעבר לקווי האוייב. מקום הצניחה היה המרחב שבין גבת, רמת־דוד, נהלל וכביש נצרת. באותה עת, התאמנו שם גם אלפי חיילים אנגלים ואוסטרלים לקראת פתיחת החזית השניה באירופה.

 

יעקב רוזנפלד מת    🔗

זכור לי איך בשנת 35', ירד חושך על העמק, ובחצר לאור פנס גדול ראיתי עגלה רתומה לפרידות. החברים הוסיפו לה בעזרת פטיש ומסמרים כלונסאה בכל פינה ועל הכלונסאות מתחו אברזין, וכך יצרו לעגלה גג מפני רוחות או גשמים אפשריים, והביאו את יעקב שהיה חולה בדלקת ריאות, השכיבו אותו חיוור על אלונקה, מאחורי העגלה תלו פנס שדה, ויצאו לדרך כשדוּדיו ויוסף מרגלית נוהגים בסוסים וליד יעקב ישבה גם טובה ציפור, החובשת. יעקב שכב בבית החולים בעפולה יום אחד, סתם יום, כשהפלחים יצאו לשדות… יעקב מת. יעקב היה החבר הראשון שמת בשריד, השאיר אחרי מותו את דוג’יה ובתו תמר, שהיתה בת חודש.

יעקב היה איש חשוב ואמרו לנו שאפילו “מאיר יערי השתתף בהלוויה או שרצה להשתתף”. האבל על יעקב נמשך הרבה חדשים ואולי אפילו שנה.

יום אחד לקחו את אורי דחוף לחיפה, ולנו סיפרו ששלומק, אביו, קיבל דלקת ראות ומצבו קשה. כאשר אורי חזר הוא סיפר שהוא ראה את אבא עם זיפי זקן, מדבר שטויות.

בּקר בעמק. לאחר שהתיישבנו בגן במעגל עם ידיים משולבות לאחור, לפי שיטה שרבקה הביאה מוורשה, פתחה רבקה את פיה ואמרה בשקט: “אתמול מצבו של שלומק הורע. בבּקר מת”. אורי החל לבכות תוך כדי בכיו שאל: “אז מי יהיה האבא שלי?”… רבקה אמרה לו: “אורי, אנחנו, כל הקיבוץ, נהיה האבא שלך”. אך אורי המשיך למרר בבכי ותוך כדי בכיו אמר: “אני רוצה את אבא, לא את כולכם”… כל כך לא ידענו מה לעשות… כל ילד הביא לאורי איזו מתנה, כדי מעט לשמח אותו… האבל על יעקב רוזנפלד נגמר ביום ששלומק מת. הלוויה של שלומק וינטרברגר היתה עצובה, אבל לא הגיעו נציגים של הנהגת התנועה, כי שלומק לא היה איש חשוב, הוא רק כל בּקר היה מניע עם אבנר את ה“אבנס” והיה הנהג הראשון של הקיבוץ. מאותו יום לא היה לאורי אבא, כי כולם זה כולם, אבל לא אבא.

בשנות השלושים הראשונות אמרה לנו ערה ולנר בקול רועד שראתה ענן אפור לבן שהנמיך עד שנשק לחלקת אדמה ליד הכרם, ומתוכו הגיח איש עם זקן מוזר. יאיר אמר שזה אפנשקה. אפנשקה שהגיח אל הקיבוץ מתוך ענן או מתוך ספר אגדות ישן ואולי פשוט מן האוטובוס של קימל, הביא עמו לקבוץ את הספורט ועמו את שמחת החיים. כבר למחרת הַגיעו, שעה שנרדם בהפסקת צהריים על ספסל בחדר הקריאה, רולנד הגבוה עם זוג מספריים, הוריד לו מלחי אחת את הזקן, ולאפנשקה לא נשארה ברירה ועוד באותו יום גילח את שארית זקנו.

אפנשקה הביא עמו רשת כדור עף וכדור. על אחד מעמודי מגדל בריכת המים תלה בגובה מתאים חישוק מעגלי מברזל, שאליו חיבר סביב סביב רשת קצרה,ומאותו יום בגמר העבודה היו עומדים חברים וזורקים כדור לסל או משחקים כדור עף ליד צריפי קבוצת “מלט”.

באחד במאי בשעות הבּקר לפני צאת הקיבוץ להפגנה, כינס אפא את כל הקיבוץ מעט צפונה מחדר האוכל הישן. כ־30 חברים התחרו בריצה. המסלול היה סביב הקיבוץ הקפה אחת והמרחק כק"מ אחד. אני זוכר את המתח שהיה בקריאת: “היכון”, שלושים חברים דרוכים על קו הזינוק, ולפקודה “רוץ”! הם התחילו במרוץ. רובם רצו בסגנון חפשי ותנועותיהם נראו מתוזמנות היטב, כשנוצרו פערים ביניהם אפא היה בין האחרונים. לאחר זאת, כאשר פנו ממגדל המים לכיוון סככת המכונות, הם נעלמו מעיני הקהל הרב, שציפה בדריכות. לקראת סיום המרוץ הם נראו ליד מגדל המים. שפלר הוביל, אך פתע נראה אפנשקה דוהר, חולף על פניו וחותך ראשון את חוט המטרה. החברים נרגשים הגישו לו זר פרחים גדול.

על מגדל המים התנוסס לו בגאון הדגל האדום. כאשר עמד לצאת לדרך מרוץ ילדים, ואפא החליט לצרף אותי לקבוצת הילדים עד גיל שמונה. הלכתי לקו הזינוק. ריצתנו היתה למאתיים מטר. לפקודה “הכון רוץ”! זינקנו קדימה. היות שרגלי היו מעט ארוכות יותר משל האחרים, הצלחתי להגיע ראשון בהפרש של שני ס"מ לפני גד בוראק (ברק). הורי נשקו לי ושמחו בשמחתי. למחרת ישבתי בחדר הקריאה וקראתי את מדור הספורט של עיתון “דבר”.

פתע נחו עיני על כותרת באותיות של קידוש לבנה" “בתחרות ריצה שנערכה בקיבוץ שריד לילדים עד גיל שמונה ניצח רפי בן – בן אחת עשרה”.

אפנשקה וקבוצת הכדור עף הפכו לשם דבר בארץ ובעיני הילדים הוא הפך לדמות מיתולוגית, כאחד הנפילים הסתובב בינינו.

זכור לי אחד במאי 1938. כל אנשי העמק התכנסו במרחב שבין גבת לרמת דוד. היה שם שולחן נשיאות ועקיבא גולדשטיין מהשרון, שהיה אולי האיש הכי חשוב בעמק אחרי עמנואל מרקובסקי שהיה לו מאוזר, נאם. בנאומו תאר עקיבא את המצב בארץ ובעולם, ומדי פעם היה מוריד אגרוף על שולחן הנשיאות וצועק: “עננים שחורים וקודרים מכסים את האופק. ההידרה הפשיסטית פושטת זרועות ואומות העולם שותקות”… ועוד ועוד… מיני אמירות מטילות חרדה ואימה. החברים שהגיעו מכיוון נהלל סיפרו שראו את החבר אורי מנהלל קוצר להכעיס תלתן עם חרמש באחד במאי הקדוש.

לאחר נאומו של עקיבא החלו תחרויות הספורט כשבמרכזן מרוץ לשלושה ק"מ. במרוץ השתתף מכל ישוב הרץ המצטיין. אנחנו ילדי העמק ישבנו על תלולית וראינו כיצד הרצים עומדים על קו הזינוק. כאשר יצאו לדרכם, אנחנו ילדי שריד, ידענו שאפנשנקה יגיע ראשון. מה שהעסיק אותנו היה איזה פער ייצור לגבי הבאים אחריו.

הרצים נעלמו בינתיים בחורשות גבת ולאחר זמן מה הופיעו אחר עיקוף גדול מתוך החורשה. אכזבתנו היתה רבה, כאשר גילינו שאפנשנקה לא הגיע ראשון וגם לא שני. לאחר גמר התחרות התברר לנו, שמתוך שישה עשר רצים, אפנשנקה הגיע רק במקום העשרים ושלושה. התנחמנו בכך, שאפנשנקה לא הגיע אחרון. האחרון היה פישקה מגניגר, שהגיע במקום העשרים וארבעה. פישקה לקח את החיים כל כך ברצינות, עד שבמלחמת השחרור נפל פישקה בקרבות לוביה, כי הפעם, שלא כבאותה תחרות מימי ילדותנו, רץ מהר מדי מול כדורי האויב.

יעקב פלור הגיע לקבוץ בשנות השלושים המוקדמות ומיד השתלב בחיי החברה. בערב היה יושב עם טובי מוחות שריד ומשחק שח. משחקו היה מהיר ולא פעם ניצח אפילו את גרישה.

אגב, בן דודו של יעקב, “פלור” המפורסם, היה אלוף פולניה בשח ואלוף העולם במשחק בזק (בליץ), ונתמנה לאחראי על החינוך לשח בבתי הספר בברית המועצות.

בהיותי כבן שבע נטל אותי יעקב לחדרו, בצריף שליד חדר האוכל הישן. ישבתי על כסא ויעקב שלף ספר גדול והחל מראה לי את תמונות “קטה קולביץ”. כל הציורים בפחם שחור. תמונות של ילדים רעבים המושיטים ידיים עם צלחות, תמונות של עוני ודלות. וכך, בזכות יעקב הפנמתי את חוש הצדק ובאחד במאי, שעה שהיינו צועדים בחיפה עם כל תנועות הפועלים בעיר ובכפר, כשדגלים אדומים מתנוססים ותזמורת “הפועל” של חיפה מובילה בראש, כשלפניה הולכים אבא חושי, אלמוגי וחזן הייתי בטוח שבעוצמה זאת אנו ננצח, ואותם ילדים של “קטה קולביץ” – יתמלאו צלחותיהם אוכל ומשקה והצדק והשוויון יבואו לעולם כולו.

כל יום בגמר העבודה היה יעקב אוסף את כל פעוטי שריד, מעלה אותנו לעגלתו, מצליף ב“גוצקה” ו“תרח”, זוג הפרדות, ואלה היו דוהרות בירידה הגדולה שבין הרפת של אז ועד בית האינקובטור, למסלול יומיומי זה קראנו ה“פנטזיה”, “פנטזיה”, שעוררה בנו ריגושים שהיו שילוב של פחד ושמחה. לימים, כאשר הגעתי לדיסנילנד וראיתי את רכבת השדים, היא נראתה לי מגוחכת לעומת אותה “פנטזיה” של ילדותי.

באותם ימים בקיץ, היה מגיע לקבוץ הנער מאיר, קרוב משפחה של יעקב, שהיה בשנתיים מבוגר ממני. היינו משתובבים איתו. הוא היה שחקן מחניים מצטיין.

אחר הצהריים, בחדר הקריאה שהיה מתחת לחדר האוכל החדש, היה אורי גבעון יושב ליד הפסנתר ומאיר היה משעין את כינורו בין הסנטר לכתף ומתחיל לנגן. חדר הקריאה היה מלא ילדים וחברים רבים נאלצו לעמוד בחוץ. שליטתו של מאיר בכינור היתה מושלמת והוא ניגן יצירות משל ויולדי ומנדלסון. מישהו מן החברים אמר: “אם דוד היה מנגן כך לפני המלך שאול, הוא לא היה זורק עליו את החנית”.

אהבנו את מאיר הבלונדי עם הכינור. כאשר הוברמן היה בארץ הביאו אליו את מאיר וזה הקסים בנגינתו גם את הוברמן הגדול, שנתן לו במתנה את מיתרי כינורו. בשנת 1941, בהפצצה של מטוסים איטלקיים על תל־אביב – היו למעלה ממאה הרוגים ומאות פצועים. בין ההרוגים היה גם מאיר שלנו וכינורו נדם.

במאורעות 36' ריקו היה מפקד ה“שמנדריק”, טנדר שהיה מסוגל לנסוע גם על אדמת טרשים, על שדות מרעה וגם בשדה חרוש, ולפעמים הצליח לשקוע בביצות. ליד ההגה ישב ריקו חגור ב“מאוזר” ועימו בטנדר כל נוטרי שריד, שהיו מאבטחים את כל איזורי העמק. יום אחד הוזעקו לעזרת בית שערים, שהותקפה ע"י כנופיית ערבים. כאשר נוצר מגע בין הכוחות נפגע ישראל סטרולוביץ ונהרג. כאשר חזרו הביתה חיכו להם בשער כל חברי הקיבוץ. הם הניחו את גופתו של ישראל בחדר הקריאה ולידה עמד משמר כבוד. ישראל סטרולוביץ נהפך לגיבור, אבל הוא לא ידע זאת. הבכי של סבינה אשתו קרע בלילה שחור את הקיבוץ כולו.

ריקו… קור רוחו או תעוזתו, האינטליגנציה הטבעית הגבוהה שניחן בה ואולי פניו, שהיתה בהן תמיד קשיחות עם חיוך, משכו אליו הרבה נשים. היות וגם הוא אהב נשים היו לו לא מעט רומנים. היה בו איזה קסם שהביא לעיתים למצב שחברים שריקו לא שכב עם נשיהם היו נפגעים עמוקות. זכור לי שפעם ספרו לאחד החברים שאשתו בוגדת בו. למשמע דברים אלה, אותו חבר תפס נבוט, וכשהוא פגוע וכואב עד עמקי נשמתו יצא לחסל את הגבר הבוגד, תוך כדי נפנוף הנבוט באויר. אז ניגש אליו רולנד הגבוה ואמר לו: “אתה יודע עם מי היא בגדה בך – עם ריקו”. לפתע נרגע הנבגד, כעסו נתפוגג והוא אמר:,נו, אם זה עם ריקו, זה כבר משהו אחר".

פעם בהיותי כבן שבע לקח אותי אבא למועצת הקבה"א. ראיתי שם הרבה אנשים חשובים, שעד אז הייתי רק שומע את שמם, בצרוף המילים: המנהיג, או החכם, הנואם המזהיר, פולמוסן מבריק, איש אשכולות ועוד מילים מסוג זה.

באותה מועצה ברמת יוחנן דיבר מילק על חינוך, על המקלחת המשותפת ועל פרויד. לפתע התרומם מכיסאו אליעזר הכהן, פרוע שיער, בעל שפם מאיים, נפנף בידיו והמהם בקול: “מילק, נדמה לי שנשארת עדיין בגיל ההרטבה”. החלה מהומה באולם, היו גם כמה פרצי צחוק ויושב הראש, יולק ברזילי, דפק בפטיש עץ על שולחן הנשיאות. שתי ציפורנים אדומות עפו מתוך הצנצנת ויעקב עמית נטל אחת והגישה בתנועה של אציל פולני ליונה גולן. הרעש נמוג, פְרָאי היה עומד עתה על הבמה ונואם על הברית שיש להקים בין הקיבוצים לבין פועלי העיר הרעבים… הררר… הההה… נרדמתי על ברכיו של צבי ורדי ואינני זוכר עד היום אם התעוררתי. כמה שנים לאחר מכן, מת צבי ורדי והייתי מאד עצוב, כי צבי היה חכם וידע לדבר עם כל איש בשפתו, גם עם ילד.

כאשר הייתי במוסד משמר־העמק ראיתי את שלומית, בתו, וראיתי כמה עצובה היא. רציתי להגיד לה, שגם אני עצוב שפעם נרדמתי על ברכיו של צבי במועצה נורא חשובה ברמת יוחנן, ועד היום אני לא זוכר אם כבר התעוררתי.

בלילות משמר־העמק הייתי שומע לפעמים את קול חלילה של שלומית, צלילים מדוייקים, נגינות עם געגוע… חשבתי לעצמי: צבי מת, אך השאיר אחריו ילדה עם צמה וחליל. וכשהיא מנגנת כל הזמירים בתבל פושקים מקור מתוך השתאות וקנאה.

 

בית הקומותיים נושם" הוא    🔗

עמי פומרנץ    🔗

כשהיה עמי פומרנץ בן שתים עשרה כבר היה יוצא עם טרקטור ה“קטרפילר” לחרוש בשדות השלף. כבר אז הכיר כל חלק במכונה, ובין עובדי הפלחה נחשב למי שאפשר לסמוך עליו ולהתייעץ עמו. כמו כן, עוד בהיותו בן עשר נתן לו דוּדיוּ, הרוכב הטוב מבין פרשי שריד, את הסוס “ספר”, הטוב והמהיר שבין סוסי העמק, עמי היה מעלה עליו בתנועה גנדרנית ומיומנת את האוכף ויוצא ברכיבה לשדות הרחוקים, ושם היה נעלם בדהרה פראית בתוך ענני האבק.

אמנם בשיעורי התנ"ך עמי נעדר מן הכיתה ולא זכה לבקר עמנו אצל רחב הזונה ולהקיף שבע פעמים את יריחו עד שנפלו חומותיה, ובכל זאת היינו מלאי קינאה באותה רוח חירות שהיה נוטל עמי לעצמו, כשהוא מעלה בדהרה ענני אבק וחוצה את שדות העמק הרחבים, כשהרוח מבדרת את חולצתו ונאבקת נואשות בתלתליו היפים.

בקיץ באו לפתע והודיעו לנו שדוב נסע עם עמי בעגלה עמוסת חבילות קש, איבד את השליטה על הפרידות ואלה השתוללו כשהן חסרות רסן וטלטלו את העגלה בחוזקה. עמי נפל ממנה יחד עם חבילות הקש והפרידות רמסוהו ברגליהן וגם גלגלי העגלה פגעו בו קשה. דב נפצע קל בלבד, ועמי הגיע במצב קשה למרפאה. צילה נתנה לו זריקת אנטי־טטנוס ונסעה עמו במהירות לבית החולים. חודשים שכב עמי בבית החולים ואנו חרדנו לשלומו. לאחר ניתוחים רבים ולאחר שזושה, אימו, לא זזה ממנו ואף צבי פומרנץ הירבה בביקורים ובדאגה, הודיעו לנו בבקר אחד, כשהטל עוד נטף על עלי החוביזה: “היום עמי חוזר הביתה, בריא”.

רצנו בשמחה, כל ילדי שריד, לקראתו ונתנו לו מתנות. אני נתתי לו את המשקפת שקבלתי ליום ההולדת, ואז חשתי, פעם ראשונה בחיי את הריגוש הגדול שבנתינה. כל הילדים יצאו במחול קופצני בחוצות שריד מחול ללא פשר ואולי לא… לאחר שאת יעקב ושלומק הכניע המוות, עמי, הילד, הצליח לנצחו. עמי היה לנער, הצטיין בריקודים ויצג את ישראל בפסטיבל בודפשט. לאחר מלחמת השחרור, יחד עם כל ילדי “עומר”, התגייס לצבא.

לאחר זאת, במילואים, צורף עמי לחטיבת שריון בפיקודו של שאול יפה כשהוא, עמי, מפקד סדנה קדמית, ולא פעם תחת אש האויב, היה מתקן בקור רוח את הטנקים הפגועים. פעם שאלו את שאול יפה כמה זמן לוקח לחטיבתך שכולה מורכבת מאנשי מילואים, להגיע אל הגבול בקריאה לגיוס חרום? ושאול הרהר מעט וענה: “אין לי בעיה. אני מניח את כל חטיבת השריון על כתפיו הרחבות של עמי – ואני בטוח שנגיע בזמן לכל מקום שניקרא”.

עמי איבד את אחיו, עוזי. עוזי שירת בצה“ל בתקופה קשה, עבר אותה בשלום ומת ממחלה קשה, זמן קצר לאחר שנישא לזיוה והוליד את עינת ודורית. אין שיוויון בזיכרון המתים, אילו היה עוזי נופל באחד הקרבות שהשתתף בהם מול פני האויב, היו עולים לקברו כל שנה ביום הזכרון, יורים שלושה מטחי אש של כבוד, חיילת חיננית היתה מניחה זר פרחים צה”לי על קברו והיו קוראים לזכרו את “יפי הבלורית והתואר”. עוזי, שניהל קרב נורא־הוד במחלתו הערמומית לא ייזכר ביום הזיכרון וכיתת חיילים לא תירה לזכרו מטח של יריות כבוד.

יש אומרים, שפעם בשנה עוברת נערה חיננית מכוסה בצעיף שחור בין הברושים ומצבות השיש השותקות ומניחה שלוש סיגריות על קברו.

במלחמת ספרד שהתחילה בשנת 36', אנחנו וכל האנשים הטובים בעולם תמכנו ברפובליקניים נגד הגנרל פרנקו שהפשיסטים תמכו בו. דוג’יה, המורה, ביטלה לנו כמה שיעורים, יצאנו לחצר ליד הנגריה דאז, אספנו מסמרים עקומים וחלודים בפטיש־יד קטן על סדן היינו דופקים את המסמר במקומות הנכונים ומיישרים אותו, את המסמרים הישרים מכרנו לנגריה ואת הכסף שלחנו לילדי ספרד הרעבים. שאול גולומביק ניסה לחוש מה זה ילד רעב… אז הוא צם מארוחת בקר עד ארוחת צהריים ואמר “שהוא בקלות יכול להיות ילד רעב”. כאשר דוג’ה הסבירה לו ש“ילדים רעבים הם ילדים שבמשך שבועות ארוכים לא בא אוכל לפיהם”, שאול חזר ליישר מסמרים לטובת ילדי ספרד.

כל מסמר שישרנו נתן לנו הרגשה ששולחים אנו פת־לחם לילד ספרדי רעב, וכאשר מלאנו שקית מסמרים חשנו כאילו במו ידינו אנו הודפים את התקפותיו של פרנקו. פעם, כאשר הבאנו לאליעזר פינצ’וק מסמרים, שעה שתיקן כסא, אמר לנו: “ילדים, אם תביאו הרבה מסמרים אולי נצליח בעזרתם לתקן לא רק כסא אלא את העולם כולו שיהיה צודק יותר”. אחד הימים העצובים בקיבוץ היה יום נפילת מדריד לידי צבאו של פרנקו. בחדר האוכל, מול קהל קודר, נאם ציפור ותוך כדי נאומו הוא קרא בקול: “צו השעה”… שאול גולומביק שאל איזו חיה זאת צב השעה בסיום האסיפה שרו את האינטרנציונל בהתרוממות־רוח והחברים התפזרו קבוצות קבוצות, תוך כדי ויכוחים עד שנמוגו בחשכת הלילה הבוכה בחושך, שלא יראו.

באותן שנים זכור לי, שבשעה שהחברים חזרו מהעבודה וישבו בחדר האוכל, שתו תה והמתיקו ע"י אכילת לחם בריבה – ראינו שעולות מכיוון הכרם שתי דמויות. הן נכנסו לחדר האוכל, היסו את הקהל וכשזה השתתק הם החלו ללמד את החברים שיר חדש “אין מכשול”. לימים התברר לי, שזה עם הקונצרטינה הוא חתולי שחיבר את המנגינה. ואילו בעל הגוף עם הבנג’ו הוא עמנואל, שחיבר את המלים.

והם שרו עם החברים: “אין מכשול מתחת שמי התכלת / הרצון פורץ הכל”.

כשהחברים כבר ידעו את השיר עמנואל התיישב וגמר לאכול עשר פרוסות לחם וצלחת של ריבה וכל זאת בזמן שהחברים עם חתולי שרו את “הרצון פורץ הכל”. לימים הצמד עמנואל־חתולי חבר את השיר “מעל המגדל סביב אשקיפה” , שיר שממשיך לחיות ולרגש עד דמעות הרבה שנים לאחר שמחבריו הלכו לעולמם.

באותן השנים החבר אורי מנהלל היה מגיע לישובי העמק בשעות שלאחר העבודה, מקהיל קהל, מוציא את הטֵזִיסִים ומתחיל לנאום על ציונות, סוציאליזם, הבלגה, טוהר הנשק ועוד. פעם בדרכו לקיבוצנו ברגל כשהטזיסים תקועים בכיסו האחורי, עבר על יד חמור וזה מתוך יצר שאינו בר כיבוש אכל לו את הטזיסים.

כאשר התקבץ סביבו קהל, אמר אורי שאינו יכול לנאום, מאחר שבדרכו לקיבוץ חמור אכל לו את הטזיסים. וכאן הוסיף: “אם פעם יבוא חמור וינאם נאום תדעו שזה הנאום שלי”.

יום אחד ראינו את הנגרים פפו ואליעזר פינצ’וק פורצים פירצה רחבה בצריף חדר האוכל. היה זה בסוף שנות השלושים, בימי המאורעות. בצהריים הגיעה משאית וממנה הורידו החברים בהנהגתו של פרץ שיין, צ’מבלו כנף והעבירוהו לתוך חדר האוכל.

לעת ערב, הגיעו החברים לבושים בחולצות לבנות ולקול תשואותיהם הרמות נכנס לחדר האוכל פרנק פלג והחל לפרוט על הצ’מבלו מיצירות בך הנדל ומוצרט וגם אטיוד של שופן. אצבעותיו של פלג ריחפו על הקלידים והצ’מבלו הוציא צלילים שנתחברו למנגינות, שהיו בהן שמחה, מכאוב וחג לנשמה. בהפסקה החלו הערבים לירות על הקיבוץ. לא היתה בהלה ופרץ שיין שלח כמה חברים לעמדות.

כאשר החל פלג לנגן לאחר ההפסקה את “המולדבה” של סמטנה נפסקו יריות הערבים. בגמר הקונצרט לאחר מחיאות הכפיים, קם ציפור לברך ולהודות לפלג, והוא אמר בין השאר: “הציונות היתה כדאית ולו רק בשביל לילה מלא השראה כלילה זה בעמק”.

למחרת הלך משה ביגלאיזן, (כהנא) לדאר־טאויל אל סאלח הזקן שהיה ידיד הקיבוץ, אך מצוי היה גם בענייני כנופיות הערבים. משה חקר אותו מדוע הערבים הפסיקו את היריות כאשר החל פלג לנגן את החלק השני של הקונצרט? סאלח סיפר, שדיבר עם מפקד הכנופיה, מחמוד עיסה, וזה אמר לו: “השבאב שמעו את הנגינה, הם הפסיקו לירות, הדליקו סיגריות והקשיבו למנגינות, שיפות מאלה לא שמעו בחייהם. ועוד הוסיף ואמר, שבשביל הכבוד שיש לנו למנגינות של היהוד וגם בגלל עלית השחר החלטנו להפסיק את היריות, מה עוד שממילא נגמרו לנו הכדורים”.

בסוף שנות השלושים הביאו מורה שכירה לקבוצת “עומר”. (שאול, גגון, עמי, יאיר, גד, עדה, טלילה, ערה, חווה ואורה ילדת חוץ, ומיכה). בין שאר החידושים שהכניסה – שתי תיבות עץ סגורות עם חריץ צר להכנסת פתקים. את הקופסאות תלתה על קיר הכיתה. על האחת היה כתוב: “מעשים טובים שעשיתי” ועל השניה: “מעשים רעים שעשיתי”.

יום אחד גילינו אנו, ילדי מוסד משמר העמק, את הקופסאות. פתחנו אותן ומצאנו פתק של ערה: מעשה טוב: “בבקר כשקמתי מהמיטה עברתי את החדר של חווה, שהיתה חולה, על קצות האצבעות, כדי לא להפריע לה”. בפתק של עמי פומרנץ היה כתוב: “מעשה טוב: ראיתי ילדים משחקים ולא זרקתי עליהם אבנים”. בפתק של יאיר קראנו: מעשה רע: “כאשר המורה קראה לנו מהתנ”ך על יציאת מצרים, יצאתי מן הכתה לנוח קצת מהמסע הקשה".

מאז שיאיר חרמוני אחראי על מדגריית העמק, כלומר, כמעט על כל הביצים של העמק, הוא מסתובב עם אנטנה גבוהה שמשמיעה זמזום חד, כאשר יש תקלה באינקובטור ובביצים. גגול שפגשה בו אמרה לו: “פעם ראשונה אני רואה גבר, שכדי לדעת מה מצב הביצים שלו, צריך אנטנה כל כך ארוכה”.

חיים חרמוני מת באמצע שנות החמישים. אז, האבל לפי תקנון הקיבוץ נמשך חודש מלא. היות ולא היתה עוד טלוויזיה ולא רדיו בחדרים היה זה חודש, כמעט, של אלם והס… אפילו צבי בק לא סיפר חודש ימים הלצות וסיפורים.

אחרי שבועיים ראו חברים את יאיר חרמוני, בנו, מעמיס את כל המשפחה על טנדר, שאלו אותו “לאן”… הוא אמר: "לסרט קולנוע בחיפה. כששאלו אותו "הייתכן, אנו כאן מתאבלים ואתם נוסעים לסרט?. יאיר השיב ברצינות תהומית: “אנחנו נוסעים לסרט עצוב”.

אפרים ורותי וגם אנחנו שחקנו בגפרורים ליד המתבן הישן. לפתע, ללא כל כוונה, החל המתבן לבעור. ברחנו לבית הילדים, עלינו לקומה שנייה ודרך חלון ראינו את החברים רצים מכל צד, כדי לכבות את האש. מלאי הרגשות אשם נהנינו מלשונות האש המטפסות אל השמים. לפתע אריה א. נכנס לחדרנו, עמד מולנו ואמר: “אתם עומדים בחלון ונהנים כמו נירון קיסר בשעה ששרף את רומא”. משראה שאיננו מבינים על מה הוא מדבר, נתן לפרויקה על הטוסיק ולאחר זאת לרותי שהיא בתו נתן על הטוסיק באותה עוצמה ואותה כמות כמו לפרויקה, כי בקיבוץ יש שיוויון. לאנחנו, הוא כלל לא התייחס. זלזול זה מצידו ציער אותנו עוד הרבה שנים, ואולי עד היום.

ורנר הגיע לקיבוץ יחד עם דודתו, ששמה היה מֶטָה. הם הגיעו מגרמניה כנרדפים ע"י בריוני היטלר. ורנר היה עורך דין ידוע בברלין, אך בארץ רצה להיות חלוץ ועבד על ערימת הזבל עם קלשון בידו. שמן מאד, קרח מאד, ורווק מאד הערים את ערמת הזבל נדבך על גבי נדבך. לקראת החריש היו מפזרים את הזבל בשדות, כדי לטייב את האדמה ולהגדיל את היבולים.

השמועה על החלוץ מגרמניה, שהמיר את מקצוע עורך הדין ועבר לעבודה בערמת הזבל של שריד, עשתה לה כנפיים. כבודו של ורנר וכבודו של קיבוץ שריד המריאו לשחקים.

ורנר היה די בודד בקיבוץ והקדיש הרבה מזמנו לטיפול בדודתו מטה, אך בשעות שלאחר המקלחת יכולת לראותו ליד צריפו, כשהוא קורא בספרים בפיזיקה ובמתמטיקה. הוא הכיר כל כוכב בשמיים. בלילות שחורים היית יכול לראותו מוביל חבורת זאטוטים ומטייל עימם בין כוכב הצפון לקסיופיאה ובין העגלה הגדולה לבין צדק ונוגה. כאשר החברים בחדר האוכל היו מתווכחים על יציאה מעבר לגדר או על “הבלגה”, היה ורנר פותר סוגייה סבוכה במתמטיקה.

ביום שלישי, אחרי יום שני, ורנר ושרה התחתנו. היות שאת שרה לא אהבו לאהוב, קרה שיום אחד במטעים, גרטה (אמא של גגול), שהיתה פקחית עם אף סולד נתנה לשרה ב. מסיבה לא ברורה סטירה על הלחי. ורנר דרש שהעניין יובא למזכירות במוצאי שבת, באסיפה, פתח קוליק בסעיף סטירת הלחי ואמר: “מזכירות הקיבוץ מגנה בכל תוקף את גרטה על מעשיה”. לפתע התרומם ורנר ובצעדים של עורך דין מנוסה החל לדבר כשהוא מתקרב אל שולחן הנשיאות. משהגיע אל השולחן נתן סטירת לחי מצלצלת לקוליק ואמר: “עכשיו שהאסיפה תגנה אותי”. חברי הקיבוץ פרצו בצעקות ובאיומים והיו אף כאלה שהתקדמו לעבר ורנר באגרופים קמוצים ואִיז’וּ זרק את הכובע, אך קוליק נמרי, מעט ג’ינג’י ומאד חיוור דפק בפטיש העץ על השולחן והכריז: “עוברים לסעיף הבא”… הצעקות נרגעו, נמוגו… וחברים נרמזו לאט לאט ע"י מעשהו של ורנר שאין דמוקרטיה בחברה, שיש בה שווים ושווים יותר. לאסיפה זאת היו שני גיבורים: ורנר וקוליק. ורנר, בזכות התחכום הממולח וקוליק, בזכות קור רוחו. יום אחד הדודה של ורנר מטה – מתה. כאשר הידיעה הגיעה לקיבוץ כל אחד שאמרו לו שהדודה מתה היה עונה: אני יודע שהדודה מטה. ועבר הרבה זמן עד שלחברים התברר, שמטה מתה. מטה היתה אישיות בפני עצמה, אך זה שייך לסיפור אחר.

לורנר ושרה לא היו ילדים והלחישות בשבילי החצר גרסו, שורנר מפחד שהילד ייראה כמוהו ויהיה חכם כמו שרה. עם הקמת “און” המכון להפריה מלאכותית של הפרות, עסק שם ורנר בסטטיסטיקה ובלילות היה מטייל עם ילדי חברת־הילדים בין הקסיופיאה לבין הדובה הגדולה. ויתכן, שעד היום משוטטת רוחו בין כוכבי שביל החלב, מנסה לפתור רזי היקום וצפונותיו.

מנדל מאייר רחב פנים וגוף עבד ברפת, ואילו חברתו לחיים, שֶלי, היתה מרכזת הלול. יום אחד נכנסו יחד לחדר האוכל לארוחת צהרים, ואז אמולדה אמרה בקול לכל חבריה לשולחן: יה – תראו איזה זוג מוזר – אצלה הביצים ואצלו החלב".

יום אחד בשנות השישים היו חברים עם אמולדה ומנחם צנטנר בנופש בנתניה, ושם פינקו את גופם בחול על שפת הים. תוך כדי התמסרותם לחול החם, עבר צלם ושאל: “רוצים צילום?” אמולדה אמרה: כאשר אני רואה את עצמי בתמונה בא לי להקיא". לאחר שחזרו הביתה, אחד החברים סיפר זאת לשלמה ורבנר, אשר עבד עם אמולדה במטע, ושלמה אמר: “אז תאר לך את מצבי, שכל יום אני רואה את האורגינל”.

בשנות השישים, כאשר אנשי צוות הקולנוע של הקיבוץ היו מצלמים סרטים ויומני קולנוע מקומיים, לא היה מקרה אחד, שוויתרו על צילום פניה של אמולדה – כי פנים אלה, החרושים קמטים לאורך ולרוחב, יכולת למצוא בהם כאב, שמחה, עצב ותקווה, גם ייאוש הרואי, סלחנות מפייסת, בשורה ונחמה… ובעיניה החומות היה תמיד ניצוץ של געגוע טמיר… איך זה, איך אמולדה, היה בך כוח, הרבה כוח להישאר כל השנים, תמיד – אמולדה.

מאז בואו של מרדכי לקיבוץ שריד בתקופת מאורעות שלושים ושש – שלושים ותשע, ידיו ורוחו היו בכל חג ומסיבה. הוא ליווה את התפתחות הקיבוץ, ושר לו שירי הלל בתקופה שכל מעשה שנעשה אן היה ב|ראשיתי.

הוא ביים את חג העשור שהפך את עדת היחפנים לאנשי במה מ|לאי השראה, ששרו מפזמוניו. על קירות צריף חדר האוכל היו תלויות קריקטורות של חברי הקיבוץ שצויירו בכשרון גדול. לכל חבר שצייר הצליח מרדכי למצוא את הגבישי המיוחד לו וזאת בתוספת הומור וקריצת־עין.

פעם בגיוס חציר בעת ההפסקה, תוך כדי שתיית הקפה, מרדכי סיפר לחברים שביאליק אמר פעם לשלונסקי: “בכתיבתך אתה ממש אונס את השפה העברית”, ואז שלונסקי אמר: “גם אתה ביאליק בכתיבתך אונס את השפה העברית”, ואז הוסיף ביאליק: “זה נכון, אבל כשאתה שלונסקי אונס אותה היא צועקת”. מרדכי והעברית ניהלו ביניהם רומן אהבה. לאן שקרא לה היא באה מדוייקת, אף פעם לא מזוייפת. וכאשר חיפש חרוז מתאים היא העניקה לו יהלומים ומראשו של מרדכי פורחות אותיות עבריות שמתחברות למלים, לשורות ולבתים ויוצרות עוד פזמון. לפעמים ליצני מבדח, לעתים סרקסטי עוקצני, הבא להצביע על הצביעות שבחיינו. בפזמוניו של מרדכי היה מרחב מחיה גדול – בין המצוי לרצוי.

חג העשור היה ב־37'. מכל העמק הגיעו להשתתף בשמחת החג. אחה"צ יצאה תהלוכה ממגדל המים, בערב היתה ארוחה חגיגית, ולאחר זאת חברי הלהקה של מרדכי אמיתי: ולוול, מנדל ויסבוך, יעקוב פלור, דורה, מניה וגורה שליסר – שהרבה פעמים היה שוכח את הטכסט ושותל מלים שלו, שלא פעם מרדכי היה מצרף אותן לטכסט, כי נראו לו מתאימות – שרו את “דור ראשון בסין”.

הקהל הריע להם יותר מאשר לחנה רובינא בהצגת “הדיבוק”. לאחר זאת שרו את שיר הלול. כאן הקהל הגיב במחיאות כפיים ולא הפסיק עד ששלי קמה מבויישת והודתה לחברים. כולם ידעו ששלי מאייר הצעידה יחד עם שפרה כפרי את הלול להישגים בלתי רגילים. חג העשור הפך לחוויית יסוד בחיי התרבות של הקיבוץ.

בשנות השלושים חסרו עובדים לרפת ומתנדבים מבין החברים לא היו. באסיפת הקיבוץ החליטו שהֶשו שפלר יכנס לרפת. השו התנגד והביא להגנתו נימוקים מנימוקים שונים. אך לא עזר לו מאום. הקיבוץ החליט בהצבעה שהשו יכנס לרפת. בבקר, למחרת, עמדו הרפתנים וחיכו להשו. לפתע הופיע השו, נכנס לרפת בדלת אחת ויצא בשנייה. כאשר המזכיר קרא להשו לבירור, אמר לו השו: “הקיבוץ החליט שאני אכנס לרפת ואכן – נכנסתי לרפת”.

בסתיו הלכנו יחפים בחצר הקיבוץ וראינו אדם צנום הולך מעט כפוף, אדם חסר משקל ללא גיל, בעל פנים מסוגפות. היות, שמכל האנשים ששאלנו אף אחד לא ידע להגיד אם האיש הזה נולד היכן שהוא… אז אמנון גולומביק אמר שהוא סבור שזה איש שנשאר עוד מתקופת התנ"ך… ואז ראינו כמה אמנון צדק. האיש היה יושב כל יום כאחד השופטים ליד שער הקיבוץ, בצל עץ שיטה גדול וחושב.

יום אחד ראינו את פרץ שיין מביא לו מכונת כתיבה והלה החל לתקתק על המכונה מילים של מחשבות של איש תנ"כי. כאשר שאלנו את פרץ שיין על אותו אדם הוא אמר לנו משתומם: “אתם אינכם מכירים את ישעיהו עריף?…” ואז בעזרת פרץ התברר לנו, שבגולה לא היו מספיק סרטיפיקטים לעליה, אז היו בוחרים רק את אלה החזקים שיוכלו להחזיק מעמד בתנאים הקשים של פלסטינה. כאשר ישעיהו ביקש את התעודה מהסוכנות העלו אותו על המשקל והתברר להם, שהוא חסר משקל וסרבו לתת לו תעודת עולה. פרץ לקח את ישעיהו ואחרי יומיים הגיע עמו עוד הפעם אל המשקל. אך לפני זה, פרץ מילא לו, בכל מקום שאפשר, אבנים. הפעם ישעיהו עבר את מבחן המשקל, קיבל את התעודה ואז לפתע מכל חור במכנסיו החלו ליפול האבנים. בטרם התאושש הפקיד, פרץ נמלט עם ישעיהו והעלה אותו על הרכבת לפלסטינה.

יום אחד ישעיהו חלה. היו לו כאבים קשים באיזורים האינטימיים. כאשר הרופאים הכינו את כלי הניתוח, האחות החלה להפשיטו, וכאשר משכה את מכנסיו התגלגלו בקול כמה אבנים גדולות מטורקה שבפולניה והרעידו את בית החולים ב־5 בסולם פרץ שיין. ישעיהו הבריא מיד, ופרץ היה צריך להסביר לרופאים תופעה מוזרה זו. לבסוף נפרדו בשמחה, לא לפני שפרץ הזהיר:

“יתכן שנשארה לו עוד אבן אחת או שתיים”.

לישעיהו היתה באסיפות פינה קבועה, לפעמים היה קם לדבר ואז היו כולם משתתקים, כי היה מדבר מאד בשקט, כדי שלא יעשה רעש שיפריע לו לחשוב. (לפעמים היה עובד בסנדלריה, כדי לשמור קשר עם העם העובד בציון).

ישעיהו היה כותב יומן על אירועי שריד והיה שולח מכתבים לכל השליחים של שריד בחו"ל על הנעשה במשק ובחברה. שנים אחרי זה היה לו הרדיו של הקיבוץ ובּקר־בּקר היה מדפיס את החדשות של שבע בבּקר, וכאשר החברים הגיעו בשמונה לארוחת בּקר היו עומדים ליד לוח מיוחד וקוראים את החדשות. בקיץ או בסתיו או בזמנים אחרים, ישעיהו הגיע למזכירים ואמר להם, שהוא מוותר על חוברת זיכרון לאחר מותו, אך מבקש שבאותו תקציב הקיבוץ יוציא ספר הגיגים שכתב. ואכן, הוא פרסם ספר ובו הרהורים והגיגים על ציונות, קיבוץ וחברה.

ישעיהו לא נגע כל חייו באישה, למרות סיפורים מעורפלים שהילכו על איזו אהבה נכזבת בפולין. כל שנה, כאשר החברים היו מקבלים את שאלון ועדת המינויים היה מחזיר אותו ראשון, כאשר לוועדת חברים היה מציע כל שנה את הדסה כהנא, חושבני שהיתה כאן אהבה אפלטונית מצידו. הדסה אישה אצילת נפש הקימה משפחה יפה עם משה, והרבה שנים הוזכרה משפחה זו בקיבוץ כמשפחת זוג יונים.

הדסה מתה אצילת נפש וצעירה. אולי משום כך ציוריו של גיורא, בנה, כה עצובים. תלמה, בתה, חיה בבית זרע – דומה באצילות רוחה ויופיה להדסה. צביה, בתה השנייה, אחות רחמניה.

בשנים האחרונות, כאשר ישעיהו עבר את גיל ה־85, הסתגר בחדרו וכל פעם שהיתה עוברת לוויה ליד חדרו היה מציץ לראות, אך משהתקרבה הלוויה לחדרו היה סוגר את הדלת ואוטם את החלונות. לפני כמה שנים עברה ליד חדרו לוויה וישעיהו לא הספיק לסגור בזמן את הדלת. למחרת מצאה אותו אחות הקיבוץ מת, והוא כבן 90.

תנוח על משכבך בשלום, לא נשכח אותך, ישעיהו. תמיד תישאר בזכרוננו, יושב כדמות תנ"כית בשער הקיבוץ וחושב על הנשגב מבינתנו, כי אנשים פשוטים היינו, רק אהבת אישה חיפשנו, ומעט געגועים למשהו טמיר ונעלם.

דוג’יה היתה המורה שלנו בכיתה א'. למדנו בצריף: אורי, עמוס, גדעון ואני, (גדעון בנו של יעקוב א. אח של אימא) מהר מאד למדתי לקרוא והייתי מבלה כל יום בחדר הקריאה וקורא את מוסף “אמר” של “דבר” (הוא היה מנוקד).

הלימודים היו קשים. בסמוך לכיתתנו בנו את חדר האוכל החדש, וכל הזמן פוצצו סלעים, כדי לחפור יסודות איתנים לבית. כאשר פרץ היה צועק “ורדה” היו בורחים כולם, מסתתרים אחרי מכסה וגם אנחנו. פתע היה נשמע פיצוץ ואבנים בכמות אדירה היו עולות השמימה, ולאחר שהות מסויימת החל לרדת כגשם נדבות של אבנים בכל הגדלים. פעם אחת “בורדה” כזאת, גדעון ספר את כל האבנים שעלו לשמיים ולאחר זאת את אלה שירדו, ויצא שאבן אחת עוד לא הגיעה. לשם בטחון, דוג’יה לא הכניסה אותנו באותו יום לכיתה ועד היום אינני יודע, אם גדעון טעה בספירה או שאחת האבנים נשארה בשמי שריד, ועד היום היא תלויה מאיימת.

בכיתה ג' גדעון הלך עם משפחתו לבנות מושב חדש בארץ אך במקומו הצטרפו אלינו ילדי מזרע: אלישע, אביטל וחמדה. כיתתנו היתה בצריף (מקום בו עומדת המרפאה). קראנו בתנ"ך את סיפור יעקב. לסיום הפרק הכנו הצגה להורים. דוג’יה רצתה, שחמדה תהיה רחל ושאני אהיה יעקוב. בלילות הייתי חולם על הסולם, נאבק במלאכים והייתי עובד את לבן בשביל רחל, (חמדה). כאשר התקרב מועד ההצגה, דוג’יה דרשה שאני – יעקב וחמדה – רחל, נתנשק לעיני כל ההורים.

למרות שהייתי מוכן להתנשק עם חמדה וגם יותר מזה, כי היתה יפה אולי יותר מרחל התנ“כית, לא יכולתי בפומבי לפגוע עד כדי כך, ברגש האינטימי הבסיסי שלי. דוג’יה הציעה לי בתמורה על נשיקתי בהצגה לחמדה לבטל שבע שנים של עבודה אצל לבן, בשביל לאה. לבסוף ביום המיועד התאספו הורי שריד ומזרע לחזות בהצגה. אני זוכר את חמדה, (רחל) עם הינומה מסתובבת על הבמה יפה יותר מתמיד. אני גם זוכר כיצד גוללתי את האבן מעל פי הבאר, לאחר זאת חמדה ואני השקינו את צאן לבן באיטיות וביסודיות כזאת שלא היתה לדוג’יה ברירה והיא ביטלה את הנשיקה מעל הבמה. כאשר יצאתי מבית לבן, שכחתי לקחת עמי את לאה ושפחותיה, מתוך פיזור דעת, כך שהילדים שנולדו מלאה ושפחותיה בתנ”ך לא נולדו בהצגה. דוג’יה אמרה לי אחרי ההצגה, שהרסתי את כל התנ"ך ופגעתי קשה בתולדות עם ישראל. אבא, ששמע את דבריה של דוג’יה, אמר לי שהוא חושב שעם ישראל יתאושש מפגיעה זו.

כיתה ד' למדנו במזרע ובשל מחלת הפה והטלפיים גם גרנו שם בבית הילדים. ממזרע אני זוכר את יצחק ליאופולד, שהיה גיבור כמעט כמו ריקו ונהרג באסון נורא יחד עם אבא של עמיצור ועם הידיים של הנק…

היה במזרע אחד אדי מילר קיסלר, שהיה מציב מלכודות לעכברים בלולים וגם מפזר רעלים שונים לעכברים. יום אחד עזב, הקים בית־חרושת גדול לרעלים וצבר הרבה כסף, כי היה אדם מצליח. לימים ניסה רעל חדש שהוא המציא על עצמו והנסיון הצליח – אדי מילר מת, כי אדי מילר קיסלר היה אדם מצליח.

את תמה, המורה, לא אהבנו. היא היתה ערירית, נמוכה וכעסנית. ארבעים שנה מאוחר יותר, יצאה עם אחותה מקיבוץ עין המפרץ אל הכביש ומכונית דרסה את שתיהן. המטפלת שלנו היתה נושקה, אשתו של טושק. נושקה היתה כה נחמדה אלינו – אני זוכר, שיום אחד לימדה אותנו את השיר: “עומדים אנו במשמרת מעל ראשינו כוכבים”. קולה היה כה יפה, שעד היום הוא מצלצל לי באוזן כפעמון מוזהב מעורר געגוע.

מוינה השתגע בסתיו, כאשר רוח מערבית קרירה היתה מסחררת עלי גפן יבשים בכרם העירום מעלווה. בחורשה כבר נראו סתווניות וכמה נרות חצבים זקופי קומה, ובשמיים נתערבל להק חסידות מחפש כיוון.

עוד אתמול, מוינה עם כובע קסקט מבט זר מעט בעיניו, שיחק שח בחדר האוכל עם גרישה, והוא כמעט ניצח… כמעט ניצח… כמעט. סביבם עמדו קיבִּיצרים בעיגול. פתע אמר יהודה שפיצן: “גרישה אתה מפסיד תוך שלושה מסעים”… גרישה תוך כדי חשיבה, כשראשו נסמך בין ידיו (סרקסטי): “יהודה, לכל אחד יש זכות לטעות, אך אתה מנצל זכות זאת יותר מדי…”

לפתע גרישה, (צבי לביא) בתנועה זריזה מקריב מלכה, מוינה לוקח את המלכה, ותוך שני מסעים דרמטיים צבי לביא מנחית מט למוינה. הקיבִּיצרים עמדו מתפעלים מהטקטיקה המבריקה של צבי לביא. מוינה קם מהשולחן, שותק, פגוע עד כדי צעקה חנוקה לא נשמעת, הסתובב בצעדים כואבים יצא את חדר האוכל בטריקת דלת. למחרת בבּקר מצאו אותו עובדי המטע יושב על עץ משמש גדול. כששאלו אותו: “מוינה מה אתה עושה על העץ?” השיב מוינה: “אני ציפור, אני ציפור, אני ציפור ציפ ציפ”… אחרי הצהרים עלה לצמרת, ובדחף שאינו בר כיבוש קפץ תוך כדי נפנוף ידיים כאילו היו כנפיים והתרסק על אדמת המטע, שלא ידעה שהוא מנפנף כנפיים.

החברים הגיעו במרוצה, מוינה מלמל משפטים שבורים וסתומים, ולאחר בדיקה התברר שמוינה לא נפגע קשה בגופו. כאשר עברה והתעופפה השמועה בקיבוץ, רצנו כל הילדים והגענו למדרון, בדיוק כאשר הגיעה מכונית שממנה ירדו שניים לבושי לבן עם אחות־הקיבוץ. הם הלבישו את מוינה בפיז’מה עם שרוולים ארוכים, קשרו אותם בקשר חזק. הכניסו את מוינה למכונית, נתנו לו זריקה ונסעו.

עמדנו נדהמים. כאשר הבטנו סביב ראינו את כל חברי הקיבוץ עומדים על הגבעה הירוקה ומשקיפים חסרי אונים והלומים… לימים חזר מוינה לעבוד במטע. כעבור זמן מה בחדר שבבית המדגרות, חי כמה שבועות חיי אישות עם מ. לאחר זאת פירקו את השותפות. מוינה עזב את הקיבוץ בקיץ לאחר קציר החיטה – ונעלם ברחובות תל־אביב או בסמטאות יפו. השגעון של מוינה, סתם כך בסתיו, הכניס בנו, הילדים, אי שקט ופחד טמיר. בבּקר יצאנו עם חייקה ברומל, בדרך התיישבנו לנוח על הקבר של סבא של נדב (שהיה אז קבר יחיד). חייקה לימדה אותנו את השיר: “שאו ציונה נס ודגל”. לאחר זאת אמרה לנו: “אם יש אלוהים אז רק המשוגעים מבינים את שפתו”. ועוד הוסיפה משפטים חכמים כל כך, עד שלא הבנו מהם דבר. נזכרתי, שאבא פעם אמר לי, שלחייקה ברומל יש חיי רוח עשירים מאד. וחברתה הטובה ביותר היא הסופרת רבקה גורפיין. בינתיים, נחום, ילד חוץ חיפאי, סיפר לנו הרבה בדיחות על קלמן וזלמן המשוגעים של תל־אביב. צחקנו נורא. לרגע היה נדמה לי, שגם הסבא של נדב צוחק אתנו, אבל חייקה אמרה לנו: “סבא של נדב לא אוהב בדיחות וליצנות”. עד היום, כאשר אני נזכר בבדיחות על קלמן וזלמן אני צוחק, אבל לפעמים גם בוכה, כאשר אני נזכר שלקלמן היה נורא קר בלילה בשדה, כאשר התכסה בסולם שחסר בו שלב אחד.

שלושים שנה יותר מאוחר פגש בו שלמה רוזן ליד מלון צ’רניבסקי בתל־אביב, הוא סיפר לשלמה בשמחה שהוא עומד להתחתן עם גרושה נחמדה עם שני ילדים, וביקש משלמה שיבוא אתו לרבנות, כדי לחתום על טופס המעיד שלא היו לו בעבר קשרי אישות. שלמה ליווה אותו בשמחה אל הרבנים והדיינים וכאשר חתם על הגליון המתאים, המאשר שלמוינה לא היו בעבר קשרי אישות, קפץ לפתע מוינה וצעק על שלמה כשעיניו רושפות כגחלים: “שכחת שחייתי חיי אישות במשך שבועיים!” שלמה נבוך, ובצעדים מרושלים גרר עצמו משם והלך לישיבת הדירקטוריון של “הסנה”.

בקיבוץ כל מעשה נחשב לשליחות: העבודה שליחות, “הגנה” שליחות, חינוך שליחות, שליחות גם שליחות, רק דבר אחד לא היה שליחות – ההורות. כך את נדב שלחו למוסד משמר־העמק בגיל חמש, את מינה בגיל שבע, את אפרים ורותי בגיל שמונה. במאורעות 39־36 כמעט כל לילה היו יורים הערבים על משמר־העמק ועל המוסד. חברי שריד ובתוכם הורי ילדי המוסד היו עומדים בחצר, שומעים את היריות, רואים כדורים נותבים, וכאשר אמא היתה מודאגת אבא היה אומר לה: “אין מה לדאוג. בין מגיני משמר־העמק ישנם לובקה, אריה שופר, בנימין אברונין ודודיה”. אמא היתה נרגעת רק כשאבא הוסיף “שתמיד כרזרבה ישנו גם חזן”.

אז הורות לא היתה שליחות. אני זוכר, כשאבא נסע לשליחות של שלוש שנים הייתי בן ארבע. פעם נכנסתי למקלחת החברים כדי לראות למי יש הכי ארוך ואז וולול סיפר בתוך הצפיפות של גופות עירומים כבמרחץ תורכי: “שליח הסוכנות זה יהודי אחד, שנוסע לחו”ל כדי לשכנע יהודי שני שישלם הרבה כסף ליהודי שלישי, כדי שזה יסכים לשכנע את היהודי הרביעי שיסכים לעלות לפלסטינה". בתוך הקצף ואדי הקיטור נשמע צחוק גדול. ואני בכלל שכחתי שבאתי לראות למי יש את הכי ארוך.

אז גם הסיפור של וולול היה שליחות. כי הוא עשה לחברים מאד שמח. רק הורות לא היתה שליחות.

יצאתי מן המקלחת, בחוץ החל להחשיך. נזכרתי שאמא איננה בבית. היא נמצאת כאחות בשליחות של חצי שנה עם חווה, שהיתה חולה מאד מאד בירושלים. אז נשארתי לבד עם החושך, כי הורות לא היתה שליחות.

יום אחד נסעתי בעגלה עם נתן (פרידל) פלד. הפרדות רצו, אך לא מספיק מהר לדעתו של נתן והוא שלף את השוט והצליף בפרידות עוד ועוד. שאלתיו בהיסוס: “נתן, למה אתה מצליף בהן?” נתן השיב לי תשובה מוחצת: “מה יש אתה מרחם עליהן?” לא העזתי לאמור כן. נבוכותי, התכנסתי בתוכי והיתה לי הרגשה, שאיני מתאים בדיוק לעולם הזה.

אבא עבד בלול. יום אחד אחה"צ באתי לעזור לו להאכיל את התרנגולות. לאחר זאת, אבא אסף אל כף ידו שלוש תרנגולות תשושות, יצאנו החוצה והיו שם בול עץ רחב וגרזן. אבא הניח את צוואר התרנגולת על בול העץ והיכה בגרזן. ראש התרנגולת נפל. ואילו התרנגולת עשתה עוד כמה צעדים בלי הראש… נפלה ומתה. ביקשתי רחמים מאבא על שתי התרנגולות האחרות. אבא אמר לי: “אתה חושב שלי זה קל… תבין, אין ברירה במקום שימותו בלילה מחולשתן, אני מביא שלוש מנות עוף, אוכל לחברים חולים”. דבריו הביאו בי הרהורים נוגים.

באותה תקופה היו אומרים: מתי שוחטים תרנגולות? או כשהתרנגולת חולה, או כשחבר חולה, או כשהשוק חולה.

לכבוד חג ה־40

מלים: מרדכי אמיתי

מנגינה: הניג

שר: שלמה ורבנר שעשה גם עיבוד אלקטרוני.

גדול ורחב הרקיע

ואני ספק חי, ספק מת

חפש אני טרמפ להגיע

טרמפ לאולם האמת.

חולפים פה אלפי כוכבי־לכת

אף אחד מהם לא נעצר

ברגל קשה לי ללכת

למרחק ואפילו קצר.

ואני באמת, באמת, באמת

מחפש את דרכי לעולם האמת

ואלפי כוכבים כך עונים לי כולם,

–איפה האמת ואיפה העולם.

פתאום השתרר איזה שקט נעצרתי מוקף תהומות

ולבין האמת והשקר

נתקעתי בין שני עולמות.

חולפים לווינים ורקטות

אף אחד מהם לא נעצר

ארוכה עוד הדרך לפלנטות והזמן כה קצר, כה קצר.

ואני באמת, באמת, באמת מחפש את דרכי לעולם האמת אך כוכב הצפון כבר אינו מאותת

– איפה העולם ואיפה האמת.

נטשתי תבל כולה שקר

כדי לבוא אל עולם האמת

אך גדול הרקיע אין חקר

ואיכה זה אגיע כעת?

דרכים נפתלות בשמיים

ורחוק הוא נתיב החלב

הו, רק היו לי כנפיים

הייתי מגיע אליו.

הייתי עולה באמת

כעל כנפי הדמיון לעולם האמת

צוהייתי עובר שחקים ומלואם

כדי להבחין בין אמת לעולם.

המכוורת היתה ממוקמת היכן שהיום בית ספר “שגיא”. הכוורנים היו פפו וישראל לפידות. אויבי הדבורים היו הדַבּוּרים והשְׁרַקרקים. ציפורים אלה היו עומדות על חוטי הטלפון ששימשו את חברת הנפט, ומדי פעם היו סומרות נוצותיהן הצבעוניות ובמעוף פתאומי היו נוסקות וכבר – הדבורה במקורם. פפו היה לוקח רובה ציד ושעות היה יורה בשרקרקים.

כדי להפטר מצר שניה, הדבּוּרים, הוא היה מחכה לעונת המלכות. כל מלכה אמורה היתה לגדל קן של מאות דבורים. בעונת המלכות פנה לילדים ולחברים וביקשם לצוד דַבּוּרים (מלכות), ועל כל דבור היית מקבל כפית דבש או סיגריה. היינו פותחים ברז מים ובעזרת קרש מתאים היינו מכים בדַבורים שבאו לשתות.

אני צדתי המון המון והבאתי לאמא צנצנת דבש, שקיבלתי מפפו. שאול הביא לאביו, צבי גולומניק, קופסה מלאה דבורים. צבי ניגש לפפו בחדר האוכל וזה ספר את הדבורים ונתן לצבי תמורת כל דבור – סיגריה. לאחר זאת פפו זרק דרך חלון חדר האוכל את הקופסה עם פגרי הדַבּוּרים. צבי גולומביק הלך מאחורי חדר האוכל אסף את פגרי הדבורים בקופסה אחרת, ניגש לפפו וקיבל עוד מנה של סיגריות. בקשר לסוף הסיפור חלוקות הדעות. יש אומרים שפפו, לאחר הפעם השנייה נתן בהם סימנים בפגרי הדַבּוּרים, ויש האומרים, שעד היום צבי גולומביק ממשיך לקבל סיגריות תמורת אותם פגרי דבורים.

רות דגן הגיעה לקיבוץ עם “מלט”. אמרו אז בעמק, שיפה היא יותר מעבריה מגבת. יום אחד התחתנה עם מ. מישוב שכן. מ. היה אחד מגאוני התנועה בחינוך, והיו כאלה שראו בו מתחרה למילק וחזו לו עתיד מזהיר. הוא ידע בע"פ את כל כתבי פרויד, יונג, אדלר, רייך, רוסו, פסטלוצ’י, מרקס, היינה, גטה ועוד, הרשימה ארוכה. לאחר זמן לא רב התברר, שמ. כל כך חכם, אולי היה אפילו יותר חכם מעצמו, עד שלא נמצא לו מי שינהל עמו דיאלוג ברמתו, וכך כשאלה לא נמצאו לו, החל לנהל דיאלוג עם עצמו עד שנתבלבלו לו הוא בההוא והחלו להתרוצץ בו שתי ישויות ברעש שבר גדול, ומשאיבד את היכולת לרסנן, דעתו נשתבשה והוא שקע בהזייה עמוקה, ואם לא מת בינתיים, יכול להיות שעד היום הוא יושב בוהה בתקרה באיזה בית משוגעים נשכח.

על עבריה מגבת כתב אלתרמן את החורזים שדור מלחמת השחרור שר אותם לפי מנגינה אלמונית:

"מה לעשות מה לעשות

שאני יפה כזאת.

שיפה כמוני אין

מהים עד הירדן"

עבריה עופר הוציאה שני סיפרי שירה, עד שאזלו כל מלותיה, הדיו בעֵט יבש וטעם חייה פג.

נתן פלד, זמן קצר לאחר הגיעו לקיבוץ, היה למזכיר קיבוצי השוה“צ. כעבור זמן, נקרא גם אבא אל המעשים הגדולים. לנתן היתה המכונית הראשונה של פעיל. כל יום ראשון נתכנסה במרחביה מזכירות הקבה”א והוויכוחים נמשכו שם שעות רבות ואילולא נתן פלד שהיה לו חוש למצוא תמיד את הנוסחה הגואלת, הישיבה היתה נמשכת עד היום.

לפעמים היו מחלקים את המזכירות לשני צוותים: צוות אחד – מאיר, חזן, נתן, בנטוב ועוד… היו מחליטים אם רצוי, שסטלין יעשה את ההסכם עם ריבנטרופ או האם משפטי מוסקווה היו צודקים אם לאו. צוות שני, שבראשו עמד אבא – היה מחליט היכן ליישב קיבוץ חדש, האם בגבול הצפון, או בהרי מנשה.

פעם בחודש היה נכנס בשערי שריד בחגיגיות האוטו הירוק. הידיעה על האוטו הירוק עשתה לה כנפיים והישרתה אוירת חג. האוטו נכנס והגיע עד ליד חדר האוכל (צריף). הנהג ואיש הראינוע הקימו את המסך, כשכל ילדי הקיבוץ סביבם. לאחר זאת, החלו להרכיב את המכונה. בשעות שלאחר ארוחת הערב החלו החברים להניח ספסלים. אני זוכר שהקרינו את הסרט: “אוהל הדוד תום”. כדי שלא תבלוט אילמותו של הסרט היה יושב יעקב פלור עם הפטיפון, ולאורך כל הסרט היה מחליף תקליטים ומסובב את ידית הפטיפון. בשבילי הסרט היה כמעשה נפלאות וקסמים. הייתי מחפש במכונה את המקום, שממנו יצאו הדמויות להלך על המסך. כאשר הדוד תום מת זלגו דמעות מעיני. בדיוק אז ניגן הפטיפון שלא במתכוון את מרש החתונה של מנדלסון, מנגינה שייבשה את דמעותי מהר מכפי שרציתי. לאחר כשנה הדמויות למדו להוציא קול, ולמכונה הוספו כמה אבזרים וקראו לה מכונת קולנוע. אנו, הילדים, היינו עוזרים לאיש הקולנוע לסובב את הגלגלים עם הסרט ולהרכיב את המכונה. ראינו סרטים עם שירלי טמפל, ספנסר טרייסי, קירק דוגלס, קלרק גייבל, ויוויאן ליי. ליד התמונות היה נשאר פס דק, שלידו היו מופיעות מילות התרגום, והרבה פעמים ידענו מה יגיד קלרק גייבל בעוד רבע שעה. ולפעמים ידענו מה אמרה ויויאן ליי לפני עשר דקות. במקרים כאלה היו נשמעים קולות של חברים: “יעקב גלגל אחורה, יעקב גלגל קדימה”, וכך החברים כולם מצאו עצמם שותפים פעילים בחוויה הקולנועית.

ערב אחד הקרינו על המסך מערבון עם קירק דוגלס, ספנסר טרייסי והנער מיקי רוני. באמצע הסרט החלו הערבים לירות על הקיבוץ. בעוד חלק מהחברים רצים לעמדות, והאחרים נשכבו על האדמה לפי פקודה של פרץ – החלו קירק דוגלס וספנסר טרייסי עם אקדחי תופי, לירות לכיוון הערבים. כעבור רגעים היריות פסקו, והחברים שהגיעו לשם מצאו שלושה אנשי כנופיה הרוגים מכדורים של קירק דוגלס, ועוד אחד פצוע בתחת, מכדור של ספנסר טרייסי. היו שמועות שמיקי רוני התעלף וגיזה עוררה אותו עם כוס מים, או שגיזה התעלפה ומיקי רוני עורר אותה עם כוס מים, זה היה מזמן מאד. מוסדות ההגנה הטילו איפול על פרשה זו, כדי לא לסבך עוד יותר את יחסי הישוב היהודי בארץ עם ארה"ב.

הכי אהבנו את סרטיו של צ’רלי צ’פלין. היינו צוחקים עד דמעות מדמותו המתעתעת. הוא ניצח את השוטר המטומטם, את המתאגרף הענק ופעם כאשר הלך ברחוב וסמרטוט נתלה על מקלו, מצא עצמו לפתע מוביל הפגנה של המונים. היה זה מזמן, אבל לפעמים דומני ראיתי גם את עצמי הולך עם ההמון אחרי צ’רלי, בחושבי את הסמרטוט לדגל… כשראינו את “הדיקטטור הגדול”, איך צחק מהיטלר וכל החברים צחקו צחוק גדול, הייתי בטוח שסרט זה יפיל את היטלר וימוטט את צבאו הרשע ואת המשטר הנאצי, אך דבר כזזה לא קרה. ב־38‘, נכנס היטלר בראש צבאו לאוסטריה וב־39’ פלש לצ’כוסלובקיה.

גורה שליסר נסע לשם והצליח להוציא מתחת לידיהם האכזריות של הנאצים ילדים יהודים, כמו את בנו של רופאיזן ובנו של כהן. כהן עצמו, לא הסכים להפצרותיו של גורה ונשאר בצ’כיה כמנהיג היהודים, וככזה הלך בראשם לאושוויץ ובכל זאת המשכנו לראות את תעלולי צ’רלי צ’פלין. ראינו גם את הסרט: “למי צלצלו הפעמונים”. שיחקו בו גרי קופר ואינגריד ברגמן. אני עד היום זוכר סרט מרתק זה, מה שכבר אינני זוכר: למי באמת צלצלו הפעמונים. חושבני שהפעמונים תמיד מצלצלים לעצמם בלבד.

 

תקופת מאורעות 36'    🔗

הערבים היו מפוצצים את צינור הנפט. הנפט היה בוער באש גדולה עד השמים, וכששריד נראתה כבאור יום היו הערבים שוכבים על תל שדוד ויורים. פרץ שיין והיריות היו מקפיצים את החברים לעמדות, החברים היו יורים כדורים מכוונים אך לא פוגעים במטרות. פעם רולנד כיוון את הרובה בזווית גבוהה מדי ויש אומרים שהכדור התעופף ואחרי שעתיים פגע במנהיג כנופיות מבוקש בעמק הירדן, ויש האומרים שעד היום הוא מסתובב סביב כדור הארץ ולא מוצא מנוח. מדי פעם מסיק הפחמים של רכבת העמק היה עובר ליד שדות החיטה המבשילים וזורק אל השדות פחמים בוערים. החברים נאבקו בהמוניהם באש מאבק נואש.

היו אלה ימים קשים של אש, עשן והרג.

לאחר הרבה מאד שנים, סיכמה ימים אלה בשיר המשוררת שלנו עדה חרמוני (נס).

 

השדה בוער    🔗

בְּעֶרֶב חַג הַשָבוּעוֹת שׁוּב הַשָּׁמַיִם וְאוֹר אָדֹם עָלָה מִן הַשָּׂדוֹת

מָחָר יָבִיאוּ בִּכּוּרִים וִיבָרְכוּ עַל הַשֶּׁמֶן וְהַדְּבַשׁ וְעַל כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם

הַנְּעָרוֹת הַלְבָנוֹת מְחוֹלְלוֹת בַּשְּׂדֵה הַשֶלֶף

וְאִמָּא שֶׁלִּי מְכַסָּה בְּכַף יָדָהּ הַצּוֹנְנָה עַל עַפְעַפַּי

בְּשִׁיר הָעֶרֶשׂ מַרְדִּימָה וּמְגוֹנֶנֶת עַל שְׁנָתִי

שׁוֹמֶרֶת מִכֹּל רַע עָלַי וְעַל כֹּל יְלָדַי

כִּי אַבָּא שֶׁל אוֹרָה נֶעְלַם נוֹתְרָה סַבִּינָה לְבַדָּהּ

הָאֵשׁ אָכְלָה אֶת הַשָּׂדֶה מִן הַמַּתְבֵּן נוֹתְרוּ קִרְעֵי הַפַּח

וַאֲנָשִׁים מְבֹהָלִים יוֹצְאִים מִתּוֹךְ שְׁנָתָם אֶל הַלַּיְלָה הַמּוּאָר

צִנּוֹר הַנֵּפְט בּוֹעֵר בְּאֵד אָדֹם חֶלְקַת הַשְׂעוֹרִים מְפֻיָחָה

קַטָּר שֶׁל לֶהָבוֹת דּוֹהֵר עַל הַמְּסִלָּה

וְאִמָּא שֶׁלִּי עֲדַיִן מַרְגִּיעָה בְּכַף יָדָהּ עַל עַפְעַפַּי

שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע עָלַי וְעַל כֹּל יְלָדַי

וְעַל אָבִי שֶׁיָצָא לַחֲרֹשׁ תְּלָמִים שְׁחוֹרִים בַּלֵּב שֶׁל הַשָּׂדֶה

וּבָעֵמֶק הָאָדֹם עוֹלֶה הָאֵד הַשֶּׁמֶשׁ מְצֻפָּה עָשָׁן

וּמָחָר יָבִיאוּ בִּכּוּרִים וִיבָרְכוּ עַל הַמִּינִים הַשֶּׁמֶן וְהַדְּבַשׁ וְעַל כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם

הַנְּעָרוֹת הַלְּבָנוֹת מְחוֹלְלוֹת בִּצְעָדִים קְטָנִּים בִּשְׂדֵה הַשְׂעוֹרִים

וּבִתִּי צְלָלִית דַּקָּה בְּתוֹךְ מִסְגֶּרֶת הַחָלּוֹן

אִמָּא, הַשָּׂדֶה בּוֹעֵר.

לאסיפות השנתיות שתקופת פריחתן היתה מאמצע שנות השלושים ועד אמצע שנות החמישים, היו החברים, כולם באים לבושים חגיגי. האווירה היתה של התרוממות רוח מעורבת בלא מעט מתחים. לאסיפות אלה קדמה עבודת ו. מינויים. כל חבר מילא טופס ובו שמות המועמדים שלו לכל תפקיד. במקביל היתה הצעה של הועדה.

על כל תפקיד נלחמו כחמישה מועמדים, שהיתה בהם כמיהה לאמון החברים בכישוריהם, וגם רצון להוכיח לעצמם כי אמון החברים היה מוצדק. אסיפות אלה נפתחו ע“י המזכיר בנאום, בו היה מפרט את תפקיד הקיבוץ בבניין הארץ בהגנה, בעליה ובתרומתו לחברה סוציאליסטית צודקת יותר. ואז היה כל רכז ועדה מוסר דו”ח על עבודת הועדה בשנה שחלפה. לאחר זאת, נערך דיון בו השתתפו הרבה חברים, שמתחו ביקורת או שיבחו את פעילות הועדה ואף הציעו הצעות לשינויים. מיד היו עוברים לבחירת בעלי התפקידים החדשים והוועדות. מעניין היה שכל שנה היה איזה גאון תורן שאותו הציעו לכל תפקיד. אגב, בעלי התפקידים, להוציא גזבר, סדרן־עבודה ומזכיר היו צריכים למלא תפקידם לאחר יום עבודה קשה. זכור לי, שבאחת מאסיפות אלה, קם מרדכי אמיתי וקרא מקאמה:

המטאטא החדש.

הוא רק נכנס לתפקידו

נטל הרסן בידו

כולו דרוך, כולו סוער

על תפקידו הוא מסתער

ואיש לאיש רומז נרגש

נו… נו… זה מטאטא חדש.

על תפקידו הוא מסתער

לגרוף כל סחי שנצטבר.

להנהיג פה סדר מחדש

אך כאן מתלחשים כבר מחדש.

זה טוב מאד… חבל שרק

יותר מדי מעלה אבק…

וכך עוברת לה העת.

המטאטא קצת התסמרטט,

חינו אבד, עולה טינה:

מתי ירגע לו בפינה…

הוא לא מוצלח אומרים אנ"ש

נחוץ כבר מטאטא חדש.

כאשר סיים קריאתו, החברים הגיבו במחיאות כפיים ופרצי צחוק מפוגגי מתחים. באסיפה אחרת, כשעלה נושא המטאטא החדש, קם ברוך מלֹא קומתו, החליק ידו בשיער ראשו כדי לחוש האם כל שערה מונחת עדיין במקום המיועד לה, ואמר: “מטאטא חדש עובד מהר יותר. אך רק מטאטא ישן יודע היכן מונח הלכלוך”. כאשר ועדת חברים הציעה שהמדיניות הכלכלית של הקיבוץ תהיה עם הפנים לחבר, אמר ברוך: “עם הפנים לחבר – זה עם התחת למשק”.

לגורה ופרידל שליסר נולדו חווה, תמנע וחנן.

חווה מקבוצת “עומר” וחנן מקבוצת “ארז” נולדו חולי גושה. חווה מתה זמן קצר לפני שילדי “עומר” עברו למשמר־העמק -42', לאחר שנים שגדולי מרפאי ישראל ניסו להביא לה מזור. היא מתה כבת 13. אחרי ארונה הלכו גור ופרידל ואחריהם כל חברי הקיבוץ. עצובים וכואבים הלכו ומידי פעם היו החברים מסובבים ראשם לאחור לראות כמה ארוכה תהלוכת האבל, כאילו חיפשו איזו נחמה באורך שורת המלווים.

חנן התמודד עם מחלתו, כאשר נערי “ארז” הלכו לצבא חנן נשאר בבית מתמודד עם מחלת הגושה. זה היה לאחר שגורה אביו מת כבר, והשאיר אחריו כמצבה חיה את כל אותם הילדים שהצליח להוציא מצ’כיה, ברכבת האחרונה לפני כניסת צבאות היטלר.

חנן עבד בפריסת צינורות השקאה במטעים, כולו התמסרות כאילו מימיו לא היה חולה. בלילות שבת היה דואג לחברה מ“ארז” שבאו לנוח מהצבא. ליד דשא חדרו היו חוגגים, כשחנן דואג לכיבוד, ולמוראל. אי אפשר היה שלא לחוש את גודל האהבה, שרחשו החברה לחנן, אבל האהבה איננה מגן בפני מחלת הגושה.

בשנת 65' נאבק חנן ב“בילינסון” במחלתו, כשכל בוקר מגיע טנדר עם חברי שריד לתרומת דם ופרידל ותמנע לידו – עד שעצם את עיניו.

חיים המאירי, עיניים חומות, פנים עליזות, היה הספר הראשון של הקיבוץ. פעם בחודש היה מניח כיסא מאחורי המקלחת, מושיב עליו חברים לפי התור והיה גוזז אותם במספריים גדולים. בימים אחרים היה עובד בצאן והיה מלך הגוזזים לעת חג הגז.

בתקופת ההמלטות היה חוזר משדות השלף כשהמשכוכית אחריו ולאחריה כל העדר. תמיד החזיק על גבו או בין ידיו טלאים צחורים שנולדו במרעה. איש שמח היה חיים. בריקודי ההורה היה עומד במרכז המעגל ונושף את כל נשמתו למפוחית הפה. לאחר זאת, היה עובר לקרקוביאק… הקיבוץ כולו קיפץ ופיזז. חיים היה נשוי לטייבל. יום אחד, בעוד טייבל בהריון, קם חיים לעבודה ובפתח חדרו ירה בחזהו במאוזר שהיה ברשותו. לימים נולדה גילה, שידעה על אביה רק מסיפורים ומתמונות.

אולי השמחה, לעיתים היא רק בדידות מתחזה.

 

ההיסטוריה של רופאי שריד    🔗

זכור לי, שכשהייתי בגן חליתי בחצבת. אחרי הבּקר או אחרי משהו אחר, הכלב מתתיהו, שקראנו לו מתתיהו על שם בר־כוכבא, נשך אותי. מאז כל יום היה אבא רותם את הפרידות לעגלה ואני, אבא והכלב מתתיהו היינו נוסעים לנהלל לד"ר רודונובנסקי.

לי היה הד“ר רודובנסקי נותן זריקה גד כלבת ולכלב מתתיהו זריקה נגד חצבת. מדי שבוע בא הד”ר רודובנסקי, כבר לא ברכיבה אלא במכונית ממש, והיה מרפא את החברים ממלריה, דיזינטריה ופרונקלים באמצעות כדורי חינין, חוקן, אספירין ומי־קלי. כשהיה חוזר למכונית היה מנסה להתניע אותה בעזרת המנואלה, אך אף פעם לא הצליח – ותמיד באו לעזרתו אברהם צוקר או אבנר אבלס. הם היו מרימים את מכסה המנוע, מזיזים חוט של צילינדר, מותחים מעט את החגורה והאוטו היה מרעיש את העולם ונעלם בתוך ענני אבק ואדים.

הוקרא במסיבה בסוף שנות ה־60

“אהבה וקיטש”

אהבות אנשי העמק אפויות מבצק כוכבים,

מקריאות נואשות של צרצר בודד ליד אגם

מחלומות דור המיסדים שנתלו ליבוש

על קרני הירח של חודש אייר,

אהבת אנשי העמק רקומה חוטי געגועים

המחפשים את עצמם, משדי אישה עצובים

מיד גבר המחפשת הבנה ליד אגם שקט

וקריאת צרצר נסדקת – אבודה.

אהבת אנשי העמק מרחפת קלילה

בקצב המזורקה של שופן,

מעל לנעלי העבודה

הכבדות הנשכחות של אבא

אהבות אנשי העמק

מחפשות את המנוחה

בחוסר המנוחה המתייגעת כל כך

בריקודי ההורה הגוועת.

אהבות אנשי העמק הן מפלט אחרון

לנשמות תועות המחפשות עצמן

במרחבים נאבדים בזמנים שהיו

והן מנסות בכוחות אחרונים

לבנות משהו אמיתי טהור וזך

כמו אהבותיו של קלרק גיבל

על מסך קולנוע מוגרבי בשנות הארבעים

או כמו אהבות אנשי העמק בחודש אייר,

לאור קרני הירח הרכות כל כך

המחפשות את האמת

העשויה מערפל של אגדות.

אחרי הד“ר רודובנסקי בנו בית בקיבוץ לרופא ד”ר פרימן ואשתו סלקה, שמי שראה אותה חלה במחלת האהבה. לד“ר היתה מכונית והוא היה רופא של עוד ישובים בסביבה. מדי פעם, היה עושה לחבר במרפאה נרקוזה, כדי לנתח פלגמונה ביד או אברים אחרים, שהיו פגומים, או שהד”ר חשב אותם לפגומים. פרידמן הסתובב בין הישובים בתקופת המאורעות ופעם ספר רולנד: “בין רמת ישי לאלונים ירו ערבים אל פרידמן מאחורי המכונית. פרידמן לחץ גז והשיג את הכדורים”.

כששאלו בארוחת ארבע את אברהם צוקר, האם זה אפשרי, הוא הרהר ואמר: “צריך להשתדל לא לקלקל למישהו אמונה שהוא זקוק לה – הנה גליליי קלקל לנצרות את האמונה במרכזיות הארץ והם כל כך היו זקוקים לה, אז העלו אותו למוקד”. כאן, תוך כדי שתיית התה, ישקָה התרגז: “החתירה לאמת עומדת במרכז אושיות חיינו – גליליי היה מוכן למען האמת להקריב את חייו וכך גם נחנך את דור הבנים”. אברהם צוקר השיב: “למען האמת, בעניין אמונתו של רולנד אינני מוכן לעלות למוקד”.

פתע באו חברים נסערים ומבוהלים: “היכן צילה”? בדיוק אז עמדה צילה ליד עץ הלילך הפורח בכניסה לחדר האוכל. החברים סיפרו לה כשהם מבוהלים: “את אליעזר פינצ’וק עקץ דבור”. “איפה?” שאלה צילה “במקלחת”. “אבל איפה”. “במקלחת!”. צילה רצה למקלחת החברים, ראתה את אליעזר ביסוריו ואמרה לו: “כזה גדול אף פעם לא ראיתי”. אמא מרחה לו על הזה שלו דבש, חבשה בתחבושת מקררת ושלחה את החברים לרופא. כששאלו אותה למה בשביל עקיצת דבור צריך רופא, צילה ענתה נירגזת: “המקרה הזה הזה של אליעזר הוא גדול על כל אחות בעמק לכן צריך רופא”.

מקרים של פרונקלים אכזריים, מאיימים, שלחו את הפציינט לקופת־חולים של חיפה ושם, אחותו של בן גוריון, היתה מטפלת בפציינט בשיטה בה בן גוריון טיפל מאוחר יותר בלבון. אבל אצלה התוצאות היו מוצלחות יותר. אחרי שפרידמן וסלקה, שהיו אהובים על כל החברים והיו שותפים מלאים למיגוון תחושותינו וריגושינו נסעו לארה“ב, הגיע ד”ר ברמן ישר מהשואה. היתה אז תקופת מלחמת השחרור, תקופה קשה לכולם, אך לרופא אולי יותר. הוא ידע לעזור לחברים, אך לא היה בנמצא מי שיעזור לו. בּקר אחד בקיץ 48', נטל בקבוק של רעל ומצא לו מנוחה מסיוטיו תחת אחת המצבות בבית הקברות שלנו.

לאחריו בא ד"ר קפלן שהיה מאד רופא ואני חושב שהיה גם מאד בן־אדם. והיתה לו אישה מאד מיוחדת. פעם שמעתי את אפנשקה אומר לחברים בארוחת צהרים: “קפלן עוזר מאד לחברים והחברים מאד עוזרים לאישתו”. לקפלן נולד בשנת 55' בן, שקרא לו אמנון על שם אמנון לביא, בנם של ארנה וגרישה, שנפל בפעולת תגמול בחאן־יונס והוא עלם חמודות בן תשע עשרה, כשהלך יחד עם חבריו קבוצת “עופר”, חשוף מול כדורי האויב.

לאחר הד“ר קפלן הגיע ד”ר פכט, שהיה לאחר תקופה אצלנו למנהל מחלקת ילדים בבית החולים עפולה. ד"ר קראוזה הגיע עם אישה מאד מושכת בעיקר את אצולת הנוצרים בנצרת. אל קראוזה היית מגיע עם אודם בגרון והיית יוצא ממנו עם שק כדורים. למרות שעברו מאז כבר 25 שנים, החברים נוטלים עד היום נגד כאב גרון או כאב בטן, כדורים שנשארו אצלם מתקופת קראוזה.

 

ליל הסדר    🔗

בשנות השלושים, ארגן מרדכי אמיתי את ליל הסדר הראשון בשריד כהלכתו. הוא הוציא הגדה שיש בה קטעים מההגדה המסורתית, הרבה קטעי אביב, מקהלה גדולה, והכניס את הקטע “עבדים היינו עבדים / עתה בני חורין בני חורין/”

כאנלוגיה – עבדים (גלות) בני חורין (הציונות המגשימה)

ועוד מרדכי דרש ללא פשרות שכל החברים יבואו בחולצות לבנות. הסדר היה צריך להתחיל בשעה תשע בערב. חדר האוכל כבר היה ערוך על כל צלחת פּוּלְקֶה, גפילטע פיש, מרק קניידלך ועוד מטעמים כיד הדמיון היוצר של פרנצי ושותפותיה לעבודת המטבח. ברבע לתשע התברר שלכל החברים יש חולצות לבנות, ורק לורנר לא היתה היות וורנר היה כה שמן עד שלפעמים הוא היה מצליח להסתתר אחרי עצמו, בכל הקיבוץ לא נמצאה חולצה לבנה אשר התאימה למידותיו. מרדכי אמיתי לא הסכים להתחיל את המסיבה עד שלורנר לא תהיה חולצה לבנה. דודיו יצא בדהרה על הסוס “ספר” אל מרחבי העמק השחורים בתקווה למצוא חולצה לבנה במידות מתאימות לוורנר באחד הישובים. מיד התארגנו גם התופרות סלי ופנינה של פפו ועוד… הן לקחו שני סדינים לבנים, מדדו את ורנר מכל הכיוונים, חילקו ביניהן את העבודה ואחרי חצי שעה הלבישו לורנר חולצה לבנה של ממש. כאשר ורנר נכנס לחדר האוכל כחתן לחופתו עם התופרות הם נתקבלו במחיאות גפיים סוערות ורק אז הסכים מרדכי לפתיחת ליל הסדר.

המקהלה פצחה בשיר: “ניצנים נראו נראו בארץ עת הזמיר הגיעה…”

לאחר כוס ראשון… החלה הסעודה, שכל הסעודות שבאו אחריה בחיי, גם בטובות שבמסעדות פריז ורומא החווירו לעומתה. בסוף הסעודה נקרעה חולצתו הלבנה של ורנר. את הבעיה הזאת סלי פתרה בעזרת שלוש סיכות ביטחון. לפתע הגיע דודיו והודיע שבכל ישובי העמק אין חולצה למידותיו של ורנר. חולצתו הלבנה של דודיו היתה מנומרת בפתיתי בוץ. לאחר זאת שרו כל החברים בליווי פסנתר שפרט עליו גרישה (לבנט) לביא את השיר: “אשירה לאדוני, כי גאה גאה / סוס ורוכבו רמה בים.”

לידי, אבא שר בקול הבריטון היפה שלו. לרגע יצאתי מחדר האוכל. בחוץ שמיים מכוכבים, העמק היה רגוע, שקט ומנומנם. ואז שמעתי את קול השירה שבוקע מחדר האוכל שלנו: “סוס ורוכבו רמה בים” מעורבב עם השירה שבאה ממזרח של חברי גניגר: “שניים מי יודע שניים אני יודע / שנהיים לוחות הברית אהחד אלוהינו…” ממערב מגבת נשמעה המקהלה שרה": “עבדים היינו עבדים / עתה בני חורין בבני חורין /…”

ליל הסדר כהלכתו, ושירת כל ישובי העמק משירי ההגדה שהיו עולים מעורבבים כתפילה בערוצים נסתרים אל מחוזות השמיים הגבוהים הביאו בי רעד ודמעות שחנקו גרוני עד כאב של הודיה על משהו מאד אמיתי כמו קול הבריטון של אבא, דהרת דודיו אל תוך הלילה ונצחון חולצתו הלבנה של וֶרנר.

 

זכרונות מוסד משמר־העמק    🔗

את ימי מוסד משמר־העמק

עוד אזכורה

בחמסין ביוני ארבעים

כשהשמש נחה על ג’וערה

ואנחנו במקשת אבטיחים.

אז עסיס אדום דבק בילדותנו,

ששכבה לישון בצל האילנות,

מילק פולי גיהצו חלומותינו

אל הסער, אל מהפכות.

עוד אזכורה בנימין חתולי

שהשמיע לנו ממיטב הניגונים

על כינור או על הקונצרטינה

בלילות ירח הזויים.

רחמים בשיעורים סיפר על “ג’וחה”

שניאור ליפסון על הכוכבים

לאה וייל קראה לנו “ביאליק”

על “הקן” וגם “שלוש ביצים”.

במפקד הקן אחרי תֶחזקנה

אוריאל לין: “שומרים חזק” ציווה

ולאור המדורות צעדנו

אל עולם של צדק ואחווה

בלילות שבת – שירים של רוסיה

על “הדון ושדה השיבולים”

עם בודיוני וכל הקוזקים

דוהרים היינו על גבי סוסים.

בלילות שלישי על ארגזים ישבנו

מול ביתו של בנטוב החכם.

ירח חולמני טייל אז בשמיים,

לידי אמציה כבר נירדם.

על הקיר אריה של “גולדווין מאייר”

כבר החל בשאגות צרודות

ואחריו קלרק גייבל על כפיים

נושא את ויוייאן ליי מתוך הלהבות.

עוד אזכור מקלחת משותפת

וחזה קמור של דיצה היפה

שעל קצה קולב־פטמות־שדיה

הזיותי הטהורות תליתי בשקיקה.

אני זוכר פריטה שקטה על מנדולינות

מיוסרת מגעגועים וגם תקווה,

שהיתה דואה אל מרחבי העמק

ואלַי, אל תוך הנשמה.

מנגני המנדולינוֹת היו ריפיל, אפרים וסאסא. הנגינה של שלישיה זו היתה הקסומה והמרגשת ששמעתי בחיי. בתוך שלישיה זאת היתה תמיד התאמה מלאה בלתי רגילה: ריפיל היה דואג לרגש ולגעגועים, כי תמיד הוא חיפש משהו… עד שהמוות מצא אותו ב“לוביה” בקרבות מלחמת השחרור. אפרים היה אחראי לקטעים הווירטואוזיים בעיקר בנגינת הצ’רדש של “מונטי”, וסאסא היה אחראי לצפיפות הטרמולו וגם היה דואג לכך שתמיד השלישייה תגמור יחד את המנגינה.

המוזיקה והמקלחת המשותפת היו תמצית חייהם של ילדי ונערי המוסד החינוכי. על המקלחת המשותפת לא נרחיב את הדיבור, רק זכור לי, שיום אחד במקלחת היינו עירומים וסטָך (הגבר שבינינו) ניגש לנערה מבנות העמק ואמר לה שהוא אוהב אותה אז היא ענתה לו: “כן, אני רואה”. חה חה חה…

בחדר המוזיקה עמד פסנתר כנף – אני זוכר בליל ירח סהרורי צופיה ישבה ליד הפסנתר וניגנה את “פור־אליז” של בטהובן. זאת היתה נגינה מן היפות ששמעתי מעודי. נשענתי על גזע עץ וראיתי דרך החלון את צללית פניה על רקע שערה הגולש. פתע הגיח פוקסה (הבן של אדק) ואמר לי – זה לא היא מנגנת זה הפסנתר מנגן לבד – הוא כבר יודע את המנגינה הזאת בעל־פה. ואז ראיתי את אצבעותיה של צופיה מרחפות כמכושפות מעל הקלידים ואלה, כבמעשה קסמים מנגנים את “פור־אליז”.

מה שמעניין בפסנתר הזה שלא היה ילד במוסד שלא ניגן עליו וכל אחד בשיטתו המיוחדת. פעם אומנה הרים את המכסה והתיישב עליו והאקורד שיצא מן הפסנתר נקרא עוד שנים רבות במוסד – אקורד תחת.

יום אחד, מרוב שימוש בפסנתר, נקרע המיתר של הדו הגבוה – וחתולי חיפש מיתר החלפה בכל חיפה. בינתיים, בולבול בנתה לה קן בתוך הפסנתר ממש במקום של המיתר הקרוע וגידלה שם אפרוחים. באחד משיעורי המוזיקה, כשחתולי לימד אותנו את שירו החדש “מעל המגדל”, כאשר הקיש במנענע של הדו הגבוה נשמעה מקהלת אפרוחים מצווחת, ועד היום מלווה אותי חוויה מיוחדת זאת של שילוב אמנות וטבע מצייץ.

יום אחד בחודש מרץ האביב מנגן בציוצי ציפורים, זמזום הדבורים וריחות ניחוח של פריחות וכל היקום בצוף דבש וריחות משכרים חוגג חג אהבה גדול ברחשים סמויים שרק נער מאוהב בן ארבע עשרה יוכל לחוש בהם, עד כדי סחרור. עליתי לבד לחורשה עד להר המוזאיקה ושם נגלה לי שדה נרקיסים משגע בחגיגת צבעים. קטפתי נרקיס והתבוננתי בו ואמרתי: אותו אני מביא לזוזי היפה. לאחר זאת קטפתי שלושה ואמרתי: שלושה זה לזיוה. לאחר זאת קטפתי הרבה נרקיסים וכל אחד ייעדתי לכל אחת מאותן נערות חינניות שלא העזתי לשלוח אפילו מבט גנוב לעברן, אך נוכחותן הרעידה בי את כל נימי נפשי. עם זר נרקיסים גדול שעטתי מן החורשה במורד. רצתי לקראת כל אותן נערות מקסימות, ראיתין כבר בדמיוני החוגג מתקדמות לקראתי במחול מלאכים אלוהי. פתע יצאה לקראתי מבין הברושים נינה המכוערת מהזורע, מנהלת גן־הירק שלנו ואמרה לי: “רפי זה כל כך יפה שחשבת עלי”. ועוד אני עומד תוהה היא נטלה את כל הנרקיסים ונכנסה לחדרה. ואז חשתי את אכזבת חיי בחריפות כואבת – עלבון ובושה הכלימו פני, וזרקתי אבן על גג הפח של חדרה. לפתע נשמע מחדרה צחוק מפחיד ששלף ממעמקי זכרוני את המכשפה מהסיפור על הנזל וגרטל. זרקתי עוד אבן וברחתי כשצחוקה רודף אותי… לימים חשבתי שהרגשתי כְּנמשל יתום מִמָשל, או כמו משהו אחר בלתי מוגדר. זכור לי רק, שבדרך נזכרתי שסאסא סיפר, שנינה פעם ביקרה בגן החיות של תל־אביב ובכניסה נתנו לה שני כרטיסים: “אחד לכניסה ואחד ליציאה”.

בל"ג בעומר ילדי קבוצת “סנונית” הלכו לחורשה ומצאו את נינה המכוערת תלויה על עץ. שנים אחרי זה, פולי אמר לי שלאחר שמתה מצאו על שולחנה צנצנת ובה נרקיסים יבשים.

נכתב לכבוד היובל לשריד

בשדות הנרקיסים

מלים: רפי רוזן

לחן: צבי שרף

בשדות הנרקיסים

שליד המסילה

עברה לפני שנים

רכבת עצלה

רכבת מוזרה

עברה לפני דורות

הותירה אחריה

עשן של הלצות.

לו רק אפשר היה

עוד פעם לעלות

אל אותה רכבת

אל אותם קרונות.

ולחזור אחורה

בקצב מזורז

אל ימי ההורה

אל ילדות של פז

לפגוש ולו עוד פעם

את אותם ימים

של ראשוני העמק

עם היחפנים

שמול שממת ה“אין”

עמדו עם זוג פרידות

עם לוקס בחדר־אוכל

ואלף חלומות.

לשבת עמהם

על חבילה של קש

ולספר להם

הכל על החדש.

פרוייקטים ותכנות

אוורור וטלויזיה

תקציבי לימוד

וחופש ורוויזיה

ודשאים ותכלת

של בריכת שחייה

ותקציבים לרכב

ורמת מחייה.

ואז כך בשדה

על חבילה או גבב

ייגש איזה נפיל

מוותיקי תרפ"ו.

והוא נראה ממש

כמו שבתמונות

עם מעדר של גורדון

וזוג עיניו חומות

ויאמר כך בפשטות

כדרך ותיקים

אתם יודעים הכל

עד אחרון החידושים

ועוד יוסיף הוא

בכנות ותום

אתם יודעים הרבה

רק לא יודעים לחלום

בשדות הנרקיסים

שליד המסילה

עברה לפני שנים

רכבת עצלה.

היו שם חלוצים

עמדו עם זוג פרידות

ולוקס בחדר־אוכל

ואלף חלומות

מה שזכור לי מהמוסד, עוד מימים ראשונים, אלה תחרויות הכדור סל נגד עין חרוד. נגד" מאולי, רפי מלץ, גיורא, עמוס, שמי (אסף שמחוני נתן עצות אסטרטגיות מן הצד), - העלתה קבוצת משמר־העמק את: אוריאל לין, אוֹמנה, מיכה ופקוקה. (אפרים ריינר יועץ בכיר). המשחק בין קבוצות אלה היה מרהיב ביופיו: זריזות, גמישות, תכסיסים מורכבים, תושייה, יופי נערי משגע… והעיניים של רפי מלץ. ראיתם פעם עיניים כאלה… יש אומרים שעד היום בנבי סמואל מבטם תקוע בכוכבים… במשחק, את רוב הסלים לטובת משמר־העמק - הכניס פרויקה. אני זוכר, שפעם הוא הכניס כל כך הרבה סלים עד שהושיבו את סאסא על כיסא מיוחד, כדי שיספור אותם, אבל סאסא גילה עד מהרה שההוא אינו יכול לספור כל כך מהר. אז הוא צירף אליו עת עמי רוזנצוויג (רון). עמי היה סופר את הסלים שפרויקה היה קולע מן השדה וסאסא את הסלים שפרויקה קלע מתחת לסל.

מה שזכור לי עד היום, שתמיד כשסאסא צירף את עמי לספירת הסלים – מוסד משמר־העמק היה מנצח. פעם אחת עמי וסאסא ספרו במשחק אחד יותר ממאתיים נקודות. וכשהשופטים באו בטענות לעמי על ספירה לא מדויקת הוא אמר להם שבמשחק הזה הוא ספר את כל הסלים שפרויקה הכניס וגם את כל אלה שמיכה לין רצה להכניס. העניין הוא שמיכה כלל לא רצה להכניס סלים, מה שחשוב היה למיכה אלו תנועות ההטעייה.

ואכן, מיכה היה אמן הטעייה והוא היה מכניס לא מעט בלבול בקבוצה היריבה. פעם הוא הצליח לבלבל גם את עצמו ושחק חמש דקות עם קבוצת עין־חרוד…

לאחר החופש הגדול, היינו חוזרים מלאי חוויות וגעגועים למוסד. פגשתי בשמחה כל אחד וצמד המלים: “כמה השתנית” היה נשמע מכל צד. כאשר שמחתי לפגוש את הלל של חתולי הוא קרא לעברי: "אך רפי כמה השתַנְתָ!… לאחר זאת לקח אותי הצידה וספר לי: “איש אחד הלך ברחוב וגם האח שלו אוהב גבינה”. זאת היתה הבדיחה האנגלית הראשונה ששמעתי בחיי… תמיד היינו הולכים עם שלמה פרידמן (בר שביט) להרגיז את הלל, כי רק כשהצלחנו להוציאו מהכלים הוא שיחרר הלצות ופניני הומור, ואנו מצאנו עצמנו מתגלגלים מצחוק על דשאים ירוקים של הר האיילות.

שלמה פרידמן, בן־ציון תומר וראובן קריץ היו כותבי שירה ומצאו בהלל (ע. הלל) מנהיג. הם היו שולחים שירים לעיתון “המשמר” ושירים של ע. הלל ובנצי תומר התפרסמו מדי פעם בדף לספרות של יום שישי. לאחר זאת, הם הסתובבו בארוחת ליל השבת כחתנים תחת חופת השכינה. הלל היה נוסע לפעמים לקפה “כסית” בתל־אביב ופעם הוא כמעט ראה שם את שלונסקי… כמעט… שלמה פרידמן (בר־שביט) אמר לנו שמסקין הסתיר לו את שלונסקי“. ראובן קריץ אמר לנו: “שירתה של רחל נאיבית”. הרבה שנים לאחר זאת, אולי כעונש, הוציא תואר ד”ר לספרות על שירת רחל.

עם ראובן קריץ למדתי בכיתה ד' במזרע אצל תמה, המכשפה. כאשר הגיע עם אביו ארצה ברכבת האחרונה שיצאה מוינה ממש מתחת לאפם של הגרמנים, סיפרו לנו שהוריו של ראובן התגרשו. אמו היתה גויה אנטישמית ואביו יהודי, רופא אציל־נפש. כאשר נפרדו כל צד רצה שהילד יהיה עימו. בבית המשפט, כאשר השופט מצא שאין כל סיבה או נימוק להעדיף את האם או צד האב, אמר השופט: "הבה נקרא לנער ונשאל את פיו. ראובן, נער בן שמונה, מעט חיוור עלה לדוכן ואמר (מול קהל גדול): “אני הולך עם הסובלים”. הוא היה תלמיד מבריק בעל זכרון פנומנלי. במוסד משמר־העמק היו מורים שפחדו ללמדו. זכור לי מורה, שניסה להרצות על נושא מורכב, שבעבר כבר הרצה עליו פעמים רבות, בעוד המורה מסתבך בנסיונו להתמודד עם בעיה סבוכה, קם ראובן, התיר את הסוגיות והבהיר לכל הכיתה בפשטות, כך שהבינונו את הנושא המורכב. לאחר שראובן חזר למקומו וישב, התברר גם למורה שזאת הפעם הראשונה שבה הוא הבין את הנושא, שעליו כבר הרצה שנים… המורה קם נעלב, ויצא מן הכיתה, צרר את חפציו ונעלם… עד שמצאו מורה חדש, ראובן לימד את הכיתה.

כאשר היה “משפט ספרותי” במוסד עם שופטים, סנגוריה, קטגוריה ועדים, תמיד כאשר ראובן נשא נאום היה חדר האוכל של המוסד מתמלא בכל חברי משמר־העמק, כשחזן בראשם. ראובן קריץ היה מסוגל בשלושה חודשים ללמוד שפה, דיבור, קריאה, כתיבה ותרגום.

בן ציון תומר הגיע אלינו עם ילדי “טהרן”. נער שזוף, חינני, יצירתי ועצוב. לפעמים סביב גחלים בחורשה היינו יושבים ושרים, אך את קטעי הסולו תמיד השארנו לבנצי. היה לו קול עמוק, מיוסר ומלא געגועים. כשהיינו בבית זרע בנצי עבד בסנדלריה. פעם פסח, הסנדלר של הקיבוץ אמר לנו: “בנצי עובד בהזייה, והוזה בעבודה”. בנצי הלך אחרי אהבתו לקיבוץ רבדים בגוש עציון. אני לא יודע אם אהבה מצא בה, אך זכה להשתתף בקרבות על הגוש ואף נפל בשבי הליגיון. לאחר זאת כתב ספרי שירה יפים ואת ההצגה “ילדי הצל”. אני מקווה שהוא עדיין כותב ומעין יצירתו לא יבש.

חיים בורר הגיע למוסד. לאחר שלימדתי אותו בשבועיים לשחק כדור־עף הוא הגיע לרמה של קפטן הקבוצה, והוא כבר החליט בתחרויות האם אני בהרכב הראשון או שחקן ספסל. חיים היה קפטן קבוצת הכדור־סל וקפטן נבחרת השח־מט. נסענו לתל־אביב לתחרות כדור סל נגד “מכבי”. ברור שישנו כולנו בדירת הוריו של חיים, שקיבלו אותנו מאד יפה. כאשר שכבנו לישון התברר, שאין מקום להשכיב אותי, אז השכיבו אותי על שולחן השח־מט, אבל על השולחן הכלים עמדו מסודרים לפי חידה בשלושה מסעים, שחיים ואביו ניסו לפתור. אני ישנתי בין הכלים כמו סימן שאלה.

בבּקר כאשר התעוררתי גיליתי לתדהמתי שהתנוחה שלי השתנתה. חיים הסביר לי, שבלילה הוא ואבא שלו קמו ופתרו את החידה, לכן מידי פעם הזיזו אותי כדי לפנות מקום למהלכי הכלים כאשר שלחו את הפתרון למדור השח־מט הוסיפו גם את שמי. חיים הסביר לי: “לאחר שני מסעים, בעוד אנחנו חושבים על השלישי הזזת רגל ימין מתוך שינה, שדחפה את הפרש הלבן לעמדה של מט לשחור ומסע זה קבע סופית את פתרון החידה”.

וכאן הוסיף חיים (סרקסטי): “אתה רואה רפי, בבוהן רגל ימין שלך יש יותר שכל מאשר בכל הראש שלך”.

חיים ויצמן, נשיא הקונגרס היהודי, כל פעם שהגיע ארצה היה מבקר בין השאר בנהלל ובמשמר־העמק. יומיים לפני שהגיע הפסקנו את הלימודים וניקינו את כל שטח המוסד החינוכי. גם בקיבוץ ניסו ליפות את החצר, אבל במסלול נסיעתו לחורשה חייב היה לעבור ליד חדר האוכל, שהיה אז צריף עזוב ומסכן. כדי לשפר את הדימוי כתבו החברים על צריף חדר האוכל: “רפת חליבה”. כאשר חיים ויצמן הגיע הוא נסע במסלול שנקבע לו. יש אומרים, שבעוברו ליד צריף חדר האוכל שאל: “איך זה שבקיבוץ שהוא ספינת הדגל של השומר הצעיר הרפת נראית כה מסכנה, אינני מאמין שפרת חליבה גזעית תסכים להכנס אליה”. אומרים שחזן שישב לידו התנצל בשם החברים והפרות, ולאחר זאת עברו לדבר על בעיות השעה כמו: גורל הציונות, העם היהודי וההתישבות העובדת.

בימים הראשונים, כשהגעתי למוסד משמר־העמק סיפרו לי ששמחה, בעלה של חנה היפה, התאבד עם המאוזר כי חשד בה שהיא בוגדת בו. סאסא סיפר לי שבלילה נשמע בכייה בכל שדות העמק עד הקישון. עברה שנה, אומר לי סאסא וחנה נראתה עוד יותר יפה. לילה אחד שחור מאד שמעו ירייה מהפרדס. בבּקר אמרו לנו, שאחד מהגרעין התאבד בשל אהבתו הנכזבת לחנה. כעבור חודש ראיתי את חנה ולא תאמינו, היא נראתה עוד יותר יפה. בשנה שלאחרי זה, בלילה חורפי נשמעה יריה בחצר הקיבוץ. היה זה עוד אחד מאותו גרעין שהתאבד בגלל חנה. סאסא אמר לי שאם אני רוצה לראות את חנה כדאי שאקח משקפי שמש, כי היא נעשתה כה יפה עד כדי לסנוור עיניים. יום אחד חזן הלך אליה עם משקפי שמש וביקש ממנה לעזוב את הקיבוץ, כדי שישארו עוד כמה גברים במשמר־העמק. ואכן חנה עזבה עם בנה גדעון, שהיה די מסכן. ראיתיה בדרך לכביש, הולכת כשהילה סגולה מקיפה את פניה היפים. חנה ניהלה את המעדניה, (מסעדה לפעילי הקבה"א באותם ימים), עד היום חיה חנה היכן שהוא בתל־אביב. כשהתעניינתי אצל סאסא, לפני כשנה, הוא אמר לי שעד כמה שידוע לו, בשנים האחרונות אף אחד לא התאבד בגללה.

בקיץ היה גרעין תנועתי מירושלים במשמר־העמק. הם גרו באוהלים. בשתיים אחר הצהריים בחום קייצי נורא נכנסה אוקה הלבנה לחדר האוכל וגילתה פתקים תלויים על כל הקיר וכתוב עליהם באותיות אדומות גדולות: “הלכתי להתאבד! חיים חצרוני”.

מיד עשתה לה השמועה כנפיים וכל הקיבוץ דהר לכיוון האוהלים. כאשר הגיעו מצאו כבר את אריה שופר, כי לאריה שופר היה חוש ריח לאבקת שריפה או לדברים אחרים חשובים. הוא גילה את חיים חצרוני שוכב מעולף ליד האוהל כשבידו האקדח. אריה נטל את האקדח והאחות עוררה את חיים מהעילפון. למחרת התכנסו במשמר־העמק כל גדוד הבוגרים מקן ירושלים וכן כל חברי ההנהגה הראשית, ובבירור שעשו במועדון האשימו את חיים בבגידה ובנסיון לעריקה מהרעיון הציוני הסוציאליסטי, ומשה שמיר אמר: “אילו סטלין היה כאן, (סטלין אז סמל הצדק המוחלט גם בעיני משה שמיר), היה מעמיד אותך על מעשה זה לקיר”. חיים, בקול רועד, הביע חרטה והיה זה אחד הנצחונות הגדולים של תנועת “השומר הצעיר” לדורותיה.

לאחר פרשה זאת, סיפרו לי, שבדברי החרטה של חצרוני נכללה גם הפיסקה: “בעתיד אם רק יעלה בי רעיון ההתאבדות, כעונש אוציא את עצמי להורג”.

השו חיאל הגיע לשריד עם ג־ד, אך כעבור שנה, מסיבות אישיות מאד מאד, עבר לעבוד בעין שרה כדי לאסוף מזומנים שיאפשרו לו להביא את הוריו ארצה. בעין שרה עבדה באותה עת, ברפת, מרגיט, שאחוזת עין שרה היתה שייכת למשפחת ליברמן, משפחתה. לא עבר הרבה זמן עד שמצאו את עצמם מאוהבים – נישאו בחיפה והשו שב ב־1938 יחד עם מרגיט ודוד, בנם, שהיה אז תינוק. מאז, לאחר דוד, נולדו להם עוד ארבעה בנים ובנות.

דוד המציא יחד עם שלמה ורבנר את מוט הריסוס, ועל המצאה זו זכו בפרס קפלן. אינני יודע אם היתה לו תעודת בגרות, אך הוא המציא המצאות שפרופסורים היו מתפעלים מהן, ועד היום הוא ממשיך בתבונת כפיים ולב להמציא פטנטים…

גדעון חיאל עבד בבית החרושת “גמל”, כאשר היתה מכונה מפסיקה עבודתה בשל תקלה או חולי כלשהו, היו מתאספים סביבה כל עובדי התחזוקה עד שכגדעון היה מגיע, מביט על המכונה במבט של קוסם, עושה בה מעשה והמכונה חידשה עבודתה להפתעת הסובבים.

כאשר גדעון חלה ניתחו אותו מיטב אשפי רפואת הלב. אבל גדעון מת על שולחן הניתוחים, והשאיר אותנו יתומים מחיוכו, מטוב לבו, מקסם מעשיו ופשטות הליכותיו, בהלוויה של גדעון מישהו אמר: “אם גדעון היה מנתח את עצמו בתבונת כפיו, היה היום עמנו בארץ החיים”.

מלכה – עושה תכשיטים מנחושת אבל הם שווים זהב.

שבי – מקשטת, מעטרת, חגיגה לעיניים.

מירי – מעצבת שיער בלוס אנג’לס. יש אומרים שעיצבה את שיערה של השחקנית שר, לאחר ניתוח מתיחת הפנים החמישי, וגם הספיקה לעצב את שערו של יול ברינר שנתיים לפני מותו ועל עיצוב זה זכתה

המנון היובל

מלים: נתן יונתן

לחן לחג חצי היובל: צבי לביא

לחם לחג היובל: צבי שרף

יעלה כל הכפר לשמחת המועד

האחווה עטפנו בנוגה

יום עמל יכלה נאסף על מלאת

זיו עינינו נוצץ לבנו רועד

זה היום חג חניינו נחוגה.

אם זקנו בך שריד אילנות ואדם,

לב בנייך צעיר וחולם

בשדותייך לחרוש לא ניעף לעולם

עוד אלפי אלומות נאלם.

עמנו יחוג האילן הראשון

עם אחרון הקברים שכרינו

הקמה תזמר על חופי הקישון

גם כושל ועייף עוד ירים את ראשו

אז נשירה אחים כי זכינו

אם זקנו בך שריד אילנות ואדם…

בך עמלנו שריד בעמל ובניר

נעורינו דורון לך מסרנו

בתוגה ובגיל בקינה ושיר

ועתה אם קראה לנו עת הקציר

הן אחים הננו וקצרנו.

אם זקנו בך שריד אילנות ואדם…

לשבחים רבים. מרגיט, אם המשפחה, גננת ואצילת רוח, תמיד ראיתי אותה מובילה גן של פעוטים, כשהיא מתמסרת לכל ילד. כאשר קרה וילד היה בוכה בלילות, היתה מציבה מיטה, מתכרבלת במירפסת וישנה עם כל ילדי הגן… מסירותה לא ידעה גבולות. לכל מקום ופינה נשכחת הגיעה, כדי לבדוק האם דרושה עזרתה. אחרי הצהריים הייתי רואה אותה סוחבת מזוודות של אורחים שבאו למשפחתה, והיתה גם סוחבת מזוודות ומארחת אורחים של אחרים, אלה שלא דאגו לאורחיהם עד היום. מרגיט נוסעת על קלנוע בשבילי הקיבוץ במהירות של שלילת רשיון, ובכל ממקום מתנדבת לעזור, וזאת, לאחר שהאכילה את נכדיה בממתקים ושוחחה עם כל אחד בשפתו שלו.

כל זמן שמרגיט נוסעת בחצר עם קלנוע במהירות של שלילת רשיון, אני יודע שהקיבוץ עוד חי וקיים.

צבי ובתיה באו לקיבוץ ב־34'. בתיה היתה תופרת ואחר־כך מטפלת תינוקות מסורה. עליה אמרו, שידעה לדבר עם תינוקות, שלא הבינו מילה – אך אותה הבינו. שידעה להקשיב לתינוקות, שלא ידעו להגיד מילה, אך אותם היא הבינה.

צבי הגיע כחשמלאי בעל מקצוע, וככזה מתח חוטי חשמל לכל מנורה, לכל מנוע חשמלי וגם את הגנרטור, שהיה אמור לספק חשמל במקרה של הפסקת חשמל כללית, לא רצה להפעיל ע"י מנוע דיזל וחיבר גם אותו למנוע חשמלי, כי צבי האמין בחשמל. בימים הראשונים ידע כל שעה בדיוק היכן כל אלקטרון בקיבוץ נמצא. אחרי החורף צבי נסע וכשחזר טען נרגז, שאלקטרון אחד הלך לאיבוד. זכור לי, שאברהם שפיצן עזר לצבי לחפש, ויש האומרים, שהרבה שנים צבי, יהודה ובתיה חפשו את האלקטרון ואולי גם דברים אחרים הנשגבים מבינתי.

עלינו, הילדים, הילך צבי קסמים, בעיקר במאורעות 36', כאשר מתח חוטים אל מגדל המים למעלה ושם הציב פרוז’קטור ענק, שהיה בלילות אפלים זורק קרן אור, שהיתה פולשת אל תחומי ממלכת החושך המרעיד, להאיר ולגלות אם אין שם כנופיית פורעים הבאה להפר את השלווה. בינתיים המשק גדל, צריכת החשמל גדלה, נוספו עובדים נוספים וצבי כבר לא היה צעיר.

הוא בנה לו רכב הנוסע על חשמל, כדי לשלוט בכל הממלכה. יום אחד ראיתי על דלת החשמליה כתוב גדול בגיר לבן: “הלכתי למכבסה עוד מעט אשוב”.

מאז צבי לא שב. רק הכתובת נשארה עוד הרבה שנים והיתה כמצבה לחשמלאי הראשון בשריד, שידע בכל שעה היכן נמצא כל אלקטרון בחצר ולכל מקום שהגיע – הביא אור.

בלילה כשהירח היה מוקף הילה זהורה, בצריף חדר האוכל אספה… מגרילים מי מבין הנהגים יצא לצבא הבריטי לחיל הנהגים. הפור נופל על טורי צימר (כפרי) טורי, קשוח וחזק ארז את חפציו, נפרד משפרה ונשק לזאב בנו, שהיה אז כבן ארבע. זה היה ב־39', כאשר טורי הלך לסרפנד ויותר מאוחר היה במצור על טוברוק, שולח מכתבים לשפרה ולזאבי, כשכל החברים מרוב צמאון למלה ממנו מציצים מאחורי גבה של שפרה וקוראים יחד איתה את המכתב. ושיפרה עם טוב ליבה אינה זועקת על הפרת הפרטיות, ואם היתה גוערת ודאי היה נמצא מישהו שהיה אומר לה, שבקיבוץ אין רכוש פרטי וטורי שייך לכל החברים.

היתה לי הרגשה שביחס החברים לטורי באותם ימים התגנב מחוץ לדאגה לשלומו גם שמץ של הרגשת אשמה ואולי גם יותר. בישוב היה ויכוח: היו כאלה שדרשו לגייס את כולם לצבא הלוחם בנאצים, ואילו אחרים דרשו להשאיר את כולם כאן, כדי לעצור את צבא רומל בכרמל, שם תכננו ליישב את כל יהודי הארץ לעת צרה. לבסוף החליטו לשלוח בודדים לצבא הבריטי ואת השאר להשאיר לבנות את הארץ ובעת הצורך להגן עליה מפני צבאות רומל.

לאחר טורי התגייסו עוד השו שפלר, אהרון זגרמן, אפנשקה, שהחליף את צוקי, איתמר ספר, דוד מיכלסון, אברהם מנדלר, הרצל וישניוב ואהרון צ’צ’יק, ומעבר לקווי האוייב – ריקו לופי. הגיוס נמשך מ־39' עד 43', חלק מהמגוייסים חוו את המלחמה פנים אל פנים ורובם בחילות עזר הגיעו קרוב לחזית, והקיבוץ בחדר האוכל החדש ראה את המלחמה על מסך הקולנוע.

יום אחד איטליה הצטרפה למלחמה ומטוסים איטלקים באו להפציץ את חיפה, בעיקר את בתי הזיקוק ומאגרי הדלק. חפרו בחצר כמה מקלטים לשעת הצורך ואת ילדי רוחמה שישבו אז בקריית חיים (קיבוץ עמל), פינו לשריד. בין אנשי רוחמה הגיע גם דב, שבא כדי להשתלם בעבודה ברפת. באותה תקופה בגבת היתה בריכת מים גדולה. היינו הולכים לשחות בה ואני לימדתי את יוסקה פינסקי לשחות, כדי שלא יטבע כמו אבא שלו. יום אחד כשהלכנו לגבת, לבריכה פגשתי את דב מרוחמה והצעתי לו לבוא עמנו שאלמדו לשחות, אך הוא היה בדרכו לרפת.

נכתב לכבוד חג היובל לשריד

שיר הגורן

מלים: רפי אוזן

לחן: צבי שרף

בימם הם לפני הרבה שנים

כשהגורן עוד היה

מקדש לאוהבים

והרומנטיקה פרחה

ולא סתמ’זמוזים.

בימים ההם

בימי הקיץ החמים

כשהירח התפנק לו

על מצע של עננים

בקיבוץ זוגות

זוגות עלו לגורן

ועשו שם אהבה

בין קש לדומן.

אך משום החשיכה

ויצר החיזור

נוצרה עירבוביה

וגם מעט פיזור

ערבוב של הזוגות

וגם של אברים

וסער רגשות

ופרץ יצרים

והשיתוף חגג אז וגם האחווה

שמה על הגורן בשעות האהבה.

ולחשושי אוהבת

שהוקדשו לחיים

נלחשו שם בשגגה

לאוזן של אפרים.

וכשהגבר שם פרט

עלי החמוקים נשמעו גניחות

של שתים או שלוש נשים.

והשיתוף חגג אז וגם באחווה

שמה על הגורן בשעות האהבה.

עם עלות השחר

הם היו חוזרים

עם מעט שינוי זוגות

וחילופי בגדים.

אבל תמיד תמיד

היתה עוד נחמה

הכל נשאר פה בקיבוץ

הכל במשפחה.

זה כשהגורן עוד היה

מקדש לאוהבים

כשהרומנטיקה פרחה

ולא סתמ’זמוזים.

כעבור זמן לא רב היה כנס רפתנים בדגניה א'. בלילה יצאו שתי ספינות ועליהן עשרות משתתפי הכנס לטיול בכיוון עין גב. בדרך טבעה אחת הספינות ובין הטובעים גם דב מרוחמה, שהובא לקבורה בשריד. עוד רבים טבעו, בעיקר מקיבוצים. בארץ היתה אוירת אבל קשה.

יום קיצי בשנת 44' ואני אז נער – נשלחתי לעפולה לעזרה ביום הבחירות לקונגרס הציוני. אמרו לי לגשת למטה הליגה הסוציאליסטית ולקבל שם הוראות. כאשר הגעתי, אחרי חיפושים רבים, לאותו מטה – מצאתי שהוא ממוקם ליד צריף שהצל על גבר צעיר. הסתבר שהוא ראש המטה.

הגבר ישוב היה על כיסא ליד שולחן, שעליו מונחות רשימות. הגבר לחץ את ידי ואמר: “אני זאב טובין”. השבתי לו: “אני רפי”. לאחר שעשינו הכרה התברר לי, שזאב הוא המטה ואני החייל היחיד שלו, למעט גרשון הספּר, שהיה מספר במספרתו, וכאשר הגיע לשלב שבו היה מחליק עם התער באזור הצוואר היה אומר לפציאנט: “אתה מצביע לליגה הסוציאליסטית” וזה היה מהמהם “כן… כן… בודאי”. מדי פעם הייתי עובר בין הקלפיות ומקבל את רשימות אלה שכבר הצביעו, לאחר זאת הייתי מביא חומר זה לזאב טובין.

לקראת הצהריים, כאשר מסיבות שאינן ברורות, שזאב טובין הבטיח לי לבדוק אותן, נעלם הצל ואנו, לפני שהתייבשנו העברנו את השולחן תחת עץ תות גדול. בינתיים זאב נתן לי מעט כסף לקנות סנדוויצ’ים, שתיה קרה ועוגות. לאחר זמן מה חזרתי עמוס מכל הבא ליד. זאב אסף את ניירותיו והחל נוגס בסנדוויצ’ים ושותה מבקבוק מיץ תפוזים. לאחר שהניח את הבקבוק והחל לועס סנדוויץ' שני, אי־אפשר היה שלא לחוש בפניו מלאי ההבעה הרגשה של התרוממות רוח, ואז אמר לי: “אני חושב שנצא טוב בבחירות אלה”. לאחר שהחליק אל גרונו עוגה עם קצפת החל לאמור: “כנראה”. כאן בלע את העוגה והמשיך: “שננצח את הבחירות”. איני זוכר היום כבר מי ניצח ומי הפסיד.

מה שזכור לי, שמ־2030 בעלי זכות בחירה נספרו עד שתיים בלילה 4021 קולות והספירה עוד נמשכת… ונמשכת…

אמא תמיד חשבה שחתולי אינו מעריך מספיק את כשרונו המוזיקלי של בנה אפרים, (נתן לו רק מנדולינה). היא רצתה שחתולי יתן לאפרים כינור.

פעם ישבנו בחוג המשפחה, וכאשר אמא העלתה את נושא הכינור אפרים סיפר בדיחה עתיקה: "שני סבלים סלוניקאים בחיפה, מושיקו ואברמיקו, מעלים פסנתר כנף לדירה בקומה חמישית, כאשר הם עוברים קומה שלישית מושיקו אומר: “אברמיקו, בחיי כינור יותר טוב”.

אני זוכר עד היום איך אבא צחק… לאחר זאת השתעל מעט… שיעול טקסי ששייך למצבי מעבר. מאז נושא הכינור יותר לא עלה. ואבא אמר אז: “לעם היהודי יש ישה חפץ אחד…” אפרים צריך להיות אחראי ונושא בעול התנועה והקיבוץ, בניין הארץ והרעיון הציוני.

כששאלתי את אבא: “ועל מה אני אהיה אחראי?”

אבא חיפש מקום לתלות עליו את מבטו, כי הוא לא בדיוק חיפש את עיני ואמר בצורה מעט מהורהרת:

“אתה תהיה אחראי על כוכבי שביל החלב”.

כשהיו באים אורחים, תמיד אמא היתה משאירה אותי בחדר להראות לאורחים את העיניים הכחולות שלי, ואת פרויקה היא היתה שולחת להביא להם מים קרים.

היום כבר אין לי מה להראות. אבל פרויקה עוד ממשיך כמו שולית הקוסם לשאת ולהביא דליים עם מים.

במוסד משמר־העמק זכורים לי אפרים ומיכה כמלכי רחבת הריקודים בלילות השבת. הרבה פעמים אפרים גם ניגן וגם רקד. אגב, גם בחתונה שלו הוא גם ניגן, גם רקד, גם חיסל את הכיבוד וגם סידר לבד את חדר־האוכל. וכאשר הוא חשב שהוא הולך לבד לישון עם עדנה, אמא הודיעה לו, שיש עוד זוג דודים שצריך למצוא להם חדר.

זכור לי שבחצות, אפרים העיר אותי, ביקש ממני לצאת החוצה לראות מה עם שביל החלב, ובמיטתי החמה השכיב את הדודים.

בכלל, החתונה של עדנה ופרויקה היתה יכולה להיות נושא טוב לסרט של קלוד ללוש. רק הוא היה מצליח להנציח בעין המצלמה מראה סוריאליסטי משגע כזה… חיים קרונגולד מוביל את הרב, וכפות רגליה של רוזה נושקות למימי הכנרת הרגועים וכל הצבעוניות ההזויה הזאת. אינני יודע עד היום אם לחתונה של פרויקה ועדנה ליד הכנרת, היתה השפעה על המפלס.

מה שאני בטוח, שחתונה זו בנוף הרי גולן והדמויות הססגוניות שהשתתפו בה, תרמו הרבה השראה לחיי הנישואים של השניים.

אגב, עד היום אני לא יודע אם פרויקה התחתן עם עדנה בשל נשיותה המיוחדת… או בשל הקסם שהיה באישיותה של רוזה. אבל זה שייך לסיפור אחר.

בשנת 44', קם בשריד מוסד חינוכי לקיבוצים שריד, דן ושער העמקים. הקבוצה הראשונה היתה קבוצת “אלומה”, ילדי גולה. חסיה היתה המטפלת וישראל סלעי המחנך שלהם. בין הילדים התבלט נער מתולתל שהקסים בנגינתו על כינור. הוא ואביו ניצלו מאש הכבשנים. קצין גרמני מפקד המחנה דרש מהאב להתייצב אצלו כל יום עם בנו, כדי שזה יקסימו בנגינתו. וכך ניצלו השניים. מניה וחסיה דאגו לילד למורה לכינור בחיפה, ואברהם הנער, גדל להיות כנר ראשון הפילהרמונית.

צוות המחנכים היו: צבי לביא, שהיה האב הרוחני, ישראל, נתן, צפירה, אפרים, דינה, פניה, פסי, מנגל, אברהם וולף, פניה בר־אילן, חסיה ומניה.

צבי לביא היה מחנך של קבוצת “שחר”, ילדים משריד (רותי, גילה ונירה שמתה ממחלה), שער־העמקים וילדי־חוץ. מה שזכור לי מקבוצה זאת היא דליה היפה משער־העמקים, שהיתה לאחות מצליחה ויילדה רבים מילדי העמק, ועד היום היא אחות – אחות עם נשמה. ישראל ארדי שידע לעשות שמח, היה שחקן וקריין מעולה, וראובן, המוזיקאי, בנו של הרב של בלגרד, שלא נטש את קהילתו והלך בראשם לאושוויץ, ואלכס הצייר. ראובן המוזיקאי נפל במבצע סיני יחד עם יוסף פינסקי מגבת, בדרכם לשארם־א-שייך. אלכס הצייר מאז לא מצא לו מנוח, זנח את כן הציור והלך לתוך סיני לחפש את רוחו של ראובן ושם מצא את מותו ונפגשו נשמה בנשמה.

אברהם וולף הגיע לשריד ב־45'. הוא אנציקלופדיה מהלכת, אדם מלא תרבות. לימד מחוץ לספורט ולמוזיקה את כל המקצועות. יש אומרים שהספיק עוד להיות תלמידו של אינשטיין, אך התמחותו היתה בתחום מחקר המקרא והמזרח הקדום. ספרו עליו, שפעם, כאשר חיפש פתרון לבעיה סבוכה בתחום המזרח הקדום, משלא הצליח לפותרה עשה אינטגרל מתמטי ופתר את הבעיה.

פניה בר־אילן הגיעה עם חברה לחיים זאב ועם שלושת ילדיהם. פניה לימדה אנגלית יחד עם מניה פלד. על פניה אמרו, שהיא היחידה בקיבוץ שיודעת לשתוק בשבע שפות. יום אחד בישיבת חבר עובדי המוסד צבי לביא בקש מפניה שתהיה בנוסף למורה – גם ספרנית. פניה הסבירה לצבי שבעוד שבכל שפה, היא יודעת גם לדבר וגם לקרוא וגם לכתוב, הרי שדווקא בעברית אינה יודעת לכתוב. צבי לביא (סרקסטי): “פניה, את הספרים כבר כתבו.”

חברי גדוד “השדה” הגיעו לשריד ב־1944, חניכי התנועה בארץ מקרית־חיים, חיפה ופתח־תקוה, נערים של ממש מלאי חלומות נעורים ונכונים כל רגע לממש חלומותיהם כמו הקמת קיבוץ שומרי במדבר היבש או בגוש עציון הגשום. קשה היה לשכנעם שגם השלמת שריד היא משימה.

היו עמם שיחות אין קץ, עד שמעייפות או מסיבות אחרות הבאות בחשבון נשארו בשריד ותרמו בעבודתם בענפים השונים, ובעיקר בלטה השתלבותם בצוות המחנכים של המוסד החינוכי. לפני זה היו בקיבוץ בית־אלפא ושם מבין חבריהם התגייסו לפלמ"ח חיים בר־לב, קלמן של שולה ואליעזר שבד.

חיים בר־לב לא חזר לקיבוץ, וכאשר נעשה רמטכ“ל שלחו לו החברֶה מ”שדה" ברכה מהלב. כאשר ישבו החברה ושוחחו על בר־לב כרמטכ“ל נזכרה לפתע שרה צ’צ’יק בן־יעקב: “אוי אני זוכרת באוהל בבית־אלפא, אני מתעוררת באמצע הלילה ומרגישה שמשהו זוחל אל מיטתי. צעקתי וראיתי את בר־לב נמלט”. לאחר אנחה קלה הוסיפה: “אך איזו טיפשה הייתי! הפסדתי התעלסות של ממש עם רמטכ”ל בדרך”. לאחר מלחמת יום הכיפורים אלה שקראו את דו“ח ועדת “אגרנט” על כל חלקיו מצאו שהועדה קבעה: “בר־לב ניהל את המלחמה (למעשה כשר הבטחון) בקור רוח ובחכמה וידע תחת אש, לפתור את הסוגיות הסבוכות ביותר”, אך יש המוסיפים שכתוב בדו”ח: “רק פעם אחת נסוג בר־לב בחייו, זה היה אותו לילה במיטה של שרה כשגערה בו”.

שרה נישאה לאהרון צ’צ’יק (עשת), וזה התגייס לצבא הבריטי, הצטרף לבריגדה וניסה לרדוף אחרי המלחמה שברחה לו, הגיע באמצע המלחמה לחופשה קצרה ומיד חזר כדי להשיג את המלחמה. אינני יודע עד היום אם השיג את המלחמה, אבל מה שאני כן יודע, שכאשר הגיע לפריס פגש מגדת עתידות קמוטת פנים הבוחשת בקפה וטורפת בקלפים. אהרון הביט אל עיניה העצובות והיא אמרה לו במבט מכשף: “עד גיל שלושים תמות”. שרה ילדה את יעקב ואלדד ואז אהרון עזבה, ושינה את שם משפחתו מצ’צ’יק לעשת, כדי ששליחי אותה מגדת עתידות לא ימצאו אותו.

לאחר הכ“ט בנובמבר, נהג על הסמיטריילר בתקווה להצטרף לשיירות לירושלים, אך בטרם הספיק, נקרא לכיתת שריד להחליף את שמואל הילדסהיים, שנפל בקרבות משמר־העמק, והוא עוד נער מ”יפי הבלורית והתואר", כתב המשורר, כאילו הכיר את שמואל אישית. שמואל השאיר אחריו את פסי, אישה אוהבת, ואת בנו ניר, שמגיל שלוש גדל ללא אב. רק יחיאל, שהיה ליד שמואל בנופלו, היה מלטף את שיערו החלק, הצהוב והיפה של ניר, וניר הפעוט היה שואל: “יחיאל, למה נופלת לך טיפה מן העין?”

אהרון עשת, לאחר קרבות משמר־העמק, חזר אל הסמיטריילר. ביום הכרזת המדינה נקראו כל אנשי הבריגדה להתגייס לצה"ל, אך גם מלחמת השחרור ברחה מאהרון, להוציא פעולה אחת מאד נועזת של חציית הכנרת בלילה ונסיון לפוצץ ליד תל־אל־קסר את תותחי הסורים, שהפגיזו את עמק הירדן. הפעולה נכשלה בשל בקבוק מולוטוב שהתפוצץ רגע לפני ההסתערות ואז ברחו החברֶה תחת אש כבדה של מכונות הירייה של הסורים. אהרון עשת, על כל מוצב שלא כבש הצליח לכבוש ליבן המבוצר של כמה נשים. יום אחד אסף אל הסמיטריילר את יעל ומאז חיו יחד ולחוד, ונולדו להם גל ואורלי.

היו לאהרון עשת הרבה מעריצים, אך לא היו לו חברים. במשך הזמן עבר את גיל שלושים, וכאשר חשב שאולי נמלט מאותה נבואה של מגדת העתידות בפריס תקפה אותו מחלה אכזרית וערמומית. למרות מחלתו קם ממיטתו ויצא עם הסיירת, במלחמת ששת הימים, לעמק דותן לפעולה, שאהרון כקצין ראה בה משגה, אך מפקדו לא קיבל את דעתו. כמעט כל אנשי הסיירת נהרגו בעמק דותן. אהרון ויוסי שיין נפצעו. יוסי שיין עוד הספיק לברוח מבית־החולים כשהרופאים רודפים אחריו, והספיק עוד להילחם בכיבוש הרמה, כי ליוסי תמיד היה נדמה שעדיין לא עשה מספיק. מחלתו של אהרון החמירה. הוא סבל ייסורי איוב. יחיאל, הנפש הטובה של גדוד “השדה”, משה וייסמן ואורי רמון טיפלו בו עד יומו האחרון. מאהרון הייתי רוצה לבקש סליחה על שכל יום שעובר אני נזכר, שכבר שכחתי אותו.

גם נתן קליין (יונתן), הגיע עם גדוד “השדה”, ובלילות קיץ היינו יושבים ליד חדרם של רותי ומוקה סביב מדורה נרדמת והיינו שרים משיריו" “דוהוגית נוסהעת מפרשיה שנהים ומלחהיה נרדמו כוהלם”, ורק לפני שנרדמנו עם המלחים מישהו התחיל לשיר במרץ בליווי מחיאות כפיים: “העולם גדהול ופתוהוהח עהנהנים בסהך הוהולכים עיהמהם בצהעד בטוהוהח טווב להלכת בדרכיהיהים”… ואחר־כך החברֶה היו מתפזרים מאוהבים בעצמם, בשיריו של נתן ובבלוריתו היפה.

נתן הוסיף כה הרבה לקיבוץ בשאר־רוחו ובחכמת לבו. זכורה לי אגדה עתיקה על ספינה מאורכת, שבשני צדדיה יושבים החותרים ובחרטומה כנר המפליא בנגינתו. הם יוצאים מעבר לימים הרבה לחפש את גיזת הזהב. כל עוד הכנר מפליא בנגינתו החותרים חותרים והספינה שטה, ברגע שהכנר מפסיק לנגן החותרים שומטים משוטיהם, וכאשר נגינתו מתחדשת החותרים נוטלים את המשוטים וממשיכים לחתור.

כאשר ראיתי את גדוד “השדה” עם נתן תמיד נזכרתי באגדה זאת. כל עוד נתן ממשיך בשיריו הקסומים, החברה עובדים, כל אחד בתחומו בכשרון, בתבונה ובאחריות. נתן הביא עמו את צפירה שה־לבן. צפירה היתה יותר מדי יפה, מידי יפה, מידי.

נתן התבלט בין מחנכי שריד, הוא חינך את קבוצת “לפיד”, התמסר לעבודתו וחניכיו אהבוהו והעריצוהו, אם משום רוח הנעורים שלו, אם בשל בלוריתו היפה, אם בשל שיריו המקסימים וחכמת ליבו. הנערות היו מטורפות אהבה אליו. לי היה נראה, שלנערות הקדיש לא פעם שעות חינוך עם תוספות, כי התנועה דרשה לראות בחינוך שליחות.

בלילות שבת, צפירה ליד הפסנתר, נתן קורא שיר חדש ולאחר זאת בליווי צפירה על הפסנתר כשפריטתה עדינה מהרהרת, שרים אל תוך הלילה שירי נתן, שצפירה התאימה להם מנגינות רוסיות ועוד משירי אמא רוסיה. בשירתנו היו תחינה, ערגה, או נחמה ואולי פשוט חיפוש תקווה לגאולה.

לנתן ולצפירה נולדו ליאור וזיו. צפירה שמתוך קנאתה הצורבת כאש ליופייה, לפריטתה המהורהרת על קלידי הפסנתר, ולכך שגברים השתגעו אחריה – לחשו הלשונות הרעות, שקולות מחזריה בלילות אפלים היו חורשים את חצר הקיבוץ לאורך ולרוחב, ואילו קולות המחזרים שמחוץ לגדר המשק היו מרעידים ברעש גדול את העמק, מהכרמל עד הגלבוע. לאחר כמה שנים, המשפחה יוצאת לשליחות. לאחר חוזרם מן השליחות, ערב יום כיפור, ישבנו החברֶה לחוג לנתן את יום הולדתו החמישים.

למחרת, בשתיים בצהריים צפרו הצופרים והעם יצא לאחת ממלחמותיו הקשות ביותר. בארבע אחה"צ, באותו יום, ליאור יונתן נפל בטנק ליד התעלה. ליאור היפה נפל. לליאור היה יופי מדהים. סיפרו בכפר, שרוחות הסתיו הצוננות היו מביאות לליאור ריחות בשמים. עדרי חסידות נודדות, כאשר היו עוברות מעליו היו צונחות ומשיקות כנפיים ליד פניו היפים. כאשר היה הולך בשדרת ברושים, הצמרות היו קדות לו קידה.

אולי ביופיו המקסים של ליאור היה משום התגרות באלוהים.

לאר נפילתו של ליאור, משפחת יונתן התפרקה. ומאז, כפי שזיו – מוזיקאי ומשורר בזכות עצמו כתב: “במשפחת יונתן מנהלים דיאלוגים רק דרך העיתונים”.

דבר אחד נשאר משותף במשפחת יונתן: הכאב הנורא על נפילתו של ליאור, שאותו נושא כל אחד לחוד. עזיבתו של נתן את שריד היתה מצערת, אבל לצער זה הזמן מביא מזור, וכבר אנו שמחים לפגוש את נתן בביקוריו בשבילי החצר.

רק לכאב נפילתו של ליאור אין ניחומים ואין מזור, רק ייסורים.

זֶמֶר לִבְנִי

לִכְשֶׁתִּגְּדַל, לִיאוֹר שֶׁלִּי, יַלְדִּי,

תֹאחַז בִּי, אַבָּא־פֶּתִי, בְּיָדִי.

בִּצְעָדִים כְּבֵדִים ו־רוֹעֲדִים

אֵלֵךְ אִתְּךָ אֶל עֵבֶר־הַבָּתִּים.

תִּקַּח, לִיאוֹר, שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתַי תִּקַּח.

חִבְּקוּךָ כְּשֶׁהָיִיתָ יֶלֶד רַךְ.

וְאִם לָאוּ מְעַט הֵן לֹא תִּשְׁכַּח:

אֵין עוֹד יָדַיִם אוֹהֲבוֹת כָּל־כָּךְ!

אִם לְבַדְךָ תֵּלֵךְ בְּעֶרֶב־סְתָו –

עִמְּךָ יֵצֵא שִׁירִי הָמְאֹהָב,

כָּרוּחַ שְׂעָרְךָ הַזְּהַבְהַב.

הוּא יְלַטֵּף בָּאַהֲבָה שֶׁל אָב.

וְעֵת עִם יַלְּדָּתְךָ תִּפְסַע, יַלְדִּי

אֶשְׁלַח אֶת זֶה הַזֶּמֶר יְחִידִי

בְּכָל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. בִּדְמִי־בֵּיתִי

אִתְּךָ אֶהְיֶה, יַלְּדִי עֲדֵי כְּלּוֹתִי.

לִכְשֶׁתִּגְּדַל, לִיאוֹר שֶׁלִּי, אֶל גִיל וָאוֹר,

אֶת אַבָּא ו־שִׁירוֹ זָכוֹר תִּזְכֹּר –

אָכֵן, תְּמִימִים הָיוּ בָּתָּיו שֶׁל הַמִּזְמוֹר,

אַךְ אֲהֵבוּךָ כִּלְבָבָם, יַלְּדִי לִיאוֹר.

נתן יונתן

צבי בק ואלישבע הגיעו לשריד ממזרע, הוא בן שמונה עשרה והיא בת שבע־עשרה, וזאת, לאחר שיצאו לילה אחד לשוח עד שהגיעו לעץ העתיק בשדה ומתחתיו שבו לנוח… לאחר מנוחה שהרעידה את כל הרי נצרת, כאשר החלו חיים חדשים לרחוש ברחמה של אלישבע, סולקו ממזרע, כיוון שעברו על הדברה העשירית: “השומר שומר על הטוהר המיני”. הם נתקבלו בשריד, כיוון שבשריד אף אחד לא ידע מהו אותו טוהר מיני.

צבי בק עבד ברפת, ולא פעם בעברך שם בעת החליבה היית שומע טנור נהדר שר אריות של פוצ’יני, ביזה, ורדי ורוסיני, אך לשיאה היתה מגיעה זמרתו כאשר בפסח, לפני קהל של מאות חוגגים, שר את שיר “המעלות”. קולו הגדול היה ממריא למרחבי העמק הרחוקים, והיה הופך את ליל הסדר לחוויה מרגשת.

מלים: אסתר צוק

בקיבוץ ישנם חוגים

מכל סוג ותואר

חוג סגור וחוג נוצץ

וגם חוג הנוער

מה איכפת, לא איכפת

עד מתי ננוח

לנו לא תחסר הפת

אך איפה הרוח?

מחשבות זרמו בעוז

דיבורים כפליים

בקיבוץ עוד מחכים

מה קורה בינתיים?

לא איכפת לא איכפת

סתם רוצים לנוח

גם עוגה יש עם הפת

אך קרה הרוח…

צבי בק ניחן גם ביכולת סיפורית נדירה. המימיקה שלו, קולו וחוש ההומור שלו היו מרתקים את חברי גדוד “השדה” בשנות החמישים הראשונות, כאשר היינו ישובים בערב ליד חדרם של אליהו ורותי אליאסף בצריף הארוך, במרכז רמץ גחלים אדמדם, שעליו היה אליהו מבשל את הקפה ומחלק בכוסיות לחברה קפה טעים, שלמד להכינו באוהלי הפלמ"ח. מידי פעם היה סיפור של צבי מביא לפרצי צחוק, ולעתים לשתיקה ולמתח.

זכורני שיום אחד הגיע חבר קבוץ מניו־יורק, (דבר נדיר באותם ימים). באותו יום צבי בק היה בעפולה, חצי שעה. בערב סיפר אותו חבר את נפלאות “ניו־יורק”, בחדר האוכל. הרבה חברים בקהל, ראשם החל צונח. באותו זמן, סיפר צבי על המרפסת על קורותיו בעפולה, על שיחותיו עם העגלונים המפרזלים ועל הפטיפון אצל ונדרוב – וריתק את החברים.

מסיפורי צבי: "ערב אחד נתנו בשריד קונצרט: פרנק פלג על פסנתר והגברת זולטן, (זמרת אופרה שמנה), שירה. בזמן ההפסקה התיישבה זולטן על התווים של פלג, ואז לג ניגש אליה ואמר לה: “זולטן, אלה לא תווים לכלי נשיפה”.

היום צבי מצייר על בדים גדולים, לפעמים כתמי צבע עצובים, ולפעמים ריקוד של חסידים מרחף, אשר יש בו יותר משמחה… וגעגועים… ומהרהורים נוגים. באחת מתערוכותיו, כשעמדתי מול תמונת החסידים, פתע שמעתי בדמיוני ממש, את שיר ה“מעלות” לפי מנגינה של רוזנבליט, שצבי היה נוהג לשיר בחג ודימעה טהורה נשרה מעיני, דמעת בדולח חכמה, שבאה מבארות עמוקים נסתרים בנפשי, שלא ידעתים.

הפלמ“ח הוקם ב־1940 כזרוע האקטיבית של ההגנה. מבין חברי שריד התגייסו לפלמ”ח ריקו, (צנח מעבר לקווי האויב), מרקו, משה שץ, סיומקה דנציג ושמואל קאופמן וישראל לפידות. ב־1944 הגיעה הידיעה שריקו שצנח מעבר לקווי האויב חי ונשאר ברומניה לנהל משם את עליית היהודים ארצה. השמחה בקיבוץ היתה גדולה כגודל החרדה שחרדנו לו כאשר יצא לצניחה.

ב־45', עם גמר המלחמה עם גרמניה, היו ספינות מעפילים מנסות להגיע לחוף הארץ, אך חלק גדול מהם הבריטים תפסו והורידו אותם במחנות בקפריסין. ההגנה והפלמ“ח ארגנו גם את ריכוז היהודים לנמלי יעד וגם היו אמורים להעלות אותם על אניות ולהסיעם ארצה. הפלמ”ח גילה, שבתחנת המשטרה הבריטית שבגבעת אולגה יש רדאר, שמגלה את ספינות המעפילים ומוסר לאניות המלחמה הבריטיות את מקומן, ואלה היו מצליחים לחסום את דרכן לארץ.

יום אחד התברר, שבמשטרה צריכים צַבּע. הפלמ“ח סידר עם סיומקה, שזה יצבע את המשטרה ויביא נתונים על השטח. האנגלים לא חשדו במאום. סיומקה מוצא עצמו על סולם פיסוק, כשהוא צובע את תקרת המשטרה (סיומקה לפני זה עבד גם בצבעות). לאחר יום־עבודה, סיים סיומקה את הצביעה והביא לפלמ”ח שפע של ידיעות על הגדר, על מבנה השטח, על כמות החיילים הבריטים המשוערת ועוד ועוד ידיעות. כעבור זמן קצר בלילה, יצא כוח פלמ“ח ועמו סיומקה למשימה, ותוך כדי קרב הצליחו לפוצץ את בנין הרדאר. לבריטים היו כחמישה הרוגים, וכוחותינו חזרו עם פצועים. ברור שפעולה זאת נשמרה בסוד ורק אחרי מלחמת השחרור, כשסיומקה השתתף בכל קרבות גולני, הוא הגיע הביתה, הוריד את המדים וסיפר על פעולה זאת. לבסוף, הוסיף בהומור: “יש לי כל כך הרבה סנטימנטים לסולם עליו עמדתי שעה שסיידתי את המשטרה, שהייתי רוצה למצוא אותו”. למחרת, משה שץ נסע לחדרה, הלך לקבלן שמסר את הסולם המפורסם, והלה סיפר למשה, שהסולם הוחרם ע”י שני אנשי “הגנה” שאמרו לו: הסולם הזה יהיה מוצג במוזיאון “ההגנה”. בקיבוץ היינו מתהדרים כטווס הפורש מניפת נוצותיו הצבעוניות בסיומקה, בסולם ובמאות המעפילים שהצליחו לחמוק ולהגיע לחוף בשל סילוק הרדאר.

אסטרולוגית בקיבוץ

הוקרא במסיבת ליל־שבת עם שתי אסטורולוגיות.

התקופה –

רפול הרמטכ"ל ובגין ראש הממשלה.

ביולי שנת שבעים ותשע

יום שישי ערב בקיבוץ –

כשהקיץ נח על הדשא

וכל הכוכבים בחוץ.

ישבנו מול האסטרולוגית

הבוחשת במזלות ובכוכבים,

ומסרנו לה הכל עד

אחרון הפרטים החשובים.

תאריך הלידה של התינוקת

שבעשרה למאי

השנה שבעים ושבע למאה העשרים

המקום – מדינת היהודים

אחרי זה לגמנו קפה

החלקנו עוגה לגרון

ושאלנו דרך אגב,

אם לתינוקת יש כשרון

ואם היא לא מפגרת

ואם בכלל יש לה עתיד

ואם בכלל תינוקת כזאת

דמוקרטיה צרכה להוליד.

ובעוד אנו שואלים שאלות

ומעלים דאגות וחרדה –

פרשה האסטרולוגית

את מפת השמיים כולה

עד אחרון הכוכבים אשר בה.

החלה מתבוננת בסבך

כוכבים ומזלות,

סימנה כמה נקודות

הניחה סרגל בין המזלות

מחקה במחק פעמיים

שקלה על מזל המאזניים

ואז כשהיא בשיא ריכוז המחשבה

ראינו פתע איך מתקרב לאט

מזל עקרב אל מזל בתולה

וכשהמצב מתוח ומזל דגים שותק

קם צעיר מאנשי “שלום עכשיו”

אל הרמקול זינק

נטל את מזל קשת

והחל חיצים לירות

אל מלכת המזלות.

"את שם.. הביטי

היטב בכוכבים שלך

ותאמרי ישר ולעניין

מה עם שני הערבים מחלחול

שנהרגו במזל שור,

טוב להם שם בשמיים

או הכל שחור שחור…

ומה עם הרמטכ"ל

שנולד במזל גדי או טלה

ובכל זאת משתמש במזל מאזניים

ואצלו כומתה שוקלת יותר

מחניקת שבוי או שניים.

ומה עם הרב לוינגר

ומה עם אריק שרון

ומה עם גאולה כהן

ששוכבת על כל השומרון…"

כאן האסטרולוגית הרימה גבה

והביטה בעיניים יפות

ובחרה את מזל אריה,

בין כל המזלות

וכשהיא יושבת לכפיר על הגב

אמרה לאיש “שלום עכשיו”

"אז מה בקשר לתינוקות ולכשרון –

את הדמוקרטיה הישראלית

המערך הכניס להריון

כך שלא יעזור מאום

וזה לא שייך למזלות

וכל עם ישראל

ישלם את דמי המזונות"

ובעוד יורדת תוכנת הכוכבים

מגבו הגמיש של הכפיר

גילינו שמכאן לכאן בינתיים

חטף מזל סרטן את מזל

מאזניים.

וכשהמצב כמעט אבוד

צדק מסתתר, ומזל דגים שותק

קם אחד הוותיקים

ובמעט היסוס שאל…

"ומה עם ארליך

ומדיניות משרד האוצר…"

אמרה הקוסמת: "צר צר צר

אין לי תאריך לידתו של השר.

אך מה שאני יודעת היטב

שעומדים אנו עכשיו במזל

תאומים

כך שמחיר המופע

הנמשך שעתיים –

תחילתו ששת אלפים ל"י

סופו כפליים

 

השבת השחורה    🔗

בשנת 46' בחודש יוני בשעה ארבע בבוקר גילה השומר שהקיבוץ מוקף שיריוניות בריטיות ועוד כמה פלוגות חיל־רגלים. את המו“מ עם הבריטים ניהלו צבי דולומביק, טורי כפרי ואברהם מנדלר. את המדיניות קבעו בנוסף לאלה שמניתי: מרדכי זיסמן, שהיה אז המזכיר, וכן איש הגנה בדרג גבוה שבא להפגש עם מחלקת הפלמ”ח המבצעית, ששהתה אז בשריד, ומדי פעם בלילות אפלים יצאה לפעולות נגד הבריטים. האסטרטגיה של מפקדת שריד היתה למנוע את מעצרה של אותה מחלקה פלמ“ח, והטקטיקה היתה שאת כל חברי מחלקת הפלמ”ח סידרו בתפקידי הוראה במוסד ובחברת־הילדים. הפקודה היתה לא להראות תעודות־זהות. האנגלים הקימו ליד גדר הקיבוץ מכלאה מגדר דוקרנית וכל פעם היו מגיעים שני אנגלים עם חבר. אליעזר קמפינסקי (קישון), ניער מעליו את המלווים. מיד הסתערו עליו שישה אנגלים, הצמידו אותו אל האדמה, וקצין אנגלי עם אקדח מכוון הסביר לאליעזר את המצב, וכך גם את אליעזר גררו אל המכלאה. בשעות הערב לפני שהעלו כשלושים חברֶה על המכונית, אפנשקה נאם להם נאום באנגלית מתורגם לרומנית עם קללות בערבית על הציונות ועל הצביעות של האנגלים. רוב האנגלים לא נראו ששים לקרב.

עם ערב יצאה המכונית והפרידות בין הנשים לבעליהן ובין ילדים ואבותיהם – היו נרגשות וסוערות.

אותו לילה היתה בדידות בחצר ודמויות הסתובבו כצלליות.

המאזן היה שממחלקת הפלמ“ח לא נילקח אף אחד, להוציא את יאסקי, כך שלפלמ”ח נשארה מחלקה מבצעית. מחברי הפלמ“ח שבקיבוץ נלקחו סיומקה דנציג ושמואל קופמן. לאחר כחודש־חודשיים חזרו החברים צוהלים, סיפרו סיפורים וחילקו חבילות שוקולד ממה שצברו ברפיח. שמואל וסיומקה, שבשלב מסויים כלאו אותם עם אנשי הפלמ”ח שנתפסו. שוחררו לאחר כחצי שנה.

יום לאחר השבת השחורה, בבּקר מוקדם, הצליחה צילה בערמה לחדור למחנה עתלית ולפגוש את אלפי העצורים ובעיקר את בנה וחברי שריד. הצרה היתה, שגם לושקה ממזרע חדרה למחנה והוויכוח היה מי נכנסה קודם. היסטוריון של הציונות שחקר את פרשת “השבת השחורה” פסק גם בסוגיה זאת, והרי פסיקתו לדורות הבאים: “היות וצילה הלכה כשראשה היה נטוי קדימה, הראש שלה הקדים את הראש של לושקה ממזרע, אך היות ולושקה הלכה כך שרגליה מרימות את ראשה, רגלה הימנית של לושקה הקדימה את רגליה של צילה”.

בשנות השישים החילונו לשלוח את בנינו ללימודים באוניברסיטאות, והיו לא מעטים שהגיעו עם תארים ראשון וגם שני.

לפני כמה שנים שלחנו את יהושע רותם ללמוד. הוא התעמק בלימודי ההיסטוריה ולאחר התואר השני החל את עבודתו, שעסקה בהיסטוריה של תנועת העבודה מראשית העלייה השנייה ועד שנות הארבעים. לפני כמה חודשים הגיש את עבודתו וקיבל תואר ד"ר להיסטוריה. כאשר קראו חברים את עבודתו גילו, שאחת מתגליותיו היתה שלטרומפלדור בעת קרבות תל־חי היו שתי ידיים, וזאת בהסתמך על תמונה של אנשי “השומר” המצולמים עומדים בקבוצה במסחה ושם, בין העומדים רואים את טרומפלדור עם שתי ידיים שלו ממש, ועוד אסמכתא מראיון עם אחד מוותיקי הישוב, שטוען שהוא פגש בטרומפלדור אחרי מלחמת יפאן והוא נראה מצויין והיו לו שתי ידיים.

בעיתונות החלו ויכוחים בין מומחים רבים, שטענו, שיש מי שרוצה לשחוט פרות קדושות, אך מעניין היה מאמר ב“הארץ” שטען שבתמונה של אנשי “השומר” היד השנייה היא היד של מניה שוחט, שעמדה בצמוד מאד לטרומפלדור, ואילו הוותיק שסיפר לו על מלחמת יפאן, הוא אותו אמן ממעגן, שהמציא את סיפור “לוקטשר”. בינתיים, יהודה רותם יושב ליד התמלילן ומדפיס תשובה מוחצת למבקריו, כשהוא מסתמך בתשובתו גם על מקורות מן התנ"ך ועל כתבי הומרוס, ויש אומרים גם על פו־הדוב.

בקיבוץ החליטו באסיפה, פה אחד, שהקיבוץ תומך באמיתות של חברו יהושע רותם, כי החברות בקיבוץ היא ערך עליון, שבשעות קשות הוא עומד לפני ערכים חשובים אחרים… למחרת אותה אסיפה אמרו חברים: אם אפא היה עמנו לא היה נותן להחלטה כזאת לעבור. נזכרתי באפשנקה איך שמת באספה בשנת 1989, כאשר רגע לפני זה סיים נאום בזכות חובת החברים להמשיך לחתום על עיתון “על־המשמר”, הוא היה היחיד בארץ שנפל על משמרתו בהגנת “על־המשמר”

את אפשנקה אי־אפשר לשכוח.

איך אפשר לשכוח אותה אסיפה מתוחה ב־1942, בה עשו הגרלה מי ייצא למלחמה בגרמנים בנוסף לאלה מהקיבוץ שכבר שרתו ונלחמו.

כשהוציאו את הפתק התברר שהגורל בחר בצוקי, שהיה נשוי לחנה ואב לחנוך. צוקי קיבל את זה קשה מאד. שנתו אותו לילה היתה מלאה סיוטים. בשלוש בלילה לפתע נשמעו על דלתו נקישות קלות. צוקי וחנה ראו כיצד הדלת נפתחת וגבר של ממש צועד חרישית אל מיטתו של צוקי ולוחש לאזנו: “צוקי אתה נשוי, אני הולך במקומך”. זה היה אפשנקה.

אפשנקה היה בבריגדה באיטליה. יום אחד, תחת אש של הגרמנים, נתנו פקודה ליחידתו לסגת. מיד עלו במהירות עם כל הציוד על המכוניות והחלו בנסיעה. לפתע קפץ אפשנקה מהמכונית, רץ חזרה למחנה כשפגזי הגרמנים כשושני אש סביבו. הוא זכר, ששכח שם את רשת הכדור־עף. בהיותו בצבא התרים את כל מגוייסי שריד לקרן, שתאפשר אחר המלחמה לבנות בשריד בריכת שחיה. ואכן, לאחר המלחמה, בניצוחו של אפא שגייס את החברים, היתה אצלנו בריכת בטון מהראשונות בעמק ובעוד ילדי שריד שחו מסוגנן בבריכה של ממש, שקשקו ילדי מרחביה ומזרע בשוקת הסוסים שבקיבוץ.

לאפא ובקה נולדו שני ילדים, אילן וגלעד. בעלי כשרונות ותאבי חיים. אך גם שני ילדים מוצלחים אלה לא הצליחו למנוע את הזוג מלפרק את השותפות. בקה, אישה בעלת מצפון, דרשה מאחרים את מה שדרשה מעצמה. ההערצה של ילדי הקיבוץ לאפשנקה באותם ימים, הרקיעה לעננים. במוסד משמר־העמק, כאשר היו מתווכחים למי יש אנשים יותר חשובים, תמיד כאשר מול כל אחד מהחשובים של משמר־העמק העמדנו אחד מחשובי שריד, ילדי משמר־העמק שלפו, כקלף אחרון, את חזן והיו בטוחים כבר שניצחו, אבל אז היו ילדי שריד שולפים את אפשנקה – וגרפו את כל הקופה.

בשנות הארבעים הראשונות בלילות השבת, לאחר התכנית האמנותית של להקת שריד: בימוי וכתיבה מרדכי אמיתי, שחקנים ולוול, יעקב פלור, מנדל ויסבוך, יוכבד אמיתי, ישראל לפידות, שמואל הילדסהיים, בת־שבע ועוד – נמשכו התשואות זמן רב, והחברֶה היו נותנים הדרן. לאחר זאת, צבי לביא (גרישה), התיישב אל הפסנתר וניגן הורה והקיבוץ, מעגלים מעגלים מסתחרר סביב עצמו. כאן אליעזר אורן שולף מכיסו מטפחת בידו האחת, מנפנף בה ובידו השניה מוביל אחריו שורה של רוקדים. כאן הרוקדים מתחילים בשאגות: “לעבודה, להגנה, קיבוץ, להכשרה”. לאחר זאת: “מי אנחנו ישראל, מי אנחנו ישראל!” ולאחר זאת קריאות קצובות: “למשק!, לנשק!, לחשק!”.

וליזר עם המטפחת משחיל עצמו בין המעגלים שמצטופפים יותר ויותר, עד שכל החברים הופכים עיסה דביקה של זיעה ושכרון חושים. מישהו שלף בקבוק, וגרישה עבר לנגן קרקובייק ופולקה. המראה היה מרהיב. ולוול נטל את רות פרידמן, תמירה וקלילה והיו מציגים ריקוד מסוגנן, תוך כדי רקיעות רגליים מתופפות ובקטע הסיבוב היה מחזיק יד ימין מעל לראשו, כשהוא מאותת: כאן ולוולה, אלוף ריקודי הפולקה. מאירבוים ופרידה היו יוצאים לריקוד בצעדים כבדים כמו אניה העוזבת את נמל הבית. ומאירבוים כמו קברניט שולט במצב ופרידה בין ידיו שומרת על עצמאות מרוסנת – ריקודם בוטח וזוג מתחיל שהיה ניתקל בהם היה מוצא עצמו מרוסק על הרצפה.

נדב, פרויקה, רותי ומינה, שהיו נערים במוסד, כבר העזו להשתלב בריקוד. סגנונם היה חפשי, יחפני ותנועות ידיהם מעוגלות יותר. הם רקדו מסורים ונסחפים. לאחר הצ’רקסיה הכפולה: “בין הרים ובין גבעות טסה הרכבת”, היו החברים מתייצבים מחנה מול מחנה: מחנה אחד בהנהגתו של פרץ שיין ומחנה שני בהנהגת יהודה רובינפלד. ואז לקול השיר והשאגות: “מי יצא מאתנו הראשון, מאתנו הראשון, מאתנו הראשון,” – המחנות היו נפגשים במרכז האולם ולאחר זאת נסוגים ועוד הפעם למרכז, כשמחנה אחד שר: “מאיתנו יצא פרץ הגיבור פרץ הגיבור”.. לאחר זאת, נסוגים ועוד הפעם למרכז המחנה השני שר: “מאתנו יצא יהודה הגיבור, יהוה הגיבור, יהודה”… לאחר זאת היו נפגשים במרכז פרץ שיין ויהודה רובינפלד אוחזים זה בזרועו של זה בחזקה, זנב ארוך של חברים מזדנב אחרי יהודה וזנב שני אחרי פרץ כשכל חבר אוחז במותני חברו… וכאן לפי אות מוסכם מתחילים המחנות למשוך זה את זה. בדרך כלל, שרשרת החברים היתה נקרעת באמצע עוד בטרם הכרעה. לאחר קרב משיכה עיקש וזעקת משששוווךְךְךְ, כשרוב החברים מצאו עצמם על הריצפה… וכאן תוך שהם קמים משברי שמחתם העייפה החל הויכוח איזה מחנה ניצח. גרישה היה מקיש על הפסנתר אקורד סיום, ולאט לאט עזבו החברים בזוגות זוגות את חדר האוכל.

בחוץ הבּקר מתחיל בצניחת איילת השחר, מסוממת מנשפי לילה אל תוך מצע ורדרד, שמכינה לה שמש חדשה ליד התבור. משה ביגלאיזן (כהנא), יורד ב“קטרפילר” לזריעת השדות. רפתנים הולכים לחליבת בּקר, והוויכוח מי ניצח בריקוד המחנות היה נמשך עד שבארוחת הבּקר, כשחדר האוכל מלא חברים המכינים ערמות של סלט ההולכות ומתגבהות, פתע דפק פרץ באגרופו על השולחן והכריז סופית: המחנה שלי ניצח! ובזה הסתיים הויכוח. מי היה יכול בשריד לעמוד מול פרץ שיין ועוצמתו… פעם פרץ הודה בפני שלפעמים גם הוא אינו יכול לעמוד מול עצמו.

לפעמים במסיבת ליל השבת חיים בן־יעקב היה נוטל לידיו את הגיטרה, בדומה לדרך שבה אציל צרפתי היה מזמין נסיכה צעירה לריקודי הוולס. היו כאן כל הסממנים של טקס וגינוני מלכות. היה כאן יחס מיוחד לגיטרה – משהו טהור וקדוש. היתה גם מעין שותפות אמת. היתה גם הרבה אהבה ואמונה שהפלירט יעלה יפה. ואז, כשהטקס תם וחיים היה יושב, הגיטרה בידיו החזקות והאמונות, ועיניו מנצנצות בשובבות דל שמחה, היו באות המנגינות – מנגינות מארצות רחוקות. פריטה שקטה ורגועה כמו זרם מתון של נהר רחוק וזר. כמו תנועת השיבולים בסרטים הישנים של איזנשטיין. לפעמים באה רוח קלה, הסיטה וילון והתעלסה קלות עם בלוריתו היפה.

אצבעותיו ריחפו קלילות על המיתרים, והביאו ניגונים קסומים, בלדות ששמע בילדותו מצועני זקן שלימדו לנגן. צועני שבא והלך, אך השאיר אצל חיים את כל חכמת הניגון ואת כל השירים שאסף וליקט במשך שנות נדודים. היו בנגינתו של חיים הרבה עצבות שקט וחכמת לב. נראה שכך זה, כאשר בית הספר למוזיקה אינו אולפנא אלא צועני זקן שבא עם שיירה נודדת, שלא תחסר בה מגדת עתידות קמוטת פנים הבוחשת בקפה עבר ועתיד עם שקיעות אדומות ומדורות בהרים.

לעתים, נגינתו של חיים היתה מקבלת אופי קצבי יותר כמו בניגון ה“דוֹינֶה” האהוב עליו, או בנגינת שירי ריקוד. אך גם כשנגינתו היתה דוהרת בשיר ה“פרשים”, תמיד היה פורט באצבעות, אף פעם לא בנוצה, כי רצה את הקשר הישיר בין אדם למיתרו, נגינתו היתה רומנטית, היו בה געגועים מתייסרים לעבר, או למשהו טמיר ורחוק.

מנגינותיו היו לא פעם מלטפות ולעתים גם מחניפות. רק לפעמים, כאשר היה צובט שני מיתרים בימין ומרעיד בשמאל – היתה נשמעת יבבה עתיקה ומהדהדת שהיתה דואה עד ששקעה הרחק במרחבי העמק השחורים. בלילות רחוקים לאחר ריקודי ה“קרקובייק” של ליל השבת, היה יושב חיים במרכז המעל ופורט ניגונים – פריטתו הרעידה לבבות. הוא נתן לגיטרה ולנו את כל נשמתו – היפה כפניו, כעיניו וכחלומותיו. היום כשמיתריו נתייתמו, אנו שאהבנוהו נושאים ניגוניו הקסומים באשר נלך ולמקום אליו נבוא.

בחורף 1941, פעוטי קבוצת “אורן”, עם ברנציה (ברכה בולר), טיילו אל הכביש. לפתע הגיחה מכונית ופגעה בכל הקבוצה. ברכה חשה באסון המתקרב ועוד הספיקה לזנק אל מול המכונית כלביאה המגוננת על גוריה, אך פנס המכונית היכה בה והשליכה יחד עם כל הפעוטים אל עיסה דביקה של דם, בוץ ויבבה.

תוך רגעים מעטים כל הקיבוץ היה שם. ההורים החלו לזחול בתוך הדם והבוץ כדי למצוא ולחלץ את ילדיהם. בכל המהומה הזאת הגיעו צילה וזיוה לשטח. ד“ר פרידמן לא היה והן לקחו את הפיקוד, ומיינו את הנפגעים. את נורית פלשקס ונעמי שיין שנפצעו קשה שלחו לבית החולים, ובשאר הפצועים טיפלו שתיהן בבית עד בואו של ד”ר פרידמן, שגילה בין הפצועים גם את נועה הבת של צילה, אחותי – ואת רן – בנו. בין הפצועים קל היו גם יגאל יחיאלי, אילון ועדה.

מאז שהיתה בשריד בריכת שחיה, כל שנה לקראת פתיחת עונת הרחצה היתה קמה צילה באסיפה, וכנציגת ועדת הבריאות הודיעה, שאין להכניס לבריכה אורחים או בני אורחים, מחשש לחיידקים ווירוסים רעים, שיביאו עמם ויגרמו לחברים ולילדים לחלות במחלות שונות ומשונות.

החברים קיבלו בהבנה הודעה זאת, אלא מה, משהתחיל החופש הגדול החלו לנהור לשריד, בנוסף לאורחים אחרים, גם אורחים קרובי משפחתה של צילה וילדיהם. בצהריים היא לקחה את כולם לרחוץ במי הבריכה הצלולים. משהעזתי פעם ושאלתי אותה האם הודעתה באסיפה מתיישבת עם רחיצת אורחיה בבריכה, גערה בי: “איך אתה מעז, אצלנו במשפחה אין מחלות מדבקות!” עלבון גערה זאת סלחתי לה אחרי שנים, כאשר התברר לי, שאמא באמת האמינה בזה, כי היא האמינה שכל מה שצילה רוזן אמרה זאת האמת המוחלטת.

היא אף פעם לא נתנה לכמה עובדות מכוערות לקלקל לה תיאוריה יפה שהיא המציאה וכך לא נכנעה לעובדות עד שמחלת הלוקמיה הכניעה אותה.

בשנת ארבעים חפרו תעלה משריד ועד גבת. הניחו בה צינורות והלחימו צינור לצינור. את המבצע ניהל פרץ שיין אך היו שותפים לו הרבה חברים וגם עובדי “מקורות”. עם סיום העבודה הגיעו מי־מקורות מהמעיינות שליד כפר חסידים ועד לשריד. מים בכמויות אלה הכניסו מהפך למשק החקלאי שלנו.

בנוכחות השותפים למפעל וכל החברים פתח פרץ חגיגית את השיבר ויצאו ממנו מים, מים וכו'

בערב נערכה מסיבה בחדר אוכל החדש כשלאחר הברכות והטקסים, עלתה החבורה של מרדכי אמיתי, ולוול, מנדל ויסבוך, יעקב פלור, גורה, יוכבד, מניה ודורה וכולם שרו:

בארכיון הקיבוץ

בם בם בם

בם בם בם

מים יש בים

כלום בום בום בום בום

צימאון עצום.

בשמיים בעיניים

רק אצלנו אין מים

אין אצלנו כלום

בום בום בום

גם למעלה גם למטה

משריד ועד ג’בטה

מה צמאים כולם

בם בם בם בם.

שאו כפיים

שאו כפיים רבותי אם

משעמם לכם בינתיים

שאו כפיים לשמיים

ונשיר את שיר המים

עוד עוד עוד ועוד

מים מי־מקורות.

בין השירים קטעי הומור, הומור אוהב ומלטף, הומור שלפעמים מצליף ברחמים ולעתים מנהל פלירט ומתעלס עם קהל החוגגים. היו אלה חגיגות של חברה, שכל יום אצלה הוא מעשה חגש בראשיתי של מפעל התנועה הקיבוצית והחברה הישראלית.

אפרים כהן היה מחנך ומורה לפיזיקה ולמתמטיקה והיה גם משוגע למוסיקה קלאסית. בערבים מכוכבים היינו יושבים החברֶה מגדוד “השדה” על הדשא ושומעים את “הארבעים” של מוצרט.

פעם אריה פוגלמן נרדם באמצע “הארבעים” של מוצרט והתעורר בבֹּקר, לבד על הדשה הטוב מטללי העמק.

כעבור כמה שנים, במלחמת השחרור, רץ בראש חייליו לכבוש את משטרת לטרון ונפל יחם עם פיקודיו, שכולם יוצאי השואה והמחנות ועדיין חסרי־בית במולדת.

אריה פוגלמן היה להם מפקד, אב ואח. קברוהו יחד עם פיקודיו בקבר אחים בהר־הרצל. אריה כבר לא נירדם ב“ארבעים” של מוצרט והוא ישן לנצח, תחת מצבת השיש בהר הרצל.

אפרים כהן הביא לשריד את דינה, מורה לזואולוגיה, בוטניקה, כימיה וביולוגיה.

דינה היתה הולכת בשדה עם רשת פרפרים ואחריה נגררת שורה של תלמידים. תמיד היו חוזרים הביתה עם שלל של צמחים, פרפרים ובעלי־חיים מסוגים שונים. לאחר זאת היו יושבים, ובעזרת מגדירים היו מנסים למצוא לכל צמח או בעל־חיים את שמו. כאשר לא היו מזהים גם בעזרת המגדיר את השם המדעי של בעל החי היו קוראים לו: העכבר המצוי, או הנחש המצוי, הסיומת מצוי, פתרה כל בעיה בבוטניקה, זואולוגיה וביולוגיה. כך שגם לטיול של דינה עם תלמידיה היו קוראים: הטיול המצוי.

לאפרים כהן לא הועילו אהבתו למשפחתו, הענין שמצא בהוראה, במתמטיקה, בפיזיקה וגם לא “הארבעים” של מוצרט, כאשר נלחם בגידול סרטני בראשו – והוא מלא חלומות.

צבי לביא, כאשר סיים את חינוך קבוצת “שחר” יצא לנהל את מחלקת החינוך. בשנת 55', כאשר חינך את קבוצת “אורן”, נפל בנו אמנון בפעולת חאן־יונס. היה זה בן הקיבוץ הראשון שנפל בקרב.

בלויה, בכיתת המלווים היו גם יוסי, אלישע, אברהם בן־יהודה, בן־ציון. כולם חניכי “שחף” ו“עופר”, שהיו עם אמנון באותה יחידה מפקד כיתת הלווי היה רפול.

בקיבוץ הושלך הס. דממה בשדרות הברושים. רק הלוויה הלכה ונתארכה, כשהארון ומלוויו הגיעו לבית־הקברות, אחרוני המלווים עדיין לא יצאו משער המשק. לאט לאט נתקבצו ההמונים מול הבור הפעור עליו הונח הארון, שנתמך בשני לוחות. כיתת הלווי ירתה שלושה מטחי אש, נישאו הספדים והוקרא גם שירו של ע. הלל.

כאשר ההלו לכסות את הארון נשמע בכיין של נערות, ביניהן גם הנערה המאוהבת. על הקבר הונחו זרי פרחים רבים, אך אף אחד לא יכול היה לתת כתף עזרה לארנה, גרישה ותמר לשאת את כאב היגון והייסורים. לימים, ארנה וגרישה ממשיכים בעבודתם.

יום אחד התנועה גייסה את צבי וארנה לצאת לשליחות תנועתית לצרפת. צבי וארנה, שכמעט כל יום עלו אל הקבר הסכימו.

גרישה וארנה יצאו לשליחות עם תמר, בתם. וסוניה היתה עולה יום־יום להשקות את הקבר. מספיק היה לראות תמונה זו, כדי להבין לעומק שקיבוץ שווה־אנושיות. אבל בל נשלה עצמנו: לא כל אחת היתה סוניה. כאשר גמרו את השליחות שהיתה בצרפת, צבי הגיע גם בדרך לא דרך לתוניס ואלג’יר שם התקיימה התנועה במחתרת. כאשר חזרו לעבודתם והתברר, שלא מרחק גיאוגרפי ולא מרחק של זמן יש בכוחם לרפא את כאב נפילת הבן.

מלחמת יום כיפור היתה מהאכזריות שבמלחמות ישראל. אצלנו, בנוסף ללוחמים רבים בחזיתות השונות בקו הקדמי, היו בלילות טילי הפרוג נופלים קרוב קרוב לביתנו. במלחמה זאת נפלו חמישה מטובי בנינו שנקברו, ברובם, זמנית במקומות שונים בארץ. שנה לאחר זאת, הובאו בנינו לקבורה בשריד.

יום הלוויה היה נורא. באולם התרבות היו מונחים ארונות, כשמסביב כל ארון בני המשפחה וסביבם כל אוכלוסיית שריד, למעט פעוטים. אף חבר לא העז לעמוד מול הכאב הנורא הזה ולהשמיע הספד ודברי נוחם.

לאחר זאת, יצאה הלוויה. הארונות נישאו קדימה. בקיבוץ דממה וַאֶלֶם. ציפורים לא צייצו, תרנגולות בלול לא קרקרו, רק קול הצועדים נשמע ומידי פעם בכי חנוק של אם או נהי של רעיה, יתומות ונערות אוהבות. עד היום יש לי הרגשה שהלוויה עוד נמשכת ונמשכת וקול צעדי ההולכים נשמע בשיירה האינסופית…

יורם שץ,

בנם של משה ובלה, אח לשאול ואוריאל.

נחשון חרמוני,

בנם של נדב ודבורה, אח לערן, ענת ויותר מאוחר גם לינון, נכד לרבקה, לחיים ז"ל.

יהודה רוזנפלד,

בנם של נח והניה ואח לאליעזר.

ליאור יונתן,

בנם של נתן וצפירה ואח לזיו.

אבי ברעם,

חברה של אסתר, בנם של סוניה ואיז’ו ברנשטיין, אב ליעל, אילת, עופרה והדס, ואח לדינה ויהודית.

אברהם צוקר היה חכם, מלא סקרנות, למד בעצמו מכונאות. היה מנגן על פסנתר וידע גם הרבה דברים שלא ידע. בארצנו היה לאיש מספר אחד בשטח המכונאות, ושנים היה מסתובב עם מכונית קטנה ביישובי הארץ בצפון, בדרום ובשפלה ומדריך את המכונאים. היה לו חוש הומור צ’כי שרכש מקריאה בספרי ירוסלב האשק וקרל צפק.

יום אחד לקחו את אברהם צוקר ועשו ממנו מנהל בית־הספר המקצועי בשריד. הוא אירגן צוות מורים, ביניהם גם צבי מצקביץ', ששני אחיו נפלו בשיירה ליחיעם וחוששני שעד היום הגעגוע המתמיד לאחיו מייסרו. גם עלי רר היה בין המורים, אליעזר קמפינסקי ודוב, מטבעון.

בית הספר נפתח ומכל רחבי התנועה הגיעו כל “המופרעים”. אברהם צוקר אמר פעם: “היזהרו מן המופרעים כי בני אדם יצאו מהם”. ואכן כך היה: הם, אותם פראים, הכניסו למוסד ולקיבוץ רוח־תזזית של שובבות עם שאר רוח. כגברים הסתובבו בין נערי המוסד. פעם אספו חלקי מנועים, חיברום, הרכיבו גלגלים ויצא מזה כלי הדומה לחמור עם גלגלים.

בלילות שחורים היו חמישה חברֶה עולים על הרכב החדש ויאיר לפידות היה נוהג בו במהירות, שעשתה בומים על־קוליים בכל רחבי העמק. לילה אחד נתפסו ע"י ניידת משטרה. יאיר נדרש להראות את רשיון המכונית שלו.

אורי הגדול אמר להם בתוקף: “זאת לא מכונית”, ויאיר הוסיף: “זאת מכונית זאת!?”. הקצין התעקש: “זאת לא מכונית – אז מה זה…” אורי הגדול: “מחרתיים, מנהל בית הספר שלנו, אברהם צוקר יחליט מה זה”. הקצין ראה עם מי יש לו עסק וכשראה את חיוכו מלא המזימות של משה מיארה עלה לניידת והסתלק. למחרת הגיע טלפון ממשטרת עפולה לאברהם צוקר, וחקרו אותו בקשר לכלי בו בלילות שחורים קורעים חניכיו את כבישי העמק לאורך ולרוחב. אברהם אמר לקצין: “מה שאני יכול להגיד כרגע, שזה לא חמור וגם לא מכונית. מה זה בדיוק עדיין אינני יודע”.

אברהם ניגש ליאיר, לאורי ולמשה מיארה ואמר להם: “לא מעניין אותי איך קוראים לחמור שלכם, אבל מהערב נפסקות הנסיעות המטורפות שלכם בכבישים”. יאיר רצה להתעקש אבל משה מיארה אמר לו: “יאיר, את הרושם על הבנות כבר עשינו, עכשיו נלך לקצור את מה שזרענו”. “אבוקה” היתה שנתיים רק קבוצה של בנים ומרים רוזן היתה המחנכת שלהם והצליחה לרסנם, לשייפם ולהנחותם בנתיב המוביל ממופרעים לבני־אדם.

כשהיה פורים של המוסד החינוכי בחדר האוכל היו כל החברים באים לראות את ההופעה של “אבוקה”. היה להם יענקל’ה, אקורדיוניסט מעולה. היה יאיר לפידות, אורי הגדול, איתן דברה ואם עוד היה מצטרף אליהם רמי ויסבוך מ“זית” היתה זאת חבורת ליצנים מעולה עם מערכונים, מיטב ההומור והמשחק, ושירים בקולות של יאיר, אורי הגדול ויענקל’ה גם בשירה וגם באקורדיון, ורמי ויסבוך – ארטיסט של ממש, שנפל במילואים ערב מלחמת ששת הימים והוא כה יפה וצעיר והשאיר הורים שכולים, אישה ושני ילדים ואת אחיו משה ויסבוך, את דודיו מנדל ולאה ואת חבריו הרבים שאהבו את דמותו ואת נפשו היפה. מיד לאחר הלוויה נקראו כמעט כל החברים להתייצב ביחידותיהם, ולאחר חודש המתנה, החלה מלחמת ששת הימים.

אברהם צוקר נקרא מניהול הכיתה המקצועית לניהול המיכון החקלאי בארץ, וככזה היה בין יוזמי בית־הספר למכונות חקלאיות בטכניון. אברהם היה גם מרצה ואת אוסף הרצאותיו כינס בחוברת עבה. כאשר ניכנס פעם ראשונה להרצאה ישבו כשמונים תלמידים. אברהם ראה פעם ראשונה את החוברת שלו לאחר העריכה, על הכריכה היה כתוב: הרצאות ד"ר אברהם צוקר. הוא פנה לתלמידים ואמר להם: “כל אחד נוטל בידו את העיפרון מוחק את המילה 'ד”ר' כי אברהם היה אדם ישר שהיה אוטודידקט ולא היתה לו אפילו תעודת בגרות.

בתקופה שאברהם היה נוסע בין הישובים בארץ, הוא נכנס באביב 42' לקיבוץ נווה־איתן. המכונאים חיכו לו, אך הציעו לו קודם להכנס לאכול ארוחת צהריים. כאשר נכנסו לחדר האוכל ראה אברהם פסנתר כנף, ניגש אליו והחל לנגן את “המולדובה” של סמטנה. רכזת התרבות, שבאותו יום ציפתה לפסנתרן שהיה אמור להגיע בערב לקיבוץ, היתה בטוחה שאברהם הוא הפסנתרן שהגיע מעט מוקדם מדי. היא הציעה לאברהם לבוא לאחר ארוחת הצהריים להתכבד בקפה עם עוגיות. אברהם הבטיח שיבוא.

לאחר שגילה למכונאים את רזי הטרקטור החדש שקנו, הוביל אברהם את כל חבורת המכונאים, מלוכלכים שמן, גריז ופיח לבוא להתכבד עימו. הם מצאו את התרבותניקית, שתו אצלה קפה ואכלו ממיטב העוגות, סעודת מלכים לה לא זכו קיבוצניקים באותם ימים.

אברהם צוקר ברח מיד לאחר הסעודה, לפני שיגיע הפסנתרן האמיתי.

קוטי, חברתו לחיים של אברם צוקר, עבדה בעבודות שונות אך מרגע בואה לקיבוץ חלמה על גינות ופרחים, אך כמות המים המזערית לא אפשר להגשים את חלומה. בכל זאת תמיד היתה עודרת ושותלת במקום כלשהו, כי רצתה קיבוץ יפה. כאשר הגיעו מי־מקורות היו לנו מספיק מים, הפכה קוטי את שריד בעזרת השו חיאל לגן פורח: דשאים, גינות ופרחים. היה בקוטי משהו יפה. היא גזמה את הוורדים, כשסיגריה נצחית תקועה בפיה, והגינות שלה היו מטופחות ומסודרות וזאת, למרות שבקוטי שכן בלבול חינני. פעם שכחה היכן הניחה את המזמרה, כאשר זו היתה תקועה לה בכיס. פעם, שעה שכיסחה במכונה דשאים שאלה את פרנצי אולי היא ראתה את המכסחת. פעם לאחר העבודה, כשישבה ליד חדרה שכחה היכן אברהם צוקר שישב לידה – ורק את הפרחים אף פעם לא שכחה, הם היו תמצית חייה היפים.

יוסי צוקר היה חניך של נתן יונתן בקבוצת “שלהבת”. נתן יונתן כה חיבב עליהם את מקצועות האמנות, עד שיוסי היה מחבר שירים, מנגינות ומלים. עמרם מאייר נמשך כל כך לספרים ולספרות, (למרות שהיה מתמטיקאי מבריק), שעד היום הוא אחד המשווקים הגדולים של ספרים שלא קרא. גדי דנציג, נער יפה ורגיש, לקח את האמנות כל כך רצינות עד שהפך לאחד מצלמי הקולנוע המבוקשים ביותר בארץ. היתה לו עין רגישה, ידע לצלם ולכל נושא לתת את הגוון המתאים לו ביותר. הצילומים היפים שלו היו אלו שבהם יצר אווירה סוריאליסטית. אהב לצלם שקיעות שמש באווירה רומנטית. ב־89', עת צילם סצינה מהליקופטר בפיליפינים התרסק ההליקופטר. גדי נהרג. השאיר אחריו כה הרבה חלומות ואת רעייתו רותי. בן ושתי בנות. את הוריו סיומקה ורחל. ואת אחותו עדה ואחיו אמנון, והם נושאים מאז בכאב וייסורים את אובדנו.

יודי צוקר, לאחר שהשתחרר מצה"ל, כל שנה, באחד במאי, כאשר היו גומרים לתלות עשרות דגלים אדומים על עמודים – היה מטפס עליהם ומורידם. יום אחד טיפס על עמוד וכאשר הגיע לבד האדום ראה, שזאת חולצה אדומה שעליה היה כתוב בגדול: “יוסי, אנא הורד את החולצה וזרוק אותה למכבסה, חתום: איתן חן”

מאז יוסי הפסיק לטפס על עמודים, הלך ללמוד וחזר משכיל עם ידי זהב ותושיה. הוא עבד כמנהל ייצור ב“גמל”. כל עבודה שהיית מניח לפניו – היה עושה.

היום הוא מזכיר קיבוץ. כאשר צריך להתקין מזגנים לרוסים, לפני שהם באים להפגין לפני המזכירות, יוסי מתקין. כאשר חבר קיבוץ מאבד מעט את הפרופורציות, יוסי מראה לו את מקומו. יוסי היה מרכז הבניין והמסגריה ביחד. אז תגידו – זה לא בן של אברהם צוקר?

וגם בן של קוטי, שממנה לקח את החוש האסתטי, וזאת ראינו כאשר כל יום אחר העבודה היה בונה עם ילדיו ספינה לאגם, שיפה היתה יותר מברבור ויש אומרים, כי כאשר שוש צוקר השיקה את הספינה והיא בגאון – פילסה לה דרך למים, יוסי צוקר לא מצא בספינה עניין יותר – כי הוא גילה בינתיים עניין בעיסוק אחר… כי צוקר הוא תמיד קדימה, הוא העשייה ולא זרי הדפנה, תמיד פניו לאתגרים חדשים.

אחרי מלחמת העולם, כאשר החלו החיילים לחזור, חזרו גם אברהם מנדלר ואיתמר ששירתו בחיל ההנדסה והם הקימו בשריד את ענף הציוד הכבד, שהפך עם השנים לענף הריווחי במשק, אבל גם ענף חלוצי מאד. הם סללו את הכביש לאילת, כשמצטרפים אליהם גם הרצל, אורי וינטרברגר, יענקל’ה שחר, אלישע רושקין ועוד הם עובדים מול אש הסורים במבצע חיסול החולה ועוד מבצעים שאז נעשו ללא פועלים שכירים. אברהם בלט כבר ביום בואו לשריד עם אחותו אסתר החיננית. כחלוצי חברת הנוער הגרמנית הראשונה. ב־36' הגיעו אלינו כל החברֶה ונערכה מסיבה בחדר האוכל. חברי הקיבוץ אהבו אותם. הם היו נערים ונערות צעירים ונאים, ציפור נאם בגרמנית ומחנכיהם היו גרישה ומוני אלון מהזורע (ממנהיגי ה“ורקלויטה”), וארנה מטפלת מסורה. לאחר שנים חזרו אלינו עם קיבוץ ה'. אברהם מנדלר מילא תפקידים מרכזיים בקיבוץ. יום אחד הרגיש כאילו בולמים את התפתחותו בקיבוץ ועזב יחד עם אירית. הוא ניהל את חברת “חריש” ועוד תפקידים, כי לא פחד מנטל ומאחריות וידע לנהל.

עמירם, בנם של אברהם ואירית, נפל כטייס בחיל האוויר. הוא היה גאוות המשפחה. נער חמודות, שהשאיר אחריו הורים אוהבים, את חברתו לחיים, גילה, שני בנים ובת, ואת אחיו אהוד ואחותו עידית.

לפניו, נפל עם מטוסו דני פלד, שהיה נער בעל הגיון, קר־רוח ובעל מוטיבציה להיות, לפחות, קוסמונאוט. השאיר אם ואחות, וצער חברי קבוצתו, “מעיין”.

אבשלום רום (פרידמן), נפל עם מטוסו. אבשלום החכם, שהשתתף בכל־כך הרבה קרבות ויצא מנצח, נהרג בתאונת אימונים יחד עם חברו מהזורע. השאיר את חברתו לחיים, אורה, בן ושתי בנות, אח ואחות ואת הוריו יעקב ושרה, שעד יומם האחרון התייסרו ולא מצאו מנוחה.

בכ“ט בנובמבר, לאחר הכרזת האו”מ על תכנית החלוקה, כשעל מרפסת חדר האוכל התווכחו החברים האם זאת סיבה למסיבה (מפ"ם היתה נגד תכנית החלוקה) ובעוד אלה מתווכחים בלהט, בחדר האוכל פנימה ליד שולחנות עם כיבוד, קם שלמה ומרים כוס יחד עם החברים לחיי מדינת היהודים.

פראי (פרי) ממרחביה ועוד כמה חברי מערכת הורידו באותו יום את הדגל לחצי התורן מעל בית “על המשמר”.

למחרת הכ“ט בנובמבר, עוד עם ישראל רוקד ברחובות וצוהל, החל הקטל בדרכים… והחלה מלחמת השחרור. החלו לגייס חברים, היתה התנדבות ומכונית הקיבוץ ומכוניות “התבור” הפכו למטרה לכדורי האויב. איתמר ספר ואליהו אליאסף נכנסו עם מכונית הקיבוץ לחיפה, ולפני רחוב המלכים (העצמאות), הותקפו ע”י כנופיה גדולה והם נסו כל עוד רוחם בם, כשכדורי האויב מקפצים אחריהם. בחיפה החלו קרבות בין האיזור הערבי ליהודי.

לירושלים היו עולים בשיירות, כשרוב הקבינות של המכוניות היו משוריינות. בינואר, ביום חורפי הגיעה הידיעה הנוראה: אהרון אגסי נפל. הוא היה בשיירה, וכשזו חזרה מירושלים עוד לפני “באב־אל־ואד” נפגע ע“י כדור ונפל על אריה שומסקר, שנהג במכונית. כל החברים עמדו לאורך הכביש וחיכו. אריה ירד, כשהוא נתמך ע”י החברים. הוא היה הלום וכואב. את אהרון השכיבו בחדר הקריאה ומשמר כבוד עמד לידו כל הלילה וביום, עד לצאת הוויה.

אהרון השאיר אחריו את מרי אגסי, כל כך צעירה וחיננית ואת עופרה בת השלוש, וגם אב שכול ואח ושלוש אחיות, ואותנו, חברי הקיבוץ שכה אהבנוהו, כי היה בו משהו יפה, היה כה אנושי ותאב חיים, וכל דבר שימח אותו: אהבת אשה, אהבת בתו, אהבת גלי הים בחוף חייט בחיפה, אכילת תפוז שמוטי עסיסי בפרדס בפתח־תקווה, קציר התלתן עם חרמש בשדות המספוא, וריחות בושם צוף ודבש של פריחות אביב מוקדם. הוא אהב חברים וריקודים, ורק כשציפור ורבקה החלו לרקוד וולס הוא ואליעזר אורן היו מכבים את האור, כי זה היה ריקוד בורגני.

חברי שריד השתתפו בקרבות משמר־העמק, בקרב דגניה, במשמר הירדן, בקרבות לוביה בג’נין ובנגב, ואמנון גליל, יחיאל, חיים בן־יעקב, סיומקה ופרץ שיין היו בין הראשונים שהגיעו לאילת. שריד עצמה היתה תחת אש אנשי קאוקג’י, כחודשיים שלושה.

באותה תקופה, לאחר שתחת אש קצרו את שדות החיטה של הקיבוץ, רצו לקצור גם את שדות הערבים, והנושא הגיע לאסיפת קיבוץ. משה ציפור התנגד לקציר שדות לא־לנו… אך לאחר שנאמר: “שבמלחמה גם לחם הוא נשק”, החלו בקציר שדות הערבים.

היינו מתיהרים שנושא זה הגיע לאסיפה. היינו מאד מרוצים מכך, שהיו חברים שהיו נגד קציר שדות האויב, אך היינו בכל זאת מתנאים בכך, שלמרות הכל קצרנו את שדותיהם, כי במלחמה גם לחם הוא נשק.

מי שהיה בקרבות ראה את הנופלים והפצועים, את עיסת הזיעה והדם ואת הפחד הפראי וסרחון הפגרים, ואת הבלחי אחוות הלוחמים והרעות – וידע גם את רגש האשם על פצועים – שהשאיר בשדה הקרב. מי שהיה בקרבות וחש שיש לו חלק בזרם הפליטים, נשים וילדים רעבים, בעיניים מפוחדות הולכים עוד ועוד ואינם יודעים לאן, אינם יודעים להיכן, תשושים, צמאים למים, התינוקות זועקים ופטמת אמם יבשה.

אף אחד לא חזר ממלחמה זאת בדיוק כפי שיצא אליה, והיו אף מקרים של חוזרים, שסיוטי מלחמה דלקו אחריהם עוד חדשים ולפעמים אף יותר.

חברים רבים משריד לחמו במלחמת השחרור. בין הלוחמים מוניו, שהיה מפקד האזור, דוד מירון, שעדיין לא התאושש ממלחמת העולם והפגישה עם השואה, וכבר נקרא אל מלחמת השחרור. מרדכי אמיתי, שהיה קצין תרבות, אפרים קפלר שהיה נהג. יחד עמהם השתתפו בקרבות: מאיר ברגר, ראובן גרוף ומשה מגרעין “ספיח”, שהלכו לאחר זאת להקים את קיבוץ בית־קמה ועוד רבים מהחברים יצאו לקרבות ואלה שנשארו בבית ככוח־עבודה ולצרכי בטחון מקומיים, ספגו חדשיים ימים את מנת האש היומית, מאנשי קאוקג’י, שישבו במג’דל ומדי פעם הגיעו עד דאר־טוויל.

צילום שלט אזהרה

בתקופת מלחמת השחרור, טורי היה מא"ז קפדן והוא הציע, שכל מי שיעמוד באיזור של השלט “זהירות צלפים” יעמידו אותו לקיר.

המזל היה שמקרה אחד הראשונים שעברו בשטח זה, בלי להתייחס כלל ליריות הערבים היו בני “לפיד”, וביניהם זאבי, בנו.

טורי נזף בהם קשות, אך מיד התרכך ואומרים שדמעה ירדה מעינו ויש המוסיפים שדמעה שניה ירדה מעיניו, כאשר אחרי הרבה שנים קבר את שפרה אשתו, נפש טובה ואהודה על כולם.

מושקו מקבוצת “מלט”, הנפש הטובה של הקיבוץ, ניהל את המספוא. בּקר בּקר יצא לקצור את התלתן תחת אש הצלפים ממג’דל. אחרי הרבה שנים בתקופת מלחמת ההתשה הגיעה הבשורה המייסרת על נפילת בנו, אהוד אברמוביץ. אהוד הג’ינג’י, שהחליט להקים את כרם שלום, טוב לב, מסור ומלא חלומות וכשרוני. בן למושקו ודורה, אח לנחום ואח לעדה רמון וגיס לאורי.

דורה מיאנה להינחם, כי איך אפשר? לאחר מותה גילו, שניהלה יומן מאז נפל אהוד. יום־יום מילאה דפים בשפת הכאב והסבל, וניסתה למצאו או להחיותו בין דפי הנייר. עדה רמון ברחה מן הכאב אל שדות העשייה. כאן היא מארגנת מקהלה לפסח, ואין כמעט אירוע תרבותי בקיבוץ שלא תמצא בו את חותם כשרונותיה הברוכים. צלילי חלילה הרעידו מיתרי נשמותינו, ועד היום היא יוזמת ופעילה בכל תחומי התרבות והאמנות.

לאחר מלחמת השחרור בחג העצמאות הראשון, כל אוכלוסיית שריד התכנסה במקום בו עומד היום מכון החליבה. מול תל־שדוד שרו את “התקווה”. לאחר זאת היתה צריכה להתחיל חגיגת הזיקוקים. מוניו, המפקד, צעק לריקו: “זיקוקים הפעל”! ריקו שעמד על התל, צעד למוניו: "לירות שניים – או את כל השלושה?… "מצדי אל תאמינו, אבל ריקו הצליח עם שלושה זיקוקים בלבד לעשות חגיגת שמיים שתיזכר לדורות לתפארת מדינת ישראל.

ביום העצמאות הראשון של המדינה, מצעד צה"ל היה צריך לצעוד ברחובות תל־אביב. על רוב החיילים, הג’יפים והטנקים ניראו סימני הקרבות. הקהל החוגג הצטופף סביב הלוחמים, ומרוב הערצה וחיבה חסם להם את דרך המצעד – המצעד לא צעד.

כתב בריטי, כתב לעיתונו: “המצעד שלא צעד הוא המצעד היפה ביותר שראיתי מעודי”.

אלישע בא לשריד מן השואה.

ב־47' הגיע, צורף לקבוצת “עופר”. היו אלה ילדים כבני עשר, אחת־עשרה. יום אחד סיפר להם אלישע כיצד רץ ביערות עם הפרטיזנים, כיצד בתושייה הצליח לחמוק מן הגרמנים, כיצד אביו יצא לפעולה מטעם הפרטיזנים ולא חזר, והוא המשיך עם דודתו ודודו בפרטיזנים לחמוק מן הגרמנים ולפעמים לתקוף אותם מן המארב. הילדים הקשיבו ולפתע החלו לקרוא לו: “שקרן! שקרן! ילד בן שבע בפרטיזנים”.

באותו יום אלישע סגר את פיו ויותר לא דיבר על השואה. כעבור שנה הגיעו נוח והניה, דודיו של אלישע, שיחד עמו חיו ביערות עם הפרטיזנים. הם גם הביאו עימם את יהודה, בנם שנולד במחנה בגרמניה לאחר המלחמה. כאשר נוח והניה סיפרו את סיפורם וסיפרו על אלישע, נער בן שבע, פרטיזן, ילדי “השמנת” שלנו החלו להבין את מה שבעצם אי אפשר להבין. היתה אז מלחמת השחרור ונוח גם פה עוד הספיק להילחם בכמה קרבות. לאף אחד לא היה זמן להקשיב לסיפורי השואה. רבים מניצולי השואה הצעירים שהגיעו, לא היה מי שיקשיב לסיפוריהם. עוד לא היה להם בית וכבר מצאו עצמם בקרבות לטרון.

אחרי מלחמת השחרור החלו להגיע מאות אלפי עולים. היה צנע ועוד הפעם לא היה מי שיקשיב לסיפורי השואה. בימי משפט אייכמן, נכנסה השואה פעם ראשונה לתודעה הלאומית ואז הבנו, ששם חיו על פלנטה אחרת.

אלישע התגייס עם ילדי קבוצת “עופר” לצבא. התגייסו לצנחנים והלכו לפעולות הקשות ביותר. אלישע היה לוחם נועז. אינני בטוח, ייתכן שבקרבות ובפעולות התגמול אלישע גמר עם הפדאיון, או עם המצרים את החשבון, שהיה לו עם בגרמנים.

אלישע הוא אולי מהיהודים היחידים בהיסטוריה שהחל להילחם בגיל שבע בפרטיזנים ולאחר זאת לחם במלחמת סיני, ב־67' במלחמת ששת הימים וב־73', במלחמת יום כיפור ואינני בטוח אם לא השתתף במלחמת לבנון פה ושם.

רבים מחיילי ישראל, שעוטרו באותות גבורה, יכולים להצדיע לאלישע, שאחרי פעולות התגמול ומלחמת סיני עשה מילואים, ולאחר מלחמת ששת הימים, שוב מילואים, מילואים, מילואים, ואח"כ מלחמת יום כיפור, ומילואים, מילואים – וכל מלחמת ההתשה והמרדפים בבקעה, ויתכן גם מלחמת לבנון בהפסקות שבין המלחמות, עבד אלישע בציוד הכבד עם אברהם מנדלר ואיתמר ועוד חברים. לאחר שאברהם מנדלר עזב את הקיבוץ ועבר לנהל את “חריש”, אלישע החל לנהל את הענף.

היו שנים, שענף זה ברווחיו החזיק את הקיבוץ מעל פני המים. התברר שלאלישע יש חוש לניהול אם כי לא בדיוק לעבודת צוות. כי אלישע כל חייו היה סוליסט. יש לאלישע גם חוש להגיש מכרזים ולקחת, כאשר צריך, קבלני משנה.

אלישע נפגע קשה יחד עם נוח והניה ואליעזר, כאשר יהודה בן דודו נהרג במלחמת יום כיפור. בספר שהוציאה סוזן שלנו, “מסע לפירדן”, יש תאור מלא של המשפחה מימי הפרטיזנים ועד גשר פירדן שם נפל יהודה.

אלישע נושא עימו כאבים עוד מימי היערות, כשאביו נפל בפרטיזנים, אבל זאת לא אכתוב כדי לא לגלות לאלישע, שאני יודע, כי הוא עצמו מסתיר זאת בהצלחה. אלישע איננו גיבור, כי אינו מוכן להיות כזה. אלישע הוא אלישע, תמיד אלישע.

אלישבע באה מאושוויץ. בשריד התקשרה עם אברהם וולף והם חיו יפה יחד. היתה בה איזו אצילות שקטה, שאי אפשר היה שלא לחוש בה. היא נכנסה לעבוד במרפאה יחד עם זיוה קישון ויותר מאוחר הצטרפה גם אילזה. האחיות בשריד, כל השנים ראו בעבודתן שליחות. בשנות החמישים, הגיעה לשריד משפחת לדרר. יום אחד לאה פגשה בחצר את אלישבע וולף ולרגע היתה מלאת תדהמה. היא סיפרה לי, שיום אחד באושוויץ, קאפו יהודיה הכתה בה עד שאיבדה את הכרתה, וכאשר התעוררה ראתה את אלישבע גוחנת מעליה, מטפלת בה ומעודדת אותה. אלישבע היתה אחות במקצועה, אך יותר מכך – אדם וידעה להיות אנושית גם בגיהינום של השואה, בעלת חכמת חיים ותעצומות נפש.

על תקופת השואה מספרת בתה, שהיתה עמה יחד באושוויץ בספר: “נעלמו באפלה”. (זכרונות אושוויץ).

היות וביתי בן שתי הקומות לא היה רחוק מביתה של אלישבע, ביקשה ממני שנעשה לה טובה, ולקראת הלילה נכבה את מנורת הכניסה לחדר המדרגות, כי אור מנורה זו מזכיר לה את הפרוז’קטור של הגרמנים בלילות אושוויץ, שהיה על עמוד מול חלונה. הבטחתי לה שנקיים את בקשתה. לילה אחד, בשתיים בלילה, נכנסה אלישבע לחדרי ושאלה אותי בתחינה: “רפי, למה אתם עושים לי את זה… מדוע הפנס דולק”? נשבעתי לה בכל הקדוש לי, שכיביתי אותו.

למחרת החילותי בחקירה והגעתי עד למשה פרי, שגר מעלי, והוא סיפר לי שהדליק את הפנס כיוון, שאחרי שעבר את הקרבות נגד הגרמנים יחד עם חביבה רייק, ואחרי שנתפס והגרמנים הביאו אותו למחנות ההשמדה, הגיע סוף סוף לארץ ישר לחטיבת “הראל” של הפלמ"ח. מאז, אם אין איזה אור פנס קרוב בשעות הלילה, הוא נתקף סיוטים. היות ומשה הבין את מצבה של אלישבע והיא את שלו נמצא פתרון, כי שניהם הבינו את שפת השואה. דומני שסיפור זה על שני בני אדם ופנס הוא ייחודי לעם היהודי.

אלישבע, עד יומה האחרון כמעט, שמרה על אצילותה וחן הליכותיה האנושיות, ואנו כבר לא יכולים לאמור לה תודה על כל מה שהיתה.

 

פוליטיקה    🔗

קטע זה הוקרא בליל שבת לאחר הכרזתו של בגין שיהיו עוד מאות אלוני מורה, ולאחר שירמיהו יובל הנחה בטלויזיה תכנית על ההומוסקסואלים.

אנחנו ובכלל

בשנה ישראלית מעוברת

בפברואר בערב רגיל

המדינה חובות צוברת

לקיבוץ כבר אין – סקס אפיל.

בבנקים אזלו הדולרים

בקרית־ארבע שיכונים ריקים,

"מעשינו גולש בינתיים

מהמון ישראלים “יפים”.

ב“שעה השלישית” בחדר

בערב פברוארי רגיל,

מספרים ה“טורקים” שלנו

איך כל העסק התחיל.

וכך בעזרת טלויזיה,

מנחה וחבורת “עליזים”

למשכב זכר עוברת

כל מדינת היהודים.

“יעד” של שולה ולובה

ניסה להיות עצמאי,

אך בדרך איבד את הצעד

והכניס איזה גול עצמי.

ברדיו מוכרים בינתיים

אסטרולוגיה לציבור הרחב

ולפי הכוכבים בשמים

קובעים את טיב המצב.

הזוית בין נגה לוונוס

ומזל “דלי” “עקרב” או “שור”

מצביעים ללא היסוס

על ערב חֹרפי, אפור.

גאולה נואמת בכנסת

על בעיות הזונות בציון

והולכת לשכב בינתיים –

עם שכם ואשמת שומרון

לווינגר ירד ליריחו –

פגישת קבע עם רחב

שם בין דקלים ידונו,

על המצע ועל המצב.

סוף סוך גם יהושע

כאשר התחיל בהתנחלות במרחב,

ידע שהשער לארץ המובטחת

עובר דרך הכניסה הפרטית של רחב.

אלוהים עושה דיאטה,

רוצה להוריד כמה קילוגרמים

של גוש אמונים וקצת מפד"ל

בתל־אביב אונס ומעל,

פרוטקשן וכל הצרות

אשה מכה את הבעל

המשטרה אובדת עצות.

סדום־סיטי לתל־אביב מאותתת

איתותי אזהרה חמורים:

"שמרי היטב ברזרבה

לפחות עשרה צדיקים".

לאחר מלחמת השחרור עזבו רבים וטובים את התנועה הקיבוצית, כדי להמשיך למלא תפקידים במנגנון המדינה. באותה תקופה הגיע לארץ לביקור או־נו נשיא בורמה, שהיה מיודד עם בן־גוריון והיה אוהד גדול של מדינת ישראל. לאחר שסייר ברחבי הארץ ונפגש עם בוני הארץ ומנהיגיה, חזר לבורמה, אסף מיד את כל אנשי המנגנון ואמר להם: “אם אתם רוצים מדינה בעלת הישגים מוכרחים להקים קיבוצים”. כאשר שאלו אותו: “בשביל מה קיבוצים”? השיב: “בלי עוזבי קיבוצים אי אפשר להקים מדינה”.

אלי פיינגרש הגיע עם חברת הנוער השניה מגרמניה ב־39‘, כאשר אלה הלכו לניר דוד הוא החל את הרומן שלו עם חיל האויר. בהתחלה טיסה על דאונים, לאחר זאת על פייפרים ובמלחמת השחרור טס על מסרשמיט או ספיטפייר. גם ולטר, שהגיע עם קיבוץ ה’ היה טייס על פייפר. בשריד, כאשר היו משווים ביניהם היו אומרים: אלי זה שטס מעל לחוטי הטלפון, ולטר זה שטס מתחת לחוטי הטלפון.

וולטר המציא את חוק מרפי הראשון: “לא היתה תקלה שהיתה יכולה לקרות לו שלא קרתה”. אבל היות, שוולטר ניחן בתושיה היה תמיד מצליח לזחול חי מתוך מטוס מתרסק. לשריד היו שני טייסים במלחמת השחרור, מקור להרבה גאווה בקיבוץ.

כל פעם שוולטר התרסק עם מטוסו, אלי הפיל מטוס אויב או הפציץ טור משוריין. ולטר התרסק עם מטוסו הרבה פעמים, אבל גם ריסק לא פעם את חילות האויב. לאחר גמר מלחמת השחרור, כשלפתע היה זמן במטה צה“ל, החלו לחלק אותות גבורה וצל”שים. אלי היה מועמד לאות הגבורה, אך היות ומודי אלון גם הוא טייס מצטיין, נפל בקרבות – החליטו את אות הגבורה לתת לגיבור המת ולא לגיבור החי. מי שמכיר את אלי פיינגרש, יודע כמה מבוכות ואי נעימויות החלטה זו חסכה לו.

אלי חלם להקים בשדות הפלחה של שריד שדה תעופה להליקופטר, שישרת בריסוסים את הפלחה, אך בינתיים מצא אהבה ובנו בכורו נולד בשריד. לאחר זאת יצא ללמוד אסטרטגיה ולאחר שגמר את לימודיו, עמד נדהם ולא הבין איך ניצחנו במלחמת השחרור. חנן הופמן, ידידו, אמר:

“אלי – ניצחנו בזכות אנשים כמוך, שלא ידעו אסטרטגיה אבל ידעו מסירות אין־קץ, קור רוח ותושייה”.

לאחר מבצע סיני ב־56', חזרו הרבה חיילים לביתם ובאמתחתם הרבה נשק שלל: מקלעים, רובים, אקדחים, רימונים ועוד מיני כלים, שיש בהם כדי לסכן את הציבור.

יצאה אז הוראה ממשרד הביטחון, שתוך חודש יוחזרו כל כלי הנשק, אשר לבעליהם אין רשיון לשאתם. בקיבוץ תלו אנשי הביטחון על לוח המודעות הוראת שעה: “ביום ראשון הקרוב, על כל נושאי הנשק ללא רשיון להביאו למזכירות עד ארבע אחר הצהריים”. ביום ראשון, ישבו במזכירות אברהם מנדלר, חייכני, עם איש צבא קשוח מפיקוד צפון. הראשון הגיע חיים בן־יעקב והניח על השולחן אקדח, אליעזר שבד הביא מקלע ורימון יד. אחרי כמה זמן הביא בניומין מכשיר קשר.

בשעה אחת עשרה, לערך, הגיע הסבא מאירבוים עם חרב גדולה ממלחמת העולם הראשונה.

הוא ניגש אל הקצין ושאל האם יורשה לו להשאיר את החרב אצלו.

הקצין הקשוח קם, הוציא בכוח את החרב מידו של סבא מאירבוים, תוך שהוא כמעט צועק: “גם חרב היא נשק”. ראיתי את הסבא, איך הדמעה שהתחילה לרדת מבין הריסים של עין שמאל, לאט לאט התגבשה לגביש בדולח שנפל על הרצפה והתרסק לאלף רסיסים, ברעש מצמרר של כוס זכוכית נשברת. בפניו של הסבא מאירבוים היו כל כך הרבה עצב ועלבון, כשל אדם, שנטלו ממנו את הקטעים החשובים ביותר בביוגרפיה שלו מ־1914. החרב ליוותה את הסבא בקרבות ובימי שלום, בימי הקור, בחפירות של מלחמת העולם הראשונה, בשלגים ובביצות, ולאחר המלחמה – בהגנה בימי הפוגרומים.

הסבא התרחק, נושא על כתפיו את משא שמונים שנותיו ואת עלבון החרב.

חשבתי לעצמי, עוד מעט יתיישב על האדמה ויבכה בכי תמרורים. אבל סבא מאירבוים, בגיל שמונים, ידע לסחוב שקים של מאה ק"ג על הגב, וידע לדהור על סוסים ולרסנם, אבל לא ידע לבכות.

אליעזר אורן הגיע עם קיבוץ ה', היה מדריך נערץ בשוה"צ והיה מעלה טיולי תנועה למצדה דרך שביל הנחש. בלילות מדבר יהודה, כאשר חניכיו נרדמו, היה ישן עם עין תורנית פקוחה, כדי שלא יפתיעו אותם הבדואים. בזמן ההליכה אסף כל פעם את תרמילי המתקשים והיה צועד כשעל גבו מתגבהת ערימת התרמילים. במסיבות היה מוביל תוך כדי סיבוב מטפחת את שורת הרוקדים. אליעזר היה ספורטאי מצטיין ומורה לספורט במוסד משמר־העמק.

במלחמת השחרור היה מ"כ של כיתת שריד, לאחר שאת אריה פוגלמן העבירו לאזור לטרון. באחד הקרבות על מוצב סורי שהיה קרוב למחניים ואיים לשבש את התנועה בין אצבע הגליל למרכז הארץ, איבד הכוח הרבה לוחמים והיו גם פצועים. נתקבלה פקודת נסיגה מהמטה עם תוספת: "את הפצועים וההרוגים משאירים בשטח (נסיון לחלצם היה מוסיף עוד עשרות הרוגים). אליעזר החל להתפנות. לפתע מצא פצוע ובלי לחשוב פעמיים העלה אותו על גבו, נעזר בעוד שני לוחמים והחל לפנותו – הפצוע זעק מכאבים. התברר, שהוא פצוע באזור רגיש ביותר. תחת אש הוריד אותו אליעזר, הסיר את מכנסיו, ראה את המצב, הלבישו ואמר לו: “אני מבטיח שיהיו לך עוד ילדים”. אליעזר המשיך לסחוב אותו וגם עלי רר עזר. כאשר הגיעו לאיזה כביש צדדי ראו ג’יפ נוסע. אליעזר עצר אותו באיומי אקדח ואמר לנהג: “לפני הכל אתה מוביל את הפצוע לבית החולים בצפת”. אליעזר העמיס את הפצוע על הרכב, ריפד מעט את משכבו ולאחר זאת נתן לנהג פקודה: “סע”!

כעבור עשרות שנים, כינסו במחניים את כל לוחמי משמר הירדן. אליעזר החל להתעניין אצל לוחמים ומפקדים האם ידוע להם על פצוע באזור החלציים. עד שהגיעו לישראלי מכנרת, שהיה מפקד הכוח של כנרת ונפצע מיד בהתחלת הקרב ופונה. ישראלי סיפר לנו, זה חבר כנרת שיש לו בן עוד מלפני מלחמת השחרור ולאחר שפציעתו החלימה נולדו לו תאומות ועוד ילדים. אליעזר ביקש למסור לו דרישת שלום. בינתיים נקשרו קשרים עם יהודה ארקין, “הפצוע”, וכל בני ביתו והמשפחה ערכה מסיבה לאליעזר אורן ולעלי ולעוד חברים משריד. יהודה היה אחרי אירוע מוחי, אך צלול לגמרי, והיה מאד נרגש לפגוש את אליעזר אורן. הוא הציג לפניו את כל הילדים, שנולדו לו אחרי המלחמה. הבן הבכור ניגן על חליל צד נגינה עם געגוע. השתתפו גם ישראלי ועוד אנשי בטחון מהימים ההם. כעבור כמה שנים הגיע טלפון מהבן הבכור לאליעזר, בו בישר לאליעזר על מות אביו ואמר: “אליעזר, אם אתה לא בא ללוויה, לא תהיה לוויה”. אלעזר הגיע, יהודה ארקין נקבר בבית הקברות של כנרת, מישהו אמר “קדיש”, סופר שם הסיפור של אליעזר ויהודה ארקין, ולבסוף הבן הבכור ניגן על חליל צד נגינה קסומה בלווי גלי הכנרת המשחקים עם החוף.

בשנת 51', חגגו חברי שריד את חג חצי היובל. מרדכי אמיתי עיבד את ספרו של הווארד פאסט “אחי גיבורי התהילה” למחזה ושולמית בת־דורי ממשמר־העמק היתה הבימאית. כמקום המחזה נקבעה הגבעה שעליה עומד היום מחסן הבניין, כשלידו המתבן. במקום זה הקימו את התפאורה בכשרון רב הנגרים, החשמלאים וכל מי שיד ורגל לו בעסקי מלאכה. לקראת ההצגה ישבה שולמית עם מרדכי בחדר המרכולית של היום והם קבעו לכל חבר זמן, שבו עליו להתייצב בפניהם ולעשות מה שנקרא אז מבחן במה (אודישֶן)", וזאת כדי לחלק את התפקידים להצגה כך, שכל אחד יתאים לדמות אותה הוא משחק. אני זוכר, שהתיצבתי שם בשעות הבּקר. הייתי אז צעיר ויש אומרים גם יפה. שולמית אמרה לי להוריד את בגדי העליונים ולאחר זאת ביקשה ממני להרים ידי כמתאגרף ולעשות שרירים. לאחר שביצעתי משימה זאת, כנראה בכשרון גדול, היא אמרה למרדכי: “הוא יכול למשוך את המסך”.

ימי ההכנות להצגה זו נמשכו כחודש והקיפו כמעט את כל החברים והילדים, והם זכורים עד היום כאחת התקופות היפות של הקיבוץ. ההצגה הוצגה כשבע פעמים לפני קהל אלפים, שהגיע מכל פינות ארצנו. ההצגה אף זכתה לביקורת טובה מאד בעיתון “על המשמר”. תוכן ההצגה התאים מאד להשקפת החברים אז: המאבק לחופש מדכוי, והמלחמה לחופש. אגב, אני לא השתתפתי בהצגה, כי החליטו לוותר על מסך.

לאחר כשנה הציגו את אותה הצגה בגבעת ברנר בניצוחה של שולמית בת־דורי. גם חברי שריד, שחקני ההצגה, נסעו לראות מופע זה, ולאחר זאת, עשו עוד שבועות השוואות בין הדמויות שלהם לשלנו. עד כמה שזכור לי, קבעו לבסוף סופית, שההצגה שלנו היתה יותר מוצלחת. ואיך אפשר שלא? כעבור שנה, אבא חושי, ראש עירית חיפה, פנה לשולמית שתביים בחיפה על רכסי הכרמל את אותה הצגה. היה מדובר על השתתפות של מאות ניצבים ושחקנים מקצועיים. לבסוף החליט אבא חושי לוותר על הרעיון לאחר ששולמית בת־דורי דרשה ממנו, שלצורך ההצגה יוריד עם דחפורים את כל הכרמל הצרפתי.

שולמית בת־דורי כאשר היתה יפה, אהבה גברים יפים, והיא תמיד היתה יפה.

ועידת הפילוג של מפ“ם מִסְנה ואנשיו נערכה בבית העם בתל־אביב, שהיה מלא וגדוש. שררה אוירה מתוחה ואף חרדה לקיום התנועה, משום שלסנה היו הרבה תומכים בקיבוצים. סנה טען בדבריו בועידה, שהתנועה הציונית היא אימפריאליסטית. מישהו מהקהל צעק לו: “שלושים שנה אתה ציוני ורק היום גילית שזו תנועה אימפריאליסטית…” סנה: “רק אתמול קראתי דו”ח על סכומי הכסף, שהתנועה הציונית מקבלת מיהדות ארה”ב, וכל זאת בתמיכת ממשלת ארצות הברית האימפריאליסטית“. כאן קם חברנו קוליק נמרי ואמר: “אתה מזכיר לי סיפור: יהודי אחד נתן סטירת לחי ליהודי שני. כאשר הגיעו לשופט אמר היהודי המכה: נתתי לו היום סטירה, כיון שלפני שנה קרא לי גורילה. השופט שאל: אז למה חיכית שנה?… השיב הנ”ל: רק אתמול הייתי בגן־חיות וראיתי מה זאת גורילה”. הקהל הרב הגיב בצחוק ובמחיאות כפיים, וחברי שריד היו מתנאים מאד בקוליק, בסנה ובגורילה.

בשנת 60', היו נסיונות של גורמים בלתי מזוהים לחדור לרפת ופעם אחת הם אף ירו בזאב בר־אילן, שהיה בדרכו לרפת עם קומקום קפה. זאב הצליח לחמוק מכדוריהם וצעקת העזרה שלו הבריחה אותם. באותה תקופה, מוסד השמירה בקיבוץ היה בשפל המדרגה, ורוב השומרים נרדמו על משמרתם או פיטפטו עם שומרות הלילה, תוך כדי אכילת צ’יפס ונגיסת בשר בקר. בשבוע השמירה של איתן פלישר (קבוצת “עופר”), לילה אחד הוא נסע להצגה בחיפה ומסר את הרובה והכדורים ליוסוף המדריך של הגרעין הערבי מטירה, שהיה בקיבוץ ללא רשיון מן הממשל הצבאי, שישמור במקומו למחרת, כשהתברר שפלישר הפקיר את בטחון הקיבוץ בידי ערבי ועוד צייד אותו בנשק וכדורים, התכנסה בערב אסיפה טעונה חומר נפץ. רוב החברים דרשו נחרצות את סילוקו של פלישר מהקיבוץ, על כי הפקיר את בטחוננו בידי אחד מאוייבי המדינה. לפתע שמעו את קולו של אפשנקה: (ממקומו הקבוע לא רחוק מפינתו של ישעיהו עריף), “מה אתם רוצים מפליישר? סוף סוף לילה אחד שמרו בקיבוץ כמו שצריך”!

 

מסיפוריו של יוסף דגן    🔗

הייתי בשנות השישים שליח משרד החוץ לגָבּון. הורדתי שבט שחורים שלם מהעצים, הבאתי מהארץ עדר כבשים לבנות וכמה אילים לבנים, ולימדתי אותם לבנות מכלאה, להוציא למרעה, חליבה, טיפול בטלאים וכו'. במשך הזמן התקשרתי מאד לראש השבט והיינו לידידים. כאשר סיימתי שנת שליחות עשו בשבט חגיגת פרידה. לקול תופי הטם־טם רקדו הנערות במקצבים, שלעתים היו שקטים, לפעמים גועשים כאשד נהר, ולפעמים בתנועות הגוף הגמישות נכנסה בהן רוח־תזזית, ואז הצטרפו למחול הנערים, כשלכל אחד חנית ביד והם רוקדים מחנה מול מחנה.

כאשר דעכו הריקודים אמר ראש השבט כמה מלים יפות של פרידה, אך הוסיף ואמר לי: סך הכל הייתי מאד מרוצה מעבודתך, אך מה שלא מוצא חן בעיני הוא… ואז הצביע לעבר תינוקות השבט, שבין השחורים שביניהם נראו שלושה לבנים. ואז אמרתי לראש השבט: גם בעיני לא הכל מוצא חן, והצבעתי לעבר הטלאים הלבנים, שביניהם בלטו שלושה שחורים. נפרדנו בידידות ועד היום אני שומר עימו על קשר.

באביב השישים

נכתב לחג השישים לשריד

מלים: נתן יונתן

לחן: צבי לביא.

באביב השישים פה הכל השתנה

בבתים הישנים אחזה הזקנה

אבל יש כבר בתים חדשים בתמונה

יום חדש כבר פקח

כבר פקח את עיניו

על גבעת דאר־טאוויל, בין שורות הברושים

מלבינות אבנים, משתתקות בנות השיר.

ובעמק ענן ערפל חרישי

מרחף – מרחף על שדות חרושים.

זהו רגע של חג – לאחוז יד ביד

לאהוב לתמיד – בין עבר לעתיד –

את הבית הזה, היפה האחד

שהיה ויהיה – את שריד.

עת החורף עוטף את התל סביונים

רקפות של אביב בחורשות אורנים

עת הקיץ אוסף לאסם גרעינים

סתיו נושא לאגם עננים.

עת לזכור את ימי הסגריר הקרים

צריף דולף אור דועך. אוהלים אפורים

ושרב ומטר ולילות שימורים

ושרב ומטר ולילות שימורים

וימים של דמעות

של דמעות ושירים.

זהו רגע של חג – לאחוז יד ביד

לאהוב לתמיד – בין עבר לעתיד –

את הבית הזה, היפה האחד

שהיה ויהיה – את שריד.

וחלום שליוונו בטוב ובמר

שראה איך זרענו שדות בדמעה

ושמע את שירת הקציר בקמה

ונתן, ונתן לנו קצת נחמה.

השנים מביטות בעיניים צלולות

איך כל דור מחבר את הזמר שלו.

אך כולם, עד היום מראשית ועד תום

עוד חולמים את אותו החלום.

זהו רגע של חג – לאחוז יד ביד

לאהוב לתמיד – בין עבר לעתיד –

את הבית הזה, היפה האחד

שהיה ויהיה – את שריד.

"בגליון ינואר 1983 של “בשריד”, במדור משולחן המזכירות והשיחה כתוב לאמור: נדון הנוהל לגבי הספדים בלוויות. הוצע שבלוויה יוקראו שני קטעים: האחד הספד, והשני קטע ספרותי. קראתי וחזרתי וקראתי, וממש השתלהבתי מן התחכום והניסוח. איך, איך שהעניין סוף־סוף סווג, עוצב, מוסגר, שוקלל, תוקצב ותוקנן – – – ואני לתומי, ברוב שרעפי בקרבי, דמיינתי לעצמי, בעזרת השם, למות אי־מתי באופן פרטי, אישי, אינדיבידואלי, מסתבר שלא, וחלילה לחרוג. אם כן, יש לי מעין בקשה אחרונה. ועדיין לא ברור לי מה תקפה של בקשה כזו, לפי התקנון הייתי מאד מבקש, במקום הספד וקטע ספרותי – פשוט להקריא בקול רם וצלול את התקנון. לפחות אזכה ללוויה עליזה!

אחד המועמדים, יהודה פ."

לאחר זאת, מהורהר עוד הוסיף כאילו לעצמו: “טוב שאת עניין התור למות לא קובעת ועדת חברים”.

בשנים האחרונות הפריטו בקיבוץ גם את האבל והעצב. אך הפרטה זאת גרמה לחברים עצב וכאב לא־מופרטים.

אחרי שצבי גולומביק אמר באסיפה את האמרה: שבמקום שכולם שווים יושב הראש הוא הטימטום והסגן הוא השעמום". עברו בקיבוץ לדבר על שיתוף ושיוויון, הקריטריון היחיד לקבלת קומקום, או יותר מאוחר רדיו ודירה היה הוותק בקיבוץ. לכן, כאשר הגיעו בשנות השישים הגלולות נגד הריון חילקו אותם קודם כל לוותיקות, ולאחר כמה שנים כאשר התברר שאף אחת מהן לא נכנסה להריון, החלו לחלק גלולות גם לגיל הביניים ולצעירות הקיבוץ.

כאשר חילקו טלוויזיות לחברים הקריטריון לא היה הוותק.

ראשונים קיבלו אלה שהיו להם ילדים בגיל גן ובית־ספר.

אם תרצו או לא תרצו, שלמה הרוש הוא עובדה קיימת. יום אחרי הגיעו לקיבוץ בשנות השישים כבר היה על חגורת מכנסיו מפתח האקונומיה. עבד בפרדס, לאחר זאת ריכז ועד התרבות בהצלחה והיה מפיק הסרט “קיבוץ בכורסה”.

הוא צבר כוח בקיבוץ בחלק ע“י צרור מפתחותיו ובחלק ע”י חוש האחריות שגילה וחריצותו. לקראת הבחירות, מפ“ם לקחו את שלמה לארגן את יום הבחירות במגדל העמק. שלמה הרוש ידוע בחריצותו הרבה, כשגילה שמעטים הם אלה הנוהים אחרי מפ”ם הצליח עד שעה 10 בבּקר לסיים ולהובילם לקלפי עד האחרון שבהם. לאחר זאת לא בזבז זמן והסיע כל היום ליכודניקים וש"סניקים לקלפי.

כשהתחתן עם שבי חיאל, כבר לא היתה דלת או שער בקיבוץ שעמדו בפניו. יום אחד נסע לחו"ל לשבועיים. בקיבוץ סגרו את השער ועליו תלו כתובת גדולה:

היום שלמה הרוש מרכז את המקררים הגדולים של המפעלים האזוריים. הוא מסתובב שם בקור של 30 מינוס משגיח על מאות טונות של פירות מסוגים שונים. יש בין החברים הסבורים שבקור זה קפאו לו כמה אברים חשובים. לשלמה יש מפתחות לכל מנעול בקיבוץ ובעמק. כמו כן יש בכיסו האחורי מפתח מוכסף שמתאים לכל המנעולים שעוד ימציאו.

שלמה ושבי מגדלים חמישה ילדים נפלאים, שחלקם כבר סיימו את הצבא בתפקידים חשובים ביותר. שלמה הרוש לטוב ולרע הוא קיבוץ שריד־שריד־שריד – –

 

הסוציאלית    🔗

בסוף שנות ה־60' החליטו בקיבוץ לקבל עובדת סוציאלית שתעבוד פעם בשבוע. הוותיקים התנגדו – בעיקר פרץ שיין שחשב שזה נסיון להכניס בעטיפת צלופן יפה את הוותיקים לנפטלין. רק לאחר שהחלה נילי קאופמן לעבוד והתברר שהיא יותר עוסקת בתחלואי הצעירים מאשר בוותיקים, נרגעו הרוחות. נילי שהיא אשתו של קאופמן הפסיכיאטר והגורו של כל עובדי התחנות לפסיכולוגיה, בעלת ידע וגם חכמת הלב, הביאה מזור למי שסבל מבדידות, מחרדה או מייאוש חסר־תקוה. כאשר סיימה עבודתה אצלנו, החברים ערכו לה מסיבה. באותה מסיבה מרדכי אמיתי קרא קטע מפרי עטו:

מאז ומעולם היו לבני אדם בעיות / וזה מה שהבדיל אותם מהחיות / שהחיות היו מסתדרות בעצמן, בלי טענות / אבל בני אדם צריכים מישהו שאליו אפשר לפנות / ולבקש ממנו עצה ולתנות / את מרי ליבם ואת סבלם ואת בעייתם / או לפעמים להתלבש עליו ככה סתם / וזה התחיל עוד בימים קדומים / המצרים פנו אל החרטומים / בני ישראל שאלו באוּרים ובתוּמים / והמרוקניים פנו אל בבא סלי / אבל מי שאליו פונים כיום הוא העובד הסוציאלי / והעובד הזה – בדרך כלל עובדת / שומעת הכל ודבר אינה מגדת / על המזכירה או על המזכיר / המדברים אל הקיבוץ כמו אל הקיר / וכמו כל מיני בעיות ארוטיות ונברוטיות / שקוראים להן בלשון נקייה בעיות חברתיות / בקיצור, כל הקיבוץ הזה על קירבו ועל כרעיו / ועל סדקיו ועל חברבורותיו / וגם סתם פלוני שטוען: אוי רע לי / עשה לי טוב, כי אתה הסוציאלי / והעובדת הסוציאלית, שלה אתה כה מצפה / עובדת… אבל עובדת רק בפה / ובפה היא מתירה סבכים / ומרפאה תסביכים ולכל דבר יש יום מסוים ושעה מסוימת / ותור, הכל לפי שינויי הזמנים הדור (זה לא כמו בימי המכשפה בעין־דור / שאליה בא שאול המלך לשאול באוב / והיא ענתה לו: שמע חביבי, זה יגמר לא טוב) לא… לא… לא… זו מרמת מנשה / שום דבר בשבילה לא היה קשה / ואיש על עצתה לא היה מקשה / לא על דרכי האבות ולא על דרכי הבנים / וגדול היה כוחה מכוח אבנים / וכך… חלפו ביעף שש שנים / והשביעית כדין – היא שנת שמיטה / מעין שנת שבתון או שנת שביתה / כאמור: בא היום ורצוני נחוש / לנוח מעמלכם וקצת לפוש / ועתה בלכתה מה נגיד / עבר, עבר אבל מה יהיה על העתיד / אם את אינך איתנו בשריד / אמא אמרי ועני לי / אם אין אני לי, מי לי…נילי.

 

פּוּיוּ    🔗

פּוּיוּ בן דוד של ריקו, בא לקיבוץ עם אשתו ליז שהיתה חיננית עם עיני שקד בצבע של צבע. בלילות אפלים, פויו לא מצא לעצמו מנוח והיה יוצא לחפש טרף. פעם אמולדה שאלה אותו: פויו, יש לך אשה כל כך יפה. למה אתה מחפש אחרות… ופויו ענה לה: “אי אפשר לאכול כל החיים רק עוגות”.

ליז, בשעות הפנאי, היתה בוחשת בקפה, קוראת לחברים בכף היד, בכוכבים וטורפת בקלפים. היא ניחשה בקלפים את מותו של ברל כצנלסון, בדיוק שעה אחרי שהחברים חזרו מהלוויתו. ב־1946 סיפרה שבחשה בקפה וגילתה, שסטלין הוא רודן, רוצח עריץ, שמטיל משטר אימים על ידי ברייה. ברור שחברים אצלנו נפגעו עד כאב: “איך אפשר לדבר כל על שמש העמים, על המולדת השניה ערש הצדק עלי אדמות, מעין ממנו ינקנו שנים”.

אחרי הנאום של חרושצ’וב גילו את גדולתה של ליז בנחוש בקפה. ליז כבר לא היתה אצלנו. פעם פגשתיה במסעדה קטנה בתל־אביב. בעיני השקד שלה בצבע של צבע היה שקט ורוגע של אגם מתפנק. כאשר שאלתי אותה, כיצד דרך בחישת קפה ידעה על סטלין כבר אז את כל האמת… היא היטיבה ישיבתה על הכסא ובסודי סודות גילתה לי, שאמת זאת לא גילתה דרך בחישה בקפה. כאן עטפה צווארה בצעיף הסגול ולחשה לאוזני: “בזמן שאתם קראתם כל יום את ‘המשמר’ אני קראתי את ‘הארץ’”.

בוא ונציב ראי

נכתב לחג ה־65

מלים: זאב כפרי

לחן: אורי גלילי

בוא ונציב ראי אל מול פנינו

ראי חדש, ראי עקום, ראי עגול

וכל אשר תראינה אז עינינו

יביא לבכי או לצחוק גדול.

(כי) לפעמים קצת עקומים חיינו

והם דוקרים בחוד הזוויות

לעתים קרובות בהבל פינו

הרסנו את הקיר ואת היסודות..

בואו ונציב ראי אל מול פנינו

ראי חדש, ראי עקום, ראי עגול

וכל אשר תראינה אז עינינו

יביא לבכי או לצחוק גדול.

לכל ותיק הלבשנו פה דבשת

וכל צעיר הפכנו להולל

ועוד שפכנו את האמבטיה עם הילד

ולא הפסקנו את הרע מלהזכיר.

בואו ונציב ראי אל מול פנינו

ראי חדש, ראי עקום, ראי עגול

וכל אשר תראינה אז עינינו

יביא לבכי או לצחוק גדול.

ימי עיון וסדנאות עברנו

וועדות הקמנו שיציעו חוק

אך את ההצעות לסל השלכנו

ולא חדלנו על הכל לצחוק.

לצחוק בכאב על עומק טיפשותנו

על חוסר אמונה ועל אזלת היד.

מה שמעניין אצל ליז, שהחברים לא התייחסו ברצינות אל הבחישות בקפה שלה, ולא לקלפים ולא לקריאה בכף היד, ואף לא לנסיונותיה לחפש בין הכוכבים את הנסתר. כל אלה היו קישוט יפה לאישיותה, כמו צעיפה הסגול או הבונבון על כובעה הקברטי. אך התברר, שבחלומותיה היא מפצחת גם אירועים, שעשויים או עלולים להתרחש, תוך כמה ימים. היא ראתה בחלום כמה פעמים אסונות שהתרחשו כמה ימים לאחר החלום. היא חלמה את אסון טביעת הסירה המלאה ברפתנים בכינרת, שבוע לפני שהתרחש, ובו טבע גם דוב, מעובדי הרפת שלנו. מאז, חברים בסביבתה הרגישו אי־שקט ופחד טמיר, למרות, שאברהם וולף אמר לחברים ולמזכיר: “ליז אינה יכולה לנחש את העתיד, כיוון שגם העתיד אינו יודע לנחש את עצמו”.

המזכיר דרש ממנה להפסיק לספר את חלומותיה לחברים כדי לא להסעיר את רוחם, שחיפשה שלווה ורוגע.

כעבור כמה שנים, ארזו חפציהם, נפרדו מהחברים שאהבו אותם ועברו לגור בתל־אביב, לא לפני שליז לחשה למזכיר, שישאיר את צריפם ריק כמה ימים. אותו לילה קרס הצריף ברעש נורא ומאות רעפים נמצאו על מיטותיהם של פויו וליז. החברים הסתובבו נסערים בין ההריסות, עד שאריה חלבין, הבקיא בכתובים, סיכם בחושך את האירוע: “זה חלום וזה שברו”. אמירה זו נתנה שם לאירוע מוזר זה, והכניסה סדר בדברים. הרוחות נרגעו והחברים התפזרו לחדריהם.

ליז ופויו חיים, עד היום, בתל־אביב, ברחוב הירקון. מול הים הנסער ממשיכה ליז עם עיני השקד בצבע של הצבע, עם צעיפה הסגול וכובע הקברט עם בונבון בצבע דבש לטרוף בקלפים ולבחוש בקפה ובעזרת מפת הכוכבים להציץ אל נבכי העתיד וצפונותיו.

 

יוסלֶה דן    🔗

יוסלה דן (גולדשמיט) הגיע לקיבוץ, בדרכים נפתלות, עבד בצאן והיה שולח ל“על המשמר” רשימות מהגיגי חלוץ בעמק. משום מה לא פורסמו.

כתשע פעמים, בשנות החמישים, הצביעו על קבלתו לחברות, אך הוא לא התקבל. הקיבוץ גילה לגביו עיקשות בלתי רגילה, ייתכן ובשל היותו שלומיאל, ו/או ירחמיאל. משלא נתקבל בפעם התשיעית, עבד בבית־הדפוס המשותף לשריד, מזרע ומרחביה. כל בּקר היה יוצא עם הטנדר ובו זאב ברק, מרקוס ריגלר, מניה מרגלית ויעקב פלור, לבית הדפוס, שנמצא בבית הקיבוץ הארצי במרחביה. בּקר אחד קמה ליז של פויו משנתה וסיפרה לחברים, שבלילה חלמה שיוסלה התקבל באסיפה סוערת, כחבר קיבוץ. המזכיר מיהר לספחו לרשימת החברים, כי חלומותיה של ליז היו תמיד מציאותיים יותר מן המציאות.

יוסלה החל לכתוב מכתבי אהבה לוהטים לכל המורות השכירות בקיבוץ. אך הדבר לא השפיע על מצב החד־זוגיות שלו. בינתיים, יוסלה הפך לאיש התברואה של הקיבוץ. היה יוצא עם בּקר, על גבו המרסס וליד כל שלולית מים היה מרסס את זחלי הזבובים והיתושים. כאשר באו אליו בטענות, בקיץ, על ריבוי הזבובים הוא הסביר שאלה זבובים של יפעת, שהגיעו בטעות אלינו. הוא היה מתכתב עם מומחים בעלי שם עולמי בתחום הזבובים והיתושים.

המצב הגיע לכך, שיוסלה ידע על הזבובים, יותר מאשר אלה ידעו עליו. בחדרו גידל דגי זהב והיה בעל אוסף צדפים נדיר, ומידי פעם היו ילדי חברת־הילדים באים אליו ללמוד על צדפים ודגים.

בשנותיו האחרונות, תרם את כל אוספיו לבית הספר “שגיא”, ואף הוסיף לכך תרומה מכספו, שהיה מצטבר ערימות־ערימות בקופת הקיבוץ, כי חי כנזיר. יוסלה התברואן ידע את כל סוגי הזבובים, ולפי זוהר הכנפיים ידע לזהותם, ולמיינם לאיזור הגיאוגרפי אליו הם שייכים. יוסלה מת על משמרתו, עם המרסס על גבו ואנו נידונו למתקפות פראיות של זבובים ענקיים ויתושים שנוגסים בנו באכזריות ובארסיות מופלגת¹, ואנו חסרי מגן, אובדי עצות.

רק עכשיו למדנו להעריך את יוסלה, שכל עוד חי – הגן עלינו עם מרסס קטן, בפני מתקפות מסוג זה. הרבה פעמים אנו מגלים את גודל תרומתו של אדם לחברה, לאחר שזה הלך לעולמו. וכשאנו מרגישים בצורך פנימי עמוק להודות לו, הוא כבר איננו עימנו.

ורק הזבובים טורפים בנו עד לכאב.

ספר היובלות

נכתב לחג הקיבוץ 65

מלים: זאב כפרי

לחן: עדה רמון

ושוב פתחים אנחנו את הספר

הוא ספר החגים והיובלות

ובו נרשום את השנים אשר עברנו

בו ישמרו הסיפורים והשמות

שמות של אלה שבנו כאן בית

שלא כרעו עם עומס השנים

וסיפורים שנשכחו בינתיים

של ימי מועד ושל ימי חולין

וגם אם לא תמיד ברורה לנו הדרך

העוד נדע לאן אנו הולכים

מה ישמר כעקרון וערך

ומה נשאיר לאורך הדרכים.

ושוב פותחים אנחנו את הספר

והוא ספר החגים והיובלות

ובו נרשום את השנים אשר עברנו

בו ישמרו הסיפורים והשמות.

כי דור לדור לא תמיד יביע אומר

ולפעמים גוברים המרחקים

גם התקווה אשר האירה את חיינו

אולי היא דעכה במשך השנים.

אבל היום נשיר על כל אשר הקמנו

על הקיים ועל שיהיה

כי השרשרת לא נותקה עדיין

ובידינו היא תוסיף ותבנה.

צימוקים ושקדים

נכתב לחג הקיבוץ 65

לים ברוך ניצן

לחן עממי

בגבעות שריד – בואכה מגדל העמק

נטענו לך ילדי כרם שקדים

וברבות הימים יהיה זה העסק

אותך יפרנס כמרכז רווחים.

איי לו־לו…

וכשתגדלו ילדים ואי פעם תתעשרו

את נוטעי השקדים אל נא תשכחו,

את הרעה מצפון לעצור

עד שהגזירה תחלוף – תעבור

רוינקעס מיט מאנדלן

צימוקים ושקדים

נומה ילדי נומה נים

חלומות נעימים

ואם חלילה וחס, מטע לא תגלו

תחפשו במפות ודברי הימים

צימוקים ושקדים אצל “מגדן” תמצאו

לא צריך בשביל זה לטעת שקדים.

כי לא מכל עונה אפשר להוציא צימוקים

ושקדים קורה שהם גם מרירים

רוז’נקעס מיט מאנדלען

צימוקים ושקדים לפעמים חלומות ילדים –

קורה ואינם מתגשמים.

 

מאגדות העמק    🔗

כשהחליטה המועצה האזורית יזרעאל לעשות מעשה ולהקים אולפנא למוסיקה בסמוך לקיבוץ הוטלה מלאכת הניהול על כתפיו הרחבות של פסח זלודקין.

אולם לא בקלות זכה פסח במישרה. מאבק צמוד ועיקש ניהלו איתו החברים זיגי שווארצבויים ממזרע – כנר אומן שידע לנגן קונצ’רטואים לכינור של מנדלסון בשתי אצבעות, יחיאל פשושסקי מגינגר – וירטואוז מפוחית ונחום דושקין מנהלל, לא ידע כלום מחד אבל רצה מאד מאידך.

אט־אט ניבנו מבני האולפנא והתרוממו להם בשטח החשוף, נמוכים ורבועים, ומנהל אין. לבסוף כשכלו² כל הקיצין החליט ראש המועצה, מולה כהן מאלונים, שההכרעה חייבת ליפול. בן־לילה הוצבו קלפיות בכל רחבי העמק ונערכו פריימריז לראשות האולפנא.

בבוקר, כשהתפרסמו התוצאות, נתברר שזיגי, יחיאל ונחום זכו בתשע־מאות ואחד־עשרה קולות כל אחד, כשמאחוריהם, במרחק ניכר, משתרך פסח זלודקין ולו שני קולות בלבד, האחד שלו והשני של אישתו של דושקין שחשבה שכל רצונו של בעלה הוא למצוא לו קרקע נוחה להצמיח לה קרניים.

על פניו, מן הראוי היה שיתקיים עתה סיבוב נוסף שבו יוכרע המנצח, אולם פנים רבות לו לגורל, ושולה אדיבי, מזכירתו הנאה של מולה כהן, קמה באותו בוקר כשראשה דואב ובלי משים הגישה לראש המועצה את דף התוצאות כשהוא הפוך. ומולא זה, שהיה ונותר, איש של עובדות, קרא את שמו של פסח בראש הרשימה, ובדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה נבחר פסח לתפקיד. כשבודקים את התאמתו של זלודקין לתפקיד מוצאים שלוש נקודות:

הראשונה – פסח, בהיותו ילד, ניגן בחליל רועים, אולם אליה וקוץ בה, מזה שנים שאיש לא ראה את חליל הרועים, ויש הטוענים שהחליל כבר נירדם מזמן, עטוף בשמיכת קורי עכביש.

הנקודה השניה היא העובדה שמעולם לא שכח כיצד לקרוא תוים… כי אף פעם גם לא ידע.

והשלישית, וזו אמת צרופה, פסח היה איש אירגון מבריק ובמהרה מלאו השבילים והדשאים בהמוני נערים ונערות כשהם אוחזים בידיהם כינורות, גיטרות, חלילי־צד, תופי־מרים ועוד כלים מכלים שונים. ובשעות אחר הצהריים, כאשר השמש תלתה מעל ההרים הכחולים, היתה מנגינה יפה וצלולה כשירת מלאכים עולה ודואה כענן צבעוני של חג אל בתי השיכונים של מגדל־העמק ואל צריחי הכנסיות של נצרת.

יום אחד, לקראת הקיץ, נמסרה הודעה באסיפת הקיבוץ בזו הלשון: “פסח זלודקין נוסע לחו”ל עם משלחת של עובדי המועצה".

הענפים שהיו

מלים: מרדכי אמיתי

לחן: לפי “הקוקו והסרפן”

בשנים הראשונות של המשק

היו ענפים בכל

אז עבדו ברצון ובחשק

כי היה המבחר שם גדול.

אך איפה איפה הם

הימים ההם

עם הקלשון ועם המעדר

עם המכוש והטוריה

למה שוב אינם יותר.

היה דיר הצאן שאהבנו

ואליו כשהיינו באים

קידמוני מה־מה מכל עבר

כבשים ורחלות וטלאים.

היה שם ענף המכוורת

והיה לו כוורן כנדרש

ועבור כל דבור שהבאנו

שילם הוא כפית של דבש.

אך איפה הם…

והיה טוב לבקר גם ברפת

ידיים חולבות וכדים

ופרות ומרעה שם בשפע

צומח מכל הצדדים.

והיתה גם אורווה אי פעם

ובה גרו סוס ופרדות

היו אלה גוצקה ותרח

ואמיץ ועדינה ועוד.

וגני תפוחים וכרם

וזיתים ומסיק ובציר

המונים לגיוס שם הלכנו

לקטוף לרכל ולשיר

היתה שפניה לתפארת

וריקו גידל שם שפנים

כן היו ענפים שכאלה

אז כשהיינו קטנים

ועכשיו מה נשאר מכל אלה

רק לטש, גמל וגד"ש

אבוקדו, כותנה לא ישוו לה

לאותה כפית של דבש…

אך איפה איפה הם…

בדיון סוער החליטה האסיפה להתנגד לנסיעה בנימוק – “שאין כל הצדקה לנסיעתו של עובד ציבור על חשבון הציבור כשאין לנסיעה כל הצדקה”.

רק מאוחר יותר, כהתברר שפסח נוסע לכנס בינלאומי של מוזיקאים בזלצבורג שתפקידו לגמור את הבלתי־גמורה של שוברט, קיבלו זאת החברים בהבנה ואף שמץ של גאווה אזורית חילחל ללבבות.

ואכן, עם בוא חומו גדול של יוני, נסע פסח לזלצבורג הירוקה והגשומה, שם נפגש פנים אל פנים גם גדולי המלחינים והמנצחים של דורנו. כבר בפגישת העבודה הראשונה, לאחר שהתזמורת של זלצבורג ניגנה את הבלתי־גמורה, והצליל הבלתי־גמור האחרון עוד הדהד באולם, קם ליאונרד ברנשטיין והציע, שימשיכו מהצליל הזה והלאה, אז נטל פסח את רשות הדיבור וכשלידו מתנפנף בגאווה דגל ישראל הציע שיתחלקו לשני צוותים: צוות אחד ימשיך מהצליל השוּבּרטי האחרון עד הסוף ואילו הצוות השני יבחר לו את אקורד הסיום ומשם יחבר צלילים בשיטת הנסיגה, עד שייפגשו שני הצוותים או עד שיגיע צוות פסח לצלילו האחרון של שוברט.

כעבור מספר ימים, בהם נכתבו תווים מתווים שונים, לא נפגשו הצוותים, אך סיימו את עבודתם. פסח, שעבד עם הצוות שנסוג ברוורס, לא היה מרוצה מעבודת צוותו של לאונרד ברנשטיין, בישיבת עבודה שהתכנסה באחד מאולמות ארמון הכנסים המפואר, קם פסח, החליק שטרודל אל גרונו ואמר שברנשטיין לקח לעצמו חירות־יתר וחרג הרחק מהסגנון השוברטי המהורהר האוורירי והכניס קטעים שלמים שמזכירים יותר את יצירותיו של גרשווין.

את דבריו החריפים של פסח תירגם לאידיש מולא, ראש המועצה, ויהודי אמריקאי מהג’וינט תרגן אותם מאנגלית. כשהסתיים התרגום, ניגש לאונרד ברנשטיין אל הפסנתר וללא תווים ניגן את הבלתי־גמורה תוך שהוא מוסיף את הסיומת שחיבר ציוותו. נגינתו היתה וירטואוזית עם הרבה השראה, דמיון יוצר וטמפרמנט, לעתים מרוסן ולעתים מתפרץ כרדוף סופה, לעתים מהורהר וספקני ולעתים חד ונחרץ. כשסיים, פרץ הקהל במחיאות כפיים סוערות וצוות השופטים, בלי לחשוב פעמיים ותוך שהוא מתעלם קליל מעבודתו המאומצת של צוות פסח, החליט שזוהי הסיומת שזוכה ולא עזרו מחאותיו של פסח וגם לא בכיו של מולה כהן.

מאוחר יותר, אחרי שחזר כבר לארץ, הניח פסח מכתב מחאה תקיף ובו אולטימטום הדורש להכיר גם בסיומת שלו כסיומת לגיטימית ושלח אותו בדואר מהיר לידי צוות השופטים.

בתשובה הקצרה שהתקבלה כעבור ימים ספורים כתבו לו השופטים: “פסח יקר, בגירסתך מצאנו עודף רגשנות, מלודיה שלמה של סמטנה, קטע מתוך “ירושלים של זהב” ואפילו חליל רועים ישן, עטוף בשמיכת קורי עכביש… איננו מוכנים להכיר בקטע שחיברת אולם כדי למנוע שערוריות אנו מוצאים לנכון לאשר את הסיומת המוצעת כסיומת המתקבלת לאזור עמק יזרעאל בלבד.”

מאז אותו יום נוגנו על פני כדור הארץ שתי סיומות לבלתי גמורה של שוברט. זו של ברנשטיין שהושמעה מהקוטב הצפוני³ ועד לאחיו שבדרום וזו של פסח, שצלילֵיהָ עלו בשעות אחר הצהריים כעננה צבעונית של ניגונים וטיפסו אל בתי השיכונים של מגדל העמק ואל צריחי הכנסיות של נצרת.

ערך עדי רוזן

סתווית אלון, ילידת 42' נולדה חכמה וכל חייה היא מנסה להסתיר זאת היות ואיננה אוהבת לבלוט בשטח, אך איך מסתירים חכמה? סתוית מצאה סוג מסוים ש kחכמה, שמסתיר חכמה. באביב לפני שנתיים, ניגשה אליה דיצה וביקשה מסתוית, שתיתן לה כמות מסוימת מסוג החכמה שמסתירה חכמה. סתוית, בעדינות אמרה לה: “טיפשות שמנסים להסתיר נראית כמו טיפשות שמנסים להסתיר”.

סתוית יודעת ואוהבת להקשיב לאנשים, אבל במידה גדולה יותר שונאת שיעמום לכן לא פעם ראיתי אותה מקשיבה לאיש, לפתע מסתלקת וזה ממשיך לדבר, כי לא הרגיש שהסתלקה, כי לסתוית יש נימוסים – היא מסתלקת בשקט. פעם סיפרתי לה את צרותי, וכאשר הגעתי לצרה העשירית הרמתי עיניים ולא ראיתי את סתוית.

הסתכלתי סביב ולפתע ראיתי את יעקוב פלור עומד לא רחוק ממני. הוא הביט בי במעט רחמים ואמר לי: “רפי, סתוית הסתלקה באמצע הצרה השלישית…” סתוית כל חייה הולכת בשבילים פתלתלים שלה, בצעדים שקטים כאילו יחפה על קצות האצבעות. לפעמים נראית כמי שאוספת מכל חברותיה וחבריה את ייסוריהם וכאבם, כדי להקל עליהם, כאילו אמרה לעצמה: אני סוחבת מעט כאבים משלי ממילא, אז מה משנה אם אסחוב עוד מעט כאבים או בדידות משל האחרים. שנה אחת ריכזה את ועדת התרבות והביאה לחברים ולקיבוץ מסיבות עם ריח בשמים, צבעוניות שקטה ומנגינות מהורהרות שיצרו קוקטייל מעניין עם הרבה השראה, כי סתוית היא חכמה בעלת נשמה ומסתובבת בחצר הקיבוץ בשבילים פתלתלים משלה ותמיד עם חכמה, שמסתירה חכמה.

יואל עצמון, הגיע אלינו זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה, כאשר תושבי המדינה חגגו את הנצחון ובכו וכאבו את “יפי הבלורית והתואר”, עצמון, שעדיין אבק יזע ודם המלחמה נותר על חולצתו, חגג באווירה סוריאליסטית צנועה את חתונתו עם ח. במועדון.

עצמון הביא עמו לקיבוץ הרבה משאר רוחו וידיעותיו בפילוסופיה, מתמטיקה ופיזיקה.. הוא נלחם מלחמה עיקשת נגד ההתנחלויות, לא החסיר הפגנה וכאשר אמיל גרינצוויג נרצח בהפגנת “שלום עכשיו”, עצמון היה שני מטר ממנו… נו… אולי קצת יותר…

עצמון היה מנחה מסיבות קיבוץ, כשקטעי הקישור שלו היו פיוט עם הומור דקיק ומנומס ולפעמים הומור יחף המהלך על קצות האצבעות, אך בוויכוח הפוליטי ידע להיות סרקסטי ומצליף, עצמון חי את חייו, כשהמציאות בשבילו היא בדייה, ואילו הבדייה אצלו מציאות. זכור לי, שפעם בהרצאה על אסטרונומיה לכתה י"ב, נכנסו לכיתה באמצע השיעור כותבי תכניות הלימודים בפיזיקה, כדי להתרשם כיצד פועלת התכנית בשטח, עצמון לא נבוך ולא נבהל והמשיך את הרצאתו בשטף, אך לקראת סיומה סיפר על כוכב בעל תכונות נדירות ואף ידע למקמו במפת השמיים. האורחים נראו כמאבדי סבלנות, הם לא ידעו, שעצמון לפעמים בודה מציאות חדשה.

לאחר גמר השיעור הזמינו אותו לבירור במשרד החינוך ורשמו לו נזיפה בתיקו האישי. עצמון הודה שנסחף מעט לעבר עולם הבדייה. היו גם חברים שרטנו ולהם אמר עצמון: “מהם חיינו ללא מעט הזייה”. כחצי שנה לאחר אירוע זה, הודיעו בחדשות, שפרס נובל לפיזיקה ניתן לסנדי צימרמן, יהודי אמריקאי, על שגילה כוכב חדש ביקום. לאחר בירור נודע לנו שכוכב זה היה אותו כוכב, שעצמון בדה מליבו באותה הרצאה. עצמון, אנציקלופדיה מהלכת של בדיחות אנגליות, בעל ידע רב, בעל מצפון, ואם גם לפעמים טבע מצפונו בשלולית מי־מדמנה תמיד תמצא אותו מחדש עם מצפון מכובס, מגוהץ ומתפקד.

עצמון נסע בשליחות הסוכנות לרוסיה. לאחר שחזר מסר בקיבוץ דו"ח מרתק, שנון, מגוון בעירוב שבין נופי הערבות והנהרות השוצפים לבין קטעי שיחות ונופי אדם, ציונות וחזון. ימים לאחר שחזר, לא ידעו בקיבוץ אם עצמון הצליח להעלות בחכתו עולה אחד נוסף מרוסיה. אבל ברור היה לנו, שהוא העלה בחכתו נערה צעירה שהשתתפה במשלחת. האהבה פרחה. אמרתי לעצמון: “היכן אתה? האם אינך יודע שגם האהבה הגדולה היא סך הכל בדייה?” עצמון השיב לי בחיוך שובב: “כן, אבל בדייה זאת היא מציאותית יותר מכל מציאות שאני מכיר, אם אכן אתה מתעקש שזו בדייה אז אין חיים ללא בדייה”.

עצמון נראה לי תמיד כדמות מ“הנסיך הקטן” ויתכן ויום אחד יחזור חזרה על ספרו של אקזיפרי.

אבי ברעם נולד על הקומביין. בשדות החיטה האין סופיים, היה נוהג את המכונה, כשלידו משגיח איז’ו ברנשטיין, אביו. סוניה ואיז’ו ברנשטיין היו מאושרים עמו. לאחר שהשתחרר מהסדיר התמסר לפלחה, ומעל ומעבר לשדות החיטה והחימצה.

בשנות השישים האימא של הרופא נפטרה. יחיאל וחיים גל־אושר נסעו להביא את הגופה. הלוויה היתה צריכה להתחיל באחת, אך יחיאל וחיים הגיעו כבר ב־11 והשאירו את הטנדר עם הארון בחצר. אבי הגיע ב־12 עם החברֶה, שהיו צריכים להחליף משמרות בטורבינה. אבי לא חיפש הרבה, הוא לקח את הטנדר עם הארון, הושיב עליו את החברֶה ונסע להחלפת משמרות. בינתיים ההלוויה היתה צריכה לצאת ואין טנדר ואין גופה. באחור של חצי שעה הגיע אבי וננזף קשות ע“י הממסד, אבל אבי ידע או הרגיש, שכל העולם חייב להסתובב סביב שדות החיטה. יותר מאוחר יצא ללמוד ברחובות ולאחר זאת פיתח את שדות החיטה והגיע ליבולי שיא. יחד עם זאת פיתח יחד עם ברוך ריטינג, (ממכון וולקני) זנים חדשים של חימצה. אבי החליט שכל זן חימצה שיטפח יקרא על שם אחת מבנותיו. ואכן, את הזן הראשון שטיפח קרא יעל. אבי הפך למי שאחרים היו באים להתייעץ עמו. אבי בחיים שלו לא הלך לדינמיקה של הורים, לא קרא ספרים על טיפוח משפחה. זה פשוט היה אצלו בנשמה. היה איש־משפחה כה טוב ויפה ביחסו לבנות ולאסתר. אבי ידע לחיות כמו שאהב. אבי עם ברוך ריטינג המשיכו בעבודת הטיפוח. כאשר יצא למלחמה הנוראה, עוד הספיק למסור למשה פקר, שהיה לפני גיוס לצה”ל, את כל הפרטים הדרושים. משה יחד עם ילדי קבוצת “סנונית” ו“דקל” ניהלו את הפלחה במסירות של אבי, וגם היתה להם הרגשה שהם עובדים בשביל אבי. כאשר הגיעה הידיעה על נפילתו של אבי כיבו הילדים את רעש המכונות, ישבו בצל הקטפת ובכו, כאילו היו בניו.

כל החברים בכו על אבי, כי היה חלק מאותם חברים שהיו נשמתו היתרה של הקיבוץ.

ברוך ריטינג, נוסף לידע שלו, לקח מאבי את ההתלהבות, העקשנות ורוח החקרנות, וטיפח ברוחו של אבי שלושה זנים נוספים של חימצה. ברוך ריטינג ריגש אותנו, כאשר קרא לזנים החדשים בשמות שלושת בנותיו הנוספות של אבי: זן־אילת, זן־עופרה וזן־הדס.

אחרי מלחמת יום־כיפור, המלחמה הנוראה, החלו בנינו אחר גמר הצבא לטייל בעולם. היה בהם איזה חוסר שקט בסיסי. הם חיפשו את עצמם, הם חיפשו את העולם הבתולי, הם טיפסו לאוורסט, גג העולם, לראות האם אלוהים ישנו ואולי אלוהים נרדם, הם חיפשו את העולם שהציוויליזציה לא חנקה אותו בעשן בתי־חרושת, שנהרותיו נקיים מרעלים ושופכין, שהרריו נקיים ממערכות כבישים לתיירים, ממסעדות ודרכים הומות. הם חתרו בנהר הגנגס, הם הגיעו לשבטים אינדיאנים בקצה העולם, הם חפשו את בודהא בהודו, הם נפגשו עם נזירים ולמדו את דרך חשיבתם. וכן למדו את הפילוסופיה של הסינים, ההודים, למדו על עשבי ריפוי ועוד.

היום הארץ מלאה במרפאים למיניהם משיטת המחטים ועד שיטת הלחיצות והמדיטציות למיניהן. לא מעט מהמטיילים נהרגו בדרכם ויש שנעלמו ביערות ברזיל.

בין המטיילים היתה גם רעות אמיתי־מיטלמן, שנהרגה בתאונת דרכים בדרום־אפריקה.

בין מטיילי שריד, רון ברק מחזיק בשיא. הוא היה בכל המקומות האפשריים, וכאשר, היום, הוא מגיע לשבט נידח לחוף הגנגס, מיד מתאספים סביבו כל תושבי השבט ושואלים אותו: “רון, מה נשמע בשריד?”… רון הוא מטייל חכם, יודע לתכנן, יודע את הגבול שבין הרפתקה מטורפת לבין לקיחת סיכון סביר. גל נימרי שייך למטייל, היודע לברור בין טפל לעיקר, וכאשר הוא חוזר מטיול, הוא מקרין לנו בוידיאו סרטים נדירים ביופים ותמיד בלווי סיפור אישי מרתק. באחד הטיולים הגיע בנצי לתאילנד, אכל פטריה והשתגע. לעומת זאת, ניצן אכל אותה פטריה והפטריה השתגעה.

יעל נולדה במזל תאומים, כשהכוכב חמה שולט על הגורלות. עד מהרה גילו, שיותר מאשר הכוכב השפיע על מהלך חייה היא השפיעה על כוכב חמה, ששינה מאז את מסלולו והכניס הרבה בלבול במפת השמים, ויש אומרים שאף נעלם לכמה ימים עד שהתאושש. יעל לא בזבזה זמן במשחקי הבנות, היתה דוהרת עם הבנים אל בוסתן התאנים המבשילות, משם אל הכרמים, היתה נוגסת בענבי הסולטנינה ומשתכרת ממתיקותם, היתה רצה יחפה גם בשדות קוצים. ופעם בדרכה נתקלה בנחש צפע. יעל הכישה אותו עד שמת ביסורים. קבוצת בני “עומר” הונהגה ע"י יעל וגחמותיה, ולא פעם הכניסו לחצר הקיבוץ רוח תזזית שהרעידה ארץ, שמים וכוכבים במסילתם. אז נתכנסה אסיפת חברים דחופה, והוחלט לשלחם למוסד החינוכי במשמר־העמק בתקווה ששם יצליחו לרסנם. בינתיים קראה יעל את הספר “מכרות המלך שלמה” והדביקה לעצמה את שם הגיבורה הראשית בו היא המכשפה גגול. ומאז דבק ביעל השם גגול.

ב־1943 הביעה קבוצת “עומר” למוסד משמר־העמק, המחנך היה אליקים ולך, צעיר וחכם. כבר אחרי השיעור הראשון הוא שאל: “האם גגול היא יותר פקחית או יותר חוצפנית”? כנראה, היה בה גם מזה וגם מזה. אביב אחד, עם פריחת הנרקיסים, ופרח הפרג האדום, נראו גם בגגול סימני תפרחת, והיא החלה מתעגלת במקומות הנכונים, היתה מנגנת בחליל ועל הפסנתר, שרה יפה וגילתה חוש קצב נדיר, שבא לידי ביטוי בלילות השבת בריקודים. החוצפה נעלמה ובמקומה באו רומנים מהססים, מגששים, מחפשים ידידות ואהבה.

משסיימה את לימודיה הלכה לנח"ל והכירה את כל הגברים בארץ ישראל וגם הם אותה, אבל אמונים שמרה תמיד רק לאחד, אולי שניים. יום אחד הלכה ברחוב אלנבי בתל־אביב. לפתע נפסקה התנועה ומכל חלונות הבתים וכלי הרכב נופפו לה בידיים לשלום וצעקו: “גגול! מה נשמע בעמק?” גגול המשיכה בהליכתה, תוך שהיא מגלה עניין בכל אחד ואחד ועם כל אחד מדברת בשפתו, ואף על מצורע, פיסח וזב חוטם לא פסחה. בנשפים היתה לוקחת אקורדיון ושרה או רוקדת, ואצל גגול כל יום היה נשף.

יום אחד אהרון עשת העלה אותה לסמיטריילר ומאז חיו יחד לפי דרכם המיוחדת. לאחר שאהרון חלה, חלתה גם גגול. אהרון מת, ולגגול יש המון חברים ובעצם אף אחד. כשאורלי בתה מגיעה, יש לה יום חג. אך לא רק לה. אורלי ידעה לקחת מאמה ומאביה את כל הטוב בחופנים מלאים, ללא נקיפות מצפון. גל, בנה, נדד לסוף העולם, חכם ומחפש אף אחד לא יודע מה.. ומי מאיתנו יודע מה בדיוק הוא מחפש. גגול, היום המרכזנית של הקיבוץ ואחה"צ מזכירה של בית החרושת “גמל”.

כל מי שלא מצליח להתקשר בטלפון לפינה כלשהי בעולם פונה למרכזיה וגגול, תוך דקות, יוצרת לו קשר. פעם בקשו ממנה, דחוף, להעביר ידיעה לאחד בחיפה, ששלוחת הטלפון שלו היתה מנותקת. גגול הצליחה להתקשר למרות השלוחה המנותקת ולדבר עמו בדירתו, למרות שהיה אותה עת בחו“ל. כאשר היתה מרכזנית מתחילה, שלחה לחברה שלה בחו”ל מברק ברכה להולדת תינוקה. המברק תעה⁴ בין לוויני התקשורת ואם לא הגיע לבר המצווה של הנ"ל, הרי שהוא עדיין מרחף בין לוויני הרקיע.

גגול שונאת כמה חברים.

כל שנה היא שונאת אותם יתר, אבל כל שנה היא זוכרת פחות למה. היום גגול נראית מעט עייפה, אך יותר מאשר היקום עייף אותה היא עייפה את היקום ואת כוכב החמה שעד היום אף קוסמונאוט לא הצליח להחזירו למסלולו המקורי.

יעל, גם כשאני שונא אותך, זה רק תוך אהבה.

צילקה ואורי יקרים!

אנו, כל עובדי בית החרושת “גמל”, שמחים בשמחת חג כלולותיכם. אותו ליל כלולות, כאשר אתה אורי לחשת לאזנה של צילקה: “הרי את מקודשת לי”… ירח צהוב בשמי הלילה התעלס עם זנב ענן מזדמן. ריבוא כוכבים נצנצו ברכות בשפה כוכבית, שרק כוכבים מבינים אותה ואולי גם כלב אחד של יותם, כי הוא גזעי מאד מאד.

יש משהו טהור באהבתכם. ע"י הצטרפותכם למוסד הנישואים – אתם מאצילים עליו מפשטות אהבתכם ואמיתותה. המקפלת בתוכה חוסר פשר המובן לכל.

לא הייתי מעז לספר לכם את הסיפור על שני יהודים שנפגשים, והאחד אומר לשני: "אשתי מלאך, ואז עונה לו השני: “גם אשתי לא בן־אדם”, כי בדיחה זו היא כזריקת קמצוץ רפש על חופתכם הטהורה. גם לא הייתי מעז לספר לכם על אותו גבר שקנה לאשתו ליום ההולדת כמתנה תכריכים. שנה אחרי זה לא קנה מתנה. מששאלה אותו אשתו מדוע לא קנית לי מתנה ליום ההולדת, שאל אותה הגבר: “במתנה הקודמת כבר השתמשת?”

אודי וצילקה! אנחנו אוהבים אתכם כפי שאתם, ואנו מודים לכם כל יום על היותכם אנושיים כל כך, נשואים כל כך, ושלנו כל כך.

ביום אקי"ם צילקה ואודי נוסעים באוטובוס עם חבריהם מהמועדון בחיפה לביקור אצל הנשיא הרצוג. אילת קרוא וענת חרמוני מלוות אותם עם מצלמת וידאו, כדי לעשות סרט תיעודי. כאשר הוקרן בקיבוץ הסרט אי אפשר היה שלא להתפקע מצחוק מחקוייו של אודי את מנהיגי המדינה. גם השירה בציבור היתה מאד מרשימה, אך מרשים מכל היה, כאשר לאחר נאום הנשיא, משזה הסתלק לכמה דקות, אודי התישב על כיסאו ונראה הרבה יותר מתאים לנשיא מדינת היהודים מהרצוג. הצטערנו כשהסרט נגמר, כי רצינו עוד שמחת חיים אמיתית שכזאת.

דן אמיתי הביא עימו לקיבוץ את הצבעוניות, והיה למורה הראשון לציור. כשאני מנסה להיזכר בימים עברו, נדמה לי שעד שדן הגיע לקיבוץ אנחנו, הילדים, הבחנו רק בהבדל שבין העצמים וכשדן הגיע, כאילו במטה קסם, החילונו להבחין בין צבעים. ראינו פתע, שהשמיים כחולים, העצים ירוקים והפרג אדום, ולמדנו ליהנות מהצבעוניות ומהגוונים ובני הגוונים של שדות הכלניות, ששיגעו לנו א הנשמה.

עד מהרה הפך דן לחוקר ציורי ילדים. היה לנו אוסף גדל של שיקופיות עם ציורי ילדים, והוא היה למרצה ה“אורנים” ובבתי ספר אחרים. יום אחד, כשדן הוציא את ספרו הראשון, אשר כל הכתוב שט בצבעוניות חלומית של ציורי ילדים – ערכו לכבודו ולכבוד כשרונם היוצר של הילדים, מסיבה בקיבוץ.

בפורים, ליד מחסן התלבושות, דן היה עומד ובמריחות צבע נותן לכל דמות את הליטוש הסופי. ובכך תרם לפורים את הצבעוניות המיוחדת כל כך לחג זה. קוטי הביאה לקיבוץ את הפרחים בגינות הנוי, אבל רק בזכות דן, ראינו בפרחיה של קוטי את הצבעוניות האמיתית, שהיא התוספת, שאישיותך הרגישה מוסיפה לפגישה בין אדם לצבע. דן לימד אותנו איך להבדיל בין כחול שמתחזה לאדום, לבין אדום אמיתי. דן ידע להבדיל בין ציורי ‘קיטש’ לבין אמנות אמיתית מרגשת, בין היפה והנעלה, דן חזה את עידן הצבעוניות הפסיכודלית, עוד לפני שאמנות זו חזתה את עצמה. דן הוא אמן הצבעוניות המעשירה. וככזה צבע את חיינו כאן, ולא נתן, ואינו נותן לאפרוריות ולבינוניות לשלוט בנו.

בשנת 37' בקיץ, התקיים ליד שריד המחנה השביעי של תנועת ‘השומר־הצעיר’. כל המדרון מחדר האוכל של היום ועד לבּוּסטר של היום, היה מחוץ לחצר הקיבוץ, ותוך יום הפך למחנה אוהלים ושבילים, עמלנות ומפקדים. כל בּקר היה מחנה הנערים מתעורר לקול תרועת החצוצרה. המחצצר היה נער כבן 18, איתמר ספר. עד היום ונסחף בזיכרונותי לימים של ילדות.

ב־41' הגיעו חברי קיבוץ ה' לשריד ועימם איתמר וחוה ספר. איתמר התגייס לצבא הבריטי ולחיל ההנדסה. בשריד, היה איתמר מנצח מקהלות והיכן ששרו היה הטנור הגבוה, המדוייק שלו מוביל אחריו את כל שאר השרים. לאיתמר וחוה נולדו עמיר, נורית, שלומית וחגי. בשנות השישים חלתה נורית במחלה קשה, נלחמה כמו שנערה צעירה יפה ותאבת חיים נאבקת וההורים עמה. מותה הביא כאב קשה וייסורים למשפחה.

חווה, כבר שנים עובדת כמנהלת משרד הדואר של שריד. דייקנות, מסירות וחריצות מאפינים את עבודתה. איתמר עבד שנים עם אברהם מנדלר בענף הציוד הכבד, ובשנים האחרונות איתמר מוסכניק. בפסח, כאשר עולה איתמר עם בנו חגי ועם נכדו קורן אל הבמה, מובטח שיר יפה, בביצוע מדוייק העולה ומטפס אל שמי העמק – במזמורי תפילה נמוגים.

 

מרפאת השיניים    🔗

מרפאת השיניים החדשה ליד מעבדות השיניים, זה ארמון השן, או יותר טוב נאמר: מגדל השן. במגדל השן עובדים רופאים, סייעות, שינניות, אורטודנטים ואנשי מעבדה, הבונים גשרי ענק, המגשרים על התהומות שביין המצוי לרצוי.

עובדי מגדל השן אינם מסתגרים בארמונם הם חשים את מדווי ומכאובי שינינו, עוד לפני שאנו חשים בהם. לא מזמן מצאתי בתאי מכתב ובו כתוב: רפי, היות ובמאי יהיה לך כאב שניים בלתי נסבל, סור אלינו למרפאת השיניים ב־29 באפריל. ואכן, ב־29 באפריל הוציאו לי שתי שיניים, שהיו אמורות לכאוב לי במאי, וחודש מאי עבר והן אכן לא כאבו לי. מעשה פלאי זה פורסם במגזין רפואי בין־לאומי.

מרפאת השיניים הראשונה של שריד שכנה בחדר המרפאה בצריף עץ קטן, שעמד בצד המערבי של החשמליה היום. פעם בשבוע הגיעה לקבוץ ד“ר הרט, אורטודנטית ייקית מלאה, שתפקידה היה לישר את שיני ילדי־שריד הראשונים. ד”ר הרט היתה קושרת לנו סביב לשיניים חוטי מתכת דקיקים בעזרת פלאייר קטן. היא בעיקר התמסרה לשיניים הישרות שלנו. יום אחד התברר לגזבר, שהעלות גבוהה מהמתוכנן והוא ביטל עימה את החוזה, בדיוק כאשר גמרה ליישר לנו את כל השיניים הישרות.

הד“ר הרט היתה נותנת לאחר כל טיפול לכל אחד סוכריה בטעם חמוץ־מתוק. יום אחד עמי ישב אצלה וכאשר אמרה לו לפתוח את הפה הוא החל לפתע בצעקות נוראות. כאשר אמרה לו: “עמי עוד לא התחלתי את הטיפול ואתה כבר צועק”, עמי אמר לה: “כן, אבל את דורכת לי על הרגל”. מימי ד”ר הרט נשארו לי בזיכרון הטעם החמוץ־מתוק של הסוכריות ולפעמים, עוד היום, אני מוצא בין שיניי חוטי־מתכת דקיקים מתקופת הרט.

אחרי הד"ר הרט הגיע לשריד כחבר יוסף דרנגר, שהיינו מכנים אותו בימבוק. או בים. יוסף שהיו לו ידי זהב ועין של אמן היה מצלם ומקפיא לנצח את רגעי ההיסטוריה של המקום, אך במקצועו היה טכנאי, שבשעת הצורך היה גם ממלא את תפקידו של רופא השיניים. כבר אז היו עולים אליו לרגל מוותיקי העמק, שהיו זקוקים לשיניים תותבות.

יום אחד הגיע הררי מבלפוריה, ניכנס לחדר עבודה של בים והתישב בדיוק על מערכת התותבות שבִּמבּוֹק הכין לו, וקפץ בזעקות דווי ושבר.. בימבוק אמר בחיוך של טוב־לב: “פעם ראשונה שאני רואה בן אדם שמצליח לנשוך את עצמו בתחת”.

לאחר מלחמת השחרור הגיע לשריד אליעזר הצ’יליאני, רופא שיניים ממש. הוא קיבל מטופלים בחדר קטן בבית המרכולית של היום. הוא הביא עימו מקדחה משוכללת וזריקות הרדמה. היות והילדים היו מתחילים לצרוח אצל רופא השיניים, כאשר היו רואים על צמר הגפן טיפות דם, הביא עימו אליעזר צמר גפן אדום והילדים לא נחרדו עוד כל כך, כי כבר לא ראו את האדום של הדם על האדום של צמר־הגפן.

אחרי אליעזר הגיע הג’ינג’י בר־עוז, רופא שיניים חיפאי. זינה היתה סייעת שלו ולפעמים עזרה לידו שיפרה ג'. באותה תקופה הגיעה מארצות הברית התיאוריה שאומרת, שרק חניכיים בריאות מבטיחות שיניים בריאות. באותה תקופה אלטשולר מתל־עדשים הגיע לג’ינג’י לטיפול וזה, לאחר חמש זריקות הרדמה, הוציא לו את כל השיניים. כאשר אלטשולר שאל בתדהמה: “מדוע הוצאת לי את כל השיניים?!” אמר לו הג’ינג’י: “השיניים שלך מפריעות לטפל בחניכיים ובלי חניכיים בריאות אין שיניים בריאות”. אומרים שעד היום לאלטשטולר ישנן החניכיים הבריאות ביותר בכל העמק.

אחריו הגיע וכנר מהולנד עם משפחה וצריף הולנדי. הוא סיפר, שבברית המועצות ניתוח שיניים הוא הקשה ביותר משום ששם אסור לפתוח את הפה. מעניין, שהעולים מרוסיה של היום, אומרים שכעת, כשכבר אפשר לפתוח את הפה, אין לאף אחד כסף לרופא שיניים.

הרבה שנים ריכזה דבורה חרמוני את מרפאת השיניים, שם עבדה כסייעת לרופאי השיניים. בינתיים הצטרפו סייעות נוספות, כמו הגר ניר, אורה בר, וישראלה ועוד הרבה שבטח שכחתי, כמו שרה וייס ואביטל ועוד… ווַכְנֵר לאחר שנים שהוציא לנו שיניים ונתן בפינו מזור ותקווה הלך והשאיר לנו את הצריף.

אחריו הגיעו שאול עם אשתו הרקדנית ואלי מאייר ובין רופא לרופא למד דן עופר את מקצוע הטכנאות והקים מעבדה משוכללת ובנה בה גשרים, תותבות וכתרים לכל אוכלוסיית שריד ומזרע. כאשר במזרע היו אומרים: “בשריד בחתונות אוכלים נקניקי מזרע” בשריד אמרו: “במזרע בחתונות אוכלים נקניקי מזרע, אבל עם שיניים של שריד”.

בינתיים הגיע שלום, רופא שיניים שנסך בטחון ורוגע. והגיע גם מיכה שמרלינג. זכור לי, שלפני כעשרה ימים ישבתי על כיסא המלכות שבמרפאת השיניים. מיכה הציץ לפי הפעור והתייעץ עם דבורה מה כדאי לעשות בשיניי. באותו רגע ממש שמענו את החדשות של תשע בבּקר “בעקבות פירסומים בעיתון “מעריב” ועדת מליניאק קבעה שיש לעקור מן השורש את נגע השחיתות… מודיעה שולה שמרלינג”. בעוד היא משדרת עקר לי מיכה שמרלינג שן מהשורש. באותו רגע הבנתי, שלי יש שן אחת פחות – אבל לתקשורת יש שיניים.

כאב שיניים של יום שישי בערב הוא מושג, כיוון שכמעט אין סיכוי שיהיה רופא שיניים עד יום ראשון. זכור לי, שבני הצעיר נתקף בכאבי תופת בשיניים בערב יום שישי. דבר ראשון, רצתי לחפש, אולי ד"ר לפידות הגיע, כי לפידות בשריד הוא מושג של חכמה וחכמת רפואת השיניים וחוש ההומור המיוחד. והוא כל השנים תקוות כואבי השיניים של שישי־שבת. לאחר חיפושים התברר לי שלפידות לא הגיע אותו יום שישי וסיכמתי עם דבורה, שבני ילך לאילזה ללחיצות. ואכן אילזה לחצה באמנות בכף רגלו, הוסיפה מעט טקסי כישוף ומגיה והצליחה להעביר לבני את הכאב מהשיניים לכף, הרגל. מעשה זה, שהוא בגדר נס רפואי הקל על בני מאד, אך לשם ביטחון הכנסתי לבני אקמול פורטה אחד בין כף רגלו לבין סולית נעלו ואכן אחרי זמן קצר הכאב עבר מן הרגל אל הסוליה, והרגשת הכאב החולף ומתפוגג הציפה את כל יישותו. על זה כבר אמר פילוסוף הודי: “אני אוהב שדורכים לי על הרגל, כי אני אוהב שהכאב עובר”.

קיבוץ שריד נהרס כמה וכמה פעמים:

פעם ראשונה כאשר עברו מקומונה א' לקומונה ב'. היתכן טענו המתנגדים, לכל אחד יהיו בגדים פרטיים שלו?! רכוש פרטי זה הרס הקיבוץ.

פעם שניה בשל ההחלטה המאשרת שלכל משפחה או יחיד יהיה קומקום פרטי לעשיית תה או קפה. המתנגדים: איך יתכן?! אנו הורסים במו ידיו את ארוחת הארבע המשותפת!

פעם שלישית רדיו פרטי לכל משפחה או יחיד. (עד אז רדיו אחד בחדר האוכל). באסיפה המתנגדים טענו, שהפעם זה חורבנו המוחלט של הקיבוץ. כאן צבי גולומביק שדומני היה לו רדיו פרטי ציטט את האמירה: “שהיכן שכולם יהיו שווים יושב הראש יהיה הטמטום וסגנו השעמום”. ועוד הוסיף על המהות: "שיוויון ערך האדם, עזרה הדדית ושיוויון ערך העבודה.

פעם רביעית וחמישית מקררים וטלויזיות לכל חדר.

פעם שישית טלפון פרטי לכל משפחה או יחיד.

הפעם כנראה המכה היתה באמת אנושה. התברר שכמה שיותר קל לנו להתקשר יש לנו פחות מה להגיד.

פעם שביעית – אני אפרט רק בתנאי שלא ישלמו לי שכר דיפרנציאלי.

היכן שהתרחש בקיבוץ משהו חשוב עקבותיו של פרץ שיין נראו שם. גם מחוץ לקיבוץ הטביע חותמו: במלחמת השחרור, ושנים במחלקת הבניה. פרץ היה תמיד חזק ושש לקרב, כאשר חשב שהוא צודק – ותמיד פרץ חשב שהוא צודק.

בינואר 1968, הגיעה הידיעה על נפילת בנו, ברי שיין, במילואים. השאיר הורים אוהבים ומתייסרים פרץ ונחמה, את רעיתו נילי, שני ילדיו אלה ותומר, אחות נעמי ואח יוסי. ואת חבריו הרבים שכה אהבוהו.

בשנות הארבעים ועד אמצע שנות החמישים היו רבים שרצו להתקבל לקיבוץ. בדרך כלל כאשר עמדו באסיפה להצביע בעד או נגד קבלתם היו ולוול ומרדכי מגייסים ציבור גדול שהיה מצביע נגד – כי הם לא ברמה שלנו. (היום הבנים עוזבים, כי אנחנו לא ברמה שלהם). מה שהיה מעניין בהצבעות, שנחמה שיין תמיד הצביעה⁵ בעד כל מועמד, כאשר שאלו את נחמה, שהיתה יפה ומלאת חכמת חיים: “איך זה נחמה שאת מצביעה בעד כל אחד לקבלה לקיבוץ?” השיבה נחמה: למה שרק אני אסבול על שאני בקיבוץ – שיסבלו גם הם".

אטקין עמד על סיפון הצפלין שלו ובעזרת משקפת שדה, שנשארה עמו ממלחמת השחרור ואולי ממלחמה אחרת, היה משקיף אל עבר אופקים רחוקים, שיתכן ואינם קיימים כלל, אלא בדמיונו העשיר והיוצר של אטקין בלבד. השעה היתה שעת ערב מוקדמת, גלגל שמש אדום התיישב לנוח על מנזר המוחרקה, וקרני שמש רכות האירו את פניו של אטקין, ששני חריצים אנכיים מודגשים הבליטו עליהם אף נשרי קמעה ופה בשרני, החריצים נסתיימו ליד סנטר שנראה כצוק סלע מדברי, שנחצב באלפי שנות גשמים וסופות מדבר. אותה שעה הייתי עולה מבריכת השחיה בדרך העוברת ליד הצפלין. מקרוב יותר ראיתי שהצפלין נמצא עוד בשלבי בניין ותבניות וקרשים רבים מקיפים אותו מסביב, מפזזים בדבקות כבריקוד חסידי המזכיר משהו מציורי ראובן. בינתיים, כשהשמש החלה לגרד לכרמל את הגב ומעט האור שהיה בפניו של אטקין נטשו – ראיתי את אטקין פותח כפתורי מכנסיו, מחלץ משם בתנועות מיומנות את כל מה שהיה לו שם, ואז החל בקשת גדולה להשתין. קרני שמש אחרונות והקשת של אטקין יצרו מפגש חד פעמי זוהר ביקום, של נצנוצי צבעים מתחלפים, זקוקי חג, והבזקים מרשימים וקסומים. לפתע, כשחשבתי כבר לעצמי, שאטקין הוא מיכל נוזלים ללא תחתית, סיים אטקין את חגיגת הזוהר והאורות והחל להחזיר את אבריו אל תוך מכנסיו, הוא עשה זאת באטיות כסוחר ממולח בעת ספירת המלאי. לפני שסגר את מכנסיו ראיתי עצב רב באשכיו המצהיבים.

הלכתי לחדרי, חושך החל עוטף את הקיבוץ ואורות היו נדלקים בחדרי החברים וגם לאורך השבילים דלקו הפנסים וקולות ערב נשמעו בחצר. איך שהוא, מחשבותי חזרו כל הזמן אל אטקין. מאז חזר משליחות פרטית לאלסקה שם ניסה לשווק לאסקימוסים מקררי אמקור כתנורי חימום, רבים בקיבוץ חשבו שכעת ישב בשקט בכורסה וישעשע את נכדיו, יאכילם ממתקים, ויספר על נפלאותיהם במפגשי רעים בחדר האוכל, או סתם כך במפגשי השבילים שבחצר.

אך דווקא אז הזמין לו אטקין חוברת הדרכה גרמנית לבניית צפלין והחל בנאמנות, דיקנות ודבקות שאינה יודעת גבולות, להתמסר לבניין בחדר האוכל בזמן ארוחת הבּקר בתוך ההמולה שאל ניומקה, שהגיע יחד עם קבוצתו של אטקין לקבוץ לפני חמישים שנה: “מה יש לך לחפש עם הצפלין בשמים, עוד כוכב?” אטקין, שכבר לא היה בריא כבימיו הטובים, ענה לניומקה תוך כדי נגיסה בלחמניה טריה: “משמעות החיים היא החיפוש המתמיד אחרי המשמעות. אתה ניומקה תקוע בקיבוץ כמו צנון חמישים שנה. איזה משמעות יש לחייך”. ניומקה, שלא התעניין במיוחד בפילוסופיה השיב: “משמעות חיי היא לשמור לך את הבית והאישה כאשר אתה נוסע לחפש משמעות שאיננה קיימת ורק החיפוש קיים”.

כעבור כמה שבועות אטקין הביא בסמיטריילר מיוחד טנק מלא גז הליום, מילא מצינור את הצפלין וזה התנפח לממדים שלא ישוערו. כל החברים והילדים התכנסו סביב הצפלין, שרק עוגן ענק התקוע באדמה, לא נתן לו לרחף למרחקים. מתחת לצפלין היתה קבינה לשלושה או חמישה אנשים, ואטקין הבטיח שמחר יצא להפלגת ריחוף סביב העולם.

אך בשנתו, בלילה, מת אטקין. דמות צבעונית ואהובה, היתה לוויה גדולה שהשתתפו בה חוץ מאוכלוסיית שריד גם ידידיו הערביים מכפרים שונים ועוד אורחים רבים מתנועת ההתיישבות. כאשר הורידו את הארון לבור והחלו לכסות, נשמע בכי חנוק של יוכי ושל נכדיו וגם של חברים רבים שאהבוהו. לפתע בטרם נגמר הטכס נשמעה ליד הקבר יללת כלבו, שעמד על תלולית עפר כשראשו מוטה כלפי השמיים, ואז אפשנקה צעק: תביטו לשמים והצביע עם ידו לכוון מסויים. היתה תדהמה! הצפלין של אטקין החל לטפס לשמיים והיו רבים שנשבעו שהם רואים את אטקין יושב בקבינה של הצפלין ומביט במשקפת למקומות רחוקים רחוקים, לנקודה שנמצאת מחוץ לעולמנו.

היתה מבוכה, היו שהציעו להוציא את הארון, כדי לזהות את הגופה, האם היא של אטקין. אלדד בלאיס נשבע, שלקח בבית החולים את גופתו של אטקין, הכניסה לארון וסגר אותו⁶ במסמרים כך שגם הודיני לא היה יוצא משם, גם הד"ר שיק נשבע, שחתם על תעודת הפטירה כאשר אטקין שוכב לידו מת.

החברים המשיכו בטכס וי. אמר בסיום הטכס: (לאחר הנחת זרי הפרחים הרבים) “אהבנו את אטקין כי היה מיוחד בינינו. מה שקושר מבחינת ההיגיון את אירועי חייו של אטקין ומותו הוא חוסר ההיגיון, שבעצם גם הוא סוג של היגיון שנתפר במיוחד למידותיו היחודיות של אטקין”. לאחר הטכס ירדו החברים לקיבוץ.

אטקין מצא לו מנוחה נכונה בבית הקברות, ונשמתו חסרת המנוחה יצאה לשוטט בצפלין למרחבים לא נודעים, מרחבי האינסוף לחפש את משמעות החיים החומקת כל כך.

עליית גומולקה הביאה לשריד בשנת 56' את יוסף גוטה וילדיהם, את אריה וירדנה רודבסקי וארבעת ילדיהם, את צילה ע. עם שלוש בנותיה, רחל ביתם של יוסף וגוטה שהצטרפה לילדי קבוצת “ערבה”, באחד הימים משלא הגיעה לבית הילדים לשנת הלילה החלו החיפושים אחריה. כל הקיבוץ הפך למחנה מגוייס לחיפושים. היות ואחד החברים סיפר שראה אותה בערב הולכת לכיוון בריכת השחיה.

אליעזר אורן ובני קבוצת “זית” צללו למעמקי הבריכה ולאחר זמן לא רב, ברי שיין, דוד כפרי ואליעזר משו את רחל מהמים ואין בה רוח חיים.

יוסף, גוטה, מיכאל והדסה ידעו ימים של כאב ודווי. בקיבוץ היתה עצבות שקטה, מהרהרת. למחרת התחילו לבנות סביב הבריכה גדר.

העמידו שער ברזל נעול והמפתח היה שמור עם האחראי לבריכה שהיה גם המציל בשעות הרחצה.

ב־1976 נערי קבוצת “סנונית” שרתו בצה"ל. יום אחד, שמיים חפים מענן, עיט או עורב, הגיעה הבשורה הנוראה: יאיר וישנייב נהרג בתאונה.

אחרי הארון, כיתת ליווי צבאית, שתי חיילות עם זר פרחים גדול ואחריהם הלכו שפרה והרצל, הוריו נירה ורותי, אחיותיו, קרובי משפחה ואחריהם כל חברי הקיבוץ, הלומים.

ככה זה כבר שלושים ושבע שנים, שנה אחרי שנה, חודש אחרי חודש, שבוע אחר שבוע, יום אחר יום מביא לנו שוּסְפִי בּקר חדש עם תקווה, כי לבו תמיד טוב עליו ורוחו מעט שובבה.

את קיבוץ שריד שוספי הכיר ומכיר על רזיו וסודותיו – גם אלה הבלתי מפוצחים עד היום. זכור לי, שבשנות השישים, פעם באמצע היום, פרץ סילון מים אדיר לגובה של כעשרה מטר מעל הדשא שמול חדר האוכל. אף חבר לא ידע היכן השיבר המתאים והמים היו בינתיים חורצים את הגבעה בנחלים וזורמים נרגזים אל השדות הרחוקים. כאשר החלו לחפש את שוספי התברר, שהוא במילואים. לאחר שהתקשרו אל הרמטכ“ל והסבירו לו את חומרת המצב, התברר לרמטכ”ל שהיחידה של שוספי נמצאת בקרב קשה מעבר לגבול המדינה. לאחר לחץ כבד שהופעל על הרמטכ"ל, הוא שידר ברדיו את הסיסמה: “הברווזים חוזרים ללול”, במשך כמה דקות, וחוזר עליה גם ברוסית, אמהרית, רומנית ותימנית.

כעבור כשעה הגיע על ג’יפ צבאי שוספי. כאשר ראה את כל הקיבוץ, נשים וטף עומדים מול נד המים האדיר, הוא ביקש מפתח שוודי, הלך צפונה ארבעים צעדים, לאחר זאת מזרחה שני צעדים, שם התכופף ולאחר כמה דקות נפל עמוד המים, נפל ונמוג. החברים עוד עמדו שעה ארוכה משתאים ונפעמים. עד היום, כשההשקאה כבר ממוחשבת, שוספי השאיר אצלו עוד כמה סודות באשר לנתיבות הצנרת שמתחת לפני האדמה. ובמצבים קשים בהם פורצים מים מכיוון לא צפוי, מופיעה על צג המחשב כתובת גדולה בירוק: “המצב חמור יש לקרוא לשוספי”.

הוא עבד אצלנו כמעט בכל עבודה.

כאשר ראו הילדים את שוספי תולה על האסם דגלים בצבע הכחול לבן ובצבע האדום הם ידעו שיום העצמאות מתקרב. כאשר ראו אותו הילדים תולה דגל אדום ידעו שאחד במאי מתקרב.

וכאן אני נזכר, שלפני שנים רבות נסענו להפגנת האחד במאי בחיפה. ליד רמת ישי האוטו עצר והעלינו את מנחם שוספי בבגדים של חתן, שאינו יודע בדיוק איזה כלה מחכה לו… בדרך מושקו הסביר לו על אחד במאי: “חג שבו אנו דורשים שהמעבידים ישלמו יותר לפועלים”… ואז שוספי שאל את מושקו: “למה כדי שהגזבר של שריד ישלם לי יותר אנחנו נוסעים לחיפה ולא לשריד?” כאן מושקו השתעל ושוספי הוציא לו סוכרית מנטה.

מאד מעניין היה לשבת על־יד שוספי בארוחת בֹּקר.

חברה אחת שואלת אותו: “מנחם, אולי אתה יכול להכניס לי שלושה מסמרים?” אחרת מבקשת שפריץ, ועוד אחת מספרת לו, שבטעות נעלה את בעלה בחדר ואיבדה את המפתח. ואז הייתם צריכים לראות את שוספי, כיצד בחכמתו, תושייתו ורוחו השובבה עליו, הלך, ולחברה הראשונה הכניס שלושה מסמרים בקיר ותלה שם ון־גוך אחד ושני טולוז לוטרק. לחברה שנייה עשה שפריץ וגם שֶבסתר ליבה חשבה שהגזים קצת בשטח המושפרץ, היכן־שהוא ידעה, ששוספי יודע יותר טוב ממנה מה בדיוק הוא רוצה.

אצל חברה שלישית פרץ שוספי את הדלת, אך אז התברר שהבעל איבד את הסבלנות וקפץ מן החלון וכעת הוא שוכב בין שיחי הגינה עם נקע ברגל.

שוספי הביא את החבר לחדר מיון, וכאשר התברר שמכונת הרנטגן מקולקלת שוספי תיקן להם אותה. בזמן הצילום עזר שוספי לחבר לעמוד זקוף. תוצאת הצילום הראתה על רגל בריאה לגמרי, אבל אז גילה טכנאי הרנטגן שהוא צילם בטעות את הרגל של שוספי. לאחר צילום נוסף התברר, שהחבר סובל משבר ברגלו. לאחר טיפול מתאים שוספי החזיר את החבר לחדרו לאחר זאת לא זכר בדיוק מי שבר את הרגל – הוא או החבר. לשם בטחון הלך צולע עד החגים אחרי הצהרים.

זאב טובין החל את יום עבודתו עוד בערב של אתמול כשהוא שט בספינתו וחותר בין שורות עיתון “על־המשמר” כדי לחפש ולמצוא את מספר מצביעי הליגה הסוציאליסטית באותן בחירות שנערכו בעפולה לפני ארבעים ותשע שנה, וספירתם עדיין לא נסתיימה.

בבוקר זאב יושב בחדרו בבית המשרדים ובעזרת מכונת חישוב מחבר מספרים. משהיה גומר והתוצאה נתקבלה היה נוטל עפרון ונייר ומחשב מרוב אחריות עוד הפעם, אבל הפעם בראשו, והיה סופר באידיש.

על זאב היו אומרים שהוא סופר באידיש, חולם בליטאית, מדבר בעברית, אין אמירות של חכמים היה אומר בארמית. בעתות מצוקה היה מסנן בין שיניו “בֶּשַׁקְרֶפְ” בעגה של פרוָור וורשאי.

זאב אינו אחראי רק בתחום העבודה. אני נזכר, שפעם גילה בבריכת הדגים דג טובע ומיהר, ובעזרת קרש הצליח להצילו ולהניחו על שפת הבריכה. עד היום זאב לא מבין וגם אנחנו, מדוע בסופו של דבר הדג מת. כי זאב רצה בסך הכל את טובתו.

זאב הוא אמן השתיקות החכמות.

המימיקה של פניו היא כשל גדולי שחקני הקולנוע הצרפתי. יש בפניו קשיחות, שמתפוגגת לרוך מפייס, יש בהן צער ושמחה, לפעמים גם כאב, יש בהן גוונים דקיקים של רגשות והרבה פיוס וסליחה.

זאב הוא בעל השכלה רחבה, צמא דעת. פעם ניסיתי להסביר לו רעיון מורכב, ולשם כך הכנתי נאום של שעה. אחרי שהגעתי למילה הרביעית, זאב כבר אמר לי את השורה התחתונה של הרעיון, ואני הובכתי, אבל יותר גרוע, הייתי צריך לבלוע חזרה את כל המלים שהכנתי, ויבינו אותי כל אלה, שפעם יצא להם לבלוע מלים. זאת משימה בלתי אפשרית ולכן במקרים כאלה אתה מחפש לך קורבן אחר, והוא המסכן שצריך בחוסר עניין והרבה סבל לשמוע את כל הנאום.

זאב, בנוסף לכל אלה, גם רודף צדק הוא, וכן קשה לו מאד עם פורצי גדר השיתוף והמזלזלים בשוויון ערך האדם.

עם עצמו הוא מסתדר מצויין, כי הוא תמיד צודק… צַדָק

ליפה ענבר שהגיעה באמצע שנות השבעים מרמת השרון, היו פני מלאך וחזה משגע, למרות ישבנה הענק שהיה נגרר אחריה עייף מעצמו, ומעוד דברים הבאים בחשבון. רבו הגברים שחיפשו את קרבתה, וגם יותר מזה. בעבודתה היתה עצלנית ללא תקנה, אך היו רבים שרצו שתישאר אצלנו, ולו רק על תקן של קישוט. פעם ענבר עבדה עם פ. בקטיף תפוחים. כאשר חזר פ. הביתה הוא אמר ליוסי שיין: “ליפה יש תחת שווה עבודה, והעבודה שלה שווה לתחת”.

היו בקיבוץ רבים שאמרו: “ענבר נותנת לכולם”. לאחר חקירה יסודית התברר, שהחברים שאמרו זאת, הם אלה שלהם לא נתנה.

ערב אחד הופיעה להקת “תיאטרון הקיבוץ”. חדר האוכל היה מלא בחברים צמאי תרבות והשראה רוחנית. לאחר גמר המופע, לקול מחיאות הכפיים, החלו עובדי הבמה לפרק פרוז’קטורים, רמקולים ולאסוף חוטים ועוד… כאשר גמרו החלו כל חברי הלהקה לעלות לטרנזיט, ואז התברר שאחד השחקנים חסר, לאחר זמן רב של עצבנות חזר אותו שחקן מתוך החשיכה כשהוא מדיף ריחות בושם של התעלסות חפוזה. נפרדנו מחברי הלהקה והם יצאו לדרכם.

כעבור חודשיים התברר ליפה ענבר שהיא בהריון, והיא סיפרה זאת למספר חברים הקרובים לה. כעבור כמה ימים נסעה לחו"ל כדי לקבל החלטה בעניין החיים הסוערים שהחלו לרחוש ברחמה. סיפרו אז בקיבוץ, שהיא מסתובבת במוזיאונים באיטליה, ובכל מקום שהיתה פוגשת בפסל של מריה הקדושה היתה מתקרבת קרוב קרוב לפסל ולוחשת לאוזנה של מריה: “מריה, את שידעת להיכנס להריון ללא קיום יחסים, למדי אותי לקיים יחסים בלי להיכנס להריון”.

יפה ענבר חזרה, ילדה בן יפה ובריא ואחרי האביב עזבה אותנו, ומאז רבים עד היום הגברים שבשוכבם לישון נתקפים געגועים וערגה לפני המלאך שלה ולנשיותה הייחודית.

עת הגיעו קיבוץ ה' לשריד, הגיעה גם דבורה, צעירה, יפה, משכילה. דבורה באה עם תינוק נחמד בשם יורם. כעבור כמה שנים, הפעוט יורם בלע מסמר, ששימש כעין של דובון־משחק תמים. והוא נחנק. יורם נקבר בארון קטן, כיסו את קברו בפרחים הרבה, אך הכאב והיסורים של דבורה היו קשים מנשוא. רק כעבור כמה שנים, כאשר דבורה קשרה גורלה עם זאב צחר ונולדו להם ילדים – רעיה ודורון, מצאה מעט מזור לייסוריה.

זאב איש משפחה נהדר, בחייו גילם את רוח הקיבוץ, לא רוח שנושבת מתקנונים מצהיבים, רוח שבאה ממעמקי נשמתו, אמיתית, ללא צרימות. זאב לא הביט לצדדים לראות מה אחרים עושים, אף פעם לא היה מטיף מוסר, והוא לא היה בין הנואמים מעל לבמות. היו שנים, שבכל סוף תלם מצאת את זאב בקטרפילר. היו שנים, שבכל קצה צינור השקאה מצאת את זאב עם מפתח שבדי. בקצה כל קיץ המתכלה בחומו הנשרף, ניצב זאב בשדה וריח סתיו וזריעה באפו. אם לקיבוץ היתה נשמה יתרה הרי שגרעין נשמתו היה זאב צחר. היה – כי מחלת הסרטן הכניעה אותו. אך ניצחון המחלה היה די מפוקפק, כי זאב הערים על המחלה ועבד עד יומו האחרון.

ביום קיץ של שלהי 1985, שמרית של צביקה ורותי פינקל עם עיניים, כשני אגמים כחולים, שאפשר היה להשיט בהם סירות נייר לארצות רחוקות, עם שיער זהוב בין צבע הקש לצבע הדבש. ילדה בת שמונה, מתה ממחלה קשה. כשהוריה לידה, עצמה עיניה לנצח. הוריה והחברים הלכו אחרי ארונה הקטן. על הקבר התרוממה ערימה של פרחים וזלגו נחלי דמעות.

עד היום אני מסרב להאמין ששמרית מתה – היא רק עברה מעולמנו לעולם האגדות, ושם היא נסיכה יפה, טובת־לב וחכמה, מו שרק בארץ האגדות זה אפשרי.

בסוף שנות השישים, סיפרה צעירה בעלת קול פעמנים וגיטרה: "באתי לקיבוץ מרצוני החופשי, אך עכשיו מדי פעם אני מרגישה מחנק ותחושת החמצה… כאשר נשאלה: "מדוע אינך עוזבת:…

היא שתקה…

ושתקה –

ועיניה היו יפות ושותקות…

בסוף אותו שבוע במסיבת ליל שבת, לאחר שרפי פרסאי שר: “עטור מצחך” בקולו היפה, כשהוא נותן לכל צליל את הצבע המיוחד לו, תוך התחמקות מכל פיתוי או פוזה, כי רפי יודע בשירתו למצוא ולפרוט על נימי נשמתנו הנסתרים, ושירתו לנו חג, כמיהה או געגוע – הוקרא השיר הבא, בתקווה שתבין…

הזמיר

זה לא סיפור שמח

זה סיפור עצוב

יום אחד נראה בורח

הזמיר לכלוב.

זה סיפור שמח

אולי גם עצוב

שיום אחד

נראה נכנס

כך הזמיר לכלוב.

כי בכלוב מיזוג אויר

ביטוח נגד אש

חינוך חינם לגוזלים

מזון, משקה,

תלושי קפה

וגם תקציב

כמעט חופשי

לרכישת נוצות

במיטב גוונים

לימי החול ולמועדים.

אז זה סיפור שמח

או… סיפור עצוב

את האמת יודע

רק הזמיר בכלוב.

יש אומרים שלפעמים

אחר שקיעת חמה

עת החושך ילטף

את האדמה

הזמיר עומד בכלוב

במיטב יופיו

ופורט על הסורגים

ממיטב שירי זמירים.

ובקול זמירי מאד

הוא נשמע עצוב

כאילו שר מכלוב.

אז זה סיפור שמח

אולי סיפור עצוב

את האמת יודע

רק הזמיר בכלוב.

במסיבת קיבוץ לכבוד החברים שהגיעו לגיל 75, אברהם וולף, כאחד החתנים במסיבה הקריא קטע משלו:

בִּמְלֹאת לְךָ שִׁבְעִים שָׁנָה

וְעוֹד חָמֵשׁ גרורות,

מִזְמַן זָרְקָה בְּךָ שֵׂיבָה,

קֵרֵח, בְּלִי גבוּרוֹת;

אַתָּה שׁוֹכֵב, אַךְ לֹא נִרְדָּם

וְקָם – לֹא עֵר, לֹא רַעֲנָן.

אָז לַשִּׂמְחָה מַה זֹאת עוֹשָׂה?

הֲזֹאת סִיבָּה לִמְסִבָּה?

בִּמְלֹאת לְךָ שִׁבְעִים סְתָוִוים

עוֹד חֲמִישָׁה וִסְּתוּ

מֵעַל רֹאשְׁךָ עָבְרוּ עָבִים,

אַךְ אֵין בָּם גֶּשֶׁם רַב,

נִבֵּאתָ – וְלָרֹב לָרַע,

וכֹל אֲשֶׁר יָגורתָ – בָּא,

אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת מִי שֶׁבָּא:

הַזֹּאת סִיבָּה לִמְסִבָּה?

אֵינְךָ חוֹלֶה, אֵינְךָ בָּרִיא

אַךְ תַּעֲמִיד פָּנִים;

מִנִּיתּוּחִים אַתָּה מַמְרִיא

בְּכוֹחַ אֵיתָנִים.

לַצְּעִירִים בַּל נְגַלֶּה,

כִּי מָה יִצְמַח לָהֶם מִזֶּה…

אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת כֹּל הַבָּא

הַזֹּאת סִיבָּה לִמְסִבָּה?

עַכְשָׁיו קָרוֹב נַעֲשָׂה רָחוֹק,

וְהָרָחוֹק – קָרוֹב,

אַתָּה הוֹלֵךְ עַל שְׁתֵּי כּוֹשְׁלוֹת

זָרִיז כְּ“פּוּ הַדּוֹב”.

אַתָּה עוֹלֶה – נְשׂוֹם עָמוֹק!

יוֹרֵד – אַל נָא תָּרוּץ אַמוֹק

הַזֹּאת סִיבָּה לִמְסִבָּה –

אוֹ עֲלִיָּה לְהַלְוָיָה?

לְבָן שִׁינַּיִים הוּא הַפֶּה

צָחוֹת הֵן, חֲטוּבוֹת

אַךְ לֹא שֶׁלָּךָ הֵן יְפֵהפֶה,

שֶׁלָּךְ הֵן רְקוּבוֹת.

אַל תִּצְטַעֵר, כִּכְלוֹת הַכֹּל

דִיאָטְנִיק אֵין לוֹ מַה לְאֱכוֹל!

אִם הרזייה הִיא צַו שָׁעָה,

זוֹהִי סִבָּיה לִמְסִבָּה.

חִיסוּן קִיבַּלְתָּ לַשַּׁפַּעַת,

וְאַת אִחַרְתְּ, בָּכִיתָ…

אֵין שׁוּם הֶבְדֵּל, זוֹ הַמִּרְשַׁעַת

תָּבוֹא – וְעִם בְּרוֹנְכִיט.

וְאִם תִּשְׁאַל רוֹפֵא, אָחוֹת:

“יֵשׁ אֶלֶף וִירוּס, לֹא פָּחוֹת”.

הַזֹּאת סִיבָּה לִמְסִיבָּה,

אוֹ זוֹ בְּרָכָה לְבַטָּלָה?

מִלִּים פּוֹרְחוֹת מִזִכְרוֹנְךָ,

אַל תִּתְייָאֵשׁ כֹּה מַר,

מוּבְטָח לְךָ כִּי הֵן חוֹזְרוֹת לְךָ,

עֵת סִיפּוּרְךָ נִגְמַר.

“הָעֲבוֹדָה הִיא כֹּל חַיַּי”,

אַךְ לִפְעָמִים יוֹתֵר מִדַּי,

אוֹ מִסְתַּדְּרִים גַּם בִּלְעֲדַי.

זֹאת אַגָּדָה אוֹ סְתָם דִּיבָּה,

אַךְ לֹא סִיבָּה לִמְּסִיבָּה.

אָז מָה נִשְׁאַר? צְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל

עַל בְּדִיחָה מוּצְלַחַת,

שִׁירָה בַּפֶּה (מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל)

לִשְׂחוֹת־מְעַט, הַרְבֵּה מִקְלַחַת,

לִקְרוֹא, לִכְתּוֹב, אַךְ בְּלִי דִּיבּוּק

חִיּוּךְ תִּינוֹק, לִיטּוּף, חִיבּוּק

“שֶׁבֶת אַחִים”, הַרְבֵּה חִיבָּה,

זוֹהִי סִיבָּה לִמְּסִיבָּה.

החלו זורמות הברכות מן הלב, מפי בני משפחה, בנים, נכדים ונינים. חלקן של הברכות בקריאה, חלקן בשירה וגם בנגינת חצוצרה – צובטת לב של בועז. כולם דיברו בשבחו של גיל זה, בו יש לך זמן להגשים את חלומותיך הגנוזים, להתענג על תעלולי נכדיך, וכו'.

איש זקן

א.

שֶׁמָּא רָצוּי יוֹתֵר לְהִסָּגֵר בַּחֲדָרִים לְהִתְגּוֹנֵן בֵּין הַקִּירוֹת

אֶפְשָׁר יִהְיֶה לָצֵאת לַהֲפוּגוֹת קַלּוֹת בַּדֶּשֶׁא הָרָטֹב

לִרְאוֹת כֵּיצַד הַגֶּשֶׁם שָׁב וּמִסְתָּעֵר עַל רְחִיפֵי הַשְּׁקֵדִיָּה

הִנֵּה שָׁבִים וְנִפְרָצִים כֹּל מִסְתּוֹרֵי הַחֲדָרִים

הַקּוֹל חוֹזֵר וּמְטַפֵּס עַל הַקִּירוֹת אוֹרֵב בַּזָּוִיּוֹת

צְלָלִים פּוֹשְׁטִים וּמִתְאָרְכִים בַּפְּרוֹזְדּוֹרִים

הָאִישׁ אֵינוֹ יָכוֹל יוֹתֵר לִמְצֹא דַּרְכּוֹ בַּחֲזָרָה אֶל תּוֹךְ חַיָּיו

כֵּיצַד יוּכַל לִמְצֹא דַּרְכּוֹ בַּחֲזָרָה אֶל תּוֹךְ חַיָּיו

כֵּיצַד יוּכַל לִמְצֹא אֶת הַמְּנוּחָה הַנְּכוֹנָה

מִבַּעַד לִשְׁקִיפוּת הָאוֹר בָּאִים אֵלָיו הַמַּלְאָכִים

וְכַנְפֵיהֶם גְּדוֹלוֹת וְכוֹאֲבוֹת

עַל מָה בּוֹכֶה שָׁם אִישׁ זָקֵן בֵּין חֲדָרִים פְּרוּצִים

עדה נס, חרמוני

 

מחסן התלבושות הפך למוסד.    🔗

בחג הפורים היו בתיה וזיוה הופכות את כל הקיבוץ בעזרת מחסן התלבושות והאיפור מלא ההשראה של דן אמיתי לפסטיבל צבעוני חוגג ורוקד את ריקודי הרונדו בניצוחו של יהודה רובינפלד. בריקוד שילבו ידיים ראש שבט אפריקני עם נסיכה נורבגית, כומר ונזירה וגם גיישה יפנית. נפוליאון דזירה, ודה־גול רוקד עם ההיסטוריה, קבצנים ומכשפות, חצר מלוכה ומשרתות.

כולם מקפצים בשמחה לקול התזמורת של שלמה ורבנר. על הבמה מדי פעם, הופיעו להקות עם פזמון סאטירי, או מערכון שהיה אמור לפגוע בתופעות לא קיבוציות. לפעמים היו הפגיעות לגופו של עניין, אך בדרך כלל לגופו של חבר. הערב נמשך תוך ריקודי הוולס, הטנגו, הפסדובלה והרוקנ’רול הקופצני. בשולי האולם נפתחו דוכני המזון ובמחסן הכיסאות היה נפתח בית־קפה וינאי.

עם שחר, החברים היו מתפזרים כשהם שיכורי שמחה, חדווה ורינה, או, לחילופין, ריקנות והחמצה. בתיה היתה מעשירה את החברים גם שלא במתכוון באימרות שנבעו מבלבולי מילים או הברות כמו: “דוליו הרקטום של אוהל שרה” או “ברבוקים”, “מעבר חציצה”, “מגרש חנינה”, “הוא ישן עם פה פרוע”, “יש לו רחם צמוד”, ועוד… מאימרות אלה צחקנו צחוק פרוע, ובתיה היתה צוחקת עימנו. אף צוות של גדולי ההומור לא היה מצליח למצוא הומור של שיבושי־מילים והברות יותר מוצלח מאלה של בתיה.

בינתיים, מחסן התלבושות עבר לידיה של נעמי ברקן, שבנאמנות ממשיכה להלביש את החברים לפורים ולהצגות שונות. זכור לי שבפורים האחרון התחפשתי בעזרתה לכרוב גדול. בדרכי בחושך לאולם עברתי ע"י משק הילדים ושם החמור נגס בי בהאמינו שאני כרוב. חשתי כאבים, ניגשתי למרפאה לראות אם הוא לא נגס לי בחלקים חשובים. מן האולם נשמעו קולות שמחה צהלה של חברה חוגגת.

יהודה לופי הגיע לשריד עם קבוצת ילדים, שעברו את מחנות הריכוז ברומניה. הם הגיעו באמצע קרבות משמר־העמק, ונקלטו במוסד כקבוצת “שחף”. לאחר שירותם הצבאי רובם עזבו.

לוי היה לטייס, עדה נישאה בקיבוץ סער, אילנה פסיכולוגית, יענקלה רס בטיח למד כלכלה. בן־ציון החליט לעזוב לאחר זמן־מה, אך לא לפני שעבר את טכס הבוגד (הגדרה שלי). את המתכוון לעזוב היו מזמינים לאסיפה, כשחדר־האוכל היה גולש מרוב חברים. המזכיר היה פותח ב“פלמוני החליט לעזוב, מה יש לך לאמר פלמוני”. פלמוני היה קם, רגליו קרות רועדות ומולו מאות עיניים רושפות אש הנידוי. פלמוני (קולו רועד) “אני דווקא מאד מרוצה בקיבוץ, אני מכיר בעשייה של התנועה הקיבוצית בישוב הארץ ובהגנתה ולא אשכח לכם את תרומתכם לחינוכי, אך הגעתי למסקנה שבשל כך וכך, וגם לאחר שהשיתוף כבר לא בדיוק שיתוף – דרכינו נפרדות”.

כאן היו עולים מנהיגי הקיבוץ ונואמים על בגידה ברעיון הקיבוץ, על בגידה בציונות, הבונה ישובים לאורך גבולות הארץ, הבונה חברה שיווניות יותר ועוד כאלו דברים. “טקס הבוגד” היה במקומו ושירת את הציונות, אך דומני שאורך חייו היה הרבה שנים מעבר לנחיצותו האובייקטיבית.

“טקס הבוגד”, יותר מאשר היה אמור לשכנע את העוזב, היה אמור לשכנע את הנשארים. בן־ציון עבר טקס זה ונשאר בחיים, יהודה לופי היסס הרבה זמן ובסוף נשאר, נישא לנאווה ונולדו להם שלושה ילדים מוכשרים. נאווה היתה מעט מרירה אך מאד חכמה בכל מעשה שעשתה בקיבוץ השאירה את עקבות חכמתה.

יהודה נשלח ללמוד בקורס מרכזי־משק, ולאחר זאת היה לאחד האנשים המרכזיים במשק ובחברה. הוא ניהל את בית החרושת, ויחד עם זאת למד באוניברסיטה. היה פיקח, בעל חוש הומור ומנהל עניינים בצורה לוליינית, כהולך על חבל דק ללא רשת מגן, בגובה רב. ולפעמים, כאשר נגמר החבל, היה ממשיך ללכת לוליינית גם ללא חבל. אתם אומרים: “זה בלתי אפשרי”, אז אני אומר לכם: “אצל יהודה זה היה אפשרי”.

יהודה מהמר בנשמתו שיותר משעניינה אותו המטרה עניינה אותו הדרך להשגתה.

בקיץ יהודה נקרא למילואים ביחידתו, בחיל ההנדסה. למרות שהיה חולה ממש גרר את עצמו כדי להיות עם חבריו שכה אהב. בעת שפירק מוקש שלנו – שלא ידע על כישוריו בלוליינות – התפוצץ זה ויהודה נפל.

את יהודה אהבנו כי אהבנו. נוגים הלכנו אחרי ארונו. תוגה ועצב עטפו את הכפר.

היות ושדה המוקשים היה שלנו – מישהו העלה מחשבה פראית שיתכן ויהודה הלוליין מלפני 15 שנים שמלכד את המוקש ניצח את יהודה הלוליין שפרק את המוקש. אתם אומרים: “זה בלתי אפשרי” אז אני אומר לכם: “עובדה! אצל יהודה זה היה אפשרי”.

 

כמעט סוף הקיץ    🔗

כמעט סוף הקיץ וביום ראשון תתחיל שנת הלימודים. ואולי חשוב כאן להסביר לתלמידים כמה סודות כמוסים ששמרתי לעצמי – שעה שהייתי מורה.

– ההבדל בין מורה למתמטיקה לבין מתמטיקאי הוא כמו ההבדל בין סופר למורה לספרות. הסופר – כותב יצירות ספרות, שהמורה לספרות אינו מבין אותן – אך הוא למד בסמינר איך, בדרך הכי טובה, ללמד אותן. לכן יוצא שאת מה שאינו יודע הוא מלמד היטב.

שיעורי הזימרה אינם כריצת 100 מ' בשיעורי הספורט – אתה לא מוכרח לגמור ראשון את השיר.

– כשתשמע פעם את המורה שלך בחדר המורים מספר לחבריו, איזו הרצאה מוצלחת היתה לו בכיתה, רצוי שתדע, שאותו מורה כבר עשרים שנה מרצה אותה הרצאה, אך היום הוא – בפעם הראשונה גם הבין אותה.

כאשר מטפלת מספרת בבית־התה איזו שיחה אינטימית היתה לה עם אחד החניכים, הבן מכך, שבאותה שיחה סיפרה לחניך את הדברים הכי אינטימיים שלה.

 

לילה עייף… חנוכה 69'    🔗

לילה עייף עמוס כוכבים צנח על תל־הרים. ירח דמוי סירה משייט לו בביטחה בין קרעי עננים אפורים. על אסם התבואות חנוכיה מתיהרת בבוהק אורותיה. רוח מערבית פורטת על צמרות הברושים שירי נשמה – פעוטים נוגסים את החושך באגדות כחולות. ילדי חברת הילדים שרים על הניסים והגבורות. נרות בוכים בדמעות דונג. הורים עייפים נוגסים סופגניות. על הסילו עומד ינשוף חכם, פוזל וזקן כמו בדיחה יהודית. ממרחבי העמק דואים ובאים ריחות עתיקים – סביבונים מפרפרים, מפרפרים ונופלים – ואין ניסים.

ילדים אל מול נרות – ניסים מול גבורות – דור מול דורות.

ספסלי השדירה בודדים יותר בכסלו. בבריכות הדגים השתיקות אינן מעודף חוכמה. עץ הערבה יפה יותר מן האומנות המודרנית – אך הרבה פחות מובן. במשק־הילדים, השפנים דואגים לדור ההמשך, בחברת הילדים הורים עייפים נוגסים סופגניות – ילדים שרים על יהודה הגיבור שלא צעד אחור… במועדון יושבת איטקה צימרמן יחד עם 78 שנותיה, מול הטלויזיה – שערה כסוף, ידיה בצקות – בפניה עשה הזמן את הלצותיו המטורפות ביותר – זה הזמן, שמכבר הוכרז כעבריין נמלט. על המקרן ממוקדים שני ארכיאולוגים ואיש־צבא, המשחזרים את קרבות המכבים. מן החורשות הרחוקות עולה זעקת חיה נטרפת. במועד לחבר אולפניסטית חצופת־חזה מגישה קפה ועוגיות, עתוני הערב בכותרות גדולות, מבטיחים מלחמות. ילדי חברת הילדים שרים על יהודה הגיבור שלא צעד אחור…

במודעה קטנה ב“מעריב” – אישה קצת דתית ומאד אינטליגנטית מחפשת גבר עם אמצעים. במשק הילדים הטווסים פורשים מניפת זנבם, אבל לדור ההמשך דואגים השפנים. על שובך היונים חורקת שבשבת – הו שבשבת, חולת רוח קטנה אינה אחראי למעשיה, חושבת שהיא עושה את הרוח.

לילה עמוס כוכבים צונח על תל־הרים. נרות בוכים, ספסלי השדירה בודדים יותר בכסלו… השתיקות הן לא תמיד סימן לחכמה. יהודה היה גיבור ולא נסוג אחור…

 

הבדיחות היהודיות    🔗

מסיבת חג ה־70    🔗

(הטקסט נכתב ע"י זאבי כפרי)

שבעים שנה, שבעים שנות היסטוריה של טבע ונוף ששינה את פניו, של שדות, גנים, בתים, של כאלה שהיו ונעלמו ושל אלה הקיימים ועומדים עד היום.

הסילו ודיר־הצאן, התאנה הזקנה והכרם, הבוסטר והעמדה הצפונית, כולם בה' הידיעה, ובית־הקומותיים ובית־התינוקות, בית־א' וחדר־האוכל שאינו משתנה לנצח. כך, אוהלים התחלפו בצריפים, וצריפים התחלפו בבתים ובתים גדלו והתרחבו במשך השנים ונוספו להם מרפסת ושירותים, לא עלינו, וחדר שני ושלישי, וגבעת כניפס נחשפה שינתה פניה עד לבלי הכר.

… אך יותר מכל אלו הן שבעים שנות הסטוריה של חברים וחברות, שהגיעו צעירים לאדמת שריד, עליה בנו את ביתם, ורבים מהם הגיעו גם אל מנוחתם האחרונה. כאלו שמם בלבד הוא בבחינת אטלס ומפה לארצות המוצא מהן באו חברי שריד.

שמות כמו פרנצי וקוטי, אמולדה ואפשנקה, ולול וקוליק, חיידקה וגורה, וחברים שאות הסימן לשמם יכולה להיות תולדות שריד לתקופותיה וכך אנו מוצאים את חיים א' ואת שרה א' ושרה ב‘, ושפרה א’ ושפרה ב' ושפרה ג' תיבדל לחיים ארוכים, וצבי א‘, צבי ב’ צבי ג' וצבי ד‘, וצבי ה’ צבי מ' צבי לביא ייבדלו לחיים ארוכים, וצבי ו' וצבי הבא, שמשום מה נקרא השו ועוד רבים אחרים, חברות וחברים בני קיבוץ והורי חברים, כל הרבים שאינם אתנו היום, הם שכתבו וכותבים את ספר חיים של הבית הזה – בית שריד, שהיה גבעת טרשים לבית שוקק חיים של ארבעה דורות החיים בו בצוותא.

לכל אלה מוקדש הערב הזה.

הבדיחות היהודיות

ערב הומור יהודי בקיבוץ

יש אומרים שלבדיחה ולחתול אין בעלים. ובכל זאת, מזה שנים רבות אנו חשים לידנו תמיד את נוכחותה האפויה והריחנית של הבדיחה היהודית. היא עמדה עמנו מתחת לחופה והביטה בעיניים פוזלות, שוחקות וחמות של ינשוף, על החותנת.

אנחנו עוד זוכרים אותה אצל השדכן, שעה שישבנו עמו לחתום על התנאים. היא היתה מציצה אלינו מתוך חור במגבעתו המרופטת מזיקנה, ושולחת אלינו חיוכים של פיוס, הבאים למתוח גשר ענק בין המצוי לרצוי.

שדכן שידך לצעיר מכוער במיוחד, צעירה. כאשר נפגשו בפעם הראשונה ראה מיד הבחור שהמשודכת נדהמת מגודל כיעורו… ואז אמר לה: “אל תראי אותי שאני כזה, בילדותי, היתה לי אומנת רשלנית שפעם החליפה אותי בילד אחר”…

הבדיחה היהודית תמיד היתה אתנו, מלטפת ומנחמת בשעות צרה, גם בפוגרומים הגדולים לא ברחה, נשארה עימנו, היהודים, מתכדררת כקיפוד, סומרת ויורה חצים לכל הכיוונים.

אומרים – לחתול ולבדיחה אין בעלים.

גם את ראשוני החלוצים לפלסטינה ליוו הבדיחות, ובארץ המובטחת, מעט השתזפו, התחספסו מעידור פרדסים בטוריה, אך לא שכחו אף פעם להצחיק וגם על חשבוננו, כדי שחס וחלילה לא נתנפח מחשיבות עצמית ונתכסה בשכבות של אטימות לזולת. הבדיחה על ברקוביץ, עד היום – אומרים – יושבת עצובה ובודדת, טובלת רגליים יחפות בויסלה וזוכרת ימים טובים יותר.

תמיד נזכור את הבדיחות על החלמאים, שצחקו מהטפשות החכמה. הן אדם צריך להיות חכם מאד, כדי לבחור מכל מעשי הטפשות את הטפשי ביותר, הטפשי עד לאבסורד, שמגיע ע"י כך לרמה של חכמה נאצלת. בדיחה לא מגיירים, בלי בדיחה יהודית אין גם עַם יהודי אם יש לעם הזה נשמה יתרה, זה גם בזכות אותה בדיחה בעלת אותו הומור מיוחד. אם הבדיחה שלנו ידעה ברגעים נוראים של השפלה, עליבות ועלבון להפוך לרגעים של גאווה שצומחת מביבים ולהגיע לרגעים של התרוממות הרוח, חסד ופיוס, הרי שאין לה תחליף.

שני יהודים נפגשים ברחוב אלנבי בתל־אביב. האחד שואל את השני: “האם לא נפגשנו בקיץ בניו־יורק?”

השני: “אף פעם בחיים שלי לא הייתי בניו־יורק”.

הראשון, לאחר ההרהור של רגע: “בעצם גם אני אף פעם לא הייתי בניו־יורק”

ומוסיף לאחר הרהור: “זה היו כנראה שנים אחרים שנפגשו שם”.

אומרים שלחתול ולבדיחה אין בעלים.

ובכל זאת, היינו קמים בבּקר עם הבדיחה היהודית, והולכים עימה לישון מאוחר בלילה, והיו גם מקרים שהבדיחה היהודית עבדה שעות נוספות, כשהיתה משאירה זנבות צבעוניים של צחוק גם בחלומותינו המבועתים.

אז לבדיחה היהודית אין בעלים. הבדיחה היהודית זה אנחנו.

מאגדות העמק 1969

"ואיך נדע כי לא לריק עברו חיינו

האם עמלנו לא לשוא

האם ביתנו לא יחרב

האם תחיה האהבה גם אחרינו:

שנות ה- 30 וה־40', עד מלחמת השחרור, היו שנות ביסוס והרחבה.

השלמות באו זו אחר זו. הבונה, ג' – ד‘, “מלט”, קיבוץ ארצשראלי ה’, גדוד “השדה” ואתו בני הקיבוץ הראשונים המצטרפים לקיבוץ וכל הנספחים הרבים אליהם, וכן הרחבת המשק על ענפיו השונים, בעקבות הגעתם של מי־מקורות, כל אלו השרו הרגשת בטחון ואופטימיות והקלו על קשיי היום־יום.

הד לאוירה האופטימית מצאנו בשירים ובריקודים של אז.

"העמק הוא חלום זהר ואורה

מלילה ועד יום חולו ההורה"

למזלו של הקיבוץ מראשיתו ועד ימינו הוא לא חדל מלהשתנות. ומול שומרי החומות, שעוד מימי הקומקום החשמלי והרדיו הראשון, ניסו לעצור את גלגלי הזמן, היתה המציאות המשתנה חזקה יותר.

שינויים אלו התחזקו והתעצמו בשנות ה־60 וה־70. ביטוי להם ניתן בחגי הקיבוץ ויובלותיו. וכך, במקום הפאתוס של “אחי גיבורי התהילה” של חג ה־25 באו “קיבוץ בכורסה” ודומיו

הקיבוץ השתנה, משתנה וישתנה כי חפץ חיים הוא, אבל בלב תמיד קיים הגעגוע למולדת הקטנה והיפה של פעם.

מתוך השיר:

עוד לא תמו כל פלאייך

לחן: רמי קלינשטיין

ארצנו הקטנטונת

ארצנו היפה,

מולדת בלי כתונת

מולדת יחפה

קבליני אל שירייך

כלה יפהפיה

פתחי לי שערייך

אבוא בם אודה יה…

האירוע המרכזי בחגיגות יובל כפר ברוך היה פתיחת בריכה אולימפית, עם מים. לכבוד האירוע הביאו במיוחד גיטרות חשמליות, יחד עם חשמל ממגדל העמק, סופגניות ריחניות ודברי מאפה שונים מהמעדניה של האחים שולץ ושו"ת מעפולה, וגם הרבה גרעיני “מגדן” שרופים, קלויים, מלוחים ואחרים. את החגיגה ליד הבריכה פתח דוידוביץ, יושב־ראש ועד הכפר, שקרא מן הנייר, ברכה בעברית כתובה באותיות אידיש, כדי שלא יתבלבל.

לאחר הברכה נערך מרוץ סוסים בהשתתפות פרש מכפר יהושע רכוב על סוסה אצילית, ופרש מכפר ברוך רכוב על סוס גזעי מקומי משובח. קהל צופים עירני עקב בדריכות אחר הפרשים, אשר זינקו אל מול חוט המטרה – ואולם המרוץ השתבש קמעה בהמשכו, בשל חילוקי הדעות שנתגלו בין הפרש לבין סוסו באשר למטרת המרוץ. בעוד הפרש מצביע לעבר חוט המטרה מצביע הסוס בצורה בולטת יותר ויותר, יותר ויותר… לעבר מטרה שונה במקצת.

צוות שופטים מתוגבר ע"י הרב המקומי קבע, שבעוד הסוסה הגיעה ראשונה אל חוט המטרה הרי שאין להתעלם מכך… שגם הסוס של כפר ברוך הגיע אל מטרתו אך ללא הרוכב שנשר בדרך, שעה שהסוס הזדקף על האחוריות בלבד למען השג מטרתו ולהגיע למעט מימוש עצמי. ויכוחים וגיחוכים פיצוחי גרעינים ומחיאות כפיים לא הפריעו לגיטרות ולחשמל לעשות מנגינות – כמה זוגות אף החלו במחול ברחבה שליד הבריכה, שעה שהשמש מנתבת עצמה יותר ויותר אל עבר הכרמל.

הבריכה האולימפית עצמה נבנתה לפי מיטב השכלולים – יש בה סידור מיוחד לחימום בקיץ ולקירור בחורף. כמו־כן, הכשירו מציל והוא מן הטובים בארץ: ששון אבוטבול. הוא עדין לא יודע לשחות, אבל עבר קורס מזורז להנשמה מפה לפה. עד היום לא נרשם בכפר אף מקרה טביעה לעומת זאת מספרים במושב שששון המציל הנשים לפני כמה חודשים את מזל ירקוני, אינטנסיבי עם תוספות, ועוד מתפלאים במושב שבניגוד למנשימים ידועי־שם שמנפחים את הריאות, ששון ניפח למזל דווקא את הבטן.

חוץ מסידורי חימום־קירור שכבר הזכרנו, את הבריכה בנו, לפי החלטת ועד המושב, חסכונית מאד בשל התחשבות במצב הכלכלי. כי לחסוך החליפו – ובמקום לבנות את האורך של הבריכה בנו את הרוחב. דבר שחסך כמויות עצומות של בטון וברזל מזוין – לעומת זה במקום את הרוחב בנו את האורך.

לפני מספר ימים החל בנימינוב מוותיקי המושב, לטבוע ומצבו היה חמור, למרות שששון המציל כבר הכין את הכל להנשמה. מזלו של בנימינוב היה שהשתתף באותה ישיבת ועד הגורלית בה החליטו להחליף אורך ברוחב וכו' והוא נזכר שבאותה ישיבה, מטעמים של חיסכון החליטו גם לא לבנות לבריכה את העומק. וממש ברגע שנזכר, נעמד על שתי רגליו וניצל.

מקרה בנימינוב הפך לשיחת היום במושב ורבים שאלו בהשתאות: “מה היה קורה אילולא היה בנימינוב חבר ועד?” כי בעוד בניין הרוחב־אורך וכו' פורסם ברבים ההימנעות מבניין העומק, מטעמים של חיסכון, לא פורסם בכפר ולמעשה נשאר כחומר חסוי שנועד לפרסום רק בעוד שנתיים. כך שחוץ לחברי הועד נודע על־כך רק לאבנר קוצו, מצעירי הכפר, כשלפני שבוע קפץ לבריכה קפיצת ראש. באשר למקרה טביעה־הצלה של בנימינוב, טען המציל בעקשנות, כי גם למקרה שבנימינוב לא היה יודע על החלטת חיסכון־עומק, היה בסופו של דבר ניצל, כיוון, כך טוען ששון, שהוא עצמו עשה את ההכנות להנשמה והרוח המערבית שנשבה אותה שעה היתה דוחפת את מה אמור היה להיות בנימינוב אל עבר הגדה המזרחית של הבריכה ולפי ההערכות שלו, תוך שעה־שעתיים היה מגיע בנימינוב אל החוף, ואז בעזרת הנשמה מזורזת עוד ניתן היה להצילו.

האירוע החשוב של השבוע החולף היה שבירת השיא העולמי בחתירה ל־1000 מטרים, שנשבר ע"י יוסי דוידוביץ, הנכד של דוידוביץ מהוועד. הדבר אף פורסם בעיתונות תחת הכותרת: “שיא עולמי חדש בכפר ברוך, מאה מטר בפחות מחמישים שניות”.

אחד העיתונים כתב: “יוסי דוידוביץ הוציא כפר קטן מאלמוניותו”. האירוע הביא הרבה פרסום לכפר. שר התיירות אף הודיע בראיון טלוויזיוני חי מאד שיתכן ויחדשו את רכבת העמק כדי לעודד תיירות לכפר ברוך על גדות הקישון. וגם יבנו מלון שלוש קומות לגרוד שחקים מקומיים.

מיד עם הפרסומים באו לכפר מומחים ישראליים וכן שני שופטי שחייה מחו“ל, כדי לבדוק האם אכן השיא נשבר, ואם אכן נשבר, האם הכל כשר לאישורו הסופי. לעיני המומחים וכל אנשי הכפר ודגלי הלאום ו”התקווה" זינק למים יוסי דוידוביץ ואכן התוצאה היתה מהממת. משנרגעו מחיאות הכפיים וגמרו עם הדגלים והמדליות, החלו המומחים לבדוק ולנבור ואז התברר להם שיוסי דוידוביץ' שחה שני רוחבים במקום שני אורכים.

בכפר ניסו להסביר לשופטים את עניין החיסכון, שבשלו הפכו בכפר אורך לרוחב ורוחב לאורך ולכן בכל זאת התעקשו שיוסי שחה שני אורכים. אך השופטים שאינם מבינים חיסכון מהו, בעיקר אלה מחו"ל שנראו כאנטישמים מועדים, לא היו מוכנים לאשר את שיאו של דוידוביץ, אלא כשיא מקומי.

על כך עומד עוד ועד הכפר לערער בוועד האולימפי, שיתכנס בג’נבה באביב.

הטיעון העיקרי של חברי הועד הוא:

1.  הבריכה אושרה כבריכה אולימפית

2.  בכפר רק לוועד יש סמכות להחליט היכן הרוחב והיכן האורך.

אך השופטים גילו עוד… ששיפוט הזמן נעשה אמנם ע"י שלושה שעונים, כפי שדורש התקנון, אך מאלה היה אחד שעון שמש של הכפר והשני שעון חול לבישול ביצים של משפחת יעקובי, ואחרון אחרון חביב שעון הכיס של סבא דוידוביץ, כשהוא נטול מחוג שניות.

הסיכום – השיא לא אושר, אך כפר ברוך עלתה על המפה האולימפית. באביב תצא משלחת הכפר לג’נבה… בינתיים משכשכים תושבי הכפר במים.

רוחות סתיו כבר נושבות – הגפנים ערומות, עץ המשמש בשלכת.

נכתב למסיבת חג ה־70

מלים: עדנה רוזן

לפי מגינת השיר: “בדרך אל האור”

לחן: קובי אשרת

וזה הרגע להגיד

לכל אשר יטה אוזנו –

מול החוזים את העתיד

ומאבדים את חזונו

נדליקה יחד נר תמיד

והוא יבער והוא יעיד

הבית – הוא – שריד.

ששון עוד לא יודע לשחות, אבל הוא מנשים טוב מאד, מזל מצפה לתינוק, עד היום לא נרשם בכפר מקרה טביעה – השמש שוקעת במוחרקה, האופק מאדים, תזמורת גיטרות חשמליות מנגנות ברחבה שליד הבריכה – זוגות במחול יוצאים צפופים, סקסופון בודד בין גיטרות בוכה את בדידותו או את הסתיו – או משהו אחר הבא בחשבון.

זוגות נצמדים וצלליותיהם משתקפות צמודות, מחוללות במי הבריכה האולימפית של כפר ברוך.

 

על מות    🔗

אבא מת

והשאיר אחריו פייפ כבוי ויתום מחלומות,

ומעשן פתלתל כשביל הרים החומק בין שיחי

הגליל הירוקים בדרך ליחיעם באלף תשע מאות ארבעים וחמש,

יום העליה על הקרקע.

אבא מת

שעה אחת אחרי שהמוני בני ישראל הדליקו נר ראשון של חנוכה

כשמאולם התרבות באו ניגוני חג האורים –

באבא כבר לא היה אור, ולא היתה בו עוד גבורה.

ולא היו בו עוד נסים – רק יסורים אחרונים

כשאבא מת

ניצבו מולו מעל לאיצטבה “שמחת עניים” של אלתרמן

“קולא ברוניון” בתרגומו של שלונסקי, ספר תנ"ך עתיק

כמו שרק תנ"ך יכול להיות עתיק

וספר “השומר הצעיר”, כשרוח מערבית מעלעלת בדפיו את סיפור מעשיו של אבא וחבריו בשנות ישוב הארץ

כשאבא מת

תמונת הזכרון של אמא עמדה על השולחן

פרחים בצנצנת עם צוואר מודליאני חייכו בפריחה אדומה.

נינָיו עוד נגסו סופגניה אחרונה של חג – ואלבום תמונות ישן סיפר סיפורים שרק אלבומים יודעים לספֵּר.

כשאבא מת

נסתלקה מהעולם אהבה גדולה לאדם

למשפחה, לתנועה ולקיבוץ

אהבתו של אבא.

 

זכרונות ילדות מאבא    🔗

אבא במורבסקה אוסטרבה, עיר הולדתו, כאשר עשה שם כשליח השומר הצעיר והסוכנות; בבית הוריו חיה ושלום רוזנצוויג.

אבא וסבא עומדים עטופי טלית ותפילין, מתפללים, תוך נענועי גוף חדגוניים, שיש בהם מן היראה, משהו מן התחינה וגם איזו שהיא תקווה עיקשת.

תפילותיו של אבא היו מטפסות, עצלות ומהורהרות, על קירות החדר, עוברות את התיקרה ושם מגששות דרכן, עד שנלכדות בסבך קורי- עכביש בו נשארו שבויות בממלכת מלך אכזר.

לעומתן, תפילותיו של סבא היו חומקות, מנוסות, דרך החלונות, ליד וילון מתעלס עם רוח, ממריאות אל שמי אוסטרבה הגבוהים תוך שהן נתקלות בדרכן בקרונות מרחפים עמוסי פחמים, או מתערבבות בעשן השחור שהיה עולה מארובות בית־החרושת ביטקוביץ, ושם כנראה עד היום שרופות וקלויות הן מחפשות את הנמען, שייתכן שגם הוא נשרף באש הגדולה שעברה את אירופה.

חדר־אוכל/96'

כתב: אריה רוזן

השעה אחת־עשרה ועשרה

נכנסת גפילטע (כבר לא כל כך צעירה)

אחריה מבוייש וכבר לא כה גמיש

מדדה לו פנימה בעלה, האדון פיש.

גפילטע בצעד נמרץ

ניגשת למנות לבחון ת’מומלץ

אחריה מבוייש וכבר לא כה גמיש

מתגרד במבוכה האדון מיסטר פיש.

גפילטע קובעת בטון די חריף:

“הצמחוני יבש וההודו שרוף!”

מאחוריה מבוייש וכבר לא כה גמיש

מהנהן בהכנעה זה אדון פיש.

גפילטע מקל־הליכה בידה

מנפנפת אותו ככלי־מלחמה

אחריה מבוייש וכבר לא כה גמיש

מגונן על ראשו האדון סטאשק פיש.

גפילטע לאחר שקטלה כל מי ומי

הגיעה עתה לסיפוקה היומי

אמרה סליחה בקול מנומס

והלכה לדיאטה –יש עוף מכובס.

אחריה כבר לא כה גמיש

ומורגל להפליא בטקס מביש

תמיד איתה החבר – אדון פיש.

 

אבא עגלון בקיבוץ    🔗

עם בּקר היה רותם אבא את פרדותיו לעגלתו ויוצא לשדות הרחוקים לשתול תקוות חדשות בערוגות חייו הנפתלים.

בערב היה אחרון החוזרים לחצר, וזאת לא משום חריצותו היתרה, אלא משום שלא השתמש בשוט. הלב הרחמן לא נתן לו את הכוח להכות בפרדותיו. ואם לפעמים בכל זאת הצליף בהן אבא, איזו הצלפה שורקנית, זה נעשה רק כדי שהפרדות תדענה שלאבא יש שוט – שהוא איננו משתמש בו.

אבא נקרא אל התנועה ואל המעשים הגדולים.

מאותו יום לאבא היתה מזוודה עתיקה, פַּייפּ שמעלה עשן, הירהורים וריחות בשומים של טבק מג’מייקה, ובכיס האחורי של מכנסיו תזיסים של שלושה נאומים, “צו השעה”, “ימים קשים הגיעו”, ו“בשעה הרת גורל”. מאותו יום, אבא היה שט בדרכי הארץ באוטובוסים ובעגלות והיה הולך ברגל בשבילים נסתרים אל ישובי ההר.

ביום שישי, מאוחר בערב, היה אבא חוזר הביתה ומכניס לחדר המשפחה את סיפורי ארץ־ישראל של החלוצים, העמלים בבניינה. מחולצתו עלה ריח זיעה חמוצה עם ריחות מתקתקים של פרדסי השרון, ועל ידיו עקיצות של פשפשי מלון צ’רניבסקי בתל־אביב ויתושי הנעמן שליד עין־המפרץ.

באחת הפעמים אבא נאם בקיבוץ שמיר. לאחר הנאום השיב לשאלות הקהל. משם המשיך לקיבוץ דן. נאם וגם שם השיב לשאלות הקהל. בדרכו הביתה באוטובוס דרך טבריה, בדק את התזיסים שלו, ולהפתעתו ולתדהמתו גילה שהחליף את הנאומים. הנאום “צו השעה”, שהיה מיועד לקיבוץ דן, ננאם בשמיר ואילו הנאום “בשעה הרת גורל”, שהיה מיועד לשמיר, ננאם בדן. אבא, שהיה מאמין גדול בנאומים בכלל ובנאומיו שלו בפרט, לא נרגע. הוא ניסח מכתב למזכירות הקיבוץ הארצי בו תיאר את אשר קרה אותו, את נאומיו ואת ההתישבות העובדת. ולסיום המכתב, למען הסדר הטוב, הציע אבא למזכירות להעביר את חברי דן לשמיר ואת אלה משמיר לדן. אבא נרגע רק באוטובוס מעפולה הביתה, משום שלאחר ששלף עוד הפעם את התזיסים, הוא גילה, שמאחורי שלושה שמות שונים “צו השעה”, ימים קשים הגיעו“, ו”בשעה הרת גורל" מסתתר אותו נאום".

כילד נרדמתי פעם בבית הילדים בשעת צהרים – וחלמתי. ובחלומי ראיתי את אבא נעול מגפיים, מבוסס בביצות העמק, בהליכה כבדה ומרושלת תוך שהוא נושא על כתף ימין את יעקב חזן, נעול נעלי “בטה” משובחות ובבלוריתו היפה משחקת רוח מערבית מאוהבת, ואילו על כתף שמאל יושב מאיר יערי גזוז שפם , לבוש מעיל עור וצעיף עוטף את צווארו ברישול עשוי. אבא במגפיו, היה מבוסס בבוץ מחפש נתיב בעוד השניים על כתפיו היו עסוקים בוויכוח עיקש בסוגייה סבוכה מתורת בורוכוב.

לפתע נפלה אחת הפירמידות של בורוכוב מידיו של חזן ישר על ראשי. התעוררתי בבהלה מהחלום. רצתי אל החלון שבחדרי בבית־הילדים. השמש נטתה כבר למערב וראיתי את אבא מתרחק, ממשיך בכבדות לגרור את רגליו הממוגפות כשמאיר וחזן על כתפיו ממשיכים בוויכוח, אך קולם לא נשמע. עתה היה אבא מטפס בגבעות טרשים עד שנעלם, נושא משאו הרחק באופק. אחר־כך החשיך.

ראיי את הדובָּה הגדולה בשמיים מאיימת על כוכב הצפון. מן הכרם באה יללת תן הבוכה את הבדידות, אחר־כך לחשה חייקה המטפלת לאוזני שאבא ממלא תפקיד חשוב מאד בבניין הארץ. לאחר מכן כבה האור וחושך גדול זחל בפרוזדורים ובפינת המשחקים.

בשנות החמישים נלחם אבא מלחמה קשה מצד אחד על פיתוח המשק הקיבוצי ומצד שני נגד נֶגע העבודה השכירה. יום אחד סוּפּר על קיבוץ בשרון, שעל מגדל המים שלו יש ארבעה דגלים: כחול־לבן אותו היו מניפים ביום העצמאות, אדום – אותו הניפו באחד במאי, דגל בצבע ירוק אותו הניפו כשאחת הפרות ברפת היתה “דורשת”, ואז המזריע, שעובר יום־יום על הכביש הסמוך לקיבוץ, היה מסובב את ההגה ובעזרת זירמה משובחת ומזרק גדול היה פותר את הבעיות האישיות של הפרה, את בעיות המשק החקלאי ואת הבעיה של הציונות בכלל, ודגל רביעי בצבע לבן היו מניפים כאשר נראתה מכוניתו של אבא מתקרבת אל הקיבוץ וזה היה אות וסימן אחראי על הכוונה להשכיב בין השיחים את קבוצת השכירים המעשבת, כדי שאבא לא יגלה שכירים במשק.

באחת הפעמים, כשאבא הגיע לאותו קיבוץ, לאחר סיור במשק וישיבה ליד כוסות מיץ צונן עם חברי ועדת־המשק, לאחר שמרכז־המשק דיבר בגאווה על התפתחות הענפים והוסיף… וכל זה ללא שכירים… אבא ינק יניקה מלאה מן הפַּיְיפּ והחל להעלות טבעות עשן ההולכות ומתרחבות, כמעשה לוליין מעל במת קירקס נודד. משהחל נסוג העשן וחלה התבהרות חלקית, פנה אבא למרכז־המשק והבטיח לו שבוע שלם ללא ביקורים בתנאי שינצלו את הזדמנות זו, כדי לכבס סוף סוף את הדגל הלבן שכתמי אבק ובוץ דבקו בו עם הזמן.

לילה קיצי. ירח מכושף שט בשמי העמק החפים מענן. בחדר האוכל לאור הלוקס יושבים החברים כשצלליותיהם מרקדות על קירות הצריף ריקוד חסר פשר ומנהלים שיחת נפש. חברה צעירה, כמעט נערה, ששדיה טרם הבשילו, מדברת בקול מהסס על המחסור הנורא, על אטימות החברים לרגשות הזולת ועל הבדידות החונקת. משנזכרת בבית החם ובהורים שהשאירה בפולין, געגועים מציפים את גרונה בדמעות וקולה נסדק ונאבד בענני עשן הסיגריות. לאחריה קם חבר והוסיף ודיבר על יום העבודה הקשה, הנמשך מזריחה עד שקיעה, והוא מוסיף אזהרה לסיום: “גם היפים שבחלומות טובעים באגם הזיעה הניגרת ובשגרת העבודה המטמטמת”. לאחריו קם עוד חבר ותוך כדי לגימות תה מכוס פורצלן גדולה תיאר את שבוע העבודה הארוך והמפרך המתמשך ומתמשך עד אין קץ.

לפתע נשמע קולו הצרוד והכמעט תמים של אבא.

לאותה חברה מסביר אבא כמה כוח יש בגילוי הלב שלה. לאחר זאת מציע לה נסיעה לחיפה לקרובים ליומיים־שלושה ולאחר זאת לחזור בכוחות מחודשים.

לדובר השני אבא אומר: “חלומות אינם טובעים. הם תמיד מרחפים מעלינו”. לאחר זאת הוסיף עוד כמה סיסמאות שהתאימו בכל מקום כאשר לא היה משהו יותר משכנע להגיד, ובקשר לחבר שדיבר על השבוע המתמשך ללא קץ הציע לו אבא את פתרון חכמי חלם: לנסות פשוט להעביר את השבת מסוף השבוע לאמצע השבוע… דומני, שבסוף האסיפה בחרו ועדה שעד היום מנסה להעביר את השבת לאמצע השבוע.

ביום שישי אבא בבית.

הוא מרים אותנו, שני ילדיו, על ברכיו ושר בקול בס את השיר הקבוע “וביום השבת שני כבשים בני שנה…” לאחר השירה הוא מספר על קיבוץ בגליל שהפך תוך עשר שנים גבעת טרשים לגן פורח ומוסיף אבא: לפני כמה ימים ערך רב מחיפה, שהביא עמו את קרובו, תייר מארצות־הברית ביקור בקיבוץ וסיירו יחד עם המזכיר וראו את הפלא של גן פורח מול גבעת טרשים.

עמד הרב ואמר לתייר: “אתה רואה איזו יצירה נהדרת נבנתה כאן הודות לעבודה המשותפת של חלוצים ואלוהים”.

כאן התערב מזכיר הקיבוץ: “אני זוכר עוד איך זה היה נראה כאן כשאלוהים עבד לבד”.

ב־48' בעוד מלחמת השחרור בעיצומה, הגיעה לקיבוץ השלמת “אלה שבאו משם”, (מהשואה והגבורה). נוח והניה רוזנפלד ויהודה בנם, הגיעו בעקבות אלישע. יוסף ומילה לייכטר ובנם יצחק, יהודה ואינקה פקר ובנם ישראל. יהושע שפלר, בֶּלה פיז’ץ ובִיתה – וירה. מאלה, משפחת פקר ויוסף לייכטר, יהושע שפלר, בֶּלָה פיז’ץ ווירה, הגיעו ב“אקסודוס” – “יציאת אירופה”.

כבר למחרת בואם יצאו לעבוד בשדה, ברפת, במכבסה ועוד. נוח ויוסף אף הספיקו להשתתף במלחמה, באיזור מג’דל. אינקה סיפרה לי, שביום הראשון עבדה במכבסה עם אמולדה וכאשר שאלו את אמולדה איך העובדת החדשה, היא אמרה: “היא לא גטה ולא שילר, אבל אפשר לחיות עם זה”.

היה שקט, הים

מאת: יהודה פקר

מיידיש: אפים תלמי

מוקדש למעפיל החדש –

התינוק שנולד בספינה.

היה שקט, הים

גליך נענע ברך ענג;

ודע תדע מן הסתם –

בספינתנו נולד היום תינוק.

תינוק־ספינה פעוט ללא רשיון,

וכבר נוגהַ הוא בים של חן,

הים, את תינוקך – חורג ישן,

בכיו התינוקי השקט ברון.

תוך ים־דמים וים של דמע

כתּבַת־משה בנילוס שָם.

הים, מלא תוחלת אמָּא,

לא, היָם, תוחלת עָם!! – –

 

יהודה פקר    🔗

לאחר שהיה דתי, תלמיד ישיבת מיר שֶרבנים ראו בו עילוי, זרק יום אחד את הטלית והתפילין והיה לקומוניסט.

בבוא הגרמנים, ריכזו את כל יהודי מיר בארמון עתיק נטוש ויצרו גטו. באותו מקום היו גם הוריו, אחיו, אחותו הצעירה ואשתו. בין הצעירים היתה חבורה של “מאורגנים” ביניהם גם יהודה ואחיו. יום אחד הגיעו לגטו אוסוולד רופאייזן (“האח דניאל”) כגרמני ומסר כמה כלי נשק למאורגנים ואת תאריך ומסלול המילוט. כך באותו תאריך פרצו המאורגנים, ונמלטו ליערות הפרטיזנים. כאשר חזר יהודה אחרי הרבה זמן לקחת את המשפחה התברר לו, שהגרמנים חיסלו את כולם. הוא ניתקף רגשי אשמה נוראים, שלפעמים נתן להם ביטוי בשתיקות כואבות.

לאחר זאת, נתחבר לגדוד תותחנים רוסי, והיה למטעין פגזים. רבים החיילים שנהרגו סביבו, מהתקפות חיל־האוויר ומהפגזות הגרמנים. יהודה הוזמן על ידי הגנרל הרוסי, שנודע לו שיהודה יודע גרמנית, וזה הציע שיצטרף לחוקרי השבויים. יהודה אמר לו: “כשאני אחקור שבויים בעורף, אתם תגידו שהיהודים תמיד יודעים להסתדר”. יהודה הודה לו וחזר ליחידתו. היות ויהודה ידע גם רוסית, הרוסים שלא ידעו לקרוא באו אליו, שיקריא להם את המכתבים, וכך מצא עצמו בלילה רוסי מקריא לחייל, שכבר שנה וחצי לא ביקר בביתו. מכתב, שבו אשתו מבשרת לו, שנולד להם עוד ילד. יהודה והחייל מזגו לכוסות פח וודקה ושתו לחיים, בלילה כל־כך רוסי, על רקע של להבות המלחמה.

כאשר הגיע עם יחידתו לברלין החל לחקור שבויים. המלחמה נגמרה, כאשר גילה מפקדו הרוסי, שיהודה איבד את רצון החיים שלו, שלח אותו לאיזור האמריקאי, למחנות העקורים. שם יהודה גילה שנשארו עוד יהודים. הוא מצא לו חברים, הצטרף לשומר הצעיר, שם הכיר את אינקה והחל בונה את משפחתו ונולד בנו, ישראל.

כאשר הגיעו לקיבוץ, יהודה שמע את ההערצה לסטלין ולברית־המועצות, הוא אמר: “אם הצבא האדום יגיע הנה הם יפרסמו, שחזן אנס את וילנסקה ויתלו אותם בכיכר העיר”.

כששמע על המולדת השניה עזב ללא הכרזה את השומר הצעיר, ומצא את עצמו ללא מקור סמכות כשגילה שגם הוא אינו סמכות לעצמו, ראיתיו בדמיוני עולה על סולם לבוידם, מחפש בין שברי האידיאות המנופצות ומנסה לאחות משבריהן משהו שאפשר להיאחז בו. משלא מצא, נאחז בציונות ההומאנית ובסיפורי עם וסיפורי חסידים, שבצידם מוסר השכל.

ליהודה ואינקה נולדו, בקיבוץ, משה וחגי. יהודה אהב אותם, הוא נישק אותם, חיבק אותם ושיחק עימם.

לפעמים, המשפחה הלכה בחצר, ואינקה נראתה לי כאימא חכמה לארבעה ילדים, כשאחד מהם הוא יהודה בעצמו.

יהודה היה בקיבוץ מוסד של איש אחד. בוטה, חריף אך אנושי עד אין קץ. אמרותיו צימחו כנפיים, והיו עוברות את הקיבוץ לאורך ולרוחב, ועוררו עניין ולפעמים פרצי צחוק. במלחמת יום כיפור, כשיהודה רוזנפלד נהרג בגשר פירדן, אמר פקר בכאב עמוק" “המדינה הזאת לא שווה שיהודה, בנם של נוח והניה, ימות בשבילה”.

פקר יצא חי מהשואה, אך אף אחד לא הצליח להוציא את השואה ממנו. וכך, מדי פעם, כשהציקו לו זיכרונות השואה, לא ביקש מאף אחד, שיחלום במקומו את סיוטי לילותיו. כאשרר היו באים הנכדים, יהודה הפך לאיש שמח. יש אומרים, שלפעמים אף הזניח את החתולים שלו.

בגיל 78 חלה יהודה ומת. על קברו אמרנו: “אהבנוך יהודה. קשה הפרידה יהודה, היית כל־כך מיוחד בינינו, כל־כך אחר, ובכל זאת, היית כל־כך אנחנו”.

זמן־מה אחריו מת בנו, ישראל שליווה את אביו לקבורה והוא חולה אנוש.

 

יום האישה 1991    🔗

יום האיש הבינלאומי – לאחר מלחמת המפרץ    🔗

יש לי הרגשה שכל חיי, אם אנסה לתמצתם, הם חיפוש מתמשך אחר האישה. בהיותי ילד עלינו על בית הקומותיים וניסינו לגלות את אלוהים מתצפית אוירית. לאחר שסקרנו את כל מסתרי העמק וגם את הרי נצרת, צפינו בזוית תלולה יותר אל חצר הקיבוץ. באותו יום לא גילינו את אלוהים

אבל דרך חלון מקלחת החברות גיליתי אותו יום מראה אלוהי קסום של אישה ערומה.

כאשר התבגרתי יותר עברתי ללמוד במוסד החינוכי במשמר העמק.

בין ניירותי מצאתי כמה חרוזים שכתבתי לפני כשלושים שנה:

בלילות שלישי על ארגזים ישבנו / מול ביתו של בן־טוב החכם / ירח חלמוני טייל אז בשמיים / לידי אמציה כבר נרדם / על הקיר אריה של גולדווין מאייר / כבר החל בשאגות צרודות / ולאחריו קלרק גייבל על כפיים / נושא את ויויאן ליי מתוך הלהבות /

מאז ויויאן ליי היתה בשבילי האישה. אישה שיש בה יופי וחוכמה, משהו מסתורי מושך, וחולשה שהיתה בה הרבה עוצמה.

מאז הייתי מסתובב במוסד ומחפש במבטי הגנובים איזו ויוויאן ליי ותאמינו לי היו שם כמוה וגם יפות ממנה. אלא שמהר מאד התברר לי שאני לא זקוק רק לויוויאן ליי אלא גם לחדר בוער כדי שאוכל לשאתה בזרועותי מתוך הלהבות כמו קלרק גייבל.

מצבי היה קשה: כאשר היתה לידי הנערה הנחשקת לא היתה שם שריפה, וכאשר היתה שריפה, לא היתה שם הנערה הנחשקת.

פעם מתוך יאוש של גיל ההתבגרות הכנתי לי פחית עם נפט וכשגיליתי באחד החדרים את חנה היפה – מיד שפכתי מעט נפט, הדלקתי גפרור, אך עד שהאש התלקחה חנה יצאה מן החדר בלי שהרגשתי בכך וכשהלהבה התרוממה סוף סוף לגובה קומת אדם, גיליתי שבחדר נמצאת יטקה שלא עשתה לי שום חשק ובוודאי לא חשק לשאת אותה על כפיים מתוך הלהבות. ברחתי ואמרתי לעצמי שתישרף לכל הרוחות! עוד באותו ערב קרא לי המחנך וסולקתי מן המוסד לחודש שלם.

במכתב שקיבלתי מהילדים הם כתבו לי, שליטקה לא קרה שום דבר, מכיוון שגם להבת האש הגדולה לא נמשכה אליה באופן מיוחד.

בימים הבאים בא בי יאוש גדול מנשים, השתדלתי להתרחק מהן והייתי מתבודד בטיולים לחורשה ומהרהר בביני לבין עצמי. באחד מהרהורי אלה העליתי, שבעצם יותר ממה שרציתי וחשקתי באותה ויוויאן ליי, אני עצמי רציתי להיות קלרק גייבל. הרבה שנים לא יכולתי לסלוח לנשים את העובדה הפשוטה שאני לעולם לא אהיה קלרק גייבל.

בין נוטרי הקיבוץ הצעירים היה אחד בשם מוסקה. בחיים שלי לא פגשתי גבר מקסים כל כך. אותו מוסקה, שכבר היה לו עבר עשיר עם נשים, אמר לי יום אחד: “אני מחפש לי אישה שתהיה לי עקרת בית במטבח, ליידי בקבלות פנים וזונה במיטה”. אמירה זאת שמוסקה ציטט לי, היתה אמורה להנחות את חיי בכל הקשור בנשים.

אך במשך חיי כאדם בוגר, לאחר פגישות עם נשים ולאחר הקריאה בספרות, גיליתי שהאישה נשארה אחת החידות המופלאות של הטבע. כל הניסיונות, בדרך כלל של גברים, הנעשים כאן כדי לתאר אותה בספרות או לתמצת את מהותה באמירות שנונות, באות רק מתוך רגש הנחיתות של הגבר למול האישה. זה רגש נחיתות עמוק ובסיסי מאד, שגם הוא דורש הסבר.

אז מה נאמר לסיום?

אומרים שאישה אינטליגנטית יודעת לשתוק בשבע שפות. אז מה הייתי אומר לכן, נשים יפות, נשים מקסימות, עכשיו כשנגמרה המלחמה והגברים לא חזרו מהחזית אלא זחלו על גחונם מתוך החדר האטום, אנא, שתוקנה בשבע שפות או בשפה אחת, ולא תספרנה לאחרים את הסוד הכמוס ביותר במדינה, שבחדר האטום התנפץ המיתוס של הגבר המאצ’ו הישראלי – לתמיד.

ואסיים באהבה לאישה, זו שיש בה מן היופי, החן והקסם, שיש בה חוכמה שקטה כזרם נחל מתון, שיודע לעגל פינות ולבנות מפרצי אהבה. לאישה היודעת לאהוב, לפעמים עד כדי יאוש עצוב, גבר הקטן למידותיה.

ואם ביקום

מסתובב מִשֶׁהו סביב מָשֶׁהו

הרי

שהכל

מסתובב סביב האישה.

 

מאגדות העמק    🔗

גניגר ישוב קטן מנומנם עד כדי פיהוק, ארכו אינו עולה על לרוחבו וקומתו נמוכה מגובהו. עוד כפר אלמוני בעולם.

לקראת חגיגות הארבעים לתקומת ישראל המתקרבות בחרו חברי הכפר צוות שבראשו אנשי ארגון מבריקים בעלי דמיון סוער ופורה הממריא בשעות השראה למרומים – בתקווה לצאת מהאנונימיות המרחפת מעל הכפר כעננה כבדה ומעיקה עד די מחנק. בהתקרב החג התברר לחברי גניגר שהצוות יזם תכנית כה עשירה ומגוונת לליל החג, שאורכה ארוך מאורך הלילה עצמו. בחזרה הגנרלית, לאחר תום המסכת, צעדת הדגלים, הדלקת המשואות, רונדו הילדים והזבח גילו הגניגרים שהלילה תם ושמש בּקר כתומה החלה להפציע מאחורי גבעת המורה והם, החוגגים עדיין לא הספיקו לרקוד וחמור מכך – זיקוקי הדינור שנקנו באלפי שקלים ושאמורים היו להקסים את הציבור בצבעוניותם העליזה, ברחשושי פצפוציהם ובהבזקים המביאים עימם פריחת שושני־אש וקשתות מרהיבות החוצות בחושך וצונחות בשלל נורים, עדיין לא נורו.

סכסוכים נתגלו בצוות, מחול שדים החל מפעפע וקיומו של החג הוטל בספק.

בצר להם וכמוצא אחרון פנו הגניגרים לישראל, וזה האחרון, שכישוריו ההפקתיים היו ידועים ברחבי העולם כולו ושבטוב ליבו העניק את שמו למדינתנו הקטנה, הוציא מכיסו את הפלאפון ובקולו הסמכותי התקשר לגדולי האמרגנים ברחבי תבל עד שהתברר לו שבאמריקה מייצרים לאחרונה סוג חדש של זרקורים שזורקים אלומות אור בעצמה רבה ובצבעים שונים, אך המיוחד שבהם שבין צבעי האורות השונים יש להם גם אור בצבע של חושך.

תוך יומיים הגיעו לקיבוץ שני זרקורים גדולים מסוג זה. בערב החג, בשעה ארבע אחרי הצהרים התאסף הקיבוץ כולו, גברים נשים וטף. היה עוד אור מלא, ואז ניתנה למפעיל הפרודה. והזרקורים האירו את השמיים באור בצבע של חושך – והחלה חגיגת זיקוקים מרהיבה מפעימה ומקרקסת שלא נראתה עד אז בעמק.

אחרי חגיגת הזיקוקים, ארוחת ערב חגיגית ומופע של מתי כספי, המשיכו עוד בשירה וריקודים עד הבוקר.

אלא שבבוקר התברר שמפעילי הזרקורים עבדו במשך כל הלילה ולא הצליחו להעביר את הזרקורים מאור בצבע של חושך לאור בצבע של אור, כך שביום העצמאות, עד הצהריים בגניגר נמשך החושך והחוגגים צלו את הסטייקים לאור פנסים. בשעות הצהריים כאשר ישראל הצליח להתקשר בפלאפון עם המומחה האמריקאי, וזה כבר היה בדרכו לארץ במטוס מיוחד, עבר במקרה ליד הזרקורים ירחמיאל מהעלייה השלישית, ובגופו הצנום נתקל בכבל חשמל, המחובר לזרקור ועוד בטרם נפל ירחמיאל נחלץ החוט מהשקע והזרקור כבר.

ליד מעיין חרוד בכנס וותיקי ההגנה, נפגשו שניים שהיו מוכרים זה לזה, אך לא ידעו מהיכן.

א – “היית בעלייה לחניתה…”

ב – “באותו זמן הייתי בנוודת בעמק”

א – “בגדר הצפון”

ב – “לא, אז הייתי בג’וערה”

א – מנסה: “העפלה”

לפתע נופלים הם אחד בזרועות השני. ותוך כדי חיבוק שניהם ממלמלים: “בבית חולים העמק בשנת 79', בניתוח פרוסטטה”

האור בצבע של חושך נמוג ושמש קיצית רכה האירה מלטפת וסלחנית את תושבי גניגר, כשהם מכבים את הפנסים ונוגסים בסטייקים נגיסות עייפות, אבל עם הרגשת יעוד ותקווה. בשנה הבאה, עומדים במעמד ראש המועצה אנשי תרבות וחזון לתת לירחמיאל את מינחת העצמאות על שגילה תושייה והצליח בצעד אחד לא זהיר לפתור בעיה הנדסית שטובי המוחות, ביניהם גם בוגרי רופין, ואף אחד בוגר הקורס הגבוה למשאבי אנוש לא הצליחו לפתור. כמו כן, יהיה בין מדליקי המשואות לתפארת מדינת ישראל וקיבוץ גניגר.

ערך עדי רוזן

 

סוסיידה בעפולה    🔗

1963 – הסוסיאדה הראשונה.    🔗

תהלוכה. בראש צועדת תזמורת מכבי האש המקומית בניצוחו של יוסקוביץ, זה שהיה אחראי לפנצ’רים באגד הישנה, מתוגברת ע“י חוליית כלי הקשה של כפר־תבור, מנגנים את “יש לנו תיש” וזאת אחרי שהובהר שלחוליה אין שליטה מספקת ב”סימונה". מיד לאחר גוש התזמורת מתקדמים בצמדים ובסדר מופתי שני סוסים עפולאים מימי המנדט, כשהם נושאים על גבם בלפוראים מימי הטורקים עם דגל המדינה בצבעים טבעיים. הרוכב הימני הוא חזנוביץ, זה ששתל את האקליפטוסים בכניסה לבלפוריה וגירש עדרים ערביים מהשדות.

בצמוד לטור של שני הבלפוראים צועדים בשורות דלילות ותיקי העמק. אלה שזוכרים את העמק כשהוא עוד לא היה – חרושי קמטים, העיניים תקועות אי־שם באופק הזכרונות – אוהל, קדחת, פושקין, ירייה בודדת, דהירה פראית לתוך הלילה, בללייקה, הנערה שמחכה ולחיצת… ראש העיר עפולה לוחץ ידיים ונותן אוטוגרף לילד משריד. המשטרה שהתפנתה מפרקש דואגת לסדרים, כעת הם עוזרים למוסקוביץ מהעלייה השניה למצוא את האבא שלו שדהר על סוס.

עז מהמעברה חוצה את המגרש בניגוד להוראות. הכלב של גינצבורג מתל־עדשים תפס מקום ליד שולחן הנשיאות וחיסל שני בקבוקי מיץ. יודקה מעין־חרוד אמר: “מאחר ושיניים חדות וחוצפה הפכו בישוב למובן מאליו, אין זה פלא שמתרבה מספר הכלבים המגיעים לצמרת”.

תרועת שופר… דומיה.

חברי מועצת עפולה עולים למגרש – יש הרבה גאווה במצעדם ולא מעט עתיד במבטם. עדר הצלמים מסתער.

בשמיים זורחת שמש עפולאית רגילה, רוח קרירה נושבת בעלי האקליפטוס של משק הפועלות, תימני מתענך לועס כריכים. התזמורת בניצוחו של יוסקוביץ, זה שהיה אחראי לפנצ’רים באגד הישנה, מנגנת “חושו אחים חושו…” ותוך כדי נגינה מקיפה את המגרש. בועז, מוותיקי השומרים שותה מיץ לימון. מולק (מכפר גדעון) המזריע הכי חשוב אחרי הפרים נאבק עם כלבו הרוצה חופש קצר לפתרון בעיות אישיות.

ילדי עפולה בהמוניהם מפריחים חמש יונים מהשובך של דוידוב ממושב מרחביה, זה שאמר לנציב העליון שעל אף הרוגז של האנגלים, היהודים יעפילו.

בינתיים היונים עולות אל־על נושאות תפילות ותקוות.

ילדי בית־הספר הדתי תוקעים בשופרות, ראש העיר מברך, מדבר על תכניות־מגרד שחקים!! אוניברסיטה!! נמל מים עמוקים!! ועוד ועוד… חנצ’ה, עפולאית עגלגלה, שקונה עד היום בשוק עם גרושים מנדטוריים, מגרשת זבובים מפניו של ילד מתולתל.

עפולאים טובים מנידים ראש יחד עם הנואם וחולמים את חלום העיר הגדולה – עשן בתי חרושת, אורות ניאון, בתי קומות, מטרו, כיכר מרכזית ופנסי רחוב ואולי גם כמה יצאניות!! בינתיים מודיעים ברמקול על שני קטינים שתעו ביער־רגלי הקהל, וכן קוראים לבמה באופן דחוף את מפרזל הסוסים.

תזמורת מכבי האש בניצוחו של יוסקוביץ זה שהיה אח… פוצחת ב“הבה נרננה” כשלמגרש מזנק בדהרה על סוס מורוביץ מכפר ברוך כשאחריו מעלה אבק סיעת פרשים. בפינת המגרש מטים הם במהירות את הסוסים ימינה וממש ברגע זה נופל מורוביץ מהסוס ומאשר מחדש את היותו איש־אדמה. הווטרינר המקומי, זה שהציל את הסוס של אלנבי בעזרת בקבוק מלח אנגלי, חש אל הנפגע.

הכלב של גינצבורג מתל־עדשים עזב את שולחן הנשיאות וניגש לסדר עניינים על רגל אחת, חנצ’ה, עפולאית עגלגלה, זו שעד היום משלמת בגרושים מנדטוריים, מגרשת זבובים מפניו של ילד מתולתל. סמל משטרה שבימי הגפירים פעמיים כמעט תפס את אבו־ג’ילדה מפנה דרך לכרכרות, שופט השלום האזורי – בבגדי עבודתו מותח את חוט המטרה ומשגיח על הצדק וההגיינה הציבורית.

המוהל של האזור עם זוג מספריים גדולים מסתובב חסר עבודה.

קהל בגדלים שונים מפצח זרעונים וצופה בדריכות. שמש עפולאית רגישה זורחת בשמיים, רוח קלילה נושבת בזנבות הסוסים, כלב משטרה מאומן בתפיסת גנבים נטפל באופן רציני ליוחנוביץ, סגן מנהל הבנק המרכזי בע"מ. שוטרים רצים לשחרר את יוחנוביץ ומציעים לכלב עצמות. אך הכלב מוכן לוותר רק בתנאי שיתנו גם לו מקום בשולחן הנשיאות.

בינתיים העיזה מהמעברה חוצה את המגרש, סוס מסחאי משתולל, מעיף אחוריות. המרכבות זינקו למטרה… הקהל צוהל ושורק – מתח עצום. חברי מועצת עפולה עומדים על השולחן – הכלב ממשיך לשבת.

ראשון חתך את חוט המטרה הגלגל הימני של הכרכרה מכפר יחזקאל, שאר הגלגלים, הכרכרה ובעלי־החי נשארו מאחור.

שופט השלום קבע ניצחון לכפר יחזקאל בהסתמכו על סעיף בחוק הקובע, כי הגלגל הימני הוא חלק אורגני של הכרכרה ולכן יש לו יפוי כוח סביר לייצג את הגוף כולו, הקהל נרגע, תימני מתענך לועס כריכים, תרנגולת ממֶשֶק הפועלות מקרקרת. קהל אזורי גדול מפהק ומחכה לסיום מרוץ הסוסים למאתיים מטר שהתחיל לפני שעה.

תזמורת מכבי האש בניצוחו של יוסקוביץ, זה שהיה אחראי לפנצ’רים באגד הישנה, מנגנת את “באה מנוחה ליגע..”

שמש עפולאית רגילה כבר לא זורחת.

רוח קלילה נושבת ומלטפת אזרחים מפרובינציה קטנה אי־שם בעולם, החולמים את חלום העיר הגדולה.

האורות כבים. לילה טוב עפולה.

מנחם צנטנר היה המזריע הראשון בעמק. בבּקר היה מגיע ל“און” ממלא את התרמוסים שלו בזירמת פרים משובחת, ואז היה עובר בעמק בין הישובים והיכן שפרה “דרשה” מנחם היה מזריע אותה. לאחר זאת היה יושב עם הרפתנים ומשוחח עימם על דא ובעיקר על הא. לאחר סיבוב יומי היה מביא הביתה סיפורים מהווי הישובים, סיפורים טריים רוטטים בצבעוניותם וניחוחות עמק עולים מהם.

יום אחד סיפר על בני דודאי מכפר יחזקאל, שכל יום מת לספר לחברה כל מה שעבר עליו. יום אחד עברה עליו רכבת והוא מת לספר לחברה.

הוא הביא בסתיו את הסיפור על גינדין מכפר ברוך, שקץ בחייו, שכב על מסילת רכבת־העמק ומת מרעב.

ערב אחד נסענו כל עובדי “און” לחגוג אצל דן קלי (מנהל המכון הדרומי) בראשון לציון חג פורים. כאשר הגיעו לביתו מצאו כתוב גדול על הדלת:

משנכנס אדר מרביעים בשמחה.

כתובת זו תרמה הרבה לרפרטואר סיפוריו של מנחם.

יום אביבי חזר מגבע והיה מקהיל סביבו קהל צמא־מעשיות שיוסיפו מעט צבע לחייו האפורים. מנחם סיפר על בן גבע שבהגיעו לגיל עשרים היתה לו חברה שרצה להתחתן עימה, וכאשר סיפר זאת לאביו אמר לו הנ“ל: “בן, אינך יכול. זאת אחותך”. אותו בן בקושי התאושש, ולאחר שנתיים היתה לו חברה חדשה שרצה להתחתן עימה. כאשר סיפר זאת לאביו אמר לו הנ”ל: “אינך יכול, גם זאת אחותך”. הבן מוכה ההלם הלך לאימו, סיפר לה הכל, האם נשקה לבנה על המצח ואמרה: “התחתן עימה, הוא כלל לא אביך”.

כשאמולדה מתה היה צער רב בקיבוץ. מנחם נעצב… אך כאשר התאושש עמד תחת החופה עם אסתר, צעירה ממנו בכעשרים שנה. מלאת חכמת חיים, וידעה להיות למנחם, לעת זיקנה, אם, אישה, ואחות. אבל אסתר אינה אמולדה, כי אמולדה היתה רק אחת. היכן שאמולדה היתה בוחרת לשתוק, אסתר דיברה והיכן שאמולדה היתה מדברת דברי חכמה שנינה עם הומור… אסתר… אמולדה היתה רק אחת.

יום אחד במרחביה בבּקר פגשה ותיקה את מנחם ושאלה אותו: “מה אתה עושה”? מנחם אמר: “אני מזריע פרות”. הוותיקה אמרה בהשתוממות: “חשבתי שהיום עושים את זה בשיטות חדישות”.

יום אחד בא צנטנר נסער מחפציבה וסיפר על פָיְבּוּש – אחד הוותיקים, שהחברים חשדו בו כל השנים שהוא הומו, אך לא היתה להם הוכחה. אתמול מת, ובזמן הלוויה, כאשר החברים נושאים אותו, יצא לפתע פָיְבּוּש מן הארון.

בקיץ במושב לצים סיפר מנחם: "בעפולה על בית ליד הכיכר יש שלט עליו חץ כיוון עליו כתוב: “הדרך לדואר בכיוון החץ, ומי שאינו יודע לקרוא שילך וישאל את הנפח בבית שממול”. החברה צחקו מעט, אך אברהם ההונגרי צחק וצחק ולא פסק עד שכמעט בטנו התפוצצה מרוב צחוק. כאשר שאלו אותו: “אברהם מה כל כך מצחיק?”, הוא אמר לנו תוך כדי צחוק: “מה יהיה אם הנפח לא יהיה בבית…”

ביום קיץ אחד הקדים מנחם את שובו בכמה שעות כדי לספר על יוסקה הממזר משדה־נחום. "בלילה העמיסו כלובים עם עופות על המשאית של שדה נחום. כאשר יוסקה הגיע ורצה לסגור את הדלת האחורית, הגיע חבר קיבוץ עם כלוב ובתוכו תוכי. הוא ביקש את יוסקה שייקח עימו את התוכי לשוק תלפיות בחיפה, שם הבטיח: ‘יבוא אחי לאספו’. יוסקה הניח את התוכי מאחורי התרנגולות וסגר את הדלת האחורית של המשאית. המעמיסים התפזרו ויוסקה החל בנסיעת לילה לחיפה. בדרך ליד בית־שערים אישה צעירה הרימה ידה, יוסקה פתח את הדלת, היא נכנסה ויוסקה ממשיך בנסיעה תוך כדי נסיון לדחוף את היד הימנית למקומות סוד ומסתור, אך היא דוחה את ידו בעקשנות. במורד טבעון יוסקה צועק עליה – או שאת נותנת או שאת עפה. הוא עצר לרגע פתח את הדלת והעיפה. באור בּקר ראשון הגיע לשוק תלפיות שם נסע ברוורס אל הרמפה, פתח את הדלת האחורית וראה את התוכי עם התרנגולת האחרונה, כשהתוכי צועק עליה ‘או שאת נותנת או שאת עפה’. היות ורובנו הכרנו סיפור זה בגירסה כזאת או אחרת, אמינות סיפוריו דעכה אך איכותם השתפרה.

 

אשר בלקין, 1969    🔗

אשר בלקין שייך לאבני היסוד של קיבוץ תל־הרים. הגיע עם הראשונים ועוד בטרם פרק את מצער מטענו כבר היה בתוך העשייה עצמה. ומאז ועד היום עומדת לו זכות הייעוץ, ההכרעה והביצוע בכל עניין – אם גדול, אם קטן. אשר בלקין נאמן ליעוד ובנוסף לזאת אחראי שיהיה יעוד כדי שיוכל להיות נאמן לו.

בעל כתפיים מבטיחות, פנים חרוצות תלמים כחלקת שדה לאחר המלקוש. מצח רחב מלא עצמה המקיף בתנועות מלקחיים ממולחות שמורת טבע מאפירה.

אף בשרני הגולש ומתעקל מעט לקראת סיומו, מסוג האפים שרק חסר עליהם השלט “זהירות סיבובים מסוכנים”, עיניים חומות טובות מבט שכבר ראו הרבה כשלונות של אחרים ופה עבה שסיגרייה אלכסונית תקועה בו נצחית.

מיום בואו של בלקין לתל־הרים היה לאיש ציבור שדעתו נשמעת בקשב רב ומעט בדחילו, הצעותיו נתמכות על ידי הכלל ומבוצעות על פי הנחיותיו. מאז ימי הבראשית ההירואיים, לא היה מעשה חלוצי בתל־הרים שבלקין לא הגה אותו ראשון ולא היה מעשה שבלקין הגה אותו ראשון שלמעשה חלוצי לא ייחשב. היה סדרן עבודה ראשון – שנים רבות לפני שתקנון תנועתי כלשהוא אישר תפקיד מעין זה.

יזם את הקמת הלול עם הגג המשופע – השיפוע קבע הרבה במה שנוגע לניקוז מי הגשמים. הגה את רעיון זיווג גזע הפרות המקומי עם הפרה הדמשקאית. ב־1932 זרע לראשונה שלושה דונם ארטישוק ועד היום, שנה־שנה יוצאים באביב אנשי תל־הרים לראות אם יש כבר נביטָה. ב־1935 עמד בראש ענף המדגה בעמק ודאג לייבא מחו"ל זן מיוחד של דגים המסוגלים להתפתח בתנאים של יובש מוחלט. מאחר שהדגים שהובאו כלל לא ידעו שהינם זן מיוחד והוכיחו אי־ידיעתם זו פיזית ממש, התגבשה בקיבוץ הדעה שמכיוון שהדגים לא התפתחו בתנאים של יובש מוחלט – משמע אין הם הזן המיוחד שאשר בלקין הזמין.

אשר בלקין בעל הכתפיים המבטיחות והפנים הנמרצות – לא טעה מעולם. משהצליח במעשה היו אומרים “בלקין צדק”. משנכשל בלקין במעשה היו אומרים: “טעינו”, ואילו בעניין סבוך כמו זן הדגים לדוגמא, בחרו להטיל את האשמה הרחק הרחק מעבר לגדר תל־הרים.

אשר בלקין בעל אף נשרי בשרי הגולש ומתעקל מעט לקראת סיומו, מסוג האפים שחסר עליהם רק שלט – “זהירות סיבובים מסוכנים”, בנה את עצמו כדמות נערצת, והיו אף רבים שראו בו לא איש ציבור סתם אלא תופעת טבע ואילו בהנהגת התנועה השקיפו עליו כעל נכס לאומי. בתל הרים השיג עמדה שרק מעטים זוכים בה – הוא היה נביא בעיר.

ב־1939 כאשר עננים שחורים הפציעו באופק ומלחמת העולם השניה פרצה, עמד בלקין בבית העם האזורי מול קהל גדול וקודר, ותוך חוש נבואי בלתי מצוי ורטוריקה מבריקה אמר ארבע מלים “חברים, ימים קשים הגיעו”.

ב־1942, ביום הולדת העשר של הבת הבכורה, אמר בלקין לקהל דרוך הקשבה: "הגיע הזמן – שיש להדק את החגורה, ובתקופת השפע אמר: “חברים –יש שפע”.

בלקין ניחן בכשרון בלתי מצוי לחזות את העתיד. הדברים הגיעו לכך שרבים בתל־הרים היו סבורים שאי־שם בהחבא הקדוש־ברוך־הוא מוסר לו בלחישה על המספרים שיזכו בפיס. ב־1955 כאשר מנהיגים צרפתיים למאות הסתובבו בארץ ונשק צרפתי זרם בכמויות, אמר בלקין בדיון פוליטי: “יחסי ישראל־צרפת ישתפרו”. באסיפת קיבוץ ב־1960 אמר: “חברים, קיבוץ זה דבר חשוב” ב־1963 אמר, בישיבת ועדת החינוך: “הנוער הוא העתיד”.

בימים אלה, כשלאחר דיונים סוערים החליט קיבוץ תל־הרים ברוב קולות, על התמזגות עם מפלגות הפועלים האחרות, כולם אמרו: “אשר בלקין כבר אמר את זה לפני שלושים וחמש שנים”. לאחר זאת ירדו החברים חבורות־חבורות לחלקת הארטישוק לראות אולי כבר נבט משהו.

 

ברכה צפירה בעמק    🔗

כל ילדי העמק כונסו לבית העם בנהלל. היה רעש, היו דחיפות, קללות, והגננות לא הצליחו להשתלט עליהם, ונראו חסרות אונים…

פתע הופיעה על הבמה אישה יפה כמו נסיכה הודית, לבושה שמלה ארוכה בצבע תכול והחלה לשיר כשליד הפסנתר מלווה אותה נרדי. שירה יפה כל כך לא שמעתי מאז, הליווי של נרדי על הפסנתר היה ליווי מהרהר מלא צבע ומשתעשע עם המנגינה. מאז אהבתי הגדולה היתה לברכה צפירה. הייתי יושב בחדר האוכל ליד הרדיו היחידי של הקיבוץ ומחכה שעות לפעמים כדי לשמוע את קול שירתה וכאשר הצלחתי לצוד שיר שלה הייתי המאושר באדם.

עד היום שמור עמי תלקיט שלה ומדי פעם אני מאזין לשיר.

“עהלי גבעה שם בהגליהיהיל יוהושב שוהומר ובפיהיו חהליל…”

ואז באים בי געגועים

לברכה צפירה,

לילדות בבית העם של נהלל,

קולה הצלול והאמיתי כל כך,

ליופיה המרתק.

 

מה לומדים ומה אין לומדים בחיים    🔗

לימדו אותי לדבר ולא היה לי מה להגיד.

לימדו אותי ללכת ולא היה לי לאן ללכת.

לימדו אותי לשחות כשלא היתה לנו בריכה.

לימדו אותי חשבון ולא היה לי מה לחשב.

לימדו אותי נגינה ולא באו בי מנגינות.

לימדו אותי לצייר לא באו בי ציורים.

לא לימדו אותי לשמוח ובאה בי שמחה הרבה.

לא לימדו אותי לפחוד ובא בי פחד גדול ואימה.

לא לימדו אותי לכאוב ובאו בי מכאובים וייסורים הרבה.

לא לימדו אותי לחלום ובאו בי חלומות.

לא לימדו אותי לחשוב ובאו בי מחשבות והרהורים.

לא לימדו אותי לקוות ואני מלא תקווה.

לא לימדו אותי לשנוא ואני שונא.

לא לימדו אותי לאהוב ואני מלא אהבה

וכאשר לימדו אותי לכתוב –

זה מה שיצא

בראשית

מלים: מרדכי אמיתי

לחן: צבי לביא

(נכתב לחג העשור)

בראשית היה התל

רק סלעים וסיד

ויהי היום ובא גואל

נוטע בשריד

הנץ סמדר במקום דרדר

גם חורש יפה נוף

ואילנות הניבו פרי

פרי יפה וטוב.

אם יש היסוד

יעמוד עמוד

עליו גם קיר גם גג

ברוכה היד ביום מפקד

ברוכה תהיה בחג.

נקים נדבך עלי נדבך

כה תבנה שריד

ואם קשה הוא ההווה

קווה נא לעתיד!